ספר א'    🔗

א    🔗

אומרים כי אחים לצרה יש בהם בכדי ניחומים לנפש הכואבת. אולי נכון הוא הדבר הזה; ואולם אם יבואו ויאמרו לך, כי מכיון שאין אתה יחיד בצרה ולכן גם תשקוט ותקוה, שבבוא התשועה לכלל תושע גם אתה – אל תאבה לשמוע. אין הכלל נגאל אלא כשכל יחיד גואל את עצמו תחלה.

אצל כל העמים ובכל המדינות מתקשים ומדברים ע"ד שאלות אגרריות, שאלות הכלכלה העממית ועוד שאלות חברתיות דומות. בארצנו טרם נשאלה השאלה האגררית, ועמנו, במובן האגררי, איננו יותר מסימן השאלה בעצמו. בארצנו אין השאלה האגררית יכולה להשאל לפנינו באותה הצורה הפשוטה, הברורה והמוגדרת, כמו אצל שאר העמים ובשאר הארצות, והפתרונים שלהם אינם פתרונים לנו. יש טוב לעמים וארצות אחרים, אשר הוא אולי ארס והרס לנו בארצנו. כל השאלות השונות, אשר אצל כל העמים ובכל הארצות הן מוצגות לסרוגין זו בכה וזו בכה, אצלנו, על כרחנו, כלן נשאלות בנשימה אחת, באשר כולן יחדיו מצטרפות לשאלת תחיתנו.

אצל כל העמים ובכל הארצות באות השאלות בהדרגה: עברה עליהם ילדות ושאלות הילדות אתה. היו להם או יש להם נעורים ותסיסותיהם ושאלותיהם. בהדרגה באות עליהם שנות הבגרות ושאלותיה, שנות העמידה ושלותה – או דאגותיה – ושנות הזקנה ופחָדיה… כלם משרשים בקרקעם וענפיהם מרובים. וכל שאלה שהם עומדים בפניה נוגעת רק בענף אחד מחייהם. ואת חייהם הם חיים ויוסיפו לחיות בין אם תפתר השאלה היום ובים שתפתר לאחר דור, או שתדחה לגמרי בפני שאלה אחרת. השאלות אצלם מוסבות רק על ע"ד הטבת חייהם ושפורם, אבל את חייהם הם חיים בכל אופן. ואולם אנחנו, גם אחרי עלותנו מקברות גליותינו, הרי עינינו נפקחו לראות כי ערומים אנחנו מכל, אין צל קורה על ראשנו ואין קרקע לרגלינו, אין לחם לפינו ואין אחיזה בחיינו, אין יחיד מטפוס קבוע ואין משפחה, אף אין צבור שלם בעל אופי מיוחד. ושאלות, שאלות – הה כמה שאלות!.. וכלן דורשות את פתרונן ואינן סובלות כל דיחוי.

אם בכל השאלות יחד נטפל עכשו, לא נספיק לפתור אף אחת מהן. ומוטב לנו כעת להפנות לבנו בעיקר לשאלת התאחזותנו בקרקע. שרשים אין לנו. וכל עוד שלא נמצא אחיזה נכונה ומוצקה בקרקענו, אך לשוא נעמול למצא מקלט לרוחנו ולפתר שאלות אחרות בחיינו. והתחילו אצלנו בשנים האחרונות לדבר ע“ד יסוד “מושבי עובדים” בתור צורה ישובית חדשה אשר עלינו להנהיג בעבודתנו בארצנו. ומשונה גורל הצורה הישובית הזאת מגורל אלה שקדמו לה אצלנו, כגון: מושבות, חוות וקבוצות. ביסוד אלה האחרונות נהגו כבני ישראל המקדימים נעשה לנשמע: המושבות, ואחרי כן החוות ולבסוף הקבוצות, נוסדו תחלה מתוך התלהבות קדושה, ורק אחרי הוסדן התחילו דנים ומתוכחים – עד כמה מן הטוב והיפה, או הרע והכיעור, יש בכל צורה וצורה. אמנם לנתח ולראות עד כמה מתאימה כל צורה וצורה לתעודת עצמה ולשאיפת תחיתנו בכלל, בזה לא העמקנו חקור מעולם. וגם כּשבתקופה הישובית הידועה נשמעה ה”אמת מארץ ישראל", השתיקוה בקולי קולות. וכאשר אך נדמָה, שבו מי הירדן ללכת על גדותיו כתמול שלשם… ועד היום לא הובלטו בבהירות ועקביות כל הצדדים המכאיבים שבשטות הישוביות הקימות אצלנו. ולכן גם לא התבלטה לעינינו אותה הצורה הישובית הצריכה ויכולה להיות נכונה ובריאה, מבלי שיהיה בה מקום ללקויים הנמצאים בצורות ישובנו של עכשו.

והתחילו, כאמור, לדבר ע“ד מושבי עובדים. אך כאן כבר התחיל הדבור קודם למעשה, והרי הדברים המעטים, שכבר נשמעו על אודותיהם, מרפרפים כחזון רחוק על מעשים מעורפלים שאין למחשבה תפיסה בהם. וככה הוא הדבר בהכרח, כל עוד אשר הצורה הישובית החדשה (תהי זו צורה של מושבי עובדים או אחרת) אינה נוצרת מתוך הכרת הליקויים אשר בצורות הקימות, ומתוך בקשת הצורה הנכונה והשלֵמה לעבודתנו הישובית. כי לדבר ע”ד מושבי עובדים הן לא באו מתוך בקשת השטה הישובית הכי מתוקנת ביחס לשטות הנהוגות ולקוייהן; כי אם, בעיקר – מתוך בקשת “שטה זולה” אשר על פיה אפשר יהיה (ככה חושבים) להושיב הרבה אנשים על מעט אדמה ובמעט כסף… או סתם כדי להוסיף עוד שטה ישובית… ואולם אם מושבי עובדים לא יחדשו לנו יותר מחדוש עצמם – אין כל צורך בהוסדם. ואם ביסוד מושבי עובדים לא נתיצב על מרום הפסגה ליצור אפשרות לחיים מתוקנים בעבודה, לחיים אשר אין בהם מקום לנגודים בין השאיפה והמציאות, ועל כן הם טובים; חיים שאינם יודעים כל סתירות בין הדבור האידיאליסטי והמעשה המחפיר, ולכן הנם יפים; אם לא לזאת נתכון ולא את זאת נגשים, כי עתה מוטב להם למושבי עובדים שלא יחזו שמש ולא נסַמא על ידם את עינינו לאמר, כי מצאנו מפלט מהצרות שבישובים הקימים אצלנו כעת, מוטב לנו להמשיך את חיינו בישובים הקימים עד אשר נכיר יותר לדעת את הלקויים והקלקולים שבהם ונתעורר ליצור את השלם, המשוכלל, המתוקן לגמרי.

כי זאת צריכה להיות דרכנו לעתיד: לא לבנות – כמנהגנו – במקרה ובפזיזות ומתוך פזור־הנפש, כי אם בכונה קודמת, ובתבנית ותכנית מסוימות. ושלא לבזבז כוחות ליצירות־לחצאין, כי אם לרכז את כל הכחות ליצירות שלמות ומשוכללות, על פי מגמה ברורה ושאיפה עקבית. וכי למה אנחנו שואפים או, – בכל אופן – צריכים לשאף? הלא רק למושבות עבריות, אשר יהיה בהם מקום רק למשפחות אכרים זעירים העובדים בעצמם ולא בפועלים ושבמושבות אלו תוציא משפחת העובד את לחמה וכל צרכיה במשק אדמתה, תוציא אותם בחסכון גמור, חסכון באדמה וחסכון בעבודה. מושבות שתשמשנה קרקע פורה וכר נרחב להסתעפות המשפחה העברית, ותגדלנה לו דור עברי בריא בגופו וברוחו, משרש ויונק מאמת־חיתו, שכל הרוחות שבעולם לא יעקרוהו ממנה, כאשר לא יעקר העץ וחָיָה.–

מושבות בנויות על אדמת הלאם, אשר לא תמכר ולא תקָנה. ורק לעובדה – כל עוד שהוא עובדה – ישנה אחיזה בה. – מושבים היוצרים ראשית כל חמרי כלכלה מהמדרגה הראשונה הנחוצים לכל איש עובד בתוך הארץ, ולא חמרים מהמדרגה השניה והשלישית הצריכים לצאת לשוק ולהתחלף שם בכסף, והכסף יוחלף שוב בחמרי כלכלה הנחוצים לעובד. למושבות, או מושבים כאלה אנחנו צריכים ועלינו לתקן מראשית את כל התנאים הדרושים ליסודם וקיומם. והתנאים העיקריים הם: א) הלאמת הקרקע וסדר תקנות המבטיחות את קיום כל היסודות העיקריים שיונחו במושבים האלה. ב) אדמה במדה מצומצמת – אך גם מספקת– הדרושה להספקת כל צרכי המשפחה העובדת עבודה עצמית משוכללת. ג) שכלול ובסוס גמור של המשק לכל ענפיו, תכף להוסד המושב. ד) שטת משק המבטיחה את כל צרכי הכלכלה של משפחת העובד, מהמשק עצמו ולא מן השוק. ה) שטת עבודה המתאימה לחיי המשפחה וגם מחיבת אותם. אלה הם העקריים היסודיים ליישובנו הלאומי. ולדאבוננו זלזלנו עד עכשו בכל אלה.

כי הנה החוות הפרטיות, כמו רוחמה, כרכור, מגדל, בתניה ואף חוות האחוזות האמריקניות, – הלא התלהבות ותקוה טובה יצרון; והיש בהן די חיוב, מנקודת מבט ישובית־לאומית? נתחיל מהקרקע. הרי הוא פרטי. לא קרקע הלאם, ואף לא של העובד אשר יאחז בה. תבואו למשק – הרי אינו יותר מחנות למותרות. עפ“ר פרות העומדים להשלח לשוקי חוץ לארץ. ובשביל השוק הפנימי, בשביל העם בארצו, בשביל העובד באחוזתו, אין החוות האלה מכוָנות ליצור כלום. קשר עם האדמה?! איך זה אפשר אם אדוני האדמה שוכנים בסנט־לואיס או במוסקבה ועובד האדמה איננו יותר מסתם פועל שכיר אשר לא לאדמה זו ישא עיניו ולא מאדמה זו ישא ברכה? והאמנם יאמין מי מאתנו כי בעלי מגדל או פוריה, או כרכור ורוחמה יבואו להתישב ישיבת קבע בחוותיהם, יעבדו וישמרו את האדמה?! היו בטוחים, כי הרבה והרבה אחוזים מבעלי החוות האלה וכאלה לעולם לא יבואו אל הארץ, לא הם ולא יורשיהם. ואם כן, איך זה ולמה זה להם אדמה?! היש מקום, זכות, וחשבון לבעלי אחוזות כאלה בארצנו?! והאחוז הקטן מבעלי אחוזות אלו אשר אולי אמנם יעלו אל הארץ, היש לקוות כי אף החלק העשירי ממנו יעבוד בעצמו את נחלתו? והנה קרוב היום – בכל אופן לא ירחק יותר משלש־ארבע שנים – אשר שאלות לא־נעימות חדשות תעלינה פה על אפק חיינו, והן שאלות פוריה ושרונה, מגדל ובתניה, תל עדש ומרחביה (האדמה השיכת שם לחברות נוטעים), רוחמה וכפר אוריה, ועוד ועוד… ושאלות אלו כאשר תתגלינה יכניסו בחיינו גם הרבה כעור ואי־נעימות. יהיו טענות ומענות, האשמות והצטדקויות, וגם חרופים ובזיונות לא יחסרו בודאי… יהיו בעלי אחוזות אשר יטענו, כי הבטיחו להם פרנסה בריוח מנחלתם, בלי עבודה קשה, ובזה רמו אותם, – כך יאמרו… יהיו בעלי אחוזות אשר לא ירצו – כלומר לא יוכלו…– לעלות ולהתישב בנחלתם ויתבעו את כספם בחזרה. והמשרד הא”י, בא כח הציוניות, גם יצטרך לקנות הרבה חלקות כאלה, ולא ימצאו מה לעשות בהן, אם לא לחלק אותן לפועלים – כי למי?! וגם כאן תשלוט הפזיזות מהכרח: תשארנה חלקות עזובות ויצטרכו לתפוש “בחורים עניים” ולהכניס אותם לחופה עם החלקות האלה, במהירות קדחנית, כמו בשעת מגפה, לסגולה. יבטיחו בודאי נדוניא (אמצעים לבסוס), ואחרי כן יהיה קשה למלאות, יען כי החוות אינן בנויות ומסודרות בשביל אכרות זעירה. ושוב פעם טענות ומענות וגרושים בין הבחורים העניים והכלות המפונקות. ואפשר שגם יהיו הרבה בעלי אחוזות “ספורטים” למדי שלא לדרוש ולטעון כלום, אך גם להתישב בנחלתם לא יבואו, ותהיינה שאלות איך לעבד ולשמור על חלקותיהם… לא נבואה אני מנבא, כי אם את פעמי העתיד הקרוב אני שומע, מתוך הכרת ההוה ועל פי הרוחות הנעלמות המנשבות כבר כעת, וטוב שנשים לזה לב מעכשיו, אולי נוכל עוד לתקן את השגיאות אשר כבר עשינו, או למצער לא נוסיף לשגות. כי שגיאה, ויותר מזה – טעות וחטא בשטה הנפרצה אצלנו: להכין נחלאות בשביל אנשים מחוץ לארץ. והן אחת משתי אלה: אם האנשים ההם הנם עשירים וחפצים לעזור בכספם, בצורה מסחרית, לבניין העם והארץ, כי עתה הלא אין לפניהם ולפנינו דרך יותר הגונה ורצויה – להם, לעמנו ותחיתנו – מאשר ליסד בכספם קרדיט, או גם בנק אגררי על יסודות מסחריים. (כי מה רבה היתה התועלת לוא כל הכספים, אשר הושקעו במגדל, בכרכור ועוד ועוד… לוא שמשו כל הכספים האלה ליסוד קרדיט אגררי – הן זהו הון עצום – והן משנה תועלת היתה יוצאת מזה: ספוק רוחני ותועלת חמרית לבעלי הכסף, כי הרוחים בטוחים, וטובה עצומה לגאולתנו. ועכשו, מה מכל החוות ההן מלבד קינים והי, מרירות הדדית ודפיציטים לבעליהם ופגע על דרך גאולת ארצנו? ואולם עדין ישנה תקנה לזה: והיא – שבעלי החוות האלה ימכרו את אחוזותיהם לקה"ק, ואת כסף המחיר ישקיעו בקרדיט אגררי). ומה שנוגע לאחינו בגולה, הבלתי עשירים, המשתתפים באחוזות וחברות מחברות שונות, בין “הבעלי־ביתיות” ובין “הפרולטריות” מסוגה של האחוה שנוסדה בחורף תרע“ד באמריקה, – כל אלה אשר אין חלקם בין העשירים וביסוד קרדיט אגררי אינם יכולים להשתתף וגם אין ידם משגת להתיישב בארצנו בלי מקור פרנסה קודמת, –­ את כל אלה ודומיהם אל נא נשלה את נפשם בהבטחות שוא, כי נוכל להכין בשבילם גפן ותאנה למען יעלו וישבו תחתם, – כי לא נצליח. אין חיים נקנים לאנשים עובדים בארץ חדשה אלא ע”י התמסרות נפשית וגופנית. וארץ ישראל לבניו של עם ישראל – גם היא בלי יסורים, גופנים ורוחניים אינה נקנית. ולכל אחינו בגולה נאמר נא כי הצעירים היכולים ומסוגלים עוד למסר נפשם על רעיון, יתכשרו נא ויחלצו נא הנה. לא בתור חלוצים למספר שנים קבועות, ולא בתור תומכים בשדרות העובדים בארץ שנחלשו, כי אם בתור פליטים מלחץ הגלות, בתור נמלטים מאבדן הגולה אל הנקודה היחידה אשר נשארה עדין לפניהם. ובין אם יש להם כסף, בין שאין להם כסף, אם רק נפש להם, נפש אשר כל ענויי הגוף וצער היום משחק הם לה בדרכה אל העתיד, כי עתה יחלצו נא, יבואו נא הנה! לא הרכוש, כי אם הנפש תהיה לאבן הראשה ביסוד תחיתנו בארצנו. והזקנים, אשר הם עצמם אינם יכולים כבר להיות חלוצים, יחנכו נא שם את בניהם ובנותיהם שיהיו מכשרים לעלות בתור חלוצים – וישאו ברכה… כאלה יהיו נא דברינו לאחינו שבגולה. ואולם להכין בארץ ישראל נחלאות ותכניות־להתישבות בשביל יהודים, סוחרים קטנים, חנונים או פועלים, הנמצאים עדין בחוץ לארץ, בזה יש משנה רעה: רעה לאנשים ההם, ע"י השלותנו את נפשם בתקוה כוזבת, כי מחנותם בבילסטק וברדיטשוב, או מהשפ בטשיקגה ונויורק, יוכלו לבא ישר אל המנוחה והנחלה בארץ ישראל. ועוד יותר נחטא בזה לתנועתנו הלאומית: כי בתכניות לאחוזות והחוות, אשר אנחנו מכינים בארץ ישראל בשביל עברים בגולה אשר טרם גאלו את עצמם, בזה רק מחפים אנחנו על חרפת הגלות. כי יצא כל עברי בגולה את חובתו הלאומית בזה שהוא מתכונן לעלות, ויחכה לקץ הימים…

חטא הוא ללמד אותם לצפות בגולה לישובים ונחלאות שיוכנו בשבילם. אם הם עצמם לא יעלו ויבנו בידיהם ממש את ביתם בארץ, אך שוא נעמול אנחנו להם. אנחנו די לנו שנפיק את עצמנו. וכמה שקר שלא מדעת ואחיזת עינים יש בזה, שאנחנו פה, שלא מצאנו עדין את הדרך והאפשרות לבסס את עצמנו, הננו אומרים לבסס את אחינו, שטרם דרכה רגלם על סף הארץ?!

