לפרשת “ההשכלה מטעם” ¹    🔗

אלול ת"ר [1840]

אוהבי היקר!

שאלתני ידידי לחות לך דעתי בדבר החדשות הנשמעות, ומשפטי על השאלות הנשאלות מטעם הממשלה מאת המועצות (קאמיטעטען) על דבר בני ישראל, בהופיע עלינו חסדי הקיסר להאיר מחשכנו וברדתו ממרום שבתו להשפיל ראותו על ענינו ולהטיב את מצבנו, לרפאות שבר יעקב ומחץ מכתו, אשר מחצוהו פגעי אלפים שנה עד לאין מרפא, ויצו לבחור באנשים נאמנים אוהבי האמת להאמן לידיהם ולבביהם את דבר הפקוח על כל מעמדינו הרעים ומצבינו הלא־טובים, למען דעת מקור הרע ונסיבת מפלתנו בבחינת החכמה והמוסר, ולדעת גם כן להעלות ארוכה ומרפא לכל נגע ושבר – יקרה לי הפעם שאלתך זאת, ומצאתי את עצמי מחויב בדבר לשפוך לפניך הגיוני אולי יצליחו לבוא במקום גדולים, ובהיותי יושב בתוך עמי ורואה ויודע היטב את מעמדם, ובשפכי לא אחת ושתים דמעות רגש בסתר לבבי על שברם, הנני לברר לך, ידידי היקר, באר היטב את מצבם הנכחי מכל עבריו הרעים והטובים ואת העוזרים והתרופות העתידים להועיל להותם, ולהשיבם אל מחוז חפץ ההצלחה הנדרשת, ואחרי כי השכילה הממשלה לראות אחרית דבר טוב, ולמצוא את התרופה הכללית “להטיב מעמד מנהיגי העם ורבניו” – אתעמלה גם כן לצייר לך פרטי מעמד אחינו בבחינת מוריהם ורבניהם, ונראה כי רק מהם נתלה הצלחת ואבדן העם הזה. ואומר:

עדת ישראל בימים האלה בארץ הזאת עומדת עוד על מדרגה התחתונה בסולם ההשכלה המדינית והמוסרית, בדרך שארי גויי הארצות הנוצרים ושארי אחינו בארצות אחרות, ולא מחסרון דעת והכנה לקבל את זרע הטוב והמועיל יוציאו פרי באושים, ולא מאשר צחיח סלע אדמת נפשותם להצמיח רק סלונים וסרבים כי אם מחסרון אכר ופולח בארץ אשר לא היה להם עד היום, ומחסרון טל נדבה אשר לא ראו זה כמה מאות שנה עד ימי קסרי רוסיה הטובים, יהי ה' עליהם – האיש היהודי רחוק מאוד מאת סף ארחות־עולם מאשר עוד לא נתנו לו זכות כלכל אחד־האדם לבקר בהיכל החכמה וההשכלה, ומאשר מנהגיו ובגדיו אשר לא מטעם דתו המה מסך מבדיל גדול הוא ביניהם, ובאשר יתרחקו מהם הנוצרים ראשי הארץ ובאשר ירחיקום בכל איבה הנה המה עניי־אדם אשר אין להם בכלל אחוזת־אדמה ומחיה טוב לכלכל את נפשם ובני ביתם נדחקים במעגל־פעולה אחת קטנה והיא המסחר הקטן, העלול למרמה והנולד על ברכי המזימות וההמצאות המתנגדות לפעמים לטובת החברה בכלל, ובהיות המסחר רק חלקם מכל עמלם ורחוקים הם בכל אשר יתקרבו אל הנוצרים בדבר מסחרם מרוח הזמן ההולך ומשתנה בכל יום והמתפאר בכל שנה בעדי חכמה וכל תפארת דעת, הנה המה עוד על מדרגת השכלתם באשר היו בשנות מאות לפנים נגרעים עוד בערכם כאשר תתרועע ותמוט הבית אשר אין משען ואין מסעד לה, שפת לשון כל עם אשר גרים שמה לא ידעו כי אם לתכלית מסחרם, חכמה ומדע לא תוכל לקנן אצלם באשר לא תמצא לה מעברים ומהלכים בין אנשים דכאי רוח ונפש, ובמפלי לבבם תוכל גם לקנן ולהתגנב שנאת הדת אל שארי העמים, ולמודד להם מעט כאשר ימלא המה את סאת התרחקם מהם, וככה עברו כמה דור ויהודי הארצות האלה נחשבים לחברים מזיקים בחברת המדינה בעיני שכניהם, ואיפא לנו עתה לבקש את החטא הזה? ומה יעשו אלה העניים והאביונים המדוכאים והמגורשים מארץ אבותיהם, אשר כצאן נאלמה עמדו לפני גוזזיהם זה כמה, אשר לא לבד שערם אבל גם בשרם ועורם גזזו והפשיטו מעליהם! כמה להם נחלי נהרי דם אשר שטפו בכל ימי הארצות על נקלה, על דבר עלילה קטנה אשר ברורה ונודעה כאלהים בשמים ובארץ עתה בכל הארץ לשוא ושקר! כמה להם שני עוני אשר שבעו חרפה ובוז על אשר צלחו כמעט בעמלם בארץ שכניהם! ואיכה היו להם להתקרב ולהתחבר עם אויבי נפשם אוכלי שארם ובשרם? ואנה תחדור אהבת־האדם אל כל נוצרי בקירות לב נלחץ ונדכא מהם? – אך ברוך אתה האלהים הרואה לכל שבורי לב המנהיג את כל עולמו בחסדו אשר נתן בלב מלכנו החסיד ובלב כל יועציו טוב על עם מדוכא, וברוך אדוננו הקיסר אשר הרה והגה רעיונות לטוב לנו, עתה נוכל קוות כי אור הישע יהל גם ליושבי חושך ואסירי ברזל עבדות ושפלות ישאפו גם המה רוח חופש כאחד האדם, עתה החלו לראות כי אדם יעקב ולא אבן ובשרו בשר ולא עץ ודמו דם בני תמותה ולא דמי נחשים ועקרבים, עתה קבל עליו אדוננו הקיסר להיות לנו לאכר ופולח, לשרש ממנו את כל שורש פורה לענה לטהר מכל מזימה רעה את לבבות בני ישראל ולהזיל גם טל ברכה על אדמה צמאה ושוקקת ולזרוע בה זרע צדקה חכמה וחסד. מה טוב ומה יקר הרגש להועיל לעזרת אלפי אלפים איש נדחים ושפלים, ומה מאושר יהי האיש אשר ירים את ידו או יעמול שכלו ונפשו לחשוב לטובתם, ומה ברוכה תהי העט אשר תחרות לזכר עולם זכר חסד ואמת.

לפי אשר דברנו מעט מהשחתת הסדר בעם ישראל הנה טובה יעצה הממשלה למסור בידי אנשים אחדים הנהגת העם, לאחד את כל חלקי ההנהגה אל תכלית אחד – והם הרבנים – אשר יבוחרו לזה, להיות המה מלחי ספינות ישראל המטורפות בים ענים ודאגותיהם, ולזה ראוי בראשונה לשום עין לטהר מהלכם מאבני הנגף, ואחר ללמד את המלחים הנהגה ישרה וחדשה, למען יביאו אל מחוז חפץ הטוב את האניה הסוערה, אל מחוז הטוב אשר תחפוץ הממשלה.

כאשר גלוי לכל עין צופה היתה ראשית נסבת הרחוק והאיבה בין בני ישראל ובין נוצרי מדינתנו – הבדל הבגדים, ובאשר לא יאבה היהודי לשנות את מלבושיו ובאשר נכר הוא בכל אשר הוא הולך יתחזק הרחוק כן בלב היהודי וכן בלב הנוצרי, ולזה ראוי טרם שתדרוך הממשלה צעד אחד לטובתנו, ראוי שנעיר את אזנה שיהיה מרצונה לצות להסיר את המכשול הזה. כי בהיות הפרוד והשנוי בבגדים לא מטעמי הדת ולא על ברכיה נולד כי אם להפך ממקור משחת שנאת עמי המאות התכונות לבני ישראל, יצא אשר לא רצו להתערב עם בני ישראל בבגדיהם ויאבו לתת על מצח איש יהודי חותם מוכיח את דתו, כנודע לקורא קורות ישראל בימי המאות התכונות (וביחוד להחכם דעפפינג) והשנוי הזה ברוב הימים התהפך ביד בני ישראל לציון מבדיל ביניהם ובין רודפיהם ויתנחמו עליו – כאשר יתנחמו כל המעונים בחוקות־האסורים מאדוניהם הגאיונים, ברוב הימים כאשר לא תזכר עוד הסבה הקדומה – לאמר: כי לטובתם ומרצון נפשם בחרו באלה. ומדוע א"כ [=אם כן] לא יחפצו בני ישראל להסיר מעליהם הבגדים הצואים אשר היו מבדילים ביניהם לבין שכניהם ומבדילים עד היום? ומדוע לא יאבו למחות כל זכר שנאה נשאו עליהם, מאבות שכנינו היום, למען ישכחו לראשונה כי על לא דבר רדפו אותנו ולהאביד מזכר גם כן כי הושפלו אחינו לקבל ולנשוא עליהם חרפה וכלימה? תבטל אזכרת שנאת חנם וחרפת חנם ושלום על ישראל.

ובהיות עיני הממשלה בפרט על הרבנים היושבים בראשי העם להטיב מעמדם ולהטיב בזה גם מעמד כלל האומה, – הנה ראוי להעיר אזנה, כי לא לבד בהטבת מעמדם כי אם בשנוי מעמדם בכלל ראוי שתבקש הממשלה להשיג מטרתה, כי הרב בבחינת מעמדו עתה ובהצטרפותו אל העם בימים האלה – הוא רק איש יחיד עומד לבדו בקהלת עמו להורות להם עפ"י הרוב הדרך בפלפולי התלמוד להתיר את הדבר הקשה בדיני אסור־והתר במאכלות אסורות בשאלת נשים וכדומה לזה, ולפעמים גם בעניני העגונות, והוא נסגר בחדרו דבר אין לו עם שום אדם, בלתי אם הדרישה בתלמוד ובמפרשיו, והקדוש מאחיו – דורש גם כן במה שלמעלה ממנו בספרי קבלה, כי בדיני שלי ושלך אין לו כח ומשפט לשפוט כעת, באשר יקריבו כל דברי ממונות אל משפט הממשלה, בלתי אם נבחר מבעלי הריב מרצונם לזה, לעשות פשרה ביניהם ואם כן אין לו שום יד פועל, על האומה בכלל כן בדבר השכלתם והבאתם אל תכלית הממשלה, – אך ראשי מנהגי העם מורי הנערים וההמון ואשר רק בידם לפעול עליהם כחפצם המה:

ראשונה, מלמדי הנערים בפרט, או ראשי הישיבות והמה המלמדים עם ארבעים או חמשים תלמידים ביחד בבתי־המדרשות את התלמוד ומפרשיו לבד, שני המינים האלה בבחינת מחנכי הנערים המוכנים אל כל טוב ומועיל כאל כל מזיק ומשחת, הם בעלי פעולה גדולה על דרכי למודם והשכלתם בכלל ובפרט.

ושנית – האנשים הנקראים מגידים או מוכיחים, והם הדורשים בקהלות אלפים מישראל על דברי יסודות האמונה, אשר אמנם בעונותנו הרבים הם מקולקלים מאד. כי תחת ללמד את העם דעת המדות הטובות ומוסדות המוסר היקרים והאמתים ילכו בדרך עקלקלות, לבלבל את מוחי השומעים בדרשות ופלפולים של הבל ושל מה בכך, – במאמרי רז"ל וכתבי הקדש הטהורים והנקיים, בוססים בטיט חוצות את אבני נזר האלה המתנוססים בתורת ה' ובתורת חכמיו ובזה יצא תכליתם מעוקל.

אלה שני המינים אשר באמת ינהיגו את העם לרגליהם המה באמת ראשי העם ומוליכיו, ועל אלה ראוי לשום עין בוחן ולשנות מעמדם לטוב, – כי רק ביד אחדים מגדולי העם יהי ביכולת לתקנם. אם יותן בידם רסני ההנהגה המוסרית והלמודית בבחינת עם ישראל בכלל ובפרט, ואם גזרה הממשלה לראות טוב בעבדיה, ותבחר למנות רבנים בכל עיר ועיר אשר מהם יצא מקור נאמן לכל הטבת מעמדם, ראוי להעיר את אזנה לאחד את שלשה ההנהגות הנזכרות – והם הנהגות הרבנות, החנוך, והמגידות, אל יד איש אחד מוכן לזה לעיין ולפקח על כל דבר, ועל פי שלשה המשוטים האלה אשר יהיו ביד מלח אמן אחד נוכל להגיע אל חוף ההשכלה, ועם זה הטבת המעמד הכרוך בעקביה.

ולמען יכונו כל ראשי ערים רבים אל מרכז אחד ולמען לא ילכו רבני כל קהלה וקהלה איש איש לדרכו מבלי פנות אל התועלת הכללי, הכרח גדול הוא לכונן “מועצות־הדת־הכללית” (אללגעמיינע קאנסיסטאריום) – היא תהיה המקור האחד אשר ישפוך מימיו לכל בית ישראל בארץ רוסיה, על פיה יתנהגו כל דברי הדת והחנוך, ותהי כירח תעמוד לקבל אור השמש הגדול עצת המנסטעריום ולשפוך אור נוגה גם על חשכת ארצנו להוליכנו אל מרום התכלית, ותחתיה יכינו מועצות־הדת פרטיות לכל גובערניא [=פלך] מקום מושבות היהודים, וזולתם לא יהין איש לעשות גדולה או קטנה בכל הדבר הנוגע לדת ולחנוך. למען ילכו כלם בחריץ אחד תגביל להם בית־מועצות־הדת־הכללית ולא יעבטון ארחותיהם. – ראש בית המועצות הגובערניות – הוא יהיה רב הגובערניא. ומאשר בידם תהיינה כמעט כל הנהגות הנוגעות לדת ולחנוך ראוי שיהי רב הגובערניה – א) תלמודי גדול ויודע תורת הדת על בוריה. ב) ידע לדרוש ברבים על פי יסודות ההשכלה המוסר והמדות, למען יעוררם לחכמה מלאכה ועבודת האדמה. ג) ידע לפחות ג' לשונות מדברות על בורים, כמו רוסית, אשכנזית ופראנצזית. ד) גם את הידיעות והחכמות הנדרשות לבחינת תשלום למודי הגימנאזיום. ועל היותר שיהיה איש יודע להלוך נגד כל רוח ותמים בנפשו עם אלהיו ומלכו, אוהב את עמו ודתו, ואוהב את ההשכלה והאמת אהבת נפש, לא יהדר פני איש ולא ישא פנים.

ובהיות ארץ רוסיה ופולין עודן ערומים מיהודים משכילים ותורנים גדולים כאלה – ואין אתם עוד בית־מדרש־לרבנים, אשר יגדילו תנובות כמו אלה, ראוי שיבחרו לפעם הראשון רבנים גדולים מארץ אשכנז וכדומה מקום השכלת עם ישראל. – ועל העתיד יכוננו בית־מדרש לרבנים גם בארצנו, כי באשר תהלה לאל לא חסרנו אנשים צעירים לימים המוכנים להיות מזהירים באור הרבנות השלמה אם יחונכו ויגודלו כראוי ונכון לזה. – וארצנו גם היא תתן פריה אם שמי חסדי מלכנו יתנו גשמיהם. – השכלה מארץ תצמח אם חסד משמים ישקיף עלינו.

הרב אשר יבחן ויעלה לרבנות פעם ראשונה לא ירד מכסאו כל ימי חייו בלתי אם יחטא נגד חוקי התורה והמדינה – אבל לא זולת זה – למען לא יהיה מוכרח להחניף את עדתו ולעשות כרצון המון העם אשר לא ידעו לפעמים את הטוב והאמת. – משמרת רבני הגובערניות, תהיה:

א) למנות רבני עיר ועיר השייכים למחוזו – ולבחנם בצרוף מועצת הקאנסיסטאריזם. רבני הערים יבחנו: 1) בידיעת שפת עבר ודקדוקה. 2) המקרא על פי הפשט הברור והנקי. 3) בלמודי התלמוד על פי מהלך ההגיון (מספר מלת־ההגיון להמימוני – באשר אין עוד אתנו ספר מלאכת ההגיון השלמה). 4) ספרי הפוסקים הראשונים והאחרונים הנצרכים לצורך ההוראה. 5) יהיה לו רוח מבין והכנה לדרוש ברבים מדרכי המוסר וכו' כנ"ל. 6) ידע לדבר לכל הפחות שתי שפות חיות ובפרט לשון המדינה.

ב) לבחון את המגידים והמוכיחים, אשר בלי רשותו לא יעיזו לשא מדברותם בקודש. אלה יבחנו לפי מדרגתם – א) דורשי המקרא – יבחנו בטיב שפת עבר ודקדוקה ובידיעת המקרא עם הפשט הברור ולא בדרשות של דופי. ב) דורשי אגדות – יבחנו מלבד בלמודים האלה גם בידיעת האגדות על דרך הפשט והשכלת המוסר. ג) דורשי המדות והמוסר יבחנו מלבד כל אלה: 1) בידיעתם בספרי המדות כמו ספר המדות להחכם ר' נפתלי הירץ וויזל ולהחכם ר' יצחק סאטנוב ובחינת הנפש להחכם ר' מענדיל סאטנוב וגם בספר חובת הלבבות. 2) בידיעתם בדרכי הדרוש על דרך האמת – כמו בכללי המורה ודרכי האלבו ובעל העקידה.

ג) יהי מעיין ומשגיח על כל בתי־הספר אשר במחוזו, וכן על המלמדים בפרט ועל החנוך הפרטי (פריוואט אונטעריכט), לפניו יבחנו כל מלמדי עיר הגובערניה (כאשר גם כל מלמדי הערים הקטנים יבחנו על פי רבניהם). המלמדים יבחנו על פי מדרגתם – א) מלמדי תִנוקֹת – בהתחלת יסודי הלשון ובכשרונותיהם ללמד זה עם התנוקות. ב) מלמדי מקרא – במקרא על פי הפשט הברור, דקדוק שפת עבר, בידיעת קורות עם ישראל ויסודי הדת, בידיעה בלשון אשכנז אשר יעתיק אליה את שפת עבר. ג) מלמדי התלמוד נוסף על כל אלה יבחנו בידיעתם בתלמוד ובהגיון דרכי התלמוד על פי ספר מבוא התלמוד, הבריתות, הליכות עולם, דרך תבונות וכדומה.

ד) עיניו יהיו פקוחות על כל בתי התפלות והנהגת עבודת ה', למען תהיה עבודת ישראל טהורה ושקטה ולא יחללוה במנהגי הבל בדבורי של מה בכך.

ה) לעין השגחתו יובא כל ספר חדש טרם יבוא לבקורת הצענזור, ועליו לראות אם נכון הספר הזה לרוח וחפץ הזמן ואם איננו מספרי פלפולי הבל וספרי דרשות.

ו) על פי עצתו יאמר לחבר ספרים בלשון עבר הנצרכים לחנוך הנערים והחסרים עוד במדינתנו, ורק את הספר אשר יסכים הוא עליו גם על פי עצת הקטנסיסטאריום הכללית אותו ילמדו המורים כן בבתי־הספר, כן בבית תלמודיהם ומהם יבחנו המלמדים.

ז) כמה פעמים בשנה מחויב הוא לדרוש בבית־הכנסת הגדולה מיסודות המוסר ואהבת אדם, להעיר את העם להתחזק במלאכה ובעבודת האדמה – וטוב היה כי יודפסו דרשות כאלה, לשלחם בכל תפוצות ישראל, למען יראו מהם לדרוש כל רבני הערים הקטנים.

ח) על רשיונו לבד יהי רשות לאיש לקחת אשה אחרי יבחן אם הוא בחור – מה מלאכתו ובמה מתפרנס ואם יודע לכל הפחות עקרי ויסודות הדת וחובותיו לאלהיו למלכו ולארץ אבותיו, ואם אלמן הוא או גרוש, מה מסחרו מלאכתו ועבודתו.

כמשפט הרב הגובערניה בכלל כן משפט רבני האויעזדים ורבני הערים הקטנות בפרט.

אלה המה החובות הראויות שיוטלו על שכם הרבנים, למען יהיו בידם לאחד את כל פרטי הנהגת חנוך הנערים והנהגת מוסר השכלת הגדולים, למען לא יהיו עוד מאשרי העם הזה מתעים אותו, ולא יהיה עוד צאן ישראל שה פזורה ונדחה, ולא יתעו עוד ככבש במרחב התבל בין אריות וזאבי ערב.

ולמען יהיה מקור נפתח לישועת ישראל ראוי שתכונן הממשלה בית־מדרש לרבנים בארץ רוסיה, אחד או שנים, שמה יחונכו אצילי בני ישראל לגשת אל הקדש משמרת הרבנות – הבית הזה יהיה כמשפט בית־הרבנים בפאדובה. והנני לכתוב לך על זה במכתב מיוחד דעתי על דבר הלמודים שם.

אמנם עתה יספיק לך ידידי דברי אלה המעטים, ולו ידעת כי בדמי לבבי הנני כותב לך כי אז לא בקשת ממני מכתבי בדבר הזה – יקר לי כל הנוגע לעמי ולדתי עד כי ירעד לבבי בקרבי אם אזכור בו, ואחרד לראות את הפרץ הנפל נבעה בחומתם – אוי לי אם אחריש ואוי לי כי אדבר, אמנם אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים.

קטון אוהביך.

 

מכתב מאת רש“י פין ואליעזר ליפמן הורוויץ לריב”ל, בענין פרסום כתב־העת “פרחי צפון”. ²    🔗

[תר"א 1841]

חכם נכבד!

אם אמנם גדולה היא האשמה אשר אשמנו נגד כבוד מעלת תורתו וחכמתו לבלי הכב לבקשו כי יעטר את מקלעתנו זאת במיטב פרחיו נותני ריח בקצוי ארץ רחוקים, אשמה נצחת היא בכל נוכל כפרה! אפס מאשר ידענו כי במקום הגדולה שם היא הענוה תמיד, התערבנו ע"כ לקוות כי לא יעצור כבוד גדלו מאתנו את הסליחה אשר נבקש מאתו בלב מלא נוחם וחרטה מתודת, אם נספר לפניו את מרוצת המקרים אשר הובילונו לחטוא את אשר חטאנו.

הן זאת מודעת לכבודו כי הספר פרחי צפון איננו בן הרת שנה אחת, או שנתים ימים, כי אם בן הרת שתים עשרה שנה רצופות, אשר התגוללנו עמו ממילדת למילדת מעיר לעיר למצוא אמן חכם ידע להוציאו לאור העולם, וכמספר המילדות כן היו מספר שמותיו אשר חלמו לקרוא אותו ביום הולדו. רק ברבות העצות והיועצים³, הדעות והדעתנים, לא קם הדבר עד היום הזה, בשגם לא היה מי אשר יזיל כסף די ההוצאה הגדולה, כי מספר הכסף אשר הצליח להקבץ הלכו תמס במרוצת הימים ובמרוצת התגלגלם מידי אלפי הגופים לידי אלפי הסוכנים, ומי יודע עד מתי לא קם הדבר, לולא התעוררנו אנחנו השנים פתאום לבלי לשאול את פי כל, ולבלי התיעץ את כל, ונזיל זהב מכיסנו, ונוציא את המחברת הקטנה הזאת, אשר אם אמנם אין לה עוד כל ריח משיב רוח חכמים, אפס ידענו כי עוקץ מעורר קנאת סופרים הוא, לתמוך את המעשה הזאת, די תמיכה ראויה, בחכמה וכסף, עומדת לתפארת משך זמן קיים, וגם אנחנו לא למען השתכר שכר עשינו זאת, כי אין זה חלקי חוברי חבר, ולא למען הרבות כבוד, כי רבו המבזים על המכבדים, כי אם למען הרבות והפרות ההשכלה בכל קצוי ארץ רוסיא, אשר באמת הוא רק לאל יד חשבון כזה לרתק כל הלבבות ככל הידות, ולקשר כל המשכילים המפוזרים אחד פה ואחד פה לרוח אחד בין גויות שונות פועלים ועובדים למטרה אחת נשגבה מצלחת, אשר זאת היא כל מגמתנו להיות ידועים אנחנו ללבבנו לבדנו, כי רק אנחנו הננו המסבבים את גלגלי העליל היקר הזה, ועתה חכם יקר! הנהו רואה כי רק על ידי המהירות לא על ידי המתינות יוכלו לצאת מעשינו לאורה, ע"כ יסלח לנו מטובו אם לא חפצנו לקרר הדבר במשך התוחלת על כתבי חכמים רחוקים, כי אם אמרנו ועשינו, גזרנו וקימנו, ונשלח את המחברת הזאת על פני תבל, כתבנית מבשרת לפני אחותה ההולכת אחריה, לקבץ סופרים ותומכים משכילים ואוהבי השכלה, אל נקודה אחת אשר ממנה יצא חיים ותנועה לכל החפץ לחיות חיי רוח ונפש.

אנא ישכח נא בטובו את אשר היה, וישים עינו מהיום הזה ולמעלה על אשר יהי, לתמוך אותנו במכתבי תורתו וחכמתו אשר יהיה לנו לתפארת לישראל ולעמים, וימחול לקבץ בטובו מכל חכמי עירו אשר יבין כי ראוים המה דבריהם להראות בקהל, וישלחם לידנו, כי בדעתנו להוציא את המחברת השניה במשך ימים לא מעטים, לא יאוחר מחדש ימים אחד, ויצוה בטובו על אחד מעושי רצונו לאסוף חתומים ומתנדבים על המחברת הבאה לתת לה מהלכים בארץ, וקיום קיים לברכה לעולמים, למען לא נבוש בעיני התבל השופטת לאמר, כי קצרי רוח כקצרי מעש הנם בני רוסיא. ובזה הננו אומרים שלום לכבודו ולכל הנלוים אתו לטוב.

 

חנוכת בתי־הספר החדשים בוילנה. ⁴    🔗

ווילנא ח“י תמוז תר”א [1841]

לאוהב משכיל!

אם נכבדים לדעת לאיש אוהב את עמו מעמדי בני יהודא, בכל ארצות תושבם, הנה תיקר עוד שבעתים בעינינו לדעת את מעמדם המוסרי בארץ רוסיא הנאדרה ומדרגתם על סלם ההשכלה. כי לראשונה יעלה מספר הנמצאים ברוסיא לעמת הנמצאים בארצות אשכנז פראנקרייך ענגלאנד וכאלה, ותחת אשר חיי היהודים שם כנחלים קטנים שוטפים במרוץ או בלאט יתראו לחוקר מבין פה ברוסיא כמחזה גדול רחב הידים; ותחת אשר שמה נקל להם להתהפך משרש וינערו מרוח עז אחד כי יסוער, הנה פה תחלש רוח סערת קדים ותגוע בחצי אֵם דרכה ולא יודע בקרן אחר כי באה. וההתהפכות או הסבות אשר יעברו על פני חיי יהודי פלך אחד לא נכרו עקבותיהם בפלך אחר; על כן אטו פעמי ההשכלה עד הימים האלה, בטרם נתעוררה בעים רוחה להתפשט בפעם אחד כרוח־הרעדה־הכוללת (עלעקטאֶריצטעט) בכל קצות העם הרב הזה. אך זה יש לנו לקות כי הדומיה אשר שרשה על פני כל הים הנורא הזה, היא היא המבשרת סערה גדולה אשר ירים ה' עליו וברצות אלהי החכמה לנער במטה חכמתו בו או אז ברגע אחת בבלי מעצור תתרחב ותבריח מן הקצה אל הקצה. וכאשר שוו עדינה יחד רוב גרי המדינות האלה בלא דעת הנה ישוו יחד בהשכל ודעת ומלאה הארץ חכמה והשכלה כמים לים מכסים.

וגם עתה נשמח לראות ימי הריון הסער המתחולל וכי החל לנגוע במטה חסדו בחלאת הימים הרבים, וכבר נגוזו מפניו, במקומות מעטים, וערות המים המאחזים את טהרם החלו לעבור, ובמקומות לא מעטים יוכלו זיקי שמש ההשכלה לשחק בראי לבב אחינו פה, ותהלה לאל כי עתה יתחילו לצאת ולשאת ראשיהם פרחים קטנים מן הקרח הנורא אשר עטף כבכבלי עוני, את כל פני כרמל; ובעת אשר במזרחה החלה לא כביר לחדור ההשכלה דרך ארץ גאליציען בעיר אדעסא עיר שחוברה לה יחדיו אנשים משכילים ובני דעת ותיקים את דגלה על פתחי הלמודים, ולשמחת כל נפש משכלת עינינו ראו שם בית הספר לבני ישראל פורח כליל בהדרו זה יותר מחמש עשרה שנה, הנה עתה החלו גם בארץ ליטא מחזות טובות ומלאות־מקוה, וביחוד בעיר ווילנא עיר ואם בישראל, הן המה ככוכבי בקר מבשרי שמש לא־עבות, ומה יקרו לראות השמים אשר חלו לטוב זה ימים לא כבירים, ואף כי קטנים המה, כי כן ישמח חוקר הטבע לחזות בפריחת שושן קטן את דמות ותבנית התפתחותיה בצביונה “ומה נעים” אמר גאטהע – “לראות התכונות הנפשיות העתידים לפעול בעוז בקטנים בתחלת התגלותם”. ומי יספור את פעולת התסיסה הראשונה המתרגשת ברוח העם, אהבת הידיעות וביחוד ידיעת הלשונות המה כמעט כציר עליו יסוב מעגל כל מעללי ההשכלה, לא מעטים יחכמו ללמד דעת את לשון ארצם ולהורות גם את בניהם בחדרי ביתם, ולא מעטים ישלחו ידי שכלם לחקור במטמונות הקדמוניות או לגלות תעלומות החקירה העיוניות, ואם נפונה להשקיף על פרי העתות האלה פה בהשקפה כוללת, יתראו לעינינו שני מחזות יקרות על אופק השכלת בני ישראל – אשר אם יואל ה' לתמכם נשכל לקות כי יפיצו המה אורם ברוב תפארת לכל גרי רוסיה ולכל מסתרי החושך.

ראשונה בבחינת החינוך ראש פינת היכל ההשכלה כי אחרי אשר הנערים הצעירים עתה עתידים להיות עמודי החברה בימים יבואו, ובעלי דור חדש, הנה מיד החנוך לבד יחרץ משפטיהם בעתיד, ובכחו להטותם אל כל טוב ומועיל, או אל כל רע ומזיק ותחת אשר עדנה היה החנוך, הדבר הנקלה בעיני האבות בארצנו ומבלי שום לב האמינו (או גם לא האמינו ושלחו חפשי) את בניהם אל כל יד דרכה להיות בין עניי עם – ההכנה האחת בארץ ליטא להיות מורה ומלמד – להיות הוא מורה ילדיו ומיד בונה – או יותר טוב הורס כזה האם יש לקות לבנות ארמון חיי דור – עתיד על תילו? או אשר רע מזה לא דמו האבות מעולם ולא שמו על לב כי צאצאיהם הקטנים וגדולים לחיות חיי גבורים בתגרת האדם, ועליהם לזאת להכינם להחיות נפשם בכישרון למוד או מלאכה מפרנסת בכבוד ובמשרים את בעליה, כי אם במעגל ההרגל לראות רק שכר עולם הבא בעמלם, ועמל בניהם, ספו כתורא לבר חמש או שית תלמוד תוספות ומפרשים באשר יוכלו או לא יוכלו שאת; הנה עתה העיר ד' לבבות אבות רבים לשמור על בניהם בכלל ובפרט ללמדם במדת נכון, ודברים מועילים, ולשמחת לבבינו ראינו כי לגחלת אחת אשר הבעירו אחדים התלקחו חפצי אבות רבות, ואחר זה כי מימים השכילו לתת לבניהם חנוך טוב בבתיהם איש איש לבדו הנה בהתחזק אחדים להרים נס ההשכלה נקבצו אליו כל איש יודע ומבין, ויבקשו לאחד את תשוקותיהם הטובות אל נקודה אחת, וכבר נכונו בעיר ווילנא שני בתי ספר לילדי בני ישראל, כי באמת לא בחינוך פרטי תבחר החכמה – ולא זה מנוחתה. כי כאשר לא יחמו ולא יבשלו, זיקי שמש אחדים הבאים בלי סדרים ובלי התחברות אחת – פרי למענהו, כן לא תשא החכמה את פריה ולא תגמול תנובתה אם לא יתאחדו לאחדים חפצים טובים ורבים, ולא יתקבצו ידי חורשים זורעים ונוטעים אל תכלית עבודה אחת טובה ומעולה, המה שני צעדי־ענק על אורח ההשכלה, ושני הבתים האלה אשר המה עודנה כמלונת רועה – אם יואל אלהי החכמה לתמכם ולהציע את יריעותיהם תהינה בעוד ימים ארמנות החכמה והתורה, ומהם תצא דעת לעם ישראל בארץ רוסיה. בית הראשון הוא אשר נפתח בחודש אדר תר“א התיסד מטעם שר השכלת העם – והוא אמנם היה קטון ונבזה בראשיתו וסדרי הלמודים והמורים לא היו ע”צ [= על צד] היותר טוב – הנה העיר ד' לבות משכילי עמו, ויתנדבו לעמוד בראשו ולתמכו בהשגחתם ובמאודם, ויכינו גם סדרים חדשים בדברי הלומדים, וגם מורים חדשים יודעים את מלאכתם לו, והנהו כליל בהדרו, בתוכו ילמדו חמשים מקרא עם תרגום אשכנזי תלמוד, יסודי הדת והאמונה, דינים ומשפטים, שפת עברי רוסיה, אשכנזית, וצרפתית, ודקדוקיהן, חכמת החשבון וגאגראפיה, המשגיח הראשי הוא החכם הנגיד המשכיל היקר ר' ניסן ראזענטהאל, שמו יכון למזכרת נצח, ועמו ארבעה מטיבי עצה מהם המשכיל השלם הנבון כמר חיים יהודא ליב קאצנעלינבאגען, והמשכיל השנון הנבון ר' מתתיהו שטראשון – ולטוב יזכר שם חכם עדתו פאר עמו החכם השלם המליץ ר' וואלף טוגענדהאלד מבקר ספרי ישראל המכתיר בתפארת חכמתו את עצת הנבונים ומעיר ביושר תבונתו לבות המורים והתלמידים, ולבב מי לא ימלא שמחה בראות את החכם המופלא הזה, אשר משך עד עתה את ידו מעשות מה לטובת השכלת עמו מטעם ענותו היקרה, ומטעם המונעים הרבים אשר עמדו לו בדרך, בסבת מלבושיו ומנהגיו כדרך האשכנזים, הנה מתחזק עתה לצאת כגבור אחרי נושאי־כליו ההולכים לפניו לסקל לו דרך. ובעוד חכמתו ודעתו ורוחו הנמרץ, מתנדב להקריב גם הוא על מזבח ההשכלה לטובת עמו, יקר היה לראות ומחזה נפלאה מחדש יגלה לעיני בני ווילנא בעמוד החכם המופלא הזה ביום ש“ק כ”ח תמוז לדרוש בבית הגדול אשר בבית הספר הזה, הבית היה מלא נוסף על הדערעקטאר ויהודים אשכנזים, הרבה, מפה לפה מראשי עיר ווילנא, משכיליה וסופריה ושאר קצוי העם. דרושו היה מוסד על מוסדות החנוך, ואבני הפנה אשר עליהם יאות להבנות בית למוד לבני ישראל. מליצותיו היתה נשגבה, ולשונו צרור פרחים משיבים נפש ומשמחים עין רואה, אשו הגדולה לטוב בני עמו התלקחה עליו בנשאו מדברותיו לדבר מחוקת האדם לאלהים, ורוח איתן למלכו, כולו רצוף היה יראת ה' ומלך, ורוח המוסר הטהור – אלהים! מי הגיד לנו לפני שנים אחדים כי יגיע היום אשר בבית רחב־ידים יעדינו בטעם היופי והנקיות קבל מאות אנשים יעמוד איש יהודי לבוש מלבושי נכרי וידרוש בשפה נקיה נעלה ונשגבה מיסודות המוסר הטהור ומלמודי האהבה הכללית, וכל העם שואף ושותה את דבריו בצמא – ומברך את האלהים על החסד והטוב הזה – אתה אלהי החכמה לבדך אתה אשר תוכל להאיר לארץ רגע אחד, ולהוציא ממעון קדשיך זיק חכמה אחד לגרש את כל מאפל־תוהו אתה לבדך עשית זאת ומחסדך עוד נקוה נפלאות. בית הספר השני יוסד ונפתח ביום י“ח תמוז העבר יום לדת מלכנו אדונינו יר”ה חג־ההגלות היה גדול מאד, היינעראל־גובערנאטאר ויענעראל קארפאסי ועוד מגדולי שרי העיר ווילנא היו שם, הנערים שרו שיר במקהלות “שיר אלהים חוסה על אדונינו” בלוית מנגני החיל, והרב החכם ר' ישראל גארדאן דרש לפניהם בדבר הקמת הבית. על התיסדות הבית הזה וסדריו הטובים יש לכל איש נבון לברך את שם האיש הנכבד בעמו הגביר והחכם ר' צבי הירש קלאצקע, אשר בכל כחו וכשרונותיו הטובים התעמל להקימו והצליח בידו, אלהים עטר את חפצו הטוב בתגמול הטוב הזה לראות חפצו מצליח בידו, למודי הבית שווים אל הבית הראשון, וכן בכל משפטו, זולתי בבית הראשון ילמדו עשרה נערים חנם, ובזה הכל במחיר, מסת התלמידים בו שלושים וששה, ועל טוב יזכר שם הגביר היקר הנ"ל ה' היימאן אשר נדב לטוב בית הספר הראשון 24 לשנה על שלשה שנים על למודי נערים עניים – יואל ה' ותמצא עלילתו הטובה הד בלבות אוהבי עמם ותומכי ההשכלה המתפתחת, ואם אמנם מעט עוד מספר התלמידים בשני הבתים האלה לעומת ערך נערי ווילנא העולים כמעט לערך שלושה אלף הנה יראה כל איש משכיל על פני רוב העם משוח בששר החפץ לתת גם בניהם לבתי הספר על הימים הבאים לקראתנו, כי מכבר נמלאו רוב אבות עיר ווילנא רגש הטוב וכבר החלו לדעת כי הכו בסנורים עד עתה, ואף כי ההרגל ושנאת ההמון עודם מתחזקים לבלי הסר את המעטה הלוטה על פניהם, הנה תקותינו אתנו כי בזמן הבא יתוספו מספר התלמידים כהנה, ובעוד ימים ותפרוץ הדעת ומלאה הארץ דעת ה' כמים לים מכסים.

והשנית בבחינת השכלת הגדולים גם זה מחזה נפלאה לנו ויקרה מאד כי בעת ראותינו לראשונה כי תעמול ההשכלה להכין לה דור חדש בעתיד ולפזר זרעיה־זהב בתלמי הבחרות והילדות, הנה ישמח לבבינו שניה לראות את השכר בעמלה מכבר בראותינו פרי־גמל מזרע ימים רבים, וכי תמצא לה ידה לקצור גם מעט בעת תשוב לזרע בזרוע כח, ואלה הם פרחי הקרח אשר עלו ויצמחו מתוך הקרח הנורא אשר רבץ כאריה על שכלי גרי רוסיה וליטה היהודים – ואלה הם אשר יצאו לאור עולם לראשונה לזר התגמול בראש עמל ההשכלה והם “פרחי הצפון” אשר יצאו בראשית אביב תר"א מעיר ווילנא המחברת הקטנה הנקובה בשם פרחי צפון מוצאת משני ילידי עיר ווילנא אליעזר ליפמאן הורוויץ ושמואל יוסף פין, אשר עמלו לאסוף כל ציץ יקר ופרח נעים עולה לבדו בחדרי לבב משכילים־מסותרים ולקלעם יחד כפי הבטחת המוצאים יש ויש אתם בכתובים עוד כהנה וכהנה מכתבי־חכמה בקורת מליצה ושיר רבים, ואשר אם ימצאו רק עזר הנם מוכנים לעבוד עבודת־הגן לקטוף כל פרח יקר ולהשיגם לפני כל אוהב ההשכלה, במחברת הקטנה הזאת ונקבצו עמל שלשה עשר משכילים, אשר כפי הראות כחם רב במליצה ושיר בחכמת־הבקורת, ובבאורי כתבי הקדש, וגם הראו את פרי עמלם בליטעראטור התלמוד (ראבינישע ליטטעראטור) והיא לנו כמבשרת את בוא אביב נחמד – עתה יוכל קוות כי יגלה לפני חוקר מצבי עמו ושמח בהטבת מעמדם. עולם חדש נפלה המסוה אשר עטתה את פני גרי רוסיה ויראת ההמון אשר הניאתם להתראות ברם כתוכם, והנה עמדו קבל העם גלוי־פנים לשלח אש בוערת בקמת האולת ולהאיר כעמוד אור לפני עמם וצעירי הימים המחכים עליהם, מהמחברת הקטנה הזאת ירום לבבנו להוחיל תשועת החכמה וממנה תצא קטורה לאף הישנים בעצלות או בנשיה, להתחזק לצאת בעד אלהינו ובעד חכמתינו אשר ירדה פלאים זה כמה – המוציאים לאור והמחברים ראוים לגמול התודה את אשר לא יקמצו כל אוהבי חכמה באמת ומוקירי כל דבר חדש בערכו.

ישמח לב הכותב בתתי לפני הקורא מחזה נעימה ומשמחת ממקום אשר דמו לראות תמיד מראה שאיה ומבהלת, יודע הוא כי הדברים האלה הם הראשונים אשר באו לדלות מים עמוקים מסותרים, ומבקשי את האלהים להמצא תמיד לעטו סממנים נוהרים כאלה, ולבשר כל טוב וצדק בעמו.

 

הוצאת “פרחי צפון” לאור. ⁵    🔗

אב תר"א [1841]

אל כבוד הדירעקטאר לבית הספר אשר באדעסא החכם הגדול מהור“ר בצלאל שטערען נ”י.

כאשר ינעם צלצל המזמר־הלילי בדומית חצות ליל ובערפלי צלמות, המרעיד בהגה זמרותיו את מיתרי לב רגש שוכן בדד וגלמוד, ככה יקר היה לנו לראות ממרחק מכתב יד כבודו שלוח אלינו לברכנו ולהודות על מעשי ידינו, בעוד חושך מסביב לנו ודומית מזימות האיבה משתרעת לפנינו, כדומית הים המבשרת סער גדול, ורק לפעמים יחדרו לאזנינו קול חרפות וגדופים מאת שומרי חומות האמונות הכוזבות – כמו חפצנו אנחנו לשלוח יד בקדשי־אל. ברוך אלהי האמת אשר מצא לו מלאכי קדשו בקצות ארצנו, אשר ידעו לערוך וליקר כל דבר כערכו ואשר כח להם לצות להמון שאון רב שקט, ולהשביח משברים, כי לא ברב אנשים וברוב לוחמים תתעודד מלחמת החכמה כי אם ברב חיל, וחכם אחד כמעלתו ימצא לו לגרש בגערה אחת המון לוחמים בעוז ההרגל ובעינים סגורות.

במכתבו היקר ראינו כבראי טהור את כל מזמותיו הטובות וכחו הגדול, חום רגשת לבבו לטוב השכלת עמו, בו נגלה לעינינו בתור תומך ידי עובדים עבודת ההשכלה ומעיר להם לעזור. קראנו את המכתב באזני כל ידידינו ממשכילי עיר ווילנא ותחי רוחם עליהם, בשמעם כי מצאו הגיונם הד נעים בלב יקר כמוהו ונפשותיהם מרחפות בין בתרי רוחו הטהור. – “יחיה אלהים את רוחו” קראו כלם כאשר החיה את התקות הטובות אשר חלנו והרינו זה כמה. כי באמת מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק.

מכתבו היקר נתן בלבבנו עוז להרהיב את נפשנו לבוא עמו בכתובים, ומטובו, אשר נוחיל רצון וידידות, יהיה לשום עינו על דברים אחדים אשר אמרנו לדבר באזניו דברים הנוגעים לעצם המחבר.

1) המחברת הראשונה מפרחי צפון אשר קבל כבודו – היא כמבשרת וכמעירת את לבות משכילי בני ישראל הנרדמים לעבוד עבודת הקדש ולהוציא ציץ פרח ההשכלה באדמת צפון, והיה בתת ה' רצון וחפץ חכמה בלבות המשכילים האלה לתמוך ידינו במכתביהם אז יהיה ביכלתנו לשוב ולהוציא אחת אחת, ולזאת לא הבטחנו את הקוראים לתת בידיהם מכתב־עתי יוצא במועדים מזומנים, כי לא מאת הזמן כי אם מאת העוזרים תלויה יציאתו לאור, נוסף לזה כי לא השגנו עוד רשיום מאת הממשלה להוציא מכתב־עתי, ועל כן לא מלאנו את ידינו לכתוב תכנית ותכלית המחברת, באשר איננה עוד בריאה קיימה, כי אם שומרת מציאותה והויתה – מאת המאמר הטוב – יְהִי – אשר תוחיל מפי כל משכילי עמנו. ומטעם זה נוסף על דעתו הישרה אשר זכינו גם אנחנו לחשוב כמו – לא שלחנו בראשיתה כי אם שיר ראש־דבר, מידידנו המשכיל היקר ר' אייזיק בן יעקב, כהקדמה קטנה, ולזה אדון יקר תומך ידי חפצי חכמה ואב השכלת עמו.

