רקע
יצחק אייזיק הלוי הרצוג
מעמדם ההלכתי והאזרחי של מוסלמים, נוצרים ואחרים במדינת ישראל העתידה

מתוך ‘תחוקה לישראל על פי התורה’, כרך א, עמ' 12–20


תשובה זו (בשינויים מעטים) פורסמה בתחומין ב, זכויות המיעוטים לפי ההלכה, עמ' 169. היא לקוחה מטיוטת הספר ‘תחוקה לישראל על פי התורה’ שנמצאה בעיזבונו של הרב הרצוג.

יראתי בגישתי אל הקודש, ולא שיניתי דבר, חוץ משם המאמר, הוספת כותרות, תיקון סימני פיסוק ושיבושי דפוס, פתיחת ראשי תיבות והתאמת הכתיב למקובל כיום, וכן הערות הבהרה ספורות – הן באשר למקורות הדברים והן כדי להקל על הקריאה על מי שאינו מורגל בקריאת משא ומתן הלכתי.

כל המופיע בסוגריים מרובעות, הן בגוף הטקסט והן בהערות, אינו משל הרב הרצוג אלא משלי; שאר ההערות הן משל הרב הרצוג עצמו.

איתמר ורהפטיג


 

מבוא    🔗

הדבר הקשה ביותר בקשר עם האופי הדמוקרטי של המדינה, שעל כל פנים במידה חשובה עומדים ויעמדו על זה האו"ם במסרן לנו את הכח לייסד את המדינה היהודית, היא שאלת זכויות המיעוטים, כלומר הערבים והנוצרים הנמצאים בארץ ישראל. זוהי כמעט נקודת הכובד.

אמרתי, ושוב אני חוזר ואומר, שהאומות המאוחדות בוודאי יעמדו על זה בכל תוקף שעל כל פנים בשטח המדיני והאזרחי והמשפטי לא תקופחנה זכויות המיעוטים, ושיהא להם חופש גמור לקיים את הדתות שלהם ואת החינוך של העדות שלהם.

הרי כאן, בעיקר, שתי יריבות, האומה היהודית והאומה הערבית, (וזה לא חשוב מבחינת הדין הנוכחי מי גרם לאותו הריב), והאומות המאוחדות בוודאי יקפידו שלא יקופח המיעוט הזה, שאגב איננו כ“כ מיעוט, והוא לע”ע קרוב למחצה מהאוכלוסייה שתימסר תחת הרשות העליונה של הרוב היהודי.1

אצל רוב רובן של האומות המאוחדות המשטר במדינה הוא דמוקרטי, ובנוגע לרוסיה, אעפ"י שברוסיה עצמה המשטר איננו, על כל פנים דמוקרטי מוחלט, אבל במדינות הנספחות לה המשטר הוא דמוקרטי. ובכל אופן לא יעלה על הדעת שהיא תסכים להפליות על יסוד תחוקה המיוסדת על הדת.

ומעתה אנו באים לבעיית זכויות המיעוטים, או בעיקר המיעוט, כלומר האוכלוסייה הערבית שבתוך המדינה היהודית.


 

גר צדק, גר תושב ומעמד הערבים    🔗

מה היא המציאות שאנו נתקלים בה? תורתנו הק' היא תורת האמת והצדק והחסד והרחמים והשלום. ולא להגן על תורת קודשנו כנגד מתקיפיה מן האומות, או לצערנו, מאחינו בני ישראל, היא מטרתנו בספר הזה, אלא להתוות תכנית של מדינה יהודית בארץ ישראל בתוך מסגרת התורה על פי התלמוד והפוסקים ז"ל באופן שעל כל פנים לא תהא בשום פרט בניגוד לתורה.

ועתה מהו בהשקפה הראשונה המצב החוקי של מיעוט לא ישראל תחת ממשלה ישראלית בארץ ישראל – עפ“י התורה? התורה מצווה וחוזרת ומצווה, ‘תורה אחת ומשפט אחד’, ו’חוקה אחת ומשפט אחד' לגר ולאזרח הארץ. אבל אין זה מסלק את הקושי שעליו הצבענו לעיל. כל מקום שנאמר גר סתם בתורה בקשר עם חוקים ומשפטים, המובן הוא גר צדק, כלומר נוכרי שקיבל עליו דת ישראל בבי”ד של ישראל, כפי חוקי תורת ישראל. זוהי ההתאזרחות עפ“י התורה, (נטורליזציה בעם ישראל).2 גירות כזאת קיימת גם בגלות, ואין לנו במקורותינו החוקיים הדתיים תורה אחרת של התאזרחות חוץ מזו. כל מי שלא קיבל עליו את דת ישראל כפי דיני הגירות, אעפ”י שיקבל עליו להיות מסור בכל לבו למדינה היהודית ולמלא את כל החובות המוטלות על האזרח במדינה בתור שכזו ויעשה וימלא, עדיין הוא גוי מהבחינה החוקית והמשפטית של התורה, ואסור לבוא בקהל במובן של חיתון.

אולם לא כל הגויים שווים. יש מעין גירות בחלק, כאילו התאזרחות חלקית, גירות תושב – קבלת שמירת שבע המצוות של בני נח בפני בי“ד של ישראל (רמב"ם סוף הלכות מלכים).3 זה מקנה לגוי איזה מצב אישי יותר טוב ממצבו האישי של הגוי עובד אלילים,4 אבל עדיין הוא רחוק ממצבו האישי של “גר צדק”. עדיין אסור להתחתן עמו, ועדיין הוא נתון תחת הפליות ידועות. אמנם גם ה”גר צדק" נתון תחת הפליות במקצת, אבל הן קלות מאוד בערך.5 מובן שאין זאת אומרת שאין בכוחה של המדינה היהודית להכיר בסטטוס מיוחד בשביל אותם בני ברית המקבלים עליהם את נתינותה, אך אין זו גירות ואין זה

יכול לשנות את מצבם בנוגע למשפט הדתי הטהור, כגון חיתון.


מעמדם של הערבים בני דת האסלאם    🔗

מהו המצב של הערבים בני דת האסלאם? האם אפשר לחשוב אותם לגרים תושבים? שבני דת האסלאם אינם בשום אופן בגדר עובדי עבודה זרה – כבר ברור למדי וכן פסק הרמב“ם בהחלט;6 השאלה היא רק שמא יצאו מכלל עובדי עבודה זרה ולכלל גרים תושבים לא באו, הואיל ואעפ”י שהם שומרים את שבע המצוות ועוד יותר מהן, ומחזיקים גם במצוות צדקה, ובתפילה לא־ל היחיד ומיוחד וכו' וכו', אבל מעולם לא קיבלו אפילו את שבע המצוות בפני בית דין של ישראל (ואפילו אם היו רוצים לקבל – הרי זה מן הנמנע, מכיוון שכבר נפסק להלכה שאין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג,7 וממילא אין מקבלים גר תושב בזמן הזה). ונמצא שהמצב שלהם עדיין אינו ברור, שלכאורה יצאו מכלל עובדי עבודה זרה ולכלל גרים תושבים לא באו.


