רקע
חיים הרצוג
דרך חיים: סיפורו של לוחם, דיפלומט ונשיא

לאורה,

השותפה שהיתה לצדי

בחלק־הארי של הסיפור הזה


 

שלמי תודה    🔗

כתיבת זכרונות היא מעשה אהבה. אבל אין די באהבה לבדה. מאחורי הכותב צריכים להתייצב אנשים מוכשרים ומסורים. התמזל מזלי בהקשר זה.

הספר הזה לא היה רואה אור בלעדי הסיוע של העוזרת האישית המסורה והיעילה מאוד שלי, ג’ואן גחטן, שתיאמה מלכתחילה את כל ההיבטים של הכנת הספר. אני מכיר לה תודה מרובה, כשם שאני מודה מקרב לב לכל הצוות של לשכתי, בראשותה של סימה פליט. במיוחד אני מבקש להביע את הערכתי לעוזרת המחקר שלי, גלי הרפז־מתוקי.

אני אסיר־תודה במידה יוצאת מגדר הרגיל לעורך שלי פיטר גטרס, מהוצאת ראנדום האוז, ולעמוס כרמל מהוצאת ידיעות אחרונות, שנסיונם, יכולתם האישית ועצותיהם תרמו רבות לכתיבת הספר הזה.

צרור תודות שלוח לאסתר ניוברג, שחוכמתה ומומחיותה בכל הנוגע להוצאה לאור לא יסולאו בפז.

שלמי תודה מיוחדים לדב איכנולד, לסיגל נעים, ולקותי טפר, על מאמציהם ועבודתם בהוצאה לאור של מהדורה זו.

ההערות הנבונות והעידוד של אשתי אורה היו מן הדברים שאין להם שיעור.

אי־אפשר לכתוב ספר בהיקף שכזה מבלי להסתייע גם ברבים אחרים. הוקרתי הכנה נתונה לכל מי שהיה מעורב בהפקת הספר.


 

הקדמה    🔗

מאז ומעולם חשבתי כי החיים כמותם כמסע – על כל הריגושים, הסכנות, ההתרוננות, הגילויים, ובסופו של דבר, גם הסגירה הבלתי־נמנעת של המעגל. אין ספק שהדימוי הזה תופס ביחס לחיי, שהתנהלו בדרכי עפר ובכבישים על־מהירים, חצו ימים סוערים והמריאו לשחקים במטוסי הסילון האדירים ביותר.

מסעי החל באירלנד, ויצא היישר מתוך ההתרחשויות אכולות הקרעים והמאבקים לאחר המהפכה האירית ב־1916 ומלחמת האזרחים שבאה בעקבותיה, בראשית שנות העשרים של המאה הנוכחית. גדלתי בבית יהודי שבו נשמרו כל המצוות בקפידה, ותמיד הייתי מודע ליהדותי, אבל חונכתי בבית־ספר פרוטסטנטי. כפי שאבי הסביר לי שוב ושוב, מעובדת היותי יהודי השתמע שאני בן לעם נבחר, עם שנועד לעשות טוב.

כנער יצאתי לארץ־ישראל, ושם החזקתי לראשונה ברובה. הגאווה האדירה בשורשי, יחד עם האמונה הכובשת בצדקתו של העניין היהודי הביאוני להישבע כי “אקדיש את כל כוחותי, ואף אקריב את חיי להגנה ולמלחמה על עמי ועל מולדתי, על חרות ישראל ועל גאולת ציון”. אילו גילו כוחות הביטחון של ממשלת המנדט את הטקס המחתרתי ההוא של ההשבעה לארגון ההגנה, במרתף של בית־ספר ירושלמי, ואילו נפלתי אז בידם, הייתי יכול להישלח לכלא לתקופה ארוכה. אבל בדומה לכל אלה שהיו שם אתי לא היססתי ולא הצגתי שום שאלה. גם לא פחדתי. אמונתי בעניין היהודי והציוני היתה נלהבת עד כדי כך שלא הותירה שום מקום לפחד.

מסעי נמשך להיכלות ההשכלה הגבוהה והשיב אותי לבריטניה ערב מלחמת העולם השנייה. זו הייתה הראשונה בשורה של מלחמות רבות מדי שחוויתי מקרוב, באורח בלתי־אמצעי, ובמהלכה ראיתי לראשונה את הגבהים שאדם יכול להעפיל אליהם כאשר הוא נאבק למען עניין שנראה לו צודק. בלונדון ראיתי את גדולתו של העם הבריטי בעת ההפצצה האווירית הכבדה של ה“בליץ”. בירושלים, כעבור שנים, בתש"ח, ראיתי מידה דומה של דבקות, אומץ־לב ונחישות של היהודים הנצורים, הלוחמים על נפשם ונאבקים על היותה של העיר בירת המדינה היהודית.

שירתתי בצבא הבריטי בצפון־מערב אירופה, נכנסתי במדיו למחנות־הריכוז הנאציים בתום המלחמה ומצאתי את עצמי מתבונן באחת ההתרחשויות המפלצתיות ביותר בהיסטוריה. כאן ראיתי את הטרגדיה לא רק של העם היהודי אלא של העולם כולו. ההצצה אל תמציתו של הרשע האנושי רק חיזקה את אמונתי בכוחם של ערכי היהדות להוליכנו לטוב, לשלום ולתבונה.

מסעי עבר על פני חורבנה של גרמניה הנאצית אל עבר המערכה הקשה שניטשה בארץ־ישראל, בין יהודים וערבים הנאבקים על הבכורה. הייתי עד ושותף למלחמת העצמאות ההירואית, שבה גברה קהילה יהודית קטנה על החזות הקודרת שנשקפה לה וזכתה בריבונות ובמדינה במולדתה ההיסטורית לאחר אלפיים שנה. החלום שעליו התחנכתי וגודלתי נעשה למציאות.

מן המדינה הצעירה, הגוברת על חבלי הלידה שלה, יצאתי לאמריקה וסייעתי ליצירתם של הקשרים הצבאיים הראשונים בין ישראל וארצות־הברית; שבתי לירושלים ופיקדתי על הכוחות הישראליים בתוכה במשך כמה שנים, בעשור הראשון למדינה. עמדתי פעמיים בראש מערך המודיעין של צה"ל; לאמיתו של דבר, זכיתי להניח את יסודותיו של המערך הזה.

בסופו של דבר פנתה דרכי אל עולם התעשייה והמסחר, לפרקטיקה המשפטית, לשידורים ברדיו ולזירה הפוליטית הישראלית. בבימה החשובה והאבסורדית הידועה כארגון האומות המאוחדות, זכיתי בכבוד להגן על ישראל ועל העם היהודי קבל העולם כולו, ונתתי ביטוי מלא לכל מה שהניע אותי כיהודי וכציוני.

הדרך נמשכה אל הכנסת והגיעה, בשיאה, לנשיאות של מדינת ישראל, שבה שימשתי שתי תקופות – עשר שנים. כשנבחרתי, זכרתי את ימי ילדותי, איך רכבתי על ברכי אבי שתיאר באוזני את המראות של ארץ הקודש ואת המאורעות הגדולים בהיסטוריה היהודית. איך יכולתי אז להעלות על דעתי כי אהיה לחלק מההיסטוריה הזאת ויזדמן לי להיות קשור לאישים כדוד בן־גוריון לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין, יצחק רבין, שמעון פרס, ג’ימי קרטר, רונלד רייגן, ג’ורג' בוש, ריכארד פון וייצקר, פרנסואה מיטראן, מרגרט תאצ’ר ווצלב האוול. הם היו שחקנים חיים במה שנראה לי כמשחק הגדול מכולם: קיומה של מדינת ישראל ככוח חיוני בעולם של ימינו, במרכז יהדות העולם, ועזה תקוותי שגם במרכז השלום העולמי.

מסעי טרם הגיע לתחנתו הסופית. אני מקווה שברדתי מן הספינה בבוא היום, יתברר כי כל דבר שבני דורי ואני חלמנו עליו ולחמנו למענו אכן התממש. אני מתפלל כי ילדי ונכדי יחזו בישראל חזקה ואיתנה, השרויה בשלום עם שכניה והמוסיפה לייצג את המסורות שקיימו את עמנו במרוצת הדורות. אני מתפלל כי העולם יעשה צעדים גדולים עוד יותר מאלה שכבר עשה לקראת דמוקרטיה והבטחת זכויות האדם וכי כבוד האדם ייעשה לערך מקובל על כל בני המין האנושי עלי אדמות. אני מייחל לעולם שישראל תוכל לתת בו צידוק להבטחה הנבואית בדבר היותה “אור לגויים”.

אם בני־אדם מעצבים היסטוריה, הנה ההיסטוריה גם מעצבת בני־אדם. מסעי במרוצת המאה היוצאת מגדר הרגיל הזאת, הוא שנתן בידי את האפשרות לכתוב על כך ועל כך כאחת.

ח.ה.

יולי 1996


 

פרק 1. אירלנד    🔗

התעודה האמינה הראשונה על בואם של היהודים לאירלנד מצויה ב־Annals of Innisfalln, ושם נאמר כי “בשנת 1062: חמישה יהודים הגיעו לאירלנד מעבר לים ובידם מתנות לטורדלבך, והם שבו וגורשו אל מעבר לים”. טורדלבך היה נכדו של המלך האירי הגדול בריאן בורו. מכיוון שיהודים לא הופיעו באנגליה אלא לאחר הכיבוש הנורמני ב־1066, חזקה על החמישה שהגיעו מצרפת.

מאז ואילך שוב לא פסקה הנוכחות היהודית, בצורה זו או אחרת, באירלנד. לאמיתו של דבר, הקהילה היהודית של דבלין היא מן העתיקות ביותר באיים הבריטיים. (קרומוול, כך נראה, רצה לעודד את יישובה של אירלנד בקהילה חרוצה ואיתנה, שתיצור חיץ בינו ובין האוכלוסייה הקתולית.) בית הכנסת הראשון באירלנד הוקם בדבלין, על־ידי יהודים פורטוגלים, ב־1660, והבעלות על בית הקברות היהודי הראשון של העיר נרכשה ב־1718.

הקהילה היהודית הקטנה של אירלנד שיקפה את נדודי היהודים מספרד, מפורטוגל, מהולנד, מגרמניה וממזרח אירופה. כך, למשך, דווח באוקטובר 1747, ב־Faulkners Dublin Journal, העיתון החשוב של העת ההיא, כי “בשבוע שעבר שעבר הגיעו לכאן מהולנד כמה סוחרים יהודים, בעלי ממון רב, כדי להתיישב באירלנד”.

ב־1689 שיגר המלך הבריטי ויליאם השלישי חיל משלוח לאירלנד בפיקודו של הדוכס משומברג, קצין האפסנאות של הכוח הזה היה יצחק פריירה; מפקד בכיר אחר באותו ליל משלוח היה אברהם ידנר. בראשית המאה השמונה־עשרה היו באירלנד ארבעה בתי כנסת. ב־1876 היה נשיא הקהילה היהודית, סוחר ואיש כספים נודע ושמו לואיס האריס. ליהודי הראשון בדבלין שניצח בבחירות למשרה ציבורית, אלא שהוא מת ימים אחדים בטרם נתמנה רשמית לתפקיד ראש העיריה. ב־1956 היה עתיד יהודי אחר, רוברט בריסקו, מהמנהיגים הבולטים של המאבק האירי לעצמאות, לקבל על עצמו כהונה זו של ראשות עירית דבלין.

בשלהי המאה התשע־עשרה, בעת שמצוקת היהודים במזרח אירופה עוררה רבים מהם ליטול את מקל הנדודים, זרמו מאות אלפי יהודים לאיים הבריטיים. אלה שבחרו בדבלין התיישבו בחלקה הדרומי של העיר. בקריאה לתרומות לבנייתו של בית כנסת מרכזי, ב־1880, נאמר כי בין יהודי דבלין אפשר למצוא נציגים של מייסדי הקהילה, “שנקל לומר עליהם כי הם יהודים אנגלים או אירים”, וכן “ציבור גדול של יהודים זרים שקבעו את משכנם באירלנד בשמונה השנים האחרונות ומספרם הכולל גדול מזה של היהודים דוברי האנגלית”. בית הכנסת הזה, ברחוב אלדאיד, נחנך ב־1892 בטקס בניצוחו של ד"ר הרמן אדלר, הרב הראשי של האימפריה הבריטית, “במעמד עדה מייצגת של הקהילה, ובכלל זה משופטי הוד מלכותה (ויקטוריה) וכמה דמויות בולטות אחרות מבני האמונה הנוצרית”. שם עליתי לתורה בחגיגת הבר־מצווה שלי.

היהודים עשו חיל גם בבלפסט, שבחרה ב־1904 בסר אוטו יפה לעמוד בראש העיריה שלה, וכן בלונדונדרי, בלימריק ובקורק. לעת היוולדי הגיע מספר היהודים באירלנד ל־5,000 נפש בקירוב.

על־פי הכתוב בתעודת־הלידה שלי ראיתי לראשונה את אור העולם ב־17 בספטמבר 1918, בבית הרב של קהילת בלפסט, ברחוב נורמן חילאס 2. הורי – הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרבנית שרה לבית הילמן – קראו לי חיים, על שמו של הרב חיים סולובייצ’יק מבריסק, שהסמיך לרבנות את סבי שמואל יצחק הילמן, ונפטר זמן קצר לפני כן. כעבור שלוש שנים נולד אחי, שנקרא יעקב, על שם הרב יעקב דוד וילובסקי (הרידב"ז), שהסמיך את אבי לרבנות. תשעה חודשים לאחר היוולדי נקרא אבי, ממקום כהונתו בבלפסט, לשמש כרב הראשי של יהודי אירלנד ומטבע הדברים עברו להתגורר בעיר הבירה דבלין.

קהילת בלפסט היתה הראשונה שאבי שימש בה כרב. הוא עצמו נולד בשנת 1889 בלומז’ה, עיירה קטנה ושלווה על גדת נהר בפולין, לרב יואל לייב הרצוג ולרעייתו מרים ליבה לבית סירוביץ, סבי מצד אבי היה בנו של הרב והחסיד נפתלי הירש הרצוג, שיש על כס הרבנות בלומז’ה. הקהילה היהודית של העיירה הזאת, שמנתה ערב מלחמת העולם השנייהקרוב ל־10,000 נפש, נשמדה כולה בשואה. בית הכנסת הגדול שחלש על מרכז העיירה נחרב וכל עקבותיה של הקהילה נמחו כליל. לא נותר ממנה אלא שלט זיכרון במבוא למה שהיה הגטו של לומז’ה.

במהלך ביקור ממלכתי שערכתי בפולין ב־1992 הנחתי בהתרגשות רבה זר פרחים למרגלות השלט וראיתי את המעמד הזה כזכות גדולה שהתגלגלה לידי. כשעברתי ברחבי פולין, בע הביקור ההוא, היה כל שם של עיירה לעורר בי זכרונות על אנשים שנהגו לבקר בביתנו בנעורי. למראה תמרורי הדרכים המצבעים על ביאליסטוק, נתתי את דעתי על כך שסבה וסבתה של אשתי היו ילידי העיר הזאת. משפחתה של אורה התייחסה בחלקה ליהודים שגלו מספרד בעת הגירוש המפורסם של 1492 וקבעו את משכנם באיטליה. הם התמחו שם באמנות הבנייה, והעבירוה מדור לדור, וכך קרה שבמאה שהמונה־עשרה פגשו צאצאיהם בנסיף מזמושץ‘, שבא מפולין ללמוד באיטליה והתרשם מכישוריהם המקצועיים. בשובו לביתו נסעו עמו גם אבות־אבותיה של אורה, לעסוק בבנייתה של העיירה זמושץ’. מיכאל שטיינברג, סבה של אורה, עלה לארץ בשנת 1882, כאחד הביל"ויים.

סבא יואל היה דמות מרשימה. נמוך־קומה אך איתן בגופו, מזוקן ובעל קול עמוק, צרוד והמהדהד, המצטלצל באוזני עד עצם היום הזה. הוא היה דרשן מזהיר, קשוח ועומד על שלו, וילדיו סרו כליל למשמעתו. הערצתי אותו. בתקופה שהתגוררנו בדלבלין, הייתי הולך עם אבי מדי יום לבית הדואר כדי לשגר לו גלויה, לביתו בפאריס.

סבי וסבתי חיו בצמצום, אפילו בדוחק, כמקובל בכל בתי הרבנים במזרח אירופה של העת ההיא. מניין ילדיהם הגיע לארבעה: בן שנפטר בדמי ימיו, הבנות אסתר ואלקה (שנודעה אחר־כך כהלן), ובן הזקונים, אבי. דודה אסתר היתה טיפוס מוזר. היא נישאה לראובן גולברג, תושב פאריס, –צבי למשפחה שהצליחה מאוד בסחר נוצות יענים והקימה סניפים לבית־העסק שלה בשנגהאי ובניו יורק. אסתר עצמה למדה מוסיקה באוניברסיטת לידס, קיבלה תואר אקדמי ואף כתבה ספרים אחדים, אבל חייה בכללותם היו קודרים. היא טיפלה, בין השאר, באחותה הנכה הלן ודאגה לה עד יומה האחרון. בעלה של אסתר הצליח להימלט מהנאצים שלנגאי. אבל מת זמן קצר לאחר מכן. אנט, אחת משתי בנותיה של אסתר, מצאה את מותה באושוויץ, בהיותה בת עשרים ואחת.

הדודה הלן נישאה לסוחר יינות מצליח למדי ממנצ’סטר ושמו צדוק לווינסון. הוא זכור לי כדמות דיקנסית כרסתנית. מעולם לא ראיתיו בלי שרשרת שעון הזהב שלו או כוסית שרי ברנדי. התינוק של הלן מת מיד עם היוולדות והיא נתקפה בדיכאון, ושוב לא הוציאה מפיה ולו מלה אחת. אסתר אספה אותה אל דירתה בפאריס – ובאורח־פלא לא אונה לשתיהן דבר בעת הכיבוש הנאצי. באחרית ימיה של הלן, הן עברו להתגורר בירושלים. אבי גדל במצוקה חומרית קשה. מספר הזיכרון לקהילת לומז’ה למדתי שהתגורר עם משפחתו בעליית־גג. בעודו צעיר מאוד לימים, התברר בעליל שהוא מחונן בכשרונות גאוניים ולכן גמלה בסבי ההחלטה לחינוכו ולא לחשוף אותו לפגעי העולם או לשיטות ההוראה הפגומות של עולם הישיבות. בהיותו –צבי תשע, כבר יצא לאבי שם של עילוי.

הרב יואל הרצוג הצטרף לתנועת חובבי־ציון, שקמה ב־1881, והתמיד בחברותו בה חלרף אי־הפופולריות של בשורתה החדשנית. הוא דבק בקביעות ברעיונות לא־שגרתיים, היה משולל כל תחושה מעשית, וחי תמיד באמונתו, בלי שים לב למחיר. בשל היותו אחד הדוברים הבולטים של חובבי ציון, הוא נבחר כציר לקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבאזל ב־1897, אלא שאיתרע מזלו ובנו הבכור נפל למשכב שלא קם ממנו, וכך נבצר ממנו להגיע לקורנגרס.


ההגירה ההמונית של יהודי מזרח אירפוה לארצות־הברית זימנה כהונות אטרקטיביות לרבנים אירופים בהרבה קהילות אמריקניות. הפיתו קסם גם לסבי, שהוזמן לכהן כרבה הראשון של קהילת וורצ’סטר, מסצ’וסטס. אבל הוא עמד בכך שישה חודשים בלבד, עד שנקלע ככל הנראה לסכסוך עם בעלי הדעה בקהילה., בשל תביעתו העיקשת לפטר את השוחט – מטעמים שבעיקרון, כמובן, מיד לאחר מכן נתמנה לרב בקהילת לידס שבאנגליה, והביא את משפחתו מלומז’ה לשם.

ערב מלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה לפאריס, בעקבות מינויו של סבי לרבה של הקהילה האורתודוקסית בעיר. הוא קבע את לשכתו בבית הכנסת של רחוב פאבה, ברובע היהודי המכונה מארה.

אבי, כמדומה ליהודים רבים שהחלו את חייהם במזרח אירופה או בגטאות של מערב היבשת, חונך ללימוד תורה ותלמוד וקיום קפדני של מצוות ההלכה. אבל בשונה מרבים שצמחו על רקע שכזה, הוא נתן את דעתו גם על לימודים כלליים, כמוהו כאישים יהודים דגולים אחרים שהיו עתידים לתרום לפילוסופיה למדע לרפואה ולפוליטיקה. לעתים תדירות נמצא שאישים אלה הרחיבו את אופקיהם עד כדי כך שהתנתקו לחלוטין ממקורותיהם הדתיים; לא אחת ולא שתיים היה נקל להבחין בצעירים ברוכי־כישרון שהגיחו מן הרקע הצר והנוקשה של החינוך החרדי והניפו מעין נס מרד. היו ביניהם כאלה שחתרו לזכות בהכרה כמלומדים במדעי היהדות והיו שהפנו עורף לכל התחום הזה. אבי שלח ידו בשני העולמות. הוא לגם בכל פה ממעיינות המחשבה היהודית, מהתקוות והאמונות היהודיות, מהחלומות היהודיים שהגיעו לשיאם באידיאל הציוני. בעת ובעונה אחת, צימאון הדעת שלו הוליכו להתמחות בקשת של תחומים, ממשפטים, לימודים קלאסיים ולשונות המזרח ועד למתמטיקה ולביולוגיה ימית. אביו, שדרבן אותו לאורך כל הדרך, לא היה נכון לשגרו לשום מקום תורה והוסיף לשמש כמורה הפרטי שלו כל זמן שהדבר היה בדר האפשר. אבי למד באנגליה ובצרפת. הוא התגורר במחיצתו של הרידב“ז, ובי יעקב דוד וילובסקי, מגדולי תלמידי החכמים של דורו,, ונסע עמו ברחבי בריטניה. הרידב”ז בחן את בן־לווייתו הצעיר במשך שבועות ואחר־כך הכריז כי הבחור נמנה עם גדולי הבקיאים בתלמוד בעולם כולו (ואכן, בהיותו בן שש־עשרה כברידע אבי את כל התלמוד בעל־פה). בין הזמנים למד אבי לשונות מזרחיות בסורבון בפאריס ולימודים קלאסיים ומתמטיקה באוניברסיטת לונדון. המוסד האקדמי האחרון העניק לו תואר דוקטור בזכות עבודתו על חילזון הארגמן, שממנו הפיקו בתקופת המקרא את צבעי הארגמן והתכלת לבגדי הכהן הגדול. מחקרים מדעיים מאוחרים יותר אוששו את כל ממצאים של אבי בעניין זה.

ב־1916 מונה אבי לכהונתו הרבנית הראשונה – אמור, בבלפסט שבאירלנד הצפונית. הוא נחשב בעיני כל יודעיו כמעין פרופסור מפוזר ומסביבו הילכו סיפורים משעשעים על תלישותו מהבלי העולם הזה. כשאמי נישאה לו והגיעה לבלפסט, היא מצאה שהרצפה מתחת למיטתו מכוסה בזוגות נעליים לרוב. כל אימת שנקרעו שרוכי נעליו הו אל אטרח להשיג שרוכים אחרים אלא קנה זוג נעליים חדשות.

הזיווג בין אמי ואבי נקשר במוניטין שיצאו לו כתלמיד־חכם מזהיר הראוי לאשה מן המעלה הראשונה. בתו היפהפייה של הרב הילמן עמדה לכל הדעות בהגדרה הזאת".


סבי מצד אמי, הרב שמואל יצחק הילמן, היה אישיות יוצאת מגדר הרגיל, ספוגה באהבת הבריות, מחוננת בחוש הומור, וגם מקרינה מידה גדושה של הדרת כבוד וסמכותיות. הוא נולד בעיר הליטאית קובנה ונישא לשיינה, בתו של נפתלי הירש פייקמפנר. היא עצמה נולדה במחוז קורלנד בלטביה, ששפתו היתה גרמנית, ולכן היו הגרמנית והלטבית כאחת שגורות על לשונה. אביה היה סוחר עשיר, והמשפחה חיה ברווחה. גם על השבט הזה עלה הכורת בימי השואה…

אבי אמי שימש זמן־מה ברבנות בעיירה הרוסית הקטנה ברזינו (המצויה כיום בתחומי בלארוס). ערב שבת אחד פרצה מהומה בשוק הדגים, ואחד הרוכלים הלא־יהודים בא בעקבותיה לסבי וקבל על כך שכספו והדגים שלו נגנבו במהלכה. סבא לא השיב את פניו ריקם. בתום התפילה עלה לדוכן, סיפר לבני עדתו על התלונה והכריז שכל הדגים שנקנו לכבוד אותה השבת הם בגדר טרפה, אלא אם כן יקבלו האשמים על עצמם להפקיד את הכסף הנגזל בחדרו לאחר צאת השבת. רוכל הדגים זכה למלוא הפיצוי שביקש וליותר מכך; הסכום שקיבל חרג מעבר לכל ציפיותיו.

לסבי היו שני ילדים, הדוד דוד, הבכור ואמי, שרה, שנולדה בריגה, בירת לטביה, ב־1899. כבר בעת לימודיו בחדר הפגין הדוד דוד כשרונות אמנותיים בלתי מצויים. הקריקטורות והרישומים של המלמד, שיצאו מתחת ידיו, היו משובחים ביותר ועוררו לא רק את זעמו של הצויר עצמו אלא גם את רגוזו של סבא, שלא החשיב במיוחד את העיסוק בציור. אף־על־פי־כן היה דוד הילמן עתיד לסיים את חוק לימודיו בבית־הספר לאמנות של גלזגו ובאקדמיה המלכותית בלונדון ולהיעשות לצייר פורטרטים מהמעלה הראשונה. האקדמיה המלכותית אף הכתירה אותו כאמן הזכוכית, כאות הוקרה לוויטראז’ים המרהיבים שלו, המפארים את רוב בתי הכנסת החשובים בבריטניה ושורה של בנייני ציבור בישראל. התמסרותו של דוד לאמנות היתה מקור למתיחות מתמדת בינו ובין הוריו. אבל כשסבי שכב על ערש מותו, הוא זימן אליו את הדוד דוד וביקש את סליחתו.

אבי אמי היה דור שישי לרב שמואל יצחק הילמן, ששימש כרבה של העיר מץ (לעת ההיא בתחומי גרמניה). בהקדמה לספריו הזכיר הרב ממץ את היותו יוצא־חלציו של הרב קצנלבוגן מהמבורג, שימש ברבנות במאה השבע־עשרה. הרב קצנלבוגן עצמו הודיע בפתח “כנסת יחזקאל”, ספר השאלות והתשובות שלו בענייני הלכה, על היותו נצר לרש“י, שחי ופעל בטרואה שבצרפת במאה האחת־עשרה. רש”י גדול מפרשי המקרא והתלמוד, היה לטענתו מצאצאי דוד המלך. (כשביקרתי כנשיא מדינת ישראל באנגליה, נזדמן לרעייתי אורה ולי לסעוד על שולחנה של המלכה אליזבט בארמון וינדזור, ובמהלך הסעודה סיפרה אורה למלכה על הקשר המשוער שלנו לבית המלוכה הישראלי. המלכה הבריטית חייכה ואמרה שגם היא נחשבת כאחת מצאצאיו של דוד המלך. Welcome to the family, אמרה לה אורה מניה וביה.)


בשנות מלחמת העולם הראשונה שרר מחסור חמור במזון ברחבי בריטניה, ובבוא חג הפסח התעוררה בקהילות היהודיות השאלה אם יש במצוקה כדי להתיר אכילת קטניות ואורז, כמנהג הספרדים, וחרף היסור הנקוט בדרך־כלל בידי האשכנזים. סבי מצד אמי, שכיהן אז כאב ה“בית הדין”, מערכת השיפוט הדתית של יהודי בריטניה, זימן שורה של רבנים לדון בעניין זה בביתו שבמזרח לונדון. אבי היה בין המוזמנים, באחת ההפסקות בדיונים נכנסה אמי לחדר ובידה מגש התה. היא ואבי כבר ידעו זה על קיומו של זה – גונב אפילו לאוזניהם שדובר בהם נכבדות. היא היתה יפהפייה אמיתית, בעלת עיניים חומות וגדולות ופנים קורנים. שניהם החליפו מבטים, ותוך כדי כך אירעה תקלה ומגש התה שבידה החליק ונפל עליו. חרף ביש־המזל הזה של פגישתם הראשונה, הם נישאו באוגוסט 1917 – וחיו באושר מאז ואילך.


סופרים גדולים רבים כבר הקדימו ותיעדו את העימותים המצפים לצעיר יהודי שגורלו זימן לו להתבגר בחברה המערבית. מצד אחד ניצבות הדבקות במסורת יהודית והמשמעת שכופים הורים שאינם סובלים שום סטייה מדרך הישר הצרה של היהדות; מן הצד האחר דוחק בו המאמץ הנמשך להתבולל, לעשות חיל בדומה ללא־יהודים – אם אפשר, אפילו להצטיין יותר מהם. לפתחו רובצים הפחד הבלתי־נמנע מפני אפליה, בין בגלוי ובין במשתמע, וגם התשוקה הבלתי־נמנעת להוכיח את עצמו. מן הבחינה הזאת, משפחתי היתה טיפוסית ליהודים הנקרעים בין שתי חברות נפרדות. אבי התפרסם בדבלין בשל תמיכתו במאבקם של האירים לעצמאות; כשצעדנו ברחוב הייתי מבחין במבטי ההערצה הנשלחים לעברו, כמו היה אחד מבכירי הכמורה הקתולית של העיר. במקביל לכך, לעתים קרובות היו פרחחים צעירים מיידים בנו אבנים, בהנחה שאין דרך טוב יותר ליישב את החשבון עם היהודים על שחטאו כביכול בצליבתו של ישו.

האנטישמיות לא היתה חלק מההיסטוריה של אירלנד, ולכן לא חשתי כמנודה. אבל מעולם לא נטשה אותי התחושה של היותי שונה. תמיד הייתי מודע לכך שהסביבה דנה אותי על־פי אמות־מידה שונות מאלו שמקובלות ביחס לאחרים. כל אימת שיהודי נעצר בגין פשע, עברה צמרמורת בקהילה היהודית כולה, מחשש שהיהודים כולם ייחשבו כאשמים בפשע האמור. היה זה חסר של שוויון פסיכולוגי. מבחינה פיסית ופסיכולוגית, הקהילה היהודית הסתגרה בתוכה פנימה. היו לה גופים חברתיים משל עצמה, ארגונים ציוניים ומערכת דתית ממוסדת. רק יהודים מעטים מאוד יצאו ובאו בחברתם של לא־יהודים. ביקור של לא־יהודי בבית יהודי נחשב כמאורע גדול, המצדיק התקשטות במיטב הבגדים והתכשיטים. לעולם עמדה באוויר התחושה של התנהגות לא נאותה ובמובנים רבים היה זה עניין של “הם ואנחנו”, אבל אנו התאמצנו, ככל שיכולנו להצליח בקרבם. סיפוריהם של תיירים שחזרו משוט בארץ־ישראל הנבנית־מחדש, עוררו בתודעתנו קולקטיבית את הציונות – ואת המושג של מדינה יהודית בעתיד הנראה לעין – והגדילו במידה רבה את תחושת הגאווה שלנו. משהגאווה הזאת הלכה והתפשטה, היה בה כדי לחזק את קהילתנו בכללותה.

הורי הקימו את ביתם בבלפסט, ישבו בעיר שנתיים וחצי ופיתחו שם יחסי ידידות שהאריכו להתקיים לאורך כל ימי חייהם. כשאבי נקרא לשמש כרב ראשי של אירלנד, הם עקרו לדבלין ונשארו בה שמונה־עשרה שנים. במרוצת התקופה הזאת, הוא נעשה לדמות ידועה ברחבי העולם, ושמו הלך לפניו כתלמיד־חכם אמיתי וכמי ששולט בשפות רבות. כתוצאה מכך הוצע לו לשמש כרבם של יהודי וינה, כרב ראשי בצרפת וביוון, ואפילו כנשיאה של ישיבה יוניברסיטי בניו יורק. אבל הוא דחה את כל ההצעות האלה, משום שלא רצה להתרחק יתר על המידה מאביו היושב בפאריס (או להיות בכיר מאביו אילו נעשה לראש הרבנים בצרפת). נוסף לכך חשש מההשפעה שתהיה לצעדים שכאלה על אחי ועלי, ודומני כי קיננה בקרבו הרגשה מוקדמת על התפתחויות העתידות להתרחש באירופה.

דברים רבים בחייו של אבי רימזו שמִן השמים נוטים לו חסד מיוחד – שעין ההשגחה העליונה פקוחה עליו. בימי מלחמת העולם הראשונה, בהיותו מאורס לאמי, הוא הוזמן להשמיע דרשה בבית הכנסת הגדול והמפואר בדיוק’ס פלייס, במזרח לונדון, שבו נערך אחר־כך טקס הנישואין שלהם. כשעלה לספינה שנועדה להביאו מאירלנד לאנגליה, נקרע לפתע לשוב לבלפסט, בגלל מותו של אחד מבני הקהילה. המסע ללונדון התבטל. למחרת, בדיוק בשעה שהיתה יעודה לדרשה, תקף צפלין גרמני את לונדון מן האוויר והפצצה שהטיל הרסה את הבמה שמעליה התעתד אבי להשמיע את דבריו.

בהזדמנות אחרת, הוא הקיץ מבוהל ומבועת משנתו בליל ראש השנה. הרידב“ז, שהסמיכו לרבנות, נגלה אליו בחלום, עטוף בקיטל ובטלית, הפטיר “צרות על ישראל”, ונעלם. למחרת החג נודע לו כי הרידב”ז הלך לעולמו בדיוק בעת שהוא התעורר מחלום הבלהות. בשבוע שלאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה והצרות אכן ניחתו על העם היהודי.

ושוב שיחק לו מזלו, בימי מלחמת העולם השנייה. הוא היה אמור להפליג עם אמי לאמריקה, באניה רובין מור, אך שניהם איחרו להגיע ונאלצו לצאת לדרך באניה אחרת, צוללת גרמנית הטביעה את רובין מור בלב האוקיינוס האטלנטי.


אחי הצעיר יעקב ואני קיימנו מילדותנו יחסים מיוחדים מאוד עם אבינו. הוא הקפיד אתנו באדיקות בכל הקושר לשמירת מצוות, אבל עשה זאת בדרך חיובית ביותר. הוא לא נלאה מלחזור ולהסביר את הגיונה ואת יתרונותיה של הדת היהודית; הוא קיווה שנדבוק בה מרצוננו שלנו, לא מתוך ציות פשוט לרצונו שלו. לא תמיד ששתי לעשות את מבוקשו, אבל דרך התבטאותו העדינה והנימוחה כמעט ולא הותירה לי ברירה אחרת. מעולם לא הגענו לשלב של עימות בין־דורי – שהיה אופייני למשפחות יהודיות כה רבות לעת ההיא – על רקע ההתחבטות בין הקהילה היהודית ובין דרישותיה של החברה האירית, הלא־יהודית. כמשפחה ניסינו לחוות את שני העולמות וליהנות מהם. לא תמיד היתה זו משימה קלה.

תרומתו הגדולה של אבי לנסיוני להגדיר את זהותי ולהתוות את מהלך חיי הועלתה בימי ילדותי. הוא בילה שעות בחברת יעקב ובחברתי, בטיולים בגנים הבוטניים והזואולוגיים, ובמהלכם קישר כל צמח וכל חיה לאחד המאורעות או המקומות הנזכרים במקרא. כתוצאה מכך חשתי תוך כדי התבגרות רגש עז של גאווה במורשת שלי. אילו היתה חניכתי אחרת, יכולתי, על נקלה, למרוד ולהתנתק; הלחצים לעשות כן היו קיימים בבירור.

בזכרוני נחרתו מראות חיים של מסעותינו המשפחתיים השנתיים על פני הים האירי לאנגליה. עודני רואה לנגד עיני את אמי הטרודה בהשגחה על המזוודות – אבי היה מרוחק מהמציאות האפורה מכדי לעסוק בעניינים שכאלה. לאחר המסע הארוך ברכבת, מהוליהד שבוויילס, היינו נופלים לזרועותיהם של סבא וסבתא והדוד דוד בלונדון, וממשיכים בכרכרה רתומה לסוס לביתם שבמזרח העיר.


הקונפליקט התרבותי שלנו לא התמצה בעצם היותנו יהודים באירלנד. בבואנו לאנגליה נחשבנו לאירים, וגם זה לא היה עניין פשוט. מאז ימי שלטונו של קומוול על אנגליה, במאה השבע־עשרה, ניטשו מאבקים קשים ומרים בין העם האירי, שרוב בניו היו ועודם קתולים, ובין האריסטוקרטיה האנגלית הפרוטסטנטית והמתיישבים הפרוטסטנטים שבאו מאנגליה להפיק רווחים מאדמתה הדשנה של אירלנד. האירים, הגאים בשפתם הגאלית ובמורשתם התרבותית העשירה, עשו כמיטב יכולתם לפרוק את מה שנראה להם כעול הכיבוש הבריטי. הפרלמנט של הממלכה המאוחדת – כך כונתה היישות המדינית שהקיפה את בריטניה ואירלנד במסגרת אחת מאז 1801 – נאבק קשות עם מה שהתגלה כבעיה בלתי־פתירה.

ב־1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, חוללה קבוצה קטנה יחסית של פטריוטים אירים את מרד חג הפסחא כנגד הצבא הבריטי וממשלת בריטניה. המרד הזה שיסע את הארץ לשניים. הממלכה המאוחדת, במשמעותה הראשונית, בטלה, וב־6 בדצמבר 1920 נחתם ההסכם האנגלו־אירי. עשרים ושישה מבין שלושים ושניים המחוזות של אירלנד הוקצו למדינה האירית החוופשית; ששת המחוזות הנותרים של אלסטר, בצפון הארי, נותרו חלק בלתי־נפרד של הממלכה המאוחדת. הסידור הזה הותיר באירלנד הצפונית, בכפיפה אחת, אוכלוסייה המורכבת כדי שני שלישים מפרוטסטנטים וכדי שליש אחד מקתולים – מקור פורה רוש ולענה של עימותים אלימים ומזוינים מאז ואילך.

הזיכרון החי הראשון שלי מדבלין עמד בסימנה של מלחמת האזרחים האירית. הכוחות נערכו משני העברים של הדרך המעגלית הדרומית – אנחנו התגוררנו בבית מס' 102 – ולחמו זה בזה מקצות הגגות. היריות מצטלצלות באוזני גם כיום. הייתי אז כבן שלוש בלבד, אבל כבר גיליתי מידה של סקרנות וככל הנראה גם מידה רבה מדי של פחזות. כשיצאתי לגן הקדמי שלנו לצפות בקרב, חלף על פני איש נוהג בעגלה רתומה לסוס ונורה למוות ממש לנגד עיני. החלונות של חנות המכולת ויליאמס, היישר מול ביתנו, נופצו לרסיסים. אני זוכר את הסוס משוטט אנא ואנה ללא תכלית, איש מת מוטל בעגלה בתנוחה נלעגת והררי פירות גולשים אל הרחוב מבעד לחלונות החנות. הצדדים היריבים חבטו בדלתות הבתים בקתות הרובים שלהם, במסגרת חיפושים שערכו אלה אחרי אלה. אמי אחוזת ההיסטריה דחקה אותי ואת אחי התינוק למרתף וכלאה אותנו בבית־שימוש, ואילו אבי שלא ידע מעולם שום פחד, פתח את הדלת.

אבי תמך בגלוי במאבקים של האירים. כאשר פתחו אסירים אירים בשביתת־רעב, הוא התחנן בפניהם של יסכנו את חייהם. בחוגים רבים באירלנד, שם משפחתנו עודנו קשור בלוחמי החרות. היהודי שהתבלט בין מנהיגי המרד היה רוברט בריסקו, שנעשה אחר־כך לחבר הפרלמנט האירי (הדייל) ולראש עיריית דבלין (בנו, בן בריסקו, שימש גם הוא לימים כראש עיריה). הקהילה היהודית בכללותה סייעה רבות למורדים. לאחר כינונה של המדינה האירית החופשית, כאשר אמון דה ואלרה נקלע לספסלי האופוזיציה, הוא נהג לבקר בביתנו, בדרך־כלל בחברתו של רוברט בריסקו, ולפרוק באוזני אבי את אשר על לבו. נראה שהוויעודים האלה האלה לא נמחו מזכרונו. עובדה היא שבשנת 1950, לאחר כינונה של מדינת ישראל, היה דה ואלרה מראשוני המדינאים הזרים שביקרו במדינה הצעירה. במהלך אותו ביקור סעדו הוא, בן־גוריון ובובי בריסקו על שולחנם של הורי בירושלים.

הקהילה היהודית בדבלין היתה קהילה אורתודוקסית קטנה ומלוכדת שזקניה, ורוב חבריה, נולדו בליטא. שמם של היהודים הליטאים הלך לפניהם כתלמידי־חכמים ישרים וסובלנים בצורה מופלגת, ותכונות אלו ניכרו בבירור בדבלין, במעגלי החיים הדתיים והחברתיים שחגו סביב בתי הכנסת. גם כאן, כמו בכל קהילה, היו גילויים של יריבות בין בתי הכנסת השונים ושל מחלוקות פוליטיות מטופשות. והטיפוסים הססגוניים היו חזון נפרץ. לא ייפלא שג’יימס ג’ויס מצא את ליאופלד בלום, גיבור יוליסס שלו, באזור שבין רחוב קלנבראסיל ורחוב לומברד, במרכז הגטו היהודי.

מר גודנסקי היה החזן של בית הכנסת בדרך אדלאיד, שמשך אליו בעיקר את היהודים שהתאנגלו, בניגוד לבית הכנסת בגרינוויל הול, ששירת את הקהילה המזרח־אירופית, האדוקה יותר. קולו של גודנקסי היה בשיאו זמן רב לפני שהייתי בוגר די הצורך להעריך את טיב הזמרה שלו, ובכל זאת עדיין עמד לו הכוח לעורר כבוד והערכה. השמש היה מר איזקסון, שהציב בקדמת ביתו שלט של רופא שיניים והתמחה בעקירות שיניים כואבות במיוחד; כל שימוש באמצעי לשיכוך כאבים נראה לו כסיבוך מיותר.

אבל בית הכנסת החביב עלי היה זה של גרינוויל הול, מפני ששם התפללו רוב חברי ללימודים בחדר. החזן שלו היה מר רוזנפלד, שנהנה ממוניטין בינלאומיים. הוא הסתייע במקהלה בניצוחו של מר בריל, שנעשה לימים לחזן מהולל בלונדון. הצירוף הפיק תפילות יפות להפליא.

הפעילות המרכזית של הילדים הפחות אדוקים בדבלין התמקדה בשבט הצופים. רציתי מאוד להצטרף לפעילות הזאת, אבל ידעתי שהורי לא יהיו מוכנים אפילו לדון בכך. חייהם של הנערים האדוקים יותר חגו סביב החדר. שם היו לנו מועדוני ויכוחים (בעברית), ארגון שהזכיר במטושטש את הצופים ושמו “חרשי עץ”, ובסופו של דבר גם “הבונים”, אותה תנועת נוער ציונית שהיתה עתידה לתרום את חלקה הנכבד למפעל ההתיישבות החלוצית בישראל.

מבחינתם של רוב הילדים, החדר היה במובנים רבים הקשר היחיד שלהם עם החינוך היהודי. השיעורים התקיימו מדי ביומו, והמנהל, בימי ילדותי ובראשית נעורי, היה משה וילנסקי, טיפוס שכמו יצא מדפיו של רומן רוסי גדול. הוא היה נמוך־קומה, בעל עיניים חדות, כשל שועל, אף ארוך ואדום, שבקצהו קיננו משקפיים, זקן אדום ומחודד ושיער שסורק לאחור וכלפי חוץ. בחזייתו החזיק שעון אדיר, קשור לשרשרת זהב, ואני לא חדלתי להתפעל מעמידותו ומיציבותו של השעון הזה. לעתים תכופות היה מר וילנסקי שולף את השעון מכיסו, מציץ בו, מנסה לדרוך אותו, ולבסוף מטיח אותו ברוב עוצמה על אחד השולחנות שלנו. אז היה שב ומציץ בו, משמיע נחרה של שביעות־רצון ומחזירו לכיס. כשביקש להדגיש עניין זה או אחר, היה נועץ ציפורן ארוכה בלוח השולחן, וכך הטביע את חותמו לא רק על חינוכנו אלא גם על הרהיטים בחדרי הלימוד.

לאחר שווילנסקי עזב את דבלין, בא על מקומו סגנו, הימן שריידר. הוא הדריך אותי לקראת טקס הבר־מצווה שלי והיה הפדגוג הפדנטי ביותר שפגשתי מאז ומעולם. אבל הוא התגלה גם כמורה יוצא מגדר הרגיל לדקדוק עברי, ואם כיום אני יודע משהו בתחום הזה אין לי אלא לזקוף את הדבר לזכותו.

לצורך השכלתי החילונית נשלחתי לקולג' אלכסנדרה, בית־ספר לבנות שכלל גם גן ילדים לבנות ולבנים כאחד. היה זה מוסד אופנתי ולא קתולי, והדעת נותנת שמשום כך החליטו הורי לשלוח אותי אליו. יום הלימודים הראשון שלי ציין את כניסתי לעולם הלא־יהודי. אחת המורות שלי מיס צ’רי זכרה בבירור את השובב שנתגלגל לידה גם כעבור חמישים שנה, כשנבחרתי לנשיא ישראל וקיבלתי ממנה מכתב ברכה.

מלאכסנדרה עברתי לקולג' וסלי, בית־ספר פרוטסטנטי בנוסח אנגלי, שהבוגר המפורסם ביותר שלו היה ג’ורג' ברנרד שאו. כשקרב יום־הולדתו ה־100 של המוסד, התבקש שאו לשגר איגרת ברכה לטקס החגיגי. המנהל כתב אליו פעמיים ולא נענה. בפעם השלישית, השיב הסופר הנודע על גבי גלויה: “אם לא תפסיקו להטריד אותי, אכתוב מה אני חושב באמת על המקום הזה”.

וסלי היה מוסד מעורב, לבנים ולבנות. תפילות הבוקר היו יפות לבני כל הדתות. המורים והמורות עטו גלימות, ורבים מהמורים ממין זכר נהגו לחבוט על ראשינו בספרים כל אימת שראו זאת לנכון, לאמור רוב־הזמן. העונש הרשמי המקובל היה זה של כל בתי־הספר האנגליים הטובים לעת ההיא – שש חבטות מקל. בקריירה שלי כתלמיד ספגתי את מנת חלקי ב“שישיות”. על אחורי ועל כף ידי כאחד. במרוצת הזמן למדנו איך לרפד את פנים המכנסיים ולהחביא שערות סוס באגרופינו, כסגולה לצמצום השפעתן של החבטות. החובט היה המנהל, הכומר ד“ר ג”ג אירווין, איש נפוח שלא עורר כבוד רב מדי. באוויר ריחפו שמועות על טיב הדוקטורט שלו ונאמר עליו שזכה בתואר בקולג' אמריקני נידח. לגבי איש במעמדו היה זה מצב שגבל בחרפה.

אינני סבור שהייתי תלמיד מבריק במיוחד, אבל אין ספק שגיליתי חריצות. עובדה היא שהגעתי למקום הראשון בתחרות השנתית על פרס הלמידה, ומשום כך הייתי פטור מתשלום שכר־לימוד. הצטיינתי בצרפתית, בהיסטוריה ובגיאוגרפיה, אבל עיקר התעניינותי הוקדשה לפעילות הספורטיבית. המשחק של בית־הספר, בהא־הידיעה, היה רוגבי, ולעתים מזומנות נכללתי בנבחרת. אלא שרוב המשחקים נערכו ביום שישי אחר־הצהריים, ופירוש הדבר בחורף היה חילול שבת, וממילא גם מנה גדושה של תוכחה בבית.

שאיפתי להשתלב בפעילות הספורטיבית יצרה את העימות הבלתי־נמנע בין חינוכי האורתודוקסי ובין הצורך לזכות במעמד נאות במדרג הסבוך של התלמידים. בכל שנות העיצוב הללו גדלתי בביתו של אב שהיה גאון אך מנותק לחלוטין מעניינים ארציים. אמי היתה התגלמות המעשיות, דמות רבת עוצמה וקפדנית בענייני משמעת, ששלטה ביד רמה בבית, ולאמיתו של דבר בכל ארגון שנקשרה עמו. אם גאונותו, למדנותו ואופיו של אבי יכלו להיתרגם למדרגה הגבוהה ביותר בסולם הרבני של העם היהודי, היה זה במידה לא קטנה בזכות הבית שיצרה אמי. בעצם, הורי היו הורי הקהילה היהודית בדבלין. כל מי שנקלע לצרה הגיע לאבי. שום יהודי לא פנה להידיין עם יהודי אחר בערכאות; כל בעלי המחלוקת קיבלו על עצמם להזדקק לדין תורה, משמע לבוררות של אבי על־פי ההלכה. פסיקתו היתה סופית והוא הפעיל את סמכותו ברוב סובלנות ומתוך הבנה של חולשות הטבע האנושי, בדרך שראוי היה למנהיגים רוחניים רבים ללכת בה גם כיום.

הקהילה היהודית היתה זעירה, אבל עובדה זו לא הפריעה לאבי לטפח יחסים טובים במיוחד עם ראשי הכנסיות הנוצריות בדבלין ובאירלנד. ידידות עמוקה מאוד נקשרה בינו ובין הקרדינל מקרורי, הכהן הקתולי הבכיר באירלנד כולה. פעם אחת, בסעודה ממלכתית שנערכה בטירת דבלין, ואבי לא אכל בה דבר, נזף בו הקרדינל על שאינו מנסה לטעום ממעדן החזיר המשובח שהוגש לקרואים. עדי ראייה סיפור כי אבי העלה על פניו חיוך עגום ואמר: “אני מציע שנדון בכך בטקס הנישואין שלך”.

אמי היתה פעילה מאוד בארגוני נשים, ועל פיה נשקו, כאמור, בבירור כל הליכות הבית. היא שפעה יופי וחן, והתנהגותה אמרה כמעט הדר מלכות, חרף היותה אשה קטנת ממדים. בכל מקום שקבעה את ביתה צץ מיד מוקד של חסד ותרבות. לימים, בשבתה בארץ, היה הבית לאבן שואבת לדמויות רבות מצמרת העולם היהודי. היא היתה עתידה להקים בירושלים בית־חולים פסיכיאטרי חשוב – “עזרת נשים”, הקרוי כיום בית־החולים שרה הרצוג – ולעמוד בראש ארגון הנשים של מפלגת המזרחי. כן נודעה כנואמת מחוננת וזכתה בשני תוארי דוקטור לשם כבוד.

כמנצחת על ענייני המשפחה, היא פסלה כל נטייה לעבר הצד הקל של החיים; אבל מבלעדיה לא היה אבי מגיע מעולם לכתיבתם של אחדים מחיבוריו הגדולים. אי־המעשיות שלו הטילה על שכמה עול כבד; היה עליה לטפל בכל דבר. מיד היינו נתונים תחת מצור של משולחים מישיבות במזרח אירופה בארץ־ישראל, ושל תלמידי־חכמים ממקומות שונים בעולם, שפשוט רצו להשיח עם אבי בדברי תורה וללמוד ממנו. מכיוון שלא היה לו שום מושג בעניינים מינהליים, הוא רשם המחאות בחיוך לכל מי שפנה אליו. עודני זוכר את תחושת יום הדין שירדה עלינו כשמנהל הבנק בא להודיע לאמי על משיכות־היתר מחשבוננו, שהולידו חוב כבד. מאותו יום ואילך לא רשם אבי שום המחאה אלא אם אמי הסכימה לחתום עליה.


אחי יעקב נתגלה גם הוא כאדם מבריק. בסופו של דבר למד משפטים, קיבל דוקטורט מאוניברסיטה בקנדה ושימש כציר בשרירות ישראל בוושינגטון וכשגריר ישראל בקנדה. כן היה יועץ ואיש־סוד של ארבעה ראשי ממשלה בישראל. בן־גוריון העריץ אותו; אשכול נהג בו כאילו היה בנו. במשך שנים רבות הוא היה האחראי לקשרים הדיפלומטיים של ישראל עם הוותיקן.

בקיץ שיחקנו קריקט במועדון היהודי – אני לא הצטיינתי במיוחד, יעקב היה טוב ממני – ובחורף שיחקנו רוגבי. בקיץ יצאנו ביחד כמעט בכל יום לשחות בים. לעתים קרובות רכבנו על אופנינו לבלקרוק או לקינגסטאון (שנעשתה בינתיים לדונליירי). האופניים הראשונים שלי נעשו לסמל חשוב של חרות, ורכישתם נתפסה כמאורע גדול. לא עבר כמעט יום בלי סצנה דרמטית שבה תיארה אמי בחיות רבה את הגורל הנורא שיכה בי אם ארכב על אופניים ברחובות דבלין – היו אלא מופעים תיאטרליים מלווים בדוגמאות מהלכות אימים. בעזרתם של ראשי הקהילה ובעזרתו של אבי במיוחד, קיבלתי לבסוף אופניים. יעקב לא התנסה בשום בעיה מן הסוג הזה. ביום הבר־מצווה שלו ולנוכח חיוכה הגאה של אמי, ניתנו לו אופניים משלו, כדת וכדין.

בשלב מסוים עסקנו שנינו באיגרוף במסגרת “מכבי”. באירלנד, אם הייתה מתאגרף זכית למעמד משלך. המחשבה על בחורים יהודיים שחובטים באגרופיהם בגויים מילאה את לבם של בני הקהילה, המהגרים מליטא, בקורת־רוח שלא תתואר במלים. אבי היה גאה בחשאי בכך שאנו הולכים בעקבותיהם של לוחמים יהודים גדולים מימים עברו – הגעתי לתואר אליפות ב“מכבי” במשקל שלי – אבל אמי חשבה שהעניין כולו הוא הבל הבלים. פעם אחת, כששבתי הביתה באף שותת דם, עם “פנס” בעין ואוזן נפוחה, ספגתי ממנה הרצאה ארוכה בנוסח “אמרתי לך”. מנת חלקו של אבי, על שעודד אותי, לא היתה טובה ביותר.


עדיין הוספנו לנסוע לעתים תדירות ללונדון ולהתאכסן שם בבית סבי, אבי־אמי, באיסט אנד, במזרח העיר. הוא היה רב מרשים מאוד, סמל הסדר, מי שהדפיס בשתי אצבעות עשרים ושניים כרכים של חיבור אנציקלופדי על התנ"ך והתלמוד. רובע איסט אנד הצפוף השתבח בעיתון יומי ביידיש, בתיאטרון בשפה זו ובתערובת חזקה ומושכת של אדיקות מזרח־אירופית עם הדרת כבוד של אנגלו־יהדות. עדוני זוכר איך צעדתי בחברת סבי לבית הכנסת הגדול בדיוק’ס פלייס באלדגייט (שנהרס בהפצצות הגרמניות בימי מלחמת העולם השנייה). בשבתות היה סבי לובש את מיטב בגדיו, חובש צילינדר לראשו, תופס בכף ידי ויוצא אתי לרחובות ההומים יהודים, בדרכם אל התפילה או ממנה. בכל אשר פנינו ראיתי יהודים מרימים את כובעיהם ומחווים קידה לסבי.

בראש הקהילה עמדו, לצד הרבנים וראשי הישיבות, המשפחות האריסטוקרטיות היהודיות – הרוטשילדים, הששונים – ואישים כדוגמת סר רוברט וולי־כהן. הרב הראשי של אנגליה היה אז ד"ר יוסף הרמן הרץ.

נאמר עליו שכוחו בתלמוד אינו גדול, מה שגרם לרבנים ממזרח אירופה להתייחס אליו בנימה של חשד; אבל אין ספק שהטביע בקהילה חותם בל־יימחה מכוח אישיותו החזקה. סבי הגיע אתו להסדר שהתבסס בעיקרו על הכלל “חייה ותן לחיות”. איש מהם לא חדר לתחום של זולתו וכך הצליחו שניהם להימנע מחיכוכים. דור חדש של מנהיגים – חיים ויצמן, לימים הנשיא הראשון של ישראל, ו“חצרו”, בני המשפחות זיו, מרקס וסאקר, וכן מנהיגים ציוניים דגולים כדוגמת נחום סוקולוב ושמריהו לוין – עשו חיל בלונדון וקבעו בה את מרכז פעילותם. בני הגטו החלו להשתלב בזרם המרכזי של המסחר והאוניברסיטאות. הם היו עתידים להיעשות לחברים נכבדים בחוגים של גדולי הבנקאים, הסוחרים, הסופרים והאקדמאים.

סבי מצד אבי היה רבה של הקהילה האורתודוקסית בפאריס, וכשהגענו לרחוב פאבה מצאנו עצמנו בתוך גטו אורתודוקסי. בגן בית הקיץ ששכרה דודתי באיל אדם, בעיבורה של פאריס, שכן גן־חיות של ממש, ובו חיות־בר כלואות בכלובים. עודני זוכר את מראה הפרא של פייר, גורילת־המחמד של בעלת־הבית.

לדידי, המאורע הגדול של התקופה הזאת היה חגיגת הבר־מצווה שלי, שנערכה בדבלין בנוכחותם של הורי־הורי משני הצדדים. עליתי לתורה בבית הכנסת בדרך אדלאיד. ההפטרה שלי היתה פרק מספר ישעיהו (פרק נ“ד וחמשת הפסוקים הראשונים בפרק נ”ה) והובטח בה כי “ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גויים יירש…. כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי”. דרשתו של אבי התייחסה לדברי ההפטרה. הוא המשיל את ההווה לעבר ואמר, “כאשר ייעצמו העיניים האלה, והקול הזה יודם לעולם, תזכור את הדברים שאמרתי לך היום”. ואכן, אני זוכר.

קבלת־הפנים נערכה בהיכל העיריה של רובע רתמינס, בנוכחות הקהילה כולה. סבא שמואל פתח את דבריו בסיפור על חזן ושמש בבית כנסת שנהגו לשחק קלפים בצוותא, והופתע כשהקהל פרץ בצחוק. הוא לא ידע שכך בדיוק נהגו לעשות החזן והשמש שלנו. יום אחד, סיפר, ביקש השמש למשוך קלף בטענה שטעה. החזן סירב להיענות לבקשה, ואמר בחיוך, “שישאר כפי שזה”. זמן קצר לאחר מכן חל יום כיפור והחזן כרע על ברכיו כמקובל והיה אמור להתרומם בעזרת השמש. כשהתברר לו ששום דבר לא קורה לחש לשמש, “תרים אותי”. השמש ענה, “שיישאר כפי שזה”.

על־פי המסורת היהודית נעשיתי ביום הבר־מצווה לגבר, ואבי השמיע את ברכת “ברוך שפטרנו” על ששוב לא נשא באחריות לחטאי. מכאן ואילך הייתי אמור להפוך לחבר פעיל בקהילה ולקיים באמונה את תרי"ג המצוות. בבקרים הקרים של דבלין יצאתי עם אבי לבית הכנסת והנחתי בגאווה את התפילין על זרועי ומצחי. אמהות שאפתניות של בנות יהודיות אטרקטיביות החלו להעריך אותי בעין בוחנת – ומאיימת – יותר. שמחתי ששוב לא הייתי ילד.

חגיגת הבר־מצווה העליזה התגלתה בדיעבד כפגישה האחרונה של כל בני משפחתנו.

בחג הסוכות תרצ"ה, שחל באוקטובר 1934, שמעתי קול המרוצה של אבי לעבר הטלפון בחדר־עבודתו. מעבר לקו היתה דודתי, שטלפנה מפאריס להודיעו כי עליו לבוא מיד. אביהם, הרב יואל הרצוג, נפטר.

בפאריס טרח אבי להסדיר את ההכנות לקראת העברת הגופה של אביו לארץ־ישראל. בשעת מעשה לא עמדנו על כך שההחלטה הזאת תהיה לנקודת המפנה בהיסטוריה של משפחתנו.

לאחר הבר־מצווה שלי, החלו הורי לדון בעתידי. אילו נשארתי בדבלין, הייתי פונה ללא ספק ללימודי רפואה, כפי שעשו צעירים יהודים רבים מבני הקהילה שלנו. אלא שהורי חששו במקצת ממה שעלול לקרות לי בחברה הדבלינאית. לא אחד ולא שניים מקרב היהודים הצעירים הפנו עורף למעגל האורתודוקסי. התערבבותם בין בני הנוער האירי החלה להוליד נישואי־תערובת, שהיכו בהלם את הקהילה האירית ואת הקהילה היהודית כאחת. דבלין לא היתה האידיאל של הורי בשבילי. כך הוחלט שעלי להירשם ללימודים בישיבה, כדי לזכות ברקע החינוכי היהודי הנחוץ. נתבקשתי לבחור בין שלוש אפשרויות: פולין, שוויץ וארץ־ישראל, והבחירה נפלה על הפשרות השלישית. היתה זו בחירה גורלית, כפי שהסתבר בעת שההיסטוריה עשתה את מצעדה אל עבר השואה של יהודי אירופה והשגת העצמאות היהודית בארץ־ישראל.

פירושה של החלטתי היה מסע לחוץ־לארץ והתוודעות אל העולם. צעירים אחרים, בוגרים ממני, שבו לאירלנד מהישיבות הגדולות בפולין, מותקנים בצורה טובה יותר להבין את היעוד של היותם יהודים ולהתעמת עם היעוד הזה. אני עצמי כבר הייתי לעת ההיא ציוני נלהב והשתוקקתי למצוא את מקומי במסגרת המאבק בארץ. נוסף לכך, החיים שם נראו רומנטיים ובוודאי פחות ארציים מהנתיב הרגיל שהוליך מבית־הספר לרפואה לאורח־חיים של רופא כללי בן המעמד הבינוני.

ב־1934, שנת פטירתו של סבי מצד אבי, החליט סבי מצד אמי, הרב הילמן, לפרוש לגמלאות ולעקור לירושלים. עכשיו, מכיוון שהיה צריך להביא את ארון סבי מפאריס לקבורה בירושלים, דומה היה שזו הזדמנות מושלמת לפתוח פרק חדש בחיי. עשיתי זאת ברגשות מעורבים. בדבלין היו לי הרבה ידידים קרובים, בנים ובנות כאחד. הייתי מעורב עד צוואר בחיים הקהילתיים ובחיים היומיומיים של העיר. ספגתי מנה גדושה של התרבות האירית, שאני אוהב ומעריץ בכל לבי גם כיום. על כל פנים, חרף אהבתי לעם האירי נתפסתי לאקסטזה לנוכח השינוי החריף והמסעיר שעמד להתחולל בחיי.

על־פי ההלכה נעשיתי בהיותי בר־מצווה לגבר. הגיעה השעה להיות כזה בפועל.


 

פרק 2. ארץ־ישראל    🔗

במאי 1935 הפליגה משפחתי, עם ארונו של סבי, באניה מרייט פאשה, ממרסיי לארץ־ישראל. על סיפון האניה הזאת עמדתי לראשונה, באמת ובתמים על טיב אחדותו של העם היהודי. נאספנו לתפילות, והיינו שם יהודים מארצות־הברית, מאירלנד, מארצות שונות באירופה, מצפון אפריקה, אפילו יהודים תושבי האי ג’רבה, ליד חוף תוניסיה, בגלימות לבנות מתנפנפות. דיברנו בשפות שונות, ובכל זאת השמענו כולנו אותה תפילה עצמה, בעברית, וחווינו אותה תחושה של יראה ופליאה.

החנייה הקצרה שלנו בנמל אלכסנדריה הקנתה לי את ראשית הטעם של המזרח ושל העולם הערבי. דומה היה עלי שמחצית האוכלוסייה ירדה אל הנמל. קוסמים ביצעו את הלהטוטים שלהם, רוכלים שטחו את סחורתם, ילדים לבושי קרעים נשאו קנקני פליז וניסו למכור משקאות אקזוטיים. שוטרים מצרים חבושי תרבושים התאמצו כמיטב יכולתם להשליט סדר, אבל הרושם הכללי היה של מגדל בבל ומשכן כל השדים השזורים זה בזה לבלי הפרד. ואפילו בתוך התוהו־ובוהו הזה חשתי כמי שהולך וקרב הביתה.

באלכסנדריה קיבלו את פנינו ראשי הקהילה היהודית, והרב הראשי טרח להביאנו לבית־הספר היהודי. אבי ביקש מאחד הילדים לפסוק לו את פסוקו, והילד ענה, כמו נזרקה בו רוח נבואה, בדברים מספר שמואל א': “הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה”.

מאלכסנדריה הפלגנו ליפו, והגענו לשם, לבושים בבגדינו האירופיים הכבדים, ב־15 במאי. האניה עגנה מחוץ לנמל, וספנים ערבים עטויים בתלבושות מסורתיות הביא אותנו ואת ארונו של סבי, אל החוף בסירותיהם. עכשיו היינו כאן, סוף־סוף, בארץ חלומותינו, בארץ המובטחת מסביב רחשו ערבים. צועקים, צורחים, ומתמקחים; יהודים דחפו זה את זה, צווחים, מתחבקים וצוחקים בעודם מברכים לשלום קרובים שהגיעו מחוץ־לארץ. החום היה נורא וענן הזבובים היה סמיך כמעט כמו האבק. סבי, אבי־אמי, הגיע מירושלים לקדם את פנינו, וכן היה שם קהל גדול למדי, שנאסף לצורך מסע ההלוויה של סבי, אבי־אבי. ניצבתי ליד ארונו, שהועמס על משאית פתוחה, וכך עשיתי את כל הדרך לירושלים, לוטש עיניים גדולות בכל דבר שחלף על פני.

נסענו תחילה לבית הכנסת הגדול של תל־אביב, ברחוב אלנבי, ושם אמר אבי “קדיש” ואחרים מפרנסי העיר נשאו הספדים. אחר־כך יצאנו לכביש העולה מיפו לירושלים. אפילו כיום עודני זוכר בבירור את הרושם העז שהטביע בי המראה הראשון של ירושלים, כשנכנסתי בשערי העיר, לצד ארונו של סבי. היא היתה כה מפוארת וכה קודרת, בעת ובעונה אחת, כה נשגבה ועם זאת כה טבעית. תחנתנו הראשונה היתה בישיבת “עץ חיים”, במבואות העיר. רבנים ותלמידי ישיבות נאספו ובאו לכאן, ושוב נישאו התפילות היפות למעמד שכזה. המשכנו לנסוע, וכשרחוב יפו הלך ונפרש לנגד עינינו התקשיתי לקבוע מה גובר בתוכי על מה – התדהמה, התשישות או היובש. עכשיו, ניצב על המשאית, חשוף לשמש, בחליפת פלנל, בעניבה ובכובע לבד, הייתי במצוקה של ממש.

פנינו לישיבת “מרכז הרב”, ושם יצא אלינו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי לארץ־ישראל, דמות אומרת קדושה, תלמיד־חכם מובהק והוגה־דעות נודע, שהתייצב ליד המשאית. התפילות הושמעו, אבי שב ואמר קדיש, והרב קוק נשא את דברו. אחר־כך דיבר אבי. בשעת מעשה לא נתנו את הדעת על צירוף המקרים. היו אלה החודשים האחרונים לחייו של הרב קוק – למעשה, היתה זו הופעתו האחרונה בציבור – ואחר־כך דובר רבות בעובדה שבמעמד זה הוא פגש דווקא באבי. בשעת ההלוויה נחשב אבי כמועמד לכהונת הרב הראשי של תל־אביב, לא של ארץ־ישראל כולה. כעבור זמן לא רב היו שאמרו כי בעצם העובדה שאבי היה האיש האחרון שעלה על דוכן בעקבות הרב קוק היה מעין העברת שרביט רבני מדור לדור.

מסע ההלוויה עשה את דרכו להר הזיתים, בלעדינו – כמנהג ירושלים, שהבן אינו הולך בה לבית העלמין אחרי ארונו של אביו. תחת זאת דאגו להסיענו למאפיית פת, לעת ההיא מוסד מפורסם מאוד בעיר. בגן הקטן הסמוך למאפייה התאוששנו מתלאות היום ההוא, ואני טעמתי, לראשונה בחיי, מרק פירות קר. לגמתי ולגמתי, ולא יכולת לרוות את צמאוני.

במהלך השהות בארץ־ישראל ביקרנו בפרדסים של ידידים ושוטטנו בקיבוצים, אבל רוב הזמן עבר עלינו בתל־אביב, שבה התמודד אבי על כהונת הרב הראשי האשכנזי (שהתפנתה בעקבות פטירתו של הרב שלמה אהרנסון). בראש תומכיו של אבי ניצב רבי יצחק פנחס, שלא היסס להתנגש בעסקני המזרחי, שוחרי טובתו של הרב משה עמיאל מאנטוורפן. אבי נפגש עם כל הדמויות החשובות בתל־אביב, מן החוגים הדתיים והלא־כל־כך דתיים, הפגין את גודל כוחו בתלמוד, השמיע דרשות בבית הכנסת הגדול בתל־אביב ונתן שיעורים בישיבות הגדולות ובבתי מדרש בתל־אביב. בישיבות נמצאו תלמידי־חכמים שניסו לערער את טיעוניו, פרצו בקריאות־ביניים ולא חסכו בצעקות. אבל הוא גבר עליהם בנקל, מכוח זכרונו המדהים ובקיאותו המופלגת בתלמוד. כתום הביקור בארץ, היה גלוי בעליל כי הוא הותיר רושם בל־יימחה. אלא שהמאבק על הרבנות הראשית של תל־אביב היה אפוף בשיקולים פוליטיים, ובמישור הזה היה כוחם של מצדדי הרב עמיאל יפה מכוחם של החפצים באבי. במניין הקולות של הגוף הבוחר התברר כי עשרים ואחד מבין חבריו תמכו ברב עמיאל, עשרה באבי ושלושה ברב הנודע יוסף סולובייצ’יק מבוסטון.


כך או כך, הגיעה שעתם של הורי לחזור הביתה. אני כבר הייתי בבית, בארץ. טרם פרידה הוסדר שאתאכסן בביתה של משפחת וולפסברג (לימים, אביעד), ברחוב הנביאים בירושלים, סמוך לכנסייה האתיופית. היה זה בית ערבי ישן, צמוד לחצר ולבור מים. ד"ר ישעיהו וולפסברג, שנמנה עם המנהיגים הבכירים של המזרחי (ושימש לאחר קום המדינה כשגריר ישראל בסקנדינביה ובשוויץ), עלה לארץ מגרמניה שנה וחצי לפני כן והתקשה להתפרנס מעיסוקו כרופא־ילדים; השוק היה רווי ברופאים “יקים” רבים שהצליחו להימלט מאימת השלטון הנאצי. בצר להם, החליטו, הוא ורעייתו סוניה, להסתפק יחד עם שלושת ילדיהם רק בחלק מהבית ולהשכיר חדרים לשלושה סטודנטים.

אמו של ד“ר וולפסברג, שהתגוררה שם גם היא, סירבה בעקשנות להסתגל לאורח־החיים הארץ־ישראלי. לא נותר לי אפוא אלא ללמוד ממנה גרמנית ולספוג מנה נאה של תרבות אירופית, מסוג שלא נחשפתי אליו לפני כן. באירלנד היינו נתונים להשפעתה של אמנות התיאטרון. במיוחד של התיאטראות “אבי” ו”גייט", אבל המעטנו להכיר את עולם המוסיקה. דודי דוד אמנם החזיק בסטודיו שלו אוסף תקליטים של אופרות גדולות, וכך יכולתי להאזין לקלות האדירים של אנריקו קארוזו ואמלטה גאלי־קורצ’י הבוקעים מן הרמקול העצום של הגרמופון. אבל את היכרותי עם היצירות הסימפוניות הגדולות, ואת ההוקרה שלמדתי לרחוש להן, אני חב למשפחת וולפסברג.


כיוון שנשארתי בירושלים כדי לרכוש חינוך תורני, הגעתי במהרה למכינה של ישיבת “מרכז הרב” ולפתע־פתאום מצאתי את עצמי בימי־הביניים.

הישיבות שקמו בארץ־ישראל היו, בעיקרו של דבר, בנות דמותן של הישיבות הגדולות במזרח אירופה – אפופות באדיקות רבה ומנותקות לחלוטין, ברוב המובנים, מכל מגע עם החיים הציוניים המודרניים. אני, שהגעתי מרקע אורתודוקסי מערבי, כמו הוכיתי בהלם. לא הייתי מוכן כהוא־זה לסביבה שנקלעתי לתוכה. הגעתי מעולם אחר, מבית־ספר מעורב, ממסיבות של בני־נעורים וממשחקי רוגבי. עכשיו הייתי בשכונה הנושנה אבן יהושע, ליד כיכר השבת, בתוך בית כנסת קטן שהיה משתלב להפליא בציוריו של שאגאל. בחורף השתרע מסביב ים של בוץ ובקיץ צצו ערמות אדירות של חול. בפנים, מסביב לתנור המקורה ברעפים, לא שבתו התפילה ולימוד התורה לאורך כל שעות היממה.

המכינה כללה ארבע כיתות – בעצם, ארבעה שולחנות – ובראש כל אחת מהן ישב מלמד. שפת ההוראה היתה בעיקרה עברית, לאו דווקא יידיש, וצביונה המגביל של הישיבה שיקף את הגישה לחיים של עיירה קטנה במזרח אירופה בראשית המאה. יום אחד שאלתי זוג אופניים ורכבתי עליהם בקרבת מקום. מסופקני אם הייתי מעורר מידה גדולה יותר של תדהמה או פחד אילו הבאתי עמי כריך בשר חזיר.

המכינה, בהיותה מופרשת כל־כך מרוח הזמן, לא ייצגה דבר מכל מה שחונכתי להאמין בו: לא היה בה מרדיפת הדעת והתרבות אלא מההגבלה שלהן. במובנים רבים היה אמנם קשר נפשי בין המכינה וביני, אבל נקל היה לי להבין שלא על הרקע הזה יהיה אפשר לפתח את היעדים הלאומיים שלנו.

החיבור בין האורתודוקסיה המיושנת של הישיבה ובין הרוח הסוערת של הדור הציוני הצעיר נוצר רק במובן אחד: בניגוד לתלמידי הישיבות בימינו, שרובם מקפידים שלא לחטוא, חס וחלילה, בשירות צבאי, הנה רוב תלמידי הישיבות לעת ההיא היו חברים באחד מארגוני המחתרת וקיבלו הכשרה צבאית על־פי מושגי הימים ההם.

הקהילה היהודית בארץ־ישראל מנתה ב־1936 קרוב ל־400,000 נפש. בארץ שלט ממשל בריטי, בתוקף מנדט שקיבלה ממשלת הוד מלכותו מחבר הלאומים ב־1922, על יסוד הצהרת בלפור והתחייבותה של בריטניה להקים בית לאומי לעם היהודי. רוב העולם הערבי התנגד בתוקף להתחייבות הזאת ולכל מה שנגזר ממנה, והתנגדות זו ניכרה בעליל בכל אשר פנית ברחבי הארץ.

הסיטואציה הפוליטית, שאליה התוודעתי, היתה מביכה, סבוכה ומבולבלת. העלייה החמישית הטביעה את רישומה העז. פליטים יהודים רבים הגיעו מגרמניה ובקהלם נמנו גם לא מעטים מטובי המדענים, המוסיקאים והרופאים בעולם כולו. כך נוצר בארץ־ישראל גלעין חזק של אינטלקטואלים מרחיקי־ראות, שתרם רבות לביסוס היישוב ולחיזוק היכולת שלו לקיום עצמאי. נקל היה להבחין בכך שהיישוב כולו הוא קהילה קומפקטית, מאורגנת היטב, המפעילה שירותים ציבוריים משלה – בתחומי החינוך, הבריאות, יחסי העבודה והביטוח הסוציאלי – ונעשית, בפועל למדינה בתוך מדינה.

בעת ובעונה אחת נתגלה גם חסרונו של סממן הריבונות. הסימנים המובהקים לכוונתם של הנאצים להשתלט על אירופה, עוררו צורך דוחק ליצור בסיס קליטה ליהודים שיימלטו משם, והגבירו את המאמצים למען עלייה חופשית וכינון מדינה יהודית ממשלת המנדט לא התייחסה למאמצים אלה באהדה, ובוודאי לא נטתה לסייע להם. אדרבה, התמכרותם של הבריטים לקסמי המזרח והרצון לבסס את מעמדה של בריטניה בעולם הערבי, עודדו את התנגדותם של הערבים למפעל הציוני. תחושותיהם של הערבים מצאו ביטוי ופורקן במהומות האלימות, עקובות־הדמים – המאורעות, על־פי המינוח הציוני המקובל – שפרצו ב־1920 וב־1929, ועכשיו, באמצע שנות ה־30, עמדו על סף התפרצות מחודשת. לעתים מזומנות נזכרתי בסבתה של אמי שנקלעה לחברון בקיץ 1929 ונפצעה קשות בעת ההתקפה הרצחנית של ערביי העיר על שכניהם היהודים. שבעה־עשר אנשים שהי עמה בחדר נטבחו והיא עצמה, גברת בת שמונים, נותרה בחיים רק משום שהשכילה להעמיד פני מתה.

הצטרפתי לשורות ההגנה, זמן לא רב אחרי בואי לארץ, בטרם מלאו לי שבע־עשרה. מרמזים שקלטתי משכני־לחדר בבית וולפסברג, בחור צעיר ושמו (יהושע) יוסטמן, למדי שהוא נמנה עם חברי הארגון. במהרה דימיתי שכמעט כל אחד ממכרי היה כזה. איש מהם לא הכריז על כך, אבל מבט מוזר, קריצה אקראית, הערת אגב – כל אלה היו הצהרות ברורות די הצורך. במובנים מסוימים היתה זו מעין אגודת ידידים; אם היית חבר במחתרת, היית בעניינים. אבל בנוסף לכך נודעה לחברות הזאת משמעות עמוקה פי כמה. כוח מניע, שטופח בתוכי פנימה מאז אותן צעדות ארוכות ושיחות ממושכות עם אבי, הפך אותי לפטריוט יהודי. לחינוך הדתי שלי הצטרפה עתה תחושה כובשת של האפשרות לעצמאות יהודית, הכרוכה בלחימה ממשית למען מימושה הסופי. חשתי שאוכל לעשות זאת ועלי לעשות זאת. מי שנשאר מחוץ לתחום, שוב לא יכול היה לצפות להשתלבות בהתפתחויות הדרמטיות.

טקס ההצטרפות להגנה היה מרגש ומפחיד למדי. פתק שהתגלגל לידי, לאחר שהודעתי על רצוני להיות חבר הארגון, הורה לי להתייצב בזמן נקוב ליד בית־הספר “אליאנס” ברחוב יפו, ואחר־כך נלקחתי למרתף חשוך בבניין. האווירה היתה ספוגה חשאיות וחשש כבד מפני השלטונות. ידענו כי אם נתגלה לשוטרים או לאנשי צבא, נסתכן במאסר ממושך. כל אחד מאתנו קיבל רובה, והיה זה המגע הראשון שלי עם נשק חם. רגש מוזר, מרנין ומכריע כאחד, הציף אותי. עברנו לעמידת דום מול שולחן שלידו הסבו מפקדים מקומיים חמורי־סבר. על השולחן היה מונח ספר תנ"ך, וכמו כל האחרים נשבעתי עליו “להקדיש את כל כוחותי ואף להקריב את חיי להגנה ולמלחמה על עמי ועל מולדתי, על חרות ציון ועל גאולת ישראל”.

אבי היה תלמיד־חכם ולא חייל, אבל לא היה לי ספק שהוא מברך בשתיקה על שבועתי זו; אילו היה בגילי, הוא היה עושה בדיוק כמוני. אבל אמי נתקפה בפחד, מרגע שנודע לה במקרה, לאחר עלייתה ארצה, על חברותי במחתרת. נכנסנו יחד לחנות, והזבן ששירת אותנו היה במקרה איש היחידה שלי בהגנה. משום־מה נראה לו שעליו להצהיר על כך באוזני אמי. היא לא הסתירה את חששותיה, אבל לא עשתה שום ניסיון “להחזירני למוטב”.

וכך החלה הקריירה הצבאית שלי. הוצבתי בפלוגה דתית – ההפרדה נועדה לענות על דרישתם של חברי הגנה דתיים לאפשר להם לקיים מצוות – ונטלתי חלק באימונים בנשק, בשדאות, וגם בתרגילי סדר.

באפריל 1936 פרץ המרד הערבי, בהנהגת המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, והארץ נשטפה בדם ובאש. ההגנה נכנסה לפעולה והשלטונות נאלצו להעלים עין מפעילותה, מפני שכוחם לא עמד להם להגן על כל היישובים היהודיים מהתקפות של הכנופיות. בהמשך לכך הוקם חיל הנוטרים הלגלי, שהיה מורכב, רובו ככולו, מאנשים הגנה. הייתי אחד מהם.


העיר ירושלים היתה אז, כפי שהיתה לאורך מאות בשנים וכפי שעודנה גם כיום, תערובת מיוחדת במינה של תרבויות שונות ומשונות. במוצאי שבת היה אפשר לראות גברים ערבים – אף לא אשה אחת – יושבים במקובץ בקולנוע “ציון”. מפצחים גרעינים ופולטים את הקליפות היישר על הרצפה. באגף היהודי של האולם ליקקו גלידה. משני צדי המרקע הופיעו כיתוביות בעברית ובערבית, בהנעה ידנית. בין הצופים הבריטים היו רבים שהקפידו להופיע במדים או בחליפות ערב לאחר שהסבו לסעודות חגיגיות מתמשכות. החוויה הבין־תרבותית הזאת הקנתה לי מידה של סובלנות כלפי חולשות, הרגלים ואמונות של בני קבוצות רבות ושונות.

כחבר ההגנה הוצבתי לזמן־מה לשמירה ברבע היהודי של העיר העתיקה. הגעתי לשם דרך שער יפו, באוטובוס של קו מס' 2, שהותקן במיוחד לתנועה ברחובות הצרים של הרובע הארמני והרובע היהודי. העמדה שהוקצתה לי היתה בבית החולים “משגב לדך”. שהיתי בה, לבדי או בחברת איש הגנה נוסף, לתורניות בנות שתים־עשרה עד עשרים וארבע שעות. במבט לאחור אני משתאה על החוצפה או קלות־הדעת שדבקה אז בנו ובמפקדינו. שני אנשים ורובה אחד נועדו להגן על בטחון הרובע היהודי כולו.

לאחר שהושבעתי כנוטר, נשלחתי עם חברי לשמירה באזור ארנונה, בין תלפיות ורמת רחל, בגזרה הצופה אל הכפר הערבי צור באחר.

לבושים במעילי־גשם ארוכים, חבושים בקולפאקים קווקזיים וחמושים ברובי “לי אנפילד”בריטיים, פטרלנו בלילה בדרכי העפר ובדקנו כל מי שנע אל הכפר וממנו. הגזרה היתה שקטה יחסית, אבל אחד מחברינו, שניאור גורדון, בנו של הרב מלומז’ה (עיירת מולדתו של אבי), נורה למוות באחת מתקריות האש עם הערבים.


בערך באותו זמן עזבתי את המכינה של “מרכז הרב” והתחלתי ללמוד בישיבה מסורתית יותר: ישיבת חברון, שנקראה מלכתחילה ישיבת סלובודקה, על שם אחד הפרברים של העיר הליטאית קובנה. בראשה עמד הרב משה מרדכי אפשטיין ז“ל. בשנות העשרים עקרה הישיבה מליטא לחברון, ובמאורעות תרפ”ט, באוגוסט 1929, נגזר עליה לשלם מחיר דמים כבד. רבים מתלמידיה היו בין הרוגי הטבח הנודע. לאחר מכן, בעקבות הפינוי של היישוב היהודי מעיר האבות, נקבע מושבה של הישיבה בשכונת גאולה בירושלים, ולכאן הגעתי עתה.

המושל בכיפה לעת הזאת היה הרב יחזקאל סרנא ז“ל, חתנו של הרב אפשטיין – ואישיות גדולה בזכות עצמו. הלימודים התנהלו במסורת בתי־האולפנה הגדולים של מזרח אירופה וכללו לא רק את מסכתות התלמוד אלא גם פרקים בספרות המוסר. רבים מהתלמידים, במיוחד בני עדות המזרח, שנו את תלמודם בעברית, אבל השיעורים התנהלו ביידיש וקיומם של התלמידים היה בצמצום. הם קיבלו תלושים לקנית מזון במכולת סמוכה – אבל בעליה התקשה מאוד לפדות את תמורתם מהנהלת הישיבה. ובכל זאת. חרף המחסור במתקנים מודרניים, הניהול הרשלני והדחקות החומרית – על סף העוני – של תלמידים רבים, חרף כל אלה איני יוכל להשתחרר מהרושם שישיבה זו היתה יעילה בהרבה מהישיבות של ימינו. לא זו בלבד שהוציאה מתוכה אישים גדולים ותלמידי־חכמים מובהקים, שיעור התלמידים שלה שהצטרפו לארגוני המחתרת השונים היה גבוה במיוחד. תמהני אם יש בין תלמידיה כיום ולו אחד שעשה את מלוא השירות בצה”ל ותרם את חלקו להגנה על החברה הישראלית, המאפשרת לו להתפנות ללימודים.

ארבעה חודשים לאחר בואי ארצה, הלך הרב הראשי קוק לעולמו. תהליך הבחירה של יורשו התארך מאוד – ומטבע הדברים לא היה נקי מפוליטיקה. באוויר ריחפו שמות רבים. בראש ובראשונה נדרש מן היורש להפגין מידה מצוינת של למדנות ובקיאות בהלכה, כדי שיוכל לשבת בראש בין־הדין הרבני הגדול. ממשלת המנדט הוסיפה לקיים את החוק העות’מאני כל הקשור לדת ואמונה וכך קרה שבית דין זה נהנה מסמכות שיפוט בלעדית בכל ענייני המעמד האישי של יהודי ארץ־ישראל. אוטונומיה דומה היתה מנת חלקם של המוסלמים והנוצרים; גם להם היו בתי־דין עצמאיים משלהם לעניינים שכאלה.

הרב הראשי מילא אז תפקיד מרכזי בהנהגת הקהילה היהודית, הרבה מעבר לזה השמור לרב הראשי בימינו. הוא ייצג את היישוב לא רק כלפי היהודים בכל רחבי העולם, אלא גם כלפי המוסלמים, הנוצרים והשלטונות הבריטיים בארץ. שמו של אבי כתלמיד־חכם הלך לפניו ונודע ברבים. כיוון שעמד גם בכל הדרישות האחרות, הוא נעשה במהרה לאחד משני המועמדים העיקריים לכהונה שהתפנתה. המועמד האחר היה הרב יעקב משה חרל"פ, רבה של שכונת שערי חסד בירושלים ותלמידו המובהק של הרב קוק. חרף אישיותו הנלבבת וגדולתו בתורה, בקיאותו בעניינים שמחוץ לכותלי הישיבה ובית הכנסת, היתה מועטה, והדעת לא נתנה שיוכל להפגין את סוג המנהיגות שנדרש בימי סער ותמורה. הקווים הותוו אפוא בבירור – בין הישן והחדש – והקרב החל.

למרבה התמיהה, לא מעטים מפעילי התנועה הציונית־דתית, המזרחי, שבו והתנגדו לאבי, אם כי הרב מאיר בר־אילן, ממנהיגיה הבולטים של תנועה זו, וכמה מעמיתיו תמכו באבי בהתלהבות. דומה כי העסקנים המפלגתיים העדיפו להכתיר רב ראשי שיוכלו לשלוט בו, ולא נתנו את הדעת להשפעה שתהיה לכך על מוסד הרבנות הראשית בשלב זה חברו יחדיו סבי, אבי־אמי, ושאול ליברמן, חתנו של הרב בר־אילן ואחד מגדולי המומחים בעולם בכל הנוגע לתלמוד הירושלמי ולהלניזם בארץ־ישראל במימי בית שני, והקימו מעין מטה בחירות קטן. לראשונה בחיי התוודעתי לפעילות מן הסוג הזה. כמנהג ירושלים משכבר הימים, וכמנהג הפוליטיקה בכלל, לא נחסכה מהמערכה הזאת גם מידה של הכפשה והטלת רפש. מן הנימוק העיקרי שהועלה נגד אבי – העובדה שקיבל דוקטורט ממוסד אקדמי – השתמע שהוא סטה מדרך הישר הצרה של האדיקות הדתית ו“הוכתם” בהיחשפות לאינטלקטואלים זרים. זה היה אחד ההיבטים הצבועים של החיים הדתיים היהודיים. הרמב"ם היה נערץ על כל יהודי מאמין, אבל מה שהתגלם באישיותו – היתוך ואחדות של התרבויות הגדולות – נדחה בבוז.

על כל פנים, עד מהרה הופעלה הארטילריה הכבדה של היהדות האורתודוקסית. הרב חיים עוזר גרודג’ינסקי מווילנה והרב יוסף רוזין מדבינסק הכריזו על תמיכתם במועמדותו של אבי, ומכיון ששניהם נחשבו לגדולי הרבנים של אותה תקופה בעולם כולו, נודעה לכך חשיבות מכרעת. בהדרגה החל גם עולם הישיבות להסכין למועמדותו של אבי; הקהילה החילונית כבר עמדה ממילא על הצורך בהכתרתו של מנהיג רוחני שיוכל להתמודד עם בעיות התקופה ולענות עליהן.

כתום קרב ארוך ונמרץ הגיע יום הבחירות. הן נערכו בי“ז בכסלו תרצ”ז, 1 בדצמבר 1936, בבית יתומים ברחוב יפו בירושלים. אחוז מתיחות המתנתי לתוצאות בדירה הקטנה של סבי וסבתי. לפתע שמענו קול רגליים במעלה המדרגות. תומכיו של אבי פרצו פנימה ובישרו כי אבי נבחר לשבת על כסאו של הרב קוק, בשלושים ושבעה קולות נגד שלושים ושלושה. אצנו לבית הדואר להבריק את הידיעה הזאת להורי באירלנד.

הבחירה באבי ציינה התקדמות חשובה של חלק מהקהילה הדתית בארץ־ישראל. היה בכך משום הודעה על הסתגלותו של החלק הזה לנסיבות המשתנות. מבחינות רבות, הבחירה באבי היתה בגדר פריצת־דרך, אף־על־פי שהקידמה שהביא עמו לכהונת הרב הראשי לא נשמרה, למרבה הצער, במרוצת השנים. כידוע, הפונדמנטליזם הדתי נעשה לאחרונה לכוח בולט באורח יוצא מגדר הרגיל, לא רק בקרב מוסלמים ונוצרים, אלא גם בין אחינו בני ישראל. העובדה שמנהיגי הזרם הזה השכילו לתרגם את כוחם גם למונחים פוליטיים, תוך ניצול יתרונותיה של הדמוקרטיה, הזרה לרוחם, רק מדגישה ביתר שאת את חומרת התופעה. נקל לכל משקיף בר־דעת לגלות שהפונדמנטליסטים הם אנטי־אינטלקטואלים שאינם מעוניינים באמת לאמיתה אלא בקידום דרך החשיבה וההתנהגות שלהם עצמם. אבי היה, לעומת זאת, שוחר אמת בכל מאודו והקהילה הדתית בארץ־ישראל יצאה נשכרת מכך שאדם כמותו נחבר למנהיגה. הצורך שלה בהנהגה מהסוג הזה בעינו עומד.


הורי הפליגו ממרסיי לחיפה. יצאתי לפגוש אותם באלכסנדריה, ברכבת שחצתה את חצי־האי סיני והיתה עמוסה בשייח’ים בדווים על הרמונותיהם. הטקס הרשמי של הקהילה היהודית באלכסנדריה לכבוד הרב הראשי החדש לארץ־ישראל נערך בביתו של אחד מראשי הקהילה, מר נדלר, שהקים תעשיית ממתקים במצרים. בתו הצעירה לאה היתה עתידה להינשא לימים לבוטרוס בוטרוס־ראלי, הדיפלומט המצרי הקופטי ששימש כמזכיר הכללי של האו"ם בשנים 1991– 1996.

לאחר מכן עליתי לאניה שהסיעה את הורי לנמל חיפה. כשעלה השחר, ניצבתי על הסיפון ליד אבי, שהקפיד מאוד, בדרך־כלל, שלא להיתפס לרגשנות. אבל כשקרבנו לחופי הארץ והמראה הנשגב של הכרמל הפציע מולנו מתוך ערפילי הבוקר ובתי העיר חיפה השרועה על מדרונות ההר הלכו וגדלו, ראיתי שעיניו זולגות דמעות.

ארץ־ישראל קידמה את פני הורי כמעט בהדר מלכות. בציבור רווחה תחושה שהאיש שהגיע זה עתה הוא לא רק מנהיג רוחני אלא גם דמות רבת־עוצמה שתיטיב לתרום את חלקה למאבק המדיני של היישוב. המון מריע נאסף לאורך הרחוב הראשי המקביל לנמל חיפה. בראש התהלוכה שיצאה אל ההמון הזה צעד קאוואס, שמשו של הרב הראשי על־פי המסורת שהשתמרה מימי השלטון העות’מאני. הוא היה עטוף בגלימה המסורתית של קודמיו בתפקיד, חבוש תרבוש וחמוש בחרב מעוטרת ובשרביט מוכסף שהקיש באספלט תוך כדי צעידה. בעקבותיו צעד אבי, חבוש בצילינדר ונשען קלות על מקל הליכה בעל גולה מוזהבת. אחריו באו ראש עיריית חיפה חסן שוכרי, ותרבושו לראשו; ראש הקהילה היהודית בחיפה מר שבתאי לוי, בחליפה ובצילינדר; ומושל המחוז הבריטי ושאר אישים רמי־מעלה.

גינוני הטקס של קבלת־הפנים הזאת היו טיפוסיים לתקופה; כל הזדמנות נוצלה להדגיש ולרומם את המטרות הלאומיות, המורשת הלאומית והמנהיגים הרוחניים. לאפשרות לתת ביטוי לתחושה של גאווה, חרף אווירת העימות עם השלטון הבריטי, נודעה חשיבות פסיכולוגית רבה. כיום שוב אי־אפשר לראות טקסים מפוארים שכאלה אלא במקרים בודדים, בעת ביקורים של ראשי מדינות הנחשבים במיוחד.

הורי ואני יצאנו מחיפה ברכבת שעשתה דרכה דרומה לעבר ראש־העין ולוד, ופנתה לירושלים. בכל אחת מהתחנות הסמוכות ליישובים יהודיים המתינו רבים לצפות באבי ולברכו.

בירושלים חיכתה לנו שיירת מכוניות גדולה, ולידה כל ראשי הקהילה – מן החוגים הדתיים והחילוניים כאחד. אלפי נאספו ברחוב בן־יהודה, ליד מלון אמדורסקי, שבו קבעו הורי את משכנם הארעי. הם הריעו לרב הראשי החדש, ואבי יצא אל המרפסת להשיב להם ברכה.

החודשים הראשונים של 1937 ציינו ראשית של עידן חדש בהתפתחות הדתית, הפוליטית והחברתית של היישוב בארץ־ישראל. אבי החל לבנות אז לא רק רבנות ראשית הקשובה יותר לתקופה המודרנית, אלא גם בית דין רבני גדול לערעורים, שדבק, כמובן ברוח ההלכה ופסק על־פי המשפט העברי ודיני שולחן ערוך, אבל לא התעלם מן הדרישות של העולם החדש. לאחר שהגיע לכהונה הדתית הרמה ביותר בעולם היהודי, היה עליו גם להנהיג קהילה בתוך חברה חילונית מודרנית, שראתה עצמה חופשית מאיסורים רבים, חרף העובדה שאיסורים אלה הוסיפו להיות תקפים בקרב הקהילות הדתיות השונות – היהודית, המוסלמית והנוצרית – בארץ. הוא עצמו התחנך באווירה מערבית, הוכיח את כוחו האקדמי באוניברסיטאות של בריטניה וצרפת וצפה בכינונם של מוסדות המדינה החדשה באירלנד. כל הדברים האלה הטביעו בו את רישומם. הם היו עתידים להטביע את רישומם, באמצעות אבי, גם על הרבנות הראשית.

בדירה החדשה שהוקצתה להורי, הותקנה לשכה צנועה לאבי ובצמוד לה חדר קטן למזכירו. דלת מתקפלת הבדילה בין חדרו של המזכיר ובין החדר ששימש למגורי. מדי בוקר בבוקר, מיד לאחר עלות השחר, היו מתפללי המניין של אבי נאספים בלשכתו ומקישים, לאו דווקא בעדינות, על הדלת המתקפלת. ידעתי שאזדקק לחסדי שמים אם לא אזדרז די הצורך בפתיחתה או אם – חס וחלילה – אעז להתעלם מהנקישה; עוצמתה ותדירותה, במקרים שכאלה, היו הולכות וגוברות. לעתים חשתי כמי שמנהל חיים כפולים. הייתי, אחרי ככלות הכל, בחור צעיר, ואף־על־פי שגדלתי על רקע דתי, הנה בכל זאת, לא היססתי לרגע להסתגל לחיים המודרניים שרחשו בין בני גילי מסביב. וכמו כדי לסבך את הדברים עוד יותר, לעתים תכופות חזרתי מפעילות בהגנה רק בשעות הקטנות של הלילה. בכל הכנות, נבצר ממני לומר שנעשיתי באותם הימים לחסיד נלהב של תפילת שחרית מוקדמת. היה בכך, לא אכחד, מעין סיוט.


הלחצים שהורי היו נתונים בהם באותן שנים קריטיות כמעט ולא הותירו להם זמן לילדיהם. העימותים שנוצרו בשל תכתיבי המצב החדש הולידו מידה מסוימת של אנטגוניזם מצדי. היה ברור בעליל, לפחות לי, שאינני עומד לצעוד בעקבות אבי במסלול הרבני. אחי יעקב נשאר בדבלין כדי להשלים את לימודיו ולזכות בתעודת בגרות בריטית. כשהגיע לארץ, ב־1939, הוא נעשה לעוזר ויועץ חשוב ביותר של אבינו, בעצם ליד ימינו.

אבל גם אם בתוכי פנימה תססו גילויים של מרי, עדיין הייתי מעורב עמוקות בסבכים ובנפתולים שנכרכו בכהונתו החדשה של אבי. הרבנות הראשית עמדה אז בעצם בנייתה כארגון מודרני, ועיקר הנטל של ההיבט המינהלי בעבודתה נפל במידה רבה על כתפי הצנועות, חסרות הניסיון. תרומתי המרכזית התבטאה בהנהגתו של לוח־זמנים לפגישות. לפני כן שרר תוהו־ובוהו גמור בסדר־יומו של הרב הראשי. כל מי שביקש להיוועד עמו, פשוט נכנס לביתנו, התיישב בחדר־ההמתנה – שנעשה עם רדת הערב וסגירת הדלת המתקפלת לחדר השינה שלי – והמתין.

היה זה שלב מכריע הן בהיסטוריה של ארץ־ישראל והן, להבדיל, בהיסטוריה הפרטית שלי; במובן מסוים, הארץ ואני גם יחד עברנו מנעורים לבגרות.

כנזכר בעמודים הקודמים, ההתנגדות של האוכלוסייה הערבית בארץ למפעל הציוני הלכה וגאתה, ומנהיגה הדתי, המופתי של ירושלים חאג' אמין אל־חוסייני, שלהב את הרוחות וניצח על העברת ההתנגדות הזאת לפסים אלימים. מאז עברה ארץ־ישראל לידי הבריטים פרצו בה כמה גלים של מאורעות דמים – התקפות רצחניות של כנופיות ערביות על יישובים יהודיים – ובאפריל 1936 פרץ הקשה שבהם: “מאורעות תרצ”ו" בטרמינולוגיה הציונית, ו“המרד הערבי הגדול” בפי המופתי ומרעיו. מכאן ואילך, לאורך קרוב לשלוש שנים, מנוקדות פה ושם בהפוגות, שימשו ריכוזי יהודים בכל רחבי הארץ כיעדים לפעולות איבה, שעלו בקורבנות רבים. ההכרח כפה על היישוב לפתח ולשכלל את כוח המגן שלו. במקביל נאלצו גם הבריטים להשיב מלחמה לכנופיות הערביות. פעולות הטרור והגרילה של לוחמי המופתי כוונו גם נגדם ולובשי מדים בריטים לא מעטים שילמו על כך בחייהם. לא זו בלבד, הפגיעה בבריטים לא פסחה על אינטרסים כלכליים מובהקים שלה. צינור הענק של חברת הנפט האנגלו־עיראקית, שהזרים את “הזהב השחור” מכירכוך שבעיראק לבתי הזיקוק בחיפה, דרך עמק יזרעאל, נפגע, למשל, שוב ושוב – למגינת־לבה של ממשלת המנדט. על הרקע הזה הבשילו הנסיבות למידה של שיתוף־פועלה בין הבריטים ובין ההגנה; הקצין האנגלי הנועז ושובר המוסכמות אורד וינגייט הקים את פלוגות הלילה המיוחדות ופיתח שיטה יעילה מאד ללוחמת נגד־גרילה.

בתוך כך החלה גם ההעפלה. ספינות קטנות ובהן עולים “בלתי־לגלים” – בעיקר מפולין – ניסו לחמוק מן הצי הבריטי בים התיכון וממשמרות החופים ולהוריד את נוסעיהן על אדמת ארץ־ישראל. חברי הגנה ואצ“ל נעצרו בגלל התקפות־נגד שלהם על ערבים ובשל חלקם ב”הברחת" מעפילים לארץ. בכמה מקרים נגזרו עונשי מוות. כל הדברים האלה הטילו משא כבד על אבי. הוא שימש ככתובת לאישים בכירים ביישוב, וכן לאלה שהיו מעורבים במישרין בטרגדיות ובטראומות. אז ואחר־כך, כל אימת שנודע כי עולים “בלתי־לגלים” נכלאו באירופה או אנשי מחתרת נפלו בידי הבריטים והושלכו למאסר, היו פולשות לביתנו קבוצות של קרובים וידידים היסטרים, שהניחו כי אבי הוא כל־יכול וכוחו עמו להשיג חנינה או לפתור כל בעיה שהיא. כמעט תמיד הוא היה נענה לבקשות ומנסה לסייע כמיטב יכולתו. לא נשכחו ממני שבתות רבות שבהן יצא לצעדה ארוכה אל ארמון הנציב העליון בהר העצה הרעה, במסגרת המאמצים הללו.

היהודים בארץ־ישראל נקלעו לעתים תדירות למחלוקות ולוויכוחים בינם לבין עצמם, והדבר מצא את ביטויו גם בריבוי המפלגות הקיים במדינת ישראל עד עצם הימים האלה – ומסבך קשות את חייה הפוליטיים – והמושך את קיומו משיטותיה של התנועה הציונית. בעשורים הראשונים לקיומה הונהגו בה בחירות יחסיות שהירבו פיצול. גרוע מכך, לכל מפלגת מיעוט, ולו גם מפלגה זעירה, ניתנה האפשרות לחבור למפלגות מיעוט אחרות ולחסום או לסחוט את המפלגות הגדולות. חרף הפלגנות, וחרף גילויי היריבות הרבים שפרחו בגללה, בכל זאת היה היישוב כולו מאוחד ברצון לגונן על חייהם של אנשי מחתרת שלחמו למען האידיאלים שלהם. שלמה בן־יוסף – חבר אצ“ל צעיר שירה על אוטובוס ערבי ליד ראש־פינה, בעקבות התקפה ערבית רצחנית על מכונית יהודית – היה עולה הגרדום הראשון בתקופת המנדט. תלייתו עוררה זעם ומרירות ביישוב כולו. גם בקרב החוגים הרחבים שהתנגדו לגישתו ולמעשהו של בן־יוסף. אחדות שכזאת נתגלתה גם כאשר נגזר עונש מוות על איש האצ”ל יחזקאל אלטמן, בשל פעילות דומה לזו של בן־יוסף. צל הגרדום שריחף עליו ליכד מאחוריו את כל היהודים בארץ כאיש אחד.

בערב פסח תרצ"ח (15 באפריל 1938) פלשה חבורה גדולה לביתנו, מן הסתם בקשר לגזר־הדין של אלטמן. הפולשים לא היו מוכנים להסתלק ולהניח לנו לערוך את הסדר כהלכתו, אלא אם כן ידאג אבי לאלתר, להמתקת עונשו של הנידון למוות. בסופו של דבר אכן הומר העונש במאסר־עולם; בשונה ממקרהו של בן־יוסף, שצעד לקרא מותו באומץ־לב ובקומה זקופה. אבי היה מעורב במקרים רבים מן הסוג הזה ותמיד הפעיל את מלוא השפעתו האישית. אבל מעולם לא עלה בידו לגייס את עזרת הוותיקן והאפיפיור פיוס ה־12 – גם לא בימי השואה ולאחר מכן.

ב־1936, כאשר אבי התמנה לאב בית הדין הרבני הגדול, הוא השלים את השני מבין חמשת הכרכים של יצירתו הגדולה, The Main Institutions of Jewish Law, חיבור קלאסי שחשף את ההיקף, האדיר של בקיאותו בהלכה היהודית, וכן במשפט המקובל הרומי והאנגלי. לאחר מכן פעל רבות בסיגולם של חוקי ההלכה, שעוצבו כמעט לפני אלפיים שנה, לדרישות של חברה מודרנית. הוא הנהיג תיקונים חשובים, ובכלל זה קביעת זכאותה של אשה גרושה לפיצוי על עבודתה במשק־הבית בשנות נישואיה. כן התאים תקנות בענייני ירושה, שעמדו בעינן מאז המאה השנייה לספירה, כך שיעלו בקנה אחד עם נסיבות זמננו.

בעת שהתחוללו כל ההתפתחויות הללו, עדיין חבשתי את ספסלי הישיבה, אך מעורבותי בקביעת פגישות לאבי בבית שיבשה את לימודי. בין לבין גמלה בי ההחלטה לעסוק בעבודה משפטית – כיאה למי שגדל באווירה רוויה בלימוד התלמוד – ולכן נרשמתי לבית־הספר למשפטים שנפתח מטעם ממשלת המנדט בירושלים שפתו של המוסד הזה היתה אנגלית וההרצאות התקיימו בבית־הספר אוולינה דה רוטשילד. נקל לומר שהיה זה אחד המוקדים הבודדים שאפשרו ליהודים ולערבים להתערב אלה באלה ברוח נינוחה, ללמוד זה מזה וללמד זה את זה. מנקודת־הראות של התלמידים היה יתרון מיוחד לבית אולפנה שמוריו ותלמידיו הם בני שלוש דתות שונות. שבתנו מלימודים בימי שישי, בשבתות ובימי ראשון.

התאמצתי לסייע להורי מבלי להפסיק את מעורבותי בענייני ההגנה ומבלי להתנזר מחיי חברה, ומטבע הדברים הלך וגדל העומס המוטל עלי. נטיית לבי הייתה ונשארה, להיסחף לפעילויות רבות מדי בעת ובעונה אחת, ובמהרה התברר שלא אגיע לשום דבר, בכל הנוגע לרכישת השכלה, אם לא אצא מירושלים. הורי הסכימו שעלי לצאת לחוץ־לארץ כדי להמשיך בלימודי המשפטים, ואני נרשמתי לאוניברסיטת לונדון. היתה זו החלטה קשה להורי – פירושה היה ששני בניהם יימצאו הרחק מהבית – אבל הם הבינו שכמעט ואין להם ברירה; בפועל לא היתה דרך אחרת להבטיח שארכוש מקצוע. ההחלטה היתה קשה גם לי. ביציאה מהארץ בעיצומו של המאבק המר בין היהודים והערבים היה בעיני משהו מן העריקה מהחזית, במיוחד עכשיו כשהבריטים גמרו אומר לדכא את המרד הערבי וכשרעיון החלוקה הגיח לאוויר העולם.