או שמא תאמרו כי גדול כחם של אחינו בגולה באשר “כסף”להם לשכר את “ידינו” לעבודתם?! חדלו נא לכם מן הכסף הבונה כסאו על גבי שכירי היום, עבדי העולם! די לו לכסף הפרטי מן החוץ שימצא בעצמו את דרכו בלי עזרתכם! ואתם, בני הארץ, אל תחטאו בנפש העם והארץ לעזור לקומם את ממשלת הכסף או הרכוש של הפרטים ההם, אשר אינם יכולים להתקים בלי עבודתם של אחרים, אחים או זרים, אחת היא! לא זו היא הדרך לתחיה. לא זו היא הדרך לבנין העם בארצו. זאת היא הדרך אל התהום האחרון, זאת היא הדרך אל אבדן נשמתנו, נשמת הלאם העברי. זו היא הדרך לטמאת רוחנו ונפשנו! מי יגלה האפר מעיני אחינו בגולה, יראו את השלילה של הגלות וידעו את הצורך בגאולתם והדרך להיות חלוצים בשביל בנין עצמנו בארצנו. חלוצים קדם כל לשבור את חומת הגלות, מבלי חשוב גם ע"ד התבצרות באיזה מקום מחוץ לגבולה… חלוצים שינתצו את בית הקלון ברגע שרק יכירו כי בית קלון הוא, – חלוצים לברוח מן הזוהמה והמחנק הגלותיים גם אל התהום והאבדון, חלוצים בורחים מהעבדות ושפלות וקופצים הימה מבלי למדוד את עמקו, חלוצים אשר גם מעל סיר הבשר בגולה נחפזים הם אף אל המדבר הנורא, ארץ נחש ועקרב, שרב וכפן; חלוצים, אשר המלחמה לתחית הלאם והארץ היא להם כמלחמתם על קיומם האישי. יען כי כל ישותם, כל הויתם נלחצת ונדחפת מן הגלות בלי שום סבות אקונומיות, חברתיות או מדיניות, ורק באשר גלות היא: ארץ אשר מקרקעה אין נשמתם יונקת, בה לא יכו שורש ובאוירה לא יחיו. תלושים הם שם ותלוים בין השמים והארץ כצמח תלוש זה, אשר שרשיו יתפתלו ויחמרו להאחז שוב בקרקעו, ובדיו ועליו ירתתו מתוך המחנק לקראת אויר מחיה… והלבני־עמנו אלה נאמר להכין בגולה תכניות בשביל ארץ ישראל? הן ברגע אשר תאחזם פלצות הגלות, ברגע מצותם את כל יגון הכליון הנשקף להם בכליון לאומם, בו ברגע יזדעזעו בצריחת שכול לקפוץ מתוך הגלות גם אל התהום. וברגע הגיעם עד מקור התחיה – הארץ והעבודה בה – בו ברגע הן יתפסו את כל המרחק המפריד כבר בינם ובין בור הגלות, וינתקו את כל אשר קשר אותם קודם לשם. – כל עברי בגולה, בטרם גאל את עצמו גאולה שלמה מן הגלות, אינו מוכשר בשום אופן לתפוש את דרכי תחיתנו בארצנו בשלמותם. במושבות שבגליל ישנו עכשיו רק חיוב עיקרי אחד, והוא – חיי המשפחה; ואולם לרב האכרים במושבות ההן חסר הבסיס, ולחלק הגון מהם חסר גם הקשר לנחלתם. אם רק תרבו במחירה, לא ימנעו ממכור אותה לכם. חסרה אף ההכרה בצורך של קשר כזה. אין נחלתם להם יותר מפרה חולבת, ובידים זרות הם חולבים אותה. הקרקע כמובן איננו לאומי, השטח הוא גדול יותר מדי, והעבוד והיחס לעבוד האדמה הוא לא כהוגן כלל. אין בהם לא עבודה עצמית, לא בסיס ולא שכלול, לא סדר ושטה מתוקנה בעבודה, ולא קביעות ומגמה בחיים. ובזמן האחרון גם התחילו לשאף לנטיעות יותר מהמדה, שגם זה צריך להמנות על הליקויים. לא נעמד על מושבות הנטיעות שביהודה ונתעכב יותר על הצורה הישובית הכי חדישה אצלנו: הקבוצות. אלה נמצאות עדין בתקופת השאיפה, והרב מבינינו כבר רואה בהן את השטה הישובית הכי מתוקנה, אשר אסור גם להרהר אחריה. ומובן שהקבוצה, בתור צורה של מעבר, יש בה הרבה מאד חיוב זמני, ואולם הקבוצות בתור שטה, נדמה לי, כי החיוב היחידי שישנו בהן, בצורתן של עכשו, הוא רק הלאמת הקרקע. אמנם רבים מאתנו רואים גם חיוב גדול בשטת העבודה המשותפת הנהוגה בקבוצות. ויש גם המרחיקים ללכת ולדרש לא רק “עבודה משותפת” כי אם גם “חיים משותפים”: לכל החברים תהיה חצר אַחת, בנין גדול אחד, מטבח אחד וכו'. – רבים, כנראה, חוששים כי רגשות האהבה בין האדם לחברו לא יתמידו, אם לא יצמידו את שפתותיהם לנשיקה עולמית, השוללת את היכולת העצמית להפרד מן הדבק. על ענינים כמו חיי שתפנות וקומונה – אין להתוכח. הם מפכים יותר מחביון הרגש מאשר ממרחבי המחשבה; ואולם מה שנוגע לשתפנות בחקלאות, מרגיש אני כי כל מי אשר ספג לתוכו את נשמת האדמה להיותה חלק מנפשו “יחידתו”, לא יסכים יותר להתיחד עם הנשמה הזאת ברשות הרבים. ונדמה לי עוד: כי מותר לדרש תשומת לב מיוחדה ביחס אל היסוד שבקבוצה, והיסוד לקבוצה הן הוא היחיד שבקבוצה. ואם ליחיד, כל פרט ופרט לעצמו, אין עתיד בקבוצה (מה שיש לראות כבר עכשו בקבוצות הקימות אצלנו) אזי אין עתיד לעצם הקבוצה, למרות כל הצדדים היפים, יפים אמנם מאד, אשר יש למצא בקבוצה זו או אחרת. –

היסוד והתוכן של ישוב חקלאי נמצאים בקשר הנפשי אשר בין העובד ובין אדמתו וכל אשר עליה. וכשם ששום אפשרות של תועלת לא תפתה עכשו את ההורים להכניס את ילד שעשועיהם לבית יתומים, כן לא תפתה שום אפשרות של תועלת (לוא גם היתה כזו, ומה גם שאיננה כלל) את האכר – אשר יחסו לנחלתו הוא כיחס אם לילדה וילד לאמו – כי יכניס את נחלתו זו לתוך שתפות, אף אם השותפים הם רעיו הכי חביבים לו. יכול אכר כזה להשתתף עם חבריו לשם נצול הצדדים המסחריים שבאכרות, לשם מכירה לשוק, לשם קניה מהשוק, לשם עבוד חמרים חיים לחמרים מתוקנים. ואף גם לשם עבוד זמני, הדורש השתתפות הכחות, כמו חרישה עמוקה וכדומה: לפעמים גם לזרוע באופן משותף, הכל לפי ראות עיניו ועניניו בכל עת ועונה, אך לא למסר את עצם נחלתו לרשות הרבים, או שיהיה הוא עצמו גלגל אחד מרבים בחלקה משותפת מעיקרה. חיוב במובן האישי האנושי, – למרות מה שזה מוסכם כל כך – אין אני רואה בשתפנות כשהיא לעצמה, בשום צד וענין. יש רק חיוב אקונומי בשתוף־עבודה חפשי, לרצון המשתתף, לזמן מוגבל על ידו הוא. יכול להיות בזה גם חיוב חברתי, בשתוף פרי העבודה, לו אפשר היה לחנך את האדם לכך. ישנה תועלת בשתוף המעשה כשהוא בא רק על פי בקשת התועלת, בלי כל יחס נפשי אל עצם המעשה. ואולם החקלאות לאיש האדמה היא חלק מנפשו, ונפש האדם איננה שתפנית בטבעה. ישנם אולי בינינו אנשים אשר מצאו את עצמיותם בחיי הקבוצה ובעבודתה, וזה בלבד חשוב להם, גם אחרי כל הקושי אשר הם מוצאים לפתרון שאלות אחרות בחייהם אלה. עם אנשים כאלה אין להתוכח. כל הכבוד והחבה להם. כל זמן שאין הם עמלים להעניק לחברה את הלך נפשם ולאמר, שאין ישוב לאומי הגון מבלעדי הקבוצה. ואולם לנטיות־רוח פרטיות כאלה אין מקום בזמן שבאים לבקש שטה ישובית קבועה. כאן החשיבות העקרית צריכה להנתן לשאיפות הכלליות והנטיות הטבעיות, האישיות והחברתיות. חיי המשפחה, למשל, – הן אין זה יותר סוד כי החיים בקבוצה אינם נוחים לחיי המשפחה. ואיזה שיהיו הטעמים והסבות לחזיון זה, החזיון הן קים הנהו ולע“ע הוא מתמיד, ואם נציע את השאלה: “חיי המשפחה וחיי הקבוצה, מי ידחה בפני מי?” אזי, כמדומה, לא יפקפק אף אחד מלתת את היתרון לחיי המשפחה. ואם ישנם כעת מפקפקים רבים, הרי זה רק באשר אינם חפצים להודות (ואולי אינם רואים באמת), כי ישנו נגוד בין המשפחה והקבוצה ממש כאותו הנגוד שישנו בין היחיד והקבוצה, עד כמה שהיחיד מבקש את האפשרות להבלטת צורתו הפרטית עם כל הגלויים המיוחדים לה. ועוד יותר מהיחיד מרגישה המשפחה לחץ ומועקה ברשות הרבים. “בגד השרד” שרשות הרבים מזכה בה את כל אדם בתוכה, מכוץ ומחניק את שלהבת נר הקדשים העולה מלבות בוני המשפחה ומתוך יצירתם המשותפת. ואולי זאת היא הסבה לרוח החולין, המנשבת בנשימתה הקרה פה בחיינו בארצנו, יען כי יותר מדי חברותיים ו”קבוציים" אנחנו, ופחות מידי מובדלה ומוצנעה רשות היחיד אצלנו. אנחנו, מאיזו סבה לא ברורה, פוחדים מפני חופש היחיד. חוששים כי הבלטת צורתו של היחיד, או אפילו רק הפָרשו לקרן זוית מיוחדה, חותרת מתחת לאשיות החברה שלנו. וגם בנוגע לחיי המשפחה כבר נשמעו בחוגי הקבוצות דעות (ומובן שמשמיעי הדעות האלה עצמם לא יכלו לעמוד עליהם בבוא תורם) “כי חיי המשפחה מפריעים את ההרמוניה בקבוצה”, במקום לבוא לידי מסקנא כי חיי הקבוצה מפריעים את ההרמוניה (ועוד יותר מזה) בחיי המשפחה – וידָחו מפניה. המשפחה הן היא יסוד טבעי ועקרי בחיי העם, והקבוצה איננה אלא נסיון להלך נפש או מהלך מחשבה של פרטים, אשר הם עצמם, כדי להמשיך את חייהם בקבוצתם מוכרחים לקצץ מעט מעט את סנפיריהם הם ואת הדרבנות שעל גבי חבריהם, כדי שיהיו כלם יותר מעגלים ומתאימים יחד… – ואולם מריא דאברהם! מהו הצד היפה, הטוב והמרומם שבהתאמה זו? הן צליל צחוק אחד של ילד בפני הוריו המצחקים אתו, יותר יפה, טוב ומרומם מכל האידיאלים האלה יחדו! ובכלל למה כל זה? הכדאי הוא רעיון השתפנות או הקבוצה בקרבן גדול זה של כל יחיד ויחיד? מהו הנותן לנו ולהם, חברי הקבוצה עצמם, מלבד אולי “הדבקות” ברעיון כשהיא לעצמה?

ויבואו, אולי, לטעון טענות מהצד המעשי שבדבר, לאמר: א) הקבוצה מרגישה יותר את האחריות בפני דעת הקהל ומאפשרת את השמירה ההדדית על הפרינציפים הלאומיים. ב) בקבוצה אין רכוש פרטי, ולכן יכול הפרט לא למכור נפשו לרכוש, ולהשאר יותר מוסרי ונוטה לעזרה הדדית ואחוה. ג) בקבוצה אין אפשרות לעליה וירידה במובן החמרי. האחד לא ידל, והשני לא יתעשר על חשבונו של הראשון. ד) הקבוצות, עד עכשיו, הניחו את היסוד לעבודה עצמית רחבה, והרימו הרבה את מצב כל הפועלים בארץ ואת כבודם. ה) אין לנו די אנשים מומחים בעבודה חקלאית – ובקבוצה אפשר לסדר עובדים חדשים ליד מומחים, ולישב יותר אנשים. ו) לפי המצב השורר בארץ יכולים רק קבוצים להתגבר על המכשולים הרבים. ז) להשיג חמרים ולעבד חמרים יותר קל לקבוצים. ח) בהנהלת הבית, עבודת האשה, ישנו קמוץ רב בקבוצה, במקום שאחת מכינה אוכל בשביל עשרה – חמשה־עשר איש. ט) בקבוצה יכולה האשה לא להיות משועבדת לבית, למטבח ולילדים, ויש לה אפשרות לקחת חלק בעבודה צבורית וחברתית, ולהתפתח במובן חברותי לא פחות מן הגבר. והנה כל הדברים האלה נכונים עד מאד כשהם לעצמם; ואולם אין הם קולעים למטרה כשאומרים לשלול את כל זה מאת הצורה הישובית הבלתי קבוצתית, מושבי העובדים. כי א) בעד מלוא הפרינציפים הלאומים ערב הלאם, בזה שהוא מוסר את קרקעו רק לעִבּוד העובד ומשפחתו. יותר ברור: החוק הלאומי קובע את זכות החכירה על הקרקע רק למעבד הקרקע הזה, – ובעד קיומו של החוק הזה ערבים באי כח הלאם. ב) רכוש של קבוץ פרטי, במובן הדין והיחס הסוציאלי, הוא כרכוש של יחיד פרטי… ומוסריות ונטיה לעזרה הדדית הן תכונות אישיות של פרטים, בלי הבדל והשפעה מצד צורת חייהם. הנדיב – נדיב הוא בכל מקום, והכילי – כילי הוא בכל מקום. ג) עליה וירידה חומרית בין חברי קבוצה אמנם איננה נראית לעין. הרי לכלם משכרת אחת, ולכלם חלק שוה בריוח. זה יכול להיות נכון כל עוד שהקבוצה היא ארעית, ואין בה בעלי משפחה. ואולם אם נניח שהקבוצה נשארת צורה ישובית קבועה, וכעבור עשר שנים, למשל, יהיו בה חברים בעלי משפחות גדולות וחברים בעלי משפחות קטנות, וגם חברים רוקים בודאי לא יחסרו: השכר הוא שוה, החלק בריוח הוא שוה, ואולם ההוצאה אינה שוה,– נמצא שיש עניים ועשירים בקבוצה. רב חברי הקבוצות הם רחוקים עדין מאד מהקומוניזם הנכון,– זה המחלק את השכר, יותר נכון: את המזון, לא לפי הידים העובדות, כי אם לפי הפיות האוכלות. ואכן גם עכשו ישנו עוד צד (אשר איננו נתפס לעין כל) לעובדה זו, והוא: שאמנם בתוך הקבוצה עצמה כיום אין אולי עליות וירידות במובן החומרי, ואולם לשם זה מוצאים מן הקבוצה אותם הפועלים שהם פחות מכשרים ופחות פרודוקטיביים מאיזה צד שהוא (הן לא כל החפץ להיות חבר בקבוצה מתקבל לתוכה), ונמצא שיש עליה וירידה, לא בין פרטים, כי־אם בין קבוצים. קבוץ הפועלים בקבוצות מצבם החמרי ותנאי חייהם הרבה יותר טובים, נוחים ומשופרים, מאשר מצבם החומרי וכו' של קבוץ או פזורי “הפועלים הנודדים”. דבר זה ידוע למדי, וכבר גם מכאיב הרבה,– ובכן מה הועלנו בקבוצה אשר לא נועיל במושב אכרים? החרוצים – יתקדמו, תבא עליהם ברכת ידיהם!… ולהנחשלים שם תהיה התעוררות ותהיה אפשרות להתאמץ וללמוד להיות חרוצים. ואשר לא יצלחו בשום אופן?… זאת היא שאלה חברותית אחרת, שגם הקבוצה איננה פותרת אותה. בכל אופן, כי יתקדם האחד על חשבון השני, זהו דבר בלתי אפשרי במושב אנשים עובדים על אדמת הלאם. הן לא יוכל האחד לקחת את שדה השני, או ביתו, ואם פשוט יחלה האחד במושב, או אסון יקרהו: סוסו ימות או פרתו וכדומה, בזה עוד לא ידל. גם חברים במושב עובדים ידעו לסדר, על צד היותר טוב, עזרה הדדית לכל מקרי אסון שונים. והרגשת הנעזר במושב תהי יותר נוחה מהנעזר בקבוצה. ד) נכון עד מאד כי הרימו הקבוצות את מצב הפועלים, ואולם האם זכות קיומן של הקבוצות תנתן להן בתור שכר בעד דבר זה? ובכלל מה מוכיח, כי מושבי עובדים לא יפעלו מצד זה ממש כקבוצה? ה) ובנוגע לסדור אנשים בלתי מומחים על הקרקע אשר ברשות הקבוצה – אולי יותר קל (אך לא נוח כלל) להכניס כאלה ליד המומחים; הלא גם בזה ישנו גבול ידוע. נאמר, למשל, כי מכל הפועלים הנמצאים כעת בארץ ישנם כמאתיים איש היכולים להתחיל לסדר ולעַבֵד משקים פרטים במושבי עובדים, אך אם נסדר את הפועלים המומחים האלה בקבוצות, אזי אפשר יהיה להוסיף עוד כמספר הזה (זהו הגבול הכי מקסימלי, אם לא להנהיג שטה של פקידות או בית ספר) פועלים בלתי מומחים. אם גם נניח ככה, וגם נניח כי הפועלים המומחים, המסודרים כבר בקבוצות יוכלו להכָנס מחדש בסדורים כאלה, גם אז הרי אין דבר זה כשהוא לעצמו פותר עדין את שאלתנו הישובית במובנה הרחב. נניח כי פעם אחת (ורק פעם אחת) נכפיל את מספר האנשים אשר נוכל לסדר על הקרקע, אך מה אחרי זה? את ההפסד למשק הקבוצה, שיתהווה עי“ז שהחצי ממספר חבריה יהיו בלתי מנוסים בעבודה, לא נביא כבר בחשבון, אך איה הפתרון לשאלת ההתמחות בעבודה? – גם את השאלה הזאת, במובנה הרחב והמתמיד, אין הקבוצה פותרת יותר מהמושב. במובן זה אולי נצטרך למוסדים מיוחדים לדבר. אולי בתי ספר שימושיים לחקלאות או כדומה לזה. או אולי צריכים אנחנו מפה להורות לאחינו בחו”ל, המתכוננים לעלות הנה, כי לפני עלותם ישתלמו פחות או יותר בעבודה חקלאית (עבודה ממש, בזיעת אפים!). כי שם יקל פי מאה מאשר פה. אמנם עי"ז תדָחה אולי עליתם הנה בשנתים או שלש שנים, אך זה נדרש לנו וכדאי להם. כי כל אחינו ואחיותינו, העוברים הנה ישר מעבודתם העירונית או ספסלי בית המדרש, כורעים כאן תחת קושי כפול, בהיותם נצרכים להסתגל בבת אחת גם לעבודה חקלאית וגם לאקלים הארץ. ואם לאקלים ארצנו נוח להסתגל, הנה המעבר לעבודה חקלאית ולחיי־עבודה באקלים חדש הוא מהדברים הכי קשים, ולכן היה כה קטן מספר המסתגלים לארץ ולעבודה בארץ, ורב העולים היו שבים כמרגלים נזופים ומרעלים להוציא את דבת הארץ רעה אל הגולה. ולוא היו מסוגלים לעבודה חקלאית, היו מסתגלים גם לאקלים על נקלה והיו מצעידים אותנו צעדי ענק לקראת מטרתנו.

