לאידה

מה ראוי יותר לגנוּת מאשר הרוֹע? אבל אני עשיתי עצמי רע משהייתי, כדי לזכות בשבח; וכאשר לא חטאתי במשהו כמו שחטאו המופקרים, נוהג הייתי להתפאר במעשים שלא עשיתי כדי שלא יחשבו כי ראוי אני לבוּז כשיעור היותי חף־מעוון; או כדי שלא יעריכוני פחות בשל היותי נקי.

(אוגוסטינוס)

תהא משמעותו של הדיבור ‘אמת’ מה שתהיה ברשויות אחרות, הרי ברשות הבין־אנושי משמעותו שבני־אדם מגלים עצמם זה לזה כפי שהם הנם בישותם. – – – כל מקום שזה חסר, אף האנושי אינו כאמיתו.

(מרטין בּוּבּר)

כשבא אלי מ. והציע לי להצטרף לאגודת־הרשעים – מילאתי פי צחוק עליו. האפשר שיש אגודה כזאת, אמרתי, הרי זו בדיחה ממש. יש, אמר לי, ואסיפת ייסודה תתקיים ביום ג' הקרוב, והעניין רציני ביותר. מה ראית לפנות אלי, אמרתי לו ועודני צוחק, האם מכיר אתה אותי כרשע? קצת רשעות יש בך, אמר, וזה מספיק לנו, כי הרשעות טיבה כשמרים שבעיסה, היא תופחת ומתפיחה אם מסייעת לה דרגת־חום נאותה. נסתלק הצחוק מעל שפתי ומרירות של עלבון נתקננה בקצותיהן. מניין לך שיש בי אפילו קצת? שאלתי. יש בך, אמר, לא פחות מכל אדם. האם אינך מדבר סרה בחבריך לעתים? כלל וכלל לא, אמרתי. אם כן אתה מהרהר סרה, אמר, וגם זו רשעות. ואם מדבר אתה טובות, גם אז מבצבץ הרע מבין המלים, כי כוונתך לעורר ע"י כך את בן־שיחך שידבר הוא רעות, וזו אפילו מדרגה גבוהה יותר של רשעות. פשפש בנפשך, פשפש… הרהרתי קצת ואחר אמרתי, כל ימי אני משתדל לעקור מידה זעומה של רשעות שיש בי ואתה בא אלי שאצטרף לחברה שתטפח אותה? כן, ידידי, כן, אמר מ. בעיניים נוצצות באש־קודש, כי יש מטרה גדולה בדבר! מהי? שאלתי. תבוא ביום ג' ותשמע.

מתוך סקרנות, ומתוך תאווה שיש בוודאי בכל אדם להציץ לתוך מאורה של חטא, הלכתי ביום ג' בערב לביתו של מ. בקומה השלישית של בית דירות גדול. כשנכנסתי שמה, כבר היתה שם חבורה די גדולה, בת שנים־עשר או ארבעה־עשר איש. איש לא השגיח בכניסתי כי הכל היו עסוקים בשלהם, אחדים בשיחה זה עם זה ואחדים בפיצוח בוטנים, ואלה שבאו עם נערותיהם היו ממתיקים לחשים ביניהם, כשהם צמודים זו אל זה, לחי אל לחי או שפה אל לחי, ראש אל כתף או ראש אל צואר. לולא האור שהיה מעומעם, לא נראתה בעיני כל אותה התכנסות כהתכנסות של אגודת־סתרים כלל ועיקר, כי אם כמסיבה חברתית רגילה, מה גם שהאורחים נתכבדו בדברי מאכל ומשקה שנערכו לפניהם על השולחן הקטן שבאמצע וליד הספה והכורסאות. לתמהוני ראיתי שם את ר., את ב. ל., ואת ג. (איני מזכיר שמותיהם, לקיים הבטחה שנתתי), אנשים שכל ימי בטחתי שטובים הם מיסודם, ואפילו אם פגעו בי אי־פעם, לא במתכוון פגעו. אשתו של מ., אשה צעירה, שקדנית בהכנסת־אורחים, הפצירה בי להתכבד במאכלים והקריבה אלי צלחות מכל מין ומין. מתוך שחשתי עצמי בודד כלשהו, נתמסרתי לעיסוק זה, המוציא מן המבוכה. תמיה הייתי למה מחכים ומדוע אין מתחילים באותו עניין שלשמו באתי. אך איש מלבדי לא נתן, כנראה, דעתו על הדבר כי הכל היו נהנים מן הבילוי. אחר קרב עצמו אלי ב. ל. ושאל לשלומי ולשלום אשתי, אחר שאל על עבודתי ואם אני מוצא בה סיפוק. אם כי היו אלה שאלות רגילות כדי לקשור שיחה שאינה מתקשרת, הססתי בתשובותי, מתוך החשש שמא יש בהן כבר מאותה רשעות, או שמא באו כדי לעורר בי אותה רשעות, שכדי לקיימה נקראה פגישה זו. עניתי בהן ולאו ובדברים של סתם, ואף שנזהרתי מאוד, חשתי איך שלא מרצוני מבצבצת רשעות מתשובתי.

לבסוף נפנה אחד, הקשיש שבחבורה, מעל איש־שיחו, ושאל, כולם כאן? כולם כאן, אמר מ. אפשר להתחיל. אם כן נתחיל, אמר הלה, שהיה לו קול חרוך במקצת, וסקר בעיניו התכולות את המעגל כולו. פנים בהירות, גלויות, היו לו, ושער־שיבה קצר, שנראה ילדותי כלשהו. אדבר בקיצור, פתח ואמר. כולכם יודעים מה המצב בארץ כיום. המלחמה בעוול ובשחיתות הולכת מנצחון אל נצחון להוותנו. מעט מעט מסולקים מעמדותיהם, בכוח החוק ובלחץ דעת הקהל, כל אלה שנתפסו בעבירות כלשהן. אלה שטרם נתפסו – חוזרים בתשובה מעצמם. אנשים שעשו את מעשיהם הרעים בגלוי – כבר אינם לוחשים אותם אפילו בהסתר, ואותם שהיו גאים עליהם בעבר – כבר אינם מתביישים בהם בהווה, כי אין להם על מה להתבייש. מצב זה שורר במידה שווה בכל מקום ומקום. אפשר לומר שהצדקה פושה בארץ, ואם תוסיף לפשות כך, תעלה הארץ צחנה מרוב צדקה. כבר עכשיו קשה לחיות, כולכם חשים זאת, מה יהיה להבא? מה אני מציע איפוא? אני מציע דבר פשוט, שאנחנו, היושבים כאן, נתארגן כדי לעצור את התהליך הפאטאלי הזה. שיהיה לפחות גרעין קטן של אנשים בארץ הזאת שישמור על גחלת הרשעות. לא רק ישמור. ידליק גם אחרים. רק אז יש תקווה שהצדקה לא תשלוט שלטון גמור. מה יש לעשות? – להרעים פנים, לדבר סרה, לסכסך, להפיץ שמועות כזב, לרמות, במידת האפשר למעול, לגנוב, לנאוף, לבגוד וכדומה. כל אחד כפי יכולתו. והעיקר – לעשות כל זאת בגלוי ולא להתבייש. אין לנו אויב גדול מן הבושה, חברים. אני מקווה שדברי היו מובנים. זהו בערך. אם יש שאלות, בבקשה. אם יש הערות, בבקשה.

נשתררה דממה, ומפניהם של המסובים, שהיו אדישות, הבנתי שלדידם לא היה בדברים כל חידוש וכי היו מוסכמים עליהם מלכתחילה. מעט מעט נפנו כל העיניים אלי וחשתי כי אני מתבקש להביע דעתי, כאילו כל אותה פגישה לא נקראה אלא בשבילי. כל שנתארכה הדממה כן כבד עלי משא המבטים שמסביבי. ביקשתי לומר דבר ולא נמצא לי. לבסוף נשאתי ראשי ואמרתי: יש לי שתי שאלות. בבקשה – אמר החבר הקשיש והכל חזרו ונינוחו במושביהם בכעין אנחת רווחה.

אל"ף, אמרתי בקול רועד, לא ברור לי אם כללי ההתנהגות שציינת חלים על חברי האגודה גם בינם לבין עצמם…

בהחלט, בהחלט, אמר האיש, ומצדדים שונים שמעתי חוזרים אחריו, בהחלט, בהחלט. בהחלט, חזר ואמר האיש, הרשעות אינה ניתנת לחלוקה.

בלעתי את רוקי ואמרתי: ובי"ת – נדמה לי שיש סתירה בדברים. אם כוונת אגודת הרשעים היא לעשות כל מה שציינת כדי להביא למצב טוב יותר בארץ, הרי כבר אין זו רשעות.

אני שמח ששאלת שאלה זו, אמר האיש תכול־העיניים. השקפתנו היא שמידה גדושה של טוב סופה להביא רק רע, ומידה, ואפילו מועטת, של רע, עשוייה להביא לטוב. כי כוחו של הרע גדול מן הטוב. כמובן, שכוונתינו טובות. לולא זאת – לא היינו פונים אליך.

דבריו אלה בלבלו את דעתי. כולם פנו אלי מפני שחושבים הם אותי אדם טוב, או מפני שמצאו בי מידה של רשעות, כפי שאמר לי מ. בביתי? שוב היו כל העיניים מכוונות אלי, מצפות לתשובתי, הן או לאו. קשה היה לי לשקול את הדברים בדעתי בשעה שכל העיניים נעוצות בי, אך כשהעליתי על לבי את הצפוי לי אם אקיים את כללי ההתנהגות שצוינו בנאום הקצר, ידעתי שלא אוכל להשיב אחרת משאשיב. הכל ישבו כפופים לעומתי, כקשתות דרוכות.

צר לי, אמרתי, לא אוכל להצטרף לאגודה.

תחילה היה רגע של שתיקה, ועדיין היו העיניים נעוצות בי. ואם כי עיני שלי היו מושפלות אל זרועותי המשוכלות על ברכי, ידעתי כי המבטים ששולחו בי היו מבטי איבה ובוז. אחר־כך נתפרקה השתיקה ללחשים־לחשים, שאת מיליהם לא שמעו אוזני, אבל כל עורי שמעם. לא היתה בהם הבאת צער, גם לא מחאה, גם לא אכזבה, אלא רק אישור לכך שכל מה שחשבו עלי בלבם – נתקיים. סבורים הייתם שישיב אחרת, מתחסד זה? – חשתי מלחשים – אינכם מכירים אותו? ציפיתם לקורטוב של אומץ מצידו? טעות היתה להביאו לכאן מלכתחילה.

יחידי שלא התלחש עם אחרים היה אותו קשיש. הוא הוסיף להביט בי ולבסוף אמר, אפשר לדעת מדוע הגעת לכלל החלטה זו?

האם זה חשוב? אמרתי.

בכל זאת מעניין, שמעתי קולה העוקצני של בחורה שראשה היה משוקע בחיק בן־זוגה.

אינני מסוגל, אמרתי. אני פוחד מייסורי מצפון.

צחוק קצר ענה לי מכמה עברים.

מה זה בדיוק מצפון? שאלה אותה בחורה.

אולי לא התבטאתי נכון, אמרתי. באמת אינני יודע בדיוק מה זה מצפון, אבל כשאני עושה מעשה חטא שיש עמו הנאה, אינני נהנה כלל, כי בו ברגע אני חושב על הרגשת האשמה המזומנת לי בימים הבאים. בעצם, ברגע הבא.

חשתי שהבוז מפנה מקומו לרחמים.

אם כן זו פשוט פחדנות, אמרה אותה בחורה, לא שאתה טוב כל כך וצדיק מכל היושבים כאן, אלא הנך חלש אופי.

כן, כנראה שכך, נמלט משפט מפי.

הודאה זו סיפקה כנראה את כולם, כי מיד חזרו לשיחה שוטפת ועליזה בעניינים שונים שלא היתה להם שום נגיעה לעניין אגודת הרשעים. אותו קשיש לחש משהו לשכנו והבנתי כי אמר שאכן טעות היתה להביאני לפגישה. לא נעים היה לי לעזוב באמצע, שמא תתפרש עזיבתי כמחאה או כהפגנה של מורת־רוח ממטרות האגודה. נשתהיתי עוד שעה קלה ואיש לא פנה אלי. אחר קמתי וביקשתי סליחה ונפרדתי מאורחי. בעומדי על הסף, השיגני אותו קשיש, וסגר את הדלת אחר שנינו. בעומדנו בחדר המדרגות אמר לי: שמי ב. אינני כועס עליך. אג"ר היא אגודה חופשית ורק מי שמאמין בתום לבב במטרותיה יכול להצטרף אליה. עד עכשיו לא נכשלנו באיש. כל מי שפנינו אליו הצטרף בחפץ־לב. אתה היחידי. חוששני שתצטער על כך. בתור ידיד יכול אני לומר לך, אין דבר גרוע מן הצביעות. היזהר מפניה. לא שאני חושב אותך לצבוע, אלא שיש סכנה כזו. בקשה אחת לי אליך, אל תספר לאיש על הפגישה הזאת ועל כל עניין האגודה שלנו. גם אל תזכיר שמות האנשים שראית כאן. כאילו לא היית. זה כל מה שאני מבקש ממך.

יכול אתה לבטוח בי, אמרתי לו. דבריו נגעו מאוד אל לבי, וכשלחץ את ידי, לחיצה ממושכת, והישיר מבטו אלי בהבעה של אמון, חשתי מחנק בגרוני ודמעות עמדו בעיני. היה זה כאילו נכרתה ברית בינינו, והכרתי לו תודה ללא גבול על האמון שרחש לי, שאולי איני ראוי לו.

כשחזרתי לביתי לא אמרתי דבר לאשתי אלא פשטתי את בגדי ושכבתי, וכשהפצירה בי ושאלה מדוע פני רעים, אמרתי לה שדבר נורא קרה. סיפרתי שבעוברי ברחוב ראיתי ילד נדרס על־ידי מכונית וכיון שהייתי עֵד לתאונה, נלקחתי לתחנת המשטרה ושם עשיתי שתי שעות רבות סבל. וההורים? שאלה, הם יודעים על כך? הו, כן, נאנחתי, היה זה מחזה איום. ילד קטן, אַת מתארת לעצמך? שנינו לא יכולנו להירדם שעה ארוכה, וכשהעליתי בדמיוני את המחזה עליו סיפרתי – עמדו שוב דמעות בעיני.

המחשבות על אג"ר לא הרפו ממני בימים הבאים. כשהעברתי במוחי שוב את הפגישה בבית מ. – ראיתי שכל סירובי לא היה אמנם אלא מתוך התחסדות ומורך לב. ודאי שאינני טוב מן האחרים ומידת הרשעות שבי גדולה משידעתי. האם אינני מתקנא בפקידים הגבוהים ממני במחלקתי? האם אינני מאחל כשלון לבעלי ההצלחה? וחרף כל נימוסי הטובים, האם אינני שמח לאיד ואינני נהנה מדברי לעז?ואם אינני גונב, מועל בכספים, בוגד ונואף – הרי זה רק מתוך העדר אומץ, שנתחלף בהכרתי, שאף היא יש בה צביעות – בייסורי מצפּון כביכול. אכן, צדק ב. שאמר כי אין דבר מסוכן מן הצביעות.

בלהיטות רבה הייתי קורא מעתה את מדורי הפשע והפלילים בעתונות. ומה מוזר היה הדבר שגיליתי בעצמי, כי על כל מקרה ומקרה של רצח, אונס, גניבה ושחיתות, הייתי שמח בתאוותנות – כאילו היה לי חלק בנצחונה של האגודה. הנה – אמרתי בלבי – יש פרי לפועלם. הם עושים חייל! הם עושים חייל! לשכני בעבודה, מר שלזינגר, מנהל־חשבונות אף הוא, הייתי מראה כל ידיעה כזו מוקדם בבוקר, ובהצביעי עליה בעתון, היו עיני נוצצות. כן כן, היה שלזינגר נאנח, עד היכן מגיעים הדברים. בכל זאת, מר שלזינגר, בכל זאת! הייתי אומר.

אך עם זאת, יותר ויותר נשתלטה עלי ההרגשה הנוראה של הבדידות. ראיתי שדברים גדולים נעשים בארץ ואינני שותף להם. לא זו בלבד שאינני שותף, אלא שמנודה אני. היקפה של האגודה, חשתי, הולך ומתרחב הולך ומתרחב, ואפשר שעכשיו היא מונה כבר אלפים, ובתוכם כל ידידי, אף רבים מחברי לעבודה, ואני מחוץ לה. הרגשתי כאילו מתהדקת והולכת סביבי עניבת חנק של משטמה ובוז, והסיבה היחידה לדבר היא רצוני להתראות כטוב, רצון ללא שום צידוק מוסרי.

השתוקקתי לראות מישהו מן האנשים שהיו באותה פגישה. אך דוקא כיון שהשתוקקתי כל כך – לא נקרו על דרכי. בשעות הערב הייתי יוצא לבדי מן הבית ומשוטט ברחובות מתוך תקוה שאמצא מי מהם. כמו־כן הרביתי להלך הלוך ושוב ליד בית הקפה שבו, זכור היה לי, נהגו כמה מהם לשבת יחד. דא עקא שלא ראיתי שם איש מהם אף פעם אחת. הבנתי שהם עסוקים בפועלם.

לא סיפרתי עדיין שיחסי עם אשתי נתקלקלו ללא תקנה. הייתי מאריך בשתיקותי ולא נתתי דעתי עליה, וכששאלה מה קרה לי, לא עניתי לה. פעם אמרה לי, משהו מעיק על לבך ואם אינני טועה הרי זו הרגשת אשמה. גיחכתי וננערתי ממנה במשיכת כתפיים. בוקר אחד, כשישבנו לארוחה וקראתי את העתון, כמנהגי, אמרה בקול מר, אך חששני ועצור: הגד, יש לך אשה אחרת על פני? לא עניתי, אלא המשכתי לקרוא בעתון. אשתי הבינה את שתיקתי כהודאה וחשתי איך הדמעות נושרות מעיניה אל הצלחת שלפניה. חשתי איך הכל מתמוטט בקרבה עד כי נותרה ללא כוח, אך לא הכחשתי. כנראה שנתקהיתי מאוד עד שלא נותר בי כל רגש של רחמים.

כאשר יקרה לעתים קרובות, פגשתי באיש שאותו ביקשתי, דוקא בשעה שלא ציפיתי לה. הדבר היה כך: ערב אחד נכנסתי לאוטובוס מס' 13, שילמתי לקופאי דמי כרטיס ונעמדתי ליד המעקה שבכניסה. לאחר שתים או שלוש תחנות, קם הקופאי, ובהשקיפו על כל העומדים סביבו שאל, למי אין עוד כרטיס. אחר הצביע עלי ואמר, אתה, יש לך כרטיס? רציתי להראות לו את הכרטיס שקניתי, אך לא היה בידי. פשפשתי בכיסי ולא מצאתיו. גחנתי לארץ, שמא נשר מידי, ואף שם לא היה. הייתי נבוך מאוד, כיון שכל העומדים סביבי נסתכלו בי, מי בצער וברחמים ומי בחשד, והיתה עליבות רבה בחיפושי הנואלים, כשראשי דחוק בין רגליהם של העומדים. אתה לא שילמת לי, אמר הקופאי בבטחון ובתוקף. סלח לי, אמרתי כשפני סמוקים מעלבון ומכעס, אני שילמתי לך. 70 פרוטות שילמתי, מטבע של 50 ועוד שתים של 10, ואתה במו ידיך נתת לי את הכרטיס. אז איפה הוא? איפה הוא? תבע בגסות. אינני יודע, אמרתי, כנראה שעף החוצה או מעכתי אותו באצבעותי. רגיל אני למעך את הכרטיסים מתוך פיזור נפש. אדוני, אתה תשלם לי 70 פרוטה, קרא הקופאי, אני לא חייב להפסיד בגללך. אבל מדוע חייב אני לשלם פעמיים? אמרתי והרגשת העלבון שמה מחנק לגרוני. אתה לא שילמת גם פעם אחת, אדוני, קרא הקופאי. אין דבר הגורם לי לחולשת־הדעת כחשד שמטילים בי, אך כשהשקר המוטח בפני נאמר בתוקף רב, מתערער בטחוני באמיתי. פניתי אל העומדים סביבי וביקשתי את עזרתם. רבותי, אמרתי, איש מכם לא ראה ששילמתי לו? הכל היו אדישים והתנכרו אלי. אך לפתע אמר מישהו שישב על הספסל הסמוך: הוא שילם, אני ראיתי. ובהפנותי ראשי אל הדובר, שאמר את דברו במנוחה גמורה, ראיתי שהוא אותו ב. מאגודת־הרשעים. הוא חייך אלי ונד בראשו לברכה קלה ואני הייתי כה מלא כלימה שעיני ניטשטשו.

בתחנה הקרובה יצא ב. ואני מיהרתי לצאת אחריו. מרחק של כעשרה צעדים הפריד בינינו ועל מרחק זה שמרתי עד פינת הרחוב הסמוכה. אחר זירזתי את צעדי וכמעט במרוצה השגתיו. סלח לי, קראתי לעברו. הוא נעצר ופנה לאחריו. כן? אמר, ואותו חיוך, שלא ידעתי אם הוא של חיבה או של לעג, על שפתיו. אני מודה לך, אמרתי ורציתי להושיט לו ידי ולחוש באותה לחיצה חמה של אֵמון, כמו אז, בחדר המדרגות של בית מ. הו, אין בזה כלום, אמר. האמנם ראית ששילמתי? שאלתי. לא, לא ראיתי, אמר, אבל תיארתי לעצמי ששילמת. הרי אדם ישר אתה. דומה היה לי שאמר זאת בלעג. לא, לא שילמתי, גיחכתי, ובן־רגע חשתי דבר והיפוכו, בושה על ששיקרתי, וגאווה על אומץ לבי. הוא פקפק רגע, אחר אמר: גם זו לטובה. חסכתי לך 70 פרוטה. ראיתי שאין הוא מאמין לי ואם מאמין הוא, אינו מחשיב ביותר את המעשה. עמדנו רגע קט בשתיקה, כאילו בוחנים זה את זה בחשיכה. ובכן? אמר, מאחר שלא נוח היה לו בשתיקה זו. היססתי עוד מעט, אחר אמרתי: אני מודה שצדקת אז. לא צריך הייתי לסרב. הוא נתן בי עיניו הכחולות ואמר, איך הגעת למסקנה זו? בדקתי את עצמי, אמרתי, וראיתי שיש בי מידת רשעות מספיקה כדי לא להתבייש להסתירה. מוטב להיות גלוי בה. שוב שתק ובחנני בעיניו, אך החיוך נסתלק מעל שפתיו. קויתי שיאמר, אם כן מדוע לא תצטרף לאגודה, אך כיון שלא אמר דבר, אמרתי אני: אפשר עוד להצטרף לאגודה? הוא נראה כמהרהר, ולאחר ששקל את הדבר בדעתו, אמר: איפה אתה גר? השילוח 17, אמרתי. השילוח 17, אמר. חכה למכתב. אכתוב לך. אני מודה לך, אמרתי, ונפרדנו.

הימים שצפיתי למכתב היו קשים לי ביותר. פעמיים, שלוש וארבע ביום, לפני צאתי לעבודה, בחזרתי, ואפילו מאוחר בערב, הייתי יורד להציץ בתיבת המכתבים, אם כי הדוור בא רק אחת ליום. משארך זמן והמכתב לא הגיע, מה שגרם לי ייסורים לא יתוארו, נתלקחה שנאה בלבי כלפי ב. וכלפי האגודה כולה. מדוע מענים אותי כל־כך? האמנם אינם מאמינים ברשעותי? או שמא עוקבים הם אחר צעדי לאסוף הוכחות לה? האין עדותי על עצמי מספקת? אך עם כל עגמת־הנפש שבדבר, נלוותה לה גם הרגשה של סיפוק־מה. שכן השנאה, שהיא תולדה של רשעות, היא אף מולידה רשעות, ונמצא שאני מתכשר יותר לחבירות נאמנה באגודה.

לאחר חמישה שבועות הגיע המכתב, שגרם לי לאכזבה כלשהי. לא היתה בו תשובה חיובית לבקשתי. נאמר בו אך זאת:

“מאחר שהבעת רצונך להצטרף לאג”ר, הנך מוזמן בזה לבוא לפגישה אישית בביתי, רח' המלאכים 28, ביום ג' בשעה 9 בערב.

ב."

ביום ג' בערב הלכתי לביתו של ב. ובשעה 9 בדיוק צלצלתי בפעמון. את הדלת פתחה לי אשתו, אשה מלאה, בהירת שער ובעלת פנים אמהיות, שמנות, ומבריקות כמשוחות בחמאה. היכנס, אמרה, ב. יבוא עוד מעט וביקש שתחכה לו. הכניסה אותי לטרקלין ושאלה, מה תשתה, תה? היינו הך, אמרתי. אם כן קפה, אמרה, כי הקפה שלי הוא מצויין. הראתה לי לשבת על הספה, וכשיצאה למטבח, היתה לי שהות לסקור את חדר מגוריו של ב.. היה זה חדר בינוני ומרוהט באופן צנוע ביותר: שולחן מרובע באמצע ומסביבו ארבעה כסאות מרופדים, כוננית נמוכה וארוכה ובה ארבע אצטבאות של ספרים, כורסה אחת, הספה שעליה ישבתי, ועל הקירות היו תלויות שלוש תמונות וחבורות מצולמות בהן, אחת של מחזור בבית־ספר גבוה, מימים רחוקים, אחת של אנשי צבא, והשלישית לא עמדתי על טיבה, אך המצולמים בה נראו בני־חייל כולם. תמיה הייתי כמה הרשעות אינה מטביעה חותמה לא על ביתו של אדם ולא על אשתו, וסקרן הייתי לדעת במה הוא עוסק, ב. זה, לבד מפעילותו הציבורית כמנהיג האגודה. המנהיגים תמיד צנועים מתלמידיהם, אמרתי בלבי.

אשתו של ב. הביאה שני ספלי קפה ונתיישבה סמוך אלי. מיד מצאה לה לשון לקשור שיחה עמי. תחילה שאלה אותי על מוצאי ועל מוצא משפחתי, על אשתי, על עבודתי וכדומה. אחר־כך תינתה לפני צרותיה שלה: יוקר המחירים, המסים הגבוהים, הרעש שמקימים השכנים וכיוצא־בזה. הכל יכול היה להיות טוב, אמרה, אלמלא היה ב. עסוק כל־כך. יודע אתה, עבודתו של ארכיטקט אין לה שעות כלל. לעתים הוא חוזר בשמונה ולעתים בעשר. ואינני מזכירה כבר את הזמן שגוזלת ממנו האגודה. האמנם כל־כך עסוק הוא בזה? שאלתי. הו, אל תשאל! אמרה, יומם ולילה. מה בדיוק הוא עושה אינני יודעת, אולם הרשעות נהפכה אצלו בזמן האחרון למעין שגעון לדבר אחד. הו, כן, נאנחה. אחר הרצינוּ עיניה מאוד ובלאטה את קולה, אמרה לי כלאיש־סוד: אבל יש תוצאות. המצב נשתנה בכל־זאת. הולך ומשתנה. אינך סבור כך? אמרתי בחיוך של מחמאה: הכל חשים בזה. גם אני חושבת כך, אמרה. כל אותה צדקנות הולכת ונעלמת. בני אדם נעשים בני־אדם, כפי שנולדו להיות. הכל גלוי יותר, בריא יותר. ישנה אוירה טובה של רשעות, מעין רוח רעננה שלאחר שרב…

באותו רגע צלצל הפעמון. או, הנה ב. בא, אמרה בשמחה והלכה לפתוח לו. האיש מחכה לך כבר שעה ארוכה, אמרה לו ליד הפתח, אבל אני מקווה שלא השתעמם בחברתי. ב. נכנס והושיט לי ידו לשלום. היה לבוש מכנסים קצרים, רחבים, חולצה לבנה, ופניו היו שזופות ועייפות. סלח לי על האיחור, אמר, רק ארחץ את פני ואני לרשותך. כך תמיד, אמרה אשתו של ב. לאחר שיצא לחדר־הרחצה, בא עייף מאוד עד שכמעט לא נותר בו כוח לדבר. ובלחש הוסיפה: חייבים אתם להוריד מעליו קצת מן המעמסה, הוא מכלה את עצמו. השתדל לקבל עליך חלק מן העבודה, יודעת אני שאתה מסוגל לכך.

ניגש ישר לעניין, מה? אמר ב. בהתיישבו בכורסה ממולי. אשאיר אתכם לבדכם, אמרה אשתו ופרשה מעלינו.

ובכן, אמר ב., התייעצתי עם החברים בעניין בקשתך להצטרף לאגודה. השתתק רגע, אחר המשיך: עלי להיות גלוי־לב לפניך. אין החברים רוחשים לך אמון רב לאחר מה שאמרת באותה פגישה. ישנם פקפוקים. ייתכן שהם פקפוקי שוא, שאין להם כל יסוד, וייתכן שלא. אינני יכול לקבוע זאת. מי שמכיר אותך היטב ממני אומר שאתה אדם ישר מטבעך.

מי אמר זאת? הפסקתיו והסמקתי.

אין זה חשוב כרגע. אמרו.

זה שקר, קראתי.

ייתכן, ייתכן. כפי שאמרתי אינני מוסמך לשפוט על כך. אני נוטה להאמין לך, אבל הדעה הכללית היא שעליך להוכיח את עצמך בטרם תתקבל.

איך? איך? שאלתי ברוגזה. מה עלי לעשות?

לא אוכל לומר לך זאת, אמר ב., אך על־כל־פנים אינך יכול לבוא בידיים ריקות. צריך אתה להביא אתך משהו. מעשה כלשהו שיעיד עליך כי הנך ראוי להתקבל.

השפלתי את עיני אל ידי. הרגשתי שלא אוכל לשאת עלבון זה. במה נבדל אני כל־כך מאחרים, נזעקתי בתוכי, שראוי אני ליחס כזה.

ובכן? הפר ב. את השתיקה הארוכה, יש עמך מעשה כלשהו?

עיני היו אדומות מכלימה ורוגז. נשאתי מבטי אל הדלת, אחר אמרתי בקול חנוק: אפשר שהדבר יישאר בינינו?

כמובן, אם רצונך בכך, אמר ב.

ובכן… אמרתי. הססתי עוד. הסתכלתי סביבי ושמעתי את דפיקות לבי החזקות. אחר נעצתי עיני בעיניו ואמרתי:

אני בוגד באשתי.

דברי רעמו באוזני עד להחרישן ולרגע התנודדתי כאילו רעדה האדמה מתחתי.

ב. הסתכל בי במבט בוחן, אחר השתפך חיוך על פניו, אותו חיוך שהיה בו קצת רחמים, קצת לגלוג.

אינך מאמין לי? לחשתי בקול חנוק.

ב. המשיך להביט בי באותו חיוך. אני מאמין לך, אמר, אבל אין לזה שום ערך בשבילנו. ראשית, אין לדבר שום משמעות ציבורית ושנית – זהו ענין רגיל ביותר…

רגיל? זעקתי, בגידה באשה הוא עניין רגיל?

כן כן, אמר בשקט, רגיל מאוד. אפילו הטובים חוטאים בכך.

הטובים? קראתי, אם הטובים חוטאים בזה הרי הם חדלים להיות טובים, לא כן?

אתה טועה, אמר בשקט, הם נשארים טובים. זהו חטא מוסכם, אם אפשר להתבטא כך. איש אינו נענש על בגידה באשתו ואיש אינו מוקע לדראון בשל כך.

הייתי מדוכא עד עפר. רמוס תחת מבטו, תחת חיוכו המרחם.

סלח לי על שגזלתי את זמנך, אמרתי בקומי ומשכתי במכנסי.

ב. לא ענה. הוא קם וליווני אל הדלת. לא מצא לנכון לומר לי אפילו מלה אחת של נחמה ועידוד, ולוּ מתוך נימוס בלבד.

ודאי נתראה עוד, אמר בפתחו את הדלת.

סבורני שלא, אמרתי בקול קשה, ואני מקוה שמה שסיפרתי לך יישאר בינינו, כן? – הוספתי בנעימה של אזהרה.

כמובן, כמובן! חייך כנגדי כאל ילד, הרי הבטחתי לך.

יצאתי. עמדתי עוד רגע ממושך ליד הדלת הסגורה מבלי יכולת להתאושש מרגש ההשפלה הנורא. עקדתי את שיקרי והעליתיו לקרבן לו והוא לא שעה אליו. דחהו כלאחר־יד, ללא הכרת תודה כלשהי. בפיק ברכיים גררתי רגלי משם והלכתי לביתי.

אני אוהב אותך, אוהב הרבה יותר משאַת יודעת, לחשתי לאשתי בחבקי אותה באותו לילה ודמעות צרבו את עיני.

החלטתי לעקור את אג“ר מלבי, אך השנאה העזה כלפי ב. וכל הנלווים אליו, שהלכה ונתעצמה בי מאז שדחני בביתו, שנאה שנתפרנסה מהרגשת העלבון והמרירות ואזלת־היד להתגבר עליהן, מנעתני מכך. בכל שעות היום הייתי מהרהר בכך, ובלילה הייתי מתעורר מצביטות־כאב וחורש מזימות נקם, לעתים עד אור הבוקר. כן, הצלחתה של אג”ר היתה גדולה מכל ששערו מייסדיה, ואני, שעמדתי מבחוץ, מוחרם ומנודה, מושפל ומשולל־אמון, חשתי בעליית כוחה יותר מכולם. אילו היה לי כוח להילחם בה, חשבתי לפעמים, לארגן את כל הטובים ולמחוץ אותה במהלומה אחת! כן, אבל מי הם הטובים? ואם יש כאלה, ודאי יתביישו להתארגן יחד ולהכריז על קיומם ברבים, מפחד הלעג, הדיבה, ולשון־הרע.

סיפרתי עד עתה מעט מאוד על עצמי. הנני כבן 35. יום הולדתי חל ביום הכיפורים, אולם אין לראות בזה כל סימן למזל מיוחד. שום מקרה בחיי לא זימן לי ראייה ליעוד שקודשתי לו מטעם ההשגחה כביכול. אבי הוא מרצה־נודד מטעם ההסתדרות זה כשלושים שנה. איש משכיל ומכובד על הכל בשל יושר לבו, צניעותו וחוסר־השאפתנות שבו. מעולם לא עשה רעה לאיש. בהיותי בן 9, עליתי פעם, בשבת, אל עליית־הגג של בית־הכנסת. ילדי המושבה, בני השבע והשמונה, תפסוני בכך, התנפלו עלי וחטפו את כובעי מעל ראשי. ברחתי מפניהם והסתתרתי בביתי, שהורי נעדרו ממנו באותה שעה, הגפתי את התריסים ונעלתי את עצמי. בחשכת החדר בכיתי מרוב הכלימה, ובכיי נתגבר משום שכלימה היתה לבכות כך בשל זאטוטים כמותם. אינני יודע אם הייתי טוב מהם, אך באותה שעה של בכי, צמחה בי המחשבה שהנני טוב, ועמה גם קורטוב הרשעות שנבע מתוך השנאה למתקיפי. בהיותי בן 17 הלכתי, ככל חברי, אל הקיבוץ. שם גיליתי כי הטובים אינם יוצאים מן הכלל. עבדתי כמשנה־לנהג. הבחורים חיבבו אותי בשל הצטיינותי בעבודה, והבחורות בשל שערי הצהוב ובשל נוהגי להתבדח עמהן ולהצחיקן. ר. צחקה כל כך מבדיחותי עד שנתאהבה בי. מתוך צחוק עבר עלינו גם לילנו הראשון. כך נשארנו זה לזו. לאחר שלוש שנים גילו הרופאים שר. לא תוכל ללדת. מאז הפצירה בי לעזוב את הקיבוץ. עזבנו לאחר שנסתיימה מלחמת־השחרור, כאשר העזיבה לא היתה כבר בגדר פשע, או אם להשתמש בלשונו של ב. – היא היתה בגדר חטא מוסכם. הייתי אז בן 27. מאז הננו חיים בעיר. עכשיו הנני מנהל־חשבונות במחלקת עבודות ציבוריות של העירייה.

הנני מתחיל את עבודתי בשעה 8 בבוקר ומסיימה ב־3 אחר־הצהריים. שעות מספר הנני משמש כקופאי ליד האשנב, שאינו אלא פירצה קטנה בכותל החיצוני של לשכתנו. באותן השעות הנני מקבל כספים מבעלי־חוב שונים של העירייה. בשעה 12 אני מכניס את תיבת הכספים לארון הברזל ונעלו. בשארית היום אני מסכם את החשבונות, ולפני יציאתי אני משווה אותם עם המזומנים שבקופה. מעולם לא ארעה לי תקלה כלשהי, ותמיד היה סכום הכסף שווה למסוכם בפנקסים.

ליד שולחן סמוך לי עובד שלזינגר, אדם כבן 50, הרכון על פנקסיו מתחילת היום ועד תומו, ללא זקוף את גוו אפילו פעם אחת, פרט לשעת האכילה. בכל כמה דקות הוא מציץ בי מבעד למשקפיו, ומעולם לא ידעתי אם הוא עושה זאת כדי לפקח עלי או מחשש שמא אני מפקח עליו. אפשר שהדבר הוא רק בגדר הרגל ותו לא, כהרגלו להעביר מדי פעם בפעם את אצבעות ידו השמאלית על צדעו, כאילו ליישר את קמטי מצחו. פניו שחוקות, יגעות, שפתיו דקות וחוורות ועיניו מימיות. במשך כל שנות עבודתנו בכפיפה אחת, החלפנו אולי עשרה משפטים, לבד משפטי הנימוס הרגילים. במשפטי הנימוס הרגילים אני כולל גם את משפטו הקבוע, יום יום, בשעת הארוחה, בהציעו לי לשתות מן התה שהוא מביא. בשעה 12 בדיוק הוא סוגר את פנקסו, מסיטו הצידה, פורש עתון על השולחן ומוציא מתוך שקית של נייר שני כריכים, אחד של גבינה צהובה ואחד של גבינה לבנה עם פרוסת עגבניה. אחר הוא שולף תרמוס מתיקו, מעמידו על השולחן, מוזג תה לתוך כוס של בדיל ואומר: אולי כוס תה? יש כאן שתיים וחצי כוסות ואני בין כה וכה לא אשתה יותר מאחת. לא, תודה, אני אומר, אינני שותה תה בצהריים. הרגל רע, אומר שלזינגר וממשיך באכילתו בשתיקה.

סיפרתי כל זאת כדי להגיע אל המקרה המוזר שקרני שלושה חדשים לערך לאחר הפגישה בביתו של ב.

הדבר היה ביום ג'. סיכמתי את הכנסות הקופה של אותו יום והחשבון עלה ל־1328.450 ל“י. אחר פתחתי את ארון הברזל, כמשפטי יום יום, ומניתי את הכסף שבתיבה. לתמהוני מצאתי שסכום המזומנים שבקופה הוא 1358.450 ל”י. כלומר – ב־30 ל“י יותר משהראה הסיכום שבכתב. סיפרתי כבר שמעולם לא ארעה לי תקלה כלשהי. חזרתי ומניתי את הכסף, ושוב – 1358.450. חזרתי וסיכמתי את חשבון ההכנסה בספר, ושוב לא עלה אלא כדי 1328.450. על פעולות אלה חזרתי שלוש או ארבע פעמים. אימצתי את זכרוני ולא יכולתי להיזכר בסכום־כסף כלשהו שלא רשמתיו. האפשר שקיבלתי 30 ל”י ולא נתתי קבלה עליהם? הן לא ייתכן שהמשלם לא דרשה מידי. חזרתי ועברתי על כל הקבלות. שום קבלה על 30 ל"י לא היתה ביניהן. מניין העודף איפוא? ככל שהפכתי במחשבתי, לא יכולתי לגלות זאת. הגפתי את הארון ואמרתי בלבי שהדבר יתגלה ודאי מחר או מחרתיים.

חידת היתרה של שלושים הלירות לא נפתרה לא למחרת ולא למחרתיים. לא סיפרתי על הדבר לשלזינגר, אך משהיה מציץ בי כדרכו, משיפולי משקפיו, דומה היה לי שהוא חש במשהו. אולי מבוכת־נפשי נתנה אותות בפני. השתדלתי להיות חביב אליו, שלא כמידתי, ומפעם לפעם הייתי פונה אליו בהערה או בשאלה כלשהן, אולם, כפי שנדמה היה לי, גילה מורת־רוח כלפי ולא השיב אלא במלמול שנשר לפנקסו. ביום ה', שלא כהרגלו, לא הציע לי לשתות מן התה שהביא. היה זה מעין אות אזהרה שהכניס בהלה בלבי. האם יודע הוא? או שמא רצה מישהו להכשילני? הדבר הפשוט ביותר היה להודיע על כך למנהל זליגמן, אך היה משהו שעכבני מעשות זאת.

ביום ו' עלי למסור את הקופה ואת סיכום החשבונות למנהל, ובלילה שלפני כן לא יכולתי לעצום עין. שברתי את ראשי על השערות לאין־ספור כיצד קרה הדבר, אך לא העליתי כלום. המחשבה, שרדפה אותי במשך שני הימים האחרונים, בכל השעות, שעלי לקחת את שלושים הלירות ולשימן בכיסי, וע"י כך להשוות את הסיכומים, העבירה חום בכל גופי, עד שדומה היה עלי שאני נשרף על יצועי. לא רק החטא שבדבר הבהילני, אלא גם עונשו: הלא אפשר שביום מן הימים, למחר, למחרתיים, או בעוד שנה, יבוא מישהו וידרוש את הקבלה על הסכום ששילם ולא נכנס לפנקסים. ודאי שכך יהיה, שכן הוא ייתבע על חובו. לעומת זאת, ציננה את התרגשותי מחשבה אחרת – שתמיד אוכל להחזיר סכום פעוט זה מכיסי. אולם החרפה שבדבר! הלא העניין יתגלה תחילה במדור אחר של המחלקה, ורק לבסוף, לאחר שיבדקו בכל ספרי החשבונות, יגיעו אלי! העברתי נגד עיני רבים מבעלי־החוב שפניהם נשקפים אלי מבעד לאשנב. אחד מהם ניצב למולי ולא אבה לסור. רוזנברג היה שמו. שרברב. אדם עב־גוף, בעל פנים גסות, שפתיים עבות ומשורבבות כלפי מטה, כבוחלות בעולם כולו, עיניים צרות שאישוניהן השחורים, הקטנים, היו תרים אחר טרף כביכול. פעם, כשטעיתי במניין העודף, הרים עלי קולו ולא פסק מלגדף עד שהוציאוהו מן הבית. עכשיו היה ניצב מולי. תחילה כשפניו ממלאים את ריבוע האשנב, ואחר ליד דוכן העדים בבית המשפט. אני נתתי לאיש הזה שלושים לירות, ליכסן מבט צר כנגדי. כן. בטוח. אני לא טועה אף פעם. אני לא יודע איפה שהסתיר את ההעתק של הקבלה. זה לא מעניין אותי.

כשעלה השחר, שחר לבן ועגום, גמרתי בלבי לספר על הדבר לזליגמן ולמסור לו את הקופה כמות שהיא, עם יתרת שלושים הלירות. לשעה או שתיים שקעתי בתרדמה עמוקה.

למחרת, ברבע לפני שתים, פתחתי את ארון הברזל. עמדתי בגבי אל שלזינגר שהיה עוד רכון על פנקסיו. מניתי שוב את הכסף. שלושים לירות למעלה מן החשבון, כתמול ושלשום. נטלתי שלושה שטרות בני 10 ל"י ותחבתים לכיס חולצתי. את קצותיהם השארתי מבצבצים ונראים מעל לשפת הכיס. הוצאתי את התיבה והבאתיה אל זליגמן עם גיליון הסיכומים. הוא לא הבחין בכלום. החשבונות השתוו כמדי שבוע בשבוע.

במוצאי־שבת, בשעה 10, צלצלתי בפעמון ביתו של ב. שוב פתחה לי אשתו. הו, אתה הוא זה! האירה לי פנים כלידיד משפחה ותיק, כמה פעמים שאלתי את ב. מדוע אינך בא אלינו. הוא פה. היכנס.

עמדתי בפתח הטרקלין ואמרתי שלום. ב. ישב שם עם עוד שני צעירים שהיו בפגישת הייסוד בבית מ. ושלושתם היו שקועים בהתייעצות כלשהי, ללא־ספק בענייני האגודה. השניים לא נענו לי בברכה, אף לא במנוד־ראש, ורק ב. קם ולחץ את ידי.

סלח לי, אמרתי בלחש ובקוצר־נשימה, האוכל לדבר אתך ביחידות? כמה דקות בלבד.

ב. הפנה ראשו כלפי השניים, כמו בשאלה, ולאחר היסוס־מה אמר, סלחו לי, מיד אחזור אליכם. נדמה היה לי שקרץ להם בעינו, כי הללו חייכו כנגדו. אך אפשר שרק פרי דמיוני הוא זה, כיון שאת פניו לא ראיתי. בוא, ניכנס לחדר הסמוך, אמר.

נכנסנו לחדר קטן מן הראשון, שבאמצעו עמד שולחן שירטוט גדול ועליו גלילי קרטון במספר רב.

כן, מה הדבר? אמר בעומדנו זה מול זה. ביקשתי לשבת, אך הוא לא הציע לי זאת. אפילו לא מתוך נימוס בלבד.

נשמתי עמוק ואמרתי:

ב., אני מעלתי בכספים, כספי ציבור.

הו, כן… תמה בהרימו את גביניו.

אתה אינך מאמין, אמרתי, ומאחר שעמד נגדי כנדהם או משתאה, ומשום־מה נראה היה לי שאפילו נבהל, כאילו בשורה רעה היתה בפי. שלפתי את השטרות מכיס חולצתי והראיתים לו: הנה, שלושים לירות, פרשתי את שלושת השטרות בידי כשלושה קלפים. מקופת העירייה, הוספתי.

הוא השפיל מבטו אל שלושת השטרות ובהה בהם רגע ממושך. בהה בהם כך, כאילו היה פזור־נפש או מצטער על דבר־מה. עננה של עצב שכנה על פניו.

אינך מאמין, חזרתי ואמרתי באוחזי באצבע ובוהן בשלושת השטרות כנגד טבורו, הנה…

עתה עלה חיוך רפה על פניו. מאמין, מאמין, אמר כמו להרגיעני, וטפח על זרוע ידי האוחזת בשטרות. איך זה קרה?

הוצאתי מקופת הברזל. אתמול לפני גמר העבודה, אמרתי.

הדבר נתגלה? שאל.

לא, עניתי. עדיין לא. באותו רגע אחזתני אימה, שכן בכוח המלים, כביכול, נעשה הגילוי ודאי. עדיין לא, חזרתי ואמרתי.

הוא הביט בי הבטה ממושכת, יגעה, אחר הניח ידו על כתפי ואמר:

כשהדבר יתגלה, תבוא ותודיע לי.

החוורתי ולא יכולתי להניע אבר. הייתי כמשותק. היה דבר־מה על שפתי אך לא יכולתי לבטאו, וכשרציתי לעשות כן, רעדו. ידעתי שהוא מצפה שאלך לי.

סלח לי, אמר הוא משראה שאין לדבר סוף. מחכים לי.

יצאתי מבלי לומר שלום.

חזרתי לעבודתי. שלזינגר היה שוב אומר לי בכל שעת צהריים, כוס תה? יש פה שתיים וחצי כוסות ואני אשתה רק אחת. עניין שלושים הלירות היה כחבּורה במצחי, אך גם למום מעין זה אדם מתרגל בסופו של דבר ואפילו הוא מכערו. כל אימת שהייתי מהרהר באג“ר, היה הדם מציף את ראשי וגל של עלבון ושנאה, עד כדי רשעות, היה עובר בגופי. רשעות זו, חשתי איך היא גדילה ותופחת בתוכי, עד שדומה היה לי שיש בי יותר קבין של תכונה זו מאשר בכל חברי אג”ר גם יחד. אך לא הייתי נאמן עליהם. וכנראה ששום הוכחה שבעולם לא היה בכוחה לבטל אי־אמון זה.

הדברים היו מתמשכים והולכים כך, באותה שיגרה של דכאון שכבר העלה ירוקת של השלמה, אלמלא מה שארע כחודשיים לאחר פגישתי האחרונה עם ב.

היה זה ביום ה'. בחוזרי מן העבודה, אמרה לי אשתי, יש מברק בשבילך, במטבח, על השולחן. נכנסתי לשם ומצאתי את המברק פתוח. כתוב היה בו:

בוא הערב בעשר לביתי. העניין דחוף ביותר.

ב."

גל של שמחה עברני. אין ספק: החליטו לקבלני לאגודה. שום עניין אחר לא יכול היה להניעם להבהילני במברק אל ביתו של ב. בשעת ערב מאוחרת. בבת־אחת נמסה המועקה שהכבידה כאבנים על לבי במשך חדשים. היה זה כאילו נפתחו לפני שערי שמיים. מעתה אהיה שייך לחברה הגדולה, הפעלתנית, החיה, המגבירה כוח. בכל רמ“ח אברי חשתי בשמחה זו היות שייך לכלל, לאותו כלל שמעתה יתן את אמונו בי ולכן ארגיש עצמי בתוכו כשווה בין שווים. כל מה שהיה בלבי על אג”ר, המרירות, העלבון, השנאה – נמחה בן־רגע כלא היה.

נותרו לי עוד כשש שעות עד לפגישה המיוחלת. זמן ארוך כנצח. אשתי שאלה אותי לפשר המברק ומיהו ב. החתום עליו. עניתי לה דברים של מה־בכך ששיקרם גלוי, אך היא לא הטריחה עלי והודיתי לה בלבי על כך. לאחר הארוחה, התקלחתי ולבשתי בגדים נקיים. נסגרתי בחדרי, נטלתי ספר וישבתי בכורסה לקרוא בו. אך התרגשותי היתה כה גדולה שלא צרפתי גם שתי שורות זו לזו. יצאתי והחילותי מהלך לי לאטי, עד שהגעתי לרחוב המרכזי. ציבורים־ציבורים, גושים־גושים, היו נעים בו, כמשפחות של צמחי־מים על פני נהר ששיטפו אטי. חשתי בגופי את הזרם הסמוי העובר מהם אלי וממני אליהם עד להעביר צמרמורת בגבי. אפשר שרובם חברים באותה אגודה שבעוד שעה קצרה אהיה חלק ממנה. כבר אני חלק ממנה. עדה גדולה אחת שמטרה גדולה מאחדת אותה. נבלעתי בתוכה, כשתחושת האושר של איבוד ייחודי הכפוי והיטמעותו בהמון שמסביבו, מרוממת אותי למעלה מהוייתי. כך חש אני בשעת שירת ההימנון בעם רב, או לעתים בשעת התרגשות גדולה באיצטדיון הכדורגל. הו, היות אחד עם כולם, נאמן ומאמין, בלתי נבדל, אלקטרון בתוך החומר הזורם בזרם שאין לו סוף!

בתשע וחצי כבר הייתי סמוך לביתו של ב. בחלון הקומה השניה היה אור, אך לא רציתי להקדים, שמא אקלקל במשהו. התהלכתי הלוך ושוב על המדרכה, כשאני נושא את עיני מפעם לפעם לחלון המואר, כנער מאוהב אל חלון אהובתו. בדמיוני ראיתי את כל החבורה שהיתה בפגישת הייסוד מוסבת בחדר־המגורים, שחמימות שורה בו, ובכניסתי משתתקות כל שיחות החולין. דממה משתררת, כל העיניים מכוונות אלי, אך איני בא במבוכה בשל כך, כי יודע אני את שיבוא. ב. משמיע משפטים קצרים, יבשים, אך תוכנם החגיגי מרחף באויר כמעופה הבלתי־נשמע של יונה בשמי תכלת ללא עב. דממה תלוייה גם לאחר־מכן, והיא טעונת המיסתורין של הצפוי בימים יבואו. האם כרוך הדבר בטכס השבעה, או בהבטחת־אמונים כלשהי?

בשתי דקות לפני 10 צלצלתי בפעמון הדלת. ב. בעצמו היה זה שפתחה. אני שמח מאוד שבאת, אמר בלחצו את ידי בחמימות, בוא היכנס. נכנסנו לחדר המגורים. איש לא היה בבית מלבד שנינו. שב, אמר. ונתיישבנו שנינו זה מול זה בכורסאות.

קראתי לך, פתח ואמר, כדי לשאול אותך אם הנך מוכן למלא תפקיד מסויים למען האגודה.

כן, אמרתי. סבורני שפני הלוהטות ונעימת קולי הסגירו את התרגשותי הגדולה, את שמחתי ללא־גבול. אם גם לא היו הדברים כפי שתיארתים בדמיוני, הפיג משפטו הראשון את כל החששות הכבדים שתקפו עלי ברגע כניסתי. הרכנתי עצמי לפנים, דרוך להאזין לכל הגה שיצא מפיו.

ובכן, הדבר הוא כך, אמר בהישירו מבטו בעיני. במוצאי שבת זו, כלומר מחרתיים בערב, אנו עומדים לקיים עצרת־עם בכיכר המרכזית. אינני יודע אם ידוע לך כי האגודה מונה עכשיו אלפים רבים, אפשר לומר רבבות…

כן, אני יודע, אמרתי.

ובכן, כל אלה יבואו לעצרת, ונוסף אליהם, כפי שיש לשער, עוד אלפים אשר יהיו מעוניינים לשמוע את דברנו. זו תהיה הפעם הראשונה בה נופיע בגלוי, בפומבי. תקדם לעצרת עצמה, הפגנה. באמצע הכיכר תיבנה במה גבוהה ומעליה יינשא הנאום, דבר האגודה להמונים. פנייתנו אליך היא זו: שאתה תהיה האיש שתשא את הנאום.

הדברים נפלו עלי כאש. חום הציף את גופי מהתפעמות ומורא גם יחד. כה המום הייתי שלא יכולתי להוציא הגה מפי.

ובכן, מה דעתך על כך? אמר ב.

אינני יודע… מלמלתי. אני כמובן מודה מאוד, הרבה יותר משיכול אתה לשער, על האמון שאתם נותנים בי. אבל… אני חושש שאין זה לפי יכולתי. מעולם לא נשאתי נאום. מעולם לא דיברתי בציבור.

מפני זה אין לך מה לחשוש, מיהר לומר. הנאום כבר כתוב. יהיה עליך רק לקרוא אותו מן הכתב.

דבריו אלה לא היה בהם כדי להפיג את המורא הגדול שנפל עלי בחושבי איך יהיה עלי לעמוד על במה גבוהה ולהשמיע את קולי בפני קהל עצום.

אני חושש… שאינני ראוי לכבוד הזה, ביקשתי לסרב מבלי לפצוע את עטיפת האמון שמסביבי. הלא בעצם, מבחינה פורמלית לפחות…

אינך חבר האגודה, סיים ב. את משפטי, אם כן יכול אני להודיעך שביצוע משימה זו מציין גם את התקבלותך אליה.

עניין המעילה לא נתגלה עדיין, לחשתי כדי להיות ישר עמו.

דווקא משום כך, אמר, החלטנו להטיל עליך את התפקיד הזה. דווקא משום שהנך נקי מכל דופי. על כל־פנים מבחינה ציבורית הדבר הוא כך. איש אינו יודע על שום עוון או פשע שביצעת. הופעתך תעורר אמון.

לא יכולתי לענות הן כי לא האמנתי שאמצא כוח בנפשי לבצע משימה גדולה זו, וחששתי לענות לאו שמא יעורר הדבר את רוגזו ואז ייסגרו בפני שערי האגודה לעולם. נבהל הייתי להשיב, כי עיניו תבעו זאת ממני ולא הרפו, אך מאותה סיבה עצמה שרוי הייתי במבוכה גדולה עד שלא יכולתי להחליט דבר.

אינני רוצה לכפות עליך… הפר לבסוף את השתיקה.

לא לא, אינך כופה עלי, מיהרתי להפסיקו. בהלה נכנסה בי שמא נואש כבר ממני ובעוד רגע אצא מן הבית בבושת־פנים, כבפעמים שעברו. אינך כופה. אם באמת אין אדם אחר…

לא אמרתי שאין אדם אחר, הפסיקני ב., קולו היה עתה קר וחורג. אמרתי רק שהיה זה רצוי מאוד. אם אינך מוכן…

כתב הנאום בידך? שאלתי.

כן, אמר. עם כך קם, יצא אל החדר השני ובעוד רגע חזר ובידו שני דפים כחולים מחוברים בסיכה.

קצר מאוד, הגיש לידי את שני הגליונות הדקים. נאום של חמש או שבע דקות.

השטתי עיני על פני השורות הכתובות במכונת־כתיבה. לא יכולתי להבין דבר והחזקתי בגליונות כשיעור הזמן הדרוש לקריאתם.

טוב. אני מוכן, אמרתי.

יפה, אמר ב. ובכן, נעשה זאת כך: כדי למנוע ממך יגיעה יתירה, מוטב שלא תשתתף בהפגנה עצמה. בשעה שמונה שלושים תבוא מכונית לביתך ותסיע אותך ישר למקום העצרת. אני אפגוש אותך לרגלי הבמה. יהיה עליך רק לעלות ולקרוא את הנאום.

כן… לחשתי. תמוה היה בעיני שהוא נוקט לשון רשמית כל־כך, כמעט לשון פיקוד, לאחר שכבר הבעתי את הסכמתי. כלום איני ראוי ליחס חם ולבבי יותר? קוצו של חשד נעצה בלבי גם הודעתו שלא אשתתף בהפגנה. האם אמר זאת משום שעדיין אינם רואים אותי כאחד מהם? אך ייתכן, אמרתי בלבי, כי זה הנוהג באגודה לגבי שליחות מעין זו.

הכל ברור לך? שאל.

דומני שכן, אמרתי.

טוב, אמר. עתה עלה על שפתיו אותו חיוך מעודד שזכרתיו מפגישתנו הראשונה, בחדר המדרגות של מ., בהגיענו אל הדלת לחץ את ידי בחום ואמר: להתראות בעצרת. בטוחני שהדבר לא יקשה עליך.

יקשה לספר את שעבר עלי מאותה שעה ועד השעה שבאה המכונית לקחתני לעצרת. את הרגשותי באותם שני ימים ושני לילות אפשר אולי לדמות להרגשות חולה השרוי בחום גבוה, לעתים בהזייה, לעתים בפכחון צהוב, לעתים מתהפך על יצועו שטוף זעה, לעתים נראה העולם מטושטש בעיניו, כמבעד לחלום, לעתים נואש מחייו, לעתים מלא תקוה, וכל רגע שונה מקודמו. לא כך תיארתי לי את כניסתי לאגודה. כשקיבלתי את מברקו של ב., שטפני רגש של אחווה גדולה. לבי רחש טוב ואמונה לכל בני האדם (ואולי זה מקור הרעה, כי הדבר הוא בניגוד למטרות האגודה?), על כל פנים נכון הייתי לכל קרבן. לאחר הפגישה עם ב., כאילו חוּלל הרגש הזה, ואם כי הודיעני שלאחר הנאום אתקבל לאגודה, דומה היה לי ששוב אני עומד מחוץ לה, רחוק ממנה יותר מאי־פעם, מבודד ומנודה על ידה. לא ניתן לי להיפגש עם איש מחבריה, להחליף משפטים של רעות, לחוש לחיצות יד, טפיחות על שכם, מאור פנים, שחוק. שוב כרסמה בי תולעת הרשעות (ואולי לכך נתכוונו מלכתחילה, כדי להכשירני לחברות שלמה? אך מדוע נהגו בי אחרת מאשר בכל יתר החברים? האם העמידו את כולם בנסיונות כאלה?), והרגשה מרה זו, ששוב הוצבתי לבדי, ואפילו לשם שליחוּת רמה, בשם האגודה ולמענה, היא אולי שגרמה למה שקרה אחר־כך.

קראתי את נוסח הנאום, חזור וקרוא פעמים אין־ספור. לא היה בו אלא מתוכן דבריו של ב. באסיפת הייסוד, אך במשפטים נמלצים יותר ועזי רושם. ואם כי ידעתיו כבר בעל־פה, לא היתה בי הרגשת בטחון. מתהלך הייתי, חסר־מנוחה, בחדרי הבית, ללא הוצא הגה מפי. אשתי תמהה, כמדומה, על התנהגותי המוזרה, אך לא שאלה דבר (זה מכבר חדלה להטרידני בשאלות ולא התעניינה הרבה במעשי, כשם שאני לא התעניינתי במעשיה). ביום ו‘, כשסיכמתי את חשבון הקופה, היה רגע שרציתי להכניס שוב לתיבה את שלושים הלירות, כי נדמה היה לי שעל־ידי כך תחזור אלי מנוחת־הנפש הדרושה לי כל־כך לביצוע שליחותי, אך חזרתי בי מחשש פן אחטא לאגודה ודווקא דבר זה יכשילני. ביום ו’ בערב, לאחר הארוחה, חשתי רע בבטני ואמרתי לאשתי שכנראה הבשר התקלקל. אתה התקלקלת, אמרה לי באדישות ויעצה לי לשכב. שכבתי בבגדי על הספה ועד מהרה נרדמתי. ישנתי שנה פרועת חלומות רעים. מוטב לומר חלומות מתולעים, שכן חלמתי חלומות רבים ובכולם חזר אותו מראה של ציבורי תולעים הזוחלות זו על גבי זו באוכלוסיות גדולות ונערמות על מפלת גווייה לאוכלה בתאווה שוקקת, אלא שהגווייה לא אוּכלה. כשהתעוררתי, חשתי עוד שעה ארוכה כאילו זוחלות תולעים על זרועותי, על שוקי ובין מפשעותי. הדלקתי את האור ובבהלה גדולה חיפשתי בכיסי את גיליון הנאום, שמתוך סיוטי החלומות נדמה היה לי כי אבד לי. השעה היתה כבר שלוש, ועד הבוקר קראתי וחזרתי וקראתי את הנאום פעמים רבות, אם כי הרהורי התעופפו הרחק, בייחוד אל ימי ילדותי, שנראו לי באותה שעה כימי אושר, אך אושר שהיה בו חטא, מעין החטא הקדמון שבגן־העדן. בשבע שכבתי שוב לישון וישנתי עד עשר, שנה שקטה כשנת הים בצהרי יום צח. יצאתי לרחוב ודומה היה לי היום כיום כיפורים. התהלכתי כאדם חלוש שקם ממחלתו. ביקשתי לפגוש מישהו מחברי האגודה שהכרתים בביתו של מ., אך תחת זאת נקרתה לפני דודתי, אשה שמנה, לבנה, וטובת־לב, שזה שנה או שנה וחצי לא ראיתיה. בחביבות משפחתית שאלה אותי לשלומי ולמעשי. וכשעניתי לה, בקול חלוש, אמרה לי שנשתניתי מאוד מאז ראתה אותי באחרונה. אמרתי לה שהייתי חולה כמה שבועות ונצטערה עלי מאוד. אמרה שעלי להתחזק. כן, אמרתי, מתכונן אני לצאת להבראה. מוכרח אתה, מוכרח, אמרה לי. לפני שנפרדנו שאלתי אותה אם יודעת היא על איזו הפגנה העומדת להערך הערב. ענתה שלא שמעה על כך דבר. איזו הפגנה היא זו? שאלה. בעצמי אינני יודע, אמרתי, רק שמעתי מדבּרים… במצבך זה, מוטב שתתרחק משאון ומקהל רב, אמרה, שמור על בריאותך. ראיתי בזה אות רע. ככל שקרבה השעה הגורלית כן נחלש לבי עד כי נדמה לי שפעימותיו מתעלפות.

בשמונה ועשר דקות בערב, כלומר עשרים דקה לפני המועד הקבוע, נשמע צלצול פעמון הדלת. כשפתחתי, עמד לפני בחור מגושם וגבה־קומה, במכנסיים קצרים, שמיד ראיתי שהוא נהג הטכסי. נדהם עמדתי לפניו ללא הגה. באתי לקחת אותך לעצרת, אמר. בהלה נוראה תקפתני. רק שמונה ועשרה, אמרתי. קיבלתי הוראה, אמר. טפחתי על כל כיסי ופשפשתי בהם ולא מצאתי את גליון הנאום. מיהרתי לחדרים, הפכתי כל חפץ ופתחתי את המגירות ולא מצאתיו. הנהג היה מצפה והדקות הספורות שחלפו נדמו לי כשעה ארוכה. כמעט אמרתי נואש, אך לבסוף מצאתיו בכל זאת, בכיס השמאלי של מכנסי. ירדנו למונית.

תוך דקות ספורות הגענו לסביבת הכיכר המרכזית. כבר מרחוק ראיתי את גוש האנשים השחור, העצום, ואת המגדל המתרומם מתוכו ובשיאו הבמה הקטנה. נעצרנו בפאת ההמון הגדול. מיד ליציאתי מן המונית, ניגשו אלי שני בחורים מגודלים ולבושי חאקי שלא הכרתים, ואמרו לי, באותה נעימה שבה ודאי מודיעים שוטרים לפושע שנתפס כי הוא עצור, בוא אתנו, נוביל אותך אל הבמה. הלכתי בין שניהם והם פילסו לי דרך בהמון רב, שלא שעה אלינו. מכל עבר רעמו סיסמאות שלא יכולתי להבחין את מיליהן ורק עוצם זעמן הכה באוזני. חצינו את ים הראשים, ובעוד רגע עמדנו לרגלי המגדל. ההמון היה גוש אפל, אכזרי, שמשׂטמה זרמה במעמקיו, נכון לפרוע פרעות, עשוי לטבעני תחתיו כגל שחור, גדול. כחיה לכודה שעיניה מתרוצצות לבקש מפלט, חיפשתי את ב. היכן ב.? שאלתי, נטול־נשימה, את מלווי. לפי מבטם התמיה ראיתי שמעולם לא שמעו את שמו. קיבלנו הוראה להביאך אל הבמה, אמרו, זה הכל. נשאתי עיני אל המגדל ונדמה לי גבוה עד אין קץ. לפתע נשתתקו הקולות ונשתררה דממת מוות. עלה! עלה! לחשו לי בתוקף שני הבחורים. נשימתי נעצרה. סולם עץ בעל שלבים ללא־ספור נתרומם אל מרומי המגדל. עלה, מחכים לך! לחשו לי שוב, ובתוך הדממה היה לחש זה כצעקה. אחזתי בזרועות הסולם. טיפסתי בו שלב אחד ועוד שלב אחד כשעיני נשואות למעלה. אימה גדולה נפלה עלי, פחד אלהים ופחד ההמון שלמטה. דומה היה לי כאילו ראשו של המגדל מגיע אל השמיים ולעולם לא היה סוף לעלייה זו. – – –

כשהתעוררתי מעלפוני, מצאתי עצמי שכוב על יצוע קשה בחדר מלא ריחות מרקחת וגומי. לידי עמדה אשתי והדבר הראשון שהבחנתי בו היה מבטה הקר, העוין. נשאתי יד כבדה אל ראשי וראיתי שהוא חבוש.

כואב? שאלה, אך ללא אהדה כלשהי.

נענעתי בראשי לאות לאו.

אין זה רציני, אמרה בפנים קהות, ונדמה היה לי שהיא מהרהרת בדברים אחרים.

באותו רגע ניגש אל יצועי אדם לבוש לבן, מישמש בתחבושתי, טפח שתי טפיחות קלות על זרועי ואמר:

ובכן? בר־מזל אתה. יכול היה להיגמר בזעזוע מוח, אם לא גרוע מזה.

ואל אשתי אמר:

תוכלי לקחת אותו הביתה. הכל בסדר. חבּורה קטנה במצח. זה הכל.

כן, אזמין טקסי, אמרה אשתי.

אין צורך, אמרתי והתרוממתי מעל יצועי, אני מרגיש טוב.

אל תדבר שטויות, גערה בי, כאילו תרעומת גדולה היתה בלבה עלי.

כל עת הנסיעה שתקנו, ובהגיענו הביתה, מיהרה להציע לי את המיטה ועזרה לי להתפשט ולהיכנס לתוכה. אחר נתיישבה על המיטה הסמוכה וכסתה פניה בידיה. הסתכלתי בה ממושכות ונסיתי לעמוד על מצב רוחה. ראיתי במוחש שלא בי היתה הוגה. נזכרתי שזה זמן רב שלא אמרה לי משפט אחד של חיבה, אך כמעט ולא נתתי דעתי על כך. עתה נכנסה חרדה סתומה בלבי.

איך הגעת לשם? שאלתי.

היא נשאה ראשה ומצמצה בעיניה כאילו נתעוררה מתנומה שאחזתה.

לאן? שאלה.

לשם, לחדר־העזרה־הראשונה, אמרתי.

נסתכלה בי כמו לבחון את סברתה עלי, כביכול אם אמנם כסיל הנני כפי ששערה.

הייתי בעצרת, אמרה בעיניים קרות.

את? נדהמתי. רק עתה העליתי בלבי את אשר קרה שם. זכרתי שטיפסתי עד חצי הסולם לערך, ואחר כמו נפלתי לתהום. שום דבר לא היה בו כדי להביאני לבושה כה גדולה כמו הידיעה כי היא היתה עדה לכל זה.

אתה מתפלא? אמרה.

אינני יודע, אמרתי. שקעתי בהרהורים מרים. פתאום העבירה בי צמרמורת מחשבה שננעצה כסכין בלבי.

את… אמרתי והיססתי עוד, את באגודה?

היא נעצה בי מבט חד ורגע היתה כמפקפקת עם עצמה אם לרחם או להתאכזר.

כן, אמרה בקול מוחלט.

עצמתי את עיני. הסולם והמגדל סבבו סחור סחור כגלגל וכל הכיכר נתהפכה. חשתי צריבה עזה בעפעפי. שפתי רעדה ולא יכולתי לשלוט בה, אחר נשמתי נשימה עמוקה וכל אברי נתרפו כנמסים. לאחר שעה ארוכה שאלתי, מבלי לפקוח את עיני:

ממתי?

זה חשוב כל כך? אמרה. ומשלא עניתי, הוסיפה: כמה חדשים.

פקחתי את עיני והסתכלתי בה. נראתה כמו לפני שנים רבות, עוד בטרם נישאנו, כשחשקתי בה לראשונה והיתה עדיין כגן נעול בפני. אף עתה היתה רחוקה מאד, נמנעת המגע, עולם לעצמו. כאילו לא היינו יחד שנים רבות. רק חותם החטא טבע בה הבדל גדול ומייאש עד עפר.

היא שתקה. בהתה לאיזו נקודה לפניה ודומה היה כאילו הרהרה בדברים אחרים. אחר התפרקדה על המיטה, שמה זרועותיה תחת ראשה ואת רגליה שיכלה זו על זו.

לאחר יומיים חזרתי לעבודה. את שלושים הלירות החזרתי לקופת הברזל. בשעת הצהריים אמר לי שלזינגר, כוס תה אולי? לא, תודה, אמרתי, אינני שותה תה בצהריים. הרגל רע, אמר שלזינגר, הרגל רע. נותרה רק חבּורה קטנה במצחי. לא ניכרת ביותר.

ביום ששי, כמעט בסופה של ארוחת הערב שנתמשכה שעה ארוכה של שתיקה, כשאשתי מהרהרת בשלה ואני מהרהר בה, הפטירה לעברי פתאום כבדרך־אגב, בדרכה מן השולחן אל הכיור: רוצה ללכת למסיבה? הדבר הפליא אותי מאד, שכן לאחרונה היתה יוצאת לבדה בערבים ואינה מגידה לי לאן, וכן מוזר היה שאמרה זאת בשעה כה מאוחרת, מבלי לתת לי שהות להתכונן לכך או לשקול את הדבר בדעתי. שני טעמים יכולים להיות להצעה זו, חשבתי, או שנכמרו רחמיה עלי, שנשאר אני לבדי בבית, או שבגלל סיבה כלשהי, לא נעים לה ללכת לשם בגפה. אם כך ואם כך, ובעיקר שאמרה משפט זה באדישות גמורה וללא העף עין עלי, ראיתי בכך זלזול בלבד. בכל זאת שאלתי מתוך סקרנות, איזו מסיבה היא זו? אצל הגפנים, אמרה, עשר שנים לחתונתם. מ. יהיה שם? שאלתי. כולם, אמרה בהסירה את הצלחות מעל השולחן, תלך? לא, עניתי. היא משכה בכתפיה והמשיכה בעיסוקה.

כשעמדה מול ראי הארון והתקשטה, מנסה שמלה אחת ועוד שמלה, ואחר תולה לה עדיים מול הראי, ישבתי אני בכורסה והשמתי עצמי קורא בספר. אך רוגזי גבר ועלה מרגע לרגע עד כי הרגשתי חום בכל אברי. אמנם אני הוא שסרבתי לה, אולם מדוע לא הפצירה בי אפילו פעם אחת, ואם לא איכפת לה הדבר, מדוע הציעה לי מלכתחילה ללכת עמה, הן יכלה לנהוג כמו בפעמים אחרות ולהתעלם מקיומי, לא הייתי מתרעם עליה. עכשיו דומה היה לי שבכוונה היא מאריכה כל כך בהתקשטותה כדי להתגרות בי. חיפשתי דרך להכעיסה ומדי פעם בפעם שלחתי בה עין זועמת. אי אפשר שלא הרגישה בדבר, אך היא המשיכה בשלה ונראה היה בעליל שנהנית היא מעצמה. לבסוף לא יכולתי עוד להבליג, קמתי מן הכורסה, הנחתי את הספר על השולחן ואמרתי, טוב, אלך אתך, אם כן. טוב מאד, אמרה כשהיא מחליקה שמלתה על גבי ירכיה ומחזירה ראשה כלפי הראי, מוכן? כן, אמרתי, הריני לבוש, לא כן? עתה העיפה עין עלי, במודדה את קומתי מראשי עד כף רגלי, והפטירה: בסדר. נלך.

כשיצאנו לרחוב, חבקה בזרועה את מותני, דבר שראיתיו כמעשה־חסד, לנחמני, ומשלא נעניתי לה, נטלה בחוזקה את ידי הסמוכה לה ואילצתה להקיף את מותנה. כך היינו מהלכים בשתיקה עד שהגענו לביתם של הגפנים.

כשנכנסנו – כבר היתה המסיבה בעיצומה. שתיים־שלוש בחורות, חגורות סינרים ולהוטות פנים, היו אצות בעסק גדול מן המטבח אל החדרים ובחזרה עם מגשים מלאים וריקים בידיהן. בחורים היו עומדים בחבורות של ארבעה וחמישה כשהם משיקים כוסות, מדברים בקול ופורצים בצחוק מפעם לפעם. על הספות ישבו, כבעזרות לעצמן, נשים צעירות, שטופות בשיחות נלהבות, כשהן מתחרות זו בזו בהרמת קול, ובפינות החשוכות, בקרנות שבין החדרים ובמרפסת הקדמית, שלא היתה מוארת, המתיקו לחש זוגות אחדים.

רבים מן הנאספים לא הכרתי. היו בהם צעירים כבני עשרים וחמש, עליזים, ברורים ושבעי־רצון, מעצמם, מרעיהם ומן הבדיחות שהושמעו. אחרים היו נשואים בגיל ילד ראשון ושני, כבדים קצת מן הראשונים בהליכותיהם, אך מחזוּת פניהם הבהיקו משׂרות טובות ודירות נוחות. נשותיהם של הללו, הן שהתלקטו על הספות והיו משיחות כנראה בעניינים של משק־בית ומשק־בעלים. מאלה הכרתי את חסיה, בחורה גברתנית, קצרת שער, מרובעת כתפיים וצרודת קול, שהיתה ראש לחבורה, את נעמה, בעלת הפנים הרכות, העיניים הצרות, המלוכסנות והחייכניות, ואת שולה יעקבסון, בעלת פני השעווה הבובתיות והשער הבהיר, המשיי. שלושתן היו חברותיה של אשתי מימי לימודיה בגימנסיה. מבין הבחורים הכרתי רבים יותר: עתונאי אחד, שני שחקנים, מורה, צייר מתחיל, שלושה עסקני מפלגה ועוד. עם אלה היינו נפגשים לעתים בביתם של הגפנים. אמנון וגילה גפני היו בוגרי האוניברסיטה העברית, זוג שמח בחלקו, חרוץ ומצליח. שניהם שימשו בהוראה בבית־המדרש למורות, הוא – לפיסיקה והיא לתנ"ך. את גילה פגשה אשתי לראשונה בחנות המכולת, לפני כמה שנים, וכך החלה ידידותנו, שבאמצעותה הכרנו חבורת אנשים די גדולה.

שתיים־שלוש דקות לאחר כניסתנו – נתעלמה אשתי מעיני. חיפשתיה במבטי בין העומדים והיושבים בשני החדרים ולא מצאתיה. דבר זה העכיר עלי מיד את רוחי. נטלתי כוסית מן השולחן ויצאתי אל המרפסת הקדמית, כמו לשאוף אויר צח. כמה זוגות היו מתלחשים שם בפינות, אך כיון שלא מצאתי עוז בנפשי להסתכל לעברם, לא יכולתי לדעת אם אשתי ביניהם. גם מן הלחשים קשה היה להבחין בקולות מוכרים, שכן כולם היו דומים. הרכנתי עצמי על מעקה המרפסת והאזנתי לרחש העלים שבעצי הגן. חזרתי ונכנסתי לחדר והעליתי חיוך על שפתי, כדי להיראות שמח, כפי שנדרש במסיבה מעין זו. אך הדבר לא עלה יפה בידי, כי מיד לכך באה גילה לקראתי, צלחת עם עוגת־קרם בידה, ואמרה, טעם מזה ומצב־רוחך יוטב. אינני במצב־רוח רע כלל, אמרתי, ועם כך חשתי שקולי המרוסק מסגיר אותי. אני רואה שאינך מוצא לך מקום, הגישה את הצלחת לידי, מיד אמצא לך. לא, אל תטרחי, אמרתי, כולם כאן חברי הטובים. את המלים האחרונות לא שמעה כבר, כי מישהו פתח את הדלת והיא מיהרה להקביל את פניו.

מצבי היה עתה קשה יותר מבתחילה, כיון שביד אחת אחזתי בכוסית, שנשארה עדיין מלאה, ובשנייה – בצלחת עם העוגה, ואי־אפשר היה כמעט לעבור ממקום למקום ללא תקלה. כמו־כן אי אפשר היה לעמוד במקום אחד ללא נוע. הצמדתי מרפקי לגופי כדי שלא ייתקלו בי, ותרתי בעיני אחר חוף כלשהו לעגון בו. מישהו מאחורי טפח טפיחה חזקה על שכמי ומחצית המשקה שבכוסי נשפכה לארץ ועל בהונות נעלי. שתה! שמעתי קול צחוק לנגדי. בהרימי את עיני, ראיתי שזהו פ. העתונאי. בחור שחרחר בעל פנים מוארכות ועיניים ירוקות וחנפות, שלעולם היו משקרות. לחייך! קרא בהשיקו את כוסו בכוסי, מה שלום החבּורה? איזו חבּורה? שאלתי. הוא השיק את כוסו לחבּורה שבמצחי. שכחתי כבר! אמרתי. בר־מזל אתה, חייך אלי והפך את כוסו אל פיו. אחז בזרועי ואמר, בוא, ניגש אל מ. גם הוא כאן. לא רציתי להיפגש עם מ., ובדרך אליו השתמטתי ממנו ושוב עמדתי לתור לי מפלט. שתי ידי היו עדיין תפוסות בכוסית שלא שתיתי ממנה ובצלחת עם עוגת־הקרם. הכל היו כאן לבד אשתי שלא ידעתי היכן היא. לבסוף ראיתי כסא פנוי ליד הקיר. על הכסא הסמוך לו ישבה בחורה קטנה, שמנמונת, לבנת־פנים, שמעין חיוך של אושר היה קורן מפניה, אולם חיוך זה היה קפוא, והיא ישבה כזרה, הסתכלה לפניה כאילו כל המתרחש סביבה אינו נוגע לה. ראיתי שהיא בודדה כמותי.

נתיישבתי לידה ועדיין לא ידעתי מה אעשה בידַי. סלחי לי, הפניתי ראשי לעברה, אפשר להציע לך את העוגה הזאת? היא כמו נתעוררה מהזייה, הפנתה ראשה אלי מעט־קט ובאותו חיוך של אושר שלא סר מעל פניה, אמרה, לא, תודה. נמלכתי בדעתי והעמדתי את הצלחת על הרצפה, מתחת לכסא. אחזתי בכוסית בשתי ידי.

מבעד לצהלה המעובה חיפשתי שוב את אשתי במבטי. אנשים יצאו אל המרפסת ונכנסו ממנה, אך היא לא היתה ביניהם. האמנם ייתכן הדבר שלחוּצה היא אל איזו פינה חשיכה ומתנה אהבים עם אחד הבחורים? מחשבה זו העבירה חום בכל גופי. עיני נתכהו והחיוך המאוס נמוג מעל שפתי. בפנים מעוננות בהיתי בחדר ההומה וצוהל שכל הפנים היו זורחות בו. מישהו כפף עצמו עלי באחזו במסעד הכסא ושאל דבר־מה. נבהלתי כהיבהל החיה מרחש צעדים ביער. אמנון גפני היה זה. – שאלתי אם אוכל לשרת אותך במשהו, חזר על שאלתו. – לא, תודה, העליתי חיוך מאוב. – מסיבה שמחה, אמר, לא כן? – כן, אמרתי, עדיין לא ברכתי אותך. מזל טוב לכם. עשר שנים כמדומני, לא כן? – כן, עשר שני טובות, אמר בקול רווה, בהדגשה. – כן תרבינה, אמרתי. – גם לכם, אמר בשימו יד חמה על שכמי. הוא היה בחור קצר־קומה ומגושם, ופניו הרחבות, בעלות האף הפחוס והקצר והעיניים השחורות, הממושקפות, הפיקו טוב־לב. הוא התרחק מעלי בצעדיו הדוביים ופנה להציע שרותו לאחרים. שוב בהיתי לפני. בפתח המרפסת התנשק זוג צעיר לעין כל. היא נתלתה בצוארו בשתי זרועותיה, כעולה בתמר, והוא הרכין ראשו אל כתפה החשופה והצמיד שפתיו אליה. תמיה הייתי אם אין אשתי עושה אותו דבר ממש ברגע זה, בפינה חבוייה. בדמיוני, שהתלקח והלך, ראיתי עצמי מוצא אותה במצב זה בקרן הדרומית־מערבית של המרפסת. אני מנפץ את הכוסית בראשה, המאהב האלמוני תופס בזרועותי ואני מתאבק עמו ומשליכו אל מעבר למעקה. אשתי פורצת בבכי ואני מטילה על הארץ כשפחה חרפה, זורק בה מבט של בוז ושאט־נפש, ואחר עובר בחדר בצעדים גאים ובוטחים כשדממת מוות סביבי והכל קופאים על עומדם – ויוצא. ברגע זה ניגש אלי מ., טפח לי טפיחה קצרה וקפצנית על כתפי, ואמר, שלום, לא ראיתי שאתה גם כן כאן. נשאתי מבטי אליו ודומה היה לי שהוא הוא שהשלכתיו זה עתה אל מעבר למעקה המרפסת. למה אתה מתפלא? אמרתי. אינני מתפלא כלל, אמר, פשוט לא ראיתי אותך. – כן, לא מכבר הגעתי, אמרתי. איפה אשתך הנחמדה? שאל. מסתובבת, אמרתי בהשיטי עיני על פני החדר. אלך לחפש אותה, חייך אלי ברמיזה שנראתה לי נבזית ביותר והסתלק מעלי. עקבתי אחריו במבטי עד שנתעלם מעיני. בעצם, מרוצה הייתי שהלך לחפשה. אפשר ותימצא גם לי סוף־סוף. פתאום עלה בדעתי שהיא במטבח, עוזרת על־יד גילה בהכנת הכיבודים. ככל ששקלתי בדבר עם עצמי, אחד בעד ואחד נגד, כן נעשה לי ודאי יותר ויותר, עד שקנה שביתה של בטחון בלבי. דעתי נחה עלי במקצת ונפנתה לתהות על הנעשה מסביב. חיוך האושר היה עדיין קפוא על פני היושבת לצדי, והיא נראתה בעיני גלמודה כל־כך, עד כי חשתי חובה לעצמי לעודדה.

מסיבה משעממת, לא כן? פניתי אליה.

היא צידדה מחצית פניה אלי ותמהה כאילו אמרתי דבר הבל.

כלל וכלל לא, אמרה, מדוע אתה חושב כך?

מפטפטים, צוחקים, אמרתי, אבל אין שום דבר שכולם יכולים למצוא בו עניין.

ככה זה בכל המסיבות בעיר, אמרה, כדבר המובן־מאליו.

את – לא מן העיר? שאלתי.

לא, מקיבוץ, חייכה.

איזה?

מן הגבעה. מכיר?

כן. הייתי שם פעמים רבות.

לא ראיתי אותך.

רק לשעות ספורות בכל פעם.

עתה חשתי קרבה יתירה אליה וראיתי בזה אות של מזל, שנתיישבתי במקום זה. המסיבה עצמה נדמתה כאילו איננה משעממת כל־כך.

לפני שבע שנים הייתם מוכרים לנו חבילות של חציר, הוספתי ואמרתי.

למי זה לכם? שאלה.

קראתי בשם הקיבוץ בו הייתי לפנים.

כן, אני זוכרת, אמרה בפנים יבשות, וכאילו ביקשה לסיים את השיחה.

דבר זה היה תמוה בעיני, כי סבור הייתי שעוּבדת מוצאי צריכה לעורר בה עניין, אם לא שמחה, אם לא קרבת־לבבות של שניים בני מולדת אחת שפגשו זה את זה באקראי בארץ זרה.

איך הגעת לכאן? העזתי ושאלתי.

בעלי מכיר את משפחת גפני, אמרה. אחר, משראתה שאין הסבר זה מספק אותי, הוסיפה באי־רצון, כביכול כדי שלא אטריד אותה בשאלות: באתי אליו לשבּת ולקח אותי אתו.

איפה הוא? שאלתי.

מסתובב, ענתה ופנתה שוב להשקיף על העומדים באותה הבעה של צופה בחזיון מעניין ובלתי־רגיל.

דומה שבכל זאת נתנה לבה עלי, כי לאחר שניים או שלושה רגעים פנתה אלי ואמרה:

ייתכן שאתה מכיר אותו. קוראים לו דֶבַּלֶה.

כן, מכיר, זרחו פני לעומתה.

דבלה היה בחור פיקח מאד ונפגשתי עמו כמה פעמים בבית הגפנים. הוא עבד במשרד הבטחון, בתפקיד חשאי שאיש לא ידע אל נכון מהו (או שמא רק ממני העלימו זאת?). סיפרו עליו שזה מכבר ניתק קשריו עם הקיבוץ, עקב עבודתו המאומצת, בה עשה ימים כלילות. לא ידעתי שהוא נשוי ושאשתו בגבעה. הוא היה קצר־קומה, רזה, אך יפה־תואר: בעל גוף אתלטי, זריז, מותניים צרות וזרועות אמיצות. שערו השחום והחלק היה נופל על חצי מצחו, ועיניו החייכניות הבריקו תמיד בברק של שובבות. קול רך, נמוך ודבשי היה לו. שתקן היה וצנוע, אך מפעם לפעם היה משמיע משפט, שככל שנאמר בשקט כן היה שנון וממולח, עד כי תמיד עורר צחוק או התפעלות. דומה היה שלולא אוירת החשאין בה היה עטוף, ואשר שמה כנראה מעצור ללשונו, יכול היה לגלגל את העולם כולו בצחוק. בדיחותיו היו קצרות מאד ותמיד קולעות למטרתן, אך לאחר זמן, ככל שהייתי משתדל, לא יכולתי לזכור גם אחת מהן. אבל דבר זה אין בו ללמד כלום, כי אני, בדרך־כלל אין זכרוני טוב לבדיחות. לעתים הייתי מבקש מאשתי שתחזור על הלצה כלשהי שהשמיע בבית הגפנים, ושנזכרתי אך בשמץ ממנה. אך היא היתה מלגלגת על חולשת זכרוני. היה לו קסם מיוחד במינו, לדבלה, הן במראהו והן בהתנהגותו הצנועה, שבה היה כאילו מקטין עצמו עוד יותר משהיה, והתנהגות זו חיבבה אותו על הכל, בחורים ובחורות כאחד.

בחור טוב מאד הוא בעלך, אמרתי.

כן, אמרה אשתו של דבלה ללא הנד עפעף.

את באה לעתים קרובות העירה? שאלתי.

לא, לא לעתים קרובות. לפעמים. ענתה מבלי הפנות ראשה אלי.

הבנתי מנעימת קולה שלא הייתי צריך לשאול שאלה זו, שיש בה ודאי משום כניסה לרשות זרה. גלגלתי את הכוסית בין שתי כפות ידי וביקשתי לתקן מה שעיוותי ולהטות את השיחה למסלול אחר.

עובדת בחקלאות? שאלתי.

לא. בגן־הילדים.

עבודה מעניינת, לא כן?

כל עבודה שמתמסרים לה היא מעניינת.

אני מתמסר לעבודתי ואין היא מעניינת אותי כלל, אמרתי בצחוק.

סבור הייתי שתשאל מה עבודתי, אך כנראה שלא התעניינה בזה. אני עצמי הוספתי ואמרתי לאחר ששתקה:

אני עובד בהנהלת־חשבונות. בעירייה.

נשוי? שאלה בעודה מביטה לפניה.

הו, כן, אמרתי בשמחה. ולכם יש ילדים בודאי?

כן. שניים.

די קשה, אמרתי, כשהוא בעיר ואת לבדך בבית.

קצת, אמרה ביובש.

שוב נכשלתי בלשוני, למרות השתדלותי, ונכנסתי לתחום חיי המשפחה, מה שגרם, בצדק, למורת־רוחה. הרהרתי איך אוכל לתקן שוב מה שקלקלתי. כל־כך הייתי נתון למחשבתי זו, שכמעט לא חשתי בכך שהקולות נשתתקו וכל החבורות שהיו עומדות בחדר, בלגימה ובשיחה, נצטדדו אל הכתלים ונתיישבו על הכסאות, על הספות ועל שטיח הרצפה. משנשאתי עיני מכוסי, ראיתי, בפתח המוליך אל המרפסת הקדמית, את אשתי, עומדת לצידו של דבלה. היא נשענה על המשקוף והוא עמד לידה בעמידתו האופיינית לו, המרושלת והחביבה כל־כך, כששני בהונות ידיו תחובים לו בחגורתו משני צידי האבזם. מפעם לפעם נשאה אשתי עיניה אליו ולחשה לו דבר־מה והוא רק חייך לעצמו. שמחתי שבחברתו בילתה אותה שעה ממושכת בה טפלתי עליה בדמיוני חשדות־שוא. הפניתי עצמי אל אשתו של דבלה.

הנה בעלך, נענעתי בראשי לעברו.

היא הפנתה מעט־קט את ראשה לאותו צד, אך נדמה היה כאילו אינה רואה אותו, כי הבעתה לו נשתנתה בכלום ואף לא ענתה לי דבר.

מישהו מן המסובים, בחור גבוה, במדי קצין, קם ונשא ברכה לבעלי־הבית ליום חתונתם. הוא ברכם בחיי אושר ואחל לכל הקרואים שיזכו להשתתף בשמחתם בחתונת הכסף. דבריו עוררו צחוק ומחיאות־כפיים. מששככה הצהלה, נשתררה מבוכה כלשהי והמסובים נפנו לשוחח בלחש עם שכניהם. דומה היה כאילו מצפים להמשכה של איזו תוכנית חגיגית, לנאומי־ברכה, לשירה, או לסיפורי בדיחות. רק איוושת הלחישות נשמעה וקול פיצוח בוטנים. לאחר מכן קרה אותו דבר שהביא להשתלשלויות כה גורליות בחיי.

ביקשתי לפתוח בשיחה עם שכנתי, כי היינו היחידים מבין הקרואים שישבנו דוממים כגלמים, כשמבטינו תלויים בחלל. הפכתי הרבה בדעתי במה לפתוח, כשאני מגלגל את הכוסית בין שתי כפות ידי. רגעים ממושכים חשבתי בדבר ולא נמצא לי משפט של פתיחה. לבסוף נשאתי לאט את ידי השמאלית ונגעתי באצבעי נגיעה קלה בזרועה של שכנתי. מיד הפנתה ראשה אלי במבט של שאלה.

זו שעומדת ליד בעלך, היא אשתי, לחשתי.

באותו רגע – עד עכשיו איני יודע איך קרה הדבר – נשמטה הכוסית מידי, נפלה לארץ והתנפצה לרסיסים.

דומה היה כאילו הכל ציפו רק לדבר זה שיגאל את המסיבה מן המבוכה שנשתררה בה, כי קריאת צהלה פרצה מפי כל. אני גחנתי מיד לארץ ועשיתי בידַי ללקט את השברים והרסיסים. עם כך נשמע קולה של חסיה מן הספה: מזל־טוב, מזל־טוב! ומיד לאחר־כך שמעתי את קולו השקט והחם של דבלה, שהיה בו להשתיק כל מהומה:

אל תגידי מזל־טוב, הגידי מזל של איש טוב.

הכל פרצו בצחוק גדול, וסבור הייתי שעשו כן לא משום שמשפטו היה מצחיק כל־כך, (הרי כלל לא מצחיק היה), אלא משום שרגילים היו לצחוק לכל מה שיצא מפיו. אף אני צחקתי עם כולם והכרתי טובה לדבלה שאמר דבר לזכותי, ובדרך לצון, ועל־ידי כך הוציאני מן המבוכה, שהיא טבעית כל־כך במקרה מעין זה, כשאדם שובר כוס במסיבה.

עד מהרה ניגשה אלי גילה, גחנה אף היא לארץ, עם סמרטוט בידה, ניגבה את הרצפה, נטלה מידי את שברי הכוס ואמרה שאין בכך כלום, כי בין כה וכה זוהי כוסית מן הזולות.

משחזרתי ונתיישבתי על הכסא, ראיתי את חיוכו הפיקח והלבבי של דבלה לעומתי. אף אני חייכתי כנגדו, אך חיוכי זה נמוג עד מהרה מפני מבטה הקודר של אשתי, שהיה קרוב יותר לבוז מאשר לתוכחה. הבנתי שמקרה־כשל זה, של שבירת הכוס, העטה עליה בושה ולפיכך רגזה עלי. דומה היה כאילו אמרה, לשם כך הבאתי אותך למסיבה, כדי שתסרח כתינוק.

רגעים מספר לאחר־כך החל הפטיפון מנגן ומיד נדחס חלל החדרים והמרפסת בזוגות רוקדים. האור עומעם ורק מנורה אדומה אחת דלקה. זמן־מה עוד ישבה אשתו של דבלה במקומה ואחר קמה והלכה לה לאן שהלכה ולא ראיתיה עוד עד סוף הערב. ישבתי והתבוננתי ברגלי הרוקדים ומפעם לפעם ראיתי את שמלת אשתי סובבת סחור־סחור. היא רקדה עם מ., אחר־כך עם פ., אחר־כך עם קצין גבוה־הקומה. יצאתי אל המרפסת לשאוף אויר צח. ראיתי את דבלה עומד בעמידתו המרושלת, החיננית. נשען היה אל מעקה המרפסת, ידו האחת על גבי הסורג ובאצבעות השנייה – סיגריה. הבהוב הסיגריה באפילה שיווה לו מעטה של מסתורין יותר מתמיד, ואף חיוכו כמו הבהב בנוגה מיסתורי. נעמדתי סמוך לו וצפיתי כמוהו ברוקדים.

מדוע אינך רוקד? שאל לאחר זמן־מה בשקט, כמעט בלחישה.

אינני יודע לרקוד, עניתי.

מחוץ למים לא תלמד לשחות לעולם, חייך אלי.

אינני מוצא טעם רב בזה, אמרתי.

טעמת? שאל.

לא, אבל יכול אני לשפוט גם ממראה עיניים.

מטעה. לעתים קרובות מטעה, אמר בקול לואט וסתום, ואחר רגע הוסיף: אל תסמוך על מראה־עיניים.

רק אלהים יראה ללבב, עניתי לו.

גם אדם צריך ללמוד זאת, אמר ולא פירש.

שתקנו כמה דקות, אחר אמרתי:

זה עתה הכרתי את אשתך.

כן, אין היא נהנית ביותר ממסיבות מעין אלו, אמר.

כן, בקיבוץ זה אחרת, אמרתי.

הוא שאף עשן אל קרבו, אחר פלטו כלפי מעלה בסילון דק וארוך.

גם אתה היית בקיבוץ, לא? אמר לפתע.

כן, עד לפני שבע שנים.

למה עזבתם? שאל לאיטו.

התקשיתי בתשובה, ועד שהייתי שוקל מה לענות לו, ענה הוא בעצמו:

חברה אדוּקה מדי, מה?

כן, כן, אמרתי. שמחתי על כי פטרני מתשובה, ובו־ברגע חשבתי שאכן כיוון לדעתי. שתקנו שעה ארוכה. מנגינות הריקודים נשתרכו לתוך הרהורי כסחבות בזרם המים. הרהרתי במה שאמר ובמה שעשוי היה לומר אילו נמשכה שיחתנו.

תהיה מלחמה? שאלתי.

פניו הרצינו לרגע ושוב שאף עשן ונשפו כלפי מעלה.

מצב המלחמה הוא המצב המתמיד, אמר, ישנן רק הפוגות, קצרות או ארוכות.

כּוונתי להתנגשות של ממש, בנשק, אמרתי.

זוהי שאלה טאקטית, מי יפתח ראשון באש. אם נהיה חכמים – נפתח אנחנו, אמר בשקט.

אתה סבור כך?

הוא שתק רגע, אחר ניער את האפר מן הסיגריה ואמר: כששני הצדדים יש להם כל נשק קטלניים, שכוחם שווה להרוס זה את זה במהלומת־מחץ אחת – השאלה מי יפתח ראשון באש היא השאלה הגורלית. כך היה לפנים, כששני יריבים היו יוצאים לדו־קרב באקדחים בידיהם וכך הדבר היום – כשלשני היריבים גם יחד יש מטוסי סילון או פצצות אטומיות.

אם כן אתה חושב שאנחנו נפתח?

אני מקוה כך, אמר.

באומרו זאת עברה בגופי צמרמורת כמו זרם חשמלי, וסבורני שצמרמורת זו לא באה מחמת אימה מפני הצפוי, אלא בשל הרגשת אחווה חזקה שחשתי כלפיו, שהנה שנינו גברים העומדים בחשיכה ונותנים אמון זה בזה, ומחר־מחרתיים, בבוא השעה, נהיה מוכנים לחרף נפשותינו איש למען רעהו. דומה היה כאילו כבר עתה אנו ניצבים יחד בקרב.

רגע לאחר מכן נכנסה אשתי אל המרפסת כשהיא אוחזת בשולי שמלתה ומנפנפת בהם על רגליה. אוף, אין אוויר לנשימה, אמרה, ונעמדה אל המעקה לצידו השני של דבלה. ראיתיה, תחילה כופפת עצמה החוצה ונושמת אויר רב אל חזה, ואחר סומכת גבה אל המעקה, נשענת מעט אחורנית ופורשת שתי ידיה בהרחבה על הסורג כשרגליה פשוקות. שמעתי עוד שלחשה משהו לדבלה ואף הוא הפטיר משפט או שניים והיא נענתה לו בצחוק רם. אחר בא מישהו שלא הכרתיו, הושיט לה יד ומשכה לרקוד עמו בחדר פנימה.

השעה היתה שתיים וחצי לאחר חצות כשיצאנו מבית הגפנים. הלכנו בשתיקה זה בצד זו ברחוב הדומם ושמענו רק את טפיפות צעדנו על המדרכה, צעדיה הקטנים והמהירים וצעדי הכבדים והרחבים. הוספתי להרהר בדברים שאמר דבלה. לא היה לי ספק עתה שאמנם תפרוץ מלחמה, ומנעימת הבטחון שבה דיבר, הבנתי שהסיכויים לנצח הם גדולים. תהיה זו מלחמה קצרה, אמרתי בלבי. מהלומת־מחץ אחת ללא קרבנות רבים. ראיתי עצמי שוב במדי־צבא. אפשר שמחר או מחרתיים יבוא צו ההתייצבות. המחשבה על כך שאצא, ולו לזמן קצר בלבד, מן העבודה החד גונית והמשעממת־עד־מוות של הנהלת החשבונות ואימצא שוב בין גברים כלבבי, על עפר הארץ ותחת להט השמש, העבירה בי רטט של עונג.

כשהתקרבנו לביתנו, נעצרה אשתי בדרכה ואמרה:

למה לא ענית לו?

עמדתי רגע נדהם, כי לא הבנתי את פשר שאלתה שבאה פתאום ובנעימה של טרוניה.

למי? שאלתי.

אתה יודע למי, אמרה באיבה.

לא, אינני יודע, עמדתי נבהל לפניה.

האמנם אין לך שום כבוד עצמי? זרקה בי מבט של תוכחה, האמנם אפשר לירוק בפניך ותאמר לעצמך שטיפת גשם נשרה על חוטמך?

עמדתי נדהם ולא הבנתי דבר. האם מישהו העליב אותי במסיבה זו? הן כמעט ולא דיברתי עם איש מלבד עם דבלה ועם אשתו. ואותה תקרית של שבירת הכוס, הרי באשמתי קרתה.