בעודי שקוע בהכנות לנסיעה הקימה ממשלת בריטניה את ועדת פיל (ששמה נגזר משם היושב־ראש סר רוברט פיל) והטילה עליה למצוא פתרון לבעית ארץ־ישראל ויחסי היהודים והערבים בתוכה. אבי הוזמן להעיד בפני הוועדה הזאת, בדומה לנכבדים יהודים אחרים. בסופו של דבר המליצה הוועדה על חלוקת הארץ לשלושה אזורים. אזור אחד, שהשתרע על פני 20 אחוזים מהשטח (וכלל את כל הגליל המזרחי, את בקעת הירדן מן הקצה הצפוני שלה ועד בית שאן, את עמק יזרעאל, את רוב רכסי הכרמל וכן את הרצועה של מישור החוף כמעט עד אשדוד) הוקצה למדינה יהודית. ירושלים וסביבתה, לרבות בית לחם, וכן מסדרון ממנה אל חוף הים (ובתוכו הערים רמלה, לוד ויפו), ואזור צפת־נצרת־חיפה, נועדו להישאר בשליטה בריטית. בשאר חלקי הארץ הוצע להקים מדינה ערבית.

הוויכוח על הצעת החלוקה איים לקרוע את התנועה הציונית. דוד בן־גוריון צידד בהתלהבות בקבלת התוכנית. כמי שהרחיק ראות, הוא חשש מסכנות נוראות לעם היהודי באירופה – אף שממדיה המזוויעים של השואה עדיין לא עלו על הדעת – וטען כי מדינה יהודית ריבונית, קטנה ככל שתהיה, תוכל לספק מקלט ליהודים הנרדפים בטרם יעלה עליהם הכורת. התנועה הרוויזיוניסטית, בהנהגתו של זאב ז’בוטינסקי, התנגדה בחריפות לחלוקת ארץ־ישראל, כפי שעשו גם רבים מחברי מפלגתו של בן־גוריון (ובהם ברל כצנלסון וגולדה מאיר).

יחסיו של אבי עם בן־גוריון היו אמביוולנטיים. לדעתי, אין ספק שבן־גוריון היה הדמות הגדולה ביותר בהיסטוריה הציונית בארץ־ישראל. אבל אפילו אנשים גדולים אינם נקיים מפגמים. אבי, בתוקף היותו תלמיד־חכם יוצא מגדר הרגיל, גם בתחום הלא־דתי, לא תאם את תמונת הרב המסורתי בתבנית עולמו של בן־גוריון, ומעולם לא שררה ביניהם קרבה של ממש. על כל פנים, אבי תמך בגישתו של בן־גוריון – גם הוא לא חדל מלהזהיר את ראשי היהדות באירופה מפני האיומים האורבים להם לנוכח הדיכוי הגובר והולך של היהודים בגרמניה, תחת שלטונו של היטלר. הוא שיגר, בין השאר, מכתבים נרגשים לאישים כדוגמת הרב הראשי של קובנה בליטא, ודחק בהם להימלט מהר ככל שיוכלו. אבל בתשובותיהם המרגיעות לא נמצא שום הד לתחושת הדחיפות שלו.

בסופו של דבר הצליח בן־גוריון להביא את ההסתדרות הציונית לקבלת עקרון החלוקה, כפי שהוצע בדו"ח של ועדת פיל. אלא שבינתיים, ב־1938, מינתה הממשלה הבריטית את ועדת וודהד לחקירת האפשריות ליישום ההמלצות של ועדת פיל – והוועדה החדשה החליטה כי החלוקה אינה בת־ביצוע. כיוון שכך הוחלט בלונדון להוריד את העניין כולו מסדר־היום.

כשבאה שעתי לצאת ללונדון, קיווינו כולנו, ללא שום תוחלת, כי היטלר כבר סיפק את תאבונו הנורא בכך שכבש את חבל הריין ב־1936 ואנס את אוסטריה ב־1938. ברחבי העולם נתפסו רבים לאשליה שאכן זה המצב והתמכרו, בהתאם לכך, לשאננות. רק קול אחד הוסיף לקרוא ברמה שלא זה המצב. וינסטון צ’רצ’יל התריע באוזני האנושות כי פורענות גדולה אורבת מעבר לאופק. וכפי שקרה לעתים כה תדירות בהיסטוריה, האנושות בחרה להתעלם מההתרעה.


 

פרק 3. ראשיתה של מלחמת העולם השנייה    🔗

יצאתי לאנגליה בקיץ 1938, ובדרכי עברתי בפאריס וביקרתי את דודתי אסתר, את בעלה ראובן ואת בנותיהם רוזט ואנט (היתה זו פגישתי האחרונה עם ראובן ואנט). הרפובליקה השלישית הלכה ונשחקה. ראשי ממשלות התחלפו חדשים לבקרים, ואי־היציבות הממשלתית הלכה וכרסמה ברצונו של העם הצרפתי להתנגד לתוקפנות הגרמנית. נקל היה להבחין גם בתופעות נרחבות של שחיתות; הנאצים הורשו, למשל, לרכוש חלק מהעיתונות הצרפתית. קואליציה שמאלית, בראשותו של המדינאי היהודי ליאון בלום, יצאה בגלוי נגד היטלר, וכך עשו גם הקומוניסטים, אבל הפיצול הפוליטי הכשיר את הדרך לקריסתה הגמורה והבלתי־נמנעת של האומה הצרפתית מרגע שהצבא הגרמני השתלט עליה, ביוני 1940. האווירה שמצאתי בפאריס היתה תערובת של חשש, פחד והתמכרות לאשליות. חרף הביטחון בכוחו של הצבא הצרפתי להדוף כל מתקפה ואולי אפילו להביס את הצבא הגרמני, האיום הגדל והולך של מכונת המלחמה הנאצית תפס מקום מרכזי בתודעה של כל בר־דעת. יהודים רבים שישבו אז בפאריס יו פליטים מגרמניה ומאוסטריה, ולא מעטים מביניהם עשו כל מאמץ לחצות את האוקיינוס האטלנטי ולהגיע לאמריקה או להשיג סרטיפיקטים – רשיונות עלייה לארץ־ישראל. אבל מדיניותה של ממשלת המנדט הבריטי הקשתה על יהודים לשוב למולדתם – אפילו בהימלטם מפני היטלר.

בבואי ללונדון גיליתי כי בהייד פארק ובאזורים פתוחים אחרים הוצבו תותחים נגד מטוסים. ברחבי העיר נחפרו מקלטים ותעלות־מגן, והאוכלוסייה החלה להצטייד במסכות־גז, בהנחה שהגרמנים ישתמשו בגזים רעילים, כדרך שעשו במלחמת העולם הראשונה. אבל המערכת הבריטית הרגועה והיעילה התנהלה בעצלתיים. קולו של צ’רצ’יל בגנות התוקפנות הגרמנית עדיין הצטלצל לבדו. היטלר הפנה את תשומת־לבו לחבל הסודטים בצ’כוסלובקיה. הכותרת הראשיות בישרו על פגישת פסגה בבאד גודסבר, בהשתתפותם של היטלר, מוסוליני, ראש ממשלת צרפת אדוארד לאדיה וראש ממשלת בריטניה נוויל צ’מברליין. בספטמבר שב צ’מברליין הנאיבי והמרומה ללונדון, ובידו פיסת נייר המבטיחה “שלום בדורנו”. בציבור פשט גל אדיר של תחושת רווחה, אבל יומני החדשות הקולנועיים, שהראו את כניסת הצבא הגרמני לצ’כוסלובקיה, סיפקו אינדיקציה אמיתית למאורעות הנוראים המצפים לנו בעתיד. מראות הטנקים הגרמניים השועטים קדימה התערבבו במראות של אזרחים צ’כוסלובקים הניצבים בצד הדרך ובוכים בגלוי.

וכך, בעוד מלחמה מבצבצת מעבר לאופק, התחלתי בלימודי באוניברסיטה. בתחילה התגוררתי עם דודי דוד, האמן, ועם רעייתו הסקוטית המרנינה אני הילמן, רופאה שנועם הליכותיה עם החולים היה בדיוק המרשם הנדרש לרופא משפחה מושלם. אחר־כך עברתי לדירת סטודנטים באותו רובע, מערב המפסטר. מרגע הגיעי נעשיתי מעורב עד צוואר בפעילויות של סטודנטים – באגודה היהודית, באגודה הציונית, בפדרציה היהודית הבין־אוניברסיטאית ובאגודה הליבראלית של האוניברסיטה. חלק ניכר מפעילותי נקשר בסיוע לעניין הציוני ולמאבק בקשר לבעיות שונות בארץ־ישראל. מטבע הדברים, ארץ־ישראל ניצבה במוקד של ויכוחים רבים בבריטניה, הן בפרלמנט והן בכלי התקשורת. חברי לפעילות ואני ניצבנו מול התנגדות קשה ולא נעימה לא רק מצד הקומוניסטים, ששיקפו באורח מובן מאליו את מדיניותה של מוסקבה, אלא גם מצד הפשיסטים, שתמכו בהיטלר ובגרמניה הנאצית. מאז ומתמיד נטיתי למדיניות הליברלית של מפלגת הלייבור, אבל עכשיו הסתבר לי, להוותי, שהקומוניסטים הצליחו להסתנן לתוך תנועת הסטודנטים של הלייבור ושעבדו אותה בהדרגה לאידיאולוגיה הקומוניסטית. לא האמנתי למשמע אוזני, אבל העובדה בעינה עמדה: סטודנטים רבים מאוד, אינטליגנטיים ובעלי תודעה פוליטית מפותחת, דקלמו כתוכיים את הניבים המרקסיסיטיים הפשטניים. אזרחים בריטים רבים, מוכשרים ואצילי־רוח – ובכלל זה קים פילבי, גיי בורגס ודונלד מקלין – נעשו לסוכנים קומוניסטים. אבל לסטודנטים היהודים, שראו את ענייננו בארץ־ישראל כמאבק לחיים ולמוות, פשוטו כמשמעו, לא היו שום אשליות ביחס לקומוניזם, והיה זה רק טבעי שנתייצב מסביב לדגלם של אלה שאסרו מלחמה על התנועה חורשת המזימות הזאת. לעת פרוץ המלחמה כבר הספיקו הקומוניסטים להשלים את חדירתם לאיגוד הארצי של הסטודנטים בבריטניה, ולמעשה אף להשתלט עליו. אנחנו, הפעילים היהודים הציונים, היינו כמנודים בעיניהם; הם ניסו לציר אותנו כנצלנים, תוקפנים, קולוניאליסטים ופשיסטים. כתמיד, כבכל שקה קרב, מכל סוג שהוא, דומה היה שאנו לוחמים בנחיתות נוראה וכנגד כוחות לא־רציונליים.

בינואר 1939 הגיעו הורי ללונדון, להשתתף בוועידת ארמון סט. ג’יימס, שכינסה הממשלה הבריטית בניסיון לקדם את המשא־ומתן בין היהודים הערבים בארץ־ישראל. הערבים סירבו, כדרכם, לשבת עם היהודים במחיצה אחת, ולכן נועדו הבריטים עם כל משלחת בנפרד. שר המושבות היה אז מלקולם מקדונלד, והיתה זו הממשלה בראשותו של נוויל צ’מברליין שפרסמה את “הספר הלבן” הנודע לשמצה – הצהרת מדיניות שהגבילה מאוד את העלייה היהודית לארץ־ישראל ואסרה על יהודים לרכוש קרקעות חדשות בארץ.

הוועידה שיקפה את משוא־הפנים האנטי־ציוני של הממשלה הבריטית, וכן את חילוקי־הדעות הקיצוניים בתוך המחנה הציוני ואת המריבות הפנימיות בקרב ערביי ארץ־ישראל ובעולם הערבי. הערבים, שדחו בבוז כל מחשבה על פשרה, התעקשו להיצמד בצורה גמורה ומוחלטת לכל התביעות שלהם. שיתוף. הפעולה בין היהודים לבין עצמם לא היה טוב בהרבה משיתוף־הפעולה בין היהודים והערבים. ההסתדרות הציונית הרשמית מצאה את עצמה מול קריאות תיגר של “ההסתדרות הציונית החדשה”, גלגולה של התנועה הרוויזיוניסטית לעת ההיא. אבי, שראה מול עיניו את האפשרות למלחמה עולמית חדשה, ניסה את כוחו בתיווך בין ד"ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, ובין זאב ז’בוטינסקי מנהיגם של הרוויזיוניסטים, אבל ללא הועיל.


על־פי הוראה של ארגון ההגנה הצטרפתי ליחדה להכשרת קצינים שפעלה בחסות האוניברסיטה, והתמסרתי לאימונים במסגרתה בהתלהבות רבה. יתרוני הגדול, ביחס לסטודנטים אחרים, היה נעוץ בנסיוני כנוטר בארץ־ישראל. בשונה מהם, כבר החזקתי בנשק והשתמשתי בו. הפקנו הנאה רבה ממחנות האימונים ומהאימונים עצמם, אף־על־פי שבשמים מעלינו כבר הלכו ונקשרו ענני המלחמה, הנה איש מאתנו לא שיער בנפשו עד כמה קרובה השעה שניקרא ללבוש מדים ומה רב יהיה מספרם של השותפים לאימונים שייאלצו להקריב את חייהם על הגנת החרות של ארצם.

היו אלה שנות עיצוב חיים יוצאות מגדר הרגיל. הייתי ביישן ומאופק. אבל פעילותי הפוליטית סייעה לי להתגבר על חוסר־הביטחון – כמעט לפתע־פתאום נעשיתי לנואם בפומבי. היטמעותי בצבא הבריטי פיתחה וגיבשה את אישיותי. במרוצת חיי עסקתי בדברים רבים – הייתי מדינאי, דיפלומט, איש־עסקים, פרשן, פרקליט, איש משפחה – אבל דומה שאני רואה עצמי, יותר מכל, כחייל. אני סבור כי מיש שיש לו מטרה נעלה, אינו יכול להפגין התנהגות אצילית יותר מן הנכונות להילחם על המטרה הזאת ואפילו להקריב את חייו למענה. התשוקה להתקדשות ולחוסן באה לי מהורי. אני בטוח בכך. אבל הצבא הבריטי הוכיח לי בעליל כי אני חזק ומחויב די הצורך להפוך לחייל.

בקיץ 1939, עם הסלמתו של המשבר הפוליטי (צבאו של היטלר נכנס לפראג ב־11 במארס), החלו בבריטניה הכנות להאצת הייצור של מטוסים ושאר אמצעי לוחמה. באותה תקפוה השלים יעקב את חוק לימודיו בדבלין ובא לבקרני בלונדון, בדרכו לארץ־ישראל. הזמן הקצר שעשינו בצוותא היה מלא באהבה, באינטימיות ובתקווה. בראשית העשור השני לחייו כבר החל בהתכתבות עם קלמנט אטלי, מי שהיה עתיד להיעשות לראש ממשלת בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה. במובנים רבים היה יעקב דומה לאבי יותר ממני: תלמיד־חכם ואינטלקטואל אמיתי, ועם זאת מי שמחונן באינסטינקט לדקויות של הפוליטיקה. לאחר שנפרדנו, הוא נסע לצרפת והיה האחרון מבני משפחתנו שראה את דודתי ואת בנותיה לפני המלחמה.


ב־1 בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין. הצבא הפולני, שעדיין חי בעבר והשתבח בחיל פרשים מפואר וחסר כל תכלית, לא היה בחזקת יריב לעוצבות הפאנצרים ולמפציצי השטוקה של הגרמנים. חודשים אחדים לפני כן הודיעו בריטניה וצרפת על ערבותן הצבאית לשלמותה הטריטוריאלית של פולין. עכשיו, בהיעדר כל ברירה הן הציגו להיטלר אולטימטום: אם הכוחות הגרמניים לא יסוגו מיד מפולין לא יהיה מנוס מהפעלת הערבות האמורה. גרמניה הנאצית דחתה את האולטימטום. היטלר, שכבר גיבש לעצמו דעה על רפיסותם של צ’מברליין ודלאדיה, הניח כי הם לא יכבדו את ההתחייבויות שלהן. אבל בדומה לרוב הדיקטטורים, הוא שפט את הדמוקרטיות שלא כיאות והמעיט בערכן. בשעה אחת־עשרה בבוקר יום ראשון, 3 בספטמבר, נשמע בשידורי הבי. בי. סי, קולו הצלול והמדוד של נוויל צ’מברליין. בריטניה הכריזה מלחמה.

יצאתי לפגישה שנקבעה מראש, ותוך כדי נהיגה ברחוב הראשי של המפסטד הבחנתי בשוטרים ובפקחי הג"א, שהיו כבר בתפקיד ובמדים, המאותתים לי לעצור ולחפש מחסה. הצוויחה העולה ויורדת של הצופרים – קול שהיה עתיד להתלוות לחיי לא רק באנגליה אלא גם בישראל – הדהדה בכל מקום. ניצבנו מול הלא־נודע, אבל לא היתה שום פאניקה (הבריטים לעולם אינם נתפסים לפאניקה. השפה העליונה הנוקשה שלהם רק מגבירה את נוקשותה.) התבקשתי, כמו כל העוברים־ושבים האחרים להיכנס למרתף של בית העיריה, ותוך כדי הליכה לשם נזכרתי לפתע שלא הצטיידתי במסכת־הגז שלי. היינו צפויים להתקפה אווירית אכזרית מן הסוג שירד על וארשה, בגז רעיל. במצב קרוב לפאניקה נזפתי בעצמי על שהייתי כה טיפש ומרושל. למרבה המזל נשמעה כעבור זמן קצר צפירת ארגעה – האזעקה היתה כוזבת. בשום הזמנות לפני כן, ואולי גם לא לאחר מכן, לא חשתי כה נפחד וכה בודד. הייתי לבדי לחלוטין, מנותק מביתי ומהורי. לא ידעתי מה צופן לי העתיד – לבד מכך שעדיין לא גויסתי לצבא הלוחם באויב, אלא לבשתי בגדים אזרחיים.

ימים אחדים לפני נפילתה של וארשה בידי הגרמנים, הוכה העולם בהלם לשמע ההודעה על כריתתה של ברית מולוטוב־ריבנטורפ, אחד ממעשי הבגידה הגדולים ביותר בהיסטוריה. סטלין, שעוצמתו הצבאית היתה גדולה די הצורך לסכל את מזימות הגרמנים, נשא־ונתן עמם מאחורי גבן של בעלות־הברית המערביות. כתוצאה מן המגעים הללו חתמו שרי החוץ של ברית־המועצות ושל גרמניה, מולוטוב וריבנטרופ, על הסכם לחלוקתה של פולין בין ארצותיהם מיד לאחר השלמתה של הפלישה הגרמנית. ברית־המועצות עמדה לכבוש אזורים שלמים של פולין. הקומוניסטים בכל אתר ואתר, לרבות בבריטניה, קיבלו על עצמם בהכנעה את הטענה הסובייטית כי המלחמה נגד גרמניה לא היתה מלחמה צודקת. לדידם, המלחמה נעשתה לצודקת רק ביוני 1941, כאשר היטלר פנה נגד בעלת־בריתו החדשה ופלש לברית־המועצות.

המסה הקשה של יהדות פולין החלה: השואה הגדולה ביותר בהיסטוריה ניצבה בפתח כמעט כל שלושה מיליון היהודים של פולין היו עתידים למצוא את מותם; שישה מיליון יהודים, שליש מניין ובניין של העם היהודי כולו נידונו לחיסול בתאי הגזים ובכבשנים של מחנות הריכוז הנאציים. בבורותי הגמורה ביחס לטרגדיה ההיסטורית העומדת להיפתח במזרח אירופה, נתתי את עיקר דעתי על המצב בארץ־ישראל. ידעתי שהצבא האיטלקי הגדול מוצב בלוב ומאיים על מצרים ועל תעלת סואץ וחששתי שכוחו עמו לפלוש בהמשך הדברים גם לארץ.

בינתיים החלו הבריטים לפנות מאות אלפי ילדים מערים מועדות להפצצה, ולהעבירם לאזורים כפריים, בטוחים יותר. ילדיו של דודי, שגדלו בבית יהודי דתי, נשלחו להתגורר אצל הורים מאמצים לא־יהודים בריקסמאנוורת, מחוץ ללונדון. ילדים רבים הופרדו מהוריהם עד מעבר לאוקיינוס – נשלחו לאמריקה; ותקופה קשה זו של עקירת שורשים יצרה בעיות לא מעטות של זהות וזיקה דתית. הכל היה עתה בקיצוב – מדלק עד מזון – והנסיעה למרחקים ארוכים נעשתה לעניין מורכב ומסובך.

אוניברסיטת לונדון נידונה גם היא לפינוי. הקולג' שלי, יוניברסיטי קולג‘, מוזג ביונברסיטי קולג’ של ויילס, באבריסטוויט, עיירה קטנה על חופו של הים האירי. נשלחנו להתגורר בפנסיונים, בניהולן של בעלות־בית שלא הסתירו את הבוז שרחשו להתנהגותנו ולמעשי הקונדס שלנו. הן דבקו בימי ראשון בכללי השבת המחמירים של יהודים חרדים; אפילו משחק בקלפים היה אסור, לדידן. בימי ראשון הלכו כולם לכנסייה, והאזינו למטיפים המשיחיים הוולשים המפורסמים. למדתי להעריץ את העם הוולשי ואת תרבותו העשירה, רווית השירה, המוסיקה והזמר. אפילו בעיצומה של המלחמה סיפק הפסטיבל השנתי שלהם למוסיקה ולזמרה שנערך באייסטדפוד, חוויה מרגשת ויפה להפליא.


ושוב הייתי פעיל באגודה הליברלית של האוניברסיטה. גם בוויילס הצליחו הקומוניסטים להסתנן לתא הסטודנטים של מפלגת הלייבור ולנהל מאבק עיקש נגד “מלחמה לא־צודקת”. נאבקנו נגדם בנחישות, אבל הם היו רבי־כוח – ומכורים לתפיסות שלהם. לדידם של בני דורי, בשונה מבני דורות אחרים, דומה היה כי האידיאולוגיה בילתה את הנעורים; הפוליטיקה של השמאל לא דהתה עם הירידה בזעם ובהתלהבות הכרוכה במעבר לגיל העמידה.

אז, כמו עכשיו, חשתי אהדה לרעיונות חברתיים לא מעטים של הקומוניסטים ואנשי השמאל הקיצוני, אבל השתאיתי למראה נכונותם ללכת שולל. המפלגה הליברלית הפגינה אהדה מופלגת לשאיפותינו בארץ־ישראל, נקטה גישה מרכזית בכל הנוגע לכלכלה והיתה מסוגלת לעמוד מול הקבוצות הפוליטיות שהיו נתונות לעת ההיא בשליטת הקומוניסטים. נטיותי האישיות עודן משקפות גישה ליברלית לבעיות חברתיות, גישה של שביל הזהב, של שוק חופשי, בתחום הכלכלי, ודחייה של הקולוניאליזם. מעולם לא הבינותי את הצורך הכפייתי לגונן על כל מחשבה ועל כל אמונה שבוקעות מקבוצה פוליטית, בין שהן נכונות ובין שאינן נכונות, בין שהן מתיישבות עם השכל הישר ובין שאינן מתיישבות אתו.

התמדתי בשירותי ביחידה להכשרת קצינים, והייתי פעיל מאוד בפדרציה היהודית הבין־אוניברסיטאית; כן, נבחרתי ליושב־ראש אגודת הסטודנטים של היוניברסיטי קולג'. הקימונו בית כנסת קטן באבריסטוויט, ודאגנו לקיומם של חיים יהודיים קהילתיים שהוטוו הן מסביב לקומץ המשפחות היהודיות שכבר היו שם והן סביב הסטודנטים היהודים שפונו מלונדון. הוועידה השנתית של הפדרציה היהודית הבין־אניברסיטאית ושל איגוד הסטודנטים הארצי נערכה בלידס, ושם התחלתי להתגלות כמנהיגם של הסטודנטים היהודים בבריטניה.

באביב 1940, כאשר הכוחות הבריטיים נאלצו להתפנות בחיפזון מנמל דונקרק שבצרפת, הגיעה הסערה הפוליטית בבריטניה לשיאים חדשים. בישיבת הפרלמנט קרא ליאופולד אמרי לעבר נוויל צ’מברליין, “בשם אלוהים, לך!” צ’מברליין התפטר וצ’רצ’יל תפס בהגה, ועורר את רוחה של האומה הבריטית בנאום ה“דם, יזע ודמעות” שלו ובהצהרתו הנחרצת על מלחמה בחופים, מלחמה בשדות, מלחמה בערים, בלא שום הרהור בכניעה.

הגייסות הגרמניים השתלטו בחטף על פאריס, ואגב כך החלה בריטניה לדרוך את שרירה להסתערות. מאניה כפייתית של חשש מריגול גרמה לבריטים שלא להבדיל בין גרמנים ונאצים; כל מי שבא מגרמניה נחשב כאויב בפוטנציה. פליטים שנמלטו מעריצותו של היטלר נעצרו ונכלאו במחנות מיוחדים, ואחד מחברי לחדר באבריסטוויט, מני גולדשמידט, גורש למחנה מיוחד בקנדה. רוב הפליטים האלה שוחררו כעבר זמן־מה והוצבו ביחידות סיור של הצבא הבריטי או בכוחות קומנדו מיוחדים שיכלו לעשות שימוש נאות בידיעת הגרמנית של אנשים אלה.

חופשת הקיץ של 1940 עברה עלי במחיצת דודתי ודודי בלונדון. בנינו בגן מקלט נגד הפצצות מהאוויר, ואני התנדבתי למשמר המולדת המקומי, חיל־עזר שהגן על מטרות חיוניות ברחבי בריטניה מפני פיגועים של צנחנים גרמנים. הסבתי לארוחות ב“לינקולנ’ס אין”, כנדרש מכל סטודנט למשפטים ושוב ושוב צפיתי, אחוז תדהמה, בפרקליטים חבושי מגבעות נוקשות הצועדים בסך תחת פיקודו של פרקליט חבוש מגבעת נוקשה, חמושים בנשק היחיד שעמד לרשותם: המטריות הסגורות שלהם. לעולם לא אשכח את התערובת של הפחד וההתרגשות שאפפה אתי ביום ראשון, 15 בספטמבר 1940. השתתפתי בתרגיל של משמר המולדת ברובע המפסטד, הנשקף על חלק ניכר של לונדון, ולפתע עלה באוזני קול צופרי האזעקה מפני התקפה אווירית. כמעט בו ברגע ראינו את מטוסי הלופטוואפה מגיחים מכיוון התעלה ופונים לעבר תחנות־הכוח של לונדון בבטרסי, על גדת התמזה. האמרדה המעופפת הגיע גלים גלים. מולה יצא קומץ מטוסי ספיטפייר והוריקן של חיל האוויר המלכותי ובתוכם טייסים צעירים, בני פחות מעשרים, שרק לפני חודשים מטים היו חברי לספסל הלימודים. המפציצים הגרמניים צללו לעבר מטרותיהם, ומטוסי־הקרב, הבריטיים הסתערו עליהם ופתחו בקרבות אוויר. בערפל הקרב, בתוך הטרטור של אש המקלעים, לא היתה כמעט שום אפשרות להבחין בין עמית לטורף. מפעם לפעם נראה מטוס נושר מזירת הקרב, בתוך שובל של עשן כבד. כאשר פורסמו התוצאות, ידענו כי הקרב הזה כבר נכנס להיסטוריה וסימן מהפך במלחמה. עכשיו הבהירו הבריטים לגרמנים כי לא יוכלו להשתלט על שמי בריטניה, כפי שעשו בשמי פולין ובשמי צרפת.

האם נסחפתי בפחד? לא. הייתי אפוף ביראת־כבוד ובהתרוננות למראה חיל האוויר המלכותי המגונן על מטרופולין גדול נוכח כל אזרחיו. האנשים האמיצים האלה לא היו רק בצד שלנו; הם היו הצד שלנו. הם היו אני עצמנו.

בסתיו של 1940 החלה הפצצת השטח הזדונית של הערים האנגליות, לאורך כל שעות היממה.

בוקר אחד התעוררתי בגלל משב פתאומי של אוויר קר ומצאתי שאני מכוסה בשברי זכוכית. פצצה שנפלה במורד הרחוב במערב המפסטד, הרסה שני בתים והרגה את יושביהם. בתשישותי כי רבה ישנתי לאורך כל ההתקפה האווירית ולא שמעתי בכלל לא את רעש תותחי הנ"מ ולא את קולות הנפץ. רק הקור הפריע לשנתי. כיוון שהייתי עטוף בשמיכה, ניצלתי מכל פגיעה של הזכוכית המרוסקת.

נבצר ממני לשכוח את צווחת הצופרים ואת התחושה של אסון ממשמש ובא. רצת למקלט והמתנת שם בשקט נורא לזמזום המרוחק של מנועי המטוסים. לפתע פתאום היה אפשר לדמות שכל כוחות השאול שוחררו מכבליהם; סוללות תותחי הנ"מ, שהיו מפוזרות בכל רחבי לונדון פתחו באש. לתזמורת של ירי הפגזים ומנוע המטוסים נוספה השריקה המצמררת של הפצצות הנופלות וקולות הרסק הנוראים שבאו בעקבותיה. הכל אמרו שאם שמעת את השריקה מצבך תקין, מפני שהפצצה הזאת לא תפגע בך. אבל המחשבה המנחמת הזאת לא חדרה אף פעם למוחך בעת שנצמדת לקרקע ולחשת תפילה חרישית. למרבה הפליאה נמשכו החיים בלונדון גם תחת ההתקפות הללו.

באחד הערבים יצאתי ללסטר סקקוור לראות בבית קולנוע את סרטו של צ’ארלי צ’פלין, הדיקטטור הגדול. בשבתי באולם החלה התקפה אווירית אבל אנחנו לא ידענו אם התותחים שפתחו באש הם התותחים שעל המרקע או אלה שגוננו עלינו מפני פצצות התבערה היורדות כגשם על אזור הסיטי. תקנות ההאפלה נאכפו במלוא החומרה, אבל כשיצאנו מהקולנוע היתה האש שאחזה בסיטי עזה עד כדי כך שחשבנו כי כבר האיר היום. עמדנו תחת שלוחת גג, כדי שלא להיחשף לרסיסים מתעופפים, ולא היה שום קושי לקרוא עיתון באור העז.

למחרת יצאו תושבי לונדון באומץ לשגרת היומיום שלהם, נסעו לעבודה, ניקו את ההריסות, סייעו זה לזה. ראיתי עם גדול מאוד בעת משבר גדולה מאוד.


עם חידוש הלימודים בסתיו ההוא, הועבר הקולג' שלי לקמברידג‘. האווירה של האוניברסיטה הגדולה והעתיקה הזאת, שבה עמדתי עתה ללמוד משפטים מגדולי המומחים בעולם, הטילה עלי מידה של פחד. הייתי פעיל מאוד בקבוצות יהודיות וציוניות, שאף לא אחת מהן התחבבה במיוחד על הקומוניסטים של קמברידג’, וכן באגודה המשפטית. באגודה זו נפגשתי בטיפוס מפוקפק מאוד ושמו אשכנזי. גם בגלל מראיתו של הבחור, שהיתה שמית במובהק, הוא היה מושא להצקות וללעג, וכתוצאה מכך יצא מגדרו בכל ויעוד פומבי במאמציו לתקוף יהודים ואת המפעל־הציוני. הדבר גבל בטירוף, ואני חשתי אי־נחת רבה כשצפיתי במופעי השנאה העצמית וההרס העצמי שלו. באחת הפגישות של האגודה המשפטית הוא הציע להחליט על גינוי ההשפעה היהודית ההולכת וגדלה בחוגי האגודה, ולרגע דומה היה עלי שנוסח ההצעה האנטישמית הזאת יצא מתחת ידיו של אחד מאוהדי הנאצים. לא יכולתי להתאפק. בעודו מדבר, שילחתי מהלומת אגרוף לעבר סנטרו והפלתי אותו תחתיו. בחדר פרצה סערה, אבל אשכנזי שוב לא חזר על התקפותיו.

בבואי לקמברידג' התנדבתי ליחידה להכשרת קצינים והצטרפתי לאסקדרון הפרשים. המייג’ור שפיקד עליו היה יוצא רג’ימנט הרמחים 19/13. כפרש ותיק בכל ישותו, הוא חש צער עמוק על שהניוון האנושי הגיע עד כדי כפרש ותיק בכל ישותו, הוא חש צער עמוק על שהניוון האנושי הגיע עד כדי מלחמה שבה נגזר על חיל הפרשים להילחם ב“שריוניות ובטנקים מצחינים” ולא על גב הסוס, כיאה לג’נטלמן אמיתי. התאמנו בשריוניות “גאי”, חמושות במקלעי “בזה” 15 מ“מ ו־7.5 מ”מ (מתוצרת צ’כולובקיה), ובטנקים מסוג “מארק II”, חמושים במקלע “בזה” ובתותח 2 ליטראות, אבל מייג’ור ווטס דרש שנלמד גם את אמנות הרכיבה. הקדשנו אפוא שעות רבות לדהירה ולשאר תמרוני סוסים ועסקנו גם בקפיצות מעל מכשולים. אני זוכר בסיפוק איך החבורה כולה הצליחה להפליא באחד התרגילים, למעט צוער ושמו מאליק הוא היה פרש מומחה, יליד חבל ארץ הנמצא כיום בתחומי פקיסטאן, שתמיד הביט בנו כמקצוען בחובבים מתחילים. הפעם הושלך מגב הסוס בחרפה.

יותר ויותר יהודים פונו מהאזורים המופצצים של לונדון, וממדי הקהילה שלנו בקמבריג' הלכו וגדלו. בית הכנסת בתומפסון ליין היה למרכז החיים שלנו בעיר, וכולנו, ללא יוצא מן הכלל, הוזמנו להתארח בשבתות בבתיהם של המפונים היהודים הללו. יהודים רבים כבר הספיקו להתיישב בקמברידג' לפני כן, אבל כחברים בקהילה היהודית המסורתית של ה“דונים” והחוקרים, הם הקפידו להיבדל מאלה שהגיעו זה מקרוב ואפילו התייחסו עליהם בזלזול מהול בבוז.

אבל היו שם גם מלומדים מזהירים, ועם ציבור הסטודנטים נמנו אינטלקטואלים צעירים שהיו עתידים להטביע את חותמם על עולם הרוח. אחד הבולטים שביניהם היה יעקב פליישר, לימים טלמון, שחניך האוניברסיטה העברית בירושלים שיצא להשתלם באוניברסיטת הסורבון בפאריס, ברח משם עם הפלישה הנאצית ונודע לתהילה במרוצת השנים בזכות חיבורו המזהיר ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית. ניסיתי תמיד לחיות באווירה מסעירה מהסוג הזה, אפילו בעת שלחמתי למען האידיאלים שלי. כפילות זו של מחשבה ופעולה היתה הכוח המניע של כל חיי.

למחשבה ולפעולה ראוי להוסיף יסוד שלישי: הומור. ההיסטוריה של חוש ההומור היהודי ארוכה מאוד, ולא במקרה תמיד נזקקנו לחוש הזה. בימי לימודי באוניברסיטה נודע לצחוק תפקיד מרכזי – בלעדיו לא היינו יכולים לנהוג בצורה נורמלית ככל האפשר. ידידי שלמה הלמוט לוונברג, לימים שופט מחוזי בתל־אביב ואני, חיברנו פרודיה מוסיקלית על הקהילה האנגלו־יהודית, שאף הועלתה על הבמה. במשך חודשים נהגנו שנינו לבקר בקולנוע “קוסמופוליטן” הזעיר, שהתמחה בסרטיהם של האחים מרקס. רשמנו את כל ההתחכמויות של גרוצ’ו וצ’יקו מרקס – ואחר־כך גנבנו אותן ללא בושה לצורך הפרודוקציה שלנו.

ביוני 1941 פלש הצבא הגרמני לברית־המועצות. יחידותיו שעטו לאורך הים השחור והרי הקווקז, וחלק מהכוחות הגיעו עד לשערי מוסקבה. עקבנו אחרי ההתפתחויות הללו בלב כואב. הלחימה הרוסית הציתה את הדמיון של כולנו. ידענו מה פירושו של קרב האדירים הזה. התופת הנאצית לא חסה על מיליוני היהודים הרוסים, ושוב נגזרו על בני עמנו ימים נוראים. אפילו כך, רק מעטים חזו את המאורעות המזוויעים העתידים להתחולל. רוסיה נעשתה לפופלרית מאוד, ושירי הפרשים הקוזקים המרגשים היו על שפתי כולנו.

אני חסיד נלהב של חופש העיתונות. בעת ובעונה אחת, אינני סבור שיש מצב המתיר לתקשורת לסכן את הביטחון הלאומי או את זכויות הפרט ואת זכויות האדם. לעתים תדירות טענתי ואני טוען כי לו יכלה הטלוויזיה להביא את מראות האימים של מלחמת העולם השנייה לכל חדר־מגורים, היה המוראל הציבורי המערבי מתערער בצורה חמורה ואפשר בהחלט שהמערב היה מובס. דמוקרטים בכל רחבי העולם צריכים לתת את הדעת על עניין זה. לעתים תדירות גם עלה בדעתי ששידורי טלוויזיה היו עלולים להביא למפלתנו במלחמת העצמאות הישראלית.

הכוחות הגרמניים דהרו באותם ימים על פני יוגוסלביה וחילצו את הצבא האיטלקי מתבוסה באלבניה וביוון. מדינות הבלקן שועבדו לגרמניה וחייליו של היטלר התקדמו דרך רומניה לעבר חלקה הדרומי של ברית־המועצות. לדידנו, כסטודנטים, המלחמה עדיין היתה מרוחקת. יומני החדשות בקולנוע הראו חלק מהפעילות, אבל הכל עדיין היה מעורפל וחסר פרטים.

ב־7 בדצמבר 1941 תקפו היפאנים את בסיס הצי הגדול של ארצות הברית בפרל הרבר, וכתוצאה מכך חל שינוי רדיקלי במהלך המלחמה. עקבנו בחיל ורעדה אחרי הפלישה היפאנית לדרום־מזרח אסיה, כיובש הפיליפינים, הטבעת האניה הנסיך מוויילס ליד סינגפור, הפלישה לבורמה והאיום על הודו, המאבק בסין ובאיי האוקיינוס השקט. אבל אט אט החלה הכלכלה האמריקנית ליצור את מכונת המלחמה שלה עצמה, שהיתה בוודאי הגורם המכריע בנצחונן של בעלות־הברית.

בקיץ 1941 קיבלתי תואר בוגר למשפטים של אוניברסיטת לונדון, ומיד לאחר מכן התנדבתי לצבא הבריטי. כתושב ארץ–ישראל הייתי פטור מגיוס החובה, אבל חשתי כי מוטל עלי להצטרף לכוחות שיצאו נגד היטלר במלחמתו בעם היהודי. מכיוון שמועד הגיוס שלי השתהה, ניגשתי בינתיים לבחינות של לשכת עורכי־הדין הבריטית והשלמתי אותן בקיץ 1942. ב־17 בנובמבר 1942 הוסמכתי כעורך־דין.

בין הזמנים התחלתי בהתמחות במשרדו של דייוויד וייצמן, לימים יועץ המלכה וחבר הפרלמנט. עקבתי אחר פעילותו בשורה של תיקים והתמלאתי כבוד לשיטה המשפטית הבריטית, שעיצבה את תפיסתי ביחס לדרך שראוי לממשלה ללכת בה בעשיית צדק. רק מנהגי הלבוש המוזרים של השיטה הזאת לא נראו לי במיוחד. קניתי פאה נוכרית וגלימה משומשות ונראיתי לפחות על פני השטח – כ“באריסטר” מנוסה. התיק הראשון שלי נסב על סכסוך בקשר לשכר־דירה והכנסותי ממנו הסתכמו בשתי לירות, ארבעה שילינגים ושישה פני. בבואי לבית משפט השלום של מרילבון הייתי מבולבל ועצבני לחלוטין, ולא היה לי שום מושג על מה שמתחרש לנגד עיני. אבל ניסיתי לשוות לעצמי מראה נינוח לגמרי. הפרקליט של הצד השני מלמל משהו, והשופט השיב לו במלמול, ואני לא יכולתי להבין דבר וחצי דבר ממה שאמרו השניים כשהשופט התבונן בי, התחלתי להציג את טענותי. “מר הרצוג”, אמר השופט. “עמיתך מוותר, ואין שום צורך בטיעון שלך”. נחפזתי לאסוף את הניירות שלי ולהימלט מהמקום, עטור ניצחון במאמץ המשפטי הראשון שלי, אם גם שלא באשמתי.

הקיץ של 1942 תם בסימני חיים מבני משפחתנו בפאריס, הראשונים מאז הכיבוש הגרמני. דודתי אסתר נשארה בעיר יחד עם אחותה הנכה הלן. אנט, בתה של אסתר, נמלטה לאחר שהמשפחה הפצירה בה לעשות זאת. אבל היא היתה מסורה מאוד לאמה והחליטה לשוב לפאריס, כדי לראות אותה. כאשר חצתה את קו הגבול של ממשל וישי בפואטיה היא נפלה בידי המשטרה – ככל הנראה, לאחר שהמבריחים גילו שהיא יהודיה והחליטו להסגירה. תחילה נשלחה למחנה הריכוז הצרפתי דראנסי, ואחר־כך הועברה לידי הגרמנים ונשלחה למחנה ריכוז אחר. שמותיהם של מחנות הריכוז עדיין לא נחקקו לעת ההיא בתודעת העולם. שמו של המחנה הזה היה עתיד להתפרסם, לחרפת האנושות כולה. דודניתי אנט שולחה לאושוויץ.


 

פרק 4. בשירות הוד מלכותו    🔗

ב־17 בדצמבר 1942 הצטרפתי לצבא הבריטי.

ערב הגיוס קיבלתי מכתב מופלא מאבי. הוא היה אדם שהקדיש את חייו לעבודת הבורא וחתר להישגים במישור אינטלקטואלי מופשט, ובכל־זאת הפגין הבנה מרשימה של המציאות בחיים הארציים. אני הייתי נתון בתוך המציאות הזאת, ומכתבו חיזק את החלטתי להיות לחייל. אמי נרעשה, כמובן, מהדרך שבחרתי בה – איזו אם לא היתה נרעשת מכך? – אבל בחוכמתה כי רבה שמרה את פחדיה לעצמה ורק שיגרה לי מלות אהבה ואיחלה לי כל טוב.

הוצבתי לרג’ימנט המלכותי של מערב קנט, במיידסטון, ושם התוודעתי למציאות המחוספסת מאוד של חיי הצבא בעתות מלחמה – השכמה לפני עלות השחר, רחצה במים קרים בחורף, שינה על מזרן קש בצריף שנועד לעשרים וחמישה אנשים, אבל אכסן עכשיו יותר מחמישים. הבחור ששטח את המזרן שלו במרחק סנטימטרים ספורים ממני נקרא ולס. מעולם לא פגשתי מישהו דומה לו, ולו במקצת. הוא דיבר קוקני בנוסח בלתי מובן כמעט, שפע תחבולות וסיפר לי שהיה מעורב בניסיון לרצח – הוא תקף חייל קנדי תוך כדי מריבה על חסדיה של אשה. סיפורי מעלליו הרומנטיים והפליליים עשו עלי רושם עז, ונשמעו לי לעתים קרובות כבל־ייאמנו. ראיתי לפני כן עוני ושכונות מצוקה וקראתי על מעשי פשע, אכל עכשיו ישנתי בסמיכות לרוצח ושודד, בכוח אם לא בפועל. איכשהו, השותפות בתלאות הצבא מחתה כל הבדל בינינו. אם היה לנו אויב, דמותו התגלמה ברב־סמל, האיש שעשה את החיים לגיהנום עלי אדמות – לא ביהודים, בקתולים או בפרוטסטנטים של הגדוד. ולס נהג בי בתחילה בזהירות ובחשדנות – בהנחה שעיסוקי המקצועי כעורך־דין מציב אותי קרוב מדי למשטרה – אבל בהדרגה נעשינו לידידים קרובים. התרגלתי אפילו לחבר את מכתביו לחברות שלו (כתיבה לא היתה מהצדדים החזקים באישיותו). כשהגיעה שעתנו להיפרד וללכת איש איש בדרכו שיעד לו הצבא, זלגו דמעות מעיניו.

במהלך האימונים בנוף הכפרי של קנט למדנו להרוג בכידון. חרף החינוך הדתי שלי, לא חשתי בתוכי שום התנגדות שהיא להכשרה ללוחמת חי"ר עקובה מדם. הייתי שם כדי להילחם בגרמנים כיהודי; כיהודי אולי היטבתי להבין יותר מכל אדם אחר ביחידה מה משמעותו של המאבק שלקראתו הכינונו את עצמנו. הייתי עכשיו חייל – ושמחתי בחלקי.

בתקופת האימונים הזאת קיבלתי את הכינוי שדבק בי מאז ואילך. המחלקה ניצבה בדום, דרוכה לביקורת, ואחד הקורפורלים עבר ורשם את שמותינו. כשהגיע אלי, נעץ בי מבט, ואמר “שם!” תשובתי הולידה את התגובה המיידית שלו, “מה זה חיים, לכל הרוחות?!”

“זה שם עברי”, הסברתי.

“מה זאת אומרת”, צרח הקורפורל, “אנחנו לא מדברים כאן עברית מזוינת! זה הצבא הבריטי המזוין!”

אחד הבחורים היהודים בפלוגה השמיע קול. “הפירוש הוא חיים”, אמר, “המקבילה האנגלית היא ויויאן”.

הקורפורל הסתובב אלי ואמר, “בדיוק! מעכשיו אתה ויויאן המזוין!” וכך הייתי לוויויאן, עד עצם היום הזה.

בפברואר 1943 הועברתי לבסיס האימונים של חיל המודיעין בוונטוורת וודהאוז, ביורקשר. השמועה אמרה שזה הבית הגדול ביותר בבריטניה, וכן שיש בו 365 חדרים – אחד לכל יום בשנה – אך אני לא טרחתי לספור אותם. גם כאן היינו כפופים לכללי משמעת חמורים ביותר. למדנו את היסודות של עבודת המטה; התמחינו בבטחון־שדה; הוכשרנו לפעול ולהתקיים ביחידות קטנות, תלויות בעצמן; ולא זו בלבד שרכשנו מיומנות ברכיבה על אופנוע (ציוד תקני של אנשי מודיעין באותה תקופה), אלא גם עברנו קורס באקרובטיקה על תלוליות הפסולת של מכרות הפחם המקומיים. בחלק מסופי־השבוע ניתן לי לשהות בקהילה היהודית של שפילד הסמוכה, ונעשו סידורים מיוחדים כדי שהחיילים היהודים יוכלו להשתתף בסדר פסח של שנת תש“ג. מעבר לכר־הדשא היתה סוללה של תותחי נ”מ וכל הצוותים שלה היה על טהרת חיילות A.T.S (שירות העזר הטריטוריאלי). אין ספק, נוכחותן הפחיתה מהגסות ומהחספוס שריוו את אוויר הקסרקטין.

ביוני 1943 הוצבתי בבית־הספר היוקרתי לקצינים, ה“רויאל מיליטרי קולג', אגף החי”ר“, במונס באראקס שבאלדרשוט. האימונים נערכו בסימן של קשיחות גמורה, אפילו ברוטלית, והמשמעת שהוטלה עלינו היתה קפדנית עד לבלי האמן. שוב ושוב שמעתי שם את הסיפור על הרב־סמל מרג’ימנט ה”סקוטס גארדס", בבסיס האימונים המרכזי של הרג’ימנט בפורברייט, ששהה במחיצת משפחתו וראה קצין מתקרב. הוא קפץ מיד לדום, הצדיע וקרא, “אשה וילדים, הקשב!”

כללי המשמעת שניצבו מאחורי גינוני הטקס המפוארים של ה“גארדס” היו הגלעין של רוח הלחימה המופלאה ושל ההתנהגות הנועזת שהם הפגינו בשדה הקרב. במסדר הכנסייה בכל יום ראשון בבוקר, לשמע הפקודה, “בני דתות אחרות, חופשי!” היינו, שלושת היהודים בפלוגה, מזדרזים לעשות צעד אחד לאחור, עולים על שלושה זוגות אופניים ומדוושים לבית־הכנסת הצבאי באלדרשוט, שרב צבאי שימש בו בקודש.

בין הזמנים התנהלה המלחמה ביבשת אירופה, והיחידה שלי הוכשרה להשתתף בה. על פסגת ההר הגבוה ביותר בוויילס, הר סנודון, בנוף פראי ויפה להלל, נבחנו גבולות הסיבולת שלנו. ערכנו מסעות מרתוניים ביום ובלילה – וחצי שעה לאחר שנרדמנו באפס־כוח העירו אותנו למסע חדש. האימונים נועדו לא רק להכין אותנו לתנאים קרביים, אלא גם להפריד את הבר מן המוץ ולחשוף כל בעיה העלולה להתייצב בפני קצינים בתנאי העקה הפיסית והמנטלית של הפעילות המבצעית. רבים, שלא יכלו לעמוד במעמסה, הורחקו מהיחידה. בשובנו מהקורס הקרבי הזה היה כל אחד מאתנו מכונת מלחמה מושחזת ומלוטשת, אפופה ברוח היחידה ברמתה הגבוהה ביותר.

בספטמבר 1943 הוסמכתי לקצונה והועליתי לדרגת סקנד לפטננט (סגן משנה). כמיטב המסורת האנגלית, הסיפור היה כרוך ברעש גדול וברוב טקס. כולנו נדרשנו להזמין חליפת מדים, חגורת “סם בראון”, ואת מטה הקצינים שאי־אפשר מבלעדיו. המסדר עצמו היה פרשה מרנינה, אבל מתחת לפני השטח של הצחצוח והגילוח פיעמה רצינות תכליתית עזה. עכשיו, כך קיוויתי, אמלא תפקיד, קטן ככל שיהיה, במאבק לחיים ולמוות של העולם החופשי כנגד הנאצים. על כל פנים, גם אם היו לי תכלית ותואר יוקרתי, עדיין לא הייתי מוכן לחלוטין לפעול כקצין. בפעם הראשונה שחייל הצדיע לי ברחוב, כדת וכדין, הייתי מבולבל ונבוך, עד שתפסתי את פשר השינוי שחל במעמדי.

תחילה נשלחתי לאוקספורד, לקורס הקצינים הבסיסי של חיל המודיעין. כאן למדתי לא רק איך להיות קצין וג’נטלמן – חלקית בזכות השרת שצחצח את נעלי ואת החגור שלי, פעל כשמש אישי ודאג לכל מחסורי – אלא גם את היסודות הבסיסיים של איסוף מודיעין, הערכת מודיעין, הפקה והפצה. התוודעתי לכל מקורות המידע האפשריים שקצין מודיעין יכול להסתייע בהם בעת מלחמה. הוכשרתי לצרף יחדיו פיסות של תשבץ בצורה הגיונית ופיתחתי אינסטינקטים בקשר לשאלות כמו איך, היכן ולמי עלי להעביר את החומר המוערך. למדנו להכיר את הצבא הגרמני, התמחינו בסדר הכוחות שלו, בפיצול היחידות לחזיתות השונות, במבנה הארגוני של היחידות, בכלי־נשק גרמניים ובמאפיינים שלהם, ביסודות של חקירת שבויים ובהיבטים דומים של מלחמת המודיעין. למדנו גם את הבעיות הפוליטיות הניצבות בפנינו במאבק נגד מכונת המלחמה הנאצית, ואפילו את הצדדים הפוליטיים, החברתיים והארגוניים של האויב. הכשרה בסיסית טובה בנוהלי מטה ובעבודת מטה הקנתה לנו את היכולת להשתלב בכל מבנה נתון של מטה. אחרי שישה שבועות סיימתי את חוק הלימודים ונעשיתי לקצין מודיעין.

הוצבתי לתקופות שירות קצרות במאטלוק, דרבישר, ואחר־כך שוב בוונטוורת וודס, ובמהלכן יכולתי לבלות את חופשותי בלונדון, בקלוב הקצינים של האימפריה הבריטית ובקלוב התיאטרון, ששכן במרתף והיה אחד ממרכזי האוונגרד. הצטרפתי לקלוב הליברלי הלאומי, מפני שקצינים לא־תושבים היו פטורים מתשלום דמי־חבר, וגיליתי את ההדר, הגינונים והאלגנטיות של קלוב אנגלי מסורתי ישן. הקלוב הליברלי הלאומי נחשב למודרני יחסית – נשים הורשו להימצא במסעדה, הגם שלא בשום מקום אחר. נקל לגחך על הממסדים האלה ולשים אותם לצחוק, אבל ככל שאני שב ונזכר באולם ההסבה השקט – בחברים השרועים בכורסאות לתפוס נמנום לאחר ארוחת הצהריים, ראשיהם חבויים מאחורי גיליון של ה“טיימס” ואיש אינו מטריד אותם ואינו אומר להם מה לעשות – כן גוברת הנאתי מההגדרה הבריטית ביחס לדרכו של עולם מתורבת.

בפברואר 1944 נשלחתי לסיפוח בן חודש אחד בוויטבי, על חוף יורקשר, לגדוד הרביעי למוד־הקרבות של “המשמר השחור” ( (Thc Black Watch אחד מהרג’ימנטים הסקוטיים המפורסמים ביותר. הייתי קצין “ירוק”, צעיר, שקיבל פיקוד על מחלקה, והושלכתי אל בין קצינים עתירי ניסיון, אבל נהניתי מאוד מחיי הרג’ימנט. סמל המחלקה שלי סרג’נט טיילור היה איש־צבא ותיק, שעוטר במדליה בזכות גבורתו בקרבות נגד הצבא האיטלקי בסומלילנד הבריטית, והוא סייע לי בעצתו הטובה שנשענה על עברו הקרבי העשיר. בעיצומו של החורף הקשה, בשלג, בכפור ובגשם הבלתי־פוסק, ביצענו תחת פיקוחו של הגנרל מונטגומרי את התמרונים המסכמים לקראת הפלישה לאירופה. אהבתי לצעוד בראש המחלקה אחרי חייל המנגן בחמת־חלילים או לצפות בנגני הגדוד הצועדים בסך בשעת שקיעה, על חוף הים, נוכח פני האוכלוסייה המקומית. מנגינות שכאלו הוליכו את הרג’ימנט גם אל שדה הקרב.

מצד אחר, התקשיתי מאוד להבין את ההיגוי המוזר והעמוק של תושבי הרמות הצפוניות, אבל התרגלתי לכך בהדרגה. אני זוכר, למשל, משפט צבאי שנערך לחייל קוקני על שאיחר לחזור לקסרקטין. הבחור טען בתוקף שלא הצליח להבין את הפקודות של הרב־סמל, ועל כן מפקד הפלוגה, סקוטי כן המעמד הגבוה, פטר אותו בעונש סמלי. אחר־כך פנה אל הרב־סמל ואמר לו, “למען האמת, גם אני לא מבין אותך”. ושוב, גם כאן הזדמן לי להכיר את המשפחה הבריטית מן המניין – בפאבים, בקונצרטים מקומיים, במסיבות ריקודים באולמות ציבוריים. השתלבתי היטב בחיים היומיומיים של עיירת הדיג הקטנה הזאת ביורקשר והתחלתי לאהוב אפילו את הפגמים שלה.

ההצבה הכאה שלי החזירה אותי לקמברידג', ללימודים בקורס לחקירת שבויים ולרכישת ידע נוסף על אורחותיו של הצבא הגרמני. כשסיימתי את הפרק הזה ידעתי בעל־פה את כל פרטי הארגון שלו – החי“ר, השריון ועוצבות האס.אס. חלק מהזמן עבר עלינו כ”חיילים גרמניים": ביצענו תרגילי־סדר בנוסח שלהם (פנייה לאחור סביב כתף שמאל ולא כתף ימין), התאמנו בנשק גרמני, השתמשנו בפנקסי תשלומים ובתלושי קיצוב של הצבא הגרמני ולמדנו עגה צבאית גרמנית. לבשנו מדים של הצבא הגרמני וסרנו לפקודתם של קצינים משלזיה הפולנית־לשעבר, ששירתו לפני כן בוורמאכט. הלכנו למסדר חולים כחיילים גרמניים והתנסינו בנוהלים הביורוקרטיים הצפויים לחייל ולקצין בצבא הגרמני. בתום הקורס שוב לא היה חשש ששבויים גרמניים יוכלו להוליכנו שולל ולהלעיט אותנו בסיפורי מעשיות – היינו מודעים לשגרת חייהם לא פחות מהם. לימוד המשטר הנאצי וההיסטוריה שלו הבהיר לנו את הפילוסופיה הבזויה שלו. התנסינו בחקירה בתנאים דמויי־שבי ולמדנו את האמנות של חילוץ מידע מבלי להניח לנחקר לחוש בחשיבות שמייחסים לדבריו. ראינו איך אפשר לשבור שבוי בדיבור בלבד, מבלי לגעת בו באצבע. בעת שנחקרנו, נאלצנו לעמוד דום במשך שעות, באור מסנוור, בלי מזון או משקה לאורך כל היום. אחת התגליות שלי היתה שטיפול מכאיב מחזק לעתים תדירות את נחישותו של השבוי שלא לגלות מידע מדויק.

היה זה קורס מעניין ביותר בפסיכולוגיה ולימים הפקתי ממנו תועלת רבה כשחקרתי אנשי “היטלר יוגנד” וקציני אס.אס. הם חונכו לשנוא את האויב עד עמקי נשמתם, והניחו שעכשיו ייעשו למרטירים ויטופלו בדרך שהם היו אמורים לטפל בשבויים שיימצאו בידיהם. אבל כאשר נחקרו בצורה אנושית, ההלם של ההפתעה היה לעתים קרובות גדול די הצורך להוליד זרם שופע של מידע, כמו מתוך הכרת־תודה.

כבוגר הקורס בקמברידג' נשלחתי לאירלנד הצפונית והוצבתי בתפקיד קצין מודיעין בסגל של לפטננט־גנרל סר אלן קנינגהאם, המפקד הראשי של אירלנד הצפונית, ומי שהיה עתיד לכהן כנציב העליון הבריטי האחרון בארץ־ישראל. המפקדה שלו שכנה בטיפוואל באראקס בליסברן, לא הרחק מבלפאסט. היה זה המגע הראשון שלי ביודעין עם מקום הולדתי, ומובן שלא החמצתי את ההזדמנות לבקר בבית שנולדתי בו.

עבודתנו כללה מתן הכשרה מודיעינית לדיוויזיות האמריקניות הראשונות שהגיעו לאיים הבריטיים לצורך ההכנה של הפלישה לאירופה, וכן היה עלינו לטפל בענייני ביטחון לאור המגמות העוינות של גורמים שונים ב־I.R.A. קיבלתי היתר מיוחד לצאת לבלפאסט בלבוש אזרחי – מה שהיה חריג למדי. חלק ניכר מזמני הוקדש להרתעה מנומסת של שדכנים יהודים, שניסו למצוא לי בת־זוג בקרב הנערות האטרקטיביות של הקהילה. 

במאי 1944 הוצבתי כקצין מודיעין בדיוויויה ה־45 (מזרח אנגליה), שהמפקדה שלה שכנה בהייוורדס הית, בחבל ססקס. הדיוויזיה שלנו היתה אחראית להגנה על החלק הדרומי של אנגליה, מדוֹבֶר או איסטבורן ועד לאזור ממזרח לסאותהמפטון. שם נערך ריכוז גדול של כוחות שנאספו לצורך הפלישה לאירופה.

ההתארגנות הלכה והתגלתה בהדרגה בכל מקום, והאזור שלנו הפך לסגור; הכניסה אליו והיציאה ממנו הותנו באישור מיוחד. תוך כדי נסיעה באופנוע לביקור בגדודים השונים, ראיתי את הצבירה העצומה של הציוד לקראת הפלישה. כל היחידות רותקו לקסרקטינים ולא הורשו ליצור קשר עם העולם החיצוני, אפילו לא עם בני משפחה; ידה של הצנזורה היתה כבדה מאוד. לא נותר מקום לספק. זה היה הדבר האמיתי.

הגרמנים, שניחשו מה קורה בשטח הזה, ניסו לחדור לתוכו. באחד הימים שמענו מעלינו קול זמזום, שדמה מאוד לרעש המנוע של אופנוע. אחר־כך ראינו כשמים עצם נע־לאטו ולהבה בוקעת מחלקו האחורי. העצם הזה נע היישר אל מסך הבלונים שכיסה את דרום־מזרח אנגליה ונועד למנוע התקפה של מטוסים מנמיכי־עוף עלינו. עד מהרה פסק הרעש ואחר־כך נשמע קול נפץ אדיר.

מפקד הדיוויזיה ביקש ממני לברר את פשר הפיצוץ המסתורי הזה. התקשרתי מיד עם המפקדה של הפיקוד הדרום־מזרחי ועם משרד המלחמה, ולמדתי שראינו זה עתה את הרקטה 1־V בעצם פעולתה. הפצצה המזמזמת הזאת, שפותחה זה מקרוב, הוכנסה לפעולה, כצעד נואש של הגרמנים, ועד מהרה נחשף האזור שלנו להתקפה בלתי־פוסקת. למרבה המזל בישר הרעש הייחודי של הפצצות על התקרבותן וחיל האוויר המלכותי יחד עם יחידות הנ"מ לא התקשו ליירט אותן ולהוכיח את אי־יעילותן. אבל רקטות 2־V שוב לא היו מטוסים־ללא־טייס אלא רקטות קונבנציונליות והן חוללו נזק רב והפילו קורבנות לא מעטים, בעיקר בלונדון. שום התרעה לא קדמה להופעת הרקטה הזאת – רק לאחר ששמעת את ההתפוצצות ידעת שיצאת בשלום.

עכשיו כבר הייתי בדרגת לפטננט (סגן), ומשכורתי הסתכמה בשמונה־עשרה לירות שטרלינג בחודש.

בשבוע הראשון של יוני 1944 הוחמרו ההגבלות באזור שלנו במידה גדולה עוד יותר. כל שיחות הטלפון נאסרו, כל משלוחי הדואר עוכבו, ושום אדם זר לא הורשה להיכנס, אפילו לא לצורך ביקור אצל יקיריו. שיירות ארוכות הציפו את הכבישים; היה אפשר למשש את המתח ואת ההתרגשות. אחד מן המאורעות הגדולים ביותר בהיסטוריה עמד להתחולל.

בבוקר 6 ביוני שמעתי ברדיו את קולו של דווייט אייזנהאואר, המודיע על הפלישה. צבא “דמה” של בעלות־הברית, שהוצב במזרח אנגליה, הוליך את הגרמנים שולל. הריכוז של הכוחות בדרום־מזרח אנגליה שכנע אותם שהפלישה מכוונת לאזור קאלה, אף־על־פי שיעדיה בפועל היו בנורמנדי. הלך־הרוח בקרב הגייסות היה צירוף מוזר של התרוננות ותסכול. קינאנו באלה שכבר יצאו לדרך וקיווינו שגם תורנו יגיע במהרה. חרף הפלישה, עדיין היינו נתונים תחת מטחים של פצצות מזמזמות מסוג 1־V ושל טילים מסוג 2־V.

בעת שהקרב מעבר לתעלה התלקח במלוא העוצמה, ובעודי ממתין להצבה כקצין מודיעין של חטיבה או דיוויזיה בצפון־מערב אירופה, הועברתי ליחידה לחקירת שבויים. שהיתי לפרק זמן קצר במקום המכונה קרמפטון פארק ועסקתי בשבויים שהובאו מצרפת. אחר־כך נשלחתי ללינגפילד פארק בחבל סוריי ושם השתתפתי בחקירות לעומק של אותם שבויים שסווגו כחשובים. עשיתי זמן רב במחיצתו של קצין גרמני, שהיה מפקד צוללת. בתחילה, ראיתי אותו כמפלצת, אבל לאחר כמה ימי חקירה התפתחה בינינו מערכת יחסים במישור האישי. לפתע הוא היה לאדם רגיל היושב בכיסא מולי ומספר לי על אשתו ועל ילדיו. שום אימון מוקדם לא היה מסוגל להכין אותך למציאות שבה כל האנשים המרושעים והמפלצתיים הם בני־אדם, עם רבים מאותם חסרונות שיש לך ולי. אין ספק, קל לשנוא ולהרוג אויב חסר צורה וחסר שם, מאשר לעשות זאת לאדם שנראה לך אנושי ונורמלי.

כשהתגלגלתי למנצ’סטר, ביקרתי אצל דודי צדוק, בעלה של דודתי הלן. היא עצמה נתקעה בפאריס, יחד עם אחותה אסתר, אבל פה ושם הגיע אליו מכתב ממנה, באמצעות הצלב האדום, והערוץ הזה גם שימש אותו למשלוח כסף אליה, למחייתה. המכתב האחרון שהגיע אליו לפני הביקור שלי סיפק רמז ראשון לכך שלא הכל היה כתקנו: דודניתי הצעירה ביותר, אנט, בת העשרים ואחת, גורשה. המכתב האחרון שיצא מתחת ידיה – כתוב בעיפרון וחסר מעטפה – הוטל מהרכבת שהסיעה אותה לאושוויץ והגיע לידי אמה בזכותם של איכרים צרפתים. הם מצאו מאות מכתבים כאלה בעקבות כל רכבת שיצאה בדרכה לאושוויץ, וברוב המקרים חשו חוב של כבוד להעבירם לתעודתם. אנט סיפרה במכתבה על שלושה ימי המסע ברכבת והביעה את התקווה הרגילה שבסופו של דבר תשוב להיפגש עם בני המשפחה. אבל אין ספק שלא היו לה אשליות ביחס ליעד או לגורל הצפוי:

אינני חושבת שאוכל לכתוב לך, אבל אל תתייאשי… אל תתמכרי לצער. מצב־הרוח שלי מרומם. אני מלאה אומץ ותקווה… יש אלפים במצבי. אשוב במהרה. חכי לי בסבלנות, אמא יקרה.

אלף נשיקות

נאנה

 

פרק 5. נפילתה של גרמניה    🔗

בסופו של דבר הגיע היום המקווה זה מכבר. חודש ימים בערך לאחר ראשית הפלישה מצאתי את עצמי בדרך לצרפת. יחד עם שני קצינים נוספים, עמיתי לצוות מודיעין מיוחד, עליתי על סיפונה של נחתת בנמל סאותהמפטון. דחוקים בחברתם של 120 חיילים, התנמנמנו בישיבה לאורך כל הלילה במצר סאותהמפטון, והשכם בבוקר המחרת הרמנו עוגן. הים סער וכל באי הנחתת – ובכלל זה אני עצמי – לקו במחלת־ים. אבל כשירדנו בארומאנשה, בחוף נורמנדי, גילינו כי החיים על היבשה אינם נעימים יותר. התגוררנו באוהלים בתוך ים אינסופי של בוץ ותחת גשם שלא חדל ולו לרגע.

מחנה־המעבר לא היה מרוחק מבאיו, שניצלה בדרך נס מפגעי הפלישה. באחת החנויות שלה מצאתי זוג מגפיים שסייעו לי להתגונן מפני הבוץ. מכיוון שהצבא דאג למנות המזון שלנו ואילו האוכלוסייה הצרפתית האזרחית סבלה ממחסור, לא היינו רשאים לרכוש בחנויות שום דבר מאכל למעט גבינת קממבר. מצרך אחר שנמצא בשפע היה בושם שאנל, אלא שאני לא חשתי שום דחף לרכוש אותו.

חלף שבוע. לא זו בלבד שהגשם לא פסק, אלא שעכשיו התחיל להתרגש עלינו אחד החורפים הקרים ביותר בהיסטוריה האירופית. האמבטיה החמה הראשונה שנזדמנה לי היתה מאורע גדול די הצורך להצדיק מכתב מיוחד הביתה. כסגולה להדיפת הקור, נקצבו לנו מנה יומית של רום, שלושה בקבוקי בירה לשבוע ובקבוק ויסקי לחודש.

הפריצה של בעלות־הברית מנורמנדי החלה. לימים סופחתי לדיוויזיה המשוריינת של ה“גארדס”, שנעה צפונה, באגף הימני של הכוחות הבריטיים. בדרכנו עברנו דרך ההריסות של קאאן, שנפלה בידי בעלות־הברית לאחר לחימה מרה. (שנים רבות לאחר מכן, כנשיא מדינת ישראל, הייתי עתיד לנטוע שם עץ זית מישראל במוזיאון השלום.) כן הנחנו מאחורינו את “כיס פאלז”, שבו כותרו וחוסלו קרוב ל־100,000 חיילים גרמנים בקרב עז – מן התבוסות הנאציות הגדולות ביותר במהלך המלחמה. הדיוויזיה שלנו חצתה את נהר הסן בוורנון והתקדמה במהירות, משחררת עיירה אחר עיירה, וזוכה בכל מקום לקכלת־פנים נלהבת של האוכלוסייה המקומית. בראשית ספטמבר הגענו לבריסל.

הדרכים היו עמוסות עד כדי כך שהטנקים שלנו התקדמו רק בקשיים מרובים. לעתים קרובות הם נעלמו תחת המון הנשים שטיפסו על הצריחים כדי לחבק את אנשי הצוותים. היין זרם כמים, זרי פרחים הושלכו לעברנו, פירות טריים הושטו לנו ברוחב־יד. החיילים החלו להיעלם לבתים פרטיים והבקרה עליהם נעשתה כמעט לבלתי־אפשרית. יתר־על־כן, קווי האספקה של הכוחות הבריטיים השתבשו. כתוצאה מכך הוחמצו הזדמנויות לניצול ההצלחה הצבאית והגרמנים זכו בזמן להתאוששות.

לבסוף הגעתי למחנה הצבאי בבורג ליאופולד. קיבלתי היתר לצאת לסוף־שבוע לפאריס, וביום שישי בערב, ממש לפני כניסת השבת, נכנסתי לדירתה של דודתי אסתר. הפגישה שלנו היתה מרגשת מאוד, מה גם שדודתי טענה – למרבה הצער, בלי שום יסוד – כי בתה אנט יצאה בשלום מאושוויץ. היא האמינה בכך עד יום מותה.

דודתי שיכנה בדירתה את אחיינו של דודי ראובן, את אשתו של האחיין ונערה יתומה שהיא אימצה לפני המלחמה. כן היו שם גבר ואשה שהגרמנים הפקיעו את דירתם. ראובן עצמו נמלט זמן רב לפני כן, דרך וישי, לשנגהאי, ומת שם במרוצת המלחמה. כמה מידידיה הצרפתים של דודתי היו לה לעזר רב; הם הסתירו אותה בדירתם כשהגרמנים פתחו במצוד אחר יהודים. סיפור הסיוטים של יושבי הדירה החל להישמע. דודתי התקיימה עד כה בדוחק על הסכומים שדודי צדוק הצליח להעביר אליה ממנצ’סטר באמצעות הצלב האדום, וכן על סכומים שהגיעו מהדוד ראובן בשנגהאי. ניסיתי להכריח אותה לקבל ממני כסף, אבל היא לא הסכימה לקבלו אלא בתנאי שתוכל להעבירו לאנשים נזקקים יותר. היה עמה בקבוק יין ששמרה בציפייה לשחרור ועכשיו השתמשתי בו לעריכת קידוש. 

הגרמנים הרסו את בית הכנסת של סבי ברחוב פאבה, ולכן הלכתי לתפילת השבת בבית הכנסת המרכזי ברחוב דה לה ויקטואר. פאריס היתה יפה כתמיד; מראה האנשים לא לימד על שום תמורה שפקדה אותם.

בזכות המדים הבריטיים, שלא היו חיזיון נפרץ, פנו אלי זרים רבים בהזמנה לכוס משקה או לארוחה בבתיהם. האמריקנים ששחררו את העיר היו עתה חלק בלתי־נפרד מן הנוף, אבל שוב לא נהנו מפופולריות רבה. התחושות המיוחדות שהתעוררו לרגל השחרור כבר פגו. עכשיו שבו הפאריסאים למאבקי היומיום שלהם וניצבו מול מחסור חמור במזון ובתרופות. בני הקהילה היהודית, שהידלדלה, נפלו על צווארי, פשוטו כמשמעו. כשהאזנתי לסיפוריהם, עמדתי בבירור על החשיבות של הבית הלאומי והמדינה העצמאית שעליהם חלמנו ולהם התפללנו. חשתי שהתגלגלה לידי זכות מיוחדת להשתתף במאמץ המלחמתי, והייתי נחוש בדעתי לעשות כל שאוכל להשגת הריבונות היהודית.

ב־11 בנובמבר 1944, במהלך חופשה אחרת מקו החזית, לצורך ביקור אצל בני משפחתי בפאריס, צפיתי בטקס המרשים שנערך בשאנז־אליזה. יחידות של כוחות ה“רזיסטנס” ושל הצבא הצרפתי צעדו יחדיו במורד השדרות הרחבות, בעקבות מכונית פתוחה שבה ישבו צ’רצ’יל ודה גול. אם אמנם יכול אדם להרגיש ברגע נתון שיזכור אותו לעד, זה היה הרגע.

כקצין מודיעין נותקתי לזמן־מה מהדיוויזיה המשוריינת של ה“גארדס” וסופחתי ארעית לדיוויזיה הבריטית השלישית. כך נמניתי עם העוצבה הראשונה של בעלות־הברית שחדרה לגרמניה. חצינו את הגבול ההולנדי בסיטארד והתקדמנו לעבר העיירה גיילנקירכן. הקצין היהודי הצעיר הזה מארץ־ישראל היה מודע בבירור ללקח ולמשמעות ההיסטורית של המעשה. הייתי בין ראשוני היהודים בעולם כולו שנכנסו כבני־חורין לגרמניה הנאצית המשוקצת, אימת עמנו ואימת המין האנושי כולו. לא אשכח לעולם את עצם הרגע של חציית הגבול, בתוך הבוץ, הרפש והשלג. בית המכס הקטן היה נטוש; מחסום הגבול, המעוטר בצלב־קרס, נעקר ממקומו והושלך לתעלה בצד הדרך. החיילים הגרמנים עדיין ניהלו את מה שנודע לימים בשם “הקרב על הרוהר”. חצינו את נהר הרוהר הקפוא על פני הקרח. עד שהגיעו דרגי האספקה התחוללה הפשרה קלה, ורבים מאנשי הדרגים האלה מצאו את מותם כשעלו על מוקשים. אנחנו ניצלנו מהם רק משום שהיו טמונים מתחת לשכבה עבה של קרח.

כקצין מודיעין של דיוויזיה הייתי אחראי להנחיה של כל מקורות המודיעין, לשיגור פטרולים ולאיוש נקודות תצפית, להערכה של צילומים מסיורים, לפיקוח על תעבורת רדיו, לעדכון של מפקדים בכירים, לחיזוי תנועות עתידיות של האויב ולשמירה על זרימה מהירה של מידע אמין לכל הרמות המתאימות. בשלב המוגדר הזה של המלחמה, כששעטנו דרך הכפרים הקטנים והחוות, והחיילים הגרמנים ההמומים נכנעו בפנינו, לא היתה לי משימה חשובה יותר מחקירת שבויים ומאיסוף מידע שינחה את ההתקדמות של כוחותינו ושל הארטילריה שלנו. הדיוויזיה שלנו נכנסה לגרמניה קודם שהרוסים פלשו אליה מהחזית המזרחית. היישר לימיננו פרצה הארמיה האמריקנית התשיעית וכבשה את העיר אכן. זמן־מה לאחר מכן, בחג החנוכה תש“ה, נזדמנתי למה שהיה בעבר הרחוב הראשי של העיר הזאת. עכשיו לא נותר ממנו דבר מלבד שביל בין שתי ערמות אינסופיות של אשפה ועיי חורבות; העיר היתה הרוסה לגמרי. פה ושם התנוסס בתוך עיי המפולת דגל לבן, לאות שגרמנים מתגוררים במרתף. לפעמים ראיתי אותם מתגנבים בחשאי החוצה, מוכי רזון, עטופים בסמרטוטים בניסיון להתגונן מפני הקור, מחטטים בשיירי מזון שהשליכו החיילים של בעלות־הברית. כעד־ראייה ל”גזע האדונים" החופר בין ההריסות בחיפוש אחר פירורים, יכולתי עתה לתפוס את החורבן המלא והמוחלט של גרמניה הנאצית.

אחד מאנשי הצוות שלי, סרג’נט אוגוס, יהודי ממזרח לונדון, הזכיר לי כי עלינו להדליק נר שלישי, ואגב כך עלה בדעתי שזה יום־הולדתו ה־56 של אבי. הדבקנו שלושה נרות על פגוש המכונית, בירכנו והדלקנו אותם. שיירה של חיילים אמריקנים עברה על פנינו. אחדים מהם נופפו לנו בידיהם והריעו. לא היה ספק. ידענו שהם אחינו בני ישראל.

החורף של 1944־45 היה קשה בצורה יוצאת מגדר הרגיל. רוב שטחה של אירופה היה מכוסה כשלג, כל דבר היה קפוא, וחלק ממסעותינו ברחבי בלגיה והולנד דמו לסיוטים. באחת ההזדמנויות הייתי בטוח שאני עומד לקפוא למוות. כשחקרתי שבויים גרמנים, היטבתי להבין את הטראומה שהחורף הרוסי הטביע עליהם. עשיתי את ערב חג המולד של 1944 במכלן שבבלגיה והחגיגות המקומיות סיפקו הפוגה חטופה, בחג מולד קודר עד מאוד. תקליט אחד התנגן שוב ושוב, “ווייט כריסטמס”, של אירווינג ברלין.

שמעתי את צלצול הפעמונים של ראשית 1945 בכפר סטיין בהולנד. במחצית דצמבר חזינו בהתקפת־הנגד הגדולה האחרונה של הגרמנים – הקרב על הבליטה, שהיה ניסיון נואש לפרוץ דרך הארדנים, להגיע לנמל החשוב של אנטוורפן ולחסום את ההתקדמות של בעלות־הברית אל עבר גרמניה. בחזית הארדנים ניצבו רק כוחות קטנים מאוד של בעלות־הברית, ונקל לומר שהם נתפסו, בפרוץ ההתקפה הגרמנית, עם המכנסיים למטה. היה ברור בעליל כי הגרמנים מפתחים תוכנית אסטרטגית וטקטית חדשה לחלוטין, ואיסוף מידע משבויים נעשה עתה חשוב פי כמה מכל מה שהיה לפני כן. גרמנים דוברי־אנגלית הצליחו להסתנן לצד האמריקני, לבצע פעולות חבלה ולזרוע תוהו־ובוהו מאחורי הקווים. חיינו היו נתונים בסכנה גדולה מאוד. כל עובר־אורח נעצר ונבדק כעניין של שגרה, והזקיפים האמריקנים הגדילו לעשות; היתרי מעבר וסיסמאות לא הרשימו אותם במיוחד. לא יכולת לעבור את החקירות השגרתיות שלהם בשלום אלא אם כן הפגנת בקיאות באורח־החיים היומיומי של ארצות־הברית. שוב ושוב נשאלתי על התוצאות האחרונות בליגת הבייסבול הגדולה, שלא ידעתי עליה כמעט ולא כלום. הצלחתי לעבור את המחסומים שלהם מפני שידעתי לא רק ששמו הפרטי של סינטרה הוא פרנק, אלא גם מפני שכוחי עמד לי לשיר – או לזייף – ארבעה־חמישה להיטים שלו.

רבות מהעיירות הבלגיות וההולנדיות שפקדתי לא נפגעו במיוחד, אבל תושביהן סבלו מטראומות פסיכולוגיות ורגשיות כבדות. בכל מקום פגשתי אנשים שנלחמו באומץ כנגד הנאצים, אבל רבים אחרים הואשמו בשיתוף־פעולה או אך ורק בפחדנות. כתוצאה מכך נוצרו שסעים חברתיים נוראים, מסוג שבעצם, מי שלא הותקף מעולם אינו יכול להעלות על דעתו. התאכסנתי בביתו של אדם עשיר מאוד ורב־השפעה במכלן. בכל ערב הוא היה מציג על השולחן בקבוק של יין צרפתי מובחר ומזמין אותי להצטרף אליו ללגימה. חשתי שהוא עושה כמיטב יכולתו לרצות את קצין בעלות־הברית שנקלע לביתו, אך לא יכולתי לנחש מה הסיבה לכך. במהרה נמצא שהאכסניה שלי אטרקטיבית מאוד ואני נצטוויתי לפנותה לטובת גנרל מחיל התותחנים. כעבור ימים אחדים למדתי בשיחה בפאב המקומי כי מארחי־לשעבר נעצר כמשתף־פעולה עם הנאצים. מנקודת־ראותם של ניצולי המלחמה לא היה פשע גדול מזה. פה ושם החלו לצוץ גלי אבנים, אנדרטאות שהקימו אנשי המחתרת לציון הוצאות להורג של אזרחים בידי הגרמנים או משתפי־הפעולה.

עכשיו שבתי והצטרפתי למפקדה של חטיבת ה“גארדס” ה־32 בדיוויזיה המשוריינת של ה“גארדס”, שהוצבה בהולנד. היינו אמורים לשוב לגרמניה באזור הרייכסוואלד ולהיכפף לפיקודה של הארמיה הקנדית הראשונה. עבודתי התמקדה בהכנה של תמונת קרב ברורה של הכוחות הגרמניים באזור הזה. משימתנו היתה להבקיע דרך יער עבות, הרייכסוואלד, לטהר את העיירה גלדבאך בחבל הריין ולהגיע אל נהר הריין, בניסיון להשמיד את כל הכוחות הגרמניים בין נהר זה ונהר המז.

בתוך הרייכסוואלד עברה רק דרך אחת, והגרמנים הציפו את כל המישורים מצפון לה. האזור היה זרוע בכמויות אדירות של מוקשים, והעיירות של חבל הריין, כדוגמת קלב וגוך נהפכו למבצרים קדומניים של מערך ההגנה הגרמני, בקו זיגפריד. הבתים בעיירות הללו של החזית הגרמנית נבנו במיוחד לצורך עמידה בקרב, עם מרתפי בטון וחרכי ירי בקירות. ממזרח השתרע עוד אגוז קשה מאוד לפיצוח, יער ושמו הוכוואלד.

מצאתי את העבודה למרתקת, אם גם מאומצת מאוד. היה עלינו להכיר במדויק את סדר הכוחות הגרמניים הניצבים מולנו, להתוודע לשדות המוקשים ולגלות את השטחים הטובים ביותר למבצעי גישור. חשיבות ראשונה במעלה נודעה להכרת המוראל של האויב. גילינו שאינו גבוה במיוחד, בעיקר מפני שעכשיו, לראשונה מאז פרוץ המלחמה, נלחמו הגרמנים על אדמתם שלהם וכבר החלו להבחין בתוצאה הברורה של הקרבות. נדרשנו לדעת באלו נתיבים נוכל לנוע בביטחון דרך העיירות ההרוסות וסל וריס. לכל פריט נוסף של מידע – מיקומן של העתודות הגרמניות, נתיבי התנועה שלהן, סוגי השריון שעמדו לרשותן – נודעה חשיבות ממדרגה ראשונה.

אבל היסוד החשוב ביותר, מזג־האוויר, היה מחוץ לשליטתנו. האדמה היתה קפואה, ובמהרה הסתבר שהדבר היה חיוני להתקדמות בלתי־בעייתית של הטנקים ושאר כלי־הרכב. ההתקפה של בעלות־הברית החלה ב־8 בפברואר 1945, ובדיוק אז התחוללה הפשרה פתאומית. עכשיו נעו הגייסות קדימה, מאחורי מסך האש, בתוך אוקיינוס סמיך, בלתי־עביר־כמעט, של בוץ, והטנקים החלו לשקוע תחתיהם. הגרמנים פרצו את הסוללות לאורך הגדות באפיק העליון של הריין, והשטפונות החלו לגאות ולהציף את הדרך האחת והיחידה בתוך הרייכסוואלד. אלפי טנקים ומשאיות ניסו לפלס דרך, וכך נוצר פקק תנועה אדיר, אבל הדבקות במשימה עמדה בעינה ועד מהרה נפלה קלב בידינו. הקרב התפתח להתכתשות מאומצת, תוך כדי תנועה של כוחותינו בבוץ ובגשם. התרגולת, הנחישות והמנהיגות הקרבית נתגלו כגורמים המכריעים, אך החיילים עצמם הם שנשאו בעיקר הנטל. עברו חמישה שבועות ארוכים של לחימה עקובה מדם עד שהארמיה התשיעית של צבא ארצות־הברית היתה מסוגלת לחצות את נהר הרוהר, שעבר על גדותיו, והחוד הדרומי החל לנוע צפונה. גורלם של הגרמנים נחתם. ב־10 במארס תם הקרב, וכוחותינו שעטו אל עבר הריין.

בהתקפה הזאת הבסנו שלוש דיוויזיות משוריינות (פאנצרים), ארבע דיוויזיות צנחנים וארבע דיוויזיות רגליות. מספר ההרוגים של האויב הגיע ל־75,000 ומספר השבויים שנפלו בידינו ל־16,800. המניין של אבדותינו עמד כמעט על 16,000. לאמור, מספר הנופלים בקרב אחד היה כמעט כמספר כל חללי צה"ל מאז קום המדינה. כאלה היו הממדים של מלחמת העולם השנייה.

כשנערכנו לקראת ההסתערות הבאה, על פני הריין, שבתי ומצאתי את עצמי במרכז ההתרחשויות. בפעם נוספת לא היה אפשר להגזים בחשיבותו של המודיעין – לקח שהייתי עתיד להביא עמי לארץ.

בחזית היעודה לנו, בין וסל ואמריך, ניצבו שני קורפוסים. בניסיון להסתיר את הכנותינו בשעות היום, הפעלנו מסך עשן רציף לאורך גדת הנהר, אלא שלפתע השתנה כיוון הרוח והעשן הוטח בפנינו, ופגע בנו קשות. עד כאן, תוכניות מחושבות במדוקדק.

במוצאי 23 במארס 1945 פרצה הסערה במלוא העוצמה. שתי דיוויזיות הוצנחו מאחורי הקו הראשון של האויב. עמדתי על גדות הריין עם קבוצה של קצינים גרמנים שבויים. למראה המפגן המהמם הזה של כוח צבאי אחז בהם יאוש גמור. אחדים אמרו לי כי עכשיו הבינו סוף־סוף שכל מאמץ נוסף של גרמניה להגן על עצמה הוא מעשה פשע, בשל המחיר שתשלם – לשווא – בחיי אדם וברכוש.

חצינו את הריין בריס, במקום ששום מבנה לא הוסיף לעמוד על תלו. התקדמנו לאורך כבישים שבעבר ניצבו משני עבריהם בניינים ובתים. פה ושם נראו תושבים מבועתים, בהלם מוחלט, מגיחים ממרתפים או נמלטים בין ההריסות. תוך כדי התקדמות לאורך הריין, ראינו את הטרגדיה של המלחמה במונחים אנושיים לחלוטין. הכבישים היו מלאים באנשים חיוורים וחלושים, כל נכסיהם החומריים צרורים בתרמיל־גב, עובדי הכפייה שהובאו לגרמניה מכל רחבי אירופה. עכשיו, כשהרייך השלישי קרס תחתיו, ניסה כל אחד מהם לעשות את דרכו הביתה.

עכשיו גם החלה הדהרה אל לבה של גרמניה. כל הגשרים פוצצו והכבישים היו זרועים מכתשי פצצות. התקדמתי עם יחידה קטנה לאורך הגדה המזרחית של הריין, ולפני שידענו זאת, נמצאנו בעיירה הולנדית קטנה, אנסחדה. הרחובות התמלאו בהמונים מריעים, ולפתע נשמעו יריות, ואנחנו ראינו אנשי מחתרת הולנדים מצעידים חיילים גרמנים שידיהם אסופות מאחורי הראש. נשים הולנדיות ומשתפי־הפעולה שהתרועעו עם הגרמנים נגררו בחוזק־יד, לקול הקללות והלעג של הקהל הגדול, ונאלצו להתייצב בכיכר העיירה, אל מול הכנסייה. עכשיו נגזר דינן של הנשים הללו לגילוח השיער – והצופים במחזה פרצו במחיאות כפיים והטיחו עלבונות – כפי שנעשה בכל השטחים המשוחררים לנשים שנחשדו בקשרים עם הגרמנים. כשהמשכנו לעשות את דרכנו בקצב אטי, בגרמניה, אחרי המובלעת ההולנדית, ראינו כמעט בכל חלון סדין או מגבת או ממחטה – הכל בלבן – לאותת על כניעה. אלפי פליטים גרמנים גדשו עכשיו גם הם את הכבישים והדרכים. כשדיברנו אתם, הם התרפסו בפנינו וכפרו בכל אחריות שלהם לפשעי גרמניה. עברנו על פני קבוצות של עובדי־כפייה בדרכן אל החופש – רוסים, פולנים, הולנדים, פלמים – ואני חיפשתי ביניהם, לשווא, מגן־דוד צהוב.

חג הפסח נעשה לפרשה מדכאת. הייתי בחוד הכוח המיועד לחצות את נהר הריין, רחוק מכדי שאוכל להשתתף בסדר בניצוחו של רב צבאי, והלילה עבר עלי בחפירה צרה, מחופה בברזנט, בתוך רעש אדיר של הארטילריה המפגיזה את האויב. ידידי סרג’נט אוגוס היה לצדי. הוצאתי מתרמיל הגב בקבוק יין קטן וחבילת מצות שקיבלתי לפני כן מרב צבאי.

ערכתי קידוש בתוך החפירה – אף־על־פי שכמעט ולא שמעתי את קולי – ושנינו אכלנו מהמצות וערכנו סדר מקוצר מאוד. חזרנו על התפילה הנערצה משכבר הימים, “לשנה הבאה בירושלים”, והתכוונו לכל מלה, פשוטה כמשמעה.

הניצחון עמד בבירור באוויר, ואני ציפיתי לחופשת מולדת, כדי שאוכל להתראות עם משפחתי לאחר שבע שנים. (לא ייפלא שאינני מתרגש כיום לשמע תלונות על תדירות החופשות בצה"ל; בצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה זכינו לחופשה מטעמים משפחתיים רק לאחר חמש שנות שירות במנותק מהבית.) על כל פנים, לפני שיכולתי לצאת לדרך, עדיין היה על החטיבה שלי לנוע על פני גרמניה. לאחר שחצינו את נהר האמס בלינגן היה ברור בעליל כי נצטרך להילחם על כיבושה של עיר הנמל האסטרטגית ברמן. תוך כדי הכנות להתקפה הזאת, נחתה התקפה ארטילרית על מפקדת החטיבה ואחד הפגזים התפוצץ בקרבתי. ההדף הפיל אותי ארצה. קמתי וגיליתי, לשמחתי, שיצאתי ללא פגע, אבל באוזני השמאלית הצטלצל זמזום רם. הזמזום הזה לא פסק חודשים רבים; עור־התוף שלי ניזוק בצורה שלא תתקון. (הפגיעה ליוותה אותי מאז ואילך בכל תהפוכות חיי, ואני עשיתי כמיטב יכולתי כדי שבני־שיחי לא יבחינו בכך. כעבור שנים, כשעברתי בדיקות לצורך קבלת רישיון צה"לי להטסת מטוסי קישור, הצלחתי להערים על המערכת בבדיקות השמיעה. ישבתי בתא אטום והבודקת, בתא הסמוך, הפעילה מכשירים שונים ומשונים שהפיקו צלילים. על־פי מראה פניה יכולתי לגלות כל הפעלה של צליל המיועד לאוזני השמאלית וכך הצלחתי, בקושי, לעמוד במבחן.)

במהלך הקרב על ברמן הגיעה אלינו התרעה מעניינת: תנועת התנגדות גרמנית, “וורוולף”, הולכת ומתארגנת במחתרת בשטחים שכבשנו. לא גילינו שום סימן לקיומה. סדינים לבנים התנפנפו כמעט מכל חלון שעברנו על פניו. רגע אחד הציגו הגרמנים התנגדות נועזת ביותר במצב חסר־תוחלת ומשנהו נכנעו באלפיהם מתוך פאסיביות גמורה.

מחנה ברגן־בלזן שוחרר לפני נפילת ברמן, וכבר אז התוודע העולם לזוועות של מחנות־הריכוז הגרמניים. העיתונות הבינלאומית לא חסכה בתיאורים מהממים של המפלצתיות הנאצית. בשדה הקרב גונבו לאוזנינו שמועות על המחנות ששחרר הצבא האדום, אבל הסובייטים לא הפעילו יחידות עיתונות גדולות כמו אלו שנלוו לכוחות הבריטיים והאמריקניים. התחושה היתה כאובה, כמעט עד לבלי נשוא.

פגישתי האישית הראשונה עם הזוועה הזאת היתה במחנה־ריכוז קטן, בפאתי ברמן. המראה היה מצמרר, ואני לא אשכח אותו עד יומי האחרון. בצריפים, היישר על הרצפה המזוהמת, היו שרועות דמויות שכולן עור ועצמות, עטופות בפיג’מות מפוספסות. רבים מהיצורים האומללים האלה לא אזרו אפילו כוח להתרומם מרבצם; חיוך נעווה היה ברכת השלום היחידה שהצליחו להפיק. כמעט כולם לקו בדיזנטריה, והצחנה היתה מעבר לכל מה שיתואר במלים; מפקד הקורפוס שלנו, גנרל הורוקס, נשבר והקיא. בו במקום פקד על תושבי העיירות והכפרים הסמוכים לנקות את המחנה ולטפל באסיריו, שהמשיכו לגווע בקצב מדאיג. כשהכפריים הגיעו למקום וניצבו מול מעשי הזוועה של בני עמם, שבוצעו בשמם, לא הבחנתי – וגם שום אדם ממכרי לא הבחין – בסימנים לזעזוע או לחרטה. הגרמנים שאמרו, אז ואחר־כך, כי לא ידעו דבר וחצי־דבר על מה שהתרחש מתחת לאפם – וכך טען כמעט כל גרמני – חטאו בשקר נורא. אני הייתי שם. ראיתי את פני האזרחים מן השורה. ראיתי את הקרבה הצמודה של העיירות למחנות. הרחתי את הגוויות הנרקבות של יהודים וצוענים ופולנים. אין לי ספק, העם הגרמני לא היה יכול שלא לדעת – האמת היתה בכל מקום ולא היה אפשר להימלט ממנה.

כאמור, הזוועות של מחנות־הריכוז הגדולים בחזית המערבית נחשפו לראשונה קבל העולם כאשר הקורפוס השמיני הבריטי, שלחם והתקדם באגף הימני שלנו, כבש את ברגן־בלזן. באחת ההפוגות של הלחימה נסעתי לשם, לאחר ששמעתי לחישות על הפשעים שבוצעו בגיא ההריגה הזה. מראה השלדים החיים, הכחושים, היה עכשיו מוכר לי במלוא האימה שלו, אבל ההיכרות הזאת לא הפחיתה מהצמרמורת. המחזה כולו לבש גוון אפוקליפטי עוד יותר – אם אמנם היתה אפשרות לכך – מפני שמגפת טיפוס פשטה במחנה ולכן יצאה הוראה לשרוף את כל בקתות העץ. אמרתי לכמה מהניצולים שאני קצין יהודי מארץ־ישראל. כולם פרצו בבכי. בקושי רב לא בכיתי עמם. התיידדתי עם אחדים מביניהם וחשתי סיפוק עמוק כשהבחנתי שהם מתחילים להתאושש, בעצם לחזור ולהיעשות ליצורים אנושיים. אחדים מהם נשארו ידידי עד היום הזה.

ב־5 במאי נקראתי למפקדת הקורפוס ושם נאמר לי כי כל הקורפוס הגרמני הניצב מולנו עומד להיכנע ועלי לשמש כקצין קישור בהליך הזה. בשעה 2.30 אחר־הצהריים הגיע הגנרל הגרמני גינתר פון בלומנטריט, עם ראש המטה שלו, ועם אחדים מקציני המטה. הם היו לבושים במיטב מדי הייצוג שלהם והתיישבו ליד שולחן במרכז החדר. גנרל הורוקס, במדי קרב פשוטים, נכנס והושיב את עצמו לבדו, היישר מול הגרמנים. הוא הסתייע במתורגמן, מייג’ור פרדי הינדמארש, והוציא פקודות כניעה בלוויית אזהרה שיש למלא אחריהן במדוקדק. “נטפל בלי רחמים בכל חריגה מהפקודות הללו”, אמר ובקושי עצר בזעמו. “לאחר שראיתי אחד ממחנות הזוועה שלכם, אינני חש שום אחריות מוסרית כלפי החיילים הגרמנים שלכם”. אחד הגנרלים הגרמנים זינק על רגליו. “אנחנו לא עשינו זאת”, פלט בקריאת־ביניים. “לצבא לא היה שום קשר עם המחנות הללו. זה היה האס.אס”. הורוקס ענה שאנשי צבא שמרו על מחנות־הריכוז ולא יוכלו להימלט מאחריות. “העולם לא יסלח לעולם לגרמניה על המחנות האלה”, לחש. המראה היה סוריאליסטי. הרציחות והעינויים עמדו להסתיים, השיגעון קרב לקצו, ואנו ישבנו כמצוות אנשים מלומדה עם קצינים שנשאו באחריות ועתה נכנעו בפנינו בהתרפסות.

צורפתי לצוות של קציני מטה בריטים וגרמנים שעסק בפיקוח על הכניעה ועל ריכוזו של הנשק הגרמני. צבא בעלות־הברית, שנאלץ עתה לבלוע את כל הצבא הגרמני העצום שניצב מולו, נקלע לסיוט לוגיסטי. דיוויזיות שלמות – שרק לפני ימים אחדים עדיין פעלו בשדה הקרב – ניצבו עתה לפנינו בדום, תלויות במוצא פינו. לפתע פתאום היה צריך לעסוק לא בלחימה אלא בהסעה של מאות אלפים בני־אדם למחנות שבויים, בהפקעת הציוד והנשק שלהם, בהזנתם ופה ושם גם בהענשתם. אין ספק שהמשימה היתה חסרת־תקדים.

בשעה 9.30 במוצאי 1 במאי 1945, הודיע רדיו המבורג, על־פי הוראתו של האדמירל דניץ, שהיטלר מינה אותו ליורשו, כי אדולף היטלר התאבד. בעקבות ההודעה הזאת שודרו קטעים נבחרים מאופרות של וגנר, ואחר־כך הושמעה הסימפוניה השביעית של ברוקנר. זה היה רגע מיוחד במינו. תמצית זו של הרשע, שהביאה על העולם מידה כה גדולה של סבל, חורבן ואכזריות, האיש שהביא את המין האנושי אל השפל העמוק ביותר של הברבריות שנודע מאז ומעולם, נעלם ואיננו. רבים מאתנו הריעו, אחרים בכו. היו שהאזינו לשידור בדממה ובתדהמה. דניץ הקים מיד את ממשלתו בפלנסבורג, בגבול דנמרק.

ב־8 במאי 1945, כשגרמניה נכנעה סופית, שהיתי ברחוב הראשי של ברמרהאבן, הנמל שמצפון לברמן. חשבתי שזכות מיוחדת עמדה לי להיות כאן – כחייל, בקרב אויבי המושבעים, מסוגל להתענג על ניצחון מלא ומוחלט. ועם זאת גברה עלי תחושה של מלנכוליה. לחמתי בהם זמן כה רב. הייתי כאן, מהלך בין יחידות גרמניות שרק לפני ארבעה ימים היו פותחות באש ברגע שהיו מבחינות בי. הלחימה תמה, אבל לא יכולתי למחות את תשוקתי להכות בהם. הם חדלו להיות אויבי, אבל הם לא נעשו לידידי.

הדיוויזיה שלנו התקדמה לעבר קוקסהאבן. הצי המלכותי הבריטי טרם הגיע לשם, אבל בנמל עגנה יחידה של שולות־מוקשים גרמניות ואיש לא ידע מה לעשות בהן. כפי שקרה באורח בלתי־נמנע בכל פעם שהופיע דבר־מה לא־צפוי, המשימה הוטלה על קצין המודיעין. הובאתי אל הסיפון של אחת משולות־המוקשים ושם קיבל את פני אוברלויטננט פון ביסטרפלד, שהיה מפקד השייטת. הוא הצדיע לי ואמר, “אני גאה בהיותי נאצי”. הייתי בלתי־מוכן לחלוטין לסיטואציה הזאת. הוא היה הגרמני הראשון שפגשתי שלא זו בלבד שהודה בהיותו נאצי אלא גם הכריז על כך בגאווה – בניגוד מוחלט לכל הגרמנים החנפנים שנקרו על דרכי ברחבי גרמניה. שאלתי אותו אם הוא גאה בכל הזוועות שבוצעו במחנות־הריכוז בשמו ובשם מפלגתו. הוא טען בתוקף שמדובר בתעמולה שקרית, והוסיף ששום דבר מן הסוג הזה לא היה יכול להתרחש תחת משטר גרמני. במקום להתווכח אתו אמרתי, “אם אצליח לשכנע אותך שכל דברי נכונים, מה תאמר אז?” הוא ענה בו במקום, “אעלה על גשר הפיקוד, אזמן את כל הצוות שלי ואעשה את הדבר הקיצוני ביותר שקצין גרמני יכול לעשות. אודיע להם שאני מתבייש להיות קצין גרמני”.

ביקשתי משני קצינים לנסוע עם פון ביסטרפלד לזנדבוסטל – עיירה על אם הדרך להמבורג ובה מחנה־ריכוז ומחנה שבויים. פון ביסטרפלד ביקר במחנה־הריכוז והובא אחר־כך לבית־החולים של מחנה השבויים, לפגישה עם מפקד המחנה הצבאי הגרמני שהיה מאושפז בו. קצין זה סיפר לו על כל הזוועות שבוצעו במחנה־הריכוז השכן, מבלי לחסוך בפרטים. פון ביסטרפלד חזר לשולת־המוקשים שלו לבן כסדין. אנשי הצוותים של כל היחידה נצטוו לעלות על סיפוני השולות שלהם, והוא סיפר להם מעל גשר־הפיקוד שלו על כל מה שראה ושמע. בתוך הדממה הגמורה, שהשתררה אחר־כך, בקע קולו, “אני מתבייש להיות קצין גרמני”.

בתום הקרבות הועליתי לדרגת קצין מטה כללי (Ill) לענייני מודיעין ונשלחתי למחנה בבארפלד, כפר קטן במרחק שעת נסיעה ממפקדת המחנה הבריטי השני בלונברג, שבו הוקם צוות קטן ומיומן של קציני מודיעין. משימתנו היתה לחשוף את כל המנהיגים הנאצים שנתפסו, ועשו ככל שיכלו להסתיר את זהותם, ולגלות את עקבותיהם של אלה שטרם נפלו בידינו. בהתאם לכך רוכזו בבארפלד כל השבויים שהיתה להם מידה של נגיעה לבכירי הנאצים – עוזרים, פקידים, נהגים, מזכירות ומשרתים. בנינו בהדרגה תיקים מקיפים על כל מנהיג נאצי וקיווינו שהדבר יסייע בלכידתם. אישים נאצים חשובים שנתפסו בין הזמנים הובאו גם הם לבארפלד לחקירה ראשונית. ימי הקיץ היו חמים, והשבויים השתרעו באוויר הפתוח בבגדי־ים והשתזפו להנאתם, בעוד אנו אנוסים לשבת בצריפים הדחוקים ולפלס את דרכנו בתוך כמויות החומר העצומות שהיו עתה בידינו.

בבארפלד הודיע היינריך הימלר על כניעתו. לפני כן נמלט מפלנסבורג, עם שליש ושומר־ראש. מן הסתם לא ידע שבעלות־הברית הפיצו בכל נקודות הבקרה בכבישים ספר ובו פירוט של כל הנאצים שדינם מעצר מיידי – בעצם, של כל מי ששירת בממשל או בכוחות המזוינים והיה מעל דרגה מסוימת (לגבי כבאים, למשל, דובר בגנרלים ובכל מי שמעליהם). הימלר עשה את דרכו צפונה, בחצי־האי של קוקסהאבן, יחד עם שני בני־ לווייתו, שהצטיידו בתעודות מזויפות והתחזו לטוראים במשטרה הצבאית החשאית. הוא עצמו נשא תעודת סמל באותה יחידה – נראה שגם עכשיו, כשניסה להימלט על נפשו, לא היה יכול לוותר על מידה של התגדלות כלפי פקודיו. אלא שהספר האמור הורה לעצור לאלתר כל שוטר צבאי חשאי גרמני מדרגת סמל ומעלה, והעובדה הזאת התבררה להימלר בעת שהוא ואנשיו ניסו לחצות גשר בעיירה הקטנה ברמרפורד, מצפון־מזרח לברמן. הזקיפים הבריטים שעצרו אותו – בגין דרגתו, המזויפת – לא השכילו לזהותו. הוא הקדים וגילח את שפמו ועטה על עינו רטייה שחורה.

מיד אחר־כך הועבר למתקן אחר בקרבת ברמן, מחנה־הריכוז־לשעבר וסטרטימקה. בחיפוש שנערך על גופו נמצא כסף שהונפק בפלנסבורג. הקצין שהיה במקום הניח כי סמל משטרה צבאית חשאית מפלנסבורג – משכן ממשלתו של דניץ וריכוז חשוב של הרבה מנהיגים נאצים – מחזיק בוודאי במידע מעניין על מקומות הימצאם של חלק מאדוניו החסרים. כך קרה שה“סמל” הימלר הועלה על משאית בלי גינונים של טקס, יחד עם שני נאמניו, ונשלח לבארפלד.

מפקד המחנה, קפטן סמית, הסב לארוחת־הצהריים עם קבוצת קצינים בעת שהימלר הגיע לבארפלד. רב־סמל התפרץ לחדר והודיע כי עציר חדש, שזה עתה הגיע, תובע להיפגש עם המפקד. סמית השיב כי על העציר הזה להמתין בחוץ. כתום הארוחה, הוכנס ה“סמל” הגרמני. הוא נקש בעקביו והודיע בטון דרמטי, ich bin der Reichsfuhrer der S.S (“אני הרייכספיהרר של האס.אס”).

קפטן סמית שאל בנחת מי הם בני־הלוויה של הסמל, והימלר ענה לו כי מדובר בשליש ובשומר־ראש וכי הם נעצרו משום שסירבו לנטוש אותו. רטייה הוסרה מעינו והוא הצטווה לחתום את שמו. החתימה הושוותה לדוגמה שהופיעה במסמך מתאים של מודיעין הפיקוד העליון, ומשנמצא שהיא אכן זהה לדוגמה זו היה ברור כי אנו מחזיקים באישיות הנאצית הבכירה ביותר שנשבתה עד כה.

הימלר הופשט מבגדיו ועבר בדיקה מדוקדקת. קופסית הציאניד שהחביא בכיסו הוחרמה. הוא כוסה בשמיכה, ואז יצאה קריאה טלפונית לקולונל מייקל מרפי, קצין המודיעין הראשי במפקדת המחנה השני של הצבא הבריטי. “נחש מי הגיע לכאן?” נשאל. מעבר לקו כמו נפלה פצצה. מיד אחר־כך פקד מרפי לא לחקור את הימלר – אפילו לא לנגוע בו באצבע – עד שהוא עצמו יגיע לבארפלד.

בתשובה לשאלות על מחנות־הריכוז, ניסה הימלר לציירם כמתקנים לכליאת שבויים. עתה הונחה לפניו ערמה של כתבי־עת מכל רחבי העולם, שגוללו בפרוטרוט, במלים ובתמונות, את כל הסיפור המזוויע. לנוכח הראיות הללו הודיע הימלר שלא ידע דבר וחצי־דבר על המחנות. אחרים עשו זאת, אמר. הכל היה לא־רשמי.

אחר־כך ביקש הימלר שיפגישו אתו עם פילדמרשל מונטגומרי ועם וינסטון צ’רצ’יל. הוא הגיע מרצונו החופשי, אמר, בהנחה שהכוחות הרוסים יכולים ועומדים לפשוט על כל אירופה, ולכן הוא מבקש להעמיד את כל יחידות האס.אס לרשותן של בעלות־הברית המערביות. הארכי־פושע הזה, רוצח ההמונים בדם קר, הציע, בעצם, שעכשיו נפעל במשותף.

קולונל מרפי הגיע ולא בזבז אף רגע. “קדימה, ממזר!” פנה להימלר והורה לו לעלות למכונית. לא נותר אפילו זמן לצלם אותו. במפקדת המחנה השני בלונברג נערכה בדיקה מקפת של הימלר, בניצוחו של קצין רפואה צבאי. כשהגיע תורו של הפה להיבדק, היטה הימלר את ראשו לאחור ופיצח בשיניו קופסית ציאניד שהיתה חבויה בחלל של אחת מהן. הוא מת כמעט בו במקום.