אולי צריכים אנחנו להורות לבני הגולה כי תחת התכוננם (הן רבה שם כעת התכונה הזאת) ל“קרבן של ספורט”, כלומר לעלות הנה “לשנים אחדות” בכדי “למלאת את שדרות העיפים”… תחת זאת יקדישו את “השנים האחדות” האלה שם בגולה להכשרה עצמית, לעבודה חקלאית ולחיי עבודה. אזי יהיו לחומר מועיל נחוץ לבנין עצמנו בארץ. ידעו נא שם, כי אלה מאתנו אשר עלו מלכתחלה “עלית קבע” ואשר הסתגלו לעבודה, אלה אינם כלל עיפים ולא יתעיפו גם להבא. ו“העיפים” הנם ויהיו אך ורק מבין “עולי הספורט”, אשר נוח לנו ולהם כי יכבדו וישבו במקומם. או אולי יש למצא עוד כמה דרכים להכניס את העולים החדשים לעבודה חקלאית, אך לא פה נתעכב על זה. ונדמה לי כמו כן כי טעות היא לחשוב אשר למושב עובדים יכולים להכנס אך ורק אנשים מומחים שבמומחים בכל מקצועות החקלאות. צריך לשער, כי אנשים עובדים חרוצים ומבינים – אם גם בלי נסיון ומומחיות מרובה בכל המקצועות – יוכלו להסתדר על נקלה ליד אנשים יותר מומחים… מתי ואיך לחרש ולזרע או לנטוע ולשתל, להשקות, לקצור ולאסוף, וגם איך לגדל תרנגלת ופרה, או איך להכיר מחלה בחי ובצמח ובמה לרפאותה – את כל זה ילמדו במושב אנשים חרוצים ומבינים אשר כל דאגת משקם רק עליהם, הרבה יותר מהר מאשר בקבוצה. ו־ז) נכון גם זה, כי להתגבר על המכשולים שבארץ, ולהשיג ולהוציא חומרים חיים, קל יותר לקבוצים מאשר לפרטים; ואולם בזה אין הקבוץ של אכרים זעירים במושב צריכים לנפול אף במשהו, מקבוץ פועלים בקבוצה. ח) ובדבר הקמוץ בעבודת האשה להכנת אוכל, הרי בכלל מותר להתחיל לפקפק, אם זאת היא תעודת האשה שלנו ותקנתה. ומלבד זה החשבון בכללו מטעה במקצת, כי הכח והזמן היוצא על ידי עבודת ידים (כי הרי אין לזה מכונות) להכנת וסדור לחם ותבשיל, והנהלת הבית בכלל בשביל מספר אנשים יחד, לא יופחת בהרבה מהכח והזמן הדרוש להכנת כל אלה בשביל אותו מספר האנשים ביחידות־אם, כמובן, בסיר הגדול אשר במטבח הקבוצה, לא יתפשו המים חלק יותר גדול בערך מאשר בסיר המשפחה הקטן; ואם נרצה – הן מותר לרצות – כי גם לעובד ולעובדת יהיה טפול עצמי ופרטי ופנה נקיה מסודרה בטעם מיוחד…; אם יושם לב שהכלכלה לאיש בקבוצה לא תעלה פעם וחצי, או גם כפלים יותר מאשר הכלכלה הנאותה לאיש במשפחה; וימעיטו קצת בַמטבחים במרָקים וחמיצות, ועוד גורמים למחלות הקבה הנפרצה בין האוכלים במטבחים הגדולים… ט) וע"ד שעבוד האשה לבית ולילד והִגרשה מהסתפח לעבודה צבורית וחברותית, ובכלל “הגבלת יכלתה להתפתח ולהנות מאושר החברה” אחרי היותה לאם (יען כי בטרם תהיה לאם הן אין כל השעבוד הזה הכרחי – אם כי ישנו אולי – בשום מקום ובשום צורה מחייה), גם בזה אין צל השאלה נופל על האשה־האם בתור אכרה, יותר מאשר על האשה־האם בקבוצה. וכדאי לבלתי לשכח, כי הצער של האשה לרגלי הגבלת יכלתה בעבודה צבורית, צער זה איננו אף כטפה לעומת ים הצער האלם, תהום הסבל הצנוע על הגבלת יכלתה להיות אם… ודוקא הקבוצה מגבילה יכולת זו… ואם נניח שבקבוצה יהיה לאמות הרצון והאפשרות למסור את ילדיהן למחנכות ומטפלות מיוחדות, כי הקבוצה ולא ההורים ידאגו לחינוך הילדים, הן לא תמנע אפשרות זו גם מהאמות במושב, אם בכלל תמצא השטה הנכונה והסדר המתאים להלאמת החנוך והלאמת גדול־ילדים בכלל… ואולם לא עצם שטת הקבוצה ולא עצם שטת המושב מוסיפים דבר־מה לפתרון שאלת שעבוד האשה בחברה. שאלה זו, בהקפה הרחב, אינה צריכה להיות נבלעת בשאלות אחרות. ובנוגע לפרט האשה, הרי מהשעבוד – ירושת־הדורות, מאי־השויון – סבל־החנוך, מרפיון־הכח והרוח – היפנוז־ההרגל – יכולה אולי כל אשה נאורה ואמיצת לב לצאת בכל מקום שהוא בחברה נאורה, אם כי אין זה קל ביותר… ושעבוד האשה־האם – עול הילד על אמו?… אל נא נכניס את כל זה בתור הוכחות לשאלות אחרות, באשר שאלה זו היא מרכבה וסבוכה יותר מדי, בכדי שנוכל להטיל אותה על מאזני ההכרעה בעד מושבי עובדים או נגדם.– ואכן בשאלת האשה שלנו פה בארצנו (אין אנו דנים כאן על היקפים אחרים) ישנו צד יותר מכאיב ובולט באי הצדק שבו. והצד הזה שבשאלה עוד טרם מצא לו את בטויו אצלנו, באשר נחנק הוא מכמה טעמים נפשיים של אלה אשר הדבר נוגע להם ביותר. והשאלה היא: היש לבנות ישראל, אשר לא מצאו את דרכן אל חיי המשפחה, היש להן, לבנותינו אלה, חלק ונחלה עצמיים בבנין ישובנו, או גם אנחנו כאן נשאר עבדים נרצעים למשפט החברה: כי אין קנין וזכות חיים לאשה אלא בבית בעלה? ואשה אשר לא מצאה, או לא נמצא לה איש אשר יקרא שמו עליה, אשה כזו יגרע חלקה בנחלת העם? מי זה הטיל על האשה את גורל הדבורה בכורת, להיות משוללת זכויות אם אינה מקיימת תולדות? והן מן האיש לא ישללו את הזכויות איך שלא יהיו הרגליו ודרכי חייו!.. –

רגילים משנות דור לחזות את האשה כצלעו וצלו של האיש. האשה תלוה את האיש ותִלָוה אל האיש בכל מקום; ואולם את האשה עצמה, לבדה ונפרדה מן האיש, אין מכניסין בחשבון לשום ענין. ובנדון שלנו מוסכם כבר וידוע מראש כי החומר האנושי למושבות ומושבים הם הגברים, בשבילם כל הטורח ומהם נשקפת התכלית… ואולם הנשים – אלה מחוץ לחשבון הן. הן בודאי תִלָוינה אל הראשונים, אם בתור מבשלות ואחיות רחמניות או בתור נשים לבעלים, ולא יותר. יש גם כי יביטו על “מלוות” אלו כעל רע הכרחי, מַקשה ומכביד על “בוני העם וישובו”. גם ביסוד ישובנו הצעיר, מתחלתו ועד עכשיו, נחשבה האשה למיותרת. את חלקה גזלו ממנה. ועכשו אמנם מתעוררת אצלנו תשומת לב לעבודת האשה: ואולם גם זה אינו מספיק; בשום אופן לא מספיק לתת לאשה שלנו רק את חלקה בעבודה; יש לה גם חלק בארץ ובחייה העצמיים הבלתי תלויים באיש. ובתכניות למושבי עובדים העתידים צריך להנתן מקום לנשים כמו לאנשים. וכשם שבכניסת אנשים למושבים אין בודקים אחריהם, אם הם בעלי משפחה או רוקים, או שאינם עומדים כלל להכנס לחיי משפחה, כן גם ישנה הזכות לנשים להכנס בתור חברות למושבים, מבלי אשר יחקרו אותן ועל אדותיהן אם הן עומדות להנשא בזמן מן הזמנים או לא. אמנם יכולים להיות מקרים, כי אשה חברה במושב תינשא אחרי כן לאיש ממקום אחר, ותלך – כדרך העולם – אחרי אישה ותעזוב את משקה הקודם; או כי תנשא לאיש חבר במושב שלה, ויצטרכו להוציא מהם אחד ממגרשיהם, אבל סדורם של כל הדברים האלה שיכים לתקנות המושבים, וע“ד זה וכן ע”ד צורת המשק לאשה במושב, משק אשר יבטיח לה את קיומה רק על עבודתה היא בעצמה, אל כל זה נשוב בפרק השני.– תושבי מושבים של עובדים עברים, בארץ העברים, אולי גם יצליחו, ע"י שובם אל הטבע ושָגבו, להסיר מעל הפרק – בחייהם למצער – את שאלת האשה, זה כתם החברה האנושית, המונח בעצם קיומה של השאלה הזאת, כי מושבי העובדים שלנו, אם רק לא ייסדו אותם על יסודות רעועים מתחלתם, צריכים ויכולים להיות הנטע הנאמן והנכון לעץ חיינו המתוקנים והשלמים (כי לזאת נשאפה) וצריכים הם לחנך לנו את האדם העברי הקיצוני במסירותו לחיי האמת והצדק. וזהירות מרובה דרושה לנו שלא נשים לפני מושבי העובדים את המכשולים, ושלא נַטעה אותם בדרכים המעוקלים, אשר היו בעוכרי כמה צורות ישוביות קודמות אצלנו (שלא בכונה רעה ח"ו, כי אם מחוסר נסיון ועודף פזיזות, להקים גגות בלי יסודות ולאסוף חומרי בנין מכל הבא ביד).

וכאן אולי המקום לעמוד על אחדים מהמכשולים האלה, אשר הוכנו כבר למושבים העתידים (מובן שבכונה דוקא להועיל ולא להכשיל חלילה) ונקבעו בדעותיהם של הרב מעסקנינו וגם במחשבותיהם של רבים מטובי הפועלים. אחת מהטעיות העקריות בתכניות המתהלכות היא – לסדר את המושבים לא בתור מוסדים עצמים, מיוסדים על כנם הם, כי אם בתור פרברים למושבות גדולות וחוות של בעלי הון, הקימות או עתידות להבנות, בכדי שחברי המושבים יעבדו במרכזים הגדולים האלה, אם בתור פועלים בודדים או בתור קבוצות קבלניות לנטוע ולעבד את המרכזים האלה.

למעלה עמדנו על עצם היצירות הנפסדות האלה, וראינו את השלילה הגדולה שבהן כשהן לעצמן. וכאן צריכים אנו רק להזכיר, כי תכניות למושבים בקשר עם אלה, לא רק שאינן מתאימות כלל, אלא סותרות הן ומהרסות את הכונות והמטרות אשר ביסוד המושבים, שהן: להושיב את עובדינו על קרקעם הם ומשקם הם, כי יפתחום ויעלום עד המדרגה הכי עליונה בכל הצדדים והמובנים, ועי"ז יתפתחו למדרגה של אנשי אדמה, בני אדמה שאינם צריכים ואינם יודעים כל צנורות יניקה והשפעה לגופם ונפשם מבלעדי האדמה ותוצאותיה; בני אדמה אשר כל מעינם תמיד באדמתם ומשקם ואינם רודפים אחרי שכרים מן הצד, היכולים לעקור אותם משרשם ולטלטל אותם אל כל עבר של “רוחים צדדיים” ולדלדלם מרכושם הרוחני והחומרי.

תכניות למושבים־פרברים, מושבים בלתי משוכללים, צריכות לפגוש בהתנגדות הכי נמרצה מצד כל בן ובת עברים, אשר אינם מוכנים להחליף את שאיפתנו לחיי עם בארצו, בנזיד עדשים.

טעות גדולה מאד מונחת גם בנטיה השוררת בין כל החוגים, ליסד את המושבים על “הנטיעות” בעיקר.

אצלנו, בבנין ישובנו, רק השפעת הרגע והתפתחות המקרים הם השולטים ברוחנו, אשר תנוע לכל רוח מצויה ושאינה מצויה. והנה ראו אצלנו, כי בעלי הפרדסים והכרמים ביהודה עושים “ביזנס”, שולחים סחורתם על פני ימים למרחקים, ובודאי מתעשרים. ובכן הבו, אחים, נטע פרדסים וכרמי שקדים! ויקטן בעינינו מסחר הפֵרות בשפלת יהודה, ותעבור הפזיזה עד לרמות הגליל, לנטוע שם את שדמות החטה לכרמי שקדים. ותגיע גם עד לבקעת גנוסר לנטוע אותה שקדים ולזרענה חול למטע תפוחי זהב… ועדיין לא נדע שבע, ונאמר ליסד מושבים אשר כל עיקרם יהיו השקדים. והחשבון ממש על פס היד: חמשים דונם שקדים בהכנסה נקיה של עשרים פרנק לדונם – הרי למשפחת עובד אלף פרנק לשנה, או שמונים וחמשה פרנק לחודש בערך; “הכנסה הגונה מאד לאיש עובד אדמה!”.

הכל שוקלים אצלנו (גם עסקנינו וגם פועלינו, במחילה מכבודם) במטבעות כסף – ממש כתגרנים. והן צריך היה לחשוב, כי הטובים (אם לא אלה הטובים – מי הם טובי בנינו?) בבני העם הישיש, בבואם לבנות ולהחיות מחדש את זקן־העמים, ידעו בנינו אלה, לרַכז את כל כחות נפשם כדי להשכיל ולבססו על יסודות פנימיים: לכרות את מעין חיתו בתוכו, כי יצור העם בארצו את כל צרכי כלכלתו, שלא יתלה מתחילתו את חייו מנגד, להיות קיומו תלוי בשוק העמים ומדולדל בסחר העמים – סחר העמים הגורר קנאת העמים, והתחרות העמים, ומלחמות העמים והרג ואבדן העמים. –

אכן עתידים אנו לתת את הדין על תתנו שדמות לחם לגדולי חו“ל, והתערבותנו עי”ז בסחר הגוים והתחרות חוץ עוד בטרם היינו לגוי בארצו. לוא למצער נחדל מזה מעכשו! לוא למצער התחלנו סוף סוף לראות את עצמנו אחראים בכל מעשינו לפני דורותינו הבאים, ודאגנו שלא להקהות את שניהם במעשינו הפזיזים!… כי רק פזיזותנו היא הדוחפת אותנו לגדל סחורה בשביל החוץ, ולהצטרך לסחורה מן החוץ. שוכחים אנחנו את העיקר הדרוש לעם בארצו: הלחם! את הלחם ולפת־הלחם לצרכיו צריך העם ליצור בארצו. ביחוד, כשהוא יכול וארצו יכולה ליצור את זה. ולמה דרך העקלתון המסוכנה הזאת: לגדל שקדים ויין ותפוחי זהב ולהוציא אותם אל השוק העולמי, ובכסף מחירם לקנות לחם וחמאה מן השוק? הן יותר טובה הדרך לגדל לחם וחמאה וירק במקום השקדים, היין ותפוחי הזהב. הן יותר נכון, בטוח וישר לסדר אכרים זעירים, אשר כל מקצועות המשק שלהם הם קדם כל מקור המחיה לביתם ולבעלי החיים שבמשקם. ולשוק העירוני אשר בתוך הארץ – הם מוציאים רק את הנשאר מצרכיהם, ומן השוק (העירוני שבארץ) הם מכניסים רק מה שאי אפשר להם ליצור במשקם.–

לא אנחנו פה כעת (אם כי ישנו גם סדר כזה בארצות אחרות) יכולים ורשאים לסדר עובדים על יסוד של מקצועות בודדים, אם נטיעות או אפילו ירקות או חלב או עופות, שתנובתם תוצא לשוק – ולוא רק לשוק המקומי – ותוחלף בכסף לקנות לחמם ומימם. שטה זו מופרכה מעיקרה ומסוכנה לנו, חוץ מהצד המרומז למעלה, גם עוד מכמה צדדים: א) כי כל אדם הצפוי אל השוק הוא נעשה, בהכרח, תגרן, אשר מוחו ולבו ינועו בקרבו כנוע השער בשוק, ורוחו שואפת לכל השוקים אך אין הוא מכה שורש בקרקעו. ואנחנו הן טרם השתחררנו מנטיה זו אשר נבלעה בדמינו במשך דורות נודנו… ב) המשק היסודי המעורב מסַפק לעובד את כל צרכיו, לוכד את כל לבו ומקשר אותו לנחלתו וכל אשר בה בקשר נפשי אשר לא ינתק. והעבודה במשק כזה חביבה על העובד מכל תענוגות תבל, ולא ימסרנה לאחר. וזה מה שדרוש לנו כסם החיים; ואולם כל משק המכון לגדולי השוק, כנטיעות ודומיהן, מגרש את בעל המשק אל השוק ולשיחות יושבי קרנות, ומשריש בלבו את הנטיה להתעצל ולנַצל אחרים. ג) המשק התלוי בשוק איננו איתן, ובעליו צפוי תמיד לפחוד מסכנת ההפסדים, ולכן גם מערכת עצביו מתרופפת (וכי כמה דרוש לרופף את עצבינו החלשים?) ואין לו עצבי אכר, כי אם עצבים של עירוני. – ד) ובכלל טעות היא, גם מצד החשבון הכספי, לחשוב שמשקי השוק מכניסים כעת בארצנו יותר מהמשקים היסודיים. וכשנבטא את הכנסות המשקים על פי ערכי המזונות אשר נותנים תוצאותיהם, הרי המשקים היסודיים מכניסים כמה מונים יותר מזון, בצורה הנדרשת לאדם, מאשר יכניסו המשקים המכונים לשוק ¹. ה) גם בארצות אחרות צועקים חמס על המשקים המוציאים את תוצאותיהם חוצה ומדלדלים עי"ז את האדמה. ואם בארצות ההן ואפשריותיהן כך, אצלנו, אשר אפשריותינו להשיב לאדמה את דשנה הן יותר מגבלות, שלא לפי הערך כלל, על אחת כמה וכמה… ואל ישיאונו אל הזבל החימי והזבל הערבי. הזבל החימי אינו משיב לאדמה את אותם היסודות הנחוצים לה ואשר רק בזבל אורגני תמצאם. והזבל הערבי, גם אם לא נשים לב לחסרונותיו, הן מעין אכזב יהיה סוף סוף. ו) המשק היסודי, המבטיח לעובד את ספוק מזונו וכל צרכיו ישר מעמל כפיו, הוא הכרחי לנו גם לשם השגת מטרה מעמדית לאומית. כי בגורלו של האדם העברי עובד אדמתנו תפול גם התעודה לשחרר את עובד האדמה משעבודו הכלכלי, ולהרים אותו משפלותו התרבותית… זה אולי יצלצל מוזר לאזנים כבדות; ואולם הן עובדה היא, כי מכל מעמדות החברה עובד האדמה, גם בכל העולם הישן, הוא הכי מנוצל במובן הגופני והאקונומי, והכי מושפל במובן התרבותי… האכר, השור והחמור – בשורה אחת הנם מוצגים משנות דור, עד אשר האכר עצמו התחיל להאמין, כי אין הוא יותר מחמור גרם, ואין הוא יוצא ידי חובתו לחברה אלא אם הוא מושך בעול העבודה המפרכת יומם ולילה (אמנם בארצות הצפוניות זה נמשך רק כחצי שנה; ואולם בארץ ישראל זה מתמיד). וכל החברה יחד עם האכר מאמינים כי על עובד האדמה להסתפק במזון גס ולהיות משולל כל מזון רוחני… מאמינים, כי האכר צריך להיות בור וגס, בעל מח מטומטם ורגש כהה… ואף עסקנינו, וגם הכי טובים שבהם, בבואם ליצור כאן את הישוב פחדו ודאגו שמא האכר שלנו יהיה מקולטר יתר מהמדה; וחפשו ממש בנרות את החומר האנושי הכי גס ומטומטם. הם ראו את דוגמת האכר בעולם הישן, ובקוצר דעתם ושטחיות הבנתם קראו: “כזה ראה וקדש!”…

טבלא I. השואה בין ההכנסות מנטיעות לשוק וענפי משק יסודיים. ²

הערות ל ט ב ל א No. I :

א) בטבלא זו ישנן שתי השואות: אחת– בין נטיעות יבשות (בעיקר שקדים ההולבים וכובשים את שדות החטה בגליל) בין חטה בלי השקאה. וההשואה השניה היא בין נטיעות שבהשקאה (תפוחי זהב) ובין אספסת בהשקאה והחלב אשר יוכל להוצר מאספסת זו, וכן גם חטה בהשקאה (כגון בעמק הירדן).

ב) כל המחירים, לחומרי מזון, בטבלא זו, ובטבלאות שתצרפנה לפרק השני. הם אותם המחירים אשר שררו בארצנו טרם שפרצה המלחמה הנוכחית.

ג) המספרים על דבר כל מיני הנטיעות, תנובתן ומחיריהן, אספתי, לפני פרוץ המלחמה, במושבות יהודה ובעיקר בפתח תקוה, מאת בעלי נטיעות מפורסמים.