אינני מבין דבר, אמרתי.

האם אזניך לא שמעו את הצחוק האדיר שהתגלגל בחדר לאחר מה שאמר עליך? למה לא ענית לו?

רק עכשיו נזכרתי במבטה הזועם ששוּלח אלי כשחייכתי אל דבלה. הבנתי שלכך היא מתכוונת, לאותו משפט שהפטיר שעה שהייתי גחון על הארץ וליקטתי את רסיסי הכוס. האמנם התכוון להעליבני? מילאה בהלה את לבי.

למה לא ענית לו, נגשׂה בי.

אבל מה אמר? התגוננתי מאימת עיניה הרושפות, הרי לא אמר אלא שהיה זה מזל של איש טוב!

חיוך רע פשט על שפתיה.

חשבת ודאי שזו מחמאה, מה? סיננה לעגה כנגדי.

לא מחמאה ולא עלבון, אמרתי, מה רע בכך אם אמר שמזל ביש של איש טוב הוא שקורות לו תקלות בהסח־הדעת?

הוא התכוון אליך, לא כן?

ומה בכך?

אם כן הישאר בשלך, הפטירה בלעג ופנתה להמשיך בדרכה.

הלכתי אחריה. לא ידעתי את נפשי מרוב בלבול־דעת. האפשר שאמר מה שאמר בלשון לגלוג? איך לפרש זאת? האם לגלג על כך שהנני איש טוב, או שהנני ביש מזל? אבל מה לגלוג יש בזה? הרי תקרית פעוטה מעין זו יכולה לקרות לכל אדם ולא יעלה על דעת שום איש ללגלג על כך, אלא בדרך חיבה! כלום יש בלבו עלי? הן מעולם לא רבנו זה עם זה. כמעט ואיננו מכירים זה את זה. ואם ביקש לפגוע בי, מדוע דיבר אתי אחר־כך מתוך אמון כה רב, עד כי אמר לי דברים שודאי אינם נאמרים לכך אדם? ככל שהפכתי בדברים, ראיתי שסברתה אינה אלא סברה של שטות, שאין לה על מה לסמוך כלל.

השגתי את אשתי ואמרתי לה ברוח קלה:

איך את חושבת צריך הייתי לענות לו?

אינני צריכה ליעץ לך, אמרה, אילו היית גבר גאה, היית קופץ עליו בו במקום ושובר לו את כל שיניו, ואם לא עשית זאת, הרי אין לך שום כבוד עצמי וכל עלבון מגיע לך.

מה שהיה תמוה בעיני יותר מכל – היתה נעימת האיבה בקולה, כאילו בערה בה איזו תאוות התאכזרות עלי, להשפילני, לדרוס אותי, לרמוס את כבודי.

כששכבתי במיטתי, לא יכולתי להרדם מרוב הרהורי־רוגז על אשתי. למה ביקשה להסית אותי נגד דבלה? למה רצתה להכניס חשד בלבי? למה ניסתה לקומם אותי על כל החברה שהתכנסה בבית הגפנים? האמנם לטובתה הוא שאהיה נחשב כנרדף, נלעג ומושפל? האם לטובתי הוא שארגיש עצמי בדוּל ומנודה? ובבוא העת להילחם – ומלחמה ודאי תפרוץ בקרוב, כפי שאמר דבלה – אהיה נטול אותו רגש אחווה הנותן כוח ליחיד לעמוד בכל נסיון קשה? בפני המוות? כל חמתי היתה עליה שהכניסה מהומה זו בלבי. שעות רבות לא יכולתי להרדם.

למחרת ביקשתי לברר לעצמי את הדברים מחדש, כביכול בשעות החשיכה שבמסיבה ולאחריה, נסתתמו ממני, ועתה, לאור היום, יתבהרו לפני, ושאלתי מאשתי שתפרש לי את משפטה. אולם היא סרבה להוסיף ולדבר בזה ואמרה רק מה שאמרה בליל אמש, כי אם אינני חש שנפגעתי בכבודי, הרי ראוי אני לכל עלבון וכד'. לא, לא חשתי כל פגיעה בכבודי ויותר שהרהרתי בדבר, יותר נוכחתי שאין הגיון בדבריה ורק מטפשות יכלה להגיע לאותה סברה שכוונה רעה היתה במהתלתו של דבלה. לא חשתי עלבון. זו היתה האמת.

ביום א', כשהייתי רכון על ספרי החשבונות, הלם ברַקָתִי כפטישים, מאה פעמים, אלף פעמים, אותו משפט שהוטל לחללה של המסיבה: אל תגידי מזל טוב, הגידי מזל של איש טוב, אל תגידי מזל טוב, הגידי מזל של איש טוב, עד כדי טמטום הדעת. ומשנתעייפתי מכך, החילותי רושם את המשפט על גליון הנייר ששימש לחישובי, אך בשינוי מלים ובהיפוכן, כאילו לפתור נוסחה קשה לפתרון:

מזל של איש טוב

מזל טוב של איש טוב

מזל רע של איש טוב

מזל טוב של איש רע

מזל רע של איש רע

וחוזר חלילה. אך לא היה בזה כדי לפתור כלום, אף לא לקרבני כזרת לסברתה של אשתי. שום פירוש מארבעת הפירושים האפשריים לא יכול היה ללמדני מדוע עלי להרגיש הרגשת עלבון.

ולפתע, דקות ספורות לפני גמר העבודה, חלפה במוחי מחשבה שהחמירה באחת את כל דמי. אחזתי את ראשי הלוהט בשתי ידי וישבתי כהלום־רעם. אל אלהים! זעקתי בתוכי, כמה שוטה הייתי! איך לא הבנתי זאת באותו רגע עצמו! איזה מטומטם־חושים ומטומטם־דעת אני! אגרופי נקפצו וביקשתי להכות עצמי עד שראשי יישבר. הה, אל אלהים, איזו השפלה, איזו השפלה!

כשחזרתי לביתי, הטלתי עצמי על המיטה וכבשתי פני בידי. לא יכולתי לשאת את הכלימה, ודומה היה שאין מקום בעולם שאוכל לברוח מפניה. אשתי לא היתה בבית. קמתי ונעלתי את הדלת במפתח ושוב הטלתי עצמי על המיטה. מוכרח הייתי לעשות מעשה שיגאל את כבודי, לקחת נקם. הרגשתי שלא אוכל להמשיך ולחיות כך כשכתם החרפה הזאת בפני. שהאדמה לא תשא אותי. נבזה ומאוס אהיה בעיני כל, וגרוע מזה – בעיני עצמי. נשרפתי לעשות מעשה כלשהו.

עם חשיכה שמעתי את דפיקות אשתי על הדלת. לא פתחתי לה. היא לא הרבתה לדפוק. עמדה רגע מאחורי הדלת כשוקלת בדעתה ואחר שמעתי את צעדיה ברדתה במדרגות. נתיישבתי על המיטה. רעדתי כולי. האזנתי עוד, בתקוה שאשמע שוב את צעדיה בעלותה. אך היא לא חזרה. ביקשתי להרגע. אחזתי כפות ידי זו בזו בחזקה כדי להפסיק את רעדתן. אחר מחיתי את פני מן הזוועה.

כשהצלחתי להרגע מעט, החילותי להבין איך קרה שהאמת נסתתרה ממני בשעת המעשה ולאחריו, עד היום אחר הצהריים, ולמרות רמזיה המפורשים של אשתי: היה זה מפני שלא יכולתי להעלות כלל על דעתי כי דבלה, החביב על הבריות והממלא תפקיד כה חשוב, וחשאי, הנו חבר באותה אגודה, שכל קיומה, נדמה לי, לא בא אלא כדי למרר את חיי. עכשיו לא היה עוד ספק בדבר: עצם המהתלה על מזלו של איש טוב, הצחוק המרושע שהתגלגל אחר־כך בחדר, קשר השתיקה נגדי במשך כל זמן המסיבה, ההתלחשויות שבין אשתי ובינו במרפסת, החרם הבלתי־מוכרז (או שמא הוכרז באיזו פגישה סגורה?). המהלומה היתה כבדה מכל שיכול היה דמיון שטני לשער, כי היה זה אותו איש שבטחתי כי בעקב תפקידו החשאי, בעל האחריות הלאומית העליונה, הוא נמצא במחנה אחד אתי. עכשיו היה זה כאילו בא־כוחה של האומה שם את חותמתו על נידויי הגמור. כן, אילו קפצתי אליו באותו רגע עצמו, כפי שאמרה אשתי, והקהיתי את שיניו במכת אגרוף עצומה, הייתי גואל את כבודי. לא רק שהייתי משיב לו עין תחת עין, אלא שאיש לא היה מעז עוד לעולם להפטיר אותו משפט־לצון נבזי כנגדי, מזל של איש טוב.

ישבתי ושכבתי חליפות וכל גופי בוער בחשיכה. על סיוטי נוספה עתה הצפייה החרדה לשובה של אשתי. השעה היתה כבר אחת־עשרה וחצי. אפילו אמרתי שהלכה להצגה שנייה בקולנוע, צריכה היתה כבר לחזור. ההאזנה הבלתי פוסקת, בכל נימי העור, לכל טפיפת צעדים עוברים על המדרכה, מרטה את עצבי, מריטה שגברה והלכה ככל שנתאחרה השעה. או שמא היא נמצאת עם דבלה? מחשבה זו עשוייה היתה לטרף את דעתי.

מתוך החשיכה והסיוטים נתחוורה לי כל האמת על מה שארע באותו ערב, מתחילתו ועד סופו, פרט לפרט: לא לחינם הזמינה אותי אשתי למסיבה, שלא כמנהגה מזה שבועות רבים. היא ידעה שדבלה יבוא לשם עם אשתו והשתמשה בי כבחיפוי. אפשר אפילו ששניהם נועצו על כך קודם־לכן והחליטו יחד על הדבר. כשהגענו לשם, יצאה מיד אל המרפסת להיפגש עמו, כפי שנדברו ביניהם. כל אותה שעה ארוכה שלא ראיתיה, היתה ממתיקה סוד עמו בחשיכה, אולי גם תינתה אהבים עמו. ודאי הרבו ללגלג עלי, איזה שוטה אני שנעניתי להצעתה ובאתי. הוא ודאי אמר לה, איש טוב הוא בעלך, והיא צחקה, באמת איש טוב הוא. את אשתו השאיר לבדה. כנראה אמר לה שצריך הוא לשוחח עם מישהו בעניינים החשאיים שבהם הוא עוסק (אכן חשאיים מאד! איזה מעשה נבלה הוא זה להשאיר לבדה את אשתו שבאה אליו לביקור מן הקיבוץ לאחר פרידה ממושכת! אותה אשה הנושאת בכל הימים בעול גידולם של שני ילדיו!). כשהתיישבתי לצידה, ודאי הבחינו בכך כשהציצו פנימה ושמחו: מצא מין את מינו, שני הנבגדים. גם התברכו בלבם שתתחיל כאן איזו פרשת אהבים ביני ובינה, שתפטור אותם מכל נקיפות מצפון, אם היו להם כאלה. אחר־כך, כשנתיישבו כולם, באו גם הם אל פתח המרפסת, כדי שלא ייבלט העדרם. מאושרים היו. הכל התנהל כסידרו, כמו לפי תוכנית ערוכה מראש. הוא עם אשתי ואני עם אשתו ושלום בלבבם. כשנשרה הכוסית מידי ונשברה, היתה זו כעין ברכת מזל טוב לשניהם, לנצחונם. אין פלא שהמשפט הראשון שעלה על לשונו היה, מזל של איש טוב. כלום לא איש טוב הייתי להם שהנחתי להם לבצע את זממם בשקט גמור, ללא כל הפרעה? ואז פרץ הצחוק למשבתי – הכל ידעו את המתרחש ואני יחידי לא ידעתי. היה זה צחוק הלעג הגדול לבעל המרומה שאשתו מצמיחה לו קרניים לעיניו, כיון שהוא סומא. תרועת הנצחון של האגודה כולה על “האיש הטוב” העומד מחוץ לה ובא על עונשו. הה, החיוך המתוק הזה ששלח לעברי ושבאיוולתי חשבתיו לחיוך של חיבה! אחר־כך רקדה עם שלושה בחורים, וכמובן לא אתו, כדי לא להגדיש את הסאה. אחר־כך –

בנועם־שפה דיבר אתי. בשלווה גמורה. בחשאי. על דברים שאין מגלים אלא לנאמנים. איך יכולתי להעלות על דעתי שאדם זה מסוגל להיות כה צבוע, ובה־בשעה לחלל את הקדוש ביותר! להסתתר מאחרי המיתרס של בטחון המדינה כדי לבצע את תרמיתו!

ולבסוף –

כן, עתה נזכקתי בפרטים אחרים, שבשעתו לא שמתי לב אליהם. לפני שיצאנו מבית הגפנים ניגשה אשתי אל אשתו של דבלה ולחצה את ידה בחביבות רבה, בחביבות מוגזמת מאד, ולאחר שאמרה לה את שמה, הורתה לעברי ואמרה: ואותו הרי איני צריכה להציג לפניך, התיידדתם מאד כפי שראיתי. אשתו של דבלה לא ענתה לה דבר ואז קרצה לה אשתי בעינה, כאילו לומר, תוכלו לעשות כאוות נפשכם, אני לא אעמוד למכשול על דרככם. אחר־כך, כשנפתחה הדלת לפנינו וכבר עמדנו בחדר המדריגות, אמרה לי, חכה רגע, שכחתי דבר־מה, ולא חזרה אלא לאחר ארבע או חמש דקות. אז קבעה ודאי את פגישתה הבאה עם דבלה.

כן, בשעתו לא שמתי לב לפרטים אלה.

השעה היתה כבר שתיים אחר־חצות. צעדים נשמעו על המדריכה, בהפסקות גדולות והולכות, אך לא היו אלה צעדיה שלה. צלם דיוקנו של דבלה לא סר מנגד עיני וחיוכו השקט הבעיר בי את חמתי. חשתי עצמי כתינוק כפות בידיו וברגליו שככל שהוא מבעט מרוב רוגז, לעולם לא יפגע מעבר לתחום משכבו.

הדבר היחידי שלא היה מובן לי: מדוע ניסתה אשתי להסית אותי נגדו? מדוע אמרה לי באיבה כזו כי צריך הייתי לשבור את שיניו? האמנם חסה על כבודי? האמנם רצתה לראותני מתנקם בו? או אולי משהו לא כשורה ביניהם ורצתה שאקח את נקמתה שלה מידו? לא היה שום רמז לכך בהתנהגותה.

השעה היתה שלוש וחצי כששמעתי סוף־סוף את צעדיה העולים במדרגות. היא ניסתה תחילה לתקוע את המפתח בחור המנעול ולאחר שלא הצליחה בכך, דפקה כמה דפיקות חלושות על הדלת. ניגשתי ופתחתי לה. נדהמה מאד כשראתה אותי בבגדי. הדליקה את האור ושאלה, אינך ישן? לא עניתי לה וחזרתי אל החדר. היא נכנסה אחרי ונתיישבה על המיטה. העמידה מרפקיה על ברכיה ואת ראשה תמכה בכפות ידיה. פניה היו לוהטות ושעה ארוכה ישבה ושתקה. נראה היה שהיתה נרגשת מאד, וכאילו סיכמה לעצמה את מה שעבר עליה עד בואה הנה. אחר־כך כמו התנערה מהזיותיה והסתכלה בי ממושכות. קשה היה לדעת אם הרהרה בי או שוב באותם דברים שהרהרה בהם קודם. לבסוף שאלה, למה לא שכבת לישון?

איפה היית? שאלתי.

במנוחה גמורה ענתה:

הייתי כאן בשמונה. לא היית בבית והלכתי אל הגפנים.

מצח נחושה לה, אמרתי לעצמי. חייכתי על שקר גולמני זה ושאלתי, עד עכשיו היית אצל הגפנים?

לא עד עכשיו, אמרה כשגם היא מחייכת, כאילו מלגלגת על חשד ילדותי, יצאנו משם באחת וחצי והלכנו לבאַר.

לא לכבודי היה לשאול עם מי הלכה לבאר. אך היא כאילו ראתה לחשדי והוסיפה:

חבורה שלמה היינו. אבל לא כדאי היה. בזבוז זמן.

כמובן שלא האמנתי לה. בחנתי את פניה כאילו אפשר היה לגלות בהם עקבות מה שעבר עליה.

בוא, בוא לישון, אמרה באחזה בידי בשתי ידיה, השעה מאוחרת מאד ועליך לקום עוד מעט לעבודה.

אחר חבקה את צוארי ונשקה לי.

חשד כבד עלה על לבי שדבלה דחה אותה מפניו. אפשר לפני שעה קלה בלבד.

אינני זוכר איך נתקע במוחי לראשונה הרעיון על דוּ־קרב. ייתכן שעצם המחשבה על גאולת הכבוד נתקשרה בדמיוני עם תמונת דו־קרב שהכרתיה מספרים, מציורים, מן הקולנוע. בשעות העבודה ובשעות שלאחר־העבודה, בשעות הערב ובשעות הלילה, הייתי חורש מזימות נקם לגול את חרפתי. תחילה חשבתי לגמול לו עלבון תחת עלבון. לפגוע בכבודו כשנזדמן יחד בחברה. אולם מחשבה זו נדחתה מיד. ראשית, לא ברור היה אם נזדמן שוב יחד אי־פעם, ואם יהיה זה בעוד זמן רב, לא יהיה עוד טעם בדבר. ושנית, לא ידעתי איך אוכל להעליבו. לשונו שנונה משלי. מעמדו גבוה ממעמדי. איני מכירו כלל ומשום כך אף אינני מכיר שום נקודות תורפה שבו, החשופות לפגיעה. החברה היא לצידו וניתן היה לשער מראש שאני הוא שאשים עצמי שוב לשחוק ולקלס. אחר־כך חשבתי שאעקוב אחריו ואתנפל עליו באיזו קרן־רחוב בשעת חשיכה וארסק את עצמותיו. אולם ההגיון צינן גם את מחשבתי זו. ההתקפה מן המארב לעולם אינה מעוררת כבוד, לא כל שכן שאיננה גואלת כבוד. אהיה אלים וגס־רוח בעיני כל. אפשר גם שאתפס ואובא למשפט ובעקבות זה אוטל לכלא כאחד הפושעים השפלים. שוב יצא הוא המנצח.

הרעיון על דו־קרב הלהיב את דמיוני. תחילה תארתי לי זאת כדו־קרב של אקדחים, אך המחשבה שעלול אני להמיתו עוררה בי פלצות. בסופו של דבר אשפט על רצח, אוצא להורג בתלייה, או מה שגרוע מזה, אהיה נידון למאסר עולם. אז החלה לשעשע את דמיוני תמונת הדו־קרב בסייף ומיום ליום נתקבלה יותר על דעתי. זהו דו־קרב נקי שיש עמו משחק מבריק, דק, אצילי, שנון וצלצלני, שאינו כרוך באלימות גסה ובפראות, כיאות להגנה אבירית על הכבוד. אמנם אין הוא נהוג עוד במאה הזאת, אולם אין הוא פחות צודק והוגן בשל כך. יתר על כן, אין הכרח להמית. פציעה קלה, גרידת עור, סריטה בבשר – מספיקות כדי להכריע את היריב. חיברתי בדמיוני את המכתב שאכתוב לו, קצר וענייני: היות ובתאריך זה וזה פגעת בכבודי ללא כל סיבה וללא שום התגרות מצדי, הנני מזמינך לדו־קרב בסייף בנוכחות עדים, אשר שניים מהם אבחר אני ושניים אתה. את המועד המדוייק ואת המקום נקבע בפגישה מוקדמת בינינו, בבית־קפה זה וזה בתאריך זה וזה. כמובן שאותיר לך זמן מספיק להתארגנות. אם תדחה את הזמנתי אפרסם זאת ברבים והדבר ייחשב לך לחרפה. המצפה לתשובתך המהירה –

בימים הבאים הייתי שוגה בדמיונות הדו־קרב ביום ובלילה. את כתיבת המכתב השהיתי עוד עד שאתחיל בהתאמנות. משיחות־אגב עם הפקידים במחלקתי נודע לי על קלוב ספורט שבו ניתנים שיעורים בסיוף תמורת תשלום לא גדול. באותו ערב הלכתי לשם. המדריך, בחור דק־גזרה, גבוה ושחום, שדמה דמיון מפליא לעתונאי פ., שאלני לרצוני, וכשאמרתי לו, נקב במחיר, 20 ל"י לעשרה שעורים, ואמר שקורס חדש למתחילים יחל רק בעוד שבוע. שאלתי רשות להיות נוכח בשעור למתקדמים. ברצון רב, ברצון רב, אמר, ונשארתי.

היה זה אולם גדול וריק, מואר באור פלורסנטי קר. ספסל אחד עמד ליד הקיר ועליו התיישבתי. חמישה זוגות נתפרשו באולם ברווחים שוים, אלה מול אלה, וסייפים בידיהם. השיעור החל בפקודות המדריך שהיו מלוות במחיאות כפיו הקצובות. תחילה ניתרו התלמידים במקום והיו כסוסים שוקקים לקרב, אחר רצו בשורה אחת, זה אחר זה, והקיפו את האולם סביב־סביב ארבע או חמש פעמים. שוב נתפרשו לזוגות כבתחילה, ועתה היטו את גוום לפנים, רגליהם פשוקות קדימה, יד שמאלם מאחורי גבם וימינם אוחזת בסייף הצולב על סייף בן־זוגם. רגע של דממה היה, כשרק הזמזום החרישי של המנורות הפלורסנטיות נשמע. האויר היה דרוך כמיתרה של קשת לפני היירות החץ והדממה היתה כבעת קרב, שניות מספר לפני התפוצץ הרימון שהושלך. ואז – צלצלה מחיאת־כפיו של המדריך, ובו־ברגע נתמלא החלל צחצוח הסייפים, אחת ואחת, אחת ואחת, וצלילי הכסף נוגשים אלה באלה, נפזרים ומתלכדים, משתברים ומעופפים, חולפים כברקים, ניתזים כניצוצות, לעתים כצפצוף מקהלות צפרים ולעתים כצלצול גביעי בדולח או כרסיסי זכוכית מתנפצים, והזוגות נעים קדימה ואחור, קדימה ואחור כרתוקים בסייף, רתוקים ונפרדים, נפרדים וחוזרים אלה אל אלה בכוח קסמים.

המחזה היה כה נפלא, כה מקסים, עד כי לרגעים, כשציירתי לעצמי איך נהיה, אני ויריבי, רתוקים בדו־קרב כזה, נשכחה כל איבתי אליו ורק תענוג המשחק, המרטיט את הגוף, מילא את לבי.

לאחר שבוע הלכתי אל השעור הראשון.

המדריך העמידנו בשורה, ובעשרים הדקות הראשונות הרצה לפנינו על תורת הסיוף, כשבידו סייף שהחזיק בו כבשרביט־מנצחים והכה בו מדי פעם על כף ידו השנייה. הוא סקר בקצרה את תולדות הסיוף ומטרותיו והסביר את הסייף עצמו, מאיזו מתכת הוא עשוי, מה אורכו, מה עוביו, מעלותיו וחסרונותיו וכדומה. ארבעים הדקות הנותרות עברו בתרגילי התעמלות: ריצה, קפיצה, תנועות ידיים ורגליים ולבסוף התאמנות במצבי העמידה והתימרון בשעת סיוף. רגל ימין קדימה, יציבה במקומה, ורק השמאלית חופשית לתנועה, החזה מוּגן, הראש נטוי לפנים, היד שלוחה בזוית של ששים מעלות, וכיוצא בזה. סייפים לא נתנו לנו וחייבים היינו לעשות את כל התנועות בידיים ריקות. נתייגענו אד אפיסת־הכוחות.

מתוך הרגשת סיפוק, כמו לאחר יום עמל פורה, חזרתי לביתי. פני זרחו מן הדמיונות שהסיקו את לבי. אף אשתי הבחינה בכך. מדוע פניך לוהטות ועיניך מבריקות כל־כך? שאלה. הו, עוד תדעי את הסיבה לכך, עוד תדעי, אמרתי בלשון של סוד. בלילה, על יצועי, הוסיפו לשעשע אותי, להקסימני עד עצירת־נשימה, מרות משחק־הסיוף שעתיד אני לקחת חלק בו. הו, ברק־המתכת הזה אשר לסייפים, כבמראות התלויות בגנים ומתנצנצות בשמש! שברירי האור האלה המשתברים כאלפי רסיסים מגביעים של בדולח! השמשות המקפצות מפני המים באגם! היותך כקפיץ, מנתר ומשתלח, נדרך וזונק, אץ לסגת, דץ לפגוע, ניתק מארץ, גץ מאש! הרגשת הדרור הזאת! היותך חפשי מכל כובד מטענך וחומר־גופך הופך לרוח! הו, האושר הזה שבמשחק־השניים, הרתוקים זה לזה באחוות התנועה הזורמת ביניהם כחשמל! הו, שעשוע הדו־קרב, כשהחיים מזדהרים בין שני סייפים, כדו־קרב קרני האור בין שתי שמשות, אחת ברקיע שמעל למים ואחת ברקיע שמתחת למים! גם בחלומי עוד ראיתי איך אני מקפץ על פני המים וקרן אור בידי, שלוחה לפני, מרדפת אור

בתום השעור השלישי, ניגשתי אל המדריך ושאלתיו לשם מה לומדים סיוף כל אלה שבאו לכאן. הסיוף הוא ספורט ככל ספורט אחר, אמר, הוא מפתח את שרירי הידיים, הרגליים והחזה. בכל שנה נערכות תחרויות סיוף ארציות והמנצחים זוכים בפרסים. מלבד זאת ישנם שחקני תיאטרון הלומדים סיוף לצורך הבמה כי בהצגות רבות מופיעות תמונות דו־קרב בין אבירים, אצילים וכדומה.

שאלתיו אם היו כבר בארץ מקרים של דו־קרב בסייף בין יריבים.

המדריך וכל אלה שעמדו סביבו פרצו בצחוק.

אתה שמעת על מקרה כזה? שאל המדריך.

לא, אמרתי.

גם אני לא, אמר, הדבר הוא מחוץ לחוק, כאן וברוב ארצות התרבות. אתה נשוי? שאל.

כן, אמרתי.

ובכן, אם תמצא את אשתך עם איזה מאהב צעיר, שבור לו את עצמותיו על המקום. אם תחכה עד שילמד אצלי סיוף ויסכים לצאת לדו־קרב אתך, תאבד את אשתך ואת כבודך גם יחד.

על זה פרצו שוב הכל בצחוק גדול, טפחו לי על השכם ואיחלו לי שלא אזדקק לכך.

לאחר זאת לא יכולתי לבוא עוד לשעורים. ברור היה שאהיה מטרה ללעגם ולא אוכל לעמוד בכך.

מאז החילותי לחשוב על דו־קרב אגרופים. לא צריך הייתי להתאמן בכך. גבוה הייתי מיריבי לפחות בראש, וגופי מוצק משלו. היה לי כוח שרירי ידי שנשתמר עוד מזמן היותי משנה־לנהג בקיבוצי. ודאי היה לי שאנצחו. תמונת הסיוף העדינה, האצילית, נראתה עתה כריקוד של צלליות, לאחר שפינתה את מקומה לתמונה אחרת, פראית ובשרית. מהלומות אגרופי ניתחו בפניו, בכל חלקי ראשו, בצוארו, בחזהו, בבטנו. ריטשו את חוטמו, ניפחו את עיניו, הקיזו דם משפתיו, שיקעו את צוארו, כיווצו את מעיו. נצטנף לעיני כל על הרצפה מכורבל אברים ומוטל כציבור של בלויים ללא רוח חיים. הטלתי בו מבט אחד של בוז, ובצעד גאה פניתי מעליו, כשאני מניחו לרחמיהם ולטיפולם של ידידיו.

ערב אחד, בשעת הארוחה, היה זה כשלושה שבועות לאחר המסיבה בבית הגפנים, אמרתי לאשתי:

אני אנקום בו.

במי? שאלה בתמהון.

את יודעת במי, אמרתי.

הרהרה רגע ואחר אמרה:

בחיי שאינני יודעת.

את יודעת, אמרתי, בעצמך אמרת לי באותו לילה עצמו שצריך הייתי לשבור את שיניו.

היא הסתכלה בי בתמהון ואחר פרצה בצחוק.

עכשיו נזכרת? אמרה, כל כך מאוחר?

לעולם לא מאוחר, אמרתי.

בחנה אותי כאילו הייתי כסיל גמור בעיניה.

איך תנקום בו? שאלה בחיוך.

את תראי, אמרתי.

תכה אותו?

תראי.

שוב הסתכלה בי בחיוך של ביטול, אחר אמרה:

דברים כאלה או שעושים אותם בו־במקום או שלא עושים אותם בכלל. תשים עצמך טיפש בעיני כל העולם.

את חסה עליו? שאלתי.

אני חסה עליך, אמרה. מה תעשה לו? לכל היותר תתנפל עליו ברחוב ותפצע אותו עד זוב דם. הוא לא ידע אפילו בגלל מה. הדבר יתפרסם ברבים וכל מיני שמועות תופצנה. תהיה לצחוק בעיני כל.

צחקתי עליה בלבי. חשבון זה היה ידוע לי מכבר. כמובן שצדקה במסקנתה אם סברה שאתנפל עליו מן המארב. לא רציתי לגלות לה את קלפי.

את טועה, אמרתי.

אל תהיה ילד, אמרה, וחדל לחשוב על שטויות כאלה.

למה את מגינה עליו כל־כך, אמרתי.

מגינה עליו? צחקה, הוא זקוק להגנתי? אתה יודע מי הוא.

דבריה אלה הרתיחו את דמי. האם דמו סמוק משלי מפני שהוא ממלא תפקיד־בטחון חשאי? האם כבודי חשוב פחות מפני שהנני מנהל־חשבונות פשוט? אם עוסק הוא בעניינים כה חשובים, עניינים חשאיים שהשתיקה יפה להם – על אחת כמה וכמה שחייב הוא להיזהר בכבודם של אחרים, ואם הוא מתלוצץ על חשבון אזרח ישר שלא עשה לו מאומה ומתקלס בו בחברה – הריהו מועל בתפקידו! הבלגתי על רוגזי ולא אמרתי לה כל זאת. אם מגינה היא עליו – יש לה סיבה מספקת לכך, כנראה.

איפה הוא גר? שאלתי.

אינני יודעת, אמרה.

הו, אל תיתממי, את יודעת היטב!

אינני יודעת, חזרה ואמרה.

אינך נפגשת אתו כלל? שאלתי בעקיצה.

לא, ענתה מבלי לשאת עין אלי.

מוכנה להישבע על כך?

די במה שאמרתי לך, אמרה. אחר נשאה אלי עיניים מצומצמות ואמרה: במה אתה חושד?

חייכתי כנגדה. סבורני שחיוך זה היה בו יותר מבכל שיכולתי לומר במלים.

אל תדאגי, אמרתי, אמצא את כתובתו גם בלעדיך. לא קשה. לא קשה.

שיחה זו עוד הגבירה בי את תאוות הנקם. הגנתה של אשתי עליו, סיפקה לי עוד מאה סיבות להכותו שוק על ירך. הה, מזל רע של איש טוב! אני אהפכו למזל טוב של איש רע, ולא אכפת לי אם אהיה רע בעיני כל העולם כולו! לא אכפת לי מי הוא, ויהא ראש המדינה בכבודו ובעצמו! הדו־קרב התנהל למישרים: שנינו ניצבים זה מול זה באגרופים קמוצים וכל החבורה עומדת מנגד מכאן ומכאן. הכל מתפללים בלבם לנצחונו ואני יחידי. העתונאי פ. מרים את יד ימינו האוחזת במטפחת לבנה למעלה ואחר מורידה למטה באחת. המשחק מתחיל. מכת אגרוף ראשונה שלי הולמת בחזהו כבתוף. הוא מתנודד על רגליו רגע, אך מיד מזנק לפנים בכרכורי־אגרוף זריזים הפוגעים רק בזרועותי. מכת אגרוף שניה שלי ניתחת בראשו כמתיזה ניצוצות ממנו. אני מניח לו להתאושש מן התדהמה והוא שוב מקפץ אלי באגרופיו הקמוצים. שתי מכות, אחת מתחת לחוטם ואחת בבטן, מגלגלות אותו ארצה כשהוא מתכווץ מכאבים. הכל מנסים לעצור בעדי. רק לא להתערב! רק לא להתערב! אני קורא מתנשם כולי. הוא קם על רגליו ומנסה שוב. התכתשות קצרה מדביקה את גופותינו זה אל זה. ראשו שוקע בבטני ואגרופי פוגעים בצלעותיו, בגבו, בעורפו, אך מתקפצים עליהם כעל גבי חבית עץ נבובה. בגניחת מצח הוא נהדף מעלי ומצליח לכוון מכה אל סנטרי שמקישה את כל שיני. במכה שנייה אני חש דם חם זב מזווית שפתי. תחושת הדם מרתיחה את קרבי. אני עט עליו כעל טרף בתאוות רצח. הולם בו ללא הבחנה. בראשו, בכתפיו, שוב בראשו, בראשו, להפיח את נשמתו ממנו. אוחזים אותי בזרועותי מאחורי גבי. הוא מוטל על הארץ כעכבר מת. דמעות מציפות את עיני.

הו, כן, אדם פשוט אחד נגד המדינה כולה! אזרח ישר אחד נגד החברה המושחתת כולה!

לאן אני פונה משם? אני משוטט בלילה לבדי. אין איש שיפגשני וילחץ את ידי. גם בביתי לא מחכה לי ידיד.

לא העזתי לשאול לכתובתו. כמובן, יכולתי להיוודע זאת מפי הגפנים או מפי מישהו מחבריו שהכרתים. יכולתי פשוט לצלצל למשרד הבטחון ולשאול. אך חששתי שמא אעורר חשד ושמא לא אענה מפני שמקום מגוריו שמור בסוד. החלטתי לשלוח את המכתב לכתובתה של אשתו. אין ספק שתעביר את המכתב אליו. אפילו אם תפתח ותדע את תכנו – אין בכך כל רע. הנוסח הראשון שחיברתי בדמיוני לפני זמן רב, נדחה מפני נוסח אחר, קצר ממנו. כתבתי:

“חבר נכבד. ברצוני להיפגש אתך לשיחה בעניין אישי. אודה לך מאד אם תקבע לי מועד ומקום לפגישה בהקדם האפשרי”.

בפגישה זו רציתי להציע לו את עניין הדו־קרב.

הכנסתי את המכתב למעטפה ורשמתי עליה “אישי”. ברגע שהטלתיו לתיבה חשתי כי נפל הפור.

מעתה ציפיתי לתשובה. ציפיתי שבוע, עשרה ימים, שבועיים, שמונה־עשר יום. תשובה לא הגיעה. האם אפילו לתשובה אינני ראוי? האם עד כדי כך יהיר האיש הזה שאינו מוכן להיפגש אתי? עד כדי כך הוא מזלזל בי? הלא אין ספק שהמכתב הגיע לידיו!

הה, הוא לא ידע מה עולל לי בפגיעתו! הוא לא ידע שבעקבותיה החילותי מרגיש עצמי כמנודה מן העם כולו, מאחר שהוא היה בשבילי כבאות־כוח עליונה של המדינה, הוא, הממלא תפקיד חשאי באיזה מוסד שבו ודאי נחרץ גורל המדינה וכל עתיד העם תלוי בכך. מה יכול אדם כמוני לעשות לאחר זאת? אל מי יפנה? הריהו כמגורש מנחלתו! לאן יברח? היכול הוא לברוח מעמו? ובשל מה? בשל מה?

בשל מה הוא שונא אותי? ככל שכתשתי את מוחי, לא יכולתי להעלות כל סיבה לדבר. האם גיליתי אי־נאמנות כלשהי? האם פשעתי בחוקי המדינה? השתמטתי מחובות כלשהן? הריני עושה את עבודת יומי ביושר, כמו רבבות אנשים אחרים, כמו כל אלה שהיו באותה מסיבה בבית הגפנים, ואיני פוגע באיש! הלא חייב אתה לומר לאדם במה אתה מאשים אותו!

לעתים, כשהייתי מהרהר באותה פגישה הצפוייה לי אתו, היתה תוקפת אותי חלשות ודוחה הייתי כל מחשבה על דו־קרב. כך הייתי אומר לו, פנים אל פנים ליד שולחן בבית־קפה, כשבת רעים: הגד לי בתום לב, למה אתה שונא אותי? מה יש לך עלי? למה פגעת בי באותה מסיבה ושמת אותי לצחוק בעיני כל?

אפשר שיסביר לי ואז אדע לפחות. הידיעה עצמה עשוייה לשכך את חמת עלבוני, כי אין דבר שקשה לשאתו כמו שנאת־חינם. אולי אפילו אתקן את דרכי אם אהיה משוכנע שעוויתי.

אך תשובה לא הגיעה.

חשד מסויים החל מכרסם בתוכי כתולעת, שיד אשתי בדבר. שנפגשת היא אתו כשהיא יוצאת לבדה מן הבית. באחת הפגישות סיפרה לו וודאי שאני זומם לנקום בו. משום כך החליט לא לענות לי. שום סיבה אחרת לא יכולה להיות להימנעותו מהיפגש עמי.

לא לפי כבודי היה לחקור אותה בדבר. לא לפי כבודי היה לגלות לה את חשדי.

בליל שישי אחד, עשרים יום לאחר ששלחתי את המכתב, אמרתי לאשתי:

אני הולך הערב למסיבה.

לא אמרתי לה איזו מסיבה היא זו. לא אמרתי לה שזוהי מסיבת מנהלי־החשבונות.

טוב מאד, אמרה.

סבור הייתי שתבקשני לקחתה עמי. אך דבר זה לא עלה כלל על דעתה.

את נשארת בבית? שאלתי.

נראה. אינני יודעת, אמרה.

אחזור באחת או בשתיים, אמרתי.

בסדר.

בעשר בערך יצאתי למסיבה. אשתי נשארה בבית, אף לא עשתה כל הכנות ללכת.

במסיבה, שהתקיימה בבית בן־חן, ושנועדה לציין חמש שנים לייסוד קופת־התגמולים שלנו, פגשתי את כל מנהלי החשבונות של מחלקתנו, שהכרתים מי מראייה ומי משיחה חטופה. רובם באו בלא נשיהם. היו בהם קשישים כשלזינגר וצעירים כמותי וכבן־חן. על השולחן שבאמצע החדר היו ערוכות צלחות עם ביסקויטים, עוגיות וסוכריות עטופות בנייר. כשנכנסתי, החלה אשתו של בן־חן בהגשת התה.

השיחה נסבה על מאמר אחד שהתפרסם בעתון הערב של אותו יום. המאמר דן באי־סדרים שנתגלו באחת ממחלקות העירייה שמנהלה היה גם מנהל מחלקתנו. הדעות נחלקו, בעד המנהל ונגדו, והשיחה נעשתה נרגשת יותר מרגע לרגע. כמה פקידים אמרו שידעו על דבר זה מכבר, אך חששו לגלות, כי לא היו בידם די הוכחות לאַמת את הידוע להם. אחרים טענו כי כל הפרסום אינו אלא נקמה של מנהל אחר הרוצה להבאיש את ריחו של המנהל שלנו בעיני ראש העירייה והציבור כולו. אחרים, כמו שלזינגר, אמרו שאמנם יש מקצת אמת בעובדות המובאות במאמר, אלא שלא צריך היה לפרסמן לפני שהתנהל בירור פנימי וחשאי. הויכוח הגיע כמעט לידי פגיעות אישיות, כי מצדדי המאמר האשימו את מתנגדיו במורך־לב ובחנופה ואילו האחרונים האשימו את הראשונים בנקמנות אישית.

מה דעתך אתה? תבעו ממני אחדים, לאחר ששתקתי רוב הזמן.

לא קראתי את המאמר, אמרתי.

בן־חן הביא לפני את עתון הערב כדי שאקרא את המאמר.

ישבתי כפוף על העתון כשמסביבי גועש הויכוח. לא יכולתי להבין הרבה ממה שקראתי, כי דמותו של דבלה היתה מופיעה וחוזרת ומופיעה לעיני כל העת.

ובכן? מה? מה דעתך? נזכרו בי שוב לאחר שהנחתי את העתון מידי.

צריך לעבור לסדר היום, אמרתי.

דעתי היתה חשובה בעיניהם, ותמהון־מה נשתרר לאחר תשובתי.

מה רצונך לומר בזה? שאלו אחדים לאחר שתיקה קצרה.

רצוני לומר שלא כדאי לעסוק בזה, אמרתי, אי־סדרים קיימים בכל מחלקה במידה זו או אחרת ויהיו קיימים תמיד. תמיד אפשר לדבר בגנותו של מנהל ותמיד אפשר למצוא לו צדדים של זכות. מוטב שנניח זאת לאחרים.

ריטון של תרעומת ומלמול של הסכמה נשמעו מסביבי. אך הויכוח נפסק. המסובים נטלו את כוסות התה ולגמו מהן בקול. בן־חן נתיישב על ידי ושאל בלחש מה דעתי על תקריות הגבול.

תקריות הגבול הן עניין קשה ביותר, אמרתי כשאני לוגם מכוסי, ואם לא נשיב במהלומה כבדה שתלמד את האויב לקח, יהיה מצבנו בכל רע.

בן־חן שאל בלחש אם כוונתי היא שעלינו לפתוח בהתקפה.

בהחלט, אמרתי, בהחלט! זוהי הדרך היחידה להתגוננות יעילה!

בן־חן הוסיף ושאל בלחש אם אני סבור שבאמת מתכוננים אנו להתקפה.

אני סבור שכן. אני מקווה שכן.

הוא נענע בראשו כמהרהר בדברי מתוך הסכמה. מקצת תשובותי לבן־חן נקלטו כנראה על־ידי אחרים, כי מימיני ומשמאלי שמעתי לוחשים, מה הוא אמר? מה הוא אמר? ואלה ששמעו, חזרו על דברי עד שסבבו על המעגל כולו. אוירה של כובד־ראש נשתררה והמסובים סיפרו זה לזה דברים שידעו מפי השמועה או שקראו בעתונים.

סלח לי, אמר אחד שישב למולי, אינך סבור שמדיניות ההבלגה שנקטנו בה עד עתה הצדיקה את עצמה?

אם מתקיפים אותך, אין לך ברירה אלא לענות בהתקפה, ענה בן־חן במקומי.

רצונך לומר שזהו עניין של כבוד? שאל הלה.

מלמול של מורת־רוח נשמע מכל עבר: מדוע כבוד? זהו עניין של חיים, עד מתי אפשר לשתוק? הם מבינים רק את שפת הכוח.

אין לזלזל גם בעניינים של כבוד, אמרתי משפט שקול, האויב מכבד את מי שמכבד את עצמו.

כמעט כולם הביאו הסכמה לדברי. השיחה עוד נמשכה, עד שהפסיקתה בעלת־הבית ואמרה, רבותי, לשם מה התאספנו כאן? לקונן על המצב או לשמוח?

שלזזינגר מחא־כף ואמר, נכון מאד, נשמח, נשיר משהו, רבותי.

כמה מן הקשישים שבחבורה החלו לשיר ובעלת־הבית עצמה העירה ועוררה אותם בזמרתה ובמחיאות כפיה.

ככל שנתאחרה השעה, גברה עצבנותי. מהרהר הייתי בדבלה ומהרהר הייתי באשתי, ובשניהם כאחד. אם בגלל השממון שהילכה עלי המסיבה ואם בגלל חשדותי, צבט שוב את לבי העלבון הישן, ויצר הנקם התלקח בי ביתר שאת. שוב ביעתו את דמיוני תמונות הדו־קרב, שהיו עתה אכזריות מתמיד. חשתי שבשעה זו שאני יושב כאן, בחברת חוורי־פני אלה, מתרחשים אי שם דברים דמיים החורצים את גורלי.

בשעה שתים־עשרה ביקשתי את סליחת המסובים ויצאתי מן הבית. הרחובות היו דוממים וכל זוג שעבר על פני עורר את חשדי. ככל שקרבתי אל ביתי החשתי את צעדי. קול אמר לי בתוכי שהלילה יארע דבר־מה. דבר־מה נורא. חושך היה בחלונות הבית. ברוח מבוהלת עליתי במדריגות. נעצרתי רגע ליד הדלת והאזנתי. שמעתי רק את פעימות לבי המהירות. נעצתי את המפתח בחור המנעול ופתחתי. נכנסתי והדלקתי את האור. אשתי לא היתה.

עכשיו בערה בי תאוות הנקם כאש שחורה. לא דו־קרב יהיה זה אלא רצח. עמדתי ליד החלון וצפיתי החוצה. חשיכה היתה. הרגעים זחלו כשורה אין סופית של תולעים שחורות. איש לא נראה ברחוב וצעד לא נשמע. רציתי לשבור את השעון לבל אראה את מחוגי הזרחן שבו כשהם עומדים על מקומם. חמש דקות נמשכו כשעה, ועשר – כנצח. הה, ייסורי הצפייה, ייסורי הצפייה! הם עצמם זעקו לנקמה יותר מכל עלבון שנגרם לי אי־פעם. שבע ושבעים־ושבע עלי לנקום על כל הביעותים שהנחילוני!

כשהראה השעון שתיים ושלושים, לא היה בי עוד כוח לשאת את הדבר. החלטתי לנטוש את עמדת המארב, לרדת ולשוטט ברחובות. לחזור רק בבוקר. אולם ברגע שפניתי ממקומי, נשמע רחש מכונית קרבה. נבהלתי מיד אל החלון. המכונית נעצרה ליד הבית. עמדה במקומה עוד שלוש או ארבע דקות, ואחר נפתחה דלת התא הקדמי וראיתי את אשתי יוצאת ממנה, אומרת דבר־מה כלפי פנים, ואחר גחן האיש שישב ליד ההגה והגיף את הדלת בשקט. בצעדים מהירים, עליזים, נכנסה אשתי אל מבוא הבית והמכונית שטפה לה לדרכה.

מיהרתי אל הדלת ופתחתיה. בידי הימנית ננעץ באפילה ברק מתכתו של הסייף. שעת נקמתי באה. שעת גאולי באה. עתה, במכה אחת יפול הרשע חלל לרגלי.

אך בעמוד אשתי לפני, נרתעתי מברק מבטה הטהור. פניה היו כפני נערה שלא ידעה חטא. הסייף נפל ארצה בקול צלצול עז. אלפי רסיסיו נפזרו על הארץ ונצנצו כרסיסי גביע־בדולח.

נתיישבתי על המיטה וכל גופי רועד. דמעות זלגו מעיני ונשרו על ידי הלוהטות.

תמוה היה הדבר בעיני שמאז עזבי את הקיבוץ, לא ראיתי את אלי בראַנד: זה שנים רבות שהוא משמש כמזכיר המדיני של המפלגה, ורוב עיסוקיו ומהלכיו בעיר הם, ואיך זה לא נקרה על דרכי אפילו פעם אחת? מדי ראותי את שמו בעתון, מהרהר הייתי בכך מה מוזר הדבר שבארץ כה קטנה אפשר שמכּרים לא יזדמנו זה עם זה שש או שבע שנים, ולוּ אך לפגישה מקרית. לעתים אפילו כמיה הייתי לראותו, כי לא זו בלבד שהיה נערץ עלי (הן בזה לא הייתי יחידי), אלא שחש הייתי כי חמימות, המזוּמנת אך לי, זכר לימים עברו, לשיחות שקטות טן־דוּ בשעות שלאחר חצות, בפינה אפלולית של חדר־אוכל עזוב, תהיה שופעת ממנו אלי אם יקרהו המזל לפני. בדברו, או בהאזינו לדברי, היו שתי זרועותיו מונחות על השולחן, ובהיותו רכון לפניו, קרוב־קרוב אלי, ראשו כבד־השער משוקע מעט בין כתפיו, היו עיניו הגלויות, הפקחיות, מתיזות רשפים גחליליים, ופניו הרחבות קורנות באור של תבונה הרואה למעמקי הלב.

אך יום אחד, בשעת דמדומים, ראיתיו לפתע פוסע למולי ברחוב ותיקו בידו. מיד אורו פני, קומתי נזקפה, ובהגיעי עדיו, שלום! קראתי בקול. אך בו־ברגע נשארתי כמשוּתק על מקומי. אל אלהים! האם עיני לא הטעוני? הוא חלף על פני ללא ניע־שפה, ללא נענוע־ראש. רגע ממושך עוד ליווהו מבטי עד שנעלם בין עוברי הרחוב. האפשר הדבר שאדם זה, עמו חייתי ביישוב אחד יותר מחמש שנים, עמו עבדתי שורה ליד שורה בגיוסי קטיף־התירס, עמו אכלתי ליד שולחן אחד בחדר־האוכל, עמו שוחחתי פעמים כה רבות, יעבור על פני מבלי לברכני? איך להסביר זאת? איך להצדיק? האם עדיין נוטר הוא בלבו טינה עלי בשל עזיבתי? דווקא הוא, אדם כה רחב־דעת, כה רחב־אפקים? הוא, שבתוקף מעמדו כמזכיר המפלגה, חייב לעמוד מעל לחשבונות קטנוניים? האפשר שיעבור על מצוות נימוס כה פשוטה וראשונית כאמירת שלום לאדם, ויהא זה אדם זר, מה גם חבר לשעבר? הלא נורא הדבר! אמנם נכון שמאז עזיבתי את הקיבוץ לא גיליתי כל פעילות במפלגה, אף לא ביקרתי באף אחת מאסיפותיה, ורק פנקס ישן נותר לי, מונח ללא־הופכין באחת המגירות ועדוּת לחברותי בה, אמנם נכון שאיני אלא מנהל־חשבונות פשוט העושה את עבודת יומו הרגילה – אולם אדם הנני, אדם! זכאי אני שיענו לי שלום על ברכתי!

כה נלחץ בי לבי, עד כי בהגיעי לביתי, נטלתי מיד עת ונייר ומכתב כתבתי אל המזכיר הארגוני של המפלגה:

שלושה ימים וארבעה וחמישה ציפיתי לבוא התשובה, ולאחר שעבר שבוע ולא נתקבלה, כתבתי מכתב שני:

לאחר שעברו עוד עשרה ימים ולא נתקבלה כל תשובה, הרצתי מכתב שלישי:

ארבעה ימים לאחר זאת מצאתי בתיבת־המכתבים את המכתב דלקמן:

מיהרתי לעלות לחדרי, פשפשתי בין ניירותי במגירות, ולאחר שעה ארוכה של חיטוט ונבירה, כשהחדר כולו, שולחנו, רצפתו, מתמלא תלים של גליונות, לוחות־שנה מעוכים, קבלות מקומטות, מעטפות מחוקות, דפים בלים, סיכות, נעצים, מפתחות חלודים ויתר מיני סידקית – מצאתי את פנקס־המפלגה הישן. עוד באותו ערב הלכתי לבית־הדואר ושלחתי את המכתב:

לאחר שעבר עוד שבוע ימים ולא קיבלתי כל תשובה, צלצלתי למזכירות־המפלגה וביקשתי את המזכירה.

כאן מדבר 32666, אמרתי, ביקשתי לדעת מדוע לא קיבלתי עדיין תשובה על מכתבי מן ה־15 וה־22 לקודם, ומן ה־8 לחולף.

באיזה עניין? שאלה המזכירה.

המכתבים ודאי הוכנסו לתיק, אמרתי, ותוכלי לבדוק באיזה עניין.

רגע אחד, אמרה המזכירה.

המתנתי על הקו, שתחילה זמזם בקולות דקים, חנוקים, הבאים מעבר לימים, אחר רחש מזימות אפילות ללא־קול, אחר נשתתק כאילו כבו כל הכוכבים, ולבסוף, כמו עם פקיעת פקק מבקבוק, נשמע שוב הקול הקודם: בעניין שלום או משהו? כן, מצאתי. רשמתי לפני. אמסור למזכיר הארגוני.

שלוש פעמים, בהפסקות של יומיים מפעם לפעם, צלצלתי למזכירות המפלגה וחזרתי על שאלתי ורק לאחר ארבעה־עשר יום נתקבל המכתב:

רגישותי המופרזת! צווחתי ודמעות עמדו בעיני. אל אלהים! מה מבקש אדם בחייו רבי הרוגז והתלאות אם לא מעט חמימות, מעט מאור־פנים, מעט יחס אנושי, אמירת שלום, אמירת שלום בלבד!

ולאחר ימים מספר (מה מוזר! חשבתי, שנים רבות אפשר ולא יזדמנו מכרים טובים זה עם זה ולפתע יקרה שייפגשו כל אחת לכמה ימים!), בשעת־ערב מוקדמת, כשאורות חלונות־הראווה מוטלים אל הרחוב, בין המון העוברים ושבים, ראיתי שוב את אלי ברנד פוסע למולי, בחברת גזבר הקיבוץ, תיק מכאן ותיק מכאן, ופעימת לב חזקה הלמה בחזי. שלום! קראתי בהגיעי עדיהם, ושוב ניצבתי כמאובן במקומי. הגזבר אחז בידי המשותקת ומבטי ליווה את אלי ברנד בהתרחקו, עד היעלמו בתוך קהל העיר. הו, לא, לא היה זה עוד מקרה, גם לא תוצאת רגישותי המופרזת, שכך המשיך בדרכו כאילו לא ראני כלל! נורא הדבר משׂאתו, אמרתי בלבי, נרעד בפיק ברכיים מגודל התדהמה. סלח לי, אמרתי לגזבר שאחז בידי ושאל שאלות שלא שמעתין, מה זה קרה לאלי ברנד שלא ענה אפילו שלום לברכתי?

הגזבר הפנה ראשו כלפי הרחוב, לכאן ולכאן, אחר אחז בדש חולצתי, המישני לפניו עד לקיר הבניין הסמוך, כאל חוף בטוח, מחוץ לנהר העוברים ושבים, ובקרבו פניו אל פני ועיניו הרצינו מאד למולי, אמר כמשמיע דבר־סתר:

הוא עיף מאד. אין לך מושג כלל מה גדול עומס העבודה המוטל על שכמו. אמירת־שלום היא מאמץ לא־יתואר בשבילו. אם תזכור שפעולה זו כרוכה בהנעת־ראש, באימוץ שרירי הצוואר והרפייתם, בהטיית עצם־המפרקת, בנענוע השפתיים והלסת, בהושטת היד, ולא זו בלבד, אלא שברגיל תוכפים לכך גם כמה משפטי שאלה ותשובה, חיוכים ושוב נענועי־ראש, אפשר גם התרגזות כלשהי שלא נדע טעמה – תבין כמה קשה הדבר בשבילו. האפשר לדרוש זאת ממנו, נוסף על כל יתר יגיעותיו, שהן רבות ללא ספור?

ולפי מראה עיניו, שאישוניהן בלטו, ונימים אדומים נשתרגו בלובנן, לפי מראה הרמטים העמוקים במצחו, שיצרו אלומה צפופה משורש החוטם ומעלה, בעודו אוחז בדש חולצתי, הבנתי מה חמור הוא מצבו של אלי ברנד.

אני רק שאלתי, אמרתי בקול חנוק.

כן כן, אין זה פשוט, אין זה פשוט, ידידי, אמר הגזבר בכווצו את ידו האוחזת בדש חולצתי כדי אגרוף שנלחץ בחזקה אל חזי.

האין… האין אפשרות לעשות דבר־מה כדי להקל מעליו את עומס העבודה? אמרתי כשגבי נסמך אל הקיר מלחץ אגרופו.

הוֹ, נאנח בהרפותו ממני ובפרשו ידיו לצדדים, מי יודע? מי יודע?

ונפרד מעלי בצעדים מזדרזים.

שעה ארוכה עמדתי במקומי ומבטי נהה אל הכיוון בו נעלמו שניהם. הו כן, אמרתי בלבי, אטימותי הקישחת, האנוכית! איך לא נתתי דעתי על כך שאדם זה, אלי ברנד, העושה בשליחויות ציבוריות זה יותר משתים־עשרה שנה ללא הפסקה, הוא פשוט עיף, יגע עד מוות, כורע תחת משא של אלפי עניינים, מרגיזים, מנחילים מפח־נפש, טורדים שינה בלילות! האפשר שעוד יהנהן בראשו לכל אדם העובר על פניו? לכל חבר מפלגה – ומספר אלה אלפים ורבבות – המברכו לשלום? הלא עלול הוא לכרוע פתאום, יום אחד, תחת עולו הכבד! עלול הוא להתמוטט לבלי־קום! האפשר שיהיה אחרת, כשהוא משכים לקום בשעה מוקדמת בבקר, ממהר אל בית המפלגה וכבר מצפים לו אנשים רבים שעליו לקבלם לשיחה, למתן הוראות, לדיונים מייגעים, להתייעצויות? כשעליו לקרוא מכתבים, לענות עליהם, לפקח על המנגנון כולו, להשיב על קריאות טלפוניות מכל קצות הארץ, להתרוצץ בין משרדים שונים (ספק אם נותרת לו אפילו שעה קלה לאכילה חטופה), אחר כך, בשעות־הערב חייב הוא לשבת בישיבות, הנמשכות לעתים עד לאחר־חצות, או לנסוע להרצאות בישובים מרוחקים ביותר ולא לחזור אלא לפנות בוקר, ופעולות אלה מלוות מדרך הטבע בהתרגזויות, בצער, במיחושי ראש ולב? האפשר שיעמוד בכל זה ולא יתמוטט? האמנם אין במפלגה חכם אחד הרואה את הסכנה שבדבר? האין מי שיעצור בו ממרוצתו זו אל עבר פי תהום?

למחרת, עם השכמה, יצאתי מביתי וכמעט במרוצה עברתי את כל הדרך הארוכה שמן הבית ועד בית המפלגה. במרוצה עליתי במדריגות, מעלה ארבע קומות, ובהגיעי אל לשכת המודיעין, פניתי, נושם־ונושף, אל הפקידה: עלי לדבר מיד עם המזכיר הארגוני. באיזה עניין? שאלה. בעניין אישי ודחוף מאד, אמרתי מבוהל. חכה כאן, הורתה לי על הספסל. אך מבלי שעות אליה, דפקתי על דלת המזכיר הארגוני, ובעוד רגע ישבתי לפניו.

בעניין אלי ברנד, אמרתי.

שוב? שאל המזכיר הארגוני במבט קר.

לא, לא, לא זה. ולאחר שנשמתי עמוק, אמרתי: בעניין חייו של אלי ברנד.

חייו? הרכין עצמו המזכיר הארגוני לעברי.

כן, חייו של אלי ברנד בסכנה, אמרתי.

המזכיר הארגוני הגביה את גביניו בתמהון וחיוך דק מסתמן בקצות שפתיו. אך אני לא נתתי עוד לבי אליו.

חייו בסכנה, אמרתי, אני יודע זאת. אני מכירו משנים רבות. הוא לא יוכל לעמוד במשא שאתם מטילים עליו. בעוד שבוע, שבועיים, שלושה, הוא יתמוטט ואז יהיה זה אסון לכולנו.

שוב חייך המזכיר הארגוני מבעד למשקפיו ובנחת שיחק באצבעותיו השלובות על חזהו, אך לא נתתי לבי לדבר.

איך אינכם חשים זאת? אמרתי, איך אינכם רואים את הצפוי מראש? איך אינכם מבינים שסדר החיים שכפיתם עליו הוא קטלני וסופו מוות!

מוות? חייך המזכיר הארגוני.

כן כן! אמרתי בעיקשות, ושאפתי רוח אל חזי. טול את הישיבות בלבד. אותן ישיבות מייגעות וארוכות, שתמיד הן נמשכות זמן רב יותר משיכלו להימשך. האין הן בלבד עשויות להרוס את עצביו ואת לבו? שנים־עשר איש יושבים סביב לשולחן ארוך ומבריק, שאפילו האור החוזר מטבלתו עשוי להוציא אדם מדעתו, והוא, בתוקף תפקידו כמזכיר המדיני, חייב לשמש יושב־ראש. כמובן שתחילה עליו למסור דין וחשבון, ומהו דין־וחשבון זה אם לא חזרה על דברים שהוא יודעם, שנמאסו עליו, שהיו עליו לזרא? אחר־כך מגיע תור השאלות, שעליו להשיב על כולן אחת־אחת, אפילו על הנואלות ביותר, שאם לא ישיב, מיד יאשימוהו בזלזול, בפגיעה בכבוד. אחר־כך עליו לשמוע לכל דברי המתווכים, המשיגים, המייעצים עצות – תמיד יש שוטים ביניהם המדברים רק כדי שיישמע קולם, רק כדי שלא ייפקד שמם בין הדוברים, רק כדי שיוזכר למחרת בעתון – ולענות על כולם. הו, כן, אילו היה חמום־מוח, אילו היה נותן פורקן לרוגזו, אילו היה עונה בזעף! אבל הוא סובלני, מתאפק, משיב בנחת, בחיוך על שפתיו. האפשר לשער כמה כוח, כוח פרדים ממש, דורשת התאפקות זו? לכמה מרירות היא גורמת לאחר־זמן, מרירות שמאחר שאינה מתפרצת, היא אוכלת את הנפש מבפנים? וכך עוברת שעת חצות ועליו להוסיף ולהאזין לדברים המייגעים, שהוא יודעם כבר בעל־פה, כי הוא מכיר משָנים כל אחד ואחד מן הדוברים ואת כל נימוקיהם, בעד ונגד, ועליו להוסיף ולשמעם, אף כי הוא עייף עד מוות…

עד מוות? חייך שוב המזכיר הארגוני.

כן, עד מוות! חזרתי ואמרתי, כי יש לזכור שיום שלם של פעולה נמרצת, בלתי־פוסקת, מאחוריו, כשהוא מוקף ערימות־ערימות של גליונות נייר, המוטלים על שולחנו ונלקחים, מוטלים ונלקחים ברשרוש מטרף, ואנשים יוצאים ובאים לפניו בלי־הרף, וכל אותן השעות הוא עומד במרכז הצומת של אלפי חוטים הנמשכים ממקום עומדו אל כל קצות הארץ והוא חייב לאחוז בכולם ולמשוך פעם בזה ופעם בזה, מתוך מתיחות מתמדת שלא יערבבם, שלא יסבכם ושלא ינתקם! האפשר שלא יהיה עייף עד מוות בשעה שלוש אחר חצות, שהיא השעה הנוראה ביותר בכל היממה, כשבחוץ, מעבר לחלונות הסגורים, הרחוב דומם כמו ים ורק מפעם לפעם שורטת את דממתו שריקת גלגלי מכונית עוברת ביעף כחזיז בשמיים שחורים? כשקול בכייתו של תינוק העולה מאחד הבתים נשמע כקול בודד מכוכב רחוק? האפשר שלא יילחץ הלב עד דכא? או טול את עניין ההרצאות, ההרצאות ביישובים המרוחקים ביותר, הנעוצים ככוכבים קטנים בחשכת הלילה, שגם אליהם עליו להגיע. המסע הארוך באפילה, כשהוא לבדו עם הרהוריו ועם הנהג האילם בלבד, מכורבל בתוך מעילו, דאגת יום־מחר כוססת בלבו, וכשרק הוא יוצא ממכוניתו כבר מסובבים אותו עסקני המקום, כבר הוא צריך ללחוץ ידי כל אחד ואחד מהם, לחייך אליהם, להשיב על שאלותיהם המעידות על בורות גמורה, להביע דעה בעניינים תפילים מענייני המקום, שאין לו כל מושג עליהם, כבקי ובעל סמכות עליונה, אחר־כך להיכנס בחבורה אחת עמהם אל אולם האסיפות הקטן, שאור צהוב של נורות ערומות משתלשלות מן התקרה בחוטים ארוכים מטיל בו שממון כבד, לסקור ממפתן הפתח את הנאספים, שעדיין מעטים הם, שניים בשורה, או שלושה, או ארבעה, להסתיר את אכזבתו בהעמדת־פנים פושרת, לשמוע עם כך את התנצלויותיהם הנואלות של מלוויו, מדוע הערב, מסיבה זו וזו, אי אפשר היה לכנס אולם מלא; לשבת ליד שולחן־המרצה ולהמתין עד שיתכנסו לפחות שלושים או ארבעים איש ולמנות בגניבה כל אחד ואחד מן הנכנסים, לשים עצמו מקשיב לדבריו של המזכיר המקומי שהוא משמיעם באוזניו רק כדי להסיח את דעתו ממיעוט הנאספים וכדי להמתיק לו את זמן הצפייה, המתארך עד כדי קוצר־רוח. וההרצאה עצמה! אותה הרצאה שהשמיעה כבר עשרות פעמים קודם לכן, אלא שעליו לחזור עליה, ולהגביה קולו במקומות הדורשים הגבהה, להנמיך במקום שצריך להנמיך, לתבל בבדיחה פה־ושם שהיא אותה בדיחה שכבר נפשו בוחלת ממנה, ולראות את צחוקם של המאזינים, ולהפסיק רגע עד שישכך כשכוך מי השלולית שאבן הטילה בה מעגלי גלים קטנים, ולהמשיך בהרמת־קול, בהתרגשות, לעתים בזעם תוקפני, בקריאת תגר, בהכרזת מלחמה, כאילו זו לו הפעם הראשונה לעשות זאת! ואחר־כך, בהסתיים ההרצאה, והוא כבר משתוקק בכל מאודו לחזור לביתו, שוב מתלקטים סביב שולחנו כמה מן הנאספים, כמו לחלוק לו כבוד, כמו לחזות בו פנים מקרוב, נשים קשישות, עסקניות, בחורים צעירים הקוראים כל דבריו בעתונים, מעריצים נסתרים שלשעה זו ציפו חדשים רבים, תמהונים שלא יזוזו ממנו עד שלא יחטפו פירור משולחנו, משפט ממולח, אימרה מבודחת, להזין בהם את נפשם ואת נפש רעיהם מחר ומחרתיים; וכשהוא קם כבר ופונה ללכת, אנוס הוא להיענות לבקשת המזכיר המקומי להיכנס לביתו ולשתות לפחות כוס תה בחברת כמה ותיקים ונאמנים, שאחרת ייחשב לעלבון הדבר, ושם, בתוך הכורסה, נוכח פניהם המאירות באור־יקרות של המסובים, היושבים כפופים אליו, קרוב־קרוב, לבל תיפול מלה ארצה מאזנם, צמאים לשמוע דבר־סתר השמור אך להם, סודות־מחדרים שמורים רק לנאמנים, שם, לקול הטפטוף הרך של הפצרות עקרת־הבית לטעום ממאפה־ידיה, שוב עליו לחייך, להבריק, להחריף, לבדח, לסבר אוזניים שאינן יודעות שובע, וכל זה בשעה שהוא משתוקק לחזור לביתו, אליו יגיע כשהכל כבר שרויים בשינה עמוקה ורק הוא לבדו, ככלב עיף ונכה־רוח, ישרך את דרכו בשבילי המחנה הרטובים מטל, בין דשאים צוננים ובתים רדומים, ואף־על־פי־כן משתוקק הוא להגיע אליו, משתוקק עד מוות…

עד מוות? חבק המזכיר הארגוני את ידיו על חזו ונעץ בי מבטו הקודר.

כן, כן, אמרתי, משתוקק עד־מוות להגיע לשם, ולו גם למנוחה של שלוש שעות בלבד, כי למחרת שוב עליו להשכים קום ולנסוע העירה ובשעה שמונה כבר עליו לשבת ליד שולחן משרדו, בעוד אין איש בכל הבית כולו! האפשר למוֹד את שיעור עצבותה המדכאה של שעת בוקר זו, כשהוא לבדו במשרדו? צינה אופפת אותו מטבלת הזכוכית הקרה שעל השולחן, מזגוגיות־החלונות המבריקות, שאור דהוי של שמיים עגומים חודר בעדן, מכתלי הסיד הערומים, מן הרצפה החלקלקה, הרחוצה, וכבר עליו ליטול גליון־גליון לערימת העתונים המונחת לפניו, ולקרוא את כל דברי האיבה, השקר, הדיבה, הכתובים בהם, ואשר שמו מופיע בהם, מוכתם, מבוזה, רמוס, ובעוד הוא מהרהר, נרגז ומדוכא, איך להשיב מלחמה, ולפתע מזדעזע הטלפון שלידו מקול צלצול מחריד, כהתפרצות של קיטור מקומקום שרתח בחשאי, ועליו להשיב לקול כלשהו, שבשורה־רעה בו על מפלה בלתי־צפוייה, הרת־אסון, טורפת את כל קלפי התקוות הטובות! וכמו מורג חרוץ, הדש ודק את הגוף ואת הנפש, באים מעתה הדיונים, הפגישות, הראיונות, המכתבים, שיחות־הטלפון, בזה אחר זה, ללא מנוח, עד שעת ערב, עד שעת לילה מאוחרת, כשהוא מבוהל מחדר לחדר, מאולם לאולם, מעיר לעיר, וכל אותו זמן הוא נרדף דאגות, הרהורי־תחבולה, תכניות, טכסיסי־מלחמה! האפשר לשאת בכל זה ולא להתמוטט? הלא גם בבואו לביתו, אחת לכמה שבתות, וכל רצונו להתייחד עם אשתו ולשחק עם ילדיו, גם אז אין לו מנוח! כי בעוד ערב, ברגע הציגו כף־רגלו על מפתן חדר־האוכל, כבר מתלקטים סביבו חברים, מהם חברי ועדות שאך לשעה זו ציפו כדי לבקש ממנו עצה ועזרה, ומהם המבקשים לשמוע דברים שאינם מתפרסמים, ובשבתו אל השולחן לסעוד את ארוחת הערב, גם אז, בעוד בלעו בפיו, עליו להשיח, לספר לימינו ולשמאלו ולמולו, ובלכתו לחדרו, נלווים אליו שוב מספר חברים ונכנסים עמו פנימה ומושכים בלשונו, ותובעים שיגיד עתידות, ואת כל חלייהם עליו לשאת, ועד שהוא פונה כה־וכה כבר עבר הלילה, כבר עבר יום־המחרת הקצר, שבמוצאיו שוב עליו לשאת הרצאה באסיפה כלשהי! הייפלא שבתנאים כאלה, לא רק הגוף נהרס אלא גם הנשמה מתכווצת, מצטמקת, חשה מחנק? שאין היא יכולה לחוש עוד יופיו של עולם, צבעיו, ריחותיו, צלילי קולותיו הרבים, השונים זה מזה באלפי גווניהם, צפצופיהם, לחשם, רחשם, דממתם הרחבה, מפני החיץ הגבוה, המקיפו מכל־צד, של טירדות שעה־שעה ודאגות יום־יום? הייפלא שכבר אין הוא רואה מראה פניהם של אנשים, שביבים היוצאים מעיניהם, ברק הנוצץ בשערם, שמחה הקורנת ממצחם, או עצב הנח בזויות שפתיהם? הייפלא שכבר אין הוא עשוי להבין לתהפוכות רוחם הממירה כל חוק, הממריאה לעתים כציפור במעופה הגלי, עלה ורדת, עלה ורדת, או הישר־כחץ בחלל, ולעתים צונחת מקופלת־כנף, צנופה בנוצותיה, ראשה מכונס בין כתפיה ועיניה העיפות צמאות תנומה משכחת־כול? הייפלא שאין הוא עשוי להבין חלומות, הזיות־בהקיץ, גמגומים שאין בהם הגיון ורעות־רוח שאין לה תכלית? האינך תופס שסדר־חיים כזה, בו אין לאדם שעה אחת לעצמו או רגע לברך בשלום את העובר על פניו ברחוב, הוא קטלני? האינך רואה מראש את אשר יקרה באחד הימים הקרובים, כאשר הלב לא יוכל עוד לעמוד בלחצו? האינך מבין שאדם הנוהג כך יום־יום, זה כשתים־עשרה שנה, הריהו נדון למוות?

די! הכה המזכיר הארגוני באגרופו על השולחן וקם על רגליו, ומזיקי עיניו הרושפות, הפכתי פני לצאת את החדר.

בפותחי את הדלת, ניצב לנגדי אלי ברנד. כה גדולה היתה תדהמתי עד כי ניטל הדיבר מפי. אך גם הפעם הזאת, בעומדי פנים אל פנים למולו, כמעט נוגע בו, לא הניע עפעף ולא הניד שפה, אלא נכנס פנימה ואת הדלת סגר אחריו.

חשתי שהדם אוזל מפני וחלשות נוראה במעי. עיני כהו. צנחתי על הספסל שליד הקיר ושמתי ידי על מצחי. אתה חש ברע? הגיע אלי במעומעם, כמרחוק מאד, קולה של פקידת המודיעין. לא היה בכוחי לענות לה. שמעתי קול צעדים מהירים, תכונה כלשהי, ואחר חשתי את נגיעת ידה של הפקידה בזרועי. היא הגיעה כוס מיים אל פי ושאלה, מה קרה לך? אינני יודע, מלמלתי בשפתי, הלב… התקפת־לב? שאלה הפקידה. אינני יודע, אולי. שתה, שתה וייטב לך, אמרה. לגמתי כמחצית הכוס והאור חזר לעיני. הוטב לך? שאלה. כן, כן, נענעתי בראשי. לך הביתה ושכב, אמרה. נשמתי כמה נשימות עמוקות ומששבה אלי רוחי, חייכתי אליה חיוך חיוור של תודה. מראהו היה כה רע, אמרתי. של מי? שאלה. של אלי, אלי ברנד, אמרתי. היא הסתכלה בי רגע ממושך כמנסה להבין את דברי, אחר קמה מן הספסל ואמרה, הו, כן, הוא עיף מאד. עיף מאד…

כאשר, לאחר שבועיים, בשעה מוקדמת של בוקר, נזדקרו לעיני, הכותרת השחורה בראש העתון, אלי ברנד איננו, ותמונתו באמצע הדף, עבר בי זרם חשמל כה עז מכפות רגלי עד קדקדי, עד כי לא יכולתי להניע אבר רגע ממושך מאד. מטורפים! מטורפים! קראתי בקול חנוק כלפי אשתי בהטילי את העתון על שולחן המטבח. אלי ברנד? נתמלטה מפיה קריאה פעורה בנפול מבטה על העתון. כן כן, אלי ברנד, אמרתי וחשתי את הצמרמרות החולפות לאורך שדרתי, צופדות את אור פני ומכווצות את שער ראשי למקשת־ברזל אחת. לא ייתכן, לא ייתכן… אמרה בספקה ידיה על לחייה. הזהרתי אותם, אמרתי, הזהרתי אותם. בן ארבעים ושמונה בסך הכל. – נורא, אמרה אשתי בקראה את הכתוב בעתון ודמעות נקוו בעיניה, נורא איך לפתע פתאום התקפת־לב שמה קץ לחייו של אדם. – כן כן, אחזתי ראשי בידי בשבתי אל השולחן ובהמשיכי לקרוא את הכתוב, על חייו, פועלו ומותו, והצמרמרות אינן מרפות ממני. “קשה להשלים עם העובדה שאלי איננו” – היו דבריו של המזכיר הארגוני בישיבת מזכירות המפלגה, שנפסקה להתייחדות עם זכרו בהגיע הידיעה על מותו – “רק אתמול היה בינינו, נשא בעול שליחותו הקשה, ולפתע ניתק פתיל חייו. עודנו המומים. אין מלים בפינו להביע את גודל האסון שהונחת על ראשינו. אלי – מת. שתי מלים אלה אינן מצטרפות יחד, אינן נתפסות בהשגתנו, כה חי הוא עומד לעינינו”.

לאן? שאלה אשתי בראותה כי מיהרתי לקום ופניתי אל הדלת. אל בית־המפלגה, אמרתי, ובמרוצה ירדתי לרחוב. הה! קראתי בלבי בראותי את האנשים העוברים־ושבים, הממהרים לעסקיהם, הנוהגים כמנהג יום־יום, אדם יקר זה, אלי ברנד, כל חייו הקדיש למענם ואין הם יודעים כלל כי נסתלק מן העולם! נתייצבתי לצידו של אדם שעמד וקרא את העתון מעל לוח שליד דוכן, טפחתי בגב ידי על הכותרת השחורה ואמרתי, זה היה אדם! אני הכרתיו! אישית! מקרוב! רק לפני שבועיים עמדתי עמו פנים אל פנים ועכשיו… הלה הפנה ראשו אלי בתמהון, אך שעתי היתה דוחקת. עקרתי רגלי מאצלו וקפצתי אל בית־המרקחת הסמוך. צלצלתי לעירייה וביקשתי את זליגמן. אתה יודע ודאי על האסון שקרה, אמרתי. אסון? שאל. אלי ברנד, איננו, אמרתי בקול חנוק וצמרמורת אחזה בי. מי? שאל שוב. אלי ברנד, חזרתי ואמרתי, מזכיר המפלגה. מת משבץ־הלב. הלילה בשתיים. – ובכן? שאל בקול אנפופי, משומם. ובכן לא אוכל לבוא היום לעבודה, קראתי, אני נוסע ללוייה, הכרתיו אישית, מקרוב! – מה שמו, אמרת? הוסיף לשאול. אלי ברנד! אלי ברנד! קראתי בקול והטפחתי את השפופרת על כנה.

ובעומדי שוב ברחוב, ורוח השרב החמה התנשמה על פני כהבל העולה מבית־מאפה, חשתי את גופי קל, נכון להתעופף, כאיל זה עתה קורא לי דרור מכלאי. הו, איזה יום גדול לאלהים! נצטהל קול גנוב בקרבי, איזה יום גדול, שבעוד שעה־שעתיים אהיה באותו מקום ממנו נעדרתי זה כשבע שנים! איזה יום גדול שאראה שוב את המחנה הטבוע בירק אילנות, את ככרות דשאיו הרחבות, את הממטרות המחוללות בשילוח זרועות ארוכות מתנוצצות־מתרססות בשמש, את שדות־הקיץ הצהובים, את תפרחת קוציהם הגבוהים, את ניצת זרעיהם הקלה, הפורחת כנוצות מראשי הגבעולים הקשים, את הפרחים האדומים, החמים, ששחלתם תפוחה להתפקע, את דרכי העפר הכבושות, הסדוקות, החרותות בתוי גלגלי עגלות, את כלונסאות הגדירות הכפופים, המתבקעים לאורכם, את עוגות הגללים המיובשות בחמה, הפזורות בכל שטחי הבור, את התעלות המגודות עשבים דשנים, צפופים וגבוהים, את ערוגות החציר הגזוז, את חבילות הקש המזהיבות בשמש! הו, איזה יום גדול! ומרץ רב זרם בעורקי עד כי חשתי שיכול אני לשנות סדרי עולם בתנופת־יד אחת!

במרוצה עברתי את כל הדרך עד בית־המפלגה וביעף עליתי במעלה ארבע הקומות. מתי הלוייה? מתי נוסעים? מאיין? לחשתי, קצר־רוח, אל החבורות שעמדו במסדרון הארוך וצבאו על דלתות החדרים, משיחות בלחש ביניהן. ועד שנתמהמהו לענות, פילסתי לי דרך ביניהן אל לשכת המודיעין, ומבלי שעות לפקידה שניסתה לעצרני בקול־מצווה, פתחתי את דלת חדרו של המזכיר הארגוני ונכנסתי פנימה, מקום שם עמדו כבר כעשרה בחורים, ניצבים סביב שולחנו כמצפים לדברו.

מתי הלוייה? מתי נוסעים? מהיכן? שאלתי בהציגי שתי ידי על שולחנו, אך בו ברגע – והיה זה על־פי עפעוף־עין של המזכיר עצמו – אחזו בי שניים בזרועותי, הפכוני לאחורי וניסו להוציאני בכוח החוצה. יש לי זכות! קראתי בהיאבקי עמהם, במושכי זרועותי בחזקה ובנטעי את רגלי ברצפה, יש לי זכות לדעת זאת! אני הוא שהזהרתי אתכם! אני! אך בחור שלישי בא עלי מגבי, חסם את פי בסרט אדום שקשרו על ערפי וקריאותי נחנקו בגרוני. ארבעה אחזו בי עתה, שניים־שניים מכל צד, הדפו מלפניהם את הדלת בבעיטה, וגררוני, גרור והלוך, לאורך כל המסדרון, עבור על פני כל החבורות הנדהמות ומשוך מטה במדרגות עד למדרכת הרחוב.

הו, אלהים! נשרו דמעות מעיני בנשאי מבטי אל חלון הקומה הרביעית, האין לי חלק באלי ברנד שככה גרשו אותי מנחלתו? הלא אני הוא שהזהרתים על מותו, אני! הלא שורה ליד שורה עבדתי עמו בגיוסי קטיף־התירס ולא אחת ולא שתיים ישבתי עמו אל שולחן אחד, משיח עמו כרע אל רע, האין לי כל חלק בו? ואפילו רק מנהל־חשבונות אלמוני אני? אפילו עתה, לאחר מותו? הלא אדם אני, אדם! זכאי אני ללוותו בדרכו האחרונה! לומר שלום לעפרו!

בהסירי את הסרט האדום מעל פי, ראיתי את המלה סדרן כתובה בשחור על גבו. רגע ממושך הסתכלתי בסרט המונח על פיסת ידי, וחיוך התגנב אל לבי. האפשר לעצור אדם מהגיע אל לויית־המת? אמרתי, ולוּ יהיה זה הפחות שבפחותים? הן אפשר שאגיע לשם עוד זמן רב לפניהם! ועם כך קשרתי את הסרט לזרועי השמאלית וכמעט במרוצה עברתי את הדרך שמבית־המפלגה אל תחנת האוטובוסים.

דומם היה הקיבוץ ורוח שרב ליהטה בו, ליחששה כאש בין ענפי אילניו, ורק חברים מעטים עמדו על שפת הדרך, מצמצמים עיניהם לעומת השער כשואלים מי הבא. עברתי מאיש לאיש, לחצתי ידיהם בחזקה, ובדמעות בגרוני לחשתי, אלי ברנד איננו. איננו.

דומם וריק היה חדר־האוכל, ורק הגזבר ישב בקצהו, רכון על ניירותיו. כן, ידעתי כי כך יקרה, אמרתי בהתיישבי לידו, בטוח הייתי. הזהרתי אותם.

כן, אמר בהניחו את עטו. באחת אחר חצות חזר מהרצאה ובשתיים אחזוהו השבץ. בן ארבעים ושמונה בסך־הכל.

והוא היה אדם חזק לפנים, גבה קולו פתאום ועיניו בלטו מחוריהן כמו באותה שעה כשאחזני בדש חולצתי ברחוב. כוח־ענקים היה לו! כשעבד במחצבה, יכול היה לבקע הר במכת פטיש אחת! היה מרים אבן כבדה פי שלושה ממשקל גופו, נושאה למעלה בשתי זרועותיו ומטילה אל הקרון עד שהיה זה מתנודד על גלגליו בצווחה! שׂם היה את גבו על קרון אחרון בשורה של קרונות עמוסים על גדותיהם ומסיע לבדו את הרכבת כולה במעלה המסילה! כפות ידיים רחבות היו לו ככפות אתים. כשעבד בייבוש הביצה, היה חופר תעלה של חמש מאות מטר באדמה בוצית כבדה ביום אחד! בפרדסים היה פותח עשרים בורות בשעה! שיא! הטוריה היתה מתנופפת בידיו כצעצוע, גורפת עפר בזריזות שאי־אפשר היה להתחרות בה! כפוף תחת הענפים, מבלי לזקוף קומתו אפילו פעם אחת מהפסקה להפסקה, היה סובב כמחוג סביב העץ, מכסח בהנף אחד את העשבים אל כתלי הבור, מערם עפר עליהם, עודר, מתחח, מורח פנים ואחור, מהדק את הדפנות, ובטרם פנית כה וכה כבר היה ממך והלאה, בקצה השורה! שרירים של נחושת היו לו, שבהתנפחם היתה כל בחורה מתעלפת למראיהם. שוקיים חזקות, מוצקות, גב רחב, מרובע, עשוי לשאת ארבעה שקי חיטה מלאים זה על גבי זה. בשתי זרועותיו הרחבות יכול היה להרים הר של חציר! שלושה עמרים שלמים היה משחיל בנעיצת קלשון, מניפם למעלה וממלא עגלה על גדותיה! כשעבד בחריש על הטרקטור וראה עץ עומד על דרכו, היה יורד, תולש אותו על שרשיו במשיכה אחת! עשוי היה לחסום זוג פרידות משתוללות במתיחת־מתג עד שהיו מתרוממות על רגליהן האחוריות ונרתעות. עשוי היה לכופף מטילי ברזל באחזו בקצותיהם ללא משען. לשבור קורה על ברך. לתקוע כלונס בקרקע במכת אגרוף. לשאת מסגרת־קיר שלמה במתיחת ידיים למעלה. להעתיק לבדו חביות מלאות, מערבלים של בטון, עגלות, מחרישות כבדות, צינורות ארוכים, מכונות. להרים בגבו משאית שגלגלה נתקר! הר שלם יכול היה להעתיק בשתי ידיו!

כן, אדם חזק היה! לפני צאתו לעבודה, בעוד חשיכה, והמחנה עטוף טללים ואדי־בוקר, נכנס היה לחדר־האוכל האפלולי, קורע ככר לחם לשניים, מציף את מחיצתה בריבה, ממלא בה את פיו, לוגם קנקן שלם של תה מהביל, בולע את המחצית השנייה, ולא נודע כי בא אל קרבו! או בערב, בעודו בבגדי־עבודה, שלעולם לא היה פושטם, מטיל היה עצמו על הספסל בחדר־האוכל ההומה, וניגש למלאכה, באותה חריצות בה היה קוצר, או מעמיס, או מבקע סלעים! קם, נוטל מכל אשר סביבו, מכל העומד על השולחן. שוחט אל צלחתו חמישים עגבניות מתפקעות מגודל, מבתר חמישים מלפפוני־ענק, מכתת עשרים בצלים אדירים, יוצק חצי הין שמן, חצי הין חומץ, זורה מלח ופלפל, מערם את כולם כדי אבוס מלא! אחר מערבב את הבליל בשני קלשונים עד שהתערובת כולה נוצצת בשמן בכל עתרת צבעיה. מציף את פיו ומכלה בכהרף־עין. מקנח את התחתית בצבטים עצומים של לחם ובולעם באחת. נוטל מן הסירים עיסות־עיסות של תבשילים אל צלחתו, מחצית הסיר אפונה מרוסה, מחצית הסיר גריסי כוסמת, כרוב מהביל, חצילים מעוכים, בולבוסים שלמים. מסיים באלה, בולע עשר קערות מרק בזו אחר זו. מושך צלחת נוספת מעגלת־המגש ומתחיל מבראשית סדרה שנייה. רץ אל המטבח, עושה לטבחית בקסמיו וחוזר עם עוד שני מגדלים של צלחות בשתי ידיו. יושב למלאכה. לועס, גורס וגומע. מגיח אל בטנו דלי של לפתן עם כל קלחי פירותיו. אבטיחים היה מבקע בלחיצת שני בהניו בבטנם, עד שהיו מתפלצים, חצי בכף יד אחת, חצי בכף יד שנייה. בנעירה חזקה היה משיר מהם את כל גרעיניהם, נועץ בהם את לסתותיו, משקיע כל ראשו בהם ושואב אל תוכו את בשרם ודמם גם יחד בשתי גמיעות, ומותיר רק שלוליות מימיות על השעוונית, מתחת לסנטרו, שגרעינים שחורים צפים בהן כראשנים. ענבים היה מגרגר אל פיו כלהטוטן, קולעם בזריזות בזה אחר זה, זה אחר זה, אלפים־אלפים, ואין שניים מתנגשים בחיכו. או מגלח אשכול שלם במחיתת־שפתיים אחת. תפוזים היה אוכל ברבעים, חולץ תוכם בשיניו ומשליך קליפתם, חולץ ומשליך, שבעה תפוזים בקינוח אחד!

כן, הוא היה אדם חזק! כשהיה רוקע בנעליו המסומרות, היה מפוצץ את המרצפות! מרעידת־אדמה מתחת לרגליו היו מתגלים למחרת בקיעים ברפתות! כשהיה מניף את בת־זוגו למעלה תוך כדי סיבוב, יכול היית לראות איך פניה מחווירות, שפתיה מרטטות, ונשמתה פורחת! לא בחורה אחת בלבד התעלפה כך עד שצריך היה להשיב את רוחה בדלי מים! כשהיה טופח לבחור על שכמו היה הלה נבלע תחתיו, נמוג ואיננו! וקול אדיר היה לו, שלעתים מהדיו בלבד היו מתגלגלים סלעים מן ההרים הרחוקים. כשהיה עומד על הגבעה ורואה מרחוק ידיד ותיק שלו קרב ובא על הדרך, ועודו נקודה זעירה באופק, היה קורא לו שלום בקול כזה עד שהעופות בלול היו מתעופפים בקול צווחה נוראה והסוסים בשדה היו צוהלים כאילו שמעו תרועת־מלחמה!

אבל זה היה לפנים, לפני הרבה שנים! ממש לא יאומן איך נשתנה בשנים האחרונות, עד שקומתו הענקית נתנמכה כדי מחציתה, ידיו נתבלו, וקולו כמעט לא נשמע לעתים. עד שהתקפת־לב יכולה היתה להכריעו ברגע גורלי אחד… בוא, ניגש לחדרי, עוד שעה ארוכה עד הלוייה.

לא, ממהר אני, אמרתי בהראותי על הסרט האדום שעל זרועי, ועם כך קפצתי מאצלו ומיהרתי אל שער המחנה.

משאיות, ג’יפים, טנדרים, מכוניות, מעלים ענני אבק דק, לבן, מבהיק בשמש, עלו ובאו בדרך הראשית, עמוסי אדם רב, ובהתייצבי בשער, הפניתי אותם בתנועות ידי ובקריאות מזרזות, אל מגרש החנייה הגדול שלפני מבני־המשק, רץ מפעם לפעם לפניהם, מכוון אותם לדרכם, מאיץ לפנות מקום, מטה אותם לטוריהם, וחוזר אל השער לכוון את הבאים אחריהם.

בחורים ובחורות, גברים ונשים, לבושי חולצות לבנות, מיוזעים, סמוקים משרב, קפצו בזריזות מתוך הג’יפים, השתלשלו מסולמות המשאיות, פרצו מתוך המכוניות הגדושות, קוראים קריאות ברכה זה לזה, לוחצים ידיים בהתרגשות, טופחים על כתף ועל שכם, וכל הפלגים שטפו אל נהר אחד שזרם לעבר מרכז המחנה. איזה חג! איזה חג! עברה צמרמורת של חדווה בשדרתי בראותי את המון החולצות הלבנות, פנים מכל קצות הארץ, אנשים שלא ראיתים זה שנים, מפקדים ואחים־לקרב, רעים נושנים, חברי קיבוצים, בני מושבות, עלמים זקופים, נמרצים, נערות תמירות, שזופות־שמש, ובעודי מכוון את תנועת הרכב, לחצתי ידיים רבות, נופפתי שלום, קראתי ברכה.

שעה ארוכה עברה עד שנצמת המסע, ואחר, בראותי מרחוק את גוש האדם הגדול, הלבן, צועד במלוכד, בדממה, שורות־שורות לרוחב כל הדרך, נתלשתי ממקומי, רצתי להשיגו, חפזתי לצידו מקצהו עד לראשו, ובהגיעי אל נושאי הארון, ניגשתי עדיו, העברתי לידי את קצה מוטו הקדמי, וצעדתי עם החלוץ לפני המחנה.

לפלא היה בעיני כמה קל היה הארון. כה קל, עד כי ביישרי את אצבעות ידי האוחזת בו (ואיש לא הבחין בכך, כמובן), לא נטה כלל על צידו, ובהרימי מעט את זרועי, לא חשתי בו כל כובד. האפשר שכה פחת משקלו של אלי ברנד, חשבתי בצעדי צעד־צעד בדרך הסדוקה, עד כי לא ניכר כמעט? והרי משקל הגוף המת גדול ממשקל הגוף החי! הפניתי ראשי אל נושאי הארון האחרים, לראות אם גם הם מרגישים בכך, אך פניהם היו חתומות, עיניהם הביטו נכחם, שפתיהם היו הדוקות, זרועותיהם מתוחות, ולא יכולתי לדעת את מחשבתם. מאחורי צעד המחנה הגדול, ובתוך הדממה שמסביב, שרק תחתוח הצעדים בעפר השחוק, הלוהט, נשמע בה, חשתי בעור גבי את פעימת הלב האחת העוברת מקצה לקצה. משני עברי הדרך היו בתים קטנים, מרועפים, מוקפי גינות מדשאות, אחר־כך ערוגות חציר ירוק, גזוז למשעי, מסורק ברוח החמה, שדות קמה נמוכה, קלושה, מגודרת תילי אבנים, שטחי בור משובשים בצרורות אבנים ובברקנים גבוהים, שרופי־שמש, וגורן סחופה, זרועת גרגרי חיטה ואלפי נמלים. משם עלתה הדרך אל גבעת בית־הקברות.

בהניחנו את הארון על האדמה, שוב תמהתי כמה קל הוא, כי בהישענו על רגבי העפר, התנודד מעט והחליק. כה נדהם הייתי, עד כי נשאתי מבט שואל אל השלושה שעמי, ושפתי נפשקו לומר, הלא הוא איננו, אך עיניהם הזועפות השתיקו את קולי. סביב־סביב היה גוש האדם הצפוף, הלבן, הדומם. שעה ארוכה היה הכל כמשותק. צפייה מתוחה עמדה באויר. זמזום רחוק של מטוס נשמע במרום ונמוג. בשדה הבור שלמטה פרטט גבעול יבש ברוח השרב החמה.

בהורידנו את הארון, זהיר־זהיר, למעמקי הקבר, כבר ידעתי כי הוא ריק, כי קול עמום נשמע מתוכו בנחתו על תחתית הבור. קול עמום עלה ממנו גם בהידרדר עליו רגבים־רגבים וגרגרים־גרגרים מן העפר שהטלתי עליו עם האת עד שנתכסה כולו. נזדקפתי ולחשתי לעומדים לידי, הלא הארון ריק, הלא אלי ברנד איננו. אך איש לא שמע את קולי. איזה מחנה אדיר, מלוכד, מתפעם כולו בהלמות־לב אחת, בּאֵבל, על אלי ברנד כי איננו! איזה מחנה אדיר, נכון לצעוד יחד לכל אשר יידרש, לקדם פני אויב, להשיב מלחמה, לשאת דגלים ברמה! צמרמורת נעימה חלפה בגבי ולא הרפתה. מן ההרים הרחוקים דומה היה לי ששמעתי הדים של קריאת שלום! שלום! וקול סלעים מתגלגלים בעקבותיה.

יחסים מוזרים שוררים ביני ובין מורי לשעבר, מר ל.: זה קרוב לשנה (מזמן שעבר, כנראה, לגור לאחד הרחובות הסמוכים), אנו עוברים זה על פני זה, כמעט מדי יום ביומו, כמעט באותה שעה ובאותו מקום, כשאני הולך לעבודתי והוא לדרכו בכיוון ההפוך, ואף פעם לא ברכנו זה את זה לשלום. ודאי שאשמתי היא זו, שכן אני, הצעיר, צריך הייתי להקדים לברכו, אך כיון שלא עשיתי כן בפעם הראשונה לפגישתי בו, נמשך הדבר כך זה קרוב לשנה, כאמור. בפעם הראשונה, כשראיתיו למולי מרחוק, נבהלתי משום־מה, החוורתי, ומיהרתי לחצות את הרחוב אל המדרכה השנייה. אמרתי לעצמי שודאי לא ראה אותי, אם כי איזו קרן־מבט אלכסונית כמו נגעה בפני. אך הרי אי־אפשר היה לחזור על טכסיס עלוב זה בוקר־בוקר. לאחר שניים או שלושה ימים הרהבתי עוז ועברתי על פניו בראש מורם, כשאני מיישיר מבטי לנגדי (אכן, אני מודה: הרבה עזות־מצח דרושה לכך!), והמשכתי ללכת כאילו לא הבחנתי בו כלל. אין ספק שהבחין בי, וגם ידע שבכוונה מתעלם אני ממנו, אך התירוץ שהיה מוכן עמי כלפי עצמי היה זה: מאז ישבתי לפניו על ספסל־הלימודים עברו כחמש־עשרה שנה. הוא נזדקן הרבה (הליכתו היתה עתה שפופה, כשהוא נעזר במקלו, עיניו, מאחורי המשקפיים, היו דעוכות, ושני קמטים עמוקים משוכים היו לשני צידי שפתיו) ורשאי אני איפוא שלא להכירו. כמו־כן רשאי אני להניח שאין הוא מכיר אותי, שהרי מאות ואולי אלפי תלמידים עברו תחת שבטו, ואיך יוכל לזכור את כולם? רשאי אני להניח שקצר־ראייה הוא. האינו קצר־ראייה? במרוצת־הזמן חדלתי אפילו מהפסיח מבטי מעליו, ולעתים בכוונה הייתי מסתכל בו עוד מרחוק, כבאדם זר לחלוטין, שאפילו זיק של זכרון אינו מעלה בלב, ומאז, כאילו היה זה מעין הסכם חשאי של התנכרות.

אף־על־פי־כן, יום יום, ללא יוצא מן־הכלל, היתה מתלווה לפגישה זו הרגשה של אי־נוחות. חש הייתי אותה בעיני, מרגע הגיעי לטווח־ראייתי ועד חלפו על פני, ולאחר־מכן בגבי, נגררת כסחבה בעקבותי, עד לרגע היותי בטוח כי גם כשאחזיר ראשי לאחורי (מעולם לא עשיתי זאת), לא אראה אותו עוד. כל־כך הציקה לי אי־נוחות זו – אותה רצידה עצבנית של העין, בוקר־בוקר, אותה חלחלה קלה במותניים ברגע שכמעט אנו נוגעים זה בזה, אותה רחישה בגב, והדיון החשאי עם עצמי, ולוּ לרגעים ספורים בלבד, והרגשת אי־הנקיון – עד כי נצטברה בלבי טינה כלפיו: זקן זה, למה צריך היה לבוא ולגור בשכנותי? לאן הוא הולך בשעה כה מוקדמת של בוקר, עכשיו, כשהוא כבר בפנסיה? ובכלל – למה הוא חי עדיין? (שאלה זו, שלא העזתי לבטאה בשפתי, לחשה כפצע, בכל־זאת, מפעם לפעם).

קשה למצוא הסבר הגיוני להתנכרותי זו אליו. הייתי תלמידו הטוב ביותר בשעורי המתמטיקה. ציוני בכל המבחנים היו טוב־מאד, או לכל הגרוע כמעט־טוב־מאד. אף שהיה מורה קפדן ביותר, מחמיר מאד במשמעת, לא נזף בי מעולם. אדרבא, הציגני תמיד כמופת להתנהגות טובה. שיבח אותי על שקדנותי וכשרוני כאחד. במשך ארבע שנים ­– אף לא התנגשות אחת! לאחר מכן – לא שמעתי דבר עליו, ויש לשער שאף הוא לא שמע דבר עלי. מה הדבר, איפוא? מדוע?

החטא הקדמון נעוץ כמובן בפגישה הראשונה, שלאחריה אי אפשר היה כבר לתקן דבר, כי ככל שנתרבו הפגישות, נסתתמה יותר ויותר האפשרות להיעצר לפתע ולברך לשלום. אילו לא הייתי חוצה אז את הרחוב… אבל לא! בשום פנים לא! גם עכשיו, לאחר שאני יודע כבר כל מה שאני יודע על הרגשת אי־הנוחות, הפיסית והנפשית כאחת, לא הייתי עושה זאת! חרדה תוקפת אותי למחשבה זו: להיעצר, ללחוץ את ידו, לומר שלום מר ל., האם זוכר אתה אותי? (כמובן! כמובן! איך לא יזכור את תלמידו הטוב ביותר במתמטיקה?), לשאול לשלומו ולמעשיו, לספר על מעשי – ולוּ רק למנות את התחנות העיקריות – במשך חמש־עשרה שנה, להזכיר שמותיהם של תלמידים מאותה מחלקה, לומר משהו מעודד בדבר גילו ומראהו, כמו, הרי כמעט שלא נזדקן, או כיוצא־בזה, ואחר־כך יום־יום, יום־יום, להתעכב ולברך לשלום, ולצרף לברכה זו שאלה כלשהי, או לענות על שאלה כלשהי. לא. אד כהה מכסה את עיני משאני מעלה דבר זה על דעתי.

ועוד (ואולי זה העיקר?): הן חייב הייתי לומר לו איזו מלת ניחומים או עידוד בדבר בנו, שאול, חברי ללימודים, שנפל במלחמה. (נער יפהפה היה, בעל תלתלי־עורב, פנים שחומות ואישונים שחורים, נוצצים, כאישוני שפן). ובכן, איך הייתי עומד בנסיון זה? שוב, צריך הייתי ללחוץ את ידו, לידום רגע, בהשחת ראש, לומר איזה משפט שגור, המעורר מיאוס על הלשון, כמו, מה לעשות, ככה זה. או, רבים נפלו. או, זהו הקרבן שאנו משלמים. (שעה שאני, חברו, עומד חי לפניו!) ולראות את נענוע ראשו, את הצרבת בעיניו, את סימני הזיקנה שחרת בפניו אסון זה. לשמוע משפט של עידוד, – דוקא עידוד, כפי שאני מכירו – מפיו! ואחר־כך, יום־יום לזכור זאת בהיפגשי בו ועל־ידי כך להיעשות שותף תמידי לאבלו ולכאבו! האמנם חייב אני לעמוד בכל־זה? רק מפני שהייתי תלמידו לפני חמש־עשרה שנה? רק מפני שבמקרה עבר לגור בשכנותי? (באמונה, שלעתים היה חולף בי הרהור שמוטב היה אילו העתקתי את דירתי למקום אחר, ובלבד להימנע מהפגישות הללו).

