רקע
חמדה בן־יהודה
מחיי הילדים בארץ ישראל

 

א. ישְׂרָאֵל.    🔗

ישראל ילד בן שש שנים. הוא היה שׁוֹנֶה בַּכֹּל מִיֶּתֶר הילדים בני גילו. כָּמֹהוּ כבר גמרו גם הם את ה“חֻמָשׁ” וְהִתְחִילוּ לִלְמֹד “גִמָרָא”, אך אינם לומדים מֵאַהֲבָה כי אם מִיִּרְאָה. יְרֵאִים הם את היד החזקה של “רַבָּם”, הַמַּלְעִיט אותם בתורה על כָּרְחָם. לא כָאֵלֶּה ישראל. מיום הִוָּלְדוֹ הקדישוהו אבותיו לתורה ובה יֶהְגֶּה יומם ולילה; בה יהגה וגם אהוב יֶאֱהַב להגות בה. בה כל מחשבותיו, לָהּ כל תְּשׁוּקָתוֹ. בְּקִצוּר, אין לו בְעוֹלָמוֹ אלא לִמּוּד התורה.

הוא דל בשר, חלש ופניו חורים. עיניו הגדולות והשחורות הֵפִיקוּ עֶצֶב, כאלו ידע כבר היהודי הקטן הזה את כל מְרִירוּת החיים. הוא לבוש כגדול: “כַּפְתָּן” אָרֹךְ עד קַרְסֻלָּיו, וּמִשָׁם יֵרָאוּ גם קצות התחתונים הַלְבָנִים. על הכפתן הוא לובש מעיל שחור קצר, כַּפָּה לְבָנָה חֲבוּשָׁה לראשו ועליה רקומה כְתֹבֶת באותיות מְרֻבָּעוֹת: “ירושלים עיר הקודש תובב”א“, מַעֲשֵׂה ידי אמו. על הכפה כובע שחור וְעָגֹל. ברגליו הקטנות גַּרְבַּיִם לבנות וְסַנְדַּלִּים בלי עֲקֵבַיִם. אלה בגדי־החול שֶׁלּוֹ. בשבתות ובחגים יחליפו לו הכובע ב”שְׁטְרַיְמֶל", את מעילו השחור בְּיָפֶה ממנו העשוי מִקְטִיפָה1 כְּחֻלָּה, ועל מתניו חגורה קטנה ויפה.

אביו־זקנו היה איש צדיק; יָשַׁב בְּתַעֲנִית בכל יום השני והחמישי בשבוע, למד הַרְבֵּה והתפלל הרבה, וְהָעִקָּר – שנולד וְגָדַל וּמֵת בירושלים ולא עזב את עיר הקודש אף ליום אחד, אף לשעה אחת, אף לרגע אחד.

בנו, הוא אבי ישראל, הלך בדרכי אביו ועוד הוסיף על חֲסִידוּתוֹ: הוא לא יצא חוץ לחומה ולא עבר מִיָּמָיו אפילו את גבולו של “רחוב היהודים”.

“רחוב היהודים” הוא רחוב צר וְאָפִל מאד וְרָצוּף אבנים קטנות. שם חֲנֻיּוֹת רבות זו בצד זו ובהן כל מיני סחורות, צָרְכֵי אֹכֶל וִירָקוֹת. המון רב צָפוּף ודחוק שם תמיד. שאון גדול עולה מסביב: החמורים נוֹעֲרִים, הגמלים מְחַרְחֲרִים, וכל זה מְעֹרָב בקולות האנשים והנשים, יהודים וַעֲרָבִים, מוכרים וקונים, עוברים ושבים. שם גם מקום שני בָּתֵּי הַכְּנֵסִיוֹת הגדולים המלאים מתפללים מִפֶּה לָפֶה. מימין הרחוב ומשמאלו יש מְבוֹאוֹת מְבוֹאוֹת, אלה הם סְעִיפֵי הרחוב ובהם דְּלָתוֹת ושערים קטנים שבאים בהם אל החצרות. וכמו ש“רחוב היהודים” הומה ורועש כן, להפך, המבואות ריקים מאדם וּשְׁקֵטִים.