לעולם לא נדע מדוע בחר להמית את עצמו דווקא ברגע הזה, ולא בשום רגע אחר מאז נפל בשבי. אולי הבין רק אז שמצבו חסר־תוחלת. אולי פחד מהעינויים ששיער כי ייחשף להם. ואולי הניח כי ייאלץ להתייצב אל מול האמת ולא היה יכול לכלכל את המחשבה הזאת.

ראיתי את הימלר רק בחטף ושמעתיו אומר כמה מלים. בלי מדי הפאר הנאציים שלו, הוא נראה כפקיד אפור, בלתי־מרשים לחלוטין, כמו איש בעל דיוקן סתמי שאנו עוברים על פניו יום־יום ברחוב.

באותה תקופה מוניתי כחבר בוועדה בראשותו של בריגדיר־גנרל ביל ויליאמס, קצין המודיעין הראשי והמבריק של פילדמרשל מונטגומרי. ועדה זו היתה צריכה לקבוע איך יאורגן המודיעין באזור הכיבוש הבריטי. כך רכשתי מידה קטנה של ניסיון בהקמתה של מערכת מודיעין. בתוך שנים אחדות, כשהוטלה עלי המשימה של ארגון מערך המודיעין בצה"ל הצעיר, הייתי עתיד לגלות שהחברות בוועדת ויליאמס הקנתה לי הכשרה מיוחדת במינה.

בראשית אוגוסט 1945 נודע על הטלתן של הפצצות האטומיות על הירושימה ונגסקי. אינני חושב שמישהו מאתנו העריך את המשמעות של המעלל הזה; עבר זמן עד שנתגלו ממדי ההרג. בצבא לא ידענו אלא זאת – הכניעה היפאנית היתה מתנה משמים. רוב החיילים של בעלות־הברית באירופה היו אמורים לפני כן לעבור לזירת המלחמה באוקיינוס השקט.

עכשיו נוצר הרושם כי אנו עשויים לחזור במהרה הביתה.

עד מהרה צלצל הטלפון במשרדי בנינבורג – עסקתי שם במודיעין מסכל – ומעברו השני של הקו שמעתי את מייג’ור ברספורד ממטה הצבא הבריטי של הריין. הוא שאל אם אני מכיר קצין בקורפוס שלנו שהיידיש שגורה על לשונו. השאלה הפתיעה אותי במידה שאין למעלה ממנה. מדוע נדרש לו אדם שכזה? תהיתי. הוא הסביר כי העקורים היהודים עומדים לקיים את ועידתם בברגן־בלזן, באזור הכיבוש הבריטי. המדיניות של צבאות בעלות־הברית בגרמניה התבססה על התעלמות מקיומם של היהודים כקבוצה בפני עצמה; הם הוכרו רק כרוסים או פולנים או הונגרים. מטבע הרברים, קל וחומר עתה, מיד לאחר השואה – העקורים היהודים לחמו במדיניות הזאת ומצאו עזר כנגדם באנשי החטיבה היהודית הלוחמת, “הבריגדה”, של הצבא הבריטי. המאבק לא התנהל רק בשם הכבוד היהודי. במרכזו ומאחוריו עמדה הפעילות לארגונם של הפליטים היהודים לצורך העלאתם לארץ.

פילדמרשל מונטגומרי וגנרל טמפלר, המושל הצבאי, היו אמורים לקבל את פני המשלחת ששוגרה לוועידה מטעם ראשי היהדות בבריטניה. הם העריכו כי לא יוכלו לדעת בבירור מה קורה בוועידה עצמה, אלא אם כן יימצא קצין דובר יידיש שידווח להם. החלטתי שהמשימה הזאת תפורה לפי מידותי ויצאתי לברגן־בלזן.

פתיחת הוועידה היתה חוויה מרגשת להחריד; דומה שמעולם לא ידעתי סערת נפש גדולה מזו שפקדה אותי כששרנו יחד את “התקווה”. דיוני הוועידה הוקדשו בעיקרם לבעיות הגדולות הניצבות בפני היהודים וארץ־ישראל – הכרה ביהודים חסרי המולדת כיישות נפרדת, עלייה לארץ־ישראל, וכן התנאים במחנות הפליטים והגישה של הרשויות הבריטיות ושל מפקדי המחנות כלפי העקורים. מידת הרחמים כלפי היהודים ניצולי השואה היתה קטנה במודגש. נקל היה להתרשם כי השלטונות סבורים שהמלחמה עברה, ואכן היו במהלכה תקופות קשות, אבל עכשיו ראוי להעמיד פנים שלא קרה דבר, ולכן אפשר לחזור לחיים נורמליים. אלא שלעקורים היהודים לא היו שום חיים נורמליים לחזור אליהם.

היו באותה ועידה כמה וכמה חיילים מהבריגדה, וביניהם קורפורל ארץ־ישראלי ושמו מאיר גרבובסקי (לימים ארגוב, יושב־ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בשנים 1954–1963). הוא ניצב על הבמה במדים בריטיים וחצב להבות בקריאתו למרד נגד ממשלת הוד מלכותו. הוא לא ברר את מלותיו. הנוכחות הבריטית בארץ–ישראל ובגרמניה, אמר ביידיש עסיסית, מיועדת בראש ובראשונה לדכא את היהודים ולשעבדם. הדברים בכללותם לא היו רחוקים מהאמת, אבל השמעת נאום שכזה מפיו של אדם הלבוש במדים בריטיים לא היתה בדיוק שיא התבונה. לאמיתו של דבר, אחד הקצינים של הממשל הצבאי הבריטי, שנוכח כמקום בשעת מעשה ודיבר גרמנית שוטפת, אף הודיע לי על כוונתו לפתוח בהליכים לצורך העמדתו של קורפורל גרבובסקי למשפט צבאי. הוא הציג בפני את מה שנראה בעיניו, לא בלי צדק, כתמצית הנאום, ואני הסברתי לו שאיני מגלה במלים שום יסוד של הסתה והמרדה. היידיש אמנם דומה מאוד לגרמנית, טענתי, אבל בכל זאת יש הבדלים משמעותיים, ואם אכן יועמד גרבובסקי לדין אהיה חייב לבוא ולהעיד כי ההאשמות כוזבות. לאחר ויכוח שהשתלהב, החליט אותו קצין למשוך את ידיו מהעניין. קורפורל גרבובסקי יצא מן הפרשה הזאת בשלום.

המאמצים לחזור לנורמליות שיקפו היטב את כושר ההסתגלות ואת המשמעת של העם הגרמני. עשיתי ימים אחדים בהמבורג – בית האופרה של העיר כבר חידש את פעילותו – ויצאתי לתפילות יום הכיפורים בהאנובר. הייתי שם אחד מבין שלוש מאות חיילים יהודים. שבויים גרמנים נשאו בנטל ההכנה של בית הכנסת לתפילות ושירתו אותנו בסעודה המפסקת לפני הצום. ביום הכיפורים שלפני כן עדיין היינו בעיניהם נידונים להשמדה בתאי הגזים. עכשיו הם סייעו לנו בהכנעה להיערך לקראת היום הקדוש ביותר בלוח־השנה היהודי.

בקשתי לחופשת מולדת אושרה סוף־סוף, ואני יצאתי לשדה־התעופה סלה (בקרבת ברגן־בלזן), מצאתי מקום במטוס צבאי בריטי שטס לפאריס, והשגתי שם “טרמפ” במטוס שהמריא לנאפולי. כמעט מיד לאחר שהגעתי לשם, התגלגלתי למטוס דקוטה שעשה את דרכו לקהיר, ומכאן המשכתי ברכבת לירושלים. הגעתי לעיר בשעות הבוקר של יום שישי והחלטתי כי מוטב לי שלא להיקלע לתוך ההמולה של הוויעוד השבועי אצל אבי; מדי יום שישי היו נאספים בלשכתו גדולי תלמידי־החכמים של ירושלים לדון בעניינים מעניינים שונים. פסעתי לי אפוא במעלה רחוב יפו, עבור על פני הדואר המרכזי ובניין ג’נרלי, וחשתי את המקצב המיוחד של העיר המיסטית הזאת. הסוחרים והאפנדים הערבים בתרבושים ובכאפיות, השוטרים הבריטים בקסדות שעם, השוטרים המקומיים בקולפאקים, היהודים החרדים העבדקנים, שחלקם היו מוכרים לי – כאן התנגנה לנגד עיני סימפוניה אנושית מופלאה. כשהזנתי את עיני בעיר הנצח ירושלים, חשתי כי הגעתי הביתה, באמת ובתמים.

ועם זאת יכולתי להבחין באותות מטרידים של העתיד להתרחש; ברחובות שרר אי־שקט והיו אזורים שהמשטרה טרחה לגדרם ולבדוק את זהות הנכנסים לתוכם, בניסיון לוודא שאינם “בלתי־לגלים” – יהודים שנכנסו לארץ בלא סרטיפיקט. החיילים הבריטים החלו לחוש את נחת זרוען של המחתרות היהודיות ומתחת לפני השטח כבר רחשה איבה כלפיהם. שוטר בריטי שהבחין במדי הקצין שלי מיהר להצדיע כיאות. ולהתנצל על כל אי־נוחות שנפלה בחלקי. הדרך נפתחה בפני. האם שיער לעצמו ששנינו איננו ניצבים בדיוק באותו צד של המתרס?

הלכתי בניחותא והגעתי בשעות הצהריים לבית המרשים שנבנה בשנות היעדרי ברחוב אבן עזרא, משכן יאה ונאות לרב הראשי. הופעתי עוררה תערובת של אופוריה והיסטריה. לאחר שהרוחות נרגעו, היה עלי לשוב ולהיכנס לנעלי הבחור הצעיר שעזב את הבית שבע שנים לפני כן. אחי הקטן יעקב החל בינתיים לפתח פעילות ענפה, במישור הפוליטי, והחברתי, ורבים דיברו בו נכבדות. לא ראינו איש את רעהו זה זמן רב. אבל היתה היסטוריה שקישרה בינינו ואני חיבבתי והוקרתי את הגבר שצמח מן הילד המוכר לי.

לאחר חודש מרענן, שבו גיליתי מחדש את ירושלים ואת משפחתי, שבתי לגרמניה וקיבלתי את האחריות לכל בטחון־השדה הצבאי ורשתות הריגול המסכל בבראונשוויג, העיר הגדולה הקרובה ביותר לקו ההפרדה בינינו ובין הרוסים בהלמשטט. כן היה עלי לטפל בחלק נכבד מן האזור שבין וולפנבוטל וגטינגן. הלמשטט היתה רצועה במנהרות של מכרות פחם, שעברו במקומות רבים מתחת לקו ההפרדה וסיפקו נתיבי מעבר חשובים לסוכנים ולמרגלים. האזור גם נעשה לחוליה חיונית במבצעים הגדולים של המוסד לעלייה ב' ושל מפעל “הבריחה”.

עשיתי כמיטב יכולתי לסייע לפעילות הלא־רשמית הזאת. הסדרתי החלפות בין שומרי גבול דנים ובין בחורים מהבריגדה, כדי להקל את חציית הגבול על פליטים יהודים; קולונל יהודי רוסי סייע לנו בהסעה ברכבת. קציני־דת אמריקנים המציאו יחידות שלא היו ולא נבראו, כדי שיהיה אפשר למשוך בשבילן מנות מזון ואמצעי תחבורה ולהעביר את כל אלה לשירות הצינורות המחתרתיים של עלייה ב'. כל הלבבות היהודיים, מתחת למדים של כל הצבאות, בלי הבדל דרגה ועיטור, פעמו במקצב אחד. מעולם לא ראיתי גילוי כה ברור של אחדות העם היהודי ושל נכונות יהודית להשקיע משאבים ומאמצים, ואפילו להעלות קורבנות, כדי להציל אחים יהודים.

כממונה על ענייני ביטחון, פעלתי תחת הנחיות של ממשלת הלייבור בבריטניה לעודד את צמיחת הדמוקרטיה במערכת הפוליטית הגרמנית. מהגרים רבים שנמלטו מפני היטלר שבו עתה לגרמניה והצטרפו לאלה שנמקו במחנות־הריכוז. לנגד עיני ראיתי את אירופה אוזרת כוח ומגייסת מתוכה נחישות במאמץ לשוב ולכונן ציוויליזציה.

ביוני 1946 הועליתי לדרגת מייג’ור ומוניתי לתפקיד השמור ללפטננט־קולונל. עכשיו עברתי לאזור ברמן ושטאדה וקיבלתי על עצמי את האחריות המודיעינית בפרובינציות אלה של אזור הכיבוש הבריטי, שהאוכלוסייה היושבת בהן מנתה בערך שני מיליון נפש. אבי ואחי הגיעו לפרנקפורט שבאזור הכיבוש האמריקני. אבי בא בשליחות הצלה, בניסיון לחלץ ילדים יהודים שהוסתרו במנזרים קתוליים בימי המלחמה ועכשיו עדיין היו בידי הכנסייה. מספרם לא היה רב, בהתאמה עם מידת ההיחלצות הלא־גדולה של העולם הקתולי נגד היטלר, אבל כבר נאמר שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו, ולא אבי היה האיש שיימנע מקיום המצווה הזאת. הוא הקדים ונפגש עם האפיפיור פיוס השנים־עשר, שלא שש לעזור. עכשיו היה נתון בעיצומו של מסע לפולין, לצ’כוסלובקיה, להולנד ולאיטליה, כדי לגלות את הילדים האובדים ולהשיבם הביתה.

היה זה ביקורו השני של אבי אצל האפיפיור פיוס השנים־עשר. בשתי הפעמים גילה שהאיש אינו נכון לסייע ונוהג בחוסר־אהדה – אפילו באיבה. יהודים ונוצרים החביאו עשרות אלפי ילדים במנזרים בכל רחבי אירופה. במקומות רבים נאסר עליהם לשוב ולהתגדר בזהותם היהודית או לשוב לחיק הקהילה היהודית. ילדים רבים אפילו לא היו מודעים לעצם היותם יהודים, כיוון שהיו צעירים מאוד כשנשלחו להסתתר במנזרים, צעירים מכדי לדעת מה זהותם האמיתית. אבי ביקש מן האפיפיור שיפרסם הוראות מתאימות לכנסיות, למנזרים ולשאר המוסדות שתחת פיקוחו, כדי שאלה יתירו לילדים האמורים לשוב לבתיהם או למסגרות יהודיות. האפיפיור סירב להיענות לבקשה הזאת. קשה מאוד להעלות על הדעת את עצם הסירוב ואי־אפשר בשום אופן להבין מה היו הסיבות לכך. אולי לא רצה להרפות מאחיזתו במומרים הקתולים החדשים הללו. אולי היה זה מאותה סיבה לא־נודעת שגרמה לכנסייה הקתולית לסייע במידה כה רבה למילוטם של פושעי מלחמה נאצים. אני מעז לשער שלעולם לא נבין את המניעים. ובכל זאת, אבי, שהסתייע בוועד יהודי חשוב בשוויץ, וזכה לתמיכה ניכרת של רשויות קתוליות מקומיות ושל דמויות כדוגמת המלכה ההולנדית וילהלמינה, הצליח להביא לארץ אלפי ילדים יהודים, שאלמלא כן היו אבודים, מנקודת־ראותו של העם היהודי.

בתקופת שהותי בשטאדה נכנסתי באחד הבקרים לחדר־האוכל של הקצינים ונתקלתי באווירה מתוחה מאוד. השקט העוין והמתח שקידמו את פני נעלמו במהרה, אבל עדיין היתה זו דוגמה לא־נעימה של המשמעות הנודעת לעתים כה קרובות להיותך חלק מקבוצה ובכל זאת; מישהו לבדד ישכון. כשראיתי את כותרות העיתונים התברר לי הסיפור כולו. עכשיו למדתי על הפיצוץ של מלון המלך דוד בירושלים. זה היה מעשה ידיהם של אנשי אצ“ל, בניסיון למחות על המשך השלטון הבריטי, בארץ־ישראל. הם בחרו להתנכל למלון הטוב ביותר בירושלים לא רק משום ששימש כאכסניה לחיילים בריטים רבים, אלא גם משום שבתוכו שכנו משרדים של ממשלת המנדט ושל מפקדת הצבא הבריטי בארץ־ישראל. תשעים ואחד בני־אדם מצאו את מותם בפיצוץ. אנשי האצ”ל החדירו לאחד מאגפי המלון כדי חלב מלאים בחומרי־נפץ והפעילו אותם. הסוכנות היהודית וההגנה גינו את הפעולה, אבל הנזק כבר נעשה. מבין כל הפעולות המחתרתיות שבוצעו במהלך המאבק נגד הבריטים לא היתה אחת שהסבה מנה כה גדושה של מוות והרס.

כשלושה שבועות לפני כן, בשבת השחורה (29 ביוני 1946), עצרו הבריטים רבים ממנהיגי היישוב וכלאו אותם במחנות בלטרון וברפיח. הם ביקשו, בין השאר, ללכוד גם את דוד בן־גוריון ואת המפקדים הבכירים ביותר של ההגנה, אבל בן־גוריון, וכן משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, הצליחו להימלט לפאריס. קיבלתי חופשה ויצאתי לפאריס, שבה עסק אבי בחיפוש אחר ילדים יהודים עקורים. הוא ביקש להיפגש עם בן־גוריון, במסגרת מאמציו לתרום לבלימה של הסלמת האלימות בארץ ולשיכוך היצרים המתלהטים. נלוויתי אליו לפגישה ההיא, במלון רויאל מונסו, שבן־גוריון התאכסן בו, והיתה זו הפעם הראשונה שנועדתי עם בן־גוריון במחיצה אחת. לרוע המזל, השיחה בינו ובין אבי לא הולידה שום תוצאה פרודוקטיבית במיוחד.

שבתי לגרמניה ועשיתי את הימים הנוראים בהמבורג. העיר שקרסה תחת ההפצצות הכבדות של מטוסי בעלות־הברית עדיין היתה חרבה, ורבבות בני־אדם עדיין היו קבורים מתחת לגלי ההריסות. הקהילה היהודית המקומית, ששמה הלך לפניה בעבר, מנתה עתה מאה איש בדוחק, ורבים מהם היו חיילים. הרב הצבאי היהודי, שהיה אחראי לאזור, דאג לארוחותינו במסעדה היהודית, ואנחנו הזמנו את קומץ האזרחים היהודים להסב עמנו. החוויה היתה מרגשת, אבל גם מדכאת מאוד.

הגיעה השעה לפתוח בהכנות לקראת שובי ארצה, ועתה התנסיתי ברגשות מעורבים. מצד אחד קסמה לי האפשרות לחזור לחיי סטודנט. מצד אחר היה עלי להינתק מהעבודה המרתקת שהייתי מעורב בה; עכשיו שימשתי כיועצו של המושל הצבאי החדש, גנרל בריאן רוברטסון.

השירות בצבא הבריטי גרם לתמורה גדולה בחיי. הוטלתי למים העמוקים של הבריכה, ובלית ברירה היה עלי לשחות בכוחות עצמי. לא הנהגתי אנשים לפני כן, קל וחומר במצבים מלחמתיים, אבל התברר לי שהדבר חביב עלי ואני מיטיב לעשותו. עשיתי שנים בפני עצמי, ניצב מול מצבים של חיים או מוות. הצבא גם חידד את תפיסותי החברתיות; הייתי עכשיו תומך נלהב של המפלגה הליברלית הבריטית והגיתי אהדה רבה לרעיונות רבים של מפלגת הלייבור. התנאים של ימי המלחמה גרמו לי להבין בני־אדם ולהעריך את בעיותיהם, ולגלות בתוכי כלי שהיה לנכס רב־ערך: יכולת לעמוד בדיוק על טיבם של בני־אדם, לקרוא את מחשבותיהם ואת טבע בריאתם בעודם מדברים עמי. אין ספק שהיכולת הזאת התפתחה תוך כדי חקירות של חיילים גרמנים. הצלחתי בזכות עצמי והוכחתי את עצמי בצבא הבריטי, ומעולם לא נאנסתי להתפשר על דעותי או אמונותי.

אבל הפרק הוה תם, ועכשיו היה עלי להטות כתף למאבק לחרות בארץ־ישראל. כבר למדתי רבות ממה שהייתי צריך לדעת, ומשהו חשוב מאוד המתין לי. בבית, במרחקים, היתה הצעירה שעמדתי להינשא לה.


 

פרק 6. השיבה לארץ־ישראל    🔗

במבט לאחור, הגורל הוא שהכתיב את נישואינו. בחופשת המולדת שלי ב־1945 היה עלי לדחוס לתוך שלושים הימים שהוקצו לי גם מנה מסוימת של חיים חברתיים. זמן קצר לאחר שהגעתי מגרמניה לירושלים פגשתי בעיר את ידידי מקמברידג' אוברי איבן, שהיה עתיד להתפרסם בתוך שנים אחדות כאבא אבן, שגריר ישראל באו"ם ובארצות־הברית, ולימים גם סגן ראש הממשלה ושר החוץ. הוא שימש אז כסגן המנהל בבית־הספר המזרח־תיכוני ללימודים ערביים של הצבא הבריטי, וכבר הספיק להינשא לסוזי לבית אמבש. משפחתה ישבה בקהיר, מאז גורשה לשם במצוות השלטונות העות’מאניים של ארץ־ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה. במהלך ארוחת ערב עם אוברי וסוזי הזכרתי כי דרכי הנפתלת לירושלים עברה בקהיר. כשתגיע לשם בפעם הבאה, אמרו לי השניים, עליך לבקר את משפחת אמבש.

בדרכי לגרמניה, ביקרתי בביתה היפה של המשפחה, ברובע־הפאר זמאלק. גברת אמבש היתה חולה, ולכן קיבלה את פני הצעירה בשלוש בנותיה, אורה. התאהבתי בה ברגע שפתחה את הדלת.

אורה למדה מדעי הטבע, מתמטיקה ואסטרונומיה באוניברסיטת ויטווטרסטרנד בדרום אפריקה, וזה עתה שבה משם. הזמנתי אותה לארוחת ערב, בו בלילה, במועדון הקצינים הבריטים על גדות הנילוס, והיא נענתה – אבל אמרה לי שעליה לקבל תחילה היתר מאמה. (נשים צעירות בחברה האירופית של קהיר, שהיתה בעלת אוריינטציה צרפתית מובהקת, לא נהגו לצאת את הבית בלא ליווי.) למרבה המזל היתה בבית אמבש שכנה של משפחתי בירושלים, אשתו של שופט בית המשפט העליון גד פרומקין, שהגיעה לביקור חולים אצל בעלת־הבית. לאחר היסוסים ודיונים לרוב הוחלט שאפשר להסתפק בערבותה לשמי הטוב.

בתום הערב לא היה לי ספק כי מצאתי את הנערה שאני מחפש זה מכבר – אורה היתה תוססת, אינטליגנטית, מקסימה ואטרקטיבית ביותר. אלא שבעיה אחת איימה להשבית את שמחתי: למחרת בבוקר היה עלי לצאת בדרכי לאיטליה. עכשיו הגיעה שעתו של הגורל לשוב ולהתערב בפרשה – מקומי במטוס נחטף. מישהו זכה בקדימה גבוהה יותר, והטיסה הבאה לאיטליה היתה רק כעבור כמה ימים. בו במקום טלפנתי לאורה, והרומן בינינו החל לפרוח. סילוקי מרשימת הנוסעים לא רק הטיל אותי אל בין זרועותיה של אשתי לעתיד אלא גם הציל את חיי. המטוס שעמדתי להמריא בו התרסק בטוברוק.

אורה ואני היינו מאוהבים. נפגשנו בחופשה חטופה שלי בשוויץ והכרנו זה את זה בחילופי מכתבים. בדרך מוזרה נעשינו שותפים במחשבות וברגשות בדרך אינטימית יותר מזו שהיינו מסוגלים להשיג בשנה של חיזור “רגיל”. כעבור שנה הגיעה משפחת אמבש לחופשת קיץ בשוויץ. אורה ואני נפגשנו בזרמאט ואני הצעתי לה נישואים בגשר קטן הנשקף אל פלג הררי. למרבה המזל, היא קיבלה את הצעתי, ומזלי שיחק לי עוד יותר כששבתי לירושלים ומצאתי שהיא ממתינה לי. היא היתה הסטודנטית הזרה היחידה שהתקבלה לקורס מיוחד מטעם המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית – להכשרת דיפלומטים לשירות המדינה היהודית, שעמדה להיוולד בתוך זמן קצר.

לבד מהשמחה שקפצה עלי לרגל הפגישה עם אורה, לא היו סיבות רבות לשמחה בארץ־ישראל של ראשית 1947.

בארץ היו מוצבים יותר מ־100,000 חיילים בריטים. המלחמה שחקה אותם והיישוב היהודי זעף על המגבלות שהממשלה המנדטורית כפתה עליו וחש מרירות עצומה בעקבות השואה, שמחתה שליש מבני עמנו. כתוצאה מכך הגיעו המתח והאיבה לגבהים חדשים. חיילים בריטים הותקפו מעשה יום ביומו – ופעולות התגמול שלהם היו גם הן לעניין יומיומי. שבועות אחדים לאחר תום המלחמה הובסה המפלגה השמרנית בראשותו של צ’רצ’יל בבחירות וממשלת הלייבור החדשה התגלתה כעוינת ביותר לעניין היהודי. שיא האיבה שלה התגלם בדמותו של שר החוץ החדש ארנסט בווין, עובד כפיים שנעשה לפוליטיקאי ודיפלומט. ראייתו ארוכת־הטווח של בן־גוריון עמדה לו במועד מוקדם מאוד להבין כי היישוב בארץ־ישראל לא יוכל לשים את מבטחו לתמיד בידידות ובהגנה של ממשלת בריטניה – וגם לא ראוי לו שינהג בדרך זו. בהתאם לכך תבע בן־גוריון בתוקף כי כוח המגן היהודי יכשיר את עצמו ללחימה כצבא ולא רק כמקבץ של יחידות שמירה מקומיות. הכרעה זו שלו היתה עתידה להתגלות בסופו של דבר כגורלית לארצנו. היה לנו כוח מחתרתי חמוש ועתיר־מוטיבציה, שצמח חרף האילוצים שכפתה ממשלת המנדט ותוך מרידה בהם. צבא המחתרת היוצא מגדר הרגיל הנחיל מידה מסוימת של ביטחון. ככל שהלחץ הבריטי הלך וגבר, הלך והתהדק, כן נעשינו בטוחים בעצמנו די הצורך להשיב מלחמה – ובחמת זעם. כפי שאמר בן־גוריון זמן קצר לאחר שפרצה מלחמת העולם: “עלינו לעזור לצבא הבריטי כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה”. בעיצומן של כל ההתפתחויות הללו הודיע בווין כי בריטניה תסתלק מאחריותה לארץ־ישראל, ותפנה את כוחותיה, והעביר את הטיפול בבעיה לידי ארגון האומות המאוחדות, שהיה עתה גוף חדש בתכלית.

נקלעתי לקונפליקט פנימי אדיר. שייכותי לצבא הבריטי היתה חלק נכבד מזהותי. יום אחד מצאתי עצמי כמייג’ור, קצין בכיר למדי, בחדר־האוכל של הקצינים במפקדה של הצבא הבריטי, ולמחרת הייתי חשוד בעיני כל חייל בריטי שעברתי על פניו, אך ורק בשל היותי יהודי. קרוב ל־30,000 יהודים מארץ־ישראל שירתו כמתנדבים ביחידות השונות של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. עכשיו היינו כולנו בחזקת אויבים של בריטניה.

ההתקפות היומיומיות על הכוחות המזוינים הבריטיים היו בראש ובראשונה מעשה ידיהם של הגופים המחתרתיים אצ“ל ולח”י. ההגנה, שעדיין הייתי חבר פעיל במסגרתה, השקיעה את רוב מאמציה בהכנות להפיכתה לצבאה של המדינה החדשה. עכשיו מצאתי את עצמי בתחתית הסולם, עוד חייל משוחרר המחפש תעסוקה. רום מעמדי בגרמניה לא עניין שום אדם בארץ־ישראל.

אחת הבעיות הקבועות ועומדות של מדינת ישראל נובעת מהיותנו קהילה המיוסדת על דת שוחרת־טוב וחותרת לשלום, שנגזר עליה לחיות במצב מלחמה כמעט קבוע. נאלצתי להתמודד עם שני הנתיבים הללו, המתפצלים לכאורה זה מזה; לא התקשיתי להילחם למען דברים שהאמנתי בהם, בין שהיו בתחום הדתי ובין שהיו בתחום החברתי או האישי. אבל אבי היה נתון כמצב שונה במקצת. הוא היה המנהיג הדתי של הקהילה היהודית, וחלק ממנהיגותו היה כרוך בהיותו ריאליסט. כריאליסט, נבצר ממנו להיות אך ורק אינטלקטואל; הוא נדרש לפעול גם כאיש מעשה, או לפחות להכיר בכך שרבים מאלה ששירת היו אנשי מעשה. כך קרה שבמרוצת התקופה הזאת הקדיש אבי חלק נכבד מזמנו לארגוני המחתרת ולפעילויות שלהם. יעקב היה איש־הקשר שלו לצורך זה. הוא נלווה לאבינו בביקורים שערך אצל ראשי אצ“ל ולח”י לאחר שנכלאו בשל הפיצוץ של מלון המלך דוד והוגלו לאריתריאה ולקניה. עם בני הקבוצה הזאת נמנו, בין השאר, יצחק שמיר, שהיה עתיד להיעשות לראש ממשלת ישראל; מאיר שמגר, שהיה עתיד לשמש כנשיא בית המשפט העליון; ושמואל תמיר, שהיה עתיד להתמנות לשר המשפטים. הבריטים אישרו את ביקוריו של אבי אצל העצירים האמורים וגם דאגו לכל הסידורים הטכניים. אבי עשה כמיטב יכולתו לעודד את רוח הכלואים ולהפיח בהם תקווה וביטחון. ככל שהיה איש שלום, נבצר ממנו לענות אמן על המגבלות שהטיל שלטון המנדט על היישוב בארץ. וכמו כדי להוסיף ולסכך את העניינים, מבחינה מוסרית ומעשית כאחת, כל הנוגעים בדבר – לרבות הבריטים – נאלצו להעמיד פנים כאילו ארגוני המחתרת לא היו ולא נבראו. (השלטונות הבריטיים נזקקו מפעם לפעם לשירותי ההגנה בעניינים מסוימים, אף־על־פי שהיה מנוי וגמור עמם לחסלה.)

ההסדרים החשאיים בין אבי ובין המפקדות של ארגוני המחתרת היו נתונים בידי אחי, ויעקב אכן התאים להפליא לתפקיד הזה. יחסי האמון בינו ובין אבי היו איתנים, ונוסף לכך הוטבעו בו מלידה כשרונות דיפלומטיים מן המעלה הראשונה והוא זכה להערכה רבה מצד כל אלה שנשאו־ונתנו אתו, הן נציגים של ממשלת המנדט והן בכירי המחתרות. בתקופת שהותי מעבר לים, התפתחו קשרי עבודה הדוקים בינו ובין מנהיגי מפא"י, ובראש ובראשונה בן־גוריון, שעמד בראש הנהלת הסוכנות וכן עם גולדה מאיר (אז מאירסון), שניהלה בפועל את המחלקה המדינית של הנהלת הסוכנות.

כיוון שהייתי הנער החדש בשכונה, נמנע ממני בתחילה להשתלב בעלילות ובמעשי המרכבה שנרקמו מאחורי הקלעים. חשתי הערכה שאין גדולה ממנה לבן־גוריון, המנהיג המורם מעם, וכיבדתי מאוד את גולדה. היא היתה אישיות חזקה במידה יוצאת מגדר הרגיל ותחושת ההערצה שעוררה בסביבתה נבעה גם מדרך הדיבור שלה כאם יהודית טיפוסית. לימים נזדמן לי לצפות בה בהתנתקה מאותם אנשים עצמם, בוחריה במישרין. היא היתה שליחה מופלאה אל היהודים באמריקה, שסגדו לה ועודם רואים אותה כהתגלמות של מדינת ישראל, אבל תפקודה כראש ממשלה לא היה יעיל ביותר, ונקל היה אפילו לכנותו כמוגבל מאוד. כך או כך, מפא"י, מפלגת השלטון ביישוב – ואחר־כך במדינה – העניקה תמיכה רבה למאמצים של אבי ושל אחי לאחד את הפלגים השונים בארץ־ישראל, כאמצעי חשוב ביותר להבטיח את הצלחתנו ואפילו את עצם שרידותנו.

אחד הסיפורים שנפוץ במשרדים ממשלתיים ברחבי המזרח התיכון ועורר צהלה רבה נקשר בסידורים שעשה אחי יעקב לצורך המסע למחנות המעצר של אנשי המחתרת בקניה. הסמל בדלפק ההזמנות בקהיר, שהיה ממונה על הקצאת מושבים במטוסים של חיל התעופה המלכותי, שאל את אחי לאיזו יחידה משתייך אבי. ההפתעה שנבעה מעצם השאלה לא שיתקה את חוש ההומור של יעקב, שענה: “הוא משרת בצבא השם”. הסמל רשם את התשובה כדת וכדין והתעניין בדרגתו הצבאית של אבי. “פילדמרשל”, הכריז יעקב, והסמל רשם, מבלי להניד עפעף. כששאל אחר־כך את יעקב על שיוכו היחידתי, נענה: “בדיוק כמו אבי, גם אני משרת בצבא השם”. אשר לדרגתו, לדעת יעקב היה צריך לגזור אותה מרום הדרגה של אביו ולכן קיבל על עצמו להיות קולונל. גם הפרט הזה נרשם בטופס המתאים.

סיפור אחר מאותו מסע עורר התרגשות רבה, לאו דווקא צחוק. המטוס עצר לחניית־ביניים בג’דה שבערב הסעודית, ופקיד בכיר קידם את פני אבי והוליכו לאוהל ההסבה שנועד לאישים רמי־מעלה לבדם. יהודים לא נכללו בקטגוריה הזאת בג’דה, ולכן תהה יעקב במה זכה אבי. “אין לי ספק שזה איש אלוהים”, הסביר לו הפקיד הבכיר הסעודי.

האיבה בין היהודים והחיילים הבריטים הלכה וגאתה מיום ליום, והדעת נתנה שמשהו יביא בהכרח להתפוצצותה ולהפיכתה לשנאה גלויה. המשהו הזה היה דב גרונר.

דב גרונר שירת כחייל בצבא הבריטי, אבל נוסף לכך היה ציוני נלהב וחבר מסור באצ"ל. הוא השתתף בהתקפה של ארגונו על תחנת המשטרה המנדטורית ברמת־גן, נתפס במהלכה עם נשק בידו ונידון אחר־כך, על¬פי תקנות שעת חרום, למוות בתלייה.

חיוני להבין את מידת הדיכוי של ממשלת המנדט לעת ההיא. גרמניה הנאצית יצרה את הסכנה הנוראה מכל לעם היהודי לא רק בכך שהפיצה לכל עבר שנאה אדירה כלפי היהודים, אלא בראש ובראשונה בעצם השמדתו של חלק כה גדול מהאוכלוסייה היהודית בעולם כולו. מנקודת־ראות רגשית ופסיכולוגית, וגם מעשית, ומעצם הצורך הפשוט להבטיח שרידות, האינטרס הקיומי חייב את היהודים להתלכד יחדיו וליצור מדינת־מולדת שבה יוכלו לשגשג ולחוש ביטחון. יהודי אירופה שניצלו מהשואה היו זקוקים לבית שכזה עכשיו, לא בזמן לא־נודע החבוי בחיק העתיד. אבל ממשלת המנדט מנעה כל כניסה של יהודים למולדתם־הם. הבריטים, שעדיין דבקו בפנטזיות של לורנס איש ערב, התייצבו לצר הערבים כנגד היהודים. הבריטים אמנם היו נכונים לערוב לכך שיהודי ארץ־ישראל יישארו באשר הם ויוכלו להמשיך ולהתקיים, אבל הם היו נחושים בדעתם למנוע מיהודים נוספים לעלות ארצה ולעורר בכך תרעומת מצד הערבים. מטבע הדברים, נטיית־לבם של היהודים היתה להשליך את החוקים והתקנות של השלטון הבריטי לכל הרוחות. עמנו היה זקוק לבית, ואנחנו נשאנו בזכות ובאחריות לספק את הבית הזה.

יהודים מאירופה ניסו בלא הרף להתגנב לארץ־ישראל בצורה לא־לגלית. אניות שנשאו מעפילים – עולים “בלתי־חוקיים” – בדרכם “הביתה” ניסו להטיל עוגן בחופי הארץ ולפרוק את מטענן האנושי היקר. כלי־שיט של הצי המלכותי ארבו לאניות הללו עד שנכנסו לתחום המים הטריטוריאליים ואז ניסו לנגח אותן. כמה וכמה מעפילים טבעו בים או נספו בדרכים אחרות. רבים אחרים, שנמלטו זה עתה מאימי מחנות־הריכוז הנאציים, שולחו עכשיו למחנות־ריכוז חדשים, שהבריטים הקימו בקפריסין. אבל אפילו הטרגדיה האנושית הזאת נחשבה בעיני הבריטים פחות ממכסות העלייה הארורות שלהם.

לאמיתו של דבר, הבריטים לא רצו לתלות את דב גרונר. איש לא נהרג בהתקפת האצ"ל על משטרת רמת־גן, ובחוגי ממשלת המנדט ציפו לכך שגרונר יבקש חנינה. הוא לא עשה כן, ואפילו סירב לערער על גזר־הדין – מפני שערעור היה מתפרש כהכרה בבית המשפט הצבאי שבפניו הוצב. כלאומן קנאי, הוא הבין שמותו יכול לאחד עם שלם במאבק לעצמאות. ארגונו הניח בידיו את הברירה, והוא הכריע ועלה לגרדום. הוא האמין כי העניין חשוב יותר מחייו הפרטיים.

אחותו של דב, הלן פרידמן, הגיעה מארצות־הברית, והורי אספו אותה אל ביתנו. עשינו יחד אתה את השעות האחרונות, הנוראות, של התלייה ושל ההלוויה. הצפייה בקידוש השם של דב היתה מייסרת, גם בשל חוסר־האונים שלנו. אבל בתוך הייסורים נמהלה תחושה של כבוד והערכה לעצם המעשה שעשה.

עברו ארבעים שנה בטרם שבתי ונפגשתי עם הלן. הייתי נשיא מדינת ישראל והנואם המרכזי בטקס החנוכה של כיכר דב גרונר ברמת־גן. הטקס הזה נערך ביום־השנה לתלייה האחרונה של יהודים בגזרת השלטון הבריטי. הכל בכל, מניינם של עולי הגרדום הסתכם בשנים־עשר חברי אצ“ל ולח”י.

שני צעירים אחרים צעדו אל מותם בעוז ובאומץ יוצאים מגדר הרגיל. מאיר פיינשטיין, איש אצ“ל שנפל בידי הבריטים בעת התקפה על תחנת הרכבת בירושלים, ומשה ברזאני, איש לח”י שנתפס ברחוב ובכיסו רימון־יד, נידונו שניהם למוות ונכלאו יחדיו, עד העלאתם לגרדום, בתא במגרש הרוסים בירושלים. הם החליטו לקיים את הפסוק המקראי “תמות נפשי עם פלישתים”. חבריהם למחתרת הגניבו לתא הנידונים למוות רימון־יד בתוך תפוז ופיינשטיין וברזאני התכוונו לפוצץ את הרימון הזה ליד הגרדום כך שיחד עמם ימותו גם בריטים רבים ככל האפשר. אבי, שלא ידע דבר וחצי־ דבר על תוכניתם, שלח אליהם את מזכירו המסור הרב יעקב גולדמן, כדי שיימצא במחיצתם עד הרגע האחרון לחייהם. פיינשטיין וברזאני התחננו בפני הרב גולדמן שלא יתייצב למעמד התלייה, אבל הוא סירב להיענות להם, בטענה שחזקה עליו מצוות אבי. כיוון שהשניים לא רצו לקפד את פתיל חייו של הרב, הם נצמדו זה לזה בתא, והרימון ביניהם, ופוצצו אותו. איש לא היה שם. שניהם לבדם מתו בטרם התלייה.

ב־1947 נמצאה האימפריה הבריטית המפוארת־לשעבר בשלבים האחרונים לקריסתה, אבל מעגל האלימות המרושע בארץ־ישראל לא פסק לרגע. הבריטים הוסיפו לתלות מתקוממים יהודים, והאצ“ל והלח”י השיבו מלחמה. שני סרג’נטים בריטים נחטפו ונתלו בנתניה, לאות אזהרה: על תליות נגיב בתליות. ואכן, ההוצאות להורג פסקו.

נקודת המפנה, בוודאי הדרמטית ביותר, נקשרה בעלילה המופלאה של אניית המעפילים של המוסד לעלייה ב', ששמה הוסב מ“פרזידנט וורפילד” ל“יציאת אירופה תש”ז" – ובלע"ז “אקסודוס” – וזכרה הונצח ברומן מפורסם מפרי־עטו של ליאון יוריס. 4,530 מעפילים יהודים מאירופה היו על סיפונה בעת שניסתה להטיל עוגן בחופי הארץ. הצי הבריטי יירט אותה, השתלט עליה בקרב עיקש והעביר את המעפילים המוחים והמתנגדים לאניות גירוש, שיצאו לנמל פור דה בוק בצרפת. כאן הוצע להם לרדת ולקבל מקלט, אכל היהודים סירבו לנטוש את אניות הגירוש. הם הודיעו שיסכימו לרדת ביעד אחד בלבד – במולדתם. במשך חודש ימים, בחום יוקד ובתנאים מחרידים, נשארו הנפשות האמיצות האלה על אניות הגירוש. שני מעפילים ואחד המלווים נהרגו בקרב על האניה בנמל חיפה, מאות חלו ונפצעו באותו מעמד ואחר־כך בפור דה בוק, אבל רוחם של האלפים לא נשברה.

הפרשה הכתה הדים בכלי התקשורת של העולם כולו, והבריטים המושפלים, שמדיניותם הברברית כלפי היהודים נחשפה עתה לעין השמש, נקטו את הצעד המטופש ביותר שיכלו לבצע: אניות הגירוש הפליגו לנמל המבורג, שממנו החל מסעה של “יציאת אירופה תש”ז". נשיא ארצות־הברית הרי טרומן, שדרש כבר לפני כן מהבריטים להכניס לארץ־ישראל מאה אלף פליטים יהודים מאירופה, הגביר את לחצו עליהם. המאבק להקמת המדינה היהודית נכנס לאחד השלבים המכריעים שלו.

והנה, אפילו בזמנים סוערים שכאלה, הוסיפו החיים הרגילים להתנהל כמנהגם, ואפילו לפרוח. ובחיים הרגילים של חיים הרצוג ואורה אמבש נקבע מועד לנישואים, ל“ג בעומר תש”ז, 8 במאי 1947. בימי המאבק והתלאות ההם היה טעם לפגם בעריכת חתונה גדולה בירושלים, אבל מעמדם של הורי חייב אותם לציין את המאורע ברוב עם ועדה. אמי, בתבונתה שלא הכזיבה מעולם, החליטה לקיים את הטקס בפנסיון מאיר, במושבה גדרה.

אמי, שרצונה העז היה מן המפורסמות, לא בירכה בתחילה על בחירתי באורה כחברה לחיים. היא כבר הקדימה ובחרה בשבילי מועמדת לנישואין מתוך רשימה של צעירות ארץ־ישראליות נאות וחסודות, ולאחר שפרח מזכרונה, משום מה, כי שוב איני נער קטן אלא גבר עצמאי ועקשן. אביה, הרב שמואל הילמן, שבר לבסוף את התנגדותה, לאחר שהפעיל צירוף של חוש הומור, שכל ישר וכישורים רטוריים.

בדרכנו לגדרה נאלצנו לעצור בלטרון, באזור שתוך שנה ומשהו ייעשה לזירת קרבות עקובים מדם. פטרול בריטי סרק את המכונית לוודא שאיננו קשורים בשום מעשה טרור. החיילים נעצו כידונים בעוגת הכלולות ולא מצאו בה דבר מסוכן יותר מציפוי הווניל.

החתונה היתה צנועה, אבל יפה להפליא, בסגנון הנאצל הרגיל של אמי. אבי וסבי ערכו את הקידושין. ישבנו שם כולנו יחדיו, גברים ונשים, ואיש לא העלה על דעתו שיש להפריד בין המינים. כיום לא יעלה על הדעת שבן משפחתו של הרב הראשי יינשא בצורה שכזאת; ההתחרדות שאחזה בציבור הדתי הוציאה את האפשרות מכלל חשבון.

לאחר ירח־הדבש שלנו בנהריה, שבתי לעבודתי במשרד עורכי־דין, ואורה חזרה ללימודים בקורס הדיפלומטים של הסוכנות. התיישבנו בבית מקסים בשכונת תלפיות, בחלקה הדרומי של ירושלים. מעבר לגדר ניצב ביתו של הסופר הנודע ש"י עגנון, מי שהיה עתיד לזכות בפרס נובל לספרות, ב־1966. בינתיים לא פסק המאבק. בתגובה לפעולות של המחתרת היהודית, כוננו הבריטים אזורי ביטחון בירושלים והקיפו שטחים גדולים במחסומים ובגדרות־תיל דוקרניות. המעבר בין אזורי הביטחון הצריך היתרים מיוחדים. דאגתי להצטייד בתעודת־זהות, שכללה תצלום שלי במדים בריטיים ורישום על היותי קצין־קשר בין הסוכנות היהודית ופקידי ממשלה בריטים. תעודה זו הקלה עלי את התנועה בשכונות הערביות של ירושלים וסייעה לי להיפטר מהקנטות והצקות של שוטרים וחיילים. תגובתם הרגילה למראה תמונתי במדים היתה הצדעה, ולאחר מכן הייתי פשוט ממשיך בדרכי. באחד הימים נתקלתי בזקיף קנאי מדי של הלגיון הערבי, צבאו של עבדאללה מלך עבר־הירדן, שהיה חלק ממערך הכוחות הבריטיים. הוא לא הסתפק בתמונה, אלא החליט לעיין בתעודה במדוקדק, ואני ידעתי שלא ארווה ממנו נחת אם ייתקל בפרטים על תפקידי בסוכנות היהודית. העפתי בזקיף מבט חטוף וכשגיליתי כפתור לא רכוס במדיו נזפתי בו קשות, בקול צעקה, על הופעתו המרושלת. בטון צבאי בריטי מתנשא דרשתי שיודיע לי מה שמו והבטחתי להתלונן במקום המתאים. הוא קפץ לדום ופתחה בהתנצלויות. שחררתי אותו וטמנתי את התעודה בכיסי. אפשר שבאיום־הסרק שלי הצלתי את חיי.

שגרת היומיום נעשתה כה אלימה וחסרת־היגיון עד שראיתי לנכון להיצמד למזכרת מן המלחמה באירופה. בדופן הדלת של מכונית המוריס מיינור הקטנה שלי הנחתי סכין צנחנים גרמנית, שהפקעתי שנתיים ויותר לפני כן מרב־סמל גדודי שנשבה על הריין. הייתי נכון להשתמש בה נגד כל מי שינסה לזנק על המכונית תוך כדי נסיעה באזורים ערביים מסוכנים.

הצטרפתי למשרד עורכי־הדין של דוד גויטין, שעלה לארץ מאנגליה והיה עתיד לכהן לימים בבית המשפט העליון של מדינת ישראל. שמו הלך לפניו כפרקליט מעולה שבמעולים וסופר עליו כי הציל רבים מחבל התלייה. חלק ניכר מהלקוחות שלנו התגוררו בכפרים ערביים גדולים בהרי חברון. עשיתי זמן רב עם הלקוחות הללו ואגב כך התוודעתי מקרוב לאורחות־החיים בכפרים הערביים. המשרד עצמו שכן ברחוב המלך ג’ורג', בבניין מפואר שנבנה בתקופה העות’מאנית. שמו היה טליתא קומי, לזכר אחד הנסים של הברית החדשה. השערים שלו עודם עומדים על תלם.

חרף המאבקים וחילוקי־הדעות הפנימיים בארץ־ישראל של הימים ההם, נקל היה להתערבב בחופשיות ביסודות השונים של האוכלוסייה במשרדי הממשלה ובמערכת המשפטית. שופטים בריטים, עטופי גלימות וחבושי פאות נוכריות, כאילו ישבו למשפט בלונדון, הקרינו תחושת כבוד והדר. הפקידים הערבים, בכירים כזוטרים, הוסיפו אופי לבנטיני וקולוניאלי, ואילו הסגל היהודי תרם נופך אירופי. אם אומר שהיחסים בין בני הקבוצות הללו הגיעו לכלל ידידות אחטא בהגזמה, אבל רוב הזמן נהגנו זה כזה באדיבות ובמקצוענות.

ב־1947 שוב לא יכלה הממשלה הבריטית לשאת בנטל הכספי של החזקת מאה אלף חיילים באיץ־ישראל. מחירה האדיר של מלחמת העולם השנייה עדיין רבץ עליה במלוא הכובד. באביב של אותה שנה השמיע ארנסט בווין, שר החוץ של ממשלת הלייבור (ואנטישמי מובהק על־פי השמועה), הודעה דרמטית: בריטניה החליטה להסתלק מארץ־ישראל ולהטיל את המנדט שקיבלה מחבר הלאומים לחיקו של ארגון האומות המאוחדות. מיד לאחר מכן הוקמה ועדת־החקירה המיוחדת של האו“ם לעניין ארץ־ישראל, שנודעה בשמה המקוצר – אונסקו”פ.

זומנתי לפגישה מיוחדת של ההגנה ושם התוודעתי לדוד שאלתיאל, ראש שירות הידיעות (הש"י) ומי שנעשה אחר־כך, בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות, למפקד מחוז ירושלים. ההגנה הקימה מחלקה מיוחדת למעקב אחרי חברי אונסקו"פ, שדנו בהזדמנות הריאליסטית ביותר שלנו לכינון מדינה חוקית וריבונית. לנוכח ההתנגדות לעמדה הציונית שנתגלתה בכל רחבי העולם, ידענו כי עתידנו המדיני נתון בידי האומות המאוחדות.

שאלתיאל הציע לי לעמוד בראש הפעילות הזאת, אבל פירוש הדבר היה שעלי לפרוש מעבודתי במשרדו של עורך־הדין גויטין. לא היה לי ספק שיש רק תשובה אחת להצעה שהועלתה בפני. סוף־סוף יכולתי למלא תפקיד ממשי במאבק ההיסטורי של עמי, להיות מעורב בהתפתחויות שחשבתי כי ישנו את גורלנו. הסכמתי בו במקום.

משרדי היה בקומה הרביעית של בניין מגורים ברחוב הלל, ליד מלון עדן המפורסם, שבו נפגשו יהודים, בריטים וערבים. חברי אונסקו“פ הגיעו משוודיה, מאוסטרליה, מגוואטמלה, מאורגוואי, מצ’כוסלובקיה, מהולנד, מהודו, ומעוד כמה מדינות, ולכן נחלקנו לצוותים. הצוות הערבי היה אמור לטפל בכל המגעים של אונסקו”פ עם העולם הערבי. צוות אחר נדרש לאתר עיתונאים משתפי־פעולה, שיסייעו לנו להיצמד לכל המגעים של אונסקו“פ עם כלי התקשורת. צוות מיוחד השגיח על הקשרים החברתיים של הוועדה. עובדי מלון גויסו להניח יד על כל פיסת נייר שתימצא על שולחנו של כל חבר בוועדה או בסל הפסולת שלו. הסדרנו האזנה לקווי טלפון, ופיקוח על כל היבט אחר של חיי החברים בוועדה, באופן שיאפשר לנו לצייר תמונה ברורה של כל החקירות שיערכו, של הדיונים שיקיימו ושל נטיות־לבם. בבוא העת, קיווינו, נוכל להפעיל לחץ נאות במסדרונות האו”ם ובחוגים של ממשלות ידידותיות. אני עצמי עסקתי לא רק בתיאום ובניהול הפעילות בכללותה, אלא בנוסף לכך היה עלי לנתח את הממצאים, להסיק מסקנות, לדווח לסוכנות היהודית ולבצע הערכות מצב. 

עד מהרה התברר כי הוועדה נוטה להמליץ על חלוקת ארץ־ישראל לשתי מדינות. האישור המוגמר לכך ניתן בדו“ח של אונסקו”פ, שהוגש לעצרת הכללית של האו“ם ב־31 באוגוסט 1947. המלצת הרוב דיברה על הקמתן של שתי מדינות עצמאיות בארץ־ישראל, יהודית וערבית, הקשורות יחדיו באיחוד כלכלי (ואילו המיעוט צידד בפדרציה ארץ־ישראלית מאוחדת); ירושלים נועדה להיות מובלעת בינלאומית בשלטון נאמנות של האו”ם.

התיאור המתאים ביותר לסבכי החיים היומיומיים באותה תקופה מתמצה במלים “תוהו־ובוהו”. משרדים ממשלתיים, שנחלקו בין בריטים, יהודים וערבים, נידונו לשיתוק. רוב השירותים המקובלים היו זמינים רק לעתים נדירות; הרשויות המקומיות לא יכלו לבצע את תפקידיהן הרגילים. הבריטים חילקו את ירושלים ל“אזורי ביטחון” מוקפים בגדרות־תיל; הכניסה לתוכם הותנתה באישור רשמי. כמויות המזון והמים בעיר הוגבלו, ובאזורים שלמים הוכרז עוצר לימים רבים. שום אדם לא הורשה לשוטט בחוצות בלי מסמך מיוחד מטעם השלטונות, והפרת התקנות הללו יכלה לגרור אחריה עונשים חמורים ביותר. ארץ־ישראל הלכה וגלשה לעבר אנרכיה. הקהילה היהודית, שכבר יצרה לפני כן מדינה בתוך מדינה, עשתה כמיטב יכולתה לשמור על שגרת חיים מסודרת. המשימה היתה קלה יותר בתל־אביב, שבה לא היה שום מיעוט ערבי, אבל תל־אביב היתה אזור ספר, בשל קרבתה הרבה ליפו, שבה ישבה אוכלוסייה ערבית גדולה. העניינים החלו לצאת מכלל שליטה.

הוויכוח בעצרת האומות המאוחדות בניו יורק נמשך. הערבים דחו את הצעת החלוקה של אונסקו“פ, שהיתה מזכה אותם במדינה פלסטינית. כפי שקרה והיה עתיד לקרות שוב ושוב, הערבים לא היו נכונים מעולם להסתפק בפחות מ־100 אחוזים של מבוקשם וסירבו לכל פשרה. הבריטים התנגדו גם הם לחלוקה. לאור הפרק הפרו־ערבי המובהק בהיסטוריה החדשה שלהם, בחירתם לא הפתיעה אותנו. ארצות־הברית תמכה בהצעת האו”ם, כפי שעשתה ברית־המועצות (בין השאר, באמצעות משלחתה באו"ם, בראשותו של אנדרי גרומיקו). לדידם, החלוקה היתה אמצעי משובח לסילוק הקולוניאליזם הבריטי מארץ־ישראל.

בשלב מסוים שקלו האמריקנים, בניצוחו של שר החוץ ג’ורג' מרשל, אפשרות לכינון נאמנות בינלאומית בחסות האו"ם, במקום חלוקה והקמה של שתי מדינות ריבוניות. התקלה הזאת הולידה את הפגישה המפורסמת בין חיים ויצמן, שייעשה במהרה לנשיא הראשון של מדינת ישראל, ובין הנשיא טרומן. לאחר אותה פגישה הצהיר הנשיא טרומן על מלוא תמיכתו בחלוקה.

בלילה שלא יישכח, במוצאי 29 בנובמבר 1947, נצמדה האומה כולה למקלטי הרדיו והאזינה לדיווחו של משה מדזיני, כתב קול ירושלים, על ההצבעה בעצרת הכללית של האו"ם. תוצאות ההצבעה נועדו לקבוע אם נזכה במדינה משלנו. ראשי המשלחות נקראו, אחד לאחד, להודיע על הצבעתם – כן, לא או נמנע. ארצות־הברית, ברית־המועצות וצרפת הצביעו בעד ההצעה. בריטניה נמנעה. לבסוף, נשמעה הודעה: העצרת אימצה את מסקנות הוועדה, נציגי שלושים ושלוש מדינות הצביעו בעד, שלושה־עשר נציגים הצביעו נגד, ועשרה נציגים נמנעו (וצורפו למניין התומכים).

כל המעצורים נפרצו והאוכלוסייה היהודית נתפסה לגל של צהלה. לרגע אחד של חסד נעלמו כל המרירות וכל הכעס על עוולות משכבר. בתל־אביב, בירושלים, בכל יישוב ברחבי הארץ, יצאו ההמונים לרחוב והריעו בסערת נפש. אנשים בני כל הגילים הסתחררו באופוריה והשתלבו במעגלים של רוקדי ההורה.

אורה ואני מיהרנו לנסוע למשרדי הסוכנות היהודית בבניין המוסדות הלאומיים ברחביה. הצטרפנו לקהל שהצטופף על המרפסת, וממקומנו, ליד גולדה מאיר, צפינו במחולות הנרגשים ברחבה למטה. יהודים טיפסו על מכוניות ומשוריינים של הצבא הבריטי, הניפו את דגלי הלאום ודחקו בנהגים לנסוע ללא מטרה ובלבד שישתלבו בשמחה.

בעוד היהודים רוקדים ברחובות, פתחה האוכלוסייה הערבית הקודרת בתגובות אלימות כלפי החלטת האו"ם. פורעים ערבים פשטו על המרכז המסחרי של ירושלים, הציתו חנויות יהודיות ובזזו אותן, תקפו יהודים וניסו לעשות דרכם אל מרכז העיר. המשטרה הבריטית נראתה חסרת־אונים. התחבורה הבין־עירונית, עקב אכילס של היישוב היהודי, נחשפה להתקפות ומחיר הדמים שנגבה בהן הלך וגדל. ברחבי העולם הערבי התנפלו פורעים על קהילות יהודיות. בעדן נטבחו שמונים ושניים יהודים וארבעה בתי כנסת נשרפו. בתים יהודים נהרסו. הערבים נשבעו להילחם בהחלטת החלוקה עד שיעבירוה מן העולם. ירושלים נעשתה לעיר מחולקת, חרף הנוכחות הבריטית. ההפרדה בין יהודים וערבים היתה מודגשת עוד יותר בנקודות המגע כמו, משרדים ומוסדות ממשלתיים.

הבריטים הודיעו שיסתלקו מארץ־ישראל במאי 1948, והאו“ם הקים אח “ועדת הביצוע” – ועדה מיוחדת לטיפול בהעברת הסמכויות לשתי המדינות החדשות, היהודית והערבית, שעמדו לבוא לאוויר העולם בתחומי המנדט הבריטי הפוקע. בינתיים נמשכו הקרבות. כנופיות ערביות ותושבי כפרים ערביים הוסיפו לתקוף בקביעות את שיירות האספקה היהודיות שנעו בכבישי הארץ. בהדרגה החלו להילוות לשיירות הללו מכוניות מוגנות בשריון מאולתר, שהותקן בבתי־מלאכה קטנים במקומות שונים בארץ. התנועה בין תל־אביב וירושלים התנהלה ב”ארונות־מתים" אטומים בברזל. האוטובוסים המשוריינים הללו התגלגלו לאטם, בחסות משאיות משוריינות ובהן פלמ“חאים ופלמ”חאיות חבושים בכובעי גרב וחמושים, במקרה הטוב, בתת־מקלעים מסוג סטן, מתוצרת עצמית. כוחם לא היה שקול כנגד זה של אנשי הגרילה הערבים, שארבו להם לאורך הדרך, אבל נחיתות זו לא הרתיעה אותם כהוא־זה ובמאבקם הם רשמו את אחד הפרקים האציליים ביותר בסיפורה של מלחמת העצמאות הישראלית. שלדי השריונים שלהם, הפזורים כיום משני עברי הכביש הראשי לירושלים, במעלה שער הגיא, הם עדות אילמת לגבורתם ולנכונות ההקרבה שלהם.

ה“מאורעות” הלכו והתרחבו, והיישוב החל להידרך לקראת המעבר הכאוב לריבונות. בפברואר 1948 קרא לי יחזקאל סהר, ראש אגף הביטחון במחלקה המדינית של הסוכנות, לשמש כסגנו. כעבור חודש הוטל על סהר להקים את המשטרה במדינה היהודית, לכשתקום, ולעמוד בראשה. כתוצאה מכך היה עליו לעבור לתל־אביב, ולפתע מצאתי את עצמי אחראי לקשר הישיר בין הרשויות היהודיות והבריטיות, ובכלל זה לקשר עם המחלקה לחקירות פליליות (C.I.D), היא הבולשת הבריטית הנודעת לשמצה, והכוחות המזוינים של הוד מלכותו. המתחים והטעויות – למען האמת, התוהו־ובוהו – שאפיינו את החברה שלנו התרכזו כולם, במידה לא קטנה, במשרדי.

נכונותם של הבריטים לספק לנו הגנה מפני ההתקפות הערביות הלכה ופחתה, ובמהרה הסתבר שאיננו יכולים להשיב מלחמה אלא באמצעות הפלמ“ח, כוח המחץ המגויס של ההגנה, בהנהגתו של יגאל פייקוביץ (לימים, יגאל אלון). ההגנה ניסתה להסתגל למצב קבוע של לוחמת גרילה וחלק ממפקדיה היו אפרורים וחסרי ברק; מפקדים אחרים קנו את מעמדם בזכות קשרים פוליטיים, לאו דווקא בשל יכולת צבאית מוכחת. חוסר דמיון, היעדר משמעת ונטייה להתעלם מפרטים הכריעו את הכף בין הצלחה לכישלון בשורה של מבצעים צבאיים. העובדה שהפלמ”ח הנועז והיעיל עמד לרשותנו היתה, בעצם, בגדר נס.

בראשית 1948 ביצעה ההגנה פעולה צבאית גדולה. כוח בן שלושים וחמישה בחורים נשלח כתגבורת לגוש עציון הנצור, המוקף מכל עבר בלוחמי גרילה ערבים. מידת המחשבה או התכנון שהושקעו בפעולה הזאת היתה קטנה מאוד. התכנון הצבאי שלנו לעת ההיא היה מכור לגישה מגוחכת של “הכל יהיה בסדר”. הבחורים הוסעו להרטוב, פנו משם ברגל לכיוון דרום־מזרח, בואכה הגוש, נחשפו לעיניו של רועה ערבי ובתוך זמן קצר כבר תקפו אותם אנשי כנופיות באלפיהם. הם נסוגו לעבר גבעה, נאחזו בה ולחמו, כדברי המשורר חיים גורי, “עד נפל האחרון ולא קם”. נאלצנו להתחנן בפני הבריטים שיסייעו לנו באיתור הגופות ובהבאתן לקבורה.

ירושלים נקלעה לקרבות אקראי. שכונת תלפיות נעשתה עכשיו מבודדת משהו והתחושה לא היתה נוחה, קל וחומר לנוכח העובדה שתפקידי ריתקני לא אחת בלילות ונגזר על אורה להישאר לבדה. עזבנו אפוא את השכונה החביבה הזאת ועברנו להתגורר בדירה משופצת ליד בית הורי. זמן קצר לאחר מכן פוצצו טרוריסטים ערבים את בניין העיתון פלשתיין פוסט, במרחק קילומטר וחצי ממקום מגורינו, וגרמו למותם ולפציעתם של עשרות אזרחים; ההדף קרע את הווילונות, שנתלו זה מקרוב, לפיסות קטנטנות. עשיתי במרוצה את הדרך למקום הפיגוע וצפיתי בהריסות העשנות של הבניין, בדפוס שנחרב, באנשים ששוטטו מוכי־הלם, מחפשים ידידים ומנסים להציל מסמכים ותיקים.

למחרת היום הופיע העיתון בגיליון קטן. מדורו הפופולרי ביותר, שנקרא Column One (טור מספר אחד), ויצא, כתמיד, מתחת עטו של העיתונאי האנגלי דייוויד קורטני, נפתח במלים, “קולן של המלים חזק מקול הפצצות”. פרסום העיתון ממש למחרת הפיצוץ היווה עדות נחרצת לחוסן רוחה של האוכלוסייה היהודית בנסיבות הקשות ההן. 

בפברואר 1948 נדרשה אורה להתייצב בתל־אביב. היא עבדה אז במנגנון ההגנה והוטל עליה להסדיר העברה של גנרטור ממפעלי ים המלח בקליה. מצוקת החשמל והכוח בירושלים היתה כבדה, כמעט כמצוקת המזון והמים. בדרכנו לתחנת האוטובוס, ראינו משאית צבאית בריטית ברחוב בן־יהודה ובתוכה חיילים. לאחר שעלינו לאוטובוס המשוריין, נשמעה התפוצצות אדירה. כעבור שעתיים ויותר, לאחר שהגענו ל“מדינה היהודית” הבטוחה־יחסית בשפלה, למדנו כי המשאית שנגלתה לעינינו בבוקר היום ההוא היתה עמוסה בחומרי־נפץ. החיילים שישבו בה היו משתפי־פעולה עם הכנופיות הערביות, והם שהפעילו את הפצצה הקטלנית. יותר מחמישים איש נהרגו ומאות נפצעו. רק הפרש של דקות מנע מאתנו להיות בין הנפגעים.

באותה תקופה בערך הגיעה לארץ קבוצת חלוץ של האו"ם לטיפול במימושה של החלטת החלוקה. בראשה עמד פאבלו אזקאראטה, שהיה השגריר הספרדי הרפובליקני בלונדון, וחבריה היו נציגים של ארבע מדינות אחרות. הסוכנות היהודית, שקיבלה את החלטת החלוקה, קידמה בברכה את פני המשלחת והטילה על וולטר איתן ועלי לשמש בקציני־הקשר עמה. הערבים, שהוסיפו להסתייג לחלוטין מתוכנית החלוקה, הודיעו שיחרימו את המשלחת האמורה. הבריטים, בהתאמה גמורה עם הגישה העוינת של בווין ושל סר הנרי גרני, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, שהיה אנטי־ציוני עד כדי טירוף, החרימו גם הם את המשלחת וסירבו לשתף עמה פעולה בכל דרך שהיא.

הקולונל הנורבגי ראגנוואלד אלפרד רושר־לונד, חבר המשלחת, היה קצין ישר וגלוי־לב ובמהרה נוצרו בינינו קשרים הדוקים מאוד. (בשלב מאוחר יותר, הוא נשלח לשמש כנספח צבאי בשגרירות ארצו במוסקבה, לא הסתיר שם את דעותיו על טיב המשטר הסובייטי, הוכרז במהרה לאישיות בלתי־רצויה ונאלץ לעזוב את ברית־המועצות.) התחלתי להוכיח לו באותות ובמופתים כי חרף הספקנות הרווחת בחוגי האו"ם, בעידודם של הבריטים שטענו כי נחוסל מיד לאחר צאתם מן הארץ, כוחנו עומד לנו להתגבר על כל הבעיות וברור לגמרי שכך נעשה. גישתם של הערבים והבריטים כלפי חברי הוועדה הקלה על תפקידי במידה ניכרת. הודעתי לבן־גוריון כי חשוב מאוד להעבירם לצדנו והוא העניק לי את מלוא התמיכה בעניין זה. דומני שהצלחתי להראות להם שהמדינה היהודית תוכל להתקיים כיישות עצמאית. הדיווחים של רושר־לונד בוודאי אישרו את הקביעה הזאת.

ב־11 במארס 1948 נועדתי להפגיש את רושר־לונד לארוחת צהריים עם ראובן שילוח, יועצו הקרוב של בן־גוריון. אורה נעשתה בינתיים לעוזרת של המדען הדגול אהרן קצ’לסקי (לימים קציר), שעסק בהקמת חיל המדע (חמ"ד). לא ידעתי שהיא נדברה להיפגש בו ביום במשרדי הסוכנות היהודית עם ליאו כהן, המזכיר המדיני של הסוכנות. ליאו ישב לעת ההיא בחדרה של גולדה מאיר, בדיוק מעל הכניסה לבניין; משרדי שלי היה בהמשך המסדרון.

המשרד השכן היה של בן־גוריון. בדומה לשאר החברים של הנהלת הסוכנות, הוא היה לעת ההיא בתל־אביב. בעודי מתלוצץ עם המזכירות, נשמעה התפוצצות כבירה והעולם מסביב השחיר. לרגע קט לא ידעתי מה קורה לי וכשהתאוששתי ופתחתי את הדלת פרץ פנימה ענן כבד של אבק. בהדרגה החלו דמויות רפאים לגשש את דרכן אל מחוץ להריסות, ובכל מקום נראה דם. שילוח נפצע בלחיו (ומכאן ואילך היה מעוטר בצלקת); ממצחו של אליהו ששון, לימים שר הדואר ושר המשטרה, ניגר דם; גרשון אבנר, לימים מזכיר הממשלה, ששהה במשרד סמוך, היה מכוסה בדם ומשולל כושר ראייה, בשל רסיסי הזכוכית שחדרו לעיניו.

כשפרצתי למסדרון, ראיתי את אורה שרועה בתוך ההריסות. שאלתי אותה בתדהמה, “מה את עושה כאן?” היא עצמה חששה לגורלי עד כדי כך שהתעלפה ברגע שראתה אותי. נשאתי אותה, יחד עם אהרן קציר, לאמבולנס שניצב בחצר. בירכתיו היתה מונחת על אלונקה גופתו כרותת הראש של הנוטר, שחשד כמה רגעים לפני כן במכונית לא־מוכרת החונה בקדמת הבניין. הוא ניסה להזיז אותה, ואגב כך הפעיל פצצה רבת־עוצמה שהיתה בתוכה. כיסיתי את גופתו בשמיכה, והוריתי לנהג האמבולנס לדהור לבית־החולים ביקור חולים. אורה לקתה בזעזוע־מוח וראייתה היתה בסכנה. הלם מושהה הפיל אותה למשכב למשך קרוב לחודשיים. עד עצם היום הזה נותרו בגולגולתה צלקות רבות.

מניין הנפגעים בהתפוצצות הגיע לתשעה הרוגים ושלושים פצועים. בין ההרוגים היה גם ידידנו הקרוב מאוד לייב יפה, מצירי הקונגרס הציוני הראשון ומי ששימש כמנהל הראשי של קרן היסוד. בניין המוסדות הלאומיים ניצב בלב האזור השמור ביותר של ירושלים היהודית, ועכשיו הסתבר שהיה בכל זאת פגיע. מכונית־התופת היתה שייכת לסגן הקונסול האמריקני. נהגו הערבי גנב אותה ביום הקודם ושותפיו לפשע דאגו למלכדה ולהחדירה לחצר הסוכנות.

לאחר שווידאתי כי אורה זוכה לטיפול הרפואי הנאות, הגעתי למשרדו של רושר־לונד במרתף באזור הביטחון. רק אז עמדתי על כך שאני מכוסה כולי באבק וחולצתי ספוגה בדם. הסעתי את רושר־לונד לבניין המוסדות הלאומיים והראיתי לו את ההריסות. פועלים כבר עסקו בדממה בהנחת לבנים ובתיקון הנזקים בתוך הבניין. למראה עבודתם, ולמראה המזכירות הטורחות במלאכת הניקיון, נקוו דמעות בעיניו. “אומה כזאת לא תובס לעולם”, אמר לי.

כל יום גבה את מכסת ההרוגים, הפצועים והנכים שלו. על־פי ההיגיון הצרוף לא היה לנו שום סיכוי לשרוד. לימים היינו עתידים להיקלע לנסיבות קשות שונות ומשונות, אבל מעולם לא שבנו וצללנו לתהומות של 1948, לאותם ימים שקיומנו היה תלוי ממש בחוט השערה. אלא שאנחנו היינו שקועים במאבק מכדי להבין או להעריך עד כמה היתה תקוותנו קלושה. הרגשה מיוחדת איחדה אותנו כעם, ולא היתה לנו שום ברירה. אם רצינו לחיות כפי שרצינו לחיות – כפי שידענו שעלינו לחיות – היה עלינו להתייצב מול ההלם והרעה.

בסופו של דבר, כבד המצור על ירושלים עד כדי כך שלא היה אפשר להביא אליה מזון ואספקה אלא בשיירות. הלוחמים שלנו, שהגנו על השיירות בכמויות מזעריות של נשק, נאלצו להתמודד מול כוחות ערביים שנהנו מעדיפות מספרית אדירה, וכן מול האיבה הבוטה של היחידות הבריטיות שעדיין נותרו בארץ. כל אדם, יהודי או ערבי, הסתכן לכאורה בעונש מוות על נשיאת נשק, אבל הבריטים נמנעו עתה מאכיפת החוקים הרלבנטיים לעניין זה. לכל היותר, הם התערבו מפעם לפעם בתקריות האש כדי לפרוק נשק מלוחמים יהודים ולהפקירם לחסדי האספסוף הערבי.

תוך כדי סיורים עם רושר־לונד ברחבי הארץ, במגמה להוכיח לו את יכולתנו הצבאית, נקלענו לזנבה של שיירה שנעה לאטה במעלה הדרך לירושלים. זה היה אוסף אקראי של משאיות, עמוסות במצרכי מזון, שגנחו מרוב מאמץ בעת הטיפוס בהרים. תאי הנהג של רבות מהן היו משוריינים. אל השיירה נלוו “קופסאות הפח” המשוריינות של הפלמ"ח. פניהם הצעירים של המלווים התבוננו בנו בסקרנות בעת שחלפנו לידם. בכניסה לירושלים ניצבו המונים שהמתינו לשיירה. הם ידעו שהמזון והתרופות שהגיעו זה עתה יחרצו את גורלם בין המשך המאבק ובין כניעה – שפירושה היה גם טבח. היתה זו אחת השיירות האחרונות שהגיעו לירושלים קודם שהמצור נעשה טוטלי. כעבור ימים אחדים נחתה המכה הנוראה על השיירה שנודעה בשם “שיירת הדסה”.

זו הפעם דובר בשיירה שעשתה דרכה ממרכז העיר ירושלים דרך שכונת שייח' ג’ראח להר הצופים. היו בה רופאים, אחיות ועובדים של בית־החולים הדסה, וכן אחדים ממורי האוניברסיטה העברית. פורעים ערבים ארבו לשיירה הזאת ועצרו אותה בשייח' ג’ראח, ומיד אחר־כך החלו להעלות את כלי־הרכב באש ולפגוע בנוסעים. חיילים בריטים עמדו מנגד וצפו בהשתוללות באדישות, בחיבוק־ידיים. שבעים ושמונה בני־אדם נרצחו במשך שבע שעות. רק שמונה מבין עשרים ושמונה הניצולים לא נפצעו.

באותם ימים עצמם החליט בן־גוריון שהגיעה העת לעבור למתקפה, ולעשות אגב כך שימוש במשלוח גדול של נשק – בעיקר רובים – שהגיע בדרך האוויר מצ’כוסלובקיה והונחת בחשאי, תוך עקיפת האמברגו הבריטי. בתוך ארבעה ימים אורגן הכוח היהודי הגדול ביותר שהופעל עד לעת ההיא בשדה הקרב. 1,500 לוחמים קובצו יחדיו למבצע “נחשון”, שנועד לתפוס את כל התוואים השולטים על הדרך לירושלים, ובכלל זה את אזור לטרון. האחיזה בשטח הזה היתה חיונית להבטחת התנועה של שיירות נוספות לירושלים. המשימה שהוטלה עלי היתה להפעיל גורמים ידידותיים בחוגי הבריטים כך שתגובתם תהיה קטנה ככל האפשר.

הקרבות של מבצע “נחשון”, שהיו עקובים מדם וידעו מעלות ומורדות, התנהלו במשך שנים־עשר ימים. אחד המוקדים החשובים שלהם היה בקסטל, פסגה החולשת על המבוא המערבי לירושלים, ששימשה בעבר כמשכן למחנה של לגיון רומי ולמצודה צלבנית. במהלך הלחימה בקסטל נהרג עבד אל־קאדר אל־חוסייני, אחד המפקדים הבכירים ביותר והנחשבים ביותר של הכנופיות הערביות, ועצם המוות הזה השפיע בצורה הרסנית על המוראל של הערבים. (בנו, פייסל אל־חוסייני, היה עתיד להימנות כעבור עשרות שנים עם בכירי ההנהגה הפלסטינית וליטול חלק פעיל במשא־ומתן בינה ובין ממשלת ישראל.) בסופו של דבר השתלטו כוחות ההגנה על הקסטל ועל שאר חלקי הדרך לירושלים ושלוש מהשיירות הגדולות ביותר שקובצו מאז פרצה האש הצליחו להגיע לירושלים. השיירה האחרונה נתקלה באש כבדה, ורבים מנוסעיה נהרגו ונפצעו. שש משאיות ננטשו בצד הדרך. בין ההרוגים היה מכבי מוצרי, בעלה של מזכירתי רחל. בשלב זה היה אפשר לקבוע כי ירושלים היהודית לא הוכרעה, אבל הסכנה המרחפת עליה טרם חלפה.

סדר פסח תש"ח נערך באפריל 1948 בעיר הנתונה תחת הפגזה מתמדת של תותחי הלגיון הערבי. הרעש המוכר ביותר ברחובות היה של קליעים מזמזמים, וכמעט בכל בית היה אפשר למצוא אוסף פרטי של רסיסי פגזים. מכיוון שהדרך לבתי הקברות על הר הזיתים נותקה, נחנך בית קברות מאולתר בשייח' באדר, בקרבת המבואות המערביים של ירושלים. משגברה האש והתהדק המצור, הוחל בקבורת מתים בחצרות. עשב־הבר חוביזה (ובשמו העברי חלמית גדולה) לוקט בשדות ושימש למאכל. מאה אלף תושבי העיר התקרבו לשלב שבו נגזר על כל אחד מהם להתקיים משלוש פרוסות לחם ביום. לכל משפחה הוקצב דלי מים אחד לצורכי שתייה, בישול ורחצה לאורך היום כולו.

אבי ניסה לסייע בבלימת ההרס של העיר הקדושה והריץ מברקים למנהיגים נוצרים בכל רחבי העולם, בתקווה לגייסם למאבק נגד חילולה של ירושלים. אבל הוא העלה חרס בידו – העולם הנוצרי לא גילה שום עניין. בערב פסח הוא יצא לסדר המרכזי של החיילים כדי להאציל עליהם את אמונתו העזה בכך שההשגחה העליונה תדריך אותנו בתוך מה שנראה כמצב בלתי־אפשרי. גם אני האמנתי בכוחה של ההשגחה העליונה, אבל חשבתי שאל לנו להניח את עתידנו בידיה בלבד. האמנתי בלחימה למען העתיד הזה.

נסיוני המלחמתי הביא לי תועלת רבה. בלכתי עם אורה ברחוב בירושלים, שמעתי לפתע שריקה מוכרת. בו במקום הטלתי אותה ארצה ונצמדנו במלוא גופנו למדרכה. כעבור שבריר שנייה נחתה פצצת מרגמה ברחוב והתפוצצה במרחק חמישה־עשר מטרים מאתנו. מזלם של אחרים לא שיחק להם עד כדי כך. אחד מידידינו יצא מביתו בלוויית רעייתו והיא הספיקה לעשות צעד אחד בלבד קודם שצנחה תחתיה בלי רוח חיים. קליע פגע בראשה.

ב־26 באפריל סגרו הבריטים את משרד הדואר המרכזי. זמן רב לפני כן התרוקנו החנויות בירושלים מכל מרכולתן ופסקה גביית המסים. מועצת עיריית ירושלים שוב לא התכנסה, כיוון שחברי המועצה היהודים כוננו גוף עצמאי. הבריטים, שהיו מודעים בבירור לתהליך ההשתלטות ההדרגתי של מוסדות יהודיים על סמכויות השלטון המרכזי, לא גינו את עצם המעשה אבל גם לא ויתרו על שום שמץ מריבונותם כדי לאפשר את רציפות השלטון בארץ.

בסוף אפריל ובתחילת מאי תקף הפלמ“ח את שכונת קטמון הערבית בירושלים. בריגדיר צ”פ ג’ונס, מפקד החטיבה הבריטית השנייה, ביקשני לסייע בהשגתה של הפסקת־אש בקטמון. הכרתיו בתקופת שירותי כקצין מודיעין בגרמניה. הוא עצמו היה אז ראש המטה של הקורפוס הבריטי מספר 30. יצאנו לסקור את שדה־הקרב בקטמון, והוא פנה אלי ואמר, “בדיוק כמו בזמנים עברו”. “כן”, אמרתי לו בלי לחייך, “אבל עכשיו זה שונה. הפעם איננו נמצאים באותו צד של המתרס”.

התחלתי לשאת־ולתת עם הנציג הערבי, אנואר נוסייבה. האיש, שהיה עתיד לשמש אחר־כך כשר ההגנה הירדני וכשגריר ירדן בבריטניה, נעשה בסופו של דבר לשגרירו הבלתי־רשמי של המלך חוסיין בירושלים. אבל אז, ב־1948, הוא סירב להיפגש אתי פנים־אל־פנים. ערבי, אמר, לא יחלוק כבוד ליהודי במגע ישיר עמו. ג’ונס נאלץ אפוא לנוע הלוך ושוב בין שני החדרים הצמודים שישבנו בהם, ולהעביר הצעות והצעות־שכנגד. לאמיתו של דבר, כוונתי לא היתה להגיע להסדר אלא למשוך את הזמן; היה ברור לנו בעליל כי במהרה נשלים את ההשתלטות על קטמון. תרגילי ההתחמקות שלי עלו יפה וכעבור שנים רבות שח לי אנואר נוסייבה שעדיין לא סלח לעצמו על כך שהלך שולל באותה הזדמנות.

עכשיו היינו בעיצומן של ההכנות לקראת הפינוי הבריטי, ועיקר התכנון שלנו בירושלים התמקד בהשתלטות על אזורי הביטחון מיד לכשהבריטים יסתלקו מהם. אליעזר קפלן, בכיר אנשי הסוכנות שנשארו בירושלים ומי שהיה עתיד להיות לשר האוצר הראשון ואני, נפגשנו עם גנרל גורדון מקמילן, מפקד הצבא הבריטי בארץ־ישראל. ניסינו להגיע להבנה שתניח לנו להשתלט על שטחים מוגדרים בהסכמת הבריטים, ולהימנע בכך משפיכות־דמים מיותרת. מקמילן נהג בנו באדיבות, אבל הוא היה משוכנע בבירור שלא נחזיק מעמד אלא ימים אחדים לאחר הסתלקותם של הבריטים. לא העלינו כמעט ולא כלום מן הפגישה והשמענו דברי פרידה. היה ברור בעליל כי דעתו אינה נוחה מדרך היציאה של השלטון הבריטי מהארץ, אבל כך בדיוק היה ברור בעליל כי נבצר ממנו לעשות משהו לשינוי המצב.

ב־7 במאי 1948, שבוע ימים לפני הכרזת העצמאות, הזמין אותי לפטננט־קולונל אוסקר נורמן, ראש המודיעין הצבאי הבריטי, להיפגש עמו במעונו של מקמילן. יומיים לפני כן הרגו אנשי לח“י קצין ושישה חיילים בריטים ליד מושב גן־חיים בשרון, והשלטונות תכננו עכשיו פעולה אלימה כנגד היישוב היהודי. בשלב ראשון היה בכוונתם להחרים ולהשמיד את כל המשוריינים – האמצעי היחיד שלנו להבטחת מידת־מה של חופש תנועה בכבישים. מחיתי באוזניו על הרעיון הזה וטענתי שהיישוב כולו אינו יכול לשאת באחריות לפעולותיה של קבוצה קטנה, אבל הוא לא גילה שום נכונות ללכת לקראתי. כעבור כמה שעות הודיעני רושר־לונד שהבריטים מצפים למבצעים נוספים של לח”י, כדי שיוכלו לנצלם ליישב את החשבון עם היהודים אחת ולתמיד. הוא היה משוכנע כי הבריטים התכוונו לכך הפעם במלוא הרצינות.

בבוקר ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הורד הדגל הבריטי בירושלים, וסר אלן קנינגהאם, הנציב העליון לארץ־ישראל, יצא את העיר במכונית הדיימלר חסינת־הקליעים שלו, בראש שיירה ובה אחרוני האזרחים והחיילים הבריטים. יחידות של ההגנה נעו במהירות והשתלטו על המשרדים והעמדות שפונו. שלושים שנות השלטון הבריטי בארץ־ישראל הסתיימו בכתם היסטורי, בתקופה של התנהגות מבישה ומחפירה שספק אם היתה כמותה בדברי הימים הארוכים והגאים של האימפריה הבריטית.

מיד לאחר שהבריטים יצאו, התעצמו חילופי האש, וירושלים נעשתה לגיהנום. פגזי תותחים ופצצות מרגמה ניתכו על המחצית היהודית של העיר, מקלעים טרטרו ושריקות כדורי רובה פילחו את האוויר. כל השדים הגיחו מרבצם. שאלתיאל, מפקד ירושלים, ביקש ממני להגיע לקונסוליה הכללית הצרפתית, בשטח ההפקר המסוכן שבין מלון המלך דוד ושער יפו בחומת העיר העתיקה. רנה נוויל, הקונסול הכללי, היה חבר במה שנודע כוועדת ההפוגה הקונסולרית. הוא, וכן שני עמיתיו, הקונסול הכללי האמריקני תומס ואסון והקונסול הכללי הבלגי ז’אן ניוונהיז, ניסו לשאת־ולתת עם הערבים על הפסקת־אש. מאמציהם לא הועילו כהוא־זה. אדרבה, ואסון מצא את מותו כשצלף ערבי פגע בו. שאלתיאל היה סבור שהמצב בכי רע ויש לעשות כל מאמץ כדי שנוויל אכן ישיג הפסקת־אש, והוא העניק לי את מלוא הסמכות להסכים לכך. נהג של הסוכנות היהודית הסיע אותי במהירות מסחררת אל הקונסול. עברנו בשטח פתוח ובו צינורות גדולים, מוכנים להתקנה, ברחוב המלך דוד, בקרבת המקום שעכשיו ניצב בו בניין ההיברו יוניון קולג'. בין הצינורות נחבאו צלפים ערבים וכדור חלף דרך שיער ראשו של הנהג. מכאן ואילך שוב לא היה צריך להיטרד ביחס לפסוקת שלו.

הקונסוליה שכנה בין הקווים, בין חומות העיר העתיקה מזה ובין ירושלים היהודית, החדשה, מזה. פגזים וכדורים רעמו ושרקו מכל עבר. שישים אזרחים צרפתים הצטופפו בתוך הקונסוליה, בתקווה שהחסות הדיפלומטית תגונן עליהם ותציל את חייהם. נוסף לכך, נוויל תבע לעצמו מעמד מיוחד גם כנכבד קתולי וגם כנציג הצרפתי הבכיר בירושלים. בתור שכזה, הוא ראה את עצמו אחראי לעיר הקודש והחזיק בדעות נחרצות על תפקידה המיוחד של צרפת כמגן האמונה בארץ הקודש. הוא היה משוכנע שיש לבנאם את ירושלים, וככל שהגה בדרך־כלל ידידות לעניין הציוני כן דחה בלהט כל טענה לחזקה שלנו על העיר. עצבני עד מאוד, נוח להתרגש ונחפז להתרגז, דומה שהוא לא היה המתווך הטוב ביותר במשא־ומתן על הפסקת־אש. שמונה מבין תשעת ילדיו של נוויל היו אז בתוך הקונסוליה, ובכל פעם שהבניין הזדעזע מפגיעת כדור או פגז בסביבה הקרובה, הוא היה נתפס לפרץ בלתי־נשלט של היסטריה. אם לנקוט לשון המעטה, ההידברות אתו הצריכה מידה גדושה של סבלנות. בשל המטר הבלתי־פוסק של הכדורים, שרבים מהם חלפו דרך החלונות, עשינו את רוב הזמן בהשתופפות על הרצפה. ניוונהיז היה שם גם הוא, יחד עם ידידי רושר־לונד.

אמרתי לנוויל כי הוסמכתי לשאת־ולתת על הפסקת־אש והוא טלפן מיד לאנשי־הקשר שלו בצד הערבי, שהביעו הסכמה להפסקת־אש ארעית. טלפנתי מן הקונסוליה לשאלתיאל, להודיעו על הזמן המוסכם; הוא הזדרז להעביר פקודות מתאימות לכוחותיו. אבל כעבור דקות אחדות פרצה אש כבדה מכיוון אחד האזורים שבידי הערבים. הייתי בקונסוליה מהצהריים עד תשע בערב, ותבנית המאורעות חזרה על עצמה שוב ושוב. בכל פעם שניהלנו משא־ומתן על הפסקת־אש חדשה, הערבים – שלא שלטו בכנופיות הבלתי־סדירות שלהם – ניצלו אותה להתקפה מחודשת עלינו. בשלב מסוים נחתה פצצת מרגמה בחצר הקונסוליה. נוויל נשבר עכשיו לחלוטין, הטיח בי כינויי גנאי והאשים את הכוחות היהודיים בניסיון להרוג את כל מי שנמצא בקונסוליה. רושר־לונד, מן הבודדים ששמרו על שלווח־נפשם, יצא לגן לבדוק את המכתש שנוצר בהתפוצצות, ושב וסיפר לנוויל כי הפצצה נורתה ממרגמה שהוצבה בחלק הערבי של העיר העתיקה. לא היה לך שום יסוד להתנפל על מר הרצוג, אמר לקונסול.

ידעתי שבן־גוריון עומד להכריז בשעות אחר־הצהריים של היום ההוא על הקמתה של מדינה יהודית, אבל לא היו בידי שום פרטים וכן לא היה לי שום מושג על שמה של המדינה החדשה. בארבע אחר־הצהריים, כשהכל ישבו מסביב קודרים ועצבנים, מאזינים לירי ולהפגזה וממתינים להודעה טלפונית נוספת מהעיר העתיקה על כך שהערבים הסכימו לעוד הפסקת־אש, הודעתי לנוויל ולניוונהיז, “אני מבקש להבהיר לכם כי מרגע זה ואילך אני מייצג מדינה יהודית שהוכרזה זה עתה”. זה היה בדיוק מה שנדרש להטיל את נוויל להתפרצות זעם נוספת. הוא פתח בגידופים כנגד המדינה היהודית, כנגד היהודים והערבים בפרט, ועד כמה שיכולתי לקבוע – גם כנגד כל אדם שנקלע בדרכו או שמעו הגיע לאוזניו אי־פעם. רושר־לונד הזדקף במופגן, לחץ את ידי ובירך אותי לרגל ההכרזה על עצמאותנו.

בתוך הקונסוליה הצרפתית לא חשתי עצמאי ביותר. הכדורים הוסיפו לחדור דרך החלונות הפתוחים ועד רדת הלילה היו בינינו שישה פצועים. מאדאם נוויל, בניגוד גמור לבעלה, שמרה על שלוות־רוחה בכל התהפוכות ואפילו הביאה ארוחה מאולתרת ליושבים בחדר הדיונים. חרף הסכנה הגדולה, היא לא שכחה להגיש לנו יין צרפתי משובח. אדרבה, היא זחלה על הרצפה, כדי לחמוק מהכדורים השורקים ומזגה מן היין הזה לגביעים שבידינו.

בשעת חשכה גמורה – ולאחר אינספור הפסקות־אש – הצעתי שננסה לחזור לשטח היהודי. הודעתי שאקח עמי כל מי שירצה בכך, לרבות הפצועים. דיווחתי על תוכניותי למפקדת ההגנה ולאחר מכן חמקה החבורה שלנו מן הבניין לאורך השביל הצר. יחד אתי יצאו ניוונהיז, רושר־לונד, כמה משוכני הקונסוליה שבחרו להצטרף אלינו וששת הפצועים. מול בניין המשלחת האפוסטולית גילינו פרצה בחומה של מלון המלך דוד, עברנו בה, והמשכנו לנוע אט־אט בתוך גני המלון, לקול הלמותן של פצצות המרגמה ולקצב הסטקאטו של המקלעים והרובים. בשמים מעלינו הבזיקו נתיבי זיג־זג של כדורים נותבים. הדלתות המוליכות לאולם הגדול של המלון היו מרוסקות, קרעי וילונות התנפנפו באוויר, ופה ושם בקע קול דלת שחגה על ציריה ברוח. לבד מרעש הירי היה אפשר לשמוע רק את הדלתות והחלונות המוטחים במשקופים ורסק של זכוכיות מתנפצות. חצינו את אולם הקבלה המרכזי ויצאנו אל הרחוב הצופה לעבר בניין ימק"א. כשגיששנו את דרכנו למה שקיווינו כי יתגלה כמקום מבטחים, לא ידענו היכן בדיוק נמצאים כוחותינו. הלילה היה שחור כזפת – אספקת החשמל לעיר נותקה זה מכבר – ואנחנו התקדמנו אט־אט לעבר הצומת שבו נפגשים כיום רחוב קרן היסוד ורחוב ז’בוטינסקי. שם פגשנו חיילים יהודים, ורווח לנו. כששבתי וראיתי את אורה בלילה ההוא, הבנתי כי לאחר שיצאתי בבוקר לקונסוליה הצרפתית היא התקשתה להאמין שתזכה לראות אותי בחיים.

מ־15 במאי עד ראשית ההפוגה בירושלים, ב־11 ביוני, נפגעו 1,738 אזרחים בחלק היהודי של העיר. 316 מביניהם נהרגו. בכל רחבי הארץ התנהלו קרבות לחיים ולמוות, אבל כיבוש ירושלים היה היעד העיקרי של הצבאות הערביים. תוך כדי לחימה הסתננו אלינו ידיעות על נפילת גוש עציון, בעקבות התקפה חזיתית של כוחות הלגיון הערבי. קומץ המגינים שנותרו בחיים הניפו דגל לבן לאות כניעה, אבל אנשי כנופיות ותושבי כפרים סמוכים פרצו לכפר עציון ורצחו את רוב יושביו. שאר אנשי הגוש נפלו בידי הלגיון הערבי, שראה אותם כשבויי מלחמה והעבירם למחנה שבויים במפרק, בעבר־הירדן. על גודל הטרגדיה שנחשפה לעינינו העיד המספר הגדול של האבלים שנהרו לתפילות השבת בבתי הכנסת.

המים חדלו לזרום בצנרת העירונית והתושבים ניצבו בתורים, במקומות קבועים ובזמנים קבועים, כדי לקבל את המנות הקצובות להם מתוך מאגרי החרום. הם עשו זאת חרף הצליפות מן האזור הערבי. הדלק אזל כמעט לגמרי ובשבוע הראשון של מאי שבתה כל תנועת המכוניות. הדלק שנותר הוקצה בצמצום רק לצבא, לאמבולנסים, לבתי־חולים, למאפיות ולמפעלים תעשייתיים חיוניים. הדממה הקודרת שחלחלה בעיר נשברה רק בקולות הנפץ של הפגזים ובטרטור הכדורים. העסקים שותקו; לא היה שום מגע עם קרובים וידידים מחוץ לעיר. המשאבים חולקו שווה בשווה, ועובדה זו תרמה רבות למוראל הכללי. לא היה שום הבדל בין חרדים לחילונים גמורים, או בין העשירים והדלים. אין לי ספק כי הרוח שקיימה אותנו נבעה מתחושה קולקטיבית כי איננו יכולים לנחול תבוסה ולא נובס, כי בסופו של חשבון עלינו לנצח.


 

פרק 7. המאבק לעצמאות    🔗

מלחמת העצמאות היתה, בתמציתה, הסיכוי היחיד של היישוב היהודי בארץ־ישראל להוכיח את יכולתו לשרוד בלי ההגנה של המנדט הבריטי. עכשיו, כשהניחונו להתגונן על נפשנו, רווחה ברוב חלקי העולם – במיוחד בעולם הערבי – ציפייה לכך שנחוש פיק־ברכיים מן הכוחות האדירים שקמו עלינו, ונחוסל, אם אמנם יפרצו מעשי איבה. אבל העם היהודי התנסה בכמעט אלפיים שנות ציפייה לכינונה של מולדת ריבונית. עכשיו, כשזכינו במולדת שכזאת, לא עלה על הדעת שנוותר עליה.

הכף נטתה בבירור לרעתנו. יכולנו לגייס רק 45,000 אנשי צבא, ובכלל זה 30,000 גברים ונשים שכישוריהם הגבילו אותם, בעיקרו של דבר, למשימות הגנה מקומית – בעיקר ביישובים כפריים; עבר זמן לא מועט קודם שהם יכלו להיכלל ביחידות השדה. כתוצאה מכך הצטמצם הכוח הלוחם הממשי שעמד לרשותנו בתחילת הקרבות ל־15,000 איש בלבד. חיל האוויר שלנו היה מורכב מאחד־עשר מטוסי־קישור קלים, חד־מנועיים. לחיל הים היו כמה סירות־מנוע, אנשי־צפרדע אחדים, וקרוב ל־350 ימאים שרכשו את נסיונם בעיקר בעת שהביאו מעפילים לארץ. חרף ההנחה המקובלת, צבאנו הצעיר לא היה מלוכד או ממושמע במיוחד. שני ארגוני המחתרת של הימין, האצ“ל, בפיקודו של מנחם בגין ולח”י, שאחד מבכירי מפקדיו היה יצחק שמיר, לא קיבלו את מרותו של ארגון ההגנה ושולבו בצה"ל רק לאחר מאבקים חריפים ולא מעט שפיכות־דמים.

המלחמה פרצה כסדרה של תקריות עירוניות אלימות, בנוסח פגע וברח, שהותירו מאחוריהן עשרות אזרחים מתים, פצועים ונכים. מערכת התחבורה שלנו היתה נתונה להתקפה מתמדת, והערבים לא הרפו ממאמציהם לנתק את קווי הקשר בין המרכזים היהודיים. אבל הדאגה הגדולה ביותר, גדולה אפילו מן החשש לגורלם של יישובים יהודיים מבודדים, התמקדה במה שעלול להתרחש אם הצבאות הסדירים של מדינות ערב ישתלבו במלחמה ויאיימו בצורה רצינית על מעמדנו בירושלים.

ב־21 במאי 1948 הורה לי קצין המבצעים הארצי יגאל ידין להתייצב בתל־אביב. נפרדתי מהורי ומאורה בידיעה שאולי לא נשוב ונתראה. השייכות לעם ישראל בעתות מלחמה – ואותן שנים היו בדרך־כלל עתות מלחמה – יצרה נורמות חדשות. חייהם הפרטיים של בני־האדם נמוגו ברקע. ניסינו להתנהג בצורה לא רגשנית. ובכל זאת, בכל פעם שנפרדתי מאורה חשתי כאילו אני משאיר מאחור גם חלק מעצמי.

עשיתי את דרכי למנחת המטוסים המאולתר בעמק המצלבה. מטוס פייפר נחת כדי לאסוף אותי, ועורר בכך את עניינו של האויב. הפגזים החלו לרדת עלינו ואני רצתי ביניהם אל המטוס, שטייסו הצעיר הזדרז להמריא לכיוון תל־אביב. לא יכולתי לראות בכך סימן מבשר טובות.

ידין אמר לי כי שלמה שמיר (אז עדיין רבינוביץ) מקים חטיבה חדשה, ובה גדוד שריון, ורוצה בי כסגנו. חטיבה זו – שנודעה במהרה כחטיבה שבע – נועדה לכבוש את לטרון, המפתח לשליטה על הדרך הראשית מן השפלה לירושלים. ידעתי, כמובן, היטב כי מדובר בזירה למודת קרבות משכבר הימים. עמק איילון, למרגלות לטרון, התנסה בקרבות גם בימי יהושע בן־נון, בתקופת המכבים ובמהלך הכיבוש הבריטי של ארץ־ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה. לטרון עצמה היא אתר מושלם למאחז צבאי שחשיבותו האסטרטגית ברורה בעליל. מי ששולט בה יכול לחסום נתיב חשוב מאוד לכניסה לירושלים וליציאה ממנה. ולעת הקמתה של חטיבה שבע, בפיקודו של שמיר, שלטו הערבים בלטרון.

שמיר הורה לחטיבה להיכנס לקרב לאלתר. אמרתי לו שאין שום תבונה צבאית בביצוע התקפה בלי מודיעין נאות ומינימום של הכשרה צבאית ללוחמים, מה גם שרבים מהם הגיעו זה עתה ממחנות המעפילים בקפריסין וכמעט ולא ידעו להשתמש בנשק. יתירה מכך, המרגמות טרם הגיעו, לא היתה לנו שום ארטילריה, לא היה שום סיוע אווירי, לא היו לנו אפילו מימיות. היה עלינו לבצע את ההתקפה בעיצומו של גל חום כבד, בתוך שדות שלף שהיו מכוסים בענני זבובים טורדניים, ולהפעיל חיילים שלא היו רגילים כהוא־זה לחום הנורא ולתנאים המקומיים. בקיצור, היינו אמורים להיות חיל צבא פרימיטיבי המסתער במעלה גבעה כדי להיטבח. אני מניח שגם שמיר ידע זאת, אבל חזקה עליו ההוראה מגבוה.

בתחילה נקבע שהמבצע ייפתח בלילה שבין יום ראשון 23 במאי ליום שני 24 במאי. אבל בשעות הערב של יום ראשון הוברר כי הכוח אינו מוכן והוחלט על דחייה בת 24 שעות. למחרת, חרף כל הקשיים שהוסיפו להתגלות, וחייבו, לדעתנו, דחייה נוספת, היה בן־גוריון נחוש בדעתו ששוב לא תיתכן שום דחייה כזאת. הוא הגיע לכלל החלטה שאין שום דרך להציל את ירושלים היהודית אלא בכיבוש מיידי של לטרון ובפתיחה של ציר האספקה לעיר; כל פעילות צבאית באזור לטרון היתה אמורה, לדעתו, לרתק את הלגיון הערבי ולמנוע הנעת כוחות שלו לירושלים. בשעה 21.20 ביום ראשון הגיע אלינו מברק בחתימתו של ידין, קצין המבצעים הארצי, שבו נאמר: “עליך לבצע תפקידך הלילה, בכל מחיר”.

לאמיתו של דבר, יחידות של חטיבת גבעתי כבר השתלטו על לטרון במחצית מאי והחזיקו בה יומיים. אבל אז נודע כי הצבא המצרי, שפלש לארץ־ישראל מדרום לאחר הכרזת העצמאות, מתקדם בתנופה לאורך החוף ומתקרב לאשדוד, בדרך לתל־אביב. חיילי גבעתי הוטלו למערכה נגד הסכנה הזאת, ואגב כך נותר אזור לטרון ריק מכוחותינו. ב־18 במאי נכנסו לשם עיקר כוחותיו של הלגיון הערבי, לאחר שמפקדו, הגנרל האנגלי גלאב פחה, למד על המצב בשטח ועמד על החשיבות המכרעת של האזור. אילו הוקמה החטיבה שלנו ונעה ליעדיה רק שבוע אחד לפני כן, לא היינו נתקלים ביותר מהתנגדות של כפריים מקומיים. בנסיבות החדשות, היה עלינו לתקוף שטח הנתון בידי שני גדודים מאומנים ומצוידים כדבעי של הלגיון, והנתונים תחת פיקודם של קצינים בריטים. זה היה הצבא המאומן ביותר בעולם הערבי. גלאב פחה היה מסור לעניין הערבי בכל מאודו.

משימתנו היתה לפתוח את הדרך לירושלים ולהעביר בה שיירת אספקה, נושאת מצרכים דרושים עד מאוד לעיר הנצורה. השיירה נערכה במושבה מזכרת בתיה (שכונתה אז עקרון), נכונה לנוע מיד אחרי החטיבה. בשלב הבא הוטל על החטיבה להתקדם בהרים לעבר רמאללה, מצפון לירושלים, ולסלק בכך את הלחץ הערבי שהופעל על הבירה מאותו אזור. פעולות אלו נועדו להתבצע במתואם עם מבצעים של חטיבת הפלמ"ח הראל, שהוצבה בפרוזדור ירושלים והיתה אמורה לתקוף כלפי צפון, מכיוון קריית ענבים ומכיוון שער הגיא. התכנון כלל גם פעילות של חטיבת עציוני בתוך ירושלים עצמה.

בין הזמנים נענו לקבוצת חולדה והקימונו שם את המפקדה הקדמית של החטיבה. המועד שנקבע לתחילת ההתקפה היה כמה דקות לאחר חצות הלילה. גדוד 32 מחטיבת אלכסנדרוני הצטווה לכבוש את תחנת המשטרה ואת הכפר לטרון. גדוד של חטיבה שבע נועד לחפות על אגפו הימני של גדוד 32, ולשלוט אגב כך בכביש לירושלים.

אבל לוח־הזמנים והמשמעת הקרבית השתבשו בצורה נוראה. גדוד 32, שהיה צריך לתקוף בשעות הקטנות של הלילה, בחסות החשכה, לא היה מוכן לתנועה אלא עם עלות השחר, בשעה 4 לפנות בוקר יום שלישי, 25 במאי. כשהגיעה יחידת החלוץ שלו לכביש לטרון־ירושלים, היא היתה גלויה לחלוטין לחיילי הלגיון הערבי בעמדות המגננה שלהם. חיילינו החשופים לגמרי מצאו עצמם במהרה תחת אש תופת, שביטלה כל אפשרות להתקפה. האבדות היו כבדות ולא היה מנוס מנסיגה מיידית. בעת ובעונה אחת נפתחה אש על הגדוד באגף הימני. מקורה היה בכוחות ערבים בלתי־סדירים, שהתבצרו בכפרים בית ג’יז (כיום קיבוץ הראל) ובית סוסין (כיום מושב תעוז); אנחנו הנחנו – בטעות, כמובן – כי הכפרים האלה ריקים מאדם. כשניסינו להיחלץ מהשטח גברו הצליפות מהאגפים ומאחור. עכשיו נכנסו לתמונה חיילי הלגיון מרכס לטרון והארטילריה שלהם. אש האויב הציפה את השטח ללא רחם. ברוח שבורה ובאי־סדר גמור נסוג הכוח שלנו לעבר גבעה שגדוד 32 הצליח להיאחז בה. הקרב הראשון על לטרון תם. זו היתה תבוסה גדולה.

לאחר שניתחנו את שגיאותינו, החלטנו לשנות את האסטרטגיה. גמרנו אומר לתקוף ולכבוש את הכפרים בית ג’יז ובית סוסין וליצור בכך קו משלנו לאורך רכס הצופה אל לטרון. גם אם לא נצליח להשתלט על הכביש הראשי לירושלים, חשבנו, הכיבוש האמור יקל עלינו להעביר אספקה לירושלים. כן הוחלט להנהיג סימני דרגות – שלא היו קיימים עד אז – כדי שהחיילים יכירו את המפקדים גם בסערת הקרב והבלבול יקטן.. בינתיים הגיעו ציוד ונשק וחיילי החטיבה החלו להתאמן ולשפר אתו יכולתם הקרבית, אבל עדיין לא היה לנו שום סיוע ארטילרי. המודיעין כמעט ולא היה קיים, ולא יכולנו להסתמך אלא על הסיורים שלנו; לא היו בידינו שום שבויים ולא קיבלנו מהמטכ"ל שום מידע על טיב הכוחות הניצבים מולנו ועל עוצמתם. החיילים הלא־מאומנים שלנו התקשו להבחין בין המשוריינים והטנקים של האויב.

בשלב זה הגיעה אלינו אחת הדמויות הייחודיות של מלחמת העצמאות, הקולונל דוד מרקוס, שנודע בכינוי מיקי סטון. הוא היה יהודי בן 46, בוגר האקדמיה הצבאית וסט פוינט, קצין בדימוס של צבא ארצות־הברית. שלמה שמיר פגש בו בניו יורק חודשים אחדים לפני כן ושכנעו לבוא לארץ ולסייע בהכשרת הצבא הצעיר שלנו. נועז, אתלטי ומוחצן, מרקוס היה מחונן בסגולות מנהיגות יוצאות מגדר הרגיל וביכולת להתאים את עצמו לצבא הפרטיזני שצמח תחת האש, מתוך המחתרת, בסימן של אי־פורמליות וארגון לקוי. הוא השתתף במו־גופו בשורה של מבצעים וזכה להערכתם של מפקדים רבים שבחנו כל “זר” בעיניים חשדניות. בתוך זמן לא רב נועד לקבל את הפיקוד על כל חזית ירושלים וליצור כוח אוגדתי שיתקוף את כל כוחות הלגיון בתחומי ארץ־ישראל. אבל יעדו המיידי היה לכבוש את לטרון.