הערה 1 בטבלא: פרה הנותנת 7.5 ק“ג (כשלשה רוטל) חלב ביום נצרכת למזון יומי המכיל כתשע מאות גרם חלבון נעכל, יוצא שאספסת מדונם אחד המכילה 184 ק”ג חלבון נעכל, מספיקה להאכיל פרה כזו במשך מאתים וארבעה ימים, והתנובה מאספסת זו יכולה על כן להגיע ל-1530 ק“ג הערה 2 בטבלא: . את “ערך היבולים. על פי המזונות לאדם” אשר הם מכילים, הקצבתי על בסיס היסודות המזינים אשר הם מכילים ועל פי המחירים הממוצעים. לחומרי מזון עיקריים אשר שררו בארצנו לפני פרוץ המלחמה. - ע”י השואות שונות יצא אז המחיר בארצנו לכלרית כח המתקבלת משומן או מפחמימונים או חלבון בערך ייחוסי של 1: 1.3 : 15.6 כסדרם. כי בעד סנטים אחד אפשר היה אז להשיג חומר מזין : מיסוד השומן 20 גרם 175 קלריות. מיסוד הפחמימונים 30 גרם 135 קלויות. ומיסוד החלבון רק 3 גרם=12 קלריות כח. בחשבון הובאו מזונות בכמיות הנותנות ארוחות שלמות לאיש עובד : מאה ועשרים גרם חלבון ושלשת אלפים קלריות כח ליום.

ד) נקל לראות כי מחירי השוק אינם על פי הערכים הנכונים של המזונות : בעד שקדים ותפוחי זהב שלם אז השוק כמעט כפלים משוים על פי המזון שהם מכילים. ולהיפך בעד חטה שלם אז השוק רק בערך שליש משויה על פי המזון שבה. ואגב ראוי לתשומת לב גם זה כי הערכת המזונות על פי הרכבתם החימית עדין חורת היא יותר מדאי. כי אם אמנם בתפוחי זהב מדונם ישנו חלבון כדי מזון מאתים יום, וקלריות כח ישנן בדי מזון חמש מאות יום ; הרי למעשה אין אדם יכול להזון בעיקר על תפוחי זהב, או פרות אחרים, ושנות המצוק האחרונות הבליטו את זה במדה מספיקה. כי גם בזמן ששרר רעב, ומחירי החטה וכל הוצאות המשק היסודי עלו ליותר מחמש פעמים ממחירם הרגיל, גם אז היו זמנים אשר תפוחי הזהב היו בדומן על פני השדה… יען כי המזון בתוצאות המשק היסודי הוא מרכז ומאזן ; ואולם בתוצאות המשקים המסחריים. המזון הוא או מהול או בלתי מאזן או גם זה וגם זה : בתפוחי זהב ישנם רק שני ימי חלבון לחמשה ימי קלריות (עני מאד): ואולם בחטה ישנם כחמשה ימי חלבון לשבעה ימי קלריות (כמעט מאזן) ובחלב ישנם כששה ימי חלבון לחמשה ימי קלריות (עשיר עד מאד). - אכן בשנים כתקונן אין רגילים לשים לב לכל זה; ואולם בבוא “שנות מצוק” אין תשומת לב מועילה כבר… ואם היחיד מרשה לעצמו לשקוע בחיי שעה ; הן על העם לדאוג לחיי עולם… ועליו לזכור תמיד כי שנות מצוק” הן הן “החולשות על גוים”…

המפרכת יומם ולילה (אמנם בארצות הצפוניות זה נמשך רק כחצי שנה; ואולם בארץ ישראל זה מתמיד). וכל החברה יחד עם האכר. מאמינים כי על עובד האדמה להסתפק במזון גס ולהיות משולל כל מזון רוחני… מאמינים, כי האכר צריך להיות בור וגס, בעל מח מטומטם ורגש כהה… ואף עסקנינו, וגם הכי טובים שבהם, בבואם ליצור כאן את הישוב פחדו ודאגו שמא האכר שלנו יהיה מקולטר יתר מהמדה ; וחפשו ממש בנרות את החומר האנושי הכי גס ומטומטם. הם ראו את דוגמת האכר בעולם הישן, ובקוצר דעתם ושטחיות הבנתם קראו: כזה ראה וקדש!"…

ומטפלים בעולם, ומטפלים, כביכול, גם אצלנו בפרובלמה של נהירת בני הכפר אל העיר. ובאו אצלנו בטרוניות, במלים חריפות ובקריאות יאוש על הדור הצעיר מהמושבות אשר, באין ערים מושכות בארצנו, נהר לחוץ לארץ; ואולם לגלות את הסבה העקרית לחזיון הזה ולמצוא את התרופה – לא חכמו למרות מה שזה כה בולט… והן לולא היה עובד האדמה כה מנוצל וכה מושפל בכל המובנים, לא היה כל כח שבעולם יכול לעקור אותו מקרקעו. ואם נתן לעובד אדמתנו את האפשרות להיות אדם מקולטר ושלא להפסיק, מקוצר זמן ועבודה קשה, את קשריו לתרבות כללית וחקלאית, שיוכל להתפתח עד כדי לחוש ולהבין את סוד שיח הטבע אשר בחיקו יעבוד, ולדעת את רזי השפע אשר יעתיר השגה על רעיו הבאים בסודו… אזי כל הרוחות שבעולם לא יניעו את עובדינו מאדמתם, ואזי נזכה לראות חזיון של נהירת בני העיר לכפר, ואזי תגדל כמה מונים עתרת השפע של משמני ארצנו. המשק היסודי, ורק המשק היסודי מבטיח לנו את השגת כל שאיפותינו לתחית עמנו בארצו, ובמשק היסודי ואך ורק במשק היסודי נמצא את היסוד לשחרור האדם מעבדותו לאדם ולחברה. כי הן לעבד עבדים היה האדם מאז חדל לינוק את חיתו ישר מאמו־אדמתו והתחיל “להתפרנס זה מזה”… ושבעתיים נלקו בזה בני עמנו בגלותם… הן כל כשרון האדם שקוע מאז בנכליו להפוך בחררתו של חברו… וגאוניותם של כל הלאומים צוללת בכזבי הפוליטיקה, ואונם ינדוף בעשן המלחמות… הן עבד לעבדים, עבד לאימתו מפני ההתחרות של משנהו, היו כל האדם וכל חברות האדם, רק עקב זאת אשר עזבו את מרחבי השדה, מקור החיים בחופש וצדק ובתום וענוה, ויתלו את קיומם בחתחתי המזימות. ובעלי המשקים המכוָנים לשוק, גם הם שייכים לסוגים אלה… כי רק בעל המשק היסודי, המובטח בכל צרכי קיומו ישר ממשקו, רק הוא יכול להיות בן־חורין גמור, המשוחרר לא רק מעול אחרים, כי אם גם (מה שמצַין את מדרגת השחרור הכי גבוהה) חפשי הוא מכל נטיה לנצל ולשעבד אחרים. – ובין אם תחכם האנושיות לשוב למקור תומתה, או אם תוסיף לשקוע ולחבל את עצמה כאשר עד כה; ואולם העם העברי, בשובו לחיי ארצו, ישמע וישמיע שנית את קול האדמה הקורא: “כי לי בני ישראל עובדים, ואינם עבדים לעבדים!”..

על משקים יסודיים ועל מושבי עובדים כאלה יוסד נא ישובנו בעתיד. או, אם לא שכאלה, מוטב שלא נתחיל כלל בבנין ישובים כי רק חרבות חדשות יהיו לנו הישובים מהטפוסים הנהוגים אצלנו עד כה… – אחרי אלפי שנות גלותנו, אפשרית לנו אחיזה ותחיה בארצנו, רק אם שלמה תהיה גאולתנו: גאולה לאומית ואנושית בבת אחת. ואולם כל גאולה לחצאין, רק הרס חדש, חרבננו האחרון, תביא לנו.–

ויחדלו נא מדבר במושבי עובדים כעל טלאים או דרך זולה. יוצאי־דופן ובתי קברות יש לנו כבר למדי. וביסוד מושבי העובדים נרַכז נא את כל כחות נפשנו ואמצעי כספנו ליצור את השלם והמשוכלל מן המסד ועד הטפחות!… אמנם, ענין זה לפרטיו שייך כבר לתכנית המושבים ותקציבם, שאל זה אנחנו עוברים בפרק השני של המאמר הזה.

ב.    🔗

ממה שנאמר בפרק הקדם, מתוך סקירה על הצורות הישוביות הקימות אצלנו והצדדים השלילים שבהן, אנו באים לידי התוצאות הבאות:

א. כי ביסוד ישובנו תהיה הלאמת הקרקע. הלאם יהיה האישיות היחידה שיש לה זכות קנין בקרקע, מה שאין לשום אישיות פרטית או חברתית אחרת. כל קרקע אשר יקנה, נקנה ע“י לאומנו. קרקע לאומי זה נותן את פרותיו לכל מי שעובד אותו. הזכות לכל אחד מבני העם, מכל השדרות, לעבד חלקת אדמה ולהוציא את לחמו ממנה בידיו ממש. כל עבודה שכורה אינה מתוארת כלל, יען כי כל פרי עבודת השכיר על קרקע לאומי, בן איזה לאום שיהיה, שיך לגמרי לשכיר העובד, ולא לשוכרהו. – זאת צריכה להיות דרכנו מעכשיו; ואולם, לדעתי, אין לנו להשקיע את עצמנו בתיקון הצורות הישוביות הקימות. כל תקון של מעוות מוציא לבטלה המון כחות, אשר לוא הושקעו ביצירה חדשה, ואף ביצירה שהיא כמעט בבחינת יש מאפס, היו נותנים ערכים החשובים פי כמה מן הערכים העלולים להוצר מתוך המעוות. – חלקי ארצנו אשר טרם נגאלו ע”י עמנו הנם די רחבים. בני עמנו, אשר טרם הגיעו אף לראשית ההכרה ע“ד גאולה לאומית הצריכה להתחיל בגאולה אישית עצמית, כה מרובים הם. עבודת דורות בכחות איתנים, כוחות מתפרצים מתוך תהום השְכוֹל והכלָיון שאנו שקועים בה – נדרשת לנו לגאולתנו; והלואי שאחרי כל זה נזכה לגאולה שלמה. ומי חסר לב בנו אשר ילך להתאבק כעת ברחים של רוח, או סתם ירדף קדים! אל נא נרבה להתעסק בתקון ישובנו הישן, כל צורת חיים שהיא נכונה, צודקת ורצויה להתעלות האדם, היא תגדל, תפרח ותתרחב מתוך עצמה, ואותה צורת החיים אשר אינה צודקת, עתידה היא לעבור מן העולם. צורות אלה אינן מעיקות כלל על הצודק ואינן דוחקות אותו. ולפנינו די מרחב ליצירתנו. כי יום יבא, והוא לא ירחק, ולא ימָצא אדם בכל הארץ אשר אף יתאר לעצמו את קיומו לא מעמל כפיו. ולא ע”י מלחמות, אם מלחמות דם או מלחמות דברים, יקרבו את היום ההוא. אלה רק ירחיקו אותו. נצחון הצדק לא יושג בנשק הרשע. ואמנם רק המפקפק בצדקת עצמו, רק הבלתי שלם באמונתו הוא יקַנא לאלהיו וילָחם בקַנאות אינקויזיציונית להקנות לאחרים בדם ואש את השקפתו ואת אלהיו. במסתרי נפשו, אולי גם מבלי דעת, יכרסמנו הספק ויהי כופה אותו לחזק את אמונתו ע"י נצחונו שינצח אחרים (כאלו היה זה באמת נצחון האמת) ואולם מי שצודק באמת… מה לצודק אל הבלתי צודק! כל השלם בצדקתו ובאמונתו באלהי־צדקו, אינו דואג כלל להרבות נכסים ומאמינים לאלהיו, כי הצודק הוא גם בוטח ושוקט, ואינו פוחד ודואג כלל להשָאר גם בודד.

והכי יש מי מאתנו, המטיפים להלאמת הקרקע, אשר יפקפק בצדקת הרעיון הזה, כי יצטרך לפזר אבק שרפה, המביא רק ערפל ועורון. רק בשובה ונחת, בהשקט ובבטחה מצוינת הדרך לגאולת העובד בעבודתו.

ב. לכל עובד תנתן אדמה במדה מצומצמת, רק כדי יכלתו לעבד, עבודה רציונלית, בידיו הוא, אם ביחידות גמורה, או בשותפות עם שכנים לעזרה הדדית בעבודה. השטח צריך להיות מגבל עד כדי יכלתו של כל עובד להכיר ולדעת, מתוך העבודה, את כל שעל מאדמתו ודרישותיו המיוחדות, אשר אותו יסַפק העובד בידיו הוא ושעל כן גם יעניקהו כל שעל מאדמתו רב פרי. לא לשטח, כי אם לעומק יחדרו שרשי העובד החרוץ.

ג. את כל צרכיו וצרכי ביתו יצטרך העובד להוציא בעבודה עצמית, אך ורק ממשקו ולא מעבודות צדדיות ורוחים צדדיים. כל תכנית למושבים ופרברים היא בלתי אפשרית כבר מתוך זה, שלא יתואר ישוב של מושבות (של לא־עובדים) ופרברים (של עובדים) בשטה ישובית אשר הלאמת הקרקע הוא היסוד הראשון לכל הבנין הלאומי; אלא אף בלי תכניות כאלה אי אפשר לנו להעמיד את העובד על שטח אדמה קטן מכדי ספוק צרכיו, כי יצטרך לנוע אחרי שכרים ומסחרים צדדיים, היכולים אך ורק למנוע אותו מהכות שורש בקרקע, ולדלדל אותו בגוף ונפש, באופן שכל מטרתנו ביסוד המושבים, – לחדש את עצמנו בתור בני האדמה – תנֻפץ כאשר עד כה, ולנו ישאר שוב חלק אנשים הרואים זכות לעצמם להנות מן החיים בלי עמל. וחלק שני מנוצל מעמלו, מתמרמר ומתרגז, אך אינו יודע את נועם המלחמה בטבע ואת הנצחון על הטבע הנרכש מתוך שקט והתמדה, ואינו יודע את בטחון האדם הנאבק עם האדמה ומוציא ממנה את הכל – הכל וגם את חיוך־הנדיבות של האדמה העונה לעובדה.

ד. מלבד שטח האדמה, צריכה להנתן לעובד האפשרות לשכלול ובסוס גמור של משקו, לכל ענפיו, תכף להוסד המושב. את אשר יזרעו את זה יגַדלו. ובשום אופן לא נצליח לגדל עובד חפשי משוכלל, אם נעמיד אותו, בתחלתו, בתנאים אשר ישעבדֻהו לדאגות עֲקָרות ע"ד מחיתו ומחית ביתו, אשר יחלישו את גופו וירפו את ידיו משכלל את משקו כל הימים. ישובנו עד כה עשיר מאד בדגמאות כאלה.

ה. צורת העבודה, אם ביחידות או בקבוצות תקבע כמובן ע"י כל עובד לפי נטיתו; ואולם בסדור המושבים צריך כל פרט לקבל את מגרשו ושדהו ואת האפשרות להסתדר בצורה של משק פרטי, ואלה אשר ירצו להשתתף יחד בשדותיהם ומשקם, אם באופן קבוע או באופן זמני, יעשו את זה ברצונם ולא מתוך הכרח התנאים אשר הָעָמדוּ בהם.

ו. גם את צורת המשק, אם מעורב או בן מקצועות בודדים יבחר, כמובן, כל עובד כפי נטיתו והכשרתו הקודמת; ואולם דרוש להעיר תשומת לב רבה, בקרבנו בכלל ואצל העובדים בפרט, לגורמים הרבים הכרוכים בצורות המשק: מה נשקף לנו משטת משקים פרטים מגוונים אשר אין לקוות משטת “המשק הלאומי המערב”, ובמה יתרונו של המשק המעורב בכלל על המשקים האחרים. לא נכונה הדעה כי רב אדמת הארץ אינו מתאים למשק מעורב. נכון אמנם כי שטחים גדולים בארצנו אינם מתאימים לנטיעות מסוגים שונים, או שאינם מתאימים לגמרי לנטיעות מהשקפה כלכלית; ואולם זה אינו צריך כלל לצער אותנו. חסד תעשה עכשיו ארצנו אתנו אם לא תבטיח אפשרות אקונומית לנטיעות. כי נחוץ מאד שלמשך דורות אחדים, למצער, נגָמל מן החנוָנות, הפרנסות הקלות והעבודות הנקיות אשר אפשר לעשותן בצוארון מגוהץ ועניבת צבעונים ואולי גם בכסיות משי ומזמרת זהב, לעמוד ברגל אחת – בשדה, וברגל השניה – במרכז התהו־ובהו העירוני. הנטיעות הן בשבילנו חנויות של מותרות. אמנם קשה להסתגל לעבור מעבודת עיר אל עבודת האדמה, ועוד יותר קשה לצאת מפזור הנפש האורירי אל מוצקי הקרקע; ואולם המעבר הזה הכרחי הנהו לנו בדור הזה, ואת הכל יוכל האדם לעשות לרצונו. ובזה נבָחן עכשיו: או כי נצא מן האווריריות הקלה ונתאחד את האדמה להיות מוצקים כמוה, ואז תהי גאולתנו שלמה; או כי נשאר צמחי־אויר קלים “בעלי עבודות נקיות”, ואז רק נטמא את האדמה במגענו המרפרף, נדליח בפרפורינו את המעין הטהור היחידי, אשר מדי שאפנו אליו עברנו את זדון הגלות עד הנה, וגורלנו יהיה אז אבדון נצח – לא תהי לנו יותר תקנה עולמית.

“הנטיעות האקונומיות”, שישנן לנו כבר בארץ, יספיקו לנו. לא איכפת כלל אם הפרות מהנטיעות האלה ימצאו להם שוק בתוך הארץ ולא נסחר בהם אל עמים וארצות רחוקים. גם יש עוד שטחי חול מצומצמים אשר יתאימו אולי יותר לנטיעות – וינטעו; ואולם כל שאר הנטיעות: יערות הסרק על הסלעים ובבצות, אשר אין להן תקנה אחרת, והדונמים הבודדים הנטועים עצי מאכל, אשר יהיו ליד ביתו של כל עובד, באלה, לא אל האקונומיה על פי ערכי השוק, נשא עינינו. ואם נחדל מכלול במשק המעורב נטיעות, אשר הקרקע צריך להתאים להן בעומק מטרים, ורק על גידולים שנתיים ישען המשק הזעיר, גדולים שנתיים, אשר עומק הקרקע בשבילם נמדד בסנטימטרים, או לכל היותר בדצימטרים, הרי אין בארצנו קרקע, אשר יד עובד חרוצה (ואנחנו רק לידים כאלה נשאנו עינינו ולא לידים מרושלות) לא תוכל להפכה, במשך שנים בודדות, לאדמה פוריה עד למקסימום.

כמעט כל קרקעות ארצנו מוצאָם מאבני הסיד או הבזלת או תערובות שונות משני הסוגים האלה. ואף קרקע “השפלה”, המצהיבה בחולותיה, עשירה מאד ביסודות הסיד אשר נשארו בה מתקופת היותה קרקע לים, בצורות צדפים וסוחרות מכל הסוגים, ועד נצח לא ידל מקור פורה זה שבקרקע. ואף זאת השפלה, המשאירה רושם צהוב בסקירה הראשונה, הרי שבאמת אין שטח החול תופס בה חלק גדול. כל שטחי האדמה הרחבים בצדי הנחלים, למן גדות הירקון ונחל ראובן ועד עברי הנחלים (ודיות) הכי קטנים, וכל שפולי הבקעות המרובות מאד בשפלה, בכלן אין הקרקע חול גס, כי אם תערבת של “סֶלֶת” (Silt – חול דק מאד הנשא במים בזרמם וממהר לשקוע בנוּחם) וחומר ההרים אשר הובאו ע“י הגשמים – קרקע פורה מהמדרגה הראשונה. שטחי החול הגס והעמוק המתאימים יותר לנטעים, השטחים המבליטים את עצמם בצבעם הצהוב, במדה כה רבה, בשפלת יהודה, עד כדי להשאיר רושם כאלו כל השפלה היא חול, הללו אינם מגיעים אף לחצי מאדמת השפלה, ולעומת כל שטח הארץ מחוץ למדבר יהודה קטן עד מאד האחוז של קרקע החול המתאים, כמו שהוא, לנטיעות יותר מאשר לגדולים שנתיים. מצד הקרקע אין אפוא “מעצר טבעי” למשק המעורב המכוון לגדל לחם וירק, חלב, ביצים ודבש, וגם פרי העץ על שטח של שלושה או ארבעה דונמים רק בשביל בית העובד. שטח מצומצם כזה של נטיעות (4־2 דונמים) אפשר עוד לגדל בכל הקרקעות בארצנו, והבחינה האקונומית בגדול זה אינה כדאית אף לתשוּמת לב, כי כדאי הדבר לא רק לשם צל העצים והדור המושבים, או אף לשם ה”ספורט" והחובבות וההרגשה הנעימה שישנה באכילת פרי, ישר מן העץ.

ובנוגע ל“מעצר הטבעי השני” – החומר האנושי? – ואולם בטרם נעבר לזה, אי אפשר שלא להתעכב עוד מעט על ענין הקרקע. נדמה לי, כי מדת ההכשרה הדרושה לקרקעות ארצנו בדרך כלל, איננה כה גדולה כאשר היא מופיעה בתכניות הכתובות והמדֻברות. (אם לא להתכון להכשרה אבסורדית כזו שנעשתה בהר כנען לפני שלש שנים בערך). צריך לחשוב, שהמושג “הכשרת הקרקע” הולם את אותן הפעולות בקרקע, המאפשרות את החרישה והקלטור בקרקע, כגון: סקול, ברוא האטדים במקום שישנם, “והקזה־פתוחה” בקרקעות הרטובים יותר מדי. – במדה ידועה אפשר עוד לקרא “הכשרת הקרקע” לחרישה העמוקה, לשם הכחדת היבלית, הצריכה להעשות במגרשים אשר במושב, אך לא בשדות. והנה החלק הכי גדול של כל העמקים והרמות בארץ: השפלה, השרון, יזרעאל, עמק עכה, בקעות שלה ושומרון, חרשת הגוים וכל בקעות ורמות הגליל התחתון והעליון ואף עמק הירדן עד “מרום”, – החלק הכי גדול בכל המקומות האלה אינו נצרך, לדעתי, לשום הכשרה מוקדמת, מלבד חרישה עמוקה במגרשים, ואפשר כבר עכשיו לעלות עליהם במחרשות וקולטיבטורים. סלול דרכים אינו יכול להזקף על חשבון “הכשרת הקרקע”, כי אם על חשבון “הכשרת הארץ”, כי הישוב העירוני נצרך לדרכים לא פחות מן הישוב החקלאי. והכשרת קרקע להשקאה מנחלים (חלק בקעת הירדן ומרום, ובעמק עכה, וחלקים יותר קטנים בשרון ובשפלה), הכשרה זו שיכת לסוג חקלאות מיוחדה שאינה נכללת במושגים של החקלאות בלי השקאה. נשארים חלקים לא גדולים בכל המקומות הנזכרים (החלקים הגובלים אל ההרים) הדורשים סקול באיזו מדה, ואותם השטחים מן ההרים עצמם אשר אפשר להכשירם ע“י סקול לגדולי שדה; ואולם גם כאן יצטרך הסקול להעשות לא ע”י ידים שכורות לפני בא המתישבים, כי אם אך ורק ע"י המתישבים עצמם. כל עובד, או חבורת עובדים, יכשירו בידיהם ממש את חלקות האדמה אשר יצטרכו להתנחל עליהן, שעל ידי זה יכירו היטב לדעת את הקרקע אשר הם הולכים לעבד. קשר חזק מאד יתהוה על ידי כך בין העובד ואדמתו, ההכשרה תהי יותר טובה וגם יותר זולה, ובמדה מרובה מאד תהי זאת הכשרה עצמית של העובד בד בבד עם הכשרת שדהו. עבודה עצמית למן נעיצת יתד המדידה בשדה, ועד עריכת השלחן בחלב והדבש אחרי שנות העמל הקשה הראשונות.

ועכשיו אל “החומר האנושי”. – החומר האנושי לא יכול להחשב ל“מעצר טבעי” לסדור הישוב המעורב, כי, כאמור למעלה, אותו החומר האנושי אשר לא יוכל להסתגל וללמד לעבוד במחרשה ובחרמש, ואשר יקשה עליו לחלוב פרה או שתים ולעדור גנת ירק – אותו החומר אינו זה אשר יצלח בכלל לעבודה חקלאית, ואין ממנו כל תקוה לחדוש נעוריו־נעורינו. – אין כל תקוה לנו מאלה אשר ישובו אל האדמה “למחצה, לשליש ולרביע”.

והמשק הזעיר המעורב נחוץ לנו לא רק מהשקפה לאומית פוליטית (שעמדנו עליה בפרק הקדם), בכדי להבטיח לעם את כל צרכי כלכלתו העיקריים בתוך ארצו. את זה אולי אפשר להשיג, במדה ידועה, גם ע“י המשק הלאומי המעורב: ואולם אין כל ערבון לקיומה של בחינה לאמית אשר איננה מסתכמת (לא הצטרפות של חלקים ליחידה אחת, כי אם הסתכמות של יחידות שלמות לחבר אחד) מהבחינות האישיות של בני הלאם כלו. אוי לה לחברה, אשר אנשיה אינם מגיעים ליותר מאשר להיות אברים בה. אין תקוה לאנושיות אלא בקום דור אשר כל יחיד בו יהיה אדם שלם (בכל המובנים) ולא אבר. והחברה תהי חבר רעים, ולא עדר צאן נגרר אחרי רועים, או מרודף לפני זאבים, סידור כזה לא יקום כל עוד לא תהי שיבת האדם אל האדמה שלמה במדה שלא יהיה האדם תלוי, בתנאי חייו, לא בחברו ולא בחברתו. עד אז תהיינה כל צורות החברה, למן הכי קדומות ועד הכי חדישות ואף ה”סוציאליסטיות" בעלות תוכן שוה ונושאים דומים, אף אם צורותיהן שונות זו מזו: התוכן של כלן, בלי כל יוצא מהכלל, הוא שלטון ואפוטרופסות, והנושאים בכלן הנם רועים ועדרים. וההבדל היחידי הנהו בזה, שהצורה של החברה הקדומה התבטאה בשלטון ואפוטרפסות של החזק על החלש, והצורה של החברה החדישה מתבטאת בשלטון ואפוטרפסות של הרבים על המעטים. – אנחנו, עם שיבתנו אל האדמה, יהי נא לנו העוז לשוב גם אל האדם השלם כאדמה, – נדיב, מוצק ובוטח כמוה. ועם בריא ובוטח בברית־הטבע, ומאמין בטוב השופע מן האדמה אל כל בניה, בלי כל הבדל, נהיה רק אז – כאשר כל יחיד מאתנו יכרת את ברית הנצח הזאת עם הטבע, ואת כל צרכיו ישיג ישר מאמו האדמה. רק אז נחוש בכל מהותנו את האחוה והאהבה לרעינו, כאשר כלנו נינוק את חיתנו ישר מן האדמה ולא זה מזה.

ולצורה ישובית כזו מכוונים התכנית והתקציב המוצעים כאן. העובד יגדל במשקו את כל צרכיו ההכרחיים. ורק את העודף מצרכיו יוציא, באמצעות המחסנים המשותפים שבמושבו, אל תושבי הערים שבארץ: ואולי גם כן ע"י שתוף לאמי חפשי בין העובדים בשדה והעובדים בחרשת, ישיג משם את צרכיו, מהמדרגה השניה והשלישית. אין כלל לפחוד, שמא תוביל אותנו דרך זו אל השמוש בכישור ובפלח הקדומים, כי כשם שלעצם עבודת האדמה אין מאתנו מטיפים או נוטים להשתמש בכלים הקדומים, אלא ביותר חדישים, כן גם אפשר לשאוף ליום שכל האנשים יהיו לעובדי אדמה ויצטרכו בעצמם, בעונות החופש מעבודת השדה, גם לארג יחד את צמר צאנם וצמר גפנם, אך לא בכישור ובפלך, כי אם בכלים הכי חדשים. האנושיות לא תשוב על ידי כך אחורנית וגם הטכניקה תמשיך לצעוד קדימה. וכי מי הם הממציאים את התקונים והשכלולים בכלי השדה והחרשת, הלא רק העובדים בכלים אלו ונתקלים בצדדים הלקוים שבהם. ואף אם המטוה בעבודה הזעירה לא יצא בזול כה גדול כמטוה בחרשת הגדולה, עלינו לותר על זה, כשם שנותר ברצון גמור על הטרקטר בחרישה, ונבחר בחרישה הזעירה בסוס. מכל זה אנחנו יכולים להפסיד רק את השאון והרעש, הבהלה וטרוף הדעת ההולכים בעקבות חלוקת המקצועות בחרשת, ונמשכים בעקבות אלה גם לחקלאות. ועוד דבר אחד: לפני גשתנו לפרטי התכנית: הגדולים המצעים בתכנית זו, גדולי השדה, הם כאלה שישמשו, בעיקר, מאכל לבעלי החיים אשר במשק העובד. עודפים עיקריים לשוק יהיו לא פרי האדמה, כי אם בעיקר תוצאות בעלי החיים שבמשק. שטה כזו היא לא רק יותר אקונומית, אלא גם יותר נכונה מהשקפה חקלאית: האדמה צריכה לקבל בחזרה את כל חומרי הצמח אשר לא התהפכו לחומר חי בגופות האנשים ובעלי החיים שבמשק: והיא תתן לחומר זה, המושב אליה, שוב פעם את אותה הצורה הנוחה להתהפך לחומר חי. זה התריס העיקרי בפני נצול הקרקע, ובזה מונח הערבון לשגשוג המשק. במקום לגדל חטה ושעורה, ירק ופרי העץ לשוק, נגדל מכל אלה המינים רק בכמויות הנחוצות לאדם והחי שבמשק (בכל אופן רק בעודפים קטנים מאד) ואת יתר השדה נזרע מספוא, מכל הסוגים, בשביל בעלי החיים. – שטה זו גם תעזר להציג את הערכים הנכונים למזונות, ולא ישלם עוד השוק בעד חטה – את השליש משויה על פי ערכי המזון שבה, בעת שהוא משלם בעד שקדים ותפוחי זהב כפלים משוים ובעד חלב – פעם וחצי כשויו (הערה לטבלה 1 N בפרק הקדם), או בעד צנון חריף – פי שלשים ושמונה משויו על פי המזון שבו (המחירים מלפני המלחמה).

שטת העבודה של משקים זעירים, בנגוד לשטת הקבוצות, תחיב את חיי המשפחה, מפאת היותם לרוח אדמה; והתכנית הזאת מטפלת בעיקר בצורת משק מתאים למשפחה. אמנם יכול להיות שחלק הגון מבני דורנו זה בארצנו, אשר תקופת פריחתם קמלה במצוקה, ישאר בערירותו גם אחרי שובו לאדמה: ובסוף הפרק הזה נעמוד גם על צורות משק מתאים לרוקים ולרוקות.

התכנית והתקציב המוצעים כאן מכוָנים למושב בעמק יזרעאל, במזרחית־דרומית להרי נצרת: יען כי ההצעה במשרד הארץ ישראלי, לפני ארבע שנים וחצי בערך, היתה לסדר מושב באותו המקום, השיך כבר לקרן הקימת, וקרוב מאד כי גם עכשיו כשיגשו לסדר את המושבים, יפנו קודם כל אל המקום ההוא. ואגב, גם טפוסי הוא המקום ההוא, בקרקעו ובכל יתר תנאיו, לכל שטחי ההתישבות בעמקים והרמות (בלי השקאה) שנמנו למעלה, ושאינם נצרכים להכשרות קודמות. – את שטח האדמה לכל עובד ואת ענפי משקו, ההוצאת לבנינים וכל הסדורים והכנסותיהם של ענפי המשק אחרי סדורם הגמור, נקבע, לפי טיבה של אדמה, ולפי יתר התנאים, כגון עומק המים, קרבת ההרים ומרעם במקום ההוא, אשר, כאמור, טפוסי הוא כמעט בכל לרב השטחים הנתנים להתישבות בלי הכשרות קודמות. ומובן מאליו, כי גודל החלקות לכל משפחה, במקומות אחרים אשר אינם דומים לאדמת “תל עדש”, אם בטיב האדמה או באפשרות ההשקאה, יצטרך להיות שונה מזה הנתן כאן, לפי יכלתם לספק לעובד ומשפחתו את צרכיהם מעבודתם האינטנסיבית והרציאונלית. – רק על פי הערך הזה, ולא על פי מחירי הקרקע, נצטרך לקבוע בכל מקום את שטח האדמה אשר תנתן לכל עובד.

עלינו, על כן, לברר לעצמנו מה הם צרכי המשפחה העובדת, ואיך תיצור אותם המשפחה. והנה גם על צרכים אלה נשקיף בקו ישר: מהות הצרכים ממש וערכם הנכון כמו שהוא, ולא בקו שבור: ערכי הצרכים על פי בבואתם: הכסף.

את כל מזונותיו משיג האדם מן האדמה, באמצעות הצמח והחי בצורה של חלבונים פחמימונים ושמנים, הנעכלים בגופו ומתגלגלים אם להיות עצם בעצמיו ובשר בבשרו, או להנדף ממנו בצורת חום והתפרץ מקרבו בצורת כח.

איש עובד נצרך למזון יומי אשר יכיל את היסודות החלבוניים, הפחמימניים והשמנים בכמות כזו, שהחלקים הנעכלים בגופו מן היסודות האלה יוכלו ליצור כח כדי שלשת אלפים כלריות (יחידות כח). – מן היסודות הנ"ל יש ערך מיוחד לחלבונים, והכמות היומית של חלבון נעכל, הנדרשת לאיש עובד, צריכה להגיע למאה ועשרים גרם (ארבע מאות ושמונים כלריות).

האשה העובדת נצרכת למזון יומי מהיסודות הנ"ל כדי יצירת אלפים ושבע מאות כלריות, וחלק החלבון בזה צריך להיות בארבע מאות כלריות (מאה גרם חלבון נעכל).

נחשוב שבמשפחה הבינונית ישנם שלשה ילדים בגיל של 8־2 שנים. ושלשה ילדים כאלה נצרכים למזון יומי שיש בו: מיסודות החלבון 150 גרם (600 כלריות) ומיסודות הפחמימונים והשמנים כמיות כאלה שיתנו יחד 2500 כלריות או יחד עם החלבון יתן מזון הילדים 3100 כלריות. משפחה כזאת נצרכת, על כן, במשך שנה למזונות שיספיקו לה 3,168000 כלריות כח; וחלק החלבון במזונות אלה צריך להיות 133,2 קילוגרם. את המזונות האלה יכולה המשפחה להשיג בחומרים שונים. ודוגמא אחת נתנת כאן בטבלה 2 N .

בין המזונות בטבלה זו נמנים, מלבד פרי האדמה, גם חלב בקר, גבינת צאן ובצים, שהם תוצאות בעלי חיים. ומובן שבעלי חיים אלו נמצאים במשקו של העובד, והרי הם לא רק נותנים מזונות לעובד אלא גם תובעים ממנו את מזונותיהם. והמזונות האלה לבעלי החיים שבמשק צריכים, כמובן, להוצר במשק זה עצמו, ודורש קרקע בשביל זה. עלינו, על כן, לדעת מה הם המזונות הנצרכים לבעלי החיים, וכמותם.

2 No. חומרי המזון למשפחה של אכר זעיר במושב עובדים.

והנה כמות החלב לצרכי המשפחה העובדת רשמנו 1500 קילו־גרם לשנה. ויען כי בערך ממוצע פרה־חולבת רק כשמנה חדשים בשנה, הרי נצרך העובד, בכדי שהחלב יהיה מצוי בביתו כל ימות השנה, לשתי פרות, שהאחת תחלוב בזמן שהשניה ממעטת או חדלה לגמרי מתת חלב. – ופרה בינונית, בחוות שבארץ ישראל, אשר בעונת המרעה הטוב (טבת־סיון 6־5 חדשים) תרעה בהרים ובשדות הקציר, ויתר חדשי השנה תעמוד כמעט לגמרי על האבוס, פרה כזו נותנת במשך השנה לא פחות מן אלף וחמש מאות קלו־גרם (ליטר) חלב, ולפי זה היא נצרכת למזונה במשך השנה חומרים שונים אשר משקלם היבש (לא להביא בחשבון המשקל את המים אשר החומרים מחזיקים) יגיע לערך 4200 קלו־גרם; משקל היסודות החלבוניים והנעכלים אשר במזונה צריך להגיע לערך 270 קלו־גרם. וכל חומרי המזון אשר תאכל פרה כזאת במשך שנה צריכים לתת לה בערך 8.500.000 כלריות כח. ואם במשק העובד תהיינה שתי פרות כאלה, יצטרך לספק להן, נוסף על חמשת החדשים אשר תרעינה בשדה, עוד חומרי מזון למלאות בשביל שתי הפרות יחד עד 8400 קלו־גרם חומר־יבש, שמזה 540 קלו־גרם חלבון־נעכל, ויחידות הכח (או החום, אחת היא) בשביל שתי הפרות במשך שנה צריך להגיע לשבעה עשר מליונים בערך. ולדוגמה נסדר בטבלה 3 N א, את חומרי ההספקה וכמיותיהם, לשתי הפרות:

טבלה 3 No. א. ההספקה לשתי פרות במשך שנה.³

נעבור לצרכיהם של יתר בעלי החיים אשר במשק, ואז נסַכם את הכל בכדי לדעת את שטח השדה הדרוש לאכר זעיר במושב. – שתי פרות תמליטנה שני עגלים לשנה, ואם אמנם לגדל עגלים, בשביל שוק הבשר, לא יהיה כל חשבון, אם הבהמה תצטרך לעמוד על האבוס חדשים אחדים בשנה (עגל בן שנה אינו שוה בשוק הבשר אף את מחיר החלב אשר ינק בקטנותו), בכל זאת נקציב לעגלים את הספקתם לשנה אחת, ונשאיר לכל אחד לסדר את חשבון ההכנסה וההוצאה בגדול העגלים. – במשך שנתו הראשונה נצרך עגל למזונות של ארבעה מיליונים ורבע כלריות־כח בערך שיתקבלו מחומרים אשר יש בהם 1630 ק"ג חומר־יבש, ושחלק החלבונים, הנעכלים מן החומר מגיע לערך 163 קלו־גרמים, ואפשר לסַפק את צרכיהם של שני עגלים בשנתם הראשונה כדוגמת:

חלק 2 טבלה 3 No. ב. ההספקה לשני עגלים בשנתם הראשונה

גבינת צאן נזכרת, בטבלא 2 No., בתור מזון למשפחת העובד. ואמנם גדול הצאן צריך להיות אחד מענפי המשק הזעיר, לא רק בשביל הגבינה למשפחה שענף זה יכול לסַפק, כי־אם יען שענף זה יכול להכניס הרבה (שֵיות, צמר וחלב). ודרישות הצאן מן האבוס מעטות מאד, בהיות להן היכולת למצא מרעה (עשבים קטנים ועלי אטדים, ביחוד בהרים) גם באותם החדשים אשר הבקר אינו מוצא במרעה אף את הרבע מצרכיו. (תושבי הארץ, בכל זאת, אינם נותנים גם לבקרָם שום מספוא בשום עונה בשנה, אלא מסמיכים אותו לגמרי על שלחן אלהים): – ואם נקציב לצאן חלק מאבוסם לחדשים שיש בהם מחסור במרעה, אזי תהיינה באמת “מעשירות את בעליהן”. – והאכר הזעיר יוכל באופן נח לטפל בעשר כבשות. צרכי הכבשה, המגדלת ולדות, הם ליום מזון המַכיל 1.6 קלו־גרם חומר יבש, אשר חלק החלבון הנעכל הוא בו 105 גרמים. וסכום כלריות־הכח במזון הכבשה צריך להיות 3.700 ליום בערך. לעשר כבשות במשך שנה יש על־כן צורך במספוא המכיל 5760 קלו־גרם חומר יבש, ובו 378 קלו־גרמים חלבון נעכל. מזון שיספק בערך שלשה עשר וחצי מיליון כלריות־כח.

