פורסם ב-“דבר”, 18 בפברואר 1948
“השמש מפציעה במזרח” – כך מכתיר ד. ברגלסון 1את מאמרו (“מאָרגן פרייהייט”, 13.1.48) שעניינו בחינת עמדתה של ברית המועצות לרעיון המדינה היהודית. הכותרת מרמזת על התוכן שעיקרו – נסיון להוכיח את מידת עִקביותהָ ויושר-דרכה של המדיניות הסובייטית בשאלה זו שחשיבות-קובעת-גורל נודעת לה לעמנו, לעומת הנפתולים במחנה יריביה. מדיניות זו מאוּששת על הכרת מצבו של עם ישראל לאחר השואה, שתשעה קָבין הֵימֶנָה נפלו בחלקו; על העוּבדה ששום מדינה במערב לא השכילה לעמוד לימינו בימי זעם ועֶברה וזכותו למעמד מדיני-עצמאי, - לאמור מכלול נימוקיהם של דוברי ברית המועצות בעצרת האומות.
המחבר מתרעם נגד החוגים החומדים נחלות זרים ואגרופם נטוי אל “הארץ הזאת במרכזן של מדינות-ערב המשועבדות”; שמצוקת הפליטים, סבלות עמנו ודמו הם להם עניין לספסרות ולהפקת רווחים. אלה הם המטילים דופי ביושר עמדתה של ברית-המועצות, שאינה אלא המשך מגמתה הכללית בשאלה הלאומית שבסיסה – עצמאות לאומית ואחוות-עמים. והוא מסיים בנעימה-של-התלהבות:
“ברי, לנצחון זה (קרי הכרעת האו"ם) ייענה הד תרועה של אתחלתא דגאולה גם בקרב כל העמים המדוכּאים; עֵדוּת לאור המפציע מן המזרח, לעובדה שיש לאל ידה של המדינה הסוציאליסטית לא רק לבלום את הסוחר הפרטי – אלא גם את הסחר בדם ובדמעות של האומות”.
באותה אכסניה הובאו גם תצלומי קטעים מעיתונות אנטישמית-פאשיסטית בארצות הברית (ו“שיקאגו טריבּיון” בראשה) – הדוברת סרה בהישג זה של האו“ם – כהמשך לניצחון האנטי-נאצי שלא השלימה עמו וחותרת נגדו. “את יהודי העולם יש לגרש למאדאגסקר – צורח העיתון הצהוב – אין כפּרה לכל טיפת דם נוצרי שיישפך על מזבח המדינה היהודית” (פרטים על הצעה זו, שהורָתהּ בטומאה הנאצית, ליקט ד"ר ישראל קאַסטנֶר מבודאפשט, מהבקיאים בפרשת ההשמדה) 2. כן מובאים שם דברי שִׂטנה מאת כומר (ד"ר מול), מפקח על אנשי המיסיון הגרמנים בארץ, תצלומי כרוזים ומכתבים מזוייפים, בהשראתה של חלאת החברה באמריקה נושאת מורשתו של שטרייכר ימ”ש.
לאמת מכַוון, איפוא, ה“פרייהייט” בסיומו: “הן ברור לכל, שהמלחמה למען המדינה היהודית בארץ-ישראל היא קטע בחזית המערכה נגד הפאשיזם, האנטישמיות וכוחות-השחור באשר הם שם”.
ודאי, עוקץ השִׂטנה מכוּון להכרתת קיומנו ותקוותנו, אך גם בחינה אנושית-סוציאלית מובהקת כאן: שהרי המדובר בגידולי-לענה בלִבּה של ערוגת חופש-הדעות הקאפיטאליסטי-הדימוקראטי וסכנה בהם לערוגה כולה. מה מפגרת, לעומתם, אף הטוטליטריוּת נוסח ימי הביניים, שצמחה ממציאותו של עולם צבוע פחות, נבער ואדוק באמונה! והיהדות שהיתה שרוייה בעולם שליטת-היחיד של הדת – החרם שהטילה, למשל, על שפינוזה הרי לא היה אלא כאמצעי במלחמה הנואשת לקיומה והתגוננותה העצמית!
