רבי יעקב קאפל טהעבן

“פו”מ דק“ק פרעסבורג ושתדלן גדול ליהודים דמדינת הגר וגלילותיה” (תצ“ב — תקנ”ט).

תולדות חייו ופעולותיו בישראל.

ליום הזכרון (כ“ה מנ”א תרנ"ט) במלאת מאה שנה לפטירתו.

לזכר נשמת

הפרופסור דוד קויּפמאן

שהלך לעולמו בלא־עת בער“ח מנ”א תרנ"ט.

מאת

מכירו בחייו ומוקירו אחרי מותו

המחבר.

רשימת המקורים הראשיים לחבור הספר הזה:

1. Dr. G. Wolf: Die Vertreibung der böhmischen Juden.

2. Dr. L. Löw: Geschichte der Juden in Ungarn.

3. Dr. Grätz: Geschichte der Juden. Band XXI¹

4. "Jahrbuch für Geschichte der Juden. Band IV.

5. Abram Trebitsch: Chronik (“Koroth Haitim”) vom J. 1740—1801.

6. I. Reich: Ehrentempel verdienter ungarischen Jsraeliten. “Beth־El” Band II.

 

פתח דבר    🔗

“אין קפיצת הדרך בטבע”, יאמרו המושלים בצדק. הטבע לא ישֻּׁנה כרגע, ואך לאט לאט יצעד הלאה. בין חשכת הליל וזהר קוי השמש יבדיל השחר באורו הכהה; בין מאור החרס ונגה הירח — בין השמשות; בין שרב הקיץ וקרח החורף — הסתו והאביב.

“אין קפיצת הדרך במהלך התולדה” — נען חלקנו אף אנו. קורות העתים לא תלפתנה במרוצה ארחות דרכן, ולא תעבורנה פתע מן הקצה האחד אל הקצה השני. ואם לפעמים, על ידי השקפה שטחית, נדמה בסקירה הראשונה כי באיזה זמן מן הזמנים נעשו פתאם חדשות בארץ, — כמו, למשל, המהפכה הצרפתית באחרית שנות המאה העברה, — בלי ספק נשגה ברואה; כי אם בשום שכל נשים מעיננו בחזון דברי הימים, ונביט באספקלריה מאירה על כל המעשים אשר יעשו בתבל, או אז נוכח לדעת, כי התולדה היא אך שלשלת ארוכה המחוברת מסבות ומסובבים, כי הדעות והמחשבות לא כלבוש תחלופנה, והעלילות והפעולות לא כצל תעבורנה, — ואך לאט לאט תצעדנה הלאה, עד בא עתן להתראות ולהגלות.

והנה ידוע הדבר, כי חוקי התולדה ישמרו תפקידם בכל מדינה ומדינה, עם ועם במדה שוה, ולא ישימו פדות בין לאום ולאום. ובכן גם בנוגע לדברי ימי היהודים עלינו לשנות ולשלש את הפתגם הנכון והנאמן: “אין קפיצת הדרך במהלך חיינו!”. ואם כן הדבר הנה נעמיק שאלה: איה הבריח התיכון המבריח את העבד יליד הגיטו עם היהודי המגביה לשבת בין רוזני ארץ? איה המעבר בין הישראלי, אשר נתן גוו למכים כשה נאלמה ובין אחיו אשר מקומו יכירנו בבית מועצות המדינה? מי המה האנשים אשר פנו הדרך לההפכה הגדולה הזאת? — על זאת נען בקצרה: המנהיגים הגדולים שעמדו מעת לעת באהלי יעקב הפרנסים המפורסמים, אשר רבו את ריבנו והוציאו לאור את משפטנו, או, נאמר במלה אחת, “השתדלנים” — כאשר יכֻנו בפי ההמון — הם המה אשר הסבו ביציאת ישראל מחגוי הגיטו לנאות מבטחים. אין חקר לרוח אלה הגבורים אנשי השם! בעבותים חזקים אֻסרו בחוגם הצר, ונפשם — אל על המריאה; כמו יתר אחיהם היו גם הם עבדים נענים, ובכל זאת גאוֹת לבשו, עז התאזרו, ובגלל רוחם הכביר העשוי לבלי חת נקראו בשמותם: “תקיפים”.

השתדלנים האלה רובם מצאו חית נפשם מ“סחר־מכר”, ולפעמים אך בנפשם הביאו לחמם, לחם צר ומים לחץ. ובכ"ז בבא עתם להיות “שלוחי צבור” או “שלוחי דרחמנא” לא שמו לב לטובת עצמם, נטשו ביתם, עזבו את רכושם וקנינם, לא חסו על עמל וטורח, ויכתתו רגלם לעיר הפלך או לעיר הבירה; לא עצרום גשם ושלג, חרב וקרח, וכל מעינם אך באחיהם שנקלו או נרדפו לעיניהם. פעם בעד עמם רחמים שאלו, ופעם — משפט דרשו, ולא אחת ושתים השליכו את נפשם מנגד, והיו נכונים למות על קדושת השם².

“הפרנסים” האלה לא בקשו להם תארי הוד והדר, לא דרשו אֹתות כבוד "(אָרדען), לא הלכו אחרי עיניהם, לא נפתו אחרי נשים מפזרות דרכיהן, לא שמעו בקול שרים ושרות בבתי קרקסאות ותיאטראות, לא שחקו בקוביא, ולא עשו נשפי חשק להתהולל ולהשתולל; שמחתם היתה אך שמחת מצוה, ושירותיהם אך קודש לה'. המה היו בכל לבם נפשם ומאדם נתונים נתונים אך לעמם. גם על כבודם לא חסו, לטובת אחיהם בני בריתם. המה כרעו ברך בדמעות שליש לפני שגל־סוררה כמו לפני הגבירה, לפני עבד אהוב (Günstling) כמו לפני שר הארמון, אם אך ידעו כי בזאת ימציאו לעמם פדות ורוחה, ואדיר כל חפצם היה — אך להוציא עשוק מיד עושקו. ואף גם זאת, בהיותם “תקיפים בחצר” לא עזבו “המנהיגים” האלה את מעונם הצר בהגיטו, ולא התרחקו מאהלי יעקב, ויתענו את אחיהם ככל אשר התענו הם.

האנשים האלה, אשר לא פחדו ולא רהו — עת טובת־עמם דרשה זאת מהם — מלחלל שבת בפרהסיא (כאשר נראה במרוצת דברינו) או מעבור על אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה, האנשים האלה בשבתם ספונים באהליהם דרשו מצוה, נצרו תורה, לקחו מורים בעד בניהם לעשות גם אותם ללמודי־ה', ואת בנותיהם השיאו לאנשים יראי אלהים³ וכולם, בעת אשר התרחקו מן המותרות בנוגע לעצמם ובשרם, לא התמהמהו אף רגע לבזבז ממונם ואונם לטובת הכלל. וכ“ז עשו לא מפני איזו נטיה צדדית, כי אם מאהבתם את דתם ומחמלתם על אחיהם הנתונים בצרה ובצוקה, וגם — מאשר תורתם בפיהם: “שכר מצוה — מצוה”, “וכל המקים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא!” וע”כ עולמם ראו בחייהם, עת המון־חוגג לוה אותם תחת חופת כבוד — ביום שמיני חג העצרת — אל בית מקדש המעט אשר בעירם, עת ישבו בראש הקרואים לזבח משפחה, על יד הרב האב"ד, ועוד כבודים כאלה. וביחוד: בתקותם לגמול ושכר טוב בעולם שכלו טוב!

כה חיו, פעלו והתנהגו “אנשי קודש” אלה רבות בשנים, כל ימי היות שלטון “הקהל” באהלי יעקב.

ימים יחלפו, מועדים ינקופו ובת יהודה עוד כמלפנים תתיפח, תפרש כּפיה ותשא עיניה אל ההרים, מאין יבא עזרה? עוד קטן יעקב ודל, עוד רבים רודפיו ושונאיו, והוא אֹֹבד עצות מבלי דעת במי לבחר ולקרב, להיות לו למורה דרך לנהלו אל המנוחה ואל הנחלה… והנה אם בכל העתים מצות התורה חזקה עלינו לזכור ימות עולם ולהבין שנות דור ודור, על אחת כמה וכמה עתה חובה כפולה ומכפלת עלינו לשאל לימים ראשונים; יען מהעבר תצא תורה לההוה, ודבר ה' מחזון דברי הימים. רבים הם בתוכנו הסופרים המשִׁוים לנגד עינינו תמונות גדולי אומתנו, וכותבים תולדות רבנינו, גאונינו, שרינו, חכמינו וכו‘. אך במקצוע אחד עוד הניחו מקום להתגדר בו, והוא — בתולדות ה“שתדלנים” שעמדו לנו בשנות ראינו רעה, אשר מרביתם ראוים להיות לא רק לזכרון בהיכל ה’, כי אם גם לברכה בפיות בניהם ולמופת לבני הדורות הבאים.

למלאות את החסרון הזה בספרותנו הואילו בעלי “תושיה” למלא את ידי לכתוב בעד בני עמנו את תולדות הפרנסים והשתדלנים שעמדו לנו בימי נדודינו ומרודינו. ואם כי לא עלי המלאכה לגמור אין אני בן־חורין להבטל ממנה לגמרי. וזה החלי עתה לכתוב תולדות “הקצין המפורסם ר' יעקב קאפל טהעבן פו”מ דק“ק פרעסבורג ושתדלן גדול ליהודים דמדינת הגר וגלילותיה” (כן יכנה על מצבת קברתו), בהיות המלאכה הזאת עתה מצוה שהזמן גרמא, יען כי ביום הששי כ“ה לחודש מנ”א שנה זאת תמלאינה מאה שנה למן היום אשר גוע ויאסף אל עמיו; למען ידעו אחב"י בכל הארצות בכלל ובהונגריה בפרט לכבד ולהוקיר את היום הנכבד הזה.

לאדז. מנחם אב, תרנ"ט.

המחבר.

 

א. מצב היהודים בארצות אוסטריה ואונגריה בימים ההם    🔗

“אם תחפוץ להכיר את המשורר ובת־שירתו — לך לך אל ארץ מכורתו”.

אם נחפוץ לתאר את מפעלי “גבורנו” עלינו — לפי הפתגם האמור — לדעת מקודם מעמד ארצות אוסטריה בכלל ומדינת אונגריה, הנספחת אליה, בפרט, וכמו כן את מצב אחינו בני ישראל יושבי הנפות האלה בימים ההם.

בימים מקדם בהיות ארץ הגר מדינה שקטה חפשית ובלתי סרה למשמעת אוסטריה היתה גם ליהודים שהתישבו בתוכה מקדמת דנא זכות אזרח בלי כל פדות, עד כי רבות בשנים הותרו שמה גם נשואי תערובות בין יהודים ונוצרים. להיהודים היה הרשיון לקנות אדמה ואחוזת נחלה שדה וכרם באין מפריע ולהחזיק להם עבדים בלתי מאמינים בדת נוצרית (חוקי ארץ הגר, ח“א סימן ע”ה). להיהודים היתה הרשות להתעסק בכל מלאכת־יד (זולתי בימי חגי הנוצרים, שאם עשו אז מלאכתם החרמו כלי־עבודתם) כיתר האומנים הנוצרים בלי שום הבדל (שם ח“ב סימן כ”ו). גם אצילים ושועים (אדעליגע) מבני ישראל היו שמה לפנים (פקודת אנדרעאַס II, 1222 סימן כ"ד). גם נפגש שמה חשמן עברי (Comes Judeaus) הנודע בשם תפארתו גראַף טעֶבאַ, אשר בשנת ד“א תתקצ”ב (1232) העניק לו המלך אנדרעאַס את הכפר Vesenyo לאחוזת נחלה לו ולזרעו אחריו, — חזון יקר ובלתי נפרץ גם בימינו אלה⁴.

לכבוד ארץ הגר ופקידיה לא נוכל לכחד תחת לשוננו, כי גם אחרי אשר עלה עליה עול אוסטריה לא שנו האונגרים את טעמם, ועל אדמתם הפוריה לא מצאה השנאה ליהודים על נקלה קן לה. אמנם, מעת לעת ומפקידה לפקידה חקקו המחוקקים בעיר וינה חקקי און להצר ליהודים שנואי נפשם, אך ההגרים היו כלא שומע, וגזרות כאלו היו להלכות שאין מורין כן. ההַבּסבורגים צאצאי ספרד (זרע הקיסר קרל החמישי) חפצו בלב ונפש לבנות חיץ בינות ליהודים ונוצרים, אך ע"פי רוב לא עצרו כח לבצע את אשר זממו לעשות, יען כי האונגרים, כאמור, אטמו אזנם משמוע בקול מושלים עריצים כאלה.

בשנת ש“ץ (1630) יצאה, למשל, הפקודה כי אסור ליהודים לחכור מהממשלה את המכס מהסחורות הנכנסות והיוצאות (Mautpachtung), ואולם היהודים נשארו המוכסים כמקדם! לשוא יצא בשנת ת”ז (1642), דבר מלך שלטון שנית, ובשנת ת"ט (1649) שלישית, לחדש על היהודים את האיסור הזה, — לשוא, כי שומע לא היה להמלך פרדינאנד III מאת עם אונגריה ופקידיו!

שמעה הממשלה בוינה את השמועה הזאת ותנאץ, ובזעם אפה גזרה, כי כל שרי הפלך (Obergespäne) אשר לא ישמעו לקול הפקודה הלזו יוסרו ממשמרתם ויענשו בתור עברינים; אכן לשוא נחר גרון הממשלה בקראה, כי שומע לא היה לה והיהודים — נשארו מוכסים כמקדם!

ובכן לא יפלא בעינינו כי היהודים אהבו את ארץ מולדתם זו אהבה בלי מצרים, ויהיו אז נכונים בכל עת להגן על כבודה בכל נפשם ומאדם, ובבֹא צר ואויב בשעריה הגינו על ארץ מולדתם ויראו אותות גבורה במדה נפרזה, וילחמו בעדה עד נטף דמם האחרון⁵.

אבל הזמנים נשתנו, “ויקם מלך חדש”… וליהודים אשר במדינות הגר באו ימי צרה ושבר.

עוד בשנת תפ"ט (1729) נעו אמות־ספי “הר־ארמון” (Schlossberg) אשר בעיר פרסבורג (רבע היהודים) מקול הגולים והנודדים, אשר נגרשו מנויהם על לא חמס עשו, ואשר נתחייבו חובת גלות אך ורק יען כי עמדו אבותיהם על הר סיני…

כי הנה בשנה ההיא יצא חק ולא יעבור, כי כל היהודים גרי ממלכות דלמַציה, קראַטיה וּסלוַניה כלה גרש יגרשו ולא תשאר מהם פרסה, ואזרחי המדינות האלה הודיעו בדרך רשמי קבל־עם, כי בעד החסד הזה יהיו אסירי־תודה להרוממות מעתה ועד העולם.

ובעת אשר האובדים והנדחים האלה בקשו ומצאו מפלט להם בצל קורת אחיהם גרי פרסבורג והגליל, קמו היהודים האלה כאיש אחד חברים ללחום בעד חרותם בכל כחם. אמנם ידֹע ידעו מראש כי נכונים גם להם ימי חשך ואפלה, ימי צרה ומצוקה, אבל כלם שמו בה' מבטחם כי לא יתן לעשות כלה בזרע אברהם בחירו. והתולדה הראתה להם חיש אות לטובה, אשר אחרי איזה עשרות שנים נראתה בכל יקרתה והדרה.

אם בטרם חתמו פרדיננד ואיזבל מושלי ספרד את ידיהם על הפקודה בדבר גרוש היהודים מארצות ממשלתם (בשנת “מזר”ה" ישראל" כמליצת האברבנאל), כבר יצא קאלומבוס באניותיו למצוא בים דרך, ויגלה לנו עולם חדש ששם ימצאו אחב"י, הנרדפים על צואריהם, מנוחה ורוחה, ותהי זאת לפלא, — הנה לא נוכל לעבור בשתיקה גם על המקרה השני, כי בטרם חתם המלך קארל הששי את ידו על הפקודה לגרש את היהודים הנזכרים מנויהם, ראה אור עולם (בשנה ההיא) בן־מנחם, אשר מלבד חכמתו ומעלתו בתורה ובחכמה היה גם הוא לא אחת ושתים “שתדלן” טוב ליהודים⁶, ותוצאות פעולותיו על אֶחיו בני עמו, הלא גלויות וידועות הנן, ואינן צריכות לראיות…

אך נשוב לעניננו:

בשנת תק“א לאלף הששי (1740) בער”ח חשון גוע הקיסר קארל הששי ויאסף אל עמו, ולא הניח בן אשר ישב על כסאו אחריו, וע“כ צוה לפני מותו — למרות המנהג העתיק — כי בתו הבכירה מַריה טֶרֶזיה תמלך תחתיו. כשלשה חדשים אחרי מות אביה עמדו נגדה ארבע מלכיות (צרפת, פולין, זכסן, באיערן) וגם המלך פרידריך הגדול מפרוסיה נלוה עמם, ובחיל כבד עלה בחדש טבת ופשט במדינת שלזיה, ובא לעיר ברסלויא ומשם הלך וסבב מעיר לעיר, וכלם קבלוהו ברצון. גם צבאות צרפת ובאיערן חדרו מעבר השני למדינות אוסטריה, ויבואו לעיר לינץ ויכבשוה, ומשם הגיחו עד קרֶמז ונתקרבו יותר לעיר וינה… “ובר”ה תקב”ל היתה בווין שערוריה גדולה למאד, וגמרו כלם לברוח וברחו נימולים וערלים והרבה שרים וקצינים, והיהודים עזבו חילם ויברחו לפרעסבורג“⁷. ועוד הפעם קול נהי ובכי, קורע לב וקרב, נשמע באהלי יעקב אשר ב”הר־הארמון".

ביום ט“ז לחדש אדר ראשון באו צבאות הפרוסים לעיר ניקלסבורג אשר במאֶהרען המדינה. וכעבור שתי שעות אחרי בואם תבע שר־הצבא מקהל היהודים שלשים אלף שקל כסף, באַימו כי יתן רשות למשחית לתת את קהל עדת ישרון לבז ולמשסה; ואחרי הפצרות בדמעות שליש התפיס ויחרץ לקחת ששת אלפים שקל, אולם אח”כ חזר מדבריו ויקח עוד שלשת אלפים כסף; גם את כל הסוסים שנמצאו ברחוב היהודים עשק מהם בחזקה ולא השאיר מהם פרסה; מלבד שאר נתינות והוצאות יוצאות מן הכלל, — עד כי נותרו כמעט בעירום ובחסר כל.

אך הדבר אשר עשו היהודים האמללים באונס חשבו להם האוסטריים לעבֵרה ברצון, ויתנו את היהודים למרגלים ולמבקשי רעתם, באמרם כי בנפש חפצה נתנו להפרוסים את ממונם, וכי מלך פרוסיה היה ליהודים לאב ולפטרון; ובכן נשמע מכל אפסים: “מלחמה ביהודים עד כלותם!” — ואת אמרתם בצעו באכזריות חמה.

וע"כ הוכרחו היהודים בניקלסבורג להיות עצורים בבתיהם ולא יכלו להמציא מזון וטרף לביתם, כי סִכנו את נפשם בצאתם מקיר רבע־היהודים וחוצה.

אך לא על היהודים בניקלסבורג לבד יצא הקצף, כי אם בכל עיר ועיר הבערה ללהב יצאה לעשות נקמות ביהודים ולרדף אותם באף.

ולא לבד האספסוף התאוה תאוה לקצות ביהודים, כי אם גם יד השרים והסגנים היתה במעל הזה.

ומשנה שברון השברו היהודים יושבי ברין (בירת מאֶהרן) וגלילותיה, בקום עליהם נציב המחוז, אשר חרץ את דינו שלא ינתן שמה ליהודי מקום לינה, “ומפקידה לפקידה ממעט והוליך כנוס כל היהודים, מי אשר סמוך לברין סחורות מוליך, וכן נעשה וכנסו כל היהודים הנמצאים, ונמצא שלש עשר קהלה וכו' והננו צריכין לעשות מלאכה, ולגרוף רחובות ושוקים, עד שנשבר מפרקתם ולא יכלו להקים, וגם בשבת ביום מנוחה עבדו בקושי וגנח גנוחא, וקול ההמון הולך וחזק, באיזה מיתה לדון אותנו. השר הנ”ל גזר גזרה שוה בכל ופתח בטענות דמים תרתי משמע, משמעות פקידתו לתן חמשים אלף זהובים במעט ימים, ובאם לאו יכתב לאבדם ביד קמים, ובאשר שעם זכסן ופרייסין סביב לברין כרע רבץ לא היה להשר הנ“ל דרך לשלוח הפאַטענטין (הפקודות) לכאן ניקלסבורג, כ”א לבאסקאוויטץ, ולשם שלח אותן המגלות, והם שלחום לכל הקהלות"⁸ .

וזה הוא פתשגן כתב הדת:

"הנני מודיע בזה לכל היהודים הגרים בארץ מאהרן כי נטל עליהם לשלם כסף־ענושים סך חמשים אלף שקל־מדינה במזומנים עד יום העשרים לחדש דנא, ולהביא את הסכום הזה הֵנה לא יאוחר מהיום המוגבל לזמן הפרעון, ואם לא — השמד ישמידו את כל היהודים הנמצאים במדינה זו והונם יהיה לבז ולמשסה.

ברין 14 מאֶרץ 1742".

והנה מאליו הדבר מובן, כי אי אפשר היה למלאות אחרי הפקודה הזאת, מפני כי בימים ההם, אשר חזון הכסף היה עוד יקר ובלתי נפרץ כבימינו אלה, — היה מן הנמנע לאסוף סכום עצום כזה במשך ששה ימים, ולו גם המטיר להם אלהים אוצרות כסף מן השמים, לא היו יכולים להביאם למקום הנועד, יען הפרוסים והזכסים גדרו דרכם מעבור לעיר ברין הבירה. ובכן אפוא היתה מחשבת הצורר אך ורק לבוא על היהודים בעקיפין למען הצר והצק להם.

אולם כבוא הפקודה הזאת לעיר נ"ש מהרו ראשי הקהל משם לשלוח רצים דחופים ומבהלים לעיר וינה הבירה להגאון ר' בערש עשקעליס⁹ , והוא העיר את לב השר הברון משה דע אגולאר לבוא אל המלכה מריה טרזיה ולחלות את פניה להשיב את הגזרה אשר נגזרה בשמה. והקיסרית הטתה אזן לתחנוני השר היהודי, ותתן חיש צו גלוי לכל העמים, כדברים האלה (פתשגן כתב הקיסרית):

“היהודים הגרים בארצות אונגרן ובנפות מעהרן התנפלו לפני הדום רגלי המלכה הרוממה, ונפשם בשאלתם להיות להם למגן ומחסה מפני שרי־צבאות שונים, אשר בלי חק ומשפט גזרו עליהם גזרות שאינם יכולים לעמוד בהן. במדינת מעהרן העלילו על היהודים כי בגדו בממשלתם למרות שבועת אלהים אשר נשבעו להיות עבדים נאמנים להקיסרית, ועל כן הענישו אותם לשלוח כסף ענושים סך חמשים אלף שקל במשך ששה ימים. ובארץ אונגרן גזרו: כי כל יהודי או יהודיה אשר יצאו מפתח ביתם החוצה מבלי כתב תעודה מיוחדת לזה אחת דתם למות והונם יחרם, ועוד גזרות אכזריות כאלו מבלי פקודת המלכה גם מבלי שאל את פיה. וע”כ מודיעה הוד מלכותה גלוי לכל העמים: כי כל הפקודות האלה הנן בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין.

כמו כן מודיעה בזה המלכה קבל־עם, כי לבה הטהור ונפשה העדינה יקוצו בעלילות נתעבות כאלה, ותעב תתעבן בלי־חשך.

ובכן תצוה הוד מלכותה לבל יזידו השרים הסוררים לפגע ביהודים ולענותם, והעוברים ע"ז יענשו כחק וכדת.

ווין 21 מערץ 1742.

ועל החתום:

בפקודת הוד מלכותה, איגנטיוס פאָן קאָך".

כה הושיע הברון משה את אחיו מצרתם, ויהי עי"ז לשם ולתהלה ולתפארת¹⁰.

אבל לא ארכו ימי השמחה! כי צוררי ישראל דברו על לב המלכה השכם ודבר, להמלאות מחורבנה של כנסת ישראל. ובכן פקדה הקיסרית “לעשות ערך כסף בינינו, ומדינת מעהרן תתן חמשים אלף זהובים (כסף הנזכר למעלה, מבלי אשר ותרה אף על פרוטה אחת), אך הצווי לא היה בכעס ודרך גזרה כ"א כאהובים (?), וכן מיד עשינו, ולסרב לא הרבינו, ונתן סך הכל מאחינו בני המדינה, לפייס המלכות ועל נפשנו להגינה”¹¹.

אמנם חבה יתרה נודעה להם מאת הממשלה!

*

בקשו היהודים לישב בשלוה, והנה קפץ עליהם עוד הפעם רגזה של המלכה. אמנם, הימים הראשונים לא היו טובים מאלה, וכעשר גליות הגלו אחב"י היושבים בעיר פראג (בביהם)¹²; אבל הפעם כשוד משדי בא פתאם הקרץ, וביום 2 יאנוּאר 1744 (תק"ד) יצא דבר מלכות “כי כל היהודים הגרים בארצות ביהם ומעהרן כלה יגרשו במשך ששה ירחים. ואם אחרי עבור הזמן הזה יראה או ימצא עברי או עבריה בתחום המדינות האלה, הנה על כל שר ושופט מוטלת החובה לשלח אותם הלאה מחוץ לגבול בלי שום עכוב” (שם). ותרב עוד הפעם בבתי יהודה תאניה ואניה! ¹³

והנה אם גם רבים חללים הפילה הגזרה הזאת, איננה חדשה תחת השמש, כי כזה וכזה אכלה חרב נוקמת נקם קנאה בזרע אברהם העברי. אולם למען נוכל להכיר ולהוקיר את “הנפש העדינה” של הקיסרית מריה טרזיה (אשר בכל לבה היתה נאמנה להיעזואיטים מנהליה ומדריכיה), עלינו להוסיף עוד, כי הממשלה נתנה צו לבל יזידו מנהלי בתי החולים ורופאיהם לקבל, בצאת ישראל מארץ מכורתם, חולים יהודים בבתי־החפשית; ובכן “נשארו שמה (ובפרט בעיר פראג) החולים ומשמשיהם ברעה, כשה בין הזאבים”¹⁴

ועוד הפעם נחזה את ה“שתדלנים” אשר לא נחו ולא שקטו בעבודתם הקדושה. ועוד הפעם נראה את הגאון ר' דוב עשקעלעס משמיע הבשורה הטובה שהיהודים במעהרן ישארו בארצם. אך איה שוקל, איה סופר את ההרפתקאות דעדו על השתדלנים האלה? איה מונה את מספר ה“זהובים שעפו כזבובים” ושנתנו כופר נפשם? מי ישים בנאד את הדמעות אשר שפכו כמים, בטרם עלתה בידם להסב בדבר, כי שרי המדינה וראשי הערים ישתדלו בעדם?¹⁵ מי יתאר את העמל והתלאה אשר מצאו את הפרנסים ביתר הארצות, אשר נכנסו בעובי הקורה ועזרו בצום ובתפלה, ובכל מקום אשר ידם תקיפה, השתדלו בהיכלי מלך ושרים, עד כי לאחרונה עלתה בידם, כי גם ממשלות ארצות הולאַנד, אנגליה, רומא, ישמעאל ופולאניה דברו טובות על היהודים, עד כי לאחרונה נאותה המלכה להשיב מעליהם חרון אפה, ותנחם על הרעה הגדולה אשר עשתה, ואז שבו גם היהודים מביהם ומפראג (אחרי עבור שלש שנים) למעונתם¹⁶.

במשך הימים האלה לא טמנו גם יהודי הגר את ידם בצלחתם, יען כי הרגישו א"ע חברים עם כל ישראל, ויען כי פחדו ורהו כי עוד מעט ויהיו גם המה נתונים בצרה ובמצוקה.

ואמנם פחד פחדו — ויאתם.

הגזרות אשר נגזרו בימים ההם, פי ההמון יקבן בשם “גזרות טרזיל” והראשונה מהן הנה גזרת “גרוש־אובן”, כי בזמן ההוא גרשו על פי צו המלכה היהודים מעיר “אובן־חדש” אשר במדינת הגר, "ונתישבו חוצה לה בעיר אובן ישן, אשר מקדם היה שם רק איזה בתים, ואחרי הגרוש נהיתה לקהל גדול מלאה חכמים קצינים ונדיבים¹⁷.

בתת המלכה מריה טרזיה ליהודי ביהם ומעהרן הזכות לשוב לארצם, לא עשתה זאת בחנם אף לא לצמיתות. ע“פ החק מיום 15 מאי 1745 הֻרשה להם לגור שמה אך במשך עשר שנים, ובעד הרשיון הזה עליהם לשלם במשך חמש השנים הראשונות סך 000 204 שקל, ובמשך חמש השנים האחרונות סך 205,000 שקל כסף, וכ”ז אך בתור מס מיוחד!

כראות המלכה כי כסף היהודים יביא לה תועלת, אמרה לנפשה: במה אפוא נבדלו יהודי הגר מיהודי ביהם? וע“כ צותה ביום 26 נאוומבּר 1847 (תק"ח) כי גם יהודי אונגארן ישלמו מכס הסבלנות (Toleranztaxe), וההמון מב”י אשר עי"ז נקלו לעיני אחיהם הנוצרים קראו את המס הלז בשם “כסף מלקות!”¹⁸. ואחרי אשר רק “כל ההתחלות קשות”, הגדילה המלכה מדי שנה בשנה את ערך הסך הזה, עד כי לפי החק משנת 1878 היה על היהודים לשלם בשנה ההיא סך שמונים אלף שקל!

אם יהודי ביהם ומעהרן ראו עני בשבט עברתו, הנה אמרו בלבם: “הטובים אנחנו מאבותינו, אשר גם המה היו פה” גאולים מאוסים ובזויים, דחופים וסחופים“, — ועל כן השליכו על ה' יהבם ובדומיה סבלו את אשר נטל עלימו. אבל יהודי הגר, אשר אבותיהם היו שמה אנשים חפשים וראו טובה הרבה, אף משנה כבוד נחלו, המה — ר”ל יהודי אונגארן — בראותם כי מאוסטריה נפתחה עליה הרעה, כי משַׂנאים אתיו מחוץ לארץ, וזרעו שמה שרשים פורים ראש ולענה — המה לא נחו ולא שקטו, המה נלחמו בעד זכיותיהם ככל אשר היה לאל ידם, המה אמנם הרבו תפלה ותחנונים, אך לפעמים דברו גם רתת. ו“שתדלניהם” לא ידעו מנוח, עד אשר הפיקו את זממם!

כה היה מצב מדינות אוסטריה ומעמד היהודים בפרט, בעת אשר הפרנס ר' יעקב קאפל טהעבן עלה על במת השתדלנים¹⁹. ורק אחרי אשר ראינו את כל אלה נבין לדעת פשר הליכות האיש המורם מעם הלזה, דרכו בקדש ופעולותיו.

 

ב. ר' קאפל בתור “פו”מ דק“ק פרעסבורג”    🔗

איש יהודי היה בפרסבורג אשר באונגריה, ושמו ר' אברהם מַנדל. ויהי האיש הזה תם וישר, ירא אלהים וסר מרע. וכמרבית אחינו בזמן ההוא עסק במסחר, ויהי סוחר נכבד במקהלות אחיו, וה' שלח את הברכה בכל מעשי ידיו, וילך הלך וגדל, עד כי נמנה בין העשירים היותר מפורסמים. ובעת אשר בידו האחת עסק בסחורה, תפש בידו השניה בתורה, כחק לישראל בימים ההם.

בשנת תצ"ב (1732) ילדה לו אשתו את בנו הבכור, ויקרא שמו בישראל “יעקב קאפל”. ויגדל הנער, ויהי בעל כשרונות נפלאים בשכלו החד והחריף, בהשגתו המהירה ובזכרונו הכביר.

אמנם אביו שלחו החדרה, ואח“כ לקח בעדו מורים מובהקים להורותו תלמוד ופוסקים; אמנם קוה קוו הוריו כי עולמם יראו בחייהם, עת תחזינה עיניהם את בנם, בן־פרת אשר אמצו להם, יושב על כסא הרבנות באחת הערים הגדולות; אבל התמימים האלה לא ראו נכוחה. המה נבאו ולא ידעו מה נבאו. כי באמת היה בנם גדול בישראל, אך לא בתור “רב” כי אם בתור “פרנס ומנהיג”, ובזה עשה טוב לעמו במדה כפולה ומכופלת. הן לא אלמן היה ישראל בימים ההם — בימי מוהר”מ ברבי וחבריו — ולא מעטים היו אז בישרון גאונים, אשר בכבודם התימר. אבל מעט מאד היה מספר מאשרים ומנהיגים, כמו ר' קאפל טהעבן.

בעוד “קאפל” נער את אחיו בבית אביו הראה לדעת כי כשרונותיו עלולים להתפתח ולהתגלות לא בעולם העיון והאצילות, כי אם בעולם המפעל והמעשה. וע"כ חנך ר' אברהם את הנער על פי דרכו. אמנם קבע לו עתים לתורה, אך כמו כן הורהו לשאת ולתן באמונה; ויספחהו אל אחת הכהונות בבית מסחרו. ר' אברהם דמה בנפשו: ישב הנער בבית מסחרי זמן מה, ואראה מה לעשות בו; אך מה השתומם לראות, כי הנער הראה במשך זמן קצר נפלאות במסחרו ובמערבו. בשכלו החד והחריף קלע פעם בפעם אל המטרה ויעש חיל. וכה הלך קאפל הלוך וגדול, עד כי לקחו אביו לו לשותף במסחרו הנפרץ, מוסב שם “בית מסחר אברהם וקאפל מַנדל”. והוא עודנו אז עול ימים.

בימים ההם החזיקה הממשלה על חשבונה בעיר לינץ “בית־חרושת למעשה אורג”, ואם כי שרי המלוכה לא אהבו את היהודים בלבם, ועברתם היתה שמורה להם כל הימים, בכ"ז, בראות הממשלה את אֵמון היהודי אברהם ואת חריצות בנו קאפל, נתנה להם בתור מונופולין את הזכות לקנות ולמכור את אדרות־השער (טוך וואַארען) מעשי בית־החרושת הנזכר. ובמשך ארבעים שנה עסקו בלי־חשך במסחר הזה, ויביאו תועלת להממשלה ורוב ברכה לעצמם.

לרגלי המסחר הזה נטל על ר' קאפל לדפוק מעת לעת על דלתות שרי הממשלה, ובהיות לו אתם שיח ושיג הרגיל את לשונו לדבר צחות בלשון המדינה, אף למד מהם הרבה בהלכות דרך ארץ ונמוסיות, וע"כ בכל הליכותיו ונאומיו, בכל תנועותיו ומעשיו דמה לאחד האצילים.

אחרי מות אביו נשאר קאפל המנהל היחידי של בית המסחר, אשר נקרא מעתה בשם “קאפל טהעבן”. ויגדל האיש הזה, וילך עוד הלך וגדל, עד כי היה לברכה בקרב עדתו ולתהלה בפיות בני־ברית ושאינם בני־ברית מקרוב ומרחוק. ויהי אהוב בתור יהודי, רצוי בתור סוחר, ונכבד בתור אדם באשר הוא אדם.

“יגעת — מצאת, וסוף הכבוד לבא”, הפתגמים האלה נתקימו ב“גבורנו” באופן מאד נעלה. כי בהגיעו לשנות בינה נבחר (בשנת תקל"ג 1773) להיות “פרנס ומנהיג דק”ק פרעסבורג ושתדלן ליהודים דמדינות הגר וגלילותיה" — והיא המנוי היותר נעלה במדינה, מנוי אשר אליו זכו אך הגדולים אנשי השם, באים בימים זקנים ורגילים, וקאפל נתמנה לנשיאותו הרמה בהיותו אך בן ארבעים שנה — וישא את המשרה הזאת על שכמו עד יומו האחרון, ויראה נפלאות באהבתו לאומתו ולדתו!

כאמור למעלה, נולד ר' קאפל בימי ממלכת הקיסר קארל הששי. עוד ביותו תינוק מוטל בעריסתו צללה באזניו יללת מרוּדים נדודים, וזעקת רשים מגרשים, מסלְוַניה, קראַטיה ודלמציה. בבאו מחדרו הביתה או בלכתו את אביו לשפך שיח לפני אלהים, הקשיב רב קשב לספורי אֶחיו, אשר מפני עקת אויב ומתנקם ברחו לנפשם פרסבורגה, ויעזבו בוינה לאחרים חילם. בהיותו נער חזו עיניו את האובדים מפראג ואת הנדחים מביהם אשר השתחוו במקום מגורו לאגורת כסף להשיב את נפשם הנהלאה מרעב ומצמא. וכל ה“שברים והתרועות” האלו נתרקמו על יריעת לבו הנדיב, ובעת אשר רוחו חֻבלה נשא אל השמים ידו ויאמר: “אם יחיני ה' ואהיה איש בין אנשים אצא לעזרת עמי בגלות החל, וכל לבי, נפשי ומאדי אקדיש קודש לה' ולאחי בני עמי הנתונים בצרה, במצור ובמצוק”. ואת אמרתו בצע באופן מאד נעלה, כאשר נחזה במרוצת דברינו.

ובכן יתגלה ויתראה עתה — בימי ממשלת מריה טרזיה — לנגד עינינו הפרנס ר' קאפל משכמו ומעלה גבה מכל העם, וזקנו היפה יורד על פי מדותיו, גוו מוצק ואיתן, ועיניו חודרות תוך לב וקרב, אך רוח נדיבה שפוך על פניו ורוח אצילות — על תנועותיו. ומראֵהו היה — כאחד משרי־הארמון אשר התיצבו לפני המלך בכל עת ובכל שעה, ברוח שוקטת, ובחפץ אדיר, בקצרה: חזות פני קאפל ותמונתו העירה רגשי כבוד ויקר וכל רואהו ענה ואמר: “אך זה הוא נשיא בעמו!”

ואם נהדר “הפרנס” בצאתו ובבאו, בשבתו ובקומו, במראהו החיצוני, הנה יתר שאת לו במעלות נפשו העדינה. קאפל לא היה גדול בתורה, נעלה במדע, משכיל בכל דבר חכמת בינה; אך לעמת זאת היה אדוק באמונתו, שלם בדעות, תמים במדות וישר במעשים. אם לפעמים קצר שכלו, איך לשית בפעם ההוא עצות בנפשו, השליך על ה' יהבו, כי הוא יעמוד על יד ימינו. ובבא המועד הנכון — קלע באמת הפרנס העברי אל המטרה ולא החטיא. הוא היה איש אמת, ומעולם לא כחד את האמת תחת לשונו; גם בעת אשר לפני מלכים התיצב²⁰ היתה לו האמונה לקו והצדק למשקלת. בראותו צרות אחרים המו מעיו למו, רחם רחמם, ויהי בכל עת עומד הכן להושיע למרי נפש ככל אשר היה לאל ידו. אולם עת נגעה הצרה אל עצמו ואל בשרו, אז לא עזבתהו מנוחת נפשו אף רגע, וישא ויסבול בדומיה את אשר נטל עליו מיד ה', באמרו: “אין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזין עליו למעלה”, ויקבל את היסורים והפורעניות הבאות עליו באהבה.

ואחרי אשר הראנו את כל אלה לא יפלא אפוא בעינינו, אם הפרנס ר' קאפל היה אהוב וחביב, נכבד ונעלה בעיני כל אחיו היושבים בארץ הגר, ובמדינות אוסטריה, אף נבין פשר הדבר, כי גם העשירים והשועים ההגרים פזרו לו מלא חפנים כבוד, וימלא פיהם תהלת ה“שתדלן” היהודי!

אך נחדל נא מן התהלות, ונראה מה היו מעשיו ועלילותיו²¹.

אין בחפצנו לספר פה כל מעשי צדקתו בעדתו, כי אז ירבו הדברים ויהיו על הקורא למעמסה, ועל כן נסתפק אך בשתי דוגמאות.

דרכו בקדש היה לחלק בכל ערב שבת ויו“ט אֹכל נפש לכל העניים הדופקים על דלתות ביתו, ויתן להם ביד רחבה די והותר ולא השיב אף פני אחד מהם ריקם. ואם גם לא חסה עינו על כספו ויכין הרבה לצרכי הדלים, בכל זאת קרה פעמים רבות כי הרשים הציגו את בית הפרנס ככלי ריק, ולא היה לבני בית קאפל אוכל להשיב נפשם בלילי שבתות ובלילי התקדש חג ומועד. ובכן היה נאלץ “המנהיג” לשלוח לבית־האכל להביא לו טרף בעדו ובעד ביתו ובעד אורחיו הרבים, ולפעמים הוכרחו להסתפק במאכלים פשוטים, אשר בכל אופן עלו ל”הפרנס" בדמים מרובים!

וזאת שנית: בימי מלחמת אוסטריה עם תורגמה ברחו לנפשם איזה מאות יהודים איש וביתו, מן הנפות־הדרומיות אשר בארץ הגר, ויבואו, בעירום ובחסר כל, לעיר פרסבורג, ויתקבצו כלם, רעבים וצמאים, לפני בית הכנסת, ורחמים שאלו בעדם ובעד נשיהם וטפם. אמנם, נכמרו רחמי היהודים, שבאו לביהכנ"ס להתפלל, על אחיהם ואחיותיהם האמללים, אבל לא היה איש אשר מהר להושיט להם עזר בצר. ואך פתע הופיע “ראש הקהל” בהדר גאונו, וחיש מצאו הנרדפים על צואריהם פדות ורוחה. ר' קאפל לא התמהמה אף רגע ויוביל את האמללים האלה בעצמו ובכבודו מבית לבית ומחצר לחצר, וימציא להם מעון וארוחה בבתי מוקיריו ומכבדיו. והנשארים — והם היו רובא דרובא — הניח למשמרת בעדו ובעד ביתו וינהלם בלחם ומזון וכל מחסוריהם היו עליו, עד אשר הביאם אל המנוחה ואל הנחלה. — כה היה ר' קאפל נאה דורש ונאה מקיים.

ר' קאפל היה, כמו אהרן הכהן הגדול מאחיו. אוהב שלום ורודף שלום, ויעמול בכל עז לעשות שלום בין איש לאשתו. וע“כ היה בעיר פרסבורג לחק ולא יעבור, כי לא סדרו הבי”ד גט פטורין ולא כתבו ספר כריתות, בטרם שלחו את הבעל ואת האשה לבית “ראש־הקהל” טהעבן, בצפיתם כי תעלה בידו לקרב את המרוחקים ולפשר בין המדינים זה בזו. ובאמת על פי רוב לא נכזבה תוחלת הבית־דין, וכמעט מדי פעם ופעם עזבו הנשואים את בית הפרנס אהובים וחביבים, שמחים ועליזים, ויתלכדו מחדש ולא התפרדו עוד כל ימי חייהם.

בכלל עלינו להשתומם מה רבה היתה עבודת ה“תקיף” הזה, ובעת אשר עסקיו הגדולים עשקו ממנו מבחר זמנו, נשאר ר' קאפל בכ"ז נאמן למשמרתו משמרת הקודש, וכל צרכי העדה וכל משאלותיה היו נחתכים על פיו. ובכן הננו רואים אותו עובד עבודתו בחול ובקודש בלי הרף. ביתו היה פתוח לרוחה כל הימים, ויט בלי הפוגות אֹזן לשמוע זעקות דל ותחנוני עשוק ורצוץ. גם בלילה לא נח ולא שקט כיתר בני האדם. מנורה היתה דולקת בחדרו כל הלילות עד אור הבקר, והיה כל איש אשר יהיה לו דבר נחוץ לראש הקהל ובא אליו בלי מפריע גם באישון לילה לשפך לפניו שיחו ור' קאפל יקשיב וישמע ויעזור ויושיע לכל הפונים אליו. ויש אשר יעור ר' קאפל פתאם משנתו, ויקם מעל משכבו, וירחץ את ידיו וישב אל השלחן ויכתב לפניו בספר את הדברים ואת הרעיונות אשר סליקו לו על משכבו בלילות.

בשעה הרביעית אחרי חצות לילה קם מדי יום ביומו מעל מטתו, בשעה הששית הלך להתפלל בבית־הכנסת. בשובו מבית התפלה כבר חכו לבואו שני סופריו (זעקרעטאֶרע), כי אז ערך את מכתביו הרבים, או ספרי בקשה או תעודות שונות. ויען כי חונן מאת הטבע בזכרון נפלא ובשכל חד וחריף, עצר כח לעשות שתי מלאכות כאחת: בפיו דבר, והסופרים כתבו על הגליון שני כתבים שונים בבת אחת. וכה היתה מלאכתו: בתחלה הביע מאמר שלם בעד הסופר הראשון, ובעת אשר הוא כותב אותו בספר, דובבו שפתיו מאמר אחר בעד הסופר השני, ויחזור כה חלילה עד תם שני הכתבים כאחד. וכ"ז עשה למען יכלה מלאכתו, מלאכת הקודש, בלי אִחור. ואך ככלותו עבודתו זו הלך לחדר האוכל לסעוד את לבו בפת שחרית. כה היה מעשהו כל הימים, ולא ייעף ולא ייגע עת עסק בצרכי עמו המרובים. לא נפל דבר בעדתו, אשר היה נעלם מעיניו.

מלבד אשר נשאו היהודים משא “גזרות” כלליות במדינה, סבלו לא מעט גם מעול “רשעות” (Rischah’s) פרטיות בעיר ועיר לבדנה, אשר עקבותיהן נראו גם בפרסבורג.

הדַיגים הנוצרים שהיו שם בדעתם כי היהודים יקראו לשבת עונג־משנה באכילת דגים, ויחשבו זאת למצוה גדולה — התנפלו על המציאה הזאת, וישימו טעם להתאחד כאיש אחד חברים ולהעלות את השער כאות נפשם “נחרצה — נעשתה”, והיהודים הנענים הוכרחו לשלם בעד הדגים סכום אחד אפים. אך אוהב כסף לא ישבע כסף, וע“כ הוסיפו הדיגים להעלות את המחיר, עד כי לבסוף נלאו היהודים שאת את ה”רשעות" הזאת.

ומה עשה ר' קאפל טהעבן? הוא נתן צו לבל יזיד איש עברי לאכול דגים בשבתות וימים טובים, ופקודתו שמרה רוחם. אז בושו הרשעים משברם, ואָנו ²² הדיגים, עד אשר עלתה בידם לשכך חמת “ראש־הקהל”, והכל על מקומו בא בשלום.

עוד מעשה שהיה:

פעם אחת עלה במוסכם ראשי עיר פרסבורג להשכיר את הגשר שעל נהר דנוי, בתנאי כי היהודים ישלמו מס כפול בעד מעברם, ומגמתם היתה בזה אחת שהיא שתים: ראשונה להרבות הכנסת העיר, וזאת שנית: לחלל כבוד היהודים זעומי נפשם. ומה עשה ר' קאפל? הפרנס הלך ביום הכסא לבית מועצות העיר וירבה במדה מרובה במחיר המכס יתר מכל המוכסים, בני ברית ושאינם בני ברית, וע"כ נשאר הוא המוכסן. ואחרי כן צוה לפקידיו, משרתיו עושי רצונו לקחת מהיהודים מס במדה שוה, כמו מהנוצרים, ועי"ז הציל את כבוד היהודים לבלתי יהיה מחולל. אבל, כמובן, עלה לו התענוג הזה בדמים מרובים, אשר אבד מכיסו, ויהי למופת בעדתו.

לא מליצה יפה, כי אם דברים כפשוטם וכמשמעם נשמיע, אם נגיד כי בכל יום ובכל עת ובכל שעה מוכן ומזומן היה רבי קאפל הפרנס להשתדל בעד אחיו, ולא ידע שלו בנפשו. בטרם עלתה בידו להמציא לנפש נאנחה מנוחה ורוחה.

ולמען לא נהיה למעמסה על הקוראים נסתפק גם בנדון זה אך בדוגמא אחת. וזו היא:

אור ליום ג חמישי לחודש מנחם אב משנת תקמ“ד נפטר האב”ד דק“ק פרסבורג “הרב הגאון הגדול החריף והשנון מו”ה מאיר ברבי” (המכונה “מוהר”מ ברבי") ונשאר כסאו פנוי. אחרי משא ומתן ארוך נתקבל, בהסכמת ראש הקהל, “הגאון החריף מו”ה משולם טיסמניץ ממדינת פולין" לאב“ד דק”ק פרסבורג.

ובחורף ההוא “היו קרירות גדולות ושלגים מרובים כמה חדשים, אשר לא יזכרו לזקני אנשים” (רא“ט בספרו קוה”ע). ומיודענו ר' קאפל היה בימים ההם לרגלי עניניו בעיר פסט. והנה רץ בא להגיד לו כי בעוד שבוע ימים יבוא האב“ד החדש מארצו לעיר פרסבורג. כמובן, לא אבה ר' קאפל בשום אופן כי יפקד מקומו ביום השבת הבא בעירו, ואדיר חפצו היה לנהל, בתור ראש הקהל, את הרב החדש אל מקום כבודו בבית־הכנסת ולעמוד על ימינו כדרוש וכנהוג. וע”כ השליך חיש את כל עסקיו אחרי גוו, וישם (ביום הראשון לשבוע לפנות בקר) לדרך פעמיו, ויסע הלך ונסע (בעגלת־החורף) בלי הרף; לא עצרוהו קור ושלג, רוחות סועה וסער; וביום השלישי לפנות ערב שב לביתו עיף ויגע, כמעט בלי־כח.

אך בטרם עוד נח ממסעו הכבד היה ראשית דברו אל מזכיר העדה, אשר חכה לבאו, לאמר:

• איזו חדשה ב“קהלה”?

• עוד הפעם “רשעות”, —ענה מזכירו.

• בשם ה'! הגידה מה נהיתה?

• הלא מודעת זאת זה כמה, כי דין ודברים לבית מועצות הקריה בדבר החנויות אשר ברבע־היהודים, ועתה עלתה בידי שרי המועצה להשיג הרשיון ממקום גבה לסגור את החנויות האלו על מסגר, והחנונים נבוכים.. .

• ומה פעל ועשה “הקהל” עד כה?

• ה“פרנסים” לא עשו דבר.

• ומדוע?

• יען כי חכו ליום, אשר בו ישוב “ראש־הקהל” לביתו, למען יעוץ מה לעשות…

• נחדל מדבר עוד, — ענה ר' קאפל, — אך מהרו והביאו לי עגלה מרתמת לסוסים קלי־המרוץ, ואסע ואלכה לוינה להוציא — בישע ה' — כאור תמת אחינו הסחופים והנרדפים.

כשמוע אשתו וצאצאיו את הדברים האלה, לא האמינו בראשונה למשמע אזנם. ואך בראותם כי ה“שתדלן” מתעתד לבצע חיש את אמרתו, נפעמה רוחם ויתעצבו. לשוא בכתה אשתו ותתחנן לו, שיחוס על עצמו, ולא ישליך את נפשו מנגד בנסיעה פתאמית כזו, בימים רעים כאלה, ובהיותו חסר־אונים, עיף ויגע ממסעו הראשון; לשוא התנפלו בניו לפני רגליו, ונפשם בשאלתם, כי אם לא למענו יעש, יחוס וירחם על הורתם אהובתם, וישתקע פה למצער עוד יום אחד, למען ישאף מעט רוח, ורָוח לו… לשוא, הוא באחד, כי עליו נטל לנסוע בלי אִחוּר, ומי זה ישיבנו ממחשבתו… ובכן מבלי הנפש מעט, מבלי קחת אכל למו פיו, אצל עתרת נשיקות לרעיתו ולצאצאיו היקרים, וינתק מזרועות מחמדי נפשו, וישב על עגלת החורף, ויסע באישון לילה ואפלה בין ערמות שלג, וישליך על ה' יהבו, כי לא יתן למוט רגלו ויצליח את דרכו אשר הוא הולך עליה, בתור “שלוחא דרחמנא”²³…

ואמים תוחלתו לא נכזבה. בבאו לוינה נכנס לפני ולפנים, ויקח דברים עם מי שהענין תלוי בו, ויצא — ופקודה ממקום גבוה בידו לפתוח דלתות חנויות היהודים אשר בעיר פרסבורג, להניח להם מעשקם ולעמוד לימינם, לבל יפל משערות ראשם ארצה.

שמח וטוב לב, בהלל ותודות לה‘, כעל תגמוליו אתו, ישב ר’ קאפל, במשך השבוע ההוא, הפעם השלישית על עגלתו, עגלת־החורף, ויסע הלך ונסע בלי־הרף, למען יבא לביתו בעוד מועד, לחדות בשמחה את פני בני־ביתו ובני־עדתו ביום השבת הבא. ובכן לא נח ולא שקט עדי עלתה בידו לשוב פרסבורגה אחרי הדלת נרות השבת, ואחרי אשר כל בני העיר כבר נקבצו ובאו לבית הכנסת לקבלת שבת. נרות למאות הופיעו מבעד לחלונות אהלי יעקב, ובאורים רבים כבדו את ה' בבית הכנסת הנהדר בקודש לכבוד “שבת מלכתא” ולכבוד האורח הנעלה, הרב האב“ד החדש; ופתאם הופיע ר' קאפל — מבלי אשר סר מקודם אל ביתו — כמלאך הגואל, ויבוא אל בית־הכנסת מלובש בבגדי־מסעו, ויחדר בין ההמון הרב — אשר פנו לו דרך ביראת הכבוד — ויבוא עד מקום הרב, וידבר אל האב”ד החדש כדברים האלה:

“בואך לשלום, מורי ורבי! הן בלי תפונה לא נעלם ממך, אלופי ומיודעי, ה”רשעות" אשר יזמו עתה חברי בית־המועצות לעשות לנו, בסגרם את דלתות חנויות היהודים, ויכרתו אֹכל ממשפחות רבות בקרב עדתנו. והנה בישע ה' צלחה בידי להשיב את הגזרה אשר נגזרה, ולהביא ליהודים רשיון הרוממות לעשות מקנה וקנין בחנויותיהם באין מונע ומפריע. עתה, מורי! אם מצאתי חן בעיניך הואילה נא, משום עת לעשות לה', לאחר הפעם זמן קבלת שבת בכדי חצי שעה, ותן נא הרשיון — על דעת המקום ועל דעת בית־דין — להחנונים ללכת לבתיהם ולקחת אתם את מפתחות חנויותיהם, ולבא אל ככר־השוק, ובין כה וכה אלך אני אל בית־המועצה, ואראה להשרים פתשגן כתב הדת שנתן לי בוינה הבירה, ואקח אתי את השרים האלה, למען יסירו את החותמות אשר שמו על דלתות החנויות; ואחינו בני ישראל יפתחו את בתי מסחרם לעיני הגוים, למען יראו כי אלהי ישראל יסך על עמו, ויכלמו מרשעתם, למען ישישו העשוקים בשובם אל אחוזתם ויקראו לשבת ענג משנה. אנא, רבי, חנני, ושמע הפעם לקולי!"…

בלב ונפש חפצה נתן הרב האב“ד הסכמתו לדבר הזה, וקאפל אשר היה עז כנמר, היה גם קל כנשר לעשות רצון אביו שבשמים, וע”כ רץ מהר לבית המועצה, ויפרש לפני השרים את כתב הדת הנתנה לו, והמה (השרים) לא אחרו, כמצוה עליהם מגבוה, למלאות משאלת “ראש־הקהל”. ועוד מעט הופיע “השתדלן” בלוית שרי המועצה, ברחוב העיר ששם נתקבצו באו כמעט כל קהל עדת ישראל, אנשים ונשים, זקנים ונערים, לראות ולהתענג במחזה העתיד לבא. ועוד מעט — נפתחו דלתות החנויות, וכל חנוני ישב על מעמדו כקדם, ועיני שונאי ישראל ומנדיו נמקו בחוריהן, בשעה שעיני העדה נהרו מרוב שמחה. אחרי עבור חצי השעה הנועדה הגיפו הדלתות, ונעלו המנעולים, וישאו את המפתחות לבתיהם, ועוד רגע כמעט חשו כלם, וקאפל בראשם, לביהכ"נ, ויזמרו ממקור לבב: “לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו” ושמחת עולם היתה על ראשם, ויודו לה' “כי טוב כי לעולם חסדו” ויברכו גם את ר' קאפל מיטיבם, המרומם מכל ברכה ותהלה. ורק אחרי כלות התפלה סר ר' קאפל אל ביתו.

*

למרות ה“רשעות” וה“גזרות” אשר הסבו לו ולעמו נזק וצער, שבת ובושת, למרות התלאות הנוראות אשר מצאום מידי תושבי הארץ²⁴, לא מדד ר' קאפל לאלה כמדתם, ויקרב כמו נגיד גם עניים שאינם בני ברית, ויהי נכון בכל עת ובכל שעה להועיל ולהיטיב להם. וגם בנדון זה אביא פה אך דוגמא אחת מהרבה.

על יד ביתו עמד אהל דל או סכת־נסרים. ותבקש ממנו אשה נוצרית אחת, אשר לא חסתה בצל הכסף, לתת לה הרשיון למכור בדירת ארעי זו עגות וגם — יין שרף. ר' קאפל נאות לזה, וכמובן, בלי מחיר. והאשה העניה הזאת הביאה עי"ז טרף לנפשה ולנפשות ביתה. וישמח “ראש־הקהל” לראות, כי על ידו היתה הרוחה למשפחה אמללה.

ובהיות ר' קאפל ענו מטבעו לא הביט מגבוה על האשה הדלה, ומדי לכתו לפני ביתו סר אליה — אם אך לא מהר לדרכו — וישאל לשלומה ולצאצאיה, וידבר אתה טובות ונחומים, עד כי ברבות הימים היתה שופכת לפניו שיחה בהתעטף עליה נפשה, והוא היה לה לעזר בצר לה, וימלא משאלותיה אם אך היה לאל ידו.

ויהי היום, בצאתו מביתו ויסר, כדרכו, לאהל הנוצרית העניה לשאול בשלומה ולדעת מה יעשה בה, ותגיע לה פתאם השמועה הלא־טובה מביתה, כי בנה חלה פתע, וכי תמהר ע"כ למעונה הצר, לדעת פשר דבר. כשמוע האם האמללה את הדברים המרים האלה, נשאה קולה ותבך. וינחם אותה ר' קאפל ויאמר: “מנעי קולך מבכי, קומי ולכי לביתך, וראי מה נהיתה שם, ואני אשב פה אל השלחן, שעליו מונחים עגותיך ובקבוקי יינך, ואמכרם כמוך לכל שואל ומבקש”. האשה אמנם לא חפצה בראשונה לעשות כרצון ר' קאפל, כי חשבה זאת לחלול כבוד מטיבה איש חסדה. אולם הוא עמד על דעתו, כדרכו, ויפצר בה עד כי באחרונה נאותה להצעתו, ותמהר ותלך לדרכה, ור' קאפל נשאר בסכתה בתור מוזג…

בין כה וכה עבר פתע לפני האוהל — הקיסר יוסף השני, ומימינו ומשמאלו בני לויתו שרים וסגנים, אצילים וחשמנים, ובעינו החודרת הכיר כרגע את ר' קאפל ויקרא בקול: “מה זה עיני רואות? הגם ה”פרנס" טהעבן במוכרי יין שרף? — הבה! תן נא גם לי צנצנת אחת יין, ואתן לך את מחירה!"

ויספר “ראש הקהל” את אשר קרהו, ופרשת דבר האשה הנוצרית העניה, אשר מחמלתו עליה היה לממלא מקומה. וימלא הקיסר פיו תהלת “ראש הקהל”; ואחרי שתותו את יין השרף הושיט להמוזג שקל זהב בשכרו. וכל השרים הנלוים להקיסר בקשו ממלכם הרשיון לעשות כמעשהו, ויתנו גם המה איש איש שקל זהב, עד כי ברגע קטן אָסף אסף בעד העניה סכום הגון, אשר על ידו יכלה למצוא חית נפשה ברוח. עוד מעט והנה שבה האשה לסכתה ובנה הקטן על זרועותיה, ותמהר להודות לרבי קאפל על רב חסדו. אך מה נפעמה האמללה, בתת לה ר' קאפל את שקלי הזהב אשר אגר בעדה, ויפג לבה למראה הסכום הגדול הזה אשר לא פללה מעודה לראות גם בעיניה, וימהר ר' קאפל ויתן לה גם הוא שקל זהב מכיסו, וחיש חמק עבר ויעלם מעיניה, מבלי אשר הספיקה לה העת להביע לו תודתה… ו“ראש הקהל” היה ביום ההוא נערץ ומהולל בפי כל, וישיחו בו בהיכלי שרים כמו באהלי דלים, ויקדש שם ישראל ברבים….

 

ג. רבי קאפל בתור “שתדלן היהודים דמדינת הגר וגלילותיה”    🔗

עד כה דברנו אדות ר' קאפל הפרנס בעדתו. עתה נספר על דבר ר' קאפל “השתדלן הגדול דמדינת הגר וגלילותיה”, כלומר מנהיג בני ישראל היושבים בארצות אוסטריה.

אכן בראשונה עלי לשנות עוד הפעם, כי מן הנמנע הוא לתת פה תמונה פסיכולוגית, הנוסדה על השתלשלות המעשים שנקרו ויאתיו תמידים כסדרם. די לנו אך להראות, כי על ידי כח טמיר ונעלם שמע ר' קאפל קול־אלהים פנימי הקורא אליו מקרב לבו: “עורה, אל תנום ואל תישן, והיה עזר בצר לעמך, אשר אהבת בכל לבבך ובכל נפשך, ואנכי אהיה לך לפה למען תצליח במלאכותך”. וכעברי ירא־אלהים ובן נאמן לעמו, ענה ר' קאפל: “הנני כי קראת לי, ולכל אשר תצוני אלך!…” וככה השליך את אָשרו ועשרו אחרי גוו, ויהי “שלוחא דרחמנא” וימלא, עד יומו האחרון, את משלחתו באמונה ובמסירות נפש ממש, במלא מובן המלה הזאת, עד אשר כרע רבץ תחת סבל נשיאותו ויגוע בלא עת.. .

והנה פעולת ר' קאפל בתור “שתדלן גדול דמדינת הגר וגלילותיה” הנֶה אחת שהיא שתים: א) שתדלנותו הרבה נגד החקים המעיקים והגזרות האכזריות שהתרגשו מעת לעת ומפקידה לפקידה על ראשי בית יעקב; ב) נפתולי אלהים שנפתל בדברי עבודת הצבא, אשר על אדותם מסר את נפשו, באַותו להשות את היהודי להנוצרי אחיהו כן בנוגע ל“חובותיו” וכן ב“זכיותיו”, — היא המלחמה אשר נתקה את פתיל חייו בלא עת…

ובחפצי לתת תמונה בהירה מכל אחת הפעולות האל כשהן לעצמן, לכן הנני נאלץ להפריד בין הדבקים, ולא לכתוב את המאורעות כפי שנקרו ויאתיו לרגל הזמן, עד אותו היום הגדול והנורא, שבו הקריב את נפשו לקרבן כליל בעד אומתו, וימת מעצר רעה ויגון, על קדושת השם…

*

בעת אשר ר' קאפל הורם על להיות “פרנס־הצבור” עוד ישבה הקיסרית מריה טרזיה על כסא מלכותה. כבר ספרנו, איך התהלכה המלכה הזאת — אשר היתה כחמר ביד יוצרי און — את נתיניה העברים; ועל כן דעת לנבון נקל, מה קשה היה אז להיות “מנהיג” קהל גדול מישראל, לשאת טרחם ומשאם, ולהעביר מדי פעם בפעם את ה“רשעות” מן הארץ. “פריצים” עריצים, ישועים (יעזואיטען) ידועים ושרים סוררים אכלו את ישראל בכל פה, ואין פוצה פה ומתנגד, ואין יום שאין קלקלתו מרובה מחברו. לא נשאר אפוא לישראל דרך אחרת, בלתי אם לבחר באמצעיו העתיקים, הבדוקים והמנוסים, לאמר: “ותשובה ותפלה וצדקה (צום, קול־חנינה וממון) מעבירים את רע הגזרה”.

וכה חלפו לר' קאפל שבע שנות “שתדלנותו” הראשונות, משנת תקל“ג עד שנת תק”מ; אבל הזמנים נשתנו — “ויקם מלך חדש”…

בשנת תקמ"א שכבה המלכה מריה טרזיה עם אבותיה, אחרי מלכה כארבעים שנה, ועל כסא מלכותה ישב בנה הבכור הקיסר יוסף השני, ואור חדש הופיע על אוסטריה. במשך זמן קצר הפך את כל סדרי הממלכה הישנים על פיהם, וישן מפני חדש הוציא. הוא בטל את חברת הישועים, “ונטל כחם ואונם, פתח בתי האוצרות הספונים, אשר בבתי תפלותיהם טמונים, והוציא כסף וזהב ואדרכמונים, וכלים מכלים שונים, אשר אצרו קדמונים, נדבת עשיר והלך אל גנזי המלך”. הוא נתן חיש “חריות לכל אומנות (צינפטע) ואמונות”²⁵, הוא “עם כל אדם דבר פנים בפנים, גם שב גם ישיש, גם רך בשנים, שפלים, פחותים וסגנים, והנמוך הגביה להושיבו עם נדיבים, לפי מעשיהם וטיבם וכו', משוה קטן וגדול, אף כי קטן יעקב ודל, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל”²⁶. וזאת היתה ביחוד משאת נפש היהודים בארץ הגר, בתקותם כי המלך הזה לא יאחר להשיב להם את החקים הישרים אשר עשקו מהם אבותיו בזרוע כח ללא משפט וללא צדק, ובצפיתם צפו כי ישוב וירחמם ויחדש ימיהם — כלומר: שווי זכיותיהם — כקדם. אבל, אי־שמים! לדאבון לבם נוכחו חיש לדעת, כי תקותם מפח נפש, ותוחלתם — מיוסף השני — נכזבה, ותהי על כן שמחתם אך עדי רגע, וששונם נהפך מהר לאבל!

אכן מה נואלו אז אנשים קלי־הדעת כמו הירץ האָמבּרג ואחוזות מרעיו אשר תקעו בשופר גדול לקראת הישועה העתידה לבוא ביד משיחם יוסף השני! איך לא חזו עיניהם נכוחה, כי השכלה־מדומה בלי זכות אזרח אין, כי האיש אשר ירכש לו ידיעות חיצוניות מבלי היות לו היכלת להשתמש בהן לצרכו ולהנאתו בעולם המפעל והמעשה, יאבד דרכו בארצות החיים ויהי אֻמלל תחת השמים… וכן היה הדבר אז באוסטריה: “זכיות” לא נתנו למו (ליהודים), ובתי ספר אמרו להם “עשו!”. מעבר מזה גדרו דרכם מלכת עוד בנתיב אש־דת, ומעבר השני סכו בענן להם מעבור בדרך החיים. ובכל זאת טחו עיני “המשכילים”־האוילים (כהנזכרים) לראות מראשית אחרית, כי מצב כזה יוכל להביא אך “תמורה” — ולא “גאולה”…

לא כן ר' קאפל וסיעתו. המה חזו נכוחה, וע“כ בעת אשר הראשונים — במחילה מכבודו, יחד בקהלם גם רנה”ו התם ומתמם — תקעו והריעו, ומחאו כף בהודות והלל, בשמחה ובשירים, בכנורות ונבלים, — נהפך עוגב הפרנס לקול בוכים.

אם נשים מעיננו בהליכות הקיסר יוסף השני, ונביט באספקלריה מאירה על כל עלילותיו, אז נוכח חיש לדעת, כי לא הרי יוסף בתור מושל על עמים נוצרים, כיוסף המולך ג“כ על נתינים יהודים, ואם נשקיף עליו מנקודת הראות הזאת, אז נוכח חיש כי דו־פרצופים היו לו. כמופת היותר נאמן יהיה לנו הדבר הזה, כי הקיסר יוסף השני אשר היה פחז כמים, ויוציא דבר־מלכות בחפזון, צו לצו קו לקו, בלי הרף, ולא ידע שלו בנפשו להחיש מעשהו, בנוגע לעבדיו הנוצרים, להקיסר הזה היתה המתינות לקו עת נשא דעו אדות נתיניו היהודים; הקיסר יוסף השני, אשר המלך פרידריך הגדול מפרוסיה כנהו בצדק “מלכא פזיזא” ואמר עליו: “חבל, כי יצעד הצעד השני לפני הראשון”, ואשר אדיר חפצו היה כי יהפכו כל העמים הסרים למשמעתו בין־לילה — כמובן לפי טעמו — למאֻשרים בתבל, הקיסר הזה — שם טעֵם “כי מן הנמנע להשפיע על היהודים רוב טובה, מפני שאינם יכולים עוד לקבלה, וע”כ עלי לחנכם מקודם, ולהדריכם לפי דרכי, בטרם אפתח להם את אוצרי הטוב, את חסדי”…

גם מעיני הקיסר הזה נעלמה העובדה הגלויה — כפי אשר נסינו במסה פעמים אין ספרות — כי לא עיר פרא היהודי יולד, כי גם הוא יאהב את החרות, גם הוא יוקיר את ארץ מולדתו, והנהו מוכשר לתרבות, אם לא במדה יתרה, למצער לא פחות מעמי הארצות אשר בתוכן ישכון, ובעינים כלות יצפה ליום שיזכה עוד הפעם לחיות לא לבד בתור יהודי בודד במועדו, כי אם גם בתור אדם באשר הוא אדם, ואם אך יֻשב לו את אשר לֻקח ממנו בזרוע כח ויהיה חפשי כאחיהו הנוצרי. או אז חיש יכירנו מקומו הראוי לו ויֵחד כבודו בקהל העמים הנאורים, ושמו ינון לעד לכבוד ולתפארת בחברת כל הלאומים שהיו, חיו ופעלו בכל הזמנים ובכל ארצות התבל… הקיסר יוסף לא ידע כי היהודי ידרוש — ובצדק — אך משפט, והוא נתן לו אך רחמים וחפץ להועיל להיטיב לו כפי סברתו, בעת אשר היהודים יכולים לאמר למטיב כזה “שקול טיבותך ושדי אחיזרא!”

על ידי ההשקפה האמתית הזאת נבין פשר הסתירות הגלויות, אשר בפקודות יוסף השני בנוגע ליהודים, אשר לכאורה הנן חידות נעלמות²⁷. הבה נראה:

הקיסר יוסף אמנם נתן כתב־הדת, חק־הסבלנות (כאמור למעלה), אף “ביטל את המאררים ואת הנוקבים שם יהודי לחרפנו” (רא“ט בספרו קוה”ע), אך המס המיוחד אשר היה על היהודי, לבשתו ולחרפתו, לשלם בתור כסף־החסות (שוטצגעלד) — החק הזה, אשר כבר עבר עליו כלח, השאיר בתקפו. ואך על ידי השתדלות נמרצה (כפי הנוסח אשר הרציתי לעיל) “העביר מסוה הבזיון מעל פנינו, ובטל מכס־הנפש מכל הכרכים הגדולות, אשר עד עתה היהודים צריכין להעלות” (שם); אך על ידי שתדלנות “התיר להם השווקים בווינא, בכל שער אוסטרייך המדינה, שעד עתה היהודי היה שמור, להראות את עצמו בעונש חמור” (שם). אך על ידי שתדלנות “הוציא במדינת הגר לחפשי רצוצים, בלבו מחשבות חרוצים” (שם).

אך לא לבד חוקים מעיקים ישנים השאיר הקיסר בתקפם, כ“א הוסיף עוד עליהם כהנה וכהנה: ביום 27 דצמבר 1785 נתן פקודה לבל יתעסקו היהודים בבתי משרפות יי”ש ובבתי משקה, ויכרית עוד אוכל מפיות משפחות רבות מב“י; ועוד הפעם אך על ידי השתדלות נמרצה עלתה בידי הפו”מ להעביר את רע הגזרה הזאת. בשנת 1786 (ביום 29 יוני) יצא דבר־מלכות כי אין ליהודי רשות לתת בהקפה לאכר יותר מסך עשרים קשיטות (קרייצער) ואם ישה בו משאת מאום יותר מסך הלז, אין לאל ידו להביא את בעל חובו בפלילים ועוד ענש יענש כדי רשעתו. כמובן נתן גם החק הזה מקרה ל,השתדלן" להענות בו עד אשר נחלצו מן הצרה הזאת.

וכה יריד עד־ראיה בשיחו, בהתעטף עליו נפשו, בדברים יורדים חדרי לב.

“חדשים לבקרים מתחדשים בכל שעה, צו לצו זה אחר זה באה.. . והדת תתמעט ותרד מכבודה, על יד מתמעטת מעת לעת ומפקידה לפקידה, אסר חיתון בת אחיו ובת אחותו, אח ואחות חורגתו וכל פסולי קורבא עד תומא, דלדידהו הוי מומא ולדידן יצאה בהינומא, גם צוה על קברי אדמה היכא דשף ויתיב ובתוך העיר קמה, למחוץ לעיר נעתקה ממקומה, ונמצא קברות אבותי שממה, עם הגדולים אשר בארץ המה… שוב פקד בירח האיתנים, וידבר על העצים ועל האבנים, בקש לעקור המצבות מקברי הישנים, עלבון נפש אשר על קברם בונים, והדבר נשתתק בסוף ולא נתקיים²⁸, ושבח אני את המתים מן החיים ועוד גזר על תפוסים יהודים אשר בעסקי נפשות אסורים, שלא לשלוח להם מאכלים כשרים, וגם חפשה לא נתן להם לנוח בשבת, ולא נגרע מעבודתם דבר יום ביומו, לגרוף חוצות ושווקים וכדומה” — עכ"ל²⁹.

ממוצא הדברים האלה יוכח הקורא לדעת, מה רבה ומה כבדה היתה עבודת “השתדלן הגדול” בכל ימי ממלכת הקיסר יוסף השני. לא נשאר לי איפוא בלתי אם לספר איך עבד ר' קאפל בתור “שלוחא דרחמנא”, ואיך מלא את משלחתו הנעלה? אכן למען הקיצור אסתפק גם הפעם אך בדוגמא אחת.