חלק 2 טבלה 3 No. ג. ההספקה לעשר כבשות במשך שנה.

מספר השיות בשנה מעשר כבשות יהיה לא פחות מעשר, ואלה יצטרכו לצאת לשוק עם כלות המרעה בשדה (בחדשי אב־אלול) ולכן לא נקציב להם אבוס.

גם את הביצים למשפחתו יצטרך העובד להשיג ממשקו ומתרנגולות (התרנגולות מטילות ביצים כמה מונים יותר מעופות המים: אוזות וברוזות). אכר זעיר יוכל באופן נח מאד להחזיק בחצרו כעשרים תרנגולות מבוגרות, ולגדל בכל שנה כשמנים אפרוחים עד לחמשה חדשים (גיל ההתבגרות של התרנגולות המצויות בארץ). הצורך־היומי של תרנגולת־מטילה הוא מזון כדי 75 גרמים חומר יבש ובו 8 גרמים חלבון־נעכל. בס“ה צריכה היא למאתים ועשרים כלריות־כח ליום. – הצורך של עשרים תרנגולות במשך שנה הוא בכן: בחומר יבש 540 קלו־גרם, שבו בערך 58 קלו־גרם חלבון־נעכל, וכלריות־הכח כדי 1,548,000. – צרכי האפרוח, עד הגיל של חמשה חדשים, הם: חומר־יבש 5.3 ק”ג, חלבון־נעכל 0.6; כלריות־כח 16,500. לשמנים האפרחים, עד הגיל הזה, יחד את עשרים תרנגולות לשנה, יש בכן צורך בחומר־יבש 985 ק“ג בערך, חלבון 105 ק”ג בערך וכלריות־כח 2.850.000 בערך.

חלק 2 טבלה 3 No. ד. ההספקה לעשרים תרנגולות במשך שנה ושמנים אפרוח עד 5 חדשים.

ביצירת כל המזון הנ“ל נצרך העובד לעזרתה של בהמת־עבודה. הבהמה הכי נוחה למשק הזעיר היא סוסה או סוס. וצרכי בהמה כזו בתקופות העבודה הקשה הם בחומר־יבש 11 ק”ג ובו חלבון־נעכל 680 גרם. כלריות־כח דרוש לבהמה כזו ביום עבודה בערך 22,000 (בימי הבטלה כגון שבתות, ימי גשם או ימים אחרים שאין הבהמה עובדת, היא נצרכה לפחות משני שלישים של הנ"ל). למשך שנה נצרכת הבהמה, לוא עבדה בכל ימות השנה, לחומר יבש 3960 ק“ג, חלבון נעכל 244 ק”ג בערך וכשמנה מיליונים ורבע כלריות־כח, בערך.

חלק 2 טבלה 3 No. ה. ההספקה לבהמת העבודה במשך שנה.

בסכום כל הטבלאות הנ"ל נמצא את מהותם וכמיותיהם של כל חומרי המזון והמספוא מגדולי השדה, אשר האכר הזעיר יצטרך ליצור במשקו, ולפי זה אנו יכולים לקבוע את שטח הקרקע הדרוש לכל עובד, אחרי אשר נדע גם מה היא התנובה האפשרית מכל דונם שדה (את הדונם נחשוב 1000 מטר מרובעים), ומה הם כל יתר צרכי העובד, מלבד המזון למשפחתו והמספוא לבעלי החיים שבמשקו.

אפשר להניח, כי בשנים הראשונות, עד אשר יוטב הקרקע ע"י עבוד טוב וזבול הגון, לא תתן האדמה יבולים גבוהים בהרבה מאלה אשר יקבלו תושבי הארץ כעת; ולכן לא על פי אלה נקציב את שטח הקרקע. לפנינו קימות העובדות: א) כי שבוח כל שהוא בעבודה מגדיל את היבולים (דגניה מקבלת בקביעות יבולים הרבה יותר גדולים מאלה של “אום־דשוני” שכנתה, אף כי גם דגניה לא זבלה עדין אף פעם את שדותיה, ורק עבודתה יותר טובה מעבודת אום־דשוני); ב. כי האדמה בארצנו נענית מיד לזבול, ומרבה על ידי זה את תנובתה כמה מונים (בן שמן בשנותיה הראשונות קבלה תנובה זעומה עד מאד ובמשך השנים האחרונות, אחרי אשר זוּבלה כל אדמת בן שמן, מגיעים שם היבולים לעשרים ועשרים וחמשה שער). ולמושבי העובדים ישנה תקוה ליבולים גדולים הרבה יותר מיבולי דגניה ובן־שמן, עקב הטפול המיוחד של כל עובד בחלקתו, הקטנה לפי ערך, והאפשרות לזבל את השדה בזבל בעירו, זבול הגון, לכל הפחות אחת לשש שנים.

חלק 2 טבלה 4No. המצע (קש) הדרוש לבהמות במשק, וכמות הזבל שתתנה הבהמות לשנה.

⁴

לעובד הזעיר תהי גם היכלת לזרוע בזמן הנאות, לשדד, לנַכש ולעַשב וגם לקצור ולאסוף בזמן המתאים, כי שדותיו יהיו מצומצמים, ובאקלים ארצנו, שהגשמים יורדים כלם במשך החורף והקיץ שחון לגמרי, מסור גם המפתח לתנובת השדה יותר לידי העובד הנבון מאשר לרוחות שמים וחשרת עבים. – ואנחנו נקח לדוגמה את התנובה האפשרית בשנה הששית להוסד המושב. אחרי אשר כל ענפי המשק יהיו מבוססים לגמרי, וכל האדמה תהי מזובלה, זבל אורגני, למצער פעם אחת, בשנה הששית ואחריה יכולה להתקבל תנובה לא פחותה מזו הרשומה כאן:

חלק 2 טבלה א. No. 5

כל הגידוּלים הנ"ל תבואות שדה המה; ואולם מלבד השדה יצטרך כל עובד למגרש בתוך המושב, בשביל ביתו והבנינים וחצר למשק הבית, לגנת ירק ועצי פרי, ומגרש זה צריך להכיל לא פחות מעשרה דונם. אורך המגרש יהיה מאתים וחמשים מטר ורחבו ארבעים מטר. המגרשים יגבלו אחד אל השני בקוי ארכם, ופני רחבם אל רחובות המושב. כל מגרש יהיה כולל: א) ביתן, שני דונמים (רוחב ארבעים באורך חמשים מטר) ליד הרחוב. בביתן זה ינטעו עצי פרי שונים ועצי נוי וערוגות פרחים. בו גם יבנה הבית, הגובל ונפתח אל החלק ב) השני שבמגרש, החצר, בן שלשה דונמים (רוחב ארבעים באורך שבעים וחמשה מטרים). בחצר נמצאים כל הבנינים לבהמות ועופות, המחסנים והגרנות. ג) אחרי החצר שלשה דונמים מקדשים לגדול ירקות שונים ואחריהם ד) שני דונמים לגפנים, שקדים, זיתים ותאנים וכדומה.⁵

מספר האכרים בכל מושב צריך להיות כחמשים. במושבים קטנים יפול על כל אכר חלק גדול יותר מדי בהוצאות הכלליות והחזקת המוסדים הצבוריים, כגון בתי ספר, ספריות וכדומה. גם לא כדאי שהמושבים יהיו גדולים יותר מדי יען כי על ידי זה יהיה בהכרח חלק מהשדות רחוק יותר מדי מן הבתים. וכדאי להביא בחשבון גם את זה, שהמַכָרות והרֵעות בין משפחות המושב תקטן ככל אשר יגדל המושב יותר מן המדה.

בכל מושב יהיו כחמשים אכרים, אשר להם שדה באדמת המושב, ומלבד אלה יהיה מקום בכל מושב לאומנים שונים (נפח, עגלון, נגר, רצען וכו') ומורים. לאלה לא יהיה חלק בשדות; ואולם מגרשים בתוך המושב צריך להיות להם כאשר לאכרים. דרושים גם מגרשים לבית הספר. נקבע על כן, לכל מושב ששים מגרשים, עשרה דונם לכל אחד.

בשנה הששית להוסד המושב, יצטרך העובד גם להתחיל בתשלום חובותיו למוסדים שהשתתפו בסדור המושב. ועלינו להתעכב כאן על מהות החובות והסכומים אשר יצטרך העובד לשלם בכל השנה.

– את הקרקע, מובן, משיג העובד מאת הקרן הקימת בלי מחיר, ורק בדמי חכירה 3% ממחיר הקרקע. וההלואות, בדרך כלל, תהיינה משני סוגים: א) הלואות פרטיות, לכל עובד, לבנינים ולרכישת בהמות וכלי עבודה, וכן גם הלואה לחלק מהוצאות הכלכלה במשך השנים הראשונות להוסד המושב. ב) הלואות צבוריות אשר יקבל המושב כלו: לבנינים צבוריים כגון בית־ספר, מחסנים משותפים וכדומה, וכן לבאר, ברכה, מניע וצנורות להספקת המים וכו'.

התכנית למגרשים במושב. מגרש אחד ⁶

(ערך המרות בשרטוט זה 1:10000) ערך המרות 1:2000

בדרך כלל אפשר וצריך להגדיר ולקבוע בענין זה: כי כל עבודה, סדור, תקון ושכלול, היכולים להעשות ע“י כחות עבודה פנימיים של המתישבים ובהמותיהם (אם ביחידות או בקבוץ), כגון הכנת האדמה ע”י סקול, עזוק, סיוג וגדור, חרישה עמוקה והוצאת יבלית במגרשים, נטיעת עצים במגרשים וחורשת המושב וכדומה, – לכל הדברים האלה אין המתישבים משיגים שום הלואות, יען שהם יכולים וצריכים לעשות את כל זה בידיהם ובהמותיהם בלי כל עזרה (לוח העבודה יבא לקמן); ואולם לכל אשר אפשר לרכוש רק במחיר כסף: רכוש קים ונד, – צריך להלוות למתישבים את כל הסכומים הדרושים במלואם, למען לא יאולצו לחפש כספים ולהבטל מתוך כך גם מאותן העבודות המרובות אשר הם צריכים ויכולים לעשות בידיהם.

ההלואות הפרטיות הן: א) לבנין הבית וכל הבנינים בחצר, וכן גם לגדור המגרש.

ב) לבהמות וכלי העבודה מכל הסוגים.

ג) הלואה לחלק מכלכלת הבית במשך שתי השנים הראשונות. –

וההלואת הצבוריות תהיינה: א) לסדור המים: באר, מניע, ברכה וצנורות במושב. ב) בנינים צבוריים: בתי ספר, מחסנים וכדומה. ג) כלי עבודה צבוריים: מחרשות כבדות, מכונת דישה וכדומה. את סכומי ההלואות, למרות זה שלפני המלחמה אפשר היה לקבעם בדיוק, קשה מאד לקבוע עכשיו. אחרי המהפכות הכלכליות שבאו בעקבות המלחמה אין כל קביעות במחירם של חומרים ובערכו של רכוש. ואף מחיר הקרקע, אשר במדה ידועה אפשר היה לשער אותו לפני המלחמה, הנה עכשיו כמעט שאין לנו כל מושג על אדותיו.

אשרי עמים אשר לא נמכרו חנם ולא בכסף תגאל ארצם: עמים צעירים אשר מארץ מגורותיהם יצמחו או עמים זקנים אשר גם בשעבודם נשארו מחוברים אל אדמתם, ואינם יודעים מאותו הצער, העלבון והערטילאות אשר נרגיש אנחנו כיום בהגיענו עד משבר גאולתנו. הנה אנחנו טרם עלינו, ואין עוד פדות לאדמתנו… ואיך יקום הפלא הזה כי עם למוד־גלות וארץ כבושת־זרים יגאלו זה את זו. ואם יקום הפלא הזה, בכמה אונים הונים יעלה זה. באיזה מחיר תקום הארץ לעם, וכמה יהיה על עובד האדמה לשלם בעד השמוש בקרקע העם?! – אכן, צריכים נהיה להבחין בין מחיר הקרקע בתור יסוד למדינה, אשר את זה ישלמו בודאי כל בני העם, אשר למדינה זו, ע“י עצם גאולת הארץ בלי כל תשומת לב אל המחיר אשר ישיתו עליה, ובין הערך הכלכלי של האדמה לעובד האדמה. וערך זה, אולי יהיה שונה לגמרי מן המחיר אשר ישלמו בעד האדמה, והוא יקבע על פי כחה של האדמה לתת מחיה לעבודה. את הערך הזה של האדמה, כמו שהיא בזמן שנרכשה. ובטרם שעשו בה כל הכשרה שהיא, יצטרכו לקבוע על פי הערכת כוחה, ע”י מומחים לדבר, בטרם שימסרו אותה לעובד. ותהיינה כמובן, בכל מקום ומקום חלקות עדיות שערכן הכלכלי יקבע במחיר גבוה ממחיר חלקות אחרות זבוריות באותו מקום עצמו. – אחרי הערכה ראשונה זו תחולק האדמה לעובדים. כל השדה של העובד צריך להיות במקום אחד, שדה אחד, ולא חלקות חלקות במקומות שונים, כנהוג במושבות הגליל. יותר כדאי לעובד האדמה לזכות בחלקה זבורית במקום אחד, ואפילו אם תהי חלקה זו גם רחוקה מהמושב, מאשר אם ישיג גם אדמה עדית, אלא ששדהו יהיה מפוזר במקומות שונים. הן האדמה, אם עדית או זבורית, תערך במחירים שונים. לפוריות האדמה יש גבול, ואף לעדית שבעדית, והעובד החרוץ יכול להפוך גם אדמה זבורית לעדית שבעדית במשך חצי תריסר שנים: ואולם בפזור השדות, חלקות חלקות, ישנה צרת־נצח, פזור ואבוד כחות וחוסר כל אפשרות לעבודה עקבית מסודרת והסתכלות מקיפה וחודרת – ואלה הלא הנם התנאים הכי עקריים לפוריות בעבודה.

הצעדים הראשונים של העובד בשדהו יהיו לסקל את האבנים ולעקור את האטדים במקומות שיהיו כאלה והכשרה קודמת זו תצטרך גם כן להערך ע“י מומחים, לא על פי ימי העבודה אשר יוציא העובד על זה, כי אם על פי השבוח של השדה לעבוד, על ידי הכשרה זו, ומחיר הכשרה הזאת יזקף לזכות העובד. אחרי הכשרה קודמת זו תבא הכשרת אדמה, ע”י עבוד וטיוב במשך שנים אחדות (כארבע, חמש שנים), כדי להעלות את פוריותה לגובה קבוע פחות או יותר. בהכשרה זו אפשר להבחין בין א) הכשרה הקימת הנזכרת כאן, ובין ב) ההכשרה החוזרת שנה שנה, ביבולי הקרקע. אין אמנם לאמר כי עצם הטיוב הראשון קים, וזה שאחריו חוזר. דומה זו לברֵכה אשר מימיה עוברים על גדותיה כל עוד שהיא מחֻברה למקור השופע אל תוכה. והנה גם ההכשרה הקימת הזאת תצטרך להערך ע“י מומחים ולהזקף לזכותו של העובד. כי גם הכשרה זו צריכה לצאת מרשותו של העובד ולעבור לרשות העם כמו שעצם הקרקע שיך לעם. ובמקרה שיעזוב איש את המושב מאיזה סבה שתהיה לא יוכל לראות לעצמו זכות קנין באדמה, אשר ברשותו למכרה למי שהוא או לדרוש שכר בעדה; האדמה היא לעם, ולעובד ישנה אחיזה בה רק על ידי עצם עבודתו ובעצם זמן עבודתו זו, כל ההכשרות והשבוחים אשר השקיע באדמה והעלה אותה במשך, נאמר, שש השנים הראשונות, נקנים ע”י העם. מכאן ואילך הוא עובד את האדמה ואוכל את פריה, אך כל תביעות על שבוחים לא יוכל העובד להגיש. וכל מי אשר יתרשל מהכשיר ושבח את שדהו במשך שש השנים הראשונות, יגרום רק הפסד לעצמו. הערכת ההכשרה והטיוב בקרקע יכולה להעשות על פי אופנים שונים. אם על פי “המענה” של הקרקע ביבוליה מלפני הטיוב ואחריו, על יסוד חשבונות של ערכי בליעתו של הקרקע בחומרים (זבלים וזרעים) וכחות עבודה; לעומת ערכי הענקתו ביבולים (פרובלמות סבוכות במדה ידועה), או פשוט על פי הערך בשוק לימי העבודה והיבולים לפני ההכשרה וימי העבודה והיבולים שלאחרי ההכשרה. את ההפרש הזה צריך להכפיל על מספר מינימלי של שנים, העלול להתקבל בלי טיוב נוסף. לדוגמה: אם השדה הנדון נמצא, לפני הכשרו, במצב קשה לעבוד, ופוריותו היתה קטנה ואם נזרע לחטה (לחם) בלע כל דונם: זרע…….. 10 ק"ג X0.20 = 2.00 פרנק

עבודת אנשים למן החרישה ועד הכרי⁷ 31/2 יום X 3.00 = 10.50 "

" בהמות " " " " 21/2 " X 4.00 = 10,00 "

נמצא ערך הבליעה 22.50 פר'

ואם המענה אז היה 50 ק"ג חטה X 0,20 = 10,00 "

ואחרי ההכשרה והטיוב הוקל העבוד וגדלה הפוריות עד שכל דונם בלע:

זרע 71/2 ק"ג X 0,20 פרנק = 1,50 פרנק

עבודת אנשים 21/2 יום X 3 " 7,50 "

" בהמות 2 X 4 " 8 "

יוצאת כל הבליעה בערכה 17,00 "

והמענה הגיע למאה ק"ג X 0,20 = 20,00

נמצא ההפרש בהכנסה מלפני ההכשרה והטיוב לאחריה בסכום 15,50 פרנק, ומענה של מאה ק"ג לדונם יכול להשנות כשלש פעמים בלי טיוב נוסף – יוצא על כן ערך ההכשרה והטיוב בדוגמה זו 46,50 פרנק לדונם. –

אין להתעכב הרבה במאמר זה על עצם הפרובלמה של קביעת הערכים לקרקע: הערך הלאומי לעם בכללו והערך הכלכלי לעובד הפרטי. מענין כאן הוא רק להניח:

א) כי כל ההכשרות בקרקע והטיובים נעשים ע"י העובדים כל אחד בקרקעו.

ב) כי את המחיר, אשר נוסף לקרקע ע"י ההכשרה והטיוב מקבל העובד הפרטי, המכשיר והמטיב, מאת העם, באופן שלעובד הקרקע לא תהיינה כל תביעות על הקרקע וכל זכויות בה.

ג) מחיר הקרקע בטרם שהוכשר צריך להקבע עפ"י ערך פוריותו ונוחותו לעִבוד, ולא כפי ששלמו בעדו.

ד) העובד יצטרך לשלם שנה שנה בעד השמוש בקרקע 3% מערכו הכלכלי אחרי כל ההכשרות.