ברחוב זה נולד אֲבִי ישראל. פה גדל, פה נָשָׂא2 אשה, פה גם הִשִּׂיא3 את בתו היחידה, אשר עֲזָבַתְהוּ ותלך לגור בְּפַרְוָר אחד מחוץ לעיר הַיְשָׁנָה בבית הסמוך לגן גדול. מדי שַׁבָּת בְּשַבַּתּוֹ באה הבת לְבַקֵּר את אבותיה, אך הם לא באו אף פעם לְבַקְרָהּ בביתה, כי נדר נדרו לאלהי ישראל, שלא שלא יעברו בחייהם את גבול “רחוב היהודים”. היא חלתה ונפלה לְמִשְׁכָּב – ואמה ואביה לא באו לראותה. היא קראה להם לפני מותה – לשוא. והיא מתה.

– בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת! – אמרו אבותיה בבוא אליהם השמועה הנוראה, ויקרעו בגדיהם, וישבו על הארץ שבעה ימים וַיִּבְכּוּ את בתם היחידה והאהובה ימים רבים.

כאשר נולד להם לִזְקוּנֵיהֶם ישראל, בנם הראשון, בנם היחיד4, מצאו האבות האמללים קצת תַּנְחוּמִים, ויקדישו לו את כל חייהם, כל מחשבותיהם. וַיִּדְאֲגוּ לו וַיְפַנְּקוּהוּ וישמרוהו כְאִישׁוֹן עינם, וביחוד שמרוהו מֵ“עַיִן רָעָה”. כאשר מלאו לו שלש שנים גָּזְזוּ קְוֻצוֹתָיו השחורות ויעזבו לו אך פֵּאוֹת אֲרכּוֹת וּמְסֻלְסָלוֹת. ובפני כל עם הקדישהו אביו אז לתורה וַיִּדֹּר נדר, כי בנו זה לא רק שלא יעזב את ירושלים, ולא יֵצֵא לעולם מחומותיו, לא יעבר גבול “רחוב היהודים”, אלא שלא יֵצֵא גם מֵחֲצֵרוֹ עד היותו לאיש.

ואת נדרו זה קִיֵּם ושמר אביו מאד וַיַּסְתֵּר מעיני בנו את דלתות חצרו. מלמד מְיֻחָד היה בא אל החדר וְיָּשַׁב אִתּוֹ כל היום וְלִמְּדָהוּ תורה. כן לא היה לישראל כל מגע ומשא עם ילדים אחרים; וחשוב חשב לְתֻמּוֹ כי מחוץ לחצרו אך תֹּהוּ וָבֹהוּ.

באחד הימים החמים אשר בחדש תמוז, עת אשר יְנַשֵׁב רוח קדים המחליש וּמְיַגֵּעַ את האדם מאד, כשל גם כחו של המלמד וינמנם על הגמרא. וישראל יצא לו בַלָּאט מהחדר ויתהלך בחצר אָנֶה וָאָנָה, שקוע במחשבותיו. או הגִּיַע בלי משים להשער הקטן, אשר שכחו לִנְעֹל באותו יום, וּדְחִיָּה קטנה של ידו הקטנה וְהָרָזָה הספיקה לפתח5 הדלת לָרְוָחָה. רגעים אחדים עמד ישראל בַּפֶּתָח, מביט אל “העולם הגדול”, הוא המבוא הַצָּר – ומתפלא מאד. אחר כך יצא והלך לו הלאה, הלאה במבוא הריק והשומם.

