רקע
שלום שטריט
מ. ל. לִיליֶנְבְּלוּם

האיש אינו כה חלק, פשוט, כפי שתואר. אמנם הוא בטא את רעיונותיו בפשטות, כי היה בטבעו ישר בתכלית, אולם עם זה היה הוא טפוס מורכב מאד. הוא היה ריליגיוזי, ועם זה היה גם “אפיקורס”. בנפשו קננה תרבות-ישראל בשכבותיה המרובדות, ועם זה הרגיש בעיקר את הדופק של השכבה האחרונה, שהוא היה עצם מעצמיה. יסודות העבר מובלעים היו בדמו, אך חי היה בעצם את חיי-דורו גרידא, והטרידוהו רק צרכי-תקופתו. מכאן יסוד חוש-המציאות שלו. וחיי דורו פרועים היו לשמצה, לא מפני שסרב להיות כלי-קבול להשכלה, (כדעת אדם הכהן, מאפו ויל"ג) אלא מפני אוירת-החנק שנתגבבה אט-אט במרוצת-הימים. כלכל בני-החבורה הלזו, כת-המשכילים מסוג אד“ם ויל”ג, נתחוור גם לו, שבמטוה-תרבותנו נשתרבבו טלאים זרים, יריעות משונות, שבעטים נפגמה היהדות הביבלית, המקורית, בעיניהם. גם הוא היה רוב ימיו מן הבלתי-מרוצים. אולם כל כמה שהדבר יצלצל כפרדוכס יאָמר בזה: הוא היה שונה מהם לחלוטין. הוא היה בעיקר אידיאליסטן, בניגוד גמור להם, הרציונליסטים. הוא החמרני, איש-המציאות, שגרס רק את ההגיון, שמשולל היה בסגנונו אף שמץ של רומנטיקה; הוא שנעשה לצחוק בשל “העז” הידוע שהניח לאבן-שתיה בבנין המולדת; ריאליסטן מובהק זה, – אינו אלא אידיאליסטן אדוק: הן בתקופת-ההשכלה, והן בתקופת הריאליות ואין-צריך-לומר בתקופת התחיה. בכל ימי חייו היה לילינבלום אידיאַליסטן, וזהו עיקר מהותו.


בתקופת-ההשכלה, – בימיה לא הסתפק לילינבלום ברכישת ה“השכלה” גרידא; לא סגי היה לו בהסתפחו לאורדן המשכילים שזכו לכל מיני נוחיות. לא נעשה משכיל כיל“ג, שזרה כמו דוה את המסורת ונלחם את מלחמת-ההשכלה מבחוץ. הוא נלחם את מלחמתה מלגו. את עצמו נלחם בלי רחם. כי הוא היה עומס את סבל הירושה בנפשו, וכל “כבוש” אפיקורסי עלה לו בחתוך נתח-מן-החי של עצמו. כי, כאמור, הוא לא נהל מלחמה עם החוץ, לא עם אחרים נאבק, אלא עם עצמו. כי לא ניתנה לו הודאות המוחלטת מפי אחרים, ללא עמל ויגיעה, אלא ודאותו נקנתה לו ביסורים עצומים. כי, בעצם, היה לילינבלום נאמן תמיד עם אהלנו הרעוע. טועם היה כל ימיו את המתק של בית-הורים, גם בצביונו הדל ביותר. רק לתקון בדקיו נשא את נפשו, בכל תקופות-חייו. ולא מתוך יוהרא של אדם מן החוץ שסוּנורוּ עיניו מזהר העולם ומלואו, – אלא מתוך כרח צרכי-עמנו העלובים; כאיש פנימי שאינטרסי צבורו קרובים ללבו בדרך-הטבע. הוא לא ראה כיל”ג רק אָון בוָפסי הרב, כשם שלא יכול היה לראות בפיבי המהנדס (ב“קוצו של יוד”) את כליל-השלמות. הוא לא היה אפיקורס להכעיס שמוצא טעם לשבח באכילת חֵלב. הוא לא העמיד את עצמו בתור צד שכנגד. לא היה בו אף שמץ מליצנות ואף קורטוב מהציניות של ה“משכילים”, אלא מתום הכוונה ומטוהר-האידיאליות, לתקן כל הפגימות מבפנים. הוא לא רצה בכלל להיות “אפיקורוס”. ו“בשעה שנולד בלבי ספק באמתת איזה דבר שנזכר בתלמוד, בקשתי לי איזה אויטוריטט מגדולי ישראל לסמוך עליו, ומכיון שלא מצאתי אוטוריטט כזה – הכרחתי את שכלי להאמין”. אך, עם שפעת תם-לבבו, לא היה לילינבלום טפוס-אדם, שיהא מאמין לכל דבר. עליו ניטל להעביר את גושי-החיים מבעד כור-אישיותו, ולבחון אותם בחינה הגיונית. פרוצס בקרת-החזיונות התנהל אצלו עקב בצד אגודל. כפי התפתחות כשרונות-שכלו בהתאם עם גיל-חייו. וכה מצין הוא באבטוביוגרפיה את ראשית נצני המינות שלו בספורו בדבר ירידת משה מן השמים לסייע לדעת רש"י בנידון הנחת תפלין.

“ההכחשה הזו היתה הראשונה ובה אני מתחיל לחשוב ראשית תקופת זמן המעבר שלי, שארכה הרבה מאד”.

לילינבלום לא נתפתה בנקל לעזוב את תחום היהדות המסורתית. אמנם גם אחרים נעקרו בקושי מקרקע מטעם, אולם אצל לילנבלום נמתחו קלוחי-דם לאורך כל רחבי הדרך הארוכה והממושכה. והוא גם לא היה עוזב מעצמו לעולם את סביבת-חייו הטבעית, אלו לא הקיאתו בשאט-נפש ובשנאה כבושה.

