רקע
אהרן מגד
הנפילה

לאידה


מה ראוי יותר לגנוּת מאשר הרוֹע? אבל אני עשיתי עצמי רע משהייתי, כדי לזכות בשבח; וכאשר לא חטאתי במשהו כמו שחטאו המופקרים, נוהג הייתי להתפאר במעשים שלא עשיתי כדי שלא יחשבו כי ראוי אני לבוּז כשיעור היותי חף־מעוון; או כדי שלא יעריכוני פחות בשל היותי נקי.

(אוגוסטינוס)


תהא משמעותו של הדיבור ‘אמת’ מה שתהיה ברשויות אחרות, הרי ברשות הבין־אנושי משמעותו שבני־אדם מגלים עצמם זה לזה כפי שהם הנם בישותם. – – – כל מקום שזה חסר, אף האנושי אינו כאמיתו.

(מרטין בּוּבּר)



כשבא אלי מ. והציע לי להצטרף לאגודת־הרשעים – מילאתי פי צחוק עליו. האפשר שיש אגודה כזאת, אמרתי, הרי זו בדיחה ממש. יש, אמר לי, ואסיפת ייסודה תתקיים ביום ג' הקרוב, והעניין רציני ביותר. מה ראית לפנות אלי, אמרתי לו ועודני צוחק, האם מכיר אתה אותי כרשע? קצת רשעות יש בך, אמר, וזה מספיק לנו, כי הרשעות טיבה כשמרים שבעיסה, היא תופחת ומתפיחה אם מסייעת לה דרגת־חום נאותה. נסתלק הצחוק מעל שפתי ומרירות של עלבון נתקננה בקצותיהן. מניין לך שיש בי אפילו קצת? שאלתי. יש בך, אמר, לא פחות מכל אדם. האם אינך מדבר סרה בחבריך לעתים? כלל וכלל לא, אמרתי. אם כן אתה מהרהר סרה, אמר, וגם זו רשעות. ואם מדבר אתה טובות, גם אז מבצבץ הרע מבין המלים, כי כוונתך לעורר ע"י כך את בן־שיחך שידבר הוא רעות, וזו אפילו מדרגה גבוהה יותר של רשעות. פשפש בנפשך, פשפש… הרהרתי קצת ואחר אמרתי, כל ימי אני משתדל לעקור מידה זעומה של רשעות שיש בי ואתה בא אלי שאצטרף לחברה שתטפח אותה? כן, ידידי, כן, אמר מ. בעיניים נוצצות באש־קודש, כי יש מטרה גדולה בדבר! מהי? שאלתי. תבוא ביום ג' ותשמע.

מתוך סקרנות, ומתוך תאווה שיש בוודאי בכל אדם להציץ לתוך מאורה של חטא, הלכתי ביום ג' בערב לביתו של מ. בקומה השלישית של בית דירות גדול. כשנכנסתי שמה, כבר היתה שם חבורה די גדולה, בת שנים־עשר או ארבעה־עשר איש. איש לא השגיח בכניסתי כי הכל היו עסוקים בשלהם, אחדים בשיחה זה עם זה ואחדים בפיצוח בוטנים, ואלה שבאו עם נערותיהם היו ממתיקים לחשים ביניהם, כשהם צמודים זו אל זה, לחי אל לחי או שפה אל לחי, ראש אל כתף או ראש אל צואר. לולא האור שהיה מעומעם, לא נראתה בעיני כל אותה התכנסות כהתכנסות של אגודת־סתרים כלל ועיקר, כי אם כמסיבה חברתית רגילה, מה גם שהאורחים נתכבדו בדברי מאכל ומשקה שנערכו לפניהם על השולחן הקטן שבאמצע וליד הספה והכורסאות. לתמהוני ראיתי שם את ר., את ב. ל., ואת ג. (איני מזכיר שמותיהם, לקיים הבטחה שנתתי), אנשים שכל ימי בטחתי שטובים הם מיסודם, ואפילו אם פגעו בי אי־פעם, לא במתכוון פגעו. אשתו של מ., אשה צעירה, שקדנית בהכנסת־אורחים, הפצירה בי להתכבד במאכלים והקריבה אלי צלחות מכל מין ומין. מתוך שחשתי עצמי בודד כלשהו, נתמסרתי לעיסוק זה, המוציא מן המבוכה. תמיה הייתי למה מחכים ומדוע אין מתחילים באותו עניין שלשמו באתי. אך איש מלבדי לא נתן, כנראה, דעתו על הדבר כי הכל היו נהנים מן הבילוי. אחר קרב עצמו אלי ב. ל. ושאל לשלומי ולשלום אשתי, אחר שאל על עבודתי ואם אני מוצא בה סיפוק. אם כי היו אלה שאלות רגילות כדי לקשור שיחה שאינה מתקשרת, הססתי בתשובותי, מתוך החשש שמא יש בהן כבר מאותה רשעות, או שמא באו כדי לעורר בי אותה רשעות, שכדי לקיימה נקראה פגישה זו. עניתי בהן ולאו ובדברים של סתם, ואף שנזהרתי מאוד, חשתי איך שלא מרצוני מבצבצת רשעות מתשובתי.

לבסוף נפנה אחד, הקשיש שבחבורה, מעל איש־שיחו, ושאל, כולם כאן? כולם כאן, אמר מ. אפשר להתחיל. אם כן נתחיל, אמר הלה, שהיה לו קול חרוך במקצת, וסקר בעיניו התכולות את המעגל כולו. פנים בהירות, גלויות, היו לו, ושער־שיבה קצר, שנראה ילדותי כלשהו. אדבר בקיצור, פתח ואמר. כולכם יודעים מה המצב בארץ כיום. המלחמה בעוול ובשחיתות הולכת מנצחון אל נצחון להוותנו. מעט מעט מסולקים מעמדותיהם, בכוח החוק ובלחץ דעת הקהל, כל אלה שנתפסו בעבירות כלשהן. אלה שטרם נתפסו – חוזרים בתשובה מעצמם. אנשים שעשו את מעשיהם הרעים בגלוי – כבר אינם לוחשים אותם אפילו בהסתר, ואותם שהיו גאים עליהם בעבר – כבר אינם מתביישים בהם בהווה, כי אין להם על מה להתבייש. מצב זה שורר במידה שווה בכל מקום ומקום. אפשר לומר שהצדקה פושה בארץ, ואם תוסיף לפשות כך, תעלה הארץ צחנה מרוב צדקה. כבר עכשיו קשה לחיות, כולכם חשים זאת, מה יהיה להבא? מה אני מציע איפוא? אני מציע דבר פשוט, שאנחנו, היושבים כאן, נתארגן כדי לעצור את התהליך הפאטאלי הזה. שיהיה לפחות גרעין קטן של אנשים בארץ הזאת שישמור על גחלת הרשעות. לא רק ישמור. ידליק גם אחרים. רק אז יש תקווה שהצדקה לא תשלוט שלטון גמור. מה יש לעשות? – להרעים פנים, לדבר סרה, לסכסך, להפיץ שמועות כזב, לרמות, במידת האפשר למעול, לגנוב, לנאוף, לבגוד וכדומה. כל אחד כפי יכולתו. והעיקר – לעשות כל זאת בגלוי ולא להתבייש. אין לנו אויב גדול מן הבושה, חברים. אני מקווה שדברי היו מובנים. זהו בערך. אם יש שאלות, בבקשה. אם יש הערות, בבקשה.

נשתררה דממה, ומפניהם של המסובים, שהיו אדישות, הבנתי שלדידם לא היה בדברים כל חידוש וכי היו מוסכמים עליהם מלכתחילה. מעט מעט נפנו כל העיניים אלי וחשתי כי אני מתבקש להביע דעתי, כאילו כל אותה פגישה לא נקראה אלא בשבילי. כל שנתארכה הדממה כן כבד עלי משא המבטים שמסביבי. ביקשתי לומר דבר ולא נמצא לי. לבסוף נשאתי ראשי ואמרתי: יש לי שתי שאלות. בבקשה – אמר החבר הקשיש והכל חזרו ונינוחו במושביהם בכעין אנחת רווחה.

אל"ף, אמרתי בקול רועד, לא ברור לי אם כללי ההתנהגות שציינת חלים על חברי האגודה גם בינם לבין עצמם…

בהחלט, בהחלט, אמר האיש, ומצדדים שונים שמעתי חוזרים אחריו, בהחלט, בהחלט. בהחלט, חזר ואמר האיש, הרשעות אינה ניתנת לחלוקה.

בלעתי את רוקי ואמרתי: ובי"ת – נדמה לי שיש סתירה בדברים. אם כוונת אגודת הרשעים היא לעשות כל מה שציינת כדי להביא למצב טוב יותר בארץ, הרי כבר אין זו רשעות.

אני שמח ששאלת שאלה זו, אמר האיש תכול־העיניים. השקפתנו היא שמידה גדושה של טוב סופה להביא רק רע, ומידה, ואפילו מועטת, של רע, עשוייה להביא לטוב. כי כוחו של הרע גדול מן הטוב. כמובן, שכוונתינו טובות. לולא זאת – לא היינו פונים אליך.