מרקוס ידע שאל לנו לחזור על הטקטיקה הרת־האסון שנקטנו בקרב הראשון על לטרון; מברקו של ידין, שהתעלם מן הבקשה לדחייה נוספת, והורה לנו לנוע קדימה “בכל מחיר”, עורר בו רוגז רב. מי שנתן פקודה שכזאת, אמר מרקוס, צריך לעמוד למשפט צבאי. הפעם שוב הוטל על החטיבה שלנו להשתלט על מצודת המשטרה בלטרון, אבל גדוד 52 מחטיבת גבעתי, שסופח אלינו, היה אמור לנוע מימין לכוחות התוקפים את היעד המרכזי ולכבוש את הכפרים הנשקפים על הכפר לטרון ועל מצודת המשטרה. פעילות זו נועדה לנתק את מובלעת לטרון וללכוד את הכוחות הערביים שבתוכה, אלא אם ימהרו ויימלטו משם – אפשרות שגם היא נראתה לנו כקבילה. קיבלנו כמה תותחים צרפתיים עתיקים (שנקראו “נפוליאונצ’יקים”, כביטוי לגילם ולאפקטיביות שלהם), בקוטר 65 מ"מ. ההתקפה החלה בלילה, ושלושה גדודים נעו בעקבות גדוד “משוריין”, בפיקודו של חיים לסקוב, אל עבר המצודה. גדוד 52, בפיקודו של יעקב פרולוב (לימים אלוף יעקב פרי), התקדם כמתוכנן על פני הדרך לירושלים והתכוון לכבוש שני כפרים, דיר איוב, במעלה גבעת לטרון, ויאלו, בפסגתה. לא ידענו כי הכוחות הערביים כבר החלו לסגת, מחשש שינותקו. הם צפו נכונה את האסטרטגיה שלנו אבל לא היתה להם שום תוכנית להתקפת־נגד.

כוחותיו של לסקוב נכנסו למצודת המשטרה תחת אש כבדה. בני ישראל לחמו עתה על עצם קיומם, ופירוש הדבר היה כל בני ישראל, גברים ונשים. עודני זוכר בהתרגשות את מותה של אחת האלחוטאיות, צעירה ושמה הדסה ליפשיץ. היא היתה באחד הזחל"מים שהגיעו לידינו כמורשת מימי מלחמת העולם השנייה (ואשר נחשבו לכלים פרימיטיביים גם באותה מלחמה). היא קיימה את הקשר אתנו, במפקדת המבצע, גם לאחר שנורתה – והיא דיברה אלינו בקול הולך ונחלש עד שמתה. כקצין מטה, העוסק בתכנון הקרבות, אינך רואה את החיילים המתים בעת מותם. אתה שומע קולות ואתה רואה להבות. אתה רואה את המוות רק לאחר מעשה, לעת איסוף הגופות. מעולם לא ידעתי אל נכון מה גרוע יותר לדידם של מפקדים, לראות את אלה שמסביבם נופלים בעיצומו של קרב או לצפות בגופות הקרות בדממה שלאחר מכן, בידיעה שהקרבתם ההירואית נעשתה על־פי הנחיות הפיקוד. אני משער כי שתי האפשרויות נוראות באותה מידה עצמה. שתיהן מבטאות בזבוז נורא של חיי אדם.

גדוד 52 נתקל בהתנגדות מעטה וכמה מחייליו נפצעו. עמדנו על סף ניצחון בעת שהגדוד הזה נסוג לפתע – מסיבות שההיסטוריונים עודם מתאמצים לפענחן. חיילי הלגיון יכלו עתה לשוב ולנשום לרווחה ולחדול מהכנותיהם לנסיגה. מרקוס נחפז להבריק לבן־גוריון כי הגדוד המשוריין היה יוצא מגדר הרגיל והתותחנים פעלו בצורה נאותה, אבל חיל הרגלים נהג בצורה מחפירה. יש מקום למשפט צבאי, פסק. הרתיעה המסתורית עלתה לנו בניצחון גדול ובחיי חיילים, והיא נושא לוויכוחים ולמחלוקות לרוב; אף לא אחת מהדעות ומהתיאוריות שהועלו מניחה את הדעה במיוחד. היה עלינו לנסות שנית.

לאחר ההתקפה הראשונה טיהרנו את שני הכפרים בית ג’יז ובית סוסין. אחרי הקרב השני ערכנו סיור במקביל לכביש הראשי לירושלים, בצל רכס גבעות שהסתיר אותנו מנקודות התצפית של הלגיון הערבי ברכס לטרון. חבורת הסיור כללה את מרקוס, את שלמה שמיר, את קצין ההנדסה שלנו יצחק מרקובסקי ואותי. הגענו לבוסתן ערבי, ובו שפע של עצי תאנה ורימון, ותוך כדי צעידה, ששלוותה הופרעה, פה ושם, בגלל הפגזה אקראית, עמדנו על האפשרות לפרוץ דרך חלופית לירושלים. הבוסתן הסתיים במצוק שהזדקר לגובה מאה מטרים בקירוב, אבל לא היה לנו ספק שאפשר לטפל במצוק הזה, כך שכלי־רכב יוכלו לעלות ולרדת בו. מרגע שייעשה כדבר הזה, תיפתח הדרך אל העיר.

נשלחתי מיד לתל־אביב והגשתי לבן־גוריון רשימה של סוגי הציוד המכני הכבד ופירוט של כוח־האדם הנדרש לנו כדי להפוך את השביל שגילינו לדרך עבירה. הצעתי שמשאיות האספקה יגיעו עד לבוסתן שבמצוק. במצוק נציב מאות סבלים, כדי שיעבירו את מטעני האספקה מן המשאיות, אל העמק שמתחת לבוסתן. שם ימתינו משאיות מירושלים, שימשיכו ויעבירו את המטענים לבירה. בן־גוריון הוציא מיד את ההוראות המתאימות.

ההתפתחות האדירה הזאת פתחה את נתיב האספקה לירושלים אפילו לפני שהחל המשא־ומתן על ההפוגה הראשונה. תוך שימוש בדחפורים, בטרקטורים ובעבודת כפיים, פתחו אנשי ההנדסה במשימה הבלתי־אפשרית כמעט של יצירת דרך עבירה אל הבוסתן בראש המצוק, ומשם אל העמק שמתחתיו. בלילה, על רקע הרעש של ההפגזה הירדנית, נראה המחזה כמעט בלתי־ממשי: מאות סבלים נושאים בדומייה מזון ושאר מיני אספקה במורד הגבעה אל עבר משאיות, ג’יפים ואפילו פרדות. מכיוון שירושלים נזקקה נואשות לבשר בקר, הולכנו שם אפילו עדרי פרות. לימים תואר המבצע הזה בסרט הוליוודי, הטל צל ענק, שקירק דגלאס כיכב בו בתפקיד הקולונל מרקוס.

הדרך במורד הגבעה – שנקראה לאחר מכן “דרך בורמה” – הושלמה בתוך כמה ימים. הברקתי למטכ“ל שרצוי לשלוח למקום עיתונאים זרים, כדי להוכיח לעולם כולו, ולעולם הערבי בכלל זה, כי שוב איננו תלויים באו”ם בכל הנוגע להבאת מזון לירושלים. העיתונאים דיווחו כי אכן יש לנו דרך משלנו לעיר הקודש.

עד מהרה, וגם בזכות סלילתה של דרך בורמה, עלתה ההפוגה הראשונה על שולחן המשא־ומתן. הערבים עמדו על כך שלא יוכלו לכבוש את ירושלים, לא יוכלו לפלוש לתחומנו ולא יוכלו לדחוק אותנו אל הים, וכך קרה שבפעם הראשונה מזה יותר מחצי שנה דממו הרובים והתותחים במדינת ישראל החדשה. בסופו של חשבון, חרף כשלון ההתקפה, אין ספק כי המאבק על לטרון, שריתק שני גדודים של הלגיון, מנע מן הגדודים הללו לנוע לעבר ירושלים, והיה בכך גורם ראשוני בהצלתה של ירושלים היהודית.

הקולונל מרקוס עלה בדרך בורמה לירושלים, כדי להתכונן שם למינויו למפקד האוגדה הירושלמית. הוא לא הרחיק לכת. בדרכו עצר בבסיס פלמ"ח בכפר הערבי אבו גוש, ליד קריית ענבים, והחליט לעשות שם את הלילה. בחצות יצא לעשות את צרכיו מעבר לקיר בטון בשולי הבסיס, לאחר שהתעטף בסדין לבן. לרוע המזל היה הכפר אבו גוש סמוך מאוד לקווי הלגיון הערבי ולעמדות של לוחמי גרילה ערבים מצפון לכביש הראשי שבין ירושלים ותל־אביב. הזקיפים הישראלים נמצאו אפוא בכוננות מתמדת ואחד מהם הבחין באדם לבוש בלבן המתנועע בשטח. הוא תהה אם אין זה ערבי לבוש עבאיה והורה לו לעצור. האיש השיב באנגלית, ועכשיו היה הזקיף בטוח שמדובר באחד הקצינים הבריטים של הלגיון. הוא ירה בו בלי היסוס והיטיב לקלוע. הכדור פילח את לבו של מרקוס, שמת בו במקום.

הידיעות על מותו של מרקוס פשטו במהירות, כדלקה בשדה קוצים, וצער עמוק ירד על כולנו. הוא היה גיבור אמיתי ואהוב, מסור בכל לבו לענייננו. הוא הגיע לארץ־ישראל בחשאי, מפני שעצם הסיוע שהושיט לנו היה בגדר הפרה של החוק האמריקני (ולכן גם נקרא בשם הצופן סטון). מותו פגע בי בצורה קשה מאוד, מפני שהרבינו לשוחח על חלומותינו לקראת העתיד. באחד הלילות ניצבתי בדרך בורמה בקרבת הנתיב המתפתל אל ראש המצוק. אנשים העבירו מטענים, והשטח היה מכוסה בענן אבק. לפתע הושלך הס וג’יפ נושא ארון מתים עשה את דרכו באיטיות אל ראש המצוק, אל עבר השפלה. זה היה מיקי. גופתו הוסעה אל שדה־התעופה, כדי שתוטס לקבורה בווסט פוינט, בארצות־הברית. כשצפינו בג’יפ הנעלם, חשנו מיותמים – ובמובן מסוים אכן התייתמנו.

כעבור שנים אחדות, כשהייתי נספח צה"ל בוושינגטון, היתה לי הזכות להילוות לדוד בן־גוריון בעת ביקורו הראשון בארצות־הברית כראש הממשלה. צעדתי לצדו גם כשהניח זר על קברו של מיקי.

חרף הסכנה שהיתה כרוכה בדבר, החלטתי לעשות שימוש בדרך בורמה ולבקר את משפחתי בירושלים. נלוו אלי רג היפ, בחור קנדי מצויד במקלע, ונהג נועז מהחטיבה. נסענו בדומייה האפלה, דרוכים לקראת התקפה בכל עיקול של הדרך, ונכנסנו בלי שום פגע לרחובות השוממים של ירושלים. אם יש איזו שהיא הנאה ביציאה למלחמה, שעתה מגיעה בעת השיבה הביתה משדה הקרב. הורי ואורה יצאו מגדרם מרוב שמחה, אבל בדומה לכל שאר התושבים בירושלים גם הם איבדו ממשקלם ונראו כחושים ומצומקים, לאחר שחיו מן היד אל הפה – פשוטו כמשמעו. ראיתי עיר שחייה מתנהלים בהסתר, במקלטים או בכל מבנה שעדיין עמד על תלו. ראיתי אנשים שתלשו עשבים למאכל וקברו את מתיהם בחצרות, והתקיימו בזכות נחישותם והכוח הפנימי שלהם. כמו בלונדון של תקופת ה“בליץ”, ראיתי גדולה של עם הנתון במצוקה קיצונית, והמראה העביר בי רטט, עד לשד עצמותי.

התלוננתי בזעקה גדולה על היעדרו של גוף מודיעיני מקצועי בצבא ההגנה לישראל, ובאחת הפגישות עם בן־גוריון טענתי בתוקף שכישורי המקצועיים מתבזבזים. הצבא סבל אבדות קשות בגלל חסרונו של ארגון מודיעיני יעיל. ידעתי שאוכל לחולל שינוי יסודי. עד אז לא הוצבתי למודיעין הצבאי, חרף בקשותי הרבות, מפני ששירתתי לפני כן בצבא הבריטי – למרבה האירוניה, בגלל עצם הניסיון שהכשיר אותי לעיסוק המודיעיני. בין אנשי ההגנה והפלמ“ח, מצד אחד, ובין יוצאי הצבא הבריטי, מצד אחר, התפתחה יריבות מגוחכת, צמודה לרקע פוליטי, שעלתה לנו ביוקר רב. גישתנו לניהול הצבא נשענה על הניסיון שרכשנו בעת השירות בצבא מקצועי, והיתה שונה למדי מזו של ה”פרטיזנים" מהמחתרת.

בן־גוריון העדיף את הגישה שלנו, והיה משוכנע כי על צה“ל הצעיר לאמץ אמות־מידה של אסטטגיה וארגון צבאי על־פי המקובל בעולם. אבל יגאל ידין, קצין המבצעים הארצי, שהיה, בעצם, הרמטכ”ל בפועל (ומי שהיה עתיד לשמש כעבור שנים כסגן ראש הממשלה, תחת מנחם בגין), גדל בהגנה, בלי שום ניסיון צבאי פורמלי. דעתו נטתה בבירור כנגד אנשי הצבא הבריטי וגישתם. סירבתי לוותר. הגוף המודיעיני של ההגנה (שירות הידיעות או הש"י) היה נקי מכל שמץ נוהל או ארגון היאים למודיעין צבאי מודרני. נבצר מאנשיו לסייע לנו בפעילות הקרבית השוטפת ובהכנות לקראת הקרבות העתידיים. בדומה לכל מי שכבש עמדת־כוח, גם הם שמרו על העמדות שלהם בקנאות, ולכן היה על בן־גוריון לחתוך את הקשר הגורדי ולהתעקש על בנייה־מחדש ועל ארגון־מחדש של המודיעין הישראלי. בסופו של דבר מוניתי לסגן ראש המודיעין הצבאי והוכפפתי לאיסר בארי, מוצר של אסכולת החשיבה בנוסח ההגנה. על כל פנים, לשנינו ניתנה אותה דרגה: סגן־אלוף.

נכנסתי לתפקידי החדש ברוב זהירות. חששתי מהסיבוכים הפוליטיים הכרוכים בו וחשתי ככובד האחריות המוטלת על כתפי, אבל פיעמה בי גם תחושה של התרוננות ושביעות־רצון. עמדתי לשמש כאחד הארכיטקטים הראשיים בבנייתו של מערך מודיעין צבאי ישראלי חדש לחלוטין.


 

פרק 8. מודיעין – סיבוב ראשון    🔗

המודיעין הצבאי הישראלי נחשב כיום לאחד הארגונים הטובים ביותר מסוגו בעולם כולו. לא תמיד היה זה המצב, ולא בנקל נבנה הארגון במצבו הנוכחי.

הגוף המודיעיני הדומיננטי עד הקמת המדינה היה שירות הידיעות של ההגנה, שהתפתח ופעל במחתרת ונודע בעיקר בראשי־התיבות שלו ש“י. הגוף הזה הוקם בתשובה על הצרכים שהתעוררו בהגנה מאז ההתפרצויות האלימות הראשונות בתחילת המנדט הבריטי. ההתנגדות הערבית הנמרצת למנדט הזה ולתכליתו המקורית, כינון בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל, בהתאם להצהרת בלפור, מצאה ביטוי עקוב מדם בהתקפות על היישוב היהודי, שנעשו עם חלוף הזמן יותר ויותר חריפות, יותר ויותר אלימות. באוגוסט 1929 פרץ גל המהומות שנודע בשם “מאורעות תרפ”ט” וכלל התקפות מרושעות על יישובים יהודים מבודדים. סבתה של אמי, פייה הילמן בת ה־80, שהתה אז בבית משפחת סלונים בחברון. בעיצומו של הטבח בתושבי הרובע היהודי של העיר, פרצו הפורעים לתוך הבית והחלו לשחוט את יושביו ללא רחמים. ילדה שהיתה עם סבתא פייה בחדר קפצה מהחלון, ברחה וניצלה. שמה היה רבקה סלונים, לימים רבקה בורג, רעייתו של ד“ר יוסף בורג שהיה לימים לשר בישראל ולמנהיג המפד”ל. סבתא פייה עצמה נשכבה בפינת החדר והעמידה פני מתה. במהרה הוטלו עליה גופות ואחד הפורעים הערבים חתך את ידה, מלמעלה למטה, בסכין. היא חשקה שיניים ולא זזה. אחר־כך חולצה בקושי ואושפזה בבית־החולים ביקור חולים לארבעה חודשים.

בשנים שלאחר מכן התפתחה לוחמת גרילה מתמשכת כנגד היהודים. בניסיון להיאבק במגמות הללו גויסו מתנדבים יהודים להגנה על יישובים ועורקי תחבורה, אבל הנסיבות הקשות כפו על ההגנה להפוך בהדרגה מארגון של מתנדבים בעלמא למערכת צבאית־למחצה, הנדרכת להתמודדות עם האיום הערבי החדש.

בשנות ה־30 הראשונות החלה המחלקה המדינית של הסוכנות בהקמת מדור ערבי, שנועד לפעול בתחום המודיעיני, ובמקביל יזם שאול אביגור פעילות מודיעינית מטעם ההגנה. ב־1940 אוחדו היוזמות במסגרת שירות ידיעות ארצי, שהיה, בעצם, תערובת של שני שירותים – אחד לענייני ביטחון ומודיעין מסכל (או ריגול נגדי) ואחד לאיסוף מודיעין ולהערכתו. בצורתו זו, הש“י טיפל בכל העניינים הקשורים בהגנת היישוב ונשא באחריות למבצעים מודיעיניים כנגד ארגונים ומרכזי פעילות ערביים. יהודים רבים שיכלו להתחזות בנקל לערבים פעלו כמרגלים מטעם הש”י. בזכות עבודתם המסורה הצטברו תיקים מפורטים על כל קהילה ערבית, גדולה כקטנה, ובהם נתונים על אוכלוסייה, כלי־נשק, טופוגרפיה ואמצעי התגוננות.

בראש הש"י, בראשית 1948, עמד איסר בארי. גבוה ושתלטן, הוא היה בשר מבשרו של הממסד היהודי בארץ־ישראל המנדטורית. לכאורה היה שקט ושתקן, אבל החזות הרוגעת שלו הוליכה רבים שולל. מאחוריה נחבאו קנאות וקיצוניות – שתי תכונות שחיסלו בסופו של דבר את כל הקריירה שלו. ככל שהיה מקסים ומצודד בהופעתו, הוא היה חסר־מעצורים באורח יוצא מגדר הרגיל, נטר טינה וטיפח שנאה. מי שהשווה אותו לאחדים מבכירי המודיעין ומנגנון הביטחון של ברית־המועצות לא הגזים בהרבה. הוא היה צר־אופקים וקשוח, רווי בפנאטיות חסרת־פשרות.

בתחילת מלחמת העצמאות לא היה לצה“ל שום ארגון מודיעיני שכוחו עמו לספק מידע חיוני, שוטף ובסיסי. המודיעים של הש”י לא היו תמיד מהימנים ודיווחיהם היו חשודים משהו בשל חסרון רקע צבאי. לא היתה שום אפשרות להעריך מידע שהגיע אלינו מהעולם הערבי; אי־המקצוענות של המערכת מנעה השוואה או בדיקה או הפרדה של העיקר מן הטפל. ארגון המודיעין, כפי שהיה, נכשל שוב ושוב בהערכת תוכניות הפלישה של הצבאות הערביים. לפני ההתקפה הראשונה על לטרון הגיע, למשל, לחטיבה שבע “מודיעין” שגרם לנו לחשוב כי אנו תוקפים כוחות בלתי־סדירים, לאו דווקא את חיילי הלגיון הערבי. הטעות הנוראה הזאת עלתה לנו באבדות מיותרות והסבה סבל רב. בפרק הזמן שבין הסיבוב הראשון של הלוחמה הלא־סדירה (מ־29 בנובמבר 1947 עד 15 במאי 1948) ובין הקרבות הסדירים שהוליכו להפוגה הראשונה (מ־15 במאי 1948 עד 10 ביוני 1948), היה קשר ישיר בין חסרונו של מודיעין תקף ובין האבדות הרבות שספגנו. ההיבטים הפוליטיים, הרגשיים והמוראליים של היקף האבדות הללו כפו על הצמרת הפוליטית להעלות את הנושא של איסוף המודיעין על ראש סדר־היום שלה.

היה זה בן־גוריון, בהמרצתו של ראובן שילוח, מבכירי יועציו, שהחליט לחולל רפורמה בכל המערכת של המודיעין הישראלי. בן־גוריון לא היה, בשום פנים ואופן, מצביא מקצוען, אבל כפי שקרה בהרבה תחומים של אסטרטגיה וארגון צבאיים, האינסטינקטים שלו היו מדויקים ומעולים. לאחר שנועץ ברמטכ“ל יעקב דורי ובראובן שילוח, הוא הורה על פירוק הש”י, ועל העברת הסמכויות שלו לגופים אחרים, שהוקמו לאלתר: ב־12 ביולי 1948 כתב בן־גוריון ביומנו:

יחד עם ראובן (שילוח) נקבעו התפקידים של איסר (בארי) ו(חיים) הרצוג. הם יעסקו במודיעין צבאי קרבי, בטחון הצבא וריגול נגדי, האזנה, צנזורה, פעולות מיוחדות. יהיה להם שירות מרכזי ושירותים בחטיבות.

איסר בארי ינהל השירות. עוזרו הראשי יהיה (חיים) הרצוג, וגם ייצג השירות במטה (הכללי). התקציב החודשי 13,000 לא"', מלבד החזקת החיילים. ערכתי הוראות בעניין זה.

היתה לי תמונה ברורה של מה שרציתי: ארגון שיקיף כל היבט של עבודת מודיעין. היה צריך לתרגם את עבודת־השדה של ההגנה למונחים צבאיים מודרניים. בראש ובראשונה, האיש העומד בראש המודיעין הצבאי היה צריך להיות קצין המודיעין של הרמטכ"ל וגם של המטה הכללי כולו; בכך היה צריך להינתן לו קשר ישיר אל מקבלי ההחלטות המכריעות. היה עליו להישען על מחלקות בראשות אנשי מקצוע, שהתמחו בכל אחד מהצבאות הערביים הניצבים מולנו. כן נזקקנו למומחה שיסקור את הפלסטינאים המקומיים ואת פעילויותיהם. היה עלי ליצור מציאות מודיעינית שתבטיח כי ישראל לא תופתע לעולם. כדי להבטיח את עצם קיומנו, היינו צריכים להימצא תמיד במרחק כמה צעדים לפני שכנינו העוינים.

פתחנו מיד במבצע מחקר אדיר, שהתבסס לא רק על מידע שנאסף בחשאי אלא גם על החומר העצום הזמין בנקל לכל שירות מודיעין בעולם. רבים אינם יודעים כי חומר המתפרסם בגלוי – מגזינים טכניים, כתבי־עת אקדמיים, ספרים ועיתונים הנדפסים במדינות חופשיות וידיעות בערוצי תקשורת בינלאומיים – כל אלה יכולים לשמש כמקור המודיעיני החשוב ביותר. חשתי צורך חיוני להקים יחידה שתארגן ספרייה מרכזית, המוקדשת לנושאים חשובים בעיניהם של חוקרי המזרח התיכון, יחידה שאנשיה יעיינו בעיתונות הערבית ויאזינו לתחנות רדיו של מדינות ערב, ויחידה שתקבל פרסומים מקצועיים מכל העולם בכל היבט של המזרח התיכון ותדלה מידע מן הפרסומים האלה. יתר־על־כן, דרשנו להקים יחידה לאיסוף ולהפקה של מפות מפורטות, שהידע והמשאבים שלה יעמדו לשירותן של כל המחלקות האחרות.

על־פי תוכניתי, יחידת האיסוף נועדת לשלוט בכל הפעילויות שתכליתן היתה לצבור מידע בחשאי ובגלוי. היסוד הראשון במעלה היה (ועודנו) ניטור אלקטרומגנטי, בעיקר של תעבורת רדיו בכל הרמות, ובכלל זה ברמה הטכנית – בין חטיבות ויחידות שדה. התחלנו לאלתר בארגון מערכת לסיורי אוויר ולצילומי אוויר ובהכשרת סוכנים שיוכלו לפעול מאחורי קווי האויב ובארצות אויב ולדווח על התפתחויות ועל פריסת כוחות. היינו זקוקים לחוקרי שבויים מאומנים – והתחלנו להכשיר אותם.

החומר שהגיע למערך האיסוף היה עתיד לעבור למערך המחקר, לצורכי קליטה והערכה והפקת סיכומים בשביל דרגי הפיקוד והצמרת המדינית. היעד הבא שלנו היה פיתוח יחידה לעריכת החומר שנאסף והמסקנות שנגזרו מן החומר הזה. התחלנו להקים צוות, שיוכל להפיץ מידע נבחר לרמת הפיקוד במהירות גדולה ככל האפשר.

היסוד החשוב הבא היה ביטחון ומודיעין מסכל. לא היה לנו ספק שאויבינו ינסו לפעול בדיוק בדרך שניסינו אנחנו, והיה ברור בעליל כי עלינו לבלום את המאמץ הזה. לשם כך הוקמה יחידה לבטחון־שדה, בהתבסס על השיטה הבריטית, ועליה הוטלה האחריות לבטחון פנים ולמודיעין מסכל בקרב הכוחות המזוינים. אחת השלוחות של האחריות הזאת היתה הצנזורה הצבאית, שנועדה למנוע פרסום של חומר מסווג – בעצם, של כל חומר העלול לשמש את האויב. בתחום זה נהנינו מיתרון ברור: רוב האנשים שהיו מעורבים בעבודת הצנזורה הבריטית בימי מלחמת העולם השנייה נמצאו עכשיו בהישג־ידנו ואנחנו הזדרזנו לקרוא להם לדגל. לאחר ההקמה של כל היחידות האמורות, יכולנו להתרכז בסתימת הפרצות – לדוגמה, היבטים אחרים של ביטחון ומודיעין הוטלו על היחידה שפיקחה על עבודת הנספחים הצבאיים שלנו בחו"ל, שתפקידם כלל גם שותפות במאמץ לאיסוף מודיעין צבאי. בזכות עבודה מיוחדת בתחום הזה יכולנו למנוע דליפות לא־נחוצות.

כאשר תוכניתי היתה מוכנה ומתועדת כראוי – ונשענה על תקציב מתקבל על הדעת – נפגשתי עם איסר בארי באחת מדירות המבטחים של הש“י, שהוסוותה כמשרד של מו”ל ברחוב בן־יהודה בתל־אביב. בארי אישר באוזני כי הבין את הוראותיו של בן־גוריון, וציין כי אני אשא באחריות הבלעדית גם לכל ענייני המודיעין הצבאי של המערכת החדשה וגם להקמת היחידות שיספקו את הבסיס המתאים לחיל המודיעין החדש של צה“ל. הבינותי כי בתוקף תפקידו, כאיש העומד נומינלית בראש המערכת, הוא יעסוק בעניינים שאינם נוגעים למודיעין צבאי. הבהרתי לו כי אני אייצג את המערכת בפני הרמטכ”ל והמטה הכללי ואהיה אחראי להצגת כל ההערכות המודיעיניות בפניהם. ב־20 באוגוסט 1948 הגשתי את התוכנית לבן־גוריון.

עניין אחד שנותר חבוי ממני – ונחת עלי אחר־כך בהפתעה גמורה – היה שליטתו הבלעדית של איסר בארי ביחידה מבצעית מיוחדת, מעין צבא פרטי שנשתייר מהאגף לביטחון פנימי של הש"י. היחידה הזאת פעלה בחשאי במשך שישה חודשים והואשמה, באחת ההזדמנויות, בהפללה כוזבת של אדם חשוד, לדעתו של בארי. כשנתגלתה גופתו של מודיע ערבי שנרצח, איש ושמו עלי קאסם, רווחה שמועה כי הוא הוצא להורג בהוראתו של בארי, לאחר שנחשד בבגידה ובהיותו סוכן כפול.

היתה זו רק ראשית התגליות בקשר לניצול לרעה של סמכויות שיוחס לבארי.

זמן קצר לאחר שהצטרפתי למודיעין, עברנו לבית גדול (הבית הירוק) ביפו. במשרד שהוקצה לי שם מצאתי במגרה של שולחן־כתיבה כומתה, מקטרת וכמה מסמכים ותצלומים אישיים. לאחר חקירה קצרה גיליתי שכל הפריטים הללו היו שייכים למאיר טוביאנסקי, מייג’ור בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. ידעתי משהו על אודותיו. ביוני 1948 הוא נעלם לפתע ואשתו באה לאבי, הרב הראשי, וביקשה שיעזור לה למצוא אותו. עכשיו, כשגיליתי חפצים של מייג’ור טוביאנסקי בבית הירוק, חשתי מבוכה ומצוקה.

חוקרים גילו כי בעת המצור על ירושלים הגיעו אנשי הש“י למסקנה שהארטילריה הירדנית מטווחת על שורה של מתקנים חיוניים שהיו משולבים במערכת הבטחונית של העיר ונתונים לפיקוחה של ההגנה. מן המסקנה הזאת נולד החשד שהירדנים מקבלים דיווח על המתקנים הללו ממקור בירושלים היהודית. מכיוון שכל המתקנים נזקקו לחיבור מיוחד לרשת החשמל ומכיוון שחברת החשמל הירושלמית היתה בבעלות בריטית ומנהליה הבכירים נחשבו כפרו־ערבים במיוחד, היה מי שהחליט כי המידע החשוב מגיע לירדנים באמצעות החברה הזאת. בהמשך לכך התעורר חשד כי טוביאנסקי מעורב בכל הפרשה. הוא עצמו היה מהנדס בחברת החשמל הירושלמית ומפקד פלוגה בהגנה ולכן הכיר היטב את כל המידע הרלבנטי, והיטיב לכאורה להשתלב בסיפור. אנשי הש”י בירושלים חשבו שהצליחו לחשוף פרשת ריגול חמורה, ועתה הנה נמצא להם גם המרגל המתאים. הם מיהרו לעצור אותו, ובראשית ההפוגה הראשונה העבירוהו לכפר בית ג’יז, באזור לטרון. בארי ערך שם משפט־שדה צבאי, שהיה ביזוי גמור של כל נוהל משפטי מתקבל על הדעת, וטוביאנסקי נמצא אשם, חרף כפירתו בכל הטענות שהועלו נגדו. הוא נידון למוות, וכיתה של אנשי פלמ"ח ביצעה את גזר־הדין בתוך כמה שעות, לאחר שנאמר לבחורים כי האיש הוא מרגל. משנחשפה הפרשה, הורה בן־גוריון על חקירה יסודית, ובאוקטובר 1949 הוגש כתב־אישום נגד איסר בארי ושופטיו המדומים.

בארי נהג במשפטו כחייל זקוף־קומה. הוא קיבל על עצמו את מלוא האחריות, סירב לגרור אנשים אחרים אל ספסל הנאשמים ולא הפגין שום סימני חרטה. במקביל לכך התברר שידו של בארי היתה בעוד כמה פרשיות אפלות, ובכלל זה בניסיון להוכיח לבן־גוריון, בעזרת מסמכים מזויפים, כי אבא חושי (שהיה אז מזכיר מועצת פועלי חיפה) שיתף פעולה עם האנגלים כנגד הפלמ"ח.

בארי, שכבר סולק מהשירות הצבאי לפני כן, נידון על חלקו בפרשת טוביאנסקי ליום מאסר. כעבור שנים אחדות מת – חולה, בודד ושבור. טוביאנסקי המת טוהר מכל אשמה ונקבר בטקס צבאי בהר הרצל.

ההיבט המדהים ביותר של המערכת הישראלית לעת ההיא היה מידת הדומיננטיות שנודעה בה לאישיותו של דוד בן־גוריון. הוא שלט ביד ברזל והפגין לא אחת קשיחות חסרת־רחמים, במיוחד ברדיפה אחר מתנגדיו מן האגף השמאלי של המפה הפוליטית. יחסיו עם ד"ר חיים ויצמן, מדען ומנהיג ציוני דגול שנעשה לנשיא הראשון של המדינה, עמדו בסימן של יריבות חריפה רבת־שנים, ולכן היה בן־גוריון נחוש בדעתו להגביל את סמכויותיו של הנשיא. משום כך נחשבה הכהונה הזאת שנים כה רבות כטקסית בלבד – לא מטעמים פרלמנטריים או מסיבות משפטיות, אלא משום שראש הממשלה הראשון לא רצה ביקרו של הנשיא הראשון.

אבל בן־גוריון התגבר על הפגמים שלו וצבר תמיכה לאומית רבת־עוצמה. גאוניות החזון שלו היתה גדולה די הצורך להכיל את יצירתה של מדינת ישראל ואת יצירת הצבא הנדרש להבטיח את חיותה. רק בן־גוריון לבדו היה יכול לפתור כל בעיה שנקשרה בחזון הזה. הוא טיפל במכלול גדול של עניינים פוליטיים, ותוכנית המודיעין שלי היתה רק אחד מהם. הוא אישר אותה כמעט בו במקום.

רק לעתים נדירות מזדמן לאדם לפגוש אישיות כדוגמת בן־גוריון. הוא הירבה להשתקע בעניינים משניים ואפילו במטלות מינהליות משניות (הוא כתב במו ידיו יומן, עם העתק בנייר־פחם, שבו ציין את הפרטים של כל פגישה וישיבה בלשכתו). ובכל זאת, כשהיה צורך בהחלטות גדולות הוא הפגין תפיסה והבנה מהירות, אפילו בנושאים ובתחומים שלא היה בקי בהם, והוא הפעיל את סמכותו כך שההחלטה הרצויה לו התקבלה ללא דיחוי. במבט לאחור, לעתים אני מתקשה להאמין כי אכן נפלה בחלקי הזכות להכירו ולעבוד בשירותו.

מיד לאחר שבן־גוריון אישר את הצעותי, התחלתי לחפש כל אדם שרכש ניסיון במודיעין צבאי בצבא הבריטי. המחלקה הערבית של הפלמ“ח הועברה אלינו. היו בה דוברי ערבית שוטפת שיכלו להתחזות לערבים גמורים ולפעול, בתור שכאלה, באזורים ערביים ולספק משם שפע של מידע משובח. פעילותם היתה כרוכה, כמובן, בסכנה אישית גדולה. שניים מביניהם נתגלו למצרים בעזה והוצאו להורג, ושלישי הועלה לגרדום ברבת עמון, מבלי שחשף את דבר היותו יהודי. היחידה הקימה בסיסים מבצעיים בדמשק ובביירות, תוך שימוש ב”כיסויים" נאותים, והעבירה חומר מודיעיני מאחורי קווי האויב הישר אל כוחותינו. אנשיה דאגו אפילו להפעיל שירות מוניות בין־עירוני, שנע מדמשק לביירות ובחזרה.

במהלך החיפוש אחרי אנשי מודיעין מבוגרי הצבא הבריטי, סרקנו את מוסדות ההשכלה הגבוהה, ומצאנו שם מועמדים נלהבים לגיוס שהקדימו ורכשו ניסיון בצבא הבריטי ביירוט תעבורת רדיו ובתחומים אחרים של הפקת מודיעין־תקשורת. כן מצאנו קצינים שהיו מעורבים בעבודת המודיעין של חיל האוויר המלכותי וספרנים ומומחים אחרים לניצול המקור החשוב ביותר של מודיעין, חומר מודפס. קצין הולנדי ששירת באינדונזיה ונפל שם בשבי היפאני נעשה לקצין המודיעין של פיקוד מרכז.

במהלכה של מלחמת העולם השנייה השתתפתי בקורס מטעם 9־Ml, של אגף המודיעין הצבאי במשרד המלחמה הבריטי, שתכנן מילוט שבויים ממחנות גרמניים. מלחמת העצמאות נמשכה זמן רב די הצורך להפיל חיילים ישראלים לא מעטים בשבי הירדנים. הצורך ליצור מגע ישיר אתם ולהתחיל לתכנן את המילוט שלהם נראה ברור בעליל. עולה חדש ושמו ג’ון פורמן היה מייג’ור בצבא הבריטי ועוטר בצלב הצבאי על פעולותיו בעת שנמלט ממחנה שבויים איטלקי. הוא הוסמך להקים יחידה מתאימה במודיעין הישראלי ובמהרה ארגן קשר ישיר עם השבויים הישראלים במפרק שבירדן, שיגר להם הוראות ישירות, והחל להסדיר אח המילוט שלהם. אבל קודם שיכולנו לעשות כל שימוש שהוא בהישגיו נחתמה שביתת־נשק עם ירדן והשבויים הוחזרו הביתה. על כל פנים, עכשיו היו בידינו גם הידע הדרוש למילוט שבויים וגם אמצעים להשתמש בידע הזה.

באוגוסט 1948 פתחנו קורס לאנשי מודיעין. המערך החדש שלנו החל להיחשב כגוף מצליח, ובתוך זמן קצר הרחבנו אותו והכשרנו לצורכי הצבא עתודה של קציני מודיעין ברמת הגדוד, החטיבה והפיקוד. מכאן ואילך זכה החומר המודיעיני לעיבוד מדעי ולעריכה נאותה, ובהמשך לכך הוחל בהפצה סדירה של דו"חות מודיעין יומיים, שבועיים וחודשיים. הקימונו יחידות שהוכשרו לטיפול במסמכי אויב, לפענוח תצלומי אוויר, להתקנת מפות ולניהול של חקירות שבויים. עד מהרה עסקנו גם בתיאום הפעילות של המודיעין האווירי והמודיעין הימי, וראשי היחידות הללו נעשו לחלק בלתי נפרד מן הסגל הכפוף לי במישרין. במשך כל הזמן הזה ניהלתי מאבק רציני עם שלטונות הצבא בניסיון להבטיח למודיעין קדימה גבוהה בהקצאת כוח־אדם ברמה מתאימה – השכלתית, טכנולוגית ובלשנית.

הדגשתי מאוד את עבודת המטה היעילה והתלוננתי מרות באוזני יגאל ידין, קצין המבצעים הארצי, על כך שהרשלנות בעבודת המטה – כתוצאה מהיעדר חינוך והכשרה בתחום זה – מסכנת את הצלחת המבצעים שלנו. אבל בהדרגה גיבשתי סגל מנוסה של יוצאי הצבא הבריטי, הש“י והפלמ”ח. צוות הצנזורה הצבאית הוכשר כולו בצבא הבריטי ועבד בתחומו בימי מלחמת העולם השנייה. הצנזורה על מכתבי החיילים סיפקה לנו אפשרות לעמוד על הלך־הרוחות בקרבם ולכן יכולנו להכין דו"חות בקשר למוראל שלהם. בחברה הישראלית המתפתחת של הימים ההם לא היו עדיין סקרי דעת קהל, והצנזורה של מכתבי החיילים סיפקה אפוא דרך יעילה מאוד ללמוד איך נוכל לשרת את אלה הנלחמים על שרידותנו.

מאז פרוץ מלחמת העצמאות נהרו לנציגויות ישראליות ברחבי העולם מאות יהודים בעלי ניסיון צבאי שהביעו את נכונותם להתנדב לשירות בצה“ל הצעיר. אנשים אלה, שנודעו בשמם המקוצר מח”ל (על־פי ראשי־התיבות של מתנדבי חוץ־לארץ) היו קבוצה ראויה לציון בגין מסירותה והתלהבותה, אבל בקהלם נכללו גם טיפוסים מעניינים עד מוזרים. ראש וראשון להם היה דוד מרקוס. בן דונקלמן, שצורף למסדר השירות הנעלה של האימפריה הבריטית על חלקו בקרבות של הצבא הקנדי בחבל הריין, התבלט כמפקדה של חטיבה שבע בקרבות לשחרור הגליל המרכזי. ברנרד גריג, לשעבר איש הבריגדה הבריטית של ה“גארדס”, לחם באומץ בין מגיני נגבה בקרב הגבורה שלהם נגד הצבא המצרי. התנהגותו והופעתו עוררו לא אחת את החשד שהוא סוכן בריטי, אבל לאיש בקיבוץ לא היה ספק ביחס לאומץ־לבו ולנכונותו להתייצב אל מול הסכנה.

טיפוס מוזר עד מאוד מבין אנשי מח"ל טען שצורף גם הוא למסדר השירות המעולה, כקולונל בצבא דרום אפריקה, וגם התיימר להיות חבר בכיר במחלקה המסחרית של שגרירות דרום אפריקה בלונדון. קורות חייו המופלאות עוררו תחרות גדולה על שירותיו בין הגורמים שביקשו לגייסו אליהם: הוא נתבקש להקים מכללה לפיקוד ומטה, הוצע לו תפקיד בכיר במשרד החוץ, וכן הלאה וכן הלאה. במהלך הלחימה בגליל, בנובמבר 1948, הזמנתי אותו להילוות אלי בביקור אצל מפקד חטיבה שבע בכפר סאסא, ליד גבול לבנון. במהלך הביקור הזה מצאנו עצמנו לפתע תחת אש האויב, וכך ניתנה לי הזדמנות לצפות בהתנהגותו הקרבית של הסופרמן האמור. מיד אחר־כך אמרתי ליגאל ידין שאני מוכן לאכול את כובעי אם יתברר שהאיש היה קולונל וצורף למסדר השירות המעולה. ראיתי את תגובתו למראה תוכניות הקרב ומפות האזור – ולא היה לי ספק כי הוא לא היה מעולם בשדה קרב. ביקשתי מאלי קירשנר, שעמד בראש הארגון של עולי דרום אפריקה, לאמת את יומרותיו של האיש. הוא התגלה, כמובן, כמתחזה: קצין זוטר ביחידת ילידים שהועמד למשפט צבאי והורד לדרגת טוראי. כשהופגש עם ידין, הודה בתרמית והסביר שרק ניסה לקדם את עצמו בחברה הישראלית. אחר־כך לא נודע עליו דבר – לפחות לא בחברה שניסה לחדור לתוכה.

חרף מכשלות מוזרות שכאלה, המערכת הצבאית שלנו החלה להפוך למכונה יעילה. אחד המאפיינים המובהקים שלה, ובעצם של רוח התקופה, היה הגיל הצעיר יחסית של ההנהגה הצבאית. ידין נעשה לרמטכ“ל בהיותו בן שלושים ושתיים; רבין פיקד על חטיבה בהיותו בן עשרים ושש; יגאל אלון היה מפקד חזית יוצא מגדר הרגיל בסביבות יום־הולדתו השלושים; ואני עצמי נעשיתי בן שלושים כראש המודיעין הצבאי. ניצבנו מול אחריות מוחצת ולחצים אדירים, באווירה של מאבק מתמיד וקשיים רבים. עבדנו יומם ולילה, והסתפקנו בחמש שעות שינה ביממה. אבל איכשהו לא ראינו את עצמנו כצעירים או חסרי ניסיון. השלמנו, בפשטות, עם מצב אנומלי כאילו היה טבעי ביותר. וכך קרה שכאשר דובר על החלפתו של איסר בארי באחד ממקורביו של ידין לא התרגשתי מגילי הצעיר והודעתי בתוקף: אם לא אקבל את מלוא האחריות על המודיעין לא אמשיך בתפקידי. בינואר 1949 נעשיתי לראש מחלקת המודיעין במטכ”ל.

בכל תחום של ההתפתחות הישראלית, הכל היה חדש – ההזדמנויות והאידיאליזם לא ידעו גבול. בן־גוריון היה וושינגטון וג’פרסון שלנו בכפיפה אחת. ראובן שילוח היה “החומר האפור” (eminence grise) של המודיעין, שקבע את הכיוון והחל את עבודת “המוסד”. יחזקאל סהר, יוצא הצבא הבריטי, היה המפקח הכללי של המשטרה. הוא וסגנו, יוסף נחמיאס, יצרו נהלים ותקנות שהיטיבו לשרת את החיל. איסר הראל, הראש הראשון של שירות הביטחון הכללי, נעשה ב־1952 לראש “המוסד”, לאחר ששילוח פרש מן התפקיד. כעבור שמונה שנים ניצח הראל על מבצע של “המוסד” לחטיפתו של אדולף אייכמן מארגנטינה והבאתו לדין בישראל. זאת היתה הקבוצה שבתוכה בגרתי מהבחינה המקצוענית.

קליטתם של מאות אלפי עולים חדשים במדינה היהודית הצעירה היתה אחד מהמבצעים הגדולים ביותר בתולדות עם ישראל, והשותפות במבצע הזה היתה מרנינה ומרגשת כאחד. כמעט כל יהודי עיראק, 104,000 נפש, בני קהילה יהודית עתיקה ששגשגה במשך קרוב ל־2,500 שנה ומצאה עצמה עכשיו תחת שלטון דיכוי של מוסלמים פנאטים, הגיעו לישראל ברכבת אווירית גדולה. כמעט כל יהודי תימן, שנותקו מהעולם במשך 2,000 שנה, חצו את המדבר בואכה עדן והוטסו לארץ במבצע “מרבד הקסמים” הדרמטי. הגחתם מהחברה הסגורה שלהם לתוך אומה מודרנית הדוברת את לשון הקודש שלהם, אומרת אותן תפילות הידועות להם וחוגגת אותם מועדים הנהוגים אצלם היתה מדהימה ומופלאה כאחד.

זרם גדול של עולים החל להגיע אלינו מארצות צפון אפריקה, במיוחד ממרוקו, ומחנות־מעבר עצומים הוקמו על חופי הים התיכון בצרפת ובאיטליה. מן המחנות הללו הפליגו לישראל פליטים ממחנות־הריכוז הנאציים וגם כל מי שהצליח לצאת ממזרח אירופה ולחמוק דרך מסך הברזל.

קליטתה של הגירה כה גדולה היתה מעבר ליכולתה של ארץ משגשגת ומבוססת, קל וחומר ארץ שזה עתה נולדה ועדיין נאבקה לכלכל את עצמה ולהגן על עצם קיומה. מאות אלפי גברים, נשים וילדים שוכנו באוהלים ובצריפונים במעברות. לא היתה להם שום פרטיות. תנאי החיים שלהם, בכללותם, היו מחרידים. המדינה החלה להקים מערכת חינוך לילדי המעברות, אבל הם סבלו מחום עז ומאבק כבד בקיץ והתפלשו בבוץ עמוק בעקבות הגשמים בחורף. מצוקת המדינה היתה כבדה עד כדי כך שבשלב מסוים לא נותרו שום דגנים במחסנים ובקופת המדינה לא נותרו שום אמצעים לשלם תמורת משלוח חדש מאמריקה. ושוב, היה זה בן־גוריון שלא זו בלבד שקיים את לכידותה של האומה הנאבקת אלא גם מצא פתרונות לדילמות הכבירות הללו.

על־פי דרישתו הנמרצת של בן־גוריון הפנה ידין את הצבא לביצוע משימות שחרגו מחובות צבאיות טהורות. קצינים וחיילים נעשו מעורבים בהדרכה חקלאית. גובשו והופעלו תוכניות ששילבו את הצבא בגידול ירקות ופירות להקלת המחסור במזון. קציני מטה הופקדו על טיפול בקליטת העולים, והצבא אפילו פיתח תחנת רדיו משלו. תוכניתו של ידין להקים טלוויזיה צבאית נתקלה בווטו תקיף של בן־גוריון, שהתנגד כל עוד היה ראש ממשלה לכל ניסיון להקים תחנת טלוויזיה בארץ. קשה לומר שטעה בכך. תמהני איך היתה נראית התרבות הישראלית כיום – או כל תרבות אחרת, אם כבר הגענו לכך – בלי הפריחה הנואלת של מופעי הטלוויזיה שאינם יודעים שום מחסום.

מאמץ האדירים הזה לא היה יכול שלא להשפיע על בטחונה של ישראל. בספטמבר 1949 הזהרתי את ידין שאנו מסתכנים יתר על המידה בקיצוץ הדרסטי של כוחותינו בכל תחום במסגרת הניסיון להתמודד עם הבעיות הפנימיות; בין הזמנים הלכו הערבים והגבירו את עוצמתם הצבאית והחלו לשגר מסתננים דרך גבולותינו. לצה"ל היו אז רק שלוש חטיבות סדירות, ואילו הצבאות הערביים החזיקו עשרים וארבע חטיבות כאלה, שהיו מצוידות, בין השאר, ב־800 כלי־רכב משוריינים, לפחות 200 טנקים ו־350 תותחי־שדה. לרשות הצבאות האלה עמדו גם 520 מטוסי־קרב. נתונים במאמץ חסר־תקדים ליצור ולבסס מדינה – לאחר שאיבדנו זה עתה אחוז אחד מאוכלוסיית היישוב במלחמת העצמאות – מתמודדים עם שילוש האוכלוסייה, ומנסים לברוא בסיסים להזנה, לחינוך ולשיכון של המוני העולים החדשים – סגרה עלינו מכל עבר טבעת של עוצמה ערבית הולכת וגדלה. לא זו בלבד, בעקבות הניצחון הישראלי הגדול במלחמת העצמאות היתה עכשיו למדינות הערביות השכנות מוטיבציה עזה לקחת נקם ולדחוק את המדינה החדשה אל עבר הים התיכון. הזהרתי אפילו מפני הסכנה של לוחמה כימית; מקורותי חשפו את ראשית ההתעניינות של הצבאות הערביים בנשק שכזה. אכן, ב־1966 היה הצבא המצרי עתיד להשתמש בגזים רעילים בעת שפלש לתימן.

במאי 1949, בעת שבן־גוריון סקר יחידת ציתות של מערך המודיעין הצבאי, שמעתיו אומר, “מה נחוץ לכם כדי להבטיח שכל פיסת מידע הנמצאת בהישג־יד תגיע אליכם?” לאחר רגע אמרתי, “תן לי 250,000 דולר ואני אוכל להתמודד עם כל הצרכים”. לא היה זה סכום קטן באותם זמנים ונסיבות, אבל אני החלטתי לנצל את ההזדמנות במלואה. הצגתי עוד כמה דרישות. אחר־כך הסתבר שבן־גוריון ציין ביומנו ראשית של פרויקט חשוב ומקיף מאוד. “הרצוג רוצה רבע מיליון דולר לציוד נוסף וארגון של 1,200 איש”. הוא המשיך וקבע כי יש להיענות לבקשה הראשונה, ללא דיחוי, ואילו הבקשה השנייה טעונה בדיקה. כמו כל דבר אחר, גם המינהל הפיננסי של מדינת ישראל היה אז בינקותו, נתון לאקראיות ולאי־סדר. דוד הורוביץ, המנהל הכללי של משרד האוצר, ולימים הנגיד הראשון של בנק ישראל, כמעט קרס תחתיו מרוב תדהמה – למדינה לא היה די כסף לקניית מזון, אמר. בסופו של דבר התפשרנו על 150,000 דולר.

לאור המחסור במשאבים מצאתי עצמי מתאמץ לנצל כל יתרון שיכולתי להניח עליו יד. הצעתי שתינתן למודיעין קדימה עליונה בגיוס של בוגרי אוניברסיטאות שהתמחו במקצועות רלבנטיים. הצלחתי אפילו לשכנע מוסדות שונים להרחיב את תוכניות הלימודים שלהם כך שיקיפו נושאים חשובים הנדרשים לעבודת המודיעין, ובכלל זה שפה ערבית ותרבות האיסלאם.

מטרתי העיקרית היתה להקים שירות מודיעין צבאי אחד שיענה על הצרכים של המדינה שזה עתה נולדה. לאו דווקא משימה קלה. לא היתה התוויה ברורה של תחומי האחריות בין הזרועות השונות של המודיעין האזרחי, הצבאי והמדיני וגורמי הביטחון שהתפתחו מתוך הש"י והמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. “מלחמות היהודים” שהתפתחו היו נרחבות ועזות מאוד. בן־גוריון בחן את האפשרויות לארגון־מחדש של קהילת המודיעין וב־8 בפברואר 1949 רשם ביומנו:

עם יעקב (דורי) וחיים הרצוג ואיסר (הראל) ביררנו שירותי המודיעין. ייקבעו ארבעה שירותים: שירות נגד פשעים פליליים במשטרה, שירות צבאי (נגד אויבים זרים) בצבא, שירות ביטחון פנימי – לעת־עתה בצבא, יהיו לשירות זה שלוחות בשירות־חוץ. שירות־חוץ – של משרד החוץ, שיתואם עם השירות הצבאי. בשירות זה יהיו נציגים של שירות־הביטחון הפנימי, כפופים למרכז הביטחון, אבל משובצים בשירות חוץ.

השירות הרביעי ברשימה זו היה “המוסד”, שהופקד על מודיעין ממקורות חיצוניים. הצעתי לשחרר את המודיעין הצבאי מכל אחריות לבטחון הפנים, למעט בטחון־השדה בצבא פנימה; בטחון הפנים נועד, לדעתי, להימסר לארגון בטחוני מיוחד, שיהיה אחראי במישרין בפני שר הביטחון או שר הפנים. הצעתי לכלול בתחום סמכותו את כל תחומי האחריות הבטחוניים, לרבות מודיעין מסכל, בטחון פנים, ביקורת הגבולות, כניסה למדינה ויציאה ממנה, חלוקת דרכונים ומתן אשרות, ובסיס נתונים בטחוני מרכזי.

כן עסקתי בייעוץ לראובן שילוח במהלך ההקמה של “המוסד”. כבר בספטמבר 1948 ציינתי כי חשוב מאוד להקים ועדת מודיעין מרכזית שתטפל בעקרונות רחבים, תחלק תחומי אחריות בין גורמי המודיעין ותפקח על עבודתם. ועדה זו – ועדת ראשי השירותים – הוקמה באפריל 1949 והחלה במלאכה של תיאום, קביעת קדימות ומניעת חפיפות בין השירותים. ב־1 ביולי 1949 מוניתי לראש הוועדה בפועל, בתוקף תפקידי כמפקד המודיעין הצבאי.

הרוח האנושית מדהימה. אפילו בעיצומם של לחץ והתשה יוצאים מגדר הרגיל היא חותרת לנורמליות. אני משער שזו היתה הסיבה לכך שבננו הבכור יואל נולד ביום הכיפורים תש"י (3 באוקטובר 1949), לפני תפילת נעילה. לכאורה יש משהו מוזר בהבאת יצור חדש לעולם שבו המאבק לשרידות מכריע תחתיו כל דבר, אבל דומה שיש בכך גם היגיון רב. לידת הבן העניקה לי טעם רב יותר להמשיך. כבר הספקתי לראות לנגד עיני את התממשות החלום של הקמת מדינה יהודית. עכשיו התחלתי לחלום על כך שילדי וילדיהם יחיו במדינה הזאת והם בני־חורין מההמצוקה והשנאה והסבל והפחד שידעו בני הדור שלי. חשתי מידה גדולה עוד יותר של דחיפות בעבודתי ובמה שנראה לי כשליחותי. 

נקל להשוות את מלחמת העצמאות שלנו לקרב ולי פורג' במלחמת העצמאות האמריקנית. צבא פרטיזנים, חדור ברוח לאומית עזה, פועל תחת שרביטו של מנהיג דגול, קם להביס את הכוחות הצבאיים הסדירים הניצבים מולו. הצבא הזה עמד בַפלישות, בַתלאות, בַמריבות הפנימיות ובטעויות הצבאיות, ויכול להן. בסופו של דבר הצליח המתווך בפועל מטעם האו“ם, ד”ר רלף באנץ' להביא לניסוח של הסכם שביתת־נשק עם מצרים בשיחות שנערכו באי רודוס. הסכם זה, שנחתם ב־24 בפברואר 1949, נועד “להקל על המעבר לשלום של קבע”. הסכם שביתת־הנשק עם לבנון נחתם ב־23 במארס, וההסכם עם ירדן נחתם ב־3 באפריל. תורה של סוריה הגיע ב־20 ביולי. גבולותיה של ישראל, שהוכרו בפועל בהסכמים הללו, כללו יותר מכפי שצוין מלכתחילה בהחלטת החלוקה. הגליל המערבי, הנגב כולו ופרוזדור ירושלים, לרבות החלק המערבי של העיר, היו עתה חלק מן המדינה היהודית. ניצחנו במלחמה – בצורה ברורה לחלוטין.

השלום נחת על העולם הערבי כהלם אדיר. העולם הזה היה משוכנע לפני כן כי חיסולה של המדינה היהודית העוברית לא ייתקל בשום בעיה, והתבוסה של הצבאות הערביים השפיעה במידה רבה על המשטרים במדינות ערב. הם הושפלו לא רק בעיניהם־הם אלא גם בעיני העולם כולו. טבע־בריאתם המושחת של המשטרים הללו, שמילא תפקיד נכבד בתבוסה הערבית, נחשף עתה לעיני ההמונים הערבים, ובכל מדינה ערבית שהיתה מעורבת במלחמה פרצה סדרה של תהפוכות. ראש ממשלת מצרים, נוקראשי פחה, נרצח בהתנקשות וב־23 ביולי 1952 התחוללה הפיכת “הקצינים החופשיים”, בהנהגתם של גנרל מוחמד נג’יב וקולונל ג’מאל עבד אל־נאצר. המלך פארוק הודח מכסאו והוגלה. כל המפלגות פוזרו. חברי הפרלמנט ש“בגדו באמון העם” הועמדו למשפט ונידונו לתקופות מאסר ארוכות. אחר־כך פרצו מאבקים כוחניים אישיים בין נג’יב ונאצר. נג’יב תבע לשקם את המשטר הקונסטיטוציוני ולהחזיר את הצבא לקסרקטינים. בפברואר 1954 התפטר נג’יב מתפקידיו כנשיא, ראש ממשלה ויושב־ראש “מועצת הפיקוד המהפכנית”, אך שב במהרה, בעקבות קשר צבאי, לכהונת הנשיא. נאצר לא שקט על השמרים. הוא ארגן אופוזיציה לנג’יב בחוגי הצבא, ובאפריל 1954 כפה עליו למנותו לראש ממשלה. בנובמבר של אותה שנה הצליח נאצר להדיח את נג’יב מהנשיאות ולהחזיקו במעצר־בית, וגם לבסס את מעמדו שלו כשליט מצרים. הוא היה עתיר להתגלות כיסוד מרכזי בערעור היציבות של המזרח התיכון ולהוליך את ארצו ביוני 1967 למפלה מחפירה במלחמת ששת הימים. ב־1951 נרצח ריאד א־סולח ראש ממשלת לבנון, וזמן קצר אחר־כך זומן גורל דומה למלך הירדני עבדאללה, בשל רצונו להביא לנורמליזציה ביחסים עם ישראל. נכדו, לימים המלך חוסיין, עמד לידו, בהר הבית בירושלים, בעת הרצח. בתוך כל הדברים האלה, נותרו הסכמי שביתת־הנשק כצורה לא נוחה ולא מהימנה של קשר עם ארצות ערב השונות. הצדדים החתומים על הסכמים אלה התעלמו מהם או התעללו בהם כל אימת שחשו צורך בכך.

אף־על־פי שמלחמת העצמאות נגמרה עתה רשמית, הנה הקרב האמיתי לעצמאותה של ישראל רק היה בתחילתו.


 

פרק 9. וושינגטון    🔗

בימים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל התפתח ריחוק מפתיע ביחסים בינינו ובין ארצות־הברית, כתוצאה מהרגשות המעורבים שהקרין כלפינו הממשל של הנשיא טרומן (להבדיל מהנשיא עצמו). מזכיר המדינה, ג’ורג' מרשל ועוזרו הבכיר של הנשיא, קלרק קליפורד, ייצגו את ראשי־החנית של שתי נקודות־הראות הרשמיות המנוגדות. קליפורד רצה שארצות־הברית תכיר בצורה מלאה במדינה החדשה שלנו ותטיל את כל כובד משקלה למעננו; מרשל לא רצה בכך.

היתה זו ראשית העידן המדכא וההרסני של המק’רתיזם, והאמריקנים דימו לראות מרגלים קומוניסטים מתחת לכל עלה של כל עץ בישראל. לא היה לכך, כמוכן, שום יסוד במציאות. בשנות העיצוב של תנועת העבודה היו אמנם בתוכה גורמים שונים שהשתעשעו בחלומות על קומוניזם ועל זיקה הדוקה לברית־המועצות, אבל כוחם לא עמד להם מעולם להגיע לעמדות ההכרעה החשובות. בשלב מוקדם בקריירה הציבורית שלו קיבל דוד בן־גוריון עוד אחת מן ההחלטות החשובות שלו, להסתייג כליל מהקומוניזם, והתמיכה בו בעניין זה היתה נרחבת מאוד.

שורשיה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל – מפא"י – אמה־הורתה של מפלגת העבודה, ששלטה בפוליטיקה ובמחשבה הפוליטית של היישוב והמדינה מאז 1933, היו נטועים בערכים ובמסורות של היהדות והסוציאליזם כאחד. האבות המייסדים של מדינת ישראל ביקשו לעשותה לא רק לעוד מדינה אלא לאור לגויים. בשונה מראשי המדינות הערביות השכנות, חיו המנהיגים הישראלים בצניעות, לעתים עד כדי חסכנות. עד עצם היום הזה הם מנהלים אורח־חיים פשוט יחסית ואינם מרבים להתמכר למותרות החומריים הנקשרים בדרך־כלל עם עוצמה פוליטית.

מלכתחילה מיזגנו אידיאולוגיה בגישה מעשית, ושני היסודות האלה כיוונו אותנו אל עבר הגוש המערבי.

אחת מן ההחלטות הראשוניות ביותר שהיה עלינו לקבל כמדינה נקשרה בשאלה האם נאמץ אוריינטציה אמריקנית או סובייטית, וכמו כל מדינה צעירה באותם ימים של ראשית “המלחמה הקרה” נחשפנו ללחץ משני הצדדים. היסודות השמאלניים רצו בבירור בקומוניזם בנוסח רוסי. אבל החברה הקומוניסטית מעולם לא נראתה בישראל כאופציה מציאותית.

המפלגות הלא־סוציאליסטיות בישראל – חרות והציונים הכלליים (שהיו לימים למפלגה הליברלית) – צידדו גם הן, ללא היסוס, בגישה פרו־מערבית. בעניין זה לא היתה מחלוקת של ממש בינן לבין בן־גוריון.

על יסוד החלטתו שהקשר המערבי של ישראל משמש כמסד העיקרי לסיכויי השרידות שלה בטווח הארוך, חשב בן־גוריון מלכתחילה – וההיסטוריה אכן הצדיקה זאת בבירור – כי צריך שהערבים יחושו שאמריקה מחויבת ללא סייג לקיומה ולשלומה של המדינה. רק משיחושו זאת, ורק אז, הם יהיו נכונים לפעול לקראת שלום.

אבל, כאמור, ראשית יחסינו עם האמריקנים לא היתה נינוחה. בראש ובראשונה, נזקקנו לסיוע צבאי; חימושו של צה"ל היה מיושן והתקציב שלנו היה החוק מאוד מלעמוד במחיר השינוי של המצב הזה. אבל ארצות־הברית ענתה על תחינותינו בסירוב. טרומן, ידיד אמת של העם היהודי, הטיל וקיים אמברגו גמור על שיגור נשק לישראל. למרבה האירוניה, דווקא ריצ’ארר ניקסון – שהמסמכים מגלים כי לא התעניין במיוחד בגורל היהודים – נהפך לאחד מגדולי ידידיה של ישראל מנקודת־ראות צבאית. עיקרו של דבר, בשלהי שנות הארבעים נמצאו יותר מדי פוליטיקאים אמריקנים ששגו בהזיות, בדומה למקביליהם הבריטים, וטיפחו את התמונה הרומנטית של העולם הערבי, וממילא נזהרו מאוד שלא ליצור כל מחויבות שהיא כלפי ישראל, שנראתה חלשה יחסית. וכמוכן, גס הנפט הערבי מילא תפקיד נכבד ברומנסה הזאת.

בראשית שנות החמישים החלו היחסים עם ארצות־הברית לנוע אל עבר בסיס מעשי יותר. תחושתי אומרת לי כי פוליטיקאים אמריקנים לא מעטים לא האמינו, במעמקי לבם, כי ישראל תצליח לשרוד את מלחמת העצמאות שלה; הם ראו אותנו כדרך שראו את יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה, שנכנעו, לדעתם, ברפיון ובאפס־מעשה לרוע המפלצתי של גרמניה הנאצית. אלא שלפתע התחוור לאותם פוליטיקאים כי יש הבדל ברור בין שתי התדמיות. יהודי ארץ־ישראל חוללו מהפכה. הם נערכו לקרב במשך שנים והיו נכונים ללחום עד מוות כדי להקים את מולדתם. הם היו נכונים אפילו למאבק בנאצים. ב־1942, כאשר רומל קרב לגבול מצרים, פנו הבריטים אל ההגנה, שהביעה הסכמה נלהבת להתנגד לנאצים בכוח הנשק.

יחסיה של ישראל עם ארצות־הברית התפתחו בגלל צרכים הדדיים. במועד מוקדם התברר לנו כי לא נצליח במאמצינו להוסיף ולקבל סיוע צבאי מהגוש הסובייטי. בתקופת ירח־הדבש הראשוני שלנו עם הגוש הזה קיבלנו מצ’כוסלובקיה סוגים שונים של נשק יבשתי וגם מטוסי־קרב מסוג “מסרשמידט” – בהתאמה גמורה עם להיטותם של הסובייטים לסייע לכל תנועה לאומית הלוחמת בקולוניאליזם בכלל ובקולוניאליזם הבריטי בפרט – אבל היחסים האלה החמיצו בקול דממה דקה. הניגודים האידיאולוגיים בינינו ובין מוסקבה היו גלויים בעליל, וכאשר הצ’כוסלובקים והרוסים דחו את בקשתנו לקבל תוספת שריון וציוד אחר מן השלל הגרמני של מלחמת העולם השנייה, שוב לא היה מנוס מהמסקנה המתבקשת כי עלינו להגביר את המאמצים לחבירה עם הגוש המערבי.

בשלב זה חש ידין כי אנו מצויים על סף של פריצת־דרך ביחסים עם מערכת ההגנה האמריקנית. הוא הסביר לי כי אנו זקוקים לנציג חזק של צה"ל בוושינגטון, וכסופו של דבר הבינותי כי כוונתו אלי. היה עלי לעשות ליחסינו הצבאיים עם ארצות־הברית את אשר עשיתי לפני כן למודיעין הישראלי: לארגן אותם, לקדם אותם, ולהעלות אותם על מסלול ארוך־טווח.

הגעתי לארצות־הברית באפריל 1950. בוושינגטון מצאתי שגרירות קטנה יחסית, בראשותו של אליהו אילת, השגריר הישראלי הראשון בארצות־הברית, מי שייצג שם לפני כן את מוסדות היישוב וזכה, בצדק, להוקרה רבה. בשגרירות היה אגף כלכלי קטן ועכשיו הוקמה בה מחלקה צבאית, קטנה עוד יותר, בראשותי. יותר מההתרגשות, יותר מהעבודה החשובה, יותר מההתרוננות של הפעילות הישר בלב הזירה המדינית העולמית, יותר מכל אלה העמיק להיחרת בלבי בחודשים הראשונים שלי באמריקה רישומו של הקיץ הוושינגטוני הבלתי־נסבל. ביולי ובאוגוסט הבירה הזאת חמה ולחה כמו בצרה שבעיראק, ולשכתו של הנספח הצבאי היתה בעליית־הגג הדחוקה וחסרת־האוויר של בניין בשדרות מסצ’וסטס. מיזוג־האוויר טרם הופיע אז, וכתוצאה מכך הרגשתי כאילו אני עובד בתוך סאונה. אכן, בקהילות הדיפלומטיות של ארצות רבות נחשב השירות בשגרירות בוושינגטון באותן שנים לעונש כבד.

אמונתה של ישראל כי אמריקה תתגלה כמושיעה הצבאית שלה התגלתה במהרה כמוגזמת משהו. מעבר לכל דבר אחר, משא־ומתן עם הביורוקרטיה של וושינגטון, במיוחד עם הפנטגון, הוא עניין מהמם ומתיש. מצד אחר, היה זה כמעט בלתי־אפשרי להתגבר על האובססיה האמריקנית ביחס לקומוניזם. שמעתי רטינות מאשימות על יהודים המהגרים לישראל מהארצות הקומוניסטיות. לכאורה, איש לא התרגש מעצם העובדה שיהודים אלה החליטו לעלות לישראל גם בשל רצונם להשתחרר מאחיזתן המעיקה של ממשלות מדכאות. עצם העובדה שהם באו מבולגריה או מרומניה עשתה אותם לחשודים. לאוזני גונבו שמועות על עסקאות ישראליות עם ברית־המועצות. נדרשו שנים אחדות של תמרונים בתחום יחסי־הציבור, של משא־ומתן מדיני, של הרצאות, של מאמרים וביקורים, כדי לשכנע את המנהיגים האמריקנים בכך שישראל יכולה לשמש כנכס עיקרי, כמעוז קדמי של הדמוקרטיה במזרח־התיכון.


לקראת סופו של הקיץ הארוך והחם טסתי לישראל לעמוד בבחינות לקבלת רשיון עורך־דין. בתקווה להרפיה קצרה ולתקופת התאוששות, החלטנו אורה ואני לשוב לארצות־הברית באניה. כשבננו יואל והמטפלת שלו הגיעו בנפרד לניו יורק, ראינו לראשונה, באורח בלתי־אמצעי את ההשתמעויות של המק’רתיזם וכן את האיוולת הפשוטה של השתעבדות לחוקים ביורוקרטיים.

בנמל־התעופה עברו כל הנוסעים, לבד מבננו והמטפלת, את ביקורת המכס. לאחר שעה ארוכה של מבוכה ודאגה גילינו סוף־סוף מה היתה הבעיה. יואל, שהיה מצויד בדרכון דיפלומטי משל עצמו, לא חתם על הצהרה שנדרשה על־פי חוק מק־קאראן, בדבר אי־היותו חבר בעבר או בהווה במפלגה הקומוניסטית. העובדה שנבצר ממנו לחתום על הצהרה כזאת, ולו רק משום שהיה תינוק בן תשעה חודשים, לא עניינה בכלל את קציני ההגירה – אם אין בכוחו לחתום על שבועת הנאמנות הזאת, נאמר, הוא לא יורשה להיכנס לתחומי ארצות־הברית. לאחר משא־ומתן שהתנהל במלוא הרצינות הוסכם שאני אחתום בשמו.


תוך כדי השתקעות בסבכי הפוליטיקה האמריקנית זכיתי, בלי הרף, לתזכורות על כך שעצם קיומה של ישראל מתנדנד על פני קרקע לא־יציבה. הסיטואציה הישראלית־ערבית נותרה נדיפה. שליטים ערבים השמיעו הצהרות מפחידות, והתמרונים הצבאיים לאורך גבולותיה של ישראל הלכו והסלימו. ב־1950 היה מנוי וגמור עם הערבים להיערך לסיבוב נוסף של מעשי איבה, ובריטניה סיפקה להם נשק. הדאגה – המוצדקת – מפני התפתחותו של מירוץ חימוש במזרח־התיכון, הניעה את ארצות־הברית לנסות ולהגיע לתיאום עם בריטניה וצרפת, ספקיות הנשק המסורתיות של האזור. ב־25 במאי 1950 פורסמה בעקבות המאמצים הללו הצהרת שלוש המעצמות, שקבעה כי יש צורך בקיום האיזון הצבאי בין מדינות האזור ובמתן אפשרות לכל אחת מהן לגונן על עצמה.

בעת ובעונה אחת פתחו מעצמות המערב בהקמת ארגון להגנה על המזרח־התיכון מפני האיום הסובייטי. ב־13 באוקטובר 1951 פורסמה ההצעה לכינונו של פיקוד הגנה מזרח־תיכוני, שהתממשה, בסופו של דבר, בשנים 1954–1955, בדמותה של ברית בגדד. ברית זו, שכללה את עיראק, איראן, טורקיה, פקיסטאן, בריטניה וארצות־הברית, נעשתה לאבן־הפינה של התוכניות המערביות, והאמריקניות במיוחד, לאמנת הגנה מזרח־תיכונית. השליט המצרי, נאצר, גינה את האמנה הזאת בתוקף ויזם ברית־נגד, בראשותו, ותוך כדי כך הלך הפיצול של המדינות הערביות לשני מחנות יריבים ונעשה יותר ויותר חריף.

במאמץ להבטיח את מקומה של ישראל במערך ההגנה של האזור, פיתחתי יחסים עם אנשי אגף החימוש של מחלקת המדינה, שתחת ידיהם נועד לעבור כל פריט ופריט, לרבות חלפים למטוסים. יזמתי רכישות נשק במישרין, במחירים מופחתים, מן הכוחות המזוינים של ארצות־הברית, ובינואר 1954 רשמתי לעצמי בסיפוק כי ארבע־עשרה מבין תשע־עשרה הבקשות שלנו כבר אושרו.

הצעד הבא שלי היה פתיחת מסע להכללתה של ישראל בתוכנית הסיוע הצבאי של ארצות־הברית, שבמסגרתה היינו אמורים לקבל נשק בחינם. כדי להתגבר על ההתנגדות של מחלקת המדינה – שטענה כי במקרה שכזה יהיה צורך לכלול בתוכנית הסיוע הצבאי גם את מדינות ערב – פתחתי בשתדלנות במסדרונות הקונגרס. הסנאטור יעקב יעבץ, אחר מן הקומץ הקטן של חברי הקונגרס היהודים לעת ההיא, פעל כקולה של ישראל וזכה בהרבה עניינים חיוניים לתמיכתו של הסנאטור סטיוארט סימינגטון.

ב־1953 ניאותה הוועדה ליחסי חוץ של הסנאט להעמיד את ההקצאה השנתית לישראל על 20 מיליון דולר, אבל הגבילה את השימוש בסכום הזה לסיוע בקליטת פליטים יהודים ולצרכים חברתיים אחרים. בעזרתו הנדיבה של הסנאטור סימינגטון, ארגנתי קבוצה בוועדת השירותים המזוינים והרציתי לקצינים בפנטגון, ובכך הונח מסד ליחסים בין הכוחות המזוינים של ארצות־הברית ובין התעשיות הצבאיות של ישראל. אותם עשרים מיליון דולר של 1953 נעשו לשלושה מיליארד דולר בימינו, ובכלל זה שני שלישים המיועדים לצרכים צבאיים. התעקשותנו והיעילות שגילתה השגרירות במרוצת השנים בחינוכם של פוליטיקאים בכירים בהלכות המזרח־התיכון נשאה פרי.

שותפי למאבק הזה היה שמעון פרס, שעמד בראש משלחת הרכש של משרד הביטחון בארצות־הברית וישב בניו יורק. יכולתו והברקותיו היו גלויות בעליל, אפילו כשנטה לפעול לבדו. הוא הצליח להשיג כמויות ניכרות של ציוד ונשק בשביל צה"ל, אבל ההגבלות המדיניות של הממשל האמריקני הצרו את צעדיו. ב־1952 עזב פרס את ניו יורק ושב לישראל כדי לשמש כסגן המנהל הכללי, ותוך זמן קצר כמנהל הכללי, של משרר הביטחון, תחת בן־גוריון, ולהטביע את חותמו על ההיסטוריה של המדינה ועל התפתחותה.

הראייה ארוכת־הטווח של ההנהגה הישראלית והדגש שהושם בחינוך מודרני הקנו לנו יתרון ברור. ב־1950 התקבלו המשתלמים הישראלים הראשונים לקורסים מטעם הכוחות המזוינים של ארצות־הברית, וחיל האוויר הישראלי שלח חמישים תלמידים לבית־ספר אזרחי בבורבאנק, קליפורניה, ועוד חמישים לבית־ספר אזרחי בטאלסה, אוקלהומה. הם שבו לאחר שנה של התמחות בתחזוקת מטוסים, בשיפוץ מנועים ובאוויוניקה, מצוידים ביסודות הטכניים שנדרשו להבטחת השרידות הלאומית. ולא זו בלבד שכל דבר שנדרש לעצם השרידות זכה להערכה ולהוקרה. כל דבר שכזה נחשב לחיוני.


מהפכת הקצינים החופשיים שהתחוללה במצרים ב־23 ביולי 1952 השפיעה במידה ניכרת לא רק על יחסינו עם הארץ השכנה אלא גם על יחסינו עם ארצות־הברית. השליטים החדשים של מצרים, ובהם נאצר וסאדאת, הגלו את המלך פארוק ואת משפחתו ועוררו את התקווה שמצרים תיכנס סוף־סוף למאה העשרים. הסימן הראשון לכך התבטא בעובדה שהם שלחו את המלך המודח לגלות במקום להתיז את ראשו. הם פעלו בתחילה בהנהגתו של הגנרל מוחמד נגיב, שנעשה לנשיא מצרים.

“הקצינים החופשיים” יצאו חוצץ נגד השחיתות של הממשל המלכותי – ומשטרו של פארוק אכן הגיע לשיאי שחיתות חסרי תקדים – נגד הדרכים האכזריות של החצר, שהזכירו את ימי־הביניים, ונגד הבריטים, שהחזיקו עד אז בתעלת סואץ, בהסכמתו של פארוק. אבל נוסף לכך הם התייחסו בשלילה מוחלטת לעצם קיומה של ישראל, וחשו מידה עצומה של מרירות וזעם בגלל התבוסה שנחלו במלחמה על אדמת ארץ־ישראל ב־1948.

בתוך זמן לא רב הודח נגיב מעמדת הבכורה; נאצר תפס את ההגה, וסאדאת היה אחד מנושאי־כליו הלא־בכירים. עד מהרה החלה ברית־המועצות לחמש את מצרים בנשק רב מתוצרתה. מכיוון שעכשיו שוב לא היה ספק בנאמנותה של ישראל למערב, שקדו הסובייטים לבנות את הכוח המצרי ולהכשירו למלחמה נגדנו. בנקודה זו נעשתה צרפת, גם בעקבות החיזורים הנמרצים של בן־גוריון, ובמיוחד של פרס, לראשונה בבעלות־הברית החשובות שלנו במערב.

שלטונו של נאצר היה בגדר קטסטרופה. שנאתו לישראל חושלה במהלך מלחמת העצמאות, כאשר כוחותינו סגרו מכל עבר על חטיבה מצרית בכיס פלוג’ה. כקצין מבצעים בחטיבה הזאת, הוא חש השפלה עמוקה. איבתו לכל מה שהדיף ריח מערבי ובריטי העבירה אותו בהדרגה לצד הסובייטי.

ב־1958 כרת נאצר ברית עם סוריה ואחר־כך מיהר להשתלט עליה ולהקים את הקהילייה הערבית המאוחדת (קע"ם). החיבור הזה היווה איום ישיר על בטחונה של ישראל. אילו השכילו הערבים להתעלם מהמחלוקות ביניהם, מן הסתם היו מצליחים להתאחד בשאיפתם להחריב את המדינה היהודית.

בעת שנגיב עדיין החזיק בשלטון, פיתחה ארצות־הברית תוכנית סיוע למצרים בהיקף 12 מיליון דולר. מחלקת ההגנה התנגדה לחיזוק הקשרים בין ארצות־הברית ומצרים, וגנרל עומר ברדלי טען בקול גדול כי ישראל היא המדינה היחידה במזרח־התיכון שראוי להישען עליה. אבל מחלקת המדינה – שהיתה פרו־ערבית מאז ומתמיד – סברה כי נגיב יפול אם לא יזכה לעידוד מערבי נמרץ, ופעלה בכל כוחה לכינון ברית אמריקנית־מצרית.

פעלתי גם אני בכל כוחי. תוך הפעלת שדולות בבית הלבן, במחלקת המדינה ובמחלקת ההגנה, השתמשנו בכל ערוץ ציבורי לצורך החינוך של ידידי ישראל. המערכה שלנו עוררה את חמתו של האיש שניצב מאחורי ההצעה לחמש את מצרים, הנרי ביירוד, עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח־התיכון. נראה כי חשש שמא ייחשפו תמרוניו שנעשו באפלה, מאחורי הקלעים, לעין השמש ולביקורת ציבורית. השגרירות המצרית בוושינגטון והנספח הצבאי שלה הוטרדו גם הם מהגילויים שלנו ומפעולותינו כנגד תוכנית הסיוע. מזכיר המדינה דין אצ’יסון, שהכריז כי לא ידע דבר וחצי דבר על תוכניתו של ביירוד והסכים לנימוקינו, החליט על הערכה־מחדש של המצב. עד מהרה למדתי מאנשי־הקשר שלי בבית הלבן כי מצרים לא תקבל נשק אלא אם כן תזכה ישראל בכמויות שוות. אחר־כך נודע כי הנשיא טרומן סירב לחתום על המסמכים הנחוצים בדבר הענקת סיוע למצרים.

הנשיא אייזנהאואר אמנם לא היה אוהד מובהק של ישראל, אבל הוא הלך בעקבות טרומן בכל הנוגע למתן סיוע צבאי למצרים. ביוני 1953, כשהתברר כי התוכנית הסתיימה בלא כלום, אמר לי הנספח הצבאי המצרי כי הם מייחסים את כשלונם לפעילויות שלנו. לדעתי, הבריטים שחשו צורך ליישב חשבון נוקב עם המצרים בשל הסילוק מתעלת סואץ, פעלו על טרומן ועל אצ’יסון בעניין זה יותר מכל גורם אחר.

ביסוד המדיניות של אייזנהאואר נמצאה האפשרות להתקפה אמריקנית על ברית־המועצות, אם זו תתמוך או תשתתף בעימות בינלאומי בפריפריה. השקפה זו חוללה שינוי בגישה האמריקנית כלפי הפיקוד המזרח־תיכוני המוצע. הדגש הושם עכשיו בנדבך הצפוני העליון – טורקיה, איראן ופקיסטאן – עם עיראק כמשענת לברית וכחוליית־קשר אל העולם הערבי. הדיפלומטים האמריקנים תכננו להגיע, בסופו של דבר, לחתימה על הסכם רשמי עם עיראק. ושוב, הפחד מפני ההתייצבות של מחלקת המדינה לצד הערבים, והתוצאות הצפויות מהיווצרותה של ישות ערבית מאוחדת, הנשענת על האמריקנים, כנגד ישראל, עוררו אותנו לפעול למען הכללתה של ישראל בפיקוד המזרח־תיכוני. ואילו מזכיר המדינה של אייזנהאואר, ג’ון פוסטר דאלס, חשב כי ארצות הברית זקוקה מאוד לקשר אמיץ בינה ובין העולם הערבי וחש בבירור כי השארתה של ישראל מחוץ למסגרתו של אותו פיקוד תסייע לו בכינון הקשר הזה.

בפברואר 1954 נפגשנו, השגריר אבא אבן ואני, עם ראש המטה של צבא היבשה האמריקני, גנרל מתיו רידג’וויי, שהבטיח להעלות את הרעיונות שלנו בפני הפורום של ראשי המטות המשולבים.

באפריל 1954 חתמו האמריקנים על הסכם חימוש עם העיראקים ובכך השלימו את הסדר ההגנה של הנדבך הצפוני. נכשלנו במאבקנו נגד כינונו, אבל חששותינו ממנו נתגלו כחסרי־יסוד. ההסדר של הנדבך הצפוני לא התקרב מעולם עד כדי הפעלה. אף לא אחת מן המדינות השותפות בו לא עוררה את אמונן של המדינות האחרות, ולבד ממריבות ומחלוקות בין המדינות הללו לא קרה כמעט ולא כלום. האמריקנים פשוט לא הבינו את המנטליות הערבית בכל הנוגע לזירה המדינית.

בעת שהותי בוושינגטון פיתחתי הרבה יחסי ידידות הדוקים, אבל היחסים החשובים ביותר – והמפתיעים ביותר – היו אלה שפיתחתי עם הנספח הצבאי המצרי, קולונל עבד־אל־חמיד ר’אלב. יחסינו יכלו להתפתח בצורה יעילה פי כמה, וצריכים היו להגיע לכך, אבל משרד הביטחון ומשרד החוץ שלנו לא ראו אותם בעין יפה. הסיבה לכך היתה נעוצה בפוליטיקה קטנונית. כל בעל כהונה בכירה ניסה למצוא לו קצין־מחמד בממשל המצרי שקם בעקבות הפיכת הקצינים החופשיים. הרצון להציב רגל בתחום הזה, בתקווה לזכות במעמד ובעמדת־כוח, היה הגורם היחיד שמשל בכיפה. מכיוון שבן־גוריון לא התערב בעצמו בפרטים שכאלה, לא הוקדשו שום מאמץ ארגוני ושום מחשבה לקידום קשרי ידידות אישיים. כשהסברתי את טיב יחסי עם אישים מצרים בכירים לרמטכ"ל דאז, משה דיין, וביקשתי את עצתו־הנחייתו בקשר להמשך היחסים האלה, הוא ענה, “תגיד להם שאם לא יתנהגו כמו שצריך, אנחנו כבר נדע איך לטפל בהם!”


לא זו בלבד שנשאתי־ונתתי עם נציגים ממשלתיים רשמיים. שימשתי גם כחוליית־קשר בין ישראל ובין הקהילה היהודית האמריקנית. כל אימת שנכנסתי במדי־השרד שלי לאולם או לבית כנסת, הייתי מבחין בעיניים שמלאו דמעות למראה מה שנחשב כהתגלמות של ציון. היהודים האמריקנים ידעו בבירור כי ישראל עוברת דרך תקופה קשה באורח יוצא מגדר הרגיל. הם נמצאו גם תחת ההשפעה של מאמצי ההתרמה מטעם המגבית היהודית המאוחדת, שפנו היישר אל הלב והדגישו את המאבק על עצם הקיום, את המצוקה החומרית ואת סבלם של העולים המתגוררים באוהלים במעברות. באחד מבתי הכנסת קבע יהודי מקומי, כשהבחין בנו, “הם לא נראים מתים ברעב. או, הישראלים נותנים כנראה את כל האוכל שלהם לצבא”.

ביקורו הרשמי הראשון של בן־גוריון בארצות־הברית – שהיה מאורע מרגש ובלתי־נשכח – נערך ב־1951, במסגרת הפתיחה של מפעל מלווה הפיתוח, ה“בונדס”. זה היה צעד מזהיר, מבחינה פיננסית ומבחינת יחסי הציבור, שהקנה לישראל אפשרויות נרחבות לגיוס כספים לאורך שנים, באמצעות אגרות־חוב נושאות ריבית. הגענו גם אל לא־יהודים שהיו מעוניינים בהשקעה בטוחה; במרוצת השנים לוותה ישראל מיליארדי דולרים באמצעות אגרות־החוב הללו – ופרעה בבוא העת כל סנט.

לאחר מאות הרצאות, אינספור הופעות בטלוויזיה וברדיו ופגישות באוניברסיטאות עם קבוצות מכל סוג שאפשר להעלות על הדעת, הגעתי למסקנה שישראל צריכה לכפול את מאמצי ההסברה שלה.

הגשתי למשרד החוץ אינספור תזכירים על אי־יכולתנו לכונן מערכת יחסי ציבור שבמסגרתה נציג את עצמנו ביעילות, אבל שבתי ונתקלתי בתחושה מיסטית כמעט שאיננו צריכים אלא להזעיק אחד ממנהיגינו כדי שישא נאום ויפריך את הטענות של אויבינו, ומיד אחר־כך יבוא הכל על מקומו בשלום. כתוצאה מכך לא הקימה ישראל מעולם משרד הסברה, למעט בתקופה קצרה בשנות השבעים. הגישה הצרה והלא־ריאליסטית הזאת עלתה לנו במחיר יקר. כיום עדיין לא נפטרנו מחלק נכבד של היוהרה, אבל הפוליטיקאים הישראלים מסוגלים לתפוס את עצם המושג של יחסי ציבור, והדבר משתקף בעבודתם של משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ. בעצם, ההבנה הרחיקה לכת יתר על המידה, ולא אחת נחשבים יחסי הציבור כתחליף למהות ולהחלטיות. ושום יחסי ציבור, יעילים ככל שיהיו, אינם יכולים לשוות לישראל מראה טוב כל זמן שחייליה רודפים אחרי ילדים ערבים, ולו גם מסיבות מוצדקות ביותר.

פגם אחר במנטליות של ממשלת ישראל, הקשור לעניין זה, הוא נטייה להתעלם מאינטרסים בסיסיים של ישראל למען הפיוס של גורמים שונים, כדי שמראיתנו בעיני העולם תהיה טובה יותר. כך קרה ב־1952, בעת שספרד, תחת שלטונו של הרודן פרנקו, רמזה על רצונה לכונן קשרים דיפלומטיים עם ישראל, ושר החוץ משה שרת דחה את גישושיה. מתחתי ביקורת על אותה החלטה, וציינתי שאל לנו לקבוע את מדיניותנו לאור מה שקרה לפני חמש מאות שנה – משמע גירוש היהודים מספרד והפעלת האינקוויזיציה כנגד האנוסים – או בהתאם לטיב הממשלה השלטת בספרד. אם היינו מוכנים לכונן קשרים עם ברית־המועצות תחת סטלין (כפי שאכן עשינו), ואם היינו מוכנים לנהוג בדרך זו כלפי מדינות ערב, שנהגו זלזול גמור בזכויות האדם, הנה הרודנות הפשיסטית של ספרד לא יכלה לשמש כצידוק לאי־כינון יחסים עם ארץ ים־תיכונית זו, שחשיבותה הגיאופוליטית, מבחינתה של ישראל, היתה ונשארה גדולה מאוד.

ישראל אינה צריכה למנות את עצמה כבית משפט גבוה לצדק עלי אדמות. בערב הסעודית עדיין עורפים ראשים, אבל האם נגזר מעובדה מעציבה זו שלא היינו צריכים לנסות ולכונן יחסים דיפלומטיים עם ארץ זו? יחסים מדיניים אין פירושם מחילה על התנהגות או על חוקים פסולים. מדובר באמצעי – בטכניקה – לכינון ערוצי תקשורת. האם אנו מפעילים לחצים כנגד מדינות המפירות את זכויות האדם? כמובן. האם אנו משביתים את התקשורת שלנו עם מדינות שכאלו? מובן שלא. לאחר הפיאסקו הספרדי, התאמצנו במשך שנים ליצור יחסים דיפלומטיים עם ספרד, ובסופו של דבר הגענו לכך, רק ב־1986, בעקבות הבנה שנוצרה בין ראש הממשלה דאז שמעון פרס ובין עמיתו הספרדי פליפה גונזלס.

אותה מנטליות חתרה תחת מצבנו בארגון האומות המאוחדות. בראשית שנות החמישים שררה באו“ם נכונות להכליל את ישראל בגוש מערב אירופה וארצות אחרות (WE&O). על כל פנים, שר החוץ משה שרת חשב כי הכללה שכזאת היא למטה מכבודנו והתעקש על כך שלא נצורף לשום גוש זולת הגוש האסיאני. התוצאה? לא צורפנו לשום גוש שהוא. ישראל לא היתה מעולם חברה במועצת הביטחון ואנו מנועים מהצגת מועמדים משלנו לשורה של כהונות בארגוני האו”ם, המיוסדים על בסיס טריטוריאלי.


ב־1954 הגיע הרמטכ“ל משה דיין לביקור בבסיסים ובמתקנים של צבא היבשה וחיל האוויר האמריקניים. לאחר שהתוודע למערכת ההדרכה האמריקנית, הוא החליט להעתיק נוהג אחד שלה לצה”ל: כל הקצינים הקרביים נדרשו לעבור קורס צניחה. לא זו בלבד שדיין עמד על קיום המדיניות הזאת, הוא עצמו יצא לקורס צניחה וסיים אותו בהצלחה. כמה קצינים בכירים היו עתידים לשבור רגליים בצניחותיהם, אבל השיטה הוכחה כמוצלחת והוסיפה לתפוס מאז ואילך.

משה דיין הוא מדמויות המפתח של ההיסטוריה הישראלית – אישיות שנויה במחלוקת, שעוררה מידה רבה של הערכה ושימשה כיעד להתקפות רבות מאוד. הוא תרם רבות לצבא הישראלי המודרני, הציב אמות־מידה ללחימה ויצר את עיקר התפיסה המבצעית שלנו. בשנותיו האחרונות, הוא גם פיתח יחסי ידידות קרובים עם המנהיגים הערבים של רצועת עזה והגדה המערבית, שבאו לביתו לשיחות־רעים – התרחשות נדירה מאור באותם ימים.

דיין היה אדם ופוליטיקאי בלתי־קונבנציונלי לחלוטין. חלק מייחודיותו נבע מהתמיכה המוחלטת שקיבל מבן־גוריון הכריזמטי. מרגע שנשאר בפני עצמו, נעשה דיין למעין המלט, לעתים עד כדי להביך, ונבצר ממנו, בצורה מוזרה ביותר, להגיע להחלטה, אפילו בעניינים משניים. לא אחת היסס בשדה הקרב, וגם בזירה הפוליטית. הפוליטיקה ושאיפתו לחקות את בן־גוריון לא היטיבו עמו. מעולם לא עלה בידו להתגבר באמת על הביקורת הכללית שעוררו מעשיו במלחמת יום הכיפורים. לעת מותו, ב־1981, היה מעמדו בישראל נתון בירידה תלולה. מנודה מהזרם המרכזי, סופו שעמד בראש מפלגה זעירה שהחזיקה בשני מושבים בלבד בכנסת. הוא לא זכה מעולם בעוצמה הפוליטית שביקש להשיג וסיים את דרכו בודד ומדוכא.

1.png
2.png
3.png
4.png
5.png
6.png
7.png
8.png
9.png
10.png
11.png
12.png
13.png
14.png
15.png
16.png
17.png
18.png
19.png
20.png

אבל ב־1954 הוא היה במלוא תפארתו. כשביקרנו בבסיס חיל האוויר האמריקני אגלינגטון בפלורידה, ניתנה לדיין ולי דירה אחת, וכך זומנה לי חוויה מיוחדת במינה. נקל היה לי לשנות את דעתי על הפוליטיקה הישראלית לאחר שחזיתי בדיין המשוטט בדירה בתחתוניו, בחצות הלילה, ללא הרטייה השחורה על ארובת עינו הריקה, ומרצה בשטף על הנושא הזה. באותה הזדמנות סיפר לי על נסיונו המר עם שר הביטחון דאז פנחס לבון. היה ברור בעליל כי לבון עשה כמיטב יכולתו לחתור תחת דיין, תחילה באמצעות תחבולות קטנוניות כמו שיגור מברקים גלויים ובלתי־מחמיאים למארחיו האמריקנים של דיין, בידיעה ברורה שהם יקראו אותם. ערב אחד הראה לי דיין מכתב מבנימין גיבלי, מחליפי בראשות המודיעין הצבאי, בהתייחס לפעולה של סוכנים ישראלים במצרים, שהיתה עתידה לעמוד במרכזה של אחת השערוריות הטרגיות ביותר בקורותיה של מדינת ישראל.

המודיעין הישראלי פיתח בצורה מטופשת ביותר תוכנית ליצירת אי־שקט במצרים ולעידוד תהליכים שיגבירו את המתח בין המצרים מצד אחד ובין הבריטים והאמריקנים מצד אחר. תוכנית זו כללה הנחת פצצות בבתי־קולנוע ובמקומות ציבוריים אחדים ויצירת אווירה של פחד ואי־אמון. מפעילי התוכנית נועדו להיות קומץ ישראלים וכן בחורים צעירים מבני הקהילה היהודית במצרים שהיו חדורי פטריוטיות יהודית והבינו לחלוטין מה הגורל המר המצפה להם במקרה של כישלון.

התוכנית השתבשה כאשר פצצת תבערה התלקחה בכיסו של אחד מחברי הרשת היהודית בעת ביקור בקולנוע. מיד אחר־כך נפתח מרדף אחרי הקבוצה כולה. ראש הרשת, שהגיע מישראל, הצליח להימלט ממעצר, אבל כל האחרים נלכדו. בישראל התעוררה מהומה. לבון טען כי הוא לא נתן את ההוראה לביצוע הפעולה והטיל את האשמה על גיבלי, שהצהיר כי לבון אישר את הפעולה.

מעשה הטרור הזה הסתבך כתוצאה מיריבויות פוליטיות, כזבים ותככים שונים ומשונים. כשהחלה החקירה, הוצג בפני החוקרים מכתבו של גיבלי לדיין; נאמר בו כי הפצצות הונחו באישורו של לבון. זה האחרון לא הסתפק בהכחשת ההאשמה הזאת, וטען שלא נתן שום אישור להנחת הפצצות, אלא גם האשים את גיבלי בתיקון המכתב, וקבע בתוקף כי המשפטים שקשרו אותו לביצוע הפיגועים במצרים זויפו או נוספו למכתב לאחר מעשה.

בסופו של דבר התפטר לבון מהממשלה בגין המחלוקת שהתעוררה. אבל מזכירתו של של גיבלי היתה עתידה להעיד, במועד מאוחר יותר, כי הטענות על הקשר של לבון לפרשה אכן נולדו בזיוף, והתסבוכות נמשכו. בן־גוריון רצה זמן רב לפני כן שראשו של לבון יוגש לו על טס כסף ונאבק על הקמתה של ועדת־חקירה משפטית לבדיקת הסיפור כולו. המאבק הפוליטי בקשר לכל הדברים האלה התמשך לאורך שנים, ובסופו של דבר היה בן־גוריון עתיד לפלג את מפלגת פועלי ארץ־ישראל (מפא"י) על הרקע הזה.

ועדיין לא היה זה סופה של השערורייה. שנים רבות לאחר מכן, גילתה מזכירתו של גיבלי, בראיון עיתונאי, כי היתה במרוצת הזמן גם ידידתו האינטימית של לוי אשכול, מי שנעשה לראש הממשלה לאחר פרישתו של בן־גוריון.

כל מסכת הנכלים הזאת עלתה לא רק בהפלה של ממשלות בישראל, אלא בראש ובראשונה בחייהם של בחורים צעירים ומסורים. שני סוכנים ישראלים שהורשעו בבית משפט מצרי באחריות להנחת הפצצות נידונו למוות והועלו לגרדום, וסוכן אחר התאבד בתא הכלא. חמישה חברים אחרים של הרשת נשפטו לתקופות מאסר ממושכות ולא שוחררו אלא לאחר מלחמת ששת הימים.

שמו של המבצע בכללותו יצא לשמצה. זה היה חלום־בלהות ילדותי, יוזמה עגומה ובלתי־מחושבת, מחוסרת כל תכלית. בן־גוריון ראה אותו ואת ספיחיו כמבחן לתומתה של ישראל בכל הרמות, וזה היה הבסיס של מאבקו, שחולל קרעים פוליטיים עמוקים בישראל.

עניין אחר הזכור לי בבירור מהימים המעטים של שותפותי לדירה עם משה דיין הוא מכלול המאמצים שהשקיע הצבא האמריקני, ובמיוחד קציני הדת היהודים שלו, כדי להבטיח שכל צרכיו הדתיים של דיין אכן יבואו על סיפוקם. לכן נאלצנו לחיות על דיאטת דגים קפדנית (למעט אותן הזדמנויות שדיין, שלא רצה להעליב את מארחיו, הצליח לחמוק בלילה לעיירה הסמוכה ולהביא משם אומצות משובחות). היין הצרפתי המשובח שהוגש, בדרך־כלל, לכל האורחים המכובדים הוחזר למדפים ועל מקומו באו בקבוקים של יין מנישביץ כשר ומתוק, שהוזרמו במיוחד מניו יורק. כך, מבלי שהתכוונו לעשות זאת, הפכו קציני הדת היהודיים והממונים עליהם בצבא ארצות־הברית את הרמטכ"ל הישראלי לאיש מר־נפש עד מאוד.


בעת ביקורו של דיין ניתן לי העונג להיפגש עם הנשיא לשעבר הרי טרומן. עשינו סוף־שבוע בקנזס סיטי, במדינת מיסורי, ואני הפניתי את תשומת־לבו של אדי ג’ייקובסון, שותפו־לשעבר של טרומן לסחר סדקית, לעצם נוכחותו של דיין בעיר. ג’ייקובסון היה בטוח כי טרומן ירצה לראותנו. הוא טלפן אלי בבוקר יום ראשון, בעת שישבנו לארוחת בוקר עם הנהגת הקהילה היהודית המקומית, והודיעני כי הנשיא טרומן לקה בהצטננות ורעייתו מתנגדת לכל ביקור בביתם. אבל כעבור שעה נוספת שב וטלפן, כדי לספר שטרומן עצמו התקשר אליו זה עתה. בס טרומן יצאה להתפלל בכנסייה, ולכן אנו יכולים לבוא. משה דיין, יצחק רבין, מתי פלד ואני עצמי יצאנו אפוא יחד עם אדי ג’ייקובסון לביתו של טרומן באינדפנדנס, מיסורי, כדי להביע לו את הערכתנו. חמקנו פנימה דרך הדלת האחורית והמטבח. חשתי מידה של יראת־כבוד כשניצבתי פנים־אל־פנים עם אדם כה גדול. בסוף הפגישה, שהיתה גלויה, כנה וידידותית, אמר דיין, “אדוני הנשיא, תן לנו איזו עצה”. טרומן התבונן בו בחיוך משועשע. “אתם רוצים עצה?” שאל. “בסדר, יש לי בשבילכם עצה. אף פעם אל תאמינו לבני־הזונות הדפוקים האלה במחלקת המדינה”.


ביולי 1950 ביקרתי בחברה קטנה בהנהלתו של אל שווימר בבורבאנק, קליפורניה. אל, בחור יהודי אמריקני שהתנדב לשירות בצה"ל במלחמת העצמאות, עסק בשיקום של חלקי מטוסים ישנים – פסולת אמיתית – ובהפיכתם למטוסים שמישים, והכניס חידושים רבים בתכנון המטוסים. הגרוטאות הללו היו עתידות להימנות עם המטוסים הראשונים של חברת “אל על”.

כעבור שנה, בעת ביקור אצל אנשי חיל האוויר הישראלי שהשתלמו בקליפורניה, הגיע בן־גוריון גם למפעלו של שווימר. שמעון פרס, איש חזון כתמיד, היה שם והחליט לשכנע את בן־גוריון בצורך להעביר את הקבוצה כולה לישראל. הוא ראה לנגד עיניו איך קבוצתו של שווימר נעשית לגרעין של תעשיית מטוסים שתהיה החשובה ביותר מסוגה בכל התחום שבין המזרח הרחוק ומערב אירופה. פרס הותקף, הושם לצחוק, משך אליו ביקורת, אבל בן־גוריון האמין בו. המחזור השנתי של התעשייה האווירית לישראל עומד עתה על יותר ממיליארד וחצי דולר. אנו בונים מטוסי־קרב ולווייני חלל משלנו ומספקים בעצמנו חלק ניכר מהצרכים בתחום הזה.

במהלך ביקור בקהילות יהודיות ב־1952, קיבלתי הזמנה מטיפוס מוזר ושמו סנדר קפלן. סנדר, הדמות המרכזית בקהילה היהודית של הוואנה, שמנתה אז 12,000 נפש, היה גם קונסול הכבוד של ישראל בקובה ועורכו של “די הבנער צייט”, הבטאון היידי של יהדות קובה. הוא הזמין אותי לנאום במה שנקרא “הסדר השלישי”, שנערך בקהילות רבות, ביוזמתם של נציגי ההסתדרות באמריקה, ושימש כאירוע מרכזי לאיסוף תרומות.

קובה תחת נשיאותו של פולחנסיו בטיסטה היתה רודנות טיפוסית, ובה עושר רב לצד דלות מצמררת. על כל פנים, היא היתה עתידה להיזכר לטובה בהשוואה לבית־הכלא שיצר פידל קסטרו לאחר מכן.

בסדר השלישי עצמו השמיע סנדר קפלן הצהרות נלהבות ביידיש. “אנחנו הקובנים”, אמר, “ניצבים איתן לימינה של ישראל”. רוב ה“קובנים” שהיו שם נמלטו לפני כן מאירופה, ועל פניהם הצטיירו קווי הסבל והצער של אחינו בני ישראל.

כשטיילנו למחרת היום ברחובות ההומים של הוואנה, נתקלנו במסעדה כשרה. שמה משך מיד את תשומת־לבנו – משה פיפיק. הבעלים, גברת ויינשטיין, קיבלה את פנינו בגינונים מלכותיים. כששאלנו אותה מיהו משה פיפיק, החזירה לנו, “אילו כתבתי על חלון־הראווה את שמי האמיתי, הייתם טורחים בכלל להיכנס?”


באחת המסיבות בוושינגטון פגשנו את השגריר האירי ג’ון הירן. הוא ידע על הקשר של אבי עם המאבק האירי לעצמאות, ולכן היו לנו נושאים רבים לשיחה. כיוון שעסק אז בארגון המסיבה המסורתית מטעם השגרירות לכבוד יום פטריק הקדוש, הוא תהה אם אוכל להצטרף לשורת מקבלי־הפנים שלו במדי־השרד הישראליים שלי. לו עצמו לא היה שום נספח צבאי והוא חשש שמא ישפיע החסר הזה לרעה על מעמדו במדרג הדיפלומטי של וושינגטון. “איש לא ירגיש בהבדל”, אמר לי. יתר־על־כן, יכולתי להתבטא בגאלית, מה שנבצר מרוב האורחים האירים. וכך קרה שהם לחצו את ידו של השגריר ושמעו מפיו, “תכירו בבקשה את הנספח הצבאי שלי”.

מוצאי האירי היה, ללא ספק, נכס ברור בפעילותי, שלא לדבר על ההיגוי הכבד משהו, אך המורגש בעליל, שהבאתי עמי מאירלנד. הייתי בוושינגטון בעת שרוברט בריסקו, ראש עיריית דבלין, ואחד מגיבורי המאבק לעצמאות אירלנד, הגיע לביקור בארצות־הברית. הפופולריות שלו היתה יוצאת מגדר הרגיל והמונים נאספו סביבו בכל אשר הלך. אחת מאמירותיו הטובות ביותר הושמעה בבוסטון, כשפתח את דבריו במלים, “היה היה אירי ויהודי, והנה הנו לפניכם”. כעבור שנים, כשכיהנתי כשגריר ישראל באו"ם, נפגשתי עם היהודי ג’ראלד גולדברג, שעמד אז בראש עיריית קורק, וערך סיור בניו יורק בחסותה של לשכת התיירות האירית המקומית. הוא הביט בי ואמר, “הייתי בבר־מצווה שלך”. הגבתי באידיש והוא ענה לי בכמה מלים באותה שפה. הנכבדים האירים שהקיפו אותנו שאלו מה פשר חילופי הדברים בינינו, ועל כך אמרתי להם, “הלא תיבושו. אינכם מבינים כמה מלים בגאלית?” הם היו בטוחים שגולדברג ואני אכן דיברנו בשפה עתיקה זו.


בעת שהותנו בוושינגטון נתקלנו בצורה בלתי־אמצעית בהפרדה הגזעית האדירה שאפיינה את דרום ארצות־הברית בימים ההם, ובכלל זה בבתי־השימוש ובספסלי הפארקים המיועדים ל“לבנים בלבד”.

כשנולד בננו השני מיכאל, ב־1952, שכרנו בשבילו מטפלת ילידת ג’מאיקה. בעת חופשה במארתה’ס וייניארד יצאנו עם שני הילדים לחוף הרחצה בווסט צ’ופ, ולמרבה הזוועה נדרשנו לסלק את המטפלת השחורה שלנו. התווכחנו עם מציגי הדרישה הזאת, אבל ללא הועיל, ובסופו של דבר הסתלקנו יחד אתה. כשעצרנו בפונדק־דרכים במרילנד, נתקלנו בסירוב של הצוות לשרת את המטפלת שלנו.

הרבה אישים יהודים חשובים תמכו במאבקם של השחורים לשוויון־זכויות. ההמחשה הטובה ביותר לתמיכה הזאת ניתנה בעת שהרב השל, איש הסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק, ביקר את הכומר מרטין לותר קינג בתא הכלא שלו באלבמה. הרב השל לא הסיר את כובעו מראשו וכאשר קינג שאלו לפשר הדבר, ענה: “אתה נמצא כאן ולכן זה מקום קדוש, ועל־פי המסורת היהודית איני יכול להיות במקום קדוש בגילוי ראש”. כיום, מצער מאוד לגלות את אי־האמון ששורר בין שחורים אמריקנים ובין יהודים, וכן את הסימנים לאנטישמיות של הרבה אישים חשובים מקרב השחורים. אין ספק שהם אינם יכולים להיתלות בנטיות גזעניות של החברה הישראלית. אם יש בה כאלה, הן בטלות בשישים.

התוודענו גם לאפליה האנטי־יהודית שנהגה בוושינגטון, הגם שכמעט ולא נתקלנו בה אישית, בזכות מעמדנו הדיפלומטי. בספרינג ולי, רובע יוקרתי מאוד, הוצע בית להשכרה, ואורה ואני גילינו במהרה כי הבעלים בחר בנו כדיירים הרצויים ביותר. בעת שניגשנו לחתום על חוזה השכירות, אמרתי למתווך כי עליו להשלים את הסידורים האחרונים עם השגרירות. “איזו שגרירות?” שאל. “שגרירות ישראל”, נענה. הוא החל לגמגם – נפלה טעות… הם לא החליטו באמת בצורה סופית… להשכיר לנו את הבית. “אתה מתכוון לומר לי שזה אזור מוגבל, ואנחנו, כיהודים, איננו רשאים לגור כאן?” שאלתי. הוא שפע התנצלויות ודיבר בשפל־קול. אבל הבית לא הושכר לנו.


הפחד מאנטישמיות דחק הרבה יהודים אמריקנים לארון. בעת ביקור בלשכת האניות של הצי האמריקני, בשליחות רכש, קידם את פני האדמירל לואיס דרלר, אחד מבכירי המהנדסים של הצי. בתשובה לשאלתו, סיפרתי לו שאני נוהג לקיים בביתי קבלת־שבת מסורתית מדי שבוע בשבוע. על פניו הצטיירה הבעה נוגה. מאז הצטרף לשורות הצי, לא הזדמן לו להיות במעמד שכזה. הוא גדל במשפחה יהודית מסורתית בניו אינגלנד, ואפילו הניח תפילין ושמר על כשרות ונישא לאשה יהודיה. אבל כאשר הוצב במפקדת הצי באנאפוליס, הוא החליט כי האנטישמיות המולדת, המחלחלת בכל הרקמות של הכוחות המזוינים האמריקניים, לא תניח לו לעולם להתקדם – בוודאי לא לדרגת אדמירל – אם יוודע שהוא יהודי. התוודעותו לישראל באמצעות הפגישה שלנו העמידה אותו על הצורך להודות בשורשיו. שוב לא היה יכול לעמוד בהתחזות הזאת. “האם אתה מוכן להזמין את אשתי ואותי לקבלת־שבת?” שאל.

סיפור מרגש במיוחד היה זה של בריגדיר־גנרל רוברט גינסבורג. הוא שימש כעוזרו המיוחד של גנרל ג’ורג' מרשל, בעת כהונתו כשר ההגנה, והיה אדם מבריק ביותר. אשתו היתה לא־יהודיה, בתו של אדמירל, וגם בזכות העובדה הזאת הוא נעשה משולב מאוד ב“ממסד” של לובשי המדים הבכירים. הזמנו אותם לביתנו, וגברת גינסבורג אמרה לבעלה, “בוב. תראה להם כמה אתה טוב בעברית”. הוא שלף מיד מסכת תלמוד מן המדף, והחל לקרוא את הכתוב, בניגון התלמודי הבלתי־נמנע, ולפרש את הדברים. התברר שהיה בנו של שוחט ברוצ’סטר, בצפון מדינת ניו יורק. הוא נטש את היהדות, הגם שסירב לשנות את שם משפחתו, שהסגיר את מוצאו, ומנע בכך את קידומו בסולם הדרגות. בעצם, הוא התרחק מן היהדות עד כדי כך שנעשה לאחד מנכבדי הקהילה האבנגלית המקומית. ובכל זאת נראה שנמשך, כמו בכוח מגנטי, לעניינים יהודיים בביתנו.

בעת ביקורה הראשון של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בוושינגטון, הזמנתי את האדמירל דרלר, את הגנרל גינסבורג ואת רעיותיהם להיות אורחינו בקונצרט החגיגי שנערך בקונסטיטיושן הול. הנשיא טרומן כיבד את האירוע הזה בנוכחותו, יחד עם רשימה גדולה של אישים נכבדים, משמנה וסולתה של וושינגטון. התזמורת פתחה את הערב המופלא ההוא בנגינת ההמנונים, האמריקני והישראלי. לפתע, בעיצומה של נגינת “התקווה”, הבחנו, אורה ואני, כי גנרל גינסבורג מאבד את שיווי־המשקל שלו. הוא נעשה לבן כסדין ועמד בעליל לקרוס תחתיו מרוב התרגשות. תמכנו בו, משני הצדדים כך שיוכל לעמוד זקוף עד תום נגינת ההמנון. כאן, אולי יותר מאשר בכל הזדמנות אחרת, בכל ימי חיי, ראיתי את המיתר היהודי הבלתי־נשבר בא לכלל ביטוי, ואת הטרגדיה של אדם שניתק את המיתר הזה.

לאחר שמרשל פרש מכהונת שר ההגנה, איבד בוב גינסבורג את מעמדו ונעשה לפרשן צבאי של השבועון U.S. News & World Report, הוא מצא את מותו בתאונת מטוס, בסיור בחברת כתבים צבאיים. כשהגעתי לחופשת מולדת, גוללתי את סיפורו של גנרל גינסבורג באוזני אבי. למרבה הפתעתי, התברר שאבי הכיר את אביו של הגנרל. לא זו בלבד, הוא אמר לי כי ‘"הגנרל שהכרת היה דור שישי ל’שאגת אריה’ – הרב אריה לייב גינזברג – מגדולי תלמידי־החכמים ובעלי התשובות במאה השמונה־עשרה".


שירותי בוושינגטון תם ב־30 באוגוסט 1954. בשובי הביתה נשאתי עמי הארה על מה שמניע את אמריקה: תחושה עילאית כי הצדק צריך למשול בכיפה. חרף הלחצים המתועבים של המק’רתיזם והעוולות הנוראים שהסב, האנשים האמיצים שהתייצבו מול מק’רתי בדיונים של ועדת־המשנה לחקירות מטעם הסנאט, ששודרו בטלוויזיה, ייצגו את היושר וההגינות המהותיים של העם האמריקני והוכיחו כי המערכת האמריקנית אכן יודעת כיצד לרפא ולתקן את עצמה. היתה זו תקופה של צמיחה כספית, צבאית ומוסרית הן באמריקה והן בישראל. בין שתי הארצות נוצר קשר מיוחד במינו, שהוסיף להתפתח. אבל משהו עמוק עוד יותר היה עתיד לגדול ולפרוח. אורה ואני למדנו להוקיר ולאהוב את אמריקה. באנו לוושינגטון לשנתיים, ונשארנו שם ארבע שנים וחצי, ובצאתנו היינו מודעים עד מאוד לגדולתה של אמריקה.


 

פרק 10. חטיבת ירושלים    🔗

מי שלא ביקר מעולם בירושלים יתקשה להשיג את השפעתה של הגיאוגרפיה על שגרת החיים היומיומיים. לגיאוגרפיה הזאת היתה השפעה רבה עלי בתפקידי כמפקד חטיבה 16 (הידועה כחטיבת ירושלים) ומחוז ירושלים, האחראי לבטחון ירושלים המערבית ופרוזדור ירושלים ולחטיבת המילואים. הרמטכ"ל משה דיין מינה אותי לתפקיד הזה, ובהמשך למינוי הזה הייתי כפוף לאלוף פיקוד המרכז – תחילה האלוף צבי איילון וכעבור זמן־מה האלוף צבי צור. אליבא דכל הדעות היה זה תפקיד היסטורי. מצאתי את עצמי כחוליה בשלשלת הארוכה של מפקדי ירושלים, בירת היהודים מאז עקר דוד המלך מחברון לקרבת הר המוריה, לפני קרוב ל־3,000 שנה.

הקו הקדמי שלנו התנחשל לאורך העיר, ושני הצדדים – הלגיון הירדני מזה וכוחותינו מזה – היו ערוכים בדריכות משני עבריו. המגע היה כמעט צמוד. כך לדוגמה, באזור אבו־טור החזיק משמר ישראלי בבית, ובמרחק קטן מעשרים מטרים, בתוך בקתה בקצה הגן, היתה עמדה קדומנית של הירדנים. זה היה, פחות או יותר, המצב על פני העיר כולה.

בקו הקדמי ישבו פלוגות של חיילים סדירים או חיילי מילואים שהתחלפו ביניהן אחת לכמה שבועות. כל פלוגה מנתה רק 120 חיילים (גדוד מנה אז 750 עד 1,000 חיילים – וחטיבה 3,000 עד 5,000). מסופקני אם היתה אי־פעם בירה במצב מלחמה שכוח כה חלש, כמעט סמלי, הופקד על הגנתה. על כל פנים, החטיבה שלנו הוכשרה להתגייס במלואה בתוך כמה שעות, והעיר היתה קטנה יחסית, כך שיכולנו להגיע לכל מקום כמעט לאלתר.

הקו בין החלק הישראלי והחלק הירדני של ירושלים חצה אותה לשניים. שמו הרשמי של הקו הזה היה הקו העירוני והתווייתו נעשתה ב־30 בנובמבר 1948, במסגרת “הסכם מפקדים מקומיים” או “הסכם הפוגה כנה” שחתמו סגן־אלוף משה דיין, מפקד צה"ל במחוז ירושלים, ולפטננט־קולונל עבדאללה א־תל, מפקד המחוז מטעם הירדנים. ההפרדה בין הצדדים בלב העיר הודגשה באמצעות קיר אבן שסגר רחובות ונועד למנוע צליפות. בשטחי־ההפקר פוזרו גדרות־תיל, שדות מוקשים ומכשולים מאולתרים שונים.

שטחי־ההפקר הללו נוצרו כתוצאה מכך שדיין ותל התוו את הקו העירוני על המפה באמצעות עפרונות שעווה רכים, וכך הגיעו לקו ברוחב שניים עד שלושה מילימטרים על המפה, שתורגם ל־40 עד 60 מטרים בשטח. הקו שלהם כיסה בתים, ואפילו רחובות שלמים, ללא הבחנה. ברבות הימים, ובחום הקיץ, החלה השעווה “להזיע”, לגלוש לשטחים נוספים מעבר לתחומה ההתחלתי ולהוסיף בכך עוד כמה וכמה מטרים לרוחבו של הקו העירוני. שום צד לא היה יכול להסכים לתביעות של משנהו על אזורים סמוכים לקו, ובני־אדם מצאו את מותם בגלל עובי העיפרון. אורחי מלון המלך דוד, ששופץ בין הזמנים, יכלו להסב על מרפסות החדרים שלהם ולהשקיף על זקיפים ירדנים שקבעו את מושבם בחומת העיר העתיקה, כמטחווי נשק קל. שטח ההפקר שחצץ בין אלה לאלה נעשה למצבור של קונצרטינות תיל, אשפה ופגרים נרקבים של חיות שנתקלו במוקשים. לא היה אפשר לשוב ולבנות שום דבר לאורך הקו הקדמי – זה היה פשוט מסוכן מדי.

בניסיון לצמצם את החיכוך בין הישראלים והירדנים בירושלים, הסכימו שתי הממשלות, בדצמבר 1954, לכונן קו טלפוני ישיר בין שני המפקדים, כדי לאפשר להם “לדון בשאלות הנוגעות לקיום השלום בירושלים וליישבן”. ההסדר הזה נכנס לתוקפו באפריל 1955.

פגישותי עם המפקדים הירדנים נערכו, בדרך־כלל, ליד שולחן ברחבת מנדלבאום – כיום כיכר פיקוד המרכז – ששימשה כאזור המעבר הראשי בין העיר הישראלית והירדנית. עסקנו בעניינים מעשיים יומיומיים, כדוגמת יריות אקראיות מהעמדות הירדניות אל עבר עמדות ישראליות ויידוי אבנים על־ידי חיילים ישראלים. כן היתה בעיית המסתננים ומעשי החבלה שלהם. הירדנים, שבו והצהירו, פעם אחר פעם, כי כל מעשי החבלה של המסתננים מבוצעים ביוזמה מצרית, וטענו כי הם עצמם עושים כמיטב יכולתם למנוע את המעשים הללו. מבחינתם, היתה זו בעיה סבוכה; דעת הקהל בירדן התייחסה באהדה רבה למצרים. הסכמתי לעדכן את המפקדים הירדנים במעשי ההסתננות מדי יום ביומו, והסדרנו מניעה של ירי על אנשים החודרים לשטח ההפקר והחזרה של מי שתעו בדרכם. הפגישות הללו סייעו לי להרחיב את הבנתי על מה שקורה בעולם הערבי, וכן ללמוד את תחושותיהם של הערבים כלפי ישראל וכלפי העולם בכללותו. לדידי, המפתח נעוץ תמיד בתקשורת בלתי־אמצעית: כשיש תקשורת אני חש שיש סיכוי לפתור בעיות ולהתגבר על מכשולים.

שביתות והפגנות סיפקו ראיות גדלות והולכות לקיום התנגדות לשלטונו של המלך חוסיין בירדן, ואני קיבלתי ניתוחים מפורטים על כל מה שהתרחש. המפקד הירדני, לפטננט־קולונל סעדי, העיר במרירות, “בגזרת הגורל, המדינה המעוניינת ביותר בעצמאותה של ירדן היא מדינת ישראל”. הדברים היו נכונים אז, כפי שהיו נכונים במרוצת השנים הבאות. זו היתה גם מצוות ההיגיון הצרוף. ירדן תחת חוסיין ניהלה מלחמת חורמה בטרור, במיוחד בטרור בחסות אש"ף. ידענו כי עלינו לתמוך בחוסיין, מפני שהופעתה של מדינה איסלאמית קיצונית בגבולנו המזרחי היתה בגדר אסון.

ולהפך, לא היה ספק כי חוסיין צריך לתמוך בישראל. המשותף בינו ובינינו, בכל רמה, היה רב מהמשותף בינו ובין מדינות ערביות אחרות. אכן, במשך שנים רבות נבצר ממנו לגייס את האומץ הנדרש כדי להכיר בנו בפומבי, אבל המגעים בינו ובינינו לא פסקו מאז שנות ה־60. מ־1963 ואילך נפגש המלך הירדני בחשאי עם שורה ארוכה של קברניטים ישראלים. אחי יעקב ארגן רבות מהפגישות הללו, ובכלל זה התוועדות עם ראש הממשלה גולדה מאיר בתל־אביב. המגעים, שהיו בחזקת סוד גלוי לאורך תקופה ארוכה, הגיעו לשיאם בפגישות הרשמיות עם ראש הממשלה יצחק רבין, שהוליכו לחתימה על חוזה השלום בין ישראל וירדן באוקטובר 1994. השמועות אומרות כי חוסיין אפילו טרח להזהיר אותנו מפני התפרצותה של מלחמת יום הכיפורים.

על־פי הנשיא המצרי אנואר סאדאת, חוסיין לא נחשב כמנהיג אמיץ ביותר מנקודת־ראות פוליטית, אבל ההגינות מחייבת לציין כי לחוסיין היו סיבות טובות לחשוש והוא התגלה כאמיץ מאוד במובן הפיסי הישיר. חייו עמדו בסימן של סכנה מתמדת מצד מתנקשים סורים ופלסטינאים, וככל שהוכיח כי יש ביכולתו לטפל בקיצונים המוסלמים המקיפים אותו, כן לא בטל האיום שהיסוד הזה יתפוצץ, בסופו של דבר.

אבל ב־1957 עדיין לא היו היחסים בינינו הדוקים, וקשר מקצועי – שלא לדבר על קשר חם – עם בכירי הצבא הירדני היה עניין בלתי־רגיל. הקצינים הבריטים שפיקדו על הצבא הזה הפכו אותו לצבא הערבי היעיל ביותר במזרח התיכון. הקונסולים הבריטים, שקיימו מגע אתי ופעלו כמתווכים כלפי המפקדים הבריטים, היו גם מקורות חשובים מאוד למידע על המתרחש מעברו השני של הגבול.

קשה לתאר מה פירושם של חיים מפנים לטבעת כיתור מושלמת של אויבים. העובדה הזאת מחלחלת אל תוך התת־מודע, פועלת כסוג של מעטה מגן, ובסופו של דבר אפילו אינך מודע לעצם קיומה. משלב מסוים ואילך, אתה מתחיל להתעלם מהעובדה שאתה חי בצל איום מתמיד של סכנה ואפילו מוות. אתה נותן דעתך לכך רק בגבולות, כשאתה רואה את חיילי האויב ואת תותחיו. חשדנותך גוברת, אתה מסתובב כשזר מתקרב מאחוריך, אתה מהסס בטרם תיכנס לקרן זווית אפלה. אבל אינך מפסיק ללכת ברחוב ואינך מניח לפחד להכתיב את אורחות־חייך. חיי היומיום בירושלים היו כה קשורים עם אויבינו ושיקפו כל־כך את פחדינו עד שלא היתה שום אפשרות להפריד בין הדברים.

כמפקדה של חטיבת ירושלים הייתי נתון בתוך דברים רבים שאין להם לכאורה ולא כלום עם ענייני הצבא. הייתי מעורב ביצירה של מאגרי חרום, בהתקנת מנחתים למטוסים ובהתפתחויות באזור החקלאי של הפרוזדור, שהיה שרשרת של יישובים כפריים הרריים המחברת את השפלה עם ירושלים. כל אלה היו חלק בלתי נפרד מהיכולת שלנו להגן על העיר. היה צריך להיוועץ בי גם בעניינים ארציים לכאורה כמו הקמה של בניין דירות חדש; היה עלי למנוע הקמה של מבנים שעלולים לשבש קו ירי אסטרטגי.

כן היינו עסוקים מאוד בתחום הצבאי – עסוקים מדי. כוחות גרילה של הפידאיון פעלו לאורך הגבול ותקפו כפרים יהודיים, ולכן לא היה מנוס מפעולות תגמול חסרות רחמים. אריאל שרון, שפיקד באומץ וביעילות על המשימות הללו, עיבד את התוכניות, הכשיר את האנשים וניצח על ההתקפות. זו היתה דרכנו היחידה להגן על הגבול, ויעילותה הוכחה בעליל. קולונל אחמד בובלען, מפקד מחוז ירושלים בצד הירדני, הפציר בנו לא לפעול כנגד בניינים ומפקדות של המשטרה הירדנית; הדבר רק יערער את המנגנונים הירדניים לאכיפת חוק וסדר, אמר. החזקנו אותם אחראים לכל דבר שקרה מעבר לגבול, אבל נקל היה לגלות שנבצר מהם לשלוט באנשי הגרילה הקיצונים.

באחת ההזדמנויות היתה החטיבה שלי מעורכת בהתקפת תגמול קשה שביצעו הצנחנים בקרבת גוש עציון, בהרי חברון. הלגיון הירדני היה ערוך היטב והשיב מלחמה. עשרה מחיילינו נהרגו ורבים נפצעו. לאחר הקרב הזה ראיתי את משה דיין נותן ביטוי נדיר לרגשותיו. כששמע על האבדות בקרב הלוחמים, הוא פרץ בבכי.

בקיץ של 1956 ערכנו אימון חטיבתי וסיימנו אותו בתרגיל גדול של החטיבה באזור נס הרים. בסיום התרגיל הזה הופיע הרמטכ“ל בפני עצרת של החטיבה והסביר כי עכשיו התברר לו שמדובר לא רק באחת החטיבות הצעירות של צה”ל אלא גם באחת המעולות שבהן. חשנו, כמובן, גאווה רבה.


אחת המערכות החשובות ביותר בהיסטוריה של ישראל, מבצע סיני, החלה ב־29 באוקטובר 1956. תמהני אם היינו מנצחים במערכה הזאת אילולא קדמו לה התקפות כה רבות של לוחמי גרילה משטח ירדן, שיצרו את ההסחה המושלמת כאשר תקפנו בסופו של דבר את הצבא המצרי בחצי־האי סיני.

מטרתנו במערכת סיני היתה להרחיק את הטרוריסטים הערבים מגבולותינו, לסייע לבריטים ולצרפתים לשוב ולהשתלט על תעלת סואץ, לפתוח את נתיבי הים לאפריקה, לסלק את הצי המצרי ממצרי אילת – ואגב כך גם את האמברגו המצרי – ולשקם את יכולתנו לסחור בחופשיות עם אפריקה ועם אסיה. נקיטת צעד התקפי שכזה כלפי מצרים נחשבה כמעט כבלתי־אפשרית, עד שמצאנו דרך להסוות את כוונותינו הבוטות. יצרנו את הרושם שאנו נעים לתוך ירדן, כדי לבצע פעולת תגמול נרחבת בשל פשיטות הגרילה משטחה. העולם הערבי כולו נחל הפתעה אדירה כאשר פשטנו תחת זאת על מצרים.

אנחנו עשינו את שלנו, אבל הכוחות הצרפתיים והבריטיים נכשלו בצורה עלובה במבצע המשותף שלהם לכיבוש פורט סעיד ותעלת סואץ. עבודת המטה שלהם עוררה מחשבות נוגות, מערכת הקשר והעיתוי נתגלו כפגומים, ובסופו של דבר הם לא השיגו את מטרתם – הדחתו של נאצר והשתלטות מחדש על התעלה.

הפקודה שהגיעה אלי לירושלים היתה לגייס את כל כוחותינו. חששנו שהירדנים יפתחו בהתקפה על מובלעת הר הצופים, שבה שכנו בנייני האוניברסיטה העברית ובית־החולים “הדסה”, אותם בניינים עצמם שהירדנים ניתקו משטחנו ב־1948. לאור החשש הזה, הוסמכתי לפתוח במתקפת־נגד אם אבחין בפעילות ירדנית חשודה.

אבל הירדנים לא התערבו בהתפתחויות הצבאיות באזור ולא סיפקו לנו שום סיבה לדאגה. לאמיתו של דבר, באחת ההזדמנויות נפלט כדור מרובהו של חייל ירדני, ובתוך דקות התקשר המפקד הירדני בקו הטלפון הישיר שלנו להתנצל ולהדגיש כי היה זה ירי תועה.

כחלק מההסחה בחזית הירדנית, ערכנו הפגנת נוכחות בשייח' עבדול עזיז (כיום בתחומי השיפוט של מבשרת ציון); נטענו שם בוסתן, היישר על קו הגבול הירדני וחיכינו לתגובת הלגיון. מלאכת הנטיעה הופקדה בידי חיילים שהתחזו לחקלאים. הצבתי מקלעים כבדים ומרגמות על הקסטל. עוזי פיינרמן, אחד המג“דים, פטרל תוך כדי כך לאורך הכביש הראשי שבין ירושלים ותל־אביב. בזחל”ם שלו ישב גם בנו בן העשר, שבא לבקרו. ספק אם היתה זה ההדגמה הטובה ביותר לדאגה לשלום הילד.

בתוך זמן לא רב נפתחה אש כבדה מהכיוון הירדני. סגרנו את הכביש הראשי לתנועה, ועמדת הקסטל פתחה באש, שבלמה את ההתקפה הירדנית. הירדנים שבו וחידשו את האש לאחר מכן – הפעם אל עבר משקיפי או"ם שבאו לבחון את מעשינו. כשגמרנו את הנטיעה עד לקו הגבול, היה האיתות שלנו ברור לגמרי.

מטוסי חיל האוויר ניתקו בלהבי המדחפים שלהם את כל כבלי הטלפון המצריים בסיני, והשביתו בכל את מערכות הטלקומוניקציה של חיל האוויר ושל צבא היבשה המצריים. צנחנים ישראלים וכוחות אחרים נעו במהירות ובנחישות, הגיעו עד למרחק עשרים קילומטרים מתעלת סואץ, כמוסכם מראש עם הבריטים והצרפתים, והשיגו את כל היעדים הצבאיים והאסטרטגיים שהוצבו בפניהם.


כתום מערכת סיני, יצאתי בחברת קצינים בכירים של פיקוד המרכז לסיור במדבר שכבשנו. עשינו את דרכנו בנושאות־נשק בעלות הנעה ארבע־גלגלית. חלפנו בשטחים צחיחים, בנקיקים עמוקים, בחולות נודדים ובנאות־מדבר של הבדווים. אגב כך התחלנו להעריך את אורח־החיים הנוודי ואת יכולתם של הבדווים לשרוד, לגדל משפחות ולהוציא לחם מהמדבר באוהליהם השחורים. הבדווים עוררו עליהם תמיד זלזול מצד הערבים, אבל תמיד היתה מידה של קרבה בינם ובין היהודים. כללי המוסר שלהם יכולים לשמש כמופת לחברות רבות, וכללי המשפט שלהם עברו מדור לדור לאורך מאות בשנים. נשים יכולות לנדוד על פני המדבר מבלי שיאונה להן כל רע. הערכאות של הבדווים מתפקדות בפשטות וביעילות. גשש בדווי יכול להעיף מבט בעקבות שנותרו בחול ולומר לך אם בעלי העקבות הללו אכל או נשא כלי־נשק, ואפילו לספק פרטים על אישיותו. אני רואה בבדווים שיקוף של אבות־אבותי לפני שלושת אלפים שנה, לעת הופעתם במדבר סיני מיד לאחר לידתה של האומה היהודית.

עברנו דרך נווה־מדבר פורח, ואדי פיראן, המושקה בפלגים הרריים. הבדווים המתגוררים שם מתפרנסים היטב מתנובת אדמתם ומגדלים עצי־פרי מסוגים שונים. בראש הוואדי הזה מצאנו את מנזר סנטה קתרינה, הבניין המתפקד העתיק ביותר בעולם. השמועה אומרת שנבנה במאה החמישית במצוותה של הלנה, אמו של המחוקק הגדול יוסטיניאנוס. שיח פטל הגדל מתוך קיר בחצר המנזר נחשב בעיני מאמינים לסנה הבוער שלא אוכל של משה רבנו. במנזר מצויה ספרייה מרשימה גדושה באיקונאות יקרים עד לבלי מחיר, בני אלף שנים ויותר. מכאן הגיע קודקס סיניטיקוס המפורסם והיקר עד לבלי מחיר, השוכן כיום במוזיאון

הבריטי. אבל שני הפריטים החביבים עלי ביותר נמצאים בספרייה המרכזית. אחד הוא מכתב בחתימת נפוליאון לחיילים הצרפתים במהלך המערכה המצרית, ובו הוראה מפורשת לעשות כל אשר לאל־ידם כדי לשמור על המנזר ועל יושביו. האחר הוא מכתב מרב־אלוף משה דיין, בתפקידו כראש המטה הכללי של צה"ל. כדי שלא לפגר אחרי נפוליאון, שיגר דיין לחייליו הוראות דומות בכתב. עד עצם היום הזה, מכתבו של דיין מתנוסס לצד מכתבו של נפוליאון.

בעת שהותי בסיני – בעצם, בעת שהייתי על הר סיני – הגיעה אלי הוראה לצאת לאמריקה כדי לנאום בפני העצרת המרכזית של המגבית היהודית המאוחדת. הממשל האמריקני הסתייג בבירור מן המתקפה הישראלית בסיני ולא הסתיר את העובדה הזאת. העיתונות העולמית תיארה את המערכה, שלא כדין, כפעולה התקפית, והנשיא אייזנהאואר ומזכיר המדינה דאלס יצאו מכליהם; הם ראו את ארצות־הברית כשוטר של עולמנו – ואילו עכשיו העזו ישראל יחד עם צרפת ואנגליה לבצע שיטור משל עצמן. משום מה טחו עיניהם של אייזנהאואר ודאלס מלראות כי סילוקו של נאצר היה מיטיב עם האינטרסים של ארצות־הברית. אחרי ככלות הכל, היה זה נאצר שהביא את הקומוניסטים ואת הקומוניזם למזרח התיכון. לעולם לא אוכל להבין מדוע הם השתמשו בכוחם כדי לגונן עליו. המצב היה גרוע עד כדי כך שפקידי הממשל האמריקני לא היו נכונים לפגוש שום ישראלי בתפקיד רשמי, אבל איכשהו נחשבתי לקביל. מה שהחל כנאום במגבית היהודית המאוחדת הסתיים בביקור רשמי במחלקת המדינה.

הדגשתי את היותי היהודי השני בהיסטוריה שזכה לקבל הודעה על הר סיני והסברתי את הרקע למערכת סיני, את בריתנו עם צרפת ובריטניה, ואת הסיבות שהניעונו לתקוף את מצרים. הרחק מן החקרנות המושחזת של כלי התקשורת ומן התגובה עמוסת המניעים הפוליטיים של פקידי הממשל, התחילו יותר ויותר בני־אדם לקבל ולהבין את עמדתנו. השמעתי אותו טיעון עצמו באוזני פקידים בכירים במחלקת המדינה. דיברתי אליהם מעומק הלב ולא בהתלהמות.

הביקור שלי הוכתר בהצלחה. יכולתי לדווח, בשובי לישראל, כי יחסינו עם אמריקה עתידים לשוב לתיקונם.


 

פרק 11. פיקוד הדרום    🔗

במאי 1957 שבתי והחלפתי תפקידים, ועברתי לשמש כראש המטה של פיקוד הדרום. השטח שהיה נתון באחריות הפיקוד הגיע ל־60 אחוזים מכלל שטחה של המדינה, אבל מספר התושבים עמד רק על 5 אחוזים מכלל האוכלוסייה. המרחב הזה השתרע ממישור החוף, בקרבת אשקלון, על פני כל הנגב ועד לאילת. מטבע הדברים נכללו בו גם הגבול בין ישראל ומצרים – ולכן ניצב פיקוד הדרום מול הצבא הערבי הגדול ביותר המאיים על ישראל – הגבול עם ירדן, מים המלח ועד ים סוף, וגבול רצועת עזה. בשטח המיושב בדלילות היו עיירות־פיתוח, קיבוצים ומושבים. מפקדת הפיקוד שכנה בבאר שבע, שלעת ההיא מנתה 5,000 חושבים. באר שבע היתה גם המרכז העירוני היחיד של הבדווים, שקיימו בה שוק אחת לשבוע – לסחר בבקר, בצאן ובאריגים רקומים. חלק ניכר ממרכולתו של השוק הזה הגיע באמצעות מבריחים מירדן וממצרים.

אילת, על חוף ים סוף, היתה אז קומץ צריפים בלב הישימון, ודימונה – מקבץ עלוב ומטונף של צריפים, יחד עם יסודות חשופים של כמה וכמה בניינים חדשים. בשני היישובים האלה ובישובים אחרים במדבר התגוררו בעיקר עולים חדשים, טרודים בהקמת בתים וקהילות באדמה מעוטת־צמחייה ודלה במים. אבל הם היו נתונים בעיצומה של בנייה ונטיעה והחלו לראות ברכה במעשה ידיהם. באר שבע, “העיר הגדולה” של האזור, היתה לא יותר מעיירת־ספר קטנה. בדווים שהגיעו אליה מהמדבר שעטו ברחובות על גב סוסים או גמלים. כמעט כל המתיישבים במרחב הפיקוד נהגו להצטייד בנשק בצאתם מן הבית. לעתים היה אפשר לחשוב שאנו מצויים במערב הפרוע.

המצב הצבאי היה קשה מאוד. בגבול הצפון־מערבי של הפיקוד היתה רצועת עזה, על אוכלוסייתה הצפופה והעוינת. בתקופה זו ישב בה כוח החרום של האו"ם, שהוקם בעקבות מבצע קדש, אבל איש מאתנו לא שכח את פשיטות הפידאיון מן הרצועה לפני המבצע הזה, ולכן היינו צריכים להיערך לקראת אפשרות שחיילי כוח החרום לא יצליחו להשתלט על המצב והפשיטות הללו יתחדשו. כוח הצנחנים שהופקד על גבול הרצועה לא היה תמיד במלוא התקן; ליתר דיוק, רק לעתים נדירות היה אפשר לומר כי גבול הרצועה אכן מוגן כהלכה.

הפיקוד נחלק לשלוש גזרות. גזרת באר שבע היתה תחת פיקודו של סגן־אלוף יקותיאל (קותי) אדם, וכוחותיו כללו פלוגת ח“יר מורכבת ממתנדבים דרוזים. אדם היה טיפוס מדהים, בעל אינסטינקטים מסתוריים, כשל חית־בר. תוך כדי נסיעה ברחבי הנגב, הוא היה מתריע בפני על בדווים או מסתננים הצופים בנו ממרחק רב, מנקודות נסתרות במדבר. הוא היה עומד על כך מתוך מעקב אחרי התנהגות הציפורים במעופן. לימים טיפס בסולם הדרגות הגיע עד לדרגת אלוף ולתפקיד סגן הרמטכ”ל (תחת רפאל איתן) ועמד לקבל את ראשות המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. אלא שב־1982 בגדו בו חושיו. תוך כדי סיור בלבנון, בעיצומה של מלחמת “שלום הגליל”, הוא נכנס לבית נטוש לכאורה בכפר מדרום לביירות ומחבלים פלסטינאים שהסתתרו שם ירו בו למוות.

באותם ימים סבלנו כמעט בקביעות ממחסור בכוח־אדם, באספקה ובכסף; חסרון כוח־האדם יצר את הבעיה הבסיסית. גיוס כוחות גדולים לצבא הסדיר היה מביא לשיתוק המשק, ולכן היה צריך להציב בגבולות חיילי מילואים – משמע, חיילים לא מקצועיים – ולהשלים עם פגיעות גדולה מאוד שלהם. סדר הכוחות שעמד לרשותו של פיקוד הדרום היה רחוק מאוד מלהניח את הדעת, ולכן, כמקובל בצה"ל, לא נותר לנו אלא לאלתר, להקים יחידת סיור וקומנדו שנודעה בשם “סיירת שקד”.

סדרי הביטחון הלא־נאותים אפשרו למחבלים ולכנופיות פידאיון להעז פנים ולשוטט בסביבות באר שבע, לבצע מעשי חבלה, להטריד ולעקוב אחרי כוחות צה"ל. היחידה החדשה, שהוקמה כדי ללחום בהם, היתה מורכבת מחיילים ישראלים מובחרים, שנעו בעקבות גששים בדווים – אנשים שיכלו לתאר בפרוטרוט אדם שעבר בשטח נתון, בהסתמך על העקבות שהותיר על פני האדמה. היחידה גם יכלה לפעול בשיתוף עם שבטי בדווים ידידותיים, שהפליאו להכיר את כל הנעשה במדבר.

אחת הדמויות הבולטות של סיירת שקד היה עבד אל־מג’יד חאדר, שנודע בכינוי עמוס ירקוני. הוא נולד בשבט בדווי בקרבת נהלל ומשה דיין גייסו לצה“ל ב־1949 ודאג לשגרו לקורס קצינים ב־1955. תוך כדי כך הלך האיש והסתגל במהירות לחיים במחיצת הישראלים, העצים את תחושת ההסתייגות המסורתית של הבדווים כלפי הערבים, והגיע להכרה שמנת חלקם של הבדווים תהיה טובה לאין שיעור אם ישראל תצליח לא רק לשרוד אלא גם לשגשג. הוא לחם בעוז־רוח בקרבות רבים, זכה בשלושה צל”שים, נפצע שלוש פעמים ואיבד יד ורגל, והכשיר דורות של גששים. סופר עליו שביקש להיקבר לאחר מותו בשטח שבין פיקוד הצפון לפיקוד הדרום, כדי להמחיש את נאמנותו לשני הפיקודים. בסופו של דבר הובא למנוחות בחלקה מוסלמית מיוחדת בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, בפאתי תל־אביב, ואלפים הלכו אחרי ארונו.

בהדרגה החלה הפעילות של סיירת שקד לשאת פרי. כאשר יחידות הסיור המצריות לא שבו הביתה – ויחידות שנשלחו להחליפן לא שבו גם הן – החלו המחבלים מרצועת עזה ומסיני להבין כי תמו ימי “המערב הפרוע”.

לא זו בלבד שפיקוד הדרום הגן על הגבולות, עסקנו גם בכל ההיבטים של הביטחון במרחב הפיקוד, ובארגון והכנה של הכוחות לקראת מלחמה, וכן פיתחנו יכולת לגיוס מהיר של מערך המילואים ודאגנו לביטחון השוטף של היישובים. אני עצמי הייתי אחראי לפעילות המבצעית, ליחסים עם האוכלוסייה המקומית ועם התשתית התעשייתית, למשמעת ולתנאי החיים של החיילים, למגעים עם כוח החרום של האו"ם ברצועת עזה, וליחסים עם הבדווים.

היתה זו תקופת בראשית הירואית של ההתיישבות במרחבי הנגב החשופים והגלויים, שהיום אפשר לראות בהם יישובים פורחים לרוב. היה עלינו לקיים שיג־ושיח עם אוכלוסייה שהגיעה מכפרים בעיראק, משכונות במרוקו, מהרי תימן וגם מהעיירות של רומניה. כל אלה הוטלו אל ארץ לא־מוכרת ויצרו חקלאות כמעט מלא־כלום. הצבא חש אחריות לא רק להגנה עליהם, אלא גם לשיפור החיים היומיומיים בנגב. כשסיפרתי לכנר הגדול אייזק שטרן כי מגזר שלם של האוכלוסייה לא שמע אותו מעודו, הוא ערך קונצרט נהדר ביחידה של פיקוד הדרום שהיתה מוצבת לאורך הגבול של רצועת עזה. הוא עמד וניגן שם ברוח מדבר קרירה, והחיילים הקיפו אותו מכל עבר, לבושים במדי קרב, ידם אוחזת בנשק. משם נסע לבית החייל בבאר שבע וערך קונצרט נפלא נוסף, בפני אולם מלא שלא חסך בתשואות.

רבים מהחיילים העולים התקשו להסתגל לארצם החדשה, ואני סייעתי להם להרחיב את פעילויות ההשכלה הרגילות שלהם – מתוך אמונה כי ידע הוא הכלי הגדול ביותר בהישג־ידו של מי שמנסה לשרוד. זה היה מהתפקידים הלאומיים המקובלים של הצבא. דאגנו לקורסים ולהרצאות על המזרח התיכון ולימדנו את החיילים העולים פרקים בהיסטוריה, באזרחות, בחקלאות וכמעט בכל עניין אחר שהיה רלבנטי לחייהם. הטלוויזיה לא נכנסה לישראל – אפילו לא ככלי חינוכי – עד 1968. בן־גוריון צפה בשעתו במכשיר הזה בפעולה באוקספורד והחליט שכמוהו כחורבן המין האנושי. לעתים אני חושב באירוניה, שאכן צדק.


הבדווים נתגלו לי כחברה מקסימה ומרשימה במיוחד. הם מאורגנים בשבטים, שרבים מהם פזורים מעברים שונים של גבולות בינלאומיים. הם אינם הוגים כבוד לשום זהות לאומית: הם בדווים – לא בדווים מצרים או בדווים עיראקים או בדווים ישראלים – ומבססים את חברתם על כללי התנהגות עתיקי־יומין. לעת ההיא היו כמעט כל הבדווים בתחומי ישראל נוודים גמורים, שוכני־אוהלים, שנעו עם עדרי גמלים, עזים וכבשים מבור מים אחד למשנהו לאחר כל עונת גשמים. דרך החיים הזאת הולידה הרבה עימותים פנימיים, וגם מריבות ותגרות עם היישובים היהודיים בנגב. בניסיון לצמצם את החיכוכים הללו, הצעתי למתוח צינור מים על פני המדבר, מחורבותיה של העיר הנבטית עבדת ועד לשטחי המרעה של הבדווים; צינור כזה היה אמור למנוע את נדידת השבטים צפונה ואת חדירתם לאזורים אחרים. בהר הנגב שוטטו כ־4,000 בדווים מסיני ומירדן. השלמנו עם נוכחותם, אבל לא התעלמנו מקשריהם עם שתי הארצות הללו. ידענו שאם “יפעילו” אותם, הם עלולים להשתלב בפעולות טרור פרועות, יכולנר אמנם לגרשם – ולו רק כתוקף העובדה שהיו להם תעודות זהות מצריות וירדניות – אבל הסתפקנו בהטלת הגבלות על חופש התנועה שלהם, כדי לנהוג בדרכי שלום תוך כדי צמצום של פוטנציאל הסיכון.

היינו עסוקים במידה לא קטנה בהשפעות האפשריות של “אחוות” הבדווים – הקשרים ההדוקים שהתקיימו בין הבדווים הישראלים ובין שבטי הבדווים מעבר לגבול, בירדן ובסיני. הקשרים הללו נמצאו ביסוד נתיבי הסחר וההברחה שחצו את הנגב מאז ומקדם. הנתיבים הללו שימשו תמיד להברחה קבועה של סחורות, וכן, מה שהסב דאגה רבה יותר, להברחה של סמים. נתיב ה“סחר” המסורתי שחיבר את מקורות הסמים בלבנון עם השוק העיקרי במצרים עבר דרך ישראל וסיני. הנסיונות לעקוב אחרי ההברחות מן הסוג הזה תפסו חלק נכבד מתשומת־לבנו.

אחד ממנהגי הבדווים שהכרתי עתה מקרוב היה טקס הסולחה, הנערך ברוחב־יד לאחר שבן שבט אחד רצח בן שבט אחר. יותר מפעם אחת הוזמנתי ליטול חלק בהתוועדות גדולה של שני השבטים המעורבים, הנערכת לציון המאורע והכרוכה בסעודת־ענק, עם מזון יוצא מגדר הרגיל: צלי כבש בהררי חמאה, צלעות כבש, סומסום, חומוס ופירות, וגם פיתות כהות מאוד.

הכנסת־האורחים של הבדווים נראתה לי מביכה במקצת בשל התפריט, שלא עלה בקנה אחד עם כללי הכשרות. המנה העיקרית היתה תמיד בשר טלה, בתוך ערמות אורז וחמאת כבשים, והשייח' המארח היה מפגין את הדרך הנאותה ליהנות מהמעדן האמיתי של הבדווים, עין כבש: להקפיץ את העין היישר אל תוך הפה, לבלוע ולעשות כמיטב היכולת לחייך ולנוד בראש לאות הערכה. אז היו נכתשים פולי הקפה לצלילי שיר מתמשך, והאורח שרצה להיחשב כבן־תרבות נאלץ לגמוע ספל קטן של הנוזל המר בלגימה אחת ומבלי למצמץ. ביקורים של אורחים חשובים נקשרו גם בחילופי מתנות. רק לאחר שהאורחים יצאו לדרכם, הותר לגברי השבט ליטול מן השאריות ולחלוק אותן עם הנשים והילדים.

רכבתי עם בני שבטו של השייח' חמד אבו־רביעה על פני חלקים נרחבים של הנגב, ישוב על גבו של אחד מסוסיהם הנפלאים ומושך ברסן עשוי מחבל. אבו־רביעה עצמו היה טיפוס ססגוני שנעשה לימים לחבר כנסת ונרצח בידי בניו של שייח' דרוזי בשל סירובו להתפטר מן הכנסת לטובת אביהם. מאז ואילך ביקשו הבדווים לנקום את הדם השפוך, ובמשך שנים ניסיתי, ללא הצלחה, להביא לסולחה בין הצדדים. מנהיג בדווי בולט אחר בנגב היה השייח' של שבט אל־הוזאייל, שהתפרסם בזכות שלושים ותשע נשותיו וילדיו הרבים מאוד. השמועה אמרה, שנוסף לכך הוא מחזיק ידידה בלונדינית ביפו.

אנחנו, בני המערב, יכולים ללמוד רבות מן החברה והציוויליזציה הללו. יש להם קוד כבוד רב־עוצמה. הם מספקים בעצמם את כל צורכיהם ומנהלים אורח־חיים פשוט ועתיר־משמעות כמו זה שהיה אופייני לאבות־אבותינו המקראיים. אני מצר על שעבר מן העולם בארצות כה רבות. בדווים רבים המתגוררים עתה בבתים באזורים המעוירים (מלשון עיר) של הנגב עודם מחזיקים אוהל בירכתי החצר; בתוכו ישנות נשות המשפחה.


זמן קצר לאחר שעברתי לפיקוד הדרום מונתה אורה למזכירה הכללית של חגיגות העשור למדינת ישראל; יושב־ראש הוועדה המופקדת על החגיגות היה מאיר וייסגל, ה“בוס” הבלתי־נלאה של מכון ויצמן.

תרומתה של אורה התבטאה, בין השאר, בייזומו של חידון התנ"ך העולמי, שנערך מאז מדי שנה, ביום העצמאות בירושלים. הקהילה היהודית באירלנד בחרה לציין את חג העשור למדינה בנטיעה של יער בישראל על־שם אבי. יצאנו לדבלין לקבל את תעודת ההוקרה בשמו.

כששבתי לדבלין ב־1958, הלכה בריאותו של אבי והידרדרה. ידעתי שמותו קרב ובא (הוא נפטר בתוך כמה חודשים; חמישים אלף איש נאספו ללוותו בדרכו האחרונה), ולכן היה המסע מרגש במיוחד. התגוררנו בקרבת בית הורי בירושלים, ועשינו בחברתם את השבתות כל אימת שהדבר היה בגדר האפשר. בערוב ימיו, ירד על אבי דיכאון למראה העימות הההסני והמסוכן בין הפלגים הדתיים והלא־דתיים באוכלוסייה הישראלית. במרוצת מלחמת העצמאות, בתפקידו כרב הראשי, הוא הפגין מנהיגות וסיפק לחיילים הנחיה מוסרית. במהלך המצור על ירושלים, הוא עודד אנשים לפרוק אספקה שהגיעה בשיירות, חרף קדושת השבת, כדי לסייע בכך לחיילים ולמאמץ המלחמתי של המדינה – הוא היה פרגמטיסט וחי בעולם המציאות. חשוב מכך, השקפותיו ההומניסטיות היו חלק בלתי־נפרד מהשקפותיו הדתיות – ועל כך הרי עומדת האמונה היהודית כולה; זו הדח ההומניסטית ביותר. אבל החוגים הדתיים הקיצוניים, החרדים שבחרדים, הניחו לאמונתם הדתית להפנותם כנגד אותה ממשלה שעדיין נאבקה לעת ההיא על הבטחת הריבונות הלאומית.

אבי ניסה, כרב ראשי, להשתמש בהשפעתו הדתית כדי להביא לדו־קיום בין הרבנות והממשלה, זו בצד זו. דת ופוליטיקה אינן מתערבבות זו בזו, אבל צריכות להכיר זו בקיומה של זו. הוא עמד על כך שהכיתות האורתודוקסיות נעות לעבר הפוליטיקה ומנסות להחדיר את השקפותיהן הדתיות למדיניות הציבורית ולמערכת המשפטית. בעיה זו החמירה במרוצת השנים, והמפלגות הדתיות מחזיקות היום את המפלגות הגדולות בכנסת כבנות־ערובה שלהן. בארצות רבות, ובכלל זה ארצות־הברית, הקיצונים הדתיים מנסים להפוך את השקפותיהם הדתיות למדיניות ציבורית. בדומה למפלגות הדתיות בישראל, מדובר בקבוצות מיעוט קטנות יחסית, שהשפעתן הפוליטית אדירה.

מסופקני אם אבי היה נבחר היום לרב ראשי בישראל. ואם כבר הגענו לכך, מסופקני אם בן־גוריון היה מצליח להגיע לראשות הממשלה. שניהם לא היו מסוגלים לעשות חיל בטלוויזיה. הם לא דיברו חלקות ולא ששו להתפייס; הם היו דוברי אמת ומנהיגים. אבי עשה שימוש בעוצמתו לטובת עמו, לא כדי להשיג רווח אישי ולא ממניעים פוליטיים. לרוע המזל, אלה אינם מסימני־ההיכר של מי שנבחרים בימינו, בדרך־כלל, לכהונות ציבוריות.

זמן קצר לאחר מסענו לאירלנד, יצאתי לביקור הרשמי הראשון של קצין צה"ל בבונדסווהר, הצבא החדש של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית. חיילי הצבא הגרמני, שקודמיהם, לפני שלוש־עשרה שנה, היו נכונים להרוג אותי או להשליכני למחנה ריכוז, עמדו עתה דום והצדיעו לי על־פי כל גינוני הטקס. זה היה סוריאליסטי עד מאוד. ואז התברר לי כי מדובר במחלוקת חריפה בציבור הישראלי; זה היה עולם חדש לעת ההיא, וכך גם כיום. יהודים, יותר מכל עם אחר, אינם יכולים לשכוח את העבר, אבל עלינו לחיות למען העתיד. אנו חייבים לנוע קדימה – ובכך נכללים גם היחסים שיש לחשל עם הגרמנים ועם גרמניה.

לאחר שביקרתי במפקדת הצבא, סמוך לבון, ובבית־ספר להכשרת קצינים בקרבת האנובר, הגעתי לברגן־הונה, בסמוך לשטח שעליו ניצב מחנה הריכוז ברגן־בלזן. זה היה מרכז האימונים של כוח השריון החדש שלהם.

בשובי לישראל הגשתי דו“ח מפורט על הביקור, ובמהרה התקשר אלי ד”ר ישראל בר, שעבד במשרד הביטחון. הוא נמנה עם מקורביו של בן־גוריון והירבה לפקוד את לשכתו. בר, יליד אוסטריה, היה על־פי השמועה קצין אוסטרי ושירת בבריגדה הבינלאומית במלחמת האזרחים בספרד; הוא היטיב לכתוב ופרסם מאמרים בקביעות ביומון “הארץ”. עכשיו ביקש עותק מהדו“ח שלי והעמיק לחקור אותי על ההתפתחויות והמגמות שהסתמנו, לדעתי, בנאט”ו. בקשותיו ושאלותיו נראו נורמליות לחלוטין. אבל הן לא היו כאלה. זמן קצר לאחר מכן, נתפס בר במסעדה תוך כדי העברה של מסמכים חשובים לידי הסובייטים; הוא בגד בישראל מלכתחילה, לכל אורך הדרך. העדתי במשפטו. דינו נחרץ, כדת וכדין, לשנות מאסר רבות, והוא מת בכלא.


האזרח החשוב ביותר בנגב בעת שירותי בפיקוד הדרום היה דוד בן־גוריון. הוא עשה חלק מזמנו, יחד עם רעייתו פולה, בקיבוץ שדה בוקר, הנשקף על נופי הפרא הנאדרים של נחל צין, בקרבת העיר הנבטית עבדת.

הוא הגיע לקיבוץ לראשונה בדצמבר 1953, לאחר שהתפטר מראשות הממשלה, בהנחה שהנגב הוא המפתח לעתידה של ישראל ואולי יהיה במופת שלו כדי למשוך רבים ללכת בעקבותיו. לאחר מותו, בשלהי 1973, נטמן בקרבת הקיבוץ וליד הקבר הוקם המרכז למורשתו, המחזיק, בין השאר, את ספרייתו.

בעולם הרב־לאומי של ימינו, הנתון בשליטתם של כלי התקשורת, קשה להבין את החותם שהטביע. הוא ניצח על השלבים המכריעים במאבק על ריבונותה של ישראל, הנחה את עיצוב הדפוסים הממלכתיים והכשיר את המדינה לקראת העתיד. שמו נקשר, לאורך שנים, בשורה של החלטות גורליות לגבי הקמתה של המדינה והבטחת קיומה. ב־1937, כשוועדת פיל שהוקמה מטעם ממשלת בריטניה, על רקע מאורעות 1936, הציעה לחלק את ארץ־ישראל בין יושביה ולהקים מדינה יהודית קטנה בחלק מהשטח, היה זה בן־גוריון שהעמיס על כתפיו את נטל קבלת התוכנית. הוא היה סמוך ובטוח כי זו הדרך היחידה להציל את יהדות אירופה לפני מלחמת העולם השנייה, אלא שההמלצה לא מומשה מעולם.

בן־גוריון נולד בפלונסק שבפולין ב־1886. לעת עלותו לארץ־ישראל, ב־1906, עדיין נקרא דוד גרין. ב־1911 יצא ללמוד משפטים באיסטנבול ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שב לארץ וגורש ממנה. הוא הגיע לארצות־הברית, נשא אשה ילידת רוסיה הלבנה, שנהגה להתבטא בחריפות על עולם ומלואו, היה שותף להקמת “הלגיון היהודי” (הוא הגדוד העברי האמריקני), ושב עמו לארץ־ישראל. כבר אז היה נחוש בדעתו לפתוח במאבק נמרץ על ריבונות יהודית בארץ.

הוא לקה בכמה וכמה פגמים ככל אדם, אבל היה נביא, בדרכו שלו, וכוחו כמנהיג והוגה היה רב. הוא התעמק בתנ“ך ולמד ספרדית כדי שיוכל לקרוא את יצירותיו של סרוונטס בנוסח המקורי. אבל הצד המשיחי שלו לא היה יכול לשאת שום התנגדות או אופוזיציה, ונקל היה לו להפגין קטנוניות וצרות־עין. האיבה בינו ובין מנחם בגין היתה מן המפורסמות. לא אחת היה מתייחס אליו בלשון “חבר הכנסת היושב לימינו של ד”ר בדר”, כדי שלא לנקוב בשמו.

בראשית 1955, ארבעה־עשר חודשים לאחר התפטרותו הראשונה, הוא שב לממשלה כשר הביטחון, תחת יורשו בראשות הממשלה משה שרת. לא היה זה זיווג מן השמים. שרת נקט גישה “יונית” בהרבה מזו של בן־גוריון, והחיכוכים ביניהם רבו מאוד. כחלוף חודשים אחדים, בעקבות הבחירות לכנסת השלישית, שב בן־גוריון לכהן כראש הממשלה ושר הביטחון, והחזיק בצמד התפקידים הזה עד לפרישתו הסופית, ביוני 1963. כעבור שנה בערך חידש תביעה ישנה שלו לחקור את “עסק־הביש” שאירע במצרים ב־1954, ועל הרקע הזה ובשל עימותים אחרים, היה עתיד לפלג את מפא“י ב־1965 ולהקים את רפ”י.

פיקוד הדרום היה אחראי לבטחונו של בן־גוריון כל אימת ששהה בשדה בוקר, ויחידה מיוחדת הוקצתה להגנתו. הוא התעקש לצאת בכל יום לצעדה נמרצת, ולא אחת התלוויתי אליו בכך – מתנשף בכבדות, מזיע ומתאמץ לעמוד בקצב שלו. מה שהרשים אותי ביותר באישיותו היו כוח הרצון שלו, עיקשותו וסירובו להיכנע. אבל היה בו גם צד שובב. בשלהי שנות השישים, יצא למסע בשורה של קהילות יהודיות, הגיע ליוהנסבורג והוזמן לסעוד על שולחנו של ראש העיריה, שצידד באפרטהייד. יחד עמו הסבו בכירי הכנסייה הקלוויניסטית המקומית. בפנותו אליהם, שאל בן־גוריון: “איך אתם מסבירים את העובדה שמשה נשא אשה כושית?” אם אומר שמסביב לשולחן נשתררה תדהמה גמורה, אחטא בלשון המעטה שבהמעטה.

בין הזמנים התחוללו בנגב תהליכי קדמה ופיתוח. שירותי בפיקוד הדרום שב והמחיש לי את מידת החשיבות שנודעה לנבואתו של בן־גוריון בקשר לנגב. כיום אפשר למצוא בו את הבירה המשגשגת באר שבע, את נמל אילת העושה חיל ואת אזור הקיט והנופש הצמוד לו, את המרכז לחקר המדבר ואת אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, ששמה האקדמי הולך לפניה ובה מצויה אחת החוליות החשובות בקשר שבין ישראל והעולם הערבי. עזבתי את פיקוד הדרום בתחושה של מחויבות להגשמת חזונו של בן־גוריון.


 

פרק 12. מודיעין – סיבוב שני    🔗

במאי 1959 החלטתי כי הגיעה שעתם של בני – יואל היה אז בן תשע ומיכאל בן שבע – לבקר במצדה ולחוות משהו מאווירת הקדומים האופפת את הצוק. כשהגענו לאכסניית הנוער הסמוכה למצדה המתינה לי הודעה בהולה – נתבקשתי לשוב לאלתר לתל־אביב, לפגישה עם הרמטכ“ל רב־אלוף חיים לסקוב. בהגיעי לדירתו, גיליתי כי אני עומד לעבור לתפקיד חדש ולעלות בסולם הדרגות הצה”לי.

סיפור המעשה הכרוך בכך החל בתקלה מביכה ב־1 באפריל 1959. כמה קצינים בכירים במטה הכללי החליטו, כמעט בדרך אגב, לבצע תרגיל גיוס של כוחות המילואים – בהיקף נרחב – כדי למדוד את עוצמתה של התגובה הערבית לצעד הזה. התרגיל התבסס על השמעה של סיסמאות גיוס מעל גלי האתר, עורר בציבור חששות רבים והזכיר לישראלים כי הם עלולים להתייצב בפני מלחמה גדולה. הרעיון כולו היה לא רק מטופש להחריד אלא גם נשא בכנפיו סכנות חמורות מאוד למדינה, מבית ומחוץ. התגובות הנזעמות בזירה הבינלאומית וערעור אמונם של האזרחים בתבונתם של הדרגים הבכירים בוודאי לא היטיבו עם בטחון ישראל.

בן־גוריון, שאירח בשעת מעשה את המלכה־האם הבלגית אליזבט, יצא מכליו לנוכח התקרית. הוא החליט למצות את הדין עם שני אלופים – ראש אג“ם מאיר זורע וראש אמ”ן יהושפט הרכבי – שאנשיהם היו אחראים למהומה, והורה להעבירם מתפקידיהם. (לימים, לאחר שנכנסתי בעובי הקורה של תפקידי החדש, חקרתי את הפרשה והתברר לי שהרכבי נפל קורבן לטפשותם של אחדים מקציני המטה שלו). מכאן נולד תפקידי החדש. בן־גוריון החליט שאחליף את הרכבי ואשוב לכהונה שנייה בראשות המודיעין הצבאי, הפעם כראש אגף, בתקן של אלוף, ולא כראש מחלקה. לתפקיד השני שהתפנה, ראש אג"ם, מונה יצחק רבין, שהיה עד אז אלוף פיקוד הצפון.

הבעתי באוזני הרמטכ“ל את תודתי על האמון שהובע בי, והחלטתי לשוב מיד לתפקידי האחר – כבעל וכאב. טסתי, ראשית חוכמה, לבאר שבע, השגתי שם מכונית ועשיתי את הדרך לסדום ולאכסניית הנוער למרגלות מצדה. כשהגעתי לשם, גיליתי כי אורה והילדים כבר החלו להעפיל בשביל הנחש, יחד עם אלוף פיקוד הדרום אברהם יפה. הצלחתי להדביק אותם באמצע הדרך. כשעלינו לראש הצוק, זרחה השמש מעל ים המלח. בעודנו מרותקים למראה המרהיב הזה, בקעה ממקלט הרדיו מהדורת החדשות הראשונה של הבוקר – ובתוכה גם הידיעה על מינויי לראשות אמ”ן. הילדים לא שכחו מעולם את הסיום הדרמטי של הטיפוס ההוא למצדה.


כזכור, הייתי מעורב מאוד בכינונו ובבנייתו של מערך המודיעין הצבאי הישראלי. אבל בינתיים עברו עלי תשע שנים בתפקידים אחרים, ובמרוצתן חלו תמורות מפליגות במערך האמור. בראש ובראשונה, בין הזמנים הגיע סוף־סוף המודיעין למעמד של אגף מלא במטה הכללי, במעמד שווה לזה של אגף המטה הכללי (אג"ם), אגף האפסנאות ואגף כוח־אדם. המערכת שהפעיל האגף הזה היתה גדולה בהרבה מכפי שהיתה בתקופתי הראשונה במודיעין הצה"לי, והחדירה לעולם הערבי נעשתה מורכבת ונרחבת לאין שיעור. תמיד דרשתי לפעול בדרך זו, ולעת ההיא היינו זקוקים לכך יותר מאשר לפני כן.

ב־1958 התחולל מהפך גדול בעולם הערבי. הקבוצות האיסלאמיות הקיצוניות נעשו חזקות יותר ויותר והשפעתן גדלה מאוד, בעיקר בזכות ההסתה המצרית שעודדה אותן בפעילותן. נאצר היה סדאם חוסיין של זמנו, קנאי נלהט שהגה טינה עזה למערב, דיכא את הפונדמנטליסטים בארצו כיד חזקה, ועשה בהם שימוש למטרותיו מחוץ למצרים. ארגון המרצחים שלו גונן עליו מפני כל מתנגדיו ולא היסס לעשות זאת בדרכים בוטות. שלוחיו ניסו, בין השאר, יותר מפעם אחת, להתנקש בחייו של חוסיין מלך ירדן.

אין ספק, עליית הפונדמנטליזם והאלימות נבעה לא רק מעוצם־כוחו של שלטון שלא בחל באמצעים דרקוניים; חלק ניכר מהתופעה נבע מתגובה ישירה לתנאי המחיה הנוראים של ההמונים. מיליוני אזרחים בארצות ערב חיו בעוני מחפיר וצפו אגב כך במלכים ובגנרלים השותים לשוכרה מגביעי זהב – והזעם הלך וגאה. כשפרצה מהפכה בעיראק, ב־14 ביולי 1958, גרר האספסוף המשולהב את המלך פייסל ואת דודו עבד אל־אילאה לרחובות בגדד וגופותיהם נקרעו לגזרים, פשוטו כמשמעו. גורל דומה, ברוטלי ופראי לא פחות, ציפה גם לנאמן בית המלוכה העיראקי נורי סעיד, ששימש לא אחת כראש הממשלה. הוא ניסה להימלט מארצו – בלבוש אשה – אך נתפס והוצא להורג בו־במקום. השלטון נפל בידיו של עבד אל־כרים קאסם, מפקד חטיבה בצבא עיראק, שהיציבות הנפשית לא היתה הצד החזק באישיותו. עד מהרה התגלה כמשוגע לכל דבר, לפחות כסהרורי. הוא שחרר, בלי שום סיבה נראית לעין, אסירים פוליטיים, ובהם אוהדי ישראל ואפילו את המרגל הישראלי יהודה תג’ר, שנדון בתקופת המשטר המלוכני למאסר עולם, ובה בעת הוציא להורג רבים ממתנגדיו או מאלה שרק נחשדו בהתנגדות. בלבנון פרצה מלחמת אזרחים, שנאצר הירבה לבחוש בה והמדינה ניצלה מהתפוררות גמורה רק בזכות הופעתם של נחתים אמריקנים בביירות, לאחר שהנשיא כמיל שמעון ביקש זאת בדחיפות מהממשל בוושינגטון. בעמאן חישב כסאו של המלך חוסיין לקרוס תחתיו – שוב, בשל חתרנות מצרית – וכוחות בריטיים הוטסו לשם מקפריסין, דרך שמי ישראל ובהסכמתה, כדי לבצר את מעמדו של בית המלוכה.

על־פי השמועה נלווה לכל האירועים האלה צירוף־מקרים משעשע בלשכתו של בן־גוריון. תחילה הגיעה שרת החוץ גולדה מאיר לתדרך אותו לקראת הפניות הדיפלומטיות הצפויות בקשר להטסת הכוחות הבריטיים. אחריה הגיעה מיופת־הכוח הבריטית ברברה סלט, שהגישה את הבקשה באורח פורמלי. בעקבותיה הופיעה שגרירת קנדה מרגרט מאהר, שנשלחה להציג את עמדת האו"ם ולתמוך בבקשה הבריטית. בן־גוריון, כך סופר, יצא למסדרון בקוצר־רוח וצעק, “האם אין כאן שום גבר?”

לנוכח אי־האפשרות לכונן יחסים עם הממשלות הלא־יציבות של ארצות ערב ועם עמי הארצות הללו, החליט בן־גוריון ברוך החזון לפתח ולחזק את הקשרים בין ישראל ובין הפריפריה הלא־ערבית המקיפה את מדינות ערב: טורקיה, איראן ואתיופיה. יחסינו עם שלוש הארצות האלה פרחו, מסיבות מעשיות. הקיסר האתיופי היילה סילאסי היה חשוף במיוחד לאיומים מצד קיצונים ערבים לאורך הגבולות ובקרבת החופים של ארצו. משלחת צבאית ישראלית יצאה לעזור לו, וחיילים אתיופים, בראש ובראשונה צנחנים, הגיעו לאימונים בישראל. הנספח הצבאי שלנו בטורקיה פיתח יחסים הדוקים במיוחד עם ראשי הצבא הטורקי, ואנחנו הסכמנו לאמן חיילים טורקים. באיראן הצליח ראובן שילוח, שהיה במובנים רבים יד־ימינו של בן־גוריון, ופעל, בעצם כארכיטקט הראשי של “מדיניות הפריפריה”, להתקרב מאוד לגנרל עלי קיא, ראש המודיעין הצבאי. כתוצאה מכך, יכולנו לחלוק מידע חשוב עם האיראנים, ו“המוסד” הגיע לשיתוף־פעולה הדוק עם מקבילו האיראני, הסאוואק. אף לא אחת משלוש הארצות האלה לא גילתה חיבה טבעית מיוחדת לישראל, אבל הצרכים ההדדיים גברו על המשפטים הקדומים ועל מכשולים אחרים. נזקקנו להן והן נזקקו לנו בשם השרידות של שני הצדדים, ואינסטינקט השרידות היה ונשאר בסיס משכנע ביותר לפיתוחה של ידידות.

המתח במזרח התיכון שיקף בקביעות את המלחמה הקרה שניטשה בין ארצות־הברית וברית־המועצות. מערכת סיני, ב־1956, הצביעה על הירידה התלולה בהשפעה הבריטית והצרפתית במזרח התיכון ועל גידולה הנמשך של ההשפעה הסובייטית. דוקטרינת אייזנהאואר התוותה בקווים כלליים את הסיוע הכלכלי והצבאי שארצות־הברית היתה עתידה לספק לישראל ולבעלות־בריתה בפריפריה, וגם יצרה את ההבנה שארצות־הברית תגן על הארצות הללו מפני תוקפנות סובייטית. אבל ארצות־הברית נותרה פאסיבית בצורה חסרת־פשר – לפחות לטעמי – בגישתה כלפי מצרים והשפעתה הפרו־סובייטית במזרח התיכון. הפאסיביות האמריקנית הזאת נעשתה מודגשת עוד יותר מתוקף ההצהרות החוזרות והנשנות של בכירי מחלקת המדינה על כך שארצות־הברית לא תהיה “ספקית הנשק העיקרית” של ישראל. הצהרות אלו נשמעו על רקע של אספקת נשק סובייטי נדיבה מאוד לצבאות הערביים והצבת יועצים סובייטים רבים בצבאות הללו. תוך כדי כך עסקו הסובייטים גם בחימוש תנועות מחתרת ערביות ובביצור היחסים אתן. ה־F.L.N באלג’יריה ותנועות השחרור באריתריאה, בסומליה ובקצה הדרומי של חצי־האי ערב היו בין המוטבות הבולטות של המדיניות הזאת. ככל שברית־המועצות הגבירה את משלוחי הנשק שלה למצרים ולארצות ערביות אחרות ולארגונים ערביים שונים ומשונים, כן הלכה וגברה עוינותה כלפי ישראל. הסובייטים נטו לראות את מערכת היחסים הבינלאומיים שלהם בצבעי שחור־לבן – יכולת להיות ידיד או אויב. לא היה שום מקום לדרגות־ביניים. התפיסות האמריקניות היו מורכבות יותר, אפורות פי כמה וכמה. כתוצאה מכך, ישראל לא נהנתה באותם ימים מתמיכה אמריקנית רחבה ונלהבת כמו זו שקיבלו הערבים מברית־המועצות.


המודיעין הצבאי של ישראל נכנס לעידן חדש של טכנולוגיה מתוחכמת, ובהתאם לכך הנהגנו תוכנית למחשוב היחידות שלנו, להכשרת הסגל ולקליטת טכנאים מיומנים ומנוסים. היינו הגוף הראשון בישראל שביצע צעד שכזה, והצבא כולו צעד במהרה בעקבותינו. בתוך זמן לא רב הונהג המחשוב גם ביחידות אחרות ונוצר בהן המסד לכל החידושים שלא היה ספק בהופעתם הקרובה. הנה לפנינו דוגמה מובהקת לאחד היתרונות הגדולים שהיו לישראל מאז ומתמיד ביחס להרבה ארצות אחרות באזור. לא זו בלבד שאנו מדגישים את חשיבות החינוך וההשכלה, אנו רואים אותם כמפתח לשליטה בגורלנו. כתוצאה מרדיפת הדעת שלנו, היינו מסוגלים תמיד לאמץ שינויים – ופירוש הדבר היה שהצלחנו להיות מדינה המביטה אל העתיד. אין ספק כי ידע אינו יעד בפני עצמו, אבל אין ערוך לחשיבותו לדידם של אלה המבקשים ללכד יסודות שונים לחברה מן המניין. בערות לעולם לא תוכל לפתור שום בעיה; לכל היותר יהיה בה כדי להסתיר את הבעיה לזמן־מה ולגרום בסופו של דבר להחמרתה ולהתפשטותה. אם ישראל רואה לנגד עיניה יעדים מסוימים – ואני תקווה שהיא רואה לנגד עיניה יעדים רבים – המאמץ להשכיל את כל המגזרים של האוכלוסייה הוא מן היעדים החשובים ביותר שלה. הדגשנו במיוחד את הבנת המטרות ואמצעי ההתפשטות של ברית־המועצות, והניתוחים והמחקרים המפורטים שנערכו בעניין זה במודיעין הצבאי הישראלי שימשו שירותי מודיעין מערביים רבים. בפברואר 1961 הצעתי להרחיב את פעילות המודיעין שלנו גם לארצות אפריקניות שהערבים פיתחו את הקשרים אתן, מה שנראה לי כאיום ישיר על בטחון ישראל.

עבודת מודיעין אינה יכולה לנוח על זרי הדפנה. המודיעין צריך לעולם להסתגל להישגים הטכנולוגיים החדשניים ביותר ולהפיק חלק ניכר מהתקדמותו מן הפיתוח והחיזוק של היחסים ההדדיים עם גורמי מודיעין של ארצות ידידותיות. לדידה של מדינה כדוגמת ישראל, על בעיות השכנוּת האזורית שלה, חשוב במיוחד להקפיד על הסטנדרטים הגבוהים ביותר שבגדר האפשר, וקהילת המודיעין נדרשת להבטיח תמיד מערכת התרעה יעילה. יתרה מכך, המנגנון צריך להיות מודע תמיד להתפתחויות בארצות השכנות, לספק אזהרות נאותות מצד אחד, ולגלות, מצד אחר, רגישות לשינויי גישות שיוכלו להוליך למשא־מתן ולהסדרי שלום.

הקדימה הראשונה שלנו, לאחר ארצות־הברית, היתה צרפת, שנעשתה לספקית הנשק העיקרית של ישראל. לשתי הארצות היו הרבה אינטרסים משותפים, ובמישור הצבאי שידרנו כמעט באותו תדר. צרפת היתה מעורבת עד צוואר באלג’יריה וראתה את ישראל כמעוז מערבי במזרח התיכון, בעלת־ברית נאמנה כנגד הקהילייה הערבית המאוחדת (לאמור האיחוד המדיני בין סוריה ומצרים, שהתקיים מפברואר 1958 עד ספטמבר 1961) וכנגד ארגונים ערביים.

הקשר הישראלי־צרפתי יצר בעיות מסוימות. בתקופה ההיא הושקעו מאמצים רבים בהבטחת היציאה של יהודים מצפון אפריקה; וארצות המגרב, ובמיוחד אלג’יריה, לא ראו בעין יפה את ידידותנו עם צרפת. בסופו של חשבון, גבה ה־F.L.N האלג’ירי הון־עתק מן הקהילה היהודית וגם המרוקנים לא מיעטו בהנחת מכשולים בדרכם של היהודים המבקשים לצאת. על כל פנים, הצרפתים תמכו במדינות העלייה והעלאה שלנו בכל מקום שהדבר היה בגדר האפשר.

מקבילי בפאריס היה הרוזן דה לוסטל, ראש המשרד השני (מודיעין) של צבא צרפת. כן עמדתי במגע הדוק עם SDECE, שירות המודיעין הצרפתי, בן דמותו של “המוסד”, ועם גנרל גרוסין, שעמד בראשו. באחת משיחותינו סיפר לי גרוסין כי מדי יום ביומו הוא מכין תיק המיועד לעיניו של גנרל דה גול לבדו. בסופו של דבר הגענו לסידור ייחודי: גרוסין הסכים לכלול בתיק הזה כל דבר שייראה לי חשוב די הצורך להצגה בפני דה גול. מטרתנו העיקרית היתה לבלום את התפשטות הנאצריזם בעולם הערבי. השירותים הצרפתיים עשו כמיטב יכולתם להציל את יהודי צפון אפריקה. בתמורה לכך קיימנו מעקב צמוד מאוד אחר פעילויות בארצות ערב למען ה־F.L.N האלג’ירי. בינואר 1960 הוזמנו, יצחק רבין, שהיה אז ראש אג"ם, עוזי נרקיס, הנספח הצבאי שלנו בפאריס ואני, לסיור נרחב בכוחות המזוינים הצרפתיים, ובכלל זה לביקור בזירת הקרבות באלג’יריה.

לביקור באלג’יריה קדמה פגישה בדרג מבצעי בפאריס. במהלכה הציג רבין במפורט את האיומים הנשקפים למדינת ישראל, את תגובתנו על האיומים הללו ואת מה שעדיין נדרש לנו כדי להתייצב מולם, ואת מה שהצרפתים יכולים לעשות כדי לסייע לנו בציוד, בהכנת תשתית ובפעילות מבצעית, אם נותקף ביבשה, באוויר או בים. ראש אגף המבצעים במטכ“ל הצרפתי, גנרל ז’אן ניקו, ניהל את הדיונים מטעם הצד שמנגד, ומפקד הכוחות הצרפתים באלג’יריה, הגנרל מוריס שאל, שלח את סגנו לענייני ים, אדמירל דוגה, כנציגו. רבין ואני גם דאגנו להכין נייר־עמדה משותף בשביל הרמטכ”ל הצרפתי, גנרל פול אלי, כהכנה לקראת דיון עם דה גול על הצורך באספקה של מטוסי־קרב מסוג "מיראז' " לחיל האוויר שלנו.

בדרכנו לאלג’יריה עצרנו לביקור בבסיס של הקומנדו הימי הצרפתי בפרפיניאן, עיר קיט קטנה, לא הרחק מחוף הים, מצפון לגבול הספרדי, וסקרנו שם את ההתפתחויות החדשניות ביותר של לוחמת הקומנדו ביבשה ומתחת לפני המים. אחר־כך טסנו לקורסיקה, שבה שהינו באחד המרכזים החשובים של הצבא הצרפתי להכשרת צנחנים ולוחמי קומנדו; משם טסנו לאלג’יר, בירת אלג’יריה.

בבואנו לשם, ביקרנו אצל גנרל שאל. על־פי התוכנית, היינו אמורים לסעוד בו בערב על שולחנו, אבל בעת שהיינו בלשכתו צלצל הטלפון והגיעה שיחה מפאריס. ראינו ששאל הולך ומחוויר. עכשיו למד על ראשיתה של פרשת מאסי.

גנרל ז’אק מאסי היה מפקד הקורפוס שהופקד על הגנת העיר אלג’יר. ברגע של חולשה או תסכול או סתם איוולת, הוא קרא דרור ללשונו בראיון עם כתב גרמני וטען שהצבא הצרפתי שוב אינו מבין את מדיניותו של דה גול, שכבר הראתה סימנים ברורים לכוונתו לסגת מאלג’יריה. לא זו בלבד, הוא גם אמר באותה הזדמנות כי הדעת אינה נותנת שהצבא יוכל או יהיה נכון לבצע את המדיניות הזאת. מאסי המשיך וקרא לדה גול שמאלן, ומה שגרוע מכל, הוא הכריז כי הוא עצמו, ורוב הקצינים בתפקידי פיקוד, לא יבצעו ללא עוררין כל פקודה שהיא של ראש המדינה. הוא נקרא לשוב לאלתר לפאריס ודה גול הדיחו מיד עם הגיעו. באנו אפוא לאלג’יר על סף סערה עזה, שהיתה עתידה להתפתח ולהגיע באפריל 1961 עד כדי מרד גנרלים בראשותו של שאל. אכן, רבים מהמפקדים הבכירים של הצבא הצרפתי באלג’יריה התנגדו בכל מאודם לכוונות לסגת מארץ זו. בינתיים, מיהר שאל להתנצל בפנינו בכל האדיבות שהשכיל לגייס לנוכח הנסיבות, וטס לפאריס. גנרל ז’יל, מפקדם של הכוחות המוצנחים, נעשה למארחנו החדש.

ביקרנו בקסבה של אלג’יר, בקונסטנטין, בבון ובקו מוריס בגבולה המזרחי של אלג’יריה. אבל הביקור שנחרט ביותר בזכרוני היה בדיוויזיה העשירית של הצנחנים, שנמצאה עד זה לא מכבר תחת פיקודו של גנרל מאסי. חיילי הדיוויזיה היו מוצבים במרומי הרי קביליה; יכולנו להגיע אליהם רק במסוק. השלג נערם על פני הקרקע עד לגובה שלושה מטרים. מראש גבעה צפינו בקרב בינם ובין כוחות ה־F.L.N בעמק שמתחתינו. העליונות הצרפתית היתה ברורה לחלוטין והם גברו בקלות על הצד השני. ראינו בעליל שהצרפתים פיתחו שיטות חדשות ויעילות בתחום הגרילה, שאיפשרו להם לנצח בקרבות מהסוג הזה. הם הפליאו במיוחד בשימוש מדויק ומיומן במסוקים בשדה הקרב.

הקצינים שדיברנו אתם הביעו תמיכה בלתי־מסויגת בגנרל מאסי. שמענו, שוב ושוב, כי אם דה גול יסגיר את אלג’יריה לידי המוסלמים, יתייצבו, הם הקצינים, בפני שלוש אפשרויות: התפטרות מהשירות הצבאי, הגירה מצרפת לארץ אחרת או הצטרפות למרד גלוי. שיערתי בכנות כי צרפת עלתה על נתיב שסופו רודנות צבאית.

חזית השחרור הצרפתית (F.L.F) הכריזה באותו שבוע על שביתה כללית. בעקבותיה פרצו מהומות עקובות מדם. הגורמים הצרפתים הקיצוניים היו נחושים בדעתם לכופף את ידו של דה גול ולכפות עליו לוותר על תוכניתו ל“נטישת” אלג’יריה. היתה זו בעיה בלתי־אפשרית, שאיימה לקרוע את צרפת לגזרים. צרפתים הרגו עכשיו צרפתים. היתה זו טרגדיה במישור האנושי והפוליטי כאחד.

זמן קצר לאחר שובנו לישראל, הופיע דה גול על מרקע הטלוויזיה, לבוש במדי הגנרל שלו, והציג בנאום לאומה את מדיניות היציאה מאלג’יריה שגיבש. בהמשך לכך הועברו רוב ידידינו בצבא הצרפתי מתפקידיהם, ובכלל זה הגנרלים שאל וניקו. לנוכח כל התהפוכות הפנימיות הללו בצרפת, שחוללו שינויים פוליטיים, צבאיים ודיפלומטיים כה רבים, נוצר הכרח בפגישת פנים־אל־פנים בין בן־גוריון ודה גול. ההסתלקות הצרפתית מאלג’יריה חיזקה את העולם הערבי ויצרה עוד מאחז ערבי רציני. לא היה ספק כי עלינו להיערך לקראת היום שבו תסתיים המלחמה בארץ זו – והיה עלינו להדגיש את הקשר המיוחד מאוד בין ישראל וצרפת. היה עלינו לוודא כי הקשר הזה ניצב איתן ויכול לעמוד במבחנים של הסיטואציות הפוליטיות והצבאיות הנדיפות והנפיצות.

ערב אחד זומנתי לביתו של בן־גוריון. הוא קרא את הדיווח שלי על ביקורנו בצרפת ובאלג’יריה והיה מעוניין במיוחד בפגישתי עם גנרל גרוסין, ראש ה־SDECE, ובעצם נכונותו של גרוסין לפעול כאיש־קשר ישיר בינינו ובין דה גול, תוך עקיפה של כל הצינורות הדיפלומטיים. בן־גוריון השביע אותי לשמור בסוד כמוס את הדברים שיאמר לי, ואחר־כך הסביר כי רצונו שאסדיר פגישה עם דה גול מבלי שהדבר יוודע לאיש. דה גול היה עתיד להיפגש עם ניקיטה כרושצ’וב, ובן־גוריון רצה לראות את הנשיא הצרפתי לפני פגישה זו עם שליט ברית־המועצות. הוריתי לקצין צעיר לצאת לפאריס עם מכתב שהכינותי. גרוסין אכן עמד בדיבורו וביקורו של בן־גוריון בפאריס אושר והוסדר.

בן־גוריון הגיע לפאריס ב־13 ביוני 1960, בלוויית שמעון פרס. הדיונים שלהם עם דה גול התמשכו על פני כמה ימים. בסופם הוברר כי לא זו בלבד שצרפת היתה ספקית הנשק מספר אחד והתומכת הצבאית הראשית שלנו – גם שיתוף־הפעולה המודיעיני בינינו חוזק מאוד, ומה שחשוב אולי עוד יותר, עכשיו היו לנו סידורים חדשים לשיתוף־פעולה מדעי. המגרעת היחידה של הפגישה הזאת בין שני האישים הגדולים היתה העובדה שבן־גוריון ארגן את הביקור הזה, מטעמי ביטחון, באמצעותי ולא בצינורות המקובלים. כתוצאה מכך גבר מאוד המתח בין “המוסד” ובין אמ"ן, באורח טיפוסי ליריבויות הנואלות הניטשות בין שירותי מודיעין במדינות רבות בכל רחבי העולם. ישראל לא יצאה מן הכלל הזה.

ככל שיחסינו עם צרפת היו יציבים, הנה היחסים בינינו ובין ארצות־הברית היו אחוזי תזזית כמעט באותה מידה עצמה. השיחות בין נציגי שני הצדדים התנהלו לעתים קרובות באווירה מתוחה ושיקפו מידה לא קטנה של אי־אמון הדדי, שגרירות ארצות־הברית בתל־אביב הפגינה התעניינות כפייתית כמעט בנעשה בצה"ל, בתכנון הצבאי שלנו ובפוטנציאל ההגנתי שלנו ופעילותה הכמעט־חשאית לאיסוף חומר מודיעיני בישראל היתה מנוגדת לחלוטין לנהלים ולנורמות המקובלים על דיפלומטים, במיוחד במדינות ידידותיות. לא היה שום ספק כי האמריקנים נחושים בדעתם שלא להיתפס לנמנום כדרך שקרה להם בפרוץ מערכת סיני, וקשריהם עם מצרים רק הוסיפו וסיבכו את יחסיהם עם ישראל. בשלב מסוים למדנו ממקורות מצריים על מידע סודי בנוגע לישראל שהודלף לקהיר ממקורות אמריקניים.

חוגים רבים בממשל האמריקני הוסיפו להתייחס בחשדנות למה שנראה להם כנטיות־לב שמאלניות של ישראל, ולהפגין, אגב כך, עמדה של נייטרליות בכל הנוגע לסכסוך במזרח התיכון. פנינו למחלקת המדינה בבקשות לרכישת נשק אמריקני ב־1949, ב־1951, ב־1955, ושוב ביולי 1960, והתשובה היתה תמיד אותה תשובה עצמה. הם לא נענו מעולם לבקשותינו, אבל תבעו לעיין בחומר סודי ביותר בנוגע לצבאנו. האפשרות לפריצת־דרך במדיניות של אספקת הנשק האמריקני לישראל נראתה תלויה בשני גורמים: השפעה המוגברת של הפנטגון על מחלקת המדינה ונשיא שיהיה חזק די הצורך להתגבר על ההחלטות של מחלקת המדינה. הערכתי זו הוכחה כנכונה. פריצת־הדרך בתחום הזה התחוללה בסופו של דבר בתקופת נשיאותו של ג’ון פ' קנדי.

בינואר 1960 גברו מאוד ההפגזות הסוריות מרמת הגולן על היישובים הישראליים למרגלותיה. בתגובה על כך תקף צה"ל את הכפר תאופיק הנשקף על הגדה הדרומית של הכנרת. פעולה זו עוררה בשלטונות הקהילייה הערבית המאוחדת חשש מפני התקפה ישראלית קרובה על רמת הגולן, וכוחות מצריים הוזרמו דרך סיני אל עבר גבול ישראל־מצרים. המודיעין הישראלי עקב בתשומת־לב רבה אחר ההתפתחות הזאת; הסתייענו לצורך זה בסיורים אוויריים ובתצלומי אוויר. כעבור כמה ימים צולמו מאות טנקים מצריים בקרבת הגבול הישראלי. עבודת המודיעין העניקה לישראל ארבעה ימי היערכות לקראת התקפה, יותר מן הזמן הנדרש. הכוחות הישראליים לאורך הגבול תוגברו והמצרים הסיגו את השריון שלהם. המשבר שסוכל לימד באמת ובתמים איך פועלת מערכת מודיעין ראויה לשמה.

בין הזמנים הלכה והתקדמה מדיניות הפריפריה הישראלית. היחסים עם אתיופיה ועם איראן היו הדוקים מאוד, ואילו היחסים עם טורקיה התנהלו בטמפרטורה נמוכה במקצת. בתוקף חברותם בנאט"ו נהנו הטורקים מגישה לפיתוחים טכנולוגיים מודרניים שמיתנה את ההזדקקות שלהם למה שהיה לנו להציע. על כל פנים, הטורקים היו מאוכזבים לנוכח סובלנותם של האמריקנים כלפי הנאצריזם, ובעיקר בשל האכזבה הזאת נתגלו סימנים לחיזוק קשרינו האיתנים אתם. יתר־על־כן, לישראל לא היו יחסים פורמליים עם שום ארץ ערבית, ובכל זאת קיימנו מגעים מסוימים. ועדת שביתת־הנשק ישראל־ירדן היתה הפעילה ביותר מכל ועדות שביתת־הנשק, ובתקופה ששימשתי כמפקד מחוז ירושלים קיימתי פגישות קבועות עם מפקד המחוז בצד הירדני. היחסים הללו היו עתידים להוליד התפתחות מדהימה.

ב־28 באוגוסט התפוצצה פצצה בלשכתו של ראש הממשלה הירדני בעמאן. מניחיה היו שלוחי המודיעין של הקהילייה הערבית המאוחדת, שיצאו מדמשק. בהתפוצצות נהרג ראש הממשלה הזאע אל־מג’אלי, איש־סודו ומקורבו של המלך חוסיין. לפי מידע שהגיע לידינו היה המלך אמור להימצא באותה עת בלשכת ראש הממשלה ואפשר בהחלט שהפצצה היתה מיועדת לחסלו. מיד לאחר שהחדשות נודעו ברבים, דיווח לי נציגנו בוועדת שביתת־הנשק כי ראש המודיעין הירדני מבקש להיפגש עמי בחשאי.

כשבאתי לאותה פגישה, באזור הגבול בירושלים, מצאתי להפתעתי איש אחר – קולונל אמיל ג’מיאן, שלישו של המלך חוסיין, שהסביר לי כי מנוי וגמור עם חוסיין לשים קץ לפיגועי הטרור של הקהילייה הערבית המאוחדת. בהתאם לכך, אמר, הוזזו שלוש חטיבות מבצעיות של הצבא הירדני לעבר הגבול הסורי, במגמה לפלוש לסוריה וליישב את החשבון. הירדנים רצו שנדע על כוונותיהם, וכן ביקשו לוודא שלא ייחשפו לשום סכנה מהאגף או מן העורף. במלים אחרות, הם רצו שישראל תשגיח על הגבול שלהם בעודם יוצאים למלחמה נגד מדינה ערבית אחרת. לברית שכזאת היה היגיון רב מנקודת־ראות מעשית, ובשל הסיבה הזאת חשבתי תמיד כי ישראל תגיע בסופו של דבר להסדר שלום כזה או אחר שיבטיח את קיומה במזרח התיכון. כאדם רציונלי ומתון, חוסיין בטח בישראל – בוודאי יותר מכפי שבטח בסורים, שניסו כמה וכמה פעמים להתנקש בחייו. הוא פנה אלינו והיה זה ממיטב האינטרס שלנו לכרות לו אוזן קשבת. ידענו כי במוקדם או במאוחר יבואו סיוענו והאמון שלנו על גמולם.

בן־גוריון הורה לי להבטיח לירדנים כי אכן נפקח עין על הגבול ונעשה כל דבר שבגדר האפשר כדי לשמור על בטחונם. כל הדברים הללו נעשו תחת מעטה כבד של חשאיות. לעת ההיא לא היה אפשר בכלל להעלות על הדעת ששליט ערבי, קל וחומר אדם כחוסיין, יודה בפומבי בכל קשר שהוא עם ישראל או באהדה כלפיה. מעשה שכזה היה, פשוטו כמשמעו, בגדר נשיקת מוות. אבל בסופו של דבר לא יצא מהעניין ולא כלום. לאחר שניהל את המגעים היוצאים מגדר הרגיל אתנו, נכנסו השגריר האמריקני והשגריר הבריטי לתמונה ומנעו מחוסיין את הסתבכותו בהרפתקה המסוכנת. הם העירוהו, לצורך זה, משנתו בשעות הבוקר המוקדמות ושכנעו אתו שאין הרבה תכלית לתוכניתו.

ככל הנראה היה הצדק עמם כשפעלו לסיכולה של המלחמה הספציפית הזאת, אך קשה שלא להיתפס לתרגיל דמיוני ולשאול מה היה קורה אילו פרצה אותה מלחמה וישראל אכן היתה ניצבת לצדה של ירדן. עשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמה בין ירדן וסוריה, לאחר ששריון סורי פלש לירדן. היה זה במה שנודע כספטמבר השחור, החודש שבמהלכו חטפו אנשי אש“ף ארבעה מטוסי נוסעים של החברות “T.W.A”, “פאן אמריקן”, “סוויסאיר” ו־”BOAC" ופוצצו שלושה מהם על אדמת ירדן, ואחד בקהיר, לאחר ששחררו את הנוסעים. חוסיין היה מאז ומתמיד ממתנגדי אש“ף, והתנגד מאוד לטרוריסטים הקיצונים, שהפנו את זעמם כלפיו כמעט כמו כלפי ישראל. אחרי ככלות הכל, אש”ף יצר מדינה בתוך המדינה הירדנית ואיים על קיומה של ירדן כיישות עצמאית. מרוב דאגה, לא רק בשל נסיונותיהם של המחבלים להשתלט על ארצו, אלא גם לנוכח התגובות החמורות והמזיקות הצפויות מצד האמריקנים, בעקבות הפיצוץ של המטוסים, הכריז חוסיין מלחמה על אש"ף, והדבר עורר את הפלישה הסורית לירדן. ישראל נחלצה עכשיו לעזרת חוסיין. כוחות צבא גדולים נעו צפונה, חיל האוויר פתח בטיסות לאורך גבול סוריה־ירדן והסורים עצרו את התקדמותם לפרק זמן שהספיק לצבאו של חוסיין להשתלט על זירת הקרב. הסורים נסוגו ובכך הקיץ הקץ על מתינותו של חוסיין. עכשיו היכו חייליו בפלסטינאים ללא רחם והסבו להם אבדות כבדות. גילויי השנאה בין הצדדים הניצים היו עזים והדם נשפך כמים. אילו הגיבה ישראל אי־פעם בצורה שכזאת על פעילות כנגדה, אין ספק שהיתה מעוררת עליה מחאות בינלאומיות בהיקף חסר כל תקדים.

עד עצם היום הזה אין אהבה רבה בין חוסיין וערפאת, אבל הם נאלצים להסתגל זה לזה. וכך הם עושים, כאחד הזוגות המוזרים ביותר. במובן מסוים אין זה אלא עניין של שרידות.


מכיוון שהעולם הערבי היה כה הפכפך, ובמובנים רבים כה בלתי־רציונלי, היה עלינו לשמור רבים ממגעינו בסוד. כל מחווה ידידותית כלפינו מצד מדינת פריפריה – שלא לדבר על מדינה ערבית – יכלה לחולל תגובות שנעו בין נידוי פוליטי לבין התקפה במלוא העוצמה. ארצות שונות היו נכונות להושיט לנו יד, אבל רק בדרך השקטה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

קשרינו הנמרצים ביותר ומרחיקי־הלכת ביותר לעת ההיא היו עם איראן. הם הגיעו עד כדי כך שהחזקנו שם נציגות לא־רשמית, דומה מאוד לשגרירות. שני הצדדים הקפידו לשמור את שיתוף־הפעולה ביניהם בסוד כמוס. במסגרתו נכללו גם המגעים שהיו ל“מוסד” עם ה“סאוואק”, השירות החשאי האיראני מעורר האימה, בראשותו של הגנרל טימור בחטיאר. שמו של האיש הזה נודע לשמצה בשל מידה יוצאת מגדר הרגיל של אכזריות וחוסר מעצורים שהפגין. כאשר נודע לו כי אחדים מעמיתיו וחבריו לספסל הלימודים באקדמיה הצבאית חשודים באי־נאמנות לשאה, הוא לא היסס להעמידם בפני כיתת יורים. השמועה אמרה כי בחטיאר עצמו צפה בהוצאה להורג ולא עשה שום מאמץ להסתיר את הצחוק שאחז בו. ככל שהיה תאוותן, חומד־בצע, חף מכל מוסר ואפילו פרא גמור, בחטיאר הפגין כלפי חמימות וידידות והתאמץ לקנות את לבי. השאה, שלא היה אדם חזק, הושפע בנקל מבחטיאר, אבל ככל הנראה הקדיח בחטיאר בסופו של דבר את תבשילו מרוב מניפולציות. עובדה היא שיצא באחד הימים למסע הציד בחסות השאה בעיראק ובמהלכו נורה ונהרג.

בתקופה שקדמה לכהונתי כראש אמ"ן, התכוננו יחסים בין הגוף הזה ובין גנרל עלי קיא, ראש המודיעין הצבאי האיראני. בעקבות חוויותיו בתקופת מלחמת העולם השנייה, כנספח צבאי בברלין ובשטוקהולם, הוא יצא מגדרו במאמציו לסייע לפליטים יהודים שהגיעו לארצו מעיראק, מיד לאחר הקמת המדינה, בדרכם לישראל. הוא חש כי בכך יש מעין כפרה פרטית קטנה על זוועות השואה. ההבדלים התרבותיים והפוליטיים שחצצו בינינו היו רבים, אבל לא היה ספק בקיומו של קשר. בשיחות גלויות וכנות הוא נהג להבהיר אפילו אז כי יש בכוונתו להשיג הכרה דיפלומטית נורמלית של ארצו בישראל. בעת שהתווינו את האפשרויות השונות, מתוך מחשבה על יצירת תקדימים, צצה לפתע במוחי המחשבה שהדיון עם איש צבא איראני – אדם שאינו נחשב דווקא לידיד טבעי – עשוי להיות, במובנים רבים, קל מהדיון עם פקידים במחלקת המדינה האמריקנית. במקרים שכאלה הכל מסתכם בשאלה של צורך הדדי ושל מה שאתה מבקש להשיג, וקיא ואני ידענו מה רצינו: יחסים שיסייעו לשרידותן של שתי המדינות. כאשר העליתי את האפשרות לכינון יחסים רשמיים בשיחה עם עבאס אראם, שר החוץ האיראני, הוא ענה לי בנוסח חמקמק ביותר, בעצם באותן מלים עצמן ששימשו אותו חודשיים לפני כן בשיחה עם שרת החוץ הישראלית גולדה מאיר, בניו יורק. בעיצומה של ההרצאה המעורפלת הזאת, התפרץ קיא בזעם. “ממי אתה מפחד?” שאל. “מהערבים? מה הם יכולים לעשות לנו?” הם התווכחו במרירות עד ששר החוץ נסוג ואמר כי ישקול חילופי קונסולים.

עבודתי החלה בהופעה בפני ועדת המודיעין האיראני המשולבת, שנודעה כוועדת הביטחון העליונה. מקום מושבה היה באחוזה שהקיפה את ארמון השיש של השאה, ובארמון הזה התוודעתי לראשונה אל השאה עצמו. נפגשנו באולם ענק, על פני שטיח מרשים, ששוויו הגיע בוודאי להרבה מיליוני דולרים; במבואת האולם הוצגו לראווה מגילות זהב וכסף, בנות אלפי שנים, שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות בפרספוליס, בירת פרס בעבר.

השאה בירך אותי לשלום במאור־פנים. האנגלית שלו היתה מושלמת, ונקל היה לו להיחשב לנער־שעשועים מערבי. הוא נראה צעיר ונינוח – ומראיתו לא עלתה בקנה אחד עם טבע המשטר שלו. ההבעה המתרפסת שהצטיירה על פני כל הקצינים והפקידים הנוכחים בעת הפגישה בינינו עוררה בי תחושה של אי־נוחות. חלקם ממש השתטחו על הרצפה, וכולם יצאו את המקום בהליכה לאחור, בסדרה של קידות ומבלי להעז ולהפנות לשאה את גבם. השאה התבטא במרירות רבה על נאצר, והגדירו כאויב המערב ואויב איראן כאחד. שוב ושוב חזר ושאל מדוע היו מעצמות המערב קהות־חושים ועיוורות עד כדי לחזק את אויבנו המשותף, נאצר, מבחינה צבאית. לא היה שום ספק, לדעתו, שזה אכן היה מנהגו של המערב. הוא היה פתוח לכל הצעה ישראלית, אמר, ובלבד שלא תתנגש באינטרסים האיראניים.

האינטרסים האיראניים היו, כמובן, האינטרסים של השאה עצמו. משטרו היה מושחת מאוד ולא היה אפשר לעשות שום עסק על אדמת איראן מבלי לשלם תמלוגים למשפחה המלכותית. לא היה שום זכר לזכויות האדם. חוקים רבים הזכירו את ימי־הביניים ואכיפתם הסתייעה בעינויים ובהוצאות להורג. הזכות היחידה שנראתה חסינה מהפרה היתה זכותה של המשפחה המלכותית להוסיף ולהתעשר.

אני סבור כי לקראת תום שלטונו נעשה השאה למוזר למדי. בבוא יום השנה השלושת אלפים לכינון המלוכה, הוא הטיס לארצו מטוסים מלאי אורחים, הזמין למענם בגדי חג של מיטב האופנאים בפאריס ודאג שהבגדים יגיעו לפרסופוליס בדרך האוויר. הוא הוציא עשרות מיליוני דולרים על שורה בלתי־פוסקת של חגיגות ולא נתן את הדעת על כך שעניי ארצו גוועו מרעב היישר מתחת לחלונו. כתום ההוללות הזאת, לכבוד שלושת אלפי שנות המלוכה, אמר השגריר הישראלי בטהראן אורי לובראני למכריו האמריקנים כי השאה יודח מכסאו בתוך שנה אחת. אבל השגריר האמריקני בטהראן לא קיבל את חוות־הדעת המלומדת הזאת. אילולא התעלמו מאזהרתנו, אפשר שהאמריקנים היו מצליחים למנוע את עלייתו של חומייני.

פוליטיקה היא עסק מוזר, ולעתים גם מביך. השאה היה שליט שאינו ראוי להגנה, ומעשיו ביחס לבני עמו היו נתעבים מבחינה מוסרית. ובכל זאת, הוא היה בעל־בריתנו – והיה נחוץ לנו מאוד. פשיטת־הרגל המוסרית שלו הוחלפה בפונדמנטליזם איסלאמי, מן הסכנות הגדולות ביותר לבטחונו של העולם המודרני. לא אחת נראה כי הפוליטיקה אינה רוקחת למעננו אלא את הברירה בין רוע רציונלי לרוע שאינו כזה.

בעת שהעפתי מבט מקרוב ברוע הרציונלי הזה, ובעקבות הפצרותיו הבלתי־פוסקות של גנרל קיא, החליטה איראן להרים את מסך החשאיות שהקיף את יחסיה עם ישראל. זה היה צעד נועז ביותר. להפתעתי, השאה לא חשש בכלל מכך שהמדינות האיסלאמיות ידעו כי יש לו לא רק אופציה ישראלית אלא יחסים בהיקף מלא עם המדינה היהודית.

בשובי לישראל הצגתי בפני בן־גוריון נוסח הצהרה משותפת שהכינותי באישורו של השאה. בנוסח הזה צוינו המטרות המשותפות שלנו והדרכים לשיתוף־פעולה, וניתן אישור מחודש לשאיפה לכונן יחסים דיפלומטיים נורמליים. בן־גוריון חיבק אותי. משעמד על כך שאיראן אכן התייצבה בבירור לצדנו, הוא החליט למסד בצורה פורמלית את יחסי ה“פריפריה” שלנו עם איראן, אתיופיה וטורקיה. המסמך הזה, שנחתם בהוראת השאה, היה צעד עצום קדימה בכל הנוגע להתייצבותה של ישראל ככוח קבוע במזרח התיכון.

אבל מרגע שהיחסים נעשו רשמיים, צצו בעיות חדשות. במקרה הזה הן חגו סביב פוליטיקה פנימית.

ראשית חוכמה היה עלי עכשיו למנות נספח צבאי, מהר ככל האפשר. המועמד שלי לתפקיד הזה היה סגן־אלוף יעקב נמרודי (לימים, איש־עסקים ממולח בזירה הבינלאומית, שנעשה גם לידידו ושותפו של איל העסקים עדנן חאשוגי מערב הסעודית), הנספח המושלם. הוא פעל לפני כן באיראן כאיש ''המוסד", דיבר פרסית וערבית בשטף והתמצא להפליא בכל הנעשה באיראן. אבל איסר הראל, ראש “המוסד” באותם ימים, התנגד לכך בתוקף, וטען כי עלינו לשלוח נספח בעל רקע אירופי.

הראל היה מוכר לכל יודעיו כטיפוס קשה, שלא סבל שום התנגדות או ביקורת, וגישתו שיקפה את ההתנגשות הבלתי־נמנעת בין ארגוני מודיעין. ידעתי שהוא ייאבק בכל כוחו נגד המינוי של נמרודי ויתבע מתומכיו בממשלה להתייצב מאחוריו.

בן־גוריון, שידע על עמדתו של הראל, מצא דרך דיפלומטית לקדם את מינויו של נמרודי – בעזרתו של קיא. בעת פגישתנו עם בן־גוריון, שאל ראש הממשלה מה הסגולות והכישורים הדרושים לנספח צבאי באיראן, וקיא פירט, אחת לאחת, את כל מעלותיו של נמרודי (שלפני כן הייתי צריך לשננן לו היטב). אחר־כך שאלני בן־גוריון אם יש לנו מועמד מתאים. עניתי בחיוב והוסמכתי למנות את נמרודי. הוא שימש בתפקיד במשך עשר שנים ועשה זאת בהצטיינות יוצאת מגדר הרגיל.

במרוצת שלוש השנים הבאות נפגשתי פעמים אחדות עם השאה בארמון השיש, במעונו בטהראן (שבו פגשתי גם את המלכה פארה דיבה ואת ילדי הזוג המלכותי), ובארמון דארוואנד, בשימראן, על הר הנשקף אל טהראן. בתשלובת האדירה הזאת, המוקפת בחומה דוחה, נכללו לא רק ארמונו של השאה, אלא גם בתיהם של אנשי החצר ושל בני משפחת השאה. בארמון הטווסים שכן כתר הטווסים, המצופה ביהלומים ובאבנים יקרות. כל הבתים והאוצרות הללו הקרינו עושר בל־ייאמן, והדבר לא נעלם, כמובן, מעיני האוכלוסייה האיראנית המדוכאה והמדולדלת.

נסעתי כאוות־נפשי ברחבי איראן וראיתי במו עיני את הבזבוז חסר המעצורים שכל תכליתו היתה ליצור מפגן ראווה שחצני של תפארת צבאית. מנקודת־ראותו של השאה, המראה והסגנון היו לא רק ביטויים של עוצמה, אלא עוצמה של ממש. כן הייתי עד לכוחו של האיסלאם ולמידת שליטתו בהמונים, עניין שהעסיק את השאה בצורה כפייתית. הוא דן בכך בגילוי־לב, ומתוך הבנה מעמיקה ביותר, והכיר באיום הנשקף מן האיסלאם לשלטונו. בסופו של דבר היה הכוח הזה עתיד למוטטו.

בעת חופשה שביליתי בחברתו של גנרל קיא, הגענו לראשט, על חוף הים הכספי, וכך ניתנה לי הזדמנות בלתי־נשכחת לנסוע לאורך גבולה של ברית־המועצות. מעבר לגבול ניצבו ברווחים קבועים מגדלי־שמירה גבוהים ובהם זקיפים חמושים, שסקרו אותנו במבטים קשוחים וכיוונו את נשקם לעברנו בעת שחלפנו על פניהם. בסך־הכל היה זה מחזה אבסורד מרושע, מדהים באימתו: מצד אחד, מדינה של עם גווע ברעב, ששליטו יושב על כס מלכות מזהב, ומן הצד האחר, אימפריה נתונה בצבת הברזל של רודנות “פרולטרית”, שמשאביה נשפכים למערכת אדירה של כוחות צבאיים ומנגנוני ביטחון.

השאה, ששמח תמיד ללכת שבי אחרי גחמותיו, נהנה מאוד מן הטלטול של הכוחות הצבאיים הכפופים לו וראה בכך דרך בדוקה לשמור על דריכותם. כך קרה שגם קיא, הנאמן לו בכל מאודו, נאלץ לשלם את המחיר. אויביו של הגנרל‏ – ומספרם היה גדול – התלוננו על כך שהוא סלל כביש לביתו הכפרי על חשבון הממשלה, והשאה הורה להעמידו לדין יחד עם שלושה חברים אחרים בוועדת הביטחון העליונה. הם הוחזקו ב“כלוב זהב” – לא היה שם יאה יותר למועדון הקצינים של המשטרה הצבאית. ראיתי בקיא ידיד וידעתי שהמעצר דיכא את רוחו, ולכן דאגתי שיותר לי לבקרו. לא היה זה עניין פשוט. בנו של קיא, פרדון (שכונה “פרדי”), היה נשוי לצעירה שוודית מקסימה, אמי. הוא ביקש להתיר ל“אחיה” של אמי לבקר את הגנרל, ומשניתנה הרשות הופעתי במועדון הקצינים, אחוז חשש שאנשי הביטחון המקומיים ישאלו איזה מין שוודי מוזר צץ פתאום לנגד עיניהם. אבל התחבולה עלתה יפה. קיא היה נרגש עד דמעות לנוכח הסיכון שקיבלתי על עצמי, אבל כפי שהסברתי לו היה זה חוב של כבוד לידיד אישי ולידידה של מדינת ישראל. בסופו של דבר התברר כי מעצרו לא היה יותר ממטרד קל. לאחר הליך משפטי קצר, הוא שוחרר ממעצר בלי שום פגע, למעט, אולי, המהלומה שנחתה על האגו שלו. לא כך היה לאחר שחומייני השתלט על איראן. לעת ההיא נאלץ קיא להימלט לפאריס ולהניח מאחוריו את כל רכושו, ששוויו נאמד ב־50 מיליון דולר.

בעת מסע לעבדאן, המרכז הגדול של בתי־הזיקוק לנפט, על גדת שאט־אל־ערב, ראיתי את ההתנגשות בין התרבות הפרסית והתרבות הערבית. האיראנים לא החמיצו שום הזדמנות להדגיש את שנאתם לערבים, שניסו לחסל את תרבותם לאורך מאות שנים. שיאו של הביקור בעבדאן היה ציד ברווזים במימי שאט אל־ערב, שבו הייתי אורחו של האדמירל מג’לסי, מפקד חיל הים האיראני. במהלך הציד הזה התקרבנו ממש עד לגדה העיראקית, כדי לאסוף את השלל. החיילים שניצבו על הגדה הזאת התבוננו בנו בסקרנות ובאורח טבעי לחלוטין ירדה עלי מידה של מתיחות. כאשר התרחקנו לצד האיראני של שאט אל־ערב, נשמתי לרווחה. בכוראמשהאר, הסמוכה לעבדאן, היה כוחן של התרבות הערבית והמסורת הערבית גדול מאוד. (האזור הזה נועד להיות זירת מלחמה נוראה – שעלתה על־פי האומדן במיליון הרוגים – בשנים 1980–1988, לאחר שסדאם חוסיין ניסה לבטל את הסכם הגבול בין איראן ועיראק מ־1975.)

