רקע
רחל אליאור
האם לא אפשרית גם אמת אחרת?

איש בחדר סגור לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה,

אמרות, תורות וסיפורי־חיים של רבי מנחם מנדל מקוצק,

נוסח נבחר וערוך מאת פנחס שדה, הוצאת שוקן, 1993


ר' מנחם מנדל מקוצק (1787–1859) נמנה על מעצביה של חסידות פולין במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה. בנעוריו היה תלמידו של ר' יעקב יצחק הורוויץ, ה“חוזה” מלובלין, ולאחר מכן הצטרף לחסידי פשיסחה, שחלקוּ על דרכו של החוזה, ועיצבו הוויה חסידית ששילבה למדנות מעמיקה, התבדלות אליטיסטית, אינדיווידואלית בעבודת ה', ומידה מסוימת של נטייה אנרכיסטית.

ר' מנחם מנדל נודע כצדיק שהילך אימה וקסם על חסידיו וכמנהיג סוחף ומעורר הזדהות שדרכו עוררה פולמוסים ומריבות מאז ראשית הנהגתו, אחרי פטירת רבו ר' שמחה בונם מפשיסחה ב־1827, ועד סוף ימיו. דמותו הותירה את רישומה העז על העולם החסידי על אף שלא השאיר ספרות נדפסת או תורות בכתבי יד ואף־על־פי שאישיותו עוררה אנטגוניזם ודרכיו היו שנויות במחלוקת במשך שנים רבות.

המסורת החסידית תיארה את דיוקנו של ר' מנחם מנדל כלמדן מעמיק וכסגפן בלתי מתפשר שנטה לקדרות ולמרה שחורה וכאדם שנהג בחומרה רבה כלפי עצמו וכלפי זולתו. במשך שלוש עשרה השנים שבהן הנהיג את עדתו, דמותו התאפיינה בעיני רואיו בעוצמה כריזמטית ובכוחות נפשיים יוצאים מגדר הרגיל, והתייחדה בסמכותיות רבה, במידה מופלגת של כעס, בהטלת אימה, בחוסר סובלנות, בזעם ותוכחה. הוא נצטייר כמי שתבע מן הסובבים אותו מעלה גבוהה של למדנות וכמי שדרש שלימות מחמירה בשמה של אמת מוחלטת שיש לאחוז בה בכל מצב.

עוד תיארה אותו המסורת החסידית כמי שברר בקפידה את תלמידיו, דחה רבים מן החסידים, קירב בני עלייה בלבד ואף על אלה הטיל את אימתו בהתפרצויות זעם תכופות. קווים קיצוניים אלה איפיינו את דרכו וזיכוהו בכינוי “המקל המכה” ואף הפכו את אישיותו האקסצנטרית לציר התייחסות מרכזי בחצר קוצק.

המסורות השונות שנותרו בידינו, אינן מביאות את תורתו ואינן מבארות את ייחודה של משנתו אלא מתוות את דיוקנו באמצעות מימרות קצרות, קטעי תורות, אפיזודות וסיפורים, המרמזים בצורה אניגמטית על כמה פרקים לא ברורים בקורות חייו.

בשנת ת"ר, 1839, לאחר תקופה ארוכה של מרה שחורה, דיכאון והתפרצויות זעם, סירב להמשיך בהנהגת עדתו, הסתגר בחדרו ושהה שם במשך עשרים שנה עד סוף ימיו. הוא נקט צעד זה לאחר פרישתו הדרמטית של תלמידו ורעו הקרוב ר' מרדכי יוסף ליינער מאיזביצה. הפרישה היתה הן על רקע אידיאולוגי והן על רקע אישי, כלומר – הן בשל מחלוקת עקרונית בעניינה של ההנהגה הצדיקית ותפישת העולם החסידית, והן בשל הבדלי מזג עמוקים ביניהם והפרש ניכר ביחסם לבני העדה החסידית.

המסורת החסידית תיארה את נסיבות עזיבתו של הרב מאיזביצה את חצר קוצק בגירסאות שונות. אולם הנוסח העיקרי תיאר צעד זה כתגובה דראמטית לאובדן עשתונות מיוסר של הרב מקוצק שגרם לו לומר לחסידיו בשעת משבר שלאמיתו של דבר “לית דין ולית דיין”, כלומר, אין אלוהים בנמצא ואין צורך לשמור מצוות בעולם שהוא הפקר. את דבריו הבוטים המחיש באמצעות כיבוי נרות השבת, מעשה שהתפרש כחילול השם.

