(בשעורי האוניברסיטה בת“א, 1.5 תרצ”ד)

רבותי, קודם כל מלים אחדות ע“ד המטרה של שיחותינו העתידות לבוא בנוגע לאגדה. צריכים להגדיר את השטה, להגדיר את המטרה, שאם לא כן נתפזר ונתפשט ולא נבוא לידי נקודה מסויימת. ספרוּת האגדה היא רחבה מאד עד שקשה להקיף אותה, לא רק בחמשה שעורים, נכתבו עליה מאות ספרים, ולא רק על כולה כי אם על פרטים שלה ועל פרטי הפרטים. מקיפה היא ספרות של מאות שנים, ספרות רבת-הפנים, רבת-הצורות, רבת-התכנים, רבת-הסגנונות. תחילתה נעוצה, אולי, עוד בימי עזרא, בימי הוצאת התורה לרשות הרבים, כשהעמידו מורים ומלמדים ללמד את העם מקרא מפורש, זאת אומרת בתרגום. התרגומים הראשונים והפירושים בתורה שבע”פ ובתורה שבכתב כבר כוללים בתוכם את יסודות האגדה, האגדה הצומחת מתוך פירושי התורה שבע“פ. “המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי” – ומוכרחים להרחיב את הדברים בשעה שבאים לתרגם יצירה גדולה כללית. המתרגם הוא גם פרשן, וכל פרשן הוא גם מוסיף משהו משלו להעמקת הדברים, להתקנתם, להסברתם והדגשתם, ומאחרי שהתורה שבכתב או הספרות שבכתב – התנ”ך, כוללת בתוכה גם חלק שאפשר לקרוא אותו בשם מאוחר אגדה. ז.א. לא רק הלכה, דינים, משפטים, מצוות, אלא גם ספורים, תוכחות, – גם בתורה, וכל-שכן בנביאים וכתובים, שהם כולם, במובן הרחב, אגדה, – ממילא המתרגם היה לו מקום להכניס הרבה מיצירותיו ומרעיונותיו בתוך הטכסט של הכתובים, וכך באו לעולם הנצנים הראשונים של התורה שבכתב, הכוללת גם היא שני חלקים: הלכה ואגדה; הלכה – אלה הם הפירושים שבעל-פה לחוקים ולדינים, והאגדה – אלו הן ההרחבות של יתר החלקים. אבל התרגומים ההם היו בע“פ והם נעלמו ואין אנו יודעים מה טיבם. אנו דנים רק על הספרות שבכתב, זו שהיתה תחילה בע”פ ואח“כ נכתבה, אבל גם הספרות שבכתב, הרחבה עד אין שעוּר, מוכרחים אנו להכניס במחיצת האגדה את הספרים הראשונים שלאחרי התנ”ך שלא נשארו בידינו – הספרים הגנוזים, האפוקריפים, בלעדיהם לא נבין את המשך היצירה של האגדה המאוחרת, הספרות שבכתב, התורה שבע“פ. חלקים רבים מהאגדות הקדמוניות שבספרות החיצוניים משוקעים גם בתוך האגדה שלנו. די להזכיר שם הספר “התנין בבבל”, “משה עם הנחש”, שיש גם במדרשים שלנו, ספר החשמונאים, שקטעים ממנו משוקעים ג”כ בספרות המאוחרת של האגדות. יש פרשה על מיתת ישעיהו, ובה מסופר איך שהוא נחבא בתוך עץ נבוב ומנשה נסה להרוג אותו ע“י זה שכרתו את העץ לשנים, והספור שנמצא בפסדואפיגרפים וגם באגדות שלנו וספרות הגנוזים, למשל, ספר חנוך – כל אלה הם ספרי אגדה. המקובלים שלנו השתמשו בזה הרבה וחלקים גדולים מספרות זו משוקעים באגדה שלנו. יש לצרף לזה גם חלקים של הספרות היונית, ההלניסטית היהודית, זאת אומרת הספרות שנוצרה על-ידי יהודים, כמו פילון. אין להבין מקומות באגדה שלנו מבלי שנחקור ונלמד תחילה את ספרי פילון, הרבה מדרכיו, דרכי המחשבה שלו, ומפירושיו משוקעים באגדה שלנו. אפילו ביוסיפוס פלביוס יש פרקים שלמים שנמצאות מהם במדרש פיסקאות גדולות, בשנוי צורה כמובן. יש לצרף לזה את התרגומים שבידינו, תרגום אונקלוס, וזה שנקרא יונתן בן עוזיאל, זה לא ממש, רק מיוחס, הפסקתא הנותנת תרגומים של כתובים, הם נכתבו על יסודות של תרגומים קדמונים עוד מימי בית שני, מפני שבימי הבית השני היו מרובים התרגומים הארמיים, הזרים, וכל מתרגם היה גם פרשן, כמו שאמרתי קודם, שיש לו החופש להרחיב את הדברים ולהמתיקם עפ”י דרכו. והתרגומים, לא רק אלה שישנם בידינו, היו הרבה שאבדו מהעולם בו בזמן שהיו מקפידים שלא לכתוב דברים שבע“פ – בכתב, זה היה אסור, והאיסור היה מפני שחששו פן יתבלבלו הדברים, תורה זו תתבלבל בתוך התורה שבכתב – התנ”ך, ולא יוכלו להבדיל בין היצירות של הקנון המקובלות בכל אומה ובין התוספות הרבות. וכבר מסוּפר בתלמוד, למשל, על רבן גמליאל הזקן שהביאו לפניו תרגום ארמי של איוב, הוא היה עומד על מעלה הר הבית וצוה לבנאים שישקיעו אותו בתוך הנדבך, כלומר, כדי לגנוז אותו, מפני שתורה שבע"פ אין אתה רשאי לכתוב. כך יש לשער שהרבה דברים עתיקים אבדו מהעולם, אבל אי אפשר לדבר על מה שאבד ואיננו, אנו צריכים לדון רק על אותם המקורות שנשארו בידינו.

עד עתה דברתי על המקורות שכמעט, חוץ מהתורה, לא נשארו בידינו במקורם העברי. הספרות החיצונית אבדה ונשארו רק תרגומים בספרויות הלועזיות. יש לצרף לזה את ספרי המינים, שגם הם יש להם קשר גדול אל ספרות האגדה המקורית. למשל, בתוך האבנגליום, אלה שנקראים ספרי גליונים, אפוקריפים, יש חזיונות של יוחנן. כבר הוכיחו שזה היה ספר עברי, יש עוד מקומות בודדים בתוך הגליונים הללו, שבלי ספק מקורם היה עברי, או ארמי-סורי, על כל פנים הרבה דברים משוקעים שם, שנוצרו באותה הספירה שנוצרה האגדה העברית ובאותן ההשפעות ובאותו סגנון עצמו שנוצרה האגדה העברית. סוף-סוף מחברי הספרים האלה היו רובם הגדול עברים. יש לצרף לזה גם חלקים גדולים מהאגדות המשוקעות בספרות הפרשנית של אבות הכנסיה שהיו להם מורים תנאים ואמוראים עברים, והם תמיד היו נמלכים בהם ולומדים מפיהם תורה בבואם לפרש את כתבי הקודש. ויש חבור גדול של חכמים העוסקים עכשיו בחקירת האגדה העברית המשוקעת בספרות הנוצרים מהימים הראשונים בספרי אבות גדולי הכניס. אחד מהחכמים הוא ל. גינצבורג, ויש עוד הרבה חכמים חוקרים כאלה שעוסקים בכך. כל זה אמור על ספרות שלא נספחה אל הספרות העברית, מפני שגם הארמית היא חלק מהספרות, כי במשך מאות שנים דברנו בלשון זו והיא גם אחות ללשון העברית, היא הושפעה הרבה מהלשון העברית כשם שהלשון העברית הושפעה ממנה לגמרי. האגדה לא נבדלה בין שתי הלשונות הללו; אבל גם כשבאים לספרות שלנו רואים אנו שספרות האגדה היא רחבה מאד עד אין קץ.