מזוין בידיעות תורניות ובעל-סמיכה ברבנות, החל הוא בתום-לב להציע אלו תקונים. כלום עשה זה בכוונת סתירה? אדרבא. רק לתכלית שכלול היהדות נתכוון, מתוך גורמים בנִיָתיים, כמגמת הרמב“ם בשעתו. אלא, בשנוי-גון זה, שאם הרמב”ם והרנ“ק, בשעת טפולם בנושא “האגדה”, למשל, בדעה חפשית, הסתפקו רק בקבעם את דבריהם לעיון, להלכה שאינה מעלה ואינה מורידה, הרי לעומתם לילנבלום, בעל החוש המעשי, קובע את הלכתו למעשה. לו, לא המובן המדעי בלבד עיקר, אלא חשוב ביותר המוּבן החיוני: שהרי אין להאמין בהחלט שמשה ירד מן השמים לסייע בידי רש”י. ושומרי החומה השתערו עליו, לתמהונו. הם ראו בזה זעזוע ערכין שנקנו בדם, במשך דורות, מפי הגבוּרה. הם ראו סכנה בחדירת קרני-אור, במתן רוחים באפלולית המסכת הגדושה-קדושה והצפופה הלזו. לילינבלום לא אמר לא לחדש ולא לשנות ממטבעתה של היהדות, אלא להמשיך את ההתפּתחות מבפנים, כדרכה בזמן פעפוע בה חיותה, כמתכונת הדוגמא הקלסית בתורה שבע"פ, לתקן ברוח האנושית: ממון תחת עין. כי לא אמר לילינבלום להפוך את הקערה על פיה, אלא רצה, בתור שוחר-טוב ונאמן בברית, לשמור גם בעתיד את היהדות מחניטות ומהתאבנות.

אולם שלא מרצונו, וכמעט שלא מדעתו, נפלו לו אחד אחד המבצרים שלו. הוא שהיה מאמין אדוק בכל עניני הדת לא מחמת לחץ חיצוני, אלא מתום-לבבו ויושר-רוחו; בהפליגו ובהעמיקו בספרי-המחקר וההשכלה מצד אחד, ובעיקר בעטיה של סביבתו שהתעיבה עלילה נגדו מצד שני, – הודות להם, נתרופפו אט-אט יסודי-האמונה שהיו תקועים איתן בלבו והרגיש “שנפל נפלה מנגד עיניו המסכה הקדושה שהיתה נסוכה לפניו על התלמוד! ראיתי שהתלמוד הוא מעשה אנשים שהבינו את זמנם ומקומם, כי מוכרח היה להעשות על פי סבות חיות וקימות שהכריחוהו שיולד בעם, כי כל תקפו אינו אלא ברוח הזמן והדור ובצרכיהם”.

והסביבה השביעתו אמנם תמרורים, ממש כסבלם של אקוסטא ורמח“ל בשעתם, אם כי לא תעוז ידה באותה תקיפות של הימים ההם. אך יד-הבדידות נחתה גם עליו בצביונה שמאז, ועמידת האחד נגד הרבים (אף נגד בני ביתו) – מזעזעת עד היסוד, אי-הצרפו ל”מנין", חסר-ההתחשבות עמו, בטול אישיותו, התעללות התעלולים בו, – שִתּקו את השפעתו ונטלו ממנו את “זכות” השתתפותו בעניני צבורו. פקע כח-ערבותו והתערבותו בו, כמו בענין לא לו. והיה בראותנו את ההרפתקאות שעדו עליו, חשבנו רגע: אין חדש! שהרי כמתכונתו היה בעולמנו, בשכבר הימים. אכן, החדוש במהדורה שלפנינו הנהו, באַקטואליותה, במעשיות שלה, בהעדר-ההפשט, בהמצא מתחתה שכבה עבה של תנועת-ההשכלה, מחנה גדול של משכילים, צבור שאינו עביד ליבטל. אולם אין לומר שלילינבלום השלה את נפשו, לראות בכנופית-המשכילים הזו משען-מבטחים לאומה, כמו בצבור הותיק של המאמינים. בעצם לא רחש לה אֵמון גמור.

כבר בתקופתו הראשונה, בימי ההשכלה, (ואין צ“ל בתקופת הריאליות, שהראה לילינבלום על פשיטת-הרגל של המשכילים בבקורתו המפורטת על “כל שירי יל”ג” ובבקורתו על ספורי מאפו “בעולם התהו”) חשף הוא את כל ריקניותם של המשכילים, החיים בלי ריח-תורה. באמצע המערכה שלו עם האדוקים, בהיותו מוּכה על ידם שוק על ירך, הנהו משמיע את הדברים האלה: “ומרבית בני הדור החדש נזורו אחור, עברו תורות, חלפו חק, משבתי הדת משחק להם, ודבר ד' – חרפה! כל היום יהגו בגרונם “תורת האדם, אהבת רעים” והתורה הזאת גם היא איננה בתוך מעיהם… ואם אוהבי אדם הם – הלא יאהבו את עמם עם קדומים, נורא מן הוא והלאה, ומדוע יאבו להשבית זכרו?”

לילינבלום שבאותה תקופה ידע, שאין תרופה אחרת לעמנו, אלא חבור הדת והחיים; להרחיק מהדת כל החומרות והסיגים המרובים ולעשותה נוחה לקימה. כי הוא אהב במעמקי-לבו את הדת והאמין בה אז, כאחד משלומי אמוני ישראל, וחפץ בכל לבו בקיומה הנצחי, כי מידה גם חיים נצחיים לאומה. ולכן ראשית משאלתו היתה: תקונים, להתאימה לרוח הדור, כמו שעשו כך ראשוני התלמוד. כי, כאמור, לא היה לילינבלום אלא אידיאליסטן כביר, ששום כלי-יוצר לא יצלח עליו להניאו מהפיק זממו: “הרדיפות שסבלתי הגבירו שכרוני, עשאוני בעיני עצמי לגבור הנלחם בעד אידעע קדושה במסירת נפש, ואהי כגבר עברו יין. ועתה שכחתי לגמרי את עצמי וכל עסקי לא היה אלא לדאג בעד עמי. לא נצטערתי על גורלי המר בנוגע לפרנסתי ולא על העדר כל רגש של נעימות בחיי משפחה שלי, לא על היותי ריק מכל חכמה ומדע, לא על כל אלה נצטערתי, – אלא על שבני ישראל מאמינים בהבלים, על הפירוד שבין הדת והחיים ועל שאין עומד בפרץ להביא סדרים טובים בחיי עמנו!”

