הקדמה 🔗
ספר זה – ‘גדעונים’ שמו, ולא ‘הגדעונים’, וזאת בכוונה תחילה, שכן אין הוא תולדות כל מעללי הגדעונים, שפעלו כאלחוטאים ברשת-הקשר החשאית של ההעפלה ‘גדעון’ ולא תיאורם המלא. כותבי תולדות ההגנה ו“העליה הבלתי-חוקית” לארץ-ישראל לאחר מלחמת-העולם השניה, ובעיקר כותבי פרק הבריחה מארצות מזרח-אירופה לחופי הים-התיכון, יקדישו תשומת-לב רבה לתפקיד שמילא קשר-האלחוט הזה בכל תקופת המאבק.
בתחילת 1966 פנו אלי חברים אחדים, ששירתו כגדעונים לפני עשרים שנה ויותר, וביקשוני לחבר, בהדרכת “מערכות”, ספר על פעלם. אותה שנה היה הציבור הישראלי שרוי במצב-רוח שונה מזה שלאחר מלחמת ששת הימים. גורמים שונים, כלכליים ומדיניים-פנימיים, השרו אז – לדעתי – על הציבור אוירה בה נתערפלו, או כהו, כמה מאורות העבר. נעניתי לבקשת חברַי ואל"מ גרשון ריבלין, עורך “מערכות” בעיקר משום שחשתי צורך להתרענן בזכרונות אותה תקופה קשה ומענינת של מאבק לאור ולתקוה, שהחלה עם גמר מלחמת-העולם השניה ולא נסתיימה עם כינון מדינת ישראל.
חיבור הספר בעיקרו נשלם במאי 1967. בימים קודרים – שעה שהחדשות על ריכוז צבאות מצרים בחצי-האי סיני וקריאות-התגר של מנהיגי ערב להשמיד את ישראל החרידו את הלב – עסקתי במעללי הגדעונים וחבריהם. לא אחת הירהרתי אז כי אם יכולנו בעבר, בכוחם של אמונה וחזון, לגבור על כוחות איתנים לאין שיעור מכוחנו בחומר, נוכל להם גם הפעם. מלחמת ששת הימים הוכיחה זאת.
כוונתי בספר זה היתה לספר בעלילה אחת, ובלשון עובדות, מקצת מקורות מאבק העליה לארץ. לצורך זה ריכזתי מעשים-שהיו לסיפור, שמסגרת הזמן והמקום שלו נבחרה על-ידי. שמות גיבורי הספר בדויים, אבל מעשיהם – מעשים שהיו. פה ושם, לצורך הסיפור, הוספתי פרטים מדמיוני – אבל המעשים עצמם, כפי שאירעו, מופלאים מכל דמיון.
עשרים השנה ויותר שחלפו מעת התרחשו המאורעות הן תקופה המאפשרת ראיה לאחור, שהיא גם מעין בדיקה מבחינה מסויימת. אולי הדבר המעודד ביותר כשנתבונן בגדעונים ובתולדותיהם – היא העובדה שרבים מהם לא שינו את אורחם, וטובת ישראל – המדינה והתפוצה – מדריכה אותם בדרכם האישית גם עכשיו; ויש בהם המקיימים את הקשר בין ישראל לשלוחיה גם כיום, כשם שעשו בעת קרות המאורעות המסופרים בספר הזה.
שבתי טבת
ת"א, יולי 1968
פרידה 🔗
הזבן ערך הכל במזוודתו של אלכס: כותנות, מכנסיים, מעיל. “עוד משהו?” שאל. הוא היה חדש ב“אוֹסוואלד אֶת האס”, החנות ההדורה לבגדי גברים ברחוב אחד-העם, בתל-אביב, ועדיין התפלא למראה קיבוצניקים המשלמים בפתקי ההסתדרות בעד הלבשתם.
“עניבה,” השיב אלכס.
הזבן מכר לאלכּס את העניבה היקרה ביותר, עניבת-משי נקודה. בליבו גיחך. לוא רק רצה, יכול היה למכור לקיבוצניק הזה פראק וצילינדר. הוא אמר לארוז את העניבה.
“תראה לי בבקשה איך קושרים את זה,” אמר אלכּס.
אכן, מהרגע הראשון ידעתי זאת, חשב הזבן בליבו. הטמבל הזה לא ענב מימיו עניבה. הוא הדגים את האלף-בית של העינוב, ותוך כדי כך שוחח בבדיחות-הדעת עם הלקוח המשונה.
“נשף בארמון הנציב העליון?” שאל.
“לא,” השיב אלכס, מתבונן במראה הגדולה באופן בו פיתחו אצבעות הזבן את העניבה וקשרוה לצווארו.
“אבא לא יודע איך עונבים עניבה, אה?” שאל הזבן. “או שעוזבים את המשק ולא מספרים לאבא, אה?”
“חתונה סמויה,” אמר אלכס.
עיני הזבן אורו. עתה נפתרה התעלומה. “מזל טוב!” הוא טפח לאלכס על שכמו, הניח גם את העניבה במזוודה ושאל “עוד משהו?”
אלכס נועץ ברשימה ששלף מכיסו. “תודה, זה הכל”. הזבן ערך חשבון ואלכס שילם בפתק, בו נאמר שהוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית ישא בכל הוצאותיו. בפתח החנות נפרד מאלכס. “מזל טוב. הלוואי ולי היתה נדוניה כשלך.”
אלכס הלך לביתו. המזוודה היטלטלה בידיו בקלילות. מי היה מעלה בדעתו – הירהר לעצמו – כי במזוודה תמימה זו סליק, ובו דרכונים ומטבעות-זהב? הרהור זה הפיח בו בטחה ועליצות.
הוא כבר צעד ברחובותיו של פרבר דרומי בעיר. אבל בטרם הלך לבית הוריו, סר לקיוסק של מנדל. הלה היה מאושר לראותו. פניו הסמוקים הסמיקו יותר מתמיד, והוא חיבק את הבחור החסון והנאה שלפניו. עינו קלטה מייד, כי במקום בתרמיל-הגב בא הפעם אלכס לביקור מצוייד במזוודה חדשה, נעלים חדשות, כתונת חדשה ו… שעון-יד חדש. ריגשתו גברה על סקרנותו. יש ובראותו את אלכס היה מנדל, הרווק הזקן, מדמה בנפשו שאלכס הוא ילדו שלו. עתה חש שהבל פיו היה מתובל בטבק.
“התחלת לעשן!” קרא בתוכחה.
“מה אפשר לעשות,” צחק אלכס.
“ואתה לבוש כחתן. מזוודה. ואיזה שעון!”
אלכס הסיר את השעון החדש והנוצץ מאמת-ידו ומסר אותו למנדל. “שמור לי, מנדל. וגם על המזוודה. עד מחר.”
עננה חלפה על פני מנדל. “אה… משהו בפנים יכול להתפוצץ?” הוא רימז על המזוודה.
“רק בגדים.”
אלכס גמר אומר. הוא יספר למנדל את סודו. אם יקרהו מקרה רע, יידע לפחות מנדל את האמת ויספר להוריו. בכך הפר הוראה חמורה שניתנה לו, אך הוא בטח במנדל. איש-סודו היה שנים רבות. מנדל שמע את דבריו בנשימה עצורה, בסנטרו אחזה רעדה. לבסוף נשמעה מפיו אנחה.
“עד מחר בבוקר,” אלכס הושיט ידו למנדל.
“קח קצת ‘לֶדֶר’.” מנדל תחב לידו של אלכס פרוסה רחבה של לדר תורכי עבה. הוא זכר את אלכס קונה ממנו לדר במיל. מאז היה בן חמש, ואולי אפילו בן ארבע, חשב מנדל בהביטו באלכס המתרחק ממנו.
טעמו של הלדר בפי אלכס היה חמצמץ.
אחיו ואחותו קיבלוהו בצווחות שמחה, כמו שבע שנים חלפו מאז ראוהו לאחרונה. עיני אמו נתלחלחו מייד. אלכס ידע, כי בו במקום הבחינה אמא בשינוי שחל בו. אבא, לעומתה, לא ראה בו דבר חדש. אמא ואבא חיבקוהו חיבוק חם, שנתמשך דקות אחדות.
“אני אכין ארוחת-ערב,” אמרה אמא ורצה למטבח, שכן לא יכלה לעצור עוד בדמעותיה.
עם אבא נכנס לחדר-האורחים וישב ליד השולחן הרבוע, הבד, העוטה מפת קטיפה ירוקה. ידו נשלחה לכיסו, לשלוף סיגריה, אבל נזכר כי טרם עישן בבית. אחר כך נמלך בדעתו וידו חזרה לכיסו.
“מעשן!” קרא אבא. בקולו היו הפתעה וסקרנות. “מה אתה מעשן?”
“לטיף”.
אבא נכזב.
“איזה דבר טוב יֵצא מהקיבוץ הזה אם הוא מרעיל את חבריו בחציר כזה? אילו האמינו באלהים בקיבוץ שלך, היו אוסרים עליך לעשן טבק כזה. טְעַם משלי.” אבא הציע לו סיגריה דשנה בטעם תורכי. רכה מאוד, “מַספרו”. טעמה הראשון היה חריף.
“טעם מלכים, אה?”
אבא ובנו בכורו עישנו בחדר האורחים. רק נורה אחת דלקה בנברשת הישנה. אבא אהב לחסוך בחשמל. על כותלי החדר היו תלויות תמונות זקניו של אלכס, בעלי זקנים רחבים, עוטים לבוש מסורתי. תמונתו שלו היתה קבועה בכן זעיר על המדף הרחב של המזנון. בן חמש, בחליפת מלחים כחולה-לבנה, ידו שעונה על תלת-אופניים. נסיעתו הראשונה.
חדר האורחים היה אפל מעט וצונן, על אף החום הכבד ששרר בחוץ. עצוב להיפרד מן הבית.
“גמרנו עם הקיבוץ?”
“עוד לא, אבא”.
“מתי תלמד מקצוע?”
“זה בסדר, אבא.”
“ראובן, הבן של אדון כהן, אתה מכיר אותו, נרשם לשיעורי המשפט של הממשלה. יהיה עורך-דין. ואתה, מה תהיה מהקיבוץ שלך, עגלון?”
“הקיבוץ שולח אותי לקורס. קורס מיוחד, שלושה חדשים ו…” זה היה הכיסוי לנסיעתו, להיעדרו מהבית. אלכס ידע כי אמו במטבח מאזינה לשיחתם, לכל רחש שנופל ביניהם. הוא הגביר קולו. “רציתי להגיד לכם שאם לא תשמעו ממני במשך שלושה חודשים, זה בגלל הקורס הזה.” הוא חש בחרדה המצטיירת על פני אמו במטבח. הוא גם ידע שעתה לא תגיד דבר. היא תנסה להציל בדרכה שלה את האמת מפיו, או לפחות חלק ממנה, כשיהיו ביחידות.
“קורס? איזה קורס?”
“קורס למכונאות.”
“אתה רוצה לעבוד בגרז', כמו הבן של אדון חביב?”
אבא היה פקיד ממשלת המנדט, ומשרתו ומעמדו נחשבו בעיניו עד מאוד. בקולו היה עלבון, ואולי אף כאב.
“זה לא גרז', אבא. זה… קורס לשׂרטוט הנדסי.”
“אמרת מכונאות.”
“שרטוט של הנדסת מכונות.”
“שרטוט הנדסי!” פני אבא אורו. “הנדסה. זה יפה. אז מדוע לא נשמע ממך שלושה חודשים?”
ההכרח לשקר עלה לאלכס במאמצים רבים, והוא שנא עצמו בשל כך.
“הקורס מתקיים ב… נהריה.”
“בנהריה?”
“אצל איזה יקה שלמד הנדסה בגרמניה.”
“הו! יקה… מגרמניה… זה יפה.” אבא נרגע. אבל עדיין לא נחה דעתו לחלוטין.
“אין דואר בנהריה?”
“היקה הזה לא סובל הפרעות כלשהן במהלך הלימודים. זה קורס מרוכז.”
“אלכס, הקורס הזה, זה לא קורס של ההגנה?”
אלכס שמח על שאלתו של אבא. אילו האמין בכל ליבו לסיפור-הבדים על הקורס המרוכז בנהריה שאסור לשגר ממנו מכתבים הביתה – היתה זו תעודה כי אביו שוטה גמור. אבל היה עליו להחזיק בשלו, ויהי מה.
“ההגנה, מה פתאום?”
“לפעמים נדמה לי שכל העסק הזה שלך, עם הקיבוץ, זה בלוף. גם הבן של אדון גולדברג, מדואר חבילות, סיפר שהוא בקיבוץ, עד שפתאום תפסה אותו המשטרה עם דינאמיט ליד גשר הרכבת – והתברר שהוא פלמ”ח. אתה יודע איך זה נפל על אבא שלו, על אדון גולדברג? אם הוא חשב להגיע פעם לדרגה אֵיטְְשְ, הוא בהחלט רשאי לשכוח זאת. אתה בטוח שזה לא קורס של ההגנה?"
“בטוח,” אמר אלכס.
“אני לא מאמין שתעשה דבר אידיוטי כזה, שתעשה לי צער ועלבון כאלה…” אבא כיבה את הסיגריה במאפרה. “אז מה, אין דואר בנהריה?”
אמא הצילה אותו. “הארוחה מוכנה. לשולחן, כולם!” אלכס היה נכון להישבע שאמא חשה את האמת. הוא רצה לכסות את פניה בנשיקות. אבל בביתם נהגו התאפקות.
לאחר סעודת-הערב יצא אבא לפגישה עם חבריו. אחיו ואחותו עלו על משכבם. לאמא ניתנה ההזדמנות. במטבח, על כוס תה, החלה לחקור אותו.
“אם זו חופשה לפני הקורס, איפה תרמיל-הגב?”
“השארתי אותו באגד חבילות.”
“איפה שעון הבר-מצווה שלך?”
לכל הרוחות! איך לא שיער שיישאֵל שאלה כה פשוטה. אמא יכלה להיות קצין-חקירות סוג א'.
“נתתי אותו לתיקון.”
“נתת אותו לתיקון בפעם שעברה.”
“התיקון לא עלה יפה. החזרתי אותו לשען.”
“היית בעיר ולא נכנסת הביתה?”
“חבר מהקיבוץ שבא העירה לקח אותו לתיקון.”
“מאיפה נעליים חצאיות, חדשות ומבריקות, באמצע הקיץ?”
“הנעליים האלה…” אלכס נתקע.
“בקיץ לא בסנדלים?”
“הסנדלים נקרעו ו…”
“ליבי אומר לי שהקורס הזה, שלושה חודשים בנהריה, זה לא קשור לקיבוץ, וגם לא ל…” אמא לא אמרה את המלים המפורשות. בחכמתה ידעה שאלכס שייך, במישרין או בעקיפין, למה שהבריות והעיתונים מכנים פלמ"ח.
“מכלום את עושה עסק שלם, אמא.”
“טוב שלא אמרת דבר לאבא. מרוב דאגה היתה דעתו נטרפת.”
אמא חיבקה אותו והוא החזיר לה חיבוק, חזק.
“כתוב לנו מנהריה,” אמרה לו כשעלה על יצועו. היא חזרה למטבח, לסיים את מלאכותיה. אלכס ידע כי הסיקה את התנור, ועם בוקר תיתן בידיו, כנהוג, חבילה ארוזה היטב.
גם מנדל נתן בידיו חבילה. המזוודה לא יכלה להכיל את השתיים. את זו של מנדל הכניס למזוודה ואת זו של אמא נשא ביד. כאשר ישב באוטובוס אגד לחיפה הניח את החבילה של אמא על ברכיו. הוא ידע מה היא טומנת. רקיקי שומשום, רקיקי-גבינה מלוחים, ממתקים, לירה או שתיים מחסכונותיה. הוא שיער גם מה טמן מנדל בחבילתו, סיגריות, ואַפלים. עם כל אלה חש פתאום כילד ההולך ליומו הראשון בבית-הספר.
בחיפה פנה למשרדי סולל-בונה. איש ‘המוסד’1 חילק לחבריו ולו חגורות, בתוכן היו חבויות מטבעות-זהב ושטרות של דולרים, פרנקים שוייצריים, לירטות איטלקיות, פרנקים צרפתיים. את החגורות חגרו ואילו את המזוודות נתבקשו להשאיר במשרד. אלכס גיחך לעצמו: המזוודות היו זהות כבחורים עצמם. כל חבריו לבשו מכנסי-צמר אפורים וחולצות תכולות, ענדו שעוני דוֹכּסה, ונעלו נעליים חצאיות שחורות. אבל כך רק למראית עין, שהרי היו שונים איש מאחיו עד מאוד.
“מה עם המזוודות?” שאל בלחטובסקי. הוא היה עלם רחב-גרם ובעל קומה ממוצעת. שערו הבלונדי היה דליל, ופה ושם נראתה בעדו קרקפתו השזופה.
“סבלי הנמל יעלו אותן על סיפון ה’מרטון' בנפרד,” אמר איש המוסד.
“זה בטוח?” שאל בלחטובסקי. הוא היה ספקן מטבעו, ובייחוד הפגין את ספקנותו כלפי אנשי המוסד שנשארו על החוף.
“סמוך עלינו,” אמר איש המוסד.
“זו הצרה. אינני סומך.”
איש המוסד הסביר לבחורים כיצד יעלו על ‘מרטון’. זו היתה פריגאטה אמריקאית שלאחר המלחמה עשאוה אניית-נוסעים. הבחורים יתחלקו: חלקם יעלו לסיפון כמלווי נוסעים, חלקם כפועלי נמל. אלה ואלה לא ירדו מהסיפון גם לאחר שתרים ‘מרטון’ עוגן. בגורלו של אלכס נפל לעלות ל’מרטון' כמלווה. ניתנה לו תעודה המורכבת משני תלושים. האחד ייתלש על-ידי שוטר הרציף ואז יורשה לשוט בסירת-מנוע של הנמל ל’מרטון', העוגנת ליד שובר הגלים. את התלוש השני, תלוש הביקורת, יש למסור לידי אותו שוטר בריטי כשחוזרים מן הביקור באניה. אלא שתלוש זה כבר לא יימסר לשוטר הרציף על-ידי אלכס. לדברי איש המוסד, יוחזר תלוש הביקורת על-ידי אחר. לצורך זה נעשו סידורים. אלכס, בלחטובסקי וג’ימי יצאו בשלישיה אחת, כמלווי נוסעים.
העניין הזה, עם תלוש הביקורת, זה בטוח?" שאל שוב בלחטובסקי.
“במאה אחוז,” אמר איש המוסד.
“כי אתה יודע, אם תלוש הביקורת לא יחזור לשוטר, ידעו כי מישהו מהמלווים לא ירד לרציף, אלא נשאר על הסיפון, ואז בין-רגע – סירת מנוע מהירה של משטרת החופים ואנחנו בשק.”
“אתה יכול לסמוך עלינו,” אמר איש המוסד.
“כמו המזוודות?”
“תפסיק להתחכם,” אמר ג’ימי. הוא היה המנוסה שבחבורה, כיוון שכבר עשה בשליחויות ההגנה לדמשק ולחאלב. אף כי לא בא משורות פלמ“ח, הכירו חבריו בסמכותו, שנתבססה גם על הפרש בגיל ובעיקר – על עודף נסיון. הוא היה היחיד בחבורה שזו לא היתה לו נסיעה ראשונה, אף לא שניה לחו”ל.
“אינני שואל אותך מתי להתחכם ומתי להפסיק.”
“תסתום.”
כאשר קרב אלכס לשוטר הרציף היה רגוע. אבל כאשר הושיט לו את תעודת-המעבר אחזה בו חרדה. בידו נשא את מתנת אמו. עד לרגע זה לא חש בכך. העיניים הכחולות של השוטר הבריטי ננעצו בו. והרי רק הגיוני שישאל מה יש בחבילה, ואם עברה את ביקורת המכס, וממתי מלווה של נוסע לוקח עמו חבילות. איך זה שהעיניים הכחולות אינן מבחינות בריגשה המשנקת אותו? היה זה הרגע הארוך בחייו. אבל השוטר הבריטי הסתפק בתלוש שתלש, ולא שאל דבר ולא אמר דבר. אלכס היה משוכנע שהשוטר נכלל ב“סידורים” עליהם דיבר איש המוסד.
הצפיפות על סיפור ה’מרטון' היתה רבה, ואלכס וחבריו ניצלו אותה כדי להיטמע בקהל. אלכס פילס לו דרך למעקה האניה, ושם דחוק בין הנוסעים, עמד שעוּן על פס-העץ, מתבונן אל כברת-המים השוקקת מסביב. בזוית עינו ראה את בלחטובסקי עושה כמותו, והרחק יותר ראה את ג’ימי. בשיירת הסווארים שעלתה בכבש האניה הבחין בחבריו האחרים. מסכנים, חשב בליבו, משלמים בעד עלייתם לסיפור בעבודה קשה, ממש מרוויחים את כרטיס נסיעתם; שהרי לצורך דימוים לסווארים אמיתיים נתנו עליהם משאות ממשאות שונים. לפתע נדחק אליו מישהו, שרק לאחר שהות של רגע הכיר בו אחד מאנשי המוסד. זה לקח ממנו את תלוש-הביקורת, ואחר נעלם בציבור האפוף שעל הסיפון.
ובכן, הגיע הרגע.
הוא לא היה מסוגל לבוא לידי התרגשות אמיתית. נדמה היה לו שהדברים מתארעים לאחר, לא לו. בלא משים עלו בליבו מילותיו של אליהו גולומבּ בסיום קורס האלחוּט בג’וערה. הוא ביקש לזכור את הנאום, שעשה עליו רושם כה רב. אבל הדבר לא עלה בידו. רק שלושה משפטים חזרו ונשנו בראשו, “אתם תצאו לחוץ-לארץ; אתם תקיימו את הקשר בין המגינים והמעפילים; בכם אנו תולים את תקוותנו”. משפטים שאין בהם ייחוד, ואף-על-פי-כן ריגשו אותו כל-כך. נדמה היה לו שנאמר אז יותר. אך שלושת המשפטים הידהדו באוזניו. המשפט האחרון נתקע בראשו ולא הרפה ממנו. הוא רצה להינתק ממשפט זה, כדי להעלות בזכרונו משפטים אחרים. הוא רצה להיזכר בתוכן הנאום, שריגש אותה כל-כך בסיום הקורס, אבל המשפט “בכם אנו תולים תקוותנו” הידהד ללא הרף באוזניו. אלכס חשב, כי מתאים שיגיד לעצמו “זה הרגע הגדול בחיי”. משפט זה היה כולו שלו, אבל שוב, כמו לא נגע בו עצמו, אלא בזולתו.
אלכס לא חש בזמן החולף ולא ידע כמה זמן נשען על מעקה הסיפון, שקוע בהרהוריו החדגוניים. הספינה השמיעה צפירות מקוטעות. ארובותיה עישנו לפתע. הוא ראה את הכרמל מתרחק והולך, ואת כברת המים שבינו לחוף גדֵלה ומתרחבת. הצפיפות על הסיפון פחתה מאוד. עתה ראה את כל חבריו בבירור, אך ליתר בטחון לא ניגשו איש אל רעהו. רק לאחר שהרחיקה ‘מרטון’ ויצאה מתחום המים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל נתכנסו יחד, ואז נתרגשה עליהם ההפתעה האחרונה לאותו יום. שניות אחדות בטרם חזר איש המוסד לרציף מסר פתק לג’ימי, כתוב בכתב-יד חפוז. ג’ימי קרא את האמור בפתק בחגיגיות ובהטעמה, שכן כבר ידע את תוכנו. בפתק היה כתוב: “מצטער, חבר’ה, לא היתה לנו אפשרות להעלות לסיפון את המזוודות שלכם. דרך צלחה.”
“במלים אחרות, נשארנו עם מה שיש עלינו,” סיים ג’ימי.
גידי פרץ בצחוק. הוא היה הצעיר בחבורה, ונראה אף צעיר מכפי גילו. שׂערו החום היה קצוץ קצר, פניו החלקים היו מכוסים נמשים. פלומת-הזקן שלו היתה כה בהירה שלא נראתה. חבריו נעצו בו מבטים זועפים. איש מהם לא ראה כל צד מבדח במצב. “מה יש? ניגש לקפטן והוא יתן לנו בגדים.” אמר גידי. איש לא ענה לו.
“איך אמר הבטלן ההוא? ‘סמוך’. הנה לכם, לסמוך על הביורוקרטים האלה, שלא הרטיבו אף פעם את הרגליים מחוץ לאמבטיה.” אמר בלחטובסקי.
“הירגע, זה לא נורא.” אמר אלכס.
“אתה לא תגיד לי מה נורא ומה לא. כל המאגאזינים שלי על אלקטרוניקה היו לי במזוודה,” אמר בלחטובסקי. פניו היו סמוקות מכעס.
“אלקטרוניקה!” אמר מנחם, בנימת לגלוג.
האוירה נתחשמלה בבת אחת. מצחו של בלחטובסקי נשתרג וידיו היו לאגרופים. הוא קרב למנחם דרוך לקרב. “מה אלקטרוניקה?” שאל בחרון, כאילו קילל מנחם את אמו.
“האלקטרוניקה שלך זה לא הדבר הכי חשוב בעולם,” אמר מנחם.
“ומה יותר חשוב?”
“אנחנו כאן לא בשביל ללמוד אלקטרוניקה.”
“בשביל מה אנחנו כאן?”
“להציל את העם היהודי.”
לעזאזל, החרבון הזה לא הצליח לגמור חמישית וכותב נוח בשבע שגיאות, ומדבר על העם היהודי כמו גולומבּ!" בלחטובסקי היה כה קרוב למנחם, עד כי מי שהכיר אותו מהפלוגה בעין-חרוד או מהקורס בג’וערה ידע שבפחות מעפעוף-עין מסוגל אגרופו הקשה לטבוע בתוך מעיו של מנחם. הסכנה גדלה כאשר מנחם, רזה וגרמי, שאפו המחודד שבור מעט שמאלה, הטיח בפני בלחטובסקי את מה שנחשב לדידו לקללה הנוראה ביותר – “אינטיליגנט!!”. החברים התערבו להפריד ביניהם בדיוק ברגע בו שאג בלחטובסקי “תנו לי אותו!”. קל היה לדחוף חמור קפריסאי לתוך נחל – מאשר להתיק את בלחטובסקי ממנחם. לבסוף, במאמץ כביר, הצליחו הבחורים להרחיק את השנים זה מזה כדי מטר.
“אין-טי-לי-גנט!” קרא אליו מנחם, מרותק גם הוא למקומו בידי חבריו. כך עמדו רגע ארוך, עד שקולו הצלול של גידי נשמע שוב: “חבר’ה, למה אנחנו לא ניגשים לקפטן, למה?”
“אפילו זוג תחתונים לא תקבל אצלו.” אמר ג’ימי.
“המוסד לא סידר אתו הכל?”
“הסידורים שנעשו אתו פשוטים בתכלית. הוא קיבל מהמוסד חמישים לירות שטרלינג לכל אחד מאתנו, והתחייב להסתיר אותנו באניה ולהוריד אותנו בנאפולי או במארסיל. זה הכל.”
“זה מה שאמרתי. התחייב להוריד.”
“הוא רק ישמח למצוא תירוץ להסתלק מהתחייבותו. הוא יגיד שלא יכול היה להוריד אותנו בנמל במכנסי-צמר ובחולצות-תכלת מלוכלכות, כי השלטונות ידעו תיכף-ומייד שאנחנו לא נוסעים ולא מלחים; ואז לא עשה כלום, וגם הכסף נשאר בכיסו.”
“הוא התחייב; אם לצורך זה עליו להלביש אותנו בגדי מלחים עליו לעשות כך, לפי ההסכם,” אמר גידי. הוא היה בן מושב בעמק-חפר, ואביו היה חבר במוסדות של תנועת המושבים. למלים ‘התחייבות’, ‘הסכם’, היתה משמעות מיוחדת בביתו.
“עוד מעט תגיד שנלך אתו למשפט. נסתדר בלעדיו. האניה עוגנת בבירות, נבקש את אחד הנוסעים שירד לחוף, שיקנה לנו בגדים וחפצי רחצה.” אמר אלכס.
“אז נהיה לבושים ורחוצים, מצויין. ואיפה הדרכונים?” אמר ג’ימי.
שכחו את הדרכונים, את התעודות המזוייפות, שהיו בסליק במזוודה. עכשיו ירדו סוף-סוף לדעתו של ג’ימי והבינו היטב את חומרת המצב.
“נכון, הדרכונים” אמר מנחם.
“מה עושים?” שאל גידי.
“יש לנו כמה ימים לחשוב בדבר,” אמר ג’ימי. “נמצא עצה.”
עם רדת החשכה נתכנסה החבורה לערוך כרה, ככל שהשיגה ידה. חברים אחדים נשאו עמם מתנת אמא, כאלכס. כאשר ערכו את הכיבוד על שמיכה התעצבו כי לייזר אינו עמם, שכן הלה היה מבורך תמיד גם בנקניקים ובבשר מעושן, מבית-החרושת של הוריו, וגם בחוש מסחרי מפותח. ודאי היה בעיני החברים, כי לוּא היה לייזר עמם היה נושא-ונותן עם המלחים או עם הטבח ומוציא מהם בקבוקי משקה. אבל לייזר הקדים ויצא לחוץ-לארץ לפניהם, והיה עתה ממפעילי תחנת-האלחוט של ההגנה בפאריס.
“מספרים,” אמר אלכס, “כי בתחנה בפאריס מגדל לייזר עגבניות בין זגוגיות החלונות, ועושה לעצמו כל בוקר סלט מלכותי.”
“בין הזגוגיות, איך אפשר?”
“בחוץ לארץ יש חלון פנימי וחלון חיצוני. בין שני החלונות נוצרת מעין חממה, וכך בחורף, שעה שאי-אפשר לראות אף עגבניה בכל פאריס, יושב לו לייזר שלנו ומשפריץ על העגבניה שלו שמן וחומץ.”
“אני נזכר בנקניקים שלו, שהיה מחביא בין יריעות האוהל והחופה הפנימית, תלויים על התורן. מי שהיה אתו באוהל לא ידע אף פעם רעב.”
שרו לזכרו ‘לייזר בחור כארז’. ואז נצטעק לפתע גידי – “חבר’ה” – יום ההולדת שלי היום!!
“בן כמה, בר-מצווה?” שאל ג’ימי.
“בן שבע-עשרה!”
“לילד הגדול שלנו, אני מרים כוס. לחיים!” קרא ג’ימי והרים כוס מים.
“בלחטובסקי עוד יותר צעיר. בשבועיים.”
“בלחטובסקי?”
“הוא ברח מבית הוריו בחיפה כשהיה בן חמש-עשרה והתגייס לפלמ”ח. פעם ראשונה אמר את האמת והזקן גירש אותו. אז בא לג’וערה וסיפר שהוא בן שבע-עשרה – וקיבלו אותו."
“ברח מהבית בגלל האוכל,” אמר מנחם. “אביו היקה לא מצא כאן עבודה, ושמח להיפטר מבלחטובסקי שלו.” הערתו של מנחם הרגיזה את החברים. הם ידעו כי בלחטובסקי ומנחם באו משכונה אחת בחיפה, וידידות, כנראה, לא שרתה ביניהם מעולם. אף כי בלחטובסקי היה התוקפן בשניהם, נטו עתה לטובתו. מנחם היה צריך לדעת עד כמה קרובים המאגאזינים והאלקטרוניקה לליבו של בלחטובסקי, ולא צדק בלגלוגו עליו.
“אני הולך לקרוא לו. זה לא יפה שהוא שם לבד,” אמר גידי. אבל בלחטובסקי מיאן ונשאר בעיקשותו.
“הוא רוצה להיות ברוגז, שהיה ברוגז,” אמר ג’ימי.
בישבם כך על הסיפון, שאוירו נתלחלח ונצטנן, תחת כיפת הרקיע המאפילה וזורחת כאחת, בחשכת הלילה ובנצנוצי הכוכבים, היו החבר’ה דומים מאוד, לרגע, למה שהיו עדיין באמת, חבורת ילדים גדולים בכעין מסיבת יום-הולדת. אולי בר-מצווה, שהרי יציאתם סימנה תחילה של מילוי מצוות. גם לא היו רחוקים מסימן-דרך זה. אף כי גידי ובלחטובסקי היו הצעירים שבחבורה, היה אלכס בן שמונה-עשרה וכמותו מרבית החברים. לג’ימי, הקשיש שבחבורה, טרם מלאו עשרים-ושתיים שנה. אחד המלחים של ‘מרטון’, שהיה סקרן והציץ בהם בעינים תמהות, היה מתקשה להאמין, לוא סיפרו לו כי לאלה אמר מי שאמר, כי תקוותו של עם תלויה בהם, או לפחות תקוות הדור.
עם שחר הטילה ‘מרטון’ עוגן בנמל ביירות. אלכס, שהיה בעל ההצעה, בא בדברים עם אחד מנוסעי האניה, איש קרח ואמיד מחיפה. זה תמה מאוד מדוע בחורים כה חסונים אינם מסוגלים לרדת בעצמם לחוף, לרכוש בגדי מלחים וחפצי רחצה. כי כך גמרו אומר, שיקל עליהם להסתנן לאיטליה ולצרפת בבגדי-מלחים.
“סוד אתה יודע לשמור?” שאלו אלכס.
האיש נשבע שאין שומר-סוד נאמן ממנו.
“שבע בחורות יהודיות נשבו בהרמון של שייך ערבי ואנו נשבענו להצילן. סוכני השייך סובבים בנמל ועלולים לזהות אותנו, מובן?”
קולו של האיש נשמע כרחש האויר היוצא מצמיג תקור. “מובן, מובן, ישמור עליכם האל.”
פעמים אחדות ירד מהאניה וחזר מחנות לצורכי דייגים. הוא הביא עמו סוורים כחולים בטויית צמר גסה ועוגן לבן רקום בחזה משמאל, ומכנסי דאנים כחולים. אחר כך הביא חפצי רחצה וכלי-גילוח לכולם, גם לגידי שפניו טרם נחתמו בזקן.
הבחורים התגוררו על הסיפון. רק עם לילה ירדו לאחד ממחסני האניה, ומצאו להם מצע על אחת הערימות. כעבור יומיים כבר נזדהמו כל כך, עד שנתקשו להכיר איש את רעהו. יש ומלחי האניה היו טועים בהם וחושבים, כי הם מעוזרי המסיקים בחדר המכונות, שיצאו לסיפון לשאוף אויר צח. תחילה עוד ניסו להקפיד על נקיון גופם ובגדיהם, עד ששמו לב לכך שבלחטובסקי, מטבעו שומר-נקיון, אפילו משוגע לדבר, אינו מתרחץ ואינו מתגלח. היו שסברו, כי עודו סר וזעף וכי מבקש הוא, בדרכו שלו המיוחדת, לבטא את רוגזו עליהם. אך גידי שאל אותו בוקר אחד מדוע אינו מתרחץ.
“אני ארד לרציף כמו מלח.”
“מה?”
אינך רואה? אם מלחים מחבורת האניה טועים בנו, קיים סיכוי סביר שגם שוטר הרציף יחשוב כי ירדנו לעשות מלאכה על הרציף ולא ידרוש תעודות."
זה היה רעיון פשוט והגיוני, ‘בריא’ כמו שאמרו הבחורים. מאותו בוקר חדלו להתגלח ולהתרחץ, והחלו לצבור על עצמם שכבה של זוהמה. כיוון שעשו כל היום על הסיפון, גם נשזפו כהלכה. כעבור יומיים הצטרף למזדהמים גם מנחם. עד מהרה דמו יותר לחבורת שודדי-ים מאשר לשליחי המוסד לעליה שיצאו לסייע לשרידי מחנות ההשמדה באירופה להעפיל לחופי ארץ-ישראל. שלושה ימים כבר היו על ‘מרטון’ והיו לפניהם עוד שבעה. כאשר יגיעו למארסייל, יש להניח, לא יכירם עוד אפילו רב-החובל.
את השעות הארוכות בילו בהעלאת זכרונות. לפתע התברר להם עד כמה שונות הדרכים שהביאום ל’מרטון‘. אלכס, למשל, לא חלם מימיו להיות אלחוטאי. הוא עשה בפלוגה ב’ של הפלמ"ח ברמת-הכובש, בה נעצר בעת החיפוש הגדול על-ידי הצבא הבריטי. הוא היה עצור בשכם ובלאטרון, ושוחרר מחמת שטרם מלאו לו שמונה-עשרה. אחר כך נעצר בירושלים וישב ימים אחדים בקישלה, הוא הכלא שבעיר העתיקה. שוב, הבריטים לא האמינו, כי “ילד” כזה מסוגל למעשי חבלה. והנה כשחזר לפלוגה אמרו לו, “אתה הולך לתמר.”
“תמר? איזו תמר?”
“אתה הולך לתמר, וזהו.”
“אני לא הולך לשום בחורה, ואל תבלבלו לי את המוח.”
אלא שתמר היה שמה של רשת-האלחוט הפנימית של הפלמ"ח, והכוונה היתה ללמדו איתות אלחוט. הדבר לא נראה לו כלל, וככל שהסבירו לו כי לאלחוט נבחרים הטובים שבטובים לא נתרצה, ושאל “מדוע דווקא אני?”
“בגלל זה שיש לך חוש מוסיקלי.”
“מה זה שייך לאלחוט?”
“מי שיש לו אוזן טובה למוסיקה טוב גם בקליטת איתות-אלחוט.”
“אין לי אוזן טובה למוסיקה.”
“שמענו אותך שורק, אל תספר סיפורים. גם ראו אותך רוקד. אז זהו.”
בג’וערה פגש את גידי. הלה בא לקורס רק לאחר שהיה קצרה ביגור, והוא כבר היה דור ראשון של מי שנועדו לכתחילה לשמש אלחוטאים. גידי לא ידע לשיר שני תוים מהתקוה, ואף על פי כן הצטיין בקורס. ואילו אלכס, על אף אוזנו המוסיקלית, התקשה מאוד. הלימוד בקורס נמשך תשע שעות יום יום, ואילולא העיקשות הטבועה באופיו היה אומר נואש. לבסוף סיים את הקורס כאלחוטאי בינוני.
דרכו של ג’ימי היתה שונה לחלוטין. הוא נשלח לסוריה בקיץ 1941 כערבי, כדי לעקוב אחר התארגנותן של הכנופיות הערביות בראשות המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני. לפי הידיעות שהיו בידי ההגנה, הקים המופתי את מפקדתו בדמשק וציפה לרגע בו יהיו הנצחונות של הצבא הגרמני במדבר המערבי בשיאם, כדי לחולל הפיכה. המופתי גם ציפה לנחיתות כוחות גרמניים בסוריה שהיתה בשלטון הכוחות הצרפתיים הנאמנים לממשלת המרשל פטן, ששיתפה פעולה עם הכובש הנאצי. תפקידו של ג’ימי היה להישאר מאחורי קוי האויב, במקרה שיתגשמו תקוותיו של המופתי וגרמניה תכבוש את סוריה. היה עליו לבצע מעשי חבלה וחתרנות בעורף האויב. היתה זו תכניתו של משה דיין, למקרה וגם ארץ-ישראל וסביבותיה יכבשו על-ידי הגרמנים. היא כונתה באנגלית “פלסטין סקים”. כאשר שמעו החברים סיפור זה, השתוממו לתפקיד הקשה שהוטל על ג’ימי בטרם מלאו לו שבע-עשרה.
“זה לא כלום, חבר’ה. אתם יודעים מה היה הדבר הכי קשה? לא תנחשו. לשתוק. לפי הפקודות היה עלי לשבת בדמשק כערבי ולא להוציא הגה מיותר.”
“אני לא תופס, איך בכלל נכנסת לסוריה?” שאל גידי.
“זה היה בהסכם עם הצבא הבריטי. גויסתי, כביכול, לחיל החפרים, הייתי טוראי סלים איסמעיל מאטר. הייתם צריכים לראות אותי. המדים של חיל החפרים היו חולצת חאקי, מכנסיים קצרים חאקי, רחבים וגדולים ומחככים את הברכיים, והעיקר, את-חפירה על התחת.”
“כל הזמן את-חפירה?”
“פרק למקרים בהם צריך באמת להשתמש בו לחפירה. צורה היתה לי!”
“אני לא מבין, מה יצא להגנה מזה שתתהלך בדמשק עם את-חפירה על התחת?” שאל גידי.
“זה היה עד למקרה שסוריה תיכבש על-ידי הגרמנים. אז הייתי צריך כבר להיות מוכר כערבי ולהישאר בדמשק. לצורך זה לימדו אותנו הבריטים איתות באלחוט. זה היה תפקיד חשוב, למקרה שהגרמנים יכבשו את סוריה – אז הייתי צריך לקיים קשר חשאי עם בעלות-הברית.”
“ספר להם על קורפורל פרימן, ג’ימי.” ביקש אלכס, שידע את הסיפור.
על הסיפון היה להם זמן כאוות נפשם, והכל היטו אוזן לסיפורו של ג’ימי. “ובכן,” אמר, "הדבר השני הקשה הוא איך להעביר את הזמן. כשאתה פועל תחת כיסוי בדוי זו שאלה סבוכה מאוד. אם יש לך כיסוי ממשי, נניח שאתה בא כסוחר פירות, אז זאת לא בעיה. יש לך בית-מסחר לפירות, וזהו זה. אבל כשהכיסוי בדוי, אתה כביכול מגויס לחיל-החפרים, מה אתה עושה? בחיל החפרים לא יכירך מקומך, אם יאמינו לך שאתה אחד משלהם ישלחו אותך עם אחת היחידות, ואז הקיץ הקץ לשליחותך בסוריה. לא יאמינו לך – אתה עתיד להתגלגל למשפט צבאי. אז אתה איש חיל החפרים, היושב כל הזמן בחדר אזרחי? זה מעורר חשד, אצל בעלת הבית, אצל ילדי השכנים. ואיך תוכל לשבת כל הזמן בחדר? אתה יוצא להתערב בין הבריות, נגיד בית-קפה מסוים, מתחילים להכיר אותך שם, לשאול אותך שאלות, מי אתה, איפה למדת, מאיפה אתה, מי החברים שלך, מי אביך. אתה עונה – אתה מסתכן. קודם-כל עלולים להכיר במבטא הזר שלך, לא רק לא של ערבי, אלא גם לא של סורי. אחר כך יש חשש שאם תגיד שאתה מכפר מסוים, דווקא יימצא מישהו מאותו כפר, או מכר של מכר מאותו כפר. ואם אתה לא מתערב בבריות, מה אתה עושה? מסתובב כל היום ברחובות? זה גם קשה וגם מעורר חשד. מי זה איש חיל-החפרים עם האת הגדול על התחת המסתובב ללא הרף ברחובות? איזה חנווני ירגיש בך ויודיע עליך למשטרה.
“אז אתם יכולים להגיד – שב לך בנאפ”י, זה שירות הקנטינות של הצבא הבריטי. שב לך שם בשקט, שתה בירה כמו כולם, אף אחד לא יגש אליך, לא ישאל אותך. לא האנגלים האלה. אתה יושב, שותה בירה ושותק, כמו חייל טוב. נורמלי ומקובל. ובכן, אם זה נראה לכם פתרון ומוצא מהסבך, סימן שאין לכם צל של מושג בפעילות חשאית. ערבי, מוסלמי, שותה בירה, אלכוהול? ואם אתה לא שותה בירה, מה יש לך לעשות בנאפ“י? לימונדה שם זה מקסימום חצי שעה. אתה מוכרח לשתות בירה אם אתה רוצה לשבת שעות על שעות, ואתה מוכרח להעביר את הזמן, כל יום מינימום שתים-עשרה שעות. מה עושים?”
“באמת, מה?” גידי היה דרוך מאוד.
“בנאפ”י ראיתי פעמים אחדות סקוטי אחד. קורפורל פרימן. זה רק רצה לבלות חופשה בארץ-ישראל ודיבר על כך עם חבריו. שמעתיו גם אומר משהו על בית-הכנסת. הייתי משוכנע שהוא יהודי. יום אחד הרהבתי עוז ושאלתי אותו. הוא השיב לי בשמחה שאכן כן, הוא יהודי. התידדנו וגיליתי לו בהדרגה, ולאחר שהשבעתי אותו על חשאיות, מי אני ומה מעשי. ואז קורפורל פרימן אמר שמרגע שפגשתי בו נפתרו כל בעיותי, היו כלא היו. ‘איך?’ שאלתי. ‘פשוט מאוד. לפני שפרצה המלחמה למדתי שלוש שנים בבית-ספר לרפואה, וזה הפיל בחלקי את הכבוד הגדול להיות העוזר של המפקח הראשי על בתי-הבושת של הצבא הבריטי בסוריה. יש לי משרד בבית-הבושת הגדול של דמשק. בוא אלי וכל בעיותיך נפתרו.’ תחילה היססתי. אחרי הכל…."
“למה היססת?” שאל גידי.
"עוד לא היו לי שבע-עשרה, ולבלות את כל היום בבית-בושת, אני יודע, זה לא נראה לי במבט ראשון הדבר הכי מכובד, אף כי עלי להודות, כי בכל הבחינות היה זה פתרון מצויין לבעיות הפעילות החשאית שלי. מה שמנע ממני להסכים להצעה הנדיבה הזאת, היה, כמו שאמרתי לכם, אני לא יודע בדיוק מה, ומימי חיי לא הייתי בבית-בושת. אבל קורפורל פרימן לא רצה לשמוע על סירובי. כבר היה לי לא נעים, הוא כל כך משתדל בשבילי, ואני לא נענה לו ולא מכיר לו טובה. מה שהציל אותי בפעם הראשונה היה דבר שלא צפיתי אותו כלל. כאשר הסכמתי לבוא עם קורפורל פרימן לבית-הבושת נוכחתי לדעת, כי מעל המוסד קבוע שלט, שעליו כתוב באותיות של קידוש-לבנה – הכניסה רק לחיילים בריטים. בקיצור, המוסד היה מחוץ לתחום בשביל כל הלאומים האחרים המשרתים בצבא הוד-מלכותו. לערבי כמוני מחיל-החפרים לא היתה זכות כניסה.
“חשבתי שנפטרתי מכל העסק, בלא שאיראה כפוי-טובה לקורפורל פרימן. זה גירד מעט בפדחתו ואמר שיחשוב בעניין. כעבר יומיים נפגשנו בנאפ”י, והוא היה זורח מעונג. הוא בירר הכל ומצא שהמוסד מחוץ לתחום לדידי רק כאשר מדובר בביקורים במוסד לאותו צורך מסויים שלמענו נוסד. אבל אין שום מניעה שמי שמועסק במוסד, ממלא בו שירות כלשהו, יורשה להתגורר בו, תהיה לאומיותו אשר תהיה. הרי אילו לא היה קיים שם כלל כזה, היו חייבים להביא גם את כל הנערות המועסקות שם – מבריטניה. במלים אחרות, קורפורל פרימן סידר לי ניירות של “ראֶזידנט” – בעברית תושב – במוסד המכובד."
ג’ימי השתתק.
“נו – אז מה קרה?” ביקש גידי לדעת.
“נו, ישבתי שם לפאר ולהדר עד שקיבלתי פקודה לעבור לחאלב, ושם, תחת פיקודו של קפטן בריטי אחד, קרוסבי, הקימותי תחנת-אלחוט חשאית, שבה הייתי מעביר ידיעות לרשת דפנה של ההגנה, לסייע לעליה הבלתי-חוקית דרך צפון-סוריה לארץ. המצחיק שבדבר הוא שהקפטן קרוסבי לא ידע ולא הרגיש בכל העניין.”
“ובחאלב לא היו לך יותר הבעיות שבדמשק?”
“היו, כשהקפטן הזה גירש אותי מהדירה שבה היתה תחנת-האלחוט. אבל זה כבר סיפור אחר, ונדמה לי שהגיעה השעה לאכול.”
סיפורים לא חסרו, לא לג’ימי ולא לאחרים. מנחם, שהיה עוזרו של סיומה, האחראי עליהם באירופה, ידע לא מעט על תולדות הקשר בהגנה, והוא ידע לספר על שוש האלחוטאית, שכאשר תפסו הבריטים את אחת מתחנות-האלחוט הראשונות, בבן-שמן, בלעה את טופס המברק שבידה וגם את כתב-הסתר כולו.
“תגיד מנחם, מדוע קוראים לרשת שלנו, ‘גדעון’?” שאל גידי, שהיה המאזין המסור שבחבורה. מנחם הודה שאינו יודע, אבל אמר, כי רשת גדעון היא רשת ההעפלה של הישוב, אף כי היא משמשת גם לצורכי העברת ידיעות אחרות. “הרשת הראשונה של ההגנה נקראה רשת אחינדב, ואת הסיבה לכך אני יודע. יהודי אחד מארצות-הברית נדב תרומה להקמת רשת פנימית להגנה, וקראו אותה נדבת אח, כלומר, אחינדב.”
“רשת תמר זו הרשת של הפלמ”ח, ודפנה – זו הרשת של ההגנה. אז איפה אחינדב?" שאל אלכס.
“דפנה באה במקום אחינדב, והיא היתה רשת הישובים של ההגנה. אבל תאמינו או לא, אחינדב קדם הרבה לגדעון בקשר להעפלה.”
“מה זה קדם הרבה? ההעפלה החלה רק בתום מלחמת-העולם,” אמר אלכס.
“זה מה שנדמה לך. היא לא פסקה אף פעם, והיא החלה לראשונה בעזרת אלחוט ב-1938.”
“1938! בימי תרח.” קרא גידי.
“סיוֹמה היה מספר לי על אחד חיים פרידלנדר. קראו לו הילד. הוא יצא לפולין כדי לשוב עם אניית-מעפילים. אני זוכר אפילו את שמה, ‘פוסיידון’, שהיתה הראשונה שקיבלה הוראות מן החוף באלחוט. היא נשאה אתה רק מקלט, והקשר אתה היה חד-סיטרי – מהחוף לאניה. כיוונו אותה לחוף ההורדה, באביחיל שעל-יד נתניה, לפי סימנים מוסכמים. אחינדב שידר לחיימקה הילד סדרת תקליטים, שלכל אחד היתה משמעות מוסכמת. למשל, ניגנו את המרסלייזה, זה היה סימן לרב-החובל ‘התקדם לפי התכנית’; ניגנו את הסַפָּר מסיביליה, וזו היתה פקודה ‘חזור לים מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל’; ניגנו את הטרובאדורים, וזה היה ‘נסה מחר שוב’.”
“עכשיו אני מבין למה חיפשו לגדעונים חבר’ה עם חוש למוסיקה,” אמר אלכס.
“אז כאשר אניה היתה מגיעה זה היה מאורע גדול. כל מפקדת ההגנה עלתה על גבעה, מול חוף ההורדה, וחיכתה בכליון-עיניים להופעת ‘פוסיידון’, אניית-המעפילים הראשונה שהונחתה בעזרת אלחוט חשאי. שעה קלה לפני שעת-האפס החליט סיומה לערוך שידור לנסיון, והחל לשדר את התקליטים בזה אחר זה. על הגבעה שמעו את שידור-הנסיון במקלט הרדיו המיטלטל שצמרת ההגנה הביאה אתה, והתחוללה בהלה נוראה. עד שנתברר כי סיומה עורך חזרה כללית – היו משוכנעים שכל התכנית השתבשה. מייד נזפו בסיומה, אלא שהוא היה משוכנע שהילד, כלומר חיים פרידלנדר, יבין מעצמו שמדובר בשידור נסיון. כך גם היה. ‘פוסיידון’ פרקה את מעפיליה על חוף אביחיל ללא תקלה.”
“1938! אני חשבתי שהכל התחיל בשנה שעברה,” אמר גידי.
הימים האחרונים להפלגה היו הקשים מכל. הבטלה, השעמום, החד-גוניות של סדר-היום והמתיחות המצטברת נטעו בהם תשוקה להגיע למחוז חפצם ולצאת לשליחותם. כבר ראו את עצמם מפליגים כגדעונים על ספינות מעפילים לארץ-ישראל.
“רגע אחד,” אמר גידי, “מי אמר לכם שתפליגו כל כך מהר?”
“מה זאת אומרת, מי אמר?” שאל אלכס.
“שמעתי שכבר הכניסו גדעונים לעבודות שבהן הרדיו היחיד ששמעו היה מקלט הרדיו של השכנים.”
“אני מתערב אתך שאותי לא יכניסו לתפקיד מינהלי,” אמר אלכס. “אני בא למארסיל ומייד חוזר בספינה לארץ.”
“תתפלא איך עוד תהיינה לך הפתעות.”
“לא לי. מנחם. אותי לא תראה על-יד שולחן.”
“וחוץ מזה,” אמר מנחם, “הרי אמרו לנו שגדעונים זה תפקיד נורא חשוב, ורק להכי טובים נותנים להיות גדעונים. אז מה פתאום יעשו אותנו עובדי-חוף, או השד יודע מה?”
“אם לא יתנו לי להפליג מייד, אני… אני לא יודע מה.”
“חבר’ה, כולכם תפליגו,” ניחם אותם ג’ימי.
כאשר זרקה ‘מרטון’ עוגן בנמל מארסיל ונקשרה לרציף, כה שמחו על כי מסעם המפרך הגיע לקיצו, עד ששכחו כליל כי אין בידם כל ערובה ששוטרי הרציף יחשבום לשייכים לחבורת האניה ולא יקפידו על הדרישה לתעודות-ימאים.
היה זה ג’ימי שעצר בהם, כשכבר היו דוחקים בתור לירידה בכבש האניה עם הנוסעים האחרים. ברגע האחרון ממש הוטל ספק בתכניתו של בלחטובסקי. ליתר בטחון, אמר ג’ימי, כדאי לבוא בדברים עם רב-החובל. אם זה יֵאות לתת להם תעודות-ימאים ארעיות, יוכלו לרדת לרציף ללא כל חשש. שכן במראה החיצוני דמו למלחים שיצאו מחדר ההסקה של אניית-פחם לאחר שנה של שירות מפרך. גם בלחטובסקי הסכים לצעד זה, לו קרא “סיכת בטחון”. “אני לא מתנגד לסיכת בטחון כשאין כפתורים,” אמר. אבל רב-החובל סירב לבקשת ג’ימי. גם איומיו עליו, שההגנה עוד תסדיר עמו את ‘החשבון’ לא הועילו. רב-החובל טען, כי משטרת-הגבול הצרפתית – ובעיקר משטרת הנמל – מקפידה מאוד בבדיקת תעודות, ואסור לו לסכן את מעמדו במתן תעודות שלא כחוק. “ההסכם שלי עם האנשים שלכם היה פשוט וברור. עלי להביאכם לנמל ואתם יורדים על סמך ניירות שלכם. זה שהמזוודות נשארו בחיפה, זה לא עסק שלי, ובכלל מדוע אתה בא ומספר לי דבר כזה ברגע האחרון?” הוא היה איתן בדעתו, שאם יתן תעודות – יתפסו הצרפתים אותם ואותו בן-רגע.
כאשר חזר ג’ימי מלשכת רב-החובל לחבריו, כבר ירדו אחרוני הנוסעים מ’מרטון'. אם ציפו לכך שאיש המוסד יעלה לסיפון ויסייע להם, בעצה או בסידורים נכזבה גם תוחלתם זו. שום איש מוכר לא נראה להם, לא על הסיפון, לא על כבש האניה ולא על הרציף למטה. “סמוך על עכברי החוף,” רטן בלחטובסקי בלחש, שנשמע היטב לחבריו. שלטונות הנמל והמכס כבר החלו בסיורם על האניה, לבדקה לפני-ולפנים. אם יירשמו כמי שאין לו היתר-ירידה לחוף, לא יוכלו עוד לרדת במארסיל. בלחטובסקי אמר, כי יהיה אשר יהיה – הוא יורד. אבל אלכס ביקש ממנו את הזכות לרדת ראשון. “אני יודע מעט צרפתית,” אמר.
למרגלות כבש האניה ניצבו שני שוטרי-רציף. היש טעם לרדת בכבש האניה במרוצה ולברוח דרך שער הנמל? הירהר לעצמו. הוא לא ראה שער, וכן ידע כי נמל מארסיל הוא הנמל הגדול בים-התיכון, ומן הסתם מצפה למנסה לברוח דרך-מרוצה ארוכה וחשופה. עוד הוא תוהה מה לעשות, ראה חבורת מלחים של ‘מרטון’ יורדת לחופשת-חוף. אם יצטרפו לחבורה זו, שראשוניה הציגו תעודות לשוטרי הרציף, ייתכן שיצליחו לחמוק. כמו לחזק אפשרות זו, ראה אחד המלחים שבמקום להציג תעודה הסתפק באמירה “פארדון, מסיה”, ואפילו הוסיף לשוטרים דחיפה בזרועו החסונה. החוצפה המופגנת של אותו מלח נשאה חן בעיני אלכס. הוא אותת לחבריו לבוא בעקבותיו ולעשות כמותו. הוא ירד בכבש האניה בבטחה של יורד-ים ותיק, דחף את שני השוטרים בגסות והפטיר “פארדון, מסיה” והמשיך לצעוד קדימה, בלא להביט לאחור.
לאחר כשלושים צעדים נוכח אלכס לדעת שנמל מארסיל גדול הרבה ממה ששיער. שלא כבנמל חיפה, אין רואים במרחק צעדים אחדים מהרציף לא חומה ולא שער. הוא לא ידע להיכן לשים פעמיו – אולם ידע היטב, כי עליו להמשיך לצעוד. עלה בדעתו, כי נכון יעשה אם יצעד בעקבות המשאיות העמוסות, החוזרות מאחת האניות הנפרקות. כך עשה, עד שנראה לו שער. כשהרחיק מ’מרטון' נפנה לאחור וראה את חבריו. בחבורה אחת יצאו בשער, בלא שמישהו יעכב בעדם. ליד בית-קפה של יורדי-ים ערכו מועצה, לאן לפנות. הכל הסכימו, כי יש לשאול למקומו של בית-הכנסת, או של מוסד יהודי כלשהו. שם יידעו לכוון אותם למחנה העולים. אבל, את מי ישאלו? בלחטובסקי אמר, כי אין דבר פשוט מזה. יעיינו בספר-טלפונים ויחפשו ‘כהן’, ‘לוי’, או ‘רבינוביץ’, וכך מובטח להם שימצאו יהודי מבני המקום שיוכל להדריך אותם לבית-הכנסת, ומשם יתגלגלו הדברים בקלות. עוד הם נועצים כך, וקריאה צוהלת בעברית נורתה אליהם בצהלה – “זה אתם!”
הבחורים עמדו ואינם מאמינים למראה עיניהם. “מיקי, מפלוגה ב'!” קרא אלכס. “מיקי!” קראו האחרים. “מה אתה עושה כאן?”
“מה אני עושה כאן? אני מחפש אתכם שעתיים בנרות, ואתם עוד שואלים?”
“אתה מחפש אותנו?” שאל אלכס.
“באתי לפגוש אתכם בנמל.”
“תירוצים לא חסרים לך,” רטן בלחטובסקי.
“שש פעמים ראיתי אתכם על הסיפון, מציצים מהמעקה למטה, אבל הייתי בטוח שאתם מלחים יוונים, או תורכים, כמו כל מלחי ‘מרטון’. כבר חשבתי שאיחרתי וירדתם בלעדי, ויצאתי בריצה לחפש אתכם מחוץ לנמל, אחר כך שבתי לנמל ושוב חיפשתי וחיפשתי. למזלי עברתי כאן ושמעתי עברית, ואז הכרתי אתכם. ברוכים הבאים!”
הבחורים שכחו, בעצם, כיצד הם נראים בזקניהם, בשזפונם, בזוהמתם ובסוודרים הגסים שעליהם. מה פלא שמיקי לא זיהה אותם?
“חבר’ה, מחכים לנו. איפה המזוודות שלכם? בואו נקח אותן ונסתלק מכאן.”
צחוק בא כמענה. מיקי עמד תמה עד שגווע הצחוק והוא שמע, “המזוודות נשארו בחיפה, מיקי. באנו כמו שאתה רואה אותנו.”
מכאן ואילך התנהלו הדברים במהירות. הכל נדחקו למונית שעמדה לרשות מיקי, וזו יצאה לדרכה חורקת ונאנקת.
בימים האחרונים של מסעם חלמו הבחורים, כי מייד בבואם למארסיל יילקחו למקום שבו המקלחת החמה היא האביזר המרכזי. נהגו להשיח איש לרענו כמה רחצות מקלחת מסוגלים הם לספוג, כל אחד. ולאחר המקלחת – מיטה טובה. ואז, מי יודע כמה יישנו, יתעוררו רק לכל נדרי. בעצם, בדמיונם הצטייר בית-מלון נוח וחמים, המצטיין בצבא מלצרים מהירים ואדיבים, שיחושו אליהם בהקיצם מתרדמתם ויערכו לכם סעודת-שחרית ובה לחמניות חמות ופריכות לרוב, חמאה, שמנת, חביתות, עגבניות, סרדינים, נקניקים, ולקינוח – תה, קפה, חלב וסופגניות. אולם המונית העתיקה לא פנתה לעבר בית-מלון כלשהו. להיפך, דומה היה להם שכל פעם שהשלט “הוטל” מסתמן למולם – היא חומקת ממנו. לבסוף היה ברור להם כי מרחיקים הם ממרכז העיר ונוסעים בפרבריה החיצוניים.
“לאן אנחנו נוסעים?” שאל אלכס.
“לסאן ג’ירון,” אמר מיקי.
“סאן ג’ירון?” שאלו.
היה זה שמו של מחנה, בו רוכזו פליטים שעם בואם בשעריו היו לעולים. היה זה מחנה-מעבר, שבו שהו העולים שבאו אליו ממחנות-עקורים וממחנות אחרים באירופה, בדרכם לארץ-ישראל. בסאן ג’ירון המתינו לאניות, ועם עלותם על סיפוניהן הפכו מעולים למעפילים. המחנה והפעילות בו היו ידועים לממשלת צרפת ולמשטרת האיזור, הללו נתנו הסכמה אילמת למאבק ההעפלה לארץ-ישראל, וכל עוד דובר בהעפלה בלבד, ולא בשום פעילות אחרת, היו מוכנים לעצום עין ולא לשעות לבקשותיה של ממשלת בריטניה לחסל את המחנה.
עם הגיעם למחנה לקחם מיקי, ראשונה, למחסן הבגדים. זה היה מחסן של הג’וינט האמריקאי, שנועד לביגוד העולים. מיקי נתן לבחורים תחתוני-פלאנל ארוכים, שבו במקום זכו לכינוי “תחתוני נפוליון”, גופיות, מכנסיים וחולצות כחולות. כשאלה בידיהם האמינו, כי עתה יובילם מיקי לאותה מקלחת חמה נכספת. אבל הוא הוביל אותם למקום-רחצה בו היה ברז יחיד לכל מקלחת, וכשפתחו את זה – זרמו בשאון מים קרים כקרח.
“זוהי המקלחת, חבר’ה. מי שבאמת אוהב נקיון יצטרך הפעם להוכיח את זה.”
“בקור כזה?” שאגו כולם ביחד.
“גברים או לא?”
בלחטובסקי נכנס תחת סילון מי הקרח. עור הבהיר הסמיק מייד, אבל שיניו לא נקשו ומגרונו לא עלה כל קול. אלכס פרץ על הסילון הקר בשאגת-אימים. שאגתו עוררה את האחרים, והכל זינקו למקלחותיהם בשאגה דומה. שואגים, מחרפים, מנקשים בשיניהם עמדו תחת סילוני-המים, שנורו עליהם כחיצים מחודדים. יחיד שלא השמיע הגה וקפץ את לסתותיו בכל כוח היה בלחטובסקי. הוא גם הרבה להקציף את הסבון על גופו, והשתהה יותר מכולם תחת המים. לבסוף אפילו השתדל להשמיע נעימת אופרה מתוך גרונו, כמי שרגיל ובקיא במקלחות-קור מעין אלה.
“תסתכלו על בלחטובסקי, בחיי!” אמר גידי, שכבר סיפּג עצמו היטב במגבת.
“מה להסתכל, אני משיג אותו, אם אני רוצה,” אמר אלכס. הוא אהב תחרויות והימורים.
“מתערבים?” שאל ג’ימי.
“מתערבים. בקבוק שמפניה.”
“מסכים. אבל בלי שאגות ובלי ניקוש שיניים.”
“רגע, אבל מה ייצא לי מזה?” שאל בלחטובסקי.
“אני מתערב על אלכס. אם אתה זוכה אני נותן לך בקבוק שמפניה,” אמר גידי.
“קדימה.”
כשהיה ילד התחרו הילדים באלכס כמה זמן יחזיק מעמד כשאצבעו נשוכה בפי חברו, עד שיגיד “די”. יש וכבר לא חש את קצה אצבעו המלבינה שבפי חברו והיה קרוב לאיבוד-חושים כללי – אך המלה “די” לא נפלטה מפיו. אם רצה יכול היה להתעקש לא פחות מבלחטובסקי. שניהם עמדו איפוא בגוף עירום תחת סילוני המקלחת, וקשה היה להגדיר את צבעיהם, מסומקו החליף גופם במקומות אחדים את גונו לכחלחל, ובמקומות אחרים – לוורדרד. עכוזיהם נטו, משום מה, להלבין יותר ויותר, ופרקי הידיים והרגליים הפכו סגולים כדיו. אלכס חשב על אמו, על אביו. מתי יכתוב להם? איך יעביר אליהם את מכתביו, בלי שיחושו ויידעו, כי הוא בחוץ-לארץ. אולי אמא סיפרה לאבא. אמא שיערה בחוש המיוחד שלה שמסעו לא היה לנהריה ולא לשום קורס להנדסה או לשרטוט. כל שאיפתו של אבא היתה שילמד מקצוע מכובד, משהו ליד מכתבה, ולא יעשה דבר מחוץ לבית. אבא היה מחמיר, לא הרשה לטייל טיולי-לילה, לא הרשה ללכת לבד לים, לא הרשה ללכת עם חברים להצגה יומית לקולנוע. אמא היתה נועזת יותר ו… על מה לכל הרוחות חושב בלחטובסקי וכמה זמן עודו מסול לעמוד כך תחת המקלחת המקפיאה. הרחק הרחק, כמעבר למסך עבה, שמע אלכס את לחשושי חבריו, את קולו הדקיק של מנחם.
בלחטובסקי חשב על מרפאת קופת-חולים בחיפה. הוא היה מבקר קבוע במרפאה. פעם יישרו לו זרוע שנקעה, בלא להרדים, ופעם אחרת תפרו חתך עמוק בשוקו. פעמים רבות חילצו מסמרים מכפות רגליו ומירסו פורונקלים שכיסוהו בכל חופשת-קיץ. פעם נשאוהו חסר הכרה, לאחר שקפץ קפיצת-ראש מן המקפצה הגבוהה ביותר בבריכת בת-גלים. הוא היה “קליינט” מוכר, כפי שאמר עליו הכירורג. היתה לו שיטה משלו להתגבר על הכאבים: הוא היה מעלה לעיניו את סולם יעקב ומדמה לעצמו איך המלאכים יורדים ועולים, ואז היה מתחיל להפוך בשאלה, מדוע נכתב כי המלאכים עלו וירדו, מדוע עלו תחילה? והרי היו חייבים לרדת בסולם ממקום-מושבם במרומים, משיכון השרפים. ואז נוצרה אצלו פעימה דו-טקטית, כך קרא לה, כאצל מנוע של אופנוע, עולים-יורדים יורדים-עולים. ויש שגם הוא, כאלכס, היה מעלה לעיניו את אביו, נגר עולה גרמניה, המדייק מאוד במקצועו והנוטה לרגוז על כל דבר. מצא גרגיר אבק – וכבר האדימו עיניו מכעס; צייר בנו במחברתו זוית ישרה שאין בה 90 מעלות עד לאלפית – היה מסתכן בחבטות מידו הקשה של אבא. ושוב עולים-יורדים יורדים-עולים, אבא הקפיד על מסורת ותבע מבני משפחתו שמירת מסורת ותפילות…
סילוני המים נעצרו בבת אחת והמקלחות יבשו. מיקי סגר את הברזים. “יצאתם מדעתכם? באתם לכאן לשכב בבתי-חולים למחלות הריאה? משוגעים שכמותכם!!”
אוזניו של אלכס כאבו ובקושי שמע את דבריו של מיקי. “שפשפו אותם מהר במגבות!” ציווה מיקי. אלכס לא חש במגבות שהעטו עליו, ולא יכול היה במו ידיו להעלות על רגליו את “תחתוני נפוליון” מפלאנל שהושיטו לו. שמו עליו שתי גופיות צמר ואחר כך את הבגדים הגסים של הג’וינט. כך עשו גם לבלחטובסקי, שעל פניו נשארה קפואה בת-צחוק. אם אמות פעם, היה אומר לעצמו, אמות צוחק. רק כשהגיעו לחדר שהוקצה להם בוילה, בו הפיץ חום תנור-פחמים, החלו אלכס ובלחטובסקי להרגיש את אבריהם כמקיצים מתרדמת-חורף עמוקה. מיקי נחפז להביא בקבוק קוניאק, ואחרי שלגמו ממנו לגימות אחדות, ואחר כך שתו קפה מהביל, נשכחה מגופם התחרות. הם היו מסוגלים להשתתף במשחק שגידי המציא – לעמוד על המיטה בתחתוני נפוליון בתנוחה דומה לזו של המצביא הצרפתי. שכן פיז’אמות לא ניתנו להם, ובלילה הראשון היה עליהם לישון בתחתוניהם.