בביקורי האחרון בטהראן, יחד עם הרמטכ"ל רב־אלוף צבי צור, נועדנו לפגישה המקובלת עם השאה, ושוב ציינתי לעצמי שאנו משקיעים בקשרים עמו מידה אדירה של זמן ומרץ. זו היתה גם דרכם של האמריקנים. הם הציפו אותו בכמויות ענק של ציוד צבאי, במחיר 20 מיליארד דולר, אבל כל השקעותיהם – בזמן, במרץ ובכסף – היו עתידות להתגלות כחסרות־תכלית. אדרבא, כהרות־סכנות. לאחר המהפכה האיסלאמית נפל חלק נכבד מן הציוד והנשק שנשלח לשאה היישר לידי חומייני והיחסים בין איראן ובין המערב הגיעו לסוף צורם. הסכנה הנשקפת לעולם מעלייתו ומהתפשטותו של הפונדמנטליזם האיסלאמי, בחסות המהפכה באיראן, חורגת מן הנראה לעין. המוות אינו מרתיע קנאים דתיים; בלא שום אימה עליהם, אין שום דבר שהפונדמנטליסטים יימנעו מלעשות. לרוע המזל ניתן למערב לבחור רק בין שתי צורות של הנהגה. יש קשר ישיר בין הקיצוניות הפנאטית של הפונדמנטליזם האיסלאמי ובין דרכי השימוש המושחתות של השאה בכוח ובעושר. הסכנות של השחיתות הזאת היו גלויות לעין, מה שאין כן ההשתמעויות של מה שנועד להתפתח לאחר מכן.

מהפכת חומייני שמה קץ לברית הישראלית־איראנית, ורבים מאתנו עקבו בחלחלה אחר המעללים הלא־אנושיים של המשטר הפונדמנטליסטי. השגריר הישראלי יוסף הרמלין הצליח להימלט עם אנשיו, כמעט בנס, מהגורל הקודר שציפה להם, אבל ידידים רבים שסייעו לישראל ותמכו בה מצאו את מותם במרתפים של בתי־הכלא בטהראן.

איראן, שנעשתה לאויבת מושבעת של ישראל, התחייבה במוצהר להביא לחורבננו הגמור – בעצם לחורבנם של “כל אויבי האיסלאם”. מי שהיתה בעלת־הברית האמיתית והמסורה של ישראל התגלתה כאחת הסכנות הגדולות ליציבות העולמית. ודומה שכך יהיה לאורך זמן.


לנוכח התמורות הגדולות שהתחוללו באפריקה וכמזרח התיכון, כשמדינות רבות השתחררו, בזו אחר זו, משליטתן של המעצמות הקולוניאליות, הציע לי בן־גוריון לעקוב אחר פעילותנו באתיופיה ולהעריך את המצב במבואות ים סוף.

ישראלים אימנו את החיילים והשוטרים האתיופים, ולמשוטט בחוצות אדיס אבבה נקל היה להבחין בפוטנציאל העושר והצמיחה של אתיופיה. התוכניות שלנו סייעו לבני הארץ הזאת לפתח את משאביהם ולהתגבר על מכשולים ובעיות בתחומי החקלאות, ניצול מקורות המים, הרפואה והכוחות המזוינים. כפי שקרה ביחס למעשים כה רבים של ישראל, גם כאן הובלעה מידה של כפל־פנים. כאזרחים במדינה הומניטרית חשנו חובה לגיטימית לתרום לנזקקים. מצד אחר, בסיוע לאתיופיה היו טמונים יתרונות מדיניים מבחינתה של ישראל. הרצון הטוב של האתיופים סייע לנו בהגנה על השיט לישראל, והאפשרות לנוע במרחב האווירי של אתיופיה, אגב טיסה לדרום אפריקה, היתה חשובה לצמיחתה של חברת "אל על'. אלפי מדריכים ישראלים חרשו את אפריקה לאורכה ולרוחבה, חיו בבוש עם התושבים המקומיים ושיפרו את רמת חייהם. אפריקנים ונציגים של ארצות מתפתחות אחרות באזור הקאריבי, באמריקה הלטינית ובאזור האוקיינוס השקט הגיעו לישראל לרכוש בה הכשרה מקצועית. מחצית מכלל ניתוחי העיניים באפריקה השחורה בשלושים השנים האחרונות בוצעו על־ידי רופאים ישראלים, בעיקר מהמרכז הרפואי של “הדסה” בירושלים. הרבה אישים בכירים באפריקה – בזירה הפוליטית, באיגודים המקצועיים ובשירות הציבורי – מכירים את ישראל ויכולים אפילו לפטפט בעברית. אלמלא החרם הערבי על ישראל, היינו יכולים לסייע בשינוי פניו של המזרח התיכון ולבער מצבור של בעיות אנושיות וחברתיות.

מארחי באחד הלילות שעשיתי באתיופיה היה ראש שירותי הביטחון של מדינה זו ששמו לא היה בר־ביטוי. קראנר לו אפוא גבי, על־פי ראשי־התיבות של שמו הפרטי ושם משפחתו. הוא היה גבר נאה ביותר ומארח נדיב. זמן קצר לאחר צאתי מאתיופיה, נודע לקהילת המודיעין הישראלית על קשר פנימי להתנקשות בחייו של היילה סילאסי, שעשה אז בביקור ממלכתי בליבריה. אנשינו, שהיו שותפים לאבטחתו של הקיסר האתיופי, דאגו להזהירו. המרד סוכל והיילה סילאסי שב בבטחה לארמונו. שבועיים לאחר מכן הגיע אלי מכתבו של זוניק שחם, שעמד בראש משלחת היועצים הצבאיים שלנו באדיס אבבה, ובו שורה על שינוי שחל במצבו של מארחי גבי. למכתב צורף תצלום של כיכר־השוק המרכזית, המרקיטו, באדיס אבבה. בלב הכיכר ניצב גרדום וגבי הנדיב נראה תלוי בצווארו.


סיימתי את שירותי כראש אמ"ן בינואר 1962. משימתי האחרונה היתה להציג את הערכת המודיעין הלאומית השנתית לקראת 1962 בפני בן־גוריון והמטה הכללי. קבעתי בהערכה זו כי הצבאות הערביים יהיו מוכנים למלחמה בתוך חמש שנים, ב־1967. המציאות הוכיחה שצדקתי.

לפני שפרשתי מהתפקיד ביקשתי להיפגש עם שרת החוץ גולדה מאיר. מנכ“ל משרד החוץ, חיים יחיל, סיפר לי כי עמיתיו והוא רצו מאוד להציע לי לעמוד בראש אחת השגרירויות החשובות של ישראל, אך נתקלו, לתדהמתם, בהתנגדותה העיקשת של גולדה. הופתעתי מן הגילוי הזה, משום שכל הקשרים בינה וביני לפני כן היו ענייניים לחלוטין, וללא שום תקרית שנחרתה בזכרוני. כראש אמ”ן, נתקלתי בכמה בעיות משניות מצדה, ופעם אחת אפילו ביקשתי מבן־גוריון שיעזור לי ליישר את ההדורים. “לא, אתה תטפל בזה”, אמר לי בן־גוריון, “היא אשה גדולה, אבל היא אשה!”

אמרתי לגולדה שאין לי שום עניין בתפקיד דיפלומטי וכבר הגעתי לסיכום בדבר התמנותי לניהול של תאגיד תעשייתי, ובכל זאת אני מבקש לדעת מה היה לה נגדי ומדוע פסלה את מועמדותי לכהונת שגריר. “ראש ‘המוסד’ מתנגד לך, והוא צודק בכל דבר שהוא אומר”, הסבירה שרת החוץ, ופתחה בו במקום בהרצאה על יושרו, דייקנותו והאינסטינקטים הבריאים שלו. הסברתי לה, באותה מידה של להט, כי יצאתי בשלום, בזכות תמיכתו של בן־גוריון, מהתקפה ישירה עלי ועל שמי הטוב, שכולה נבעה מיריבות בין שירותי המודיעין. לדעתי, הוספתי, בן־גוריון עצמו מעיין עתה מחדש ביחסו ל“מוסד”.

כמה שבועות לאחר מכן, סיפר לי ד"ר חיים יחיל כי עשיתי את הבלתי־אפשרי. גולדה לא שינתה מעולם את דעתה המוצהרת, אבל היא פשוט הורתה לו להציע לי כהונת שגריר אחרת. סירבתי באדיבות, אבל רוחי היתה טובה עלי. הזהרתי אותה מפני בעיה שבמהרה נגזר עליה להתמודד אתה.

זמן־מה לאחר פרישתי מקהילת המודיעין, התחיל איסר הראל, ראש “המוסד”, להפיץ בדרגים הישראלים הבכירים אזהרות נוקבות מפני הסיוע שמושיטים מדענים גרמנים למצרים, ומפני התרחיש המבעית שטילים המפותחים בעזרת המדענים הללו ימיטו חורבן על ישראל. האזהרות הללו הולידו התנגשות גלויה בין הראל ובן־גוריון, שבתוכה נכרכו גם חשבונות פוליטיים שונים ומשונים, ובסופו של דבר נאלץ הראל להתפטר מתפקידיו בקהילת המודיעין. אזהרותיו עצמן התגלו כחסרות בסיס, וגולדה מאיר גילתה כי ראש “המוסד”, שחשבה כי אינו טועה לעולם, אכן הסתבך בטעות חמורה.

כעבור שנים אחדות הגעתי לניו יורק לנאום בארוחת צהריים שנתית ובעצרת מטעם המגבית היהודית המאוחדת, ופגשתי שם את גולדה מאיר. “אני זוכרת כל הזמן את השיחה שלנו”, אמרה לי כשנפרדנו. “אתה צדקת ואני טעיתי”.


כאשר סיימתי את תפקידי באמ“ן, בינואר 1962, יצאתי לסיור בן שלושה חודשים בחוץ־לארץ. תחילה ביקרתי בארצות־הברית, לשורת הופעות מטעם מפעל ה”בונדס", ואחר־כך יצאתי לקנדה לבקר את אחי יעקב, ששימש כשגריר ישראל במדינה זו. משם טסתי ליפאן, והרציתי על המזרח התיכון בפני ראשי הממסד הצבאי וקהילת המודיעין. משם, דרך הונג־קונג, הגעתי למנילה שבפיליפינים, להרצאה באוניברסיטה של המזרח הרחוק. אפילו לעת ההיא שררה שם תחושה לא־נוחה עד מאוד; התרשמתי שאין שום זכר לחוק ולסדר; כשיצאתי במונית מן השגרירות למלון, נדרשתי לטלפן לשגרירות ולדווח כי הגעתי ליעדי בעודי בחיים ומבלי שנשדדתי.

תחנתי הבאה היתה בווייטנאם. הכוחות האמריקניים עדיין לא הגיעו לשם בהמוניהם, אבל האמריקנים כבר עסקו בהכשרת חיילים מקומיים בבתי־הספר הצבאיים. נפגשתי לשיחה ממושכת עם הנשיא, נגו דיין דיים, שנודע בנטייתו להאריך בדיבור. הוא חקר אותי לא רק על יישובי הספר שלנו אלא גם על מערכת ההדרכה הצבאית של ישראל ועל איכות המנחתים למטוסים קלים שהותקנו ברחבי המדינה. הוא התעניין בפרטי־הפרטים, והדבר נראה לי מוזר ביותר.

בעת שהותי בסייגון, התחוללה התקפה על הארמון. קצין זוטר מחיל האוויר הטיל עליו פצצה, בניסיון להרוג את מאדאם נו, גיסתו של הנשיא, שרבים ייחסו לה עוצמה שלטונית גדולה מדי. דיים עצמו נרצח, כמובן, במועד מאוחר יותר. במבט לאחור, סבורני כי השגיאה החמורה ביותר של האמריקנים בעת הסתבכותם בווייטנאם היתה ההשלמה־בשתיקה עם רציחת הנשיא דיים. הם ראו אותו, מן הסתם, כטיפוס קשה מדי לטעמם, אבל הוא היה מנהיג העם. לאחר שנרצח, נאלץ הממשל האמריקני להסתייע במנהיגים וייטנאמים שההמונים לא ניצבו באמת מאחוריהם. הם תמכו במשטר מושחת שלא היתה לו שום תמיכה אחרת. אם היתה פרשת־דרכים ברורה במלחמת וייטנאם – נקודת אל־חזור מבחינת המעורבות האמריקנית – דומני שהיה זה ברצח של הנשיא דיים.

שהיתי תקופה קצרה במחיצת הדיוויזיה הווייטנאמית החמישית בביין הו, לא הרחק מסייגון. נפגשתי עם שורה של שגרירים ונספחים צבאיים והצלחתי לצייר לעצמי תמונה ברורה למדי של המתרחש שם, אם כי לא הספקתי להתוודע למלוא השחיתות שכרסמה במערכת הפוליטית של וייטנאם.

בתוך כמה שנים ביקר בווייטנאם גם חיים בר־לב, שנעשה לימים לרמטכ“ל השמיני של צה”ל. בעקבותיו הגיע משה דיין, בתקן של כתב צבאי. ניתוחיו לעת ההיא היו מאלפים מאוד, ואפילו נבואיים. שניהם, בר־לב ודיין, מצאו כי האמריקנים מעורבים עד צוואר במלחמה שלא יוכלו לנצח בה.

השבועות הבאים של מסעי היו סחרחרת של טיסות וביקורים בכמה ארצות. מווייטנאם, יצאתי לבנגקוק. מבנגקוק לוויינטיאן, ללאוס, ומשם לרנגון שבבורמה. באותם ימים עמדנו בשיאו של ירח־הדבש בין צה"ל והצבא הבורמזי. היה זה, כמובן, קודם שבורמה עלתה על נתיב של סוציאליזם קיצוני והתנתקה מהעולם. תחנתי הבאה היתה בקלקטה שבהודו; העוני הטיל עלי אימה והעמיק להיחרת בזכרוני. נאמר לי שקרוב לשני מיליון נפשות נולדו, חיו, בגרו ומתו ברחובות העיר. המראות שנגלו לעיני שם ובבומביי הם עדות מחרידה לטיבו של המין האנושי. באחד הלילות יצאתי מחדרי במלון ורגלי נתקלה במשהו שנע. היה זה אחד מעובדי המלון שנם את שנת הלילה שלו על רצפת הפרוזדור.

מקלקטה טסתי לקטמנדו – במטוס DC־3 של חבות ‏ “נפאל איירליינס”", שנראה כאילו כל חלקיו חוברו יחדיו בחוטים והודבקו ברוק. אחר־כך הגעתי לניו דלהי, ומשם שבתי לבסוף הביתה, לישראל.

באוגוסט 1962 שוחררתי רשמית מן השירות בצה"ל. עתה הוצע לי לנהל חברה לפיתוח תעשייתי בשם גאס־רסקו, שמניותיה נסחרו בבורסה התל־אביבית. חשתי כי ישראל ניצבת בפני התפתחות תעשייתית גדולה, ורציתי להיות משולב בה. כן שאפתי לעצמאות כלכלית במישור הפרטי, במיוחד משום שחשבתי להשתלב בחיים הפוליטיים. עד כה התנסיתי בניהול של ארגון גדול ומורכב מאוד, והגיעה העת לנצל את הניסיון שרכשתי בעשייה לביתי. בפעם נוספת בחיי הגיעה השעה לחיים פרטיים.


 

פרק 13. מלחמת ששת הימים    🔗

ב־1962, לאחר שסיימתי את שירותי הצבאי, נפגשתי עם הרמטכ“ל צבי צור (“צ’רה”) לדיון במינוי שיינתן לי במערך המילואים הצה”לי. זמן קצר לפני כן גמלה בו ההחלטה להנהיג שינויים במבנה המטות

הצה“ליים; בצמוד לכל מפקדת פיקוד מרחבי הוקמה עתה יחידת ממשל צבאי שנועדה לעסוק בכל העניינים האזרחיים בשטחים שצה”ל יפעל בהם בעת מלחמה. כקצין מילואים הוטל עלי להקים יחידה כזאת בפיקוד המרכז ולעמוד בראשה.

ושוב ניצבתי בפני סבך של בעיות ביורוקרטיות שונות ומשונות שהקשו מאוד על ביצוע המשימה. הקצאת כוח־אדם, רכב, אמצעי קשר ומנהלה נראתה כמעט כעניין בלתי־אפשרי. אף־על־פי־כן הצלחתי ליצור שלד של אותה יחידת ממשל צבאי. גייסתי לשורותיו בעלי תפקידים בכירים במגזר האזרחי שלא נמצא להם מקום ביחידות קרביות. כשפרצה המלחמה הבאה של ישראל, ב־1967, חשתי כי הצוות שלנו היה מרשים פי כמה מכל מערכת ממשל קיימת. למדנו בצורה יסודית את הנעשה בירדן – דאגתי שנקבל בקביעות עיתונים ירדניים, בערבית ובאנגלית, כדי שנהיה מעודכנים בכל ההתרחשויות בממלכה זו, ובמיוחד בגדה המערבית שלה. כן קיימנו הרצאות והשתלמויות סדירות בענייני ירדן והגדה המערבית. הרעיון היסודי שלי היה להביא את כל אנשי הצוות בסוד החיים הירדניים. אבל לאיש מאתנו לא היה ספק כי היחידה אינה נמצאת בראש סדר העדיפויות של צה"ל, ותפקידי החדש כמנהל כללי של קבוצת השקעות תעשייתית העסיק אותי במידה ניכרת.

מאז מערכת סיני, בשלהי 1956, שרר שקט יחסי לאורך הגבול הישראלי־מצרי, אבל המזרח התיכון היה רחוק מכל שלווה או רגיעה.

ביולי 1958 פרצה בעיראק מהפכה צבאית. המלך פייסל נרצח והאספסוף שהשתולל בחוצות בגדד קרע לגזרים, פשוטו כמשמעו, את ראש הממשלה נורי סעיד. המשטר המהפכני החלש שקם בעקבות אותה מהפכה, בניצוחו של הגנרל עבד־אל־כארים קאסם, איפשר לברית־המועצות להעמיק את אחיזתה בעיראק עתירת־הנפט ולזכות בדריסת־רגל במפרץ הפרסי. בכל רחבי האזור ניטשו מלחמות בין ערבים לערבים; נאצר זרע תסיסה בהתמדה בירדן ובלבנון, והביא בכך למלחמת אזרחים במדינה האחרונה. ארצות־הברית נאלצה לשגר כוחות נחתים לביירות, כדי לייצב את המצב הרעוע, וממש בעת ובעונה אחת חשו כוחות בריטיים לגונן על שלטונו של המלך חוסיין בעמאן. בפברואר 1958 התאחדו מצרים וסוריה במסגרת הקהילייה הערבית המאוחדת קצרת־הימים וסוריה נעשתה למוקד צפוני בפעילויותו של נאצר נגד ישראל. בספטמבר 1961 מרדו הסורים במה שהיה, בעצם, כיבוש מצרי ושבו וזכו בעצמאותם, ומכאן ואילך התפוצצה האיבה שלהם כלפי ישראל. הם פתחו בהפגזות על יישובים ישראליים ממוצבים קדומנים שלהם ברמת הגולן, הניחו מוקשים וניהלו מלחמת התשה לאורך הגבול, וגם תקפו בקביעות סירות של דייגים ישראלים בכנרת.

ב־1964 החליטה הליגה הערבית בוועידת קזבלנקה להקים את הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ולהעמיד לרשותו תקציבים בסך יותר ממיליארד דולר ממקורות ערביים. בראש רשימת יעדיו הוצבה החרבתה של ישראל, ובמשתמע גם החרבת ירדן בשליטת המלך חוסיין. ב־1965 החלה פעילותו של ארגון פת“ח, בראשותו של יאסר ערפאת, שהיה עתיד להשתלט על אש”ף ולדרדר את המצב לאורך הגבולות הישראליים כדי לגרור את כל מדינות ערב למלחמה בישראל.

הרבה לפני כן הצהירה ממשלת ישראל – ולא חזרה בה מהצהרה זו – כי סגירת מצרי טיראן, בפתחו הדרומי של מפרץ אילת, בפני שיט לישראל וממנה, וכל ניסיון של הסורים להטות את מקורות הירדן, ייחשבו כעילת מלחמה (“קאזוס בלי”). כאשר הוברר שהסורים מתעלמים מההצהרה הזאת ופותחים בעבודות להטיית מקורות הירדן, הורה ראש הממשלה אשכול לסכל את העבודות הללו באמצעות אש טנקים וארטילריה ארוכת־טווח. הסורים, שהבינו כי ייגררו למלחמה בהיקף מלא אם ימשיכו בהטיה, ולא היו מוכנים לכך, חדלו מן העבודות האמורות. עם זאת, היסודות הקיצוניים של מפלגת ה“בעת'” הוסיפו לתת את הטון בדמשק, ובחסותם נמשכו פשיטות טרור לתוך שטח ישראל. ישראל הגיבה על כך, והסורים הסלימו את ההתקפות. באפריל 1967 חלה החמרה קריטית במתח הגואה ביחסי ישראל וסוריה כתוצאה מהמעורבות של ברית־המועצות.

בעידודם של הרוסים, הצעיד נאצר כוחות גדולים בחוצות קהיר, ומשם על פני חצי־האי סיני, בדרכם אל החזית הישראלית. העולם הערבי התגייס עתה למערכה נגד ישראל ואמצעי התקשורת הערביים הבטיחו מדי יום ביומו להשליך את תושבי ישראל לים. בהיכנעו ללחץ של נאצר, הורה המזכיר הכללי של האו“ם, אוּ טאנט, לפנות מן האזור את כוח החרום של האו”ם, שחצץ בין ישראל ומצרים לאורך רצועת עזה וסיני, זה יותר מעשר שנים, מאז מערכת סיני. בתוך ימים אחדים צרו על ישראל מכל עבר 250,000 חיילים ערבים, וכן יותר מ־2,000 טנקים ו־700 מטוסי־קרב. במצב הזה חלה תהפוכה פוליטית בישראל; ראש המשלה לוי אשכול הקים ממשלת ליכוד לאומי, שכללה שלושה שרים חדשים נוסף על השרים שכיהנו לפני כן. מנחם בגין, מנהיג חרות, ויוסף ספיר, מנהיג המפלגה הליברלית, מונו לשרים בלי תיק, ואילו משה דיין, איש רפ"י, נעשה לשר הביטחון.

אשכול, אולי אחד מהקברניטים הרציונלים ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה, נזקק עתה לכל העזרה שהיה יכול לגייס. בעיצומו של המשבר שנחת עליו מבחוץ, נגזר עליו לעמוד גם בהתקפות קשות מבית. ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, מי שעשה את אשכול ליורשו עם פרישתו מההנהגה הלאומית ב־1963 ולא היה מוכן להכיר בסמכותו לאחר מכן, הסתייג ממנו בפומבי, ואף האשימו בדרדור המדינה למצב חמור. אשכול האמיץ חשק שיניים ומשך בעול.

כל ההתפתחויות המדיניות והדיפלומטיות הצביעו על כך שמלחמה ממשמשת ובאה, ואפילו המלך חוסיין חתם על הסכם בדבר הצטרפותו אליה והכפיף את צבאו לפיקוד משותף, מצרי־ירדני. היה זה חישוב מוטעה עד לבלי האמן. לעת ההיא שלט חוסיין בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, אבל כל בר־דעת הבין כי נאצר או אש"ף ידאגו למוטט את כס מלכותו אם אמנם ינצחו הערבים במלחמה. הערבים לא הגו מעולם אמון לחוסיין, בשונה מישראל שבטחה בו – עד שנקשר בברית כנגדנו, ב־1967. כשלונו של חוסיין בהזדמנות זו היה עתיד לרדוף אחריו ב־1973. בעקבות התבוסה שנחל ב־1967, והשטחים שאבדו לו אז, הוא לא הצטרף להתקפה הערבית של מלחמת יום הכיפורים, בעת שהיינו במצב פגיע ביותר. אילו עשה זאת, מן הסתם היינו נקלעים לצרה צרורה.

שום צד לא רצה, בעצם, במיוחד במלחמת ששת הימים. לידתה היתה בפעלתנות ובמעורבות של הסובייטים – שעוררו סדרה של הסלמות צבאיות וחישובים מוטעים.

במחצית השנייה של חודש מאי, טסתי ללונדון כדי לסיים משא־ומתן על אחד החוזים של חברת גאס־רסקו. הקהילה היהודית שם היתה עצבנית מאוד. הנספח הצבאי הישראלי, האלוף צבי זמיר, אמר לי שאינו יכול להישאר במרחקים בשעה כזאת ובכוונתו לשוב לארץ. אמרתי לו שלא יתרגש יותר מדי וירפה את המתח. אבל כעבור יומיים, ב־22 במאי, הודיע נאצר על סגירתם של מצרי טיראן. הבינותי כי המלחמה בלתי־נמנעת וכי ישראל ניצבת בפני סכנה גדולה, והחלטתי שאני עצמי אטוס מיד לישראל. יצאתי לפגוש את ה“בוס” שלי סר אייזק וולפסון, וכשנפרדתי ממנו הבחנתי שהוא מתקשה מאוד לעצור ברגשותיו. ברכת השלום שלו היתה כאילו לא ישוב עוד לראותני. הוא לא היה בודד בתחושת הקדרות שלו. הדעה הכללית אמרה שישראל עלולה להתחסל במלחמה הממשמשת ובאה. במטוס שהביאני לארץ, בטיסה מסחרית רגילה לכאורה, היינו חמישה נוסעים בלבד.


ב־5 ביוני ניצח האלוף מרדכי הוד, מפקד חיל האוויר הישראלי, על מה שיכול אולי להיחשב כמבצע המזהיר ביותר בהיסטוריה הצבאית של ישראל. על רקע הכיתור של המדינה ביחידות צבא יבשתיות ובטנקים דרוכים להתקפה, יצאו מטוסינו לפעולת־מנע מקדימה. בהתאמה עם לוח־זמנים מדוקדק, בשעה שבה היו רוב הטייסים המצרים אמורים להימצא בדרכם מהבית לבסיס, לאחר ארוחת הבוקר, תקפו מטוסינו תשעה־עשר בסיסים של חיל האוויר המצרי, לאחר שהגיעו אליהם בטיסה ברום נמוך, תוך חמיקה ממערכות המכ"ם של האויב. ההפתעה היתה גמורה. בהינף אחד, בתוך שלוש שעות, נהרס חיל האוויר המצרי מכל וכל.

חילות האוויר של ירדן, סוריה ועיראק, שלא היו מודעים לגודל השבר של המצרים והאמינו לדיווחים הכוזבים מקהיר על נצחונות בשדה הקרב, פתחו בפעילות. עד רדת הערב שוב לא נותר זכר לחיל האוויר הירדני, שני שלישים מחיל האוויר הסורי הושמדו וחיל האוויר העיראקי ספג גם הוא מנה אחת אפיים. עד מוצאי יום המחרת הושמדו 416 מטוסים ערביים, ובכלל זה 393 מטוסים שבכלל לא הצליחו להמריא. תוך כדי כך הופלו עשרים ושישה מטוסים ישראליים.

ביום הראשון למלחמה טלפן נאצר לחוסיין. איש משניהם לא ידע כי המודיעין הישראלי מאזין לשיחה – ששודרה אחר־כך, ביוזמתנו, באוזני העולם כולו. נאצר, שאולי לא היה מודע לכך שנותר בלי שום חיל אוויר, שיקר לחוסיין במצח נחושה ואמר לו כי כוחות השריון המצריים כבר הבקיעו את קו החזית והגיעו אל מרכז הנגב. אשר על כן, הסביר, על חוסיין לפתוח בהתקפה מן הגדה המערבית, כדי לחתור אל עבר מרכז הנגב ולחבור שם אל המצרים. לוי אשכול, שהובא בסוד השיחה הזאת, קודם שנחשפה ברבים, מיהר לשגר אזהרה לחוסיין באמצעות משקיפי האו“ם. ראש ממשלת ישראל הבטיח נאמנה למלך הירדני הצעיר שלא יאונה לו כל רע ובלבד שלא יתערב במלחמה. חוסיין, לרוע מזלו, בחר להאמין לנאצר, והתוצאה ניכרה בבירור בקו העירוני בירושלים. הפגזים החלו לנחות עליו ממזרח ותוך כדי כך החלה תנועה התקפית ברורה של הכוחות הירדניים. ישראל, ששלטה עכשיו ללא עוררין במרחב האווירי של המזרח התיכון, לא התקשתה לטפל בהתפתחות הזאת. לא זו בלבד שהמתקפה הירדנית נבלמה במהרה, צה”ל כבש חיש קל את כל שטחי הגדה המערבית, ובכלל זה את העיר העתיקה בירושלים. לאחר שישה ימי לחימה שלטה ישראל גם בכל חצי־האי סיני, ברצועת עזה ובחלק מרמת הגולן שנכבש מידי הסורים.


ב־1962, בטרם היות טלוויזיה בישראל, התחלתי לשמש כפרשן צבאי בקול ישראל, וגם ב־BBC. במרוצת השנים דנתי בעיקר בנושאים צבאיים הקשורים במלחמה בין סין והודו בהרי ההימלאיה, במלחמת הודו־פקיסטאן ובמלחמת וייטנאם.

בתקופת ההמתנה המתוחה שקדמה למלחמת ששת הימים, בעת שהצבאות הערביים כיתרו את גבולותינו, עדיין היו ישראלים רבים שראו את אימי השואה ממש לנגד עיניהם. לעת הזאת היה דומה עליהם, ולא רק עליהם, כי סכנת חורבן מלא שבה לרחף מעל לראשו של העם היהודי. הממשלה, שהיתה שקועה בבעיות הביטחון הלאומי, לא התפנתה, בעצם, להתייחס לחרדות הללו. בשעות אחר־הצהריים של יום שישי, 26 במאי, עשרה ימים לפני פרוץ המלחמה, התקשר אלי חנוך גבתון, המנהל הכללי של קול ישראל. הוא אמר לי בפשטות כי הציבור נתון בפאניקה והממשלה מנותקת מהעם וביקש שאתחיל לתרגם את המאורעות הצבאיים לשפת בני־אדם. נעניתי מיד לבקשה הזאת.

כעבור יומיים, במוצאי יום ראשון, 28 במאי, הגעתי לאולפני קול ישראל. שידורי הערב נפתחו בנאום לאומה של ראש הממשלה לוי אשכול, אלא שעוזריו התרשלו מאוד בהכנות לנאום הזה – אף־על־פי שידעו כי כוחו של אשכול כאוראטור אינו גדול במיוחד. הנאום כולו התגלה כאסון. רבים ראו אותו כגילוי של חולשה ואי־החלטיות – בין השאר, משום שאשכול נכשל תוך כדי דיבור בגמגום – ונתפסו לפאניקה נוראה. היו מי שבכו ברחובות, ואפילו ביחידות הצבא. השידור הראשון שלי עצמי החל מיד לאחר הפיאסקו של אשכול.

כפי שאומרים במקומותינו, “הלך לי קלף משוגע” – בתוקף הנסיבות.

הסברתי בצורה לוגית, בלא שום התלהמות, את המשמעות האסטרטגית של המצב. פירטתי את נקודות החוזק ונקודות התורפה של מצרים, והתייחסתי לקשיים שלנו ושל אויבינו. לאחר שהצבתי את הנתונים בפרספקטיבה נאותה, סיכמתי במסקנה שהמצרים יתייצבו בפני בעיות בלתי־פתירות כמעט, אם אמנם יעזו לתקוף אותנו.

התגובה היתה מחשמלת. שלוש שעות לאחר מכן עדיין עניתי לפניות טלפוניות של אזרחים מכל חלקי הארץ, ובהם קיבוצניקים, חיילים ורבנים.

מעודד מן התגובה הזאת, פתחתי בסדרה של שידורים ליליים שהוקדשו להיבטים שונים של האיום הצבאי הערבי על מדינת ישראל. בציפייה ל“בליץ” בנוסח שידעו וארשה ולונדון במלחמת העולם השנייה, החלו רבים לחפור שוחות מגן בגנים ציבוריים ובחצרות הבתים. הפחד הזה, הלגיטימי, הגיע אפילו לביתי שלי. יום אחד ראיתי שאורה מורידה תמונות ומדביקה רצועות נייר־דבק על החלונות. אלה ההוראות של הג"א, הסבירה לי.

בלילה החמישי לשידורי הצגתי ניתוח־לעומק של המצב בתחום הלוחמה האווירית וסיכמתי בקביעה ששום סכנה של “בליץ” אינה מאיימת עלינו. חתמתי את השידור בהצהרה שהדהדה בתודעה הלאומית: “אילו הוטל עלי לבחור הלילה בין האפשרות להיות טייס מצרי התוקף את תל־אביב ובין האפשרות להיות אזרח תל־אביבי, הייתי בוחר מטעמים של בטחוני האישי באפשרות השנייה”.


נדהמתי לגלות כי אני משמש מקור של סעד רוחני לציבור הישראלי והשידורים שלי תורמים לשיכוך הפחדים.

יותר מתשעים אחוזים מכלל אזרחי המדינה האזינו לשידורים הליליים בשעה 8.30. עד עצם היום הזה, עדיין מזכירים לי מאזינים רבים את הימים הגדולים ההם ומסבירים שחשו כאילו ענן כבד הורחק מהם. הטלפון שלי לא חדל לצלצל. רבנים טלפנו בשם קהילותיהם. אנשים פרטיים התקשרו כדי לומר “תודה רבה”. קיבוצים ומושבים העבירו את הוקרתם הקולקטיבית. לאחר שהסברתי את האפשרויות להתקפת אוויר, הטלפון בביתנו לא חדל לצלצל עד ארבע לפנות בוקר.

אחר־כך החלו לזרום המוני מכתבים. לא אשכח לעולם מכתב שקיבלתי מהחברות של קיבוץ משאבי שדה בנגב, שישב על מה שנחשב לכאורה כציר ההתקדמות העיקרי של הצבא המצרי הפולש. כמעט כל חברי הקיבוץ גויסו לשירות מילואים, ולא נותרו שם אלא קומץ גברים וכן הנשים והילדים. מהמכתב למדתי כי חברות הקיבוץ ציירו בדמיונן גורל מר מאוד שמצפה להן אם אמנם יעלה בידי הצבא המצרי להפיק את זממו ולפרוץ אל תוך הנגב. השידורים שלי איפשרו להן להיפטר מן הפחדים הללו. אילו עשיתי בהם רק זאת, הייתי חושב את השידורים להצלחה גדולה. לימים, כשפורסמו הנוסחים של כל השידורים לקראת המלחמה ובמהלכה בספר הימים הגדולים, כתב הרמטכ"ל רב־אלוף יצחק רבין בהקדמה לספר: “… שיחותיו של האלוף הרצוג יותר משהן מתארות את ההיסטוריה של שבועיים גורליים בחיי ישראל, הן עצמן חלק מאותה היסטוריה”.

המשכתי בשידורים הללו מדי לילה בלילה עד שפרצה המלחמה. מאז ועד תום המלחמה, שידרתי שלוש פעמים ביום בעברית ועוד פעם אחת ביום באנגלית.

במרוצת המלחמה עשתה ישראל שימוש מניפולטיבי ומחוכם מאוד באמצעי התקשורת. בשונה מהערבים שהבומבסטיקה הכוזבת שלהם טענה לנצחונות גדולים ביום הראשון, לא אמרנו דבר. הנחנו כי אם העולם יחשוב שישראל אינה עושה חיל, הניסיון הבינלאומי להתערב בנעשה יתמהמה – וצדקנו בכך. רק לאחר שהמפלה המצרית הגדולה נודעה ברבים החלו חוגי האו"ם והמעצמות השונות לגנות את המלחמה.


מיד עם כניסתם של הירדנים לפעילות מבצעית, ניתנה הוראה לגיוס יחידת הממשל הצבאי של פיקוד מרכז.

כמפקד היחידה הזאת, נסעתי לירושלים וב־6 ביוני מינו אותי שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל יצחק רבין למושל הגדה המערבית והפקידו בידי אוכלוסייה שמנתה 800,000 נפש. “משה”, שאלתי את השר, “מה המדיניות שלנו”. תשובתו היתה חד־משמעית: “תן לערבים למשול בעצמם תחת שליטתנו. אני רוצה שערבי יוכל להיוולד, לגדול ולחיות בגדה המערבית בלי לראות שום פקיד ישראלי. די שאנחנו סובלים מהבירוקרטיה הישראלית. מדוע צריכים גם הם לסבול ממנה?”

ב־7 ביוני הצטרפתי לשיירה שהסיעה את דיין, רבין ועוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז, ברחובות השקטים של ירושלים המזרחית. פה ושם נקטע השקט בהד של חילופי אש. יחד עמנו היה גם מאיר שמגר, אז הפרקליט הצבאי הראשי ולימים נשיא בית המשפט העליון. “אם יש לנו שכל”, אמרתי לו, “צריך לאסוף את ההנהגה הפלסטינית ולהציע לה אוטונומיה תחת ריבונות ישראלית”. שמגר העביר את הרעיון הזה לאשכול, אבל התשובה לא היתה מעודדת. ראש הממשלה חשש שסבכי הקואליציה ימנעו כל דיון ענייני בשאלה זו והעדיף שלא לעסוק בכך.

הגענו לשער האריות וההתרגשות גאתה. הייתי עם אבי בעיר העתיקה לפני קום המדינה, אבל עתה היא היתה שלנו. החלום התממש במלואו. הגעגועים לעיר העתיקה ולכותל המערבי היו מוחשיים. אלפיים שנה התפללו יהודים מדי יום ביומו, שלוש פעמים ביום: “ותחזינה עינינו בשובך לציון”. ועכשיו אכן חזו עינינו.

ברחבת הר הבית, אל מול מסגד עומר, הזדקפו לכבוד השיירה שלנו חיילי חטיבת הצנחנים שפרצו לעיר העתיקה. על המסגד עצמו הונף דגל ישראל ברוב חגיגיות – והוראתו הראשונה של דיין היתה להסירו. הוא לא רצה לפגוע ברגישויות מוסלמיות.

עברנו דרך שער המוגרבים וירדנו אל הכותל המערבי. באוויר נשמע קול שופר. צנחנים קשוחים, שלא התפללו מעולם, שלא ידעו כמעט ולא כלום על המסורת היהודית ולא זכו לשום חינוך דתי, עמדו ליד הכותל ודמעות בעיניהם. דיין מיהר לקיים מנהג יהודי עתיק ולטמון פתק בין סדקי הכותל. “לו יהי שלום על ישראל”, כתב בו. שבנו אל המקום המקודש הזה, הכריז, שלא על מנת לעזוב אותו. שבנו ברגל לשער האריות ותוך כדי הליכה פנה אלי דיין. “עכשיו זה שלך”, אמר. “עשה כמיטב יכולתך”.

הבנתי כי עכשיו, משנעשיתי למושל צבאי, הגיעה השעה לסיים את שידורי הרדיו שלי. משימתי הראשונה היתה להבטיח שילדים יקבלו חלב, שהאוכלוסייה כולה תוכל להצטייד במזון ושכל הגופות יובאו לקבורה. ביום חמישי של אותו שבוע היסטורי סיימתי את השידור האחרון בקול ישראל במלים: “אני משדר את המלים הללו ממפקדה ישראלית שהיתה לפני שלושה ימים מפקדה ירדנית. מחלוני אני משקיף על הר הבית ושוב שומרים חילות ישראל על חומות העיר, המעוטרות בדגל ישראל. טנק ישראלי שרוף מוטל על צדו לפני אחד השערים בחומה, עדות אילמת למחיר ששילמנו. ולוואי ונהיה ראויים למחיר הזה”.


 

פרק 14. מושל צבאי    🔗

תחום סמכותי כמושל צבאי של הגדה המערבית כלל גם את מזרח ירושלים. אלוף־משנה שלמה להט (לימים אלוף ואחר־כך ראש עיריית תל־אביב) מונה למפקד העיר עצמה, שהיתה מאוכלסת בערבים מוסלמים ונוצרים כאחת. ההוראה המבצעית הראשונה שלנו היתה הכרזה על עוצר כללי. היחידים שהורשו לנוע היו עובדי השירותים החיוניים. הטלנו ממשל צבאי על השטח ונזקקנו לתקופה של שקט וסדר. בהכרזה נוספת הודענו כי החוק הירדני יוסיף לעמוד בתוקפו, ובלבד שאינו עומד בסתירה לסמכותו של צה"ל בשטח. אכן, שלטנו עכשיו בשטח ירדני או פלסטיני, אבל כפי שדיין הבהיר, לא רצינו להתערב יתר על המידה בחיי היום־יום של האוכלוסייה המקומית. עם זאת, היה עלינו לשמור על אטימה הרמטית של קו ההפרדה בין השטח הישראלי והשטח הירדני – משימה לא קלה לנוכח הסקרנות הטבעית של האוכלוסייה הישראלית, שנכספה לראות חבלי ארץ מוכרים משכבר הימים.

בעיצומה של כל הפעילות הזאת פרץ ללשכתי בסערה טדי קולק, ראש עיריית ירושלים. אין חלב לילדים הערבים במזרח ירושלים, אמר לי, ותבע שנבטיח חלוקת חלב לכל ילד. בתוך שלושה ימים הושב הסדר האזרחי על כנו בכל רחבי העיר והתחדשה מלוא הפעילות של השירותים המוניציפליים, ובכלל זה אספקת מים וחשמל.

ב־8 ביוני הזמנתי למפקדה שלנו במלון “אמבסדור” במזרח ירושלים את ראשי כל הכנסיות והעדות הנוצריות בירושלים, שמניינן מגיע לחמישים ויותר. היו שם כוהני הדת הבכירים של היוונים־אורתודוקסים, הארמנים, הסורים, הלטינים, הלותרנים, האנגליקנים, הקופטים, האתיופים, הכשדים, הנציג האפוסטולי של הוותיקן ורבים אחרים. “אני מכיר רבים מכם מבית אבא”, אמרתי, והזכרתי כי אנחנו, היהודים – שזה קרוב לעשרים שנים של השלטון הירדני, לא הורשינו להגיע לכותל המערבי, המקום הקדוש ביותר לאמונה היהודית – רגישים לבעיות הדתיות של הזולת יותר מאחרים. בשם ממשלת ישראל הבטחתי חופש פולחן מלא לכל הדתות והכתות.

דברי אלה נתקבלו בקורת־רוח רבה של הנוכחים, וכמה מנהיגים נוצרים לא חסכו בשבחים לצה"ל על הכבוד והזהירות שהפגין ביחס לבטחון המקומות הקדושים ולשמירת קדושתם במהלך הלחימה. לעתים תדירות היה עלינו לשלם על כך מחיר לא קטן, מנקודת־הראות של בטחון חיילינו.

מכיוון שניצחנו לא רק בקרבות אלא גם במלחמה כולה, הוצפנו בהמוני מבקרים; כולם רצו לראות את ירושלים שחוברה לה יחדיו אחרי קרוב לעשרים שנות חלוקה, ולהיות חלק ממנה. גולדה מאיר, שהיתה לעת ההיא המזכירה הכללית של מפא"י, הגיעה ממש לפני צאתה לנאום בעצרות גדולות של יהודי אמריקה. היא רצתה להיות – או לכל הפחות להיראות – האם הגדולה של כולנו. היא היתה סמוכה ובטוחה שיש לה מגע ישיר עם העם כולו ושהיא יושבת בתוכו. העובדות היו עתידות ללמד, בעת שכיהנה כראש הממשלה, שהיא היתה מנותקת מאוד מן האזרחים מן המניין. דוקטרינרית ושבויה בעיטורי השררה, לא היה לה שום ספק כי היא לבדה צודקת בכל עניין שנוי במחלוקת. עיוורונה העיקש ביחס להשפעות חיצוניות עלה לישראל במחיר יקר, ב־1973, ונמנה עם הגורמים שהוליכו למלחמת יום הכיפורים. כיוון שאיבדה את המגע עם המציאות היומיומית, היא הניחה לעצמה ללכת שולל אחר התכסיסים של המצרים והסורים וסירבה להאזין למי שניסו לומר לה את האמת, בדיוק כפי שקרה בהרבה הזדמנויות אחרות. ובכל זאת, חרף חסרונותיה האישיים ומגרעותיה כראש הממשלה, היא היתה דמות מרשימה מאוד שקיבלה החלטות קשות במלחמת יום הכיפורים, בלי להיתקף מורא לנוכח העובדה שמעולם לא אחזה במו ידיה בנשק. ולמען הסר כל ספק, ההחלטות הגדולות באותה מלחמה היו שלה, והיא שהנחיתה הוראות על שר הביטחון ועל הפיקוד הצבאי הבכיר.

ב־9 ביוני יצאנו בן־גוריון ואני לכותל המערבי. הוא ניצב מול הכותל בכיסוי־ראש, והתפילות והחלומות של דורות רבים, לאורך מאות בשנים, השתקפו בפניו. בן־גוריון טען בנחרצות כי ישראל צריכה להחזיר לערבים את כל השטחים שנתפסו במלחמת ששת הימים, לבד ממזרח ירושלים ומרמת הגולן. בתמורה לכך, אמר, עלינו לתבוע שלום מלא עם שכנינו. העיר הזאת, הוסיף ואמר לי, לא תהיה לעולם מאוחדת, לא תהיה לעולם אחת, אלא אם כן תהרסו את החומות העתיקות. הזדעזעתי לשמע המלים הללו. הוא התכוון באמת ובתמים לכך שנהרוס את החומה בת ארבע מאות השנה, שבנה הסולטן העות’מאני סולימן המפואר מסביב לעיר העתיקה של ירושלים. אני הזדעזעתי, אבל בן־גוריון היה איתן בדעתו שזו הדרך האחת והיחידה שתבטיח כי ירושלים תיעשה לבירה בלתי־מחולקת. לא הסכמתי עם ההצעה אבל זיהיתי בדברים חזון אמיתי. בן־גוריון ראה מראש את עצם תהליך השלום ההולך ונעשה עתה למציאות, חרף כל הבעיות הכרוכות בו.

בו בערב הופיע בלשכתי לביקור נימוסין אנואר אל־חטיב, המושל הירדני של מחוז ירושלים. הוא פירט את השתלשלות המאורעות של המלחמה מנקודת־הראות הערבית. המלך חוסיין, סיפר, קידם את כוחות השריון שלו מן הירדן לעבר ירושלים והבטיח למושל נאמנה כי התגבורת ממשמשת ובאה. זו היתה הבטחה חסרת כל יסוד וחוסיין ידע זאת, מן הסתם, כבר בעת שהבטיח. אל־חטיב גם סיפר לי שהתחנן בפני הממשל הירדני שיימנע מאחסון פגזים וחומרי־נפץ בהר הבית, במערות שמתחת לכיפת הסלע ולמסגד אל־אקצה, אך ללא הועיל. (במלים אחרות, כל המתחם הקדוש של הר הבית היה עלול לעלות בסערה השמימה.) בהתאם לשיטת הפרד ומשול בנוסח הירדני, נמנע המלך חוסיין מכינון מינהל מרכזי לגדה המערבית. השטח הזה נחלק לחמישה מחוזות, שבראש כל אחד מהם הוצב מושל, כפוף במישרין לעמאן. לאמור, לא היו שום שליט פלסטיני יחיד של הגדה המערבית, שום אחדות שלה ושום חזון לטווח ארוך. אל־חטיב, שרצה מאוד לסייע לנו בכינון ממשל מרכזי בגדה המערבית, ביקש רשות להשתתף בוועידת שרי החוץ של המדינות הערביות, שנועדה להתכנס באותם ימים, “ולספר להם כמה עובדות חיים בשם העם הפלסטיני”. הרעיון של אוטונומיה ערבית בגדה המערבית, תחת ריבונות ישראלית, נראה לי מאוד, אבל לדיין היו ספקות משלו והדבר לא קרה מעולם.

במהלך המלחמה נמלטו הקונסולים הערבים ממזרח ירושלים לירדן והותירו מאחור את משפחותיהם חסרות־הישע. כן ננטשו בירושלים משפחותיהם של קצינים ירדנים, שנסוגו עם כוחותיהם. לאור העובדות הללו – ומתוך שיקולים אנושיים – מיהרנו להעמיד אוטובוסים ברחבת שער שכם לרשותם של כל אלה שרצו לעבור לירדן על פני ההריסות של גשר אלנבי. היוצאים הורשו לקחת עמם כל מטען שיכלו לשאת. לא נדרש מהם אלא לחתום על מסמך המעיד שהם פועלים מרצונם החופשי. קרוב ל־100,000 חצו את הירדן מזרחה.

כעבור חודש, כשהמתח נחלש במקצת, התירה ממשלת ישראל לאלה שעזבו לשוב, ו־40,000 עד 70,000 איש אכן ניצלו את ההיתר הזה.

שלושה ימים לאחר פגישתי עם אל־חטיב קיבלתי את פניהם של ראשי העדות המוסלמיות. הבעות הרצון הטוב והידידות שלהם היו רחוקות מאוד מאלה של כוהני הדת הנוצרים, ובכל זאת שבתי והדגשתי בפניהם כי נהיה ערבים לחופש דת מלא לבני כל האמונות. זו היתה ברית לא־נוחה, אבל לכל הפחות היתה כאן התחלה.

הבא בתור היה אנואר נוסייבה, לפנים שגריר ירדן בלונדון ושר ההגנה הירדני. הוא היה, במובנים רבים, המנהיג החילוני של האוכלוסייה בגדה המערבית וכעבור שנים נעשה למה שהיה יכול להיחשב כשגריר לא־רשמי של ירדן כלפי ישראל. היינו שותפים למשא־ומתן – מבלי שנפגשנו פנים אל פנים – במהלך מלחמת העצמאות, ב־1948, בעת שניסינו להגיע להסכם על הפסקת־אש בירושלים. הוא ערך לי מסע בנבכי החשיבה הפלסטינית לאור ההתפתחויות החדשות והזמין אותי להיפגש בביתו עם ההנהגה הערבית של הגדה המערבית. מצאתיו אדם הגיוני וריאליסטי כאחד ונעניתי להזמנה.

בשבת, ב' בסיוון תשכ"ז (10 ביוני 1967), השתתפתי יחד עם האלוף נרקיס, אלוף־משנה שלמה להט וטדי קולק בתפילות ליד הכותל המערבי. מתחת לשער המוגרבים, נשען על הכותל, נשקף אלינו בית־שימוש ציבורי גדול, ואנחנו החלטנו שיש לסלקו מיד עם צאת השבת. הכותל המערבי, המקום הקדוש ביותר ליהודים עלי אדמות, היה עכשיו פתוח לציבור, אבל המקום לידו הספיק בדוחק רב לכמה מאות מתפללים, ואנחנו ידענו, כמובן, כי בעוד ארבעה ימים יחול חג השבועות, שעמד מאז ומעולם בסימן של עלייה לרגל לירושלים, וצפינו שרבבות יהודים ירצו להגיע לכותל.

שכונת המוגרבים, שסגרה על הכותל ממערב ולא הותירה בקדמתו אלא רחבה קטנה ביותר, היתה עכשיו ריקה מיושביה. לא ראינו לפנינו שום ברירה אחרת. רק סילוקה של השכונה הזאת היה יכול ליצור את המרחב הדרוש להמונים המבקשים להתפלל ליד הכותל. אילו חיכינו לאישורים הביורוקרטיים הדרושים, לא היתה נופלת שום החלטה. בו במקום ובו ברגע גמרנו אומר לעשות מעשה.

בלילה ההוא, לאחר צאת השבת, נכנסו הדחפורים לפעולה, ועד אור הבוקר כבר נוצרה שם רחבה גדולה שכוסתה בעפר ובחצץ. בצהרי היום הגיעה הממשלה, בראשותו של לוי אשכול, לביקור בכותל. השרים, שיצאו באוטובוס משער מנדלבאום, הופתעו מאוד ממראה עיניהם, אם לנקוט לשון המעטה. אבל רק שר אחד מצא לנכון להעיר שעברנו על החוק. אולי… עובדה היא שבבוא החג היה השטח נכון לקלוט את המוני העולים לרגל. ועובדה היא גם שהערכותינו היו נמוכות מדי. יותר מ־200,000 איש נקבצו ובאו לעיר העתיקה להתפלל ליד הכותל המערבי.

בינתיים הלכה מערכת המינהל של הגדה המערבית והתגבשה לאטה, ובתוך שבוע כבר היינו ממשל מתפקד ויעיל – לכל הפחות יעיל עד כמה שכל ממשל שהוא יכול להתגלות כיעיל בנסיבות שכאלה. הניסיון והיכולת של כל אחד מראשי המחלקות שלנו, כולם דמויות בולטות בתחומים שונים של המשק והאקדמיה, איפשרו לנו לפתור את רוב הבעיות. אליעזר ז’ורבין, הבעלים של משרד הפרסום ויחסי־הציבור “דחף”, טיפל בתקשורת הבינלאומית והשיג אחת מהצלחותינו הגדולות ביותר. סגל הממשל הצבאי הפיץ ברבים תדמית של מה שנקרא ב“ניו יורק טיימס” בשם '“הכיבוש האנושי ביותר שהיה מאז ומעולם”. העובדה שהמצב בשטח עלה בקנה אחד עם התדמית בוודאי היתה לטובה.

יוצר התדמיות הגדול משה דיין בא לכותל המערבי והדגיש שם את נדרו שלא לנטוש לעולם את המקום הקדוש הזה. ההתרגשות והחיבה שקידמו את פני הגיבור הלאומי שלנו, בבואו בחברתם של אחדים מהמפקדים הבכירים, היו מהממות. דיין פסע בתוך הקהל המריע כמו קיסר ששב לרומא לאחר ניצחון צבאי גדול.

בהר הבית קיבלו את פנינו אנשי הוואקף, הממונים על המסגדים מטעם הקהילה המוסלמית. חלצנו את נעלינו בכניסה למסגד אל־אקצה, נכנסנו פנימה וישבנו על הרצפה. כיפת המסגד ניזוקה במקצת לפני המלחמה, ודיין שאל אם ממשלת ישראל תוכל לתרום למימון התיקון. התשובה השלילית היתה נחרצת – הם היו משופעים, כך אמרו, בתרומות מהעולם הערבי והמוסלמי. בקשתם היחידה היתה שנתיר להם לשוב ולהפעיל את כוח המשטרה המוסלמית, האחראי לבטחון הר הבית. רבים מאלה שעסקו במגעים שוטפים עם האוכלוסייה המוסלמית לא רוו נחת מכך שדיין מיהר להיענות לבקשה הזאת, אבל איש לא העז לערער על קביעתו. במשך שנים נותרה אותה החלטה שנויה במחלוקת.

הסעיף הבא בסדר־היום שלנו היה עמידה על האווירה והלכי־הרוח בגדה המערבית, כדי לספק לדיין עצות נאותות בקשר לבעיות ולפעילויות חדשות ולעל־צלילים המדיניים שלהן. דיין רצה צוות שיגבש עקרונות רלבנטיים לאזורים אחרים בשליטה ישראלית, כדוגמת רצועת עזה ורמת הגולן, ומינה אותי לראש הצוות הזה.

ההמלצה הראשונית שלנו היתה לנקוט את שיטת המקל והגזר: לפעול ביד חזקה כלפי כל ניסיון להתנגד לשלטון הישראלי, לא להתערב כהוא־זה בבעיות מוסלמיות פנימיות ולנהוג בקפדנות בכל הנוגע למקומות הקדושים.

ראש הממשלה לוי אשכול לא התלהב מהאפשרות שגיבוש המדיניות בתחום הזה ייעשה בכפיפות לדיין, והיריבות העזה בין שתי הדמויות החזקות האלה שבה והתלקחה בקדמת הבימה הציבורית. אשכול החליף את הוועדה שמינה דיין בצוות משלו, כפוף לו במישרין, שזכה בשם ועדה בין־משרדית למשא־ומתן מדיני בשטחים המוחזקים. אחי יעקב ז“ל, שכיהן כמנכ”ל משרד ראש הממשלה, הוצב בראש הוועדה ואני צורפתי אליה יחד עם אנשי משרד החוץ משה ששון ומרדכי גזית, ועם כמה מכרים אחרים.

שבועיים לאחר מכן, ב־20 ביולי, המלצנו בפני אשכול כי גבול הביטחון המזרחי של ישראל צריך להיות על נהר הירדן, יהא ההסדר המדיני שיוחלט עליו אשר יהיה; שום נוכחות צבאית ערבית ממערב לקו הזה, קבענו, אינה באה בחשבון. גישתנו זו השתלבה בהמלצה על מהלך מדיני אינטנסיבי שתכליתו להשיג הסכם שלום בר־קיימא עם המלך חוסיין. אם ייכשל המהלך הזה, אמרנו, צריך יהיה לשלוט בגדה המערבית באמצעות מערכת ארגונית וכלכלית נפרדת הכפופה במישרין לשלטון ישראלי.

כל הדברים האלה לא הניבו שום פרי, מפני שהמלך חוסיין סירב לפתוח בכל משא־ומתן שהוא. אילו עשה כן, בוודאי היה יוצא ברווח גדול. ב־19 ביוני 1967 החליטה ממשלת ישראל להסכים עקרונית על החזרה של סיני למצרים ושל רמת הגולן לסוריה, תמורת הסדרי שלום ופירוז. הסדרים מתאימים הוכנו בנפרד ביחס לירדן. האמריקנים העבירו את ההצעות למלך חוסיין, שגילה בתחילה נכונות לדבר עליהן. אלא שנאצר מיהר להזהיר אותו מפני כל ניסיון לשאת־ולתת עם ישראל או להגיע לכל הסדר אתה. הוא נדרש להמתין עד לוועידת הפסגה הערבית, שנועדה להיערך בתוך זמן קצר בחארטום בירת סודאן – וציית. באותה ועידה עצמה נקבעו שלושת הלאווים המפורסמים כלפי ההצעות הישראליות: “לא משא־ומתן עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא שלום עם ישראל”.

העקשנות וקוצר־הראות גרמו להחמצה של הזדמנות ראשונה במעלה להשגת הסדר בין ישראל והעולם הערבי.

זמן קצר לאחר פרסום הלאווים של חארטום נפגשתי בביתו של אנואר נוסייבה עם מנהיגים ערבים צעירים־יחסית מהגדה המערבית ועם כמה חברים של הוועד הערבי העליון, המשמרת הוותיקה שהנהיגה את ערביי ארץ־ישראל בתקופת המנדט הבריטי. אמרתי להם כי אינני נזקק לעדים טובים יותר בקשר לגורמים שחוללו את מלחמת ששת הימים; הם היו שם והם ראו זאת בעצמם. הם עדיין הוסיפו ופעלו בסימן של אי־נכונות שגויה לחלוטין להתפשר עם ישראל ולפגוש את נציגיה ליד שולחן המשא־ומתן. אמרתי להם כי אל להם לבטוח במדינות הערביות שכבר בגדו בהם וניצלו אותם כחיילים פשוטים על לוח השחמט הפוליטי. כמה “ותיקים” הציעו לשוב עתה להחלטת החלוקה של האו"ם מ־1947, שהיהודים בירכו עליה בהתלהבות והערבים שמטו אותה מידיהם בשעת מעשה. במרחק עשרים שנה לאחר אותה החלטה, ובעקבות כל מה שקרה בשנים האלה, היה הרעיון הזה מנותק כליל מהמציאות. פירושה היה קיצוץ מדינת ישראל כמעט כדי מחציתה, וסילוקנו מרוב שטחי הנגב והגליל. יצאתם מיד לאחר מכן למלחמה, הזכרתי לאנשי־שיחי, כדי להשמידנו, ולא כדי שנזכה באותם שטחים זעומים שהוקצו לנו. נכשלתם בניסיון ההוא, ושבתם ונכשלתם בנסיונות נוספים, ולא נותר לכם אלא להתייצב אל מול המציאות. ימים לא־רבים לפני כן קרסו המחיצות – הפיגורטיביות וכן גדרי־התיל – שהפרידו בין ירושלים היהודית והערבית. האנשים שדיברתי אתם כבר יכלו לנוע בשטח בחופשיות ולראות כי הזמן לא עמד מלכת. הארץ שנחרתה בזכרונם היתה ארץ שלא ראו מאז 1948.

הוויכוח התלהט. רבים מן הצעירים, שנעשו אחר־כך למנהיגים בכירים של הפלסטינאים, נזפו בעמיתיהם המבוגרים בגין המדיניות המוטעית שלהם, ההזדמנויות שהחמיצו, וגישותיהם ותפיסותיהם המיושנות. הדיון כולו היה מאיר־עיניים. חזינו בתערובת של חוסר ריאליזם יחד עם ראשית של מודעות למצב החדש. הפתיחות המפתיעה הזאת היתה תמורה מרשימה. הפלסטינאים שראו את ישראל כאויב הגדול ביותר שלהם, נמנו וגמרו זה שנים לעשות כל מאמץ לחסלה. אילו נוצחנו במלחמת ששת הימים, אפשר בהחלט שהיינו ניצבים בפני שואה שנייה.

הגישה הערבית הרשמית, בסימן של קשיחות ושלילה מוחלטת, שיקפה את המצב הנואש במזרח התיכון, אבל תוך כדי כך צצו תקוות חדשות – בזכותן של יוזמות אנושיות משני עברי המתרס. אלוף־משנה זאב שחם, מפקד החטיבה שהחזיקה בצפון הגדה המערבית, ואיתן ישראלי, קצין המטה שלו לענייני חקלאות, יזמו במשותף זינוק גדול קדימה ביחסים בין הישראלים והפלסטינאים. שחם עמד על כך שיבולי הפירות והירקות נרקבים בשטח הנתון לשליטתו, מחוסר אפשרות לייצאם לשווקים של ארצות ערב, כפי שהיה עד המלחמה. לכן התיר לחקלאים לשלח את תוצרתם מזרחה, במשאיות שחצו את מעברות הירדן. ראוי להסתכן, החליט; שאם לא כן, החקלאים ובני משפחותיהם עלולים לגווע ברעב והנזק הכולל יהיה גדול בהרבה מכל פגיעה בטחונית שאולי תיווצר כתוצאה מהפעילות הלא־שגרתית החדשה. השיווק החשאי הזה של תוצרת הגדה המערבית בירדן, ואחר־כך במדינות שונות בעולם הערבי, הלך והתרחב בהדרגה, ומאות משאיות שולבו בו. משה דיין מיהר לתפוס את טיב הרעיון באינסטינקטים החדים והצלולים שלו; הוא אישר ואימץ את המדיניות הזאת, שהיטיבה את מצבם הכלכלי של הפלסטינאים וסייעה להם לכונן קשר שוטף עם ירדן. הגשרים שפוצצו לקראת תום המלחמה שבו ונבנו לקראת בוא החורף והחלו לשמש

כנתיבי מעבר. בזכות היוזמה של שחם וכושר האלתור של רבים מהנוגעים בדבר, נשאר המעבר של סחורות ואנשים על פני הירדן כיסוד מוסד, אנושי וכלכלי, במערכת היחסים בין ישראל והעולם הערבי.

אחד המנהיגים הנבונים ביותר והמרשימים ביותר של ערביי הגדה המערבית היה השייח' מוחמד ג’עברי מחברון, חותנו של אנואר אל־חטיב (שכבר נזכר בדפים הקודמים כמושל הירדני של מחוז ירושלים), שנעשה לאיש־סוד קרוב של משה דיין. הוא היה, ביסודו של דבר, אדם מתון, מודע היטב לבעיות ולקשיים ההדדיים שלנו וער לסכנה המובלעת בקיצוניות הפלסטינית. הוא התווה קווים ליצירת סיטואציה בת־קיימא, שהיו עתידים להתגלות ברבות הימים כחיזוי מאלף של ההסכם בין ישראל ואש"ף, זה שנחתם בספטמבר 1993. ג’עברי נשא עיניו לפדרציה שתכלול את ישראל ואת הפלסטינאים, ובסופו של דבר גם את ירדן. לרוע המזל, ב־1967 לא נמצאו מנהיגים פלסטינאים רבים שנחונו באותה מידה של חזון או אומץ. למען האמת, מספרם של אלה לא היה רב גם בקרב הישראלים.

מאז ומתמיד חשתי כי החמצנו הזדמנויות גדולות לאחר מלחמת ששת הימים. אילו היה חוסיין מסוגל לצעוד לקראתנו ולפתוח במשא־ומתן, היינו יכולים בהחלט להשיג שלום. היה זה משגה שלא יצרנו מיד אוטונומיה ערבית תחת ריבונות ישראלית, הסדר שהיה מאפשר לשני העמים לפעול במשותף ובאורח עצמאי וללמוד לעבוד זה עם זה. העניין נדון שוב ושוב, אבל ההצעה המעשית היחידה שהונחה על השולחן במרוצת השנים היתה זו שנודעה בשם תוכנית אלון. במרכזה עמדו היסודות של נוכחות ישראלית לאורך נהר הירדן וכינון אוטונומיה פלסטינית או שלטון ירדני בשטחים המאוכלסים בצפיפות בתושבים ערבים. בגלל הפיצול הגדול מדי ששרר בכנסת, ההתנגדות בצמרת מפלגת העבודה והלחץ מחוגי הימין הניצי, התוכנית הזאת לא אומצה מעולם כמדיניות רשמית של ממשלת ישראל. זה היה משגה חמור.

עבודתי כמושל צבאי הגיעה לסופה. עכשיו היה צריך להתאים את המערכת להתפתחויות החדשות. המנגנון המשומן והמנוסה של פיקוד המרכז סיים את כל עיסוקיו המלחמתיים והיה זה רק טבעי שיקלוט את מנגנון הממשל וישחרר את אנשי המילואים. במצב זה בוטל התפקיד של מושל הגדה המערבית. האחריות העליונה הוטלה על אלוף פיקוד המרכז ובכפוף לו מונה ראש מטה לעניינים אזרחיים, שקיבל מידי את האחריות לטיפול באוכלוסייה ובבעיותיה. היה זה אלוף־משנה רפאל ורדי (שנעשה לימים למפקד אזור יהודה ושומרון בדרגת תת־אלוף ולמתאם הפעולה בשטחים בדרגת אלוף). כמושל היהודי הראשון של אזור הגדה המערבית, לראשונה “מזה אלפיים שנה”, יכולתי לעמוד באורח בלתי־אמצעי על המציאות הבסיסית של הבעיה הפלסטינית. עכשיו נעשיתי מודע לחלוטין לכך שמצב היחסים בינינו ובין הפלסטינאים לא יוכל להפוך לשלום אלא לאחר חריש עמוק. בין הזמנים הוחל בשחרור הדרגתי של אנשי המילואים שגויסו למאמץ הלאומי של מלחמת ששת הימים. הם שבו לחיים האזרחיים, וגם אני נכספתי לחזור לעבודה הרבה שהמתינה לי.


 

פרק 15. מסחר, תעשייה ומשפט    🔗

אחת המכשלות הגדולות של הזירה הפוליטית הישראלית נעוצה בכך שפוליטיקאים רבים שרויים בפחד. מכיוון שבדרך־כלל הם נזקקים לכהונתם הציבורית כמקור פרנסה, הם נמנעים לעתים תדירות מכל צעד נועז או שנוי במחלוקת, שמא יגיעו עד פת לחם. החוק האוסר על חברי כנסת שלא להרוויח שום כסף מעבודה שמחוץ לעיסוק הפרלמנטרי נועד לכאורה לשמור על יושרם של הפוליטיקאים הבכירים. אלא שבפועל יש לו תוצאות אחרות. מסתבר שהחוק הזה נוטה דווקא לעודד שחיתויות ועסקאות שמתחת לשולחן; ולעתים קרובות יש בו כדי לרפות את ידיהם של אנשים מוכשרים ולהניא אותם מהתמודדות על מושב בכנסת. כן יש בו כדי לבודד את הפוליטיקאים מהעולם הריאלי. מדוע לא יעבדו ויתערבבו אגב כך בחיי המציאות? מובטחני שהייתי הרבה פחות נועז בפעילותי הציבורית אילו נאלצתי להיות סמוך על חסדיו של מישהו.

שבתי לעבודתי בחברת גאס־רסקו, בכפוף לסר אייזיק וולפסון, יושב־ראש הדירקטוריון. הוולפסונים היו ידידי משפחתנו משכבר, וסר אייזיק היה טיפוס יחיד ומיוחד במינו, איש־עסקים מזהיר ונדבן גדול. האנגלית שלו ניכרה בהיגוי סקוטי רחב והוא לא נלאה מעולם מלגולל בפני אנשי־שיחו מעשיות מימי נעוריו בגלזגו. הוא התחיל את פעילותו העסקית בחנות למסגרות של תמונות שהיתה לאביו. לימים כששמע כי חברת “גרייט יוניברסל סטורס”, שעסקה במכירות בדואר, והוא הועסק בה כסוכן, נקלעה לקשיים חמורים, גמלה בו ההחלטה לרכוש אותה. הוא פנה לבנק בבקשה להלוואה וכאשר התבקש להציג את הבטחונות שלו לפרעון ההלוואה יצא מלשכת המנהל ושב במהרה עם אשתו ועם בנו. אלה הבטחונות שלי, אמר חד וחלק. ככל שהערובות הללו היו בלתי־שגרתיות, נמצא שמנהל הבנק צדק כשהחליט לקבל אותן ולאשר את מתן ההלוואה. תחת שרביטו של סר אייזיק נעשתה חברת “גרייט יוניברסל סטורס” לעסק הגדול ביותר מסוגו בעולם כולו, מחוץ לארצות־הברית. במרוצת השנים הרחיב סר אייזיק את עסקיו גם לתחומי התעשייה, הבנקאות והפיננסים. כן הקים את “קרן וולפסון”, שהיטיבה עם פרויקטים רבים בתחומי הרפואה, הכלכלה, המדע והחינוך בבריטניה, בישראל ובשאר מקומות. בשיא הקריירה העסקית של סר אייזיק נמנו, על־פי האומדן, 25 אחוזים מכל תושבי בריטניה עם קהל לקוחותיו.

חיי הצבא היו אולי מסוכנים יותר, אבל מידת האכזריות שלהם לא התקרבה בכלל לזו של עולם העסקים שעכשיו חזרתי אליו. חרף נסיוני בניהול גופים ממשלתיים ועוצבות צבאיות, שלא להזכיר את הכשרתי המשפטית, חשתי כתינוק תמים בסבכי הקפיטליזם, שהרי עכשיו הוטלה עלי מלוא האחריות כמנהל כללי של “גאס־רסקו”, חברה בינונית להשקעות תעשייתיות, שמניותיה נסחרו בבורסה. החברה, תחת שליטתם של סר איזיק וולפסון מזה ושל תאגיד הבנייה הישראלי “רסקו” מזה (שלעת ההיא עמד בראשו מרדכי שטרן), התמחתה ברכישת עסקים קטנים ובפיתוחם עד הגיעם לשלב פרודוקטיבי גדול יחסית. אחת החברות שרכשנו ייצרה מנועים קטנים למכשירי חשמל ביתיים. חברות אחרות הפיקו מוצרי תחרה, מעליות, ציוד למיזוג־אוויר ושטיחים. עיקר תפקידי היה להבטיח שהחברות הללו ינוהלו בצורה חלקה ורווחית. כשהתחלתי בעבודה הזאת הייתי בלתי־מנוסה עד כדי כך שנאלצתי לקבל שיעורים פרטיים מחותני המנוח שמחה אמבש בכל הקשור לקריאת מאזנים עסקיים!

למדתי איך לבנות חברה מבחינה פיננסית, מהמסד עד הטפחות, ומכיוון שעשינו עסקים כה רבים בחו"ל יכולתי גם לראות מה מקובל בתחום זה בעולם הרחב. כל הידע שרכשתי תוך כדי כך היה עתיד להתגלות כחשוב ביותר. למדתי את הרזים והתחבולות של מתן הלוואות וקבלת הלוואות ואת עלות הכסף – עניינים פוליטיים כה רבים רוויים בכלכלה – ובמהרה היטבתי לשחות במים האלה. עולם חדש נפתח בפני.

אחד הלקחים המאלפים ביותר שלמדתי במחיצתו של סר אייזיק היה שעסקאות בינלאומיות יכולות, בגלל הצורך ההדדי המובלע בהן, להתגבר על סיבוכים פוליטיים ועל שוני בנקודות־ראות – לא תמיד, אבל למרבה ההפתעה לעתים תדירות. עשיית עסקים יכולה להיות דרך ליצירת תקשורת, ובעצם ליצירת יחסים שאלמלא כן לא היו אולי בגדר האפשר. כך, למשל, יצאתי כמה פעמים עם סר אייזיק לביקורים במטעי אגבות־הסיסל שלו בטנזניה, ובמהלך הביקורים הללו היינו אורחיו של נשיא טנזניה יוליוס נייררה. סיירנו בתאגידים תעשייתיים, במכרות יהלומים ובמפעלים לעיבוד סיבים. ההשקפות השמאלניות הקיצוניות שאימץ נייררה גרמו לו להתייחס לישראל באיבה שלא תתואר כמעט במלים, ובכל זאת יכולנו להידבר ולשאת־ולתת אתו במישור העסקי. גם עסקים וגם פוליטיקה מזמנים לעתים בני־זוג מוזרים מאוד בכפיפה אחת – אבל לא תמיד הזיווגים האלה רעים מדי. משא־ומתן ופשרות אינם נגמרים תמיד בהפסד. לעתים קרובות יש בהם כדי להוליד רווחים ואמון לטווח ארוך, ועל כך הרי מתבססות, בסופו של חשבון, כל מערכות היחסים – אישיות, פוליטיות או כלכליות.

במהלך הקריירה העסקית שלי שימשתי גם כיושב־ראש מועצת המנהלים של בית ההוצאה “כתר”, ואחד הרגעים הגאים ביותר שלי בתפקיד הזה היה עם השלמתו של מפעל־הענק “אנציקלופדיה יודאיקה”. אנציקלופדיה מקיפה ומעמיקה זו, הכוללת בשישה־עשר הכרכים שלה שפע של מידע בכל הנוגע להיבטים ההיסטוריים, הרוחניים, המדיניים, החברתיים, התרבותיים והדתיים של היהדות, היוותה תמרור מרשים של פרסום למדני. צוות יוצא מגדר הרגיל עסק במשך שנים בהפקתה ואני זכיתי להעניקה לא רק לקברניטים ישראלים כדוגמת בן־גוריון, גולדה מאיר, זלמן שזר, משה דיין ואחרים, אלא גם לשורה של אישים ברחבי העולם. האפיפיור פאולוס השישי קיבל מידי עותק של האנציקלופדיה בטקס שנערך בוותיקן. בעמוד הראשון נכתבה הקדשה בלטינית ובעברית, והוא קרא אותה בנקל – העברית שלו היתה משובחת פי כמה מהלטינית שלי.

יצחק רבין, הרמטכ“ל עטור הניצחון של מלחמת ששת הימים, שימש כשגריר ישראל בוושינגטון בעת שהגעתי לשם כדי להעניק את ה”אנציקלופדיה יודאיקה" לנשיא ניקסון. השירות החשאי האמריקני דרש לבדוק כל כרך וכרך בטרם ההגשה לנשיא. מסופקני אם חיפשו שם חומרי־נפץ מוסתרים או שמא דימו כי הצלחנו להשתיל בין הדפים הודעה חשאית לניקסון שתגביר את נטייתו לסייע לישראל. בטקס בלשכה הסגלגלה בבית הלבן התבונן ניקסון בכרכים, שב ופנה אלי ושאל מה עליו לקרוא. מכיוון שעמד לצאת למסעו ההיסטורי לסין, הצעתי לו לעיין בקורות הקהילה היהודית העתיקה בקאייפנג. לא היה אפשר לטעות בהפתעה שחש. “מה? גם שם?” אמר ניקסון.

היו שראו בניקסון מעין מצורע פוליטי – במיוחד לאור קביעותיו האנטישמיות החד־משמעיות, המצוטטות ביומני האלדמן. אבל האם היתה לנטייתו האישית איזו שהיא השפעה על התייחסותו כנשיא לישראל וליהודים? אף לא שמץ של השפעה. הוא סיפק לנו נשק ותמיכה איתנה בשעה שעצם קיומנו נראה כתלוי בכך. אין לנו אלא להציג את הערותיו כנגד מעשיו. מלותיו יכלו להזקיף גבות – אבל לא מעשיו. ולדעתי שלי ראוי תמיד להעדיף מעשים על פני דיבורים.

נקל לנו להגזים בהתייחסות רצינית לתוויות, למלים מגונות ולהתפרצויות מקריות. הסנאטור האמריקני דניאל פטריק מויניהאן, ידיד נאמן של העם היהודי, מלמל פעם אחת באוזני את הגדרתו ההומוריסטית לאנטישמי: “מי ששונא יהודים יותר ממה שנחוץ”. לבני כל הדתות יש חולשות ומגרעות וצריך לראות אותן יחד עם הטוב. שאם לא כן אין תוקף לשום צד.


מי שמעלה זכרונות מן הימים ההם יחטא לאמת אם לא יתייחס לפנחס ספיר, שר המסחר והתעשייה הבלתי־נלאה, שהיה לאחר מכן לשר האוצר. ספיר, כוח דינמי ואיש חזון אמיתי, היה הדחפור האנושי המניע שניצב מאחורי הקמתן של עיירות הפיתוח ויצר את כל מערכות החינוך והפנאי שלהן. בלי יוזמתו ומרצו, ספק אם ישראל היתה מצליחה להגיע להצלחותיה התעשייתיות הנוכחיות. למרבה הצער, ישראלים רבים אינם מודעים לתופעה הזאת, הקרויה ספיר – האיש שידע על כל דבר שהתרחש. הוא לא היסס לשבור בשעת הצורך את כל המעצורים הביורוקרטיים, לערב את עצמו בבעיותינו, ובדרך־כלל גם לסייע בפתרונן. כאחד מגדולי הבנאים והמפתחים של ישראל, פנחס ספיר ראוי בהחלט להיחרת בזיכרון הלאומי כאישיות מן המדרגה הראשונה.

במרוצת השנים שעשיתי בתעשייה רכשתי ניסיון רב־ערך וגם זכיתי בכמה מינויים יוקרתיים. במשך עשר שנים הייתי חבר במועצת המנהלים של הבנק לפיתוח התעשייה ובוועדת ההלוואות של הדירקטוריון. כן הייתי חבר מועצת המנהלים של בנק דיסקונט ושל בנקים אחרים.

בתחומי התעשייה והמסחר שימשתי כחבר במועצות המנהלים של התעשייה האווירית לישראל, חברת הנפט פז, חברת האלקטרוניקה E.C.I (שבה הייתי היושב־ראש הראשון של מועצת המנהלים), אלקטרה, החברה הישראלית לטרקטורים (קטרפילר), ושל עוד כמה וכמה חברות, פעילותי המסחרית התרחבה ובגינה קיבלתי ב־1970 תואר אבירות בריטי (K.B.E). כן יסדתי יחד עם רות דיין את מועדון וריאטי הישראלי, שעיסוקו בסיוע לרווחתם של ילדים נכים, ושימשתי כנשיא העולמי של “אורט”.

לאחר שעשיתי עשר שנים בחברת “גאס־רסקו” ובמחיצתו של סר אייזיק וולפסון, הגיעה השעה לנוע למקום אחר. תמיד רציתי להיות עצמאי ולא לעבוד למען אחרים, ועכשיו הגעתי לכך. באפריל 1972 פתחתי יחד עם מיכאל פוקס את משרד עורכי־הדין הרצוג ופוקס. לא הצלחתי להיות רב או רופא, אבל עכשיו הגעתי סוף־סוף לעיסוק השני במעלה היאה לבחור יהודי מוצלח.

אף־על־פי שקיבלתי את רשיוני כעורך־דין ב־1950, הנה עתה לראשונה עסקתי בפרקטיקה משפטית. ושוב, מכיוון שהתכוונתי להשתלב בחיים הפוליטיים, זה היה לכאורה הצעד ההגיוני שהתבקש. חשתי שלמדתי את הלקח די הצורך בתחומי העסקים והכלכלה, וזכרתי כי פוליטיקאי ראוי לשמו שואף להיות מחוקק, וקיוויתי כי בסופו של דבר אוכל לעשות שימוש בהכשרתי המשפטית. מיכאל פוקס רכש ניסיון רב באנגליה ובאחד המשרדים החשובים בארץ, והיה עורך־דין יוצא מגדר הרגיל, מופת של תומה ותבונה. לאחר חודשים אחדים צירפנו כשותף שלישי למשרד את יעקב נאמן, פרופסור צעיר ומבריק ששמו הלך לפניו כאחד מבכירי המומחים של ישראל בדיני מסים. משרד הרצוג, פוקס ונאמן גדל במרוצת השנים ממשרד צנוע לאחת הפירמות המשפטיות החשובות בארץ, ובני השלישי יצחק – בוז’י, על־פי הכינוי המשפחתי – הוא עתה הרצוג של הפירמה הזאת.

התיק הגדול הראשון שלנו נקשר בייצוגן של החברות שביטחו מטוס סילון של חברת “פאן־אמריקן”, שפוצץ על־ידי מחבלים פלסטינאים בנמל־התעופה של קהיר ב־1970. טענתנו היתה שהפיצוץ נבע מאקט דמוי־מלחמתי וכי התקיים התנאי של מצב מלחמה, ומכאן שהעניין מצוי בתחום הביטוח של לוידס נגד אקטים מלחמתיים. בית המשפט הפדרלי בניו יורק פסק אמנם לחובתנו, אבל המשפט עצמו עורר עניין רב וכתוצאה מכך גבר הביקוש לשירותינו.

המשפט המפורסם ביותר שניהלתי בבית המשפט העליון של מדינת ישראל נקשר בליידי איבון קוקראן, בת למשפחה ערבית־פלסטינית עשירה מאוד, משפחת סורסוק, שישבה בביירות. רכושה של הגברת כלל חלק ניכר ממרכז יפו וכן את השטח שעליו ניצב המקדש הבאהאי בחיפה. רוב הרכוש הזה הופקע במהלך מלחמת העצמאות. בזכות נישואיה לסר דזמונד קוקראן, קונסול הכבוד האירי בביירות, נעשתה הגברת הזאת לנתינה בריטית, אלא שמשפחתה תבעה ממנה לשמור גם על אזרחותה הלבנונית. ובתור שכזו היא נחשבה בארץ לבעלים נפקד. לאחר קרב משפטי ממושך זכתה ליידי קוקראן בפיצוי חלקי על המקרקעין שלה שעברו לידי מדינת ישראל, והעניין כולו כבש את מקומו כתקדים בפסיקה הישראלית.

אחי יעקב ואני נותרנו קרובים מאוד זה לזה, ומידת הקרבה בינינו גדלה לאחר ששב מקנדה, עם תום כהונתו כשגריר, ומונה למנהל הכללי של משרד ראש הממשלה, תחת לוי אשכול. הוא נעשה לדמות רבת־השפעה מאחורי הקלעים של הזירה הפוליטית. בקריירה שלו בשירות הציבורי נרשמו פרקים חשובים של ייעוץ לשרת ולבן־גוריון, לאשכול ולבסוף לגולדה מאיר. הוא לא רווה נחת מגולדה כראש הממשלה, בעיקר מפני שגולדה לא ששה להיות מוקפת באינטלקטואלים – ויעקב היה אינטלקטואל אמיתי ומבריק.

בשלהי 1971, הוא חש ברע ואושפז. במשך כמה שבועות נאבק על חייו, אבל למרבה הצער לא היה מנוס מן המסקנה שהוא הולך וגווע. הוא היה אמור לצאת יחד עם גולדה לפגישה עם הנשיא ניקסון, ואף־על־פי שהיה מותש לחלוטין רצה מאוד להצטרף למסע, בידיעה שגולדה הזדקקה לו. “איזו טרגדיה נוראה”, אמר לי. “זו הפעם הראשונה שהיא רוצה באמת שאצטרף אליה. אבל עכשיו, כשהיא זקוקה לי באמת, אינני יכול לעשות זאת”.

במרוצת הקריירה המזהירה שלו, הוא היה אחראי, בין השאר, לטיפוח ולפיתוח של הקשרים בין ישראל והוותיקן. מכריו בחוגי הוותיקן התייחסו אליו בהערכה רבה. כשנפל למשכב, שאל אותי הקרדינאל קאסארולי, שר החוץ של הוותיקן, אם נתנגד לכך שהוא ועמיתיו יתפללו להחלמתו של יעקב. באורח מובן מאליו אמרתי כי אין לנו שום התנגדות שכזאת וביטאתי את הערכתי העמוקה על עצם המחווה, אלא שכל תפילותינו לא הועילו. יעקב נפטר כעבור חודשיים במארס 1972.

אלמנתו פנינה, אישה ברוכת כשרונות, מילאה תפקידים בארגון הבריאות העולמי; בנותיו שירה ואליעזרה ובנו יצחק הגיעו כולם להישגים נאים בתחום עיסוקם. במותו אבד לי איש־סודי הקרוב ביותר ובחיי נותר חלל. ישראל איבדה אדם חשוב ומוח מזהיר.


 

פרק 16. פעילות פוליטית    🔗

כקצין בכיר בצה“ל, קל וחומר כראש אמ”ן, הייתי מודע למתרחש בזירה הפוליטית הישראלית. נמנעתי, כמובן, מכל קשר ישיר עם הזירה הזאת כל זמן שהייתי במדים, אבל גם כך לא התקשיתי לעמוד על כמה מומים קשים שפגעו בה וגרעו, לדעתי, מיכולתה של המדינה להיעשות לחברה מודרנית בנוסח המחצית השנייה של המאה ה־20. הפגם הקשה מכולם התבטא, כך חשבתי, בשיטת הבחירות הקלוקלת שהרבתה פיצול, היטיבה עם המפלגות הקטנות והעניקה להן עוצמה שלא עמדה בשום פרופורציה – עד כדי עיוות – לכוחן בציבור. בן־גוריון טען תמיד כי השיטה הזאת תמיט אסון על המדינה, ואמנם המשברים שפקדו אותנו במרוצת השנים הוכיחו עד כמה צדק בטענתו זו.

שיטת הבחירות שלנו נובעת משני מקורות – מפולין שבין שתי מלחמות העולם ומההסתדרות הציונית. ומי שקישר את שני המקורות האלה יחדיו וחיבר אותם למציאות שלנו היה, בראש ובראשונה, שר הפנים הראשון יצחק גרינבוים, ששימש כחבר ה“סיים” הפולני בשנים 1919–1932 וכחבר ההנהלה הציונית מאז 1933 ועד הקמת המדינה. גם בפולין וגם בתנועה הציונית פעל, בראש ובראשונה, הרצון להבטיח ייצוג למיעוטים, שגבר על כל השיקולים האחרים. עם הקמת המדינה ביקש בן־גוריון להנהיג את שיטת הבחירות האזוריות, בנוסח הבריטי, אבל נתקל בהתנגדותן הנמרצת של המפלגות הקטנות – במיוחד המפלגות הדתיות ומפלגות השמאל – וידו של גרינבוים היתה על העליונה.

לאחר שחרורי משירות הקבע, התחלתי לבדוק את האפשרויות לקריירה פוליטית. קצינים בכירים שפשטו את המדים נחשבו אז, לפחות בחלק מהמפלגות, כמצרך מבוקש וגם אני לא יצאתי מהכלל הזה. בין הפונים אלי היו אישים שונים משני האגפים של המפלגה הליברלית, שקמה ב־1961 כתוצאה מאיחוד בין הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית. התקשיתי להיענות להם משתי סיבות. ראשית, הזדהיתי עם עיקר דרכו ועם רוב תפיסותיו של בן־גוריון, שלא היה אהוד על הליברלים. לבד מכך לא ראיתי איך אוכל להשתלב במבנה האוליגרכי של מפלגה זו, שלא היה שונה מהמבנה של מפלגות אחרות. תמצית החיים המפלגתיים היתה מאבק של עסקנים הנצמדים לכסאותיהם, שלא בחלו בשום אמצעי ולא הקפידו לשמור על טהרת הדמוקרטיה הפנימית. זו היתה גם הסיבה לכך שלא הצטרפתי למפא“י, מפלגתו של בן־גוריון. אדרבה, במפא”י שוכללה השיטה האמורה עד כדי כך שלפעמים דימיתי כי אני חוזה בתופעות בולשביקיות. רבים מעסקניה היו קשורים בממסד ההסתדרותי, שהיווה לעתים מדינה בתוך מדינה, ולא נוקה משחיתויות. ואם לא די בכך, גם הרטוריקה הסוציאליסטית של מפא"י, שלא עלתה תמיד בקנה אחד עם פעילותה היומיומית – רבים מהצעדים שנקטה היו רחוקים מאוד מעקרונות הסוציאליזם – לא נראתה לי.

תחת הנהגתו של בן־גוריון, ובמידה רבה בזכותה, שלטה מפא“י במדינה מאז הקמתה. וכמפלגת שלטון, שמעמדה נראה בלתי־מעורער, היא נעשתה ליוּרה רותחת של אמביציות מתנגשות, קבוצות־כוח הנתונות במאבקים חריפים בינן לבין עצמן ורגשות עזים של טינה ואיבה. המאבק העיקרי בתוכה ניטש בין בן־גוריון ומקורביו הצעירים (הבולטים ביניהם היו שמעון פרס, משה דיין, יצחק נבון, טדי קולק ואהוד אבריאל) ובין המשמרת הוותיקה של המפלגה. זו היתה מורכבת בעיקרה מאנשים שהיו קרובים לבן־גוריון בגיל, שלטו במנגנונים המפלגתיים והיו מפוכחים די הצורך להבחין בסכנה, הגדלה והולכת, הנשקפת למעמדם מצד הצעירים המוכשרים. הצעירים הללו החלו להתבלט בהדרגה בתפקידים ציבוריים שונים, אפילו לפני שכבשו לעצמם מעמד בתוך המפלגה. משה דיין היה רמטכ”ל בשנים 1953–1958 ולראשו נקשרה הילת המנצח של מערכת סיני. שמעון פרס היה לאורך התקופה הזאת מנהל כללי של משרד הביטחון וניצח בהצלחה על מערכת אדירה בממדיה ובהיקף פעילותה. לוי אשכול, גולדה מאיר, זלמן ארן ואחרים לא היו יכולים לראות את הקבוצה הזאת בשוויון־נפש. אדרבה, קריאות התיגר של צעירי בן־גוריון על הסדר הקיים – ובעיקר תביעתם לחזק את הממלכתיות על חשבון מה שנראה כאינטרסים מפלגתיים או ''תנועתיים" – רק החריפו את העימות. כך או כך, במשך כמה שנים היה נראה שידם של הוותיקים ושל המנגנון המפלגתי על העליונה. בעקבות הבחירות לכנסת הרביעית, שבהן השיגה מפא"י את הגדולה בהצלחותיה הפרלמנטריות וזכתה ב־47 חברי כנסת, ניסה בן־גוריון להזניק את הצעירים קדימה. גיורא יוספטל, משה דיין ואבא אבן צורפו לממשלה כשרים, ושמעון פרס נעשה לסגן שר הביטחון. אבל הוותיקים עדיין היו מבוצרים בעמדותיהם הבכירות ולא הסתירו את כוונותיהם שלא לוותר.

המאבק שמתחת לפני השטח התגלגל לוויכוח מסביב לפרשת לבון, שהתעוררה בשלהי 1960, בעקבות גילויים חדשים מסביב ל“עסק־הביש” במצרים, בקיץ 1954. במחלוקת שהתעוררה אגב כך החל בן־גוריון להיאבק על כינונו של מוסד חדש – ועדת־חקירה משפטית – לחשיפת האמת בפרשיות שכאלה, ועורר את התנגדותה התקיפה של המשמרת הוותיקה. הדברים הסתבכו, הוליכו לפיזור הכנסת הרביעית ולבחירות כלליות ב־1961, וכעבור שנתיים, בקיץ 1963, הגיע בן־גוריון למסקנה שאין לו אלא לפרוש מראשות הממשלה. אשכול בא על מקומו של בן־גוריון, בברכתו, אך לאחר תקופת רגיעה קצרה שבו העימותים בתוך מפא“י והתחדשו. הם החריפו והלכו, ונקשרו גם בתביעתו של בן־גוריון לחידוש החקירה של “עסק־הביש” בדרך שהציע, ובסופו של דבר נבעה קרע גמור. בקיץ 1965 ניתק בן־גוריון את קשריו עם המפלגה שהנהיג שנים כה רבות והודיע כי יתמודד בבחירות לכנסת השישית בראש רשימה חדשה – רשימת פועלי ישראל, שנודעה מיד בראשי־התיבות שלה רפ”י. רבים מהצעירים הלכו אחריו.

במבט מן הצד, ההתפתחות הזאת היתה גם חלק מחילופי הדורות הלא־חלקים בכל המערכת הפוליטית הישראלית, אבל הצרימות שהתלוו לתהפוכות במפא“י היו חריפות במיוחד, ככל הנראה דווקא בשל היותה מפלגת שלטון. כאן היה ברור לנאבקים שמדובר ב”הכל או לא־כלום“. לא ייפלא שעל הרקע הזה נשמעו גם טענות שאנשי רפ”י הם “ניאו־פשיסטים”, חפים מכל אידיאולוגיה, ובן־גוריון הוצג כפחדן. לא פחות ולא יותר!

הקמתה של רפ“י יצרה הזדמנות פוליטית מיוחדת במינה. עכשיו קמה מפלגה חדשה, משוחררת מכבלים של מוסכמות ישנות, תחת שרביטו של מנהיג דינמי וכריזמטי, עם חבורת הנהגה צעירה־יחסית, שהוכיחה את כוחה לא רק בתככים מפלגתיים, והגוף הזה ראה למרחוק. המצע של רפ”י, שגובש במהרה, קרא לשינוי שיטת הבחירות, הן במישור הפרלמנטרי והן במישור המוניציפלי; להנהגת גישה כלכלית מודרנית; להפעלת ביטוח בריאות ממלכתי ולהגבלת כוחה של ההסתדרות. זו היתה בדיוק המסגרת שנראתה לי ברוחה ובתכניה, ולכן הצטרפתי לשורותיה זמן קצר לאחר הקמתה.

בנאום שנשאתי כמעט שנה לאחר מכן, בוועידתה הראשונה של רפ“י, שנערכה במאי 1966, הסברתי איך אני רואה את עתידה של המפלגה. הזהרתי מפני ההתעוררות האפשרית של חזרה לאחור, אל “הימים הטובים” בחיקה של מפא”י. הזכרתי כי בין מקימי המפלגה החדשה היו רבים שלא הזדהו פוליטית לפני כן, ואשר חיפשו מסגרת המבטיחה שינוי ומציבה את האינטרס הלאומי־ממלכתי מעל לאינטרס המפלגתי. הבהרתי כי קבוצה זו, שעמה נמניתי, משוחררת מהתסביכים של חלק מיוצאי מפא"י. על המפלגה לכבוש את מרכז המפה הפוליטית, אמרתי, ולמשוך קולות משמאל ומימין כאחת. אכן, סיסמת הבחירות שלנו היתה “לא שמאלה ולא ימינה, אלא קדימה”.

שמעון פרס לחץ עלי לעמוד בראש רשימת רפ"י בבחירות למועצת עיריית תל־אביב. אלא שאני לא חשבתי כי כוחי רב לי בעניינים מוניציפליים והצגתי את מועמדותי לרשימה לכנסת. כאן היה צפוף מדי ולא נמצא לי מקום.

בבחירות לכנסת השישית קיבלה רפ“י כמעט 8 אחוזים מקולות הבוחרים, שזיכו אותה בעשרה חברי כנסת. תוצאה זו נראתה ככישלון, אבל אני חשבתי שאין הצדקה לכך ודימיתי שעשרה חברי כנסת יכולים להוות בסיס להצלחה גדולה בעתיד. במהרה התברר שאין שותפים רבים לדעתי. מפא”י הוסיפה להחזיק בהגה השלטון, דינה של רפ“י נגזר לאופוזיציה ובשורות המפלגה רבו התבוסתנים שביקשו לשוב למפא”י. לכך נוספה העובדה שגם בן־גוריון וגם משה דיין תיפקדו בעיקר כדמויות ייצוגיות ומלוא הנטל של הפעלת רפ"י נפל על שכמו של שמעון פרס. גם הפעם הפגין פרס יכולת פנומנלית להתמודדות עם מצב קשה, אבל המציאות הוכיחה שלא די בכך.

המשבר שנתגלה ערב מלחמת ששת הימים הביא להקמתה של ממשלת ליכוד לאומי, בהשתתפות גח“ל ורפ”י. משה דיין נעשה לשר הביטחון ומנחם בגין ויוסף ספיר מגח“ל היו לשרים בלי תיק. הכניסה לקואליציה החלישה את נחישותה של רפ”י להתקיים כגוף עצמאי, שממילא לא היתה רבה לנוכח מיעוט המשאבים. יכולתי לעמוד על כך מקרוב, בתוקף תפקירי כמזכיר הסניף התל־אביבי של רפ“י. היה לנו משרד זעיר ברחוב מרמורק, בלי שום תקציב. בניסיון לממן את הפעילות יזמתי הקמה של גוף שנקרא הבמה הציבורית. במסגרתה נערכו הרצאות וסימפוזיונים בהשתתפות אישים בכירים, בהיכל התרבות. הקהל נהר לאירועים האלה ודמי הכרטיס סיפקו לנו 80,000 ל”י בשנה. זה היה מקור ההכנסות של סניף רפ"י בתל־אביב.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים הוחל במגעים לאיחוד משולש של מפא“י, רפ”י ואחדות העבודה – וממילא להקמתה של מפלגת העבודה בצורתה הנוכחית. התומך העיקרי באיחוד הזה, מבין אנשי רפ“י, היה משה דיין. הערכתי כי תמיכתו זו מבטאת גם את העובדה שהוא לא נלהב מלכתחילה לפרוש ממפא”י, והלך לרפ“י, בעקבות בן־גוריון, בלא התלהבות יתרה. בן־גוריון התנגד לאיחוד המוצע, אבל לא יצא למאבק של ממש. הגיל – הוא היה אז בן שמונים ויותר – כבר החל לתת בו את אותותיו. פרס, שהיה מגדל־העוז של רפ”י מאז הקמתה, החל להפגין סימני חולשה אל מול המתקפה של דיין למען האיחוד. נפגשתי עמו לשיחת מסדרונות בוועידת רפ"י שנקראה להכריע בשאלה, והוא פרש כפיים בייאוש ואמר: “אני לא יכול להמשיך. משה ריפה את ידי. אני לא יכול להמשיך לבדי”.

כמי שראה מקרוב באלו לחצים היה פרס נתון, לא יכולתי שלא להבין לרוחו. אף־על־פי־כן המשכתי להתנגד לאיחוד עם מפא“י ולטעון כי זו התאבדות פוליטית ונטישה של כל העקרונות שבשמם הקימונו את רפ”י. בנאומי בוועידה האמורה, בדצמבר 1967, אמרתי כי החזרה למפא“י מוכיחה כי צדקו אלה שלא נטשו מפלגה זו מלכתחילה וכי החזרה הזאת סותמת את הגולל על התקווה לשינוי במדינה. עצם העובדה שמפא”י ואחדות העבודה רצו בנו, טענתי, היא ההוכחה להצלחתנו. ראשי שתי המפלגות הללו חוששים מפנינו ולכן החליטו לשבור את רפ“י, והנה אנחנו משחקים לידיהם. הזכרתי שבמשא־ומתן בין שלוש המפלגות לא היו לרפ”י שום הישגים במישור העקרוני ושום עיקר מעיקריה לא תפס את המקום הראוי לו במצעה המתגבש של מפלגת העבודה – לא שינוי בשיטת הבחירות, לא רפורמה מקיפה במשק, לא שיפורים בקליטת העלייה. לכן, סיכמתי, אצביע נגד האיחוד המוצע. ברוב דחוק, 52 אחוזים כנגד 48 אחוזים, החליטה ועידת רפ"י לקבל את יוזמת האיחוד. הפור נפל. בראשית 1968 הוקמה מפלגת העבודה.

חוקר ישראלי בולט במדעי המדינה ציין כי רפ“י חוללה שני שינויים רדיקליים בחיים הפוליטיים. הראשון מביניהם היה הנפת דגל המרד של הדור הצעיר, שקרא תיגר על ההנהגה של המשמרת הישנה. נוסף לכך, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נעשה ניסיון להקים תנועה שלא רק תתחרה על קולותיהם של תומכי־מפא”י משכבר אלא גם תיתן ביטוי למאוויים הפוליטיים של בני המעמד הבינוני. אחד מראשי גח“ל סיפר ששמע מבגין כי תקוותה של רפ”י אבדה מרגע שפרס לא היה יכול עוד לשאת בעול. “סוף עגום לתקווה גדולה”, כתב האיש ביומנו, וציין כי בן־גוריון הקים את רפ“י, משה דיין היה זה שהפיק תועלת מרפ”י ושמעון פרס היה זה שנשא בנטל של רפ"י.

רפ“י התמזגה בהדרגה במפלגת העבודה, אבל ברבים מיוצאיה דבקה מעין סטיגמה. אני נוכחתי בכך במישרין. נהניתי מפופולריות רבה בציבור הרחב, בזכות שידורי הרדיו שלי ערב מלחמת ששת הימים ובמהלכה, ובכל זאת עשו ראשי המפלגה כמיטב יכולתם לדחוק את רגלי. העובדה שלא הסתרתי את דעותי גם היא לא סייעה לי. במיוחד עוררתי את תרעומתה של גולדה מאיר, שהיתה אז המזכירה כללית של המפלגה. היא שמרה לי טינה בהקשר הזה גם כעבור כמה שנים, כשכבר עמדה בראש הממשלה. ב־1972 עמד יצחק רבין לסיים את כהונתו כשגריר ישראל בוושינגטון ושר החוץ אבא אבן הציע לגולדה מאיר למנות אותי כמחליפו. היא הגיבה על כך בתנועת יד מבטלת ובאמירה, “הוא היה ברפ”י”. לא נדרש שום נימוק נוסף.

בראשית 1969, בדיון במרכז מפלגת העבודה על הקמת המערך בינה ובין מפ“ם, הייתי אחד משני הדוברים העיקריים – השני היה אבא חושי, ראש העיריה האגדי של חיפה – שיצאו נגד ההצעה. בנאומי אמרתי כי אילו קיבלנו בעבר את גישתה המדינית של מפ”ם לא היינו מגיעים למדינה יהודית ריבונית, לגודל האסון של עמנו. בדורנו אנו, אמרתי, לא לפני דורות רבים, התנגדו אנשי מפ“ם ל”תוכנית בילטמור' של בן־גוריון, רצו בהמשך המנדט הבריטי בארץ ודיברו על מדינה דו־לאומית. שבתי והזכרתי איך אחד מראשי מפ“ם הכריז בשעתו בכנסת כי ברית־המועצות היא “מולדת שנייה” בשבילו ובשביל חבריו וכי בטאונה של מפ”ם, “על המשמר”, פרסם מודעת אבל גדולה על מותו של סטלין וחברי המפלגה עמדו דום לזכר העריץ הזה. אני מכבד אותם על דבקותם באמונתם, אמרתי, אבל דווקא משום כך איני רואה איך אוכל לעשות אתם יד אחת.

גולדה מאיר יצאה מכליה לשמע דברי. היא נזעקה לבמה והסתערה עלי בשצף־קצף, עד כדי כך שהכריזה כי אני “נטע זר”, שמקומו לא יכירנו במפלגת העבודה.


המשכתי להיאבק בתוך המפלגה על הצעות רבות לשינויים, אבל העליתי חרס. אדרבה, בסקר שפרסם ידיעות אחרונות לקראת ההרכבה של רשימות המועמדים לכנסת השביעית, בראשית הסתיו של 1969, דורגתי במקום הרביעי בתשובות על השאלה “מיהו המועמד האטרקטיבי ביותר?” אבל הוועדה המסדרת הציבה אותי רק במקום ה־61 ברשימת המערך (שהיתה עתידה לזכות ב־56 מנדטים). בממשלה שהוקמה לאחר הבחירות הללו, בראשות גולדה מאיר, הוסיף דיין לכהן כשר הביטחון. פרס צורף אליה בתחילה כשר בלי תיק, ובמרוצת הזמן כיהן בשורה של תיקים – קליטת עלייה, תחבורה ותקשורת.

בין הזמנים גברה התסיסה בחטיבת רפ“י במפלגת העבודה ומצאה ביטוי בולט במה שנודע בשם “כינוס הסינרמה”. ביולי 1969 נאספו רבים מיוצאי רפ”י באולם הסינרמה בתל־אביב והשמיעו שם קריאות רמות בזכות פרישה ממפלגת העבודה והופעה ברשימה עצמאית בבחירות הקרבות ובאות. הייתי משוכנע כי אם נעשה כן נזכה בהצלחה רבה ואולי נגיע אפילו לעשרים חברי כנסת. אילו כך קרה, היה נוצר בסיס רציני מאוד לתמורות מפליגות במערכת הפוליטית הישראלית. אבל שוב התברר שנמניתי עם המיעוט, והחלום על חידוש רפ"י נמוג כליל.


חודשים אחדים לאחר הבחירות לכנסת השביעית הגיע לארץ לורד ג’ורג' בראון, ששימש לפני כן כשר החוץ בממשלתו של הרולד וילסון והסב צרות לא מעטות גם לווילסון ולמפלגת הלייבור וגם לישראל. מעמדו בבריטניה עדיין היה מכובד, ולכן ציפתה לו בארץ קבלת־פנים נאה, אבל גילוי־הלב. המוגזם שלו, שגבל בגסות־רוח, והתאנותו לאנשי־שיחו הולידו כמה תקריות לא־נעימות. לפחות חלקן התרחשו לאחר שהאיש הפריז בשתייה והתקשה מאוד לשלוט בלשונו.

בארוחת־ערב על שולחנם של השגריר הבריטי סר ג’ון בארנס ורעייתו סינתיה התנגש בראון עם מנחם בגין, שהיה אז שר בלי תיק. לאחר המנה האחרונה, כשהאורחים הגברים התגודדו לשיחה על כוסית ברנדי וסיגרים, הוא הציג לבגין שורה של שאלות, ובשלב מסוים, כשלא רווה נחת מהתשובות, פתח בצעקות של ממש. “תוריד את המשקפיים שלך”, הרעים בראון על בגין קצר־הרואי, “ותראה את המציאות במישרין בעיניך הערמומיות”. בגין העיף בו מבט צונן ואמר, “אני מציע לך לא להרים את קולך”. לשמע הדברים האלה החליט השגריר בארנס לפתור את הבעיה בדקות בריטית אופיינית. “דומני שהגיעה השעה להצטרף לגבירות”, אמר. ג’ורג' בראון המוקנט רטן לעברו שעוד יבוא אתו חשבון וידאג שתפקידו הדיפלומטי הבא יהיה באולאן באטור, בירת מונגוליה.

למחרת הייתי נוכח בארוחת־ערב נוספת לכבודו של בראון, זו הפעם על שולחנו של שר החוץ אבא אבן, במעונו הרשמי בירושלים. בראון הגיע לשם מותש ומרושל במקצת בלבושו, וניכר בעליל שהספיק ללגום לפני צאתו מהמלון. תחילה סירב לשבת במקום שהוקצה לו ליד השולחן, מפני שחשש כי ייקלע שם לחברה לא מעניינת. כך קרה שלפתע מצאתיו יושב מולי. הוא היה נסער ונרגז, בעקבות פגישה שקיים עם כמה אישים ישראלים בכירים בקשר למדיניות ולמגמות בשטחים המוחזקים; הדברים ששמע מהם לא ערבו לאוזניו. הוא שאל אותי מה דעתי על המצב, וכשראה שאינני מכוון לדעתו, הכריז: “איזו תשובה מטופשת”. עניתי לו, בו־במקום, בלי שמץ של היסוס, “שאלות מטופשות מזמינות תשובות מטופשות”. במהומה הקטנה שהתעוררה כתוצאה מכך, לחש לי השגריר הבריטי, שישב במרחק שני כיסאות ממני, “יישר כוח”. בראון הבחין בפנייתו של השגריר אלי וצרח לעברו, “אני דורש לדעת בזה הרגע מה בדיוק אמרת”. ג’ון בארנס לא איבד משלוות־רוחו, אלא התבונן בבראון והפטיר, “אמרתי לו שהוא היטיב לעשות”. עכשיו יצא האורח מכליו. המשקה עלה לראשו ומראהו עורר רחמים. אשתו סופי היתה נבוכה עד כדי דמעות. ארתור לוריא המנוח, מבכירי הדיפלומטים של ישראל, שהיה אז המשנה למנכ"ל משרד החוץ, שכנע את בני הזוג בראון כי מוטב להם לפרוש למלונם.