אנו, כמובן, נתקלים לראשונה בספרות התנאים, בחלקי האגדה המשוקעים במשנה, גם במשנה של ר' יהודה הנשיא וגם במשניות אחרות בתוספת משניות חיצוניות. אמנם חלק ה במשנה שלנו אינו גדול ביותר. יש רק מסכת אחת בלי גמרא שהיא מוקדשת כולה לדברי אגדה – זו מסכת אבות הידועה לכולכם, ותוספתא אבות דרבי נתן, שהיא קצת יותר גדולה בכמות, אבל יש עוד פרקים ומשניות בודדות מפוזרים בתוך המשנה, כמדומה לי שבעים משניות בודדות. ישנן אגדות בכל משנה, ויש פרק שלם בסנהדרין: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.

יש לשער שהמשנה בתוספתא היא גם כן משנה באמת והיא קדומה ביותר, על כל פנים מכל התורה שעברה לידינו היא קדומה ביותר, וממנה יש ללמד על טיב היצירה הזו, אבל יש עוד קונטרסים קטנים שבמשנה שנשארו בידינו. למשל, ההגדה של פסח, שהיא כבר מצוטטת במשנה. יש קובץ קדמון מאד “מגילת תענית”, למשל, שזה קונטרס זר בלי תוספות מאוחרות שלנו. בטכסט הארמי שלו הוא הקדמון ביותר, מפני שהוא מצוטט כבר ע“י התנאים הראשונים. במשנה ג”כ מביאים ציטטות ממנו. יש לנו, איפוא, שני קובצים קטנים שהם קודמים למשנה. מלבד זה יש לנו מדרשי אגדה והלכה שנקראות בריתות, מהן מפוזרות על פני כל רחבי התלמוד, הן כתובות כולן כאגדה המשנאית בלשון עברית טהורה. אלו הן מכילתא, ספרא, “ספר העולם” בריתא, זהו קובץ היסטורי לר' יוסף. משערים, למשל, שספר העולם, הנמצא בידינו ושהרבה ציטטות ממנו מובאות בתלמוד, הוא מקוצר. הוא היה הרבה יותר ארוך וגדול וזה היה קובץ של אגדה היסטורית, שהוא רושם את כל האגדות ההיסטוריות מסביב לתנ“ך, ואולי גם מזמנים הקרובים לתנ”ך, מפני שאנו מוצאים בהן כמה מקומות מקוצרים, שאין להם סיום, התחלה בלי סוף וכתוב שם וכו' וכו'. ולפעמים מוצאים שם מאמרים שהם כתובים בקצור או מקוטעים ובתלמוד אנו מוצאים השמטת המאמרים האלה. אנו חושבים ש“ספר העולם” היה קובץ אגדות היסטוריות יותר רחב, עכ“פ הוא קובץ קדמוני מאד. אם נצרף לזה את כל הבריתות המפוזרות בתלמוד הירושלמי, הבריתות של אגדות, – בריתא. פירושה חיצונית – יש משניות, הספר שלנו מה שקבלנו עלינו, מה שקוראין קנון, ויש משנה שהיא נשנית חיצונית או בלשון הארמית – בריתא, ואותן הבריתות אפשר להכיר על-ידי מונח מסויים, תנו רבנן או תניא או תנא, סימן שזוהי בריתא, משנה חיצונית קדומה, עכ”פ מימי התנאים, – אם נצרף את כל הבריתות שלנו יהיה זה חומר כביר מאד. אלו בדרך כלל האגדות שאינן מסודרות מחוץ לקובצים הקטנים שהזכרתי. הספר של פסח, שאינו חשוב מפאת תכנו, וספר העולם – אלו בריתות, פסקאות בודדות שאינן מצטרפות לספר שלם. הנה, למשל, המכלתא. אבל הספר אינו מוקדש כולו לאגדה, יש גם הלכה, הכל לפי הטכסט, אם זה שהוא דורש הוא דורש אותו לפי הלכה, רק הספרי על “במדבר ודברים” שם יש כבר הרבה אגדה, עכ"פ אלה הם דברים שמיוחדים לדברי האגדה. אולם יש ספרות עשירה מאד, שהיא כולה אגדה שלמה, ההלכה כשהיא באה היא רק ארעית, מקרה יוצא מהכלל, אלה הם מדרשים, מדרש רבא, מדרש תנחומא, מדרש ילמדנו, קובצים, למשל, מטפוס של תנא דבי אליהו, פרקי דרבי אליעזר, מדרש ילמדנו, קובצים, למשל, מטפוס פסקתות רבתי וזוטרתי, הפסקתא הגדולה והקטנה.

יש עוד שמות רבים שאיני רוצה להזכירם כאן, אפשר לראותם בכל רשימת המדרשים באנציקלופדיה, כמה שהיא מצטרפת לספרות גדולה מאד. מהם מוקדמים ומהם מאוחרים, והם מגיעים עד לחתימת התלמוד, עד לגאונים, מפני שחבור מדרשי אגדה לא פסק עד ימי הגאונים. מלבד זה יש עוד מדרשים אפוקריפיים עד אין קץ, מהם, כמדומני, מאתים מקובצים בספר “אוצר המדרשים”, מדרשים קטנים, בהם יש מאוחרים מאד, אבל יש בהם גם קדומים. אולם חוץ מאלה יש עוד מדרשים, שמות קובצים, מהם קדמונים מאד שהם נזכרים או מצוטטים בכל ספרות האגדה שלנו, מן התלמוד הירושלמי ועד המדרשים האחרים. שמות הקובצים הללו מקובצים בחוברת קטנה ששמה תוספתא עתיקתא של הורביץ, הוא טרח לאסוף את שמות הספרים הנזכרים בתלמוד ומדרשים והם לא נשארו בידינו. גם בנו של הגאון מווילנא רבי אברהם בספרו “רב פעלים” עשה את הדבר הזה, אבל לא עשה אותו בשלמות, מפני שבימינו נתגלו מקורות חדשים. הנה נתגלה מדרש שלדעת המוציא הוא מדרש קדמון, אבל איני חושב כך. עכ"פ הוא מצוין בסגנונו, הוא נקרא “משנת אליעזר בר' יוסי”. הולכים ונגלים מזמן לזמן שרידים של אלה המדרשים שנעלמו מעולם, שהצטערו עליהם הרושמים של הספרים האבודים. והנה יש קטע מהספרים הללו ואפשר לעמוד עליהם על-פי אותם הקטעים. אם לצרף את כל השמות הללו הרי זה יהיה שדה רחב עד אין קץ וכל אחד מהם טעון חקירה מיוחדת, מפני שגם הצורה וגם התוכן של המדרשים הללו אינם דומים זה לזה.