דבריו אלה בלבלו את דעתי. כולם פנו אלי מפני שחושבים הם אותי אדם טוב, או מפני שמצאו בי מידה של רשעות, כפי שאמר לי מ. בביתי? שוב היו כל העיניים מכוונות אלי, מצפות לתשובתי, הן או לאו. קשה היה לי לשקול את הדברים בדעתי בשעה שכל העיניים נעוצות בי, אך כשהעליתי על לבי את הצפוי לי אם אקיים את כללי ההתנהגות שצוינו בנאום הקצר, ידעתי שלא אוכל להשיב אחרת משאשיב. הכל ישבו כפופים לעומתי, כקשתות דרוכות.

צר לי, אמרתי, לא אוכל להצטרף לאגודה.

תחילה היה רגע של שתיקה, ועדיין היו העיניים נעוצות בי. ואם כי עיני שלי היו מושפלות אל זרועותי המשוכלות על ברכי, ידעתי כי המבטים ששולחו בי היו מבטי איבה ובוז. אחר־כך נתפרקה השתיקה ללחשים־לחשים, שאת מיליהם לא שמעו אוזני, אבל כל עורי שמעם. לא היתה בהם הבאת צער, גם לא מחאה, גם לא אכזבה, אלא רק אישור לכך שכל מה שחשבו עלי בלבם – נתקיים. סבורים הייתם שישיב אחרת, מתחסד זה? – חשתי מלחשים – אינכם מכירים אותו? ציפיתם לקורטוב של אומץ מצידו? טעות היתה להביאו לכאן מלכתחילה.

יחידי שלא התלחש עם אחרים היה אותו קשיש. הוא הוסיף להביט בי ולבסוף אמר, אפשר לדעת מדוע הגעת לכלל החלטה זו?

האם זה חשוב? אמרתי.

בכל זאת מעניין, שמעתי קולה העוקצני של בחורה שראשה היה משוקע בחיק בן־זוגה.

אינני מסוגל, אמרתי. אני פוחד מייסורי מצפון.

צחוק קצר ענה לי מכמה עברים.

מה זה בדיוק מצפון? שאלה אותה בחורה.

אולי לא התבטאתי נכון, אמרתי. באמת אינני יודע בדיוק מה זה מצפון, אבל כשאני עושה מעשה חטא שיש עמו הנאה, אינני נהנה כלל, כי בו ברגע אני חושב על הרגשת האשמה המזומנת לי בימים הבאים. בעצם, ברגע הבא.

חשתי שהבוז מפנה מקומו לרחמים.

אם כן זו פשוט פחדנות, אמרה אותה בחורה, לא שאתה טוב כל כך וצדיק מכל היושבים כאן, אלא הנך חלש אופי.

כן, כנראה שכך, נמלט משפט מפי.

הודאה זו סיפקה כנראה את כולם, כי מיד חזרו לשיחה שוטפת ועליזה בעניינים שונים שלא היתה להם שום נגיעה לעניין אגודת הרשעים. אותו קשיש לחש משהו לשכנו והבנתי כי אמר שאכן טעות היתה להביאני לפגישה. לא נעים היה לי לעזוב באמצע, שמא תתפרש עזיבתי כמחאה או כהפגנה של מורת־רוח ממטרות האגודה. נשתהיתי עוד שעה קלה ואיש לא פנה אלי. אחר קמתי וביקשתי סליחה ונפרדתי מאורחי. בעומדי על הסף, השיגני אותו קשיש, וסגר את הדלת אחר שנינו. בעומדנו בחדר המדרגות אמר לי: שמי ב. אינני כועס עליך. אג"ר היא אגודה חופשית ורק מי שמאמין בתום לבב במטרותיה יכול להצטרף אליה. עד עכשיו לא נכשלנו באיש. כל מי שפנינו אליו הצטרף בחפץ־לב. אתה היחידי. חוששני שתצטער על כך. בתור ידיד יכול אני לומר לך, אין דבר גרוע מן הצביעות. היזהר מפניה. לא שאני חושב אותך לצבוע, אלא שיש סכנה כזו. בקשה אחת לי אליך, אל תספר לאיש על הפגישה הזאת ועל כל עניין האגודה שלנו. גם אל תזכיר שמות האנשים שראית כאן. כאילו לא היית. זה כל מה שאני מבקש ממך.

יכול אתה לבטוח בי, אמרתי לו. דבריו נגעו מאוד אל לבי, וכשלחץ את ידי, לחיצה ממושכת, והישיר מבטו אלי בהבעה של אמון, חשתי מחנק בגרוני ודמעות עמדו בעיני. היה זה כאילו נכרתה ברית בינינו, והכרתי לו תודה ללא גבול על האמון שרחש לי, שאולי איני ראוי לו.

כשחזרתי לביתי לא אמרתי דבר לאשתי אלא פשטתי את בגדי ושכבתי, וכשהפצירה בי ושאלה מדוע פני רעים, אמרתי לה שדבר נורא קרה. סיפרתי שבעוברי ברחוב ראיתי ילד נדרס על־ידי מכונית וכיון שהייתי עֵד לתאונה, נלקחתי לתחנת המשטרה ושם עשיתי שתי שעות רבות סבל. וההורים? שאלה, הם יודעים על כך? הו, כן, נאנחתי, היה זה מחזה איום. ילד קטן, אַת מתארת לעצמך? שנינו לא יכולנו להירדם שעה ארוכה, וכשהעליתי בדמיוני את המחזה עליו סיפרתי – עמדו שוב דמעות בעיני.


המחשבות על אג"ר לא הרפו ממני בימים הבאים. כשהעברתי במוחי שוב את הפגישה בבית מ. – ראיתי שכל סירובי לא היה אמנם אלא מתוך התחסדות ומורך לב. ודאי שאינני טוב מן האחרים ומידת הרשעות שבי גדולה משידעתי. האם אינני מתקנא בפקידים הגבוהים ממני במחלקתי? האם אינני מאחל כשלון לבעלי ההצלחה? וחרף כל נימוסי הטובים, האם אינני שמח לאיד ואינני נהנה מדברי לעז?ואם אינני גונב, מועל בכספים, בוגד ונואף – הרי זה רק מתוך העדר אומץ, שנתחלף בהכרתי, שאף היא יש בה צביעות – בייסורי מצפּון כביכול. אכן, צדק ב. שאמר כי אין דבר מסוכן מן הצביעות.

בלהיטות רבה הייתי קורא מעתה את מדורי הפשע והפלילים בעתונות. ומה מוזר היה הדבר שגיליתי בעצמי, כי על כל מקרה ומקרה של רצח, אונס, גניבה ושחיתות, הייתי שמח בתאוותנות – כאילו היה לי חלק בנצחונה של האגודה. הנה – אמרתי בלבי – יש פרי לפועלם. הם עושים חייל! הם עושים חייל! לשכני בעבודה, מר שלזינגר, מנהל־חשבונות אף הוא, הייתי מראה כל ידיעה כזו מוקדם בבוקר, ובהצביעי עליה בעתון, היו עיני נוצצות. כן כן, היה שלזינגר נאנח, עד היכן מגיעים הדברים. בכל זאת, מר שלזינגר, בכל זאת! הייתי אומר.

אך עם זאת, יותר ויותר נשתלטה עלי ההרגשה הנוראה של הבדידות. ראיתי שדברים גדולים נעשים בארץ ואינני שותף להם. לא זו בלבד שאינני שותף, אלא שמנודה אני. היקפה של האגודה, חשתי, הולך ומתרחב הולך ומתרחב, ואפשר שעכשיו היא מונה כבר אלפים, ובתוכם כל ידידי, אף רבים מחברי לעבודה, ואני מחוץ לה. הרגשתי כאילו מתהדקת והולכת סביבי עניבת חנק של משטמה ובוז, והסיבה היחידה לדבר היא רצוני להתראות כטוב, רצון ללא שום צידוק מוסרי.

השתוקקתי לראות מישהו מן האנשים שהיו באותה פגישה. אך דוקא כיון שהשתוקקתי כל כך – לא נקרו על דרכי. בשעות הערב הייתי יוצא לבדי מן הבית ומשוטט ברחובות מתוך תקוה שאמצא מי מהם. כמו־כן הרביתי להלך הלוך ושוב ליד בית הקפה שבו, זכור היה לי, נהגו כמה מהם לשבת יחד. דא עקא שלא ראיתי שם איש מהם אף פעם אחת. הבנתי שהם עסוקים בפועלם.

לא סיפרתי עדיין שיחסי עם אשתי נתקלקלו ללא תקנה. הייתי מאריך בשתיקותי ולא נתתי דעתי עליה, וכששאלה מה קרה לי, לא עניתי לה. פעם אמרה לי, משהו מעיק על לבך ואם אינני טועה הרי זו הרגשת אשמה. גיחכתי וננערתי ממנה במשיכת כתפיים. בוקר אחד, כשישבנו לארוחה וקראתי את העתון, כמנהגי, אמרה בקול מר, אך חששני ועצור: הגד, יש לך אשה אחרת על פני? לא עניתי, אלא המשכתי לקרוא בעתון. אשתי הבינה את שתיקתי כהודאה וחשתי איך הדמעות נושרות מעיניה אל הצלחת שלפניה. חשתי איך הכל מתמוטט בקרבה עד כי נותרה ללא כוח, אך לא הכחשתי. כנראה שנתקהיתי מאוד עד שלא נותר בי כל רגש של רחמים.

כאשר יקרה לעתים קרובות, פגשתי באיש שאותו ביקשתי, דוקא בשעה שלא ציפיתי לה. הדבר היה כך: ערב אחד נכנסתי לאוטובוס מס' 13, שילמתי לקופאי דמי כרטיס ונעמדתי ליד המעקה שבכניסה. לאחר שתים או שלוש תחנות, קם הקופאי, ובהשקיפו על כל העומדים סביבו שאל, למי אין עוד כרטיס. אחר הצביע עלי ואמר, אתה, יש לך כרטיס? רציתי להראות לו את הכרטיס שקניתי, אך לא היה בידי. פשפשתי בכיסי ולא מצאתיו. גחנתי לארץ, שמא נשר מידי, ואף שם לא היה. הייתי נבוך מאוד, כיון שכל העומדים סביבי נסתכלו בי, מי בצער וברחמים ומי בחשד, והיתה עליבות רבה בחיפושי הנואלים, כשראשי דחוק בין רגליהם של העומדים. אתה לא שילמת לי, אמר הקופאי בבטחון ובתוקף. סלח לי, אמרתי כשפני סמוקים מעלבון ומכעס, אני שילמתי לך. 70 פרוטות שילמתי, מטבע של 50 ועוד שתים של 10, ואתה במו ידיך נתת לי את הכרטיס. אז איפה הוא? איפה הוא? תבע בגסות. אינני יודע, אמרתי, כנראה שעף החוצה או מעכתי אותו באצבעותי. רגיל אני למעך את הכרטיסים מתוך פיזור נפש. אדוני, אתה תשלם לי 70 פרוטה, קרא הקופאי, אני לא חייב להפסיד בגללך. אבל מדוע חייב אני לשלם פעמיים? אמרתי והרגשת העלבון שמה מחנק לגרוני. אתה לא שילמת גם פעם אחת, אדוני, קרא הקופאי. אין דבר הגורם לי לחולשת־הדעת כחשד שמטילים בי, אך כשהשקר המוטח בפני נאמר בתוקף רב, מתערער בטחוני באמיתי. פניתי אל העומדים סביבי וביקשתי את עזרתם. רבותי, אמרתי, איש מכם לא ראה ששילמתי לו? הכל היו אדישים והתנכרו אלי. אך לפתע אמר מישהו שישב על הספסל הסמוך: הוא שילם, אני ראיתי. ובהפנותי ראשי אל הדובר, שאמר את דברו במנוחה גמורה, ראיתי שהוא אותו ב. מאגודת־הרשעים. הוא חייך אלי ונד בראשו לברכה קלה ואני הייתי כה מלא כלימה שעיני ניטשטשו.


בתחנה הקרובה יצא ב. ואני מיהרתי לצאת אחריו. מרחק של כעשרה צעדים הפריד בינינו ועל מרחק זה שמרתי עד פינת הרחוב הסמוכה. אחר זירזתי את צעדי וכמעט במרוצה השגתיו. סלח לי, קראתי לעברו. הוא נעצר ופנה לאחריו. כן? אמר, ואותו חיוך, שלא ידעתי אם הוא של חיבה או של לעג, על שפתיו. אני מודה לך, אמרתי ורציתי להושיט לו ידי ולחוש באותה לחיצה חמה של אֵמון, כמו אז, בחדר המדרגות של בית מ. הו, אין בזה כלום, אמר. האמנם ראית ששילמתי? שאלתי. לא, לא ראיתי, אמר, אבל תיארתי לעצמי ששילמת. הרי אדם ישר אתה. דומה היה לי שאמר זאת בלעג. לא, לא שילמתי, גיחכתי, ובן־רגע חשתי דבר והיפוכו, בושה על ששיקרתי, וגאווה על אומץ לבי. הוא פקפק רגע, אחר אמר: גם זו לטובה. חסכתי לך 70 פרוטה. ראיתי שאין הוא מאמין לי ואם מאמין הוא, אינו מחשיב ביותר את המעשה. עמדנו רגע קט בשתיקה, כאילו בוחנים זה את זה בחשיכה. ובכן? אמר, מאחר שלא נוח היה לו בשתיקה זו. היססתי עוד מעט, אחר אמרתי: אני מודה שצדקת אז. לא צריך הייתי לסרב. הוא נתן בי עיניו הכחולות ואמר, איך הגעת למסקנה זו? בדקתי את עצמי, אמרתי, וראיתי שיש בי מידת רשעות מספיקה כדי לא להתבייש להסתירה. מוטב להיות גלוי בה. שוב שתק ובחנני בעיניו, אך החיוך נסתלק מעל שפתיו. קויתי שיאמר, אם כן מדוע לא תצטרף לאגודה, אך כיון שלא אמר דבר, אמרתי אני: אפשר עוד להצטרף לאגודה? הוא נראה כמהרהר, ולאחר ששקל את הדבר בדעתו, אמר: איפה אתה גר? השילוח 17, אמרתי. השילוח 17, אמר. חכה למכתב. אכתוב לך. אני מודה לך, אמרתי, ונפרדנו.


הימים שצפיתי למכתב היו קשים לי ביותר. פעמיים, שלוש וארבע ביום, לפני צאתי לעבודה, בחזרתי, ואפילו מאוחר בערב, הייתי יורד להציץ בתיבת המכתבים, אם כי הדוור בא רק אחת ליום. משארך זמן והמכתב לא הגיע, מה שגרם לי ייסורים לא יתוארו, נתלקחה שנאה בלבי כלפי ב. וכלפי האגודה כולה. מדוע מענים אותי כל־כך? האמנם אינם מאמינים ברשעותי? או שמא עוקבים הם אחר צעדי לאסוף הוכחות לה? האין עדותי על עצמי מספקת? אך עם כל עגמת־הנפש שבדבר, נלוותה לה גם הרגשה של סיפוק־מה. שכן השנאה, שהיא תולדה של רשעות, היא אף מולידה רשעות, ונמצא שאני מתכשר יותר לחבירות נאמנה באגודה.

לאחר חמישה שבועות הגיע המכתב, שגרם לי לאכזבה כלשהי. לא היתה בו תשובה חיובית לבקשתי. נאמר בו אך זאת:

“מאחר שהבעת רצונך להצטרף לאג”ר, הנך מוזמן בזה לבוא לפגישה אישית בביתי, רח' המלאכים 28, ביום ג' בשעה 9 בערב.

ב."


ביום ג' בערב הלכתי לביתו של ב. ובשעה 9 בדיוק צלצלתי בפעמון. את הדלת פתחה לי אשתו, אשה מלאה, בהירת שער ובעלת פנים אמהיות, שמנות, ומבריקות כמשוחות בחמאה. היכנס, אמרה, ב. יבוא עוד מעט וביקש שתחכה לו. הכניסה אותי לטרקלין ושאלה, מה תשתה, תה? היינו הך, אמרתי. אם כן קפה, אמרה, כי הקפה שלי הוא מצויין. הראתה לי לשבת על הספה, וכשיצאה למטבח, היתה לי שהות לסקור את חדר מגוריו של ב.. היה זה חדר בינוני ומרוהט באופן צנוע ביותר: שולחן מרובע באמצע ומסביבו ארבעה כסאות מרופדים, כוננית נמוכה וארוכה ובה ארבע אצטבאות של ספרים, כורסה אחת, הספה שעליה ישבתי, ועל הקירות היו תלויות שלוש תמונות וחבורות מצולמות בהן, אחת של מחזור בבית־ספר גבוה, מימים רחוקים, אחת של אנשי צבא, והשלישית לא עמדתי על טיבה, אך המצולמים בה נראו בני־חייל כולם. תמיה הייתי כמה הרשעות אינה מטביעה חותמה לא על ביתו של אדם ולא על אשתו, וסקרן הייתי לדעת במה הוא עוסק, ב. זה, לבד מפעילותו הציבורית כמנהיג האגודה. המנהיגים תמיד צנועים מתלמידיהם, אמרתי בלבי.