התהום האיומה הרובצת בעמנו, שהוא עם-הדת, בין דתו ובין חייו, פעורה כשאול נגד לילינבלום, ורוח-בעתה מלפפת אותו לאין מנוס…


אחד אחד נפלו מגדליו מבלי שירגיש בדבר. אוירת הסביבה הקודמת שמה מחנק לנפשו. הסביבה החדשה היתה בעצם זרה לרוחו. (כשנזקק על כרחו לטלטל בשבת שירי יל"ג, בהזדמנו לעיר-המחוז המחוסרת ערוב, צמצם פסיעותיו בקומבינציה, בכדי שיהא בטלטול המשא פחות מד' אמות.) אולם בהדחותו אט-אט חוצה, בראותו את עצמו פתאום “אחר” מחוץ למחנה, נטרד בדרך-הטבע מחוג זה. והוא לא חלי ולא הרגיש אפילו בצנוח הימנו זה אחרי זה מנהגי-חייו שנעשו לו טבע; ולא חש שנשמטו מרוחו נתחים נתחים סדרי-הוי שהיו עצם מעצמותיו ומהות-מהותו.

וביום בהיר אחד ראה את עצמו נלכד פתאום במנעמי רשת-האהבה, באורח פלאים שלא ידע שחרו. לכתו שבי אחרי בתולה ואחרי תפנוקי-קסמיה, בשעה שהיו לו אשה כדת ושלשה טפליא, – הרי זה בעצם מצב טרגי של פקעת-סבכים שאין לה התרה… אולם לעינינו נגולו רק חמודות-האהבה על כל תומתן של עלם בגיל של “אמנון” ולא יהודי מטופל באשה וילדים ומוסר יסוריהם. לפנינו אי-ירק מרהבי בשלל תענוגותיו בלב אגמי-ירוקה ובוץ… האהובה מזהירה לעינינו באצילות רוחה והיא בבוּאה לכל מעשי-הגבורה שלו וסמל של עדוד ובינה הנותנים טעם לכל מרי המלחמה הנועזה. היא לו שמש-חייו, בשעה שאינה יודעת כמעט להט-נפשו. מידה לו תנחומות-חיים בסבלותיו האיומים. אכן, אין בזה מניעה לאיש-המוסר להשאר נאמן לחובות-בעל ולרגשות-אב. כי, למעשה, אהובתו היא לו בבחינת לבנה, שנפשו רוטטת כנגדה ואינו יכול לנגוע בה…

אכן, גם בהמצאו בראשו ורובו בתחום ההשכלה, ראה גם אז נכוחה את תוצאותיה השליליות. ולאו-דוקא בכוון סמולנסקין, שגנה את רוח-הטמיעה שבהשכלה, אלא הוא התנגד להפשטה שבתנועת ההשכלה, לבטלנות המודרנית כמתכונת הבטלנות של “החשוכים מורדי האור”. בבואו לאודיסה (סמל המעשיות באותה תקופה), ריקה מכל רוח-אידיאליות; כולה פריקות-עול ושרלטניזם, כבטויו, הגורסת רק דברים-שבתועלת; ובסגלו לו באותה שעה את הספרות הרוסית ורוח-הפוזיטיביות שהיתה רווחת בתרבותה אז, הגיע בקנאותו לבטול הרוחניות היתרה לזבולא בתריתא, ונעשה חסיד לשטת התועלתיות מסוגו של טשערישעווסקי. אז חבר את משנת אלישע בן-אבויה. “אחר” שמש לו למופת וראה עצמו כמתכונתו, שהרי גם הוא כמוהו הציץ ונפגע, – ונעשה כקטן שנולד: “פרשתי את עצמי מכל מה שלמדתי ושניתי עד אותו הזמן; הסירותי מלבי כל מה שהנחילוני רבותי, גמרתי בדעתי לחיות על פי דעתי החדשה והאמיתית ולהיות איש “אחר”. וכך אמרתי בלבי: הואיל ונפרדתי מעולם ההלכות, עולמו של בני אומתי, הריני צריך ליהנות מן העולם הזה, ולהתבונן עליו ואל צרכיו, שהרי הוא עולם אמתי וקים, ואי-אפשר לאמר עליו שהוא דמיון.”

כבר בספרו “חטאת נעורים”, זה ודוי-נפשו שנשתמר בישרו ובגלוי-רוחו עד היום, יש המפנה מההשכלה אל אידיאל המעשים. הוא אינו קורא לעצמו “חלל השמרנות” בלבד, אלא גם “חלל-ההשכלה”. גם בו גורס הוא כבר את השכלת הענינים הריאליים, המביאים תועלת לאדם, ולא ההשכלה המדומה המופשטת-דמיונית. הוא אינו תוהה רק על הראשונות, לא בלבד ארחות-האמונה אומר הוא לתקן, אלא מבטל הוא גם את תנועת ההשכלה: “יאמינו נא בני הנעורים, שלא ראשון אני בחללי ההשכלה המדומה ובקרבנותיה, וכי הרבה הרבה סופרים ומשכילים מתאוננים בסתר על “חטאת נעוריהם” שאי אפשר עוד לתקן קלקלתן, אלא שהם מסתירים צערם בלבם ומוליכים עוד לפעמים נלהבים רבים בדרך השוממה שהלכו בהם הם.”

בבואו לאודיסה, נפקחו עיניו מיד לראות את מצב ההרס כהויתו. תחלה נדהם אמנם למראית עיניו, – אולם אט-אט פורשה לפניו המציאות כשמלה, ונתחוור לו הכל באר היטב ללא כל הסוס. “עתה רואה אני את עולם המעשה שהוא רחוק הרבה מן הדת – – – עתה אני אומר בפה מלא שלעולם לא יתחברו דת ישראל והחיים יחדו, וכי הדת המתמוטטת והולכת תרד לטמיון עד שלא תהיה עוד חלק הכלל, כי אם חלק יחידי סגולה, כאשר היא בשאר ארצות אירופא.”

בלב דוי ובנפש שסועה הנהו פולט את גושי-הספקות המקרטעים הללו. והנה נוקבת אזנינו פתאום שועת-חרדה מזעזעת עד היסוד; “כל האוצר שהיה במוחי, כל רכושי שאצרתי בראשי במשך ימי חיי – היה לבז ברגע אחד, רגע ההסכמה להשערת ה' קראחמאל! הטעאולוגיה שלנו פרחה ממני. הספרות, שגם היא אינה אלא טהעאולוגית אצלנו ולא מעשית, – היתה למשסה. שאלת חבור הדת והחיים שעמלתי בה וסבלתי בעדה צרות הרבה – היתה שאלה שאין לה מובן. הייתי כפילוסוף שנאבדה הימנו שיטתו, כבית מסחר שנשרפו פנקסיו – – – האלהים הרועה אותי מעודי היה לי כאלוהי שפינוזה… מצאתי את עצמי בודד ונעזב בעולם החיים… עשיתי הצעד האחרון בעיון ויפג לבי, ויתרוקן מוחי, ונפשי נבהלה מאד…”

כל הרכוש שלו היה לבז ברגע אחד, לרגלי השערת אברהם קרוכמל בנידון זמני סדור התורה. הוא נלחם עם עצמו במשך שמונה ירחים נגד הדעה הזאת, ולבסוף הוכרע תחתה. הוא עצמו יכול להיות מעתה תנא דמסיע. העובדות האלה הן כה חשובות בעיניו, שהן מסומנות אצלו בתאריך מדויק מפני גודל הענין ואופיו המהפכני. סבור היה לילינבלום שהבשל אצלו רעיון זה, במשך ירחי-לידה, באופן אידיאולוגי; ונתעלם ממנו, שבעיקר הבשילוהו חיי-ההפקר האודיסאיים שאפפוהו מסביב; חיי-החפש המוחלטים, הבעיטה כלאחר-יד בכל הקדוש, חלול כל נעלה, – הם השמיטו את הקרקע לתקונים בדת, שנעדרה מלכתחלה, ושלא הורגשה כלל במציאות. בעיר-הפקרות הלזו ניטלה תמתו הימנו, פתאום נראתה לו המלחמה שלו לחבור הדת והחיים, כמלחמה בריחים של רוח. אם בטלה דת בכללה1, מה טעם לדרישות תקונים?

והנה קרע את עצמו לחלוטין מעל עולם הדמיון והתמכר בהתלהבות לעולם המעשה ולהטפה לענינים של ממש: למלאכה, עשיה ולכל מיני עבודה המביאים תועלת מוחשית. מבשרו חזה את חללי ההשכלה, אלה אנשי-הרוח בעלי-החלומות שאין להם, למעשה, מזון לכדי סעודה מספקת. הוא ראה בכ“ד אלף תלמידי ר' עקיבא פרזיטים “שנהנו מן העוה”ז בלא ברכה” שלא הכניסו כלום לעולם המציאות תחת הנאתם. הנימה הסוציאלית רטטה אז ביצירתו של לילינבלום ובעט בעשירים ושם בפי אלישע בן-אבויה את הדברים הבוטים כנגד ר' עקיבא וביתו שהיו פוחתים מאוצר-המציאות בבזבוז אוצרות קרח, בשעה שלא הביאו לו בעמלם כלום. “והלא אי אפשר שנתמלאה קורת-רוחם אלא מחורבנם של העמלים. ובאותה מדה שנהנו הם יותר מדאי, באותה מדה גרמו להעמלים חיי צער”. הוא מתריע על הבלבול בסדרי הרכוש והעבודה, שמביא לעולם תקיפים וחלשים, והחיים מסתרסים באופן בלתי מוסרי. התקיף בולע את החלש, והחלש מתבטל ונכנע כאלו מת ועבר מן העולם. המשאלה הנלהבה שלו באותה תקופה: לכו ועסקו בישובו של עולם, צאו והיו אומנים, בנאים, נגרים, עסקו במלאכה המביאה תועלת לאדם ולעולם. במקום “החקירות החדשות של הבל בישראל”, השתדל לילינבלום בימים ההם להטיף למלאכה ועבודה בבני עמו.

ב“משנת אלישע בן אבויה” נותן הימנון לעבודה ולמלאכה. אמנם קדמו למל“ל בדברי תעמולה לעבודה: ריב”ל, רמא“ג ואד”ם הכהן, – ברם החידוש בדבריו בעיקר בערך האקטואלי שבאותה שעה לנושא זה, ובתכונה האידיאלית של מחברו שנמזגה בלב ונפש באידיאה נעלה זו, וששועבדו לה כל רגשותיו וכשרונותיו בשלמותם, כדרכו מאז, ללא שיָר, ושניתנה אחריו, ברבות השנים, למורשה ולסגולה באותו צביון, לי. ח. ברנר. באהבה רבה לקט לילינבלום מן הש"ס כל אמרה נאה וקולעת בשבח העבודה, שיתנוססו תמיד לנגד עינינו, לרתקנו אליה בשלשלאות זהב, ולעשותה לנו לטבע שני.


עם כל היות לילינבלום שקוע בראשו ורובו עם עצמו, בכל מיני “דאגות” פרטיות, לא הניח מעודו את נשקו למלחמת עמו, מידו. כי, כמודגש, אידיאליסטן היה הוא בכל המעת-לעת כלה. לנגד עיניו רחף תמיד גורל עמו. מבלי-משים הָנחה בארחות הוית-אומתו, אף בשעה שלבו שתת דם באכזבת אהבה; וגם בשעת צערו על גידול בניו; ובסבלו הרב עם אשתו הרתומה עמו כלאים, – בשעה שיסוריו הפרטיים דכאוהו ממש לעפר, במצבי-הרוח האיומים ביותר, שקד עטו על תקנת אומתו, ורק היא היתה מרכז-חייו.