בטרם נגמר היום סיפר להם מיקי כי הגיע למארסיל אך זמן קצר לפניהם. גם עליו היה לצאת מהארץ כנוסע סמוי על אחת האניות, אלא שהאניה נשתהתה, וכיוון שהיה בו צורך דוחק במארסיל, מצאו דרך מהירה ונוחה יותר. הוא טס לפראג במטוס-נוסעים, מצוייד בדרכון ובאשרה של ממש, כדת וכדין. מפראג נסע ברכבת שלושים-ושש שעות למארסיל.
“מה הדחיפות?” שאל ג’ימי.
“מחר תדעו,” אמר מיקי בחיוך.
“מה העניינים?” שאל אלכס.
“המחנה נוהל על-ידי חבר’ה מהבריגדה. חבר’ה שפשטו את המדים ופעלו כאן בזהות של פליטים. אבל לאחר שנה לחצו על המוסד לחזור הביתה, שכן לא היו בבית שנים אחדות, בגלל המלחמה. ועכשיו הוטל עלינו לנהל את המחנה עד שיבואו מחליפים.”
“אנחנו?” קראו הבחורים.
“הלא אנחנו אלחוטאים,” אמר בלחטובסקי.
“גדעונים,” אמר גידי.
“אז יש לי חדשות בשבילכם,” אמר מיקי.
“איזה חדשות?” שאל אלכס.
“מחר בבוקר. בינתיים, לילה טוב.”
*
למחרת עם בוקר, במשרד המחנה, שלף מיקי מגרה ובה תעודות-פליטים לרוב. “בבקשה, בחרו לכם תעודות, המבחר רב,” אמר לבחורים. בלילה הגה כל אחד מהם בשם המחתרת שיבחר לעצמו. אלכס רצה שם צרפתי, אלבר בונאר, או פייר בואלו, או ז’אן-פול דיבוא. אולם ציפתה לו אכזבה. רק פליטים מעטים באו מבלגיה, והשמות הצרפתיים אזלו. הוא בחר לו בתעודה הנושאת את השם יעקב רבינוביץ. אם לא ז’אן-פול דיבוא, חשב, לפחות שם שקל ופשוט לזכרו. ג’ימי, גידי, בלחטובסקי, מנחם והאחרים היו לפישל דוברושקלנקא, מייטק פיסצ’נסקי, שלמה גורודצקי וכולי וכולי.
מכאן לקח אותם מיקי במונית החבוטה והעתיקה למארסיל, לפוטומאטון – תא-צילום אוטומאטי. את תצלומי-הרגע האפורים, כמאלבום-הפושעים של המשטרה, הדביקו בתעודותיהם והיו לפליטי-מלחמה. לאחר סיור חטוף בעיר הגדולה חזרו לסאן ג’ירון, ששמה נהפך מיד בפיהם לסג’רה, לשמוע סוף-סוף את החדשות שהבטיח להם מיקי בליל אמש.
ואכן, היו בפיו חדשות. בלחטובסקי ומנחם יצאו לאחר ימים אחדים לבוקרשט, ג’ימי יצא למילאנו, אלכס, גידי והאחרים יישארו בסג’רה. ג’ימי צהל. שמחתם של בלחטובסקי ומנחם הועבה על שהוטל עליהם לנסוע זה בחברת זה. ככל שעירערו על כך וחקרו את מיקי, לא עלה בידם לשנות את ההוראה. “במכתב שקיבלתי מן המוסד נאמר, כי שניכם בני עיר אחת וחברים מילדות. משום כך ייקל עליכם איש בחברת רעהו,” אמר מיקי, תמה לפשר הצחוק הרם שעלה מפי חבריו.
“אני מוכן להתחלף עם מנחם,” אמר אלכס.
“ואני מוכן להישאר כאן במקום אלכס,” אמר מנחם.
“חבר’ה, אלה ההוראות, וזהו זה. יש לכם השגות, תעשו את זה בכתב. אבל אם אתם שואלים אותי, זה לא הזמן לבלבל את המוח.”
*
הקבוצה שנועדה להישאר בסג’רה נתכנסה לישיבת-עבודה ראשונה. מיקי הרצה על המצב. התחנה והמעבדה מצויות מעל למחסן-המצרכים. יש הכרח להעבירן מסג’רה למקום אחר, מסיבות בטחוניות. אנשים רבים מדי מתקבצים ליד מחסן-המצרכים, וזה מקשה על שמירת החשאיות. המשטרה הצרפתית מסכימה להעפלה, היא אינה מסכימה לקיום תחנת-אלחוט חשאית. יש, איפוא, להעביר את התחנה לבית מבודד, הנמצא ליד סלו, כפר ששמו נקרא עתה זבולון. שם יש להדריך אלחוטאים מבין העולים, הואיל ובקרוב יהיה צורך במספר רב של אלחוטאים לאניות המעפילים, וספק אם יוכלו להעביר מן הארץ מספר מספיק של גדעונים. חלק זה בדבריו של מיקי נתקבל ברצון על-ידי “קבוצת סג’רה”, כפי שכינו עצמם.
“אבל,” אמר מיקי, “מוטלת עלינו עוד חובה. שמעו קודם מה הבעיה. אתם יודעים שיש לנו מפלגות, ולמפלגות תנועות-נוער. אז גם כאן, מוצא חן בעיניכם או לא, מאורגנים העולים בקבוצות נפרדות, ובעיקר הנוער. יש לנו פה השומר הצעיר, הבונים ובית”ר. הבית“רים, כמאה ועשרים איש, מצויים במחנה לא-גדול, מרחק ארבעים קילומטר מכאן, מסג’רה, ואליהם חברו עוד עולים שלא הגדירו עצמם מבחינה מפלגתית. כל אלה מיועדים להפליג על ‘חניתה’. מסיבות שלא כדאי לפרטן ברגע זה, חסר לנו מנהל למחנה הבית”רים. בינינו לבין עצמנו, זה עלול להיות המחנה הקשה ביותר. החבר’ה של בית“ר אינם שקטים. ברומא הניחו פצצה בבניין השגרירות הבריטית. זה בדיוק מה שחסר לנו כאן. הצרפתים עוצמים עין, אבל אם יתחילו להניח פצצות תחת המיטה של הקונסול הבריטי, אולי יהיו מוכרחים לפקוח עיניים. בקיצור, על אחד מאתנו הוטל לנהל את המחנה הזה, ואני מציע שאלכס יתנדב לעניין, סליחה שיעקב רבינוביץ יתנדב, משום שאחרת יש לי הוראה למנות אותו. מי מתנגד?”
“מי מתנגד?” קרא אלכס אדום מכעס. “אני כאן גדעוני ולא באתי להשגיח על בית”רים שלא יניחו פצצות…"
“טוב, אולי הגזמתי קצת. זה יותר עניינים של מטבח, ניהול, סידורים…”
“אני לא מנהל מטבח של הג’וינט. תודה רבה.”
“מזה אני מבין שאתה לא מתנדב, רבינוביץ?”
“אני באתי הנה לחזור עם אניית-מעפילים כגדעוני.”
“לא אמרתי שלא. אבל עד שתחזור תנהל את המחנה של הבית”רים, וזהו זה."
“אני…”
“אתה תמיד יכול להעלות את ההשגות שלך בכתב. אבל אני לא הייתי מציע דווקא עכשיו לבלבל את המוח לאנשי המוסד.”
“אבל למה דווקא אני?” עיניו של אלכס נחו על גידי.
“למה? תתפלא. בהוראות שקיבלתי נאמר לי שאתה יודע צרפתית, ואם שמת לב גם הצרפתים מדברים צרפתית. מנהל מחנה המדבר צרפתית, זה יתרון עצום…”
“אני לא מדבר צרפתית.”
“רבינוביץ, אני מכיר אותך מפלוגה ב', ואתה יודע צרפתית. וזה יתרון עצום, כמו שאמרתי, שהמנהל שלנו יוכל לדבר צרפתית עם המשטרה, הממשלה, הקצבים, הספקים וכולי וכולי. אני צריך להמשיך או שגמרנו?”
אלכס לא השיב. פניו היו נפולות ודכאון הסתמן עליהם.
“אתה יודע מה? כפיצוי בעד רוח ההתנדבות שאתה מגלה כאן, נעניק לך פרס שישמח את לבך. יש לנו כאן שני אופנועים, אחד עם סירה ועם רשיון, השני בלי סירה ובלי רשיון. אנו מגישים לך בזה שי את האופנוע בלי הסירה. בעזרתו תוכל לנוע בדרכים כמו מלך, לבקר בסג’רה, במארסיל, לקחת חתיכות! לפחות תגיד תודה, יעקובוביץ'?”
“רבינוביץ'.”
“סליחה, רבינוביץ'.”
“ובשביל זה שברתי לי את השיניים בג’וערה על אלחוט?”
“אל תפחד, אלכס. האלחוט עוד יצא לך מהאוזניים.”
לשוב הביתה מקץ שלושה חודשים, כפי שהבטיח להוריו, נראה לו עתה רחוק מאוד מהמציאות.
*
מפקד הבולשת של המשטרה האזין באי-רצון להרצאתו של המייג’ור קרוסבי, קצין-מודיעין מדיביזיית-הצנחנים. היתה זו הישיבה הדו-שבועית לתיאום בין המשטרה והצבא, והפעם נערכה במפקדת הדיביזיה, במחנה אלנבי שבירושלים. הפעם השתתפו בישיבה, בנוסף למפקד הדיביזיה ולו עצמו, גם נציגו של מפקד הכוחות המזוינים הבריטיים במזרח התיכון, ומה שהיה חשוב יותר לגבי מפקד הבולשת, המזכיר הכללי של ממשלת פלשתינה-א"י. וכל הכבוד הזה, חרה למפקד הבולשת בליבו, כדי להאזין להרצאת המייג’ור קרוסבי.
שיתוף הפעולה עם המודיעין הצבאי בנושא העליה הבלתי-חוקית לארץ-ישראל לא היה כלל לרוחו. הוא ראה בעצם קיומו של הדיון הבעת אי-אמון למשטרה ולבולשת שלה. כלפי חוץ התחזה כאילו הוא משועשע מעצם הרעיון שהמודיעין הצבאי מסוגל להתחקות אחרי מקורות העליה הבלתי-חוקית. המודיעין הצבאי, היה אומר לידידיו במפקדתו, פועל תמיד מתוך תחושה של עוצמה. ידיעותיו נאספות לצורכי מבצעים שכל העולם חוזה בהם, בניגוד לדרכיה של הבולשת האזרחית, המשתדלת ככל האפשר להימנע ולחמוק ממבצעי ראוָה ומפרסום, ומעדיפה תמיד לסכל ולחסל בחשאי, מאשר להרוס ולפוצץ בפומבי. ובנוסף לכך, כל פרט קטן שגילה – מציג אותו המודיעין הצבאי כמו היה גילוי אמריקה. למשל, מזה עשר דקות לא אמר המייג’ור קרוסבי אלא שהמוסד לעליה מפעיל תחנת-אלחוט במילנו. אילו טילפן אליו, היה חוסך לממשלת בריטניה ולקציניה מאמץ והון רב. הוא היטה אוזן משועממת לדברי קרוסבי.
“לפיכך,” אמר המייג’ור בקולו החדגוני והיובשני, “אם נתחקה אחרי רשת-האלחוט של המוסד, נדע מראש על תנועת אניות-העולים מאירופה. הדבר יאפשר למשחתות הצי המלכותי ללכוד את אניות המעפילים הרחק מחופי הארץ ובכך יפר מראש הפגנות זעם ומחאה בארץ, וכן הפגנות אהדה למר גורלם של פליטי השואה בחוץ-לארץ.”
“דומני שהשימוש באלחוט אינו דבר חדש בהגנה, הלא כן?” היה זה המזכיר הכללי שמצץ את מקטרתו והפריח את שאלתו בענן של עשן לעבר מפקד הבולשת.
“ההגנה מפעילה עתה כשמונים תחנות-אלחוט, אדוני.”
“שמונים!” תמה נציגו של מפקד הכוחות המזויינים במזרח התיכון, “ומהיכן לוקחים היהודים את המכשירים?”
“להגנה מעבדות חשאיות. אולי יעניין אתכם לדעת איך עורכים אנשי ההגנה שידור-נסיון למשדרים שהם מייצרים? הם משדרים אל ספינות משמר-החופים שלנו ואל ניידות המשטרה שלנו, בעיקר בהפסקות התה של הצוותים,” אמר מפקד הבולשת. משראה שהכל דרוכים לדבריו, המשיך: “דבר זה אינו בלתי-ידוע לצבא. לפני שבא מייג’ור קרוסבי זכינו לשיתוף-פעולה של איש-צבא אחר, גם הוא מייג’ור בעל הישגים. אותו מייג’ור הובא מגרמניה, לא כקרוסבי שעשה בסוריה ובמצרים. הוא הולבש בגדים אזרחיים וניסה לאתר את תחנות-השידור של ההגנה. למרבה הצער, לפני שגילה הוא אותם הם גילו אותו, חתכו את צמיגי המכונית שלו וגם זרקו עליו בקבוק מולוטוב. לצערנו ביקש העברה מתפקידו לאחר שירות נפלא שנמשך שבועיים בלבד. את בקשתו נימק בטעמי בריאות.”
עיני משתתפי הישיבה נישאו אל מייג’ור קרוסבי. בדברי מפקד הבולשת היה טמון אתגר, ולפיכך ציפו ממנו למענה. “אירופה אינה ארץ-ישראל,” אמר בנחת. “ראשית, על ההגנה להעביר אנשים מכאן לאירופה, דבר שאינה צריכה לעשותו כאן. שנית, סוכניה באירופה אינם יושבים בתוך עמם, בביתם, כמו כאן. משום כך, עם כל הכבוד הרב שאני רוחש לעבודת המודיעין המצטיינת הנעשית על-ידי המשטרה והבולשת של פלשתינה, אני סבור כי באירופה צפויים לנו סיכויי-הצלחה טובים מאשר כאן.”
“גנרל,” פנה המזכיר הכללי אל בא-כוחו של מפקד הצבא, והפעם היתה מקטרתו באצבעות ידיו, “ברצוני לבקש הגדרה ברורה יותר של הצעתכם. אני מבין שלצבא תכנית מגובשת, שסוכמה בדיונים קודמים. ממשלת פלשתינה אינה יודעת דבר על תכנית זו.”
“בדעת מפקדת הכוחות המזויינים להקצות אמצעים וסמכות למודיעין הצבאי להתחקות אחרי תנועות צי העליה הבלתי-חוקית, וזאת – בין השאר – באמצעות מעקב אחרי תחנות-האלחוט של ההגנה. בסופו של דבר, הצי המלכותי והדיביזיה השישית הם הנקראים לעשות את העבודה השחורה. אולם, אדוני המזכיר הכללי, טרם גובשה תכנית.”
“המותר לי לומר דבר?” שאל מפקד הבולשת.
“בבקשה,” אמר הגנרל.
“עד כמה שידוע לי, אדוני, אין ההגנה מסוגלת עדיין לקיים קשר יבשה - ים דו-סיטרי, אלא חד-סיטרי בלבד. הגילוי החשוב של המודיעין הצבאי בדבר הפעלת משדר במילנו זכה למלוא הערכתנו כאן. אבל תחנת אלחוט אחת עודה רחוקה מרשת-אלחוט מסונפת. האין כאן חשש לבזבוז אמצעים ומאמצים כדי להרוג זבוב בתותח?”
“מייג’ור קרוסבי, לבד מגילוי קיומה של תחנת-אלחוט במילנו, או – ליתר דיוק – לבד מהחשד המבוסס לקיומה של תחנה כזאת, היש למודיעין שלך עובדות המוכיחות את קיומן של תחנות אחרות?” שאל הגנרל.
“עדיין לא, אדוני.”
“האין איפוא טעם בשאלת מפקד הבולשת?”
“יש בה טעם רב, אדוני. אולם יש גם טעם בשאלה שאנו חייבים לשאול את עצמנו, לאיזה צורך מקימה ההגנה תחנת-אלחוט במילנו – האם עשתה זאת רק כדי להחליף ידיעות על מזג-האויר עם התחנה שלה בתל-אביב?”
“מייג’ור קרוסבי, זו שאלה יפה. אבל כאשר אנו מקצים אמצעים ואנשים דרושה לנו גם התשובה, לא רק השאלה. הזה כל הצידוק לתכניתך?”
“ברשותך, אבהיר את הרקע.”
“בבקשה.”
“ובכן,” המייג’ור פתח את תיקו ושלף ממנו מסמכים, ועיין בהם תוך כדי הרצאת דבריו, “העברת אנשי המוסד-לעליה באמצעות צבא הוד מלכותו באוגוסט 1945. בארץ-ישראל שוהה קבוצת חיילים מן הבריגדה היהודית בצבא הוד מלכותו, בחופשת מולדת. הקבוצה עומדת לחזור לבסיסה בבלגיה. מצרפים לקבוצה זו חמישה אזרחים. שלושה חברי הפלוגה הימית של פלמ”ח, פלוס שניים מותיקי ההגנה. הם יפליגו עם קבוצת-החופשה של הבריגדה לאירופה. ההגנה מספקת להם את כל הציוד הדרוש להם: מדי צבא, תעודות, פנקסי חייל, אישורי חופשה, צווי-תנועה וכל כיוצא באלה. במשך ימים אחדים משננים אנשי הבריגדה לחמשת האזרחים, לאיזה בטליון ולאיזו פלוגה יגידו שהם משתייכים. ההכנות מסתיימות. החמישה יוצאים ברכבת לאלכסנדריה כחיילים בריטים לכל דבר. במצרים הם נקלטים על-ידי יחידה 405, יחידת-נהגים יהודית מפורסמת. יחידה זו אירחה רבים מאנשי המוסד לעליה. החשאיות הנהוגה על-ידי ההגנה מוצלחת עד כדי כך שרק מעטים בקבוצת החופשה של הבריגדה וב-405 יודעים משהו על חמישה אלה.
"באלכסנדריה עולים החמישה על נושאת-הגייסות ‘שמפוליון’. אותו יום היא מעמיסה שלושת-אלפים חיילים מכל הלאומים שבצבא הבריטי, אוסטרלים, ניו-זילנדים, סקוטים, הודים וגם יהודים, וביניהם אותה קבוצת-חופשה בת עשרים איש מן הבריגדה. איך עולים החמישה לסיפון? ליד כבש האניה ניצבים האחראים של הקבוצות העולות לאניה. בקבוצה היהודית מתחוללת ההתרוצצות האופיינית לבני עם זה, כך חושב המפקד שבמקום. חלק מהאנשים שעלו, ששמותיהם כבר סומנו ברשימות, נאלצים לפתע לרדת לחוף, בריאות, שלשול, שכחו משהו, רוצים להיפרד מהבחורות, או השד יודע מה. במקומם עולים אחרים הנוקבים בשמותיהם של אלה שירדו. במהומה המתחוללת סביב האניה הגדולה אין מפקד המשמרת מבחין מי ירד פעם ומי פעמיים מסיפון ‘שמפוליון’. כאשר זו מרימה עוגן, נמצאת על סיפונה במקום קבוצת-חופשה בת עשרים איש מהבריגדה – קבוצה של עשרים וחמישה.
“בעבר,” המייג’ור הרים עיניו מהנייר והביט במפקד הבולשת, “בעבר לא עלה בידי הבולשת האזרחית לגלות את המחופשים כחיילים. הפעם פועל על ‘שמפוליון’ גם המודיעין הצבאי בשיתוף-פעולה, ואנחנו… אולי מוטב לדלג על מה שקרה בשלב זה, ייתכן ש…”
“מצידי אתה יכול לומר הכל,” אמר מפקד הבולשת, “אתה רשאי לומר שלפי הוראות שלנו קראו בשמות החמישה וציוו עליהם להתייצב לפני מפקד האניה, אם לזה אתה מתכוון. זו היתה הוראה נכונה, וחבל שלא בוצעו כל ההוראות שלנו.” הקפיטן דיקסון, עוזרו של מפקד הבולשת, דחף את ברכו של מפקדו, סימן מקובל ביניהם להזכירו לנקוט שלוה, להירגע ולא להתכעס.
“כיוון שהסוד יצא,” המשיך המייג’ור, "ארשה לעצמי להעיר, כי על-ידי כך שקראנו ברמקול האניה לחמישה להתייצב לפני מפקד האניה עוררנו את חשדם. הם הבינו כי אין הם נקראים למפקד האניה כדי לקבל מידיו את צלב ויקטוריה. הם הבינו כי נגלו וכי צפויים הם למחבוש, ועל-ידי כך ניתנה להם שהות להזהיר את חבריהם שבקרב חיילי הבריגדה ולהודיע לאנשי הקשר שלהם בחוף על מאסרם הצפוי.
“וכך, כאשר התייצבו החמישה לפני מפקד האניה, לפי הוראת הבולשת, נאסרו, נכבלו ונחבשו בתא-המשמר של האניה – ומאתנו נשללה האפשרות לעקוב אחריהם ברדתם מהאניה ועל-ידי כך לגלות את הרשת. תקלה זו אירעה בגלל חוסר בהירות באשר לכפיפויות ולסמכויות. אנשי המודיעין הצבאי פעלו כל העת תחת פיקוד הבולשת האזרחית, שבידיה המלחמה המודיעינית בעליה הבלתי-חוקית. בקיצור, לחמישה ניתן פנאי להכין אליבי, שלא הכירו איש את רעהו, שהם פועלים כפרטים היוצאים לאירופה לחפש את יקירי נפשם ששרדו – ולבסוף גם הצליחו שניים מהם להימלט מיחידת-הצבא המופקדת על מאסרם בחוף, ואילו השלושה הנותרים הוחזרו לירושלים ונחקרו על-ידי הבולשת.” המייג’ור סגר את תיקו ונראה כמי שסיים דבריו. הגנרל שהאזין לו בעצימת עיניים, הופתע משלא שמע את קולו יותר. בתמהון פקח את עיניו והיפנה מבט מפלבל לעבר המייג’ור.
“עדיין איני מבין לשם מה סיפרת לנו סיפור כה ארוך ומייגע.”
“אולי מפקד הבולשת ייאות בטובו לספר לאדוני ולג’נטלמנים מה גילתה הבולשת ביחס לאלה שנמלטו ולאלה שנתפסו והוחזרו.”
הגנרל הסמיק מכעס, וקולו היה קשה ורם. “ביקשתי אינפורמציה ולא קנטרנות. “אדוני, שני הנמלטים פעלו בשירותנו כאלחוטאים, בעת שיתוף-הפעולה שלנו עם ההגנה בימי ה”פלסטיין סקים”. הוקמה אז בפלמ“ח מחלקה ערבית, והמודיעין שלנו הדריך מחלקה זו בקורס מיוחד בבנייני יריד המזרח בתל אביב, בחבלה ובאלחוט. אדוני, השלושה שנתפסו והוחזרו עברו גם הם אימון באלחוט. חשבתי שיהיה זה דבר שמפקד הבולשת ירצה לספרו לך, אדוני.”
“זה הכל?” שאל הגנרל, בקול שנתרכך קמעה.
“אנשַי, שגילו פעילותה של תחנה חשאית במילנו, גם זיהו את מי שמפקד הבולשת חייב להכירו – את סיוֹמה. גם הוא הגיע לאירופה בתחפושת של חייל בצבא הוד מלכותו.”
“סיוֹמה באירופה?” שאל מפקד הבולשת, בלא שטרח לצעף את פתיעתו.
“כן, אדוני.”
“אבל סיוֹמה… הוא עסק רק בהליוגראף ובסמאפור!” קרא מפקד הבולשת.
“סיוֹמה התבגר, אדוני.”
“מיהו לכל הרוחות סיוֹמה?!” קרא הגנרל.
“סיוֹמה הוא מראשי שירות הקשר של ההגנה, מראשי המדריכים באלחוט, מראשי מקימי תחנות-השידור החשאיות. אדוני, אם ההגנה שולחת חמישה אלחוטאים בבת אחת, על סיפון אניה אחת, אם אחד מראשי הקשר שלה נמצא במילנו, אם… ברשותך, אדוני, אשאל את מפקד הבולשת עוד שאלה אישית, כמעט פרטית: מתי ראית לאחרונה את ג’ימי?”
“ג’ימי, מי זה ג’ימי?” שאל הגנרל.
“גם הוא מהמחלקה הערבית של פלמ”ח. עבד אתי בדמשק ובחאלב. גאון בכיסויים, הסתתר בבית-הבושת הגדול של דמשק. איפה הוא עכשיו?"
“זמן רב לא שמענו עליו,” אמר מפקד הבולשת.
“אני מוכן להתערב על ארגז-ויסקי שגם ג’ימי באירופה.” המייג’ור ישב והצית לעצמו סיגריה.
“אדוני,” אמר הגנרל בפנותו אל המזכיר הכללי, “חושבני, כי לא תתנגד לכך שעד שתתגבש תכנית מעשית ארשה למייג’ור קרוסבי לנסות להוכיח את הנחותיו בהוכחות חותכות?”
“ברצון רב. ולצורך זה נצרף אליו, לצורכי קישור בלבד – לפי שעה – את קפטן דיקסון הנמצא עמנו.”
דיקסון כה הופתע, שקפץ על רגליו והצדיע. “כן, אדוני!” מרוב ריגשה כמעט ובלע את גרגרתו, שהיתה בולטת בגרונו כעצם שלא נבלעה. מתחת לסתו נסתמנה צלקת דקה, שברגעי שלוות-רוח לא נראתה כלל.
“בהצלחה, לשניכם!” אמר הגנרל, והישיבה תמה.
העלמות מקראפיץ 🔗
המועקה עלתה לגרונו של סיוֹמה. עדיין נרגש היה לפני כל קשר – ולבד מזה העמיד כעסו טעם מר בפיו. הוא בלע את רוקו בקושי, אחר הניח ידו על המשדר וחש את חומו. שעונו הורה שלוש דקות אחרי שמונה. דפנה2 היתה צריכה להיכנס בשמונה. סיוֹמה נקש שוב במפתח המורס שלוש פעמים דלת-פא-נון.
נורת החשמל בחדר עממה ונתבהרה בקצב הנקישה.
סיוֹמה הביט בגבי השוכב אפרקדן על מיטה מתקפלת של צבא ארצות-הברית, סיגריה עשנה נעוצה בידו האחת, ואילו האחרת נחה למראשותיו. שכב בשקט, כמו לא היה הוא האחראי לטיבו של המשדר שבנה במו ידיו. סיוֹמה אמר לעצמו כי רשת החשמל בסביבה כולה משתתפת בשידור, ונדמה לו שנורות החשמל חוזרת על הדא-דא-די-דא שלו, והגבי הזה לא איכפת לו, כאילו לא קרה דבר. סיוֹמה היה משוכנע כי השנים ששאלו הבוקר במטבח על קרוביהם, לא היו רבינוביץ מליברפול וג’ק כהן מלונדון. במעיל טוויד משובץ כזה, עם סדק כזה מאחור, יכלו הללו להיות רק סוכני הבולשת של משטרת פלשתינה-א"י. כל מה שחברים אלה של ג’יילס3 היו צריכים לעשות היה לשכב אפרקדן על המיטה בחדרם בבית הסמוך, ממש כמו גבי, ולהסתכל על נורת-החשמל, ואם אין להם חדר בבית סמוך, יכולים הם ודאי לקרוא את האיתות על פי פנס הרחוב בכניסה לויא אופילי. אין ספק כי גם פנס הרחוב מהבהב בעת השידור ובקצבו.
גבי קפץ על רגליו. “דפוק עוד קצת,” אמר, “אני יורד לראות אם זה מורגש למטה, אצל העלמות מקראפיץ.” הוא יצא חרש מעליית-הגג וירד בצעדי חתול לקומת-הקרקע, רק גרביו לרגליו, ונעליו בידיו. אחר-כך טיפס ועלה שתי קומות, כשהוא שר ורוקע בנעלי הצבא הבריטי המסומרות שלו, ומחולל שאון עצום.
בשביל טכנאי הכל משחק, חשב סיוֹמה. הוא שמח שג’ימי יבוא בקרוב למילנו ויחליף את גבי. עם ג’ימי, איש הגנה ותיק, ימצא שפה משותפת.
דפנה נכנסה בעוצמה יפה ושינתה את הלך מחשבותיו. סיוֹמה נקש לה קוף-שין-אלף 4, כדי לומר לה שעוצמת אותותיה טובה, וזכה ממנה למחמאה דומה. הוא הכיר מייד את חתימת ידה הטובה של שוש, אחר שקע בעבודתו ולא הבחין עוד בנורת-החשמל המהבהבת על התקרה, ואף לא בקולות החינגה שחדרו לעליית-הגג מן הקומה השניה.
המברקים התפענחו לו תוך כדי קליטתם, והיו אלה מברקים טובים מאד. החבר’ה מ’מרטון' הגיעו בשלום למארסיל, ג’ימי יצא בדרכו למילנו, בלחטובסקי ומנחם יצאו לבוקרשט. התקבלו גם האישורים לתכניות של יהודה4. רוחו קצרה להביא את המברקים ליהודה. הוא נדבר עם שוש לחדש את הקשר עם עלות השחר, ונעל את השידור. מחמת נזקי המלחמה פעל החשמל במילנו רק בשעות החשכה, ושעת השחר היתה האחרונה בה יכול היה לקיים קשר. הוא שלחף את תקע האנטנה מן המשדר ותקע אותה במקלט הרדיו, שנראה כמקלט רגיל על-גבי כוננית ספרים, אלא שגבי התאים אותו במיוחד לקליטת מורס. סיוֹמה שלף את הגביש מתיבת השידור והחביאו בתיק כלי-הרחצה שלו. כאשר סגר במכסה את תיבת-המשדר הפכה זו להית למזוודה חומה מן הסוג השכיח, מזוודת-קרטון שרבו כמותה אצל העקורים. את המזוודה דחף ברגלו תחת מיטת-הברזל. רוחו קצרה לפגישה עם יהודה.
אבל תחילה היה עליו לכתוב את המברקים בלשון בני אדם, על גבי גליונות-נייר. זאת עשה, על-אף חפזונו, בכתב-יד מעוגל ועבה. את הניירות עליהם רשם את המברקים המוצפנים הטיל לתוך הפח, והבעיר אותם באש. ריח השריפה עמד בחדר. הוא שפך את האפר לאסלת בית-השימוש, והוריד את המים. אחר כך לבש את מעילו, תקע את המברקים המקופלים לכיס חולצתו ונעל את דלת הדירה מבחוץ.
מוסיקה שואנת מילאה את חלל חדר המדרגות. קולות העלמות מקראפיץ נישאו בצווחה. ליד דלת דירתן זיהה סיוֹמה את קולו של גבי, משתתף בהילולה. אין זאת אלא שסרג’נט חיל-האספקה האמריקאי, דיוויד גולד, עורך שוב משתה כיד המלך, כמנהגו. סיוֹמה יצא לרחוב.
רכבת הפרברים חלפה במסילתה בתעלה שבוִיאַ אופילי. היא הפיצה מעט אור, וסיוֹמה ראה שהרחוב ריק. אף על פי כן לא עזבה אותו התחושה כי עוקבים אחריו, ועיניו תרו אחרי צללים חשודים. בעברו ליד אלומת-האור הצהובה שהטיל פנס הרחוב בפתח ויא אופילי חש כמו פגש באלמוני היודע סוד כמוס מסודות חייו. הפנס העלה בו מחדש את רוגזו על גבי, זה הרוקד עתה עם העלמות מקראפיץ כאילו היה זה היום האחרון בו סב העולם את השמש. הפנס המצהיב הזה, הקורץ כאן ברחוב, מסר ודאי את כל מברקיו לדפנה, ודעתו על שיטת-הצופן ידועה היטב לממונים עליו בתל-אביב. צופן הסיסמאות של ההגנה יובא מהצבא היוגוסלבי – במקרה, משום שמצבא זה בא להגנה מתנדב כלשהו. סיוֹמה מצא, כי שיטת-צופן שהיתה נהוגה בצבא המלכותי היוגוסלבי שמלפני המלחמה, לא היתה בלתי-ידועה בעולם.
הוא עלה על החשמלית מספר 1 בקורסו סימפיונא. זו נכנס לויא תומאסו גרוסי, ואחר-כך פנתה בויא דאנטה ונסעה בטלטולים כשהיא אוספת תדיר נוסעים ומצופפת אותם במידה שלא תיאמן. סוף סוף נעצרה בחריקת-בלמים צווחנית בפיאצה דואומו. האיטלקים דחקו איש ברעהו לעבר היציאה, קוראים ‘פרמסו’ וחותרים בידיהם כמי שאחזה אש בבגדיו. אחדים הסתירו תחת מעיליהם דברי מכולת וסידקית שבאו להציע למכירה בפיאצה, ואלה ביקשו – בכל מחיר – לצאת ראשונים לרחבה. בחזותו נראה סיוֹמה כאחד מן העקורים המסתופפים בהמוניהם במילנו, והבריות לא נהגו בו שום כבוד. הוא נגרף בזרם העז של מרפקי היוצאים, ונפלט מן החשמלית לפיאצה מעוך וחבוט, על אף מראהו הדל של הציבור, פנים רעבות ומלבושים מרופטים, רווחה בפיאצה דואומו אוירה עליזה של קדחתנות עירונית. העיר דמתה עדיין למה שהיתה ערב נצחון בעלות-הברית על גרמניה; חיילים רבים במדי צבא שוטטו ברחובותיה, כמו לציין שעל אף שתמה המלחמה, טרם חזרה אירופה לשלוָה אזרחית. אלא שהפעם היו אנשי-הצבא מסייעים בשיקום ההרס ובסעד רעבים, וגם משמשים ערובה ומשען למשטרים שלאחר המלחמה במאבקיהם נגד תנועות קיצוניות, ובעיקר כנגד המפלגות הקומוניסטיות. באיטליה נוספה גם החרדה לגורל טריאסט, וזו הורגשה היטב בעיר צפונית כמילנו. המלחמה הקרה בין מזרח למערב כבר החלה, ובערפל המדיני שנוצר נראתה כלא רחוקה מגדר האפשר גם התנגשות צבאית בין מערב למזרח. כל אלה האטו את תהליך פינוי צבאותיהן של בעלות-הברית מאירופה והשהו את שחרור החיילים. אם בחשמלית נעצב סיוֹמה על שהמיר את חזותו הצבאית-בריטית בחזות של עקור-מלחמה, הנה עתה, בראותו את השוטרים הצבאיים, רחב ליבו מאוד. אלה, חגורי אלות לבנות וחבושי קסדות חומות, צעדו בצמדים, או נסעו שלושה בג’יפ, לשם סיורי ביקורת. חסר היה לו שיחפשו עתה בכליו.
ויא צ’אזארא קאנטו חמש. גם ללא השלט המכריז על מועדון החיילים היהודים והארץ-ישראלים – אפשר היה לדעת בנקל למי הבית. עברית נשמעה ברחוב כולו, ואלה שהכירו את סיוֹמה חשו אליו לדרוש בשלומו. סיוֹמה חמק מהם, בין משום שלא רצה להישאל למקום הימצאו, והן משום שידע כי יהודה מצפה לו בכליון-עיניים. השעה היתה תשע וחצי, מאוחר מן הרגיל. הוא עלה לקומה השלישית, חלף במזנון ההומה חיילים, וללא שהות פנה לחדרו של יהודה, בפינת הקומה. דפק בדלת ונכנס. עדה5, ששימשה למראית-עין כאם הבית, ראתה אותו בכניסתו ומיהרה אחריו. היא נעלה חרש את הדלת.
יהודה קם ממושבו ליד השולחן. סיוֹמה ידע עד כמה ציפה לו, אבל בקימתו היה יותר משום גינון-של-נימוס מאשר משום אות לקוצר-רוח. יהודה הקפיד על גינוני נימוס. פניו היו רגועות ושערותיו סרוקות לאחור למשעי. השיבה שזרקה בשערו והלבינה את צדעיו, שיוותה לפניו מראה של בנקאי נינוח. פניו ותנועות-גופו לא ביטאו את המתחולל בנפשו. רק עיניו האפורות, שקדחו בתבונה ובלהט, סימנו שאין זה איש שקט. החזות של רגיעה ושלוה עלתה לו במאמצים רבים.
סיוֹמה השיב לשאלות-הנימוס המקובלות, והושיט ליהודה את צרור המברקים ששלף מכיסו. יהודה חזר למושבו, למקום בו הטילה מנורת-השולחן אור בהיר, ועיין במברקים. תוך עיונו המשיך בשיחת החולין, שואל מה עושות העלמות מקראפיץ, מה מעשי הסרג’נט גולד ומירה, וכולי וכולי. סיוֹמה היה מעדיף שלא להשיב לשאלות, אלא לשתוק ולהתבונן ביהודה.
“ומה שלום גבי?” שאל יהודה, מעיין במברק נוסף.
סיוֹמה סיפר על הנורות העוממות בחדר, ואחר-כך, בחשש מה, שלא ייראה כמי שרואה צל-הרים כהרים, גם על שני הטיפוסים ששאלו בניב בריטי על שארי משפחתם. לדעתו היו אלה סוכני הסי.איי.די – הבולשת הארץ-ישראלית.
בפני יהודה לא נסתמנה תגובה. אולי לא שמע, שכן היה מעיין במברק האחרון עיון מעמיק. לבסוף מסר את צרור-המכתבים לעדה. היא חטפה את המברקים וקראה אותם ברעבתנות. החיוך הנעים חזר לפניו של יהודה. נימת-הדיבור שלו היתה כשל מי שמשׂיח את הגיגי נפשו לחבר קרוב.
“גם כאן היו השניים, וגם בויא אוניונא 5. לשם נכנסו לבקש מהג’וינט לסייע להם למצוא עקבות קרובים במחנות העקורים. הם אכלו מרק בויא אוניונא”.
“מרק אכלו גם אצלנו,” אמר סיוֹמה.
“אוהבים מרק.” אמר יהודה וחייך. “בית-הספר היהודי, הג’וינט, מועדון החיילים היהודים. איפה עוד יש מרכזים יהודיים במילנו? זה אלף-בית של פעולת מודיעין.”
“אבל… לחפש קרובים במחנות העקורים – זה רעיון!”
“לא אמרתי שהם טיפשים. אנו חייבים להיזהר. ייתכן שהם מבקשים לשתול מישהו משלהם באחד המחנות. המפליא הוא שהגיעו דווקא אליכם, לבית-הספר היהודי. הרי קל יותר היה להם בויא אוניונא 5.”
“הנורות העוממות! לדעתי פנס הרחוב בויא אופילי עומם גם הוא בעת-השידור. הם בעקבות תחנת האלחוט, יהודה.” קרא סיוֹמה נרגש.
“ייתכן, אבל אינך חייב מיד לקפוץ למסקנה שהם באו לבית-הספר כיוון שהם כבר יודעים הכל על התחנה שלך. אם יש לך מישהו שאתה יכול לסמוך עליו – שים אותו בשמירה ובעיקוב; תברר האם הם מחפשים באמת את התחנה, או שהם בכלל מרחרחים אחרי אנשי המוסד.”
“כשיבוא ג’ימי אני אשׂים אותו. הוא עבד אתם פעם.”
“יפה מאוד. אז אולי נרחיב את פעילותו, שיברר באיזה מידה הם גם יוצרים מגע עם יהודים במחנות העקורים.”
סיוֹמה חכך בדעתו אם להביע עתה את ספקותיו לגבי כושר החשאיות של גבי. אלה עמדו לו על קצה לשונו, אבל ההיסוס שמא יגרום עוול לגבי ויזקוף לחובתו מה שאינו בגדר שליטתו, גבר על דחפו הראשון ועצר בו מלומר את שרצה.
“מה עם החיפושים אחרי מקום חדש לתחנה?”
“אנחנו מחפשים ליד האגם”.
“כדאי להחיש את הענין. עליית-הגג נמסרה לנו על-ידי הקהילה באופן ארעי בלבד. הבוקר שוב שאלו אותי אם אחזיר את הבניין בויא אופילי, כי בדעת הקהילה לחדש את הלימודים בבית-הספר היהודי ולהחזיר את הבניין לתעודתו הישנה. אמרתי כי מצידנו לא יהיה עיכוב. זה דבר אחד. דבר שני, עלינו לעבור לאגם גם מסיבות שלנו. אתה יודע כי לעתיד תהיה פעולתנו מבוססת יותר ויותר על קשר-אלחוט, ומוטב שתחנת-האלחוט תהיה מרוחקת ומבודדת ככל האפשר.”
“נסיים את החיפושים עוד השבוע”.
“הבריטים תופסים לנו יותר מדי ספינות. עלינו לנסות משהו חדש כדי להגביר את העליה, כדי להגביר את המאבק המדיני, כדי לחסוך בספינות.” יהודה עצם את עיניו. הוא ביקש לגלות חלק מתכניתו לסיוֹמה, וסיוֹמה חש, כי הוא נכנס לצפונותיו של דבר שאת עיקרו ידע במעורפל מלשון-הסתר של המברקים. בתכנית שגולל עתה לפני סיוֹמה אמר יהודה לנצל את הספינות הקטנות שתיקחנה את העולים מהמחנות באירופה לים. בים הפתוח תפגושנה אניות גדולות. העולים יעברו מהספינות הקטנות לאניות הגדולות. הספינות הקטנות תחזורנה ריקות לנמלי אירופה, בלא להיתפס. הספינות הגדולות תפלגנה לחופי ארץ-ישראל.
"איני אומר שנוכל לעבוד רק כך. אבל גם כך. "יהודה פקח עיניו ונעצן בסיוֹמה. “הבה נראה מה היתרונות בכך. היום מתרוצצים הסוכנים הבריטים בכל נמלי ההעפלה ויודעים על כל תזוזה של האניות שלנו. הם פשוט רואים אותן בנמלים ומדווחים לארץ, ובארץ יודעות המשחתות מראש על בואן של אניות-המעפילים ולוכדות אותן אחת אחת, לפי רשימה. כשהן תופסות אותן בים אין אנו יכולים אפילו לחולל רעש ולעורר דעת-קהל בעולם. נוכל להטעות אותם. הם ידווחו על ספינה קטנה היוצאת לארץ. אבל היא לא תפליג לארץ, אלא לים הפתוח. בים הפתוח תפגוש אניה גדולה, ריקה או ריקה למחצה, עליה לא ידעו הבריטים דבר. כך נוכל להטעות אותם לא מעט. מה דעתך?”
“יוצא מן הכלל,” סיוֹמה העריץ את דמיונו הפורה של יהודה.
“אבל מבצעים מעין אלה קמים ונופלים עם הקשר. ללא אלחוט מדוייק ומהיר אין לתכנית כזאת סיכוי. האניות לא תיפגשנה בים הפתוח.”
“אם התכנית תלויה רק בגדעונים, התכנית כבר הצליחה.”
“הייתי רוצה לנסות את התכנית תחילה בקנה-מידה קטן. ראית שקיבלנו אישור מהארץ, וגם קיבלנו קבוצה מוצלחת של גדעונים. כדאי להכין אותם לתכנית הנסיונית. חשוב בדבר.”
“אצלי הכל כמעט מוכן.”
“כן, אבל אצלי עדיין לא. אין זה פשוט לרכוש אניות להעפלה.”
אחר כך עברו לדון בעניינים שוטפים. לבסוף דנו בהפלגה מלה-ספציה. שוב הדגיש יהודה את חשיבות הקשר, ואף אמר, כי הצלחתו היא תנאי לכל תכניות המוסד לעתיד. בגמר הישיבה ביקש יהודה מסיוֹמה טיוטה, בקווים כלליים, לתכנית ‘הטכסי’ – כך קרא לפי שעה לתכניתו להסיע מעפילים בספינות קטנות לאניות גדולות בלב ים. הוא ליווה את סיוֹמה ליציאה, זרועו חובקת את שכמו של סיוֹמה. בהילוכו נטה מעט, שכן היתה רגל שמאלו קצרה כלשהו מחברתה. משום כך גם היתה כתפו השמאלית נמוכה מן הימנית. אבל נחת זרועו היתה קלה, חברית, ועם זאת – חדורת סמכות. בפתח המועדון נפרד מסיוֹמה בטפיחה על הכתף.
כשעלה סיוֹמה שוב לחשמלית מספר 1 היה נפעם כולו. הכנסתו בסוד התכנית ‘טכסי’ היתה הפתעה לדידו. מעולם לא נטל חלק בישיבות המטה של המוסד באיטליה. לרוב ידע על המתרחש בישיבות לפי המברקים שניתנו לו בסיכומן, או לפי אלה שהגיעו מהארץ. עתה הדברים ברורים. חלקם של הגדעונים בפעילות המוסד נעשה כה חשוב וחיוני, שמן ההכרח לשתף אותו בהכנות. ברגל קלה ובלב שמח ירד מהחשמלית לויא אופילי 13.
חלונות הקומה השניה היו מוארים, והמוסיקה בקעה מהם לרחוב במקצב מהיר. הנשפיה היתה עדיין בעיצומה. קשה יהיה לחלץ ממנה את גבי. אם ייכנס יהיה עליו להשתהות, שכן יציאה מהירה של שניהם תעורר חשדות. אולי מוטב לעלות לקומת הגג ולהמתין עד גמר ההילולה? אבל אז עלול גבי לקנח את הנשפיה בליל אהבים עם אחת הבנות, ושוב לא יזכה לראות את פניו אלא בעלות השחר, לקראת מועד הקשר עם דפנה. אבל הוא רצה לזרז את הקמת התחנה במקום חדש, ליד האגם, והוא נקש בדלתן של העלמות מקראפיץ.
הסרג’נט גולד פתח לו את הדלת. למראה סיוֹמה קרא קריאת-הפתעה, פתח את שתי זרועותיו ונפל על צווארו לחבקו. מפיו נשב ריח ויסקי כרוח שרב. "סיוֹמה, איפה היית? בכל מקום חיפשנו אחריך!! " הסרג’נט החזיק בסיוֹמה בזרוע אחת, שכרך על כתפו. בזרועו האחרת נופף אל החוגגים בתוך הדירה. “ליידיס אנד ג’נטלמן!” קרא הסרג’נט בקול ניחר, “ליידיס אנד ג’נטלמן!” היה בדעתו להציג את סיוֹמה בטקס רב-רושם, כמו היה המספר המרכזי בתכנית הערב. אך לא היה לסיוֹמה חשק, גם לא הזמן, להתנסות בכך. הוא ביקש בכל לב מהסרג’נט להניח לו הפעם, כיוון שבא אל גבי בעניין פרטי, דחוף. “אבל, סיוֹמה, אתה תכלים את הסיניור אגאצי שלנו ביום הולדתו?” שאל הסרג’נט, כשהוא מרמז לעבר איטלקי גוץ ומכריס, ומשך את סיוֹמה אחריו. כל תירוץ היה כשר בעיניו לקרוא נשף. לא מן הנמנע כלל שסיניור אגאצי היה אלמוני אותו הכיר רק הבוקר, באחת מעסקות השוק השחור שלו.
“ליידיס אנד ג’נטלמן!” קרא הסרג’נט.
רגינה ודבורה, שתיים מהעלמות מקראפיץ, שהבחינו בסיוֹמה, מיהרו והתנפלו עליו לחבקו, בלא שתיעתרנה לתחנוניו. היה עליו ללכת במסלול שהתוו בשבילו עד סופו.
כל נשפיותיו של הסרג’נט היו זהות זו לזו. התחלפו בהן רק אורחי-הכבוד. מבחר האורחים נעשה לפי שני מרכיבים. המרכיב האחד היה שיקוליו המסחריים של הסרג’נט, שמהיותו בעל עמדה באפסנאות של צבא היבשה של ארצות-הברית, נפתחו לפניו אפשרויות-סחר בלתי-מוגבלות באיטליה הרעבה והחסרה. משיקול זה הוזמנו הפעם הסיניור וירג’יליו אגאצי, סוחר בצרכי צילום, וכן מייג’ור משירות-המודיעין של חיל-האויר האמריקאי, שמן הסתם היתה גם לו נגיעה בצורכי צילום. המייג’ור היה שיכור כלוט ונחר לו אפרקדן בחדר-האמבטיה בלי להפריע לאיש. המרכיב האחר לא היה מסחרי כלל ועיקר. הסרג’נט רצה בלב ובנפש להשיא את בנות קראפיץ, עיר-מולדתו בפולין, לחתנים אמריקאיים. שבועות רבים עבר במחנות-העקורים ושאל לפליטים מבני עירו, אבל כל מה שמצא היו שבע עלמות, שבהן דבק עתה הכינוי ‘העלמות מקראפיץ’. אחרי הגיהנום שעבר עליהן בקראפיץ, במחנות הריכוז והמוות, אמר הסרג’נט גולד, מגיע להן לחיות שבע פעמים בגן-עדן, כלומר, בארצות-הברית, וכמקדמה, עד שישיג את הניירות הדרושים להסעתן, השתדל להעניק להן גן-עדן עלי אדמות, בדירה שבבניין בית-הספר היהודי במילנו.
מרצונו להסיען לארצות-הברית ולהשיאן לאמריקאים, היה מזמן לנשפיותיו חיילים יהודים מצבא ארצות-הברית. רק לאחרונה התרצה לחיילים ארץ-ישראלים וניאות להכיר גם בארץ-ישראל כמקום למחיה שבו תוכל בת-עירו לקנן באושר. הוא חיבב את סיומה מאוד.
הקבוצה המסחרית היא שהיתה מוקד הנשף. השתתפו בה שני הממונים על הסרג’נט, שהיו שותפיו הסמויים בעסקותיו, ולהם נוספו אחרים מיחידתו. אלה הביאו עמם מספר ניכר של צעירות אלמוניות, שהיו מוכרות יותר בבארים, והנועדות בדרך כלל להגביר את השמחה על רצפת-הריקודים ובסביבתה. שכרן כלל גם גרבי-ניילון, אותן לבשו מייד לרגליהן. הגרביים היו משאת נפש שלא תסולא בפז, ולעליצותן לא היה קץ. רוקדות היו כרוכות בלב ובגוף עם הקרואים ועם הסרג’נט. רק עם אותם בחורים שנועדו להיות חתנים לעלמות מקראפיץ נאסר עליהן לרקוד. גבי רקד עם אחת האלמוניות, ובכך הוציא עצמו מכלל חתונה עם בת מקראפיץ.
השמחה הרבה התפרנסה משני מקורות: ממקלט-הרדיו שהשמיע בגבורה מוסיקה לריקודים מתחנת-שידור של צבא ארצות-הברית, ומארגז של בקבוקי ויסקי. שניהם היו יקרי המציאות. בדרך פלא, שמעולם לא נתבהרה לסיומה, הצליח הסרג’נט לשים יד על מצבור של מקלטים מתוצרת דוקאטי שמלפני המלחמה. אחד מאלה נתן הסרג’נט לסיוֹמה, וגבי הכשיר אותו לקליטת מורס. בדרך יותר מובנת צבר הסרג’נט את מלאי הויסקי שלו. זה היווה חלק חשוב מההון הפעיל של הסרג’נט ושותפיו. ויסקי היה טוב מדולרים. תמיד, בראותו את הויסקי הנשפך כמים בנשפיות הסרג’נט, היה חוזר וצובט בסיוֹמה ההרהור, כי בחמישה-עשר בקבוקי ויסקי רכשו יהודה והוא ג’יפ צבאי, ובשלושה בקבוקים רכשו גבי והוא די חלקים לבנייתם של שלושה משדרי-אלחוט.
בתוך המהומה המרקדת ומצווחת, כשבידו כוס-תה מלאה לחציה ויסקי, שתקע לידו הסרג’נט בכוח, הוצג סיוֹמה כדת וכדין לפני כל באי הנשף. ככל שרימז מרחוק לגבי כי עליו לראותו בדחיפות – לא נענה. באותה הצלחה יכול היה לרמז לקיר. גבי היה שרוי בעולם שכולו טוב. הנערות העליזות משכו בסיוֹמה שירקוד עמן, וכמעט נסחף בסופת המחול. שוב נקף בו ליבו בראותו את השולחנות העמוסים בשר שימורים, סרדינים, פכסמים, גבינות צהובות, קקאו, סלט פירות ועוגות קרם מקמח לבן, ממחסני הצבא, אותן אפתה מבשלת בית-הספר במטבח. זכר כל הרעבים והעשוקים עלה בו והעכיר את שמחתו.
בית-הספר היהודים בויא אופילי כלל שני בניינים זהים בני שלוש קומות, שחצר חוצצת ביניהם ובה גדלים עצי משמש. לפני המלחמה יצאו לבית-ספר המוניטין בכל אירופה. במלחמה שימש את הפשיסטים האיטלקיים ואת אדוניהם הנאצים. בשלהי המלחמה נמסרו הבניינים לרשות הג’וינט, שפעל לשקם את הפליטים במחנותיהם. בחלק אחד של הבניין החל הג’וינט לקיים כיתות גן ובית-ספר, במאמץ להחזיר את המוסד לתעודתו. בחלקו האחר, העיקרי, השתמש לשירותיו, למחסנים, למרפאה ולמטבח כללי. הסרג’נט היה סַפָּק של הג’וינט במצרכי-מזון ובבגדים. בתוקף תפקידו תבע לעצמו את הקומה השניה בבניין השירותים, ואיכסן בה את בנות עירו. מאיים היה שאם יפנו אותן – יפסיק את האספקה לג’וינט. שיינדל, המבשלת במטבח הילדים, היא שהיתה אופה לנשפיות. סיומה למד להצפין את רגשותיו. המלחמה עשתה את הבריות זאבים זה לזה. והטפת מוסר לסרג’נט, לשיינדל או לאחרים תעלה רק לגלוג נרגז. המעשה לבדו ישנה את הדברים. העלאת הניצולים לארץ-ישראל – זו תהיה הצלה של ממש, של החיים ושל צלם-אנוש. בכוח אמונתו זו גבר על רגשותיו, ולמד לנצל את שיתוף-הפעולה עם הסרג’נט לצורכי שליחותו.
סיוֹמה אכל מהצלחת שהוגשה לו ושיבח את בנות קראפיץ. שולחן האוכל היה חביב עליהן מרצפת הריקודים. כה שפרה נחלתן כאן, ששמנו מאוד – ולרגינה ולדבורה נוספו שני סנטרים, אחד לכל אחת. מירה הרחיקה מעליו את חברותיה. היה לה מה להשיח עם סיוֹמה. היא ביקשה בכל נפשה לסייע לו ולאנשיו. היתה תובעת שיתן לה את בגדיו ובגדי חבריו לכביסה ולגיהוץ. בלית ברירה כבר נכון היה ללהג עם מירה, אבל אחת הנערות העליזות נכנסה לחדר הצדדי, בו היה נתון במצור עם העלמות מקראפיץ, ומשכה אותו בכוח לרצפת-הריקודים. כאן לא האריך הרבה. הסיניור וירג’יליו אגאצי הוציא אותו מידי הנערה ומשכו לפינה, שם סיפר לו כי יש לו חנות לצורכי-צילום בקורסו ויטוריו עמנואלא, המשמשת לו משרד וכתובת ראשית לכל סוכנויותיו ולפעילותו ברחבי איטליה. כן אמר שהוא גם סוכן-נוסע, וישמח לסייע לסיוֹמה ולחבריו במצלמות, בפילמים ובכל דבר אחר שיזדקק לו. סיוֹמה הודה לו בנימוס, מאזין ללא קשב למה שנשמע לו פטפוט-נשף. לפתע נזדקרה אוזנו. הסיניור אגאצי אמר כי שמע שלסיוֹמה ולחבריו מפלשתינה מלחמה בבריטים, וכי הוא…
“מי אמר לך?” שאל סיוֹמה.
“הסרג’נט,” אמר אגאצי.
“אנחנו לא מפלשתינה ואין לנו שום מלחמה בבריטים.”
“מפני אינך צריך לחשוש.” פניו העגולות של אגאצי נבקעו לשני חצאי ירח, בחיוך של טוב-לב, ומיד קדרו. “אני שנא את הבריטים לא פחות ממך.”
“איני שנא את הבריטים.”
“שנאת נפש.”
“אנחנו פליטים מפולין.”
“הם הרגו את אמי ואת רעייתי,” אמר הסיניור אגאצי. “בהפצצת אויר על גינואה. לחינם. ללא שום צורך. רצח בדם קר. לעיר לא היתה הגנת-אויר כלשהי.”
“כל משפחתי נספתה באושוויץ,” אמר סיומה, כמי שבולע גלולה מרה. זה היה החלק הקשה והשנוא, המכאיב והמבזה בשליחותו. לפי הכיסוי שלו היה אחד ישעיהו ויינברג, מי שכל משפחתו נספתה באושוויץ, בעוד שבאמת ישבה כל משפחתו בארץ-ישראל, בריאה ושלמה, שבעה ושלֵוה; אפילו שפעת קלה לא ידעה משך כל תקופת המלחמה.
“אמי ישבה בכסא-גלגלים. ברחוב. רעייתי נכנסה לרגע לחנות לקנות לחם. ואז החלה ההפצצה… הרצח מהאויר. לא נשתייר מהן דבר. רק כסא הגלגלים שנעתק והידרדר במורד הרחוב. החשבון שלנו נגד הבריטים, סיניור ויינברג, הוא חשבון משותף.”
סיוֹמה תהה מה יאמר עתה. אולם הסיניור אגאצי מילא שתי כוסיות בויסקי והניף את שלו לברכה, למלחמה בבריטניה. “צ’ין-צ’ין!” קרא והריק את כוסו לפיו.
“צ’ין-צ’ין.” אמר סיומה. מעולם לא חש עצמו כה טיפש. אך לא שהה זמן רב במצבו זה. שוב נתלש ממקומו על-ידי אחת הנערות, שסיחררה אותו במחול. מסוחרר ומטולטל הבחין לפתע בפנים מוכרות לו, שהיו חתומות בהבעת תימהון חריף. פעמים אחדות חלף עם בת-זוגו על פנים אלה, עד שבבת אחת זרח זכרונו – ג’ימי! בכוח נחלץ מבת-זוגו ומיהר אל האיש העומד בסף.
“ג’ימי!” קרא.
“אהלן,” אמר ג’ימי. עיניו עודן נעוצות בתמהון בנעשה סביבו.
“מתי באת?” “כרגע. אפילו לא הייתי צריך לשאול, כשרק ראו אותי – כיוונו אותי לכאן. תגיד, מה הולך פה?”
אבל עוד לפני שזכה לתשובה, עוד סיוֹמה מבקש להוציאו מהנשפיה, וכמו גלגל-רעם נורתה מירה מהחלל ונפלה על צווארי ג’ימי. “אני אוהבת אותו!” קראה בקול. “הוי, בנות, אני אוהבת אותו. אתם לא תקחו אותו מכאן! מהרגע שנכנס אני אוהבת אותו. זו אהבה ממבט ראשון. סרג’נט גולד, אל תרשה להם לקחת אותו ממני.” היא חיבקה אותו כה חזק לחזה, עד שלרגע חסר ג’ימי אויר בריאותיו. מבוהל ונדהם הצליח ג’ימי לשחרר עצמו מלפיתתה, וכבר עמד להילווֹת לסיומה בכיוון היציאה – כאשר עמד מולו הסרג’נט גולד, חוסם את דרכו.
“מה קרה, מיר’לה?” שאל הסרג’נט.
“אני אוהבת אותו והם לוקחים אותו ממני, סרג’נט,” אמרה, ודמעות ניגרו על לחיָה.
“אל תדאגי, מיר’לה, איש לא יקח אותו ממך, אל תדאגי!” ובפנותו אל סיוֹמה, “למה אינך מציג לנו את החבר שלך, סיוֹמה?”
“ג’ימי, זהו ג’ימי. ואני צריך לראות אותו בדחיפות, סרג’נט גולד.”
“נעים להכירך, ג’ימי. אני הסרג’נט גולד. ברוך הבא לנשפייתנו הצנועה. אנא היכנס ונרים כוס. ידיד של סיוֹמה – ידידי.” ואל מירה, “בואי מיר’לה, אל תבכי, הנה ג’ימי נכנס אתנו להרים כוסית. אל תבכי.” ובדברו כך הנחה את ג’ימי לתוך הדירה.
“הוא כל כך שזוף!” קראו הנערות העליזות.
“והעיניים שלו כה כחולות!”
“אתן תשימו עיניים על הבחור שלי, אני אנקר לכן את העיניים מהראש,” קראה מירה. היא תלתה עצמה על ג’ימי, שטרם סיכם לעצמו אם זו מהתלה שמשחקים עליו – או שנקלע לחבורת מטורפים. האפשרות השניה נראתה לו סבירה יותר. הוא לא האמין, לאחר העוני והדלות שראה בויא אוניונא 5, שם הסתופפו פליטי-שואה רבים, כי קיים שפע כזה במזון ובמשקה, וכי בצד הדכאון מתקיימת אוירת הוללות כזו. ובעיקר תהה מה סיומה עושה בכל אלה. אולם, הוא נשמע לסיומה שאמר לו לעשות כפי שמבקשים ממנו, הואיל וכך יצליחו להשתחרר מהר יותר מאשר על-ידי התנגדות ומאבק. בלית ברירה ישב איפוא לאכול ולשתות – ותיאבון מעולם לא חסר לו – כשמירה עומדת לידו לשרתו. “אני מתה עליו, סרג’נט!” צרחה בקול מצפצף. “אני אלך אתו לארץ-ישראל. אני אלך אתו לקצה העולם!”
המהומה הקלה שהתרחשה בעקבות כניסתו של ג’ימי פקחה סוף-סוף את עיניו של גבי. הוא נחפז למקום בו עמדו סיומה, ג’ימי ומירה, ושאל נרגש את סיוֹמה מי הבא, אבל בצאתו מחיבוקה של בת-זוגו נשמט ממנו המשען, והוא צנח על השולחן. סיוֹמה נתן הזדמנות לסיניור אגאצי להוכיח את נכונותו לסייע – ובעזרתו הצליח לצאת עם ג’ימי וגבי לחדר המדרגות, לאחר שהבטיח וחזר והבטיח למירה, כי ג’ימי נשאר כאן.
במדרגות עשה גבי צעדים אחדים בכוחות עצמו, אחר כך נפל למצב של ישיבה, נושם ונושף, על אחת המעלות.
“מוכרחים לזוז, גבי.”
“רגע. רק רגע.” תנועותיו העידו כי שובו לעולם המציאות יארך יותר מרגע.
“מוכרחים לזוז, גבי.”
“בסדר. אם אתה אומר – אז בסדר.”
סיוֹמה וג’ימי משכוהו בזרועותיו והעמידוהו על רגליו. שוב עלו במדרגות.
“איפה גרישה?” שאל סיוֹמה.
“גרישה?” השיב גבי בשאלה, כמו שמע שם זה לראשונה בחייו.
אולם סיוֹמה ידע, כי גרישה מצוי תמיד בקרבתו של גבי. ודאי אינו רחוק מהם, אפילו עכשיו. “איפה הוא?”
“גרישה…” גבי חיכך את רקותיו באצבעותיו ושמחתו הפכה להיסוס. “תן לי רגע…הו, גרישה! גרישה!!” הוא צחק כמטורף, וככל שקרבו לדלת עליית-הגג רעם צחוקו יותר. בקושי הצליח סיוֹמה להסותו.
“תשמע ממני על הכל אחר כך,” אמר לגי’מי.
סיוֹמה הפך בכיסי מכנסיו ולא מצא את המפתח. הוא ביקש מגבי את המפתח שלו. צחקוק של נחת נפלט מפי גבי. גם לו לא היה מפתח.
“איפה המפתח שלך?” נזעם סיוֹמה. “אין,” השיב גבי. סיוֹמה הפך שנית בכיסיו, ונזכר. המפתח היה בכיס-המעיל הפנימי. שם היה מטמין גם את המברקים. כלל ראשון – לעולם לא לשים מברקים ומפתח בכיס המכנסיים. אלא שלאחר מסירת המברקים ליהודה היה שוכח כלל זה של בטחון; היה מחפש בקדחתנות את המפתח בכיסי מכנסיו, ונבהל עד מוות כשמצאם ריקים.
חידת הצחוק של גבי נפתרה כאשר פתח סיוֹמה את הדלת והעלה אור בעליית-הגג. על מיטת-הברזל של סיוֹמה ישב גרישה ערום. רגליו היו מכוסות בסדין המיטה, עיניו מפלבלות בבהלה ופיו פעור באוילות. גבי תמך בשתי ידיו בצדדיו, פן יתפוצץ מצחוק. סיוֹמה טרם תפס מה לפניו, ורק תמה מדוע יושב גרישה ערום במיטתו. שמא חולה הוא? ואז ראה כי בין גרישה והקיר ישֵנה בנחרה קלה מינה, השמנה והגדולה בבנות קראפיץ, רובה מכוסה סדין. משום צעירותו של גרישה וגופו הכחוש – אפשר היה לראות את עמוד-השדרה שלו משני צדיו – לא קישר סיוֹמה מייד את נוכחות השניים במיטתו בקשר טבעי. הלא מינה יכלה לבלעו חי, חשב. ברם, תגובת גבי לא הותירה בליבו שיור-של-ספק לפשר הדברים. מה גם שזו היתה הפעם היחידה שראה את גרישה ללא סיגריה בפיו. עתה הבין, גבי הוא שנתן לגרישה את המפתח, ואולי מחמת כך נפל כל פעם על המדרגות, ליתן שהות לגרישה, או לפחות להזהירו. הוא לא ידע אם לצחוק, כגבי וכג’ימי, או לכעוס. שלושתם יצאו למטבח. משם שמעו את מחאותיה הקולניות של מינה כאשר העיר אותה גרישה. גבי התפתל מצחוק, וצחוקו הדביק את ג’ימי, ולבסוף גם את סיוֹמה. דקות אחדות חלפו בלא שאמרו מלה.
גרישה נכנס למטבח, לבוש וסיגריה בפיו. “מינה מסרבת לצאת מהמיטה,” אמר באידיש וביובש. הוא ביקש מגבי לסייע לו, וזה הלך בעקבותיו.
סיוֹמה חיבר את תקע הקומקום החשמלי למקור החשמל. “גרישה זה… הפרטיזנים גידלו אותו מאז היה ילד,” אמר לג’ימי. “בסך הכל הוא בן שש-עשרה.”
“נראה שחפן,” אמר ג’ימי.
"אי אפשר להוציא סיגריה מפיו. ביערות פולין היה מעשן שורשים ועשבים. גבי לקח אותו לשוליה ולנושא-כלים, ולא תאמין, הילד הזה, שלא למד ובקושי יודע קרוא וכתוב, למד אלקטרוניקה. הוא מרכיב משדר, תענוג לראות.
“מה הוא עושה כאן?”
“מה הוא עושה? גבי אוהב אותו קורא לו פשושוב הקטן, ולו עצמו פשושוב הגדול. הוא העמיד לי ברירה, או שני הפשושים, או אף אחד.”
גבי חזר למטבח והודיע כי הכל בסדר. מינה ירדה לדירת העלמות מקראפיץ מרצונה, ללא צעקות. רק קצת מבויישת. “גבי,” אמר סיוֹמה, ומייד ידע שטעה. שוב היתה זו נימת-קול של מטיף ומורה-מוסר, “גבי, אצלך הכל משחק. לפעמים אני חושב שאתה לא –”
“סיוֹמה, רק אל תגיד לי שאנחנו חיים באחת השעות הגורליות של עמנו. אני מבקש ממך!”
“אבל תראה, גבי. תראה מה אתה עושה.”
“המפתח?” שאל גבי. “וכי מה הייתי צריך לעשות, לשקר? להגיד לו שאין לי מפתח? הוא יודע בדיוק מתי שעות-הקשר שלנו, והוא יודע בדיוק מתי ולכמה זמן אתה הולך אל יהודה במועדון.”
“אתה רוצה להגיד ש… כל ערב?”
“מבחינה מסויימת גרישה מפותח מאוד, סיומה.”
“אבל הוא… רק בן שש-עשרה!”
“אבל איזה שש-עשרה. שש-עשרה שנה בגיטו וארשה ובפרטיזנים. כשהיה בן עשר כבר חטף מילדים אחרים פרוסת-לחם. הוא ראה בעינים פקוחות איך הורגים את אביו ואת אמו. הוא ושני ילדים בני גילו חנקו בידיהם סמל גרמני שעקב אחריהם למחבוא הפרטיזנים. סיוֹמה – גרישה יכול להיות הסבא שלך.”
סיוֹמה מזג קפה לשלושתם. הוא רצה להפיג את המתיחות שנשתררה. ברוח טובה אמר, כי חרדתו מקורה בעיקר בחשש מה יעלה בגורל גרישה אם ייוודע לסרג’נט גולד שהוא מתנה אהבים עם בת קראפיץ. “הסרג’נט עלול לאלץ את גרישה לשאת את מינה לאשה, ואזי עוד בת קראפיץ עלולה לעלות לארץ-ישראל, בניגוד לרצון הסרג’נט.”
“קודם כל, איש לא יאלץ את גרישה לעשות מה שאינו רוצה. שנית, גרישה אינו חושב דווקא לעלות לארץ-ישראל.”
זו היתה הפתעה והיא הסתמנה בפניו של סיומה.
“אתה חושב על דבר אחד בלבד.” המשיך גבי לתת פורקן לרגשותיו שהיו עד כה כבושים עמו. “זו הצרה אתך, סיוֹמה. דע לך, גרישה עובד על הסרג’נט שיאמץ לו אותו כבן…”
“גרישה חושב על אמריקה?”
“גם. גם על אמריקה. הוא חושב על הרבה דברים.”
ג’ימי גמע את הקפה השחור בנחת. על אף עייפותו היה ער למה שהיה חדש ומעניין בשבילו. עתה התבונן בסיוֹמה, המוכה הלם. “אז…” התלבטה לשונו של סיוֹמה בפיו, “אז איך אתה יכול להגיד שהוא אחד משלנו? מדוע אתה מתעקש ולא מוכן לוותר עליו? הרי יום אחד הוא עלול להוות אפילו סיכון בטחוני. בידי איש כזה אתה מוכן להפקיד את המפתח לתחנה, לכתבי הסתר, לגבישים?”
“העם היהודי עודו גדול. גם אחרי היטלר, עודו גדול. והוא מפוזר בכל העולם. גרישה כבר הוכיח לעולם את יהדותו. יותר ממני, ויותר ממך.” נימה של מרירות היתה עתה בדבריו.
“אתה יודע, גבי, אני מקנא בך. בזמן שאתה רוקד עם בחורות, ושותה ויסקי בכמויות, אתה גם מסוגל לחשוב על העם היהודי.”
“אני מציע גם לך לנסות פעם,” אמר גבי, “לפחות את החלק הראשון.”
" אינני יכול. הנורות העוממות בזמן השידור מפריעות לי."
“עימום הנורות נגרם משום שהאנטנה קרובה מדי לחוטי החשמל…”
“פעם וולטאז', פעם אנטנה, כל יום סיפור אחר,” אמר סיוֹמה.
“חבר’ה, חבר’ה,” אמר ג’ימי בקול ממושך ומרגיע.
סיוֹמה חש שהוא מאבד זמן לריק בקטטת-שפתיים. במעבר חד פנה לענייני היום. “עלינו להחיש את העברת התחנה למקום אחר. קח את יעל וגמרו את העניין. הבטחתי ליהודה שתוך זמן קצר מאוד נוכל לשדר מן המקום החדש.”
“וגרישה?” שאל גבי.
“הוא הצעצוע שלך,” חייך סיוֹמה.
“יעל, אני וגרישה נמצא מקום חדש, אחת ושתים”.
גבי לחץ בחום את ידו של סיוֹמה. שניהם יצאו לחדר המדרגות. על אחת מהן ישב גרישה, הסיגריה התמידית נעוצה בפיו. בראותו את גבי ניתר בקלות על רגליו. ובלי אומר דילג אחריו במדרגות. דלת-הברזל נטרקה אחריהם.
סיומה חזר אל ג’ימי. “עוד קפה?” ג’ימי השיב לחיוב בניד ראש.
“מכל השאלות, ויש לי הרבה שאלות, השאלה הראשונה שאני מוכרח לשאול – מי זה הגבי הזה?”
“סיפור ארוך. תישן קודם.”
“עברתי את גבול העייפות, ואיני מסוגל להירדם.”
“אז מוטב שנדבר על העבודה.”
“אני לא אקלוט עכשיו.”
“טוב. גבי היה טכנאי רדיו, התגייס לצבא הבריטי. לא היה איש הגנה. עוד בדצמבר 1944 פנינו אליו כאשר יפליג לאיטליה – והוא עמד להישלח מפורט-סעיד לטרנטו – יקח אתו מסטינג שבתוכו הסתרנו מנורת-רדיו וטרנספורמטור, וירכיב מקלט לקליטת שידורי המורס, ליצור קשר-אלחוט ראשון עם אירופה. בצבא עבד כחשמלאי בבית-חרושת צבאי לשיפוץ טנקים שיצאו מפעולה בחזית. כחודש עמל עד שהצליח להרכיב, בכל מיני אילתורים, מקלט. בידי חיילים החוזרים לאיטליה מחופשת-מולדת בארץ היינו שולחים לו הודעה על מועדי-השידורים של דפנה. את ההודעה היינו מסתירים בשפופרת של משחת-שיניים. דפנה החלה לשדר לגבי שלוש פעמים בשבוע, פעמיים בכל ערב. גבי קלט בנאפולי, שם חנה, את הוראות ההגנה, והעביר אותן לחיילי הבריגדה שהחלו להקים את המסגרת של עליה ב' ולהפעילה. היה זה קשר חד-סיטרי, ואף-על-פי-כן, אם אתה זוכר, התהלכה אז בארץ הבדיחה, כי ההגנה שולטת ביבשה, בים ובאויר.”
“כן, באויר. זה היה שירות הקשר. ואתה פגשת אותו כשנסעת לאיטליה אחרי שביתת-הנשק?”
“כן, יחד הקימונו את הקשר הדו-סיטרי, במחיר שלושה בקבוקי ויסקי רכשנו חלקים למשדר, במחסן של הסרג’נט גולד. בגלל החשאיות והיעדר מכשירים נאלץ גבי לעבוד שעות ארוכות, להלחים בעזרת פרימוס, אותו מילא סולר כשאזל הנפט. כשהקמנו את הקשר הדו-סיטרי הראשון, שלף יהודה חמש-מאות לירטות וקנינו שמפניה, לחוג את המאורע!”
“הגבי הזה, בחור כהלכה,” אמר ג’ימי.
"יוצא מן הכלל, אבל חשאיות – אפס. שמע מה קרה בנאפולי. גבי קבע את התחנה בחדר-המשמר של המכלאה של המחנה. בהנאה רבה היה אומר, “אנו משדרים מבית האסורים'. חדר המשמר לא היה מקום נידח, את זה אני יכול להבטיח לך. לא הייתי במצב שיכולתי להתווכח איתו – אני הייתי מחופש במדים של חייל בצבא הבריטי, והוא היה חייל, אמרתי לו שכל אחד יכול להיכנס לחדר-המשמר. המציא לו המצאה, רק מי שידפוק שלוש פעמים בדלת ויצלצל בפעמון, שאת הכפתור שלו קבע במקום-סתר באדן החלון, לו יפתחו את הדלת. וכבר אמרתי לך שכל זה היה במחנה שהוקם באקדמיה הצבאית האיטלקית?”
“שם היה המחנה שלכם?”
“השעה מאוחרת, ואני לא מספר לך כהלכה. כן, שם היה המחנה, והתחנה בחדר-המשמר מרטה את עצבי. לבסוף נאות גבי להעתיק את התחנה למקום אחר, תנחש לאן? לחדר-העליון בצריח השמירה, שלושים מטר גובה מהקרקע. מהמצפה הזה – כך היה אומר – תמיד נדע מי קרב ובא.”
“רעין נפלא. אבל איפה היה לכם מקום לאנטנה. חוט נחושת שיימתח בין הצריח לאחד מתרני המחנה היה מעורר חשד אני רציתי לשמור את התחנה כסוד כמוס אפילו מהחיילים הארץ-ישראלים. אבל גבי לא רצה להעתיק את התחנה למקום אחר, שכן אמר, כי ההעזה היא ההסוואה הטובה ביותר. הוא מתח אנטנה ממרומי הצריח לחרבו של גאריבלדי, שפסלו היה רכוב על סוס-שיש ברחבת האקדמיה.”
“אני רואה שהיו לכם חיים נעימים יחד.”
“תתפלא, אבל היו. עד שפרץ הריב הראשון. בבארי. אניית-המעפילים הראשונה מאירופה שלאחר המלחמה הפליגה מבארי, שמה היה ‘דלין’, ונקראה בכינוי ‘אליהו גולומב’. לא היה לנו הזמן לבנות לה משדר ימי לפי התקן – וגבי התאים לה, בכשרון-ההמצאה הנפלא, מכשיר קשר 19 רגיל, שמילא את תפקידו בהצלחה. שכרנו לנו בסביבות בארי בית קטן ובודד, מוקף כרמים, בו כוננו את התחנה, וגם מעבדה לבניית משדרים. בלילה היינו מכבים את האורות, ויוצאים לשמירה עם נשק. אבל גבי לקח לו אז את גרישה כשוליה, וזה היה נותן מזון לכל רעב וצמא. לא שרגזתי עליו בגלל טוב-ליבו. אבל עד מהרה ידעו כל הרעבים בסביבה, כי בבית הבודד נותנים מזון, והחשש היה רב שהתחנה לא תהיה מבודדת ורחוקה מאדם. אמרתי לו אז לסלק את גרישה, והוא לא הסכים בשום פנים ואופן, אמר שילמד אותו להרכיב משדרים, ועזרה היתה דרושה לו. והאמת היא, שגרישה הרכיב משדרים כה מוצלחים, עד ששכחתי את הריב ואת הכעס.”
“טוב. נשמע קצת על סידורים ונלך לישון,” אמר ג’ימי מתוך פיהוק. המסע בתעודות מזוייפות מצרפת לאיטליה מתח את עצביו יותר משהיה מוכן להודות. אולם לא במהרה הגיע למנוחה. תחילה, כאשר סיפר לו סיוֹמה על שני האנגלים המחפשים שארי-משפחה במרכזים יהודיים האזין מבודח, אבל כאשר הסיפור נתמשך, החל לחשוש שסיוֹמה אינו מתכוון רק להנות אותו. כשהגיע סיומה לתכלית סיפורו היה ג’ימי נזעק כולו.
“אלכס במארסיל – מנהל מחנה. אני – בלש. מה הולך כאן, בשביל מה קוראים לנו גדעונים?”
“אל תחשוש. אלחוט יהיה לך, ג’ימי, הרבה יותר ממה שאתה מצפה. הריגול-הנגדי, אם נקרא לזה כך, בא כתוספת, ולא ‘במקום’.”
“היית יכול להגיד ליהודה שיטיל את זה על מישהו מהימאים, לא?”
“יהודה ביקש זאת ממני.”
“אז אם הוא ביקש, אסור להגיד לו לא?”
“אם הוא ביקש, יש להניח בבטחון שהיתה לו סיבה לכך. יתר על כן, הוא אפילו שמח כשהצעתי אותך.”
" נדמה לי שמפחדים כאן מיהודה," אמר ג’ימי. לעתים כאשר היה עייף ועצבני, היו נגלות בו תכונות אופי דומות לשל בלחטובסקי. הוא נעשה מריר וסרבני.
“ממילא תראה מחר, בעצם זה כבר היום, את יהודה. דבר אתו,” אמר סיומה. הוא הכיר את ג’ימי, על מעלותיו ועל חסרונותיו. ייתכן שאינו מוכן לקבל הוראות מסוימות אלא מהסמכות הגבוהה ביותר. אם על-ידי כך תנוח דעתו – ניחא.
שעה קלה אחרי שנעל סיוֹמה את השידור עם דפנה, נשמעו נקישות בדלת. מירה הביאה לג’ימי מגש ועליו סעודת־בוקר. “אלוהים!” חשב ג’ימי, “להיכן נפלתי?”
*
כאשר פגש ג’ימי את יהודה, בו ביום, פרק זה מעליו בן-רגע את כל טרוניותיו. הוא קיבלו כמו היה רוח-צחה ביום שרב. מיד עשאהו איש כלבבו, רע משכבר הימים וכמובן איש-סוד. הוא נהג בג’ימי כאילו עמד למנותו לשמש לו יד-ימינו. ועד מהרה פרש לפניו את הרקע לפעולת המוסד, משל בא ג’ימי מאמריקה או מיפן.
אתה ודאי יודע כמה קשה באיטליה שלאחר המלחמה לרכוש ספינה כלשהי," אמר לג’ימי, התאב כל כך לעלות על ספינה ולהפליג. “מה שבעלות-הברית לא טיבעו לאיטלקים, טיבעו הגרמנים, ומה שלא טיבעו הגרמנים, טיבעו הפרטיזנים. עכשיו, ג’ימי, המעט שנותר נתון לפיקוח חמור של בעלות-הברית, המעסיקות את הספינות המעטות בהובלת מזון לאוכלוסיה הרעבה. וטוב שכך. זה נכון וצודק. הלא כן?”
“ודאי, ודאי שזה צודק,” נחפז ג’ימי להשיב.
“כן, אבל גם לנו עניין, וגם הוא נכון וצודק. עלינו להביא את העם היהודי לביתו, או לפחות את מה שנותר ממנו כאן. שאין לי כל נקיפות-מצפון שכל ספינה שאני רוכש בשביל העליה לארץ, נגרעת מצי אספקת המזון לאוכלוסיה הרעבה. עלינו מוטלת חובה קדושה לא פחות מזו של אספקת-לחם לרעב: עלינו להקים בית לעקור ולעשוק. האין זה פשוט?”
" כן, ודאי שזה פשוט, פשוט מאוד," אמר ג’ימי.
“אבל, לבריטניה השפעה מכרעת במטה בעלות-הברית, ונציגי בריטניה קיבלו הוראות לפקוח עין על ספינות העשויות לשרת את העליה הבלתי-חוקית לארץ-ישראל. זה קושי אחד. הפיקוח של בעלות-הברית מקשה עלינו רכישת ספינות. וזה לא כל כך פשוט.”
“ודאי שלא כל כך פשוט,” אמר ג’ימי. הוא חש גאוָה על שיהודה נוהג בו כבוד כה רב, ומשום כך חש גם צורך להסכים לדבריו בדרך שהציגם.
“לגמרי לא פשוט. לאחר שרכשנו ספינה – מייד מתעורר קושי נוסף: – רשיון להפלגה. רשיון כזה ניתן רק לאחר שהוכחת כי ההפלגה נעשית לטובת הציבור. יש ברומא משרד של בעלות-הברית, והוא המוציא רשיונות וקובע בכל מקרה מהי טובת הציבור. גם במשרד הזה יש לבריטים השפעה מכרעת, ועליה בלתי-חוקית לארץ-ישראל, בניגוד חריף למדיניות ממשלת הוד-מלכותו, אינה נחשבת בשום פנים ואופן כפעולה המתיישבת כאן עם טובת הציבור.”
“א-אה,” אמר ג’ימי.
“אל נא תמהר להתאכזב. נקטנו בתחבולות.” הוסיף יהודה ונדמה היה שהוא קורץ בעיניו “הרבה תחבולות. למשל, ספינות חדשות שזה עתה נבנו, או שזה עתה חודשו, רשאיות לקבל רשיון להפלגת-נסיון. ערכנו אילו הפלגות-נסיון עד ארץ-ישראל. הידעת זאת?”
זו היתה מלכודת שיהודה אהב להטמין, והיה בה גם בוחן לאנשים. ג’ימי, למרבה הצער, נפל במלכודת כרבים לפניו. “לא”, מיהר להשיב, “לא ידעתי שנערכו הפלגות-נסיון לארץ-ישראל.”
“וכיצד אתה סבור שלחנו ספינות לארץ, שמא ברשיון להסיע עולים בלתי-חוקיים לפלשתינה?”
“א-אה, כמובן, כמובן,” תפס ג’ימי את עצמו, ונבוך.
“ברור?” שאל יהודה והניח ידו על כתפו של ג’ימי. “כמה מהפלגות-הנסיון האלה הצליחו למעלה מהמשוער. הספינות הביאו עולים לחופי הארץ בלי שנתפסו. אחרות, למרבה הצער, נתפסו והוחרמו, והעולים הוגלו לקפריסין. והיו עוד תחבולות.”
יהודה המתין לתגובה של ג’ימי, אבל מי שנכווה ברותחין – נזהר. מוטב לשמוע ולשתוק, חשב בליבו. יהודה מיהר להבין את המתרחש בלב מאזינו, ובקול קל המשיך, לתומו: "הגענו לכך שאנו רוכשים ספינות שטובעו במלחמה, או כלי-מלחמה עתיקים שהושלכו לגרוטאות. גם לכלי-שיט חדשים אפשר לקבל רשיון להפלגת נסיון. אבל המחיר שאנו משלמים רב. הבריטים מחזיקים צי מיוחד של משחתות לסגירת חופי הארץ, ומיום ליום הם מהדקים את הטבעת. “אתה מבין מה רבה החשיבות הנודעת לסיכול התכנית הבריטית?”
“כן,” השיב ג’ימי קצרות. הוא חש עצמו כארנבת בפח.
“איני אומר שלא תפליג כגדעוני. אדרבה, כבר בקרוב נשלח ספינה מלה-ספציה, ולך יהיה התפקיד החשוב להנחות את שיירת העולים לנמל. זו תהיה ‘שרה’ ספינה בת 650 טון. רכשתי אותה באחד מסיורי לאורך החוף האיטלקי באחת המספנות, בשלב האחרון לבנייתה. תשאל איך מכרו ליהודי ארץ-ישראלי ספינה כזאת?”
ג’ימי חשש ולא הוציא הגה.
“לידיעתך, לסיורים אלה אני נוסע במכונית מפוארת נושאת מספר שויצרי, ואני מופיע כבעל חברת-ספנות. ומדוע שמה ‘שרה’?” הפעם לא חיכה לתגובתו של ג’ימי, “הספינה נקראת בשמה של איטלקיה קאתולית, מחסידות אומות-העולם, והיא נתנה את שמה לצורך הפלגת הנסיון, שתיעשה כמובן בכיווּן לארץ-ישראל. הנה, יש לנו גם ידידים, ואנו לא לגמרי בודדים במאבקנו.”
כאשר יצא ג’ימי ממשרדו של יהודה, היה מוכן לכל פעולה ותפקיד שיוטלו עליו. סיוֹמה, שידע שיהיה כך, אפילו לא חקר אותו לגבי הפגישה. אבל ג’ימי גיחך לעצמו כשנזכר בשיחות הגדעונים על סיפונה של ‘מרטון’. איפה הוא אלכס עכשיו? אמר לעצמו.
טבעת-זהב 🔗
הבית"רים במחנם, ארבעים קילומטר מסג’רה, היו מאורגנים במשמעת-ברזל, ולבושים עור מכף רגל עד ראש: מגפי עור, מעילי עור וקסקטים מעור. הם באו מפולין ברכבות ובמשאיות וחיכו בכליון-עיניים לצאתם לארץ-ישראל, בעיקר כדי לקחת חלק בהקדם במאבק נגד הבריטים. היו ביניהם שטענו, כי עלייתם נדחית במתכוון – בגלל שיקולים מדיניים.
מובן כי דעתם לא היתה נוחה ממנהל-מחנה שאינו אחד משלהם, מה גם שלמראה-עיניים ראשון לא הרשים אותם אלכס במיוחד. “ילד שלחו לנו, עם נעליים מצוחצחות” אמרו, והסתגרו בניהול הפנימי של חייהם. נעליו המצוחצחות של אלכס בלטו לעין, שכן היו היחידות במחנה כולו שזכו כל בוקר למשחת-נעליים ולהברשה. צחצוח-נעליים היתה חיבה כמוסה של אלכס. אבל כאן יותר משהקנו לו הערכה, כאוהב סדר ונקיון, גרמו לדחיה מסויימת כלפיו. ברי היה לו כי הסיכוי שיוכל לכוף עליהם את סמכותו אינו רב, ועליו לכלכל את צעדיו בתבונה ובזהירות. ראשית, להוכיח עצמו בניהול המשקי של המחנה – ולהותיר לפי שעה את הניהול החברתי לקבוצה עצמה. מה היה עושר לייזר? חשב. ודאי היה אומר מה שהיה אומר תמיד – הרבה בשר, ובשר טוב, עוזר לבניית המוראל יותר מכל. “שום דבר לא חיזק את הידידות כמו הקומזיצים,” היה לייזר אומר.
אלכס החליט איפוא לבחון את מצב הבשר. הוא מצא כי מנת הבשר קטנה, במיוחד בגלל יוקר הבשר הכשר. מה היה עושה לייזר? חשב. לא היה לו ספק שלייזר היה יועץ מה שיעץ תמיד במחנות פלמ"ח – לקנות פרה ולשחוט אותה שחיטה עצמית, וכך לחסוך דמי תיווך והפקעת שערים.
אלכס יצא לשאת ולתת עם איכרי הסביבה על רכישת פרה לשחיטה. הרבה עמל עד שהגיע לעמק-השווה עם איכר, לו הבטיח עתיד מזהיר כספק בשר חי למחנה. כך, בוקר אחד, הופיע אלכס בשער המחנה כשהוא מושך אחריו פרה בחבל. מראהו עורר צחוק ואנשים שאלוהו אם בדעתו לפתוח מחלבה. אבל כאשר אמר כי בדעתו לשחוט את הפרה – נדם הצחוק. אלכס הזמין אליו את ראשי הקבוצה והסביר להם מה רב היתרון והחסכון בשחיטה עצמית. הדבר נשא חן בעיניהם, והם בחרו ועדת שחיטה שהיושב-ראש שלה יהא בן-שוחט שיוכל להקפיד על שחיטה כשרה. בבת אחת שופרה התזונה במחנה. המרק היה למרק-בשר אמתי, הטבח גם הכין רגל קרושה, מאכל שנחשב לפי רבים מאכל-תאוה ובמרכזה של הסעודה היתה מנת בשר של ממש. בשעה אחת קנה אלכס את עולמו. החלו לבוא אליו ולשאול לעצתו ולבקש עזרתו בעניינים שונים, ויותר לא שמו לב לנעליו המצוחצחות.
יום אחד באו אליו בחור ובחורה והזוג הודיע לו על כוונתו להינשא זה לזו. העתיד להיות חתן היה כבן שלושים, והכלה צעירה ממנו במעט. אולם מחמת מה שעבר עליהם, נראו בוגרים משנותיהם ונראו כהוריו של אלכס. רעיון ניצנץ בו, והוא שמח שמחה גדולה: “נעשה לכם חתונה, כמוה לא היתה ולא תהיה!” אמר לבני הזוג. “רב הלא יש לנו, וגם שוחט. נעשה חתונה ומשתה שיהיו למופת לדורי-דורות.” בעיני רוחו כבר ראה את המחנה רוקד וצוהל, ואותו עצמו מנצח על ההילולה.
“אך יש בעיה,” אמר החתן.
“מה הבעיה?”
“חיה’לה רוצה טבעת-זהב לקידושין.”
“ודאי,” אמר אלכס, “וכי איך אפשר אחרת?”
“תשיג לנו טבעת זהב?” שאלה חיה’לה, דמעות-שמחה בעיניה.
צהלתה היתה צריכה לשמש לו אזהרה, שכן אם דבר של מה בכך הוא, מדוע דווקא לעזרתו היא צריכה? אבל אלכס לא חש בסכנה, להיפך, הוא העמיד פנים של ברי-הכי ואמר, “וכי מה הבעיה? מחר תהיה לך טבעת-זהב.”
בקושי הצליח להתיר עצמו מחיבוקה.
באירופה ההרוסה שלאחר המלחמה היה הזהב יקר-המציאות, ובצרפת נתון היה לפיקוח ממשלתי חמור. בירור ראשון שערך אלכס לימדו, כי טבעת זהב ניתן להשיג רק בשוק השחור, והוא דבר הכרוך בסיכון רב. עדיין לא שיער אלכס מה עמוקה המלכודת לתוכה נפל. ההבטחה שהבטיח לחיה’לה, שישיג לה טבעת-זהב, עשתה לה כנפיים ברחבי המחנה. שוב עלה ערכו בעיני הבריות, ובני-זוג שחככו בדעתם אם להינשא בגולה או בארץ-ישראל – מצאו עוז ובאו להחלטה להינשא במחנה, והכל מכוח טבעת-הזהב המובטחת. נראה היה, כי אלכס יצטרך לרכוש לא טבעת אחת, ולא שתיים. גידי יעץ לו לשחרר עצמו מהר ככל האפשר מהבטחתו. אלא שאלכס, בידוע, היה עיקש.
אף-על-פי-כן זימן אליו את בני הזוג, ואמר להם שבנקל ישיג להם טבעת-כסף יפה מאוד, חרוטה או חלקה, כרצונם. “לא בא בחשבון,” הצהירה חיה’לה. “זהב, וזהב הבטחת.”
“מה ההבדל?”
“זו הפעם הראשונה שאני מתחתנת. כל המלחמה, כל ימי במחנה, פיקפקתי אם יגיע יום ואתחתן כמו אמא וכמו אמא של אמא. לאמא ולסבתא היו טבעות זהב.” עצבות ירדה על פניה. “גם אני רוצה להוריש את הטבעת שלי לבתי, כמו שאמא שלי היתה מורישה לי את הטבעת שלה, לוא ראתה את יום נישואי.”
“הבטחתי לה טבעת זהב,” אמר יעקב, החתן לעתיד, כמתנצל.
באלכס התעורר החשד שמא בכוחה של הבטחה זו זכה יעקב בחיה’לה, וגבר על יריביו.
“הבטחת טבעת-זהב, וכל המחנה יודע שהבטחת,” אמר חיה’לה.
אלכס חש כי מעמדו תלוי בטבעת. כמו שקנה עולמו בשחיטה העצמית, הוא גם עשוי לאבדו ברגע אחד, בגלל הטבעת.
הוא הטריח עצמו ונסע למארסיל, למשרדי ‘החלוץ’, בהם שכנו משרדי המוסד. שם תיאר את בעייתו וביקש סיוע. התשובה היתה חדה וברורה: אל יבלבל את המוח. המוסד עוסק בהעפלה, לא בטקסי נישואין. אבל הואילו להעמיד לרשותו אחד מאנשי המקום, שיסובב עמו על פתחי חנויותיהם של צורפי הזהב. לשווא, לא העלו בידם דבר. כשחזרו למשרדי ‘החלוץ’, היה מי שהציע לאלכס להשאיל לו טבעת-זהב. זו תשמש לצורכי הטקס בלבד, ולמחרת הכלולות יתבענה אלכס ויחזירנה לבעליה. עצה זו היתה לעג לרש.
אחד הצורפים יעץ לאלכס לנסות מזלו בערי-השדה של דרום צרפת, שכן בפרובינציה אין הפיקוח חמור כל-כך. אולם כשביקש אלכס רכב לצורך זה, הביטו עליו כעל משוגע. לא רק הזהב היה יקר המציאות, גם כלי-הרכב, ואלה נועדו בראש-ובראשונה לצרכים חיוניים.
לרגע היה אלכס אובד עצות. הוא ידע כי אסור לו לחזור למחנה בידיים ריקות. עם זאת לא ידע אל מי לפנות, וכיצד להיחלץ מן התסבוכת שלתוכה נקלע. כרעם ביום בהיר הבזיק במוחו רעיון – הן מיקי הבטיח לו אופנוע! הוא יסובב בערי-השדה על האופנוע, עד שימצא את הטבעת.
מייד נסע אל מיקי בסג’רה ותבע את האופנוע.
“תראו מי בא,” קידם מיקי את פניו, “סוחר-הבקר הנודע!”
כאשר הבהיר אלכס כי בא לתבוע את האופנוע שהובטח לו, וכי דעתו נחושה לקבלו ברגע זה ממש, קרא מיקי:
“אלכס, אתה משוגע? איך אתן לך את האופנוע? אתה חושב שיש לנו כאן רק החתונות שלך והקומזיצים שלך? ‘חניתה’ עומדת להפליג כל יום יום עכשיו, ועלינו להכינה, לכונן בה תחנת-אלחוט ולהעלות עליה את האנשים. וזה לא הכל, אנחנו גם מעבירים את התחנה והמעבדה ממחסן-האוכל בסג’רה לזבולון, שם אנחנו מתקינים סליק בתוך ארון שנראה כמו ארון-בגדים…”
“אני יודע,” אמר אלכס “סליק זה…”
“אתה לא יודע כלום,” אמר מיקי. “הרעיון הזה של הסליק נשמע יותר טוב משהוא מתבצע. הרעיון היה שמבחוץ זה ייראה ארון בגדים, אבל נכנסים לתוכו ופותחים דלת פנימית לחדר קטן, בו תהיה התחנה. אף אחד לא חשב איך מסתירים את החדר הקטן הזה מהצד השני, מהחדר שמאחורי ארון-הקיר של הבגדים! עכשיו אנחנו צריכים לבנות קיר כפול, ואם אתה חושב שאתה צריך את האופנוע בשביל טבעות-זהב, אני מודיע לך שאני צריך אותו בשביל למצוא מלט ולבנים. ואנחנו צריכים אותם מייד, כי בינתיים הסליק של האלחוט נמצא בתוך תנור-הבישול, וזהו שיגעון…”
אלכס עמד על כך שההבטחה שנתן תקויים. ולא, לא יחזור למחנה שלו. אדרבה, ישמח מאד לעזור בבניית הקיר הכפול, בהובלת המלט ובהקמת התחנה. מיקי שינה את הגישה, ונראה כמי שמסכים לעזור לאלכס – אבל הנסיבות אינן מאפשרות למלא את דרישתו.
“אתה יודע, כמובן, שלאופנוע הזה אין רשיון?”
“אין רשיון ואין סירה,” אמר אלכס. “תן אותו”.
“הוא גם לא רשום במשטרה.”
“שלא יהיה רשום במשטרה.”
“זה אופנוע גרמני.”
“שיהיה גרמני.”
“תהיינה לך צרות צרורות.”
“שתהיינה צרות.”
“אין לו חלקי-חילוף” אמר מיקי.
“בלי חלקי-חילוף. תן אותו.”
“ובלי פנס קדמי.”
“בסדר.”
“אין לו אורות, אלכס, אני אומר לך!!”
“שמעתי.”
לא היתה עוד למיקי ברירה, והוא הוציא את האופנוע ממחבואו.
“בבקשה,” אמר, “אבל גם בנזין אין לו, וגם לא תלושי-בנזין.”
“בסדר.” אמר אלכס.
הוא דחף את האופנוע, הוציאו אל מחוץ למחנה והסתירו בסבך הצמחיה שבשולי הדרך. אחר חזר בחשאי למחנה וארב לאחת המשאיות, שאב בנזין מן המיכל שלה לתוך ג’ריקן, חזר לאופנועו ומילאו. למרבה שמחתו נדלק המנוע במכה הראשונה. זינק על האופנוע ופתח בדהרה מהירה. במרחק עשרים קילומטרים מסג’רה אירעה לו תקלה: תקר בגלגל האחורי. שוב דחף את האופנוע לאורך כמה קילומטרים, עד שהגיע לנקודת-ישוב זעירה שהתקבצה סביב פונדק-דרכים זעיר. אולם לא היה בה מתקן-תקרים. הוא החנה את האופנוע בחצר הפונדק.
אלכס נכנס לפונדק והזמין כריך ומשקה. פתח בשיחה עם הפונדקאי, ומשהאמין שרכש את ידידותו ואמונו, ביקש לשמור על אופנועו עד שיחזור מן העיר עם הגלגל המתוקן. הפונדקאי הבטיחו בטפיחת-רעים על שכמו כי ישמור על האופנוע כעל בבת-עינו.
פירק את הגלגל האחורי – והמתין לטרמפ. נהג משאית הביאו למתקן תקרים בעיירה סמוכה. כאשר חזר אלכס עם הגלגל המתוקן וקרב לפונדק – הבחין בעד מרפסת-הזכוכית בדמות שוטר. זה שוחח בחום עם הפונדקאי. אין זאת כי הפונדקאי הודיע לשוטר המקומי כי בחצרו חונה אופנוע מוזר, גרמני, ללא פנס, ללא מספר והשייך, כנראה, לזר הנראה חשוד לא פחות.
שוב חזר אל הכביש, נסע בטרמפ לסג’רה, הבהיל את מיקי ושיכנעו לצאת לפונדק באופנוע בעל הסירה ובעל הרשיון. השוטר היה שקוע עדיין בשיחה ובשתיית כוסית עם הפונדקאי. אלכס ומיקי נכנסו לפונדק, ואלכס הריע תרועת ידידות לעבר הפונדקאי. מייד הזמין כוסית נוספת לשוטר ולפונדקאי וגם הוא ומיקי הצטרפו אליהם. תוך כדי כך שאל השוטר – שדרגות סמל על שרוולו – אם יש בידו ניירות לאופנוע בחצר. הראה לו אלכס קודם כל את ניירותיו שלו, כלומר של יעקב רבינוביץ, ובהנחה שהשוטר יעדיף להמשיך עמו בשתיה ולא לבדוק, מסר לו גם את הניירות של האופנוע הגדול, שאותם הושיט לו מיקי.
“יפה,” אמר הסמל. “נגמור את הכוסית ונצא לראות.” אולם הכוסית שלו כבר היתה ריקה, ואלכס חשש שבכך אמר השוטר כי בדעתו לצאת לחצר לבדיקה מניה-וביה. אלא שהשוטר לא זז ממקומו, אלא אך נאנח לעצמו ואמר, “נגמור את הכוסית ונצא לראות.”
אלכס הבין את הרמז. מייד הזמין לסמל כוסית חדשה, וזה החל לוגם ממנה בהנאה ואומר כי רק יגמור את הכוסית יצא לחצר לבדיקה. אלא שמיקי יצא בינתיים לחצר, העמיס את האופנוע הקטן לסירת האופנוע הגדול – וחזר לפונדק.
“ובכן,” אמר השוטר, “נגמור את הכוסית ונצא לראות.” הזמינו למענו עוד כוסית ועוד כוסית. לפתע הבין אלכס את הרמז – הרי השוטר מאפשר להם להסתלק. אבל כאשר אמרו שניהם לצאת לחצר, זקף השוטר גבותיו וקרא אחריהם, “מאיפה אמרתם, אתם?”
“מפולין,” אמר אלכס.
“מבלגיה,” אמר מיקי.
“ארצות יפות,” הימהם הסמל ונפנה לכוסיתו. מתנדנדים על רגליהם כלשהו הגיעו השניים לחצר. מיקי התניע את האופנוע הגדול והסתלקו מהמקום, בצחוק גדול. לפתע נדם צחוקם. הערב ירד ומיקי גילה כי גם לאופנוע הגדול אין אור. נסעו ללא אור. הרבה לא הרחיקו. שני שוטרים שהמתינו במוצא הכפר עצרום – והחזירו אותם לפונדק.
“בלא אור אסור לנסוע,” אמר להם סמל המשטרה, מיודעם. שוטים גמורים היו בעיני עצמם. סמל המשטרה טמן להם פח. בכך לא היה להם שום ספק. כל אותה עת שהם השקו אותו כוסית אחר כוסית ארב להם, בפקודתו, מארב משטרה. שניהם נלקחו לחדר-המשמר הזעיר במשטרה, לבילוי הלילה ואולי גם יום המחרת. “בינתיים נערוך חקירה קצרה ונראה מה מארסיל תגיד,” אמר להם הסמל.
יושבים היו על המזרן החבוט, שעוּנים אל הקיר. שתיקה נפלה עליהם. מייגעים היו את מוחם למצוא תחבולה שתחלצם מן המיצר. מרחוק נשמעו פעמוני הכנסיה. שעת חצות.
הסמל ישב מולם על שרפרף ופתח בחקירה, ברוח עליזה. “מפולין?”
“כן,” השיב אלכס.
“מבלגיה?”
“כן.”
“אולי מארץ-ישראל?”
“לא.”
“לא.”
“בטוחים?”
“לחלוטין.”
אחר כך חזר לשאלם מה מעשיהם בצרפת, ומה מעשיהם הרחק ממארסיל, מה הם מחפשים, ולמה שני אופנועים, ושוב מה הם יודעים על המקומות הקדושים, ומה קורה במאבק נגד הבריטים, ושאל אולי שמעו על העליה הבלתי-חוקית, ואפילו נקב בשמה, עליה ב'.
“בטוחים שאתם לא מארץ-ישראל?”
“לחלוטין,” השיבו שניהם.
“טוב, נשמע מה אומרת מארסיל,” אמר הסמל ויצא מהתא. בצאתו כיבה את המאור, והם נשארו בחשכה, משמימים ותוהים מאין יבוא עזרם. זמן רב ישבו דוממים, מבחינים במחוגי הדוכסה הזרחניים הנעים לאטם, מאשרים, כי לילה ארוך לפניהם.
“אמרתי לך,” אמר מיקי, נרגז מעט.
“אמרת מה?”
“שאתה צריך את האופנוע הגרמני כמו חור בראש. עכשיו תראה.”
“לא אמרתי שלאופנוע הגדול אין אור, וזה בגללך.”
“אמרתי לך שאין לאופנוע הגרמני ניירות. זה בגלל זה.”
“האופנוע שלי היה בסירה של האופנוע שלך.”
“מה שמשגע אותי, שבגלל שטות שנכנסה לך לראש, תראה מה קורה. כמה הפלגות, כמה אנשים יסבלו בגלל העיקשות שלך.”
לפתע הואר התא ושני שוטרים נכנסו, נושאים בידיהם כריכים ובקבוקי יין אדום. הסמל שנכנס בעקבותיהם איחל להם תיאבון ולחיים. לשומעיו המופתעים סיפר, כי הוא שייך למשטרת מארסיל ובא למקום להחליף את הסמל שיצא לחופשה. “חבל שלא סיפרתם לי מייד שאתם מארץ-ישראל ועוסקים בעליה ב'. כך אולי לא הייתם מגיעים לכאן, והטרדה היתה נמנעת מכם. אבל ממני היה נגרע העונג לשוחח אתכם.”
השניים לא ידעו מה להשיב, להודות שהם מארץ-ישראל, או להכחיש? שמא כל העניין אינו אלא פח חדש שנכרה לרגליהם. “אנחנו יכולים לצאת? אנחנו משוחררים?” שאל מיקי.
“ודאי,” אמר הסמל. “האינכם רוצים לאכול לפני כן? הן ישבתם כאן שעה לא-קצרה, שהרי החקירה גוזלת זמן, ורק עתה נאמר לי ממארסיל, כי האופנוע הגדול שלכם רשיונו אמתי, והוא מוכר למשטרה כשייך למחנה בסאן-ג’ירון.” למשמע דברים אלה התנפלו על האוכל בתיאבון, ובקושי נמצאו להם מלים להודות לסמל. כעבור רבע שעה כבר עמדו בפתח תחנת המשטרה, נפרדים בלחיצות-ידיים מן השוטרים.
“אבל איך יסעו ללא אור?” הקשה אחד השוטרים.
“שאלה לעניין,” אמר הסמל ושלף פנקסו, תלש דף, רשם בו משהו וחתם עליו. אחר נתן את הפתק למיקי ואמר, "מעין רשיון בכיוון אחד, למחנה. נקווה שלא יהיו לכם יותר צרות.
“שלום ותודה,” אמרו השניים.
“ולהתראות,” אמר הסמל.
השוטרים עמדו בפתח המשטרה ומיקי ניסה להדליק את האופנוע. זה לא קפץ לחיים לא במכה ראשונה, לא במכה שניה וגם לא בשלישית.
“אולי דחיפה?” שאל הסמל.
הסמל, שני השוטרים ואלכס דחפו את האופנוע הגדול עד שנדלק. אלכס עלה על המושב האחורי, ושוב נפרדו מהשוטרים. “תנו לאנגלים בשיניים גם בשבילי!” קרא אחריהם הסמל.
הצחוק חזר אליהם, כשהחליפו רשמים איך סייעה להם המשטרה לעבור על החוק, באופנוע ללא אור. “אתה רואה,” אמר אלכס, “זה בגלל האופנוע שלי, אמרתי לך.”
“מבקש סליחה,” אמר מיקי.
“אז תעצור.”
“מה?”
“תעצור.” חזר אלכס, “אני ממשיך בחיפוש טבעת”
אלכס היה בשלו. הוא פרק בעזרת מיקי את האופנוע הקטן, הרכיב את הגלגל האחורי, ולא נעתר להפצרותיו של מיק. “אם לא אמצא טבעת, לא תראה אותי,” אמר אלכס.
בסופו של מסע בן יומיים מצא אלכס חנות של צורף יהודי בעיר אכס-אן-פרובאנס. זה הביאו לאחד מחדרי-המגורים בירכתי הדירה, ששימשה למגורים ולחנות. שם קנה, במחיר מופרז ביותר, שתי טבעות-זהב.
אלכס הפיל גורל בין הזוגות המאורשים במחנה, והטבעת השניה נפלה בחלקם של בן השוחט וארוסתו. כאשר ענד יעקב את הטבעת לאצבעה של חיה וקידשה לו לאשה, היו עיני הכל רתוקים לעיגול הזהב, זה שנראה זוהר ומהפנט, עד כי נדמה לאלכס שאנשי המחנה רואים בטבעת גלגל השמש העולה, לאחר לילה רב-שנים.
“אף פעם לא ידעתי מה יכול לעשות זהב,” אמר.
“זה לא הזהב, זו תשומת-הלב,” השיב לו הרב.
מאושר נאנח אלכס והירהר: מעניין, מה נפל בחלקם של חבריו, ג’ימי או בלחטובסקי, למשל?
אלף ואט בבוקרשט 🔗
השתיקה החלה להעיק על מנחם. בלחטובסקי מיטיב לשתוק אפילו מדג, חשב. אמנם, הוא לא ציפה ממנו לשיח קולח ולא לידידות מחודשת. מרגע שהוטל על שניהם להקים את הקשר בבוקרשט, לסייע לבריחה ממזרח-אירופה לאיטליה ולצרפת, לחופי ההפלגה של עליה ב‘, ידע כי חווית הרֵעוּת ממנו והלאה. בכל זאת לא שיער ששתיקתו של בלחטובסקי תהיה כה מוחלטת, שפרט להכרחי-שבהכרחי לא יוציא הגה מפיו. כל נסיונותיו של מנחם לדובב את בלחטובסקי, לרמז כי מוטב לשכוח את מריבות העבר ולנסות להעביר את שירותם באוירה של חברות, כיאה לשליחי עליה ב’ – עלו בתוהו. כל פניה שלו לבלחטובסקי, שלא נגעה בענייני תפקיד מיידיים לא זכתה לתשובה. בלחטובסקי מצא לו בצרפת, לפני צאתם לרומניה, סדרה של מגזינים בנושא האלקטרוניקה, והוא שקע בהם כליל. לא היה לו שום צורך בחברה, ומנחם הסתגל לרעיון שאין זו הפגנת-רוגז נגדו. אילו היה לבלחטובסקי צורך בחברת אדם, היה משלים גם אתו, ממש כשם שהוא, מנחם, מוכן היה עתה לשכוח את כל טרוניותיו בעבר – אבל בלחטובסקי פשוט לא שעה אליו. בשעות הארוכות שהיה עליו לשכב על הספה, כאן, בחדרם הקטן המשמש גם תחנה, לא נשאר לו אלא להביט על הנקודות הקטנות שהטילו הזבובים על הקירות ועל התקרה. זבובים לא חסרו ברומניה.
כאשר לא קרא בלחטובסקי בחוברותיו, היה מחזק את שרירי ידיו: היה סוחט סחבות, מכווץ כדורי פינג-פונג, מתרומם ונוחת בשכיבת סמיכה, שלושים, ארבעים, חמישים, שישים וכמעט שבעים פעם; ואם לא על שתי ידיו, היה מתרומם על יד אחת, או נתלה במשקוף הדלת ומגביה עצמו פעמים כה רבות עד שמנחם חדל לספור. מנחם נעצב על כי לא היה מסוגל לשתוק כבלחטובסקי. רק צורך הדיבור, חשב, הוא הדוחק בי לקרב אל איש המבזה אותי.
עתה ראה אותו יושב ליד השולחן הצר ומשרטט. זה ימים אחדים שהיה משרטט ומשרטט. הדבר נראה למנחם כחידה התובעת פתרון דחוף. מה הוא משרטט, לכל הרוחות? ואף כי רק לפני יום גמר אומר שלא לפנות יותר אל בלחטובסקי, ולהמתין לשאלותיו, לא יכול היה לשלוט בעצמו.
“מה אתה משרטט?” שאל בפעם המי-יודע-כמה.
לתדהמתו השיב לו בלחטובסקי תשובה: “משדר בן קילוואט.”
“מה?” נזדעק מנחם. המשדר החזק ביותר שהשתמשו בו עד כה ברשת גדעון היה בן 150 ואט. ופתאם אלף!!
“מה?” חזר ושאל. ומשלא קיבל תשובה חזר ושאל: “קילוואט?!”
“מה ששמעת שמעת.”
“אלף ואט! בשביל מה?”
“אני רוצה להתקשר ישירות עם דפנה בתל-אביב, נמאס לי הקשר עם מילנוֹ.”
שניהם גנבו את הגבול לרומניה בהונגריה. הם כוננו את התחנה בסכנת נפשות. בלחטובסקי עמד בתוקף על כך שישכרו חדר בבניין רב-קומות, מול משרדי שירות-הבטחון הרומני. נדחף היה על ידי סיפורה של יעל שהקימה תחנה בבניין הקונסוליה הבריטית בביירות. בלחטובסקי תמיד צריך להמציא משהו נועז יותר, חשב מנחם בליבו. אף-על-פי-כן הסכים בדיעבד כי היה זה רעיון לא רע לכונן את התחנה ליד שירות הבטחון הרומני, המצוייד במכשירי שידור וקשר לרוב. כל עוד שידרו בעוצמה קטנה – לא עוררו כל חשד, לא חשו בהם כלל. משום כך יכלו להתקשר רק עם מילנו, ובאמצעותה לארץ. לצורכי זהירות קבעו מועדי קשר בשעת חצות וגם מאוחר יותר, כדי שלא לעורר את חשדם של מאזינים לשידורי הרדיו, פן יישמעו נקישות האיתות, מועד הקשר עם מילנו התקיים רק אחת לארבעים ושמונה שעות, ומחמת חולשתו של המשדר היה קשר רע, ובקושי אפשר היה לשדר, או לקבל מברק באורך בינוני. אבל היתרון היה שאיש לא חש בהם. ועכשיו בלחטובסקי מדבר על אלף ואט.
מנחם התברך בליבו על שהוא מבין כי להתנהגות בלחטובסקי שורש ברגשות שמקורותיהם בימי הילדות המשותפים. אבל לכל דבר יש גבול, ובלחטובסקי גדש את הסאה לא פעם. יש והיה מסרב להבריק מברקים שתוכנם לא נראה לו. הוא היה אומר בפשטות: “המברק הזה קשקוש מאלף עד תו. העם היהודי לא שׂם אותי כאן בשביל להבריק שטויות.” שום שכנוע לא הועיל, וודאי לא ההסבר שהוא כפוף למפקדו במקום או כי תפקידו הוא זה של מקשר, לא של מבקר. להתגבר עליו בכוח כי אפשר היה. הדרך היחידה להעביר ארצה מברקים שפסל, היתה בעת היעדרויותיו המעטות מן החדר בו שכנה התחנה.
“אתה מטורף, בלחטובסקי,” קרא מנחם.
ואתה… בעצם, כמו כל הגדעונים. יצור משני, גורנישט, אפס, חסר-אמביציה וחסר דם." מנחם לא נעלב. זה היה פזמון שכיח של בלחטובסקי.
“בוקרשט לא צריכה אלף ואט,” אמר מנחם.
“אני יודע איפה בוקרשט יותר טוב ממך.”
זה טירוף מוחלט, חשב מנחם. מה גם שלא היה ספק, כי בלחטובסקי מסוגל לממש את איומו, ולבנות במו ידיו משדר כזה. המשדרים שבנה היו מן המשובחים. הדבר היה מן המפורסמות. בלחטובסקי טען, כי גבי אינו יודע לבנות משדרים, וכי הוא מיטיב לעשות זאת ממנו. המשדר בו השתמשו עתה היה מעשה ידיו של גבי – מאלה המורכבים בתוך מזוודת-קארטון חומה.
“באלף ואט אפשר לשדר לאלסקה. איך נסביר לרומנים בשביל מה לנו משדר בעוצמה כזאת, אם יתפסו אותנו?”
“לא יתפסו.”
“חמש דקות אחרי שנתחיל שדר בקילוואט יתפסו אותנו.”
“לא.”
“בלחטובסקי, אלף ואט יקפיצו עלינו את כל סוכני הבולשת, שירות הביטחון, המשטרה, הצבא ומכבי-האש בכל רומניה והסביבה.”
“ההיפך הוא הנכון. השידור החלש נשמע להם חשוד ומעורר אותם לחיפוש. שידור חזק מאוד יישמע להם כמובן מאליו, אולי שידור שלהם או של הרוסים.”
“אבל בשביל מה לך?”
“מדוע אתה חושב נתנו לנו את הזיפת הזה של גבי? ביטחון? חשאיות? הבלי-הבלים! זה רק מפני שמפקד המוסד באיטליה לא רוצה שתהיה לנו עוד כתובת, ושנהיה קשורים רק אליו. אולי זה טוב ויפה בשבילך ובשביל הקודמים לך, אבל זה לא טוב בשבילי. עם אלף ואט אתקשר ישירות לארץ, ואצפצף על מילנו.”
“בלחטובסקי, כבר חושדים בנו. אולי שמת לב לכך שבעלת-הבית מציצה לחדר שלנו, ואולי שמת לב לכך שפתאם באו מ’הדואר' לשאול כמה מקלטי-רדיו יש בדירה הזאת?”
“מנחם, תמיד ידעתי שאתה מפחד כמו זקנה, ותמיד אמרתי שאתה הכי מתאים לתפקיד של גדעוני, רק לקבל פקודות ולהעבירן. זו הצרה אתך שאין לך שום אמביציה להיות מספר אחד, ה’בוס', נותן פקודות. בגלל זה אתה לא סובל אותי, עוד מבית-הספר, ובגלל זה אני לא סובל אותך עוד מלפני זה.”
“בלחטובסקי, אתה חושב לתת פקודות?”
“כמו כלום.”
“בלחטובסקי, אני מזכיר לך, התפקיד שלנו כאן הוא של קשר לצרכי הבריחה מרומניה לוינה, מוינה לאינסברוק, מאינסברוק למרנו, ממרנו לנמלי-ההעפלה האיטלקיים. אנחנו רק מקשרים באלחוט, בלחטובסקי.”
“אם אני משדר פקודה, אני גם אחראי לה. אני לא אעביר פקודות והוראות העלולות להמיט קטסטרופה. פקודות והוראות לא טובות אני פוסל. לך אין דם ולי יש.”
“אתה יחיד במינו, זה נכון.”
“לא כמו שאתה חושב, מנחם. אני רוצה להזכיר לך את אורי. כשגילו את ‘ברכה פולד’ אז מפקדה – ‘צ’רצ’יל’ שלנו – הודיע לו עם שחר שהמשחתות הבריטיות גילו אותו, ושאל מה הן ההוראות ביחס לחיילים הבריטים? להתנגד או לא! היה ברור שהוא רוצה להיאבק. איש המוסד שהיה בתחנה הכתיב לאורי מברק ובו תשובה מתחמקת, משהו כמו ‘התנגדו התנגדות פסיבית והשתדלו להימנע מקרבנות’. אורי שידר את המברק הזה. רותח מבושה. אבל ‘צ’רצ’יל, החזיר מברק כמו שצריך, ואמר: ‘תשובתכם אינה ברורה, אמרו – להתנגד או לא?’ איש המוסד בתחנה הכתיב מברק שהמצב בארץ חמור, שעלינו להימנע מקרבנות ויש לנקוט צעדים זהירים, וכולי וכולי. ‘צ’רצ’יל’ ביקש שוב הוראה ברורה. חליפת מברקים זו נמשכה שעה ארוכה. לבסוף יצא איש המוסד מהתחנה והלך, כנראה כדי להתחמק. ואז הבריק אורי על דעת עצמו ל’צ’רצ’יל’: ‘התנגדו בכוח!’ ואחר כך קיבל מה שאנחנו קוראים אלפי תודות אלחוטיות. אז אל תגיד לי שאני אחד ומיוחד.”
“אם ניתפס, לעולם לא נוכל להסביר לקומוניסטים בשביל מה אנחנו צריכים משדר בן אלף ואט.”
“לא ניתפס” אמר בלחטובסקי.
“יוציאו אותנו להורג ויחסלו את הבריחה, שעתה מעלימים ממנה עין”.
בלחטובסקי לא השיב. שוב נסתגר במבצר-האלם שלו, אבל המשיך לשרטט את המכשיר שלו. מנחם הבחין שלסתותיו חשוקות זו לזו, סימן מובהק לזעם מפעפע שהוא כובש בתוכו. התבונה אמרה שלא להוסיף להתנגש בו, אלא לנסות ולהשפיע עליו תוך מירוץ עמו.
“תוך כמה זמן חושב אתה לבנות את המכשיר?”
“תוך ימים אחדים,” אמר בלחטובסקי, “אם תעזור לי.”
“דרושה לך עזרה?” השתומם מנחם.
“לסחוב שתיים-שלוש מזוודות.”
מכשיר הקשר שבנה גבי היה ביסודו משדר-מקלט של מפציץ מסוג ‘ליברייטור’, שהופל בעת המלחמה. גבי פירק אותו והרכיבו מחדש בתוך מזוודה, ובה הובא לרומניה על-ידי קודמיהם של בלחטובסקי ומנחם. השיטה נראתה גם לבלחטובסקי. הוא צבר חלקים ומכשירים בחצרי הגרוטאות שליד בוקרשט. את אלה שם במזוודות במקום מחבוא, ועכשיו סבר שהגיע הזמן להביאן לחדר התחנה, כדי לבנות את המכשיר.
“בלחטובסקי, חשוב על החשמל. כמה חשמל יצרוך משדר של קילוואט? אתה זוכר כשחבר’ה מהבריגדה הקימו משדר בנמל-התעופה של בריסל ומיד באו לחקור מדוע קפצה ועלתה צריכת החשמל, בעת שהשדה עדיין לא פעל? כזאת יקרה גם לנו.”
“אתה בא או לא?”
מנחם חכך בדעתו, ולבסוף החליט שמוטב לשתף פעולה. ראשית, אסור לו להחמיץ את שעת-הכושר של פתיחת-פיו של בלחטובסקי. אם יסרב לו עתה מובטח יהא שהלה יקפוץ פיו לתמיד. שנית, כמשתף-פעולה עשויה להיות לו השפעה כלשהי על החלטותיו ומעשיו של בלחטובסקי. אם יעמוד מהצד בחיבוק ידיים, יעשה בלחטובסקי הכל בעצמו ועל דעת-עצמו – ואם ייכשל ויילכד יחתום בכך גם את גורלו הוא. הוא יצא, איפוא, עם בלחטובסקי לרחוב, ונכנס עמו למונית. כשהגיעו למקום-המחבוא של המזוודות, בחצר גרוטאות, יצא וסייע לבלחטובסקי להעמיסן על המונית. שתי מזוודות כבדות כבר טילטלו והכניסון למונית. כאשר גררו את השלישית ניגשו אליהם שני סוכנים של המשטרה וביקשו מהם לבוא עמם למעצר במשטרה.
למרבה המזל הוברר, כי אלה היו סוכני המשטרה הכלכלית שחשדו בהם כי הם סוחרים בשוק השחור. משוכנעים היו שבמזוודות מצויים סוכר, נקניקים, קמח, סיגריות וכיוצא באלה. עבירות אלה דיין היה, בתחילת המשטר הקומוניסטי ברומניה, לזכות את הנאשם בהן בעשרים-וחמש שנות מאסר. מנחם, שחש ראשון כי אלה שוטרים כלכליים, ושחשש כי בלחטובסקי מתכנן בריחה בנוסח שיקאגו, כגון חניקת שני השוטרים, מעיכת גולגולתו של נהג המונית ודהירה במכוניתו לנהר, מיהר ופתח את המזוודות, להוכיח להם במראה-עיניים שאין המדובר בנקניק, בקמח לבן ובסוכר. בזוית עינו ראה כבר את שריריו של בלחטובסקי מתנפחים.
השוטרים נכזבו. במקום נקניקים, קפה ומשי, כפי שקיוו, נתגלו לעיניהם גרוטאות. על אף זאת ביקש החשדן שבשניים להוביל את המזוודות לבדיקה יסודית יותר במשטרה.
“בסדר,” אמר מנחם, “הרי לכם מאה ליי, דמי נסיעה במונית למקומכם, ואת המזוודות תשאירו כאן.”
נסיעה במונית, מקצה בוקרשת לקצה, לא עלתה יותר מחמישים ליי. ברק ניצת בעיני השוטר הפיקח. “חמש מאות ליי תעלה הנסיעה,” אמר.
“חמש מאות! אתה רוצה לנסוע ברולס-רויס? מאה וחמישים.”
“ארבע מאות,” אמר הפיקח.
“מאתיים,” אמר חברו הקהה.
“ארבע מאות,” אמר הפיקח והביט בתוכחה בקהה.
“טוב, שלוש מאות,” אמר הקהה.
“אתם יודעים מה? שיהיה מאתיים, כמו שאמרת,” אמר מנחם.
“בסדר, גמרנו,” אמר הקהה, והביט בנצחון בפיקח.
שני השוטרים לקחו את ‘דמי הנסיעה’ וראו איך מנחם ובלחטובסקי נעלמים עם מזוודותיהם במונית. אולם, מנחם ידע כי השלמונים שנתנו לשוטרים כוחם יפה להימלטות חד-פעמית בלבד. מספר המונית היה ידוע לשוטרים, ומן הסתם נרשם, וסביר להניח כי השלטונות, והפעם משטרת הבטחון, יתעניינו בכתובת שלהם. יש גם לחשוד בנהג המונית, אשר יודיע להיכן הוביל את המזוודות. מנחם מסר לנהג כתובת של בית בו גר מפקד משטרת הרובע. כתובת זו נודעה לו מפי אחד הסוחרים בעיר. ליד אותו בית פרקו את המזוודות, ולכשהחשיך נשאו רגליהם והסתלקו מהמקום, גוררים בקושי את המזוודות למחבוא חדש, במחסנו של אחד מסוחרי הגרוטאות, שהיה גם מחליף כסף רומני בדולרים.
עם ערב הרהיב מנחם עוז להציע לבלחטובסקי שייצאו שניהם יחד לעיר, להפיג מעט את מתיחותם בבית קפה ברחוב ויקטוריה. “אני עסוק,” השיב בלחטובסקי, והחל משרטט שרטוט חדש. התקלה של אחרי-הצהריים לא לימדה אותו לקח. הוא החל לשרטט משדר חדש.
“קילוואט?” שאל מנחם.
“כמובן.”
כעבור שבוע הוברר, כי המשטר הקומוניסטי ברומניה אינו מוכן להרשות יותר יציאת יהודים בהמוניהם – ובכוונתו להדק את סגירת הגבול. נראה היה שבקרוב תיסגר התחנה. בלחטובסקי קיבל הוראה מסיוֹמה לעבור ליוון. הוא ארז בתרמיל-צד את חוברות האלקטרוניקה ואת שרטוטיו. לדבריו יקים משדר של קילוֹואט באתונה. בבואו לגבול רומניה–בולגריה מצאו סגור סגירה מעולה. שבוע תר לאורך הגבול, ולא מצא בו גם פרצה אחת. אנשי הבריחה הזהירו אותו שלמשמר הגבול הוראות לירות במסתננים כדי להרוג; מוטב שינסה לצאת דרך הונגריה. אבל בלחטובסקי רצה לקצר את הדרך, וכעבור שבוע מצא מבריח-גבול ותיק שסייע לו תמורת שלושים דולר אמריקאיים לעבור את הגבול ברגל, מרומניה לבולגריה. משם יצא בדרכו ליוון.
וילה ליד האגם 🔗
את המשימה למצוא משכן קבע לתחנה ולמעבדה במילנו הטיל סיוֹמה על יעל וגבי. בפקודתו התחזו השניים כבעל ואשה, המחפשים להם קן משפחתי. גבי אהב לצחוק בקול גדול מלוּוה רעמים, לנגן על מסרקי-נייר ולספר בדיחות. יעל היתה דקה ועדינה, בת להורים אמידים בתל-אביב, שהצטרפה לפלמ"ח עם קבוצתה בתנועת-הנוער. ליעל לא היה דבר יקר מהנקיון, בעוד שגבי חש בנוח כשהיה מצחצח שיניו אחת לשבוע, בערב שבת. סיוֹמה היה מחייך בחשבו, כי אפילו בחלום קשה להעלות זוג שיהא פחות מתקבל-על-הדעת. אבל זו היתה האפשרות היחידה. יעל היתה, לפי שעה, בת יחידה בשירותו.
בהאמינו שכך יוליך את הבריות שולל וייחשב לבעלה של יעל כדת וכדין, הקנה גבי לעצמו שני מנהגים, ואת שניהם – ללא כל קושי. ראשית, היה מגיב בתקיפות על כל רמיזה או אבק-רמיזה שהיה בה משום פגיעה בכבוד רעייתו. די היה שמישהו ישמיע שריקה למראה יעל, שגבי יאחזו בערפו ויטלטלו כרמש נתעב. שנית, פעם בפעם היה מפגין לכלל הציבור מה רבה אהבתו לאשתו. זאת היה עושה בלחיצת פתאום, שבעיניו נראתה רק כחיבוק עדין, או שהיה טופח בכף ידו על אחוריה טפיחה מצלצלת. גילוי אהבה זה לא היה חביב במיוחד על יעל, אבל הפיק נחת ושחוק מגרישה. “ככה, פשושוב הגדול,” היה קורא לגבי, “עוד פעם אחת”. יעל איימה לעזוב את השירות אם ימשיך “בעלה” לנהוג בה כך. סיוֹמה תבע במפגיע מגבי להימנע מגילויי-חיבה כאלה. אבל בכל פעם כשנכנסו גבי ויעל לאחד הבתים אותם ביקשו לשכור היה גבי, למראה מבטו החוקר של בעל-הבית, מטפיח טפיחה על אחוריה, מחייך מאוזן לאוזן ואומר באנגלית שאשתו הקטנה והוא מחפשים להם בית, ושולח קריצה לגרישה.
נוכחות גרישה ליד גבי היתה גם היא בבחינת בעיה. איך יציגו אותו? כי מדי נסעם בג’יפ לתור אחרי בית – היה גם הוא נוסע אתם. גרישה הציע שיציגוהו כנער-משרת הודי ששכרו להם, שהרי היה כחוש וכהה-עור כהודי. לבסוף אימצוהו כבן-דוד, בלא לפרש בדיוק של מי משניהם. לאחר חיפושים רבים מצאו השניים וילה קטנה ליד אגם קומו. היה זה בית מבודד, ללא ריהוט וללא חשמל. במחיר התקנת חשמל היה בעל-הבית מוכן להשכיר את הבית חינם לשנה. חשמל וחיבור לרשת-החשמל היו עדיין, יקרי-המציאות. משוכנע היה כי הוא משית בכך על הסרג’נט הבריטי (כך התחזה גבי) ורעייתו הצעירה שכר-תועפות. אולם השניים שמחו מאד לתנאי זה. הן ממילא זקוקה התחנה לחשמל. אנשי יחידת סולל-בונה בצבא הבריטי ימתחו קו מהעיירה הסמוכה, ותוך ימים מעטים יהיה הבית המבודד מחובר לרשת החשמל. שכר דירה יותר נוח לא יכול היה בעל-הבית להמציא, גם אילו רצה.
מי שראה את הבית היה צריך לחשוב שאין באיטליה כולה זוג מאושר מיעל וגבי. מירה, שהיתה כרוכה אחרי ג’ימי, העשירה את הוילה בחפצים ובמצרכי-מזון שלקחה בהיחבא מן הסרג’נט גולד, ואפילו מתחה וילונות בחלונות. בסתר ליבה קיוותה שגם היא וג’ימי יוכלו לקנן בבית הזה, ובליבה לעגה ליעל, שלא היה בה כל חוש לסידור בית. אולי בא הדבר משום שמגיל צעיר, כבר ב-1944 וב-1945, שירתה בעליה הבלתי-חוקית מסוריה ומלבנון. בבירות שכרה לה דירה ברחוב עבד אל-עזיז, בבניין שבקומתו העליונה שכנה הקונסוליה הבריטית, כדי להקים את התחנה. את האנטנה של המשדר החשאי, שהיה מוצפן בתוך מקלט-רדיו שכיח, קשרה לתורן של הדגל הבריטי. וגם אחר שנתפסה, בעקבות תפיסת קבוצת ילדים, שהבריחה את הגבול ליד כפר-גלעדי, והמעפילים הצעירים נשברו בחקירה וזיהו אותה, לא נמצאה תחנת-האלחוט בחיפוש שנערך בביתה. ראשה ורובה היו נתונים לעבודתה, ולא לפרחים ולמטבח.
תחנת-האלחוט של יעל בבנין הקונסוליה הבריטית היתה לשם-דבר, וגדעונים רבים רצו לחזור על הצלחתה הנועזת. אבל היא עצמה שאפה לחזור על הצלחה אחרת שלה, עת היתה אלחוטאית בפלוגת פלמ"ח בקיבוץ שריד, ואז הוסתרה התחנה בכוורת-הדבורים. כדי לקלוט ולשדר היה עליה ללבוש בגדי כוורנית. עדיין קיוותה שתוכל להסתיר תחנה בכוורת גם באיטליה.
לפי התכנית נקבע יום העברת התחנה והמעבדה לוילה – ליום כניסתם הרשמי של יעל וגבי לביתם המשפחתי. וכך, כאשר ירדה יעל מהג’יפ בידיה תרמילי-צד צבאיים מלאים ציוד-רדיו וחומרי הלחמה, תפסה גבי מאחור, ולצווחת צחוקו של גרישה, הרימה ונשאה על זרועותיו והעבירה את מפתן הבית בתרועה גדולה.
"גבי, תפסיק! " צווחה.
“הי, הי, הי!” ציחקק גרישה.
“אני אומרת לך שאני לא מסכימה!” היא בעטה ברגליה, אבל דבר לא עזר. היא נישאה מרחפת באויר בידי גבי. “אתה תראה, אני איפרע ממך!” איימה.
“נשיקה!” תבע גרישה.
“אם תעיז אני אנקר לך את העיניים!”
“איך, הידיים שלך מחזיקות מנורות יקרות נורא, שאם יפלו, לא נוכל לשדר חודשים!”
“נשיקה!” תבע גרישה.
“אני זורקת את כל המנורות על ראשך, אם רק תעיז!”
כאשר הוריד אותה על רגליה היתה אדומה מכעס, אבל את המנורות החזיקה איתן בידה. “חזיר!” זה כל מה שאמרה. אחר כך סידרו את המעבדה והכינו את מקום התחנה. נותר להם להכניס לבית רק את הגנרטור, שהיה על הג’יפ. את זה התכוונו גבי וגרישה להעביר לאחר ארוחת הערב.
“עכשיו,” אמרה יעל.
“אחרי האוכל,” אמר גבי. “אני כאן ראש המשפחה.”
יעל וגבי התפנו, איפוא, לשעות ראשונות של “חיי משפחה”. יעל החלה לבשל במטבח את ארוחת-הערב הראשונה בחייה, וגבי פנה לחדר האמבטיה, לרחצה. אחרי הרחצה לבש בגדים אזרחיים, בגדי הג’וינט. את מדי הסרג’נט שלו תלה בארון הבגדים, הצית לו סיגריה, וישב לעשן בצוותא עם גרישה.
“האוכל מוכן,” קראה יעל מהמטבח, משהו שנחרך הפיץ ריח חד במטבח.
היתה זו הארוחה הקצרה ביותר שאכל גבי מימיו. אפילו גרישה, שהיה רגיל לאכול הכל, לא היה מסוגל לכלות את המנה שבצלחתו. קשה היה לשניהם להגדיר מה היה התבשיל שהכינה להם יעל. בפניה לא ניכר שום סימן של צער על שהמזון אינו נושא חן בעיניהם, וגם לא כוונה לשאול לדעתם, עיקר הארוחה היה מעין דיסה בצבע חום-אדמדם, שיכלה להיות מורכבת מעגבניות, ביצים, ריבה שעועית, אטריות ומיץ-לימון. גבי וגרישה הסתפקו בכך שאכלו כשלושת-רבעי כיכר לחם, וקמו ופנו לצאת לחצר, להכניס את הגנרטור.
“אומרים תודה,” העירה להם יעל.
“תודה רבה,” אמרו שניהם בקול עגום, יצאו וסגרו את הדלת.
כאשר שמעה יעל כעבור זמן קצר נקישות בדלת, היתה סבורה שגבי וגרישה נושאים את הגנרטור ואינם יכולים לפתוח את הדלת. היא שמטה את המגבת בה ניגבה את הכלים ורצה אל הדלת. עד שהגיעה נשמעו שנית הנקישות, בעצבנות גוברת.
“רגע!” קראה.
“פֶּרְמֶסוֹ!” נשמע קול מהצד השני.
יעל חשבה שאולי זה בעל-הבית; היא פתחה את הדלת – ותת-מקלע נתחב לבטנה. אחר נצטוותה באנגלית להרים את ידיה. לתוך החדר פרצו שני שוטרים איטלקיים חמושי תת-מקלעים, ועם אדם שלא נראה כאיטלקי, ועד מהרה הזדהה כאנגלי. הוא השתעשע במקל מגולף שסובב בין אצבעותיו. במקלו הורה לשוטרים לחפש בבית. השניים תפסו את יעל ברגע שרצתה להימלט מחלון המטבח.
בעל המקל ישב בכורסה והדליק לו סיגריה בנחת. כעבור רגע נפתחה הדלת, ולחדר נכנסו שלושה שוטרים ועמם גבי, כפות בחבל. הבריטי הורה לשוטרים לכפות גם את יעל ולהושיבה על הספה לצידו של גבי. לשניים מן השוטרים הורה לצאת לחצר, לתפוס עמדות. לאחר שפקודותיו באיטלקית נתמלאו, פנה אל שבוייו באנגלית.
“שמך?” שאל את גבי.
“מי השואל?”
“ואת?” שאל הבריטי את יעל.
“היא אשתי, ומי אתה?”
“תיכף תדע, אל תתרגש.” הוא קם, מסובב את המקל בין אצבעותיו והחל לסייר בחדר, להציץ בארונות. הוא מצא את חליפת המדים של “סרג’נט” גבי.
“הו! סרג’נט! איזה כבוד!” אמר לגבי והצדיע לו בהדר. “ובכן, אני מהמשטרה הבריטית. הרי לך תעודותי.” הבריטי קרב מאוד לגבי, וכאשר הציג את תעודותיו – יכול היה גבי להבחין בצלקת דקה מתחת לסנטרו, שלרגע הסמיקה ואחר-כך החוירה.
“ובכן סרג’נט, מרוצה? אתה יודע כבר עם מי יש לך עסק? באנו הנה בעקבות תלונה על ג’יפ צבאי גנוב. ואני מציע לך להשיב עתה לשאלותי.”