אשתו של ב. הביאה שני ספלי קפה ונתיישבה סמוך אלי. מיד מצאה לה לשון לקשור שיחה עמי. תחילה שאלה אותי על מוצאי ועל מוצא משפחתי, על אשתי, על עבודתי וכדומה. אחר־כך תינתה לפני צרותיה שלה: יוקר המחירים, המסים הגבוהים, הרעש שמקימים השכנים וכיוצא־בזה. הכל יכול היה להיות טוב, אמרה, אלמלא היה ב. עסוק כל־כך. יודע אתה, עבודתו של ארכיטקט אין לה שעות כלל. לעתים הוא חוזר בשמונה ולעתים בעשר. ואינני מזכירה כבר את הזמן שגוזלת ממנו האגודה. האמנם כל־כך עסוק הוא בזה? שאלתי. הו, אל תשאל! אמרה, יומם ולילה. מה בדיוק הוא עושה אינני יודעת, אולם הרשעות נהפכה אצלו בזמן האחרון למעין שגעון לדבר אחד. הו, כן, נאנחה. אחר הרצינוּ עיניה מאוד ובלאטה את קולה, אמרה לי כלאיש־סוד: אבל יש תוצאות. המצב נשתנה בכל־זאת. הולך ומשתנה. אינך סבור כך? אמרתי בחיוך של מחמאה: הכל חשים בזה. גם אני חושבת כך, אמרה. כל אותה צדקנות הולכת ונעלמת. בני אדם נעשים בני־אדם, כפי שנולדו להיות. הכל גלוי יותר, בריא יותר. ישנה אוירה טובה של רשעות, מעין רוח רעננה שלאחר שרב…

באותו רגע צלצל הפעמון. או, הנה ב. בא, אמרה בשמחה והלכה לפתוח לו. האיש מחכה לך כבר שעה ארוכה, אמרה לו ליד הפתח, אבל אני מקווה שלא השתעמם בחברתי. ב. נכנס והושיט לי ידו לשלום. היה לבוש מכנסים קצרים, רחבים, חולצה לבנה, ופניו היו שזופות ועייפות. סלח לי על האיחור, אמר, רק ארחץ את פני ואני לרשותך. כך תמיד, אמרה אשתו של ב. לאחר שיצא לחדר־הרחצה, בא עייף מאוד עד שכמעט לא נותר בו כוח לדבר. ובלחש הוסיפה: חייבים אתם להוריד מעליו קצת מן המעמסה, הוא מכלה את עצמו. השתדל לקבל עליך חלק מן העבודה, יודעת אני שאתה מסוגל לכך.

ניגש ישר לעניין, מה? אמר ב. בהתיישבו בכורסה ממולי. אשאיר אתכם לבדכם, אמרה אשתו ופרשה מעלינו.

ובכן, אמר ב., התייעצתי עם החברים בעניין בקשתך להצטרף לאגודה. השתתק רגע, אחר המשיך: עלי להיות גלוי־לב לפניך. אין החברים רוחשים לך אמון רב לאחר מה שאמרת באותה פגישה. ישנם פקפוקים. ייתכן שהם פקפוקי שוא, שאין להם כל יסוד, וייתכן שלא. אינני יכול לקבוע זאת. מי שמכיר אותך היטב ממני אומר שאתה אדם ישר מטבעך.

מי אמר זאת? הפסקתיו והסמקתי.

אין זה חשוב כרגע. אמרו.

זה שקר, קראתי.

ייתכן, ייתכן. כפי שאמרתי אינני מוסמך לשפוט על כך. אני נוטה להאמין לך, אבל הדעה הכללית היא שעליך להוכיח את עצמך בטרם תתקבל.

איך? איך? שאלתי ברוגזה. מה עלי לעשות?

לא אוכל לומר לך זאת, אמר ב., אך על־כל־פנים אינך יכול לבוא בידיים ריקות. צריך אתה להביא אתך משהו. מעשה כלשהו שיעיד עליך כי הנך ראוי להתקבל.

השפלתי את עיני אל ידי. הרגשתי שלא אוכל לשאת עלבון זה. במה נבדל אני כל־כך מאחרים, נזעקתי בתוכי, שראוי אני ליחס כזה.

ובכן? הפר ב. את השתיקה הארוכה, יש עמך מעשה כלשהו?

עיני היו אדומות מכלימה ורוגז. נשאתי מבטי אל הדלת, אחר אמרתי בקול חנוק: אפשר שהדבר יישאר בינינו?

כמובן, אם רצונך בכך, אמר ב.

ובכן… אמרתי. הססתי עוד. הסתכלתי סביבי ושמעתי את דפיקות לבי החזקות. אחר נעצתי עיני בעיניו ואמרתי:

אני בוגד באשתי.

דברי רעמו באוזני עד להחרישן ולרגע התנודדתי כאילו רעדה האדמה מתחתי.

ב. הסתכל בי במבט בוחן, אחר השתפך חיוך על פניו, אותו חיוך שהיה בו קצת רחמים, קצת לגלוג.

אינך מאמין לי? לחשתי בקול חנוק.

ב. המשיך להביט בי באותו חיוך. אני מאמין לך, אמר, אבל אין לזה שום ערך בשבילנו. ראשית, אין לדבר שום משמעות ציבורית ושנית – זהו ענין רגיל ביותר…

רגיל? זעקתי, בגידה באשה הוא עניין רגיל?

כן כן, אמר בשקט, רגיל מאוד. אפילו הטובים חוטאים בכך.

הטובים? קראתי, אם הטובים חוטאים בזה הרי הם חדלים להיות טובים, לא כן?

אתה טועה, אמר בשקט, הם נשארים טובים. זהו חטא מוסכם, אם אפשר להתבטא כך. איש אינו נענש על בגידה באשתו ואיש אינו מוקע לדראון בשל כך.

הייתי מדוכא עד עפר. רמוס תחת מבטו, תחת חיוכו המרחם.

סלח לי על שגזלתי את זמנך, אמרתי בקומי ומשכתי במכנסי.

ב. לא ענה. הוא קם וליווני אל הדלת. לא מצא לנכון לומר לי אפילו מלה אחת של נחמה ועידוד, ולוּ מתוך נימוס בלבד.

ודאי נתראה עוד, אמר בפתחו את הדלת.

סבורני שלא, אמרתי בקול קשה, ואני מקוה שמה שסיפרתי לך יישאר בינינו, כן? – הוספתי בנעימה של אזהרה.

כמובן, כמובן! חייך כנגדי כאל ילד, הרי הבטחתי לך.

יצאתי. עמדתי עוד רגע ממושך ליד הדלת הסגורה מבלי יכולת להתאושש מרגש ההשפלה הנורא. עקדתי את שיקרי והעליתיו לקרבן לו והוא לא שעה אליו. דחהו כלאחר־יד, ללא הכרת תודה כלשהי. בפיק ברכיים גררתי רגלי משם והלכתי לביתי.

אני אוהב אותך, אוהב הרבה יותר משאַת יודעת, לחשתי לאשתי בחבקי אותה באותו לילה ודמעות צרבו את עיני.


החלטתי לעקור את אג“ר מלבי, אך השנאה העזה כלפי ב. וכל הנלווים אליו, שהלכה ונתעצמה בי מאז שדחני בביתו, שנאה שנתפרנסה מהרגשת העלבון והמרירות ואזלת־היד להתגבר עליהן, מנעתני מכך. בכל שעות היום הייתי מהרהר בכך, ובלילה הייתי מתעורר מצביטות־כאב וחורש מזימות נקם, לעתים עד אור הבוקר. כן, הצלחתה של אג”ר היתה גדולה מכל ששערו מייסדיה, ואני, שעמדתי מבחוץ, מוחרם ומנודה, מושפל ומשולל־אמון, חשתי בעליית כוחה יותר מכולם. אילו היה לי כוח להילחם בה, חשבתי לפעמים, לארגן את כל הטובים ולמחוץ אותה במהלומה אחת! כן, אבל מי הם הטובים? ואם יש כאלה, ודאי יתביישו להתארגן יחד ולהכריז על קיומם ברבים, מפחד הלעג, הדיבה, ולשון־הרע.


סיפרתי עד עתה מעט מאוד על עצמי. הנני כבן 35. יום הולדתי חל ביום הכיפורים, אולם אין לראות בזה כל סימן למזל מיוחד. שום מקרה בחיי לא זימן לי ראייה ליעוד שקודשתי לו מטעם ההשגחה כביכול. אבי הוא מרצה־נודד מטעם ההסתדרות זה כשלושים שנה. איש משכיל ומכובד על הכל בשל יושר לבו, צניעותו וחוסר־השאפתנות שבו. מעולם לא עשה רעה לאיש. בהיותי בן 9, עליתי פעם, בשבת, אל עליית־הגג של בית־הכנסת. ילדי המושבה, בני השבע והשמונה, תפסוני בכך, התנפלו עלי וחטפו את כובעי מעל ראשי. ברחתי מפניהם והסתתרתי בביתי, שהורי נעדרו ממנו באותה שעה, הגפתי את התריסים ונעלתי את עצמי. בחשכת החדר בכיתי מרוב הכלימה, ובכיי נתגבר משום שכלימה היתה לבכות כך בשל זאטוטים כמותם. אינני יודע אם הייתי טוב מהם, אך באותה שעה של בכי, צמחה בי המחשבה שהנני טוב, ועמה גם קורטוב הרשעות שנבע מתוך השנאה למתקיפי. בהיותי בן 17 הלכתי, ככל חברי, אל הקיבוץ. שם גיליתי כי הטובים אינם יוצאים מן הכלל. עבדתי כמשנה־לנהג. הבחורים חיבבו אותי בשל הצטיינותי בעבודה, והבחורות בשל שערי הצהוב ובשל נוהגי להתבדח עמהן ולהצחיקן. ר. צחקה כל כך מבדיחותי עד שנתאהבה בי. מתוך צחוק עבר עלינו גם לילנו הראשון. כך נשארנו זה לזו. לאחר שלוש שנים גילו הרופאים שר. לא תוכל ללדת. מאז הפצירה בי לעזוב את הקיבוץ. עזבנו לאחר שנסתיימה מלחמת־השחרור, כאשר העזיבה לא היתה כבר בגדר פשע, או אם להשתמש בלשונו של ב. – היא היתה בגדר חטא מוסכם. הייתי אז בן 27. מאז הננו חיים בעיר. עכשיו הנני מנהל־חשבונות במחלקת עבודות ציבוריות של העירייה.

הנני מתחיל את עבודתי בשעה 8 בבוקר ומסיימה ב־3 אחר־הצהריים. שעות מספר הנני משמש כקופאי ליד האשנב, שאינו אלא פירצה קטנה בכותל החיצוני של לשכתנו. באותן השעות הנני מקבל כספים מבעלי־חוב שונים של העירייה. בשעה 12 אני מכניס את תיבת הכספים לארון הברזל ונעלו. בשארית היום אני מסכם את החשבונות, ולפני יציאתי אני משווה אותם עם המזומנים שבקופה. מעולם לא ארעה לי תקלה כלשהי, ותמיד היה סכום הכסף שווה למסוכם בפנקסים.

ליד שולחן סמוך לי עובד שלזינגר, אדם כבן 50, הרכון על פנקסיו מתחילת היום ועד תומו, ללא זקוף את גוו אפילו פעם אחת, פרט לשעת האכילה. בכל כמה דקות הוא מציץ בי מבעד למשקפיו, ומעולם לא ידעתי אם הוא עושה זאת כדי לפקח עלי או מחשש שמא אני מפקח עליו. אפשר שהדבר הוא רק בגדר הרגל ותו לא, כהרגלו להעביר מדי פעם בפעם את אצבעות ידו השמאלית על צדעו, כאילו ליישר את קמטי מצחו. פניו שחוקות, יגעות, שפתיו דקות וחוורות ועיניו מימיות. במשך כל שנות עבודתנו בכפיפה אחת, החלפנו אולי עשרה משפטים, לבד משפטי הנימוס הרגילים. במשפטי הנימוס הרגילים אני כולל גם את משפטו הקבוע, יום יום, בשעת הארוחה, בהציעו לי לשתות מן התה שהוא מביא. בשעה 12 בדיוק הוא סוגר את פנקסו, מסיטו הצידה, פורש עתון על השולחן ומוציא מתוך שקית של נייר שני כריכים, אחד של גבינה צהובה ואחד של גבינה לבנה עם פרוסת עגבניה. אחר הוא שולף תרמוס מתיקו, מעמידו על השולחן, מוזג תה לתוך כוס של בדיל ואומר: אולי כוס תה? יש כאן שתיים וחצי כוסות ואני בין כה וכה לא אשתה יותר מאחת. לא, תודה, אני אומר, אינני שותה תה בצהריים. הרגל רע, אומר שלזינגר וממשיך באכילתו בשתיקה.

סיפרתי כל זאת כדי להגיע אל המקרה המוזר שקרני שלושה חדשים לערך לאחר הפגישה בביתו של ב.


הדבר היה ביום ג'. סיכמתי את הכנסות הקופה של אותו יום והחשבון עלה ל־1328.450 ל“י. אחר פתחתי את ארון הברזל, כמשפטי יום יום, ומניתי את הכסף שבתיבה. לתמהוני מצאתי שסכום המזומנים שבקופה הוא 1358.450 ל”י. כלומר – ב־30 ל“י יותר משהראה הסיכום שבכתב. סיפרתי כבר שמעולם לא ארעה לי תקלה כלשהי. חזרתי ומניתי את הכסף, ושוב – 1358.450. חזרתי וסיכמתי את חשבון ההכנסה בספר, ושוב לא עלה אלא כדי 1328.450. על פעולות אלה חזרתי שלוש או ארבע פעמים. אימצתי את זכרוני ולא יכולתי להיזכר בסכום־כסף כלשהו שלא רשמתיו. האפשר שקיבלתי 30 ל”י ולא נתתי קבלה עליהם? הן לא ייתכן שהמשלם לא דרשה מידי. חזרתי ועברתי על כל הקבלות. שום קבלה על 30 ל"י לא היתה ביניהן. מניין העודף איפוא? ככל שהפכתי במחשבתי, לא יכולתי לגלות זאת. הגפתי את הארון ואמרתי בלבי שהדבר יתגלה ודאי מחר או מחרתיים.

חידת היתרה של שלושים הלירות לא נפתרה לא למחרת ולא למחרתיים. לא סיפרתי על הדבר לשלזינגר, אך משהיה מציץ בי כדרכו, משיפולי משקפיו, דומה היה לי שהוא חש במשהו. אולי מבוכת־נפשי נתנה אותות בפני. השתדלתי להיות חביב אליו, שלא כמידתי, ומפעם לפעם הייתי פונה אליו בהערה או בשאלה כלשהן, אולם, כפי שנדמה היה לי, גילה מורת־רוח כלפי ולא השיב אלא במלמול שנשר לפנקסו. ביום ה', שלא כהרגלו, לא הציע לי לשתות מן התה שהביא. היה זה מעין אות אזהרה שהכניס בהלה בלבי. האם יודע הוא? או שמא רצה מישהו להכשילני? הדבר הפשוט ביותר היה להודיע על כך למנהל זליגמן, אך היה משהו שעכבני מעשות זאת.

ביום ו' עלי למסור את הקופה ואת סיכום החשבונות למנהל, ובלילה שלפני כן לא יכולתי לעצום עין. שברתי את ראשי על השערות לאין־ספור כיצד קרה הדבר, אך לא העליתי כלום. המחשבה, שרדפה אותי במשך שני הימים האחרונים, בכל השעות, שעלי לקחת את שלושים הלירות ולשימן בכיסי, וע"י כך להשוות את הסיכומים, העבירה חום בכל גופי, עד שדומה היה עלי שאני נשרף על יצועי. לא רק החטא שבדבר הבהילני, אלא גם עונשו: הלא אפשר שביום מן הימים, למחר, למחרתיים, או בעוד שנה, יבוא מישהו וידרוש את הקבלה על הסכום ששילם ולא נכנס לפנקסים. ודאי שכך יהיה, שכן הוא ייתבע על חובו. לעומת זאת, ציננה את התרגשותי מחשבה אחרת – שתמיד אוכל להחזיר סכום פעוט זה מכיסי. אולם החרפה שבדבר! הלא העניין יתגלה תחילה במדור אחר של המחלקה, ורק לבסוף, לאחר שיבדקו בכל ספרי החשבונות, יגיעו אלי! העברתי נגד עיני רבים מבעלי־החוב שפניהם נשקפים אלי מבעד לאשנב. אחד מהם ניצב למולי ולא אבה לסור. רוזנברג היה שמו. שרברב. אדם עב־גוף, בעל פנים גסות, שפתיים עבות ומשורבבות כלפי מטה, כבוחלות בעולם כולו, עיניים צרות שאישוניהן השחורים, הקטנים, היו תרים אחר טרף כביכול. פעם, כשטעיתי במניין העודף, הרים עלי קולו ולא פסק מלגדף עד שהוציאוהו מן הבית. עכשיו היה ניצב מולי. תחילה כשפניו ממלאים את ריבוע האשנב, ואחר ליד דוכן העדים בבית המשפט. אני נתתי לאיש הזה שלושים לירות, ליכסן מבט צר כנגדי. כן. בטוח. אני לא טועה אף פעם. אני לא יודע איפה שהסתיר את ההעתק של הקבלה. זה לא מעניין אותי.

כשעלה השחר, שחר לבן ועגום, גמרתי בלבי לספר על הדבר לזליגמן ולמסור לו את הקופה כמות שהיא, עם יתרת שלושים הלירות. לשעה או שתיים שקעתי בתרדמה עמוקה.

למחרת, ברבע לפני שתים, פתחתי את ארון הברזל. עמדתי בגבי אל שלזינגר שהיה עוד רכון על פנקסיו. מניתי שוב את הכסף. שלושים לירות למעלה מן החשבון, כתמול ושלשום. נטלתי שלושה שטרות בני 10 ל"י ותחבתים לכיס חולצתי. את קצותיהם השארתי מבצבצים ונראים מעל לשפת הכיס. הוצאתי את התיבה והבאתיה אל זליגמן עם גיליון הסיכומים. הוא לא הבחין בכלום. החשבונות השתוו כמדי שבוע בשבוע.


במוצאי־שבת, בשעה 10, צלצלתי בפעמון ביתו של ב. שוב פתחה לי אשתו. הו, אתה הוא זה! האירה לי פנים כלידיד משפחה ותיק, כמה פעמים שאלתי את ב. מדוע אינך בא אלינו. הוא פה. היכנס.

עמדתי בפתח הטרקלין ואמרתי שלום. ב. ישב שם עם עוד שני צעירים שהיו בפגישת הייסוד בבית מ. ושלושתם היו שקועים בהתייעצות כלשהי, ללא־ספק בענייני האגודה. השניים לא נענו לי בברכה, אף לא במנוד־ראש, ורק ב. קם ולחץ את ידי.

סלח לי, אמרתי בלחש ובקוצר־נשימה, האוכל לדבר אתך ביחידות? כמה דקות בלבד.

ב. הפנה ראשו כלפי השניים, כמו בשאלה, ולאחר היסוס־מה אמר, סלחו לי, מיד אחזור אליכם. נדמה היה לי שקרץ להם בעינו, כי הללו חייכו כנגדו. אך אפשר שרק פרי דמיוני הוא זה, כיון שאת פניו לא ראיתי. בוא, ניכנס לחדר הסמוך, אמר.

נכנסנו לחדר קטן מן הראשון, שבאמצעו עמד שולחן שירטוט גדול ועליו גלילי קרטון במספר רב.

כן, מה הדבר? אמר בעומדנו זה מול זה. ביקשתי לשבת, אך הוא לא הציע לי זאת. אפילו לא מתוך נימוס בלבד.

נשמתי עמוק ואמרתי:

ב., אני מעלתי בכספים, כספי ציבור.

הו, כן… תמה בהרימו את גביניו.

אתה אינך מאמין, אמרתי, ומאחר שעמד נגדי כנדהם או משתאה, ומשום־מה נראה היה לי שאפילו נבהל, כאילו בשורה רעה היתה בפי. שלפתי את השטרות מכיס חולצתי והראיתים לו: הנה, שלושים לירות, פרשתי את שלושת השטרות בידי כשלושה קלפים. מקופת העירייה, הוספתי.

הוא השפיל מבטו אל שלושת השטרות ובהה בהם רגע ממושך. בהה בהם כך, כאילו היה פזור־נפש או מצטער על דבר־מה. עננה של עצב שכנה על פניו.

אינך מאמין, חזרתי ואמרתי באוחזי באצבע ובוהן בשלושת השטרות כנגד טבורו, הנה…

עתה עלה חיוך רפה על פניו. מאמין, מאמין, אמר כמו להרגיעני, וטפח על זרוע ידי האוחזת בשטרות. איך זה קרה?

הוצאתי מקופת הברזל. אתמול לפני גמר העבודה, אמרתי.

הדבר נתגלה? שאל.

לא, עניתי. עדיין לא. באותו רגע אחזתני אימה, שכן בכוח המלים, כביכול, נעשה הגילוי ודאי. עדיין לא, חזרתי ואמרתי.

הוא הביט בי הבטה ממושכת, יגעה, אחר הניח ידו על כתפי ואמר:

כשהדבר יתגלה, תבוא ותודיע לי.

החוורתי ולא יכולתי להניע אבר. הייתי כמשותק. היה דבר־מה על שפתי אך לא יכולתי לבטאו, וכשרציתי לעשות כן, רעדו. ידעתי שהוא מצפה שאלך לי.

סלח לי, אמר הוא משראה שאין לדבר סוף. מחכים לי.

יצאתי מבלי לומר שלום.


חזרתי לעבודתי. שלזינגר היה שוב אומר לי בכל שעת צהריים, כוס תה? יש פה שתיים וחצי כוסות ואני אשתה רק אחת. עניין שלושים הלירות היה כחבּורה במצחי, אך גם למום מעין זה אדם מתרגל בסופו של דבר ואפילו הוא מכערו. כל אימת שהייתי מהרהר באג“ר, היה הדם מציף את ראשי וגל של עלבון ושנאה, עד כדי רשעות, היה עובר בגופי. רשעות זו, חשתי איך היא גדילה ותופחת בתוכי, עד שדומה היה לי שיש בי יותר קבין של תכונה זו מאשר בכל חברי אג”ר גם יחד. אך לא הייתי נאמן עליהם. וכנראה ששום הוכחה שבעולם לא היה בכוחה לבטל אי־אמון זה.

הדברים היו מתמשכים והולכים כך, באותה שיגרה של דכאון שכבר העלה ירוקת של השלמה, אלמלא מה שארע כחודשיים לאחר פגישתי האחרונה עם ב.

היה זה ביום ה'. בחוזרי מן העבודה, אמרה לי אשתי, יש מברק בשבילך, במטבח, על השולחן. נכנסתי לשם ומצאתי את המברק פתוח. כתוב היה בו:

בוא הערב בעשר לביתי. העניין דחוף ביותר.

ב."


גל של שמחה עברני. אין ספק: החליטו לקבלני לאגודה. שום עניין אחר לא יכול היה להניעם להבהילני במברק אל ביתו של ב. בשעת ערב מאוחרת. בבת־אחת נמסה המועקה שהכבידה כאבנים על לבי במשך חדשים. היה זה כאילו נפתחו לפני שערי שמיים. מעתה אהיה שייך לחברה הגדולה, הפעלתנית, החיה, המגבירה כוח. בכל רמ“ח אברי חשתי בשמחה זו היות שייך לכלל, לאותו כלל שמעתה יתן את אמונו בי ולכן ארגיש עצמי בתוכו כשווה בין שווים. כל מה שהיה בלבי על אג”ר, המרירות, העלבון, השנאה – נמחה בן־רגע כלא היה.

נותרו לי עוד כשש שעות עד לפגישה המיוחלת. זמן ארוך כנצח. אשתי שאלה אותי לפשר המברק ומיהו ב. החתום עליו. עניתי לה דברים של מה־בכך ששיקרם גלוי, אך היא לא הטריחה עלי והודיתי לה בלבי על כך. לאחר הארוחה, התקלחתי ולבשתי בגדים נקיים. נסגרתי בחדרי, נטלתי ספר וישבתי בכורסה לקרוא בו. אך התרגשותי היתה כה גדולה שלא צרפתי גם שתי שורות זו לזו. יצאתי והחילותי מהלך לי לאטי, עד שהגעתי לרחוב המרכזי. ציבורים־ציבורים, גושים־גושים, היו נעים בו, כמשפחות של צמחי־מים על פני נהר ששיטפו אטי. חשתי בגופי את הזרם הסמוי העובר מהם אלי וממני אליהם עד להעביר צמרמורת בגבי. אפשר שרובם חברים באותה אגודה שבעוד שעה קצרה אהיה חלק ממנה. כבר אני חלק ממנה. עדה גדולה אחת שמטרה גדולה מאחדת אותה. נבלעתי בתוכה, כשתחושת האושר של איבוד ייחודי הכפוי והיטמעותו בהמון שמסביבו, מרוממת אותי למעלה מהוייתי. כך חש אני בשעת שירת ההימנון בעם רב, או לעתים בשעת התרגשות גדולה באיצטדיון הכדורגל. הו, היות אחד עם כולם, נאמן ומאמין, בלתי נבדל, אלקטרון בתוך החומר הזורם בזרם שאין לו סוף!

בתשע וחצי כבר הייתי סמוך לביתו של ב. בחלון הקומה השניה היה אור, אך לא רציתי להקדים, שמא אקלקל במשהו. התהלכתי הלוך ושוב על המדרכה, כשאני נושא את עיני מפעם לפעם לחלון המואר, כנער מאוהב אל חלון אהובתו. בדמיוני ראיתי את כל החבורה שהיתה בפגישת הייסוד מוסבת בחדר־המגורים, שחמימות שורה בו, ובכניסתי משתתקות כל שיחות החולין. דממה משתררת, כל העיניים מכוונות אלי, אך איני בא במבוכה בשל כך, כי יודע אני את שיבוא. ב. משמיע משפטים קצרים, יבשים, אך תוכנם החגיגי מרחף באויר כמעופה הבלתי־נשמע של יונה בשמי תכלת ללא עב. דממה תלוייה גם לאחר־מכן, והיא טעונת המיסתורין של הצפוי בימים יבואו. האם כרוך הדבר בטכס השבעה, או בהבטחת־אמונים כלשהי?

בשתי דקות לפני 10 צלצלתי בפעמון הדלת. ב. בעצמו היה זה שפתחה. אני שמח מאוד שבאת, אמר בלחצו את ידי בחמימות, בוא היכנס. נכנסנו לחדר המגורים. איש לא היה בבית מלבד שנינו. שב, אמר. ונתיישבנו שנינו זה מול זה בכורסאות.

קראתי לך, פתח ואמר, כדי לשאול אותך אם הנך מוכן למלא תפקיד מסויים למען האגודה.

כן, אמרתי. סבורני שפני הלוהטות ונעימת קולי הסגירו את התרגשותי הגדולה, את שמחתי ללא־גבול. אם גם לא היו הדברים כפי שתיארתים בדמיוני, הפיג משפטו הראשון את כל החששות הכבדים שתקפו עלי ברגע כניסתי. הרכנתי עצמי לפנים, דרוך להאזין לכל הגה שיצא מפיו.

ובכן, הדבר הוא כך, אמר בהישירו מבטו בעיני. במוצאי שבת זו, כלומר מחרתיים בערב, אנו עומדים לקיים עצרת־עם בכיכר המרכזית. אינני יודע אם ידוע לך כי האגודה מונה עכשיו אלפים רבים, אפשר לומר רבבות…

כן, אני יודע, אמרתי.

ובכן, כל אלה יבואו לעצרת, ונוסף אליהם, כפי שיש לשער, עוד אלפים אשר יהיו מעוניינים לשמוע את דברנו. זו תהיה הפעם הראשונה בה נופיע בגלוי, בפומבי. תקדם לעצרת עצמה, הפגנה. באמצע הכיכר תיבנה במה גבוהה ומעליה יינשא הנאום, דבר האגודה להמונים. פנייתנו אליך היא זו: שאתה תהיה האיש שתשא את הנאום.

הדברים נפלו עלי כאש. חום הציף את גופי מהתפעמות ומורא גם יחד. כה המום הייתי שלא יכולתי להוציא הגה מפי.

ובכן, מה דעתך על כך? אמר ב.

אינני יודע… מלמלתי. אני כמובן מודה מאוד, הרבה יותר משיכול אתה לשער, על האמון שאתם נותנים בי. אבל… אני חושש שאין זה לפי יכולתי. מעולם לא נשאתי נאום. מעולם לא דיברתי בציבור.

מפני זה אין לך מה לחשוש, מיהר לומר. הנאום כבר כתוב. יהיה עליך רק לקרוא אותו מן הכתב.

דבריו אלה לא היה בהם כדי להפיג את המורא הגדול שנפל עלי בחושבי איך יהיה עלי לעמוד על במה גבוהה ולהשמיע את קולי בפני קהל עצום.

אני חושש… שאינני ראוי לכבוד הזה, ביקשתי לסרב מבלי לפצוע את עטיפת האמון שמסביבי. הלא בעצם, מבחינה פורמלית לפחות…

אינך חבר האגודה, סיים ב. את משפטי, אם כן יכול אני להודיעך שביצוע משימה זו מציין גם את התקבלותך אליה.

עניין המעילה לא נתגלה עדיין, לחשתי כדי להיות ישר עמו.

דווקא משום כך, אמר, החלטנו להטיל עליך את התפקיד הזה. דווקא משום שהנך נקי מכל דופי. על כל־פנים מבחינה ציבורית הדבר הוא כך. איש אינו יודע על שום עוון או פשע שביצעת. הופעתך תעורר אמון.

לא יכולתי לענות הן כי לא האמנתי שאמצא כוח בנפשי לבצע משימה גדולה זו, וחששתי לענות לאו שמא יעורר הדבר את רוגזו ואז ייסגרו בפני שערי האגודה לעולם. נבהל הייתי להשיב, כי עיניו תבעו זאת ממני ולא הרפו, אך מאותה סיבה עצמה שרוי הייתי במבוכה גדולה עד שלא יכולתי להחליט דבר.

אינני רוצה לכפות עליך… הפר לבסוף את השתיקה.

לא לא, אינך כופה עלי, מיהרתי להפסיקו. בהלה נכנסה בי שמא נואש כבר ממני ובעוד רגע אצא מן הבית בבושת־פנים, כבפעמים שעברו. אינך כופה. אם באמת אין אדם אחר…

לא אמרתי שאין אדם אחר, הפסיקני ב., קולו היה עתה קר וחורג. אמרתי רק שהיה זה רצוי מאוד. אם אינך מוכן…

כתב הנאום בידך? שאלתי.

כן, אמר. עם כך קם, יצא אל החדר השני ובעוד רגע חזר ובידו שני דפים כחולים מחוברים בסיכה.

קצר מאוד, הגיש לידי את שני הגליונות הדקים. נאום של חמש או שבע דקות.

השטתי עיני על פני השורות הכתובות במכונת־כתיבה. לא יכולתי להבין דבר והחזקתי בגליונות כשיעור הזמן הדרוש לקריאתם.

טוב. אני מוכן, אמרתי.

יפה, אמר ב. ובכן, נעשה זאת כך: כדי למנוע ממך יגיעה יתירה, מוטב שלא תשתתף בהפגנה עצמה. בשעה שמונה שלושים תבוא מכונית לביתך ותסיע אותך ישר למקום העצרת. אני אפגוש אותך לרגלי הבמה. יהיה עליך רק לעלות ולקרוא את הנאום.

כן… לחשתי. תמוה היה בעיני שהוא נוקט לשון רשמית כל־כך, כמעט לשון פיקוד, לאחר שכבר הבעתי את הסכמתי. כלום איני ראוי ליחס חם ולבבי יותר? קוצו של חשד נעצה בלבי גם הודעתו שלא אשתתף בהפגנה. האם אמר זאת משום שעדיין אינם רואים אותי כאחד מהם? אך ייתכן, אמרתי בלבי, כי זה הנוהג באגודה לגבי שליחות מעין זו.

הכל ברור לך? שאל.

דומני שכן, אמרתי.

טוב, אמר. עתה עלה על שפתיו אותו חיוך מעודד שזכרתיו מפגישתנו הראשונה, בחדר המדרגות של מ., בהגיענו אל הדלת לחץ את ידי בחום ואמר: להתראות בעצרת. בטוחני שהדבר לא יקשה עליך.


יקשה לספר את שעבר עלי מאותה שעה ועד השעה שבאה המכונית לקחתני לעצרת. את הרגשותי באותם שני ימים ושני לילות אפשר אולי לדמות להרגשות חולה השרוי בחום גבוה, לעתים בהזייה, לעתים בפכחון צהוב, לעתים מתהפך על יצועו שטוף זעה, לעתים נראה העולם מטושטש בעיניו, כמבעד לחלום, לעתים נואש מחייו, לעתים מלא תקוה, וכל רגע שונה מקודמו. לא כך תיארתי לי את כניסתי לאגודה. כשקיבלתי את מברקו של ב., שטפני רגש של אחווה גדולה. לבי רחש טוב ואמונה לכל בני האדם (ואולי זה מקור הרעה, כי הדבר הוא בניגוד למטרות האגודה?), על כל פנים נכון הייתי לכל קרבן. לאחר הפגישה עם ב., כאילו חוּלל הרגש הזה, ואם כי הודיעני שלאחר הנאום אתקבל לאגודה, דומה היה לי ששוב אני עומד מחוץ לה, רחוק ממנה יותר מאי־פעם, מבודד ומנודה על ידה. לא ניתן לי להיפגש עם איש מחבריה, להחליף משפטים של רעות, לחוש לחיצות יד, טפיחות על שכם, מאור פנים, שחוק. שוב כרסמה בי תולעת הרשעות (ואולי לכך נתכוונו מלכתחילה, כדי להכשירני לחברות שלמה? אך מדוע נהגו בי אחרת מאשר בכל יתר החברים? האם העמידו את כולם בנסיונות כאלה?), והרגשה מרה זו, ששוב הוצבתי לבדי, ואפילו לשם שליחוּת רמה, בשם האגודה ולמענה, היא אולי שגרמה למה שקרה אחר־כך.

קראתי את נוסח הנאום, חזור וקרוא פעמים אין־ספור. לא היה בו אלא מתוכן דבריו של ב. באסיפת הייסוד, אך במשפטים נמלצים יותר ועזי רושם. ואם כי ידעתיו כבר בעל־פה, לא היתה בי הרגשת בטחון. מתהלך הייתי, חסר־מנוחה, בחדרי הבית, ללא הוצא הגה מפי. אשתי תמהה, כמדומה, על התנהגותי המוזרה, אך לא שאלה דבר (זה מכבר חדלה להטרידני בשאלות ולא התעניינה הרבה במעשי, כשם שאני לא התעניינתי במעשיה). ביום ו‘, כשסיכמתי את חשבון הקופה, היה רגע שרציתי להכניס שוב לתיבה את שלושים הלירות, כי נדמה היה לי שעל־ידי כך תחזור אלי מנוחת־הנפש הדרושה לי כל־כך לביצוע שליחותי, אך חזרתי בי מחשש פן אחטא לאגודה ודווקא דבר זה יכשילני. ביום ו’ בערב, לאחר הארוחה, חשתי רע בבטני ואמרתי לאשתי שכנראה הבשר התקלקל. אתה התקלקלת, אמרה לי באדישות ויעצה לי לשכב. שכבתי בבגדי על הספה ועד מהרה נרדמתי. ישנתי שנה פרועת חלומות רעים. מוטב לומר חלומות מתולעים, שכן חלמתי חלומות רבים ובכולם חזר אותו מראה של ציבורי תולעים הזוחלות זו על גבי זו באוכלוסיות גדולות ונערמות על מפלת גווייה לאוכלה בתאווה שוקקת, אלא שהגווייה לא אוּכלה. כשהתעוררתי, חשתי עוד שעה ארוכה כאילו זוחלות תולעים על זרועותי, על שוקי ובין מפשעותי. הדלקתי את האור ובבהלה גדולה חיפשתי בכיסי את גיליון הנאום, שמתוך סיוטי החלומות נדמה היה לי כי אבד לי. השעה היתה כבר שלוש, ועד הבוקר קראתי וחזרתי וקראתי את הנאום פעמים רבות, אם כי הרהורי התעופפו הרחק, בייחוד אל ימי ילדותי, שנראו לי באותה שעה כימי אושר, אך אושר שהיה בו חטא, מעין החטא הקדמון שבגן־העדן. בשבע שכבתי שוב לישון וישנתי עד עשר, שנה שקטה כשנת הים בצהרי יום צח. יצאתי לרחוב ודומה היה לי היום כיום כיפורים. התהלכתי כאדם חלוש שקם ממחלתו. ביקשתי לפגוש מישהו מחברי האגודה שהכרתים בביתו של מ., אך תחת זאת נקרתה לפני דודתי, אשה שמנה, לבנה, וטובת־לב, שזה שנה או שנה וחצי לא ראיתיה. בחביבות משפחתית שאלה אותי לשלומי ולמעשי. וכשעניתי לה, בקול חלוש, אמרה לי שנשתניתי מאוד מאז ראתה אותי באחרונה. אמרתי לה שהייתי חולה כמה שבועות ונצטערה עלי מאוד. אמרה שעלי להתחזק. כן, אמרתי, מתכונן אני לצאת להבראה. מוכרח אתה, מוכרח, אמרה לי. לפני שנפרדנו שאלתי אותה אם יודעת היא על איזו הפגנה העומדת להערך הערב. ענתה שלא שמעה על כך דבר. איזו הפגנה היא זו? שאלה. בעצמי אינני יודע, אמרתי, רק שמעתי מדבּרים… במצבך זה, מוטב שתתרחק משאון ומקהל רב, אמרה, שמור על בריאותך. ראיתי בזה אות רע. ככל שקרבה השעה הגורלית כן נחלש לבי עד כי נדמה לי שפעימותיו מתעלפות.

בשמונה ועשר דקות בערב, כלומר עשרים דקה לפני המועד הקבוע, נשמע צלצול פעמון הדלת. כשפתחתי, עמד לפני בחור מגושם וגבה־קומה, במכנסיים קצרים, שמיד ראיתי שהוא נהג הטכסי. נדהם עמדתי לפניו ללא הגה. באתי לקחת אותך לעצרת, אמר. בהלה נוראה תקפתני. רק שמונה ועשרה, אמרתי. קיבלתי הוראה, אמר. טפחתי על כל כיסי ופשפשתי בהם ולא מצאתי את גליון הנאום. מיהרתי לחדרים, הפכתי כל חפץ ופתחתי את המגירות ולא מצאתיו. הנהג היה מצפה והדקות הספורות שחלפו נדמו לי כשעה ארוכה. כמעט אמרתי נואש, אך לבסוף מצאתיו בכל זאת, בכיס השמאלי של מכנסי. ירדנו למונית.

תוך דקות ספורות הגענו לסביבת הכיכר המרכזית. כבר מרחוק ראיתי את גוש האנשים השחור, העצום, ואת המגדל המתרומם מתוכו ובשיאו הבמה הקטנה. נעצרנו בפאת ההמון הגדול. מיד ליציאתי מן המונית, ניגשו אלי שני בחורים מגודלים ולבושי חאקי שלא הכרתים, ואמרו לי, באותה נעימה שבה ודאי מודיעים שוטרים לפושע שנתפס כי הוא עצור, בוא אתנו, נוביל אותך אל הבמה. הלכתי בין שניהם והם פילסו לי דרך בהמון רב, שלא שעה אלינו. מכל עבר רעמו סיסמאות שלא יכולתי להבחין את מיליהן ורק עוצם זעמן הכה באוזני. חצינו את ים הראשים, ובעוד רגע עמדנו לרגלי המגדל. ההמון היה גוש אפל, אכזרי, שמשׂטמה זרמה במעמקיו, נכון לפרוע פרעות, עשוי לטבעני תחתיו כגל שחור, גדול. כחיה לכודה שעיניה מתרוצצות לבקש מפלט, חיפשתי את ב. היכן ב.? שאלתי, נטול־נשימה, את מלווי. לפי מבטם התמיה ראיתי שמעולם לא שמעו את שמו. קיבלנו הוראה להביאך אל הבמה, אמרו, זה הכל. נשאתי עיני אל המגדל ונדמה לי גבוה עד אין קץ. לפתע נשתתקו הקולות ונשתררה דממת מוות. עלה! עלה! לחשו לי בתוקף שני הבחורים. נשימתי נעצרה. סולם עץ בעל שלבים ללא־ספור נתרומם אל מרומי המגדל. עלה, מחכים לך! לחשו לי שוב, ובתוך הדממה היה לחש זה כצעקה. אחזתי בזרועות הסולם. טיפסתי בו שלב אחד ועוד שלב אחד כשעיני נשואות למעלה. אימה גדולה נפלה עלי, פחד אלהים ופחד ההמון שלמטה. דומה היה לי כאילו ראשו של המגדל מגיע אל השמיים ולעולם לא היה סוף לעלייה זו. – – –


כשהתעוררתי מעלפוני, מצאתי עצמי שכוב על יצוע קשה בחדר מלא ריחות מרקחת וגומי. לידי עמדה אשתי והדבר הראשון שהבחנתי בו היה מבטה הקר, העוין. נשאתי יד כבדה אל ראשי וראיתי שהוא חבוש.

כואב? שאלה, אך ללא אהדה כלשהי.

נענעתי בראשי לאות לאו.

אין זה רציני, אמרה בפנים קהות, ונדמה היה לי שהיא מהרהרת בדברים אחרים.

באותו רגע ניגש אל יצועי אדם לבוש לבן, מישמש בתחבושתי, טפח שתי טפיחות קלות על זרועי ואמר:

ובכן? בר־מזל אתה. יכול היה להיגמר בזעזוע מוח, אם לא גרוע מזה.

ואל אשתי אמר:

תוכלי לקחת אותו הביתה. הכל בסדר. חבּורה קטנה במצח. זה הכל.

כן, אזמין טקסי, אמרה אשתי.

אין צורך, אמרתי והתרוממתי מעל יצועי, אני מרגיש טוב.

אל תדבר שטויות, גערה בי, כאילו תרעומת גדולה היתה בלבה עלי.

כל עת הנסיעה שתקנו, ובהגיענו הביתה, מיהרה להציע לי את המיטה ועזרה לי להתפשט ולהיכנס לתוכה. אחר נתיישבה על המיטה הסמוכה וכסתה פניה בידיה. הסתכלתי בה ממושכות ונסיתי לעמוד על מצב רוחה. ראיתי במוחש שלא בי היתה הוגה. נזכרתי שזה זמן רב שלא אמרה לי משפט אחד של חיבה, אך כמעט ולא נתתי דעתי על כך. עתה נכנסה חרדה סתומה בלבי.

איך הגעת לשם? שאלתי.

היא נשאה ראשה ומצמצה בעיניה כאילו נתעוררה מתנומה שאחזתה.

לאן? שאלה.

לשם, לחדר־העזרה־הראשונה, אמרתי.

נסתכלה בי כמו לבחון את סברתה עלי, כביכול אם אמנם כסיל הנני כפי ששערה.

הייתי בעצרת, אמרה בעיניים קרות.

את? נדהמתי. רק עתה העליתי בלבי את אשר קרה שם. זכרתי שטיפסתי עד חצי הסולם לערך, ואחר כמו נפלתי לתהום. שום דבר לא היה בו כדי להביאני לבושה כה גדולה כמו הידיעה כי היא היתה עדה לכל זה.

אתה מתפלא? אמרה.

אינני יודע, אמרתי. שקעתי בהרהורים מרים. פתאום העבירה בי צמרמורת מחשבה שננעצה כסכין בלבי.

את… אמרתי והיססתי עוד, את באגודה?

היא נעצה בי מבט חד ורגע היתה כמפקפקת עם עצמה אם לרחם או להתאכזר.

כן, אמרה בקול מוחלט.

עצמתי את עיני. הסולם והמגדל סבבו סחור סחור כגלגל וכל הכיכר נתהפכה. חשתי צריבה עזה בעפעפי. שפתי רעדה ולא יכולתי לשלוט בה, אחר נשמתי נשימה עמוקה וכל אברי נתרפו כנמסים. לאחר שעה ארוכה שאלתי, מבלי לפקוח את עיני:

ממתי?

זה חשוב כל כך? אמרה. ומשלא עניתי, הוסיפה: כמה חדשים.

פקחתי את עיני והסתכלתי בה. נראתה כמו לפני שנים רבות, עוד בטרם נישאנו, כשחשקתי בה לראשונה והיתה עדיין כגן נעול בפני. אף עתה היתה רחוקה מאד, נמנעת המגע, עולם לעצמו. כאילו לא היינו יחד שנים רבות. רק חותם החטא טבע בה הבדל גדול ומייאש עד עפר.

היא שתקה. בהתה לאיזו נקודה לפניה ודומה היה כאילו הרהרה בדברים אחרים. אחר התפרקדה על המיטה, שמה זרועותיה תחת ראשה ואת רגליה שיכלה זו על זו.


לאחר יומיים חזרתי לעבודה. את שלושים הלירות החזרתי לקופת הברזל. בשעת הצהריים אמר לי שלזינגר, כוס תה אולי? לא, תודה, אמרתי, אינני שותה תה בצהריים. הרגל רע, אמר שלזינגר, הרגל רע. נותרה רק חבּורה קטנה במצחי. לא ניכרת ביותר.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47974 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!