והנה נניח כאן, כי עפ“י המחירים לאדמה מלפני המלחמה, יהיה הערך הכלכלי לקרקע אחרי ההכשרה והטיוב הקים – 75 פר. לדונם, והעובד יצטרך לשלם 3%=2,25 פרנק לדונם לשנה. את ההלואה אשר ישיג העובד בשביל בנין ביתו וכל יתר הבנינים אשר בחצרו, יחד עם פֵּרות הכסף 3%, יצטרך לשלם במשך מאה שנה, הוא ויורשיו אחריו. בזמן קצר מזה לא יוכל לשלם את החוב הזה, וגם מקובל כבר לחשוב את תקופת הקיום והשלומים לבנינים מאה שנה. הבית יצטרך להיות מאבנים, לכל הפחות בו שני חדרים, ובנוי על פי תכנית המאפשרת את הגדלת הבית לכשירחב לעובד. – הקיר המבדיל בין החצרות לבין גני הירקות יצטרך גם הוא להיות בנוי מאבנים, מאחר שממילא יסָמכו אל הקיר הזה כל בניני החצר: הרפת לפרות, האורוה לסוס, המכלאה לצאן, הלולים לעופות, המִכְוָרה לדבורים, הממגורה לתבואות, הגַבָה לכלי העבודה וכדומה. מאיזה חומר כדאי יהיה עכשיו לבנות את כל בניני החצר הנזכרים, אם מאבנים או מעצים, ובמה לקָרֵה אותם, אם ברעפים או בפח מצֻפה, ואם בניר מזופת וכדומה, – שאלה זו תִצטרך להפתר על פי המחירים אשר צריך יהיה עכשיו לשלם בעד החומרים האלה. על פי המחירים אשר שררו לפני המלחמה, כדאי היה לבנות אותם מעצים ולקרה אותם בפח מצפה. ועל פי המחירים ההם ושכר העבודה לאומנים לפני המלחמה, צריך היה לעלות בנין הבית והגדר וכל בניני החצר הנ”ל לשלשת אלפים וחמש מאות פרנק בערך. ואולם כעת גם בסדרים הכי מצלחים יעלה זה בהרבה יותר. אכן דבר אחד צריך להיות מובן: כי לגשת עכשיו לבנין מושבים בחומרי הבנין וכלי העבודה הנמצאים כעת בידי הסוחרים בארץ, או גם במצרים, לא יתכן בשום אופן. כי זה יעלה בסכומים עצומים עד שלא יוכל העובד לשלם את חובותיו. ומוטב לנו שלא לגשת לגמרי לסדור ישובים, מאשר נעמיס מלכתחלה על עובד האדמה חובות גדולים, אשר יכריעו אותו או שיעוררו בו, על כרחו, מחשבה כי ממילא לא יוכל לשלם את זה ולא אכפת לו, על כן, בכמה זה יעלה. –

עבודתנו הישובית מעכשיו לא תוכל בשום אופן להגביל את עצמה בסדור נקודה ישובית אחת לשנה. על כרחנו נצטרך בקרוב לגשת לסדר ישובים לא בודדים כי אם רשתות שלמות של ישובים בכל רחבי ארצנו, ולשם זה נצטרך להשיג אפשרות של צרכי הובלה אשר יביאו לנו חומרי בנין, מכונות מכל הסוגים, הנצרכים לישוב חקלאי, וכלי עבודה וגם אינבנטר חי, בעיקר פרות חלב מן המקורות הראשונים, אם מאמריקא או מארצות אחרות. נצטרך לצרכי הובלה כדי להעביר גם את אלה מבני עמנו הכמהים לעלות הנה ומכשרים כבר לעבודות הבנין השונות, אם בעלי מלאכה או עובדי אדמה מנוסים. – וכבר עכשו, בטרם שישנה האפשרות להגירה הנה עלינו להודיע בדברים ברורים כי על הצעירים שם להתחנך בעבודה חקלאית, עבודה ממש בזיעת אפים, ויתר עבודות גוף, במשך שנתים בערך. ההכנה העצמית של צעירינו בארצות הגולה ע“י קורסים וטיולים חקלאים בלבד איננה מספיקה. אינה מספיקה גם ההכנה בחוות החלוץ גרידא, כל הרוצה להכין את עצמו לעבודת תחיתנו בארצנו עליו להקדיש, לפני עלותו, כשתי שנים לעבודה אצל אכרים פשוטים בגולה ואז יהיה ערך גם לקורסים החקלאים אשר יבקר שם, או הוא יכול לעלות הנה גם בלי קורסים. תנועתנו הציונית תצטרך להוציא את צעירינו בגולה מן הדבורים ע”ד עבודה וגאולה, ולהכניסם לתוך העבודה ממש אשר רק ממנה מתחילה הגאולה האנושית והלאומית גם יחד.

בארצות הגולה, ביחוד באמריקה, אפשר למצוא כבר אלפי עובדים חקלאים ועשרות אלפים עובדים עבודות אחרות. בחומר זה, נוסף על צבור הפועלים שבארץ, אפשר כבר להתחיל את עבודתנו, ובינתים יספיקו אחרים בגולה להכון הכנה מספיקה בהסתגלות לעבודה חקלאית וגופנית בכלל, ואז יבאו מאות האלפים והמעין יוסיף להתגבר.

וכאן כדאי להתעכב ולהעיר על ההופעה המשונה שהתגלתה אצלנו בזמן האחרון, על אותו הצמאון לחדושים, עד כדי דחיקת הקץ, אשר תקף כמעט את כל פועלינו בארץ, למן הישָנים ועד אלה אשר טרם הספיקו אף להריח את אויר ארצנו ואת העבודה. – עם הכבוש האחרון, ולכל מקום בארץ אשר רק הגיעו חלוצי המחנה הכובש, פקעה הסבלנות אף אצל אלה מתוכנו הלמודים סבלנות ואשר החזיקו מעמד בכל שנות סבלם כאן, פקעה הסבלנות – וחלף הענין “בעבודת הנמלים”… ואחרי הערצת רעיונות ופעולות עד כדי אלילות, תמהר לבא אצלנו השפלת אותם הרעיונות והפעולות עצמן עד לידי בעיטה בהם. כך מוזרה היא במקצת הדרישה האולטימטיבית (ממי?…) הנשמעת בזמן האחרון כמעט מכל הפועלים, לאמר “תנו לנו אפשרות לעבודה מבססת, עיפה נפשנו מעבודתנו עד כה”… וגם חברינו החדשים, אלה אשר עלו הנה בגדודים מאמריקה, ואשר אין להם עדין אף מושג כל שהוא מעבודת האדמה בכלל ומעבודה בארצנו בפרט, גם אלה דורשים שיבטיחו להם “חיים” ואדמה, וישארו; ואם לא…

מעציב ביחוד לראות בין אלה אחרונים ילדי־חמד, בני אמריקה בריאים, ומעֵיניהם נשקפת כבר עננת יאוש שחורה, ובפיהם האמרה הקצרה: “I am disapointed of Palestine” (אבדה תקותי מארץ ישראל). מאין ספגו האנשים האלה את הרעל הממאיר הזה? מתי הספיקו אלה לקוות, ואי חרפו נפשם על תקותם, כי כה רוצצה נפשם בם?… האמנם החיים במשך חדשים אחדים בגדוד העברי, החיים האלה היכולים להחשב לחיי פנוק לעומת חייו של הפועל העברי כאן במשך עשר השנים האחרונות, ואשר גם אלה יכולים להחשב לחיים נוחים לעומת חייהם של החלוצים הראשונים מאנגליה לאמריקה, האמנם החיים האלה יכולים להביא בני לאם עד משבר, ועד ההוכחה כי “כח אין ללדת” ואבדה תקותנו עד כדי לשוב אל סיר הבשר בגולה, או עד כי נפול איש על חרבו למות מנוצחי הרפיון, הלומי הכשלון?… ואם אלה הם בנינו, מי יעמד לנו ביום אשר נוכח שלפנינו אין דרך אחרת מאשר “לעלות בחומה” לתחיה או למות, לבא לארצנו במליונים, לצחוק לרעב ולענוים, ולכבש את ארצנו ע"י מציאותנו בה… היכן הם בנינו אשר התיאשו מכל כח גואל אחר, זולת כחם העצמי, ואשר יאושם ידחפם למלחמה העקשנית והמתמידה באדמה ובטבע, מלחמה מזינת סבלנות־נצח עד כדי לפורר סלעים לקרקע פורה ולהפוך מדבר למולדת, למען לעבוד ולחיות בעבודה זו?!

בסדור המושבים נצטרך להביא חומרי בנין, מכונות וכלי עבודה מן המקורות הראשונים, וגם אז ספק, אם אפשר יהיה לבנות את הבית ובניני החצר בסכום 3500 פרנק כפי שצריך היה לעלות לפני המלחמה. כאן בתקציב נוסיף על זה כחמשים אחוזים, ונעמיד את הסכום על חמשת אלפים פרנק, שאותו, יחד את פרי הכסף 3%, יצטרך העובד לשלם במשך מאה שנה, והתשלום השנתי יהיה על כן 125 פרנק.

בעלי החיים ומכשירי העבודה אשר יצטרך כל עובד להשיג, תכף להתישבו במושב, הם:

את ההלואה לכל הנ"ל יצטרך לשלם, יחד את פרי הכסף, 3%, במשך חמשים שנה. התשלום השנתי יוצא 80,50 פרנק.

בשנה הראשונה לעבודתו יהיה העובד עסוק בעיקר בסדור המשק והכשרת האדמה, ובודאי תהי הכנסתו מעטה עד מאד. גם בשנה השניה לא תספיק הכנסתו לכל צרכי ביתו. הוא יצטרך להשיג הלואה לשם זה. אפשר לחשוב כי אלף וחמש מאות פרנק יספיקו לזה. את ההלואה הזאת ישלם במשך עשרים וחמש שנה – 82,50 פרנק לשנה.

מובן מאליו כי הרשות תהיה לעובד, אם יהיה ביכלתו, לשלם את חובותיו במשך זמן יותר קצר, ולקמץ ע“י זה את תשלומי הרבית בעד הכספים. חלק מן החובות האלה ינכה בשכר עבודתו אשר ישקיע בהכשרת האדמה, באופן הנזכר למעלה. – מלבד החובות הפרטיות הנ”ל ישא כל עובד במושב חלק בחובות הצבוריות שהן:

א) הלואה לסדור המים במושב:

חפירת הבאר והשקעת המסננות… 1500 פרנק

משאבה הפולטת 35 מטר מים לשעה. 3000 "

מניע בן 10 כחות…… 3000 "

ברֵכה למאה מטר מים….. 2000 "

כל הצנורות עד לברזים בבתים וחצרות. 13000 "

שכר עבודה למכוננים ופועלים בעד הסדור 5000 "

הוצאות בלתי נראות בסדור המים… 1000 "

ב) הלואה לבנינים צבוריים מכל הסוגים. 25000 "

ג) " לרכוש צבורי: מחרשות גדולות

מכונת דישה, ומקצצה וכדומה, צרכים

תרבותיים……. 6500 "

_______

בס"ה….. 60,000 "

הלואות אלה לצבור תושגנה בודאי למשך מאה שנה ברבית של 3%. רובן תפולנה לא רק על האכרים שבמושב, כי אם גם על האומנים והמורים ויתר התושבים, שמספר כלם יגיע יחד לששים בית; על כל אחד יהיה, ע"כ, לשלם 25 פרנק לשנה. – צריך להיות מובן, כי בשנים הראשונות, עד גמר סדורו של העובד במושב ובסוס כל ענפי משקו, אין הוא משלם חובות. התשלומים מתחילים אחרי עבור חמש שנים ליסוד המושב. מהשנה הששית והלאה יכולות כבר להיות ההכנסות קבועות ובטוחות, ובשנה הששית ליסוד המושב מתחיל העובד לשלם את חובותיו.

חלק 2 טבלה.6 N

פרטי ההכנסות וההוצאות של עובד במושב אחרי עבור שש שנים ליסוד המושב ¹⁰

מה הנם חובותיו, וכמה יצטרך לשלם עליהן בכל שנה הערכנו למעלה. כמו כן ידועים לנו כבר צרכי הכלכלה לביתו וההספקה לבעלי החיים שבמשק. נוסף לזה אנו יכולים להעריך כאן את יתר הוצאותיו השנתיות שהן תהיינה:

1.  להלבשה והנעלה שנתית…. 500 פרנק

2.  תקונים בכלים וצרכים קטנים…. 100 "

3.  הוצאות המושב, לעזרה מדיצינית, מסים ועוד. 300 "

בס"ה. 900 "

אחרי ידענו את כל הצרכים וההוצאות השנתיות, ולעומת זה את ההכנסה האפשרית באופן בינוני מדונם אדמה, יכולים אנחנו להניח כאן, כי מלבד המגרש, עשרה דונם, וחורשת האקליפטוס ועצי מחט, כארבעה דונמים, זקוק כל עובד לשדה בשטח לא פחות מששים דונם. – יוכל היות כי במקומות כחושים ביותר יהיה זקוק לשטח יותר גדול. בכל אופן, איננו צריך להגיע ליותר ממאה דונם, כי יותר מזה לא יספיק העובד לעבוד עבודה אנטנסיבית, בלי עזרה שכורה. אנחנו צריכים לאחוז בשטת החדירה לעומק ולא – ההתפשטות לרוחב. כל השדה צריך, כאמור, להיות במקום אחד. הצורה הכי נוחה ורצויה לשדה הוא “מקביל”, שארכו שלש מאות מטר ורחבו מאתים מטר, באופן כזה יהיה נוח מאד לחלק את השדה, לשם חלוף הזרעים, לחלקות שוות, נאמר: שש חלקות; אורך החלקות, לרוחב השדה, מאתים מטר ורוחב כל חלקה חמשים מטר. הזרעים לחלוף תהיינה, לע"ע, עד שנמצא יותר מתאימים, משתי קבוצות משלשות:

קבוצה א) הדגנים (מנצלי השדה); 1 ) חטה, 2) שעורה, 3) ש"ש.

קבוצה ב) מחדשי השדה: 1) חציר בקיה ותלתן, 2) קטניות לגרעינים, 3) גדולי עדור: סלק ודלעת לבהמות.

לפי כמות הזבל אשר יהיה לעובד ממשקו, יוכל לזבל בשדה (מלבד הזבול במגרש) 10 דונם לשנה. – הזבל, מכיון שהוא מצומצם, ואנחנו רוצים להוציא ממנו את התועלת המקסימלית, צריך לבוא לפני גדולי החציר, ביחוד התלתן. – אם לא יושג מקור זבל נוסף, יזובל על כן כל שדה העובד אחת לשש שנים. ואחת לשש שנים גם יצטרך השדה להחרש חרישה יותר עמוקה, נאמר במחרשה 8 N בשני זוגות בהמות. החרישה הזאת, עשרה דונם לשנה, תנתן לַחלקה הצריכה להזָרע לגדולי עדור באותה שנה.¹¹

אפשר להגיד, בבטחה גמורה, כי בשטת עבודה מסוימת, כזו המשורטטת כאן, תגדלנה כל תנובות השדה ממחזור למחזור ומשנה לשנה. ואת השנה הראשונה במחזור השני, השנה השביעית ליסוד המושב, אנו יכולים לקחת כאן בתור דוגמא לחשבון ההכנסות וההוצאות השנתיות של עובד במושב.¹²

את סדר העבודה במשך השנים הראשונות להוסד המושב נשרטט לקמן, ואולם אין לקבוע בלוח את סדר העבודה בשנים הראשונות מכמה טעמים, ובעיקר יען כי הרבה ימי עבודה יֵצאו לעבודה זמנית, אשר לא תחזור בשנים שלאחרי כן: לסדור המשקים והכשרת המקום, חרישה עמוקה במגרשים, גדור המגרשים, נטיעת עצי פרי במגרשים ונטיעת עצי סרק בחורשה. בכל העבודות האלה יצטרכו העובדים להשקיע הרבה כחות במשך שתי השנים הראשונות; ואולם יכול יוכלו להספיק לעשות את כל זה בלי כל עזרה מהחוץ, מלבד העזרה ההדדית ביניהם לבין עצמם. אחרי השנים הראשונות, שנות הסדור, והשנים התכופות לאלה, תשאר לעובדים רק העבודה השנתית הקבוע, הנתנת להקבע בלוח לדוגמא.¹³

דוגמה לחלוף הזרעים. ¹⁴

על פי לוח העבודה שלפנינו נשארים לעובד במשך השנה, מלבד ימי השבתות והחגים, עוד כששים יום פנויים מעבודה במשקו, ולבהמתו ישארו כמאה וחמשים ימים פנויים, אכן אם בנוגע לבהמה, מספר זה של ימים פנוים, הוא בערך מדויק (בימים כאלה תצטרך הבהמה לקבל לא יותר משני שלישים בהספקתה), הנה בנוגע לעובד עצמו ספק גדול אם יהיה באמת פנוי לגמרי ממשקו מספר ימים כזה, יען כי העובד הנבון ימצא תמיד במשקו מקום להשקיע את ימיו הפנויים מן העבודה התדירה. (ואגב: חשבון העבודה בלוח הנ"ל צורף לימים של שמנה שעות. לעבודה תדירה נחשבת בלוח רק זו שבשדה ובגנים. הטפול בבעלי החיים שבמשק נשאר לאשה. זה יעסיק אותה כשתי שעות ביום). הימים והשעות אשר יהיה העובד פנוי מעבודה גופנית ומנצול בהמתו יתנו לו את היכולת להסתכל ולחדור לכל פנות משקו ושעלי אדמתו, ולחפש ולמצא פה ושם מה לתקן ולשבח בכבוש ונצול כחות הטבע והאדמה ובהתגברות על המעצורים התמידיים שבהם. בימים כאלה, בודאי גם יועדו יחדו העובדים לבחון את דרכי עבודתם ולברר את נסיונותיהם וחדושיהם בעבודה, ואת רעיונותיהם ע"ד שפור חייהם הרוחניים, חנוך ילדיהם והתקדמות עמם וארצם. ואם גם אחרי כל זאת עוד ישארו לעובד ימים אשר תהיינה לו בהם שעות רבות פנויות מעבודה גופנית, שיוכל גם ללמד לקרא הרבה ואף גם להתיחד עם יצירתו ולהסתכל מתוכה ביצירת אל. – אך אושר יביא זה, לא רק לעובד הפרטי כי אם גם לכל אומתנו, עובד האדמה הלא הנהו העורק המחיה בחברת האדם, הוא היוצר את המזונות לכל החברה, ויצירתו זו היא הקובעת את כל הערכים האנושיים, למרות זה שהיא עצמה, יצירתו של עובד האדמה, משפלת בחברה, ואת נפש העובד החקלאי תקבע החברה יותר מכל חלק אחר שבה. והן אם יכולים להיות בחברה האנושית אנשים מלומדים ומשכילים, אנשים חושבים ומרגישים, למי ישנה הזכות על זאת יותר מאשר לעובד האדמה, ומי עוד כעובד האדמה הנאור והחפשי לחשוב ולהרגיש, עתיד להפרות ולהגדיל את מכמני המחשבה וההרגשה האנושית, על ידי ריח השדה הרענן, ורוח האדמה המוצקה, שלוה ותמימה, אשר ילוהו.

ננסה כאן לסכם את התכנית, עי"ז שנשרטט את אופן סדורם של המושבים בכלל ומושב יחידי בפרט:

– ועדה ישובית, מטעם ההסתדרות הציונית, קבועה בארץ ישראל וסניפים לה בכל ארצות הגולה, תעסק בסדור ישובנו החקלאי והעירוני ובשכלולו הגמור. – ברשותה של ועדה זו ימצאו אמצעי ההעברה של חומר אנושי וכל חומרי הבנין מהגולה לארץ ישראל. בתוך הארץ תחלק הועדה את העבודה בין סניפים: חלק יעסוק בציון המפות הכלליות לישובים, חלק אחר יטפל בישוב העירוני וסדור עבודות בנין וחרשת, ועוד חלק עקרי יסדר את הישוב החקלאי ועבודות שיש להן שיכות לישוב חקלאי, כגון יבוש בצות, יעור וכדומה. – אמצעי הקרן הקימת יהיו מקדשים אך ורק לרכישת קרקעות והכשרתם. ההסתדרות הציונית תיסד גם בנק לבנינים אשר ילוה סכומים גדולים למשך שנים רבות ברבית מינימלית לבנינים והדומה להם. קרדיט חקלאי יוסד להלואות ברבית מנימלית בשביל רכוש נד וקרדיט להלואות קטנות לכלכלה. – אולי ירחיבו את הבנק שלנו ויכניסו אותו בתפקידים האלה שלשמם נוצר.