מעשה שהיה כך היה:

בחול המועד של פסח בשנת תקמ"ג, עת יהודי עיר פרסבּורג, כמו יתר אחיהם בכל מקומות מושבותיהם, חגגו את חג המצות בחדוה ורנה ושכחו כמעט רגע שפלותם ודלותם — נהפך פתאם חגם לאבל, בבוא אליהם השמועה המרגיזה כי יצא דבר מלכות, להיות לחק ולא יעבור, שכל היהודים היושבים במדינות הקיסר מוכרחים לגלח את שער זקנם, והאיש אשר לא ישמע לקול הפקודה הזאת יתפש על ידי השוטרים, והמה יצוו את הסּפר הנוצרי לגלח את שער זקן העברין בריש גלי, להיות לאות לבני מרי³⁰.

הדת נתנה בוינה הבירה, והרצים יצאו דחופים ומבהלים בדבר המלך, אל כל שרי המחוזות, להשמיד ולאבד כל זקן־יהודי במשך ירח ימים, ומיום הראשון לחדש החמישי, הוא חדש מאַי, והלאה, לא יראה ולא ימצא אף זקן אחד בכל גבול ישראל באוסטריה המדינה, ובכל מקום ומקום, עיר ועיר, אשר דבר המלך ודתו מגיעים אבל גדול ליהודים בכי ומספד. וצרי ישראל שחקו על משבתם, ויחכו בכליון עינים ליום הכסה, לשיש אלי גיל למראה השחתת הזקן ביד הספר הנוצרי, ויתקלסו ביהודים המעֻנים כאות נפשם, ואין מוחה בידם…

כשמוע קהל עדת ישראל אשר בפרסבורג את פרשת הגזרה הזאת, חיל ורעדה אחזום מפני יום התוכחה, ויתאבלו גם הם, ויתנצלו את עדים מעליהם — עדי יום טוב — וחג חשקם היה להם לחרדה. ועוד הפעם נחזה ב“הר־הארמון” אשר בפרסבורג “תחת פאר ורנה — אפר וקינה”, כל לבב דוי וכל ראש לחלי.. .

ור' קאפל טהעבן, ה“שתדלן הגדול דמדינת הגר וגלילותיה”, לא בלה את עתו בבכי ומספד, ואך התגבר כארי ורץ כצבי להושיע את אחיו בצר להם; לא חכה עד עבור ימי החג, יען ידע כי ממחרת הפסח יצא הקיסר מעיר וינה וישים לדרך פעמיו ארצה איטליה, ששם יתמהמה עדן ועדנים, ואם יחכה עד שוב הקיסר לארצו, יעביר המועד, ובין כה וכה יאתה יום הראשון לחדש מאי, ומי יציל אז את אחיו מחרפה וקלסה? — ע"כ עזב את ביתו, נטש את נוהו, ועוד ביום ההוא לקח אתו עוד שלשה פרנסים, ויסע בחברתם לקרית מלך רב, לוינה, וביום המחרת התיצב בראש שלשת רעיו לפני הקיסר. וימסור לידו את כתב הבקשה אשר ערך בליל התקדש חג, ויפיק מהקיסר רצון לבטל את הגזרה אשר גזר³¹. ועוד ביום ההוא וביום המחרת, הוא היום האחרון של פסח, דפק על דלתות שרי־ממשלה שונים וישתדל להמציא לו פקודת־המלכות, כתובה באר היטב על גליון, בשם המלך, ונחתם בטבעת המלך להיות לחק קבוע, בטרם ישים הקיסר לדרך פעמיו, וגם שתדלנותו זו לא שבה ריקם, ותכף אחרי החג נסע לביתו שמח וטוב לב, כי הטה, בעזרת ה', את לב המלכות לטובה, ויבוא לביתו בשלום, ויספר לאחיו את [חסרים 2 עמודים] על משמרתו נהדר בתפארת עזו, לכבוד לבית ישראל, אך לא לכבוד עצמו ולכבוד בני ביתו, כי רחוק רחוק היה ר' קאפל מאהבת הכבוד.³²

והנה תכף ומיד אחרי אשר עלה הקיסר ליאופולד על כסא ממלכתו נעשו שנויים גדולים בהליכות מדינות אוסטריה בכלל וארץ הגר בפרט. מצד האחד בטל הקיסר החדש כמעט כל הפקודות והחקים אשר פקד ואשר חקק אחיו יוסף השני, ומצד השני לא אבה להיות כמו אחיו, מושל בממשלה בלתי מוגבלת בארץ אונגרן. והועד ההגרי אשר היה סגור ומסוגר בימי המושל שהיה לפניו, נפתח עוד הפעם ברשיון המלך, וצירי המדינה ישבו כמקדם על כנם, לשית עצות ולחוקק חקים, כאשר ימצאו לטוב ולנכון. ובכן לא הוטל עוד גורל היהודים בחיק “מלכא־פזיזא”, וחיש הראו לדעת כי עתידותיהם נתונות בידי שרי מדינתם, ועל כן באו מהר לידי הכרה, כי לא עת לחשות היא, וכי עליהם להשתדל לטובת עמם ככל האפשר.

ועוד הפעם אנו רואים את ר' קאפל טהעבן עומד בשורה הראשונה בין המתעסקים בדבר־מצוה זה. ולמטרה הזאת עשה חוזה את שארו הקרוב אליו הפרנס ר' נפתלי מעיר מאָרן (אשר על אדותו עוד נדבר הלאה), ואת בנו “השתדלן המפורסם לשם ולתהלה ר' אליהו ראזענטהאל (אשר את תולדותיו נספר במאמר מיוחד). והחוט המשולש הזה בא קודם כל לידי הסכם, כי עתה נחוצה האחדות, כלומר להיות כאיש אחד חברים בעצה אחת. ולמען בוא אל המטרה הנעלה הזאת בחרו באמצעי היותר טוב, – לאסף לאספה ראשי פרנסי ישראל ומנהיגיו אשר בארץ הגר, ולהתיעץ שם על עתידותיהם, כדת מה לעשות. נחרצה – נעשתה. והועד הזה נודע בקורות ישראל בהגר בשם “האסיפה רבתא” שהיתה בשנת תק”ן בעיר אובן.³³

ואלה מעשי ה“כנסת הגדולה” בהגר.

בראשונה נבחרו עשרה “טובי־המדינה” להיות לישראל לפה אל הממשלה, ולנהל את כל הקהלות בענינים כלליים (בענינים הפנימיים היו לכל קהלה, כמובן, פרנסים מיוחדים)" וככל היוצא מפיהם, עפ“י רוב דעות, כן יעשה, ואיש לא יזיד להמרות את מוצא־שפתיהם. וכמובן נבחרו לכל לראש ר' קאפל טהעבן, וראָזענטהאֵל מיודעינו (הוא ובנו) הנזכרים למעלה. אחרי תום הבחירות נקבצו באו עשרת “טובי המדינה” לעיר אובן, ומשם הוציאו “קול קורא” לכל אחיהם היושבים בחמשים וארבע נפות־המדינה (Comitate), להקהל בעיר המחוז ולהתיעץ בעניני היהודים, ומסקנתם והצעתם יודיעו אח”כ בכתב מאֻשר ומקוים ל“האספה רבתא”, ובעל פה, ע“י שני צירים מיוחדים, אשר יבחרו למטרה הזאת, שנים שנים מכל מחוז,³⁴ וליום הכסה יבאו כלם לעיר אובן לקחת חלק באספה. וכן היה. בחודש זיו (בשנה ההיא) נקבצו כל ה”טובים" וה“נבחרים” ולא נפקד מקום אחד מהם, ויחלו בראשונה פני אל להיות עם פיפיות שלוחי עמו בית ישראל, להורם מה שיאמרו, ולידעם מה שישאלו.

ושלישית הכי נכבדה: כי בימים ההם (בשנת תקנ"א) כבר השפיע “דור התהפוכות” בצרפת גם על ארצות שכניהם, ומכל עברים נשב הרוח, רוח חופש ודרור, וגם היהודים החלו לשאוף לחיים חדשים… ובכן היתה העת ההיא עת הרת חדשות ונצורות, אשר נגעה גם בחיי היהודים, מבלי אשר חשו בבירור את העתיד הקרוב לבֹא, ואך אחת ידעו, כי — עת לעשות היא.

בין כה וכה הודיע הועד ההגרי את החלטותיו גלוי לכל העמים, ובסמן השלשים ושמנה המכונה De Judaeis (על דבר היהודים) אמר עם הספר:

“על אדות זכיות היהודים בערי הממלכה החפשיות הוחלט למנות ועד מיוחד, אשר ישא ויתן בשאלה הזאת, ואחרי ככלות עבודתו יציע מסקנתו לפני בית מועצות המדינה, אשר ממנו משפטה יצא, או לשבט אם לחסד. אכן בינתים עלה במוסכם ועד המדינה, ברשיון הוד מלכותו, כי כל היהודים שהתישבו עד יום הראשון לחודש יאנואר משנת 1790 בערים החפשיות אשר בכל מדינות אונגארן וחוותיה, — לבד מערי ההרים אשר הן יוצאות מהכלל — יותרו לעת עתה על מקומם, במעמדם הקודם. ואם איזה מהם נגרשו בתוך כך ממקומות מושבותיהם, יש להם הצדקה לשוב למעונותיהם באין מוחה”.

לשמע ההחלטה הזאת השמיעו מנהלי היהודים קול אחד, כי הגיעה העת להתיעץ, ולהשמיע דעתם קבל־עם…

שלשה ימים רצופים, לרבות גם חלק גדול מהלילות, ארכה קריאת מגילת “קינות” ושמיעת פרשת צרת־ישראל וסבל משאו בכל מלא ארץ הגר היפה פיה. ואחרי אשר הודיעו ה“נבחרים” מחסורם ומשאלותם שבו לבתיהם, לתת דין וחשבון לפני בוחריהם. אולם “טובי המדינה” נשארו עוד באובן בערך שלשה שבועות, להתיעץ כדת מה לעשות…

מדי דברי “בעוסקים בצרכי צבור באמונה”³⁵, כמו רבי קאפל טהעבן, רבי נפתלי ובנו ר' אליהו ראזענטהאל ומרעיהם, עלי להעיר כדברים האלה:

ראשונה, “מנהיגינו” מימי קדם לא שכחו אף רגע את הפתגם הידוע “כל ישראל חברים”, וע“כ לא היו בעניני הכלל יהודי איזה מחוז או איזו מדינה בודדים במועדם, ומראש ידעו, כי אחיהם הקרובים והרחוקים יעמדו לימינם בכל עת מצא ככל אשר יהיה לאל ידם. בכל עת היו בטוחים כי “אח לצרה יולד” אשר יהיה ל”אחיעזר ואחיסמך" (כפי מליצותיהם בימים ההם), כבוא עליהם שואה פתאם, או כי אזלת ידם להושיע להם בעצמם, וע“כ הודיעו תמיד צערם ברבים, ובכל עיר ועיר, מדינה ומדינה, מקום אשר אחינו בני ישראל נחתים שם, מצאו, אם רב או מעט, עזר בצרה. בהיות רעב באיזו מדינה, בקום האספסוף לפרוע פרעות בישראל או לעולל עלילת שקר, לקחת נקם מהיהודים שנואי נפשם; אש כי יצאה ותאכל עיר ומלאה, או כי שטף מים רבים אליה הגיע, או על כל צרה שלא תבוא. תקעו היהודים המעונים והאמללים בשופר גדול, ושמעו אחיהם את קול השופר הולך וחזק, ויחרדו וינועו, וימלאו רחמים, ועוררו את העם לשוב בתשובה שלמה באמרם: “כל ישראל ערבים זה בזה”, וכי בעון־הדור" יסבלו אחיהם הנתונים בצרה ובשביה, — ובכן גזרו תעניות, ויען כי “אגרא דתעניתא צדקתא”, אספו נדבות כסף “אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים” —, ותשובה ותפלה וצדקה (לא על פי ביאור השתדלנים, כי אם במלא מובן המלות) מעבירים את רע הגזרה”.

אמנם לא היו לאבותינו אניות־קיטור ומסלות־ברזל, טלגרפים וטלפונים, ובכל זאת כל מרחק לא הרחיקם זה מזה. אמנם לא היו להם אז בתי־דואר מתוקנים ומקובלים כמו בימינו אלה, ובכל זאת הבינו לרעם מרחוק, וכמו למלאכי הממשלות (Gesandte) היו גם להם צירים מיוחדים אשר קבלו על עצמם (ועל פי רוב בלא תשלומים, כי אם בתור מצוה) להוביל את אגרות הקהל — אם גם הדרכים היו בחזקת סכנה — לבל יפלו בידי זר, ולמען יבואו בטח למקום תעודתם. וכן היו אז באמת “כל ישראל חברים”.

וזאת שנית: “העוסקים בצרכי צבור באמונה” בימים ההם ידעו כי לא לקחו “שררה” לעצמם, כי אם אך “עבדות”; וע“כ לא לבשו גאות כמדם, המה ידעו כי “שגיאות מי יבין” וכי “תשועה ברב יועץ”, וע”כ בכל עת אשר היו במבוכה נמלכו גם באחיהם הרחוקים, ולא חשבו זאת לעצמם לפחיתות הכבוד, אשר מעולם לא רדפו אחריו, כי אדיר חפצם היה אך ורק — תשועת ישראל!

ושתי התכונות האלה נמצא כתמן גם באגודת עשרת “טובי המדינה” אשר במדינת אונגארן. גם המה ידעו כי אחיהם הרחוקים משתתפים בצערם, כי עיניהם פקוחות ואזניהם קשובות להקשיב רב קשב מהנעשה והנשמע בארץ הגר; וע“כ לא התמהמהו מקחת לא לבד את אחיהם ה”פרנסים" אשר במדינות ביהם ומעהרן, את “קציני” עיר וינה, את מנהיגי ראשי הקהלות בפולניה (גאליציה), כי אם גם — את השתדלן הגדול אשר במדינת צרפת הרחוקה מהם, את — הקצין ר' נפתלי הירץ מעדעסהיים המכונה בלע"ז Cerf Beer אשר הביא רב טוב לבית ישראל בפרנציה³⁶. ועם כלם התיעצו על צפונותיהם וימתיקו סוד כדת מה לעשות, וכלם — כמובן — עמדו לימינם בלב ונפש חפצה.

רבות יכלנו ללמוד מחליפות המכתבים האלה. אך נסתפק בזה להביא תוצאה (אויסצוג) אחת ממכתב אשר ערך בשפת עבר צחה, בשם ה“טובים”, ר' אליהו ראזענטהאל ההגרי לרבי נפתלי הירץ הצרפתי, ח"ל:

"— — — אשר על כן אתערב נא לחלות את פניך, לענות לנו בטובך תשובות ברורות על השאלות האלה:

1.  אם אחינו במדינת צרפת כבר יהנו מכל זכיות האזרחים או אך מחלק מהן?

2.  מאיזה טעמים באה ממשלתכם לידי מסקנה, להעניק ליהודי צרפת זכות־אזרח?

3.  איזה חיובים חדשים הֻטלו על היהודים לרגלי נתינת הזכיות האלו?

4.  ואיך חרצה הממשלה לעשות בדבר דין־תורה ³⁷ ?

אם תכבדנו במענתך, כאשר אקוה, יהיה נא מטובך לשלוח אותה לשארי יקירי ר' קאפל טהעבן או על שם אבי אהובי נפתלי ראזענטהאל.. ."

תכן המכתב הקטן הזה יורנו לדעת, כי ה“מנהיגים” באונגארן כבר סללו להם מסלה חדשה. המה לא הסתפקו עוד ב“שאלת רחמים”, ומגמתם היתה לדרש משפט ובאמת נראה חיש, כי בצעו את אשר יזמו לעשות.

אחרי שקלא וטריא ומשא ומתן ארוך במשך שבועות אחדים, באו ה“טובים” לידי החלטה, לכתוב את כל משאלותיהם בספר, בשפת רומית, — שהיתה בימי קדם בהגר, כמו בפולאניה, שפת הממשלה — ולהושיט את כתב הבקשה הלז לידי ראש ועד־המדינה, העתיד להפתח שנית.

נחרצה — נעשתה. ובהתאסף ראשי עם אונגארן (בשנת תקנ"ב) בבית ועדם באו שמה ה“טובים”, וספרם בידם, וימסרו אותו לידי ראש הועד, לקרא אותו בשום לב, ולהוציא כאור משפטם.

וזה לשון כתב־הבקשה בנוגע לעניננו³⁸:

" — — — ובכן מלאי תקוה טובה הננו מתערבים לגשת לפני הוד מלכותך ולפני רום מעלת צירי המדינה, וביראת הכבוד נפשנו בבקשתנו, כי תואילו בטובכם לתת צו, כי יכתב בדת ארץ הגר, להיות לחק ולא יעבור כדברים האלה:

1.  “הרשות נתונה ליהודים לחיות באמונתם, דת־משה, ולנצור תורתם הכתובה והמסורה באין מונע ומפריע, ואין לאיש — יהיה מי שיהיה — הצדקה להכריח אותם לבוא במסרת הדת הנוצרית, או להטביל אותו (לשם הדת הנוצרית) למרות רצונו, ובפרט חל האיסור הזה על האומנים ועל המילדות³⁹, ואם עברו ועשו כזאת למרות חוקי המלכה מריה טרזיה והקיסר יוסף השני⁴⁰, אין במעשיהם כלום, והטבילה לא שריר ולא קימת, וע”כ אין להם המשפט להנתיק את הילדים האלה מזרועות אבותיהם⁴¹, ולהחזיקם אצלם נגד רצון הוריהם⁴²".

כמו כן אסור להכריחם — באיזה אמתלא שתהיה — לחג את חגי הנוצרים ולשבות בימים ההם מכל מלאכה⁴³. אשר על כן יש להם הצדקה לעבוד שפי בבתיהם באין מוחה, ואך במשך עת הרנה והתפלה — בבתי כנסיות הנוצרים — יסגרו דלתות בתי מלאכתם, אך אינם מחויבים להפסיק אז את מלאכתם".

1.  “הרשות נתונה ליהודים — כמו ליתר עמי הארץ — לנסוע ממקום למקום, מעיר לעיר ומכפר לכפר באין מפריע, מבלי אשר יוכרחו לשלם בגלל זאת מס מיוחד. ואם יש לאחד מהמקומות האלה איזה זכיות משנים קדמוניות, אשר על פיהן נאסר להיהודים לגור או לסחור שמה, הנה הזכיות האלה — באין יוצא מהכלל — בטלין ומבוטלין. ונהפוך הוא, כי מעתה ועד העולם הותרה ליהודים הישיבה בכל ערי הממלכה החפשיות, בכל חוותיהם, פרוריהם בכל הקריות והכפרים, בלי כל מונע. אף יש להם הצדקה לקנות ולשכור — ברשיון שר האחוזה — בתים ושדות ולהאחז ולדור שמה כאות נפשם”.

2.  “הרשות נתונה ליהודים לסחר בסחורות המוצאות מן המדינה לחוץ לארץ, והמובאות מעבר לגבול אל תוך הארץ פנימה — כאות נפשם וכיתר תושבי המדינה, בלי שום הבדל; אשר על כן יש להם הצדקה לבא, בלי כל מניעה, אל כל המקומות ליומא דשוקא לעשות שמה מקנה וקנין, מקח וממכר, הן בערים והן בכפרים בלי שום הגבלה, כמו הנתינים הנוצרים. אבל לא לבד בעת ה”ירידים" כי אם גם בכל הימים — באין יוצא מהכלל — יש הצדקה ליהודים, וביחוד להעניים שבהם, להתעסק במקנה וקנין בכל המקומות בכלל, ובכפרים בפרט"⁴⁴.

3.  תנתן דת לסגור על מסגר את “בתי־המרזח” בעד היהודים הנמצאים בערים שונות, אשר על ידם תצעד ותמעט הכנסת היהודים במדה מרובה עד למאד⁴⁵.

4.  הרשות נתונה ליהודים ללמוד כל מלאכת־יד ולהמנות — אחרי תשלומי המס הקבוע גם בעד הנוצרים — בקהל האומנים (מייסטער), להחזיק אצלם עוזרים וחניכים, ואחרי כלות שנות למודיהם — לתת להם התעודות הנהוגות המעידות על כשרונם במלאכתם. כמו כן יש להם הצדקה להתעסק במלאכתם בכל המקומות — ואף ערי הממלכה החפשיות בכלל הזה — ובמספר קבוע לפי הערך⁴⁶ יכוסו על מלאכתם, ברשיון נציב המדינה, בלי שום מניעה, ואין לכל איש, יהיה מי שיהיה, היכולת להניא את היהודים מיסד בתי־חרושת־מעשה ומעבוד שמה בכל מלאכת מחשבת, או להפריע אותם מקנות חצרות ושדות וכרמים, ולעבוד את האדמה כמו יתר האכרים והכורמים הנוצרים. כמו כן הרשות נתונה ליהודים לקחת להם לעזר בעבודת האדמה שותף, אריס, או עבד נוצרי, ולעבוד אתו שכם אחד בלי שום הגבלה, וע"כ מוטלת החובה על בתי המשפט אשר בערים ואשר במחוזות לעמוד על המשמר בעינים פקוחות, לבל יזיד איש — יהיה מי שיהיה — להפריע את היהודים ממלאכתם (מלאכת יד או חרושת מעשה) ומעבודתם (עבודת שדה וכרם).

5.  הרשות נתונה ליהודים כמו לאזרחים הנוצרים לבקר כל בתי הספר הנמוכים והגבוהים⁴⁷. ואחרי כלות שנות למודם יעמדו על המבחן וישיגו תעודות, ביחד עם תארי הכבוד (דאקטאר, מגיסטר, וכדומה) הראוים לתת להם כפי למודם, ואין בזה שום חילוק בין נוצרי ויהודי. ואסור חמור מוטל על כל איש ואיש, יהיה מי שיהיה, להניא את התלמידים העברים מחיות על פי דתם ואמונתם, או להפריעם מעבודתם את האלהים, כמצוה עליהם בתורתם".

6.  כי יהיה ריב בין יהודי ונוצרי על אודות שטרי־חובות, הלואות, שטרי מקנה וקנין, או על דבר סכסוכים שונים מאיזה מין שיהיו, או כי יאשמו יהודים על כל דבר פשע, או אז — יעמדו למשפט לפני בתי הדינים אשר להמחוז, או להגליל, אבל בשום אופן אין הצדקה למנהלי הכפרים ופקידיהם לאסור, לשפט, או להעניש איזה יהודי⁴⁸. וכי יהיה דין ודברים בין אציל בעל אחוזה ובין יהודי, אז ישפט היהודי הזה כמו יתר הנתינים הנוצרים, ואין לבעל האחוזה זכות ויפוי כח לתפוש בכף את היהודי איש ריבו, או את אשתו או את בני משפחתו, או את רכושו אשר רכש לו, — וכאשר ישפוט השופט כן יקום ויהי.

7. כי יהיה ריב בין יהודי ויהודי אחיהו הרשות נתונה להרבנים או לדַינים יודעי דת ודין תורה לעשות חקירה ודרישה, ולהוציא משפט על פי דת משה. אך אם ימאן אחד מבעלי הדינין ב“פסק” הזה, הרשות בידו להציע דבר הריב שנית לפני בית־המשפט אשר להממשלה.

8.  "כנהוג מקדמת דנא תהי הרשות נתונה להרבנים ולהפרנסים לגדור גדר בפני העוברים על דת, ולהעניש את העברינים כחק וכמשפט⁴⁹. — —

ממוצא הדברים האלה נראה באר היטב כי חדלו השתדלנים, כאשר כבר העירותי על זאת לעיל, לבקש עוד חסד וחנינה, ואך צדק ומשפט דרשו. ואם כי לא נשמע קולם בכל עת, ואם כי אך לאט לאט בצעו חפצם, לא התיאשו עוד מחרות ודרור, ולא חדלו לשאוף לחופש; לא הסתפקו עוד בהמעט הנתֹּן להם, ומגמת פניהם היתה “שווי־זכיות גמורה”. אמנם, צעדו לפנים אך צעדים מדודים ומתונים, אבל את מטרתם הנעלה לא הליזו עוד מעיניהם אף רגע. ואשר החלו ה“טובים” האלה בשנת תקנ“א, כלו צאצאיהם אחריהם בשנת תרכ”ז!

אך נשוב לעניננו שאנחנו עסוקים עתה בו.

נשיא־הועד — )⁵⁰, הנסיך הגדול (ערצהערצאג) אלכסנדר⁵¹, קבל את כתב־הבקשה הזה בסבר פנים יפות, ויבטיח לה“טובים” כי יציע אותו לפני ה“ועד”, לחקור ולדרוש היטב, ולשפט מישרים על דבר זכיות היהודים. ובאמת בצע בן־המלך את אמרתו בזמן קרוב.

ביום 12 נוומבר משנת 1792 נפתחה הישיבה הרביעית אשר להועד, והיושב ראש היה גם ביום ההוא נציב המדינה בכבודו ובעצמו, לא אחד מסגניו. ואז עלתה שאלת היהודים ראשונה על שלחן המחוקקים. החשמן (גראף) פאָן האַללער הציע את הצעתו הכוללת אדות הענין הזה, כדברים האלה:

1.  כאשר נוכח לדעת מספרי החוקים העתיקים, הנה יושבים היהודים בארץ הגר זה שנות מאות רבות. וע"כ מוטלת עלינו החובה, לא לבד לקבל אותם תחת חסות חוקי הארץ, ולשמור אותם מכל נגע ופגע, כי אם גם להמציא את האמצעים הנכונים, אשר על ידם יעצרו כח להביא טרף לביתם בהיתר ולא באיסור, בנחת ולא בצער.