פתאם עמד מִשְׁתָּאֶה ומשתומם מאד למראה עיניו: לפניו עמד עַיִר קטן מאד, התועה גם הוא כמהו וְאָבוּד מאמו, וְהָעַיִר יפה ונחמד, ושניהם כאחד קטנים ותמימים; עיני ישראל נטויות אל העיר, וראשו של זה נמשך אליו. ישראל הושיט את ידו הָרַכָּה לְלַטְּפוֹ. והעיר מְלַקֵק את היד המלטפת, ולהתפעלות ישראל לא היה קץ וגבול. וְשָׁאוֹל שאל את עצמו, מי היא הבריה הנחמדה הזאת? מה מאד חפץ לדעת זאת! אך אין עונה ואין מגיד לו, כי בודדים הם במבוא השומם מֵאָדָם, רק שניהם לבדם שם. מי יודע, – חשב בלבו, – אולי זה אַחַד ה… האדע מה? אך מה טוב ומה יפה הוא! וימשכו אליו ויחבק את ראשו הקטן וישקהו מנשיקות פיו.

ופתאם והנה אביו לפניו… הוא עזב את עסקיו וְעִנְיָנָיו והלך לראות את בנו הטוב, את כל תִּקְוָתוֹ וְגַאֲוָתוֹ, כשהוא יושב ועוסק בתורה. ומה ראו עיניו הפעם? צער גדול וְחֵמָה עַזָּה מלאו אז את נפשו.

– אויה! אויה לי! – הִתְפָּרֵץ קול מר מגרונו.

– איך נוֹעזתּ?! – צעק האב בחטפו בנו בידו הקטנה ויניעהו וינידהו בחזקה, וימשכהו אחריו הַחֲצֵרָה.

– איך נועזת, אמלל, לְחַלֵּל את נדרי ולעבר על מִפְתַּן החצר! אֲהָהּ! איך נועזת, אתה, בִּשְׁנוֹתֶיךָ, להתקרב לבהמה טמאה, לחבקה ולנשקה!!!… –

שעה ארכה נשמעו מֵאֲחוֹרֵי הדלת צעקות האב, הַמְעֹרָבוֹת בִּבְכִיוֹת הבן ובקשות האם, אשר אך לשוא התחננה לפני האב, החסיד האכזר, לְהַנִּיחַ לבנו…

למחרתו שכב ישראל חולה בְקַדַּחַת עזה. אצל הַכֹּתֶל המערבי ובבתי הכנסיות הגדולים מתפללים הזקנים ובוכים, ארונות־הקדש פתוחים לִרְוָחָה, וכלם מבקשים מהקב"ה לרחם על עבדו הקטן, עבדו הנאמן והתמים ועל אבותיו האמללים.

לַשָּׁוְא! ישראל מת. המון רב, זקנים וישישים, צעירים וילדים הלכו אחרי מטתו הקטנה. הנשים עמדו ובכו והזקנות קוננו והזכירו את צִדְקָתוֹ, צִדְקַת אביו החסיד וצדקת אביו־זקנו הצדיק, קוננו ובקשו שמַלְאָכִים טובים יצאו לקראת נשמתו הטהורה.

גם האב לוה את “קדישו” היחיד עד קצה “רחוב היהודים”.


 

ב. זְרֻבָּבֶל.    🔗

זְרֻבָּבֶל ילד בן שש שנים. הוא היה שׁוֹנֶה בַכֹּל מיתר הילדים בני גילו. כמהו הולכים גם הם ל“גַן הַיְלָדִים”, מדברים עברית, משוררים שירים עברים וּמִצְטַיְנִים בְּהִתְעַמְלוּת6. אך עָשׂה יעשו את כל אלה בִּקְרִירוּת רוּחַ, מפני שֶׁאִמּוֹתֵיהֶם אמרו להם שֶׁכָּל ילד צריך ללכת לבית הספר, לשמע בקול המורה וללמד היטב. לא כאלה זרבבל. את בית הספר הוא אוהב אהבה עזה, הוא הראשון לבוא לבית הספר והאחרון לצאת ממנו. את השירים הוא לומד מהר וחוזרם תמיד בְּהִתְפָּעֲלוּת. וּבְשָׁעָה שהוא שב הביתה בצהרים או בערב יִשָּׁמַע קולו למרחוק. עם הַשִּׁיר ילך ועם השיר ישוב.

הוא נער גְבַהּ קומה, רָזֶה, פניו שְׁזוּפִים מהשׁמש, עיניו גדולות ושחורות, שערותיו שחורות וּמְסֻלְסָלוֹת. הוא שונא בגדים יפים, נַעֲלַיִם מְצֻחְצָחוֹת; בוחר הוא ללכת יחף וללבש בגדי בד פשוטים, כי בם יוכל לְטַפֵּס על העצים, להתגלגל בחוץ, להַסִּיַע אבנים ולהאבק עם חבריו. פעם נפל בְּחָבִית של מים בחפצו להוציא מתוכה את הצפרדע, אשר נתן שמה אֶמֶשׁ. פעם אחת פצע את מצחו בנפלו מֵאִילָן גָּבֹהַּ שֶׁטִּפֵּס עליו. וכאשר גערה בו אמו וְהִטִּיפָה לו מוסר באמרה, כי אסור לטפס על העצים, אסור לָגֶשֶׁת אל החבית, אסור לִרְקֹד על רגל אחת, ענה לה במרירות נפש:

– ואם הכל אסור, למה זה אני חי? – ושני7 אֶגְלֵי דמעה ירדו על לחייו.


משפחתו לא גדולה: אב ואם ושתי אחיות גדולות ממנו. זְרֻבָּבֶל לא ידע מימיו אַהֲבַת אֵם זְקֵנָה או נשיקת דודה אוהבת, לא קִבֵּל ממתקים מקרוביו, לא ראה את הַמִּשְׁקָפַיִם הגדולים של זְקֵנוֹ ולא שמע את השם “נֶכְדִּי מחמדי”, כי כל אלה נשארו שם רחוק, רחוק, מעבר לים. וּפה הַכֶּרֶם – זקנו וְהַבְּרֵכָה – זְקֵנָתוֹ.

אביו כּוֹרֵם וגבור ידוע בין אִכָּרֵי ארץ ישראל; אִמּוֹ אשה רַכָּה וטובה. אך לב זרבבל נמשך יותר אחרי אביו; תמיד ירוץ אחריו אל הכרם, אל הַמַּרְתֵּף, אל הָרֶפֶת ואל הָאֻרְוָה, וביותר הוא אוהב ללכת עם אביו העירה. אז, כאשר תֵּצֵא הָעֲגָלָה אל השדה, המושבה לא תֵרָאֶה עוד וסביב לו אך שמים וארץ, סַפֵּר יְסַפֵּר לו אביו8 ספורים מִימֵי קֶדֶם: איך באו היהודים לארץ ישראל לפני עשרים שנה, איך ישבו בְאֹהָלִים, איך בנו את המושבה הראשונה ונטעו את הכרם הראשון, איך נלחמו עם הַבֵּדוּאִים השודדים, שהיו מתנפלים על כל עגלה עוברת, על כל רוכב והולך ברגל. ובשמעו את הספורים האלה היה מִתְרַגֵּשׁ מאד, לְחָיָיו בָּעֲרוּ, עיניו הבריקו והיה קם מִמּוֹשָׁבוֹ, כאלו חפץ לקפץ מהעגלה ולרדף אחרי הַבֵּדוּאִים הרשעים, אשר שדדו בְּאִישׁוֹן ליל, לפני עשרים שנה בדרך הזה.

הספורים האלה אִמְּצוּ מאד את לב הנער ולא ידע פחד, ויקראו לו ילדי המושבה “זרבבל הגבור”. רבים מחבריו הקטנים קנאו בשם־הכבוד הזה, גם נסו לִמְרֹד בו, לבל יהיה עוד ראש עליהם, אך ידו היתה חזקה וְשִׁלְטוֹנוֹ נִמְרָץ.

חוּשׁוּ, אַחִים, חוּשׁוּ…

היה מתחיל לשיר, וכל הילדים נהרו אחריו בְשׁוּרָה ישרה, וכן סובבו את כל המושבה ויעברו לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, וקול מַקְהֵלָתָם נשמע מִקְּצֵה הכפר עד קצהו. אז יושיט להם זרבבל את ידו לברכת שלום, וכל הילדים יָפוּצוּ ברחוב. הילדים בעצמם לא ידעו מדוע הם נִכְנָעִים לו, ורק אחת ידעו, כי בִלְעֲדֵי זרבבל לא יִרְקְדוּ ולא יְרַנֵּנוּ, לא יְטַיְלוּ ולא יְשַׂחֵקוּ; בלעדי זרבבל לא יֵיטִיבוּ לְהַכּוֹת את המן בפורים ולשיר “זמן שמחתנו, שׂישו, גילו” בשמחת־תורה.

אך אחד מחבריו, אשר גם הוא לא היה מִדַּלַּת העם, ושמו “בַּר־כּוֹכְבָא”, והוא היה גדול מזרבבל בשנה תמימה, קִנֵּא בזרבבל קנאה גדולה וַיַחְפֹּץ תמיד להשפיל אותו בעיני חבריו. ויהי היום וזרבבל וחבריו הלכו לשוח בשדה, רחוק מהמושבה, וישבו כל הילדים לנוח על גבעה קטנה וזרבבל האחד עָמַד עליהם, כי הוא לא עָיַף ולא יָגַע, ובר־כוכבא הביט אליו בקנאה ויקם על רגליו ויאמר לו:

– האתה זרבבל?

– כן, אני זרבבל, – ענה הגבור הקטן בגאוה.

– אם זרבבל אתה, – קרא בַּר כּוֹכְבָא בְּלַעַג, – מדוע אינך בונה את בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ?

לדברים האלה קמו כל הילדים על רגליהם ויקראו בקול גדול:

– כן, כן, מדוע לא תבנה את בית־המקדש?

זרבבל נָבוֹךְ מאד. פניו אדמו ועיניו הביטו לארץ. הוא הִרְגִּישׁ כי עיני כל נטויות אליו וּבַקֵּשׁ יְבַקְּשׁוּ תשובה.

“ומדוע לא אבנה באמת את בית המקדש?” – שואל הוא את עצמו, – “הן זרבבל שמי!”

עברו רגעים אחדים של שתיקה. אז נשא זרבבל את עיניו, ויבט אל כל הילדים חבריו, ויאמר בקול מלא עֹז וּבִטְחָה:

– כן, בָּנֹה אבנה את בית המקדש. לְבִנְיָן צריך כסף, ואת הכסף נִקְבֹּץ בינינו, – ובדברו הוציא מכיסו “קַבָּק”9 גדול ושחור. גם יתר הילדים הִכְנִיסוּ מהר את ידיהם הקטנות אל תוך כיסיהם ויוציאו משם: האחד פְּרוֹרִי לֶחֶם, השני – מִטְפַּחַת, השלישי – אֱגוֹז, אך כסף לא היה גם לאחד מהם, ויבושו מאד.

אך זרבבל הוציאם מֵהַמְּבוּכָה בְּאָמְרוֹ להם:

– קבק אחד מדי שבוע בשבוע מְחֻיָּב כל נער מכם להמציא עד יום הששי בצהרים, וכן יעשו כל הילדים שֶׁבְּכָל המושבות, אשר ביהודה ובגליל, בנים ובנות כאחד. ואז יהיה לנו כסף לרב.

– הַגִּזְבָּר יהיה בַר־כּוֹכְבָא, – הוסיף זרבבל, בְּתִתּוֹ את הקבק על ידו.

זאת הפעם הראשונה, אשר נתן זרבבל לבר־כוכבא מִשְׂרָה של כבוד, כי ביום זה הִכִּירוֹ לנער אמיץ־לב, אשר כִּבֵּד מאד.

אז קראו הילדים לבר־כוכבא “הַגִּזְבָּר”, או “מִשְׁנֵה זרבבל”, והדבר הזה הגדיל עוד יותר את כבוד זְרֻבָּבֶל בעיני חבריו.


 

ג. מוֹכֵר הַתְּאֵנִים.    🔗

חֲסֶן, “מוכר התאנים” ידוע לכל הילדים, הבנים והבנות, אשר בִּשְׁכוּנַת “מחנה יהוּדה”. מושבו ב“בית לחם”, ויום יום יבא ירושלימה למכר את תאניו המתוקות.

וַחֲסֶן אינו זקן, אך כפוף קצת, עִוֵּר בעינו השמאלית, וזה כשנה שֶׁנַּעֲשֶׂה גִדֵּם ידו הימנית; הוא כָּחוּשׁ רזה, ומראהו דל עד למאד. ובאמת אֻמְלָל הוא האיש הזה בחיים: אשתו פַטְמָה הטובה והישרה, אשר לא היתה כמוה בכל הכפר, מתה עליו. את בנו הבכור מֻחַמֶּד לקחו לַצָּבָא ומאז ועד היום, זה יותר משלש שנים, לא שמע אף שֶמֶץ10 ממנו; בנו השני אִבְּרָהִים, הגבור הידוע בכל הסביבה, נִתְעַוֵּר בשתי עיניו וסובב הוא מכפר לכפר לבקש נדבות; ולולא בתו הקטנה, נַהִיבֶּה, ילדה נחמדה, בת חמש, שְׁזוּפָה מהשמש, אך יפה־פיה, כי אז קָץ בחייו.

אבל נַהִיבֶּה תגדל, נַהִיבֶּה תִּיף מיום ליום, וּבְטִבְעָה דומה כֻלָּה לאמה; נהיבה מדברת, וביתו הקטן והרעוע של חסן מלא צפצופה, מלא חיים. בשוב חסן מן העיר מַמְתֶּנֶת לו הילדה במבוא הכפר, והוא מביא לה ממתקים וצעצועים, אשר קבל “בַּקְשִׁישׁ” מִקּוֹנָיו הקטנים בעד הוספת תאנה אחת או שתים על המשקל הקצוב.

הילדים אוהבים את חֲסֶן הָעֲרָבִי, ובכל זאת יְצָעֲרוּהוּ: זה מושכו בצניף תַּרְבּוּשׁוֹ11, זה – בִּכְנַף הָ“עַבַּיָּה”12 שלו, באותו רגע בא השלישי וחוטף מתאניו, הרביעי – ומשליך ארצה את הקֻּפְסָה עם הקַבַּקִּים וְהָעֲשִׂרִיּוֹת13 ועל חֲסֶן לקבצם ולמנותם. תמיד יריבו על דבר מחיר התאנים: אם יאמר לתת להם אוֹקִיָּה14 ב“קבק” יבקשו שתים, ואם יתן שתים – יבקשו שלש, וְלָזֶה גם הרשות לבחֹר ולברר ולרדת לְעֹמֶק הסל.

והוא מקבל את כל זה באהבה, כי אוהב הוא מאד את ה“שִּׁכְּנַז”15 וה“יְהוּד”16 הקטנים ונפשו קשורה בהם מאד, עד שאם יֵעָדֵר אחד מהם בִּשְׁעַת המכירה ישאל17 חסן עליו: מדוע לא בא פלוני? מה זה קָרָהוּ? ידוע ידע, כי הילדים אוהבים מאד מאד את תאניו המתוקות, ולו – הן מקור כל פרנסתו וּמִחְיָתוֹ. במשך עוֹנַת18 התאנים עליו להרויח לא רק די מחיתו, כי אם גם להכין ל“יום מחר”, כאשר יִכְלֶה זמן התאנים, ועלי העצים נובלים ונושרים, הרוח מְיַלֵּל וגשם יורד, ומה יאכל אז עם נהיבה שלו, אם לא יכין לו מראש?


* *

יום ששי. מאז הבקר נמלטו הנערים מן הבית, כי שם יְכַבְּסוּ, יִרְחָצוּ, יְסַיְדוּ, יֹאפוּ, יְבַשְׁלוּ ויכינו הכל לכבוד השבת. האמהות עסוקות, רוגזות, דוחות את הילדים משמאל לימין ומימין לשמאל, והנכונים שֶׁבַּ“מְחַבְּלִים”הקטנים יודעים זאת, ועל כן יברחו להם אל החצר, אל הרחוב, אל השדה, רחוק מכל עין רואה.

ובמקום מכירת התאנים המון ילדים דוחפים ודוחקים איש את רעהו, כי היום יקנה כל אחד מָנָה כפולה של תאנים, כדי שֶׁיִּשָּׁאֵר גם לשַׁבָּת. כל אחד מכין את עצמו לתפש לו מקום טוב ולהתנפל על הסל ראשון ולָבֹר את התאנים היותר גדולות והיותר רכות.

“אך מה זה היה לחסן כי איננו עוד?” – שואלים הנערים זה את זה בתמהון. הם ממתינים עוד רבע שעה, חצי שעה, שעה, שתים – ואיננו!

זה שלש שעות19 – אומר נער אחד שֶׁמָּדַד את צִלּוֹ – והוא תמיד בא באחת!

השמש לוהט, פני הילדים אדמו, והמטבעות שבידיהם נתחממו וזעה עכורה יורדת טפות טפות מבין אצבעותיהם.

הדאגה רבה, והשמש לוהטת.


* *

צהרים. הילדים כבר נואשו מן התאנים וחפצו לשוב אל ביתם. והנה נראה חסן מרחוק, והוא הולך הלך וקרב.

– חֲסֶן, חֲסֶן, חֲסֶן! – קראו הילדים קול אחד ויניעו ידיהם הקטנות באויר, למעלה, למעלה.

חֲסֶן בא, חֲסֶן ישב והעמיד את הסל אצלו ודחה את הילדים הצדה, ויקצב מחיר התאנים “קַבַּק” הָאוֹקִיָּה.

– קבק האוקיה? – צעקו הילדים מכל צד. – מה זה הִתְיַקְּרוּ ככה תְאֵנֶיךָ פתאם?

– שתי אוקיות! – קראו אחדים.

– שלש! – מבקשים אחרים.

– קבק האוקיה, – עונה להם חסן בקול צָרוּד20 וזר מאד.

– וכסדר, – הוסיף הערבי, – מבלי נְגֹע בסל, מבלי לִבְרֹר, כי כֻלָּן טובות הן ועלו לי בְּיֹקֶר גדול…

– לא! היֹה לא תהיה כזאת, אל יקנה איש! – קורא הגדול שבנערים בקול מצוה, – אין דבר, תִּשְׁפַּל גַּאֲוָתוֹ וְיָזִיל מחירו! – וכבר הכינו את עצמם השובבים הקטנים להתל בערבי כמנהגם.

אך – חסן בוכה.

– הוא בוכה, הוא בוכה! – נשמע מפה ומשם, וכלם סובבים אותו ושואלים: מדוע יבכה?

– הה, בָּנַי, מר לי מר, לבי כואב, נפשי מרה! מר לי, מר לי! – שנה האמלל פעמים אחדות וַיֵּבְךְּ בקול גדול.

והילדים עומדים סביב נרעשים ונפחדים ולא ימצאו את לבם לשאֹל: מה קרהו? וחסן בעצמו מתחיל לספר: בבקר השכם, בעלות השחר, הלך עם בתו נהיבה לֶאֱרוֹת21 את התאנים. כַּחֲתוּלָה קטנה טִפְּסָה על העץ, כדרכה, ותשלך אליו מלמעלה תאנים גדולות, מזהבות ומכֻסּות טל הבקר. היא השליכה והוא לְקָטן, היא דברה אליו והוא ענה לה, היא צחקה והשתעשעה והוא שָׂמַח והתענג… והנה נשמע קול יְרִיַּת אֶקְדּוֹחַ22. נהיבה נבהלה ותפל מן העץ וַתְּרוֹצֵץ את גֻּלְגָּלְתָּה באבן חַדָּה הַמֻּנַּחַת שם על הארץ.

“אַבּוּי”23! הספיקה רק לקרא, – מְסַפֵּר הַמִּסְכֵּן בבכי, – וכבר שכבה לארץ והדם שָׁתַת24 מגלגלתה הרצוצה… לא צעקה, לא בכתה, לא הוכיחתני מדוע הֲעִירוֹתִיהָ משנתה המתוקה, למה צויתי לה לעלות על העץ… שום דִּבּוּר, שום מַבָּט אלי – ויצאה נשמתה הטהורה.

חסן בוכה מר ואחרי רגעים אחדים הוא מוסיף לספר:

– אז רחצוה, הלבישוה כֻּתֹּנֶת חדשה וְהָאֶצְעָדָה25 אשר זה אתמול קניתי לה! וכבר הובאה אל קברה, השכבתיה

“עם האבות”, שם אצל קבר רחל אמנו במערה הַעֲמֻקָּה.

– ומדוע לא כְּרִיתֶם לה קבר לבד? – שואל אחד הילדים בקול רועד.

– לא, בני, יותר טוב במערה, שם אצל רחל אמנו יקברו את הטובים והישרים מכל הכפרים אשר מסביב, שם תנוחינה עצמות הגדולים והצדיקים.

– אויה, ילדַי, – קרא שנית חסן אחרי החרישו רגעים אחדים, – בין כך ובין כך שברי גדול כַּיָּם! ארור היום הזה! ארורות התאנים! ארורה האדמה בעבורי…

הילדים עומדים סביב מחרישים, עצובים. וּבְשַׁרְוֻלֵּיהֶם ובשולי בגדיהם מחו את הדמעות מלחייהם. אף אחד לא נגע בתאנים.

הדאגה רבה, והשמש לוהטת..




  1. קְטִיפָה – סַמֶּט.  ↩

  2. נָשָׂא – לָקַח  ↩

  3. נתן לאיש  ↩

  4. “חיחיד” במקור המודפס, צ“ל: היחיד – הערת פב”י.  ↩

  5. “פלתח” במקור המודפס, צ“ל: לפתח – הערת פב”י.  ↩

  6. הִתְעַמְלוּת – גימנאַסטיק.  ↩

  7. “ושתי אגלי…” במקור המודפס, צ“ל: ושני אגלי – הערת פב”י.  ↩

  8. “ספר יספר לו אבין…” במקור המודפס, צ“ל: אביו – הערת פב”י.  ↩

  9. מטבע קטנה כמו קָפֵּיקָה רוסית.  ↩

  10. שמועה לא ברורה.  ↩

  11. תַּרְבּוּשׁ – כּוֹבַע הערבי.  ↩

  12. מין מעיל.  ↩

  13. הקַבַּק – מטבע בערך קפיקה רוסית וְהַעֲשִׂרִיָּה– כשתי קפיקות וחצי.  ↩

  14. אוֹקִיָּה – כחצי לִטְרָה רוסית.  ↩

  15. האשכנזים.  ↩

  16. הספרדים.  ↩

  17. “ישראל” במקור המודפס, צ“ל: ישאל – הערת פב”י.  ↩

  18. עוֹנָה – זמן, סעזאָן.  ↩

  19. שלש בַּעֲרָבִית – תשע באֵרָפִּית.  ↩

  20. נִחַר, הייזער.  ↩

  21. לִלְקֹט.  ↩

  22. רעוואלווער.  ↩

  23. אבי.  ↩

  24. נָזַל.  ↩

  25. אצעדה – ארמבאנד.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!