רצה המקרה ובו ביום, 15 בינואר 1970, נכנעה ביאפרה שמרדה בניגריה וניסתה להשיג עצמאות במלחמה עקובה מדם. לעת ההיא למדו בישראל קרוב למאה סטודנטים מביאפרה, שיצאו להפגנת מחאה מול ביתו של שר החוץ. העיתונאים והצלמים שבאו לסקר את ההפגנה הזאת ראו, להפתעתם, את ג’ורג' בראון הנזעם מגיח מן הארוחה לכבודו פחות משעה לאחר שהחלה ומוסע אחר כבוד למלונו. הם לא התקשו לגלות שהיו דברים בגו ועד מהרה יצאה הסיפור לכלי התקשורת. למחרת כיכבתי בעמודים הראשיים של רוב עיתוני בריטניה, לצדו של בראון.

כעבור שבוע הגיע אלי מכתב התנצלות של ג’ורג' בראון על הנייר הרשמי של בית הלורדים. לאמיתו של דבר, הוא היה איש ברוך־כשרונות שלא ידע איך להתמודד עם הטיפה המרה ועובדה זו טלטלה אותו במהלך חייו התוססים ממשבר למשבר.


פחות מחמישה חודשים לאחר מכן הזמינה אותי הקהילה היהודית באוסטרליה לייצג את ישראל בחגיגות יום העצמאות. כך זכינו אורה ואני לשבוע מרתק מאוד, שהקיף כמה וכמה ערים גדולות ביבשת החמישית. במהלך השבוע הזה הזדמן לי להיפגש עם ידידים ותיקים לספסל הלימודים, שהתגלגלו בינתיים גם לקווינסלנד וגם למערב אוסטרליה. אורה נועדה, לעומת זאת, עם רבים מבני הקהילה היהודית במצרים שהיגרו לאדלאיד, בדרום אוסטרליה. שנינו זכינו לתמונה ברורה מאוד של הענק המתעורר הזה. לימים, לאחר שנבחרתי לנשיאות, היינו עתידים לשוב לאוסטרליה במסגרת ביקור ממלכתי.

בעת המסע הזה ביקרנו גם ביפאן, ושם, בין שאר דברים, נשאתי כמה הרצאות בפני בכירי הממסד הצבאי. הבכירים הללו חששו מאוד מפני החרם הערבי, ולכן גילו הססנות רבה לגבי היחסים בין יפאן וישראל, אבל הם התעניינו מאוד בסיפור הצבאי שלנו. התיידדנו מאוד עם רבים מהם וכך ניתנה לנו ההזדמנות להתוודע מקרוב לאורחות־חייהם ולהלך מחשבתם.

ביקרנו גם בהונג־קונג ובבנגקוק, אבל אין ספק שהחלק המרתק ביותר היה הביקור הרשמי בטייוואן, שבה הייתי אורחו של צ’אנג צ’ינג קואו, בנו של צ’אנג קאי שק, שעמד אז בראש הממשלה המקומית. מי שהסדיר לי את הביקור הזה היה פרופ' ארנסט דוד ברגמן המנוח, מבכירי המדענים של ישראל, שעמד שנים רבות בראש המערך של המחקר הבטחוני וביקר כמה פעמים בטייוואן כאורח רצוי ומכובד. התארחנו במלון מג’סטיק המפואר, שעדיין שמר על הצביון הסיני המקורי שלו, לרבות העמודים המשוחים בלכה אדומה והעיטורים הסיניים העתיקים שנראו בכל קרן זווית. כבר אז היה אפשר להבחין בפוטנציאל האדיר של טייוואן, שנערכה להתגוננות מפני האיומים של סין. סיירנו ברחבי האי היפה הזה, פקדנו אתרים מעניינים רבים והתפעלנו ממראות ההרים הגבוהים שפסגותיהם מזדקרות מתוך הערפל ומרגלותיהם טובלות בשדות אורז ירוקים. מכונית של שירותי הביטחון נצמדה אלינו בכל אשר פנינו, וכל אימת שמיקדתי את המצלמה שלי בפיסת נוף או בבניין, היה אחד מנוסעי המכונית הזאת מצלם אותי תוך כדי צילום ומצלם גם את אשר צילמתי.

בערב שבת השתתפנו בתפילה שנערכה בבסיס הצבא האמריקני באי. לאחר התפילה דיברתי בפני הנאספים. לרבים מהם, קצינים וחיילים, היו נשים אסיאניות שהתגיירו והשתתפו בתפילה בדבקות רבה. שיא הביקור היה, ללא ספק, המוזיאון המדהים שנבנה באזור ההררי, מתחת לפני הקרקע, והחזיק בין כתליו קרוב למיליון מוצגים יקרי־ערך. הפריטים האלה הוברחו מסין בעת שכוחותיו של צ’אנג קאי שק נסוגו ממנה ב־1949. התצוגה של המוזיאון משתנה אחת לכמה חודשים, כך שמלוא התכולה נחשפת למבקרים לאורך 33 שנים. דומני שהיתה זו אחת התערוכות המרשימות ביותר שראיתי בכל ימי חיי.

במרכז תשומת־הלב של יושבי טייוואן בימים ההם עמד המאבק בינם ובין סין על שני איים קטנים, קווימוי ומאטסו, השוכנים במרחק 800 מטרים מחופי סין. הסינים, שביקשו להוציא את שני האיים מידי הטייוואנים, הפגיזו את קווימוי אחת ליומיים, ואני הוטסתי לשם ביום שנועד להיות פטור מהפגזה. זה היה, ככל הנראה, המקום המבוצר ביותר שראיתי מעודי. כנגד הכפר ששכן על פני הקרקע היה כפר תת־קרקעי, שווה בגודלו, שבו היה אפשר להמשיך בחיים רגילים חרף ההפגזות ומעשי האיבה. הכבישים ארוכים וישרים, ובכל צומת ניצב שוטר־תנועה ולידו עמדת מקלע השולטת בכל השטח. המטוס שהביאנו מטייוואן הגיח אל האי מן הים, כמעט בגובה פני המים, ונחת על מסלול שהתמשך אל תוך ההר. דירי המטוסים ומתקני התדלוק היו כולם בבטן האדמה.

ביקרתי בעמדות הקדומניות, שצפו מול פני הצבא הסיני האדום, מעבר לרצועת הים הצרה. ליד העמדות הללו פעל מרכז ללוחמה פסיכולוגית. אנשיו שיגרו אל היבשת בלונים עמוסים בכל מיני מתנות, כדי לאותת לאזרחים ממול, מה רמת החיים באי שבשליטת טייוואן. רמקולים אדירים, משני הצדדים, שידרו נאומים פוליטיים ומוסיקה.

בכיכר השוק של הכפר פגשתי ילד קטן וסיפרתי לו שאני בא מישראל. שאלתיו האם שמע על הארץ הזאת והאם הוא יודע על מה אני מדבר. הילד חייך וכיסה בכף ידו על עינו האחת. ישראל וכל אשר בה התמצו מבחינתו, ומן הסתם גם מבחינתם של שאר תושבי האי, בדמותו של משה דיין.

לאחר יום מרגש בסביבה בלתי־רגילה זו, שבתי ועליתי על המטוס במעמקי ההר. הטייס הריצו לאורך המסלול התת־קרקעי, ולפתע היינו בחוץ והמראנו מעל לים, בחזרה לטייוואן.


הייתי פעיל מאוד, יחד עם פרופ' יגאל ידין ועם אישים אחרים, בתנועה לשינוי שיטת הבחירות. במשך כמה שנים אף עמדתי בראש התנועה הזאת. במרוצת השנים ניסינו את כוחנו בהשפעה על חברי כנסת, אבל לא הועלנו הרבה. המפלגות הקטנות – לא רק המפלגות הדתיות, אלא גם מפ"ם והקומוניסטים – חששו מאוד מן השינוי שהצענו והפחידו את המפלגות הגדולות, שהתחרו על חסדיהן של הקטנות ולא רצו להרגיז אותן. מפלגת העבודה התחייבה לכאורה במצעה לשנות את שיטת הבחירות, אבל רבים מעסקניה הוותיקים הסתפקו בתשלום מס־שפתיים לצורך בשינוי. נוח היה להם בחדרים אפופי־העשן של הוועדה המסדרת ולא עלה על דעתם שעכשיו יצטרכו לצאת מן החממה ולהתאמץ ולזכות באמון ישיר של הבוחרים.

לאורך כל הזמן הזה הייתי פעיל במפלגת העבודה מבלי להיות חבר כנסת, וגם כתבתי טור שבועי במעריב ובג’רוסלם פוסט. לכך נוספו מאמרים שפרסמתי בניו יורק טיימס ובוול סטריט ג’ורנאל, וכן בעיתונים חשובים בבריטניה, בגרמניה ובשוויץ. מדי יום שישי שידרתי בקול ישראל תוכנית קבועה, שנקראה הטור השבועי והוקדשה לענייני השעה. לעתים מזומנות הוזמנתי להשמיע את דברי גם ב־BBC וברשתות שידור אחרות. לאחר שחרורי מהצבא הצטרפתי לאגודת בריטניה וחבר העמים הבריטי, שהיתה בעצם ליגה לקשרי ידידות בין ישראל ובריטניה ונהגה לקיים אירועים חברתיים שונים לאורך כל ימות השנה. במארס 1964, באחת מארוחות הצהריים של האגודה, לכבודו של לורד נתן, שביקר בארץ, נקראתי לפתע החוצה ונתבשרתי על הולדת בתנו רונית. זו היתה תוספת רצויה מאוד למשפחה, לאחר שלושה בנים.

במרכז פעילותנו באגודה זו עמדה סעודת בלפור, שנערכה אחת לשנה, בסמוך ל־2 נובמבר, לציון יום־השנה להצהרה המפורסמת על ההכרה הבריטית בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ־ישראל. סעודת בלפור של 1967, בחג היובל להצהרה, נערכה בטרקלין שאגאל בכנסת, ובה השתתפו לראשונה ראש ממשלת ישראל ואחד השרים של ממשלת בריטניה. בנאומו בסעודה של נובמבר 1969, הודיע ג’ורג' תומס, שר המדינה במשרד החוץ הבריטי, כי המלכה החליטה לזכות אותי באבירות כבוד ולעשותני מפקד אביר של מסדר האימפריה הבריטית (KBE). הודעה רשמית על כך פורסמה ברשימת האבירויות לקראת ראש השנה האזרחית. הייתי הישראלי הראשון שהתכבד באבירות שכזאת (ורק ישראלי נוסף אחד זכה בכך לאחר מכן). עם קבלת תואר האבירות הצטרפתי לחבורה נכבדה מאוד, שכללה, בין השאר, את מרשל ז’וקוב מברית־המועצות, את הנשיא אייזנהאואר ואת הכנר יהודי מנוחין – ובמועד מאוחר יותר גם את הנשיאים רונלד רייגן וג’ורג' בוש.

ההצעה להעניק לי את התואר היתה של השגריר הבריטי בישראל מייקל הדו, שנימק אותה גם בשירותי בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה וגם בפעילותי לקידום היחסים, ובמיוחד היחסים הכלכליים, בין ישראל ובריטניה. הדו היה טיפוס עליז, שהיטיב להכיר את כל הזרויות והפחדים של אנשי משרד החוץ הבריטי והעלה את שמי כבדרך אגב. כששמע שההצעה התקבלה, הוכה בתדהמה גמורה. טקס הענקת התואר נערך בשגרירות הבריטית בתל־אביב בנוכחות בני משפחתי, ובהם אמי המנוחה ואחי המנוח יעקב.


בתקופה זו נעשיתי לאחד משני נציגי הציבור במועצה להנצחת החייל. באחד הדו''חות שנשלח אלי בתוקף תפקידי זה קראתי, מתוך זעזוע עמוק, כי במהלך השנה שחלפה נוספו עוד 200 קברים של חיילים בבתי הקברות הצבאיים. החלטתי לבדוק את הסיבות למיתות הללו והתברר לי שהן נבעו בעיקר מרשלנות, ממשמעת פגומה ומהיעדר פיקוח נאות. חוסר המשמעת בלט בעליל כגורם קטלני. הממצאים הללו, שפורסמו כדיווח עובדתי יבש, עוררו בי צמרמורת. זכרתי כי מאחורי כל מספר סידורי ברשימה הנוראה הזאת היו חיים שקופדו באבם, על כל התקוות, התפילות והציפיות לעתיד שנקשרו בהם. כל מספר כזה ייצג משפחה שעולמה חרב עליה. באותם ימים הוטלה צנזורה נרחבת מאוד וקפדנית מאוד על כל הפרסומים בעניינים צבאיים ובטחוניים. בדצמבר 1972 פרסמתי מאמר בהארץ, ששימש לי לא אחת כאכסניה, ובו ניצלתי את הוויכוח הציבורי שפרץ מסביב למצעד הצבאי שתוכנן ליום העצמאות כדי להתריע על רמת המשמעת ועל רמת התחזוקה הלקויות של צה"ל. העיתון הציג את תמונתו של דיין במרכז המאמר, ועובדה זו, יחד עם תוכן המאמר, לא הרבו את חני בעיני משה דיין, שהיה בשעתו שר ביטחון כל־יכול. במשך שנים לאחר מכן נתפרש המאמר הזה כאזהרה מפני מה שעלול לקרות אם תפרוץ מלחמה. ואכן, כאשר פרצה המלחמה, באוקטובר 1973, כעבור פחות מעשרה חודשים, התברר שהיה יסוד לרבים מפחדי. למרבה הצער נמצא אז שחזיתי מראש חלק גדול מהתקלות בתחום זה.


 

פרק 17. מלחמת יום הכיפורים    🔗

באוקטובר 1972 התחתן בננו הבכור, יואל, עם מרגרט גאון, נערה נחמדה מג’נבה, בת להורים ממצרים ומסודאן. אביה, נסים גאון, איש־עסקים נודע, היה נשיא הפדרציה הספרדית העולמית.

ישראל היתה נתונה גם היא בעיצומה של תקופה עליזה ומאושרת. מאז תום מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, ידענו תקופה של צמיחה כלכלית חסרת־תקדים. על כל פנים, בשונה מהאושר שחווינו אורה ואני לנוכח ההתרחבות של משפחתנו, היה האושר הלאומי רק חזות כוזבת למציאות מרה. להצלחה הכלכלית נלווה ריפיון צבאי ודאי. הצהרותיו של משה דיין כי הצבאות הערביים אינם מסוגלים לסכן את בטחוננו נשזרו באופטימיזם האמהי של גולדה מאיר, וכך נפתינו להאמין כי מצבנו שפיר לחלוטין.

כפי שהיינו עתידים ללמוד במהרה, במזרח התיכון אי־אפשר למצוא מצב שפיר לחלוטין אלא לעתים נדירות.

במאי 1973 נודע למערכת הביטחון על גיוס נרחב במצרים. ההנחה שהגיוס הזה מבשר ניסיון מצרי לחצות את תעלת סואץ ולתקוף את כוחותינו, הביאה את משה דיין להיענות להמלצת הרמטכ“ל רב־אלוף דוד אלעזר ולאשר כוננות גבוהה של צה”ל. היינו נכונים לכל דבר – אבל שום דבר לא קרה. זו היתה אזעקת־שווא.

עברו כמעט חמישה חודשים. ואז, בשבוע הראשון של אוקטובר, נראו סימנים להיערכות של הכוחות המצריים והסוריים לקראת התקפה אפשרית. פה ושם הצטלצלו פעמוני אזעקה, אבל גולדה ודיין נטו להתעלם מהם בתחושה של דז’ה וו – כבר היה כדבר הזה – וכשלונו של המודיעין הישראלי בהערכה נכוחה של הכוונות הערביות רק חיזק את ההתעלמות הזאת. כתוצאה מבטחון־היתר של ההנהגה הלאומית, נגזר על ישראל להתייצב מול השעה הקודרת ביותר שלה.

שבוע לפני ההתרעות של אוקטובר, לאחר שהשתתפה בפגישה מטעם האינטרנציונל הסוציאליסטי, שהתה גולדה באוסטריה, בעקבות החטיפה של רכבת נושאת פליטים יהודים מברית־המועצות. לפי כל הסימנים, החטיפה הזאת היתה פרי של יוזמה סורית ובוצעה על־ידי עושי־דברם של הסורים כדי להטות את תשומת־לבנו. כשגולדה שבה הביתה, התמקד כל הדיון בממשלה במאורעות שהתחוללו באוסטריה; ראש ממשלת ישראל, השרים השונים וחברי הכנסת לא נתנו דעתם להיקף הפעילות המבצעית ההולכת ומבשילה ממש על גבולותינו.

6 באוקטובר 1973 חל ביום הכיפורים תשל"ד. הייתי בבית הכנסת והתוודיתי על חטאי, כמנהג ישראל. המתפללים החלו לנטוש את המקום קבוצות קבוצות, ועד מהרה התרוקן בית הכנסת כמעט לגמרי. בהדרגה הבינותי מה קורה. חיילי המילואים גויסו לשירות מבצעי. ניצבנו אל מול התקפה ממשמשת ובאה.

המודיעין הישראלי קיבל ידיעות על כך שההתקפה תפרוץ בערב, אבל ראשיתה היתה ב־2 אחר־הצהריים, ואנחנו נתפסנו “עם המכנסיים למטה”. לא היו לנו אפילו עתודות נאותות של כוח־אדם ונשק על גדותיה של תעלת סואץ. בעת שהכוחות המצריים חצו את התעלה אל תוך סיני, והכוחות הסוריים שעטו על פני רמת הגולן לעבר הגליל, היה ברור בעליל כי נקלענו למצב חמור ביותר.

נקראתי למטה הכללי והתבקשתי להתחיל בשידורים לאומה, לאור ההצלחה שנחלתי כפרשן צבאי בעת מלחמת ששת הימים. הפעם ניתנה לי גישה למידע צבאי והורשיתי להיכנס כרצוני ל“בור” – מוצב הפיקוד העליון התת־קרקעי של צה"ל. התחלתי לשדר בעברית ובאנגלית, ברדיו ובטלוויזיה, יחד עם המזרחן הנודע פרופסור שמעון שמיר, לימים שגרירנו במצרים ובירדן. משימתנו היתה להפיג את חרדות הציבור, כל אימת שהדבר היה בגדר האפשר, ולהתריע, בשעת הצורך, מפני סכנה צבאית.

התקפות־הנגד הישראליות לא עלו יפה, בתחילה. קו בר־לב לאורך תעלת סואץ קרס תחתיו והמעוזים שלו נפלו בזה אחר זה. עד תום המלחמה איבדנו, בסך־הכל, 2,569 חיילים – מחיר כבד מאוד למדינה בגודלה של ישראל. דומה ששום יישוב בארץ לא נעדר ממפת השכול. משחדרו האמת המציאותית והיקף האבדות לתודעה הציבורית, נתקפה המדינה בסיוט נורא. ובכל זאת עמד בנו הכוח שלא להיכנע למצב ובהדרגה הסתמן שינוי בתנופה. הגדה הישראלית של תעלת סואץ היתה גיא חיזיון לקרב הטנקים הגדול ביותר מאז הקרב על קורסק שברוסיה, במלחמת העולם השנייה. בעקבות הניצחון הישראלי בקרב הזה, באה סדרה של התקפות־נגד מוצלחות והאוגדה בפיקודו של אריאל שרון חצתה את תעלת סואץ. תוך ימים ספורים כיתרו כוחותינו את הארמייה השלישית של הצבא המצרי משני עברי התעלה.

בעת ובעונה אחת עם ההתקפה המצרית, פשטו הכוחות הסוריים על רמת הגולן. באומץ־לב, פשוטו כמשמעו – וכן בזכות הנס, אין לי מלה אחרת לכך – הצליחו כוחותינו לבלום את התקדמותם. איש אינו יודע מה גרם לסורים לעצור פתאום את תנופת התקדמותם לעבר הגליל, אבל אנחנו ניצלנו את העובדה הזאת. ב־11 באוקטובר, חמישה ימים לאחר פרוץ המלחמה, כבר פנו כוחותינו לעבר דמשק.

בשידורי היומי ב־19 באוקטובר, העליתי ניחוש, שהוכח כנכון. על יסוד ההנחה שהכוחות המצריים בסיני היו נתונים עתה תחת מצור גמור, הערכתי כי חדר המלחמה המצרי נהפך, מן הסתם, לזירה של ויכוחים מרים וחילופי האשמות. גנרל סעד א־דין שאזלי, הרמטכ“ל המצרי, דרש להציל את חייליו ולהסיגם בכל דרך למצרים, מעברה המערבי של תעלת סואץ, אפילו בעת שסאדאת תבע להמשיך במלחמה ובאחיזה בסיני, בתקווה להפיק הישגים מדיניים. וכך בדיוק אכן היה: בעצם אותו רגע של השידור ניטש ריב חריף בין שאזלי וסאדאת, וסאדאת, בתמיכתו של שר המלחמה המצרי, אחמד איסמאעיל, פיטר את הרמטכ”ל שלו. בסופו של חשבון, אין ספק שהצדק היה עם סאדאת. העובדה שחייליו נאחזו בסיני פעלה לטובתו במשא־ומתן לאחר המלחמה.

עכשיו החלה מעורבות סובייטית ואמריקנית במלוא התנופה. קיסינג’ר פתח בדיפלומטיית הדילוגים שלו והפסקת־האש היתה לנושא קונקרטי של משא־ומתן. מצרים הסכימה להסגה הדדית של כוחות ולהפרדתם, ובמאי 1974 הוצב כוח של האו"ם בגבול הסורי ברמת הגולן. ההסכם הזה, עם דמשק, נשמר בקפדנות מאז ואילך.


למלחמת יום הכיפורים היו השתמעויות רחבות־טווח.

בישראל פרצו גלי הלם פוליטיים, שפשטו בכל רחבי המדינה, ומשה דיין שוב לא היה כמקודם. הלם המלחמה ניפץ משהו בתוכו, והוא שקע לתוך ביצה של פסימיות ורחמים עצמיים. עד לרגע האפשרי האחרון, הוא ניסה להניא את גולדה מאיר מגיוס מלא של מערך המילואים. אילו נענתה לעצה זו, היינו עלולים להיקלע לסכנה חמורה. ההסבר היחיד שלי לדרך קבלת ההחלטות שלו, או לדרך אי־ההחלטה שלו, הוא שההתקפה הערבית לא היטיבה להשתלב בתיאוריות שגיבש ובהצהרותיו הפומביות. לפני כן אמר שהערבים אינם מסוגלים לתקוף ולא יתקפו, ולכל הרוחות, אם הוא אמר זאת, לא תהיה שום התקפה. ואפילו כשהצבא המצרי פלש לסיני, הוא לא היה נכון להודות בטעותו. חרף החוזק שהקרין, משה דיין היה דמות המלטית, קרוע בספקות ולעתים קרובות חסר יכולת להכריע ולאכוף את רצונו על המערכות הכפופות לו. לא אחת הסתפק ב“עצה מיניסטריאלית”, כלשונו, וחשב שיצא ידי חובתו.

לגולדה מאיר, מצד אחר, לא היתה שום בעיה מן הסוג הזה. אף־על־פי שקוצר־הראות שלה כמעט וגרם לתבוסתנו, הנה מרגע שהמלחמה פרצה היא הפגינה חוסן אדיר ואופי חזק מאין כמותו. בימות שלום, שיטת השלטון שלה, על דרך האלתור וההחלטות אד־הוק – לא היו שום בלמים ואיזונים, לא עליה ולא על קבינט המטבח שלה – התגלתה כמעט כהרת־אסון, אבל אי־הגמישות שלה הוכחה כנכס חשוב ביותר בעת המלחמה. היא הפעילה את שכלה הישר לצורך קבלת הכרעות צבאיות, התנגדה, תכופות, להמלצות שהעלו בפניה אנשי־צבא ותיקים – והכרעותיה התגלו, בדרך־כלל, כנכונות. אחת מהן היתה החלטתה הנבונה לקרוא לדגל את חיים בר־לב עם פרוץ המלחמה ולמנות אותו למפקד עליון של חזית הדרום. אבל הזעם שגאה נגד הממשלה, ונגד האחראים לדרך חסרת־האחריות שבה נגררנו לסיטואציה צבאית חמורה ביותר, עורר מחאות והפגנות כנגד גולדה מאיר. גם היא וגם משה דיין לא נחשפו לשום האשמות רשמיות ישירות, אבל העם לא סלח לשניהם מעולם, והמלחמה הוליכה להתמוטטותם הפוליטית. זו היתה ראשית הקץ לשלטונה של תנועת העבודה, שהחזיקה בהגה חצי־יובל שנים, מאז הקמת המדינה. לבד מהתהפוכות בזירה הפוליטית הישראלית, המלחמה גם כפתה על ההנהגה הישראלית לחפש גישה מדינית חדשה ומדיניות ריאליסטית שתוליך לפתרון מדיני של הסכסוך הישראלי־ערבי.

במצרים, התבוסה בשדה הקרב השפיעה עמוקות על סאדאת. עכשיו הבין סופית כי לא יוכל להגיע לירושלים על טנקים וכי יהיה עליו לחפש דרך אחרת. וכך קרה שמלחמת יום הכיפורים הוליכה, בסופו של דבר, לדיוני השלום ההיסטוריים בין בגין וסאדאת בקמפ־דייוויד והניעה חלק ניכר מתהליך השלום.

אני עצמי, בדומה לרבים שלחמו במערכות ישראל, התנסיתי במלחמת יום הכיפורים בחוויה חדשה. לא הייתי עכשיו בעצמי בשדה הקרב, אבל שני בני הגדולים היו שם במקומי. מייק היה מוצב ביחידת חי"ר שנשלחה לסיני ולחמה בצבא המצרי בסמוך לתעלת סואץ. פיתחתי מערכת מורכבת של צפנים ששימשה אותו כדי להודיענו היכן בערך הוא נמצא, אבל אפילו כך עבר זמן רב עד שידענו מה עבר עליו. חבר ששירת אתו יצא לחופשה, לאחר שנפצע קלות, ודיווח לנו בטלפון כי היחידה התנסתה בלחימה קשה מאוד. ביקרתי, כאמור, מדי יום במוצב הפיקוד העליון, התת־קרקעי, כדי להתעדכן במצב לצורך השידורים שלי, וראיתי שם הורים כדוגמתי – קצינים בכירים העוקבים בחרדה ובדאגה אחרי מיקומן וגורלן של היחידות שבניהם שירתו בהן, ומתאמצים להסתיר את תחושותיהם האישיות. איש מאתנו לא רצה להפגין חשש או מורך־לב, אבל כולנו התקשינו להצניע באמת את מה שעבר בחדרי המוח והלב.

בתום פעולות האיבה, שבו יואל ומייק הביתה בשלום. מייק הצמיח זקן פרוע והיה מותש ופגוע בעליל. ביסודו של דבר, היה הלום קרב. למרבה המזל, הוא יצא מיד לאחר מכן לבית־הספר לקצינים, והמשטר והמשמעת ששררו שם סייעו לו להתאושש במובן הפסיכולוגי והרגשי. אבל לעולם לא אשכח את שובו מהחזית. כשפתחתי את הדלת, הוא כשל פנימה ואמר חרישית, “אבא, מלחמה זה דבר נורא. זה לא פיקניק”.

לא שמעתי בכל ימי חיי הודעה כה ממעיטה ולא נותר לי אלא לקוות שנכדי לא יצטרכו לעולם לומר משהו כדוגמתה.


 

פרק 18. שנות האו"ם: הכניסה לתוך קן צרעות    🔗

בשחר אביך של אחד מימי אוגוסט 1975, עמדתי על סיפונה של קווין אליזבט השנייה, שהחליקה מתחת לגשר ורזאנו, במבואותיו של נמל ניו יורק. על הסיפון, מכל עבר, רחשה ההמולה הרגילה של הרגעים האחרונים לפני הטלת העוגן: מלחים נערכים להיצמד למזח, ילדים מצביעים בהתרגשות על החוף, הורים מוטרדים מנסים לשלוט בהם. מתוך האובך הזדקרו המגדלים התאומים של מרכז הסחר העולמי, ובעת שהאניה המלכותית חלפה על פני פסל החרות חשבתי על המשורר וורדסוורת, שצפה על לונדון מגשר וסטמינסטר:


…העיר הזאת, עתה לובשת כמו בגד

את יפי הבוקר; שקטים וחשופים

שרועים האניות, המגדלים, כיפות, תיאטראות והיכלים

פתוחים אל השדות ואל שמים

זורחים ונוצצים כולם, באין עשן…


הקולות של מנהטן הקיצו מן האלם, נישאים על פני המים: תאוצת המנועים, זמזום התנועה ברחובות, אי־שם במרחק צפירה צורמת של מכונית משטרה בשעטתה לטפל בתקרית. כל הרעשים האלה התערבבו בהלם העמוק של צפירת האניה, הנענית לצפצופים חסרי־הסבלנות של ספינות־הגרר הנלוות.

מתחמם בקרני השמש הזורחת, תהיתי מה צופנת לי העיר הזאת.

כמעט תשעה חודשים לפני כן הוצע לי לשמש כשגריר ישראל בארגון האומות המאוחדות, ועכשיו משמשה ובאה תקופה מכרעת. כל הסימנים הצביעו על כך שבעצרת הכללית הקרובה של הארגון ינהלו מדינות ערב מאמץ נחוש להשעות את ישראל מחברותה באו"ם, ולכן היינו נתונים עתה במצור דיפלומטי. יתר־על־כן, שר החוץ יגאל אלון היה סבור כי יש צורך חיוני לשגר ליהודי ניו יורק דמות ישראלית שנקל להם לעמוד בקשר שוטף אתה ולפתח עמה שפה משותפת.

ישראל נשענה במידה רבה על יהודי אמריקה במאבקה ובמאמציה לזכות בתמיכה מסוגים שונים. ישראל נבדלת ממדינות קטנות אחרות בעולם במרכזיותה ביחס לפזורה הלאומית שלה בכל אתר ואתר. התפקיד הזה חשוב לאחדותו ולחוסנו של העם היהודי באשר הוא, ולא פחות מכך גם לעוצמה המדינית שלנו. ובשום מקום העוצמה הזאת אינה חיונית יותר מאשר באמריקה. יותר ממחצית הסיוע של ארה"ב לישראל ניתנת בתחום הצבאי. לא זו בלבד שמעצמת־העל מעניקה לנו יכולת לחימה, מדובר גם בהשקעה גדולה וחשובה מבחינתה. בתמצית, לארצות־הברית יש צבא בעל־ברית יעיל במזרח־התיכון מבלי שהדבר יהיה כרוך בשום סיכון של חייליה היא.

ממש מראשיתו, הסיוע הכספי האמריקני לישראל שיקף מידה גדולה של מעורבות ומחויבות. היהודים האמריקנים, שגילו תמיד עניין בוויכוח המדיני, נוהגים כיום בישראל בצורה מפוכחת; מעורבותם מבוססת על המציאות יותר מאשר על הדמיון – מצב בריא לאין שיעור ממה שהיה בעבר.

ב־19 באוגוסט 1975 הגשתי את כתב ההאמנה שלי למזכיר הכללי של האו“ם לעת ההיא, קורט ולדהיים. כינויו במסדרונות האו”ם היה “המלצר הראשי הווינאי”, בהתאמה גמורה עם התנהגותו והליכותיו. הוא היה עובד חרוץ, אבל לאו דווקא אישיות חזקה במיוחד. כשמתחתי באוזניו ביקורת על היבט זה או אחר ביחסו של האו“ם כלפי ישראל, הוא היה מסביר לי כי אכן נכון הדבר שאני ה”בוס" שלו במובן מסוים, אבל עליו לזכור ולהביא בחשבון גם את התחושות והמאוויים של 143 ה“בוסים” האחרים, והמטלה הזאת אינה קלה. יחסינו היו ידידותיים ומקצועיים, ללא דופי, ולא היה לי שמץ של מושג על הרקע שלו או על קשריו עם הנאצים – איש לא ידע אז על כך דבר וחצי־דבר. לכל אדם מבאי האו"ם היתה גישה חופשית לתיקים המתאימים, אבל איש לא העלה על דעתו לבדוק מה מסתתר בהם. רק כשוולדהיים הציג את מועמדותו לנשיאות אוסטריה, רק אז צץ הפרק החסר של חייו בכותרות העיתונים. לא רוויתי נחת מהזעקות הפומביות שהועלו כנגדו. חשתי כי הן יפעלו כנגד ישראל ומחאותינו רק יסייעו למערכת הבחירות שלו. כפי שאכן היה.

אדם אחר שהיה עתיד להטביע חותם חשוב על ישראל הרשים אותי מאוד בפגישתנו הראשונה.

גיליתי שהתקשורת האמריקנית חפצה מאוד ביקרי – חפצה לפחות בראיונות אתי – ובהופעתי הטלוויזיונית הראשונה הוצגתי באולפן בפני אורח נוסף, המושל־לשעבר של מדינת ג’ורג’יה ג’ימי קרטר. במהלך הראיון הוא השמיע את אחת ההצהרות הפרו־ישראליות ביותר ששמעתי מזה זמן רב. ישראל חזקה חיונית לבטחונה של אמריקה, אמר; על אמריקה לתמוך בישראל. לדידו לא היה זה אפילו עניין של ברירה – זה היה כורח.

לאחר השידור הטלוויזיוני ההוא למדתי כי “ג’ימי מי” מתמודד על המועמדות של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. לא אתיימר לטעון שהתייחסתי לידיעה הזאת ברצינות רבה מדי; סיכוייו נראו לי קלושים מאוד. אבל כעבור שבוע, בתוכנית ראיונות אחרת, הוא שב והשמיע את הכרזתו הפרו־ישראלית, מלה במלה. עברו עוד כמה ימים ואני הוזמנתי להופיע בתוכנית ראיונות אחרת בבוסטון, ומי היה שם אם לא ידידי הטוב ביותר החדש? ושוב קלח שיר־ההלל המושלם שלו לישראל.

קרטר הרשים אותי כאיש פלדה: קר מאוד, זהיר ביותר, נחוש בצורה שאין נחרצת ממנה. נוסף לכך דבק בעקרונות מוסריים ברורים והפגין אופי חזק שאין להכניעו.

משעשע לזכור שקרטר נגלה לי לראשונה כפרו־ישראלי נלהב. אף־על־פי שניצח על המשא־ומתן בין בגין וסאדאת, שהגיע לשיאו בהסכמי קמפ־דייוויד – ואיש לא יוכל להעלים את חלקו הנכבד במשא־ומתן הזה – איננו זוכרים אותו בחיבה מיוחדת. הוא תמך בנו, אבל עשה זאת לעתים תדירות בהסתייגות – אינני יכול להצביע בדיוק על טיב העניין. הוא היה ונותר אדם דתי מאוד, אדוק באמונתו הנוצרית. לטעמי עדיף שמדינאי ישאיר את הלהט הדתי שלו מחוץ ללשכתו, בין שמדובר בלשכה סגלגלה בוושינגטון ובין שמדובר באוהל רבוע במזרח־התיכון.

אפשר שקרטר לא היה הנשיא הטוב ביותר של אמריקה, אבל אין ספק שהוא נשיא־לשעבר גדול. הוא מעורב בהצלחה רבה בפעילות דיפלומטית בינלאומית נרחבת והקרן שלו עושה עבודה חשובה ומעולה גם בארצות־הברית וגם בזירה הבינלאומית. אין ספק שהתגלה כמשרת ציבור יעיל.

זמן קצר לאחר הגיעי לאו“ם, פגשתי עמית חדש. דניאל פטריק מויניהאן, שנתמנה זה מקרוב לשגריר ארצות־הברית בארגון, היה לא רק מלומד ומתוחכם וגם אינטלקטואל אמיתי ותחבולן פוליטי רב־תושייה, אלא גם ידיד גדול של ישראל. כפי שאירע ביחס לאיומים קודמים על חברותה של ישראל באו”ם, גם עכשיו הודיעה ארצות־הברית שתפרוש מדיוני העצרת הכללית אם לא יינתן אישור להשתתפותה של ישראל, היתה זו מחווה של ממש, ומויניהאן ביצע אותה בצורה יעילה ומשכנעת ביותר.

הופעת הבכורה שלי באו“ם היתה בנאום בעצרת כללית מיוחדת, שהתכנסה לדון בבעיות הכלכליות של הארצות שאין־להן והארצות שיש־להן. הדגשתי את שאיפתה של ישראל לשפר את האווירה הכלכלית במזרח־התיכון ועוררתי מידה של התרגשות כשהצעתי לירדן – ולכל מדינה ערבית אחרת בשכנותנו – לעשות שימוש בנמלים הישראליים בים התיכון. מדיניות הזרועות הפתוחות הזאת לא מצאה ביטוי לפני כן, אבל לא היתה זרה לישראל, ובוודאי לא לי. תמיד נהגתי במלוא הכבוד הראוי בנציגים הערבים באו”ם, שלא טרחו תמיד להשיב לי באותה מטבע. עם זאת, ההגינות מחייבת לציין שהדבר נבצר מהם. הדיפלומטים הירדנים והמצרים היו תמיד אדיבים, אבל גם נפחדים מטקטיקת הטרור של אש"ף. כל מדינאי ערבי שהפגין בגלוי ידידות כלפי ישראל הסתכן בעליל בתוצאות רציניות, אפילו פטאליות.

ידעתי שלא אוכל לשנות את כללי המשחק לא של המערכת הערבית ולא של מערכת האו"ם, שהיתה ביצה טובענית של לוחמה פוליטית ומעשי בוגדנות, אבל היה לי עניין שהאמנתי בו וניתנה לי במה להציג בה את העניין הזה ביעילות. לפריצות־הדרך היוצאות מגדר הרגיל של התקשורת המודרנית יש מגרעות לא־מעטות, אבל ראוי שלא להתעלם מיתרונותיהן. הסיקור של כלי התקשורת יצר זירות מפגש לא רשמיות עם נציגי מדינות שיחסיהן עם ישראל היו מצומצמים או שלא היו להן שום יחסים אתנו. יכולתי להסביר את עמדותינו בפרוטרוט ולעשות את עבודות ההכנה לפגישת המוחות בעתיד לבוא. השיקול הזה התגלה כמוצדק.

האו“ם הוא ארגון מוזר ומופלא. לעתים יעיל, לעתים קרובות חסר־יעילות עד כדי להוציא מן הדעת, תמיד שקוע בתוך אינטרסים מיוחדים, קטנוניות וחוסר־אונים פוליטי. העצרת הכללית היא ערוץ הפעולה העיקרי של הארגון. זהו הגוף היחיד שיש בו ייצוג לכל המדינות החברות. העצרת נועדת למושב שנתי ופועלת באמצעות מבנה של ועדות ראשיות, ועדות נוהליות, ועדות קבע וגופי־משנה או גופים לעניין מיוחד (אד הוק). עם הוועדות החשובות של העצרת נמנות הוועדה המיוחדת, שעניינה בנושאים מדיניים; הוועדה השנייה, שעיסוקה בענינים מינהליים; הוועדה השלישית, המופקדת על בעיות בקשר לזכויות האדם; הוועדה הרביעית, שדנה בנאמנויות על שטחים קולוניאליים או קולוניאליים־לשעבר; הוועדה החמישית, שעליה האחריות לפתרון הבעיות הפיננסיות של האו”ם; והוועדה השישית, שמעייניה נתונים לבעיות משפטיות.

בכפוף למזכיר הכללי של הארגון פועלים הגופים הבאים: מועצת הביטחון, המועצה הכלכלית והחברתית, מועצת הנאמנות, בית המשפט הבינלאומי לצדק והמזכירות. ההיבחרות לכל אחד מהגופים האלה נעשית על בסיס אזורי, ומכאן שישראל, שלא היתה שייכת רשמית לשום אזור – בשל ההתנגדות הערבית והקומוניסטית – לא יכלה להיות חברה אף לא באחד מאותם גופים.

בניין האו“ם במנהטן, המתנשא לגובה שלושים ושמונה קומות ונשקף על האיסט ריוור, הוקם ב־1951. יש בו לא רק חדרי משרדים, אלא גם אולם מרשים לישיבות העצרת הכללית, שהכיל – בימי פעילותי באו”ם – את המשלחות של 144 מדינות, כל משלחת וששת המושבים שהוקצו לה. בינתיים הורחב האולם הזה, די הצורך להכיל יותר מ־180 משלחות. לרשות המועצות העיקריות – מועצת הביטחון, המועצה הכלכלית והחברתית ומועצת הנאמנות – עומדים אולמות נאותים משלהן, יחד עם השטחים הנדרשים לשירותי המזכירות והמנהלה. כן מוקצים אולמות לוועדות השונות, מרביתם בדמות פרסה, גדולים די הצורך להכיל את כל חברי הוועדות.

המטה הראשי של האו"ם בניו יורק אומר כבוד וסמכותיות, אבל הרגשות מכים בו שורשים עמוקים ודומה שהם גולשים אל הרחובות שמתחתיו. ב־1975 ניצבה ישראל מול אחת התקופות הקשות ביותר שלה בארגון הזה. הגוש הערבי רצה להרחיק אותנו אל מחוץ לתחום; הגוש הסובייטי והקבוצה שנקראה משום מה בשם מדינות לא־מזדהות גילו אותה מידה של עוינות. חרף הכינוי שלהן, ספק אם היה משהו מזדהה יותר מאותן מדינות לא־מזדהות. בדרך־כלל הן הפליאו להזדהות עם הקו של ברית־המועצות.

ישראל היתה נתונה תחת התקפה מתמדת. העצרת הכללית היתה אמורה לעסוק בבעיות העולם כולו, אבל דומה שמחצית זמנה הוקדשה כדי לדבר סרה בישראל. חשבנו כי האו"ם הגיע לשפל שאין נמוך ממנו. במהרה הסתבר שטעינו.


רבות מהארצות האיסיאניות והאפריקניות המתפתחות, ארצות שאין־להן, שהשתחררו זמן קצר לפני כן מעול הקולוניאליזם, התלכדו יחדיו כנגד מה שקראו העולם הראשון, לאמור נגד אלה שיש־להם, וזכו לתמיכת הגוש הערבי. זו היתה דרך נוחה לחמוק מאחריות ומן האשמה בכשלון המאמצים לניהול עצמי יעיל. התסכול ואי־הנחת של המדינות הללו עברו בהדרגה על גדותיהם, נשפכו אל תוך העצרת הכללית והעניקו דחף חדש לרגשות אנטי־ישראליים.

דחף נוסף הגיע ממצרים, שהשפעתה עוררה רבות מהמדינות המתפתחות לנתק את היחסים שלהן עם ישראל. במרוצת התקופה הזאת שימש הנפט, בראש ובראשונה, כנשק פוליטי וכלכלי חשוב. השליטה הערבית בחלק כה ניכר ממקורות הנפט העניקה לערבים כוח ועוצמה. הנפט היה יכול לשמש, ושימש, לסחטנות פוליטית.

לא כל בעיותיה של ישראל באו“ם נבעו ממקורות חיצוניים. ידענו מאבקים ומתחים לרוב בין המשלחת לאו”ם לבין השגרירות בוושינגטון. במאמץ לכונן יחסים דיפלומטיים בין שני הגורמים האלה, אמרתי לשגריר שמחה דיניץ כי יחסים חלקים יותר יסייעו לקידום ענייננו המשותף, והוא הבטיח כל שיתוף־פעולה שבגדר האפשר. בכל זאת נותרתי עם ספקותי בעניין זה.

האו“ם של שנות השבעים היה מועדון יפה ואקסקלוסיבי שעמיתיך בו היו אויבים מושבעים בדיוק כמו ידידים אמיתיים. היתה זו קבוצה מרתקת, שרבים מהנמנים עמה שימשו לפני כן או אחר־כך כראשי מדינות, ראשי ממשלות או שרי חוץ. בעשר או חמש־עשרה השנים האחרונות איבד האו”ם חלק ניכר מיעילותו משום שקיבל עליו תפקידים רבים מדי, והמזכיר הכללי בוטרוס בוטרוס־ר’אלי עוד הוסיף וגרם למרכוז־יתר של הביורוקרטיה. אם לשפוט על־פי מה שקרה בבוסניה, בסומאליה וברואנדה, כוחות האו“ם היו סדרה של כשלונות. כגוף מושל, האו”ם איבד חלק ניכר מכוחו.


בפתיחת העצרת הכללית הראשונה שלי, במהלך נאום ארוך ומשעמם שנשא שר החוץ של ברזיל, טרח טאפ בנט, מספר שתיים במשלחת האמריקנית, להציגני בפני מזכיר המדינה הנרי קיסינג’ר. קיסינג’ר עצמו שוחח עם אנדריי גרומיקו, שר החוץ של ברית־המועצות, וגרומיקו הביע את נכונותו להיפגש עם שר החוץ הישראלי יגאל אלון. עכשיו נתבקשתי לבקר במשרדי המשלחת הסובייטית ולהסדיר את קיום הפגישה.

קודם לפגישתנו עם הרוסים, נועדנו אלון ואנוכי לארוחת בוקר עם קיסינג’ר במגדלי וולדורף. קיסינג’ר פתח בנאום חוצב להבות, ארוך מאוד, בגנות התקשורת הישראלית, ולא חדל מלהתנצל על הודעות שיוחסו לו בדפי הארץ וידיעות אחרונות; ציטטו אותו בעיתונים הללו כמי שחלק שבחים רבים לשר הביטחון הישראלי שמעון פרס והגדיר אגב כך את ראש הממשלה רבין כאיש אפור. הדבר הציק לו מאוד. נדהמתי לראות אדם במעמד שכזה נטרד מהערות עקרות של עיתונאים. עוררתי מידה של עליצות כשאמרתי בהומור כי הוא האדם היחיד בעולם המתייחס ברצינות לעיתונות הישראלית. תשובתו הקדורנית היתה שהוא אינו מתייחס לעיתונות הישראלית ברצינות, אבל חלק מהעיתונים האמריקניים נוהגים לצטט את כלי התקשורת הישראליים.

קיסינג’ר דיבר בחופשיות ובגלוי על הבעיות שיצרו חברי קונגרס וסנאטורים למיניהם וגידף אותם במידה שהפתיעה אותי. “הבחור הזה הוא אידיוט”, אמר, “וההוא טיפש… בזה אפשר לטפל, זה־וזה נמצא בכיסנו וזה שנותר הוא בלתי־אפשרי”. הנרי קיסינג’ר הוא מן הסתם המדינאי המבריק ביותר של דורנו, וכמידת הזוהר שלו כן מידת האגו. הוא הבין את מסדרונות הכוח יותר מכל מדינאי שפגשתי מעודי, והוא נע בהם בחופשיות.

בהמשך ארוחת הבוקר שלנו הרחבנו את הדיבור על סוריה ועל הסכם־הביניים בסיני. אלון תבע כי ההצעות החדשות של מחלקת המדינה יובהרו תחילה לישראלים. קיסינג’ר הזועם הסמיק בו במקום, ובאוויר עמד מתח ברור. בזעפו כי רב הציע קיסינג’ר להפסיק את הדיון מכל וכל, אבל איכשהו יישרנו את ההדורים והמשכנו בהידברות. לאחר שחש בבירור כי התפרצנו לשטח שנחשב בעיניו שלו לבדו, אמר קיסינג’ר לציר מרדכי שלו, שעמד לעת ההיא לסיים את תקופת כהונתו בוושינגטון, “אתה הישראלי היחיד שאינני חושד במניעיו”.

כעבור כמה שעות נפגשנו עם גרומיקו במשרדי המשלחת הסובייטית, מעבר לרחוב ניצב בית כנסת, ואחר־כך נודע לי כי אחד המתפללים, שלא חשד בשום דבר, הגיע לתפילת ערבית וראה את השיירה הישראלית דוהרת אל המשלחת הסובייטית. הוא היה בטוח לרגע שראה את יגאל אלון יוצא מן המכונית ונכנס לטריטוריה הסובייטית – אבל אחר־כך החליט כי הדבר אינו מתקבל על הדעת והלך לביתו.

ובכל זאת אכן היינו שם, בפועל. אנשי ביטחון אמריקנים דאגו לשמור על השטח כיאות. נכנסנו לאולם המבואה הגדול והועברנו מפקיד או מאבטח אחד למשנהו. לבסוף נפתחה בפנינו דלת מתקפלת והתגלה חדרון שיכולנו להניח בו את מעילינו. צעדנו משם אל מה שנראה כחדר־הלבשה, ובו המתינו לנו מארחינו – גרומיקו, השגריר הסובייטי בוושינגטון דוברינין, והמתורגמן הרשמי הנודע שלהם ויקטור סוכודרב. אלון, עוזרו אליהו חסין ואני התיישבנו על ספה אחת בחדר המרוהט בדלילות וכל האחרים הסבו בכורסאות. לא היה לנו ספק שהשיחה כולה מוקלטת.

לאחר ששאל על מזג־האוויר בישראל, פנה גרומיקו לאלון. “מה יש בפיך?” שאל אותו. אלון החל לדבר על ועידת ג’נבה, שגרומיקו היה אחד משני יושבי־הראש שלה. ארצות־הברית וברית־המועצות ניהלו את הוועידה הזאת במשותף; תכליתה היתה לקדם הסדרי שלום בעקבות מלחמת יום הכיפורים. לא היה שום היגיון בכך שמדינה של אחד משני יושבי־הראש – ברית־המועצות – תימנע מקיום יחסים דיפלומטיים עם אחד הצדדים בסכסוך – לאמור, ישראל. בלי יחסים דיפלומטיים, הסביר אלון למארחו, לא נוכל לבטוח בכם. גרומיקו הגיב באמירה שברית־המועצות צידדה תמיד בקיומה של ישראל. בהזכירו את התפקיד שמילא בדיוני האו"ם בשנים 1947–1948, הניף גרומיקו את כף ידו ואמר, “היד הזאת הורמה לתמיכה בהקמת המדינה שלכם”. אלון נדרש לנושא הפלסטיני והציע להחזיר לידי ירדן את כל השטחים צפופי־האוכלוסייה הערבית של הגדה המערבית, ולפתוח במשא־ומתן ישיר ופתוח עם הערבים. גרומיקו מצא שזה צעד מפורש קדימה, אבל לא היה יכול לקבלו – הוא רצה שישראל תחזיר כל דבר שהגיע לידיה במלחמה. במהלך השיחה המתמשכת בקשר לחידוש היחסים בין ישראל וברית־המועצות, הודה גרומיקו כי ממשלתו אכן שוקלת את הצעד הזה. המתח עלה רק כשצץ הנושא של ההגירה היהודית מרוסיה.

הפגישה הזאת חוללה סנסציה של ממש בישראל. רבין ביקש מאלון להבריק לו דו"ח מלא על מה שקרה במהלכה, ואלון ניסה להימנע מכך. מסיבות טובות. מלכתחילה הסכמנו עם הרוסים שלא לתת לפגישה פרסום, ואני הייתי נחוש בדעתי לעמוד בהבטחה. למגינת־לבם של הרוסים, מיד לאחר שהמברק נשלח – הידיעה על קיום השיחה דלפה. כתבים ישראלים פנו אלי בניסיון לחשוף פרטים, ואילו נפתיתי להם הייתי עלול לפגוע קשות בגורלם של יהודי ברית־המועצות. נצרתי את שפתי.

הוויכוח על סילוקה של ישראל מארגון האומות המאוחדות נמשך ואגב כך זרק אלון את האיום שישראל לא תסכים להמשך קיומו של כוח החרום שפעל במזרח־התיכון מטעם האו“ם, כך שתסוכל המשכה של ועידת השלום בג’נבה, התקווה היחידה להשגתו של הסדר שלום באזור. הנשיא המצרי סאדאת הכריז כי “ישראל חייבת להיות נוכחת באו”ם אם אמנם מצפים שהיא תציית להחלטותיו של הארגון”. קיסינג’ר, שדיבר בשם ארצות־הברית ובשם תשע המדינות האירופיות (בריטניה, צרפת, גרמניה, איטליה, אירלנד, דנמרק, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג), נקט עמדה תקיפה מאוד והחלטה של מליאת הסנאט האמריקני אמרה כי אם אמנם תסולק ישראל מהאו"ם, תשקול ארצות־הברית, במלוא הרצינות, את המשך חברותה שלה בארגון.

על כל פנים, דעת הקהל העולמית פנתה בבירור כנגדנו, וענני השנאה והקנאות הלכו והצטברו. ועידה בינלאומית של נשים, שנערכה במקסיקו בחסות האו"ם ונועדה להיות לא־פוליטית במוצהר, נעשתה פוליטית די הצורך לקבל החלטה בגנות הציונות.

ב־1 באוקטובר למדנו כי שלושת המעוזים הגדולים של הדמוקרטיה – קובה, סמואליה ובנין – הגישו תיקון להצעת החלטה של הוועדה לזכויות האדם, שתקפה את הגזענות ואת האפארטהייד; נציגי המדינות הללו ביקשו להוסיף לרשימת התופעות המגונות גם את הציונות, שהושוותה לגזענות. זו היתה ההתקפה הראשונה באומות המאוחדות על כל “איזם” שהוא. איש לא ניסה מעולם לתקוף את הקומוניזם, הסוציאליזם או הקפיטליזם, אבל עכשיו הוצבו אל מול כיתת היורים אמונותיה הבסיסיות של ישראל, תנועת השחרור הלאומית שלנו, וגם עצם קיומנו.

בישיבתה של הוועדה השלישית, ב־3 באוקטובר, תקף הנציג האמריקני ליאונרד גרמנט את ההחלטה כ“אקט שפל” והנציג האיטלקי פיירו וינצי הודיע על התנגדותן של תשע המדינות האירופיות. “הדבר שאנו עדים לו”, הצהרתי, “הוא התקפה נבזית וגסת־רוח על דת איתנה שהעניקה לעולם את התנ”ך, עם עשרת הדיברות, את הנביאים הגדולים… את ההוגים הגדולים של ההיסטוריה". נציגיהן של ארצות רבות מאפריקה השחורה העיפו מבט שני בבעיה ושרידי האופטימיות שפיעמו בנו נמוגו כליל, יושב־ראש הוועדה, צ’כי ושמו שמיד, אנטישמי ואנטי־ציוני מובהק, דיבר בהתלהמות בזכות ההחלטה המרושעת.

כעבור שלושה ימים שאלתי, '“האם מישהו באולם הזה… סבור כי זו הדרך להשיג הבנה והתקדמות לקראת שלום?” ניצבנו בפני ההתקפה המילולית החמורה ביותר על העם היהודי מאז היטלר, והדממה של הקהילה היהודית באמריקה היתה מדהימה. אף לא קול מחאה אחד נשמע בכלי התקשורת האמריקניים. “לאן נעלמו היהודים הדפוקים שלך?” שאל פט מויניהאן בסגנונו המחוספס הרגיל. השגריר הגרמני רודיגר פון וכמאר, שניצב לצדנו בכל כוחו, הוסיף ברוב טאקט: “אם הקהילה היהודית תגיב, הדבר יהיה לתועלת”. יתר־על־כן, לא היתה כמעט שום תגובה מהכיוון הישראלי – מכלי התקשורת, מהפוליטיקאים, מהאקדמיה. איך להסביר זאת? לי לא נמצא שום הסבר. לבד, אולי, מן ההנחה שהיהודים לא עמדו על גודל הסכנה.

ב־17 באוקטובר נפגשו חברי הוועדה להצבעה על הצעת ההחלטה. פעולת השידול הנמרצת שלנו עוררה ספקות רציניים בעניין זה. בדברי אמרתי:


האזנו לדברי הבל בל־ייאמנו במידה שאין למעלה ממנה על הציונות, ומי השמיע אותם? נציגי מדינות שהן הסמלים המובהקים של הגזענות.

…איך מלאכם לבכם לדבר על גזענות באוזנינו, בני העם שסבל יותר מכל אומה ולשון בעולם מתיאוריות גזעניות וממעשים גזעניים, בני העם שסבל מן השואה הנוראה ביותר בכל ההיסטוריה של המין האנושי.

…זהו יום עצוב לאומות המאוחדות. העם היהודי לא ישכח לא את החיזיון הזה ולא את ההצבעה הזאת.

אנו עם קטן, עם היסטוריה שכולה גאווה. ידענו רבות במרוצת ההיסטוריה שלנו.

אנחנו נבלה גם את התצוגה המבישה הזאת… ואני מודה למשלחות אשר התבטאו כנגד הצעת ההחלטה ההרסנית הזאת. לא נשכח את אלה שהצביעו בעד ההתקפה על דתנו ועל אמונתנו. לא נשכח לעולם.


כשהשמעתי בקול רם מאוד את המלים האחרונות – “לא נשכח לעולם” – ירדה דממה גמורה על האולם. שום הגה לא נשמע.

לא היה ספק ביחס למהלך ההצבעה. הוריתי למשלחת הישראלית מראש לא להפגין שום סימנים של התרגשות בעת שנפסיד – וידעתי שאכן נפסיד – להתנהג בהדרת כבוד ולא להיגרר לשום ויכוח עם המשלחות הערביות.

ההצבעה נערכה והצעת ההחלטה אכן אושרה ברוב דעות. כאשר הוכרזו התוצאות, פרצו הנציגים הערבים בתשואות ממושכות ונלעגות. למען האמת, הם נראו כאילו יפתחו בתוך דקה בריקוד מלחמה. המשלחת הישראלית אספה את הניירות שלה, ואז הזדקר פט מויניהאן ופניו סמוקות מאוד. הוא יישר את עניבתו וכפתר את המקטורן שלו. כשקרב אלי, קמתי לברכו. הוא תפס בידי, משך אותי אליו וחיבקני אל מול פני האולם כולו. תגובה זו שלו, מכל הלב, אמרה הכל. הייתי נרגש באמת ובתמים.

המבקר הבריטי גורונווי ריס תיאר את הרגע הזה ב־Encounter:

רוחות־רפאים ריחפו בוועדה השלישית ביום ההוא; רוחות־הרפאים של היטלר וגבלס ויוליוס שטרייכר חייכו בעונג כששמעו שלא רק ישראל אלא היהודים כיהודים מגונים בשפה שהיתה מעוררת תשואות היסטריות בכל עצרת בנירנברג (הנאצית)…. והיו בוויכוח ההוא גם רוחות־רפאים אחרות: רוחות־הרפאים של 6,000,000 המתים בדכאו ובסקסנהאוזן ובשאר מחנות ההשמדה. והרוחות הללו האזינו לאותם קולות עצמם שהריעו וצחקקו והתעללו בהם בעת שעשו את דרכם אל תאי הגזים. כי התזה היסודית שקידמו תומכי ההחלטה, התזה שאושרה בוועדה השלישית, אמרה כי להיות יהודי, ולהיות גאה בכך, ולהפגין נחישות לשמר את הזכות להיות יהודי – להיות כאלה משמעו להיות אויב של הגזע האנושי.

בספרו A Dangerous Place (מקום מסוכן) מתאר מויניהאן את המחזה:

המלים האחרונות (“לא נשכח לעולם”) הושמעו ברמה, והחדר דמם לרגע לחלוטין. ואז, כמו אזרו האחרים עוז ואספו את כל כוחותיהם, שבה ההתרגשות ופרצה בשנית, גואה עד כדי שיגעון. התוצאות נודעו ברבים, רצות על פני מרקע המחשב. 70 בעד, 29 נגד, 27 נמנעים. התשואות שהחלו לפתע התמשכו לאורך זמן רב. המשלחת הישראלית דבקה בבירור בהוראות המוקדמות שקיבלה ולא הפגינה

שום סימן של התרגשות.

קמתי וניגשתי להרצוג וחיבקתי אותו. “שיזדיינו”, אמרתי.


שלושה שבועות לאחר שהוועדה לזכויות האדם של האו“ם, אישרה את הצעת ההחלטה האמורה, הוזמנתי סוף־סוף לנאום בפני ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים האמריקניים הגדולים. מתחתי ביקורת נוקבת, תוך שסקרתי את היחסים בין ישראל והאו”ם ותיארתי את ההיסטוריה האנטי־ציונית של הארגון:

ידידי, בשבועיים של הוויכוח עצמו ניסיתי נואשות להעמיד את הקהילה היהודית על חומרת המצב. נבצר ממני לומר כי התגובה היהודית היתה מעודדת.

…היהודים היו אדישים יחסית לעניין הזה, ולדעתי אף נכשלו במילוי חובתם כיהודים מפני שלא העריכו נכונה את הסכנות לעם היהודי, המובלעות בתוך ההחלטה הזאת. ואינכם צריכים אלא לקרוא אותה בזהירות כדי לעמוד על הסכנות הללו.

…ידידי, אתם רשאים להתגאות במשלחת שלכם (האמריקנית) לאומות המאוחדות…אבל אני שואל אם ראוי לנו להתגאות בתגובה היהודית. כאן, בעיר הזאת, בלב הריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם, עם משלחת ישראלית קטנה הנאבקת נואשות, בתנאים הקשים ביותר שבגדר האפשר, חרף סיכויי ההצלחה המעטים כל־כך, להגן על היהדות מפני התקפה אנטישמית גדולה כנגד יהודים בכל אשר הם…

האם תוכלו לומר בכנות כי המשמעות המסוכנת של ההתפתחות הזאת אכן חדרה לתודעה היהודית האמריקנית?

זכרו, הפרשה לא החלה אתמול. אנו אוסרים את הקרב הזה כבר שלושה שבועות… אבל איה העם היהודי?


עיקרי הנאום שלי פורסמו למחרת בניו יורק טיימס, תחת הכותרת “הרצוג אומר שהיהודים הכשילו את הישראלים במהלך הדיון באו”ם".

עכשיו פרצה מהומת אלוהים. העלבתי את ההנהגה של יהדות אמריקה, ובמשתמע גם את השגרירות הישראלית בוושינגטון. הביקורת שלי פגעה בבירור במטרה. אחדים מחברי ועידת הנשיאים, שככל הנראה לא היו מורגלים לביקורת שכזאת, טלפנו לראש הממשלה רבין, לשטוח את תלונותיהם. שר הפנים יוסף בורג ביקש הסברים לזעקות השבר, ושר המשפטים חיים צדוק הציע להזעיק אותי לישראל כדי שאסביר את פשר הדברים שאמרתי.

אבל עד מהרה הסתבר שאנשי השורה בקרב היהדות האמריקנית והציבור הישראלי רואים אותי כגיבור. המכתבים שהציפו אותי התנערו בצורה מופגנת ומרשימה מההנהגה היהודית האמריקנית.

זמן־מה לאחר מכן ביקשתי מהרב ישראל מילר, נשיא ועידת הנשיאים, להסביר את חוסר התגובה שלהם. הוא סיפר לי שפנה לשגרירות הישראלית בוושינגטון, אבל העצה היחידה שקיבל שם הסתכמה ב“עזוב שטויות”. האם אני יכול להסביר זאת? לא, בשום פנים ואופן. האם התרגזתי? בוודאי ובוודאי.

ההצבעה הסופית בעצרת הכללית נקבעה ל־10 בנובמבר 1975, והפעם נודעה חשיבות לנאום שלי. בארוחת ערב מטעם המגבית היהודית המאוחדת, זמן קצר לפני הנאום, סיפר לי ארנסט מישל, שניהל את סניף המגבית בניו יורק על אביו; הנאצים חיסלו אותו בליל הבדולח, ב־10 בנובמבר 1938. “ארני, תודה לך”, אמרתי. “סיפקת לי את פתיחת הנאום”.

כשהרהרתי בטקטיקה, הבינותי שלא יהיה די בנאום טוב. נזקקתי למשהו דרמטי, בל־יישכח. ב־1939 עמד אבי, כרב הראשי של ארץ־ישראל, בחזית בית הכנסת “ישורון” בירושלים, אל מול קהל אלפים שנאסף למחות על גזרות הספר הלבן הבריטי – על הגבלה חמורה של כניסת יהודים לארץ־ישראל ועל איסור רכישת הקרקעות שהוטל על יהודים. הוא קרע לגזרים פיסת נייר שסימלה את הספר הלבן, ללמד שאותו מסמך של ממשלת בריטניה אינו תקף לגבנו. זה היה אקט בל־יישכח.

בבוקר, כשהתכוננתי לצאת לבניין האו“ם, אמרה לי אורה, “חשבתי על כל העניין – האם אתה זוכר מה עשה אביך ביחס לספר הלבן הבריטי?” בלי לגלות שמץ מתוכניותי אמרתי שאני זוכר ואביא זאת בחשבון. כשהגעתי ללשכתי, נכנס המזכיר הראשון דוד אפק, אחד החברים המוכשרים ביותר של המשלחת, ואמר בהתרגשות, “האם עולה בדעתך משהו דרמטי כמו קריעת ההחלטה?” עניתי כבדרך אגב שאכן אתן את הדעת על כך. עכשיו תפס הוויכוח מקום מרכזי בכותרות העיתונים: הנשיא פורד גינה את החלטת הוועדה ב”מונחים העזים ביותר", ומויניהאן יצא כנגדה בתוכנית הטלוויזיה “פגוש את האומה”. פול ג’ונסון, העורך המזהיר של ניו סטייטסמן, כתב:

אכן, האו"ם נעשה במהירות לאחת היצירות המשחיתות ביותר והמושחתות ביותר שקמו בכל ההיסטוריה של המוסדות האנושיים. האמת המלנכולית, חוששני, היא שהשלהבת הנוכחית של נרות הציוויליזציה חלשה מאוד ונמוכה מאוד.

במוסקבה הצהיר הפיסיקאי הנודע אנדריי ד' סחרוב:

אם תתקבל ההחלטה הזאת, יהיה בכך כדי להקנות לאנטישמיות מראית של חוקיות בינלאומית, ולכן גם כדי לתרום למגמות אנטישמיות בארצות רבות. זו תהיה התוצאה היחידה.

האווירה בעצרת הכללית היתה מתוחה וטעונה. האולם היה מלא וגדוש. הארגונים היהודיים בניו יורק קראו לחבריהם לבוא לישיבה, והם מילאו את היציעים.

כשהלכתי במורד המעבר הארוך באולם העצרת אל עבר דוכן הנואמים, מלמלתי פסוק מתפילות יום הכיפורים, “אלוהינו ואלוהי אבותינו, היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל”. לבי פעם בחוזקה כשפתחתי בנאומי ואמרתי:

מה סמלי הדבר שהדיון הזה, העלול להתגלות כנקודת מפנה בגורלו של ארגון האומות המאוחדות וכגורם מכריע ביחס לעצם האפשרות להמשך קיומו של הגוף הזה, נערך דווקא ב־10 בנובמבר. הלילה הזה נכנס להיסטוריה לפני שלושים ושבע שנים כ“קריסטלנאכט” או “ליל הבדולח”. בליל 10 בנובמבר 1938 פתחו קלגסי פלוגות הסער של היטלר בהתקפה מתואמת על הקהילה היהודית בגרמניה, הבעירו בתי כנסת בעריה והעלו על המוקד בחוצות גווילי תורה וספרי קודש. בלילה ההוא הותקפו בתים יהודיים וראשי משפחות נלקחו בחוזק־יד, רבים מהם שלא על מנת לשוב לעולם. בלילה ההוא נופצו חלונות הראווה של חנויות ובתי־עסק רק משום שבעליהם היו יהודים, וחוצותיה של גרמניה כוסו במעטה זכוכית שבורה, שמיליוני רסיסיה המתנוצצים טבעו את השם “קריסטלנאכט”. הלילה ההוא הוליך בסופו של דבר למשרפות ולתאי הגזים, לאושוויץ, לבירקנאו, לדכאו, לבוכנוולד, לטרזינשטט ולשאר מחנות ההשמדה. זה היה הלילה שהוליך לשואה המחרידה ביותר בהיסטוריה של המין האנושי.

…אכן אירוני הדבר, אדוני נשיא העצרת, שהאו"ם, שהחל את חייו כברית אנטי־נאצית, ימצא עצמו מקץ שלושים שנה בדרכו להפוך למרכז העולמי של האנטישמיות. היטלר היה חש בנוח בשורה של הזדמנויות שנקרו כאן לפנינו בשנה האחרונה, אילו האזין לדיונים שנערכו בפורום הזה, ומעל לכל לדברים שנשמעו בעת הדיון על הציונות.

…יש מן המפכח במחשבה על הרמה שאליה הידרדר הגוף הזה, אם אמנם נגזר עלינו להתבונן בהתקפה על הציונות.

מפני שהתקפה זו איננה רק התקפה אנטי־ישראלית מן הסוג המזוהם ביותר, זו גם הסתערות של האומות המאוחדות על היהדות – אחת מן הדתות האיתנות העתיקות ביותר בעולמנו, דת שהעניקה לעולם את הערכים ההומניים של ספר־הספרים…

לא עליתי לדוכן הזה כדי לגונן על הערכים המוסריים וההיסטוריים של העם היהודי. הערכים הללו אינם זקוקים לשום הגנה. הם מדברים בעד עצמם…

באתי לכאן לגנות את שתי הרעות הגדולות שמאיימות על החברה בכללותה ועל חברת האומות במיוחד. שתי הרעות הללו הן שנאה ובערות. שתי הרעות הללו הן הכוח המניע את אלה שמעלים את הצעת ההחלטה שבפנינו ושל התומכים בהם. שתי הרעות הללו אופייניות לאותם טיפוסים וגורמים שמבקשים לגרור את הארגון העולמי הזה, שנביאי ישראל הגו לראשונה את האידיאלים שלו, אל המעמקים הרובצים לפתחו כיום.

…ציונות היא שם התנועה הלאומית של העם היהודי וציונות היא הביטוי המודרני למורשת היהודית העתיקה… העם היהודי רואה את הציונות בדיוק כשם שעמי אפריקה ואסיה רואים את תנועות השחרור שלהם. הציונות היא אחת התנועות הלאומיות הדינמיות והתוססות ביותר בהיסטוריה האנושית. מבחינה היסטורית, הציונות מיוסדת על קשר מתמיד, יחיד במינו, המתמשך על פני ארבעת אלפים שנה, בין עם הספר ובין ארץ המקרא.

…כמה עצוב לראות כאן חבורה של אומות, שרבות מהן השתחררו רק לאחרונה מעולו של שלטון קולוניאלי, מתקלסות באחת מתנועות השחרור האצילות ביותר של המאה הזאת, תנועה שלא הסתפקה בהצגת מופת של אומץ ונחישות לעמים הנאבקים על עצמאותם, אלא גם סייעה בפועל לרבים מהעמים הללו אם בתקופת ההכנה לעצמאות ואם מיד לאחר השגתה.

אינני ניצב כאן כמתחנן. הצביעו כפי שמכתיב לכם מצפונכם המוסרי. אחרי ככלות הכל, הנושא השנוי במחלוקת אינו ישראל ואינו הציונות. הנושא הוא עצם המשך קיומו של הארגון הזה, שקואליציה של עריצים וגזענים גוררת אותו אל נקודת השפל הנמוכה ביותר של אי־הכבוד.

הצבעה של כל משלחת תרשום בהיסטוריה את העמדה של המדינה הניצבת מאחוריה בכל הנוגע לגזענות אנטי־שמית ולאנטי־יהודיות. אתם עצמכם תישאו באחריות לעמדתכם בפני ההיסטוריה, מפני שההיסטוריה תשפוט אתכם בתור שכאלה. אנחנו, העם היהודי, לא נשכח.

בשבילנו, בני העם היהודי, אין זו אלא אפיזודה חולפת בהיסטוריה עשירה ועמוסה במאורעות.

אנו שמים את מבטחנו בהשגחה העליונה, באמונתנו ובעקרונותינו, במסורת שלנו שהתקדשה במרוצת הדורות, בחתירתנו לקדמה חברתית ולערכים אנושיים, ובכל בני עמנו באשר הם שם. בעינינו, בני העם היהודי, הצעת ההחלטה הזאת, שיסודה בשנאה, בכזב וביוהרה, משוללת כל ערך מוסרי או משפטי.


אחזתי בידי בהצעת ההחלטה וקרעתי אותה לנוכח העצרת הכללית של האומות המאוחדות, תוך שאמרתי, “תודה רבה, אדוני נשיא העצרת”. קרעי הנייר לפותים בכף ידי, שבתי למקום מושבי ואוזני צללו לשמע הפרץ האדיר והמתמשך של מחיאות־הכפיים. ישבתי תחתי ספוג זיעה ומותש. כמו נעלו המפורסמת של כרושצ’וב, גם הנאום הזה היה עתיר להיחרת בתולדות האו"ם.

שבעים ושתיים מדינות תמכו בהצעת ההחלטה, שלושים וחמש התנגדו לה, שלושים ושתיים נמנעו. הנחנו מראש כי שבעים מדינות המחזיקות בדעה קדומה כלפי ישראל יצביעו תמיד נגדנו; לא הפסדנו אלא ארבע משלחות שחככו בדעתן עד לרגע האחרון. לא זכינו במערכה הזאת, אבל במהלכה רכשנו לנו ידידים.

השפעתה של ההחלטה בגנות הציונות על היהודים בכל רחבי העולם היתה מחשמלת. כבודנו העצמי הועמד בסכנה, והמאבק להגנתו נגע בבירור בעצבים חשופים. הוצפתי במברקים ובשיחות טלפון מישראל, ומבול של מכתבים ירד על השגרירות. יהודים בכל אתר ואתר ענדו כפתורים שהכריזו “אני ציוני” או “אני גאה להיות ציוני”. ומה שהפתיע יותר מכל, העיתונות הישראלית חלקה לי שבחים ברוחב־יד.

אחד הזעזועים הגדולים שספגנו נבע מהצבעתה של מקסיקו בעד הצעת ההחלטה. לא היה בכך שום היגיון; מקסיקו היתה מאז ומתמיד ידידותית לישראל וגם ביתה של קהילה יהודית משגשגת ורבת השפעה. הסיבה להצבעה הזאת היתה פשוטה: שאיפתו של הנשיא אצ’ווריה אלוורס להיבחר למזכיר הכללי של האומות המאוחדות. הוא עודד את המדינות הלא־מזדהות והעוינות להצביע נגד ישראל, בהנחה שיזכה בתמיכתן לאחר מכן. אלא שהמהלך הזה שלו עורר תגובות נזעמות. בלי שום מלה על פעולת תגמול, בלי שום הנחיה, ביטלו 60,000 יהודים אמריקנים את חופשותיהם במקסיקו בשבוע ההוא. הנזק הכלכלי היה אדיר. שר החוץ המקסיקני אמיליו רבאסה מיהר לטוס לישראל, ובשובו לניו יורק הפציר בי בכל לשון להיפגש עמו בבית המשלחת המקסיקנית. הביקור בישראל פקח את עיניו, אמר. מה יוכל לעשות כדי ליישר את ההדורים? בקרוב ייערכו באו"ם הצבעות בעניינים הקשורים בישראל, השבתי לו. הוא הבטיח לי כי נציגי מקסיקו יצביעו בדיוק כפי שנבקש מהם. לא ידעתי – איש לא טרח להודיע לי – כי רבאסה כבר הגיע להסכם עם יגאל אלון על דרך הצבעתה של מקסיקו. הסתרת ההסכם הזה ממני היתה עתידה לעורר מידה לא קטנה של מבוכה ורוגז.

בהצבעה הבאה שנקשרה בציונות הונחו בפני העצרת ארבע הצעות החלטה אנטי־ישראליות. מקסיקו הצביעה נגדנו. בעקבותיהן באו ארבע הצעות החלטה נוספות ביחס לפעילותה של ישראל בשטחים. דיברתי כנגדן, והסתמכתי על התנ"ך כבסיס לעמדתנו. ושוב, מקסיקו הצביעה נגדנו – לאחר ההבטחות של שר החוץ רבאסה כי הכל יבוא על מקומו בשלום.

בין הזמנים שבה ופרצה סערה בישראל. התברר כי בפגישתו עם רבאסה הסכים אלון שמקסיקו תמשיך ותצביע נגדנו בעניינים האמורים, ותשנה בהדרגה את הצבעותיה בעתיד. נבצר ממני להבין מדוע ויתר אלון לרבאסה בצורה שכזאת, חרף העובדה שהחזקנו הפעם בקלפים טובים מאוד. חשתי מושפל, במובן האישי ובשם המדינה שייצגתי.

אפי עברון, המשנה למנכ"ל משרד החוץ, טלפן אלי נסער כולו, כמי שאיבד את עשתונותיו. למה בדיוק התכוונתי, שאל־נזף, כשאמרתי בראיון לניו יורק טיימס כי הצבעתו של נציג מקסיקו היתה מאכזבת ומצערת? המקסיקנים עמדו בדיבורם, הבהיר עברון. הם כיבדו את ההסכם אתם. רק אז התברר לו כי הפקידים בירושלים שכחו להביא אותי בסוד ההבנה שהושגה בין אלון ורבאסה.

הדברים הוסיפו להתגלגל מאליהם ויהודים נזעמים במקומות שונים הוסיפו להחרים את מקסיקו ולהימנע מלבקר בה. מקסיקו נתקפה בפאניקה לנוכח אובדן הדולרים של התיירים היהודים. כעבור שבוע התפטר רבאסה, ובהצבעות הבאות פעלו המקסיקנים כיאות.


לאחר הריגושים והסערות של קרב הציונות־גזענות, שבתי לשגרה היומיומית, המייגעת לא אחת, של התפקיד. האובססיה ביחס לישראל לא נטשה כמדומה את האו"ם לרגע. לא השתייכנו לשום גוש, ולכן היינו טרף נוח לבריונים. זה היה קרב מתמיד. הצעות ההחלטה בגנותנו הועלו בלי הרף – בקשר לבעיה הפלסטינית, ליחסיה של ישראל עם דרום אפריקה, לבעיה הגרעינית במזרח־התיכון, לפגיעות־לכאורה בזכויות האדם, כמעט לכל עניין שהיה אפשר להעלות על הדעת.

אחת הבעיות העיקריות שניצבו עתה בפני ישראל היתה הצעקנות הגוברת של אש“ף, שנהנה ממעמד של משקיף בעצרת הכללית. בראש משלחתו של הארגון הזה עמד זוּהְדי לביב טרזי, אדם בעל חזות מתונה, שכיסתה על התנהגותו העוינת, המרושעת והנלוזה. בראשית דצמבר שבתי ונקלעתי לקרב בעניין אש”ף, על רקע מה שנודע בשם הצעת ההחלטה המזרח־תיכונית, שהסורים כפו על העצרת הכללית. שוב התנסינו בשבוע של לוחמה קשה, ושוב הפסדנו במערכה. העצרת החליטה להקים ועדה מיוחדת, בת עשרים חברים, שנועדה להבטיח כי כל ההחלטות הנוגעות לפלסטינאים – ול“זכויות הלגיטימיות” שלהם – אכן יבוצעו. לא היה בהחלטה על הקמת הוועדה שום זכר לפשרה או לאפשרות של פשרה, והתקציב הנאה שהועמד לרשות הוועדה יצר בסיס מוצק להתקפה על ישראל.

בו בשבוע תקפו מטוסים ישראליים את מחנות המחבלים הפלסטינאים בלבנון, ומועצת הביטחון זומנה לישיבת חרום, על־פי דרישתם של הלבנונים והמצרים. הפעם הועלתה גם תביעה להזמין את נציג אש“ף לישיבת המועצה. האפשרות שכך יהיה נראתה לי כתקדים מסוכן, ולכן ביקשתי הוראות מירושלים. רציתי להיות נוכח בישיבה, אבל גם רציתי להבטיח לעצמי את האופציה לצאת מן האולם אם יתברר שנציג אש”ף אכן הוזמן והופיע. ההוראות שניתנו לי אסרו על הופעתי, מתוך כוונה שהדיון כולו יהיה שלא בהשתתפותנו.

ביקשתי ממויניהאן לתמוך בנו, גם בחסימת ההזמנה של נציג אש“ף וגם בהטלת וטו על הצעת ההחלטה העוינת שהונחה על שולחן המועצה. טענתי כי הזמנתו של נציג אש”ף היא בגדר הפרה של סעיף 32 במגילת האו“ם, המגביל הזמנות שכאלה לנציגי מדינות בלבד, בלי שום קשר לעצם חברותן באו”ם. הזהרתי אותו שאם יניח לפלסטינאים להופיע בישיבות של מועצת הביטחון יימצאו גם לאומנים פורטו־ריקנים שיתבעו אותן זכויות עצמן.

מויניהאן היה מודאג מאוד ביחס לשוודים, שאכן היוו בעיה של ממש. אולאף רידבק, השגריר השוודי באו“ם, היה מוכן להימנע מהצבעה, ואנחנו היינו נכונים לברך על כך, אלא שראש ממשלתו אולאף פאלמה החליט כי שוודיה תצביע לטובת אש”ף. שיחותיו של רידבק עם הממונים עליו בשטוקהולם היו לשווא. לא נותר שום ספק בכך. אילו הותר לו להימנע, לא היה נציג אש"ף מוזמן להופיע בישיבת המועצה. חשנו כאילו מדינה ידידותית דקרה אותנו בגבנו, לאחר שלא שיערנו בכלל שיש בידה סכין.


אחד ההיבטים המעודדים של המאבק בארגון האומות המאוחדות התבטא בעמדה ובתמיכה של ארצות־הברית. בהקשר הזה ניתנה לי ההזדמנות להכיר היטב את הנרי קיסינג’ר.

כל פגישה אתו היתה חוויה אינטלקטואלית מהממת. בארוחת צהריים אחת, בראשית ינואר 1976, הוצגה בפניו שאלה הנוגעת ליחסים בינלאומיים והוא פתח בנאום ארוך על אי־היכולת של אמריקה לנהל מדיניות חוץ. מדיניות חוץ, הסביר, היא פונקציה של עוצמה; מדיניות חוץ היא פונקציה של יכולת לעשות מעשה; מדיניות חוץ אינה יכולה להיות פונקציה של שיתוק. לדעתו, חולשתה של הרשות המבצעת, והתחזקותו של הקונגרס – היה זה מיד לאחר שהקונגרס השיב ריקם את בקשתו של הנשיא פורד לסייע לאנגולה – היו עתידות להשפיע בצורה נוראה על יכולתה של אמריקה לנהל מדיניות חוץ אפקטיבית. לא זו בלבד שקיסינג’ר צידד בניהול מבוקר של משברים. לשיטתו, מדינה חזקה היתה צריכה לגלות נכונות לתגמול מיידי ומאסיבי בכל פעם שמתקיפים אותה, מאיימים עליה או מנסים לדחוק אותה למבוי סתום. קיסינג’ר הזכיר שכך בדיוק נהג ב־1970, כאשר כוחות סוריים פלשו לירדן; הוא הציל את ירדן בכך שהשתמש באיום להפעיל את צה"ל ואת הצי השישי האמריקני. זו היתה גם תגובתו ב־1973, בעת מלחמת יום הכיפורים. אנחנו ביקשנו אז מארצות־הברית שתשגר נשק ושאר אמצעי לוחמה לישראל במטוסי גלקסי. ניקסון הסכים לכך, וקיסינג’ר, שפעל לאלתר, כפה על הפנטגון לפעול. המטוסים ההם הצילו את ישראל. והוא גם נחלץ לעזרתנו כאשר באוויר רחשו שמועות על אניות רוסיות המשייטות במורד הבוספורוס, בטורקיה, ועל סיפונן נשק גרעיני. קיסינג’ר פעל אז בו־במקום, ומיהר להודיע לרוסים שאין הם היחידים המחזיקים בנשק גרעיני.

קיסינג’ר חש כי תגובתו של גורם בינלאומי ראוי לשמו צריכה תמיד להיות מאסיבית עד כדי כך שהצד האחר לא יהיה נכון להתמודד אתה; עליך להיות מוכן להשתמש בכוח, אם יש צורך בכך, אמר; ובזכות מפגן העוצמה הזה, לא תצטרך להשתמש בכוח בפועל. הוא לא נלאה מלחזור ולומר כי ניקסון שכנע את הרוסים שהוא מטורף די הצורך לממש את איומיו, ולכן לא היה עליו לממש ולו אחד מהם.

תקוותה היחידה של ישראל לשרידות, סבר קיסינג’ר, נעוצה באמריקה חזקה. אין שום חשיבות לכך שאמריקה לא תנהג תמיד בישראל במידת הידידות היאה; הדבר החשוב באמת הוא שהערבים ידברו על שלום עם ישראל לאחר שישוכנעו כי אין להם שום תקווה להנחיל לישראל מפלה צבאית – והם יגיעו למסקנה הזאת רק אם יתברר להם שארצות־הברית תתמוך תמיד בישראל. אם התמיכה הזאת תוטל בספק, הערבים יסלימו את הלחצים שלהם וישראל תיחשב בעיניהם כטרף קל. הערכתו היתה נכוחה, כפי שהוכיחה ההיסטוריה של המזרח־התיכון בעשרים השנים האחרונות.

קיסינג’ר חשש כי נכונותה של אמריקה לעשות שימוש בעוצמתה הצבאית נחלשה מאוד כתוצאה ממלחמת וייטנאם ומשערוריית ווטגייט. יידרש זמן רב לאמריקה להתאושש, ולעולם לשוב ולסמוך על חוזקה של אמריקה, אמר. אלא שבינתיים אולי יהיה מאוחר מדי. כל מדינה שהקומוניסטים יתקיפו תגלה נטייה טבעית להיכנע אם לא תהיה לה שום תקווה לעזרה של האמריקנים.

אני מעז לומר כי תמיכתה של אמריקה בישראל לא היתה בגדר רחוב חד־סטרי. ניצבנו לצד ארצות־הברית כל אימת ששמה יצא לשמצה. אפילו כשהדבר היה מנוגד לעקרונותינו – למשל, בעת שהצבענו נגד קבלתה של וייטנאם לאו"ם – חשנו כי עלינו לתמוך בידידה האמיתית האחת שלנו.


שגריר ארצות הברית באו“ם פט מויניהאן נעשה לידידי האישי ממש כשם שהיה ידידנו בתחום המדיני. לכן נעצבתי כאשר הוא הציג בפני עותק של וושינגטון פוסט ובעמוד הראשון שלו ציטוט של איבור ריצ’ארד, שגריר בריטניה באו”ם. ריצ’ארד מתח ביקורת נוקבת על מויניהאן, דימה אותו לוויאט ארפ, הקאובוי הנוקם, טען שהוא משתולל כמטורף באו"ם, וגם חזר על טענה נלוזה ששמעתי לפני כן – שמויניהאן מעורר דחייה בנציגי העולם השלישי בגלל התבטאויותיו הגלויות והכנות.

מויניהאן היה בקי ומנוסה די הצורך לדעת שהכתבה הזאת מיועדת להזיק לו. הוא לא חשב, ולו לרגע, שרק הבריטים לבדם עומדים מאחוריה. הוא ידע שלא במקרה הופיעו הדברים בעיתון שנדפס בוושינגטון והבריטים לא היו מסתבכים בהתבטאויות שכאלו אילולא זכו לתמיכה של מחלקת המדינה, בעצם לתמיכה של מזכיר המדינה. כעבור כמה ימים התקשר אלי ליאונרד גרמנט להודיעני כי מויניהאן עומד להגיש את התפטרותו. קובלנותיו של ריצ’ארד פורסמו עתה במלואן בניו יורק טיימס ומויניהאן היה בטוח שהדבר נעשה בהשראתו של קיסינג’ר. בדרכי לאו"ם נפגשתי עם נורמן פודהורץ, עורך קומנטרי. אמרתי לו שמויניהאן ישגה אם יתפטר; היריב היה היריב הלא־נכון, לאמור השגריר הבריטי. חשבתי כי אין מקום לתלות את העניין במחלקת המדינה, בוודאי לא במזכיר המדינה. פודהורץ טען כי מרגע שחִנו של אדם סר בעיני קיסינג’ר, שוב אי־אפשר לעצור את השקיעה ומוטב להכיר במציאות מהר ככל האפשר. טענתי בתוקף שלא זה המצב הפעם. מעמדו הציבורי של מויניהאן היה איתן וקיסינג’ר עלול לשבור את מפרקתו אם יקרא עליו תיגר. פודהורץ צחק לנאיביות שלי. זה שש שנים, אמר, שכל אלה שהתנבאו כי קיסינג’ר ירחיק לכת יתר על המידה עד שימעד ויפול נמצאים בבית־סוהר או מחוץ לזירה הציבורית, ואילו קיסינג’ר עודנו מזכיר המדינה. כשהדברים מגיעים לקרבות אגרופים פוליטיים, קבע פודהורץ, אין לך מישהו מרושע יותר מקיסינג’ר. לא היה לו שום ספק שהכתבות האמורות בעיתונים והמערכה נגד מויניהאן נבעו מהאיש הגדול בכבודו ובעצמו. מויניהאן הסכים עמו בבירור. בפברואר 1976 הוא הגיש את התפטרותו. זה היה רגע עצוב לידידיו.

מחליפו של מויניהאן היה ויליאם סקרנטון, המושל לשעבר של מדינת פנסילבניה ומי שניסה בעבר לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. עברו של סקרנטון לא היה חסר סימני־שאלה, לפחות במה שנוגע לישראל. לאחר מלחמת ששת הימים הוא השמיע בפומבי דברים שהרגיזו אנשים רבים במקומותינו; כך, למשל, קרא לנקוט גישה מאוזנת כלפי שני הצדדים, תוך התעלמות גמורה מהתוקפנות הערבית. בתחילה התייחסתי אליו במידה של חשד, אבל ככל שהיטבתי להכירו כן גברה הערכתי אליו.

על כל פנים, הוא מצא את עצמו כטירון גמור בתוך רשת הקורים הסבוכה של הצביעות האופיינית לאומות המאוחדות והוטל אל תוך המים הקרים של בעיית המזרח־התיכון לאחר הכנה מועטה בלבד, ואולי בלי שום הכנה שהיא.

במארס 1976 זיכה שופט שלום בירושלים, מטעמים טכניים, קבוצה של קיצונים יהודים שהואשמה בהתפרצות להר־הבית, בניסיון לערוך עליו תפילה בציבור. הערבים טענו, בלי שום יסוד, כי פסק הדין האמור היה בגדר היתר ליהודים להתפלל במסגד אל־אקצה. נועדתי עם השגריר האיראני פרדון הוויידה והסברתי לו כי ישראל גוננה, בעצם, על זכויותיהם של המוסלמים; העובדה שהאו"ם נערך עתה למתקפה נוספת כנגדנו בעניין זה לא היתה אלא ניסיון להצית תחושות דתיות כדי להשיג מטרות פוליטיות. אלא שהוויידה לא התרגש מההסברים שלי ושוב היינו נתונים בעיצומו של ויכוח במועצת הביטחון.

הפעם הוחלט שעלי להשתתף בדיון, אפילו אם נציג אש“ף יוזמן לשבת ליד השולחן. היה ברור שעלינו להתגונן ולא להניח לוויכוחים במועצת הביטחון להתנהל בהיעדרנו. אבל למרבה התימהון התעוררו בעיות חדשות דווקא בגלל עצם הישיבה ליד שולחן המועצה. היו שם רק ארבעה מקומות לשגרירים של מדינות לא־חברות. אחד מהם נועד להישמר בקביעות לישראל ואילו הערבים רבו בינם לבין עצמם מי יהיו הנציגים שיזכו בשלושת המקומות הנותרים. הירדנים לא ראו שום סיבה להסכים שנציג אש”ף יופיע בשם הערבים לבדו, ואילו המצרים לא גילו שום נכונות להשלים עם עצם נוכחותם של הסורים. לבסוף, לאחר המתנה בת שעה וחצי, הם הגיעו לכלל פשרה: נציג אש“ף לבדו ישב ליד השולחן כל זמן הדיון וכל שאר המשתתפים הערבים התחלפו ביניהם. זה היה סוג ההחלטות שיכלו לגזול את מלוא זמנו של שגריר באו”ם.

הוויכוח על הר הבית סיפק לסקרנטון את ההזדמנות להופעת הבכורה שלו במועצת הביטחון בשם ארצות־הברית. הפקיסטאנים פתחו בהתקפה והעלו, כרגיל, הצעת החלטה המגנה את ישראל (שכל חברות המועצה דנו בה שלושה ימים לפני תחילת הדיון – ללמד על האובייקטיביות של מועצת הביטחון). אחר־כך פצח הנציג המצרי בנאום קיצוני, טעון חומר־נפץ, רווי באיומי מלחמה. היתה זו תופעה טיפוסית למאבק הבין־ערבי, שכל אחד ממשתתפיו ניסה להוכיח את היותו קיצוני יותר מהאחרים.

אחר־כך הגיע תורי. תיארתי את הנושא בפירוט רב, ולכן דיברתי במשך שעה. למיטב ידיעתי הצגתי טיעון מנומק ומכוסס שהוכיח כי ההאשמה שהופנתה כלפינו בעניין הר הבית היתה “שקר ראוי לכל גינוי”. בהמשך הוויכוח התברר יותר ויותר כי דברי השיגו את המטרה המבוקשת; כל המעורבים בפרשה ניסו לעבור לתלונה אחרת. הם הניחו להר הבית והתמקדו בגדה המערבית. ג’מיל בארודי, נציג ערב הסעודית, הפליג לאחד ממשאות הגידופים הנוראים, המחפירים, חסרי־הפשר והבלתי־רלבנטיים שלו, והגיע עד כדי טענה שאנה פרנק לא היתה ולא נבראה, ולא חדל אלא לאחר ששפך הבלים בעניין אושוויץ והשואה. אני,

בבוא תורי, יצאתי בהתקפה בוטה נגד הנציג הסובייטי, שביסס את התקפותיו על שקרים גמורים. הרוסים ניצלו את זכות התגובה שלהם כדי לתקוף אותי על שלא תקפתי את הסינים. זה היה מחזה־הפקר טיפוסי לאו"ם.

השמעתי עוד תגובות לרבות מן ההאשמות שהוטחו בנו, והיה ברור בעליל שפגעתי בנקודות רגישות של הערבים. הם התחילו להרהר מחדש במידת התבונה שיש בהעלאת נושאים בפורום שבו יינתן לי החופש לומר את כל אשר על לבי.

ואז הגיעה שעתו של סקרנטון לדבר בשם ארצות־הברית. כשהוא הפליג בדבריו, נעתקו המלים מפי, לחלוטין – הוא אימץ את נקודת־הראות הערבית במלואה. הנאום הזה הטיל הלם על כולנו ונראה לנו כהתפתחות רצינית ומעיקה ביותר. שמחה דיניץ, השגריר הישראלי בוושינגטון, ניסה לברר באמצעות אנשי־הקשר שלו בבירה מה קרה לכל הרוחות. אני עצמי פניתי אל סקרנטון במישרין והבעתי בפניו את אכזבתי הקשה ואת זעמי הכבד. הנאום הזה היה חסר כל תקדים, אמרתי לו. ואז התברר לי שסאת ההפתעות לא מלאה. הוא סיפר לי שהנאום הזה אכזב גם אותו. בעצם, היו באותו נאום חלקים שממש הפחידו אותו – אבל הוא עמד על המתרחש רק בעיצומו של הנאום. הנוסח הונח בפניו דקות אחדות בלבד לפני שהחל לדבר, ונשלח ממחלקת המדינה, מלה במלה. הוא אמר לי שחש מבוכה של ממש, ואני האמנתי לדבריו. לאחר מכן נודע לי כי היה זה קיסינג’ר שאישר את הנאום הזה והורה להשמיעו במועצת הביטחון. זה היה תמרון פוליטי שאין גדול ממנו; זה היה קיסינג’ר טהור. הוא לא רצה להיראות אנטי־ערבי יתר־על־המידה ולכן דאג, ככל הנראה, שנציגו ינקוט עמדה פרו־ערבית, ולבסוף, כשהגיעה העת להצבעה על הצעת ההחלטה בקשר להר הבית, הפעיל סקרנטון, בהוראתו של קיסינג’ר, את זכות הווטו האמריקנית וסיכל את הצעד האנטי־ישראלי.


במהלך הדיונים באו"ם בשאלת המזרח־התיכון הוצעו לא אחת תרופות פלא. הפתרון שדובר בו עכשיו היה כינוס־מחדש של ועידת ג’נבה.

בוועידה הזאת, שנולדה לאחר מלחמת יום הכיפורים ביוזמה משותפת של ארצות־הברית וברית־המועצות, השתתפו שרי החוץ של ברית־המועצות, ארצות־הברית, ישראל, ירדן ומצרים. אף־על־פי ששום דבר לא נולד ממנה, נהפכה הוועידה הזאת לסמל לאפשרות שמשהו יכול להתפתח. אבן־הנגף העיקרית לחידושה היתה ההתעקשות הערבית לכלול בה את אש"ף, שעדיין דבק במשימתו המוצהרת להחריב את ישראל. מצד אחר, הרוסים הפעילו לחצים לשוב ולכנס את הוועידה, בתקווה שבכך תינתן להם הזדמנות למלא תפקיד מרכזי במשא־ומתן המזרח־תיכוני.


מאז נותקו היחסים הרשמיים בין שתי המדינות ביוני 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, לא היו מגעים רבים בין ישראל וברית־המועצות, שעסקה בחימושם־מחדש של הערבים, במיוחד של מצרים, ובהכנתם למלחמה נוספת נגדנו. בחסות התביעה הנחרצת לנסיגה ישראלית מלאה מהשטחים שנתפסו במלחמת ששת הימים, חתרו הסובייטים למעמד בכורה במזרח־התיכון, ולא חדלו מלהזכיר כי האזור הזה קרוב אליהם די הצורך להיחשב כמוקד של אינטרסים אסטרטגיים חיוניים. בשל קשריה ההדוקים כל־כך עם ארצות־הברית, ישראל נראתה לסובייטים כאבן־הנגף העיקרית המונעת את שליטתם באזור. מעל לכל, הם רצו למנוע היווצרות של בריתות צבאיות מזרח־תיכוניות המבוססות על אוריינטציה פרו־מערבית והמכוונות, מטבע הדברים, כנגדם.

ישראל, כשהיא לעצמה, נאלצה להלך על חבל דק ביחסיה עם ברית־המועצות. לא רצינו ולא יכולנו להרשות לעצמנו להתעלם ממיליוני היהודים החיים בתחומה, ולכן יצאנו מגדרנו במאמצים לכונן אתה צורה זו או אחרת של דיאלוג. אחד המקומות המעטים שבהם היה אפשר להגיע לכך נמצא בזירת האו"ם.

השגריר הסובייטי באו“ם לעת הגיעי לשם היה יעקב מאליק, קומוניסט ותיק, חניך האסכולה הסטליניסטית, שהאמין בלהט בפילוסופיה שייצג. כשביקרתי אצלו לראשונה, בתוקף היותו הנשיא התורן של מועצת הביטחון, הוא התפרץ בחמת זעם, הצביע על כד חמים הקרים שניצב על השולחן וצעק, “זה כל מה שהאו”ם רואה לנכון להקצות לחברי מועצת הביטחון!” אמרתי לו, “מיד עם שובי ללשכתי אשלח לך תיבה של בקבוקי וודקה מתוצרת ישראל”. מאליק הזעיף פנים ואמר, “רק הצ’כים יכולים לייצר בירה, רק הסקוטים יכולים לייצר ויסקי, ורק הרוסים יכולים לייצר וודקה – ואל תרשה אף פעם לפולנים לומר לך משהו אחר בעניין זה”. המחיצות בינינו החלו מיד לקרוס תחתן. כמה שבועות לאחר מכן כבר חשתי חופשי די הצורך לשאול אותו, “אדוני השגריר, מדוע אתה שונא אותנו כל־כך? מה מכל הדברים שעשינו אי־פעם מעורר בך תחושה כזאת?” הוא מיהר לענות, “אני שונא אתכם? בשום פנים ואופן לא. כמה מחברי הטובים ביותר באוניברסיטת חארקוב היו יהודים. אבל אם כבר העלית את הנושא הזה, אומר לך מה מרגיז אותי. אינני מאמין באלוהים, אבל אם אתם צודקים ויש אלוהים, באיזו זכות תשבו, כאשר תגיעו לגן־עדן, במקום קרוב אליו מהמקום שיוקצה לי? מי בחר בכם להיות העם הנבחר?” צחקתי ואמרתי, “אדוני השגריר, אחרי כל מה שסבלנו במשך יותר מארבעת אלפים שנה בשל היותנו עם נבחר, אני מוכן בהחלט להעביר את זכות־היתר הזאת לעמך שלך כדי שתוכלו ללמוד מה פירוש הדבר”.

הרוסי החשוב ביותר בארגון האומות המאוחדות היה ארקדי שבצ’נקו, סגן המזכיר הכללי של הארגון לעניינים מדיניים ובטחוניים. אחת־עשרה השנים שעשה בארצות־הברית השפיעו עליו עמוקות, ועכשיו היה חופשי ופתוח הרבה יותר משאר הרוסים שהסתובבו בשטח. הוא נתגלה לי כאדם נבון מאוד ובמהרה פיתחנו בינינו יחסים טובים. כל אימת שהדברים נגעו למועצת הביטחון, מצאתי, להפתעתי, שהוא היה נכון לסייע ולהקל מחומרת הבעיות שניצבו בפני. התחלנו להיפגש בקביעות לארוחות צהריים, שבמהלכן נבלעו בקרבו כמויות מרשימות של וודקה. תמיד נענה ברצון לבוא לארוחות ערב בביתי, ותמיד הביא אתו את רעייתו המצודדת, ילידת פולין. עלה בדעתי שדם יהודי נוזל בעורקיה, אף־על־פי שהיא לא הודתה בכך מעולם. והנה, בספרייה שלי היה ספר תורה עתיק שהוגש לצאר הרוסי ב־1904 כמתנה מיהודי העיירה סובאלק (שבה נולדו, בין השאר, אברהם שטרן ופנחס ספיר), ותגובתה וסערת נפשה כאשר ראתה את הספר הזה ועמדה על טיבו דימו להסגיר את זהותה. בשלב מסוים, ולאחר שהסתייע בכמות הגונה של וודקה, הודה באוזני שבצ’נקו כי אחת הסבתות שלו היתה יהודייה – ולכך ייחסתי את פתיחותו ואת נכונותו לדון במצב העניינים במדרג הסובייטי. הוא קינא בעליל באנטולי דוברינין, השגריר הסובייטי בארצות־הברית, וחש כי הוא עצמו ראוי לשמש בכהונה הזאת.

שבצ’נקו, העצבני והחשדני מאוד, ראה אויבים אורבים מאחורי כל דלת. יום אחד, בעת שהסבנו לארוחת צהריים במסעדה סמוכה לבניין האו"ם, הוא היה עצבני במיוחד וחשד כי שתי נשים מצודדות בשולחן הסמוך לשולחננו נשלחו לרגל אחריו. אמרתי לו בבדיחות־הדעת, “הנה לפניך ההבדל הבסיסי בין העולם שלך והעולם שלי. אני מניח שהן התיישבו כאן מפני שיש להן עניין בשני גברים צעירים ואטרקטיבים”. שבצ’נקו לא מצא בכך שום דבר משעשע ויצא לטלפן. הוא שב ועל פניו הבעה של שביעות־רצון; הוברר לו שאין לשתי הנשים הללו שום כוונות עוינות. פשר התנהגותו המוזרה התברר לי רק כעבור שנים, כשנמצא כי הוא היה הדיפלומט הסובייטי הבכיר ביותר שפעל בשירות האמריקנים.

במהרה התבהר כי הרוסים מנסים, בדרכם המסורבלת והמגושמת, לגשר על הפער שנוצר בינם ובין ישראל. כשניתקו את היחסים אתנו, הם דחקו את עצמם לפינה. אכן, ההיסטוריה לימדה כי רוסיה היתה אנטישמית, ובמיוחד אנטי־ישראלית, אבל אנחנו לא נעלמנו מהתמונה, והם היו צריכים לשאת־ולתת אתנו.

בראיון שלא לפרסום רמז השגריר הסובייטי כי מדיניות החוץ של ארצו נעה לקראת נירמול של היחסים עם ישראל. הרוסים תרו אחרי פרצה ורצו בדיאלוג. היתה זו מדיניות מיוסדת על אינטרס עצמי: הם לא יכלו להיות שחקנים ראשיים, במעמד שווה לזה של האמריקנים, מבלי שיקיימו יחסים נורמליים עם שני הצדדים. רווחתנו לא עניינה אותם כהוא־זה – לא היו לי שום אשליות בקשר לכך – אבל פתיחה היתה פתיחה. ובפעם הראשונה יכולנו להידיין אתם מעמדת כוח ולא מעמדת חולשה. תמכתי בכל לבי ביצירת דיאלוג עם ברית־המועצות – בדרך־כלל אני תומך בכל לבי ביצירת דיאלוג כמעט עם כל אחד. אבל משרד החוץ הישראלי נתגלה בעניין זה כבלתי־כשיר, בלתי־מקצועני ודוגמטי במידה שלא תיאמן, ולא רצה שום שיג־ושיח עם הסובייטים. אכן, האיוולת האנושית התנכלה תמיד למהלכה של הקידמה.

לא היתה הוכחה ברורה לכך יותר מזו שהתגלתה לנו למראה הצביעות ומורך־הלב של הנציגים הערבים באו“ם. בפברואר 1976 הוזמנתי להשתתף בארוחת צהריים שערכו ג’ון ופיטר לוב. ג’ון לוב עמד בראש פירמה פיננסית חשובה בוול סטריט, ופיטר, אשתו, היתה הנציבה של ניו יורק לעניינים עירוניים. קהל גדול ונכבד של דיפלומטים ופוליטיקאים גדש את הדירה האלגנטית, ואני גיליתי בתוכו, מזווית העין, את השגריר המצרי לאו”ם ואת עמיתו השגריר הלבנוני, שניהם בחברת רעיותיהם. כשישבנו לשולחן, התברר לי שהם נעלמו – במחאה על כך שגם אני הוזמנתי לארוחה, כפי שנודע לי לאחר מכן. התנהגות כה מטופשת, כה ילדותית וכה חסרת־נימוס היתה טיפוסית, במיוחד לדיפלומטים המצרים של אותם ימים. נוסף לכך היה בה כדי לפקוח הרבה עיניים ולסייע לאנשים כדוגמת בני הזוג לוב להבין את עמדתי ואת הבעיות הניצבות בפני ישראל.


האו“ם, כך חשתי, הפגין גישה צבועה מאוד כלפי היחסים בין ישראל ודרום אפריקה. תשומת־לב רבה מאוד הוקדשה לסחר הזעיר שלנו עם מדינה זו; תשומת־לב קטנה מאוד הופנתה לסחר האדיר של דרום אפריקה עם בריטניה, עם הקהילה האירופית ועם ארצות־הברית; ושום ציוץ שהוא לא הושמע בהתייחס לסחר בין דרום אפריקה ובין אפריקה השחורה. כל הנוגעים בדבר השקיטו את מצפונם בכך שתקפו את ישראל. לאחר שהצגתי ברבים פרטים מאלפים על הסחר של דרום אפריקה ואפריקה השחורה, ביקשני נשיא טנזניה, ג’וליוס ניררה, באמצעות שגריר ארצו באו”ם, לחדול מתקיפת היחסים החשאיים של הטנזנים עם דרום אפריקה. הייתי נכון להגיע להסכם מבוסס על הדדיות: אם הם יחדלו מהתקפות עלינו, לא אומר שום מלה נוספת בעניין זה.

בדרך־כלל, היחסים בין ישראל ובין ארצות אפריקה היו דו־משמעיים. אלפי אפריקנים הוכשרו בישראל בחקלאות, ברפואה, בעסקים ובמדע. אלפי ישראלים פעלו עם האפריקנים בארצותיהם, לא אחת במעבה היער והבוש, וסייעו לקידומם. לא פעם ולא פעמיים פגשתי במסדרונות האו"ם אפריקנים שפנו אלי בעברית. אחד השגרירים האתיופים היה נוהג למשוך אותנו לקרן זווית בעצרת הכללית וללחוש בעברית צחה, “זהירות, הממזרים מכינים לכם מלכודת”.

זו היתה תמצית נאה של השקפתי על האו"ם, כתום השנה הראשונה לכהונתי בו: זהירות, הממזרים מכינים לכם מלכודת.


 

פרק 19. שנות האו"ם: נפילת מפלגת העבודה    🔗

בראשית יולי 1976 התחולל אחד הרגעים ההירואיים הגדולים בהיסטוריה הישראלית.