גולה נידחת ערב חיסולה
בשלושה דרכים נתחסלו גלויות בתולדותינו: גירוש (ספרד), טמיעה (איטליה), השמדה (אשכנז, פולין), אך מצויה גם התחסלות שסימנה – דִלדול רוחני-לאומי, בדידות וניווּן. הדוגמה על הפרק: יהדות סין.
הוותיקה בקהילות סין היא חאַרבּין והיא שהיתה גם הרֹאשָׁה מבחינת יכולתה התרבותית (גימנסיה עברית) והמושרשת שבהן. היתז מיהדות רוסיה המשופעת בערכי-רוח-ונפש. עתה היא נתונה בסמוך למלחמת האזרחים, אך תקופת הזוהר והגידול – ולוּ גם הזעיר – נסתיימו מזמן. עתה משוּלים הם, יהודי חאַרבּין, לרובינזונים מבודדים בלב המזרח הרחוק – בחוסר-עתיד אישי וציבורי, בהתפוררות – ובריחה.
שנייה לה קהילת שנחאי, שקלטה בשנות המלחמה כרבבה ומחצה מפליטי אירופה ונתנסתה בהשפלת הגיטו בכיבוש יפאן – ועתה הנותרים יושבים גם הם על מזוודותיהם, חיי-קצבה וניוון בסימטאות-הלבאנט מנת חלקם. “עד לשנות הכיבוש – מעיד דו”ח מהימן – לא ידע עם סין את המונח יהודי, שנכלל במושג כולל הֵימֶנוּ: בן הגזע הלבן. מה שאין כן עתה, לאחר השחרור, שצרו עיניו של השלטון בניצולי ההשמדה וכבר נתפרסמו ביכּורי חוקי-הפלייה והעיתונות מפרנסת גילויי-שיסוי בנוסח גזעי.
שנות-המלחמה ידעו גם התעוררות ציבורית ורוחנית מחודשת ביהדות סין, בעיקר בזכות הפליטים, יוצאי פולין, אנשי התנועה הציונית הסוציאליסטית: נבטו זרעים של עזרה הדדית, חיי תרבות, מוסדות ציבור, פעילות יהודית וציונית וקשרים עם מרכזי היהדות וארץ ישראל. עם גל הפליטים באו גם סופרים, עיתונאים, אמנים, עסקנים. לעתים מזומנות הוצאו כתבי-עת ולעת-מצוא אף ספרים, כמו הרעיף הטל על יהדות זו – המרוכזת בחמש-שש קהילות מרוחקות אחת מרעותה; המנותקת והמבודדת; וההבדלים הסוציאליים בה קטביים ומלאכותיים כאחת: ממשפחות ששון וכדורי עתירות-הנכסים ועד להמון מקבלי-הקִצבה…
רובם של הפליטים כבר עקרו בבקשת מקלטֵי-ארעי אחרים. ויתרם – בתור. אף החלוצים יצאו לארצות הברית עד לעליתם. אלפים רבים צופים לציון. בשלושת בתי-הספר ששרדו (לשון ההוראה אנגלית, עברית כמקצוע) כחמש מאות ילד; כמאה ילדים במוסדות-הוראה זרים (צרפתיים, אנגליים, רוסיים-סובייטיים). הקהילות מתרוקנות והולכות, גרעיני הפעילות וחיי-הציבור מצטמקים – קצָה הנפש בחיי-ניווּן חסרי-תוחלת. והמצב הפוליטי-הכללי תוספת חריפות ודחיפות בו לגורל הבלתי-נמנע של ההִתחסלות.
-
דוד ברגלסון (1952–1885) – מחזאי וסופר אידי. הוצא להורג ע"י המשטר הסטאליניסטי במסע לחיסול האינטליגנציה היהודית בברית המועצות. מאמר זה נכתב 4 שנים לפני הוצאתו להורג, באוגוסט 1952. שמו טוהר לאחר מות סטאלין. ↩
-
תכנית משנת 1940 (לאחר תבוסת צרפת) לרכז את היהודים באי מדגאסקר בתנאֵי הסגר כדי שיוכחדו בהדרגה. עד מהרה התברר שמדובר בתכנית הכרוכה בתנועה ימית, בימי מלחמה, והיא הוזנחה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.