התרחשויות אלה עוררו סערה וגרמו מטבע הדברים תדהמה ובהלה, אולם ר' מרדכי יוסף מאיזביצה התעשת ואמר על פי נוסח אחד ש“לוחות ושברי לוחות מונחים בארון” ועל פי נוסח אחר ש“במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב, אסרוהו”; וקם ועזב ולקח עמו רבים מהחסידים. הפרישה, שגרמה כאב נוקב וזעם רב בקוצק, הביאה כאמור להסתגרותו המוחלטת של ר' מנחם מנדל ואף עוררה מחלוקת שנמשכה לכל אורך המאה התשע־עשרה בין חסידי קוצק, שפירשו בצורה שונה את מאורעות אותו ליל שבת ונשארו נאמנים לרבם המסתגר ולתהפוכות רוחו, לבין חסידי איזביצה־רדזין, שראו בר' מנחם מנדל כופר המחלל שם שמים והתוו דפוסי הנהגה חדשים שסתרו את דרכו.

המסורת הסיפורית החסידית משלהי המאה התשע־עשרה וההיסטוריוגרפיה החסידית המודרנית מראשית המאה העשרים ואילך נדרשו לדמותו של ר' מנחם מנדל בכלל, ולפרשה זו בפרט, פעמים רבות. ההשקפות השונות נדונו בספרות על קוצק ועל איזביצה ונסקרו לאחרונה בפירוט בספרו האנגלי של מ' פיירשטיין, “הכל בידי שמים”. השתלשלות הדברים מסופרת במסורת החסידית מנקודות מבט שונות המדגישות לחלופין את דרכיו המוזרות של ר' מנחם מנדל – המתוארות כנובעות משיברון־לב וייסורים, התבדלות והתקדשות, שיגעון ותעתועים, דיכאון או כפירה – או את רוע דרכם של חסידי איזביצה הפורשים – המתוארים חליפות כממשיכיה האמיתיים של חסידות פשיסחה, כמיסטקאים פורצי דרך או כמינים וכופרים מחללי שם שמים.

פנחס שדה ליקט מבחר של אמרות, תורות וסיפורים על הרבי מקוצק מן הקבצים החסידיים “שיח שרפי קודש”, “אביר הרועים”, “שם משמואל”, “נפלאות חדשות”, “אהל תורה”, “אמת ואמונה” ו“רמתים צופים”, והביא את הדברים בעיבוד מסוים בלי להבחין במקורות השונים ובלי לציין את מקורות הסיפורים. הוא ערך את המסורות השונות בצורה רצופה, כך שיהוו כעין ביוגרפיה, כרונולוגית ורוחנית גם יחד, של ר' מנחם מנדל, והקדים לאסופה מבוא מפורט המתאר את דמותו הטראגית של הרב מקוצק מצד “מציאותו הפנימית” ומצד תיאורו ההיסטורי ונסיבות חייו.

דמותו של ר' מנחם מנדל עוררה בפנחס שדה מידה גדולה של אמפתיה והזדהות והוא ניגש לפענוח דמותו, לציור עולמו הפנימי ולתיאור קורותיו מתוך רגישות רבה וקרבת נפש ומתוך חירות פיוטית של משורר. הוא משער שחסידיו של הרבי מקוצק “חשו במעורפל כי המשבר האישי של הרבי שלהם מייצג באופן דרמאטי איזה משבר רדום בתוך חייהם שלהם, שהטרגדיה המיוחדת שלו נוגעת באיזו טרגדיה המשותפת במידה מסוימת גם להם, או לחילופין, שבחזיון החיים הקודר והמוזר שלו יש ממהותה של כעין מיסטריה דתית אשר אי אפשר היה שתיוולד מתוך החיים השגרתיים שלהם, ואשר על כן, אולי, נראה הרבי לחסידיו בבחינת מי שעליו נאמר: ‘אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם’” (שם 8–9).

הואיל ואין בידינו עדויות אוטוביוגרפיות, ואף עדויות ישירות של מקורביו מצויות במידה מועטה עד להפתיע לגבי אישיות שעוררה הזדהות רבה כל כך בקרב חוגים רחבים לאורך פרק זמן ממושך, רשאים הקוראים השונים לנסות לפענח את סוד קסמה או את פשר זרותה של דמות זו מזוויות שונות, ומבחר המסורות שהביא שדה וההקדמה שהקדים להם, עשויים לסייע בכך.

יעקב לוינגר הראה, בשני מאמרים מאלפים שנדפסו ב“תרביץ” בשנת תשמ"ו, שיש מקום להטיל ספק במידת האותנטיות שאפשר לייחס לאימרות המובאות בשם ר' מנחם מנדל מקוצק וטען שמספר האימרות המיוחסות לו בקבצים חסידיים הולך וגדל במידה רבה עם חלוף השנים. הוא הציע אמות מידה קפדניות לבחינת מהימנות האימרות וסבירות שייכותן, ועל פי קריטריונים אלה מצא שרק 91 אמרות מתוך כאלף המובאות בשמו של הרב עשויות לבוא בחשבון כאימרות אותנטיות.