בזמן הזה, כשאין מקבלין גר תושב בבית דין    🔗

כאן נתקלנו לכאורה בנקודה קשה עפ"י התורה:

“אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם – אסור לנו להניח עכו”ם בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה, לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח, שנאמר ‘לא ישבו בארצך’ – אפילו לפי שעה.


ואם קיבל עליו שבע מצוות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד" ([ משנה תורה לרמב“ם], הלכות עבודה זרה פ”י הלכה ו).8

לכאורה זה מוציא אפילו את הערבים, בני דת האסלאם, מכלל גרים תושבים, וממילא מזכות הישיבה בארץ.

אכן הראב“ד ז”ל משיג על הרמב“ם ז”ל ואומר שאינו מודה לו בזה: “איני משווה לו בישיבת הארץ”, כלומר, הוא מודה לו שאין מקבלין גר תושב בזמן הזה, אבל אינו מודה לו שלנוכרים שאינם עובדי עבודה זרה אסורה הישיבה בארץ ישראל, והכסף משנה9 מפרש שגם הרמב“ם מודה לזה שנוכרי שקיבל עליו שלא לעבוד ע”ז מותרת לו הישיבה בארץ, אלא שאין בי"ד מקבלין אותו לגר תושב; ואמנם עדיין יש מה לדקדק אחרי התירוץ הזה.

אבל על כל פנים – בין שדעת הרמב“ם באמת כך או איננה כך – הרי לנו שני עמודי התורה הללו, הראב”ד ומרן בעל שולחן ערוך ז“ל, מסכימים לדעת אחת, שנוכרי שאינו עובד ע”ז אעפ"י שלא קיבל בפני בית דין של ישראל אין למנוע ממנו הישיבה בארץ ישראל.10

חוץ מזה כבר הכריע קודמי ז"ל (עיין להלן) שאומה שלמה שקיבלה עליה שבע מצוות, גם בזמן הזה יש להן דין גרים תושבים.11


 

רכישת קרקעות בארץ ישראל    🔗

רכישת קרקעות בארץ ישראל: יש איסור מפורש על מכירת קרקעות בארץ ישראל לגויים.12

אין זאת אומרת שזה נותן למלכות ישראל הכח החוקי לנשל אותם מאדמתם בארץ ישראל, אם לא על יסוד חוקי שעל פיו היו מוציאים קרקע מיד ישראל. על נקודה זאת אין אפילו חילוקי דעות.

הנקודה השנויה במחלוקת היא אם יש לו לעכו“ם קניין בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, כלומר לשנות את צורת הקרקע (גיטין מז, א). רבה אומר [ש]אעפ”י שאין קניין לנוכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר [כלומר להפוך את יבול השדה לכזה שפטור ממעשר], יש לו קניין לחפור בה בורות שיחין ומערות; ר' אלעזר אומר אעפ"י שיש קניין לנוכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשרות, שנאמר [בפסוק העוסק בחיוב תרומות מן היבול] ‘דגנך’ – ולא דגן נוכרי, אבל אין קניין לנוכרי בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר ‘לה’ הארץ'.

הרב המאירי13 מפרש שאעפ“י שאין קניין לנוכרי בא”י להפקיע מן המעשרות, “אין אומרים הואיל ומשועבדת למעשרות אינו רשאי להפסידה שלא תהא ראויה לזריעות, אלא רשאי”. מכאן אנו דנים [=לומדים] שהוא מפרש דעת החולק שהוא בעיקר מפני שמפסידה מתרומות ומעשרות,14 אעפ“י שכיוון שיש לו קניין להפקיע מן המעשרות כבר אין השדה שלו משועבד למעשרות, אבל הוא הטעם, לא משום ההפקעה מתרו”מ אפשר לבטל זכותו החוקית למה שקנה ברצון הבעלים, אבל אין ההפקעה הזאת עולמית, שמשחזר ישראל וקנאה ממנו שוב מתחייבת, ויש מקום לחוש להפסד של תרומות ומעשרות.

ואעפ“כ, מהירושלמי15 ג”כ ברור שיש לנוכרי זכות בעלות בקרקע שקנה באופן חוקי בא“י. באותה המחלוקת הנ”ל, בצורה אחרת קצת, אנו נפגשים בתלמוד הירושלמי מסכת פיאה פרק ד הלכה ה, “כלום אין לנו קניין נכסים”?


“לא תחנם”    🔗

בתורה הכתובה ישנם שני לאוין: (א) “לא תחנם” [דברים ז], שאחת מדרשות חז“ל עליו היא: “לא תיתן להם חנייה בקרקע”,16 כלומר, לא תיתן לגויים חנייה, מלשון חנה, כלומר, שיכון בא”י ע“י רכישת קרקע,17 (ב) “והארץ לא תמכר לצמיתות” [ויקרא כה], והרמב”ן18 מפרשו לאסור מכירת קרקע בארץ ישראל לעכו"ם שאינו בדין היובל ואין השדה יוצא ממנו ביובל.


מה הוא היחס של שני הלאוין הללו לגר תושב? ברור שלא נאמר לאו זה על גר תושב,19 אבל מה שאינו ברור כל כך הוא אם לא נאמר לאו זה על גוי [באותו מעמד מיוחד שתיארנו קודם, דהיינו] שאינו עובד עבודה זרה אלא שאינו גר תושב מפני שלא קיבל עליו בבי“ד, או [מפני שמדובר] בזמן הזה, שאין בי”ד מקבלים גר תושב. אבל כבר הביא קודמי הגאון [הרא“י קוק] ז”ל בשו“ת ‘משפט כהן’ הלכות שמיטה ויובל [סי' נח] שאין איסור זה חל על גר תושב, ושהערבים בני דת האסלאם, כיוון שהם אומה שלמה המוחזקת ואינם עובדי עבודה זרה, לא חל עליהם איסור זה, אעפ”י שאינם גרים תושבים במובן החוקי של שם זה, ודעתי מסכימה לדעתו ז"ל.

מובן מאליו שזה לא נאמר אלא על מכירה באקראי, אבל אם תהא נשקפת מצד זה סכנה של נישול ישראל מקרקע ארץ ישראל, חייבת המדינה לעשות הגבלות מיוחדות. ואולם אם המדינה היהודית לא תאסור זה באופן קטגורי כשאין סכנה כנ“ל נשקפת, לא תהא עוברת על איסור זה של ‘לא תיתן להם חנייה בקרקע’.20 ואעפ”י שהגאון ז"ל [הרב קוק, בתשובה הנזכרת לעיל] לא סמך על זה בלבד וצירף לזה עוד תנאי של מכירה לזמן, מכל מקום זהו עיקר אצלו.

ומכיוון שמסתבר שהעמידה על הפליה זו יכולה היא שתסכן את סיכויינו להשגת המדינה היהודית או לגרום הרס אחר כך, ח"ו, יש לסמוך על הדעה המקלה.

ואמנם טרם היווסד המדינה היהודית על יסודות חזקים, כל יהודי המוכר קרקע לנוכרי אפילו לערבי מוסלמי הוא מערער את יסוד התאחזותנו בארץ אבותינו ומשים מכשולים על דרכנו לגאולת הארץ והעם, ועובר ובוגד ייקרא, אבל אחרי היווסד המדינה כבר יהיה המצב אחר, כמובן מאליו, וכמבואר לעיל.


“והארץ לא תמכר לצמיתות”    🔗

הלאו השני הנ“ל, והארץ לא תמכר לצמיתות', לפי פירוש הרמב”ן ז"ל, זה הרי בוודאי נוהג גם בגר תושב, שגם גר תושב אינו במצוות היובל. אבל מלבד שאין זה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, יש לזה תקנה בכל אופן, והוא לתקן בחוק ששום קרקע לא תימכר לצמיתות, אפילו מישראל לישראל, אלא לתקופה ידועה די ארוכה, וגם באופן כזה יוקל העניין של “לא תיתן להם חנייה בקרקע”,21 עיין לעיל.22


פולחן המוסלמים    🔗

לעניין סובלנות הפולחן שלהם, ודאי שבזה אין שום קושי, מאחר שהנחנו שאין אצלם עבודה זרה. ואנו לא נצטווינו אלא לעקור עבודה זרה מארצנו ולא להניח לגויים לעבוד עבודה זרה בארצנו,23 אבל מכיוון שהישמעאלים אינם עובדי ע"ז, אין מקום לשאלה זו כלל.


 

מעמדם של הנוצרים    🔗

עד כאן דנו בשאלת המיעוט הגדול של הערבים המוסלמים, ועתה נבוא לשאלת המיעוטים הקטנים של הנוצרים מכל העדות והכתות. ודאי שתהא קפידה עצומה מצד המעצמות והאומות הקטנות הנוצריות בנוגע לזכויותיהן של אלו, ובפרט שהרי סוף סוף כל האומות המוסלמיות נגדנו, ורק בין האומות הנוצריות נמצאו לנו מליצים, ואיך יתכן לסכן את סיכויינו ואת קיומנו כבר בתחילה ע"י הפליות קשות כנגד הנוצרים?

כדי לסלק את הקשיים המפורשים לעיל בדרך שסילקנו אותם בקשר עם המוסלמים, צריך יהיה להוכיח שהנוצרים אינם בגדר עובדי עבודה זרה.

והנה הנוצרים בעצמם מחזיקים את עצמם בתור מאמינים באחדות הבורא, אבל השכל שלנו אינו תופס איך הם ממזגים את האמונה באחדות הבורא עם אמונת השילוש. ואולם אין להכחיש שיש להם מושג של בורא עולם ומשגיח אלא שהמושג הזה איננו צרוף, וסוף דבר מצבם תלוי במחלוקת אם בני נח [=גויים] נצטוו על השיתוף24 שזהו עניין אמונתם.25 ולדעתי הדלה דעת הגאון רבי זאב וולף הלוי באסקוביץ ז“ל26 מכרעת שבני נח לא הוזהרו על השיתוף. ומכיוון שמנו רבותינו ז”ל בראש שבע המצוות [את] איסור עבודה זרה, ומכיוון שהוכח, מאידך גיסא, שעל השיתוף לא הוזהרו, הווה אומר שהעבודה בשיתוף – כלומר העבודה בבת אחת לא־ל היחיד ללא ראשית וללא תכלית בורא השמים והארץ בצירוף אליו יתברך – בר מינן – כח הגוף או אחת מתופעות הטבע, או איש שהדמיון שהלך שובב העלהו לדרגת אלוה, באופן שהראשון עיקר והשני טפל – אפילו אם זו [נחשבת כ]עבודה זרה לישראל לחייב עליה מיתת בית דין או מיתה בידי שמים,27 אין הדבר כן לבני נח, שעליהם לא נאסרה כלל. ולפי זה יצאו [הנוצרים] מכלל עובדי עבודה זרה, וכל מה שנאמר על המוסלמים סובב גם עליהם, ככל האמור לעיל.28

ובכל אופן על דרך שאמרו רז“ל, ‘נוכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן’ (חולין יג, ב), כך עכ”פ הנוצרים שבזמננו, אפילו קטולים אינם עובדי ע“ז במובן המקורי אלא לבם לשמים, אעפ”י שהם בעצמם אינם תופסים בשכלם את השוואת הסתירה שבין האחדות והשילוש.


סובלנות הפולחן של הנוצרים    🔗

בנוגע לקיום הפולחן שלהם, הנה בנוגע לפרוטסטנטים, מכיוון שבאופן היותר גרוע אין אמונתם אלא אמונה של שיתוף, ואין להם אנדרטות בפולחנם, אלא השתי והערב [=הצלב] בלבד, וזה ברור שאינו אלא סמל לזיכרון ולא נעבד,29 אבל גם הקטולים ידוע לנו שאינם עובדים לאנדרטות בתור אלהות, אלא בתור הערצה לאישים שהתמונות מציירות.

ואם כי ודאי שאנו מצווים להתרחק מלהיכנס למקומות התפילה שלהם כשם שאסור לנו השיתוף, וכן כל אביזרייהו של השיתוף, להתרחק תכלית הריחוק,30 אבל כאן השאלה אם אנו מחויבים למנוע את הפולחן הזה בכח במדינה היהודית. וכלפי זאת אני אומר שלא נחטא כנגד תורתנו הק' אם נסבול את קיומו, הואיל ואינו ברור שמוטלת עלינו מצווה זו [=של ביעור העבודה הזרה מן הארץ] מן התורה, וכיוון שזה ספק, אפילו יהא זה ספק דאורייתא, בשעת הדחק גדול כזה לכל עם ישראל נסמוך על רבינו הגדול ז“ל שספק מן התורה לקולא,31 ואיסור שאינו של תורה מתירים מפני איבה32 [ראה עבודה זרה כו, א], ועיין נוספות ונספחות, וכלום אפשר איבה גדולה מזו שתעלה חימה וקצף ושנאה עזה בכל מדינות הנוצרים, וג”כ שסוף סוף העבירה על מצווה זו היא ב’שב ואל תעשה‘, לא ב’קום ועשה’,33 וע"כ ברור לדעתי שאין כאן עוון אשר חטא מצד הציבור בסבלם את העניין הזה, אפילו אם לא היה תנאי מפורש מצד האומות.


 

הבנת המציאות לאשורה    🔗

א) ברובו של הפרק הקודם לא הודגש כל צרכו המצב כמו שהוא, ולכל היותר בקשר עם הצעת הצד ההלכתי דיברנו על דבר החשש של איבה. ועתה הגיע הזמן להסתכל במצב כמו שהוא ממש, ולבחון את ההלכה מתוך אותה ההסתכלות הריאלית.

אנחנו לא כבשנו עד עכשיו ולא יכולנו לכבוש את הארץ כנגד רצונם של האומות ואפילו חלק ממנה. את המדינה היהודית נקבל מאת האומות המאוחדות, עפ"י הסכמתם, ואין שום ספק שעד שיבוא משיח צדקנו נצטרך להגנתם עלינו כנגד ים של אויבים מדיניים מקיפים מסביב שידם תגיע גם לתוך המדינה. וגם אין שום ספק שלא יתנו לנו את המדינה היהודית אלא אם כן נקבע בתחוקה ובמשפט זכות המיעוטים לסבילות הנידונית, וודאי שמניעת הפליות וקיפוחים של המוסלמים והנוצרים גם יחד תהווה אלמנט יסודי מתוך הזכות למדינה שיתנו לנו.

ב) מעתה השאלה צריכה שתוצע בצורה אחרת, במידה מרובה, מזו שהופיעה עד כאן לפנינו.

ניתנת לנו האפשרות לקבל מהאומות כח להקים בארץ ישראל מדינה יהודית, אך בתנאים שנסבול בני דת אחרת, יהיו אפילו עובדי אלילים (ובלבד שאין עבודתם מפריעה את קיום המוסר הכללי ואת החוק המוסרי), שישבו בארצנו ויקיימו את הפולחן שלהם, ועכ"פ אם יקבלו את הנתינות של המדינה היהודית לא תישלל מהם הזכות לרכישת קרקעות ונכסי דלא ניידי.

מה עלינו לעשות? להגיד לאומות: אין אנחנו יכולים לקבל את התנאי הזה, מפני שתורתנו הק' אוסרת על ממשלה יהודית להתיר הישיבה בארצנו לנוצרים ומכ"ש לעובדי אלילים, ונוסף על זאת היא אוסרת עלינו להרשות פולחנם בארצנו ואוסרת עלינו להרשות להם לרכוש קרקעות?

דומני שלא יימצא רב בישראל בעל מוח ובעל שכל ישר שיסבור שעלינו להשיב כך, כלומר שזוהי חובתנו מדין תורתנו הקדושה.

אפילו אם נניח שבקבלנו את המדינה בתנאי הנ"ל תעבור הממשלה היהודית עבירה כשתקיים אם התנאי, גם אז הייתי אומר שהעבירה נדחית מפני פיקוח נפש של עם ישראל, בשים לב למצב האומה בעולם. ואם כי אין פיקוח נפש עומד בפני איסור עבודה זרה ואפילו אביזרייהו,34 זהו בנוגע לישראל עצמם, אבל איסור הסבילות של פולחנם – ואין צריך לומר, האיסור של חנייתם בקרקע וכדומה – אין זה בכלל, ואין זה דוחה פיקוח נפש של כלל ישראל.

יתר על כן, הלא יש אופנים שבהם אפשר להתיר אפילו איסור תורה משום ‘איבה’,35 וכלום יש מצב יותר הולם היתר כזה מהמצב הנוכחי. נקל לתאר לנו מה תהא התגובה של האומות לגישה כזו הנ"ל מצדנו. אפשר מאוד להגיד שיש כאן משום גרם סכנה לכלל ישראל.36

ג) ואולם אין אנו זקוקים להיתרים, לא על היסוד שמדינה יהודית היא בבחינת הצלת האומה ויש בכלל זה הכנת מקום מקלט לעת צרה, ח"ו, עד שיבוא משיח צדקנו, לאור הטרגדיה האיומה של גלות אירופה בימינו וכמעט לעינינו, ולא על היסוד שהדחייה בידיים של ההזדמנות הזאת מפחד אותה העבירה, תכבה את גחלת התקווה בלב רוב האומה ותקעקע את בירת היהדות כולה, ובכגון זה ‘עת לעשות לה’ ',37 אלא אפילו אם זה היה נוגע לעובדי אלילים ממש, מעצם הדין אין כאן עבירה, לפי דעתי.


חלות האיסורים כשאין ידינו תקיפה    🔗

המצוות הללו שהן מצוות ציבוריות, המוטלות לא על כל יחיד ויחיד אלא על הגוף השליט, על הממשלה היהודית באיזו צורה שתהא, שהכח בידה לקיימן, לא הוטלו לכתחילה אלא על העם היהודי הכובש את הארץ והמקבל את הסוברניות מעצמו, מבלי להתחשב עם הגויים. הרי זהו הרקע בתורה של אותן המצוות, ופשטות העניין מעידה על עצמה. אם כן, אפוא, בהיעדרו של רקע זה, ובתנאי מציאות כזו שהמדינה ניתנת על מנת כך, אין חלות לאותן המצוות כמו שאין חלות לאותן המצוות בגולה, או אף בארץ ישראל כשאין ידינו תקיפה.38

וכלום אמר אדם מעולם שאסור לנו לישב בא"י בזמן שידם תקיפה, מפני שאסור להכניס עצמו ב’אונס רחמנא פטריה'?39 וממילא אין מקום לומר שמוטב לנו שלא לקבל את המדינה היהודית מלקבל ולעבור על אותן המצוות, שמכיוון שלא ניתן לנו להקים את המדינה העברית אלא בתנאים כאלה, באופן כזה לא נצטווינו, ומצווה אין כאן ועבירה אין כאן.


היתרון שבהקמת המדינה גם בתנאים אלה    🔗

שוב יש התבונן. הלא הטעם של המצוות הללו מפורש בתורה, ‏’פן יחטיאו אתכם', שלא נקבל השפעה מהם ומעבודתם, ומי זה לא יודה שיש סכנה של השפעה יותר גדולה מהגויים על היהודים כשהיהודים כבושים תחתם, בין בגולה בין בארץ ישראל ממה שיש כשהיהודים אינם כבושים תחתם, ובמובן ידוע יש להם בתור אומה עליונות עליהם.