“חליפת-המדים אינה שייכת לי. היא שייכת לחבר שלי. אני פליט, ולא יודע כלום,” אמר גבי.
“וגם אשתך, פליטה, כן?”
“כן.”
“פליטים, פליטים, פליטים. כולם פליטים,” אמר, מפשפש בחליפת-המדים של גבי. הוא שלף מכיסי החליפה את פנקס-החייל, צווי-תנועה, תעודות. “הו, צו התנועה שלך טוב רק למילנו, ומה אתה עושה כאן?”
“אמרתי לך, החליפה לא שלי.”
“היא של… תשמעו, תשמעו! ריצ’רד ג’יימס וינטר. אלוהים, זה שם החבר שלך?”
“כן,” השיב גבי במבוכת-מה.
“אז הוא אנגלי, כמוני. אנחנו ידידים. ומאיפה אתה יודע אנגלית?”
“למדתי בבית-הספר.”
“בז’יטומיר.”
“ובז’יטומיר גם לימדו אותך לנהוג ג’יפ צבאי?”
“לא אני נוהג בג’יפ.”
“הא, כן, זה החבר שלך, ריצ’רד ג’יימס וינטר. וי אֵיסְט הִיר?” הוא נהנה למראה ההפתעה שהתחוללה בפני שבוייו למשמע האידיש.
“פרומה,” השיבה יעל.
“פרומה, איסט א שיינע נאמען. פרומה וואס?”
“וייסברג.”
“פון וואנען?”
“פון ז’יטומיר.”
נקישה קלה נשמעה בדלת, כשל סימן מוסכם. הבריטי פנה אל הדלת, פתחה כדי חכך צר, ואחר-כך יצא לחצר, שם נבלע בחשכה. קולו נשמע בדו-שיח לוחש עם מישהו, אבל גבי ויעל קלטו מלה או שתיים באנגלית. הייתכן שבחצר מצוי עוד בריטי? בראשם של גבי ויעל ניקרה התקווה, כי גרישה יצליח לחזור למילנו ולהזהיר את חבריהם. גרישה הצנום והקל כנוצה הצליח לחמוק מידי השוטרים, שהניחו ידיהם עליו ועל גבי בעת שניסו לפרוק מהג’יפ את הגנרטור. גרישה פשוט חמק מידיהם כדג, ונעלם בעצי החורש. בעת שחקר אותם הבריטי יכלו גבי ויעל לשמוע רעשים שהעידו על חיפוש אחרי גרישה. אבל זה נמשך לכל היותר עשר דקות. לא היה כל סיכוי למצוא אותו. הדו-שיח בין האנגלים רחק, ודממה שרתה סביב. קולות לילה, צרצר ותנשמת רחוקה, רק הדגישו את הדממה. לפתע מצאו עצמם גבי ויעל שרויים בציפיה לשובו של הבריטי, שכן על-ידי כך יוכלו אולי ללמוד דבר חדש על מצבם.
כאשר חזר הבריטי והחל מפעיל את התכנית, עליה כנראה החליט עם חברו, חשבו השניים שמדובר בעריכת מארב לחבריהם שיבואו לעזרתם. הבריטי כינס את כל השוטרים האיטלקים בחדר.
*
קרוב לחצות הגיע גרישה לויא אופילי, לאחר שרץ כברת דרך הגונה ברגליו ונסע בטרמפים אחדים. הוא חש במעלות לעליית-הגג, אבל מצאה נעולה. סיוֹמה לא היה בחדר התחנה. הוא חכך בדעתו אם לשאול אצל העלמות מקראפיץ, ומצא, כי אולי יזדקק לג’יפ של הסרג’נט גולד, ואולי תדע מישהי מהעלמות על מקומו של סיוֹמה. בדירה נערכה נשפיה צנועה, והסרג’נט כבר היה שתוי כלשהו. אף-על-פי-כן, למראהו הנחרד של גרישה, נפנה לשמוע מה בפיו.
“איפה ג’ימי?” הסתערה מירה על גרישה. אולם הסרג’נט היסה אותה, ושמע את סיפורו של גרישה. הסיניור אגאצי, שהיה לאחרונה אורח-קבע בבית הסרג’נט, קרב אל השניים, לפי סימן מהסרג’נט. גם אגאצי לא ידע היכן סיוֹמה. “אבל אני יודע איפה ג’ימי,” אמר.
“איפה?”
“בסן-סיר.”
“ניגש אליו.”
הסרג’נט גולד, גרישה ואגאצי עלו לג’יפ של הסרג’נט ונסעו במהירות ל’סן-סיר', הקברט הנודע של מילנו. אגאצי נכנס למועדון, בו היה אורח מוכר ששמחים לקראתו, ומצא את ג’ימי מתבונן על הבימה הקטנה המוארת באור ורדרד. החשפנית אדריאנה התעכסה על הבמה, ועיני הצופים ליווּ כל תנועה מתנועותיה. ג’ימי, שלא כאחרים, שלח מדי פעם מבט ארוך בצופים שבמועדון. הוא הופתע בראותו את אגאצי קרב לשולחנו. אגאצי לחש כמה מלים על אוזנו וג’ימי קם על רגליו, נחפז ליציאה. אך בטרם יצא, הפך פניו ושילח נשיקת-יד לחשפנית אדריאנה, שליוותה את יציאתו בתמיהה נעלבת.
“הבריטים אינם כאן,” אמר ג’ימי לאגאצי, כשהיו שניהם ליד הגרדרובה, ממנה נטל ג’ימי את מעילו.
“אני חושש שהם בוילה על אגם קומו,” אמר אגאצי, הוא סיפר לג’ימי בקצרה את סיפורו של גרישה. לאחרונה, מאז היכרותו עם סיוֹמה, היה אגאצי עזר חשוב לאנשי המוסד, ובקשריו הרבים סייע להם הרבה.
“סיוֹמה איננו,” אמר ג’ימי כשעלה לג’יפ. “הוא מכין משהו עם יהודה. אני חושב שנצטרך לפעול בלעדיהם. קודם כל, אנחנו זקוקים לאנשים נוספים, ניסע ליחידת סולל-בונה.”
זמן קצר לפני שהאיר השחר, קרבו אל הוילה שליד האגם שני ג’יפים. באחד ישבו ג’ימי גרישה ואגאצי, ונהג בו הסרג’נט גולד. ובג’יפ השני נסעו רמי, אבי ויונתן. רמי, שהיה קפטן בבריגדה, נטל את הפיקוד לידיו וערך תכנית לחלץ את הגדעונים, ולוא בכוח הנשק, באקדחים. בתכניתו נועד לאבי, איש מושב מעמק-יזרעאל שלחיצת ידיו מסוגלת לעקם ידות של צבת, חלק חשוב.
במרחק של קילומטר בערך מהוילה עצרו הג’יפים, והחנו אותם בפאת החורש. רמי חילק פקודות והוראות מפורשות באשר להפעלת האקדחים. גרישה, שהכיר את הדרך, הוביל את הקבוצה – וזו התקדמה אט לעבר הוילה.
אור בקע מהתריסים, אולם החצר היתה ריקה. לפי סימן מרמי ניגש אבי אל דלת הבית, אקדח שלוף בידו. הוא נקש בדלת. הדלת נפתחה במהירות, ויד נעלמת תפסה באבי ומשכה אותו בכוח פנימה. הדלת נסגרה אחריו במהירות בה נפתחה. הדבר אירע כה מהר שהחבורה, שרצתה להתפרץ לבית דרך הדלת שנפתחה – לא הספיקה לעשות דבר. רמי פקד על אנשיו להקיף את הבית, ולנסות לחדור בעד החלונות. עוד הדברים בפיו ומהבית נשמעה יריית צרור מתת-מקלע. ואחריו עוד אחד, ועוד אחד.
החבורה נדהמה, מוכה הלם.
אחרי היריות נפלה דומיה, דומיה מוחלטת.
דלת הבית נפתחה לפתע לרווחה.
מלבן של אור הושלך מהדלת הפתוחה לתוך החצר, כשטיח שנפרש בגלגול, והגיע עד לרגליהם. על שטיח-האור הזה הופיעו בצעידה חמישה שוטרים איטלקים, ידיהם מוגבהות למעלה. אחריהם צעד אבי ובידו תת-מקלע.
מעשה שהיה כך היה. היד שמשכה את אבי באחת לתוך הבית לא יכלה להשתחרר מקרבנה. אבי גילגל עצמו על הרצפה בתנופת המשיכה, וכאשר ניתר לרגליו – היתה הזרוע שמשכה אותו תפוסה בידיו, מסובבת ומשורגת מאחורי הגב של בעליה. תת-המקלע שהיה בידי השוטר האיטלקי היה בידו של אבי, והוא שירה צרור מעל ראשי השוטרים, להרתעה. אחד השוטרים שלף אקדח וירה לעבר אבי, אבל פגע בזרועו של חברו, שאבי עשאו לו קיר-מגן. בראות השוטרים את הדם קולח מזרוע חברם השליכו את נשקם לרצפה והרימו את ידיהם לאות כניעה, שכן לא רצו להסתבך בקרב-דמים.
בחיפוש שערכו ג’ימי וחבריו בוילה לא מצאו את גבי ויעל. מפי האיטלקים התברר, כי הבריטים העבירו לקומו את גבי ויעל, וכן את הגנרטור, ציוד הרדיו, המזון, הדלק והג’יפ, ונסתייעו בכך במשטרת קומו. החמישה עצמם היו ממשטרת קומו, והופקדו לשמור על הבית ולאסור כל מי שיקרב אליו. בעצם ערכו מארב בחוץ, אלא שקר היה להם ונתכנסו כולם בבית.
ג’ימי וחבריו החזירו את השוטרים לבית, נעלו עליהם את הדלת וציוו עליהם שלא לצאת מהבית במשך רבע שעה. את נשקם הניחו בחצר. עלו על הג’יפים וחזרו במהירות למילנו. אגאצי קיבל על עצמו לברר במשטרת קומו באיזו אשמה מאשימים את גבי ויעל.
למחרת כבר ידע לספר לסיוֹמה ולג’ימי, כי הבריטים טענו במשטרת קומו, כי בוילה המבודדת מסתתרים עריקים מהצבא הבריטי החשודים ברצח המפקד שלהם. המשטרה הבריטית ביקשה וקיבלה את עזרת משטרת קומו האיטלקית. יש להניח, כי גבי, שהוא חייל בצבא הבריטי, יועמד בפני בית-משפט צבאי בעווֹן אשמות שעתה מנסחים אותן, ואילו קרוב לוודאי שאת יעל ישחררו במהרה.
לא היה ספק כי אותם בריטים לא היו אנשי המשטרה הצבאית – שהרי בדו אשמה כדי לקבל את סיוע המשטרה האיטלקית, ממנה הסתירו את כוונתם האמתית. הם גם חששו להסתכן יתר על המידה, כשהוברר להם כי גרישה הצליח לחמוק ולהזהיר את חבריו, ולכן מיהרו להסתלק מהוילה כשבידם רק גבי. ברור שיבקשו להימנע מהתנגשות גלויה ורבת-משתתפים. אולם מדוע? רק תשובה אחת היתה לכך: אותם שני בריטים ביקשו להפיג ככל האפשר את הרושם שמחפשים הם משהו מסויים ומוגדר, כגון תחנת-אלחוט, הם האמינו, כי יוכלו להוליך את יריביהם שולל על-ידי שיעמידו את גבי לדין באשמת עבירות על המשמעת הצבאית, ותו לא.
הנחות אלו של סיוֹמה וג’ימי קיבלו אישורן. יעל שוחררה כעבור עשרים וארבע שעות, ואת גבי יעמידו לדין רק על היעדרות מיחידתו, ועל החזקת רכוש צבאי גנוב – ג’יפ, גנרטור, ציוד-קשר – ואילו על התחזות כסרג’נט בריטי לא יישפט. גבי צפוי היה, איפוא, לעונש מאסר לא-ארוך.
כאשר עלה הנושא לדיון בישיבה עם יהודה, אמר: “מישהו בעל שכל טוב פועל נגדנו, מישהו שאינו רוצה לעורר עירנות רבה מדי מצדנו. יהיה עלינו לפקוח עיניים יותר מתמיד.”
"מה יהיה גורלה של תכנית ה’טכסי'? " שאל סיוֹמה.
"נצטרך להכינה בזהירות. לפי שעה הם יודעים שאנו מקיימים רשת-אלחוט. עלינו לקבל כמוכח מעל לכל ספק שעובדה זו ידועה להם. אחרי שמצאו מה שמצאו בוילה, ואף גנרטור, הם חייבים להיות אידיוטים אם לא יבינו כי אנו מקימים מוקד לרשת. מן הידוע לנו ברור כי פועל אצלם שכל טוב, אבל גם לנו תחבולות: עלינו לדעת מי הם וכמה הם, אז נעשה כדי לפצל אותם להטעותם, ונשלח אותם בכיוון הפוך מאשר מגמת פנינו. ברור, ג’ימי?
“ברור.”
“עלינו לברר באיזו מידה עלה בידם ליצור קשר עם אנשים במחנות.”
“ברור.”
“ומה בדבר ההפלגה מלה-ספציה של ה’שרה'?” שאל סיוֹמה.
“הכל לפי התכנית. אבל גם כאן עלינו לנהוג זהירות רבה. ייתכן שהם יודעים כבר עליה, – וייתכן שעדיין אינם יודעים.”
“בהפלגה מלה-ספציה אני משתתף?” שאל ג’ימי.
יהודה השתהה. מנימת-קולו של ג’ימי ידע, כי הוא משתוקק להשתתף במבצע, ומה גם שמרגע בואו למילנו טרם עסק במקצועו כגדעוני. אך מצד שני לא רצה שתחול הפוגה בפעולת הריגול-הנגדי בה החל ג’ימי.
“בתנאי שהפעילות האחרת שלך לא תסבול,” אמר יהודה. “ליתר דיוק, תוכל ללוות את השיירה עד הנמל.”
“בסדר גמור,” אמר ג’ימי, ונימה של שמחה בקולו.
“עתה יש למצוא משכן אחר למעבדה ולתחנה,” אמר יהודה. “הוילה שרופה.”
“אנחנו מחפשים, ונדמה לי שלאגאצי כבר יש משהו, בטרמו די מיראדולו,” אמר סיוֹמה, “מה יהיה עם גבי?”
“הוא ביקש פעמים אחדות לאפשר לו לחזור הביתה, וממילא צריך היה להשתחרר בקרוב. יחזור, איפוא, וישתחרר מן הצבא. אחר-כך נעבוד עליו שיחזור אלינו.”
“קיבלתי מברק שבלחטובסקי הגיע ליוון,” אמר סיוֹמה.
" אני מתאר לעצמי את גודל השמחה באתונה." אמר יהודה בקריצה ונעל את הישיבה.
ההפלגה מלה-ספציה 🔗
‘שרה’ עגנה ברציף הצבאי בנמל לה-ספציה. קצין-המחוז האיטלקי, שנתידד עם יהודה, הוא שיעץ לקשור אותה לרציף הצבאי דווקא. כך יוכלו להביא את העולים לאניה ולהעלותם עליה במסווה של שיירה צבאית. שלושה מאנשיו של יהודה עסקו בהכנת האניה לתפקידה, הורו לנגרים היכן להתקין את מדפי השינה לעולים, היכן לאגור את מלאי הדלק (שהיה רב פי כמה מהדרוש להפלגת-נסיון קצרה), והמזון (שהיה רב לאין שיעור מהדרוש לצוות זעיר בהפלגה קצרה). המזון והדלק הובלו לאניה במשאיות של היחידות הארץ-ישראליות בצבא הבריטי. מכשיר-הקשר של ‘שרה’ נבנה על-ידי גבי בטרם מעצרו והיה מסוג מכשירי המזוודה החומה. רוב הסידורים להתקנת המכשיר באניה נעשו על-ידי גרישה. חסר היה רק מפתח-האיתות. סיוֹמה הציע שישתמשו בכף-נעליים למפתח, שכן בעיראק נהג אחד הגדעונים, מבני המקום להסוות את מפתח-האיתות והמשדר על-ידי שהשתמש בכף-נעליים כבמפתח-איתות. גרישה החליט לנסות זאת, וסיוֹמה השתדל להבהיר לו שאמר מה שאמר בהלצה בלבד. באניה אין צורך כלל להטמין את מפתח-האיתות.
היחידות הארץ-ישראליות הקצו שלושים-ושבע משאיות צבאיות על נהגיהן כדי להוביל אלף עולים בשיירה צבאית לאניה. המשאיות באו מיחידות הפזורות על פני איטליה, ונשאו עליהן עולים מהמחנות הסמוכים, שלושים וחמישה בכל משאית, והסתיר עליהן האברזין הצבאי המתוח על פתחי המשאית.
ג’ימי הגיע עם ערב למקום-המפגש על אופנוע שאגאצי השיג למענו. המפגש היה עיירה הרחוקה כמאה קילומטרים מלה-ספציה. המשדר היה במזוודה חומה שנישאה על סבל-האופנוע. למושב האופנוע קשר שני מטאטאים שהזדקרו מעל לראשו ושיוו לו בעיניו דמות של מדביק מודעות תל-אביבי. מטאטאים אלה נועדו לשמש תרנים לאנטנה, למקרה שלא יימצא עץ אליו אפשר יהיה לקשרה. אורכו של גל-השידור מותנה באורך האנטנה. בעבר, בימיו הראשונים של קשר האלחוט, נהגו להסתיר כך את האנטנות בטנדרים ששימשו תחנות ניידות. לא אחת עבר הטנדר של ה’הגנה' את החיפוש המדוקדק של השוטר הבריטי, שהפך את המטאטאים לכאן ולכאן מבלי להבין למה נועדו.
ג’ימי קבע את תחנתו בריחוק-מה ממקום מפקדת השיירה. הוא נטע את המטאטאים, מתח ביניהם אנטנה, חיברה אל המזוודה החומה והחל לאותת למילנו. סיוֹמה קלט אותו במהירות ובעוצמה טובה. סיוֹמה ביקש לדעת בשמו של יהודה אם הכל מוכן לתזוזה ללה-ספציה. ג’ימי השיב, כי מפקד השיירה מצפה לבואן של משאיות אחדות מסביבת רומא, שהיה עליהן לעבור כחמש מאות קילומטרים עד לנקודת המפגש. שעתיים לאחר בואן תהיה השיירה מוכנה לזוז ללה-ספציה. השעה היתה שבע בערב, והם נדברו לחדש את הקשר בשעה תשע. סיוֹמה הודיע כי בחצות יוכל ג’ימי להתקשר עם ‘שרה’. גרישה מסיים עתה את התקנת התחנה עליה. לבסוף בירך סיוֹמה את ג’ימי להיותו תחנת-החוף הראשונה של הגדעונים – ושניהם נעלו את השידור בהתרגשות לא-מעטה.
איזה מין עם משונה אנו, חשב ג’ימי בליבו, כאשר גילגל את האנטנה, עקר את המטאטאים וקשרם שנית למושב האופנוע: משדר שידורים חשאיים על אדמת-נכר, מסיע אנשים מקצווי-ארץ, מוביל אותם בשיירת-מחתרת, ובקרוב יעלה אותם על סיפון אניה המפליגה מאיטליה לארץ-ישראל על-פי רשיון להפלגת-נסיון. מי עוד עושה דברים כאלה למען בניו? אולם, איזה עם ידעו בניו סבל כה רב?
נותרו לג’ימי עוד שעתיים עד למועד הקשר הבא, והוא נסע אל השיירה לחפש מכרים בין החיילים הארץ-ישראלים, נהגי המשאיות ומלוויהן. מראה השיירה היה מפתיע. כל עובר-אורח היה משתכנע מייד למראה עיניו כי שיירת-צבא לפניו. מפקד השיירה, מייג’ור בריטי שכתרים נוצצים על כתפיו, קדם למשאיות בג’יפ, יושב במושבו זקוף ככישור. אחריו נעו המשאיות 6X6, שלושים ושבע במספר, לפי כל כללי הסדר הצבאי, כשאופנועים וג’יפים משמשים לתקשורת ולפיקוד, ועל המשאיות נראים רובים, מקלעים, תחמושת, שמיכות, בגדים ומזון – מראה רגיל של יחידה צבאית גדולה בתנועה. בימי המלחמה היה זה מראה של יחידה הנעה לעבר שדה-הקרב. בימים שלאחר המלחמה היה זה מראה של יחידה הנעה לתפוס מקומה באיזור הכיבוש, או לעבר אחד הנמלים, לשוב למולדתה. איש לא היה מעלה על הדעת, כי המייג’ור מאקינטוש המוביל את השיירה אינו אלא אחד מאנשיו של יהודה, וכי תחת האברזין הצבאי המתוח יושבים אלף עולים. רק רגעים אחדים במשך היום, ולרוב שלא בשעות האור, כברגע זה שבו חזר ג’ימי משידורו אל השיירה המתארגנת לשלב האחרון של מסעה, יצאו העולים מהמשאיות. זאת עשו בארגון ובסדר מופתיים, ולא שהו מחוץ למשאיות יותר משהותר להם.
המראה החיצוני של העולים היה מדכא. לבושים היו בגדים טובים הרבה מאלה שלבשו לפני סוף המלחמה, ואף על פי כן נתנו בהם בגדי הג’וינט סימן מובהק של עקורים ופליטים. גם התזונה הטובה שזכו לה בגמר המלחמה ואשר שיפרה בהרבה את מצבם הגופני ואת חזותם, עדיין הותירה ברבים חיוורון ורזון. הם היו כערב רב, בני כל הגילים, נשים וגברים, משפחות ובודדים. ג’ימי חש כי רק עתה בראותו את אחיו נסתרים תחת אברזין צבאי, מבין הוא לראשונה מה פירוש אחדות-הגורל של העם היהודי. כה שונים הם בהופעה, כה אינדבידואליסטים, ואף על פי כן מאוחדים, ממלאים הוראה כאיש אחד, כאילו לומדו בכך כל חייהם. ג’ימי חש גאווה באנשים אלה, אף כי התואר “אחיו” עדיין נראה זר בעיניו. הוא ידע כי כל אחד מהם הוא אוצר של בינה, מנוע של מרץ ושאיפות, מנוף אנושי ממדרגה ראשונה. לא שיירה אחת של אלף איש כאן אלא אלף שיירות בנות איש אחד כל אחת, נוסעות כאן. כל אחד אכן היה שיירה בפני עצמה, שיירה של נסיון-חיים, של סבל, של חכמה ושל תקווה ושאיפה לעתיד. שהרי בדבר אחד היו שונים מכל עקורי המלחמה והפליטים שראה: עיניהם היו שונות. בעיניים ניכרו אמנם גם הסבל והתלאות, אבל בהן נוצצו גם התקווה, התבונה ומעל לכל – ההומור.
כאשר שוחח עם העולים, ששאלוהו בהתרגשות אם בא מארץ-ישראל אם הוא יליד ארץ-ישראל, חש לפתע עצמו בוגר מהם, קשיש מהם בהרבה, והרגשה זו התמיהה אותו. שכן לכאורה הם-הם הבוגרים. הוא הגיע למסקנה, כי המצב בו הם נתונים בהשוואה למצבו – הוא העושה אותו בוגר מהם, ואז פקד אותו רעיון שעתיד היה לשעשע אותו לא מעט. אנשי השיירה נדמו לו לשיירה מיוחדת במינה, כמו הוטל עליו ללוות כברת-דרך ילדים בני חמש שלכל אחד מהם תעודה וערבות מאת בורא שמים וארץ לגאונותו. בעצם, חשב ג’ימי בליבו, אני מלווה כאן אלף גאונים, גאוני שואה ותחיה. משפט זה הוא שביטא לגביו את ההבדל בין כל שיירה אחרת של עקורי-מלחמה לבין שיירה זו. הוא ידע, שכל יהודי בשיירה זו הוא התחלה חדשה של חיים, הוא גרעין של עולם חדש. וזה היה המשפט השני שליווה אותו, שיירה של גרעינים בעלי כושר-צמיחה, המחפשים אחרי אדמה להיזרע בה.
המשאיות מסביבת רומא הגיעו, ולאחר שאנשיהן קיבלו שהות למנוחה ולסידורים – החלה השיירה לנוע לסאראזאנה, תחנתה האחרונה לפני לה-ספציה, כארבעים קילומטרים ממנה. ג’ימי היטה את האופנוע שלו לעבר גבעה, ממנה השקיף על “שיירת הגרעינים” הנעה לעבר העתיד והמאבק, וכששמחה לא-תשוער מציפה את ליבו נעץ את מטאטאיו, מתח את האנטנה והחל לשדר, תחילה למילנו, ואחר כך, בחצות, ל’שרה‘. ליבו פעם בטירוף כאשר קלט את גרישה ב’שרה’. השידור שלו נקלט שלא בבירור, ונקישותיו של גרישה על המפתח היו אטיות. אבל היה זה שידורו הראשון לספינת מעפילים – אחד הרגעים הגדולים בחייו. כאשר נרגע וחזר וקלט את גרישה, שלבקשתו שידר את מברקו מחדש, נמלא חרדה, המברק שקיבל מגרישה לא היה מעודד כלל.
“נמל לה-ספציה נתמלא שוטרים ובולשת בעקבות ידיעה שהתפרסמה בעיתוני רומא על מאות פאשיסטים ואנשי-ס”ס גרמניים הזוממים להימלט מאיטליה לספרד בספינה. יש להזהיר את השיירה," שידר גרישה.
לאחר הקשר עם גרישה חזר ג’ימי והתקשר עם סיוֹמה במילנו, נאמר לו כי יהודה יפגוש את השיירה בסאראזאנה, ושוב ארז את מזוודתו ומטאטאיו וחש על אופנועו אל מפקד השיירה, המכונה מייג’ור מאקינטוש, למסור לו על הפגישה עם יהודה ועל המתרחש בלה-ספציה. השיירה המשיכה לנוע בחשכה, פנסי המשאיות דוקרים את האפלה בחיצי-אורן, ושוב הירהר ג’ימי באנשים שמתחת לאברזין, המובלים לקראת גורל עיוור. ליבם המצפה והדרוך למסע לארץ-ישראל, שבע התלאות והאכזבות, אך הפועם בתקווה, היש בו מקום לעוד אכזבה? חושש היה שליבם יתפקע. עם זאת האמין כי יוכלו, לאחר כל מאבקיהם, לזכות גם במאבק המצפה להם.
ליד סאראזאנה עצרו את המשטרה יהודה וקצין-משטרה איטלקי, מידידיו. לאחר התיעצות עם מאקינטוש החליט יהודה, כי מאוחר כבר לשנות את התכנית כולה ומוטב להוציאה לפועל כמות שהיא. קשה מאוד יהיה להשיב את המשאיות על עקבותיהן ולפזר את אלף העולים במחנותיהם המרוחקים, וקשה יהיה לארגן שיירה כזאת מחדש כדי להחזירם ללה-ספציה. מוטבל לנסות להפיק את התכנית המקורית ולהעלות את העולים על ‘שרה’ בכסות של שיירה צבאית, כביכול – ולהוציאם מן הנמל על סיפונה כבהפלגה של טרנספורט צבאי. שואלים היו עצמם היש קשר בין הידיעות שפורסמו בעיתונים בדבר נסיון-התחמקות של פאשיסטים ואנשי ס“ס, והפעולה הבריטית נגדם. בשני המקרים היה צד דומה – בשניהם הוטחה האשמה בדויה. בוילה ליד האגם פעלה המשטרה האיטלקית בהנחיית שני בריטים שטענו כי הם מחפשים עריק צבאי הנאשם ברצח, ועתה מופעלת משטרת לה-ספציה כנגד 'פאשיסטים ואנשי-ס”ס המבקשים לברוח לספרד. ייתכן שיד המקרה בדבר, אך ייתכן וייתכן שאלה שני חרוזים השזורים על חוט שמזימה אחת מושכת בו.
שוב נעה השיירה הארוכה, לעבר לה-ספציה, ולאחר הרפתקאות, דין-ודברים עם המשטרה האיטלקית, התעקשות ונקיטת תחבולות הועלו כל העולים על ‘שרה’. המשאיות שהביאום מיהרו לחזור אל בסיסי היחידות הארץ-ישראליות שסיפקו אותן. לכאורה דבר לא קרה, וכל תכונה למנוע את הפלגתה של ‘שרה’ לא נראתה. שום תכונה – פרט לאנית-מלחמה איטלקית ששטה לאיטה ונכנסה לשטח הנמל הצבאי.
אניית-המלחמה קרבה אט אט וחרטומה מכוּון לעבר ‘שרה’ עד שעגנה לצידה. אניית-המלחמה הגדולה קשרה עצמה ל’שרה' הקטנה. מלחי הצי האיטלקי, חמושים במקלעים ומצויידים במכשירי-אלחוט, עלו על ‘שרה’ ותפסו בה עמדות, ירדו מתחת לסיפון ושוטרים החלו לחקור את העולים. יהודה, שהיה עם העולים, תבע פגישה עם מפקד אניית-המלחמה האיטלקית ודרש ממנו להרחיק מייד את המקלעים. “שום כוח לא ירתיע את שרידי מחנות המוות וההשמדה, ועל מלחי הצי האיטלקי מאיימת הסכנה שיידָמו לאנשי הגסטאפו וה-ס”ס." אמר למפקד אניית-המלחמה. כאשר נוכח מפקד אניית-המלחמה כי העולים על סיפון ‘שרה’ אינם פושעי-מלחמה גרמניים ואיטלקים המבקשים להימלט לספרד, הורה להסיר את המשמרות והחיילים מעל האניה.
אבל אז הופיעה משטרה צבאית בריטית בכוח מוגבר. קפטן היל, נציג השלטונות הבריטיים, בא גם הוא לנמל, וערך ביקור באניה. הוראתו למפקד האיטלקי ולמפקד-המשטרה האיטלקי היתה פשוטה: להחזיר את האנשים למחנותיהם, ולא להרשות ל’שרה' להפליג. בפקודתו הוצבו על האניה משמרות חדשים.
משראה יהודה, כי הפלגת ‘שרה’ לא תתאפשר בקלות, החליט לעורר את דעת-הקהל בעולם. העולים ב’שרה' הכריזו על שביתת-רעב. יהודה עצמו הצטרף אליהם, ולבש בגדי ג’וינט כאחד מהם. לפני כן הורה לג’ימי להבריק הודעה למילנו, שסיוֹמה יעבירה לארץ. “אמור להם שאנו ניכנס למאבק ממושך, ואת הקשר עם החוץ נקיים באמצעות התחנה שעל האניה. על-ידי גרישה, ואתה ג’ימי חזור למילנו והמשך בעבודתך.” ג’ימי הרחיק מלה-ספציה, שידר למילנו, ואחר-כך החל במסעו חזרה למילנו. בבטנה של ‘שרה’ חיבר יהודה קול-קורא לעולם ושורה של מברקים. הוא ביקש מגרישה להבריקם למילנו. כאן התעוררה שאלה אותה לא חזו מראש. מכונות האניה שבתו. אם יפעילו את הגנרטור לצורך השידור יישמע רעשו, והמשמרות האיטלקיים והמשטרה הצבאית הבריטית שעל הסיפון וליד האניה יבינו וידווחו מייד על הימצאות משדר באניה. יהודה ביקשה מהעולים לרקוע ברגליהם ובעת שהגנרטור יפעל, ובכך להצניע את רעשו. היה זה מחזה מופלא. עשרה עולים בלבד נתבקשו על-ידי יהודה לרקוע ברגל, אבל משהחלו – עברה הרקיעה כחשמל בקרב כל העולים והוקמה מהומת-רגליים מחרישת-אוזניים. המשמרות שעל האניה הבינו את רקיעת הרגליים כהפגנת-מחאה, ואוזניהם לא קלטו את נהמת הגנרטור אשר הופעל.
אולם גרישה לא הצליח להקים קשר עם סיוֹמה במילנו. שוב ושוב ניסה, הפעם במפתח-איתות כהלכתו, שהובא עם השיירה ל’שרה' – אבל לשווא. גרישה החל בודק את המכשיר שגבי הרכיב, ופירקו לחלקיו, בינתיים גבר הצורך לקשר עם העולם החיצון – ויהודה מצאו באמצעות עיתונאי איטלקי מכר אותו זיהה בקהל הרב הצובא על הגדר שהוקמה על הרציף לידו עגנה ‘שרה’, למנוע מגע בינה לבין הקהל האיטלקי. יהודה כתב הודעותיו על גליון-נייר, אותו גילגל לכדור וזרקו לידי העיתונאי. זה חש לעיתונו, לפרסם את הודעותיו של יהודה, מהן למד העולם על המתחולל באניה.
שלושה ימים ארכה שביתת-הרעב על ‘שרה’. הארולד לאסקי, ממנהיגי מפלגת הלייבור בבריטניה, ביקר באניה והשתדל להביא להפסקה של שביתת-הרעב, שהחלה להסעיר את דעת-הקהל באירופה ובארצות-הברית. דין ודברים על גורל העולים הממאנים לרדת מ’שרה‘, הממאנים לחזור למחנות העקורים, העיקשים בתביעתם להפליג לארץ-ישראל מולדתם, נמשכו שבועות אחדים. לבסוף ויתרו הבריטים, ושלטונות נמל לה-ספציה הרשו ל’שרה’ להפליג, והיא כיוונה את חרטומה לעבר חופי ארץ-ישראל.
*
שתי ישיבות בהן ביקשו להפיק לקח מפרשת לה-ספציה, התנהלו כמעט בעת ובעונה אחת במילנו ובירושלים. לישיבה במילנו בא סיוֹמה כשרוחו נכאה. גרישה ותחנת-האלחוט ב’שרה' כך חשב, הכשילו את הגדעונים. הוא ציפה לביקורת חריפה מיהודה, ואפילו להודעה שחל שינוי בתכניותיו מפאת חוסר-יכולתם של הגדעונים למלא את המוטל עליהם. העובדה ש’שרה' לא היתה מסוגלת לקיים קשר בימים הראשונים נגעה לליבו מאוד. אבל הוא מצא ביהודה שחזר מלה-ספציה איש מעודד וחדור בטחה. "משברים ותקלות הם בני-לוויה נצחיים של עושי המעשים, וככל שהמעשים נועזים יותר – גם קשים הם יותר. סיוֹמה, אני חושב שהגדעונים הוכיחו כושר אילתור ויכולת תימרון. תקלה במשדר פוקדת גם ארגונים ויחידות שלהם ציוד מהמשוכללים בעולם, “ועתה למה שחשוב לנו מכל, סיוֹמה. נוכחתי, כי תכנית ה’טכסי' הכרחית היא יותר מתמיד, ובימים הקרובים נתחיל בשלביה הראשונים.” סיוֹמה יצא מהישיבה מבודח ומאושר.
גם בירושלים, במחנה אלנבי, שרתה קורת-רוח. הצלחה גדולה נרשמה לזכותו של המייג’ור קרוסבי. הנחתו כי המוסד לעליה של היהודים מקים רשת-אלחוט ענפה – אומתה מעל למשוער, לפי המימצאים בוילה שליד אגם קומו. מפקדו מצא לנכון להמליץ עליו כראוי לאות-הצטיינות. גם המזכיר הכללי הודה בהישגיו של המייג’ור קרוסבי, ותמך בהקצאת אנשים ואמצעים הדרושים לו כדי להתחקות אחר פעילות עליה ב' באירופה. מפקד הבולשת נצטווה לשתף עמו פעולה ולהקצות לו את כל הדרוש לעבודתו, באנשים ובכלים שיבקש. בסיום הישיבה לחץ הגנרל את ידו של מייג’ור קרוסבי, ושאלו: “מתי אתה חוזר לאירופה?”
“מחר,” השיב המייג’ור.
“בהצלחה,” איחל לו הגנרל.
הקרב היה בעיצומו.
הכל בעד קצת אהבה 🔗
לאמיתו-של-דבר כבר היתה הבימה הקטנה המוארת באור ורדרד לזרא על ג’ימי. גם תנועותיה המתפתלות של אדריאנה היו ידועות לו על-פה. הוא ידע בדיוק באיזה רגע תשמיט מעל כתפיה את כתונת-המשי, מתי תניף את מניפת נוצות-היען שבידה לשמאל ומתי לימין, מתי תכסה בה על אחוריה ומתי תפרוש אותה לפניה, כדי להשמיט מכיסוייה השקופים עוד פריט. והוא ידע מתי יהלמו התופים והמצילתיים וייחשף צד שמאל של החזה שלה, ומתי תפריח נשיקה לעבר חלל האולם. אין לך דבר חוזר על עצמו כל-כך, חשב לו ג’ימי, כריקוד חשפנות. ממש כמו לראות אותו סרט עשרות פעמים. אבל היה עליו להקפיד לא רק על ארשת-פנים משועשעת, אלא גם על מבט לוהט ומלא-הערצה. אדריאנה התיחסה לריקוד החשפנות שלה כמו היתה אנה פאבלובה ב’אגם הברבורים', והוא ידע שלאחר ההצגה שלה יהיה עליו להרעיף עליה שבחים וגם קורט-של-ביקורת, כדי שלא תחשוד בו שהוא בודה את שבחיו ואומרם לצאת ידי חובתו ותו לא.
המוסיקה הגיעה לשיאה. התוף גילגל קרשנדו, המצילתיים הוכו בכוח והחצוצרה טיפסה לצליליה הגבוהים ביותר. עיניו של ג’ימי היו עצומות. הוא ידע, כי עכשיו תשיר אדריאנה את המעטה האחרון שעל גופה ותישאר כשרק שני כוכבים ומשולש מנייר-כסף מכסים על מערומיה. וכשהמצילתיים תכינה בשניה, תפריח פלומה מנוצות-היען לעבר אחד הלקוחות הסמוכים לבימה. אבל כשפקח את עיניו נתבדה. אדריאנה טרם נתערטלה לגמרי. היא החלה חוזרת על הקטע האחרון של ריקודה, לקול מחיאות-כפיים נלהבות. בכוונה מניחה היא לי לחכות, אמר בליבו, ונקש בטבלת-השולחן בכוסו הריקה. נערת-הסיגריות ג’וני ניגשה אליו. הוא קנה חפיסת-סיגריות ושאל, “מה קרה לאדריאנה שהיא כועסת?”
ג’וני השחרחרה צחקה. “אתם לא ג’נטלמנים, אתה והחבר שלך. ככה אמרה.”
“לא ג’נטלמנים? הלא נהגנו בה ובאמיליה כאילו היו הבנות שלנו!” הוא לא יכול היה להעלות על דעתו התנהגות ג’נטלמנית יותר משל סיוֹמה. כל הערב ב’סן-סיר' ולאחריו התנהג סיוֹמה כאילו ביקור במועדון-לילה הוא ביקור במוסיאון לעתיקות – להתבונן במוצגים מרחוק ולא לגעת בהם.
“לא ג’נטלמנים, והיא תגיד את זה לסניור אגאצי.”
“מה היא תגיד? מה?” הוא שיחזר בזכרונו את הערב האחרון, קולנוע, ארוחת-ערב, הביתה בטכסי, פרידה בשעה מוקדמת למדי.
“ככה לא עושים ג’נטלמנים,” אמרה ג’וני, וצעדה ברגליה הארוכות, הנתונות בגרבי-רשת שחורות, לעבר שולחן אחר.
לא היה ברצונו להתווכח עם אדריאנה, והוא ידע שלא תזוז מן הפזמון שזה אך שמע, שסיוֹמה והוא אשמים בהתנהגות לא-ג’נטלמנית. מוטב לעשות מעשה ולחסל את הויכוח מראש, או לפחות להמתיקו. הוא יצא לרחוב. לא הרחק מ’סן סיר' היתה חנות-פרחים הפתוחה עד שעות-הבוקר הקטנות. הוא שילם בעד זר-שושנים ענק, ביקש לעטפו בצלופן ושירבב לתוכו מכתב לאדריאנה ובו בקשת מחילה, על ההתנהגות של סיוֹמה ושלו. אף כי טרם ניחש מה היה לקוי בה. רץ, מנוסה ובקיא בדרך מחנות-הפרחים אל קלעי הבימה ב’סן-סיר', יצא שלוּח עם הזר. ג’ימי חזר למועדון, אל שולחנו, ברגע השיא של ריקודה של אדריאנה. היא מעדה על הבימה ערומה כביום היוולדה, פרט לשני הכוכבים ומשולש-הכסף, והפריחה את פלומת הנוצה. האולם חשך וכשהואר מחדש – כבר לא היתה על הבימה. התזמורת פתחה בנגינות לריקודים, וג’ימי חיכה לאדריאנה שתצטרף לשולחנו. כאשר ראה אותה ידע, כי הקסם פעל. זר-הפרחים קלע למטרה. בשבתה לידו ראה כי עיניה היו לחות. עתה, אמר בליבו, יש לדבר פחות ככל האפשר, להסכים לדבריה והסכסוך יחוסל ויישכח.
“זה יפה מאוד, ג’ימי, שביקשת סליחה, והשושנים האדומות יפות מאוד, גם המכתב,” אמרה אדריאנה וקינחה את עיניה בקצה ממחטה. מקרוב, שלא באור הוורדרד של זרקורי הבימה, נראו לעיני ג’ימי פנים פשוטות של בת איכרים, שנקודת-חן מלאכותית הודבקה עליהן. הוא שלח ידו וחיבק בה את כף-ידה.
“אני מצטער,” אמר. כף-ידה היתה מחוספסת מעבודת-בית, ואחת מציפורניה שבורה.
“ככה? ככה עושים ג’נטלמנים, משקרים? תגיד ג’ימי!”
“ג’נטלמנים אף פעם לא משקרים,” אמר ולא יכול להיזכר או לדעת באיזה שקר היא מדברת.
“אמרת שאתה אנגלי, תמיד אמרת לי שאתה אנגלי, וזה לא נכון, ג’ימי. זה לא נכון. אני האמנתי לך, ואתה שיקרת.”
רעם הלם בו. איך נודע לה, וכמה זמן יודעת היא על תרמיתו? יחסו אליה היה מהול ברחמים. הוא ראה את חדרה הדל ברובע שפצעי-המלחמה טרם הגלידו בו. ילדים קטנים שיחקו באשפה ליד הכניסה לביתה, נשים כיבסו בגיגיות על המדרכה וילדים ונערים רצו אחריו, מבקשים נדבה, כסף, סיגריה, קופסת-בשר, משום שחשבוהו לאנגלי. הוא לא השלים עם עצמו על שהיה עליו להתהדר בפני מסכנים אלה כאנגלי, מישהו מפסגת העולם בעיניהם. בליבו רצה להיות שותף לסבלם ולעמלם. היתה בו תחושה של הזדהות עם עניים אלה.
טוב, אדריאנה, מה זה אנגלי בימינו? יש בעלי דרכון בריטי בעדן, בהודו, בפאקיסטן ב… בעצם כל אחד היום…" ניסה ג’ימי לעקוף את הנושא ולהגיע לעניין שלשמו נפגש עם אדריאנה.
“אל תתחיל להגיד לי שכל אחד אנגלי היום,” אמרה אדריאנה, שעדיין מיאנה להיפרד מהריב שהיה בדעתה לריב. “היתה כאן בחורה אחת, מִירֶלָה שמה, עם הסיניור אגאצי, והיא באה באופן מיוחד לספר לי שאתה לא אנגלי.”
“מִירֶלָה? עם הסיניור אגאצי? אני מבטיח לך שמעולם לא פגשתי איזה מירלה.”
“אתה כן מכיר אותה. היא באה עם הסרג’נט האמריקאי ועם החברים שלו, ועם הסיניור אגאצי. היא אמרה להם שהיא הולכת לשים לה פודרה על הפנים, ובאמת ניגשה אלי, מאחורי הקלעים, וסיפרה לי שאתה לא אנגלי.”
“מירה!” קרא ג’ימי. הכל התבהר לו, כבמכת-ברק.
“מִירֶלָה, ככה אמרתי. לא?”
“מירה,” נאנח אל עצמו. ואחר כך החליט להודות בתרמיתו, “האמיני לי, אדריאנה, היו לי סיבות טובות להגיד לך שאני אנגלי. האמיני לי.” הוא ליטף את כף ידה, אבל היא משכה ידה ממנו. הנה סוף-סוף היא משיגה את הריב לו ייחלה.
“וזה לא הכל,” אמרה.
“מירלה אמרה עוד משהו?”
“בשבוע שעבר, לא התנהגתם כג’נטלמנים.”
“הו, שוב. הרי כבר התנצלתי.”
“ג’נטלמנים לא חשוב איזה, אנגלים או יהודים, לא מחזירים בחורה הביתה אחרי ערב כזה – וכלום.”
“מה כלום?”
“אפילו לא נשיקה, לא חיבוק, לא… לא שום דבר.”
“אבל ג’נטלמנים אמתיים לא מתנהגים כמו כולם, לא שולחים דבר ראשון ידיים ו…”
" ג’נטלמנים אמתיים נותנים לפחות נשיקה. ואתה לא רצית לנשק אותי, לא בגלל שג’נטלמנים אמתיים לא שולחים ידיים, אלא בגלל זה שאני… בגלל זה שאני חשפנית כאן ואתה חושב עלי שאני מין בחורה ש…" שוב נתלחלחו עיניה. ג’ימי היה נבוך. בתוכו התרעם על עצמו על שנקלע לתסבוכת רגשית. הוא לא ייחל כלל לאהבתה של אדריאנה, וכי תהא מבקשת שיחזיר לה אהבה אף הוא.
“זה לא נכון, אדריאנה,” אמר ג’ימי.
“זה נכון. כל מה שמעניין אותך זה איפה האנגלים האלה, האנגלים האמתיים. זהו כל מה שמעניין אותך. אתה בכלל לא אוהב אותי.”
מבוכתו של ג’ימי גברה. הוא לא ציפה לרחשי-לב כאלה מצד אדריאנה. מה יגיד לה עתה? יאמר שהוא אוהב אותה ויעשה שקר לעצמו ולה? היא ודאי תחוש בדבר. ואם יודה ויאמר שאינו אוהב אותה, עשוי הוא לסכן את שליחותו. לבסוף מצא שעליו להמשיך ולשקר, שבענייני אהבה השקר עשוי שלא לפגוע ברשות הזולת, שלא כאמת.
“אדריאנה, מדוע את אומרת שאני לא אוהב אותך?”
“אתה לא צריך להתחתן אתי. ואתה לא צריך לקנות לי בונבוניירה כל פעם שאנחנו נפגשים, וגם לא בושם. אני מרגישה שאתה שונה מהאחרים. ואם אתה נוהג כמו כל האחרים אתה משלם לי, כמוהם. לך ולחברים שלך אין הרבה כסף, ואתה לא צריך לבזבז אותו. אתה לא צריך להזמין לי כאן ויסקי, שהוא בסך הכל תה. אנחנו יכולים לצאת מכאן וללכת למקום אחר.”
בצאתם הגיש ג’ימי את זרועו לאדריאנה לשלב בה את זרועה. חבוקים יצאו לרחוב והלכו שותקים לפיאצה דואומו, למסעדת-לילה. בדרכם סיפר לה ג’ימי על שליחותו, לסייע ליהודים לעלות לארץ-ישראל. אדריאנה סיפרה לו על סבלם של היהודים באיטליה בזמן השלטון הפאשיסטי והכיבוש הגרמני. “אני זוכרת איך גירשו יהודיה מהתור במאפיה. איך כולם צחקו לה,” אמרה. כל כך מסכנים הייתם. הוי מאַמאַ מִיָה, כמה מסכנים. איך זה שאתה לא מסכן, ג’ימי?"
“גם הם אינם מסכנים. אף פעם לא היו מסכנים. הם רק סבלו, ועלינו בארץ-ישראל לא עבר סבל כזה.”
לאחר ששוחחו שעה ארוכה, אכלו ושוחחו שוב, הגיע ג’ימי לנושא העיקרי שעניינו. אדריאנה סיפרה לו שיודעת היא על שני אנגלים חשובים. האחד מתגורר באלברגו מוצארט, ולא צלקת חיוורת מתחת לסנטר, והאחר חשוב מן הראשון ועושה רושם של איש-צבא, מתגורר באלברגו פאיזיאלו.
“איפה הם נפגשים?”
“בכדורגל. הם הולכים לתחרויות-כדורגל ונפגשים שם.”
“איך את יודעת?”
“בעל הצלקת הזמין את ג’וני לתחרות, והיא סיפרה לי. גם את אמיליה לקח לתחרות. אבל יש דבר יותר חשוב.”
“מה?”
“אמיליה סיפרה לי שהאנגלי השני, נדמה לי קרוסבי שמו, יש לו…”
“קרוסבי?”
“כן, קרוסבי!”
“איך את יודעת?”
“אמיליה וג’וני סיפרו לי שבעל הצלקת קורא לו תמיד בילי, אבל פעם יצא לו במקרה מהפה, ‘מייג’ור קרוסבי’, ואז בילי כעס נורא, וכמעט תקע לו בפרצוף, והצלקת מתחת לסנטר הסמיקה. אז ג’וני ואמיליה ידעו שהוא עשה משהו לא נכון, והן זכרו לספר לי את זה.”
“קרוסבי זה, אמיליה וג’וני יצאו אתו?”
“לא. הוא לא יוצא עם בחורות. ביררנו גם במועדוני-לילה אחרים. זה מה שרציתי לספר לך. יש לו כנראה בחורה משלכם, מישהי משלכם.”
“משלנו?”
“יהודיה.”
“איך את יודעת?”
“אבא של אמיליה הוא נהג טכסי. הוא הסיע אותו עם בחורה שנראתה כמו משלכם.”
“חוץ מבעל הצלקת ומקרוסבי, מי עוד פה?”
“אני חושבת שהם שני החשובים. אני לא חושבת שיש עוד. למגרש הכדורגל באים רק שניהם.”
ג’ימי נפעם מאוד. אם קרוסבי הוא באמת שמו של האיש, הייתכן שזהו אותו קרוסבי שאתו עבד בדמשק ובחאלב, ושגירש אותו מהדירה בחאלב בטענה שאין מקום בדירה אחת לאנגלי וליהודי, והרשה לו לבוא לדירה רק לשעות השידור? אם ירצה לראותו, יש סכנה בדבר, שקרוסבי יכיר אותו ויזהה מי הוא. אולי אפשר לצלמו? אולי אחד מנעריו של הסיניור אגאצי יזדמן לתחרות כדורגל כצלם-עתונות ויצלם את קרוסבי? הוא ביאר את תכניתו לאדריאנה. היא אמרה שתעשה בשביל ג’ימי הכל, ובאהבה.
בסופו של הערב נשק לה נשיקה אמתית.
טֶרְמֵא די מיראדולו 🔗
במשרדי הקהילה היהודית, בויא אוניונא 5, שכן גם המרכז לגולה. ג’ימי לא אהב מקום זה. ברחובות שבסביבתו פרח שוק שחור ענף ומסועף. בשוק ליד משרדי הקהילה אפשר היה לקנות ולמכור כמעט הכל. היה בכך, לטעמו, משום חילול השליחות של המוסדות היהודיים. לפחות לאחר המלחמה, חשב, מוטב היה אילו לא עסקו היהודים דווקא בשוק השחור. אבל סיוֹמה נזף בו על גישתו. “הקיום הוא הכרח שאי-אפשר לעמוד בפניו. אתה אולי רוצה יהודים טהורים ויפים אחרי המלחמה, אחרי השואה, אחרי כל מה שעבר עליהם. אבל זה לא כך. היהודים שאתה רואה כאן נראים מכוערים בעיניך – אבל זה רק הכרח הקיום שעושה אותם כאלה. והם למדו היטב להתקיים, ובכל מחיר.” סיוֹמה החל לחזור על דברי גבי. ג’ימי זכר את השיחה ביניהם כאשר מצאו את גרישה במיטתו של סיוֹמה. אף על פי כן לא חיבב את ויא אוּניונא 5. והוא עבר כאילו היה חרש ועיוור בין היהודים שעטו עליו, למכור לו מטבע זר כפרנקים, כדולרים, כתרי-זהב וכיוצא באלה.
במרכז לגולה נכנס לחדרו של חזי וסיפר לו על האפשרות שהבריטים יצרו מגע עם אנשים מסויימים במחנות, וייתכן ששתלו בהם סוכנים. חזי מיחה על דברים אלה, המחשידים ציבור שלם. ג’ימי השיב לו בקוצר רוח, כי בוגדים יהודים ואף משתפי-פעלה עם הנאצים לא היו בלתי-ידועים בארצות הכיבוש הנאצי, ולכן ייתכן שיימצאו גם כאלה שיסכימו לשרת את האנגלים. חזי, איש קיבוץ ומי שהדריך שנים רבות בתנועת-נוער, התכעס מאוד, כאילו ביקש ג’ימי להטיל דופי בבני-משפחתו. כאשר ביקש ג’ימי ממנו סיוע, כדי להתחקות אחרי סוכנים אפשריים ולגלותם בעוד מועד, ואמר לו, כי בדעתו לבקר במחנות ואף לערוך שם חקירות, התפרץ חזי: “הגד, ג’ימי, אתה מדבר בתיאוריה או שיש לך הוכחות?”
“יש לי חשדות מבוססים.”
“אז מה אתה רוצה?”
“שהמדריכים והמנהלים במחנות יפקחו עין וירשמו תנועות חשודות.”
“אתה רוצה שהאנשים שלי יהיו לשוטרים? לבלשים?”
“אני רוצה שיפקחו עין, שישימו לב, שיקראו לי במקרה של חשד.”
“לא בא בחשבון!”
“יש לי הוראות מיהודה.”
“אז אני רוצה אישור מיהודה עצמו.”
“תקבל אותו.”
ג’ימי יצא בחימה ממשרדי הקהילה ומיהר ליהודה. אבל הוא לא מצאו במשרדו. עדה סיפרה לג’ימי, כי נסע לטֶרְמֵא די מיראדולו לאחר שקיבל טלפון משם. מן הסתם משהו בעל דחיפות רבה. טרמֵא די מיראדולו היתה עיירת מעיינות-מרפא, כארבעים קילומטרים ממילנו, בה הקימו סיוֹמה והגדעונים שלו את המעבדה ותחנת-האלחוט. טלפון בבניין התחנה לא היה והטלפון הסמוך והיחידי שעמד לרשות עובדי התחנה היה בבית-המרחצאות של העיירה מרחק עשר דקות הליכה מן התחנה. קריאה טלפונית מטֶרְמֵא די מיראדולו היתה סימן למשהו מיוחד. ג’ימי הסתקרן ומצא, כי מכל הבחינות מוטב שיסע גם הוא ל’מרים‘, היינו לתחנה, ש’מרים’ היה הכינוי החשאי שלה.
ג’ימי נסע באוטובוס. כך גם היו מביאים ליהודה את המברקים למילנו, בנסיעה באוטובוס. באוטובוס נפלה עינו על צעירה שחורת-שׂיער, יפהפיה, שלא גרעה מבטיה ממנו. הוא חש שנהג האוטובוס וחלק מהנוסעים זיהו מייד כי הוא שייך לאנשי התחנה. לאנשי הפרובינציה טביעת-עין טובה, חשב ג’ימי. מכל מקום, כשנכנס האוטובוס לעיירת מעיינות-המרפא הצביעו שכניו של ג’ימי לאוטובוס על בניין התחנה ואמרו לו באיטלקית: “זה שם.” חיוך עלה על שפתיו: הרי הם השתדלו להסוות את ‘מרים’ כבית-הבראה! הבית הדו-קומתי שכן בגן נפלא, ולצורך הסוואת בניין התחנה כבית-הבראה שוכנו בו כעשרה ‘מחלימים’, שלמעשה היו עולים שסייעו באחזקת התחנה ושירותיה. אף-על-פי-כן לא הוליכו שולל את תושבי העיירה. יתכן שלא ידעו בדיוק מה נעשה ב’מרים' – אבל ידעו שהמקום שייך ליהודים ולארץ-ישראלים. אולי, חשב, זה משום שביום א', כאשר הכל הולכים לכנסיה שפעמוניה מצלצלים, אין רואים לעולם בבתי-התפילה שבעיר את האנשים שב“בית ההבראה”.
ג’ימי נתקבל על-ידי חבריו בעצב. מייד חש באוירה של חרדה ששׂררה בכל הבניין. “מה קרה?” שאל את אורי, שהגיע לתחנה במשלוח האחרון של גדעונים.
“בארץ היתה ‘שבת שחורה’. כמעט כל מנהיגי היישוב, ביניהם גם משה שרתוק6, נעצרו. יושבים בלאטרון וברפיח.”
“שרתוק נעצר?!” ג’ימי נדהם.
'“והרבה חבר’ה מההגנה ומפלמ”ח."
“מפקדים?”
“חברי המפקדה סנה, גלילי, שדה ואלון7 קיבלו אזהרה מוקדמת והצליחו לחמוק ולרדת למחתרת.”
ג’ימי עלה לקומה השניה ונקש באחת הדלתות נקישה מוסכמת. הדלת נפתחה בידי סיוֹמה. פניו היו קודרות, וכך היו פניהם של יהודה והאחרים. החליפו רק שלום יבש. עיני הכל היו נעוצות ביעל. לאוזניה היו האוזניות, ועל השולחן לפניה היתה המזוודה החומה שהוצאה מהקמין, מקום-הסתר שלה. בו ברגע נכנסה דפנה בשידור וביקשה לדעת את עוצמת אותותיה. “עוצמת אותותיך שלוש,” השיבה יעל, נוקשת במהירות במפתח-המורס, ושאלה לעוצמתה שלה, של ‘מרים’. “שלוש” היתה התשובה.
“תנאי-קליטה רעים, לא השתפרו מאמש,” לחש סיוֹמה ליהודה.
“מברק מסנה לבן-גוריון בפריס!” קראה יעל.
איתות המורס נשמע בחדר בחרדה של קדושה. הכל האזינו לצפצופים החלושים כאילו היו סימן-חיים מכוכב-לכת רחוק, ואולי אפילו שדר מהיושב במרומים בכבודו ובעצמו. יעל רשמה את המברק בצופן, וסיוֹמה פיענחו וקראו לנוכחים מלה במלה. הפיענוח נעשה באטיות בגלל הקליטה הלקויה, ויעל ביקשה מדפנה לחזור פעמים אחדות על קטעים שלמים. המברק של ד"ר סנה לבן-גוריון ולהנהלת הסוכנות בפריס צייר תמונה קודרת, כל מלה הגבירה את המתיחות ואת הדכאון. למעלה ממאה אלף חיילים בריטים, נאמר במברק, וחמשה-עשה אלף שוטרים בריטים, על פלוגות-המחץ שלהם, הקיפו בארבע לפנות בוקר את הערים המרכזיות ועשרות נקודות יישוב; נעצרו יותר מאלף איש שנחשדו בהשתייכות להגנה, אבל מפקדי-ההגנה הבכירים הצליחו לחמוק מהרשת שנפרשה על כל הישוב.
שוב היתה הפרעה בקליטה ונאלצו להמתין. ג’ימי הרגיש עצמו כה קטן, כה רחוק. המברק המיט עליו דכאון רב. ישוב יהודי זעיר, כחצי מליון תושבים, משמש מטרה צבאית לצבא של יותר ממאה אלף חיילים, לבד מן השוטרים. מה שחרה לו במיוחד היה שהוא עצמו לא יכול היה לקחת חלק במאבק, ולא ידע איך משפיעים המאורעות על חבריו בהגנה ובפלמ"ח. ממרחקים נראתה המהלומה שנפלה על הישוב כמהלומת-מוות. הוא ראה בעיני רוחו את כל חבריו עצורים במחנות-המעצר הבריטיים ואת משפחותיהם חרדות לשלומם. הוא התבונן ביהודה, שאף כי היה רחוק ממקום ההתרחשויות כמוהו, היה מודד טוב לפיו ניתן לחוש את חומרת המצב. אבל יהודה שמר על קור-רוח, ואפילו העלה חיוך על שפתיו, כאילו אירע הכל בהתאם לתכנית. אלא שעצבנותו הפנימית גילתה עצמה במבטים ששלח מדי פעם לעבר יעל, כמבקש להאיץ בה לחדש את הקשר.
כשחוּדש הקשר עם דפנה נתקבל המשך המברק, ובו פורטו כלי הנשק שנתפסו בסליק ביגור: 800 ליטראות של חומר-נפץ, 301,000 כדורי נשק קל, 2,200 פגזי מרגמה, 92 מרגמות, כ-400 רובים, 5 תת-מקלעים ו-15 מכונות-יריה. ג’ימי, שלא הסיר מבטו מיהודה, חשב, כי מצא בארשת פניו אישור לחששותיו, שהבריטים מצאו מחסן חשוב מאוד של ההגנה, הישג שלא זכו לו במשך כל שנות חיפושיהם עד כה.
סיוֹמה קרא את המשך המברק, מדגיש כל מילה בו. מטרת המבצע היתה לפרק את פלמ“ח ולהשאיר את הישוב ללא הנהגה. על המנהיגים שנעצרו לפי המברק מן הבוקר הוסיף המברק עתה גם את שמותיהם של הרב פישמן, שהיה יו”ר בפועל של הנהלת הסוכנות, הד"ר ברנרד ג’וזף, היועץ המשפטי של הסוכנות, יצחק גרינבאום, חבר הנהלת הסוכנות ודוד הכהן8, איש הנהלת סולל-בונה מחיפה.
לקראת סוף המברק הורעה הקליטה שוב, ולאחר המשפט “מארגנים את פלמ”ח", שנקלט בבהירות, נקלטו עוד ארבע אותיות לא ברורות. שתיים בהן היו ממ ודלת. לאחר אלה נעלה דפנה את שידורה. הקשר אתה יחודש רק בערב.
“צריך לגמור סוף-סוף עם המזוודה המחורבנת הזאת,” לחש ג’ימי ברוגז.
יהודה, ששמע את הלחישה, פרץ בצחוק. “לגבי מזוודה עם ארבעים ואט היא עשתה עבודה יפה מאוד. החוט הדקיק הזה בין דפנה ל’מרים' הוא חוט חזק, והוא גם אומר לנו שמאה אלף חיילים בריטים אינם מסוגלים לקרוע אותו. אינכם רואים זאת? חבר’ה, במקום להתעצב עלינו לשמוח! הם אינם יכולים לשבור אותנו!” מליו רוממו את מצב הרוח.
“אבל יהודה, הם תפסו לנו את כל ההנהלה הציונית ו…”
“בן-גוריון בפריס. ד”ר סנה, גלילי, שדה ואלון חמקו. אתם לא רואים, המאבק נמשך. חשבו איזו הצלחה זו בשבילנו – שכדי לשבור אותנו צריכים היו לכנס צבא גדול כזה, ואף-על-פי-כן לא הצליחו. האין זה סימן ברור שננצח במאבק?"
יעל ניגשה אליו. “יהודה, מה המם והדלת האלה יכולים להיות?”
“מארגנים את הפלמ”ח…מ…ד…", שינן סיוֹמה.
“אולי מרד?” שאל ג’ימי, “מארגנים את הפלמ”ח למרד!"
“מרד, נכון!” קראו סיוֹמה ויעל.
“הידד!” קראו כל הנוכחים בחדר התחנה. “יחי הפלמ”ח! מרד!" החלו לרקוע ברגלים, לשיר ולחבק איש את רעהו. אבל יהודה ישב צונן במקומו, מעיין במברק. “חכו רגע,” אמר, “אני לגמרי לא בטוח. מתי את צריכה להעביר את המברק לפריס?”
“מייד. פריס אמרה שבן-גוריון מחכה ליד התחנה.”
“העבירי את כל המברק עד לפסקה הלא ברורה. אמרי להם שאת מנסה לברר את המשפט האחרון, ותמסרי להם אותו בקשר הבא.”
יעל החלה להצפין את המברק לפריס. האוירה בחדר היתה מתוחה, והחל להתלהט ויכוח. חלק צידד ב’מרד', וחלק סבר כי יהודה צדק. איזה מרד? “חברים, אנחנו מפריעים ליעל. ממילא זה לא ענין של החלטה שלנו. המזל שלנו שהמברק עבר לפריס דרכנו, וכך היינו עדים למאורע היסטורי חשוב. אילו היו תנאי-קליטה טובים יותר לא היינו שומעים על מה שקרה אלא רק מחר. נרד לגן ונמשיך לדון בתכניות שלנו.”
“ממשיכים? שום דבר לא משתנה?” שאל ג’ימי.
“משתנה? מה פתאום? להיפך, המאבק רק מתחיל להתגבר.”
“אז יש לי כמה דברים חשובים אליך,” אמר ג’ימי.
הוילה היתה בנויה על גבעה, ובטיילם בגן הגיעו לפסגתה. עיירת-המרפא הקטנה נשקפה להם על בתיה וגניה. הנוף השוקט והירקרק היה רקע מוזר לדיון של יהודה וחבריו, ולג’ימי קשה היה להסתגל לרעיון שברגע שהוא רואה את הבתים אדומי-הגגות ואת האילנות והפרחים ומקשיב לציוץ ציפורים, ברגע זה ממש נאבקים חבריו בחיילים בריטים, בחול, באבק, בשמש הלוהטת. “אני חושב שעלינו להפעיל עתה את התכנית הקטנה שלנו, את ה’טכסי'. זה הזמן, כאשר האויב לוחץ עליך, כאשר השעה קודרת מתמיד, זה הזמן לפעול ולהפעיל. נעשה זאת בדרכנו שלנו…” יהודה התווה לסיוֹמה את חלקם של הגדעונים בתכנית, את מועדי הביצוע ואת הספינות שיקחו בה חלק. פרטים, אלה שנדונו פעמים אחדות, כבר היו מלובנים יפה וידועים לכל על-פה. בגמר הדיון בתכנית ‘טכסי’ העלה ג’ימי את ממצאיו. “לדעתי פועלים שני בריטים חשובים. האחד המייג’ור קרוסבי, לשעבר קפטן קרוסבי, אתו עבדתי בסוריה ב-1941…”
“אתה משוכנע?” שאל יהודה. “יש הרבה קרוסבי.”
“תראה.” ג’ימי שלף מכיס חליפתו צילום. “זה מאה אחוז הקרוסבי שלי.”
יהודה לקח מידיו את הצילום והתבונן בו. “פנים של איש חכם,” אמר.
“ממזר שאין כמוהו.” אמר ג’ימי.
“רבתם שם בחאלב, נדמה לי,” אמר יהודה.
“הוא גירש אותי מהחדר של התחנה. אחר כך לא רציתי לשרת יותר בסוריה בגלל זה, אבל יגאל אלון השפיע עלי לא לשים לב לעלבונות כאלה, וטען שהעניין חשוב יותר מהרגשתי הפרטית. כך המשכתי לעבוד אתו כשאני האלחוטן והוא מתייחס אלי כאל כלב, יותר גרוע – כאל עבד.”
“אתה רואה, נפגשים על הים, כמו שאומר המשל. ומי השני?”
“אנחנו קוראים לו בעל הצלקת, אבל שמו דיקסון, והוא… תסתכל, זה הצילום שלו, כל הזכויות שמורות לצלם של הסיניור אגאצי.” הוא שלף צילום שני ומסר ליהודה.
“דיקסון! בשם אלהים, זה דיקסון!”
“אתה מכיר אותו?”
“אם אני מכיר אותו? מהיום הראשון שנכנסתי למשטרה בשליחות ה’הגנה' אני מכיר אותו. קרוסבי גירש אותך מהחדר. ודיקסון זה גירש אותי מהארץ. באמת נפגשים על הים. כן, זה הוא. אבל איפה הצלקת? לא רואים דבר.”
“רואים אותה כשהוא מתרגז.”
“את הצלקת הזאת חטף מבעיטה של איש שלנו. עכשיו אני מקשר את מה שקרה בוילה ליד האגם. יעל וגבי ציינו אז שלבריטי היתה מעין צלקת סמויה מתחת לסנטר.”
תכניתו של יהודה היתה להטעות את קרוסבי ודיקסון, גם למעט יפצלו את מאמציהם, וגם כדי לרתק את תשומת-ליבם לאיזור אחר, שייראה להם כבעל חשיבות רבה, בעוד שהפעולה העיקרית תיעשה במקום שונה. “מי מתלונן אצלנו שעלו על עקבותיו?”
“בפריס,” אמר סיומה.
“מי בפריס?”
“לייזר, מנחם, יוסי…”
“מנחם! הוא האיש. הוא רציני כל כך. נשלח אותו לשבדיה להביא את אניות-הפחם, ונניח להם ללכת אחריו. אני בטוח שעד שהאניות הישנות האלה יצאו מהים הצפוני יגיע החורף, ועד אז נשלים ונבצע את התכנית שלנו פעמים אחדות.”
אחרי שסיכמו את תכנית ההטעיה, ביקש ג’ימי להישאר רגע אחד ביחידות עם יהודה. הוא סיפר לו, כי לפי חשדותיו מנסה קרוסבי לשתול סוכנים במחנות, וכי יש להניח שלפחות במקרה אחד הצליח במאמציו. ג’ימי ביקש סמכות להורות לאנשי המחנות לפקוח עיניים ולהודיע לו על מה שייראה להם חשוד, ורשות לחקור אנשים שעלה נגדם חשד. לאחר שהרהר בדבר – נתן לו יהודה את הסכמתו, והבטיחו להודיע על כך למנהלי המחנות.
בינתיים ירד הערב. ארוחת-ערב הוגשה ל“מחלימים” בקומה הראשונה. שיינדל, המבשלת הזקנה מויא אופילי, אפתה עוגת-תפוחים. היא נכנסה לחדר האוכל, נושאת את העוגה בגאון, הניחה אותה על השולחן ואמרה, “לכבוד”.
“לכבוד מה, שיינדל?” שאל סיוֹמה בחיוך.
“אני לא יודעת, אבל לכבוד. תמיד יש משהו לכבוד, רק צריך לחפש.”