גם אם אפשר לחלוק על שיטתו של לוינגר אין כל ספק שדברים רבים המצוטטים בשמו של ר' מנחם מנדל נאמרו לאמיתו של דבר בפי מורים חסידיים אחרים החל מן הבעש"ט והמגיד ממזריטש וכלה בחוזה מלובלין, ויוחסו לו בידי עורכים של קבצי סיפורים חסידיים שהתקשו במיעוט המסורות המובאות משמו בפי מקורביו ותלמידיו. דומה שמימרתו של מרטין בובר על “האידיאה העומדת בצל הכריזמה” כאיפיון לצדיק החסידי, הולמת במידה רבה את דמותו של הרבי מקוצק, שהרי הקושי לפענח את ייחודה של שיטתו, בשל מיעוט המוֹסרים ובשל בעיית מהימנותם של המקורות הנמסרים, לא עימעם את קסמה של דמותו בעיני בני דורו ובעיני בני הדורות הבאים.

פנחס שדה מבקש להקשות על מידת התוקף של הטענה המחקרית בדבר חוסר המהימנות של רוב המסורות המיוחסות לרבי מקוצק ולהציע זווית ראייה שונה: “ענייני הוא השאלה, האומנם מהוות עובדות אלה, מעצם טבען, את האמת לאמיתה? במלים אחרות, האם זו האמת האחת האפשרית, והאם לא אפשרית גם אמת אחרת?” (עמ' 15) הוא משיב על שאלה זו על יסוד ניסיונו בקריאת ספרות השבחים החסידית בעת עריכת קובץ קודם של סיפורי הבעש“ט. מעריכת קובץ זה למד “כי יש בסיפורים ואפילו הדמיוניים ביותר, היסטוריה משל עצמה, שאינה תלויה בהיסטוריה המקובלת, וכי אין הם ‘בלתי מציאותיים’ (כביטויו של ג' שלום) אלא יש להם מציאות משלהם, וזו חלק מן המציאות הפנימית של הבעש”ט” (עמ' 16). מנקודת מוצא זו הוא רואה במאות הטקסטים הקצרים המתייחסים לרבי מקוצק, איזו אמת כוללת של חייו, והוא סבור ש“אפשר כי הטקסטים הללו, לא פחות מאשר אותם 91 שמהימנותם הפורמלית נקבעה על ידי המחקר, מהווים חלק מן הביוגרפיה הפנימית, הרוחנית, המהותית, של הרבי מקוצק” (שם).


ספרות הסיפורים החסידית מציבה קשיים מתודולוגיים ניכרים בפני חוקריה אולם אין ספק שהיא מהווה מקור בלתי נדלה של השראה לקוראיה. המקרא החדש שמציע פנחס שדה בסיפורים על הרבי מקוצק אינו בא להעמיד ראייה היסטורית שקולה או לבסס טענה ביקורתית בדבר האותנטיות של המסורות הסיפוריות, אלא בא להציע קריאה סובייקטיווית המבקשת לפענח, מתוך הזדהות רוחנית ומתוך חירות פואטית, את מסתרי דמותו של רבי מנחם מנדל מקוצק מבעד ללבוש הסיפורי ומעבר למרחק השנים. כל עוד מצוינת בבירור ההבחנה בין המציאות ההיסטורית המקובלת, הנשקלת על פי קני־המידה הביקורתיים, לבין המציאות הפנימית המתפענחת בדמיונו של המשורר, וכל עוד מוצעת הבחנה ברורה בין תוקף היסטורי־ביקורתי, המבוסס על עובדות אובייקטיוויות שאפשר להעמידן למבחן הפרכה ואישוש, לבין חירות פרשנית יוצרת המחפשת “אמת פנימית” ו“ביוגרפיה רוחנית” שאיננה כפופה לעובדות – הרי שיש מקום למקרא חדש ולקריאות שונות זו מזו שאינן באות להחליף זו את זו.

קריאה מזדהה ובוחנת ביצירות מתקופות קודמות בידי סופרים ומשוררים ודאי יש בה ברכה, שכן היא חושפת שכבות משמעות חדשות בטקסטים ידועים, ויוצרת מפגש מפרה בין רבדי יצירה בני תקופות שונות שאינו כפוף לחוקי העיון ההיסטורי־פילולוגי. החירות הפיוטית לקרוא את הכתוב מתוך הזדהות יוצרת, מאירה מזוויות מקוריות את הנוסח השגור של הדברים, מפיחה חיים חדשים בדמויות בדיוניות והיסטוריות ומרחיבה את מעגל הקוראים מעבר לחוגים המצומצמים הנדרשים לתחומים אלה בדרך כלל.

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות