תּולְדוֹת הַמְּחַבֵּר    🔗

לחג יובלו השבעים

בתשעה בסיון תמלאנה שבעים שנה לר' דב חביב־לובמן. חתן היובל הוא אחד המוהיקנים האחרונים, אחד השרידים היחידים של החלוצים הראשונים בארץ, עסקן צבורי ועובד עבודה תרבותית בארץ כיובל שנים.

ר' דב בר' יהודה ליב הכהן לובן נולד בט' סיון תרכ“ד במושב קטן של יהודים אכרים על יד העיר אורשָה פלך מוהילב ברוסיה הלבנה, מושב שנוסד בימי ניקולי הראשון, המקנה ליהודים עובדי אדמה את הזכות להפטר מעבודת הצבא. הוריו הם מצאצאי משפחות מיוחסות בישראל. אביו התיחס על משפחת ליבונטין שמוצאה מצרפת, וראשה היה ר' יהודה לאונטין רבו של רבנו תם, ואמו התיחסה על משפחת בעל תוספות יו”ט.

ימי ילדותו עברו עליו בחוטימסק, הסמוכה לגבול פלד סמולנסק, ששם יצא לגור אבי אמו ר' שמואל גרונם לובמן, בתור חוכר משרפות הי"ש, הטחנות והיערות של האציל הפולני גלינסקי. משפחת ר' שמואל גרונם לובמן היתה משפחה סואנת של בנים ובני בנים, בעלת חמשים נפש, שהתרכזו סביב הפטריארך, שהוא היה עמוד התוך המכלכל והמפרנס המוציא והמביא, ומרותו על הכל. כל הענינים נחתכו על פיו ובלעדיו לא הרים איש את ידו ואת רגלו. המשפחה הגדולה הזאת ישבה ביפה־נוף בחצר רחבת ידים, שהכילה בתים גדולים ויפים, גנות ירק, אורוות, מחסנים ומרתפים, בית־מרחץ ומקוה. בבית היה חדר מיוחד לתורה ולתפלה ובו הרביצו המלמדים תורה לנכדים. בני המשפחה היו מחוננים בכשרונות מוסיקליים והיטיבו נגן בכל כלי שיר. בכל חג ומועד ובכל הזדמנות של חגי משפחה וביחוד בשמחה של מצוה, כמו סיום תורה וכדומה, היתה התזמורת המיוחדת של המשפחה מפליאה לנגן ומענגת את כל בני הסביבה שהתאספו לשמוע ולראות במחולות וברקודים של הלובמנים.

חנוכו של דב היה דתי, חרדי, מתובל וממולח בחסידות חבדי“ת. הוא גלה בילדותו כשרון של תפיסה קלה ומהירה, ומשום כך עלה בידיעותיו על כל חבריו בני גילו. בהיותו כבן י”ג נתפש להשכלה, קרא בספרים חיצונים עברים ורוסים, דבר שהטיל מורא ופחד על בני המשפחה, פן יצא לתרבות רעה ויתפקר חלילה. ובכדי לקדם את פני הרעה שלחו את הנער לאחי הסבתא אל ר' אַרצ’ה לוין שהיה רב בעירה לוז’נֶה, עירו של בעל התניא, ללמדו תורה ויראת שמים. הרב הזה היה נפלא במינו, צדיק וחסיד, “לא מעלמא הדין”, אבל שיטתו בלמוד התלמוד היתה ישרה ומסבירה. הרב הזקן הזה משך אליו את לב הנער בהליכותיו הישרות והתמימות. הוא השפיע עליו השפעה עצומה וגילה לו את המאור שבתורה ושביהדות. מלבד תלמוד ונושאי כליו למדהו גם תורה ונביאים על פי רש"י באר היטב. כעבור שנה עזב את לוז’נה וישב אל בית הוריו.

לרגלי דברי ריבות, סכסוכים ומשפטים בין שני אצילים פולנים שחצנים, עריצים ומשוגעים למחצה, פסק הסינט, שכברת הארץ שעליה ישבה משפחת לובמן שיכת לפלך סמולנסק, שבו אסורה הישיבה ליהודים. וכך נגזרה גזרת גרוש על המשפחה הגדולה הזאת, שהתרוששה והתדלדלה פתאם. בניה יצאוה והתפזרו לכל רוח. אביו ר' יהודה ליב נדד למוסקבה והתקבל לשו"ב בקְלין הסמוכה. והוא בעצמו יצא למוסקבה ושם התמכר אל ההשכלה בת השמים. התאבק בעפר רגלי הסטודנטים, קלט את הדעות הליברליות של הימים ההם ויתכונן לבחינה בתורה אקסטרן בכדי להכנס אל האוניברסיטה.

אולם הוא הרגיש שנפשו, נפש צעיר יהודה האמון על התורה והמסורת, חסרה איזה דבר. ההשכלה והדעות הליברליות לא נתנו את הספוק לנשמתו היהודית השואפת לדבר יותר מרום ונשגב. תנועת חבת־ציון שהתעוררה אז ברוסיה לקחה את לבו. בה מצא את תקונו ויתמסר בכל חום נעוריו אל רעיון ישוב ארץ־ישראל, ומתוך עבודה תעמולתית לתחית עם ישראל על אדמת ישראל גמלה בלבו החלטה לעזוב את הוריו, את רעיו ואת חבריו ולעלות ארצה ישראל על מנת להיות עובד אדמה.

בשנת תרמ“ב נסע לחרקוב אל בן־דודו (אחר כך גיסו) ר' מרדכי לובמן מהנדס ומודד קרקעות שהיה רוח החיה באופני תנועת חבת־ציון. שניהם החליטו לעלות לארץ־ישראל והתקשרו בחוזה בחינת ישכר וזבולון להיות ר' מרדכי לובמן עוסק בא”י במקצועו, יתכן תכניות וימדוד קרקעות, זה יהיה מקור פרנסתם, ודב יתעסק בעבודת הקודש, בעבודת האדמה. המשק יהיה משותף לשניהם וכעבור איזה שנים יחולק ביניהם. אבל אז בשנת תרמ"ב נטרפה עליהם השעה, הגיעו ידיעות שהממשלה התורכית אסרה ליהודים את הכניסה לארץ. על כן דחו את עליתם לשעה יותר מוכשרה שתאפשר להם עליה בהיתר ולא באיסור. הוא קבל משרה טובה בתור פקיד מפקח על בנין מסלת הברזל קורסק–חרקוב וכהן במשרה זו כשנה וחצי. אחר כך נסע למוסקבה לדעת את שלום הוריו שעכבוהו אצלם וישפיעו עליו לקבל משרה אצל סוחר יערות ומשכורת הגונה בצדה. בינתים עזב ר' מרדכי לובמן ומשפחתו את רוסיה ויעל ארצה ישראל ויתישב ביפו. מטעם פקידות הברון נמנה למודד קרקעות שקנה הנדיב ביהודה ובגליל. כל מושבות הנדיב נמדדו על ידו, אחר כך נמנה גם למפקח על בתי הספר במושבות פתח־תקוה, ראשון־לציון ועקרון (הוא היה מן הראשונים שהנהיגו את הלמוד עברית בעברית בבתי הספר הנזכרים).

דב לובמן לא יכול לשהות הרבה זמן במוסקבה, חלום חייו וחזון רוחו דרשו את התגשמותם. בשנת תרמ"ה עלה אל הארץ ומיד הסתדר בעבודה על החלקה שנתנה לו בפתח־תקוה מטעם חובבי־ציון אשר בחרקוב. גם דב וגם מרדכי ישבו ביהודיה אשר על יד פתח־תקוה, מפני האקלים המזיק של אם המושבות ביהודה בראשית הוסדה. עבודת האדמה היתה נעימה לו מאד. כשנה ישבו ביהודיה. בזמן ההוא השתדלו אכרי ראשון־לציון וגם אסובצקי – פקידו הידוע של הנדיב הידוע – להעביר את משפחת לובמן בתוך מספר אנשים צעירים, כחות רעננים ואינטליגנטים לראשון־לציון, שהיתה אז המרכז למשכילי המתישבים הראשונים.

והימים ימי ההתקוממות נגד הפקידות העריצה, והיות שזו לא ידעה את נפש המתישבים החדשים, את הלך רוחם ואת העמדה שיתפשו בהתקוממות ובמהפכה, על כן לא בססה את מצבם ולא נתנה להם חלקת אדמה הראויה להתכבד. משפחת לובמן הָרְגישה נספחה אל המתקוממים נגד עריצותו של אסובצקי ועם גמר הסכסוך נגזרה עליה גזרת גרוש מראשל“צ. אולם לימין המשפחה עמד מנהל מקוה־ישראל אז ה' הירש, שהשתדל להעביר את רוע הגזרה. הלובמנים נשארו בראשל”צ, וכשפקדו אחר כך את צעירי המושבה לתת להם נחלת שדה וכרם נפקד גם דב לובמן ויהיה לכורם מסור וקשור אל אדמתו לעבדה ולשמרה.

בתקופה ההיא נשא את רבקה, אחות ר' מרדכי לובמן לו לאשה ומאז היה ביתם בית־ועד לנאורים אשר בישוב החדש.

מאז מתחילה תקופה חדשה בחייו, תקופת עבודתו הצבורית בארץ בכלל ובראשון לציון בפרט, שלא פסקה עד היום הזה. הוא נלחם לשפה העברית במוסדות הצבור ובחברה והיה מן היחידים שהנהיגו בביתם את הדבור העברי ומן הבודדים שלא נסחפו עם זרם “אוגנדה” שתקף את רוב הישוב.

הוא לקח חלק בראש כל מפעלי הצבור הישוביים והתרבותיים,

כגון:

ראש הועד של המושבה והמועצה המקומית (15 שנה לסירוגין);

ראש ועד בית־הספר והגן (עשרות בשנים);

חבר ועד הספריה וערבי הקריאה בבית־העם;

אחד ממיסדי אגודת הכורמים והמשותפת;

חבר המועצה של היקב (שנים רבות);

חבר הנהלת “כרמל מזרחי”;

מן המארגנים הראשונים של התאחדות המושבות וחבר הנהלת המרכז;

חבר הועד הזמני ע"י ועד־הצירים;

חבר אספת הנבחרים הראשונה;

ממיסדי הקופה החקלאית וחבר ההנהלה;

חבר ועד התרבות;

ראש הועד החקלאי;

חבר אגודת “בני־ברית” מראשית הוסדה ועכשיו – נשיא הלשכה של בנימין די רוטשילד.

אחרי מהפכת “אחדות וקדמה” היה ד. חביב־לובמן הראשון בארץ שנתמנה רשמית מטעם הממשלה התורקית לראש המושבה.

בשנת 1904 נבחר לחבר המשלחת אל הנדיב; אדמות רבות נקנו על שמו, באין האפשרות לרשמן בטאבו על שם בעליהן בזמן המשטר התורקי.

את עול העבודה הצבורית נשא על שכמו באמונה וביושר לבב, לא התאונן ולא התלונן אפילו בשעה שסבל אי נעימות מצד שואפים לשררה ומחרחרי ריב. בהיותו מטבעו נוח לבריות, צנוע במעשיו ובהליכותיו, ובעל לב ובעל נפש אצילה, רכש לו לאהבה את כל יודעיו ומכיריו שמצאו בו את האדם המעלה, איש האשכולות שתורה ודעת התאחדו בו, נואם מצוין, המוצא תמיד רעיון טוב להביע ומחשבה הגונה לגלות.

ר' דב לובמן ידוע גם כסופר מליץ בעל סגנון נחמד ונעים. הוא פרסם מאמרים שונים בעתונות הארצי־ישראלית. ספרו “ראשון־לציון” יצא בהוצאת הקרן־הקיימת לישראל. עכשו הוא עוסק בעריכת זכרונות ימי חייו הקשורים בתולדות הישוב בכלל ובתולדות ראשל"צ והתפתחותה בפרט.

*

למלאת לו שבעים שנה אני מתכוון כנגד המברכים ומאחל לו אורך ימים ושנות חיים לעבודה צבורית ותרבותית עד מאה ועשרים שנה.

ראשון־לציון י' אייר תרצ"ד ה. א. ינובסקי

למחבר אהובנו

מנחת – אהבה ליובלו

המשפחה.

מִשֶׁלְךָ – נָתַנּוּ לָךְ.

ט' בסיון, תרצ"ד

 

גִּלּוּי אֵלִיָּהוּ    🔗

כשנעשיתי, מיד לבואי לארץ, לאכר בעל חלקת אדמה בפתח־תקוה והייתי זקוק לסוס לחרישה, זכיתי שבא־כוח חובבי־ציון ר' אברהם מויאל ששכב אז על ערש דוי, היה ה“מבין” – בהביטו מבעד לחלון על הסוס, שצוה לקנות בשבילי. סוס צעיר, יפה, אציל (אסיל) אמוץ, וכך נקרא בשם “אמוץ”. הייתי רוכב עליו יום יום מיהוד לפתח־תקוה. כל היום הייתי חורש ולפנות ערב הייתי שב הביתה. סוסי לא עלה עליו עול, ואני הייתי עוד טירון בהלכות עגלה. והנה הגיעה השעה לעמוד בנסיון השיעור הראשון, לרתום את הסוס בעגלה, לנסוע ליפו, נסיעה הכרחית, ואתי שתי נשים, נשי חיל שהיו צריכות לקנות מזון וצידה ביפו.

היה אחד מימי שבט הקצרים. בדרך ליפו הראה “אמוץ” ממש גבורות בהליכה אטית, ריצה ודהרה ומשמעת למופת. לכל אשר חפצתי נטיתיו בקרון החדש, ברתמה המבריקה היה סוסי יפה עד להפליא; נראה שקבל עליו עול העגלה באהבה וברצון. כל היום בלינו ביפו, לפנות ערב זרזתי את הגברות לשוב הביתה. יראתי, פשוט, להיות בליל סגריר בישימון דרך, שהיא בחזקת סכנה, סכנת לסטים המלסטמים עוברי ארחות. הנוסעות שלי היו טרודות בקניות, ובעמידה על המקח עם התגרנים “מוכרי הירקות” ולא שעו אלי ואל הפצרותי. סוף־סוף הטענתי את המכולת: פרי מגדים וירקות, גאון יפו הפרדסנית ותפארתה, ויצאנו את העיר. כשהגענו אל נחל צרור על יד סֶלֶמָה, התקדרו השמים בעבים כבדים ושחורים וגשם חזק נתך ארצה. צריך היה לעבור את הנחל, אבל מים רבים אדירים גלשו מההרים אל מורד הנחל וימלאוהו. בשצף־קצף געשו המים והתרוממו מעל האבנים הפזורות, שמשמשות נתיב צר ומעבר לעוברים. הסוס נבהל, עמד ולא זז ממקומו. ירדתי מעל העגלה, משכתי את הסוס ברסנו, חצותי עד מתני במים, והצלחתי להעביר את סוסי ואת עגלתי אל מעבר לנחל. הדבר עלה לי ביסורים קשים. הייתי כולי שטוף מים. אחזתני צנה וכאב שנים חזק תקף אותי. הדרך היתה מלאה רפש וטיט והסוס התנהג בעצלתים, עד שעמד לגמרי מלכת. העגלה שקעה בטיט ומסביב לה – אפלה, ממש וימש חושך, אפילו בד' אמותי לא ראיתי כלום. נגשתי בכל זאת למשש את הרתמה, אם היא כשורה, אולי יוכל הסוס להסיע את העגלה ממקומה. במששי הותרה הרצועה ו“אמוץ” שלי חרג ממסגרותיו, נשא את רגליו, רץ כחץ מקשת ויעלם בחשכת הלילה. קשה היה לדעת להיכן נס סוסי. מצבי היה נורא. הגברות מרטנות, מקוננות ומיללות, ואני עומד מבויש ונעלב כאילו בשלי כל הצרה הזאת, ואני חייב על בריחת הסוס, ועל כל אשר קרנו בדרך. אני מתאנח, הוגה נכאים, ומחכה לרחמי שמים או לפלא ונס. בעלטה אני מחפש את סוסי, רגלי לשות בחמר וטיט, אני טובע בשלולית מים כשאזני עשויות כאפרכסת לשמוע את קולותיהן של הנשים, כדי שאוכל לשוב אליהן. את “אמוץ” לא מצאתי. במפח נפש שבתי לעגלתי. הרעמים והברקים עוד הגדילו את מבוכתנו, ואנו רועדים מקור ומפחד. פתאום לפתע אנו רואים לפנינו לאור הברק, בר־נש גבוה וצנום, על כתפו גלימת צמר שחורה, על ראשו “עגל” בלי מטפחת, אזור עור על מתניו ומטה ארוך בידו. הוא נגש אלינו ב“סלים־עליכום” ויסתכל בנו. חרדת מות נפלה עלינו. הוא שאל מה קרה לנו. אחת הנוסעות שידעה קצת ערבית, בארה לו את מצבנו ובקשה עזרתו. הוא הרגיע אותנו והבטיח לנו עזרתו. האיש נעלם ואחרי עבור רבע שעה שב והסוס אתו. נראה שהריח באפו את מקום הסוס שעמד בקרבתנו, או שעיניו היטיבו לראות בחושך. סוסי הראה את מסירותו ואת נאמנותו, כיאות לבן אצילים, לא עזב אותנו בעת צרתנו. האלמוני עזר לי לרתום את הסוס, ועזב עמי במקומות הקשים לתמוך בעגלה. בלכתנו ספר לנו שהוא יושב בהרי יהודה, עכשו הוא הולך הביתה. הפצרנו בו לקחת ממה שבידינו לאכול. הוא סרב. כשעתים הלך אתנו עד בואנו לכפר אוֹנוֹ שממנו נוטה הדרך ליהוד. אמרנו לו שקרובים אנחנו למקומנו והזמנוהו ללון בביתנו. הוא הודה ולא קבל את הזמנתנו באמרו שאץ הוא לדרכו. נתנו לו מדג’ידה (ממון קורח בעיני פלח ערבי) שכר טרחה, אבל הוא לא קבל. חשבנו שהוא רוצה יותר, על כן בקשנו ממנו לבקרנו בכל עת שירצה, ואנחנו נדע לכבדהו ולשלם לו כגמולו. על זה ענה: לכשיפנה אפשר שיבקרנו. הוא ענה רק ששמו הוא “עלי”, ברך אותנו בשלום ונעלם בחשכת הלילה.

הנוסעות החליטו בודאות גמורה, שזה לא היה פלח ערבי או בדוי, כי אם אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, שהתחפש לערבי.

ובכן זכינו לגלוי אליהו. לא יכולתי להוכיח אחרת. וכך נשאר הלילה ההוא בזכרון שלשתנו קשור עם איש פלאי, ענוד אגדות המתהלכות בעם על פודה ומציל המופיע בעת צרה.

 

מִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה    🔗

אחרי יום בוער כתנור ורוח זלעפות, ישבנו תחת תאנה עבותה רבת צללים על גבעה תלולה ושוחחנו מתוך הסתכלות בשקיעת החמה. כדור ענק, אדום כדם בתוך ערפל דק של שלל צבעים מלאים נוגה, שוקע וטובל בראי מלוטש כחלחל– ים יפו.

נשמעו דהרות סוסים המתקרבים אלינו. פנינו מזרחה לקראת הבאים. אלה היו שני רוכבים עטופים עביות משי, וחבושים כובעי פקק לראשיהם כמנהג התיירים. בהתקרבם אלינו הכרנו באחד מהם את המשורר נפתלי הירץ אימבר, מחבר “התקוה”. השני גבה קומה, בעל פנים אצילים, זקן ארוך, שערות ארוכות צהובות ועיני תכלת עמוקות מביעות תום וענוה. רשמי פניו דקים ויפים, אחד הטפוסים היפים של הגזע האריי. הם נגשו אלינו ויברכונו בשלום בשפה הגרמנית. אימבר קפץ מעל הסוס ויצג לפנינו את האורח הד“ר לֶפְּסִיוּס, איש המדע, הנוסע לתור את הארץ לשם מטרה מסוימה, תיאולוג הרוצה לחקור וללמוד את ארץ התנ”ך והברית החדשה, וביחוד הוא מעמיק חקר בחיי ישו עלי אדמות, השליחים והנוצרים הראשונים. היום נטה לערוב, רוצה הוא ללון בצל קורת בית במושב זה, וכפי שמסרו לו שבמקום הזה התישבו יהודים מארצות המערב אנשי מדע והשכלה, ינעם לו להמצא בחברתם ללמוד מהם ולשמוע דעת חכמי העם, שהיה אור לגויים ומקרבו יצאו הנביאים ומחוללי דת ואמונה. קבלנו את האורחים בסבר פנים יפות. זקן החבורה רבי דוד גוטמן בקש מהם להתארח בביתו ואת כולנו הזמין לתה ולשיחת רעים לכבוד האורחים, כעשרה אנשים היינו. בינינו ר' מרדכי לובמן איש האשכולות, שישב אז ביהוד, אדם מלא וגדוש תורה ומדע; בעלת הבית קבלה את האורחים בחנה המיוחד ובנועם מדברותיה. היא היתה אשה חכמה, הצטינה בחריצותה, בנקיון שבביתה שהיה למופת, ובכל הליכותיה. היא עשתה רושם חזק על האורח, שהיה ממרומי המעלה ומגדולי גרמניה, ונפגש אולי בפעם הראשונה בימי חייו עם יהודים, הנהנים מיגיע כפיהם ומעבודה קשה והם מלאים תורה כרמון ושאר רוח להם. אחרי חליפות דברים של דרך ארץ, נמוס והכנסת אורחים, התגלגלה השיחה על הנושא העיקרי, שהאורח מתענין בו: חיי ישו, השליחים והנוצרים הראשונים. נשמעו דעות שונות והויכוח קבל צורה חריפה, כמנהג תלמידי חכמים המתנגחים בהלכה. הביאו פסוקים ותלי תלים של ציטטות מספרי הראשונים והאחרונים. המתוכחים גלו פנים בידיעות התקופה ההיא, לא כמו שקבל האורח המלומד מפי רבותיו הנוצרים. סלע המחלוקת היה, אם צריכה היתה הנצרות לסור מדרכי היהדות כמו שהורה השליח שאול פולוס, או כפי דברי ישו שאמר: “אל תדמו שאני בא להפר את התורה או את דברי הנביאים, לא באתי להפר כי אם למלא”, והנוצרים היו לפי זה מחוייבים בכל המצוות המעשיות עשין ולאוין כפי התורה. להצדיק את הדעה האחרונה הביא ר' מרדכי לובמן הוכחות מהברית החדשה, דברי השליח יעקב באגרת ב': “כי איש המקים את כל התורה ונכשל באחת ממצוותיה נדון הוא על כולן”.

הד“ר לפסיוס הכחיש את דברי ל. באמרו, שדברים אלה לא נאמרו. הוא בקי באונגליום ויודע שאין זכר לדברים כמו אלה. התוכחו והחליטו: ניתי ספר ונחזי. לתמהון האורח המלומד נמצאו הדברים כתובים ומפורשים. פני הד”ר לפסיוס נעוו, הסמיקו ומיד אזל סומקא ואתא חיורא. הוא הזדעזע ורעד בכל גופו, לא מפני עקשנות וכשלון בוכוח, אלא מפני שהדבר הזה פעל פעולה עצומה על כל מהלך מחשבותיו, הרס בלי חמלה. את כל המסקנות שהיו אצלו ערוכות ושמורות כודאיות, שאין להרהר אחריהן. מרוב התרגשות התחיל רץ באולם הנה והנה, אצבעות ידיו סבוכות בשערות ראשו, מרט את זקנו בעצבנות, וכולו אחוז עוית של אדם שמקדשו נהרס ואלהיו חולל וסובל יסורים נוראים. לא מצאנו עצה במה להשקיט את סערת רוחו, נמצאנו במצב בלתי נעים מאד, היינו הגורמים לצערו הגדול של אורחנו. והנה קם המשורר אימבר והתחיל לדבר ארוכות במשל ומליצה כדי לפיסו בדברי בדיחה ואגדה. ולמען השלום פלט פיו דברי מינות נוראים. בין יתר הדברים אמר: הוכוח כולו הוא עורבא פרח, לא כדאי לקלקל בשבילו את הדם. הרגע נא, ד“ר לפסיוס, אין הצדק אתך, וגם הם אינם צודקים. אינני מאמין לא בהא ולא בדא. אתם הנוצרים מחכים לבוא הגואל בפעם השניה כהבטחתו שהבטיח לבוא “עם ענני שמיא”, והלא ידוע כמה ממהרים העננים לרוץ אורח. כאלפים שנה עברו, והוא עדיין לא בא. על אחת כמה וכמה, שאני משים תהלה באמונת היהודים שמשיחם יבוא “עני ורוכב על חמור”; יודעים אנו את החמור המתנהג בעצלתים, נקל להבין מתי יגיע משיח היהודים אליהם רכוב על חמור. לשמע דברי אפיקורסות אלה נשאר האורח כמסומר למקומו והביט על אימבר בבוז ובשאט נפש. אח”כ התעורר וידרוש בשם מצות הכנסת אורחים וכבוד הדת לגרש את הכופר הזה מהבית, אי אפשר לו להביט בפניו, אסור לאדם זה להיות למורה דרך שלו, אינו רוצה להתארח אתו לחברה בדרך וכו'. ברוב עמל ויגיעה עלה בידנו למצוא מוצא ממצב בלתי נעים זה. הצענו שאימבר יסע לפניו במרחק כמטחוי קשת לבל יאולץ לראות פניו ולשמוע את קולו עד הגיעו לחיפה. שם יפרד ממנו ויקח לו מלוה ומורה דרך אחר במקומו.

הד"ר לפסיוס הסכים לכך.

 

קוֹרְטוּב שֶׁל כִּבּוּשׁ    🔗

בין הדברים המתמיהים, שנשארו עד היום כחידה סתומה בעיני החלוצים הראשונים, שבאו אל הארץ להחיותה ולהקימה משממת הדורות, הם הפחד והאימה שהטילו החלוצים בזמנים הראשונים על יושבי הארץ הפלחים והבדוים – יציבי דארעא: מתי מספר, אנשים מוזרים ומשונים מיוחדים בתלבושתם והליכתם, עמקי שפה, בעלי נמוסים מגוחכים, לפי המושגים של אזרחי הארץ, התישבו במקומות שממה ומדבר, בפנות רחוקות מני אדם וישוב, והשתררו על הסביבה של ישובים מרובי אוכלוסים, כאילו הם אדוני הארץ ומושליה עד כדי כך שבגבולות אדמתם גזרו אסור לרעות אפילו בעשב, מתנת אלהים, שהפקר הוא לכל, כפי שנהוג מימות עולם. והם עוברים ושבים יחידים בלילות, ואין אימת החמסנים, המלסטמים עוברי דרך, עליהם, ואימת ה“דֶבָּה”¹ לא תבעתם. ודבר אין להם עם יהודי הארץ “ולד אל־מות” הידועים, מוגי הלב הנדכאים והנענים, שמותר לבזותם ולהתעלל בהם, באין פוצה פה. כאמור, הטילו החלוצים אימה על יושבי הארץ, בחינת “חיל אחז יושבי פלשת”.

אמנם הקפיטולציה – חסות הקונסולים – היתה אז בארץ. אבל יחידי סגולה נהנו ממנה “כמות מבוטלת”. כי הרוב הגדול והמכריע של יוצאי רוסיה ורומניה לא רצו להתודע לרשות והיו חסרי הגנה. את העולים האלה לבשה רוח גבורה להדוף אחור צר ואויב בכח עצמם. ילדי הגיטו ותחום המושב נלחמו כאריות נגד המעיזים להחריד אותם מרבצם, – לנגוע בנחלתם.

לא פעם נסו כפרים בודדים לתגר מלחמה במתישבים, אך נסוגו אחור כאשר היהודים" השיבו מלחמה שערה" והראו להם נחת זרועם. רק אחרי מספר שנים, ע“י ההסתה של האפנדים מוכרי הקרקעות, ברצותם להוציא מרשות היהודים את האדמה שקבלו בעדה שכרם, או לקבל כסף משנה, התאחדו כפרים אחדים שכני פתח־תקוה וגבולותיה, להחזיק בחזקת היד באדמת פ”ת, לחרוש ולזרוע את כל הגבול הדרומי־מערבי, כמעט עד תחום המושבה ולגרש בכח את היהודים שיתנגדו להם. בהתנגשות זו, מלחמת זכות בעלות על אדמת המולדת העתיקה והקדושה, השתתפתי גם אני כבעל נחלה בפ"ת. ראיתי בזה מלחמת מצוה וזכות יתירה, כאילו לקחתי חלק בכבוש הארץ וחלוקתה בימים מקדם. בבני הכפרים שנקבצו להלחם בנו, ראיתי כעין גלגול של מלכי כנען, שבאו להלחם עם יהושע וצבאותיו.

בבוקר בהיר אחד של ירח כסלו קפצתי מעל סוסי על יד הבאר, מרכז המושבה, שם הזעיקו את כל חיל ההגנה פרשים ורגלים מזוינים. הנהיגו משמעת צבאית, ומינו שרי עשרות ומפקדים להיות מוכנים לכל מקרה ופגע. לא חסרו גם מהמין היפה “אמזונות” אחדות נושאות נשק ולהן שם בגבורים, שלא פעם טעמו הערבים ממהלומות אגרופיהן. על קרון רתום לשני סוסים אבירים, טעון מחרשות וחביות מים, עמד בעל־תקיעה, ותקע בדחילו ורחימו בחצוצרה גדולה, כאילו משמש הוא בקודש בקרן היובל במלכויות, זכרונות ושופרות ביום הדין. הוא הודיע על גיוס הכלל, מנער ועד זקן, וקרא למתרשלים ולמפגרים.

מיד נכנסתי לשורות הלוחמים, לפלוגה שלי בהנהלת קציני שהיה גם מדריכי בחקלאות. זה היה צעיר מלא מרץ, ורוכב מצוין וכוח ידיו רב לו להשתמש בנשק קר וחם.

על סוס ברוד אביר ישב המצביא הראשי ובקול מצוה ומפקד פקד את המחנה. זה היה רבי יהושע שטמפפר, מראשי המיסדים, גבה־קומה ורחב־שכם, פניו אצילים, מצחו רחב, עיניו שחורות וגבותיו ארוכות, המפיקות עוז רוח ועקשנות. זקנו השחור והארוך השוה עליו הוד קדומים – טפוס מזרחי, כלול בהדרו, כעין טפסר־פרסי או נסיך אשורי. כולנו הסתדרנו בשורות: חיל הפרשים המזוין בראש, ואחריו חיל הרגל, בנשק פרימיטיבי: אלות, “נבוטים”, קלשונים וכדומה.

אחת הבנות יצאה פתאום מן השורה, נגשה אל המפקד הראשי ולחשה לו, שאחד מטובי החיילים נפקד מקומו. תיכף שלחו רץ להביא אותו. הלה היה בעל קומה, וכאיש גבורתו. ברם היה כבד תנועה, מרושל, הולך בעצלתים, אוהב מנוחה ומשתמט מלבוא בריב. קשה היה להכניסו בעול של חייל קבוע מן המנין. כל פעם היו מוכרחים להשתמש באמצעי מנוסה; צריכים היו לפנות לזוגתו, פלונית בעלת לשון חדה וממורטה. אימת המפגיע על הארי, או יותר נכון על הדוב הזה, היתה רק היא. אמנם הכנוי “דוב” הלך אותו מאד. במקרים כאלה היה מתחמק ומסתתר לבלי לקחת חלק בתגרות, ועל ידי אשתו אשת החיל, שהיתה מגרשת אותו מן הבית ב“עברתה כי קשתה” היו מכריחים אותו להספח אל המחנה. גם בהיותו בתוך המערכה היה מחפש מקום תורפה להסתלק ולחזור על עקבותיו. לחולשה זו מצאו תחבולה מחוכמת. היו עוטרים אותו מסביב ומכניסים אותו לתוך חזית האש ועוזבים אותו לבדו לעמוד על נפשו ואז היה מפליא לעשות בידיו, שהיו כמטילי ברזל. היה חותר להמלט מתוך מחנה האויב, והיה מנפנף בידיו ימינה ושמאלה לחצות לו דרך. כל אלה שטעמו נחת זרועו ואגרופיו הגרמיים היו נופלים כעמיר מאחורי הקוצר, מיללים ומתעותים מעצמת מכאוביהם, פורשים לקרן זוית ומסתלקים כפצועים ואי מוכשרים לקרב. רבים היו הבורחים והפליטים מתוך המחנה בראותם את הדוב הזה שהיה מפיל חתתו עליהם.

כחום היום התקרבנו בשורות צפופות למקום המערכה. מכל עבר ופנה ראינו ערבים הולכים אחרי הבקר והגמלים וחורשים את אדמת היהודים. בפעם הראשונה ראינו כלאים, שור וחמור יחדיו מפלחים את האדמה, וכן את הגמלים זקופי הקומה, יהירים וגאים ונטויי גרון, צועדים מעדנות אחרי מחרשה משונה, הדומה לדקר בצורתה. על גבעה תלולה עמד ערבי ובסודר שבידו נפנף באויר “כרוז קורא בחייל” את כל הפלחים הפזורים בשדה להתאסף יחד לעמוד הכן נגד היהודים. צו נתן מאת המפקד שלנו להדוף את החורשים אחור, לשבר את המחרשות, לתפוס שורים וחמורים ולהוליכם שבי לפ"ת, ולרמוס את האדמה החרושה והזרועה. התחילה אנדרלמוסיה של מכות התגוששויות, צווחות, ריב וגדופים, התאבקות של אנשים, צהלת סוסים, נעירת חמורים, חרחור גמלים ונביחת כלבים; ועל כולם היללות של נשי הפלחים החרישו את האזנים. ביחוד הראו גבורות הפרשים בסוסיהם שהשתוללות ורמסו את השדות הזרועים. במגלבים אשר בידיהם הצליפו בלי רחם על החורשים. הפקודה היתה להשתדל ולהשכיל, להכות מכות נאמנות, יבשות, ולהשתמש בנשק רק למראית עין, כדי להטיל פחדים. ביחוד הצטיינו פרחי החיילים, החניכים שהיו זריזים וגמישים. הם מלאו את תפקידם באמנות מפליאה. הם גלו וחדשו אמצאות מיוחדות במלחמה, שהפתיעו את הערבים: בעיטות ברגלים, נגיחות בראשים, סטירות ומכות לחי.

המצביא שטמפפר עף כחץ מקשת ישר אל זקני הכפרים שנצחו על המלאכה, ופנה אל הזקן שבחבורה, איש שיבה נשוא פנים, והתחיל להוכיחו על המרמה והעושק בחפצם לגזול את האדמה הקנויה במיטב כספנו. לאחר שהערבים ראו את ההוד שבגבורת היהודים שאינם נרתעים מפני שום דבר כדי להגן על רכושם ובהרגישם שלא יוכלו להם בשום אופן, אספו את בעירם ואת המחרשות ויתר הדברים וחזרו לכפריהם בבושת פנים, בקללם קללות נמרצות את המסיתים ואת הכופרים “אל יהוד” גם יחד.

לא בלי גאוה ובספוק רוחני גמור, חזרתי הביתה ליהוד. אף כי ידי צבתה ממכת אלה שקבלתי בהתנגשות וחשתי כאב חזק.

מרוב עיפות הקדמתי לשכב במטה. שנתי לא ערבה לי כלל מחמת הכאב. בחלומי תקפני סיוט של סערת מלחמה בנוף משונה ספק הדר השרון, ספק ככר ה“קרמל”. בליל של תמרונים יפים ומפקד של צבא מסודר. נתחלף לי הגנרל הלבן סקובולֶב בדמות דיוקנו של רבי יהושע שטמפפר, וחוג’ה סקנדר הגבור בקלסתר פניו של אוסמן פשה (הגבור המפורסמים במלחמת רוסיה־טורקיה במצור פלבנה) וא. וינקלר על חמורו, העטוף בכסותו הארוכה וסרח העודף ממנו נגרר מאחוריו בחול, ובזקנו הרחב והמבודר היה כעין העתקה מדויקת של השוער של בית מגורי במוסקבה המעטירה.

בקומי עם עלות השחר דהרתי על סוסי קל המרוץ ל“ותיקין” של זריעת שעורה בחלקתי בשדה המערכה.

 

קְפִיצַת הַדָּרֶךְ    🔗

בין הזכרונות שנשארו חקוקים וחרותים על לוח לבי מהימים הרחוקים־הקרובים, ימי שבתי בכפר “יהוד” על יד פתח־תקוה, בשנות תרמ"ה־ו, מתנוססת אפיזודה מענינת, הקשורה עם אחד מחלוצי פתח־תקוה, שקנה לו שם “גבור ולוחם” בדברי ימי המושבה הראשונים. זהו סנדר חדד הידוע והמפורסם בין הערבים בכנוי “חוג’ה ס’נדר”, שהפיל חתיתו על כל הסביבה.

באחד מימי הבציר של שנת תרמ"ו, נכנס סנדר לביתנו, כדרכו תמיד עליז ושמח, וברצון הצטרף אל החבורה לשתות תה ולשוחח על הא ועל דא. הוא היה אריסו של אחד ממיסדי פתח־תקוה, שַטיל, והביא בשבילו מזמרת הארץ, עגלה מלאה ברכת השדה. אחרי שפרק את מטענו והתכונן לשוב לפתח תקוה הבעתי לו חפצי להלוות אתו בדרכו חזרה. מובן שהוא נאות לחפצי.

כשזזה העגלה התבוננתי והנה סנדר בוחר לו דרכים עקלקלות, סחור סחור מהדרך הרגילה. על שאלתי לפשר הדבר באר לי שהוא מסלף דרכו הפעם, מיראה מפני שונאיו, חבר בידואים, האורבים לו בדרך להתנפל עליו ולנקום ממנו נקמת כבודם המחולל על ידו והמכות שהרביץ בם בהתנגשות במקשה הידועה.

וזה דבר ההתנגשות:

הבידואים האלה ממדבר באר־שבע ואל־עריש מובילים שנה שנה על דבשות גמליהם אבטיחים מהארץ למצרים. לשם זה חוכרים הם את המקשות מאת בעליהן. באחת המקשות האלה עבר פעם סנדר, כשהוא רוכב על סוסתו המפורסמת כדרך השומרים, שהרשות בידם לעבור בתוך המקשה כרצונם. הבידואים עמדו בפניו מבלי תת לו לעבור. התלקחה תגרה ביניהם ואחד הבידואים הצליף על הסוסה בנבוט שבידו. סנדר הראה להם את נחת זרועו, גזרם במגלבו על ימין ועל שמאל, עלה עם סוסתו על ערמת האבטיחים שהצטברה למטען, רמסם ועשה בהם כלה. והוא יחידי בין עשרות בידואים התגבר ויוכל להם. הבידואים החליטו להתחקות על עקבותיו ולארוב לו בצאתו ל“יהוד” ולהשיב לו כגמולו, להכותו ואולי לרצחו נפש. לא הספקנו לצאת מגדרות הצבר של כרמי הכפר “יהוד”, ולעינינו נגלתה להקת אנשים באחד ההרים, אנשים המסתכלים בנו ואורבים את צעדינו. פתאום נשמע קול ענות פרא, האנשים התגלשו מההר כשכתנותיהם מתבדרות ברוח, ושערות־ראשיהם השחורות כלילה פזורות, והם רצים ישר נגדנו, כשהם מזוינים בנבוטים. הבינותי תיכף שאלה המה הרודפים את איש חרמם, בחפצם לכלות בו את חמתם. סנדר הטה את סוסיו לדרכים בלתי סלולות, הצליף עליהם בחמת רוח, והם רצו כמשתוללים, עלו הרים וירדו בקעות. מעשה־נס שלא הושלכנו מתוך העגלה.

סנדר פקד עלי להשתמש בלי מורך באקדח בשעה שיתקרבו הרודפים עלינו. הסוסים גמאו ארץ, נשאו בסערה, אבק התרומם מסביב לעגלה ויכס מאתנו את עין השמש. בתוך ענן האבק ראינו את רודפינו כצללים מרקדים. פניהם כחיתו טרף, עיניהם יצאו מחוריהן, חורקים שניהם הלבנות, ומפיהם יז קצף, צועקים, רועשים, מיללים ומקללים ורגליהם כאילות. מכעס וקצף קרעו את כתנותיהם על בשרם ונשארו ערומים כביום הולדם. צנומים, שחומים וחשופי שת נדמו לגורילה ואורנגאוטנג. בהתקרבם אלינו התחילו זורקים את נבוטיהם עלינו. אבל רובם עפו כחצים ממעל לראשינו, ואחדים נפלו על ידינו בעגלה ולא פגעו בנו. השתמשתי באקדח, אבל, מעשה שטן, האקדח לא מלא את תפקידו. מרוב פחד ורעידת־ידים לא ירה. הדבר הזה עוד הגדיל את משובתם. אחדים מהם השיגונו וחפצו לתפוס בסוסים ולהעמידם, אבל סנדר שכל את היצול והמושכות ימינה ושמאלה, והכה במתנפלים, הפליא לכוון ישר ללבותיהם ולראשיהם, ומתגרת ידיו התגלגלו כתפוחים והעגלה עברה עליהם, עבר ורמס ורסק איבריהם.

המלחמה ארכה כשעה, אם כי הסוסים רצו כברקים. על ידי קפיצות סגסגיות, כדי להלאות את המתנפלים ולהטעותם, ארכה הדרך. הסוסים התכסו זעה וקצף לבן, נשמו בכבדות. סוף סוף הגענו לפתח־תקוה. כעל כנפי רוח נשאנו ברחוב והסוסים עמדו על יד ביתו של סנדר. אחד הסוסים נפל מיד, נפח רוחו עוד טרם שפתחו את הרתמות. סכנו את נפשותינו ע"י הדהרה הזאת כשחרב דמוקלס היתה תלויה ממעל לראשינו. נצלנו ממות רק הודות לנהג־האמן, שהפליא לעשות ברוח שוקטה בלי מורך ופחד.

הבידואים מוכים ופצועים חזרו לערבות המדבר, מבלי שנקמו באיש חרמם. בין אהלי קדר התפשטה אגדה מלאה אימה מסתורית על הגבור היהודי, “חוג’ה סקנדר” שגלל חרפת “ולד אל מות” מעל היהודים המוזרים, שבאו מעבר לים לרשת אדמת אבותיהם.

 

מַעֲשֵׂה־כְּשָפִים    🔗

בין חלוצי פתח־תקוה שהתגוררו בכפר יהוד, שאווהו למושב להם מפני אוירו הצח ואקלימו הנוח, ומפני שאין בו סכנת מלריה, היה גם מלמד־דרדקי. זה היה אדם גוץ, צנום, בעל זקן מדולדל, פאות מסולסלות וחבוש מגבעת בד. קולו דק ותנועותיו מהירות. הוא ומשפחתו – אשתו ושתי בנותיו – גרו בבית אחד אתי. מחיצת קרשים הבדילה בינינו. שלא מדעת ובעל כרחי הייתי עד שמיעה לכל המדובר מעבר למחיצה. הייתי שומע בכל שבת שנים מקרא ואחד תרגום מפיו, זמירות, דברי תורה ואגדה. ויותר מזה – קטטות, תגרות ומלחמת דברים בינו ובין הפלונית שלו, שהיתה תובעת מזונותיה ויתר הצרכים שחסרו לה בימות השבוע, ולפעמים גם לצרכי שבת. הוא היה מפייסה, משדלה בדברים ומשתיקה במאמר חז"ל ומחזקה בבטחון ותקוה לימים טובים. מפני קדושת יום השבת, היה עולה לו להשתיקה, אולם במוצאי־שבת, היתה היא גוברת עליו ואז היה הוא אובד עצות. היה שומע את חרפותיה וקללותיה בראש מורד ומצדיק עליו את הדין, עד שעיפה נפשה לחרפות, קללות וזלזולים ובורחת לתנות צרותיה ורוחה הקשה באזני השכנות. והוא היה נשאר בבית ומזמר בקול עצוב “איש חסיד היה” וכו'. בחצות היתה חוזרת האשה לביתה ומתחילה שוב בעקיצות ובחצים שנונים אל לב בעלה הביש גדא.

*

היה היה הדבר בליל מוצאי־שבת אחד.

בחוץ התחוללה סערה. היה חושך ואפלה. התנים יללו יליל איום. המלמד בקש רחמים מאשת בריתו לחדול מהציק לו, אבל הפצרותיו והתרפסותו של גבר אין אונים זה העלו עוד את חמתה. פקעה סבלנותו של זה, קם ממקומו, תפש את תיק הטלית־ותפילין וסידור התפלה, חטף את מטהו אשר בפנה, נשק את המזוזה ונעלם בחשכת הלילה. הוא בחר לשוב לפתח־תקוה בליל זועה, מאשר להיות מטרה לחצי לשונה של פלג־גופו.

שקוע בהרהורים תעה המלמד מני דרך על יד “תַּרִיק שַׁבַּקַט”. הוא צועד קדימה בלי דעת אם נכונה דרכו לפניו. פתאום הבריק הברק ורעם הרעים והדו התגלגל על הרי יהודה. נקרעו העננים ומראות אלהים נגלו לפניו, נוגה הוד וכעין החשמל ברקיע. הדמיון רקם לפניו את מראה המרכבה, ורעיון חלף במחו: מי יודע אולי יזכה לגלוי שכינה! מן השמים התגלגלה זכות על ידי אשתו, שגרמה להליכתו בדרך בליל ישימון, ובזה הוא רואה השגחת הבורא ונפלאותיו. אולם גשם שוטף נתך בזעף. הגשם חדר לתוך גופו שרעד מקור ושניו דא לדא נקשן, אעפ"י שהוא היה מלא יאוש וחרדה לא פסק בכל זאת פומיה מפסוקי תהלים, ולא חדל מצפות לרחמי שמים, אולי יארע לו נס ויחלצהו מן המיצר.

ופתאום אורו עיניו לאור הנראה מרחוק.

הוא התאושש בתקוה שעוד מעט ובפתח־תקוה עומדות רגליו. החיש צעדיו כדי להגיע למחוז חפצו. אולם אך התקרב אל המאורות חשכו עיניו. אלה הם אורות מתעים של הסטרא דשמאלא, החומדות לצון ועושה מעשי קונדס, כדי להכעיס ולהרעים את אחד משלומי אמוני ישראל, לבלבל ולסכסך את רעיונותיו.

רוחות בדמות בני אדם, נשים וטף מסתובבים כצללים בסוכות, אופים מצות כמו בפסח, שותים קהוה כמו בשבועות, הלולא וחנגא כמו בפורים ושרים בשירים מעין “תרגום לשון”.

כשראוהו, רצו לקראתו, תפסוהו בזרועותיו והכניסוהו לסוכה גדולה, כתרוהו, סבבוהו ומנוחה הדריכוהו. והם מפזזים ומכרכרים לפניו וקוראים בקול: ברוך הבא, ברוך הבא בשמחה רבה. הושיבוהו על שרפרף והגישו לו ספל קהוה שחור וברמיזות שונות מבקשים ממנו לשתות. אבל הוא את פיו אינו פותח, יודע הוא שכאן מקום התורפה. צריך רק להוציא מלה מפיו והוא כבר בידיהם, נתקל ונפגע מהם. הגישו לו מצות, דבש וחלב, מפצירים בו לאכול, והוא בשלו, לא יפתח את פיו, ובמאכל לא תגע ידו. רק שפתיו נעות, לוחשות לחשים והשבעות להבעיתם ולשמור על נפשו. בראשות האנשים שהוא אינו טועם ממטעמיהם, תפשוהו בידיו וברגליו, פשטו מעליו את גלימות ובגדיו הרטובים. ובכתנתו לעורו הרימוהו ונשאוהו אל האח המבוערת והתחילו לנענעהו ולשיר שירים משונים. כמעט שפרחה נשמתו.

הם הרפו ממנו ויושיבוהו על השרפרף. את בגדיו הרטובים שטחו על יד המדורה ליבשם. כנראה חפצו בזה לקנות את לבבו, להראות לו רגשות חבה, אולי יטעם מה, ובזה ילכד במכמורת. אבל הוא באחת, לא הם ולא מעדניהם. שפתיו דובבות תפלה בלחש, מזכירות שם שמים, כדי שלא ישלטו בו הרוחות. החבריא נמלכה בינה לבין עצמה מה לעשות לאורח. החליטה להלבישו וללוות אותו בדרך. בלכתם האיר המזרח וקרא התרנגול והליצנים התחמקו, נעלמו ואינם…

המלמד נשאר עומד תוהה ומהרהר…

הוא נעצב על שלא הספיק להתבונן בכפות רגליהם ולהוכח אם רגלי תרנגול להם – סימן מובהק להכיר בו את בני אשמדאי ולילית. וישא עיניו, והנה פתח־תקוה לפניו. הוא שמח שמחה גדולה על הנס שנעשה לו, שיצא שלם בגופו ובנפשו ממלאכי חבלה האורבים לבני אדם, ויגמור אומר לעלות ביום השני לתורה ולברך ברכת הגומל ולספר לדור את מעשי ה' ונפלאותיו.

ואמנם ביום ב' השכים לותיקין ויבקש מהשמש לקראהו לתורה. כשברך בקול רם ברכת הגומל ויספר למתפללים על הנס שנעשה לו, התפרץ צחוק מפי כולם, בעמדם על טעותו, שהזדמן לבין אהלי הבידואים בני שבטו של אבו־קישק שומרי המושבה, המכירים אותו, וחפצו פשוט להחם את בשרו, להאכילו ולהשקותו ולקיים בו מצות הכנסת־אורחים בשעה שהוא תעה מני אורח ובא עליהם דוקא בליל שמחתם, בחגגם את חג אירוסיו של בן־השיך.

 

בּקּוּרִי הָרִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן־לְצִיּוֹן    🔗

באחד מימי חנוכה, שנת תרמ“ו, אחרי שבוע ימים של גשמים מרובים – יורה מבורך – היתה האדמה רוויה וספוגה רטיבות יתירה ואי־אפשר היה לעבדה ולחרשה. ר' מרדכי לובמן, ז”ל, ואני בחרנו את יום־הבטלה הזה לבקור בראשון־לציון וממילא גם לטיול לכבוד חנוכה.

רתמתי את סוסי האציל “אמוץ” בקרון בגנדרנות של מומחה, שהתמחה ב“מעשה מרכבה” ונהירין לו מצוותיה התלויות בה לכל פרטיהן ודקדוקיהן. עלינו על הקרון וישבנו ברוחה. ידידינו המלווים אותנו נהנו הנאה מרובה והרבו בשבח הסוס ובעליו. נסענו לראשון־לציון דרך קפנדריה, ועברנו נחל צרור, שהיה מלא מי־מתנים. בתשע בבוקר הגענו למחוז חפצנו.

ברחוב, על גבעת טרשים, עמדה במעגל כנופיה של אנשים בני גילים שונים, ובתוכם איש גבה־קומה, שעיר, בעל כתפים רחבות, רוקע ברגליו, מנענע בידיו ומבדח את הנאספים בהלצות ובבדיחות. בראותם אותנו התקרבו אלינו, קבלו בלבביות וידידות רבה את מ. לובמן, מכירם ורעם, ולטשו עין עלי בסקרנות. לובמן הציג אותי לפניהם:

– זהו קרובי, שספרתי לכם על אודותיו, בבקשה להכירו.

בראשונה נגש אלי זה, שהצחיק את החבריה, פשט לי ידו המיובלת, הכבדה, לחץ את ידי עד כדי כאב ואמר:

– אל המושבה צריך לצאת אתי במחול ברקוד הקוזקים, ואם הוא עומד בבחינה הריהו מתקבל בחברתנו כאחד מאתנו ורק אז מחזירים לו שלום. גזרה היא ואין להשיב. רד, חביבי, מהעגלה, והרם רגליך לעומת בן־זוגך לרקוד.

הוא משך אותי בחזקה והעמידני על הקרקע. לא סרבתי, קבלתי את ההלצה בתמימות מעושה ועמדתי נגדו בפוזה של המתנה. הוא התחיל להסתובב, לפזז ולכרכר ולתקתק במגפיו בסלעי הרחוב. אף אני עשיתי סבוב מוצלח וכרכור בעמידה ובישיבה, מראה גבורות ברגלי ומפליא לעשות. ההתפעלות היתה עצומה. זכיתי ל“הדרן” ולמחיאות־כפים ממושכות. החבר לרקוד חבק אותי והכריז בפתוס:

– “מצח!” (קריאה של הסכמה בקבלת טירוני הגיוס לצבא) “מסוגל!” שמי אליעזר שליט.

כך נתודעתי למיסדי ראשון־לציון. ומיד ראיתי את עצמי באוירה משפחתית נעימה וקרובה, כאילו היינו מכירים וידידים משכבר הימים. האנשים עשו עלי רושם במאור־פניהם, בעליצותם הטבעית ובאמונתם בחזון־לבם, שהתמסרו לו בכל נימי נפשם. את סבל החלוציות קבלו כדבר המובן מאליו. השתדלו להסתגל לחיים פשוטים, ליגיעת־כפים, עמל ועבודה.

בקורנו הראשון היה בבית המיסד צבי ליבונטין, בן משפחתי. הוא היה בעל בעמיו, עשיר, יודע ספר, מוקיר רבנן, נותן בעין יפה לדברים שבצדקה, בעל צורה ומעורב עם הבריות, – מן הטפוסים המעולים של נכבדי העיר ניקולייב. הוא קבלני בזרועות פתוחות, חבקני ונשקני. הסתכל בי בחביבות והביע שביעת־רצונו לראות בארץ בחור כהלכה מבני משפחתו.

– מדוע – שאלני – באת לארץ ישראל?

– למה – עניתי בשאלה – כבודו בא לארץ?

– חשבתי אותך לבר־דעת. אני הבאתי מאה אלף רו"כ ואתה באת בידים ריקות.

– סליחה, אדוני, אני עשיר ממנו, הבאתי אוצר מלא, בחרות בת עשרים, גוף בריא, ידים ורגלים ואמונה בכחותי וברעיון משאת נפשי.

– יפה דרשת, בחורי הטוב, צדקת! יש לך רכוש, שהוא יקר מהון ומכסף. לך בכחך זה ותצליח. – שוב חבקני והוסיף – אני מקוה להתגאות בך.

כשישבנו לסעודה נכנסו הפישלזונים, דרשו לשלומי ולבית אבי והזמינו אותי לביתם. (אשת פישלזון היא ממשפחת ליבונטין ונקראת בשם “הדודה”, שכן דודה היא לזלמן־דוד לבונטין. כנוי זה היה לה עד יומה האחרון). הלכנו לבתים החשובים ביותר, לבקר את ראשוני הראשונים. שוב תפס אותי אליעזר שליט בעברי על־יד ביתו. הוא עמד מזוין במזמרה, רפיה מבצבצת מכיס מכנסיו הרחבים, מעילו תלוי על כתף אחת והקצה השני נגרר כשובל על הקרקע. הוא החזיק בדש בגדי והעתיר עלי בקולו העב דברים בדברי תורה, במליצות רמות ונשגבות. משובצים ושלובים בפתגמי המונים ברוסית צחה ובאוקראינית עסיסית. זה היה טפוס מענין בכל הליכותיו, אכר למופת, מלא הומור והרחבת הדעת. על־ידו עמד בנו, עלם כבן שש עשרה, שזוף פנים, שחור עינים, תוי פנים עדינים וכולו תנועה וערות. זה היה בנו הבכור, משורר מתחיל, יוצר השיר ראשון־לציון. הוא התעתד לנסוע פריזה ללמוד על חשבון הברון.

את מ. מאירוביץ מצאנו בחצר מטפל בערוגות ירקות שונים ומרובים. צנום וכחוש, שערות ארוכות, שחורות כעורב, מצח רחב, בולט, פנים לבנים מארכים, עיני תכלת וזקן שחור, מגודל אַ לא נפוליון, מעלה בדמיון איש הרוח והמדע. הוא הציג לפנינו את אשתו הצעירה, בת אחד המיסדים ז. אברמוביץ ובחיקה הילד הראשון שנולד בראשון, משתעשע במחלפות ראשה. מיד התקשרנו בנימים ידידותיים, שנמשכים עד היום. בבית אברמוביץ מצאנו את הזוג הצעיר דרובין, שזה כשבועים שבו מחוץ־לארץ. יואל דרובין נסע לישא את אהובתו, ששמרה לו אמונים שלש שנים מיום עלותו ארצה. הרהיטים בחדרם היו עשויים מתיבות נפט, מעשי ידיו של הבעל, מקושטים ועדויים בצפות בד, מעשה רקמה בשלל צבעים מלאי חן, מלאכת־מחשבת של האשה הצעירה. זה היה צמד־חמד אידיאלי. הוא גבר בגוברין, גוף מפותח ופנים מביעים מרץ ואופי מוצק. היא לבנת פנים, בהירת שער בקווצות תלתלים, תוי פנים אצילים וגזרה יפה.

בערוב היום בקרנו את בית המיסד יוסף פיינברג, בית בן שתי קומות. בקומה העליונה אולם מרווח, מרוהט בטעם־טוב, גם פסנתר היה בבית וכלים נאים. בכל ניכר חיי אמידים. הבעל ואשתו חוט של חן מתוח עליהם. הוא איש יפה־פנים, דומה להרצל במקצת, איברים מחוטבים, עיני קטיפה מלבבות, זקן עגול, שחור. היא מלאה עדנה ורוך, עינים שחורות, מקסימות, פנים של קוים ישרים, מביעים תום וטוב לב, מיטיבה לנגן בפסנתר ומחוננת בקול להפליא. הוא התמסר ביחוד לגידול פרות ועופות וזכה לכנוי “יוסילי החלבן”. ביתם היה בית ועד למשכילי המושבה. הוא היה כימאי, יודע שפות ופה מפיק מרגליות. כל היום היו שניהם עסוקים ברפת ובלול, ובערב מבלים בקריאה, נגינה ושירה ובשיחת רעים של מבקרי הפנה האידילית הזאת.

גולת־הכותרת של היום היה נשף הלביבות לכבוד החנוכה ולכבוד האורחים בבית שמשון בלקינד. כאן התאספו מסלתה ומשמנה של הנוער ומשכילי ראשון־לציון. עקרת הבית היתה פאני אחותו שהיתה כלתו של לוליק פיינברג, אחיו של יוסף פיינברג. שתו יין מגתה של מקוה־ישראל, אכלו מעדנים, זיתים, חצילים ומלפפונים כבושים, מעשה־ידיה להתפאר שת אשת־החיל הביל"ויית. לקנוח סעודה היטיבו את לבם בלביבות מטוגנות בשמן שומשמים וממורחות ברבה של ענבים, לפתן מצומק ופרפרת של פירות – הכל מזמרת הארץ.

מבין כל המסובים הזדקף לוליק בגופו הרזה והגמיש ובידיו הגרמיות והארוכות. באצבע צרדה הקיש בקצב לכל הנגונים והשירים, החל מ“דובינושקה” הניהיליסטית וכלה ב“חושו, אחים, חושו”. נושאי השיחות היו תערובת של תכניות רציניות ונועזות, רחבי אפקים ומעוף לישב את הארץ משני עברי הירדן, בלולות וממוזגות במימרות שנונות והלצות ממולחות.

יותר מכולם הרבה לתכן עלילות דון קישוטיות הביל"ויי מגילנסקי שנקרא אחר כך בשם “אזרחי”. הוא היה איש שנון השכל וחריף המוח, סיני ועוקר הרים, בעל לשון עשירה. הוא גמר חשבון עולמו בבית חולי־רוח באמריקה, אחוז “מחלת הגדלות” שהוא ראש העיר ניו־יורק.

במסבה זו באו כולם לידי דעה, למשוך את משפחת הלובמנים לראשון־לציון. הפקיד י. אוסובצקי השתדל בפריז וחפצו וחפץ הראשונים הצליח בידו להעביר לראשון את מ. לובמן בתור מורה ראשי ומפקח כל בתי־הספר בראשון־לציון ובעקרון, ובתור מודד־אדמה מטעם הברון, ואותי – בתור כורם.

וכך קשרנו את גורלנו בראשון־לציון לכל ימי חיינו.

 

לֵיל־שִׁמּוּרִים    🔗

בל“ג בעומר אתתכ”ה לחורבן היה הדבר. הלילה ליל אביב ליל בהיר, שמי התכלת העמוקים זרועים כוכבים נוצצים. הירח מאיר אור עדין וזך המלטף את עין הרואה. באויר נשאו ריחות בושם, ריח ניחוח משיב נפש. רוח קלילה נשבה. כל גרי הגבעה של שמונה עשר הבתים של ראשון־לציון בנעוריהם ובזקניהם התאספו ברחובו של הכפר, כנופיות כנופיות עמדו והתוכחו בהתלהבות. סלע המחלוקת היה בדבר הפקיד שהופקד מטעם הנדיב לנהל את עניני המושבה. בני המושבה שברחו מחמת המציק משלטון השוט והרצועה ושאפו לחיי חופש בארץ ישראל השתעבדו מדעת ושלא מדעת לרצון פקיד ומצַוֶה הרודה בהם כחפצו. האמיצים וישרי הלב עמדו בפרץ וקשרו מלחמה נגד העריצות וחיי העבדות. התפרצה התנגשות שכִּנו אותה בשם “המהפכה הגדולה” ותוצאותיה היו גרוש הפקיד על ידי בני המושבה.

ראשון־לציון היתה בודדה וגלמודה במלחמה זו כנגד האפוטרופסות, שכן לא רק הישוב הישן, אלא גם הישוב החדש בפתח־תקוה ובגדרה עמדו כמתנגדים לה. התוצאה מכל זה היתה בואם של הברון והברונית בעצמם לתור את הארץ ולהתחקות על שרשי המחלוקת.

דבר כניסתם של הברון והברונית אל המושבה בחצות הלילה היה סוד כמוס ידוע רק למתי סודו. בדעתם היה להפתיע את המושבה בבוקר השכם. אבל גם לנו, כנהוג, היו מרגלי חרש שגלו מצפוני הנדיב ועקבו כל צעדיו, ידענו שבשתים עשרה בלילה יסורו הנדיב ורעיתו אל האהלים שהוקמו בשבילם על ידי חברת קוק עוד יומים לפני בואם. נודע לנו גם זה שהכניסה תהיה ממזרח, מאחורי בית הכנסת של עכשיו. מבלי התיעצות קודמת ומבלי החלטה כללית התכנסה כל המושבה לפגוש את האיש הנעלה ואת רעיתו הכבודה. לא נתנו לעצמנו דין וחשבון אם טוב ואם כדאי הדבר להרעימו גם בזה שיגלו מסתריו וכו'. התשוקה היתה חזקה לראותו מיד ויהי מה. ואמנם בחצות עלו לרחוב הנדיב והנדיבה בלוית הפקיד המנודה (כנראה ליתר בטחון שלא יגעו בו בהיותם למגן לו).

הרגעים האלה לא ישכחו מכל אלה שהיו באותו מעמד. חרדת קדש לבשה את כל הקהל, כולם הורידו את הכובעים והשתחוו בדומיה מבלי הוציא הגה מפיהם. בסקרנות המלאה חיבה הסתכלו באדם שמשכמו ומעלה היה גבוה מכולם, בפניו העדינים המפיקים עוז רוח ומרץ ואצילות של בן ישראל. הוא ענה גם בהסרת הכובע דומם ובלכתו הלאה לבית הפקידות והאהלים החליף שיחה עם הפקיד. נשמעו צעדיהם על אבני הרחוב, ובמורד, בהרגישו חול תחת רגליו, שאל מדוע לא רצפו את כל הרחוב. אחר פנה להולכים אחריו בנחת: “עכשיו הזמן לישון, מחר נתראה”. כל הנאספים נשארו על עמדם ולא התפזרו. אי אפשר היה להם לסור לבתיהם. הם לוו את הברון עד אהלה של הברונית והוא סר אל בית הפקידות. כל הלילה היה ער, לא נתן תנומה לעפעפיו, התהלך הנה והנה באולם, תפוש ברוב שרעפיו הסתכל לפעמים מבעד לחלון אל הרחוב שהיה מלא אנשים המקיפים את הבית בהשקט ובמנוחה וחסכו שינה מעיניהם ולבם פעם לקראת יום המחרת הבא, שבו יוטל גורלם ואולי גורל הישוב כולו. הם התכוננו להגן על חופשתם ועל כבודם. מאידך גיסא חששו לישוב הרך, עולל טפוחם, העומד בסכנה.

ליל נדודים ארוך מלא רגשות עבר על שני כחות איתנים שהתנגשו. בבוקר נתן צו להזעיק את כל האכרים ולהתיצב לפני הנדיב.

שני מחנות תפשו מקומם באולם, אלה מזה ואלה מזה. בעלי ברית הפקיד לבושים מכנסים לבנים ומעילים כחולים, והמתנגדים לוחמי החופש – לבושים שחורים, בגדי חג. הופיע הברון והתחיל בהתלהבות להטיף מוסר למתפרצים ביחוד אל ראש הלוחמים שהיה לבוש פרק וחבוש צילינדר לראשו שעזב את האולם אחרי שלא נתקבלה ההצטדקות מצדו. אחר כך טייל הברון ברכיבה להתבונן אל הכרמים והביע שביעת רצון מהעבודה. בדרכו יסר את הכורמים שנזדמנו לו. הוא דרש מהם שיהיו מחוברים אל הקרקע כאבני השדה בטבוריהם. לבדו, בלי רעיתו, רכב בחברת עושי רצונו לעקרון. המושבה היתה כמרקחה. גורלה היה תלוי באמרי פיו. נסו לנחש ולנבא, אם יתרצה לפטר את הפקיד, ואם לא מה צפוי להם בעתיד?

“העבד ישראל אם יליד בית הוא, שיתעללו בו ויהיה כלי חפץ בידי אחיו שמינו לראשו להתעמר בו?” חשבו האכרים.

“האם אלה המה חמרי הבנין לקומם הריסות עם? האם אנשים חסרי משמעת וסדר שאינם מקבלים מרות יוכלו להיות הגרעין לתחיה?” כך היתה דעת הנדיב הגדול, שאת עמו לא ידע ידיעה הגונה ונפגש בצור סלע וקשיות עורף.

נמנו האכרים וגמרו לשלוח מלאכות של נשים להברונית שנשארה באוהל, לבאר ולהסביר לה קושט אמרי אמת על מה ולמה נלחמים האכרים ובשלמי כל הסערה הזאת. באדיבות קבלה אותן הנדיבה הכבודה, שמעה את ההוכחות והנימוקים שהביאו את האכרים לידי סכנת מצבם וכו'. היא הבטיחה להשפיע על הנדיב להעביר את רוע הגזרה ולבלי להרכיב אלוף לראשם נגד רצונם. בינתים חזר הברון מעקרון בכדי לקחת את הברונית לשם, להראות לה אכרים חרוצים. בשעת הכושר הזאת השתמשה הנדיבה להצדיק את האכרים ולהוציא דברים מפיו שהוא סולח להם ואת הפקיד יעבירו למקום אחר. הידיעה עשתה לה כנפים, התפשטה במהירות הבזק בכל המושבה וראשון־לציון צהלה ושמחה.

החליטו לערוך קבלת פנים נהדרה בשוב הנדיב והנדיבה בערב מעקרון, להביע להם רגשי תודה והערצה. היתה תהלוכה לבבית של בני המושבה ומיסדיה בראש וספרי תורה בידיהם, הצעירים והצעירות באבוקות והילדים עם זרי־פרחים וביונים פורחות ועלי זית בפיהן, – סמל השלום. בפגישה סואנת ורועשת פגשו את הבאים, ובמראות המביעים שלום והערצה הביעו את סערות רוחם וכל הלילה געשה המושבה מרקודים ושירה.

לשמחה לא היה קץ.

שלום הבית הוקם, ראשון־לציון יצאה זכאית והישוב כולו לקח שבי את לב הנדיב. הברית נכרתה בין האב והבנים ותקופה חדשה מלאת תקוות נגלתה בשמי הישוב.

 

בַּעַל “מְדִינַת הַיְּהוּדִים” בְּתוֹכֵנוּ    🔗

א    🔗

אחרי יום שרב באוקטובר 1898, בשובי מהכרמים בקרון רתום לשני סוסים, לבוש בכלי העבודה, בחולצה כחולה, מכנסים לבנים, נעלי פלח אדומות ובכובע של קש רחב־השולים – תלבשתו הטפוסית של כורם בימים ההם, – פגשוני ילדי בצעקות חדוה: אבא, לטייל! לקחתי את בתי, בת השנתים, בחיקי, ובני יחידי, בן הארבע, התפתל מסביב לצוארי, כשהוא תלוי על גבי, ונלך לטייל ולהחליף אויר בדרך בית־דגון טובת האויר – סגולה לנגועי הקדחת, שסבלו אז במושבה מיתושי בית “עין־הקורא” ותעלת מי־השופכין של היקבים.

מצילות הרתמה במרוץ הסוסים השמיעו את קולם הריתמי כלוָי לזמירותי לשעשע את הפעוטות שהצטרפו גם הם לזמרה בקולותיהם הילדותיים – אידיליה משפחתית!

בפנת שדרות התות, על גבול אדמת המושבה באותם הימים, נתקלתי בהיסח־הדעת בשתי מרכבות מלאות אנשים לבושי הדר וכובעי שַעם בראשיהם כדרך התיירים. הם צוו להעמיד את הסוסים, התרוממו בחצי עמידה בתוך המרכבות, הסירו את הכובעים וברכו אותי ב“שלום־עליכם” לבבי. ביניהם היה איש יפה־תואר, מצודד נפש, שנעץ בי את עיניו היפות. מיד עלתה על הדעת תמונת ד"ר הרצל.

החזרתי להם שלום ומתוך הפתעה ומבוכה לא נכנסתי אתם בדברים. הלב המה והתרחב משמחה.

חיש חזרתי את המושבה.

ברחוב הראשי, ההומה מאדם בין הערבים, מצאתי חבורות משוחחות על דא ועל הא ועל בקורו של הקיסר וילהלם. בגשתי אליהם, לבשרם על בוא הרצל, הצית זרם חשמלי את כולם והתחילו לרוץ ולזרז זה את זה בקריאות:

“לבית־העם! לבית־העם!”

הידיעה התפשטה במהירות הבזק ומכל העברים התחילו נוהרים אנשים מנער עד זקן. בינתים נכנסו המרכבות לתוך המושבה וסרו ישר אל בית־הפקידות.

בין המלוים היה מר דוד שוב, אחד ממיסדי ראש־פנה, שהיה מודע ומוכר לכל.

בהודיע המשרת של בית־הפקידות לה' ח. חזן, הפקיד הראשי של מושבות יהודה, את דבר בואם של הרצל וחבריו, נתבלבל כל־כך שיצא לקבל את פניהם כשהוא נעול נעל ברגל אחת וסנדל בשניה. הוא היה חִור ו“ארכובותיו דא לדא נקשן”. הוא ידע ששיטת הרצל הגלויה והפומבית היא לא לרצון בפריס ואולי ינחל נזיפה, אם יקבל אותו רשמית בשם הנדיב. ברם, כאשר נפגש אתו היה מוקסם מהדר גאונו ועמד לפניו כעבדא קמי מרא בחיל ורעדה ולמוצא פיו ייחל.

א' חזן הציע להרצל לרחוץ אל פניו מאבק הדרך, לנוח ולשתות דבר־מה לפני לכתו לבית־העם, אבל הרצל סרב מחשש טרחא דצבורא ועוד יותר משום שנפשו ערגה להפגש לאלתר עם בני המקום.

בלוית הפקיד ועוזריו הלך הרצל לבית־העם. בעברו בין השורות הצפופות של הקהל, שמילא את האולם מפה אל פה, הריעו לקראתו בתשואות גיל ובמחיאות כפים. כשעלה על הבמה וסקר בעיניו בלטיפות את הנאספים לא היה גבול להתרגשות העם, שהתגבר להשקיט את סערת רוחו בתוכו פנימה. בלי צו ופקודה הושלך הס. בדומיה ובחרדת קודש הסתכלו אלפי עינים באהבה ובחיבה באיש־חמודות זה. הוא לקח שבי את כל רואיו. נשים הרות חצו להן דרך להתקרב אליו, להסתכל ביפיו, סגולה ללדת ילדים בדמותו ובצלמו. אכן, אותה שנה נולדו “הרצלים” ו“הרצליות” שנקראו בשמו, ביניהם גם יפים ונחמדים, אף אם לאו דוקא בדמותו.

יו"ר הועד, מר ב. פ. ברך אותו בשם המושבה. הרצל השיב על הברכה בקולו הצלול בדברים מלבבים. הוא מאושר לראות חלוצי העם שמאסו חיי עבדות וסללו נתיב לתחית העם והארץ, שהודות לחסדי הנדיב עמדו בנסיון והחזיקו מעמד בתנאים קשים – אלה הסנוניות המבשרות אביב של גאולה.

דבריו הרנינו את הלבבות ודמעות־הפנינים שעמדו בעיניו נגעו עד הלב. פה ושם נשמע בכי עצור וחנוק.

מבית־העם הלכו לבקר בתים אחדים. בחיבה אבהית חבק הרצל את ידי האכרים המיובלות, המעידות על עבודה מתמידה ומסורה. אותו ערב לן הרצל בבית־הפקידות שם התאספו “פני” המושבה ונכבדיה ובילו את הערב בשיחה אינטימית.

הרצל הביע את דעתו, שהאכרים במושבות צריכים להיות נאמנים לממשלה, שלא להשתתף באופן אקטיבי בתנועה החדשה, לא לשקול שקלים וכדומה, עד שינוסו הצללים.

בבוקר ביקר את היקבים, את ביה"ס, את הגן ואת שדרת הדקלים. הביע את התפעלותו הרבה למראה הנוער הרענן, זקוף־הקומה ובן־החורין, ובפרט למראה ילדי המושבה היפים והבריאים, הוא חבקם ולטפם בחיבה. בספר־הבקורים של היקב רשם: “בהתענינות רבה התבוננתי במפעלי התעשיה של ראשון־לציון. יהא רצון שתצא מכאן אך ברכה לאחינו האומללים”.

תושבי המושבה נמצאו כל הזמן במצב־רוח חגיגי ופניהם נהרו משמחה. מתאספים ונדחקים להיות קרובים אליו, מסתכלים בהנאה מיוחדת בכל תנועותיו, פוערים פיהם לשמוע את קולו, לקלוט דבור או הגה מפיו ותולים בזה תלי־תלים של רמזים והשערות. הוא עמד לפניהם בכל שיעור קומתו, כפי שתארוהו לעצמם בדמיונם מרחוק, עת עלה על שמי תקופת התחיה. כשירה נעימה וערבה צללו צלילי ההד של בשורת “מדינת היהודים” והקונגרסים הראשונים באזני החלוצים ההם, הנחשונים הראשונים של תנועת התחיה. אותם החולמים, שהניפו את נס השחרור בארץ והתרצו לשאת גם בעול שעבוד ואפיטרופסות של הפקידות כמעבר זמני וגשר־בינים לחופש המלא והשלם, ראו בתנועה החדשה את חזון רוחם, “עקבתא דמשיחא”. יוצר הציונות המדינית היה סמל המשיחיות. בזה מתבאר אולי, משום מה, כשעלתה על הפרק שאלת אוגנדה, היו רבים מהם ממצדדי “מקלט הליל”. מתוך אמונה עוורת תלו את עצמם באילן הגדול והצדיקו את כל מעשיו ואת כל דבריו.

בשעת הפרידה נהרו כולם ללוותו. חבר פרשים צעירים חסונים וגמישים על סוסים יפים הקיפו את עגלת הפקידות היפה, ועל הדוכן – מוחמד סלים הידוע – אות רצון וחיבה יתירה מצד הפקידות להרצל. בענות־חן ובנועם מדברותיו נפרד מאת בני המושבה. קריאות “יחי! להתראות!” הכו גלים באויר. בעינים דומעות הביט על הקהל הנרגש, ששפתותיהם דובבו איחולי ברכה ו“דרך צלחה”.

העגלה נעלמה בעמק.

ב    🔗

הופעתו של הרצל וחבריו בארץ בקשר עם בקורו הרשמי של הקיסר וילהלם נתנה חומר רב לדמיונות נלהבים לנחש עתידות ולנבא על הכרזת מדינת היהודים ע“י הקיסר בהסכמת השולטן. הכל קוו לשנוי עצום במהלך העבודה של ישוב הארץ. פשטו שמועות שהרצל בא יחד עם הקיסר לקושטא באניות צי גרמניה המפואר ומשם לחיפה וביפו נתקבל לראיון ארוך. התלחשו ברמזים והפליגו בספורים, כי לא זזה ידו של הקיסר מידו של הרצל וכאחים ורעים התהלכו; כי בירושלים יקרה דבר הפלא הגדול וטקס מיוחד יערך שם בפומבי להכריז על ה”חסות".

במקוה־ישראל היתה רבה התכונה לקבל את פני הקיסר בעברו לירושלים.

הייתי מן הזריזים ומקדימים ולנתי אותו לילה במקוה־ישראל, להיות נכון לשעה הגדולה בעוד מועד. כמעט כל הלילה היינו ערים בבית ידידנו י. ג. שהיה המורה העברי במקוה. בלינו את הזמן במאכל ובמשתה מטוב מקוה־ישראל ופינו מלא שירה. שכורי שמחה וחוכי גאולה היינו. בחרדת־לב שוחחנו על המתרחש. מיתרי הלב היו מתוחים מתוחלת נעימה ומתוקה, שרקם לנו המוח הנלהב.

עם השקמת הבוקר יצאנו – חבורת סקרנים – ליפו, לחזות בתפארת קבלת־הפנים, שהכינה הממשלה לבן־בריתה, לשמוע מה מספרות הרוחות, לראות את יפו המזוהמת רחוצה הפעם למשעי, נקיה, מקושטת בדגלים שונים ומשונים. במרבדים ושטיחים ובזרי פרחים בשלל צבעיהם. על כל צעד ושעל פלוגות צבא בכל מיני תלבושת ובכל מיני נשק.

בהיותנו ברחוב ארמון הממשלה, המלא סקרנים לאלפים על המדרכות, על הגגות השטוחים ועל הגזוזטראות, שנקבצו לראות פני הקיסר וכל תהלוכת הפאר במדע־הכבוד לירושלים, עברה המרכבה של הרצל וחבריו בדרכה למקוה־ישראל. העם הריע לקראתו במחיאת כפים וקריאות נשמעו: “מַלֶךּ אל יַהוד!” נחפזנו לנסוע אחריו והדבקנו את עגלתו בשעה שירד על־יד שער מקוה־ישראל, מקום שם עמד המנהל ניגו והמורים כשהם מנצחים על מלאכת הגמר. המנהל ניגו נבהל בראותו את הרצל ובפיו אין מלה. בלי משים קבל עליו את מרותו ומסר לידו את סדור הפגישה. התלמידים רמזו בעיניהם והתמוגגו מרוב נחת ומנקמה, לראות את שליטם הקשה רך כקנה בפני הגדול ממנו. הכל הסתדר על צד היותר טוב על פי פקודותיו של הרצל. כל הבוקר נהרו פרשים מכל מיני צבא, נוצצים בעדי זהב, בלוית מפקדים וגנרלים אנשי מדות, שהלכו לפאר את טקס קבלת־הפנים של מלך אדיר בשער העיר הקדושה, כיאות לפדישח וכליף הרגיל בהכנסת־אורחים. כתום כל התהלוכה נראתה מרכבה יפה ובתוכה איש־שיבה בעל הדרת־פנים, שבעברו לפני הקהל קרא:

“הנה הוא בא, המשיח בא!”

היינו נרעשים מהקריאה הזאת, משתוממים למשמע אזנינו. אח"כ נודע לנו, כי היה זה הרברנד הכלר, כוהן החצר, שהאמין בשליחות המשיחית של הרצל והיה איש־הבינים בין הרצל והנסיך הגדול מבאדן.

אחרי הפסקה קלה באה אורחת הקיסר…

כולו נרגש ונפעם צעד הרצל בצעדי אט, נגש אל האבן הגדולה שעל־יד השער ויצנח עליה בתנועת חן. עיניו החולמות נישאו למרחב האופק ופניו קרנו מתוך עצב חרישי. ניגו, המורים ואנו האורחים נגשנו אליו לברכו וללחוץ את ידו בשאלה אלמת בעינינו. הוא הודה לנו ואמר בצרפתית: “אני מאושר”.

הוא נפרד מאתנו בחיבה מיוחדת, נכנס עם בני־לויתו למרכבתו וחזר ליפו.

 

עֲלִיָה לְרֶגֶל    🔗

בין שאר הופעות וצורות חיים, שחידשו העולים הראשונים בתקופת התחיה, תפסה גם העליה לרגל מקום כבוד, וביקור ירושלים בשלש רגלים נחשב לדבר שיש בו ערך רב כדי לגשור גשר בין הישוב הישן והחדש. שלשים צעירים גמרו אומר לעלות ברגל לחג הבקורים ירושלימה. כל אחד מהחברים הכניס סכום ידוע לקופה כללית, וגזבר מיוחד הפקד לנהל את כל ההוצאות של העולים.

ברדת החום אחר הצהרים הסתדרו כולם לצאת לדרך, צקלונם על שכמם ומקלות עבים בידם. ילדי המושבה התקבצו מסביב ללוות את הצַילנים החדישים, ובשירת “חושו, אחים, חושו” יצאו את המושבה בצעדי און.

עם שקעת החמה הגענו ל“בב־אל־ואד”, הוא שער העמק, שמשם מתרוממים רוכסי הרי יהודה. בקצה הגיא – “חַן”, פונדק, שם נותנים מספוא לסוסים ונחים מעל הדרך. הבנין רעוע ומואר בנר מהבהב בתוך פנס מפויח, המתנדנד ברוח ומטיל צללים מזרי אימה על ההר שמנגד. בתוך אכסניה מרופשת זו יושבים בערבוביה על שרפרפים קלועים נמוכים הנוסעים יחד עם העגלונים וגומאים מספל פעוט קהוה ריחנית שחורה, שתיה מאונס, שהפונדקי מגיש מיד לכניסה, מבלי שאול את פי הנכנס אם רצונו בכך, וכל אחד חייב לשלם גרוש דמי־קהוה, מעין מס הנגבה מכל עובר ושב במקום הזה.

עם דמדומי חמה התנשאו הגבעות בעינינו לגבהי מרומים ונראו כגושי ענקים בצורות שונות ומשונות, המתלחשות חרש על סוד ההויה מתוך תנומה. כחגבים היינו, כיצורים ננסיים, אבק־אדם בפני רוממות הטבע. אחדים מן החבריה טפסו על ההרים ונגפו את רגלם בשִני הסלעים המזדקרות מתוך קרקע ההרים, אך מצאו שלומים בהביאם פרחי־בר צבעוניים וריח עדנים להם. תחת תאנה ענפה עתיקת ימים העומדת בקרבת הדרך ישבנו לסעוד בצותא חדא מן הצידה שהצטידנו בה. אכלנו בתיאבון רב ושרנו שירים. הדבר הסב עלינו תשומת לב וסקרנות של המסובים ב“חן” וכולם יצאו והקיפונו מתוך השתוממות ללהקה משונה זו. האויר היה צונן מלא ריחות בשמים, רוח קלילה נשבה מההרים והשתובבה בחולצות ובבלוריות שלנו. הלילה היה שקוף, בהיר, ובאויר הסתמנו ההרים, העצים והדרכים ביפעת קסם. הירח שט במרום הרקיע ואורו רך ועדין והכוכבים קרצו בעינים מנצנצות על פני יריעת התכלת – ליל ארץ־ישראלי הענוג.

קמנו והלכנו שפי שקועים בהרהורים. כספר נגלו במוחנו תולדות הארץ הזאת וחידת עמנו בדברי ימי העמים. התקרבנו אל הכביש המתפתל כנחש עקלתון בסיגסרים יפים, המלבין מרחוק באפלולית הלילה. הביקו האורות של עין־הכרם ועצי הזית מסביב הכסיפו וצמרותיהם השמיעו אושה חרישית. מרחוק נשמעו צלילי כסף של זוגי גמלת העולה ירושלימה טעונה מזמרת הארץ, וקול ערב־רענן של חַמר המשתפך בשיר “יה־ליל” בחללו של היקום והודו נשבר לרסיסים במרחקי האופק.

החשנו צעדינו להשיג את האורחה מתוך סקרנות כדי להתבדר במקצת. בראש הגמלת ובאמצעה, על דבשות הגמלים, נראו צללי אנשים עטופים גלימות שחורות והם מתנועעים בקצב לצעדי הגמלים, ומאחוריהם צועד בצעדי און המנעים זמירות, נער נעול סנדלים כפופים בקציהם. אחרי ברכת “סלים עליכום” המסורתי נתגלגלה בינינו שיחה של שאלות שונות ורגילות, שהשיב עליהן בבינה יתרה ובחריפות השכל. במחשבתי עלו ינוקי דירושלים פוסקי הפסוקים, שהפליאו את סבי דסבי אתונא בדבריהם המחוכמים.

במזרח הכסיפו השמים ונתבהרו בצבעים כחולים וחכלילים ופס ארגמן ארוך בישר את נץ החמה. הגענו עד בתי מושב הזקנים בקצה העיר, והדבר הראשון שקלטו אזנינו מהמית העיר המתעוררת עם עלות השחר היו צלילי פעמונים כבדים ונוגים. צמרמורת עברה את גופנו וחשנו רגש של תוגה אלמת ומעליבה, המזכירה לנו יתמות, שכול ואלמון של הגלות ושנקבה עד תהום נשמתנו.

זה היה הרושם הראשון שלנו בעיר חנה דוד. דמעות חמות נשרו מעינינו והרגשנו את צער אומתנו הנתונה בשביה גם בארצה. אחד מאתנו התחיל לשיר בדממה ובקול נוגה ועצוב את השיר “ציון, ציון, עיר אלהינו” והשני פתח בשיר של בירון “על גבעת ציון את שמך ינאצו”.

סאת ההתרגשות נמלאה, כאשר הודיע לנו המורה־דרך שלנו הבקי בשבילי ירושלים, שעלינו לנטות מן הדרך וללכת סחור־סחור מאחורי שכונת שנלר ומשם להכנס בקפנדריה למאה שערים. כי השוטרים העומדים בתחנת המשטרה בואכה העיר דורשים מהיהודים פספורט ורשיון כניסה, ומי שאין בידו תעודה כזאת הוא נאסר ונשלח חזרה אל ארץ גלותו. זוהי גזירה מקושטא וראוף פחה הקנאי שמר עליה בכל חומר הדין. רובֵּנו היו נעלמים שעלו ארצה באיסור ולכן הוכרחנו להתגנב כפושעים לירושלים משאת נפשנו. נמשכנו כחפויי ראש אחרי המדריך בשבילים נפתלים רטובי טל בוקר ורגלינו נגפות בצרורות ואבנים עד זוב דם.

אחד אחד נכנסנו לחצר אחת במאה שערים, ששם היתה דירת סנדלר ירושלמי שגר בראשון ושהוא היה לנו לעינים בכל הדרך.

אחוזי שינה ועיפים השתטחנו על מחצלאות שטוחות על רצפת החדר וישַנו שנה עמוקה מתוקה עד הצהרים. שנים מהכנופיה הממונים על המזונות הכינו צרכי אכילה ושתיה, אכלנו ושתינו ויצאנו לטיול קצר להשקיף על הסביבה ועל העיר מרחוק. את בקורנו הראשון הקדשנו לכותל המערבי ויעדנו אותו לשעות תפילת שחרית. שבנו לחדרנו להתקין את עצמנו לליל התקדש חג וללכת להתפלל בבית הכנסת של מאה שערים, כדי להתחקות על תושבי ירושלים הטפוסיים ביותר.

בבית הכנסת ראינו קהל ססגוני של טפוסים שונים מכל תפוצות ישראל שהחן הישראלי נמתח בקלסתר פניהם. התלבושת היתה רבגונית מכל צבעי הקשת, גלימות ארוכות עם שרוולים רחבים, אבנטי משי רחבים המבליטים את הכרס וזנביות מכל מיני חיות בר. רושם מיוחד עשו הילדים הלבושים כמו הגדולים. בתום פניהם, בעיניהם הדולקות כרשפי אש והשרוולים המנפנפים ברוח ככנפי צפרים נדמו לכרובים ולרשפי קודש. המתפללים קבלו אותנו ב“שלום־עליכם” מתוך נגיעה בראשי אצבעותיהם, ספק תשומת לב ספק ביטול.

סעודת החג בערב, שהיתה ערוכה בידי אשת האכסנאי, הצטיינה בתבשיליה וטעם לשבח היו התבלין של ירקות הארץ. החבריה הצוהלת בשיריה ומחולותיה הרעישה את השכונה וסקרנים רבים צבאו על החלונות לחזות בדבר הנפלא.

השכמנו קום ועברנו בסך זוגות־זוגות את הרחובות המוליכים לכותל המערבי. הדבר עורר שימת לב העוברים והשבים: הזקנים לוו אותנו במנוד ראש, הזקנות הלכו אחרינו והתלחשו ביניהן על הצַילנים האלה, שהם מאותות הזמן של “עקבתא דמשיחא” והילדים נטפלו אלינו וקראו אחרינו: “הנה הדייטשין!” והתקרבו אלינו להציץ בפנינו ולמשש בבגדינו. ברציף הכותל פינו לנו דרך ולטשו עלינו עינים גדולות.

בחדת קודש נגשנו אל הכותל, ברטט וחיל נגענו באבנים הקדושות והרבה מאתנו תמכו את ראשיהם על כפיהם בהשענם על הקיר ובכו חרש. אני בתור כוהן נרעשתי ונפחדתי בעת שהכוהנים עלו לדוכן, בהעלותי בדמיוני את ברכת הכוהנים אז, במקדש הפאר והתפארת, והצורה העלובה של בני בניהם הנדכאים והרצוצים, העומדים כאן מעבר לקיר והכניסה פנימה אסורה להם. הרגשתי רגש לבבי אל אחי המתפללים, ונימים נפשיים קשרו אותי אליהם ותשוקה עזה התעוררה² בי להצטרף אל הכוהנים המברכים. התעטפתי בטלית שאולה ונכנסתי בשורת האהרונים, לתמיהת הקהל. חשתי עלית נשמה ואתערותא דלעילא בכל אברי. השמים מעל הכותל נראו לי מלאים זיו ומפיקים נוגה ונדמה היה לי כי כאן שער השמים ואמונתי היתה חזקה שתפילתי תעלה לרצון.

כתום התפילה הלכנו לביקור אצל הרה“ג שמואל סלנט. הוא קבלנו באדיבות ושלב בתוך דבריו דברי מוסר, שנאמרו בצורה יפה ורמז לנו על קלות הראש שנוהגים חלק מן המתישבים החדשים בעניני דת ומסורת. בקרנו את “החכם בשי” שקבלנו בסבר פנים יפות והתרשמנו מפניו האהודים ותלבשתו הרשמית ההולמת אותו. הוא ברך אותנו בנשיאת פנים ואיחל לנו הצלחה במעשה ידינו. בקרנו בבתי הכנסיות: החורבה, בק, ביהכ”נ הגדול של הספרדים על שם רבי יוחנן בן זכאי וביהכ"נ של הקראים, אבר מדולדל זה שנקרע מגזעו וממשיך קיום עלוב.

היינו אורחים רצויים וחשובים בבתי משכילי ירושלים: בן־יהודה, י. מ. פינס, ילין, לונץ ואחרים. שלא בכונה תחילה נכרתה ברית אחים ורעות בינינו ובין יקירי דקרתא וטוביה. התקרבות זו של ירושלים עם המושבות נתנה אותותיה בחיים. במוצאי החג ערכו לכבודנו נשף מיוחד בבית בן־יהודה שהיה מאורע כביר בחיי ירושלים האפורה, והוא שימש ימים רבים חומר מענין ליושבי הקרנות.

באסרו־חג ולמחרתו סבבנו את החומה ותירנו את כל המקומות ההיסטוריים־מסורתיים: יד־אבשלום, קבר דוד המלך, קברות המלכים, קבר שמעון הצדיק וכו'.

נכספנו מאד לראות את מקום המקדש, שהכניסה אליו היתה אסורה על פי הדת וביחוד מטעם הממשלה התורכית. הצטופפנו ליד פתח השער על יד מקום לשכת הגזית והצצנו פנימה. אך זה, כמובן, לא נתן סיפוק לנפשנו, ועלינו על הגג של ה“חורבה” וממנו אל גג בית־הכנסת הנקרא על שם ניסן בק, כדי להשקיף משם על החצר. נעצנו עינינו במסגד עומר ומבטנו כאילו רצה לחדור דרך קירותיו לפני ולפנים, למקום שם עמד ארון הקודש והכרובים ואל אבן השתיה. כל לב מאתנו הלם פעם מכאב ומעלבון צורב על כי באו זרים למקדשנו. לא יכולנו להזין את עינינו והוספנו להסתכל בכל זיז מקיר ובכל אבן מאדמת הר מרום הרים, הר המוריה, עדי תפארתנו מימי קדם.

בתוך הדומיה הספוגה חרדת קודש וכיסופים טמירים אל עברנו המעולף הוד שבקדושה. התעוררנו לפתע פתאום מעולם הדמיון לקול נחר הקורא בזעף ובחימה בערבית:

• אינזלו!

לאמר: רדו!

פנינו לעבר הקול הקורא, והנה בבית אשר ממולנו, מתוך אשנבי החלונות העשויים מעשה רשת, מסתכלות בנו נשים לא רעולות, ואיש שיבה, חבוש מצנפת לבנה ומַטה אשר גולת כסף לו בידו והוא סוחב את הנשים אחת־אחת מן החלון, מפיו יז קצף והוא צועק בלי הרף לצדנו, רומז ומאיים במקלו:

– רדו, רדו אל כּוּפַר!

לא הבינונו בשל־מה כל הכעס והרוגז הזה. אחד מאתנו ברר לנו: הבית הזה הוא הרמון הנשים של האפנדי הלה; הוא תפש את נשיו בשעת קלקלתן שהן מסתכלות בבחורי ה“מוסקוב” כשהן גלויות פנים. הוא נסה להרחיקן מדבר עבירה, אך לא יכול להן, כי יצרן גבר עליהן והעבירן על דעתן. הן ספגו מכות, אך הוסיפו להביט אלינו.

בינינו היה בחור בעל מרה לבנה, ליצן, שידע לחקות קול בעלי־חיים: בהמות, חיות, עופות ורמשים. הוא השמיע צפצוף של מקהלת עכברים כתשובה לאפנדי הלז המחרף ומגדף אותנו. הדבר הזה הרעים עד מאד את הבעל המקנא, הוא רץ החוצה, קפץ על המדרגות ואת מטהו העבה הוא מניף לקראתנו. לעומתו יצא הבחור בתנועותיו המשונות ובחריקת־שריקה, התגרה בו ורמז לו בידו להתקרב…

קמה בהלה.

יהודים מהרחוב ראו את הנעשה והתחילו קוראים בקול ומבקשים מאתנו בכל לשון של בקשה להמנע מריב ולרדת מיד.

– הרפו אחים! – קראו – דעו לכם כי האיש הזה הוא מרבי הדת וחשובי העיר; אתם מביאים רעה עליכם ועל כל יהודי ירושלים…

הענין עמד להתלקח למריבה רבת תוצאות, אלמלא הופיע רבי ניסן בק בכבודו ובעצמו בזקנו הלבן ובהדרת שיבתו שהפציר בנו לרדת.

ירדנו – וחמת האפנדי שככה.

*

עלינו להר הזיתים לבקר את “טור־מלכא”, מנזר קתולי מפורסם של נזירות, שבו קבורה נסיכה ועל קברה חרותה תפלת ישו “אבינו שבשמים” בל"ב שפות. בדרך התלקטו ונצטרפו אלינו מילדי ירושלים, עשרות ילדים, כדי להכנס בזכותנו אל טור־מלכא. השוער, כושי, בחשבו אותנו לתירים נוצרים, פתח לנו את השער. הנערים נדחקו לבוא יחד אתנו אל חצר המנזר. הכושי הדף אותם במכות וגידופים. הוא לא שעה אל בקשתנו להרשות גם להם להכנס. אחרי דברי ריב בא הדבר לידי מהלומות ואחד משלנו סטר לכושי סטירות לחי הגונות. זה התחיל צועק וקורא לעזרה.

הופיעה ההגמונית, אחות ראשית. הבלשן שבנו הסביר לה את הדבר בצרפתית צחה. היא השתוממה לראות בפעם הראשונה יהודים מוזרים כאלה והסכימה לתת גם לילדים להכנס.

הדבר הזה עשה כנפים בכל ירושלים והיינו לגבורי היום בשיחות הבריות בכל העיר. וכאשר נפגשנו ברחוב עם חבר מטילים כמרים ובראשם הפטריק הפרווסלבי התבטא זה בצער:

– היהודים מסוג זה הבאים ארצה מבשרים התחלה של תקומת ישראל, ולמיחש מבעי…

*

מלאים רשמים מרובי אורות וצללים, ברכוש של ידיעות ממראה עינים נתחורו לנו כמה ספקות ואי בהירויות בהבנת כתבי הקודש. ירושלים וכל הקשור בה נתחבבה עלינו. היינו חדורי הכרה, שכאן מרכז עברנו, הדופק של חיי האומה, ועתידה ירושלים להיות הנקודה הראשית גם בעתיד.

קבלנו עלינו לקיים את העליה לרגל שלש פעמים בשנה ועל ידי זה לגשור גשר בין הישוב הישן והישוב החדש, להתמזג לגוש אחד המחיה ומחדש את עם ישראל בארץ־ישראל.

 

הָרוֹעִים הָרִאשׁוֹנִים    🔗

בין החולמים הראשונים, שבאו לארץ בראשית תנועת התחיה, היו טיפוסים שונים, רובם אנשי מעשה העומדים על בסיס ריאלי ומיעוטם בעלי־דמיונות והזיות ששאפו לשנות סדרי החיים, כל אחד לפי דרכו וטעמו. ההתעוררות וההתפרצות של חלוצי העם התבטאו ברבוי הגוונים של אידיאות שונות ומשונות. רצו לתקן את כל המגרעות והלקויים שהגלות הארוכה של שנות אלפים יצרה בגוף עמנו, לחדש בבת אחת את כל צורות החיים של העבר המפואר, בעת שעמנו ישב על אדמתו. על מה לא חלמו הדון־קישוטים הללו? זה רצה להדמות לאהוד בן גרא, להעביר מן העולם בחרב פיפיות את ה“עגלונים” שונאי ישראל. השני רצה לחקות את שמשון הגבור ולא להרתע לאחור גם מדלילה, אם יש צורך בכך. השלישי – את בר־כוכבא וכו' וכו'.

מלבד גבורי הנגלה היו גם אבירי הנסתר, מקובלים בצרופי שמות והשבעות, ששמו להם לקו להוציא את ניצוצות הקדושה שבין כל האמונות ולאחדם באמונה צרופה ומזוקקה, ולהביא גאולה לעם.

הרוב היו מתונים שרצו להיות אכרים, יוגבים, כורמים וגם רועים.

להתמכר לעבודת רועים ונוקדים וביחוד רועי צאן – לכך נמצאו שני צעירים שמצאו מטרה זו מתאימה לרוחם והקדישו לה את צרור הכסף הקטן אשר העניקו להם הוריהם האמידים, כדי שיאחזו בארץ לשם “תכלית”. בבואם ארצה התמסרו לעבודה כשכירי יום בפקידות הנדיב, בין מאות הפועלים שהכשירו את הקרקע לנטיעת גפנים. עבדו באמונה והתמחו אפילו בהשמדת היבלית – גולת הכותרת של פועל המעדר, וקנו שם כפועלים חרוצים ומוכשרים.

ברם, זה לא נתן סיפוק לנפשם, והם שאפו לעמידה ברשות עצמם, מבלי להזקק למתנת בשר ודם ולחסדי נדיבים. בדעתם שאין ידם משגת להתישב כאכרים בנחלת שדה וכרם, גמרו אומר להיות רועי צאן ועזים. הם קנו בשותפות אי־אלה עשרות כבשים ועזים וזוג תישים ואילים והיו לנוקדים ורועים. הם סגלו להם כל הסימנים המובהקים של בעלי מקנה. למדו את ידם לחלוב ולגזוז את הצאן, התעמקו בקריאת ספרים הדנים במקצוע זה, הסתכלו בחיי הרועים המקומיים הנודדים למצוא להם מרעה שמן.

גם במנהגיהם ובתלבשתם חיקו את אבירי הרועים. קנו אדרות כבשים וכובעים, מטות ואלות, תרמילים, אקדחים ופגיונים. קנו כלבים מגזע משובח והיו דומים ממש לקורדים הרועים, הנודדים מאז ומעולם מערבותיהם לרעות באחו ובביצות הארץ בימות הגשמים העשירים בדשא.

אחד היה גבוה, רחב־כתפים וידיו גרמי ברזל, שערות ראשו וזקנו צהובים, פניו אדומים, כבד תנועה – טיפוס בולט מערבות אוקראינה. השני – בעל קומה נמוכה, שחרחר, זלדקן, מהיר התנועה, בעל מזג נוח ורך, דומה לאברך משי הסמוך על שולחן חתנו. שני טיפוסים נבדלים ושונים איש מרעהו. הקצוות מתאחים, כידוע. דוקא אלה הנבדלים והשונים איש מרעהו התאחדו להיות שותפים, ומה שחסר באחד, נמצא בשני.

בראשונה רעו על יד ראשון־לציון, מקום פחות או יותר בטוח מגנבים ושודדים. אחר כך התרחקו והגיעו עד ביצות נבי־רובין העשירות בנאות דשא. מול הביצות במזרח יש רכס הרים וגבעות, ועל יד עמק השושנים (ואדי־אל־חנין) מתרומם הר זקוף הדומה לדבשת גמל ענקי. בעמק על יד ההר נמצא פרדס בשם “בויארתיסקה”, לאמר: פרדס הקור (אולי על שם הקדחת השוררת במקום הזה: החולה, שתקפה אותו מלריה, היה אחוז צנה). בפרדס זה היה בית בן שתי³ קומות שה' להרר, מיסד נס־ציונה, קנה מבעליו הגרמני. בקומה התחתונה היו מחסנים ודירים ולמעלה חדרי דירה – גם כן לשם הגנה מפני המלריה שפגיעתה רעה ביחוד על יד הקרקע וכחה נחלש באויר. בבית הזה בחרו הרועים לשבת, ולמטה גדרו גדרות לצאן. בימות הגשמים היו מכניסים את הצאן במכלאות ותחת מכסה גג.

מלבד אלה גרו בבית: משפחת פועל, שהיה הולך בכל יום לראשון־לציון לעבוד אצל פקידות הברון, וכותב הטורים האלה שנתעלה למדרגת מפקח ומומחה לנטיעת כרמים, ונטע כרמים בשביל חובב־ציון מעשי ועשיר, ומר ג. מחרקוב, שקנה אדמה לשם כך בקרבת הפרדס הנ"ל.

בפינה נידחת ושוממה זו, שהיתה כאי נבדל הנשקף ומתנוסס בביצת נבי־רובין, נשמעו בלילות צלילי שירה ונגינה בכנור ומפוחית, שבהם שפכו הנוקדים את רחשי לבם בגעגועים, בנעימות אוקראינה ומולדביה, תפילות ישראל ונגוני חסידים וכו'. כך השביתו את המונוטוניות של קרקור הצפרדעים בביצה רחבה זו המשתרעה לאורך ולרוחב, ואת יללת התנים, אזרחי המקום. הבדואים היו יוצאים מבין אהליהם, המסתתרים בנקיקי ההרים בצפון ובערוצי נחלים – גברים, נשים וטף לשמוע מנגינות פלאים של גרי הבית, ועיניהם נעוצות בתמהון ובמבט פרא בחלונות של ה“חוואג’את” המשונים המפריעים את תעלומת הישימון וככר־השממה.

אחרי יום עמל של נדידה ברחבי שדה המרעה היו מאספים את הצאן למכלאותיהם, חולבים ומכניסים את העולות לדיר מיוחד, נכנסים הביתה. מתרחצים ועוסקים בסעודת הערב: הביצה החלוצית המפורסמת, גבינה, עגבניות ותה. אחרי שיחות מקוטעות התפרקדו על הספות וישנו שינה עמוקה בנחירה ושריקה שנמשכה עד חצות, זמן ביקור העדר ועשתרות הצאן.

באקדח ביד ופנס המהבהב באשון הליל ומטיל צללים משונים על רוכסי הגבעות, סובבים הם בהקפות את גדרות הצאן. מסתכלים באפלת הלילה בכל העברים ומקשיבים בדומיה ובחשד לכל רחש, רשרוש וצליל. נכנסים שוב הביתה, ומתכנסים תחת השמיכות החמות ופרוות עליהן מלמעלה לשינה חטופה וקלה, נים ולא נים, עד האשמורה האחרונה שהפועלת מספרת עם בעלה המאיצה בו להתכונן לעליה ברגל לראשון־לציון לעבודה.

השעה היא הרת עבודה ועמל: החליבה, ההשקאה ונקוי הזבל וכו' אגב שתיה ואכילה בחפזון והכנת הצידה ליום תמים בילקוט הרועים.

הצעיר התעורר מתוך פהוק והתמתחות ונגש לחלון המזרח להתבונן בכוכבים כאצטגנין והובר לנחש את השעה, קלטה אזנו נבחת כלבים הרחק מן המקום, והכיר ביללת איגנטיב כלבו הנאמן שומר הכבשים. נטה אזנו להקשיב קול הצאן ואין קול ואין קשב, אחזתו צנה וסחרחורת בהבינו שאירע דבר המבשר מקרה או אסון.

בפיק ברכים נגש הצעיר להעיר את שותפו ודיירי הבית. בחפזה התלבשנו וירדנו אחריו, כשהוא מאיר לנו בפנס בידו וקופץ קפיצות מוזרות על המדרגות. כאשר הצצנו ברפת ומכלאות הצאן חשכו עינינו, כי נעדר כל עדר הצאן, גנבה נועזה של גנבים עזי נפש להוליך כל הכבודה של השותפים בישי־גדא בחשאי, מבלי להקים רעש ולבלי להשאיר פרסה…

אחרי התיעצות קלה החלטנו עם הנץ החמה ללכת בעקבי הצאן שהיו נכרים היטב בביצות בימות הגשמים. התלבטנו בין שיחים ושלוליות בוץ ורפש, בשבילים מתפתלים ומעוקלים עד שהגענו לנחל שורק על יד הכפר גדרה הערבי, והעקבות נאבדו ונעלמו במי הנחל. עמדנו לחפש העקבות מעבר השני, והנה שרכה הדרך לבין גדרות הצבר של כרמי הכפר. פתאום שמענו שריקות עדר וגעיות צאן. הלכנו על פי הקולות. באנו לדיר רעוע שמשם הגיח וקפץ לעומתנו שטקר ואחריו איגנטיב בצהלה ובהתפעלות והתרפקו עלינו בכווני חן בנביחה, בהטותם את ראשם לצד הדיר ובסחבם בעליהם בכנפי בגדיהם. מצאנו את הצאן והעזים. האיל והתיש קפצו לקראת הבאים זקופים בעמידה על רגליהם האחוריות והביעו את חדותם ב־מֶה מֶה ארוכות וקצרות.

גמרנו אומר להכנס הכפרה לפנות אל השיכים וזקני העדה בדרישה למסור לנו את הגנבים ולכרות ברית של שכנות ולבלי לפנות לממשלה, צעד הכרוך בטרדה רבה וביטול זמן וכסף, שיצא שכרו בהפסדו.

מצאנו את השיכים על יד המזבלא בצותא חדא בהתכוננם לרכוב לעזה עיר מחוזם. הפגישה אתנו היתה ידידותית נמוסית בכל הטכס הרגיל בקידות והשתחויות. ישבנו על שרפרפים שהביאו לכבודנו והם ישבו על מחצלאות, כבדו אותנו בקפה השחור המסורתי כמקובל וכנהוג.

אחרי חלופי שאלות ומחמאות נגשנו אל עצם הענין והסברת הדרישה של מסירת חבר הגנבים, ליסרם בקנס מתאים, לבל להכניס את הרשות בעניני שכנות מפני דרכי שלום וכו'. הם התכחשו והכחידו שיש להם מושג כל שהוא בדבר הגנבה. בכל אופן הם בטוחים שלא בני הכפר, חס וחלילה, שהם כולם ישרים והגונים, עלולים למעשה כזה, ובודאי הגנבה היא מעשה ידי גנבים מנוסים, שהכניסו לעת עתה את הצאן לדיר עד הערב, ובלילה להעביר אותם למקומות אחרים. בכלל זה לא מענינם להסתבך בענינים מסופקים ואי ברורים ולאללה פתרונים… יכולים אנו בתור שכנים מכובדים לקחת בחזרה את העדרים, ברם, אינם אחראים שלא נתקל בדרך בתגרה עם הגנבים האמתיים, שבודאי ינסו להציל את טרפם מידינו. רמזנו להם די באר, שכמובן נצטרך לבקש את חסותם והגנתם ללוות אותנו בדרך לבל יתנפלו עלינו אנשי בליעל, ולאות ברית ושלמי תודה אנו מוכנים לתת שני רוטל קפה וחמשה רוטל סוכר למזכרת.

אחרי רוב דברים שנאמרו מתוך חיבה ערמומית נאותו לתנאים שלנו.

בכל זמן שיחתנו עלתה בזכרוני כל הפרשה של המשא והמתן של אברהם אבינו עם בני חת בדבר מערת המכפלה, מהדורה חדשה של מנהגים עתיקים שנשארו בתכנם ובצורתם אלפי שנים.

כך הצלחנו להשיב את הגנבה, ואת המאורע הזה חגגנו באותו ערב על כוס יין ממקוה־ישראל (יין ראשל"צ עוד טרם היה בארץ) וכרה גדולה של גדי עזים צלוי ערכנו בחברת אורחים מוזמנים ממיסדי ואדי־אל־חנין. בשירה וזמרה ומחול הקוזק יצאו השותפים בהיותם בגילופין כרכרו ופזזו, ואגב חיקו בהצלחה את האיל הרחימאי שלהם בקפיצות מוקיוניות.

אך השמחה לא האריכה ימים.

העזים והצאן נגפו במחלות רבות ורעות, ואחרי טיפול מרובה, סגולות ורפואות שלא העלו ארוכה, מתו בזמן קצר, ועשתרות הצאן לא העשירו את בעליהן והשאירום לאנחות. מרוב צער ואכזבה עזבו את הארץ. אחד הגר לאוסטרליה, עשה עושר ובא אחרי מספר שנים לזכות ביפה מבנות הארץ וחזר לאוסטרליה. הוא תופס שם מקום נכבד, ויוצא ידי חובתו לציון בתרומות לקרנות, וחולם לשוב ארצה לכשיפנה… והשני נעלם מחוג ראיתנו ואבד מעבר לאוקינוס האטלנטי.

כך נסתיימה הפרשה הראשונה של התלבטויות הטירונים, הנוקדים הראשונים, באכזבה רבה. נסיונם וכשלונם המר שימש אחר כך לאחרים לשיעור בהלכה ובמעשה לפתח באמת מדה יותר מעשית ומוצלחת את המקצוע של גידול בהמה דקה בארץ ישראל בישוב העברי.

 

עַל יַד עֲרִסַת הַתְּנוּעָה שֶל חִבַּת צִיוֹן    🔗

חיבת ציון – ימיה כימי האומה. היא מעורה במעמקי הנפש של כל אדם מישראל. תחילתה נעוצה בלב החלוץ הראשון אברהם אבינו ואחריתה תסוף “רק עם אחרון היהודי”. בכל ימי הגלות הארוכים לא חדלו הגעגועים לארץ זו. לא רק על נהרות בבל היו בוכים בזכרם את ציון, כי אם נהרות כל כדור הארץ, שהיהודים נחיתים שם, לא יכלו לעולם לכבות את אש האהבה של בניה לארץ מכורתם העתיקה. המשורר הליריקן הגאוני נתן בטוי בשיריו הנפלאים לרגש הזה. “אני במערב ולבי במזרח” – זאת היא השתפכות הנפש של כלל האומה. היא רק פושטת צורה ולובשת צורה בכל דור ודור לפי מושגיו והשכלתו, ובכל תקופה ותקופה לפי יכלתה ואמצעיה. מאות בשנים אחרי החורבן באה לידי גלוי על ידי מלחמות וכח. שנים מעטות לפני כבוש הארץ על ידי כליף עומר עמדו כארבעים אלף יהודים בצבאות הפרסים לשחרר את ארץ־ישראל. אחר כך, בהתיאשם מן התקוה ללכדה בכחות גשמיים, מסרו דינם לשמים, ובכמה תנועות משיחיות קוו לגאולה בכחות שלמעלה מהטבע. במאה שעברה, הרציונלית, עמדו החובבים על בסיס ריאלי: גאולת הארץ על ידי התישבות אטית, הדרגתית. על ידי סיבות היסטוריות הגיעה תנועת חיבת־ציון למרומיה לפני יובל שנים, ואת הגורמים העיקריים להתפתחותה בגלות רוסיה – רוב מנין ורוב בנין של עמנו – אני רוצה לציין כאן:

בראשון למארס שנת 1881 למנין הנוצרים, ברדתי מהרכבת בבית הנתיבות הניקוליבי במוסקבה נדהמתי למחזה לא רגיל: השוטרים והג’נדרמים העבירו את כל הנוסעים כבני מרון במעבר צר, התבוננו בפני כל אחד ואחד בחשדנות מאימת, חפשו במזודות, בדקו בכיסים. העיר כולה היתה שרויה באבלות. הקרמל, ארמונות בתי צבור, ובתים פרטיים, גזוזטראות וחלונות, עטופים בדגלים שחורים. הפעמונים של בתי היראה המרובים משמיעים צלצול חרישי נוגה המרעיד מיתרי הלבבות, הכל הולכים מורדי ראש ועצובים, שקועים במחשבות. אין השאון הרגיל של רחובות מוסקבה, העליזה, הסואנת והרועשת, שתיקה אלמת מורגשת באויר. חוטפים העתונים מידי מוכריהם, משלמים מחירם בלי להוציא הגה. נעוצות העינים בשורות העתונים וקוראים בחשאי פרטי הרצח של הקיסר. הבירה הרוסית העתיקה מבכה את מלכה, את אלכסנדר השני, שנרצח באופן אכזרי.

בעברי על יד שער איווערסקי אני רואה לפני האיקונין של האם הקדושה, מאות נרות שעוה דולקים בתכריכי בד שחור, ומספר רב של נזירים ונזירות והמון רב כורעים על ברכיהם, מצטלבים לרגעים ומתפללים בדומיה לעלית נשמת המלך “המעונה הקדוש”. נפגשתי במבטי עיני זעם חודרים, המסתכלים בי בחשד, שאיני מצטלב וגם בלוריתי המסולסלת מעידה על יהדותי. הרגשתי עקיצת משטמה החבויה בלבות אלה להעם העיקש, הכופר בגואל…

בערב ירדתי לזאריאדיה – הגיטו הארעי בסגנון רוסי, לראות ולשמוע מה רושם המאורע הנורא בחוגים יהודיים. בקרתי מכירים וידידים ונכנסתי לבית הכנסת החבד"י להפגש עם אחי המתפלל שם. מצאתי אוירה מלאה חרדה ופלצות ועינים מזרות אימה. הכל היו עצובים, מדוכאים ונבוכים.

עוד בחיי אלכסנדר השני התלחשו חרש, שיורש העצר אלכסנדר השלישי הוא שונא ישראל, וכאשר יעלה על כסא מלכותו, יציק ליהודים וירדוף אותם באף ובחמה. גזירות עתידות להצר צעדי עמנו. גרוש ממוסקבה ויתר כרכי רוסיה המרכזית תלוי כחרב דמוקלוס על ראשי היהודים.

הספידו את המלך בלב נשבר.

למחר באזכרה בבית הכנסת הכוראלי התחיל הרב מטעם ז. מינור את הספדו בפסוק ממגילת איכה: “רוח אפנו משיח ד' נלכד בשחיתותם, אשר אמרנו בצלו נחיה בגויים”. כל העם געה בבכי. הדברים האלה היו בהתאמה להספדו של המטרופוליט, שלקח לנושא את דברי הנביא; “עמי מה עשיתי לך ובמה הלאיתיך”.

שדרות העם, היהודים כמו הנוצרים, התאבלו באמת על מות מלכם “המשחרר”.

הדים עמומים נשאו באויר ובשרו, שצרות ופורענויות מתרחשות לבוא ושתור הזהב, כביכול, אשר “זכות אזרח גם יפרח לשושנה” עוד ירחק חוק. באו ימי הפסח והתאמתו השמועות. החלו הפרעות. ביליסבטגרד החלו והציפו כנחשול של קטב מרירי את כרכי דרום רוסיה ועיירותיה. רכוש היהודים היה לבז ולמשיסה וחייהם בסכנה. היו מקרים של רצח ואונס נשים.

ניתנה רשות למשחית, ושונאי ישראל פערו פיהם בראש גליה להטיל ארסם חמת פתנים, להאשים את היהודים עם חרמם לגולל עליהם עלילות נבזות, שרק מפני רוע מעלליהם נתך עליהם חמת ההמון, נדיב הלב והתמים, כגמול על הנצול והעושק. רוב העתונים היו מלאים דברי בלע והסתה. הממשלה נענעה ראשה בגלוי, ובסתר רקמה מזמת רשע להרעיל את חיי היהודים בחוקים מעיקים. בין הפורעים לקחו חלק פעיל רבים מן האינטליגנציה הרוסית. בראש השודדים היו סטודנטים, שהלהיבו את להקת האספסוף הפרוע להשמיד ולאבד רכוש ונפש.

פצצה מחרידה ומזעזעת היה הפוגרום שאירע בניזנינובגורוד. הפתעה מדהימה, שלא שערוה ולא עלתה על הדעת. אפשר היה להבין במדת מה את הפרעות בתחום המושב היהודי, מרובה האוכלוסין, שיש לו תמיד מגע ומשא עם הנוצרים, משא ומתן הדדי, עסקי פרקמטיה, ובנקל יכולים מסיתים לגרות את האינסטינקט של ההמונים הנבערים מדעת ומחוסרי תרבות באמתלאות של אונאה, נשך, תרמית, ניצול וכדומה, שמצדיקים כביכול את נקמת הפורעים ברכוש המנצלים (מקרי רצח היו חזון לא נפרץ ומעטים במספרם). לא כן בניז’ני העיר, שהישיבה בה היתה מותרת רק לבעלי זכויות מיוחדות, למתי מספר של חיילים מימי ניקולאי הראשון, לבעלי גילדה ולבעלי מלאכה. רוח תזזית אחזה את המשתוללים חיתו אדם, שהתנפלו בשצף קצף על אנשים, נשים וטף, והרגו באכזריות רבים מגרי העיר היהודים, התעללו בגופות הנרצחים, תלו את המעיים ואברי המין על כידונים ומוטות ועברו בסך בהמון חוגג ברחובות לעיני השלטונות, והממשלה לא נקפה אצבע להפריע ולעכב את מחול הדמים. הפוגרום הזה הראה בעליל, שאל נחשים ועקרבים יושבים היהודים בארץ זו, וכי יום עברות של מצוקי שאול צפוי לכל אשר בשם ישראל יכונה.

כהלומי רעם הקיצו בני עמנו מחלום הרוסיפיקציה, שווי זכויות ואפשרות קיום של כבוד וחיי מנוחה. הגיעו לידי הכרה שגלות רוסיה יושבת על הר געש, העלול לעשות כלה יום אחד בחמשת מיליוני היהודים, נטולי זכויות אנושיות, ודמם ורכושם הפקר ואין מציל.

טובי העם, בעלי שאר רוח ורגש, התחילו לחפש פתרון לשאלת היהודים. המציאות המרה הביאה לידי דעה, שצריך לבקש ריוח והצלה מעבר לגבולות רוסיה.

חוץ מחלק מן המתבוללים ונגועי הטמיעה, שהטיפו לנשק השוט ומטה הזעם מתוך אמונה בעם הרוסי, “רחב הלב וגדול הנפש”, אשר לאור התרבות והקדמה ישתנו דעותיו, תתרחב ההבנה והשנאה העורת חלוף תחלוף, וגם היהודים ייטיבו דרכם יסתגלו לכלכלה בריאה על ידי עבודת האדמה ואומנות, ותהיה להם הצדקה לצפות לחסדם – חוץ מאלה היו הכל נוטים להגירה המונית. פה ושם התחילה מנוסת בהלה בלי דעת וחשבון.

השאלה: לאן להפנות את זרם ההגירה וכיצד להכניס בה סדר כל שהוא – העסיקה את מחות העסקנים ודברי העם. הם התפרדו לשני מחנות: ל“אמריקאים” ו“לפלשתינאים”. האמריקאים הראו באותות ומופתים, שרק בארץ הדרור והחופש, במקום שנמצאים שטחים ענקיים של קרקעות, יערי עד וערבות פרא מימי בראשית המצפים למרצם של חלוצים חדשים, ורב טוב צפון בהם לעובדיהם, – שם רק שם יכולים היהודים בחריצותם ובכשרונם לההפך לעם עמל ועובד, החי מיגיע כפיו, ולא יוסיפו עוד להיות טפיל, החי על חשבון אחרים. ה“פלשתינאים” טענו, שרק בארץ ישראל אפשר לחדש את נעורי העם. חיבת־הארץ, הטבועה בלב כל יהודי תביא אותם לשנוי ערכין גמור, להחליף ולשנות מן הקצה אל הקצה הרגל חיים של שנות אלפים, לקבל את יסורי התמורה הכבירה ופגיעה באומץ ובגבורה. הצד השוה שבשתי ההשקפות היתה ההנחה, שהיסוד של החיים העתידים צריך להיות שיבה אל הקרקע, התערות בחיק אם כל חי, מולדת שמקור קיומה הוא עבודת־האדמה.

והמלחמה היתה נטושה בכל החזית הצבורית, העתונות היתה מחולקת בדעותיה, ופולמוס חריף התלקח גם בבתים, במקומות פגישה ואספות עם.

האכזבה מן הרוסיפיקציה וההקרבה של הנוער היהודי בתנועת השחרור של העם הרוסי היתה גדולה. דברי הניהיליסטים הצדיקו את הפרעות מנקודות ראות שונות. וראו בהן יסוד לתקוה, שההמונים יתאמנו במעשי אלמות ויתרגלו בהתקוממות, ועל ידי תעמולה מתמדת מצדם יהפכו את זעמם וחרונם נגד הצאריזם.

המשכילים והסטודנטים היהודיים, שינקו עוד ממקורות המסורת ורגליהם עמדו בתחום היהדות, פנו עורף לאידיאליהם להיות כלי־שרת בידי הנהפכנים לגאולת העם הרוסי מכבלי העבדות וחזרו בתשובה אל עמם. כרגיל בימי מאורעות חשובים, המביאים אתם אידיאלים חדשים, – בני הנעורים הם ההולכים בראש. על ידם מתבטאות המחשבות וההרגשות הצפונות בחביוני הנפש של האומה. הפרעות שמשו נקודת מפנה גם אל קדשי העם ומנהגיו. כאשר גזרו תענית צבור כללית ברוסיה ויהודים התכנסו לבתי התפילה, לשפוך לבם לפני אביהם שבשמים, לבקש רחמים על שה פזורה ישראל הנתונה במלתעות⁴ dir=“rtl”>זאבים, באו הסטודנטים בהמון להתפלל, התענו בצום והתלכדו יחד עם העם בתפילה ובתחנונים, הניחו תפילין והתפללו בדחילו ורחימו ככל שלומי אמוני ישראל.

בימים ההם נמכרו במוסקבה כל הטליתות והתפילין ולא נמצאו דיים והזמינו טלגרפית מערי תחום המושב צרכי קדושה. רבים שבו לגירסא דינקותא והתחילו לעיין ולהתעמק בלמודי קודש ובספרי השכלה עבריים.

חיבת־ציון מצאה בלבבות רבים קרקע נוח לקליטת גרעיני הרעיון, – מצאה את התאים הראשונים של תחיה לאומית, של תנועה עממית רחבה ומקיפה לשיבת ישראל לארצו. כל מה שנמצא בספרות העברית והלועזית על ענין שיבת ציון, היה נקרא ונמסר מיד אל יד, והיו הוגים בדברים ברטט של קדושה. ביחוד היו מהלכים לספרי הס, לדוד אל ראי של ביקונספילד, לדניאל דירונדה של ג’ורג אליאוט וכדומה. רושם מיוחד עשו החוברות של ד“ר פינסקר (אוטואמנציפציון) ושל לילינבלום (תחית עם ישראל על אדמת ארץ אבותיו). הרצנזיות של עתוני הרוסים לחוברות הללו היו נדרשות בתלי תלים של פירושים. כמה מהן היו חיוביות, ובזה ראו הוכחה לצדקת המסקנות של חיבת־ציון. במוסקבה התארגנה חבורה של תלמידי בתי ספר גבוהים בשם “בני ציון” – זהו הרוקם של רעיון בי”לו, שאחר כך התאחדו עם חבריהם מיסדי ביל"ו בחרקוב ובערי אוניברסיטאות אחרות. והתנועה הקיפה חוגים שונים. בעלי בתים וסוחרים התאגדו ויסדו חברות על מנת לשלוח צירים לקנות קרקעות בארץ־ישראל. בראשית התנועה הגו בה כל השדרות בחיבה מיוחדת, גם החסידים נסחפו בזרמה.

מצד ההגיון המעשי והנסיוני אפשר היה להבין ולהצדיק את ההגירה לאמריקה, אבל לא את התסיסה הארצישראלית שהיתה מחוסרת לכאורה כל יסוד במציאות. תנועת העליה הסטיכית, הספונטנית לארץ־ישראל, שתקפה אותה שעה רבים מן העם, מקורה היה ברגש טבעי של בעל חי, הנלחם על זכות קיומו, באינסטינקט נעלם, הקיים באומה, המרגיש שלא מדעת, היכן סוד קיומו.

השמועות על שר אנגלי לורד אוליפנט, שיש לו אוצרות קורח והוא עומד על המקח עם השולטן לשם קנית ארץ־ישראל בשביל היהודים, עשו להן כנפים והלהיבו את עשירי הדמיון שבין מחכי הגאולה. לראות בזה אצבע אלהים; על פי פרדס מצאו, שמאחורי הקלעים יד המלכה ויקטוריה באמצע, והיא הושפעה לכך על ידי ביקונספילד ומונטיפיורי. חברות ויחידים נאחזו בתקוה מרהיבה זו, וקפצו לתוך ימה של ארץ־ישראל והציפו את חופי ארץ־ישראל, רובם בלי שום אמצעים, ומיעוטם בעלי הון מוגבל, ביחוד הרבו לספר ולכתוב על אגודת בעלי רכוש בעיר קרמנצ’וק ועוד בערים של דרום רוסיה, שהחליטו להתישב בארץ־ישראל ושלחו ציר מיוחד, את ה' ז. ד. לבונטין שהתרצה לנסוע לתור את הארץ ולקנות בשבילם אחוזת נחלה. בידי הציר הזה עלה הדבר לענין ברעיון הזה אז אחד מקרוביו, איש עשיר ובעל נכסים רבי צבי ליבונטין ולויתן זה הועלה בחכה להשתתף בקנית המושבה הראשונה “ראשון־לציון”. מר ז. ד. ליבונטין יסד ביפו את ועד חלוצי יסוד המעלה, שעמד בראשו, והועד הזה היה המוציא והמביא לעניני ההתישבות והמדריך את המהגרים בכל דבר.

*

חיבת־ציון היתה ההכשרה הטבעית לציונות המדינית, ושתיהן משלימות זו את זו ואי אפשר לאחת בלי השניה. טעות היא בידי אלה הסבורים שיכלו להגיע למטרה הסופית של בית לאומי בלי התנועה ההרצלית, ותוצאתה, שבאה בעקבותיה בשעת הכושר, היא הכרזת בלפור. גם לאחר האכזבה בהתגשמותה לאלתר אין לזלזל בערכה הרב. כמו כן אין הגיון בהנחה, שרק בלהטי הדיפלומטיה וקסמי המדיניות נעשה חיל בארץ. בלי העבודה המעשית לא היה מקום למעוף הרחב של מדינת היהודים, היא חוט השדרה של התנועה ורק בלכוד שתי השיטות ובאחידותן הצלחת תחינתנו. אין מוקדם ומאוחר בתורה, וגם בתנועת התחיה. בעבודה מקבילה יעבדו כל אלה, שיש לאל ידם לפי כשרונם ונטיותיהם, מי במדיניות ומי במעשה, ובלבד שיכונו את לבם להצעיד קדימה את בנין בית ישראל בארצו.

 

נְקֻדַּת הַמִּפְנֶה⁵    🔗

בתחילת ימי בגרותי הייתי חסיד נלהב וותיק של ההשכלה בת־השמים.

אלו היו ירחי הדבש של נער חולה אהבה ועבד נרצע לכל האידיאלים הנשגבים שהטיפו נביאיה־שליחיה. האמנתי בתומי לכל מה שקראתי בספרים, וביתר שאת לתורה שבעל פה של פרחי הסטודנטים מלמדי ומדריכי.

ראשית חכמה היא, שאנו היהודים צריכים ללמוד ולהשתלם בשפה הרוסית, לדעת אותה על בוריה; להשליך מעלינו את המלבושים הנלעגים והמחפירים, “לקצץ בעליונים ולהאריך בתחתונים”, והעם הרוסי יקבל אותנו בזרועות פתוחות, יפתח שערי ארצו, והיינו לעם אחד במולדת משותפת.

היתה רווחת הנחה ודעה מקובלת שאין להרהר אחריה, שהעם הרוסי הוא בעל מזג טוב, “רחב־אופי” ומוכן לכרות אתנו ברית אחוה. רק בנו תלוי הדבר, אנו מצווים להזדרז ולהחיש את המטרה הנעלה.

מה גדלה שמחתי כאשר באה ההזדמנות לבוא לגור במוסקבה עצמה, – הלב של רוסיה האדירה.

עלי הוטל הגורל להיות המורה דרך של אמי ואחיותי, להובילן לעיר קלין פלך מוסקבה שאבי התישב בה, ושם אתכונן להכנס לגימנסיה – שאיפתי בהקיץ ובחלום.

כבעל נסיון, שנסעתי פעם במסילת הברזל ונהירין לי חוקיה וסדריה, חשתי קצת יוהרא בעת שאמי ואחיותי לא ראו רכבת בימי חייהן.

בסמולנסק צריך היה להחליף את הרכבת באחרת.

היינו עמוסים צרורות של כלי משכב ומטלטלין. אני צועד בראש, כורע תחת נטל החפצים, ואחרי אמי ובנותיה הקטנות, נלחצים בין הנוסעים הרבים הדוחפים אותנו להכנס להקרון.

והנה מול הפתח יושב בר־נש נמוך קומה, כרסתני ועל גבו תלוי רובה. הוא ממצמץ בעינים נפוחות אדומות מדם, מתנועע בקצב, בידיו הקצרות המגושמות הוא מנגן במפוחית, ומלוה את הנגינה בקול נחר ומרוסק שיר קילוסין למוסקבה המעטירה:

"מוסקבה, מוסקבה גֻלת הזהב,

לבנת אבנים בירת הרהב".

כאשר הציץ בי התנשא ממקומו, מתנודד ומתנועע שכור כלוט, הסיר מעל כתפו את הרובה ויכונן אותו למולי בצעקה:

“לאן יהודון אתה מתפרץ! לאמא־מוסקבה, מנוול? תיכף ארוצץ את גולגלתך הצרועה!”

נבהלתי ונסוגותי אחור.

הנוסעים הבאים אחרי הדפו אותנו קדימה.

בפיק ברכים התנפלנו על המקומות שהיו פנויים דוקא מול הציד השכור.

הוא שכב על מושבו כשרובו בין רגליו במצב של נים ולא נים. בכל פעם התעורר, ובהעיפו עין עלינו התמלא חמה, ושפך עלינו קללות נמרצות בלוית קללת האם בסגנוניה השונים.

לא יכולנו להתנמנם לרגע, להסיח דעת מהפרא המתגרה בנו. כל הלילה רעדנו מאימת מות.

הנוסעים גם לא ניסו להשתיקו, ונהנו הנאה מרובה מהמשחק הנמבזה הציני והמסוכן הזה.

בחצות ירדה המפלצת הזאת מהרכבת בהרימה אגרוף לנגדנו.

שאפנו רוח ותהי לנו הרוחה.

*

כאשר הגענו למוסקבה ישבנו במרכבה לעבור לתחנת מסילת הברזל הניקוליבי. אנו, פרצופים של יהודים קרתנים היושבים על כסתות וכרים פעורי פה הסיבונו תשומת לב של העוברים ושבים ברחובות והיינו מטרה לחצי לעג, בוז ומשטמה. ילדי הרחוב התקלסו בנו ולפעמים גם אנשים מגודלי זקן, בהפשילם כנף הפודיובקה (מעיל תחתון) בצורת אוזן וקראו:

“אוזן חזיר, אוזן חזיר!”

והמהדרין הוסיפו:

“יהודון עם חזרת, יהודון עם חזרת!”

התפעלותנו מיפי הבירה, ארמונותיה, מנזריה, שאונה והמונה נפגמה על ידי העלבון הגס שפגשנו בה. זו היתה קבלת הפנים של מוסקבה המהוללה, משאת נפשי וחזון ההשכלה.

באנו למחוז חפצנו בשלום.

*

למחרת בבוקר יצאתי החצרה להתבונן ולהכיר מקום מגורי החדש, ראיתי כנופיה של ילדים בני גילי משחקים בעפיפונים. נגשתי אליהם וברכתים בשלום. הם לא ענו לי, הסתכלו בי בסקרנות ולא גרעו עין מכל פרט ופרט מגופי ובגדי. מיד התחיל אחד מהחבריה לשיר שיר נצחון על מרד הפולנים, שהחרוז מסתים:

את היהודים ירו, רמסו,

את רכושם גזלו, חמסו.

כולם חזרו על החרוז הזה במקהלה כדי להרעימני.

שבתי בבושת פני הביתה שקוע בהרהורים נוגים ועגומים שערערו את תורת האחוה של עם הסלבי הטוב. הבשילו פירותיה של המחשבות ההן אחרי מספר שנים, אחרי הפרעות של שנת 1881, שטובי העם הקיצו מחלום הטמיעה, ונצני חבת ציון גמלו בכרם בית ישראל.

שלא מדעת פעלו המקרים העלובים שהזכרתי בנבכי נפשי הגנוזים והשמורים וקמו לתחיה בעידנא דריתחא ושמשו גורם לתת דחיפה לנקודת־מפנה ושנוי ערכין בכל הויתי ומהותי הרוחנית.

נכנסתי בראשי ורובי לתנועת התחיה ועליתי לארץ־ישראל.

 

וַיְהִי בִּימֵי הַמִּלְחָמָה הָעוֹלָמִית וְאַחֲרֶיהָ    🔗

עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחרון

(יואל א' ג')

א. – פְּתִיחָה    🔗

תקופת המלחמה וזו לאחריה היא חומר היסטורי בעל משקל וערך גדול מאד, ולוא גם אפילו בתפקיד שמלאה בה ראשון־לציון. ספריה שלימה לה תכילנה. אשתדל לתת בזה רק קוים כוללים אחדים הנוגעים בחיי המושבה ביחס למלחמה. קרובים אנו יותר מדי אל הימים ההם ואי אפשר להקיף את הכל היקף רחב ומלא באובייקטיביות בלתי משוחדת.

גם בטרם נכנסה טורקיה למלחמה, היה האויר מלא אבק שריפה. הרגישו, כי יום הדין הגדול והנורא ממשמש ובא, כנפי מלאך המות השתקשקו בחלל היקום ובשרו פורענות עולמית. נתק הקשר עם העולם הגדול, קרועים אנו מארצות התרבות, שמהן אנו יונקים שפע כחות חמריים ורוחניים במלחמת הכבוש האטי, נשארים אנו בידי עם מחוסר תרבות, אדוק אמונה עוורת, וכולו שנאה לעבודתנו.

ב. – מַצָּבָהּ שֶׁל רִאשׁוֹן־לְצִיוֹן    🔗

בשעת הכרזת המלחמה היתה ראשון־לציון מבוססה ומצוינה במצבה הכלכלי. עשרת אלפים דונם נטועים, רובם גפנים ומיעוטם שקדים, זיתים, פרדסים ועצי פרי שונים, הכניסו רווחים הגונים, נתנו לבעליהם מחיה ופרנסה בריוח. היקב היה זן ומפרנס עשרות פקידים ומאות פועלים. בעלי מלאכה, אומנים, פועלים, סוחרים וסתם תושבים, כאלף ומאתים נפש, התקיימו במושבה. הכורמים היו אמידים, ורבים מהם התחילו לשלם חובותיהם לנדיב.

לא היה ענין אחד כללי צבורי או מוסד צדקה, שלא לקחו בהם חלק. במניות האפ“ק השתתפה ראשל”צ בסכום של 16 אלף פרנק זהב. בפעולות חשובות, ישוביות וציוניות, לקחה חלק ביד נדיבה. שקלה שקלים ונתנה בעין יפה לכל מפעל ציוני.

רבים היו חבריה ב“בני־ברית”, ב“בונים החפשים” ובכל מיני חברות. על שם טובי בניה קנו החובבים והציונים קרקעות וגאלו את הארץ, מפני שהם היו נתינים טורקים עוד מראשיתו של הישוב וציונים נאמנים מסורים אל הארץ בכל נפשם ובכל מאודם. הם שברו את אניותיהם בחוף יפו לבלי שוב עוד לגולה, התאזרחו מיד ולא חשבו אפילו רגע קט על נתינות חוץ. מוסדותיה וחיי הצבור של המושבה היו למופת. ראשון־לציון היתה מן הראשונות, שהתקשרו בחוזה עם “השומר”, שסדרה לפועלים ביקב מטבחים, יסדה ספריה וכו', דברים שהיו חדשים בארץ.

ג. – הַהֶגְמוֹנִיָה בְּרִאשׁוֹן    🔗

היו מקרים שרצו למשוך את ההגמוניה מראשון למקומות אחרים. אבל כשבאה עת צרה ותוכחה נוכחו, כי ראשון־לציון צריכה לנהל את עניני הישוב. ובה היה מרכז התאחדות המושבות, שהיה התחנה הראשית של העסקנות הצבורית. במרכז היו שלשה חברים חיילים ותיקים ומסורים וחרדים העומדים על המשמר עשרות בשנים.

השלישיה של המרכז התענתה בגשמי זעף בימות החורף ובשרב של ימי הקיץ, בדרכים שבין יפו, ירושלים, ראשון־לציון – ובאר־שבע, באה בדברים עם מפקדים, מושלים, קצינים, בלשים ושוטרים, לבטל גזירות, להמתיקן, להפחיתן ולהקטינן. במסירות נפש ממש עבדו להציל את שארית הפליטה הנשארת בארץ, ויחד עם פקידי יק“א וחברי המשרד הארצישראלי, בראשות הד”ר טהון, הד“ר רופין, מר הופיין ועוד, נתיני ממלכות הברית, היו בעצה ובמעשה לסוכך על השה הפזורה בין אריות טורפים, אחרי הגזירה של ג’מל פחה לשלח את ה”שבעים" מן הארץ. וענתבי, שהניח את דעת העריץ בחכמתו ובכשרונו, הזמין אותו ואת הפמליא שלו לראשון־לציון. שם הכינו לו פגישת מלכים. ראשי העסקנים של הישוב וועדי המושבות התאספו אז בראשון וערכו משתאות ונשפים לכבודו. ג’מל פחה לן במושבה והיה מושפע ממנה, מהיקב הענקי ומקומץ האנשים נכבדי העם. כטוב לבו בסעודה, גילה את כל לבו, שהוא נוכח ממראה עיניו וממשמע אזניו ומודה, שהיהודים הספיקו לעשות גדולות בתנאי חיים קשים, במשך זמן קצר, כראוי לנושאי תרבות, והוא מוכן להכיר בישוב על מנת שיהיו עומדים בראשו מורים ומדריכים לקדמת הארץ ולהפרחתה, ושלא ילכו שולל אחרי רעיון הציונות. ובאם יבגדו בטובותיו תהיה אחריתם מרה מאד, כאחריתם של הארמנים. לאות הכרת ערך ההתפתחות שהכניסו היהודים לארץ, הוא נותן לראשון־לציון את החולות להחיותם ולהפרותם. כמו כן הוא נותן הנחות ליקב והקלות רבות לכל הישוב. מקוה־ישראל עשתה עליו רושם כביר ויכבד מאד את מנהלה מר א. קראוזה, ומנה את גיסו לראש הגננים להחיות את המדבר בנטיעות בבאר־שבע. מראשון בחר בשנים צעירים, בזרובבל ובבר־כוכבא, כעוזרים על ידו להעסיק את העמלים בנטיעת גנים, פארקים וכדומה. הם הצילו את גדוד העבודה היהודי “עמליה” מכליון חרוץ.

ד. – שְׁלשָׁה כְּנֶגֶד שְׁלשָׁה    🔗

לעומת השלשה שהזכרתי, היו שלשה אחרים שמסרו נפשם על חורבן הישוב והשתדלו לעקרו מן השורש, לבל ישאר לו זכר, הם שלשת הצוררים: בהא־אלדין, חסן בק ואריף בק, מפקדי אזור יפו ומושליו.

השלישיה הרעה הזאת התחילה לבער אחרי הציונות בעברה וזעם ואכזריות פראית. סגרה את אפ“ק, את המוסדות הציוניים, בערה את בולי הקה”ק וכל דבר שיש בו משום אבק ציוניות ולאומיות. הצוררים דרשו להמציא להם את הנשק הנמצא במושבות לשם שמירה והגנה. וכמה שהביאו להם לא היה די. דרשו להמציא מספר מסוים של רובים, אקדחים ממינים שונים, באיום של עונשין נוראים גופניים עד כדי מלקות “פאלאקה”, מאסר ושלוח לארץ גזרה למי שלא יביא את המספר הדרוש. השתמשו בכל מיני פרובוקציות ועלילות שוא, ביחוד חשדו ב“השומר”, שיש לו אוצרות גדולים של נשק, שנשלח לו מחוץ לארץ, ונחוץ למצוא את האוצרות הגנוזים ולהחרימם. גזירה זו עלולה היתה לקעקע את האחדות הפנימית הנחוצה בשעת חירום וצרה, ולהביא אנדרלמוסיה בחלקי הישוב, לגולל אשמות וחשדים מאיש אל רעהו, אבל התאמצות ראשי הישוב והשתדלותם הצליחו לעשות את הישוב מוצק כסלע בלב ים, לגוש אחד מאוחד ומקושר בעצה ובמעשה, ויעמוד הכן לקבל את החצים ואבני הבליסטראות שהמטיר עליו שונאו. סכום הכופר מעבודת הצבא הוגדל, שנוהו ושלשוהו. שוכרא, אנגריה וכרגא. הוחרמו רכוש וכסף ואין קץ לתאותה של העלוקה האומרת הב הב ושבעה לא תדע ולא פסקה למוץ את דם התמצית של הישוב, המוקף שונאים נכונים לבלעו חיים.

ה. – מַכָּה בִּידֵי שָׁמַיִם    🔗

נוסף למכות הגדולות, שהוכינו בידי אדם, באה לנו מכה בידי שמים.

הקב"ה שלח את חילו הגדול למען הראות למלכי ארץ שכוחו גדול משלהם ובריה קטנה יש לו בעולמו וארבה שמה, שבכוחה להשמיד ארץ ומלאוה. הם התחילו בחי והוא כלה בצומח.

הארבה, שבא עלינו כחתף, היה מעין מכת מות נוספת על פצעי שנות המלחמה וענוייהן.

"היללו כורמים, כי שם גפני לשמה.

חשוף חשפה והשליך, הלבינו שריגיה".

זו היתה מיתה בידי שמים.

“הגפן הובישה”, היקב, המקור היחידי לחיים, דלל וחרב, באו מים מאררים עד נפש. היין והשקדים השמורים אתנו היו מקור המחיה והכלכלה, נהנו מהם גם אלה שלא היו חברים בעסק, כי עזרו להם במכולת ובפדיון כופר מהצבא. כוס תנחומים מצאנו בסולידריות המופתית, ברוח החברותיות ובהשתתפות בצער. אחים לצרה.

וכדי “לתת לקיסר את אשר לקיסר” אין לקפח שכרה של הממשלה, ולספר שהיא עשתה את כל אשר ביכלתה להלחם עם הארבה. שלחה גדודים לבער אחרי הילק והחסיל. ה' א. אהרונסון היה ממונה מטעם ג’מל פחה לפקח על השמדת הארבה, ועל פיו גייסו צעירים מראשון־לציון ומיתר המושבות לפקח באזורים שונים על מהלך המלחמה באויב האכזרי הזה. הדבר נתן את חינם של צעירי היהודים בעיני העריץ ובמדה מרובה החליש את מוראותיה של המלחמה.

ו. – הַכְנָסַת אוֹרְחִים    🔗

ראשון־לציון היתה מקום תחנותם של מפקדים שונים, שהיה להם קשר עם ראשי הצבא, שבאו לבקרם ולפקדם לעתים קרובות. בתי הצבור ובתי יחידים הוחרמו להם למעונות. היה הכרח להנעים לשרים את ישיבתם במושבה ולקיים את מצות הכנסת אורחים. הם היו באים אל הבתים לשמוע נגינת פסנתר, היה צורך להראות להם פנים שוחקות. סודרו מקהלות, נשפים ולפעמים גם מחולות, הכל לפי חשיבותו של האורח. “וגילו ברעדה” בשחוק מכאיב לב ומרגיז את הנפש. גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות ומביאה לידי יחסים טובים וידידותיים, ובזכות זו גמלו הם חסד, הצילו ממרעין בישין וממיני פורענויות. קרו מקרים שהעסקנים שבו מיפו שבורים ורצוצים, נעלבים מהתעללותו של חסן בק, ולא הספיקו לנוח, הבילום לאחר בנשף, להנעים זמירות ל“תעלא בעידניה”.

זכינו פעם לכבוד גדול, לבקורו של אריף בי עקום הרגלים, שבא לחקור ענין של קובלנה מאחד הבדואים שוכני החולות, שקבל לפניו, שאני, כותב הטורים האלה, עקרתי כרמו שנטע על פי עצת הבלעמים כדי לזכות בחולות. השר התפעל מתינוק אחד שהיה מחקה באמנות את הכָּרוז שהיה מכריז באמנות על נצחונות צבאות הברית, ובזה שם לאל את תביעת הבדואי. לא חשד בכשרים, ובודאי יש דברים בגו. ובעלות הבדואי התובע במדרגות הקומה השניה של בית הפקידות לשמוע את פסק הדין, פגש אותו השר במגף ובדרבנו ובעט בעיטה עצומה בבטנו, עד שהלה התגלגל מעל כל המדרגות בעוית ובזעקת שבר.

ןמכיון שהתגלגלה עלינו מדת הרחמים מהשרים הגדולים, משכו לנו חסד גם הפחותים במעלה והמתיקו את הדין במושבות. ביניהם היו אנשים הגונים, עדינים, ג’נטלמנים, שנתחנכו בבירות אירופה. אחד מאלה היה בהג’ט בי, המפקד הראשי של באר־שבע, שער המדבר והנקודה העיקרית של “משלחת מצרים”. בהג’ט בי היה בא לראשון לנוח בקרבת מכריו החדשים. השתמשנו בבקוריו וברוחו הנדיבה להיטיב ולהקל הרבה גזירות ולהציל נפשות מרעב, נפשות החיילים שהוא היה מפקדם בלב המדבר.

ז. – הַמְעוֹפְפִים הַגֶּרְמַנִּים    🔗

שדה התעופה המרכזי של הגרמנים היה ברמלה. קציני המעופפים וראשיהם היו ברובם מגודלי היחש, אצילים גנדרנים וגאים, שמנם של היונקרים, שריח אנטישמיות נדף מהם. היו ביניהם גם אניני הדעת, ביחוד מפקדם הראשי פלמי, אישיות מפורסמת, שקנה לו שם גבור, בעל מדות עדינות של אביר נדיב.

בעופם ממעל למושבה התבוננו אל יפיה ואל הדרה, וחשקה נפשם לבקרה ולמצוא שעה של קורת רוח בחוג אנשים תרבותיים. הם השליכו מכתב כתוב צרפתית על שם ראש המושבה, בו בקשו רשות לבקרה (הם חשבו שזוהי מושבה צרפתית נתמכת מרוטשילד).

מובן, כי התשובה היתה חיובית וחביבה. הם באו לעתים קרובות באוירונים, והיו אורחים קבועים במושבה, התקרבו ושמחו לארח לחברה עם אנשים בעלי תרבות עם “יהודים דוברי גרמנית”. את ראש המושבה ואת משפחתו כבדו בטיול באויר. דבר האסור איסור חמור בזמן המלחמה לאנשים שלא מן המנין. ההרגל עשה את שלו, משלימים סוף־סוף עם כל מצב כאילו הוא בא מתוך חיים רגילים. בלי מורא ופחד היו מביטים על קרב ומלחמה באויר בין המחנות הנלחמים, עד שקפץ רוגזו של הריגול, שנחשפו מחבואיו ונבעו מצפוניו. יש משערים, שהגרמנים האלה לא האמינו באשמת ראשי המושבה בענין הריגול, ובהשפעתם התנהגו עם אסירי ראשון־לציון בכבוד והבדילום לטובה מיתר האסירים, החשודים בעוון ריגול שסבלו מצוקת שאול.

ח. – גְּזֵרַת הַגֵּרוּשׁ    🔗

גזרת הגרוש מעזה־יפו, ערי החוף, היתה תלויה כחרב דמוקלוס גם על ראשון־לציון כמושבה כורמית, כי במושבות הפלחה לא פגעה הגזרה. התירוש חדל למלא תפקיד ביום צרה, הוא נחשב כדבר של מותרות.

רווח והצלה עמד למושבות הכרמיות אשר ביהודה על ידי תחבולה מחוכמה, להציע שהמושבות האמורות יכולות לזרוע בין עצי השקדים שומשמין, ובאדמה המעובדה באופן אינטנסיבי יהיה היבול מבורך, ויספיק שמן לצבא, צורך הכרחי לצבא המעונה מרעב.

כמובן, שהכניסו בספר החיים של האכרים המאושרים את כל תושבי ראשון־לציון כאריסים וכשותפים במזרע השומשמין. הרבה שלוחים למקום. הנה זרע גד דקיק זה היה המלאך הגואל של חלק ניכר בישוב ביהודה, וה“מן” הזה גמל עמנו חסד ועמד לנו להצילנו. משפחות אחדות הוגלו למראית עין, אחדות מרצונן הטוב.

רבים עמדו הכן לשלוח את משפחותיהם, אבל הנשים התנגדו לזה באמרן:

– עמכם יחד נהיה, ואם נגזרה כליה עלינו, מות נמות במקומנו, ובמקום הזה נקבר.

ט. – פַּחַד פִּתְאֹם    🔗

באחת השבתות הנוגות, שבתות חודש מנחם־אב תרע“ז, באו אל המושבה דחופים ומבוהלים רץ אחר רץ מטעם חסן בק האיום להבהיל שלשה מן העסקנים בראשון־לציון להתיצב תיכף ומיד לפניו בענין חשוב ותכוף. בארבע אחרי הצהרים צריכים הם להמצא בארמון הממשלה ביפו. הדבר נודע תיכף במושבה ואימת מות נפלה על כל תושביה. כעבור חצי שעה נכנסו אל המושבה שליחים שניים בדרישה כנ”ל. דרישה דחופה כזאת ובשבת (עד המאורע הזה לא הכריחו את היהודים לחלל את השבת⁶) ודאי שסכנת נפשות בדבר. כאבלים, כנידונים, ישבנו בעגלה, וקהל המלוים כאילו נפרד מאתנו לנצח. הביטו עלינו כעל קרבנות העולים לגרדום. באנו ליפו, לפני הרחבה של בית הממשלה.

כל המדרגות הרחבות של הארמון וכל הרחוב לארכו משני הצדדים היו מיושבים נשים ערביות רעולות בצעיפים מצבעים שונים ובלויי סחבות, חשופות שוק ומכוסות פנים ובחיקן תינוקות יונקים שדי אמן, עוללים וטף מסביב להן, וכולן מיבבות בקול קורע לב. אלו הן אלמנותיהם של החיילים שנפלו במלחמה, שהממשלה מחלקת להן מנות לחם לכלכלתן. שאלנו לחסן בק, ענו לנו שנסע לטייל ומחכים לחזירתו. והנה רואים אנו אותו טס כחץ רכוב על סוסה אצילה נהדרה, ואחריו על אפנים נושא כליו הנמצא תמיד על ידו כצל, הנער הכושי מחמל נפשו, לבוש הדר בגדי שרד אדומים כדם. כראות חסן בק את הנשים הצובאות על יד הארמון, קפץ מעל הסוסה כנשוך ערוד, וכחץ מקשת מהר אל קהל הנאספות והתחיל להצליף במגלבו הארוך על ימין ועל שמאל, על חזה מגולה ועל רגל חשופה ועל שוק ועל ירך. זעקותיהן של הנשים ויללות הטף החרישו את האזנים, כולן רצו־נסו להסתתר מהמכות, והוא רודף אחריהן כחיה טורפת ומכה בלי רחם. אנו רועדים מפחד, רוצים לסגת, לעמוד בצד, לבל יתבונן בנו, אבל מבטו נפל עלינו, ותיכף ניגש אלינו בבת צחוק ובהסברת פנים, כאילו לא קרה כלום, הושיט לנו ידו ושאל לשלום.

– נכבדי עין־קורא – אמר במאור פנים ובענות חן – הזמנתי אתכם לרגל ענין חשוב מאד, בבקשה לבוא למשרדי החדש בקסרקטין בשעה 8 בערב. להתראות!

נדהמים ומשתאים עמדנו והתבוננו בפני האדם־החיה בעל דו־פרצופים שבידו נמצאים בני אדם לחיים ולמות.

י. – הַבְּשׂוֹרָה    🔗

בשעה הקבועה, בשעה שמונה בערב, הכניס אותנו שומר הסף לאולם גדול ורחב ידים שהוא כולו מואר בפנס לוקס ובמנורות רבות, מלא רהיטים שונים ובטעם משונה שעבר את כל הסגנונים של פוטוריזם ואכספרסיוניזם. הוא ישב בראש ועל ידו נכבדי יפו, מוכתרי רמלה ולוד. הוא פגש אותנו באדיבות ב“ברוך הבא” ובברכת שלום, לחץ את ידינו והושיבנו על ידו על ספה יפה של קטיפה ירוקה שהוחרמה בתל־אביב. לחץ בפעמון זהב והודיע שחיכה לנו ועכשיו הוא פותח את האספה. במתינות ובשקט הוא ממתיק כל מלה ומונה כמונה מעות בהפסקות ממושכות.

– דעו לכם, נכבדים ואהובים, שיש לי לבשר לכם בשורה נעימה מאד, הפתעה שכולכם תשמחו לשמעה. אורח גדול ונכבד מאד מאד מופיע אלינו, חברי מנוער, רעי הטוב. נחשו נא מי הוא זה?

אחרי הפסקה ארוכה הוציא מפיו: – זהו אדירנו, משוש ארצנו, אנוויר ביי הגדול בכבודו ובעצמו. הזמנתי אתכם להוועץ על דבר קבלת הפנים הראויה לאדם הרם והנשא הזה. אני נותן רשות לבאי כח ראשון־לציון מביני טעם ויודעי חן לחוות דעתם, במה לכבד את האורח היקר כראוי לו וכו'.

ענינו, כמקובל בנימוסי המקום, שקשה לנו, הנקלים והצעירים, לחוות דעה במקום גדולים, הדורי שיבה ויציבי הארץ. אולי אחרי הצעותיהם נמצא לפי עניות דעתנו להוסיף איזו נוספות הראויות להתקבל.

בינתים הודיע שומר הסף, כי החכם בשי הרב עוזיאל ובצלאל יפה המחכים בפרוזדור מבקשים לראות את פני הבק.

– יחכו! – היתה התשובה.

והוא המשיך את האספה. כל הנכבדים חלקו כבוד זה לזה ואיש מהם מאן להיות מתחיל בדבר, עד שהוא פקד על ראש העיר יפו להשמיע דעתו. הלז התחיל להרצות על פגישה של העם בהמוניו בלוית תזמורת וכו'.

חסן בק השתיקו באמרו:

– הללו הם דברים רגילים ואין בהם כל חידוש.

המשרת הזכיר שנית על בקשת החכם בשי וחברו. נמצא מי שהעיר, שכדאי להשתמש בהזדמנות זו של ביאת החכם בשי וחברו לשמוע גם דעתם. הבק הסכים להכניסם (אחרי עמידה בפרוזדור כשעתים. הם באו לבקש רחמים על יהודים שנאסרו אותו ערב בראינוע בתל־אביב בהיות תגרה בין ערבי ובין תימני, והשוטרים כדרכם אסרו כמנין יהודים מפירי סדר, וכבר נתנה פקודה להלקותם מלקות הפאלאקה הידועה), הם נכנסו, והישיבה נמשכה על הנושא של קבלת הפנים. אחרי הצעות שונות עד לידי תפריט הסעודה, שיהיו ערוכים שני שולחנות, מאכלים של מסורת וגם מאכלי אירופה, שסמכו בזה על ידיעותינו העשירות במאכל ובמטבח הצרפתי, נגשו לעיקר הענין, התקציב להוצאות קבלת הפנים.

חשבנו: כאן הכלב קבור; עלינו יטילו סכום עצום, חלק הארי בהוצאות.

יא. – פֶּלֶא יוֹעֵץ    🔗

הרב עוזיאל ביקש רשות הדיבור. קם ואמר:

– אדוני, מכיון שעם בוא אורח יקר ונכבד כזה צריך שיהא העם כולו שרוי בשמחה, בלי צל עצבות, ואם יטילו עליו עול ההוצאות המרובות תהי השמחה פגומה, והחכם אנוויר ביי, שהוא עדיף מנביא, ירגיש בזה מיד, וכל התכונה תתקלקל. כדאי ע"כ שהממשלה תתן את כל התקציב ואז תהיה השמחה שלמה.

דברי הרב מצאו חן בעיני השליט והסכים להם. הוסיף רק, שאנו הראשונים “מביני טעם” נסדר ברמלה בתחנה סוכת כבוד ושולחן אבירים בלוית תזמורת המושבה, באחריות גמורה של המסדרים.

ובזה נפטרנו ממנו בשלום.

יב. – לְפוּם צַעֲרָא – אַגְרָא    🔗

בחצות הלילה שבנו אל המושבה שחכתה בקוצר רוח לידיעה ממנו, ובשורה בפינו שהזכיה לקבל את פני אנוויר ביי נפלה בגורלנו. אשרינו וטוב לנו. כל בני המושבה היו מרוצים מהגמר הטוב והממון יהיה כפרת הנפש. ואמנם הצטיינה ראשון־לציון בקבלת־הפנים, בקישוט אולם הפגישה, בעריכת השולחנות ובמעמד המלצרים, במנגינות ההימנונים הרשמיים ובמנגינות פטריוטיות של התזמורת, והאורחים נהנו הנאה מרובה. האורח הנעלה בהכנסו אל האולם בהוד מלכות היה מלא קסם, אישיות יפה, מלאה מרץ ועוז רוח. הוא נכנס בלוית ג’מל פחה מודענו. חסן בק העמיד אותנו בשורה הראשונה כדי להתיצב לפני האורח.

כשהתקרבנו הציג אותנו ג’מל פחה באמרו:

– הנה ראשון־לציון! ויקרא לכל אחד מאתנו בשמותנו. אנוויר ביי לחץ ברצון את יד כל אחד מאתנו. כך נתכבדנו על פני כל העם ונכבדיו, חלף פחדנו הגדול שעבר עלינו ביום השבת.

לפום צערא אגרא…

יג. – רִגּוּל וּמַאֲסָרִים    🔗

בשילהי דקיטא שנת תרע"ז, היתה מעין הרגשה של התחלת הקץ.

הדים עמומים נשאו בחלל האויר, בשורה של קץ ותכלה לטרגדית הדמים. מן החזית הדרומית הגיעו שמועות בלתי ברורות. מפה לאוזן נמסרו סודות כמוסים וידיעות סתומות שהטילו סער בלבבות. סכויים ותקוה מצד אחד, חרדה ופלצות מצד אחר. בסוף אלול נודע ברבים דבר גלוי עקבות חבר מרגלים שעשה מעשה רב על דעת עצמו והישוב כולו היה צפוי לסכנת הרס וחמת נקם. התלחשו ופחדו להביט איש בפני רעהו. הימים הנוראים היו נוראים ואיומים באמת. חג האסיף הוחג בשמחה עשויה מלאכותית, בשירים שהושרו נשמעו אקורדים של תוגה ובכי עצור.

בימי החג הגיעו ידיעות מחרידות מהמושבה זכרון־יעקב שעשו משפטים בלי משפט באכזריות פראית נוראה מאד. באסרו־חג באה לראשון־לציון ועדת חקירה לחקור את הנוגעים בדבר. ביום השני הופיע הפחה מירושלים ומתי סודו בלוית פרשים וחיילים. קראו לעסקני המושבה, לראש הועד ולחברי הועד, אלה שלא השתמטו, ולמנהלי היקב. את ראש הועד, אחרי החיפוש לשוא בביתו, אסרו בחדר מיוחד, את הנשארים אסרו בחדר כללי יחד.

את המושבה הקיפו מכל עבריה, תפשו את כל הגברים והכניסום בבית הכנסת. כל היום עבר בציד אנשים שניסו להתחבא. הללו הוכו מכות רצח. עם שקיעת החמה הוציאו את כל התפוסים החוצה, אסורים באזיקים ומוקפים פרשים הובילום כפָרָר (משתמטים מעבודת הצבא) ברגל לרמלה. את חברי הועד, מנהלי היקב ואת הורי הנאשם בריגול הובילו במרכבות מיוחדות מוקפות חיילים שלופי חרב.

פלצות אחזה את כל המושבה, ההלויה היתה קורעת לב, בכיות הנשים והטף היו מזעזעות. נשי הנאסרים עולפו בראש כל חוצות, שכבו למעצבה בחול, והרופא ועוזריו שקדו להשיבן לתחיה.

יד. – הַפְלָיָה לְטוֹבָה    🔗

ברמלה הפלו בין האסירים. את חברי הועד, מנהלי היקב ואת הורי הנאשם בריגול אסרו בבית מלון יהודי, ובשביל ראש הועד יחדו מקום בבית הממשלה. כשבוע ימים היו אסורים ברמלה, תלויים ועומדים ביראה ופחד, מבלי דעת מה שיעשה להם.