“את צודקת, סבתא,” אמר יהודה וקם על רגליו. “להצלחת המאבק!” הוא פרס את העוגה וחילקה לאנשיו. “להצלחת התכנית הקטנה שלנו!” הכל מחאו כף, טעמו מן העוגה ושיבחו את מאפה-ידיה של שיינדל.
ברגע זה ירדה יעל מהתחנה. “זה לא מרד!” קראה. “לא מארגנים מרד. זה היה 'מארגנים את הפלמ”ח מחדש'. המם והדלת היו חלק של ‘מחדש’."
“להצלחת המרד!” קרא יהודה.
“הידד!” קראו כולם.
קצין אונרר"א משדר מהמרתף 🔗
בשלב זה היו פרטי תכנית ה’טכסי' כאלה: בלחטובסקי יפליג מפיראוס, או מנמל יווני אחר, על ספינה שכינוי הצופן שלה ‘זית’; אלכס יפליג ממארסיל, או מנמל צרפתי אחר, על ספינה שכינויה ‘רימון’; גידי יפליג מטולון, או מנמל צרפתי אחר, על ספינה שכינויה ‘חיטה’; לייזר יפליג על ‘תאנה’ מנמל איטלקי, ולצורך זה יועבר לאיטליה מפריס. כאשר קבע יהודה את כינויי הספינות, העיר בעצב שחבל שלא עומדות לרשות המבצע שבע ספינות, כי אז היה קורא לתכנית “מבצע שבעת המינים”.
הרעיון המרכזי היה ששלוש הספינות הקטנות – ‘זית’, ‘רימון’, ו’חיטה' – יפגשו בים הפתוח את ‘תאנה’ הגדולה והמהירה מהן, וזו תיקח את נוסעיהן ותפליג עמם לעבר חופי ארץ-ישראל. מקום המפגש יהיה לא הרחק מנמל פורט-סעיד, מרחק יום הפלגה מארץ-ישראל. מנחם וגידי, שיצאו לשבדיה עם גדעוני אמריקאי, מתנדב, יעלו על שלוש ספינות שבדיות המוסקות בפחם, ואלה כה אטיות, עד שאפילו אם תגענה לחופי הים התיכון – והיו אנשים שפיקפקו ביכולתן לעשות זאת – תשמש פעולתן בינתיים להסוואה ולהטעיה למאמץ המרכזי.
קושי אחד עמד בפני יהודה וסיוֹמה, והוא – שג’ימי לא אבה להישאר על החוף בעוד כל חבריו מפליגים בים. הוא תבע בכל תוקף להשתתף בתכנית “שבעת המינים” – שם זה דבק בה על אף מיעוט הספינות. לכן הובטח לו שבמקרה שתימשה מן המים פריגטה אחת, הטבועה במפרץ ונציה, ותצלח להפלגה – יהיה הוא הגדעוני שלה.
“ומה יהיה שמה?” שאל ג’ימי.
" ‘תמר’," אמר יהודה.
כשהבטחה זו בכיסו המשיך ג’ימי בעבודת הריגול הנגדי שלו. בינתיים התקינו בנמלים השונים את ספינות “שבעת המינים” להעמסת עולים והכשירו את מכונותיהן לקראת ההפלגה, ואת הקשר האלחוטי. באתונה נחרדו אנשי המוסד לשמוע על בואו של בלחטובסקי, אבל מצאו נחמה בכך שיפליג עד מהרה. ‘זית’, הספינה שלו, היתה שקועה במימי פיראוס. הגרמנים טיבעוה בהפצצת אויר בתחילת המלחמה. חמש שנים היתה טבועה. עתה העלוה מעט, כדי לראות אם תכשר לפעול בצי ההעפלה; ואכן ‘זית’ ספינה בעלת 600 טונה שברזלה מרקיב, נמצאה ראויה לשירות. ספינות טובות יותר לא היו. החלו להכשירה, בנו בה דרגשי-שינה לעולים, הרכיבו עליה מנוע-דיזל משומש בן 220 כוח-סוס, התאימו לה גם מדחף שהיה כשליש בגודלו מן הדרוש לה. כספינת ‘טכסי’, אמרו עליה, תצלח לתפקידה.
בינתיים היה על בלחטובסקי להמתין, והוא הוצרך למצוא כיסוי לשהותו באתונה. הכיסוי שמצא לו היה של קצין אונרר“א, ולא סתם קצין אלא קצין בכיר. לצורך זה פיאר את מכנסיו בפסים אדומים, וענד לדשי מעילו כוכבי קצונה אמריקאית. יוונים תמימים היו מצדיעים לו ביראת-כבוד בעת שעבר ברחוב. כיוון שהיתה שהות עד להשלמת ‘זית’ למסעה, עבד בלחטובסקי במעבדה לבניית מכשירי-קשר. בשעות הפנאי שלו היה נסגר בדירת דייב היימן, פקיד אמריקאי בשירות אונרר”א, שעל פיו יצר לעצמו בלחטובסקי את כיסויו, ושוקע בקריאת ספרים וחוברות על אלקטרוניקה. אייב היימן היה יהודי אמריקאי שלבו לב ציוני נלהב, וסייע לאנשי המוסד ככל יכולתו. הוא שסיפר לרמי, הממונה על אנשי המוסד באתונה, כי בלחטובסקי אינו מוציא הגה מפיו, ולומד אלקטרוניקה ימים ולילות. הסיפור מבוקרשט על שאיפתו של בלחטובסקי לבנות משדר בן אלף ואט עשה לו כנפיים, ואנשי המוסד התיראו שמא זומם הוא להפיק משהו דומה גם באתונה. בזהירות ובעדינות ניסו להציל מפיו מהן תכניותיו. יום אחד סיפר להם כי הוא מתכנן בניית משדר חדש על גל קצר. התעסקות זו נראתה לממונים עליו כמניחה את הדעת ובלתי-מסוכנת, שכן חששו פן משהו שגעוני יותר מתרחש במוחו.
יום אחד הציג בלחטובסקי לאנשי המוסד את יצירתו, כאֵם המציגה לשכנותיה את תינוקה-בכורה. היה זה מקלט-רדיו גדול מתוצרת טלפונקן, מדגם מלפני המלחמה. מראהו היה כשל מקלט-רדיו שכיח, “ואיש לא יחשוב שיש בו גם משדר המסוגל לשדר ב-16מגסייקל לתל אביב,” אמר בלחטובסקי בגאווה. עתה דרש כי יותן לו לבנות מכשירים כאלה בשביל תחנות המוסד והספינות.
כל הכבוד לידע ולתבונת-הכפיים שלך, בלחטובסקי. אבל עכשיו דרושים לנו מכשירים קטנים, רגילים, בטוחים לעבודה," אמר רמי.
“אני רוצה לערוך שידור לנסיון,” אמר בלחטובסקי. “וזה יוכיח לך כמה אתה טועה.”
“בלחטובסקי, ביוון מוקפים אנחנו סוכנים בריטיים יותר מבכל מקום אחר. אסור לנו להסתכן בשום דבר.”
“תיכף ידעתי שאתה לא מבין על מה אתה מדבר. מכשיר כמו שלי אפשר להעמיד בכל חדר, ואף אחד לא יחלום כלל שיש בתוכו משדר. על-ידי מכשירים כאלה יגדל כושר-הניידות של התחנה ו…”
“אני לא רוצה להסתכן.”
“ננסה רק פעם, ואתה תראה בעצמך שטעית.”
“לא.”
“נסיון אחד, רק פעם!”
“התשובה שלילית.”
“בסדר,” אמר בלחטובסקי, אבל נימת קולו לא העידה ששוכנע.
לילה אחד בא אייב היימן בריצה לרמי. “בלחטובסקי ניסה את המכשיר שלו והצליח,” אמר נטול נשימה. “שלוש פעמים כבר ניסה אותו, והלילה הוא עומד לנסותו בשידור מלא לדפנה.”
“אבל הרי בפירוש אסרתי זאת עליו!”
“בלחטובסקי טוען שהאיסור שלך תופס רק בתחומי התחנה. הוא הולך לנסות את המשדר במקום אחר,” אמר היימן.
“במקום אחר? איפה?”
“במרתף של בניין אונרר”א. אתה מבין?" היימן היה חיוור כסיד.
מייד חשו שניהם לבניין אונרר"א. אייב היימן היה מוכר לסגל-הלילה של הבניין, והללו התירו לו להיכנס. בחדר פינתי במרתף מצאו את בלחטובסקי, במדים של גנרל, מתקין את הטלפונקן שלו לשידור.
“אתה לא משדר!” קרא רמי.
“למה?”
“אמרתי לך.”
“אמרת בתחנה. כאן זה אונרר”א."
“אתה תשרוף לנו את כל הקשרים עם אונרר”א, הבריטים יפעילו כאן לחץ ולא נוכל להיעזר בעוזרים שלנו כאן. אתה תגרום נזק שאתה לא משער אותו אפילו בדמיון."
“איך?” שאל בלחטובסקי והמשיך בעבודתו.
“פשוט מאוד, יגלו אותך תוך חמש דקות אחרי תחילת השידור.”
“איך?”
“מגלי-כיוון יגידו לבריטים בדיוק מאיפה בא השידור.”
“אולי הם יגלו את הכיוון, אבל הם לא ידעו שזה בא מכאן, מחדר המשלוח של אונרר”א," אמר בלחטובסקי, ותוך כדי כך החל לשדר לדפנה, וזו עלתה מייד על הקו.
“נסתלק מהר!” קרא רמי להיימן. שניהם היו כה נרגשים, שחזרו לדבר איש אל רעהו רק כעבור רבע שעה, באחד הרחובות הסמוכים לבניין אונרר“א. וגם זאת משום שהבחינו בתנועה הרבה שהתחוללה לפתע ברחובות הריקים מאדם. מכוניות בריטיות נושאות מגלי-כיוון החלו לסגור על בניין אונרר”א.
“זה אסון, זה אסון!” אמר רמי.
“לא הייתי מאמין עליו!” אמר היימן.
“אייב, אתה מוכרח ללכת מייד לשם לראות מה קורה. אתה מוכרח.”
“אבל אם אכנס – יבינו שאני מעורב.”
“תגיד שעברת במקרה וראית מהומה. לך. אתה מוכרח ללכת, אולי תצליח להציל משהו.”
כאשר נכנס היימן לבניין אונרר"א מצאו הפוך כולו. קציני-מודיעין בריטים במדים ובבגדים אזרחיים הפכו את הבית על פיו. מלא חרדה ירד במדרגות למרתף, ומצא גם אותו כלאחר רעידת-אדמה. פלוגת-חיפוש של חיילים עברה ביסודיות מארון לארון, ממכתבה למכתבה ומתיקיה לתיקיה – והפכה אותם על פיהם. חיילים דפקו בקירות בפטישים, עקרו מרצפות ושברו מיכל מים.
היימן לא האמין למראה עיניו. בלחטובסקי, במדי גנרל אונרר"א, התהלך שוה-נפש בתוך המהפכה הרותחת. היימן ניגש אליו וביקשו להסתלק מהבניין כל עוד ניתן לו. אבל בלחטובסקי הרגיע אותו ואמר, כי הוא מחכה לגמר החיפוש, אז יוכל לקחת אתו הביתה את הטלפונקן שלו. זה היה החפץ היחיד במרתף שלא ניזוק ולא נהפך: להיפך, מתוך שהיו החיילים רגילים לנהוג זהירות במקלטי-רדיו, העבירו אותו ממקומו כשהם נושאים אותו ברוך, והציבוהו בחלק של המרתף שבו כבר ערכו את החיפוש.
“חבל שרמי איננו כאן,” לחש בלחטובסקי. “היה נוכח סוף-סוף לדעת כמה טעה, וכמה צדקתי אני.”
“בוא, אל תסמוך יותר מדי על נסים.”
“אני מפחד שאיזה חייל יגנוב את הרדיו בשביל הקנטינה שלו.”
מפקד החיפוש ניגש אליהם, בהיותו סבור כי הם מאנשי אונרר"א, שהוזעקו כדי להיות נוכחים בעת החיפוש. הוא הצדיע לבלחטובסקי. זה השיב הצדעה. “מצטער, מצטער מאוד, רבותי. נראה שטעינו,” אמר הבריטי.
“תפקידך קשה מאוד, ואנחנו מבינים. אין בליבנו טינה,” אמר בלחטובסקי בעגה אמריקאית מוגזמת.
“החיילים שלי ישתדלו להחזיר את הסדר לכנו ככל שיוכלו.”
“מאחל לך יותר מזל בפעם הבאה,” אמר בלחטובסקי.
שוב החליפו הצדעות.
בלחטובסקי השקיף משועשע על החיילים המחזירים את הסדר למרתף. עתה היה היימן פחות נרגש, ומסוגל להבחין בחלק המבדח שבמצב, ובעיקר כאשר נשאו שני חיילים את הטלפונקן כמי שנושא תינוק והחזירוהו למקומו על השולחן. אחד החיילים אף שלף ממחטה, ומחה מעל ארגז-העץ הנוצץ את טביעת אצבעותיו.
“אתה רואה? הבעיה שלי היא שתמיד אני עובד תחת אנשים שלא מבינים אותי. אין לי עם מי לדבר, אייב. פשוט אין,” נאנח בלחטובסקי. כאשר היה הבניין ריק והסביבה שקטה, נשאו בלחטובסקי והיימן את הטלפונקן למכוניתו של היימן ואחר אספו את רמי.
“בדיחה אחת מספיק. יותר לא!” אמר רמי לאחר ששמע מהיימן על הקורות אותם בבניין אונרר"א.
“בדיחה? איפה התבונה שלך? הלא זוֹ רק התחלה. הלא הוכחתי לך בנסיון שלי לא רק שהמשדר שלי מצוין, אלא שאפשר יהיה לשדר ממרתף אונרר”א ללא הפרעה."
“לא בא בחשבון!”
“אין עם מי לדבר. אין.”
המרגלת היפה 🔗
שבוע ימים לאחר שהוציא ג’ימי את הוראותיו למדריכים במחנות, קיבל הודעה ממחנה-הכשרה ליד טורינו, כי נפל שם חשד על אחת קלארה. לפי הידיעה שנמסרה לג’ימי, הגיעה קלארה למחנה-ההכשרה מרומניה, והיתה בולטת מאד ביופיה, אותו אף טיפחה באודם, בבושם ובלבוש. תחילה חשש ג’ימי, כי בגלל יופיה נפל עליה החשד. משום כך ביקש לנקוט חקירה שממצאיה לא יהיו מושפעים על-ידי דעות קדומות או בשל צורתה החיצונית. צילום של החשודה נמסר לסניור אגאצי, והוא העביר העתקים ממנו לאדריאנה ולחברותיה.
ג’וזפינה ממועדון הלילה ‘קסבה’ זיהתה את קלארה. לילה אחד, סיפרה לאגאצי, בילתה קלארה בחברת המייג’ור קרוסבי ב’קסבה', בו משמשת היא, ג’וזפינה, נערת מלתחה. ג’וזפינה לא ידעה מיהי קלארה, אף לא מהיכן היא באה. גם נער-המעלית במלון של קרוסבי זיהה אותה.
בטרם יחליט על צעדיו הבאים, ביקש ג’ימי לדעת יותר על אודות קלארה. הוא נסע למחנה-ההכשרה בטורינו, שוּכן בו כאחד המדריכים. הוא ביקש להכיר את מכריה וחבריה. בטי פידלר היתה אחת מחברותיה של קלארה. כאשר ראה אותה הוכה ג’ימי בתדהמה. בטי היתה יפה כמו פיה טובה שבאגדות הילדים, ולא נפל יופיה מיופי כוכבת זוהרת של סרט הוליווּדי רומאנטי: שפע שער בלונדי משיי וזוהר, עינים כחולות כהות, עמוקות וזוהרות, שיניים צחורות, שוות ובוהקות, שפתיים דקות כלשהו, חוטם דק-נחיריים וצוואר גבוה הנטוע על גוף חטוב וגמיש. תדהמתו הראשונה של ג’ימי, בראותו אותה, היתה: איך צמח וגדל יופי כזה בתקופת השואה? בטי נולדה בהונגריה, והשתתפה במסע-המוות מבודפשט לאושוויץ.
בטי בירכה על נסיונו של ג’ימי לזכות בחברותה. כעבור יומיים כבר טיילו אוחזים יד ביד, או כשהוא חובק את מותניה, בשעות בין הערביים והערב, בסביבות המחנה. ג’ימי חש כי הנה, לראשונה בחייו, הוא קרוב להסתבכות רגשית. מתיחותו גברה מטעם נוסף. יהודה אסר על אנשי המוסד להקל ראש ברגשותיהן של נערות במחנות. פירוש הדבר – חברוּיות קלות, שתכליתן שעשוע ובידור, נאסרו על אנשי המוסד. ג’ימי הכיר בצדקת האיסור. אנשי המחנות הביטו על הבחורים מארץ-ישראל כעל מושיעים, כמעט כעל מלאכים שלבשו דמות אדם כדי להלך ביניהם. הם נראו להם כאנשים יפים, ישרים וגיבורים. קל היה לבחור מארץ-ישראל לזכות בחסדיה של נערה יפה המאמינה באהבת-אמת שלו, שהרי בחור מארץ-ישראל אינו ככל הגברים – ולא ישקר. לכן, מה נוראה היתה האכזבה, המרירות והעצב, כאשר התברר, כפי שאירע במקרים מסויימים, שהמלאך מארץ-ישראל לא היה אלא בריה ארצית ואנוכית. יהודה חרד כי גם חברוּת שהיא רגילה ומקובלת בארץ-ישראל עלולה ליהפך במחנות לתקלה ולמכשול בפעולת העליה, ולוא בגלל מעשיהם של פזיזים.
ג’ימי חרד מסיבה נוספת. אם ילך שבי אחרי ליבו, יהיה עליו לגלות את זהותו לבטי, ויעבור על כללי החשאיוּת המוטלים עליו. וכך, מכאן נמשך היה אל בטי, כשאינו יודע האם אין זו אהבת חייו, ומכאן נזהר שלא ללכת אחרי קריאת ליבו. הוא הציג לעצמו סייג, אותו לא יעבור: נשיקה קלה. הנשיקה הראשונה היתה לו כמכוות-אש. הוא לא ידע נפשו. לבסוף גבר ומשל בעצמו, ולא הרשה לעצמו לעבור את הסייג.
כאשר שאל את בטי על חברתה סיפרה לו כי קלארה הגיעה עם בעלה מרומניה לגרמניה. בגרמניה ברחה מבעלה, ו’הסתובבה' עם קצינים מצבאות בריטניה וארצות-הברית. היה לה שם של ‘צאַצקעֶ’. למחנה באה לפתע, והצהירה כי אדיר רצונה לעלות לארץ-ישראל.
“לוא היו אומרים לך שקלארה אינה נאמנה לנו, היית מאמינה?” שאל את בטי.
“היא חברה שלי… אבל אם אתה שואל ברצינות, ואם זה חשוב לדעת…”
“זה חשוב מאוד.”
“אז הייתי אומרת לך ש… נאמנות איננה התכונה המציינת אותה.”
בטי סיפרה, מתוך בקיאות רבה, כל מה שידעה על חברתה קלארה.
ג’ימי החליט כי הדרך הטובה לחקירתה של קלארה תהיה התקפת מצח. הוא ביקש מהאחראי על המחנה שיפַנה לו משרד לשעת ערב, ויתן לו שלושה מאנשיו לסיוע. בעשר בלילה קראו לקלארה וזימנוה למשרד. בבואה נתבקשה לשבת על כסא מול שולחן שעליו נפרשה מפה ירוקה, ועליה מנורת-שולחן שאלומת-האור שלה כוונה לעיניה. לפני כל אחד מהיושבים לשולחן, על המפה הירוקה, היה מונח אקדח. האקדח של ג’ימי היה מונח במרכז השולחן כנגד כסא פנוי. כי ג’ימי הילך בחדר, סחור-סחור, בעיגולים סביב קלארה.
“אנחנו פה אנשי ההגנה,” פתח ואמר. “וּודאי שמעת על ההגנה. ספרי לנו בבקשה מדוע את נוסעת מדי פעם למילנו?”
“הסֶג’וּרנוֹ שלי. לסדר את הסג’ורנו שלי,” אמרה בחיל. סג’ורנו באיטלקית הוא רשיון-השהיה באיטליה.
“זה התירוץ שלך, קלארה, אנחנו יודעים,” אמר ג’ימי. “אנחנו יודעים שיש לך תירוץ טוב. את בחורה חכמה. אבל, קלארה, דעי, אנחנו ידידיך. באנו לעזור לך כפי שבאנו לעזור לאחרים. ספרי לנו את האמת.”
“זו האמת. מה אתם רוצים ממני?”
“קלארה, את יודעת שכדי לסדר את הסג’ורנו אין צורך לנסוע למילנו. אפשר לסדר אותו כאן, בטוּרינו.”
“כשבאתי לאיטליה, באתי למילנו.”
“יפה, כמה נסיעות דרושות כדי לסדר סג’ורנו?”
“כל פעם שבאתי היה המשרד סגור.”
“תמיד חזרת למחנה בצהרי המחר. איפה לנת?”
“איפה לנתי? באיזה… אצל חברה שלי.”
“מה שם החברה שלך?”
“מרים.”
“ואיפה היא גרה?”
“אה… אני לא זוכרת, זה רשום אצלי… אבל… אבל איבדתי את הפנקס.”
ג’ימי רכן אל חבריו והם שוחחו ביניהם בלחישה. אחר-כך הזדקף ופנה אליה בחומרה. “חברי ואני איננו מאמינים לך. אינך אומרת אמת, ואת צפויה לסוף מר!”
קלארק פרצה בבכי.
ג’ימי חש איך מעיו מתעוותים. מה הוא עושה? את מי הוא מענה? קלארה נראתה עתה עלובה כל כך בשמלתה המבריקה, שקנתה בחנות זולה במילנו. האדום על שפתיה ולחייה נראה גם הוא זול. לפתע נראתה לו צללית-פניה – שהטילה המנורה על הקיר – כעולה בלהבות. הוא ראה את קלארה עולה באש. ג’ימי עצם עיניו לרגע. כאשר התאושש, הניח ידו על כתפה וביקשה לחדול מבכיה. קלארה חשה, כנראה, את רגשותיו. היא קינחה את עיניה בממחטה, והחלה להתוודות. היא נפגשה שם עם אנגלים והללו ביקשו ממנו אינפורמציה על המחנה.
“איך התחיל הדבר?” שאל ג’ימי.
“שני אנגלים ניגשו אלי כשהייתי במילנו, כאשר באמת נסעתי כדי לסדר את הסג’ורנו, אמרו לי שהם מאונרר”א, ושאלו אם יוכלו לעזור לי באונרר“א או בצלב האדום. הם לבשו מדים של אונרר”א. אמרו שיוכלו לסדר לי עבודה באונרר“א, רשיון-התאזרחות באיטליה, אפילו כרטיס-נסיעה לאנגליה, אם רק ארצה.”
“סתם כך, פתאום ניגשו והציעו?”
“כן.”
“ואולי ניגשו ואמרו שיש להם חבר המכיר אותך מגרמניה?”
“אה… נכון. אני זוכרת. הם אמרו שהם חושבים שחבר שלהם מכיר אותי.”
“זה היה אחרי שברחת מבעלך?”
ההפתעה נרשמה היטב בפניה של קלארה. “כן,” אמרה.
“ואולי החבר הזה שלך שמו המייג’ור קרוסבי?”
“איך ידעת?” היא היתה נדהמת.
“ממתי את מכירה את המייג’ור קרוסבי?”
“לא זמן רב. החבר שלי היה קפטן ג’ונס, והוא הציג לי את קרוסבי זמן קצר לפני שבאתי לאיטליה. את קרוסבי ראיתי רק פעמיים, במינכן, לפני בואי הנה.”
“ובמינכן הוא ביקש ממך שתספקי לו אינפורמציה?”
“חס וחלילה. נפגשנו במועדון לילה, זה הכל.”
“למה באת למחנה-ההכשרה?”
“החיים שהיו לי נמאסו לי. רציתי לפתוח דף חדש. רציתי קיבוץ.”
“איך נסעת ממינכן למילנו?”
“ברכבת. כמו כולם.”
“האחרים נסעו ברכבת?”
“אה… הם לא נסעו ברכבת?”
“האחרים נסעו במשאיות צבאיות של היחידות הארץ-ישראליות. את יודעת זאת, אך לא אומרת שנסעת במשאית, שלא אשאל אותך את מי מהמשאית זוכרת את שבאת אתם. ספרי איך נסעת את?”
“אמרתי, ברכבת.”
“מני לנו את התחנות, או לפחות את החשובות, בהן עברת?”
לבסוף הודתה, כי הועברה מגרמניה לאיטליה במכונית-קצינים של הצבא הבריטי.
“מכונית של מי, קרוסבי?”
“לא. של ג’ונס.”
“ואיפה ג’ונס?”
“חזר לגרמניה.”
“את קרוסבי פגשת כאן?”
“כן.”
“איזו אינפורמציה ביקש ממך?”
“שום דבר. רק שמות, אנשים.”
“איזה שמות, איזה אנשים?”
“אינני זוכרת.”
“ואת דיקסון פגשת?”
שוב נסתמנה הפתעה בפניה.
“פעמיים או שלוש.”
“מתי פגשת אותו לאחרונה?”
“לפני שהוא נסע.”
“דיקסון נסע לאן?”
“הוא אמר שהוא נוסע לחופשת-מולדת באנגליה. אבל אני חושבת שהוא נסע לשבדיה.”
“למה את חושבת כך?”
“נדמה לי ששמעתי אותו אומר ‘שטוקהולם’ לקרוסבי.”
“מי ביקש ממך לאסוף אינפורמציה על תחנת-האלחוט?”
“איזו תחנת-אלחוט?”
“את יודעת יפה מאוד.”
“אני לא יודעת שום דבר.”
“מה עשית בטֶרְמֵא די מיראדולו בשבוע שעבר?”
“באתי לבקר חברה.”
“איזה חברה?”
“אה…” קלארה ניסתה כמו להיזכר ושוב פרצה בבכי. עתה חיכה ג’ימי בסבלנות, עד שסיימה בכיה מעצמה. שבורה ורצוצה הודתה, כי המייג’ור קרוסבי הורה לה לעקוב אחרי ג’ימי עצמו, ופעם נסעה אתו באוטובוס, אחרי שביקר קודם בויא אוניונא 5, שם החלה במעקבה. אבל לא ידעה שבבית-ההחלמה בטרמא די מיראדולו ישנה תחנת-אלחוט. היא חיכתה וחיכתה ליד הבניין, אבל ג’ימי משום מה השתהה זמן רב מדי, אז היא חזרה למילנו. כנראה, חשב בליבו ג’ימי, היה זה אז, ב“שבת השחורה.”
“השעה מאוחרת,” אמר ג’ימי לחבריו. “נחדש את החקירה מחר בעשר בלילה.” הוא הורה למנהל התחנה לאסור את קלארה במחנה, ולהציב עליה משמר ופיקוח. מופתעת ומתיפחת, מביעה חרטה על מעשיה, ביקשה קלארה לנשק את ידיו.
ג’ימי לא נשאר ללון בטורינו. הוא חזר למילנו, ועם בוקר נפגש עם יהודה וסיוֹמה וסיפר להם על פרטי החקירה של קלארה. “לדעתי,” אמר ליהודה, “כדאי לנו להפעיל אותה כ’סוכן כפול'. זו הזדמנות בלתי חוזרת.”
“איני מסכים,” אמר יהודה. לנו חשובה כל נפש מישראל, ואם אנו יכולים, בלא להסתכן יתר על מידה, לאפשר לקלארה לחזור למוטב – עלינו לעשות זאת. להעסיקה כסוכנת כפולה פירוש הדבר להשחיתה כליל."
“מה? אתה רוצה להחזירה למוטב?”
“כן. ואם אפשר לא לפרסם את הדבר במחנה.”
“אתה עוד חושב לתת לה פרס?” תמה ג’ימי בקול נרגש.
“כן.”
“אולי תרשה לה גם לעלות לארץ?”
“בהחלט. אם רק תרצה בכך.”
ג’ימי שלח מבטו לסיוֹמה, כמבקש סעד.
“דעתי כדעת יהודה,” אמר סיוֹמה, “אסור לנו להשחית את אנשינו.”
“אנשינו! אתם השתגעתם. הזדמנות כזאת?!”
“אחרי השואה עלינו להשגיח על כל נפש מישראל. אין לנו עודף של אנשים, ואסור לנו לאבד אף אחד,” אמר יהודה.
“אבל היא עשויה לעזור לנו בתפקידנו, להקל עלינו את העליה. אני לא מדבר על נקמה. אני מדבר על תכלית. קלארה עשויה לעזור לנו. דרכה נוכל לדעת מי הסוכנים של קרוסבי, מה הוא יודע, איך הוא פועל…”
“אולי. אבל עלינו להקפיד על טוהר הנשק, ועוד יותר על טוהר אנשינו,” אמר יהודה.
“אולי יש במחנה או במחנות אחרים עוד אנשים כמו קלרה. לפי הדרך שאתם מציעים לא נגיע לדעת מי הם. להיפך, הם ישאבו עידוד.”
“נגיע אליהם, על-ידי זה שנעבוד יותר קשה.”
“טוב. אם זה מה שאתם קובעים, אגיד לאחראי על המחנה בטורינו להרצות לה בקצרה על הרצל ולעשותה ראש-קבוצה. אבל אני מבקש, ועומד על כך, שתשחררו אותי מתפקידי. אני רוצה לעלות על ‘תמר’ ולא לעסוק יותר בריגול-נגדי. גם אני יכול להיות טהור, בלי להתעסק בלכלוכים הללו.”
בדרך לצפון 🔗
שלוש הספינות שנרכשו מחברת “סויה” השבדית נבנו בשנת 1875, ובימי עלומיהן שימשו להפלגות במי הפיורדים השקטים שליד שטוקהולם, כשהמעמד של כל אחת הוא כמאה נוסעים. מוסקות היו בפחם, ולולא המלחמה שהביאה עמה שפע לספנות השבדית הניטראלית, היה דינן נחרץ מזמן להימכר כגרוטאות, וקרוב יותר לוודאי – להיטבע במעמקי הים. זה היה גם דינן עתה, אחרי המלחמה, אלא שהמוסד, בחיפושיו אחרי כל מה שמסוגל לצוף ולשאת עולים, הצילן מכליה. חברת “סויה” עלצה מאוד כשנזדמן לה גם להיפטר משלוש מספינותיה העתיקות וגם לקבל תמורתן כסף, עד כי הסכימה לשאת בהוצאות העברת הצוותים שלהן מבלגיה לשטוקהולם. בהתאם לכך היתה “סויה” צריכה להעביר על חשבונה את גידי, מנחם וחבריהם מבריסל לשטוקהולם. עד בריסל היה עליהם להגיע בכוחות עצמם. הימאים והגדעונים שנועדו לאייש את שלוש הספינות יצאו קבוצות-קבוצות מצרפת לבלגיה, כשכל קבוצה של אנשי המוסד גונבת את הגבול במקום אחר ובשיטה אחרת.
מנחם וגידי היו צריכים להיפגש עם ליובה, האחראי להסעה מכאן לארץ, בכפר קטן, ליד הגבול הבלגי-צרפתי. כל הדרך, מאיטליה לפריס ומפריס לכפר הגבול, חשש מנחם שעוקבים אחריהם. החשש שמא יביא את העוקבים אל הקבוצה כולה ויפילה בפח הטרידו ללא הרף, הוא ערך תמרונים מתמרונים שונים כדי לחמוק מן העוקבים הנסתרים. כך איחרו למפגש, וכאשר הגיעו לכפר הגבול לא מצאו את הג’יפּ שנשכר להבריחם עם חבריהם את הגבול.
“אף אחד לא עוקב אחרינו,” טען גידי.
“עוקבים, ועלינו להיזהר מאוד,” אמר מנחם בנימה של סמכות.
“אתה תשגע אותי עם העיקוב הזה. כל אחד שלובש מעיל משובץ נראה לך כמו בלש. ככה לא נגיע לעולם לשטוקהולם.”
“אתה פשוט ילד ולא יודע מה אתה מדבר. מהר!” קרא מנחם וחמק להיסתר בצל של בית. בקרבתם עבר כומר. מנחם קפץ אל מעבר לגדר ולא יצא ממחבואו עד שנעלם הכומר באחת הסימטאות. תוך כדי כך איבד את ארנקו ואת הכתובת שניתנה לו בבריסל.
למחרת חזרו לכפר ועברו את הגבול בחברות בנות משפחה יהודיה, ועלו לרכבת הבלגית הנוסעת לבריסל. כאן נוכח מנחם לדעת כי ארנקו והכתובת שבו, אבדו לו. הוא טען בתוקף, כי הללו נגנבו מכיסו על-ידי “העוקבים”. הכתובת היתה כתובתו של פרופסור יהודי באוניברסיטה של בריסל, שהיה צריך לקשר אותם עם מי שיוציאו להם תעודות, כדי שחברת “סויה” תוכל להסיעם לשטוקהולם על חשבונה.
“המזל שלך הוא שאני זוכר את הכתובת בעל-פה,” אמר גידי. כשירדו בתחנת-הרכבת בבריסל, שכרו מונית וביקשו מהנהג שיסיע אותם לכתובת, כפי שגידי זכר אותה. כך הגיעו לפרבר נאה ועשיר של בריסל, לשדרה רחבה שמשני צידיה חוילות. ביקשו מהנהג שיסע לאט, כדי שיוכלו לקרוא את שמות החוילות. זו שלהם היתה קרויה ‘וילה רוזמארי’. למזלם טרם החשיך עדיין, ודקות מעטות לפני רדת הלילה מצאו את מה שחיפשו. לצלצולם במצילת הדלת לא ענה איש.
“זה יום ראשון,” אמר גידי. “אנשים יוצאים לבלות. נחכה קצת.”
חיכו ורעדו מקור בצינת הערב. הרעב הציק להם מאוד. נזכרו כי מאז הבוקר לא אכלו דבר. ציפיה על בטן ריקה נראית כציפיה לנצח, מה גם שברדת הלילה הצינה גברה. יצאו לדרכם מאיטליה החמה בבגדי-קיץ. “אולי משאירים אנשים כאלה מפתח דירתם כשהם יוצאים?” שאל גידי.
“נכון. בתוך תיבת-המכתבים. כך עושים רוב האנשים.”
אמרו ועשו. בתיבת-המכתבים אכן מצאו את המפתח. נכנסו לדירה מפוארת בשטיחים יקרים, ביצירות-אמנות, ברהיטים עתירי-פיתוחים ובעתיקות. “מנחם!” קרא גידי ממקום-התיור שלו בדירה, “תראה! הם חיכו לנו!”
בחוילה היה חדר-אוכל מקורה עץ. השולחן הארוך והמבהיק היה ערוך לשניים. ללא אומר ודברים ישבו שני הגדעונים ואכלו לתיאבון מן הנקניקים הבלגיים ומהגבינות, שתו מן היין וחיסלו שני מקלות-לחם ארוכים, צרפתיים. רק לאחר ששבעו ולא הותירו דבר בצלחות, ראו להפתעתם בחדר איקונין וצלב. זו לא היתה התפאורה המתאימה לביתו של פרופסור יהודי המסייע לעליה ב'…
“גידי, אתה יודע מה אני חושב?”
“בדיוק,” אמר חברו. “אחת ושתיים!”
במהירות, כבורחים מדליקה, יצאו מהבית והסתתרו בשדרה, ממתינים במארב, לראות מי הם בעלי-הבית שבו התארחו אלא שעתה היתה ציפייתם קלה, כי שבעים היו. לאחר שעה קלה ראו זוג זקנים מוקף בכלבים שטוחים וקצרי-רגליים נכנס למבואות החוילה. הזקן חיטט בתיבת-המכתבים, מצא את המפתח ופתח את הדלת. הפרופסור שאליו הופנו היה איש צעיר, לפי מה שמסרו להם.
אובדי-עצות טיילו בשדרה הלוך ושוב. כאשר עייפו ישבו על ספסל ונרדמו. שעה קלה בטרם עלה השחר העיר אותם מישהו. ראו לפניהם איש צעיר. היה זה הפרופסור, שהכיר בהם שהם מארץ-ישראל, והתוודע אליהם.
“איפה היית?” שאל מנחם מתרעם.
“זו בכלל לא הכתובת שנתת,” קרא גידי.
“הכתובת היא הכתובת, והיה כתוב בפירוש שהכניסה אלי מהחצר, שאני דייר-משנה. חיכיתי וחיכיתי, ופתאם שמעתי את הזקנים רועשים וקוראים שגניבה נפלה בביתם. עלה בדעתי שטעיתם ונכנסתם בכניסה הראשית.”
בבריסל סודרו להם תעודות, והם נסעו ברכבת לשטוקהולם. איש המוסד שקיבל את פניהם בשטוקהולם תמה בראותו אותם בבגדי-קיץ.
“ככה באתם?” שאל כמו ציפה לראותם בפראק ובצילינדר.
“מה זאת אומרת ‘ככה’?”
“יהיה לכם קר.”
“למה יהיה?” שאל גידי ושיניו נקשו.
“הייתם צריכים להביא את הציוד שלכם אתכם,” אמר איש המוסד.
“מה שאתה רואה, זה כל הציוד שלנו,” אמר מנחם.
“מצטער. אבל אין. את כל הכסף שהיה לנו הוצאנו על הכנת האניות ושילמנו לספקים מראש. אחרת לא היו מוכנים לעשות דבר. באשראי לא נותנים לנו. אני מצטער.”
“אנחנו נמות מקור,” אמר גידי.
“תגורו באניות במטבח. שם חם.”
מנחם החל להתקין את מכשיר השידור והקליטה בספינתו ‘סאן רפאל’. היה זה מכשיר שלא מתוצרת עצמית, אלא של חברת מאקיי האמריקאית. הנאה רבה נהנה ששוב אינו צריך לעבוד במזוודה הקטנה. היה לו מכשיר של 150 ואט, ולו מנוע-גנרטור מיוחד, שאותו היה עליו להרכיב בחדר המכונות. גידי, בספינה שלו, ‘סאן גבריאל’, הרכיב מכשיר פשוט יותר, מתוצרת-בית של טכנאי יהודי שבדי. בגלל המחסור בכסף לא הפעילו את מכונות האניות, ואת פטישי-ההלחמה יכלו לחמם רק במטבח, על התנור. כשהפטיש היה מאדים היו רצים למקום-החיבור וההלחמה בתקוה שהפּטיש עודו חם.
לבסוף היה הכל מוכן להפלגה. אבל בגלל מצבן של הספינות התעורר ברגע האחרון ספק האם תוכלנה כולן להגיע לים התיכון, וליתר בטחון השאירו את הספינה השלישית לתיקונים נוספים. ‘סאן רפאל’ ו’סאן גבריאל' הורשו לצאת למסען לנמלי-ההעפלה בים התיכון. מנחם וגידי שידרו במכשירים שלהם לסיוֹמה – והשידור נקלט.
“דרך צלחה,” שידרה להם יעל מטֶרְמֵא די מיראדולו, בשם סיוֹמה וכל האחרים.
האניות הרימו עוגן ונכנסו לים הבלטי שרבים בו המוקשים שנזרעו בימי המלחמה. היה עליהם להפליג לאורך ‘תעלות’ שנתבו שולות-מוקשים. הנתיבים סומנו במצופים זוהרים. נדרשת היתה זהירות רבה בניווּט, לפי מפות חדישות, שנרכשו בטרם ההפלגה, בהן סומנו ה’תעלות' הנקיות ממוקשים. לפעמים הפליגו ישירות רק מאות מטרים אחדות, עד למצוף הבא, ולידו צריכים היו לפנות בזוית המסומנת במפה, להתקדם שוב לאורך שלושה מצופים, ושוב לפנות בזוית מסוימת. בשתי הספינות היו צוותים ספרדיים, של רפובליקאים לשעבר שערכו גלות בצרפת. ב’סאן רפאל' לא היה רב חובל, ובמקומו שימש שימ’ל מפלי"ם, שהיה בה-בעת גם מפקד האניה מטעם המוסד. קצין ראשון היה וקצין שני לא היה. צוות המלחים מנה שלושה, רב-מלחים ושני מלחים כשירים. צוות המכונה מנה שני קציני-מכונה, שַמָן ושלושה מסיקי-פחם. בסך הכל מנתה חבורת האניה שנים-עשר איש. ב’סאן-גבריאל' היתה חבורה דומה, אלא שבה שימש כמפקד מטעם המוסד ואלטר גרוס, ימאי ישראלי מקצועי ששירת בשכר.
ההפלגה לא התנהלה בנקל שכן המלחים הספרדים לא זכו לעבודה בתקופת המלחמה, והנסיון הימי האחרון שלהם היה מימי מלחמת האזרחים בספרד. מרגע שיצאו לים ניטלטלו האניות, שמטבע בריאתן נועדו לשיט רק במי הפיורדים השקטים, וחבורותיהם היו חולות-ים בצורה קשה. המלחים הספרדים נטשו את תפקידיהם ותפסו את בטניהם המתהפכות בצירי מחלת הים. עד מהרה היו מנחם וגידי היחידים שנשארו על משמרתם, שכן ‘סאן גבריאל’ שטה בעקבות ‘סאן רפאל’ והוטל עליהם לקיים קשר ביניהן. לוא עזבו גם הם את תחנותיהם, היו הספינות מאבדות אשה את רעותה, ותחושת האחריות היא שמנעה מהם לרוץ מדי פעם למעקה הסיפון ולהטיל אל הים את המהפכה שהתחוללה במעיהם. מנחם ב’סאן רפאל‘, וגידי ב’סאן גבריאל’, היו רכונים על שולחנות האיתות, דלי להקאה ליד כל אחד מהם. בכל פעם משהקיא אחד מהם, היה מבריק לחברו קוף-מם-קוף, שפירושו “המתן רגע”. היו מקיאים לדלי וחוזרים לאותת. תפקידם היה לוודא שהמרחק בין שתי האניות לא יגדל, כך שאם תחול תקלה באחת מהן, תדע על כך השניה.
בסמוך לחצות הלילה חש מנחם בחבטה שפגעה ב’סאן רפאל‘. מייד הודיע על כך לגידי וביקשו שלא לנתק את הקשר, כדי שיברר בינתיים מה פשר החבטה. כעבור דקות אחדות חזר ואותת לגידי ש’סאן רפאל’ עלתה על שרטון, “ואנחנו יושבים עליו חזק”. הוא הזהיר את ‘סאן גבריאל’ שלא להמשיך להפליג בלילה, ולהיזהר פן תעלה על אותו שרטון. המלחים הספרדים ב’סאן רפאל' התפרצו לתא רב-החובל, תבעו משימ’ל את שכרם ואמרו כי בדעתם לתפוס את סירות-ההצלה ולנטוש את האניה. הם גם הורידו סירה אחת למים, אבל משנתברר כי היא נקובה ומתמלאת מים חזרו לסיפון והקימו מהומה, שלא שקטה עד שראו כי האניה אינה נוטה על צידה ואינה שוקעת. אז החלו לירות רקטות כמטורפים. בבוקר התברר, כי פנו לא ליד מצוף המוקדים המאיר, אלא לפי אור אדום מהבהב מנמל-התעופה של קופנהאגן. בשל פניה מוטעית זו, חתרה האניה לכיווּן החוף – ועלתה על שרטון.
‘סאן רפאל’ נשארה לתיקונים, ו’סאן גבריאל' יצאה בגפה לים הצפוני. אך הרבה לא הרחיקה; מנוע האניה התקלקל, והיה עליה להיכנס לתיקונים בהולנד. גידי קיים קשר עם טרמא די מיראדולו.
“שמך ‘חיטה’,” הודיעה לו יעל.
“למרים – מחיטה. מה ההוראות?”
“לחיטה – ממרים. אחרי התיקונים הַפליגו לים התיכון. הצטיידו בדלק באלג’יר והיכנסו לנמל מארסיל, לקאפ ז’אנט האנגאר 16.”
“למרים – מחיטה. רות סוף.”
שוב יצאה ‘סאן גבריאל’, היא ‘חיטה’ לדרכה. הקשר עם מרים הלך וטוב, אך לא ההפלגה בים. במפרץ ביסקייה נקלעה ‘חיטה’ לסערה עזה. כתוצאה מכך ארך המעבר במפרץ שלושה ימים במקום יום וחצי, שהוא משך-הזמן הרגיל בשביל אניה כמותה. האניה טולטלה, ובמקומות אחדים גם נסדקה. באחד הלילות, בשכבו בתאו, ששימש גם לתחנת-האלחוט, ראה גידי כוכבים מנצנצים מעל ראשו. התקרה פשוט נפרדה מן הכותל. משנוכחו כי לא יצליחו להתגבר על הסערה, הורה רב-החובל להיכנס ולהסתתר במפרץ קטן בצפון ספרד. אולם לנמל לא יכלו להגיע מאחר שהצוות הספרדי היה מבוקש על-ידי שלטונות פראנקו. הם חיפשו מפרץ קטן אותו הכיר רב-החובל מן הימים בהם הבריח נשק, ושם זרקו עוגן. הסערה חדרה גם למפרץ ו’חיטה' זרקה עוגן שני, אך משניסתה להעלותו, בשוך הסערה, לא הצליחה להחזירו לסיפונה, כיוון שמנופי האניה היו חלשים מדי. היא המשיכה דרכה עד אלג’יר ולאחר שהצטיידה שם בדלק יצאה שוב לדרך ועגנה, כמצווה עליה, במארסיל, בקאפ ז’אנט האנגאר 16, המקום בו עמדו כרגיל אניות המוסד, כשהיא מצפה להוראות. וכך, משלוש ספינות שנקנו מ“סויה”, הגיעה רק אחת לים-התיכון, למלא שליחותה בעליה ב‘. אולם בינתיים, במשך המסע הארוך של גידי ו’חיטה’ נתרחשו כמה דברים.
יהודים מפחדים מן הים הפתוח 🔗
“דיקסון, בעיה בשבילך,” אמר קרוסבי. שניהם צפו במשחק כדורגל, וקרוסבי היה נינוח, לבוש בגדי-ספורט.
“אדוני,” אמר דיקסון, גם הוא בבגדי-ספורט ושזוף בגון אדמדם, לאחר ששיחק גולף. הוא לא אהב לעבוד ביום א'.
“קלטנו שידורים באתונה. לא זיהינו בדיוק את מקורם, כי הגענו למקום מאוחר מדי. האנשים שלי ביוון חושדים, כי קיים חוף להעמסת עולים ביוגוסלביה. יש לנו יסוד להניח כי בקרוב תצא ספינה, או אפילו שתיים, מפיראוס ליוגוסלביה.”
מדוע כל זה מחייב פגישה ביום א'? הירהר דיקסון. אי אפשר היה לחכות למחר? הוא האזין לדברי קרוסבי בחוסר-רצון. “איפה היית שׂם מארב?” שאל קרוסבי. “אניות המפליגות מיוון ליוגוסלביה עוברות בדרך כלל במפרץ קורפו ובתעלת קורפו. אבל האדמירליות מיעצת לנו לעקוב אחרי האניות בצד הפתוח של האי. מה אתה אומר, אתה הלא המומחה שלנו ליהודים?”
“מה שייך זה לניווט?”
“השאלה איפה היית שׂם את המארב תלויה בשאלה איפה, לדעתך, יעברו היהודים בצד הפתוח של האי או בצדו הסגור – וזה קשור במומחיות שלך,” אמר קרוסבי.
דיקסון נענה מייד: “אני הייתי שׂם את המארב בצד הסגור של האי.”
“מדוע?”
“היהודים מפחדים מן הים הפתוח.”
“אבל האדמירליות שלנו טוענת כי אם יש ליהודים טיפּת-שכל הם לא יעברו בתעלה הנתונה תחת פיקוח, ושבה יזהו אותם מייד,” אמר קרוסבי.
“שכל לא חסר להם, זה נכון. אבל אומץ-לב חסר להם.”
“אומץ-לב חסר להם? מהידיעות האחרונות שאנחנו מקבלים מפלשתינה גם אומץ-לב לא חסר להם.”
זו הטעות של כולנו," אמר דיקסון. “אני מכיר אותם כמו את כף-ידי. ובכן, הם אמיצים כביכול רק כאשר הם נוקטים בדרכים של ערמה, בדרכים עקלקלות, בסימטאות אפלות. הם אמיצים כשהם באים מן הגב, ממקום שלא מצפים להם. לתקוף תחנת משטרה בלילה – כן, לזה יש להם אומץ. אבל ביום? בשטח גלוי? לבוא וליהרג מול העמדות שלנו? אדוני! מעולם לא ראיתי אותם נלחמים פנים אל פנים, בשטח גלוי, מול עמדותינו, במקום שאנו מצפים להם. תמיד הם באים בחשכה, בעורף ובמקום שלא ציפינו להם כלל.”
“אולי זה משום שאינם חזקים די ומשום שאין להם הכלים הדרושים למלחמה כזו, וגם, כמובן, משום שיש להם שכל.”
“לא, זה רק משום שחסר להם אומץ. כלים יש להם בלי סוף, אתה שוכח שהיהודים נורא עשירים.”
קרוסבי חכך בדעתו.
“אני מכיר את היהודים, אדוני. במקום שאינם יכולים לבוא מהגב, כנגד הטבע והים, הם פחדנים, ואם יש דבר שהם מפחדים ממנו – זה הים הפתוח. אתה שוכח שלהם לא היה אף פעם לא נלסון ולא דרייק.”
“טוב, נעשה כדבריך. נציב להם מארב בצד החסוי של האי,” אמר קרוסבי.
“זהו זה, אדוני,” אמר דיקסון, שעתה זחה עליו דעתו וסרה מעליו רוגזתו על יום-ראשון שנשתבש.
שני האנגלים התפנו עתה כליל לחזות במשחק הכדורגל.
*
בלחטובסקי עמד על גשר ‘זית’, היא ‘גליפדה’, כאילו היה רב-החובל, לא האלחוטאי. עבודת-קשר לא היתה לו, שכן סיוֹמה פקד להקפיד ככל האפשר על דממת אלחוט, אותה מותר להפר רק במקרים יוצאים מן הכלל – לצורך הפגישה בלב-ים עם ‘תאנה’, ולמסירת נקודות-ציון אחת ליום.
‘זית’ הריקה חתרה בים היווני הרוגש סמוך לחוף הסלעי, בצידו הפתוח של האי קורפוֹ. בריאקה שביוגוסלביה אמורה היתה ליטול עולים. בלא מטען גברו טלטלותיה: גלים גבוהים הכו בה, ודומה היה כי המדחף החלש שלה לא יעמוד בלחצם והיא תוטח על סלעי החוף.
רב-החובל היווני, פאפאגיאורגיאס, לגם מבקבוק האוּזוֹ שבידו. בהיכרותו הקצרה עם בלחטובסקי עמד על טבעו המיוחד, ופחד נקף בו כל אימת שנצרך לפנות אליו בדברים. הוא לגם מן הבקבוק לגימה נוספת, גדולה יותר, ואזר עוז להשמיע דבריו באוזני בלחטובסקי. “מוטב שנפליג למפרץ קורפו ונעבור בתעלה”, אמר.
“לא!” אמר בלחטובסקי, וקירב את המשקפת לעיניו, “נעבור בים הפתוח.”
רב-החובל לָגם שוב. “אולי תשאל את הימאי שלך? גם הוא יגיד לך שזה שגעון להפליג לאורך החוף הסלעי בים כזה”, התחנן.
“לא!” אמר בלחטובסקי.
רב-החובל עשה דבר שלא היה מעז לעשותו בתנאים אחרים. תכולת האלכוהול בדמו לבדה לא היתה מספיקה לתת בו אומץ כזה, אך הפחד פן יתנפץ עם ‘זית’ על סלעי-החוף הפיח בו אומץ. הוא המרה את פיו של בלחטובסקי, ופנה אל הימאי המלווה, שמואליק. הלה חרד גם הוא בלחטובסקי, ושמע את תחינת רב-החובל בלא להגיב עליה כלל.
בלחטובסקי נשא אקדח טעון בכיסו, ושמואליק לא היה מוכן להיכנס אתו בריב-דברים גם בים שקט – שלא לדבר בים שכזה. אף-על-פי-כן נשא עיניו אל בלחטובסקי, ובעזרתן ניסה לומר לו את אשר בנסיבות אחרות היה אומר לו פיו. שמואליק היה ימאי מצוין, אבל נרתע ממאבק עם אנשים.
“אידיוטים!” אמר בלחטובסקי. “אתם לא רואים משחתת בריטית במפרץ?” הוא דחף בכוח את המשקפת לידיו של שמואליק.
שמואליק הביט במשקפת. המשקפת היתה רכושו, אולם בלחטובסקי לקחה לשימושו הבלעדי. אכן, משחתת בריטית עגנה במפרץ. שמואליק רצה להחזיר לעצמו את משקפתו. אך ידו החזקה של בלחטובסקי משכה אותה מאצבעותיו.
“מסוכן מאד להפליג לאורך החוף הפתוח בים כזה,” אמר שמואליק. “באלקטרוניקה אני מבין, לא אתה. אנחנו חייבים להסתתר מהראדאר,” אמר בלחטובסקי, ופקד על רב-החובל: “להמשיך לאורך החוף, לוֹט!” כאשר היתה רוחו טובה עליו, היה מכנה את רב-החובל בשם לוט. בנסיבות אחרות היה רב-החובל שמח לשינוי לטובה במצב-רוחו של בלחטובסקי; אבל עתה היו כל מעייניו נתונים לסכנה הנשקפת לאניה ולו.
“אני לא יודע איך לקחת קורס כמו שאתה רוצה במפה,” שיקר רב-החובל.
“תן לי את המפות,” שאג בלחטובסקי, “אני אתן לך את הקורס!”
“זה שגעון מה שאתה עושה,” אמר שמואליק.
“על אחריותי,” אמר בלחטובסקי.
ברגע זה נשמעה חבטה אדירה, והאניה חרקה כמו אמרה להישבר. ‘זית’ נעצרה ועמדה על מקומה. רב-החובל רץ למעקה הגשר כשבדרכו הוא יונק מן הבקבוק. שמואליק הסתכל לאחוריו.
“סלע,” אמר בלחטובסקי בנחת, “אתם והניווּט שלכם.”
“עלינו על סלע, ובדיוק מול המגדלור,” אמר שמואליק.
“אילו נתתם לי לנווט זה לא היה קורה,” אמר בלחטובסקי בתרעומת.
רב-החובל חזר, ונראה היה שליבו לא עצב כלל. להיפך, פניו היו שמחות. האניה עלתה על שרטון, וכך נחלצו מסכנת-מוות שבהפלגה לאורך חופו הפתוח לים של האי קורפו.
בלחטובסקי שאל את רב-החובל מה עושים כדי לרדת מהשרטון, וזה השיב בכובד-ראש כי אין לעשות דבר, ויש לשדר קריאה לעזרה. שמואליק תמך בדעה זו.
“אבל יש דממת-אלחוט,” אמר בלחטובסקי.
“פרט למקרים יוצאים מן הכלל,” אמר שמואליק.
“זה לא יוצא מן הכלל” אמר בלחטובסקי, ופנה והלך מהם. מצא לו פינה, ישב ושקע בהרהורים. לפתע קם, קרא לרב-המלחים והורה לו לגלגל ולהניח את כל חביות-הדלק של ‘זית’ בירכתיה. רב-המלחים שלח מבטים תוהים לעבר רב-החובל.
“שכח מרב-החובל,” אמר בלחטובסקי, “אני נותן כאן פקודות. שמעת?”
“כן, אדוני,” אמר רב-המלחים.
המלחים היוונים גילגלו את החביות והניחון בירכתי ה’זית' להכבידם, כדי שחרטומה יתרומם ויינתק מן הסלע. אך כובד החביות לא הספיק לשחרר את החרטום מן הסלע.
בלחטובסקי קרא לרב-המלחים בשניה.
“כן, אדוני,” נענה רב-המלחים.
“קח את העוגן ושים אותו בין שתי סירות-הצלה והטל אותו רחוק ככל האפשר מהאניה,” אמר בלחטובסקי.
“כן, אדוני,” אמר רב-המלחים.
שתי סירות-הצלה הורדו לים. העוגן שולשל באטיות לידן. המלחים הניחו את העוגן על שלשלת שבין שתי הסירות, והחלו להתרחק מהאניה לכיוון הים הפתוח. כאשר הגיעה שרשרת העוגן לסופה, הורה בלחטובסקי לבוסון להשקיע את העוגן. זה צלל במהירות, עד שנח על קרקעית הים. אז הורה בלחטובסקי להניע את האניה בהילוך לאחור, ובעת אחת גם לגלגל את גלגלת העוגן. במאמץ מלוכד זה חשב לחלץ את האניה מן השרטון. גם תחבולה זו לא עלתה יפה. גלגלת העוגן וההילוך לאחור של האניה לא עלו בקנה אחד.
“מוטב לשדר לאתונה ולבקש עזרה,” אמר שמואליק.
“דממת-אלחוט,” אמר בלחטובסקי.
נראה היה שנהנה מן התפקיד שנטל לעצמו. הוא עשה כרב-חובל לכל דבר, ואפילו ציוה למוד את עומק קרקעית הים. גם יָצַר תִרְגוֹלֶת, לפיה יונעו הגלגלת של העוגן ומנוע האניה בהילוך-לאחור בעת אחת. אבל ללא הועיל. כעשר פעמים ניסה לחלץ את האניה – ולא הצליח.
שוב הפצירו בו שמואליק ופאפאגיאורגיאס שישדר לאתונה ויבקש עזרה. בינתיים ירד הלילה. בלחטובסקי טען שההצלה תבוא גם ללא בקשת עזרה מאתונה, כי ירגישו בהיעדרם, והוא היה מוכן לחכות. לבסוף גברו עליו השניים בלחצם, והוא שידר לאתונה וביקש שישלחו לעזרת ‘זית’ את ‘הלני’, ספינת-שירות ששימשה את עליה ב'.
כל הלילה רטן בלחטובסקי וקילל עצמו על שנעתר לבקשת שמואליק. כל כמה שאמר לו שמואליק כי בעצם לא היתה זו בקשה אלא פקודה, מכיוון שהפיקוד על האניה נתון לו, הימאי, לא נרצה9 לו – וזעמו לא פג. פאפאגיאורגיאס, מששודרה בקשת העזרה לאתונה, סר לתאו ועמו בקבוקו.
עם בוקר רגע הים. ספינת-נמל, לנצ’ה חזקה, נראתה חותרת לאטה, ובראותה את ‘זית’ פנתה אליה. “רוצים עזרה?” אותתו מסיפונה.
“ברוכים הבאים,” החזיר להם בלחטובסקי.
הלנצ’ה כרכה סביב ‘זית’ כבל-פלדה חזק עשוי כלולאה. כאשר התהדקה הלולאה על ‘זית’, החלה הלנצ’ה מושכת לאחור במלוא המנוע. משיכה אחת, וכמעט ירדה ‘זית’ מהשרטון.
“מטומטמים!” קרא בלחטובסקי לפאפאגיאורגיאס ולשמואליק, “מדוע אינכם מפעילים את מדחף-האניה לאחור?”
ועתה, כש’זית' חותרת לאחור והלנצ’ה מושכת אותה בכוח רב בלולאה, ירדה ‘זית’ מן הסלע. אך בו ברגע שקריאות-הידד פרצו מגרונות הצוות, נראתה גם 'הלני, קרבה – ובעקבותיה סירת משמר.
בלחטובסקי רצה לקרוע את שמואליק כדג. “אתה רואה?” הטיח כנגדו, “אתה רואה? אילו היתה לך טיפת סבלנות לא היינו נכנסים לצרה כזאת. עכשיו יש לנו עסק עם סירת-משמר מופעלת על-ידי בריטים, שקלטו כנראה את השידור שלנו. בבקשה!”
“אף אחד לא היה יכול לצפות למזל כזה שהלנצ’ה תבוא,” אמר שמואליק.
“אם יש סבלנות, יש מזל”, אמר בלחטובסקי.
“אז אולי נאותת עכשיו ל’הלני' להסתלק?” הציע שמואליק.
“לא, טוב שבאה. היא תעזור לנו.”
“איך?” שאל שמואליק.
“תיכף תראה איך,” אמר בלחטובסקי, והלך לתא רב-החובל.
הוא העיר את פאפאגיאורגיאס בשתי מכות קצרות על ראשו, וזה זינק על רגליו כמו ניתר בו קפיץ.
“על הסיפון, לוט. יש לנו אורחים.”
“אורחים?” גימגם רב-החובל.
“משמר החופים. זכור, אנחנו אניית-איסוף של דייגים. אל תשכח!”
ספינת-המשמר קשרה עצמה ל’זית'. על הסיפון עלו שני סמלים יוונים ממשמר החופים בליווי קצין-צי בריטי. הסיפור שהיה בפי רב-החובל לא שיכנע את הבריטי, והוא רמז לסמלים היוונים לערוך חיפוש ראשון בבטן האניה. חיפוש יסודי יותר ייערך בה בנמל לפקאס. בחיפוש לא העלו אנשי משמר-החופים דבר.
סמלי משמר-החופים וקצין הצי חזרו לסירתם, וציווּ על ‘זית’ להפליג בעקבותיה. רק ירדו אנשי המשמר מ’זית' ובלחטובסקי נכנס לתאו, פתח את המזוודה החומה והקיש במפתח-האיתות סימנים קצרים מאוד, שנשמעו כהפרעות במכשיר לאוזן לא-מנוסה. הוא ידע כי הגדעונים באתונה מאזינים לו, וגם הגדעוני ב’הלני'. כתב-ידו באלחוט היה מוכר היטב. הסימנים שנתן היו סימנים מוסכמים. הוא לא ציפה למענה, שכן אם יבוא מענה יתפרש הדבר למאזין זר כניהול שידור רגיל. כך שבלי לחכות לתגובת הגדעוני באתונה, החל לפרק את המשדר ולכנסו במזוודה.
בדיוק כדבר הזה נעשה גם ב’הלני'. הגדעוני, שקלט את סימניו של בלחטובסקי, הבין מייד את תכניתו. גם הוא פירק את מכשיריו, ותוך דקות אחדות, ניצבו לידו, במקום משדרים, שתי מזוודות-נוסעים רגילות. עוד הבין הגדעוני משידורו המרומז של בלחטובסקי: כי על ‘הלני’, להקדים ולהיכנס לנמל לפקאס.
‘הלני’ הגבירה מהירותה. כיוון שנכנסה ראשונה לנמל, ערכו בה חיפוש ראשונה. חבורת-חיפוש כבר המתינה לה ברציף הנמל הקטן. ב’הלני' לא היה דבר העשוי לעורר חשד ביחס למהותה, פרט למשדרים. אבל המזוודות שהכילו את המשדרים כבר נחו מתחת למצבור גדול של מזוודות אנשי הצוות. המחפשים לא העלו בידם דבר.
כאשר הגיעה ‘זית’ לנמל עגנה ליד ‘הלני’. בעת שחבורת-החיפוש החלה בחיפושיה עברו שמואליק ושני הימאים שבפקודתו ל’הלני', נושאים בידם לתומם את חפציהם – ילקוטי-ימאים ומזוודות. באלה היו המשדרים של ‘זית’. ‘הלני’, שבה כבר נגמר החיפוש, היתה מקלט בטוח למשדרי ‘זית’.
בגמר החיפושים תמהו בלחטובסקי ושמואליק כשראו ש’זית' מפליגה בעקבות ‘הלני’. הם ניסו לברר עם רב-החובל לפשר הדבר והוא אמר להם כי האניות שוחררו, בתנאי שיחזרו לפיראוס. הוא חתם על הצהרה בשבועה, וכך עשה גם רב-החובל של ‘הלני’. “לא יעזור לכם דבר, אנחנו חוזרים לפיראוס,” אמר.
בלחטובסקי מצא כי ראשית כל יש להתחבר עם ‘הלני’ ולהחזיר את המשדרים ל’זית' ואחר-כך ימצא דרך להמשיך במשימה. הוא פקד על רב-החובל להדביק את ‘הלני’. רב-החובל שכבר עמד על טיבו של בלחטובסקי וניחש מן הסתם מה מזימתו, טען כי ‘הלני’ מהירה מ’זית' – ולכן לא יוכל להדביקה.
כאשר דנו במצבם, התנגד שמואליק שבלחטובסקי יאיים באקדחו על רב-החובל. איום בנשק הוא עבירה פלילית, מעשה של שוד-ים, ועשויות להיות לו תוצאות מרחיקות לכת. אף-על-פי-כן עלה בלחטובסקי לגשר, הכניס ידו לכיסו, כמו החזיק בהדק האקדח שבתוכו, וציוה על רב-החובל להדביק את ‘הלני’.
‘הלני’ מהירה מאתנו," אמר פאפאגיאורגיאס כשהוא מביט כה וכה, מחפש את בקבוקו. פיקח היה, והבין כי בלחטובסקי חושש עדיין לשלוף אקדח.
אבל בלחטובסקי שלף את אקדחו, ותחבו בין צלעותיו של רב-החובל. הוא הוליכו בזריזות לתאו, ושם סגר אותו בחברת שני עוזריו, כדי שלא ישתעמם. את ידי שלושתם קשר.
שמואליק ירד לחדר-המכונות והפעיל את המנוע במלוא כוחו. תוך שעתיים השיגה ‘זית’ את ‘הלני’, ואותתה לה בדגלים להמתין. ‘הלני’ האטה מהלכה. כאשר היו האניות כבר קרובות זו לזו, קרא בלחטובסקי לאנשי ‘הלני’ להחזיר את המשדרים. אלה הועברו באמצעות סל, שהועבר על חבל שנזרק ל’זית‘. כשנשלמה העברת המשדרים נפרדה ‘זית’ מ’הלני’, חגה במים בקשת רחבה והפכה את כיוון הפלגתה, שוב לעבר קורפו וריאֵקה.
“ממשיכים במשימה,” הבריק בלחטובסקי לאתונה מברק קצר.
כשהרחיקו ללב-ים שיחרר את רב-החובל ושני עוזריו ממעצרם, ובדברו אליהם כאילו לא נפל דבר, הורה להם לנווט לעבר ריאֵקה ביוגוסלביה.
“דרך תעלת קורפו?” שאל רב-החובל, ונימה של תקוה בקולו הרועד.
“לא!” השיב בלחטובסקי. הוא היה עיקש כתמיד.
משלא באה ‘זית’ לפיראוס, כהבטחתו של רב-החובל בשבועה, יצאו המשחתות הבריטיות שוב לדלוק אחרי ‘זית’. רבי-החובלים שלהן סמכו על ההוראות שקיבלו ממשרד הבולשת הבריטית במילנו, ושׂמו פניהם לתעלת קורפו. במפרץ קורפו עלו שתיהן על מוקשים, ונגררו ביגע ובאטיות למספנות הצי המלכותי בפיראוס. בעת המלחמה יצרו הגרמנים מעברים הכרחיים במפרץ קורפו, שהיה נתון אז לשליטתם. למרות הזמן שעבר מאז תום המלחמה לא היה עדיין המפרץ חופשי ממוקשים, ומדי פעם היה מוקש נסתר ניתק מחגורתו ויוצא לו לשוטט במפרץ. אולם, ששתי משחתות תעלינה על מוקשים בזו אחר זו היה בחינת יוצא מן הכלל, שייזכר תקופה ארוכה בתולדות המפרץ.
*
במילנו נכנס דיקסון לחדר המלון של מייג’ור קרוסבי והצדיע, אף כי היה הלה לבוש חלוק-בית. דיקסון היה חיוור, עמידתו על רגליו לא היתה איתנה.
“מה יש, דיקסון?” שאל קרוסבי.
“ב… בקשר ל’גליפדה'… אה…” לשונו של דיקסון לעה.
“בקשר למה?” שאל קרוסבי.
“ל’גליפדה', האניה היהודית שיצאה מפיראוס…” אמר דיקסון.
“ובכן?”
“אה… המשחתות… כלומר” דיבורו של דיקסון הלך ורע.
“דבר, כבן-אדם!”
סגנונו של קרוסבי רק החריף את התרגשותו של דיקסון. “אדוני… מוקשים… על מוקשים…”
“מי עלה על מוקשים, היהודים?” שאל קרוסבי.
“לא, אדוני, לא היהודים. המשחתות.”
“המשחתות שלנו?!”
דיקסון ניענע בראשו להן.
“ו… איך, לכל הרוחות, מה שמה של האניה היהודית?”
" ‘גליפדה’… אה… היא עקפה את האי… ולא נכנסה למפרץ."
קרוסבי פרץ בצחוק. תחילה היה זה צחוק כלשמע מהתלה טובה. אבל אחר-כך התפתח לצחוקו של מי שנכנס בו דיבוק. הוא ישב בכורסה וצחק, אחר-כך קם והתגלגל על המיטה, כמו כדי לכבות את צחוקו, וכשזה לא עזר – נפל וישב ישיבה מזרחית על הרצפה, וצחוקו עזבו רק כדי לומר את המשפטים הבאים לדיקסון הנכלם:
“דיקסון… המומחה שלנו ליהודים ולעליה,” חיקה את מפקד הבולשת, עת דיבר בגאוה על דיקסון. “מומחה! האדמירליות אמרה שכדאי לעקוף את קורפו ולהימנע ממעבר בתעלה, כי ספק אם היהודים יסתכנו במעבר כה גלוי, אבל לא!… המומחה אמר שהיהודים דווקא יעברו בתעלה, כי הם פוחדים מהים הפתוח בתקופת סערות… המומחה!”
כאשר גווע צחוקו של קרוסבי, נעץ בדיקסון מבט מלא חימה.
“התנדף מכאן!” קרא אליו, ולא צריך היה לחזור על דבריו פעמיים.