תחלה, בבואו לאודיסה, המשיך לילינבלום במלחמת התקונים שלו, עד שנשמט קרקע-הדת מתחת רגליו, וראה עצמו פתאום מין גבור דון-קישוטי. ובעקב הגורמים החומריים שהקיפוהו מכל עבריו, נתפס למשאלת-הנפש של חמרנות, לאידיאל של חיי-ממש בנגוד לפריחה באויר של חיי רוחניות מופשטת. אז למד בע“פ ובכוונה מלים רומיות ויוניות ושנן היטב את הלוגוריתמין, – אולם העיקר היה גם אז בעיניו מאמרו ע”ד “עבודת האדמה לבני ישראל”. ותמוה הדבר: בטלן זה, שקשה היה לו להשתכר עד כדי מחית משפחתו בצמצום, כמה עשרות שקל לחדש, – והרי בהשפעת מאמרו הנ"ל ניתך ממש זרם זהב, מצד נדיבי-העם לגשום הצעתו.

אולם לא במקום אחד עמד לילינבלום. מן ההצעה לעבודת-האדמה סתם, עוד פסיעה אחת קדימה הרי: ישוב ארץ-ישראל. הפרעות הפתאומיות שנשפכו בכל תחומי המושב, שמו לאל גם את רעיון החקלאות בנכר. הכל בו תלוי על בלימה, – ואף עבודת האדמה במשמע. אין אחיזה ואין ערובה בגלות! הכל תנוט תחת רגלינו. ומנסר לו בלבבו לפתע כפזמון שהולך ונשנה; כפסוק בטעמים כאלו לקוח מהתורה: “הנה אשר בניתי אני הורס ואת אשר נטעתי אני נותש ואת כל הארץ היא, – ואתה תבקש לך גדולות?? אַל תבקש!!!” ועוד אִמרה אחת מנקרת כיתושו של טיטוס לבלי הפסק: “הלא זרים אנחנו!” הנה הוא מצא פתאום סוד כל צרותינו בכל הדורות מאז ועד הנה: “כן זרים אנחנו, וזרים נהיה לנצח, היא הדיאגנוזה. גם הציויליזציה לא תוכל להועילנו וכו'. התוכל לדרוש ממני שאקבל איש זר אל ביתי ואחשבהו במספר בני??”

לילינבלום פכח היה מהרגע הראשון. הוא ידע שהמצב, בעיקר, אינו כתקונו. ז. א.: המצב המותנה מחוצה לנו בעוכרינו, ואין לתלות את הקולר דוקא בעם. הוא לא רצה שנוי, להעשות ללא הוא, כפי מגמת ההשכלה, אלא משאלתו היתה: תקון הגורמים החיצוניים. הוא לא התנגד לעם ולרוחו, לא בהם בקש מומים, אלא אמר לתקן את התנאים החיצוניים, תחלה; על-ידי בטול מנהגים או פרוק מטען מיותר. ומתוך נמוק זה הגיע אח“כ גם לריאליות שלו, לגרסת חיי-הממש. אולם לא יכול ללכת אחרי מאפו ואצ”ל אחרי יל"ג ביחס-התעוב לערכי-מסורת ונושאיהם, ובהערצת משכילים נעורים וריקים. להפך, הוא העריץ תמיד, גם בשעה שרוח-בקרת נוססה בנפשו, את קניני הלאום מכל התקופות, ז. א.: השלילה שלו היתה בעצם תולדה של רוח-החיוב שהיתה מפעמת בנפשו לבלי-הרף. ובתקופתו השלשית, “בהלה נר אלוה” על שלשלת ההיסטוריה שלנו כולה, בהשפך פתאום אור על כל הגורמים והמסבות של חיינו המיוחדים; כשהגיעהו החווּר המוחלט של מצב-האומה האוביקטיבי, – מאותה שעה השלים עם עצמו, ומאותו רגע החלה אישיותו לפעול במגמה הנכונה ובכוון הרצוי והראוי. כמבעד ברק הואר לו פתאום שטח ההויה-הלאומית במלוא היקפו: זרים אנחנו, – היא הדיאגנוזה; והתרופה היחידה המרפאת ללא שום פקפוק: ארץ-ישראל מולדתנו.