2) מאשר כי רק מהעזר הזה תלוי כל דברי הוית הספר הנכבד; והכלי האחד לקשר בזה כל לבות חפצי חכמה בקשר־אמת אחד, לחרוץ לצאת לקראת נשק האולת ולא־דעת – על כן נועזנו עתה לבקש מאת כבודו, אחרי כי עירו היא עיר מלאה חכמים ומשכילים גבירים וסוחרים נכבדים אשר בסתר אהליהם דורשים חכמה, לעזרנו לקבל חתומים על המחברות הבאות ולמכור כמספרם ממחברת הראשונה, כדרך כל מוציאי־לאור ומחברי ספר, ולמה לנו לאמר לכבודו כי לא ככל הספרים הספר הזה, ולא ככל העבודות אשר הדברים יגעים לעשות טובה לההשכלה בכלל מעשה הספר הזה? – אדוני ראש מביני דבר! על כן אם לא נעיז לבקש את כבודו לשים עין בעצמו על הדבר הזה, מאשר שמעתי את שמע המורים היקרים אשר בבית־הספר אשר לו, כי מלאים הם רגשות יקרות ונכבדות לטובת ההשכלה בכלל, אולי יהיה מטובו להתיעץ עמהם ולתת משמרת הצדקה הזאת על שכם אחד ממורים אלה. עבודתם תהי: למכור את הספרים ולקבץ חתומים לעתיד ולחלקם תמיד, ולשלוח לנו גם מכתבי משכילים ידועים להם, אחרי אשר יעבירום בכור בינתם הגדולה. ותחת זה אף אם נבוש לגמלם שכר, הנה בכל זאת כדרך התגרים העשירי יהי להם. – ובהכנעת רוח הננו אומרים לו ברכה ושלום.

 

בעניין הדפסת “פרחי צפון” ⁶    🔗

[– 184?]

אל המשכיל

מכתבו מר“ח סיון קבלתי היום רבו כמו רבו רגשותי חדשות התעוררו בקרבי בקראי דבריו הנעימים, אמנם לו ידע תדע כי רק דרך זכוכית מגדלת הנו רואה את כל ולא בעינים פקוחות כן בערך ההשכלה בכלל כן בערך הריון הפרחים מבטן קור הצפון אז תצדיקנו ידידי על כל וענתה בי צדקתי ונוכחת כי לא לבד מרכז כולל חסרנו אבל גם כל אחד מהנקראים משכילים חסר לו המרכז הנאמן אליו, יכונן את כל קרני פעולותיו והרגשותיו – ואנכי מה! – ידעתי את כל המשכילים כי אם כוונתם רצויה – מעשיהם אינם נרצים – הם יחפצו את הטוב בעלות רעיון זכר הטוב בחזקה, דרך שערי לבביהם ואחרי ידפוק עליהם הרבה – אך גם שמה כברק יברק ויעלם, ואם רבו דברי המשכילים בדבר פ”צ [= פרחי צפון] הנה לא שלח אחד מהם ידו מתחת לאבנטו – לפתח חרצובות צרור כספם, ובאמת רק כצל הכסף צל החכמה, הכסף הוא האבנים ליליד התבונה ודי מזה.

ידידי הורוויץ נסע אמנם. בכל זאת לא רפה כחי כי עוד לא נתפרדה החבילה ואף כי גדל עליו מאד עמל הטרדה בזה ובדבר פרנסתי אמנם כבר נשבעתי, ונרצעתי להיות עבד עובד לצמיתות אל מעשה ההשכלה ועד כלות כחי את עמלה – והנני טורד ומיגע את נפשי להוציאו. ועתה ידידי מכתביך ומכתב ידידך היקר – ואהוב לי – באו לידי אחר נסוע ידידי הורוויץ במסרו את המכתבים הנדרשים לספר פ"צ לידי, והנה באמת אומר לך ידידי כי מכתבך הוא יקר ונחמד מאוד ולא לבד נשא חן בעיני כי אם קנה את לבבי אבל כבר הגדתי לך, כי הכסף הוא האבנים ואיכה אוכל להדפיסו כולה אחרי שלא יתכן ולא תרצה לחלקו והוא יכיל כערך שני בויגין על כן שלח נא את מסת הדפסתם לבד, לך ולא לי יהיה כספך כי אנכי כבר געלה נפשי להוציא זולל מיקר ולבקש תועלת כסף מדבר ההשכלה.

 

לבטיו של משכיל ⁷    🔗

[ – 184?]

אוהבי יקירי המשכיל הנחמד והמהולל כמ“ר יעקב קאצענעלסאהן, נ”י. השלום?

ואם תוכל לסלוח לי אוהבי כי לא כתבתי לך עדנה, כי הטיב ידעתי, כי תדע גם אתה את מעמדי הדל והרע מאד – כי הנני נדחף מגלי רוחות הסוערים עלי להדיחני מדחי אל דחי, ומטרדות פרנסתי. הנני נגרש לפעמים מטרדות הליטעראטור אשר בחרה בי להתל ממנה. – לתת חכמה בלב איש נבער כמוני, ובלב מסכן אשר אולי תצלח בידי – בזויה היא לי – אשר על כן אדע, כי תסלח לי בלבבך אוהבי היקר, – אמנם הלא תדע כי לא אוכל לסלוח לך, אתה, אשר הנך יושב בדד ושוקט כל היום, משתעשע על ברכי ההורים, ותענוגי הרעות, ולא זכרתני, – ותשכח את אוהבך, אשר זכה להיות ימים אחדים עומד לימינך ולהדריכך על דרכי ההשכלה הארורה, ואולי חזרת בך ותתעטף בעטף שלמת קדש – ותקלל מעיקרא דדינא את הנקראים בשם משכיל – הלא תדע גם אתה, כי גם אנכי אינני שמח ועלז כי הייתי משכיל, וטוב היה לי אם הייתי עתה מתחפש במעטה השוא והחסידות – אך לא, ההשכלה היא לי יקרה מאד מכל הבלי העולם ותענוגיו, ואמת לי היא החכמה אשר היא לי כעמוד אור להאיר לי חשכת חלד, הידידות היא לי האבוקה האחת אשר תופיע לי אם תחשיך עלי האולת בכנפיה כנפי שאול. ועתה הנני מעירך להזכר מעשה אהבתינו שמבראשית – ולקבל דרישת שלום מאוהבך שמואל יוסף פין.

 

וילנה בימי פרשת “ההשכלה מטעם” ⁸    🔗

אדר ט"ו [1842?]

ידיד לבי

הימים האלה המה ימי לדת זמן חדש ותקופה חדשה בווילנא – עוד ילחמו התוהו והיש מלחמת־איבה, עוד יתאזרו בכל כח ועֹז הסדרים הישנים להתעודד על עמדם והסדר החדש ברוח ענן מתקוממם מבין משואות החרבות, להפיל מעל ראשו מסורת הבלי שוא קדשו ברוב זקנותם – אך אחרי בלותם לא תהיה להם עדנה. –

ידעת ידידי תולדות כל ימי השתנות בקורת תבל – כי מקריהם מקרה הררי אש בהם תתלהם השלהבת עמומה ימים רבים – תאכל בסתרי מוסדות הגבעות וכן הארץ תפוצץ הררי עד וגבעות עולם תשוח – תהפך ארץ לישימון וממתלעותיה תקרא שממון ואבדון – עדי תבצע זממה – ואז תבוא מנוחה ורוח מטוהר בעקבותיה – את המחזה הזה הננו רואים במעשה התגלות ההשכלה – בעירנו – אות ומופת היא לכל גרי רוסיה העברים – כבר פזרה בהשקט ובאין אֹמר גחלים אחדים בכל פנות העיר. זה ימים נראו עמומים עד היום – ועתה התחזקה לצאת בכל עוז – וכבת החכמה פאללאס אטהענא – תתראה בחנית ומגן – תגיע במטה עוזה אל כל אח ואח בוער בסתר ותעורם להתאחד לשלהבת אחת גדולה – וכמטה אלהים קורא ברד ואש משמים, כן גפרית ואש מתלקחת מכל עבר ופנה – להרעיד את מוסדות הבנין הישן – עתה ראינוה עטורה בעוז רצון־מלך, וחמושה בחכמת אנשי שם – מקריבים כחותיהם למענה – ותקותינו חזקה כי תעיר גם כל דגל הנצוח, ונס־ישע ירחף בידה על שער אויביה.

כי אף אמנם קטן היה נצוח מלחמתה בעיר ווילנא לעומת כל גרי רוסיה העברים הרבים, אך הלא ידענו כי לא לפי מדת המקום אשר יכבוש הלוחם תחשב נצחונו, כי אם לפי חשיבות המקום וערכו – ולא לפי ראשי הנופלים תכבד הישועה, כי אם לפי יוקר וערך הראשים האלה – וקדקוד נזיר אחד ישקל יותר מעשרת אלפים גולגולת מתים אשר לא היה בהם רוח עודם בחיים – ועל כן בהיות עיר ווילנא היא אם בישראל ואנשיה נכבדים בעיני כל אחיהם בארץ זאת – הנה אם יעלה ביד ההשכלה להרים דגלה על שעריה, ולקחת ראשי נכבדיה בשבי – תגבר ידה בלי־תפונה גם על שאר אחינו בכל תפוצות רוסיה ותהי ווילנא להם למופת. האלהים עשה זאת, בא וראה כמה רתקות נאחד לרתק את שלשלת המקרה הזאת – היקר הנכבד ר'… [=ניסן רוזנטל] הובילו אלהים לקרית המלוכה ויתן חנו בעיני כל השרים – ועל כלם שר השכלת העם אוואראוו, יהי שמו מבורך, ויאמין בו להודיעו רצונו בדבר בתי הספר – ולבב היקר הזה בוער באש התשוקה להועיל ולהטיב. וישאל מאת השר להאריח לחברתו את הדאקטאר…[=לילינטאל] אשר עצמיו מלאו עוד כח עלומים לעשות ולפעול – למען יחזק את ידיו – והנם עתה לעינינו כמזל תואמים בשמים – מאירים ומפיצים נוגה מעל לאופק עירנו ולהלאה – פעם יהי… לו לאלהים והוא… לפה ומליץ באזני העם ופעם יהי ל… לו לאלהים מודיעו עצה נכונה – והוא יהיה לפה וגם לידים מוכיחות ועושות דבר אמת. וגם אביך היקר יהיה להם מעיר לעזור – כי הוא המקור המסתר מעין כל רואי ושופך ומפכה להם מי חכמתו לערות דבש – ולשכל ידיהם במלאכת הוצאות מקור כסף לתוצאות בתי הספר – והנה תקותנו חזקה כי נראה בעירנו שני בתי ספר – ראשי הקהל וגבאי החברות הסכימו אל כל דבריהם – צר לי אחי כי הנך מרחוק אינך רואה את כל הנעשה ואינך מרגש השמחה והששון תמלא נפשינו בכל נצוח קטן – והנני מוצא נחם מעט כי אהיה אנכי המבשר לך כל אלה – ושלום.

 

בקשת סיוע ממונטיפיורי להדפסת "דרכי ה' " ⁹    🔗

י“ד אלול תר”ג [1843]

אל כבוד עמו ומשגבו זיר [=סר] משה מאנטעפיורי ניו'

אל נס אהבתו את עמו, העומד בראש הררי מרום ישורון אשר ינהר כל לב דואג לטובת אחיו – וכל נפש נכאה מראות עינים, עדיו יאתיו ויבואו מקצה ארץ, מקום נפוצות יהודא, כל אנחות רבבות עמו, למצוא נוחם וישע, תחת כנפים יתקבצו להחסות כל הנרדפים מסועה הימים וסערות הזמן המתאכזר על עם ישראל, עדיו תקרב היום ענות רוח מקנא כבוד דתינו הקדושה המחולל, לבקש מחסה ומנוס תחת צל כנפים וקנאת חכמים הגדולים מוסדי דור ודור – תעל עתה לפני מרום שבתו לאמר הושיעה. מה רע ומר גורל עם ישראל! כמעט החל לראות אור חסד מכסא מלכו, ארצות אשר יחסה שם כמעט נכבתה, תבערת מוקדי־עולם, אשר אכלה רבבותיו, כמעט שב חרב צריו לתערה אשר עפף על פניו אלפים שנה, כמעט שככה חמת קנאת שונאיו וירצו לקרוא שם אדם, לעם קדוש מאד – והנה נתגנבה המשטמה הנוראה בעיר חנפה ותחת אשר לחמה מאז מלחמת־תנופה למען הרעיד את דתנו הקדושה, אשר האירה לנו בלכתנו בגיא צלמות, ואשר יצקה צרי נחם לנו בתבערת השרפה, אשר שחקה בקרני־קדש אל־מות לעונים אשר גברו תחת חרב אויבינו, כי אויבינו החלו להיות פלילים ויצאו לדבר משפטים עם תורת ישראל, ולרמוס ברגל גאון משפט את כבודם, למדו לשונם דבר חונף ולהוליך החלקלקות תועה, מצור ישענו מכבוד תורתנו ויכינו את דרכיהם העקשים “נתיבות עולם” ואוי לעינים שכך רואות, כי כמה וכמה נערי בני ישראל נטים אחרי דברם המתלהלים, ודברינו נהפכו בם למרורות פתנים, לסוג אחור מתורתן, ולבזות את קדושת יקרת דתינו.

והנה אנכי הצעיר בעמי קנא קנאתי את כבוד דתנו הקדושה וכבוד חכמינו בעלי התלמוד ותורה שעל פה, ובעזר צור ישועתי כתבתי נגדו, ספר שלום מכונה בשם “דרכי ה' " בו הוכחתי לראות, כי כל דבריו הם דברי תועה ואין בם מועיל. את הספר הזה חלקתי לשני חלקים, הראשון והוא קורות תורות שעל פה ודת הנוצרית מראשית הוויתם עד היום, בו הוכחתי להראות בראי קורות הימים הנאמנים כי ישרו דברי תורה שע”פ בכל דור, והאירו באור החכמה והחקירה, ולעומת זה, כי דת נוצרית הלכה מעקשים מראשיתה עד היום בכל למודיה וברוב כחותיה ומחלוקותיה והוא א“כ השגה כוללת על דברי־תועה של מתנגדים. והשני הוא באור כל יסודי תורות שעל פה בדרך סדור פרקים נתיבות עולם, ולהראות על כל שעל ושעל, כי תועה הוא ואיננו יודע לא את יסודי דת ישראל ולא יסודי דת הנצרית ושם נקבצו השגות פרטיות לערך חמשה מאות. את כל אלה צרפתי ובחנתי בכור המחקר העיוני נשען על כל ספרי הש”ס בבלי וירושלמי ומדרשים וספרי גדולים, חכמי ישראל כפי אשר מצאה ידי; בעזר ה' וגם מחכמי עם ועם לקחתי את הראוי והנכון לזה ואבוא על דרכי ה‘. את החוב היקר והקדוש אשר מצאתי רובץ עלי ועל כל איש ישראל מלאתי ברוב עמל בעזר אלהים, אמנם הוא כזרע הטמון בארץ כי אין לו טל נדבה להוציאו לאור עולם, כי ראשונה לא חלק לי ה’ מעיר גם למעשה הטובה בעזר הכסף, והשנית, כי ארצנו לא תתן להצמיח פרי כזה, ומנשמת רוח קרה, תבול כל התנובה הנותנת ריח בגן דתי ישראל.

על כן הנני קרב ובידי בחינה (פראבען) מכל עמלי, פרק אחד מחלק הראשון ופרק אחד מחלק השני, להקריבם לפני מזבח חכמתו ואהבתו את דתו – והיה אם יטיב בעיני אדוני מושיע עמו ומקנא קנאת דתו, יורני את אשר אעשה בו עם החבור הזה – (החבור הוא מכיל, לערך מארבעים עד חמשים בויגין) כי לאורו אראה אור והפרי אשר הניץ מתלמי לבב מקנא קנאת דתו, רטוב בדמי נפשו ורוחו, ישא ראשו שמש צדקו ואור חסדו.

ובהשתוויתי לפני אבינו אצא בענות רוח

 

מכתב אל ליליינטאהל ¹⁰    🔗

סיון הדר"ת [1844]

אל הרב הדאקטאר ר' מנחם לילענטהאל

ימים רבים לאוהבי הטוב והתושיה אשר אין כל חדש נפרץ בעולם הלמודי, וכל העלילות אשר עולל הזמן לטוב השכלת אחינו נחו כמעט למראה עין, ולב כל שוחר טוב פוסח על שתי הסעיפים עולה על הררי התקוה ויורד בתהום הנשיה, ומעלת כבודו, ראש מסיבי מנע את ידו מלהודיע לאחינו גרי ארץ ווילנא אף שמץ דבר תהלוכות הדבר, וכנפי רוחנו נרפו מלעוף בתעופת השמחה הטובה אשר האירה לפנינו. אויבי החכמה ושוטניה הוציאו גם המה דבה רעה ולהעציבנו ולבעבור הרעימנו. אמנם אם נכסו השמים, שמו התקות הטובות לישראל בערפל, הן אור יקרתו זורח יקר הולך לקראת כל איש גלוי העין יודע להוקיר כל דבר לאשורו ובלב אוהביו באמת נדמה כבודו כאשר שמש הלוחם עם גדודי העבים, אשר יעיזו לפעמים ולהחשיך יפעתה ולהקדירה, ולא יצליחו כי אם עד ארגיעה, ועל כן הֹמֶה גם לבי, אוהב ומוקירו באמת לזכרו, ונפשי כלתה לשמו כל הימים. אך למה אני בא להטרידו במכתבו ואין חדש בפי כי אם תודה נאמנה ואמון רוח. – על כן שש אנכי מאד בגשתי היום להקריב לפניו את ספר פרחי צפון ח“ב אשר הוצאתי לפני ימים – למנחה טהורה. כי הלא יודע כבודו את תשוקתי לעשות ולפעול לטובת ההשכלה בבני אחי הצעירים ממני. וע”כ תיקר נא פרי התשוקה הזאת, יואיל נא לרצותה ולשאת פניו אליה, ותהי זאת שכרי כי יזכור בי כבודו ולעת מצוא יענני תשובתו ובאתי על שכר הספר הזה.

והנני אוהבו באמת…

 

גזירת השלטון על הלבוש היהודי ¹¹    🔗

18 במאי 1845

החשותי עד כה ולא דברתי עמך זה ימים, כי בין רוב המבוכות אשר שתו עלי בימים האלה להרעימני היה היו גם כן דברים כלליים ונוגעים לכלל אחינו בני ישראל גרי ארץ רוססיא, אשר גם המה תפשו את לבבי המתפעל באמת מכל דבר נוגע לאושר, או חלילה לרע, עם יעקב, ועצרו בעד מחשבות אחרות פרטית. ומה גם כי אמרתי טוב לי לחכות עד עת צאתם לאור מוצא הדברים הכללים האלה, למען אוכל להרגישם כראוי ולצורם בששר האמת לפניך ידידי ולהקריבם לך כמנחה קטנה לאות ברית אהבה כרתנו בין שנינו.

בלי ספק הגיעה גם למחוז מגוריך הפקודה, כי ישנו היהודים את בגדיהם וילבשו בגדי עם הארץ אשר המה שוכנים בקרבה. ואולי ע"כ [=על כן] למותר יהיה לצייר לך את המבוכה הנוראה אשר הביאה לרגלה בין אחינו ואת הפעולות הגדולות עתידה היא להביא לימים הבאים את אשר אתה רואה. אמנם בהיות עיר ווילנא עיר ואם בישראל, בהיות היא עוצרת בתוכה כל מיני בני אדם בעלי דעות שונות, ובהיות אני מעודי רגיל להביט על הפרט כעל הכלל בדבר הנוגע לכלל כולו, אמרתי אספרה לך כמו ראיתי והרגשתי בעירי הגדולה והמלאה לה אנשים מאנשים שונים, דעות מדעות שונות, אולי ייקרו בעיניך דברי ולא תרא על רגעים אחדים תקח ממך קריאתם.

אחב“י [=אחינו בני ישראל] מאז בואם תחת עול אומים אכזרים, אשר הקשיחו את לבבם להבדילם מהם בכל זכויות האזרח, נבדלו מעט מעט מן הנוצרים נגד רצונם ובדאבון נפשם אכן אחרי ראותם מדות העמים כי ברע להם, אחרי התבוננם כי משחת במשפטי הנהגתם עם בני אדם כמוהם, קיימו וקיבלו עליהם ועל זרעם את ההבדלה הזאת אשר אכפו עליהם הנוצרים. ומאז חיים המה מפורדים בין העמים, כוננו להם חברה מיוחדת בין חברת העם אשר המה בקרבו. הציון הראשי המבדיל בין עם לעם הוא בגדיו ומלבושיו. וגם הסבולות הזה אשר אכפו עליהם בעלי מגורתם בספרד ובצרפת, להטביעם בחותם החרפות, קדשו היהודים ברבות הימים, ויבחרו בבגדים המבדילים למען כבד את שם יהודי אשר היה לחרפות אז. ולא מסכלות עשו בני הדור ההוא כמו, כי באמת בהיות אז הנוצרים פראים במדותיהם ובמשפטיהם ראוי היה לבני ישראל נוחלי דת אמת להנזר מהם לבלי התערב בהם ולבלי ללמוד מעשיהם. אפס הנזירות האלה ארכה לה ימים יותר מדי עד כי כלתה ברוב הימים וקדושת הטובה הוסיפה להקדישה יותר ויותר עד אשר היתה פנה להיות לחוק בימי דור חדש מתנגד ברוחו ובטעמו אל הדורות הקדומות ההמה, ותחת היותה אז אולי מצרכי הזמן, הנה התהוה עתה למשטין ולרועץ, למשטין אל פעולת הימים החדשים, הדורשים אחוה־כללית, ולרועץ אל כל הטוב אשר התעודדה התבונה המתפשטת לבנות בלבבות הבנים החדשים יולדו על ברכיה המדינים באחינו ראו את הרעה הגדולה הכרותה בעקבות ההבדלה הזאת, ויתבוננו עליה כעל תהום נורא מפסיק בין אחינו ובין טוב הארץ הכללי. ולא אותה בלבד מצאו ראויה להעביר כ”א [=כי אם] להערות עד היסוד גם כן את כל החומות הברזל המבדלות בינינו ובין שכני ארצנו. כי כל עוד כל הבדל ונזירות בחיי המדינה חי בינינו, לא תכון מלכות השלום בארצנו. וע“כ ידעו להשכיל דבריהם ולהביאם לפני הממשלה, כי טובה לפניה וכשר לבני ישראל לגולל מהם את החרפות אשר עמסו עליהם מאויביהם ואשר התקדשו ברבות הימים. והממשלה הטובה ראתה כי הטיבו את אשר דברו ותגזור אומר לבטל כל ציון מבדיל את בגדי היהודים מאת בגדי שכניהם. אפס הפקודה הזאת בבואי לאזני אחינו בני ישראל העציבה והרעימה רוב בני העם כתופשי התורה וכעמי הארץ, כי אלה וכאלה נואלו לחשוב את הבגדים היהודים כקדושת הדת תורת משה, וע”כ סכלו מהבין עצת הממשלה הטובה בזה ויחפאו עליה דברים, כי אורבת היא למו בסתר להפיל מעט מעט ג“כ את יסודי הדת הקדושה. הנבונים שבהם, אשר הצליחו לדעת יותר מעט מאחיהם ולא חשו לרעה גדולה כזאת, ראו את בטל בגדי היהודים כשורש פורה ראש ולענה מצד עצמו אם לא מצד הממשלה, באמרם, אם יתקרבו בני ישראל מעט מעט בהסיר המשטין הגדול הזה אל אחיהם הנוצרים ויראו וילמדו את דרכיהם, תקל דתם בעיניהם ולא יאבו עוד לסבול עליה את אשר סבלו זה אלפים להחזיקה, ואם חפה הממשלה לדרוש רעת הדת בזאת, הנה זה כדבר פסיק ראשו ולא ימות. באמת אני אומר לך ידידי, כי לולא אשר אני לי בזה ואשר הנני לאמר לך פה נמצא לפי ההשקפה הראשונה צל יראה נאמנה בדאגה הזאת, ואם לא מטעם כי יודעים אנחנו ואתה כי לדאבון לבב כל אוהב עמו נרפו מעט מעט קשרי הדת באחינו בני ישראל ורוח החיים אשר החיה מאז את לבב ישראל חלף עבר בנסיבת ראשי העם השואגים רק על החיצוניות ולא על הפנימיות בדת ומרבים את הגדר לקצץ את הנטיעה ומרבית העם החיים רק על פי החוקים החיצונים מבלי הבין והרגיש את יקרת נפש התורה וסובלים עם זה ג”כ רבות מן האסורים הרובצים עליהם בבחינת תורת המסחר המדינה. אלה בהריחם רוח קטורת חופש כמעט בהשליכם מעליהם את בגד היהודים, היהודית החיצונית לפי דעתם זאת תהיה להם כל שארית היהודית כהר תלוי בשערה. וזאת אמת נוראה, אשר עליה ידאב כל אוהב דתו ועמו. אפס כבר נדבקה מחלה גדולה בעמינו, מחלה בבחינת מעמדו המוסרי להמדינה, מחלה אשר לא נוכל לרפאותה ברפואה נקלה. כן כל ראש לחלי וכל לבב דוי ומכף רגל ועד הקדקוד מלא פצעים וחבורות, חולה הוא עם יעקב חולי הגוף וחולי הנפש. ואל מה יפן הרופא המנוסה? את מה יבקש לרפאות בחולה מסוכן כזה אם לא את הלב מקור החיים, אם לא את הראש מקור השכל. יקריב נא אברים אחדים חיצונים לטוב האברים הפנימיים להחיותם ולקיימם. יודע אנכי לשברון לבבי כי רבים חולים תפיל תקופת שינוי הבגדים וכל נפש אחת מישראל יקר בעיני כעולם כולו, אמנם מה נוכל לשנות? ארכה מחלתינו ותעלה לא תעלה לנו. בלי חסרון לא יוכל להמנות כל שנוי בדת ובמדינה יעמוד האדם בדמים יקרים, אך המנוחה והבטלה מרפיון ידים הוא יותר רעה ויותר מזקת לכל עם ועם. אצבע אלהים היא זאת בחיי כל עם ועם כי ישלח רוחו לישב במו לזרות ולהבר, לגרש את הפסולת ולטהר את הבר מן התבן. מה לתבן את הבר? כזה וכזה חשבתי אנכי למשפט בראותי את המבוכה הנוראה אשר היתה בישובי עירנו היהודים, ורגשות שמחה ותוגה משלו בקרבי ממשלת מסח, כי כמו שמחתי לראות את אשר קיוה כל נבון, כן נפוגותי לראות בצרת אחי המפחדים בזה, נבוכים בסתרי לבבם. אפס גם בבחינה הזאת נצטערתי ונחמתי כאחד. נחמתי כי ידעתי אשר לא באמת יבכו הבוכים, ונצטערתי על החנופה הנוראה הזאת. קנצי למילים, רבות וכן שונות היו ההרגשות שערו את נפשי, וכן רבות ושונות היו מדרגות המבוכה שהיה בעם ה'. אלה שוחקים, אלה צוהלים, אלה דואבים, אלה אבלים, אלה חנפים ומשקרים, אלה לועגים ומדברים. ותרב המבוכה בעיר, עד כי לא אגזם לך יקירי כי גם המסחור והמ"מ [והמשא־ומתן] שבת כשתי שבועות שלמות לפני בוא יום הפקודה להמלא. ובבואו, הוא יום 15 מאי 1845, השכים העם בבוקר והנה כולם אשכנזים חיים. הוחל ארץ ביום אחד ונולד גוי פעם אחת; אמנם לו ראית את הצרות מצרות שונות, את הצבעים אשר בין אחינו, אלה שהחליפו שלמותיהם כראוי והמדקדקים במצוות כאלה הם המעטים, אלה שקצרו טפח מן בגדיהם, אלה שקשרו לולאות בבגדיהם העליונים ויוצאים בזה, והנשים שהן פטורות בכל מקום מן מצות שהזמן גרמא והתמסרו בחמת לבם להתלבש מלבושי אשכנזית בכל פרטי דקדוקיהם, או אז שחקת עליהם כמוני היום. ובא וראה ידידי את פעולת הזמן הנוראה: כמעט עברו שני ימים וכל העם מקצה שש ושמח על השינוי הזה. לא כל הנוצץ זהב הוא ולא כל המבהיל שעיר עזאזל הוא, הבוכים נהפכו אל העלזים והעיר ההומיה עלזה, ומבלי לראות למרחוק את אשר נבאו להם לבביהם מלפנים רואים הם, כי התיפו מאוד ביפוי חמרי, והנשים חדשו נעוריהם ועתה כל מעינם להמציא תחבולות שונות וחדשות להתחרות אשה אל רעותה. ואל מי תשוב הרעה אם לא אל צרור הכסף בעליהם, אשר אמנם בשמחתם על נשיהם החדשות לא יחוסו על כספם או על כסף אחרים אשר בידם.

 

מצוקות אישיות ומשפחתיות ¹²    🔗

[1846]

אוהבי ומחמד נפשי היקר המושלם החכם כמוה…

מכתבך מן 5 אפריל קבלתי ביום 25 בו, ויהי לי למשיב נפש ולשמחת לבב, להשיב את נפשי העיפה מתלאות הזמן ולשמח את לבבי המלא מרורות וכעס על מעשי התבל החדל הזה, החיים האלה אשר נתן לנו אלהים לעמת את בני האדם. המה כים סוער יגורש הנה והנה מנשמת סערות וסופות לוחמות בשטף אף, ורק הידידות האחת, הוא הירח היקר הולך בערבות שמים – לא־עבות, יצו שקט להמיתם ומשבריהם יתחטאו כמעט, אם תמצא אנית לבבנו, היתה משחק הגלים מקלט מנוח מעט, אז תתעורר הנפש להביט על אשר בקרבה שתו לה הרגשות השונות, ותחפש חפש את ההגיונות הטמונות באפר הבלי העולם והקבורות תחת עמי משואות חרבות חיינו, את האור היקר הזה ראיתי בפתחי את מכתבך אשר לא פללתי לראות ראיתיו והנה הרגיעה נפשי בי כמעט. הקולך זה אחי נטע? האתה זה מחמד סאקער? כל הגיונות כרעו ברעד קדשו, לפני מזבח הידידות הקדושה, מה רב ועצום חושך לקשר לבבות בני תמותה בקשר נצח לא ירהיבו מגלי הזמן לנתקו, ולא יעיזו מרחק ארץ לקרעו. הן אתה יקירי נשאתך עתך הרחק מאוד ממעגל אוהביך ותרוממך לשבת גם בין כנעני ארץ הנכבדים עד כי כבר דמיתי בעולה, שכחת באוהבך הצולע מהתאבקותו עם זמנים ומצפה לאור שמש ההצלחה, אולי תעלה אז ארוכה לצלעו, והנך – ברגע אחד מושב לו, קראתי בשמך לי אתה, ואיכה יגדל על כן ששון לבבי באמת, כעת אם אמצא את נפשי ראויה לקרוא בשמך ולאמר, שלך אנכי אני שלך ולבבי שלך, ולשאול בשלומך. השלום לך סאקער? השלום לחכמתך ולהשכלתך? ולכל אשר לך השלום? ולי אני אוהבך שלום תהלה לאל – בעת כתבי לך.