מחבלים פלסטינים וטרוריסטים גרמנים חטפו מטוס של חברת איר פרנס שעשה את דרכו מתל־אביב לפאריס, לאחר שהמריא מחניית־ביניים באתונה. הם כפו על הצוות להטיס את המטוס לבנגזי שבלוב ולהנחיתו לאחר מכן בנמל־התעופה אנטבה שבאוגנדה. הנוסעים היהודים הופרדו מהצוות ומהנוסעים הלא־יהודים, והיתה זו תזכורת מחרידה לימי ה“סלקציות” של הנאצים. כל הנוסעים הלא־ישראלים שוחררו והורשו לטוס לצרפת. יותר ממאה נוסעים ישראלים וכל אנשי הצוות קובצו בבניין הטרמינל של נמל־התעופה והוחזקו שם כבני־ערובה. הטרוריסטים התנו את שחרורם – בעצם, את השארתם בחיים – בשחרור רשימה ארוכה של טרוריסטים בינלאומיים מבתי־כלא בארצות שונות בעולם. בבניין האו"ם זומנו ישיבות חרום.

כשהגעתי לשם כבר החלו החגיגות לציון יום העצמאות המאתיים של ארצות־הברית. בארבעה ביולי נועדו “האניות הגבוהות”, בעלות המפרשים הרבועים המרשימים, שהגיעו מארצות רבות להשתתף בחגיגות, לעבור במשט הצדעה על פני הנשיא ג’ראלד פורד, בעודו ניצב על סיפונה של נושאת־המטוסים פורסטל, בנמל ניו יורק. במוצאי 3 ביולי הגיעה אלי קריאה טלפונית דחופה מהמרכזנית במשלחת הישראלית לאו“ם. היא נחנקה כמעט מרוב התרגשות בעת שדיברה אתי ושלטה רק בקושי בקולה. בין יפחה ליפחה למדתי ממנה כי חיילי צה”ל שחררו את בני־הערובה.

יחד עם כל ישראלי ועם כל יהודי – ואני מעז לחשוב שגם יחד עם כל אדם הגון עלי אדמות – נשאתי תפילת הודיה. זה היה רגע של גאווה באמת ובתמים. וככל שהמידע הוסיף וזרם, וככל שהתמונה של מבצע החילוץ המדהים התבררה יותר, כן גברה הגאווה.

הפשיטה באנטבה בוצעה על־פי ההוראות של ראש הממשלה רבין, שר הביטחון שמעון פרס והרמטכ“ל מוטה גור. מפקד הכוחות בשטח היה קצין צנחנים וחי”ר ראשי, תת־אלוף דן שומרון. יחידות עילית ישראליות הוטסו בחשאי, בארבעה מטוסי הרקולס, לנמל־התעופה של אנטבה והגיעו עד לטרמינל. הלוחמים הישראלים הפתיעו את הזקיפים האוגנדים ואת הטרוריסטים, חילצו את בני־הערובה והחישו אותם אל מטוסי ההרקולס. יחידת־משנה ישראלית השמידה את טייסת המיגים של חיל האוויר האוגנדי, שחנתה בקרבת מקום, ומנעה מראש כל אפשרות ליירוט המטוסים הישראליים בדרכם הביתה. אחדים מהטרוריסטים הגרמנים וכמה חיילים אוגנדים נהרגו במהלך הפעולה. חמישים ותשע דקות לאחר הנחיתה באנטבה שבו מטוסי ההרקולס והיו באוויר. בתוכם היו כל החטופים בריאים ושלמים – למעט ארבעה: שלושה שנהרגו במהלך הפעולה ודורה בלוך, שאושפזה בבית־חולים באנטבה לפני מבצע החילוץ, משום שחשה ברע, ונרצחה אחר־כך באכזריות על־ידי קלגסיו של הרודן האוגנדי אידי אמין. בפעולה נהרג אחד מבכירי הלוחמים שלנו, סגן־אלוף יונתן נתניהו, אחיו הבכור וברוך־הכשרונות של ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו. יוני, כפי שקראו לו כל מודעיו, נעשה מיד לגיבור לאומי, סמלה של רוח הלחימה הישראלית הגדולה. שמו יצא לתהילה בכל רחבי העולם, בקרב המונים שהשתאו לנוכח המבצע הישראלי הנועז והמופלא.

השכם בבוקר ארבעה ביולי יצאנו אורה ואני לברוקלין ועלינו שם על סיפונה של גוררת, שהסיעה אותנו אל נושאת־המטוסים פורסטל. אגב נסיעה עיינתי בגליון ניו יורק טיימס. מאמר המערכת המרגש מאוד שלו הוקדש לחילוץ מאנטבה ונתן ביטוי לתחושות של כל בני־החורין. עלה במוחי כי מעולם לא היתה יוקרתה של ישראל גבוהה יותר מאשר באותה הזדמנות. כשאורה ואני הגענו לפורסטל, יחד עם 4,000 אורחים אחרים, מצאנו את עצמנו במרכז תשומת־הלב. במובנים רבים, הפעולה הישראלית באנטבה “גנבה את ההצגה” מחגיגות המאתיים של ארצות־הברית. ועם זאת, נקל היה לראות בה ביטוי נחרץ לאידיאלים הגדולים של חרות האדם, שניצבו בלב החגיגות הללו. מאות ניגשו לברכנו.

בצהרי היום צלצל הנשיא פורד בהעתק של פעמון החרות, לציון יום־השנה ה־200, ואחר־כך קיבל את פני המשט החגיגי. הוא לא התייחס מעולם בפומבי לפשיטה הישראלית על אנטבה – ככל שהדבר נשמע מטורף, היה ברור שהמחאות באפריקה ובאו"ם יהיו גדולות מדי במקרה שנשיא ארצות־הברית יצדד רשמית בצד הישראלי במשימה צבאית “תוקפנית” שכזאת – אבל בשיחות פרטיות אמר לי יותר מפעם עד כמה רווה נחת מהמבצע. התקשיתי לקרוא את פורד – כארם וכנשיא. הוא נהג ריחוק, ודומני שרק מעטים היטיבו להכירו. על כל פנים, בשנים הרבות שעשה בקונגרס הוא קנה ידע רב על ישראל.


המשלחות הערביות באו“ם העריכו נכונה את התחושה האנטי־טרוריסטית והפרו־ישראלית שהתעוררה לאחר מבצע אנטבה והחליטו שלא לפתוח בהתקפה כנגדנו באו”ם. לעומת זאת גמלה בהן ההחלטה להסית את האפריקנים לפעול כנגד ישראל בשל “מעשה הפיראטיות” הזה. דיפלומטים רבים מארצות המערב הזהירו את האפריקנים שלא ישעו לעצה הערבית, ובכל זאת הונחה על שולחנה של מועצת הביטחון הצעת־החלטה של בנין (דהומיי), לוב וטנזניה, שמתחה ביקורת על ישראל בשל “פגיעה בריבונות ובשלמות הטריטוריאלית של אוגנדה”, ותבעה מישראל להציע לאוגנדה פיצויים מלאים על הנזקים והחורבן שנגרמו במהלך הפעולה.

בישיבת מועצת הביטחון ב־9 ביולי 1976 נותרו הערבים, בתבונה, בירכתיים; סר הרולד וולטרס, נציג מאוריציוס ויושב־ראש הארגון לאחדות אפריקה, ניצח על ההתקפה האפריקנית.

לאחר דברי הפתיחה שלו, אמרתי:

…מנקודת־ראות פורמלית טהורה, הישיבה הזאת נערכת בגין תלונה שהועלתה כנגד ממשלת ישראל.

על כל פנים, אני מבקש להבהיר כי בשבתי כאן כנציגה של ממשלת ישראל, ויש לי הכבוד לשמש בתפקיד הזה, אינני יושב בשום פנים ואופן על ספסל הנאשמים.

היפוכו של דבר, אני ניצב כאן כמאשים של הארגון העולמי הזה, האו"ם, שלא היה בכוחו, בגלל המזימות של הנציגים הערבים ושל תומכיהם, לתאם צעדים יעילים כדי ללחום ברעה החולה של הטרור העולמי.

אני ניצב כאן כמאשים של אותן משלחות לארגון הזה, שבחרו לשמור על אלם בעניין שלפנינו, מטעמים של תועלת פוליטית…

בפנותי לברית־המועצות אמרתי:

לא די להרים קול בחלחלה כשהטרור פוגע רק בכם. אם הטרור רע, הטרור רע לכל אחד, בכל מקרה, בכל הזדמנות, בלי שום קשר לזהותו של המבצע ולזהותו של הקורבן. אחת דינו של הטרור להכחדה… במובנים רבים זהו רגע של אמת לארגון האומות המאוחדות.

בתשובה לדבריו של הנציג הטנזני שאלתי:

האם אפריקה היתה נראית טוב יותר אילו נשפך על אדמתה דמם של הקורבנות הללו, החפים מפשע?

יצאתי בהתקפה כנגד כל אלה שהסתערו עלינו:

נציגה של ברית־המועצות דיבר על תוקפנות ועל איסור הפגיעה בשלמות הטריטוריאלית ובריבונות הלאומית. בעניינים האלה אני מקבל את דעתו, לנוכח המעללים המרשימים שביצעו הסובייטים בהונגריה, בצ’כוסלובקיה ובארצות אחרות במזרח אירופה. עמיתי מסין יוכל בוודאי להרחיב את הדיבור בקשר לכך.

בהמשך הדיון קראתי לאומות המאוחדות להשתחרר מאחיזתם של העריצים ולשוב ולמלא את תפקידו הצודק של הארגון בשירותם של רווחת האנושות והשלום הבינלאומי. בעקבות הדברים האלה פתח הנציג הלובי בהתקפה היסטרית עלי. ניצלתי את זכות התשובה שלי כדי להעלות על נס מנהיגים ערבים רציונלים כמו הנשיא סאדאת – שהכריז כי השליט הלובי מועמר קדאפי היה סהרורי בבירור – ונשיא סודן נומיירי, שהתנגד בכל מאודו למדיניות הטרור של לוב. בהפריכי את ההאשמה שאני הוגה שנאה ללוב, אמרתי בקצרה, “למען האמת, כמה מחברי הטובים ביותר הם לובים”. מועצת הביטחון פרצה בצחוק.

הצעת ההחלטה לא אומצה בהצבעה הסופית; האפריקנים לא הצליחו לגייס את תשעת הקולות הנחוצים. היה זה הישג נדיר לישראל במועצת הביטחון. “זהו ניצחון מהולל”, כתב לי השגריר הבריטי איבור ריצ’ארד.

בעקבות ההפסד המביך נשמעו חריקות שיניים רבות בקרב המשלחות האפריקניות, וכן פרצו ביניהן מריבות לרוב. לאחר הפעולה באנטבה, נחתו המטוסים הישראליים בנמל־התעופה של נאירובי בקניה, לצורך תדלוק. העניין הוסדר מראש, כפי שגם נקבע מראש כי במקום זה יטופלו הפצועים, אם יהיו כאלה. במועצת הביטחון אימצה קניה את העמדה של האחדות האפריקנית, והכחישה כל קשר עם ישראל; שר החוץ ואייאיקי לא החליף עמי ולו קריצת עין אחת ומתח ביקורת חריפה עלינו. האוגנדים, לעומת זאת, האשימו את קניה בשיתוף־פעולה עם ישראל. הקניאתים, שכפרו בכך בתוקף, הזדרזו להגיב בתלונה על כך שהאוגנדים טבחו מאות מאזרחי קניה. במהלך הוויכוח כולו התעלמו ישראל וקניה זו מזו לחלוטין, וואייאיקי טען בתוקף שלא היה שום מגע בין שתי המדינות לקראת הפעולה או בעקבותיה.

מיד לאחר הישיבה האחרונה של מועצת הביטחון בעניין זה, יצאתי עם השגריר עובדיה סופר מהמשלחת שלנו היישר לדירתו של ואייאיקי. הוא פתח בפנינו את הדלת ואנחנו התחבקנו והרימונו כוסית לכבוד הניצחון.


שבועיים לאחר הדיון על אנטבה, טסנו אורה ואני לסן חוזה, בירת קוסטה ריקה, כדי להשתתף בוועידת פדקו (FEDECO). הגוף הזה, המייצג את כל הקהילות היהודיות באמריקה המרכזית, הזמין אותי לנאום בוועידה. עלינו בניו יורק על מטוס של חברת פאן אמריקן, שעצר לחניית־ביניים בגוואטמלה סיטי. שם הותר לנו לרדת מהמטוס כדי לחלץ את האיברים ולרכוש מזכרות, חניית־הביניים היתה שגרתית לחלוטין, והמטוס שב והמריא על־פי לוח־הזמנים הנקוב.

עשרים דקות לאחר ההמראה הזאת, ניגש אלי הדייל הראשי ושאל, “האם אתה שגריר ישראל באו”ם?" לאחר שעניתי בחיוב, אמר, “בגללך, כך הודיעו לנו, יש פצצה במטוס”. קולו היה בלתי־נעים, כמו ביקש

להבהיר שאני נושא בחלק נכבד מהאחריות למצב הנורא הזה. ישבנו שם, אורה ואני, בתחושה שהשארנו את ילדינו מאחור, לבדם, ומבלי לדעת אם נשוב לראותם – או לראות כל אדם אחר עלי אדמות. היו אלו עשרים הדקות הארוכות ביותר בחיינו. כשהגענו לסן חוזה, הודיע הקברניט במערכת הכריזה כי מיד לאחר הנחיתה והדממת המנועים נדרשים הנוסעים כולם לצאת מהמטוס מהר ככל האפשר, מבלי לקחת אתם שום מטען. כשחגנו מעל נמל־התעופה, ראינו שכל המטוסים פונו ממנו ויש בו מלוא העין מכוניות כיבוי ואמבולנסים. הצטופפנו ליד הדלתות ממש ברגע הנחיתה, ועם היפתחן דהרנו במורד המדרגות והתרחקנו מהמטוס ככל שיכולנו. בטרמינל, במרחק כמה מאות מטרים, מצאנו קבוצה של מנהיגים יהודים מודאגים וכן נציגים נבוכים של ממשלת קוסטה ריקה. אחר־כך, לאורך כל שהותנו הקצרה במקום, הקיף אותי צבא קטן של מאבטחים. במטוס עצמו לא התגלתה שום פצצה. התברר כי מישהו שלא אהד מן הסתם את ישראל, זיהה אותי בנמל־התעופה של גוואטמלה סיטי וטלפן אחר־כך למשרדי פאן אמריקן, להודיע על הטמנת הפצצה במטוס. אכן, נקל היה לו לזהות אותי לאחר הופעותי הרבות בטלוויזיה בעקבות הפשיטה לאנטבה.


בראשית 1977, לראשונה בהיסטוריה של ישראל, נשקפה לתנועת העבודה סכנת הפסד בבחירות. מפא"י ומפלגת העבודה בעקבותיה החזיקו בהגה השלטון זה קרוב לשלושים שנה. שליטתן היתה, בעצם, מוחלטת, והניבה הישגים רבים, אך גם הוכיחה כי שליטה מוחלטת משחיתה לחלוטין. מן המסד עד הטפחות, ממשלת העבודה היתה עמוסה בשערוריות ובשחיתויות. המנהל הכללי של משרד המסחר והתעשייה נתפס בקבלת שוחד ונשלח לכלא. המועמד המיועד לנגידות בנק ישראל הואשם בשחיתות והורשע. הרושם הכללי היה שהמפלגה הולכת וטובעת בבוץ עמוק של תאוות־בצע, אי־כשירות והתמכרות לאינטרסים שלה עצמה.

בין הזמנים הוצע לי להצטרף לד“ש, המפלגה החדשה שהוקמה בראשותו של יגאל ידין. ההצעה הזאת היתה לנגד עיני בינואר 1977, כשהחלטתי להתפטר מכהונתי באו”ם ולנסות להיבחר לכנסת. יצאתי לארץ כדי לבחון את המצב מקרוב, והגעתי למסקנות עגומות. האידיאולוגיה של ד“ש לא היתה אמנם שונה מזו של רפ”י, אבל גם הווייתה נראתה לי דומה מאוד לזו של רפ"י ולכן קינן בי חשש עז כי ימיה לא יארכו. החלטתי שאין טעם להצטרף למסגרת שכזאת, והמציאות היתה עתידה להוכיח בתוך פחות משנתיים כי אכן ראיתי נכונה.

שר הביטחון, שמעון פרס, שהתמודד שלוש שנים לפני כן עם יצחק רבין על הנהגת מפלגת העבודה, שב וניסה עתה לכבוש את הבכורה. כל בר־דעת ידע שמדובר במפלגה מצולקת. גולדה מאיר, שהנהיגה אותה לקראת הבחירות הקודמות, פרשה מהחיים הפוליטיים אבל צל הפרישה הזאת וסיבתה, מלחמת יום הכיפורים, היה כבד מאוד. משה דיין עדיין היה בתמונה, והשמועות אמרו שהוא עלול לחצות את הקווים, כפי שאכן עשה בתוך כמה חודשים, כשהצטרף לאחר הבחירות לממשלת הליכוד. פרס התקשר אלי והציע לי להישאר בינתיים בתפקידי באו"ם. עם זאת רמז בבירור שיש לו תוכניות בקשר אלי. מפלגת העבודה, חשב, לא תוכל לנצח בבחירות אם לא תציג לבוחר פנים חדשות. אם יזכה בהנהגה, הניח לי להבין, הוא רוצה בי כאחד השחקנים של הנבחרת החדשה ובכוונתו להציגני כמועמד לשר בממשלה שיקים.

ידעתי שהאינטואיציה של פרס נכונה. “יגאל”, אמרתי לשר החוץ אלון, כשנפגשנו בעת ביקור קצר שלי בישראל, “כולכם חיים בגן־עדן של שוטים. אין לכם מושג מה מרגיש הציבור ביחס אליכם כממשלה. אני נמצא כאן כמה ימים. אני גר במלון ודיברתי עם העובדים. נסעתי במוניות ודיברתי עם הנהגים. נפגשתי עם רבים מידידי, כולל רוב הדמויות הבולטות בתקשורת. לאורך כל הביקור שלי בארץ לא שמעתי מלה טובה אחת על הממשלה. רק מלות גנאי. מפלגת העבודה צועדת לקראת אסון”. צדקתי. רבין נענה לאתגר של פרס, השיב מלחמה ושב וזכה בהנהגת המפלגה, אבל לא לאורך ימים. ב־17 במאי הביס הליכוד את מפלגת העבודה וזכה בניצחון בבחירות. רבין פרש כזכור מהנהגת מפלגתו זמן קצר לפני כן.


בין הזמנים נבחר ג’ימי קרטר לנשיא ארצות־הברית, נכנס לתפקידו ומינה שגריר חדש לאומות המאוחדות, אנדרו יאנג. כחבר בכיר ומוצהר בקהילה הפוליטית השחורה של ארצות־הברית, הפגין יאנג לא רק מידה גדולה של אנרגיה אלא גם התלהבות ויוהרה של מי שרגיל לפעול מחוץ למערכת. הוא חשב בבירור שיוכל להחדיר סגנון חדש לייצוג של ארצות־הברית באו"ם, ומינויו התקבל בתחילה בחוגים יהודיים בקורת־רוח רבה. הוא אמר את כל הדברים היפים שהם ששו לשמוע, אבל אני חששתי ממנו במקצת. הוא נמצא במצב קשה מאוד. ככל שביסודו היה פרו־ישראלי כן היה בו משהו מהצלבן השחור. רבות מבעיותיה של ישראל נבעו מיחסיה עם מדינות שאוכלוסיותיהן לא־לבנות – לא עם תושבי המדינות הללו אלא עם ממשלותיהן. כתוצאה מכך הוצב יאנג היישר בתווך. הוא היה נאיבי מאוד, במיוחד כשהדברים הגיעו להידיינות עם המשלחות האפריקניות: מכיוון שהיו מורכבות משחורים, הן נראו לו טובות וראויות לשיג־ושיח. הוא לא הביא בכלל בחשבון את מידת השחיתות ששררה בארצותיהן. לא היה אכפת להן עם מי נשאו־ונתנו – לא היה אפשר לסמוך עליהן. לצבע העור לא היה ולא כלום עם העניין הזה.

יאנג פעל, כמובן, על־פי ההוראות של קרטר, וקרטר אהד מאוד את הפלסטינאים, שנראו לו מדוכאים. פלסטינאים רבים אכן חיו בתנאים קשים, אבל קרטר לא הבין – או לא נתן את דעתו על כך – שרבות מבעיותיהם היו תולדה של דיכוי עצמי ושל אי־נכונות בלתי־רציונלית לפשרה עם ישראל או לכל ניסיון של דו־קיום אתה. היינו אנטי־פלסטינים לא מטבע בריאתנו אלא מתוך צורך בהבטחת קיומנו: המטרה המוצהרת של הנהגתם היתה להחריב את ישראל.

הניצחון הסופי הגדול של קרטר בכל הנוגע למזרח־התיכון היה במשא־ומתן שאליו תמרן את בגין ואת סאדאת בשלב מאוחר יותר, ואשר היה עתיד לחולל רעידת־אדמה באזור. הפסגה בקמפ־דייוויד היתה רעיון של קרטר מהחל ועד כלה, והוא הפיק ממנה תועלת פוליטית רבה, כמו כל אדם אחר שהיה מעורב בה. היתה זו אסטרטגיה יוצאת מגדר הרגיל והוא ניהל אותה בתחבולות מזהירות. סאדאת ובגין לא אהדו זה את זה, אבל קרטר נעל אותם במחיצה אחת למשא־ומתן בן שבועיים.

מפלגת העבודה תמכה בהתלהבות בהסכמים שהושגו בקמפ־דייוויד. חוגים נרחבים בליכוד התנגדו להם, חרף העובדה שמנהיגם הנערץ מנחם בגין הוא שחתם על ההסכמים הללו. לשבחו של בגין ייאמר שדבק בעמדתו חרף ההתנגדות במפלגתו הוא. היה בכך כדי להזכיר את מה שקרה כשניקסון חולל את פריצת־הדרך ביחסים בין ארצות־הברית וסין. שום דמוקרט לא היה יכול לחולל זאת; אילו נהג נשיא דמוקרטי בעניין זה כניקסון, היו רבים חוששים שמא היה רכרוכי מדי. כך בדיוק, רק איש ימין נוקשה, חסיד הקו הקשוח, היה יכול לבצע צעד כה דרמטי כמו השגת הסכם עם המצרים.

תפקידו של קרטר היה חשוב ביותר. הוא היה האיש החזק ביותר בעולם, וכשדיבר היה על העולם להאזין. פריצת־הדרך ביחסים בין ישראל ומצרים לא היתה יכולה לצאת לפועל בלעדיו. אבל היה כאן גם תרגיל בפוליטיקה וביחסי ציבור. קרטר היה זקוק לתהילה והשיג אותה – בדיוק כפי שקלינטון לגם בכל פה מן התהילה שנלוותה ללחיצת־היד המפורסמת בין רבין וערפאת על מדשאת הבית הלבן. שניהם היו שחקנים של מרכז הבימה – אבל שחקנים יעילים מאוד. הפוליטיקה, בכל הרמות שלה, היא בגדר משחק. כגובה הרמה כן גובה ההימור. אבל עדיין היה צריך לעבור מרחק ניכר קודם ששני הצדדים יכלו להגיע למשא־ומתן החשוב מאוד בקמפ־דייוויד.

זמן קל לאחר שנאלץ להתנצל בפני הבריטים בגין הערות בלתי־דיפלומטיות שמתח על מדיניותם הגזענית, שב יאנג וחטא בשנית. אל לנו להיות פרנואידים ולגלות קומוניסטים מאחורי כל עץ באפריקה, הצהיר. הקובנים הביאו יציבות לאנגולה, הוסיף. היתה זו מעין התרסה כלפי השכל הישר. כפי שציין ויליאם סאפייר בניו יורק טיימס, “כשאדם נועץ כידון בגרון של זולתו, יש בכך כדי ליצור דרגה מסוימת של משמעת”.

בעקבות ההתפרצויות של יאנג הוטל על סגן הנשיא, וולטר מונדייל, לשמש כשופרו של קרטר בכל הנוגע לאפריקה. אבל יאנג הוסיף לחצוב לעצמו גומחה פוליטית חשובה, ומדיניותו שיקפה את הכוונה הבוטה של ממשל קרטר להתיישר לפי הקו של מדינות העולם השלישי ולהתרחק מהמדיניות המחושבת של הנרי קיסינג’ר ומן הקו הפרו־ישראלי האיתן שלו.

מדיניותו של הממשל האמריקני נעשתה ברורה בעליל כאשר הנשיא קרטר נאם בפני העצרת הכללית של האו“ם והשתתף בקבלת־פנים שנועדה לא רק לנציגי המדינות החברות באו”ם אלא גם למשקיפים בארגון. כך קיבל את נציגי אש“ף, בסתירה מפורשת למדיניותה המוצהרת של ארצות־הברית. פניתי לאנדרו יאנג בניסיון לסכל את הצעד הזה, אבל לא הועלתי הרבה. האמריקנים קיוו, ככל הנראה, כי איתות של מתינות יעורר איתות דומה מצד הפלסטינאים. יאנג, שהיה עכשיו פרו־אש”פי נלהב, היה אחראי להחלטתו של קרטר לקבל את נציגי הארגון. סופו שפוטר מתפקידו משום שנפגש עם נציגי אש"ף תוך הפרה של המדיניות האמריקנית בעניין זה.

מירושלים הורו לי שלא להופיע בקבלת־הפנים של קרטר, אבל הגישה הזאת הטילה עלי בעתה. היה בה לא רק כדי להדגיש את נצחונו של אש“ף, אלא גם כדי ליצור ריב בלתי־נחוץ עם הממשל ולהעליב את נשיא ארצות־הברית – והכל תוך סיקור מקיף של כלי התקשורת בעולם כולו. התקשיתי להבין את חוסר ההבנה של ממשלת ישראל. בדומה לממשלות כה רבות, גם הממשלה שייצגתי היתה מכורה לסמלים יותר מאשר לשיקולים מציאותיים ומעשיים; תגובה לעניין הסמלי הזה נראתה לי כהרת־אסון. אמרתי לאלון כי הוא חושף את עצמו לבוז ולקלס, שתהיה זו קטסטרופה מבחינת יחסי הציבור של ישראל, וכי אנו מושיטים ניצחון לאש”ף במו ידינו, ובלי שום צורך בכך. בסופו של דבר, הוא נענה לי ופרסם הודעה שנשתתף בקבלת־הפנים רק מתוך כבוד לנשיא ארצות־הברית.

בשל נוכחותם של נציגי אש“ף לא הורשה שום צלם להיכנס לקבלת־הפנים ולא היו בה לחיצות־ידיים. יהודים רבים המתינו עד לרגע האחרון לראות מה אעשה, בטרם באו לקבלת־הפנים לאחר הנאום; אחרים התקשרו אלי לברר אם יש בכוונתי ללכת לקבלת־הפנים. רובם הלכו בעקבותי; הנוכחות בקבלת־הפנים היתה רבה. קרטר קיבל את נציגי אש”ף אבל חילוקי־הדעות נמוגו.

זביגנייב בז’ז’ינסקי, יועצו של קרטר לביטחון לאומי, שח לי כי ממשלת ישראל היא עתה בעלת־חוב שלי.


מכל השערוריות שפגעו במפלגת העבודה, חשבון הבנק של לאה רבין היה הקשה ביותר. העיתונאי דן מרגלית, סופר “הארץ” בארצות־הברית לעת ההיא, גילה שהיא מחזיקה חשבון בנק בוושינגטון בניגוד לחוקי המטבע בישראל, ונתן לכך פרסום. רבים במפלגת העבודה הניחו כי הסיפור יסתיים בלא כלום – אחרי ככלות הכל, העבירה לא היתה של רבין עצמו אלא של אשתו – אבל היועץ המשפטי אהרן ברק חשב אחרת. הוא פתח בהליכים נגד לאה רבין, ולפתע פתאום הודיע רבין על פרישתו מראשות רשימת המועמדים של המערך לכנסת התשיעית. כיוון שהתפטר מראשות הממשלה כבר לפני כן – ובשל כך הוקדמו הבחירות – הוא עמד עתה בראש ממשלת מעבר שאי־אפשר להתפטר ממנה. שמעון פרס בא על מקומו כמנהיג מפלגת העבודה, אבל עכשיו כבר היה מאוחד מדי להציל את המוניטין של המפלגה, ומזלו הרע של פרס גרם לו להיות זה שנכשל בבחירות.

ב־17 במאי 1977 התחוללה בישראל רעידת־אדמה פוליטית. מנחם בגין והליכוד זכו בניצחון מרשים; המערך – ברית פוליטית בין מפלגת העבודה ומפ"ם – ירד מחמישים ואחד מנדטים בכנסת השמינית לשלושים ושניים בלבד בכנסת התשיעית. התגובה, במיוחד בארצות־הברית, היתה צוננת מאוד. הממשלה החדשה תוארה כחבורה של טרוריסטים וניצים קשוחים. השבועון טיים הכתיר את הדיווח על המהפך בישראל במלים Berin Rhymes with Fagin (“בגין מתחרז עם פייגין”) ורמז בכך לנוכל יהודי שמככב באחת מיצירותיו של דיקנס. לא היה אפשר לטעות בצליל האנטישמי של ההתייחסות הזאת.

בגין עמד בראש הארגון הצבאי הלאומי (האצ"ל) מ־1943 עד הקמת המדינה וניצח על מבצעיו המחתרתיים נגד ממשלת המנדט. מאז ומתמיד ביטא קו תקיף ומבקריו היו סמוכים ובטוחים שלא יחול בו שום שינוי רק משום שנעשה לראש ממשלה.

האם חשבתי שישראל התנסתה עתה במהפכה? אכן כן. מהפכה לרעה? בוודאי. הייתי מודאג, אבל החלטתי להמתין ולראות איך יפול דבר; אחרי ככלות הכל, בגין היה פטריוט. הייתי בצד האחר של המפה הפוליטית, אבל חשבתי שאל לאידיאולוגיה לכסות על האמת. והאמת היתה שבגין כיהן עכשיו כראש הממשלה של ישראל לאחר שהעם בחר בו, ולכן היה ראוי לתמיכה. עשיתי אפוא כמיטב יכולתי וניסיתי לסייע לו. כבר בראשית כהונתו הצעתי שיופיע בעצרת האומות המאוחדות, בנוסח בגיני טיפוסי, אפילו בכעס, שאל, “מה פתאום?” מפני שכולם ציפו ממנו שיתיז להבות, ואילו הוא התכוון לדבר שלום. זה היה בדיוק הדבר שעשה, בהצלחה מרשימה מכל נקודת־ראות. השבועון ניוזוויק אפילו הציג אותו בתמונת שער מעוטרת בכיתוב A Charmer Called Begin (“מעורר קסם ושמו בגין”).

במהרה הוצפתי בהזמנות להסביר את המשטר החדש בתוכניות טלוויזיה, אבל משרד החוץ בירושלים, שעדיין היה כפוף להנהלה הקודמת, אסר עלי להופיע בפומבי בעניין זה.

ברוב כעסי על קוצר־הראות של הממשלה היוצאת, התלוננתי בפני ידידי שלמה אבינרי, המנהל הכללי של המשרד, ואמרתי לו כי ראוי שאיחשף בפני היהדות האמריקנית כדי להסביר איך פעל התהליך הדמוקרטי שלנו. לא יכולנו להימנע מכך לצמיתות. היה עלי להתעמת עם ג’ורג' בול, תת־מזכיר המדינה לשעבר, וכן היה עלי להתייחס ולהידרש לתגובות ערביות בקשר לבגין. לאחר ויכוח נוקב וממושך ניתן לי האור הירוק המבוקש. הופעתי בשלוש תוכניות טלוויזיה ונפגשתי לשיחות רקע עם עיתונאים של טיים, ניוזוויק וכריסצ’ן סיינס מוניטור. הייתי הנציג הישראלי הראשון שהגן בארצות־הברית על התהליך הדמוקרטי שלנו וגינה את הנסיונות להציג את ראש הממשלה הנבחר של ישראל כטרוריסט.

יהדות אמריקה נקלעה לסף הפאניקה, מחשש שההתנגשות בין קרטר ובגין היא בלתי־נמנעת; שניהם היו חסרי־גמישות ולא היה כמעט שמץ של דמיון בין דרכי החשיבה שלהם. מלכתחילה לא היה לבגין שום מושג על אמנות המשחק של הפוליטיקה. ידידינו תבעו שננקוט עמדה “ניצית” אך נעטה תוך כדי כך את התדמית ה“יונית” ביותר שבגדר האפשר. היה עלינו לדבר בלי הרף על משא־ומתן לפתרון בדרכי שלום, בידיעה מלאה שהערבים לא יסכימו לשום משא־ומתן מן הסוג הזה. היו שקראו לגישה הזאת בתואר צינית, אבל חלק ניכר מהפוליטיקה נסב על תדמית ועל גמישות. פוליטיקאי יכול לומר לא, או לומר כן, אבל… ראוי להשאיר מרווח להתמקחות, קל וחומר כשהצד השני אינו עושה זאת. מדובר בטקטיקה חיונית, ורבים חששו שבגין עלול להתנזר מן השימוש בה.

תוצאות הבחירות – בדומה לסחף הרפובליקני של הקונגרס האמריקני ב־1994 – היו בגדר גינוי של מפלגת השלטון הקודמת יותר מאשר בגדר מתן מנדט למפלגת השלטון החדשה. צמרת מפלגת העבודה, המנותקת מהעם, הסתגרה בתוך מגדל־שן פוליטי, שקוע באבן־מסד של בינוניות. ישראל התרגלה לבינוניות ונטתה לצפות לה. השינוי היה יכול למנוע פוליטיקאים מנינוחות ושביעות־רצון והתבדלות. צידוק קיומם של הפוליטיקאים הוא במתן שירות לבוחרים, לא בשימור המשרה שלהם ואחיזתם בשלטון.

קיוויתי כי המנהיגים החדשים שיעלו עתה ינטשו לא את האידיאולוגיה של מפלגת העבודה אלא את קטנוניותה, את שיטת השלטון שלה ואת הינתקותה מן המציאות. קיוויתי כי המהלומה שהוטחה בפרצופה תביא לא ל“נוק־אאוט” אלא לנחישות של מפלגת העבודה לנהל את המלחמה כהלכתה.

בשלהי יוני 1977 טסתי לישראל ומצאתי אותה מסתגלת מתוך תקווה למנהיגות החזקה והסמכותית של בגין. שר החוץ החדש היה משה דיין, בשר מבשרה של מפלגת העבודה, חסיד נאמן של מטרותיה ועקרונותיה. כמי שראה את הכתובת על הקיר ורצה להמשיך ולהשפיע, הוא נשא־ונתן בחשאי עם בגין לפני הבחירות. לאחר מכן נטש, כמעט בהתלהבות, את מפלגתו שקרסה ונחשף בכך להאשמות בזנות פוליטית. לימים הציג צידוק משכנע למעשיו בכך שהניע את בגין לקראת משא־ומתן על שלום עם מצרים, ואולי גם עם מדינות ערביות אחרות. נקל היה להציגו כאדם בוגדני או כמי שמחונן במנה גדושה של אומץ־לב ודמיון, הכל על־פי נקודת־הראות. אך אין ספק שבסופו של דבר היה כוח מרכזי במהלכים שהולידו את חוזה השלום עם מצרים.

מנקודת־הראות שלי, דיין לא היה ה“בוס” האידיאלי. בספרי מלחמת יום הדין לא חסכתי בביקורת על מנהיגותו – ליתר דיוק, אי־מנהיגותו – במלחמת יום הכיפורים, וכן על מעורבותו במישגים שהוליכו אליה. היו לו אפוא סיבות נכוחות לכעוס עלי ולהעבירני מכהונתי באו"ם, אך הוא הציע לי להמשיך בה, אם אמנם ארצה לעשות זאת, ואני עניתי לו בחיוב, דיין ביטל את דעתי שהרוסים מעוניינים לפתוח בשיחות אתנו – ולא הסכים להיפגש אתם אלא אם כן הם יבואו אליו – אבל בגין הבהיר, לעומת זאת, שיהיה נכון להיפגש עם גרומיקו בכל מקום, ובכל שעה.

משימת הבנייה־מחדש של מפלגת העבודה הוטלה על שכמו של שמעון פרס, שנראה כאדם שבור. אף־על־פי שלא היה אחראי למפלתה של מפלגת העבודה בבחירות – רבין לא היה אז ראש ממשלה מוצלח במיוחד – הנה פרס התנסה בעליל בטראומה קשה ביותר. הוא היה מחונן בסיבולת מרשימה ובמוח מבריק במידה בלתי־רגילה, אבל משימת הבנייה־מחדש של המפלגה היתה אדירה ואימתנית.

בביקורו הראשון בארצות־הברית כראש ממשלה, הפליא בגין לעשות בעצרות של הארגונים היהודיים, בארוחות הערב של המגבית היהודית המאוחדת ובוויעודים מטעם הדסה ומפעל הבונדס. הוא שפע חיוכים ואדיבות, וחזר שוב ושוב על אותם נאומי ניצחון. מאז ביקורו עתיר־התהילה של בן־גוריון בארצות־הברית ב־1951 לא נראה שם כדבר הזה.

ומה שהיה אולי החשוב ביותר, בגין נקט יוזמה דיפלומטית שהעניקה לישראל יתרון של יחסי ציבור בקרב על דעת הקהל בארצות־הברית. הערבים היו מודאגים עד מאוד. אבל בעניין המהותי האמיתי, האחד והיחיד, נחלנו כישלון. בסופו של דבר נחשפה עמדתו הקיצונית של בגין בשאלת ההתנחלויות.

חלקים ניכרים מאדמות המדינה בגדה המערבית וברצועת עזה – אדמות הכתר של ימי המנדט הבריטי – היו גבעות טרשיות בלתי מיושבות, שגם לא זכו לעיבוד חקלאי אינטנסיבי. הממשלות של מפלגת העבודה התרכזו ביישוב אותם שטחים בתחום הזה שתאמו את תוכניתו של יגאל אלון – פשרה טריטוריאלית בין ירדן וישראל, שבמסגרתה תינתן לירדן השליטה באזורים צפופי אוכלוסייה ערבית, ואילו רוב השטחים הריקים הנותרים יישמרו להתנחלויות יהודיות. ממשלות העבודה ניסו לקיים את המדיניות הזאת, אבל לא תמיד הצליחו בכך – בשל הלחץ מצד מתנחלים קיצונים. ההתנחלות לא היתה עניין לדיון ציבורי; המדיניות היתה להמעיט ככל האפשר בדיבורים עליה. דומה היה שנוכל לבנות יישובים בשטחים הצחיחים שאוכלוסייתם הערבית דלילה, או שאין בהם שום אוכלוסייה שכזאת, ובלבד שרק נעשה זאת – מבלי להכריז על תוכניות עתידיות.

המדיניות הזאת השתנתה תחת שלטונה של ממשלת הליכוד החדשה, שהחלה להדגיש את תוכניות ההתנחלות שלה עוד קודם שהציבה בשטח ולו אבן אחת. במהרה גם הוקמו יישובים בלב שטחים מאוכלסים בערבים, מדיניות שעוררה התנגדות חריפה מצד הממשל האמריקני; קרטר ראה זאת כעניין ראשון במעלה ולא הסתיר את זעמו כאשר שר החקלאות אריאל שרון הודיע בספטמבר 1977 על המשך ההתנחלויות.

כאשר בגין הכריז במהלך ביקורו בארצות־הברית על ההחלטה להקים שלוש התנחלויות חדשות, נתקבלה החלטת גינוי גם בעצרת הכללית של האומות המאוחדות.

זמן קצר לאחר שובו של בגין לישראל, סיפר לי ארקדי שבצ’נקו, סגן המזכיר הכללי הרוסי של האו"ם כי האמריקנים והסובייטים עומדים לפרסם הצהרה משותפת בענייני המזרח־התיכון, שתכלול קריאה לכינוסה־מחדש של ועידת ג’נבה. הברקתי את המידע החשוב הזה לירושלים, אבל לא היה שום זכר לתגובה. בגין אמר לי לאחר מכן כי הוא ועמיתיו פשוט לא האמינו לסיפור ששבצ’נקו העביר לידיעתי, ולכן הם התעלמו ממנו – לגודל צערם עם פרסום ההצהרה ב־1 באוקטובר 1977. פירוש ההצהרה היה שארצות־הברית, שהקפידה לשמור מרחק מהרוסים במהלך העידן של קיסינג’ר, התקדמה עתה לקראת שיתוף־פעולה אתם בעסקי המזרח־התיכון – בצעד ברור לטובת הערבים.

שבצ’נקו הציע לארגן פגישה בין דיין וגרומיקו. מכיוון שידעתי מה תהיה תגובתו של דיין, הסברתי לו שצריך כי גרומיקו יזמין את דיין. הפגישה לא יצאה מעולם אל הפועל. שוב קרה שתחושה מלאכותית של גאווה – לא הצורך ולא האינטרס העצמי – היא שהכתיבה את המדיניות שלנו.

כעבור חודשים עורר יוסי שריד מהומה בכנסת כששאל אם הסובייטים אכן הציעו לקיים פגישה בין שרי החוץ של שתי המדינות ודיין השיב את פניהם ריקם. דוברו של דיין הכחיש זאת במצח נחושה. גם אלון וגם דיין דחו שני גישושים סובייטיים לקיום פגישה בדרג של שרי חוץ. עכשיו הופרחו שקרים בעניין זה, בצעד אופייני למדיניות קצרת־הראות של משרד החוץ הישראלי.

סברתי שהאגו של דיין חרג מכל שליטה. הוא דרש שכל פגישה עם שר חוץ זר תהיה ביוזמתו של השר הזה, וכי יפורסם ברבים שהצד האחר הוא שביקש להיפגש. אני מניח שהפגישות האלה הילכו על דיין שיממון ולכן לא רצה בהן. הדקויות של הדיפלומטיה היו זרות לו ולא עניינו אותו.

ואז בא היום שכה חששתי מפניו. בספטמבר 1977 הגיע דיין לביקור ראשון בארצות־הברית כשר החוץ. נאמר לי מראש שהוא לא יקיים שום פגישות בערבים, שלא ישתתף בשום ארוחת־ערב או קבלת־פנים, ושיתרכז אך ורק בשיחות עם האמריקנים ולא ידון בהן בשום בעיה הניצבת בפנינו שאיננה כלולה בתחום היחסים הדו־צדדיים בין שתי המדינות. מנקודת־הראות של שגריר באו“ם, זה היה חלום בלהות. נציג של סוכנות הידיעות טא”ס הדגיש באוזני את החשיבות שיש לפגישה עם גרומיקו, ושוב הייתי עתיד לשמוע תגובה מוכרת: אם הרוסים רוצים להיפגש הם יכולים לבקש זאת בצורה רשמית. ושוב, גם הפעם לא היתה שום פגישה.

מזכ“ל האו”ם, קורט ולדהיים היה האיש הבא שביקש להיפגש עם דיין, מבלי לדעת, מן הסתם, ששר החוץ הישראלי פשוט אינו מעוניין בעניינים רבים המעסיקים את האו"ם. הדעת נתנה כי הפגישה עם ולדהיים תהיה חסרת חשיבות, אבל סירוב ישראלי לקיימה היה יוצר תקרית דיפלומטית בינלאומית. באורח פלא ניצח ההיגיון והפגישה נערכה, בלי רמז לאנטגוניזם שקדם לה.


הקרקע הוכשרה להתקפה גדולה על ישראל בעצרת הכללית. הערבים חשו כי יוכלו ללחוץ עלינו במידה רבה, לאור הסחף שחל בעמדה האמריקנית כלפינו ולאור נכונותו של קרטר להתרועע עם הסובייטים. ב־29 בספטמבר נשא שר החוץ הסורי עבד אל־חלים חד’אם נאום תקיף שבו קרא, בעצם, להחריב את ישראל.

ב־4 באוקטובר 1977 שב הנשיא קרטר ונאם בפני העצרת הכללית. נאומו הנחיל לנו אכזבה גדולה. זה היה ניסיון ברור להימנע מהליכה על קצות הבהונות. הוא דיבר באריכות על “הזכויות הלגיטימיות” של הפלסטינאים. לאחר הנאום רואיינתי בכמה תוכניות טלוויזיה. הבעתי שוב ושוב צער על ההתעלמות מהשאלה של זכויות האדם, ותהיתי שמא קרטר מנסה להחניף לרוסים. הדברים האלה לא העלו כנראה את חן ערכי באמריקה, בוודאי לא בעיני הבית הלבן של קרטר.

בו בערב הוזמנו דיין ואנוכי לארוחת ערב עם הנשיא קרטר במשלחת האמריקנית לאו"ם. הנשיא נהג בנו בידידות, אבל השמיע כמה הערות ארסיות ביחס לדעות שיש לאחדים מאתנו. היה לי יותר מחשד עמום שהוא מתכוון להערות שהשמעתי כמה שעות לפני כן.

לאחר הארוחה, פרש דיין לשיחה עם קרטר ועם מזכיר המדינה ואנס. ב־2.30 לפנות בוקר, הודיע דיין על נייר־עבודה משותף חדש, ישראלי־אמריקני, והדגיש כי ההודעה הסובייטית־אמריקנית הקודמת שוב אינה מחייבת שום צד. בתמצית, קרטר שוחרר עתה בהקשר לגישתו הפשרנית כלפי הסובייטים בענייני המזרח־התיכון, ודיין ספג מנת ביקורת בשל נייר העבודה החדש. ראשי הליכוד נתקפו בחמת־זעם; הם חשו כי דיין נקט עמדה רכה בנוסח מפלגת העבודה ובגד בהם. בגין היה נרגז מאוד, ודימה שדיין דחק את הממשלה לפינה.

דיין, הנצור מכל עבר, נראה עתה כבלתי בטוח וניסה בכל כוחו להסביר את עצמו – במיוחד לתומכים בממשלתו שלו – ולהדוף מעליו את הביקורת הכבדה.

דיין היה אמור לנאום בפני העצרת הכללית של האו"ם ב־10 באוקטובר. במקום לנוח כיאות לפני כן ולהתכונן לנאום כהלכה, הוא היה מותש ובלתי מאורגן. שליטתו באנגלית לא היתה טובה די הצורך להופעות פומביות גדולות. אוצר־המלים המוגבל שלו לא הספיק תמיד להבהיר את המשמעות שהתכוון אליה. ביום שקדם לנאום, הוא הופיע בתוכנית הטלוויזיה של ברברה וולטרס שאלות ותשובות. מחצית התוכנית הוקדשה לשר החוץ המצרי איסמאעיל פהמי, ומחציתה לדיין. הופעתו של דיין לא התעלתה לרמה הדרושה. פהמי, חרף חוסר הברק שלו היה מוצלח ממנו בהרבה. דיין פשוט דהה בצלו של שחקן מושלם מסוגו של מנחם בגין. לאחר מסיבת העיתונאים הוא החליט, מסיבה לא ברורה, לנאום בפני ארוחת צהריים של המגבית היהודית המאוחדת, ומשם הגיע לעצרת הכללית. התחננתי בפניו שיערוך חזרה על הנאום בנוכחותי, אבל הוא סירב. היה בכוחו לגנוב את ההצגה אילו בא ביום הקודם להאזין לנאומו של פהמי בפני העצרת, מה שהיה מדגיש את הניגוד בין גישתנו ובין הגישה השלילית של הערבים. אבל דיין לא העלה בכלל על דעתו לעשות כדבר הזה.

האולם היה מלא וגדוש לקראת הופעתו של דיין, והוא הפגין עצבנות נוראה. הופעתו לא היתה טובה, האנגלית שלו היתה הססנית. הוא מעד במלים שונות והסתבך בשגיאות. הנאום כולו היה חלק ממאמץ להגן על אגפיו בשובו לישראל, והמאמץ הזה לא עלה יפה.

לא היתה זו הדמות שאנשים קיוו לראות במשה דיין. הוא נתפס כדמות כריזמטית, אבל, בעצם, היה קרוע בספקות, בלתי בטוח בעצמו וזקוק לאישיות חזקה מאחוריו. הוא היה ביקורתי מאוד כלפי הממשלה שכיהן בה, אבל בעת ובעונה אחת היה כנוע ומודאג מאוד. לא נעלם ממנו שתדמיתו הציבורית אינה תלויה בהצלחתו כשר החוץ. ההצלחה – או מה שנתפס כהצלחה – נחשבו בעיניו יותר מכל תוצאה. כתמיד, דיין היה שקוע מאוד בעצמו, למרות שבעצם היתה לו חשיבה אסטרטגית מעמיקה.

על כל פנים, תוך כדי ההתנהגות המוזרה־לכאורה הזאת, ידע דיין משהו שנעלם ממני – בעצם, הוא היה מן הכוחות המניעים שניצבו מאחורי הדבר ההוא. ב־19 בנובמבר 1977 נראה לפתע חלק ניכר מביקורתי עליו כבלתי־רלבנטי.


 

פרק 20. שנות האו"ם: סאדאת, בגין וקרטר    🔗

במחצית ספטמבר 1977, בנאום בפני האספה הלאומית המצרית, הכריז אנואר סאדאת שיהיה מוכן ללכת עד קצה העולם אם יהיה בכך כדי למנוע ולו רק פציעה של חייל מצרי אחד. באותה נשימה אמר שיהיה מוכן אפילו לצאת לירושלים ולנאום בפני הכנסת. היה זה לאחר שדיין כבר נפגש בחשאי, בספטמבר, במרוקו, עם שליחו של סאדאת חסן תוהאמי. מיד אחר־כך הזמין בגין את סאדאת לקיים את התחייבותו.

סאדאת התגלה כאדם גדול. הוא התנער מדעות קדומות שהיו לו בעבר והיה מחונן בחזון שנדרש כדי להתגבר על מאות שנים של סבכים דתיים ופוליטיים. כפי שההיסטוריה מוכיחה בבירור, היו לו אינסטינקטים פוליטיים מושחזים מאוד.

סאדאת ידע היטב כי נבצר ממנו להגיע לירושלים בדרך צבאית. חרף ההכנות האדירות שעשה לקראת מלחמת יום הכיפורים, נבצר ממנו להנחיל תבוסה צבאית לישראל. לכן היה עליו לבחור בדרך המדינית כדי להגיע למקום שביקש להיות בו.

הוא התחיל להשתמש בצורה מזהירה באמצעי התקשורת. הוא הושיט ידו דרך גלי האתר לבגין ולישראל, מעל לראשם של העם המצרי ושל העולם הערבי. הוא הופיע בתוכניות הטלוויזיה של וולטר קרונקייט וברברה וולטרס, והטיף לתבונה ולשלום. תוכניתו של קרונקייט היתה תמרור חשוב בניצול של אמצעי תקשורת לצורך דיפלומטיה בינלאומית. בגין וסאדאת הופיעו שניהם באותה תוכנית, באמצעות לוויין, ושם רמז בגין כי יפרסם הזמנה רשמית לסאדאת לבקר בישראל. ב־14 בנובמבר אכן יצאה ההזמנה הזאת.

בארוחת־צהריים שערכו שגרירי הקהילה האירופית, הצעתי שהאו“ם יתנזר מכל דיון והצעת החלטה בענייני המזרח־התיכון כדי שלא לחבל במסעו ההיסטורי של סאדאת ולא לסכן אותו. המצרים צידדו, כמובן, בהצעתי, אבל הערבים, במיוחד הסורים ונציגי אש”ף, התעקשו לקיים דיון. וכך קרה שבתיאטרון האבסורד שנקרא בשם העצרת הכללית של האו"ם הוסיפו הערבים ובעלי־בריתם לנהוג כליצנים גם בעת שהמזרח־התיכון עמד לחזות במאורע ששינה את פני ההיסטוריה.

ההתרגשות שאפפה את מסעו של סאדאת אכן החישה את פעימות הלב. היה קשה להאמין במתרחש לנגד העיניים עד כדי כך שלא אחת התעוררה השאלה שמא חלמנו חלום. ואז, ב־16 בנובמבר קיבלתי מברק מראש הטקס במשרד החוץ, שביקשני להשיג דגלים מצריים בגדלים שונים וכן דפי תווים והקלטות של ההמנון המצרי. לא זו בלבד שלא היה זה חלום, היה צריך לעסוק בפרטים שונים שהתחייבו מן המציאות החדשה.

התקשרתי לראש הטקס של האו“ם, בעצמו דיפלומט ספרדי, וסיפרתי לו מה דרוש לי. הוא פתח בהסברים מגושמים במקצת על חובתו להקפיד על נייטרליות בעימות הישראלי־ערבי. קטעתי אותו באחת. היה ברור בעליל שהאיש חסר אפילו שמץ של הבנה ביחס לחשיבות הדברים שהתרחשו לנגד עיניו, ולי לא היה שום עניין בתירוצים הבירוקרטיים שלו. כך קרה שלצורך המאורע ההיסטורי הזה רכשה ממשלת ישראל כמה דגלים מצריים בחנות המזכרות של האו”ם וכמות נוספת מחברה מניו ג’רסי שהתמחתה בייצור דגלים. כן הצלחנו להניח יד על תקליט של ההמנון המצרי. בין הזמנים התעורר מירוץ מבוהל של כל האישים הישראלים ששהו באמריקה לעת ההיא – ובהם, בין השאר, שמעון פרס, יצחק רבין וגולדה מאיר – בניסיון להגיע לישראל מבעוד מועד ולא להחמיץ את ביקורו של סאדאת. עדי אמוראי, חבר המשלחת הפרלמנטרית הישראלית לעצרת האו"ם, נשא עמו את הדגלים ואת התקליט. ברברה וולטרס התקשרה אתי וביקשה לברר כמה מספרי טלפון בישראל. גם היא עמדה לצאת לארץ.

יומיים לפני שסאדאת נחת בישראל רואיינתי בתוכנית שעת חדשות בקנייל/לרר ברשת הטלוויזיה הציבורית. רוברט מקנייל שאל אותי מדוע החליט סאדאת על הצעד הזה. בתשובתי ניתחתי את דבריו ומעשיו של סאדאת בששת החודשים האחרונים. ביולי 1977, רק ארבעה חודשים לפני כן, הוא אמר כי אפילו היו ישו ומוחמד קמים לתחייה לא היה בכוחם לפתוח את הגבול בין ישראל ומצרים, ואני משוכנע כי אז חשב באמת ובתמים כי אין שום אפשרות שהיא ליחסים בין שתי הארצות. הקש ששבר את גב הגמל ודחף את סאדאת לצעד הנועז והקיצוני הזה היה להערכתי ההצהרה הסובייטית־אמריקאית. לדעתו, האמריקנים לא יכלו לעשות דבר נואל יותר מהחזרתם של הסוביייטים למרכזה של הבימה המזרח־תיכונית. המצרים נפגעו מאוד. סוף־סוף עלה בידם להשתחרר מהלפיתה הסובייטית והנה איים קרטר לשוב ולהחזירה. לדעתי, הדבר שסאדאת ביקש לומר לאמריקנים ולאירופים בפתיחה הישירה שלו כלפי ישראל היה “לכו כולכם לעזאזל, אתם החזרתם את הסובייטים שגירשתי אתם השפלתם אותי, אתם מנסים לבנות את אש”ף ולהרוס אותי". הוא הדגיש את עובדת היותה של מצרים הכוח החשוב בעולם הערבי, שבלי מצרים לא היה אפשר לעשות שום שלום וגם לא לאסור שום מלחמה.

הנשיא סאדאת הגיע לירושלים. אורה ואני צפינו בטקס ההיסטורי בניו יורק, כפי שנראה מעל מרקע הטלוויזיה בביתם הכפרי של ידידינו בילי ולארי טיש, שאתם עשינו את סוף־השבוע. אורה, ילידת מצרים, בכתה, ואני התרגשתי במידה שלא תתואר במלים. יהודים בכל רחבי העולם, כך נראה לי, התרוננו והתמלאו בתקווה. אלא שלא כך היה בעולם הערבי. בישראל הונף הדגל המצרי בכל הכבוד הראוי ועל־פי כל גינוני הטקס. בניו יורק הבעיר השגריר הלובי באו"ם, מנסור רשיד קיכיא, את אותו הדגל עצמו בחזית בניין המשלחת שלו. ב־22 בנובמבר נפתח בעצרת הכללית הדיון על המזרח־התיכון בנאומו של השגריר הסורי מואפק עלאף, שגלש להתקפה אלימה כנגד סאדאת והאשימו בנעיצת סכין בגבן של האומות הערביות (חמש־עשרה שנה אחר־כך עמד בראש צוות המשא־ומתן הסורי עם ישראל). כעבור יומיים אמרתי בדברי תשובתי כי לאחר ארבע מלחמות שהיו לישראל עם מדינות ערב הגיעה העת למאבק החמישי, המאבק לשלום, שיש לנהלו יחדיו. השגריר המצרי, עיסמאת עבד אל־מג’יד, הביט בי וחייך. כלי התקשורת קלטו את האפיזודה ורקחו ממנה כותרות ראשיות. הנה סימן לחליפות העתים: באותם ימים היה חיוך של מצרי לעבר ישראלי בגדר חדשות של העמוד הראשון.

כעבור חמישה ימים נפגשתי לראשונה עם מג’יד, בדירתו של יוהן קאופמן, השגריר ההולנדי, שהסדיר את הפגישה כמופת של דיפלומטיה מאחורי הקלעים המבוצעת במיומנות. הייתי הראשון שהגיע למקום בשעה 5.00 בדיוק. קאופמן רצה למזוג שמפניה לציון המאורע, אבל אז נזכר, לפתע, כי לגימת אלכוהול אסורה על מג’יד המוסלמי. נשמעה נקישה בדלת ונכנס מג’יד, כולו חיוכים. אמרתי לו, “אדוני השגריר, זכות גדולה נפלה בחלקי להגיע לרגע שכזה בחיי, ואני אסיר־תודה על כך שהזכות הזאת התגלגלה לידי”. הוא השיב בהיגוי כבד, באנגלית “כמוני כמוך. אני שמח באמת שסוף־סוף אנחנו ביחד”.

דיברנו באריכות על בעיות במחנה הערבי ובמצרים, ועל ילדותה של אשתי במצרים ואירוסינו בקהיר. מג’יד הושיט לי הזמנה רשמית למשה דיין לוועידת קהיר שיזם סאדאת כהכנה לכינוס חדש של ועידת ז’נבה, כדי לסייע בפתרון כל הבעיות הנוהליות. “אין שום בעיה בקשר להיותנו יחדיו”, אמר. “מכאן ואילך אנו מדברים זה עם זה”. הסכמנו בינינו שלא לתת שום פרסום לשיחתנו; הנחנו לקהיר ולירושלים להחליט על המועד המתאים לכך.

למחרת הודיע ראש הממשלה בגין לכנסת על הפגישה ועל ההזמנה לוועידה, והודיע על כוונתה החיובית של ישראל להיענות לה. בעקבות זאת שבנו, מג’יד ואני ונפגשנו בביתו של עמיתנו ההולנדי כדי להעביר לו את הזמנתנו – ואני הצגתי בפניו אולטימטום: או שננהל בינינו יחסים ידידותיים נורמליים, בלי כל הנוהל המחתרתי הזה, או ששוב לא ניפגש. מג’יד עצמו נענה לי; בכל ההזדמנויות הפומביות היה עתיד לברכני ללחוץ את ידי ולנהוג בצורה טבעית.

יתר־על־כן,משרד החוץ שלנו טרח לברך על ההתקדמות הזאת בהתגברות על המחסומים האדירים באמצעות מברק שהורה לי כדברים הבאים: בשום מקרה אל לי ליזום פגישה עם המצרים או להיענות להזמנה שלהם אלא אם כן אקבל לכך אישור מראש מירושלים. לא נותר לי אלא לפעול על־פי צו מצפוני – ולהתעלם מההוראות הללו. אם מישהו יבקש להעניש אותי על כך, חשבתי לעצמי, שיהיה.

ביום שישי, 2 בדצמבר, ערך אנדרו יאנג מסיבה לכבוד וורן כריסטופר, עוזר מזכיר המדינה (ולימים, בתקופת נשיאותו הראשונה של קלינטון, מזכיר המדינה). כאן, לראשונה, בירך אותי מג’יד בפומבי, לחץ את ידי ושוחח עמי כעם מכר ותיק. על אפו ועל חמתו של משרד החוץ הישראלי, המחסומים החלו סוף־סוף לקרוס תחתם.

ב־16 בדצמבר 1977 הצטרפנו לבגין בוושינגטון, בביקורו המפתיע בבית הלבן, לצורך דיון בארבע עיניים עם קרטר, והצגה בפומבי של תוכניתו ביחס לסיני ולגדה המערבית. במהרה התברר כי תוכניתו של בגין לא הוכנה בפירוט המלא הנדרש, ולכן צצו שאלות רבות ביחס להיבטים המשפטיים שלה ולפרצות שלא חסרו בה. על כל פנים. בגין היה שרוי בבירור במצב־רוח מרומם לאחר שיחותיו עם עוזריו של הנשיא. לא הייתי שותף מלא לתחושת האופוריה שלו.


בסוף דצמבר יצא בגין למצרים. ההצעה שהביא עמו ידעה שינויים רבים לעומת הנוסח המקורי שנידון עם הנשיא קרטר. בעיה חדשה, בלתי מנותקת מרוח הזמן, צצה והופיעה עתה: התקשורת. שני הקברניטים הופיעו בטלוויזיה מדי יום ביומו, והדברים הגיעו כדי גיחוך. ברברה וולטרס יכלה להרם את שפורפרת הטלפון ולחייג לסאדאת – כפי שגם הרבתה לעשות. אחר־כך היתה מגלגלת עמו שיחה בעניינים שלא הבינה מעולם באמת, או לא שלטה בהם, ופרשנותה היתה משודרת בכל רחבי אמריקה ונקלטת בתקשורת בכל רחבי העולם; כך קרה גם ביחס לבגין. דיפלומטיית הטלוויזיה נעשתה לעניין מסוכן מאוד, כרוכה בהפצה של מידע לא־מדויק, מהול בקורטוב של מידע מדויק ובפרשנות. דיין, כך נראה, היה מודע להתפתחות הזאת והתייחס לכך בפסימיות. בגין נראה כמי שהתעלם מכך, ברוב אופטימיות. הפתרון הברור והמתבקש של הבעיה היה לפתוח במשא־ומתן חשאי, להרחיק את הדיונים הדו־צדדיים ממרקעי הטלוויזיה ולפתוח בהתמקחות קשוחה על העיקר, על המהות. ישראל שגתה קשות בכך שלא עשתה זאת. הצגנו את כל הקלפים שלנו על השולחן – שולחן גלוי מאוד – ושכחנו שאנו חיים במזרח־התיכון, שבו משא־ומתן הוא חלק מדרך־חיים ואין כמעט שום דבר שיש להתייחס אליו בערכו הנקוב. ככל שחיינו עכשיו בעיצומו של אחד הרגעים הגדולים בהיסטוריה, לנוכח פריצת־הדרך המדהימה הזאת, כן היינו נתונים גם בעיצומה של טרגדיה־בכוח; שני הצדדים הלכו ונשבו בהדרגה בסיסמאותיהם ואיבדו כל צורה של גמישות במשא־ומתן.

שבתי לישראל בשלהי 1977, ונקלעתי למשבר זוטא שחולל אחד מחברי הממשלה. שר החקלאות אריאל שרון סיפר, על־פי השמועה, לכתב “קול ישראל” – שרון עצמו הכחיש זאת לאחר מכן – על תוכנית ישראלית להקמת עשרים התנחלויות חדשות בפתחת רפיח. ארבע מהן, כך נאמר בידיעה ששודרה, נועדו לקום לאלתר. היה זה ממש בעת שבגין נועד עם סאדאת באיסמעיליה. צעד זה קומם במיוחד את הממשל של קרטר. המעשה הנכון היה לדחות כל פעילות התיישבותית, כדי לתת הזדמנות למשא־ומתן על שלום. שרון, מצביא ממדרגה ראשונה אבל פוליטיקאי עם תשוקה ניכרת לעוצמה ותשומת־לב, הטיל פצצה – עם מרעום מופעל – היישר אל חיקו של בגין.

ב־18 בינואר 1978 הורה סאדאת למשלחת המצרית לשיחות השלום בירושלים לשוב לקהיר, והשיחות הושעו. אנדי יאנג העריך שסאדאת מנסה להסדיר את העניינים בעולם הערבי, ואני נטיתי להסכים עמו.

נקל היה להבין את הצעד הזה. סאדאת היה נתון בסכנה. הוא לא זכה לתמיכה של החוגים המתונים בעולם הערבי, שעליה הסתמך. ערב הסעודית לא הצטרפה לשיחות השלום, וגם לא ירדן. הודאתו הפומבית של סאדאת כי מוטב לערבים לקבל את מה שיוכלו להשיג במשא־ומתן לא זכתה לקבלת־פנים חמה בעולם הערבי.

עניין ההתנחלות הציק לו בבירור, במיוחד בשל ההשפעה שנודעה לו על התקשורת הערבית. איך יכול היה שרון להעליבו בפרהסיה בעודו נושא־ונותן עם בגין פנים אל פנים? ההנהגה הערבית היתה חשדנית. לבד משיקולים אחרים, הם חשו השפלה. שרון, ובמידה מסוימת גם בגין, התקלסו בסאדאת ופגעו בצורה רצינית בכל התקוות לשלום.

הנשיא סאדאת אמר פעמים רבות כי 90 אחוזים מכלל הבעיות בין ישראל והארצות הערביות הם עניין פסיכולוגי. הוא היה עכשיו בפירוש בגדר מטרה לאויביו.

הענקנו לסאדאת כמו על מגש של כסף לא רק את היתרון הפסיכולוגי אלא גם את הניצחון בקרב על יחסי הציבור. הידיעות על כך שישראל שבה ומקימה התנחלויות היטו את הרגשות כנגדנו בצורה מהממת. בשלב זה של משא־ומתן כה עדין, מה היה הטעם בניכור של ארצות־הברית בקשר לעניין שנקל היה להימנע ממנו או לפחות לדחותו? מאמר־מערכת קטלני בניו יורק טיימס האשים אותנו במשתמע בערמומיות ובחוסר־יושר.

ב־7 בפברואר הגיע משה דיין לניו יורק, לכאורה כדי להשתתף במבצע לאיסוף תרומות מטעם המגבית היהודית המאוחדת, אבל גם כדי להתייצב אל מול מערכת יחסי הציבור הצולחת של סאדאת. לא הייתי משוכנע שזה הצעד הנכון. דיין לא הגיע ליכולתו של סאדאת בהתמודדות עם אמצעי התקשורת ובמניפולציה שלהם. כך, למשך, זמן קצר לפני כן הוא סיפר לעיתונאי ישראלי שישראל מכרה נשק למשטר הקומוניסטי של מגיסטו באתיופיה, וספק אם החשיפה הזאת הייתה שיא התבונה; בשל חששן של המדינות האפריקניות מפעולות תגמול ערביות, הקפדנו לשמור בסוד את יחסינו עם המדינות הללו. על כל פנים, דיין היה תמיד סמוך ובטוח שכל דבר שעשה או אמר היה תקין. העובדה ששאלה שהוצגה לו באקראי בנמל־התעופה של ציריך עוררה אותו לחשוף מידע מסווג, שאיש לא דיבר עליו לפני כן, העידה על פגם חמור בתפקודו וגם על קוצר־ראות נורא.

בראיון לניו יורק טיימס הסביר דיין עד כמה קשה להיות תלוי במידה כה רבה בסיוע הצבאי של ארצות־הברית, וגם דיבר על הסחף שחל בכושר העמידה הצבאי של ישראל. בתוכנית הטלוויזיה פגוש את העיתונות עטה הבעה קודרת ולא היטיב להגיב לשאלות על המדיניות הישראלית שהיו עוינות בגלוי.

בעיית ההתנחלות הכן היתה חמורה מאוד, במיוחד מפני שהיתה בלתי־נחוצה לחלוטין. לא סילקנו אפילו ערבי אחד מאדמתו. מבלי לדבר על זכויות היסטוריות ובהתאמה עם מה שירשנו מהמנדט הבריטי, היו לנו מלוא הזכויות החוקיות לעשות כל מה שעשינו. אבל בעיקרו של דבר היתה זו שאלה של תפיסה. ממשלת ישראל חשבה שהצדק אתנו, העולם ראה אותנו כשוגים לחלוטין. במקום להכיר בבעיה ולנסות לפתור אותה, המשכנו בשלנו, עטופים ביוהרה של עליונות מוסרית ופוליטית.

כאשר עמדתנו הוצגה כיאות, התגובה היתה חיובית בהחלט. עשיתי ערבים רבים בהרצאות בפני סופרים ואינטלקטואלים בניסיון להעמיד דברים על דיוקם. בהופעה בפני המועצה ליחסי חוץ בניו יורק, הסברתי למאזינים הנדהמים כי מאז עלייתה לשלטון של ממשלת הליכוד לא הוקמה, בעצם, אף לא התנחלות חדשה אחת. חיזקנו וביצרנו־מחדש התנחלויות קיימות אבל בפועל לא הרחבנו אותן. והנה, העולם כולו התרשם כי מפלצת רעבתנית חלפה על פני הארץ ובלעה כל דבר שנקרה בדרכה.

לתפיסה הזאת היתה השפעה חמורה. דיון בקונגרס על קיצוץ באספקת מטוסי 15־F ו־F־16 לישראל הוצמד להגדלה במספר המטוסים שנשלחו לערב הסעודית ולמצרים. בסקר דעת קהל נמצא כי 65 אחוז מהנשאלים התנגדו להספקת מטוסים לישראל וחשו שמצרים היתה כנה בכל הנוגע לשלום יותר מישראל.

בעיצומה של התסבוכת הזאת בא שר הביטחון עזר ויצמן לניו יורק והופעותיו הטלוויזיוניות סייעו לביטול הרושם השלילי. בין הזמנים ניסה שרון בישראל לשכנע את בגין ליזום מפעלי התנחלות חדשים בגדה המערבית, וכשהגיעה הידיעה על כך לוויצמן הוא איים בהתפטרות מיידית. העיתונות האמריקנית עטה על הסיפור כמוצאת שלל רב ופרסומו רק הדגיש את ההתנהגות הלא־רציונלית של שרון ואת אי־ההחלטיות בעליל של בגין באותה פרשה.

בין הזמנים, באו“ם, נמשכו העסקים כרגיל. הנשיא קרטר אמנם דיבר בעצרת הכללית במלים רמות על זכויות האדם, אבל בפועל היה זה קולה של ישראל לבדה – לא קולה של ארצות־הברית – שנשמע באו”ם כנגד השואה וטבח המיליונים שחוללו אנשיו של פול פוט בקמבודיה. הייתי מושא לגינויים בפומבי מצד נציגי מזרח גרמניה, צ’כוסלובקיה, וסין בגלל עצם העובדה שהרהבתי עוז להעלות את הנושא הזה בוועדה המיוחדת, אף־על־פי שכל עמיתי ממדינות המערב, לרבות הנציג האמריקני, הקפידו על דממה מוחלטת. כעבור שישה חודשים נדרש סוף־סוף הנציג הבריטי לעניין זה, ואפילו אז לא נמצא שום נציג ממדינה מערבי אחרת שיצטרף למחאה. ויליאם ספאייר כתב על כך מאמר מבריק בניו יורק טיימס, שבו ציין את היותי האיש היחיד שהעלה באו"ם את שאלת השואה הקמבודית.

אחת לשנה, בחודש מארס, עורך מועדון האסכלה (Gridiron) בוושינגטון ארוחת־ערב חגיגית לחבריו – שמספרם מוגבל לחמישים עיתונאים המוצבים בוושינגטון – ולמספר גדול של חבריהם למקצוע ושל אורחים. המסורת הזאת החלה בסוף המאה התשע־עשרה. בארוחה הראשונה ניצח ג’ון פיליפ סוסה על תזמורת הנחתים של ארצות־הברית ומאז ואילך מקובל שהתזמורת הזאת תנגן במהלך הארוחה. בפרוס הארוחה של 1978 הזמינני ידידי ארתור “פאנץ' סולצברגר, המו”ל של ניו יורק טיימס, להשתתף בה.

ארוחת האסכלה היא תעודת כבוד לחברה האמריקנית. העיתונאים מכינים ומציגים מערכונים לעגניים, לעתים קרובות חריפים מאוד, המתקלסים בנשיא ובסגל הבית הלבן. הנפשות חסרות־המזל הללו משופדות בדרך כמרנינה ביותר. כל קבוצה שהותקפה מוזמנת להשיב, והתשובות הללו מתעלות לא אחת, בשנינות ובנבזות, על ההתקפה הראשונית. בלילה שהייתי שם, ענה הסנאטור רוברט דול בשם המפלגה הרפובליקנית, והביצוע שלו היה ממש מזהיר. התברר שהוא יכול להיות חריף וארסי לא פחות מתוקפיו. תשובתה של המפלגה הדמוקרטית באה מפיו של רוברט שטראוס, יהודי מטקסס ששימש כשגריר נודד של קרטר, ולימים שגריר ארצות־הברית במוסקבה. קיסינג’ר ובז’ז’ינסקי נצלו על גחלים לוחשות. אפילו הנשיא קרטר השתלב בהצגה והשיב מלחמה כמעט כמו זו שהונחתה עליו. היה זה ביטוי מרשים להפליא ליכולתה של ההנהגה האמריקנית ללעוג לעצמה, ומובן שהיה זה בסופו של חשבון, ביטוי של חרות, של דמוקרטיה ושל אומה בריאה.

במסיבה שלפני הארוחה ובמהלך הארוחה עצמה שהיתי במחיצתם של רבים מבכירי התקשורת האמריקנית ושל סרסורי העוצמה הגדולים: אנדרו הייזקל, המו“ל של קבוצת כתבי־העת טיים אינק; אוטיס צ’נדלר, המו”ל של לוס אנג’לס טיימס; כל בכירי הפרשנים ובעלי הטורים ברחבי ארצות־הברית; כל חברי הקבינט; ראשי ה־A.I.C בעבר ובהווה; ראשי השירותים המזוינים ; קבוצת ניו יורק טיימס, שכללה את מקס פרנקל, עורך העמוד של המאמרים הראשיים, סידני גרוזון, ידיד ילדות מאירלנד, שהיה אז יושב־ראש של קבוצת טיימס, והדריק סמית, איש המשרד שלהם בוושינגטון. כן היו שם כל אנשי המפתח של הבית הלבן, וחלק ניכר מן הדמויות הבולטות בקונגרס. בגין היה אמור להגיע למחרת היום לוושינגטון, והדעה הכללית של קבוצה זו, היוצאת מגדר הרגיל, היתה שצפוי לו עימות נפיץ עם הממשל של קרטר. התחושה הכללית היתה שגבו של בגין נדחק אל עבר הקיר הפוליטי וייבצר ממנו לפלס דרך אל מחוץ לדילמה שלו ולשכנע את בני־שיחו. כולם נראו כסבורים שייתכנו חילופי שלטון בישראל. עזר ויצמן נקט בפומבי קו מתון יותר – ופופולרי יותר – בשאלת ההתנחלויות מן הקו של בגין.

באמצע הארוחה משך אותי זביגנייב בז’ז’ינסקי, יועצו של קרטר לביטחון לאומי, הצדה ושאל אותי אם קיבלתי את הידיעות האחרונות מישראל. לא היה לי מושג למה התכוון ולא הסתרתי את הדבר ממנו. הייתי מנותק כל היום מלשכתי, וכך קרה שבאמצע מסכת הליצנות הזאת נודע לי לראשונה על הטבח המפחיד שביצעו מחבלים פלסטינים בכביש החוף. לאחר שנחתו מהים בקרבת הקיבוץ מעגן מיכאל, המחבלים הרגו צעירה אמריקנית שצילמה עופות־בר, חטפו אוטובוס וכפו על הנהג לנוע בכביש החוף לכיוון תל־אביב. חיילים ושוטרים ישראלים יירטו את האוטובוס במבואות הצפוניים של תל־אביב ואז התפתח קרב. המחבלים נהרגו כולם – אבל לא לפני שהעלו את האוטובוס באש. שלושים ושבעה מהנוסעים נהרגו.

היתה זו תזכורת מפכחת וכאובה. בעולם הטוקסידו ועניבות הפרפר הלבנות של וושינגטון גאה הצחוק, אפילו בין יריבים מושבעים. אבל בין האויבים במזרח־התיכון לא היו אלא סבל, דמעות ומוות.

כעבור כמה ימים חדרו כוחות צה“ל לתוך לבנון ופתחו במה שנקרא “מבצע ליטני”. התקפת המחבלים על האוטובוס העניקה לנו צידוק לצעד הזה, לצד שפע של סיבות לגיטימיות אחרות. מחבלי אש”ף נאחזו לפני כן בשטח שבין הגבול הישראלי ונהר הליטני – רצועה שרוחבה חמישה־עשר קילומטרים בממוצע – ועשו אותו לבסיס של התקפות טרוריסטיות נגד צפון המדינה. עתה נכנסו כוחותינו לתחום הזה וטיהרו אותו במהירות מן המחבלים.

בגין ודיין היו אמורים להגיע לניו יורק, בדרכם לפגישה עם קרטר בבית הלבן, אבל הם דחו את מסעם בשל הטרגדיה בכביש החוף והפלישה ללבנון. לא קרטר ולא נציגי המעצמות במועצת הביטחון לא הגו אהדה רבה לעמדתנו. אפילו ידידי זה מקרוב מג’יד, השגריר המצרי, תקף אותי. מועצת הביטחון רצתה בהתחייבות מיידית של ישראל לנסיגה מלבנון. דיין לא היה מוכן לומר שום דבר מהותי. בגין אישר את הקו שהצעתי לנקוט: להצהיר כי חדרנו ללבנון לתכלית אחת ויחידה, הצלחנו להשיגה ונפנה את השטח רק לאחר שנקבל ערובות לכך שמחבלים שוב לא יחזרו לדרום לבנון.

מועצת הביטחון אישרה החלטה על הקמה של כוח או“ם ללבנון, יוניפי”ל, והסמיכה את הכוח הזה לאסור את הכניסה של אנשים חסרי־היתר לשטח האמור. חוסר־ההיתר התייחס בבירור לאש"ף. האמריקנים נסוגו מן הפירוש הזה, אבל אני הוספתי להיאבק עליו. במהלך הקרבות האלה מצאתי כי דיין נחלש. רק שר הביטחון ויצמן נראה כמי שנכון לקבל החלטות קשות ולשלוט בעניינים בכל הקשור לשאלה הלבנונית.

למרבה ההפתעה, דווקא השגריר הלבנוני לא רצה בנסיגתנו – הוא היה היחיד שניצב לצדי. הלבנונים לא רצו בשום פנים ואופן בכיבוש האש־פי של חלק מארצם אבל היו נפחדים מכדי לפעול כנגד הכיבוש הזה בכל צורה שהיא; כמו בהווה, הממשלה הלבנונית היתה חלשה וחסרת־אונים, שמחה להניח לישראל לעשות את העבודה המזוהמת – אף־על־פי שמעולם לא עלה על דעתה להודות בכך.

נקלעתי אל בין המצרים. מצד אחד היה האו"ם, שלחץ עלינו להתחייב לנסיגה של הכוחות הישראליים. מצד אחר היתה ממשלת בגין, שקפאה מאין יכולת להגיע לכלל החלטה. בסופו של דבר, לאחר שמערכת הביטחון השתלטה על העניינים, השגנו את מבוקשנו.

ושוב היו בגין ודיין בניו יורק – במלונות נפרדים.

התמונה שהצטיירה מוושינגטון לא היתה נאה במיוחד, ובין קרטר ובגין השתררה מחלוקת. בגין, שחשב כי יוכל לקנות את לב הנשיא האמריקני בנועם־לשון, שמע ממנו בבירור כי אם לא יחדל מן ה“הבלים” של ההתנחלויות שוב לא יוכל לסמוך על סיוע אמריקני בנשק או בכסף, וגם לא במישור המדיני. קרטר סירב להתפעל מן הרהב של בגין ולא הניח לו שום ברירה זולת התקפלות, והלחץ נתן אותותיו בראש הממשלה הישראלי. הוא נראה חיוור, חלש ומותש – תחת המצור שהטילו עליו הממשל האמריקני, העיתונות העולמית, ומשה דיין.

בישראל קרא עזר ויצמן לכונן קואליציית שלום לאומית, שתכלול גם את מפלגת העבודה. זו ענתה על כך בסירוב. מפלגת העבודה ראתה מה קורה בתוך הליכוד ומה תגובתו של העולם להנהגת הליכוד. המטוטלת הפוליטית כבר החלה לנוע לאחור, ולכן החליטה מפלגת העבודה להשתקע בבנייה־מחדש של ביתה ולהמתין למהפכה החוזרת בצמרת השלטון.

בחוגי הליכוד דובר בתמורות. ויצמן נראה כמועמד ברור לקבלת הפיקוד מבגין. אבל בגין היה פוליטיקאי ממולח מאוד, שכבר סיכל בעבר את כל הניסיונות לקרוא תיגר על מנהיגותו, שלט היטב במנגנון המפלגתי, ולא היסס לעשות בו שימוש בעת הצורך. כל מי שקם עליו בתוך מפלגתו נמחץ. בגין היה שורד, נחוש בדעתו להתגבר גם על המשבר החדש הזה.

אני עצמי נטרדתי מן הסחף במעמדה הבינלאומי של ישראל הרבה יותר משנתתי את הדעת על שרידותו הפוליטית של בגין.

בשונה מרוסים רבים, ויקטור לסיובסקי, יועצו המיוחד של מזכיר האו“ם, שהפחיד כל־כך את שבצ’נקו, סגן־מזכיר האו”ם מטעם ברית המועצות לא חשש בכלל מלהתראות בפומבי עם אישים אמריקנים ידועים והיה מוקף, בדרך־כלל, בנציגים של כלי התקשורת ובמעצבים בכירים של דעת הקהל. הוא היה איש גוץ ושמן, תוקפני ושופע ביטחון עצמי. על כל פנים, מעולם לא הודה בקשר שלו עם הקג"ב, גם לא לאחר שהשבועון ניוזוויק חשף את הסוד ופרסם ברבים את דבר היותו ראש השלוחה של הארגון בארצות־הברית.

בראשית יוני 1978 הודיעני לסיובסקי כי אנטולי שרנסקי, מסורב העלייה הידוע של ברית־המועצות, שהואשם ב“בגידה במולדת” ובהעברת מידע סודי לעיתונאים זרים, צפוי לעונש מוות. אלא שהלחץ הגובר בעניינו של שרנסקי בעולם היהודי, במיוחד בארצות־הברית, החל להביך את הרוסים. אמרתי ללסיובסקי כי העם היהודי, ובעצם כל בני־החורין ברחבי העולם, לא יוכלו להשלים עם המצב הזה, וכי ישראל תעשה כל מאמץ אפשרי כדי להציל את שרנסקי.

בפגישה שנייה בינינו, חודש לפני שנפתח משפטו של שרנסקי, אמר לי לסיובסקי כי “בדיקותיו” בברית־המועצות הולידו את ההבטחה שדינו של שרנסקי לא ייחרץ למוות, אלא למאסר ממושך בתנאים קשים. הוא, לסיובסקי, היה סבור כי במחצית תקופת המאסר ייערך עיון־מחדש בכל הפרשה. ידעתי אפוא ששרנסקי אינו צפוי לעונש מוות הרבה לפני שהדבר נודע לשרנסקי עצמו, בתום משפטו, והברקתי מיד את המידע הזה לירושלים. ב־14 ביולי נידון שרנסקי לשלוש־עשרה שנות מאסר; שבע שנים וחצי לאחר מכן, בראשית 1986, הוכתרו בהצלחה המאמצים לשחרורו והוא הגיע לישראל.

הוא נתקבל במקומותינו, בצדק, כמנצח – וקבלת־הפנים שציפתה לו היתה מאורע מרגש מאוד. עצם המראה של אשתו, אביטל, הניצבת לצדו, הספיק להזיל דמעות מכל עין. הם נישאו יום לפני שנעצר ובשנים שחצצו בין המעצר והשחרור היא נאבקה באומץ ובעקשנות על הצלת חייו. יהודים בכל אתר ואתר נקבצו מסביב לאיש הקטן, העגלגל והמקריח הזה, שנעשה בתוך עשר שנים מיום צאתו מהכלא הסובייטי לשר התעשייה והמסחר בממשלת ישראל.

שלוש השנים שעשיתי באומות המאוחדות היו קשות לישראל במידה יוצאת מגדר הרגיל – אכן, האו“ם נעשה לכוורת רוחשת, שאין בה דבש אבל העוקצים ממלאים אותה כמעט עד אפס מקום. לפחות חצי מזמנה של העצרת הכללית הוקדש לגינוי של ישראל, בהתעלמות גמורה מתחושתם וממסקנתם של בעלי השכל הישר שהתקפה אדירה זו על מדינה קטנה מערערת לחלוטין את תדמיתו של האו”ם. למדתי את הצופן המיוחד של תוקפינו: “אימפריאלסיסטים” היה הכינוי של האמריקנים; “הגמוניסטים” שימש את הסינים כדי לחרף ולגדף את הרוסים; “שלום אמיתי ובר־קיימא במזרח־התיכון” היה הגדרה אחרת לחורבנה הסופי של ישראל.

למרבה התמיהה, ככל שגברו ההתקפות הפוליטית על ישראל, כן חשתי יותר ברגשות אשמה מצד נציגים רבים באו"ם, שהביעו בצנעה את אי־הנחת שלהם מן ההתנהגות של ארצם. שמעתי הרבה הסברים מגומגמים על “מילוי הוראות בלבד”. רבים מאלה שתקפו את ישראל ואותי בפומבי ניסו לפייסני ולהבטיח לי את ידידותם בשיחות פרטיות. לעתים תכופות היה שגריר של אחת המדינות יורד מהדוכן לאחר שהוציא את דיבתה של ישראל רעה בלשון מרושעת וקושר אתנו את השיחה הידידותית ביותר שאפשר להעלות על הדעת. נציגים מערביים רבים ערכו ארוחות ערב לכבודנו והביעו בהן בושה ובחילה לנוכח התנהגותה של העצרת־הכללית.

בשונה מרוב עמיתי באו"ם, נהניתי ממידה גדולה של חופש פעולה, ובדרך־כלל לא נזקקתי לאישור מוקדם של נוסח הנאומים שנשאתי. הייתי בן־חורין להשיב מלחמה ככל יכולתי – להכות בקטנים ובגדולים כאחד, לגנות רודנויות ועריצויות ולתאר את המשטרים שלהן בלי שום מגבלה דיפלומטית. בתיאטרון האבסורד וההונאה הזה, המעוטר בגינונים דיפלומטיים, נודעה השפעה לא מעטה לתיאורים הבוטים והנכונים שלי. מפעם לפעם חשתי תסכול לנוכח הצביעות ששררה מסביבי, ובכל זאת הפקתי הנאה רבה מהחופש להלום בלי שום מגבלות וסייגים, והתגאיתי מאוד בתגובותי הבוטות והגלויות. היה בהן גם כדי לשקף את הדרת הכבוד והגאווה שישראל תרמה עכשיו למודעות היהודית.

כשעזבנו את ניו יורק ב־15 באוגוסט 1978, נזכרתי בהיסוסים שתקפו אותי בעת שיגאל אלון הציע לי את כהונת השגריר באו"ם. חרף הטירוף והקטנוניות שמשלו כאן בכיפה, חרף הלחצים שהיו כרוכים בהתייצבות המתמדת על הבימה העולמית, לא היו לי שום הרהורי חרטה. אני אסיר־תודה על הזכות שהיתה לי לייצג את עמי ואת ארצי ולסייע בעבודות התשתית לכינון שלום במזרח־התיכון.


 

פרק 21. חבר כנסת    🔗

חזרתנו לישראל היתה בגדר מעבר לחברה נינוחה יחסית, המפגינה מידה קטנה של דאגה בתחום הבטחוני ועסוקה למעלה ראש במטלות היומיומיות של החיים. המאבק כנגד האינפלציה המשתוללת והעלייה הבלתי־נמנעת במחירים העסיקה את האיש ברחוב הרבה יותר מהאיומים הערביים או מן הבעיות המדיניות הבינלאומיות.

למרבה הפרדוקס, תחושת הביטחון האישי היתה גדולה מזו שידעתי בניו יורק. היינו נצורים מכל עבר, אבל היה אפשר להלך ברחובות בלי שום חשש או להיפגש עם ידיד בבית קפה, היישר בלב החלק הערבי של ירושלים המזרחית. בניו יורק לא היה עולה על דעתי, מחשש לחיי, להיכנס להארלם ולהסב שם במסעדה עם ידיד שחור.

במסגרת ההתארגנות־מחדש בישראל, שבתי לעבודה במשרד עורכי־הדין הרצוג־נאמן־פוקס והתחלתי לתכנן את השלב הבא בקריירה הפוליטית שלי. חלק מן התוכנית הזאת היה כרוך בהגברת המעורבות הפעילה בעניינים ציבוריים ופוליטיים. עד מהרה עמדתי בראש ההתארגנות של חברי מפלגת העבודה יוצאי הארצות דוברות־האנגלית. כן הייתי מראשי מטה ההסברה של המפלגה ושל המערך לקראת הבחירות לכנסת העשירית, ב־1981. אני מרשה לעצמי לומר כי מאמצי סייעו להישגי המערך בבחירות הללו. תחת שלושים ושניים מנדטים שניתנו לו בבחירות לכנסת התשיעית, הנה עכשיו גדל כוחו כמעט בחמישים אחוז והגיע לארבעים ושבעה מנדטים.

שיטת הבחירות הישראלית אינה מתאימה לחברה פוליטית מודרנית. שיטה זו, שהאחראי העיקרי להנהגתה היה שר הפנים הראשון יצחק גרינבוים, צירפה יחדיו את שיטת הבחירות ל“סיים” הפולני, שגרינבוים נמנה בעבר עם חבריו, ואת שיטת הבחירות של ההסתדרות הציונית העולמית, שחתרה להבטיח ייצוג נרחב במוסדותיה. בשונה מהמקובל בהרבה ארצות מערביות – ובהן ארצות־הברית ובריטניה – הבוחר מצביע בעד רשימה מפלגתית ולא בעד אחד מהמועמדים. במרוצת השנים הונהגו אמנם כמה וכמה שינויים חשובים. המפלגות הגדולות אימצו בחירות מקדימות, “פריימריס”, ואיפשרו בכך לחבריהן לקבוע את זהות המועמדים ברשימות ואת מיקומם, וכן עברנו לבחירה ישירה של ראש הממשלה, אבל פגמים רבים עדיין עומדים בעינם. בראש ובראשונה, הסף הנמוך מאוד של הכניסה לכנסת – העובדה שדי למפלגה לזכות לשם כך כ־1.5 אחוז מהקולות הכשרים, ולפני כן באחוז אחד בלבד, לעומת 4 או 5 אחוזים הנדרשים במדינות אירופיות רבות – מבטיח ריבוי של מפלגות קטנות.

כתוצאה מן הריבוי הזה לא היתה עד כה שום אפשרות להקים בישראל ממשלה שאינה מבוססת על קואליציה, משמע על שותפות בין מפלגה גדולה ובין מפלגות קטנות. ממילא היה בכך כדי להזמין סחר־סוסים – ליתר דיוק, סחטנות פוליטית – לקראת הקמת הקואליציות ובמהלך קיומן ופעילותן. במלים אחרות, מידת הכוח הפוליטי שמצויה בידי המפלגות הקטנות אינה עומדת בשום יחס למידת האמון שהבוחר הביע בהן. אין ולא היה בכך כדי להרבות יציבות, ואחת הדוגמאות הבולטות בעניין זה נקשרה לתהליך השלום. מאחוריו ניצב רק רוב קטן בכנסת, ולכן היה על הממשלה להיכנע לצורות שונות של לחץ שהפעילו המתנגדים והמתנגדים־בכוח.

בעקבות השינויים בחוק יסוד הממשלה, שאושרו בכנסת ה־12 ממש עם תום כהונתה, ראש הממשלה נבחר במישרין, נהנה מסמכויות גדולות מאלו שהיו לקודמיו ורשאי להביא לפיזור הכנסת, לאחר שקיבל את הסכמתו של נשיא המדינה, אם “נוכח כי קיים בכנסת רוב המתנגד לממשלה”. הרפורמה הזאת היתה אמורה להקטין את הנטייה להתמכרות לסחר־סוסים פוליטי, בהנחה שחברי הכנסת לא ירצו לרוץ לקלפיות לעתים קרובות מדי. מאז הבחירות של מאי 1996, הביקורת על החוק החדש רבה, בין השאר משום שבינתיים איבדו המפלגות הגדולות מכוחן, ואילו המפלגות הקטנות זכו ביותר מנדטים, ובאורח בלתי־נמנע חל גידול בפיצול הפוליטי בישראל.

הפתרון הברור והמתבקש הוא שיטת בחירות אזוריות, כמו זו הנהוגה בארצות־הברית ובבריטניה, או שיטה מעורבת, כמו זו הנהוגה בגרמניה, שבה נבחרים חצי מחברי בית המחוקקים באזורים, והמחצית האחרת ברשימות ארציות. אבל מכיוון ששתי המפלגות הגדולות אינן רוצות להרגיז את המפלגות הקטנות, ולסכן את התמיכה הפוטנציאלית של המפלגות הללו, השינוי יתחולל בקצב אטי – אם אמנם יתחולל.

ידעתי אפוא מראש שהכנסת לוקה במגרעות ומתקשה לתפקד, ובכל זאת החלטתי לנסות ולהיבחר אליה ב־1981. עשיתי זאת, כאמור, במסגרתה של מפלגת העבודה, לאחר שצורפתי למרכז המפלגה וללשכה שלה, והוצבתי במקום ה־19 במכסת מועמדיה ברשימת המערך (שהיה המקום ה־22 ברשימה עצמה). כך הייתי לחבר הכנסת העשירית.

כמי שתמך בכל לבו בשינוי שיטת הבחירות, החלטתי להגשים את הדברים שהטפתי להם. הייתי חבר כנסת מטעם מפלגה, אבל הודעתי לתושבים באזור מגורי, בשרון, כי עכשיו יש להם נציג בכנסת, שישמח לסיים בפתרון הבעיות שלהם. ההודעה הזאת נתקלה בתחילה באי־אמון, אבל עד מהרה הוצפתי בעניינים האמיתיים, המציאותיים מאוד, של חיי היומיום. במקרים רבים התברר שדי במכתב שלי, מעוטר במלים “חבר הכנסת”, להביא לפתרון הבעיה, בין שנקשרה לשיג־ושיח עם שירות ציבורי ובין שהיתה זו רק שאלת אחריות של בעל־בית ממשלתי לשיפוצים בדירה.

לחצתי על הנהגת המפלגה לאמץ את השיטה שהנהגתי בשרון ולהפעילה בכל הארץ. חשתי בבירור כי אם נעשה זאת, יהיה בכך גם כדי לענות על הצרכים והמאוויים של אזרחי המדינה וגם כדי להגביר את כוחנו האלקטורלי. ראשי המפלגה התמקדו בראש ובראשונה בענייני חוץ וביטחון, ה“זוהרים”, אף־על־פי שהשפעתם בעניינים האלה היתה מעטה או שאפה לאפס. לכאורה, ההתמקדות הזאת סיפקה יוקרה, אבל אני פקפקתי בכך. דבקתי בטענה שראשי המפלגה צריכים לגלות מעורבות רבה יותר בענייני פנים. יחסים בינלאומיים הירבו את הפרסום בעיתונות וסיפקו הזמנות להופעות בפני יהודים באמריקה, אבל תושבי ישראל רצו סיוע בתחומים הכלכליים והחברתיים.

בראשית שנות השבעים, בימים ששמעון פרס כיהן כשר התקשורת, עמדתי בראש ועדה עתירת סמכויות שנועדה לבחון את שירות הטלפונים של ישראל; לעת ההיא היו אזרחים שהמתינו אפילו עשר שנים עד שזכו להתקנת קו טלפון, על חשבונם. דו"ח הוועדה שלנו המליץ להקים תאגיד טלפונים עצמאי, שהבעלות עליו תהיה בידי הציבור והממשלה, שיותר לו לגייס משאבים להשקעות מן הבורסה בישראל ומבורסות בחוץ־לארץ, שהממשלה לא תוכל להתערב בעסקיו. כחבר כנסת הוספתי להיאבק למען ההמלצות ההן, ואכן, ישראל משתבחת כיום בחברת “בזק” המפעילה רשת טלפונים מודרנית ביותר, מן היעילות ביותר והחדשניות ביותר בעולם כולו.

נאבקתי למען שיקום של רשת הרכבות, והצעתי להקים קו מונורייל בין ירושלים והשפלה. הצעתי להפוך את רכבת ישראל לתאגיד עצמאי בבעלות ממשלתית, שיוכל גם הוא לגייס השקעות על בסיס עסקי ולהשתמש בהן לפיתוח נרחב של המערכת. נאבקתי למען הנהגה של כבישי אגרה, כנהוג בארצות המתקדמות ביותר בעולם, בידיעה שכבישים אלו יקלו על הציבור מבלי ליפול לעומס על הקופה הציבורית. כן הצעתי להתקין בכל מקום אפשרי נתיבים לרוכבי אופניים, במגמה להפחית מן העומס בכבישים וגם לשפר את בריאות האזרחים. התרכזתי בעניינים שמשפיעים על חיי הבריות מיום ליום, אפילו מרגע לרגע.

הייתי פעיל מאוד בענייני התיירות, בידיעה שהתחום הזה חשוב מאוד לעתידנו. והיה גם קשר ישיר בינו ובין איכות החיים היומיומיים. באחד הדיונים בכנסת אמרתי לשר התיירות: “שאלת איכות החיים במדינה היא נושא שישפיע במישרין עליך ועל המשרד שלך. הצירוף של מלונות בעלי חמישה כוכבים עם כבישים משובשים ומסעדות וחופי רחצה מזוהמים מבטיח שענף התיירות לא יגיע לשום הצלחות”.

כן הרביתי לעסוק בענייני ההשכלה הגבוהה. חשתי בבירור כי במערכת הקיימת יש מידה גדולה של בזבוז. ניצבנו בפני קיצוצים רצינים מאד בתקציבי האוניברסיטאות בישראל, אבל הדבר לא מנע מהסגל האקדמי להוסיף וליהנות ממה שנראה לי כסידורי שבתון יקרים במידה יוצאת מגדר הרגיל. לחמתי נגד כפילויות במערכת ההשכלה הגבוהה שלנו. בשלוש או ארבע פקולטות שונות ברחבי ישראל נערכו קורסים באוגרית, באכדית או במצרית עתיקה, ובכל קורס שכזה השתתפו רק שלושה או ארבעה סטודנטים. לאור ההוצאות הכרוכות באחזקת פרופסורים וסגל נלווה לכל הקורסים האלה, הגעתי למסקנה המתקבלת על הדעת שראוי לנו לבדוק מה מתרחש בתחום הזה. כן ניסיתי להרחיב את טווח המקצועות שנלמדו במוסדות ההשכלה הגבוהה, במיוחד בתחום הטכנולוגי. כיהנתי באותה עת כנשיא הרשת העולמית של אורט, ארגון יהודי המתמסר לחינוך טכנולוגי מודרני – הגדול ביותר מסוגו – ארגון שהיה פעיל מאוד בכל רחבי העולם, וסייע להרבה ארצות מתפתחות. אורט וכמה גופים אחרים הקימו בארץ מכללות טכנולוגיות מוצלחות מאוד, אבל האוניברסיטאות התנגדו להסמיך את המוסדות הללו להעניק תארים אקדמיים. התוצאה הבלתי־נמנעת של הגישה הזאת היתה שסטודנטים רבים עזבו את הארץ לאחר שסיימו את לימודיהם במכללות ויצאו להשיג תארים מעבר לים, על בסיס ההשכלה שרכשו כאן. היתה זו בריחת מוחות בהיקף שלא התיר לנו לזלזל בו.

העליתי את הנושא בכנסת, וכעבור זמן־מה הוקמה ועדה מיוחדת שהחלה לבדוק את הבעיות הרלבנטיות. אחר־כך, כעבור שנים של שתדלנות ולחצים, ולאחר שהוכח בבירור כי המכללות הטכנולוגיות עומדות ברמה אקדמית נאותה, הוסמכו רבות מהן להעניק תואר “בוגר”, כמקובל ברוב הארצות המערביות.

כחבר בוועדת החוקה, חוק ומשפט, ביקרתי את העומס הכבד המוטל על בתי המשפט; כתוצאה מן העומס הזה נבצר מהמערכת לעמוד בייעודה הראשוני ולעשות צדק עם האזרחים. שוב ושוב התברר, לאחר שבעיה הגיעה סוף־סוף לדיון בבית המשפט, כי המועד לפתרון הבעיה כבר חלף עבר. השיטה היתה אבסורדית ואנטי־פרודוקטיבית לחלוטין. הצעתי אפוא בחינה כוללת של כל המערכת המשפטית, בחינה שעודנה נדרשת גם היום.

חלק מהנושאים שלחמתי למענם נעשו למציאות. אחרים לא זכו לכך. ויש כאלה שעודים נתונים בעיצומו של טיפול – יש החלטות פשוטות שהמערכת מקבלת אותן רק לאחר שנים רבות. ב־1981 הנחתי על שולחן הכנסת הצעת חוק שמקנה את זכות הבחירה לכנסת לכל הנציגים הישראלים הרשמיים בחוץ־לארץ. עד אז היתה הזכות הזאת נתונה לימאים ישראלים, אבל לא לדיפלומטים ולא לעובדי מדינה ולנציגי מוסדות לאומיים שעבודתם מנעה מהם להיות בארץ ביום הבחירות. ההצעה שלי היתה לחוק רק ב־1992, אחת עשרה שנה לאחר שהגשתי אותה.

אחד העניינים המתסכלים ביותר שעסקתי בהם מעודי היה פרסום שמו של חשוד בטרם הועמד לדין. הצעת החוק שלי לאסור פרסום שכזה עוררה התעניינות רבה, ובמגעים שניהלתי בכנסת הובטח שיימצא הרוב הדרוש לאישורה. אלא שאז הופיעו עורכי העיתונים בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט והביעו התנגדות חריפה לחקיקה המוצעת – פירושה היה בין השאר, הגברת העומס המוטל על העיתונים, דרישה לבדיקות נוספות בטרם פרסום, ולא עלה על דעתם שזכותו של אזרח להגן על שמו הטוב חשובה יותר. נבחרתי לנשיא בטרם הושלם הטיפול בחוק הזה, ולכן ביקשתי משני חברים בוועדת החוקה, חוק ומשפט להמשיך במלאכה. חלפו שישה חודשים ושום דבר לא קרה; לנוכח האיומים מצד העיתונות הבינו חברי הוועדה כי הם מסכנים את עתידם הפוליטי והניחו לאותה יוזמת חקיקה להיעלם בתהום הנשייה. העניין לא הוסדר בצורה נאותה עד עצם היום הזה, ולכן אנו מוסיפים להיות עדים לעוולות חמורים. לאחר הרצח הטרגי של אמיל גרינצוויג, בהפגנה של תנועת “שלום עכשיו” ב־1983, נעצרו כמה חשודים ושמותיהם הופיעו בכותרות????1 העובדה שידם לא היתה בכלל במעשה הרצח. הרוצח האמיתי????2 לאחר מכן ונידון למאסר עולם. חשוד אחר, שהיה חף מפשע עזב את הארץ מכיוון שחיי משפחתו נעשו בלתי־נסבלים. הכותרות חשובות יותר מהאמת, אבל הכנסת לא עשתה בקשר לכך ולא כלום.

לצד הקרבות היומיומיים בכנסת – שלא היו שונים בהרבה משגרת החיים באו"ם – התחוללו בחיי שלושה מאורעות שלא יישכחו.

הראשון מביניהם היה אישי מאוד ומרגש מאוד. בינואר 1981 שבנו אורה ואני למצרים, לראשונה מאז אירוסינו.

בסוף מלחמת העולם השנייה היתה קהיר עיר של שני מיליון תושבים. עכשיו מצאנו עיר שאוכלוסייתה גדולה פי חמישה, אבל בלי שום שינוי בתשתית הדרכים, הגשרים או הטלפונים. זמן קצר לאחר שהנחנו את חפצינו במלון, נתתי את דעתי על כך שאנו נתונים במעקב, וחשתי מידה מסוימת של דאגה; היחסים בין ישראל ומצרים עדיין לא היו רגועים ומי ידע מה עלול לקרות. התקשרתי לשגרירות הישראלית וסיפרתי לקצין הביטחון על העוקבים אחרי. בתוך חמש דקות נשמעה נקישה בדלת. הג’נטלמן ששמר על צעדינו התנצל במיטב הנימוס והאדיבות; הוא היה איש ביטחון מצרי שהוטל עליו להגן עלינו. מערכת הציתות הטלפוני של המצרים היתה יעילה מאוד.

בקהיר שמנו פעמינו לכל המקומות שזכרנו בגעגועים כה רבים. הלכנו לבית מספר 12 ברחוב כאמל מוחמד ברובע זמאלק, שבו פגשתי את אורה לראשונה. רצינו להיכנס פנימה ולראות מה קרה לבית, אבל לא הורשינו לעשות זאת. עכשיו היה זה מעונה של שגרירות ערב הסעודית במצרים, וישראלים לא נחשבו לאורחים רצויים בין כתליו.

הרגע הצונן ביותר היה כשאורה התקשרה עם ידידה ותיקה מאוד, אשה מצריה, בתו של ראש ממשלה לשעבר, שבינה ובין אורה שררו בעבר יחסי קרבה הדוקים. האשה הזאת לא התכחשה להיכרותה עם אורה ואפילו זכרה את ידידותן הקרובה משכבר הימים, אבל סירבה להיפגש אתה עכשיו. היא חששה מפני מה שעלול לקרות לה אם ייוודע ברבים שהתארחנו אצלה. אורה לא התעקשה, אבל לא היה מנוס מן התחושה שגם אם שתי הארצות הגיעו להסכם שלום רשמי, הנה הדרך עד לכינונם של יחסים נורמליים עודנה ארוכה מאוד.

באסואן, עיירה מדברית קטנה ומצודדת על גדות הנילוס, ומפורסמת במפלי המים שלה, נועדתי לפגישה עם הנשיא סאדאת. האיש שהביאני אליו היה אניס מנסור, עורכו של כתב־העת אוקטובר ומארחנו במצרים. לפני כן הרביתי לשמוע דיבורים על המתיחות השוררת בין סאדאת ובין סגן הנשיא חוסני מובארק. סגן הנשיא היה נוכח בפגישה, אבל לא פצה את פיו ולו גם פעם אחת כדי להשתתף בשיחה.

סאדאת גילה הבנה מעמיקה של ההיערכות הפוליטית והמפלגתית בישראל. בדברו על הסיכויים לשלום ארוך־טווח עם ישראל, הוא הביע קורת־רוח מפורשת מהיחסים שכונן עם מנחם בגין, לא על בסיס אישי, אלא ברמה המדינית. כששאלתיו מדוע לא צירף את המלך חוסיין לשיחות על האוטונומיה בגדה המערבית וברצועת עזה, אמר כי למלך חוסיין אין האומץ הדרוש; אילו הופיע המלך חוסיין למשא־ומתן שכזה אמר סאדאת, הוא היה מציץ בכל שנייה מעבר לכתפו לברר מה חושבים הנשיא הסורי אסד או יושב־ראש אש"ף ערפאת. “אין לו שום עצמאות מחשבתית, ויש לי כל מיני הרהורים ביחס אליו”, אמר לי סאדאת.

מלחמת איראן־עיראק פרצה רק ארבעה חודשים שלפני כן. שאלתי את סאדאת איך תסתיים המלחמה הזאת, לדעתו. הוא ענה כי בתוך שנה “העם האיראני ידיח את חומייני והעם העיראקי ידיח את סדאם חוסיין”. ואז הוסיף, ליתר תוקף, “גם המשטר של אסד עומד על כרעי תרנגולת”.

קבוצה 7 - 1.jpg
קבוצה 7 - 2.jpg
קבוצה 7 - 3.jpg
קבוצה 7 - 4.jpg
קבוצה 7 - 5.jpg
קבוצה 7 - 6.jpg
קבוצה 7 - 7.jpg
קבוצה 7 - 8.jpg
קבוצה 7 - 9.jpg
קבוצה 7 - 10.jpg
קבוצה 7 - 11.jpg
קבוצה 7 - 12.jpg
קבוצה 7 - 13.jpg
קבוצה 7 - 14.jpg