ולאחר שבאה עליו הארה ממרום זו, כאלו ירדה עליו גם איזו צלילות ופיוס עם כל ההויה. היתה בחובו הרגשה שזכה במתת-אלוה כה חשובה, המניסה כל יגון מהלב. נכחד הימנו כל רגש של תרעומת וטינא. נבצַר מהשגתו: כיצד אפשר ללכת בקרי עם הבריות. מעתה נאמר העיקר, – שהרי רק עתה נפתח לו מעין היצירה. משה ליב לילינבלום, אם כי היה, לפי עדות עצמו, לאסון הנצח שלו “רב-ההרגשות, שההרגשה מלכה עליו, וכותב היה מכאב לב, בדמעות ובדם, כי לא מעטו הוציא מלים, אך מלבו…” עם זה אין לומר שהיה בטבעו סנטימנטלי, כי בעל-אופי נמרץ היה. אולם מאותה שעה, שעת-התחדשותו, עלול היה לחבק עולם ומלואו. שהרי צף לנגדו פתאום מבלי הכחד שנית, הענין שבצבץ לו בילדותו ונתעלם, והוא תכלית-התכליות שבחייו. נזכר לו מילדותו ספורו של מלמדו על אביו של בעל השל“ה הקדוש, שהתפלל לפני הכותל המערבי על ביאת המשיח, ונתעלף מרב בכיו, וכשבטלו חושיו נראתה לו השכינה, פניה היו שחורים מצרותיהם של בני ישראל, והיא היתה לבושה שחורים ומעוטפת שחורים ונחמה את הקדוש כאיש אשר אמו תנחמנו. כל חבריו שמעו את הספור הזה ולא נתפעלו, והוא, התינוק, רחמיו נכמרו על השכינה הרכה והענוגה, אשר קדרו פניה על צרותינו ואין לאל ידה להושיע, ופתאום השמיע קול בכי מנהמת לב, לתמהון לב רבו וחבריו, שלא קבלו ממנו תשובה מספקת על בכיו. והנה נגלתה עתה שנית לעיניו השכינה והיא עטופה לבנים ועל פניה נהרה… עתה נגלה לו, לא בחזון-רוח, אלא בהקיץ, בנין הארץ ממש, במובן הכי מובן, הכי מפורט והכי פשוט. מענין: לא במליצה ולא בשיר ידבר בנושא זה, אלא בסגנון הכי רגיל ובמלים הכי פשוטות, בענינים החולניים והרגילים האלה (בעניני המשק היום-יומיים), אולם כל-כך הרבה שירה הֵקֵרה מהדברים השכיחים האלה. בעצם טפולו בנושא זה, לכל סעיפיו, היו כ”כ הרבה פוריות, ערך ומשקל. מעשה למעשה, הצטרף לחשבון עתיד מועיל. שום נטף לא אבד לבטלה. כל פעולה זעירה ודבור פעוט הוו יסוד-אמת לעלילה רבתי. אחרים זלזלו בקטנות ההשגה ודלות המעשה. כאמור לעיל, נעשה סמל “העז” שלו לחוכא וטלולא. ברם, למי איכפת הדבר? כלום לא היה גם ללילינבלום מושג אמתי על גדלות כמו לפחות לחכמים הלצים? אלא שלו היה ברי שכאן פרוטה לפרוטה מצטרפת לנכס בלתי מתערער. הוא ידע וָעד ונאמנה שפעולה זו לא תעלה בתהו, – מפני שהיא האחת המכוונת לתכלית הנרצה ולמטרה היחידה. כי “מדוע נהיה זרים בארצות נכריות בעת אשר ארץ-אבותינו עוד לא נשכחה מעל כדור הארץ והיא עודנה שוממה ויכולה בצירוף סביבותיה להכיל את בני עמנו? מה נשגב, מה רם הרעיון הזה! הלא בו לנו תשועת עולמים! – – – מי יתן ועף הלילה הזה ברגעים אחדים, ויבוא יום מחר, וישבתי וערכתי מאמר בזה אל מה”ע בשפת המדינה, אולי יבין עמנו ושב ורפא לו ובאה לו תשועת עולמים! הלא הדבר פשוט, מוכח מעצמו כמושכל ראשון, ואי אפשר למצוא דרך אחרת… האמנם טמאי הנפש שבנו עוד יורו לנו דרך אחרת לחדול מהיות זרים, דרך התבוללות גמורה, התבוללות שלמה בכל הענינים, לחדול מהיות יהודים, בני ישראל, להיות איש איש ממנו בארץ מגוריו כיתר שכניו, ואז במשך איזה עשרות שנים ימחה שם ישראל לגמרי ולא יהיו עוד בתבל בני ישראל ולא זרים… אנו רואים בעליל כי נבצר כוח ההיסטוריה עד עתה להביא שואה זו עלינו! נשאר לנו רק הדרך הראשון… – – – נשגב, מרום הרעיון, הנה יש תשועה לישראל! תשועה מצרותיו ותשועה לקיומו הנצחי – – – לא אמללים אנחנו עוד, לא גרים וזרים לנצח, אך מאושרים לכשנרצה!…"

האבן המעמסה שהכבידה על לב לילינבלום במשך זמן ידוע נפלה לגמרי ברגע אחד. אורו עיניו, רוחו התרומם ויהי לאיש אחר. טל של תחיה ירד מחדש עליו, וממנו נמוג “הקרח הנורא” שכסה על לבו שנים רבות…

“והנה עתה לפני דרך ישרה ובטוחה להציל את עמנו ולאומיותו הצלת עולם, דרך אשר מסבות החיים יקרבוני אליה בעל כרחנו, וההצלה שלא ידעתי מאין ואיך תבוא לנו עומדת בהדרה לנגד עיני! הילד אשר בכה בהמון לבו על צרות עמו ועל קדרות פני השכינה בשבילן, לא היה יכול, בהיותו בחצי ימיו, לבלי להתרומם ברוחו בראותו אפשרות של תשועת עולמים לעמו!”


צריך להודות, שתפס לילינבלום את הדיאגנוזה בשרשה, לכך נקל היה לו למצוא בהָתאֵמָה גם את התרופה האחת. מפליאות עתה מאד נבואותיו שנתקימו ביחס לאנטישמיות ותוצאותיה האיומות. לפיו כל הפורענויות שיתרחשו, (והן כבר באונו) אינן בגדר הפתעה אלא חזיון טבעי. ביחוד מפליא כיצד ראה מראש ובדיוק את השנות האנטישמיות בגרמניה בצורת ימי-הבינים. בטענותיו בנושא זה אין מרירות ועצבנות, אלא בינה אוביקטיבית וחפוש-דרך לפתרון-צדק. “ברור הוא, שכל הימים שהאויר יהא נחשב לקנין פרטי של איזה עם והיהודים יצטרכו לאכול, לשתות, ללבוש בגד וכיוצא בזה, ואם כן לעסוק באיזו עבודה ולקפח בזה פרנסת אחרים, כל הימים האלה יהיו היהודים למשא על האזרחים בכל דבר שיתעסקו בו.” מכיר הוא בגורמים הטבעיים של מחלת האנטישמיות: עם ישראל הנהו אֵבר מיותר בגוף זר. הזרות שלו היא אֵם כל התקלות ההדדיות לשני הצדדים, ובפתרונה חיבים לטפל שניהם כאחד. כלום “גלות” חזיון חיובי ורצוי לנו? גם לבעלי-הארץ אנו סרח-העודף. שני הצדדים צריכים להיות איפוא מעונינים בתקון הדבר. כמו אחר-כך אצל הרצל, נגולה גם כאן פּרובלימת היהדות בתור פרשה שנויה לשני “צדדים”. באופן אנושי ניתן לפתור את שאלת היהודים בסיוע הדדי צודק, ולא בדרכי פרעות וגרוש ווּלגרי. לילינבלום ראה את הנולד: פרשת גרמניה על כל פרטיה והיקפה, אִמתה את חזותו הקשה. וגם שאלת ה“לאן?” אינה ללילינבלום המעשי, ההגיוני, בגדר שאלה. לילינבלום המעשי, אינו מבכר כיל"ג את אמריקה המעשית, העשירה, על-פני ארץ-ישראל הדלה, הצחיחה המשכלת את יושביה. בהגירה סתם, בהעתקת מרכז היהדות מגלות לגלות, עדין לא נפתרה הבעיה. עם כל חשיבות הדימוקרטיה האמריקאית, אינו פוסק היהודי גם שם, (ואם לא עתה, אז ברבות הימים) מלהיות “זר”. “הננו נסים, הננו רצים – ולמה נרוץ דוקא לאמריקא ולא אל המקום אשר יכשר לנו באמת, אל ארץ אבותינו? נפלא הדבר, כי גם אלה היועצים לנוס לארץ אבותינו לא שמו עד עתה לב להתבונן אל הענין מצד מצבנו הכללי הזה, כי עלינו לחדל מהיות זרים, מה שיעלה בידינו אך בארץ-אבותינו”. על מדוכת “הזרות” לילינבלום יושב תמיד: נחוצה לעמנו פנה, שבה יהא רק הוא בעל-הבית, ואין בית אחר ליהודי מארצו העתיקה, שאליה יערוג כל הדורות, ושגם היא תחכה לו בכליון-נפש בכל הדורות ושלא נבנתה עדין מחורבנה. הדברים הלא כל-כך ברורים ומחוורים הם, שאין שום צורך לבארם ולהסבירם. א. – אסון היהודים: זרותם בכל תפוצותיהם. ב. – התרופה: מולדתם העתיקה. כי שניהם לא נזקקו מאז הפרדם לשום זווג אחר. שניהם נשארו כאחד עגונים זה לזה, והנה הגיעה שעתם ללִכוּד מחודש. כי זווג זה הוכרז עליו משמים ארבעים יום קודם הולדתם ובהפרדם זה מזה, למשך יובלות, הוריד עליהם המזבח דמעות.