אבל גם אלמלא זאת, אלמלא היה אב שכול, שעצם מראהו, קומתו השחוחה, פניו הכבויים, האיפּוק המר שבזויות שפתיו, מזכיר לי יום־יום את חטא היותי חי, לא הייתי מברכו. שוב, קשה להסביר זאת: אולי מפני שהפגישה עמו ממחישה לי את עניין הזמן האבוד. חמש־עשרה שנה הן נתח חיים די נכבד, ואני לפחות בשבע השנים האחרונות, מאז היותי למנהל־חשבונות, כמעט ולא עשיתי דבר של ממש. ייתכן שאי־הנעימות המשתלטת עלי בראותי אותו, אינה אלא הפחד לראות עין־בעין את השנים שחלפו. הפחד להציץ אל העבר, לסקור בעל־כורחי, במבט חטוף אחד, את כברת הזמן ששיעורו כמרחק שבין דמותי עתה לבין דמותי שנחקקה בזכרונו. אילו הייתי מסתכל ישר בעיניו, אין ספק שהייתי רואה בהן, כבראי, את בבואת פני כפי שהיו אז, קורנות בלהט של שאיפות גדולות, ונחושות בנכונות למלאותן. כל אדם יודה שאין זו הרגשה נעימה ביותר. הוא נזדקן מחמת תלאות וחוויות קשות, ואני עמדתי במקום אחד בגלל חוסר־מעש. לא ברור מה גרוע ממה.

לעתים – אף כי רחוקות, כי מהיותי מוטרד בהרגשותי לא היתה דעתי פנוייה לחשוב עליו – היו רחמים נכמרים בי למראהו. אדם זה, גלמוד הוא כפי הנראה, שכן תמיד היה הולך בגפו (מגמת פניו היתה, כפי שאני משער, אל אחד מבתי־הקפה שעל שפת־הים. לבדו היה יושב שם, ודאי, כשכל השולחנות סביבו ריקים, מזמין כוס תה אצל המלצר, שכבר הכירו היטב, מעיין קצת בעתונים, אך מרבית הזמן, עד הצהריים, שולח מבטו אל הים, כשהוא נשען בידו האחת על מקלו, ומהרהר בבנו שנפל). ייתכן שאילו הייתי מברכו, מתעכב לידו מדי־פעם לשיחה חטופה של מה־בכך, היה הדבר מעודדו במקצת, או לפחות מוציאו לרגעים ספורים מההוייה המרה של עצמו. ייתכן שדוקא פגישות־קבע אלו, יום־יום, ולו לאמירת שלום בלבד, לחילופי־חיוכים בלבד, שכל משמעותם אינה אלא: הנה אתה הולך לדרכך ואני לדרכי וכך זורמים החיים כפי שצריכים הם לזרום – היו נוטעות בו את ההרגשה המנחמת, המחממת, שיש עוד אדם אחד בעולם השותף לגורלו באיזה חוט סמוי. אולם – לברך ולחייך בוקר־בוקר, זה היה קרבן גדול מדי בשבילי. עדיין שומר אני על אחת החרויות היחידות שנותרו לי – לא לחייך ולא לברך אדם, כשאין עם לבי לעשות כן!

כמובן שאילו הייתי אחר משהנני, הייתי נוהג אחרת. יכול אני לשוות זאת בדמיוני: אני לוחץ את ידו לחיצה חמה, חזקה, אפילו טופח לו טפיחה קלה על שכמו (שהרי אינני עוד אותו תלמיד בן שש־עשרה החייב בכבוד מורים), מצהיל פנים אליו, מפריח הלצה כלשהי, משפט שובבני, מאוּשש (מתעלם לחלוטין מקדרות פניו, שוכח לגמרי את האסון שארע לו), עובר על פניו, לעתים בהנפת יד של בחור־חיל, לעתים בקריצה פוחחנית בלבד, תמיד בשלום רם, בהיר, וממהר לדרכי כנחפז מאד. אין קל מזה. אין פחות מחייב וקושר מזה. אך לשם כך צריך אני להיות אחר משהנני. חי חיים מלאים יותר. נתון פחות להרגשותי ויותר למעשים חשובים, המניעים את גלגלי זמני קדימה. לא, לפי שעה מצבי איננו זה.

בכל זאת, שלוש פעמים במשך תקופה זו של כמעט־שנה, קרוב הייתי לשנות ממנהגי. שלוש פעמים המהדהדות בי כשלוש פעימות לב חזקות.

פעם אחת, בשעת ערב. עמדתי בתור לאוטובוס. אור קלוש נפל באלכסון על שורת האנשים הארוכה, מחלון־ראווה סמוך. ראיתי רק את שכמיהם של העומדים לפני בין המקבילים. לפתע, החזיר האיש העומד לפני ראשו לאחוריו, ובאחזו בידו שעון־כיס קטן, אמר, סליחה, מה השעה? זה היה הוא, והפתאומיות שבדבר היתה כה גדולה, כה מדהימה, עד כי לא יכולתי לענות לו, ועד שנבהלתי למצוא מלה בפי, ענה מישהו מאחורי, שמונה ועשרים. קשה לי להסביר מהו שגרם לי סערת־נפש כה חזקה, עד כי שעה ארוכה לאחר־מכן לא הרפתה ממני צמרמורת שאחזה בשרשי שערותי. האם היה זה קולו בחשיכה? אותו קול צרוד, נגרס, מוסע על גלגלים לא־משוחים, שכאילו טעון היה בכל סיבלו, ואשר לא שמעתיו מזה חמש־עשרה שנה, אף כי את פניו ראיתי יום־יום? אותו קול שגם בהיותו רצוץ, אפשר היה להבחין בו את הקול מאז, כשם שאפשר להכיר את צורתו השלמה של כד על פי שברי חרסיו? או אולי מראה עיניו, שבהיותן כה קרובות בנושאו ראשו אלי (קומתו הגיעה עד לכתפי), ראיתי בהן את שתי הגחלים, שלא היו כבויות כלל כפי שסברתי מרחוק, אלא שנוצצה בהן אש מוזרה, של מרי בלתי־נכנע כלפי הגורל? אך אולי היה זה משהו אחר לגמרי שזעזע אותי כל־כך: כי בעמדו כך בחשיכה, כששעונו בידו (והיה זה אך לרגע־קט, כאילו עינה של מצלמה נפקחה ונסגרה באחת וקלטה את התמונה), נגלה לי, כמו לאורו של ברק מהיר בלילה, כי איש זה חי גם את הזמן הקטן, את שעון הרגעים של ההווה, ועל־ידי כך נעשה קיומו קיום עצמאי, מוחשי, ולא רק צל ארוך על פני כברת־הדרך הארוכה שעברתי אני במשך חמש־עשרה שנה, מאז ועד היום!

פעם שנייה היה זה בשעת הבוקר הרגילה, כמדי יום ביומו. ראיתיו חוצה את הכביש למולי, ובהגיעו אל המדרכה, מעדה רגלו באבן השפה, ומשקפיו נשרו ארצה. ארבעה או חמישה צעדים היו ביני לבינו, ואני עשיתי מרחק זה כמעט בקפיצה, אחזתי בזרועו, הקמתיו, הרמתי את המשקפיים ומסרתים לידו. תודה, תודה לך, אמר, אך ללא חיוך, ובהרכיבו את המשקפיים לעיניו, חזר ואמר, תודה לך, והמשיך בדרכו. צביטת־לב קהה שליוותה אותי אחר־כך כל הדרך, ואולי כל היום כולו, היתה כצרבת מצפוּן חולה. קולה של התודה, ללא מאור־פנים של תודה, נשמע כקול נזיפה, והיה קשה מכל השתיקות המתנכרות. לאחר זאת, לא העזתי עוד להישיר מבטי נגדו בעוברי על פניו.

ועוד פעם אחת בלבד. ביום העצמאות. עמדתי, ככל אלפי האנשים שמשני צידי הכביש, וצפיתי במצעד הצבאי. לא ראיתי את העומדים לימיני ולשמאלי, כתף אל כתף. עברו פלוגות החלוץ, ג’יפים של חיל־הקשר עם משושיהם הרועדים, טור של זחלים קלים־מחליקים, מחלקה נוקשה, חמושה, ברזלית, של חיל רגלים, מחלקה של חובשות, לבנה, רחפנית, במשק של סיעת־יונים, מחלקה קודרת, סלעית, של חיל־שריון, הפסקה קצרה, ובהיראות מרחוק הכומתות האדומות של פלוגת הצנחנים, עבר רחש כמעט בלתי נשמע בקהל הצופים. מטר צולף של מחיאות־כפיים, ואחר, נתכהו מעט עיני מדוק שעטפן. האם מחמת מבוכה, או כדי לראות אם איני יחידי בהתרגשות זו, הפניתי ראשי לשמאלי? באותו רגע ממש נפנה גם ראשו של העומד לצידי ועיניו נישאו אלי. הן היו מוצפות דמע, רכות מאד, כמעט מבקשות רחמים. חשתי אהבה כה רבה אליו עד כי היה כבר על לשוני לומר: שלום לך, מר ל. –

אך בו־ברגע כמו נבקע החלל. תרועת חצוצרות אדירה פרצה כחזיזים נוצצים בצהריים. המצעד החמוש צעד, טורים־טורים ישרים, בצעדי ברזל קצובים, מרעידים. ברכת השלום שעמדה על לשוני, נשרה לארץ ונרמסה ברגלי ההמון. – – –

שלושה ימים הייתי מחזר על חנויות־מלבושים ללא־ספור, מַלאֶה את הזבנים עד היותי להם לזרא, משתהה מול המראות שבמלתחות וקד קידות לעצמי, מתמקח על המחירים ורב עם הבעלים, עד שלבסוף חזרתי אל החנות הראשונה ויצאתי ממנה עם חליפה חדשה, כחולה, עשוייה אריג אנגלי, זקופת־כתפיים וסדק בגבה.

בערב, לאחר ששכבה אשתי לישון, לבשתי את החליפה, ענדתי עניבה אדומה לצוארי, וחרש יצאתי מן הבית. בהתהלכי ברחוב, ידי בכיסי המקטורן, רגלי משתרכות ברישול, כתפי סולדת בניע־ניד קל, עיני משׂקרות לנערות יפות־גזרה, על שפתי נכון חיוך לכל עובר, חשתי עצמי אדם חדש, רענן, אדון בעירו. התעכבתי ליד חלונות הראווה המוארים והסתכלתי בדגמים המוצגים בהם. בחנתי את החולצות, המכנסיים, המעילים, העניבות, השויתי מחיריהם למחיר חליפתי. טרתי ושקלתי טיבם ומראיהם של מלבושים שונים ועשיתי זיווגים ביניהם לתאום המראֶה. גם בגדי הגבירות צדו את עיני וציונים חילקתי להם, ליופי ולאיכות. קניתי לי חפיסת שוקולד ולאיטי שברתי ממנה ריבועים־ריבועים ומסרתים בפי תוך כדי הליכתי. אגב כך, הטלתי מטבעות לצלחותיהם של פושטי־היד שרבצו על המדרכה. אדון בעירו הייתי.

נכנסתי למטעמה, הרכבתי עצמי על שרפרף גבוה והזמנתי קפה ועוגה. מימיני ומשמאלי ישבו לבושי־חליפות ועונדי־עניבות כמותי. אף שלא דיברנו, ורק מבטינו נפגשו מפעם לפעם, חשתי שהדמיון בינינו קושרנו בחוט סמוי העובר מקצה השורה עד קצה. אותה קרבת־לבבות בלתי מובעת במלים. משוכה היתה אף ביני ובין המוזגים שמעבר לדלפק. רמז כלשהו, עפעוף־עין, הברה, תנועת־יד, די היה בהם כדי שנבין איש לרצון רעהו. אור אדמומי היה שפוך על הדלפק, על הכלים, על המיחמים, ובאור זה ריחפו, כפרפרי־לילה, סודות טמירים, שגילו ללבי את כל המתרחש מכאן ועד לקצה תחומה של העיר, בתוך נחילי האדם העוברים ברחובות, מאחורי וילונותיהם של אלפי חלונות הבתים, באידי נגינותיהם של מועדוני הלילה, בעזובתן המטילה־אימה של מאורות הפושעים. עכשיו הייתי אזרח כל הבתים ואורח קרוא לכל חבורה. השפלתי אצבעי אל ספלי, ומיד נמזג חלב מקציף לתוכו, בלי אומר. קרצתי בעיני, ובלי אומר הוגש לי הסוכר. בלי אומר הטלתי את כספי על לוח־הצפחה, ומטבעות־העודף הונחו לפני. החלקתי מעל השרפרף ונמצאתי עומד בטבורה של כנופיה, ידי בתוך כיסי מכנסי, כידיהם של כל הסובבים אותי. לאן הערב? גיחכתי כלפיהם.

אל ליזה, כמובן! טכּסי! הלו, טכּסי!

התגלגלנו פנימה לתוך שתי מוניות, דחופים זה אחר זה, נחבטים על גבי המושבים הרכים, כתף־חליפה לחוצה אל כתף־חליפה. ביעף שטפו שתי המוניות ברחובות העיר, רודפות זו אחר זו, משמיעות שריקות חדות בצמיגיהן הנשחקים בהתעקלן מרחוב לרחוב, בפלחן את החשיכה. גרעיני־חמניות נשפכו לתוך כף ידי מתרמילים שמימיני ומשמאלי. מתא הנהג הבקיע קול שיר ונפזר כתבן ברוח הלילה: הו, ליזה ליזה ליז, אם עוד פעם אותי תרגיז… ומאחור ענינו כולנו במקהלה: אז את הסכין נשחיז ונדפוק שלא תעיז, הו, ליזה ליזה ליז… ומרחוב לרחוב סבבה המונית בחשיכה הפורחת לאחור, עד כי דומה שהיתה חגה במעגלים סביב־סביב לעיר, אין יודע לאן, דרך ארוכה, עוברת בסימטאות צרות, בין בתים ערומים, שתומי־עין, על פני מגרשים ריקים וציבורי אבנים, עד שנתחרקה על בלימה ליד כתובת חשמל אדומה: ליזה. משכנו כולנו את ארנקינו מכיסינו לשלם לנהג, ואיש איש הכה על יד רעהו להקדימו, ודחפו ממנו והלאה, עד ששבע זרועות נשתלחו זו מעל לזו אל ההגה, והטילו שבעה שטרות לכף ידו של הנהג.

גדוד־אחד פלשנו פנימה, שורה של שלוש־עשרה חליפות זקופות, נטויות גרונות מעונדים, וכבשנו לנו שלושה שולחנות שחוברו כאחד, במרכז האולם. מכל עבר נפנו אלינו העיניים, ולהך־אגרופינו על גבי השולחן, באו במרוצה שלושה מלצרים, שלפו שלושה בקבוקים מתוך מפיות צחורות־כשלג והעמידום לפנינו בתווך. איפה ליזה? קראתי בקול, הבו לנו את ליזה! אך קול צחוק אדיר ענה לי מסביב, ועם כך נמזג המשקה לכוסות, ועל במת־העץ הקטנה פצחו בנגינה, תוף, מצלתיים וסקסופון, ונערה חשופת שוקיים ובטן אחזה בצואר המיקרופון ובקרבה פיה אל פיו החלה להמתיק עמו סוד.

קטורת הסמים החלה מרחפת באויר הדמומי, דקה מן הדקה, מור וקציעה. שרף נוטף מעצי הקטף. בשמים הדוקים היטב־היטב. פטמה לחצאין כשרה. לא חסר אחד מכל סַמניה. קורטוב של דבש. קטורת מעלה עשן כלשהו.

פני הזמרת היו כעין הזית ובשתי ידיה השלוחות לצדדים אחזה בשני רימונים אדומים שגרגריהם שקשקו מדי הניעה את כתפיה. יין־קפריסין עשה את צפרניה נאות ועזות ואת שפתיה סמוקות כתוּת. שדיה הקטנים היו כתאנים בכורות ואגן בטנה כדלעת. והבל קיץ חם נישא כמוֹר עובר מתוך הבוסתן אל מול פני.

הוליי! הוליי! קראו שתים־עשרה החליפות והכו כף אל כף כנגדה. הוליי! קראתי אף אני וקרצתי לה בעיני. קריצה זו היא ששילחה אש ביצורי גווה הדק, ומיד החלו הרימונים לשקשק בקצב מהיר ועקביה טופפו על הקרשים בנקישות עזות ושמלת־הקפלים סבה והתנופפה כשמשיה על גבעול רגליה ורוח הוללת חגה ביעף בין כלי־הזמר מקצה במת־העץ ועד הקצה.

הוליי! הוליי! ניתך מטר־הקריאות באחת, ואני שמתי ארבע אצבעות לתוך פי וצלפתי שריקה שחלפה כחץ בכל האולם, ונותרה בלבה של הזמרת עד שנפלה פשוקת־רגליים בתוך השלולית האדומה.

מיד קפצתי על הבמה, הרמתיה על זרועותי, נשאתיה אל השולחן והושבתיה בין שתים־עשרה החליפות. למראה גבורתי, היכו המצלתיים ביתר־עוז ושלושת כלי־הזמר פצחו במנגינת ריקוד עליזה. דידיתי אל קרחת־היער שבין השולחנות, ולקול מחיאות הכפיים הקצובות החילותי מחולל לבדי כשאני מכה באצבעות־ידי השלוחות כענפים, מקיש בנעלי, ועניבתי האדומה מתנופפת כסרט־חג ברוח. העולם סבב סביבי, מערבולת של שולחנות, כוסות, בקבוקים ופרצופים, ואני הייתי קל, נישא, מעופף על כנפי המנגינה, קוסם בלהטים, מרחף בחשרת אד חם. מחיאות הכפיים הקצובות שליוו את תנועותי כשיר הלל, נדמה לי כזרי פרחים החגים יחד עמי, ואני הייתי שט בתוכם כבתוך קצף. כשנעצרתי ופקחתי את עיני, ראיתי את הזמרת מוחאת בשתי כפותיה הקטנות מול פני. איפה ליזה? שאגתי. במטבח! געה אלי קול מעם הדלפק. מתנודד על רגלי, פסחתי על היושבים, ובסלקי מעל דרכי את המלצרים, פלשתי אל המטבח.

ליזה, שמנה, מפוטמת, לבנת־לחיים, חגורת־סינר, עמדה ליד הכיור ושטפה צלחות. ליזה! נפלתי על צוארה ונשקתי לה. אך היא חמקה מתוך זרועותי כשכל אבריה הרכים נמחצים אל גופי, התירה את הסינר מעל מתניה, ובהשליכה אל פני, קראה: הא לך ליזה, טיפש! והסתלקה בחמת־רוח. אחזתי את הסינר בידי ולא ידעתי מה לעשות בו. ליזה נעלמה מאחורי דלת קטנה ומזוהמת שהוליכה כנראה אל חדרי המגורים. קשרתי את הסינר למתי והחילותי שוטף את הכלים שמילאו את הכיור. שעה ארוכה עמדתי כך ועשיתי את המלאכה של ליזה, שאין לה סוף, וודאי הייתי ממשיך בכך עד אור הבוקר לולא קולות הצעקה, החבטה והנפץ שהגיעו אלי מעבר למחיצה. בהיכנסי אל האולם, נגלה לעיני מחזה מחריד: שתי־עשרה החליפות היו תפושות בתגרת־ידיים מהומתנית סביב לשולחן, ויתר הנאספים, המנסים להפריד ביניהן, הורסים אליהן ונהדפים לאחור. הכל היו אוחזים איש בצואר רעהו, הולמים באגרופים זה את זה, נוגחים בראשיהם זה בבטן זה, הופכים שולחנות וכסאות, נופלים תחתיהם, קמים, מתנפלים, חונקים, מעיפים מהלומות על סביבם, ושוב נופלים. אחד הבחורים היה עומד על השולחן, מבעט ברגליו סביבו ורסיסי זכוכית היו ניתזים ממנו לכל עבר. בעל־הבית והמלצרים היו מנסים להפריד בין המכים ולהציל את רכושם מהרס, אך נסוגים עד מהרה מאימת האגרופים. הנשים היו צווחות ובוכות.

קפצתי לתוך המהומה, משכתי במכנסיו של העומד על השולחן והטלתיו לארץ, עליתי למקומו וקראתי במלוא גרוני: שקט! כל העיניים נישאו אלי לרגע, אך הדבר ששיכך את המהומה באחת, השבית את ידי המכים והבזיק ניצוצות של צחוק במבטים הזועמים – זאת הבנתי מיד – היה מראי המוזר, בעומדי על השולחן בחליפתי ובעניבתי וסינר חגור למתני. הושלך הס ואני פניתי אל העומדים סביבי ואמרתי בשקט: השארתי אתכם לבדכם למספר דקות בלבד. איך לא תבושו, רבותי, להתקוטט כך!

כעל פי פקודה, החלו הכל מרימים את הכסאות ואת השולחנות וחוזרים למקומותיהם. ברדתי מעל השולחן, חיפשתי בעיני את הזמרת, ורק לאחר ששוטטתי בכל האולם, גיליתיה, יושבת ובוכה מאחורי התוף הגדול שעל הבמה. נגעתי בזרועה ושאלתי: למה את בוכה? היא הליטה פניה בכפות־ידיה והמתופף ענה במקומה: הכל היה בגללה. – איך? שאלתי. – אחד מאלה שבאו אתך, אמר, התחיל להיטפל אליה וכך פרצה הקטטה. – אני מתבייש בהם, אמרתי. נטלתי את הזמרת בזרועה ואמרתי לה, בואי, בואי, אלה לא ראויים שתשירי בשבילם. הובלתי אותה מאחורי כלי הנגינה אל המסדרון שבצד הבמה ותמכתי בה בעלותה במדריגות הצרות שהוליכו אל הקומה השנייה. נכנסתי לחדרה ולא יצאתי משם אלא לאחר שנתנחמה. – –

איך נתגלגלה לכיס חליפתי, למחרת בערב, ההזמנה לנשף השנתי של איגוד החשבזים, חתומה על־ידי זהרה אור־די־נור – נשגב הדבר מבינתי. באותיות של זהב, נוצצות, כאילו לא יבש עוד הצבע מהן, כתוב היה לאמור כי מוזמן אני לבוא לשם, ולעולם ייזכר חסדי אם אכבד את הקרואים בנוכחותי. חי אלהים! קראתי בשמחה בהחזיקי את הכרטיס המבריק בידי, לדבר זה ציפיתי כל ימי!

אל חנות הפרחים הראשונה נכנסתי וקניתי צרור שושנים גדול, נתון בתוך ביבר של נייר שקוף כמים, בשביל זהרה אור־די־נור, שמעולם לא שמעתי את שמה. הלו, ספיישל! ספיישל! קראתי בעומדי על שפת המדרכה ובהושיטי את צרור השושנים אל נהר הכביש. מונית נעצרה לרגלי, ובאחת צפנתי עצמי לתוכה. רחוב הכלנית 17! הטלתי כלפי הנהג ממושבי הרך. הוא לא ידע היכן זה. אחת אחר אחת עיכב את המוניות החולפות ממולו ושאל את חבריו הנהגים למקום, עד שהטיל אחד מהם הברה פורחת ברוח לאחור: שיכון הירגזים! אכן, אכן, אמרתי, סע!

משוקע במושב הרך, שעון לאחורי, ביבר השושנים על ברכי, הייתי נישא במונית, כבנדנדה מגביהה עוף, אל קצה העולם. מבעד לזכוכית החלון, חלפו לאחור אורות לבנים, אדומים, כתומים, צהובים, מנצנצים־וכבים חליפות, מגרדי שחקים, ארמונות, תחנות בנזין. רחש הגלגלים שטף מתחתי. מגבוה, מכרכובי עמודי החשמל, צרצרו ניצוצות מתבזקים, ותחנות השידור של חלל־האתר אותתו איתותים קצרים, זיק־בזק בזיק־ברק, לאדמה.

אחר־כך היו רחובות חשוכים ורק צמרות־עצים שחורות נראו, וכוכבים. מפעם לפעם עצר הנהג, שרבב ראשו מבעד לחלון ושאל לשם הרחוב. אנשים בודדים היו מהלכים על הכביש והמונית האטה במירוצה, נסעה ונעצרה, נסעה ונעצרה. עברה את רחוב הרקפת, רחוב היסמין, רחוב הצבעוני, רחוב הכרכום, ואל רחוב הכלנית טרם הגיעה. דומה היה שהיא הולכת־סובבת באותו רחוב עצמו בלי סוף, כי תמיד היו משני עברי הכביש חשרות־צמרות צפופות, מסוככות על בתים קטנים, בלתי־נראים, וגדירות נמוכות בעלות שערים צבועים ירוק. מסביב היה הכל דומם, שרוי בשינה. סודות נטפו מן העלווה הסמיכה שמעל לגגות ובושם חריף נדף מעצי האורן והברוש. עד כאן! בלם הנהג את מעצוריו, השתיק את מנועו, ובפרשו את זרועותיו על מסעד מושבו הודיע שאין כלנית בעולם. אבל הנה! טפחתי בידי על כרטיס ההזמנה שהוצאתי מכיסי. מצטער מאד, לא הטריח הנהג להחזיר ראשו אלי ועמד בשביתתו. אבל חייב אתה לדעת! לשם כך אתה נהג! לשם כך אני משלם! קראתי. אין! אמר הנהג בקור־רוח ולא הניע יד או ראש.

עמדתי יחידי ברחוב וצרור השושנים בידי. האם כה גדולה היא שכונה זו, שאלתי בלבי, שאי אפשר למצוא בה את אחד רחובותיה. עקרתי רגלי והחילותי לאן שישאוני. ביקשתי לגלות שלט שיורה על שם הרחוב, אך ענפי עצים וצמחי המטפסים הסתירו את כתלי הבתים מראות דבר. המשכתי לצעוד לאורך הכביש השחור, שנתעקל וסבב מדי פעם, בתקוה כי אפגוש מישהו שיראה לי את מבוקשי. לא פגשתי איש, אך לאחר זמן־מה שמעתי מנגינה בוקעת מאחד הבתים. ככל שנתקרבתי שמה, הגיעו לאזני אף קולות צחוק והמולת אנשים רבים. הבנתי שזהו מקום הנשף.

שורה ארוכה של מכוניות עמדה בצד המידרכה, ובסבך העצים שבחצר, שיחקו מטבעות אור וצלילי מנגינות כלהקת צפרים משתקשקות בין ענפים. אשה שחורת־שער ולבושת שמלת־נשף ארוכה, עמוקת־מחשוף, פתחה את הדלת לפני, פרשה זרועותיה לקראתי וקראה: הו, כמה טוב שבאת! ובנטלה את צרור השושנים מידי, הובילתני אל פתח הטרקלין שטוף־האור, ובעודה אוחזת בידי, הכריזה: רבותי, הביטו איזה שושנים נהדרות! הקרואים הרבים, כארבעים או חמישים במספר, נפנו לרגע אלינו, מחאו כף, אך מיד חזרו לעיסוקיהם, חבורות־חבורות, שמהן ישבו על הספות המבהיקות, מהן עמדו ברחבי האולם ושוחחו ביניהן ומהן אחזו בכוסות ליד דלפק המשקאות שבירכתיים. מדוע מאוחר כל־כך? טפחה האשה על לחיי כמו לילד־רע, והובילתני אל המטבח. המונית… פתחתי להסביר, אך היא לא הקשיבה לי, תקעה את צרור השושנים לתוך דלי גדול, שהיה מלא בצרורות אחרים, הפטירה דברים אחדים אל שתי העובדות שעסקו ברחיצת הכלים ובכיסוי המגשים, ובמשכה בידי אחריה, אמרה: עכשיו יהיה אליך למלא את כל מה שהחסרת! נפלא היה! מוצלח מאד! נפלא! הלכתי אחריה לאורך הטרקלין כולו, ששיעורו היה שני חדרים גדולים מחוברים זה לזה, ובהגיענו אל הדלפק, ציוותה על המלצרים: השקו אותו! הוא צמא! לא באה עדיין טיפה אחת אל פיו! ובחלקה לי נשיקה על לחיי האחת, ועוד טפיחה קלה בכף ידה על לחיי השנייה, פנתה ושטה־לה למעמקי האולם.

שתיתי שלוש או ארבע כוסיות ופניתי לבקש את זהרה. מי היא זהרה מכל הנשים היפות שכאן, היושבות על הספות בגילוי ברכיים, העומדות שלובות־זרוע עם גברים מהודרים, תומכות כותרותיהן אל גזעיהם, המעופפות כפרפרים מחבורה אחת לרעתה, טועמות קורטוב צוף מזו, קורטוב צוף מזו, השטות באולם לאיטן, זקופות־צואר, כברבורים באגם? כולן היו ככלות שיצאו מתחת לחופתן, זיוותניות, ורדיות, וכולן היו לבושות שמלות קלילות, אווריריות, בכל צבעי הגן, הרקפת, היסמין, הצבעוני, הכרכום, הכלנית. מי היא זהרה איפוא? אחת פרפרית עופפה על פני וסנטה בדרכה צפורן על חוטמי. זהרה? שאלתי. הו, לא! לא זהרה! צלצלה בצחוק וחפזה אל גבעול אחר. טיילתי לי לאטי בין הפרחים כשכוסי בידי וכל גבר שעברתי על פניו היה מברכני בחיוך וקד קידה קלה לעומתי, ואף אני החזרתי חיוכים וקידות.

מהו זה איגוד החשבזים? שאלתי את לבי, אך לא העזתי לשאול איש. בקצה אחת הספות היתה שרועה, ספק יושבת ספק שכובה, עלמה אחת כבדת שער שחור, חוטמנית, שפתנית, פראית־עיניים וענבל־כסף גדול תלוי לה באוזנה. גבר יפה־גזרה היה גוהר עליה, ידו האוחזת בכוס פשוטה ממנו והלאה, והשנייה אחזה במסעד שעליו נשען ראשה. צחוק התגלגל מפיה בהתרחקה מעליו, והענבל התנודד בצחקה, אך הוא כמעט מעכה אל המסעד. בתוך כורסה שעל ידם ישבה זקופת־גו, כמו מחוך מהדק את מותניה, עלמה זהובת־שער וחלומת־מבט, ועל מסעד כורסתה, ישב גבר, ברך על גבי ברך, רכון אל צוארה, ושפתיו דבוקות לעורפה בעצימת־עיניים. אך היא לא חשה בכך, כי זקופה כאשר ישבה, הקשיבה בצמאון לדבריו של אדון שעמד לפניה בקידה קלה, כוסית צמודה אל לבו ובחיוך דק הטיף לה אמריו. שניים אנשים שמנים, בעלי קפלי־כרסים, ישבו משני צידיה של גברת רחבת חזה, ירכיים וסנטר, וכל אחד אחז באחת מידיה. לרגע הפנתה ראשה אל האחד בדברה, ולרגע אל השני, ושפע כה רב היה צפון לה בלחייה התפוחות, בסנטרה, במותניה, בצמידיה, חמישה־חמישה על פרקי־יד, שלא חסכה אותו משניהם. כורע על ברך אחת לפני שמלה שקופה כהינומה, נשא ידו בחור חלק־שער אל שפתיה של נערה מתעלפת־מבט, להשקותה מכוסו. כציפור ירקרקה, פרושת כנפיים, טסה על פנַי בחורה קטנה, אדומת שער, ישר אל זרועותיו של גבר רחב חזה, מוצק כתפיים, ובהיתלתה על צווארו, עד כי כקפיץ ניתקו רגליה מן הרצפה, קראה, ארנסט! ארנסט! ונשקה לו בפניו הנחושתניים. מאחורי עמדו שלושה גברים בחבורה אחת, נשתוחחו זה אל זה מרוב צחוק, אחת ידם אוחזת בבטניהם והשניה משיקה כוס בכוס. אשה בחלוק לבן ומגש בידה, עברה בין הקרואים, הציעה כיבודה לכה ולכה, ועד מהרה חפזה למקום שממנו באה. שני אנשים כסופי־שער, לבני־פנים כסיד, פסעו זה בצד זה, בצעדים קצובים, איטיים, ידיהם מאחורי גבם ושפתיהם חתומות. בעוברם על פני, קדו קידה קלה כאחד, והמשיכו לפסוע. ליד שולחן, בפינה, ישבה, רכובה על ברכי בחור, חובקת צוארו, ראשה מונח על שערו, עלמה חיוורת־פנים, בעלת עפעפיים ארוכות, לאות, מבקשות מנוחה, או אהבה.

לא הכרתי איש ואיש לא הכירני. מי הם החשבזים הבזים לחַשָבים, שאין הם פונים למנהל־חשבונות כמותי אף לא במלה אחת? רק עתה הבחנתי בכך שחליפות כל הגברים שחורות, ואף עניבותיהם שחורות, ורק חליפתי כחולה ועניבתי אדומה. האם משום־כך אין איש פונה אלי, ומניחים לי להתהלך כזר, אורח לא־קרוא? היכן זהרה אור־די־נור ששמה בהסתר את כרטיס־ההזמנה בכיסי? הפכתי עקבי לחזור וליטול עוד כוס משקה, כי כוס משקה ביד שקולה כנגד איש־שיחים להתרועע, אך בדרכי אל הדלפק נעצרתי באחת, כי עיני נתקלה באדם שמיד שמחתי למראהו.

בפינת הטרקלין, ליד קצה שולחן המשקאות, ישב מבודד על כסא, איש גוץ, לבוש חליפה כחולה ועניבה ירוקה לצוארו. גוף מוצק ורחב־חזה היה לו והחליפה כאילו חישבה להתפקע מתפיחות שרירי זרועותיו. בפישוק רגליים ישב ושתי כפות ידיו נשענות על ברכיו ותומכות את גוו הנטוי לפנים, כאילו צפה במשחק כדור־רגל. ראש כדורי, חזק, היה לו, שער שחור, קצר, מצח צר ועיניים קטנות, מחייכות, ושפם מעובה ירד בשני זנבות לצידי שפתיו המלאות. כך היה יושב, מסתכל ברגלי האנשים העומדים וסובבים בטרקלין, בחיוך אילם כחמראה משובב, משעשע.

קרבתי אליו, ובנגעי בכתפו, אמרתי, סלח לי, אולי אתה יודע מי היא זהרה אור־די־נור? – הו, לא! נשא אלי פנים צוחקות, אל תשאל אותי, אני לא מכיר פה איש! – האם אין זה הנשף של איגוד החשבזים? שאלתי שוב. אולי, גם זה ייתכן, אבל תאמין לי שאני לא יודע! צחק, כאילו שעשעה אותו שאלתי ביותר. באת לנשף שאינך יודע של מי הוא? צחקתי אף אני. מה איכפת לי של מי הוא? נתגבהו כתפיו התמוכות בידיו החזקות, אני רק הנהג. – אה, הנהג! קראתי בשמחה. – זה הכל! צחק ובטנו נתרעדה. תשתה אתי כוסית? שאלתי. למה לא? בהחלט! אמר וקם מכסאו.

ניגשנו שנינו אל הדלפק והשקנו כוס אל כוס. סלח לי, אמרתי במששי באצבעותי את דש מקטרנו, אריג אנגלי? – צמר אנגלי מאה אחוז, אמר, ובאחזו בדש מקטרני, הוסיף: סחורה טובה. – בכמה עלתה לך החליפה? שאלתי. – מאה וחמישים, אמר. – הה צהלתי לעומתו, ושלי מאה ושלושים! – מאה ושלושים בהזמנה? פער את כנף מקטרני וטפח על הביטנה. – מוכנה, כמובן, אמרתי. – הה! צהל הוא, זה עניין אחר, כמובן! אי אפשר להשוות חליפה שאתה קונה בחנות לחליפה שאתה מזמין אצל חייט! לילה ויום! הנה תביט – צבט לי את כרית כתפי – כמה מוך יש לך וכמה מוך יש לי! יש הבדל מה? עכשיו תמשש אצלי את הביטנה. משי, מה? מעביר לך חשמל באצבעות. ואצלך מה? בד פשוט. אבל זה עוד לא כלום. תסתכל על הגב – הפך גבו אלי – מונח טוב, מה? עכשיו תראה אצלך. פה קצת נפוח, פה קצת רדוד, ואם אני נוגע באימרה, אני רואה שאין תוֹכבּד במקום שצריך להיות מקוּשה. אותו דבר במותניים. כל היופי של חליפה זה שקשת הגיזרה חופפת לך בדיוק את המותן ומתרחבת בכנף, ואצלך מה? קו ישר כמו חתוך בגרזן. אפילו השרוול, אם אתה רוצה לדעת את האמת, יותר מדי רחב אצלך, ככה שכשאתה נותן טפיחה, יוצא לך אויר כמו ממפוח. ואני כבר לא מדבר על הפרטים הקטנים, כמו האיבקות, הכפתורים, הפיפים, הצוארון, הדש או הכיסים, שאצלי הם עשויים כהלכה ואצלך רק כדי להיפטר וגמרנו. או תביט על המכנסיים. תלויים לך כמו שק. ותביט על שלי, למטה צרים, כמו טבעות סביב לקרסוליים ולמעלה חוגרים בדיוק את הבטן, וקו הקמט, חד, מושחז, כמו להב של סכין גילוח. ותזכור שבחליפה הזאת אני יושב לפעמים ליד ההגה, כמו הערב, ושהיא לא חדשה. חצי שנה אצלי. מה אני רוצה להגיד לך בזה? שכדאי לפעמים לשלם סכום נוסף ובלבד לחיות בשקט, בלי דאגה. תשתה עוד כוסית?

דבריו אלה דיכאו את רוחי. חליפה אחת יש לי בסך־הכל ואף זו אינה כתיקונה. למה לא הבחנתי בפגמיה כשקניתיה? האם מבחינים בהם כל הקרואים? שתיתי עמו עוד כוס אחת, וכדי לחזק את רוחי, הוריתי בראשי על הסובבים בטרקלין ואמרתי, נשף שמח, מה? – לזה אתה קורא שמח? גיחך בבוזז, אלה יודעים לשמוח? הו, אילו הניחו לי לנצח על הנשף, היית רואה מה זו שמחה! – מה היית עושה? שאלתי. – מעשי־להטים! קרא בהניפו זרועו למעלה. – עשה איפוא! אמרתי. – אה, לא, סינן מבעד לעבי שפמו, לא פה. אני פה רק במקרה. אך לאחר שהרהר הרבה, כשהוא משתעשע במטבעות שבכיסיו ובוהה על הנאספים, הוסיף ואמר: ומלבד זה, צריך אני עוד מישהו לשם כך. – לשרותך! החויתי לו קידה כדרך שלמדתי. – אתה? נתן בי עינו כשהוא מוסיף להשתעשע במטבעות שבכיסיו. – מדוע לא? הברקתי לו בעיני. – אה, לא, אמר, זה לא המקום. אנשים מכובדים מדי. – הם ישמחו מאד!

ובעוד הוא מבקש לעצרני בשרוולי וקורא, חכה, חכה, נתלשתי מעליו ואצתי לחפש את בעלת־הבית. חיש עברתי עקלקלות בין הנאספים לאורך הטרקלין, ובהגיעי אל הפרוזדור, תפסתי בזרועה של האשה והתזתי לאזנה: גבירתי, נמצא פה עושה־להטים אחד והוא מוכן לשעשע את כל הקהל! – האמנם?! פקחה עלי האשה את עיניה. – כן כן, אמרתי, שנינו נעשה זאת, הוא ואני. הדבר ישמח מאד את הקרואים. – הרי זה נפלא! קראה האשה, האודיע על כך מיד? – בעוד מספר דקות, אמרתי, אתן לך אות. שימי לב, כשארים שלוש אצבעות למעלה.

רצתי שוב לאורך הטרקלין וחזרתי אל הנהג. הכל בסדר! הודעתי לו בשמחה, איך אוכל לעזור לך? – טוב, אמר, נסור הצידה ואסביר לך דבר דבר. סרנו אל פינת החדר, מאחורי שולחן המשקאות הארוך, ובשימו זרועו על כתפי, לחש לי מה יהיה עלי לעשות בעת ההצגה על־פי רמזיו. הדבר היה פשוט בתכלית וקרבי עלצו בי על התפקיד החשוב שיוּעד לי בנשף זה שכמעט נואשתי מלשמוח בו. חזרנו ונתייצבנו לפני השולחן ועם כך פשט הנהג את מקטרנו, התיר את עניבתו ומסרם לידי אחד המלצרים. אחר חשף את אמות ידיו השעירות והעבות, בהפשילו מעט את שרוולי חולצתו, פשק את רגליו ואמר: מוכן. נשאתי ידי למעלה ונפנפתי בשלוש אצבעות ומיד נשמעה מחיאת־כפיה של בעלת־הבית. הקולות נשתתקו והכל נפנו אליה ממקומותיהם. רבותי, הכריזה האשה, שני האדונים שמאחוריכם (היא פשטה שתי ידיה לעומתנו והקהל כולו פנה לאחוריו להסתכל בנו), הואילו בטובם לשעשע אותנו בהצגת להטים שכמוה, משערת אני, לא ראיתם מעודכם. אני מודה להם מעומק לבי בשם כולכם. בבקשה!

עתה החלה ההצגה. על־פי רמז ראשון, קירבתי כסא ונתיישבתי עליו בחיבוק־ידיים. הוא נתכופף, אחז בשתי ידיו בכרעיו האחוריות של הכסא, הרימו למעלה, ומשנשאו גבוה מראשו, שמט יד שמאלו, וביד ימין בלבד החזיק בכסא המורם, כשאני יושב עליו ותומך עצמי במסעדו. לקול מחיאות הכפיים קפצתי על הרצפה והשתחויתי.

לרמז שני, הבאתי שולחן קטן ועליו ארבעה בקבוקים ריקים. נתיישבתי באמצע, שני בקבוקים לימיני ושניים לשמאלי, ושוב נתכופף הנהג, הרים את השולחן בשתי ידיו, ומשהגביהו, השעינו על קדקדו, שמט את שתי ידיו, וכך, בשיווי משקל כחוט־השערה, נשא על ראשו, את השולחן, את ארבעת הבקבוקים, שנתנודדו מעט אך לא נפלו, ואותי.

במחזה השלישי, נפל לפניו על הרצפה, התהפך ונעמד על ראשו. ומשמתח את רגליו למעלה ונתייצב היטב, העמדתי על סוליות נעליו שתי כוסות מלאות. ספרתי מאחת עד שלושים, ואף טיפה לא נשרה ארצה.

המחזה הרביעי היה הנפלא שבכולם. הנהג הרביץ עצמו לארץ ופשט רגליו לפנים. בלחשו אחת – ואיש לא שמע את לחישתו, רק שפתיו נעו – קפצתי ורכבתי על כתפיו. בלחשו שתיים, נתרוממתי ועמדתי עליהן כשידי אוחזות בידיו. אחר כך החל הוא להתרומם, לאט לאט ובמאמץ רב, עד שקם ועמד על רגליו. בזהירות רבה, וברכיו רועדות כלשהו, העביר את ידיו מכפות ידי אל מותני, אל שוקי, עד שאחזו בקרסולי. עתה הגביה אותי למעלה, עד שנתמתחו זרועותו בקו ישר עם גופי וראשי נגע בתקרה. רגע ממושך עמד כך, זקוף, מתוח כולו, ורק רעד קל, בלתי נראה, כרעד מגדל איתן ברוח, עובר בשיניו כאחד.

רגע זה היה היפה בנשף כולו. בדממה שנשתררה, כמים העוברים על פי כוס ואינם נשפכים, יכולתי לחוש את נשימתם העצורה של העומדים למטה, את חוורון פניהם כשעיניהם נשואות אל על, את פעימות לבן המהירה של הנשים, את החום המציף את חזיהן באוחזן זו בזו, את הערצתם וקנאתם של הגברים לבושי החליפות השחורות, ובה־בשעה חשתי את זרם הכוח העובר מזרועותיו ומגידיו המתוחים של האיש החזק, אל רגלי, אל גופי, אל גידי צוארי, אל ידי הפרושות לצדדים, שהיו עתה קלות ככנפי ציפור.

קפצתי ארצה, ולאחר שהשתחווינו, כשאנו אוחזים זה ביד זה, סגר עלינו הקהל, ברך, הודה, הביע התפעלותו, ובעלת־הבית פילסה לה דרך בתוכו, ניגשה אלינו, ובחבקה את כתפינו, זרועה האחת על שלי והשנייה על שלו, נשקה לשנינו על לחיינו. מיד לכך פרצה מנגינה ממקום נסתר כלשהו, האורות נתעמעמו והנאספים פרשו מעלינו זוגות־זוגות לסובב במחול.

הם לא ישכחו זאת לעולם! אמר הנהג, שמח ושבע־רצון, בהיוותרנו שוב לבדנו ובענדו את עניבתו הירוקה, ואתה תפסת את העניין בן־רגע! המלצרים, שנהגו בנו עתה בכבוד רב, כבגיבורי הנשף, מזגו לנו כוסית אחר כוסית, בהפצירם בנו שנשתה עוד ועוד. אד חם מילא את חזי והציף את פני. הנהג, שלחייו היו סמוקות ועיניו הצרות צחקו בעליזות, לא פסק מדבר, כשהוא טופח לי פעם על כתף זו ופעם על כתף זו, ומונה לפני תחבולות חדשות של מעשי־להטים. מעכשיו נופיע יחד בכל הנשפים! השביעני כשהוא שותה לחיי, אתה האיש! אתה האיש!

אתה האיש! אתה האיש! צלצלו עוד מיליו באזני שעה שעיני שוטטו על פני הזוגות המרחפים בערפל, למצוא את זהרה. מישהי ארוכת־שער נתלתה בצוארי, צחקה בפני ומשכתני אחריה, ואחר־כך הייתי סובב־סובב עמה בין המחוללים, קל־רגליים, מעופף, עליז, קל־ראש, בסחרחורת של גלגל סובב ומתהפך, סובב ומתהפך, עד חשיכה גמורה. – – –

כשהתעוררתי, היה החדר מוצף אור וריבוע־שמש גדול היה מוטל על הרצפה. בעניבתי ובנעלי על גבי הספה וראשי על שני כרים גבוהים. הטרקלין לא היה גדול כמו בלילה, אלא קטן כדי מחציתו, ראיתי שמחיצת־קיר הבדילה עתה בין שני חלקיו. קרן־שמש פיזזה על פני תמונת־נוף תלוייה ממולי, ובהתרוממי מעט על מרפקי, ראיתי בה את בבואתי, זוחחת כמו במי נחל מזדהרים, נשקפת בין עצי צפצפה כסופי־עלים וברבור שט ביניהם. פני היו יגעים, אפורים, ומשחייכתי, ניבט בי גיחוך נעווה. תיקנתי את עניבתי שנתמעכה ונזכרתי שהיה עלי להימצא עתה ליד ספרי־החשבונות. השעה היתה תשע ושלושים. בין כה וכה, אמרתי, עד שאגיע לביתי ואחליף את בגדי, יעבור כל היום. איך זה הניחו לי לשכב כאן כל הלילה? מי היתה זו שרקדתי עמה? היכן בעלת־הבית? היכן זהרה? שתי כורסאות עמוקות ושולחן עגול, עמדו, לא כבליל־אמש, אלא באמצע החדר, וצנצנת פרחים על השולחן. לא היה זכר לבקבוקים ולכוסות. מתוך מזווה מזוגג נוצצו אגרטלים של כסף ופסלי־שן קטנים. שעון עגול עמד על האצטבא העליונה ובראשו תרנגול של זהב. נוצות־טווס נתפרשו כמניפה מתוך גביע נחושת שעל שידה נמוכה. הכל היה מצוחצח כאילו זה־עתה מורק בידי משרתת חרוצה. מבעד לפרוזדור הבהיק לובנן של מרצפות חרסינה.

הפניתי ראשי אל החלון, וצמרת ענפה השתוחחה אלי בשפעת עליה, מתנועעת עם שתי צפרים שעיינו בי. מעבר לה, היה הכל שונה משנדמה בלילה. עצים אחדים, ומאחוריהם בעברו השני של הכביש, שדה־עשב, רחב, ירוק, שטוף אור. בתוך השדה עמד ילד בחולצה תכולה ומשך בחוט משיכות קצרות, קצובות. נשאתי עיני למעלה וראיתי עפיפון רב־צלעות, צבעוני, מרחף כחסידה פרושת־כנפיים, וזנבו עם קשקשי־הנייר מתנופף אלכסונית בתוך התכלת.

קמתי, יישרתי את בגדי ופסעתי על בוהונותי לעבר הדלת. פתחתיה בזהירות ויצאתי. שריק קצר בלבד הותרתי כברכת־פרידה. עברתי את החצר הקטנה, חציתי את הרחוב ונכנסתי אל השדה המדושא. ניגשתי אל הילד וביקשתי ממנו לאחוז מעט בעפיפון. נטלתי מידו את קצה החוט, משכתי משיכות אחדות, אחר החילותי לרוץ והעפיפון נע אחרי, שלוו ומתון, בשמי התכלת הגבוהים. הילד רץ בעקבותי להשיגני, אך העפיפון נתרומם למעלה, למעלה, כאילו רוח טפחה במפרשו, ואני ניתקתי מן האדמה לפתע, והייתי נישא, תלוי בחוט הארוך הקושרני אליו, מעל לבתים, לשדות, לגנים, הרחק־הרחק וגבוה. – – –

ובכן, נתחיל מאל"ף, מסדר המדוֹרים, התאים, המדפים ­– אמרה לי המנהלת בשעה שבע וחצי בערב, כשבית-המסחר היה כבר ריק ודלתו הרחבה, הדו-כנפית, הפונה אל הרחוב, נעולה, והסורג מורד עליה. – הקיר שממולך מחולק, כפי שאתה רואה, לארבעה מדורים גדולים. נעבור איפוא משמאל לימין. הראשון הוא מדור הלבנים והפקריסים: לסוטות, של בד או של משי, כותנות, ארוכות וקצרות, עם או בלי תחרים, עם או בלי מלמלה, מותניות, משונצות או מנופפות, חזיות מכל הגדלים והמינים (אף הן מסווגות לפי הגיזרה, טיב החומר, הגודל וכד', אבל על זה אחר-כך), מַחוכים עם או בלי צבטים, חגורות מותניים, תחתונים, גופיות. מדור שני – חלוקים, עטיפות בוקר, חליפות-שינה, פיג’מות, כותנות-לילה, אטומות ושקופות, של צמר, בד, פלנל, משי וניילון, בכל הצבעים ובכל מידות הכיסוי או החישוף (הו, אינך צריך להסמיק, בחור צעיר! חייב אתה להיות כרגיל ומנוסה בזה מן היום הראשון!). כן, שני המדורים האחרים הם של חולצות ושמלניות, באחד מן המין המצוי והסטנדרטי ובשני מן המינים היקרים יותר, המסווגים לטעמה של כל קונה. כל החולצות – וכן הוא הסדר גם ביתר המדורים – ערוכות לפי מספרי הגדלים מלטה למעלה, כך שבמדף שכנגד הדוכן המספר הוא 38 ובעליון ביותר – 46. מספרים שלמעלה מזה אין אנו מחזיקים, היות ובעלות הממדים הרחבים יותר, אלה הקולוסאַליים הייתי אומרת, נוהגות בדרך-כלל להזמין את מלבושיהן אצל החייט. המגירות שמתחת לדוכן מכילות גרביים, מיני סדקית ותשמישי-נשים שונים. כסיות, כפפות, מטפחות, חגורות, לולאות, כתפיות, תחרים, צוארונים, רצועות, אבזמים, ועד כפתורים, רוכסנים ופריפות. את אלה אראה לך אחר-כך. עכשיו הפוך פניך הנה, איש צעיר, ונראה מה יש על המַגוֹדים. כל המדור השמאלי חליפות, וכל המדור הימני – שמלות. נתחיל אם כן מן השמלות. המיון מסובך במקצת…

אבל בעצם נניח לזה לפי שעה – נגעה המנהלת בזרועי בחיוך מנחם (נמוכה מעט ממני, לבושה חליפת צמר אפורה, ישרת-קוים, כמורכבת על גבי אימום בחלון-הראווה, מרובעת בכתפיה, צרה במותניה, מגלה שוקיים לבנות עציות. פנים יבשות, נפולות בלחייהן, אף חד, שפתיים דקות, אך עיניים אפורות, ערניות, המדברות בזריזות בלי שיתופם של יתר תוי-הפנים. שער דהוי, חלק. קול קשה הצריך לכחכוח מפעם לפעם) – כל הדברים האלה, מקומם של המלבושים, מיניהם, מידותיהם, צורתם, מחיריהם, תוכל ללמוד על נקלה במשך יומיים-שלושה בעזרתם של יתר העובדים. משערת אני שכוח תפיסתך וזכרונך אינו נופל משל כל אדם בינוני. סלח לי. לא, לא להעליבך התכוונתי. כן. העיקר הוא בכללי התנהגות מסויימים, שבלעדיהם אין אדם יכול להיות זבן לבגדי נשים. בנימוסים, בצורת הפנייה, השידול, ההשתחוויה, מחוות-היד, ההלבשה, ההפשטה, מסירת החפץ, ועד לפרידה, כשאתה מלווה את הקונה בצאתה, פותח לפניה את הדלת, מחזיקה לבל תיסוב חזרה על צירה, ומודה לה על אדיבותה. במה אתחיל? – ספקה המנהלת כף-אל-כף ואצבעותיהן הישרות, המתוחות, המהוקצעות, חפפו אלה את אלה כנגד חזה – אומר לך תחילה למה אינני מתכוונת (ועם כך בלעה המנהלת חיוך לגרונה בהשחת-ראש לעומתי). אינני מתכוונת לתחבולות הזולות, ההמוניות, הגלויות, שכל בר-דעת מבחין בהן מיד את הכוונה הגסה של הפיתוי. אותם כרכורים סביב הלקוחה, מימינה, משמאלה, מלפניה ומאחוריה, תוך השמעת משפטים תפילים, כמו, כן גבירתי, בבקשה גברתי, לשרותך גבירתי, אותה זריזות מופרזת של ידיים, רגליים, ופה, להראות הכל, להמליץ על הכל, לשבח הכל, ולהישבע על כל מלבוש שהוא הטוב במלבושים. להתמוגג מחיוכים, להשפיע מחמאות אויליות כמחזר טיפש, או להציף את הקונה בקילוח בלתי-פוסק של הסברות והוכחות כרוכל בשוק. לא, אין שום אמון בסוג זה של פיתויים, והאנשים העדינים נפשם נוקעת ממנו. הוא מבריח אותם. אפילו אמת בפיך, היא נשמעת כשקר. ובמשפט מוסגר יכולה אני לומר לך, שאותם הנוהגים כך, הם גם שמגדפים את הלקוח מיד בפנותו עורף לצאת, בלחישה אמנם, או אפילו בלי קול, במבט זעף בלבד, אבל הלה חש בכך בגבו ולא יחזור עוד.

לא, ידידי, לא זה הדרך. התרפסות היא סימן לטעם רע. השתחוייה עמוקה מדי, יש בה התבטלות עצמית, יהודונית הייתי אומרת, שאינה מוסיפה כבוד לא למוכר, לא לקונה ולא לבית-העסק.

למה כוונתי איפוא? קודם-כל לסבר-הפנים. אינני צריכה לומר לך שיש פנים מקרבות ויש פנים דוחות. פנים עצובות דוחות מיד, זה ברור. אין מקום אצלנו לזבן שפניו עצובות. אדם כזה, אני אומרת לו מיד, לא פה מקומך! שווה בנפשך: אשה נכנסת לקנות שמלה חדשה לעצמה – חג הוא בשבילה, לא כן? בעוד שעה תופיע רעננה, מחודשת, שופעת חדווה, בפני בעלה, או אהובה, יהיה מי שיהיה – והנה מקדם את פניה בר-מינן, חולה, אדם שחלומותיו רעים, מעין עין-רעה, מזל-רע! – כמובן שמיד היא מסתלקת. למה לה להשבית את חגה?

או פנים אדישות. אותן פנים מיוגעות של חוּלין, שכל אדיבותן כאילו כפוייה עליהן, בגזירת הממונה, או הגורל, או השד יודע מה. אותה ארשת פילוסופית-כביכול, האומרת, הבל-הבלים הכל הבל. היינו-הך הוא לי אם תקני או לא תקני ומה תקני. לא אכפת לי! אינני מעוניין בך כלל! (זרועותיה של המנהלת נתקפצו לפנים באומרה זאת, וקולה נצטווח במקצת, אך מיד חזרה והצמידה כפותיה זו לזו כשני עלים מגבעול אחד הסוגרים זה על זה). מה עושה הקונה? חולפת ברפרוף על פני המגודים, מעלעלת – אף היא באדישות, כמובן – את השמלות, מעמידה פנים כמחפשת דבר-מה תוך שהיא ממלמלת דברים שקשה לשמעם, ובתירוץ זה או אחר, ממהרת לצאת עוד בטרם הגיעה לסוף השורה.

או פנים יהירות מדי, אלו היודעות-כול, המתנשאות למעלה למעלה מן הקונה. פנים כאלה… אבל על זה לא ארחיב את הדיבור – נגעה שוב המנהלת בזרועי ובהטיית-גו קלה לעומתי, כאילו נשענת עלי, שפכה צחוק-קל ארצה – כי רואה אני שסכנה זו אינה נשקפת ממך. או שמא כן? לא, לא. – טפחה שתי טפיחות על זרועי.

ושוב: אין כוונתי ללהיטות יתירה כלפי הקונה, לחיזור מופרז! הו, לא! כוונתי לסבר-פנים רענן שיש בו אדיבות-מתוך-התאפקות ונכונות-מהולה-ביחס-של-כבוד. לא להיטות ולא אדישות. מידה בינונית.

וכאן אנו מגיעים לסגולה העיקרית הנדרשת מזבן לבגדי-נשים והיא סגולת ההבחנה. אני רואה צל של תמהון בפניך. ובכן אומר ביתר בהירות: צריך זבן לבגדי-נשים להבין משהו בחכמת-הנפש. הייתי אומרת שזהו עניין של חוש יותר מעניין של ידיעה.

ובכן: – אמרה המנהלת במותחה ידיה מאחורי גבה ובהבליטה תוך כך את חזה הצר שחליפתה ההדוקה ריפסתוֹ – הנשים המגיעות לבית-המסחר, יש בהן טיפוסים מטיפוסים שונים, נבדלים זה מזה מן הקצה אל הקצה, וזבן טוב חייב לדעת לנהוג בכל טיפוס לפי טבעו. זהו עניין של טביעת-עין. אני כשלעצמי, שמנוסה אני בעסק זה יותר מחמש-עשרה שנה, אוכל לומר על פי מראיה של אשה, מיד לכניסתה, במה תבחר, איך תבחר ואם בכלל תקנה דבר-מה או לא.

הטיפוס השכיח ביותר – סבה המנהלת על עקבה, עשתה שלושה צעדים אל הדוכן, התיישבה עליו בנתירה קלה כשהיא מרכיבה רגל על רגל ורק בהונות נעליה נוגעים ברצפה, ובשתי ידיה אחזה בשפתו לשני צידי גופה – הוא זה שהייתי קוראת לו המשפחתי. אשה מטיפוס זה, שיש לה בעל וילדים בביתה, נכנסת לבית-המסחר כמו לחנות המכולת או לחנות-הכלים. היא יודעת את רצונה. יודעת גם מקומם של המלבושים. אין היא בררנית ביותר, אין היא מדקדקת בצורה. היא מזלזלת בעזרתך. אך אתה – אפילו היא שפחה בעיניך, נהג בה כבמלכה. רוצה הייתי שתזכור זאת: לעולם תן לאשה להרגיש שהיא ממעמד גבוה משהנה באמת! תהליך הקנייה יהיה לה לחווייה שתרומם אותה. אולם בית-המסחר יישאר בזכרונה כמקום שיש בו קדושה מסויימת, אם יורד אתה לכוונתי. הביקור בו – משהו מעין ביקור במסעדה מפוארת של בית-מלון גדול או במוזיאון. והזבן, כמו המלצר, או כמו המדריך האדיב, הוא שיוצר את האוירה. התעלם מנימוסיה ההמוניים, כאילו לא ראית ולא חשת בהם. אדרבה, גלה יראת-כבוד כלפיה. היא זריזה ממך, ועל דעת עצמה תעבור לאורך המגוד ותמשמש בכל חליפה וחליפה, בכל שמלה ושמלה, ולבה גס בהן, אך אתה – לווה אותה בנימוס. מתוך השתחוייה קלה, הערה עדינה מפעם לפעם בנוגע לתואם המלבוש, רעיון מבריק, בדיחת-אגב קלה, גילוי של סבלנות, כאילו שעתך פנוייה עד סוף היום וכולך עומד אך לרשותה. יכול אתה להפתיעה באיזו הצעה שמעולם לא עלתה על דעתה, צבע מיוחד במינו שאינה רגילה לו, או גיזרה, או אריג – דברים שיגלו לה פתאום את גופה באור חדש! בטחונה המופרז בעצמה נרתע תוך כדי כך מגילוי העדיפות של טעמך אתה! הנה – כבשת אותה! היא שלך! מעתה יכול אתה אפילו לחזור בך מהצעתך הקודמת ולהציע דברים חדשים אין מספר. היא תלך אחריך, הייתי אומרת, בעיניים עצומות. סומכת היא עליך. אפילו עניין המחיר לא יהיה נחשב כל-כך בעיניה.

כאן הייתי רוצה להורותך דבר… אגב, האם נשוי אתה? טוב מאוד! ובכן אם לא עמדת על כך בעצמך, אומר לך: בנפשה של כל אשה מן הטיפוס הבינוני, אותו הזכרתי זה עתה, מתחולל קרב בין שני כוחות שווים: הטעם והמחיר. כפות המאזניים מתנועעות בלי הרף, מרגע כניסתה הנה ועד בצעה את קנייתה. פעם מנצח זה ופעם זה. האם משה היה זה שבהרימו ידו?… ודאי. ובכן, הזבן הטוב, הוא העשוי להכריע בקרב זה. מן הבחינה התכליתית הטהורה – זה גם תפקידו העיקרי. אתה מנענע בראשך כאילו הדבר מובן מאליו, אולם אין הוא פשוט כל-כך כפי שאתה סבור. במקרים רבים הזבן הוא כלוליין, המהלך על אסל המאזניים הלוך ושוב, הלוך ושוב, ושוקל בזהירות על איזו כף כדאי לו להכביד. כמובן שהנטייה הטבעית היא להכריע לצד הטעם – זו גם נטייתה הטבעית של הקונה עצמה – אבל לא תמיד! לא תמיד! המצביא הטוב יודע שגם נסיגה היא לעתים נצחון. לא נרחיב בזה. במה עוסקת אשתך? פקידה? גננת? לא חשוב. אינני נכנסת לענייניהם האישיים של העובדים.

בייחוד אם אין הם נוטים לספר על כך מעצמם – חייכה המנהלת חיוך דק בהחליקה מעל הדוכן ובהישענה עליו בגבה בעוד שתי ידיה מחזיקות בו – כן. במה עמדנו? ובכן: לטיפוס השני הייתי קוראת הטיפוס ההססני. קל מאד להבחין בו, אפילו מרחוק. נכנסת אשה – צעירה לרוב – ידיה שלובות לה לפניה, ארנקה מתנועע אנה ואנה על ברכיה כמטולטלת, פוסעת לאט, צעד צעד, הנה כך, עיניה נשואות אל המדפים, לכאן, לכאן, כתיירת המבקרת באולם גדול של מוזיאון, ומבטה טועה מתמונה לתמונה בהשתוממות. היא נראית כהוזה, כחולמת. רגע דבר זה צד את לבה, רגע דבר אחר. לא, אין היא יודעת עדיין מה רצונה. אולי רק לפני שבועות אחדים נישאה לאיש. את טעמו עוד איננה יודעת. יותר מזה: היא איננה מכירה עוד את עצמה! כוונתי, כאשה בשילה על כל מעלותיה וחסרונותיה. מה תפקידך אתה? נהג בה כאילו אתה עוזר לילדה לחצות כביש הומה ממדרכה למדרכה. אוחז בידה, מפנה ראשך הנה והנה… לא, ילדתי, לא להיחפז! עצרי רגע, אתה מושך בידה בחזקה, עוד רגע ונדרסת! לאט-לאט! הו, הנה עכשיו, בזריזות אחרי, ו – הגענו לחוף מבטחים. נהג בה כאילו בידך כלי של זכוכית עדינה. בזהירות-בזהירות. הולך אתה לצידה, בלט, כאילו על ראשי בהונותיך, מחווה מעט את גופך, להקשיב מה תאמר. לא, עדיין אין היא אומרת דבר. תוהה היא. גם אתה תוהה יחד עמה, צעד-צעד לידה, כאילו גם בשבילך הכל חדש. הנה אוחזת היא ביד קלה באיזו חולצת בוֹרדוֹ דקה, עדינה, זמן רב היא תוהה עליה ואפילו אינה מנסה לקרב אותה אל חזה. אל תאיץ. אל תפציר. בחן גם אתה. העבר מבטך מן החולצה אליה, ממנה אל החולצה, והשווה. הער משהו, ושוב, בעדינות רבה, על צבע עיניה. תכלת, למשל. מיד יעלה חיוך ביישני על שפתיה. עדיין לא קנית את לבה, אבל כבר פתחת לה. עודדת אותה לומר משהו, ואפילו בלחש, בהיסוס, על איזו כוונה רחוקה, סתומה עדיין לה-עצמה. היא מבקשת לראות עוד. אתה מוציא ומניח לפניה. לא שפעים! לא ערימות! אל תהמם אותה בכמויות! היא תהיה כה מבולבלת עד כי לא תדע לבחור דבר מתוך השפע! אחת, ואחר-כך עוד אחת. אולי זו? אתה שואל בצידוד ראש, כמפקפק. אולי זו? מעט-מעט מתברר לה – ובה-בשעה גם לך – מה אין היא רוצה. ואז, לאחר שעברה שעה לא קצרה, אתה מעז להביאה מול הראי כדי שתצמיד לצוארה חולצה מסויימת שאתה בחרת לה. זמן לא מועט תעמוד כך כשידה אל צוארה ואף אתה עומד לידה, במרחק-מה ממנה, מסתכל בראי יחד עמה ובוחן. אם יפה הדבר בעיניך, יכול אתה להשמיע מחמאה כלשהי. לא במישרין, לא בהפרזה, לא משהו בנאלי, מעין, כמה נפלאה את בזה, גברתי, אלא משהו אישי מאד, המגלה קו אופי מסויים. למשל: הכתום הזה יהלום מאד את שערך הערמוני, בייחוד כשהוא גולש על הכתפיים, האינך סבורה כך גבירתי? זכור: מחמאות אינן יצוקות במטבעות. כל מחמאה אמיתית, משכנעת, היא מעין גילוי ראשון. חייבת היא להתאים לאופי כשם שהלבוש מתאים לגוף.

אגב, ברצוני להזהירך: לעולם לא תוציא מפיך משפט המוני מעין זה, השכיח כל-כך בפי זבנים מן הסוג הנחוּת ביותר: גבירתי, יכול אני להבטיחך, רק לפני ימים מספר קניתי חולצה כזו לאשתי והיא מרוצה ממנה מאד, הולמת אותה, מתכבסת על נקלה, וכדומה. זוהי גסות-רוח. מופת של זבנוּת גרועה. אף אשה אינה רוצה לשמוע שדומה היא לאשה אלמונית שאין היא מכירה אותה. שבחה הוא ייחודה. אשה אינה אוהבת להיות חיילת בגדוד. אני מקוה שאתה מבין זאת.

ובכן, תארתי לך בקצרה טיפוס זה שאני קוראת לו הטיפוס ההססני. כמובן, יש גוונים-גוונים בלי סוף, אך רק הנסיון ילמדך להבחין בהם, בהתנהגותם השונה, החייבת להדריך את התנהגותך אתה.

עכשיו נעבור לטיפוס אחר לגמרי, הטיפוס המהודר – אמרה המנהלת ועם כך הושיטה ידה אל קופסת הסיגריות המונחת על הדוכן, שלפה סיגריה מתוכה, דפקה אותה בזריזות על גבי הלוח, הדליקה אותה, כיבתה את הגפרור בנפיחה, שאלה, אתה מעשן? אחר הפיחה סילון עשן ארוך כלפי מעלה והמשיכה: – כן, אשה מטיפוס זה, יודעת את רצונה. אין היא באה לבקש את עצתך. לפני בואה הנה עשתה שעות רבות, אולי ימים, בבחירת הלבוש שאותו בדעתה לקנות. שווה בנפשך: בשעות הבוקר היא יושבת בבית-הקפה המוצף שמש, מרכיבה רגל על רגל, לוגמת מספלה ומעיינת בז’ורנאלים הרבים המונחים לפניה. תוך כדי כך אין היא מניחה לאף שמלה העוברת ברחוב להישמט מעינה. מפעם לפעם היא נושאת מבטה מן הז’ורנאל אל הנשים המהלכות על המדרכה, עוברות כעל גבי סרט נע. כל לבוש נאה רושם מיד ציון בלבה: הו, זה מעניין! הנה, שרוול כזה היה הולם אותי ביותר, במחשוף מעין זה יכולה אני להיראות מקסימה, גיזרה כזו של חצאית היתה מבליטה יפה את מותני או את רגלי. או להיפך: כמה זה מכוער! לעולם לא הייתי רוצה להיראות בשמלה מעין זו! או: אל אלהים, האם נטרפה דעתה עליה להתהלך כך ברחוב, במין חליפה מסורבלת כזו, רחבה, מנופחת, ובחולצה מצבע כזה, המזקין אותה כפליים כשנותיה? או, אומרת היא לעצמה, הביטי, הביטי על אקסצנטרית זו, נעדרת כל חוש מידה, הלבושה בשמלת מלמלה מנוּפפת, כאילו היתה ילדה בת שתים-עשרה! הלא היא מעוררת צחוק בכל הרחוב! כך היא מציינת לעצמה כל לבוש ולבוש ובין כך וכך משהו כבר מצטייר בלבה באשר לעצמה. בשעות לפנות-ערב, שוב היא יושבת בבית-הקפה, בחברת עוד ארבע או חמש נשים. הן מחליפות רשמים, מספרות זו לזו ממה שראו או שמעו או קראו בענייני האופנה, מתווכחות, מתייעצות ביניהן, אין דעה אחת דומה לשניה ולעתים הויכוח לוהט ביותר, אבל כבר מתגבש משהו בלבה. בערב, כשהיא חוזרת עם בעלה מן הקולנוע, היא מתעכבת ליד כל חלון-ראווה, משתהה שעה ארוכה בבחינת הדוגמאות המוצגות בו, נועצת עם עצמה, ובבואה הביתה, בטרם תשכב לישון, היא ממששת את דופק בעלה באשר ל… (כאן עשתה המנהלת תנועה באצבעות ידה הימנית, מתוכה ניתן היה להבין שכוונתה למזומנים, ועם כך גם קרצה בעינה) – ואם מגלה היא התנגדות כלשהי, מכשול כלשהו, תנסה שוב בשעת רצון, לעתים אפילו ברגע של ייחוד, אם מבין אתה למה כוונתי… הוא, לא! פרצה המנהלת בצחוק – אין אתה צריך להסמיק! הלא נשוי אתה, כפי שאמרת! מעולם לא אירע לך…? אבל נניח לזה.

ובכן, אשה מסוג זה, המוציאה מרבית זמנה במחשבה על בגדים, המכירה את כל גינוני האופנה, אינה זקוקה לעצתך. זקוקה היא לשרותך. וכאן תפקידך הוא כפול: אל“ף – לגלות בקיאות בשמות הסוגים, צבעיהם, אריגיהם, מחיריהם ומקומם, ובי”ת – לשרת בתכלית האדיבות.

כן – הפנתה המנהלת גבה אלי, פסעה שש או שבע פסיעות ממני והלאה, כמעט עד הדלת, סבה על עקבה בסיבוב מהיר ועשתה אותן שש או שבע פסיעות לעומתי – שירות אדיב היא תורה שלמה. כמעט כמו נגינה בכינור. ראית ודאי איך הכנר אוחז את הכינור מתחת לסנטרו, באצבעות ידו השמאלית לוחץ על המיתרים ובימנית מוליך את הקשת אנה ואנה. כך גם הזבן הטוב, היודע, בהתנהגותו, ללחוץ על נימים מסויימות, בעדינות, בתבונה, בחוש פנימי עמוק, ובמשפטי הנימוס הריהו מוליך קשת על מיתרי לבה של אשה ומפיק צלילים ערבים. קשה לפרט את הדברים ולשימם במסגרת של כללים מוגדרים. אולם זבן טוב יודע אפילו איך להראות גרב לאשה. לעולם לא יתלה אותו מול עיניה כסחבה. גם לא יטיל אותו על לוח הדוכן ברישול או בשרירות. הוא ישטח אותו בעדינות על פיסת ידו הפתוחה, כך ששקיפותו תראה את גון העור הלבן. הוא יזכור תמיד שגרב של אשה הוא חלק מנשיותה, משהו מאד אינטימי, ואין להגיס בו את הלב. הזבן הטוב יודע איך להתיר חולצה מסיכותיה באצבעות רכות, איך לפרוש אותה על השולחן בצורה כזאת שנדמה כאילו נפתחת כותרתו של פרח. יודע הוא איך להניח צעיף על צוארה של אשה, כך שיפול קל-קל כנוצה, או כפתותי שלג. איך להראות כותונת-לילה שקופה, חלומית, ורודה או תכולה או ירקרקת, מבלי להביא במבוכה את הקונה הצנועה. מבלי שנדנוד-עפעף שלו, לא כל-שכן פליטת-פה, יסגירו רמז כלשהו המכוון למערומיה של האשה הניצבת לפניו. הזבן הטוב יודע איך לעזור לאשה בהלבשתה או בהפשטתה. איך להחזיק מאחורי גבה את מעיל החליפה, תלוי בצוארונו, באצבע ובוהן מכאן ואצבע ובוהן מכאן, ואחר-כך להטות את הכנף כדי לסייע בהכנסת היד לתוך השרוול, מצד זה ומצד זה. איך לעבור אחר-כך לפנים ולעזור ברכיסת הכפתורים, במשיכת השוליים, זהיר-זהיר ועם זאת בבטחון של מומחיות. איך לעמוד במרחק-מה, לסקור את הלבוש ולאטום את המבט מפני מה שמתחת לו. איך לפתוח את פרגוד המלתחה לפני אשה, לסגור אותו אחריה, ואחר-כך, בצאתה, להאיר פנים כאילו אשה חדשה, יפה שבעתיים מבתחילה, ניצבת לפניו.

כן, כל זה צריך לימוד, בעיקר עם נשים מטיפוס זה, הרגילות לחברה טובה, שהנימוס המעודן הוא עשרת-הדיברות שלה. ולא רק ההתנהגות האילמת, תנועות הגוף, הידיים, הראש, אלא גם הדיבור. אשה מסוג זה – צא לקראתה בבואה, לווה אותה בצאתה, דבר עמה מתוך יראת-כבוד, תמיד מתוך דיסטאנץ מסויים. לעולם לא מתוך אינטימיות יתירה, שכן מעמדה גבוה משלך, או לפחות כך היא חושבת, וחייב אתה לאשר זאת בהתנהגותך. הראה לה שאתה מכבד את רשותה הפרטית ושחלילה לך לעבור את הגבול ולהיכנס לתוכה. הזבן ההמוני, הפשוט והפחוּת, ימצא הזדמנות לא אחת להשמיע איזו הערה מבודחת, מחניפה, באזני אשה, ביחס לחזה או ליתר חלקים צנועים של גופה. אני אוסרת זאת. אפילו אם היא רומזת לך משהו מעין זה, או נותנת לך פתח לרמוז, אתה שים עצמך שלא הבנת כלום. או ענה בחיוך כזה שממנו מסתבר כי הבנת את ההיפך. מוטב לי שתיראה שוטה במקצת מאשר גס-רוח.

כן, עוד משהו: נשים כאלה מופיעות לעתים בלויית בעליהן… הו, המסכנים הללו – שמה המנהלת שתי כפות ידיה על לחייה ועיניה הבריקו מתוכן במשובה – לעתים אני כה מרחמת עליהם! נגררים הם כצללים אחר נשותיהם. משועממים. עייפים. עכורי-מבט. נדמה שמהלכים הם בתוך סיוט וכל תפילתם שכבר ייגמר! נשאלים ואינם יודעים מה לענות. מניעים בראשם כגלמים חסרי-חיים. ממשמשים בבגד כלשהו ככלבים המרחרחים בחפצי-אמנות. סובלים. סובלים. כבשים מובלים לטבח! רק כשמגיע הרגע לדיבורים על המחיר – הם מתנערים לחיים לפתע, הנה הנם! ובכן, דע לך: כל הכבוד לבעל – אך דבּר עם האשה! החרש כשהוא מדבר, שים עצמך מאזין לו – אך אל תתווכח! בכל ענייני טעם, צורה, צבע, גיזרה – האשה, והיא בלבד, בת-שיחה שלך. לפעמים – אך זאת אומרת אני מתוך הסתייגות לגבי מקרים מסויימים – אתה אפילו בברית אחת עם האשה נגד הבעל. ברית חשאית, כמובן, שאסור לה להיות גלוייה. כשם שאתה מנמיך את קומתך בפני האשה המהודרת, בעלת הטעם הטוב והידיעה הרבה, כך צריך אתה לזקוף את קומתך בפני בעלה. אתה בקיא ממנו, מנוסה ממנו, אולי גם מבין ללב אשתו יותר ממנו. האמנה בפניך גם את סוגי הבעלים? – הו, לא. זה יארך מדי.

רואה אני שאתה עייף מאד. הלאיתי אותך. אף-על-פי-כן, לא אוכל שלא לציין עוד טיפוס אחד המכבד אותנו בביקוריו לעתים די קרובות – הטיפוס הבוהימי. הו, איך אצייר אותו לפניך? ­– חפנה שוב המנהלת פניה בכפות ידיה, השחה ראשה לארץ ומדדה את רצפת האולם כשהיא נועצת בה עקביה, פסיעה אחר פסיעה, מן העקב אל בוהן הנעל. אחר חזרה והתייצבה למולי בפנים מבודחות והמשיכה – שחקניות, רקדניות, ציירות, זמרות ויתר יוצאות-דופן. טיפוס מטורף! מטורף לחלוטין! עשויות הן לסחרר ראשו של כל זבן, ויהא המנוסה ביותר. אותי על כל פנים הן משגעות לגמרי. לא אומר לך שאין זה משעשע לעתים לשרת אותן, אדרבא, משעשע ואף מבדח! פתאום אתה כאילו נזנק כסביבון באויר, מתהפך על ראשך והנך בעולם אחר לגמרי. אולם כדי לדעת איך לנהוג בהן – אני אומרת לנהוג! למעשה הן הנוהגות בך! – צריך אתה לשכוח את כל הכללים שהשמעתי באוזניך עד עתה! חלון הראווה אינו קיים בשבילן. עתוני האופנה – שחוק בעיניהן. הדגמים המקובלים – תועבת-נפשן. סבור אתה שהן יודעות מה רצונן? לא, הן רוצות משהו מיוחד! שאיננו בשוק, איננו ברחוב, איננו על המדפים ושום חייט לא תפרו! ואתה לך ומצא להן דבר מיוחד זה! אתה מטיל לפניהן ערימות ערימות על הדוכן, מן המיטב, מן המובחר, מן היקר ביותר! והן נוברות בהן כנשות-שוק בארגז של פירות רקובים. לוקטות ומשליכות הצידה, הופכות ומשליכות. מתוך זלזול מופגן, בפנים חמוצות כאילו בא בוסר אל פיהן, בעין רעה ובשפה מאוסה כאילו נגעו בבלויים רוחשי כנים ופשפשים. לא זה, לא זה, לא זה. ובכן, מה רצונך, יקירתי? משהו מיוחד! לפתע ימצא-חן בעיניהן דבר-מה שזה יובל שנים היה מונח ללא-הופכין באיזו מגירה נידחת, אכולת עש, שזה מכבר חשבת להשליכו לאשפה. הו, ישמרנו אלהים מטיפוס קפריזי זה! כשאני רואה נערה מסוג זה נכנסת בפתח, פני מחווירות, רוח פרצים נכנסת לבית! יש מהן המדברות במהירות כזו שאין אתה מספיק לקלוט מלה אחת מדבריהן. מפל של גרגרים! נכנסות לדבריך, מבטלות כל מה שאמרת להן עד כה, מאפסות אותך בהערת-אגב אחת! יש מהן הבאות למקומך, אל מאחורי הדוכן, מתחילות לפשפש במדפים, להפוך עליונים למטה ותחתונים למעלה, ואתה עומד מן הצד וצופה בהן! יש שנוטלות עמן עשרים חולצות לתוך המלתחה, לובשות ופושטות, לובשות ופושטות, ואתה עכב את כל קהל הקונים בגללן! או שמתהלכות הן לראווה באיזה לבוש שכמעט מצא-חן בעיניהן, מקצה האולם ועד קצהו, הלוך ושוב, וכל הלקוחות אין להם מה לעשות אלא לעמוד ולהסתכל בהן!

כאן הנימוסים לבדם לא יועילו לך, ידידי. מצפצפות הן על נימוסים, פורצות כל חוק. בשתיים תגבר עליהן: בחוש הומור ובפיקחות. עמהן רשאי אתה להתבדח. לא בדיחות גסות, לא תפילות. זכור שטעמן מעודן ביותר ושחיות הן על דיאֶטה של מעדני תרבות. פליטת-פה אחת של תיפלות – איבדת את כל עולמך בעיניהן. ולעומת-זאת, הערה שנונה, עוקצנית – במקרה זה אפילו אינטימית, כי, בהיפוך לטיפוס הקודם, המהודר, אין הן מקפידות על שום דיסטאנץ – וקנית את ליבן. כבר אתה חבר שלהן, כבר הן פונות אליך בשמך הפרטי, כבר הן מכניסות אותך בסוד שיקוליהן הנסתרים. יתר על כן: לעתים אפילו תגלינה לך דברים צנועים שבצנועים. (אין הן יודעות בושה, נערות אלה! לא אחת גונב לאוזני, איך, ללא כל זהירות, ואפילו בקול רם ובצחוק, סיפרו לזבן זה או אחר מתי נתעברו או מתי עת וויסתן!) ואז הן נועצות בך בדבר אוהביהן או מאהביהן או בעליהן, אם יש להן כאלה. עלול אתה לשמוע מפיהן הערות מעין אלה: מה דעתך, שמלה זו עשוייה לעורר את קנאתה של רינה או דינה, שהיא משתגעת כמוני אחר רני או דני? או: תן לי סוודר לבן, צמר אנגורה שיבליט יפה את שדי, אתה תופס? או: לא! לא שמלנית כזו אני רוצה, אלא אדומה-שקופה! כזו, שבהתפשטי היא תצית אש בעיניו ובלבו של מי שיסתכל בי באותה שעה! או: חזייה עם כפתורים אתה נותן לי? אתה יודע כמה זמן יצטרך אהובי לטרוח עד שיפתח אותה! אין לי סבלנות לזה!

אני רואה שהבאתי אותך במבוכה, – אחזה המנהלת בשורש ידי וקרבה פניה אלי – אבל זוהי חכמת הזבן הטוב באשר לטיפוס זה של נערות: לעולם לא לבוא במבוכה! להעלות סומק לעתים, אך מתוך נימוס ולא מתוך מבוכה! חייב אתה לשים עצמך מבין את כל רמזי-רמזיהן, את כל כוונותיהן, ולהראות שפיקח אתה מהן, יודע את צפונות-לבן, את סיתרי היחסים בינן לבין חברותיהן ובינן לבין מאהביהן. בחיוך דק אחד, ערמומי כביכול, במלה שנונה אחת, רבת-משמעות, אתה מגלה להן שאתה מבין הרבה יותר ממה שנאמר לך, כי בקי אתה בכל הסוגייה הזו של גינוני נשים, חנחוניהן, בכל אותם טכסיסים קטנים, צנועים, נסתרים, שבעזרתם הן צדות לב בחורים או נלחמות בצרותיהן. כך אתה הופך להיות איש סודן, הקבוע, הנאמן. אליך תבואנה בעת שמחה ובעת צרה, כי אתה הוא היודע כמותן, כי שמלה או חצאית או חזייה – עשויות להכריע מערכה שלמה בחייהן!

הנה – ציירתי לפניך ארבעה טיפוסים שונים: המשפחתי, ההססני, המהודר והבוהימי. ביני לבין עצמי יש לי בשבילם שמות אחרים. סמליים. לפי מיני עוף שונים: הראשון – טיפוס הברווזה, השני – היונה, השלישי – הטווס, הרביעי – הקנרי. לעתים אני משתמשת בשמות אלה בשפת-הסתרים שביני ובין כמה מהזבנים הותיקים. נדמה לי שלפי שעה נסתפק בסקירה זו.

אומר לך בכל גילוי-לב: – נתייצבה המנהלת מולי בפישוק רגליים, ככל שחצאיתה הצרה הרשתה לה, ובמתיחת ידיים מאחורי גבה – כל הכללים שעליהם דיברתי, כוחם יפה מחוץ לבית-המסחר במידה שווה כמו בתוכו. זוהי האמנות של היות ג’נטלמן, שהיא האמנות של העמדת-הפנים. לפנים נוהגת הייתי לבחון מועמד חדש לעבודה בזבנות באופן אחר לגמרי מאשר כיום. הייתי מזמינה אותו להיכנס אתי למסעדה סמוכה, ומרגע צאתנו מכאן ועד לרגע פרישתנו זה מעל זה, עוקבת הייתי אחר התנהגותו: האם יפתח לפני את הדלת ויניחני לעבור לפניו? הילך לימיני או לשמאלי? היאחז בזרועי בחצותנו את הרחוב, או בהשתחלנו בין העוברים-ושבים? אחר-כך בפנים: היזיז קמעה את הכסא למעני? היחכה עד שאתיישב ורק אחר-כך יתיישב הוא? הישאל מה ברצוני להזמין ויפנה כיאות למלצר? היוכל לקשור שיחה עמי? להעלות שחוק על שפתי? היציע לשלם עבורי? במסעדה, כמו במסיבת-רעים, כמו בנשף-מחולות, התנהגותו של גבר היא הקובעת את מעמדו, ולגבי דידי, היא גם הקובעת את כשרו או אי-כשרו להיות זבן טוב לבגדי-נשים.

תאמר ודאי שהעמדת-פנים מעין זו שדיברתי עליה, יש בה משום שקר. נכון. מודה אני בכך, לפחות במקצת. אולם זהו שקר נעים, חביב על כל אשה. בייחוד אם הופך הוא להיות טבע-שני. כמובן שג’נטלמן, ככל גבר, ככל אדם, יש לו רגעים כאלה וכאלה, הכל לפי מצב הרוח. יש שהוא מדוכא ורוצה היה, גם כשאשה יושבת לצידו, לשקע ראשו בין אגרופיו ולשתוק. יש שרוצה היה לצחוק ללא מעצור, צחוק פרוע, מתפרק. או להתפרץ בגידופים. או לפטפט ככל שיעלה על רוחו. או – להיות תינוק (הרי כל גבר רוצה לעתים להיות תינוק), להתוודות, למלמל דברי-שטות, להתפנק, להשליך מעליו כל כבל של נימוסים ולנהוג לפי נטיותיו הפנימיות, בכנוּת. אבל התנהגות כזו אינה תפארתו של גבר ולא תזַכה אותו בהוקרה מצד החברה. עליו להיות עצור. מאופק. מדבר במידה ובחן. כך שתמיד יישאר הרושם שיש עוד הרבה דברים שיכול היה לאומרם, אך הוא שומרם לעצמו. וצריך הוא לדעת גם איך לשתוק. יש שתיקה שהיא סימן לשעמום או לדלות-נפש. ויש שתיקה אחרת, מיוחדת במינה, המעידה על עושר, על חכמה. צריך הוא לדעת איך להתבדח. לא להתפרץ. לא לפלוט כל חכמה תפילה המונחת על לשונו. אלא בהתאפקות, בהסתייגות מסויימת, המשאירה מקום לצחוק טוב-טעם שמחשבה מאחריו. לא, אין אתה צריך להיות חכם בשביל כך, אפשר אפילו שתהיה כסיל מן האחרים ובכל-זאת תיראה חכם מהם. זהו עניין של חן, של התנהגות מתוך כבוד-עצמי, מתוך הכרת-ערך, מתוך עליונות מסויימת. הו, הארכתי בזה יתר על המידה. מה השעה? אל אלהים, עשרים לפני תשע! הזמן עבר מהר. הנפסיק בזה?

לא! – מחאה המנהלת כף-אל-כף בפנים צוהלות, כאילו הפתעה משמחת מזומנת לה בשבילי – אם אינך מתנגד לכך, נערוך מבחן קטן. רק לרגעים ספורים. יפה! ובכן, אני אהיה הקונה. הנה אכנס לבית-המסחר שלנו, הידוע, המהולל, הנודע כל-כך בטיב סחורותיו וזבניו… היכן ארנקי? הנה הוא! כך. הנה אני נכנסת, תוהה רגע סביבי – – –

הה! – פלטה המנהלת אנחה עמוקה מחזה לאחר כחמש דקות, ועם כך נשענה בגבה אל הדוכן ועצמה עיניה כמתוך עייפות רבה – הסברתי – הסברתי – הסברתי – והכל היה לשוא! – פרשה ידיה לצדדים וספקתן – ערב טוב, גברתי, כן גברתי, האוכל לעזור לך במשהו, גברתי – כן, המשפטים היו נכונים, אבל מדוע אתה אומר זאת כמוכה-שיתוק? מדוע בפנים מאובנות כל-כך? מדוע בקול קר וכהה כסכין קהה? האינך יכול להכניס קצת חמימות בקולך? הן סוף-סוף האדיבות אינה נמדדת במלים אלא במידת החום שבהן! טעית והוצאת לי חולצת-בד תרוגה בשעה שביקשתי חולצת-משי חלמונית – מוחלת אני לך. אינך חייב לדעת מקומו של כל מלבוש בערב הראשון. אבל מדוע אתה שותק כשהנך פורש אותה לפני? מדוע אינך אומר משהו, סתם-כך, לשם בידור, לשם בידוח! האינך יודע לחייך? נסה! נסה לומר: הנה אראה לך משהו חדש, גבירתי, שזה עתה קיבלנו, ואני מקוה שימצא-חן בעיניך מאד. נסה לומר זאת בחיוך אדיב על שפתיך. – – – הו, אלהים אדירים! איזה חיך קפוא, אנוס, מסכּן! עלולה אני להתעלף למראהו! הלא דומה הוא יותר לעווית של בכי מאשר לחיוך! האם חולה קיב אתה? ואחר-כך – באמת בושה וכלימה! רוצה הייתי לדעת מה היתה אשתך אומרת על כך אילו היית מסייע לה בלבישת המקטורן בצורה כזאת! מושך מכאן, מושך מכאן, עומד לפני וכמעט סותם את נשימתי! הלא סבורה הייתי שאתה מרכיב שק על ראשי! אפילו אוכף על גבי חמור אין חובשים בגולמנות כזאת! והאמנם לא יכולת למצוא בנפשך מלה אחת לומר לי כשעמדתי לפני הראי? אפילו לא מחמאה קלה שבקלה? והאם מצורעת אני שחששת כל-כך לנגוע בי כשהואלת כבר ברוב טובך לעזור לי בפשיטת המעיל? ולבסוף אתה אומר לי, רב-תודות גבירתי, בקול מקפיא את הדם! מה צריכה אני לחשוב עליך? מה צריכה אני לחשוב כשאני רואה את תנועותיך הכבדות! הלא אילו ציווּ על פסל להתנועע, היה עושה זאת ביתר זריזות משעשית אתה!

צר לי מאד – שילבה המנהלת אצבעותיה לפניה – עם כל רצוני הטוב… הלא הסברתי וחזרתי: עניין של חן. של סבר-פנים. של יחס. הו, אין טעם להוסיף ולדבר על כך. מה היתה עבודתך עד עתה? מנהל-חשבונות? מוטב שתחזור אליה. שם אתה לפחות לבדך. אין צורך בברק-בעיניים, בחיוך על שפתיים, בקרינה של חום. שם יכול אתה להיות עצוב כאוות נפשך. איש לא ישים לב לכך. יכול אתה לענות לפונים אליך, במלמול, בגמגום, בלחשוש, בפנים קרות, מאובנות…

הנח! – צווחה המנהלת וניסתה לחלץ את גרונה – בשם אלהים! אתה חונק אותי! אתה –

ונשתתקה.

מתאספים היינו אחת לשבוע, בכל יום ג' בערב, בביתו של בן-חן. שמונה אנשים היינו (בן-חן, ארגמן, גורליק, אבני, פיינברגר, זוסמן, שטיין ואני), כולנו מנהלי-חשבונות, ממחלקתי וממחלקות אחרות. אם כי שעת הפגישה נקבעה לשמונה, ובפירוש הודגש תמיד שיש לבוא בשמונה, הנה רק ארגמן ואני היינו מדייקים, ולרוב לא היתה השיחה מתחילה אלא בשמונה וחצי (דבר שהרתיח בכל פעם מחדש את בן-חן. פניו המאורכות והחיוורות היו מסמיקות, ובהתהלכו אנה ואנה בחדר, ידיו בכיסיו, היה אומר בכעס: איך אפשר לבוא בתביעות אל אחרים, ולדבר גבוהה-גבוהה על המצב בארץ, כאשר אנחנו עצמנו איננו עושים את הנדרש מאתנו… אחר-כך היה נוזף בכל אחד ואחד מן המאחרים לחוד). בשעה תשע בדיוק, באמצע דבריו של הח' ארגמן, שהיה הפותח בשיחות, היה נשמע צפצוף גלגלי עגלת-התה, בדרכה מן המטבח אל החדר בו ישבנו, מובלת בידי אשתו של בן-חן. (באותם הרגעים היה עולה תמיד העוויית-כאב על פניו של בן-חן עצמו, כאילו מישהו מגרד בחרס על גבי זכוכית, ובהיכנס אשתו פנימה, היה מגלה סימנים של עצבנות, כאומר שכל ההפרעה הזאת מיותרת לחלוטין). ארגמן היה מפסיק, ועקרת-הבית היתה מגישה לכל אחד ואחד את כוס התה שלו ואת הסוכר (לא, אתה שותה בלי סוכר, אני יודעת זאת, היתה אומרת בהגיעה אל אבני), ואחר-כך, בחיוך של בקשת סליחה, היתה מסלקת עצמה בחפזון. לעשר או שתים-עשרה דקות היתה משתררת דממה בחדר, ונשמע רק קול לגימת התה החם ומריסת הרקיקים, תמיד אותם רקיקים קטנים, צהובים, הנמסים בפה כסוכר. משהיה ארגמן גומר לשתות (והוא תמיד גמר ראשון), היה שואל, ובכן, אפשר להמשיך? – כן, בהחלט, היה אומר בן-חן, וכולנו היינו ממהרים ללגום את שארית התה, מקנחים את פיותינו בממחטות, מנערים את אצבעותינו מן הפירורים שדבקו בהן, וכבר נכונים היינו להקשיב להמשך הדברים. ארגמן היה הקשיש שבינינו, אדם נמוך-קומה, בעל שכם רחב שדומה היה כבעל-חטוטרת (אם כי לא היה גיבן כלל; ואולי מפני צורת ישיבתו, כשראשו הגדול בין כתפיו וידיו בין ברכיו), מרכיב משקפיים שחורי-מסגרות על עיניו השחורות וחדות-מבט, ושני מפרצים של קרחת נשתלחו ממצחו הגבוה, המתולם בשניים-שלושה קמטי-מחשבה, אל ראשו דליל-השער. דיבורו היה שנון, נמרץ, פסקני, כאילו היה נואם בפני קהל הרבה יותר גדול מחבורה זו של שבעה, ובסיימו את דבריו, דומה היה שאין מה לערער עליהם או למלא אחריהם. אף-על-פי-כן, וזה בעיקר בשל שאלותיו הטרדניות של בן-חן, שאלות-תם, שנשאלו כמדומה רק כדי להאריך את השיחה, כי התשובות להן היו כבר כלולות בדברי ארגמן מלכתחילה, וכן בגלל עניינים סידוריים שונים (קביעת נושא השיחה הבאה, גביית המס השבועי, אישור הפרוטוקול וכד'), נמשכו הפגישות עד עשר וחצי. כולנו היינו קמים ללכת, ובעומדנו כבר בפרוזדור, היתה מופיעה שוב מאי-שהוא אשתו של בן-חן, שקטה וכנועה, ובחיוכים נדיבים, כאילו גרמנו לה עונג רב בביקורנו, היתה מברכת אותנו בלילה-טוב, ליל-מנוחה ולהתראות בשבוע הבא. בשמונה בדיוק, היה מוסיף בן-חן וסוגר את הדלת מאחרינו.

הדבר החל בכך שיום אחד, בשעת הצהריים, שלב בן-חן זרועו בזרועי, באומרו שרוצה הוא לשוחח עמי בעניין מסויים, הוציאני החוצה, ובהתהלכנו על המדריכה, אחת מפתח הבנין עד קצה הרחוב, ואחת בחזרה, אמר: אתה ודאי רואה כמוני, וכמו רבים אחרים, את המתרחש סביבנו בארץ… כל אותה השחיתות, רדיפת-הבצע, התפרקות מכל חובה לאומית… ממש קשה להאמין שכל השינוי הזה חל במשך זמן קצר כל-כך, שמונה שנים בלבד… אני עצמי, באמונה, אני עצמי איני מכיר את הארץ שבה גדלתי… קח למשל את עניין פ. אתה סבור שהוא בא על ענשו? לא! מעבירים אותו למחלקה אחרת ומשתיקים את כל העניין! משתיקים! אתה מבין מה זה? אינך מאמין? גם אני לא הייתי מאמין אלמלא באוזני שמעתי… אה, מה יש לדבר… או זה ששולחים בשליחות אדם כמו ד. שערק בשעתו משירות צבאי. או זה שאיש כמו ז. מתמנה פתאום לראש אגודה מקצועית. אבל מה אמנה לך את כל העוולות, ואין לדבר סוף… אבל הדבר הנורא ביותר הוא שאין מי שעומד נגד זה… שמע מה שאני אומר לך (הוא נעצר לפתע, אחז בחוזקה בחולצתי, כמו לטלטלני, ואת המשפט הבא התיז בלחש שנשמע כצעקה) אין מי שעומד נגד זה!… יש מפלגות אתה אומר? אבל זו הצרה שסומכים עוד אצלנו על מפלגות בשעה שהן אכולות שחיתות עד היסוד! עד היסוד אני אומר, ואני יודע מה שאני אומר! ובכן, מה ארבה בדברים? שוחחנו על כך לפני כמה ימים, ארגמן ואני, ושנינו היינו בדעה אחת, שהגיעה השעה לעשות משהו…

אבל מה יכולים אנחנו, מנהלי-חשבונות, לעשות… אמרתי.

או, הנה! הנה! אמר כתופסני בלשוני, הנה זו הצרה הגדולה ביותר, שאנשים אינם מאמינים בעצמם! איך ישתנה משהו, אם האנשים הישרים המעטים שנותרו, אינם מאמינים שהם יכולים לשנות!…

אבל איך? הפסקתיו.

איך? כן, שאלה נכונה, אמר, ובכן, אני אומר: קודם-כל להתלכד. התלכדות היא תנאי ראשון לפעולה. ואז, משיהיה לנו גרעין קבוע וחזק, נוכל לברר לעצמנו את דרכי הפעולה… שמעת ודאי על אגודת-הרשעים, אמר בלחש כשהוא מסב עיניו לשני הצדדים.

כן, שמעתי.

ובכן, דע לך: הם גדלים ומתעצמים! גדלים ומתעצמים, אני אומר לך. ואין פלא. מפני שאין שום כוח העומד נגדם!

כן, קשה מאד לעמוד נגדם, אמרתי באנחה.

כל מאבק הוא קשה! קרא בקול, אך מיד עצר בעצמו וחזר ללחשו: דע לך, כבר עכשיו מאוחר. אבל לא מאוחר מדי. אתה ואני וארגמן וזוסמן וגורליק ועוד אחדים, נוכל לעשות משהו. תראה, כל אחד מאתנו חושב בערך אותם הדברים, אבל הצרה היא שאיננו חושבים אותם ביחד. כוחו של אדם ישר אחד הוא אפס, אבל כשכל הישרים מתאחדים – הריהם כוח גדול! וכוח כזה דרוש לנו עתה. (פניו היו חיוורות מאד והוא הפסיק רגע כמקוצר-נשימה). צריך להיפגש, לשוחח, ללבן את הדברים. קודם כל להבין את המצב כדי שנדע איך לשנותו. ואז, לאחר שנדע זאת…

מישהו יצא מתוך בניין המשרדים וצעד לעבר המקום בו היינו עומדים, ובן-חן, שראהו מרחוק, נטלני בזרועי וחצה עמי את הרחוב אל המדרכה השנייה. חשתי כאילו אנו זוממים שנינו לבצע איזה פשע.

תראה, אמר לי בהתהלכנו שם (הוא היה נרגש, ובדברו, היתה ידו החופשייה מזרועי, מלווה כל הזמן את משפטיו בתנועות הסבר רגזניות) אנשים לא תופסים זאת, אבל אנו נמצאים ערב מלחמה! מחר, מחרתיים, בעוד חודש, או שניים או שלושה, תפרוץ מלחמה. בזה אין ספק. כל הסימנים מעידים על כך. איך, אני שואל אותך (כאן עצרני שוב וכף ידו התנועעה מול פני), איך נוכל לעמוד במלחמה זו, כשרוב האנשים לא אכפת להם כלל מה קורה בארץ הזאת! כשכל אחד רודף רק אחר הנאתו הפרטית! כשאין אמון! אתה יודע מה זה שאין אמון?…

בן-חן היה מחזיק בזרועי, מושכני ממקום למקום, מתעכב מדי פעם, ברגעים של התרגשות רבה, במקום אחד, חוזר ונוטלני למקום אחר, מסתכל לאחוריו כאילו כלב מושכו במכנסיו, פוזל לצדדים, משתתק לפתע ללא סיבה… לבסוף ראה שנתאחרנו והוליכני בחזרה כלפי הבניין. ובכן, אמר, מה דעתך על כך.

איני יודע אם אני ראוי… אמרתי.

הו, צחק וטפח על שכמי כאילו חמדתי לצון, אתה אינך ראוי… יפה אמרת… מי אם לא אתה?

ועם כך נכנסנו פנימה בצעדים מהירים ובפנים חתומות, כאילו לא היה בינינו דבר.

כשהלכתי לביתי באותו יום, שוב חשתי עצמי כאילו אני שותף לאיזה פשע. רעד אחזני.

בפגישה הראשונה, שהתקיימה בביתו של בן-חן, התווה הח' ארגמן את מטרות האגודה ואת דרכי פעולתה. הוא ישב כשמרפקיו נשענים על ברכיו, גוו נטוי לפנים, והחל את הרצאתו בקול שקט, מיסתורי מעט, כמכוונו אל לב כל אחד ואחד מאתנו, אך אחר-כך נזדקף וקולו נעשה צלול ועז יותר, ומשפטיו חותכים כבאיזמל חד. כמו נואם מנוסה, פתח את הרצאתו בהצגת כמה שאלות, שעליהן נתכוון לענות כסידרן. אל“ף, היש סיכוי למאבקו של גרעין קטן; בי”ת, מדוע דווקא אנחנו; גימ"ל, איך נפעל… עלי להודות שלא את כל דבריו שמעתי. למטה, בקומה שמתחתינו, התקיימה באותה שעה נשפייה כלשהי. לחן של מנגינת טאַנגו, עגום, מתמשך, עלה והגיע משם כחוט עשן דק, כחלחל, כמו קטורת-בשמים, והעביר סחרחורת בראשי. בעוצמי את עיני לרגע, דומה היה לי כי אי-שם במקומות רבים, אפלוליים, שותים אנשים נקטר תענוגות שמיימי, ורק עלי נגזר גירוש מגן-עדנם. “לפיכך, מסקנתי היא, שבתקופה זו, של אבדן-אמונה, של כפירה בכל הערכים המוסריים, הדרך היחידה למאבק, היא דרך הדוגמא האישית. אנחנו, קומץ קטן של אנשים ישרים, חייבים להראות דוגמא זו. ביום התבערה, אשר אין ספק כי תפרוץ, נהיה אנחנו ראשונים לכבותה”, סיים ארגמן את הרצאתו.

דממה נשתררה. הכל ישבו להוטי פנים, שבויים עדיין בחבלי-הקסם של דבריו, אחוזים אותה התרגשות של נכונות-ופחד כאחד, כחוליית חבלנים לפני צאתה למבצעה המסוכן. רק בן-חן היה מעביר מבטו מאיש לאיש, בברק נצחון בעיניו. לאחר זאת התקיים ויכוח על שמה של האגודה. אני הצעתי לקרוא לה “אגודה ב'”, להבדיל מאגודה א', שהיא אגודת הרשעים. הצעתי נפלה מיד. הדעות נחלקו עתה בין שתי הצעות, אחת של גורליק, לקרוא לה “אגודה לתיקון המידות”, ואחת של זוסמן, “אגודה לתיקון המצב”. בהצבעה היו ארבעה קולות בעד הראשונה וארבעה בעד השנייה. ארגמן, בברק-מחשבה מהיר, מצא מיד מוצא שהתקבל על דעת הכל: מכיוון שבין כה וכה תהיה זו לפי שעה אגודת-סתרים, תכונה בינינו לבין עצמנו בראשי תיבות בלבד, “אל”ם", שם הכולל את שתי ההצעות גם יחד, ובה-בשעה הוא מרמז גם על אופייה הסודי של האגודה.

כאן עלי לציין עוד, שבאותה פגישה ראשונה, נבחרתי אני להיות גזבר האגודה. הוטל עלי לגבות מס-חבר בשעור של חצי לירה לשבוע ובידי הופקדו הקופה, פנקס החשבונות והפרוטוקול.

מדי שבוע בשבוע, ביום ג' בערב, הייתי הולך לפגישות אלה, ובצעדי ברחוב החשוך, הייתי מחזיר מדי פעם את ראשי לאחור. דומה היה לי כי עוקבים אחרי, כי לפתע, ברגע של הסח-הדעת, עלול מישהו לקפוץ מאיזו חצר צדדית, להתנפל עלי, לחנוק אותי או להנחית מהלומה על ראשי. לעתים התחרטתי בלבי על שקבלתי על עצמי להיות הגזבר. את ספר הפרוטוקולים הייתי מחזיק חזק תחת זרועי, פן ייחטף. רק בהיותי כבר בביתו של בן-חן, הייתי נרגע. ארגמן היה ממשיך בהרצאותיו לניתוח המצב. כמעט בכל הרצאה והרצאה היה מדגיש, לעתים אך בהערת-אגב, אך לא היה בזה כדי להפחית מרושם הדברים, כי אנו נמצאים ערב מלחמה וכי עלינו להיות נכונים. ביום פקודה, אמר, והוא לא רחוק, נצטרך אנחנו להיות הראשונים. בדוגמא האישית שנראה, נמשוך אחרינו גם את האחרים. מן הקומה שמתחתינו היו עולות לעתים קרובות אותן מנגינות מתמשכות שהיו מעבירות סחרחורת בראשי…

אולם לאחר שבועות מספר החל ניכר רישול בפעולותינו. פגישות רבות נתקיימו בהשתתפות חמישה-ששה חברים בלבד ואף אלה היו משעממות למדי, כי נדמה היה שמיצינו את כל הנושאים שקבענו לנו לדבר עליהם ולא חידשנו עוד דבר. יותר מכל גרמה לכך פזילתם של החברים לעבר אגודה א‘, פזילה שמתוך איבה ובוז אמנם, אלא שהסיחה את הדעת מעניינינו שלנו. הימים היו ימי קיץ חמים, ובערבי ג’, כשהיינו יוצאים אל מרפסת ביתו של בן-חן לשאוף רוח, רואים היינו בכל המרפסות מסביב חבורות-חבורות, מהן שקועות במשחקי קלפים ומהן מתחוללות במסיבות, שנגינת ג’אז, צווחות וצחוק עלו מהן. ידענו שכל אלה חבורות של אגודה א' והיינו מדברים הרבה בגנותן, אלא שלשעה ארוכה לא יכולנו להינתק מעל המראה והיינו עוקבים אחר כל פרט ופרט מן הנעשה בהן. אכן, מראה מגוחך, אף מעליב, היה זה, כיצד היינו עומדים כולנו בשורה אחת על מרפסת ביתו של בן-חן, אוחזים בסורג המעקה ומשקיפים על המרפסות שממול. הכרנו כבר את רוב הדמויות שאיכלסו אותן, ולעתים היינו עוקבים אחר משחקי הקלפים במתיחות רבה. על-פי עמודי האסימונים על השולחנות, על-פי תנועות הגריפה, הטריפה, האיסוף והפיזור, ועל-פי הבעות הפנים, צהלות הצחוק וקריאות המחאה – נקל היה לדעת מי הזוכה ומי המפסיד. במרוצת הזמן היו מאתנו שצידדו, לזה או לזה מן המשחקים, ומריבות קטנות נתעוררו עקב כך בינינו לבין עצמנו. אף כשמסיבות היו מתקיימות, דומה היה לעתים שאנו מבחינים במתרחש בהן יותר משמבחינים בכך משתתפיהן, כי רואים היינו את כל משחקי המחבואים, ההסחה וההערמה, שנשים היו משחקות כנגד בעליהן או בעלים כנגד נשיהם. הה-הה! היינו פורצים לעתים בצחוק, הנה זו מחפשת את בן-זוגה והלה מעסה את השחרחורת הגבוהה, מודעתנו משכבר!

שוב היה זה ארגמן, חריף-המוח, שהציע את ההצעה שבאה לחלץ את האגודה מן המשבר. עכשיו, אמר, הגיעה השעה להרחיב את מסגרתה ולגייס חברים חדשים, כי אחרת צפוייה לה סכנת התנוונות שסופה התחסלות, כאשר קרה בהיסטוריה פעמים רבות לאגודות בעלות השאיפות הנעלות ביותר.

ההחלטה לגייס חברים חדשים, השרתה עלי מרה-שחורה. לאן אלך? את מי אמצא? בדמיוני ראיתי עצמי מהלך בלילה, ברחובות העיר החשוכים, עם נר בידי, פונה לפתחי מרתפים, נכנס למסדרונות, ומחפש איש תם וישר. גם אם אמצא, מה אומר לו?

לא היו לי חברים רבים.

נזכרתי בזאב בריל, שבשעתו היה גזבר קיבוצי ולאחר שעבר העירה נעשה, כפי שהיה ידוע לי, מנהל אגף השיווק ב“אסם”. את מקום מגוריו ידעתי מביקורי האחד בביתו, לפני שבע שנים לערך, כשבאתי להשתדל אצלו לסייע לי בהשגת עבודה. עתה הלכתי לשם, בשעה של לפנות-ערב, וכיון שמספר הבית לא היה זכור לי, שוטטתי הרבה כדי למצאו. פעמים אחדות עברתי על פני בית בן קומה אחת, שדומה היה לי כי הוא הבית, על-פי שני ברושים גבוהים שניצבו לפניו כשומרי הפתח. מדשאה קטנה היתה בחזית הבית, ומשפתחתי לבסוף את פשפש הגדר ופסעתי על המדרכה המובילה אל הפתח, נזכרתי כי אמנם זה המקום. עליתי על המדרגה ודפקתי בדלת. פתחה לי אשה קשישה שלא הכרתיה וכששאלתי לזאב בריל, ענתה כי אמנם גר כאן זאב בריל לפנים, אולם זה יותר מחמש שנים שעבר למקום אחר ואין היא יודעת לאן. שאלתי איך אפשר למוצאו וענתה שעם כל רצונה לעזור לי אין היא יודעת איך.

למחרת צלצלתי מן העירייה לאסם", לדבר עם זאב בריל. קול של בחורה ענה לי בעצבנות, אין אצלנו שום זאב בריל, והקשר ניתק. צלצלתי בשנית ואמרתי בנימוס רב, ברצוני לדבר עם זאב בריל, מנהל אגף השיווק. – אדוני, רק לפני רגע אמרתי לך שאין אצלנו שום זאב בריל ולא שם הדומה לו, ענה אותו קול של בחורה ברוגז רב. – סלחי לי, אמרתי, אפשר לדבר עם מנהל אגף השיווק? – מי מבקש אותו? שאלה. – מן העירייה, אמרתי. – חכה על הקו, אמרה, והיתה דממה. הצמדתי אוזני אל השפופרת רגעים ממושכים ושמעתי רק טרטורים עמומים ורחוקים, ומפעם לפעם משפטים קצרים ומהירים בקול דק ואטום שנשמע כמו מעולם אחר, מכוכב-לכת רחוק אלפי מילין מכאן. לבסוף נשמעה כמו פקיעת שלפוחית, ואותו קול בחורה שאל בבהירות, את מי אתה מבקש, אדוני? – את מנהל אגף השיווק, אמרתי. חכה על הקו, אמרה שוב. חכיתי על הקו ואמרתי בלבי כמה נשתנה העולם, שלפנים יכולתי לדבר עם זאב בריל כאח אל אח, ועתה מבדיל מרחק של שנות-אור בינינו, ותחנות ביניים מעכבות אותי מלהגיע אל זבולו. את מי אתה מבקש, אדוני? שאל בשלישית קול בחורה. את מנהל אגף השיווק! קראתי בקול. מיד תקבל אותו, ענה הקול במנוחה גמורה. לבסוף ענה לי קול גבר מיוגע, כן? – ביקשתי לדעת, אמרתי, אם ידוע לכם היכן אפשר למצוא את זאב בריל שלפני כמה שנים… – אין אצלנו שום זאב בריל, הפסיקני הקול המיוגע, והקשר ניתק.

מקרה זה ריפה את ידי. אך הרגשת החובה (הרגשת החובה הארורה, אמרתי בלבי), היא שהניעתני להמשיך בחיפושי. עלה בזכרוני אהרן למד. בחור תמיר, גלוי-פנים, בעל בלורית שחומה, שהיה לפנים טרקטוריסט בקיבוצי, ולאחר שעזב, נעשה עסקן ידוע במשמרת הצעירה של המפלגה. זה שנים אחדות שלא ראיתיו ולא שמעתי עליו דבר, ואמרתי בלבי שאפשר כי נתייאש מן המפלגה ויהיה מוכן להצטרף לאגודתנו. הוא היה נואם מצויין, בעל השפעה, והצטרפותו עשוייה היתה להוסיף לנו כוח רב.

הלכתי בערב לשאול עליו במועדון המפלגה. עוד מרחוק שמעתי את המולת האנשים הרבים המכונסים בו. אך בפותחי את הדלת ובהתייצבי על סיפה, נשתתקה בבת-אחת כל ההמולה ודממה גמורה נשתררה. כל העיניים נפנו אלי, וכמו בחלום-רע, קפא הכל בתנועתו האחרונה. אלה שישבו ליד שולחנות המשיכו לאחוז בעתוניהם מול פניהם כשמבטיהם נעוצים בי, המשחקים בשח-מט נפנו אלי כשאצבעותיהם תפוסות עדיין בכלים שעמדו להוליכם, והשניים ששיחקו בפינג-פונג משני עברי השולחן הארוך שבאמצע האולם, כאילו יבשו ידיהם, והמחבטים היו תלויים באויר, משותקים, ודומה היה כי אף הכדור הלבן נעצר במהלכו והיה תלוי בחלל, מעל לרשת. כל זה ארך רק רגע אחד, כי מיד לכך, חזר הכל למסלולו. הקוראים רשרשו בעתוניהם, משחקי השח-מט העתיקו את כליהם, וכדור הפינג-פונג חזר לקפץ מצד אל צד משני עברי הרשת. ההמולה היתה אף היא כבתחילה ואיש לא שם לב אלי עוד.

נכנסתי ושאלתי את הראשון שנקרה לפני, אם יודע הוא היכן נמצא אהרן למד. הלה אמר שלא שמע את שמו ועמד רגע כאובד-עצות, אך מיד חשה אלי אשה מפורכסת אחת ואמרה, האוכל לעזור לך במשהו? שאלתי אותה אם היא יודעת מי הוא אהרן למד. כמובן, האירו פניה אלי, אך חוששת אני שאיננו כאן עכשיו. – איך אפשר למצוא אותו? שאלתי. חכה כאן, מיד אומר לך, אמרה והסתלקה לאן שהוא. עמדתי וסקרתי את המכונסים. רובם היו אנשים צעירים, מהם אף נערים ונערות, שעמדו חבורות-חבורות ושקקו בשיחה וצחוק. באחת הפינות ישבו ליד שולחן ארבעה בחורים שנראו כשקועים בהתייעצות חשובה כשהם מעלעלים בשתי כרטיסיות הנתונות בתיבות קרטון שחורות, ולפלא היה הדבר איך שמעו זה את זה בהמולה שמסביבם. בפינה שניה נראה אדם אחד בעל פנים צעירות, מוקף חבורה של נערים, והיה מחלק גליונות מודפסים מתוך חבילה גדולה שנשא בזרועו. במקום אחר, מרוחק יותר, ישב אחד בעל פנים מוארכות וצואר בעל פיקה, ליד שולחן ירוק, וכמו על פי הוראותיו, יצאו מלפניו מדי פעם נערים ונערות בשליחויות דחופות כשהם נחפזים לצאת או לבוא. עצרתי אחד מאלה שעבר על פני ושאלתיו, מה עושים כאן. – מתכוננים לבחירות, אמר, ואץ לדרכו. האשה חזרה אלי ואמרה, בוא אתי, בבקשה. הלכתי אחריה דרך כל האולם עד שהגענו אל דלת אחת. פתחה לפני את הדלת ואמרה, היכנס, כאן יאמרו לך איפה אהרן למד, והניחתני לבדי.

נראה שהיה זה חדר המזכירות, כי מסביב לשולחן ירוק ישבו חמישה אנשים כבודי-פנים וכניסתי הפסיקה את התיעצותם. אחד מאלה, בעל עיניים תכולות וזֵר של שיבה עוטר את קרחתו, פנה אלי ואמר, שאלת לאהרן למד?

כן, אמרתי.

הוא איננו כאן ברגע זה, אמר, אפשר לדעת במה העניין?

מבוכתי הכשילה אותי ועניתי:

בעניין אגודה כלשהי.

מיד ראיתי בפני היושבים הבעה של תמהון, סקרנות ומורת-רוח.

אגודה מקצועית? שאל הקרח תכול-העיניים.

לא, אמרתי, וכדי למנוע שאלות נוספות מיהרתי להוסיף: עניין אישי בהחלט.

דברי אלה אך הגבירו את מורת-רוחם והקשיחו את פניהם. ראיתי ששניים מהם פונים זה אל זה ומתלחשים ביניהם. אחד מאלה נשא פניו אלי ואמר:

אפשר לדעת מה שמך?

אמרתי להם את שמי, ועתה התלחשו כולם זה עם זה כנועצים ביניהם מה לענות לי. לחש מסויים עבר כסיסמא מאיש לרעהו, ובהגיע הלחש אל האחרון, הרים הלה את מכסיה של קופסת קרטון שחורה ודפדף בכרטיסים שמלאו אותה, שתוויות אדומות היו נעוצות בראשי אחדים מהם. משסיים בכך, וכל אותה עת היו כל היתר מסתכלים באצבעותיו במתיחות, נענע בראשו לאות לאו וכולם חזרו ותלו עיניהם בי. לבסוף אמר הקרח:

אהרן למד עובד באִישׂרָפֵּל. תוכל למצוא אותו שם. 62332.

הודיתי להם ויצאתי.

למחרת צלצלתי ל-62332. – בוקר טוב, אישרפל, ענה קול רענן של בחורה. – אפשר לדבר עם אהרן למד? שאלתי. – מיד, אדוני, ענה הקול, ובעוד שניה או שתיים קיבלתי את אהרן למד. משאמרתי לו מי המדבר, שמח שמחה גדולה, שאל לשלומי ולשלום אשתי, ועוד בטרם ביקשתי להיפגש עמו, הזמין את שנינו לבוא לביתו בערב. הודיתי לו ואמרתי שאבוא בגפי.

בערב נסעתי לביתו של אהרן למד, שנמצא בשכונה שמחוץ לעיר. הבית היה טבוע בתוך שפעת ירק, ורק כרכוב גגו האדום בצבץ מבין צמרות העצים הענפות. מיד כשנשמע קול צעדי על מדרכת הגן, נפתחה דלת, אור נדלק, שנסתנן בין רשתות הענפים הצפופים ונקווה על העפר, וקולו של אהרן קרא: בוא, חבר ותיק, בוא, מחכים לך! ובפתח הבית נצבו אמנם הוא ומיקי אשתו יד ביד, להקביל את פני. איזה אורח יקר ונדיר! לחצה מיקי את ידי, קשה להאמין שבאמת אנחנו זוכים לראות את פניך!

מיד הכניסוני לקיטון שלהם שהיה מרווח כאולם ומקורה כולו בלווחים-לווחים ארוכים של עץ משוח בששר. אף הרהיטים עשויים כולם אותו עץ שעינו כעין הדבש. כותל המזרח היה מחולק כולו למדורים מחוטבים בחריצים, ושורות-שורות של כפתורים בלטו מתוכו. הבנתי שאלה הם מגירות ותאים שבתוך הקיר. עמדתי משתאה לזיו החדר ושאלתי:

עץ ארז?

למד צחק ואמר: הַבְנֶה. רק לפני שנה עשינו זאת. כמה, אתה חושב, עלה הדבר?

כיווצתי שפתי ונענעתי בראשי. מדדתי כל כותל וכותל בעיני ואמרתי:

לפי עניות דעתי, לכל הפחות שלושת אלפים.

מיקי, שעמדה סמוכה על זרועו של למד, פרצה בצחוק גדול כשהיא טומנת ראשה בכנפו.

לא טעית הרבה, אמר למד בחבקו את צוארה של מיקי, לי זה עלה חמש מאות.

שרקתי מרוב תמהון.

כולם חושבים כך, אמרה מיקי, ושואלים איפה לקחנו שלושת אלפים. למד התעשר, אומרים כולם!

נתיישבנו בשלוש כורסאות עמוקות, ליד שולחן נמוך עשוי מאותו עץ, ושאלנו זה לשלום זה, זה לעבודתו של זה. למד הניח לפני צרור של עלוני פרסום, מודפסים על נייר מבריק ומצויירים בצבעים ואמר: קרא. קראתי את העלונים ולמדתי שאישרפל היא חברה לייצור שימורי פירות וירקות, מיצים, ריבות, כיבושים, בעלת ששה בתי-חרושת ו-3500 דונם שטחי מטעים וירקות ותוצרתה משווקת ל-27 ארצות. מיקי קמה ויצאה, אחר חזרה והעמידה על השולחן שלוש קופסאות שימורים ושתי צנצנות ועל כל תוית ותוית כתוב היה באותיות אדומות ומסולסלות “אישרפל”.

כבדי אותו באפרסקים, אמר למד למיקי.

מיקי הביאה צלוחיות וכפיות ויצקה לפתן אפרסקים קר. פלחי האפרסקים היו לחים וחלקים כדגים שבים, וציר האפרסקים היה מתוק ושמנוני וצלול וזך. למד ומיקי נטלו כפית אחר כפית ועם כך הציצו בי בהנאה. עוד? שאלה מיקי משסיימתי צלוחית אחת. כן, תודה, אמרתי, ומיקי מילאה צלוחית שנייה. לאחר השנייה מילאה שלישית, וכך כיליתי כצנצנת שלמה.

מה בכל זאת הביאך אלינו לאחר זמן כה רב? שאלה מיקי לאחר שמילאתי בטני.

לא רציתי לדבר על האגודה בנוכחותה ועניתי דברים של דוחק, אך מפזילות שפזלתי אל למד הבין שאני מבקש להתייחד עמו ואמר: מיקי, אסיע את האורח שלנו לביתו. בעוד שעה אחזור.

נפרדתי מעל מיקי ונכנסנו יחד למכונית.

משהו מציק לך, אמר למד בנוסענו בדרך העירה.

מניין לך? שאלתי.

טביעת עין, אמר. משהו לא כשורה אצלך. עבודה? משפחה? את אשתך לא ראיתי זה שנים, מאז עזיבתכם.

פתחתי ואמרתי לו בעניין האגודה והסברתי לו את מטרותיה, מעין הדברים שאמר ארגמן בפגישת הייסוד. הוא הקשיב קשב רב ולא הפסיקני אף פעם אחת. לבסוף, כשהגענו לרחובות העיר, אמר:

אני מבין שאתה רוצה שאצטרף אליכם.

היססתי ואמרתי:

תחילה אני רוצה לשמוע את דעתך.

דעתי? אמר למד, ונשתתק. שעה ארוכה שתק, עד שהגענו לפני פתח ביתי. משעצר במכוניתו, אמר: באיזו שעה אתה גומר את עבודתך בדרך-כלל?

בארבע, אמרתי.

קצת מאוחר, מלמל לעצמו. תוכל להקדים בשעה?

אפשר, אמרתי. אוכל לגמור בשלוש. אמלא ביום אחר.

טוב, אמר. מחר בשלוש אהיה אצלך בעיריה. אקח אותך לכמה מקומות.

למחר, בשעה שלוש, ישבתי שוב במכוניתו של למד. לאחר נסיעה של ארבעים דקות נכנסנו לחצר בית-חרושת שעפרה היה רווי נפט ושמן מכונות, ומרבית שטחה היה תפוס בחביות ברזל גדולות ושחורות, שעמדו שתי קומות, זו על גב זו. בוא, ניכנס פנימה, אמר למד לאחר שהחנה את המכונית לפנים לגדר, אישרפל 1. מן הפתח עלה משב חם של ריח קליפות רקובות, כזה המרחף בפרדסים בסוף עונת הקטיף. שני גברים לבושי סינרים כחולים הקבילו את פניו של למד ולחצו את ידו. הוא משך במכנסיו, המטיר כמה משפטים של שאלה והנחני פנימה באחזו בזרועי. שורה של דוודים רכובים על גבי ארכובה ארוכה העלו הבל עבה שנתפשט באולם כולו, ולמעלה מכל דוד היה תלוי משפך בעל לוע רחב וכל המשפכים יחד יוצאים ממרזב ענק שנתמשך לאורך התקרה מקצה עד קצה. תסיסת קיטור מילאה את החלל ושני בחורים היו רצים מצד אחד של הארכובה אל צידה השני. למד עצר אחד מהם ואמר לו דבר מה שלא יכולתי לשמעו מפאת הרחישה הבלתי-פוסקת, אך ראיתי שהלה רץ לעבר מתקון המחובר לקיר, אחז במנוף קצר והורידו מטה. מיד נסתאן האולם כולו מרעש מכונות, הדוודים החלו סובבים על ציריהם והמשפכים מקיאים נוזל צהוב וסמיך אל תוכם. סאון המכונות נתערבב בבעבוע של רתיחה ובקילוח זרמים עבים והרצפה נתרעדה. הדוודים היו סובבים בתנועה כפולה, סביב ציריהם ובמעגלים אליפסיים שהיטו אותם מדי פעם לעבר זה ולעבר אחר. שני נערים היו רצים עתה מדוד אל דוד וכל אימת שנטו על צידם, בחשו בהם בכפות-עץ ארוכות שהעלו משקעים סמיכים מתחתיותיהם. למד אחז בזרועי, הצביע בידו על הדוודים ואמר דבר-מה שלא יכולתי לשמעו מפאת הרעש. נענעתי לו בראשי ועברתי עמו לאורך כל השורה.

מאותו אולם עברנו לאולם שני, קטן ממנו, שתקתוק קצוב נשמע בו מארבע מכונות בארבע פינותיו, תק-תק-תק והיפסק, תק-תק-תק והיפסק, ועם כך היו ארבעתן מתרתעות בבת-אחת, משמיעות נשיפה קצרה, והגלילים שבראשיהן מתרוממים ויורדים, מתרוממים ויורדים. חוט של פלדה לבנה היה יוצא ומתמשך מתוך סדק שבבית בליעתן ומתארך עם כל תיקתוק כדי זרת בלבד. רצועות עור ארוכות חיברו את המכונות זו לזו ועליהן התנודדו קופסאות-פח בשורות ארוכות, שאך לפלא היה כי לא נפלה אף אחת הצידה, ולאורך כל רצועה ניצבו ארבע בחורות בסינרים אפורים ובתנועות מלקחיים בזרועותיהן היו כלוחצות את ראשי הקופסאות בחישוקים, תנועות שהיו מלוות בצריצות קצרות שניתזו בחלל כצפצופים צרודים.

בוא נתקדם, אמר למד באחזו בזרועי, והובילני אל אולם שלישי שהיה דומם ביותר. אולם זה היה מלא כדי מחציתו תיבות קרטון גדולות שהיו מעורמות נדבכים נדבכים מן הרצפה ועד קורות הברזל המלוכסנות שמתחת לגג. עד מהרה עמדתי על טעותי, שהדממה היתה רק דממה יחסית, כי בחציו השני של האולם נשמע שפשוף וחיכוך בלתי פוסק שבא מהזחת התיבות על גבי רצועת-פח רחבה וארוכה שלאורכה עמדו כתריסר בחורות כשהן ממלאות את התיבות בתנועות זריזות בקופסאות שנטלו מתוך פירמידות שעמדו לידן. עגלות-ברזל חד-גלגליות היו מציבות לידן פירמידות אלה בהיסט אחד וחוזרות ומביאות אחרות ללא-הרף. סבלים היו נוטלים את התיבות המלאות, מכתפים ונושאים אל הערימות שבקצהו השני של האולם. הרחש השקט ושקשוק קופסאות הפח זו בזו נפסקו מדי פעם על-ידי דרדור-פתאום, כדרדור אבנים כבדות, שבא ממפל התיבות הריקות שנתלהמו זו בזו ברדתן מלמעלה במסילה משופעת שירדה מקומה עלית, בלתי-נראית.

מבלי הער דבר על העבודה ומהלכה, נטלני למד שוב בזרועי ואמר, עכשיו ניסע אל אישרפל 4. שם עובדים בשלוש משמרות ללא הפסקה.

לאחר נסיעה של כשעה הגענו לאישרפל 4, שהיה כאי של פח וברזל בים של חולות. מרחוק נראו המבנים שהיו צמודים ורכובים זה על זה בגבהים שונים, כגל של גרוטאות, אך מקרוב יותר נסתמנו בבהירות התחומים שבין מדור למדור, וביניהם, בתווך, נזדקר מגדל שרשרת המעליות שנסעו בשיפוע תלול למעלה והתהפכו לתוך אחד המבנים פנימה.

המדור הראשון דמה למטבח עצום, כי בחלקו האחד עמדו שורות של בחורות ליד שולחנות עץ ארוכים והיו מחתכות פירות על גביהם ומטילות את הפלחים בגריפות קצרות אל תוך פארורים גדולים שניצבו מעבר לשולחן, ובחלקו השני היו מבני כיריים עשויים לבינים אדומות ועליהם עמדו כפארורים הראשונים, מעלים הבל. אשים אדומות נראו מתוך פתחי הכיריים והאויר היה מלא ריח חמצמץ ומחליא.

המדור השני היה אולם קר ודומם שאיש לא נראה בו ורק צינורות לבנים ועבים נתמשכו לאורך תקרתו הנמוכה שתי וערב, זה מתחת לזה, וקול חלחול נשמע בקרבם כקול לגימה ושאיבה.

במדור השלישי, שריח עיפוש עמד בו, ניצבו כשני מנייני נגרים ליד איצטבאות ארוכות ודפקו חישוקים לחים לחביות עץ שלווחיהן היו עדיין מפושקים. כל אחד מהם הרכיב חישוק אחד וגלגל את החבית לרעהו, עד שיצאה הדוקה ומרותקת בקצה האצטבה שמשם נתקרקשה במורד לאולם הסמוך.

במדור הרביעי הכה בסנוורים את הנכנס נצנוץ הבדולח. מעגלים-מעגלים של צנצנות נוצצות ריקדו מסביב למכונות מבריקות שניצבו במרכזם ושילחו זרועות לראשיהן וכל המעגלים נצטרפו לנחש עקלתון אחד שסבב באולם כולו. בטבעת הראשונה היו הצנצנות מקבלות את שטיפתן, בשנייה את איוּדן, בשלישית את מריקתן, ברביעית את מילויין, בחמישית את כיסויין, בששית את הידוקן ובשביעית את תיווּיין. משם נסעו בשורה ישרה, גאה ויציבה, כאווזים העולים מן הרחצה, אל אולם סמוך שהבהיק בלובנו מבעד לפתח.

ועכשיו ניכנס לחדר הסתרים, אמר למד. הוא אחז בזרועי, הוציאני מתוך האולם, העבירני במסדרון צר וארוך, ובקצהו פתח במפתח שהוציא מכיס אבנטו, דלת צבועה לבן. ריח מרקחת מסחרר עלה מתוך החדר הלבן והקטן. לרוחב שלושת כתליו היו שורות שורות של אצטבאות ועליהן צנצנות ובקבוקים זעירים שעל כל אחד ואחד מהם פתק בכתב לטיני. זהו חדר הסמים, אמר למד, ובתוך צנצנות ובקבוקים אלה צפונים סודות המפעל. הוא נטל מן האצטבה בקבוק קטן מלא נוזל נטול-צבע, פתחו והקריבו אל חוטמי. ריח חריף ומשכר, כריח צמחי-נחל, פרץ ממנו אל נחירי והרטיטם עד שנתעטשתי. זהו, צחק למד, הגבתך היתה נכונה. נצא.

בנוסענו חזרה העירה, כבר ירדה חשיכה ורק עננים אדומים עממו באופק המערב. ריח רענן של עלווה מטוללת ואזובים נדף מן הפרדסים והגנים שמשני צידי הדרך וקרקור צפרדעים נתערב בצרצור עקשני שעלה מבין הקוצים. אלה נחלאות של אישרפל, אמר למד בהסבו ראשו לשני צידי המכונית, ובעוברנו בין גנים של עצים נמוכים ורחבי צמרת, אמר: כאן המטעים הטרופיים, מאנגו, אבוקדו, אננס.

כל הדרך שתק למד ורק בעוצרו במכונית ליד ביתי, אמר:

שאלת מה דעתי על האגודה שלכם. תיקון המידות אמרת, או תיקון המצב. מה שראית – זהו תיקון המידות ותיקון המצב. תיכנסו פעם.

ניצבתי על מקומי והסתכלתי בפנסה האדום של מכוניתו המתרחקת עד שפנתה בקרן הרחוב.

כבר נתייאשתי מלמצוא חברים אחרים. אך לאחר כמה שבועות הכרתי בהסח הדעת, את ג’וני.

נוהג הייתי לטייל על שפת הים בשעות שלפנות-ערב, ופעם ראיתי שם בחור גבוה ודק-גזרה, בעל שער שחור וחלק, שקו-שפם דק נתמשך לאורך שפתו העליונה. מצלמה היתה רכובה לו על כתפו, ועומד היה ומכוון מכשיר קטן לעומת הים, כשהוא מצמידו כנגד החזה. הבנתי שזהו מד-האור. לאחר רגע שלף רגליה הארוכות של חצובה, הוציא את המצלמה מתיקה, הסב אותה לכאן ולכאן, כיוון בה בורג כלשהו, אחר הניח לה, והחל מהלך אנה ואנה כשידיו הארוכות שלובות מאחורי גבו, כאילו היה מצפה שתעשה מעצמה את מלאכת הצילום. ניגשתי אליו ושאלתיו מה הוא מצלם. הוא נעצר, כפף אלי את קומתו האגמונית וענה בחיוך:

אני מצלם את השקיעה. בעוד שניות אחדות תגע השמש בקו האופק ואז אלחץ על ההדק.

עמדנו שנינו דוממים מול גלגל החמה הצהוב, שהחליק לאט אל הים הצח. הוא היה משכמו ומעלה גבוה ממני, ובהביטו לפניו, צמצם את עיניו הצרות עד שנתיישרו גבותיו השחורות-כפחם לקו אחד, כאילו היה האור מסנוורו, אף-על-פי שהיה קלוש ורך.

עכשיו! קרא, ועם כך קפץ כלפי המצלמה, הרכין עצמו עליה, הציץ בה ולחץ על ההדק. נתרומם והסתכל עוד בשמש עד שטבלה בים והסמיקה בטבילתה, אחר חזר אלי ואמר:

יפה, מה?

יפה מאד, אמרתי, כמעט יום-יום אני נהנה ממראה זה.

זה לא כלום, אמר, בחורף יש שקיעות הרבה יותר יפות, בין העננים. אתה מצלם?

לא.

חבל, אמר, זה תענוג גדול. אתה קולט את היופי של העולם במכשיר קטן ושומר עליו. היופי מורכב מרגעים, הרגעים חולפים ולא שבים, וכך הולך לאיבוד יופי בלי סוף. אני צודק או לא?

בהחלט, אמרתי.

לכן אני אומר שהצילום היא האמנות החשובה ביותר. מפני שהיא תופסת את הזמן. הזמן הולך. אתה לא יכול להחזיק בו בידיים. מסתנן בין האצבעות. לאן הוא הולך? – איש לא יודע. אולי אל השאוֹל, אם יש דבר כזה. שם בטח לוחצים אותו לתוך קופסאות, מפני שהוא רחב נורא. לוחצים, אורזים ושומרים במחסן. אני תופס אותו ברגע האחרון לפני שהוא בורח ושם אותו בכיס. אני מרמה אותו, אתה מבין? – פרץ בצחוק.

מלאכת רמייה, אמרתי.

בדיוק! קרא, אבל אני לא מספיק! כמה יכול בן-אדם אחד להספיק כשיש רגעים בלי סוף! רק צלם יודע שאין בעולם רגע אחד שדומה לשני. צייר מצייר שקיעה וכותב למטה “שקיעה”, כאילו זה סמל של כל השקיעות. אותו דבר עם סופר. הוא כותב כמה משפטים על השקיעה ונדמה לו שתפס את הכל. אני יכול לצלם מאה תמונות של שקיעה, ואני יודע שזה רק מאה רגעים מתוך זמן גדול כמו כל הנצח. הנה, תביט הנה, הפנה אותי כלפי שורת כסאות-מרגוע שנשים היו שרועות עליהם בבגדי-ים ומניחות לאור ללטף את אבריהן, תביט על הבחורה הזאת כאן משמאל. יפה, לא? תביט על הכתפיים העגולות שלה, על הירכיים השחומות והרכות כמו משי, ועל פלומת השוקיים הדקה, המבריקה כמו זהב באור החוזר מן הים, תביט על השׂער הצהוב שלה שמכסה עין אחת ותלתל אחד שלו מדגדג את הנחיר של האף הדק שלה. עכשיו תעצום את העיניים שלך לרגע אחד ותסתכל שוב. תעשה את זה! ככה! תפתח! נכון שיש שינוי? שזה רגע אחר של יופי? על זה אני מדבר.

הוא הוסיף עוד להסתכל באותה בחורה בהירת-שער, שהשׂימה עצמה כאינה מבחינה בו ומצמצה בעיניה כלפי השמיים, אחר כפף אצבעו על זוית פיו, השח ראשו כמהרהר, ואמר: אגב, זה רעיון לא רע. הסב את ראשו אלי, קרץ לי בעינו, מתח אצבעו כנגד שפתיו, כמו לרמוז שאשמור סוד, ועל בהונותיו קרב צעד צעד, כחתול, אל אותו כסא-מרגוע. שם ידו על צלע הכסא, כפף עצמו לפנים ולחש: סליחה. הבחורה נרתעה כנבהלת ופקחה אליו עיניים ירוקות, גדולות. סלחי לי, אמר בחיוך נדיב ומלא-קסם, תרשי לי… לרגע אחד… לצלם? הבחורה אמרה למחות בידו, אך בטרם פתחה פיה, אמר הוא: לא לא, לא בשבילך, בשבילי… ונעץ אצבעו אל חזהו. עתה נתחייכה הבחורה ואמרה, בבקשה, ומיצעה עצמה יפה על הכסא. לא, לא, חייך אליה, לא צריך שום שינוי. כמו שאת ככה. כאילו שאני לא מצלם. – טוב, צחקה הבחורה והפקירה פניה לשמיים.

עתה נזדרז אל המצלמה בצעדים ארוכים, תפס בה ובחצובה, השליך כלפי את הנרתיק באומרו, מוכן לעזור קצת? וקרב עצמו מול הכסא. כיוון את החצובה מעלה ומטה עד שעמדה בגובה היאות, הציץ במצלמה, העתיק הכל לזוית אחרת, הציץ שוב, ולחץ על ההדק.

רב תודות! קרא כלפי הבחורה בהנף יד.

אוכל לקבל צילום אחד? צלצל קולה של הבחורה משנתרוממה על מושבה.

ברצון רב! ברצון רב! קרא, ובהתקרבו אליה הושיט לה ידו ואמר: ג’וני קוראים לי, ואת?

זוזי, אמרה ועיניה נצצו נגדו.

שם יפה מאד זוזי, אמר, מחר בשעה זו כאן. להתראות, נופף לה בידו.

אחר ניגש אלי, נטל את הנרתיק מידי והכניס לתוכו את המצלמה, ומשרכסה, נעצר במעשהו, הושיט לי ידו ואמר: לא הצגתי את עצמי. ג’וני קוראים לי. אותך אני מכיר מאיזה מקום. לא זוכר מאיין.

אמרתי לו את שמי. לא זכרתיו משום מקום.

לאן אתה הולך? שאל, דרומה? גם אני. נלך יחד. בוא לחדר שלי, אראה לך תמונות יפות.

כשהלכנו זה בצד זה, היה ג’וני מחייך לכל בחורה נאה שעברה על פניו, ומחזיר ראשו אחריה, וכשהסתכלתי לאחורי, ראיתי שאף הן מחזירות ראשיהן ומחייכות. אחדות מהן היה מודד יפה עוד ממרחק, בעין של בקיא, אחר היה מברכן בלשון מבודחת, או שמשמיע בקול, ברגע עוברן על ידו, לא רע, כלל לא רע. לבסוף עיכב אחת בהתייצבו בדרכה, ואמר, תסלחי לי שאני עוצר אותך אבל רציתי להגיד לך שיש לך גוף נפלא, באמת נפלא, שכמוהו לא ראיתי בחיי. הבחורה העמידה פנים רועמות ומוחות, ואף-על-פי-כן, כשהחזרנו שנינו ראשינו לאחור, החזירה אף היא ראשה וחייכה.

אתה מכיר הרבה בחורות, אמרתי.

זה דרך-אגב, אמר בביטול, אך בעוד כמה צעדים, כמו נתחרט שזלזל בהן ותיקן עצמו: אני אוהב כל יופי, אם זה דומם ואם זה חי, חולשה כזאת.

לאחר כחצי שעה הגענו לחדרו שנמצא בבית-אבנים מסוייד לבן, בן שתי קומות, שמבחוץ נראה כמט ליפול ושגג הרעפים שלו נטה על צידו במעוקם. החדר, שנראה כפרוזדור, היה שרוי באפילה, וכדי להאירו צריך היה להדליק את החשמל, כי רק אשנב מסורג אחד היה לו. על השולחן הרחב, שתפס מחציתו של החדר, היו מונחות קופסאות קרטון צהובות. קטנות, ללא –ספור, גלילי פילם, ניירות ירוקים ולבנים, בקבוקי דבק, דיו וצבע, וערימה גבוהה של תצלומים שגלשה לשני צידיה. מחציתו השנייה של החדר היתה תפוסה במיטה רחבה, מכוסה כיסוי של צמר, ובכוננית נמוכה, מלאה כרכים עבים, במעומד ובמונח. בירכתיו תלוי היה פרגוד שחור שכיסה כנראה על פתח למדור שני.

עכשיו תסתכל קצת בתמונות, אמר ג’וני בהדליקו מנורת חשמל שנייה, חזקה ביותר, שהיתה תלויה מעל לשולחן בקצה זרוע ארוכה, מעין זו שבמרפאות שיניים. נתיישבנו על שני השרפרפים ונטל הוא מן הערימה והחל מעביר אלי תמונה אחר תמונה כשהוא מלווה בהסברים ארוכים איך והיכן צולמה, ומשבח מעלותיה של כל אחת ואחת מהן. היו שם תצלומי נוף, מכל חלקי הארץ, ובכל שעות היום והלילה, תצלומי בתים, רחובות, ילדים, דיוקנאות, בחורות, לבושות וערומות, בעלי חיים, קורי-עכביש, אגלי טל, שרצים, כלים, חפצים, וסידרה גדולה של תצלומי שקיעה שעליה היתה גאוותו יותר מכל. החדר היה חם ומחניק והייתי כשוחה בזעה. חולצתי דבקה לעורי ואור החשמל סינוור את עיני. משכלתה כל הערימה, נשמתי לרווחה.

יש לי עוד שלוש מאות תצלומים מן המלחמה, אמר, אבל את אלה לא אראה לך. לא רוצה לזכור את המלחמה.

קמתי והודיתי לו, ומשנפרדנו, אמר: תבוא מחר אל שפת-הים. אני שוב מצלם שקיעה. תראה את ההבדל.

משבאתי למחר לאותו מקום על שפת הים, שעה קלה לפני השקיעה, מצאתי את ג’וני מעמיד את זוזי במהופך כשהוא אוחז בקרסולי רגליה. היי! נפנף בידו לעומתי משראני קרב, ועם כך נשמטו רגליה של זוזי לאחור, וכמו קפיץ חזרה ונתייצבה במעומד ואספה את שער ראשה. מכירים? שאל את זוזי בהחוותו קידה כנגדי. לחצנו זה את יד זו ואמרנו שמותינו. מיד נתהפכה זוזי שוב על ידיה, ואת רגליה הניפה כלפי ג’וני, שמיהר לתפסן. עתה משכתהו אחריה, וכך הילכו סביב סחור-סחור, היא על ידיה והוא ברגליו, עד שנתעייפה.

השקיעה! השקיעה! קרא ג’וני כנזכר וניער את ידיו מן החול שדבק בהן. רץ ותפס את החצובה שכבר עמדה על שלוש רגליה וכונן את המצלמה. זוזי ואני עמדנו מאחוריו. עכשיו שקט! פנה אלינו ושם אצבעו על פיו, כאילו היה חושש שנעצור את השמש במהלכה. השמש יורדת, יורדת, יורדת, יורדת – הניע בידו כמונה את הדקות בזירת מתאגרפים –

עכשיו! צעק וכפף עצמו על המצלמה ולחץ על ההדק.

שקיעה מספר 57! אמר משנתרומם, וחייך אלינו חיוך של נצחון.

שלושתנו עמדנו והסתכלנו באופק עד שצנחה השמש מתחת לפני המים.

עכשיו זוזי מספר 2? שאלה זוזי בנענוע-חן בהתייצבה בפישוק לפני ג’וני וידיה על מותניה.

כן! בהחלט! אמר, רוצי לכסא שלך! כמו אתמול!

זוזי רצה אל כסאה, אספה את שערה, אחר סתרה אותו, מעט מכאן ומעט מכאן, ונשאה פניה אל השמיים במלוכסן.

ג’וני קרב את המצלמה, יישר, כיוון, ולחץ על ההדק. תודה רבה! קרא לעומתה. אחר סב על עקביו אלי ובנעצו אצבעו בחזי, אמר בקול פקודה: אתה נשוי?

כן, חייכתי אליו.

בסדר, אמר. אני מצלם אותך ואת אשתך. היום?

אפשר היום.

עכשיו?

אפשר עכשיו.

נלך.

ג’וני הרכיב את שני הנרתיקים על כתפו, ברך את זוזי לשלום ושנינו צעדנו זה בצד זה בדרך לביתי.

סבור הייתי שאסב שמחה לאשתי, שכן זה זמן רב שלא בא אורח לביתנו, מה גם בחור שמח וטוב-לב כמו ג’וני, שעשוי לבדר רוחה של כל בחורה. אך לא כן היה. כשהצגתים זה לפני זו, נטלה אשתי את ידו בקרירות, אף בחשד-מה, ולעברי העיפה מבט של מורת-רוח, כאילו נזפה בי על שהבאתיו בשעה לא-רצוייה, או שכל עצמו לא רצוי לה. ג’וני, אף כי יש לשער שהבחין בכך, החל מיד לנהוג כבן-בית גמור. צחק, התבדח, קפץ ברגל קלה מחדר לחדר, הציץ אל המזווה, טבל אצבעו בצלוחית של ריבה וליקקה, שיבח את טעם הריהוט ואת טעם הלבוש וסיפר איך נתחבבתי עליו מראייה ראשונה וכמה מבין אני ביפי הטבע. אך כל זה לא הוציא את אשתי מגדר אדישותה המופגנת. יתר על כן, כאילו אך הגביר את מורת רוחה. בעל כורחה הורתה לנו לשבת בחדר והלכה אל המטבח להביא כיבוד כלשהו. מצאתי לי אמתלה להניח את ג’וני לרגע ובאתי לשם אחריה. כועסת על משהו? שאלתי אותה. למה הבאת אותו הנה? אמרה בכעס. האם איני רשאי להביא ידידים לבית? אמרתי. אם כן היה עליך לשאול תחילה אם נכונה אני לכך, אמרה. הוא לא מוצא-חן בעיניך? שאלתי. לא, הצהירה, טרזן קל-דעת ותו לא. וכך באנו לידי ריב שאך בדרך-נס לא הגיע לאוזניו של ג’וני.

אשתי הביאה תה ועוגות, וג’וני, אף שדומה כאילו חש במבוכה, סיפר מעשה מבדח מאד, איך פעם נפל לו סליל של פילם לתוך המים והיה עליו למשותו בחכה. משפיתח אותו להדפסה, נגלו לעיניו תצלומים מופלאים, מזוגגים במעין שלפוחיות, שכמותם לא היה משיג לעולם במכוון. אף סיפור זה לא העלה חיוך על שפתי אשתי, ולבסוף, משהודעתי אני על מטרת ביקורו של ג’וני, לצלמנו, קמה ממקומה ואמרה, אין מה לדבר, בשום אופן לא.

אבל לשם כך הוא בא, קראתי מבלי יכולת להבליג על רוגזי.

אם רצונך בכך, יצלם אותך, הודיעה אשתי.

אלא שג’וני קם אף הוא, ובצחוק על שפתיו אמר:

היא צודקת, אשתך. צודקת בהחלט. אני מבין אותה יפה. דבר כזה לא עושים פתאום. צילום זה משהו שצריך להתכונן לו. בפעם אחרת. תסלחי לי, חייך אליה מבלי לקבל מענה.

אחר הודה לאשתי ולי, ובלב שמח נפרד מעלינו באומרו שזה מכבר לא בילה שעה כה נעימה בבית ידידים.

לאחר אותו ביקור גמלה בי ההחלטה לספר לו על האגודה ולנסות להביאו אליה.

למחרת ליוויתי אותו לביתו, ובדרך, בהיותנו צועדים על רצועת החול הלחה של שפת-הים, סיפרתי לו על האגודה.

אמרתי לשאול אותו אם יהיה מוכן להצטרף אליה, אך עוד בטרם הגעתי לכך, נעצר, תקע ידו לידי וקרא:

מצויין! נהדר! זה הדבר! זה באמת מה שצריך לעשות היום כדי לתקן את המצב המזופת! מתי אתם נפגשים? יום שלישי בערב? אני בא! מאה אחוז בטוח! אתה יכול לרשום אותי! כמה דמי חבר?

ועם כך הוציא ארנק מכיסו ותקע לירה לידי.

קח! זה דמי קדימה! מוכן לשלם כמה שיגידו לי! על אגודה כזו בדיוק חשבתי כל הימים! ביום שלישי בתשע אני שם! מאה אחוז!

אף שהקדמתי וסיפרתי לחברים על בואו של ג’וני, גם המלצתי עליו בכל לשון של המלצה (כי אמנם נתחבב עלי יותר מכל איש שהכרתיו מזה שנים), הרי משבא ביום השלישי הקרוב לפגישה, נתקבל בצנינות ובמבטי תהייה וחשד, כטייס שנכנס ללול של תרנגולים. אף הוא עצמו היה שרוי במבוכה, ואם כי לא סר החיוך מעל שפתיו, הרי היה זה חיוך מבוייש ביותר, ובדברו גם גמגם, כאילו הכיר בעליונותם של כל יתר הקרואים עליו. אני עצמי לא עשוי הייתי להאמין שיכול הוא להתייחס ביראת-כבוד כה מרובה לאנשים אחרים, שרובם היו בני גילו.

אלא שהפגישה עצמה התנהלה יפה, ויפה יותר מכל הפגישות הקודמות פרט לשתיים-שלוש הראשונות. אם גם איש לא פנה במישרין אל ג’וני בדברו, מורגש היה שלאוזניו מכוונים הדברים, והדעות שהושמעו, שלא היה שום חדש בתוכנן, ניפחה בהן בכל-זאת רוח רעננה, ונאמרו מתוך השראה והתרוממות-נפש, כאילו בפעם הראשונה. ג’וני ישב מתחילת הויכוח ועד סופו כשראשו בין אגרופיו ומרפקיו סמוכים על ברכיו, וניכר היה בו שהוא משתדל לקלוט כל מלה ומלה, ולרגעים, במצמצו בעיניו, היה זה מחשש שמא הפסיד משהו מן הנאמר. לבסוף, משנשתררה שתיקה כלשהי ונראה היה שהויכוח בא אל סופו, נתרומם על מושבו, חבק ידיו על חזהו ופניו היו לוהטים מאד, ומשקמנו, בזה אחר זה, קם אף הוא, ניגש אל הח' ארגמן, לחץ את ידו בשתי ידיו ואמר, אני מודה לך מאד, זאת היתה באמת חווייה גדולה בשבילי, והדברים שאמרת כאילו הוצאת מן הלב שלי. אני מרגיש שעכשיו יש לי תוכן חדש בחיים. אחר פנה אלי, לחץ גם את ידי ואמר, זה היה מצויין! יותר ממה שחשבתי! אני שמח שיש לנו אנשים כאלה! ועם כך שלף נרתיק רחב מן הכיס האחורי של מכנסיו, הוציא מתוכו שטר של חמש לירות, תחבו לידי ואמר, זה בשביל האגודה! כל הסובבים מחו בתוקף, משכו מידי את השטר וניסו לתחבו בכוח לכיסיו, לקפלי חולצתו, לחגורתו, אך הוא ניער את כולם מעליו ואמר, אתם יכולים לזרוק את זה לים, אני לא אקבל בחזרה, זה כרטיס-כניסה שלי!

לאחר שנפרד מעלינו, נשארנו אנו, מנהלי-החשבונות, בחדר, כאילו נמנינו וגמרנו מראש לסכם את רשמינו עליו. דקה או שתיים היתה שתיקה ורק חיוכים חלפו מאיש לרעהו, שהיה בהם קצת מן ההתרגשות, קצת מן התמהון, וקצת מן הסליחה. בן-חן פתח לבסוף ואמר, טיפוס מוזר במקצת… ופרש ידיו כאילו לומר שאינו יודע איך לעכלו, אחר נשמעו דעות שונות שעיקרן היה, שאמנם בחור נחמד וחביב הוא למעלה מכל ספק, אלא שנראה קל-דעת במקצת וספק אם אפשר לסמוך עליו, או אם יתרום תרומה רצינית לפעולותיה של האגודה, הדורשות התמסרות, כובד-ראש ושמירה על סודיות. כולנו ציפינו למוצא-פיו של ארגמן, שבכל עת דברנו היה יושב ומהרהר, זרועותיו על ברכיו וגוו שחוח.

יש לחכות ולראות, נזדקף ארגמן ויישר בשתי אצבעות את משקפיו, החברוּת באגודה אינה רק עניין של השקפה אלא גם של מנטאליות מסויימת. לכל חבר חדש יש להתייחס בכבדהו וחשדהו, כי ייתכן שבחור כמו ג’וני זה אינו אלא מסוג הטיפוסים של אגודה א', שאסון יהיה אם יחדרו לתוכנו.

למשמע דברים אלה לא יכולתי להתאפק, ואמרתי שאינני מכיר עוד בחור כל כך טוב, רחב-לב ובעל נפש יפה כמו ג’וני, ודבר זה מספיק כדי להכשירו בעינינו. וכי מה עוד דרוש כדי להיות חבר באגודה?

כוח עמידה בפני פיתויים, אמר ארגמן.

הו! קראתי, פיתויים!

כן כן, נענע לי ארגמן בראשו דרך הטפה.

לאיזה פיתויים אתה מתכוון? אמרתי, הרי איננו חבורה של נזירים!

לא, איננו חבורה של נזירים, אמר ארגמן, אבל לאגודה כשלנו אורבת תמיד סכנת הבגידה.

הכל נענעו בראשיהם להסכמה ובזה נסתיימה הפגישה.

אולם הפקפוקים לגבי כשרותו של ג’וני, שלא היו נחלתו של ארגמן בלבד, נתבטלו בפגישות הבאות. הוא היה מדייק בבואו ויושב בכל שעת השיחה כתלמיד מקשיב לפני רבותיו. מעט-מעט נעשו הליכותיו חופשיות יותר, וכבר בפגישה השלישית העז לשאול שתיים-שלוש שאלות בסופו של הויכוח, אמנם מתוך זהירות ובהקדמות של התנצלות, אך דוקא שאלות אלו, שהיו תמימות למדי, הוסיפו רוח-חיים לפגישות, כי הכל נתעוררו להשיב עליהן בהרחבה, ומתוך כך אף נתלבנו הדברים ביותר. היה זה מעין חידוש-נעורים לאגודה. כל תשעת החברים, לרבות ג’וני, היו באים מעתה דרך-קבע לכל הפגישות וכאילו היו מצפים להן בקוצר-רוח כל השבוע. היציאה אל המרפסת והצפייה במחזות המתרחשים במרפסות הסמוכות, פסקה לחלוטין. תחת זאת היינו כולנו משתעשעים בסיפוריו המבדחים של ג’וני בגמר הויכוח, שהיו כפורקן למתח ששרר בויכוח עצמו. פעמים הביא עמו גיטרה, ובסופה של השיחה, חלץ את סנדליו, נתיישב על הספה כשהוא משעין עצמו אל הקיר, פרט עליה, ושר בעצימת עיניים. ערבים אלה גרמו לנו להתרגשות רבה, והעידה עליה הדממה העמוקה שנשתררה משהיה מפסיק בנגינתו. הפצרנו בו לחזור על כך פעמים רבות, אלא שהוא עצמו כאילו חשש פן יכניס קלות-ראש יתירה לפגישות, ועשה זאת אך לשיעורין. כיוצא בזה, כשביקשתיו פעם להביא עמו את המצלמה ולעשות צילום של החבורה כולה, נרתע מעלי כנכווה ברותחין ואמר שדבר זה אינו בא בחשבון כלל, צילום לחוד ואגודה לחוד, כאילו היה בזה ערבוב של קודש וחול.

אף חששות אחרים שהעלו החברים לאחר הפגישה הראשונה עמו נתבטלו, כי בקנאותו למלחמתה של האגודה באגודה א', עלה על כולנו, ומה שהיה לגבי רובנו בחזקת התנגדות שכלית, היה לגביו בחזקת שנאה עזה. משהיו הדברים נסבים על אותה אגודה, לא היה שולט עוד בעצמו והיה יוצא מגדר של מקשיב חרוץ ונעשה למוכיח זועם ונלהב. הו, אלה! היה קופץ את אגרופו, או נושא את שתי ידיו לפנים כמו לחנוק מישהו חיים, את אלה צריך לחסל! הם מקלקלים את כל האוירה! אנשים ישרים לא יכולים לחיות בארץ בגללם! הם לא יהודים בכלל, שילכו לאיזו ארץ אחרת, אם מישהו צריך אותם שם! כל כך, עד שאנו עצמנו היינו רואים צורך לצנן את רוחו.

בפגישה הששית או השביעית, עם תום הויכוח, פרש ג’וני את ידיו כלפי היושבים וקרא:

למה אין אצלנו בחורות בכלל?

שאלה זו היתה כה פתאומית, עד כי הכתה בתמהון את כולנו, ורגע ממושך לא מצא איש מאתנו לענות דבר.

למה אין בחורות? חזר ואמר, לבחורות יש כוח משיכה עצום והאגודה היתה יכולה להתרחב פי מאה!

הסתכלנו זה בזה, כאילו אך עתה נוכחנו בעובדה מוזרה זו שאין בחורה בינינו.

זה משונה מאד! קרא שוב, בלתי נורמלי! נפגשים תשעה בחורים שבוע-שבוע, ואין בחורה אחת ביניהם!

ארגמן, שנסתכל בו בעין ספקנית, ואף ידע שכולנו מצפים לתשובתו, העלה חיוך סתום על שפתיו ואמר:

אין לנו שום התנגדות עקרונית לבחורות.

מצוין! נביא אותן! קרא ג’וני בשמחה.

השאלה היא רק – מי? אמר ארגמן.

אני מביא לך חמש! עשר! כבר ביום שלישי הבא! צהל ג’וני.

בחורות שאתה יכול לסמוך עליהן? שאל ארגמן בחשד רב.

למה לא? קרא ג’וני, בחורות טובות, יפות, אני בטוח שהן בעדנו!

הוא העביר מבטו על פני כולנו, כמבקש הסכמה, אך אנו נשתמטנו ממנו ותלינו שאלה בארגמן.

תביא אחת לפי שעה. נראה. חייך ארגמן, כאילו היה יודע מראש את חוסר התכלית שבדבר.

טוב מאד! אביא אותן אחת-אחת! לכל פגישה, אחת! צחק ג’וני, זה יהיה פרק חדש בחיי האגודה שלנו!

לפגישה הבאה הביא ג’וני את זוזי. הוא הציגה לפני כל אחד ואחד מאתנו, ועם כך הבטיחנו שכבר סיפר לה הרבה על האגודה והיא הביעה הסכמה גמורה לכל דעותיה. זוזי עצמה חייכה באדיבות ובצניעות יתירה. היא היתה יפה הרבה מבשתי הפעמים שראיתיה על שפת הים. שערה הצהוב, החלק, גלש בשני מפלים לשני צידי פניה, כך שרק עיניה, חוטמה הדק, שפתיה העדינות וסנטרה החד, היו גלויים לעין, ואילו הלחיים והצדעיים היו מכוסים. שרשרת מוזהבת, דקה-שבדקה, ענדה את צוארה הלבן, ושמלתה הצרה, בעלת הכתפיות, חשפה כתפיים שזופות והבליטה יפה את החזה, את המותניים הצרות ואת הירכיים.

כפי שאפשר היה לצפות מראש, לא התנהלה השיחה בשטף הרגיל. אף כי זוזי עצמה הראתה פנים מקשיבות ואפילו סקרניות, בהסבה ראשה לכל אחד ואחד מן המדברים ובפוקחה אליו עיניים גדולות, המבקשות לקלוט את כל הנאמר, גרמה עצם נוכחותה למעין פיזור-נפש כללי, כך שהכל היו מהססים ומגמגמים בדיבורם ושתיקות ארוכות הפסיקו בין דובר לדובר. יתר על כן, ארגמן, שהיה הכוח המדרבן בכל שיחה, שתק הפעם לגמרי, כאילו דרך מחאה. מה שהוסיף על המבוכה היה כנראה גם זה, שבכל עת השיחה היתה ידה הימנית של זוזי מונחת על ברכו השמאלית של ג’וני, ומפעם לפעם היה ג’וני מלטף את היד, או שהיו משלבים אצבעותיהם אלה באלה. פעמיים או שלוש פעמים אף לחשה זוזי משהו על אוזנו מתוך קירבה יתירה, עד שאפשר היה לדמות שנושקת היא לו על אותה אוזן.

בתום השיחה, הודתה זוזי לכולנו ואמרה שאינה זוכרת אם אי-פעם היתה נוכחת בשיחה כה מעניינת. ג’וני הודה אף הוא, מתוך שביעות-רצון, כדרכו להודות בסופה של כל פגישה, וביקש סליחה מאתנו, באומרו שעליו ללוות את זוזי לביתה כפי שהבטיח לה.

לאחר צאתם נשתררה דומיה גמורה, שניכר היה שאינה אלא הקדמה להתפרצות סוערת. ואמנם זו לא אחרה לבוא. לאחר דקות מספר נזדקף ארגמן על מושבו ובשימו ידיו על מותניו, כאילו תמך בגוו ליישרו, אמר:

ברור לכם שדבר זה לא יישנה עוד.

הכל שתקו, ולפיכך אמרתי אני:

לי לגמרי לא ברור הדבר.

אינני מוכן להיכנס להסברים מיותרים, אמר ארגמן, המחזה שהיינו עדים לו הערב מסביר יותר מכל מה שאוכל לומר במילים.

ראשית, אמרתי, היה זה מחזה רגיל בהחלט, שנית, אפילו אם השיחה לא התנהלה בשטף, הרי זה מובן מאליו, כיוון שכל אורח גורם למבוכה כלשהי, ושלישית, בפגישות הבאות, משנתרגל לכך, אין כל ספק שהכל יחזור למסלולו.

אינני מוכן להתווכח אתך, אמר ארגמן, אומר רק בשתי מלים שזהו פתח לדמורליזציה גמורה.

מדוע? מדוע? קראתי.

על כל פנים, אני מבקש אותך מאד, אמר ארגמן, להודיע לידידך ג’וני שיותר לא יביא את החתיכה הזאת לפגישות האגודה!

הדהים את כולנו. הנאספים פקחו עליו עיניים כאילו לא האמינו למשמע אזניהם, ועם זאת, היה הדבר כאילו אמרו בלבם, אם אדם זה מגיע לידי כך שהוא יוצא מגידרו, הרי עניין גורלי הוא זה. אני כשלעצמי, חמתי בערה בי.

אבקשך לברור בלשונך, זרקתי לעומתו.

אבקשך להודיע לידידך ג’וני שלא יביא אותה לפגישות האגודה! חזר על דבריו.

מידה זו של תקיפות שגילה כלפי, ובעצם כלפי האגודה כולה, הוציאתני מכלי.

מה פירוש שאתה מבקש ממני? מי החליט על כך, אדוני הנכבד? קראתי כנגדו.

פניו החוירו והוא אמר בשקט, שהעיד אך על סערה גדולה שכלאה בקושי בקרבו:

פירושו של דבר – או אני או היא. זה הכל.

דבר זה לא יכולתי לשאת עוד. מנהג זה של רודנות באגודה, וכן בכל החברים שעדיין לא הביעו דעתם כלל על העניין אלא ישבו והחרישו בדכאון-רוח, הוציאני מגדרי.

אתה אינך האגודה! התפרצתי כנגדו, האגודה תחליט מה שתחליט ואתה תקבל את מרותה ככל אחד מאתנו!

אני אמרתי את דברי ואתה שמעת! קרא לעומתי.

מכאן ואילך גברו קולות שנינו כדי כך, שהשכנים, אותם שכנים שהיו מקימים רעש בכל ערב וערב בהוללויות שלהם, קראו קריאות כלפינו מן המרפסות הסמוכות, שאם לא נפסיק יזמינו את המשטרה. בן-חן, ואשתו, שנכנסה בכתונת לילה מחדר המיטות, עשו מאמצים להסותנו, ובסופו של דבר נשפכו שני דליי מים מחלון הקומה העלית אל המרפסת שבפיתחה עמדנו.

אתה תגרום לפירוקה של האגודה! חרץ ארגמן משפטו, ועם כך יצא, דרך מחאה, את הבית.

שלושה-ארבעה חברים נזדרזו מיד אחריו כדי לפייסו והיתר סובבו אותי לשכך חמתי. אלא שאף אני לא ראיתי עוד טעם בשום ויכוחים ויצאתי.

למחרת הלכתי אל שפת-הים לראות את ג’וני. מצאתיו לאחר חיפושים של זמן-מה, שרוע בתוך כסא-מרגוע, שקוע בשיח-ושיח עם אשה אחת לא צעירה ביותר, שכסאה היה סמוך לשלו. במקצת תמוה היה בעיני שראיתיו בכך, משוחח בנחת, אף בבדיחות-דעת, עם אשה כלשהי, שעה שאני עדיין סעור כולי ממלחמת ליל-אמש, שהיתה גם מלחמתו שלו. אך אמנם אי אפשר היה להאשימו בכלום, כי הוא לא ידע דבר על שארע. משניגשתי אליו, הציג בפני את האשה, ששמה היה אירמה. בהצצה חטופה ראיתי שלא היתה יפה ביותר, או ליתר דיוק, היה בה יופי שכמש. היה לה שער שחור, מהודק ומפוכס לאחור, עור פניה השחום היה ממותח על עצמות הלחיים, ועיניה השחורות נוצצו בברק שהיה בו עצב רב. גם חיוכה, שלא סר מעל שפתיה, היה עצוב, וכמו עלה לה בהשתדלות רבה.

אמרתי לו שברצוני לדבר עמו והוא ביקש את סליחתה של האשה וקם והלך עמי. משסיפרתי לו את קורות ליל אמש, לאחר שיצאו הוא וזוזי, התרגז עד להשחית. כן, אמר, הוא חש בסכנה הצפונה בארגמן כבר מן הפגישה הראשונה. הבחין ביצר ההשתלטות שבו, ואם לא יושם לו מעצור הרי יביא כלייה על האגודה. אני ביקשתי לקרר את דעתו ממסקנות כה קיצוניות ואמרתי שעל אף הכל, ארגמן הוא המוח החריף באגודה ופיקח יותר מכל חבריה. על דברי אלה התקומם עוד יותר, ואמר שהפיקחות היתירה היא היא שמביאה אסון על האנושיות. אין לנו צורך בפיקחים, אמר, כי אם באנשים בעלי נפש ובעלי לב רחב. הפיקחים מקומם באגודה א' ואף ארגמן מקומו שם. מלבד זאת, אמר, כל מצב האגודה הוא בלתי נורמלי, כי אי אפשר לקיים אגודה ללא חדוות-חיים, ללא שעשועים כלשהם, ולאמיתו של דבר, ללא יופי וללא אהבה. אין טוב – ללא אהבה, אמר. ומצב זה רק בגינו של ארגמן נוצר, המאלף את החברים כמורה קפדן את תלמידיו ואוסר עליהם כל הנאות, שאך חטא הן בעיניו.

אף כי הסכמתי לדעתו, הנה המחשבה שעלול הוא לעזוב אותנו, הכניסה בהלה בלבי, כי ברור היה לי שבלעדיו אף אני לא אוכל עוד להיות באגודה.

מה יהיה איפוא? אמרתי.

יהיה טוב! אמר, אתה ואני נעשה שם מה שאנחנו רוצים ואם זה לא ימצא חן בעיני ארגמן, אז ילך לו!

דברים אלה התקבלו על דעתי, אך מפני דרכי שלום ומחשש פן יגרום הדבר להתפוצצות, ביקשתיו לא להביא את זוזי לפגישה הבאה, ולפי שעה, עד שיעלה הכל כרצוננו, אף לא בחורה אחרת.

זה עתה דיברתי עם אירמה על האגודה והיא גם הסכימה לבוא! קרא ברוגז, מה אני צריך להגיד לה עכשיו?

רק לאחר דין-ודברים ממושך, וכפי שאמר, רק למעני, מפני שהוא מכבדני כל-כך, הסכים לעשות כהצעתי.

בשתי הפגישות הבאות, למרות החששות הכבדים שהעיקו על לב כולנו, התנהל הכל למישרין. ג’וני לא הביא עמו את זוזי, וארגמן, שראה כי נצחונו שלם, נהג כאילו לא קרה דבר, ולשיבחו יש לציין שלא הזכיר, לא לי ולא לג’וני, אף לא במלה אחת, את תקרית המריבה. הוא פתח בשתי השיחות וסיכמן, ועשה זאת בהברקה יתירה, כאילו נתמלא מרץ מחודש.

רק ביום השלישי שלאחר מכן, קרה אותו דבר שהביא לתוצאות כה חמורות.

באותו יום חזרתי לביתי מטיול בין-הערביים שלי, בשעה שבע לערך. בהיכנסי לחדר, שהיה שרוי בדמדומים, מצאתי בו, לרוב הפתעתי, את ג’וני. הוא ישב בכורסה מול אשתי, שישבה בכורסה השנייה, ולמרות האפלולית, הכרתי מפני אשתי, שסיגריה הבהבה בין אצבעותיה, כי אין היא כועסת עוד עליו, וכי היו שרויים בשיחה שקטה, שנפסקה עם בואי. היא היתה שלווה מאד, ובשלווה גמורה הפיחה טבעות עשן כלפי מעלה, כאילו היתה משתעשעת בהן. באתי לדבר אתך בעניין חשוב מאד, אמר ג’וני. שמח מאד שבאת, אמרתי, מוכן לשמוע. ג’וני נתמהמה מעט, ואשתי הבינה כי רוצה הוא לדבר עמי ביחידות. קמה והסתלקה אל המטבח ללא אומר. בעניין האגודה כמובן, אמר ג’וני. בגלל נעימת קולו המסתורית, ואולי בגלל האפלולית, נכנסה חרדה ללבי. מה העניין? שאלתי. כמה כסף יש לנו בקופת האגודה? שאל ג’וני. אינני יודע, אמרתי בחשש רב, זה זמן רב שלא עשיתי סיכום. לשם מה? – אם כן, אמר, עשה חשבון. אחר-כך אומר לך לשם מה.

יצאתי לחדר הסמוך והוצאתי ממגירתי את פנקס הקופה. המספרים לא היו גדולים וטורי ההכנסות וההוצאות לא היו ארוכים ביותר, אף-על-פי-כן ארכה מלאכת הסיכום שעה די ארוכה, בגלל פיזור-נפשי. מה הוא זומם לעשות? לשם מה דרוש לו כסף? או שמא החליט לצאת מן האגודה ולהוציא כל מה שתרם לקופתה? משעברתי על המספרים, ובייחוד על שמות החברים, שחזרו ונישנו פעמים רבות, כמספר השבועות מעת ייסוד האגודה, גברה התרגשותי עד שעמדו דמעות בעיני. כאילו עברה לעיני כל הדרך הארוכה, רבת הייסורים, אך רבת המסירות, העלובה, אך גם המפוארת, שעשתה האגודה מאז ועד עתה. אגודה קטנה אחת, חסרת-אונים, אך עיקשת, מוקפת אויבים מסביב. כן, באותה שעה קצרה של סיכום חשבונות, המה לה לבי, ולכל אחד ואחד מחבריה, יותר מבכל הפגישות, כאילו זקוקה היתה לרחמים רבים, פן יבוא עליה קץ ללא עת. מניתי את הכסף שבתיבה והסכום עלה בקנה אחד עם החשבון, 58 ל"י.

כשחזרתי לחדר, מצאתי את אשתי יושבת שוב בכורסתה, מול ג’וני, אך מיד לבואי קמה והסתלקה לה.

חמשים ושמונה לירות, אמרתי.

טוב. אמר ג’וני, עשרים וחמש יספיקו לנו.

לשם מה? אמרתי בחרדה.

אם כן, שמע. שב קודם כל.

נתיישבתי בכורסה למולו.

הוא התמהמה קמעה. משום-מה לא העליתי אור. אפשר משום שנתייראתי מן הצפוי.

זוכר מה שדיברנו לאחר המקרה עם זוזי, על תיקון המצב באגודה? אמר כשהוא מרכין עצמו כנגדי, ככה זה לא יכול להימשך יותר, נכון?

כן, אמרתי בהיסוס. (לאמיתו של דבר כבר שמחתי על השלום ששרר בשתי הפגישות האחרונות).

אם כן החלטתי לעשות נשף בשביל האגודה, אמר. אחר הוסיף: יש לי כבר מקום מתאים. בבית של אירמה.

צמרמורת עברה בבשרי. עברה דממה ארוכה עד שיכולתי להוציא הגה מפי.

עכשיו? פקחתי עליו עיניים מתחננות.

מדוע לא? שאל.

נבואת-לב אמרה לי שהעניין הוא גורלי. חטא. חטא גדול. נזכרתי בדברים רבים שדובר עליהם באגודה. דומה היה לי כאילו נביא אסון. באמצע שמחת-הנשף תיפולנה פצצות מן השמיים ותנפצנה הכל.

עכשיו? ערב המלחמה? חזרתי ואמרתי.

ג’וני תהה עלי רגע ממושך. אחר אמר:

איך? למה אתה אומר כך?

ידוע לי, אמרתי, ולא יכולתי לשלוט ברעדתי, מחר או מחרתיים. בימים הקרובים ביותר.

הוא התבונן בי שעה ארוכה, אחר הבליח חיוך רפה על שפתיו.

תמיד ערב מלחמה, אמר, את הנשף צריך לעשות. דוקא מפני זה.

מי יודע מה יקרה, אמרתי.

הוא לא הבין את פשר דברי.

בליל שישי זה, אמר. אני נותן 25 לירות, אירמה 25 ו-25 מקופת האגודה. אודיע על כך הערב. מי שירצה יבוא, מי שלא ירצה – לא יבוא.

הו, זה בסדר! קם וטפח על שכמי, אתה בעצמך אמרת שצריך לשנות את העניינים!

הלכנו יחד אל הפגישה. ארגמן, שבגלל נצחונו נתמלא רוח-נעורים, ואף רצה לתת חיזוק לנצחון זה לא מכוח סמכותו האישית אלא מכוח פעולה מוגברת, פתח בהרצאה, (שהכינה כנראה מראש, כי גליון של רשימות היה מונח לפניו) על הרחבת האגודה. עיקרו של רעיון זה היה הקמת חוגים בתחומי המקצועות השונים, שיעסקו בבירורים רעיוניים לפי תכנית אחת וערוכה מראש. הרצאה זו נמשכה כשעה, ומאחר שהכל היו עיפים, לא נערכה שיחה אחריה, אלא נדחתה לפגישה הבאה. בתום הדברים האלה בא ג’וני בהצעתו: מאחר שמאז ייסודה של האגודה, כפי שידוע לו, לא היה בה אף ערב אחד של בידור ושעשועים, הריהו מציע שייערך ערב כזה בליל ששי הקרוב והוא עצמו אף מצא כבר את המקום המתאים לכך ודאג לתכנית. הוא מניח שאין כל התנגדות עקרונית. על כן לא נותר אלא להחליט על הקצבה של 25 ל"י מן הקופה.

לאחר דבריו נשתררה שתיקה גמורה למשך כמה דקות ואחריה קם ארגמן, שפניו החווירו מאד, ויצא את החדר ללא אומר ודברים. שוב לא העז איש להוציא הגה מפיו. אז קם ג’וני ואמר: אני מבין שאין כל התנגדות, אם כן להתראות בנשף, חברים. והודיע את כתובת ביתה של אירמה.

כשעליתי במדריגות אל גג ביתה של אירמה, המקום בו נערך הנשף, שמעתי כבר את מנגינת הריקודים שחלחלה מלמעלה. ג’וני ירד במרוצה, מחליק בידו על המעקה, ומשראני, אמר בפנים זורחות, עלה, עלה, כולם כבר שם, ואץ למטה. הוא היה לבוש חליפת פסים מהודרת, חולצה לבנה ועניבה ירוקה, ולפי מראהו נראה היה שהכל עלה כרצונו. שתי שרשראות של נורות אדומות, שתי-וערב, היו תלויות בחלל הגג, ששטחו לא היה גדול ביותר, ושהיה מגודר צמחים שנראו עבותים כעצים, לאורך המעקה. תחילה לא ראיתי איש ממכרי. ארבעה זוגות רקדו בתווך בקצב מטורף כשהם מנופפים זה את זה פנים ואחור ומוחאים כפיים, לסירוגין, וסביבם עמדו זוגות אחרים שנראו כמחכים לתורם ורקעו במקומם ברישול לפי קצב המנגינה. מאלה הכרתי לבסוף את זוזי ששערה היה מתנופף בתנופות סוערות יחד עם ידיה עם כל תנועה שעשתה, ובייחוד כשהיתה מיטלטלת מצד לצד סביב בן-זוגה שהיה מושך בידה ברפיון, כאילו היה משחק בבובה קפיצית שכל אבריה מתפרקים ונאספים עם כל משיכה. היא היתה מתהפכת סביב ידו, פושקת רגליה בברכיים קרוסות תוך כדי זיחה זריזה כנגדו, מטלטלת את ירכיה ואת בטנה ומניפה כף יד פשוקת-אצבעות לעומת פניו, כמשלחת בו קללת עין-רעה. הבחורים היו צעירים כולם, שחומי פנים, זריזי מותניים ובעלי שער מבריק. מהם היו לבושים חולצות שחורות ומהם חולצות לבנות, ולכולם היו מכנסיים צרים, הדוקים היטב לבשרם, שהבליטו את יפי רגליהם ומותניהם. שתי נערות אחרות, נמוכות קומה, היו מיטלטלות כל-כך בידי נעריהן, עד כי לרגעים דומה היה שהן משתטחות בפישוט אברים על הרצפה ומטאטאות אותה בגופותיהן, ולרגעים – שהן מתנופפות באויר כיונים בידי שולחיהן. בינתיים חזר ועלה ג’וני, ושתי זרועותיו מושחלות בארבעה שרפרפים, שמיהר להעמידם ליד עציצי הצמחים, אך בטרם הספקתי לומר לו דבר – והיה בדעתי לשאול אותו קודם כל מי ומי הם הקרואים – מיהר לרדת שוב, כשהוא קורא לעברי, הכל דופק בסדר גמור! עוד רגע עמדתי אובד-עצות, מבלי לדעת לאן אפנה, אך בעודני תוהה, באה לקראתי אירמה בשמלת מלמלה שחורה וארוכה, פשטה אלי את ידה ואמרה, כמה אני שמחה שבאת, חיפשתי אותך בין כל האנשים ולא מצאתי אותך. כל כך הצטערתי. אתה רוצה בודאי לראות את החברים שלך? שם הם. ועם כך שמה זרועה תחת זרועי, כאילו היינו ידידים משכבר, והובילה אותי, בעקיפת הרוקדים והצופים בהם, אל קצהו הקדמי של הגג, במקום שעמד שולחן ארוך, מכוסה מפה לבנה, ועליו בקבוקים, גביעים ומיני מתיקה. פינת גג זו, שהיתה מוקצה מן הרחבה שבתווך, ומרחק-מה הבדיל בינה ובין מעגל יתר הנאספים, היתה שרוייה באפלולית כלשהי. הנה, הם מחכים לך, אמרה אירמה בהתקרבנו. ואמנם עמדו שם כל חברי האגודה, לבד ארגמן, כשכמה מהם סמוכים בגבם אל השולחן ובידיהם כוסיות, ואחרים עומדים וצופים במחזה מרחוק, כשידיהם על מותניהם, או מאחורי גבם. מיד אחזור אליך, אמרה אירמה והפליגה לה אל מעבה הנאספים.

ברכתים לשלום, אך הם לא ענו לי. עמדו והחרישו כשהם צופים במעגל הנאספים באיבה.

מזגתי לעצמי כוסית, נשאתיה לעומתם ואמרתי, נשתה לחיי האגודה מה?

אך הם לא ענו.

עמדתי לצידם והחרשתי גם אני. בארשת פניהם, שהיו מוצהבות מחמת האור הקלוש שנפל עליהן מלמעלה, ראיתי איבה, אך גם כאב. כאילו ראו את שדם נסחף לעיניהם ואין בידיהם להצילו עוד. פניו של בן-חן היו עתה מוארכות וחיוורות יותר מתמיד, ושפתיו רטטו. עיניו של גורליק נוצצו, כאילו דמעות עמדו בהן. חשתי שאני אח להם, אח לסבל ולעלבון. אך גם אח לעליבות. מנגד פרצו בחדווה מזרקות גנו של ג’וני, מחליפות צבעיהן בכל רגע, אדום, ירוק, כתום, סגול, ובשולחן זרועותיהן אל על, חוללו כנימפות.

ג’וני הגיע בצעד רחב ומהיר, ובפנים זורחות פרש שתי זרועותיו על כתפיהם של בן-חן וגורליק ואמר: הנה, כך מאחדים את היפה עם המועיל!

המועיל? שאל גורליק.

הם כולם יהיו שלנו! אמר ג’וני בחיוך מבטיח, כולם! ועכשיו בואו לרקוד גם אתם!

איש לא זז ממקומו ואיש לא הסב עין אליו.

הו, בואו! קרא, בואו! כל זה למענכם! כדי שנהיה אגודה גדולה ושמחה! בואו תראו איזה בחורים ובחורות נפלאים! הם רוצים להכיר אתכם! הם יהיו שלנו!

הוא העביר מבטו מאיש לאיש והמאור שבפניו כהה והלך עד שכבה. בצעדים מהירים פנה מאתנו, לעבר מעגל הרוקדים.

עד כה ועד כה נצטרפו עוד רבים מן הצופים אל הרוקדים. מספר הזוגות היה עתה כשנים-עשר או ארבעה-עשר, והחוג נתרחב ודחק את רגלינו עד כי היה עלינו להיסוג, איש איש לצד אחר, לעבר המעקה, הקצב והתנופה גברו, ומפעם לפעם נשמעו צווחוות שמחה ועידוד שהבקיעו מבעד לנגינה הסואנת. הבחורים היו מניפים את הבחורות במותניהן גבוה אל על והללו היו מפשילות ראשיהן לאחור כאילו נחה עליהן רוח ממרום. שתי הנערות נמוכות הקומה היו מיטלטלות כסחבות ללא רוח-חיים סביב בני זוגן, וזוזי ובן-זוגה היו עתה מרקדים זה מול זה בהרטטות ראש, ידיים וכתפיים, כפראים שהגיחו מיער, לקול המנגינה החוזרת על עצמה בקצב משגע.

מדוע אינך רוקד?

היתה זו אירמה. היא נטלה את ידי בשתי כפות ידיה הרכות ותלתה בי עיניה הנוצצות.

אינני מיטיב לרקוד, אמרתי.

אם כן בוא, נשוחח מעט, אמרה, ועם כך שלבה זרועה בזרועי ועברה עמי בדוחק בין הרוקדים והמעקה.

סיפר לי ג’וני על הויכוח שהיה אצלכם בעניין הנשף הזה, אמרה, זה מצחיק מאד, כמובן. פה רעש איום, בוא נתרחק.

עתה ראיתי שהיה לגג אגף אחר, מעברו השני של צריח המדריגות. אגף זה, שהיה שרוי כולו באפילה, היה מעין גן תלוי. טורים טורים של פחים ועציצים גדולים עמדו בו ובהם עצים רחבי עלים, שיחים מגומדים, ומטפסים דקי-זלזלים שהתפתלו על גבי חוטים ונשתלחו באויר כמשושים, ובין אלה היו רק מעברים צרים מאד. מפעם לפעם היכה בפני אחד הזלזלים או ענף קשיח, עד כי דומה היה שאנו עוברים בתוך סבך. לחות של מים וטללים העלתה צינה רעננה באויר. מכאן נראו השמיים בכל זוהר כוכביהם. בירכתיים עמדה סוכת מטפסים, מעשה-שבכה, ובתוכה, סמוך אל המעקה, ספסל בעל ריפוד מרופט.

נשב כאן, אמרה אירמה, ומבלי להרפות מזרועי נתיישבה על הספסל ומשכה אותי לשבת לידה.

מצחיק מאד, כמובן, אמרה בהשעינה ראשה על מסעד הספסל, מיהו אותו ארגמן שלכם? האם ארגמן שמו? בטוחה אני שהוא מרכיב משקפיים ושערו דליל והוא נמוך מאד, לא כן? פרצה בצחוק, הו, אל אלהים, איזה אנשים מצחיקים יש היום בעולם! כאילו הרעיונות הטובים סותרים את הנאות החיים. אמרתי לג’וני שאני מוכנה למסור את דירתי, ארבעה חדרים גדולים, לפגישות שבוע-שבוע ולנשפים בכל ערב שבת. בין כה וכה אני משתעממת בה מאד לבדי. איזה בחור מקסים הוא ג’וני! רק שתמים הוא מאד. כמו ילד כמעט…

היא עצמה את עיניה, בנושאה ראשה אל השמיים, ורגע נראתה כקדושה מעונה.

אינני יכולה לנשום, אמרה בפקחה את עיניה, משהו בחזה. לפעמים אני מתעוררת בלילה ונדמה לי שאני נחנקת. אני קמה, פותחת את כל החלונות ואחר-כך אני שוכבת שעות בלי יכולת להרדם. בכל רגע אני רוצה לצלצל לרופא שיבוא ויציל אותי. אבל אני פוחדת שיצחק לי. פעם אמות ככה, במיטה, מרוב פחד. מה זה חשוב! במיטה, או לא במיטה. אנשים מתים כמו זבובים. משפחתי מתה בגרמניה ואני אמות בישראל. מה ההבדל? רק שאינני יכולה לנשום. כמו אבנים בחזה.

והיא נשמה שוב נשימה עמוקה.

לפתע זקפה את גווה, נתנה בי עיניה הנוצצות וחייכה. מה אני מפטפטת כל כך הרבה, הרי אינני מכירה אותך כלל. מי אתה?

משעבר רגע ממושך ולא עניתי, הוציאה זרועה מתחת זרועי וכיסתה את פניה בכפות ידיה כשהיא כופפת עצמה לפנים.

אתה רוצה לרקוד? פתחה לרגע אשנב לפניה.

לא, אמרתי. ושוב סגרה את האשנב.

המנגינה הסואנת בקצהו השני של הגג נתחלפה עתה במנגינה חרישית, שנשמעה כזרימה דקה של מים בין סלעים, מלווה פכפוכים וטפטוף.

פתאום נשמע מרחוק, מעבר ההרים, קול פקיעה עמומה.

מה זה היה? נתעוררה אירמה בבהלה.

תמרונים כנראה, אמרתי.

עוד שתי פקיעות, בזו אחר זו, נשמעו, ואחר נשמעה רק מנגינת הריקודים החרישית. אירמה ישבה בזיקוף-גו והסבה ראשה לעבר המזרח בהאזנה דרוכה.

הנשימה שלי. זה משהו נורא, אמרה בנענוע-ראש שמתוך סבל, ועם כך נטלה את כף ידי ולחצה אותה אל חזה בשתי כפות ידיה. שומע? לחשה. וכפתור שדה נתמעך לתוך מילאתו הרכה.

סלח לי, שמטה את ידי וקמה, עוד מעט אחזור.

רוח קלילה נשבה, הטפיחה עלים לחים זה בזה והפיצה ריח צמחי-מנתה באויר. מרחוק נשמעו עוד שתי פקיעות, אחר-כך אחת, אחר-כך שלוש רצופות. לרגע חשבתי שזו הרעשה של תותחי האויב אי-שם על הגבול. שתיים האויב, אחת אנחנו, שלוש האויב. מחר עם השכמה יגיע רץ וימסור לידי את צו ההתייצבות. אוכל ארוחת-בוקר אחרונה עם אשתי, אחר אחבק אותה, והדלת תיסגר אחרי. אצלצל שוב בדלת ואומר ששכחתי דבר-מה, ושוב אחבק אותה, חיבוק ממושך מאד, ללא שום גבורה. אחר-כך תיסגר הדלת. אי-שם יתפוצץ פגז לרגלי ואברי המרוסקים יעופו באויר עם פטריית העשן והאבק. אחר-כך תהיה דממה עולמית.

שמלתה של אירמה רשרשה בין הענפים.

אינני יודעת לאן נעלם ג’וני, אמרה, הסתלק כנראה עם אחת הנערות. הן משתגעות אחריו כולן, צחקה. קר לי כאן, בוא ניכנס לדירתי.

ירדנו קומה אחת במדריגות ואירמה פתחה את דלת דירתה. נכנסנו לחדר מרווח, מאוכלס הרבה רהיטים כהים, כורסאות כבדות, שתי ספות מצופות בד-פלוסין מצוייר שושנים אדומות, ארונות זכוכית, פסנתר רחב-כנף, והרצפה היתה מכוסה שטיח פרסי. על הקיר, מעל לספה, תלוייה היתה תמונת-שמן גדולה של אדם בעל פנים רחבים, חוטם מגושם, עיניים צרות וערמומיות וסיגאר תחוב לו בזוית פיו. המצח הרחב, שהגביה עד מחצית פדחתו, היה מצוייר כתמים סגולים וירוקים, ודומה היה כאילו תבונה רבה, אך גם דאגה של איש-עסקים רב-מזימה, הבהיקה מהם.

זה בעלי, שלחה אירמה זרועה לעומת התמונה בתנועה של זלזול, עכשיו הוא בגרמניה. נסע לקבל פיצויים.

אחר עמדה ונסתכלה בתמונה יחד עמי, כבוחנת אותה לאחר זמן-רב שלא ראתה, ואמרה: פנים מעניינים, מה? איש חכם. אבל חזיר גדול! פרצה בצחוק וחבקה את צוארי והטביעה נשיקה בלחיי.

מיד נזדרזה, הדליקה מנורה בעלת אהיל ירוק שמחרזות מצוייצות נשתלשלו משוליו, וכיבתה את נברשת התקרה.

כך יותר נעים, אמרה, ועכשיו אראה לך משהו יפה.

היא ניגשה אל ארון זכוכית צר וגבוה, שעמד בפינה, פתחה את דלתו במפתח ואמרה: בוא תראה, זהו אוסף כלי הזכוכית של בעלי. אולי שמעת עליו. ד"ר שלוס.

על האצטבאות שבארון היו ערוכים כדים ובקבוקים עתיקים, גבוהי-צואר ורחבי-ירכיים, בכל גוני הקשת, יד על מותן או נטולי-ידיים, עם ציורי אמזונות, פרשים, לוחמים; אגנים מסולסלי שפה, אגרטלים צבועים, גביעים גבהי-רגל, קערות, צלוחיות-שמן, זוג נעלי-זכוכית.

יש כאן כלים בני יותר מ-5000 שנה, אמרה אירמה, כמו אלה הקפריסאיים למשל, או האטרוסקי הזה, או הבזיך המצרי שהוא יחידי בעולם מסוגו. גם הסיניים עתיקים מאד ויקרי המציאות, ופעם הציעו לבעלי 3000 דולר בעד מחרוזת הבדולח שאתה רואה שם, שמוצאה מסיאם. ראית מימיך בדולח שחור כפחם? הנה, תסתכל. אבל אל תגע. יש רק עוד שלושה כמוהו בכל העולם, אחד במוזיאון הבריטי, אחד בואתיקן ועוד אחד. כלי החרסינה הגרמניים אינם יקרים ביותר. כאלה אתה יכול למצוא בכל חנות של עתיקות. אבל מכל אלה אני אוהבת ביותר את הבקבוק הקטן הזה מרודוס. אני מרשה לך להחזיק בו. אבל בזהירות בזהירות. הסתכל בו מול האור, הנה כך. אתה רואה איזה צבעים? כל צבעי הים שהדמיון לא יכול לתאר לעצמו. סובב אותו קצת. בכל צד אתה רואה גוונים אחרים. בכל צד הרגשה אחרת. פתאום נעשה לך קר. פתאום חם. פתאום עצוב. פתאום אתה מתהלך בגן-עדן או מרחף בשמיים יחד עם המלאכים. פתאום איזו שריפה רחוקה. לפעמים אני רוצה למות ממש. הו, זה משהו שלא מן העולם הזה. שעות אני יכולה להסתכל על זה. בייחוד לפנות-ערב, כשמן החלון חודר רק אור חלוש מאד. היית צריך לראות את זה בשעה כזאת. אלוהי ממש.

אירמה נעלה את הארון ואמרה, עכשיו תטעם משהו שאני שומרת רק לידידים קרובים ביותר. ועם כך הלכה ופתחה ארון אחר, הוציאה מתוכו בקבוק ושני גביעים והעמידתם על שולחן השייש הנמוך שליד הספה. ליקר בורגונדי מ-1878, אמרה במוזגה לתוך הגביעים, שב, שב כאן, על ידי.

היא נשאה את גביעה מול גביעי, וצלצול צלול הבריק בחדר. רגע ממושך אחזה עוד בגביעה מבלי להתיקו מגביעי, ובעיניה הנוצצות חייכה אלי, כאומרת, הו, ילד ילד, מה אתה יודע על מסתרי החיים – – –

קול צפירה, מעין צפירת-אזעקה, (והיה זה רק סופה הגווע של הצפירה, כמתוך חלום), הקפיצני על רגלי. מחדר-המדריגות נשמעו טפיפות צעדים רבים שואטים במרוצה מטה.

מה קרה? קראה אירמה בחשיכה.

השמיים אדומים, אמרתי, וגיששתי דרכי.

המלחמה? שאלה אירמה. אך הגפתי את הדלת אחרי.

חדר-המדריגות שתק. הצעדים גוועו כמו מים שוטפים-עוברים באפיק נחל אכזב. הרחובות היו ריקים. אך מרחוק ראיתי את השמיים האדומים מענני-האש. רצתי לשם כל עוד רוח בי. פן תאחר! פן תאחר! רדף הד את צעדי. כל החלונות היו אטומים ואני לבדי שאטתי בלילה. שוטרים עצרוני בדרכי ושאלו לזהותי. אל“ם, קראתי, אל”ם! והמשכתי לרוץ.

בהגיעי למקום, ראיתי את שלדו של הבית האחוז באש, באמצע מגרש רחב-ידיים. מסביב לאש היו אנשים רבים משליכים עפר אל הדליקה באתים שבידיהם. רציתי לפרוץ פנימה, אך חבל-מחסום גדר את המגרש במעגל גדול סביב-סביב ושומרים עם אלות בידיהם עמדו מעברו השני ועצרו את כל הקרב. באור הלהבות, שקפצו מדי פעם אל על, ראיתי את פניהם המואדמות של ב., של מ., של אנשים רבים מאגודת הרשעים, של בחורים שרקדו על גג ביתה של אירמה, מניפים בזריזות ובכוח את אתיהם לכבות את הדליקה.

הפניתי ראשי לצדדים וראיתי, מעבר מזה, את בן-חן, את גורליק, את אבני, את חברי אגודתי האלמים.

למה אינכם נכנסים? למה אינכם עוזרים לכבות? שאלתי בזעם.

הם אינם נותנים, אמר בן-חן כשהוא אוחז בחבל-המחסום ומביט נכחו.

מי? מי אינו נותן? קראתי. היכול מישהו למנוע מאתנו לכבות דליקה?

הן! אמר גורליק.

הו, אלהים! קראתי, הלא זוהי שעתנו, שעתנו הגדולה! ועם כך התכופפתי מתחת לחבל, להיכנס פנימה.

אך אַלָה ניחתה על כתפי וניצוצות ניזרו מעיני.

הבט מה שעושים לנו, אמר בן-חן בדמעות, הבט… וקולו נחנק בדברו.

חרון מילא את ראשי. החזקים! החזקים! איש מן המכבים לא שת לבו עלינו. כפופים וזהוּרי-אש היו מניפים בכוח את אתיהם ומעיפים עפר על האוּדים הבוערים. בודדים עמדנו וצפינו בהם כמו שלפני שעה היינו עומדים וצופים מרחוק, באיבה וכאב באש המחולות.

לוּ רק הפעם הזאת! בערו דמעות בעיני.

אך המגרש היה חסום מגֶשֶת. הלהבות נחנקו בעפר.

שרוּף-כלימה פניתי משם ושמתי פני לביתי. ברחובות הריקים ליווה את צעדי עד עמום, רחוק, של מלים ששמעתי משכבר ושלא היה להן עוד פשר.

ידעתי שזהו סופה של האגודה.

א

אשה זרה מצאתי בביתי.

למחרת הנשף בביתה של אירמה, כשחזרתי מן העבודה, בשעה מאוחרת מן הרגיל, וצלצלתי בפעמון ביתי, פתחה לי את הדלת בחורה שמעולם לא ראיתיה קודם לכן. היא היתה נמוכה מעט מאשתי, שערה השחור היה חלק וקצר, ובחייכה לעומתי – כמגישה לי את לבה כצרור־פרחים – נסתמנו שתי גומות־חן בלחייה המלאות.

היכנס, הפצירה בראותה אותי משתהה ותמיה.

נכנסתי ופניתי לחדר, והיא פנתה אל המטבח. את אשתי לא מצאתי. משנכנסתי למטבח, ראיתי את הזרה עומדת ליד הכיור ומדיחה את הכלים.

שב, אמרה מבלי הפנות ראשה אלי, אתה רעב בודאי.

נתיישבתי ליד השולחן והתבוננתי בה. בחריצות רבה היתה מחליקה מטלית ספוגת קצף־סבון על פני הצלחות, ומדי פעם היתה מסלקת לאחור, בתנועת ראש, את השער שנפל על פניה.

חזרת מאוחר היום, הפנתה אלי ראשה לרגע, בשטפה את הצלחות במים.

כן, אמרתי.

הדבר היה מוזר מאד בעיני, ולבי אמר לי שדבר־מה רע קרה, או עומד לקרות. לא העזתי לשאול אותה איפה אשתי ומי היא עצמה ואיך הגיעה לכאן.

זמן־רב לא ניקו פה, אמרה בשפשפה היטב את מרצפות החרסינה שמעל לכיור.

אכן, אשתי לא הקפידה על כך. אולם מדוע היא טורחת בזה, כבתוך ביתה? המתכוונת היא להישאר כאן? לא, מעולם לא ראיתיה קודם־לכן, ואי־אפשר שהיא ידידת אשתי או קרובתה, שבאה למלא את מקומה לשעה. יפה היא, נאלצתי להודות. גופה היה חזק ומלא, כשל בת אכרים, וחזה היה תפוח, נכון לתפקידיו.

ביצה רכה או חביתה? שאלה.

חביתה, אמרתי.

בזריזות הדליקה אש בכירת־הגז, שפתה עליה מחבת, ובעוד רגע נשמע בעבוע השמן הרותח ורחישת הביצה המיטגנת. פרסתי לי לחם ומרחתיו לאט־לאט בחמאה, כשאני עוקב אחר תנועותיה. כל נוהגה היה כאילו הכירה את הבית מכבר. מבלי לשאול דבר פתחה את המקרר, הוציאה מתוכו שתי עגבניות, חתכה אותן על גבי צלחת, הגלישה עליה את החביתה מתוך המחבת, והעמידה לפני.

איני יודעת עדיין מה אתה רגיל לשתות בערב, חייכה אלי בפנים גלויות.

המלה “עדיין” הכניסה בהלה בלבי. האמנם אומרת היא להגיש לי את ארוחותי בכל ערב, או שמא – – שוב רציתי לשאול על אשתי, אך חשבתי שלא לכבודי הוא להראות שאינני יודע איפה היא. ממילא יתברר הדבר עוד מעט, הרגעתי את עצמי.

חלב קר, אמרתי.

בריא מאד, אמרה. ובהעמידה את כוס החלב לפני, הוסיפה: בתיאבון!

ואת? שאלתי בהיסוס.

אכלתי כבר, תודה, אמרה, ומיהרה לצאת מן המטבח.

תמכתי ראשי באגרופי ונסיתי להבין את המתרחש. נזכרתי שכשחזרתי הביתה בליל אמש (השעה היתה שלוש או ארבע לפנות־בוקר), מצאתי את אשתי שוכבת ערה. היא לא שאלה היכן הייתי, אך אני עצמי סיפרתי לה על הנשף, ואיך, שעה לאחר־כך, גרשו אותנו בבושת־פנים ממקום הדליקה. בעיניה, שהיו אדומות כמדלקת, ושלא הביטו בי אף לרגע בכל עת דברי, היה מעין בוז כבוש, מהול בכאב. דומה היה לי כאילו אני רואה איך שארית הכבוד שרחשה לי – נמוגה. כאילו היתה זו נפילתי השנייה לעיניה, שאף כי ציפתה שתארע, עדיין קיוותה לנס שימנענה. הנס לא התרחש. היא הפנתה גבה אלי, ללא אומר, ואחר נרדמה. בבוקר, הכינה לי את ארוחתי ואף לא אמרה לי שלום בצאתי. הרגשה רעה של אשמה, או כלימה, או דאגה, ליוותה אותי כל היום בעת עבודתי, אם כי לא ידעתי לכנותה בשם והשתדלתי להסיח דעתי ממנה. מעין הרגשה שאני חייב חוב כלשהו שלא אוכל לפרעו לעולם. האם משום כך גם נתמהמהתי מלבוא הביתה בשעה הרגילה והתהלכתי ברחובות, נכנס לחנויות של ספרים ומדפדף בהם מתוך פיזור־נפש? בעצם, ברגע שצלצלתי בפעמון, ניבא לי לבי שדבר רע עלול לקרות.

הזרה ישבה בחדר בתוך הכורסה, וגל של חולצות, חולצות שלי, בלתי מגוהצות, היה מונח על ברכיה. היא היתה אוחזת באחת מהן ורוקמת משהו בצוארונה בחוט ומחט. בהתקרבי, ראיתי שהיא רוקמת את המספר 137. נזכרתי שזה היה מספרי במחסן־הבגדים בקיבוץ. לשם מה את עושה זאת? שאלתי בכבשי את תדהמתי. לשם הסדר, חייכה אלי בטוב־לב ושוב נסתמנו שתי גומות בלחייה.

נתיישבתי על הספה ממולה והסתכלתי בתנועות ידיה הזריזות, בנעצה את המחט בבד ובמושכה את החוט, נעוץ ומשוך, כשמפעם־לפעם היא הופכת את החולצה לצידה השני, מושכת משיכה נמרצת יותר, מנתקת את החוט בשיניה, קושרת את קצהו באצבעה ושוב נועצת את המחט. מדי פעם העיפה בי עין, מתוך אותו חיוך מלבב, מעודד, מבטיח, כאילו ביקשה לומר בזה שלא אדאג, שלא אתמה, כי מעתה נכונו לי חיים טובים יותר, שקטים יותר, כשכל מחסורי עליה. אך אני דומה היה לי כאילו כל דקירת־מחט מקיזה את דמי.

אשתי לא היתה כאן בבואך? העזתי לשאול לבסוף, וקולי הצרוד הסגיר את דאגתי הרבה.

היתה והלכה, אמרה במושכה בחוט.

ולא אמרה מתי תחזור?

לא, אמרה בשקט, ואחר, עם שהיא מנתקת את החוט בשיניה ומביטה בי בזיק של שובבות בעיניה, הוסיפה: כנראה שלא תחזור עוד.

רגע רציתי לפרוץ בצחוק, ורגע שני – לגרשה מעל פני. מנוחתה, חיוכה המתוק, חוצפתה לנהוג כיורשת גברת־הבית ללא התחשב כלל ברגשותי – העלו את חמתי להשחית.

מניין לך? העליתי גיחוך נעווה על פני.

אני חושבת כך, אמרה בנעימה של בשורה טובה.

לא יכולתי לראותה עוד נגד עיני. קמתי ויצאתי אל הגזוזטרה. אחזתי במעקה והולכתי מבטי לשני צידי הרחוב האפל לראות אם לא באה כבר אשתי. הלא אך צחוק הוא – או מחשבת זדון מרושעת – לומר שהלכה לבלי שוב! האם חדלה לאהוב אותי? הן חייה כה קשורים בחיי, שאין הדבר מתקבל כלל על הדעת שתיפרד מעלי! הן גם לא רבנו לאחרונה! ליוויתי במבטי כל דמות שעברה על המדריכה, מרגע היגלותה בקצה הרחוב האחד ועד העלמה בקצהו השני.

אך ככל שחלף הזמן ונתעבתה החשיכה, נסוג בטחוני מפני הספק שהחל כוסס בלבי כתולעת, בצביטות קטנות, בכרסומים, שלא יכולתי עוד להשתיקם. פניתי לאחורי, הכנסתי ראשי בפתח החדר ואמרתי:

לבדה יצאה?

כן, לבדה, ענתה הזרה בקול צלול.

היא היתה מקפלת עתה את החולצות ומכניסתן לארון הבגדים. משסיימה לעשות זאת, הדליקה את מנורת השולחן הקטנה וכיבתה את האור הגדול. רציתי עוד לשאול אותה אם לקחה אשתי מזוודה בצאתה, אך הרגשתי שתהיה זו פחיתות־כבוד מצידי. חזרתי אל הגזוזטרה וצפיתי לרחוב האפל.

האינך רוצה עוד לישון? חשתי כף יד רכה על שכמי.

לא החזרתי ראשי אליה. זעם חלחל בי והוא עשוי היה לפרוץ בתנופת־יד על פניה.

לא, אמרתי לאחר שתיקה.

המיטה על־כל־פנים מוצעת, שמעתיה אומרת. ולאחר שחזרה שניים־שלושה צעדים, נתעכבה והוסיפה: אתה נוהג כילד ממש. הלא אינך מקרב את בואו של שום אדם על־ידי צפייה זו. רק מתעייף ולא יותר…

כשנכנסתי לאחר כמה רגעים לחדר, נבהלתי לראותה שוכבת במיטה המרווחת. סחרחורת עברה בראשי. לרגע חשתי כאילו דעתי מסתתרת. פני הוצפו דם, ולכהרף־עין חלפה בי תשוקה לרצחה נפש.

אך רק לכהרף־עין. המחשבה כי אשאר בודד כל הלילה בצפייה מורטת־עצבים, ריפתה את ידי. נתיישבתי על הכורסה והתבוננתי בה. פניה היו ורודים עתה, אם מפאת אור החשמל שנפל עליהם ואם מפאת מבוכה. החיוך לא סר מעל שפתיה, אותו חיוך מבטיח אושר, שעתה נשתזרה בו גם נימה של הזמנה, לבוא ולשכב לידה.

למה אתה מתפלא כל־כך? שאלה.

(לאמיתו של דבר, לא פליאה היתה עתה במבטי, אלא שנאה. והיא ידעה זאת).

שאכבה את האור? שאלה.

ומשלא עניתי, הושיטה את ידה, לחצה על הכפתור וחשיכה נשתררה, מתוכה הבהיק רק לובן המצעים.

איך הגעת הנה? שאלתי ממקומי.

צריך אתה לנוות־בית טובה שתדאג לך. אמרה. קולה היה עתה רך מאד, מתעלף, כגוף אשה תחת יד מלטפת.

אחר־כך שמעתיה אומרת:

אינך מכיר אותי. אבל אני די חזקה להבין את חולשותיך. יכולה אני לחיות עמהן.

ולאחר שתיקה ארוכה:

רוצה שאשאר אתך?

לא עניתי. שנאתי אותה.

מאוחר יותר אמרה, בקול מנומנם:

כמה אתה פוחד מדורשי טובתך…

נדמה היה לי שנרדמה.

ב.

רק עתה, בשבתי כך בכורסה, אוזני נזקפות לכל רחש מבחוץ, נשימתי נעצרת לכל טפיפת צעדים על המדריכה, נזכרתי במקרים שונים שארעו במשך שלושת החדשים האחרונים ואשר בשעתם לא ייחסתי להם כל חשיבות. איך לא חשתי בהתרחקותה של אשתי מעלי, מיום ליום? איך לא שמתי לב לאותות הרבים שהזהירוני מבעוד מועד על האסון העומד להתרחש?

עתה צף ועלה לעיני ממעמקים ערב אחד, שאלמלא הייתי סומא אז, הייתי קורא את כתב אזהרתו שנרשם באותיות של דם על קירות החדר הזה. חזרתי בשעה מאוחרת מאסיפת האגודה ואשתי ישבה על הספה ופניה היו מכוסים בכפות ידיה. לא נתתי לבי עליה. לפתע גילתה את פניה, שהיו משולהבות, ואמרה בחיוך עגום: אני מאוהבת. סבור הייתי שהיא חומדת לצון. (אמנם כן, עתה נזכרתי שבכל־זאת חשתי צביטת־לב כלשהי ופני הסמיקו לרגע). במי? שאלתי, כחומד לצון אף אני. היא הסתכלה בי באותו חיוך שלא סר מעל פניה (כנראה שתמהה מאד על אדישותי, לאחר הודעה שהיה בה כדי להדהים כל בעל אוהב ובר־דעת. גם תהתה עלי בודאי אם אמנם שוטה אני או משים עצמי שוטה. אך זאת הבנתי רק עכשיו). לא חשוב, אמרה. בדבלה? שאלתי. לא, לא, חייכה (בעצם, זה מכבר ידעתי שמעולם לא היה דבר ביניהם, ורק מאיוולת ביעתוני הרהורי־החשד עליהם). יפה מאד! אמרתי בצחוק ולא הוספתי לשאול. מנהל־החשבונות שבי, שסקר במעוף־עין אחד את שדה המערכה כולו, החליט שאין הדבר ראוי לתשומת־לב כל עיקר: אם מגלה היא לי זאת, משמע שאין זו אהבה של ממש אלא מעין מצב־רוח חולף, משמע שאני הנני איש־אמונה לאחר הכל, ונעלה על אותו אהוב מיסתורי. והוא? שאלתי בכל־זאת, בנעימה מבודחת, אף הוא מאוהב בך? היא נענעה בראשה לאות לאו. אחר, משנשאה עיניה אלי, נוצצו בהן דמעות. גם את אות־האזהרה הזה לא הבנתי. מנהל־החשבונות נחה דעתו לחלוטין. מחשבה מסותרת לחשה לו שמעתה יהיה פנוי יותר לעסקי האגודה, ללא נקיפות־מצפון על שהוא משאיר את אשתו לבדה למשך ערבים שלמים. (עכשיו, משנזכרתי בדבר, חלף בי הרהור שאולי אותן דמעות לא היו מתוך כאב על אהבה לא־גמוּלה, אלא על אטימותי, על כסילותי, שלא ראיתי ללבה, שלא ניסיתי אפילו לעצור בעדה מהתגלגל!). במנוחת־נפש גמורה שכבתי לישון באותו ערב.

אחר־כך היתה יוצאת לעתים בערבים ואינה חוזרת אלא בשעה מאוחרת. כה בטוח הייתי באהבתה אותי, שכביכול היתה מונחת לי למשמרת, נצורה מפני כל עין־רעה, כה שקוע הייתי בעסקי האגודה שבלעו את מחשבתי, עד כי זרה היתה לי כל דאגה. פעמים רבות – זכרתי עתה – משהיתה חוזרת ומוצאת אותי ער, שקוע בקריאה, היתה משהה מבטה עלי, כמצפה שאשאל אותה מה. לא שאלתי דבר. נקלה הייתי בעיני אילו הייתי שואלה. מנהל־החשבונות היה לאביר נדיב־רוח, אציל־נפש, לאח גדול ומבין, לפטרון, לאיש־ציבור העוסק בעניינים שברומו־של־עולם וענייניו הפרטיים, הפעוטים, אינם נחשבים בעיניו! עתה, משעלה לעיני אותו זיק שבמבטה, שנורה בי במצודד מבלי שאחוש בפגיעתו, הבנתי שהיה בו יותר מצפייה בלבד. היתה בו תמיהה, ואולי גם בוז, ואולי, לעתים, רחמים. לילה אחד, נזכרתי, חזרה הביתה, ולאחר שתיקה ממושכת ששררה בחדר, כשאני חש רק מבעד לדפי הספר את מבטיה הנבזקים אלי מפעם לפעם, כרעה ליד המיטה ואמרה: אינך אוהב אותי עוד. הפניתי ראשי אליה ואמרתי בחיוך: הו, מה זה עלה בדעתך! מבטה לא האמין לי. גם לא האמין ללטיפת ידי על שערה. דמעות הציפו מעט־מעט את עיניה עד כי עברו על גדותיהן ופטר־דמע נשר על הסדין. אחר קמה ופנתה מעלי בלי אומר.

האמנם אפשר שהלכה ולא תחזור? אבל לאן? עם מי? עם מי? האפשר שהיה לה אהוב שהיתה נפגשת עמו כל אותם ערבים שנעדרתי מן הבית ואני לא ידעתי? שמתוך מורא מפני הקנאה, העשוייה להשפיל אותי בעיני עצמי ובעיניה, העלמתי עיני מן הדבר? או מתוך פחד להתייצב פנים־אל־פנים מול הסכנה?

חידדתי אוזנַי להקשיב לרחשים. דממה מאובנת, קרה, שררה בחוץ ושום צעדים לא נשמעו. הנשימה הרכה, השליווה, בחשכת החדר למולי, טרפה את דעתי. איך נפלה לכאן זו? מי שלחה להתקלס בי? צמרמורת כידדה את לחיי, אחזה בשׂערי, למחשבה כי הגורל נחרץ והזרה תישאר פה לצמיתות תחת אשתי שלא תשוב עוד. או שמא סיוט הוא שלאור הבוקר יגוז?

האם עונש הוא זה, על חטאי עם אירמה בליל ההילולה, בליל הדליקה?

לפתע ננעצה בלבי חרב הוודאות. הדבר קרה. מוכרח היה לקרות. צפוי היה. לאחר כל הזמן הארוך שנתעלמתי ממנה והקשחתי לבי לכל האותות מבשרי־הרע. חום לפת את גופי למחשבה כי אחרתי את המועד. שוב נזכרתי בליל־אמש, וראיתי את מבטה כשסיפרתי לה על כשלונה של האגודה, אותו מבט צורב, אשר כבה בו זיק התקווה האחרון להתנערותי. גם בבוקר, לפני צאתי לעבודה, לא הבנתי עדיין את שתיקתה ולא שאלתי את עצמי לפישרה.

אל אלהים, ודווקא עתה! דווקא כשכל־כך הייתי זקוק לה! כשביקשתי להאחז בה. כשחזרתי אליה מכל כשלונותי כאל ידיד אחרון שלעולם לא יבגוד. כשנשתוקקתי להשקיע ראשי בחיקה ולשכוח כל מה שהיה. כאל ברית־דם.

עצמתי את עיני והדליקה השתוללה בהן בעשנה השחור. אחזתי בחבל המחסום ומרחוק עמדה אשתי ופני היו עצובות מאד בהסתכלה בי. אחר פנתה והלכה לאי־אן, כאילו נואשה.

תקווה נואלת עוד הבהבה בי כי לבוקר יחזור הכל לקדמותו.

ג.

בבוקר, כשפקחתי את עיני, ראיתי שהמיטה למולי ריקה. הזרה לא נמצאה בה.

דפיקת־לב חזקה הזכירה לי את מצבי. קמתי מעל הכורסה ומיהרתי אל המטבח, אל החדר הסמוך. לא, אשתי לא חזרה. כל מה שהיה בלילה בגדר סיוט, ספק מציאות ספק ביעותי־בלהה שאפשר ויתבדו עם אור הבוקר, היה עתה בגדר ודאות נוראה.

בחלון היה אור חיוור כתכריכיו של מת. נזכרתי שבשנתי (כנראה שנרדמתי לשעה או שתיים, בישיבה על גבי הכורסה), ניתכו עלי פורענויות בלי סוף. נרגמתי באבנים וכל גופי כאב, אחר נידרדרתי על גבי אבנים, כמו לתהום.

ניגשתי אל ארון־הבגדים ופתחתיו. מדורה של אשתי היה ריק. כל שמלותיה נעדרו ממנו.

באותו רגע, הבהיקה לעיני מתכתו הקרה, המלוטשת, של אקדח. ראיתי בדמיוני איך אני מהדק את לועו אל רקתי, לוחץ על ההדק ושוקע באטימות שאין אחריה כלום.

צלצול בפעמון הדלת הצית את דמי. לרגע־חד האמנתי כי אשתי היא הבאה. משפתחתי, עמדה לפני שוב הזרה. סלסלה מלאה לחמניות טריות היתה תלויה על זרועה ולחייה היו סמוקות אף הן כלחמניות חמות.

בוקר טוב! קראה בקול רענן.

איפה אשתי? שאלתי משסגרה אחריה את הדלת.

הלא היא עזבה אותך! חייכה אלי בברק עיניה.

לאן הלכה? אחזתי בחוזקה בזרועה.

אינני יודעת, המשיכה לחייך. בוא לאכול, עליך למהר לעבודה.

בנעצי בה את מבטי, חלפה במוחי, כחתך של סכין חדה, המחשבה שהיא ברחה עם ג’וני. אין ספק בדבר. כלאור־הברק הבהבו לעיני כמה מראות בזה אחר זה. ישיבתם בחדר בשעת בין־הערביים. חילופי מבטים. סומק שעלה בפניה. שתיקות. הערות־אגב. שיחות בינינו בשבחו ובגנותו. שאלות ששאלה על מהלכיו. דם הציף את ראשי.

אם אמצא אותם עתה, אהרוג את שניהם, אמרתי בלבי, ומיהרתי לצאת החוצה.

פניתי בצעדים מהירים לעבר ביתו של ג’וני. חשבתי שדעתי מיטרפת עלי. אור השמש, שכבר הצהיב את המדריכות, את הבתים, את ראשי העצים, סינוור את עיני. זיעה כיסתה את גבי, את מצחי, נתלתה בשער גבותי, המליחה את עיני. לא ראיתי דבר לנגדי. במטושטש, במצוהב, כבאור של ליקוי־חמה, ריצדו לעיני אנשים ומכוניות, והרחוב נדמה לי כמתנדנד לכל אורכו, פעם עולה ופעם יורד. הייתי בריון רדוף תאוות־נקם שפגיון מושחז מוסתר מתחת לבגדו.

דפקתי על דלת ביתו ואיש לא ענה. דפקתי כה בחזקה ודפיקות רבות כל־כך, עד שכל הבית נזדעזע. אשה אחת שרבבה ראשה מחלון הקומה השנייה וקראה, מה זה אתך אדוני? – ג’וני איננו? קראתי כלפיה. אם איננו עונה, סימן שאיננו!

עתה ברור היה לי ששניהם ברחו יחד. עמדתי לפני הפתח, באור השמש החזק, לוהט ומתנשם, ודמעות צרבו את עיני. אני אהרוג אותם, אמרתי, אני אהרוג אותם.

רדוף החלטה להשיג אותם ויהי־מה, רצתי אל שפת־הים, מתוך מחשבת־הבל שהם שם, מתרחצים, משחקים על החול, מצטלמים. בדרך הלקיתי את עצמי, למה לא חשבתי על בריחתה עם ג’וני עוד אמש, מיד כשנודע לי על עזיבתה, כשהיה עוד סיפק בידי להשיגם; למה לא שיערתי זאת במשך כל שעות הלילה הארוכות! אכן, לא עלה בדעתי שג’וני מסוגל לבגוד בי, לרמותני. סבור הייתי כנראה שאפילו היה נפתה בסתר לבו לקחת את אשתי ממני, היה מבקש את רשותי, או לפחות מודיע לי על כך מראש! שוטה כשהייתי! עתה נמלטו מפני כגנבים בלילה! חמתי בערה בי ככל שקרבתי אל שפת־הים.

עברתי על פני כסאות־המרגוע והסתכלתי בכל אחד ואחד מן היושבים בהם. סרקתי את קבוצות המשחקים, בחנתי מקרוב, ללא כל בושה, כל זוג וזוג מן השוכבים על החול, לעין השמש או בצל הסלעים. עליתי אל סוכת המציל ושאלתי ממנו את משקפתו. בחנתי את כל הראשים המבצבצים מפני הים הגדול. עד לסירות הרחוקות הגיעה עיני.

האור המסנוור, המרצד מריקועי המים וממשטח החול, טרף את דעתי. עמדתי בין הים ובין חומת העיר המלובנת, כחיה לכודה שסגרו עליה מכל צד. לאן היה עלי לפנות? לאן, כששום עקבות לא השאירו מאחוריהם? כל מפת הארץ עמדה לעיני ולא ידעתי באיזה כיוון לרודפם.

הרהור שטני חלף בי, שעלי להיפטר קודם־כל מן הזרה. לגרשה או לרצחה נפש. ברור היה לי כאור השמש החזק, שכל עוד תהיה זו בביתי, לא אמצא את אשתי.

בעיניים מלוחות, בגרון ניחר, פניתי לחזור לביתי. משהו דמדם בי שהיתה זו תחבולת שניהם, של אשתי ושל ג’וני, להכניס אלי את הזרה, כדי להתקלס בי. כאילו לומר, הנה לך אשה היאה לך, טובה ושוטה כמותך. היא תבין אותך יפה. חיה עמה ויבושם לך. מחשבה זו שרפה את כליותי.

הזרה פתחה לי את הדלת, חגורת סינר, וידיה רטובות עד למרפקיה.

לא הלכת לעבודה? הסתכלה בי כילדה פותה.

לא יכולתי לראות את פרצופה לעיני. כלאתי את חמתי ואמרתי ביובש:

אבקשך לצאת מן הבית.

היא תהתה עלי רגע, כשחיוכה מהסס על פניה, אחר אמרה:

רק אגמור לכבס.

הלכתי אחריה אל חדר הרחצה, נעמדתי בפתח ובקוצר־רוח הסתכלתי במעשיה. ערימה גדולה של לבנים היתה מונחת על הרצפה, ואחרים היו שרויים בתוך גיגית מקציפה על גבי שרפרף. בתנועות זריזות שפשפה את הכבסים על גבי קרש־הכביסה, כשמפעם־לפעם היא שוטפת, סוחטת ומשליכה לתוך האמבטיה המלאה מים. זרועות אמיצות היו לה, ובגחנה על הקרש, בצבצו שדיה הלבנים מפתח חולצתה.

מצאת אותה? נשאה אלי עיניה השחורות, המבריקות.

לא עניתי. ראיתי לפני רק את ערימת הלבנים הגדולה ונבעתתי למחשבה שכביסתם יכולה להימשך גם עד הערב.

אני שמחה שלא מצאת אותה, אמרה תוך כדי שפשוף הכבסים, ואתה יודע מדוע?…

פטפוטיה לא עניינו אותי.

את יכולה ללכת, אמרתי, אני כבר אגמור את זה.

שוב תהתה עלי רגע, אחר ניגבה את ידיה בסינר, התירה אותו מעליה, סרקה את שערה, וכשפנתה לצאת, אמרה:

קרא לי כשתזדקק לי.

כן כן, בסדר, אמרתי ואחזתי בדלת לסגור אותה אחריה.

אך היא נתעכבה עוד על המפתן ואמרה:

לא אכלת מאז הבוקר. חמם לך את החביתה. היא התקררה בינתיים. ואל תכעס. יש לי הרבה סבלנות. וגם אינני פתיה כמו שאתה חושב.

הגפתי אחריה את הדלת ונעלתי אותה.

נתיישבתי על המיטה ואחזתי ראשי בידי. המחשבה שמעתה אצטרך להישאר כך לבדי בחדר ולצפות, מי יודע כמה, מי יודע למה, נחרד לכל רחש כל מבחוץ, כל היום, ואחר־כך כל שעות הלילה הארוכות, ועד בלי סוף אולי, הקפיאה את דמי. העלבון שבדבר היה לא פחות קשה מן הסבל שבו. אל אלהים, שאלתי, למה עשתה לי זאת? במה הרעותי לה?

שוב ראיתי בדמיוני את האקדח נהדק אל רקתי.

מוכרח הייתי לעשות משהו. לגלות את עקבותיהם. להשיגם. לדעת לפחות היכן הם נמצאים. להפריד ביניהם. לגאול את חרפתי!

דמיון־פתאום אכזרי חלף במוחי, עקשני וכופה כאמונת־הבל, מחמיר את הדם עד איבוד־החושים, שהם נמצאים עתה בירושלים, באותו בית־מלון עצמו בו בילינו יחד את חופשתי לפני שלוש שנים, אותה חופשה שנשתמרה בזכרוני כליל־חג רווי ריח יסמין משכר, באותו חדר עצמו, באותה מיטה.

ד.

יכולתי כמובן לטלפן לאותו בית־מלון (שהיה לאמיתו של דבר פנסיון קטן, חווילת־אבן בעלת שתי קומות, מוקפת עצי אורן גבוהים, ריחניים, ובעלתו אשה רחמנית, שמנה וצחורת־פנים), ולשאול אם אשתי שם; אולם הפחד פן ישיבו לי כי איננה (ואז יהיה עלי להישאר בבית, נידון לצפייה מטרפת באפס־מעשה), או פן אשמע את קולה ממרחק אין־סופי והוא יהיה זר ומתנכר; והתשוקה הבוערת להפתיעם במקום־הפשע, לרדת עליהם כלבּה ניתכת משמיים על יושבי פומפיאה המתהוללים – הוציאו מכלל אפשרות מעשה הגיוני מעין זה. ככלב שוטה, מתנשם, מלחית מצמא, רירו נוטף מפיו, רצתי אל תחנת המוניות.

הנסיעה היתה ארוכה לבלי־קץ. ישבתי כשגווי נטוי לפנים, ידי אוחזות בחוזקה במסעד־המושב שלפני, דוחפות אותו, כאילו היה בזה כדי להאיץ במונית. כל אימת שהיתה זו מאטה את מהלכה, אם מפאת הפרעתם של כלי־רכב שלפניה ואם מפאת שוויון־נפשו של הנהג, שהדרך לא אצה לו כלל, והיה נוהג בנחת, כשרק ידו האחת על ההגה, הייתי חש גחלים בוערות מתחת למושבי ופני נתעוותו מכאב. כאשר פעם אחת נטה מן הדרך ונכנס לתחנת בנזין לקחת דלק, לא יכולתי לעצור ברוחי לגודל השערוריה וקיללתי באוזני הנוסעים את כל עַם הנהגים, וכאשר, בהגיענו לפתח שער־הגיא (השמש כבר שקעה. בדממת־היכל עמדו עצי היער הגדולים ובית־האבן העתיק, וזכרון נסיעה אחרת, שלוש שנים לפני כן, שתת דם), ארע תקר בגלגל, והיה עלינו להתעכב לכחצי־שעה, כבר אמרתי נואש מהילחם בגורל המתעמר בי.

כאשר הגעתי אל לפני הפנסיון, היה כבר הכל שרוי באפלולית ערב. ריחם החריף של מחטי־האורן, מראה שלכתם החומה, הרכה, על עפר החצר, מראה כתמי החזזית האפורים על אבני הגדר הבלתי מסותתות, קול צעדי על המדרכה המובילה מן הרחוב אל פתח הבית, החיו בי בבת־אחת, כבהיקרע חלון אל חדר אפל בשעת בוקר וכל זוהרה של השמש פורץ פנימה, זכרון אותה חופשה שמלפני שלוש שנים. לרגע אחד נעצרתי ונשארתי עומד על המדרכה, כמו לתפוס את הזמן הבורח, לנשום את הזכרון ההוא עמוק לתוך חזי, בטרם יאבד, לאחר שאכנס פנימה ויארע מה שיארע. בתוך החורשה הקטנה עמד ספסל עשוי ענפי ברוש, ובשבתנו עליו בערב הראשון, הסתנן אור ירח, דק כקורי־טללים על דשא, מבעד לרשת הסמיכה של מחטי האורן, ושיווה גוון קר של שייש לצווארה של אשתי ולפניה. כשהעברתי שפתי היוקדות על חלקת בשרה, היה זה כמגע מי־פלג צוננים ביום שרב. האור קפא והאילנות קפאו והחיבוק היה כצלילה אל הבלתי־נודע, כמו בליל אהבה ראשון. בשימה את ראשה על כתפי ועיניה עצומות, דומה היה לי לרגע שפניה החוורים מתערטלים עד היותם לאור בלבד. היא נרדמה לזמן־מה, וכשהתעוררה, והירח כבר הסתתר, עלינו לחדרנו, שאש הבהבה באפילתו. בבוקר, כשפתחתי את החלון (ואמנם כל זוהרה של השמש פרץ פנימה, כמו זכרונותי עתה), ניגשה אליו, ובראותה את האורנים הרחוצים באור, את הסלעים הנוצצים בעפר החצר, את הדשא הרך ביניהם, אמרה: כמו לאחר ליל־כלולות! איזה מקום נפלא לזוגות נאהבים לבלות בו את לילם הראשון! (ורק עתה חלף בי הרהור, שאפשר שמשפט זה, שכה ערב לאוזני, הוא שהעלה בי, מבלי־דעת, לפני שעות אחדות, את החשד שהיא נמצאת כאן עתה).

צלצלתי בפעמון, ובעלת הפנסיון (זעירא שמה, נזכרתי ברגע שלחצתי על הכפתור), פתחה את הדלת. המסדרון היה חשוך והיא לא הכירתני. רק משהכניסתני לחדר־האוכל הקטן, והתנצלה שחל קלקול בחשמל ואין לה אלא שתי עששיות נפט (ואחת מהן עמדה על שולחן מכוסה מפה לבנה והטילה צללים מתנועעים על הכתלים), הבחינה בי ואמרה, נדמה לי שהיית כאן פעם. כן, אמרתי, לפני שלוש שנים, וברעדה נסתכלתי על סביבי לגלות סימן כלשהו למציאותה של אשתי.

כן, עכשיו אני נזכרת, אמרה בהורותה לי לשבת ליד השולחן שעליו העששית ונתיישבה למולי כשהיא עוטפת כפות ידיה זו בזו, הלא היית כאן יחד עם אשתך. הו, איזו בחורה נפלאה! היא עשתה עלי רושם כה חזק אז, שזמן רב אחר צאתכם לא משה מעיני. איזה שער חלק, שחור כפחם, היה גולש לה על כתפיה! איזה צוואר גבוה, לבן כשייש! איזה עיניים גדולות, אפורות ועמוקות כמו ים!… מה שלומה? מדוע לא הבאת אותה אתך?

באתי רק ללילה אחד, אמרתי ולבי שקע בקרבי.

שעה ארוכה דברה האשה ואני לא האזנתי לה. מבעד להרהורי העגומים, ששוטטו על פני כל העיר ועד ביתי הגיעו, שמעתיה מספרת על בתה, שבעלה עזבה, על נכדתה שנותרה ללא אב, על אסון חייה שלה, שחוֹמה עבה חצצה בינו לבין לבי.

איזה אושר הוא זה, אמרה, כשאיש ואשה אוהבים זה את זו ומבינים זה את זו. כל פגעי החיים הם כאין, כשנושאים בהם יחדיו… רואה אני שעייף אתה. אכין לך משהו לאכול ותעלה לחדרך. אתן לך אותו חדר בו הייתם אז.

לאחר שעה, בהיכנסי לחדר, היכה בי הריח הצונן של הסבון שעל הכיור והחיה בי מיד את תחושת גופה של אשתי באותו בוקר, את לובן זרועותיה וצווארה בטרם התלבשה, ובפותחי את דלת ארון־הקיר, שהיה רווי ריח נפטלין מעורב בבושם, נסתחררו בי חושי לרגע קט אחד לדמוֹת כי רואה אני את שמלותיה התלויות בו. אחר־כך, ברחצי את ידי, והסבון התחלק מתוך כפותי וסבב בעיקול בתוך הכיור, היה לי כאילו אני חש את מגען הלח של שפתיה בצוארי ושומע את טפיחות רגליה היחפות על הרצפה. קול צעדיה של בעלת־הבית בדממת הבית הריק היה כקול הזמן המתרחק, ואורה הצהוב של עששית הנפט, שקיבץ אפלולית בזוויות החדר, היה כאור נרות למראשותיו של בר־מינן.

החדר היה חם כבית־מאפה ואויר לא היה לנשימה, ומששכבתי במיטה וכיביתי את האור, החל הלילה הארוך, הארוך מכל אשר ידעתי מעודי, לפני־כן ואחרי־כן. היה זה ליל קרבות בלתי־פוסקים, בו ניצבתי לבדי נגד גדודים של יתושים וגדודים של דמיונות־זוועה, שהקיפוני מכל עבר, הסתערו גלים־גלים, עוד זה מזמזם וזה בא, טלטלוני מצד אל צד עד היות יצועי כאבנים דוקרות או כגחלים בוערות, והקיזו את דמי ללא רחם עד אור הבוקר.

מיד בהשתרר החשיכה, החלו מעופפים, כלהקי־מפציצים, נחילי היתושים המזויינים, שהיו ממריאים מבסיסים נעלמים אי־שם, מגיעים לחללי וסובבים בזמזומים זוממים־רע מעל לראשי ולגופי, חולפים כחזיזים ליד אוזני, נותזים בין עיני, או מרחפים מעל לגוייתי. כמפציצים היו צוללים ונוחתים על מצחי, על זרועותי, על חזי, על קרסולי, על כפות רגלי, מקיזים את דמי וחוזרים וזונקים להמריא ולסובב מול פני בזמזומים מזרי אימים. מפעם לפעם, בהרגישי את נשיכתם, הייתי מצליף על בשרי בכל כוח, בלחיי, במצחי, באוזני, אך מיד נוכח הייתי לזעמי, כי הצלחתי אך להחריד את היתוש ממקומו כדי שישוב ויחוג בזוועה כנגד פני. עתים הייתי מנפנף בסדין בתנופה רחבה להעיזם מעלי ואז היתה לי הפוגה לרגע, למנות את פצעי וללקקם, לגרד את קרסולי או את שורשי־ידי עד זוב דם. אך לרגע בלבד. כי מיד הייתי שומע מזוית החדר את זמזומו הזעיר, הדק, היבבני, החדגוני, כמו זכרון רחוק מעבר לזמן, של יתוש קרב והולך, קרב והולך, ואליו מצטרפים מיד זמזומים אחרים, מארבע זויות החדר, דקים כשל זבובוני־חול, ונשימתי נעצרת וחום מציף את גופי מצפייה נבהלת, עד הגיעם שוב מעל לפני, וכל זמזומיהם מתמזגים עתה למחול עז, רגזני, רצחני, שכל נענועי ידי לפזרו אין בהם מועיל. פתאום, כשוד בצהריים, היה צולל יתוש לתוך פעמון אוזני, מצטלצל בו בזמזומי אזעקה מטורפים, כאילו שגעון הכהו, וכל חושי נחרשים. פתאום חודר אחד מהם לנחיר חוטמי ומטרף את דעתי, ושני נתלה בריסי עיני עד שחש אני כמצורע, ושלישי ורביעי וחמישי מוצצים באותו רגע עצמו את דם ורידי בארכובות רגלי. פעם ופעמיים ניסיתי לכסות עצמי בסדין עד למעלה מראשי, אך לא יכולתי לעמוד בכך מפאת החום הרב, קוצר־הנשימה, הזעה שכיסתה את כל גופי ועקיצותיהם של בריוני היתושים שחדקיהם חדרו גם מבעד למעטה הסדין.

חזרתי והדלקתי את עששית־הנפט כדי לערוך טבח באויבי. קמתי, סגרתי את שני החלונות, נטלתי את המגבת מעם הכיור והחילותי חובט בכל יתוש שנראה לעיני, מרחף בחלל החדר, או עומד על הכותל, או נתלה בכרעי המיטה, בבגדי, בוילונות ובמצעים. בתאוות־רצח הכיתי בהם, כשאני רודפם, מגרשם ממקום למקום, מעיזם למלכודת ומוחצם על עומדם. שעה ארוכה הייתי חובט ומכה, חובט ורץ מקיר אל קיר, חובט ומטפס להגיע עד התקרה, ורק משראיתי את דמם המוקע אל הקירות ואת גויותיהם נושרות חלל אל הרצפה, שקט בי דמי.

כיביתי את האור, ולשעה קלה היה לי מנוח מהם. אך עתה, בשכבי שוב על מיטתי, בתוך המחנק שבחדר, שחלונותיו סגורים, עטו עלי גדודי הדמיונות, שעקיצותיהם היו קשות משל היתושים. מראות אפילים של עילוסים רדופים מראות קודרים של תגרות־נקם, רדופים הבהובים צוננים של נצנוץ מתכתו של אקדח, רדופים רדיפה מטורפת מקצה הארץ עד קצה, שרפוני על יצועי. נפנפתי בסדין לגרשם ולא ברחו, נתכסיתי בו עד למעלה מראשי להסתתר מהם והם זחלו ונכנסו מתחתיו. טלטלתי עצמי מצד אל צד לטורדם מעלי, וניקרו בתוך ראשי ובעצמותי, ביקשתי לברוח מהם ולא היה מקום שלא היו מצויים בו. פתחתי שוב את החלונות. מעט אויר חדר מן החוץ להפיג את המחנק ועמו יתושים בזזניים. משתי הרעות לא ידעתי איזו קשה יותר ועייף הייתי עד מוות משתיהן.

טרף לשיני אויבי, מוכה מכף רגל עד ראש, התהפכתי שוב על יצועי, מתפלל לבוא אור הבוקר הגואל. מדי הציצי בשעוני, נתקפתי יאוש למראה מהלכו האטי של הזמן. בהפוגות הקצרות שבין קרב לקרב, עם יתושים מזמזמים מזה ועם ביעותי־זוועה מזה, גבר עוד רוגזי על שלא עצמתי עין גם לרגע אחד.

רק עם עלות השחר, ומבעד לחלון הבהיק כבר לובנו של אד שפשט בין עצי האורן ואפף את אבני הגדר, נשבה רוח קלה פנימה, שנשאה מעט מרפא בכנפיה. ציננה את פצעי־הבשר הקודחים, התישה את כוחם של היתושים, שמהם גזו כילק בעלות השמש ומהם נתלו עיפים בכתלים ובתקרה, והכהתה את עוקצם של הדמיונות, שנחו כצבא יגע, שבע־קרבות, על שדה הקטל.

(עתה, כששכבתי על אפרם של הסיוטים שאישם כבתה, ועורי רגע מעט, יכולתי להרהר, לחוורון השחר העולה, המפיח את הצללים, על טכסיסי ההערמה וההסחה של הדמיון בליל העינויים הארוך: תחילה הוא תוקף במראות הנוראים ביותר, שיש בהם כדי למחוץ את הלב ולטרף את הדעת; אך עושה הוא זאת כדי שיבוא ההגיון וילחש, בקול לא נשמע כמעט, שאין זה אלא טכסיס של הפרזה, סגולה נגד עין־הרע, כדי שהמציאות תתגלה מתונה יותר; בשומעו את הלחש הזה, מוציא הדמיון הערמומי מאמתחת־כשפיו מראות מתונים מן הראשונים, שיש בהם להפיס את הדעת; אך עושה הוא זאת כדי שמיד לכך יתקומם קול אחר, נרגז, ויקרא שאין זה אלא טכסיס של הונאה, שכוונתו להרדים את חושיו של העומד על המשמר ולהחליש את כוננותו; מששומע הדמיון את הקול הזה, אשר לו ציפה, הוא צוחק כשטן, משלח משלחת של מראות־חבלה אכזריים פי כמה מן הראשונים, המכניסים בהלה נוראה בלב, שאינה משתככת אלא כאשר ההגיון, שהוא עתה רפוס מבתחילה, טוען שהם מחוץ לגדר האפשרות; עתה מחדיר הדמיון את תולעת הספק, הלוחשת, אכן אכן, נוח לו לאדם לחשוב כך, ומערער את האמון בהגיון החנף; בחשיכה, בסבך המראות והמחשבות, תועה עתה ההגיון כצל ארוך, ומגשש דרכו כעיוור ללא מוצא, ומשמתערער לחלוטין האמון בו, מפילו הדמיון ארצה חלל ומתהולל לבדו בשדה הלילה, מבעיר בעירות, ומשלח חיצי מוות באין מפריע).

קמתי, לבשתי את בגדי ויצאתי מחדר־העינויים, כשאני משאיר בו את היתושים המתעלפים, את הביעותים המוטלים כחללים על המיטה, ואת נשימתו הגוועת של ליל חיבוטי־הקבר, הארוך ביותר בחיי.

בשבתי במונית שהסיעתני חזרה לעירי, בתוך ערפילי הבוקר המשוטטים כעננים בין ההרים ובבקעות, ננעץ בי הרהור, כשורש עיקש, שאם גם עתה לא אמצא את אשתי בביתי, אפנה לעזרת החוק.

ה.

בהגיעי העירה צלצלתי עוד לבית־המסחר של אבי אשתי, במושבה ר. ושאלתי אם איננה שם במקרה. לא, ענה אביה בדאגה כלשהי. מיהרתי להפיג את דאגתו ואמרתי שלפני צאתה מן הבית אמרה שייתכן כי תסור אליהם בדרכה אל חברה שלה בירושלים. באמת הגיע הזמן שתבואו, אמר, כן, נבוא, אמרתי, בשבוע הבא כנראה.

בשעת הצהריים נמצאתי במשרדו של עורך־הדין שיפמן, רואה־חשבון מוסמך, שהיה בא לעירייה אחת לחודש לבדיקת ספרי־החשבונות, ושהכרתיו היטב.

חיוור ורועד ישבתי לפניו ורגע ממושך לא יכולתי להוציא הגה מפי.

קרה דבר מה? שאל בלחש, כשהוא מכופף עצמו לעומתי על טבלת השולחן.

אשתי עזבה אותי, אמרתי לבסוף בשפה רועדת.

הוא נעץ בי מבטו כבחולה. תוהה היה אם להאמין לי או לא.

מתי קרה הדבר, שאל, שוב בלחש.

לפני יומיים, אמרתי. כשחזרתי הביתה מן המשרד, לא מצאתיה. חשבתי שתחזור בלילה. בבוקר, כשפתחתי את ארון־הבגדים, ראיתי שלקחה עמה את כל שמלותיה. כשהגעתי לביתו של ידידי…

לא יכולתי להמשיך. דמעות הציפו את עיני. הוא חכה עד שארגע, ולאחר שמחיתי את דמעותי, אמר:

לאן, סבור אתה, הלכה?

אינני יודע, אמרתי. ברחה עם ידידי.

אהבה אותו? שאל שוב כמו ששואלים את החולה.

כן, נענעתי בראשי.

ואתה ידעת על כך?

כן, סיפרה לי.

ולא השאירה שום מכתב?

לא.

הוא זקף עצמו מעט על מושבו, הסתכל בי במבט אבל, כמשתתף בצערי, אחר אמר:

אולי בכל־זאת תחזור.

לא, היא לא תחזור, אמרתי בחיוך מר.

אין לדעת…

הוא ציפה שאומר דבר־מה, ולאחר שעברו רגעים ארוכים של שתיקה אמר:

במה אוכל לעזור לך?…

האם… האם אין שום חוק נגד דברים כאלה, מר שיפמן? אמרתי.

חיוך חיוור נסתמן על פניו.

מה יכול החוק לעשות בנידון זה? אמר בצער.

אבל היא אשתי החוקית, מר שיפמן, אמרתי, זה שתים־עשרה שנה שאנו נשואים…

מבחינה חוקית טהורה, אמר, אינך יכול לכפות עליה לחיות אתך. יכול אתה רק, בנסיבות מסויימות, למנוע ממנה גט פיטורין במקרה שתבקש זאת, וגם אז אני מפקפק בתועלת הדבר, אם אמנם קיימת אהבה רצינית בינה ובין אותו בחור. זה מצער מאד אמנם, אבל…

האין זה תפקידו של החוק להגן על אדם מפני מעשי עוול ומרמה? עמדו שוב דמעות בעיני.

אבל… איזו מרמה היתה כאן? אמר בקול זהיר, כדי שלא לפגוע בי.

זה היה מעשה־מרמה, מר שיפמן, נחנקו המלים בגרוני, מעשה מרמה שפל! הם ברחו כגנבים. הם לא אמרו לי דבר. אפילו לא הזהירו אותי. אני האמנתי בהם!

זה באמת עגום מאד, ואני מבין יפה לרוחך, אמר, אבל מה יכול החוק לעשות…

לשם מה קיים חוק בעולם, קראתי ברוב יאושי, לשם מה, אם אין בכוחו למנוע סבל מבני אדם?

כן, לדאבוננו אין החוק כל־יכול, אמר. יכול הוא להגן על אנשים מפני פגיעה בגופם או ברכושם, אך לא מפני פגיעה ברגשותיהם.

אבל זוהי הפגיעה הקשה ביותר! קראתי.

הצדק אתך, אבל עניינים שבלב מסורים בידי אלהים כנראה, פסק את כפיו על השולחן.

אבל היא אשתי, מר שיפמן, איזה ערך יש לנשואין, לאהבה, אם…

לא יכולתי להמשיך יותר.

אולי היא תחזור בכל זאת… ניסה לנחמני.

לא שמעתי עוד את דבריו.

הבט, מר שיפמן, אמרתי, שתים־עשרה שנה אנו נשואים זה לזו. יום־יום, יום־יום, הייתי יוצא לעבודה. עבדתי קשה. משעה שמונה בבוקר עד ארבע אחר־הצהריים. אני פרנסתי אותה. אני בחסכונות עבודתי שכרתי את הדירה, קניתי לה מלבושים, סיפקתי את כל צרכיה. מעולם לא התאוננתי. מעולם לא דרשתי ממנה שתעבוד, אם כי היתה לי זכות לכך. בזמנים שונים עבדתי גם שעות נוספות, כדי לשלם חובות. אני נתתי לה בית, מנוחה, הכל. האין זה עוול נורא שלאחר כל זה תעזוב אותי כך, כאילו לא היה דבר בינינו, כאילו אפשר למחוק את כל השנים הללו במחי־יד אחד, כאילו…

כמובן שזהו עוול… החל לומר.

אבל לא רק זה, מר שיפמן, הפסקתיו, לא רק זה. אתה יודע עם מי ברחה אשתי? עם ידידי. ידידי הטוב ביותר! הוא היה ידידי לפני שהיה ידידה. אני הוא שהבאתי אותו אליה. אני הוא שקשרתי היכרות ביניהם! אלמלא אני לא היתה יודעת כלל על קיומו. האם זהו הגמול שאני מקבל על האמון שנתתי בה? על כך שלא מנעתי ממנה את ידידי ואפילו עודדתי את החברוּת ביניהם? הלא אילו הייתי אדם רע, חשדן, צר־לב, הייתי מסתיר אותו מפניה!

הרי לא ידעת…

אני ידעתי, מר שיפמן, ידעתי שהם נפגשים, אבל אני האמנתי בהם. לא עלה כלל בדעתי שהם מסוגלים לעשות לי דבר כזה! האין זה נורא שבאותם ימים שהייתי עובד קשה, עובד למען שנינו, ובאותם ערבים בהם הייתי עסוק בענייני הכלל, ודעתי לא היתה פנוייה לענייני הפרטיים – היו הם קושרים קשר נגדי מאחורי גבי? האפשר שלא יהיה חוק נגד גניבת־דעת כזו?

רואה אתה שאין לתת אמון רב מדי בבני־אדם… גיחך עורך־הדין שיפמן.

אבל איך יכולתי לדעת זאת? איך? הלא שלושתנו היינו ידידים מצויינים. הלא הוא היה מגלה את לבו לפני. היינו כאחים. וגם אשתי. היא לא היתה רק אהובתי, היא היתה גם ידידתי. זה הרבה יותר, מר שיפמן! היא לא הסתירה ממני דבר, על כן כה בטחתי בה! איך יכולתי להעלות על דעתי שיום אחד תסתלק לה מבלי להשאיר כל עקבות!… האמנם סבור אתה, מר שיפמן, שצריך הייתי לנהוג כאדם רע וכבעל קנאי וחשדן, הנוצר את אשתו מפני ידידיו ושומר את צעדיה?

ייתכן… ייתכן שאילו נהגת ביתר תקיפות, היית מונע זאת. ייתכן שהיא פרשה את סובלנותך כחולשה…

ערפל כיסה את עיני. המחשבה – אותה מחשבה שגם בשעות הלילה דמדמה בי במטושטש – כי יכול הייתי למנוע את האסון אילו נהגתי אחרת, והידיעה כי אין שום אפשרות להחזיר את גלגל הזמן לאחור, העבירה גל של אש בגופי.

מה עלי לעשות עכשיו, מר שיפמן? רטטו שפתי.

לחכות, אמר. בארץ כה קטנה אין אדם יכול להעלם לגמרי. ודאי תשמע ממנה בימים הקרובים. משער אני שתכתוב לך, או אולי תבוא בעצמה, הן סוף־סוף יש לכם רכוש משותף, ועניינים שונים הטעונים סידור… יש לחכות.

זה נורא, לחכות, אמרתי. אתה יודע מה זה כשכל עצביך דרוכים עשרים־וארבע שעות ביממה, כשאתה נחרד לכל קול עלה נידף? הלב יכול להישבר מזה.

מה לעשות, אמר, קורים דברים כאלה בעולם.

אבל איך זה אין בכוחו של החוק למנוע גזילה? קראתי, הלא לאותו בחור אין שום זכות עליה! הלא הוא לא עשה למענה שום דבר! הלא אני גידלתי אותה! שתים־עשרה שנה גידלתי אותה, ועכשיו, יום אחד, פתאום…

קמתי ויצאתי מן החדר. ברגלים רועדות ירדתי לרחוב.

כסהרורי הלכתי לעבר ביתי. נכנסתי, נעלתי את הדלת והטלתי עצמי על המטה. כעבור רגעים מספר שקעתי בתרדמה.

צלצול פעמון הקפיצני על רגלי. היה זה המשך הצלצול ששמעתי עוד בחלום, אלא ששם היה זה צופר אזעקה ועשרות ילדים חשופי־שת נמלטו מן הרחוב אל המקלטים. פעימות לבי קפצו אל צוארי ברוצי לפתוח את הדלת.

לפני עמד ג’וני.

מה נשמע בחור? טפח לי על שכמי.

לא יכולתי לכלוא את סערת־רוחי. נשענתי על המפתן לבל אפול לאחורי.

חושך אצלכם, אמר והדליק את האור בהיכנסו.

שב, הוריתי לו על הכורסה.

איפה האשה? שאל בהתיישבו.

נתיישבתי על המיטה ולא ידעתי את הנעשה אתי. לא הבנתי דבר. רגע חשדתי בו שהוא מערים עלי. שהחביא את אשתי בביתו ועתה בא לרגל אותי, או בשליחותה בא. רגע שני, האמנתי בתום־לבו כמלפנים. אך לא האמנתי כבר באמונתי.

נסעה, אמרתי כמגשש.

לאן? שאל.

הצצתי בו בחשד. פניו היו גלויות כמו תמיד. אך סברתי לא היתה מהימנת עלי.

לנוח, אמרתי.

איפה?

בהרי ירושלים, אמרתי מבלי חשוב. (עם כך נזכרתי שאמנם ראיתי בחלומי מעין בקעת־אבנים בהר, שרופת־שמש, שדמתה משהו לסביבות ירושלים).

לזמן רב?

שבועיים־שלושה, אולי ארבעה.

אלמן של קש, מה?

אהמ…

מצב־רוח?

שטויות! השמעתי קול צהלה מוזר וכתפי רעדו.

בוא נבלה יחד אם כן! קרא וקם על רגליו.

בלכתי לצידו ברחוב, כבר חזר אלי אמוני בו. כל חשדותי נמחו. אולם שום נחמה לא מצאתי בכך. אשתי עזבה אותי, זו עובדה. ועזבה מפני שנתייאשה ממני. ונתייאשה מפני שהנני מה שהנני וכבר לא אהיה אחר. ואל אלהים, עם מי ברחה? עם מי?

קור עבר בבשרי בחושבי שכבר לעולם לא אהיה אחר משהנני.

נכנסנו לבאַר ונתיישבנו ליד שולחן בירכתיים. ג’וני הזמין בקבוק קוניאק. הוא הרים כוס לחיי אשתי ואני הרמתי כוס לחייו. אחר שתינו לחיי הידידות, לחיי האהבה, לחיי האושר. שתינו למותה של האגודה. לעזאזל האגודה, קראתי, וכל אותם הבלים. כל הכעס והמרירות שנצטברו בלבי על אותה אגודה עקרה, שהיא כפי הנראה שהרחיקה אותי מעל אשתי והדיחה אותה מעלי, פרצו עתה בגידופי והבעירו את קרבי עם היין השורף. ג’וני ג’וני, קראתי, מה שווה כל טובת המולדת לעומת סבלו של אדם אחד! ג’וני צחק. מקצה הבאַר עלה קולה של זמרת שחיבקה את המיקרופון ואהבה את כולנו, קול לואט סוד, שהעלה דמעות בעיני: “הו, ג’וני שלי, הו, ג’וני…” זוגות החלו מסתובבים ומתגפפים בערפל האדום, ברחבה שבין השולחנות. נתקנאתי בכולם, שדבר לא איכפת להם לבד רגעי האושר הנופלים בחלקם. נרקוד, ג’וני? שאלתי. הוא שוב צחק. כה אהבתי אותו עד כי לא ידעתי איך אוכל לגמול לו על ידידותו. ניסע להרי ירושלים, ג’וני? שאלתיו. בודאי! בודאי! מזג לי את הכוסית העשירית. כשקמתי אחר־כך, מתנודד על רגלי, נפלתי על צוארו ובכיתי. כמה מסכנים אנחנו, ג’וני, לחשתי לו. הוא טפח על שכמי ואמר, כן, מסכנים מאד, מאד מאד מסכנים.

אחר אחז בזרועי ונשאני הביתה. עזר לי לעלות במדריגות, הכניסני לחדר, חלץ את נעלי מעל רגלי והשכיבני על המיטה. כיבה את האור ויצא. בדמדומי הזיותי סובבו לעיני בקעות הרי ירושלים, מלאות אבנים, מלובנות בחמה.

ו.

כשהתעוררתי בבוקר, ואֵד המשקאות עוד מרחף בראשי, ומטליות־מטליות של זכרונות עכורים ומבולבלים שטים בו, (המיטה השנייה עמדה ריקה. אשתי לא היתה. הזרה לא היתה), אמרתי לעצמי שדבר ראשון שעלי לעשותו הוא לקנות לי אקדח. בהחלטה זו נתיישבתי על המיטה והחילותי נועל את נעלי, אך אברי היו כה כבדים, שאמרתי כי כדי לבצע משימה כה קשה כקניית אקדח, שהררי מכשולים ייערמו בדרכי אליה, צריך אני לשתות עוד כמה כוסיות. קמתי ופשפשתי בין הבקבוקים שבארונות המטבח ולא מצאתי אלא בקבוקי שמן, ליזול ובורית. ירדתי למטה ואגב כך סרתי לחדרו של בעל־הבית ושילמתי לו את שכר־הדירה בעד החודש כולו, אף כי לא עמדתי אלא במחצית החודש. אמרתי לו שאפשר ולא אהיה כאן בשבועיים הבאים ואינני רוצה להשאיר חוב אחרי. אחר הלכתי אל החנות הסמוכה וקניתי בקבוק קוניאק. עליתי לדירתי, העמדתי את הבקבוק על השולחן, נתיישבתי על המיטה ומזגתי לעצמי כוסית אחת. הפכתי אותה אל גרוני, אחר גמעתי שנייה ושלישית. עלתה לעיני דמותו של ג’וני ודומה היה עלי שעלבתי בו בליל־אמש וצריך אני לפייסו. לא זכרתי במה עלבתי בו, אך ברור היה לי בהחלט שצריך אני לפייסו. מאד לא יפה, אמרתי לעצמי, שהוא תמך בך כשהתנודדת, נשא אותך על זרועותיו והשכיבך במיטה, ואתה גומל לו רעה תחת טובה. אחר נזכרתי שחייב אני לו כסף, כיון ששילם בעד שנינו באותו באַר. מניתי לערך את מספר הכוסיות ועלה בחשבוני שחייב אני לו כעשר או שתים־עשרה לירות. מחשבה זו לא נתנה לי מנוח והמספר שנים־עשר הטרידני כזמזום בלתי־פוסק של דבורה. לבסוף החלטתי שאשלם לו את החוב לאחר שאקנה את האקדח. הצצתי בשעוני וראיתי שהשעה אחת־עשרה. האם לא הטעוני עיני? עיינתי עיין היטב בספרוֹת וראיתי שאמנם אחת־עשרה. לגמתי עוד שתי כוסיות בחטף־אחד ומיהרתי לרדת למטה.

זכרתי עוד לסור לבית־המרקחת ולצלצל לעירייה. הודעתי שאני חולה ולא אוכל לחזור לעבודה אלא לאחר כמה ימים. מבית־המרקחת הלכתי אל הבאנק, במקום שהיה שמור לי לפקדון סך של 500 ל"י בערך מחסכונותי. הפקידים קיפצו לעיני ממושביהם וכולם היו שמחים כמותי. משכתי חמשים לירות במזומן, אחר נכנסתי ללשכת המנהל, צנחתי לתוך כורסת העור ואמרתי, ברצוני להעביר את הפקדון על שמה של אשתי. אפשר, אמר המנהל שראשו הקרח נראה לי כאבטיח גדול, ושם לפני חמישה או ששה גליונות. חתום כאן, הראה לי באצבעו השמנה על תחתית כל דף. חתמתי וצחקתי. חמש או שש פעמים חתמתי את שמי מתחת לאצבעו ואותיות שמי נשפכו לעיני באלכסון כזרעונים. זה הכל? שאלתי. זה הכל, אמר המנהל. קמתי מתנודד ואמרתי, אסיר תודה אהיה לך לעולם, אדוני. על לא דבר, אדוני, אמר המנהל והציץ בי בחשד. הצדעתי לפניו ויצאתי.

עמדתי על מדרכת הרחוב ולא ידעתי לאן לפנות. אף־על־פי־כן הייתי שמח כאסיר שיצא מבית־הכלא והוא רואה את אור העולם לראשונה. הכל פיזז סביבי בשמחה עד כי צחוק חלחל בקרבי. אם כן צריך אני לקנות אקדח, אמרתי, ועם כך חייכתי אל שתי נערות שעברו על פני ומדדתי את קומתן הנאה משנתרחקו. מוזר היה שלא הסתכלו לאחוריהן. אילו היה כאן ג’וני, אמרתי, כבר היו מחזירות ראשיהן. אילו היה כאן ג’וני כבר היה אומר לי היכן משיגים אקדח. עם כך נזכרתי בידיעה שקראתי בעתון על מאורת־פושעים אחת שעסקו בה בממכר אקדחים ללא־רשיון.

עצרתי מונית שעברה ונכנסתי לתוכה. אל המאורה, אמרתי לנהג. הוא נתן בי עיניו, ותמהתי למה הוא כועס עלי. אל השטח הגדול, אמרתי, תסלח לי. הנחתי ראשי על מסעד הכסא והעולם הנע לאחור, הלך סחור־סחור כגלגל. ראיתי את ב. מאגודת הרשעים והוא לחץ את ידי בחום וברך אותי להתקבלותי. באו כל חברי האגודה וברכו אותי. חיפשתי את ג’וני בעיני ולא מצאתיו. היכן ג’וני? שאלתי בדאגה, היכן הוא? אך כל המסיבה התהפכה על ראשה ועשרות גביעים התנפצו לרסיסים על הרצפה. החילותי סופר את הרסיסים אחד לאחד והגיע מספרם ל־1328. ראיתי שחסרים עוד 30 וחיפשתים על פני כל הרצפה כשאני זוחל מתחת לכסאות. אך היתה חשיכה.

נראה שנרדמתי, כי לא הרגשתי בהעצר המונית. דומה היה לי שעברו שעה או שעתיים. אך שעון המונית הראה 12.35. שילמתי לנהג ויצאתי.

השמש ליהטה והחול המלובן סינוור את עיני. לא ידעתי בדיוק היכן תחומיו של השטח הגדול והלכתי לאן שהובילוני רגלי. היתה שם כיכר אבנים גדולה וריקה, וזו נראתה לי כמתאימה ביותר להיות השטח הגדול. למטה נצנץ הים וקצף הגלים תסס כריר של כלב שוטה. תמיה הייתי אם זהו אותו ים שהכרתיו. עליתי על הגבעה והסתכלתי בו, אך מיד ברחתי מריח המוות שעלה ממנו. איש לא נראה מסביב בשעת צהריים זו. כלב מרופש ומדובלל־זנב רחרח את עקבותי ונטפל לשולי מכנסי. כלב כלב, אמרתי, אין לך מה לרחרח בי, שעודני חי! ירדתי מן הגבעה והגעתי לסימטה צרה שהיתה שרוייה בצל בתי־חומה אטומים ומצמיחי אזוב. שתי בחורות שנראו לי כיצאניות באו לנגדי, שלובות זרוע. הציצו בי וכנראה שלא מצאו בי קונה ראוי לסחורתן. הרגשתי שהעליבו בי, נעצרתי והסתכלתי אחריהן. אף הן נעצרו והסתכלו בי כמצפות לדברי. ביקשתי לשאול אותן, למה אתן מעליבות אדם שלא עשה לכן כל רע, אך הן פנו והמשיכו בדרכן. הבנתי שהן מאגודת הרשעים. ביטלתי אותן בלבי והמשכתי ללכת. בפתח אחד הבתים, שלא היה אלא מעין כוך אפל בחומה, עמד בחור אחד שתום־עין ובעל פנים עוקמניות. משעברתי לידו, עשה צעד אחרי ולחש לי שאני יכול לקבל את מבוקשי בעד שמונה לירות. נעצרתי, ולאחר היסוס קל אמרתי, אני רוצה לקנות אקדח, ידוע לך איפה? בוא אתי, אמר מיד, והלך לפני.

הלכתי אחריו בסמטאות צרות ומפותלות שהיו כעין מחילה בתוך האדמה. ליד פתחי הבתים השתעשעו תינוקות חשופי־שת, ונשים היו שופכות קערות של מים עכורים אל המרצפת או תולות בגדים צבעוניים בחבלים שבין כותל לכותל. לבסוף נכנסנו לפתח פעור כלוע אפל. הנה מאורת־הפושעים, אמרתי, אך שום פחד לא היה בלבי. בפנים היו ארבעה או חמישה שולחנות נמוכים, ירוקים, ושרפרפים של נצרים סביב לכל שולחן. בירכתיים היה דלפק קטן, ובקרן זוית ישבו שלושה אנשים, לבושי מקטרנים מרופטים ושיחקו בשקט בקלפים. לכניסתנו, עצרו רגע במשחקם ותהו עלינו בחשד. החדר, שתקרתו היתה מקומרת וכתליו עשויים אבנים בלתי מסויידות, מפוייחות, ורק תמונה של הנשיא קבועה על אחד מהם, לא היה בו שום חלון, והאור המעט פלש אך באלומה קלושה מבעד לפתח. מלווי הורני לשבת, ניגש אל השלושה שבפינה והתלחש עמהם. מיד קמו שלושתם, עברו אל שולחני, ברכוני לשלום ועשו לי כמין חגיגה: קראו לאיש שמאחורי הדלפק והלה הביא בקבוק עראק, כיבושים ומליחים והעמידם לפנינו. מזגו לי ומזגו לעצמם ושתינו יחדיו. ראיתי ששמחה גדולה היתה להם בבואי. לאחר שתיים־שלוש כוסיות צחקו עמדי כשהם טופחים לי על זרועי ועל כתפי, כאילו הייתי ידידם משכבר הימים. צחקתי אף אני בלבי ואמרתי שכאן יכול אני להקים אגודה כהלכה, כי כאן מתרועעים אנשים זה עם זה, לב אחד ונשמה אחת. מלווי, שעמד על גבי ולא נטל חלק בשמחה, דחק בי במרפקו, ומשהפניתי ראשי אליו, משמש לנגדי באצבעות ידו. הבנתי שעלי לשלם לו שכר טרחה. נתתי על ידו שתי לירות ויצא. דבר זה הזכירני לשם מה באתי. הנחתי זרועותי על השולחן, הרכנתי עצמי אל רעי ואמרתי לשון־סתרים, נחוץ לי כלי קטן. אך הם טפחו לי על כתפי, באומרם, יהיה, יהיה, כמו להניח את דעתי, שאין צורך להחפז בדבר. נראה היה, כאילו יותר משחשוב להם עניין העיסקה, חשוב להם שבתם עמי, שבת אחים יחדיו. אף אני לא היה לי מה למהר, בייחוד ששניים מהם מצאו חן בעיני מאד, אחד צעיר־כנער, בעל בלורית שחורה ומטופחת ושפמפם דק, שלא פסק מלחייך, והשני, אדם קשיש בעל פנים גרומות וחרושות־קמטים ושפם שיבה מעובה, ששני זנבותיו ירדו לו משני קצות שפתיו הסגולות. את השלישי לא חיבבתי. הוא היה מכוער ביותר, בשל שפתו השסועה והמשורבבת לו לצד אחד, כאומצת בשר טרייה, ועיניו החולות שנראו כשני סדקים אפילים. אך הלה היה יושב במצודד ושתק כל הזמן. שאלתי אותם בלחש, אם אין סכנה שהמשטרה תגיע לכאן, ופזלתי אל הפתח. שוב טפחו לי על זרועותי, ובנענועי ידיים הבטיחוני שאין כל חשש ושיכול אני לסמוך עליהם, ושאלו אם רוצה אני לאכול משהו. אמרתי להם שאינני רעב, ועל כן מזגו לי ולעצמם עוד כוסית עראק וברכנו זה את זה. הזקן מחה את זנבות שפמו לכאן ולכאן, ובהעלם החיוך מעל פניו, שאלני מה דעתי על המצב ואם תהיה מלחמה בקרוב. אמרתי לו את דעתי, שמוטב כי לא תהיה, כי האויב אגר הרבה נשק ויתרון עצום לו עלינו. הוא נענע בראשו לאות הסכמה. אך הצעיר מיהר לחלוק עלי ואמר שידוע לו כי בחדשים האחרונים צברנו אף אנו הרבה נשק, לרבות מטוסים משובחים, טאנקים ותותחים, וכי אין ספק שאם תפרוץ מלחמה נהיה אנו המנצחים. אף על זה נענה הזקן בראשו לאות הסכמה. לבד זאת, אמר הצעיר, אין להשוות את החיילים של האויב לחיילים שלנו, וכמו במלחמה הקודמת, כל חייל שלנו שווה לעשרה שלהם. אמרתי לו שהזמנים נשתנו והאנשים אינם אותם אנשים. בזה אתה טועה, אמר הצעיר, בזמן מלחמה האנשים הם אחרים וכל אלה שאתה רואה מסביב ונדמה לך שלא איכפת להם כלום, במלחמה הם כמו ברזל. דבריו אלה נסכו בי הרגשת בטחון, ומזגתי לו ולכולנו עוד כוסית ושתינו לחיי הנצחון. שיחה זו נמשכה שעה ארוכה, עד שלבסוף שאלתי מה עם האקדח. כמה כסף יש לך? שאל הזקן. חמשים לירות, אמרתי. זה מעט, אמר. יותר אין לי, אמרתי. הוא החמיץ פניו כנגדי, כאילו רימיתיו לאחר ברית־הידידות שנכרתה בינינו על בקבוק העראק. אף הצעיר הסתכל בי במבט של תוכחה, כאומר, וזה לאחר כל מה שהיה בינינו? ואילו שסוע־השפה נענע בראשו לאות לאו כלפי שניהם. ראיתי שגרמתי להם צער ונצטערתי גם אני, ולא ידעתי איך לפצותם על צערם. אין לי, אמרתי, אם אי אפשר – אי אפשר… השלושה נצטדדו מעט, קרבו שרפרפיהם זה לזה וקיימו התייעצות ביניהם, ושסוע־השפה היה מושך בכתפיו מפעם לפעם ומראה פנים חמורות ביותר. לאחר מכך, קם הצעיר ממקומו ויצא. הזקן מזג לי עוד כוסית ואמר, הלכו להביא, תחכה מעט. רק בשבילך אנחנו עושים זה, שראינו עליך שאתה בן־אדם ישר. אחר נתפשטו כל קמטי פניו בחיוך רחב ושאל, למה נחוץ לך האקדח? תקעתי אצבע ברקתי והשמעתי קול פקיעה בשפתי. על כך נתיישרו קמטי־פניו ואמר, לא טוב. – טוב, טוב! אמרתי. למה טוב? שאל. אין בשביל מה לחיות! עשיתי תנועה של ביטול בידי. למה? שאל שוב, אין אשה? אין ילדים? אין עבודה? יש, יש, אמרתי, אבל אין בשביל מה לחיות. הוא נענע בראשו כמבין, וכנראה שתשובה זו הניחה את דעתו לבסוף. בין כך ובין כך חזר הצעיר, התיישב והוציא מכיסו אקדח בראונינג קטן ומחסנית עם כדורים. פתח את הבריח ולחץ על ההדק, להראות שהכל כתיקונו, והניח לפני. נטלתי את האקדח בידי ובדקתיו. אחר הוצאתי את הכסף מכיסי והנחתיו על השולחן. הזקן מנה את השטרות אחד לאחד, נענע לי בראשו שהכל בסדר, ומסרם לשסוע־השפה, שמנה אותם שוב והכניסם לכיסו. הזקן מזג עוד כוסית לכולנו ושתינו איש לחיי רעהו. הודיתי להם וקמתי והלכתי מתנודד אל הפתח. שכחת האקדח! קרא אחרי הזקן. נעצרתי וצחקתי. אמנם כן, את האקדח ואת המחסנית השארתי על השולחן. חזרתי על עקבי, תחבתים לכיסי, ובמועל יד הודיתי שוב לזקן, על יושר לבו. תלווה אותו, שאַבּו! ציווה הזקן על הצעיר, משראה שאני מתנודד בלכתי. הצעיר נטלני תחת זרועו והלך עמי דרך ארוכה בסימטאות עד לכביש הראשי. שם עצר מונית והכניסני לתוכה. שאסע אתך? שאל הצעיר. לא, אין צורך, אמרתי והטלתי עצמי לכל אורך המושב. אמרתי לנהג את כתובתי ועצמתי את עיני. כאב־ראש חזק תקפני. חשתי כאילו פטישים הולמים ברקתי. לאחר דקות אחדות עליתי לביתי והשתרעתי על המיטה בבגדי.

כשהתעוררתי, היה כבר החדר שרוי בדמדומי בין־ערביים. קפצתי אחוז בהלה ופשפשתי בכיסי. את האקדח לא מצאתי.

ז.

למחרת בבוקר (אשתי לא חזרה, הזרה לא חזרה, הבית עמד ריק, בארון־הבגדים לא היתה תלוייה אף שמלה), הרהרתי שוב בקניית האקדח.

הכסף לא נחשב עוד בעיני ועל אבידת חמישים הלירות לא נצטערתי ביותר. אף שום טינה לא היתה בלבי על אותה חבורה שסובבה אותי בכחש ועשקתני במרמה, בהיותי שתוי. יבושם להם, אמרתי, לעלובים אלה. זקוקים הם לכסף יותר ממני. לבד זאת, אפשר שפשוט נשמט האקדח מתוך כיסי במונית ואני חושד בכשרים. עלה בדעתי שיכול אני לגשת לחנות לכלי נשק ולשאול, אולי ימכרו לי אקדח גם ללא רשיון. על כל פנים אין סכנה בדבר. אלא שצריך אני לכסף. אמנם חייבים לי בעירייה משכורת של כשבועיים ימים, וסכום די הגון זקוף לחשבוני בקופת־התמלוגים, אולם לשם הרי איני יכול ללכת.

נכנסתי לבאנק וביקשתי להוציא עוד מאה לירות מפקדוני. לרוב תמהוני הודיעני הפקיד, לאחר שדפדף בכרטיסייה, שהוצאתי כבר את כל פקדוני, סך 485 ל"י. לא ייתכן! קראתי, הרי זו טעות! הלה עיין שוב בכרטיס, וחזר על מה שאמר תחילה, שאך אתמול הוצאתי את כל פקדוני. לא הוצאתי אלא חמשים לירות, אמרתי ברוגז, ואם הכסף איננו, הרי שזה מקרה טעות או מעשה גניבה! אדוני, אם יש לך טענות כלשהן, תפנה למנהל, אמר הפקיד. נכנסתי ללשכת המנהל ואמרתי לו את מבוקשי, לקבל מאה לירות הדרושות לי באופן דחוף, וקָבלתי על הפקיד שמסרב הוא לתיתן לי. הוא זקף בי עיניו בתמהון ואמר, הן רק אתמול חתמת אצלי במו ידך על מסמכים שאתה מעביר את הפקדון על שם אשתך! תפסתי ראשי בידי כהלום רעם. אל אלהים, איך נשמט הדבר מזכרוני! איך לא חשבתי על כך שאפשר ואזדקק עוד לכסף! נשארתי ללא פרוטה בכיסי, מלמלתי ברוב יאוש. העניין פשוט, אמר, בקש מאשתך שתוציא כמה שנחוץ לך, או שתאשר לך בחתימת־ידה את הסכמתה שאתה תמשוך סכום זה. זו הצרה, אמרתי, שאשתי נסעה לעשרה ימים אל מחוץ לעיר ואני נשארתי בלא פרוטה. למה לא חכית עד שתחזור, אם כן, אלא העברת את הפקדון אליה דווקא עם נסיעתה? הרהרתי מעט ואמרתי, רציתי להפתיעה. אם כך עכשיו הפתיעה היא אותך, צחק המנהל. אבל הרי אני בעלה, התחננתי, והכסף הוא משותף לשנינו, ואין ספק שהיא מסכימה שאמשוך כל סכום, כשם שהייתי אני מסכים לכך שתמשוך היא כל סכום שברצונה. צר לי, אמר, אינני יכול לעזור לך. הפקדון רשום על שמה וללא חתימתה אינני רשאי להוציא ממנו אפילו פרוטה אחת. ישבתי מולו אובד־עצות ולא מצאתי בי כוח לקום. למה אתה מיואש כל־כך, איש צעיר, אמר המנהל בקומו, אינך נמצא בעיר זרה. תוכל ללוות סכום פעוט זה אצל מישהו מידידיך, עד שתחזור אשתך!

יצאתי ועמדתי על המדרכה באותו מקום שעמדתי בו ביום אתמול. אלא שביום אתמול זרח העולם לעיני ועתה חשך עלי. כמה יגיעות צריך אדם להוגיע עצמו כדי לשים קץ לחייו! כמה מכשולים נערמים על דרכו! אינך נמצא בעיר זרה, אמר המנהל, ולי אין גם אדם אחד שאוכל ללכת אליו ולבקשו שילווה לי מאה לירות. התחלתי פוסע על המדרכה מבלי דעת לאן. יכול אני למכור את שעוני, אבל כמה אקבל בעדו? חמש־עשרה או עשרים לירות לכל היותר. מה עוד יש לי למכור? חציתי את הרחוב וכמעט שנדרסתי על־ידי מכונית. אידיוט! שמעתי קול יוצא מתוכה בקופצי על המדרכה. עוברי־אורח נדו לי בראשם. חייך לא יקרים לך? שאלה אשה אחת שיצאה מחנות המכולת עם סל בידה. עלה בדעתי שיכול אני לגשת אל אירמה. סכום של מאה ל"י ודאי יש לה וודאי שתלווה לי אותו.

אירמה פתחה לי את הדלת כשהיא מצמידה בידה האחת את אימרות חלוקה לכסות על מחשוף צוארה. הו! נפלטה מעין קריאת בהלה מפיה ופניה הסמיקו. מיד נפל גם עלי פחד גדול, כי מתוך החדר נשקפה אלי דמותו של גבר גוץ ושמן, ישוב בתוך הכורסה, והכרתי שהוא הוא ד“ר שלוס שדיוקנו תלוי מעל לספה. היכנס, אמרה במבוכה. מאוחר היה לסגת, כי פניו של ד”ר שלוס, שסיגאר היה תחוב לו בקצה פיו, היו מוסבים אל הדלת. הכירו בבקשה, אמרה אירמה, זהו בעלי, ד“ר היינץ שלוס. הושטתי לו ידי וקראתי בשמי. הוא נשאר ישוב בכורסתו ונראה כמנומנם. עיניו הצרות כמעט עצומות היו, ורק מתוך סדקיהן הציץ בי, הצצה אדישה, כאילו הייתי נער־שליח שנכנס לאיזה צורך ועוד מעט יצא. האדון הזה, אמרה אירמה לבעלה, מתעניין בכלי־זכוכית עתיקים והבטחתי להראותם לו, האם לא נאה הדבר? אהמ, אהמ, נהם ד”ר שלוס בעצלתיים, כשהוא מנענע לי בראשו. האם לא אמרת לי שבכלים כנעניים אתה מתעניין? פנתה אלי. כן, בעיקר, אמרתי. התואיל להראות לו, היינץ? הרי אינני לבושה עדיין, צחקה. אהמ, המהם קול ממעמקיו של ד“ר שלוס, ועדיין היה ישוב במקומו כשכרסו תפוחה לו עד מחצית חזהו. שני כיסים היו לו מתחת לעיניו ושני קמטים עמוקים ירדו מקצות שפתיו אל סנטרו המרובע. סלח לי, אמרה אירמה בצחוק, עלי להסתדר מעט, ויצאה אל החדר הסמוך. עתה נתרומם ד”ר שלוס בכבידות מתוך הכורסה, הוציא באמה ובוהן את הסיגאר מפיו ואמר, במין ריטון שהיתה בו גם תרעומת על הטרדה בלתי צפוייה: ארכיאולוג? – קצת, אמרתי, חובב. עם כך הסב מבטו ממני, פנה אל ארון הזכוכית, ומבלי לשעות עוד אלי, פתח במעין ריטון של שיגרה, כמדריך במוזיאון, שמשנן הסברו למבקרים, יהיו אשר יהיו: מה שאתה רואה פה שוויו כמאתיים אלף לירות והוא האוסף הגדול ביותר במזרח התיכון. הכלים מחולקים בשמונה אצטבאות, לפי הסדר הכרונולוגי. התקופה הנאוליטית, התקופה הכלקוליטית, תקופת הברזל וכו'. מה שאתה רואה למעלה, אלו כלים גרמניים מן המאה ה־18 וה־19 ואינם חשובים ביותר. כאלה אתה יכול למצוא בכל חנות של עתיקות. נעלי הזכוכית היפאניות שוויין כ־3000 לירות. זהו בדולח שחור מסיאם שכמוהו יש רק בעוד שלושה מקומות בכל העולם, במוזיאון הבריטי, בואתיקאן ובאוסף פרטי אחד. כלים כנעניים יש כאן רק חמישה, בזיך לבשמים מיריחו שקיבלתי במתנה מסיר רונאלד סטיוארט… ועם כך ניער את האפר מן הסיגאר, ובידו השנייה הוציא מתוך הארון את הבזיך, שגוני כחלחל וסגלגל נוצצו בו, ותלאו לעיני מול האור. מהרהר הייתי איך להימלט מן הבית, וכבר היה על פי לומר לו שאבוא בשעה אחרת, בערב, כשיהיה פנוי יותר, אך באותו רגע חזרה ונכנסה אירמה, כשהיא לבושה מכנסיים ירוקים וצרים שעשוה גבוהה משהיתה וחולצה כתומה שהבליטה יפה את שדיה, ובעודה מתקינה את חגורתה על מתניה, אמרה, היינץ, הראה לו בבקשה את הכד האשורי שהבאת ממינכן, זה משהו לא ייאמן! ד“ר שלוס היטה ראשו אליה ואחר אלי, כצב זקן ועייף, ועוד רגע היה כמהסס, אחר הניע רגליו הכבידות והקצרות, ופנה אל החדר הסמוך. אני כל כך מצטערת, לחשה אירמה באוחזה בזרועי ובנושאה אלי עינים לחות, לא תארתי לי. הוא בא רק שלשום. באוירון. אל תזכיר באף מלה את הנשף. נפגשנו רק במקרה, במוזיאון. הו, אלי, כמה רציתי לראות אותך. ביום רביעי בערב, יקירי… הבט כמה זה נפלא! קראה בקול שמחה משנכנס ד”ר שלוס והכד בידו. ספר לו היינץ, איך השגת את זה! סיפור מעניין כל־כך לא שמעתי מעודי!

ובכן, זה היה לגמרי במקרה, חזר ד"ר שלוס ונתיישב בכורסתו, הלכתי בסימטה אחת על־יד הדוֹם שעכשיו בנו אותו מחדש. הכל הם בונים מחדש. וגרמניה היא עכשיו הארץ העשירה ביותר והיפה ביותר בכל אירופה. ובכן הלכתי בסימטה ועברתי על־יד חנות של מזכרות. החלטתי להיכנס פנימה, מפני שבחלון ראיתי איזה עבודות מעץ זית וכל מיני תכשיטים שעושים אצלנו. נכנסתי ומצאתי שם יהודי אחד.

ותאר לך שהיה זה יהודי מן הארץ! נתפרצה אירמה לדבריו.

ד"ר שלוס זקף עליה מבט נוזף ונשתהה.

המשך, היינץ, המשך, צחקה אירמה.

ובכן, מתברר שהיה זה יהודי שניצל מדאכאו, עלה ב־47 לארץ וב־52 חזר לגרמניה. יהודים מסתדרים שם עכשיו טוב מאד, הלואי על כולנו ככה. מאלה שקבלו פיצויים יש סוחרים גדולים ויש גם בנקירים. אפשר לעשות עסקים בגרמניה. מלבד זה, יש גם קהילה, בית־כנסת, בית־ספר יהודי. כל מה שנחוץ. אבל זה לא לעניין. ובכן, על אצטבא אחת אני רואה את הכד הזה, שהיה מוכר לי מאד. לקחתי אותו ביד, הסתכלתי בו, ושאלתי, מאיין לך הכד הזה? אמר לי, הבאתי אותו אתי מן הארץ. כמה הוא עולה? שאלתי. ובכן אמר שימכור לי אותו ב־250 מארק!

ותאר לעצמך שבארץ ביקשו בעדו 250 לירות! קראה אירמה.

ד"ר שלוס השפיל לרגע עפעפיו הכבדות, כמו נתייגע מאד מהפרעותיה.

סלח לי, היינץ, צחקה אירמה.

ובכן, נאנח ד"ר שלוס, בעד אותו כד עצמו דרשו כאן פי שניים וחצי לפי הקורס הרשמי! שנתיים ידעתי עליו ולא רציתי לקנות אותו מפני שלא רציתי לשלם מחיר מופקע. צריך הייתי להיות בגרמניה כדי להביא אותו הנה. ורק מקרה היה זה. מזל. מה אני רוצה להגיד בזה? שצריך ללמוד מהגרמנים מה זה יושר. אני בטוח שהוא הפסיד על זה, מפני שפה קנה את הכד ב־250 לירות ולא מארקים. אבל בגרמניה אי אפשר לדרוש בעד דבר יותר משהוא שווה.

ספר לו, היינץ, אמרה אירמה, איך גילו שקיפחת את עצמך והוסיפו לך עוד 15000 מארק על מה שדרשת!

לא חשוב, כופף עצמו ד"ר שלוס אל המאפרה וניער את האפר מן הסיגאר שאך בדל קצר נותר עתה ממנו. אפשר לומר על הגרמנים הכל, ואני אהיה אחרון שאצדיק אותם, אבל מה שנוגע להגינות, צריך ללמוד מהם. מלבד זה, גרמניה לא מה שהיתה.

וגם לא תהיה עוד מה שהיתה, אמרה אירמה, תשתה אתנו קפה?

קמתי והודיתי לה, והודיתי גם לד"ר שלוס. ביום רביעי בערב, לחשה אירמה בפותחה לי את הדלת.

כבר בשעה שהיה ד"ר שלוס מראה לי את כלי הזכוכית העתיקים וממלמל דברים על זמנם ומוצאם, נצנץ בי הרעיון שעלי ללכת אל ג’וני ולבקש ממנו את מאת הלירות הדרושות לי, והמחשבה על כך דמדמה בי כל העת לאחר־מכן, בדרך הביתה, במסעדה הקטנה שבה סעדתי כלשהו, ללא שום תיאבון, ולפנות־ערב כשהייתי מוטל על מיטתי, עיני פקוחות אל התקרה וזכרונות של שתים־עשרה שנות חיים עוברים בדמיוני ושמים מחנק לגרוני.

בשעת ערב מאוחרת הלכתי לביתו של ג’וני. דפקתי על הדלת ואיש לא ענה. תריס החלון היה מוגף.

שוטטתי אנה ואנה ברחובות הסמוכים כדי להעביר את הזמן, ומפעם לפעם הייתי סר לראות אם אין אור בוקע מחלון חדרו. לבסוף נתעייפתי ונתיישבתי על המדרגה שלפני הפתח. ככלב, חשבתי. עכשיו הייתי דרוך לשמוע את קול צעדיו כשם שלפני כן הייתי דרוך לשמוע את קול צעדי אשתי. שוב אותה צפייה מורטת־עצבים בחשיכה.

חצי שעה לאחר חצות ראיתיו מתקרב. נשארתי יושב על המדרכה עד שכמעט ונכשל בי. איפה בילית עד עכשיו? אמרתי בלחש. הוא נתבהל רגע, ומשהבחין בי, קרא, נבל, כמעט הייתי ממית אותך! ופרץ בצחוק. אני מחכה כאן כשלוש שעות, חייכתי אליו. נבל! קרא שוב, הלכתי לקחת אותך להצגת קולנוע, ראיתי חושך אצלך והלכתי לבדי. שלוש שעות אתה מחכה! אלהים! אילו ידעתי… יש לי עניין דחוף אליך, אמרתי. היכנס, מה אתה יושב ככלב לפני הבית, אחז בזרועי להקימני.

אני זקוק למאה לירות, אמרתי בהתיישבי על מיטתו, תוכל להלוות לי לכמה ימים? כמובן! אמר, אכתוב לך צ’ק ומחר בבוקר תוכל להוציא מן הבאנק. הוא שלף פנקס צ’קים מכיסו האחורי והחל לרשום על גביו. אולי יותר ממאה? הפסיק בכתיבתו. כן, מאה וחמישים, אם אתה יכול, אמרתי. רשם מאה וחמישים ונתן את הצ’ק בידי. בעוד שבוע אחזיר לך, אמרתי. הו, אפילו לחודש, לחודשיים, יש לי מספיק. מתי שיהיה לך.

בוא תראה צילומים חדשים שעשיתי, אמר ג’וני, ועם כך נטל מעטפה גדולה מן השולחן, הוציא מתוכה חבילה של תמונות והחל להראותן לי אחת אחת, תמונות של זריחה מעבר לגגות העיר. גלגל חמה שעלה הרחק, בין צמרות עצים ובתים וקרעי־עננים.

באמצע דיבורו חשתי אפיסת־אונים. שמתי ראשי בין ידי ועצמתי את עיני. מרגיש לא טוב? שאל ג’וני. לא היה בי כוח לענות לו. אור החשמל חרך את עפעפי. מה אני עושה פה? שאלתי את עצמי. למה אני לווה ממנו כסף? למה בכלל?

אולי תשתה משהו? אמר ג’וני. הוא היה נבוך מאד מקוצר־ידו לעזור לי ומשתיקתי הממושכת. מוכרח הייתי להפסיק שתיקה זו שאין לה סוף ושאני הולך ומתבזה בה. זוכר את האגודה שלנו? אמרתי, בנושאי את ראשי, זו היתה שטות גדולה, שטות גדולה מאד. הוא החריש וציפה להמשך דברי. מה יכולנו לעשות? המשכתי, מה יכולנו לתקן, מנהלי־חשבונות עלובים? כדי לעשות משהו, הרי צריכים היינו לחדול מהיות מנהלי־חשבונות…

הפסקתי. למיאוס היו עלי הדברים שאמרתי ושכלל לא היה בדעתי לאומרם. מה אני מדבר מה? לשם מה? מה איכפת לי כל זה?

אתה חולה, אמר ג’וני והסתכל בי בדאגה.

כן, זה נכון, נאחזתי בדברו מתוך רווחה כלשהי.

מה קרה לך? שאל בלחש.

לא יודע, אמרתי, משהו לא בסדר אתי…

ח.

לא רציתי להשאיר שום חוב מאחרי. למחרת בבוקר הלכתי אל חברת החשמל, אל המכבסה ואל הירקן, ופרעתי את חובותי להם. לאחר מכן פניתי ללכת אל משרד מס־ההכנסה. מס־ההכנסה שלי מנוכה אמנם ממשכורתי חודש־חודש, אך דומה היה לי משום־מה כי חייב אני ללכת לשם, כדי לקבל את אישורם, כשם שמקבל אישור כזה כל אדם שעוזב את הארץ. כלום אינני עוזב את הארץ? אישור זה יהיה אישורה של המדינה למעשה שאני עומד לעשות.

בהגיעי לשם היתה כבר השעה 11. שלטים לבנים שהיו תקועים לאורך הדוכן הארוך שבאולם, כתמרורים התקועים בצידי הכבישים, הורו: בירור חשבונות, תשלומים שוטפים, חוליה ג‘, חוליה ב’, חוליה א‘, קופה. קראתי את כל השלטים, ניגשתי אל בירור החשבונות והודעתי שברצוני לסלק את חובי. מסרתי את מספר פנקס הזיהוי, הכתובת, מקום העבודה. הפקיד פרטט בכרטיסיה ולא מצא דבר. רשם משהו על פתק ושלח אותי אל המזכירה חנה בחדר הסמוך. המזכירה חנה עברה על כרטיסיה אחרת, רשמה משהו על פתק ושלחה אותי אל הפקיד שליד השלט חוליה א’. פקיד זה קרא לנער, מסר בידו את הפתק ושלחו למקום כלשהו. אשה שעמדה לידי וגליונות ירוקים לפניה, התמקחה בדמעות בעיניה עם פקיד אחר, של חוליה ב‘. אמר לה שהדבר איננו בסמכותו. אם כן בסמכותו של מי? של מי? נפנפנה האשה בגליונות מול פניו, שעתיים אני מתרוצצת כך מפקיד לפקיד ואיש אינו רוצה לשמוע לי. מצטער, אמר הפקיד. אתה מצטער ואני צריכה לשלם 250 לירות כשאין לי מהחנות אפילו מאתיים. אתם סאדיסטים. אתם נהנים מזה שאתם רואים אשה בגילי מוציאה את נשמתה אצלכם. אפשר להשתגע מהמדינה הזאת. מצטער, אמר הפקיד. הנער השליח חזר ולא הביא דבר. פקיד חוליה א’ קרא בשמי ובמספר פנקס הזיהוי שלי אל פקיד אחר בקצהו השני של האולם והלה חזר על השם והמספר. הקריאה הדהדה מקצה עד קצה. דומה היה לי כאילו הכריזו עלי במושב בית־דין ועלי לעלות ולבוא. עתה ידע כל העולם מי אני ומה אני עומד לעשות. מעולם לא ניתן לי פומבי כזה, ודווקא עתה, כשאני רוצה לטמון ראשי בעפר… כרטיסי נמצא סוף־סוף. הורו לי ללכת לחדר מספר 5 בו יושב פקיד השומה.

חדרו של פקיד השומה היה צר כמלכודת. רק הוא ואני והשולחן בינינו. ללא רווח לפנות ימין ושמאל, לפשוט רגל או לשלוח יד. תיקי היה פתוח לפניו והוא עיין בו מבלי שים לב אלי. ראש כדורי וגדול היה לו, שערו גזוז קצר, גביניו השחורים עבותים ופניו אפילות. ישבתי בלב רועד, מצפה לגזר־דיני. עתה מפורטים לפניו כל עוונותי. עוד מעט יקראם לפני אחד־אחד.

היית חבר קיבוץ עד נובמבר 1949, נשא הפקיד את עיניו מן התיק בעודו יושב שחוח עליו.

כן, הודיתי על אשמה א'.

ומאפריל 1950 עד היום הנך עובד כמנהל־חשבונות בעירייה.

כן, הודיתי על אשמה ב'.

נשוי.

כן.

ילדים אין לכם.

לא.

מה עבודתה של אשתך?

איננה עובדת.

אין לה שום מקצוע?

בהיותה בקיבוץ עבדה כמטפלת בילדים.

מדוע לא המשיכה בזה כאן?

פני החווירו. חשתי שהחוקר יכביד ידו עלי, ילחצני, ואני לא אוכל לעמוד בכך. אסתור את עצמי, אומר דברי שקר, אתמוטט.

נשמתי עמוק ואמרתי, לא מצאה עבודה במקצוע זה.

האם ניסתה למצוא?

כן, אמרתי. זה היה שקר, כמובן. מעולם לא ניסתה. לאחר שנתברר לנו כי לא תוכל ללדת, הסכמנו שנינו שמוטב כי לא תעבוד עם ילדים. עכשיו עתיד הוא לתפוס אותי בשקר זה.

כלומר, יותר משבע שנים אתם נמצאים בעיר, בלי ילדים, וכל הזמן הזה אשתך לא עבדה.

לא.

נשימתי כבדה וזעה עלתה במצחי. צריך הייתי לנשום עמוק מדי פעם כדי להתגבר על חולשתי. אין ספק שהכרת פני ענתה בי אשמה. לשם מה באתי הנה? הרי בין כה וכה מנכים את מס ההכנסה ממשכורתי, חודש בחודשו. הרי איני חייב להם כלום. לשם מה באתי?

כמעט לא ייאמן, אמר פקיד השומה.

בהיתי לפני ולא עניתי דבר. החלון נעשה צהוב. האם נסתתרה השמש מאחורי ענן או רק נדמה לי כך? הדממה צללה באוזני. שתיקתי נדמתה ודאי בעיניו כהודאה באשמה.

נצטרך לברר זאת, מלמל לעצמו ושיקע ראשו בתיק־הפשעים.

כשהיה מדפדף בגליונות שבתיק, מעיין שעה ארוכה בכל גליון, הייתי מהרהר בכך שבאמת לא טוב היה שאשתי לא מצאה עבודה כלשהי. ייתכן שאילו היתה עובדת, היה הכל שונה. לא היתה נפתית להרפתקאות. כמו עם דבלה, אחר־כך עם ג’וני. פתאום נכנסה בהלה בלבי למחשבה שמא היתה מתנה אהבים עם מישהו, ואני כלל לא ידעתי. אילו יכולתי לגלות זאת! למצוא עדות כלשהי!

לפי הדינים־וחשבונות שכאן, ניכו בשבילך מס־הכנסה מאפריל 1950 עד החודש שעבר, זקף עינו פקיד־השומה, אבל לא שילמת כל מס מנובמבר 1949 עד אפריל 1950.

הייתי מחוסר עבודה, אמרתי.

ממה התקיימתם?

ההורים עזרו לנו.

הוריך והוריה?

כן.

מה עבודתו של אביך?

מרצה־נודד מטעם ההסתדרות.

ידוע לך מה משכורתו?

בערך מאתיים לירות לחודש.

וממשכורת פעוטה זו יכול היה להפריש לקיומכם?

קצת הוא וקצת אביה של אשתי.

מה מלאכתו של אבי אשתך?

יש לו חנות לחומרי בנין.

הוא כבש ראשו שוב בתיק, אחר נשא עיניו אלי.

ביולי 1950 שכרתם את הדירה שבה אתם גרים בה עכשיו, אמר.

כן.

שילמתם 4000 ל"י דמי מפתח.

כן, אמרתי. לא העליתי בדעתי שכל זה רשום וידוע לפניו.

מניין לקחתם סכום גדול זה, לאחר שאתה היית מובטל ואשתך לא עבדה?

ההורים, אמרתי שוב.

ההורים?

פקיד־השומה סמך סנטרו על כף ידו והתבונן בי ממושכות, כבוחן כליות ולב. ניכר היה שחשדוֹ בי הולך ומוצא לו סימוכין. נאלץ הייתי להסב מבטי ממנו, ודבר זה ודאי אישר את חשדו.

אביך ואבי אשתך ודאי הצהירו על תמיכתם בכם, בדינים וחשבונות שמסרו באותה שנה.

אני משער כך, אמרתי בקול חולשה. רציתי להתחנן לפניו שיניח לי, שיעזבני לנפשי. חשתי חום ומחנק עד בלתי יכולת לשאת עוד.

נוכל לברר זאת, אמר פקיד־השומה. התוכל להביא לנו אישור לכך שהיית מחוסר עבודה באותם חמשת החדשים?

הייתי מחוסר־עבודה, זו כל האמת, אמרתי.

כן, אני מוכן להאמין לך, אבל התוכל להביא אישור לכך?

עתה חשתי שהעניבה מתהדקת והולכת סביב לצוארי. החום שהציף את גופי כמעט וחנק את נשימתי. מוכן הייתי לעשות כל דבר ובלבד שאצא מן החדר ואנשום לרווחה. אילו הייתי חבר קיבוץ, חלף הרהור במוחי, לא הייתי נקלע לעולם לחקירת־זוועה מעין זו. כל המסים משולמים שם מעליהם.

ממי עלי לקבל אישור? שאלתי.

הנך חבר ההסתדרות בודאי, אמר הפקיד, ודאי נרשמת בלשכה באותה תקופה שהיית מובטל ועשית את כל המאמצים להשיג עבודה כלשהי.

לא נרשמתי, הודיתי.

מדוע?

לא היתה לי תשובה על כך. בשעתו לא עלה הדבר בדעתי כלל. חיפשתי עבודה באמצעות מכרים והשתדלויות. איך אסביר לו כל זאת? ודאי אסתבך כפל־כפליים. הסומק שבפני הלוהטות ודאי מעיד כמאה עדים שאני משקר. אבל הרי איני משקר!

כמה מס עלי לשלם בעד אותם חמשת החדשים? שאלתי לבסוף.

שאלה זו לא הפתיעה אותו. כאילו ציפה לה.

זאת לא אוכל להגיד לך כרגע, אמר, תלוי מה היתה משכורתך.

הייתי מחוסר־עבודה, כפי שאמרתי.

ובכל־זאת אתה רוצה לשלם מס עבור חמשת החדשים שלא עבדת! זה מוזר מאד!

מפני שאינך מאמין לי, אמרתי.

לא אמרתי זאת. כל אדם חשוד בעינינו עד שלא יביא ראיות לדבריו. זהו הכלל שלפיו אנו פועלים. אלא שאתה עצמך, שברגע זה הבעת את רצונך לשלם עבור אותם החדשים, כאילו הודית בכך שעבדת, ומה שאמרת קודם לא היה אמת.

היה אמת, אמרתי.

טוב, יש באפשרותנו לברר זאת, אמר פקיד־השומה באנחה וסגר את התיק.

מה עלי לעשות עכשיו? שאלתי.

לא כלום, אמר, חכה להודעה. תוך שבועיים־שלושה תקבל הודעה.

אני מוכן לשלם עכשיו, אם צריך, אמרתי ברוב ייאושי. הרהור חלף בי שאם לא אשלם עכשיו, יהיה עלי לחכות שבועיים־שלושה ואולי יותר, עד שאוכל להדק את קנה־האקדח לרקתי.

מצטער, אמר, לא אוכל לומר לך עכשיו יותר ממה שאמרתי.

רגע ממושך לא יכולתי לקום ממקומי. אחר הודיתי לו ופניתי אל הדלת. בעומדי על הסף, אמר, כאילו לאחר שיקול שהיה לו בינו לבין עצמו:

אני מקוה שאינך עומד לעזוב את הארץ.

לא, אמרתי נפתע.

הוא חייך ואמר:

שאלתי זאת, מפני שתמוה היה בעיני שבכלל באת הנה. סוף־סוף מסיך משולמים כסידרם. לפחות בשש וחצי השנים האחרונות.

עוד רגע עמדתי נדהם, אחר יצאתי ונשמתי לרווחה.

בבואי הביתה אחזה אותי בהלה לחפש עדות לחשד שעלה במוחי ביושבי בחדר פקיד־השומה. היתה לה, לאשתי, מגירה אחת, בה היתה מצפינה עדיים, מכתבים ישנים וכל מיני אביזרים קטנים חסרי־ערך. את המפתח היתה שומרת תמיד בארנקה. עתה נסיתי לפותחה בכל המפתחות שבבית ולא עלה בידי. לקחתי מברג ופטיש, ולאחר עמל רב, כשאני מפסק בין המגירה ומסגרתה, הצלחתי לפרוץ אותה ולפגום בכך את הארון פגימה ללא תקנה. המגירה היתה ריקה.

אחר הצהריים היה בדעתי ללכת לקנות את האקדח. אך ברגע שפניתי לצאת מן הבית נכנס אבי. רבון כל העולמים, דווקא בשעה זו! כשלא היה בי כוח להשמיע מלה טובה אחת ולא סבלנות לשמוע כלום מפיו! עיניו היו דעוכות, בשרו כחוש ונזדקן הרבה מאז ראיתיו לאחרונה. דומה היה כאילו מחלה מקננת בו. בא ואמר שאמי דואגת לי מאד. כי זה יותר מחודשיים שלא כתבתי מלה. מה קרה לך? הו, לשם כך צריך היה לעשות את כל הדרך הארוכה מביתו הרחוק עד הנה, חשבתי, כדי לומר לי זאת. אמרתי לו שפשוט מתוך עצלות לא כתבתי. לא, אמר, משהו לא כשורה אצלך. לב אב ואם חש גם מרחוק. דברים אלה הרגיזוני מאד. אני שונא אמונות תפילות, אמרתי, והעובדה שהכל כשורה מוכיח על כזבן. והיכן היא? שאל. נסעה לנוח, עניתי. כך סתם? כן כך סתם, מה תמיהה בדבר שבחורה נוסעת לכמה ימים מן הבית? נראה היה שעלה חשד באפו, כי לא נתן אמון רב בדברי. לאחר שישב ושתק דקות אחדות, שאלתי לשלומם. אתה רואה, אמר, אביך ואמך חשים מרחוק בצרתך, ואתה, בנם, אינך חש בצרתם. הקרה דבר־מה? שאלתי. כך כך, נד בראשו, פורענויות באות תמיד בחברותא, רדופות זו אחר זו. קודם מעדה אמא במדריגות ושברה רגל והצטרכה לשכב ארבעה שבועות במיטה… מה אתה אומר! קראתי. כך כך, אמר, אבל מזה נרפאה כמעט, אלא שאחר כך באה צרה אחרת, גדולה מהראשונה. תאר לך שלאחר שלושים ושלוש שנות עבודה, אני מקבל הודעת פיטורין… מה אתה אומר! קראתי, זה בלתי אפשרי! כן כן, אמר, זה שכרי מכל עמלי.

ישבתי כאבל עד שנתארכה השתיקה. ואינם משלמים פיצויים? שאלתי. תאר לך, שלושים ושלוש שנה שירתי אותם באמונה, בימי חמסין ובימי גשם נסעתי לנקודות הנידחות ביותר, ועכשיו אומרים לי לך ופוטרים אותי בכמה מאות לירות.

הכל באשמתך, אמרתי ברוגז, באשמתך בלבד. מפני שאינך יודע לעמוד על שלך. מפני שאינך יודע להילחם. אדם שאינו יודע לעמוד בתוקף על שלו, הכל רוכבים עליו. הוא עובר־בטל. אפס גמור. למה ציפית? לרחמים? האם מישהו מרחם על אדם חלש?

כן, ייתכן שאתה צודק, אמר, אבל מה לעשות, את טבעי כבר לא אשנה. אינני יודע לדפוק על השולחן ולהקים צעקות. ככה זה.

אם כן תשב בחיבוק ידיים ולא תעשה דבר? קראתי.

מה אוכל לעשות? אמר.

ישבנו ושתקנו. היה בלבי לומר לו עוד דבר־מה. דבר פרידה כלשהו. הוא היה דמי ובשרי, וכשישבנו כך ושתקנו, וכבר דעך אור היום, חשתי כאילו דמו זורם ממנו אלי וממני אליו, עד שהוא נצמת בתוכי. הייתי נצר חולה מגזעו. בנו היחיד הייתי, בן ללא בנים, ולרגע התכווץ בי לבי למחשבה שהנה אני עומד להכרית את שושלתו, שלא יהיה לה עוד ניר לעולם, וכי אני עושה לו עוול בזה, לו ולאבותיו ולאבות־אבותיו. כאילו ראה להרהורי, שאל לפתע: ואצל סבא היית? לא, אמרתי ברוח שפלה. למה? למה אינך מבקר אצלו? לפחות פעם בכמה שבועות? האמנם כל־כך קשה הדבר? אתה יודע כמה נחת אתה גורם לו בזה. וכי יש לו אדם קרוב ממך בעיר הזאת? אדם בודד הוא ושנותיו ספורות, האין זו מצוה של פיקוח־נפש ממש לבקר אצלו מפעם לפעם? שאלותיו רחפו בחדר כעטלפים מעל לראשי, ואני כפפתי ראשי פן יפגעו בי. ובכן? אמר, תסור אליו? כן, אמרתי. מתי? בימים הקרובים. אתה מבטיח לי? כן, הרי אמרתי.

ליוויתי אותו אל האוטובוס. רציתי עוד ללחוץ את ידו, לנשק לו נשיקת פרידה. לבקש את סליחתו. אך דחיתי זאת לרגע האחרון, וברגע האחרון כבר הגיע האוטובוס, ולא היה סיפק בידי אלא לקרוא שלום כלפי הדלת, שנפתחה ומיד נסגרה. ראיתיו עוד מוציא את הארנק מכיסו ומפשפש בו למצוא את הפרוטות המעטות לדמי־הנסיעה. התיק היה תחת זרועו והוא נתקשה בנקיטת הכסף מתוך הארנק, ובתנועה זו, שהיתה כה חסרת־אונים, כאילו נתקפלה כל מלחמתו הקשה על החיים, כל מאבקו הנואש נגד נסיבות־הגורל החזקות ממנו. כה חסר־אונים היה עד כי דמעות עמדו בעיני, בלוותי במבטי את האוטובוס המתרחק במורד הרחוב.

בלכתי הביתה, הרהרתי כמה פותה לב האדם להאמין בנס שעה שהוא זקוק לו. כמה וכמה פעמים בימים האחרונים הייתי מצפה לנס שיבוא. הנה אפתח את הדלת ואשתי תעמוד לנגדי ופניה מאירות ותאמר לי שכל מה שהבעית כה את רוחי לא היה אלא חלום־רע, או הרהורי לב קנא, או דמיון שוא, או שקר. ואין דבר בעולם שיוכל להפריד בינינו. לא אצטרך לקנות עוד את האקדח ומיד יחזור הכל למה שהיה לפנים. אך נס זה לא יקרה, בין שאתפלל לו, בין שבכוונה לא אתפלל לו כדי שיקרה בהסח־הדעת.

בכל זאת נשאתי עיני אל החלון, אולי יש בו אור. רק השוטים מאמינים בנסים, שיפטרו אותם מן המעשים שהגורל מצווה עליהם לעשותם.

ט.

עניין קניית האקדח היה פשוט הרבה משחשבתי. למחרת הלכתי לחנות קטנה לכלי נשק בדרום העיר, שזכרתיה משכבר השנים, כשהייתי עובר על פניה יום־יום בלכתי לבית־הספר. שאלתי אם אפשר לקנות אקדח קטן במחיר לא גבוה. אמר לי המוכר שבשבעים לירה אוכל לקבל פי. בי. 7.65, אקדח משומש אמנם, אבל טוב. לשם מה הוא נחוץ לך? שאל. אמרתי שאני יוצא לעבוד בקידוחים בנגב ושם אזדקק לו. אם כן זה ישרת אותך בנאמנות, הניח לפני את האקדח. אבל אין לי עדיין רשיון, אמרתי. זהו עניינה של המשטרה, אמר, ועניינך אתה. עלי לקבל ממך רק את שמך, כתובתך ומספר פנקס הזיהוי שלך. מסרתי לו כל מה שביקש, שילמתי, חתמתי על איזה גליון נייר, והאקדח היה בכיסי, עם עשרה כדורים.

חזרתי הביתה וסגרתי את כל התריסים עד שהיתה אפילה גמורה ורק מתכתו הקרה של האקדח הבהיקה בה. מתחתי את הבריח ושחררתי לאט־לאט, לבל יישמע קול. פרקתי אותו והרכבתיו שוב, כמה פעמים. מאומן הייתי בכך, אפילו בחשיכה. הדקתי את הקנה אל רקתי, כפי שהייתי עושה בדמיוני פעמים אין־ספור. לחצתי אף על ההדק וקול אטום נשמע. הרגשה של בטחון נכנסה בי כשהייתי שוקל את האקדח על כף ידי. כלי קטן ונוצץ היה זה, והוא קלט את חוּמי ונענה לכל תנועה שלי ללא סירוב. היה מתהפך מלחי אל לחי ומכף אל כף והבריח היה נמתח על נקלה, כמשוח בשמן, וחוזר אל תושבתו כפי רצוני. שלטתי בו שליטה גמורה, ועכשיו שלטתי גם בגורלי, שהיה נח כציפור לכוּדה בכף ידי. הציפור לא פרפרה, אלא כנוּעה היתה, ורק את צפצופה החלוש שמעתי מפעם לפעם.

שכבתי על המיטה והאקדח היה מונח לצידי כשקנהו נשען על מצחי. מגעו הצונן היה כמגע מטלית לחה המפיסה את מיחושי הראש. בפעם האלף הציקתני המחשבה שאילו הייתי נוהג אחרת, יכול הייתי למנוע את השואה. אילו הייתי רואה את מרכז חיי בביתי, ושמח בחלקי עם האשה אשר אהבתי. אלמלא הייתי נמשך אל החובה, כפרפר אל האש, שסופה היה לשרוף אותי. אלמלא חשבתי שמשא כל הארץ מונח על כתפי והלכתי שחוח ונדכא תחתיו. והרי לא הועלתי דבר! איבדתי את שני העולמות ויצאתי עירום משניהם! כן, עד לשנה האחרונה, גם אשתי עוד האמינה בכך, שאמנם נושא אני משא של ממש על שכמי, עד שנגלה לה פתאום שאותו שק נפוח שאני כה כורע תחתיו, בפנים קודרות, מדיר עיני מכל הנאה, כביכול חטא היא, כביכול עשוייה היא להטות את לבי ממלאכת קודש כלשהי, שאותו שק נפוח אינו אלא שק ריק. כל הכבוד שרחשה לי, מתוך אשלייה שאני טיפחתי בארשת החשיבות שלבשתי והיא עצמה פחדה להרסה, בהסתירה עיניה מן האמת שאולי ידעתה בעומק לבה – נגוז בבת אחת. לא נותר ממני אלא מנהל חשבונות קטן, שוגה בדמיונות של כסיל.

נזכרתי בימים שלאחר נפילתי מן המגדל. כבר אז החלה התרחקותה מעלי. ואולי עוד באותו יום עצמו, כשראיתי את מבט האיבה בעיניה, בהיותי שוכב על השולחן בחדר העזרה־הראשונה, ולא יכולתי להבינו, כי סבור הייתי שהאהבה סולחת לכשלון. לא, האהבה לא סלחה. היא נפצעה ממנו ללא מרפא. היא לא יכלה לראות עין בעין את מושאה, שנדמה כחזק, בחולשתו הערומה. ייחסתי את חוקי הידידות לאהבה, וזו היתה טעותי, הרת התוצאות הגורליות. חוקי האהבה בין איש לאשה אכזריים הם ופועל בהם אך משחק הכוחות שאינו יודע ויתור ושהרחמים זרים לו. מאז החלה להתנכר אלי. חשתי איך היא הולכת ומתרחקת, יותר ויותר, ואין בכוחי לעצור את התרחקותה. נזכרתי איך היתה ישנה בשלווה כשהייתי אני נשרף על יצועי כל הלילה, מתהפך כעל גחלים, וצריך הייתי לאזור כוח לא־אנוש כדי לא להעירה ולומר לה את אשר היה עם לבי. שעת טרם־בוקר היתה הנוראה ביותר. המוות כאילו קם אז מאפרו בתוך גופי, ותחת מראה לשונות האש שליחכו סביבי כל הלילה ניצבה עתה דמותו האילמת, לבושת התכריכים הלבנים. זו היתה הרגשת החידלון הגמור. חוסר־האונים המוחלט. היא היתה מתיישבת על מיטתה, ותוך כדי לבישת גרביה, בעודה אוחזת בשוליהם, כפופה לפניה, היתה מפסיקה לרגע במשיכתם ומהרהרת. הידיעה שהיא מהרהרת בדברים שאין לי כל שליטה עליהם, שאין לי כל חלק בהם, ולא דרך כלשהי להחדיר עצמי לתוכם – היתה מטרפת את דעתי. ידעתי אז שגם אם אזעק מרה, או אשטח עצמי לרגליה, או אטיח ראשי בלבה, יהיה זה כאל כותל אטום. עיר נצורה היתה, שכל שעריה נעולים בפני, וגם אם אתקע בכל שופרות לבי, לא אבקיע אותה. באותם רגעים חשתי שגם אם אטבע לעיניה, אושיט ידי מן המים ואצעק לעזרה, אראה לעיני המתחננות רק את מבטה האדיש, בעומדה שוות־נפש על החוף.

אחר־כך, ואולי תוך חוש טבעי של הגנה עצמית, או מתוך הרגשה כמוסה שלא אוכל להתמודד עם מצב אכזרי זה של היות זר פתאום לאדם הקרוב לי ביותר – נמלטתי שוב אל החובה. הנחתי לדברים להתגלגל מעצמם, מתוך אמונת־הבל שאם אסתיר עיני מהם, ואם אשקיע עצמי בעסקנות כלשהי שפיצוי של הרגשת־הקרבה בצידה, ושגמול מזומן למתמסרים לה, כמו לכל הצדיקים, – יחזור הכל למוטב. כמובן שהיתה זו אמונת־הבל. היא הלכה הלוך והתרחק מבלי שעיני צופייה בה, ועתה גם ללא החזר ראשה לאחוריה. כשחזרתי באותו לילה, לאחר הנשף בביתה של אירמה, ככלב מוכה המלקק את פצעיו והוא מדדה אל מלונתו למצוא בה מנוח, בתקווה כי זהו מקלטי האחרון ובהחלטה לתקן את הסדקים שנבעו בו ולבצרו – כבר אחרתי את המועד. הבית היה הרוס. ברחתי מדליקה אחת אל דליקה שנייה ובשתיהן לא יכולתי להציל דבר.

היכן היא עתה? דמיוני הקנא שוטט בכל פינות הארץ, ביפות שבהן, בנסתרות שבהן, בצל שיחים, בסתר־סוד חורשות אורנים רעננות, על חופי אגמים, על במות הרים – ולא מצאה. או מצאה בכל מקום, מוקפת מעגלים מכושפים שאין לחדור בעדם.

כשנתעוררתי מן הסיוט, ראיתי שוב את האקדח לידי. אמרתי כבר לטעון אותו בכדור, אך נזכרתי שעלי ללכת לבית סבי, כדי לקיים הבטחה שנתתי.

י.

היתה כבר שעת אחר־הצהריים כשהגעתי לבית סבי. דפקתי על הדלת ושמעתי את חריקת הכסא בקומו מעליו, ואחר את רשרוש דרדסיו על המרצפות. ברכתיו לשלום. הוא בהה בי רגע כאילו לא הכירני, אחר אורו פניו והושיט לי את ידו, יד יבשה, מגויידת, שאצבעותיה קרוּשות. זקנו הלבן היה שקוף כמשי וכן היה אור פניו, שורידים דקים הכחילו בצדעיהם, וכן היו עיניו התכולות, הצלולות כאגמי מים.

ברוך הבא, אמר, יפה שנזכרת במצוות כיבוד סב. בוא, היכנס, היכנס. אבל כיון שחוזר־בתשובה אתה, הרי צדיק כמוני אינו יכול לעמוד כך במחיצתך. צריך אני להתלבש לכבודך.

הוא יצא אל החדר הסמוך ונשארתי לבדי. הכל היה כמימים ימימה. על השולחן המכוסה מפה תרוגה היה ספר גמרא פתוח, ולידו כוס עם שארית של תה בתחתיתה. בפינה אחת עמדה הכוננית הצהובה והרעועה, ועל מדפיה דחוקים ללא־רווח הספרים הגבוהים בכריכות העור הסדוקות. בפינה השנייה עמד השולחן הקטן, עקום־הכרעיים, שהכלים המכוסים באלונטית־בד לבנה, בעלת שני פסים כחולים, שיוו לו מראה של גיבן המתכופף להרים דבר מה. על הקיר היתה תלוייה תמונת הרמב“ם, ולמטה לה רשום באותיות רש”י מעובות ועקומות, רבנו משה בן מימון, אותה תמונה שנחקקה בזכרוני מקדמת ילדותי, מן הלילות שהיו הורי משאירים אותי ללון בחדר זה. מבקש הייתי אז להשאיר את האור עד שארדם, ובשכבי כך, כשעיני פקוחות ופני אל הקיר שמנגד, היה הדיוקן שבתמונה משקיף עלי שעה ארוכה כאַב המתבונן בבנו. אין הוא מייסרו, אלא מעמיק הוא מבטו לתוכו, לבחון את לבו. תוהה הייתי על התרבוש הלבן שבראשו, ועל הצעיף המשונה העוטף את צווארו, ודומה היה לי שמפני שהוא מצונן נתלבש ככה. אלא שעיניו השחורות, שהיו נעוצות בי כל העת ללא ניע, לא היה בהן כל מורך ולא שום סימן של חולשה, ועל כן היה איש חזק בעיני, העומד כצוּר נגד כל אויביו ואין אדם בעולם שיכריענו. אחר־כך, כשדבקה תנומה בעפעפי, עוד הייתי ממצמץ כלפיו ומבקש להיאחז בו שלא להרדם, וחושש פן אאבד אותו, פן ייעלם ברגע שתיעצמנה עיני ולא יהיה לי עוד חוסה ומגן, וגם כשנעצמו עיני לבסוף, כאילו נפרדה התמונה מן הקיר ובאה ונכנסה לתוכי, והיתה מבהקת שם מתחת לאשמורותי בתרבושה הלבן שקפלים קלועים לו, עד שהיה הכל מחשיך. עכשיו היה אור של שמש שפלה מצהיב את מחצית הדיוקן ומזהיב את גבי כריכות־העור הסדוקות של הספרים הגבוהים. האור גהר באלכסון מן החלון הפתוח על גבי הרצפה, כמו נשתטח עליה, והיה כאבק זהב הבא מרחוק, מארץ אופיר או פרוַיים. ניגשתי אל השולחן וקראתי –

שואל פרק שלושה ועשרים שבת קנב.

כעין מגדל איתן, לא־ימוט, שבסיסו רחב, ניצב גוף הגמרא באמצע הדף, ומסביבו חשרת־האדים הכבדה של אותיות הפירושים הזעירות. כלמראה גובה רב, (ואולי משום שלא בא אוכל אל פי מאז הבוקר), אחזתני סחרחורת קלה. רגע חלפה מחשבה במוחי שאילו הייתי אוחז בקרנות המגדל הזה, מאז ילדותי, כשהפציר בי סבי שאקרב אליו וילמדני לגשש בידי על אבניו, לא הייתי מגיע לעולם למצב שאני שרוי בו עתה. אלא ששוטה הייתי, וברחתי אל הרחוב.

סבי נכנס כשהוא נעול במנעליו ולבוש במקטרנו האפור.

ואולי ללמוד באת? שאל בהניחו כף ידו, בעלת האצבעות הארוכות והדקות, על דף הגמרא. אצבעות לבנות, שקופות, היו לו, אך חזקות, כאילו היו עשויות פרקי מתכת. חיוך חיור עלה על דל שפתי. פניך רעים, אמר, כאילו זקנה קפצה עליך. כן, אמרתי, קשה להתחרות אתך בצעירות. מחמאה זו נעמה לו, אלא שמתוך ענווה נאנח אנחה קלה ואמר בניגון של קינה: ביום שיזועו שומרי הבית והתעוותו אנשי החיל ובטלו הטוחנות כי מיעטו וחשכו הרואות בארובות… קרב הנה ותקנה דבר־חכמה כדי שלא תצא מכאן בידיים ריקות ותאמר שביטלת זמנך אצל סבא.

כשאני רואה אותך כבר אינני מבטל את זמני, אמרתי.

אם כן כדי שלא תבטל אותי מתורה, אמר. ועם כך קרב כסא אל כסאו והושיבני על ידו. קרא כאן, אמר, ושם אצבעו בראש הדף.

אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה, מאי טעמא לא אתית לבי אבידן? אמר ליה, טור תלג, דהיינו הר שלג, שהוא ראש מלא שיבה, סחרוני גלידין, כלומר קרח סביבו, שהם השפם והזקן, כלבוהי לא נבחין, טחנוהי לא טחנין…

וקרא להלן, אמר לי: אמר ליה שמואל לרב יהודה, שננא, שרי שקיך ועיל לחמך. כלומר, פתח פיך והכנס בו לחמך, כי עד ארבעים שנה האוכל נכנס ומכאן ואילך, שתייה נכנסת…

והנה אתה, הניח כף ידו על זרועי וצבתה באצבעותיו, פחות מבן ארבעים אתה ונראה בך כאילו לא אכלת כלום, כל כך כחוש אתה. האין אשתך מכינה לך שלוש ארוחות ביום? מכינה? אם כן מה מכחיש את פניך? הרהורי חרטה? או שמא הרהורי קנאה? ראה, ראה מה שנאמר כאן, אמר והפך את הדף: ורקב עצמות קנאה. כל מי שיש לו קנאה בלבו, עצמותיו מרקיבים. כל שאין לו קנאה בלבו, אין עצמותיו מרקיבים. אם כן לא קנאה היא? הרי שודאי הרהורי תשובה, שאתה, הרי מן הפקחים אתה ולא מן הטפשים, ועל הפקחים נאמר כאן שהם מקשטים עצמם ויושבים על פתח בית המלך, לא כטפשים, ההולכים למלאכתם ומזדהמים. אחר כך, כשמזמין המלך את עבדיו להיכנס, הוא אומר להם, הללו שקשטו עצמם לסעודה, ישבו ויאכלו וישתו, והללו שלא קשטו עצמם לסעודה, יעמדו ויראו איך הפקחים אוכלים. למה מכוונים הדברים? שצריך אדם להיות מוכן כל ימיו לתשובה, כמו שאמר רבי אליעזר, שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו אותו תלמידיו, וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להם, וכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. על אחת כמה וכמה אתה, שלא הגעת אפילו למחצית שנות חייך ויכול אתה לחזור בתשובה בכל יום ויום ואינך מאחר. אי רשע, רשע, ניערני בכתפי, אינך רוצה לזכות בחיי עולם?

ואחר־כך היה מספר והולך על תחיית המתים. שלושה שותפים באדם, אמר, מן האשה – דם ובשר, מן האיש – עצמות וגידים, ומן הקדוש־ברוך־הוא – הנשמה. ומזה נחלקו מידות האדם לטוב ולרע, לשמיים, לבריות ולעצמו. לשמיים מן הנשמה, לבריות מן האשה, שהיא בשר־ודם, ולעצמו מאביו. הנשמה והעצמות יש להם הישארות והבשר־ודם, שהוא מן האשה – כלה. כל מעשה שאדם עושה, אם טוב ואם רע, נברא לו מלאך לפי המעשה. העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. כשהצדיק נפטר אין הוא אובד אלא יש לו הישארות. כי שלוש כיתות של מלאכי השרת הולכות לפניו ומלמדות עליו זכות, אחת על מעשיו לשמיים, שנייה על מעשיו לבריות ושלישית על מעשיו לעצמו, ואז הוא זוכה לחיי עולם. מה שאין כן הרשעים, ששלוש כיתות של מלאכי חבלה מהלכות לפניהם ומכריזות על מעשיהם הרעים. סופם שהם שוכבים עם ערלים, את בשרם אוכלת רימה ונשמתם יורשת גהינום.

וכיון שכבר נכנסת הנה, אמר, בעל כורחך תקרא מאמר שכתבתי באחרונה. הוא קם, ניגש אל הכוננית, נטל ספר חומש גדול מעל המדף, פתחו באמצע והוציא ממנו שלושה גליונות נייר ארוכים ומשורטטי משבצות. קרא את זה, הניחם לפני, מאמר קין והבל. קרא לאט־לאט, אל תיחפז, וכדי שלא אבלבל את דעתך, אצא לחדר הסמוך. כשתגמור, אמור שגמרת.

ויהי בהיותם בשדה ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו. קין, שהיה עובד אדמה וכל הארץ היתה לפניו, מה ראה להרוג את אחיו? כל־כך נצטער על שלא שעה השם למנחתו? והרי אפשר שלמחר או אחרי מחר יביא מנחה וישעה לו? אלא שהקנאה מעבירה אדם על דעתו ומשכיחה ממנו כל קנייניו…

כעין ענן ירד עלי וכיסה באד את האותיות. הגמרא היתה עדיין פתוחה והמגדל היה שרוי בערפל, כאילו נמוג בתוכו. חשתי כאילו הכל שוקע תחתי, שוקע וכלה. בעוד שעה אהיה שוב בחדרי ואחוש במצחי את מגע המתכת הקרה. ומה אחר־כך? העולם יהיה כמיימים ימימה. הכוננית הצהובה תעמוד בפינת החדר והספרים הגבוהים יעמדו לעד כעמודים התומכים את כיפת הרקיע. שמש של אחר־הצהריים תשפוך זהבה על הרצפה. טורים של מספרים חדשים, ארוכים לבלי־סוף, ייכתבו בספרי־החשבונות.

ויאמר, מה עשית, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. קין, שידע מציאותו של השם, שכן הביא לו מנחה מפרי האדמה, סבור היה שלא ראה היושב במרומים כי הרג את אחיו? אלא כשנתגבר עליו יצרו נסתתרה דעתו ולא היה בו מותר מן הבהמה. לפיכך כתוב, ויאמר קין אל הבל אחיו, ומיד אחר־כך, ויהי בהיותם בשדה וגו'. מלמד שניטל הדיבר מפיו ולא יכול לומר כלום, אלא הרים אבן והטילה בו, וכבר שמע הוא עצמו קול דמי אחיו הצועקים אליו מן האדמה עד שנתחרשו חושיו והחל לברוח. אך כיון שכל האדמה היתה שלו, לא היה לו לאן לברוח. משל לאדם שהורג איש בביתו וכשהוא אץ לברוח רואה שכל הדלתות והחלונות נעולים ובכל אשר ינוע מרדפו מראה המת. ואין עונש גדול למרצח…

ובכן? נכנס סבי ועמד למולי, טרם גמרת?

נשאתי עיני אליו ולפתע חלף בי הרהור שאפשר ובשעה זו עצמה נמצאת אשתי בבית, שחזרה היא ומצפה לי ודואגת שאינני, וכשאכנס, תיפול על צוארי ותבכה, ותאמר שהיו לה סיוטים, על כן מוכרחה היתה לחזור.

כל עוד רוחי בי מיהרתי לביתי.

יא.

נתתי לאשתי עוד יום אחד שתבוא. אי אפשר, אמרתי, שאין לבה מנבא לה שאסון עומד לקרות. נדרתי שאם תבוא עד הערב, אשליך את האקדח לים, שכן זה אות משמיים לבל אעשה את המעשה. מעין האייל שהופיע לאברהם בשלחו ידו אל המאכלת. מן הבוקר לא יצאתי מן הבית והייתי נרעד לכל רחש בחוץ, קם לקול הציפור. בכל רגע ורגע משעות הצפייה הממושכות היו חיי תלויים בחוט השערה, מחכים לגזר דינם. בכל הצעדים הרבים שעברו ברחוב היו אזני מזדקפות לקלוט את קול צעדיה, ובכל אלפי הרחשים שבחדר המדריגות ומאחורי הדלת, היו חושי מתחדדים להבחין ברחש תנועה מתנועותיה. השבעתי את אלהי סבי שישמע לתחינתי, אני עבדו בן אמתו, החוזר אליו בתשובה יום לפני מיתתו.

עשיתי סימנים ולחשתי לחשים. אמרתי, כשתגיע קרן השמש החודרת דרך סדק התריס עד לחצי הרצפה, תיפתח הדלת. כשיעמוד שעוני מלכת, שלא כוננתיו לילה ויום, יישמע הצלצול. כשתצפור מכונית שלוש פעמים בחוץ, יגיע קול צעדיה. כשאמנה שבע פעמים מאה לדופק ידי, תיכנס. כשאשנן את שמה שבעים ושבע פעמים בנשימה אחת, יצוף מראה לנגדי. כשאקרא אדוני אדוני אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת, תופיע לעיני. כשאכסה את אוזני בכפות ידי ואחריש כל מחשבה בלבי, תבוא. כשלא אעשה כל סימנים ולא אצפה לה, תבוא. הייתי כחפרפרת במאורתי, עיני סומות וכל טפיחה של עלה נידף מעל לעפרי מחרידה את חושי.

בערב, כשלא נותרה בי עוד נשמה מרוב הצפייה, יצאתי מן הבית. הלכתי אל רציף הים עד שהגעתי אל שורת בתי המשחק. מנגינות קורעות־אופל צווחו אל הרחוב מן הרמקולים. חבורות־חבורות של בני תשחורת התגודדו לפני הפתחים ומילאו את הקובות. המנגינות הלכו אל הים ופשטו אל החופים הרחוקים. ריחות תבלינים חריפים והבל תירס מתבשל עלו מן הדוכנים. זוגות־זוגות, משפחות־משפחות ומטליות־מטליות של נערים עברו על פני כנהר. כל שאון כרכי הים, של יון, של ספרד, של איטליה ושל מצריים, סאן מסביב. הייתי כנקלע לעיר זרה שאעשה בה אך לילה אחד. נקישות התוף וצלצולי המצילתיים הערביים נתערבו בלחנים היווניים המתמשכים, והללו בסלסולי הזמר הספרדיים. מבתי המשחק יצאו ובאו יצאו ובאו, בזרם בלי פוסק, בחורים מבריקי־שער, חפותי־שרוול והדוקי־מכנסיים. מבפנים נשמעו תקתוקי־ירי וצקצוקי המכונות האוטומטיות. נורות חשמל צהובות וירוקות קרצו והבהבו, כבו ונדלקו. קול צחוק פרוע של נערה נמלטת מידי מרדפה עבר כשוט בתוך הסאון. ידידים קראו זה לזה בשמותיהם מעל לראשי העוברים־ושבים. נשים דלות־לבוש פילסו להן דרך בעגלות־ילדים בתוך ההמון. אבות נשאו תינוקות על זרועותיהם ושרכו דרכם בעצלתיים. אֵד חם עלה מן הים ונתערבב באֵד המאוּרות. תקתוקי־ירי נשמעו מלפני לוחות המטרה. שפר את קליעתך. למד לקלוע היטב. נסה את מזלך. פרטתי את כספי למטבעות. שלשלתי מטבע לסדק וחבקתי אל כתפי את קת הרובה. על הלוח שלפני, היה גן ירוק ושורת ברווזים עלתה מן האגם שבתוכו. הברווזים החלו לנוע. לחצתי על ההדק וקלעתי בעינו המנצנצת של האחד. נפל לתהום. כתובת־אור הבהבה 100. פגעתי בשני. האור הבהב 200. ניקרתי עינו של השלישי. שמונה הפלתי בזה אחר זה. הרובה היה צמוד אל כתפי ואל לחיי והכדורים כאילו נורו מתוכי. עוד שני כדורים נותרו לי. האחד פגע בפיל שמצד שמאל והשני בפיל שמצד ימין. נזדקפתי וחיוך עלה על שפתי למראה ההרג שחוללתי. 1000 הראו ספרות האור. העומדים מסביבי הסתכלו בי בהתפעלות. הפצירו בי להמשיך. שלשלתי מטבע למכונה שנייה. שם היה ג’ונגל סבוך ובין ענפי העצים שכנו קופים, אריות, נמרים ותוכיים. לחצתי על הדק הרובה. בקול צווחה קפץ קוף השמיימה. בלחיצה שנייה שאג אריה ונפל שאולה. בלחיצה שלישית נהם נמר ולא נראה עוד. בלחיצה רביעית צרח תוכי ונעלם בין הענפים. עשרת הכדורים חיסלו את כל חיות־היער. הקולע עשר פעמים ללא החטיא זוכה בעשר יריות חינם. עתה החלו כל החיות לקפץ במהירות מענף לענף וכל היער סבב כגלגל, ועד שלא כיוונתי אליהן, ברחו שש מתוך העשר וניצלו מפגיעתי. העומדים סביבי צחקו והפצירו בי לנסות שנית. שלשלתי עוד מטבע. הרגתי שוב את כולן במחזור הראשון וכשהחל היער סובב בשנית ואני מרדף אחר החיות מעלה ומטה, ימין ושמאל, נמלטו שלוש מידי. עמדתי חיוור מול המטרה וזעה כיסתה את מצחי. נסיתי בשלישית. שוב נמלטו שלוש. חבל על הכסף שלך, אמרו הצופים במחזה, לא תצליח. לא חבל לי על הכסף. נותרו לי עוד כשתי לירות בארנקי ורציתי לרוקנו לגמרי שלא תישאר בו פרוטה. בפעם החמישית הרגתי את כולן. הצופים מחאו־כף. נשמתי עמוק ופרשתי משם. מתוך הרמקול עגבה זמרת צועניה על שני גברים שקולם נמס למגעיה. מרחוק מרחוק באה השירה ופרשה צעיף אדום של משי על ראשי המתגודדים. הו, טוראָרו, או טוראָרו. שוורים התבוססו בחול ודמם נספג בו. מחוללת מצרית פיתלה את בטנה, את ירכיה, את עכוזה, ועין טבורה קרצה לכל הגברים. הו, אהבה. מלא העולם אהבה כמים לים מכסים. בחורים נטלו על צוארי נערות וקרבו יחד אל מכונות המשחק. תחבתי מטבע בסדק. מחפר בעל־שיניים החל סובב בקשת ומגשש על פני בובות קטנות, קופסאות סיגריות, בקבוקי־בושם, שפופרות משחת שיניים. נעצר ולא העלה דבר. תחבתי מטבע שני. שוב סב וגישש כעיוור. מלתעותיו סגרו על בקבוק הבושם. לחצתי על כפתור והבקבוק נפל לידי. יש לך מזל, אמרה נערה שנשענה על כתף בן־זוגה. הגשתי לה את הבקבוק והיא סרבה, אך בן־זוגה נטלו מידי בתודה. שלושה בחורים עמדו ליד אוטומט של סיגריות אנגליות וניסו מזלם בשילוח גולת־כסף זעירה על פני מסלול עיגולי. אחד מהם היה זוכה עם כל סחיטת בורג, עד כי דומה היה שירוקן את המכונה מכל מלאי קופסותיה. הה! צהלו השניים משהחטיא. תחבתי מטבע וסובבתי את הבורג. גולת הכסף זנקה כבזק במעלה המסלול וחלפה על פני כל חורי־הקלט ונפלה למאורתה. בפעם השנייה חלפה שוב כטיפת כספית מפי הקפיץ. לאט! לאט! יעצו לי העומדים סביב. בשלישית סחטתי את הבורג בתנועה זהירה. גולת הכסף רצה מעלה, אצה כחץ לאורך הניקבה ונפלה. ברביעית נקלעה אל תוך חור־סרק. אינני מעשן, אמרתי לצוחקים סביבי ופניתי מעליהם. ממעמקי הקובה צדה את עיני צועניה ארוכת־שער וחשופת־שד. מגידת עתידות, היה כתוב מעל לראשה. קרבתי אליה צעד־צעד. שים כף ידך על כף הברזל ואקרא את עתידך, היה כתוב למטה משדיה, כל אדם וגורלו, כל אדם ועתידו ואין תשובה אחת דומה לשנייה. אם אינך פוחד מן האמת, נסה והיווכח. לא זקוק הייתי לפיתויים. נכון הייתי להאמין בכל אשר תאמר. זה לילי האחרון. שלשלתי מטבע, הטבעתי ידי על דפוס כף־הברזל ולחצתי בחוזקה. שקשוק גרגרי מתכת נשמע מקרבי המכונה. עיני הצועניה היו קפואות. משכתי בכרטיס שבצבץ מסדק בטנה וקראתי את הכתוב באותיות אדומות, זעירות:

הרבה צרות וצער עברו עליך, אך מוטב לשכוח אותם. אריכות ימים ורוב נוחיות ונחת נכונו לך בעתיד. עליך לבטוח יותר בעצמך ולסמוך על כושר השיפוט שלך, כי מוטב לעשות משגה כלשהו מאשר לתת לאחרים להוליכך שולל. צפויה לך נסיעה פתאומית.

קראתי את הכתוב פעמיים ושלוש. הדברים היו בחלקם אמת ובחלקם שקר. אכן צפוייה לי נסיעה פתאומית, אך הצועניה לא ידעה למה נתכוונה. האם אין כל ממש במכונות־הגורל? אמרתי בלבי שאם שלוש פעמים אעלה בגורל מעין אותו כרטיס עצמו, אאמין בנאמר בו. יצאתי מבית־המשחק ופניתי אל הסמוך לו, לשאול בצועניה אחרת.

מגידת־העתידות השנייה היתה עטופה רדיד אדום. היא ישבה על שרפרף נמוך ואחזה בכף ידו השטוחה של גבר שגופו לא נראה. גם עיניה היו קפואות. אך אפשר שכך עיניהן של כל הידעוניות, אין הן אומרות דבר. עשיתי כמעשה הראשון ומשכתי בכרטיס ירוק. אנשים הציצו בו מעבר לכתפי. הסתרתיו בכפי ויצאתי החוצה לקרוא את הכתוב בו.

מחכה לך חווייה חדשה, כה נעימה, עד כי היא תאפיל על כל מה שעבר עליך עד כה. אושר רב נכון לך בחיים. קו החיים שבידך הוא ארוך מאד, אם כי הוא נתקל בסימנים של מחלות מספר. חיי הנשואין שלך יהיו למשל בפי כל זוג צעיר, וישמשו שמחה ואושר לכם ולשני ילדיכם.

שקר, שקר! הכל היה שקר. שוטים מאמינים במכונות מעין אלו. מה יכולה מכונה לדעת על הצפוי לי הלילה, מחר. בכל־זאת הלכתי לבית־המשחק השלישי. שם ישבה מגידת־עתידות זקנה, כפופה ופשוקת ברכיים וידיה שלובות לה על מפרשׂ שמלתה. שער שיבה ארוך ירד לה על כתפיה כחוטי פשתן, קמטי מחשבה עמוקים היו חרותים במצחה ועיניה היו מכוונות הישר אלי. לא קפואות היו אלא התבוננו בי, אף בעניין ולא בלי־אהדה. תבונה רבה נשקפה מעיניה, מעוררת אמון.

הודות לעדינות לבך, הכל יאהבוך ויחבבוך. החיים הפרידו בינך לבין אלה שנפשך אוהבת ודבר זה גרם לך להתמרמרות־מה. אך ללא ספק נסיון זה העשיר בהרבה את חייך. אושר והצלחה נכונו לך ולאלה הקרובים לך. כל יגון וצער יישכחו עד מהרה מלבך ושמחה וששון יהיו מנת גורלך. חיי נשואים מאושרים ביותר צפויים לך, שיתברכו בתאומים. מתנה בלתי צפויה מחכה לך בביתך.

רצתי לביתי. מנגינות האהבה, מזמורי החשק, פזמוני המחולות הלוהטים, רדפו אחרי כשוט צולף עד שגוועו הרחק הרחק בעיר־הים הזרה. בתי־הקפה המלאים אדם חלפו לאחור כנופים נוכריים מבעד לחלון הרכבת. אחר־כך באו רחובות לואטים ולוהטים וחלונות מסתירי סוד, ואוושת עצים וצפרי לילה נמלטות. האם יש חיים לאחר המוות, או שב אדם לעפרו? בחלונות ביתי היה חושך ושום מתנה לא חיכתה לי.

ישבתי על המיטה, טענתי את האקדח ופתחתי את הניצרה. עצמתי את עיני והפקדתי את רוחי בידי אלהים.

ברגע שהרימותי את ידי אל מצחי, נשמע צלצול הפעמון בדלת.

כעולה על הגרדום, שבדרך־נס ניתק חבל עניבתו וזכה בחייו במתנה, רצתי כל עוד רוחי בי לפתוח לאשתי את הדלת.

לפני עמדה הזרה.

כדור נפלט מאקדחי והיא נפלה לאחוריה. אך כמו בחלום – לא נותר ממנה כל זכר. היתה כלא היתה.

סגרתי את הדלת והדלקתי את האור.

יב.

למחרת היה יום בהיר, צלול, רחוץ שמש. בהתהלכי בבוקר ברחוב, באותה הרגשת חירות של אדם שהתגבר על כל פקפוקיו והחליט לעשות מעשה, ואפילו מעשה זה יעלה לו בחייו, אך הוכיח לעצמו את כוחו, נראה לי העולם, כמו לעתים בבוא יום־שמש לאחר ימי גשם רבים, או כמו בצאת חולה בפעם הראשונה החוצה לאחר היותו כלוא זמן רב – כביום הראשון לבריאתו. משוחרר מכל חובה, מכל קשר, גם מאותו קשר המייחס את המראות הגלויים למציאות נודעת ולזמן מסויים, פסעתי לי לאט, ללא מטרה, תמיה על האנשים הטרודים העוברים על פני, שכל כך הרבה טרדות עוד נכונו להם. העצים הבהיקו בירקותם והבתים בלובנם, ואשתי השיגה אותי במרוצה, שלבה זרועה בזרועי, צחקה על צוארי ואמרה, הבט איזה יום חג נפלא, כמה יפה שאינך יוצא לעבודה היום! הנה לזה צפיתי תמיד, שיום אחד לא תצא לעבודה, כך־סתם, למעני! היא היתה לבושה באותה שמלה דקה, אביבית, זרועת פרחים כחולים, שלא שמה כמעט כל חציצה בין ידי לגופה, ושעשתה אותה קלה כפרפר. נלך לגן־החיות? אמרתי, כמובן! שמחה, ודילגה לצידי כל הדרך כילדה מבית־הספר, שלושה צעדים נתרניים כנגד כל צעד רחב שלי. פסחנו על הדובים, על הנמרים, על האריות, ובהגיענו אל הקופים, אמרה, רוץ הבא לי בוטנים. רצתי והבאתי לה שקיק גדול עם בוטנים והיא התכופפה לפנים והשליכה להם בוטן אחר בוטן, וצחקה צחוק גדול כשלא הצליחו לתופסם. שעה כל־כך ארוכה נשתהתה מולם, כשהיא מפטפטת עמהם, עוקבת אחר קפיצותיהם, מתפעלת מתנועותיהם, מוחאת־כף לכל הצלחה שלהם, עד כי קנאתי לה, חבקתי את מותניה ואמרתי, בואי ניגש אל התוּכיים. בהתקרבנו אל סורגי הכלוב הגדול, נפנו אליה כל עיני התוכיים והסתכלו בה בהשתוממות, כמו חבורה של נשים הרואות אחת מבנות־מינן לבושה שמלה חדשה שטרם ראו כמותה. תיכף תראה איזו שערוריה תהיה כאן, צחקה אלי אשתי, ועם כך נדחקה מבין לסורגים, נכנסה לתוך הכלוב ונתיישבה לה על ענף. ואמנם באותו רגע פרצה צווחה נוראה מפיות כל התוכיים, ששככה רק כשהרימה אשתי יד מאיימת להסותם. אחר־כך קרה מה שקורה לעתים כה קרובות כשנכנסת ברייה לא־מוכרת למקום שבו הכל מכירים זה את זה. כמה תוכיות, מצדדים שונים, לא גרעו עין ממנה ובחנו אותה ללא מבוכה וללא בושה. שלוש תוכיות על ענף אחד פטפטו ביניהן בהעיפן מדי פעם מבטים לעברה. שתיים אחרות היו נרגזות מאד, ומקולות הצווחה הקצרים שנפלטו מדי פעם מפיהן, אפשר היה להבין שנחרצה עמהן לנדוֹתה. עוד שתיים שישבו זו מול זו, קרבו ראשיהן אשה לרעותה והסתודדו ביניהן, כנראה בגנותה. תוכיה אחת הסתכלה בה פעורת־פה כאילו ראתה פלא לעיניה. תוכי צעיר שישב רחוק, קיפץ אל עמדת־תצפית קרובה יותר, ולאחר שגם זו לא סיפקה את רצונו, קיפץ אל אחרת, ומתנועות ראשו העצבניות, אחת לעברה ואחת לעבר בני־מינו, נראה היה שרצה לנסות אליה דבר, אך חשש מפני דעת הקהל. עד שהיה חושש, ניתר תוכי אחר, אמיץ ממנו, מענפו, ובמעוף קצר וחד בא ונתיישב על כתפה ולחש לה דבר־מה באוזנה. כל הקולות נשתתקו לרגע והיתה דומייה. אך רק לרגע, כי מיד נשמע פטפוט חרוץ ונרגז מכל צד, ותוכיים רבים התעופפו ממקום למקום כמעבירים ידיעה כלשהי, או סיסמא. רק תוכי זקן אחד, כבד־עפעפיים ומסורבל זנב, ישב כל העת במקומו כמנמנם, נשא פעם או פעמיים את עיניו הלאות אל אשתי, ובראותו שאין כל חדש, מה שהיה הוא שיהיה, והבל־הבלים, שב וכינס את ראשו אל בין נוצותיו ושקע בנמנום, או בהגית עמוקה. אשתי שיחקה את תפקידה בכשרון כה רב, עד כי לא חדלתי מהתפעל ממנה. תחילה פזלה לצדדים במבוכה, אחר השפילה עיניה בעצב, אחר נטתה מצד אל צד באי־נוחות, ורק כשקפץ התוכי הנועז על כתפה, התעודדה, החלה לצחק עמו, ויותר משעשתה זאת למענו, עשתה זאת כדי להרגיז את כל הסובבים. ובכן את נשארת בכלוב? שאלתיה לבסוף. היא ניערה את התוכי מעל כתפה, שירד לארץ נכלם ונכזב, קפצה מעל הענף ויצאה מתוך הכלוב. שוב פרצה צווחה איומה, מהומתנית, גדולה מן הראשונה, שליוותה אותנו עד שהגענו אל הג’ירף. טיפסנו על הג’ירף ורכבנו על צוארו וממרום שבתנו ראינו את הארץ כולה. הצבעתי לאשתי על נקודות רחוקות בהרים הכחולים והחילותי לנקוב בשמותיהן, אך היא אמרה, לא עכשיו, לא עכשיו, ובמושכה באוזני הג’ירף, כופף זה את צווארו וגלשנו מעליו אל גלגל הנדנדות הגדול. תיבת־הנגינה זימרה ואנו הסתובבנו בגלגל, עלה ורדת, עלה ורדת, צוחקים, ראשנו סחרחר – – –

בעומדי מול הקוף, ובהביטי לתוך עיניו, כמו מול המראה – וההזייה, שהיתה כה נעימה, פרחה לה, ונותרתי שוב לבדי – חזרה ונשתקעה בי אותה הרגשת אין־אונים שבידיעה כי שום דמיון שלי, ויהיה נועז ורב־מעוף כאשר יהיה, לא יוכל להחזיר את הזמן לאחור. אילו ניתן לי לחיות מחדש את השנה האחרונה, ידעתי, הייתי חי אותה אחרת. הייתי משכיח מלבי כל חובה שמחוץ לחובתי לביתי. הייתי נצמד לכל רגע כפרפר לצוף הפרח, ומתייר עם אשתי בגן העולם כבחג שאין לו סוף. אבל את הזמן שעבר אי־אפשר היה לתפוס עוד. באישון עינו הירוק של הקוף הייתי זקן כמותו, כבן אלפי שנים, והשביב הפראי שבמבטו, שכמו ביקש להפנטני, אותו שביב עמוק מאחורי רשתית־העין, המנצנץ כמו זיק־אש מתוך מעמקי יער עבות, העביר בי תחושה מצמררת שהמוות הוא קדום כחיה וחבוי בתוכי. הוא ישב על עכוזו, שעיר וצר־מצח, ידיו בין שתי רגליו הפשוקות, ושנא אותי כמי ששונא את מומו. כשפניתי מעליו לבסוף, החזיר לי את עכוזו הסמוק, הלך לירכתי הכלוב, קפץ אל ענף גבוה, וחזר למנוחתו.

לפנות ערב, כשהגפתי את התריסים ונטלתי את האקדח בידי לטענו בכדור, צלצל שוב הפעמון. (עתה כבר לא השליתי את עצמי שאשתי היא זו, גם הזרה כבר לא יכלה לבוא, רק הרגשה מוזרה היתה לי שיש איזו עין־פקוחה המשגיחה עלי להפריע לי במעשי). אל הבית נכנסו (הו, מכל האנשים שבעולם היו אלה האחרונים שרציתי לראות בשעה זו!), בן־חן, אבני וגורליק.

שמענו שאתה חולה ובאנו לבקר אותך, אמרו. כן, אמרתי, מיחושים בגב (אני עצמי התפלאתי על זריזות המצאתי), ועם כך הכנסתים לחדר, הדלקתי את האור ושכבתי פרקדן על המיטה. הם נתיישבו לידי, ובהוסיפם לשאול לשלומי, בפיזור־נפש כלשהו, הסתכלו על סביבם, סקרו את החדר, כמבקשים לגלות מה. לאחר רגעים מספר הבנתי שלא מתוך דאגה לחוליי באו, אלא כדי לתהות על המתרחש, מתוך אותה משיכה שיש לאנשים מסויימים, לראות במו־עיניהם מקום שארע בו פשע או אסון. אף כי לכאורה חולה אני, וזקוק לפיכך לטיפול, לא שאלו כלל היכן אשתי, ודבר זה עצמו היה עדות מספקת לכך שגונב לאוזנם שמץ־דבר על עזיבתה אותי. כנראה, הרהרתי, שהעניין כבר ידוע לכל (האם אין דברים מעין אלה מתפרסמים במהירות הרבה יותר גדולה משסבורים הנוגעים בהם, המתהלכים כסומים?) והכול מדברים בו. בעוד הם מספרים לי, ושוב מתוך פיזור־נפש, ללא יחס חשיבות לדבר, שכן ממילא אני כבר מחוץ לעניינים, על התפטרותו של זליגמן, שאל בן־חן אם יכול הוא לגשת לקחת לעצמו כוס מים. מיד אביא לך, אמרתי בנסותי לקום. אך שלושתם כאחד, מתוך דאגה נפרזת במקצת, הניאוני מעשות זאת, באומרם שהשכיבה היא התרופה הטובה ביותר למיחושי גב. בן־חן הלך למטבח, ונשתהה שם זמן הרבה יותר ממושך מן הדרוש לשתיית כוס מים. יכולתי לשמוע את צעדיו הזהירים, התרים בתוך המטבח עצמו ואחר־כך בחדר הסמוך. כשחזר, נראה מאושש הרבה יותר מבתחילה, גוו זקוף ועיניו מבריקות, לאחר שאישר לעצמו כפי הנראה את סברתו. מזמן לא שטפו אצלך את הכלים, אמר בחוסר־ההתאפקות האופייני לו; אך השניים האחרים מיהרו לטשטש את דבריו ולא השאירו לי רווח לענות לו. אך ככל שנזהרו מנגוע בנקודה הכאובה והתהלכו סביב־סביב לה כעל ראשי הבהונות, לא יכלו בכל־זאת להימנע לגמרי מגעת בה, ולו בעקיפין. מעניין לעניין, שאל גורליק אם שמעתי את החדשה על פיינברגר. מה, לא שמעת? קראו שלושתם בהתרגשות, וגורליק החל מספר איך גילה פיינברגר את בגידתה של אשתו בו, שעה שבא הביתה מוקדם מתמיד. שאלתי בלבי שיסתלקו, שיניחוני לנפשי, אך הם, נלהבים מדברי עצמם, הוסיפו תאור על תאור, עד שראה אבני למצוקתי ואמר, נניח לו, זקוק הוא למנוחה. כן, בהחלט, אמר בן־חן, ושלושתם קמו על רגליהם. הם נראו עתה מרוצים מאד, כמי שעשו את מלאכתם באמונה, ובפנותם לצאת, סקרו את החדר על סביבם.

ומסור שלום לאשתך, אמר בכל־זאת בן־חן לפני סגרו את הדלת.

לאחר צאת שלושת הרֵעים, יכולתי לראות בעיני רוחי איך, כמה שעות לפני־כן, בהפסקת הצהריים כנראה, נועדו יחד במסדרון בית־העירייה, לבוא ולנחמני. בן־חן היה זה שפנה אל אבני וגורליק ואמר להם, צריך לבקר את ידידנו החולה. גורליק, שלא ידע דבר על כך, שאל וודאי מה לי. הוֹדיע שהוא חולה, אמר בן־חן, ומן הגיחוך הדק שעלה על שפתיו שלא ברצונו (שהרי באמת ידידי הוא), ומן הזיק שהבהב בעיניו, הבינו השניים שעניין המחלה אינו אלא אמתלה. בלחש סיפר להם בן־חן שמועה ששמע, שאשתי עזבתני. גורליק נדהם תחילה, אך מיד לכך ניצת ברק בעיניו ולחלוחית נוצצה בהן, מעין הרוק העולה בפיו של אדם למראה מאכל־תאווה. אבני, שעמד כדרכו כשמקטרתו בפיו וידו האחת אוחזת בה, הראה פנים אדישות, אך חיוך שקט, מבין, מאופק, קינן בזויות עיניו הצרות. בן־חן, שחיוכים אלה לא נעלמו ממנו, נתייצב מיד על המשמר, לקול מצפונו, חזר בו מקלות־הראש שנהג בה קודם, שהיה בה משום בגידה בחבר, פניו החיוורות והמארכות הקדירו, שני הוורידים שבצדעיו התנפחו, ואמר כמה דברים על גודל האסון. גורליק שאל איך קרה הדבר ובן־חן פרש ידיו בצער, בחוסר־אונים, כאילו לומר שהדברים נעלים מבינתו. אבני שמר על שתיקתו המאופדת עשן, אך דווקא שתיקה זו היא שגרתה את בן־חן להוסיף ולספר, ולכוון את דבריו אליו ולא אל גורליק, שסקרנותו, הגלוייה מדי, פגעה בטעמו הטוב. סיפר שאשתי ברחה עם מאהבה ואין יודע לאן. כאן שלף אבני את מקטרתו מפיו ושאל בקור־רוח, עם מי. בן־חן העלה השערות שונות, שכל אחת מהן עוררה התנגדות מצד השניים, שכוונתה היתה למשוך אותו בלשונו, שיביא ראיות להן. ראיות לא חסרו, הן לסברה זו והן לסברה אחרת, שנגדה את קודמתה. גורליק פלט גידוף כלפי אשתי, גידוף שנתן פתחון־פה לבן־חן להתייצב ראשון לימין הצדק. בזעם רב, בחוורון־פנים, בנענועי ידיים, דיבר עתה על מעשה זה כפי שהיה מדבר על שערוריות המתחוללות במשרדי העירייה.

על־ כל־ פנים, שלושתם גם יחד לא יכלו לעמוד בפני פיתוי גדול, ובלכתם בערב לביתי, היו כשלושה שהולכים לראות במו־עיניהם מטמון שגילה בסתר אחד מהם. מרגע כניסתם לבית, נמחו כליל חילוקי הדעות שביניהם בענייני הלכות־מוסר ונעשו כולם לב אחד ועין אחת בסקרנות שרק הנימוסים שמים לה גדר. מבטיהם בלשו אחר עקבות האסון בפינות החדר, בחפציו, שוטטו על פני, נתעכבו על עיני, בבקשם להבקיע לתוך לבי פנימה. משאמרתי להם שיש לי מיחושים בגבי, כמו עבר זיק חשמלי בין שלושתם. מיד נעשו חכמים ממני, חכמי־נפש וחכמי־רפואה. מיד נתגבהה קומתם כמה טפחים משלי. מיד קשרו קשר עלי. לא קשר נגדי כי אם קשר בעדי. מתוך דאגה לשלומי. קשר שהקנה להם לא רק את הרגשת העליונות של הבריאים על החולה, אלא, כיוון שהיה זה קשר של דאגה, גם את הרגשת העליונות המוסרית של נותני הצדקה על הזקוקים לה. צדקה ממדרגה עליונה, של מתן־בסתר, שהרי, מתוך אצילות־נפש לא הזכירו אפילו את העניין הכאוב. הם ידעו מה שאני איני יודע, וצדקה גדולה עשו עמי שהסתירו ידיעתם זו. מה עוד יידרש מרעים טובים הבאים לסעוד סובל בחוליו? בפנותם לצאת מעלי דומה היה לי שהם מגהקים כמו לאחר ארוחה דשנה.

המחשבה כי אלה יהיו בלווייתי מחר־מחרתיים, היתה לי לזוועה. ראיתי לעיני הלווייה כולה. תבוא המשטרה, יבואו רופאים ואחיות. השכנים יצבאו על הדלת ויתלחשו ביניהם. אחר תבואנה ג' כיתות של מלאכי־חבלה שחורים, אנשי החברא־קדישא. יהפכו בי מצד אל צד בידיים גסות, כסבלים המעבירים רהיטים מדירה לדירה ואינם מתחשבים כלל בבעל־הבית. אחר כך יארזו אותי בארון לשם נוחיות הטלטול. אחד גוץ ושמן, בעל זקן שחור ושפתיים עבות, יטה את אשתי הצידה וילחש על אוזנה שיש לשלם דמי טרחה עשר לירות. היא תפשפש בארנקה. ג’וני יסלק את ידה בעדינות, יוציא מכיסו עשרים ויתן על ידו של הזקן. הלה ימלמל פסוק של ברכה. אבי ואמי וסבי ימררו בבכי, לבושתי. בייחוד אמי, שתפרוץ בזעקות, אולי גם תתעלף. אילו יכול הייתי לקום ממשכבי לרגע ולהרגיע אותה, שתבליג על רגשותיה, שתנהג כראוי לאשה ממעמדה. באומץ־רוח, בשקט. שלא תצעק לפחות, בושה מפני השכנים. סבי ייזכר בדף קנב מסכת שבת ויתפלל לנשמתי. הוא יתהלך אנה ואנה, המום מן האסון. חבורה נאה של כל מיני אנשים זרים תהיה כאן, שהחדר לא ראם יחד. אלה יתמהו על אלה. אחר־כך, בן־חן, אבני, גורליק, זליגמן (או ממלא־מקומו, לאחר שהתפטר). שני שוטרים צעירים. השכנים כולם. שניים־שלושה מאלה יעמדו במסדרון ויתלחשו ביניהם על סיבת מעשי. לחש זה יעבור אחר־כך מאיש לאיש. לשעה קלה יהיו כולם ידידי. הדלת תישאר פתוחה ואנשים זרים יצאו וייכנסו וילכלכו את הרצפה בצעדיהם. מהפיכה תשרור בחדר והדירה כולה תהיה כמו רשות הרבים. נשים תיכנסנה למטבח, ליטול כוס מן האצטבה, למלא אותה מים מן הברז, לשטוף אותה ולהעמידה הפוכה על טבלת השייש. אנשים ייכנסו לבית השימוש להטיל מימיהם. יציצו לחדר הסמוך לראות מה יש בו. לגלות עדויות כל שהן על הדברים הנסתרים שהתרחשו כאן לפני כן. הכל יהיה פרוּץ. לאחר שעתיים־שלוש תתקיים הלוייה, מפתחה של מרפאת העזרה הראשונה. או העזרה האחרונה. ארבעה מחברי לעבודה ישאו את הארון. אחריו – אבי וסבי ואמי באמצע, נתמכת בזרועותיה על ידי שניהם. אחריהם – אשתי וג’וני, זו בצד זה ומרחק מה ביניהם. אחריהם – אגודת מנהלי החשבונות, בחבורות של שלושה וארבעה, משיחים באי־הסדרים שנתגלו במחלקתו של פורמן. חמישה־עשר עשרים איש בסך־הכל. עד שיגיעו לבית־הקברות, לא ייוותרו מהם אלא ששה־שבעה. קשקוש קופסאות הצדקה יודיעני שהגעתי לשער בית העלמין. יכניסוני לחדר הטהרה, יפשיטוני מבגדי ושני בעלי זקן חגורי סינרים מזוהמים יקליחו מים על גופי מצינורות גומי. בחוץ תקצר רוחם של המלווים, הממתינים שעה ארוכה. אשתי תהלך עם ג’וני בין עצי השדרה, תשיח עמו בלחש ועיניה אדומות…

מראה הלווייה הזאת על כל הכרוך בה, מראה המלווים וסידרי הקבורה, היו לי לזוועה. מעט־מעט גמלה בי ההחלטה לבצע את זממי לא בחדר כי במקום אחר. בואדי שעל יד קיבוצי. היה זה ואדי רחב, שאפיקו חול לבן. הגדות שמשני צידיו היו זקופות וניכרו בהן סימני זרמי המים בחורף, שהרסו תחתיהן וגרמו למפולות או למפרצים. לרגליהן צמחו במדולל הרדופים ממורטים וקטני־קומה, אשלים דלים וצאלות שטוחות־צמרת. הואדי היה מתפתל בעיקולים גדולים וקשתיים בתוך מישור שסופו לא נראה, והעומד בתוכו לא ראה אלא את אפיקו הלבן, המתמשך עד העיקול הבא. לשם היינו הולכים לעתים, אשתי ואני, בשעות לפנות־ערב, ולעתים לא היינו חוזרים אלא בעלות השחר, כשהשמש לא היתה נראית עדיין מתוך האפיק, אולם אור ארגמני, כעין הדם, היה משתפך על פניו ומציפו מעבר לצילה של הגדה. היינו מתעוררים, מתחת לצמרתה של הצאלה, מתיישבים על שמיכתנו, ושעה ארוכה היינו מתבוננים בשתיקה באור המוזר הזה שכמוהו אין לראות בשום מקום אחר ובשום שעה אחרת. חזיון־פלאים היה זה, איך האפיק, שהוא לבן בשעות הבוקר המאוחרות, צהוב וזהבי בשעות הצהריים, כתום וקטיפתי בשעות הדמדומים של לפנות־ערב, היה עתה כמעין שובל מלכותי ארוך, והחלל הרחב שבין שני גדותיו כמקדש, שדמויות אלילים ניצבות דוממות לאורכו, משני צידיו, כמצפות לקרבן. מראה זה נמשך אך כעשר או חמש־עשרה דקות, כי לאחר זאת, בעלות השמש יותר, היה הארגמן הופך לזהוב ומעט־מעט היה המסתורין נמס באור המתגבר. אז היינו קמים ממקומנו וכשהייתי אני מקפל את השמיכות, היתה היא רצה בתוך האפיק כדי שארדוף אחריה ואתפסה, ומפעם לפעם היתה מסתתרת באחד הנקיקים שבגדה, וכשהייתי עובר על פניה מבלי להרגיש בה, היתה משמיעה קול יללה שהדה התגלגל למרחוק.

ככל שהרביתי להרהר בכך ולהיזכר בפרטי־פרטים מאותן פגישות־אהבים ראשונות שלנו, יותר ויותר נתחזקתי בדעתי שאותה צאלה שתחת צמרתה היינו לנים אז, מהלך כעשרים דקה מן המחנה, היא המקום היאה למעשה. חברי הקיבוץ אינם עוברים שם, באותו אפיק, אלא לעתים רחוקות. יעברו ודאי כמה ימים עד שיגלו את גופתי, ועד אז אפשר וכבר לא יישארו ממנה אלא שרידי עצמות, שכן התנים יאכלו אותה בלילה והעיטים והנצים ביום. יעבור זמן עד שיזהו את השרידים, ורק לאחר חקירה מייגעת, על פי הבגדים, או על פי מספר האקדח שיישאר שם, ידעו מי האיש. קברי יהיה כרוי בתוך החורשה שעל הגבעה, עם קברות החללים, בין חברי.

יג.

התעוררתי בטרם אור, בעוד החלון חיוור כפני אדם גווע. ניסיתי לאחות את טלאי החלום שרפרפו בזכרוני כאניצי מוך ממוייחים. הייתי בעיר לבנה, שבתיה נמוכים ורחובותיה צרים כסימטאות. השעה היתה שעת בין־הערביים ואיש לא היה ברחוב מלבדי. פתאום נכנס לרחוב, ברעש גדול, אוטובוס שצבעו כצבע העפר ודומה היה שידרוס אותי. נלחצתי אל כותל אחד הבתים וצעקתי לו שיעצור כי פחדתי מן הכלבים שבחצרות. האוטובוס, שהיה ריק, לא עצר, אך מבעד לחלונו נשקף אלי ראשה של בחורה ששמה היה מירה. היא הסתכלה בי בתמהון עד שנעלם האוטובוס בקצה הרחוב הבלתי־סלול. התפלאתי מאד שהבחורה לא קראה לי ולא אמרה לנהג לעצור. לפתע יצא מאחד הפתחים יהודי בעל זקן שחור, שעיניו ננעצו בי בתוכחה ואמר, אינך יודע ששבת היום? החילותי בורח מפניו, כאילו לצאת מתחום השבת, ואז, בהיותי כבר מחוץ לעיר, שמעתי קול יריות. נפלתי לארץ וכיסיתי ראשי בידי. טרטור היריות נתחלף בטרטור האוטובוס. קמתי וראיתי את האוטובוס מתרחק באפלולית. רצתי אחריו אך לא יכולתי להשיגו. כשנעצרתי, עמד אבי לפני. עיניו היו כבויות והוא אמר לי שהגיעה שעת מותו. אימה גדולה נפלה עלי. רציתי ללכת אחריו, אך מישהו משכני מאחורי בשולי חולצתי. פחדתי להביט לאחורי, לראות מי המושך. ניסיתי לרוץ כדי להחלץ ממנו, אך לא יכולתי להינתק. הכל הפך צהוב, גוש אויר צהוב, דחוס, שׂם מחנק לצואר, מעיק כהר, עד לעלפון. רציתי לצעוק ולא יכולתי.

האקדח היה מונח על הרצפה, למראשות המיטה. קמתי ונעלתי את נעלי. לא יכולתי להשתחרר מהרגשת החידלון הנורא למראה האוטובוס המתרחק באפלולית, שהותירני לבדי בעיר הזרה, מבלי יכולת להשיגו. הוצאתי מן הארון ילקוט צד צבאי, הכנסתי לתוכו את האקדח, מגבת, סוודר, ועל אלה שמיכה שגוללתי בגליל ארוך. מתוך הרגל לקחתי אתי את כל אלה, כאילו הייתי יוצא למסע. נכנסתי למטבח. הוצאתי לחם עבש מן המזווה וצנצנת של לבּן שנותרה במקרר. הלבּן העלה כבר ירוקת. הסרתי בכפית את שכבת הירוקת ונתיישבתי ליד השולחן. האוטובוס המתרחק לא מש מנגד עיני. ומי היתה אותה מירה? שום בחורה ששמה מירה לא יכולתי להעלות בזכרוני, ואף פניה, מעין הזית, לא היו מוכרים לי. בסתר לבי עוד קיוויתי שיקרה נס ותיפתח הדלת. שמתי אל פי שתיים־שלוש כפיות של לבּן מריר, וחדלתי. מראה הכוסות הלא־שטופות, סלסלת הלחם, המלחייה, העלה בלבי את ארוחות הבוקר, כשהיינו יושבים זה מול זו. פרידה עולמית מארוחות הבוקר. מן השולחן בעל השעוונית המפוספסת, מן הכיור, המזווה, הכיריים, שני הכסאות. המוות נדמה לי כחלל צהוב, דחוס, עד לבחילה. רציתי להקיא. זמזום החריש את אוזני והאור ניטשטש לעיני, ניטשטש והלך, עד כי דומה היה שהוא מתעבה לחשיכה. הנחתי זרועותי על השולחן וסמכתי ראשי עליהן. מראות שונים ומוזרים חלפו במהירות, בערבוביה, דוחקים אלה את אלה, חופפים אלה על אלה, כמעולם אחר. פרידות משתוללות בשדה, משחק כדור־עף ברחבת חדר־האוכל, הכדור עף לעבר המקלחת, דבּלה במדים של שוטר, כלי זכוכית, כלי זכוכית, כלי זכוכית, מכונות משחק נעות וסובבות, גלי ים משקשקים בצדפים, אנשים רבים, בעלי־זקנים, לבושי שחור, מתרוצצים אנה ואנה, מחפשים מישהו, שואלים ללא־אומר, המון שכנים מכל הבתים, מאות שכנים. העיר הלבנה, האוטובוס הגח לאפילה. אפילה.

משהרמתי את ראשי, ראיתי שצנצנת הלבּן נתהפכה על צידה והנוזל הלבן, הסמיך, נשתפך על טבלת השולחן. ריבוע של שמש נשתטח עליו יהזדהר בו ובצנצנת החלקלקה.

נכנסתי לחדר, הוצאתי גליון נייר מן המגירה וכתבתי עליו:

ר. יקרה,

כשתקראי את השורות האלה כבר לא אהיה בחיים. אינני מאשים איש. אינני די חזק כדי לחיות לבדי. מה שרציתי לעשות בחיי לא עשיתי, ועשיתי מה שלא רציתי. לא יכולתי לעמוד בפני הרע ולא הייתי אמיץ למדי להתייצב לצד הטוב. דבר זה גרם לכך שאמצא בסכסוך תמידי עם עצמי ושאנהג ככסיל. אינני רואה כל מוצא אחר, כי אין לי עוד במה להאחז. העברתי את הפקדון על שמך. פרעתי את כל החובות לבד סכום של 150 ל"י שלוויתי בימים האחרונים. ודאי תדעי על כך. מלבד זה מגיעה לי משכורת של חודש בעירייה. כמו־כן יש איזה סכום לזכותי בקופת התגמולים, שתוכלי לפדות אותו. קשה היה מאד בזמן האחרון, בייחוד בימים שנעדרת מכאן. את המפתח אני משאיר על השולחן, מתחת לאגרטל. תודה על הרגעים היפים, שהיו רבים מאד. כמעט ואמרתי, אזכור אותם לנצח… סלחי לי.

שלך.

תליתי את הילקוט על כתפי וסקרתי את החדר סקירה אחרונה. צריך הייתי לנשום נשימה עמוקה מאד כדי לעצור בדמעותי. שתי המיטות שלנו. האגרטל שהיתה מכניסה בו פרחים כל ערב שבת. השולחן שהיתה מוחה את האבק מעליו בכל בוקר. חגורה שלה שנשארה שמוטה על מסעד הכסא… עצמתי את עיני מראות כל זה. יצאתי וסגרתי אחרי את הדלת.

ירדתי במדריגות. משהגעתי לפתח החצר נכנס בו צעיר במדים. הוא נעצר ושאל לשמי, ומשאמרתי לו, בדק בצרור של מעטפות אפורות שהיה בידו והושיט לי אחת מהן. להתראות, אמר, והמשיך בדרכו. פתחתי את המעטפה. היה זה צו התייצבות לשעת חירום. נאמר בו שעלי להתייצב היום בשעה 18.00 לשירות מיוחד ולהביא עמי את כל הציוד הצבאי שברשותי. לצו היה מצורף שובר נסיעה. עמדתי נדהם, נטוע במקומי. עוד כשלון אחד, אמרתי, הכשלון האחרון.

ולפתע הבנתי: מלחמה. הסתכלתי סביבי לראות אם אינני הוזה. הרחוב היה שקט, מוצף שמש של בוקר. העצים הבריקו בירק עלוותם. כמה עוברים ושבים חלפו על פני ולא ניכר בהם דבר. חזות הבתים היתה שליווה כתמול־שלשום. נער של מכבסה עבר על אופניו וארגזו. מרחוק צלצל איש הנפט בפעמונו. בקומה שנייה ממול, חבטה עוזרת־בית שטיח על מעקה המרפסת. נשאתי עיני לשמיים. תכולים ובהירים היו. האפשר שחולם אני? זה כמה ימים שלא קראתי עתון ולא שמעתי רדיו. האפשר שמסביבי היתה תכונה למלחמה, והייתי כה שקוע בעצמי, שלא חשתי בכך? אבל כל סימן למלחמה לא היה ברחוב. האויר היה צלול, ריחני. מעולם לא היה הרחוב שלוו כעתה. החנות שבמרחק מספר בתים היתה פתוחה. שני ילדים שיחקו בכדור. אשה עמדה והשקתה בצינור את הדשא שלפני ביתה. האפשר שמלחמה?

מפתח החצר הסמוכה יצא רוזין המסגר ועל כתפו ילקוט־צד כילקוטי ושמיכה אפורה מגוללת בו, כשמיכתי. עיכבתי אותו ושאלתי, קיבלת צו גיוס? – כן, אמר, גם אתה? – גם אני, אמרתי, מה זה, מלחמה? – כך אומרים, אמר, גיוס כללי. חלק גייסו עוד בלילה. – היתה הודעה על כך? שאלתי. – לא, חייך, שומרים בסוד. אבל כל הארץ כבר יודעת. – לא שמעתי דבר, אמרתי. – היית בעולם אחר, כנראה, אמר, להתראות בחזית. צמרמורת עברה בגופי. זו כבר המלחמה. אי־שם כבר נלחמים. תותחים רועמים בשדה הלוהט. אנשים רצים ונופלים. זמזום מטוסים. אל אלהים, האפשר? האפשר שזוהי המלחמה? השמיים היו בהירים כמקודם, אך שלוות הרחוב נטענה מתיחות מוזרה. עוד שני בחורים עם ילקוטי־צד, נעולים בנעלי־צבא מסומרות, פסעו בצעד בוטח על המדרכה, ובעברם על פני הפטיר כלפי אחד מהם, כן כן, זהו זה, בדיוק! אחר עבר עוד אחד ועוד אחד, ועוד שניים, ועתה ידעתי שהכל הולכים למקום אחד. אפשר שכל הבתים כבר ריקים מגברים. ואני הולך שמה, עם כולם. פתאום עבר בי גל של שמחה, של אושר ללא הכיל, שהציפני עד צוארי, כאילו ניתנו לי החיים במתנה. כנֵס משמיים. רציתי לפרוץ בצחוק, או בבכי. לנשק את האיש הראשון שיזדמן לפני. להקריב קרבן תודה לאלהי אבי וסבי ואבות אבותיהם.

עליתי במרוצה במדריגות. צריך הייתי לקחת את החולצה הצבאית, הנעליים, כלי רחצה, כלי גילוח, עוד שמיכה אחת, דברים ללא־ספור. בהגיעי אל הדלת ראיתי שהמפתח איננו אתי. בהלה נוראה נכנסה בי. נזכרתי שהשארתי מכתב לאשתי והכרח הוא להשמידו. אך המפתח היה בפנים. אל אלהים, עכשיו לא רציתי בשום מכשול על דרכי! הטחתי ראשי בדלת מרוב רוגז. והמפתח איננו, ואי אפשר להיכנס, ואני מאחר להגיע למפקדה. אילו היה המסגר רוזין בביתו הייתי קורא לו לפרוץ את המנעול. הייתי קורא למכבי־האש, אך אלה ודאי מגוייסים עתה, או רתוקים לעניינים חשובים מזה. בן־אדם, הגורל מתעמר בך. הוא עומד לך לשטן ברצותך לאבדם, ומשטה בך ברצותך לזכות בהם מחדש!

ירדתי לקומה הראשונה וצלצלתי בדלת השכנים. ביקשתי סולם. נתנו לי סולם, אך בהעמידי אותו אל הכותל בחוץ, הגיע רק עד חצי הקומה. טיפסתי בו עד לראשו ואחר נאחזתי במרזב. ניתקתי רגלי מן הסולם ושילבתין על הצינור. נזכרתי בנפילתי מן המגדל. אך עתה היה בטחוני רב יותר. בכל כוחי נצמדתי אל הצינור ובשתי זיחות כלפי מעלה יכולתי כבר לאחוז בזיז המעקה. בתנופה חזקה הרמתי את גופי עד לקורת המעקה. בעוד רגע עמדתי בשתי רגלי על המרפסת. למזלי היה החלון פתוח ורק תריסו היה מורד. העליתי את התריס ככל שיכולתי וזחלתי תחתיו. התהפכתי לתוך החדר פנימה. קרעתי את גליון הנייר שהשארתי על השולחן, פתחתי את הדלת והכנסתי את ילקוט הצד. הוצאתי מתוכו את האקדח ואת מחסנית הכדורים ותחבתי אותם מתחת למזרון. אחר החלפתי את בגדי, נעלתי מנעלים גבוהים ונטלתי את כל החפצים שהייתי צריך להם.

רשמתי על גליון נייר:

ר. יקרה,

קיבלתי צו גיוס לשעת חירום. כנראה שזוהי המלחמה. אינני יודע איפה אהיה ואיך נתקשר זה עם זו. מקווה שהכל יעבור בשלום ונתראה בקרוב. את הפקדון העברתי על שמך ותוכלי למשוך כסף כשתצטרכי. לוויתי מג’וני 150 ל"י. אמרי לו שאחזיר לו אותן בהזדמנות הראשונה. מי יתן והכל יהיה טוב כמלפנים. נשיקות.

שלך.

המשכתי עוד לשבת וכיסיתי פני בידי. דמעות זלגו מעיני ולא יכולתי לעצור בהן. בכיתי כילד. מועקה של חדשים רבים, אולי שנים, כמו נפרשה והלכה, ונמסה בדמעותי.

א.

הכל נסע דרומה. כסוסים מיוזנים שואטים לקרב, דהרו משאיות, טנדרים, ג’יפים, אוטובוסים, דחפורים, מנופים, שריונים, רקעו במקומם קצרי־רוח, נושפים וצונפים, ושוב דהרו, נושכים זה בזנב זה, מתפרדים ונוגשים, שואטים הלאה, מתפלגים בצמתות כנהר לזרועותיו. כחץ שחוט ממורט בשמש, זונק לבוא אל מטרתו, פילח סאון הרכב את החלל הנרעד מרבצו מסביב וביקע אופק אחר אופק. הרחק בשדות שלוו יישובים לבנים, כסיעות יונים צחורות שנחתו ללקט זרעונים אחר החריש.

בהתעכב המסע לרגעים, נבלם ונרתע מגודש קצפו, נתרומם צבא ראשים מעל לדפנות וקריאות נזרקו מקרון לקרון וכובעים וידיים התנופפו בברכה וקריאות שלום נשתלחו כדרורים במעוף מהיר מסוף השיירה עד ראשה.

אחר באו הגבעות הגבוהות והשפלות ואחריהן המישור הרחב שדממתו רוטטת כמיתר ברוח חרישית הבאה מאפסי־ארץ.

רצתי אל אהל הסמ“ג ומשם אל אהל הסמ”פ ומשם אל האפסנאי, נופל אל השורה, נטמע בתוכה, נע עמה כטבעת בנחש, נפזר מתוכה כנמלה מנחילה, אץ על פני הכיכר המלאה נמלים אצות אשה לדרכה, נתקלות ונפרדות וחוזרות אל שורתן ושוב נפרדות ברחש השקט המשרטט קוים לכל־עבר ללא ספור, ומשם עם הציוד והחגור וכלי הברזל אל אהל־השדה הגמוד.

הייתי אחד מגדוד, אחד מרבבה, אחד מעם. לחצתי ידיים, צחקתי, שאלתי לשלום אנשים שלא הכרתים. כולם היו ידידי.

אחר הייתי לבדי על האדמה הקשה והיבשה ושרירי גבי הדבוקים אליה מקשיבים לזרמים העוברים בבטנה, מניעים באון את שרירי מותניה, מחשקים את גרמיה כמטילי ברזל, עד כי שורגו גידי פחדה.

אחר היתה האדמה ים גדול ואני נע אט־אט על גליו הרחבים, צף על גבי ונע מאופק לאופק.

נרדמתי. וכשהתעוררתי, ראיתי כוכבים ראשונים מנצנצים בשמיים וקול שירת גברים עלה מרחוק. קמתי ויצאתי החוצה. המחנה היה ריק. למטה, במורד הגבעה, באמצע השדה האפור, השחיר גוש אדם צפוף. שם ישב הגדוד, על האדמה, וקול שירתו, שהאדיר והלך במקהלה אחת, נשמע כמַשק כנפי ברזל בעננים.

הה, אלהים גדולים, איזה נס ארע שבאה המלחמה והצילה מן המוות!

ירדתי למטה ונתיישבתי בפאת הגוש הגדול והצמדתי גופי אל גופו. אחר־כך נתקרב חייל אחד וסמך כף־ידו על כתפי כדי שיוקל לו להתיישב. למגע כף היד עבר גל של חום בבשרי. רציתי ללחוץ את ידו ולהודות לו. הו, בני־אדם טובים, אמרתי, צבא־אחים היוצאים יחד לכבוש להם את החיים!

מפקדים, חיילים, אמר המג“ד בקולו המתון, בעומדו באמצע הגוש וידיו מאחורי גבו, בעוד לילה ויום מצפה לנו המבחן הגדול. הננו נמצאים כבר בתוך תוכה של המלחמה, וברגע זה עצמו, נמצא כבר חיל החלוץ של צבאנו עמוק בתוך שטח האויב, מעבר לקוי הביצורים שלו. תפקידנו הוא לפצח את מערך ההתקפה שלו, המאיים על שלמות ארצנו, על עצם קיומה, ולסכל, אחת ולתמיד, את מזימותיו התוקפניות. לא אדבר על חשיבות המבצע הזה. כולכם יודעים זאת כמוני. אומר רק דבר אחד: שום מדינה אינה יכולה לסבול מצב של איום מתמיד על גבולותיה והתקפות בלתי פוסקות על יישוביה. מלחמה היא עסק בלתי־נעים, הכרוך בסבל ובקרבנות. אך עסק פחות נעים הוא לחיות מתוך פחד תמידי, כאשר בכל רגע עלול האויב להניף את חרבו השלופה ולהתיז את ראשך. המשימה שלנו היא לתקוף את הגיזרה המבוצרת ביותר של מערך האויב. על גבול הגיזרה הזאת נמצאת שרשרת צפופה של מוצבים וביניהם שדות מוקשים וגדרות־תייל. כוחות צבא האויב מונים גדודי רגלים ושריון, גונדות תותחים, מרגמות־כבדות, משחיתי טנקים, מכוניות משוריינות, יחידות נ”ט. המטה הכללי דאג לכך שירוכז כאן להתקפה כוח אדם, שריון, נשק קל וכבד, בשעור מספיק להתגבר על כל התנגדות שיגלה הצד השני. אין לי כל ספק בנצחוננו, אבל בכם תלוי הדבר שנצחון זה יעלה במחיר אבידות מינימלי. כשאני אומר שהדבר תלוי בכם, כוונתי לכך שהדבר תלוי באומץ לבו של כל אחד ואחד מכם, במיצוי כל הכושר הקרבי שלו, באימוץ כל כוחותיו, בגילוי העזה מספקת, בשיתוף פעולה מדוייק עם מפקדיו וחבריו ליחידה, ברוח האחווה שהיא הכוח החזק ביותר העומד לרשותנו, ושהאויב לא יוכל להתחרות בו לעולם – – –

גיזרת האויב היתה שרוייה באפילה וכיפת השמיים המשובצת רבבות יהלומים נוצצים היתה פרושה מעל לאדמה כולה. לא ידעתי פחד. הייתי גאה באמון שנתן בי המג"ד. בי ובכל אחד ממאות האנשים היושבים עמי, שאת פניהם לא ראיתי אך שמעתי את קולם בהיותם שרים יחד. ראיתי עצמי מסתער על טור האויב בכידון נטוי. פורץ לשורותיו, מפיל בו חללים. ידעתי ששום כדור לא יפגע בי ושאכנס חי, זקוף־גו, אל העיר הכבושה, וחזי גואה משמחת הנצחון.

במרכז המחנה, ליד אהל המפקדה, השמיעה תיבת הרדיו בשורות מן המדבר הרחוק, מהרי ברזל ונחושת, מחופי ים קדום. באפילה אפשר היה לחוש איך מסתמרים מאות הגופות העומדים מסביב כמו כידונים שלופים אל על, ואיך עוברת צמרמורת הזרם החשמלי מגוף אל גוף עד היותם לגוף אחד שוקק לזנק קדימה, לכל אשר תצווהו הפקודה. אחר התערבה המולת האנשים הצוהלים, השוחקים, המברכים, הטופחים על שכם, התוקעים כף, החובקים כתף, השורקים, הלוחשים, המחפשים את רעיהם, האצים אל אוהליהם, הנופלים אל תור האוכל, הלועטים במעומד מצלחותיהם, המצלצלים בנשקם, – בטרטור זחלים, שריונים, נושאי תותחים, טאנקים, שחרשו את האדמה ואת הלילה ברעשם ונעו כחית פלדה אדירת־כוח לאי־שם, דרומה, לאי־אן. הכל היה חשוק בשרשרת ברזל שטבעותיה משיקות זו בזו בצלצול מזרים און, לא־חת. חת־ואחת צעדו פלוגות בצידי הטור המשוריין בחשיכה שמעבר למאהל, חת־ואחת ואבק צעדיהן מופז בפנסי הרכב הנוסע. לצעוד עמהם. להגיע אל שדה הקרב. לרוץ אל מול האש, ליפול ולקום. להסתער אל המוצב. פנים אל פנים. לקפוץ לתוכו. לצווח כחיה. הו, עוד לילה ויום!

לפתע היתה שוב כף יד מונחת על כתפי. היה זה הרס"פ. בוא, ניגש אל אהל המפקדה, אמר.

מסביב לשולחן מכוסה מפה משורטטת גדולה, לאורם הצהוב של שלושה פנסי־שדה, ישבו המגד ועוד חמישה קצינים. דפיקת־לב חזקה הרעידה את חזי בהיתקל מבטי בדבלה שישב לצלע השולחן. לא תארת לך שניפגש כאן, אמר בקולו השקט, הבלתי־נשמע כמעט, וחייך אלי חיוך דק. זכר אשתי, הסיוטים, האקדח, עלה על לבי כקם מן המתים, אך מיד נגוז. לידו ישבו גבי ויורם נש. לא נזדקנו. כפיות לבנות היו עוטפות את צואריהם ופניהם היו מאובקים. כמו אז. אל אלהים! כאילו היה, כבר, בדיוק במקום הזה, בדיוק בשעה הזאת, סביב לשולחן בתוך אהל מוצהב בפנסי־שדה. איך הכל חוזר. וגם אני. הקולות הצרודים והשקטים, הניחרים מעשן ומאבק לוהט. קוראים בשמי בלילה. משלט דיר אל־עמר. המשאבה התחתונה של שער־הגיא. המסע הנורא בחשיכה. עוזי ודב שנפלו ליד מכונות־היריה. המשוריינים של האויב העולים מולנו מקרוב־מקרוב. יורם נש הקורא לא לסגת ומתחפר בין הסלעים. הנסיגה במעבה החשיכה, רדופים בצליפות המקלעים. שני הפצועים שנשארו בשטח וגניחות האימים שלהם מחרחרות אחרינו. להשאיר אותם, לקחת רק את הפצועים קל. פניו המעונות של גבי בהאר השחר. הילוכו המטורף כאילו הוא רצחם. ישיבתו על הסלע בשמש המאדימה, ראשו בין אגרופיו. איך הגיעו הנה שניהם. איך באו ונאספו כולם, כאילו אך תמול היה זה ועכשיו המשך הקרב ההוא ודבר לא השתנה. ויורם־נש יקרא שוב בשמי בלילה. וזוועת האנקות של הפצועים שהכרח להשאירם בשטח כי אין אלונקות וצריך למהר להגיע למשלט לפני בוקר ואין משוריינים ואין כלי נ"ט אחד והקשר נעלם ואין ככר לחם אחת והמימיות נתרוקנו זה מקבר. איפה החובש? חובש!

יורם־נש לחץ את ידי ממקומו וגבי קרא בשם הפלוגה ההיא כמשמיע סיסמה. שמונה שנים לא ראיתים.

רצינו לשאול אותך אם אתה מוכן לצאת לסיור, אמר המג"ד.

כן, המפקד, אמרתי, וסומק הציף את פני מהרגשת הגאווה.

הלילה.

כן המפקד.

מכיר קצת את השטח?

לא.

גש לאפסנאי עם הפתק הזה, קבל את הציוד וחזור הנה.

כן המפקד.

לאחר שעה יצאנו אל הדממה, חמושים בתת־מקלעים, אקדחים, רימונים. ארבעה היינו, מלבד דבלה, שהלך בראש. נבלענו בחשיכה ורק בטישת צעדינו בעפר הרך נשמעת. האדמה היתה מישור ולא ראינו לפנינו דבר, רק את דבלה המושך בצעד מהר קדימה. שום מכשול לא עמד בדרכנו ודומה היה כי כך יכולים אנו ללכת וללכת, עד שנגיע אל הים. ארץ גדולה גדולה, שאנו שליטיה היחידים. אם יבזוק כדור, הוא יחלוף מעלינו, מימיננו, משמאלנו, בנו לא יפגע. שחוק המלחמה. חופש המלחמה. כל כוחו של אדם. בוז לחולשותיו. חשתי את הכוח ברגלי, שלא תלאינה לעולם, במותני, שמשא החגור שינסם, בידי, שברזל הנשק חישלן, בחזי, שהתגרה באויר הצונן, בחשיכה, באש הנעלמת, הצפוייה. הייתי גבוה כפליים כקומתי. ענק דורך על במתי ארץ. אם כדור יפצע את דבלה, אשאנו על כתפי כשאת עולל. אחרון אהיה ולא אפול. אהיה עַם שלם שאהבתו גואה בתוכו עד שים מחנק לגרונו. ידידי הרבים, רבים לאלפים, שנאספו ובאו יחד והם שוב גוש אחד דבוק לאדמה. הו, שמי שאני גאה בו. אבי שאני גאה בו. נערותי שאני גאה בה. הו, לילי הגדול שאני כובש בו את חיי מחדש!

דבלה כרע על ארכובותיו, וכמוהו עשינו גם אנחנו. היינו שפופים כצפרדעים והאזנו ללילה, הרחוק והקרוב. רק כרסומים חרישיים נשמעו בין הקוצים, רשרוש חרקים בעשב היבש. גישוש רגליים נסרניות בגבעולי קש. אוושה שפוייה של חיפושית על הקרקע הרכה. ומרחוק היתה דממה מאופקת מצפה לרעם. לפני צאתנו ראינו את שני המוצבים על פני שולחן החול: כשני צבים גדולים משלחים גפיים מצופרנות פנים ואחור מבעד ללועיהם. גדרות תייל, עמדות תותחים מוסוות. שדה מוקשים משורטט צלבים־צלבים כעקבות חיפושית בחול. דרך משובשת, חסומה. עכשיו היה הכל אפילה. אפשר שניפול על הגדר בטרם נגיע. או נעוף באויר ממוקש מתפוצץ תחת רגלינו. האם רחוקים אנו?

אחרי, התיז דבלה לחישה וקם וצעד. שוב היה המישור העיוור שאין בו מכשול. הה, לו היו כל החיים כך. לא בחדרים הסגורים. חבורות־רעים נעות במישורים, או בהרים. נושאות משא ללא עיפות. איש ערב בעד רעהו. ורק לחש עובר כסיסמא מאיש לאיש ואין צורך לשאול כי הכל מבינים. ואין מזימות אפילות הקוראות לדו־קרב. והכל עושים את שנדרש בצוו הגורל האחד. לו כל החיים –

נעצרנו. שני זרקורי ענק, הרחק במערב, שלחו חרמשים ארוכים לקצור את חשכת הלילה הרחבה. ארצה! פקד דבלה בהגיע האלומה אלינו, ונשתטחנו. האור היה מסנוור והמישור שלפנינו נעשה הרים ועמקים לרגע חד ושוב החשיך, יותר מבתחילה, והחרמש שטף הלאה והחליק. קמנו וצעדנו, ומעתה היינו קופאים במקומנו וכורעים בכל עת שהונפה חרב האור הארוכה. גיששנו דרכנו מבלי־דעת. דבלה האט צעדיו, מהסס. ניסה לבחון את שלפניו באלומת האור, אך זו גילתה רק חזיון־בדים מתעתע, טורף את כל התיאורים. עתה ציווה עלינו לשבת ולהמתין והוא עצמו הלך ופנה צפונה, באלכסון, עד שנעלם מעינינו. כנראה שתעינו. שום שביל לא נקרה על דרכנו ולא סימן לדרך סלולה, אלה המסומנים על המפה, התוויים על שולחן החול. לא נביחת כלב, לא צליל מתכת, לא קול אדם. הצמדנו אזנינו לאדמה. עכשיו היו קשובים לשמוע את קול צעדיו של דבלה. אך לא קול. האפשר שיתעה ולא ימצא דרכו חזרה אלינו? שריקת כדור רחוק החרידה פתאום את הדממה. ואחריה טרטור מכונות־ירייה בפרץ זונק. וכוכב אדום מתבהר וגדל, משתהה ברקיע, ומתפרש למניפה מתרססת וכבה. וקול התפוצצות על הקרקע ואלומת זיקים אל־על. רחוק בדרום. האם החל הקרב מבלעדינו? או נשתבשו הפקודות? לחזור להמתין? לרוץ קדימה? לרוץ אל איזור האש? היכן אנו דרושים? רק שלא נשב כאן בין שני המחנות! רק שלא ניפול מכדורי חברינו! איפה דבלה? האם זה כבר הקרב? אך הכל השתתק לפתע והיתה שוב דממה.

דבלה חזר ועמד מעלינו מבלי שהרגשנו בכך. אלה החבלנים של הזרוע הדרומית, מפוצצים את שדה־המוקשים, אמר במנוחה. שלחנו מבטינו לדרום וצפינו להתחדשות האש, אך זו לא באה. שוב החליק מעלינו הפס הרחב והחד של הזרקור. בואו אחרי, אמר דבלה. מצאת משהו? כן. קפל־קרקע ארוך, סוללת עפר. מקום טוב להערכות הכוח. מאחוריו, אני חושב, המוצבים. עתה צעדנו למישרין ודבלה לנו לעיניים. קול צעדינו גבר באוזנינו מאד ואת הקתות אחזנו בחוזקה. מדוע אינו נזהר כלל, כשאנו קרבים והולכים אל קוי האויב? פתאום־לפתע תעלה מן האדמה פלוגת־סיור שחורה ואנו נופלים לפניה כקמה לפני הקוצר.

לאחר עשר דקות הגענו אל הסוללה. נמוכה היתה משתארנו לעצמנו אך היא היתה מאורע גדול במישור האטום. השתטחנו על האדמה והקשבנו. כן, עתה נשמעו קולות. נהמה עמומה מרחוק, נהמת הים המכה בחזה הארץ וקול נקישות תחוחות מקרוב. מתחפרים. האויב. בעוד רגע יצלוף מטר היריות. נהיה גווייה אחת שעם בוקר תעלה עליה השמש ונחיל זבובים יעופף סביב לועה הפעור אל השמיים והדם יבש על שפתיה.

שכבנו גהורים וחמים זה בצד זה ודבלה לצידי. רציתי לומר לו מלים מספר שאולי לא אספיק לומר לעולם. לבקש את סליחתו על הדו־קרב שערכתי עמו. ללחוש לו שכל מה שהיה אינו חשוב עוד בעיני לעומת המלחמה הגדולה, והחיים הגדולים, הכבירים, שאנו חשים עכשיו יחד בעוצמתם. שבאמת אין כל ערך, שאך שוטה הייתי ובדיתי מראות מלבי. שאני אוהבו. כי הוא הארץ שאני אוהב. שנכון אני, ברגע זה, לקום ולעבור את הסוללה לבדי ולהטיל רמון אל פלוגת החפרים של האויב. ולא לחזור. אם רק יצווה.

דבלה ציווה עלינו להתפרש לאורך הסוללה, שניים כלפי דרום, שניים כלפי צפון, כחמש מאות צעד לכל צד ואחד יישאר. לגלות את דרך העפר המובילה אל בין שני המוצבים. לסמן את נתיב־התנועה לכוח התוקף אל היעדים. הלכתי עם דבלה ושוחחתי עמו בלבי. אמרתי לו שלא אוכל עוד לחיות כפי שחייתי עד עתה. שלאחר המלחמה לא אחזור בשום פנים למקום עבודתי הקודם. שריח הניירות והדיו ושטרות הכסף מעורר בי בחילה. שמוכרח אני לחוש אנשים סביבי, לבבות חמים עושים עשייה אחת. הולכים יחד. אמרתי לו שאם נישאר בחיים – ודאי נישאר בחיים! – נתארגן, החמישה שכאן, ואנשים מכל הפלוגות, ונקים יישוב חדש בדרום הארץ. נחיה בצריפים. נגדל בקר. נרכב בלילות על סוסים. נעטוף צוארינו בכפיות. נתכסה אבק. נהיה צמאים עד מוות בשמש הלוהטת. נתחיל הכל מחדש. נכרות ברית. כמו עכשיו… לפתע נעצר, תחתח בנעלו בעפר ואמר, זהו. רקעתי ברגלי. כן, היתה זו דרך כבושה, מכוסה חול. זהו, חזר ואמר ולחץ בחוזקה את קיבורת זרועי. פה הדרך שחיפשנו, נחזור.

השניים שפנו דרומה חזרו גם הם. השתטחנו שוב על הארץ וזחלנו על גבי הסוללה הנמוכה. כשהגענו לראשה, ואלומת־האור חלפה שוב בקשת רחבה על פני המרחב, ראינו את המוצב. ראינו אותו כשנשתררה שוב אפילה עיוורת. עמודי גדר. תל־עפר. פתחים שחורים. לועים. דמויות נעות.

ב.

ליל־נגוהות. ליל זהורים ורשפים. ליל נהר־של־אש.

ב־0110 שלאחר חצות הלילה השני, החל הכוח לנוע מערבה, מחלקה אחר מחלקה, פלוגה אחר פלוגה, חמוש מכף רגל עד ראש, עמוס כתפיים ושכם, צועד באפילה, בוטש בעפר הרך, נישא על גל גואה, ואנו, כיתת הסיירים, בראש השדרה, לנווט את דרכה אל היעד.

משכנו בראש, קלי רגליים, מרחפים, יודעים בעל־פה את הדרך הארוכה, הסומית, במישור החשוך, מתעכבים לרגעים עד שתיגש פלוגה בזנב חברתה, חוזרים ומושכים קצרי־רוח, מערבה, מערבה, אלפי רגליים מאחרינו, יער אפל של רובים, חיה ארוכה שקרביה ברזל וקשקשי שריונה משקשקים בנועה, מושכים והולכים להגיע שעה ממושכת בטרם יעלה שחר.

הרחק בדרום בזקו זיקוקים בחלל, עופפו וגוועו, זנקו למרום כבליל־חג וצנחו אל נתיבי האש הניתזת בשריקות חדות, כאלפי שוטים צלפניים, בטרטור בהול, נרדף, נחשים נחשים, ראש נחש בזנב רעהו, בתקתוק ברד אבנים נרגמות ומדרדרות לתהום השחורה, בנפצים פורצים מלועי האדמה. ביללות פולחות שמיים. שם, רחוק בדרום, כבר היה הקרב בעיצומו.

משכנו והלכנו, כבדים והולכים, והצעדים תוחחים איש בעקב איש, ומשף נשיפות מתקצרות כמפוח לוהב משורה לשורה, ונעימת משפטים מתקטעים וחוזרים במכשירי הקשר נמתחת כחוט, נקרעת ונקשרת, וגלגלי רכב קל, אי שם מאחור, שפים ומתרתעים וטוחנים עפר וחוזרים ונעים, ומצפון כבר נשמע שקשוק שרשראות שריונים.

הייתי כאביר־מלחמה. האושר חנק את צווארי כהימנון. זרם בי כנהר עובר מסוף החייל עד ראשו. ניצוצות נבזקו ביני ובין רעי מדי נגוע כתפי בכתפיהם. צמרמורת לא־פוסקת ריתקה אותי אל כל השורות שלפני ולאחורי. כל החזות היו לי למגן וחזי חישב להתפלץ מעוצר גאוותו. איזה עם עצום שכל תולדותיו צועדים עמו בצאתו להשיב מלחמה!

וכשהגענו לקו הגבול, ומכשירי הקשר שלחו הברות קטועות, והשדרה נתבלמה כשיירת קרונות, בצלצול שלשלאות, חריקה ואנחה, ואחר התפרשׂ הכוח לרוחבו, כיתות רצות אחר פקודות קצרות, ריצה שפופה תחת משא ילקוטים וחגור, בקשקוש צרורות ומתכת, מניפת שועלים קטנים אצים לרדוף – הייתי כשׂיח רבוץ על שורשיו, דבוק לעפרו, ורוח חשאית עברה ביעף בבדי והעבירה את אוושתם כלחש־סיסמא אל כל שורת השיחים הארוכה המתמשכת אל קצה הלילה מצפון עד דרום. אתים נשלפו ותחתוח עפר זריז, שקדני, בהול, עבר לאורך כל הקו, חפור והנף, חפור והעמק, כמשק הגשם וכהטח שקים מלאים, שק על גב רעהו.

צפינו לאות, למתך האש מן השמיים אשר יפול על ראש האויב ויבעיר את מבצריו ואדמתו כמהפכת סדום ועמורה. באופק הדרום בזקו חזיזים והמולת קרב נתלקחה וכבתה שם חליפות. אך מנגד פנינו היה מארב הדממה המישורית שקרני הזרקורים שוטטו בה בעצבנות, גיששו לאורכה, נתעכבו, היססו, המשיכו לשוטט הלוך ושוב, חלפו מעל לראשינו והרחיקו לשטחים המתים, תעו אין־מטרה, מיששו ללא־חוש. עוד שתים־עשרה דקות, לחש דבלה לצידי בהתבוננו במחוגי שעונו. נשאנו עינינו לשמיים. רק צבא כוכבים מנצנץ, אלפי שנות־אור.

לפתע נדרך המחנה על נשקו לקול זמזום המטוסים, ועוד טרם קלטה האוזן, ושלושה נפצים עמומים בקעו את בטן האדמה, רחוקים זה מזה, צפון ודרום, ושלישי כמו בתוכנו ממש, והזרקורים נפחו אורם באחת.

הו, אלהים גדולים! זמזום שרט את פני השמיים ומיד אחריו נפלו מטחים כבדים, דליקה דולקת דליקה, רעמים אדירים מתפוצצים ומתרסקים בשאון מאופק עד אופק ולוחכים את כל האדמה. שנים־עשר, עשרים, עשרים ושמונה, ארבעים ושניים, ששים, מאה! מאה חמשים ושמונה!

כסוס מלחמה, גופי בשר אחד עם החייל כולו, שאטתי קדימה עם שורות הרגלים ועם חיית השריון שהתגלגלה על קרביה ובאה עדינו, עם הזחלמים הנוסעים לצידנו, נעצרים, נסוגים, נעים שוב, מתרעשים, מחרחרים בבטן ריקה, אוזרים־עוז ומתקדמים, וקריאות ברכה ופקודות מבוהלות, מטפחות בחשיכה כאילו אין אויב –

ולפתע – מעברים שונים, בבת־אחת, מלפנינו מימין ומלפנינו משמאל, החלה אש רושפת נותבת את החלל, נבזקת בכדורים שורקים, מוקאית מלועים במטר ברד קליעים צרודים, לוהבת וחורכת, נופלת בנפצים, וכל חזית האויב נתעוררה־נתלקחה באחת.

הה, זה כבר היה הקרב. ואיך לא ידעתי פחד! כאילו חזי שריון ואש לא תוכל לו! הפקודות רדפו בזו אחר זו, וכיתות כיתות נקבצו יחד, הציבו מרגמות, מקלעים, בזוקות, וכל האדמה נתלחכה, צרורות פוגעים בצרורות, חולפים ביעף יללני מימיני, משמאלי, מעל לראשי, ופצצות מרטשות עפר, ורגימה כבדה, וזמזום נחילי כדורים, נקוב וקדקד ברשת צפופה – ולא היה פחד!

צרור מק"ב לוחכני עבר משמאלי וזעקה נשמעה ונער התהפך על בטנו והתכדר, וקריאות, חובש! חובש! מעברים, ומיד באו שניים במרוצה והניחו אלונקה ובעוד אני נדהם, קרא דבלה, קדימה! –

ורצתי אחריו, שטוֹף למטה עם שורת צללים נבהקת חליפות בברקי האש ויורה לפניה ונופלת לפני גדר תייל גבוהה. חבלנים! חלפה הקריאה בתוך הטרטור הרצוף הבא משני עברים ומחטיא מגבוה, וארבעה או חמישה או ששה רצו לעבר הגדר והניחו באנגלורים והשמיעו אזעקה ונסוגו עדינו, נפלו על פניהם, וקול נפץ עז קרע בילל את החוטים והפך את העמודים ופירצה גדולה נפערה, לתוכה רצנו רבים לאין־ספור, נדחפים זה בזה וחוזרים ונופלים ומתחפרים.

הו, ליל נהר־של־אש, ליל זיקוקי חג! בתוך מערבולת הרשפים והצללים הייתי רץ, מסתער, נופל וקם, כמו בחלום. כמו בחלום, לא יכול לי מוות ולא היה זמן. קיומי היה חשמל נבזק בלילה, ללא־חשוב, ללא־דעת. הכדורים פרצו מתוך גופי, נזדנקו לפני ולא ידעתי לאן. החלפה שעה? או שלוש? או רגע כשנת־אור?

וכמו בחלום נשתכך הרעש לפתע. לועי האויב שהרחק מימין מתו פתאום, ורק עמדות מוצב אחד רעשו ללא־הרף במנגינת קולות בלולים זה בזה, מרעידים את האדמה מסביב, והיו מטרה גלוייה לאש שכוונה אליהן מכל צד, רצופה, חרוצה, נמרצת, לוחכת עפר ומקרקרת קיר.

ולאחר אלף נפצים, והשריון פנה להקיף מעבר אחר, וכמו פסקה לרגע האש, עברה הפקודה לזנק, ושוב קמו כל הצללים והחלו במרוצה קדימה, ולקול מפץ עז מתחת לרגלי, קראתי, דבלה! דבלה! ברוצי לפני כמטורף, אך ראיתי רק גדר מתמוטטת ואנשים רצים דרכה, וליד העמוד המתכופף הועפה גופת־איש אל על והוטחה לארץ, ונצטנפה. דבלה! קראתי עוד פעם וקפאתי במקומי.

אך בתוך מהומת המרוצה השוטפת אל המוצב, לכבשו בזריקת רימונים מתפוצצים אי־שם ושריקת צרורות כדורים, לא שמע איש את צעקתי. כרעתי ליד הגופה וגחנתי עליה. רציתי לצעוק שוב אל הרצים מעלי, להודיע שהוא מת. נהרג. איננו. לא יהיה. שייעצר הכל. אך הצעקה קפאה על שפתי. נענעתי את כתפיו בכל כוח ולחשתי, דבלה, דבלה, שמע, דבלה, שמע. אך הגופה היתה קשוחה, ללא־רוח. חזהו היה נקוב והדם החם לחלח את כל החולצה. עיניו היו פקוחות ויכולתי לראותן בחשיכה ניבטות ללא מבע. פניו היו קשים כאבן וכף ידו האחת היתה קפוצה בלפיתת הקת. כיתות כיתות רצו לעבר המוצב.

כפפתי את ראשי על מצחו ועצמתי את עיני. מסביבי כאילו רפתה האש, או נתרחקה, ורק צרורות בודדים חלפו בתזיזה חדה ונואשת, מאוושת וגוועת בהיטמנה אי־שם. אחר צללו אוזני ולא שמעתי דבר מלבד זמזום חדגוני ממושך.

כשפקחתי את עיני כבר החוויר השחר. הכל היה אחר ומוזר עד ללא האמין. ללא הכר. ובלתי־נתפס. ולא דומה כלל למה שהיה. צרורות בודדים עוד נשמעו, כאנחה אחרונה. אש חיוורת אוושה פה ושם ליד פתחי המוצב. אנשים קפצו אל תוך תעלות־קשר בקריאות גוועות. מרחוק נראו דמויות נמלטות במהירות הארנבת ושריקות כדורים רודפות אחריהם להשיגם. גוויות היו מוטלות על אדמת הרגבים האפורה המתערטלת מאפילתה. עשן לבן עלה פה ושם מן העפר. גלמי זחלים נעו הרחק לאיטם כמתעתעים. בניינים אטומים, אפורים וחומים, פזורים מרחוק על פני החול ופסי כבישים משחירים ביניהם. אילנות בודדים, עגומים, שמוטי זרועות. משוכות צבר. גדרות הפוכות ומרוסקות. שריון שקוע נטוי על צידו. אדמה גדולה, חרוכה, ערומה, מצולקת. ושוב כיתות אנשים רצים. לאן?

צינה עברה בבשרי. הלילה נפח את רוחו והבוקר היה מוטל כגוויה מתה. כעצב הולך מסוף העולם עד סופו באין קול.

ג.

כשהנחתי את דבלה לבדו, רצתי בעקבות אחרוני האנשים לעבר המוצב שאישו נשתתקה, ובקופצי לתוך תעלת הקשר, נקע קרסולי. הכאב היה כה עז שהשכיח מלבי את כל מוראי הלילה, וכל סכנות־המוות היו כאין לעומתו. עמדתי לחוּץ בין שני כותלי העפר ורציתי לבכות מרוב כלימה וחוסר־אונים. חיילים חלפו במרוצה על פני כשרוביהם נטויים לפנים ולא ידעתי מה אעשה. ידעתי שאהיה נלעג אם אקרא לחובש בשעה כזו כשכל החובשים מטפלים בפצועים מפגיעות כדורים ומוקשים, ולאחר שאיבדתי את כיתתי גם לא היה לי אל מי לפנות. החילותי מדדה אחר הרצים וגוֹרר את רגלי האחת, ועם כל צעד נתגבר הכאב. לבסוף נתרגלתי אליו מעט, וחשתי רק כאילו הקרסול שמן ונפוח מאד ומשא כבד טפול לכף רגלי. כשנכנסתי לפנים המוצב, שהיה כבר מלא אנשים, ובאיזו דרך־פלא כבר רחש כולו תכונה של חדר־מפקדה, עם מכשירי־קשר, מפות ותרשימים על שולחנו, הטלתי עצמי על אחד הספסלים ושכבתי. כל ההמולה שרחשה סביבי, מרוצת האנשים היוצאים ובאים דחופים, קול הפקודות הנמסרות לקשרים, צהלות השמחה, שריקת הכדורים הרחק למעלה, בחוץ, טרטור השריונים, מראה קופסאות־השימורים המתגוללות בין רגלי האנשים, הגליונות הקרועים של שבועונים־מצויירים, תרמילי הכדורים – כל זה היה עתה כמעולם אחר, בלתי־ממשי, כסיוטו של קודח, מעבר למחיצת זכוכית אטומה, שאני מעברה האחד וכל המתרחש, מתרחש בעברה השני, שאיני יכול להגיע אליו, שכבר לא אגיע אליו.

פחד ביעתני שמא אשלח הביתה, עוד בטרם אראה את הנצחון בעיני, וכך אגיע לביתי, נקוע־קרסול, פיסח, עלוב־מראה ונכה־רוח. מחשבה זו הקימתני על רגלי. החילותי מהלך אנה ואנה, מטיל את כובד גופי על הרגל הכואבת כדי להרגילה לשאתני. מעט־מעט פשט הכאב אל השוק ואל הירך וכך נדמה היה לי שנתקהה.

שעה לפני הצהריים נכנסנו לעיר הלבנה, בטור משקשק בנשקו, צועד בצעד מסומר, מקיש בקצב על אבני הרחוב הארוך. משני צידי הטור, דבוקים בגבותיהם אל כותלי החימר והאבן, אל חומות הגדרות, אל הדלתות המוגפות, עמדו אנשי העיר, צעירים דקי־קומה, קשישים רחבי־מותניים, זקנים נשענים על מקלותיהם, נשים עם תינוקות על זרועותיהן, ילדים יחפים, קרועי כותנות, שנאחזו בבגדי אבותיהם, שורות ארוכות של עיניים זועמות, קרועות־פחד, מוכות־תמהון. על כל הגגות, בראשי כלונסאות, שברי־ענפים, מוטות־ברזל דקים, תלויים היו דגלי־הכניעה הלבנים, סחבות, קרעי־בגד, חיתולי־תינוקות.

הלכתי בתוך השורה, הלוך וצלוע במהירות, כשאני גורר את רגלי הנקועה להשיג את קצב הצועדים. אולם הכאב נתגבר והלך ונעשה דוקרני עד לבלי־שאת. צעידתי נתאטתה יותר ויותר והייתי נסוג שורה אחר שורה לאחור, משתדל לצעוד עם כל שורה ונפרד מעליה בעל כורחי, עד שמצאתי עצמי לאחר זמן מועט בסופו של הטור. נסיתי עוד להדביק את השורה האחרונה, כשאני מהלך ורץ, מהלך ורץ, אך לא עלה בידי. שתי רגלי היו עתה עיפות מאד עד כי נגררו בכבידות, עקב בצד אגודל. המרחק ביני ובין הטור המתקדם גדל והלך, עד כי הייתי מעין טור לעצמי, כי מעתה היו כל עיני העם הרב שמשני צידי הרחוב נפנות אלי, ומבטי הזעם או התמהון הפכו למבטים של לעג. ראיתי איך הטור הולך הלוך והתרחק ממני וכברת הדרך שביני ובינו היתה כמרחק שבין הטובע ובין הספינה המתרחקת לדרכה.

עיר לבנה, נמוכה. המון־עם לבוש בלויים, נפחד, נדהם. טור מתרחק והולך. ואני צועד, הלוך וצלוע לבדי.

פתאום ראיתי כי השורות שבצידי הבתים קרובות זו אל זו ומשתפכות אל תוך הרחוב, ובעוד רגע סגר עלי ההמון ונבלעתי בתוכו. הזרם הרחב שטף בעקבות טור־הצבא, מיהר אחריו להשיגו, כמו לצפות במחזה כלשהו, ואני נסחפתי עמו, נדחף הנה והנה, ניגף בכתפי וברגלי, מנסה להחיש את צעדי ולהגיע אל ראש הזרם, אך ההמון נצטופף יותר ויותר עד שנעשה לגוש דבוק אחד, שנע עוד קמעה לפנים ואחר נשתתק במקומו ואני לחוץ בתוכו מכל צד, וכולו חומה ביני ובין גדודי.

נתרוממתי על אצבעות רגלי הבריאה ומעבר לכתפי ההמון ראיתי כיכר קטנה, בית לבן בעל כיפה וחלונות קשתיים. מדשאה ומזרקה באמצעה. שני דקלים ותורן גבוה ביניהם. משלושת צידי הכיכר היה ערוך הטור. עשיתי עוד מאמץ להידחק קדימה ולהגיע אל חברי, כשאני דוחף במרפקי את העומדים מסביבי ובלשון עילגת מבקשם לפנות לי מעבר, אך איש לא שת לבו אלי ואי־אפשר היה להבקיע דרך בתוך ההמון הדחוס. שמעתי פקודות קצרות, נמרצות, נקישות נעליים ורובים, אחר־כך הושלך הס. קצין אחד קרב אל התורן, עמד כשידיו מאחורי גבו, ונשא נאום שקט. בצד הבית בעל הכיפה עמדה חבורה של אנשים קשישים, רחבי־גרם, כפיות לראשיהם ואיזורים רחבים למותניהם, שהיו ממצמצים בעיניהם כמפני החמה. הקצין סיים את דבריו וחייל אחד קרב אל החבורה ולחש דבר־מה על אוזן הזקן שבתוכה, בעל פני גמל גרומים שסנטרם ארוך ומצחם צר, בולט וחרוש־קמטים. שתי עיניו היו משוקעות עמוק מתחת לעצם המצח וכמעט לא נראו. הוא נענע בראשו כמבין, אחר קרב אל התורן, סלסל בקצה אחד של שפמו ואמר את דבריו. קולו היה צרוד ומרוסק. שניים או שלושה משפטים ראשונים יצאו בהולים מפיו, כאילו היו שגורים על לשונו. אחר נתמהמה מעט, מצמץ בעיניו ושפתיו וקצות־שפמו רעדו. שוב אמר כמה משפטים רדופים ואחר היה כמלחש דבר־מה לעצמו. לבסוף אזר־עוז, אמר משפט אחד ארוך, ברור וצלול, כמעין ברכה, ומשסיים, נסתכל על צדדיו, כאילו לשאול אם עליו להוסיף דבר־מה. קול פקודה נשמע ונקישת־מנעלים באחת. שני תופים הרעידו את האויר בנקישות מהירות כאזעקת־אסון, ואז נתרומם דגל על גבי החוט, טיפס ועלה אל ראש התורן, נתפתח ונתפרש, ובהעצרו, נפנף קל ברוח הצהריים.

נשאתי עיני אל הדגל, ככל העם שמסביבי, ללא גאווה, ללא שמחה. חשתי רק כאב בקרסולי וכלימה על שבשעה כזו הפרידני הגורל מטור המנצחים.

שוב נשמעו פקודות קצרות, שנענו להן נקישות מסומרות, ואז החל ההמון להתפזר.

מיהרתי וצלעתי לעבר הכיכר למצוא את אנשי מחלקתי, אך איש מהם לא נקרה לפני. לאן הולכים? לאן? שאלתי את החיילים, שנתפזרו אף הם בחבורות־חבורות ועברו על פני לעברים שונים. השיבו לי שניתנה חופשה לשעה, לשוטט ברחובות העיר, ומקום הריכוז הוא בית־הספר שבקצה הרחוב הראשי. הם נחפזו לדרכם, ומפאת צליעתי לא יכולתי לדבוק באף אחת מן החבורות ונשארתי מהלך יחידי.

נכנסתי לרחוב צר, ועד שלא עשיתי בו צעדים אחדים, נתלקטו סביבי מאנשי העיר. תחילה עטו עלי כמה נערים והושיטו לי קופסות סיגריות למכירה. נטלתי שתיים מהן ושמתי כסף על ידם. אחר באו כמה צעירים ונטפלו אלי בשאלות. משעמדתי ודיברתי עמהם בלשונם, נתגודדו סביבי עוד אנשים, גדולים וקטנים, עד שהיוו קהל גדול ואני באמצעו. שאלו אותי לערך הכסף, למחירי מצרכים, לנעשה בגיזרות האחרות של המערכה, ורק על קצת שאלותיהם יכולתי להשיב. לא הרחק ממני עמד אחד גלוח־שער, בעל חטם פחוס ושפה עליונה שסועה בצידה. לבוש היה סרבליים שחורים רחבים וכפות רגליו הגדולות היו נתונות במנעלים גדולים, מגושמים. הלה היה עומד כל העת פשׂוק־רגליים, ידיו חבוקות לו על חזהו, מסתכל בי בחיוך, שמפאת השסע דומה היה כחיוך מר או לעגני. כשהיה רגע של שתיקה, עשה שני צעדים כנגדי ובעומדו מולי חבוק־ידיים, שאל מאין אני. לא אמרתי לו מקום ביתי עכשיו אלא שם קיבוצי מלפנים. הוא מצמץ בעיניו מצמוץ קצר, כמגרש זבוב, והחיוך שעל שפתיו הרחבות נתעווה מעט. שאל אם מכיר אני את הכפר ע. כן, חייכתי, ולעיני עמד ציבור של חושות בצבע החמרה, מגובבות על צלעה של גבעה כמעין קן של צרעות, מוקף שלוחות פרועות של שיחי־צבר. שאל אם מכיר אני את הפרדס של ברגמן. לרגע ניטל הדיבר מפי. עלה בי הבושם העז, המשכר, של פרחי ההדר, מראה העלווה הצפופה, הירוקה־כהה, אגמי הצל הצוננים שמסביב לגזעים, טחב האדמה בשעת העידור, תעלות ההשקאה עם פתחיהן הסתומים בשקים לחים, מתפוררים, הזבובים מעל לבור הפרי הרקוב, בית־הבאר המנומר בכתמי חזזית ובו תיבות ריקות, מחצלאות, חישוקי־אריזה שריח שרף נודף מהם, גבעת הכורכר שכוורות תכולות עומדות על צלעה בתוך שדה סביונים ודבורים מזמזמות סביבן, פעימות הבאר בדממת הצהריים הגדולה. אתה עבדת שם? שאלתי. הוא לא ענה על שאלתי, אלא מנה שמות, רפופורט, זלקין, שכטמן, אברמסקי. היתה זו שורת פרדסים צפופים, סמוכים זה לזה בצד הכביש. מה שלום אדון יעקוב? אמר בלשוני. אחר אמר, יבלית, מה? הרבה־הרבה יבלית. כל הקהל שמסביבנו עמד פעור־פה, כצופה במעשה להטים, וציפה למוצא־פי. הייתי נדהם ולא יכולתי לענות דבר, ומאחר שארכה שתיקתי החלו קריאות נרגמות כנגדי מכל עבר, כאבנים: זליגמן! מרמורוק! טננבום! יבנה! מוסקוביץ! גלוח־השער חייך עתה חיוך של נצחון. הוא התיר את ידיו החבוקות והראה לי אצבע אחת בכף ידו השמאלית, שפרקה העליון היה קטוע. זה מטוריה, אמר, ונעץ בי מבט כמצפה לדברי.

אמרתי להושיט לו את ידי וללחוץ את יד־ימינו, לאות שחברים אנו, אך באותו רגע נשמע רעש ג’יפּ, שוטף בדהרה מקצה הרחוב. אנשי המשטרה־הצבאית נראו בתוכו, והנקהלים נפוצו באחת לכל עבר, כסיעת תרנגולות שאבן הוטלה לתוכה. הג’יפ נעצר בחריקה לידי ואחד השוטרים שאלני אם לא שמעתי את הפקודה האוסרת מגע עם התושבים. אמרתי שלא הייתי במיסדר מפאת הנקע שבקרסולי ולא ידעתי על כך. יתר השוטרים גיחכו והוא הזהירני שאתחייב במאסר אם איראה שוב נושא־ונותן עם אנשי העיר. הבטחתי שדבר זה לא יחזור עוד והג’יפ שטף לדרכו, מטאטא את העומדים ברחוב לשני צידיו עד שנלחצו אל כותלי הבתים ועמדו דוממים מכאן ומכאן.

צלעתי והלכתי עד קצה הרחוב ופניתי לרחוב אחר, רחוב רחב של חול ובתי אבן נמוכים. הרחוב היה שומם ולוהט משמש הצהריים ואיש לא נראה בו. עיני כאבו מחמת האור הלבן. ריח מלח היה באויר. חזרתי ושיננתי לעצמי שאני הכובש, השליט בעיר, אך לא חשתי בי כל שמחה. אד חם היה פרוש על פני השמיים והוא היה כאות מבשר רע, כליקוי חמה. בהגיעי לחצי הרחוב, ראיתי ילדה אחת, כבת שמונה או עשר, נושאת על גבה מזרן־מוך קרוע, גדול כפליים כקומתה, גולש על גופה מכאן ומכאן ומכסה על ראשה. רגליה היחפות היו שוקעות בחול וגווה הקטן היה כפוף כקשת, עד כי דומה היה שראשה נוגע בארץ. נעצרתי רגע על מקומי. איש לא היה מסביב. דממה לוהטת עמדה ברחוב. הפשלתי את הרובה על כתפי והלכתי לקראתה. ידעתי שהיא חוזרת מגבעות החול, כמו רבים מתושבי העיר שנמלטו לשם בלילה. אפשר שנשארה יחידה ממשפחתה והיא הולכת לבדה אל ביתה הריק. כה קטנה היתה לעומת המזרן, עד שאמרתי ליטול אותו ולשאתו לאן שתורה לי. מפאת הילוכה הכפוף לא הרגישה במציאותי. קרבתי אליה ואמרתי בשקט, ילדה. היא נשאה מעט־קט את ראשה ואז נפערו עיניה בבהלת־מוות ובשמטה את המזרן מעל גבה, החלה רצה בכל כוח לעבר שממנו באה. ילדה! קראתי שוב והחילותי מדדה אחריה, אך היא הגבירה מרוצתה כארנבת נמלטת מאימת הצייד ונעלמה באחת החצירות. חזרתי על עקבותי, הרמתי את המזרן על כתפי והחילותי מהלך לעבר אותה חצר. נכנסתי מבעד לפשפש של כלונסאות אל מקום שגללי חמור היו זרועים בו ושתי תרנגולות אדומות־נוצה גרדו ברגליהן בעפר. התרנגולות נמלטו מפני בקרקור מבוהל והפכו פח בריחופן. את הילדה לא ראיתי. עד שאני נועץ עם עצמי מה אעשה במזרן, נשמע מרחוק קול עובר, מכריז על עוצר מעתה עד למחר בעשר לפני הצהריים, כל היוצא מביתו יירה. ארבע או חמש פעמים חזר קול הכרוֹז ובכל פעם מעבר אחר, מתרחק כמו הד. מפאת החזרה על אותן מלים עצמן, היה הקול כמהלך אימים. שמטתי את המזרן לארץ ועמדתי לידו אובד־עצות. אם אשאירנו בחצר, הילדה לא תמצא אותו עוד, אם אחזירנו למקומו ברחוב, מישהו אחר יטול אותו, או מכונית כלשהי תעבור על פניו ותשחיתו. אם אקחנו עמי, אהיה אך לצחוק. דפקתי על דלת הבית הפונה לחצר. איש לא ענה. תריס של חלון נפשק קמעה ומיד הוגף בחזקה. הצצתי לרחוב. איש לא היה בו לכל אורכו. הרהור חלף בי שאפשר ופקודת העוצר מכוונת אף לאנשי־הצבא. סמכתי את המזרן במעומד אל הכותל הפונה לרחוב. נעצתי ענף יבש לידו, כמו זקיף לשמרו מן המשיגים.

פניתי לחזור אל הכיכר שממנה יצאתי, כשאני מתחכך בצידי הבתים, ולא מצאתי דרכי. הכל היה מוזר ומשונה באין אדם, כשהעיר אטומה ושותקת. פגרי כלבים צהובים, נפוחים, היו מוטלים באמצע הדרך, ובעברי לידם נחרדו נחילי זבובים מעליהם והתעופפו סביב לראשי. פה ושם התגוללו, כלאחר סערה, מטליות מזוהמות, פחים ממועכים, סירים עזובים, כרעי כסאות, נוצות־צמר, קרעי־מלבושים. תרמילי כדורים נוצצו מתוך החול הזהוב. כל התריסים והדלתות היו מוגפים. עברתי על פני חנויות נעולות על בריחים כבדים, על פני שלטים ירוקים ואדומים, חצרות מרובעות מוקפות חומה, מאורות נמוכות, בתי חמר. ככל שנתארכה השעה, כן גברה הבהלה בלבי. זעה קרה כיסתה את מצחי, את גבי, והילכה כנמלים בין מפשעותי ולאורך שוקי. צעדי נשמעו יחידים ברחוב, סורטים את אבני המדרכה מפאת צליעתי.

בשעה שלוש הגעתי לבית־הספר, בניין בעל שתי קומות, מסוייד לבן, שעמד בתוך חצר חול גדולה, מוקפת גדר לבנים. בפנים היתה המולה רבה, כבעת התכנסות במחנה. הכל חפזו במסדרונות הארוכים אנה ואנה עם ילקוטיהם וכליהם ונדחקו לחדרי־הכיתות לכבוש להם מקום למנוחה ומשכב. על הרצפות התגוללו מחברות, ספרים, פיסות גיר ממועכות ושיירי אוכל. בתוך החדרים נערמו כסאות־התלמידים והמכתבות אל הפינות ופינו את מקומם לשמיכות ירוקות, שקי־שינה, ארגזי־תחמושת, שקי לחם וקופסאות שימורים. בחדר שבקצה המסדרון, שהיה חדר־ההנהלה, ישב עתה, מאחורי שולחן מצופה נייר ירוק, על כסא גבה־מסעד, מפקד המחלקה. מימינו היו מונחות מחברות זו על גבי זו, בעמוד גבוה, משמאלו שלושה ספרים עבים, ובאמצע קסת־דיו עשוייה קרן, דפדפת־לוח, צלוחית של סיכות ומהדקים. על הכותל שמאחורי גבו היתה תלוייה תמונת אדם בעל זקן שיבה הדור, ששער גלי מקיף על קרחתו, אפו קצר ושפתיו הדוקות, ומתחתיה כתוב – Darwin.

הסברתי למפקד־המחלקה את סיבת אחורי והראיתי לו את קרסולי הנפוח. לאחר שנזף בי, כחובתו, שלח לקרוא לחובש. החובש בא והובילני אחריו אל חדר קטן שערימה של ספרים היתה מגובבת בפינתו. חלצתי את נעלי ולאחר שבדק את רגלי, שהיתה תפוחה כמו מעקיצת דבורה, הביא דלי, ויצק לתוכו קומקום של מים רותחים ואמר לי לטבול את רגלי בתוכם. עשיתי כדברו. נטלתי ספר מן הערימה ודפדפתי בו. בין השורות הבלתי מובנות היו זרועות נוסחאות כימיות ושרטוטים של בקבוקים, מבחנות וכלים שלובים. יד קצוצה בשורשה אחזה בנר מעל לפי מבחנה ומעליה היה כתוב CO₂. כדור זכוכית העלה אדים מתוך זרבוביתו. בקבוק קטן היה תלוי מעל למכונת־ספירט. עשן יצא מקצהו של קיסם־עץ. מכתשת ועלי בתוכה עמדו על אצטבה דקה. אשה בסינר של רוקחת החזיקה אביק מול פניה. על פני הפתח, במסדרון, חפזו חיילים נושאי־נשק.

החובש חזר, מישש את קרסולי, הטביע את אצבעותיו בבשר הרך והלבן, חיכך את פיקת העצם, אחז בעקב ונענע את כל הרגל לכאן ולכאן, אחר אמר, אין לך כלום, אבל שתהיה מבסוט אשים לך סד על הרגל. תשכב כמה שעות ותקום בן־אדם חדש. הוא חבש את רגלי והורה לי להיכנס לחדר הסמוך, לחדר המפקדה. היה זה חדר־המורים, ושני שולחנות גבוהים ושחורים עמדו בו. קרבתי את השולחנות זה לזה, הוצאתי את שק השנה שלי מילקוטי, עליתי על המשטח, דחקתי עצמי לתוך השק ושכבתי.

ליל־הקרב נדמה עתה בעיני כמשהו רחוק, שארע לפני זמן רב, ספק־ממש ספק חלום. ליל ברקים וסופת־מטר שעברה בשעטה ונדָמָה פתאום לילה ללא אימה. כמו מחול־זיקוקין בשמיים. והלילה היה נקי, ומטרותיו מטהרים, משאירים אחריהם ריח רענן באויר. ליל חג קצר, אך רב עלילה, במדבר החולין השרבי, הכמרירי, הארוך ללא קץ. הייתי בו חזק ללא־חת. צועד עם אלפים, זרועות־על־שכם, שורת חזית ארוכה, שרה בקול אדיר, במקהלה אחת, נעה קדימה ואין מכשול לפניה. וקול השירה השתיק את כל לחשי הלב, ההססניים, הרטנניים, הכרסמניים. והשכיח כל מה שהיה לפנים וכל מה שצפוי להיות בספק ועתיד להיות בוודאי. נהר גדול של אדם, זורם באון, שאין בו טיפה אחת לבדה. נהר אדם של־אש.

אך כל זה היה רחוק, לפני זמן רב מאד. ועכשיו היתה העיר הלבנה, הנצורה, ואני נצור בתוכה, אין לצאת ואין לבוא. והשמיים הלוהטים, הכבדים, שמעין ערפל לבן פושט על פניהם. ואימת העיניים האויבות לאורך הבתים. והחול העמוק. וזוהמת הפגרים והזבובים והסחבות המתגוללות. ומראה האנשים שפניהם כפני החלומות הרעים. והנוצות הנתלות בזיזי הגדירות כלאחר פרעות. וצווחת הילדה המשליכה את מזרונה ונמלטת מפני –

והשמיים הכבדים, המבשרים רע, כאילו אַרבּה יעלה מן המדבר, עצום ואין מספר, ויכסה את עין השמש וישים הכל לשמה –

או רעש־אדמה יבוא פתאום ויהרוס את כל הבתים ולא יוותר כל חי – ואין לברוח.

ועכשיו היה בית־הספר הזה, אבק על רצפותיו והמחברות מתגוללות במסדרון ובחדרים. והספרים שובתים בערימות. ופיסות הגיר הלבן נשחקות תחת הנעליים המסומרות. וקסת־הדיו בטילה.

ולמה אני כאן.

אחר־כך עלתה בזכרוני גופתו של דבלה תחת עמוד הגדר הכפוף ולא הבנתי את מותו. הגופה המלוחלחת בדם היתה אחד, ודבלה העומד על מרפסת בית גפני וסיגריה מהבהבת בידו היה אחר, ודבלה שאני משספו בסייף היה אחר. הראשון מת והשניים האחרים לא מתו. ולא הבנתי איך יכולה אשתו לבכות אחריו, שכן ברור שבסופה של המסיבה הוא ילוונה הביתה, כשם שאני אלך לביתי עם אשתי.

עלה בדעתי שחייב אני להודיע לאשתי על מותו של דבלה. ומחשבה זו הכניסה מעין שמחה ללבי. כאילו מותו מקשרנו קשר חזק יותר. מחר, מחר אכתוב לה, אמרתי. וכשאחזור הביתה, נדבר על זה הרבה, ונצטער על כך יחד. אך האפשר יהיה לצאת מן העיר הנצורה?

טיח התקרה היה מקולף בכמה איים רחבי־מפרצים. על הקיר שממול היתה תלוייה מפת הארץ וחיצים נזדקרו כלפיה מכל צד. בירושלים היה נעוץ מוט שבראשו התנוסס דגל ירוק עם סהר וכוכב והוא התנופף על הארץ כולה. לא חשתי כל כאב בקרסולי. שקעתי בתרדמה.

התעוררתי מקול צעקה. צעקת איש המום, פעורה, רחבה, ממושכת, הולכת רחוק. ושתי יריות נקבו אותה, בזו אחר זו. וקול צעדים רצים בחוץ. היתה חשיכה. מי זה? מה שם? נשמע קול רם, נרגז כגערה, ממרחק לא רב. נתרוממתי על מרפקי. לידי שכבו עוד שניים, בתוך שקי שינה. מה קרה? שאלתי. השניים נתרוממו אף הם. התקפה? שאל אחד. ירו על הסיור כנראה, אמר שני. צעדי ארבעה או חמישה אנשים נחפזו עתה בחצר ונתרחקו. ואחר־כך קולות מדברים, קצרות ובמהירות, כהוראות. יכולים לחסל אותנו כמו כלום, לחש הקיצוני, פצצה רצינית אחת לתוך הבניין והכל הולך. אחר היתה דממה ורק נהם הים נשמע.

הצעדים קרבו שוב, והיו איטיים יותר ושקטים. מישהו מבפנים שאל מה קרה? וקול ענה לו מבחוץ, תישן במנוחה, משוגע אחד נדמה היה לו שמכוונים אליו רובה מן החלון. אידיוט. רחש צחוק עבר בחדרים. שוב היתה דממה וצעדי שני אנשים הילכו ללא בהלה בחצר. מה השעה? אחת וחצי בערך.

ניסיתי להרדם ולא יכולתי. בלילה הקודם, במהומת הקרב ובגעש האש, לא ידעתי פחד. אבל עכשיו היה השקט הזה. שקט שחור, גדול, מכסה את כל העיר, מקיף מכל עבר, מתוח כיריעה, חונק צעקות, מסתיר עיניים ניבטות ממאורותיהן. שקט אויב, שעוד מעט יפול כחומה גבוהה ויקבור אותנו תחתיו. אילו לא היה השקט, חשבתי, כי אז חזר אלי אומץ לבי. אבל פחד השקט. עמוק ושחור כתהום.

ואפשר שעם בוקר יקום כל ההמון עלינו לנקום את נקמת כבודו המחולל. בנעוריו ובזקניו, בנשיו ובטפו יסתער עלינו, ואנחנו ניסוג מפניו, צעד אחר צעד, עד אשר לא יהיה לאן לסגת וכל קלשוניו ננעצים בבשרנו. מות כלבים.

וליל האש יהיה כשביט חולף באפילה לרגע אחד ונמוג וכבה בנצח ולא יהיה לו זכר.

שוב היו צעדים מתונים על החול. צעדי שומר. אם לא מחר יסתער ההמון, מחרתיים, או למחרת־מחרתיים. או לאחר שבוע. מוכרח הדבר לקרות. אי־פעם ולא רחוק. המון גדול שבעתיים מהמונה של העיר. רבבות רבבות, כארבה מן המדבר. צמא דם, צועק רצח, שולף מאכלות לשחוט, שבטים שבטים של עברה. אין רחמים.

ואם יקרה הנס ואחזור חי. לאן אחזור? בשעת בין־הערביים, בהידלק כוכבים ראשונים, אצעד ברחובי, כבד ועייף ולא־רחוץ ואעלה במדרגות ואדפוק על הדלת. ואין מענה. ואפתח, והחדרים ריקים, כמו שעזבתים. ואז, האקדח הטמון מתחת למזרן. הכל כמו אז.

או תיפתח הדלת – וחיוך נוגה, אנוס וקר. ואין מלים. וארוחת־ערב אילמת וכל החטאים רצים כעכברים מזוית לזוית, ברחש בלתי־נשמע כמעט, מסתתרים בחורים, מציצים ושוב רצים –

ולמחרת, ארגמן, האגודה. מנהלי החשבונות. הפנקסים הכפולים. טורי המספרים. אבק־הרחובות. הנשים הנחפזות עם סליהן. תורי האוטובוס. הרוכל בקרן־הרחוב. הסַפָּר העומד בפתח חנותו ומזמין להיכנס. המכוניות האצות זו אחר זו –

ומרחוק, מעבר ההרים, אשמע תמיד את קול ההמון, כמשק הארבה העולה מן המדבר, עוד מעט יכסה את עין השמש, ואפילה תהיה בצהריים – – –

כיסיתי את ראשי בשולי השק מפני המחשבות, אך הן רחשו בפנים, כנמלים, כחיפושיות, מעבירות צמרמורת בבשר.

בהפציע קו ראשון של שחר מבעד לחלון, קמתי. החיילים ישנו שינה עיפה ופניהם היו חוורות. הצעירים היו ילדים והקשישים היו אבות. הצעירים לא ידעו רע והקשישים ידעו רק דאגה. שכבו שורות־שורות, צלע אל צלע, עטופים בשמיכות, שחורות וירוקות. עד כתף, עד צואר, עד עיניים, עד למעלה ראש. עפעפיים חוורות. עפעפי שחר. זרוע מכסה על לחי לא־מגולחת. ידיים צלובות על בטן. ידיים שלובות על חזה. שפם מרטט מנשיפה. פה פעור, פה קמוץ, נחוש. זקן מבהיק כמטללים. מצח דאוג, אין מרגוע. מצח תם, שלוו. נשימת חלומות, ואי־שם, רחוק, נשים קמות בבית להבעיר אש בכירה, להעמיד תבשיל לילד. תינוקות קמים בבכייה במיטותיהם. חלבנים עוברים באופניהם מבית לבית. אהובות חובקות כריהן. צעדיו של פועל משכים, פוסע יחידי ברחוב.

שורות־שורות שכבו החיילים ופניהם לא־מלחמה, ילדים ואבות ובעלים והבל נשימתם כבחדרי־בית. נשימת־בוקר כרוח חלום מרחפת על פני העיפים.

פסעתי יחידי בבית־הספר הריק, לאורך המסדרון השומם. באגפו השני של הבית היו חדרי־ הלימוד הריקים. שורות־שורות של שולחנות וכסאות קטנים, כולם פונים אל הלוח, ועל הלוח כתוב בגיר:

28:4=7

32:4=8

36:4=9

40:4=10

נשתהיתי על הסף ולא יכולתי לגרוע עין מן הלוח. כל התרגילים היו נכונים. הספרות היו כה תמימות עד כי היו ניגודה הגמור של המלחמה. שכוח ועזוב בהה הלוח אל החדר הריק, ובאותו רגע נדמה היה כאילו אין דבר עצוב בעולם מאשר חדר בית־ספר ריק.

בחדר שני היו תלויים על הקירות ציורי גוף האדם, אחד בשר־ודם ואחד שלד ועצמות. אחד כולו שרירים, שרירים ורודים, מתוחים, עבותים, קשורים זה בזה קשרים אמיצים בחבלי הגידים, זה מעל לזה וזה מתחת לזה, אגדים־אגדים, אדם חזק, גאה בכוחו. והשני הוא מלאך המוות. גולגולת קרחת ובה שני חורים פעורים, אף פחוס, שיניים חרוקות צוחקות צחוק אכזרי, סנטר מזוקר לפנים, ולמטה מזה, חוליות צואר כקפיץ, עצמות בריח כאסל ברזל, צלעות חלולות כבשלד גווייתו של גמל, ירכיים כאבנים שטוחות על שפת־הים וידיים ארוכות מאד, עם אצבעות גרומות, קשורות בברגים, פשוטות אל הבא לקראתן. בצד אלה תלויים היו שרטוטי הלב על חדריו ועל עורקיו הקטומים, כמו באיטליז, הקרביים על צינורות מעיהם המתפתלים כתולעי־גשם, הכליות כשלפוחית נפוחה, הריאות, העין, שפופרת האוזן, המוח המוטל כעובר מקופל, ספק־חי, ספק־צמח, ספק ספוג נפוח.

באור הבוקר החיוור, בשממון הכיתה הריקה, שרסיסי אבק לבן כיסו את שולחנותיה הקטנים ואת קסתות הדיו השחורות שבתוכם – נראו שני האנשים שעל הקיר גלמודים ומוכי תמהון. האיש השרירי עמד כשגבו אל החדר ורק חצי פניו נראים. רגלו האחת לפנים, נוגעת בארץ בקצות אצבעותיה, והשנייה קבועה על עקבה, כאתלט השומר על שיווי משקלו. הפנים נראו כאילו מתייראות להביט פנימה, והידיים שהיו פשוקות מצידי הגוף, היו כחסרות־אונים. איש השלד היה מלא פלצות, לא כאיש הנושא מוות, אלא כאיש המפחד פחד נורא מפני המוות. וחורי העיניים, עצמות הלחי, השיניים הרבות, הנושקות זו אל זו כמקור – רצו לצעוק צעקה, שקפאה בעצמות, נתאבנה. חללי צלעות וחורי הירכיים השטוחים היו כנדהמים מן הריקות. ומטילי הידיים הארוכות מאד, כקלשונים, שאלו שאלה, – כמו האזרחים של קאלה, במוסרם את מפתחות העיר.

בחדר שלישי היו הכסאות והשולחנות סתורים כלאחר התכתשות פרועה, וקתדרת המורה היתה הפוכה. אך בשלוות־נצחים, כשלוות שמי־בוקר אפורים, נראתה מן הקיר מפת העולם הגדול. זו המפה ששני עיגוליה נושקים זה בזה, חצי הכדור המזרחי, חצי הכדור המערבי. המפה מכיתה ד', כשהעולם היה מיסתורין לוטה בערפל והחיים היו תגלית צופנת פלאים על פלאים. האוקינוסים הגדולים, התכולים־בהירים, רחבים עד בלי־סוף, עד בלי־אופק, האוקינוס השקט, כה שקט וערפילי שמשני צידי היבשות, בעיגול הימני ובעיגול השמאלי. האוקינוס האטלנטי, במרכזו של עולם, חצוי בין שני העיגולים, וקוי הרוחב והאורך המשורטטים בו כמו מציינים את מסלולי האוניות הרבות. קולומבוס. מגלן. שמונים אלף מיל מתחת למים. האוקינוס ההודי החם, שגליו נושקים את חופי הג’ונגלים. הקוטב הדרומי. יבשת הקרח הלבנה, הגדולה. קפיטן סקוט. סופות השלג. הרעב. דפי יומן מתגוללים על פני הקרח. הקוטב הצפוני, הצר, המכווץ אל הציר. קפיטן הטראס. האסקימוסים. הכרישים. הלוייתן. קו המשוה והשמש העוברת מעליו, סביב סביב לכדור, מעל ליערות־בראשית צפופים, רוחשים קופים ונחשים, מעל למדבריות חול צהובים, שאריות מהלכים בהם בצעדים שקטים ומייראים. קו הסרטן שעליו רצים הסרטנים בימים וביבשות, סובבים סחור־סחור את הכדור. קו הגדי שבו מקפצים הגדיים על פני המים, טובלים בהם ועולים אל חופים ומתייבשים בחמה. אמריקה, ארץ גדולה של רכבות ועדרי־בקר וערים גבוהות. אמריקה של צ’רלי צ’פלין ושרלי טמפל. ושל ילדה ששמה סוזי והיא דוברת אנגלית ולועסת צ’ואינגם בשעורים ויש לה אופניים אדומים בביתה ויוֹ־יוֹ מקפץ בחוט, ואוסף הבולים הגדול ביותר בעולם. אמריקה, הארץ שבה גורפים זהב במגרפות ומעליות עולות ויורדות בבתיה, ואנשיה הלבושים מכנסיים משובצים, מנופחים עד למטה מן הברכיים, שרים וולנסיה וולנסיה, ומטופפים בנעלי לכה על גבי מרצפות חלקות. אמריקה הגדולה, הנכספת, המשתרעת מאוקינוס עד אוקינוס. והספרוֹת הרבות בשולי העיגולים, מחוץ לעולם, באתר המקיף אותו. ובוקר סגרירי ואין עוד איש בכיתה ואני מניח את ילקוטי בתוך המכתבה, ובעומדי לפני מפת שני העיגולים הגדולים אני מפליג הרחק לתוך ערפל האוקינוסים התכולים, עד ליבשת הקרח הלבנה שסופות הקור צורבות בה את הגוף עד להכאיב. הו, בוקר עבות כמו זה, ומפה גדולה על הקיר. וילדים חולמים על העולם הזר, השקט, הפתוח כשמיים, האפוף מיסתורין.

קתדרת המורה היתה הפוכה וקסתות הדיו התגוללו בין הספסלים הסתורים. על הרצפה, ליד הלוח, שעקבות סחבה לחה סימנו בו כבישי־סיד זיגזגיים מטושטשים, היו מוטלות פיסות גיר, אחת לבנה ואחת אדומה. הרמתי את הלבנה וכתבתי על הלוח באותיות גדולות –

MOON

והנחתי את הגיר על כרכוב הלוח.

אחר עליתי אל הגג. משם נראתה כל העיר. גגות־בתים שטוחים, סתרי־רחובות. חצרות. קור עבר בבשרי וכתפי רעדו. הדגלים הלבנים היו עדיין תלויים, שמוטים ורופפים, בראשי מוטות וכלונסאות. השמיים היו מעוננים ודממה רועדת ממשב אויר צונן היתה פרושה על העיר ועל גבעות החול שמסביבה. כל התריסים היו מוגפים ואיש לא נראה מבית או מחוץ. בין גדרות הקנים התנהל כלב לאיטו, מהלך ומרחרח. לפנים לגדרות, בחצרות, טואטא החול ברוח הלילה ומתוכו נזדקרו אבנים מחורחרות, גבעולים יבשים, דלי־מראה ומרוטי עלים, דחלילים עלובי־מלבוש, חלקות כרוב דהויות, מבני פחים חלודים. מעבר משם היו אחוזות־שדה מרובעות, משבצות־משבצות, מוקפות משוכות צבר. מתוך הרחובות, אי־פה אי־שם, התנשאו דקלים גבוהים, כהים. מרחוק נישא אויר־ים מלוח. לא היה אדם בעיר. רק בתוך הבתים האטומים נשמו גברים, נשים, ילדים עטופים בסחבות, נשימת שעה חיוורת, אחרונה, בטרם יעלה הבוקר.

ברדתי למסדרון, הרמתי מחברת שהתגוללה, מקומטת ורמוסה על הרצפה. פתחתי וקראתי. בכתב־ילדים עגול, רועד, כתוב:

11x5=55

11x6=66

11x7=77

ד.

בצהרי היום, כשהשמש היתה כבר במעלה השמיים, מלהטת את הבתים הלבנים ואת החול הצהוב, קרא לי מפקד־המחלקה אל חדר ההנהלה ושאל אותי אם עוד חש אני כאב ברגלי. אמרתי לו שהקרסול חזר למקומו והכל כשורה. שאל אם מוכן אני ללכת אל מחנה הפליטים ולהחליף את אחד השומרים. כן המפקד, אמרתי. לקחתי את רובי והלכתי.

העוצר היה בתוקפו והעיר הלבנה היתה ריקה, לבד משמרות של חיילים, שצעדו ברחובות, שניים־שניים או שלושה־שלושה, ובמדיהם הירוקים נראו כאילנות בשממה. עברתי ליד אותה חצר שנכנסתי אליה ביום אתמול. המזרן היה מוטל שם במקומו, כמו שהשארתיו. בהגיעי לקצה הרחוב הלא־סלול, ובעלותי על גבעת החול, נגלה לעיני המחנה. היה זה גוש עצום של משכנות־פח צפופים, מגובבים יחד, נוגעים זה בזה, רכובים זה על כתף זה, כעיר־סוכות במדבר. מלפנים, בין הצריפים לבין סליל־תייל ארוך, רבץ על החול המון גדול, גברים נשים וטף. ליד התייל עמדו חמישה חיילים ורוביהם מכוונים לרגלי הרובצים. מאחוריהם היה בניין קטן מוקף גדר. דממה לוהטת עמדה בחלל, שבכל שניים־שלושה רגעים נקבו אותה שריקות־כדורים קצרות וחדות.

תמהתי למה יורים, ורק לאחר שניצבתי כך זמן ממושך, הבנתי. ההמון היה רעב ובבניין הקטן שבחצר חילקו מנות־קמח ושמן. מפעם לפעם קרא מישהו מתוך החצר בשם בית־אב ובשם הכפר שממנו מוצאו. בהישמע הקריאה היו כל אנשי הכפר קמים יחד, על זקניהם וטפם, דבוקים זה בשלמת זה, שקים ואמתחות בידיהם, ממהרים להתפרץ, מקוצר־רוח, מבעד למחסום התייל אל החצר. מהומה של יללות־נשים ופיית־תינוקות נישאים על זרועותיהן היתה קמה לרגע ומבוסת אנשים כושלים, ניגפים ונדרסים. היריות הטילו את ההמון אל מרבצו עד שחזרה הדממה כמקודם.

שוב היו נשמעות שריקות כדורים, אך רק כדי ליירא. ברורות נשמעו עתה בדממת הצהריים הקריאות מתוך החצר, שם בית־אב וכפרו. משפחה אחר משפחה עברו במרוצה מבוהלת את השטח הצר שבין מחסום התייל והחצר, כפופים־מתכווצים, כרצים על גבי גחלים, נאחזים זה בזה, הילדים מסתתרים מאחרי גבות אבותיהם בעוברם תחת קני הרובים, והתינוקות מסתירים ראשיהם בחיק אמותיהן. בהגיעם אל החצר, נשמו לרווחה, כאילו אחזו בקרנות המזבח.

בהישמע שמות הכפרים, כפרי השפלה, עברו לעיני מראה אחר מראה. מראה של פרדסים עבותים ואפלים שעפר לח ותחוח מתחתיהם, מצמיח שרכים ארוכי גבעול, משתרגים סביב גזעים זקנים, כתומי־חזזית. מראה של שדות דורה, נוצצים בשמש, מרשרשים ברוח הצהריים. מראה גרנות וגמלים מסובבים במורגים עמוסי־אבנים. מראה שוק על דוכניו המלאים חלות תמרים נוצפים, ככרות דבלים מצומקות, צנצנות מי־לימון ומי דבש, ממתקים מסוכרים, ערמונים קלויים במחבתות, לבדי־מישמיש מרוקעים. מראה גברים רחבי־מותן, רחבי־איזורים, מהלכים אט־אט, כבדי נכסים רבים. מראה נשים בשמלות ירוקות, עולות זקופות כגבעולים מן הבארות וכדים על ראשיהן.

אחר חשתי בנחירי ענן של תבן דק, נזרה בקלשון־עץ, מעופף ברוח השרב החמה, וריח עשן וגללים בא מרחוק, מבקתות החימר השרופות.

שעה ארוכה ניצבתי כך וההמון הרבוץ על החול, צפוף־צפוף, נראה עתה עיף מאד, כצאן מתעלף בחום הצהריים. ראשי התינוקות היו שמוטים על כתפי אמותיהם והעם היה כמנמנם. רק לחש חרישי מאד היה מרפרף באויר, כאוושת עלים בחורשת עצי־זית כחום היום. גם החיילים נתעצלו מלירות.

מראש הגבעה שעליה עמדתי, היה מראה ההמון הרובץ כתף אל כתף, בסחבותיו ובשלמותיו הלבנות, כמראה קדמון מאד, מימי המדבר הגדול. ואימה היתה מרחפת מעל ראשו כנץ שטוח־כנפיים מרחף בשמים סביב־סביב לחפור טרף בעינו. לרגע נדמה היה לי כי אמר לי המפקד, לך ארה לי את האויב, עתה לך קבה לי אותו. ואני העומד על ראש הפעור הנשקף אל פני הישימון, רואה אותו שוכן לשבטיו. עניתי לו, תהי אחריתי כמוהו. יראתי מגשת ועמדתי דומם על ראש הגבעה, וצהריים גדולים מסביב.

אך לפתע, ואני לא ידעתי למה, אולי הוכרז דבר־מה ולא שמעתי, קם כל ההמון על רגליו והסתער לפניו בקול יללה גדולה והתפרץ אל מחסום התייל והחיילים נראו אצים אנה ואנה לעצרו, מכים בקתות הרובים על ימין ועל שמאל, צועקים צעקה רבה, ועד כה ועד כה נשמעו יריות רבות וההמון נסוג כעדר־בקר לאחוריו, נפל אל מרבצו, וכששככו כל הקולות, ראיתי ילדה מפרפרת בחול כעוף שחוט בתוך דמו.

הכל נאלם דומיה ורק יבבה דקה נשמעה מאי־שם, כצפצוף ציפור פצועה, ובחלל הצהריים הלוהט, חגה היבבה סביב סביב מעל לראשי הרובצים, עופפה בין גבעות החול, חזרה ונתקרבה, ושוב נתרחקה, עד שנאלמה.

אחר־כך ראיתי אדם אחד עולה לנגדי בדרך החול. הוא פסע יחף־רגל, שערו שחור וארוך, ולבוש היה שלמת בד, כאחד הכפריים. צעיר היה כמותי, רק גבוה ממני מעט, ודק קומה. בהגיעו עדי נעמד לצדי והשקיף יחד עמי אל עיר־הסוכות הגדולה, המשתרעת בתוך הישימון, ואל ההמון הרבוץ לפניה בדממה איומה.

בלחישה, כמו כדי לא להפריע את הדממה, שאל אותי מדוע איני ניגש למלא את אשר הוטל עלי. אמרתי שאני מתיירא. מבלי הבט בי אמר שראה אותי בליל־הקרב והייתי עז כנמר. אמרתי שהיתה חשכה וברשפי־האש אי אפשר היה לראות פני אדם. אינך שמח שאתה הכובש? שאל. לא, אמרתי, אין כל שמחה בלבי. אחר שאל אותי אם אני אוהב את אויבי. הם רעבים, אמרתי בהניעי ראשי לעבר הרובצים. שאל אם רוצה הייתי להיות במקומם. הרהרתי הרבה, אחר עניתי כי לא הייתי רוצה להיות בין הניצבים עליהם עם רובים בידיהם. האם הם רעים כל־כך? שאל בהראותו בראשו על שורת החיילים. לא, נבהלתי לענות, לא, הם עושים את חובתם הנכונה. אינך טוב מהם? שאל. לא, אמרתי, וודאי לא, רק שאין לי די אומץ לראות את הסובלים. עתה, לראשונה, הפנה ראשו אלי בחיוך, שם כף ידו על כתפי ואמר, מתבייש אתה בכך? כן, נענעתי בראשי ורעד עבר בגופי. לא טוב הדבר, אמר. ולאחר שתיקה קצרה, הוסיף בשקט: לך, מלא את חובתך.

עתה נתייראתי לזוז ממקומי עוד יותר מבתחילה. חזרתי ולחשתי בשפתיים רועדות, כמתחנן על נפשי, שאני מתיירא מפני בכייתו של תינוק רעב או נפחד. שלא אוכל לעמוד בזה. האין כל התינוקות שווים? שאלתי. כן, שווים, אמר בשקט, אבל עכשיו לך ומלא את חובתך.

עמדנו שנינו והשקפנו על ההמון הדומם.

לפתע נעלם. רק חול יוקד היה מסביב, ועיר הסוכות החבוקה בין הגבעות.

ה.

למחרת, בשעה שלוש אחר־הצהריים, נקראתי לבוא אל המושל הצבאי. בהיכנסי אל הבית בעל הכיפה שבכיכר המרכזית, אל החדר שהיה שרוי באפלולית, נדהמתי לראות, יושב בכורסה, מאחורי השולחן, את ב.. כנראה שלא הכירני, כי מבלי משים הורה לי בידו לשבת על אחת הכורסות, בצידם של ארבעה אחרים שבאו כנראה לשם אותה מטרה. ביקשתי לצוד את עינו ולרמוז לו בחיוך שהננו מודעים משכבר הימים ושמחה היא למודעים ותיקים להיפגש בנסיבות כאלה, כה שונות מאלו שמלפנים וכה מקשרות באחווה־אחת, אך הוא היה טרוד במתן הוראות לבאים־ויוצאים, מהם אנשי צבא ומהם תושבי־העיר, ולא שם לבו אל היושבים וממתינים לו. על שולחנו עמדו אגן נחושת ועליו פינג’ן וששה ספלי חרסינה כחולה, תרמיל של פגז מצוחצח, מאפרת־צדף גדולה וערימה של טפסים רשמיים. אל תושבי־העיר דיבר בשפתם, והללו, שבאו לפניו בזה אחר זה, שמעו את הוראותיו בהכנעה רבה, בקידה, בהתאמצות שלא לאבד אף מלה ממוצא־פיו והפטירו אך משפטים קצרים שעניינם היה הסכמה, אישור, או שאלה מעשית כלשהי. בפורשם מעליו היו שמים ידם על ליבם ומשתחווים קמעה וחיוך על שפתיהם, או נוגעים בפיסת־ידם במצחם. הוא דיבר אליהם בלשון עניינית, שוטפת, ללא כל גינונים, כדבר איש אל רעהו, וללא כל הבלטה של תוקף מעמדו ומשׂרתו. כמנהלה של חברה, בלשכתו, חילק הוראות בעניין משאבת־המים, מכון החשמל, מאפיית הלחם, אספקת המזון ויתר עניינים הנוגעים לצרכיה החיוניים של העיר. נוהגו זה, הפשוט, הלבבי־כמעט, באנשי עיר־כבושה, ששיווה לו חן שלא הבחנתי בו לפנים, עורר בי חיבה רבה אליו והגביר את רצוני לצוד את תשומת־לבו. אם רק תימצא הזדמנות נאותה לכך, אמרתי בלבי, אביע לפניו את רחשי הוקרתי לו, על שהוא נוהג בצורה כה אנושית כלפי התושבים שהם עתה נתיניו. עוד חשבתי, כי אעיר את לבו על עניין הפליטים, שיש לנהוג עמהם ביתר רחמים ולמנוע מהם סבל מיותר. במדיו־הצבאיים, ששני עלי תאנה נוצצו כתפיותיהם, אחד מכאן ואחד מכאן, נראה היה רחב־שכם וכביר־כוח, ועם זאת, לא כאיש־צבא מובהק, אולי בשל חולצה שלא היתה מהודקת לגופו, אלא רשולה מעט, ואולי בשל שער־השיבה הקצר ומראה הפנים, שלא היתה בהן מתיחות, אלא מעין ערנות של עיסוקי יום־יום אזרחיים.

לבסוף שילח מעליו את כל הפונים אליו, ציווה על שלישו לסגור את הדלת ולהרחיק כל אדם מסביבות הבית, ובשימו זרועותיו על השולחן, פנה אלינו. התושבים בדרך־כלל משתפים פעולה, מה? אמר בחיוך והעביר מבטו על פני כל אחד ואחד מאתנו, כאילו לקבל את אישורנו על דבר שזה עתה נוכחנו בו מעצמנו. נראה ששוב לא הבחין בזהותי, כי למרות שהחזרתי לו חיוך מלא־הסכמה, ויותר מכן, אף מביע הערצה, לא התעכב עלי. האחרים הפטירו מלים של אישור, אם על דרך של זלזול בתושבים ואם על דרך של הפלגה בכוח הצבא. תשתו קפה? שאל באחזו בקנת הפינג’ן. כולנו חייכנו בחמדה, כי אמנם קפה תורכי חם היה מן המותרות שנכספנו להן לאחר המשקאות התפלים והפושרים שהיו מנת חלקנו בימים האחרונים. הוא מזג קפה לתוך ספלי החרסינה ובמו ידו הגיש ספל ספל לאיש. אוצרות המזון שמצאנו במחסני הצבא שלהם, עשויים להספיק לכל הארץ למשך כמה חדשים, אמר בלוגמנו מן הקפה. אנו צחקנו עמו ושניים מאתנו הוסיפו על כך תיאורים מנסיונם. לאחר שגמרנו לשתות, לבשו פניו ארשת רצינית ואמר:

העניין הוא בעבודה לא נעימה ביותר. השגנו רשימה מפורטת של אנשי הכנופיות בעיר. אינני צריך להסביר לכם מי הם ומה היו פעולותיהם במשך השנים האחרונות. הרשימה מכילה לפי שעה 32 איש. ובכן…

כמעין זמזום מרחוק הגיעו אלי יתר דבריו. אמר שיהיה עלינו לעבור מבית לבית, לפי רשימת הכתובות, לאסור את האנשים ולהעבירם במשאית אל מקום ריכוז מחוץ לעיר. עם רדת הערב יהיה עלינו לחסלם. אמר שהפעולה היא סודית ואיש מלבדנו לא צריך לדעת דבר עליה. שהוראות מפורטות יותר נקבל בהמשך הפעולה.

יש שאלות?

היתה דומיה ממושכת, שנתמזגה עם דומיית העיר השרוייה בעוצר, מעבר לחלון המסורג. בחוץ רבץ על המדרכות חום מחניק של אחר־הצהריים, ככלב עייף בפתח הבית. חשתי שפני החווירו מאד, רעד בברכי ומסמוס־קרביים. בכל מאודי ייחלתי שיקרה דבר־מה, דרך־נס, שיבטל את הפעולה או שיפטור אותי ממנה. תחילה, בבואי לחדר, היתה בי הרגשת גאווה על כי נבחרתי לתפקיד, שעדיין לא ידעתי מהו, אחד בתוך חבורה קטנה של חמישה, שמנתה עוד רב־סמל, שני סגנים ורב־סרן. בראותי את ב. שמחתי על כי מבצע אחד קושרנו יחד, שקר שעשוי להיות בר־קיימא, גם לימים הבאים. הוא היה איש החובה, ובדברו ידעתי שאין הוא עושה אלא את הדבר הנכון, שאין להימנע ממנו, אך עתה הייתי נתון כבמלכודת. הברירה לא היתה בידי. עלי לעשות מעשה נורא שכמותו לא עשיתי מעודי, אך מעשה זה הוא החובה הנכונה.

מה יהיה אם מישהו יגלה התנגדות, שאל הרב־סרן.

אני מקוה שלא. מקוה שלא, אמר ב., אבל לשם כך יש נשק, לא כן?

שני הסגנים גיחכו.

איך נמצא את הכתובות, שאל הרב־סמל.

שאלה במקומה, אמר ב., ילווה אתכם אחד מתושבי־העיר. תוכלו לבטוח בו.

הוא ודאי האיש שמסר את הרשימה, אמר אחד הסגנים.

תרשה לי לא לענות לך על זה, אמר. עוד משהו?

הארבעה הסתכלו זה בזה ובי. כאילו היה תורי לשאול. צמרמורת עברה בכתפי. ראיתי במוחש שלא אוכל להימלט מן הבלתי־נמנע, ולהעצר על פי התהום. ששום נס לא יקרה. חייל אני וחובה עלי לעשות את המצווה. הפחד אינו בא בחשבון השיקולים וגילויו הוא וויתור על הכבוד. אות קלון לכל ימי חיי. האם יש חישובים מוסריים כלשהם? את הכנופייה צריך לחסל, זה ברור. לא רק כעונש, אלא כדי למנוע אסונות, התנקשויות, רצח.

שפתי רעדו.

אמרת שצריך לחסל, גמגמתי בקול חיוור, האם פירוש הדבר להרוג?

ב. גיחך. דומה היה לי שרק עכשיו ראני, זיהה אותי כאותו אדם שאמר פעם שאיננו מסוגל לעשות רע כי הוא פוחד מייסורי מצפון. לאחר שלא ענה לשאלתי ושתיקתו נתארכה, הבנתי שפלטתי דבר־שטות שאין לו תקנה, המעורר רק בוז, או רחמים. חשתי שגם האחרים, כמוהו, חושבים אותי לכסיל בשל כך, ובטוחים הם ששגגה היתה לבחור בי, כאחד מחמישה, לפעולה מעין זו, הדורשת אנשים היודעים את שלפניהם, ומבינים הרבה יותר ממה שנאמר להם במפורש, ונכונים לעשות את המצווה עליהם ללא היסוס ומורך. נוסף על פחדי הקודם, אף כי לכאורה במנוגד לו, תקפני עתה פחד פן יוציאו אותי מכלל הפעולה.

עוד שאלות? העביר ב. מבטו על פני כולם.

האחרים נזדקפו על מושביהם, כמו לומר שנכונים הם לצאת לפעולה והכל מובן.

ב. השעין עצמו לאחור, ובהפנותו מבטו אל הרב־סרן, אמר:

כפי שאמרתי, אין זו עבודה נעימה ביותר. אם מישהו מכם מרגיש שזה לא בשבילו, בגלל חולשת־לב, או מעצורים מוסריים, (מלים אלה אמר בגיחוך לעגני שהבנתי כי הוא מכוונו אלי), או כל דבר אחר, הברירה בידו להסתלק. פשוט לומר, לא אני, זה הכל. לא תהיינה שום טענות. כמובן שהוראת הסודיות תהיה חלה עליו גם אחר־כך.

שוב נשתררה דומיה, ואם כי איש מן הנוכחים לא הפנה ראשו אלי, חשתי שהם מצפים לתשובתי. זה היה הרגע הגורלי. הברירה ניתנה בידי, ומצב זה היה קשה יותר ממצב חוסר־הברירה שקודם לכן. היה עלי להחליט. אם אודיע שאני מסתלק – אאבד את כבודי, בעיני ב. ובעיני עוד חמישה אנשים זרים לי. אפשר ולעולם לא ייוודע הדבר למספר אנשים רב יותר, אם כי ניתן לשער שברבות הימים יוסר מעטה הסודיות מעל הפעולה ואז יתגלה קלוני ברבים. על כל פנים, בעיני ב. אהיה לעולם מוג־לב ושוטה, שלא יצלח לשום מעשה גברי. וב. איננו אדם אחד בלבד, אלא רוּבּה של החברה שבתוכה אני חי. איך אשא את פני אחרי־כן. לעומת זאת, אם לא אסתלק, יהיה עלי לעשות מעשה שזוועתו תרדוף אותי כל ימי חיי. לא ידעתי איזו רעה מן השתיים גדולה יותר –

אם כן הכל ברור עכשיו, אמר ב. ובהשעינו אגרופו על השולחן קם ממקומו.

כולנו קמנו אחריו. הכל היה ברור, שכן ניטלה מידי הבחירה.

בעומדנו בכיכר, בהקו לפנינו רחובות העיר הריקים, הדוממים, הלבנים. לאחר רגעים אחדים הגיעה המשאית ונעצרה לידינו. בצידו של הנהג ישב אחד מאנשי העיר, פניו היו עטופים בכפייה מזוהמת שכיסתה על הראש, על המצח, על הצואר ועל הפה. רק החוטם נראה ועיניים שחורות, עכורות, נפחדות.

פעולת המעצר התנהלה תחילה בשקט. כה בשקט, עד כי כמעט נמחה מלבי המורא שתקפני במחיצתו של ב.. דופקים היינו על פתחו של בית, נכנסים פנימה, קוראים בשם האיש המבוקש, מודיעים לו שהוא נדרש לחקירה, אוסרים את ידיו מאחורי גבו, במטפחת או בפיסת אריג, מטילים אותו למשאית המכוסה יריעת אברזין, וממשיכים לנסוע. בבית היתה משתררת תדהמה בלבד, תדהמה אילמת, ללא קול מחאה או בכייה, והנעצרים, אנשים צעירים, היו מקבלים את הדין ללא התנגדות, בשתיקה, אף כי שתיקה של מרי, שהיתה בה כביכול מעין הטחה של נקם שיבוא. מעט־מעט עודדתי את עצמי, באומרי בלבי שאין זו אלא פעולת שיגרה, מחוייבת המציאות של ימי כיבוש ראשונים. אף הסחתי דעתי משלבו האחרון של המבצע, הצפוי לי בסופו. ההקשה על הדלת, הכניסה לחדר האפל, ההודעה התקיפה, אך יבשה, של הרב־סרן על המעצר, התייצבותו של האיש, שתיקתם של בני־הבית, שקיבלו את הדבר כגזירת־גורל, נקישת נעלינו המסומרות על רצפת החצר, אחר־כך על המדרכה, הנפת העצור אל פנים המשאית, הטלתו על רצפתה – כל זה נעשה בסדר ובקצב כה רהוטים, עד כי דמה הדבר יותר לתרגיל צבאי במחנה אימונים מאשר למעשה הצופן בו אכזריות כלשהי. הוסיפה להרגשת הרגילוּת גם התנהגותו של הרב־סמל שישב לצידי בתוך המשאית, בחור שמנמן ונמוך, בעל פנים בהירות, זרועות כתמי־שמש רחבים. לו היה הדבר מעין שעשוע, ותוך כדי נסיעתנו היה חומד לצון עם העצורים, מדבר אליהם בלשון עברית, מגדף אותם בלשון יהודית, שואל שאלות של שטות על נשותיהם, מבטיח להם כל מנעמי החיים בעולם־הבא, ונהנה מכך שלא הבינו אף מלה מכל אשר אמר. באפלולית ששררה בתוך המשאית אי־אפשר היה להבחין בפניהם.

רק משהגענו אל הבית הששי, תקפה אותי שוב הרגשת האימה. פתח לנו איש זקן, נמוך־קומה, שזיפי זקן־שיבה סומרים כיסו מרבית פניו ושעיניו התכולות היו עגולות ופעורות לרווחה כשני אגמים. מאחוריו, על המיטה, היה מוטל גל של סחבות, שפּנים קטנות, מקומטות, כדבילה מצומקת, בצבצו מתוכו. זקנה שכבה שם מכורבלת בבלוייה. ריח של תבן ושל לושלשת תרנגולות הצחין את האויר. כשקרא הרב־סרן בשם האיש הנדרש, החלו פניו של הזקן מרטטים ריטוט עצבני, כמנענע לאות לאו. האיש היה חרש כנראה ואולי גם אלם, כי ככל שגברו צעקותיו של הרב־סרן, לא ענה דבר, אלא הוסיף לרטט בראשו. נצטווינו לערוך חיפוש בבית והפכנו כל מה שהיה בו, לרבות המיטה, שהזקנה נתגלגלה ממנה בצפצוף דק. רק לאחר שסרקנו את החצר, גילינו את המבוקש, מתחבא בתוך מלונת כלב. הרב־סמל כיוון אליו את רובו ואיים שיירה בו אם לא יצא, אך הלה לא מש ממקומו. הוא היה מכורבל על גחונו, ובהביטו בנו, שעמדנו על פתח המלונה, התכווץ עוד יותר, נתקפד ונדבק באצבעותיו אל קיר הירכתיים. הרב־סמל הטיל צרור כדורים אל העפר שלפני הפתח. הגוף שבפנים נתרעד קמעה אך לא זז ממקומו. אז גחנו שנינו פנימה ובכוח תלשנו אותו מן הקיר. כבד היה כשק מלא אבנים. משהעמדנוהו על רגליו, ראינו לפנינו נער כבן ארבע־עשרה או חמש־עשרה. שער שחור, חלק, היה סתור לו על מצחו ופניו היו מאורכים ורכים כשזיף. עיניו היו אדומות, ובהביטן בנו נוצצו בהתמרדות עקשנית. נבהלתי למראה פניו הצעירות, ובאחזי בחוזקה בזרועו אמרתי בשקט לרב־סרן שעמד משמאלי:

טעות, כנראה.

שום טעות, סלקו אותו, אמר בקוצר רוח והמיש ידיו כמגרש תרנגולות.

הוא ילד, חזרתי ואמרתי, בהראותי עליו בראשי.

שום ילד, כולם שווים, הוסיף להמיש בידיו.

כדאי לבדוק אולי, לחשתי.

סלק אותו אמרתי, גער בקול, פתאום מרחם עליהם!

לא מרחם, נתעכבתי עוד במקומי, אבל יכולה לקרות טעות בּשם…

למה התחבא אם כן, צעק.

אולי ראה אותנו באים ופחד, אמרתי.

למה פחד? למה?

רואים חיילים, מפחדים.

על מי אתה חס על מי? פקעה סבלנותו אלי, ואם היתה טעות אז מה? ילך עוד אחד? במלחמה לא בודקים תעודות־זהות, תעשה מה שאומרים לך, זה הכל.

הנער נרתק למקומו עיקש, והיה עלינו לחבוט בו בקתות הרובים עד שגררנוהו מן החצר. כשנשאנו אותו משם בזרועותיו, ראינו עוד את הזקן, עומד בפתח הבית ומרטט בראשו ריטוט עצבני בלתי־פוסק כמנענע לאות לאו.

נראה שלמרות העוצר עברה שמועת המַצוֹד בדרכים נסתרות מבית לבית, כי מעתה לא התמסרו האנשים מרצונם, אלא נתחבאו בחורים, בעליות־גג, במבנים שבחצרות. שריקות כדורים חלפו מפעם לפעם בדממת העיר. חשתי עיפות נוראה, עד שידי לא נענו לי, וקבס במעי, כעין מה שחשתי פעם בהיותי ילד, כשניסיתי לשחוט תרנגולת בחצר והסכין שבידי היתה קהה מאד. כל העת לא הרפתה ממני המחשבה על הנער שתפסנו. ברור שהיתה כאן טעות, מצדנו או מצד האיש שמסר את השמות, אחת היא, וטעות זו תעלה לו בחייו. בשבתנו במשאית לא גרעתי עיני מעליו וחשתי כאילו אני אחראי לו אישית, כביכול הופקדתי עליו. אך הוא לא הביט בי. ישב כפוף, מכונס בעצמו, ראשו בין ברכיו. רק גבו הצר נראה, גב נער מתבגר, מתעגל בקימורי הכתפיים, עמוד השדרה בולט מתוכו בטבעותיו, מתמשך כלפי העורף הצר, החלק, השחום. המחשבה שאיני עושה דבר כדי להצילו, שאין בי עוז לכך, להתקומם על מפקדי או לפחות לתבוע בתוקף את בירור עניינו תחילה, השניאה אותי על עצמי, אחר מילאה אותי רצון אחד ויחידי, לישון. לשכוח. להטיל עצמי היכן שהוא ולשקוע בתרדמה עמוקה. מילאתי אחר הפקודות מבלי חשוב, כשאברי נעים כאברי פוחלץ. בהגיענו לבית האחרון, התשיעי במספר, התייצבה נגדנו אשה צעירה, בהירת־פנים, ששתי צמות, עבות כחבלים, נשתלשלו לה על גבה. תחילה ניסתה לחייך אלינו ולקסום לנו ביופיה, אך משראתה שהרב־סמל מכוון את הרובה אל אביה, נפלה לרגליו, חיבקה את קרסוליו ונשבעה באלהים שאין הם יודעים היכן אחיה. הוא בעט בה וגלגלה על הרצפה, ומשראה מעין העווייה של כאב בפני, צעק, היא שוברת לך את הלב, מה? תראה אם היא לא משקרת, הכלבה. ואכן צדק, כי לאחר כמה רגעים גילינו את האיש, מסתתר בתוך החציר שבעליית־הגג. משחזרנו למשאית, לוהטים ומתנשפים מחמת היגיעה וההתרגשות, פלט כנגדי, כולם כך, הנבילות, לך תאמין להם כשהם נשבעים באלהים. יש להם אלהים, לאלה?

עתה נסענו לפרוק את מטען העצורים במקום הריכוז. הדרך עברה לכל אורכה של העיר הדוממת, יצאה מתוכה אל בין גבעות החול ונפסקה לפני בניין מלבני, צהוב וארוך, בעל גג פחים מקומר. בצד הבניין היתה המכלאה, מוקפת חביות נפט ומחסום תייל. בהגיענו לשם עם תשעת השבויים אשר לנו, כבר ישבו על הקרקע במקובץ, חמשה־עשר או עשרים עצורים. כולם היו כפותים בידיהם לאחוריהם וגוויהם היו כפויים לפנים. שלשה חיילים עמדו עם נשקם ליד פשפש התייל.

הדפנו את התשעה לתוך המכלאה ואז הורה לי הרב־סרן להישאר עם השומרים. הוא ושלושת האחרים חזרו למשאית והפליגו עמה בדרך העירה.

השמש כבר היתה בשיפולי הרקיע, גדולה, אדומה, וקרניה שיוו גוון ארגמני לגלי החול המשיי ולפני הרובצים במכלאה. היו בהם שחורים ככושים, בעלי ראשים כדוריים ושער מקורזל כטבעות חוטי־ברזל, בעלי עיניים מצומצמות ואישונים עכבריים. היו בעלי פנים נעריים, חלקים, עם כישות של שפם רך, דשאי, וזרועות שחומות כגלילי נחושת, שמרפקיהן עגולים. היו גברתנים, רחבי־שכם, שריריים, עזי־פנים, בעלי כפות רגליים גדולות ככפות אִתים. היו שרועי־חוטם, שסועי־שפה, בעלי חטטים, מכורסמי חורב ונגעים. היו דקי־אף ומשופעי לחיים שעירות, ארוכי פנים ועבי־שער כעיזי המדבר. מהם היו כמנמנמים, כשראשיהם על חזיהם, מהם כמלחשים פסוקי תפילה לעצמם, ומהם שלא גרעו עין מאתנו, במבט קשה, בלתי נכנע. היה הנער שתפסנו במלונה, שערו סתור על מצחו, כחוזר ממשחק־רחוב פרוע, ועיניו היו קטנות עתה, מביטות לפניהן, כעיני ילד שנעשה לו עוול והוא חורש נקם על יריביו.

השמש שקעה, ודממה רכה התרפקה על חמוקי הגבעות, ורק אוושת חול חלפה מפעם לפעם. שעה רגועה של בין־ערביים היתה זו, והרובצים במכלאה, שלא ידעו את אחריתם, היו כקהל מתפללים. הנוגה הוורדי האיר את פניהם, ובהביטם אל פאתי האופק שאורו נאסף, היו כחולמים. עצבות פשטה על משטחי החול, ודמיתי לשמוע מנגינה רחוקה רועדת בחלל. שעתם האחרונה היתה זו, ושוב בא אותו אדם, לבוש שלמה לבנה של כפריים ויחף־רגל, קרב אליהם ולחש מה. שמעתי מלים נלחשות כאוושת החול: אבינו שבשמיים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, ייעשה רצונך בארץ כאשר נעשה בשמיים.

לאחר כשעה, והאור כבר גווע על הגבעות, וצללי־ערב רבצו בשקעים, הגיעה שוב המשאית ובעקבותיה ג’יפ. שלשה אנשי־צבא קפצו מתוכו, ובצעדם נמרצות אלינו, סקרו את הכפוּתים – שנתנתחו בצפייה מנחשת־רע, שואלת, תמיהה לבאות – פסעו הנה והנה, נועצו ביניהם בלחש, שאלו מה, חזרו אל הרב־סרן, שהוריד את חמשת אסיריו מן המשאית, פקדו משהו בקצרה, ועם כך נשמע קול גערה רם, וכל היושבים קמו על רגליהם, ובעודם נחבטים זה בזה, דפקו בהם החיילים להעיזם אל תוך הבניין.

שלשה מאתנו נקראו פנימה ואני הושארתי בחוץ. דלת הבניין הוגפה, ובעוד כמה דקות, שנדמו כשעה ארוכה מאד, נשמע מטח־יריות רצוף ובהול וקול אנקות מרוסקות.

אך רק לרגע אחד, כי מיד נפלה דממה.

ו.

באשמורת השלישית של הלילה הבא, יצאתי לסיור, יחד עם טוראי קשיש בשם ריבקין. היתה אפילה גמורה בעיר וקור עמד ברחובות. צעדנו זה בצד זה, מתחככים בכתלי הבתים, מהדקים את הסודרים לצוארינו וכונסים ראשינו בין הכתפיים. צעדינו הקצובים נקשו על המדרכה והדם העמום הלך מאחרינו, פרש לסימטאות וגווע בין הבתים.

יהיה גשם מחר, אמרתי.

הגיע הזמן, אמר ריבקין, נחוץ מאד לשדות.

הספקת לזרוע? שאלתי.

הספקתי.

ראיתיו בדמיוני רומס במגפיו תלמים ספוגי מיים, פוסע בצעד רחב מגל־עפר אחד למשנהו. הוא היה איש כבן חמישים, נמוך־קומה, רחב־שכם וזריז. פנים מרובעים היו לו שבמרכזם צמח שפם צפוף, חסר־גוון, ספק־אפור ספק־שׂיבה. עיניו היו צרות וערניות, מרצדות תמיד בסקרנות, ממהרות לצוד כל אשר על סביבן, פן תאבדנה דבר, ובחייכן, היו קמטים מתקבצים בזויותיהן ובזויות שפתיו המלאות, ואז היה אף שפמו מתקבץ וצוחק. ידיו ורגליו היו עסוקות תמיד, ללכת, להביא, להגיש, לעשות־מה. בשלושת הימים שנמצאנו יחד, לא היה אחד שלא קרא בשמו, ולו רק כדי להודיע לו חיבה או לזכות במענה־לצון מפיו. אמרו עליו שהוא סוס־מלחמה־ותיק, שכן לא היתה מלחמה שלא התנדב אליה, או שכפה עצמו עליה, כמו זו שעכשיו, בנטשו את משקו על אשתו ושתי בנותיו, אלא שדמיונו היה יותר לפרד־עבודה מאשר לסוס־אביר. המפקדים התייחסו אליו בזלזול־מה, אם גם בזלזול של חיבה, אך יותר מששם לב לכך היה מזלזל הוא בהם, בהתרעמו, ספק־כעס ספק־לצון, על טירונותם לעומת נסיונו רב־השנים בקרבות כבכל מלאכה אחרת. הטוראים לא היו מפסידים אף הזדמנות לקרבו לחברתם לפי שתמיד היו נבואות טובות בפיו.

יש פה אדמות טובות בסביבה, אמר, אבל אלה אינם יודעים לנצל אותן.

ראיתי חלקות מעובדות יפה, אמרתי.

כן, על יד הבתים, אבל רחוק יותר, בוּר. הם זורעים שעורה במקום שאפשר היה לגדל ירקות.

אין די מים, כנראה.

מים יש, אבל לא שואבים אותם. צריך יהיה ללמד אותם משהו.

בינתיים הגינות נובלות, אמרתי, בגלל העוצר.

זה לא יימשך הרבה זמן, אמר, עוד כמה ימים. שבוע לכל היותר. כיבוש זה כיבוש.

צעדנו עד קצה הרחוב ומשם פנינו אל רחוב אחר, ששתי מדרכותיו הצרות כמעט נשקו זו בזו. בין הבתים הנמוכים, שטוחי־הגג, עמד בית רחב, בעל כיפה, שמגדל צר וגבוה התנשא בצידו. אחריו היה מגרש ריק שגלמים שחורים ניצבו בו. נעצרנו והסתכלנו על סביבותינו. הגלמים לא נעו, והיו אלה עמודים וחביות כנראה. דממה גמורה שררה בהאלם קול צעדינו.

קר, אמר ריבקין בחככו את חוטמו. אחר רקע על המדרכה לחמם את רגליו.

שתקנו. אחר אמרתי:

שמעתי שירו באנשים שחזרו מן החולות.

איפה שמעת? שאל בנימה של כעס בהתייצבו פשוק־רגליים מולי.

הבוקר סיפרו. כמה תושבים עלו משפת־הים בידיים מורמות, וכשהתקרבו, כיוונו אליהם את הרובים ודפקו אותם.

ריבקין הסתכל בי רגע ממושך בעיניים מצומצמות, עוינות, אחר אמר בהחלטיות:

אל תאמין. בדיות.

ובהסבו עצמו מעלי, עשה כמה פסיעות כבדות לפנים. אחר פנה שוב לאחוריו ואמר:

אל תאמין, אני אומר לך. מתפארים. אוהבים להתפאר. חושבים שזו גבורה גדולה. שיספרו לסבתא שלהם. הרגו אנשים שבאו אליהם בידיים מורמות! סתם־כך, מה? בשביל תענוג! אני מכיר את הבחורים שלנו. זהב. שום צבא בעולם לא היה מתנהג כך עם תושבים בזמן כיבוש.

צעדתי מעט־מה מאחריו. עברנו על פני המגרש, ואחר, בצד שורת חנויות סמוכות זו לזו, שבריחי ברזל ומנעולים כבדים היו רתוקים לשעריהן. נראה שהיה עוד מהרהר במה ששמע זה עתה, כי שוב נעצר ופנה אלי בעמידה פשוקה, קנה רובו מבצבץ מאחורי כתפו הרחבה.

שמע, אתה איש צעיר אתה, שלושים? שלושים וחמש? אני עברתי כבר כמה מלחמות. אתה יודע איך מתנהג חיל־כיבוש כשהוא נכנס לעיר זרה? שודד, חומס, אונס, רוצח. לא הנאצים. האנגלים, הרוסים, כולם. אתה יכול להשוות בכלל? פה ראית שמץ משהו מזה? אנסו פה אשה אחת? שדדו חנות אחת? ופה יש לך עסק עם אויבים, שאילו היתה להם רק הזדמנות…

הוא הסתכל בי, ממצמץ בעיניו כמפאת הרהורים מהירים, אחר הוסיף, באחזו בדש מעילי:

שמע מה שאני אומר לך, אילו היו אלה נכנסים לעיר שלנו, היו שוחטים את כולנו, אתה שומע? את כולנו. אותי ואותך ואת הנשים ואת הילדים. דע לך זאת.

נשתתק לרגע, ובעודו אוחז במעילי ועיניו נעוצות בי, נתבהרו פניו בחיוך רחב ואמר:

סתם כך ירו באנשים חוזרים לבתיהם, מה? אתה לא מכיר אותם! מתפארים, זה הכל!

ודחפני מעליו בחוזקה.

המשכנו לצעוד זה בצד זה עד ששמענו קול צעדים מקצהו השני של הרחוב. נעצרנו והקשבנו. הצעדים היו קצובים, בטוחים, אחד ואחד, אחד ואחד, ברזל על אבן דוממת. שלנו, לחש ריבקין. השמענו את הסיסמא ונענינו בסיסמא. שני בחורים קרבו, מתנודדים כתף אל כתף וידיהם בכיסי מעיליהם. בהגיעם אלינו, נעצרו.

מה חדש? שאל ריבקין.

הכל שקט, ענה השחור שבשניהם.

קר, אמר השני.

מחר עוברת מחלקה אחת דרומה, מה? אמר ריבקין.

אנחנו נשארים פה, חבל. אמר השחור.

פה לא טוב?

ממשעמם. כל היום עוצר.

רוצה מלחמה, מה?

באנו להילחם, לא? רוצים קצת שמח. שיהיה משהו.

או הביתה, אמר השני, בהיר־הפנים.

כבר?

יש אשה וילד. צריך לחזור לעבודה, גיחך.

כבשת עיר, אמר ריבקין, תנוח קצת.

זה מנוחה? מעצבן.

שקט בעיר, לא?

השקט מעצבן אותי יותר מהמלחמה. כמו בית־קברות. בייחוד עם הבתים הלבנים האלה.

בלילה שעבר היו כמה יריות, אמר השחור, שמעתי שדפקו שניים מהם.

ירו על הסיור? שאל ריבקין.

לפנות בוקר. מבית אחד לא רחוק מהכיכר. היום פוצצו את הבית.

כך.

יש עוד כמה אנשי כנופיות בעיר. עם נשק. מנסים לעשות משהו, כנראה.

לא פלא. מתנהגים אתם בכסיות של משי, אמר בהיר־הפנים, צריך היה לחסל כמה עשרות…

את מי לחסל? הפסיקו ריבקין.

ככה, כמה עשרות. שיפחדו קצת. הם לא פוחדים.

אתה באמת צריך כבר לחזור הביתה, נזף בו ריבקין ופנה ללכת. להתראות.

לילה טוב.

קול צעדיהם נתרחק והלך, ושוב שמענו רק את נקישות נעלינו. ריבקין צעד מעט־מה לפני ולעיני היה שכמו הרחב, שכם נוטה לסבול, כאילו עשוי לעמוס עליו שעריה של עיר ולשאתם אל ההר. מפעם לפעם פזלתי אל הבתים שמשני הצדדים ואל מבואי החצרות שביניהם. בהגיענו אל הכיכר, נעצרנו והסתכלנו בה. ריקותה היתה שונה מריקות הרחובות, משום שהכרנו אותה היטב ומשום שהיתה במרכז עצביה של העיר, העצבנית מתחת לעורה השקט. במשך היום היתה כאן תנועה תמידית, של אנשי־צבא, כלי־רכב, נציגי התושבים שהורשו להתהלך חופשי בשעות העוצר. מכאן יצאו הפקודות. לכאן הגיעו הידיעות מגיזרות החזית האחרות ומן העולם שמעבר למלחמה. ג’יפים שחלפו בדהרה לאורך העיר ונעצרו כאן בחריקה, הביאו עמם את אבק המדבר או את שתיקת הגוויות המתות. מכוניות מבריקות פלטו כאן אנשים לבושים אזרחית שפניהם האילמות וצעדיהם החרישיים צפנו החלטות גורליות. משאיות צבאיות נתעכבו כאן כשהן עמוסות אנשים נפחדים, עטופי מטפחות מזוהמות, שלא ידוע היה מאין הובאו ולאן הם מובלים. קצינים גבוהים יצאו ובאו אל הבית בעל הכיפה הלבנה. מתחת למעטה ההתרחשות הגלוייה, המדים והצעדים הצבאיים הבטוחים, רטט כאן פחד עיר כבושה, עצורה בבתיה השותקים. חרדה מפני הבלתי־ידוע. צפייה סתומה לאשר עלול לקרות לפתע. רעם פתאום או רעידת אדמה.

עכשיו היתה הכיכר שחוחה תחת הלילה, קטנה, שרוייה עם עצמה בלבד, נינוחה, שקועה בשנה שקטה מרוגז היום. מן העבר השני התנועעו מעט צמרות הדקלים השחורים, וליד פתח החצר המדושאה עמד זקיף שלא טרח לשאול עלינו.

עקפנו את הכיכר והמשכנו לצעוד ברחוב של בתים נמוכים, מסויידים, רווחים זה מזה. מבין מפלשי החצרות נשבה עתה רוח קלה, שגוללה חול דק אל המדרכה. סימטאות עיוורות יצאו מן הרחוב אל רבעים אפלים, זוממים־רע. ריבקין האט צעדיו. אחר נעצרנו ליד הריסות בית. שני כתלים ערופים היו נוטים זה על זה וביניהם ערימה גבוהה של שברי לבנים. מתוך שיפועה נזדקרה קשת־ברזל מעוקמת. מסעד של מיטה. משקוף של דלת נשאר עומד, דרך נס, על כנו, כשער של חורבות עתיקות.

זה הבית כנראה, אמר ריבקין.

הסתכלתי בהריסות שצורותיהן השבורות והמרוסקות היו כמראה מחלום רע ואמרתי:

עסק מזופת, המלחמה. גם כשמנצחים.

ריבקין היה מהרהר כשמבטו מושפל אל גבב־הלבינים שלפניו. אחר נשא ראשו אלי ואמר:

הבט, בחור. מה אנחנו בכלל? חלקת־שדה קטנה מוקפת מדבר. כל הימים באים רוחות־שרב, סופות־חול, מחנות־ארבה, שועלים ותנים, להשמיד אותה. מה עלינו לעשות כדי שנוכל להמשיך לעבוד. להקים גדירות מסביב, לבנות מחסומים, משברי־רוח. לפעמים זה לא מועיל. אז יוצאים החוצה ודופקים בפחים לגרש את הארבה, או יורים ברובה להפחיד את התנים. אנחנו רוצים לחיות, לא? מותר לנו לחיות, לא? אם כן על ההכרח אסור להתאונן. ההכרח הוא מאלהים.

ההכרח הוא מאלהים, שיננתי לעצמי בהמשיכנו לצעוד, ההכרח הוא מאלהים. דברים שאינם תלויים בי, הריהם הכרח. חייב אני להבין את חוקיו ולהיכנע להם. אם אינני מבין אותם הריני נוהג ככסיל. חייב אני להבין את חוקיו כדי להתקיים. ולא, אזדקק שוב לאקדח הטמון מתחת למזרן מיטתי. העודו שם? הברירה אינה בין היות טוב או רע, אלא בין היות חזק או חלש. החזק נעשה לאחד ההכרחים. יכול הוא להילחם בהכרחים אחרים. העולם אינו אלא מלחמה בלתי־פוסקת בין הכרחים אלה. הו, איזו אפילה! כמה מוזר שאני חושב על האקדח הטמון בחדרי הרחוק, שעה שבידי רובה זה.

משב טרם־בוקר עבר. הבתים החלו מתערטלים מאפילתם ודמו לגלמים לבושי תכריכים. בשמיים נראו עתה גושי עננים גדולים נוסעים מזרחה. בחצרות נגלו חביות, כלונסאות, שיחים מכורבלים, חול יבש, אפרורי. תריסים ודלתות בהו בעירומם. בועות טל כיסו את בריחי הברזל. דממה קפואה עמדה באויר.

הו, אילו היה הכל כמו טרם־בוקר זה, הרהרתי, דומם ועטוף ערפל אפרורי, נושם נשימה שקטה, נח, לא זומם רע, ובעוד שעה יחוויר מעט־מעט, ובתוך הבתים החמים מהבל נשימת ילדים, תרדנה נשים ממיטותיהן, תטפחנה ברגליים יחפות על הרצפה, חרש, כדי לא להעיר, לשפות מים על הכירה בין צללי זויות המטבח, וגברים ימשכו את נעלי העבודה הכבדות מתחת למיטות, אוחזים בעצלתיים בשרוכים, מגששים ביד עיוורת למצוא את החורים שיושחלו בהם, מנסים לאחות קרעי חלום נמלטים, ואין הכרחים המצווים להרוג כדי לחיות, או לקרוע איש מביתו פתאום־בצהריים או לעמוד שוטר בין הנשים והקמח, ואפשר לצאת אל החצר ולבדוק שיח כרובית אם נתקשתה כבר פטריית תפרחתו הלבנה, ולומר בוקר־אור אל השכן שמעבר לגדר, כמו בעוד שעה, כאשר העננים יבהירו יותר ואולי יהיה גשם – –

שתי יריות הקפיאו את הרהורי ובשלישית הבריק הבהוב־אש מעומק הסימטה. שם! קרא ריבקין ורץ כפוף בסתר הבתים כשרובו בידיו. רגע עמדתי נדהם, מאין? לאן? איך? ואז חלף כאב חד את חזי ונפלתי על פני. חשתי ליחה חמה פושטת בכל חזי, והכאב פשט אף הוא ונתקהה והלך, כאבן. קשה. מתקשה. גלולה. אבן. זהו, זהו כבר, נתמלמל קול בתוכי, זהו. מוכרח היה לקרות. כמו כוס נשברת לרסיסים. מזל של איש טוב. אנשים רבים עם גביעים בידיהם. איזה צחוק. נעים והולכים סביב סביב. סביב סביב עם גביעים. איפה אשתי? המרפסת נופלת. האקדח. זהו, האקדח. נפל אל תוך מכונת הגורל ויורה בגלגל מסתובב של פילים וקופים, פילים וקופים נעים במהירות גדולה והולכת עד שלא נראה דבר רק המון אנשים לבושי לבן מקיפים סביב סביב בזרועות מורמות להכות וקוראים ההכרח הוא מאלהים ההכרח הוא מאלהים אין אלהים ריבקין אין אלהים ריבקין איפה –

אחר כך היה הכל לבן ואני שקעתי בו כמו בתוך צמר־גפן, שקוע ושקוע בנעימות לחה, שקוע, רק לבן ולבן, מעל ומסביב, שקוע למעמקים בלי סוף.

ז.

צלצול פעמון קטן, כפעמון בית־ספר, נשמע, ואז אחז האיש הזקן, עב־השפם, לבוש־המדים, בזרועי ואמר, צריך להיכנס. קמתי מעל הספסל והנחתי לו להוליך אותי. לפני הסף נעצרתי ושאלתי במה מאשימים אותי. הוא משך בכתפיו כאינו יודע. האם אני נשפט על שנהרגתי? שאלתי שוב. אולי, אמר, ומשך בזרועי להכניסני פנימה.

היה זה אולם רחב וארוך של בניין לא גמור. הקירות לא היו מטוייחים וכל קוי השתי וערב של חיבורי הלבינים נראו בהם. על הרצפה היו כתמים רבים של טיט. למעלה נראו הרעפים וקורות־העץ הרבות המקשרות בין שיפועי הגג. זגוגיות החלונות הרחבים, אחד מכאן ואחד מכאן, היו זרועות רסיסי סיד והאור שחדר בעדן מן החוץ היה אפור כביום סגריר. בקצהו הרחוק של האולם, בירכתיו, עמד שולחן ארוך, שחור, ורק איש אחד ישב מאחוריו, לבוש מדים, שראשו היה כפוף על ניירות ולא יכולתי לראות את פניו. מימינו עמד פעמון הנחושת הקטן. שני ספסלים ארוכים מאד, חסרי־משענת, שתפסו כמעט כל אורכו של האולם, עמדו מזה ומזה, ברווח מועט מן הכתלים. הספסל שמימין היה ריק ועל השמאלי ישבו אנשים. מיד הבחנתי בפניו של ארגמן, שישב כפוף, סנטרו תמוך בכף ידו, ובכניסתי הסתכל בי בעיון רב מבעד למשקפיו הגדולים, כאילו חשש לאבד זיע אחד מפני. משני צידיו ישבו מנהלי החשבונות, שהחליפו לחשים ביניהם משראוני, ועוד אנשים ספורים שלא הכרתים.

הזקן הובילני עד אמצע האולם, מרחק רב משולחן השופט, הניח לזרועי, פסע בפסיעות שקטות אל הספסל הריק והתיישב עליו כשהוא אוחז בכפות ידיו בשפתו. רגליו לא הגיעו אל הרצפה והיו מתנועעות קל. עמידה זו באמצע האולם נראתה לי עינוי קשה, כי לא היה לי דבר להישען עליו, לא בגבי לאחורי ולא בידי לפני, ולא ידעתי איך אעמוד ומה אעשה בידי. תחילה היו תלויות לי לצדדי, אחר חבקתין על חזי, אך חששתי שמא יש בזה פגיעה בכבוד בית־הדין ושוב שמטתין לפני כשכפותיהן אוחזות זו בזו והאצבעות משחקות ביניהן. חששתי שאראה כעצבני והפסקתי את משחק האצבעות, ומשקפאה תנועתן, היה הדבר קשה עוד יותר, כי אז חשתי מעין זחילת נמלים בכף רגלי השמאלית, זחילה שעברה אל השוֹק, אל הירך, והגיעה עד המפשעה. פשקתי מעט את רגלי וחריקת גרגרי חול נשמעה מן הרצפה, שדומה היה לי כי עוררה מיד את תשומת־לב היושבים. ראיתי שוב את מצחו הגבוה, בעל שני המפרצים לצידי השׂער המתקרח, של ארגמן. הוא לא גרע עיניו ממני, כבוחן כליות ולב, ומבטו העלה בי הרהור שבא הנה כדי למצוא אישור להשקפותיו, והריני בשבילו כשָפן נסיונות. עיני נפגשו בעיניו של בן־חן, אך שום רמז לא היה בהן כי הוא מכירני. משהעליתי חיוך חיוור על שפתי, מעין אמירת שלום, הפנה מיד את ראשו אל שכנו ולחש דבר־מה. ישיבתם של כל אלה שעל הספסל נראתה לי בלתי נוחה ביותר, והגבירה את עצבנותי, כי גם להם לא היה על מה להישען וגבותיהם היו זקופים מדי או כפופים מדי, עד כדי לשוות להם צורה בלתי טבעית. חיפשתי ביניהם את ג’וני אך לא ראיתיו. לעומת זאת ראיתי את שכנתי מן הקומה הראשונה, שפניה הרחבים היו לוהטים והיא הסתכלה בי בעיניים פקוחות לרווחה, מצפות צפייה דרוכה לאשר אעשה או אומר. נבוכותי מאד משנזכרתי שהיא יודעת עלי הרבה, בייחוד לאחר ששאלתי ממנה את הסולם. רציתי לשאול אותה על אשתי, אך כמובן שהדבר היה בלתי־אפשרי. או שמא כן? חלף בי הרהור מעודד. לחישה בלבד הרי אין בה בזיון בית־הדין, ואפשר שאלחש רק, היא בבית? ואיענה בתנועת־ראש.

כבר עשיתי תנועה לעברה, אך באותו רגע נשמע כחכוח מעם שולחן השופט, ובהרימו את ראשו מעל ניירותיו, נדהמתי לראות כי הוא ב. עיניו התכולות היו קרות מאד וכבר ידעתי מה נכון לי.

אני מקוה שאתה יודע מדוע נפלת חלל, עלה אלי קולו מקצה האולם.

הורדתי את ידי לצדדי. עכשיו כבר ברור היה לי במה מאשימים אותי.

זה היה מקרה, אמרתי בקול רפה.

איך? שאל בקול רם.

זה היה מקרה, אמרתי שוב.

לא, אמר ב., ובמעומעם, כמו מרחוק, בקול בלתי נשמע כמעט, ואולי רק על־פי נענוע שפתיו, הבנתי שאמר: לא השכמת להרוג את הבא להרגך.

בהביני זאת, חשתי רווחה מעט. האשמה אינה חמורה כל־כך. סוף־סוף מותי הוא ענייני הפרטי.

כאילו שמע את הרהורי, אמר:

כמובן שבתור חייל, חייך הם קניינה של המדינה.

מעשה־אוטומט קפצתי לדום והצדעתי. שמעתי רחש על הספסל והבחנתי בכך שכמה מן היושבים הזדקפו ופנו זה אל זה ללחוש מה. ב. עשה תנועה בידו להראות שיכול אני לחזור לעמידה נוחה.

מה יש לך לומר על כך? שאל.

באיזה עניין? אמרתי. הרחש על הספסל היה עתה גדול מבתחילה ואף צחוק קל נשמע.

ב. ליכסן ראשו כלפי מטה והביט בי משיפולי מצחו. הוא המתין לתשובתי.