גוויה לים 🔗
‘רימון’ יצאה ראשונה למסעה במסגרת “שבעת המינים”, משם שהיתה הקטנה והאטית בספינות המשתתפות במבצע. לפנים היתה ספינת-דיג איטלקית בת 300 טונה, בעלת תורן אחד ומנוע-דיזל אחד. אף-על-פי-כן שמח אלכס להימנות על צוותה, שכן התגעגע לארץ וחשב על הוריו הדואגים לו. עברו שבעה חודשים מאז נפרד מהם וכל אותה עת לא כתב להם מכתב. להודיע להם, כי הוא באירופה – חושש היה, ולשקר להם, כאילו עודו לומד בנהריה, או עושה בארץ בכל מקום אחד, לא יכול. אם שבעה חדשים הוא בארץ, האיך ייתכן שלא בא לביקור, ולוּא לביקור חטוף? בארץ נערך בינתים “ליל הגשרים”, וכמה מחבריו של אלכס נהרגו ליד גשר אכזיב. הוא ידע, כי בארץ הילכו גירסות שונות, ואחת היתה כי בהתפוצץ מטען חומר-הנפץ נקרעו כמה מן הבחורים לגזרים, לבלי הכר. לאחר שבעה חודשים של דומיה מצידו לא נצטרכה אמו לדמיון רב כדי לחשוש שאלכס בנה בין ההרוגים, שהרי בליבה ידעה, כי שייך הוא לפלמ“ח. בתחילה העיבר הודעות אחדות למנדל, באמצעות גדעונים ועולים שהפליגו לארץ וביקשוֹ לספר להוריו, כי פגש חבר של אלכס וכי זה סיפר לו ששלום לו. אולם ככל שהתארכו הימים חשש, כי הודעות מסוג אלה רק עשויות להוסיף לחרדת הוריו, ולא להרגיעם. פעמים אחדות דיבר על לב הממונים עליו להעלותו על ספינת-מעפילים, וכי כבר עבר “תורו – אולם הצלחתו כמנהל מחנה היתה לו לרועץ. יתכן שגם הפעם לא היה מצוּוה לעלות על ספינה, אילולא ביקשו סיוֹמה ויהודה את מיטב הגדעונים ל”שבעת המינים”.
אלכס התקין את מכשיר-האלחוט על ‘רימון’ וגם נתן יד להכנתה הכללית. ב’רימון' היה מחסן אחד, ובו הקצו לכל מעפיל משכב על דרגש-עץ שרוחבו 20 ס"מ ואורכו 1.80 מטר. העמיסו על ‘רימון’ 22 טונות מים, מזון וחמש טונות תפוחי-אדמה. תפוחי האדמה נועדו לשמש תחליף ללחם, כיוון שבצרפת שרר אז מחסור חמור בקמח לבן, והשלטונות אסרו להוציא ממנה לחם.
כאשר כלו ההכנות, הרימה ‘רימון’ עוגן והפליגה לחוף צפון-אפריקה. לפני הוראות מן התחנה במארסיל, שנקלטו על-ידי אלכס ב’רימון‘, היה על הספינה לקרב כדי 500 מטרים מן החוף, בנקודת-ציוּן כעשרים ק"מ מערבה לעיר אלג’יר. מהחוף יצאו סירות, ובהן העולים שיעלו על ‘רימון’. העלאת המעפילים היתה צריכה להיעשות במסוה החשכה. אם תארע תקלה, על ‘רימון’ לשוב לים הפתוח ולחזור על התרגיל במקום אחר בחוף, לפי הוראות חדשות. אולם, למרבה הפלא, לגבי ספינה שזו הפלגתה הראשונה בשליחות עליה ב’ ושצוותה לא נתנסה במשימה כזאת, עלה הדבר יפה – ללא תקלה כלשהי. עוד בטרם עלה שחר כבר יצא ‘רימון’ מהמים הטריטוריאליים של אלג’יריה, וכל עוליה עליה.
אבל כאשר קיבל אלכס את ההוראות החדשות עם שחר, צנח לבו. לא לחופי ארץ-ישראל הם מפליגים – אלא למפגש עם אניית-מעפילים גדולה, שכינויה ומקום-המפגש עמה יימסרו ל’רימון' בבוא העת. ‘רימון’ תעביר את עוליה לאניה הגדולה, אשר תפליג לארץ-ישראל, ואילו היא, ‘רימון’, תחזור ריקה למארסיל. במלים אחרות, ציפיתו לביקור בבית נכזבה. עתה אפילו לא יוכל לשלוח להוריו מכתב בדואר, אלא לכל היותר, מבחינת המהירות, בידי אחד המלווים באניה הגדולה.
הקשר הבא עם התחנה במארסיל הביא הפתעה נוספת. התחנה במארסיל העבירה הוראה מיהודה האומרת, כי על חיימקה ועל אלכס להתחיל לגדל שפמים, ורצוי גם זקן. שום הסבר לא ניתן להוראה מתמיהה זו. חיימקה היה האחראי מטעם המוסד על האניה. גם הוא שמע את ההוראה בפתיעה, ואפילו חשד שמא אין זו אלא מתיחה – של אלכס או של מישהו מחבריהם במוסד. “מצאו להם זמן למהתלות,” אמר. בכל זאת עשה כדברי הפקודה, והחל לטפח לו זקן מלא.
מאחר שהמעפילים ב’רימון' היו דוברי צרפתית, לשון שהיתה שגורה בפי אלכס, חולקה האחריות בינו לחיימקה, מפקד הספינה. חיימקה יהיה האחראי על הניווט ועל צוות הספינה, ואילו אלכס – יהיה אחראי על הקשר, על המעפילים ועל המטען. כמפקד המעפילים – תואר שנעשה שגור ללא הרהור או מחשבה, אבל שהעלה חיוך – ערך אלכס מפקד ב’רימון‘. הוא אהב סדר, ולא רצה לחכות בעריכת המפקד ימים אחדים, עד שיתרגלו העולים לשיט. עריכת המפקד היתה בעיניו פעולה פשוטה, ואולי אכן כזאת היתה, אילולא נקלעה ‘רימון’ לסערה מן הסערות הפוקדות את הים התיכון באביב. ‘רימון’ הקטנה היתה כקליפת-אגוז בין משברי הגלים. פאניקה תקפה את המעפילים, שזו להם הפלגה ראשונה בים. יללות הנשים, תפילות הזקנים וצריחות התינוקות, עשו את המפקד לבלתי-אפשרי-כמעט. אלא שאלכס התעקש בשלו, ערך את המפקד ושידר למארסיל, כי ב’רימון’ 535 נפש, מהן 130 ילדים מתחת לגיל שש ובהם 35 תינוקות בני שבוע.
אחרי המפקד ביקש אלכס להשליט סדר ומשטר בספינה, וחיפש לו מבין המעפילים שרי מאה ושרי עשרה, שבאמצעותם יאורגנו חלוקת המזון. השירותים והחיים בספינה על כל בעיותיהם. אלא שמחמת הסערה שכבו הכל תשושים על דרגשיהם ומיאנו לקום. לולא קמו כדי להקיא, אפשר היה לחשוב שנפחו את נשמתם. חלף היום הראשון להפלגה – ולאלכס לא היה אפילו שר עשרה אחד.
“מדוע אין אוכל?” שאל חיימקה.
“אוכל?” הדבר האחרון שמישהו חשב עליו בסערה שטילטלה את ה’רימון' היה אוכל. חיימקה היה ימאי ותיק והסערה לא הפריעה כלל לבני-מעיו. “למעפילים צריך לתת אוכל. הם ירגישו יותר טוב אחרי שיאכלו,” אמר.
“אבל לעזאזל, לא הצלחתי לארגן מביניהם אפילו פעיל אחד!”
“את מי זה מעניין?” אמר חיימקה.
“ומי יבשל? כולם גמורים.”
“זו כבר האחריות שלך,” אמר חיימקה, שהיה אחד הימאים המעטים שהצליחו להשיט אניה אל חופי הארץ מבלי להילכד, סמכותו ויוקרתו היו רבים. בלא דברים נוספים פנה אלכס אל המטבח, לבשל ארוחת-צהריים למעפילים.
המטבח לא היה אלא שני דוודים שנבנו מחביות, ומעליהן ארובת עשן. מה אבשל? חשב אלכס, שמימיו לא בישל ארוחה. אבל הגיונו אמר לו שתבשיל חם ונזיל יחַמם את המעפילים ויסב להם תחושה של התאוששות. הוא פנה לשלושה צעירים שנראו פחות ניזוקים מן הסערה מאחרים, ופקד עליהם ללכת בעקבותיו. בעזרתם מילא את שני הדוודים במים, והבעיר תחתם אש. היה בדעתו לבשל מרק חם וסמיך. כשרתחו המים, הורה להטיל לתוכם שני שקי תפוחי-אדמה ושני חופנים מלח. תפוחי-האדמה התבשלו במים, ואלכס העלה בזכרונו את מרקיה של אמו. תמיד היה במרקיה צחצוחי-שומן. במחסן המזון היו שני ארגזי מרגרינה. הוא ביקש מעוזריו להביא לו חמש חבילות, ואותן זרק לנזיד הרותח. המים בדוודים הצהיבו, ודמו בצבעם למרק אמתי אולם תפוחי-האדמה נתמסמסו במים הרותחים, והמרק היה מימי מדי. מה לעשות? אלכס העלה בזכרונו את המרק של אמו. מה עשאו סמיך? הא! אורז!
“הביאו לי אורז!”
את האורז שפך למרק, ואת הכבוד לבחוש אותו נטל לעצמו. כנראה שהטיל למים אורז רב מדי, כי המ שהיה נוזלי לפני כן נעשה דיסה סמיכה. עם זאת, חשב דיסה סמיכה נראית יותר כאוכל ממרק דליל. הוא הורה לשלושת עוזריו לעבור עם הדוודים בין המעפילים ולחלק את דיסת האורז; כך קרא לתבשיל.
למראה דיסת האורז ולריחה, וכמובן גם בגלל הסערה, לא גילה איש מן המעפילים חשק לטעום ממנה. אלכס מצא כי מעט סוכר ישפר את טעמה. להוראתו פיזרו עוזריו סוכר על התבשיל הממולח. ליתר בטחון הורה כי את הדיסה יש לאכול בתוקף פקודה. “אם לא ירצו לאכול, שיאכלו בלי רצון,” אמר לשלושת הבחורים.
חיימקה צדק. משאכלו את התבשיל החם – הוטב לאנשים, תוכם הוסק על-ידי האורז החם, ודמם החל לרוץ בעורקיהם. אלכס ציין לעצמו בקורת רוח שנסיונו הראשון כטבח-אניה עלה יפה. התאוששות האנשים היתה כה יפה עד כי בשעות אחרי-הצהריים כבר יכול היה לבחור לו שרי עשרה ומאה. שלושת עוזריו היו למטה הפיקוד שלו.
עתה הורה לנקות את סיפוני הספינה ולפזר עליהם נסורת. כשירד הלילה לא שככה הסערה, אבל אלכס נפל למשכבו ליד מכשירי-הקשר בהרגשה שהחיים בבטן האניה החלו להיכנס למסלול נכון. הוא לא שיער עד כמה הצליח בצעדיו הראשונים. בטרם עלה השחר העיר אותו אחד מעוזריו.
“מהר למטה!” קרא באוזניו בצרפתית, “מהר למטה!”
רק עינו האחת פקוחה, חציו שרוי בחלום שהעבירו לתל-אביב, ירד אלכס לבטן האניה וראה אֵם חובקת לליבה את עוללה וזועקת בכל כוחה. את זעקתה לא הבין, ורק קלט כי מדובר בזריקה כלשהי. לזעקות האשה ענתה מקהלת זקנים. סביבם שכבו מעפילים תשושים וחסרי-אונים, שהקיאו פעמים אחדות את דיסת האורז. לאט לאט התבהרה התמונה לאלכס. הזקנים החזיקו באמונות תפלות והאמינו כי היום סוער משום שהוא רעב; עוד האמינו כי הים החל לסעור משנודע לו כי באניה יש גוויה, אותה הוא תובע לעצמו. “הים סוער – סימן שיש מת באניה”. חבורת הזקנים פקדה את המעפילים, עברה מאיש לאיש ובדקה אם חי הוא או מת. כך הגיעו לאֵם הזועקת ולתינוקה, שהיה בן שבוע כחוש וחלוש. הזקנים אמרו כי אינו נושם, או כי במהרה יחדל לנשום מעצמו, ולכן הוא הוא המת שהים תובע לעצמו.
“הוא חי!” זעקה האם מתוך ליבה.
“הוא מת!” קראו הזקנים.
“הוא חי!” קראה האם.
“לים! לים!” קראו הזקנים.
עוד מעט ועלה בידי הזקנים לתלוש את התינוק מידי אמו. כאשר ראתה את אלכס אזרה כוח, ניתקה עצמה מהם, ורצה לאלכס, תינוקה בידיה.
“הוא חי!” קראה באוזני אלכס.
על אלכס היה לחשוב מהר ולפעול מהר ונכון. ברור שלא יתן לזקנים לזרוק את הילד לים. אך הוא רצה בציבור מאורגן וממושמע. אין לדעת מה עוד יארע באניה, והוא עשוי להיות זקוק לתמיכתם ולהשפעתם של הזקנים הללו.
הוא החליט לזכות באהדת הזקנים בלא לפגוע בתינוק.
“כדי לגזור אם התינוק חי או מת עלי לבדוק אותו”, אמר לאם. נהמת רצון עלתה מפי הזקנים. “אבל לכך צריך אני מקום שקט. לא פה. אני אקח אותו לקבינה שלי. אם הוא חי – אחזיר אותו לאמו, ואם הוא מת – יושלך לים הסוער.”
בפני האם הסתמנה חרדה, ואילו בפני הזקנים – קורת-רוח. הנה גם הצעיר מארץ-ישראל, המפקד הגדול והאדיר יודע כי סיבת הסערה בבטנו הרעבה של הים, ובהימצאו של מת על סיפון האניה. הכרתו בצידקתם הספיקה להם בעצם, לצורכי יוקרתם.
“אבל,” הוסיף אלכס, “דבר ראשון אבקש מהאם להיניק את התינוק בטרם אבדוק אותו.” הוא רמז לה להילוות אליו עם תינוקה. היא הלכה אחריו בנכונות ובנפש מאמינה. שהרי גם היא לא כפרה בדברי הזקנים. גם היא האמינה בנכונותם. כל שרצתה להוכיח היה כי לא בנה, החי, הוא המבוקש על-ידי הים אלא מישהו אחר, מת-של-ממש.
אלכס ביקש שהות. הלא גם העזה בסערות – סופה שהיא שוככת. ואכן לאחר שהאירה השמש רגע הים.
בפנים מאירות חזרה האם, עוללה בזרועותיה, לבטן האניה, שם קיבלוה בתרועות. הזקנים אמרו כי אלכס הוא שהשיב לתינוק המת רוח-חיים, וכי השמים העתירו עליו כוחות עליונים. האם הנרגשת אישרה דבריהם וסיפרה כי התינוק היה קר כקרח וציפורניו לבנות ואלכס הוא שהחיה אותו.
“זה בא לו מארץ הקודש,” אמרו הזקנים, ומכאן הפיחו תקוה חדשה בלב אחיהם שבהגיעם לארץ האבות יזכו הכל לחיי אושר.
אלכס בתאו חש במעורפל בעייפות המשתלטת עליו ובמאמץ קיים את השידור במועדו, הפעם עם ‘מרים’.
“המוסד שואל, אם היו מאורעות מיוחדים שיש לדווח עליהם?” שאלה יעל. הוא השיב בשלילה.
“ולידות?” שאלה יעל.
“אולי,” השיב אלכס.
‘חיטה’ בפורקארול 🔗
הספינה השניה שיצאה לדרך במבצע “שבעת המינים” היתה ‘חיטה’. חבורת מלחיה הוחלפה, ובמקום הספרדים עלה לסיפון צוות איטלקי. רב-החובל יצא כבר לפנסיה, אבל היה עדיין במלוא כוחו. מונה לה גם מפקד מטעם המוסד, יהושע. אבל בטרם היה לגידי הסיפק לכרות אתו ברית-רעים, נתקבלה ההוראה שעל ‘חיטה’ להפליג לנמל סֶט, מערבה למארסיל, כדי לקחת שמונה מאות עולים.
גידי, הוותיק במקום, שראה עצמו כמומחה היחיד ל’חיטה' שנותר על סיפונה, סבר, כי נפלה טעות. הוא חש אל מפקד האניה. “יוֹש, האניה הזאת היתה לוקחת מכסימום מאה נוסעים, במי הפיורדים השקטים ליד שטוקהולם. איך היא תיקח שמונה מאות איש?”
“אנחנו לוקחים בדרך כלל שני אנשים לטונה,” השיב יוש ביובש. הוא לא אהב שיתערבו בענייניו.
“אבל זו אניית-פחם ישנה שברזלה מחליד, איך היא תיקח?”
“תיקח, כי אני אומר לה לקחת.”
“במפרץ ביסקייה, בסערה, ראיתי את הכוכבים דרך התקרה של הקבינה שלי.”
“זה כלום. אני כבר ראיתי את הים דרך הרצפה של הקבינה באניות שהפלגתי עליהן. מה שחשוב זה שאתה תשגיח על התחנה שלך, ותדאג שהקשר ידפוק כהלכה.”
"הקשר מאה אחוז, אני מתקשר בקלות גם עם מארסיל, גם עם ‘מרים’ " אמר גידי.
“אז את ההפלגה תשאיר לי, בסדר?”
יוש הורה לרב-החובל להרים עוגנים – בעצם רק עוגן אחד, כי לא היה זמן להתקין עוגן חדש במקום זה שאבד במצולות-הים ליד ספרד – ולהפליג לסט. שם העלתה ‘חיטה’ שמונה מאות עולים וכיוונה את חרטומה מזרחה, לעבר המפגש עם האניה הגדולה. היא נכנסה לאותה סערה שפקדה את ‘רימון’, אלא שזו היתה קשה הרבה יותר בצד הצרפתי של חוף הים-התיכון. אחרי שלושה ימים של הפלגה, במהירות ארבעה קשרים, עדיין נמצאה ‘חיטה’ מול חופי צרפת.
“אני אודיע ל’מרים' כי אנחנו מאחרים למפגש,” אמר גידי ליוש.
“אל תעשה טובות ואל תודיע מה שלא ביקשו ממך. אנחנו לא מאחרים.” יוש נרגש על כי הרעיון בא מגדעוני, לא ממנו, המפקד.
“אני מכיר את הקופסה הזאת, יוש. בסערה כזאת תארע לה תקלה.”
“אתה חושב שזו שבר-כלי, כי לא ראית על איזה אניות הפלגתי אני. זו אניה חזקה מאוד, עבודה שבדית.”
לא חלפה שעה וטלטלת האניה גברה כפליים. מכונת האניה חדלה לעבוד. קמה מהומה רבה, המעפילים קמו ממשכביהם במחסני האניה, ומיהרו לסיפונים העליונים. הכל היו משוכנעים כי האניה תיבקע לשנים בים הזועף. יוֹש ורב-החובל פקדו על המעפילים לחזור למחסנים בבטן האניה, והם יבררו מה תקלה. זו התבררה חיש מהר. המסיקים היו מלעיטים את דודי המכונה בפחם, ופעם בפעם היה עליהם לתחח את הפחם בתנור, כדי לאפשר לחמצן בערה טובה יותר. זאת עשו בעזרת מוט ארוך, שהיו משרבבים לתוך התנור. מחמת הסערה והטלטלה החליק אחד המסיקים, והמוט שבידו פגע בחלק מחלקי המכונה – ועיקמו. משום כך עבד רק חצי המכונה, והכרח היה לפרק את החלק המעוקם ולתקנו.
“להודיע ל’מרים' על איחור?” שאל גידי את יוש.
יוש רצה לחנקו בעשר אצבעותיו; אבל כבש את זעמו ואמר בנחת עשויה, “טוב, תודיע, איחור של 24 שעות.”
“זה הכל?” שאל גידי. “מה עוד?” שאל יוש.
“באיזה נמל נעגון לצורך התיקון?”
“איזה תיקון? מי אמר שאנחנו עוגנים?” שאל יוש. לפתע נגלתה עצבנותו. “אני רואה שכל מה ששמעתי על הגדעונים זה כלום לעומתך. אבל בבקשה, אם אתה רוצה לרכל עלי במוסד, בבקשה. לך תבריק מה שאתה רוצה: שאנחנו עוגנים, שאנחנו מתקנים, שלעולם לא נצא לדרך…”
“חבר יקר, אם אתה לא חושב לעגון, איך אתה חושב לתקן את המכונה?”
“זה שיש לך אוזניות על האוזניים, זה לא אומר שיש לך ראש גדול. מי אמר שאני לא חושב לעגון? אבל המוסד במילנו מוכרח לדעת על זה? הוא מוכרח לדעת על כל שטות, על כל מסמר שנפל מהקיר?”
“מילנו יכולה לתת לך עצה טובה,” אמר גידי.
“מודה על הטובות. הברק להם על איחור של עשרים-וארבע-שעות.”
יוש פנה לעבר אחת מסירות-ההצלה, שאנשי הצוות הורידו למים הגועשים ובתוכה החלק השבור. הוא ביקש לשלחו לתיקון, בלי לעגון בנמל כלשהו ובלי לפרסם את התקלה שאירעה לאניה. לפי הסערה, ובעיקר לפי מראה המעפילים, ידע גידי שהרעיון של יוש לא יצלח.
גידי נכנס לקבינה שלו והחל לאותת ל’מרים‘. הוא בירך בליבו על מזלו, שנזדמן לו מכשיר כה חזק ומשוכלל, שהיה בעצם המכשיר היחיד הראוי לשמו על האניה. תוך עת קצרה קיבל את ‘מרים’ דיווח על האיחור הצפוי ושאל לעצה היכן לעגון ואל מי לפנות; כמו-כן ביקש כי במקום המעגן יכינו מזון ורפואות. מנסיונו בסערות ב’חיטה’ ידע, כי המים יחדרו למחסני המזון.
יעל הבטיחה לו תשובה בשידור הבא.
כאשר יצא מהקבינה ועלה על הסיפון, ראה את סירת-ההצלה נאבקת בגלים הגבוהים. הסירה לא הרחיקה הרבה מהאניה, וגידי סבר שאנשיה חייבים תודה ליושב במרומים על שלא התרסקו על דופן האניה. הוא ירד לבטן האניה, לאחד המחסנים בו היו שרועים על גבם ועל גחונם המעפילים, על דרגשים בקומות, זה מעל זה. הוא עבר בשורות, חייך אל האנשים המתיסרים ועודד אותם במלים. אבל בקושי יכול היה לעצור בעד קיאו, למראה האחרים המקיאים בתגובת-שרשרת. הוא התבייש להקיא בנוכחותם, הוא – המעודד והמנחם. עלה בריצה לסיפון, הקיא את מררתו לים וחזר למטה, לבטן האניה, לחייך אל האנשים. שוב עלה למעלה, הקיא, נשם אויר, ראה כי הסירה עודה במקומה וחזר לקבינה אל מכשיר הקשר. ליעל היו תשובות לשאלותיו, והוא רשמן בקושי רב על גליון שהידק בנעצים לשולחנו. אחר-כך חזר לעודד את המעפילים בבטן האניה, לומר להם כי הכל כשורה, וכי תוך עת קצרה תעגון האניה במפרץ שמימיו שלווים – והכל יחזור למקומו בשלום. ושוב רץ לסיפון, חזר למחסן האניה, ורץ לסיפון. הפעם פגש בו יוש, שהיה חיוור וזעה קרה ביצבצה על מצחו.
“איפה אתה לכל הרוחות?” שאג יוש. “כשצריכים אותך – אינך.”
“במה אוכל לעזור?”
“אני רוצה מברק מיידי למילנו. שאל איפה לעגון, איפה לתקן את המכונה ובעיקר – שיכינו מזון ורפואות, ברור?”
“ברור מאוד,” אמר גידי.
“ואני רוצה שתשב על יד המכשיר, ולא תקום ממנו עד שתקבל תשובה. כל רגע חשוב עכשיו. המכונה לא תוכל לעבוד על חצי זמן רב.”
“ובכן תתחיל לכוון את האניה לאי פורקארול, כדי לעגון במפרץ פורקארול.”
“מה החכמות האלה?” שאל יוש.
“שום חכמות. הוראות.”
“אתה כבר נותן כאן פקודות?”
“אלה ההוראות מ’מרים'.”
“הא, אני מבין,” אמר יוש, לאחר שהירהר והבין מה עשה גידי על דעת עצמו. “אתה כזה.”
“כן,” אמר גידי, “אני כזה.”
לרגע עמד יוש חסר-עצה. אחר-כך הלך אל רב-החובל, שהיה שקוע בקשיים להעלות את סירת-ההצלה לאניה והורה לו לשים את פני האניה לעבר האי פורקארול. כאשר חזר אל גידי, היה קולו מתפייס.
“מה זה שם בפורקארול?”
“מפרץ שקט, בו תפגוש אותנו סירת-דייגים שתביא לנו את החלק הדרוש.”
סוף-סוף נתפסה הסירה בקרסים, והמנוף נשאה למעלה, למזלגות שהחזיקוה מעל לסיפון. המלחים קפצו לסיפון רטובים ומקללים.
“סירה תביא לנו את החלק – איך זה” שאל יוש לאחר זמן.
“תרשימי האניה בידי המוסד, וכשאמרתי להם מה הקלקול הודיעו לי שנתנו באלחוט הוראה לאנשינו בטולון, דרך התחנה במארסיל, לחרוט חלק חדש. עם החלק הזה יצאו בסירת-דייגים לקראתנו. נמתין להם במים השקטים של מפרץ פורקארול, והם יבואו עם חשכה.”
“עם חשכה? איך ימצאו אותנו?”
“גדעוני ילווה את סירת-הדייגים ויעמוד אתי בקשר. עכשיו תסלח לי!” גידי פנה והלך לקבינה שלו.
בשארית הכוחות של מחצית המכונה חתרה ‘חיטה’ למפרץ פורקארול.
בטי עולה ל’תמר' 🔗
כאשר קיבל ג’ימי את ההוראה לעלות על ‘תמר’ נפרד מאדריאנה, מג’וני, מהסיניור אגאצי וממירה. מבטי לא נפרד, כי לפתע קמה זו ועזבה את מחנה-ההכשרה בטורינו, וכאשר בא לשם לא מצא אותה. בליבו שמח והתעצב גם יחד. שמח – שנחסכה ממנו פרידה קורעת-לב, ואולי על שגם נגמרה בחייו פרשה שלא היתה לו שליטה עליה, והתעצב – משום שבטי קנתה שביתה ברגשותיו, ונפשו יצאה אליה.
פרידתו ממירה היתה כרוכה בקשיים רבים. חלק מן העלמות מקראפיץ נמשכו לארץ-ישראל, דבר שהרגיז את הסרג’נט גולד. הוא היה נוח לכעוס בעיקר לאחר נסיעתו של גרישה על ‘שרה’ והדיכאון שירד על מינה בגלל געגועיה אליו. לדעת הסרג’נט אסור היה לגרישה לנסוע ולהשאיר את מינה, ולגרום לה יסורים כאלה. “מי שגורם יסורים כאלה לאדם ששרד מהשואה, מעיד על עצמו שהוא חסר כל רגש אנושי,” אמר לסיוֹמה, אותו האשים בשליחתו של גרישה על ‘שרה’.
עתה, כאשר נפרד ג’ימי ממירה, נגרם לסרג’נט רוגז רב יותר. מירה מיררה לפניו את נפשה בבכי, תלשה שערות-ראשה והתעלפה. “אם ג’ימי נוסע בלעדי, חיי אינם חיים,” אמרה לסרג’נט. הסרג’נט גולד, שבינתיים השתחרר מצבא ארצות-הברית והיה לאיש-עסקים באיטליה, תיכנן לחזור לארצות-הברית ברגע שיצטבר בידו הון של לפחות מיליון דולר, והוא כבר לא היה רחוק מכך. מאוד רצה שבנות קראפיץ תסענה אתו לארצות-הברית. לשתיים מהם כבר היו שם חתנים. אבל אושרן היה חשוב לו כבבת-עינו. ואם רצתה מירה בג’ימי יותר מאשר בארצות-הברית, עשה הכל כדי להשיג את משאת-נפשה. הוא נפגש עם יהודה, לאחר שמאמציו אצל סיומה לא עלו יפה. לבסוף איים שאם ג’ימי לא יישאר עם מירה, או שהיא לא תצטרף אליו, יפסיק את עזרתו לאנשי המוסד – ואף ישפיע על סיניור אגאצי לעשות כמותו.
“איך אתם מסכימים לדבר כזה, שבחור מארץ-ישראל יסחרר ראשה של נערה – ואני לא מזכיר מה עבר על מירה – ולפתע, ברגע הראשון שנוח לו, הוא פורח לו לארץ-ישראל ומשאיר אותה לאנחות?” שאל את יהודה.
יהודה, שידע על הפרשה מפי סיוֹמה, גם ידע שתיאור זה של העניינים בפי הסרג’נט גולד, כך עדיין קראו לו, לא היה מדויק. “מה זאת אומרת סיחרר?” שאל את גולד.
“מה זאת אומרת סיחרר? זאת אומרת בא, ניגש אל הבחורה, דיבר אתה, נפגש אתה, הבטיח לה, אני צריך להסביר לך מה זאת אומרת. יהודה, שנינו די מבוגרים לדעת מה זה סיחרר.”
“אבל, סרג’נט, אני לא יכול לתת הוראות לאנשים שלי. את מי לאהוב.”
“אתה לא צריך לתת הוראות. רק להגיד.”
“להגיד מה?”
“שאחריות זו אחריות.”
“איזו אחריות, סרג’נט?”
“הרי אמרתי לך, היא מאוהבת בו בכל נשמתה.”
“וכי זו אשמתו?”
“שמע יהודה, אני ראיתי את הבחור, ראיתי נאים וחכמים ממנו. הוא לא סחורה שחוטפים מהמדף. אם מירה’לה התאהבה בו, זה רק באשמתו, בגלל שהביא אותה לידי כך – עם עיניים, מבטים, קריצות, וזו אחריותו.”
“הוא אומר שלא עשה לה דבר.”
“לא? סתם שיגע אותה, ועכשיו פורח לו, וזה נקרא ‘לא עשה שום דבר’? משאיר לאנחות יתומה, נפש יפה שכל אדם שיש בו רגש-אנוש חייב לעזור לה ולהביא לה אושר.”
“אתה לא מגזים, סרג’נט? הוא לא שיגע אותה כלל!”
“לא? אחרי שיצא אתה כמה פעמים, וכל העיר ידעה שהיא שלו, כרוכה אחריו בלב ובנפש, הוא מתחיל להשתולל במועדוני-לילה, מחזר אחרי נערות זוֹלוֹת, אדריאנה וג’וני, ועוד רץ אחרי שמלות במחנות שלכם, אחרי איזה בטי, וכל זה כשהוא יודע שמירה אוהבת אותו, וקנאתה היא ללא גבול. אז אני מגזים?”
“הקץ לא הקיץ עליה. על מירה.”
“יהודה, היא מאוהבת בו למעלה מאישוני העיניים, ובשביל נערה כמירה זה הקץ, אם הוא יזרוק אותה אחרי הגב בצורה כזאת.”
יהודה ראה כי בדיבורים לא יוכל להניח את דעתו של הסרג’נט גולד, וכי המשכת השיחה לא תביא תועלת. “טוב,” נאנח, “נראה מה אפשר לעשות.”
“ותהיה בטוח, אילו היתה לג’ימי טיפת שכל, היה לוקח את מירה לאשה בלא להשתהות אף רגע. היא תהיה טובה בשבילו יותר ממה שהוא ראוי.”
“טוב, נראה מה אפשר לעשות.”
כאשר בא ג’ימי למירה – בינתיים עקרו העלמות מקראפיץ את מעונן למקום אחר, ובבית-הספר חזרו הלימודים למסלולם, כמלפני המלחמה – מצא אותה שוכבת בחדר אפלולי, משיבה לדבריו באנחות קורעות לב. “אני נוסע לונציה, מירה, ובאתי לומר לך שלום,” אמר.
“אני כל כך אוהבת אותך, ואתה לא אוהב אותי בכלל. איזה צדק זה?”
“זה לא נכון, מירה, שאני לא אוהב אותך בכלל.”
“עכשיו אתה משקר לי בכוונה.”
“את יודעת, מירה, שאני אוהב אחרת.” ג’ימי מצא, כי זו היתה הפעם הראשונה שהתיחס כך במפורש ליחסו אל בטי.
“אבל זה לא צודק, שאתה אוהב אותה כל כך עד שלא נשאר כלום בשבילי.”
“אחריה אני אוהב אותך יותר מכולן,” אמר ג’ימי. לדעתו המציא לה בכך נחמה פורתא – אבל מירה נאחזה בדבריו אלה כטובע בקש. “באמת?” שאלה וחזרה ושאלה, עד שנאלץ היה להשיב פעמים אחדות בהֵן. מצב רוחה כה השתפר, עד שחשש עלה בדעתו שמא לקחה את דבריו ברצינות כה רבה שבדעתה להמתין לו עד שיתאלמן – או להחיש תהליך זה ככל האפשר, ואף לפני שיהיה נשוי.
בונציה שיקע עצמו בעבודה. ‘תמר’ היתה אחת משתי פולשות אמריקאיות ששירתו בצי בעלות-הברית. זאב היה האחראי על שיפוצן והכנתן להסעת עולים, וכאשר הגיע ג’ימי לונציה היו הכנות ‘תמר’ קרבות לסיומן. על ג’ימי היה להתקין את מערכת-הקשר – אבל מאחר שרצו להתקין בפולשת מכשירים המתאימים לרשת-האלחוט הבין-לאומית, בעיקר למקרה חירום (אס.או.אס משודר על גל בין-לאומי 500 ק"ס) חסרו עדיין פריטים אחדים, ונראה היה שאם לא יימצאו בזמן – יידחה מועד הפלגת ‘תמר’. בשנתיים הראשונות לאחר המלחמה לא היתה עדיין אספקה סדירה של מרכיבים אלקטרוניים בכלל, ולצורך בניית משדרים – בפרט. אולם בסיועו הנמרץ של סיניור אגאצי הושג כל החסר, והבריקו לג’ימי, כי לייזר, הנמצא בדרכו ל’תאנה' שבלה-ספציה, יביא אתו את הפריטים החסרים, את הגבישים ואת הסכם הקשר. ג’ימי התקין את כל הדרוש, כך ש’תמר' תוכל לצאת לדרכה לאחר שעות מעטות של עבודת-השלמה במערכת-הקשר. כפי שנקבע, תצא ‘תמר’ למחרת בואו של לייזר.
תחושת ההפלגה הקרובה, הפגישה הצפויה עם לייזר, עצם השתתפותו במבצע נסיוני ראשון מסוגו בעליה ב' – כל אלה יצרו אצל ג’ימי מצב רוח שונה מן הרגיל. היו במצב זה גם התרוממות הרוח, גם דריכות, גם קוצר-רוח וגם נטיה להתפרקות. ולפי כך, כאשר פגש לפתע – באותו יום – בבטי פידלר ליד מלונו, חיבקה ונשק לה ברגשה באמצע הרחוב. היא נעתרה לנשיקתו בחום וברטט, שהיו יותר מביטוי-של-אהבה. ואכן, היא נראתה אומללה.
ג’ימי עבר על הסייגים שהציג לעצמו, ולקחה לחדרו במלון, שם סיפרה לו כי פקד אותה אסון גדול. כאשר נרגעה ויכלה לספר את סיפורה ברצף, אמרה כי עזבה את מחנה-ההכשרה בטורינו כה במפתיע, וללא שום הודעה מוקדמת, משום שקיבלה הודעה מסוכנות-הפליטים הבין-לאומית, כי אחיה נמצא, הוא גר בונציה ומחפש אותה. בעינים דומעות חיטטה בארנקה עד שמצאה טופס דקיק, שהיה העתק מברק ובו ההודעה, והראתה לג’ימי, כמו פיקפק בנכונות סיפורה.
המברק היה כה פתאומי, כה שמחה לקבלו, כאילו שמש חזקה זרחה בבת אחת בחצות-הלילה – אחיה היגר מהונגריה לאיטליה לפני שפרצה המלחמה, לפני עשר שנים. התקוה האירה לה, אולי תוכל להגשים את משאת נפשה, ללמוד גראפיקה בבית-הספר איטלקי מהולל. והנה, שוב חנקו דמעות את גרונה…
“מה קרה?” שאל ג’ימי, ידו מלטפת את שׂערה הרך.
מיום שיצא המברק ועד שהגיע למחנה ליד טורינו, חלפו שלושה-עשר חודשים. אחיה מת משבץ-הלב לפני חצי שנה; וכאשר באה למה שהיתה פעם דירתו, לא מצאה זכר ממנו ומרכושו. כל שנות המלחמה הצניע את יהדותו והסתתר מאחורי מסווה של קאתולי, וגם נשא לאשה איטלקיה נוצריה, שלא אבתה להכיר בה – ובקושי החליפה אתה מלים אחדות על ימיו האחרונים. כך נותרה שוב בודדה, ללא סעד וללא גואל. הקבוצה שלה במחנה-ההכשרה נסעה גם היא לארץ באחת מספינות המעפילים. ידידתה קלארה נסעה גם היא לארץ בספינת-מעפילים. היא חששה לחזור למחנה, שמא לא יאמינו לסיפורה, ינזפו בה, יתייחסו אליה באי-רצון ובחוסר-אמון, אולי גם בטינה. מה תעשה עכשיו?
ג’ימי ליטף את שערה הרך וניחמה. אם תרצה, תוכל להפליג עמו על ‘תמר’ בעוד ימים אחדים. עיניה הכחולות נתבהרו, ודמעותיה יבשו על ריסיה. “תקח אותי?” שאלה כילדה קטנה, וקירבה את ידו הפנויה לשפתותיה.
“אקח אותך גם לירח!” הבטיח ג’ימי.
נשיקתם היתה כחותמת על הסכם-אהבה לנצח, כולאת וגם משחררת. שניהם צחקו, כמו חלפו מהעולם כל התלאות והייסורים – שהרי מצאו זה את זו.
מתחנת הרכבת הביאו את חפציה המעטים לחדרו של ג’ימי במלון. הוא הציג אותה כאחותו, וקרץ בעינו לפקיד-הקבלה. זה שׂם את מתת-היד שנתן לו בכיסו, ונשא את מזוודתה לחדר. העתיד נראה לשניהם כה יפה ומבטיח.
*
יום לפני הפלגת ‘תמר’ נפגשו ג’ימי ולייזר, וחיבקו זה את זה כאחים אבודים. השניים נגזרו לאחווה ולרעות מטבע ברייתם. לאחר שהציג ג’ימי את בטי ללייזר, יצאו שניהם לסעוד באחת המסעדות הטובות בונציה, כי לייזר חיבב את האכילה, ואף כי רוחו היתה טובה עליו תמיד, הנה אחרי סעודה דשנה היתה טובה שבעתיים. רק זה חזר מהפלגה לארץ, ודמי הוצאותיו שקיבל מהמוסד נצברו לו לסכום שיכול היה להרשות לעצמו סעודה טובה. ג’ימי תרם מדמי-הכיס החודשיים שלו, ויחד יסדו קרן לעריכת משתה. כך ישבו במסעדה, ליד צלחת של צדפות-ים שבהן פתחו. לייזר שאל לשלום כל החברים שלא ראה חודשים כה רבים.
“ואלכס, מה עם אלכס?” שאל.
ג’ימי סיפר את כל הידוע לו על אלכס, וכי אלכס כבר הפליג, או שעתיד הוא לעשות כן בימים הקרובים. קרוב לוודאי, אמר ללייזר, יפגשו אותו בארץ, ולא ביבשת אירופה.
“וגידי? ובלחטובסקי, מה עם המשוגע הזה, בלחטובסקי?”
ג’ימי סיפר וסיפר, עד שמיצה את הידוע לו. אז שאל על תפיסת התחנה בפריס.
“הו, איזה היסטוריה!” קרא לייזר.
“ספר, איך זה היה?”
“התחנה בפריס הוקמה בעליית-גג” – סיפר לייזר, תוך שעיין פעם בפעם בתפריט הגדול הכתוב בדיו-ארגמן, בכתב-יד מסולסל – “באיזה בית-יתומים יהודי של ‘המזרחי’ בפאת יער בולון. ג’ימי, לא תאמין, אבל אני יכול להתפלל עכשיו כמו אחד ממאה שערים! כדי לא לבלוט התערבנו בילדים ונהגנו להתפלל אתם. ג’ימי, היה לי קשר עם האלהים! אני אומר לך שקיבלתי ממנו קוף-שין-אלף 5 פעמים שפניתי אליו, יום-יום! היה שם איזה משדר מחורבן, 60 ואט, שבנו חובבים מאנשי הבריגדה, ואת האנטנה הסווינו בחצר.”
“איזה מועדי קשר היו לכם?” שאל ג’ימי.
“זה היה הדבר הכי נורא. את הקשר הטוב השגנו רק בשלוש לפנות בוקר. המשדר היה כל כך מחורבן, שכל קשר היה עבודת-אוזניים כמו בקונצרט.”
לייזר הזמין לו שניצל כפול מרובך בגבינה שפוכה. אז העיר ג’ימי, כי לייזר הוא היחיד ממכריו ששמן בעליה ב'. “אני שמנתי?” נעלב לייזר, “בן-אדם, אם היו צוברים את כל מה שאני הפסדתי במשקל, אפשר היה לעשות מזה פיל קטן. תראה על החגורה.”
“איזה חברה הייתם?”
“בתחנה היינו ארבעה, שני גדעונים ושני ימאים. אל תשאל איזה ויכוחים הלכו, שהגדעונים שווים את הימאים, שהימאים שווים את הגדעונים, אתה יודע! בקיצור, כל הגדוֹילים היו בפריס, בן-גוריון וסנה ומי שאתה רוצה, ומברקים הלכו לדפנה, כל אחד תנ”ך שלם. זה לא צחוק, הצופן שלנו היה התנ"ך. איך אומרים החברה, ‘זה ספר שהכל בו!’ "
“איך נתפסה התחנה?”
"אה, התחנה! שמנו לב כי כמה פעמים בזמן השידורים שלנו נפסק הזרם. אתה זוכר את זאביק? הוא היה הגדעוני השני, והוא אמר שהזרם נפסק דווקא באיזור שלנו. לבחור הזה היתה שיטה! הוא היה יוצא באמצע הלילה, בקור-כלבים, בחורף, ומסתכל איפה חשך האור ואיפה לא – והוא אמר שזה רק באיזור שלנו.
“צחקנו לו. צרפת כל-כך סבלה במלחמה, כל המתקנים שלה הופצצו. אז להגיד שהחשמל כבה דווקא באיזור שלנו?! אבל, זהו, התחרבנו.”
“מה התחרבנתם?”
“לפנות בוקר אחד, בשש בערך, בגמר השידור לארץ, עוד לא הספקנו לסגור את המזוודה – והדלת נפרצה בדחיפה של בול-עץ, והמשטרה עלינו. איזה עשרה חברה בריאים, שבידיהם אקדחים ופנסים, והם שמים את היד על המכשיר שהיה עוד חם.”
“נו?” שאל ג’ימי.
“מה נו?”
“המשטרה.”
“המשטרה, הא! נו, הכניסו לנו מכות, אסרו אותנו באזיקים, דחפו אותנו למכונית-משטרה שחורה, וכמובן, בחוץ ראינו את המכוניות עם מגלי-הכיוון. שבועיים לא אכלתי כלום, רק לחם, גבינה ויין שהחברה שלחו לנו לבית-הסוהר כדי לגוון לנו את מנות-הכלא. אבל, ברצינות, הכניסו אותנו ממש לחדרי-העינויים של ימי-הביניים, רצו לדעת צופן, סדרי-קשר, חשבו שאנחנו מחתרת קומוניסטית או ארגון נאצי המבקש לנקום נקמת היטלר או השד יודע מה. מה עוד אפשר לאכול במקום הזה? הסנדביצ’ים טובים?”
“מה זאת אומרת עינו אתכם?”
“אני יודע, עינו. לי קשרו את אגודלי הידיים ובהונות הרגליים, והושיבו אותי על הרצפה. רצו שאענה להם על הצופן, וכל פעם שרצו שאדבר הורידו לי סטירה, ו… שמע, אם אתה מארגן לי לפתן טוב ועוגת קראם-שוקולד אני מספר לך סיפור, תתפקע מצחוק.”
הלפתן הגיע, ועוגת-הקראם בלווית שתיים אחרות פילסה דרכה לשולחן.
“ובכן,” אמר לייזר, “זאביק החליט להיות משעשע בחקירה. העינויים נמאסו לו וגם השאלות: כל הזמן שאלו מה שמו, מה שם אביו, מה שם אמו, עד שנמאס. לא ענה. בסוף שאלו אותו מה היה שם משפחתה של אמו לפני נשואיה, והוא ענה “נאד”. אז השוטר, שלא הבין, שואל איך כותבים את זה – ושם על הנייר אֶן אוֹ דִי.” לייזר צחק עד כי נאלץ להאט את אכילתו.
“תגיד” שאל ג’ימי, “לא היתה בזה היד של האנגלים?”
“איפה?!” אמר לייזר, “אחר-כך, כשהצרפתים ראו מי אנחנו, הם נתנו לנו משדר צבאי סוג א', הם אוהבים את האנגלים כמוך. עכשיו מפעילות את התחנה שתי גדעוניות, וכל פעם שהמשדר מתקלקל מבקשים מצרפתים לתקן אותו.”
לייזר סיים את הארוחה במנת-גלידה ושני אגסים. כאשר קמו ללכת והגיעה שעתו למסור לג’ימי את הסכם הקשר והגבישים, השתהה לייזר. “אולי מוטב שאחזיק אותם אצלי, ומחר, לפני ההפלגה, אמסור אותם לך?”
“מה יש?” שאל ג’ימי, תמה.
“אם הסכם הקשר יפול לידיים של מישהו, זו תהיה דפיקה נוראה.”
“לידיים של מישהו? של מי?”
“אני יודע, בחדר שלך… אין לך סידורים לסליק ו…”
“אתה חושד בבטי?”
“אני חושד בכל בחורה,” אמר לייזר בחיוך, “תמיד הן רוצות להוציא משהו ממך.”
“מקנא?”
“ועוד איך,” אמר לייזר ותחב לכיסו את הסכם הקשר. “יהיו אצלי, זה והגבישים, ומחר בהפלגה אמסור לך אותם. מה עושים הערב?”
“אתה מוכן לצאת בשלושה?”
“מדוע בשלושה?”
“אני ובטי ואתה… רגע! יש לי רעיון!”
“תודה רבה”, אמר לייזר. “אני אדאג לעצמי. ניפגש בארבעה. אתה רק תגיד לי זמן ומקום.”
הם נדברו להיפגש בבית-קפה בפיאצה סאן מארקו, בשמונה בערב. בשובו לאלברגו אוֹתֶלו ערך לייזר את תכנית ההסתערות שלו. היתה לו מהתלה משלו. מנסה היה תמיד לקבוע ראיון עם פקידות-המודיעין במלונות בהם שהה, בתנאי שנראו לו ראויות לכבוד זה. כאשר נרשם באלברגו אוֹתֶלו, סקר את שולחן המודיעין – ועינו נפלה על צעירה נאה, שפניה חיוורות ושערה שחור כפחם. הוא אמר לעצמו כי אין לה שום שפמפם.
עתה ניגש אליה ושאל מה הדרך לאופרה, אחר-כך מה הדרך לתיאטרון ולקולנוע; אחר-כך שאל מה מציגים באופרה, מה מציגים בתיאטרון ומה בקולנוע. כלל היה בידו: אם אינו נושא חן בעיני פקידת המודיעין, היא תתחוב לידו אי-אילו חוברות ועלי-נייר המכילים את תכניות-הערב של העיר, או לכל היותר תסַמן בעפרון אותן שורות המכילות את האינפורמציה המבוקשת. אבל כאשר נשא חן בעיניה, היתה הפקידה משיבה לשאלותיו על-פה, ומרחיבה את הדיבור.
פקידת המודיעין נעתרה לבקשתו באדיבות רבה, והסבירה לו בקפדנות כיצד ימצא את דרכו לאופרה, לתיאטרון ולקולנוע, וגם הוסיפה חוות-דעת על ההצגות הטובות, לדעתה, ולבקשתו גם הואילה לשרטט לו את דרכו לכל אחד ממוסדות-התרבות. זאת עשתה בעט שנתן בידה, כאשר ביקש ממנה לשרטט לו את דרכו בתעלות. על העט חרוט היה שם: ג’ֶנֶרַל טַיירֶס. תוך השיחה החליף עם הפקידה בדיחות באיטלקית רצוצה, ורשם לפניו בקור-רוח את העובדה ששיניה צחורות ועורה חלק. הוא הודה לה על הסיוע האדיב מצדה ושאל לשמה, במקרה שיבקש אינפורמציה נוספת. לא עולה כלל בדעתו, כך הבטיח לה, לבקש סיוע כזה ממישהו אחר. שמה היה רך ומוסיקלי, חשב לעצמו – אלברטה ג’ירודטי. הוא נפרד ממנה במרוצה, כמי ששכח דבר חיוני. את עטו השאיר בידי אלברטה הענוגה.
בחדרו במלון חיפש מקום סתר לקופסת-הסיגריות שבתוכה הסכם הקשר והגבישים של ‘תמר’. הוא מצא כי טוב להחביא מעל מיכל אשד-המים בבית-השימוש. אבל עוד לפני שטיפס לשם בעזרת כיסא, צילצל הטלפון בחדרו. היתה זו אלברטה. “האדון שכח את העט.” אמרה.
“איזה עט?” חקר לייזר.
“העט של הגנרל טיירס…”
“אה! נכון!” קרא לייזר. יופייך, אלברטה, השכיח ממני הכל. הגנרל נתן לי את העט בעת שגסס מפגיעה של פגז בראשו, וביקשני לשמור עליו כעל זכרון-נצח. הייתי חברו הטוב ביותר, אלברטה… הטוב ביותר…"
“מייד אני שולחת את העט בידי נער שליח,” אמרה אלברטה.
“אין צורך אלברטה,” אמר לייזר, "אין צורך, אני מבקש ממך לשמרו אתך למזכרת, ממני. ממני ומהגנרל. "
“אבל, הרי…”
“נדבר על זה בדרך לתיאטרון, אלברטה.”
“לתיאטרון?” שאלה.
“כן, החלטתי שבסופו של דבר נלך יחד לתיאטרון.”
בשבע בערב נפגשו הארבעה בבית הקפה בפיאצה סאן-מארקו. אחר-כך סעדו ליבם, ויצאו לבלות בעיר. התיאטרון לא נזכר אלא פעם אחת, כאשר שאלה אלברטה בחרדה אם אין הם עלולים לאחר להצגה.
“כבר איחרנו, מותק,” אמר לייזר.
הם נפרדו לאחר חצות, שכן ‘תמר’ עמדה להפליג ולייזר וג’ימי נדברו להיפגש עם שחר ליד בית הרב של ונציה.
סיבוך בונציה 🔗
עם שחר נפגשו ליד בית הרב, ומשם יצאו יחד ל’תמר' בגונדולה. היה זה יום אפור, ורוח קרה נשבה. בטי באה בחברת ג’ימי, והיא שיכלה זרועה גם בזרועו של לייזר. היא היתה יפה מתמיד, ולייזר חש, כי לוּא היה הוא במקומו של ג’ימי – לא היה גם הוא עומד בפני קסמיה. ליד הרציף חיבקה את לייזר ונשקה לו על לחיו. הוא חש בושה על שרגש למחווה זו של חברת חברו, והבטיח לה, כי יתראו בארץ. בושם שערה וחלקת עורה נשארו עמו גם לאחר ש’תמר' הרימה עוגן והפליגה לעבר אנקונה, שם תעמוס את עוליה.
לייזר מיהר למלונו. הוא נועד לפגישת-בוקר עם זאב כדי לדון בהתקנת מערכת-הקשר בספינה השניה. במזוודה שמסר לשמירת חפצים במלון היו הסכם-הקשר ומערכת-הגבישים שלה. כאשר חכך בדעתו אם להוציא את אלה מהמזוודה ולשימם בסליק בו שם את הגבישים של ‘תמר’, או להשאירם עד לרגע האחרון במזוודה, נדמה לו כי ננעץ בו להב חד: הוא שכח לתת לג’ימי את הסכם הקשר ואת הגבישים שבקופסת הסיגריות! הוא קילל את בטי, כה יפה היתה מכאוב לעיניים. בגללה שכח! אמר לעצמו. הוא רץ לנמל – הריצה היתה הדרך המהירה ביותר בעיר שאין בה מוניות, ורחובותיה – תעלות מים. הגונדולה היתה אטית מדי לדידו. אולם כאשר הגיע לרציף כבר היתה ‘תמר’ הרחק מחוץ לנמל. לייזר כמעט מרט את שער-ראשו. ללא גבישים והסכם-הקשר לא יכול ג’ימי לשדר, ויחזיר את הספינה ברגע שייווכח בכך. אבל בהרהור נוסף חשב, שבגלל דממת האלחוט שנצטוו לשמור, בעיקר ביציאה מהנמל, תפליג ‘תמר’ כברת-ים הגונה עד שג’ימי ייווכח בחסרונו – מה שיגרום לעיכוב ועלול לשבש את תכניותיה של ‘תמר’.
ליד הרציף ממנו הפליגה ‘תמר’ היה משרד להשכרת סירות. כאשר חש אליו לייזר, שם לב לגבר במעיל כחול כהה שעמד על הרציף והתבונן למרחקי הים במשקפת-שדה גדולה. מה שעורר את תשומת ליבו של לייזר היה שהמשקפת ומגבעתו של האיש הפריעו זה לזה.
המגבעת היתה שמוטה לו, עד כי הסתירה את מחצית מצחו. המשקפת הסתירה את חציו השני, ואת העיניים.
לייזר שכר סירה מהירה, כשהתיר הספן את סירת המנוע מקישוריה נזכר לייזר בפגישתו עם זאב. בו במקום כתב פתק – כי יאחר לפגישה בגלל תקלה, ומסר אותו לנער השליח של משרד השכרת הסירות, אותו ביקש למהר ככל שיכול לכתובת שרשם על גב הפתק. שטר כסף שתחב לכף ידו של נער פעל יפה. הנער הרים רגליו, וכחץ מקשת רץ למלא את שליחותו.
סירת-המנוע יצאה למפרץ, ולייזר הסביר לספן, כי ברצונו להשיג את ‘תמר’, הנראית רחוק, חותרת בהתמדה בנתיבה. גלי הים גבהו מאוד. בים כזה, אמר הספן, מוטב לא לנסות להדביק ספינה כבדה.
הוא כבר רצה להחזיר את סירתו למעגנה. לייזר ידע, כי השאלה היא כספית בעיקרה. ואכן, בעד 50,000 לירטות – סכום שהיה גדול מהכנסתו החודשית של הספן – היה מוכן לנסות להדביק את ‘תמר’, בתנאי שגם אם לא יעלה בידו הדבר, יקבל את מלוא הסכום. לייזר הסכים לכך ברצון, ואפילו בשמחה. הספן הכניס את המנוע להילוכו הגבוה, ופתח את צינור-הדלק למנוע במלואו. הסירה נורתה קדימה והחלה לרחף מעל הגלים. לייזר הרגיש כיצד הגלים מתנפצים תחתיה. ככל שהתקדמו בים הפתוח גבהו הגלים, והסירה הקטנה הוצפה מים. הספן ולייזר נרטבו עד לשד-עצמותיהם. הגלים גבהו והלכו – ו’תמר' היתה רחוקה מהם.
על אף מאמצי הספן להדביק את ‘תמר’, נראה הדבר כחסר תקווה. במהרה יחסר דלק – והגלים ייעשו למשברי-ים. לראשונה חש לייזר פחד. זו היתה סכנת-נפשות ממש. הסירה נפלה מראשו של גל לתחתיתו, והונפה מחדש לגבהים של מטרים אחדים. הספן עמד ליד ההגה, פניו נוטפות מי-ים, דרוך ונכון להמשיך בקרב הנואש כנגד הגלים והרוח.
גאוותו המקצועית לא נתנה לו לחזור על עקביו מן המשימה שנטל על עצמו. לייזר הורה לו לחזור לנמל. הספן מיאן, הוא רצה להמשיך במסע ככל שתרשה לו זאת כמות הדלק, לעשות את כל שבגדר האפשר, אף כי לא היה כל סיכוי. לבסוף נכנע הספן, הסיט את ההגה והספינה ריחפה, נחבטה, נזרקה ועגה במים הרוגשים. כאשר חזרו למפרץ, ראה לייזר אותו איש מגוחך, במגבעתו ובמשקפת-השדה שלו, ניצב ומשקיף למרחקים. לייזר הוציא מכיסו צרור שטרות ונתנו לספן. זה לא האמין למראה-עיניו – ההסכם נשמר, על אף כשלונו של המסע.
נרגש תחב הספן את צרור השטרות לכיס נסתר באזורו; שפתיו נעו בלחש. ללייזר נדמה שהוא אומר תפילה.
הסירה קרבה למעגנה, ולפני שנקשרה לרציף קפץ מעליה לייזר ורץ לפגישתו עם זאב, לוֹ סיפר מה שאירע. הם דנו בהתקנת הקשר של הספינה השניה, כאשר נכנס למשרדו של זאב נער ממשרד אגאצי ובידו הודעה – ‘תמר’ חוזרת לנמל. צינור נשבר במערכת-הקיטור שלה, והיא חוזרת לתיקונים. לייזר הבין כי ג’ימי חוזר לנמל בגלל הסכם הקשר והגבישים; שום צינור לא נשבר, והיתה זו רק אמתלה לשלטונות הנמל.
כאשר נפגשו ג’ימי ולייזר, היו שניהם נזעמים והטילו את האשם איש ברעהו.
“איך יכול גדעוני לצאת לדרך, ללא גבישים וללא הסכם-קשר?” שאל לייזר.
“היית צריך לתת לי את הקופסה עוד אתמול,” השיב ג’ימי. בליבו האשים לייזר את בטי. בגללה, חזר ואמר בליבו, אירע מה שאירע.
לאחר ש’תמר' הרימה עוגן והפליגה שוב לים הפתוח, הלך לבית-הקפה בפיאצה סאן-מארקו והזמין לו כריכים. עוד הוא משקם את עצמו, והסוחר האיטלקי, שותפו של אגאצי לעסקות שונות, בא אליו במרוצה.
“שוטרים אסרו את זאב. מוטב לך שתסתלק מייד!”
לייזר שם פעמיו למלון, וחישב את צעדיו בזהירות רבה. מה שהתמיה אותו היה ששוטרים אסרו את זאב. אם אכן יד הבריטים בדבר, חייבים היו לספק עילה טובה למשטרה, שכן תעודותיו של זאב היו כדת וכדין. ואילו דווקא התעודות שלו עצמו אינן מן הטובות. הוא נסע בתעודות של מלח רומני. ואולי נפתח ציד כללי על כולם? שאל את עצמו. לייזר שינה את כיוון הליכתו והרחיק מהמלון. החליט כי יחכה לרדת הערב. תחילה בילה בבית-הקולנוע, אחר-כך בבאר חשוך. בחשכה קרב למלון ונכנס תחילה בכניסה האחורית, של השירותים. הוא עלה במדרגות השירות ליציע, והשקיף על אולם הכניסה, כשהוא רואה ואינו נראה. ליד שולחן-המודיעין ניצבו שני גברים, אחד מהם רכון על מרפקו, השניים שוחחו עם אלברטה, וזה שרכן הזדקף, הניח על המדף תיק עבה, והוציא מתוכו סדרן משרדי. אלברטה נתבקשה לעיין בתיק התמונות. אלברטה הביטה בתמונות, ולבסוף הנידה ראשה לשלילה. תגובתה הכעיסה את הגבר השני. הוא הוציא מכיסו צילום גדול, ונעץ בו את אצבעו. פניו היו מאיימות. ברור היה לו למעלה מכל ספק, כי עליו להסתלק מונציה. אם כבר מחפשים במלונו, ודאי יחפשו גם במלונות האחרים. אולם, מה יהיה גורל המזוודה שבשמירת-החפצים?
רק אלברטה יכלה לומר לו דבר ברור, ואולי גם לסייע לו. איך ידבר אתה? הכניסה הראשית למלון תחת השגחה, ובאולם-הכניסה שוטטו בלשים. לברר בטלפון? אך ייתכן שבמרכזיה מאזינים. הדרך היחידה לדבר אתה היתה בטלפון הפנימי.
לחדרו לא העז לעלות. להיכנס לחדר אחר, גם זה היה בחזקת סכנה. ודאי שמו מארבים בקומות הבניין. הוא הבחין במכשיר טלפון צמוד לקיר, על היציע, לא הרחק ממנו. בלב פועם הרים את השפופרת. נשמע קולה של הטלפוניסטית, בהודעה האדיבה המכוונת ללקוחות המלון: “לרשותך אדוני?”
“את המטבח, בבקשה” אמר.
“רגע אחד, סיניור,” אמר הטלפוניסטית.
לאחר רגע נשמע הבאס של שר-הטבחים. “בבקשה?” לייזר החזיר את השפופרת לכנה. זה היה טלפון פנימי. עתה היה עליו לחכות עד שהשוטרים יסירו את המצור על אלברטה.
הרגעים חלפו כחדשים. הוא חשש שמישהו מעובדי המלון ייכנס לקומת היציע, ויראה אותו מציץ מבין עמודי-השיש כגנב. סוף סוף הניחו השוטרים לאלברטה, פנו לפינה באולם הגדול וישבו להם, זה מול זה, בכורסאות הרחבות. לפי שפשטו רגליהם והשעינו ראשיהם על המשענות, נראה שהתכוננו לחנות במקום זמן רב.
לייזר הרים את שפופרת-הטלפון שנית. שוב נשמע קולה האדיב, אך המכני של הטלפוניסטית. הפעם ביקש את המודיעין. “רגע אחד בבקשה,” אמרה הטלפוניסטית. אחר-כך נשמע קולה של אלברטה.
“מדבר חברו של הגנרל טיירס…”
“אהה…” שמע לייזר את אלברטה, כמעט נחנקת.
“מה רצו ממך?” שאל.
“מאיפה אתה מדבר? אתה מוכרח להסתלק מייד!”
“מה קרה?”
“אני לא יודעת מה קרה, אבל הם ישבו כאן כל הלילה, הם מחפשים אותך… אני מוכרחה להפסיק, הם מתקרבים שנית…”
“ביציע, בקומת היציע!” עוד הספיק לומר לפומית.
"הוא ראה את אחד השוטרים קרב שוב לדלפק. הפעם שוחח עם אלברטה בקצרה וחזר וישב בכורסתו, מול חברו.
שוב חיכה שעה ארוכה. היציע היה שרוי באפלולית, כי באותה עת לא הוארו עדיין אלא חלקיו החיוניים של המלון. הוא ראה את אלברטה אוספת בידה ניירות, כמו היה לה צורך לברר את הכתוב בהם. היא הישירה הליכתה לעבר משרדי המלון. הוא חיכה בלב פועם. אולי היא באה אליו? כעבור רגע נשמעו לו צעדים טופפים במדרגות בנקישת-עקב. בחשכה הבחין תחילה בבושם. הוא החזיק בידה. “אלברטה!” לחש.
“הו, אלוהים!” אמר נפחדת.
“מה קרה?”
“מדוע רצחת אותו?”
“את מי?”
“את הספן מהמשרד להשכרת סירות?”
“אלברטה, מה את מדברת? לא רצחתי איש!” פחד היה בקולו.
“מדוע הם מחפשים אותך דווקא?”
“אני לא ידוע, אלברטה. אני לא יודע.”
“אתה היית במפרץ ושכרת סירה, נכון?”
“נכון, אבל לא רצחתי איש, אלברטה. האמיני לי.”
“אז מדוע מחפשים אותך?”
“זה… אני יהודה, אלברטה. יהודי מפלשתינה.”
“אלהים! גם עכשיו, זה עוד לא נגמר?”
“עזרי לי, אלברטה. יש לי רק בקשה אחת. קחי את המזוודה שלי משמירת החפצים בדרכך הביתה. הנה הקבלה. זה הכל. עזרי לי.” הוא תחב לידיה את הקבלה.
“אני מוכרחה לחזור לדלפק שלי,” אמרה.
“מתי את גומרת לעבוד הערב?”
“בעשר… אבל…”
“אלברטה…” קרא אחריה. היא נעלמה מעיניו. והוא שמע אותה יורדת במדרגות. אחר-כך הופיעה שוב בשולחן המודיעין. שלידו כבר המתינו לה שני תיירים אמריקאים מאורחי המלון. לייזר ירד במדרגות החשוכות, מגשש דרכו לכניסת העובדים. לפני היציאה הסתתר מאחורי הדלת והציץ לרחוב, ומשמצא אותו בטוח – יצא וצעד בהחלטיות לעבר צדו החשוך.
עד עשר נותרו לו שעתיים. עלה בו רעיון, לראות מה קרה במשרדה של הגברת מינרבי. הגברת מינרבי היתה פעילה בעליית-הנוער. לה נתנו הבריטים, מדי פעם, רשיונות לעליה חוקית. אולם הגברת מינרבי היתה פעילה גם בצד הלא-חוקי של העליה. לייזר מצא את המשרד סגור. הוא סר לבית-הקפה הסמוך, בו נהגה לקיים ישיבות לאחר שעות-העובדה. שם באמת ישבה, בחברת זוג איטלקי. לייזר רצה לחוש אליה ולספר לה את כל אשר אירע. אבל להפתעתו ראה אותה מרמזת לו לבל יקרב אליה. לא הרחק ישבו שניים שלא קשה היה לזהותם כבלשים.
הוא התרחק מן המקום בחוסר אונים. אין ספק כי נערך עליו מצוד. הוא תמַה איך יסתלק מונציה. זו עיר שכולה מים. היציאה האחת ממנה היא בדרך היבשה, מכיכר רומא, האיזור המחובר לחוף, בו עובר הכביש היחיד לתחנת-הרכבת ולנמל-התעופה.
אם יצא מנמל התעופה במטוס, שקל בליבו, עליו לעבור ביקורת ורישום. בעת קניית הכרטיס ובעת העליה למטוס, עליו להציג תעודה. ואיזו תעודה, של מלח רומני. וזאת בזמן שהמשטרה נזעקה לחפשו.
הוא היה נותן כל הון שבעולם לדעת מה קרה, מדוע מחפשים אחריו בכל מקום. בעצם, מדוע לא יצא ברכבת? אך גם הפיקוח על תחנת הרכבת עשוי להיות יעיל. בשעה זו יש רק קופה אחת לכרטיסים למילנו. אולי מוטב כי ישכור מונית, שתסיע אותו לאחת העיירות בסביבות ונציה. אכן, זו הדרך הטובה ביותר. הוא ישכור מונית. אבל איך יגיע למונית?
בעשר דקות לעשר כבר המתין ליד בית-הקפה בפיאצה סאן-מארקו. עינו היתה פקוחה על העוברים-והשבים אלה לא היו רבים, והוא חשב שאם יעקבו אחרי אלברטה – ייווכח בכך במהרה. אבל למה יעקבו אחריה? במלון היא מוכרת היטב, ומן הסתם עברה גם בדיקה בטחונית לפני שנתקבלה לעבודתה.
מרחוק ראה את אלברטה קרבה ובאה, והמזוודה בידה. היא הלכה בגפה. לייזר לא הבחין בשום עיקוב אחריה. בטרם קרבה לבית-הקפה, פגש בה ומשכה לפינת רחוב, לאחת הגונדולות. בתכניתו היה להגיע, באמצעות הגונדולה, לתחנת המוניות באיזור היבש. אם מקיימת המשטרה פיקוח על התעלות ועל הגונדולות השטות בהן לעבר האיזור היבש, יערימו עליה כזוג נאהבים – והוא חיבק את אלברטה.
“אני מקווה שאין כאן גולגולת” אמרה כשנתנה לו את מזוודתו. ליד תחנת-הרכבת נפרד ממנה. הוא רצה להביע לה את מלוא הוקרתו ותודתו ונשק לה על פיה. “כל חיי אזכור אותך, אלברטה.”
בכיכר תחנת-הרכבת עלה על מונית, והורה לנהג להסיעו למילנו.
“מילנו?” תמה הנהג.
“מחר בעשר עלי להיות בגנואה,” אמר לייזר.
“בגנואה?” הנהג היה מבולבל לחלוטין. גנואה רחוקה מונציה מאות קילומטרים.
“אחי מפליג מחר לארגנטינה!” אמר לייזר.
“אה! ארגנטינה!” אמר הנהג כמבין, והתניע את המונית, לארגנטינה היגרו איטלקים רבים.
“לארגנטינה!” צעק הנהג למשרד-המוניות.
"ללייזר היה רושם שבכך נפטר מכל החששות, וכי אם ידרשו מאנשי משרד המוניות לזהות את הלקוח, תהיה התשובה מתקבלת על הדעת. המונית יצאה לדרכה. השעה היתה קרובה לחצות. לייזר העריך כי אם יתנהל הכל כשורה, יגיע עם בוקר למילנו – ויוכל להזהיר בעוד מועד את חבריו. כי, מי יודע, ייתכן שהמצוד נערך בכל איטליה.
כעבור חמשים ק"מ עצר הנהג במונית, בגלל תקר בגלגל האחורי. “כמה זמן יקח לך להחליף את הגלגל?”
“להחליף גלגל זה עניין של חמש דקות,” אמר הנהג, ולאחר שנשמעה אנחת הרווחה של לייזר, הוסיף: “אבל במה להחליף? היו לי רק ארבעה גלגלים, ועכשיו נשארו לי רק שלושה. עם כל הרצון הטוב, אדון, אצטרך לשלוח את הגלגל לתיקון בעיירה הסמוכה. כלומר, זה יקח בערך שמונה שעות, עניין החלפת הגלגל.”
“אבל אחי… ארגנטינה…” אמר לייזר, אובד עצות.
“אל תדאג,” אמר הנהג, “תגיע לגנואה בזמן.”
הנהג ניצב על אם הדרך, ואותת בפנס זעיר למשאיות הכבדות העושות דרכן מנמל ונציה למילנו. אחת המשאיות עצרה לידם, נושפת בכבדות.
“מה קרה?” שאל נהג המשאית.
“האדון הזה,” אמר נהג המונית והצביע על לייזר, “אחיו מהגר לארגנטינה, עליו להיות בגינואה בעשר בבוקר. במונית שלי יש תקר.”
“בנתי,” אמר נהג המשאית. “טפס ועלה!”
לייזר עלה וישב בתא הנהג, והמשאית המשיכה בדרכה. בדרך עלה הרהור בליבו של לייזר: “ראה איך מסייעת ההגירה האיטלקית לארגנטינה לעליה לארץ-ישראל!”
גדלו שפמים! 🔗
בעת המצוד על אנשי עליה ב' בונציה העתיקו הגדעונים את התחנה מטרמא די מיראדולו לרומא, וכך סיימה ‘מרים’ את שידוריה – ובמקומה נולד ‘ליאונרד’, כינוי התחנה ברומא, לכבודו של ליאונרדו דא וינצ’י.
גם ‘ליאונרד’ שכן בעליית-הגג, בבית בודד, במחנה-היתומים של הג’וינט, שעל גבעת מונטה מריו. העתקת התחנה מצפון-איטליה לרומא, שעליה הוחלט בסיום תקופת ‘מרים’, ציינה גם תחילת תקופה חדשה בעליה ב'. בתחילה היו החופים הצפוניים של איטליה חופי ההעפלה, בעיקר בגלל אנשי הבריגדה היהודית, שסייעו הרבה כל-כך בהבאת העולים לחופים. אולם במרוצת הימים נשתחררו חיילי הבריגדה והיא פורקה, והפעילות עברה לחופים הדרומיים של איטליה.
ב’ליאונרד' גרו הגדעונים בקומונה, סעדו יחד והתחלקו בדמי-הכיס ודמי-ההלבשה שקצב להם המוסד. גאוותם על הקומונה היתה רבה, כי הדבר הוכיח שהחברות היא הבסיס העיקרי של מסגרתם. “אחרים”, היה סיוֹמה אומר, “אינם מסוגלים לקיים קומונה כמו הגדעונים.” סיוֹמה עצמו נועד כבר לעלות על ספינת-מעפילים ולהפליג לארץ-ישראל כגדעוני; גם יעל תבעה זו לעצמה, ובעקבותיה באו גם גדעוניות אחרות לספינות-המעפילים. ברם, בטרם עשו זאת, שידרו סיוֹמה ויעל לכל ספינות “שבעת המינים” קריאה – “גדלו שפמים!”
התעלומה – מה קרה באמת בונציה, מי, ולמה, רצח את הספן שהסיע את לייזר לים הפתוח ברדיפתו אחרי ‘תמר’, מי האשים דווקא את לייזר ואת חבריו ברצח הספן – נשארה לפי שעה תעלומה. על האשמת לייזר ברצח הספן נודע ליהודה ולאנשיו מן העיתונים. צילום פניו של לייזר, כנחשד ברצח וכמי שברח מן המשטרה המחפשת אחריו, פורסם בעיתונים רבים. קשה היה להבין כיצד נתגלגלה תמונת-פניו של לייזר למערכות העיתונים. היה זה צילום חדש, שנעשה – ללא כל ספק – בעת שהותו בונציה, לצורך התקנת מערכות הקשר בשתי הספינות. אנשי המוסד הפעילו את השפעתם על אישים באיטליה, מאוהדי מאבק העליה לארץ-ישראל, וזאב והאחרים שנאסרו כחשודים בסיוע לרצח הספן שוחררו; בבירור שנערך נמצא, כי לא היו נגדם כל הוכחות וכי מאסרם נעשה שלא כשורה.
ובינתיים היו כל ספינות “שבעת המינים” בדרכן. ‘רימון’ עם אלכס הפליגה מחוף אלג’יריה לאורכו של החוף הדרומי של הים התיכון; ‘חיטה’ עם גידי תיקנה את המכונה, ולאחר שעלו עליה עולים נוספים בפורמיה, במפרץ גאטה, הפליגה לכיווּן פורט-סעיד; ‘תמר’, עם ג’ימי, העלתה את עוליה על סיפונה באנקונה – והפליגה בנתיב עקלקל למקום המפגש; ‘זית’ עם בלחטובסקי עברה את קורפו בדרכה לריאֵקה, ביוגוסלביה, שם העלתה את עוליה וחזרה מזרחה, לתחנת-מים באי קמאיליו; ו’תאנה' עם לייזר, הגדולה והמהירה בהשוואה לספינות הקטנות והישנות, יצאה מלה-ספציה, לקחה בליבורנו יותר מאלף עולים, והפליגה בקו ישר לארץ-ישראל.
ארבע הספינות הקטנות, שהפלגתן קדמה לזו של ‘תאנה’, שטו במלוא הקיטור – אולם רק אחת מהן הגיעה למהירות מירבית של תשעה קשרים, כך שמהירותן הממוצעת היתה אטית מאוד, אולי ארבעה או חמישה קשר. ‘תאנה’ לעומתן, שטה במהירות ממוצעת של שנים-עשר קשר, ולכן יכלה להגיע למקום המפגש במועד, אף כי יצאה לים אחריהן. כאמור, לאחר שתעברנה הספינות הקטנות את העולים ל’תאנה' – היה עליהן לחזור לנמליהן באירופה, ל“סיבוב” נוסף.
ימים אחדים לאחר ששידרה יעל “גדלו שפמים”, שידרה מהתחנה החדשה ‘ליאונרד’ ברומא את מקום המפגש של “שבעת המינים” – 225 מעלות, 40 ק"מ מהזרקור הגדול של פורט-סעיד. המועד המדויק למפגש ייקבע בהתאם למצבן של האניות בדרכן, אבל הרעיון הכללי היה שתיפגשנה בטרם אור אחרון, כדי להקל עליהן את חיפושיהן זו אחר זו, לאפשר להן להתחיל בהכנות, ולהותיר להן זמן, כך שלאחר העברת העולים במסווה החשכה, תוכלנה להיפרד זו מזו ולהפליג ליעדיהן עם אור ראשון של יום המחרת.
עד הגיען לטווח קשר עם דפנה בתל-אביב, היו ספינות המעפילים קשורות עם ליאונרד ברומא, ולא חסרו רגעי-חרדה, כאשר אבד לפתע הקשר עם אחת מהן, ואז פעמו הלבבות ברומא ובתל-אביב: שמא נתפסה? שמא התנפצה? שמא טבעה על כל אנשיה?
כך הודיעה מרים יום אחד לסיוֹמה וליהודה, כי אין לה קשר עם ‘חיטה’. במועדי הקשר הקבועים לא השיב גידי לקריאותיה. מאחר שכל המבצע נבנה על קשר אלחוט, היה יהודה המתוח והחרד מכולם. “מה זה יכול להיות?” חזר ושאל. הוא חש למחנה היתומים במונטה מריו, כדי להיות קרוב לחדשות.
“ייתכן שחל קלקול במכשיר,” ניסה סיוֹמה להרגיע אותו.
“לוּא קרה לו משהו, היה מוצא דרך להודיע לי,” אמרה יעל. “אנחנו מכירים כל כך טוב זה את זו – שדי היה לו באות קצרצר והייתי מבינה.”
“מה קורה ב’חיטה'? כמה הייתי רוצה לדעת מה קרה,” אמר יהודה. בחרדתו העתיק את מושבו לעליית-הגג, להיות ליד המשדר ויעל. בעליית-הגג השתררה דומיה. לאיש לא היתה תשובה. היה זה אחד הרגעים שהבהירו, אולי, את מהותו של קשר האלחוט בעליה ב': בהינתק הקשר – כמו טבעה האניה במצולות ים, או כמו הפליגה באפלה שאין לה סוף ואין לה קץ. מסוכן היה להתקשר עם אניות אחרות או עם נמלי-ים זרים ולשאול עליה, ואף לא להודיע על קיומה בים, מחשש הפרעות הצי הבריטי. קשר האלחוט דמה במקרים אלה לעורקו הראשי של הלב, שבהיסתמו – יש לחוש לחיים עצמם.
ב’ליאונרד' היו עיני הכל נעוצים במשדר, שנראה עתה יותר מתמיד כאוּרים ותוּמים; לוּא רק פצה פה והשמיע קול!
*
בין הצוות של ‘חיטה’ שררה מן הרגע הראשון רעות מרובה. רב החובל ומלחיו האיטלקים הביאו עמם להפלגה יין אדום, וחילקוהו עם מלווי המעפילים מארץ-ישראל. לאחר שנוכח יוש בערכו של גידי – נסתדרו היחסים גם ביניהם, וב’חיטה' שררו סדר ונקיון. אפילו גן-ילדים התקינו המלווים בירכתי האניה, למען הפעוטות שבין העולים. הרגשה טובה שררה בקרבם שהשליחות תצליח. ערב אחד, אחר הארוחה, ישבו כל אנשי הצוות ושרו, פעם האיטלקים, ופעם הארץ-ישראליים ופעם שרו יחד במקהלה אחת, כי כבר למדו אלה מאלה שירים משירים שונים.
לפתע צווחות מקפיאות-דם נשמעו מתחתית האניה. השירה נפסקה, ודממה ירדה על חדר-האוכל הקטן. הצווחה חזרה ונשמעה, חדה וכואבת יותר. הכל קפצו עתה על רגליהם, אולם יוש ביקשם לשבת, והורה לאיתן, אחד המלווים, שירד לבטן האניה ויראה מה קרה.
עד מהרה חזר איתן ובפיו הסבר פשוט. בין העולים צעירה הרה, שקרבו ימיה ללדת. מחמת הטלטולים בים, ובמיוחד בסערה הגדולה, נתקצר הריונה – ועתה תקפוה צירים. הכרח להעלותה למעלה, ולהקל עליה בלידה.
הצוות האיטלקי חזר לעבודת האניה שלו, ורב-החובל מיהר לגשר. רק החבורה הארץ-ישראלית ירדה לבטן האניה. הושיבו את היולדת בכסא-קש, נשאוהו למעלה, והשכיבו אותה בחדר העזרה הראשונה. זעה קרה כיסתה את מצחה, והיא התעוותה בציריה.
“מי יודע ליילד?” שאל יוש.
הכל פרצו בצחוק. בחבורה כולה לא היה גם אחד מבוגר מעשרים שנה. גידי, הצעיר בחבורה, צחק יותר מכולם. הוא צחק גם כאשר התקבלה ההוראה לגדל שפם, שהרי טרם היתה לו חתימת זקן. מבטו השל יוש דבר בו. היתה זו הזדמנות ליוש ליישב את חשבונו עם הגדעוני. אבל למזלו התערב איתן, “חברה” אמר “נקרא לאבא המאושר והוא יעזור לה ללדת.”
“נכון”, הסכימו האחרים. “הרי הוא האחראי.”
ירדו לבטן האניה לחפש את האב. בירידה לבטן האניה חשבו אם להרביץ בו מכות, שכן בדרך-כלל נמנעו מלקחת נשים בהריון לאחר החודש השישי – והאב, כאשר נרשם לעליה, לא סיפר את האמת. אבל חמת הבחורים שככה, כי הרי שיקר כיוון שאצה לו הדרך, לעלות לארץ-ישראל.
האב היה חיוור והזיע יותר מאשתו. בקושי היה מסוגל לשבת. כאשר ביקשוהו לעלות לסיפון היו צריכים לתמוך בו, וכשיצא לאויר-הסיפון, החריף בצחותו, פשט רגליים והתעלף. להתרגשותו נוספה מכת עילפון של אויר צח והוא יצא מן החשבון כמיילד אפשרי. שוב נפל מבטו של יוש על גידי.
“ניקח אחת האמהות,” אמר איתן, והציל את גידי בשנית.
לא נמצאה אשה שהיתה מוכנה לעלות ולסייע ליולדת. דבר זה היה מופלא מאד בעיני גידי שחיפש יותר מכולם; אולי שרויות הן עדיין בהלם של העליה לסיפון הספינה והטלטלה בים. לבסוף, באיומים, הצליחו להעלות לסיפון אשה כבת ארבעים. אולם כאשר נכנסה לחדר עזרה-ראשונה, התעלפה גם היא וצנחה לא הרחק מהאב. עלפון האויר הצח היה תופעה שהרשימה את גידי. ברגע זה שמע את שמו.
“גידי, היכנס ויילד את האשה.”
“אני? אני הכי צעיר! רק מלאו לי שבע-עשרה…”
“זהו בדיוק,” אמר יוש, “בגלל זה שאתה הכי צעיר אתה גם זוכר הכי טוב מה זה לידה, היכנס ויילד.”
“אבל אני… יש לי עכשיו קשר לרומא.”
“הקשר יכול לחכות.”
“אבל מה הם יחשבו ברומא?”
“האחריות עלי,” אמר יוש.
“אף פעם לא ראיתי אשה ערומה ולא…”
“גידי, אתה היית בהכשרה יגור, לא? בעצמך סיפרת שעבדת ברפת…”
“ברפת כן, לא במרפאה,” אמר גידי.
“ואתה ראית את הפרות ברפת ממליטות, וזה יותר ממה שאנחנו יודעים, אז תפסיק עם השטויות והיכנס. האשה מחכה לך!” אמר יוש, ודחף את גידי לתוך החדר בו שכבה היולדת.
הלידה כבר החלה – והיולדת שכבה בשלולית מים. גידי ניגש אליה בברכיים כושלות. הוא שינן לו את נסיונו ברפת, וזכר את הוטרינר, הלה היה אומר: תנו לטבע לעשות את שלו. יש להשרות בטחון על היולדת – וזה הכל, גידי מחה בממחטה טבולה במים קרים את מצחה הלח של היולדת, והיא החזירה לו מבט מלא-הבנה. בינתיים נכנס איתן ובידיו דוד מים רותחים. “ראיתי פעם בקולנוע איך אשה יולדת במערב הפרוע,” הסביר.
לבקשת היולדת סייעו לה ללחוץ על בטנה. כפי שאמר אחר-כך גידי – “לחצנו פה ולחצנו שם, וראה זה פלא – ילד!”
גידי לא האמין למראה עיניו. התינוק היה קשור בחוט מבטנו לאמו. ואז נזכר שוב בוטרינר. הוא לקח סכין גילוח – וחתך את צינור התינוק בטבורו, ועל החתך שם רטיה. איתן ניקה בזהירות את הולד ומסרו לאמו, אשר רגע קט אחר-כך עצמה את עיניה בשנת אושר והחלמה. במשמרות שמרו על התינוק, עד שנעורה אמו והחלה לטפל בו בעצמה. רק כאשר היה הכל כשורה, קם האב על רגליו, הודה לכל בלחיצת-יד חמה ונכנס לראות את משפחתו. כעבור רגע בא בטרוניה:
“שכחתם משהו בתוך הבטן,” אמר.
“מה שכחנו? עוד ילד?” שאל גידי.
" את השליה," אמר האב. הסתבר שדוקא הוא הרבה לקרוא בעינייני לידה.
“זה כלום,” מאר גידי כשהוא מחזק את סמכותו במה שזכר מהוטרינר ודבריו, “הטבע יעשה את שלו, אל תדאג.”
בתאו צנח גידי על מיטתו תשוש כמת. תרדמה עמוקה נפלה עליו, והוא חלם על תחנת אלחוט של ספינה טובעת הקוראת ללא הרף אס.או.אס בלא שתיענה, כי אין תחנה בעולם הקולטת אותה, כיוון שבכל תחנות-האלחוט שבעולם שוכבים להם בשורות תינוקות כחולים ואדומים, וצורחים וצורחים, עד שטבעה האניה והשתרר שקט. כשפסקו הצריחות בחלומו – התהפך על צידו וישן שנת-ישרים.
יוש לא הרשה להעיר אותו, באמרו, כי מגיעה לו שינה בריאה. כך הקיץ גידי משנתו רק לאחר הצהריים של יום המחר, ואז נזדעק – מועדי הקשר! והתחיל להפעיל את המשדר.
*
“מברק מ’חיטה'!” קראה יעל בשמחה.
“מה קרה?!” יהודה וסיוֹמה כמעט הפכו את המשדר בהגיעם אליו בריצה. יהודה ישן בתחנה, עיניו היו עייפות וזקנו לא מגולח.
“מזל טוב, גידי ילד בן!” קראה יעל מהמברק.
הנור כבה 🔗
מזל רע דבק ב’זית' מלכתחילה. ראשית, היתה כבדה מאוד – בריאֵקה עמסה 875 עולים, במאתיים יותר מהמתכונן, והרבה יותר ממה שהיתה מסוגלת לשאת לפי כושרה. שנית, סערה עזה פגעה בה ליד כרתים. מרגע שיצאה לים לא חדל זה לסעור אלא להפסקות קטנות, כמו לשאוף רוח לצורך סער גדול יותר.
בלחטובסקי פקד על רב-החובל פאפאגיאורגיאס לנווט לעבר האי קאמיליו. שם חיכתה ל’זית' אספקה: מזון, מים ודלק. אמנם, האי היה רחוק שתי שעות הפלגה מכרתים, ונמצא מחוץ לנתיב-המים לפורט סעיד ובכלל מן ההגיון היה, לכאורה, לתדלק ולהצטייד במים בכרתים גופא; אלא שלאחרונה היה האי נתון לתצפית חרוצה של הבריטים, ואילו האי קאמיליו סמוך היה לנתיב האניות וגם מרוחק מנתיבי הים רבי-התנועה.
הכלל היה שיש להפליג בנתיבים מוכרים – כי אם היתה אניה נראית תועה במים שלא בנתיב, היו מזדרזים לבוא אצלה, לשאול לזהותה ולצרכיה. בים נוהג עדיין חוק הפירטים, ואניה החשה לעזרת אניה בצרה ומסייעת לה להיחלץ ממנה – זוכה במטען שלה. מחצית המטען ניתנת לרב-החובל, והמחצית השניה – לבעלי האניה ולצוות מלחיה. כדי לזכות במלקוח, חשות אניות בלב-ים לעבר אניות הנראות כתועות.
רק באיחור הבחין בלחטובסקי שרב-החובל אינו מנווט לאי קאמיליו; הלה החליט כנראה כי זו השעה להיפרע מבלחטובסקי. כיוון ששמואליק, הימאי, עלה על ‘הלני’ (בלחטובסקי לא הצטער כלל, ואמר כי אין לו צורך בעזרה משום ימאי) חשב כי נמצאה לו שעת-כושר.
“אתה אינך מפליג לקאמיליו,” אמר בלחטובסקי, וידו לפתה את אקדחו.
“אנחנו קרבים לאי קאמיליו,” שיקר רב-החובל.
הסערה החמירה. צלעות האניה זעו והשמיעו חריקות מבשרות-רע. בלחטובסקי כבר אמר להשליך את רב-החובל לתא המעצר, אבל ברגע האחרון חזר בו. בליבו אמר כי נכון יותר יהיה להיפרע ממנו לאחר הסערה. הוא היה משוכנע כי רב-החובל חורש רע בליבו. הלילה ירד וגלי הים זעפו יותר, בבטן האניה היו חברי תנועות נוער, השומר הצעיר ודרור. בלחטובסקי בחר ביניהם את המוכשרים והחזקים, וקראם אליו לגשר.
כאשר נראו אורות האי, פקד בלחטובסקי על רב-החובל להפליג בזהירות לאחד ממפרציו. בינתיים עיין במפות וקרא בספר המגדלורים. המגדלור שקרץ על האי לא תאם לסימני המגדלור של האי קאמיליו, כפי שהיו מתוארים בספר. מספר הנצנוצים לשניה והקצב היו שונים לחלוטין. התברר לבלחטובסקי ש’זית' קרב לאי סירנה, הרחק מן הנתיב שנקבע.
“אנחנו קרבים לסירנה, טינופת,” אמר לרב-החובל, זה החל לרעוד וידו נשלחה לבקבוקו, אבל בלחטובסקי בעט בבקבוק והעיפו לחשכה.
בלחטובסקי החליט להוציא את הלילה הרחק מהאי, כיוון שחשש פן טמן לו פאפאגיאורגיאס מלכודת. האניה נמצאה בסמוך לסלע – או מה שנראה כסלע – מתנשא מעל לים. הוא הורה לרב-החובל לנווט בשמיניות סביב הסלע. על הבחורים שבחר פקד לשמור על רב-החובל. אולם הים הסוער הקשה על הבחורים לשמור על רב-החובל, שהיה ימאי מנוסה, רגע אחד, כאשר השגחתם עליו רפתה, חש לירכתי האניה – ובגרזן כרת את הכבלים שחיזקו את חביות-הדלק לסיפון, לפני שהתגלגלו החביות לים, הכה בהן בגרזנו ובקע בהם חורים, שמתוכם נשפך הדלק השמן לים.
בלחטובסקי כמעט ושיסע את רב-החובל בידיו. הוא היה סבור שרב-החובל נקט תכסיס מכוער, להביאם למחסור בדלק ולשיתוק המכונות. אולם רב-המלחים, שבו נתן בלחטובסקי יותר אמון, הסביר כי רב-החובל עשה במצוות אמונה תפלה, וביקש להשקיט את מי-הים המחמירים במעט שמן.
באשמורת האחרונה נפלה תרדמה על בלחטובסקי. כאשר הקיץ, מצא לנגד עיניו ים זועף ובלתי-מוכר. האניה קרבה למפרץ זעיר. רב-החובל עמד על הגשר, רועד כולו. ללא בקבוקו תכפו רעדותיו. ורק עתה הבריק לבלחטובסקי ההרהור שמא רב-החובל אינו רועד מפחד – כי אם מחוסר הטיפה המרה. רב-המלחים אמר לו כי מצאו מפרץ בו יוכלו להמתין עד תעבור הסערה. המפרץ נראה לבלחטובסקי זעיר מדי. אף-על-פי-כן נעתר לבקשתו, והרשה להוריד סירה שתמדוד את עומקו. הסירה הורדה למים כשרב-המלחים מנהל אותה. כשעה וחצי שוטטה במי המפרץ, מודדת את עומדו במקומותיו השונים. בינתיים איתר בלחטובסקי את האי במפה, והחל מעיין בספריו, לדעת אם יוכל המפרץ לאכסן אניה בגודלה של ‘זית’. הספר השיב לשאלה זו בשלילה.
רב-המלחים חזר ואמר שהמפרץ עמוק דיו, 40 פאתום10 אולם בלחטובסקי חשש פן תהיה האניה קרובה מדי לסלעי החוף כאשר יהיה צורך לסובבה במפרץ כדי להוציאה לים.
משלחות של עולים באו לבקש מבלחטובסקי שיורה לרב-החובל להיכנס למפרץ. גם רופא האניה הפציר בו לעשות כך. הסערה הממושכת נתנה אותותיה באנשים. והרופא חשש לרע אם לא תינתן לאנשים מנוחה להחליף כוח. בלחטובסקי פקפק תחילה, אך לבסוף נעתר לבקשות, והורה להיכנס למפרץ – תוך כדי מדידת עומקו. הוראתו לרב-החובל היתה להתקדם כל עוד העומק 40 פאתום, ובהגיעו לסלע ממול הכניסה למפרץ לעצור אם יהיה העומק פחות מ-25 פאתום.
“לאט לאט,” אמר בלחטובסקי לרב-החובל, “וללא תימרונים”. הוא הלך לתא-האלחוט לדווח לרומא על מצבו.
‘זית’ נכנסה אט-אט למפרץ הרוגע. העולים עלו לסיפון – ונשמו לרווחה. מהם שהחלו להשמיע תפילת הודיה ליושב במרומים. לפתע ראה בלחטובסקי את האניה מתמרנת שמאלה, כמבקשת להסתובב סיבוב שלם במפרץ. הוא ידע שאם תסתובב האניה במפרץ הזעיר לא תוכל לצאת ממנו. כוונתו שלו היתה להיכנס למפרץ בקו ישר, ולצאת ממנו בהילוך ישר לאחור. הוא מיהר אל הגשר. כאשר ניגש לרב-החובל, כבר סבה האניה כעשרים מעלות. הוא קרא לרב-החובל לישר את האניה, נתן שלושה צלצולים של אזהרה לצוות המכונה, אבל רב-החובל לא ציית לו, פקד לשחרר את המצמד והאניה הישירה לעבר הסלעים. בלחטובסקי פקד לעצור את האניה, אבל היה כבר מאוחר מדי. חריקה חזקה נשמעה בתחתית האניה; הסלע קרע את התחתית. ואז נשמעה קריעה שניה.
בלחטובסקי ירד מן הגשר. לעיניו נגלה מחזה מחריד. העולים קפצו למים, בנסותם להציל את נפשם מהאניה המתחילה לטבוע. הוא קרא לבחוריו – והורה להם לזרוק לים כל קרש, חבית ריקה, מצוף או פקק שיימצא להם. הבחורים עשו מלאכה טובה, האנשים שבים נאחזו בחפצים שהושלכו להם.
רב-החובל ציווה להוריד את סירות ההצלה. אולם הסירה הראשונה שהורדה התנפצה אל הסלעים. האניה החלה נוטה לצידה במהירות. בלחטובסקי פקד להוריד את האנשים מן הצד הנוטה למים במהירות לעבר הסלעים. לצורך זה אירגן את בחוריו מתנועות-הנוער לחגורה אנושית, שירדה למים ודחפה את האנשים הנאבקים בים לעבר הסלעים. מן הסלעים הדריכו הבחורים את האנשים לעבר פיסת-חוף של חול, שהיתה מרוחקת כשלושים מטרים מהסלעים.
בלחטובסקי נשאר על הגשר עד לרגע האחרון. האניה שקעה במים עד הגשר. כאשר ירד לחוף הודיע לו הרופא כי שישה אנשים נהרגו וכמאה ועשרים נפצעו. הבחורים מתנועות-הנוער עוד משו אנשים מן הים אל הסלע והוליכום לחוף החול.
כאשר ירד בלחטובסקי לסלע, נשא עמו את מזוודת הקשר ומצבר. האסון קרה באחת, לפני שהספיק לשדר על מצבו לרומא. המשדר והמצבר נרטבו במי הים, ומפתח-המורס נשאר דבוק לשולחן בחדר האלחוט. הסוללה היתה שבורה בחציה. הוא הפך בלוחות הנחושת, וניסה לרענן את החומצה על-ידי בחישה. אחר-כך החל ליבש את חלקי המשדר לחוּמה של מדורה. השעה היתה חמש-וחצי אחרי הצהרים. אף כי התרכז במלאכתו ועמל קשה לגרש מראשו את מחשבות הנקם ברב-החובל, שכן משוכנע היה מעבר לכל ספק כי רב-החובל עשה מה שעשה במזיד, לא יכול שלא לראות שני הורים מחפשים את תינוקם במים. השניים היו כבני ארבעים ומעלה, ואיבדו את בניהם בשואה. בן זקוניהם נולד להם אחרי המלחמה, במחנה הפליטים. כל העת שעסק בתיקון ובייבוש המשדר והמצבר ראה את ההורים מחפשים במים, עם רדת הערב המשיכו לחפש את ילדם לאור פנס.
“מויש’לה!” קראה האם.
“מויש’לה!” קרא האב.
תוך כדי כך שינתה הרוח את כיווּנה, והחלה נושבת לעבר החוף ונושאת עמה נתזים מן הגלים, בלחטובסקי שכב על המצבר כדי להגן עליו מהמים, הוא ראה את ההורים מחפשים את ילדם האחרון, ושמע את הפצועים נאנקים. ידי הרופא האחד מלאו עבודה והוא היה רחוק מהושיט רפואה לכל הזקוקים לו. בלחטובסקי נשא עיניו למעלה, לפסגתו של ההר הסוגר על המפרץ, ודימה בנפשו כי ראה הבהק-אור עליו. אחר-כך היה משוכנע כי ראה הבהק שני, ולאחריו אור קלוש, כבוקע ממדורת עצים. יש ישוב על ההר, אמר לעצמו.
הוא קם, נושא את המצבר צמוד לגופו, קרא אליו את בחוריו וביקש מאחדים מהם לטפס עמו אל ההר. גם רב-המלחים נלווה אליו. חלק מן הבחורים השאיר בחוף כדי לרכז את האנשים, ולנסות להדליק מדורה. בחום המדורה שעל ההר רצה לחמם את המצבר ולייבשו. אבל אנשים שראוהו מטפס חשבו, כי הוא מסתלק ומשאירם לנפשם. קמה זעקה, והיו שרצו והחזיקו בבגדיו והתחננו, כי ישדר אס.או.אס. להצלתם. הוא הסביר להם כי כוונתו לבקש עזרה להם.
על ההר התגוררו שתי משפחות-רועים בבית אבן, חציו מערה, ובו שני חדרים. הרועים עמדו על משמר הבית בראותם אותו קרב עם בחוריו. הרובים היו דרוכים בידיהם, ולא אבו בשום פנים לארח את בלחטובסקי עם המשדר. בתרגומו של רב-המלחים ביקש מהם להרשותו לחמם את המשדר ולייבש את המצבר. מחמת שהיו בערים ולא הבינו במה הוא מדבר, סירבו לו בתוקף. לא היתה ברירה לבלחטובסקי אלא לנצל את העדיפות המספרית – ולקחת מהם את הרובים. הרועים לחצו על ההדק ויריה אחת נפלטה ואבדה באויר.
עתה היו שבויים בידיו של בלחטובסקי.
הוא נכנס לחדר בו היה התנור, סקר את הבית וסביבותיו ואמר לבחוריו לרדת לחוף ולהורות לעולים לעלות למעלה על ההר, ולהושיבם בחצר ליד בור שהיו בו מי-גשמים בשפע. בתרגום רב-המלחים ביקש מהרועים למכור כמה ראשי-צאן ושוב סירבו. בלחטובסקי פתח את הסליק בחגורתו ושלף מתוכו מטבעות-זהב אחדות. משראו את הזהב, הסכימו למכור עשרה ראשים וגם לשחטם ולהתקינם לסעודה. היתה זו הסעודה הראשונה שבאה לפי נוסעי האניה בעשרים וארבע השעות האחרונות.
בלחטובסקי עצמו לא היה בין הסועדים. הוא נסגר באחד מחדרי הבית, כדי להכשיר את מכשיר-הקשר לשידור. הוא ידע שבשש בבוקר מתקיים הקשר בין רומא לתל-אביב. אם יצליח להיקלט בתל-אביב או ברומא – תבוא ישועה. הוא לא רצה לשדר בגל הבין-לאומי אס.או.אס., פן יהיה הצי הבריטי הראשון לבוא לעזרתו, וכך יקיץ הקץ על המסע לארץ-ישראל. דברים אלה סיפר לאחד הבחורים שסייעו לו, וממנו התפשט “טלפון שבור”, שעד הגיעו לאוזני העולים ניסוחו היה כי בלחטובסקי אינו רוצה לשדר קריאה לעזרה אס.או.אס., אף-על-פי שמכשיר הקשר מותקן לשידור.
המצבר יבש, אבל לא היתה בו די עוצמה. רק מחציתו פעלה כהלכה. בלחטובסקי שלף והוציא את מנורות השידור מן המשדר. כדי להשתמש במַתְנֵד בלבד. כך קיווה בלחטובסקי כי יצליח לשדר שידורים אחדים לפחות.
בשש בבוקר בדיוק החל לשדר בגל של תל-אביב ורומא. מפתח-איתות לא היה לו, והוא ניסה תחילה כף-נעליים – “מפתח-האיתות העיראקי” – ואחר כך נגע בידיו בכל חוט, כשהוא מחזיק חוט אחד ביד שמאל וחוט שני ביד ימין. כינויו של בלחטובסקי בצופן היה נור.
“נור קורא לעזרה,” שידר וחזר ושידר לרומא ולתל-אביב, ומסר את נקודת-הציון של האי במפה. במתכוון לא שידר את שמה המלא הלועזי של האניה, ולא את כינויה בעליה ב', אלא את כינוי הצופן שלו בלבד.
עדיין האמין וקיוה כי המוסד ישמענו ויחיש לו סעד, ובכך יאפשר את המשך המסע לארץ-ישראל. הוא לא רצה ליפול בידי הבריטים.
בלחטובסקי לא ידע, ולא יכול היה לדעת, אם שידורו במתנד נקלט על-ידי חבריו ברומא ובתל-אביב, אבל שידר וחזר ושידר כל עוד הספיק כוח המצבר: “נור קורא לעזרה סטופ בלא אוכל ובלא בגדים סטופ שישה הרוגים ומאה ועשרה פצועים סטופ נור קורא לעזרה נור קורא לעזרה נור קורא…”
משנוכח כי עוד נותר מעט כוח במצבר, קטע את השידור – ברצותו לשדר גם למחרת בבוקר, למקרה שלא נקלט הפעם. הוא החביא את המשדר ואת המצבר, והעמיד שני בחורים לשמור עליהם. כאשר פתח את הדלת לצאת החוצה, מצא לפניו משלחת גדולה של עולים. בפיהם היתה תביעה אחת – לשדר קריאות אס.או.אס. גלויות, ומייד. המשלחת דיברה אליו יידיש, שפה שלא היתה שגורה בפיו, והוא לא הבין בבירור מה בקשת המשלחת. עם רב נאסף ליד הבית ומילא את חצר הבקתה. העולים תמכו במשלחתם וקראו קריאות של נרגנות ואי-אמון בבלחטובסקי. יבבות וקללות התערבבו בהמולה הכללית. אכן, חברי תנועות-הנוער שמרו על קור-רוח ושלוה. אך בלחטובסקי חש, ובצדק, כי הוא עומד יחיד כנגד רבים.
עד אשר הבין לאשורם את משמעות הדברים שבפי המשלחת – כבר היתה המהומה בחצר בעיצומה. דבריו ביידיש רצוצה “אנחנו הארץ-ישראלים איננו חיות, ואין זה גורם לנו תענוג שהגענו לכן, כבר שידרנו קריאה לעזרה,” נבלעו בהמולה. “לשדר אס.או.אס!” קראו האנשים.
“לא מאמינים לך!” הריעה קבוצה גדולה, שבתוכה היו שניים שהניפו אגרופים מולו.
בלחטובסקי ניסה להסביר את כוונתו בהגיון צלול ובשליטה עצמית. “אם נשדר ללא הרף, ייתם כוחו הדל של המצבר,” התחיל לומר ברגע-של-שקט.
“שקר!” קרא מי שהניף נגדו אגרוף. “זה שקר. אם תשדר קריאת אס.או.אס. גלויה, יבוא מייד להציל אותנו. אחרת נמות כאן כולנו.”
אֵם הנושאת בידיה ילדה מעולפת קרבה אליו וכרעה ברך לפניו. היא בכתה: “רחם נא,” אמרה ביבבה, “הצל נא. זו בתי האחרונה, היא כל מה שנותר ממשפחתי, היא נשמתי האחרונה. היא גוֹועת. הרופא אמר שללא בית-חולים לא תוכל לחיות. רחם נא!”
שוב ניסה לדבר, לפנות להגיונם: “חברים, אנו בדרך לארץ-ישראל, אם נקרא לעזרה בגלוי יבואו הבריטים ו…” אולם דבריו נבלעו בהמולת מחאה. האנשים החלו לסגור עליו, כשהם דוחפים זה בזה ומתקדמים לעבר בלחטובסקי העומד בפתח הבית.
בלחטובסקי שלף את אקדחו – וכיוונו אל הקרוב אליו ביותר. “מי שיתקדם צעד אחד, יירה!” אמר בקול מאיים. אחר-כך ירה יריה אחת באויר. האנשים נעצרו. הקרובים החלו לסגת בבהלה. בלחטובסקי חש כי גל-המחאה הגדול נשבר.
“שובו למקומותיכם בשקט,” אמר בקול רך, “העזרה בוא תבוא.”
אחר-כך כינס את שני המלווים הישראלים וראשי תנועות-הנוער. בלחטובסקי ברוב זעפו הציע להוציא להורג ביריה את רב-החובל היווני, בעוון מעילה באמון ובדיה. חבריו היו סבורים שהוא מתכוון לכך במלוא החומרה, כי הרי הכירו את אופיו. אולם, היה זה תכסיס שנקט כדי להשקיט מליבם את מצבם, וכדי למנוע דיון חוזר בצורך בקריאת אס.או.אס. כללית.
החברים דחו את הצעתו לירות בפאפאגריאורגיאס. בלחטובסקי היה תקיף ואיתן בדעתו, שיש לעשות דין בשתיין הבוגד. עתה ריכזו כל המאמץ לשכך את רוחו של בלחטובסקי – ששגעון של הוצאות-להורג נכנס בראשו. הרופא שהשתתף בישיבה מצא, כי יש דרך טובה לכך: שינה. בלחטובסקי לא עצם עין זה שתי יממות. הרופא פקד עליו לישון.
בבוקר, למחרת, בדיוק בשש הפעיל שוב את המשדר.
‘זית’ קוראת!" קראה יעל בהתרגשות. הציפיה לסימן-חיים מ’זית' כבר היתה לסיוט בעליית-הגג ברומא, מאז ניתוק הקשר עמה. סיומה, יהודה ואחרים התכנסו סביב יעל. “אמרתי לכם אתמול שנדמה לי שאני שומעת את כתב-ידו של בלחטובסקי.”
דממה מוחלטת שררה בעליית-הגג. תקתוק חלוש נשמע במקלט. יעל כתב על גליון-נייר גדול את מברקו של בלחטובסקי, ויהודה עקב בחרדה אחרי כל אות שכתבה.
“מה להשיב?” שאלה יעל, לאחר שאותתה לבלחטובסקי כי קריאתו נקלטה. “כוח המצבר שלו הולך ונגמר.”
על יהודה היה להחליט במהירות, על-פי כל השיקולים: מבצע “שבעת המינים”, תפיסה על-ידי הבריטים, תפיסת המלווים הישראלים, גירוש העולים, היש אפשרות להחיש עזרה על-ידי המוסד לעליה ב' לבדו?! לבסוף עמדו זה כנגד זה שני שיקולים: להציל חיי אדם – מכאן, לחסוך מאבק וקשיים לעליה ב' – מכאן.
“הבריקי לו שאנו שולחים את העזרה המהירה ביותר.”, אמר יהודה. מייד חיבר מברקים למוסדות בארץ-ישראל. כאשר החלה יעל לשדר לתל-אביב, התקבלה הודעה כי שידורו של בלחטובסקי נקלט גם שם, וגם בתל-אביב, במוסד לעליה ב', הגיעו לאותה החלטה. המוסד לעליה פנה לממשלת המנדט בבקשה להחיש עזרה לנוסעי ‘זית’. הצי המלכותי וחיל-האויר המלכותיים יצאו במהירות למקום הימצאה.
*
ברומא נפגשו קרוסבי ודיקסון. בתום שיחתם קרא דיקסון בלהט:
“זו ההזדמנות! זו ההזדמנות!”
“נהג בזהירות ובתבונה,” אמר המייג’ור קרוסבי.
דיקסון הוסע לנמל-התעופה הצבאי של רומא במהירות מטורפת. שם כבר חיכה לו מטוס צבאי קטן, שמדחפיו הסתובבו. הוא עלה למטוס – וזה המריא מייד.
בתכניתו של דיקסון היה להופיע כרופא בצוות-ההצלה הבריטי, ועל-ידי כך לא רק לזהות את המלוים הישראלים ב’זית‘, שהם אנשי עליה ב’, אלא גם לשים יד על הגבישים במשדר, על הסכם-קשר ועל הצופן; בכרתים יעלה על המשחתת הבריטית שנצטוותה לחוש לעזרת ‘זית’.
*
בלחטובסקי הודיע לאנשיו על עזרה קרובה והורה להבעיר מדורות בראש ההר, כדי לסמן את מקומם של הניצולים. בבוקר השלישי להיותם באי הופיעו בשמי האי שני מטוסים מסוג ‘ליברייטור’ של חיל-האויר המלכותי, והצניחו מזון, שמיכות, תרופות ובגדים חמים שנשלחו ע"י המוסדות היהודים בארץ-ישראל שמחה רבה קפצה על האנשים בראותם את המצנחים; וכאשר ראו כי על חבילות-המזון כתובות עבריות, רבתה שמחתם יותר.
שעה קלה אחרי הופעת המטוסים נראתה חותרת וקרבה לאי משחתת יוונית. זו קרבה עד הסלע, הנחיתה גשר לחוף, וחברי תנועות-הנוער החלו להעלות את הפצועים לסיפונה. על סיפונה היה רופא ארץ-ישראל המשרת בצבא הבריטי בדרגת מייג’ור, הד“ר חיים שיבר. הוא היה איש ה”הגנה" ובנוסף לטיפולו הרפואי באנשים ביקש לארגנם ולעודד את רוחם. בגמר העלאת הפצועים, העלתה המשחתת את הגשר והפליגה לאתונה. אלה היו הוראותיה – לאסוף פצועים בלבד. ד"ר שיבר נשאר על האי.
שתי משחתות בריטיות נראו מרחוק, כמו מחכות להפלגתה של המשחתת היוונית. בראותו אותן מיהר בלחטובסקי לטפס לצוק נישא. עליו הניח את המשדר, לו קשר חבל, אשר השתלשל בלתי-נראה למטה, למקום סתר. ממנו, אם יהיה צורך, יכול במשיכה אחת להטיל את המשדר לים. את הגבישים טמן בכיסו, ואילו את הסכם הקשר וכתב-הצופן הבעיר באש. הוא שינן על-פה את קריאתו בקשר גדעון, אם יהיה זקוק לעזרה נוספת. לאחר כל אלה גילח את שפמו ואת זקנו הצהבהבים; בבת אחת נשתנה דמותו. פשר ההוראה התמוהה “גדלו שפמים” – נתבהר: בין העולים התערב צעיר שפניו חיוורים. השמחה והמהומה לקראת בוא המצילים היתה כה רבה שאיש לא נתן דעתו עליו.
המשחתות הבריטיות חנו במרחק של כחמישה קילומטרים מהאי. הן שילחו מתוכן לאי שלוש נחתות גדולות, ועליהן כשלוש-מאות שוטרים שקובצו לצורך זה ברודוס. בעקבות הנחתות הפליגו סירות-מנוע קטנות.
בלחטובסקי ניתח את התכנית הבריטית. הוא ראה כי הם מעלים את הניצולים לסירות הקטנות. מדוע הם עושים זאת? ברור, כדי לבודד את האנשים! כדי למיין אותם, וכדי לזהות אותם. שהרי ההגיון הפשוט אמר, שמוטב להסיע את האנשים למשחתות בפחות הסעות וביתר מהירות. יש איפוא להיזהר. הוא הפיץ את מחשבותיו בקרב אנשיו.
יקשה מאוד להגניב את מכשיר-הקשר לסירה הקטנה, בלי שהאנגלים ירגישו בדבר. הוא הבחין באחד מהם שהציג עצמו שהוא רופא. אנגלי זה עורר את חשדו. שהרי בא אליהם גם ד"ר שיבר, מדוע זה לא ירדו יחד? מדוע אין כל שיתוף-פעולה ביניהם? העובדה שחזר ואמר באוזני כל כי הוא רופא, נראתה מוזרה. הוא דיבר עברית עילגת והמלים ששירבב באידיש למשפטיו לא היו במקום. ניכר היה שלא בא לתת עזרה רפואית, אלא מטרה אחרת לבואו. אולי לחפש אנשים מסוימים. הוא שוטט באי, בלי לתת דעתו כלל לפצועים ולסובלים.
הרופא פנה לפתע לעבר הבקתה, והחל לשוחח עם שני הרועים היוונים. אחד הרועים נלווה אליו, ושניהם כאילו יצאו לחפש משהו או מישהו. המחשבה הבריקה בראשו של בלחטובסקי – מחפשים אחראים! אותי! אכן, אנגלי זה אינו טיפש כלל שפנה אל הרועים. אלה יזכרו ודאי מי פנה אליהם בשם העולים, מי ביקש מהם מחסה, מי ביקש מהם מזון. הרועים ודאי יזכרו מי היה האיש ומה עשה…
בזוית עינו ראה את האנגלי תוחב משהו לידו של הרועה. הרועה הסתכל בחפץ שבידו, ובלחטובסקי ראה את הנצנוץ. מטבע-זהב, חשב. הרועה יזכור את בלחטובסקי, אף שגילח שפמו. מכל מקום יש לקחת בחשבון אפשרות זו, והעיקר – הרועה ודאי יזכור במה עסק בלחטובסקי לילה שלום, וגם אם לא הבין שהפעיל מכשיר-קשר, יש חשש שיוכל לתת תיאור נאמן של הצפצופים, האיתותים וצורת המכשירים בהם טיפל, וודאי יזכור איך הִגִיעַ חוט בחוט… האנגלי יבין מייד במה מדובר, ויתחיל לחפש גם את האלחוטאי, גם את המכשיר. אסור לו לאבד זמן.
ברגע מסוים, כאשר חשב כי הוא נסתר מעין כל, עשה דרכו לחבל; הוא משך בו וציפה לראות את מכשיר-הקשר מוטל לים וצולל בו. אולם התוצאה הכזיבה: הקשר ניתר, כל החבל נאסף אליו. מזוודת-הקשר נשארה במקום שהיתה, על חודו של הצוק. משיכת החבל דירדרה אבנים קטנות, ואלה משכו תשומת-לב האנשים שלידם התגלגלו האבנים. בלחטובסקי נגלה ממסתורו, והחל לטפס במשעול המוביל לחוד הצוק, שעליו מכשיר-הקשר.
כאשר הגיע למתלוֹל, שאליו צריך היה להתרומם בכוח ידיו, ראה אותו הרועה והצביע עליו. ה“רופא” פתח בשעטה לעבר בלחטובסקי. ברוב בהילותו שכח כי הוא רופא ארץ-ישראלי, והחל לקרוא אליו באנגלית: “סטופּ!”
בלחטובסקי טיפס מהר. אולם ידו שהחזיקה בזיז עקרה את הזיז בעת שניסה להעלות אליו את משקל גופו. הוא התדרדר ורגליו כמעט פגעו בראשו של האנגלי שהחל לטפס אחריו. האנגלי תפס ברגלי בלחטובסקי, ומשכן בכוח למטה.
בלחטובסקי הרפה ידיו, ונפל בכל כובדו על האנגלי. שניהם נאבקו בשקט ובזעם. ידי האנגלי לפתו את צווארו של בלחטובסקי, אולם הוא תפסן. לבלחטובסקי היו אצבעות-ברזל, שתפיסתן תפיסת-צבת. בבית-הספר המקצועי בחיפה נהגו לקרוא לידיו ‘המלחציים’, ‘המלחציים של בלחטובסקי’. האנגלי חש לפתע כאילו ידיו נחתכות לשניים באצבעות יריבו, לפני שהספיק לתת לעצמו דין-וחשבון מלא על המתרחש עמו ירד עליו ערפל, כתוצאה מחבטה קשה בראשו. כאשר התפזר הערפל ראה את בלחטובסקי מעליו, מטפס כסנאי במתלול.
“עמוד, או שאני יורה!” קרא אליו דיקסון באנגלית.
קללה נפלטה מפיו של בלחטובסקי, שהתכוונה בעיקר אליו עצמו. הן הוא היה צריך לירות הראשון, באנגלי. מדוע לא ניצל את אקדחו? בגלל החשש פן יעורר אליו תשומת-לב? עתה נתון הוא לחסדיו של רודפו. הוא המשיך לטפס והגיע למזוודה. אך ברגע ששלח ידו לדחפה – פגע הכדור בידו. היד צנחה, כבדה כעופרת. הדם קלח ממנה, וטיפות נטפו על כתפיו של דיקסון.
“רד מייד, או שהשני ישיג אותך בראש!” קרא דיקסון.
בלחטובסקי שלח את שמאלו למעלה ובניתור גבוה דחף את המזוודה. זו ניתקה ממקומה בדיוק כאשר פגע הכדור השני ביד שמאלו. בלחטובסקי ראה את המזוודה מתדרדרת, מתנפצת, פוגעת בצוק בולט, מזנקת למעלה, צונחת למים וצוללת בהם במהירות.
ידיו היו משותקות. הוא ניסה לנוח רגע בהישענו אל קיר בסלע. כאב חד פילח אותו. במעורפל הבחין בדיקסון המטפס אליו, אקדח בידו. למטה היתה התקהלות. השוטרים הצבאיים של הצי דחפו את המתקהלים לאחור, ושלושה מהם החלו לטפס גם הם לעבר בלחטובסקי. שני שוטרים צבאיים כיוונו אליו רובים.
“רד מיד!” פקד דיקסון.
בלחטובסקי הזדקף. הוא אסף את כל כוחותיו, וכאשר חש עצמו איתן על רגליו נזדקף מלוא קומתו. ידיו היו דבוקות לצדדיו.
“ממזרים!” קרא באנגלית.
“רד למטה, כלב!” קרא אליו דיקסון.
בלחטובסקי היה מוכן לשלם כל מחיר לוא יכול היה לפגוע בדיקסון, אלא שזה עמד דרגה אחת מתחתיו, ורק רוקו יגיע לפניו. הוא רצה לירוק בו, אבל חשב כי בסופו-של-חשבון יהיה זה סימן לחולשה.
בעצם, אם המכשיר כבר עמוק במים, מדוע לא ירד אל הבריטים? ההוראות היו להתנגד, ככל האפשר. אך לא עד הסוף. בלחטובסקי כבר אמר לרדת למטה, אל דיקסון, אבל עתה נזכר בגביש שבכיסו. גביש אחד, 7010. מה יהיה אם הבריטים ימצאו את הגביש בכיסו? הרי לפיו ידעו את תדר הגל של רשת גדעון. הוא ישמיד את הגביש, ואחר כך ירד אליהם.
“רד מייד!” קרא דיקסון.
ידיו הפצועות של בלחטובסקי סירבו להיכנס לכיסיו, ‘עכשיו, אלכס, נראה למי כוח רצון’ סינן לעצמו בלחטובסקי, נזכר במקלחת הקרה במרסיל. אבל ידיו, לא ימין ולא שמאל, לא יכלו לנוע לכיסו. לוּ נעה ידו יכול היה להכניס את הגביש לפיו, אבל היד מיאנה לזוז. כמה שרצה – היד לא נעה. הוא ניסה להתכווץ, להגיע את פיו לכיס מכנסיו, אולי בשיניו יקרע את הכיס ויפיל את הגביש. תכנית זו נראתה לו סבירה. לתמהונו נוכח, כי אי אפשר להגיע בשיניים לכיס המכנסיים, מה עוד לקרעו.
אסף את כל כוחו והזדקף שנית. מה רצה לקפוץ לים בידיים פשוטות לפניו, כמו מהמקפצה בבת-גלים! אבל ידיו היו שני מטילי-עופרת. הוא ניתר לאויר כבול-עץ, נכנס לסחרחורת, ומהירות-נפילתו הלכה וגברה. קפיצתו לא היתה מרהיבת עין, ועל כך הצטער כל עוד ריחף באויר.
שני כדורים פגעו בו במעופו באויר, כאשר פגע במים, כבר לא היתה בו רוח-חיים.
האנגלים מיהרו לסירות למקום נפלו, וחיפשו אחרי גוויתו. דיקסון פיזר פקודות לכל עבר.
העלאת העולים למשחתות הסתיימה, והמשחתות הפליגו לדרכן. הבחורים מתנועות הנוער זכרו את דברי בלחטובסקי כי יש להתנגד בכל מחיר להורדת האנשים בקפריסין. הוראת ההתנגדות הועברה עתה מפה לפה, וכאשר הגיעו המשחתות לפמגוסטה סיבו העולים לרדת. משטרה צבאית בריטית ירתה באויר וזרקה פצצות גז מדמיע. פאניקה קמה על הסיפון.
“זכרו את ‘נור’” קראו הבחורים מתנועות-הנוער; ‘נור’ היה ידוע להם ככינוי-הצופן של בלחטובסקי. הם גם זכרו את הוראותיו, לשים לפה ממחטות רטובות כדי להתגונן מן הגז המדמיע. אולם הילדים צרחו מפחד. הגז המדמיע עשה את שלו, ומקץ חצי שעה נכנעו העולים – והבריטים הסיעום למחנה בפמגוסטה.
תרבוש אדום 🔗
יעל אותתה ל’רימון‘, ‘חיטה’, ‘תמר’ ו’תאנה’: מפגש מחר, שעה 17.00, מרחק ארבעים מילין ימיים, 225 מעלות על המצפן, מהמגדלור הגדול של פורט-סעיד.
המפגש תוכנן בקפדנות רבה. במתכוון ניתנה נקודת-ציון יבשתית, כדי שלא יהיה שום מקום לספק. מאידך 40 מיל ימיים היו מרחק הגון מהיבשה ובתוך לב ים, רחוק מעין אדם ומתנועת סירות. עם זאת היה המקום בנתיב ימי, מקום שאינו מעורר חשד. גם השעה נבחרה בקפדנות. זו היתה שעת הדלקת המגדלור של פורט-סעיד, כך שעל נווטי האניות יקל לזהות את מקום המפגש; ועדיין היתה זאת שעת אור, כדי שיוכלו לוודא את קרבתם זה לזה. בלילה ישכנו הנפגשים זה לצד זה, חסויים מעין רואה, ממטוס או מאניה. עם שחר ראשון יתחילו בהעמסת העולים מן הספינות הקטנות ל’תאנה‘. ההעמסה היתה אמורה להימשך לכל היותר שעה, כך של’תאנה’ תינתן אפשרות להפליג לארץ-ישראל ולאחר שש-עשרה שעות הפלגה – להיכנס למימיה בחסות החשכה.
יעל שידרה מברק אחרון לאניות שאמר: “הסווּ עצמכם”. מכאן ואילך יהיה הקשר שלהן עם דפנה בתל-אביב. אלכס, גידי, ג’ימי ולייזר שקלטו את המברק האחרון, חשו בכתב-ידה את התרגשותה. היתה זו כמו נשיקת-פרידה.
ב’רימון' היתה תכנית-הסוואה מושלמת. בשפמיהם נראו כל הארץ-ישראלים כתורכים. “מדוע לא נתחפש לאניה תורכית?” הציע אלכס לחיימקה, ומה עוד שנתיב הים בו חתרו הוביל גם לתורכיה. כאשר נתקבל המברק מיעל כבר היה הכל מוכן להסוואה. על ארובת האניה הודבק סהרון אדום, ובדפנות האניה נצבע השם התורכי המרשים – ‘תלע’ת פשה’. דגלונים תורכיים היו מוכנים להנפה. ההפתעה הגדולה היתה תרבושים שנצבעו אדום. מקרוב נראו כעציצים שרסק עגבניות נשפך עליהם. אולם מרחוק, כך קיווה אלכס, ייראו בתרבושים תורכיים לכל דבר. מעולם לא היה בתורכיה, ולא ידע כי יורדי-ים תורכיים אינם חובשים לראשם תרבוש. אלא שלמרבה מזלו גם הבריטים לא היו ערים לכך.
העולים נצטוו שלא לצאת מבטן האניה. הסיפון נוקה, ושני צבעים החלו לעבוד על דפנות ‘רימון’. המשחתת הבריטית נתגלתה כמו הר אפור באופק כאשר ירד הערב.
חיימקה ראה את אלכס לובש קומבז – הוא הסרבל התורכי – לכסות על מכנסיו. למראהו נתקף צחוק, שנפסק רק כאשר שלף אלכס קומבז שחור נוסף מתחת למזרונו. “לבש את הקומבז והיה תורכי גם אתה,” אמר אלכס.
על גשר הספינה עלו שני תורכים בתרבושים אודמים, בקומבזים שחורים, בפניהם השזופים שפמים מטילי-פחד. בדמותו זו של אלכס מוכן לשוחח עם המשחתת הבריטית. הוא כבר שׂם ידו על פנס האיתות של האניה, כאשר עצר בו חיימקה. “השתגעת? אתה הולך לאותת לבריטים כמו אלוף איתות? הם לא יאמינו שיש ספן תורכי עם אינטליגנציה כזאת.”
“נכון”, אמר אלכס. הוא אהב את האיתות בפנס, ולפעמים היה שוכח כי אינו משתתף בתחרויות בג’וערה. הוא לקח פנס חשמלי רגיל, בעל כפתור לחיצה, והתחיל לאותת בו ש.נ. ש.נ. ש.נ. למשחתת. לפתע נדלק זרקור ענק על המשחתת. אור בין-הערביים היה לאור צהריים.
בצד הזרקור נראו רמזיו של פנס-האיתות שנתן את התג המוסכם.
אלכס שיבש את האנגלית כך שהיה על הבריטים להוגיע את מוחם עת ארוכה כדי לפענח את פשר מברקיו. מכל מקום הוא הודיע, כי אניתו היא “תלע’ת פשה” – פיענוח הפרטים בלבד ארך במשחתת יותר מרבע שעה – אניית-משא תורכית המפליגה לפורט-סעיד ולאלכסנדריה.
לאחר כל משפט זכה אלכס לקבל את התג מהפנס הבריטי. הוא יכול היה להבחין על גשר המשחתת בקבוצת קציני-ים במדיהם הלבנים, בוחנים את ‘רימון’ במשקפות ימיות כבדות.
מרוב התרגשותו שכח אלכס איך מסיימים, אם בא.ר. או בש.כ., אבל כנראה דווקא בלבול זה הוא שנתן על ‘רימון’ חותם תורכי אמיתי, והבריטים כיבו את הזרקור הגדול. דומה היה לחיימקה ולאלכס שהמשחתת מרחיקה מהם. ואכן כעבור שעה קלה נגוזו אורותיה בחשכה.
אלכס וחיימקה נועצו. היש להודיע לארץ על נוכחות המשחתת בקרבת פורט-סעיד? אם יוכל אלכס לשדר מברק מהיר ביותר, כדאי הדבר, סבר חיימקה. דפנה תזהיר את הספינות האחרות. אלכס פתח את המזוודה. הוא רצה לפשוט אצבעותיו ולכווצן כדי לחממן לאיתות, אך הן סירבו להישמע לו. הוא ניסה להקיש במפתח, אבל ידיו היו משותקות.
“מה קרה?” שאל חיימקה, שעמד לידו.
אלכס הראה לו את אצבעות יד-ימין.
“לא זזות,” אמר.
כאשר שמע לראשונה מפי גדעונים במרסיל כי אירע להם כדבר הזה, לא האמין. אמרו אז כי הדבר בא מרוב הקאה וממחסור בסידן. אלכס צחק אז ואמר שזה בא מפחד, או ממחלת-ים. לו לא יקרה כדבר הזה.
חיימקה לקח את אצבעותיו של אלכס לתוך כפות ידיו. האצבעות היו קרות כקרח. חיימקה חיממן בכפותיו, אבל ללא הועיל. האצבעות היו מסמרי ברזל. אלכס לא חש כמעט את מגע ידיו של חיימקה.
“אולי תנסה בשמאל?” שאל חיימקה.
“אבל זה לא יהיה מהיר, ויחשדו שזה לא אני. הם מכירים את כתב-היד שלי,” אמר אלכס.
“בכל זאת כדאי לנסות”.
גם יד שמאל סירבה להישמע. דמעות עלו בעיניו של אלכס. היה לו רצון לקטוע את אצבעותיו, להכות עליהן בפטיש, לפרקן בצבת, לברג במברג את פרקיהן, ללמדן לקח, ולאחר שיוכשרו מחדש לתפקידן, להדביקן למקומן. הוא היכה בידיו בחוזקה על השולחן – ולא חש כאב. בהלה תקפה אותו. מה יהיה אם שיתוק לא ירפה ממנו? גם חיימקה היה אובד עצות.
“פעם הייתי בקרקס במארסיל,” אמר אלכס. “ראיתי גידם בשתי ידיו. הוא עשה הכל בפיו ובלשונו. הוא אפילו הדליק לעצמו סיגריה.”
“קדימה,” אמר חיימקה.
אלכס רכן אל המכשיר. אולם לשונו לא היתה חזקה כדי ללחוץ על מפתח המורס. חיימקה חייך אליו. אלכס ניסה להקיש במפתחה בעזרת סנטרו, ואכן אותת בו. שניהם חיימקה ואלכס, היו מוכי תדהמה – דפנה קלטה והשיבה. אבל לפני שיכול היה אלכס להמשיך, הבריקה לו דפנה: “הודעה לי בשבילך”. הוא החל לקלוט שידורים ארוכים, כשחיימקה רושם מפיו את האותות ומסייע לו בפיענוח.
“ברוכים הבאים!” נשלח לו מברק ראשון.
“חזקו ואמצו!” בא מברק שני.
תחילה סברו השניים שיש כאן מהתלה. חיימקה, שהיה למוד נסיון, נזכר בהתרגשות התוקפת את האנשים בארץ בהתקרב אניית-מעפילים לחופי הארץ. הוא סיפר לאלכס איך כל חבר וכל נציג של תנועה המשתתפת במוסד, רוצה לברך בשמה את צי ההעפלה.
“זה תיכף ייגמר,” אמר לאלכס.
אבל זרם המברקים נמשך.
“אל נא יפול לבבכם, אנו כולנו אתכם במאבקכם. יחד נתגבר על המזימה הבריטית,” אמר מברק מאחד הקרוי אברשה. “כולנו שכם אחד אתכם. חזקו ואמצו.”
אלכס לא ידע איך להפסיק את מבול הברכות. שוב קירב סנטרו אל המפתח. אבל דפנה לא חיכתה אפילו לאות שקלט את המברקים הקודמים.
“אל לכם להודות לנו,” בא מברק חדש. “אנו החייבים לכם תודה, ותודה עמוקה מקרב לב, מעתה ועד עולם – אברמוביץ'.”
לא היתה ברירה אלא לקלוט את הברכות. לאחריהן באו מברקים בעלי תוכן אחר. מרק אחד ביקש לדעת פרטי פרטים על העולים ב’רימון', מספרם, לפי מין ושנת לידה, מספר המשפחות, השייכות התנועתית, שמות המבקשים להצטרף לקיבוצים לפי גרעינים. לאחר מברק זה באה בקשה שהיתה לכאורה פשוטה ביותר – רשימה שמית של כל העולים, ולא לשכוח את שם האב של כל אחד ואחד מהם.
גם לוּא היו לו ארבע ידיים, ערות ופעילות, לא יכול היה אלכס למלא את רצון מבקשיו למיניהם. כאשר סיימה דפנה את זרם מברקיה, נקש בסנטרו מברק קצר על נוכחות המשחתת ונעל את הקשר.
מה מספר הנעליים של רב־החובל? 🔗
מבול הברכות והמברקים ירד גם על ‘חיטה’ ו’תמר‘. ב’חיטה’ היה מצב הקשר משופר מאשר ב’רימון'. אלא שמברק אחד הביך את גידי. “הודיעו נא מספרי הנעליים של הצוות האיטלקי”, ביקשה דפנה לדעת. גידי לא האמין למשמע אוזניו.
“חזור,” ביקש מדפנה.
המברק חזר בחמישיות של מלים. שוב פוענח, ושוב נקראה הבקשה: להודיע מספרי הנעלים של הצוות האיטלקי.
“אולי זו דרך ערמומית כדי להיוודע כמה מונה צוות האניה?” חשב גידי. הוא ספר תשעה אנשי-צוות איטלקים והבריק לדפנה: “תשעה”.
“לא,” באה התשובה, “יודעים מה גודל צוות האניה. תנו לנו את גודל הנעליים שלהם.”
“מספר הנעליים של כל איש-צוות איטלקי?”
“בדיוק,” השיבה דפנה.
“מספר הנעליים של כל איטלקי באניה?”
“נכון,” השיבה דפנה.
“זו בקשה?”
“זו פקודה!” השיבה דפנה.
בזה תם הקשר.
רוגזם של יוש וגידי היה רב. הזוהי דממת אלחוט? יוש אמר שהוא יכול להבין את השאלות לשיוך המפלגתי של העולים, או לנטיותיהם לתנועות הקיבוציות, אבל מה פתאום מספר הנעליים של כל ספן איטלקי? גידי חשב וחשב בדבר, ולא הגיע להגיון הפקודה. תוך מאמציו למצוא פתרון לחידה, הגיע לכלל אמונה בכוחו של הישוב העברי בארץ-ישראל. “שמע מה שאני אומר לך,” אמר ליוש, “אם בשעה כזאת, בדממת אלחוט, כשאנחנו במים שורצים משחתות בריטיות, יש לחבר’ה במוסד פנאי ושלות-נפש לחשוב על דברים כאלה, זה אולי סימן לטוב.”
“אני לא יודע, מי שחושב על שיוך מפלגתי בשעה שכל רגע אנו עלולים להיתפס, אינו חושב על העניין. זה יכול לעלות לנו ביוקר רב.”
“אבל נסה להסתכל על זה מנקודת-הראות שלי. רק כאשר יש בטחון מלא, כאשר יש אמונה בעתיד, יכולים לקרות דברים כאלה.”
“הלואי והיה זה כך,” אמר יוש.
"כאשר פקד יוש על איתן למדוד את מספר הנעליים של האיטלקים, היה זה משוכנע שמהתלים בו. “חבר’ה,” אמר, “אין לי עכשיו זמן למתיחות. במים האלה מסתובבת משחתת ועלינו להיפטר ממנה – כי מחר אנו נפגשים עם ‘תאנה’.”
“זו פקודה!” אמר יוש והסתלק.
“זו לא מתיחה,” אמר גידי והראה לאיתן את המברקים.
“אולי לא קלטתם טוב?”
“אין מקום לטעות, וזו פקודה מגבוה.”
כאשר שמעו האיטלקים לשם מה נקראו היו סבורים שנמצא פגם בעבודתם, ומבקשים להיפרע מהם על-ידי עונש מחריד שדרך ביצועו נסתרה מהם. הם סירבו לומר מה מספר נעליהם, ולא ניאותו לחלוץ את נעליהם למדידה.
“לשם מה דרושים מספרי הנעלים שלנו בתל-אביב?” שאל רב-החובל. הוא היה הנעלב בכולם.
“זו היתה גם שאלתי, אולם פקודה היא פקודה”, אמר איתן.
“איני יכול שלא לראות במעשה זה השמצת שמו הטוב של ציבור יורדי-הים האיטלקי ועלבון צורב לדגל האיטלקי,” אמר רב-החובל.
“אני מתפטר,” אמר רב-המלחים.
" מתפטרים," צעקו יתר המלחים.
“חבר’ה, זה לא יעזור לכם. אנחנו ניקח את מידת הנעלים, אפילו על גוויותיכם.”
איתן שלף מכיסו את אקדחו. הצוות המופתע הרים ידיים. הם נצטוו לשבת. איתן ניגש לרב-החובל, כשאקדחו בידו: “איזה מספר אתה נועל?”
“44,” אמר רב-החובל, זיעתו מטפטפת מסנטרו בטיפות גדולות. אנשיו נענו אחריו. אלה שלא ידעו מה מספר הנעל שלהם, נחלצו נעליהם והושוו לנעלי האחרים. כאשר היתה בידי איתן רשימת מספרי הנעלים של האיטלקים, הזמין אותם יוש להרים כוסית. אולם האיטלקים שנעלבו, סירבו להרים כוסית. בעיניו של רב-החובל הבליחו דמעות.
*
המייג’ור קרוסבי ישב ליד הבאר במועדון קציני-הצי במלטה. הוא לגם מכוסו הגבוהה כל העת שדיקסון דיבר. דיקסון היה חיוור ונרגש. הוא לא נגע בכוס שלפניו. ידו ניקרה בעצבנות בבוטנים המלוחים שבפנכה.
“כמעט,” אמר קרוסבי בלעג, “כמעט.”
“באמת כמעט שתפסנו הכל. ברגע האחרון ממש נשמט הבחור מידינו ונהרג.”
“ביריות. לא היה לך אפילו שכל לא לירות בו. לאן לכל הרוחות יכול היה לברוח, שהחלטת לירות בו!?”
“הוא היה יכול לקפוץ לים ולהיעלם,” אמר דיקסון.
“להיעלם איך?”
“בשחיה.”
“לאן? כשבמפרץ סירות ונחתות של הצי, וכששתי משחתות שומרות על פתח המפרץ? אתה אידיוט, דיקסון.”
“אני מצטער, אדוני.”
“לעזאזל הצער שלך. למרבה המזל לא האמנתי מהרגע הראשון בתכניתך. למרבה המזל יש לממשלת הוד-מלכותו, בנוסף לבולשת הארץ-ישראלית, גם מודיעין צבאי. ראה נא כאן, גאון שלי.”
קרוסבי גולל גליון-נייר ועליו מספרים. דיקסון עיין במספרים וחזר ועיין בהם, ולא הגיע לשום מסקנה. “מה זה?” שאל.
“מספרי-נעליים של נוסעים באחת מאניות ההעפלה. איזה – אינני יודע עדיין.”
“מספרי-נעליים?”
“מספרי-נעליים.”
"איך קיבלת אותם?
“סוף-סוף עלינו על הגל שלהם,” אמר קרוסבי.
“אנחנו קולטים את השידורים שלהם?”
“מתחילים.”
“איך?” שאל דיקסון בקנאה.
קרוסבי תקע אצבע במצחו, כאומר, “כך, בראש הזה.”
“ברכותי. מה היה עוד במברקים?”
“טרם הצלחנו לפענח הכל.”
“מי ששכל בראשו לא שואל שאלה כזאת. על מה עוד יכולה להצביע סדרת מספרים כמו 44, 42, 44, 40, 46, 44, 42 וכולי? אלה רק מספרים של נעליים.”
“בשביל מה הם משדרים מספרי-נעליים?”
“על זה אני עוד שובר את הראש. דיקסון. המספרים שודרו בלשון גלויה, לא בצופן. אבל מצד שני, אני חושב, אולי למספרי הנעליים יש משמעות של צופן. אני חושב על נקודות-ציון בים. אולי יש לקרוא את המספרים מימין לשמאל, כדרך שנכתבת העברית, או שיש לדלג על מספרים חוזרים… טרם הגעתי לכלל מסקנה.”
קרוסבי הזמין לעצמו כוס-משקה נוספת, ושקע בהרהוריו. דיקסון הוגיע את מוחו לתפוס איך נגלה תדר-השידור לקרוסבי. הוא העלה לנגד עיניו בזה אחר זה את כל האירועים שמשמעותם הוסתרה ממנו. ואז נזכר בונציה.
“אני יודע! כשהרגו בפקודתך את בעל סירת המנוע!”
“מה?”
“בונציה. אז בונציה… זה היה רעיון גאוני. עוד היום אני מתפעל מההבנה הפסיכולוגית שלך. ידעת שהמשטרה תאמין לך שהספן נרצח על ידי שותפיו להברחות. כשמצאו בכיסו צרור של 50,000 לירטות.”
“אתה מתקדם, דיקסון. אבל מה הקשר בין הרצח בונציה לגילוי התדר?”
“פשוט מאד. לכדו אז את החבר ההוא שלך מחאלב או מדמשק, אני כבר לא זוכר, זה שקוראים לו ג’ימי ו…”
“אתה מבלבל הכל דיקסון, ג’ימי לא נלכד ולא נתפס. להיפך, הוא עלה על הספינה והתרחק עליה מהמפרץ עוד בטרם הצלחנו להזעיק את המשטרה.”
“אה, נכון! אותו לא תפסה המשטרה. אבל את החבר שלו, הג’ינג’י הזה, אותו תפסה המשטרה.”
“אז מה?”
“אז ברור. המשטרה האיטלקית תפסה אותו, ואתה שמת את היד על הגבישים והסכם הקשר שהיו אתו. אבל, מייג’ור קרוסבי, הוגן הוא שתספר לי על כך. באמת ראוי הייתי לכך.”
“אתה איש מאושר, דיקסון. אתה מבין כל דבר.”
“אה? צדקתי, נכון?”
“צדקת בכל, חוץ מאשר בפרט קטן אחד – המשטרה האיטלקית לא תפסה את הג’ינג’י, ואני לא שמתי את היד על הגבישים והסכם-הקשר.”
“לא?”
“לא. אם אתה שואל אולי עכשיו, התכנית היתה נפלאה, אבל לא התבצעה. מבחינה מסוימת היה רצח הספן מיותר. החברים אספו תרומות ושלחו לאלמנה וליתומים.”
“אז איך גילית את התדר?”
“כאן, בראש הזה,” הצביע קרוסבי בפעם השניה על ראשו, אבל עתה הוסיף: בראש הזה ובעוד משהו."
מירה אוהבת את ג’ימי 🔗
‘תמר’ שטה איתנה בים הרוגע והכהה כדיו. בעוד שעה קלה יאיר השחר. ג’ימי התקשה לעשות דרכו על הסיפון, שהיה מרוצף באנשים ישנים. הלילה היה חם, ובבטן הספינה היה האויר לוהט ומחניק. העולים ניצלו את מעטה הלילה כדי לישון על הסיפון באויר הצח. ביום נאסר עליהם לעלות לסיפון, מחשש שיתגלו למטוסי-התצפית של חיל-האויר המלכותי.
ג’ימי ניסה להחיש צעדיו. בשש בבוקר עליו לקיים את הקשר עם דפנה ולקבל הוראות אחרונות לפגישה עם ‘תאנה’, וכמו כן רצה לחמוק ממירה. הוא היה יוצא מתאו ומבקש מסתור בפינות האניה, כדי להימנע מפגישות אתה. בגללה גם לא יכול היה להיפגש עם בטי, כי לא רצה לחולל שערוריה, וברי היה לו שמירה תחולל שערוריה אם תראה את בטי בחברתו. הוא קילל את יהודה, שנכנע ללחצו של הסרג’נט וצירף את מירה לחבורת-העולים שעלתה ל’תמר' באנקונה. עם כל שאמר לו יהודה, כי עשה זאת משום שזכותה של מירה לעלות לארץ-ישראל כזכותו של כל יהודי, נותר בג’ימי הספק, שיהודה גם חמד לו לצון. ודאי חזה בעיני רוחו מה יקרה. ואכן פעם צרה מירה על תא-האלחוט ופעם יצאה לחפשו בכל פינות האניה. כמה שהפציר בחבריו מלווי האניה שיאסרו עליה את חופש התנועה, לא נענו לו. טענו באוזניו כי זכור להם לטוב הסרג’נט, וזכורה להם חסותו על בנות קראפיץ. חייהם אינם חיים, אמרו, אם יאסרו הנאה מהנאות החיים על בת קראפיץ. יד הסרג’נט תרדפם ותשיגם בכל מקום. הסרג’נט ירצה תשובה לשאלה מדוע מנעו ממירה הנאה מהנאות החיים, וברור כשמש בצהריים שאחת מהנאות-החיים המעטות של מירה היא חברתו של ג’ימי. כך היו אומרים, ונהנים למראה מצוקתו של ג’ימי שהיה צריך לנקוט אלף ואחת תחבולות כדי להישמט ממירה האוהבת אותו ללא גבול. במקום ליהנות בחברתה של בטי, היה צריך לנדוד ברחבי האניה ולהיחבא.
ג’ימי ישב על כרכוב ההגה. פני הישנים הקרובים לו נראו באור החיוור של אשמורת אחרונה. הזהו מסע-נדודים אחרון שלהם? התמו בכך יסוריהם? התדרוך רגלם על קרקע איתנה בעוד יומיים? דימה בנפשו כי הישנים היו שותפים למחשבותיו, שבאחדים מהם עלה רעד, כמו מפני העתיד.
לפתע חשכו עיניו. מישהו לפת את עיניו מאחור וחיבקו אליו כלתוך כסת רכה. “ג’ימי, מי אני?” שאל קול רך מאחוריו.
“מירה,” נאנח ג’ימי.
“חשבתי שתגיד בטי.”
“מירה, למען השם, מדוע אינך מניחה לי?”
“במילנו, בויא אופילי לא היית נאנח ככה, חמוד שלי, כאשר הסרג’נט היה מארח אותך, אה, חמוד שלי?”
“מירה, לא כאן, מירה,” הוא ניסה לדחות אותה מעליו. בכל מקום היתה מוכנה לתנות אהבים. לפעמים היה חושב שבניצולי השואה כוח-חיים כה חזק, עד כי אינם יודעים מעצור כאשר הם מבקשים את הנאותיהם.
“אז איפה, ג’ימי חמוד שלי, איפה?”
“מירה, עוד מעט יש לי קשר, אני צריך להתרכז. עשי לי טובה, הניחי לי עכשיו.”
“קשר, אה? אז מדוע לבטי אתה מרשה להיכנס לתא-האלחוט ולי לא?”
“מרשה לבטי להיכנס לתא-האלחוט? על מה את מדברת, מירה?”
“אתה חושב שאני לא יודעת איפה אתם נפגשים?” אמרה מירה, וניסתה לחבקו לחזה שנית, “אתה חושב שאני עיוורת?”
“הדמיונות שלך, מירה.” הוא ניסה להשתחרר ממנה. אבל היא החזיקה בו.
“הדמיונות שלי? מה עוד?” שאלה. “עכשיו אני באה מתא האלחוט. שעתיים ארבתי לך שם ובעיניים שלי ראיתי איך שבטי נכנסה לתא. וזו לא הפעם הראשונה, תמים שלי. אז אל תספר לי סיפורים על הדמיונות שלי.”
“בטי נכנסה לתא?”
“ולא בפעם הראשונה.”
“איך היא נכנסה?”
“איך? במפתח שנתת לה. איך!”
ג’ימי פנה במהירות לתא-האלחוט. מירה נחפזה אחריו. קשה היה לו להאמין לדברי מירה. אבל מצד שני, הרי ארבה לו ימים ולילות, ומן הסתם עקבה אחרי בטי. ייתכן שבאמת ראתה את בטי נכנסת לתא-האלחוט וחשבה כי היא ממתינה לו לפגישה. משום כך שׂמה את מארביה ליד התא. אבל ג’ימי ידע היטב כי מעולם לא הרשה לבטי להיכנס לתא, וודאי שלא נתן לה מפתח. אמנם, נכון שאבד לו אחד משני מפתחותיו לתא. ביום הראשון, כאשר נאלצו לחזור לונציה, אבד המפתח. הוא היה משוכנע כי המפתח אבד על החוף, בעת שמיהר לקראת לייזר לקבל את הגבישים והסכם-הקשר.
כאשר הגיעו לתא, היתה דלתו סגורה.
ג’ימי סובב את מפתחו במנעול, ופתח את הדלת. התא היה ריק. זאת אפשר היה לראות במבט ראשון, כי היה זה תא קטן. “תודה רבה, מירה,” אמר ג’ימי, ורצה לסגור את הדלת בפניה.
“אני נשבעת, נשבעת בכל היקר לי…” אמרה, אבל הדלת ננעלה והיא מצאה עצמה לבדה – בחוץ.
משהו טרד את מנוחתו של ג’ימי. באוירו של התא עמד ריח, ריח קלוש ביותר של בושם. בכל חסרונה ומצוקתה שמרה בטי תמיד על בקבוקון בושם. לג’ימי נדמה כי ריח הבושם הזה עומד בתא. ואולי, אמר לעצמו, עומד הבושם הזה באפו כל הזמן? אולי כל פעם שהוא נזכר בבטי עולה ריח קלוש זה באפו?
אבל גם דבר אחר טרד אותו. מזוודת-הקשר היתה נעולה רק בוו אחד. הוו השני היה סגור רק למחצה, כמו ננעל בחופזה. הייתכן שהיתה זו טעותו שלו? ואולי מחמת לחץ המזוודה לא עמד לו כוח הוו והוא נפתח מעצמו?
כאשר פתח את המזוודה, דימה כי החוטים לא היו כרוכים כדרך שהוא כורך. כמו נדחפו בחופזה למזוודה בעת שננעלה; ואילו הוא תמיד הקפיד לכרוך יפה את חוטי התקעים. ושוב, אולי זה חשד בעלמא, דברים מקריים שנראים לו כסימני-בגידה?
ג’ימי חש באחריות הרובצת עליו. אם עשתה בטי בתא-האלחוט כפי שטוענת מירה, עשתה זאת בלי לומר לו; היא נכנסה במפתח שהיה ברשותה, ללא ידיעתו. היא הערימה עליו – ומדוע תעשה כך כאשר לדבריה היא אוהבת אותו אהבת-נפש?
האם עליו להודיע על חשדותיו למפקד האניה ולמוסד – והדבר יביא לשינויים תכניות. אם יתברר שחשדו בבטי היה חשד שוא – תיפול עליו האחריות לשיבושים ולנזקים. מצד שני, אם לא יודיע, עשויות ספינות המעפילים להיתפס בידי הבריטים, בלא שיגיעו אפילו למימי ארץ-ישראל. אבל הבלים, אמר לעצמו, איך אפשר לחשוד חשדות כאלה – על סמך דיבורים של מי שמקנאה בבטי ורודפת אותה?
אולי יחקור את בטי? איך אפשר יהיה להוכיח שנכנסה לתא, אם לא ראה אותה מישהו אחר פרט למירה, ומישהו אחר היה מודיע על כך, ואיש לא הודיע כי ראה את בטי נכנסת לתא, שהיה מחוץ לתחום לכולם. ואולי ראה מישהו ולא הודיע, מחמת כך שהכיר את בטי כחברתו של ג’ימי והניח שלה מותרת הכניסה?
השעה היתה קרובה לשש. אסור לו להחמיץ את שעת הקשר. לאחר הקשר של שש יתחדש הקשר רק למחרת, ואז אמורים כל העולים להיות על ‘תאנה’. מוטב לחכות ולראות.
ג’ימי התקין את המכשיר לשידור. מה הוא יכול לעשות בכל זאת, חשב, הוא לבקש שינוי תדר. בטי יכלה לגלות את התדר של הרשת בכמה אופנים. הקל שבהם היה שבמועדים מסויימים היתה מפעילה את המשדר ללא ידיעתו, משדרת סימנים מוסכמים, ומי שידע על המועדים יכול היה לקלטם ולדעת לפיהם את התדר של “גדעון”. אמנם, אפשרות רחוקה ונראית חסרת שחר. ובכל זאת מוטב לנקוט זהירות ולבקש שינוי תדר.
בשעה שש פתח את הקשר וביקש שינוי תדר.
בשבע הבחינו במטוס התצפית. מייד העלו דגל מצרי על תורנה של ‘תמר’. על דפנותיה תלו שלט בערבית ובאנגלית – “פאטמה”. כל האנשים נצטוו לרדת מהסיפון לבטן האניה. המטוס קרב לו בנחת, מי שכל עתותיו בידו. הוא חג מעל הסיפון, מנמיך ומגביה וחוזר ומנמיך ומגביה; דומה היה לציפור-טרף המרחרחת את קרבנה. העומדים על הגשר ראו את פני הטייס הנצמדים לזגוגית הצדדית בתאו. ידו של הטייס נראתה גם היא בכפפתה. בנסיבות אחרות אפשר היה לחשוב שהוא אומר בה שלום. אבל לא היה ספק לאנשים על הגשר שלא זו היתה כוונתו. נכון יותר לחשוב שברגע זה ממש הוא מדווח על מראה עיניו לבסיסו, ואולי במישרין לאחת המשחתות של הצי הבריטי. ומה שהוא מדווח הוא בערך זה: פולשת ישנה, לשעבר של הצי האמריקאי, נושאת שם ערבי ודגל מצרי, שטה בנתיב לפורט-סעיד, נתיב ממנו אפשר להגיע בשינוי קל לחופי ארץ-ישראל. על סיפון הספינה אי-אילו מבנים שכמותם מותקנים על אניות העפלה, בעיקר לצרכי החסנת מזון. כמה אנשים נראו ממהרים לבטן האניה בהתקרב המטוס, וייתכן מאוד שמאות עולים מסתתרים בבטנה. מכל מקום, כדאי לבדוק את הדבר מקרוב.
בקשר התקיימה התיעצות בין שלושת הארץ-ישראלים האחראים ל’תמר' – עוזי, יגאל וג’ימי. אם תמשיך ‘תמר’ למקום המפגש, עשויה היא לגלות גם את המשתתפות האחרות במפגש עם ‘תאנה’.
“אולי עברנו את הבחינה של המטוס?” שאל יגאל.
עוזי, שהיה בעל-נסיון ואשר היתה לו זאת הפעם השלישית בהנהגת אניית-מעפילים, חישב ואמר שאם תוך חמש שעות לא יחזור ויחוג מעליהם מטוס, יוכלו להמשיך למפגש. תוך חמש השעות הקרובות תבוא בדיקה חוזרת, אם ‘תמר’ או ‘פאטמה’ עוררה את חשדו של הטייס.
“אולי כדאי לדווח לאניות האחרות?” שאל ג’ימי.
“לדווח על מה?” שאל עוזי.
“על המטוס” אמר ג’ימי.
“מטוס-תצפית? זה דבר כל-כך רגיל. אין על מה לדווח.”
השעות חלפו לאט. ‘תמר’ חתרה במהירות של תשעה קשרים במים הרגועים של הים התיכון. בבטן האניה שכבו העולים על דרגשיהם, בציפיה מתוחה. הם שמעו את טרטור המנוע של מטוס-התצפית, ובאמצעות “טלפון” פנימי מיוחד במינו למדו על חרדת מפקדי האניה. חרדה זו היתה מודגשת. שכן מלכתחילה סברו כי פולשת זו של הצי האמריקאי לשעבר, תטעה את הבריטים, וכי לא יעלו על דעתם שאפשר להסיע בה עולים. בטחון זה שהיה בלב המפקדים חדר גם לליבות העולים. ועתה, עם הופעת המטוס, היתכן שהתכסיס לא הצליח והמזימה נגלתה?
ג’ימי חיפש את בטי, אבל לא הצליח למצאה. הוא שאל אפילו את מירה אם ראתה את בטי; תשובתה היתה שלילית. למרבה המזל השפיעה החרדה הכללית גם על מירה, והיא לא טרדה אותו בחיבתה. ג’ימי תמה להיכן נעלמה בטי, ובכלל, הניתן להסתתר בספינה כה קטנה שאנשים כה רבים בה. ואולי דווקא משום כך יכלה להיחבא?!
הוא נקרא לגשר. עוזי ויגאל סרקו את הרקיע ואת הים במשקפותיהם. עוזי חכך בדעתו אם כדאי לקרב לפורט-סעיד, כדי להטעות את מטוס-התצפית אם ימצא לנכון לחפשם שנית. הסכנה בדבר היתה שייראו לאניות מצריות. ספינת-צי-עלומה בדגל מצרי היתה דבר לא רגיל. וכאשר קרובים מדי יכולה משקפת טובה לגלות על האניה כמה וכמה דברים שאינם כלל מצריים. לא היה להם גם בטחון שכתבו את השם ‘פאטמה’ כהלכה. מחמת הדריכות גם לא ניתן לבשל על הסיפון, ועוזי הורה לבשל תפוחי-אדמה במסדרון שתחת לגשר ולחלקם לעולים.
כך שטה לה ‘תמר’ מלאת חרדה, כאשר בשתים-עשרה קרב אליה שנית מטוס. לעוזי נראה היה שזה אותו טייס. מכל מקום זה היה אותו מטוס. לפני כן רשם לו את אותות המטוס ומספר-הזיהוי שלו. הפעם האריך הטייס את מעופו מעל ‘תמר’, וגם הנמיך טוס. ג’ימי ראה את שפמו האדמוני. הטייס האט מאוד את מהירות המטוס, וכך נדמה היה שחושב הוא להתמיד בליוויו. הוא לא סר מעל ‘תמר’ סרק אותה באיטיות, חג וחזר לעבור מעליה מהירכתיים לחרטום.
לפתע הופיעו על הסיפון שני ילדים, בני שלוש. הללו נחלצו מזרועות אמותיהם וברחו לסיפון. הסיבה לבריחתם נגלתה במהרה, כאשר על הסיפון הופיעו האמהות ותפוחי-אדמה מבושלים בידיהן; הילדים ברחו מן האוכל. יגאל קרא מהגשר לשתי האמהות להסתלק מייד עם הילדים מעל לסיפון. אולם הילדים חמקו מהן בזריזות רבה. רק כאשר עבר המטוס מעליהם עמדו הילדים במקומם, מוכי תמהון ופחד, והחלו לבכות. אז תפסו אותם האמהות, הגדילו את בכיים על-ידי מלקות באחוריהם, ונעלמו בתוך האניה.
הפעם לא חזר המטוס לירכתיים. הוא המריא לשחקים ופנה לעבר היבשה.
“זהו זה,” אמר עוזי.
רגע שקל בדעתו מה יהיה מעשהו. אחר-כך פנה אל ג’ימי: “הברק ארצה שנתגלינו למטוס-תצפית, שאיננו נפגשים עם ‘תאנה’, שאנחנו ממשיכים לארץ ומבקשים הוראות בקשר להתנגדות, אם לא נצליח לשבור את ההסגר ולעלות על החוף.”
‘תמר’ הגבירה את מהירותה למהירות-השיא שלה – ושינתה כיווּן לעבר חוף אשדוד.
פגישה עם קרוסבי 🔗
קרוסקי כבר נטה לחשוב שרשימת מספרי הנעליים חסרת משמעות. הטעיה ולא יותר. למה עוד יכולה לשמש רשימה כזו? רשימת מספרים ותו לא? אולם, מצד שני, אם אין זו הטעיה? הן עשויים לבקש ממנו דין-וחשבון: הנה קלטת מברק של העליה הבלתי-ליגאלית, ומה כתוב בו? היוכל לומר לממונים עליו שזו רשימת מספרי-נעליים?
הרשימה לא נתנה מנוח לקרוסבי. היא ניקרה במוחו ללא הרף, ומנעה ממנו ליהנות מאוכלו ולהירגע בשנתו. עתה, כשהילך על סיפונה של המשחתת ‘אֶמְפַייֶר רַיווַאל’ לא נהנה מאויר הים המלוח, אויר שאהב מאוד. הוא נקרא לחדר-האלחוט של המשחתת. האלחוטאי מסר לידו גליון של מברק, בו נאמר שחיל-האויר המלכותי משוכנע שהאניה ‘פאטמה’ השטה לעבר פורט-סעיד היא פולשת-צי-המלחמה של ארה"ב לשעבר, שעל הפלגתה מונציה דיווח קרוסבי. על הסיפון לא נראו עולים, אבל לטייס יש יסוד להניח שאניה זו נושאת עולים במספר בלתי-ידוע.
קרוסבי הורה לאלחוטאי להבריק למפקדת הצי בחיפה: לרכז את כל המאמצים לתפיסת הפולשת. גם ‘אמפייר ריוואל’ החישה מהירותה.
*
בדיוק בשש אחרי הצהריים נדלק המגדלור הגדול של פורט-סעיד. ימאי ‘תאנה’ בחנו ובדקו את מקומה שוב ושוב. היא נמצאה ארבעים מילין מפורט-סעיד, 225 מעלות על המצפן.
לייזר הבריק לארץ:
ל-א'.
מ-‘תאנה’.
תאריך 3. שעה 18:00. ארבעים מיל 225 מעלות על המצפן מהמגדלור של פורט-סעיד. הים שקט. מחכים ל’רימון‘, ‘חיטה’ ו-’תמר'.
דפנה אישרה והחזירה מברק:
ל-‘תאנה’.
מ-א.
‘חיטה תתגלה לך כל רגע. אל תחכה ל’תמר ול’רימון’. בהצלחה.
ל-א'.
מ-‘תאנה’.
מה קרה ל’תמר' ול’רימון'?
ל-‘תאנה’
מ-א'.
‘תמר נתגלתה לתצפית אויר. ל’רימון’ קלקול במנוע. רות סוף.
בשש וחצי לערך נגלתה ‘חיטה’ לחבורת הפיקוד על גשר ‘תאנה’. היא נשאה יותר משמונה מאות איש.
ל-א'.
מ-‘תאנה’.
‘חיטה’ אצלנו.
ל-תאנה'.
מ-א'.
הישארו בשכנות כל הלילה. הכינו הל להעברת נוסעי ‘חיטה’ במחסה החשכה. התחלת העבודה עם שחר ראשון. מה מצב החבלים, הסולמות והרשתות?
ל-א'.
מ-‘תאנה’.
הכל מוכן. עשרה סולמות-חבלים. חבלי התקשרות, כל חבל חמישה אינץ', 60 מטר אורך, ששה סלי-אויר דו-חבליים.
רק ירדה החשכה, החלו ימאי ‘תאנה’ לפרוש רשתות חבלים על דפנותיה, להכין את הסלים על מנופי האניה ולקשור לדפנות חבלים לאחיזת העולים.
על סיפון ‘חיטה’ אסף יוש את ראשי הקבוצות של העולים והסביר להם את העומד להתרחש עם שחר. הצעירים יטפסו בכוחות עצמם על רשתות החבלים שעל דפנות ‘תאנה’. לאלה שיתקשו – יסייעו הצעירים והמלווים. ילדים ותינוקות יועברו באמצעות הסלים. על כל המבצע להסתיים תוך שעה. אחר-כך חילק את שטח הסיפון לקבוצות, וקבע לכל קבוצה תור לעליה לסיפון ומקום עליו.
לאחר מכן נפרד יוש מהעולים בשם חבורת האניה. ‘חיטה’ תחזור מחר לאירופה. הצוות האיטלקי השתתף במסיבת הפרידה, אף כי טרם נמחה מלב חבריו זכרה הצורב של מדידת הנעליים. אולם, הריִגְשָה הכללית על האניה תפסה גם בהם, שכן היה ליבם חם לזולת. אנשי הצוות נלוו לשירים שהושרו, והמכונאי, שפרט על גיטרה, השמיע לנאספים שירי-עם איטלקיים.
עם אור ראשון החלה העברת האנשים ל’תאנה‘. הים היה רוגע, כמו נתן דעתו מראש לשיתוף-פעולה הדוק. ‘חיטה’ קרבה ל’תאנה’ עד שדפנותיה השיקו לדפנות ‘תאנה’, אף כי הרבה למטה ממעקיה. דפנות ‘תאנה’ כבר היו מכוסות רשתות. ימאיה עמדו מעל, מצוידים ברמי-קול, והורו לקבוצות העולים שהסתדרו במקומותיהן על הסיפון כיצד לעלות. מעל ‘תאנה ו’חיטה’ נמתחו חבלים, כדי להעביר עליהם בסלים תינוקות, זקנים וחולים. לסלים היו קשורים שני חבלים, חבל אחד שמשך את הסל מ’חיטה' ל’תאנה', וחבל שני שמשך לכיוון ‘חיטה’, כדי למנוע מהסל טלטלה והתחבטות בדפנות האניה. המאמץ הפיסי שנדרש מהאנשים, שלא אומנו מימיהם בתרגילים כעין אלה, היה רב. פגישת שתי אניות בלב ים נחשבת מעיקרה לדבר שאינו קל, אבל העברת אנשים מאניה לאניה, אפילו במספר קטן, נחשבת למעשה קשה – וגם חיילי קומנדו מאומנים חייבים להתאמץ בו. והנה כאן נעשה הדבר במהירות וללא קשיים מיוחדים, כמו לא עשו האנשים כל חייהם אלא תרגילי מעבר מאניה לאניה. רק הסבר אחד יכול היה להינתן לתופעה זו: הדחף העצום לעלות לארץ-ישראל. רצונם להתאחד מחדש עם עמם ואדמתם כמו הצמיח להם כנפיים, כי כמעט ולא נזקקו לסלים. התינוקות נלקחו בזרועות הוריהם, והחולים והזקנים טיפסו בכוחות עצמם. היה מובן לכל, כי השהות למעבר קצרה – וכי בטרם תארך השעה על שתי הספינות להיפרד זו מזו.
אבל אם התינוק שנולד ב’חיטה' היתה עדיין תשושה, ואביו לא היה מן הגיבורים המזנקים בקלות בסולמות החבלים. גידי הוא שלקח בזרועותיו את התינוק – שגם שמו נקרא גדעון – והעביר אותו ל’תאנה‘, כנושא אוצר יקר. כאשר מסרו לידי אמו, בטרם יחזור ל’חיטה’, עמדו בעיניו של גידי דמעות. כמעט ונשק לתינוק.
תוך שעה היו כל נוסעי ‘חיטה’ על ‘תאנה’. האניות השמיעו צפירות פרידה והפליגו, כל אחת לדרכה.
*
שלוש אניות משחית בריטיות סגרו על ‘תמר’. אחת המשחתות נמצאה כל העת בין ‘תמר’ לחוף. בכל פעם שרצתה ‘תמר’ לפנות לכיוון החוף, עמדה לה המשחתת בדרכה. ההסבר לכך היה פשוט. בראשו של רב-החובל הבריטי עלתה אותה מחשבה שעלתה בראשו של יהודה, כאשר הורה לקנות את פולשת צי-המלחמה האמריקאית. אניה מסוגה מסוגלת לקרב עד לחוף ממש, כך שכל האנשים שעליה יוכלו לקפוץ ממנה ולהסתלק לכל עבר. זו היתה בעצם אפשרות שעוזי רצה בה מאוד; אבל המשחתת חצצה בין ‘תמר’ לחוף.
בהיות ‘תמר’ ליד עזה קרבה אליה המשחתת ‘אמפייר ריוואל’, וביקשה ממנה להזדהות.
"אנחנו ‘פאטמה’ " אותת ג’ימי.
“לאן?” שאלה המשחתת.
“לעזה.”
“מטען?”
ג’ימי שלח יד לגרד בזקנו. אבל הוא היה גלוח למשעי. ככל הימאים הישראליים גילח זקנו ושפמו עם שחר. “ירקות” השיב.
“ירקות מאיפה?” שאלה המשחתת.
כנראה שהדו-שיח בִידֵר את מלחי הצי, שכן נראָה כי היו מוכנים להמשיך בו אף כי מטוס התצפית דיווח למשחתות, קודם בואן, דיווּחים מדויקים.
“ירקות מעג’מי,” החזיר ג’ימי. שישברו להם את הראש איפה זה עג’מי. עד שידעו שזה שכונה ביפו יעבור זמן. אכן, עג’מי הביא את הקץ לדו-שיח.
“מבקשים רשות לעלות על סיפונכם ולערוך ביקורת,” באה הבקשה המנומסת של ‘אמפייר ריוואל’.
‘תמר’ המשיכה בדרכה ללא מענה. המשחתת ‘אמפייר אוֹשֶאן’ עקפה אותה וסגרה עליה מאחור, כאילו חששה שלפתע תפנה ‘תמר’ עורף ותברח. ‘אמפייר ריוואל’ שטה לצידה בעברו הפתוח של הים.
“מסרבים לעצור לביקורת,” השיב ג’ימי.
“אם לא תעצרו לביקורת נעלה עליכם בכוח,” איימה ‘אמפייר ריוואל’.
“כל המכונות!” קרא עוזי בגשר. אולי על-ידי מהירות יצליחו להרוויח זמן. הוא הורה לג’ימי לשדר מייד על מצב של ‘תמר’.
ל-א'.
מ-‘תמר’.
מול עזה. שלוש משחתות, מאיימות לעלות בכוח.
ל-‘תמר’.
מ-א'.
התנגדו. הישוב מלווה אתכם במאבקכם. חיזקו ואמצו.
ג’ימי נשאר לשבת על-יד מכשיר הקשר. יהיה עליו לדווח לתל-אביב על המצב עד הרגע בו יעלו הבריטים על האניה. הידיעות שיעביר לתל-אביב, יפורסמו בארץ ובכל העולם. נודע להן ערך חשוב במאבק על דעת-הקהל בעולם.
ל-א'.
מ-‘תמר’.
משחתת רביעית הופיעה לפנינו.
ל-‘תמר’.
מ-א'.
כל הצי הבריטי עולה עליכם.
משחתת רביעית הופיעה ונטלה מקום בראש.
זה באמת לא היה מובן לאיש על גשר ‘תמר’. אם לא היה די במשחתת אחת, הרי שתיים היו די והותר כדי לעצור את ‘תמר’. בדרך כלל השתתפו במצוד על אניות מעפילים רק שתי משחתות, ואילו כאן – ארבע!
הרביעית, ‘אמפייר וִיגוֹר’, סגרה על ‘תמר’ מלפנים. כך היתה נתונה בתוך תיבה העשויה משחתות. ברור היה שאין ל’תמר' מוצא, וכי יהיה עליה לעצור את מכונותיה, אחרת תתנגש במשחתת הסוגרת לה את דרכה – והיא עלולה לטבוע.
אולם, דווקא עדיפות זו עוררה התנגדות – ולא כניעה. עוזי גמר אומר להילחם בבריטים בכל האמצעים. מייד ניתנה הוראה לשפוך שמן על הסיפון, למרוח עליו מרגרינה מחביות, להביא לסיפון כל כלי ושבר-כלי שאפשר ללחום בו.
“כל המכונה!” קרא לחדר המכונות. נראה, חשב, למי יש דם.
התגובה הבריטית לכך ש’תמר' לא עצרה ולא האטה את המכונות היתה ברוטלית. אמנם, למראה ‘תמר’ המגיחה קדימה פינתה המשחתת כברת-מים כדי לחזור ולחסום את הדרך, אולם משני צדיה קרבו ל’תמר' שתי המשחתות, ומבלי לתת אזהרה כלשהי החלו לירות על האניה ממקלעים.
היריות פצעו עולים אשר עסקו במריחת הסיפון במרגרינה, ואחד נהרג. העולה, שעיניו ראו לראשונה את ארץ-האבות מרחוק, שכב בשלולית-דם כשפניו אל הים. בכוח אחרון הסב ראשו לעבר החוף של ארץ-ישראל, ואז נסגרו עיניו.
עוזי פקד להטות את ההגה לעבר המשחתת שממנה נורו היריות ו’תמר' פגעה בה בקצה האחורי. החבטה העזה זעזעה את המשחתת אשר לא ציפתה לתגובה כזאת.
ג’ימי רכן על מפתח-האיתות:
ל-א'.
מ-‘תמר’.
המשחתות הבריטיות נסוגו. לנו הרוג אחד ושבעה פצועים. ממשיכים בהתנגדות.
כעבור שעתיים חזרו ארבע המשחתות וסגרו מחדש על ‘תמר’. הפעם סגרו סגירה הדוקה, וכיוון שהמשחתות היו גבוהות מ’תמר‘, הובן עד מהרה התכסיס שהבריטים עומדים לנקוט. בעוד אחת המשחתות נוגחת ב’תמר’ בכעין איל-ברזל, יקפצו על סיפון ‘תמר’ חיילים מהמשחתות האחרות.
איל-הברזל החל נוגח בגשר של ‘תמר’ ומקעקע אותו. חבורת-הפיקוד נאלצה לנטוש את הגשר, ובכך השיגו הבריטים את הישגם הראשון. מייד קפצו החיילים לסיפון ‘תמר’. תחילה התחלקו, מעדו על הסיפון החלק ונחבטו, אולם אחרים שפכו נסורת על הסיפון ומיעטו את פגיעותיהם.
“חבר’ה, להתערב בין העולים!” קרא עוזי לחבריו המלווים.
ג’ימי שלח מברק אחרון לדפנה:
ל-א'.
מ-‘תמר’.
הבריטים השתלטו על הגשר. ממשיכים בהתנגדות.
בטרם התקבלה תשובה הוציא את הגביש מהמשדר, סגר את מכשיר-הקשר במזוודה והחל נושאה לעבר הסיפון. כאשר יצא לסיפון ראה את הבריטים יורדים בקבוצות גדולות לבטן האניה. לפתע ראה את בֶטִי חשה לעבר תא-האלחוט. לידה צעד המייג’ור קרוסבי בבגדים אזרחיים, ואחריהם – קבוצה גדולה של חיילים חמושים. שניהם נכנסו לתא-האלחוט. עד מהרה יצאו ממנו ושמו פניהם למחסני האניה. ג’ימי מצא כי אין לו סיכוי להתקרב למעקה האניה כדי להטיל את המכשיר למים. במהירות חזר לבטן האניה, לעבר הירכתיים, למחסן בו נשמרו מזוודות העולים. הוא תחב את המזוודה החומה בין כל המזוודות, והתערב בעולים. מירה עמדה בפינה וליוותה אותו במבטיה. ליתר בטחון עָרַם על מזוודת-האלחוט מזוודות אחרות. כאשר הזדקף ראה בכניסה למחסן, בין העולים הצפופים, את המייג’ור קרוסבי ולידו את בטי. ליבו הלם בו בחזקה.
בטי זיהתה את הארץ-ישראלים שהתערבו בין העולים. היא הרימה אצבע לעבר עוזי, שהחל לברוח. קרוסבי נתן אות, ושני חיילים פתחו אחריו ברדיפה. בו ברגע נפגשו עיניהם. ג’ימי ובטי הביטו זה בזו רגע ארוך. עיניה היו קרות. פניה הביעו בוז. בעיניו של ג’ימי הסתמנה שאלה – מדוע?
בטי משכה בשרווּלו של מייג’ור קרוסבי.
“הלו! מה שלומך?!” קרא קרוסבי בשמחה גלויה. הוא ניגש והושיט ידו לג’ימי. “עידן ועידנים שלא התראינו!”
ג’ימי לא הושיט לו יד. ידו של המייג’ור נשארה לרגע באויר, אולם הוא הסיטה מייד לכיס חולצתו, לקופסת סיגריות. הוא הציע לג’ימי סיגריה, אבל שוב הושב ריקם. “לזכר הימים הטובים בחאלב, לא? טוב, לא נכריח אותך. אני רואה שאתה כועס. אני מקווה שזה לא בגלל הבחורה?” קרוסבי קרץ לעבר בטי.
ג’ימי לא השיב.
“בוגדים יש בכל עם, ג’ימי, לא צריך להתרגש, ג’ימי. לכן איני מבין אותך. מה אתה כועס עלי? אילו הייתי נוהג אחרת הייתי בוגד אני בשליחותי.”
“איזו שליחות?” אמר ג’ימי.
“אני רק ממלא את חובתי,” אמר קרוסבי.
“מה החובה שלך? לא להרשות לנרדפים ולעשוקים לחזור לביתם?”
“אתה מדבר פוליטיקה, ג’ימי, ואני רק חייל. החובה שלי היא מה שמטילה עלי ממשלתי. אתה זוכר שכאשר היה צורך בשעתו, עבדנו יחד. אתה לא צריך לכעוס.” שוב הושיט לג’ימי את קופסת הסיגריות. ג’ימי נראה לו כמהסס. “הרי אהבת את הסיגריות האלה בחאלב, בסוריה… היית מפלח לי כל יום קופסה, זוכר?”
“תודה, לא” אמר ג’ימי.
“אני מצטער,” אמר קרוסבי נעלב. “חשבתי שגם במלחמה אפשר לקיים ידידות.” הוא החזיר את הסיגריות לכיסו.
איזו מלחמה היא זו – חשב ג’ימי בליבו – בין הצבא הבריטי הגדול לנרדפי-גורל. הוא ראה חיילים בריטים מושיבים את העולים בקבוצות על הרצפה, מחפשים ומחטטים בכליהם. בטי, שהתיקה עצמה מעליהם, סייעה לסמל מהבולשת לזהות את הארץ-ישראליים, והצביעה עתה על יגאל. גם הוא פתח בריצה.
ג’ימי ניצל את הרגע. תשומת-ליבו של קרוסבי הופנתה לרדיפה אחרי יגאל. ג’ימי פרץ בריצה למעלה, הגיע לסיפון האניה ובעקבות יגאל זינק למים. אולם במים כבר ציפו שתי סירות. על אחת מהן היה עוזי, רטוב כולו. גם יגאל וג’ימי נתפסו ללא קושי. העלו את שלושתם לגשר ‘תמר’, שעליו היה דיקסון. הוא חקר את ג’ימי, היכן מכשיר הקשר של ‘תמר’?
קרוסבי, בראותו את דיקסון מכה את ג’ימי, חזור והכה בזרועו השמאלית, אץ לגשר. אולם כאשר ביקש קרוסבי להתערב דחה אותו דיקסון בכעס. “מייג’ור קרוסבי, שיתוף-הפעולה בינינו נגמר. כאן לא אירופה. כאן אתה כפוף לי. כאן כל הפעולה כפופה למזכיר הכללי של ממשלת פלשתינה. אנא, אסוף רגליך והסתלק.”
“איפה מכשיר הקשר?” שאל דיקסון.
“איני יודע. אני מביאליסטוק.” אמר ג’ימי.
“איפה מכשיר הקשר שלכם?” שאל דיקסון. הפעם היכה ברובה שלקח מאחד החיילים בזרועו השמאלית של ג’ימי. ג’ימי חש שזרועו משתתקת.
“אם לא תדבר לא תהיה לך זרוע שמאל ואחר-כך לא תהיה לך גם זרוע ימין,” אמר דיקסון, וחבט שוב בקת-הרובה בזרועו.
לפתע פרצה מירה בצווחות היסטריות, “הורגים את בעלי!”
המשמר הבריטי נסוג בראותו אותה, שמלתה קרועה, חזה מתנשם, פניה שרוטות וזבות דם.
“הורגים את בעלי! קורעים מעלי את ילדי!”
היא הגיעה עד דיקסון, הוציאה מידיו את הרובה, חבטה על ראשו חבטה נאמנה וכמעט הנחיתה שניה, אלא שנתפסה בידי החיילים. הללו עמלו זמן רב עד שהצליחו להשתיק אותה. היא השתוללה מחדש, ושני חיילים נפלו על הסיפון. דיקסון היכה ברובה על ראשה והיא נפלה לרצפת-הפלדה של הגשר, ראשה זב דם ושלוש שיניים חסרות בפיה.
ג’ימי הצליח לזנק למים ולצלול. הוא הסתתר בצל ירכתי האניה. הערב ירד, ותוך דקות אחדות יכול היה לפרוש מן האניה ולשחות לעבר החוף. הוא ראה מרחוק אורות. אולי אלה דייגים שלנו? חשב, ושחה על צידו, כשרק ימינו חותרת. דייגים של “מכמורת” אספוהו כשהוא קרוב לחוסר-אונים.
הבריטים הפעילו את מכונות ‘תמר’, ובליווי המשחתות החלו לחתור בכיווּן לקפריסין. כאשר התאוששה מירה, חיטטה בין המזוודות ומצאה את מזוודת-הקשר. בחשיכה נשאה אותה עמה לסיפון והטילה אותה לים. עוד מויא אופילי במילנו זכרה את המזוודה החומה.
במיכל המים 🔗
ב’תאנה' היה מצב-הרוח מרומם. עד כה לא נגלתה האניה. לא מטוס-תצפית חג מעליה ואף לא משחתת נראתה באופק. ברגיל היו המשחתות עוקבות אחרי אניות-המעפילים שניים-שלושה ימי הפלגה מן הארץ. קרה שכבר במסינה זיהו משחתות אניות-מעפילים ודבקו בעקבותיהן; אולם קרה גם שהגיעו אניות עד לחוף ארץ-ישראל ממש, ללא עיקוב. ‘דלין’ הגיעה לחוף, גם ‘חנה סנש’ ולאחרונה – ‘ברל כצנלסון’. כאשר הגיעו הבריטים, נותרו ב’ברל כצנלסון' רק עשרים עולים. כל היתר הספיקו לרדת לחוף.
לעתים מאיר המזל פנים, חשב לייזר בליבו. הוא שלף מתחת למזרונו רבע אחרון של נקניק כרסתן. לאחר שהסתכל בו בתאוה, חכך בדעתו, היאכל ממנו עכשיו, או היקחהו אתו לסליק? לפי מצב-הדברים הנוכחי, יש סיכוי רב להגיע לחוף, ואז חבל על הנקניק הטוב שיאבד לחינם במיכל-המים.
על לייזר הוטל להכין סליק לחבורה הארץ-ישראלית באניה. מתחת לדרגשי שינה של עולים, במחסן-הירכתיים של האניה, היה מיכל-מים רזרבי, מיכל נסתר אשר קשה מאוד לגלותו. לייזר אגר במיכל מזון, מים ומסכות-גז. בדמדומים אחרונים יצא לייזר לבדוק את הסליק פעם נוספת. אחרי הכל, אמר בליבו, נשים גם את הנקניק בַסְלִיק. הוסכם כי מפקד האניה והארץ-ישראלים האחרים יתלוו לעולים בקפריסין, אם תיתפס האניה. הסליק נועד בעיקרו לליזר ולשבעת חניכיו. אלה היו שבעה צעירים מהעולים, שהוא הדריכם באלחוט – והם לימדוהו לדבר יידיש. לייזר הַזָהִיר הבין כי אם יעלו הבריטים ויחקרו את נוסעי ‘תאנה’, יעמדו עד מהרה על מוצאו, אם יוכל להשיב על שאלותיהם רק בעברית. היה עליו, איפוא, ללמוד יידיש.
לייזר שם את הנקניק בפח-המזון שבתוך מיכל-המים וחזר לסיפון. ‘תאנה’ נראתה כאניה חדשה. לצורך ההסוואה צובעה כולה מחדש באדום ובשחור. על תרנה התנוסס דגלון חדש של חברת הבעלים – T גדולה. עד שלשום התנוסס דגלון ועליו B – בשביל ‘בוקרא פי’ל משמיש’, לאמור, תקוות-שווא כי מחר יבשיל המשמיש. הוא חש במכונות האניה שהעבירו רעדה קלה בגוף האניה, בעבדן במלוא הקיטור. במברק האחרון הודיעו ל’תאנה' כי נעשות הכנות לקבלה בחוף תל-אביב.
לייזר חזר לתא-האלחוט והפעיל את המשדר.
ל-א'.
מ-‘תאנה’.
ים רוגע. לא מזוהים. מצב-רוח מרומם. ממשיכים לזליג11. הוראות אחרונות?
ל-‘תאנה’.
מ-א'.
‘תמר’ נתפסה. בהצלחה.
לייזר כבר הסיר את האפרכסות מאוזניו כאשר נכנסה דפנה מחדש, בבהילות.
ל-‘תאנה’.
מ-א'.
משחתות אליכם. בקיטור מלא לזליג. היאבקו.
ל-א'.
מ-‘תאנה’.
סליק – מיכל-מים רזרבי בירכתיים. שמונה חברה.
מ-א'.
ל-‘תאנה’.
בסדר. פלמ"ח וסולל-בונה יבואו לנקות את האניה. ישירו התקוה כאשר הכל יהיה בסדר. חזקו ואמצו.
לייזר מיהר למפקד האניה, למסור לו את המברק. אבל זה היה מיותר. על הגשר עמדו מפקד האניה והמלווה והביטו בזרקורי המשחתות הקרבות אליהם במהירות. מדי פעם הפעילו המשחתות זרקורים שביתרו את החשיכה בזרועות ענק. מרגע שמצאו את ‘תאנה’ חיבקו אותה, נצמדו אליה ולא הרפו. הסיפון היה מואר כבאור יום.
“קיטור מלא לחוף,” קרא מפקד האניה.
“האניה מאבדת כוח,” באה התשובה מחדש המכונות.
“היכונו להתנגדות!” קרא המפקד.
לייזר נפרד מחבריו. אחד מהם העביר לו את בקשתו של גידי, לברר מדוע שאלו למספרי הנעליים של הצוות האיטלקי ב’חיטה'. “אם תצא מהסליק חי, תזכור גם את השאלה של גידי.”
לייזר אסף את שבעת חניכיו, ויחד רצו לחדר-האלחוט. בקרדומים השמידו את מכשירי-הקשר, שרפו את כתבי-הצופן והסכמי הקשר ואת הגבישים זרקו לים. כאשר יצאו מחדר-האלחוט לגשר כבר התחולל הקרב על הסיפון. בעזרת חניכיו הצליח לייזר לפנות לו דרך בציבור הצפוף – שכן ‘תאנה’ נשאה יותר מכוח משאה – כשלושת אלפים נפש – והגיע לירכתי האניה. שם נכנס עם אנשיו למיכל-המים, שהיו בו מים עד לברכים, וסגר את המכסה. בחלק העליון והפונה לכותל הברזל נקבו חורים, ששימשו כאשנבי אוורור. אלא גם הוליכו אליהם מעט מקולות האניה.
לייזר ניסה לזהות את הקולות ולפענח את פשרם. תחילה שמע את מטר קופסאות השימורים הניתך על החיילים הבריטים. אחר-כך את נעליהם המסומרות של החיילים; ואחר-כך כבר נאלצו יושבי הסליק לחבוש את מסכות-הגז על פניהם. הבריטים ריססו את חדרי האניה בגז מדמיע, ולאט לאט שככה ההתנגדות.
לייזר העריך כי ‘תאנה’ נגררת לחיפה, וניסה לחשב את חשבון הזמן אך ספרות-הזרחן בשעונו לא האירו, ולא היה לו כל אמצעי לחשב את חשבון הזמן. לבסוף חשו הכל בהיעצר האניה, כנראה ליד שובר הגלים. אחר-כך שמעו את קול צעדיהם של העולים, יורדים מ’תאנה'.
היה עליהם לחבוש את מסכות-הגז זמן רב, כי הגז המדמיע שחדר למיכל – השתהה בו. כאשר הסירו סוף סוף את המסכות מעל פניהם, היתה באניה דומיה מוחלטת. לייזר לא ידע אם לילה או יום לפניו, אבל ידע כי הוא חש רעב גדול. הוא גישש ומצא את הפח ובו המזון, וחילק לחבריו מזון. חבריו היו מוכי בחילה, מחמת הגז שריחו עדיין שרר במיכל, ולא יכלו לאכול דבר. לייזר אכל לבד, מן הנקניק, פתח קופסאות של אפרסקים משומרים, שאהב מאוד, ולא שכח גם את הבשר המשומר. משאכל ונתמלאה בטנו חש רגיעה ושלוות-נפש גמורה. “חבר’ה” אמר לחניכיו, “טוב שאחד ישמור ויקשיב לשירת התקוה, והאחרים ינסו לתפוס תנומה”. אלא שהמקום היה צר, והבחורים ישבו מקופלים, סנטרם על ברכיהם, והם נרגשים מאוד. כל השבעה היו נכונים לשמור. כך נרדם לו לייזר לבדו, וישן שנת-ישרים.
כאשר ניעור השתומם מאוד. “אנחנו עוד כאן?” שאל את חבריו. “אלוהים, מכסה המיכל עוד סגור!” הוא הרים את המכסה כדי להכניס אויר חדש למיכל, ולהיטיב לשמוע. שוב ישבו וחיכו. לייזר שמע אוושה, ושאל אם אין זו שירת התקוה. חבריו השיבו לו כי כאוושה הזאת הם שומעים כבר זמן רב, אבל אין כל דמיון בינה להתקוה. לייזר האזין במאמץ. האוושה קרבה, ומליה נשמעו ברורות יותר. “זו התקוה,” אמר.
“זו לא התקוה,” אמרו חבריו. האזינו עוד לאוושה.
“זו התקוה,” קרא לייזר.
השמונה יצאו ממיכל-המים, ורק אז חשו ברטבונם והחלו רועדים מקור. אסקימו, מחברי הפלי"ם, שראה אותם – נחרד. מה הפלא חשב לייזר אחר-כך. לפתע ראה שמונה אנשים מגיחים ממיכל, ארבעה לובשים מסכות-גז וארבעה שעיניהם מפלבלות, ולכל השמונה מכנסיים רטובים.
“חברה, אתם חרשים?” שאל אסקימו. “מימי לא שרתי כל-כך הרבה התקוה. מה אתכם?”
“לזה אתה קורא התקוה?” שאל לייזר.
“בפעם הבאה תבקשו את שושנה דמארי” אמר אסקימו, כנעלב.
בינתיים הופיעו האחרים, כולם לובשים בגדי עבודה. החלה סידרת חיבוקים ונשיקות. החבורה הביאה לליזר וחבריו בגדי-עבודה, כאלה שלבשו פועלי הנמל. מייד החליפו את הבגדים. לייזר בחברת עובד סולל-בונה יצאו לסיפון, וניגשו לקצין האנגלי שהיה אחראי עליהם. “לחבר הזה יש כאב-ראש ואינו מסוגל להמשיך בעבודת הנקיון,” אמר פועל סולל-בונה באנגלית, והצביע על לייזר.
האנגלי התבונן בפני לייזר. לאחר ישיבה של 36 שעות במיכל-המים, נראה יותר כמי שסובל משחפת-עצמות ממושכת מאשר מכאב-ראש רגיל. הקצין קרא לסירת שירות, וזו נשאה את לייזר לחוף.
לפי ההוראות שבידו הלך למשרדי סולל-בונה. בדרך ראה את כותרות העיתונים המספרות על מאבקם של העולים ב’תאנה', ועל התגובה החזקה שעורר מאבקם בדעת-הקהל בעולם.
*
דוידקה נמרי, האחראי להורדת המעפילים בחופי הארץ והעברתם למקום מבטחים, חיכה לליזר. הוא לקחו לגג בניין סולל-בונה. לייזר לא הבין תחילה מדוע – אך עד מהרה עמד על הסיבה לכך. על גג הבניין הותקנה מקלחת, וללייזר ניתנה האפשרות להתרחץ רחצה טובה, שכמותה לא ידע מזמן. אחר-כך לבש בגדים חדשים והתלווה אל דוידקה, לחדר בו חיכתה לו הפתעה נוספת: שולחן ערוך, משקה וכריכים. לאחר שאכל ושתה, ביקשו דוידקה שידווח על מסע ‘תאנה’ על מאבק ההתנגדות של אנשיה ועל עובדות ולקחים ממבצע “שבעת המינים”. אבל לייזר אמר לו, “קודם כל, הנה הכסף.”
“איזה כסף?”
לייזר פתח את עקבי נעליו ואת הסליק בחגורתו, והוציא מתוכם מטבעות זהב, דולרים אמריקאיים, פרנקים שווייצריים ולירות שטרלינג. היה זה הכסף לשעת-חירום שקיבל כאשר יצא מהארץ. הסכום שהצטבר על השולחן נחשב אז להון רב. במטבע-זהב אחת אפשר היה לקנות לנצח את ידידותו של כל שוטר כמעט בנמלים המזרחיים של הים התיכון. דוידקה גרף את הכסף למגרה, בלי לספרו.
“אינה סופר?” תמה לייזר.
“מדוע?”
“לא הוצאתי אפילו גרוש אחד.”
“אני מאמין לך.”
עתה מסר לייזר דין-חשבון. דוידקה שאלו שאלות רבות, ולבסוף אמר לייזר כי גם לו שאלה: – למה ביקשו לדעת את מספרי הנעליים של אנשי הצוות האיטלקי של ‘חיטה’?
“אני לא מבין מה השאלה,” אמר דוידקה.
“בשביל מה הייתם צריכים לדעת את מספרי הנעליים?”
“פשוט מאוד, כדי לקנות להם נעליים.”
“לקנות נעליים?”
“הצוות על ‘חיטה’ הוא אחד הצוותים הנפלאים שיש לנו. הם עשו למעננו רבות, רב-החובל הזה ומלחיו. המוסד רצה להביע להם את קורת-רוחו מהם ואת תודתו, ולקנות להם במתנה נעליים הדורות. והמשלוח כבר בדרכו לגנואה.”
לייזר חשב, כי לוּא שמעו זאת יוש, גידי ואיתן היו נופלים על הארץ, מתים מצחוק. לפני שנפרד מדוידקה ניתנה לו תעודת-זהות מזויפת, והוא נשלח למלון ‘כרמליה’ להחליף כוח. לפי התכנית היה עליו לשוב ולצאת לאירופה בספינה תורכית קטנה, תוך שבועיים.
מחדרו ב’כרמליה' השקיף על מפרץ חיפה ועל הים. מה מופלא הוא הים, חשב. לא נחרטו בו לא עקבותיה של ‘תאנה’ ולא של ‘חיטה’, שעל דרכה שמע דוידקה. הים הכחול נשאר כדף חלק, שלא נכתב בו דבר.
הביתה 🔗
‘רימון’ חתרה באטיות, בגלל קלקול במנוע. חיימקה רצה לנצל את התקלה ולהפכה ליתרון. הוא חשב, כי ספינה בת 300 טון, חותרת באטיות רבה, עשויה להיראות תורכית. כדי לחזק זהות זו, חשב, מוטב יהיה גם לנסר את התורן שלה. משום מה נדמה לו, כי ספינה קטנה, אטית וללא תורן תיראה יותר תורכית. וכך עשו – ניסרו את התורן, ו’רימון', דמתה יותר לקליפת-אגוז – שדבר אינו בולט על סיפונה, ולא אנשים ולא תורן – מיטלטלת במים מאשר לספינה כלשהי.
המשחתת הבריטית פגשה בה, ולא שיערה תחילה כי ‘רימון’ מתקדמת. כה אטית היתה. המשחתת חרשה מאחוריה, אחר-כך לצדדיה, כשאנשיה סוקרים בעין ובמשקפות את הספינה המוזרה. מלחי הצי הבריטי ראו שני אנשים על סיפון ‘רימון’, כלומר ‘תלע’ת פשה’, חבושי תרבושים אדומים וחוגרי קומבזים, תורכים לכל דבר. אלכס וחיימקה חייכו מתחת לשפמיהם העבותים לעבר מלחי הצי.
“ראו תורכים, נוסעים בקליפת-צב ומחייכים,” אמר מפקד המשחתת לאנשיו.
מלחי-הצי והקצינים על גשר המשחתת חייכו בראותם את הספינה ללא תורן, עם שני התורכים הצבעוניים שעל סיפונה. כמה מהם אף ניפנפו לשלום לאלכס ולחיימקה. “שמע,” לחש חיימקה בהתפעלות, “בגלל הקלקול במנוע עוד נגיע לחוף. תראה!” חיימקה ואלכס ניפנפו בידיהם לשלום. למרבה הפלא אף שמעו אנשי המשחתת את אחד התורכים, אלכס, קורא אליהם באנגלית רצוצה בעד מגביר-קול – “אתם יכולים למשוך אותנו עד ביירות?”
פעמים אחדות קרא כך אלכס, עד שמישהו במשחתת הבינו, והעביר את בקשתו למפקד המשחתת, “התורכים מבקשים שנמשוך אותם בכבל לביירות.” על הגשר היו קצינים שחשבו, כי יהיה זה נחמד, ומחוץ לשגרה לסחוב את ‘תלע’ת פשה’, אבל רב-החובל פסל את הבקשה. “אנחנו כאן לא לצורך בדיחות ומהתלות. יש לנו תפקיד.”
“מצטערים,” קראו לאלכס מהמשחתת, “פעם אחרת! להתראות!”
“להתראות!” השיב אלכס.
המשחתת צפרה לשלום ל’רימון‘, ו’רימון’ בצופרה החלוד השיבה צפירות-שלום משלה. לאחר גינונים אלה זינקה המשחתת קדימה למהירותה המקסימלית, ונעלמה באופק כשהיא תרה אחרי ספינות מעפילים לארץ-ישראל.
אלכס הוציא ממזוודתו משחת-נעליים ומברשת, והחל מצחצח את נעליו במרץ ובשקדנות. פעמים אחדות מירק את נעליו וחזר ומרח עליהן משחה, כך שבאחרונה הבריקו כמראה מלוטשת.
“מה זה?” שאל חיימקה.
“נבוא הביתה, נהיה בסדר,” אמר אלכס.
“מה שאת אומרת בסדר?”
“הורי לא יודעים שאני כאן.”
“תצטרך להגיד להם, אלכס.”
“אולי הפעם.”
בחמש לפנות ערב נכנסה ‘רימון’ למים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל, ליד אשדוד. אלכס פתח את השידור, ושמע את חוֹתם-ידה של שוש. היא הודיעה לו כי על ‘רימון’ להגיע לחוף…
“לאיזה חוף?” שאל חיימקה.
“המכשיר התקלקל,” אמר אלכס.
“ניסית לתקן אותו?”
“ניסיתי. לא הולך.”
“מה זה?”
“אני חושב שהמצברים נגמרו.”
רב-החובל המרוקאי של ‘רימון’ היה נוהג לשאול את המצברים כדי להאיר את חדר המפות. פעמים אחדות העיר לו אלכס על כך, אבל לשווא. רב-החובל, שהיה נרקומן ומזריק לעצמו את הסם, שלף פעם אקדח מכיסו ורדף אחרי אלכס, מאיים להרגו. הוא אמר שכל עוד עושה הוא את מלאכתו שלו, אל יתערבו בה – ולא יתערב במלאכת אחרים. במשך כל ההפלגה נמנע מלבוא בדברים עם חיימקה ואלכס, והיה מכונס בתוך עצמו. “עזוב אותו, עם משוגע אסור להתעסק,” אמר חיימקה לאלכס, “העיקר שהוא מנווט כהלכה ומתקדם על אף הקלקול במנוע.”
גם אם לא היה קלקול נוסף ואפשר היה להתגבר על בעיית המצברים, היה הדבר מצריך זמן רב. חיימקה רצה לנצל את העובדה שנכנסו למימי ארץ-ישראל ללא הפרעה וחשב, כי מוטב יהיה לעלות על חוף כלשהו. לחכות עד לתיקון המכשיר, פירושו דחיית הירידה לחוף בעוד עשרים וארבע שעות – סיכון רב מדי; ומה גם שבנוסף לכל צרותיה של ‘רימון’ נגמר לרב-החובל מלאי הסם אשר לו, והוא החל להראות סימני-שגעון גוברים. רב-החובל תיכנן את מלאי הסם שלו לימי-הפלגה מעטים מזה, אבל תכניתו שובשה בגלל הקלקול במנוע. הוא החל מכה את מלחיו ובועט בהם, וכשהם שהיה שקט כדג לפני כן, נעשה עתה תוקפני ונוח לקטטות.
לדעת חיימקה, מוטב יהיה שיטול לידיו את הניווּט – ויוליך את ‘רימון’ ישר לחוף. לעומתו טען אלכס, כי החופים נשמרים היטב, ואם במקרה ירדו ליד מקום-ישוב ערבי, יזעיקו הערבים את המשטרה הבריטית וכל העולים ייעצרו. הוא האמין בשוש היושבת בדפנה, ואמר לחיימקה שהיא תבין מה קרה ותדווח לאנשי המוסד על מצבם.
“הם יודעים איפה אנחנו, ותראה שתיכף ייצרו אתנו קשר. מוטב לחכות,” אמר אלכס.
אכן, שוֹש אותתה לקורס הימי בקיסריה, וכעבר שעתיים הגיע לקיסריה שייקה מן ‘המרכזת’ של שירות-הקשר של ההגנה, ובידו מכשיר-קשר נייד. אהוביה, מחניכי הקורס, ילווה את שייקה אל ‘רימון’. לשניהם נמסר מקומה האחרון של ‘רימון’, וכי בגלל קלקול במנועיה התקדמותה אטית מאוד. יש להניח, אמרו להם, שהיא מיטלטלת בים מבלי לדעת היכן לנחות.
אותה עת כבר הכינו חוף-נחיתה ליד נתניה. משאיות מן הישובים הסמוכים נאספו בנתניה, ובהן שמיכות, מזון, בגדים ועזרה ראשונה. בטנדרים ובאופנועים נאספו אנשי פלי"ם, נכונים לעזור בהורדת העולים מ’רימון' לחוף.
אהוביה ושייקה הפליגו בספינת-דיג של קיבוץ שדות-ים, וחיפשו את ‘רימון’ בלילה בים השקט והשחור. שעות אחדות חיפשו בים, עד שנראה להם איתות קלוש מאוד ורחוק. אהוביה החזיר באיתות-אור. לא היה ספק, זו היתה ‘רימון’. אלא שכשקרבו אליה הבחינו שהיא חסרת תורן, וחששו כי אין זו אלא סירת-משמר בריטית. אולם האיתות באור הקלוש לא היה של סירת-משמר.
בליבו דימה אהוביה את הפעולה לפעולה פיראטית. כשקרב מאוד ל’רימון' קרא בקול, כי בכוונתו להעביר איש מספינת-הדיג ל’רימון‘. הוא נענה בעברית, וכל ספקותיו פגו. היה זה אלכס שאותת להם בפנס-כיס, שכן ידע, כי ללא סימן מ’רימון’ לא יוכלו למצוא אותה. חבל נזרק מ’רימון' לספינת-הדיג.
אהוביה כרך את החבל למתניו, מכשיר-הקשר של שייקה קשור היה לגבו, כתרמיל-גב. כשהשיקו הספינות זו לזו קפץ אהוביה ל’רימון', נתלה במעקה סיפונה ונחת בשלום על ‘רימון’. הסיפון המה עולים. הכל ביקשו לחזות בקפיצה הנחשונית של האיש מארץ-ישראל. הכל חשו אליו, לנגוע בו, ללטפו, לחבקו, לנשקו. בקושי השתחרר מקהל מעריציו ונפגש עם חיימקה ואלכס. הוא מסר לאלכס את מכשיר-הקשר הנייד וכבר רצה למתוח ממנו אנטנה אל התורן.
“חבר’ה, איפה התורן שלכם?”
אז נזכרו אלכס וחיימקה, כי כאשר ניסרו את התורן עם בוקר נשמטה האנטנה. זו היתה סיבת אבדן הקשר, כך שעם היחלשות המצברים ואבדן האנטנה לא נקלטה דפנה.
מייד תקעו בסיפון מוט גבוה, שלקצהו נקשרה האנטנה. הקשר חודש בעוצמה רבה. אלכס אותת:
ל-א'.
מ-‘רימון’.
איך נשמעים?
ל-‘רימון’.
מ-א'.
חמש-חמש. מחכים לכם בנתניה, רות סוף.
במאמץ אחרון הוגבר מנועה של ‘רימון’. “תנו את הכל, אפילו יישרף,” אמר חיימקה. בתוך העלטה קרבה ‘רימון’ לחוף נתניה, שם חיכו לה ולאנשיה בזרועות פתוחות.
העולים, ילדים, נשים, זקנים, נחטפו מהסיפון, הועמסו על גב ונישאו אל החוף. שמיכות, תה חם, כריכים ניתכו עליהם במהירות והם הורמו אל על, לתוך משאיות, שבלא להמתין מיהרו ליישובי הסביבה. בישובים הורדו העולים, חולקו בבתים, קיבלו בגדים אחרים, כך שכאשר החלה המשטרה למחרת לחפש אחרי העולים בישובים, נראו כולם ארץ-ישראלים לכל דבר.
*
בשמונה בבוקר, כאשר פתח מנדל את מסך-הברזל מעל הקיוסק והציץ לתוך הרחוב, ראה את אלכס קרב ובא, נושא מזוודה. מנדל הזקן כמעט קפץ מעל דלפק-השיש כדי לפגוש את אלכס. פגישתם היתה נרגשת, ודקות אחדות כמעט לא החליפו ביניהם אלא “מה נשמע?” ו“איך הבריאות!”. ומנדל ציין, כי אלכס נראה מבוגר הרבה ממה שהיה בצאתו.
“אין צורך, אלכס, הם יודעים,” אמר מנדל, בראותו, כי אלכס מבקש להשאיר, כפי שהיה רגיל, את המזוודה בקיוסק.
“יודעים?”
“בשבת השחורה ערכו המשטרה והצבא חיפוש יסודי בבית אביך, ו…”
“איך אבא?”
“חולה, אלכס.”
“מה קרה?”
“הוא חולה. החיפוש היה הפתעה קשה בשבילו. למשטרה היתה רשימה, ושמך היה ברשימה. קשה היה לו להתאושש מתדהמתו.”
“ואמא?”
“היא בסדר. בשבילה, כנראה, לא היתה זו הפתעה. היא בסדר.”
אלכס רץ במלוא כוחו לבית הוריו, מזוודתו בידו. אמו פתחה את הדלת, זיהתה אותו, חיבקה אותו וכיסתה את פניו בנשיקות. “איפה אבא?” שאל.
בחדר-האורחים, ליד השולחן המכוסה מפת קטיפה ירוקה, ישב אבא, חיוור מאוד. בקושי קם על רגליו. ידיו הרעידו, אבל עיניו הבריקו. “חזרת מהקורס, אלכס. טוב מאוד,” אמר. הדיבור עלה לו בקושי. אלכס חיבק את אביו חיבוק ארוך, וחש עד כמה נפל במשקלו. אבא היה קל כנוצה. “טוב מאוד שחזרת, אלכס, טוב מאוד,” אמר אבא.
“אבא, החברים מחכים לי. אני צריך לחזור.”
“מתי?”
“אולי כבר מחרתיים.”
“בסדר, אלכס. אני יודע.”
“אבא, לא סיפרתי לך, כי…”
“אני יודע.”
*
אבל אלכס לא חזר לחו“ל. ה”הגנה" החלה להיערך לקראת מלחמת הקוממיות, ואלכס חזר לפלוגתו בפלמ"ח, עמה לחם בקסטל, ושם נשאר.
טבלאות 🔗
רשימת אניות ההעפלה:
“הגדעונים”12
-
קיצור מקובל ל“מוסד לעליה ב' ” – שטיפל בהעלאת יהודים בדרכי ההעפלה לארץ. ↩
-
דפנה – תחנת השידור של ההגנה. ↩
-
ראש הבולשת בממשלת המנדט באותן שנים. ↩
-
יהודה ארזי. עמד בשלהי מלחמת–העולם ואחריה בראש פעולות ההעפלה באיטליה. ↩
-
עדה סירני – מן הפעילות בהעפלה באיטליה. היתה יד–ימינו של יהודה ארזי בפעולות נועזות. ↩
-
משה שרתוק – הוא משה שרת ז“ל, שעמד לפני קום המדינה בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וכיהן עם הקמת המדינה כשר החוץ וכראש הממשלה השני של מדינת ישראל. בסוף ימיו – יו”ר ההנהלה הציונית. ↩
-
סנה – הוא ד“ר משה סנה, שעמד בראש המפקדה הארצית של ההגנה. גלילי – הוא ישראל גלילי, מראשי ההגנה וראש המפקדה הארצית שלה, כיום שר בממשלת ישראל. שדה – הוא יצחק שדה ז”ל, מראשי ההגנה וממייסדי הפלמ“ח, אלוף בצה”ל. אלון – הוא יגאל אלון, מפקד הפלמ“ח, אלוף בצה”ל, ושר בממשלת ישראל. כיום – סגן ראש הממשלה ושר הקליטה. ↩
-
הרב פישמן– הוא הרב י. ל. מימון–פישמן ז“ל, לימים שר בממשלת ישראל. ד"ר. ב. ג'וזף – הוא ד”ר דב יוסף, לימים מושלה של ירושלים בימי המצור ושר בממשלת ישראל. יצחק גרינבאום, לימים שר הפנים בממשלה הזמנית. דוד הכהן, לימים ח"כ. ↩
-
כנראה הכוונה ל“נתרצה” – הערת פב"י. ↩
-
פאתום – יחידת מידה בימאות – אורכה 6 רגלים. ↩
-
כינוי צופן לתל–אביב, על–שם מפקד העיר מטעם ה“הגנה” באותה עת. ↩
-
הרשימה נמסרה ע“י הוועדה המארגנת של ”הגדעונים". ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.