2.  יען כי היהודים מתעסקים ברובא דרובא במסחר ובחרושת מעשה, ובכנעתם ובמערבם יכלו להביא רב טובה לארצנו, לוּ אך לא שמנו מכשולים על דרכם, אשר הפריעום מעבודתם, על כן — הננו מחויבים להתיר את החרצובות הישנות אשר בהן אוסרו היהודים, ולהרים כל מכשול מדרכם, למען תהי לאל ידם לסחור ולעבוד כפי כשרונותיהם בלי שום מניעה".

מה נשתנו פתאם הענינים! ומה דפק אז בחזקה הלב העברי לשמע דברי שלום ואמת, דברי נחומים כאלה אשר לא שמעתם אזן עברית זה כמה בחדרי חדרים, ואף כי בדרך רשמי בפומבי ובפרסום כזה!

לכבוד צירי ממלכת אונגארן עלינו להוסיף בזה, כי בכל משך השקלא והטריא אדות ההצעה הזאת לא יצאה מפי אחד הצירים אף מלה אחת, אשר נוכל לחשוב אותה בתור חלול כבוד יהודי. ואדרבה: כלם, כלם ענו — למשל — ואמרו, כי מס “כסף־החסות” אשר שמה הממשלה על היהודים אך בגלל היותם יהודים, הוא ללא צדק וללא משפט, “מפני כי בדתי ארץ הגר אין זכר לזה, ומפני כי לעול יחשב להמעיט את הזכיות ולהעדיף את משא המסים בבת אחת”, — דברים הראוים להאמר באיזו מן הארצות גם בדורנו ובימינו…

במשך המשא ומתן (דעבאַטטע) הוצעה לפני הועד הצעה אחרת יותר ברורה, וזה לשונה:

"למען תהי להיהודים, הגרים בארץ הגר זה שנות מאות רבות, מעמד ובסיס נכון לטוב להם ולהצלחת המדינה יצא דבר הועד ברשיון הוד מלכותו להיות לחק ולא יעבור:

כל החוקים אשר הגבילו זכיות היהודים הן בעניני מסחר וחרושת מעשה והן במלאכת מחשבת או בכל מלאכת יד, הנם מהיום והלאה בטלים ומבוטלים.

כל התקנות (שטאטוטען) והחריות (פריווילעגיען) שנתנו באיזה זמן מן הזמנים לערים שונות, אשר על פיהן נאסרה ליהודים זכות הישיבה, הן ארעיות והן קבועות, באחת הערים האל — מלבד בערי ההר ובמקומות הנועדים להצקת מטבעות — כל החוקים האלה הנם מעתה לא שרירים ולא קימים.

רשות נתונה ליהודים לסחור, לקנות ולמכור ב“יומא־דשוקא” או על ה“ירידים”, כמו האזרחים הנוצרים בלי שום הבדל.

רשות נתונה ליהודים האומנים להחזיק אצלם עוזרים וחניכים להרגילם במלאכתם, וככלותם את למודם לתת להם, — כפי החוקים השוררים במדינה בעד חברות האומנים (צינפטע) הנוצרים — תעודות המעידות על כשרונם במלאכתם.

רשות נתונה ליהודים, היושבים בערי הממלכה ובכפריה, לקנות ולשכור בתים ברחובות מיוחדות ולסחור שמה כאות נפשם, אך לא יוכלו להבחר בתור חברים בבית מועצות הקריה, בבתי משפט אשר לאזרחים, או לשאת על שכמם איזו התמנות, זולתי המשרות, אשר בהן יכבדו מ“הקהל” העברי.

בנוגע ל“ערי־ההר” אם כי אין להיהודים שם זכות־ישיבת־קבע, יש להם הצדקה לדור שמה דירת ארעי, ולנסוע ממקום למקום, כאשר ימצאו לטוב ולנכון לפניהם.

החק משנת 1729, שעל פיהו גרשו היהודים כלה מארצות דלמציה, קראַטיה וסלבוניה ישתנה, באופן כי מעתה הרשות נתונה להם להתעכב בנפות האלה, לנסע ממקום למקום, ולסחור שמה כאַות נפשם בלי שום מפריע.

רשות נתונה ליהודים לחיות באמונתם על פי חוקי תורת משה, ואין לאיש — יהיה מי שיהיה — הצדקה להניא אותם מעבודתם את האלהים על פי דתם. בימי חגי הקתולים לא יעשו כל מלאכה, מקנה וקנין בפומבי, אך בבתיהם יוכלו לסחור ולעבוד כאות נפשם.

אסור ליהודים להניא את עבדיהם או את משרתיהם הנוצרים מעבודת ה' ומחגיגת המועדים כמצוה עליהם על פי הדת הקתולית.

הרשות נתונה ליהודים לפתוח בעד צאצאיהם בתי ספר שונים וללמדם שמה כפי תוכן הלמודים המאושר ומקוים מהממשלה בעד בתי הספר להנוצרים. רק במה שנוגע ללמודי דתם יש להם הצדקה לסדר תוכן הלמוד, כפי אשר ימצאו לטוב ולנכון לפניהם, מבלי שאל את פי הרוממות ואם ימצאו מקהל התלמידים גם כאלה אשר כשרונות טובים להם וחפצם להשתלם עוד יותר בלמודים, יש לתלמידים? הצדקה להספח לאחד מבתי ספר הגבוהים, או לאחת האוניברסיטות, ואחרי אשר יכלו חק למודם ויעמדו בנסיונם יקבלו תעודות, ותארי־הכבוד (געלעהרטענגראַדע) כמו הנוצרים, הגומרים למודים בתור חרש וחושב, או בתור רופא, רוקח, עורך דין וכדומה.

ואולם למען לא יתרבו עניי ישראל בארץ הגר על ידי הכניסה מארצות אחרות ויהיו למעמסה על אחיהם ועל הנוצרים, יושם לחק: הרשות ליהודים זרים הכניסה לארץ הגר, אך ורק אם הם בעלי מלאכה, חרשים או סוחרים ידועים, או אם יש להם הון לא פחות מסך 1500 פלורין. אולם היהודים הזרים הנמצאים כבר בארץ הגר בעת הזאת, יותרו במדינה, אם גם לא יוכלו למלאות אף אחד מהתנאים האלה".—

ברוב גילה שמעו היהודים את ההצעות האלו, ומדי יום ביומו חכו לראות “גאולתם ופדות נפשם”.

אך הנה מפני סערת המלחמה אשר התחוללה אז, גם מפני סבות שונות אחרות שאין פה המקום לפרטן, נסגר ה“ועד”⁵² בטרם עלתה בידו לעשות את “ההצעה” הזאת ל“חק”. ובכן נתקימה ביהודי ארץ הגר קללת האלהים אשר בפרשת התוכחה: “ותם לריק כחכם!”. לריק כלו כחם, לריק ולבהלה בלו עתותיהם, יגעו ולא הונח להם… אך תקותם לא אבדה, ורוח אחדותם לא עזבתם אף רגע. ועל כן חרצו עשרת ה“טובים”, וקאפל בראשם, לבלי הפרד עוד, להיות גם לעתיד אגודה אחת, ולהכין במשך הימים הבאים עוד חומר רב לכתב בקשה חדש, ולמסור אותו במועדו לידי הועד העתיד להפתח בימים הבאים לטובה…

כה חלפו הלכו עוד שנים אחדות בעבודה רבה ובמלאכה, להרים תרומות מסים וארנוניות, לשאת בסבל המלחמות הנוראות, אשר כמעט לא פסקו כל ימי ממלכת הקיסר ליאופולד השני. אך פתע נשתנו הזמנים עוד הפעם, ויקם מלך חדש…

*

הקיסר ליאופולד השני שכב עם אבותיו, ובנו הבכור, יורש העצר, מלך תחתיו בשם פראנץ הראשון.

גם בראשית ממלכתו לא חדלה תרועת מלחמה מארצו. שרי מדינת הגר התועדו אמנם בינתים, אך לא להתיעץ על אודות עניני ארצם, כי אם “לפקח לטובת הקיסר… והסכימו לעזור להקיסר בגופם ובמאדם, למלחמה ולשלום, וזה כבודם; והתנדבו חמשים אלף איש חלוצי צבא ול”ה פעמים מאה אלפים איפות האברן (שבולת שועל) לבשר לסוסים ולחמורים, כ“ד מאה אלפים תבואה, ק' אלף שוורים ועשרת אלפים סוסים, לרכב ולפרשים”.— (רא“ט בספרו קוה”ע).

עתה התנער “השתדלן העברי” עוד הפעם, ויאמר: “עת לעשות היא”, ויתיצב לפני המלך ויבא גם הוא את מנחת היהודים: קערת זהב אחת מלאה אדומים (בסך עשרים אלף שקלים) והוסיף משֶלו עוד אלף ומאתים שקלים. והקיסר קבל אותו בסבר פנים יפות, וידבר אתו טובות ונחומים. ויצא קאפל מאת המלך שמח וטוב לב…

אולם בימים ההם בא ר' קאפל לכלל הכרה פנימית כי בימי חירום כאלה אין לקות הרבה מבתי־הועד. ואם כי מצד האחד נשאר עוד בתור חבר או ראש באגודת עשרת “טובי המדינה”, אשר עליה היתה מוטלת החובה להיות לאחב“י בארץ הגר לפה מול ה”ועד", אבל מצד השני לא כחד תחת לשונו, כי כל זה איננו שוה לו, באמרו: “האך להועד נעְגן?”, ויבחר עוד הפעם ללכת בדרכו אשר הלך עליה ימים רבים, היא דרך השתדלנות, אשר בה עשה חיל בימי חייו במדה מרובה עד למאד…

ובכן הננו רואים עוד הפעם את ר' קאפל “השתדלן הגדול” צועד קוממיות בהיכלי־השרים ובארמון המלוכה, ומשתדל בעד עמו להסיר מהם הגזרות הרעות והרשעות המתרגשות עליהם, ויהי רב להושיע כבימי קדם…

והנה פעמים רבות כבר ראינו אותו עומד לפני הקיסר בתור “שליח צבור”; אבל עוד לא ידענו איך בא לפני המלך בתור יהודי אשר אך על אמונתו יחיה? ואת הדבר הזה נראה מתוכן האגרת הזאת, אשר אני נותן אותה למטה.

בחורף שנת תקנ“ט, שנת חירום ומהומה, תקפו על היהודים בארצות אוסטריה והגר צרות שונות, ופרנסי־המדינה אשר בפולניה (לבוב) בביהם (פראַג) ובמעהרן (ניקלסבורג) התאחדו את “השתדלן הגדול דמידנת הגר וגלילותיה”, ויבחרו בר' קאפל להיות הוא להם למליץ־יושר לפני הקיסר, והוא נאות לקבל עליו את המלאכות הזאת, ויסע לוינה. ומשם כתב את המכתב הזה (ביום כ“ב שבט תקנ”ט) לשארו הקרוב אליו, לה”פרנס" ר' נפתלי רוזֶנתַּל. וזה לשון המכתב הכתוב מעיקרו בשפת עבר צחה⁵³.

"נפתלי אהובי!

"פליאה דעת ממני והבין לא אוכל, מדוע לא ענית לי עד כה על מכתבי שערכתי אליך, אשר בו קראתיך לבֹא הנה. במשך הימים אשר הנני יושב פה, השגתי אגרת מר' יוסף דייטש⁵⁴ מעיר רויסניץ ומר' אליהו מפראג. קוה אקוה, כי ביום הראשון לשבוע הבא יהיה בידי, ברצון ה', הדבר הנחוץ הידוע לך, למען אוכל ביום השני או ביום השלישי להראות את פני הוד מלכותו, ובצפיתי אצפה, כי צור ישראל יצליחני בדרכי אשר אני הולך עליה.

"אם עוד לא שמת לדרך פעמיך, אחלה פניך להכּבד ולשבת בביתך, כי למה תענה בחנם בדרך כחך, ותוציא את כספך. אך התפללו בעדי וצומו עלי, ואל תאכלו ואל תשתו וגם אני וביתי אצום כן, ובזה אבא אל המלך… וקדוש ישראל יחנני וירצני ויתנני לחן ולחסד בעיני מלכנו. אמן.

"בעניני עמי שׂמתי כל מעיני, זמני ואוני, על כן דברי מעטים.

והנני שארך הנאמן

קאפח טהעבן".

ואת המכתב הזה כתב טהעבן בהיותו בן ס"ז שנה, כששה ירחים לפני פטירתו!

ה. ר' קאפל בתור פרנס במדינת אוסטריה. יחסו לעבודת הצבא. פטירתו.

בחפצנו לתאר את יחס ר' קאפל לעבודת הצבא, עלינו להעיר בראשונה, כי העבודה הזאת לא נחשבה אז לחובה קדושה ומכובדת, המוטלת על כל איש ואיש במדינה, אם עשיר או רש, ואדרבה נמנתה בין המסים והארנוניות אשר הושמו בימים ההם על ההמון; והאצילים – כמו הכהנים – אשר היו פטורים מלשלם את המסים, לא נתחיבו גם כן בעבודת הצבא כפי כתבי־הזכיות (פריווילעגיען) שנתנו להם מאת המושלים בשנים קדמוניות.

וזכיות כאלה נתנו בימי קדם גם ליהודים היושבים בארץ הגר⁵⁵, אם בצדק או ללא־צדק אין חלוק בזה. על כל פנים אין בין זכיות היהודים לזכיות האצילים ולא כלום. ומי האיש החפץ לותּר בחנם על זכיותיו שקנה לו ביגיעות רבות ובדמים מרובים?

אך אל נתעה בשוא לחשוב, כי היהודים לא אהבו את ארץ־מולדתם, וכי בבֹא צר ואויב בשערי המדינה עמדו מנגד ולא לקחו חלק במלחמת ההגרים. זאת לא זאת! פעמים רבות שפכו דמם כמים והראו את גבורתם הנפלאה על שדי קטל, בתור מתנדבים־בעם, וכמו האצילים שלפו גם המה את חרבם לא בתורת חובה, כ"א ברצון עצמם, מאהבתם את ארץ מכרתם. אולם בימים ההם נהנו היהודים מכל זכיות האזרחים בלי הבדל, וע“כ חשבו א”ע לבנים בארץ מולדתם.

אבל במשך הזמן נשתנו העתים לרעה. זכיות היהודים כלו כעשן כלו, ויהיו “גאולים מאוסים ובזוים”. מסים וארנוניות הוטלו עליהם עד לבלי יוכלו שאת. “את הזכיות המעיטו ואת החיובים העדיפו”. ויצעקו להממשלה בצר להם, ושועתם לא עלתה למקום גבוה, נחר גרונם בקראם – ושומע לא היה להם…

אך לא לבד מצבם החמרי, כי אם גם מעמדם המוסרי והדתי הורע עד למאד. פקודות חדשות יצאו תכופות זו אחר זו, אשר על ידן “הדת הולכת ומתמעטת”. ועיני היהודים רואות וכלות כל היום, ואין לאל ידם להושיע למו, זולתי באמצעות השתדלנות הידועה לנו. ובמעמד כזה הנה יאָמר ליעקב (קאפל): “תן לנו בחזרה גם את הזכות האחת, השרידה היחידה שנשארה לכם מימי קדם, והוא – זכות החפש מעבודת הצבא (הנמאסה אז בעיני מרומי־עם), כי אותה אנחנו מבקשים בזרוע כח”.

ואם ישאל היהודי: “ומה תתנו לנו חלף הזכות הזאת אשר קנינו אותה זה שנות מאות רבות במחיר רב?” אז קול אחד יענו צריו: “אין דבר! זולתי נכריחכם לעבור על דת, לבלתי נצור את עדותיכם כמצוה עליכם”… (מעשים שהיו בימי הקיסר יוסף השני, כאשר הראינו לדעת לעיל).

אחרי הדברים האלה, האם לא היתה הצדקה לר' קאפל לענות ממה נפשך: "אם כבנים, ואם כעבדים. אם כבנים, תן לנו אֵם (ארץ־מולדת אשר תחשבנו כבנים לה), ואם כעבדים (אשר יעובד בם בפרך, ואשר כל מה שקנו קנה רבם), אחת אשאל ממך, אותה אבקשך: “תן לי הנפש, והרכוש קח לך כנפשך שבעך”, או במלים אחרות: שלם נשלם בלב ונפש חפצה מסי־מלחמה ככל אשר תשית עלינו, גם למעלה מכחנו, ואם בזאת לא תשמע לנו, תן הרשיון לשכור ממלאי־מקומנו (שטעללפערטרעטער) בעבודת הצבא, וכל “קרבן” לא ייקר לנו, אך הניחה לנו “את עמלנו – אלו הבנים!”

כה היתה הגות־רוח ר' קאפל בענין הזה, וגם מתנגדיו מוכרחים להודות, כי ההגיון והיושר היו לו לקו. ואם היו גם אז אנשים אשר לא הסכימו לו בזה מכל וכל, וחפצו לותר ברצון טוב על זכותם, עמד ר' קאפל, כדרכו, על דעתו וסוף כל סוף הסכימו רעיו לו, ויבחרו בו להיות להם למליץ־יושר ולשתדלן לקדם את פני הרעה, ובמקום שכבר יצאה הפקודה הנוראה – להעבירה.

ובכן הננו רואים את הגבור הנערץ ר' קאפל, נפתולי אלהים נפתל בדבר עבודת הצבא כל ימי חייו, ובהתחדש החק המעיק חדשים לבקרים, התנשא כארי להעביר רע הגזרה, וכל עוד נשמתו בו שומה היתה בפיהו: “הניחו לי להנות כמוכם מכל זכיות האזרחים, ואם אין – הניחו לנו את את עמלנו אלו הבנים”.

כה שאג בלי־הרף עדי נפל חלל, וימת מות־גבורים על שדה־המלחמה.

* * *

ויען כי מארץ פולניה (גליציה) נפתחה אז הרעה, ע"כ עלינו להעיף עינינו שמה, ולראות מה נעשה בה.

בהיות ממלכת פולין העתיקה על תלה, נקבצו ובאו אל תוכה יהודים רבים, וביחוד האובדים על חופי הווֹלגא והנדחים מארצות צרפת, גרמניה וכו‘, וימצאו מחסה בצל המושלים הקדמונים, אף חיו שם על רב טובה. וכה שפרה עליהם נחלתם עד כי הגאון בעל ה“מפה” ענה לשואלו, בתורת עצה, כי לא יעזוב רבנותו הקטנה בפולניה ויבחר ברבנות גדולה בגרמניה, באשר טוב פת חרבה ושלוה בה וכו’ (שו“ת הרמ”א).

אולם אחרי האָסף המלכים הפיַסתים והיַגֶלים מן הארץ, ותחתם באה ממשלת אגרוף, ממשלת האצילים הגאיונים, והישועים שרצו ורבו בארץ, אז היתה חרב איש ביד רעהו. ומי היה השה לעולה? כדרך כל הארץ – היהודי! עד היום תסמרנה שערות ראשנו לזכר עלילות הזידונים חמיל וגאָנטאָ… וידל ישראל מאד מאד, וימעטו היהודים וישחו מעצר רעה ויגון…

אך דבר טוב אחד עוד נמצא בממשלת הפולנים בימים ההם בנוגע ליהודים – כי לא התערבו בעניני דתם; ובכן חיו היהודים בודדים במועדם, הקהילו קהלות, התועדו ב“ועדי קדש”, פתחו שערים המצוינים בהלכה, יסדו בתי חסד וצדקה, ועולמם ראו בארבע פנות הגטו!

הפולנים אמנם העמיסו על היהודים מסים וארנוניות שונים מיוחדים, אך נתנו למו חפשה – מעבודת הצבא! ככה, הכאיבו להיהודים בפולין ה“קוצים” עד למאד, אך האליה נעמה לחכם.

כה חיו שמה היהודים עד אשר נחלקה הארץ, ואדמת גליציה היתה לאוסטריה לאחוזת נחלה.

אך אז – בעלות הקיסר יוסף השני על כסא מלכותו – שֻׁנו גם חיי היהודים בנפות האלה. את ה“קוצים” – בתמונת מסים וארנוניות – לא בער מכרם בית ישראל, אך את ה“אליה” השמנה, את זכות החפש מעבודת־הצבא, חפץ (בשנת תקמ"ז) למנוע מהם, וע“ז יקונן בעל קוה”ע, בדברים קשים ומרים לאמר:

“קצה נפשנו, מאשר שמענו באזנינו שמועות, על בני עמנו, ליקח יהודים לבעלי מלחמות, אשר לא נהיתה ממדבר קדמות… קרא עלי מועד לשבור בחורי, באו ממדינות פולין (גליציה) מגילות קינות, מצפון תפתח הרעה… ללמד בני יהודה קשת וכבר נעשה מעשה ונתן רשות, ואינו מבחין בין טובים לרעים, נלקחו נערים ובחורים, המסולאים כפריים עם נרדים, אלני סרק עם פרי מגדים, גם פרחי כהנים עם לויים ואהרנים, חתן מחדרו יצאו גדודים, ונטולים מדת היהודים. וכמה בעלי בתים אחר נשואיהם, מגורשים מבתי תענוגיהם, ונשיהם יותר מהם נשארו בצעריהן, על בעל נעוריהן, ואוי לאבות שגלו מעל בניהם!” – –

* * *

“– – – נפשם בהם תתעטף, שלא להתגאל בפת בגם להטעימה, מהם אכלו טרפות וגדולה לגימא, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומה (כן כתוב), אכלו חמץ בפסח ושותים יין נסך, שמירת שבת מדיחים, מהם ספר תפלה עמהם מוליכים, הספר והסיף ירדו כרוכים, וכלאים בציצית סמוכים” (שם).

ובצר להם פנו יהודי פולין (גליציה) אל “גבורנו” לחוש לעזרתם. והוא נאות לזאת, ובכן נמצא כתוב בספר:

“והנגיד הקצין ר' קאפל טהעבן ז”ל מפרעסבורג התאמץ בהשתדלות רבה. זכרה לו אלוה לטובה!" (שם).

בחדש שבט תקמ“ח יצאה “הגזרה” שנית בגליל ברין בעיר פאהרליץ, ואח”כ “היתה מתהלכת ממקום למקום ומפנה לפנה במעהרן וביהם המדינה עד חדש אדר, כי לא נמצא בו הדר” (שם ע"ב).

ועוד הפעם פנו נדיבי עם אלהי אברהם בעת צרתם אל “השתדלן הגדול דמדינת הגר וגלילותיה”, והוא התאחד את שלשת רעיו, היינו את הפרנס ר' אהרן לבוב (לעמבערגער), את הרב דרויסניץ ר' יוסף דייטש, ואת הקצין ר' נפתלי מאָר (ראזענטהאל) הידועים כבר לנו. “ארבעה המה מטיבי לכת, מליצתם בכתב ובעל פה נערכת, לדבר עם הקיסר את כל ונוכחת, מפיהם ולא מפי כתבם, והמה יברכו את המלך ועל ה' השליכו יהבם, ונתקבלו לאודיענץ (ראיון) בערב שבת קדש, משנכנס אדר בראש חדש” (שם).

ולמען תת לבני הדור החדש תמונה מהלך־נפש אבותינו בימים ההם, נעתיק בזה עוד דברים מעד־ראיה ככתבו וכלשונו:

“ואנחנו אנשי נ”ש (ניקאלסבורג) בהיותנו סמוכים ידענו, כי זה היום שקוינו שיכנסו בעובי הקורה בעבורינו, אותו היום לא פסקה תפלה מפינו, מחצות ליל ה' לא ישננו, לבית־המדרש הלכנו כלנו, כל ספר תהלים גמרנו, אם גמרו שנו, נכנסה כת שניה יצאה ראשונה, שם ישבנו גם בכינו, ריש ירחא למספד בהון עשינו, שהשעה צריכה לרחמים וחנינה, לחזק ידי שלוחי דידן ודרחמנא, וגם הם בקשו זאת מאתנו: “תהיו לנו מעיר לעזר לאַמץ ידינו. אתון מהתם ואנן מהכא נעשה את שלנו, ובכן נבא אל המלך לבקש על עמנו”. ויבואו ויברכו את המלך כדינא, ובפנים יפות אליהם פנה, ועל כל זה השיבם שלא בדרא דעונה, מים עמוקים עצה בלב איש ואין איש תבונות להדלינה" (שם י“ח ע”א).

אך ר' קאפל לא הסתפק בראיון הזה. וביום הרביעי הבא נכנס שנית לפני ולפנים, ביחד עם הסוכן, ולא הניח את ידו מהשתדלנות. אך בין כה וכה גברה מחלת הקיסר, ומה נשאר לר' קאפל לעשות? רק אחת: לתת כסף, וכסף וכסף! ואם בזה אך “עמד הנגע ולא נרפאה כלה” היתה שומה בפיו: “מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל, חבו עד יעבור זעם, ותשועת ה' כהרף עין…”

והשתדלן עמד עוד הפעם כל דעתו, כי אך ע“י השתדלנות ירוח לישראל… וקורות העצים נתנו צדק לפעלו, כי על ידי מחלת הקיסר נעה נדה דעתו כנע הקנה במים, ולא היתה היכלת להשיג ממנו מענה מוחלט, ובכן נחזה בחד כסליו תק”ן כי “שוב לקחו בידים רמות, יהודים בעלי מלחמות”. אך עוד הפעם התערבה ה“שתדלנות” ועוד הפעם נחזה: "הנוגשים והשוטרים בעם הפריזו המדה, אין רואין על מומין שבגלוי רק מומין שבסתר, הם לא עשו אלא לפנים, בשביל תשלומי ארבעה וחמשה מנים" (שם).

הוי מראות מוראות ונגאלות של מעשי אבותינו התמימים, שעשו באונס ולא ברצון! חרפתם אך אל חיק מנדיהם תשוב, אשר לא נתנו להם לחיות בתור אזרחים במדינה.

עוד עוּבדה אחת אביא מימי הקיסר יוסף השני, ואחר אחדל.

בשנה האחרונה למלכותו חלה הקיסר – כידוע – ויאנש, ורבים צרים קמו עליו מכל עבריו. אז בהתעטף עליו נפשו התרפס לפני ההגרים משנאיו מימים עברו, “והיועץ הגדול קויניץ הזקן – כה מספר לנו רא”ט בספרו “קוה”ע" – השכיל בחכמתו שיש בה צורך שעה ותיקון, ואולי ראה את הנולד, פן בהעדרו תצא אש סולד, דבר על לב הקיסר ונרצה להם למלא בקשתם, בכל החיריות כקדמותם כמו בשנת 1790 בחיי המלכה אדונתם (מריה טרזיה) גם החזיר העטרה (שלקח מהם קודם כאמור לעיל) ליושנה למדינתם… אף שאין זה דרכו לעבור על מדותיו ולהיות מנוצח מאנשי מדינותיו, אך אין שלטון ביום המות ואין אפוטרופוס לאריות, ואותו היום נקרא חיבוט חיריות וכנגד זה נאותו לו אנשי הונגרן להעמיד לצבא חיל גדול, איש מהם אל יחדל, והכל על הוצאותיהם, ובתנאי שלא ילך עמם יהודי במלחמותיהם, כי חרפה היא להם ותועבה⁵⁶, כי כל האי ריתחא אלינו יבוא“⁵⁷ עכ”ל. והקיסר אִשר וקיים את התנאי הזה, וממילא נפתרה עי"ז שאלת “עבודת הצבא” בימי חיי הקיסר יוסף אשר אמנם נגוז חיש. וימלוך ליאופולד אחיו תחתיו.

כשבת המלך ליאופולד על כסא מלכותו היתה ראשית מלאכתו להעביר את חקי יוסף מן הארץ ולהעמיד הכל על הבסיס העתיק כמו שהיה בימי אמו הקיסרית מריה טרזיה. ולפי זה הדעת נותנת כי הושבה גם כן ליהודים חרותם מימי קדם, כלומר: זכותם להיות חפשים מעבודת הצבא. אבל שרי־המלוכה לא כן דמו. וכאשר לא היה ביד היהודים כתב־מיוחד ע"ד בטול הגזרה, עמדו השרים היושבים על כסא־דין על דעתם, כי הגזרה במקומה עומדת. ויען כי בנוגע ליהודים לא היה אז דין ומשפט, וכל דאלים גבר והטוב בעיניו יעשה – לכן היתה יד היהודים על התחתונה…

אולם לא ינום ולא יישן “השתדלן הגדול דמדינת הגר”. וע"כ נראה חיש כי “בין גאולה לגאולה, פעל הנגיד ר' קאפל טהעבן שלא ליקח יהודים למלחמה במדינת הגר כלה”, וליהודים היתה אורה ושמחה!

אך לא ארכה עת שמחתם; כי בפרץ המלחמה בין אוסטריה וצרפת החלו שרי ממלכת אוסטריה עוד הפעם לקחת מהיהודים אנשים לצבא. יען מה? יען לא יכלו היהודים להראות את הפריוילגיום מימי קדם, שעל ידו נתנה להם חפשה מעבודת הצבא, וע"כ פקודת הקיסר החדשה כלא נחשבה. חק הוא לישראל, משפט לעמים כי “הלכתא כבתראי”; אך אין חק ואין משפט לצוררי ישראל, בעת אשר יאבו לשימו כעפר לדוש…

ובכן השתדל ר' קאפל עוד הפעם לפני הקיסר, לשלם כפר־נפש ולהפטר מעבודת הצבא. והמלך מלא את חפצו ככל אשר שאל ממנו.

חג הסכות משנת תקנ“א הגיע, והיהודים התעתדו לשמוח לפני ה' אלהיהם בארבעת המינים ולשבת בסכות. פתע נהפך לר' קאפל נשף חגו לחרדה, בשמעו, כי בעצת המזכיר (זעקרעטער) אשר ביית הפקידות בשטמפפן, נאסרו פתאם עשרה יהודים, וימסרו לעבודת־הצבא, באַותם להקריב אותם בתור אשכר ומנחה להקיסר היושב אז בהיכל מלכותו, אשר בעיר פרסבורג. כמובן, לא נח ולא שקט “השתדלן הגדול” עדי עלתה בידו לפדות את עשרת השבויים וביום השני לחג הביאם בסך ובקול רנה אל בית האלהים להדות לה' ותרב אז שמחת ההמון ב”הר־הארמון", בגבורת ישע ימין “ראש־הקהל”…

כשמוע היהודים היושבי ביתר ארצות הקיסר את התשועה אשר עשה ה' לעמו בארץ הגר ביד הפרנס ר' קאפל, ויחליפו כח, ויתאחדו מחדש כאיש אחד חברים, ויבואו לוינה, “וכח והרשאה מכל הגלילות בידיהם, וה' נצב עליהם, ובאשלי רברבי תולין, ובסגנון אחד עולין, הצד השוה כלן שווין לטובה, לחזק בדק ישראל, אשר לא יתגאל, וכל עניניעיר וקהלה, להעמיד הדת על תלה, כל חדש תמוז מוויען לא משו, ולהמלך עצמו נגשו, וכובע ישועה בראשם, החדש אשר נהפך לנחמות, שלא לרח עוד יהודים איש מלחמות, ועוד כאלה לרבות גאולת קרובים, חתּוּן רעים אהובים, אשר התורה התירה והקיסר יוסף שדי ביה גירא (עיין לעיל), וקרא לשבויים דרור ולאסירים פקח קוח לסעדם במאכלים כשרים וישבתו ממלאכה ביום מנוח (עיין ג"כ לעיל בדבר פקודות יוסף), ועוד הבטיחם שיעשה לטובת מבוקשיהם, יקים סערה לדממה, ויחשו גליהם, ישמחו כי ישתקו וינחם אל מוז חפציהם” (קורות העתים כ“ג ע”א).

ויצאו הצירים ה“אדירים” מלפני המלך שמחים וטבי לב, “ושושנת יעקב צהלה ושמחה”.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בין כה וכה התאספו “טובי” מדינת הגר להתיעץ על צפונותיהם ושם התעוררה השאלה: אם לא הגיע כבר המועד לותר ברצון טוב (לא באונס) על החפש מעבודת הצבא, באמרם: הן בקרוב יפתח הועד ההגרי, אשר היה רבות בשנים, בימי ממלכת יוסף, סגור על מסגר, ומה נעשה אם שרי הועד יפקדו עלינו ללכת לעבוד בצבא? בין הנאספים היה – כאמור למעלה – גם ר' נפתלי מאְר (רוזנתל). הוא היה אמנם איש החי על אמונתו, ולא הוציא ישן מפני חדש; אך הוא לא אמר כמו רעיו “חדש אסור מן התורה”. הוא היה אוהב ומוקיר את הרמבמ"ן, ורוח העת החיה לא היתה מוזרה לו. הוא אהב את עמו אהבה בלי מצרים, אך כמו כן חפץ מאר להוציאנו מהאויר המחניק, והאמצעי היותר נכון לזה היה לפי דעתו – ההתקדמוּת!

אשר על כן פתח את פיו ויאמר: “רבותי! נכון את השעה הנאותה, ונקבל עלינו ברצון טוב – לא על ידי פקודה מגבוה – את עבודת הצבא, ואז תקוה טובה נשקפת לנו ולבנינו – כאשר הבטיחוני שרים גדולים אשר דבריהם נשמעים – להמציא לנו מעמד יאתן ונכבד בארץ; כי אם החרש נחריש בעת הזאת, הנה בעוד זמן קצר נהיה נאלצים למסר את בנינו להיות אנשי־מלחמה, מבלי כל תועלת לנו ולצאצאינו, על כן נמהר נחיש מעשינו בטרם נעביר המועד הנכון…”

הדברים האלה אשר דבר ר' נפתליל בהתלהבות עצומה לא שבו ריקם, וכמעט רוב הנאספים הסכימו לו. אך פתע קם כארי מסבכו ר' קאפל טהעבן ובדברים בוערים שם לאל את הצעת ר' נפתלי, ותוכן דבריו היה: נגל על ה' דרכנו, והוא הטוב בעיניו יעשה. אם אויבינו יעשקו ממנו בזרע כח את זכיותינו, הנה למצער נוכל לצעק חמס על זה, וברובא דרובא ישמע קול צעקתנו. אך אם בעצמנו נותר על זכיותינו, התהיה לנו אחר כך הצדקה לבא ולזעק לפני המלך? ומה הבטחון אשר אנחנו בוטחים? האם על הבטחות האנשים שאינם מקרבים אותנו אלא לצרך עצמם ובשעת הנאתם? אנשים אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר? – גם אנכי אהב את מולדתי, גם אנכי הנני עומד הכן להגן עליה, גם אני וביתי נהיה מוכנים לשפך עליה דמינו כמים, אך במה דברים אמורים, אם באמת תהיה גם לנו ארץ מולדת, אם באמת נחשב כבנים לה. יתנו לנו שרי־הממשלה בתחלה ארץ מולדת, ישיבו לנו את החוקים הישנים אשר עשקו ממנו בזרע כח, יניחו לנו להנות מזכות אזרח כמו יתר עמי הארץ, ובחפץ לבב נתן את בנינו לעבוד בצבא, להגן על ארצנו וערינו, על אדמתנו ואחוזותינו. ועד העת ההיא – יקחו את כספנו, אך לא את בנינו!"

“היה לא תהיה! לא נוַתּר על זכיותינו אף כחוט השערה, כל זמן אשר הננו עשוקי־משפט, ואם יענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה, נוחילה לאל – ולה' הישועה!”

כה דבר ר' קאפל (אם לא בזו־הלשון הנה למצער במהלך־הרעיונות), וכל הצירים הסכימו לדבריו והחליטו ללחום בעד “זכותם” בכל מאמצי כחם⁵⁸.

אך בעוד פרנסי ארץ הגר נדונים על אדות ועדם פרצו מלחמות בארץ, ועוד הפעם (בשנת תקנ"ג) “שרי הצבא בלכתם גדודים, תבעו אנשי מלחמות יהודים, מאשר מצאו בספר־מלחמות מפקודה הישנה מהקיסר יוסף השני, הגם שבימי לעאפאלד שמלך בינו ובינו, לגמרי נתבטל הדבר (כנזכר לעיל), אך אין בידינו השובר (פריווילעגיום) והנוסע בא לקחת וגבר” (“קוה”ע" סימן צ"ד).

ועוד הפעם עשתה חיל השתדלנות בשיטת ר' קאפל, ועלתה בידה להוציא פקודה, כי יתן “איש כסף עובר ערך שלשים שקלים של עבד שוה לכל נפש דמים, ואף נתנו סך זה איזה פעמים, ואמרנו מי יתן והיה לבבם זה כל הימים” (שם).

אך יען כי ארכו ימי המלחמה ולא היה לכסף מוצא “והנה מאהבתם אליו (אל הקיסר) והם תכו לרגליו, הם (היהודים) באים מאליהם, ומביאים נדבת לבביהם לחדרי מלכיהם עיר ועיר, מדינה ומדינה בצרור כספיהם, המרבה והממעיט כפי יכלתיהם, והוא (הקיסר) בחסד קיבל מידיהם, כי טובו לו דודיהם… איש (מהיהודים לא נעדר, כלם באו ליתן כאשר מן הראוי עד שנטל פי שנים בראוי יותר מבחזקה” (כלומר כפלים ברצון טוב מאשר באונס) עכ“ל” (שם סימן ק').

עוד הפעם הננו רואים את היהודים נותנים כסף וכסף בלב ונפש חפצה, כשיטת ר' קאפל, אך מניחים לעצמם את עמלם, אלו הבנים!

בשנת תקנ"ה “נתחדשה גזרת המלך שלישית. בחג שבועות נלקחו בעלי מךלחמות יהודים בכל המדינה ליום זה עתידים, ומה נורא יום מתן תורה, ראו נערים ונחבאו ובחורים בחורים ונקיקים באו, אמרו כאיש אחד המבלי אין כפרים, וביטל גזרת שלשים, אשר עד עתה מעלים” (שם סימן קל"ט).

אך על ידי השתדלנות נמרצה עלה ביד היהודים לשים כופר נפשם כפי מנהג הגר, היינו סך מאה וארבעים שקל לכל נפש אדם. ואף החק הזה לא נתקיים זמן רב, “ונטלו דוקא נפשות ועד עתה רק למרכבות נבחרים, וכעת גם לחרב ולאש נמסרים” (שם).

אכן פתע היתה הרוחה. כי עוד הפעם נשתנו הזמנים ויקם מלך חדש…

הקיסר ליאופולד השני שכב עם אבותיו ובנו יורש העצר פראַנץ הראשון מלך תחתיו. ותהי ראשית מלאכתו לבא לפרסבורג לבקש עזרת ההגרים במלחמתו את הצרפתים… והנה ראינו לעיל את העזר אשר נתנו לו שרי ארץ אונגארן, גם חזינו את האשכר אשר הקריב ר' קאפל להקיסר בשם אֶחיו היהודים, ואת המנחה אשר הוסיף משלו, ובשעת הכשר הזאת לא אֵחר מלבקש רחמים על עמו! "ובהשתדלות על ידי השרים היושבים ראשונה במלכות עלתה בידו שלא יקחו עוד יהודים למלחמה (שם סימן קמ|"ה).

אך לא ארכו ימי השמחה; אין שלום אמר ה' לארצות אוסטריה והגר. מערכות־קרב מול צרפת עוד לא חדלו, ובמשך המערכה השביעית הורע מצב הממלכה, ובכן הננו רואים כי “במדינת הגר אשר עד עתה היהודים פטורים מלהעמיד אנשים לצבא.. כעת גם עליה עבר כוס התרעלה והפקודה באה בפתע פתאם בהיסח הדעת וגדל הרעש וחמת המציק כיון שנתנה רשות למשחית אינם מבחינים וחטפו מאשר מצאו, כמה בעלי בתים מאשה ובנים כגר כאזרח כמעט חדלו עוברי אורח” (שם סימן קצ"ד).

ובכן הננו רואים את ר' קאפל בעיר וינה עומד הכן להראות את פני הקיסר ומבקש מידידו ושארו ר' נפתלי רוזנתל: התפללו בעדי, וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו, וגם אני וביתי אצום כן ובזה אבא אל מלך… וקדוש ישראל יחוננו וירצנו למצא חן וחסד בעיני המושל, אמן!"

ותפלתו (בחודש שבט תקנ"ט, כששה ירחים לפני מותו עשתה מחצה. כי “ניתן להם קצבה להעמיד מעצמם מספר הצבא מאשר בחרו” (שם).

לוּ היה איש אחר במקום ר' קאפל כי עתה בלי ספק הסתפק במעט אשר השיג ויחכה לימים טובים מאלה, לימי שלום ומנוחה, לכלות את אשר החל. אך לא איש כר' קאפל ישב דומם ויצפה… קול דמי אֶחיו צועקים אליו, והוא יתענג בנחלתו ששפרה לו? זאת לא זאת! “כל עוד נשמתי בי אשא טרחי עמי ומשאם” – הגה ר' קאפל ברוחו הקשה. וכבא הקיסר למועד האביב פרסבורגה חרץ ר' קאפל בלבבו ללכת עוד הפעם אל הקיסר ולבקש ממנו רחמים בעד עמו. לשוא דברו אוהביו ורעיו על לבו לחדל מזה עתה, בעת חירום, לשוא הרבו בני־ביתו תחנה לפניו לשוב הפעם ממחשבתו אשר חשב; הוא באחת – ומי ישיבנו?

אך בטרם הוציא את מחשבתו מכח אל הפועל קרא אליו על ידי מכתב גלוי את פרנסי ראשי הקהלות אשר בארץ הגר, להתיעץ אתם ולסדר מדברו (אנרעדע) בחברתם. לקול הקריאה הזאת נקבצו באו כלם, איש לא נעדר, פרסבורגה, ובראשם אהוב נפשו שארו הקרוב אליו ר’נפתלי מעיר מאָר. ובמוצאי שבת קודש אספו ל“אספה” בבית ר' קאפל, ושם התיעצו בדבר הזה, הכל כאשר לכל.

למחרתו, ביום ראשון, נועד הראיון, בין השעה התשיעיעת והעשירית לפני הצהרים בארמון ההגמון הראשי Primatialgebἂude ובמעמד הגראף קארל ציכי, והקנצלר הגראף קארל פאלפי וההגמון הראשי הנסיך באטהיאני. כמובן לא אכל ולא שתה ר' קאפל בטרם הלך להראות את פני הקיסר, וכל הפרנסים מערי המדינה נקבצו לבית “השתדלן הגדול” ושם חכו על באו בשלום. אך רעו וידידו ר' נפתלי לא מש ממנו, וילוהו על דרכו הארמונה⁵⁹.

הקיסר קבל אותו גם הפעם בסבר פנים יפות ויתן לו הרשיון להציע לפניו משאלותיו.

אך מי תכן את רוח האדם? – “השתדלן הגדול” ר' קאפל, אשר עמד פעמים אין ספורות לפני ארבעה מושלים, ובלשונו, לשון למודים, הטה תמיד את לב המלכות לטובה; “הפרנס הנעלה” אשר היו לו מהלכים בבתי הפרתמים ובחצרות שרי־המלוכה זה חמשים שנה, וילמוד אָרחם ורבעם וכל דרכיהם הכין, וידע ויבין תמיד למצא את הבטוים הנאותים, – לא ידענו מה זה הי לו כי יצא הפעם מדרך הנימוס, ויגדיש את הסאה וידבר רתת כאחד מחוזי ישראל, אשר ישא מדברותיו על גוי ואדם יחד, ולא יחת מפני כל. ובכן שכח הפעם לפני מי הוא עומד. אין זאת כי אם לבו נבא לו, כי חייו חצצו, וזו הפעם האחרונה שזכה להכנס לפני ולפנים ולדבר עם מלכו בתור “שלוחא־דרחמנא”, ונפשו הנדיבה אִותה לפדות את ישראל מכל צרותיו, ולהושיבו עם נדיבים, כבימי עולם וכבשנים קדמוניות – בטרם תלך ואיננה… וע"כ התעטפה נשפו בדברו נגידים, ויאמר בהמשך דבריו:

“אדוני ומלכי! את כספנו ואת רכושנו נתן בלב ונפש חפצה ככל אשר תצונו. כל אשר לנו הננו נכונים להקריב על מזבח ארצנו; הננו עומדים הכן לשפך גם את דמנו כמים למענך, אדוני ומלכי! אך מה יש לנו לקות? – כלנו נחלה פניך: הואילה נא, ותן לנו שווי־זכיות! הנה זקנתי ושבתי, בן ששים ושבע שנה אנכי היום, הנני אב לתשעה בנים ובנות, ובכל זאת – אם תחננו ותרצנו בזכיות אזרח – הנני עומד הכן לצאת בצבא – ביחד עם בני – לעבוד עבודת הקודש, עבודת־הצבא, בכל נפשנו ומאֹדנו למענך, אדוני ומלכי, ולמען ארץ מולדתנו. עוד הפעם אשנה את דברי: הננו נכונים להיות נוגגיםג ללחם להיות עבדים דלים ורשים, להשתחוות לאגורת כסף להשיב את נפשנו, ועל אשר לנו נתן, אך את בנינו נקריב לקרבן רק אחרי אשר נזכה להשיג שויו־זכיות, ונהיה אזרחים גמורים כמו יתר אזרחי הגר, או למצער אם תקוה טובה נשקפת לנו להנות מזכיות כאלה בימים הבאים – – –”

כמה אֹמץ רוח נחוץ היה לסוחר עברי יליד הגיטו להביע דברים נמרצים כאלה לפני מלך אדיר יושב על כסא אחת הממלכות היותר גדולות בתבל, לפני מאה שנה!

הקיסר לא חפץ להתנות תנאים את “השתדלן” היהודי, וישב לו תשובה בלתי ברורה. אך ר' קאפל עמד על דעתו ויאמר: אם כן הוא, הנה נתן כפר נפשנו, ככל אשר תשית עלינו, אדוני ומלכי! ומה לנו עוד לעשות, בתור זרים בארצנו; הן כל אשר לנו נתן בנפש חפצה, ומה תבקש עוד אדוני ומלכי, ותֵעש?"

הקיסר לא נאות לקחת מהיהודים את כספם.

וינסה ר’קאפל עוד הפעם להטות את לב המלך לטובה ויציע (אולי לא בזמן הנכון) להרשות ליהודים לשכור להם ממלאי מקומם (שטעלפפערטעטער) בעבודת הצבא.

אז זעף לב הקיסר, וימלא חמה, ויענה בשצף קצף:

“האתן למכור דם הנוצרים?”

בראות ר' קאפל כי כמעט נכזבה תוחלתו להושיע את עמו, עזבתהו רוח המתינות והנימוס, וישנה את דבריו הראשונים לאמר: “את בנינו נקריב לקרבן אך אחרי אשר נזכה להשיג שווי זכיות…”

וישסעהו הקיסר בדבריו ויאמר בקול מושל ומצוה: "מאֵימתי נתּנה הצדקה לנתינים להתנות תנאים את מלכם? על עבדים נאמנים מוטלת החובה אך לשמוע ולעשות".

אז לא יכל ר' קאפל להתאפק עוד, ויקרא בקול חוצב להבות אש, בקול יוצא מקרב לב נרעש ונפעם:

"מאהבתנו הבלתי מוגבלת אשר נאהב אותך, מלכנו, ומחפצנו האדיר לראות ולחדות באָשרך ובשמחתך – נרהב עוז לדבר לפני הוד מלכותך קושט דברי אמת, כי אחת לא אוכל לכחד ממך, אדוני ומלכי! שכל שונאי ישראל כלו כעשן כלו, מעצר רעה ויגון, לא בקצם, ועדים נאמנים על זה הנם: פרעה, נבוכדנצר, המן, טיטוס"…

להמנות בכלל “שונאי ישראל” לא אבה קיסר פראַנץ הראשון בשום אופן. ומי יודע מה־נעשה “בפרנס היהודי” לולא נפל באין אונים – אחרי הביעו את המלה “טיטוס” – מלא קומתו ארצה ויתעלף… ויחרד הקיסר וילפת למראה האיום הזה, ולבו מלא יראת־הכבוד ורחמים על היהודי העשוי לבלי חת והאובד ביגונו באהבתו את עמו, אהה בלי מצרים…

ושרי הממשלה הנרפים פלפי וציכי חשו לעזרת “היהודי” וירימוהו מן הארץ ויראו והנה פניו חורים כפני מת, ויתמכוהו בזרועותיהם, אחד מזה ואחד מזה, ויובילוהו אל הלשכה הסמוכה, וגם ראש־ההגמונים באטהיאַני נלוה עמהם בתור בעל הבית, ושם הושיט להיהודי קאפל מעט מים קרים להשיב את נפשו… כמעט פקח את עיניו יצא אליו שליש־הקיסר, ויאמר אליו בשם אדונו בלשון רכה וברוב חבה: “סעה נא לשלום לביתך, בעוד שעה תקבל שמה תשובת הקיסר”. –

בשובו לביתו לא גלה לאיש את אר קרהו, ובמנוחה שאננה פקד להעומדים עליו שיציגו צופים בכל הדרך אשר בין ארמון ההגמון־הראשי ובין ביתו, ורוח ישימו בין צופה לצופה כערים צעדים, וכלם יעמדו על המצפה ויחכו עד אשר מרכבה רקדה רתומה לסוסים דוהרים יוצאת משער הארמון, ואז יקרא הצופה הראשון “הנה זה בא!” והשני השומע את קולו ישנה את הקריאה “הנה זה בא!” וכן כלם, עד אשר ברגע במימרה יודע קול הקריאה בבית “ראש הקהל” ור' קאפל ישב על כסאו וכל הפרנסים מערי המדינה עוטרים אותו מסביב, וכלם מחכים בכליון עינים לדעת מה יעשה בם. אחרי עבור רגעים אחדים המו הרחובות מקול הקריאה “הנה זה בא!” ובאחת ממרכבות הארמון ישב אחד משלישי הקיסר, והעגלון דפק בחזקה את הסוסים קלי־המרוץ, למען ימהר “השר המבשר” לבא לבית ר' קאָפל. ובבאו עם הספר, וידרך על מפתן האולם ששם נמצא “ראש הקהל” בחברת רעיו הפרנסים נתן שלום לר' קאָפל ויאמר לו: “דבר סתר לי אליך, אדוני, בשם הוד מלכותו”. ויקם ר' קאפל ממושבו ויובילהו אל החדר הקרוב ויסגר את הדלת אחריו…

פתע נשמע מן הלשכה סמוכה קול זעקה גדוה ומרה. ויחרדו האנשים אשר בבית, ויחדרו כלם אל החדר השני וימצאו את ר' קאפל מתעלף, וכל רוח חיים אין בקרבו, ועל חיקו מגלת ספר, שבה הודיע הקיסר ל“השתדלן”, כי נתן חפשה להיהודים מעבודת הצבא!

“השתדלן הנדיב” אשר רב את ריבנו ודן את דיננו, והוציא לאור תמתנו שנים רבות, הלך תמם בעת אשר חבריו ששו בבשורה הזאת. הגבור הנערץ אשר עמד בקשרי־מלחמה עזה עשרות בשנים, נפל שדוד – בראותו כי נכזבה תוחלתו, אשר אליה נשא נפשו, והיא – לחזות כי “זכות אזרח עוד תפרח לשושנה”. בצפיתו צפה, כי בפעם הזאת יעניק הקיסר לנתיניו העברים חק שווי זכיות בלי הבדל, ואז יקח מהם אנשים לצבא, ועתה – הנה תחזינה עיניו כי מסירות־נפשו היתה לריק, ותקותו – מפח נפש!

ותשפך לארץ מררתו, ורוחו הכביר העשוי לבלי חת לא היה לו עוד… ולמן היום הנורא הזה נשבר לבו בקרבו ויתיאש מחיים…

בשוב השליש לבית המלכות ויספר להקיסר את אשר ראה בעיניו, ואת אשר קרה “לראש הקהל”, נכמרו רחמיו עליו; ויצו למסור ליד ר' קאפל עסק טוב, היינו להמציא להממשלה סחורה בסך 1,500,000 שקל, ותקוה טובה להרויח מזה סכום עצום (לפי מעמד הכספים בימים ההם) למען תהיה לו לכסות עינים. אך כבר עבר המועד.

ר' קאפל הלך מני אז כצל. רוחו חבלה, ראשו שח, נס ליחו, וכחותיו התמעטו מדי יום ביומו… וישוה וידמה לארז־אדיר אשר לא עצר כח להכנע לפני רוח סועה וסער, ועל כן שרש מארץ גזעו…

למען החליץ את עצמותיו ותהשיב לו ששון־רוחו יעצו הרופאים להביאהו למעיני הישועה אשר בקרלסבד. אך מה יועילו הגננים בתמכם ברהטים אַלָה עכתּה אם עוד אין לה שרש למטה, וכבר אָבלה, נבלה, ועוד מעט תהי למסוס נוסס…

בלב דוי ובנפש מרה הביאוהו פּראגה. מחלתו גברה עליו שם וחיש נוכחו הרופאים לדעת, כי אפסה כל תקוה להשיבו לאיתנו. ור' קאפל ידע כי קצו הולך וקרוב, וכאשר שאלוהו האנשים, שעמדו לפניו, את פיו, אם יאבה כי יובילוהו אחרי כן לעיר מולדתו פרסבורגה ענה בדברים מרים כלענה:

“במקום אשר לא מצאתי מנוח בעודני חי עלי אדמות ואפחד למאד אם אמצא שמה אחרי מותי מנוחה נכונה”⁶⁰.

שבועות אחדים אחזו אראלים ומצוקים (כמליצת הספרן התלמודי) בכנפות האיש הקדוש הזה, וביום ב' כ"ה מנחם אב (בשנת תקנ"ט) נצחו האראלים את המצוקים, ורוחו הקדושה והטהורה שבה אל האלהים אשר נתנה…

ויגדל המספד בעיר פראג ובבנותיה⁶¹, ובכל מקום אשר דבר פטירת ר' קאפל מגיע, הן בביהם והן בהגר, הן בגליציה והן במעהרן, אבל גדול ליהודים, על אבדן גבורם לוחם מלחמתם.

וזאת כתובת המצבה אשר הקימו על קברו:

“פ”נ

הקצין המפורסם לשם ולתהלה ולתפארת כ"ה

יעקב קאפל טהעבן

פו“מ דק”ק פרעסבורג ושתדלן גדול ליהודים דמדינת

הגר וגלילותיה בן המנוח הר“ר אברהם ז”ל.

“עדה המצבה, על צרה רבה, קמה גם נצבה, כ”ה אב, נפשי ובשרי עלי יכאב, עיני ולבי יילילו למו־אב, אביעזר ואבי נדיב, גשם נדבות סמך לכל הנופלים דכאי לבבות, השיב לב בנים על אבות, נח איש יעקב ידו אוחזת בעקב ענוה, להשתתף בצער כל לבב דוה, בתנחומו השקהו כגן רוה, יעקב הלך לדרכו הנכונה, ויפגעו בו מלאכי השגחה העליונה, להוליך נפשו לבית מעונה לאמר: פה תמות מות ישרים, גם תקבר במבחר הקברים, ומעשיך יהללוך בשערים. פרעסבורג! בת באֵבל השדודה, כצפור על גג בדודה, היתה כאלמנה גלמודה. ארץ הגר שפחת צרה מכפלת, תחת היותך המהללת, עתה שער עזרתך ננעלת, קטנתּ השנה הזאת המעברת, בעברתך העברת מעלי האדרת, הסר המצנפת והרם עטרת, ואני נותרת שחרחרת, תחת היותי גברת, איך נדמיתי לארץ אחרת, אשר דרכיה סוררת, תחת הנותר מכל אבקת רוכל מקוטרת".

מת יום ב' כ“ה אב תקנ”ט לפ"ק.

ת נ צ ב ה".

־־־־־־־־־־־־־־

“בני קרח לא מתו!” אמרו חז“ל. ואמתם הפתגם הזה נחזה בכל המקומות ובכל הזמנים. כלמה תכסה פנינו לזכר השערוריה שנהיתה בפרסבורג מאת ראשי־בריוני אחדים, שהעטו על עדתם קלון, אשר לא יוכל להמחות עד העולם. כי בבא שמה השמועה מפטירת השתדלן הנעלה, אשר בכל ימי חייו “שם כל מעינו בעניני עמו” והקדיש להם “זמנו ואונו”, ואשר לטוב אחיו מסר את נפשו על קדושת השם, עוד ביום ההוא – חדרו הרעים והחטאים האלה אל תוך בית “ראש הקהל”, ולא חסה עינם על האבלים הנוגים, וישברו את מנעולי הארגזים, ויחטפו את כל כתבי־הקהל, ויחפשו שמה, אולי ימצאו כי נדבק בכפי השתדלן מאומה מכסף הצבור. אך מה בושו משִׂברם! כי בעת אשר כל “הפרנסים” נסעו למסעיהם לטובת הקהל על הוצאות הצבור, הנה בספרי ר' קאפל ז”ל מצאו לא רק שנצר כספי העדה כאישון עינו, ולא חִסר מהם מאומה, כי אם גם הָראו לדעת, כי כל ההוצאות שהוציא ר' קאפל בתור “תקיף”, אם במקום גבוה או במקום נמוך, ואשר עלו לסך עצום במשך עשרות השנים, שהיה “ראש הקהל” ו“שתדלן גדול” – כל ההוצאות האלה הוציא אך ורק מכיסו, ולא לקח למטרה זו, במשך הימים הרבים ההם, מאוצר הצבור אף קשיטה אחת. וכל זה עשה בחשאי, מבלי אשר תודע לאיש צדקת פזרונו בישראל…

אמנם לאיש כזה רק דומיה – תהלה.

 

נספחים.    🔗

א. ע"ד הגזרה במאֶהרן    🔗

(קוה“ע לרא”ט משנת תקב“ב – תק”ה)

בעצם היום הזה בשבת קדש, מגלה נקראת באחד עשר לחדש, בחדש שלשה עשר הוא חדש אדר שני, סמוך לימי פורינו, חללו שבת אחת, ולא יכלו להתמהמה ושלחו בשבת המנהיג רוכב על גבי בהמה ושם נפשו בכפו ורכב לרויסטיץ היכא דשכיח הזיקא, והפאטענט (הפקודה) קשורה לו בחיקו. מרויסטיץ שלחו לכאן נ“ש (ניקלשבורג) ולא עכבו אפילו רגע אחת, וביום א' בבקר י”ב אדר באו לכאן נ"ש.

וז"ל האגרת מבאסקוויץ לניקלשבורג:

“אחינו בני ישראל, קציני מנהיגי הקהלה והמדינה, יושבי ק”ק ניקלשבורג יע“א, והסמוכים ונראים אליהם. באנו להודיע הצרה הגדולה הבאה אלינו ע”י מגלת קינות כאשר עיניכם תחזינה בהעתק ביד המרומם ה' ישעיה דאנאט המוסר נפשו בשביל הכלל ומרוב הצרות והדמעות לא ניתן זמן להרחיב הדבור, חכמים ונבונים כמותם ידעו כדת מה לעשות, בזמן קצר כזה, כ“ד החותמים בדמע, והואיל וקציני קהל יצ”ו אינם בבית הקהל, ועוסקים בצרכי הכלל, אצל המושלים דפה אבוא עה“ח בפקודתם יעקב הקטן (כ"פ) קאפל מטריביטש שו”נ ( שמש ונאמן) דפה.

ויהי כי באו הפאטענטען (הפקודות) לכאן נ“ש ליד הרה”ק (הראש הקהל) בעת תפלת שחרית, מיד בצאתו מבהכנ"ס, אסף אסיפת קהל ודייני העיר, ושארי יודעי מדע, ויראי אלהים, בלי קנאה ותחרות, ובקרוא הפאטענטען לפנינו אחזתנו חיל ורעדה ופחד, כי הזמן קצר עד שלא נוכל להתיעץ יחד כי בבוא הפאטענטען היה ח"י מערץ ועוד רק שני ימים להשקיט החימה עד לעשרים למערץ שהוא ביום פורים בסך עצום כזה לברין להקדימה, ועוד רעה יותר שאי אפשר לבוא שמה בעבור הגייסות ומהומה, ונהפך ימי פורים לתוגינו, מי ומי ההולכים לבקש בעדינו, כלנו אמרנו וענינו, ראו ונקדש עצמינו ונתפלל אל אלהינו, אולי יקרע גזר דיננו.

אז נהפך ימי פורים לאנחה והעיר והמדינה נבוכה.

זה צועק ובוכה, וזה בתפלתו שוחה, וזה מתפלש בעפר תחוחה, זה את זה לביהכ“נ ולבה”מ דוחה, וזה אחר זה עונים פסוקי תהלים באנחה, זה מר צורח, איה מקום מנוחה, וזה עומד ותוהה, וגנח גנוחה, זה אומר איך נהפך מגלת אסתר לאיכה, וזה אומר מה הגיע אלינו ומה ראה על ככה, זה אמר ימי הפורים לא נבטלים פסוקה הלכה, וז"א עוד יעמוד ליהודים הרווחה, זה יעץ לקבל המעות ולברין להוליכה, וזה אומר הלא אי אפשר לבוא שם ובטלה שיחה, זה יעץ לעשות מעמריאל (ספר בקשה) לבקש מהשר סליחה, וזה אמר הדרא קושי לדוכתא תיתי מהכא.

אחרי שובינו נחמנו, בעצה אחת הסכמנו, כולם כאחד עונים, זה יהיה ראשון לראשונים, לעשות מעמריאל, להשר הנ“ל, וכן נעשה ונכתב בדברי רצוי ותחנונים, ובתוכה מבוארים תירוצים הגונים, ועל נתינת המעות השבנו בתרי גוונא: חדא איך אפשר לקבץ המעות מכל המדינה ביום או יומיים, כתר לי זעיר שבועות שתים, שנית, איך אפשר להביא המעות לברין וגייסות השונאים סביבה דרין ואיך אלך, ושמעו השונאים ויבואו סך מעות העצום כזה לקחת, והלא אדוני בעצמו לשלוח הפאטענטין לא היה לו כ”א דרך אחת, ובלתי ספק שאדונתינו המלכה מיודעינו ומכירינו, כי אנחנו נעבדה בנפשינו ומאודינו, ובך בטחנו אדונינו, מצרותינו תפדנו, ואל תתן אותנו לשודדינו. ותנוח דעתך להסיר הכעס מעלינו.

וזאת המעמריאל נשלח בשני דרכים, פן אחת תלך לאיבוד ומהשונאים נלקחים, בדרך אחד שלחנו שליח מיוחד לילך בדרך ארוכה וקצרה ומן הדרך הישר סרה שלא יבא לידי זרה ועכ"ז בא ביום השלישי ריקם לחזרה ואחת נשלח על ידי שטאַפעט (רץ) בדרך המלך, ובבואה לפאהרליץ נלקחה בשבי והובאה לעיר זעלאוויץ הסמוכה, אשר שם המלך, והכוה מכת רצח ולא ולא הניחוה לברן לילך, והמלך צום האגרת מאתו לקחת והיא נקראת ועל השלחן מושלכת, והמעמריאל לכמה חתיכות קרע, אף ששליח הדואר לפני המלך כרע, וכמה יגיעות ותחבולות השטאפעט עצמו טרח, עד שהציל את נפשו וברח, ושני השלוחים באו ריקם לחזרה, וביני לביני נפשינו מרה.

עוד עשינו באותו יום י"ב אדר שבאו הצרות, כתבנו לקציני ווין כל אשר אותנו קרות, ואת פרשת הכסף אר אמר בגזרה ועונש חמור, ואלה המשפטים אשר לפנינו השים, בשם אדונתינו המלכה כתב וחתם, להרוג ולאבד מנער ועד זקן ביום ארבע עשר לחודש אדר, ולשלול ולבוז כל בית ומדור, ובאשר שקציני ווין המה יראי אלהים, ולחצר המלכות קרובים, וגדולי השררות להם אוהבים, לכן כתבנו להם את אשר נגזר עלינו ולהשתדל שטילשטאנד בינו ובינו⁶², וקראנו להם מקירות לבינו, אתם אחינו בני אברהם יצחק ויעקב, ראו למהר הישועה ולא לעכב, כי קרב מאד הדבר, על ששה ימים נגזרה הגזרה וארבע מהם חלף ועבר. בית יעקב תרחמו עלינו ועל נשינו וטפינו ואל תדמו בנפשכם להמלט, באשר לא עליכם הגזרה שלט, ורוח והצלה יעמוד לנו ממקום אחר, כנסת ישראל צומו למחר, וגם אנו לילה ויום נצום כן, ובכן תבואו אל המלכה, ותמצאו חסד וחן, וגם כתבנו להם כח והרשאה באם תבטל הגזרה, ועל נתינת ממון, ויהיה מה שיהיה כל הנתינה, אנחנו אנשי נ"ש ערבים עבור כל בני המדינה, וזה נשלח על ידי אחד מתושבי קהלתנו רוכב ורץ במהירות עד שהסוס מתחתיו נופל ושוכב רכב מכאן שני שעות קודם חצות היום ולא יכול להתמהמה. ואחר חצות בשעה ה' בא לווין עיף ויגע, ולאחריו מיד שלחנו שטאַפעט (רץ) שני כמו שעה אחת לערך, פן ח"ו יקראנו אסון בדרך, ועוד שלחנו אחר כך אנשים (אחרים) מסוימים ומהוגנים, למהר הדבר ולדבר על לב הקצינים, ואל יתעצלו להשיב לנו דברי נחומים, ואנחנו לא נתעצל בתפלות וצומים, וברכנו להם ברכת כהנים, וכולם בדמעות אמן אחריהם עונים, ובבוא הבשורה אל קציני ווין היה הדבר קשה בעיניהם ומזדעזעים כל אבריהם ונפל עליהם אימה ופחד, ומיד סמוך לערב נתאספו יחד בלילה ההוא נדדו שינה, וישבו כלם בעצה עמוקה, בחכמה ובינה, ויתנו עיניהם בהאיש משה ד' אגעלאר הקרוב למלכות ועייל בלא בר, והוא פיקח וחכם, ויאמרו קראו לו ויוחיל לכם.

איש יהודי⁶³ היה בווין הבירה, אשר זה עשר שנים בווין וקבע דירה, ושמו משה באַראָן דע אגעלאר ממדינת שפּניא, ואביו היה שם שר גדול וחשוב וקרוב להקיסר קראַלוס, בעודו למלך בשפּניא ישב ובנסוע המלך קראלוס משם לווין לקבל קסרות רומי, הפריז לו השר הנ"ל ממון רב, כי עשיר היה באין דומה, וכרת עמו הברית לו ולזרעו עד עולם, בכל אשר יבקשו הוא ובניו ישמע לקולם. ובאותו זמן היה זה האיש משה אגעלאר קטן ורך בשנים ויגדל הילד ונעשה אב בחכמה ושר וחשוב כאביו, בכל פנים, ומתוך מעשיו ניכר מחשבתו להבינה, ראה יום שכשר לצאת לים בספינה, ויעבור הוא ואמו הגבירה, מעבר לים הגדול כמו שנאמר באברהם, מארצו וממולדתו חדל, ורוב הונו ועשרו בשפניא שייר, ואת עצמו גייר, ובארץ האָלאַנד מל וטבל, ויסורים של אהבה סבל, ובא לווין וסימן הברית מאביו עודנו קיים, לקבל חסד עד בלי דים עשאו באַראָן ושר, וכסאו מוטל בין שרים נכבדים, ובעיני כל רואיו נשא חן וחסדים.

ויקם משה ויושיע בלי עיכוב ושיהוי זו היא שיבה זו היא ביאה הביא כתוב וחתום מהמלכה יר“ה לבל ירים איש ידו ביהודים לרעה, ובחצות הלילה אחרי קריאת המגלה, באו האנשים הנשלחים לווין בחדוה וגילה, בבשורות טובות ונחמות ואל יהי לבבינו נמס, נימוסי מלכות פקודה ליענראל הנ”ל שצריך להאָף־קריגסראַט (בית־מועצת־החצר בעניני צבא) לבוא באשר הוא ממונה על כל הצבא, ונהיה בטוחים שיבא האורגענאל־אגרת מהמלכה במעט השעות, ויבוטלו כל הגזרות הרעות, בבקר משכימים לביהכ“נ לקרות המגלה ולשנותה, בשמחה וטוב לב קורין אותה, על הנס אשר לניסא דמרדכי ואסתר דומה, הוכפל הנס בזה יומא. ובחצי יום פורים בא אחד, ועל ידו האורגענאל־אגרת להשר הנ”ל, בחותם המלכה חתום, ודברים שבגו היה סתום, ולא ניתן לנו ההעתק מטעמים כמוסים, רק פירשו לנו קציני ווין בשם המלכות, שנמהר ונחיש האגרת הזאת לברין להולכת, ולהמציא תחבולות בל יבא ח"ו לידי זרים, באשר שהשונאים בכל הסביבה צרים.

וגם יענראל (שר הצבא) בּראַניי זכור לטוב, החונה פה נ"ש בעת ההיא, עם איזה מאות הוסארן הגריים (אונגארים) ואותנו אוהב, אליו גלינו את כל ונוכחת, והוא הבטיחנו לבל יתן היהודים לשחת, או חמד אחד מהם לקחת, ומיד בבוא האגרת הנ“ל מהמלכה הלכנו אליו ליטול ממנו עצה, באיזה דרך נלך ובאיזה דרך נצא, ודברנו עמו בקול התחנה, ברחמים וחנינה, ואמרנו אף שיש בידינו האגרת מהמלכה חתום, מי יודע ומי יאמין מה שבתוכו סתום, ואף אם בחסדך הגדול כאן נ”ש להגינה, מה יענם עניי ואביוני שארי בני המדינה, והתפללנו לה' היום תאמצנו היום הזה הוא עשרים למערץ אשר פקודתו עלינו הוא לנו יום נורא ופחד שלא נאבד יחד⁶⁴.

ויהי כי הרבינו אל השר הנ“ל לבקש ולדבר, החל חסדו להתגבר, ודיבר על לבבנו היפלא מה' דבר, הלא עדיין היום לא פנה ועבר, ואף שבכל הדרכים האויב גבר, הלא אנכי בתחבוּלות מלחמה גמר וסבר, ואנכי אערבנו, האגרת ליד סעהר עוד היום להביאנו, ואתם בשלום תלכו לאהליכם, תאכלו ותשתו ושמחתם בחגיכם, חג לה' לכם וכן עשה. והאגרת ע”י ארבעים הוסארן (אנשי צבא) שלח, וה' דרכם צלח, ועברו בחרבות שלופים, תוך השונאים ופעלד־וואַכען (משמרות אנשי המלחמה) ורצו בסוסיהם בכל השדות, וכן היה כאשר פתר, בעוד היום גדול האגרת ליד סעהר מסור, ועכ"ז אנחנו לא נדע מה נעשה, כי לא נגלה לנו תוכן המעשה, רק בטחנו חזקה, שליח עושה שליחתו, וה' יצליח דרכו בהליכתו ובחזירתו, ועדיין אנו בהאי פחדא יתיבנא, אם האגרת לא יבא, לידי השר האל יהיה הכל לחנם, ומה יהיה לנו להראות נגד העמים וההמון.

ובאותו יום בקשנו וגם פעלנו בשעות מעוטים, וניתן לנו שלשה אטעסטאטים (תעודות), אחד מהעצה (ראַטה) דפה, כתבה לנו שמץ ודופי לא ימצא בנו, שנית כתב המושל הפקיד מה שניתן מאתנו להשונא (להפרוסים) היה מתוך הלחץ והדחק אשר אותנו לכד, ואף הם היו לוקים כמונו, גם הערלים היו באותה נתינה, שלישית העיד האָדון פראָבסט הכומר, שאהבת המלכה בידינו משומר, שלשה אלה המה נפלאו שלחנום מיד עם שטאַפעט (רץ) ולמחרתו בשושן פורים לווין באו, ולקחם באַראָן ר' משה אגעלאר ועייל להמלכה בלא בר⁶⁵.

ומשה עלה ללמוד סנגוריא לבקש מהמלכה שוצדעקרעט (כתב־חסות) על בוריו ומה מאד עשו האטעסטאטים (התעודות) פעולה טובה שאי אפשר לדון בחצר המלכות אותנו לחובה, ולשלוח ספרים שנית פאַטענטן (פקודות) הראשונים להכניס, ואת מחשבת השר הנ"ל להעביר ולהשתיק קול ההמון, והקולות יחדלון, בהשקט ובטח נלון, ולשלוח השוצדעקרעט (כתב־החסות) לכל הערים, איש את ידו ביהודים שלא להרים, המלכה צוותה כתבו על היהודים כטוב בעיניכם, להראות שאין בלבי עליכם.

וזה לשון האגרת, מהגאון מו“ה בערש, הרב מדינה מווין, לכאן נ”ש ט"ו אדר שני:

כתבם מיום אתמול היום לאחר יציאת בה“כ שחרית הגיעני, וראיתי את אשר נעשה בדבר השלוחות פקידת המלכה יר”ה, לברין (וועסטוועגן וויר דען ערפאלג ערוואַרטן) באם שיבוא לידי האדון פעלד־מאַרשאַל אשר ישיב ועד הנה האַבּן וויר ההעתק, מטעם הכמוס שיש דברים בגו שאין מפרסמין וכו' (ערוואַרטע נאָך) היום פקודה חדשה מהמלכה, והאָפקריגסראַט יר“ה (אלס איין עפענטליך יענאֶראַל שוצפּאַטענט) לטובת היהודים כאשר הבטיחני האדון באַראן אגאַלאר נאָך היום צוּ פערשאַפען (זאָ בּאַלד נוּן זעלביגט איבּר קוּמען) אשלח לכם, ולשלוח לכל הקהלות, ועל זה יהי לבם נכון ובטח, ומה טוב עשו בשלוח הנה האטעסטאטוּם שלש, ואני הלכתי לאדון אינשפעקטער שאַבּסקע, ונתן גם הוא כתוב וחתום בארוכה ויתר שאת לטובת היהודים, וכבר נתתי לקרותם באיזהו מקומן של שבחים, ומחר אי"ה אלך לאָדון (עקסלענץ, אָבּערשטער בּעהמישער קאַנצלער) יר"ה אשר טרח עצמו בנדון זה לטובת בני עמנו הנ"ל, כי הוא אוהב משפט ויושר, (כמן כן אלך) להאדון הדוכס (איהר עקסלענץ לאַנד הוֹיפּט מאַן) יר”ה עם אַטעסטאַט הנ"ל למען יראו ששארית ישראל לא יעשה עולה וכבר ראתה אותם אדונתינו המלכה יר"ה והיא חפצה חסד ומעלתם יתאמצו להשתדל גם אטעסטאַט מעיר גדונוג, באשר הגידו פה שהיהודים שמה הרגו איזה הוסאַרן של המלכה, ועוד כיוצא בזה, אשר לדעתי ברור שהכל שוא ושקר, ע“כ יראו להמציא אטעסטאט משם, עכ”ל.

והנה באותו היום עדיין קשה עלינו האיום אין שעה בלי רעה, אין רגע בלא פגע כי נודע הדבר לההמון־עם כולם יחד, ומפילים עלי אימה ופחד, לומר השתא על היהודים ניקום לבוזזם מכל וכל, ולהשאירם ריקים, ועוד היהודים עמי־הארץ יושבי קרנות הרחיבו הדיבור, דברי כזבים שאין להם חבור, ותמיד על החלש אימת הגבור, רק על אגרת קציני ווין סמוכים, ועליהם אנו בטוחים, כי המלכה והאָפקריגסראט מצווים, ועל זה אנו מקוים, ומצפים על שעה, מתי יבא להעביר הרעה, ואותו יום ט“ו אדר עבר במורא ובבהלה, ובטו”ב אדר בא השוצדעקרעט (כתב החסות) בחצות הלילה: (פתשגן הכתב הזה נמצא בפנים הספר).

ונשלח ספרים מווין שוצדעקרעטע שנים, ופה נ“ש, העתיקו עוד יותר מעשרים ובפידימוּס⁶⁶ לקיים ותיכף בחצות לילה נאספו להעתיק, וניתן שכר טוב לסופריהם, ולא היה עמוד השחר עלה, עד שעזרת בית רה”ק (ראש הקהל) היה מלא, וכמו בהנץ החמה, כבר היה פידומירט (מקוימים) כמה וכמה, ומכמה קהלות שלחו שלוחים, וכמה בעלי בתים, וראשי קהלות בעצמן באו לכאן הבקר אור והאנשים שלחו, כל אחד מהם עם שוצדעקערעט מקוים, למקום חפצם הלכו, וגם אגרת שלומים כתבנו להם לברך שעשה ניסים בימים ההם, והם ישלחו להסביבות, לבשר בשורות טובות, והזהרנו להם אל תתראו לפני בני עשו אחיכם, ואל תגלו להם מהשוצדעקערעט שאצליכם, ואל תבואו עמהם לקטטה ומריבה, רק תתנהגו עמם בהכנעה וענוה, ועוד הזהרנו להם בהתראה גדולה לעבוד את המלכה ולשמוע בקולה ולא יסייעו בשם דבר להשונא, אף במקום שהוא עדיין שם חונה ולא תרבו שיחה מעסקי מלחמה, אפילו בינו לבין עצמכם ואל תלכו לחנם ברחובות ובשוקים ותשבו בשלום באהליכם, ואל תעשו סביבות סביבות, כגורן העגולה, כי לא תדעו מי העומד למולה, ובהשוצדעקרעט תהיו נזהרים, לבל יבא ח"ו לידי זרים, כל זאת כתבנו להם בתוספות באור, לבל תהיה הגזרה חוזר וניעור.

בימים ההם בין גאולה לגאולה נתרבו הצרות ופלינדרונג (ביזה) בכל המדינה, רובה ככלה, ההוסאַרן (אנשי הצבא) עם ערלים כפריים, עשו שלום ביניהם משל לשני כלבים, ובאו על היהודים פתאום בהיותם כאויבים, ושללו ובזזו בפרהסיא ובעזות מצח וגם הכום מכת רצח, ואומרים שיש להם רשות לילך גדודים, ולעשות הפקר כל אשר ליהודים, ובדין מן ההפקר הם זוכה (כ"כ) ואדם אין בארץ אשר יעשה טוב ואין מוחה, ואנחנו לא נדע מה נעשה, אם מחצר המלכות או מהשר הנ“ל יצא הדבר, ומי בעל המעשה, וכן עשו בכל מדינתינו, ולהציל אין לאל ידינו, ובכמה קהלות, עברו ושנו ונעשה להם כהיתר, וחרבו קהלות ובתים כחורבת ביתר, וקשה מכולן אירע לק"ק קרעמזיר בערב שבת הגדול, באו מאות ואלפים הוסארן וכפריים פתאום (לתוך) העיר, ושללו ובזזו כל בתי היהודים, גם כל הכיפות (חנויות) שלהם אשר ברחוב הערלים עומדים, וגם למחרתו בשבת הגדול, ביום ההוא היו עתידים, החריבו דלתיים של ברזל ואבנים, וינצלו אותם מסחורות, וממון שמלות ומגדנים, עד שעלה הזיקם לאלפי רבבות כמה מנים, וגם רצחו נפשות מישראל, והרגו אם על הבנים, והיהודים יראים לילך החוצה, חוזרים ושבים כמשוגע מבית לחצר ומחצר לגג במרוצה, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, נחבאים בגגות וקרפיפות, ובמקומות המוצנעים, כמה ימים ימימה, ומי יודע מה היו השונאים עושים בהם, לולי ה' שהיה ונזדמן שבאו יענראל גלאַנע וגם גראַף ערדערי לשם, והצילו שארית הפליטה, כי להם היה על ההוסאַרן שליטה, ואף שהיטב חרה להם הדבר, מ”מ מה שעשו עשו ומה שעבר עבר, וכן עשו ברוב קהלות מעהרן, גזלה אחר גזלה ברויסטיץ אויסטערליץ באסקעוויץ ורבים כאלה, ומדי יום ביומו באו לכאן נ"ש מגילות קינות וכתבים שונים ומשונים, בשינוי מעשה שעשו בהם האויבים.

גם עלינו ק“ק נ”ש עבר כוס התרעלה, ותקראנה אותי כאלה, בשביעי של פסח בעת התפלה באו לרחוב היהודים לערך שלשים איש בעקן־קנעכט (אנשי חילים) ותחילת ביאתם בעלילה עשו רשעות וגם חלונות שברו, ונערי יהודים עמדו נגדם וגברו, מתוך כך באו איזה אנשי מלחמה רוכבים וחזרו הערלים, וגם התאספו להם אנשים ריקים להיות שבים, ובבאו לידי רעש גדול כמעט לא נשאר אחד מהיהודים בבית, ומתחזקים עצמם בקרדומות, והערלים ואנשי המלחמה עמדו לעומת, וערכו מלחמה ברחוב היהודים על פני חוצה, וגברו היהודים שנית ולקו כרבא בהרי הוצא, איש מלחמה אחד רוכב אשר בתוך הבאים נפצע במכות רצח ופצעים, וגם בזה נעשה לנו נס, שלא נשאר מיד מת, וכמעט שלא פרחה נשמתו, בורחים ורצים הערלים להאדון וואכמייסטער (השוטר) ליתן דתו, והלך הוואַכמייסטר עם עשרים איש אנשי מלחמה בזריזות לעשות ביהודים נקמה ועדיין היהודים עומדים נצבים וגם קמה, ובראות הקצין ראש הקהל להאדון ואַכמייסטר, הלך למולו לקבל פניו, להיות צדיק ראשון בריבו ולדבר על לבו כאיש עניו, ולא הניחו לדבר ומיד הכהו במקל שבידו, עד שזב דמו מראשו וקדקדו, ואז עמדו היהודים מול הוואכמייסטר, ומלאו כעס וחימה, עד שרץ וחזר לביתו מפחד ואימה, והערלים ואנשי המלחמה נסו לקולם, והלכו להם, כי נפל פחד היהודים עליהם, וגם היהודים הלכו לשלום לאהליהם, ועכ“ז היינו באימה ופחד, שלא יקבצו עוד יותר ערלים יחד, ואין ביכולתנו ממש לילך חוץ לשער, והיינו בחיי צער, כי יצא עלינו קלא בישא בכל המדינה, וגם בעיר ווינא, לומר היהודים במלכות מרדו, וגם עד לחיים ירדו, ועוד הרבה שקרים וכזבים, לומר היהודים כלם חייבים, לכלותינו ולגרשינו כל מחשבותיהם, כשה בין הזאבים היינו ביניהם, עד שפקדה המלכה עלינו לעשות ערך כסף בינינו ממדינת מעהרן יותן חמשים אלף זהובים. אך הציווי לא היה בכעס ודרך גזרה כ”א כאהובים (?) וכן מיד עשינו ולסרב לא הרבינו וניתן סך הנ"ל מאתנו בני המדינה לפייס המלכות, ועל נפשנו להגינה, ועל קהלותינו נ“ש בא ערך אלפים שנים עשר וע”י ראשי קהלתינו אשר בעצמם נסעו לברין המעות ליד השר הנ"ל מוסר, וגם בדברו אתו עמו כלומר אליו הם נושאים נפשם, נפישי מילי בסלע, והיה הדבר בעיני ההמון הפלא ופלא, ומאותו זמן כתב הוא בעצמו ביהודים איש את ידו שלא להרים, כל זה הממון גרם וכו' (אך) "אז "בקול "רעש "השמיע "ממרומים, "אקח "בברותי "ראש "השביעני "ממרורים (ר"ת שם המחבר אברהם כפול).

כי אחרי כל זאת, לא נחתי ולא שלותי, ויבא רגז. נתנני כל היום למשיסה למרוט ולגוז ברבות הימים, רבו עלינו הקמים מקץ שנתים ימים הוא שנת קה"ת קהתה שינינו נגזר מהמלכה לגרשינו, על ידי מלשינות ופיות מסטינינו אשר חרקו עלינו שינם, וישטמוני תחת אהבתנו חנם, כקוצים היו בעיניהם היהודים שבמעהרין וביהם, וכל כך היה להם ירידה עד שנתנה המלכה הפקודה (פקודת הגרוש, עיין נספח ב').

 

ב. אלו הן הגליות שעברו על ראש אחינו    🔗

בני ישראל יושבי פראג וארץ ביהם:    🔗

בשנת תתי“ט (1059) למנינם נגרשו מפראג על דבר עלילות, ששרפו בתי תפלות נוצרים⁶⁷. בשנת תת”ן⁶⁸ – 1090 – אמרה אשת השר ושופט בעיר ברין גראַף קאַנראַד אל בן אחותה הנסיך Wratislaw כדברים האלה: אם יש את נפשך לאסוף כסף, הנה היהודים היושבים לרגל הר־עיר־המבצר Wischohrod מלאים כל טוב, בזהב וכסף, ועליהם תשלח ידך ותקח רכושם, להחיות את חילותיך“. ומה שלא רצה האב בצע בנו Wrểtyslaw בשנת 1097 (ד“א תתנ”ז), ואחרי אשר לא חפצו היהודים לקבל עליהם אמונת הנוצרים, נלקח מהם כל רכושם, ונסו לארץ הגר. בשנת 1124 (ד“א תתפ”ז) שבו, ע”י השתדלות מומר אחד⁶⁹ לנויהם. בשנת ש“א (1541) היו שריפות רבות במדינת ביהם ולא נודע מי המבעיר את הבערה ורבו העם עם היהודים לאמר: “אתם עשיתם הדבר הרע הזה”, וע”כ ענו אותם באכזריות חמה, ורבים מהם נשרפו על קדושת השם בימים ההם. ובגלל העלילה הזאת גרש אותם הקיסר פערדינאַנד I מארצו. ואחרי אשר נתברר הדבר ששקר ענו ביהודים, הותר להם לשוב לארץ מכורתם⁷⁰. כמו כן עלינו להזכיר פה, כי החכם ד“ר ג. וואלף הזכיר עוד שני גרושים, היינו בשנת 1035 (ד“א תשצ”ה) ובשנת 1080 (ד“א תת”מ) למנין שאנו מונין בארצות הנוצרים⁷¹. בשנת ה”א ש“ז (1507) פרצה מריבה גדולה בבית כנסת אחד בפראַג (אולי היא המריבה בחג השבועות רצ“ח שהיתה בין עדת הספרדים ואנשי מלחמה, אשר בעבורה נכתבה הסליחה (גזרת פויקר) שמתפללים שמה בכל שנה בא”ח השבועות בבה"כ הישן). ועל דבר המריבה הזאת צוה שר המלוכה Digo de Savama בשם המלך, שהיהודים ישלמו עונש 2,000 זהובים, והיהודים ערכו כתב בקשה שאין לאל ידם לשלם עונש גדול כזה, אחרי שמסי המלוכה לא יעלו בכל שנה יותר מן 200 זהובים ומפני כי העונש הזה לא נפל עליהם מטעם המלך, לכן בטלה הגזרה⁷². אבל לא ארכו הימים והיושבים בסוד מדינת בעהמן חדשו הגזרה ויצוו שכל אחד ואחד מב”ב יגיד מכסת חילו והונו, על דברת שבועה חמורה, ועל ידי זה יראו לדעת אם יש לאל ידם לתת הסך הנזכר, ואם אין, ילכו להם לדרכם, כי כנכסי המלך יחשבון ברצותו יאחזן וברצותו ישלחן. והחכם ד“ר וואלף מזכיר שם גם שמות האנשים שבאו על החתום⁷³ אבל אחרי שנוכחו לדעת כי לא יעצרו כח לשלם את הסך הנדרש גמרו יועצי המלך לשלוח את היהודים לדרכם. ובעת ההיא חבר הגאון מ' אברהם בר' אביגדור את הסליחה הידועה המתחלת “אנא אלהי אברהם” (נח נפשיה כ“ז תשרי ש”ג ומנוחת כבודו בפראג). – בשנת שי”ט (1359) בא מומר אחד ושמו יודא די מאנדענא ואמר למלך שהיהודים הנם עם קשה עורף ובגוים לא יתחשבו, וכי ספריהם מלאים לעג וקלס על דת הנוצרים, וע“כ נלקחו מהם כל ספרי הקודש הנמצאים בפראג, גם סדרי תפלות (שבעים ככר משקלם), והוליכום לעיר ווין. ואחרי שנתברר כי שקר ענה המומר קבלו היהודים את ספריהם בחזרה⁷⁴. – בעת ההיא היתה תבערה ברבע היהודים בפראג, ונשרפו שבעים בתים, העם בא לשלול ולגזול וזרקו נשים לתוך התבערה והיהודים נסו לנפשם באמרם כלנו מתים. אחרי כן יצא דבר המלכות לגרש את כל היהודים מארצו. וכן היה, אך י”ב משפחות נשארו בפראג, ובאחרונה נכמרו רחמי המלך על האמללים וקרא להם שלום ושבו למעונותיהם⁷⁵. – בשנת שכ“א (1561) נשבע הקיסר פערדינאנד הראשון בחלום לגרש את היהודים מארצו, ויהי בבקר ותפעם רוחו, וישלח ויקרא להכומר, אשר לפניו התודה על חטאותיו, וישאל לו כדת מה לעשות, והוא השיב לו, כי גם שבועת המלך אשר נשבע בחלום חזיון לילה, שרירה וקימת, וע”כ גרש את היהודים ממדינתו. אז העיר ה' את רוח המחוקק הנזכר לתהלה בשם ר' מרדכי צמח הכהן, שאזר את חלציו כגבור וישים לדרך פעמיו רומאה, והאפיפיור החסיד פיוס הרביעי נאות לבקשת השתדלן הזה להתיר את נדר המלך⁷⁶ ועי“ז שבו ב”י לגבולם⁷⁷.

והגרוש האחרון היה בפראג (כאמור בפנים הספר) בשנת תק"ה (12,1775).

 

ג. ע"ד גרוש היהודים מביהם ומעהרן בשנת 1744    🔗

(עיין בס' “קורות העתים” לרא“ט לשנת תק”ה. וז"ל שם):    🔗

– – – “וכדי בזיון וקצף רב, היינו כיתומים ואין אב, אין מי יחזיק בידינו, נהפך למשחית הודנו, וממש כעפר לכל היו היהודים שפלים ומרודים בזוים ושדודים, ועל מדינת פיהם ופראג המעטירה, תקפה רוע הגזרה. ועכ”ז הטה ה' חסדו עלינו, שרוב השרים והכומרים דרשו טוב עבורינו, נכמרו עלינו רחמים, ונחמונו בדברי נחומים, ומדי יום ביומו לישועה צפינו ורחקו ממנו. כתבנו מגילות קינות לבני ישראל אחינו, צעקנו להם בקול רעמים לאנשי האלאנד וענגלאנד, ויושבי רומים (רומא) וגם ליהודים אשר במדינת ישמעאל, ומדינת פולין, לכלם קראנו קרא מקרה על מה שאירע לנו, ויכנסו בעובי הקורה, ויעזרו לנו בתפלה, עם כל ישראל חברים ולהשתדל בהיכלי מלך ושרים בכל מקום אשר תקיפה ידיהם, שימליצו מלכיהם ושריהם, אצל המלכה בעד אחיהם, ובת עמי לא תחשה ולא תשקוט מזעקה, ותרבי לך בורית תשובה תפלה וצדקה, לזעוק בקול ענות חלושה, וגזרנו עלינו תעניות שלשה יום ב' ער"ח אדר ראשון ולאחריו יום ה' המסוגלים לנצורי כאישון ויום ה' פ' תצוה הוא סוף שובבי“ם, ולישועתו מקוים, ותשובות רבות לא יאומן כי יסופר, בריתו עמנו לא תופר. ואנשי ק”ק פראג בעו“ה נתגרשו תחלה, סוף מערץ נסעו מתוך הקהלה, וחשובי הנשיאים, הייו ראשונים לנסיעים, ועל פי רוב הפצרות ניתן להם חסד זה שיתעכבו שם עד סוף מערץ בצרות, ויפה שעה אחת וחיי שעה החולים ומשמשיהם נשארו שם ברעה, כשיות בין הזאבים, ויתר הפליטה הלכו להם, ונפטרו בלא לינה, רובם ישבו סביב לעיר פראג באותה מדינה ומהם נעים ונדים בגזרות, משם נפוצו למדינות אחרות ולמשמע אוזן דאבה נפשנו אנחנו אלה פה במדינתינו, מה תהא עלינו, זה אחר זה יתנו תוקף לאגרת ראשונות, שאינה זזה מחובתה עלינו, לאמר: צא עתה, וכל העם אשר ברגלינו, ובסוף חדש אדר באה פקודה האחרונה שכל אחד יגיד לאיזה מקום יגמר בדעתו לילך או לאיזה מדינה ורבתה יגון ואנחה, להולך הלך ובכה, עקירה שאין בה הנחה, ואחר חג הפסח שראו שאין תקוה ועברו עלינו גלים, כל אחד מכר כלי תשמישו בדמים קלים, ברזל ונחושת ספסלים, ומטות ומצעות, כל הנעשה דמים ומעות, כדי להקל משא הדרך וההוצאות בחלק עשרה בעשר, מדמי שוויו נמכר הכל לערלים, ונשארנו ריקים ודלים, ובאשר שיושבי ק”ק פראג אשר כבר נסעו מתוך העיר, צווחו להמלכה לשלם להם דמי הבתים בכסף מחיר, והשיבה להם קחו אותם עמכם למקום אשר תחפוצו, ובזה שבו ריקם ואחר נפוצו. משום זה גם אנחנו בהאי פחדא יתיבנא, מסתמא יציאה דכוותיה ובחדא גוונא, ובקשו למכור הבתים לערלים בזול ואין קונה, אפילו בדמי האבנים שבתוכן ואין עונה. באמרם היהודים יסעו וילכו וממילא יהיו בתיהם הפקר לכל הקודם זכה ושרי קעניגליכי לאַנד שטעללע בברין (שרי המחוז) חפצו בטובת בני המדינה, ועשו מעמריאל (ספר זכרון) להמלכה ליתן לנו חנינה, ועל ידי איזה מסטינים שהלשינו עליהם לא הטתה אוזן אליהם, עד לבסוף שראתה המלכה שכל המלכיות השתדלו בעדינו ושרי “קעניגליך אַמבט (שרי הפלך) מברין נקהלו לעמוד על נפשינו, ושלחו מהם אחד המיוחד גראַף לעפאלד טיטריכשטיין אחי אדוננו הדוכס יר"ה, ונתעכב בווין, במשך ששה שבועות בנדון דידן, להשיב ברק השנון לנדן. ובים ה' לג בעומר, באה השמועה הטובה אלינו עי הרב הגאון מוה בערש עטקליס רב המדינה וקהלתינו, שהיהודים במעהרן ופיהם ישארו בארציהם ורבתה חדוה ורינה לשונינו. כל זאת באתנו ולא שקרנו בריתנו, ואף גם זאת בהיותנו בארץ לא לנו, לא מאס בנו ובטוח אני באלה, על גאולתינו ועל פדות נפשינו, במהרה בימינו”.

“מפראג נשארו היהודים כשלש שנים מגורשים, דלת העם וקצינים וראשים, החרש והמסגר משוט בארץ כבורחים, נע ונד מלון אורחים, רובם באותה מדינה סביב יתהלכון ומהם נפוצו בשארי מדינות, באשר ימצאו מקום נכון, בפרייסן, האָלאַנד ופולין חוץ להגאון מו"ה זלמן קרוב הורשה להיות שם, והתאמץ בינו ובינו להשתדל אצל השרים והסגנים ולאחר רוב הפצרות נתבטל הגזרה ושבו לעירם ולאיתנם, ומצאו בתיהם חרבות ורעוע בנינם וכן בתי המדרשים ובתי כנסיות הקדושים, ובהתישבם חזקו את בדק בית ה', ובתיהם, היא העיר רבתי עם, רבתי בדיעות, מלאה סופרים ותלמידיהם, ראש קבוצת ישראל, ישמרם האל” – ע"כ.

ד. ע"ד בטול הגזרה לגלח שער הזקן.    🔗

“בכל יום ויום נוכח לדעת אמיתת היעוד האלהי: ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר את בריתי אתם, כי אני ה' אלהיהם” (ויקרא כ“ו מ”ד). כן ראינו עתה בנס שעשה הקב“ה לנו ברחמיו וברוב חסדיו, כי נתן בלב הקיסר לבטל את הגזרה אשר גזר. כי הנה בחדש העבר יצא דבר מלכות מלפניו לכל בתי הפקידות אשר בנפות ארץ הגר, להודיע גלוי לכל העמים, לכל עם ועם ככתבו וכלשונו, כי כל היהודים הגרים במחוזות האלה מחויבים לגלח את שער זקנם לא יאוחר עד יום הראשון לחודש מאי הבא. ומני אז לא יראה ולא ימצא אף זקן אחד בכל מושבות בני ישראל. כאשר קבלו שרי המחוזות את הפקודה הלזו והודיעו פשתגן כתב הדת בריש גלי היתה אורה ושמחה בבתי מנדינו וכלם חכו בכליון עינים ליום הכסה, לשלוח ספּרים נוצרים לכל עיר וכפר, ששם יהודים נחתים, ולגלח בחזקת־היד את שער זקני היהודים שנואי נפשם. ואחרי אשר נודע לנו כי הקיסר עומד הכן, לשים ביום האחרון של פסח לדרך פעמיו ולנסוע ארצה איטאליה, ולהותר שם ימים רבים, יגורתי פן נעביר המועד הנגבל (1 Mai) ובכן בתור “ראש הקהל” קראתי לרעי הפרנסים להאסף בחדר הקהל, וחרצנו, כי אין לחכות אף יום אחד. ובכן עלה במוסכם כי אקח אתי שלשת רעי ואסע אתם תיכף לעיר ווין, לחלות ולחנן לפני הקיסר להשיב את רע הגזרה אשר גזר. וכן עשינו. בצהרים ישבנו עלי מרכבות מרקדות (Extra־Post) רתומות לסוסים קלי המרוץ ונסע ווינה. ועוד בליל התקדש חג ערכנו בעזרת סוכננו מכתב־בקשה וספר־זכרון (Denkscherift) למסור אותם ליד הקיסר. וביום השביעי של פסח, שבו עברו אבותינו את הים לחרבה, בשעה השמינית בבקר הלכנו ומכתבי־בקשה בידינו אל הקיסר בבכי ומספד… וימלא רחמים עלינו ויאמר לנו: “הלא עשיתי זאת להיות לכם לכבוד ולתפארת… כאשר הסירותי בפראַג את בתי־היד הצהובים (געלבע) ויכחדו מן הארץ”. ובאחרונה אמר: “אצלי אין שום נפקא־מינה. האיש אשר יחפוץ להיות בעל־זקן, יהיה כרצונו, ואשר יאבה לגלחו, הרשות בידו למלאות את חפצו”. – ובכן יצאנו מלפני הקיסר שמחים וטובי לב. אבל יען כי היה הזמן קצר ע”כ הלכנו להאדון הקאַנצלער ולסגנו, והרבינו לפניהם תחינה ובקשה, למהר לכתוב את הדת בשם המלך בטרם יצא הקיסר לדרכו, ועוד ביום ההוא יצאה הפקודה להשיב את הגזרה אשר נגזרה עלינו – כתובה בשם הקיסר ונחתמה בחתימת ידו.

מודה אני לך, ה' אלהי, שזכיתי במצוה הגדולה הלזו. זכרה לי אלהי זאת לטובה, עכ"ל.