ברור אפוא שעם ישראל במצב כזה שהם כבושים תחת יד הגויים, ואנו מדברים עכשיו מתוך ציור שהגויים שאנו דנים עליהם הם עובדי אלילים (לא מוסלמים ונוצרים), ויש בידינו לשנות את המצב, אך בתנאי של סבלנות במובן שלעיל כלפי אותם הגויים, שעלינו להשתמש בהזדמנות זו האחרונה.

עד בוא משיח בן דוד הרי “זיל בתר טעמא” [=לך אחר הטעם, הנימוק]. הסכנה ‘פן יחטיאו אתכם’ הרבה יותר גדולה עכשיו, ונמצא שבתנאים של מצב כזה, שינוי המצב ע"י ניצול אותה ההזדמנות לא רק שמותר אלא שהוא מצווה וחובה, שעל כרחנו אנו מתקיימים עכשיו במצב שרוחפת עלינו הסכנה של פן יחטיאו אתכם, ואם על ידי סבילת פולחן הגויים נפחית הסכנה הזאת, הדרך שלפנינו פשוטה.

מה תאמר, שעכשיו אנו אנוסים, משא"כ במדינה היהודית נעבור ברצון? אין זה ברצון, שאי אפשר אחרת.

כמו כן יש לנו להתחשב:

(א) עם העובדה שעל ידי כך ייגאלו שטחים רבים של הארץ הק' שעלולים ליפול לידי הגויים, וע"י ניצול ההזדמנות ההיא יפלו בגורלנו ויהפכו לנחלת ישראל.

(ב) שע“י כך תרום קרן ישראל וכבוד אלקי ישראל, כלומר מושג הא־להות של היהדות יתרבה בעולם, ונמצא שיש כאן מצוות קידוש ה' לעיני הגויים וזה ראוי לדחות את הלאוין ההם, הואיל והמצווה ההיא כ”כ רבה וכ"כ דרבים.40


מעין שותפות    🔗

מכל האמור יש לנו להתבונן עוד. הלא יסוד המדינה מעצמו הוא מעין שותפות. הרי זה כאילו ע"י תיווך ידוע באו גויים, נניח אפילו עובדי אלילים, לידי הסכמה לתת לנו להקים ממשלה משותפת באופן שתהיה לנו עליונות ידועה וששם המדינה יקרא על שמנו, כלום היתה על מדינה זו תורת מלכות ישראל באותה המידה של מלכות ישראל כימי דוד ושלמה, של מלכות ישראל במובן של המלכות שהיתה עומדת להיווסד בכניסת ישראל לארץ כנען, שהיא התמונה המרחפת בכל הרקע של תורת משה בקשר עם אותן המצוות? הרי זה עניין אחר. בעצם זוהי שותפות של עם ישראל ועם נוכרי בתנאים כאלה, המבטיחה לשותף הראשון מידה ידועה של עליונות.

השאלה אפוא יכולה רק להיות אם מותר לנו לעשות שותפות כזו. לכאורה יש כאן דמיון לכריתת ברית. וכבר נפסקה הלכה שאין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, רמב“ם פ”י מהלכות עבודה זרה, אבל זהו רק דמיון כוזב.41 שם הוא עניין של אחת משבע האומות שעשו ישראל עמם מלחמה [בכניסתם לארץ בימי יהושע] שאסור לכרות עמה ברית על מנת להניחה לעבוד עבודה זרה בא“י. כריתת הברית כוונתה מין חוזה הדדי שהנכבש מקבל ג”כ תמורה עבור כניעתו, כלומר שיכול היה להמשיך את המלחמה, וגם אחרי הכיבוש והדיכוי ההחלטי יכול הוא גם כן להציק במחתרת ולהתמרד. ואעפי"כ זה אסור בקשר עם שבעת העממים, אבל משמע שעם שאר אומות אין זה אסור. וכגון כששבו בימי זרובבל ומצאו אומות זרות עובדות כוכבים ומזלות בארץ והיו נלחמים אתן והיה צריך להמשיך זמן רב במלחמה כדי לדכותן כלה, וגם אז היה הדבר נשאר במצב מסובך וקשה, מכיוון שאילו לא היו מז' האומות היה מותר ליהודים לכרות אתם ברית.42

וקל וחומר ששותפות כהנ“ל שציירנו שהיא מותרת לפי שידינו על התחתונה ובלי רצון האומות בדרך הטבע אי אפשר לכבוש אף חלק מן הארץ. ואעפ”י שהרמב“ם ז”ל אוסר להרשות אף לגויים שלא מז' האומות, כשעובדים אלילים לשבת בארץ ישראל,43 מכל מקום בנוגע לכריתת ברית איננו מרחיב את המסגרת ומגביל האיסור לשבע האומות.

וק"ו במצב כזה שהיה מותר לישראל לעשות שותפות בזאת שהיא לטובת קיומנו, אפילו אם הגויים שהם נושא הדיון הזה היו עובדי אלילים ממש, ומכל שכן שהם מוסלמים ונוצרים.

אינני יודע אם השאלה של רישיון לגויים בלתי נוצרים ובלתי מוסלמים לבוא להתיישב בארץ, לפי מידת חוקי ההגירה בלבד, תעלה על הפרק בעתיד הקרוב. הגויים התרבותיים שאפשר לחשוב עליהם בקשר עם זה, הם ההודים, הסינים והיפנים, ובנוגע להם עדיין איננו ברור לי שאפילו אלה אינם עובדים בשיתוף, כי לא למדתי כראוי את דתותיהם ודרכי הפולחן שלהם. אבל אפילו אם יש להם דין של עובדי עבודה זרה ממש, מכל מקום אם גם הם יוכללו בשטח הדרישה לדמוקרטיות במדינה היהודית מצד האומות המאוחדות, חושבני שלא יהא קושי שאי אפשר להתגבר עליו מצד חוק תורתנו הקדושה בנסיבות ובמצב הנוכחי של עם ישראל, ובלבד שלא יורשו לעשות מעשי תועבה ואכזריות במידה שיעליבו את רגשי המוסר הכלליים, וכגון התועבה של עמי הודו בנימוס של דתם שהאלמנה עולה על המוקד אחרי מות בעלה, וכדומה. ודאי שכל תועבה שהמשטר הבריטי אוסר על ההודים בארצם הם, אנו נאסור על ההודים והדומים להם מהסינים והיפנים בארץ קודשנו אנו, ומי שלא יציית ענוש יענש וגרוש יגרש כלה מן הארץ.



  1. [המאמר נכתב, כמובן, לפני הכרזת המדינה ומלחמת העצמאות, ששינו הן את גבולות המדינה והן את הרכבה הדמוגרפי. יש לזכור ברקע הדברים כי באותה העת ההתקדמות בהקמת מדינת ישראל היתה תלויה כולה בגישתן של אומות העולם לכך.]  ↩

  2. רמב“ם פי”ג מהלכות איסורי ביאה, טוש“ע יורה דעה סי' רסח. כשנשאל אחד מראשי הסוכנות להגדיר את השם יהודי השיב שזהו בן אדם המשתייך לדת ישראל. תשובה זו נכונה היא אבל לא שלמה: ישראל, אעפ”י שחטא ישראל הוא, וגם ישראל מומר שקידש בת ישראל קידושיו קידושין, ורק דעה בודדת, זו של רב סעדיה גאון ועוד מהגאונים אומרת שאינם קידושין אלא מדרבנן, אבל אין הלכה כמותה. [דעה זו נזכרה בטור אהע“ז, סי' מד, ט, ובבאר היטב על שו”ע שם, ס“ק ז.] ובכל אופן הוא חוזר ליהדות ע”י תשובה ואינו צריך גירות, ולכל היותר צריך טבילה מדרבנן [ראה הגהת הרמ“א, יו”ד, סי' רסח, יב], אבל אין זה מעכב.

    ההגדרה המלאה היא: יהודי או יהודיה – בן אדם שעכ“פ אמו הוחזקה לבת ישראל, כלומר שהוחזקה שמוצאה מהגזע היהודי, או שקיבל עליו את דת ישראל, כלומר אדם מגזע לא־יהודי שנתגייר בפני בי”ד יהודי, כפי חוקי קבלת גרים הקבועים בתלמוד ובפוסקים החל מהגאונים הראשונים עד ועד בכלל לשולחן ערוך של רבותינו מהר“י קארו ומהר”ם איסרליש ז"ל.

    בנוגע לאדם הנולד מאב נוכרי ואם יהודית – יש פוסקים הסוברים שהוא צריך גירות כנ“ל, אבל ההלכה הרווחת בישראל היא שאין צריך גירות [ראה שו”ע אהע“ז, סי' ז, יז]. מובן שהנולד מהורים גרים, היינו גרי צדק, או עכ”פ מאם גיורת, הוא יהודי, מאחר שהם מהבחינה המשפטית הדתית יהודים, היינו האם כך, כנ"ל.

    דברי אלה המחטטים בהיסטוריה, ורוצים להוכיח שמשבטלה המדינה היהודית כאילו פסקו אז מלקבל גרים – לפי שמאז היה מקום לחשוש שהגירות תהווה סכנה ללאומיות הישראלית – אין להם שום מקום בהלכה. מה שמטריד אותם הוא שאם קבלת הדת היא אצלם במקום נטורליזציה, הרי אין לאומיות עיקר ביהדות. אך זוהי טעות יסועית, [שכן] לאומיות ישראל הכוללת האמונה בשיבת ישראל לארצו והחזרת מלכותו היא חלק מאמונת ישראל, והמתגייר ממילא מקבל עליו את כל זה. עפ“י הדין נוכרי הבא להתגייר צריך לקבל עליו את כל התורה ואם הוא מסתייג אפילו מדקדוק אחד מדקדוקי סופרים אין מקבלים אותו, וע”כ נוכרי הבא לקבל עליו את היהדות אלא בהסתייגות מהצד הנקרא לאומי, כלומר מהאמונה בשיבת ציון ובהחזרת מלכות ישראל וכו', ודאי שאין מקבלים אותו, כי אלה הם עיקרים בדת ישראל.

    הרפורמים אינם מודים בעיקרים הללו בתור חלק מדת ישראל, אבל מחוץ לזה קבלת הגרים אצלם איננה עפ"י ההלכה, ובלאו הכי אינם גרים, ואין לנו עסק בהם. קיצורו של דבר: גירות המסתייגת מהיסוד הלאומי אינה גירות, ומאידך גיסא, התאזרחות מדינית לא דתית איננה גירות בלי שום ספק.  ↩

  3. [פ"ח, י.]  ↩

  4. [גר תושב – מצווה להחיותו, ואין כלפיו רוב ההפליות שקיימות כלפי גוי עובד אלילים.]  ↩

  5. [יש מינויים מסוימים, כמלך, שגר פסול להם, ראה רמב“ם הל' מלכים, פ”א, ד.]  ↩

  6. [ראה משנה תורה לרמב“ם, הלכות מאכלות אסורות, פי”א, ז.]  ↩

  7. [שם, הלכות עבודה זרה, פ"י, ו.]  ↩

  8. יש מהראשונים המפרשים את הלאו של ‘לא ישבו בארצך’ על שבע האומות [כלומר רק על שבעת העממים שחיו בארץ כנען בימי יהושע, וכבר אבד זכרם], ועל פיהם אין שום קושי בדבר, כמובן.  ↩

  9. [‘כסף משנה’ – פירושו של ר‘ יוסף קארו, בעל ה’שולחן ערוך', על משנה תורה לרמב"ם.]  ↩

  10. עיין פי“ד מהלכות איסורי ביאה, ב[משנה תורה ל]רמב”ם ובהשגות הראב“ד שם. וכן לעניין ישיבה בירושלים של גר תושב בזמן היובל, ועיין בראב”ד שם, שבזמן שאין היובל נוהג קדושת הארץ קלה ויושב אפילו בירושלים עצמה, כלומר נוכרי המקיים שבע מצוות, אע“פ שלא נתקבל בבי”ד. שאין מקבלים גר תושב בזמן שאין היובל נוהג.

    ולפי שיטתו של הרמב"ם שתרומות ומעשרות וכו‘ בזמן הזה [נוהגות] רק מדרבנן [כלומר אינם חיוב מן התורה אלא מדברי חכמים] ואין קדושת הארץ בזמן הזה מן התורה, אין הלאו ההוא של ’לא ישבו' נוהג אלא מדרבנן, שיש לומר שלא נאסר אלא כשקדושת הארץ מן התורה.

    אך באמת שיטת הרמב“ם [אינה שקדושת הארץ בימינו היא מדרבנן, אלא] שקדושת הארץ אף בזמן הזה [היא] מן התורה, ורק לעניין תרומות ומעשרות היא רק מדרבנן, שחיוב תרומות ומעשרת תלוי בביאת כולכם [כלומר בשהות של רוב עם ישראל בארץ ישראל] (או רובם ככולם), אכן מכיוון שהתורה פירשה הטעם על איסור הישיבה בארץ לעובדי אלילים, [והוא] ‘פן יחטיאו אתכם’, יש לומר שנוהג [איסור זה] לדעת הרמב”ם גם בזמן הזה מן התורה.

    והרבה יש לפלפל, אבל אין כוונתי בספרי זה למשא ומתן בהלכה.  ↩

  11. [וראה עוד כסף משנה, על הלכות מאכלות אסורות, שם, האומר כי המוסלמים נחשבים כאומה שאינה עובדת עכו"ם. ולכן הרב קוק סמך עליהם לעניין היתר המכירה, כאמור בסמוך.]  ↩

  12. [ראה רמב“ם, הלכות עבודה זרה, פ”י, ג.]  ↩

  13. [ר‘ מנחם המאירי, מאחרוני הראשונים, בפירושו ’בית הבחירה' למסכת גיטין, שם.]  ↩

  14. [כלומר, העובדה שלדעת ר' אלעזר אין לו קניין לחפור בשדה שקנה בורות שיחין ומערות אינה אלא כדי שלא יקנה אותה, ועל ידי כך לא יופקעו תרומות ומעשרות מן השדה.]  ↩

  15. [פאה, כמובא בסמוך.]  ↩

  16. [ראה תלמוד בבלי, עבודה זרה כ. ע"א.]  ↩

  17. לכאורה כיוון שאפילו הישיבה אסורה לדעת הרמב"ם, אפילו לנוכרים שלא משבעת העממים, למה לנו לאו [=בשל מה אנו זקוקים לאיסור נוסף] לחנייה בקרקע?

    ומצאתי ב‘עבודת המלך’ להגר“מ קרקובסקי ז”ל שעמד בזה [=שעסק בשאלה זו] בהלכות עכו“ם פרק י', יעויי”ש. ובפשיטות יש לומר שאסור למכור לו קרקע אפילו באופן שימסור לאריסי ישראל או לגרים תושבים והוא ישב בחוץ לארץ.  ↩

  18. [כך ניתן להבין מפירושו על הפסוק בתורה, ויקרא כה, כג.]  ↩

  19. [ראה שו“ת הרשב”א, ח"א, סי' ח.]  ↩

  20. המעיין ברמב“ם בהלכה ד' בפ”י מהלכות עבודה זרה יראה בעליל שאיסור ‘לא תחנם’ במובן של חנייה בקרקע הוא למנוע ישיבת קבע, וממילא כל שהותרה לו ישיבת קבע, כגון גוי שאינו עובד ע“ז, ובפרט באומה שלמה (שכל הקושי שבדבר הוא שמפני שלא קיבל בבי“ד הדבר מפוקפק אם הוא באמת שומר שבע מצוות, וכיוון שאין מקבלין בבי”ד בזה“ז לגר תושב, כל גוי אפילו אינו ידוע לעובד ע”ז הרי כל גוי בגדר ספק, אבל באומה שלמה העניין אחר, שידוע שזוהי דתם ואין דתם אלילית), אין איסור של חנייה בקרקע. ולפי דעת הכסף משנה גם הרמב”ם מודה בזה שכל שאינו עובד עבודה זרה אין ישיבתו אסורה.  ↩

  21. הגאון רבי יצחק אלחנן [ספקטור מקובנה] ז“ל, רבן של ישראל, הוא היה הפותח בהיתר השמיטה ע”י מכירה לגוי, ועיקר יסודו היה שהמכירה לזמן קצוב, אינה בכלל ‘לא תיתן להם חנייה בקרקע’.  ↩

  22. [מכירה לזמן אינה נותנת בעלות מלאה לקונה. ויש להעיר שגם כיום ב‘היתר מכירה’ הרבנות מוכרת את הקרקע לזמן קצוב.]  ↩

  23. [ראה משנה תורה לרמב“ם, הלכות עבודה זרה, פ”י, ו.]  ↩

  24. [‘שיתוף’ – אמונה ופולחן המכוונים לה' בשיתוף כח נוסף. דבר זה אסור לכל הדעות לישראל, אך יש מחלוקת האם הדבר אסור לבני נח, כלומר לגויים, ונחשב כעבודה זרה.]  ↩

  25. [ראה בית יוסף, יו“ד, סי' קמז ס”ק ג, ודרכי משה ורמ“א, או”ח, סי' קנו.]  ↩

  26. בספרו סדר המשנה על הרמב“ם, הלכות יסודי התורה, פט”ו. ועיין עוד בנספחות ונוספות לפרק זה.  ↩

  27. לכאורה יוצא שאין זה כך לפי המסקנה שב“נ לא הוזהרו על השיתוף, שהרי כלל גדול הוא שכל ע”ז שישראל נהרג נעליה בן נח מוזהר עליה ונהרג עליה, אבל לפלא שהרמב“ם ז”ל לא כתב בשום מקום שישראל אינו נהרג על השיתוף, ויוצא אפוא שישראל אמנם מוזהר ונהרג על השיתוף וב"נ אינו אפילו מוזהר עליה, ואין למידין מן הכללות.  ↩

  28. לכאורה הלא כל עיקר שאסרה תורה הוא “פן יחטיאו אתכם”, ולפיכך הרי מאחר ששיתוף אסור לישראל יחטיאו אתכם. תשובה לדבר, כשהתורה מדברת על עוע“ז ברור מן הכתוב עצמו, דהיינו עובדי ע”ז שהם מוזהרים עליה, וכיוון ששיתוף מותר לב“נ איננה מדברת על דברים כאלו, ואין לנו להקיש מסברת עצמנו, אלא לומר שהתורה גדרה רק כנגד השפעת ע”ז, כזו שבישראל חייבים עליה מיתת בית דין. ועוד, ואפילו אם לא נקבל שאין ישראל נהרג על השיתוף, י“ל שרק עוע”ז גמורים עבודתם כרוכה בזנות וכשפים וכל הטומאות, ורק עליהם נאמר פן יחטיאו אתכם.  ↩

  29. עיין יו“ד סי' קמא. ואמנם מדברי מרן הבית יוסף ז”ל בתשובת ‘אבקת רוכל’ [סי‘ סח] משמע אחרת, אבל הוא ישב בין מוסלמים ולא היה בקי בענייני הדת הנוצרית, ומי שבקי בעניינים הללו יודע שהעבודה לפסילים היא קשורה באמונה שהרוח של האליל, מה שנקרא בלשון חז“ל ”איסורו“, שוכן בפסל, ואמונה זאת איננה בין הנוצרים, וכשמשתחווים לפני הפסל ומתפללים, כוונתם לאלקי העולם שישמע להם ע”י אותו האיש או אחר מאבות הדת שלהם, ולא שהוא עצמו שוכן בתוכו. [וראה עוד שו“ת יחוה דעת של הראשל”צ הרב עובדיה יוסף שליט“א, ח”ג סי’ סה, ושו“ת אגרות משה של הגר”מ פינשטיין זצ“ל, יו”ד סי' סט, שפסקו כי אין בשתי־וערב משום ע"ז.]

    ואמנם אכילת הלחם והיין זוהי אמונה שמקורה אליליות גמורה, אבל אינם עובדים ללחם וליין, ולא מנסכים את היין לאלוהות.  ↩

  30. [ראה עבודה זרה, יז, א.]  ↩

  31. [ראה רמב“ם, הלכות טומאת מת, פ”ט, ‏יב.]  ↩

  32. זאת אומרת אפילו אם לא היה תנאי מפורש מצד האומות שלא להפריע את הפולחן הזה, ועיין להלן.  ↩

  33. [ראה שו“ע, או”ח, סי' תרנו, ופתחי תשובה, שם – א"ו.]  ↩

  34. [ראה רמב“ם, הלכות יסודי התורה, פ”ה, ב.]  ↩

  35. עיין מגן אברהם הלכות לולב סי' תרנו ס"ק ח, ומובן מאליו שאין המדובר מסכנה קרובה שזהו דבר שהתינוקות יודעים אותו, אלא שמשום שלום המלכות מותר לעבור על לא־תעשה אף שהחשש פחות או יותר רחוק שתצא מזה סכנה לציבור.  ↩

  36. עי‘ ג“כ חתם סופר יור”ד סי’ קלא בסוף התשובה, ואין המדובר באופן שהגוי מאיים ויש בידו להרוג את ישראל אם לא יעשה בשבילו דבר זה, שזה פשוט ביותר, אלא שיש חשש של איבה בצורה כזאת שיכול להביא לידי תוצאות של אבידת נפשות מישראל, ומובן שזה נמסר לשכלו ומצפונו של הרב המורה.

    עיין גם כן שו“ת בית אב”י להגאון רבי אריה ליב ברודא מלבוב תשובה סי‘ י או“ח, תשובה חשובה בנוגע למסורת על פה מוועד ארבע ארצות להתיר לרופאים יהודים לרפא בשבת אף במלאכה דאורייתא חולים אינם יהודים (שו“ת דברי חיים חלק ב או”ח סי' כה). ועין רמ”א או"ח סי’ שלד וכו'. כללו של דבר לא כל האיבות שוות, ולא כל העניינים שווים, ויש שמתירים איסור דאורייתא, ואפילו חילול שבת, אך הכול תלוי במצב, לפי הערכת בקיאים במצב ומומחים בהלכה.  ↩

  37. [ראה ברכות נד, א, וברש“י ד”ה ואומר: “פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה' ”].  ↩

  38. [ראה ספר החינוך, מצווה תלו, ביחס למצוות איבוד עבודה זרה: “שמצווה עלינו לאבד שם עבודה זרה אם יש כח בידינו, אבל אין אנו חייבין לרדוף אחריהם לאבדה אלא בארץ ישראל בזמן שידינו תקיפה על עובדיה” – א"ו.]  ↩

  39. [כלומר האם אסור לאדם להכניס עצמו לסיטואציה בה לא יוכל לקיים מצווה מסוימת, מאונס, ויהיה פטור מקיומה? – ובנידון דדן, האם עלינו להימנע מלהקים מדינה ולהתיישב בארץ, רק בגלל שכשנעשה זאת לא יהיה בידינו הכח לקיים את המצוות הקשורות בהרחקת עבודה זרה ושלילת זכויות מסוימות מגויים?]  ↩

  40. ראוי ג“כ להעיר שהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל אחרי אלפים שנות גלותנו ועינויינו תקדש שם שמים ושם ישראל ותשמש כח משפיע אמונה בהשגחת ה‘, וכמו כן תשמש הפגנה אלקית כנגד השקר והחוצפה של אלה [הנוצרים] הטוענים כי מאוס מאסנו ה’, ח”ו, על שמאסו באישים ידועים ובתורות חדשות המכוונות לבטל את תורת משה ח“ו, ואין צריך לומר את התושבע”פ, והמעורבות כ“כ באלמנטים הנובעים מהאליליות, וד”ל. וכמה גדול הוא קידוש השם, וכבר אמרו רז“ל בירושלמי סנהדרין [פ”ו, ה“ז] ‘גדול קידוש השם מחילול השם’, וכל שכן שבזה יימנע חילול השם, ויצא ע”י כך קידוש השם גדול, הקדמה למילוי ייעודי הנביאים.  ↩

  41. [כלומר, הדמיון בין האיסור לכרות ברית לעובדי עבודה זרה ובין השותפות שהוצגה כאן איתם כיסוד למדינה אינו אמיתי.]  ↩

  42. ומי זה יהין להרהר אחרי אותו גבר צדיק מושיע ישראל יהודה המכבי, קדוש ה‘, על שכרת ברית עם מלכות רומי שהיו באמת עובדי אלילים? ודאי שעשה כתורה, כיוון שקיום ישראל בארצו היה תלוי בברית זאת במידה ניכרת. ואחד ההיסטוריונים המפורסמים שלנו אומר שהחסידים שבאותו הדור מיחו וקראו על יהודה המכבי, שר צבאות ישראל, ’אל תבטחו בנדיבים‘, אבל איני יודע מקור לזה. והרמב“ן ז”ל אומר שכבר התבטאו חז“ל שיהודה המכבי עשה שלא כהוגן, וג”כ לא ידעתי מקורו, אבל בפניו אני מרכין את ראשי. אבל נראה שזוהי דעת יחד, וגם אין למדין מן האגדות, שהרי במגילה ט“ו [צ”ל יא] שיבחו חז"ל את החשמונאים הראשונים ולא מצאו בהם שום דופי. [כוונתו כנראה לפי’ הרמב“ן על התורה לבראשית לב, ד. וז”ל: “…ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום. כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים, ומהם שבאו ברומה, והיא היתה סיבת נפילתם בידם. וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים.” אמנם אפשר שאין הרמב“ן מתכוון כי אם לסוף תקופת בית שני, ורמז לאגריפס המלך. כך הבין הרב חיים דוד הלוי בספרו ‘בין ישראל לעמים’ פ”ז. מאידך מאריך הוא לבקר ולשלול ברית זו של יהודה, ומכאן מסביר את שתיקת חז“ל ביחס ליהודה המכבי. אף הגמ' במגילה יא, א שדורשת בשבח החשמונאים: ”ולא געלתים בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול“, אינה מזכירה את יהודה בשמו. דומה שעדיין רב הסתום ואין הוכחה ניצחת לכאן וכאן בשאלת היחס לברית יהודה עם רומי, וראה עוד ע”ז ח, ב.]  ↩

  43. [משנה תורה לרמב“ם, הלכות עבודה זרה, פ”י, ו.]  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
קישוריוֹת חיצוניות