אולי טעיתי, חשבתי. אולי לא היה זה מקרה שנהרגתי. ניסיתי להיזכר בפרטי ההתרחשות שברגעים האחרונים לפני הכאב החד שפילח את חזי. שתיקתי נדמתה לי ארוכה מאד והבחנתי איך כל הנוכחים מאבדים את סבלנותם בגללי.

לא יכולתי לירות. ידי קפאו, אמרתי.

מדוע? תכף ב. שאלה. כאילו לתשובה זו עצמה ציפה.

מפני שהיה כבר בוקר, אמרתי.

ובכן?

ובכן היה אור, אמרתי, ואיני יכול להרוג אדם כשאני רואה את פניו.

רחשושי צחוק נשמעו מעם הספסל. רק בפני ארגמן הבחנתי במצודד, כשקויהם מתוחים בהקשבה דרוכה.

רשרוש של גליונות נייר עלה מן השולחן, ובדממה שנשתררה היה זה כרשרוש גוילי פח. ב. עיין במסמכים שלפניו.

נשלחת להחליף את אחד השומרים על מחנה הפליטים, אמר, ונשארת עומד מן הצד.

כן, הודיתי.

הוא הפך גליון נייר מערימה אחת לשנייה והרשרוש נשמע עתה כהד רעם בענן.

שמרת על אנשי הכנופיות, אמר, ואחר־כך כשהוכנסו פנימה, נשארת בחוץ.

שתיקתי היתה כהודאה.

מדוע? שאל.

זה לא היה הוגן, אמרתי. הם לא יכלו להגן על עצמם.

הרוצחים? נעץ בי את עיניו.

הם לא נראו בעיני רוצחים, אמרתי, אולי מפני שקרני השמש השוקעות האירו את פניהם בגוון ארגמני.

שוב היה צחוק על הספסל, ואף ארגמן זקף את גוו כשהוא משעין את שתי כפות ידיו על ברכיו. ב. גיחך.

כלומר, רצית לרחוץ בנקיון כפיך, אמר. ולאחר שלא עניתי, הוסיף: נוח היה לך שהמלאכה תיעשה על־ידי אחרים.

הבחנתי בנענועי ראש של הסכמה מעל הספסל. רק השכנה מן הקומה הראשונה הוסיפה להסתכל בי בעיניים פעורות, מביעות דאגה. לחייה היו אדומות.

יפה נפש! אמר ב. בגיחוך. הוא הרכין ראשו על הגליונות, הפך בכמה מהם, אחר נשא שוב פניו אלי, (הן היו עתה לוהטות מאד), וקרא בקול:

צדיק הדור! מוכן היית להקריב את חיי אחיך כדי להציל נפשם של רוצחים! אילו סמכנו עליך היינו אבודים כולנו! מה יש לך לומר לזכותך? מה?!

הדים רעמו בחלל האולם.

חשתי שרגלי רועדות. לא שערתי לעצמי שאדם מתון זה עשוי להתלקח כל־כך. ככל שביקשתי להניע שפתי הן לא נענו לי. כחיצים ננעצו בי מבטיהם של היושבים על הספסל, שפניהם להטו בהאשמה תובעת נקם.

דַבֵּר! הרעים עלי קולו.

ולאחר שהחרשתי עוד רגע כמשותק, נטל את פעמון הנחושת הקטן וצלצל בו ברוגז.

הזקן קם מעל הספסל ואחז בזרועי. הסבתי ראשי לשמאלי וראיתי שהיושבים קמים ממקומותיהם ומתמתחים. מוזר היה שישיבת בית־הדין היתה כה קצרה, שהרי שום דבר לא נתברר בה. האם זה הסוף? תמהתי, וגל של בהלה עבר בי. הפסקה, אמר הזקן והנחני אל הספסל שישב עליו.

נתיישבתי. ליד החלון שממול נאספו מנהלי החשבונות והתווכחו ביניהם, אך איש מהם לא פנה אלי. השכנה המשיכה לשבת, לחייה המלאות אדומות מאד ועיניה פקוחות לרווחה. ארגמן פסע לאורך האולם כשידיו בכיסיו.

הרהרתי במה שאמרתי ובמה שלא אמרתי. רגזתי על עצמי. מדוע חייב אני לעמוד למשפט? סוף סוף חיי ומותי הם ענייני הפרטי. אפילו אני חייל. אין שופטים חייל שנהרג במלחמה. שום הפסד אין בזה בשביל המדינה, כיון שבין כה וכה חשבתי להמית עצמי. מדוע לא היה בי העוז לומר מה חשתי בימים האחרונים ומה אני חושב באמת?

עיני נפגשו בעיניה של שכנתי. האם מותר לי לקום לרגע? שאלתי את הזקן שישב לידי. רק לרגע! זקף אצבעו מול פני. קמתי ופסעתי לעבר הספסל שממול. הדרך נדמתה לי ארוכה מאד, כי כל הסובבים הבחינו בי, נשתתקו והסתכלו בי בסקרנות רבה. הגעתי עד המקום בו ישבה שכנתי ושאלתי אותה בלחש, אולי את יודעת אם אשתי בבית? היא משכה בכתפיה וחייכה בעצבות. האם לא היתה מאז עזבתי? שאלתי. היא שמה אצבעה על פיה להשתיקני, ובהסבי ראשי לאחורי ראיתי את הזקן קרב אלי. הוא אחז בזרועי ואמר, עבר רגע. והובילני חזרה אל הספסל.

עתה הדאיגה אותי המחשבה על אשתי. ייתכן שאינה יודעת כלל שיצאתי למלחמה. וכמובן שאינה יודעת על המקרה הביש שקרני. השערה זו דיכאה אותי מאד. כאילו אינני כלל. כאילו חיי ומותי אינם שוים כלום וכלום לא יוותר מהם, אפילו לא צער. ואין ערך גם למה שאומר במשפט. האפשר למות פעם שנייה?

אדם אחד לבוש חליפה אפורה ומרופטת וחבוש מגבעת שחורה, התהלך אנה ואנה בקרבתי כשידיו מאחורי גבו. על־פי פזילתו לעברי מפעם־לפעם הבנתי שרוצה הוא לומר לי משהו. פנים חוורים וארוכים היו לו. אף דק, חד בקצהו, ועיניים מימיות ועגומות. לבסוף אזר־עוז ונתיישב לצדי כשהוא מרים שולי מקטרנו.

סלח לי, אמר, אבל בן כמה אתה?

שלושים וחמש, אמרתי.

מבוגר ממני, אמר, אם כי אני נראה זקן ממך. יליד הארץ?

כן.

חשבתי כך. אתה יודע מעט מאד.

הוא אמר זאת בחיוך עגום ובאהדה, אך למרות שנשתוקקתי כל־כך שיגש אלי מישהו מן הנמצאים ויאמר לי מלה אחת של עידוד או אפילו ישאל מה, ציננו אותי מיליו המעטות עד כי ביקשתי בלבי שיניח לי.

אני יכול לספר לך הרבה, אבל אספר רק מעט, אמר. שלוש פעמים מַתי, זקף שלוש אצבעות כנגדי, אבל אספר לך רק על המיתה הראשונה.

הסתכלתי לעבר שכנתי וביקשתי לצוד רמז כלשהו מפניה. דאגתי לאשתי. האם כל הימים הארוכים הללו לא היתה בבית?

ובכן תאר לעצמך, שמעתי את קולו החדגוני, כפיזום של תפילה מרחוק. תאר לעצמך שאני הולך בשלג, בתוך שיירה ארוכה, שחורה. בן שתים־עשרה הייתי אז. ילד. לימיני הולכת אמי וצרור גדול תחת זרועה. הולכת וצולעת, הולכת וצולעת, וצריך אני לעזור לה בלכתה, שאחרת תיפול בשלג. מגיעים אנחנו אל שער של גדר־תייל ואומרים לנו לעצור. אני רועד מקור ואמי עוטפת אותי במטפחתה הגדולה. פתאום צריחות. מכניסים אנשים לתוך השער. חייל ניגש וחוטף את אמי ממני. היא נאבקת עמו וקוראת לי. אני רץ להשיגה. מושכים אותי בזרועותי לאחור. אני צועק בלי קול. אני רואה אותה מתרחקת, פנימה, לתוך המגרש הגדול המוקף גדר תייל. אני רוצה לבכות ואינני יכול. לילה גדול. אין לי אדם בעולם… זו היתה המיתה הראשונה שלי.

נורא, לחשתי, נורא.

אתה מבין? נעץ בי עיניו.

אי אפשר לעמוד בזה. אי אפשר. לב האדם חלש מדי, העמקתי מבטי לתוך עיניו.

הפעמון הקטן צלצל שוב. הכל מיהרו לחזור למקומותיהם. הזקן אחז שוב בזרועי והובילני לאותו מקום בו עמדתי קודם. דממה גמורה נשתררה באולם. שילבתי כפות ידי מאחורי גבי.

ב. ישב רכון על גליונותיו וכתב משהו. חריקת העט שבידו נשמעה כגרידה של חרס, הולכת מקצה האולם עד קצהו. שני דרורים חלפו ביעף בזה אחר זה בין קורות הגג וכל היושבים נשאו עיניהם למעלה.

אם כן אני מבין שכוונתך היתה להימנע מעשות את הרע, נשא אלי ב. ראשו, את הרע לפי דעתך, כמובן.

נענעתי בשפתי ללא הגה. הוא התבונן בי היטב, אחר אמר:

זכוּר לך ודאי ביקורך בביתי. רצית אז להוכיח שיכול אתה להיות גם רע. האם נכון הדבר?

כן, לחשתי. היה זה משגה.

יפה שאתה מודה בזה. אחר־כך רצית להרוג אדם מפני שנדמה היה לך כי חשב אותך לטוב, כביכול.

גם זה היה משגה, אמרתי.

האם לא יהיה זה נכון לומר שגם בביתך נהגת, לא כאדם טוב, אלא כאדם שאולי הוא מבקש טוב אולם אינו גאה בו כלל?

היושבים על הספסל נזדקפו והסתכלו בי בצפייה רבה. בפעם הראשונה פנה ארגמן לשכנו ולחש לו דבר־מה על אזנו.

נכון? הרים ב. קולו.

ברגע זה סבתי על עקבי. נדהמתי לראות את אשתי נכנסת לאולם. היא פסעה לעבר הספסל הימני, כפופה מעט, על ראשי בהונותיה, כחוששת לא להפריע ולבל ירגישו בה, אף לא נשאה עיניה אל איש, ונתיישבה ליד הזקן. היא אחזה ממחטה אל חוטמה ועיניה היו אדומות.

וכמובן שגרמת לאשתך סבל לא־ישוער, המשיך ב. בקול רם, על־ידי התנהגותך האווילית. התנהגות טובה, כביכול, שהביאה רק רע, כי אילצת אותה להתכחש לרגשותיה האמיתיים. האם גם זה היה משגה?

דמעות חנקו את גרוני. הסבתי ראשי אל אשתי, אך היא לא ראתה אותי. עיניה היו תלויות בב.. בהפנותי מבטי שוב אל שולחן השופט, הבחנתי בכך שהשכנה מן הקומה הראשונה לוחשת דבר־מה בהתרגשות רבה כלפי היושבים לצידה, שהיטו עצמם אליה לשמוע את דבריה.

ארגמן נענע בראשו לחבריו פעמים אחדות, כמביע הסכמה גמורה לדברים שאמר ב.

נכון? שאל ב. שוב.

בלעתי את הגלולה שבגרוני ואמרתי:

כן, המפקד.

ורק כאן, במלחמה, מצאת בך אומץ להימנע מפגוע באויביך כדי לא לגרום להם סבל.

כן המפקד, אמרתי.

ולשים קץ לחייך.

כאן פרצה אשתי בבכי, ובהדקה את הממחטה לפיה, להחניק את התייפחותה, יצאה בצעדים מהירים מן האולם.

השכנה מן הקומה הראשונה קמה אף היא, החוותה קידה כלפי שולחן השופט, העיפה בי מבט רועם ויצאה בעקבות אשתי. ארגמן הסתכל בי במבט לגלגני מבעד למשקפיו כשהוא תומך סנטרו בכפו. חשתי את עצמי בודד מאד.

ב. אחז בידית הפעמון ונשאו מעט־מה מעל לוח השולחן. אימה נפלה עלי פן בכך ייגמר הדבר.

רק רגע… עשיתי צעד כלפיו.

הוא החזיר את הפעמון למקומו. הזקן, אשר קם כבר מן הספסל, חזר ונתיישב עליו.

כן? שאל ב.

אני… פתחתי לאמור, אך לא יכולתי להמשיך. במאמץ רב עלה בידי לומר את המלים הבאות: הלא אי אפשר שיימשך כך.

כלומר? תמה ב.

כלומר…

הפניתי ראשי אל היושבים על הספסל בבקשת עזרה או עידוד כלשהו, אך הם הסתכלו בי באדישות, כאילו אינם מצפים עוד לדבר ממני.

כלומר, אין לדבר סוף, אמרתי. רע גורר רע ואין לדבר סוף.

מה רצונך לומר בזה? שאל ב.

רצוני לומר, אמרתי בקול נמוך, שצריך פעם אחת, פעם אחת בעולם, להפסיק בזה. מישהו. ברגע מסויים. כי אחרת רצח יגרור רצח והשפלה תגרור השפלה ואין לדבר סוף כלל. מי ירוויח מזה?

החזק יותר, אמר ב.

אם כן שוב אין לדבר סוף, אמרתי, כי פעם חזקים אלה ופעם אלה.

ובכן מה צריך לעשות לדעתך, כפף עצמו ב. לעומתי בקוצר־רוח.

אולי פשוט להימנע מעשות רע, אמרתי.

כלומר, מוטב לך למות מאשר להרוג, גיחך ב.

סוף־סוף אם אני מת או מישהו אחר מת, לחשתי, מידת הסבל הנגרמת על־ידי כך לבני־אדם היא שווה. אינני טוב מאחרים. לפחות אדע שלא גרמתי רע. אולי על־ידי כך יפחת הרע בעולם.

הו, זה כבר עובר כל גבול! נשמע קול מעם הספסל. היה זה ארגמן. הוא אמר את הדברים לעצמו, אך הם נשמעו יפה בכל האולם. בניגוד לכל הגיון! הוסיף בפרשו את ידיו לעומת חבריו.

אתה רוצה שכולנו נהיה קדושים, גיחך ב.

במידת האפשר… אמרתי.

שנאהב את אויבינו ונסלח להם.

איננו טובים מהם, אמרתי. הם רוצים לחיות. כמונו.

עתה קם רעש על הספסל ותנועה רבה, ושמעתי אומרים, דבר זה מוכרח להיפסק. ב. נעץ בהם מבטו והמתין עד שישתתקו.

פירושו של דבר, שאינך מכיר בצדקתך, אמר.

חיי הם צדקתי, לחשתי.

אם כן הגן עליהם! הגן עליהם בכל הכוח שבך! הדהד קולו באולם.

משעה שאני ממית אחרים, מאבדים חיי את צדקתם, רעדו שפתי.

אם כן ביקשת את הצדק מעבר לחיים, גיחך ב. בטוחני שמצאת אותו. שם, במקום שהכל שווים, כי הכל נשמות ערטילאיות. נכון?

נבוך הייתי ממבטו ולא יכולתי לענות דבר.

הצדק נקנה בכוח! קרא בקול גדול לעומתי. רק הכסיל סבור שהצדק והחולשה ירדו לעולם כרוכים זה בזה! מבין אתה? מבין?

הוא לא ציפה עוד לתשובתי. אנחת רווחה נשמעה מעם הספסל והאולם כאילו שקע בה. הוא הרכין ראשו על הגליונות שלפניו, נטל את העט וכתב בו במהירות על גבי דף נייר. תוך כדי כך מלמל, כמו לעצמו:

רצית שנאבד את עצמנו לדעת ועל ידי כך נביא גאולה לעולם. למזלנו, רצון החיים של כולנו גדול משלך. עכשיו ברור לך שמותך לא היה מקרה.

מחנק עמד בגרוני. דממה גמורה שררה עתה באולם ורק קול חריקת העט נשמע. מבטי היושבים על הספסל רותקו עתה אל דף הנייר, כמצפים לגזר־דין. ראיתי את שרוולו הנע משורה לשורה. אחר סיים בחתימה נמרצת, קיפל את הדף פעמיים, נתנו בתוך מעטפה, הדביקה, רשם משהו עליה, ובתנועת אצבע רמז לזקן לגשת. הזקן קם וקרב אל השולחן צעד צעד, על ראשי בהונותיו, ונטל את המעטפה מידי ב. אחר פסע אלי בגו זקוף. בהגיעו אלי, צלצל הפעמון הקטן. הכל קמו על רגליהם. הזקן מסר לידי את המעטפה ואמר: זה הכל.

אין פסק־דין? שאלתי בחרדה.

פה אין פסק־דין, אמר הזקן, זהו המהלך הרגיל של רישום מקרי מוות.

לא ידעתי מה אעשה. ב. קם ועבר על פני בדרכו החוצה מבלי להעיף בי עין. מנהלי־החשבונות נעו לעבר הפתח בחבורה אחת כשהם מתווכחים ביניהם בחום. ברגע שהפניתי עצמי ללכת, נדהמתי לראות את ג’וני בא לקראתי וחיוך רחב על פניו. האפשר שהיה פה כל הזמן ולא ראיתיו? תמהתי ופני הסמיקו. הוא ניגש אלי, לחץ את ידי בשתי כפות ידיו ואמר:

תודה לך. זה היה מצויין. יוצא מן הכלל. בדיוק הדברים שרציתי אני לומר.

היית פה כל הזמן? שאלתי.

בו ברגע נעלם.

נשארתי עומד יחידי באולם. גם הזקן לא היה. רק עתה נזכרתי שיש מעטפה בידי. נשאתי אותה לעיני, וראיתי כתוב עליה: למסור לידי ריבקין.

בצאתי מפתח האולם היה האור גדול בחוץ, עד כי מצמצתי בעיני מפניו. על־פי מראה הבית שמעבר לרחוב החול, הכרתי שאני נמצא בכפר מולדתי. בית ישן היה זה, צבוע חום דהה, בעל גג רעפים אדומים ותריסים ירוקים. שדרת ברושים גבוהים הובילה לפתחו, ומפנים לגדר הרשת החלודה, הכפופה פה־ושם, עמדו שיחי הדס מאובקים. טלאי יבלית הוריקו על עפר החצר, וברז נמוך טפטף טיפות־טיפות. דממת צהריים היתה מסביב והחול להט בשמש. מפתח הבית יצא אדם כסוף שער, מרכיב משקפיים ללא־מסגרות ומקל מחוטב בידו. בהגיעו אל פשפש הגדר, נתעכב רגע והסתכל בי בעיון. רציתי לקרוא: אבי! אך הייתי כאילם. כנראה שלא הכירני, כי פנה אל מדרכת העץ והלך לדרכו.

"כל זה טוב ויפה, ענה קנדיד,

אבל הבה נעבד את גנינו".

(וולטיר)

היה כבר ערב כשהגעתי לכפרו של ריבקין, וגשם דק ירד, שהיה יורד כנראה זה שעות ללא הפוגה. הבית השלישי מן הסוף, אמר לי אדם אחד ברדתי מן האוטובוס, לך ישר ישר. לא עשיתי צעדים אחדים וכבר נכרך בוץ לנעלי, שנתעבה והלך כבצק כבד סביב סוליותיהן. מפעם לפעם דפקתי בעקבי על אבני השפה של הכביש כדי להשילו ואז הייתי קל כציפור מרחק־מה, אך שוב היתה עיסת החימר והחצץ מחתלת את נעלי ועושתני כבד־צעד יותר ויותר. ספרתי את נצנוצי האורות שהפציעו מבעד לענפי החצרות החשוכות. הגשם הדק שהיה מאוושש על גבי הכביש השמיע טפיפות ונטיפות מבין עלי העצים שליד הבתים. ליד השער השלישי־מן־הסוף נבח כלב ביללה רגזנית וליווני עד הפתח, שם נעצר ונשתתק.

אשה גבוהה ורזה פתחה לי, ואור חם, וריח תבן וחלב חמוץ עלו אל פני.

ריבקין? שאלתי.

אתה זה מנהל־החשבונות בודאי, אמרה האשה, חיכינו לך באמת.

ועם כך מחתה ידיה בסינרה, הושיטה לי ימינה ואמרה, אני יהודית. גשם בחוץ מה? פשוט את המעיל, אתה רטוב כולך.

ליד השולחן המכוסה שעוונית לבנה, שכתריסר צנצנות־לבּן עמדו עליו בשתי שורות, ישבה ילדה כבת שמונה, ששתי צמות קצרות, קשורות בסרטים אדומים, נחו על ערפה. לפניה היו מחברת, וספר שהיה שעון במעומד אל הצנצנות. היא הסתכלה בי בעיניים שחורות, סקרניות, כשקצה העפרון בין שפתיה.

זאת בתנו דינה, אמרה האשה, אמרנו לָך, דינה, שיבוא היום אורח מן העיר? כבר לא האמינה שתבוא. בתנו הבוגרת הלכה לצבא לפני שבועיים. ריבקין חזר והיא הלכה. תמיד יש לנו בא־כוח אחד בצבא. שב, תנוח מעט ואכין לך כוס חלב חם. ריבקין ברפת עכשיו.

האם והבת דמו זו לזו במאד. לשתיהן היו פנים עגולים, בעלי סנטרים מחודדים, אוזניים קטנות כפרפרים, ועיניים גדולות שאישוניהן שחורים. לשתיהן היה שער שחור וחלק. שערה של האם היה אסוף לאחור. בלחייה היתה אדמומית שושנית, רעננה כמחמת צינה. האף הדק, שנחיריו וורודים ושקופים, שיווה לפניה ארשת של מרץ וצעירות. לאחר ששפתה סיר על כירת הגז, נטלה דלי מלא ביצים והחלה מקנחת כל ביצה וביצה במטלית ומעבירתן אל לוח שקערוריות. הילדה היתה מעתיקה מן הספר אל המחברת כשהיא עוצרת מפעם לפעם בעפרונה ותוהה עלי.

הגד את האמת, שחה האשה, לא לגלגו עליו בצבא, על ריבקין? אבל האמת.

הו, לא, אהבו אותו מאד.

פחדן איננו, זה נכון, אמרה בקנחה בזריזות את הביצים, אבל לעמוד דום, נוח, להצדיע, זה אינני מתארת לעצמי. פשוט לא מתקשר עם ריבקין. הלא אף פעם לא צחצח אפילו את נעליו, וכשאני אומרת לו…

שכחת, אמא, שאבא היה כבר בשלוש מלחמות, אמרה הילדה מבלי לשאת עין ממחברתה.

ודי היה לו בזה. מי ביקש ממנו שוב להתגייס? פוחד שיעשו את ההיסטוריה בלעדיו. כשהיה הבן בבית, היה על מי לסמוך, אבל עכשיו… נו, מילא, העיקר שהכל עבר בשלום. גם היה קצר הרבה ממה שחשבנו. בימים הראשונים… נו, לא נדבר על זה. הייתי בטוחה שזה כבר הסוף. ממש כך. ריבקין אופטימי ממני. הביאי, ילדה, עוד לוחית אחת בשביל הביצים. מה שלום הפצע שלך?

או, רק סרטת קלה בכתף.

שכבת בבית־חולים, לא?

שלושה ימים בלבד. הכל בסדר עכשיו.

ובסופו של דבר התברר שהיו אלה חיילים שלנו. אתה רואה מה היא מלחמה? יכול אדם להרוג את אחיו ולא ידע אפילו שאחיו היה זה. ואילו באמת קרה אסון? זוועה.

אלמלא ריבקין… אמרתי.

רעד עובר בי כשאני רואה לפני את המחזה הזה. כל כך בקלות יורים אצלנו. משחקים בחיים. הלא כל אדם הוא עולם מלא…

הילדה קרבה אלי ובשתי ידיה החזיקה תרמיל פגז ששימש עתה כאגרטל לסתווניות לבנות. בראש מושפל עמדה, כאילו הגישה לי אותו במתנה. חייכתי אליה ונענעתי בראשי. יפה מאד, אמרתי.

מזכרת מן המלחמה, אמרה יהודית, אבל אינני אוהבת אותה. הביאי, דינה, את הצדף שהביא אבא.

הילדה הלכה וחזרה כשצדף־שבלול גדול, סידני, בידה. אפרכסתו היתה שטוחה ומחוספסת, כאילו נטבעו בה עקבות אדוות־גלים. אפשר לשמוע את הים, אמרה, והצמידה את הצדף אל אוזני.

כן, אמרתי, שומעים.

שמעתי המייה עמוקה, רחוקה, כבאותה שעה כשהיו השבויים רובצים על החול וידיהם כפותות לאחור.

רק שיניחו לנו, אמרה יהודית. לכי, דינה, אמרי לאבא שיזדרז, כי אורח בא.

אך מיד חזרה בה ואמרה: חכי, מוטב שניגש אליו שנינו, ודאי לא יגמור כל כך מהר.

יצאנו אל החצר ואל האויר הלח. מדריכת אבן חלקלקה מבוץ הובילה אל הרפת. חום וריח זבל וחציר טפחו בפני בהיכנסנו.

ריבקין, אורח בא אליך! קראה יהודית.

ראשו של ריבקין נפשל אלינו מאחורי זנבה של פרה, ובעודו יושב על השרפרף ומושך בזריזות בפטמות העטין, קרא:

הה, אתה! אם כן באת בכל־זאת! בוא ואראה אותך!

ואל תשהה אותו הרבה, כי הוא רעב בודאי, קראה יהודית ומיהרה לצאת.

עברתי במסדרון שבין שתי שורות הפרות, שעמדו בעכוזיהן כלפי פנים, והגעתי אל ריבקין.

ובכן? חי? בריא? כל העצמות במקומן? נשא ראשו אלי.

זרמי החלב החדים ניתזו בשקיקוּת לתוך הקצף התוסס שבדלי שבין ברכיו. אור כתום, כהה, ירד במלוכסן מן התקרה, ורוּבּה של הרפת היה שרוי בצללי גופותיהן הגדולים של הפרות הסמוכות זו לזו. היזהר שלא תקבל צליפה מן הזנב, אמר ריבקין, בוא, עמוד בצד זה. לחלוב ודאי אינך יודע.

ידעתי פעם, אמרתי.

אם כן לא קשה יהיה לך להיזכר, אמר. אחר הוסיף: כפי שאתה רואה, אני מפגר. לרוב האכרים יש כבר מכונות־חליבה חשמליות. אני עוד חולב בידיים. אבל גם זה יהיה. גם זה.

שאלתיו על מחירי החלב, הביצים, הירקות, וריבקין שפך כעסו על הממשלה, שמפנקת את המתווכים ומקפחת את החקלאים. מחירי המכונות, האספקה וההובלה עולים ומחירי התוצרת נשארים בעינם. המשווקים, החנוונים והמחלקים רודים את השמנת, ומה נותר ביד האכר העמל מבוקר עד לילה?

הפרות נשפו הבל בנחיריהן הרחבים על פני הבלילים שבאבוסים וליחכו סובין מבעד לשחת הריחנית. מפעם לפעם נשמע שקשוק קולרים ושרשרות, וקול טפיחות הפֶרש הנרבץ אל רצפת הבטון ומתיז ניצוצות על סביבו.

ריבקין סחט נתזים אחרונים מפטמות העטין, המיש את הפרה מלפניו, קם עם השרפרף החגור לעכוזו, ועם דלי החלב עבר אל ירכתי הרפת ושפכו לתוך הכד, שנתמלא עד גדותיו.

תסע אתי למחלבה? שאל.

ברצון, אמרתי.

סייעתי לו להעמיס את שלושת הכדים על גבי עגלת־המשטח שבחצר, אחר לרתום אליה את הפרידה. באוחזי בשתי קרנות הסימלון הלח, להרכיבו על המפרקת, חשתי את הבל נשיפתה של הבהמה בפני, כמו בימים משכבר. אבזמתי את הרצועות ואת החבקים וקשרתי את המוסרות אל קרסי הפלס.

בכל זאת, משהו אתה יודע, אמר ריבקין.

חישוקים של בוץ נכרכו סביב הגלגלים, ואחר, בעלותנו על הכביש, נשלו מעט־מעט, והעגלה רצה לדרכה בחשיכה כשקרקוּד הכדים מצטלצל ברחוב הכפר.

ליד רציף המחלבה עמדו כבר כמה עגלות ואכרים היו מעבירים בתנופה את כדיהם אל פנים לשער. ריבקין קרא בשמותיהם והם קראו בשמו, והחליפו דברים בעניין זריעת אספסת ושתילי כרוב. תנועותיהם הנמרצות, צעדיהם הרחבים בנוּעם הנה והנה על גבי הרציף המואר בנורת חשמל, קולותיהם העבים – מילאו את האויר הצונן בפעלתנות עליזה, מחממת. מרחוק נשמע קול אֵם קוראת לילדתה לבוא הביתה כי השעה מאוחרת. רחוק יותר, בקצה הכפר, נשמעה נביחת כלב עקשנית.

בחוזרנו הביתה היה כבר השולחן ערוך לארוחת־הערב, ובשבתנו אליו, ארבעתנו, היה אור רב ממלא את עיני, שזרח מן השעוונית המבריקה, מן השמנת שבצלחות, מצנצנות הלבּן, מעיניהן הצהובות של הביציות, מפניה של הילדה שלא חדלה מתהות עלי. ריבקין חזר וסיפר קורות אותו לילה בו נפלתי פצוע לרגליו, ויהודית התפללה על השלום.

בשכבי במיטה הצרה, בחדר הילדים, מכוסה שמיכת צמר־גפן עבה, שמעתי עוד שעה ארוכה את חריקת צעדיו הכבדים של ריבקין, צלצול הצלחות בכיור המטבח, נקישת כלי מתכת, דליים או פחים, מַשקם של זרעים נשפכים משׂק אל שׂק, לחישות קצרות. אחר נשמע רק קול נשימתה השקטה של הילדה מן המיטה הסמוכה, נשימה רכה כפלומתו של אפרוח.

נזכרתי בדברים שאמרה לי אשתי לפני צאתי מן הבית: סע, אם חש אתה הכרח בזה. ברור לי, על כל פנים, שכך אי אפשר להמשיך עוד. שנינו הולכים ומסתבכים. כשאדם אינו מרוצה מעצמו, גם אחרים אינם מרוצים ממנו. אם תראה שאתה מאושר שם, אבוא אחריך. הרי אתה יודע כמה אני תלויה בך.

כן, כך אי־אפשר להמשיך עוד, חזרתי ואמרתי לעצמי, והתהפכתי על משכבי כמו להחלץ מתוך פקעת סבוכה סביב לגופי. הפקעת היתה פקעת של ספרוֹת. מאות ספרות סובבות במעגלים שלובים זה בזה. החשבונות! החשבונות! ניהול תמידי של חשבונות שאין להם סיכום ופתרון. חוטים־חוטים שאין להם קצה וככל שאתה משתדל להתיר אותם אתה מסתבך והולך בתוכם.

החוטים היו לקורים של שנה, ורק נשימתה השקטה של הילדה ריחפה בחדר.

כשהעירני ריבקין, בקעו כבר קוים חיווריינים של אור בוקר מסידקי התריסים. נעלתי מגפיים לרגלי ולבשתי מעיל צבאי ישן.

בחוץ נשבה רוח קרה שהשירה עלינו מפעם לפעם משבים של טיפות־גשם, כמו מענפי־עץ מנוערים. השמיים היו דלוחים, כתם על גבי כתם, וגייסות של עננים נסעו מזרחה וכיסו כל צוהר של תכלת. נטלנו עמנו פטיש כבד וכלונסאות מן הסככה ויצאנו אל השדה שהשתרע אל רחוק, מאחורי הרפת, מאחורי ערימת הזבל המרובעת, הספוגה מים, מאחורי ריחו החריף, הנישב ברוח, של בור־השתן, מאחורי ריחו החמוץ של אסם השחת. משני צידי השביל היו עשבים דשנים, חרציות, כפות־אווז, קיפודנים, סרפדים, פאה שלא נהפכה בחריש. אחר־כך באו חלקת עגבניות קטנה, מודלה על חוטים רפויים, גשורים אל סמוכות כפופות ליפול, מלבני תלתן כסוח עד קרסוליו, מרובב בפיות גבעוליו, שדה רגבים ממוסמסים, מצמיחים כישות־דשא צעיר בשיפועיהם, ולפני שדה־הבוּר הירוק, הנמשך עד האופק, מטע נשירים בעירומם.

הנחנו את הכלונסאות בערימה אחת, אחר נטלנו שניים מהם, וליד יתד הגבול נעצרנו. החזקתי בכלונס בשתי ידי וריבקין החל לדפוק הפטיש בראשו. העפר היה לח והעמוד שקע לתוכו זרת־זרת, עם כל מכה, ונרעד בין כפות ידי. הרוח שעופפה משדה־הבוּר זרתה עלינו טיפות גדולות, דלילות, והביאה עמה ריח עשב־בר רענן. לכל מלוא־העין מסביב נתכהו השדות מתחת לעננים המתעבים. הדקתי את מעילי לצוארי ואחזתי היטב בעמוד שנתייצב בקרקע. רגלי כמו צמחו מתוך הבוץ.

החזק היטב! אמר ריבקין, חזק!

כן, אמרתי, אתה יכול להכות.

חשתי איך לשד האדמה עולה על גופי ואיך נשימתי נמזגת עם רוח הסתיו הרעננה. באותה שעה לא הייתי יודע אם אני אוחז בכלונס לבל ימוֹט, או הוא מחזיק בי. – – –

נספח ל“הנפילה”

דממה לוהטת היתה תלוייה מעל לרחוב החול הארוך. אבי ואמי ישנו שנת שבת אחר־הצהריים, בתוך הצריף המחומם. מן העבר השני, בתוך הבית השפוף, הצהוב, המוקף עצי ג’יקורנדות גבוהים שעלעלים קטנים טפטפו מהם אל עפר החצר הכבוש, ישנו אדון פלדמן ושני בניו המגודלים. יכולתי לראותם, שכובים על גבי דרגשי העץ, מאחורי כלונסאות המרפסת הירוקים, את האב בעל הזקן הסבוך שצרעות קננו בזקנו וזיפים ארוכים כרגלי זבובים בצבצו מנחיריו, ואת הבנים, ארוכי הגפיים השעירים, גדולים כחוטבי־עצים. כל עשרת בתי המושבה, המרוחקים עד קצה רחוב החול העמוק, היו שקועים בתרדמה. נשמע רק זמזום זבובים מעופפים באויר מככרות הזבל המיובש שבחצר.

עמדתי ברגלי היחפות על אבן־המדרגה המחוספסת, הזיזנית, רק מכנסיים לבשרי וכובע מכותם לראשי, ובצמצמי עיני אל גג הצריף בית־הכנסת הריק, חלפה בי מחשבה שזו השעה לבצע את המזימה. שחורה, רחופת־ליליות, נפערה בתוך לבי עליית־הגג המסתורית.

מאחורי בקתת הרוסי, המוקפת גדר־נצרים, מאחורי מקשת הדלעת שלו, מאחורי שטח החילף, עמד עץ הדוֹם, זה הירוק ומריר וחרצני, וזה הצהוב־מתקתק־מתמרס שבקצות הזלזלים הקוצניים הגבוהים, לא ידע עליו דבר. מצחיק היה איך לא ידעו. הם דרכו עליו רוץ־ושוב ברגליהם היחפות בלקטם את גולות־הפרי הזעירות, המתולעות, התווּ עליו חריצים ארוכים בענפים היבישים שבידיהם – ולא ידעו. בתוך העפר היה טמון, שלושה צעדים מן הגזע המסוקס, שמור לשעתו.

החול היה כה לוהט עד כי היה עלי לקפץ משלולית־צל לשלולית־צל שבצידי העשבים והשיחים ולהצן קמעה את רגלי בהן, כשאני מרכיב כף־רגל אחת על גב השנייה, מתנודד על גבעולי, אחר ממשיך לרוץ, כטובל באש. לאורך גדר־הנצרים היתה אַמַת החול רכה ורגועה. כלב הרוסים יצא ממלונתו, פתח בנביחה, אך הכירני ונשתתק. בעליו ישנו את שנתם בתוך הבקתה פרועת־המצעים. תרנגולות אדומות־נוצה התעפרו בחצר ושיפכי עפר נזדרקו מבעד למניפות כנפיהן. בראש השובך נמנמו יונים בצידוד ראש. מחרוזות של פלפלים אדומים ושל בצלים היו תלויות מכלונס לכלונס. שורות־שורות של חצילי־קיץ, רחבי עלים מפורצים, סוככו על עשב רענן ממים. אחר הבליחו לעיני הדלעות הגדולות, תפוחות־הבטן, עבות־הצוואר, הכתומות והזהובות, המבריקות בשמש, אותן דלעות שבהתייבשן, בהתבוקקן, ושדים מהדהדים בחללן, היה זוג הרוסים הזקנים מכין מהם כלים למטבחו. מחט של דרדר צהוב־פרח, מחט זעירה, זהבהבת, ננעצה בעקבי וניתרתי ברגל אחת לשולפה בצפרני. אחר־כך היה שדה החילף החד כסכינים, וגבעולי תפרחתו השיבלית, הרכה־שעירה, שכל מלילותיה נקבצות במשיכה אחת בין אצבע לבוהן.

שלושה צעדים מדרום לגזע השיזף סבוך־הצמרת, היה טמון האוצר. צל רחב וצונן היה שם ורוח רשרשה בבדים הקוצניים. הרמתי ענף אקליפטוס יבש, חלק, גלוף־קליפתו, וחיטטתי בעפר. חפרתי בו ובצפורני עד לח, עד שנתגלה לוח העץ המכסה על המטמון. הכל היה על מקומו. הצבת, הפטיש החלוד, העשוי כולו ברזל יצוק, שני האיזמלים, המוט, המסמרים שאוכלו חלודה. טחוב ומפורר היה השק מתחתם. נשאתי ראשי להשקיף מסביב, לא, לא היה איש לכל היקף העין. מדרום היו מקשאות האבטיחים, דלות ודלילות, נטושות על הגבעות המבותרות ערוצים סחופי־חול. באמצען השוֹמרה, מחופּה עשב יבש, ערירית, רפופת־כרעיים, שמשית, ריקה מאדם. הרחק והלאה משם יריעות אוהלי הבדואים, פרושות שוליים, פרוזות לחמה ולכלבים. אופק רדוד כפח מלובן. ממזרח היו שתי חבורות של עצי אקליפטוסים, שרויות בשיחה מרושרשת, חבורה חבורה לעצמה, עגילים ונזמים פזורים לרגליהם. מצפון וממערב היו הבתים המבודדים, שקועים בשנת־עצלתיים, שחוחים תחת ענפי אילנות לאים. דממה יקודה.

תחבתי את הצבת לכיסי האחד ואת האיזמל והפטיש לשני (גנובי־יום, מתוך תעלה הפוכה, סבוכת תייל וגרוטאות, על גבול המקשאות, במקום שהיתה לפנים־אי־פעם, חפירת־חזית של התורכים), וחזרתי סתמתי את השוחה ברגלי. הידקתי את העפר, ששקע תחתי, טשטשתי את עקבותי בקצה־הענף, ופיזרתי עלים יבשים וגולות־דום מצומקות. שוב לא יֵדעוּ דבר על המטמון.

כבד־מכנסיים, פוזל לעברים, פניתי לעבר צריף בית־הכנסת. כפות רגלי צרבו מן החול הלוהט ורק איי הארכובית שדילגתי על פניהם, רוץ ונוח קמעה, ריגעו אותן לרגעים.

כחתול פסעתי בחצר לבל אעיר את הורי. האור חרך את עפעפי. חצים של שמש נורו בגבי החשוף. מאחורי צריף־מגורי, בתוך שורת קוצים יבשים, מאובקים, מוטל היה, כענק פגור, הסולם, אכול חורב, סדוק, רפוף שלבים תלויים בנס מסמרים חלודים וערופים. הקוצים רשרשו בגחני אליו ואבק לבן נתעורר מהם כיתושים מריבצם, ועלה אל עיני. הרמתי את הענק על רגליו והוא גנח. נשאתיו על כתפי, כבד מאד, מסורבל, חורץ בבשר, מטה את גופי על צידו, דרך החצר, אל צריף בית־הכנסת. לא, איש לא היה מסביב. דממת חול־חם ושנת שבת עמוקה. הצבתי את רגליו החיגרות על החול, הקמתיו, תמוֹך בידי ובמצחי, עד שנסמך ראשו אל פתח עליית־הגג הנעולה.

מה יש שם, בעלייה? שאלתי את אבי.

לא כלום. ריקה. ענה והחזיר לי כתף.

עכברים, צחקה אמי.

לא הוספתי לשאול. ידעתי שרוצים להעלים ממני, כמו שהעלימו ממני שאינם מאמינים באלהים. כשרצתה אמי להדליק אש בשבת, לחשה לאבי שיוציאני אל החצר כדי שלא אראה. שמתי עצמי שאיני מבין, אך שמרתי בלבי. אחר־כך בכיתי מאחורי הצריף. ידעתי שיבואו על עונשם. עשר ועשרים פעם ביום הייתי נושא עיני אל עליית־הגג רחושת־הסודות.

בבוקר, בעודי שוכב על מיטתי, מלופף צמר־חלומות רך, היה גולש אלי, כלוליין על חבל, טווס הזהב מ“סיפרנו”, יורד על גבי קרן־הפז רסוסת האבק הזוהר, שחדרה מבעד סדק לוחות־העץ הרווחים וגהרה על רצפת החימר של הצריף. מתדמור בא ולתדמור נעלם בכבות הקרן. אחר־כך נשמע לחן המתפללים מן הצריף שמעבר לחצר וראיתי את השכווי ירוק־הנוצה, המבחין בין יום ובין לילה, מעופף ועולה אל עליית־הגג. קולות התפילה היו מהבהבים כנרות, מתלקחים ודועכים, קמים ויושבים, ובאחת־פתאום נעשים רחש כרחש החורשה שעברה בה רוח, ובאחת־פתאום נתקפלו כל הכנפיים, כאילו ערב ירד, ערב שותק שרק החול מלחש בו. אז קם הייתי חרש, ויחף־רגל יוצא מפתח הצריף, עובר את החצר שטופת־השמש ונכנס אל אפלולית בית־הכנסת, נוטל לי סידור ממורטט, צהוב דפים, ומתיישב על הספסל, בתוך ריח הטליתות והטבק הנודף מן הזקנים הסבוכים. העורבים של האותיות הגדולות והדרורים של האותיות הזעירות היו מעופפים אל עליית־הגג. לפתע היו הכל קמים, ובעומדי בין רגלי הענקים, המתנועעים כיער, היו אוזני דרוכות לקלוט את הנעשה שם למעלה, מעל לתקרת־העץ האטומה. קול גרידה שמעתי לעתים, כשריטת צפרניים חרוצה, ולעתים כהמיית יונים משובך, או ציוץ דק כבהיפצע לוחות־עץ. לא עכברים. העלייה היתה נפערת לעיני, שחורת־לוע, ואוצר התפילות מכורבל בתוכה בתוך צרורות בלים.

ג’ין – אמר פעם הערבי רחב־המותניים־והאיזור, חרוש־הקמטים, בעל המאזניים הארוכים ומשקלות־האבן, שהיה בא בוקר־בוקר עם חמורו למכור דוּרה משׂקיו. ושם אצבעו על פיו.

ג’ינננ – נתרעד מיתר־ברזל בתוך העלייה והדהד שם עד להרעיד את הקרשים.

בשעת מעריב, כשהנרות זלגו חלב וריחם מלא את הצריף וצללים שוטטו על הקירות עם לחש־התפילה היגע, המתנער בפתאום, עד להבהיל, עם יתגדל ויתקדש מארבע הפינות בבת־אחת, וחוזר ושוקע כאש־קרבן מלחשת על אפר, נתמלאה העלייה עשן, והצללים רבצו שם דומם, צנופים ואורבים מן הפינות, כילדים במשחק־המחבואים בחורשה, בחושך, – כל הלילה הארוך, בהיות בית־הכנסת ריק ושמום־אפילה וברחוב התחבאה הדממה בשקערוריות החול הצונן.

כשנפרשו הטליתות הצהובות כמוּטות כנפיים בברכת־הכוהנים, וקולות חרוכים ונוראים השביעו השבעות שנפלו כאבנים לרגליהם, התגנבתי מתחתן לראות את האימה הנחנקת שם עם “יחוּנכּה”, ורמסתי ברגלי את הקולות לבל יעופפו למעלה.

עד שיום אחד הובאה גופתו של הקצב שנפל מעל הכרכרה בדרכו למושבה הסמוכה, והיא היתה גדולה ונפוחה וצהובה כשהוטלה על הדרגש לפני פתח הצריף, וריח מוזר נדף ממנה, ריח מתקתק, שנשמתיו עמוק אל קרבי כי העביר בי תענוג ראוי להישמר עד קץ־הימים. אז עלה השַמָש למעלה, אל עליית־הגג, ובפעם הראשונה ראיתיה נפתחת, והוא הטיל לשם צרור כלשהו, לא ידעתי מה בו, אולי הוא הצרור של תנצבה מבית־הקברות, צרור נשמתו של הקצב הגדול שנפח את רוחו. מזימה ניצתה בעיני החדות. כן, אפשר לעלות בסולם. באחד הימים, כשאיש לא יהיה מסביב. הסתכלתי על סביבי אם ראה מישהו את המזימה. איש לא השגיח בי.

ברגלי היחפות, הצרובות מן החול הלוהט, טיפסתי ועליתי על הסולם החיגר, שרגלו האחת היתה קצרה מן השנייה וצלעותיו נתלכסנו. שלב אחד, רקוב־קצה, נשמט מאחיזת מסמרו החלוד ורגלי ריחפה ברווח הגדול. זעה שטפה את גבי וכיסַי כבדו מאד. אחזתי בחוזקה בידות הסולם הדוקרניות ונתרוממתי למעלה. עתה הייתי עומד גבוה, יכול להשקיף על כל העולם: רחוב החול־העמוק, הבתים המבודדים העומדים חבוקי־דממה תחת צל־צהריים דל, חלקות־השדה החרושות תלמים חריבים, מתבקעים, המקשאות הדהויות, חורשת האקליפטוסים המרובעת והשטיח הרשרשני שבתוכה, מגדל־המים העבה בראש הגבעה, נאות־הירק של הפרדסים המצוללים בבקעה, שטחי הבור והחילף, חפירת התורכים. גבוה הייתי כשובך היונים שבחצר הרוסי המאוכלסת. יכולתי לדבר עמה מרחוק כמגדל אל מגדל.

המנעול היה גדול וכבד וחלוד. הוצאתי את הצבת מכיסי, כשאני מתחזק בסולם בידי השנייה, מצמיד גופי אל קיר הצריף המחוספס, לצבוט בה את הציר. הציר היה עיקש, דבוק היטב אל קרשו, וככל שלחצתי את הצבת, עד כי נשכה את העץ בשפתיה החדות, לא נתרווח מקום לתפיסתה. החזרתי אותה לכיסי האחד ומכיסי השני שלפתי את האיזמל. תחבתיו בין הציר ובין הלוח ונענעתיו הנה והנה לפשׂק ביניהם. קול חריקה הרעיד את לבי. הציר נתרופף מרתוקתו. עוד נענועים אחדים ואף הברגים נצטווחו מתוך העץ היבש. ציפור צווחה בתוכי. מעט־מעט נתחלצו הברגים עד שבצבצו ראשיהם החוצה. הוצאתי את הצבת. נאחזתי היטב בסולם המתנודד. הצבת תפסה בברגים וסובבתם. אחד אחד נחלצו כל השלושה, נשרו וטבעו בתוך החול שמתחת.

עכשיו יפרצו כל הסודות אל מולי ויפילוני ארצה. לילית מאובקת־כנפיים תטפח על פני, תעוף את אוהלי הבידואים השחורים. התפילות תפרחנה מצרורותיהן ותדאינה אל ענפי העץ הסמוך. בבהלה יתעוררו כל הישנים בבתים וקץ לצהריים.

דלת העלייה צפצפה על צירה וריח עיפוש הכה בפני. אפילה היתה בפנים ורק עיגול־אור קטן נזדהר על רצפת־העץ וקרן אבק מופז היתה מתוחה בינו לבין רעף בקוע. עיני נתרחבו כעיני אוח בחדור ראשי פנימה. קורי עכביש סמיכים היו משוכים כשובלי־משי בין קורה לקורה, תלויים פה־ושם כחבלים ממורטטים, ומאחוריהם, בירכתיים – אל תירא. אל תירא מפחד פתאום. משכתי עצמי מן הסולם ומעלה וברכי שייפו את הלוחות המאובקים. אל תירא. סגרתי אחרי את דלתות האשנב והמנעול התנודד על צירו השמוט.

עינו הפצועה של אדון פלדמן ניבטה אלי מאפילת הירכתיים. פעם הכה במעדר על פגז תורכי עתיק, שחור, שהיה מוטל בחצרו, ואש פרצה פתאום, וצעקה פעורה, ריקה, רצה כשד מקצה רחוב החול עד קצהו. מאז היה חור אדום כפצע טרי רושף מתוך עינו. אחר כבתה העין והיה רק צרור בלויים של לחשים ששתקו. אולי הלחשים של תפילת־הערב לפני שעוזבים אחרונים את הצריף ופורשים איש איש גלמודים לבתיהם. או פיח הנרות העולה אל התקרה. יכולתי לתפוס את קרן הפז הארוכה ולהחזיק בה כבחנית.

זחלתי על ארבעותי וקרן־הפז נקרעה ואלפי רסיסי האבק המזדהרים נתבחשו כמטורפים. ארג־עכביש צנח על כתפי וחוטים מדובללים נכרכו על זרועותי. עכבר עבר במרוצה כצמרמורת לאורך הגב. ריח עבש, מתקתק, כריח שק טחוב, מתפורר, טמון בעפר, עלה מזוית הרצפה שבין שיפועי הגג.

שלחתי ידי אל חשרת־הסודות. גבב של ספרים. ספרים בלויים, ממורטטים, כסוסי דפים, מרופטי כריכות, וצרורות־בד ביניהם. אבי לא ידע! נשמתי עמוק את הריח. ריח ישן. חֵלֶב. טבק־זקנים. קטורת קרבן־מנחה של מוצאי־שבתות, כשהחום שוקע ואֵד צונן מתפרשׂ על החול. בלילה רובצות פה התפילות עם הנשמות המופקדות בערב ומוחזרות בבוקר.

גחנתי על הערימה למצוא את צרור נשמתו של הקצב הגדול, שהשמש הטילה הנה. קפאתי על רבצי. קול קרא בשמי. היה זה קול אמי. היא קראה פעמיים ושלוש, ואחר יצא גם אבי אל החצר וקרא אף הוא. נתכווצתי כצל בצהריים. שמעתי את נשימתי בתוכי וחשתי את הזעה הזוחלת על גבי. אחר אמרה אמי, בוא נלך כבר. וצעדי שניהם התרחקו אל הרחוב.

ישבתי על ברכי וזרועותי על הספרים. אם אשב כך עד הערב, אראה איך התפילות עולות אלי. אשמע קול צלול, רם, ברכו את אדוני המבורך, ומיד לכך, כשטף מים להטביע, ברוך־אדוני־המבורך־לעולם־ועד, ומיד לכך אוושת־הענפים החרישית הממלאה את כל הצריף. בדממה, אהיה אפוף מיסתורים מתוקים, כמו מתחת לשמיכה בלילה, כשכל רחש בחוץ מספר סיפורים. איש לא יפריע. מנוחה שלמה ללא פחד. לבד.

או יהיה זה מחבוא־הסתרים הקבוע שלי. כשרועה־הפרות השוטה, אדום־הפנים, יפער את פיו צהוב־השיניים וינהם לעומתי, עד כי לשון מהבהבת של זיקית תקפוץ אלי מתוכו – אטפס כחתול אל העלייה ואסגור את דלתה בעדי. כשהערבי רחב־המותניים ורחב־הקמטים ירביץ את חמורו בצל ויקחני, באין־רואים, אל מאחורי הצריף להראות לי את מבוּשיו. כשויינברג החנווני ירדוף אחרי במקלו. כשציפורה היפה, ששׂער אפל, סמיך, מייער את בתי־שחייה, תרמוז לי באצבע לבוא ולא אדע למה. כשאמי תתעלף ואחשוב כי מתה. כשיגיח הדבּע כחול־העיניים מן החורשה שמעבר למקשה.

טפיפת צעדים בחול נשמעה מלמטה ואחריה קולות ילדים קוראים זה לזה, קרבים והולכים. כדור קטן טפח על קרקע החצר ופתאום הכה מכה נבובה על קיר הצריף עד כי נחרדו הצללים מזויות הגג. ארבתי כעכבר בחורו. מלכודת. חמה ככבשן. צעדים קטנים רצו הנה והנה ופעימות לבי רצו אחריהם. יגלו את הסולם. את המנעול השמוט. יקראו לאבי. אעמוד במשפט. ארצה לברוח ולהסתתר בעליית־הגג כדי שלא אצטרך לענות.

זחלתי חזרה וניפצתי שוב את קרן־האבק, שהיתה עתה ארוכה ולוכסנית מאד, וקינחתי את הרצפה בידי ובברכי ואספתי את כל קורי־העכביש בגבי. פשקתי סדק בפתח והצצתי החוצה. איש לא נראה. הילדים היו מעברו השני של הצריף. יום גדול פרץ לעיני משנפתחה הדלת על צירה. הפשלתי רגל אחת החוצה, אל בלימה, אל שלב דוקרני, מתרועע, אחר, רגל שנייה, בטוחה, ואחזתי בשפת הרצפה המאובקת. גבוה הייתי, גלוי לשמיים, לאור, לחוצות החול.

ופתאום זה בא, כחץ בגב. קול צהל את שמי והקפיאני על עומדי, ומיד טפיפות־רגליים אצות מכל עבר וראי האור התנפץ לרסיסים. פחד לפת את גופי כנחש, עם הקריאות הנזרקות אלי מלמטה כברד אבני חצץ: גנב! גנב! ברגע של חשיכה סאן לרגלי המון פרוע, קורא־נקם.

הסולם התנודד. שמונה ילדים טלטלו את רגליו הרעועות וצעקתם כידדה את גבי, רד, גנב! רד, גנב! ברכי רעדו עם רעידות הסולם המתרתע וניתק ממשענו. אבק נחרד מקרשי העלייה. צללים נתפרקו מצרורותיהם.

קפצתי למטה ואכלתי חול. בן־רגע היה ההמון על גבי, להקת־כלבים נושכת, מורטת, לופתת צואר להחניק. הכובע! הכובע!

ומשננערתי מעליהם, כבר לא היה הכובע. נחיל הצרעות זמזם מסביבי, עקוץ ועוף, עקוץ ורדוף. כולם היו אחרי. נסוגותי דרך כל החצר עד פתח צריף־מגורי. נלחצתי פנימה, נהדף, והגפתי את הדלת מאחרי. אבן היכתה על התריס הסגור וצהלה ליוותה את הדה.

חשכת־צהריים היתה בצריף החם, מסורגת קוי אבק־מופז. עמדתי כלוא בין הסורגים, גלוי־ראש וצרוב־גב ונשכתי את שפתי. דמעות בערו בעיני. הצריף היה ריק מצללים. עליית־הגג נשארה פרוצה וכל הסודות פרחו ממנה אל גבעות החול.

נספח ל “האקדח”

ביקור שלושת הרעים בביתי, בהיותי לבדי והאקדח עמי, העלה על לבי את ביקור שלושת רעי איוב, אשר נועדו יחד לבוא לנוד לו ולנחמו בהיותו יושב בתוך האפר; כי הלא משהו מרושע היה בביקור זה, מעת שפתחו את פיהם לדבר, בעוד בשרו עליו כואב ונפשו עליו אבלה, והם מכבירים מלים מלים מלים, וככל שמוסיפים לדבר כן מתנמכים והולכים מפני איוב ואסונו, עד כי דומה שהם המתפלשים באפר והוא עצמו עולה ומתרומם מתוכו וניצב גדול וכביר־כוח בכאבו, מול אלהים לבדו. ואכן חרה אף אלהים בהם כי לא דיברו נכונה בעבדו איוב, והוא, שכיחשו בו כל ימי שבתו באפר, היה עליו להתפלל בעדם בקומו ממנו, לבלתי עשות בהם נבלה. אלהים, המדבר מן הסערה, אינו זקוק לצדקנים שיגנו עליו, כי לא לפניו חנף יבוא. הוא מסלקם מעל פניו כסלק סרסורים מתרפסים ומתייצב פנים אל פנים מול איש ריבו.

אולם, היכול אדם השרוי בסבל לצפות לנחמה מרעים? או להבנה מאהובי־נפשו? הבנה כזאת, להבדיל מרחמים, דורשת הזדהות שלמה עם הסובל; והזדהות שלמה היא כמעט בלתי־אפשרית, שכן חוויית הכאב נמחית מיד לאחר העלם הכאב ורק זכרון חיוור נשאר ממנה, המחוויר והולך ככל שמתרחקים ממנו בזמן, וגם אותו זכרון עצמו, משמר יותר את התגובה על הכאב מאשר את הכאב עצמו. גם אם ינסה אדם במאמץ רב לזכור איך חש ברגע שנפל גוף כבד מאד על אצבעו, לפני זמן רב, לא יוכל. הוא יזכור יותר את רחמיו על עצמו באותו רגע, על כן מסוגל הוא לרחם על רעהו בראותו כי קרהו מקרה דומה; כן שוכחת אשה את צירי לידתה ואפילו היא אֵם לעשרה; לא כל־שכן אדם שמעולם לא ידע כאב כרעהו, שפעולת השיחזור נמנעת ממנו לחלוטין. לא זו בלבד, אלא שצריך אדם להיות ענו־רוח במידה בלתי־מצוייה כדי שיתגבר על אותה הרגשת עליונות, שנולדת בלבו בעל־כרחו למראה הסובל. הבינוניים (כמו שלושת רעיו של איוב, למשל), המדוכאים, חשים אז לפתע שקומתם גבוהה כמה טפחים, ביודעם את היתרון שיש להם על הסובל, יתרון שזכו בו מן ההפקר, ללא שום מאמץ מצידם, והמקנה להם הרגשת־ערך חדשה. יתרון חכמתו של הסובל על רעיו, או יתרון אצילות־נפשו, אינם יכולים אז להגביהו מעליהם, כי הוא בטל מפאת יתרון גדול יותר שיש להם עליו, כמתנת־טבע בלתי־צפוייה – היותם בריאים שעה שהוא חולה. הרגשת עליונות זו, שיש בה תמיד גם קורטוב של שמחה בלתי־מודעת לאיד, מתעצמת יותר, כאשר כאבו של הסובל אינו כאב גופני אלא כאב נפשי. לא זו בלבד שההזדהות עם כאב כזה היא קשה פי כמה, שכן אין שני כאבים־נפשיים דומים זה לזה ואפילו גורמם הוא אחד, אלא שהוא נחשב גם לחולשה, או תוצאה של חולשה. חולשה אינה זוכה לסליחה, לכבוד, לא כל־שכן שאינה זוכה לאהבה. ההבנה, הנובעת במקרים רבים מן ההרגשה, גם לי יכול לקרות מעין זה מחר, אינה קיימת כאן. הבלתי־סובל אוטם את לבו. מבקש הוא לראות עצמו מחוסן מפני אותה חולשה, ושמח הוא לדעת כי חזק הוא מן הסובל. אין איש יכול לבוא לעזרתו גם אילו רצה. אין לו אח לצרה, מפני שגם מי שנתון בצרה כשלו מתנכר לצרת זולתו, ואין לו כל נחמה בצרת הרבים. העצה הטובה שיכול רֵע ליעץ לאדם כזה היא, שא בשרך בשיניך ודום. הנה כי כן אפשר שזו היתה טעותו הגדולה של איוב, שפתח את פיהו וקילל את יומו, וכך נתן פתחון־פה לדברי־רוח, לנחמת־עמל, שהרי קודם לכן, ישבו אתו שלושת הרעים לארץ, שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר כי גדל הכאב מאד.

איוב צדק מרעיו, אך לא צדק מאלהים. זכות זעקתו של הסובל אינה עומדת למשפט, על כן מוטב היה אילו החרש החרישו רעיו ותהי להם לחכמה. אך אלהים היטיב לדעת ממנו, כי האמונה אינה נבחנת בבטחון התגשמותו של הצדק עלי אדמות.

אלהים לא הירבה פצעיו חינם ולא לעג למַסַת נקיים. איך יכול אדם להיות מאמין גדול ברחוץ הליכיו בחמאה וצור יצוק עמדו פלגי שמן? איך יכול הוא להיות מופת של אמונה – אם לא עבר את מבחן־האש של הכפירה, אם לא ידע את הייסורים הנוראים מכל, של היותו בודד גמור בעולם בהרגשת צדקתו, כשאין עוד אדם אחד המאמין לו, כשאחיו בגדו כמו נחל, כאפיק נחלים יעבורו, וכשאלהים, שהוא מאמין בו, עזבו ואינו מודיע לו מה אשמתו! הן זוהי הרגשת הילד שאמו נוטשתו בפינת הרחוב והוא רואה אותה מתרחקת ממנו ואינה שומעת לבכיו ולתחינותיו שתחזור אליו, והוא פונה בעיניו לרחמי העוברים־והשבים ואף בהם אין איש אחד שועה אליו. הן זוהי האימה הנוראה ביותר של נשפטים בתוך הסוּגר – הידיעה כי אין שומע להם, בדידותם הגמורה, המוחלטת, בהיות חומה אטומה חוצצת ביניהם ובין העולם כולו, בינם ובין הזמן, כשהרוח לא תישא את זעקתם גם אל העתיד, והשופט היושב למולם בעיני ברזל אינו משיב לטענתם. קרא ואנכי אענה, או אדבר והשיבני – מתחנן איוב אל אלהיו, ועוברים ימים רבים ואין הוא שומע קול, והוא מפרפר בכאביו ואינו שומע קול, ומבקש את מותו ואינו שומע קול, וגם כאשר מיליו גוועות כבר על שפתיו מאין כוח, גם כשברוב יאושו הוא מחזיר את נשמתו, חטאתי מה אפעל לך, נוצר האדם, למה שמתני למפגע לך ואהיה עליך למשא, כי עתה לעפר אשכב ושיחררתני ואינני – גם אז אין לו עונה.

אבל המידבּר הזה – הוא מולדת האמונה השלמה. האמונה השלמה אינה נולדת מתוך ההכרה בהתגשמותו של הצדק, אם הצדק שבהנהגת העולם ואם הצדק שבהדרכת האדם. הדרך אל האמונה, כמו גם אל האמת – עוברת בתוך הסבל. חייב אדם להיות לבדו, ללא רע אחד שיצדיק אותו וללא אלהים שיענה לו – כדי שיגיע לאמונה העומדת מעל לתבונה. זוהי בקשת אלהים השנייה, שלאחר ייסורי הכפירה והיאוש. רק כשבורח אדם מפני אלהים אליו – הוא חוזר אליו באמת.

תשובת אדוני מן הסערה, ששמה לאַל את כל התשובות האנושיות על בעיית הסבל או השכר־והעונש, איננה רק האמת היחידה, בעולם שבו המוסר האידיאלי אינו מתגשם ואולי אף אינו עשוי להתגשם – אלא היא גם הנחמה. פירושה הוא שקיומו של העולם – ובכלל זה גם קיומו של האדם – עומד מעבר לטוב ולרע, ואינו מותנה בנצחון הצדק על הרשע. גם הסבל איפוא, אינו בא כעונש, אלא כאחד הגילויים של כוח אלהים, שאינו עומד למשפט מושגיו המוסריים של האדם, שהטבע כלל אינו נוהג על פיהם. זה באשר לאמת. אך חכמת התשובה האלוהית נעלה הרבה יותר מקביעתה של אמת זו. אדוני המדבר מן הסערה לא ענה על אף אחת משאלותיו של איוב, ותשובתו – בדומה לתשובות חכמי־בודהא – היתה כביכול שלא ממין העניין. אבל זו התשובה היחידה לסובל, הפוגשת אותו פנים־אל־פנים לא על מישור ההגיון כי אם על מישור החווייה. כאן נתגלה אלהים בגילוי אחר של כוחו, בלתי־צפוי כלל – לא כבורא, לא כנוהג העולם – וודאי לא כשופט – אלא כאמן. אלהים המעלה את האדם, בכוח השירה, אל מישור החווייה הקוסמית ועל־ידי כך גואל אותו מסבלו. למשמע שירה זו, שאלהים הוא השר אותה ובה־בשעה הוא גם הנושא שלה, למראה נפלאות הטבע, ברגעי הדממה, ברון יחד כוכבי בוקר, ברגעי הסערה, בהיפתח אוצרות שלג ואוצרות ברד ודרך לחזיז קולות, למראה הדשא, אגלי־הטל, פני תהום, הכוכבים, חיות־השדה, היעלים, הראם, הסוס, הבהמות, הלויתן, בתוך ההתפעמות הזאת, עוצרת־הנשימה, מרוממת־הרוח – כאילו נולד איוב מחדש וסבלו נטמע בתוך ההווייה כולה. אלהים, בקסם שירת מעשיו וגבורתו, הוליך את האדם חזרה אל גן־העדן, במקום שלא פרי עץ הדעת טוב ורע הוא טוב למאכל, אלא פרי עץ החיים. כך פתח לפני איוב את שערי האמונה השלמה, הבאה מתוך התמזגות עם הבריאה, והנעלה מן הדעת.

נספח לכמה פרשיות.

אתה לא מאמין, מה? תשים את האוזן על החזה שלי ותרגיש! אמר לי יוסף שמעון בעומדו למולי ברחוב, ידיו על מותניו, מבליט את חזו הרחב, שתלתלי שער שחור, סמיך, בצבצו עליו מבעד לחולצתו הפתוחה, חפותת השרוולים.

גבוה היה ממני ביותר מראש, ענק, פסל־אל, ולא היה עלי להתכופף כדי להגיע בראשי אל חזו. הצמדתי אוזני אל לוח לבו ומיד שמעתי את הפעימה החזקה, הקצובה, כפעימת משאבת־באר בלילה, פם, פם, פם, שהדיה הרעידו את גופי. מבעד לעורו המתוח כתוף יכולתי לחוש את קשיותו הצוננת של לוח הברזל המוצק, כשלט מגן גיבורים.

ובכן? הבהיקו כנגדי שיניו הלבנות בחיוך רחב.

כן, לב ברזל, אמרתי.

לב ברזל חזק! הכה באגרוף על חזו ועיניו השחורות נוצצו. מצח צר היה לו, אף גדול, מתנשא, ושער שחור, מקורזל, כיסה את ראשו הכדורי.

הגד, אמרתי בהתבונני בו משתאה, כשאתה נכנס פעם לבית־מרקחת או לבית־חולים ומרגיש את ריח הסמים, לא נעשה לך חלש בלב?

אף פעם לא! אמר. לא מרגיש כלום!

ואם… ואם אתה רואה ילד קטן בוכה ברחוב, איבד את אמא שלו, או הוא רעב, רע לו, אתה לא מרגיש איזה לחץ, כאילו שחונק אותך בגרון משהו?

טצ־טץ! צייץ בלשונו והניע אצבעו כנגד פניו לאות לאו.

ואם, נאמר, אהובה שלך עוזבת אותך, או פתאום אומרת לך שהיא אוהבת מישהו אחר –

שום דבר! זקף יוסף שמעון את אצבעו וחתם פניו.

ואם אדם קרוב לך, בן־משפחה, או ידיד –

מת? אמר, גם כן לא! ממשיך לחיות כאילו לא קרה כלום.

אתה מבין? אמר, זה הרמטי. מבחוץ לא חודר אליו שום דבר. לכן הוא מחזיק מעמד. אתה נעשה בן־אדם אחר! אתה יכול לחיות מאה שנה ולהיות חזק תמיד!

ו… לאהוב אתה יכול?

לאהוב, כן! אבל לא סובל אף פעם! זהו ההבדל, אתה מבין? נוצצו אלי עיניו הכדוריות בגאווה.

כן, לב ברזל! אמרתי לעצמי, לב ברזל דרוש לך, בן־אדם! לב שיוכל לעמוד בפני כל בשורת־אסון, כל הפתעה מרה, כל פחד־פתאום, ולא יתכווץ ולא יישבר!

איפה משיגים דבר כזה? שאלתי בלב רועד.

אני אסדר לך, אמר בשמחה, ועם כך אחז בזרועי והובילני מהר אל פינת הרחוב.

טקסי! נתכופף יוסף שמעון מעל שפת המדרכה ונענע בידו כלפי מטה.

טקסי נעצר לידינו ושנינו נכנסנו לתוכו.

ובשבתו לצידי, חוסה עלי כאילן אב־גזע, הפליג בשבח הלב שבגופו. עשוי הוא ברזל־פלדה מלוטש, אמר, שאינו מעלה חלודה לעולם. פועל ללא כל הפרעות. אינו זקוק לתיקון או לחידוש. הגוף נעשה חסון. הנשמה – בריאה. אתה לא מתעצבן. לא מתרגז. שמח תמיד. והראש, גם הראש צלול יותר ועובד מצויין.

לאחר דקות מספר ציווה על הנהג לעצור. יצאנו מן המונית, ובאומרו, בוא אחרי, מיהר לעלות במדריגות צרות ושחוקות של בית ישן, שטיח כתליו טחוב ומפורץ, ובקומה השנייה צלצל בפעמון הדלת.

אדון דוידוב! אמל אל הרופא הנמוך והקרח, מחוטט הפנים, שהיה לבוש בחלוק לבן, אני רוצה שתעשה לבן־אדם הזה לב של ברזל. על חשבוני. אני משלם.

אדון דוידוב נשא את זרועו אל כתפי, התבונן בי בחיוך מבעד לעיניו הצרות, חרוכות־הריסים, ואמר: הוא ראוי לזה?

הוא עובד בעירייה והוא ידידי! אמר יוסף שמעון.

ובפנותו לצאת, אחז בחזקה בזרועי ואמר: ואתה אל תפחד. על אחריותי, אתה תרגיש מצויין, כמו שלא הרגשת אף פעם בחייך. אדון דוידוב, קרא אל הרופא, שתעשה עבודה טובה! תזכור שזה חבר שלי!

ויצא.

שכבתי על שולחן־הניתוחים בחדר הקטן, ונורת־חשמל גדולה שהיתה תלוייה מעל לראשי, סנוורה את עיני. עכשיו יבוא קץ, אמרתי בלבי הנלחץ מכאב, לכל אותם ריטוטים קטנים של נדנודי־הספק, לכל אותן התכווצויות־פתאום למשמע בשורות רעות ולמראה מחזות עגומים, לכל אותן התעלפויות־של־רגע, כאילו שוקע דבר־מה בתוכך לתוך ערפל, לכל אותן פעימות מהירות, או השתתקויות־פתע בשעות של צפייה דרוכה, לאותה התחלחלות מחמת פחד… יבוא קץ, יבוא קץ… ספרתי עד 37 וטבעתי בים חלמוני, עמוק.

כשהתעוררתי, שמעתי את הלמות לבי החדש, כספירות של אורלוגין. אל התחבושת שעל חזי צמוד היה מכשיר זעיר כקופסת־גפרורים, ושני חוטי־חשמל נמשכו ממנו אל תרשים תלוי על הקיר. ראיתי איך המחט משרטטת על פני המשבצות את הקו העולה ויורד בקפיצות חדות וקצובות.

הכל בסדר? שאלתי בקול חלוש משנכנס הרופא.

הוא ניגש אל התרשים, הצביע על הקו האדום ואמר: כפי שאתה יכול לראות מעצמך, פעולת המנגנון תקינה.

הוא יצא, ולאחר רגע חזר כשבידו צנצנת גדולה. נשא את הצנצנת כנגד עיני ואמר בפנים מבהיקות־בחטטיהן, כאילו הראה לי אפרוח שזה־עתה יצא מביצתו: הנה!

בתוך הצנצנת, טבול בתוך אלכוהול, היה לבי החי, וורוד, והעורקים הגדומים מבצבצים מתוכו כפסיגים נובטים מתוך הזרע התפוח.

הוא העמיד את הצנצנת על האצטבא, בשורה של צנצנות רבות, שהלבבות שבתוכן נראו כעוּברים במעבדה ביולוגית, הדביק עליה תווית וראיתי את שמי רשום בה.

זה הכל! אמר.

ירדתי מן השולחן ועמדתי על רגלי. אני מודה לך בכל לבי, לחצתי את ידו.

הכל עבר בשלום! אמר אדון דוידוב.

לב ברזל! לב ברזל! חזרתי ושיננתי לעצמי בצעדי ברחוב וכיווצתי את אגרופי לאגרופי ברזל. עם לב כזה יכול אדם לרדת מצולות או לטוס אל הירח ושום רע לא יאונה לו! לרגע נעצרתי בפינת הרחוב, סמכתי עצמי אל הקיר ושמתי ידי על חזי. כן, הלב דפק כתיקונו, בפעימות חזקות, קצובות, כפעימות משאבת־באר בלילה.

היעמוד בכל המסות? שאלתי את עצמי ולרגע נסתחרר ראשי.

עצרתי מונית, נכנסתי לתוכה ואמרתי לנהג, סע אל מחוץ לעיר.

לאן? שאל.

לכל מקום, לכל מקום שאפשר לנסוע בו במהירות עצומה, אמרתי.

המונית הפליגה אל מחוץ לעיר, ובהגיעה אל הכביש הגדול, ההולך־סובב בכל הארץ כולה, אמרתי: סע 180, סע 240, סע מהר ככל שתוכל!

ניהרג, אמר הנהג.

על אחריותי, אמרתי, אני משלם כל נזק!

ובשטוף המונית על פני הכביש הגדול, ומהירותה גוברת מרגע לרגע, עד כי ניטשטשו עיני מן המראות החולפים לאחור הלוך־סבוב בארץ כולה, ויישובים ושדות וחורשות מסתחררים בשיבולות, ואנשים הנעצרים רגע מוכי תדהמה נתלשים לפתע מן האדמה ועפים כמוץ ברוח – לא הסרתי ידי מעל חזי, ואמנם כן: הלב דפק כבתחילה, ללא החסר פעימה, ללא הוסף פעימה, באותו קצב עצמו כבעת שכונן בגופי.

חזור, צעקתי לנהג, להתגבר על הרוח. חזור!

ובהגיענו העירה, במהירות מסחררת, והמונית נעצרה בשריקת גלגלים בפינת הרחוב הסואן, הכיתי על חזי ובגאווה אמרתי לנהג: לב של ברזל!

בלילה, כשהניחה אשתי ראשה על חזי, נבהלה לפתע, ובעיניים פעורות מתמהון שאלה, מדוע הוא הולם כפטישים, הלב. הוא חזק, עניתי, הוא התחזק, הוא יכול לעמוד בכול מעכשיו! דמעות של אושר נוצצו בעיניה באומרי לה זאת.

חזק הייתי. לא ידעתי רגע של עצב או רגע של שמחה. ורק בהיותי לבדי בחשיכה, בחדרי, מילא אותי פחד נורא (או האפשר לקרוא לזה פחד, עם לב של ברזל?). הפעימות הקצובות, החזקות, המכות כקול אורלוגין בדממה, החרישו כל מחשבה בראשי. בעל־כורחי הייתי סופרן, אחת, אחת, אחת, עד בלי סוף, ספירות ריקות בחלל ריק. חש הייתי את כובד הברזל בגופי ואת ראשי ככדור חלוּל. כל זכרון היה נעלם, וכמים בצינורות חלפה באיברי אימת הריקוּת, וגם את האימה הזו קצבו הספירות הבלתי־פוסקות, אחת, אחת, אחת –

עד שבשעת חשיכה כזאת בלילה, בהציצי לרגע בשעוני – היה הפחד לבהלה גדולה. השעון נעצר מלכת. נענעתי את ידי להעירו, מתחתיו, הכיתי עליו, ומחוגיו לא זזו מעומדם. איך? איך פתאום, כשכל השנים פעל כתיקונו וכל מנגנונו שלם? איך? הציף הדם את ראשי.

השכם בבוקר מיהרתי אל השען שבפינת הרחוב, הסרתי את השעון מעל ידי, מסרתיו לו ואמרתי: נעצר מלכת. פתאום. ללא סיבה. בלילה.

השען פתח את מכסהו, הצמיד זכוכית־מגדלת לעין ימינו בכוויצת־חוטם, ולאחר שעיין בקרביו עיין היטב, כשהוא מסובב בשיפוד דק את ברגיו הזעירים, נוגע ואינו נוגע בגלגליו, בקפיצו הרוטט, במחטו שנתרעדה, באופניו הצפים על בלימה, החזירו ואמר: הכל כשורה. אינו צריך שום תיקון.

אבל הוא עומד! קראתי.

בטריק קל סגר השען את המכסה, קרב את השעון לאוזנו, אחר אל אוזני, ואמר: הולך?

הולך, חייכתי, מודה על איוולתי.

אך בשימי את השעון על ידי, וברוכסי את רצועתו, נבהלתי לראות כי שוב עמד מלכת.

עומד! החווירו פני.

שוב נטלו השען מידי, פתחו ובדק את קרביו, החזירו לי ואמר: צר לי. מנגנונו שלם על אופניו.

אבל הוא עומד! צעקתי.

הדבר תלוי בך כנראה, אמר בשלווה.

בי?

כן, בזרימת הדם בוורידי ידך. האם לא נשתנה משהו בדופק ידך באחרונה?

נשתנה, אמרתי. לטובה. הוא תקין יותר מתמיד. קביעות תדירה.

הוא הדבר, אמר השען. כך יקרה כאשר יוצא אדם מגדר מסלולו, והרגליו משתנים. דומה הדבר כאילו הוא עובר לספירה אחרת בחלל. חוקי התנועה משתנים אף הם. רתיעות ועכּבות חלות בסבּוב האופנים, שהם עדינים מאד ושיניהם זעירות מאד והם מכוונים כחוט השׂערה לדיוק ולשילוב מתואם. לפתע הם משנים את מהירותם ואינם נעים עוד בקצב שנועד להם מתחילת בריאתם. זמן־מה הם עוד נמלכים כביכול בדעתם, ומנסים להשתלב זה בזה בקצב החדש. אך כמובן שאין הדבר עולה בידם, כי כוננו על־ידי היוצר לנוע רק בתנאים מסויימים. הם מקרטעים איפוא, מתרתעים, עד שבסופו של דבר המנגנון כולו נעצר. הרי זה כמו שינוי סדרי בראשית. מהפיכה בקוסמוס. כאילו, חס־וחלילה, נפרעים חוקי המשיכה והדחייה שבגלגל המזלות, ואז המערכת כולה נטרפת, כוכבים יוצאים ממסלולם ועפים לכל עבר והבריאה חוזרת לתוהו ובוהו.

ואין תקנה? שאלתי.

הרי רואה אתה, אמר השען, השעון נע כסידרו כשהוא בידי ורק משהוא מגיע אליך הוא נעצר…

רצתי לחפש את יוסף שמעון, ברחובות ההומים, בין אנשים ומכוניות, ליד פתחי בתי־הקפה והמטעמות, עד שמצאתיו ליד תחנת המוניות.

שמע, אמרתי לו מבוהל, קצר־נשימה, דבר נורא קרה לי.

הלב? שאל כשהוא אוחז בכתפי.

לא, לא הלב…

אך המלים קפאו על שפתי.

בוא, בוא אתי, הניח את כף ידו הכבדה על שכמי ושיניו הלבנות הבהיקו בחייכו.

הלכתי אחריו, רץ ומהלך, דרך ארוכה ברחובות, משתחל ביו האנשים הרבים, עוקפם מכאן ומכאן, נפרד ונפגש חליפות, עד שהגענו אל בית מך, מסוייד לבן, מוקף גדר אבן, שבשכונת עבר־השוּק.

מַרינה! הנה ידידי העובד בעירייה! קרא יוסף שמעון אל אשתו בריאת־הזרועות, ששפכה דלי מים על עפר החצר. עשי אוכל!

יחד נכנסנו אל החדר האפלולי, רחוץ רצפת־הבטון, שסורגי ברזל גדרו את חלונותיו, ומרינה פנתה למטבח, ובהתיישבנו, הניח יוסף שמעון את זרועותיו על השולחן הערום ואמר:

איך הלב?

השעון עמד מלכת, אמרתי.

זה הכל? פרץ בצחוק, את שומעת, מרינה? קרא לעבר המטבח, השעון של ידידי לא הולך!

לנו אין שעון, נשמע קולה של מרינה, והכל בסדר תודה לאל!

מה איכפת לך, בן־אדם? קרא יוסף שמעון מול פני.

זה נורא, אמרתי. עשר שנים שרת אותי באמונה, מיהר בשעות שהייתי נחפז מאד ופיגר בשעות הצפייה הארוכות, ועכשיו נעצר. פתאום. בלילה, לעולם.

נורא! נהם יוסף שמעון.

כן, אמרתי, כאילו השמש עומדת דום פתאום. כבר לא יודע איפה אני חי.

אבל הלב – ברזל, מה? היכה באגרוף על חזו.

ברזל… לחשתי.

לא עצוב יותר?

לא.

שמח תמיד?

אבל הזמן! הזמן! קראתי. אני לא מרגיש! אני חי מבחוץ! אני שומע רק את הדפיקות בחושך!

איזה בן־אדם מוזר! נפער פיו כנגדי.

שמע, תפסתי את פרק־ידו וקרבתי פני אל פניו, לא קרה לך שבאת למקום חדש ולא מצאת את רוחות־השמיים? במקום שאמרו לך שם צפון, נדמה לך שדרום, במקום שאמרו לך מזרח, נדמה לך מערב. אין לך מנוחה, נכון? אתה לא יכול לישון. לא יכול לעשות שום דבר! כך אני מרגיש עכשיו. לא יודע מה היה, מה יהיה. ריק. ידי רועדות ממש!

איפה את, מרינה? קרא יוסף שמעון לאחוריו.

כבר! כבר! נתגלגל קולה הצלול בהתקרבה אלינו, עגולת־אברים, עם מגש בידה, ובעוד מבטי נעוץ למולי, העמידה על השולחן צלחות עם כבוּשים ומליחים, צנונים ופלפלים, נתחי צלי בשר מבוצלים ובקבוק עראק.

שבי, מרינה, משך יוסף שמעון ביד אשתו והושיבה לידו על הספסל. האיש הזה – חולה!

חולה? פערה אלי מרינה עיניה השחורות, הגדולות.

חולה! קרא יוסף שמעון ומזג עראק בשלוש כוסיות.

אין לו לב ברזל? נוצצו עיניה של מרינה.

יש! יש! קרא יוסף שמעון בקול, אחר לחש על אוזנה: אבל הראש! הראש!

לחייך! נשא את כוסו, וצלצול צלול של שלוש הכוסיות האיר כברק את החדר.

אכול, הצביעה מרינה על צלחתי, אכול ותרגיש איך הגוף מתחזק!

ובתוך דממת־החדר נשמעו מעתה רק קולות הלעיסה והמציצה, קליחת מלפפונים חמוצים, פצילת בצלים, קסקוס פלפלים חדים וחריפים, פליצת צנונים ולפת, גמיעת העראק הנמזג, ובבוא אל קרבי המשקה, כוסית אחר כוסית, והמאכלים השורפים את המעים, חשתי איך פני מאדימים והולכים, אגלי זעה מבצבצים במצחי ואדים ממלאים את ראשי.

אנחנו נרפא אותו, מרינה, התיז יוסף שמעון לחשוֹ בלצלץ לשונו את נתחי הבשר.

כן, יוסף, בטח! התמוגגה מרינה בעסיסי מטעמיה.

הוא יישאר פה, אצלנו! אמר בנעצו מזלגו בקלח בצל.

כן, יוסף, יש מספיק מקום לכולנו, גמעה מרינה מכוסה.

הוא יהיה בן־אדם חדש! הצר את עיניו יוסף שמעון לעברה, כפוף על צלחתו.

בריא כשור! הבריק מבטה לעברו.

איש ברזל! געה יוסף שמעון.

וגם הראש! צחקה מרינה בנעצה שיפוד של פלפל חריף אל פיה.

שתה! פקד יוסף שמעון במוזגו מן המשקה לכוסי.

ושוב נשמע בחדר רק קול הפליחה הטחינה והלעיסה.

הו, אני כבר עייפה! נפלה מרינה על כתף בעלה ועצמה עיניה בעונג.

תנוחי, מרינה, תנוחי! לפת יוסף את כתפיה ונשק בצלצול על לחייה.

ואחר, במחותו את פיו בגב ידו, אמר:

בן־אדם אסור לו שיהיה לבד. כשהוא לבד – הוא חושב. כשהוא חושב – הוא מצטער. ראית אותי פעם לבד? – לא. תמיד אני הולך, רץ, מסתובב בין אנשים, מדבר, עושה. בבית אני אוכל. הרבה בשר, הרבה חריף, הרבה יין. בריא מאד. אין לי שעון. למה לי שעון, כשאני רץ בתוך הזמן. בן־אדם שחושב על הזמן, אפילו יש לו לב ברזל, הוא נעשה חלש. אין מקום לחלשים בעולם, אתה מבין? החלשים –

לפתע חשתי פעימה חזקה בתוכי ושמתי שתי ידי על חזי.

מה קרה? יצאו ספירי־עיניו של יוסף מחוריהן.

מה קרה? נתרוממה מרינה על מושבה.

הלב! לחצתי את ידי על חזי.

לא! צעק יוסף שמעון, הוא מברזל!

הלב! חזרתי ואמרתי.

דממת־מוות נשתררה. יוסף ומרינה קפאו במקומם.

בוא אל דוידוב! קם יוסף שמעון לפתע, חיוור ויקוד־מבט. מהר. שיחליף. מהר. קום!

כן, אמרתי ונתליתי בזרועו.

עם לבי הישן הלכתי בשבת לפני־הצהריים אל גן־העיר.

שעה ארוכה הייתי יושב על הספסל, מחכה לתורי להתנדנד בנדנדה, ועלי העצים נוטפים שמש, ונחילי פרפרי־פרחים, כתומים וצהובים, דוגרים על ענפיהם, וכבר זמן רב מאד היה אב אחד מנדנד את ילדו בן הארבע, דוחפו מאחוריו, יותר גבוה, יותר גבוה, ותינוקות רבים עמדו בשורה וחיכו כמוני לתורם, נושאים עיניים מקנאות, מתחננות, מצפות בקוצר־רוח, רוגזות, אל הנישא למרום על כסא מלכותו. כבר ספרו 110, 120, 130, אבל האב לא אבה להפסיק, ובקריאות עידוד, ככה, קובי, ככה, הי־הופּ הי־הופּ ו־הופּ, הגביר את התנופה הלום והלום. הבט, אדוני, קמתי ואמרתי לו, כל־כך הרבה ילדים מחכים… אך הוא לא חנן אותי גם במבט אחד והוסיף לנדנד את ילדו, 240, 250… השמש כבר עמדה במרום הרקיע והצל נתמעט, וזעה הבהיקה על חוטמי הילדים, ומהם פרצו בבכי ומהם נתיישבו על החול החם, ורק המאושר היה עף גבוה מעל לראשי העצים, מעל גגות העיר, הו, אלהים, מתי כבר יגיע תורנו…

ועברה כבר שעת הצהריים ושורת הילדים לא נתקצרה, וכמעט אמרתי נואש ופניתי ללכת, אך קול גערה רם הסב את מבטי אל המקפצה הגבוהה.

קפוץ אני אומר לך, קפוץ! צעק האב, איש קצר־רגליים, בעל פנים רחבות, זרועות נמשים ואף פחוס.

אך ילדו השחרחר והצנום עמד על לוח המקפצה, ידיו אוחזות במסעדיה, רגליו רועדות ופניו החוורות מתאפקות מלבכות.

קפוץ! צעק האב, למה אתה לא קופץ! תראה מה שיהיה!

אך הילד היטה מעט את גוו לפנים וראה תהום לרגליו ונזדעזע ושפתיו רטטו וברכיו פקו.

אתה קופץ או לא? אחז האב בסולם המקפצה, אתה קופץ או שאני דוחף אותך ואתה שובר את הידיים ואת הרגליים! קפוץ! קפוץ!

אך הילד החוויר יותר והחזיק חזק במסעדי המקפצה לבל יפול מרעדת רגליו.

אתה פוחד, מה? אתה פוחד! קרא האב.

ועם כך משך בזרוע ילדו וגררו אליו, אל החול, והכּה בפניו, סטור על לחי אחת ועל לחי שנייה, והכות בצווארו בגב כף־היד, וקרוא: עכשיו תדע לפחד, כן? עכשיו תדע… והילד פרפר והתפלש בחול.

ניגשתי אליו ועצרתי בידו בתנופתה ואמרתי, הבט, אדוני, הוא פשוט מפחד…

גם אתה? הפנה ראשו אלי בעודו אוחז בזרוע הילד הצנומה בצבת כפו הגדולה, הגרומה, כתומת־הבהרות.

הוא פשוט מפחד, חזרתי ואמרתי.

אסור לו לפחד! צעק. אסור!

אתה לא פחדת כשהיית ילד? אמרתי.

כן! כן! צעק, אבל אני רוצה שיהיה אחר! שידע לחיות!

וחיוור, מתנשם, שמט את הילד מידו, קרב פניו אל פני, ובשפתיים רועדות לחש ברוח־שורפת כאש אוכלה קש:

אסור שיהיה חלש, אתה מבין? צריך שידע לקפוץ! לקפוץ בלי פחד, ראשון! אחרת כולם יקדימו אותו, כולם ישליכו אותו הצידה והוא לא יוכל לחיות!

הנה אתה חי, אמרתי.

אני חי? עלה חיוך נעווה על שפתיו הצרובות, המבוקעות, לזה אתה קורא לחיות? ראית פעם אוטו שרוף מונח בצד הכביש? זה אני! והוא לא יהיה כזה! אני אאלף אותו לחיות!

ועם כך הסב עצמו מעלי, משך בכוח ביד הילד שרבץ על החול וקרא:

עלה וקפוץ! מהר! בלי־פחד!

אך אני נטלתי את הילד בידי והולכתיו אל הנדנדה. רק שלושה ילדים עמדו לפנינו בשורה, ובעלות כל אחד מהם, ספרנו מאחד עד חמישים בדיוק, וברדת השלישי, הרמתי את הילד אשר עמי ועמדתי מאחוריו והנפתיו עד אשר נישא גבוה אל מלכות השמיים.

הי־הופּ ו־הופּ, קראתי, והוא עצר את נשימתו וחדוות־גבהים מילאה את חזו ונחה על פניו. אבא! קרא מלמעלה, משׂיא מעופו, להיראות באושרו. אך אביו לא נראה עוד בגן.

עצרתי בנדנדה והורדתיו בזרועותי.

בוא, בוא אתי, ילד, אמרתי. בוא, נחפש את אבא שלך.

והילד אחז בידי, ועיניו עוד תמיהות ונבוכות, ושנינו פסענו בשבילי הגן. ערוגות פרחים שרויות בזיו נתמשכו לימיננו ולשמאלנו, ועצים נוטפי שמש, ודשאים השתרעו מלפנינו, פרושׂים בירקותם, ואחר הופיע לעינינו הים הנוצץ, המבריק בסנפירי גליו.

אתה רואה שם אונייה לבנה באופק? אמרתי לו.

כן, אמר. אבל דמעות נוצצו בעיניו.

אתה בוכה? שאלתי.

לא, אמר, לא. זה רק השמש מן הים כואבת בעיניים.

אין דבר, אמרתי, עוד מעט תתרגל. תתרגל.

וגם בעיני עמדו דמעות, מברקי האור הניתזים מן הים הגדול לבלי־סוף, שכולו תעלומה, עד האופק הרחוק.

נספח ל“האקדח”

בדמדומי הבוקר, בהרים, בשבתי במונית שהסיעתני מירושלים לביתי, לאחר הלילה הארוך במלון, ורוח צוננת, נושאת רסיסי טללים, כפתותי־שלג נמסים, נשבה פנימה, ומסביב היה לובן מרחף בין שמיים לארץ, עולה כאד ממצולה ונמוג גבוה בין קרעי תכלת, חשתי כאילו רגלי ניתקות מן האדמה, כהינתק פתאום גלגליו של מטוס מקרקע השדה בהמריאו למרום, ושעה ארוכה, עד הגיעי אל השפלה, שם כבר המסה השמש את כל הערפילים והעולם הבהיק בכל עצמת צבעיו וצורותיו, לא הציקתני כל מחשבה על מה שארע בליל הסיוטים הארוך ועל מה שצפוי לי משתגיע הדרך לסופה. הבקעות היו מלאות אגמי ערפל, צח כחלב, דומם כבטרם היברא העולם, ומשוליו עלה קיטור, עלה והתנשא אל ההרים, עלה וטפס ועטר אותם בענני־כבוד משוטטים על צלעותיהם, מגששים, ממישים חושך, נתלים רפויים בזיזי כתפי סלעים, מתעכבים רגע ומַשים הלאה, מתפוגגים ונקבצים, נמסים ומיתמרים כעשן לבן בין חבורות־שיחים, ורק כותרות הפסגות מופיעות מעליהם, כצפות על תהום רבה. נסוע בערפילי־בוקר אלה, על פס הכביש הרחוץ כלאחר גשם, בתוך המרחב הלבן עד אין־אופק, נגוזו, ולו אך לאותה שעה בלבד, כל הביעותים שטלטלוני לילה שלם על משכבי מצד אל צד, וכל הנבואות הרעות שהרטיטו את הלב הנלחץ, המתאזר־לא־לטבוע, ושלווה גמורה ירדה לשכון בתוכי, כמו מעבר לממשות ולזמן. ההבל העולה מן ההר, אופף אותו ונסוג ומערטל את כיפתו הקרחה, החיה בי בוקר אחר, בהיותי ילד, עת בהשכימי קום בטרם עלות השחר, בעוד הכל ישנים, ובצאתי לבדי מפתח הצריף אל החצר שעצי תפוּח כספיים עמדו בה מטוללים וזקופים, (היה זה ביקורי הראשון בעמק, אליו הגעתי בערב הקודם, עם חשיכה), הופיעה לעיני לראשונה פסגת גבעת־המורה, מכותרת זר של ערפל, תלוי ועומד בין שיאה החרוטי לבין מורדותיה המשופעים, תלוי דומם ואינו נע, וחזיון הפלא הזה כה הפעים את לבי, עד כי אמרתי (בחושבי כי ההר קרוב מאד), לרוץ ולטפס אל הפסגה ולטבול את ראשי בענן. יחף כאשר הייתי, יצאתי מפתח החצר והחילותי לרוץ לעבר ההר, ובכפות רגלי חשתי את אבני הבזלת הקטנות, שננעצו בבשרי וחצצו בין אצבעותי, את רגבוביות האדמה הקשה שנחרתו בעקבי ואת דקירות קוציהם של ינבוטים רעננים־מבוקר, וכבר הרחקתי רוץ מן הצריף והחצר, שנדמו כקטנים מאד במישור העמק בהחזירי ראשי לאחור, אך לפנַי הלך ההר הלוך והתרחק הלוך והתרחק, ועד כה ועד כה זרחה גם השמש ממולי ופיזרה את זר הענן שמסביב לפסגה, ואז ראיתי שההר שנתבהר, הוא רחוק מאד וגבוה מאד וגוף עצום לו, מבותר בערוצים וזרוע סלעים גדולים, ומהלך שעות רבות עד שורשי רגליו. נכזב נעצרתי רגע להסתכל בהר שעמד ערום וממשי ללא כסות ענן־הכבוד ואחר פניתי לאחור וצעדתי בחזרה כלפי הריבוע המרוחק של גן עצי־התפוח. אך הקסמים לא חדלו, כי עתה היה מסביבי המישור הגדול של העמק, שאור השמש העולה גהר עליו בין אופקי הרים כחלחלים, ואני קטן מאד באמצעו, והדממה זמזמה באוזני כאילו מיתרים ללא־ספור נסרו בחלל הרחב, וכל המישור הלך עמדי, ורחוק מלפני, דומה היה לי כי האויר שלפני עצי התפוח אינו נח אלא זע ומרצד בתנועה שקדנית בין העלים, כאילו מחנה של ארבה מעופף שם, ורק בהתקרבי לחצר ראיתי שאף זה היה כמו חזיון־שרב. אך הקסמים לא חדלו, כי עוד באותו יום, לאחר שקוע השמש, הלכתי כלפי חורשת אורנים על גבעה שבלב המישור, שמגדל לבן הזדקר מתוך צמרותיה, והדרך אליה היתה לבנה־סידנית, ואבק־סיד קימח את הסנדלים ואת הקרסוליים, ובהגיעי אל החורשה, ראיתי כי היא יער, ודממה אחרת היתה שם, דממה היכלית, גבוהה, ממרפד מחטי־האורן הרך, השוקע תחת כפות הרגליים ועד לראשי הצמרות הגבוהות העומדות דומם ללא־ניע, ובמסדרונות־האור הצרים שבין הגזעים ובחרמי־האור שבין הענפים, ובתוך הבושם העז המרחף, דממה שאסור היה להפריעה גם בלחש, ואשר צפצוף צפרים למעלה, שצלילו היה כשל פעמוני־כסף, אך הגבירה. ואז, בהגיעי אל מה שנדמה היה כקצהו של היער, אך היה רק שולי ריבוע מבורא בו, שבירכתיו נגלה בניין אבן ארוך בעל שלושה אגפים, שריח לחם חם, מהביל, עלה ממנו, בניין מחופה צמרות־אורנים משלושה צדדים, עומד בסתר־סודם, אפוף סודות־יער, מתפלל דומם לפני סודות־יער, כלפני מזבח, ראיתי בדמיוני שומרים רכובים על סוסים, חרבות לירכיהם, שפמים זקורי־קצוות משחירים בפניהם, דרבנות למגפיהם והם דוהרים־שועטים מכאן ועד לרגלי ההרים הגבוהים. או כמו לאחר ימים אחדים, שוב בשעת בין־ערביים, אך קרובה יותר לחשיכה, כשצעדתי מתחנת הרכבת הקטנה אל המעיין שלרגלי הגלבוע ומן הקוצים שבצידי דרך העפר עלה קול צרצרים וליווה את צעדי עד הגיעי אל גשר־העץ שעל הנחל, ושם, עם ריח המים והנֵרְד, ריח צונן כעשבים לחים וכאזוב טחוב, העולה מלמטה וטופח בפנים, נתמזג הצרצור עם קרקור צפרדעים ומילא את החלל כולו, ועצי האקליפטוס הגבוהים, עבי־הגזע, היו כחומה אחת עם ההר הסמוך מאד לעיניים, וכבר נצנצו אורות קטנים, אדומים, מצלעו, ומאי־שם, מסתר־הסלע, גבר והלך פכפוך המעיין, שר שירים שונים, משתנים מרגע לרגע, סובבים והולכים, עד היותו למקהלה גדולה, כרינת אלפי צפרים בסבך עפאים בבוקר, ונתחרשו כל הקולות האחרים. ולמחרת, עם השכמה, היה שוב אותו ערפל, תלוי גבוה במרומי ההר הזקוף, שראשו נתעלם בין ענניו, ערפל מיסתורי, שקוף, שט בשלוות נצחים, שבנגוע בו קרן השמש, היה כהינומת כלוּלות להר. וטעם אותם הקסמים עוד עמד בכל חושי ימים רבים אחר־כך, כי בחזרי אל כפרי בדרום היה כבר מראה הבוקר לא כמלפנים, ובהתהלכי בחצר ביתי עם השכמה, ושפעי טל נוצצו על עשבי־הבר הדשנים, ואד קל, דליל, היה מרחף עליהם, כצעיף לבן, ראיתי בו מעין נוגה הערפל ההוא, שבמרומי גבעת־המורה או הגלבוע, כאילו רוח נעלמה נשאה אחד מצעיפי משיוֹ ופרשה אותו קל־קל על עלי העשבים שכאן. וגם בשבתי על ספסל בית־הספר, חולם את מראות הקסמים ההם, ראיתי איך בוקר אחד, בטרם היותי, היו הנערים יושבים עם החמור בבקעה, ויצחק הולך כפוף תחת משא עצי־העולה ואברהם הולך לפניו, ושניהם עולים בהר שאבניו חלקלקות, עד העלמם בתוך הערפל שבראשו, השט ומרחף ומגשש את הסלעים ומתמר כעשן קרבן אל תכול השמיים.

רק בהגיעי אל השפלה, נמוגו כל החזיונות עם הימוג הערפל באור השמש החזק, ושוב החל מרטט הלב המנבא רע מכל רע. ובחושבי על כך איך ניתקתי לשעה מן המציאות, ללא חוש כל כאב, רק שלווה גמורה, ואיך הייתי נישא אל מעבר לזמן, מתוך אותו נועם שחש ילד בהתרוממו בנדנדה עד לשמיים, או איש מבוגר בנוסעו ברכבת שעות רבות, או אפילו שעה קלה, כשלנגד חלונו רק ים מקציף עגמומי, הבנתי שזה היה קיומי האמיתי, ערכי האמיתי, שאינו מותנה בנסיבות הזמן ואינו נמדד במידת תועלתי לחברה, או בתבונת יחסי עם אחרים, ושאין הוא נופל עם כשלונותי, אלא הוא סכום החוויות המשתמרות בתוכי, שיכול אני לחיות אותן תמיד כבשעתן, ושאין לרע או לעוול שום שלטון עליהן.