כן, כאמור לעיל, כהרצל אחריו, תפס גם לילינבלום את סכנת האנטישמיות ותוצאותיה הזדוניות הכרוכות עמה. איש פקח כמוהו עלול היה לחדור לתוך-תוך מעבה העתיד הכמוס. הוא נבא, עוד בתקופת-הליברליות בכל תקפה, על הפורענות הממשמשת ובאה. עם התעורר הלאומיות בכל רחבי התבל בתור הרגש העצום ביותר, רגש האנוכיות הכי כביר, – ראה מיד את שמיטת-הקרקע מתחת רגלי “הגלות”, ואת תלוּתה מעתה על בלימה. בכלל ראה הוא בעצם חזיון הגלות אי-מוסריות. ולא היה משולל הבנה של פסיכולוגית הזולת, הנוגע בדבר מהצד שכנגד. ובאמת אין בזה שום פלא. “האם במאה התשע-עשרה מאספים איש זר אל בני המשפחה? האם במאה העשרים והעשרים ואחת יאספוהו שם? תכונת האדם בכלל אינה מתחלפת, אך מראיהן של מדותיה הפנימיות מקבלים תמונה חדשה והענינים שאנו מגבילים אותם מקבלים שמות חדשים. בימי-הבינים היתה הדת סימן “הזר”, ועתה הלאומיות והגזע, אלה אלילי המשפחה lares et penates שקמו עתה לעמי אירופה תחת אידיאלי הדת בימים שעברו”.

כהרצל אחריו ראה לילינבלום כבר עשרות שנים מקודם את פשיטת-הרגל של חזיון-הגלות, ונתגלה לו הצורך לגשת מעתה, לעקירתו התכופה, בדרך הטבע, ולהעתקת האומה למולדתה הישנה. זהו פרוצס ממושך ואטי של דורות, המתנה אורך-רוח בלתי פוסק, – אולם כל גרגיר פעולה מכוון ומועד לעתיד-אמת, לחיי-עם תקינים ושפירים. ומתוך שקט זהר-הנצחים של אידיאה זו, נשתקפה גם נחת-הנפש ביצירתו של לילינבלום בתקופתו זו. כי עם כל עוצם התלהבותו ואש-הטמפּרמנט שלו לרעיון-התחיה, נתמתן סגנונו ונתרכך ומרירות-נפשו של התקופות הקודמות התנדפה כליל בעונת-חייו הלזו. רק כלפי צד אחד נשאר זועף, וטון-דבורו היה תוקפני מאד, כלפי כת “בני-משה” ומנהיגה, נגד רוחניותה היתרה, בתקופת התנערות האומה מסרח-עודפה, בשעת שיבת עמנו לחיים נורמליים ככל הגויים. נגד מגמת “התעודה”, (הגם שאחה"ע נלחם עמה למראית-עין עם המערביים), במהדורה מחודשת, שהיתה לנו לרועץ. כמובן, שלא נכחד עם זה יסוד-האידיאל המאוחד, ולפרקים גם לא נתעלמה הנימה: את אשר יאהב יוכיח

* * *

ברם, מחוור למדי, שאידיאַל אחדות-האומה לא מש מנגד עיניו של לילינבלום בתקופתו האחרונה, אחדות – זו שכל עמי-העולם מיחסים אותה לנו, ושאנו למעשה, משוללים במדה מרובה, בה ראה תרופה מועילה לתקומת עמנו. את ערך האחדות בשעה מכריעה זו, ידע לילינבלום היטב, ובשבילה היה מוכן לותורים, לפשרות, ולא נרתע אחור גם להכנעת-עצמו באין ברירה. סממן זה יפה לנו, ביחוד, בשעות-חירום, בשעה שמתרגשים כל מיני פורענויות מחוץ. והאם לא באה עוד עת, לשוות לנגדנו את לילינבלום בתור סמל, מבחינת אהבת-האחדות, ביחוד בשעת-צוקה האיומה הלזו, שריב-המפלגות מצעיד אותנו למדחפות, למדרון פי הפחת?…


בספרו “דרך לעבור גולים”, יש ציוּנים ותמרורים של מסלות-ציון הָחל מהמצעדים הראשונים עד לאמצעיתה של שלשלת-הישוב. מעין יומן של ראשית מצערה עם כל התחבטויותיה של ההתחלה; כל דבר זעיר נרשם כאן בנאמנות, כמי שחס על פכים קטנים. בעברנו עכשו על הספר ובהתעכבנו על חשבונות פעוטים של הימים ההם, ימי-בראשית, ובסקרנו את שטח ההתקדמות הענקי שהגענו אליו כהיום, יעור בלבנו הרהור: כמה טוב שהפלגנו כה הרחק מההתחלה העלובה הלזו!