ברכוש הקרן הקימת ימָצאו שטחי אדמה, ואחרי אשר באיזו מהשטחים האלה יצוינו המקומות לערים ולישוב חקלאי, תבא הועדה החקלאית ותסדר את התכנית הכללית לרשת המושבים בשטח זה, את השטחים המסוגלים רק ליעור והשטחים הזקוקים להקזה או שטחים הדורשים הכשרה כללית אחרת, יתחילו להכשיר תכף ע"י קבוצות “עובדים מכשירים” – עולים חדשים, גרי אוהל, הצריכים להתרגל לעבודה גופנית למען התכשר אחרי כן לעבודה חקלאית. – כל השטחים אשר אינם זקוקים להכשרה כללית אף אם יש בהם מעט אבנים ואטדים, נחלקים לשטחים, בני קוים ישרים בכל האפשר, אשר בכל אחד מהם כארבעת אלפים דונם. במרכז של כל אחד משטחים כאלה ימדדו כשש מאות דונם לששים מגרשים, ומסביב להם תחולק האדמה לשדות, כששים דונם בכל שדה. – מלבד כמאתים וארבעים דונם אדמה אשר ישארו שיכים לצבור המושב לשם מטרות שונות, ועוד כמאתים וארבעים דונם אשר יוקדשו לחורשות פרטיות של בני המושב; ויהיו עוד כחמשים שדות, ששים דונם בכל אחד.¹⁶

– מצבור העובדים אשר בתוך הארץ, אלה אשר באו מזמן או מקרוב, ואשר כבר רכשו לעצמם נסיון, במדה ידועה, בעבודה חקלאית, מתלקטים יחד חברים, על פי האמון והאהדה ההדדית שביניהם ביחס לעבודה ולאדמה. ובהגיע מספרם כדי מספר חברים למושב, הם בוחרים מקרבם באות כח, ומופיעים לפני הועדה הישובית בתור חבר “עובדים מתישבים” למושב אחד, ערבים כלם בעד כלם. נכתבים החוזים המבטיחים את הענינים הלאומיים שבישוב. ואת עניני הפרט העובד, כל הפרטים בדבר הכשרת המקום, כגון סלול דרכים, הבראת הסביבה וכדומה, המוטלים על הלאום ויעשו אולי ע“י הועדה הישובית ע”י “עובדים מכשירים”; או חבר “העובדים המתישבים” של המושב יקבל אותן על עצמו על פי תנאים קבועים; וכמו כן הפרטים בדבר צורת העבודה, זמן ההכשרה של הקרקע, הבנינים וכדומה, המוטלים על המתישבים, הכל יכתב ויחתם בכדי להמנע מסכסוכים. – אז שולחת הועדה הישובית לרשות המתישבים את הבנאים וכל יתר האומנים הדרושים לבנין התכוף של הבנינים, סדור המים וכדומה, ומוסרת לרשות המתישבים ממחסניה המוכנים את כל החומרים הדרושים לזה ואת הרכוש הנד כגון מכונות וכלי עבודה, בהמות עבודה וכדומה, הכל לפי הזמנים אשר המתישבים יכולים לקבל את זה ואשר הוקבע מראש בחוזים.

התכנית לסדור השדות והדרכים במושב. (ערך המדות 1:200000). ¹⁷

מובן הדבר, שראשית כל ימָדדו, בעזרת מודד מומחה, המגרשים והשדות ויצוינו קויהם הגובלים. אז יבואו המומחים להערכת השדות ויעריכו כל מגרש וכל שדה בהשתתפות המתישבים ויכתב בספר. ואז תבא חלוקת המגרשים והשדות, בודאי על פי גורל, לכל אחד ואחד מהחברים; ואולם למען תת את האפשרות לעבודה משותפת קבועה, או גם חיים משותפים, לאותם החברים אשר יש להם הנטיה לכך, לשם זה נחלקים השדות וחמשים המגרשים הנועדים לאכרים (כי ארבעה מגרשים יהיו צבוריים וכששה לאומנים) לרובעים. וכל רובע נחלק שוב לשנים. ששה או שבעה מגרשים של אכרים בכל שמינית. המגרשים של כל רובע הם לצד שדותיו (עין שרטוט ד'). וכל חבר יעבור את הגורל פעמים: בתחלה יוטל הגורל לאיזה רובע או שמינית יכנס כל אחד, ואחרי כן – גורל בין חברי כל רובע או שמינית על פרטי המגרשים והשדות, ואותם החברים אשר יתאחדו לקבוצה, אם לשם עבודה משותפת או גם לשם “שכנות נעימה” בלבד – אותן הקבוצות תוכלנה גם להוציא גורל קבוצי אחד על אחד הרובעים או השמיניות. ואולם גם את שדהו ומגרשו הפרטי של כל חבר בקבוצה כזו כדאי יהיה לקבוע בזמן הגורל, למען תהי לכל אחד האפשרות לעבור לעבודה פרטית, כשלא ירצה יותר בעבודה משותפת. באופן כזה: כאשר ירגיש כל אחד שהוא חפשי תמיד לצאת מהקבוצה, לא יעיקו עליו ביותר התנאים המיוחדים אשר בעבודת קבוצה וחייה. –

ההלואות לבנינים ורכוש נד לקבוצות כאלה תצטרכנה להנתן על שמותיהם הפרטיים של החברים, וכל אחד יצטרך להבטיח את עצמו בקבוצתו להשיג את האפשרות לסדור פרטי כשירצה, יען שהועדה הישובית תמציא את ההלואות לבסוס גמור בראשית הוסד המושב, ואחרי גמר הסדור יהיו חברי המושב רק נתבעים לשלם את חובותיהם, אך לא יוכלו לבקש יותר הלואות. וכדי להמנע מסבוכים ומקושי, כדאי יהיה אולי לקבוצות שבתוך מושבים לבלי לבנות את הבנינים באופן משותף (יבנה לו כל אחד את בניניו) ורק בעבוד השדות, או גם בעבוד המגרשים והמשק הביתי ישתתפו. במקרה כזה, אם לא יגדרו בין מגרשיהם הסמוכים זה לזה, הרי יוכלו לנהל עבודה משותפת בכל המובנים, ורק לא יגורו כלם בבנין אחד, מה שיכול אולי להועיל רק לקיום הקבוצה והצלחתה. – עם בוא העובדים המתישבים והמכשירים למקום המושב נפתח שם סניף האגודה המשותפת, כעין “המשביר” הדואגת להמציא להם את כל צרכיהם, גם “קפת חולים” מופיעה לעזרה בשעת הצורך. ־ ־ העבודה הראשונה באביב, אחרי שנחלק המושב, היא לנקות את המגרשים (אם יש צורך בדבר) ע“י סקול האבנים וברוא האטדים, ואח”כ לחרוש, לשם השמדת היבלית, חרישה עמוקה במחרשות הכבדות הצבוריות “מַנִיֵש” ובהמות העבודה. מובן שאין חורשים כל מגרש לחוד, אלא כל שורה של מגרשים הסמוכים זה לזה נחרשת בבת אחת. מובן גם שרצועת החצרות אינה צריכה להחרש. באותו הזמן, או עוד קודם לכן, נחפרת הבאר, ומתחילים בסדור המים ע“י אומנים ועובדים שמקצועם בכך. הסתתים והבנאים יחד את עוזריהם בונים את הבתים ויתר הבנינים, על פי תכניות מוכנות מאדריכלים במשרד הועדה הישובית, אשר כל אחד מהמתישבים יוכל לבחור לו. – המתישבים עצמם בודאי יצטרכו להשתתף בבנין ע”י הובלת האבנים ויתר החומרים בבהמותיהם. וכשהם פנוים מעבודה זו הם מנקים את שדותיהם (במקום שיש צורך) מאבנים ואטדים. ואחרי זה חורשים בהשתתפות הבהמות חרישה ראשונה, מכינים משתלות לעצי פרי בשביל המגרשים ואלני סרק לחורשות. גודרים¹⁸ מסביב למגרשים ובין החצרות ומתחילים לסדר את המשק הביתי, עופות, כבשים, פרות וכדומה. ועם רדת הגשם הראשון יהיו הבתים מוכנים להכנס בהם, ואולי גם כל שאר בניני החצר. בחורף כבר נזרעים השדות, על פי תכנית קבועה, ירקות בחלקת הירקות, ונטעים עצים, גם כן על פי תכנית קבועה, במגרשים ובחורשות. לעבוד השדות בשנה הראשונה אין אותה תשומת הלב כאשר לנטעים, היבולים בודאי קטנים ובלתי מספיקים, ומשתמשים בהלואה לכלכלה; אמנם לשנה השניה יכולה כבר העבודה בשדה להתקדם. במשך החורף הראשון והשני תצא בודאי במגרש יבלית בודדת ויצטרכו להוציא אותה. הטפול בנטעים יהיה רב, ופה ושם גם במשך השנה השניה יתבלט מה שהוא הדורש תקון ושכלול. ידָרש זמן גם לסדור וקביעת המוסדים הצבוריים: ספריה ובית הספר; אופני המכירה המשותפים של החלב ותוצאותיו, ותוצאות כל יתר הענפים של המשק והשדה וקנית כל הדרוש מהחוץ, כגון סובין לבהמות, הלבשה והנהלה. (גם כאן בודאי ימצא מוסד כ“המשביר” מרחב רב בתווך בין העובדים החקלאים והעובדים בחרשת ובעיר בכלל, בחלוף יצירותיהם) – גם סדור מוסדים כאחריות משותפת, בין רשתות המושבים, למחלות הבהמות, שרפות וכדומה. גם אלה בודאי ידרשו זמן. אכן כעבור שנתים או שלש ליסודו של המושב יהיה כבר הכל מסודר, ותשאר לעובדים רק העבודה השנתית הקבועה, כזו שצוינה בלוח העבודה. אפשר עוד שבמשך איזה שנים אחרי שלש השנים הראשונות, כשיהיה נוח מצב העבודה במושבם ימצאו אולי העובדים לטוב לחרוש גם את שדותיהם חרישה עמוקה לשם השמדת היבלית, מה שיוכלו לעשות בנקל במשך שתים או שלוש שנים. ואחרי זה: איש תחת גפנו ותאנתו. – אחרי עבור שש שנים להוסד המושב יבואו שוב מומחים להעריך, יחד את באי כח המושב, את הקרקע אחרי כל הכשרותיו, ובהפרש שבערך הקרקע למן ההערכה הראשונה והאחרונה יזֻכה כל אחד מן העובדים על פי שטר חתום שיקבל מאת המעריכים, ואז יסודר חשבונו הפרטי של כל אחד: הסכום אשר זכהו בו בעד הכשרת הקרקע ינֻכה מחשבון חובותיו, ויקָבעו הסכומים אשר עליו להכניס, מהשנה הששית והלאה, לתשלום חובותיו.

נוספות: ע"ד משק הרוק או הרוקה.    🔗

במשק הרוק יש רק נפש אחת עובדת, והיא צריכה ליצור את הכלכלה רק בשביל עצמה. שטח המגרש, בתוך המושב, לרוק הוא ככל יתר המגרשים, ואולם שדהו צריך להיות מוגבל, יען כי לא יספיק לעבד שטח גדול. וממילא מובן שגם בעלי חיים, אשר דרישותיהם מן האבוס הן גדולות, אין משק כזה יכול להחזיק, יען שאין בכחו ליצור את חומרי ההספקה בשבילם. לעומת זה יכול המשק להחזיק יותר בעלי חיים אשר אין דרישותיהם מן האבוס גדולות ביותר ביחס להכנסתם. פרות ובהמת עבודה לא יהיו על כן למשק הרוק או הרוקה, ולעומת זה יהיה לו צאן: כבשים ועזים כפלים וגם עופות יגדל כפלים מאשר משק המשפחה. הבנינים בחצרו כמעט לא יפחתו, או רק במעט, מאשר בחצר המשפחה, ואולם רכושו הנד יהיה הרבה יותר קטן. וגם משק זה יתחיל אולי רק בשני כבשים ועשרה עופות ושני נחילי דבורים; אלא שהוא יתן לעדר צאנו להגיע עד עשרים ורק אז ימכר שנה שנה את העודף על המספר הזה. ואת מספר תרנגולותיו המטילות יעלה עד ארבעים או חמשים, ואת העודף על זה יוציא לשוק שנה שנה. בשביל לספק את הצרכים של אדם עובד אחד, עשרים צאן, ארבעים תרנגלות מטילות וכמאה וששים אפרוחים עד חמשה חדשים, דרושים יהיו (על פי הטבלאות בגוף המאמר לצרכיהם של בעלי החיים האלה וההכנסה האפשרית לדונם) כחמשה עשר דונם שדה, אשר יזרעו באותם הגדוּלים הדרושים בשביל ההספקה ועל פי אותה השטה של חלוף הזרעים כאשר במשק המשפחה (עין בגוף המאמר בטבלאות). כל העבודה הצריכה להעשות ע"י בהמות תשָכר ממשקי המשפחה. ואת כל עבודות הידים בעצים, בירקות והטפול בבעלי החיים תספיק נפש עובדת אחת לעשות בעצמה, כאשר אפשר להוכח מלוח העבודה של משק המשפחה, אם יביאו בחשבון את מספר ימי העבודה הנשקע שם בעבודת בהמות ובשדה, ומספר הימים הנשקע בעבודת יד במגרש ובשדות.

את חשבון ההוצאה קל לצרף (על פי הטבלאות השונות) בו יבואו רק הבדלים אלה, לעומת משק המשפחה:

א) דמי החכירה יגיעו רק עד 60 פרנק לשנה בערך.

ב) ההלואה לרכוש נד תהי רק 450 פרנק בערך.

ג) ההלואה לכלכלה בשנים הראשונות תהי רק 500 פרנק בערך.

ד) לעומת זה יצטרך לשלם לשכנים בעד עבודת ההכשרה הראשונה.

ה) בעד העבודה בבהמות שנה שנה יצטרך לשלם בערך בעד 25 ימי עבודת בהמה X 4 פרנק וכמספר הזה ימי עבודת האיש שעובד את בהמתו X 3 פרנק (השכר כפי ששרר לפני המלחמה. את המספר הזה של ימי העבודה בבהמות למשק הרוק אפשר להוציא על פי סוגי העבודה המנוים בלוח העבודה).

ו) ההשתתפות בהוצאות המושב ובדומה נפחתת.

ההכנסות לעומת זה תהינה:

ז) מן הצאן ומן העופות בערך כפלים מאשר במשק המשפחה.

ח) מפרי העץ וירקות – שוה לזו של משק המשפחה.

בסִכום כל החשבונות של משק הרוק או הרוקה, בהשואה לאלה אשר בטבלאות בגוף המאמר אפשר להוכח ביכלתו להתקים רק על עבודת נפש אחת ולהספיק לנפש זו את כל צרכיה.

הצעות תקנות יסודיות למושבים, אשר יבנו על הקרקעות המתאימים למשק מעורב.    🔗

א) כל עובד חקלאי, בלי הבדל מין, אשר הראה את עצמו מסור לעבודה, והמודה בעיקרים: 1) עבודה עצמית מחלטת; 2) אל־קנין פרטי בקרקע; 3) שלטון מחלט של השפה העברית בחייו ובכל מעשיו הפרטיים; 4) משק חקלאי מותאם לצרכי העם בארצו; יכול להיות חבר במושב עובדים.

ב) מלבד החברים החקלאים מתקבלים לכל מושב, בתור חברים קבועים, אומנים שונים, מורים ובעלי פרופסיות חפשיות כפי הצרך בעבודתם למושב עצמו. וגם חברים אלה נבחרים רק מבין המסורים לעבודתם והמודים בעיקרים הנ"ל.

ג) כל חברי המושב, חקלאים כאומנים, מורים ואחרים אינם יכולים לעסוק בשום עבודות כלכליות אחרות מלבד מקצועם המיוחד. ולא יכול להיות להם כל משלח יד, ואף מסוגי מקצועם המיוחד, מחוץ לַמושב, שהם חברים בו.

ד) מספר החברים החקלאים בכל מושב צריך להיות לא פחות מחמשים ולא יותר ממאה.

ה) במושבים ישנו I) חלק מרכזי: מגרשי המושב, שעליהם בנוים הבתים כל ענפי המשק הביתי: בעלי החיים, ירקות, עצי פרי וכדומה מרכזים שם. II ) חלק מקיף: שדות הגדולים השנתיים. III) חלקי הפאות: חורשות סרק, ואולי גם נטיעות־פרי יבשות.

ו) המגרשים של החקלאים הנם בני עשרה דונם כל אחד ומגרשי יתר החברים הנם בני חמשה או עשרה דונם, כפי יכולת משפחתם לעַבד.

ז) לחברים החקלאים ישנו, מלבד המגרש, שדה לגדולים שנתיים בן ששים דונם, ואין חבר יכול לקבל שטח גדול מזה.

ח) במקומות אשר יהיה רצוי, מהשקפה כלכלית־לאומית לתת גם חלקות לנטיעות־פרי, צריך להיות גבול מקסימלי לשטח הנטיעות אשר יכול חבר לקבל, קנה המדה לזה, וכן גם לגודל שדה התבואות הוא ביכולת העבודה העצמית של המשפחה הבינונית.

ט) בגבולי התקנות היסודיות של המושב, חפשי כל חבר לסדר את משקו ועבודתו כישר בעיניו, ואם ביחידות או בשותפות את רעיו: ואולם אין האחריות הפרטית של כל חבר, בעד מלוא כל חובותיו, במושב נבלעת בקבצתו.

י) אם ימצאו חברים אשר לפי צורת המשק שיסדרו לעצמם, לא תהיה להם יכולת לעבד את כל שטחי הקרקע שבחלקם; צבור המושב זוכה בשטח הקרקע המיותר, כי אין המושב יכול להרשות לחבריו להבר חלקים מקרקעם.

יא) צורת המשק של כל חבר ביחס לשטח הקרקע צריכה להקבע במשך חמש השנים הראשונות להוסד המושב. ועד לזמן ההוא יש לו האפשרות לקבל בחזרה מצבור המושב את שטח האדמה אשר לקחו ממנו עקב הבירו אותו: ואולם מאחרי השנה החמשית ליסוד המושב נפקעת זכותו מכל חלק מאדמתו אשר יביר.

יב) משק הרוק או הרוקה יכול להסדר או בשטח המלא, ומצומצם בענפי המשק הביתי; או במשק ביתי משוכלל ומצומצם בשטח האדמה, הכל כפי הנטיה והיכולת של הפרט הנוגע בדבר; ואולם גם משק הרוק או הרוקה, ביחס לשטח, צריך להקבע במשך חמשת השנים הראשונות ליסוד המושב.

יג) במקרה של נשואים בין חברי המושב יכולה המשפחה החדשה לבחור לה, מבין שני מגרשיהם וחלקות השדה, את הטוב בעיניהם, וכל השטחים, כמגרש כשדה, העודפים על שטחי המשפחות שבמושב, שבים לצבור.

יד) כל מושב מסדר לעצמו מוסדות משתפים לצרכיו החנוכיים, ההיגיאניים החקלאיים והכלכליים. והנהלתם של המוסדות האלה נקבעת ע“י רוב חברי המושב. ושום מוסד מקביל למוסדים הנ”ל לא יכול להוסד ולפעול במושב, לא ע“י חברים מתוך המושב ולא ע”י אישים מחוצה למושב.

טו) המסים למוסדות החנוך וההיגיאנה הנם שוים לכל בתי המושב, בין משפחה ובין רוק, בין חקלאי ובין תושב אחר. ואולם המסים למוסדות החקלאים והכלכליים נגבים, מאת המשתתפים בהם, ביחס לערכים הכספיים של השתמשותו של כל חבר וחבר באותם המוסדים.

טז) בין המוסדות החקלאים־כלכליים קים בכל מושב (וקימת השתתפות בין כל המושבים בכל המוסדות) מוסד לעזרה הדדית (אחריות הדדית) למקרי אסון: גופני, משפחתי ומשקי. המביא את העזרה המלאה בעבודה, בסעד וברכוש לחבר הנצרך לה, במגמה למנוע את האפשרות של דלדול חברים בגופם, עבודתם ומשקם. וההשתתפות במוסד זה הנה חובה לכל (באשר אי אפשר לדעת מי יהיה נצרך למוסד זה בזמן מקדם או מאחר) לפי ערכי משקו על פי התקנות המיוחדות למוסדים כאלה.

יז) אין המוסדות הצבוריים של המושב יכולים לפעול בדרכים הגורמים לחץ של אמונות והשקפות על אנשים מתוך המושב.