“שלום בעת כתבי לך” אמרתי, וכן האמת כי רק בעת כתבי לרעי, בעת שפכי רעיונותי והגיונותי לפני אוזן שומעת אז אדמה למצוא שלום בקרבי, ושלום סביב לי, כי מיום הכרתי את ההשכלה הקדושה, התויתה היא תו, מלחמה בשלום על מצחי, מלחמה עם הזמן, ושלום עם הרוח והנפש, ומאז ילחם בי הזמן ועניני התבל משערו להפיצני, אין שלום במגורי ואין מנוחה סביבי, ובעד כף נחת אחת אשר אמצא לי בעמל אתן מלא חפנים עתותי יקרות ורגעים טפוחים – אמנם הכף הקטנה ההיא מכריע משקלה משקל כל נטל התלאות בעת ותחזק רוחי בקרבי להתענג עליה, בעת יחיש מפלט לי בחוף ההסתפקות מסועה וסער, בעת יתעורר לבבי לבקש מקלט לי בקרבו אז אשקוט ואנוח אז, אני עם רוחי יחד. כן מיום עברך מעיר מולדתינו יקרי עברו עלי תמורות שונות במצב פרנסתי כמעט עזבתי את מעמד המורה עמדתי עליו זה כמה, ואחליפם במעמד מסחרי, ויתעני אלהים להוראדנא, לחפוש שמה עט סופר ושוקל משקלי האיכות, וכמעט הרגלתי את נפשי במצבי החדש הזה, והנה נגעה בי יד ד' ויפיל את אהלי אשר נטשתי בווילנא, ואשת נעורי שודדה, ואני אין עמדה לסגור עפעפיה, ולהודות לה טרם מותה על כל הטוב אשר עשתה עמדי מיום בואי בביתה, כי העלובה הזאת היתה מראש מסיבי השכלתי, באשר התרפתני שנים רבות לחם חוקי, ולא שאלה ממני דבר בלתי אם השתלם בלימודים, אוי על אבדתי! – המקרה הנורא הזה אחז בציצת ראשי ותשיבני לווילנא ובתי יחידתי הקטנה האומללה שארית עשרת שני חיי אהבתי, היא נטעה מסמרות בי להחזיקני בווילנא, כי לא יכולתי לעזבה בידי זרים, ואני אין לי אם בעולם, ואין לי אב אח ואחות בווילנא, המכה הנוראה הזאת הוכיתי בחורף העבר בלבלה וסכסכה את כל מחשבותי נגעה עד נפשי ותגרש את המנוחה המעטה הסכנתי למצוא לי בקרבי. – אכן לב בשר לבבינו, בוש לא נבוש והכלם לא ידענו! ורוח מתהלך לרוח הזמן רוחנו, ומדי עברו כמעט העבים הנוראים החשיכו אופק חיי הסיתוני רבים מאוהבי לבקש לי חדש ויקסמו לי מקסמי תוחלות טובות, וישובו ויגזלו את שארית המנוחה התעודדה לשוב ולהשתרר במסתרי נפשי אשר אמרה להתעטף בקרבי ולמצוא נועם בהגיוני תוגת נצח. והנה מצאתי את נפשי נסחף בזרם רוחם ונרצתי לתת ידי לעלמה אחת נכבדה ויקרה מבנות נכבדי עירנו, הלא ידעת את החכם הנודע הרב מו"ה מרדכי נאטהענזאהן את בתו אני מוכן ליעד לי לאשה ואלהים יודע האחרית! איליו אנכי נושא עיני, אולי יחוס עלי עתה ויחדש עלי תקופה טובה ומאושרה, זאת עמדתי כעת, ועתה שווה לפניך את רוב המבוכות עברו דרך לבבי בימים האלה, שער בנפשיך המלחמות הנוראות מחוצה ובקרבי, ותבין לרעי כי לא רק שלום בעת כתבי אליך, כי בקדשי את הרגעים האחדים לשמך ולזכרך תאות נפשי, שכחתי את כל התשואות מסביב לי שכחתי את המולת הזמן העבר, בערות ההוה רוחים, מתהלך עתה בין בתרי לבבך, ומבקש לי קרן זוית אחת קטנה להנפש מעט על כן שלום ושקט בקרבי עתה, צרור מעמד רוחי זה יספיק לך יקרי להצדיקני על אשר לא פקדתי בשלומך זה ימים רבים, הגלות העוברים עלי לא יתנוני להרים ראשי ולהביט למרחוק אל כובד הידידות, המאיר על קצת שמי ארצנו המסתתר גם הוא בין עבי טרדותינו ואיננו מציץ מחרכיו, וכן יספוק הצרור הזה להצדיקני על אשר לא חשתי להשיבך על פאצט ראשונה, כי מדי קבלי מכתבך היקר והנעים לי התעוררו כל מתרי הגיוני, וככנור דוד, אשר השמיע קולו לנשמת הרוח כן רעמו ורעשו הרגשות בקרבי מנשמת רוח ידידותך נשפת עלי כמעט, והנה כלתה נפשי לצאת אליך בצבא הרגשותיה והגיונותיה התעוררו בה לזכרך, אפס מדי שבתי לכתוב לך, והנה השטן לקראתי לבלבלני, והנה הזמן הרע עם גדודיו לוחמים בי, את מטהרי, על כן אחרתי עד כה (נוסף על אשר נאנסתי לחכות עד עת מצוא לי בעדך כבקשתך כמה עקזעמפלארין [=עותקים] מן פרחי צפון הראשון אשר כבר שמתי מארב למריבי ואתור אחרי רגעים אחדים רגעי מנוח מעט, התנפלתי עליהם ואתפשם חיים ואקדישם לך, ויצא המכתב הזה הממושך והממורט.

 

ביקור מונטיפיורי; “פרחי צפון”; גזירת הסיווג ¹³    🔗

כ“א תמוז תר”ו [1846]

אהובי היקר

כן אמנם חטאתי ופשעתי נגדך לבלי כתוב לך זה ימים כבירים, וכמעט צדקת לחשוב עלי דברים לא טובים, מחללים כבוד אהבתינו, אפס לו היית יודע שלשלת הטרדות אשר השתרגה עלתה על צוארי מיום חדלו מכתבי ממך, כי עתה מצאתי את נפשך מחויבת לבקש סליחה ממני על הרעיון הזה אשר התגנב במחשבתך, ועל אשר הטית אזנך לקול מפריעי אהבה, ומעכירי ידידות, ידידות אשר שלחה שרשיה זה ימים רבים על יובל הרגשותינו, והנה לוא יכולתי עתה לפרט לך עתה את פרטי דקדוקי הטרדות האלה הניאוני מכתוב אליך, בלב שמח עשיתי זאת היום למען גלל חרפה מעלי ולהרחיק ממני לזות שפתים, אכן מה יתן לך ומה יוסיף לך דעת פרטים כאלה הנקלים והנבזים גם בעיני ואשר לי לא ידעתי גם אנכי, ומה ימריצני שפת יתר הנני לאמר בדרך כלל כי טרדת חתונתי, לפניה ואחריה ומחלה קטנה אשר עברה עלי אחרי חג הפסח, היות השר מונטיפיורי בווילנא אשר ערבבה ובלבלה את כל הגיון לב, בתמהון קדש ועבודת הדפס ספרי תלמוד לשון רוסיא אשר יצאו בעוד ימים אחדים היו מראשי הסבות האלה, וחפצי לכתוב לך בארוכה ולצאת ידי חובת אהבתנו גבר על כלם. כי מדי נשארו לי רגעים אחדים לפעמים רגעי מנוחה ואחפוץ להקדישם לך לשמך ולזכרך, אמרתי בלבבי, מדוע תחפוץ להתפטר מידידך, בשתים ושלש שורות אחרי אשר לא כתבת אליו זה ימים רבים, והעת היא דורשת השתפכות לב בחיק רע, בין כה וכה נועצתי לכתוב מחברת אחת קטנה על דבר תפארת משה, ולחלקה בין רעי הדורשים ממני להודיע להם דעת בדבר היקר והקדוש הזה, ואמרתי למה זה אנכי עוקר קורה אחת מבנינו, ולמה זה אנכי מגיש לרעי הזה קול אחד מערך מנגינה שלמה ואחר עד עתה, והנה תבכה באזני ושופך עלי מרורות, תטיל ספק בקדושת אהבתינו ותחפא עלי דברים אשר לא כן אשר חרפה הם לי לשמעם מפיך אשר דקרו כמדקרות חרב את חדרי בטני! הס, אנכי הסבותי בזה, כי מאין תדע אתה את אספסוף כל טרדותי, ואיזה רוח יעבור עליך להודיעך את הגיוני לבבי הטובים אליך כחמשה ועשר שנים בחדלי מכתוב לך זה כאבעה ירחים, הן צדקת אתה ואנכי לא אשמתי, והנה זה שלום.

ועתה הנני נותן לך ברכתי שלום ברכת חתונתי אשר היתה בערב פסח העבר אשתי מזכרת שמך לטוב ולידידות תמיד, ותשמח כי ידיד בעלה הנך.

בדבר השר מונטיפיורי אחרי הודעתיך כי כותב אנכי את כל דבריו על ספר לא אוכל לספר לך בקיצור מלים אך זאת אמר לך כי אחרי קבלתי מכתבך אשר בשרני מן השמועה הנשמעת מבואו לפ“ב [לפטרבורג] מהרתי לכתוב לך על פאסט [=דואר] לבקשתך בשם הרב המגיד ובשם נשיאי העדה ובקשתי גם את ראשי קהל ריגע להתכבד ולכבדני לכתוב לי את כל בפרוטרוט מאין נודע הדבר – המכתב ההוא לדאבון נפשי נאבד בדרך ולא בא לידך כי אחרתי מועד הפאצט ונתתי על יד הפאצטער היהודי, וישלח יד בדמי הפאצט ויחמוס ממני וממך את התענוג היקר והשתעשע באמרי אהבתינו, ובפרט בעת לחוצה כמו אז, בין כה וכה עבר השר ככוכב דרך עיר ריגא ובא לפ”ב ושמועה אחרי שמועה נשמעת כי יכבד ויאשר את עירנו בחזירתו, ועוד מעט והנה הוא בא, את שירך לכבודו קבלתי וייטב בעיני מצד קלות וצחות לשונו, אפס חסר הוא תבלין רוח השיר מעט!

והנוגע לדבר “פרחי הצפון” ידידי חלילה לי אך לחשוב עלי כמו כי אעבור כאדם ברית לשמוע לקול מסית ידיחני מאהבה, וחלילה לך לחשוב גם כן כי האדם הגדול חפץ היה להדיחך ממני ולהדיחני ממך הן ידעתי כי נוח לכעוס הוא ומליץ הוא! ובהתפעלו לכעוס עליך על דבר נקלה יפרוש את הגבול ויפריד על המדה להתקוטט עמך, אפס לבבו טוב ושלום עמך כן אמנם דבר עמדי לפני ימים להיות לי מעיר לעזור בהדפסתי בעיר לייפציג מקום אשר היה לו ידו שם. אפס עתה כבר נתבטלו הדברים כי לפי פקודה החדשה אסור נאסר עלינו לדפוס כמו אלה, כי לפי השמתה הממשלה מס על כל ספר בדפוס מחוץ למדינה וקאפ' [=קופיקה] מבויגן [=גליון] ועל הנדפס במדינה על בויגען זולת ספרי חכמה (אים ענגערן זין דעס ווארטעס [=במובן הצר של המילה]) וספרי דקדוק הלשונות אשר יבואו מחוץ למדינה, וזולת ספרים הנוגעים ללמודי בתי הספרים אשר יתכוננו, אשר ידפסו במדינה בפקודת ממשלת בתי הספר (שול בעהארדען) ואיכה נוכל עתה לחשוב בהדפסת ספר “פרחי צפון” במדינה או בחוץ לארץ למדינה, אמנם מוכן אנכי לכתוב בקשה אל המיניסטאר אוואראוו ולהודיע לו כי תחת אשר תאבה הממשלה בפקודתה זאת את ההשכלה להמציא מוצא כסף לבתי הספר תעקר את כל ההשכלה משורש באסור אסורים כאלה אל מדפיסי ומוציאי ספרי ההשכלה ולבקש ממנו כי יעיין נא בכבודו להקל מעט בזה אולי יצליח להפוך רצונו והצלתי את הליטעראטור העברית.

חדשות טובות אין בפי להגיד לך. בני אחינו הם עתה במצור ובמצוק מפני הפקודה החדשה בדבר חלוקת העם לד' מערכות – חשכו כל פני ונעכרת כל נפש – או מה היה לנו, מה יהיה עם אלה אשר לא תשיג ידינו להיות סוחרים בגילדע לקנות מהם בית ושדה, ואשר כבר עברה זמנם ללמוד מלאכה, התחת העוני הזה יענשו? יוסרו כי דלים המה? יתחמץ לבבי בקרבי מדי זכרי בזה, הן אנכי עשה המוטל עלי לעשות בה כפי אשר תראה במחברתי הקטנה אשר כתבתי לכבוד השר מן התשובות אשר חברתי לכבודו להשיב על שאלות הקיר"ה, וגם עתה כי מחשבותי נתנות הנה לחשוב בזאת, אולי יתן אלקים ותמצא ארוכה. השר הבטיח לי ואמר כי בבואו שלום לביתו יתן ספרי “דרכי ה' " אשר קבל ימים אחדים לפני נסיעתו מלאנדען לבקורת – ויקוה כי ימצא חן ויפיק רצון, ואז יצוה להדפיסו עברית ומעותק ללשׁון אנגלית – החרדתני אחי – חרדה אחרי חרדה לפני חג הפסח בבשורת בית כללית ופרטיות, ומה קול החרדה חלילה לי אחי לתבוע ממך את עלבוני ולבקש כי תתקוממנה כאלה למען יאמנו דבריך אבל יראתי פן קרו לך ואתה כמתרחק באהבתי, תמאן לפתוח לבבך ע”כ השקיטני הודיעני דבר ברור ואמת מה היתה כוונתך, ומה היה עתה, ויגאל נא אלהים לחדש עלינו בשורות טובות ונחמות וירפא נא את הרוסת עמינו ויחבש פצועי לבבינו, ישלח רפואה שלמה לחולי עמו ישראל חולי המעמד והמצב חולי הגוף והנפש! ותרפא גם אתה אוהבי באמת רפואת מעמדך ואור עיניך זאת חפץ ובקשת אוהבך לנצח אוהבך מנוער

אוהבך באמת…

 

מכתב אל יהודה בעהאק על הופעת עתון “הכרמל” ¹⁴    🔗

ו' ניסן תר"כ [1860]

כבוד אהובי וידידי, רעי ומיודעי, הרב השלם היקר והמפואר חכם וסופר, חוקר וסוקר, נוטע ועוקר, ומי כמוהו מבקר, החכם המהולל דורש טוב לעמו רצוי לכל אחיו מוהר“ר יהודה בעהאק נר”ו.

זה כארבע שנים שאלתי מאת הממשלה הרוסית, לתת לנו הרשיון כלכל העמים ליחד לנו מכתב עתי בו נוכל לדבר ברחבה מכל הנוגע לטובתנו ולאשרנו; השאלה הזאת התהלכה משר לשר עד אשר הגיעה אל כס אדונינו הקיסר הצדיק והישר יר"ה, והוא בטובו האיר פניו אל שאלתי ויט עלינו חסדו וימלא ידי להוציא לאור מכתב עתי יכונה “הכרמל” בשלוש לשונות עברית, רוסית ודייטש, כאשר תראה אוהבי במודעה ופרוגראמע אשר אני מסגיר לך.