באחד הלילות העבירו את כולם במרכבות לירושלים, ששם הכניסו את האסירים הראשיים אל ארמון הדומיניקיים שהוחרם לשם מרכז ראשי של הממשלה. האסירים נפגשו בכבוד ע“י סגן הפחה, וחדרים מרוהטים יפה יחדו להם. התנהגו אתם בנימוס ובכבוד כאת אסירי המלך, הרשו להם להביא בשבילם מטות ומזרונים ומאכל כשר ממלון ורשבסקי, ולולא החקירות והדרישות שנבאו רעות, היו יכולים להנפש ולנוח שם מעמלם הרב במשך כל ימי המלחמה. חדורי הכרה היו שהם בבחינת ברבורים אבוסים מפוטמים העומדים לשחיטה. לא נתנו לאיש לגשת אליהם, ואסור היה להם לבוא בדברים עם מי שהוא. אפשר היה להשתגע, לולא התנ”ך, רעם היחידי ונחמתם בענים, שנמצא בידם ובו מצאו התעודדות ותקוה ונחומים. סגן הפחה בא יום יום לפקוד אותם. בלילות היו באים החיילים השומרים אותם כשחרב שלופה בידם, והיו ממששים אותם בידיהם, להוכח אם האסירים נמצאים באמת במטתם, ואת הפנסים המפוחמים היו מגישים אל הפנים בכדי להוכח בזהותם של האנשים, שהם, השומרים, היו ערבים בעדם.

טו. – הַגְּאֻלָּה בָּאָה    🔗

ערב אחד נכנס אלינו בחפזון רב ובבהלה המודיר תחרירת, עלה על הדרגש לעיין במפה של ארץ ישראל התלויה על הקיר, ועיניו משוטטות בדרומה של המפה. “גאולתנו באה – אמר אחד החברים בצאת המודיר – פס יד כתבה, כנראה, מנה מנה תקל ופרסין”.

וכך הוה. למחרת היום קראו לאסירים ויודיעו להם שהם מוצאים לחפשי באחראיות החכם בשי הרב עוזיאל עד שידרשו שנית. הרשות נתונה לכולם, ואפילו לראש הועד, שעמד להשלח לדמשק, לשוב לראשון־לציון. רק אחי הנאשם בריגול שהובא גם הוא אל המאסר ההוא, נשלח לדמשק. הדבר, שהפלו את האסירים האלה לטובה והתנהגו עמהם במדת אדיבות, הוציאום לחפשי ולא שלחום לדמשק, נשאר סוד כמוס עד היום. משערים שנתנה פקודה מגבוה להתנהג בזהירות עם האסירים האלה, להיות כסות עינים לממשלה ביום שידובר על מנהגי הלוחמים ונימוסיהם בפני העולם הנאור.

כשהגיעה בשורת השחרור לראשון־לציון יצאו כל בני המושבה לקדם את פני המשוחררים. הפגישה היתה לבבית ונוגעת עד הנפש.

את האסירים בירושלים הבריחו כעדר צאן, רעבים וצמאים, תחת מטר מכות של קתות הרובים – לדמשק. רבים מהם נפלו בדרך ועצמותיהן נפזרו לכל רוח, היו גם מאושרים, שעלה בידם לברוח ולהתחבא עד יעבור זעם, ימי המעבר משלטון לשלטון.

טז. – נְסיגַת הַטוּרְקִים    🔗

יומים קודם שנכנס החיל הכובש לראשון־לציון נשמע רעש תותחים רחוק, ונראתה מלחמת אוירונים בשמי מרום. הגדודים החונים במושבה ועל ידה התאזרו והתכוננו למערכה. המלחמה התקרבה אל המושבה. התנגשות חזקה של הנלחמים היתה בין ראשון־לציון ובין נס־ציונה ועל גבעה בגבול המושבה היתה מלחמה מכרעת. בערב אותו היום – 16 בנובמבר – נכנסו אל המושבה חיילים טורקים פליטי חרב ופצועים. רבים מהם נגררו על גחון מבלתי יכולת ללכת ברגל, רעבים וצמאים דפקו על הדלתות לבקש עק־מק (לחם). כל המושבה התמלאה חיל טורקי, ובלילה נכנס גדוד חדש, ומפקדו הודיע שראשון־לציון תהי למקום מלחמה מכרעת. אולם עם עלות השחר השתנתה התכנית, והטורקים נסוגו אחור. הנסיגה היתה שקטה, לא נגעו באיש לרעה, לא שלחו ידם בביזה, פשטו רק יד לבקש לחם. בפצועים טפל הנוער של המושבה. מיד סודרו משמרות של חובשים וחובשות, אחים ואחיות, רופא המושבה, הד"ר ויצברד ונושאי כליו בשרות מרפא להגיש עזרה לחולים ולטפל בנפצעים ברחמים רבים. האחרונים נשקו את ידי מציליהם, התחננו בדמעות עינים לבל ימסרום בידי השונא. ממחרת היום נראו מעל ראשי הגבעות חיילים משונים שכובעים חבושים לראשיהם ומסתכלים לצדדין במשקפות. הובעה השערה שאלה הם חיילים גרמנים שבאו לרגל את המקום, או חיל עזר לטורקים.

יז.– אַנְגְּלִים! אַנְגְּלִים!    🔗

כעבור איזו רגעים נראו פרשים מזוינים מכף רגל ועד ראש, חבושי כובעים בעלי נוצות מתנפנפות ברוח. “אנגלים, אנגלים” התפרצה קריאת גיל מפי הרואים, והשמחה הקיפה כרגע את כל המושבה. אנשים חבקו ונשקו זה לזה, ההתלהבות הגיעה עד למרום קצה, גם בעלי המרה השחורה יצאו במחול, וכל המושבה מהרה לקראת הבאים. הרוכבים האנגלים התקרבו אל המושבה ויתבוננו בחשד בפני היוצאים לקראתם. פנו לכל צד לראות אם אין אורב במחתרת, אם אין מוקש וכדומה. נכנסו אל המושבה, עברו ברחובותיה ובהוכחם שלפניהם אזרחים שקטים בני גזע לבן, השמיעו קול שריקה משונה, וכרגע כוסו כל הגבעות חיל פרשים גדול מאד טסים ודוהרים אל המושבה, שהתמלאה תיכף חיל רוכבים ורגלים בעלי תלבשות שונים ומשונים. יודעי מעט אנגלית באו בדברים עם החיילים, נעלגי לשון הראו להם אותות חבה ע"י רמיזה. היה אחד גרמנופיל, ממעריצי קיסר ווילהלם עד כדי שגעון, בראותו את הצבא הכובש, לא יכול לעצור רגשותיו, ויתיפח חרש. מסביב לכרמים ובתוך המושבה התפשטו גדודים שונים ומפקדותיהם, שהראו אותות חיבה לכל בני המושבה.

למחרת היום ההוא באו הגנרלים לבושי שרד לבקר את ראשי המקום, להתודע, להכיר ולהביע רגשי סימפטיה. אלה הביאו את בשורת הכרזת בלפור עדויה אגדות משיחיות, ויספרו על גדודים עבריים שהתגייסו, ויפליגו במספרם – עד שמונים אלף נפש – הבאים מאנגליה וממקומות שונים. בשמחה ובהתלהבות הקשיבו כולם לנסים ולנפלאות, והלבבות הלמו הולם פעם מעליצות וחדוה של גאולה ופדות.

יח. – מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה    🔗

ירח הדבש ארך כיומא אריכתא.

בחג הלידה מסרו לרשות הצבא אולם גדול מאולמי היקב לשם בית־תפלה, בו התפללו, ובו נאם לפני החיילים והמפקדים כוהן הגדוד, הוא דבר רמות ונשגבות על חובבי התנ“ך שבאו למסור את ארץ התנ”ך לעם התנ"ך, ויפליג בשבח עם ישראל.

“מאושרים אתם – אמר בהמשך דבריו – שבדמכם גאלתם את בני הנביאים והבאתם להם את בשורת שחרורם”. בחצר היקב נערכו שולחנות לחיילים, ובאולמי היקב – לגנרלים ולקצינים השונים. השולחנות היו ערוכים בטוב טעם, מאכלים ומעדנים ומשקאות מכל המינים. נשמעו נאומים על הכוסות ותכנם בשורה ויעודים, ישועות ונחמות לעם אחד מפוזר ומפורד בין העמים. בהיות האורחים מבוסמים לא ניכר חייל בפני מפקדהו, החיילים חבקו את הגנרלים והשמחה השוותה את כולם. היום ההוא נשאר לזכרון טוב לאלה שהשתתפו בשמחה, ועד היום לא ניתק הקשר בין עשרות אוסטרליים ראשי גדודים ובין בני ראשון־לציון. הפגישה הזאת שמה לאל הרבה דבות וזלזולים שגבבו עלינו דורות של קנאת הדתות ושנאת הגזעים.

יט. – עִם הַשִּׁחֲרוּר    🔗

ביאת הכח היחידה של הישוב באזור הכבוש מיד אחרי כניסת האנגלים היה המרכז של התאחדות המושבות, וימים מספר אחרי כבוש יפו התיצבנו אנחנו חברי המרכז מאירוביץ ואני לפני הקומנדנט פרקר לברכו בשם הישוב ולדבר בעניני הישוב בצרכי השעה. בשעת השיחה בארמון הממשלה, התנפלו אוירוני הגרמנים על הארמון לפוצצו ולהרסו. גדולה היתה הסכנה, ביחוד בקומה העליונה. איש הצבא פרקר ישב ועשן את מקטרתו במנוחה והמשיך את השיחה, לא זע ולא הניד עפעף, ורק כאשר רעם הפצצות החריש את האזנים, והענן מלא את האולם, התרצה לרדת לקומה התחתונה ולדחות את הביקור לפעם אחרת. כמעט שהתפרצנו לרוץ החוצה, אך נשארנו במקום, ונשענו על אחד העמודים. האוירונים גמרו את תפקידם ועפו צפונה – המערכה שקטה.

כאשר יצאנו החוצה היה כל הרחוב לארכו מלא מתים ופצועים שנפגעו מהפצצות.

כ. – וַעַד־הַצִּירִים    🔗

ההתלהבות של הישוב המשוחרר הגיעה לנקודה מיסטית בעת שבא ועד הצירים בראשות הפרופיסור חיים ויצמאן, שעל ידו נתגלגלה זכות בשורת הכרזת בלפור, ומה גם שבנו של הנדיב אבי הישוב ופטרונו הברון ג’מס רוטשילד היה בין חברי הצירים. האמנו בגאולה שלמה וקרובה. בועד הצירים ובאורמס בי־גור המלאך הסוכך עליו, חשבו לראות את השרים העומדים ראשונה במלכות ישראל. גם לגדולי התנועה שעוד נמצאו בחוץ לארץ חלק הדמיון הנלהב תיקי וזירים…

הבוקר הראשון של הברון ג’מס בראשון־לציון בלוית ויצמן ויתר החברים היה מאורע רב ערך בקורות המושבה. הפגישה היתה לבבית ונהדרה, בעבור שורות ילדי ביה"ס בטקס החגיגה התנשק עם כל הילדים ופניהם נהרו משמחה. היתה הרגשה של יחס נפשי הנמתח מנימי הלב של אב לבנים. ביחוד רבתה ההתפעלות בעת שענה על שורת הנאומים לכבודו בנאום עברית צחה עשיר התוכן והרגש. בהליכותיו העממיות ובזר זכות אבות החופף עליו קנה לבבות, והיה לאישיות מרכזית בקהל מעריציו.

כא. – קַלָּעֵי הַמֶּלֶךְ    🔗

ביום בהיר אחד פשטה הידיעה שגדודי העברים “קלעי־המלך” ירדו בתחנת לוד, נטו אהלים וחנו בשדות השפלה על יד רמלה וכפר צריפין (סרפנד עמר), כפר הגובל עם כרמי ראשון.

ביניהם היו בני ראשון שהרחיקו נדוד בתקופת השעבוד של הוריהם, והיו הראשונים להתנדבות בכל מקום שהיו נחיתים שמה. האהבה והגעגועים לארצם ולמולדתם שקננה בלבם מצאה שעת הכושר להתגלם בעלילה ממשית, וכיונים אל ארובותיהן חזרו אל קנם.

עוד באותו ערב נהרו מאות חיילים לראשל"צ, רבים נשקו עפרה והתפלשו בחולותיה, מלאים אקסטזה עילאית. המושבה קבלה אותם בשמחה רבה וכבדה אותם בדם ענבים ויין הרקח ופרי מגדים וכל טוב ראשון. המפקדים, הקצינים והחיילים היו מבלים בה שעותיהם הפנויות, וראשון היתה למראית עין כחלק של מחנות הגדודים.

מיודעינו הנערצים הקולונל מרגולין וז’בוטינסקי הוסיפו לוית חן לגדודים.

יחד עם התרוממות הרוח והתקוות המזהירות הוקל גם המצב החמרי. חזרו לארץ הגולים שבמצרים, לבונתין מנהל האפ"ק, וגלוסקין מנהל היקב וחידשו פעולותיהם, שבו ליפו אלה שהתגוררו במקומות שונים בארץ, ביניהם העסקנים בצלאל לפין, אליהו ברלין, הרב עוזיאל ועוד. נקרע חלון לים ונפתח הקשר עם עולם ומלואו. נתנו מהלכים לתוצרתנו לחוץ לארץ דרך מסלת הברזל למצרים ודרך הים, אף כי הנסיעה היתה בסכנה מחמת הצוללות. הדופק של הישוב התחיל לתת סימני חיים, בכוס הישועות היו גם נטפי מרירות, הדאגה לישוב שמעבר לקו החזית, מצפון לפתח־תקוה (אם המושבות בעצמה היתה ספר החזית, שהתבצרו בו התורכים, ותלאיה רבו מספור) שהיו נתונים במצור ובשביה, גורלם הפחיד אותנו, וסמרו שערות ראשינו לשמועות הפגעים, הרדיפות, נקמות התורכים ומחלות ורעב.

כב. – הַגְּדוּד הָאֶרֶצְיִשְׂרְאֵלִי    🔗

הרוח של יצירת גדוד ארצי ישראלי התחיל לפעם בלב בני הארץ.

ז’בוטינסקי הלהיב את דעת הקהל בדרשות חוצבות להבות אש כיד ההסברה ההגיונית הטובה עליו, ורעיון הגדוד חדר להכרת רבים ורכש לבבות. היו מתנגדים מטעמים ונימוקים פציפיסטיים, מוסריים, וביחוד תכסיסיים לבלי להרעים ולהכעיס את התורקים, שחצי הישוב נמצא בידיהם. המתנדבים היו מכל השדרות והיו מוכנים לעבור חמושים עם צבאות ההסכמה לכבוש את הגליל ול“פדיון שבויים”. התגיסו אנשים משנות העמידה, צעירים ונערים מגיל הרך שעוד לא בגרו כל צרכם, ושבקושי החזירו אותם אל סינורי אמותיהם. אכרים, פועלים, סוחרים, מורים וסופרים פשטו בגדוד. השפעה גדולה היתה להברון ג’מס על גיוס הגדוד, הוא הטיף והסביר לכולם את הצד החיובי שבדבר. רוב עתותיו נתן לוכוחים עם חבורות ויחידים להטותם לחפצו – הקמת גדוד ארצי ישראלי. אבל רק הגדודים העברים האמריקאים והאנגלים זכו לקחת חלק בכבוש הגלילים. הגדוד הארצי ישראלי היה אסור באזיקים, המשמעת הצבאית לא הרשתה לגדוד הא“י להשתתף בשחרור ארצו, וזה גרם להתפרצויות והמתקוממים היו צפויים למשפטים פליליים. אך לבסוף כבש הגדוד הא”י חלק של עבר הירדן ומעבריו.

כג. – הַכִּבּוּשׁ    🔗

נכבשה הארץ, נצחו צבאות ההסכמה את צבאות מלכי הברית, נשברה עטרת גאות וילהלם קיסר החולש על גויים, הגולים חזרו מכל פנות גלותם. באו לארץ העסקנים שהוגלו למקומות שונים. ד"ר רופין, חנקין, הזוג שוחט, בן־צבי ובן־גוריון, משפחת בן־יהודה, ילין ועוד, הרב הגאון א. י. קוק. אחד מן העסקנים החרוצים המצויינים לא זכה לחזור: ענתבי מת בקושטא. נשבר הכד על המבוע של עסקנות ערה. מרוסיה באו אוסישקין, גולדברג ועוד. (שם התלקחה המהפכה הסובטית, ונחשול של פרעות עבר בחבלים המערביים והדרומיים, ונתק את הקשר עם מיליוני היהודים, הציונים הכי מסורים ונלהבים).

הוכרז השלום.

הצבאות חזרו בהדרגה לארצותיהם. התחילה עבודת שפור הישוב וארגון כוחות לחיים החדשים.

כד. – יַד נַעֲלָמָה    🔗

יד נעלמה אזנה, חקרה וכנסה את הכוחות הערבים התוססים. האפנדים שמשלו ממשל רב ורדו בעם השקוע בבערות ונצלו אותו לטובתם, נבהלו משיבת היהודים לארצם וראו בהם אויבים מסוכנים.

שני כוחות מתחרים מאז ומעולם בעד ההגמוניה של ארץ זו, הנצרות והאיסלם שהיו לוחמים מאות שנים ודורות זה בזה התאחדו להתנגד בכל מיני אמצעים לתחית הארץ ע"י בניה השבים אליה.

התעוררה משטמה של קנאת דת וצרות עין בכבשת הרש, הארץ הקטנה “מהלך שעות חמשת”, בעת שאלופי ערב מושלים בחלקי תבל גדולים, וסרוחים בתרדמה פטלית וישנים שנת מרמוטה; צבועים מתקדשים הדוגלים בדת הרחמים, ומתחסדים חובשי מצנפות ירוקות הסיתו את ההמון הפרוע להלחם בשונאי אלהים, רבותיהם ומחוללי דתיהם. בין שרי הכבוש נמצאו זאבים עטופים בעורות כבשים שנתנו יד לפושעים ותמכו בהם בחשאי, ועברו מדבור למעשה לארגן התנפלות בפועל על היהודים.

כה. – הַחוֹלוֹת    🔗

אחת הסבות והגורמים ששמשו אמתלא לערבים לצעוק חמס היא שהיהודים באו לנשל אותם מאדמתם, הם החולות שבין ראשל“צ והים, שעוד לפני המלחמה נתן אותם אחד מן פחי ירושלים “בהרמנא דמלכותא” לשם יעור לראשון, ובזמן המלחמה אִשר חגיגית את המתנה הזאת ג’ימל פחה האדיר במאמר המלך ע”פ חוק של אדמת מות “ערד מֻוַתְּ”. שטח החולות היה עזוב ושומם מימות עולם. החולות לא הביאו כל תועלת למי שהוא, אדרבא, הם התקרבו להאדמה הטובה וכיסו בכל שנה מאות מטרים אדמת עדית. כתום המלחמה, כאשר הונח קצת לראשון נגשה במרץ לגשם בפועל את התכנית של החיאת החולות, בידיעת הגנרל בולס הנציב הצבאי החלו לנטוע עצים. הערבים הקימו רעש גדול. השתמשו באלמות ועקרו נטוע, ובולס לא מיחה בהם ונתן צו להפסיק את הנטיעה. ראשון הפסידה סכום עצום של כסף ומרץ.

הענין התנפח והגיע עד לונדון.

כו. – הַפְגָּנוֹת וּפְרָעוֹת    🔗

בימי משטר הצבא בשטח הנכבש התרקמה חרש המזמה להצר צעדי היהודים ולהכשיל את “הבית הלאומי”. זרעו את השנאה ועקבותיה נתגלו בהפגנות בשלום, שנסתיימו בפרעות. השלטונות לא נקפו אצבע להפסיק זדון הרשעה בראשיתה, והיא הלכה וגברה בזמן השלטון של הנציב הראשון ביהודה הרברט סמואל. הקנאה והשנאה גברו ביותר בהופיע הנציב הראשון ליהודה בכבוד מלכים, ובטכס מיוחד נתפרסמה פרשת ההכרזה. המרשיעים לא הניחו את ידם, הפיחו מדנים עד התפרצות הפרעות בנוסח המקובל: להשמיד להרוג ולאבד וכו'. הפורעים חשבו שבנקל יוכלו לעשות טבח ביהודים החלשים, “כמות מבוטלת”, שאפשר למחות כליל מעל פני הארץ הזאת. הם טעו בחשבון, הם פגשו התנגדות נמרצה ובאו על שכרם, רבים היו ההרוגים והפצועים משלהם מאשר מהנתקפים, אמנם אלה לא היו פרעות במובן הגלותי, שהחלשים והמעטים מקבלים עליהם את הדין, נכנעים לגורלם, מתחבאים ומתרפסים לפני הזדים וגם פושטים צוארם לטבח ומוסרים דינם לשמים. פה לחמו גבורי עם אמיצי לב, שיכלו “להשיב מלחמה שערה” בלי מורך ופחד. בקומץ חלוצי הישוב נגלו גבורות גבורי ימי קדם, והוכיחו שדם המכבים נוזל בעורקיהם.

לראשון־לציון לא העיזו המתנפלים לבוא לנסות מזלם, הם ידעו שינחלו מפלה. עוד בימי המלחמה התהלכו אגדות בין ההמונים שהפליגו לספר על אוצרות נשק מכל המינים במפלשי היקבים.

כז. – הַנָּצִיב הָרִאשׁוֹן לִיהוּדָה    🔗

בחמש שנות השלטון של הרברט סמואל היו מומנטים גדולים של גאון לאומי, ותפארת של נצח ישראל, בחגיגות ופגישות רשמיות הרגשנו מלך ביפיו ונוגה לו סביב, ובעיני מתנגדיו קראנו אש זרה של קנאה וכעס עצור. מה נהדר היה בפתיחת הבציר בהרימו סל מלא בכורי ענבים להשליכו לטחנת הקבול, בשימו כפו על ראשו ויברך בורא פרי הגפן. גולת הכותרת בימיו האחרונים היתה פתיחת האוניברסיטה ביום הגדול כאשר בלפור חזה חזונו הנפלא, וכל האורחים וגדולי העמים קדשו שם ישראל, ובעל כרחם ענו אמן. בקור בלפור בראשון־לציון היה מאורע היסתורי הנחרת על לב כל אחד שהיה באותו מעמד. לראות את סמל הגניוס של העם הבריטי בסביבת האורחים הנעלים, בהיותו מוקף אלפי עינים הנמשכות אליו במבטי חיבה ותודה ואזנים מקשיבות לשיר מזמור של דבריו המלאים רגשות עדינים של לב רגש ומדינאי המרחיק ראות בעתיד הדורות.

לזכרון היום הטוב הזה נשארו לנו הבלפורים והבלפוריות הקטנים הנושאים את שמו, שהם עדים חיים על היחס המלבב שבינו ובין מעריציו.

כח. – חֲתִימָה    🔗

עברו עשר שנות סיוט של חלומות גדולים ואופקים של משאות שוא לגאולה מבוהלת לאלתר. אחרי גאות ושפל של חפזון עצבני התפכחו בוני הישוב, ובאו לידי הכרה, שנחוץ להתעמק, להכות שרשים בארץ במתינות, בהדרגה ובהתמדה. לבנות בנין עדי עד, שלא יתמוטט מכל רוח שאינה מצויה.