כאמור, עם התנערות רוחו, נעשה מעין מפכה וזורם לבלי הפוגות. לא ניתן דמי לו. עורר את הרוחות, התנבא והשיב מלחמה בשלום. בעיקר בקש שלום. הוא הבין שלא יבוצע פעלנו זה, ללא אחדות-האומה הגמורה. הוא נעשה ל“בעל-תשובה”. אמר להמנע מכל דברי-מחלוקת ומכל סכסוך והתנגשות עם שום צד ומפלגה שבאומה. כל כחות-האומה יגויסו. מענין, כיצד לוחם ותיק זה נעשה ותרן וסמבטיון ששָבת. “וכבר אמרו על בני האדם, שכמו שאין פרצופיהם שוים כך אין דעותיהם שוות. כי על כן אין שום הגיון ילך לו כל איש בשם דרכו הפנימית, רק אל יצרור איש את רעהו. החיים המדיניים אשר נחיה יתקנו את הכל. כן הוא, אל יצרור איש את רעהו! ידעו נא החרדים כי כלנו קדושים אנחנו, כלנו – כאפיקורסים, כחרדים הננו מוסרים את נפשנו על קדוש השם”.

ולמרות הדאגות היתרות, טרחו ומשאו של “הישוב”, היה לילינבלום לרוב חגיגי, משעה שקרן אידיאַל-התחיה בנפשו. ובציונות המעשית הרי היה הוא באמת ראשון לראשונים. אמנם לא נתעלמה מאתנו הידיעה שאבות-התחיה התיאוריטיקנים היו: קלישר, הס, סמולנסקין ופינסקר. ברם, חובב-ציון מעשי, הראשון כמעט, היה משה ליב לילינבלום. הוא אלץ את פינסקר למעשים והלהיב אותו והשפיע על הכרעתו לארץ ישראל. האיש המעשי שבלילינבלום הגיע לבטוי ממשי בעצם רק בתקופתו האחרונה. הוא פרסם עוד בשנת תרמ“ב מודעה בה”ווסכוד" ע"ד יסוד מושבה בארץ הקדש על ידו. (ראה בספרו “דרך לעבור גולים” עמ' 14.) הוא היה עושה ומעַשה, מניע לפעולה את כל מי שבא עמו במגע. הוא נתחבר לסמולנסקין בשתילת ההרגשה2 הלאומית הנלהבת, וקשר מלחמה על השקפת רֵינן הדיליטנטית, שעם ישראל הנהו הודות למוסר שלו, עם אוניברסלי משולל כל האטריבוטים הלאומיים; וכן בטל את הפסול שמצא רינן בבני עמנו של ההווה, שאינם מגזע השמי העתיק.


שלש תקופות שמש לילינבלום בנאמנות ולכולן נתן את נפשו: א. – ההשכלה; ב. – הריאליות; ג – וחבת-ציון, – היתה לו חזות-הכל. השתים הראשונות היו רק מבוא והכשרה לשלישית: לחבת-ציון, שנועד למלא לה שליחות גדולה והיא היתה גורל חייו.

מרובות ושונות היו צורות-הבטוי של לילינבלום: פּובליציסטן, בלטריסטן, מבקר, סטיריקן והוגה-דעות. “חטאת נעורים” הנה יצירה כבירה עוד כהיום, תקפה ואמתותה נשמרו עוד ברעננותם כביום הוצרה. גם הסטירה “קהל רפאים”, לא נמר טעמה לגמרי. ואם כי הבקרת לא תעטרהו בעטרה של מספר, – בכל זה תובע הפיטן שבו: דרשני!

ופליאה היא: בעל “חטאת נעורים”, שהיה בעלומיו בלטריסטן גדול, שכתב ספר-ודוי שירי ועמוק בצורה אמנותית, לא המשיך לעסוק בספרות יפה בהמשך השנים; נעשה בעיקר פובליציסטן, (מלבד זה גם מבקר), ולא יסף לעסוק בבלטריסטיקה. זה מעיד יותר ממאה עדים שיצירתו הנ"ל לא היתה סתם יצירה אמנותית אלא חויה גדולה בחייו, שלא נתחברה אל ידי אָמן, אלא שהֶפלטה כגוש-הויה היולי, כחתיכה-חיים מפרפרת ללא כחל ופרכוס, כאילו לא הוצקה באותיות-עופרת, אלא הושטה לנו במציאות, באופן ממשי. לכך בספור זה אותה הפשטות הגדולה (בתקופת המליצה) ואותו הרשול הצורתי, המצויים בספר בלתי-מלאכותי זה, כמו בעצם החיים.

אחת ברור וּודאי: לילינבלום לא היה בכלל סופר לתפארת-המליצה. הוא לא הצטעצע ופניו לא היו מועדות בשום פעם לכווני-חן סתם. מימיו לא אמר להועיל לספרות, למלא את חסרונה, לשכללה כשלעצמה, – אלא מגמתו היתה תמיד: החיים, עניני-העם, ורק על תקנתם גרידא שקד. הוא תמיד נדחף מתוך מניע-מוסרי: לעשות ולפעול. ספרות גרידא ללא תוצאה או ללא חבור עם מעשה – לילינבלום לא גרס לעצמו. משום כך, לא צורת-הדברים חשובה היתה בעיניו, – אלא השפעתם וכח-המניעה לפעולה. ו“לו נתכנו עלילות”. הכל מותנה מפעולתה הממשית של היצירה: ספור, שיר, בקרת או מאמר, – כל צורה המובילה לתכלית הנרצה – נרצית. כי בעיניו לא היה בשום פעם ערך לדרוּש אלא למעשה. –





  1. במקור נדפס בטעות “בכללו”. הערת פב"י.  ↩

  2. במקור נדפס בטעות “הרגשה”. הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות