שאלת יחס ההלכה לנוכרים, שהפכה להיות אקטואלית עם ההכנות לבנייתה של מדינה יהודית ריבונית ראשונה לאחר מאות רבות של שנים, היא שאלה העשויה להטריד כל יהודי שומר מצוות המגלה יחס חיובי לערכי הדמוקרטיה. הדמוקרטיה היוס דוגלת בשוויון, ואילו בעיני ההלכה אין שוויון של ממש בין בני אדם.¹

בעלי הגישה השמרנית אינם מתחשבים ב“דעת הקהל” הנוכחית, וסבורים שיש ללכת בעקביות לאור ההלכה הכתובה. בימינו משמעות הדבר היא כי לרוב הראשונים יש הפליה לטובת היהודי בענייני ממון. כך, למשל, למרות שגזל גוי אסור, אין משיבין לו אבידתו, ואם טעה במהלך מסחרי אין הוא זוכה לסעד משפטי וכיוצ“ב. כמו כן, מעיקר הדין, אין מחללין שבת לשם הצלתו. כאשר מדובר בארץ ישראל העניין בעייתי עוד יותר, שכן אסור למכור לו קרקע, ואף ישיבתו בארץ מותרת – לדעת הרמב”ם – רק בסטטוס של “גר תושב”.² אין צריך לומר שאין ההלכה הפשוטה מאפשרת סובלנות כלפי קיום עבודה זרה של הגויים בארץ ישראל.

הרב הרצוג התמודד עם שאלות אלה בהקשר של הקמת המדינה. כאמור סבר הרב הרצוג וקיבל כי מדובר במדינה יהודית דמוקרטית, שיש בה גם מיעוט של נוכרים, וזכויות המיעוטים יישמרו בקרבה. בכל זאת טוען הרב הרצוג שזכויות אלו יכולות להישמר במסגרת ההלכה.

וכך כותב הרב הרצוג:³ “הדבר הקשה ביותר בקשר עם האופי הדמוקרטי של המדינה, שעכ”פ… יעמדו על זה באו“ם… היא שאלת זכויות המיעוטים, כלומר הערבים והנוכרים בא”י".

הרב הרצוג דן במעמדם של הערבים, בני דת האסלאם, ומסתמך על הראב"ד והכסף משנה⁴ כדי לומר שהערבים כיום הם בגדר “גר ותושב” שמותרת ישיבתם בארץ.

באשר לרכישת קרקעות על ידם, שאסורה מצד “לא תחנם”, מסתמך הוא על דברי הראי“ה קוק ביחס ל”היתר המכירה" בשנת השמיטה,⁵ וכותב: “כי הערבים בני האסלאם כיוון שהם אומה שלמה המוחזקת שאינם עובדי עבודה זרה, לא חל עליהם איסור זה, אע”פ שאינם גרים תושבים במובן החוקי של שם זה, ודעתי מסכימה לדעתו ז“ל”. לכן מותר לחוק המדינה לא לאסור זאת באופן מוחלט. הרב הרצוג לא מסתיר דעתו שהיתר זה דחוק הוא, ואף הראי“ה קוק, בהקשר של השמיטה, צירף לשיקול זה את העובדה שמדובר במכירה זמנית – לשנה בלבד. אך כותב הרב הרצוג: “מכיוון שמסתבר שהעמידה על הפליה זו יכולה היא שתסכן את סיכויינו להשגת המדינה היהודית או לגרום הרס אח”כ ח”ו, יש לסמוך על הדעה המקילה", ואכן זו דרכו של הרב הרצוג – להיכנס לפרצה דחוקה, כדי לאפשר את הקמת המדינה.

כך גם היחס לסובלנות כלפי פולחן הנוצרים, שלפי הרמב“ם הוא בגדר עבודה זרה. וזו לשונו שם (עמ' 16): “ודאי שתהא קפידא עצומה מצד המעצמות והאומות הקטנות הנוצריות בנוגע לזכויותיהן של אלו, ובפרט שהרי סוף סוף כל האומות המוסלמיות נגדנו, ורק בין האומות הנוצריות נמצאו לנו מליצים, ואיך יתכן לסכן את סיכויינו ואת קיומנו כבר בתחילה ע”י הפליות קשות כנגד הנוצרים? כדי לסלק את הקשיים… צריך יהי' להוכיח שהנוצרים אינם בגדר עובדי ע”ז…".

כאן נכנס הרב הרצוג לניתוח אמונת השילוש. הוא מסתמך על הכרעת בעל ספר “סדר המשנה” כי לגויים מותרת עבודת ה' בשיתוף כח נוסף, וא"כ יצאו הנוצרים מכלל עבודה זרה. ועדיין יש קושי לסבול את פולחנם של הקתולים, כיוון שיש להם צלמים בבתי תפילתם. ושוב יש לומר שאינם עובדים להם בתור א־להות, “ואם כי ודאי שאנו מצווים להתרחק מלהיכנס למקומות התפילה שלהם, כשם שאסור לנו השיתוף… לא נחטא כנגד תורתנו הק' אם נסבול את קיומו… וכיוון שזה ספק, אפילו יהא זה ספק דאורייתא, בשעת דוחק גדול כזה לכל עם ישראל נסמוך על רבינו הגדול ז”ל (הרמב"ם) שספק מן התורה

לקולא, ואיסור שאינו מן התורה מתירים מפני איבה…" (שם, עמ' 18).

בעיה אחרת היא מינויים של נוכרים לתפקיד של שופטים וחברי כנסת וכיוצ“ב, שהוא דבר מובן מאליו במדינה דמוקרטית. כאן ניצבים אנו בפני הקושי ההלכתי של “כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך”.⁶ הרב הרצוג מסתמך על כך שקיבלנו את המדינה כ”כמעין שותפות" עם הנוכרים, ואין בידינו למנוע שיתופם בשלטון. עם זאת מבסס הוא את היתר מינויים בדרכים נוספות – מינוי לזמן, שאינו עובר בירושה, ויתכן שאינו בגדר “שררה”; קבלת הקהל מועילה למנותם לשררה חוץ ממלכות.⁷

הפליית הגוי קיימת גם באשר להונאת גוי – כגון הפקעת הלוואתו – כאמור.⁸ וכאן מצינו מכתב מאלף שכתב הרב הרצוג לרב ב' רבינוביץ, שהכין ביוזמת הרב הרצוג קודקס משפטי מודרני. השאלה התעוררה אם לכתוב שם כי הונאת גוי מותרת.

התחמקות מרישום הלכות אלה אינה עניין של מה בכך, שכן אחד מגדולי האחרונים, המהרש“ל,⁹ קבע כי אסור ליהודי “לייפות” את התורה בעיני הגוי, אם הלה שואל אותו מה דינו של גוי בהלכה והאם הוא זהה לדינו של יהודי. בעיני המהרש”ל תשובה לא אמיתית בעניין זה היא בגדר סילוף התורה, ואיסורו הוא בגדר “יהרג ואל יעבור”. למרות דברי המהרש“ל, הרב הרצוג כותב שיש להשמיט הוראה כזו, הנה כך לשונו במכתב משנת תשי”ב:¹⁰

הדברים מדברים בעד עצמם. הרב הרצוג מסתמך על שיטת המאירי הידועה¹² כי האפליות שבתלמוד כוונו כנגד האומות הקדומות, ולא אלו שבינינו. כמו כן בימינו יש להיזהר מכל הפליה מפני חילול ה' שבדבר. אך המחודש בכל דבריו הוא כי לחוק הכנסת, שהוא כח הציבור, תוקף הלכתי לאסור הונאת גוי. “אין כלל עוקר ד”ת [=דין תורה], אלא מוסיף על ד“ת, הרחק משום חילול ה', ונמצא שהדין כבר כך”.

הרי שבידינו להתאים את ההלכה לרוח הזמן, אלא שהרב הרצוג אינו מתייחס למושגים של “רוח הזמן” “חיים מודרניים” וכיוצ"ב, אלא למושג ההלכתי הידוע של "חילול ה' ",¹³ אך תוכנו של מושג זה מושפע מרוח הזמן.

כעת נעבור לשאלת חילול שבת להצלת גוי. יש מתירים משום “איבה”, אפילו איסור דאורייתא.¹⁴

הרא“ל ברודא, בשו”ת מצפה אריה (מהדו“ת או”ח סי' י) רוצה להרחיב את ההיתר אף מעבר להסתמכות על חשש “איבה”. הרב הרצוג מתווכח עמו ודוחה את ראיותיו.¹⁵ אמנם זו תשובה להלכה ולא למעשה. במק"א הוא אומר: "כללושל דבר לא כל האיבות שוות… ויש שמתירים איסור דאורייתא, ואפילו חילול

שבת, אך הכול תלוי במצב, לפי הערכת בקיאים במצב ומומחים בהלכה“.¹⁶ הנה שוב מתגלה אותו עיקרון: הרב הרצוג אינו מוכן לסטות מההלכה כמלוא נימה, אלא שההלכה עצמה מאפשרת גמישות בבואה ליישום מעשי ע”י שימוש במושגים של שעת הדחק, קבלת הקהל, חילול ה', איבה וכיוצ"ב.