יש לשער, כי מלבד המדרשים שטבועים בחותם לקט, ילקוטיות, מיני אנטולוגיות, שהם מקובצים בתוך מקורות רבים, אפילו המדרשים של מדרש רבא עושים רושם של מדרש ילקוט. המקורות היו שבע“פ ושבכתב והמסדר עשה מהם ספר שלם. יש לשער על יסוד מדרשים בודדים שהם קדומים ומיוחדים לנושא אחד או לענין גדול אחד. היו בודאי כל מיני ספרים על נושאים שונים, אם, למשל, נדון מתוך בריתא דרבי שמואל (זוהי בריתא קטנה שגם כן נחשבה זמן-מה לגנוזה), יש ציטטות מתוך בריתא זו במדרשים, והנה רואים שבריתא זו כולה מדברת על נושא אחד, על תבנית הכוכבים, על מערכת הכוכבים, לפי מצב הידיעות בזמן ההוא. נמצא איש שכתב בריתא והקיף את האסטרונומיה לפי המצב בזמן ההוא, שם הקיף גם את האסטרולוגיה. אם נקח את הספר תנא דבי אליהו, כבר נכר מתוך הספר הזה ששאף לרכז את כל האגדות מסביב לענין אחד וגם הסגנון אינו סגנון מנומר עשיר שאינו מצטט הרבה, אבל כל אלו מונחות בתוך סגנון אינדיבידואלי של המחבר הזה. הנה הספר פרקי דרבי אליעזר, – זה לא קובץ אלא ספר שיש לו צביון אינדיבידואלי, הוא ג”כ השתמש במקורות שונים, אבל הוא המתיק אותם. הוא עסק בקוסמוגוניה לפי מושגי הדור ההוא. יש לשער שהיו גם ספרים בענינים שונים אחרים מיוחדים, למשל, לרפואה, לפי מצב הדברים בימים ההם, רפואה עממית, שם היו גם השבעות ולחשים, סממנים, סמי רפואה ועוד דברים כאלה. אנו מוצאים בתלמוד, למשל, “מגלת הסממנים”. כפי הנראה מתוך התוכן, המגלה הזו עוסקת בצמחים, בצמחי רפואה, בצמחי צבעים ובצמחי בושם, מפני שהמלה “סממנים” פירושה צמחים שאינם לאכילה, אלא לרפואה, לבשמים ולצבעים. אם כן, מגילה זו שהיא היתה בריתא, מפני שבזמנים הקדמונים היו כותבים מגלות סתרים, מפני שצריך היה לכתוב הדברים הם היו נקראים מגילות. וזו היתה בריתא העוסקת בצמחים. קשה לנו לדעת מה טיבה של בריתא זו, היא אבדה לעולם. אנו מכירים הרבה ציטטות ומימרות רבות שהן שייכות לסוגיה אחת, ועוד מהימים הקדמונים נמצאו בריתות רבות שנשארו מהן ציטטות, אמנם למאות, מפוזרות מאד, ועכשיו, על פי הציטטות אנו מכירים שהן חוליות מפוזרות של ספר אחד שלם. רש“י ועוד מחברים רבים בזמנו מצטטים, למשל, מדרש “ספר יצירה” או משנת יצירה, ואמנם בימינו יש ספר יצירה, אבל הציטטות הללו אינן נמצאות בספר היצירה שלנו, תחת זה הן נמצאות מפוזרות בספרי מדרשים שונים. ויש לחשוב שהציטטות הללו היו במשנת יצירה או בספר יצירה. כל זה נצטרף לבנין אדיר של ספרות גדולה ורחבה, רבת ספרים, רבת קובצים, לפי צורתם הם, כמו שאמרתי, כל כך שונים אלה מאלה. למשל, מדרש רבא, וכן מדרש תנחומא, צורתו היא צורה פרשנית, הוא הולך על סדור פסוקים ומפרש אותם. הפסיקתא, למשל, היא כבר צורה פרשנית של דרשות, נאומים על נושאים מסויימים וכל הפסיקתאות הללו מסודרות לפי השבתות הללו, מאוחדות, למשל, ד' פרשות, לשבת הגדול, לשבת ראש חודש וכו', כל אלו השבתות שיש בהן פיוטים – זו כבר צורה אחרת, לא אכזוטיקה, כמו הצורה של תנא דבי אליהו, שם הענין – קדושה, של קדוש השם עם מסירות נפש. כל הספר הזה סובב מסביב לאידיאה זו. “פרקי דרבי אליעזר” הוא ג”כ ספר שמדבר מספרות היצירה, ז.א. שמדבר ביסודות יצירה ובנין העולם. אתם רואים, שגם הצורות הן שונות זו מזו, ואילו חפצנו לדעת על כל הדברים הללו, להציב לנו מטרה להקיף את כל זה, לא היינו מעלים כלום. על זה הייתם צריכים לקרוא ספרים ולקרוא על כל צורה וצורה של המדרש לפי זמנו, לפי מחברו ומלקטו, וכו' וכו'.