והנה אתה יקירי אשר לכל תכלית אתה חוקר, ועינך החדה הצופיה למרחוק וכל תעלומה, תבין מדעתך את התועלת הגדולה אשר יביא המכתב עתי הזה ורב טוב לבית ישראל, כי ירים קרן התורה והחכמה בעמיו, יישר הדורים במצבנו השכלי, המוסרי, והמדיני; אף יחובב עמים, כי בלשון המדינה ידובר בו נכבדות, להסיר מעלינו דבת עם, ריב לשונות, להראות אהבתנו ואמונת לבנו למלכנו ומדינתנו וברצות ה' דרכי יהיה הז’ורנאל הזה לנו לכבוד ולתפארת.

הבשורה הזאת אנכי מבשרך היום אוהב יקר ונכבד, וקורא אני לך מרחוק, לבוא ולהביא אל הכרמל את פרי חכמתך כאשר יביאו כל אוהבינו החכמים אשר בווילנא, וירימו תרומה מתורתם ומחכמתם למלאכת הקודש, איש איש כמתנת ידו; ובטובך אוהבי תתן חכמה בלב כל חכם לב, להודיע את הטוב הצפון בזה הכרמל, וכל איש אשר אהבת עמו נגעה בלבו ימהר לכתוב למכתב עתי הזה במחיר הכתוב בהמודעה, למען אחישה גם אני פעלי ומעשי לאושר עמי. ואבקשך יקירי לבחור לי איש אמונים להיות סוכן על זה. וידו כידך, ושכרו יקבל ככל הסוכנים.

המודעות הסגורות יאבה בטובו להחיש לבעליהן.

ואני אוהבך מימי נעוריך ידידך מלב ונפש, שמואל יוסף פין.

 

התכתבות עם יל"ג ¹⁵    🔗

כ“ה סיון תרל”א, ווילנא [1871]

כבוד ידידי ואהובי הרב החכם השלם וכ' מוה“ר גארדאן נ”י, שלום!

שמחתני אחי בדבריך, השבתתי לי ששון אהבתך, אשר אם אמנם לא הייתי מסופק במציאותה הלא היתה כבושה ונסתרה מנגד עיני, ובשובה ונראתה היום ביפיה וטהרתה, מצאתי את אבדתי, וששתי עליה מאד. אשר על כן לא אזכור עוד את העבר, והנני אך שמח בחלקי באהבתך היום ולעתיד לבוא. והנני מבקשך יקירי כי אם תרצה להיות בעוזרי עבודתי בכרמלי תעשה עמדי חסד ושלח לי מאמרך המדעי אשר אמרת בהקדם האפשרי, למען יבוא בחוברת הראשונה. וידעו מיודעינו ואוהבינו כי גם ידך תכון עמדי. שירים אין בפראגרמא שלי החדשה. ועל דבר המחלוקת בדיעות אשר אמרת, אם צדקת במשפטך, כי לא כל הדיעות שוות, הנה אם תאבה תשמע לי אענך, כי אינני מחולק עמך ביסוד הדיעה כנראה לך וגם אנכי ידעתי את המגונה והנאה, הטוב והרע, הישר והעול, במנהגי עמנו, ובכל לבי ונפשי הנני חפץ כמוך להועיל לבני עמנו להאיר עיניהם לבחר בטוב ולמאס ברע. אך הנסיון הורה אותי כי החובה על הסופר המבקר מומי הדור, להמתיק את מרירות דיניו, ולבוא בתור יועץ ומזכיר, ולא בתור מורה מלעיג וחובט, ולא יגע בדרך הלוכו באשר חביב וקדוש בעיני העם, ובזאת יבוא אל לבב העם, בעצה, אזהרה, וגם במעט התול, בדברים שכבר הסכן הסכין העם שלא לנהוג בו מנהג קדושה. זאת דעתי, ואולי נולדה עמי או נשתרשה בתכונתי.

ובאהבתי את אוהבי היקרים, הנני קרוא ועומד מצד ההרגש המוסרי הנטוע בי ליעצם ולהזהירם, השומע ישמע והחדל יחדל. וגם אתה אולי היית שומע לי לא קראתי עליך מלחמה, ולא פגעו בך המתכנים בשם מצדיקי הרבים, אשר בכל אשר אינך משים לב לדבריהם ולחרפותיהם, היטיב חרה לך, כי הכלימוך ברבים ונצטערת על זה.

את שאלתך “למי אני עמל” הנני שואל כל היום את עצמי ובכל זאת עד שאני שואל ויודע שאין תשובה נכונה נמצאת, הנני שב לעבודתי ולעמלי, ראה והביטה כמה עמלתי במה“ע [=במכתב העתי] “הכרמל” בכל אשר לא יצא במועדו וסדרו הראוי, ומה שכרי. ראה והביטה, גם על ספרי דברי הימים לב”י [=לבני ישראל], ותראה כי הרבה יגעתי בו, ולמי אנכי עמל ויגע, האמן לי שעוד לא מכרתי ממנו 30 עקזעמפלרים. ומי יודע אם יעלה בידי למכור ולהמציא את ההוצאות ערך 250 רו"כ אשר הוצאתי על הדפסתו? ובכל זאת תפעמני רוחי לשוב ולעמול עוד ולהוציא בקרב הימים את החלק השני ממנו – וכל זה למה ומדוע? הגד נא לי אתה אם ידעת? בעל כרחנו אנחנו עמלים, בעל כרחנו אנחנו כותבים ומדפיסים, ובעל כרחנו אנחנו שומעים דבת עם, וזה חלקנו מכל עמלנו. וכל עוד נפשי בי לא אחדל מלעמול לטובת השכלת עמנו ולהרחיב גבולות חכמת ישראל כפי יכלתי. כי כמדומה לי שלכך נוצרתי וגם אתה לכך נוצרת, ועמלת ותעמול עוד. […]

 

סגירת בית המדרש לרבנים ותלאות עריכת ‘הכרמל’ ¹⁶    🔗

חנוכה תרל"ד, ווילנא [1873]

כבוד ידידי ואהובי הרב החכם התורני המופלא והמבקר מוהר“ר יהודה בעהאק נר”ו בחרסון. שלום וברכה.

קראת לי ידידי במכתבך והעירותני לשוב ולהכנס עמך בדברים וכן בקשתני לדבר דברים על הספר תרגום לקהלת אשר הוציא החכם הנכבד ר' ליבוש כארי, באודיססא. אך בבוא דבריך עלי היינו טרודים, עצבים וטרופים, מסגירת שער בית המדרש לרבנים הבאה כפקודה נחוצה ונשארו הרבה מאוהבי בטלים ממשמרתם וחסרי פרנסה. וגם אנכי לא ידעתי מה תהי אחריתנו, וגם ימי הבחינה האחרונה בבית מדרש הרבנים היו דחופים וזעופים. ובהסגר שערי הבית ואני נשארתי על משמרתי ליד הקוראטור, הטילו עלי פקודות שונות בדבר האינסטיטוט החדש. וכמו כן הבחינות בבתי הספר לעם – ובכן עברו ימי הקיץ בטרוף הדעת וביגיעה רבה ואנכי לא נפניתי לכתוב דברים אחדים על ספרו של החכם הנכבד ר' ליבוש ובושתי גם לבוא אליך בכתובים, בלא דבר. וטרדות הכרמל גם הן התובעות את תפקידן ממני מדי חדש בחדשו לצאת באיזה דברים רצויים ומקובלים בעיני הקוראים, ידי חובתם אליהם, אוכלות את שאר רגעי הספורים ומדודים לי. על כן אחרתי לבוא אליך בכתובים עד היום. ואחרי הגידי לך כי עתיד אנוכי להגיד משפט על כמה וכמה ספרים, אשר נשלחו אלי בתוך משך השנה הזאת, ובהם יבואו דברי גם על הקהלת.

אבקשך כי תקח רצון מהתנצלותי אלה, ותתן צדק לדברי ידידך מוקירך באמת, ותביא לי ברכה אל כרמלי, מפרי חכמתך ותבונתך. ומן המתונות והזהירות, שלא תהיה מתון וזהיר יותר מדאי, ידעתי כי לא יצא מתחת לידך דבר שאינו מתוקן. ואתה הבטחתני יקירי כי בקיץ העבר תקח לך מועד לתת לי שאלתי, והנה כלה קיץ – הבציר עבר ודבריך יהודה עוד לא באו אלי למשיב נפשי – הואילה נא ומשוך לי חסד חכמתך הרבה, כי אוצרות הכרמל הולכים ודלים, ומעטים אשר אבחר במאמריהם להביאם הכרמלה – ואתה ידעת כי דבריך חמודות לי ולקוראיהם – ואל תמנע מן הצמאים להם.

תקותי כי לא תשיב ריקם היום את פני אוהבך באמת לשמך ולזכרך תאות נפשו

נפש שמואל יוסף פין

 

יישוב ארץ־ישראל וממשלת תורכיה ¹⁷    🔗

ניסן תרמ"ד [1884]

כבוד הרב הגאון החכם הכולל עומד לנס עמו לכבוד ולתפארת מוהר"ר משה הלוי, רב הראש והראשון לכל רבני ישראל בתוגרמה, יהי שלום בחילו.

כבוד אדוננו יודע, כי מאז פגעה מדת הדין הקשה באחינו בני ישראל בארצות שונות באירופה לאסור עליהם אסורים קשים ומרים בהליכות הפרנסה והכלכלה, והמון העם החל גם להתנפל עליהם בחמה שפוכה, לשים עליהם את נויהם, לתתם לבז ולמשסה ולשימם מרמס כטיט חוצות, החלו מקצתם לצאת מארץ מולדתם ןלבקש להם מנוס ומפלט בארצות אחרות. רבים מהם פנו לאמעריקא ולא הצליח חפצם בידם, לסבות מסבות שונות, אשר בלי ספק הגיע דברם לאזני רומע"כ, ומהם נשאו נפשם לארץ ישראל בהסכמה גמורה ומוחלטת להשליך אחרי גום את המסחרים הקטנים הפורחים באויר ולעמוד על הארץ לעבוד את האדמה, לשדדה ולפתחה ולהחיות נפשם מפרי עמלם הכשר; כי כבר ראו ונוכחו במקומות מושבותיהם, כי אין קומץ המסחור יוכל להשביע רבבות אלפי ישראל, ואין אחרית ותקוה להם כי אם בעבודת האדמה, וכבר באה העת, כי ישובו הרבה מאחינו אל העבודה הזאת, היא עבודת אבותינו בימים מקדם.

המחשב הטובה הזאת מצאה לה מהלכים בלבות כל אוהב עמו וחרד לטובתו ורבים וכן שלמים בכמה וכמה מקומות התנדבו להחזיק במעוזה ולתמוך את בעלי הדעה, המבינים את מצבם ומשאלות הזמן ומתחרים לעלות לארץ ישראל לעבוד את האדמה, בכסף, ולנהלם במועצות ודעת, והסכימו טובי עמנו במקומות שונים לדעה אחת לבחור בארץ ישראל מבארצות אמעריקא לטעמים שונים, טעמים נאמנים וכנים: מפני שמודעת זאת בכל הארץ שממשלת טורקיא הרוממה נותנת תורה אחת ומשפט אחד לכל העמים החוסים בצלה, ולא תבדיל את היהודים לרעה בגלל אמונתם. והטורקים גם המה בכלל אינם קנאי־הדת. ומלבד שאינם שונאים את היהודים המה גם מתקרבים אליהם קרבת אחים, ויודעים כי מצור אחד חוצבנו; ומפני שארץ ישראל יש ויש בה הרבה קרקעות בתולות או חרבות ממעוט יושביה ומעצלות ורפיון ידי עובדיה; ומפני כי הקדושה החופפת על הארץ תגן בעד צעירי ישראל, אשר יאחזו בה מהרהורי מחשבות זרות המוליכות את אחינו המתישבים באמעריקא לפרוק מעליהם עול תורה ויראת שמים כידוע.

עפ“י הדברים והאמת האלה החלו קצת מאחינו לעלות לא”י, ונתנו נפשם לקנות להם אחוזת נחלה, והביאו צואריהם, בעול עבודת האדמה, בחפץ נפש נשאו וסבלו כל יד עמל ותלאה, אשר פגעו בהם לרעה בתחלת הישוב, והתחזקו להגות מן המסלה את כל המכשולים; ובעזרת אלהי ישראל ראו תקוה טובה נשקפת להם כי חפצם הטוב יצלח בידם. אך לדאבון נפש כל שוקד על תקנת אחיו, קפץ על האמללים האלה רוגז של מלשינות ודלטוריא, ושרי הארץ הפחות הפכו עליהם בלהות, לאבד סברם ולבטל סכוים. אסרו עליהם לבנות בתי דירה באחוזת נחלתם והפריעו אותם מעבודתם. ושמועות משמועות מחרידות ומבהילות באות, כי ממקום גבוה יצאה פקודה לסגור שערי הארץ לפני פליטי נדחי ישראל, אשר יבואו לכונן להם מושבות לעבודת האדמה, כי מנדים ושונאים הוציאו דבת בני ישראל רעה באזני הממשלה הרוממה. כי לא לעבוד את האדמה ולשבוע מטובה יעלו העולים, כי אם לרשת אותה הם עולים בחומה ולהתחזק ולהתבצר שמה ולכונן להם גם יסוד מדיני עומד ברשות עצמו.

והנה אף כי רחוק לשמוע, כי ממשלת טורקייא הרוממא תתן אזן קשבת לעלילות שוא כאלה, כי ילך לבה להאמין, כי הנדחים האמללים האלה, המבקשים מנוח לכף רגלם ונעים ונדים לשבור שבר רעבונם בזעת אפם יתעו בשוא נפשם, לחלום חלומות הבל כאלה וידמו בלבבם לעשות להם מגדלים פורחים באויר בעוד שאין להם מעמד כל שהוא בארץ, הנה המעשים אשר עשו שרי הארץ הפחות והשמועות הרעות ההולכות ומתחזקות תעידנה, כי המלשינות מצאה און לה לחתור מחתרת מתחת כסא הממשלה והטילה ארסה לבלע ולהשחית; אי לזאת אמרנו לפנות אל רום מעלת כבוד תורתו וחכמתו, בבקשה שטוחה, בשם כל נדחי ישראל ובשם כל החרדים לטובתם ולתקנתם, כי יתעורר רומעכ"ת ויתעודד לעמוד לפני הממשלה כמליץ יושר מול מגיד פשע.

שמענו ונדעה, כי אלהי ישראל נתן חן רומעכ“ת בעיני גדולי הממשלה, וגם כבוד הוד השולטן יר”ה מושך אליו חסד ומקרבו באהבה, ועל כן נקוה ונוחיל כי דברי עתירת רומעכ"ת יפיקו רצון. ואנחנו תפלה כי יואיל אדוננו לבוא עם הספר לפני הממשלה להציע פרשת החפץ אשר התעורר בלב אחינו לבקש להם מנוח בצל כנפי חסדי ממשלת טורקיא כי רק לחיות על מוצא פי עמלם ישאו נפשם ולא ישיאו את נפשם בתקוות שוא לעשות להם גדולות ונצורות.

רום כבוד חכמתו יודע לכלכל דבריו בחכמה ודעת, ומה ידענו ולא ידע לרצות את ממשלת טורקיא ועם כל זאת נרהיב עז בנפשנו לשים כה נגד מאור עיני חכמתו ראשי פרקים מתכן בקשתנו כנימוקם וטעמם:

מאז ומקדם היתה ממשלת טורקיא סתרה ליהודים, אליה פנו מארצות פזוריהם בצר להם ובה נשגבו, הממשלה האדירה הזאת פתחה שעריה לרוחה לפני מגורשי שפאניא ופורטוגאל משנת מזר"ה ישראל (רנ"ב) ופרשה אברת חסדה עליהם, מאשר נכמרו נחומיה על האמללים ההם, וכן מאשר ידעה, כי עבדים נאמנים בני ישראל למלכיהם ושריהם ושאר רוח להם בחריצותם ובכשרונותיהם הטובים להביא ברכה על הארץ אשר בקרבה המה יושבים. וסופרי דברי הימים העידו על השולטאן באיציעד, כי בחכמתו השכיל לאמר על פערדיננד מלך שפאניא צורר היהודים הלזה יקרא מלך חכם המרושש את ממשלתו ומעשיר את ממשלתי? והנסיון הוכיח ואִמת את דברי השולטאן החכם, כי פליטי שפאניא ופורטוגאל הועילו הרבה מאד להגדיל ולהאדיר את המסחור ואת חרשת המלאכה בארץ טורקיא וכמו כן הרחיבו גבולות החכמה והמדעים, ומאז ועד היום הזה חוסים היהודים בצל הממלכה מחסה נאמן ובחריצותם ובכשרונותיהם מוצאים פרנסתם באמונה ובישרת לבב, ובכלל הם עבדים נאמנים אל הממשלה ואזרחים טובים ומועילים במדינה אין פרץ ואין צוחה.

ואם בשכבר הימים שעברו משכה ממשלת טורקיא חסדה אל היהודים אשר נפלטו ובאו בשעריה, על אחת כמה וכמה יש להם הצדקה לבקש כהיום, כי תתן מנוח לכף האמללים הנרדפים בעברת חמת שנאה וקנאה אשר התפרצה כפרץ מים רבים בימינו אלה בארצות אירופא, שנאה גדולה וכבושה לא ליהודים לבדם כי אם לכל בני שם, זרע אברהם אבינו… חבר צוררי היהודים בימינו אלה אשר לא יבושו ולא יכלמו לדגול בשם דגלי שונאי בני שם (אנטיסמיטים) הודיעו בזה גלוי לכל העמים אל מה ירמזון מחשבותיהם, כל טענות השקר וכל עלילות השוא, אשר יחפרו ויגולו על היהודים ממקור אחד יתהלכו, ממקור שנאה כבושה לאמונות בני שם ולצור מחצבתם ורדיפות היהודים רק תחלת מעשיהם, כי מי ידין דינם ומי יריב ריבם, ולמי יפנו צאן אובדות האלה, אשר כל מוצאיהם יאכלום וצריהם יאמרו לא נאשם?… ולאיזה מן הארצות ישאו עין אם לא לארץ ישראל, מקום קברות אבותיהם הקדושים? הארץ הקדושה הזאת אשר הפילה אלהי השמים והארץ לחבל לממשלת טורקיא היא מחמל נפש היהודים מאז ומקדם, אליה יפנו ועדיה יבואו מארבע כנפות הארץ, כי רצו את אבניה ואת עפרה יחוננו, לרוה אותה בדמעותיהם ולמצוא מקום קבר ברגביה; וכהיום יחישו למפלט למו שמה מרוח סועה וסער, מרוח שנאה ואיבה, אשר יצאה לפרק את מנוחתם ולשבר משענת מחיתם במקומות מגוריהם, בחפץ נפש לעבוד את האדמה לפתחה ולשדדה ולהוציא לחמם מחיקה, בעמל נפש ובשר, כאשר עשו אבותיהם בשבתם עליה, בתקוה טובה למצוא מחסה בצל כנפי הממשלה הטובה ובלב נאמן ושלם להיות עבדים נאמנים למלך הארץ, ויכולים הם אחינו אלה להביא ברכה אל הארץ אשר יאחזו שמה ואל הממשלה אשר תסוככם באברתה, בחריצותם בכשרונותיהם, כי במושבות אשר יכוננו להם לעבודת האדמה יבואו גם יהודים בעלי מלאכות שונות, אשר בלעדם לא תכון כל ישוב. ובהמשך הזמן יוסדו ויכוננו שמה גם בתי חרשת המעשה (פאבריק) על ידי העשירים בישראל והיתה ארץ ישראל החרבה והנשמה, ארץ חפץ מיושבת ומכוננת; עבודת האדמה, הגנות, הפרדסים תגדל ותשגא, המלאכה וחרשת המעשה תכה שרש ועשתה פרי והביאו ברכה לאוצר הממשלה.

בני ישראל יודעים להכיר את כל הטוב הנעשה להם ולהחזיק טובה למיטיבם בכל נפשם ובכל מאודם. דברי הימים יתנו עדות נאמנה על בני ישראל, כי בכל הארצות אשר מצאו מנוח לכף רגלם ומחסה ומסתר בצל מלכים ושרים, דרשו את שלום הארץ, היו עבדים נאמנים למושליהם והתפללו בעדם כמצוה עליהם מפי השם יתעלה על ידי נביאו ירמיה (ירמיה כ"ט ז'). לא התערבו עם שונים ובסוד מתפרצים לא באו, ועל דברת שבועת אלהים שבועת־אמונים למלכיהם הם מחרפים נפשם למות, וממשלת טורקיא הרוממה אם תפתח שעריה לפני אחינו הנרדפים, תקנה ותעשה לה נפשות עבדים נאמנים שומרי מצווה ונוצרי־אמונה, יודעים להחזיק טובה למטיביהם מקבלי נרדפים ומאספי נדחים.

הדבות הרעות אשר הוציאו שונאינו ומנדינו, כי יש ויש בלב בני ישראל להתנחל בארץ ישראל ולכונן להם ממשלה עומדת ברשות עצמה, בשקר יסודה, פרי סכלות ואולת עקשי לב ונלוזים, כי איך יעלה על הדעת שאנשים מתי מספר דלים וסחופים נרדפים ומגורשים ממקום מולדתם, המוצאים להם מנוחה נכונה בצל ממשלה רוממה ואדירה, יחלמו חלומות לקרוא מלחמה על הארץ ההיא, בשיגעון כזה עוד לא הוכו בני ישראל.

לא נכחד מאדוני, כי בבוא שואה על בני ישראל פתאום ובנפול עליהם הוה לא ידעו שחרה בכמה ארצות לשים אותם לשמה ולמשסה, התפרצה אנחה גדולה מלבות צעירי הצאן, ובתמהון לב קראו: כי אין מקוה לישראל ואין תקומה לאמונת ישורון בארצות פזוריהם, ואין טוב לישראל כי אם לשבת בצד בטח בארץ אחת נתונה להם מתנה בהסכמת מלכים ושרים. אולם אין זאת כי אם ענות צוחה וזעקת שבר, למראה הפרעות אשר פרעו בישראל לשמצה, וכל איש ישראל אשר תורת אלהיו בלבו יודע ומאמין באמונה שלמה, כי גאולת ישראל איננה מסורה כי אם בידו של הקב"ה בעת שיעלה רצון לפניו, ועד יערה עלינו רוח ממרום הננו מושבעים העומדים בשבועות חמורות, לעבוד את מלכי הארצות אשר אנחנו חוסים בצלם באמונה; ואמונתנו שלמה כי מלך כל הארץ הוא מעמיד מלכים, מושיבם לכסא ויגבהו, והעובד את מלכו הוא עובד את אלהיו והממרה את פי מלכו הוא ממרה את פי אלהיו ודוחק את רגלי השכינה.

את דברינו המעטים האלה, הננו מציעים לפני רום כבוד תורתו ובשם כלל אחינו ובשם כבוד אומתנו ואמונתו הננו מפילים תחנונינו לפני הדר גאונו, כי יתעודד ויתחזק, לבוא עם הספר בבקשה לפני כבוד הוד השולטאן יר"ה וכבוד שריו היושבים ראשונה במלכות לרחם על אביוני אדם לאסוף את הנדחים ולתת להם תקומה בארץ אבותיהם לעבדה ולשמרה, להחיות נפשם ונפש בני ביתם הטפולים בהם, בעמלם בזעת אפם.

ואלהי ישראל יאיר פניו אל משה עבדו הלוי ויתן חנו בעיני כבוד הוד השולטן יר"ה וכבוד שריו, משפט עניי ישראל אור יצא על ידו, ויחייהו ויראהו בנחמת ציון וירושלים כחפץ מוקירו ומכבדו כערכו הרם ומתפלל בשלומו.

שמואל יוסף ברי"א פין.

 

מכתב אל פינסקר בעניין היתר עבודה במושבות ארץ ישראל בשנת השמיטה ¹⁸    🔗

ט' כסלו תרמ"ט, ווילנא [1888]

אהוב נפשי וידיד לבי הרב החכם המופלא וכו' ד"ר ל. פינסקער.

– – – בדבר השמטה אשר החמירו על עצמם הקאלאניסטען מאימת רבני ירושלים אינני יודע מה לעשות, כי כבר עשינו מה שהיה ביכלתנו. עוד בחודש אלול העבר כתב ידידנו הרב הגאב“ד מביאלאסטאק [= הרב שמואל מוהליבר] להר”ר פינעס, להודיע לכל הקאלאניסטען בכלל ולבני גדרה בפרט, כי יצא ההיתר מגדולי רבני ארצנו ובראשם הרב הגאב“ד [= הגאון אב בית־דין] מקאוונא [הרב יצחק אלחנן ספקטור]. ומה נוכל לעשות עוד, ומה יעשה הגאב”ד מביאלאסטאק. ואין כדאי לפנינו להעיר חמת רבני ירושלים, אשר על נקלה להם להריע תרועת חרם על כל הקאלאניסטען ועל כל המחזיקים בידיהם, ואולי גם מטעם זה רפו ידי הר"ר פינעס ואנוס הוא להסכים עמהם, כי מפני רבני ירושלים הוא נחת.

ולבי אומר לי כי גם הקאלאניסטען רוצים בזה, כי כבר יצאו ידי חובתם להוכיח כי רוצים הם בעבודה, ועתה באה העת להנפש. וגם בני גדרה, אשר עשו עד היום מלאכתם באמונה, חוששני אני להם מחטאת בני תפנוקים ורוצים להתחטא עלינו כבנים המתחטאים על אבותיהם. וכבר שכחו רבצם, ושמעתי מפי מגידי אמת, כי מאז החלונו לבנות בתים לבני גדרה, אשר ישבו בסוכות נוצרים, נשאו את נפשם לבנות להם עליות מרווחות, חדרים מיוחדים להם ולילדים העתידים להולד להם, לזכרים בפ“ע [= בפני עצמם] ןלנקבות בפ”ע [= בפני עצמן] – הישמע כדבר הזה? לפי הנראה, ידידנו הרר"מ פינעס, בכל היותו חכם גדול תורני משכיל וסופר, אין בכחו לכלכל דברי הנהגת הקולוניא ולנהלם לאטם לרגל האמצעים אשר בידינו לשאת משא ואין אימתו מוטלת עליהם והדבר צריך עיון לתקנו.

בידי נקבצו מעות מן הקערות מערים הרבה לסך הגון, ואין אני רוצה לשלוח את הכסף לבני גדרה לאכלו בימי השנה הזאת, כי אם לצרפו לשאר הכספים לקנית קרקע, ואבקש את כבודו כי יהיה מטובו להודיע לי את חות דעתו הרמה. – – –

עיני כהות ולא אוכל להאריך בדברים כרצוני, והנני לברכו ולהודות לו חסד אהבתו אשר עשה עמדי לחג השבעים.

אלהי ישראל יאריך ימיו ושנותיו בנעימים ונזכה לברכו ליום חג השבעים שלו ולהתפלל כי יגיע לגבורות.

אוהבו באמת מוקירו כרום ערכו

שמואל יוסף פין

 

מכתב אל פינס בעניין היתר העבודה במושבות ארץ ישראל בשנת השמיטה ¹⁹    🔗

ט“ז כסלו תרמ”ט, ווילנא [1888]

כבוד… וכו' מוהר“ר יחיאל מיכל פינעס נ”י שלום וברכה.

אחרי הקרבת תודתי וברכתי לראש מעלתו ולראש כל בני גדרה המושגחים על ידו על אשר קדמו לברכני בדעפעשע [= מברק] ובמכתב ברכה ליום מלאת לי שבעים שנה, הנני לאמר לו: כי כשם שערבו עלי ברכותיהם כן עגמה נפשי מאד לשמועה אשר שמעתי, כי בני גדרה ומעלתו בראשם החלו לירוא ולפחוד מפני הרבנים שבירושלים האוסרים עליהם לעבוד אדמתם בשנה הזאת, שנת השביעית לדעת קצת מן הפוסקים הראשונים, ולא שתו את לבם אל פסק ההיתר של גאוני מדינתנו ובראשם הרב הגאון אב“ד דק”ק קאוונא נ“י, ובעינינו יפלא הדבר מאד מדוע זה נפל פחד רבני ירושלים עליהם לעת כזאת ולא באה דאגה בלבם פן ימשכו ראשי חו”ץ [= חובבי ציון], אשר בעמלם וביגיעם, בכחם ובכספם ירו להם אבן פנה למוסדות הקולוניא, את ידיהם מהם לעתיד לבוא ויאמרו: כי לא מאימת הרבנים עליהם הם רוצים לשבות בשנה הזאת כי אם נרפים הם במלאכתם ורוצים לעזוב את רבצם ולהתהלך באשר ימצאו כמשפט בעלי החלוקה היוצאים מירושלים להתהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה לדפוק על פתחי נדיבים. וכבר שמעתי דבת רבים מחו"צ מקרוב ומרחוק הטוענים טענות כאלו. ולדעתי נשקפת על כל דברי הישוב רעה גדולה אשר לא נוכל כפרה, כי יחדלו המתנדבים להביא נדבותיהם, או אז חלילה יהרס כל הבנין אשר עמלנו בו זה כמה וכמה שנים.

אי לזאת מצאתי את נפשי מחויבת להעירו ולהזהירו ולזרזו שלא יתרפה במלאכתו מלאכת הקדש להחזיק במעוזי ההיתר אשר עשו גאוני מדינתנו, ובכללם הגאון אב“ד דק”ק ביאלאסטאק והגאון אב“ד דק”ק בויסק שיחיו, שהם מסוד הגבאים הראשים על דבר הישוב, ולא תפול אימת רבני ירושלים עליו ועל בני גדרה, וכאשר לא הועילו להם עד היום כן לא יזיקו להם לימים הבאים. וידע מעלתו כי עליו אחריות הדבר הזה וממנו נבקש דין וחשבון.

ובהיותי דואג ומיצר לשלום בני גדרה ולשלום מעמדם וירא אנכי שלא יהרס מצבם חלילה לבלי הרפא עוד, לא הלך לבי לתת את שאלת בני גדרה אשר שאלו ממני לקרוא שמי על אחד ההרים במושב גדרה, כי אם חלילה ימעטו וישוחו העודרים בהרי גדרה מה מקום לשם זכרון בהם. ובקשתי, כי לא יאחר להודיעני מוצא דברי אם יעשה את אשר אני חפץ והצליח לאשר שלחתיו. והיה אם נדע כי יתנו אוזן קשבת לדברי אלה נתחזק ונתעודד להחזיק בידיהם בקנית קרקע להרחבת ישובם ובכמו אלה כפי כל יכלתנו. ועל תשובתו אחכה בכליון עינים גם על ידי דעפעשע.

שמואל יוסף פין.