לאחי הבכור יקר-הנפש ישעיהו שטרייט האידיאַליסטן המעשי והישר באדם

ספרי הראשון “בעלות השחר”, שמהדורתו כולה כלתה משוק־הספרים, הובלע בכרך זה, בשנויים קלים ובתוספת ניכרת.

גם בספרי זה חסרות עדיין כמה חוליות חשובות להִדוק טבעות הספרות כולה. נקוה שבמהדורה הבאה, אם יזכני השם, ימָנה החסרון.

בימות העלומים, כשהלב ננהה אחרי דברי־זמר והגדרה פיוטית, צוּינו התקופות הנידונות בספר הזה בשם “בעלות השחר”. בעצם, לפי מהותן ובהתאם לאופי הזמנים שלהן, יאה להן שם זה גם כיום. אולם עם התבגרות האדם, מתגברת בו השאיפה לפשטות, ונוח לו השמוש בבטוי יותר שכיח: “פני הספרות”. “פני” – תרתי משמע: פרצוף הספרות בכלל, ו“פני” הקריה, היושבים ראשונה בצד ה“מזרח”…

בשם “בעלות השחר” לא השתמשתי במובן המוגבל־הרוחני, שחר הספרות בלבד, אלא שחר הרינסנס שלנו, למלוא משמעותו של מושג זה, בנוסח שמתגשם עתה בחיינו, שחר התחיה המעשית, הגופנית, הארצית. הוא התחיל מפציע ועולה עם ה“השכלה” העברית מיסודו של רנה“וו, (בנגוד לקו הרמבמ"ן) זה מבשר הגאולה ששר: “הַסְּתָו עָבַר, גִּשְׁמֵי זַעַם חָלָפוּ, גֶּפֶן יְשְׂרָאֵל תָּנֵץ, שָׂרִיגָיו יִפְרָחוּ”. מיסודו של רנה”וו, כי ההופעה רמח“ל, משיח האמת, שהִפְרָה ועדיין עומד להפרות את העתיד הרחוק, היה לשעתו גלגל־חמה מַכְהֶה את העינים – והתקופה שלו הצֵלה על עצמה בידיה מזיוו המעַור. מהופעת רנה”וו מתחילה הספרות העברית כָלה ונכספת בדרך הדרגה, בהתאמה עם יקיצת האומה, ל“גאולה" קרובה ושלמה, למלוא רוחב מוּבנה של מלה זו. כרכבת מהירה עברה הרגשת־געגועים זו מגרמניה לאוסטריה, לגליציה (יזכר גם לטריס המשורר!) והגיעה לבסוף לרוסיה ולליטא החמורה של הגר”א, ושם גאה גָאָה האפיק לנהר רחב, שוטף ועובר על גדותיו ברומניו הרומנטיים של מאפו וב“שירי בת ציון” למיכ“ל, עד החזיון הלוהט רפ”ס. ברקאי! השחר עלה!…

בעברנו איפוא את תולדותיה של הספרות־העברית החדשה, מתחוור לנו, שהדרך שלה, שדָרכנו עליו עתה, הוא גופו הנהו דרך התחיה שלנו, לא בבואתה בלבד, אלא הכח המניע שלה, הרוח החיה שבה.

כאור בוקר יופיעו אחד־העם, ביאַליק ומנדלי, הם לא היו שוב הנהיה לתחיה, אלא עצם התחיה, ההתגלמות שלה. נכסי התחיה הממשיים עם כל אותו הבּכּוּר של פירות בשלים.

מעין שתי תקופות כלולות בספר זה: השאיפה לסגנון ועצם הסגנון.

אולם, כאמור, ספר זה חסר גם כמה פרשיות, שבהעדרן אין התקופות מובלטות למדי. למשל, מהאסכולה של הרנ“ק בחר המחבר רק את יצחק אֶרטר, שהרצאת־המסה מנסה למסור את גוונה של המסבה הלזו – ואולם האסכולה בכל היקפה, שהיתה בשעתה פרק מופלא של קלסיות, ביחוד הרנ”ק, לא ניתנה. הושמט גם שד"ל, שבלעדיו לא תתואר הספרות העברית החדשה במהותה זו. מן הנמנע, שחסרון פרשיות כאלו לא יהא פוגם במסכת כולה.

והנה אם נתבונן למהלך השתלשלותה של ספרותנו החדשה, גם בצירוף הכחות האמנותיים המאוחרים שלאחר התקופות הנידונות בספרנו, נגיע לידי מסקנה, שכל דרך התפתחותה וחתירתה של ספרותנו במשך שני דורות היתה מן הכמות אל האיכות. במובן של תמצית הגיעה לנקודת־הגובה. המסה של אחד־העם, השיר של ביאַליק, הסקיצה של שופמן – הועמדו בפני חוסר־המוצא… עתה מתרוצץ בקרב ספרותנו הכוסף לצהרי היצירה, להאיכות הכמותית, כי בדרך הטבע הגיע ליצירתנו תורן של הדרמה, האֶפּוֹפּיאה, (הרומן נעשה כבר אזרח בספרותנו), – כאורח הספרויות בכל הלשונות. ואמנם בשעה שמתגלים סמני אמת־מדה גדולה, שרק לה זקוקים אנו עתה בכל מקצועות חיינו, יפוג השממון המכלה אותנו עתה מנפש ועד בשר. היצירה בנוסח האופק הרחב, היא החוליה הטבעית עתה בשלשלת ספרותנו, שאליה הגיעה בזמננו.

בסקרך עמנו את שדה היצירה העברית, החל מרמח"ל עד לביאַליק, מתחוור לך שהיא העדית בשטחי־היצירה הלאומיים שלנו בתקופות ההן. כל היתר הן כרקחות וכטבחות שלה. היא החלוצה, המפלסת נתיבה לארחות התחיה, והיא גם גולת־הכותרת שלה.

על כותב הטורים הללו למסור בזה גם מודעה קצרה, כדי למנוע סרוס הכוונה. היות ולכמה אישים חשובים, הוקדשו בספר רק מספר עמודים מצומצם, – ניתן להעיר בזה, שלא כמות המאמר קובעת את ערכו של החזיון הנערך ולא את יחסו של המחבר אליו. זיקת המחבר לאישיות הנערכת הרי בולטת לעינים גם בטורים מספר. בעיקר חותכים את גורל המאמר, בין לצמצום ובין לאריכות, גורמים חיצוניים ומקריים.

יורשה איפוא לבסוף להביע משהי מהרגשת ספוקו של המבקר על חלקו ששָפר עליו. איננו סוברים, כדעה המקובלת, שתפקיד המבקר הוא תפקיד ממדרגה שניה. אם עסקם של מספרים־אמנים בבני אדם סתם, בכל אשר אנה המקרה, הרי טפולו של בעל־המסה בארג־אנוש העדין ביותר, בהויה הרוחנית העילאית. (פיטנים והוגים וכו'). טפול ענוג ואחראי – האם אין יש שהשכר הוא לפי כובד האחריות?

ש. ש.

פתח־תקוה, אלול תרצ"ח.

מאמר ראשון: אישיוּתו

עוד נער הייתי בהתודע אלי משה חיים לוצטו, נער בן עשר. והימים היו ימות ערבי פסחים, בעונת הפשרת השלגים ושעת מתן החופש מעול חורף־למודים ממושך ומיגע. אז הגה המורה שלנו רעיון מצוין, להציל את תלמידיו משכחת הלמודים ומבטלה משעממת כאחת, ויציע לפנינו ללמוד איזה “חזיון”, בשביל להציגו בפני הקהל בחולו של פסח. החזיון שבחר המורה היה “לישרים תהלה” מאת רמח“ל. ועלי, הקטן שבחבורת התלמידים, הוטל התפקיד של “תהלה”, מפני שקולי היה מתאים לזה יותר מקולותיהם של יתר בני־גילי המגודלים. ועדיין חרותה בזכרוני ההתחלה של תפקידי מלה במלה, אעפ”י שפרושה נשתנה הרבה הרבה מכפי שהובן לי אז בימי אביבי ­–

הוֹי צֵל כְּצוּף מָתוֹק. הוֹי יִבְלֵי מָיִם

מִפָּז יְקָרִים יָחַד.

הָרֵי מְנוּחָה, כָּל סַלְעֵי מַרְגּוֹעַ,

הַבּוֹדְדִים שַׁלְוָה וּמְפִיקֵי שֶׁקֶט.

מָה אֶבְחֲרָה בָכֶם, כַּמָּה אָגִילָה

עַל שִׂיחֲכֶם כִּי שָׂח, עַל עַנְוַת דֶּשֶׁא,

מִכָּל שְׁאוֹן עָרַי כִּי הִכְרִיעוּנִי.

האם צריך אני להזכיר, שאז, באותם ימות־הבקר הטלולים, עדיין נמצאו אצלנו דברי שירה מחוץ לגדר הערכה ובחינה בקרתית? מי מבינינו התלמידים כבר שמע את המלה “ליריקה”, או את המושג “דרמה שירית”? דברי החזיון “לישרים תהלה” ששנַנו בע"פ היטב היטב, נבעו מפינו כפזמון של “סדור” סתום ואטום ומלא כח אלהי סמוי ופלאי. האם יש מחבר לחזיון זה? האם נפלטו החרוזים הללו באחד הימים מעטו של בן־אדם, בן־תמותה שכמותנו? שאלות כאלו לא נעורו אצלנו בתקופת־חיינו הלזו, שהספרים היו מושטים לנו ישר מפי הגבורה, ביד נעלמה

* * *

אולם התודע נתודע אלי משה חיים לוצטו בשמו רק לאחר מספר שנים. בהיסטוריה של גרץ, שבלעתיה באותה שעה לכל עליה, דף אחרי דף, נתגלה אלי פתאום בעל “לישרים תהלה” בכל שעור גדולתו. איזה טפוס פלאי גדול הכחות! איזה זרם מפכה חיות וכחות יצירה! הרי במשך מהלך הקריאה בהסטוריה שלפני, לא נתקלתי עדיין בבדומה לזה. ראה זה חדש! וברור היה לי מיד – למרות שההיסטוריון ממעט משום מה את דמותו – שזהו “טפוס”, שלפיו ניתן למוד בהחלט את מושג הגניאליות לכל שעורו. גאון טרגי הנהו אמנם רמח"ל זה שקרקעו תמוט מתחתיו. אולם לפי שפעת כחותיו וסכום נקודות־הראות שבהיקפו, הריהו מסמל את הגאונות מאין כמוהו.

מאז החילותי לבקש אחרי יצירותיו של רמח“ל, אחרי כל שיָר של שאר־רוחו. רבש”ע! איזה ספריה עשירה, איזה בזבוז־הרוח בכל המקצועות השונים ומשונים לקצוותיהם ההפוכות! מה הנהו איפוא רמח"ל זה? האם הנהו משורר או פילוסוף, דרמטורג או חסיד, מבקר או מקובל, אידיליקן או לוחם? ספריו מעידים עליו שהנהו כל זה ביחד. כל חבור מחבוריו הנהו אחת הנקודות מהיקף־ראיה מרוכז של אישיות גאונית בעלת עין־נשרים, שממנה לא תתעלם שום נקודת־מראה. אולם מהו סוד־טרגיותו, שמאפיל מכל אחד ואחד שבערוצי־יצירותיו החלולים?

וזו היתה הטרגדיה שלו. רמח“ל זה שהיה מחונן בכלי־הרגשה והשגה פלאיים וחושי אדם גאוניים, אֵררו הגורל שכַּן שתיתו שעליו עמד יהא עשוי גרגרי־אבנים מתפוררים מבלי שום דבק פנימי. זולת עצמו מצא רמח”ל התנונות גמורה מסביבו. שירת ימי הבינים היתה קרובה לגסיסה. השירה החדשה טרם נבטה. היה רמח"ל מנצח גאוני בלי חברי מקהלה. דרמטורג בלי משחקים, בלי קהל שומעים ובלי קהל קוראים. היש לכם מושג של בדידות גדול מזה?

מי היו רבותיו? אומרים: גוּאָריני האיטלקי בעל “הרועה הנאמן”. אבסורד גדול מזה אי אפשר להמציא. לו היתה דעה זו אמתית, כי אז היו “מגדל עוז” ו“לישרים תהלה” ויתר נסיונותיו הדרמטיים דומים ליצירות “המליצים” שהיו רק חקויים, מפני שנעשו כמתכנתם של האחרים. היצירה של רמח“ל הריהי מסוג אחר לגמרי. רמח”ל, אם כי לא היתה לו אטמוספירה חיה של חברים ותלמידים, הרי היו מעורים שרשי־יניקתו הרוחניים בקרקע דורות־עברנו הרחוקים. רמח“ל היה המשך אורגני בשלשלת התפתחות שירתנו, שניתן לו כח־הקסמים לגשור מעברות על תהומות־בהו ריקות, ולרקוע ממעל להן כפת־שחקים טהורה. לרמח”ל ניתן לשמש בריח התיכון השירי, שיהא מעביר זרם מרוצתה של שירתנו מימי הבינים לתקופת חייה החדשה, מבלי שישאר שום חלל פנוי. הפרוזה שלו מזכירה אמנם את פסיעת המהלך הכבושה ומתונה של ריה"ל ובני־העזרא, בטוי־הרוח של כל אישיות מחושלת ומרוכזת. לא כך היתה דמות־מראֶהָ של בת שירתו. זו היתה הד החופש והמרחב. היא הסיעתנו מחוג שירתנו הקלסי־המצומצם של ימי הבינים, שלמרות רחבותה, הרי היתה רק בטוי אישי סוביקטיבי. אפילו “כתר מלכות” של גבירול אינו אלא צקון־לחש מארך של נפש משורר.

רמח“ל היה הראשון בשירתנו שהשתחרר מעצמו, ונתן לטבע, לאדם, לבעלי החיים ולעלילותיהם לעבור בעצמם על פנינו בהויתם המוחשית. לרמח”ל ניתן הכשרון להתבונן ולהסתכל במהלך חיי העצמים ולמצוא ענין בהם כשלעצמם, מחוץ ליחסו הפרטי אליהם, הוא היה מסוגל לתת לפנינו חטיבת־חיים עם טפוסי בני־אדם שונים ומרובים, שיחיו על הגיגיהם וחלומותיהם המיוחדים שלהם, מבלי שיהא אף הוא נטפל עמהם וישקיע בהם שותפותו. הוא הסיענו איפוא מרשות הפרט למרחב של רגשות, הרגשות ורעיונות של אוכלסין מרובים. ולא היתה שירתו של רמח“ל רק המשך הדרגי בשלשלת התפתחות שירתנו בלבד, אלא היה היתה הדרמה שלו גורם נמרץ ודוחף ליצירת הספור העברי הפרוזאי, שחסר היה בספרותנו כמעט מיום שנחתמה ה”אגדה“. רמח”ל היה המספר הראשון – אם אמנם בצורה דרמתית שירית – אחר יובלות ודורות, שכלו אצלנו מבלי הותיר שום רחש־בטוי וזכר של חיים. בחזיונותיו יש תאור חיי בני האדם מכל צדדיהם, עם רחשי־הבטוי של כל רגשות האדם השונים: אהבה, שנאה, נקמה וקנאה, שלבב־האדם לא יתרוקן מהם לנצח. אולם יותר מכל הרי רמח“ל דרמטורג. איש־ההיקף הלזה, בעל נגודי־הרוח המדומים, היה מחונן בכל הסגולות שעושות את האדם לחוזה חזיונות: טמפרמנט, הרגשת־מציאות אינסטינקטיבית ומשורר. עוד בהיותו נער בן שש עשרה כתב דרמה “מעשה שמשון”, שחרוזיה כבר מעידים על בגרות דרמתית. האהבה והמחקר, שני המוטיבים העיקריים שבחזיונותיו, מזכירים לעתים קרובות את הריתמוס של השירה הדרמתית הביבלית שלנו, שרמח”ל היה ממשיכה הראשון בספרותנו:

הַבֵּט יְדִיד אַכְזָר, רְאֵה הַבִּיטָה!

גַּם בַּהֲמוֹת שָׂדַי וְחַיְתוֹ אֶרֶץ,

רוֹעֵי גְבָעוֹת אֵלֶּה,

אֶל נַאֲקוֹת לִבִּי אֲשֶׁר הִרְעִימוּ

מִבֵּין נְאוֹת מִרְעָם, בְּשִׂיחִי שָׁמָּה

גוֹלָה, שְׂבֵעַת רֹגֶז –

האם אינה מזכירה איה הסוררה, הכלה ומפרפרת בשלהבת אהבתה, את דמות־מראה של שולמית הנודדה שב“שיר השירים”? או האם לא נדמה לשמוע ב“לישרים תהלה” הד קולו של איוב החוקר לכל תכלית? ההיה רמח“ל בשירתו ליריקן או אפיקן, פַטֶטי או פילוסוף? זה היה משורר האשכולות, שיסודות אין מספר התמזגו בו לחטיבה נאדרה אחת. כי ביחד עם ריח־דורות של תרבות שבירושה שנסתפג בו רמח”ל, הרי לא נתנדפה הימנו זו האלמנטריות השמשונית, שהיתה מוטבעת כסגולת־נפש יקרה בתכונת רוחו. אברך־המשי הלזה, אף כי נתגדל באטמוספירה של טעם־חכמים ומסורת־אצילות ממושכה, לא נכחדה בקרבו התכונה השמשונית הפראית, ששום מרות שבעולם אינה משעבדתה. הוא חתם בעצם ידו כמה וכמה פעמים כתב־התחיבות באלה ובשבועה, שלא לשוב לעסוק בקבלה מעשית ובתורת המסתורין, ולא חש שום מוסר כליות בשעת חלול־שבועתו התכוף, מפני שבנפשו לא נקלט שום רגש התחיבות לשום שעבוד, משום מין שהוא. נקי היה איפוא רמח“ל מאלָתו, כשם שנקי היה ואמתי בשעה שספר לנו שנראו לו בהקיץ אליהו הנביא וה”מגיד" וגלו לו סודות מן השמים. כי הודות למעוף דמיונו הכביר, היו ספוריו אלו עובדה גמורה בלי שום צל של שקר.

ואיש־הפלאות הלזה, שהודות לתעצומות עוזו האמין ששלחו אֵלוֹ להיות גואל לעמו, ראה עצמו כבר בשחר־חייו מוקף אויבים ואורבים מכל הצדדים, ובעודו נער הנהו מתריע בקול־שמשון אדיר:

אֶת מִשְׁבְּרֵי לִבִּי אֲנִי אַכְרִיעַ,

אֶלְבַּשׁ גְּבוּרָה וְנַפְשִׁי אָמִיתָה;

אָמוּת כְּמוֹת גִּבּוֹר וְאָז אַרְגִּיעַ,

אֶחְיֶה בְמוֹתִי וּכְאֵבִי אַשְׁבִּיתָה,

אָמוּת, מוֹת לֹא אָגוּר, אֶשְׂחַק לַפָּחַד.

ואחר שנות מספר, בהתעצם בו זרם־עלומיו, הולך קול זה הלוך ועוז:

… הָאֵשׁ, אֲבָל אִם פַּעַם

הֵסִיר גְּבוּל, יָצָא, וְאָדוֹן אַיִן

עָלָיו וְיִסְגוֹר בַּעֲדוֹ, הֵן אֶלֶף

בָּתִּים וּמִבְצָרִים בְּשֶׁצֶף קֶצֶף,

יִכַלֶּה וְיָשִׂים אֵפֶר.

אש הלהבה הזו ומשברי־הלב הללו – לאן שופכו ונפנו באין מוצא? ושוב אתה עומד לפניו כלפני חידת נצח: מה היה סוף סוף רמח“ל זה? האם מחבר החזיון “מגדל עוז”, הוא גופו חבר גם את הספר “מסלת ישרים” (ספר־מוסר שנעשה לספר הכי עממי־חסידי), שיהא דודי החסיד הוגה בו בין תפלה לתפלה ברוח נמוכה בשביל לכבוש בהשפעתו תעלולי יצרו הרע? הוא היה היהודי הראשון שכתב בעבורנו חזיונות־במה ושתל בקרבנו רגשות אהבה ותאוה. והוא הוא עצמו שנעל דלתות־הלב במנעולים וטבע עליהן שבע חותמות לבל יפרצו הרגשות הללו חוצה, לבלי יבקעו קירות הברזל. ההיה רמח”ל זה איש המדע או טח תפל ולהג? הוא היה במחננו אחד ממבקרי התלמוד הראשונים, וביחד עם זה חבר את “זהר תנינא”, ספר מלא הזיה ותפלות.

כן, הוא הוא זה האדם האחד בכל אותם פרצופי־גלגוליו השונים. כי, כאמור, היה רמח“ל לפי כמות כשרונותיו הטבעיים גאון אמתי, שחסרו לו אמנם בעוונות הזמן שיטת חיים והשקפת עולם מרוכזות. אולם לא חסרו לו, כמו לכל גאון שהנהו גדוש ומלא על כל גדותיו, צרכי ההענקה וההשפעה, שאותם פזר ובזבז בכל המקצועות שהם. לא היה חשוב בעבורו גלוי אישיותו, כי אם הרקתו את שפעת כחותיו והשתחררו מלחץ־האונים הלזה. מבחינה זו זכו בעינינו כל מפעליו מאיזה סוג שהם, כי כחות־הענק יגְלו לעינינו במדה שוה בכל אחד מחבוריו, אם כי כולם ביחד משוללים שיטת חיים בסיסית. ומפני העדרה של שיטה מוצקה, נחל רמח”ל את מדוי לבו הנאמנים, שנחשב היה בעיני בני־דורו להפכפך, בשעה שבאמנה היה זה איש האשכולות שהיה כולל בנפשו דבר דבר והפוכו. וכן גם – יצוין זה לשבחו – שונו דרכי בטוייו הלשוניים בהתאם לנושאי־עניניו וסוגי־השירה המיוחדים השונים למיניהם. מענין להתבונן לאלו דוגמאות שיריות טפוסיות לסוגיהן השונים ולהבדל סגנונן המיוחד, בשביל להכיר את היקף הסתכלותו הטבעי של רמח"ל, שהיה רואה כל עצם בצביונו וסגנונו העצמיים, ולא מהרהורי לבו. הנה לדוגמא קטע רווי מכאובים –

יִסַפְּרוּ מַכְאוֹב לְבָבִי אֵלֶה

סַלְעֵי מְרוֹם הָרָיִךְ,

אוֹתָם אֲשֶׁר לִמַּדְתִּי

תֵּת אֶל שְׁמֵךְ הֵד רָם, וְיוֹם וָלָיְלָה

יַגִּיד כְּאֵבִי בַּהֲמוֹת הָרוּחַ

כָּל עֵץ פְּרִי, כָּל עוֹף כָּנָף –

ולעומתו קטע אידִילִי מרגיע:

רוֹעֶה עֲדָרָיו נַעַר

אֵין מִמְּנָת חֶלְקוֹ טוֹבָה בָאָרֶץ,

כָּל מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ תִּשְׁפַּלְנָה שֶׁבֶת,

בַּל תַּחֲמוֹד נַפְשׁוֹ בִגְדוֹלוֹת לֶכֶת,

כִּי אִם רְעוֹת צֹאנוֹ אֶל עֵין הַמָּיִם

וּלְפִיו חֶלְבָּם קַחַת,

יַבִּיט כְּצֵאת אָדֹם מִקָּדִים שֶׁמֶשׁ,

מַעְיָן אֲשֶׁר נֶאֶמְנוּ

מֵימָיו וְלֹא יִכְזָבוּ

יָשׁוּר בְּלֵב שָׂמֵחַ.

הָלוֹךְ וְנַגֵּן מִתְהַלֵּךְ אֶל רֶגֶל

צֹאנוֹ כְּמַרְעִיתָם, עֵינָיו יִבְחָנוּ

עִשְׂבֵי הֲרָרָיו, אַף שִׂפְתוֹתָיו שֶׁבַח

אֶל יוֹצְרָם תַּבַּעְנָה.

ובאותה שעה גופא כתב רמח“ל גם את “זהר תנינא” שלו ויתר ספרי המסתורין בסגנון הקבלה המדויק. ומעין הקורא הותיק לא יבָצר למצוא את הדבק המאחד את נקודות־הרחוק המפורדות שבחבוריו, למרות הבדלם הקיצוני, בין הפנימי ובין החיצוני. כי אם אמנם היה רמח”ל חסר נקודת־מרכז קרקעית, מוחשית מתחת לרגליו, הרי נחַן תחת זאת בנקודת־מרכז רוחנית, ר“ל שמימית, שיסודתה היתה באמונתו העמוקה והתמה במשיחיות שבעצמו, וחוט של ההשראה העילאית הלזו הרי הולך ומתמשך בכל יצירותיו השיריות, המסתוריות וגם המדעיות, בתור חוט־נעימה מיוחד. והודות לרוח־המשיחיות הלזו, שמובלעת בכל אחד מחבוריו, היה רמח”ל מורדף, מעונה ומנודה מבני־תקופתו הרציונליסטים (שמוראה של כת השבתאים עדיין לא סר מעליהם), למרות זרוע־הגבורים של אביו שמנעתהו מכמה וכמה פגעים. אופיו המשיחי לא יכול היה להבּלם, למרות השתעבדותו התכופה לדבּרי־האומה הקפדנים והיחידים. ובכל מקומות־נדודיו, שלשם עקר ביתו מחמת מציקיו, לא נעקר רוח־הגאולה מלבבו. ואף באמשטרדם המשכלת, שלשם טולטל באחרונה וימצא בה מרגוע בחוג חבר־תלמידים וקהל־מעריצים זעיר – גם בה לא ארכה מנוחתו ימים מרובים. כי הדביקתהו גם שם המשיחיות שבנפשו ולא נתנה דמי לו. לבסוף נלאה נלאה רמח“ל לשאת את דממת־השלוה שירדה עליו באמשטרדם השקטה, ונפשו נשאתהו שוב אל שדה פעולה נרחב, שדמת־עלילה פוריה. ואז הבהיקה לעיניו העיר צפת תובב”א בשלל מאורותיה המגוונים: הרשב“י, האר”י, וויטל. ויצרור משה חיים לוצטו חיש את מטלטליו העלובים ומטלטלי אשתו וילדם היחיד, ויחישו פעמיהם אל הארץ הקדושה.

וגם עתה, כשהננו מדפדפים אחרי מאתים שנה בחזיונותיו של רמח“ל וביתר חבוריו החולוניים, ועל פנינו חולפת רוח־בקר טלולה, שמנשבת ועולה מבין עליהם הרעננים־רטובים, הננו תופסים בכל רגשות־ההשגה שלנו, שאמנם משיח־צדק היה בעבורנו רמח”ל זה, כמו שהרגיש נכונה בשעתו בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, משיח שירתנו וגואל ספרותנו החדשה.

מאמר שני: רמח"ל ובני דורו

בקראנו את אגרות רמח“ל, שכונסו וסודרו ע”י דר. ש. גינצבורג, יתחוור לנו, כי בנוף־האקלים הלזה נקודת־הכובד של הויתו. לא שירה וספרות הן קוטב אישיותו, אלא עצם חייו הממשיים. כלום בדברים שבהפשט אנו עוסקים? הרי יריעות־חיים מפעפעות נגולות לעינינו, לא שעשאן רמח“ל לחדות בשמחות את פניהן, אלא שהוא עצמו נושאן, הוא גופו הגבור שהושלך ביורה הרותחת שלהן. החיים גופם של רמח”ל רווחים בזה לעינינו, – לאו דרכי יצירתו ומהותה, אלא מה שרחש והגה הוא ממש; מה שהוסב לו מסביב, ומה שסבל, דאב ושתת דם במשך כ"ד השעות מהמעת־לעת. אכן, אין זו אישיות השואפת לתיקון המדות גרידא ולשכלול העצמיות בלבד, שמחמת השתלמותה ההולכת ומוסיפה, מתווספת ממילא תוספת לערכי־האומה, בבחינת רציפות־נכסים איבולוציונית, אלא אישיות מעשית היא, הפועלת ועושה מבלי־משים באופן ריבולוציוני ונאבקת לשנוי־גורל: שכינתא בגלותא וטעונה גאולה. נפשו גחלים תלהט, ולבא לפומא לא גלי. להפך: השמרנות החנוטה, שנכותה ברותחין של כת שבתי־צבי נערמה עליו לערמת־דשן שמתחתה הבהבו ניצוצות די־נור שלו. הוא, כאילו נחבא אל כליו. ברם, כל אבריו, רוחו ונשמתו שבאפו, העידו ואמרו, שאין הוא קרוץ אלא מהחומר שהמשיחים נלושים הימנו. ענות תורתו ואהבת השלום שלו צמצמו אמנם את גלוי דיוקנו בצביונו האמתי, – אולם מעין־הסתרים שלו הבקיע לו מבעד הררי־עד, בבחינת “בית אבנים יחזה”.

בקראנו את אגרותיו של רמח“ל אנו למדים, שספרי־החולין שלו, החל מ”לשון למודים" וכלה ב“לישרים תהלה”, הספרים שנשתמרו ברעננותם עד היום, היו כֵלים בלבד. (הם היו רק יצירה אליגורית לתורת הנסתר, שהיתה כל עיקרו) מלבד ספרו “לשון למודים”, אינו נזכר במכתביו שום ספר חילוני משלו. כי רק אישיותו בחייה האינטנסיביים בלבד גלמה את יצירתו. אנו סבורים היינו שהוא היה גואל השירה העברית (ושלא במתכוון נעשה הוא לכזה), אולם באמנה לא לחוף זה חתרו משוטיו. הספרות החולונית היתה לו לשעשוע־נפש, שמבלי־משים נעשתה חשובה ביותר, מפאת גדלות אופיו. אולם הוא היה נעוץ בראשו ורובו בנבכי השכבות של המסורת והיה אמון עלי האמונה, והיא היתה כל הויתו, ולכך גם שאף להישג הנישא מכל, שמוּנה אי־שם לאדם מישראל מצד ההשגחה: להעשות למשיח. המשעולים הותוו אמנם כבר ב“זהר” דרבי שמעון בר יוחאי ובספרות הקבלה הענפה, אלא צריך היה רק למצוא מוצא מהמבוך¹; ורמח“ל אמנם הֶנחה בעבי העלטה כתינוק רך ביד אבא, – והנה יבהיק לנגדו בזוהר־פלא נוגה ההויה המאירה, כאילו הגיח ממנהרה אפלה. גלוי אליהו, – הריהי עובדה, חזיון שבהקיץ. ודיבור המגיד, – אינו אלא קול מוחשי. והשפונות שלא ניתנו להכּתב אפילו להאר”י הקדוש: “צֻויתי לכתוב, – ע”כ רבו הכתבים מאד, ונראים פלא“. מה העניק איפוא רמח”ל על־פי המגיד ועל־פי צוויו של אליהו? גדולות ונצורות. “אך הנה ג' ספרים יש לי מן המגיד לבדו עד הגלות אליהו ז”ל, וס' ‘קהלת’ יהיה כאלף דפים קטנים בקירוב, וס' ה’תיקונים' – מאתים דפים, והחיבור אשר אני עושה על התורה עד עתה שאני מגיש לכ' ‘אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים’ ת“ק דפים. ועוד יש לי מאמר ‘משכני עליון’ אשר ראה כ”ת ו’מאמר הגאולה' ו’מאמר החכמה‘, ו’מאמר הדין’ ועוד דרושים רבים, ופי' שם מ“ב, ופי' המרכבה, ו’מאמר השם'. כל אלה מלבד חידושים שונים הנאמרים לי בשבתות ויו”ט או בימים אשר אין אני עוסק בחיבורי הגדול“. מדת ההאצלה היתה בלתי מוגבלת. הוא היה שופע תמיד, ללא גורמים ומניעים מסוימים כלל. לא היו אלה סתם הברקות, אלא השכינה היתה שורה במהותו כולה. איזו עליזות־תום של אדם ששפרה עליו נחלתו היתה מפכה מכל הויתו. אף לבעל־דבביה, ר' משה חאגיז, זה הטורקוומדו היהודי שעֶברתו לרמח”ל בערה בו עד להשחית; אף במכתבו אליו נבצר הימנו להתאפק משפוך כל שפע־חדותו מתוך תמימות־ילד לפניו: “כי רק בחלקי אשר חלק לי אלוקי ישראל, לא בזכות ולא בצדקה כי בחסד וברחמים גדולים, ככל האמת אשר כתב באגרתו הח”ר יקותיאל אשר עמדי השבה אלי מהמבורגו – שמחתי ושימחתי אחרים, ונשמח ונעלוז, אשר גלה לי שערי אורה למען דעת להבין ולהשכיל ביקר תפארת גדולתו ולעבוד לפניו בלב שלם. וברוך ד' אשר לא עזב חסדו את עמו ישראל, כי גם בהסתר פנים ידו נטויה עלינו, והעמיד לנו רוח והצלה זה כמה פעמים על ידו אשר בחר בם: האר“י דבי עילאי מאור עינינו ועטרת ראשינו ואחריו כל ישרי לב, כאיש גבורתו”.

בהתפתחות דו־הקרב שבין רמח“ל ובין הרבנים, ניתן לציין שלש תקופות. בתקופה הראשונה, באה ההתקפה על רמח”ל כחתף־פתאום. הוא, בתמימותו, לא השיג בתחילה בכלל את טיב המערכה הלזו. שהרי הוא כמתכנתם, כבעלי־הפלוגתא שלו, ירא־שמים ובעל־מוסר, ואין בינו ובינם שום הפרש כלל, כאילו נעשו מעור אחד. שהרי לא הוא בלבד עוסק בתורת־האמת. שהרי רבו ישעיה באַסאן גם הוא אינו טירון במקצוע זה. ואין צריך לומר ר' בנימין כהן ויטלי מריגיו, חותנו של באסאן, המקובל האלוקי חסיד־הדור. לא תפס רמח"ל בכלל את מהות הפלוגתא. הטון שלו היה רך² וענותני. בקורת תהא – תבע נמרצות. הוא ידע במעמקי לבו שחף־מפשע³ הנהו. שהרי בכוון אחד נכונו פעמי כולם, מה חטא יכלו למצוא בו?

בתקופתו השניה: עם התלקחות אש־המלחמה, עם התגלות גרויי־היצרים בלבבות הקנאים, כשהחלו לרדוף אותו עד חרמה וירדו ממש לחייו, – אז נתרתח גם רמח“ל, אורייתא דקא מרתחי ביה. הוא שהרגיש נאמנה, שהוא בחיר־יה, שההשגחה יעדתהו לגלות את שפוניה לעמו, שהוא צנור שמבעדו יקרן אור־אלוה לעמו, – דוקא הוא מורדף ונענה על ידי חרדים לדבר ד', רבנים ודיינים שמחמרם קרוץ גם הוא, שכל כוונתם אינה אלא לשם שמים. זהו הקו התהומי שבטרגדיה זו. שהרי אין הוא מסוג שפינוזה ואקוסטא, שאפיקורסותם היתה מעבירתם מחוץ לתחום, שהרי הוא בתוך עמו יושב, והרהורי מינות לא הציקו לרוחו. כל פעולתו הרי נעשתה מתוך מגמה יהדותית־חרדית, באשר הוא הנהו חד מחבריא, בעל סמיכת־רבנות כמוהם, ופני כולם מועדות לתכלית נרצה אחת. והרי כולם ביחד, כאחד, מצפים לביאת הגואל. ומה הוא כי ילונו עליו אם סגולת־הגורל הזו תהא מנת חלקו בחיים מצד ההשגחה העליונה? רבש”ע, מה כל הרעש וכל החרדה הלזו? “והשכינה הקדושה הממתנת לבניה שינהלו אותה מן הגלות ואין מנהל לה מכל בנים ילדה. הייטב בעיני ה'?” והמלחמה ניטשה, המערכה כבדה, החזית רחבה ונסבה מכל העברים. אש־המלחמה אחזה בכל התפוצות: איטליה, גרמניה, פולין, הולנד וארץ־הקודש. הוא עמד כנד בל ימוט, האחד כנגד המרובים. אולם אט אט נסתרו מבצריו, והנה גם המצודה האחרונה נכבשה: באָלה ובשבועה מקבל עליו רמח“ל שלא להרביץ מעתה תורת־הנסתר ברבים. כשמשון גבורו הוסרה גם הימנו עטרת מחלפותיו. האמנם ניטל כוחו? הנדם קול־הגאולה באזניו? האמר רמח”ל נואש לחלומו הגדול?

בתקופתו השלישית נצטלל ונסתנן, לא זרק בליסטראות, כסמבטיון השובת. ירד איזה שקט בנפשו, וזעף־חייו שכך. עד שנת הארבעים שלו הבטיח לא לשנות בקבלה ברבים: כל אותה תקופה היתה הרת־הכנות, שעת־ערגון ליום הגאולה. והנה קרב היום, הולכת ובאה השעה, שעת התגשמות משאלת־לבו. ארץ חמדתנו משעשעת את דמיונו. צפת עיר האר“י ור' חיים וויטל מושכת את לבו. ממשמש ובא זה היום, עשה ד' נגילה ונשמחה בו. המכתבים המעטים שכתב רמח”ל למורו ורבו באסאן ולתלמידיו, וההמלצות אודותיהם מאמשטרדם, מוצפים נוגה שלות־הנפש של אדם העומד על מפתן מחוז־חפצו, מתוך מנוחה ושמחה שלאחר סער, מעין־נפשו לא נעכר שוב על ידי חלוקי־אבנים שנזרקו למצולותיו. שלוה פילוסופית וויתור עילאי אפפוהו. מתוך רקע־נפש כזה יכול היה לצמוח ספר צלול כ“מסלת ישרים”, שנעשה ברבות הזמן ללחם־חוקם של כל שוחרי־מוסר, ושבגללו נעשה המחבר לעצם עילאי בעיני הגאון מווילנה. ממה שהיה לאחר זה, בהשיג רמח“ל את משאת־נפשו, – נשארה לנו רק אגרת צנומה מעכו. עם כל תשוקתנו לדעת את ההמשך, – לוט הוא בערפל. גם קצו נעטר, אמנם בלי חן־האגדה, כבריה”ל: במות שלא כדרך הטבע. גם הוא אוּכל, כאחיו ר' יהודה הלוי, במדויו הצורבים לגאולה מוחשית.

אוסף־האגרות הלזה, הוא ספר חי, דרמטי, רב־העלילה, מלא התאבקות יצרי־האדם וכוח תקפו של גבורו. דרמה רבת־מערכות ומרובת־התנגשויות. ליד רמח"ל מבהיקה גם דמות־הפלאים של רבו באסאן, בישרו ובזיו מדותיו. לרגעים הוא גם מיסר את תלמידו, אולם בהוכחו בצדקת־נפשו, שנתחורה לו בעצם במעמקי־נפשו עוד לפני תהותו וחקירתו עליה, – הוא נלחם בחרף נפש מלחמת־מצוה עם כל משטיניו ומקטרגיו, כמובן בתחום הספירה התיאולוגית. בספר־האגרות הזה מפוזרים גם רעיונות מיסטיים עמוקים, שברי־לוחות של תורת־הנסתר. רב־ענין הדבר לבר־סמכא לאסוף את כל נפוצות־הניצוצות האלה, לאגור כל הפירורים למסכת אחת. היתה מצטללת לעינינו באין ספק שיטה מיסטית מסוימת בהשגת האלהות.

סגנון אגרותיו של רמח“ל שונה לחלוטין מזה של חזיונותיו. סגנון חזיונותיו בן־חורין גמור, שוטף בזרמת־בטוייו, וכאן עסיסיות והתאפקות. בחזיונותיו הוא מקראי, – וכאן חרדי, מזיגה תלמודית־קבלתית. מזיגת העברית והארמית טבעית בסגנונו, שלא כבבני־דורו שסגנונם היה גיבוב של גושים בלתי־מלוכדים. באגדות רמח”ל סגנון הרמוני, ממוזג, פרי אישיות שלמה. כשקוראים אנו את כל המון החרמות, השמתות והנדויים שניתכו על ראש רמח“ל מכל העברים; כשמתלבטות לעינינו שפע הידים המידות אבנים אחריו בשצף קצף היסטֶרי, – אנו עומדים תוהים ומשתוממים על גלגולי־גורלות בעולם: כשאותו האיש המוחרם, דוקא הוא, נעשה ברבות השנים, לסמל המהות המוסרית לאותם החוגים האדוקים, שהיו ברודפיו. כמעט בכל הישיבות ובבתי־מדרשים מתחנכים רוב שלומי־אמוני־ישראל בחסידות ובמוסר על “מסילת־ישרים” לרמח”ל, ואינם פוסקים מגירסתו. בעידנא דריתחא, בעצם ימות המחלוקת שבין הרבנים ובין רמח"ל, נראה היה רקע־מה מדומה לעלילותיהם ומעשי־הרדיפה שלהם. אולם כהיום, בריחוק הדורות, בהשתמט המניע ההווי מהעין, ונראה ובולט רק המעשה הברוטלי כלפי גאון־רוח בלתי־מצוי, – נפלטת מאליה מהפה, מבלי משים, מלת־החירוף המתאימה: ייזואיטיות.

“ואני שמתי איתן משגבי, אלקים חיים ומלך עולם, הוא נחני והוא ינחני; כי אם מגיד שלח לי – הוא שלח לי, ואם אליהו עבדו ושאר נשמות קדושות – הלא הוא השולח, ובדבריהם עשיתי כל הדברים אשר עשיתי. ואם הוא הוציא לגילוי את אשר הסתרתי – הוא היה המגלה, כל אלה ידו עשתה. ואני איני אלא עומד לשמוע בקול דברו לעשותו. מעתה מה אחשוב, ולמה אחשוב, כל גויי הארץ ומלכיהם בראשם כי יעמדו בחרב ובחנית ובכל כלי קרב? אם לנצח ואם להנצח – עבד ה' אנכי; ואם אפר שרוף הייתי על גפי מרומי קרת – אז ידעתי כי אלקים לי, לא באיש בטחתי ואל אדם לא פניתי, ולא אבטח ולא אפנה, כי בה' בטחתי לא אירא, מה יעשה בשר לי? כל קולות וכל לפידים לא ייראוּני ומקול המון גבורים לא אֵחת ולא אענה”.

האם אישיות איתנה כזו עלולה להשבר פעם? היתכן משבר באדם העשוי כמוהו לבלי חת? ואיככה הגיע בכל זה לנמיכות־הרוח שב“שבועה” שלו? נוסח־דיבור כזה, כיצד להלמו לרמח“ל? מכתבו בנידון זה למורו באסאן מאיר לנו כזרקור פינה סמויה זו,– ואנו נוכחים לדעת שלא חל שנוי כל־שהוא באדם וחוסן־רוחו לא נגרע אף במשהו; ויותר מהכנעה יש בהודאתו, כביכול, ביטול הזולת, זלזול בבעל־דבביה. כי כה דברו השנון בודויו לרבו: “… אני מה איכפת לי? והם חישבו שכבר לכדו מבצר גדול, וגם את הנזר לקחו; וחיי ראשי, משחק אני בהם ומתפלא עליהם לאמר: איך אובדי עצות המה, כאלו לבם בל עמם. וכי אם האמת אתי – הודאתי להם תסירהו ממני?” או נוסח אחר באותו ענין באגרת שניה למורו הנ”ל: “האותי יוכיח במוסר אשר שתקתי ואחריש ואשר לא בחרב אצא לקראתם? כמדומה לי שלא עשיתי דבר יפה מזה מימי, אשר הנחתי למתרגזים להתעשש בקנאתם ויהי אשם ללבבם וזיקות בערו לחטאת נפשותם”.

ומאידך גיסא, ככוחו וגבורתו כך גם עקת־נפשו מרובה מהכיל. בנוהג שביוצר, כל עיקר סיפוקו בפרסום יצירתו. והוא, רמח“ל, מוכרח היה לתת אישורו לקבור את ילדי־טיפוחיו בעודם בחיים. נאלץ היה להסכים להקבר חי, הוא גופו, בהיותו בריא אולם. הלא זו החלטתו הנמרצה באזני רבו באסאן: “הנה כ”ת אינו צריך לעצתי. אמנם אם בשל תיבת הספרים כל הסער הגדול הזה, יצוה כ”ת ויקחה אצלו וישרפנה לעיניו. וכעל גמולות כעל ישלם חימה ונקם למי שגורם לזה ולבו לא הוטהר בכונתו לשים, וש“ר”. ומתוך זעזוע־נפש נקראות השורות המחרידות במכתב ר' יעקב כהן פאפורש לר' משה חגיז, שנכתבו מתוך סיפוק של חדות־מצוה: “בכן הנני מהודענא להון שכבר נעשה מעשה זה שני חדשים מקרוב, דהיינו מועטין בשריפה ורובן בקבורה במקום אשר לא ידע איש את קבורתן, חוץ משני שלוחי מצוה יראי אלוקים אנשי אמת אשר קברו אותן עמוק עמוק בקרקע קשה להוציא משם עוד, ואף גם שם גניזתן באופן שבזמן קרוב ירקיבו וישחיקו אותן קרקע עולם. וממני יראו וכן יעשו מי שיש בידו שום דבר מאותן כתבי הנ”ל, שאל ישהה הטומאה בידו וימסרנו לב“ד והמה יבערו אותן כנ”ל". האין בזה מצלילי מעשה תלין?

אכן קרני־זוהר יגיהו גם במאפלית החיים. מצודדת־לב זו השלשלת של זיקה ואחות־רעים הנמשכת מהישיש החכם הרב ר' ישעיהו באסאן לתוך חוליות רמח"ל ומרעיו. יחס־הידידות נוגע ממש עד הנפש. קשרי־האהבה והאוירה של חסידות מהוים חטיבה הגונה וכשרה “והיתה לי ולחברי כלם קדושים, ואין לזר אתנו”. ספירה של אינטימיות וליכוד־חברים מסביב לאידיאה מאירה שכל אחד מהם ממלא שליחות נעלה, ומהוים הם מעגל־קסמים ללא פרוץ. “כלם כאיש אחד יחשבו ולא יעשה שום אחד בשביל עצמו אלא בשביל כל ישראל”.

גם מקום הולדתו, מקור־מחצבתו, קהלת־הקודש פדובה, היה משמש לו מבצר חזק. אנשי פדובה שראו את רמח"ל בצמיחתו, והכירוהו עד למעמקי שרשיו, הם היו מסוגלים לשפוט עליו ועל עלילותיו. ונאמנה עלינו עדותם הנלבבת בלא משוא־פנים: “מכבד את ה' מהונו תמידין כסדרן, בכונה נכונה ונפש נענה; ומדי שבת בשבתו דרוש דרש משה דברים טובים ונעימים, כלם יראת שמים ודרך חיים תוכחות מוסר, לא נפל דבר מכל דברו הטוב ולא חסר, והכל ברוח נדיבה בלי כסף ובלי מחיר, ולא נהנה אפילו באצבע קטנה, כי באמונה היה עושה”. אהבת־הרעים העזה היתה מורגשת עוד ביתר־שאת עם הפרידה הקשה: “לא תעצור כח לשוני לדבר ולא לבי להרהר, אף כי ידי למושך בעט סופר, כי מעת נשארתי לבדי – מצאתי את עצמי כלב באין אברים, כצפור משולחת מאפרוחיה”. והוא מעודד ומחזק את חבריו־תלמידיו, ובכל אשר יהיה, שם הוא כולל עצמו אתם, וזאת אשר יבקש מאתם: “הנה הפתחים הקטנים אשר נפתחו לנו בדרכי ה' למבראשונה ללכת בנתיבות סודותיו באמת, אתם אל תניחום ולא יסורו מלבכם הדברים. אך לפחות את אשר השגתם אל תאבדו. ושמחתם בכבוד ה', לבכם יהגה אימה ועיניכם עמוקים יתורו”.

ומעכו בא לתלמידיו מכתבו הראשון מארץ־ישראל וגם האחרון. אנו עורגים לשוא לדעת מה הגיעהו בארצו עם הגשימו את משאת־נפשו. תאבים אנו לדעת את הרגשתו לאחר השיגו פדות נפשו והיכולת לבצע את אידיאַלי־החרות. האם רותה נפשו עדנים לאחר שהותרה מחרצובותיה, או שמא דכאתהו הגלמודות לאחר הרחיקו נדוד מעדת תלמידיו, אחיו לצרה ולטעם־הסבל ולמשוש־הדבקות שבבדידותם? נסתם כל חזון העתיד ואין כל זכר להמשך־חייו במולדת ושום סימן לחדות ההתרפקות על הארץ וסבל ההתערות בה. אחרי המכתב מעכו, סמוך לו, יש בספר עוד קינה מרה מרבני טבריה, על פטירת “הרב הכולל, המקובל האלהי, רכב ישראל ופרשיו, אור שהיה בישראל, בוצינא קדישא, מרנא ורבנא כמוה”ר משה חיים לוצטו“. סתומה הידיעה ואין ברורות באופן המות. כחברו רבי יהודה הלוי, נעקר גם הוא מיד להופעתו על מפתן הארץ, בלי לוית־החן ששתה האגדה בראש אחיו הבכור. גם מקום קבורתו סמוי ושנוי במחלוקת. לפי אגרת־הקינה הנ”ל מקום־קבורתו ב“טבריה אצל רבי עקיבא ע”ה", ואחרים סבורים: בבית־יוסף. ואנו שבי־המולדת, מאתים שנה לאחר האספו, איננו יכולים אפילו לבוא להשתטח על קברו הקדוש.

תרצ"ז.

מאמר שלישי: רמח"ל בארץ ישראל

(בחזון)

יום הלולא היה יום זה שבו נכנס רמח"ל לארצנו, וגדול לאין שעור היה אז משושה.

ותתקשט הארץ ביום ההוא לכבוד האורח. ביחוד היתה נהדרת קבלת־הפנים שערך לכבודו עמק יזרעאל, שעל פניו עברו רמח“ל ובני ביתו בדרכם צפתה תובב”א.

צהרי־חורף רעננים הבהיקו בטללי אורותם, כפנינים האלו שלטשן משה חיים לוצטו באַמשטרדם המעטירה. וקול לצהרים כקול הפנינים בהשחזן. וריח האתרוג נשא מכל העברים. ועמק יזרעאל שכסהו בר החרף, הוריק היום עמוק יותר מבשאר הימים.

נשתתק קול הים, שהד המיתו צלל עוד באזני רמח“ל. גוע לאט לאט לקול המולת גלי הקמה. ולכשראתה אמא־אדמה, כי הולך הים הלוך והתעלם מן העין, ותלבש פתאום גאוה ותחשף לפני רמח”ל את יקר־גנזיה:

שָׁם הַרְרֵי אֵל רָמוּ

עַד מִפְרְשֵׂי עָב, עַד נִבְלֵי שָׁמַיִם

רֹאשָׁם הֲכִי יַגִּיעַ;

שָׁם מֵי מְּנוּחוֹת, מַעְיָנִים נָזֹלוּ,

בֵּין הַרְרֵי עַד יַחְדָּו יִתְהַלָּכוּ,

שָׁם מִפְלְשֵׂי מִטְרוֹת עֹז יָרִיקוּ

שָׁם טַלְלֵי אוֹר יַעַרְפוּ שָׁמַיִם.

ומאחר שבטוחה היתה אמא־אדמה בהכרעת השפעתה המחלטה, אז השפילה גם קולה ותתענו ותאמר:

כִּי הַסְּתָו עָבַר, חָלַף הַגֶּשֶׁם,

אָבִיב יִבַכֵּר פֶּרַח,

אָז כָּל נְאוֹת מִדְבָּר, כָּל מוֹצָא דֶשֶׁא

בֶּגֶד יְרַקְרַק לְמִכְסֶה יִלְבָּשׁוּ,

צֵידָה לְחַיְתוֹ יַעַר

וּלִבֶהֱמַת הָאָרֶץ,

נֶפֶשׁ עֲיֵפָה כִּי תִמְצָא מָנוֹחַ,

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה לִבְנֵי אִישׁ יַגִּיעַ,

עַל כָּל פְּנֵי שָׂדֶה, שָׁרוֹן וָעֵמֶק

מֶגֶד תְּבוּאוֹת שֶׁמֶשׁ

מֵהָאֲדָמָה נִצָּנִים יִצְמָחוּ.

הרגיש רמח"ל פתאום כי הפך להיות גם הוא לכלי־שיר, אחד מכלי־זמר הרבים שמסביב, שקולותיהם נשמעים ופניהם אינם נראים. והיה בגבור קולו, ויחבאו מפניו שאר הקולות, כאילו עצרו כלם את נשימתם. לבד ההד נתדרדר בכל מלא שטח האור:

הוֹי הַרְרֵי עוֹלָם נְעִימֵי שֶׁבֶת,

סִתְרֵי נְאוֹת שָׁלוֹם, אֲשֶׁר לָבֶטַח

בָּדַד הֲלוֹם תִּגְבַּהּ,

מַה יָּקְרוּ לִי אֵלֶּה

חֻפּוֹת אֲשֵׁרֵיכֶם מְשִׁיבוֹת נֶפֶשׁ –

וירא רמח“ל את עדר הכבשים הצחור שגלש לו מהתבור כשפיותיהם פעורים וקולותיהם נראו ממרחק מבלי שנשמעו. מאחורי העדר יהלך שפי כמו על בהונות רגליו, הרועה עטוף בטליתו, וחלילו כאילו גנוזות ילאט. והיה לרמח”ל כאילו עבר בשכבר הימים דרכים אלו. כאילו ראה בימיו את ההרים האלה, ובחביון סלעיהם עקבותיו חרת.

רוֹעֶה עֲדָרָיו נָעַר,

מַה טּוֹב מְנָת חֶלְקוֹ וּמַה נַּעֲמָה!

בֵּין מִכְלְאוֹת צֹאנוֹ מְנַהֵל יֵלֵךְ,

הֲלוֹךְ וְרָץ וָשָׁב, בְּעֵינָיו יָגֶל,

פָּנָיו וְלִבּוֹ תוֹאֲמִים יָשִׂישׂוּ,

בֵּין צֶאֱלִים יִשְׁכַּב וְהוּא בוֹטֵחַ,

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵחַ.

נתקלה עינו של רמח“ל ברעיתו המתנהלת לשמאלו על הפרדה, מרופדת בכרים רעננה כבערשה. חלף מבטו על־פני הנער, יוצא חלציו, שהרחיק רכוב אחרי שובבות לבו, הרחק כמטחוי קשת מאביו. ותכל נפשו של רמח”ל שבעתים מבראשונה. קמה לעיניו מנטובה הנאוה, קרית דוד פינצי, והימים מאז נעורו, אשר אורו לו שם, שם, בעת שהמה אל צפורה זו שלו – כאשר תהמה עתה לעיניו היונה על אפיקי הירדן.

עַלְמָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינָיו שָׁמָּה,

עַלְמָה אֲשֶׁר תִּתֵּן לְחֶלְקוֹ חֵשֶׁק,

בָּהּ יַעֲלוֹז לִבּוֹ, וְהִיא כָמוֹהוּ

בּוֹ יַעֲלוֹז לִבָּהּ, וְלֹא יֵדָעוּ

רַק תַּעֲנוּגוֹת סֶלָה –

ובראות לוצטו שרגש־הבושה האדים את פני רעיתו שִסָהו יצרו להוסיף גרותה עוד:

אִם עֲיֵפָה נַפְשׁוֹ, בְּבֵין שָׁדֶיהָ

יִשְׁכַּח עֲמָלוֹ, כִּי לְאוֹר פָּנֶיהָ

אֶת כָּל עֲבוֹדָתוֹ כְּבָר זוֹנֵחַ:

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵ –

נחנקה ההברה השניה של המלה “שמח”. הכנרת נגלתה פתאום לעיניו, כאילו נבעה זה עתה ראשונה מאפיקה. מקופלה, הדוקה, ודחוקה במצריה האינסטרומנטליים. מיתריה נכונו וקשת מתוחה מנצחת עליה. נאלם רמח"ל לגמרי. נִטַל משוש שובבותו מלבבו, ואיזה זהר תכול עמוק חדר למשכיות נפשו, ורצד בה כרצד ההרים בכנרת בחופיה, וכהנוד בה בבואת ידו של הספרדי, במשותו עכשו מכמרתו המלאה דגים.

פתח הדיג הספרדי שנטפל אל רמח“ל – לאחר שהעמיס את מכמרתו שמלאה דגים על אתונו – אגב נתינת שלום לרמח”ל: “ההתבונן כבודו? תנין שהתהפך עתה על צדו, הוא הרתיח כך את המצולה. לו היתה נמצאת עכשו סירה על הים, כי אז נהפכה על פיה. לכאורה אין כגלי הכנרת שקטים בין גלי הימים – אולם קרבם הוות וקבר”.

שש רמח“ל לקראת הספרדי כשישו למצוא חרוז מוצלח. כי על כן שפתו של הספרדי צחה ונמלצה, ויש בה מריח הארץ. כפטר מים חיים נבעו מצפונות לב רמח”ל חוצה בשפת עבר. ולזה הלא כמהה נפשו מאז, וכאבן שואבת היתה לו השפה הקדושה בארץ. ‘והנה הכשילהו מזלו במחמר, שזולת המלים העבריות הבודדות המעורבות בלשונו הערבית, זעיר פה וזעיר שם – לא ישמע כלל שפתנו. וגם הדבור שנסה אליו בארמית, גם הוא היה בעיניו כלשון החרטומים’.

“חזקה על יהודי חלב שלא יוציאו מקרבם בר־אורין” – התלוצץ הספרדי מתוך הכרת ערך חשיבותו.

חייך גם המחמר החלבי מתוך התבטלות טמטום ותמהון לבב. ולזיו האור שהגיה את פני החלבי, הכירו רמח“ל כי אחיו הנהו. ולפתע פעם בלבב רמח”ל משהו שמוליד בעין את הדמעה. זו שרק הזהר תזהיר, וסף העין לא תעבור.

פתח רמח"ל שנית ויאמר: “הדגים הללו שהועלו בחכתך, אחא, הרי הנם מזומנים מתחלת ברייתם לכבוד שבת מלכתא, כי מצווים ועומדים הדגים לקבוע צורת השבת. כי צא וראה – שבת בלא דגים – איזה דמות תערך לה”.

ובדברם כה וכה הגיעו אל הררי הגליל העליון, שעליהם להעפיל לעלות לשיא־ראשיהם. והאור והסוד המנצנצים מבין ערוצי סלעיהם מפתים את הלבב כסתרי ה“קבלה”. עקצה של החמה ניטל. חדלו הרוחות לשקשק בכנפיהן. והירח שטייל כל היום בשמי־רום, והיה מאיר כנר זה שהודלק בבית בחצות היום – הלך והבהיר עתה יותר ויותר. רשמו של הירח היה כבר נכר היטב. בחפזה ירדו הערבים.

פתאום היה לרמח"ל, כאילו הנהו רואה את האותיות של חזיונו החדש “לישרים תהלה”, שהיה ארוז עמו בילקוטו, פורחות פה בחלל האויר. נמלטות לנפשן האותיות מעליהן שהיו צרורות בהם, וחיות הן מהלכות פה על ראשי ההרים.

אימה נפלה על רמח"ל פתאום. מה היה לו לספרו היקר הזה? הנה הנם מחשבותיו וסרעפיו נפוצים על ההרים, ופזורים בתוך חגויהם. אל אלהים, מי יאספם לאהלם כקדם? הלא אלו הנן מסות־נפשו, שאמר לגנזן לדורות, – מי ישוב ויכנסן שנית? והאם אכף עליהן את עולו? הרי נכנסו בעצמן מרצונן הטוב כמו בתיבתו של נח. נכנסו חוצץ אחת לאחת, בשקט ובסדר, כשפניהן נהרו מגיל. לא הקדים המאוחר את המוקדם.

וירא רמח“ל את ילדי רוחו, כמה צלולים וזכים הם, והיתה בנפשו הרגשה, שהשיג מחוז חפצו. ומה תכלית האדם בחיים, אם לא השגת הבטוי, שאין בו שום התכסות ורמיה? שמח משה חיים לוצטו שמחה רבה למראית סמני ההשתלמות. כי אם בחזיונו “מגדל עוז” היו מפולשים מבואות ל”מליצה“, מפני ש”יסודתו בהררי קדם", וניתן מקום רחב לדמיון להתגדר בו, לא כזה הוא חזיונו האחרון “לישרים תהלה”, שהנהו משלה וסמלה של הממשות התמידית, מפני הוָסדו על מערכי אנוש הקבועים וחזיונות־המציאות הבלתי מתמוטטים.

חשש הספרדי שלא יהא עובר האיש הנכבד הלזה את זמן המנחה. והיה בהתבוננו שהונח לו לרמח"ל רגע ממחשבותיו, נזדרז ויאמר: “ומה סובר כבודו, ההיה חוזר כבר בשעה זו יצחק אבינו משוחו בשדה?”

הבין רמח“ל את כונתו של הספרדי, ויתפעל מהדר נמוסו של דייג עברי זה. מיד התחיל קול תפלתו מסתלסל ויורד לגאיות שמתחת להררים, והסהר מלוה את בני־חבורתנו על דרכם. נגהותיו נתקלים ומשתברים לרסיסים, מהבהבים ולוחשים מבין חגוי הסלעים. שפתי התולדה כולה ינועו וגם יזועו. ורמח”ל הנהו שליחה העובר לפני התיבה.

ועצב צח הגיח ממחבא הירח, ונכנס לו ללב רמח"ל – ויכרסמנו חרש: “שלמה יעֲודוני אחי, שלמה ישטמוני ויצררוני. מה ארצה אני, ולא ירצה אלי. מה אדרש, ולא ידרשהו גם הוא. הלא אך לפדות וגאולה שקקה נפשי כל הימים, הלא אך לקץ הימין צמאתי – כי זולתו איככה אשאף רוח, איככה אשם” –

ויתאו הספרדי מאד לשוב להכנס עמו בשיחה שנית, מובטח היה כי לפניו איש קדוש. כי על כן עורקי מצחו של רמח"ל וורידי פניו יתנועעו בלי הרף, ומראהו משתנה לרגעים כדמות גון ההרים האלו שמשתנה חליפות.

ולא יכול הספרדי להתאפק עוד ויפתח וישר:

בַּר יוֹחָאִי, בַּר יוֹחָאִי,

נִמְשַׁחְתָּ, אַשְׁרֶיךָ.

בַּר יוֹחָאִי, בַּר יוֹחָאִי,

נִמְשַׁחְתָּ, אַשְׁרֶיךָ.

שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ,

שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ.

וייטב הזמר בעיני רמח“ל, כי חנו של המזרח היה חופף עליו, וכרוח שנשבה בין ההרים כה היתה מלודיה זו ללבו. נלוה רמח”ל אליו גם בקולו הוא. פתאום נראה לו לרמח“ל אגב שוררו, שראשו של נערו השתוחח ארצה, וכמעט קט וצנח מעל אתונו. הבין רמח”ל שסוגרו עיני בנו, ויעט עליו כנשר על גוזלו, ויעבירו מאתונו על סוסו ברחמי־אב גדולים. ומיד עטפו בסודרו שהוציא מילקוטו, כמו שתעטה הלבנה חרש את ההרים האלה ברדיד אורה. אמצהו רמח"ל לבנו יחידו אל לבבו, ויקשב למשק־המולתו של קול הספרדי הרוטט.

והספרדי סח לו, שמתחלתו של אייר מתחילים הדרכים האלו שוקקים משאונם והמונם של העולים העליזים לקברו דרשב“י, לחוג את ההלולא המפוארת בל”ג בעומר. ספר: הנסים והנפלאות שהתרחשו בימיו ולעיניו בקברו של אותו צדיק. ואחרון אחרון קשר מספד: “על השרפה שנשתלחה השתא בנחלת ד‘, כי גדולה היתה מנשוא, בהלקח מעלינו נזר ראשנו, “אור החיים” שלנו. ואנו אמרנו כבר בחפזנו, כי משיח ד’ שמו חיים. ועכשו מי ימלא לנו את חסרוננו זה, הוי מי ימלאהו”, ועיני הספרדי תלויות אל רמח"ל, כמי שנטרפת עליו ספינתו ויוחיל שאך הימנו תבא עזרתו.

דממת הלילה נשתררה. באה האשמורה שאיש לא יפריע את דממתה, ואף נשים מרבות שיחה לא תעמדנה בפניה ותכנענה לה. עמוקה היתה הדממה עד כי נמנע כל פה מהפֶצות. חלפו בדממה שלשה בידואים עטויים שחורים. והיו הם כנשמת הליל שהופיעה כבזק פתאום ואיננה. לשמע המלה “בידואים” שיצאה מפי החלבי, נזכר לו לרמח“ל אחיו הבכור הגדול יהודה הלוי, מי שמצא את מותו תחת פרסות סוסה ערבית. וירא רמח”ל את הלב המרוטש והמתיז דם חי, מכבד העקה שיעיק גופו של הבידואי הרכוב על הסוסה. ויחש רמח"ל את הכאב, כאילו קרה האסון הזה את אחיו זה עתה.

בתי צפת צצו ונראו לעין. ונראה היה העולם, כאלו מחה את פיו לאחר המתיקו את סודו, וחזר לו להרגלי־חייו השקטים. בית־העולם שכן לו בעמק – והרפאים כאילו אך זה סוגרו קבריהם תחתם, לאחר טיול־הלילה. נתגלה לו לרמח“ל אליהו הנביא בצורתו מאז, ולצדדיו שני בני־לויה. מובטח היה רמח”ל כי אלו הם האר"י ור' חיים ויטל. זוהי דמותם שערך להם תמיד בדמיונו. ויחש משה חיים לוצטו בנפשו, כי כשחר בוקע הוא ועולה… בוקע ועולה…

תרע"ד.

(מאתים שנה להולדתו)

צדק אד“ם הכהן בהערכתו את רנה”ו, בחרוזו:

“אַךְ הוּא לִשְׂפַת עֵבֶר אָמַר: הִגָּלִי!”

נסבה היתה זאת מאת הגורל, ויותר מזה מתכונתו האישית, שנפתלי הירץ ויזל יהיה אבי ספרות־ההשכלה, אבי הספרות החדשה – כלומר: המפלס לשפה העברית, להקדושה, דרך לשמוש חוּלוני.

נסבה היתה זאת מההיסטוריה. כשנולד נ. ה. ויזל, היה משה חיים לוצאטו בן שמונה עשרה. זה עתה פלט את הדרמה “מעשה שמשון”. והוא כולו מין וֶזוב בעצם התגעשותו, בעצם לבת היצירה, אבל הדור היה באותה שעה רחוק מרמח“ל. הוא, שביסודו היה מיסטיקן לא נקלט כראוי בתקופה הרציונליסטית, שהאידיאל שלה היה רק השכל, ההשכלה, הנגוד להזיה המחריבה, שסִמל אותה שבתי־צבי. היצירות האיתנות של רמח”ל עברו על דורו בלי הרושם הראוי. רק מאה שנה לאחר הוָצרה נתגלתה הדרמה “מגדל עוז”. ההשכלה שהחלה צומחת זה עתה, כאילו דלגה על הופעה מיסטית זו ששמה רמח“ל. היא לא שמשה לה ליסוד מוסד. “שלטון השכל” היה האידיאל של הדור, וגם היתה זו מצות השעה. מצד אחד: עוד לחשה ההזיה של המקובלים כגחלים מבעד גל של רמץ, והחסידות נבטה ועלתה. ומצד שני: השתרשו בערות ואמונות־תפלות בתוך ההמונים. לתורת ה”נגלה" נזקק הדור הנאור. ה“באור” של התורה, שיצא מהאסכולה של מנדלסון, כאילו בא לשובב את ה“שיות הפזורות” מכל נתיבות־התוהו. הרמבמ"ן, במלוא כובד אישיותו וגדלה, העמיד עצמו בתור בַלֶם, החוסם בעד זרמי התנועות המיסטיות, לבלי ישטפו ולבלי יגרפו הכל בדרכן.

נתּן לשער, בלי הגזמה, שאילו הושתתה ספרותנו החדשה על רמח"ל, כי אז היתה לשירתנו קפיצת־דרך בכל חזיותיה – והיו מפולשים האופקים לכל העברים.

אבל החיים יש להם חשבונם והגיונם הם. והיה אז מן ההגיון לצאת ממערבולת המסתורין שבעביָם הועם זהב השכל. לאחר ההמראה בשחקים עד כדי סחרחורת הראש היה צורך למצוא מנוח לכף הרגל, לשמוע לשכל מלים. הדור היה זקוק לתורת ה“נגלה”. ומשאת־נפש זו של התקופה נתגשמה באישיותו של ר' נפתלי הירץ ויזל.

רנה“ו זכה להיות יוצרה של ספרות־ההשכלה. באשר הוא היה בעל ה”נגלה" שהתקופה נזקקה לו. אישיות בלי מסתורין, ומחונן בחוש־מציאות חד, שלא טושטש בספרו “דברי שלום ואמת” עד היום. אולם סגולות חשובות אלה, לא הן בלבד הכשירוהו להיות הכַּן לספרות החדשה. סגולה אחת העולה על כולן היתה לו, והיא שהיתה המניע העיקרי ליצירתו הענפה, זוהי: האהבה בלי מצרים ללשון העברית. והיא שעשתה אותו למשפיע הגדול בתנועת ההשכלה, למניח השתות לספרות החוּלונית. תאמרו: והרמבמ"ן? אמנם כן, משה מנדלסון היה אישיות גדולה שאצלה מהודה על התקופה כולה, ורק מכחו נתּנה לתנועה זו דחיפה כה נמרצה. אולם, אין להסיח דעת מהעובדה, שמנדלסון היה לתנועת־ההשכלה שלנו רק מעין שר החוץ. כלומר: יותר, לאין ערוך יותר, משנתן מנדלסון מרוחו להשכלה שלנו גופה, מששִקע עצמו בה – ניזונה היא בעיקר מכבושיו בחוץ, בתור פילוסוף כללי, בתור יוצר סגנון גרמני, שבהם התימרה והתכבדה בשעתה. אך אין לשכוח ביחד עם זה, שהתולדות השליליות של המנדלסוניות בחיינו נבעו בעצם גם מתוך כפירתו שלא מדעת בעתידו הלאומי של עמנו ובחטיביותו. בעצם העובדה, שחשש מנדלסון להפקיד פירות־רוחו בכלי־לשוננו, שהוא היה בה אמן־הסגנון, והלך וסלל כביש למחקר־היהדות בשפה זרה – בפקפקנות פנימית זו בנשמת־חייה של אומתנו, הותרו כבר קוי הכפירה בגורל־חייה העצמי, שלא נרתעו אחור גם בפני חזיון ההמרה. לעומתו ר' נפתלי הירץ ויזל, אם כי כשרונו היה לא־נחשב לגבי זה של מנדלסון, זכה בגלל סגולת־האהבה שקננה בלבו לשפתנו, שלא תגרע אף טפה מהפראת יצירתו. את כל חילו נתן ללשוננו. בהבעת אמון בלתי מוגבל זה לשפתנו – מבלי לזנות אחרי שפות אחרות כאחרים, אם גם בכונה רצויה – הוכח, שבחזיון ספרותי זה גופו משוקע האינסטינקט של הקיום הלאומי ונצחו אשר לא ישקר. זהו בעיקר אשר גרם לנפתלי הירץ ויזל להעשות למיסד הספרות העברית החדשה.

ויזל היה חברו של מנדלסון וגם תלמידו, אם כי היה גדול במספר שנים ממנו. הוא עבד ביחד עם הרמבמ“ן ב”באור" התורה, ועוד לפני הפגשו עמו חבר את ספרו “לבנון”¹, מחקר פילולוגי־פילוסופי, שבו הוא מתחקה על שרשי־הלשון ושמות שונים וכמה מושגים מורכבים. יש לשער, שהונע לזה מתוך צורך החיאת הלשון, אם גם לא בדבור, אלא לתכלית שבירת קפאון הלשון. אך מלבד מה שטפל בעבודות הנזכרות, שאצל תלמידי מנדלסון הנאמנים נהפכו לארכיאולוגיה – הרי היו לויזל יסודות חיוניים, שהם היו מקור־ההפראה העיקרי להשכלה: השירה והפובליציסטיקה. חוללו את הרושם היותר עז, כמעט מהפכה בלבבות, הספרים שלו: “דברי שלום ואמת” ו“שירי תפארת”. שני אלה סמלו כמעט את ארחות־הבטוי של ה“השכלה” החיה: שפור נשמת־האדם מישראל באמצעות השירה, וישור עקמומיות־הלב באמצעות החנוך. וכמה הרפתקאות עדו עליו בגלל מלחמתו לשנוי־הערכין בתקופתו! בביוגרפיה שלו מאת קלמן שולמן מסופר עליו, שבית אביו היה “אוד מוצל מגזרת ת”ח, שניצל לבדו מכל משפחתו מהחרב הרעה של בוגדן חמיל“, אך שפטים יותר נוראים מאבחת חרבו של חמיל נכונו לרנה”ו בצורת חרמות, שמתות ונדויים מצד רבני ישראל, בגלל מלחמתו לשפור החנוך של עמו, בהתוותו לו כוון נורמלי. ואכן, אם ניצל רנה"ו, כעדות שולמן, ממר המות, לא נמלט איפוא בחייו משתין הפולסין – שנועדו לו מהגורל…

נפתלי הירץ ויזל היה בעצם לוחם, למרות “דברי השלום” שלו. הוא היה הראשון, שעסק בעצוב האדם החדש אצלנו, האדם מן הישוב. מנדלסון הרי היה שקוע לעצמו ראשו ורובו בעולם־חוץ, ובפנים הרי המשיך את היחס התיאולוגי או הארכיאולוגי. ולא מנדלסון בלבד, אלא אפילו אדם כרמח“ל, אשר פתח את כל הנקבים והחלולים של הגוף הישראלי, שנסתתמו בעוונות הגלות, הרי במציאות היתה גם אישיותו “תיאולוגית”. רק רנה”ו החל למעשה, לרגלי “צאת דבר מלכות מאת מלך אוסטריה הנאור יוזעפוס השני ללמד בני יהודה כתב ולשון”, לעצב את האדם הישראלי החדש. כי מהפכן היה, אם כי באמצעים איבולוציוניים. שנוי־החנוך תבע, הפיכת הקערה בחיינו. הוא היה הראשון אצלנו, בעל אימפולסים ערים, שהשתחרר בדרך־נס מההפשטה המסורתית חסרת־הדם, וההווה כהויתו היה לו לענין. בו טפל והוא היה נושא ליצירתו. כי היה רנה“ו בטבע פובליציסטן, ותקון ההויה היה לו תכלית־התכליות. ולשם כך התקין ויזל בספרו “דברי שלום ואמת” תכנית למודים מפורטה לפרטי־פרטיה, וחלוקת־שעות מדויקה, וסדרה של ספרי־חנוך שצריכים להוָצר אצלנו בכל המקצועות. “תורת האדם ותורת החנוך לנערי בני ישראל” שלו, אם כי היתה אנושית בכללותה, התבססה בעיקר על העצמיות הישראלית המסורתית. בכל זה היתה לצנינים בעיני כמה רבנים, והתחילו עפות לנגדו אבני בליסטראות מכל העברים. אך רנה”ו לא נרתע אחור, כי אם כסוס אשר יריח מלחמה, השיב מלחמה שערה. חפירות־ההגנה על שדה־קרב זה נשמרו עוד בעינן בספרו “דברי שלום ואמת”. גם הפגיונות ויתר כלי הזין – בצורה של מכתמים וסוניטות המשובצים בספר הנ"ל – עוד לא החלידו ולא ניטל מהם חודם עד היום.

לקול תרועת “דברי שלום ואמת” כאילו הקיץ פתאום ישראל משנת מרמוטא. החל לשפשף באצבעותיו הגרומות את עיניו, ונתחוור לו: שנתעה מני דרך, ששכן עד כה בעולם ההזיה. ואט־אט התחיל מסתמן לנגדו מרחוק שוב הדרך שעזבו מאז, שהנהו שוקק מהמוניות, המוניות…

מִמָּרוֹם שֻׁלַּח אֵשׁ בְּרִגְשַׁת נַפְשֶׁךָ,

וְרוּח אֱלֹהִים מְּרַחֶפֶת עַל שִׁירֵי קָדְשֶׁךָ,

נִטְעֵי עֵדֶן אֵלֶּה אַךְ בְּגַן אֱלֹהִים יִפְרָחוּ!

ככה שר בן־תקופתו בן־זאב על רנה“ו. וזו היתה גם דעת־הקהל כולו. כי למרות ששוטטה רוחו בכל המקצועות, הרי היתה פסגת עצמיותו של רנה”ו: השירה. כי בעיקר היה הוא “המשורר המפואר”. ואם כי יסודיות משכילית היתה בכל יצירתו הענפה, החל מ“הלבנון” שלו, ומבאורו ל“ויקרא”, ו“דברי שלום ואמת” ו“ספר המדות” המופלא (לספר זה ראוי ליחד מאמר לעצמו) וכלה בהקדמות ובסופי־דבר ל“שירי תפארת” החותכים כאיזמלים – מכל מקום בעיקר ספרו “שירי תפארת” הוא הוא שקבָעו בספרותנו כעמוד תיכון בל ימוט.

ספרו “שירי תפארת” הנהו אפּוס גדול בעל ששה חלקים “שכולל שמונה עשר שירים, שכולם מספרים תהלת ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה לאבותינו בהוציאו אותם מארץ מצרים וקרבם אל הר סיני”. הספר פותח בלידת משה ומסיים במתן תורה. כבעלי האגדה הקדמונים התכון גם רנה“ו, שספרו ישמש מעין “פירוש” לכמה מקומות סתומים בתורה. “אין מגמתנו בשירי כבוד כאלה לשעשע זולתנו במליצות ערבות לקוראיהם, בצחות הלשון וביופי המאמרים. כל הנאמר הוא בעבור תת דעת לבני גילי להבין בספורי התורה ולקשור בקרסי המליצות מאמריה הקצרים, ומה שראוי להתבונן בהם”. אולם ביחד עם זה שמש לו חומר זה בכמה מקומות ג”כ כלבעלי האגדה רק אמתלא בשביל לחשוף כחו הארדיכלי ועשרו הפיוטי. ויש שידע רנה"ו גם סוד הצמצום שבשירה, טעם התמצית. “בשיר השירים לשלמה, כשצייר עזות האהבה אמר בדרך שיר, כי “עזה כמות אהבה”. השומע משל המות יחרד, וכרגע יבין מן המשל הכל, כי יודע שהמות עז מכל. והנה מלות ארבע אלה בדרך שיר פעלו יותר מהגדות רבות כל היום. ויתרון רב יש עוד בשיר, שבהיות מליו מעטות, בנקל יוחקו בנפש ובכוח הזוכר”.

כן. בלבירינט זה של מליצה, שבאה לבאר פסוקים סתומים, בצבצה פה ושם גם שירה כבושה ועזה, מסוג זה שמהותו הגדיר לנו רנה“ו בטוריו שלעיל. הפרק על דבר “רעואל כהן מדין, שהיו לו שבע בנות יפות, שרבים חפצו קרבתן, והן רחקו מחברתם, כי מאנו לשמוע עגבים מפי לצים”, פרק לא קטן זה נשמר בירקותו האביבית, ובצביונו זה יעמוד לעד. ובכלל, כל הסמנים של ספר, במשמעותה החשובה של מלה זו, נמנו ב”שירי תפארת" – אעפ"י שמלווה אותו הגמגום המליצי. כי בספר גדול, לא בלבד התקופה ההיסטורית שהוא מטפל בה, עומדת חיה לנגד העינים, כי אם גם הדי ההווה שבו נוצר יגונבו מבלי משים לאוזן. וברור: לא ההתעלסות באהבים של מנדלסון עם לסינג היתה הד־החיים של אומתנו באותה שעה, אלא הטורים הבאים היו בטוי־הדור:

תַּעַל נָא שַׁוְעָתֵנוּ אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ,

שַׁוְעַת בָּנִים בָּחַרְתָּ כַּאֲבוֹתָם מִקֶּדֶם.

כִּי זֵדִים נָשְׂאוּ רֹאשׁ, עַל עַמְּךָ סוֹד יַעֲרִימוּ,

שָׂמוּ זֶרַע אֹהַבְךָ רוֹמְסֵי טִיט וָחֹמֶר.

שׁוּר נָא מָה רַב עָנְיֵנוּ, תַחְתִּיוֹת יָרַדְנוּ –

משורר האומה שבאותה התקופה נשא כעמו בשרו בשניו, וכאב ודאב, ויזעק זעקה גדולה ומרה:

לָמָּה כַאֲרִי בַּמַאֲרָב יִטְרֹף עֲנִיֶּיךָ,

לָמָּה בַּצָּרָה הַזֹאת מֵרָחוֹק עָמַדְתָּ? וכו'

קוֹל קָמֶיךָ עולֶה תָמִיד –

אך מעבר להרי החושך הנערמים הכסיף לעינים כמו נצנוץ של שחר.

“כִּי קָרוֹב יוֹם יְיָ, הָרָעוֹת יִתָּמּוּ”.

כעוּבר במעי אמו כבר היה מקופל בספר זה רעיון הגאולה. עצם בחירת הנושא “משה”, סמל הגואל הנצחי, בתור הגבור הראשי של האפוס, מוכיח כמה חזקה היתה הנהיה ל“תחיה”, זו שבאה אחר דור אחד בתור תולדת ההשכלה העברית – בנגוד להשכלת מנדלסון – שנביאה היה נפתלי הירץ ויזל.

לֵאמֹר: הַסְּתָו עָבַר, גִּשְׁמֵי זַעַם חָלָפוּ,

גֶּפֶן יִשְׂרָאֵל תָּנֵץ, שָׂרִיגָיו יִפְרָחוּ,

גַּם אֶשְׁכְּלוֹתֵיהֶם פִּתְאֹם עֲנָבִים יַבְשִׁילוּ.

כאמור, כל הסמנים שמנו בספר גדול ניתנו ב“שירי תפארת”. הדי ההווה היו מנסרים בחלל אוירו. נשמעה אנקה בוקעת שחקים של שלול בשלשלאות, שמכח השַועה האיומה נתפקקו חוליות אזיקיו.

ועדיין קרובים אנו יותר מדאי בזמן ליצירה זו, שנוכל להעריכה כיאות. עדיין מוקפים אנו מאויר התקופה שלאחר ההשכלה, שכל מה שיש בו מרוח ההשכלה פגול הוא בעיניה מלכתחילה. אכן, לאמתו של דבר יש באֶפוס זה השפעה מסגנון גדול ומרומם. השפעה מתקופת קלופשטוק ופוסס, וגם של הֶרדר ולֶסינג, יוצרי ההיקף הגרמני העולמי.

וכיום, ביום־ההולדת המאתים של נפתלי הירץ ויזל, ברור לנו, כי אם אנו נמצאים עתה בארץ־ישראל, והלשון העברית שומה בפינו ובלבבנו, וכל מעשינו עתה מכוונים לנתיבה נורמלית, חוּלונית – הרי חלק לא קטן בחתוך חיינו בצורה כזו, יש לזקוף גם על חשבון רנה“ו. וקדוש ויקר לנו זכר אותו האיש, הראשון בספרותנו, שהעמידנו באורח־ההשכלה, כלומר: באורח־האמת, ש”תקופת־התחיה" שלנו שאנו נושמים אוירה עתה, הנה בלי שום פקפוק, מתוצאי־תוצאותיו; זו “התחיה” שהנה סוף־המעשה של תחילת־המחשבה שלא־מדעת, שנתרקמה כבר אז בלבבו של רנה"ו.

תרפ"ו.

א

המחברת “הצופה לבית ישראל”, למרות זקנותה, נשתיר בה מה, ששני־הזמן אינן שולטות בו. הקורא המובהק, שמנוסה להפלות את העיקר מהבלי־הדור – שלא ינָקה מהם שום ספר – משומרת לו במחברת זו ההנאה כביום הנָתנה, בגלל המונוּמנטליות ששקע בתוכה בעל־הכשרון. והגם שחיצוניותו של הספר הזה מעידה בכל – הן בסגנון־הלשון והן בהשקפת־החיים – שהנהו פרי תקופה מוקדמת שבספרות, עם זה מדובבים אלינו מבפנים רוח נבונה, כובד־ראש וחשיבות של נשואי־פנים ונכבדי־קרת.

נקל להבין את רושמו של ארטר בתוך המולת הצעקנים, ששררה ב“בכורי העתים”, שלא ניתן להציל לעולם דבר ברור מפיהם. כבר במאמרו הראשון “מאזני משקל” (חזון ליל) תבוא ההשפעה עלינו מבחובו, הגם שלמראית עין לא נסתלקה המליצה השכיחה. ויותר משתבענה המלות בפירוש, פעלה פה מבעדן במסתרים: האישיות. למרות שהמליצה ב“חזיון ליל” זה נתמעכה מיושן, לא יכלה לטשטש עקבות כבושיו של היוצר.

זולת ציוניו הארעיים של זמנו, שבשבילנו נמחקו כמעט מספרו לגמרי, בולטים לעיני הקורא במחברתו של ארטר, רושמי רוחו הרפרזנטטיבית אשר לסופר. יפים עדיין כח־ניבו ודמות־מראותיו להרנין את נפשנו ולענגה לאחר יובלות בשנים, ממש כביום גיחם מעטו עלי הגליון. הרעננות הטלולה המשומרה עדיין עם דבריו וכח־פעולתם התדירי, מוכיחים את הכרחיותם הטפוסית, בהיותם נובעים מתכונת־האדם הנצחית, שאינה מוחלפה עם תמורות־העתים. נכרת בו גם השפעת מורו־חברו ר' נחמן קרוכמל, בתפיסתו את המוחלט, הקבוע ועומד, והוא גם ששמר על שני ספריהם – גם של רנ"ק וגם של ארטר – שצביונם לא ישתנה מבראשונה, ושלא יתנדף ליחם.

ב

ניתן להמליץ על ספרו של ארטר: שרצונו הוא כבודו. בספר זה מדובב אלינו ישר רצון המחבר בלי שום עקיפין, בנגוד לפרוזה הספורית שלפניו, שרצונה נקנה לנו באמצעות “משל ומליצה”. אמנם מתבטא גם פה הרצון רק מצד גלויו השלילי, כלומר: רואים אנו פה לפרקים שאיזו “מליצה” מתפוררת בידי ארטר, לשם השגת “מובן” יותר מתאים לחפצו ולתכליתו, אולם רשמי־ההתפוררות הללו מזכירים כבר את פרוצס־ההתפרדות של גוש הקרח הנקשה, בטרם נראו פעמי האביב…

כך מתרשם כל הקורא בעיון את הספרות המליצית בסדרה הכרונולוגי, בשעה שהנהו מגיע לפרקו של יצחק ארטר. על ידי מהותו הספרותית של ארטר, תפקחנה עיני הקורא לראות ולהכיר שהמסַפרים שלפניו, כביכול, היו נוטלים חוליות חוליות מבנין מפואר, בנין התנ“ך, והיו עושים להם מין “צריף” מטולא מחלקים שאינם הולמים זה את זה. הספון שמש להם לקיר, והדלת האהילה עליהם כגג. כה עלובה היתה דמות־מראה אהלם המסכן. לא כזו היתה גם “מליצתו” של ארטר. בהפוך למליצה שלפניו, שהיתה נותנת לנו רק דמות־מה של הנרצה, של הנחפץ – היתה זו של ארטר פרי ברירתו לצרכו ולתכליתו, שהסדר והשיטה שבה היו פירותיו של רצונו המיוחד (הרומנים “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” של מאפו, היו נקודת־גבהה של הכרה אמנותית כזו). חלקי הבנין שבחר ארטר להצטרכותו, נקבעו אצלו במקומם המתאים ותפקידם לא נתחלף. החלון הֶעמד בתור חלון, והדלת שמשה פתח־כניסה. בצרוף הפסוקים שנשתנו אצלו ממטבעתם הקבועה והרגילה – בו נתגלה הרצון, רצונו המיוחד, הבלתי כפות, בערך, והבלתי משועבד זולת לו לעצמו. והקורא הותיק יוכח עוד לדעת: שאם בשירה החרוזית שלנו ניתן אף לבעלי שאר־רוח זעיר ויכולת שירית דלה, לעשות רושם כל־שהוא מפני ערותו התמידית של מקצוענו זה, שלא היה זקוק כלל לבעלי־מהות תקיפים למען העירהו לחיים; לא כן הפרוזה הספורית העברית, שלרגלי חָסרה בעלי־מהות חדשים, לרגלי חסרה גואלים כמו גבירול, ריה”ל, בני־עזרא ובסופם רמח"ל – פרוזה זו נקפאה כענק חנוט בלתי מתנועע, כאילו לא היתה מימיה פרי רוח־האדם התוסס והחי. ועתה נעורה לעינינו כמו משנת־מרמוטא בהשפעת המצוי האתי והאמנותי האֶרטרי, שאינו מתכחש לעצמו, שאינו מוַתר ואינו מכזב. –

אמנם הקורא בספרו של ארטר רואה, ששנויי־נוסחאות בולטים לא נראו פה בלשון, אולם גם היא כמות שהיא לא יכלה להבליע את ה“עצם” האֶרטרי, שרושמו לא יהא נכר בה. כי למרות מה שהנהו משתמש במלות השמוש הרגילות, נמצא שאחר הנהו ארטר מאלו שמשתעשעים ב“מליצה” גרידא, מבלי שעדרוה ומבלי שהפכוה, אלא באים ונוטלים אותה מן המוכן, ואינם משקיעים בה גם את עצמם.

וה“עצם” האֶרטרי מתגלה לעינינו משני צדדיו: מן הצד האישי והצד האמנותי.

האישיות מתגלה באחדות היחס אל זמנו, בהרמוניה הצלולה שביצירתו הסטירית. הסטירה הנה גם פה, כמו בכל מקום, פרי האישיות. בכל מתבטא הבוז לכל נתעב ונאלח שבחיינו. בזה היה ארטר יוצרו של הפיליטון העברי. אף בטויו החיצוני נשתמר אצל הפיליטוניסתנים המאוחרים שלנו: “ואנכי לא אדע מה לי, לא אדע מה הנשמה הזאת, אשר נפח ה' באפי, כי אם יעבור עלי מה אשר יעיר את רוחי, או אז בהקיץ או בחלום חזון נראה אלי”. האין זו ממש לשונו של דוד פרישמן? (וכן אין זו מן המפורסמות, שהרבה מאוצר־יצירתו שוּקע במנדלי, ולא ב“סוסתי” בלבד, אלא גם בכל יתר מפעליו).

אולם יותר מאשר בסטירה, שהנה בכל מקום בטוי ההשקפה ולא של האינסטינקטים, יש בטוי ה“רצון” בתפיסתו האמנותית של ארטר. כי למרות מלחמותיו התדיריות עם סביבת החשוכים ומורדי האור (ברשימת־תקוניו לא נחסר אף אחד מאלו, שנלחמו עליהם המאוחרים), לא נטרד ארטר אף לשעה קלה מתעודתו האמנותית. ב“מאזני משקל”, למשל, בשעה שהנהו מניח על הכף האחת את החכמה, והון ועושר על הכף השנית, כמעט בא אל תוך הכפות, ותעף כף ההון למעלה “ותך במוט המאזנים”. האמן אינו מסתפק כאן בסטירה בלבד, שהחכמה הכריעה את כף העושר, אלא הוטל עליו גם להזכיר ש“הכתה הכף במוט המאזנים”, פרט מיותר לגמרי כשלעצמו, לעצם הענין הנידון, אבל מוסיף הארה ציורית. וכאלו יש מקומות רבים.

האמן שבארטר מתגלה בשלמותו בחבורו “גלגול נפש”. ספור זה מכיל שבעה עשר טפוסי בני־אדם ובעלי־חיים שונים למיניהם. שימו נא לב אל רחבות־הבד, שעליו נתרקמה התמונה רבת־הצבעים. כמה עשיר ועסיסי כאן הדמיון כשהוא לעצמו! המון אדם ובהמה רבה, המרהיבים את העין: 1. החסיד. 2. הצפרדע. 3. החזן. 4 הדג. 5 המוכס. 6 הינשוף. 7. המקובל. 8. החפרפרת. 9. ראש חברה קדישא. 10. הכלב. 11. הקנאי. 12. השועל. 13. הצדיק. 14. החמור. 15. הרופא. 16. תרנגול הודו. 17. בן הצדיק.

לו גם היה נשמט היסוד הסטירי מתוך הספור, גם אז היה “גלגול נפש” מענין את הקורא בתור קובץ קטן של ספורים קטנים טפוסיים־ריאליים. ויפה עשה בוקי בן יגלי (תלמידו של ארטר בכמה מובנים) שהוציא את הספור “גלגול נפש” מנוקד בשביל קריאה לילדים. כי אמנם הסטירה אינה משביתה את האמנות הבלתי אמצעית שבספור זה מטהרתה ומתמימותה, שרק לה פתוחה תמיד נפש הילד. כשאנו קוראים את הספורים החיים האלה (הצפרדע, הכלב, הדג, וכו') אין אנו מרגישים כלל ב“מליצות” שלהם, בשעה שבאמת מצורף גם “גלגול נפש” רק מפסוקים. אלא ש“המליצות” נבלעו כאן בהמולת־קול האמן המיוחדת. ורק הודות לפעולתו האמנותית של ארטר, כלומר: הודות לזה שהדבור של האמן הנהו פרי תכונת הדברים גופא, משוחרר מכל נטיה אישית חולפת – היה יצחק ארטר לאבי מספרי ספרותנו החדשה.

ג

בספורו של ארטר “גלגול נפש” רואים אנו כבר – יותר מאשר כתב על־גבי כתב – כיצד האמן מתעלל בסדרי הלשון הקודמים, כמו שמתאנה לפרקים הטבע בסדרי־בראשית מקובלים. האמן מסתולל פה ושם בהוראתם הישנה של הכתובים, מטשטש ומוחק את הכתב הקודם על־ידי הדגישו והבליטו את עצמו. התוכן שלו סולל לו את דרכו בערבות המליצה. בולטים פה ביחוד פתוחיו של האמן בתאורו המפורט והאחראי של בעלי־החיים, שלמראיתם לא יעור בלבו שום רמז של התחכמות אליגורית, מלבד יחס האמן האובייקטיבי בתכלית. גם טפוסי בני־האדם מסתמנים בצביונם האמתי לנגד עיניו, למרות שנטפל עמם לצונו של המחבר. מפתיעים אותנו גם בטויים דקים של הסתכלות חדה, הגם שעם זה אינם מכחידים בנו את ההרגשה, כאילו ראינו ברזל מתכופף בידי החרש. הכלב, למשל, אומר: “אם קם לנגדי ויראני את מטהו, ואתיצב מרחוק ואוסיף לנבוח. אך זחלתי ואירא לגשת אליו, כי מפני מקל יראתי. ואם הכני או ירה אבן בי, ואבך ואילילה ואסע את זנבי בבין רגלי ואמהר לנוס וכו'”. הדיוק האמנותי מבקיע את עצמו וממריץ את הלשון להתנועע חפשית ולכל מיני נטיות דקות, למען שוב לסדר־מרוצתו הרגיל והטבעי של עורק חי. רק הודות ליתרונות האֶרטריים האלו, נשתחררה הפרוזה הספורית מהשתתקותה הממושכה, והוכשרה לשוב מחדש אל הפונקציה הבלתי פוסקת שלה.

אמנם גם “גלגול נפש” אינו מצניע מעיניו את יסורי־ההתחבטות האיומים והמיוחדים של בטוי־ההתחלה (המכוון: ההתחלה של הפרוזה הספורית בכלל, ולא הפרטית של ארטר), שמנוסה בהם כל אמן לעצמו, אף בכל התחלה מחבוריו. גם פה נתבזבזו הכחות יותר לפתוח לאחרים, לבאים – מאשר שמשו כבר לעצמם, בתור תכלית כשלעצמו. אולם תמונות־החיים שב“גלגול נפש”, אלו שהספיקו כבר לעבור את מפתן ה“התחלה”, גורמות לנו אותה ההנאה האסתיטית שטעמנו בספורי הביבליה והאגדה שכונת כתבי־הקדש אינה מטשטשת בהם את האמן אף במשהו. גם אצל ארטר טפֵלה היא הפיליטוניות ומבוטלת היא לגבי תעודתו של האמן, שקורא כאחד השרידים לתת שם ושארית לעצמים שבטבע ובחיים. לכן רושמו של יצחק ארטר ננעץ בספרותנו בכתב לא ימחה.

תרע"ו.

מימות רמח“ל עד אד”ם הכהן לא נגלתה שירתנו בעתרת חילה ובשפעת נוֹיה (אם ידלג על שלמה לויזון, זה המוזר שהבריק לרגע כבזק באהבתו, שגעונו ושירתו הנאדרה). נדמה היה: שירת אד“ם הכהן גם היא אך הופעה היתה בספרותנו. אולם, לאשרנו, היתה זו טעות. מימיו של אד”ם הכהן נעשתה השירה בספרותנו דבר שבקבע. כהנים גדולים וקטנים ממנו לאין ערוֹך קמו לה מאז לשירתנו. אך השירה לא הוגתה שוב ממסילתה, ושוב לא תהא נוטה ממנה לעד. אד"ם הכהן החל הראשון לבנות את השירה הספרותית.

לשוא חשבו את חכמת הנקוד לחטא לו – בשעה שבאמת תעודה שירית חשובה היתה אז לחכמה זו. קפדנות זו, שהוטלה עליו מתוך אחריות ספרותית גדולה, בגללה בלבד נוצרה לנו הסדר השירי ודיוקו, שהנם כל עיקרה של ספרות. כי אם תוָצר המסגרת הספרותית, וחדלה השירה להיות אך סגולת־יחידים, שחוצבים את לשונם מתוך לבבם. אד"ם הכהן היה איפוא הראשון, שהחל לברוא אטמוספירה שירתית שלא תחדל לעולם.

וההשכלה – השאיפה הנאמנה של קומץ אנשים לדעת ומחשבה, ששאפו לחרוג מכבלי הגיטאות ששתו עלינו מסביב; ההשכלה – ששרשיה ננעצו בקרב חלק חי ומפרכס שבאומה – היא שמשה יסוד לשירה הספרותית של אד“ם הכהן. וכך לא חָסרה שוב את האופי הלאומי וגם העממי במובן המצומצם – כל כמה שהאינטליגנציה בת־עמה היא – שזולתו השירה נמנעת היא בכלל. ההשכלה – כלומר, הבטוי המוחש למאויי חבורת־המשכילים – אותה הניח אד”ם הכהן לבסיס השירה.

אולם אליה זו – היינו: ההשכלה – גם קוצה בה. רמח“ל, למשל, היה נקי לגמרי מהרבה חסרונות שדבקו באד”ם הכהן בגלל ההשכלה. מלבד המגמה המוסרית, לא ידע משה חיים לוצטו שום מניעים אחרים לרוחו, זולת השירה, הפואיזיה לשמה. ואד“ם הכהן נשא על גבו את טרחתם וסבלם, קהות־טעמם ודקדוקי־עניותם של בני חבורתו המשכילים. הלא המה: האידיאלים הצרים של חסדי־מלכים ויראת־שמים הבלתי־פוריה, שתוצאתה היתה: האוֹדה הרעיונית המעושה. רמח”ל, הגם שההיררַכיה סמכה ידיה עליו, אולם לכשנחה עליו רוח השירה, לא ידעה שום מעצור: “אם עיפה נפשו, בבין שדיה ישכח עמלו”; כי היתה השירה בלב רמח“ל כאש עצורה, זו השירה הפרימיטיבית הפורצת כלבּה ואינה יודעת שום מחסום לרוחה. לא כן היתה שירת אד”ם הכהן הספרותית. שירה זו היתה משועבדת כבר לשותפים במעשיה. שירת ה“השכלה” צנועה היא. וכשהתפרצו מלבב אד"ם הכהן רגשות־אהבה, נכלאו לגמרי או נתגלו לעין תחת “פירמה” זרה:

גַּם זֶה הַזָּמִיר שָׁמָּה,

יָפָתוֹ כִּי חָמָקָה,

שִׁירָתוֹ לָהּ מָה רָמָה,

מִקּוֹל עוּגָב מָתָקָה.

אולם המשורר לא יתחמק מעינינו, אף אם יתעלם תחת מסוה רעהו. בשירו “כלה נאה וחסודה”, שהקדיש המשורר לאחד מידידיו, הנהו מגלה לנו פרצוף ה“יפה” שלו, כפי שהיא מצטיירת בדמיונו:

מִבֵּין שַׂעֲרֵךְ כִּי יִקְרַן עוֹר פָּנַיִךְ,

אוֹר שֶׁמֶשׁ יוּצַף מִשְּׁחוֹר צֵל הַיַּעַר,

וּצְחוֹק כִּי תוֹצִיאִי מִשִּׂפְתוֹתַיִךְ,

תִּשְׁלוֹף הַצְּפִירָה קַו שַחַר מִתַּעַר,

קוֹל צַעְדֵּךְ כִּי יִטְפּוֹף עַל רִצְפַּת בַּיִת,

קוֹל רוּחַ מִתְדַּפֵּק עַל עֲלֵי זַיִת. –

החרוזים הנפלאים הללו, שאין ערוך לעומק יפים, שבודאי יעמדו לדורות בתוך יתר השורות הבודדות של שירתנו, מעמידים אותנו מיד על אופיו השירי המיוחד של אד"ם הכהן. הם מצטיינים בחותמו המיוחד, היינו: הגשמת המופשט.

כי אד“ם הכהן רואה את מהותם של העצמים, שנתפסת רק בהלך־רוחנו, בהויתה המוחשת. כי אד”ם הכהן הנהו משורר־פילוסוף. אולם איננו כזה לפי המובן שמבקרינו יחסו לו. לא בפילוסופיה ההשכלית בת־דורו, שבה בא לידי בטויו השכל האנושי – לא בה גדולתו של אד“ם הכהן, אלא בפילוסופיה זו, שהיא בעצם תכונת שירתו. כי מטבעו של אד”ם הכהן להעמיק ראות את האידיאה של כל דבר בצורתה הגשמית.

והדוגמה היותר טפוסית לאופיו השירי הזה ניתנת לנו בשירו “חלום עובר”. פה נראה, איך מושג מופשט, מושג “הזמן”, הולך ומתגשם לנגד עינינו, כאילו היתה פה חטיבה חומרית, שניתנה למשמוש ידים:

מָה רַב, מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם בַּשַּׁעַר,

הַלַּיְלָה בַחֲלוֹמִי הוּבֵאתִי שָׁמָּה!

מָה רַב הֶהָמוֹן הָעוֹבֵר כַּסַּעַר,

דֶּרֶךְ שַׁעַר זֶה מִקָּדִים הַיָּמָּה!

הוֹי אָרְחוֹת נוֹסְעִים כַּחִצִּים יָעוּפוּ

וּכְגַלֵּי יָם נִגְרָשׁ יֶהֱמוּ יָצוּפוּ!

מִי הֵמָּה אֵלֶּה, מֵחוֹל יַמִּים רַבּוּ,

יַעַרְכוּ מֵימֵיהֶם מַר מִדְּלִי לָמוֹ?

מִפֶּתַח קָדִים אֶל פֶּתַח יָם סַבּוּ,

אוֹיָה, מִי יָכִיל רֶגֶשׁ מַהַלְכָמוֹ;

אַבִּיט קָדִים – כִּשְׂאֵת מִדְבָּר אַבְקֵהוּ,

אֶחְזֶה הַיָּמָּה – כַּעֲרוֹת יָם מֵימֵיהוּ¹

והמשורר מעיר בשולי העמוד: “נקוה כי הקורא המבין היודע עמל החוקרים לצייר לנו בציור ברור את “הזמן”, יסלח אם נבקשו לשנות ולשלש קרוא השירה הזאת, למען הרגיש היטב את מלאכת הגשמת מושג דק כזה במלות קלות כאלה”. הערתו זו של המשורר פוטרת אותנו כבר מכל באורים יתירים לשיר הנ"ל. הערה זו בלבד תעיד נכוחה על ערכו המיוחד, כי אין כמוה מבטאת מצב־רוח המשורר, בשעת שָבתו מיצירת־אמת שעשה. חש המשורר בנפשו, ששעת־רצון גדולה היתה לו הפעם, שבה באה פילוסופית־החיים לידי הגשמה נפלאה, ושאנוס הוא להדגיש הדבר הזה. כי, אמנם, כשקראנו את הטורים: “אביט קדים – כשאת מדבר אבקהו, אחזה הימה – כערות ים מימיהו”, שמגשימים את התמלאותם של החיים בתחילתם והתרוקנותם בסופם, היתה לנו הרגשה, שאף העצמים היותר מופשטים יוצאים מצומדים עם תארם, ריחם וצביונם שמבראשית ברייתם.

ומפני שמטבעו של אד“ם הכהן לתור אחרי פּנים הדברים, שהנהו מעבר להכרת האדם, לכן הונח מקום אצלו גם לאותו הגוון המיסטי, הרך, העומד, לכאורה, בנגוד גמור להאמצעים הפלסטיים, שהם כל עיקרה של התכונה הפילוסופית־השירית שלו. הפּנים מדבר אלינו בקול כזה, כאילו בא מעולם אחר. וכך הגיע אד”ם הכהן לכתוב גם שירה מוזרה, שבודאי לא הולידתה שום השפעה חיצונית. באשר רחוק היה אד"ם הכהן מאותו החוג הספרותי הנכרי של השירה המיסטית הגרמנית שבדורו, שלאזנו בטח לא חדרה –

מִתּוֹךְ הַרְרֵי שֶׁלֶג, מִגִּבְעוֹת קֶרַח,

תֵּצֵא עֲגָלָה, וּמַנְהִיג לָהּ אָיִן;

בָּהּ אִישׁ וְיָפָתוֹ הַדְרָתָם הוֹד פֶּרַח,

וּבְנֵיהֶם עַל בִּרְכָּם מַחְמַדֵּי עָיִן;

הוֹי אוֹרְחַת מֵתִים כַּחַיִים יִסָּעוּ,

נָסְעוּ וַיִּתְעוּ וּבְקָרָה גָוָעוּ.

“המות”, שנגלה לאד“ם הכהן עוד בימי חרפו, בשעה שתקפתהו מחלה מסוכנת, ושמאז התחבט כל ימיו לקבוע במלים את “דמותו”, כאשר יעידו עליו הקונצפציות המרובות, המגובבות אצלו בנושא זה, שביניהן תמצא גם תמונה אכזרית כזו: “מה לדת בנים, הרבות מתי חלד – כנושק עצמות מת, נושק הילד”, – “המות” עוד לא “נתגשם” בספרותנו כמו בטורים הנ”ל: “מתוך הררי שלג וכו'”. מלבד שאנו עומדים נפעמים בפני הוד האנדרטא של הכליון הלזו, עומדים אנו משתאים בפני מראות סמויים שמאחורי המלים המפורשות.

“בית” זה שהבאנו פה נבלע בתוך המון “בתים” בשירו הארוך “החמלה” שרובם הם פרי הדור, שה“השכלה” ראתה בהם נקודת־גבהה של שירת תקופתה. מובן, כי “החמלה” המשכילית נכנעת לבסוף בפני בורא העולם, מתפייסת עמו וטענותיה תסתתמנה. אולם הרוח שבאד“ם המשורר לא ניתן להכלא. לאחר איזה זמן חורגת “החמלה” שוב ממסגרותיה, שאסרתה בהן ה”השכלה" והיא מופיעה לנגדנו בצורה של “מבכה” עוטיה. והדרמתיות הנלבבה שבשיר “המבכה” מוכיחה שוב, כמה מוּחש למשוררנו כל נושא מופשט, ול“חמלה” יש דמות־גוף של “מבכה” בעלת בשר.

אף אד“ם הכהן קשה־המזג ומחושל האופי לא יכול להבליע לגמרי קול המיתר הדק, אף שהיה פורט עליו לעתים רחוקות־רחוקות. שירים מסוגו של “המבכה” שעלו עליו עוד בפשטותם ואלגיותם, שהנם מכחידים לגמרי את המזג הכהונתי החריף – הם “האורחים” ו”הגווע". הקלות שבהם היא תוצאה של הויתור העילאי. פועם באזנינו ריתמוס־הריזיגנציה של אדם שעומד על סף־החיים מעברו השני. אין זאת כי אם כתב אותם המשורר לעת זקנתו, בשעה שחודה של מלחמת־חייו קהה כבר, וכאילו הוארו לו עתה בצביונם השכיח ובממשיותם הסטטית. ההתחלה של השיר “הגווע” מכניסה אותנו מיד, עם נקישת הטקט הראשון, לאטמוספירה של בציר… לאויר מלא רשרוש של עלי השלכת…

צִפֳּרִים רִנְנוּ שָׁרוּ,

גַּם אַחַת אַחַת עָפוּ,

עַל פָּנַי פֹּה עָבָרוּ,

שוֹרְרוּ – וּפִתְאוֹם סָפוּ.

נוֹעַר וַעֲלוּמֵי נַחַת,

יַלְדּוּת כַּצֵּל בּוֹרַחַת.

ניתן לשער, שאת השיר “הגווע” חבר המשורר באחד מרגעי־חייו, שבהם יבליג על יגונו האבהי במות עליו בנו מיכ“ל, ובו השלים אד”ם הכהן עם החיים והיה חומדם גם על מרירותם ועוקצם המתוק. וכן גם יוכיח הבית האחרון של השיר הזה, שמחלחל בו הד אדם המבקש מפלט מן החדלון. ונאמנה עלינו גם עדותם של המסַפרים אחרי מטתו של אד“ם הכהן, כי במדה שהזקין, בה במדה התגבר בו כוסף־החיים, מה שמתגלה בכל אדם שסאת־חייו נתמלאה. אולם לשוא נטרח בכלל למצוא אצל אד”ם הכהן כרונולוגיה שירית מדויקת, והיא ממילא לא תסכון בשביל להעריך לפיה את מדרגות ההתפתחות של כשרונו. כי גם אצל אד“ם היתה השירה במובן זה רק הופעה אלמנטרית, למרות בסיסה של ההשכלה, אף ששירתו תחָשב כבר בתור פרי הקולטורה. נכונה מזה תהיה הנחתנו: כי בשלה דוקא – בשֶל ההשכלה – יסתר קנה־ההערכה הכרונולוגי של התפתחות המשורר הרגילה. ההשכלה, שאלצתהו להביע במשל ומליצה גם את הדרישה היותר פרוזאית, את הצורך היום־יומי; ההשכלה, שאלצתהו להכניס במסגרת שירתו גם את הדברים היותר שכליים, היותר רציונליים, באופן שניתן ללמוד על־פי שיריו מעט ממדעי־הטבע בשיטה נעימה מאד; – ההשכלה הזאת היא ששעבדה את שירתו ועשתה אותה אך כלי־שרת, אמצעי למטרה. ואמנם אך כהופעה תתגלה לנגדנו השירה האמתית, בעת נתקלנו בה בדמותה הנכונה אצל אד”ם הכהן. ויותר מכולם חש זה המשורר בעצמו. ידע המשורר, שישנם בקבצו שירים הטעונים תשומת־לב יתירה. ולו היו לדעתו כולם ראויים לזה, לא היה מזדרז להעיר את אזנינו על חלק ידוע מהם. על־כרחנו היינו מגיחים אותם אל לבנו בהעלם אחד, כמו שיארע לנו לא אחת בכל ספר שירים אמתי. אולם המשורר ראה עצמו אנוס להטעים ולהדגיש את היש, כדי שלא יכרוך אותו הקורא ביחד עם שירתו הטפלה. “לזה יאכפני הנסיון הרב – ילחש המשורר באזנינו – להעיר עוד אוזן הקורא, כי גם בשירותי יבואו אמרים רבים שיש להתבונן בהם היטב ולקראם פעמים ושלש עד שיובן כל מה שכוַנתי בם, כי הוא מסתתר מן הקורא אותם בחפזון, אף כי הוא מבואר והוא מסגולות השיר. וכאשר גם הגידו לי רבים מן הקוראים אותן, כי בקראי אני לפניהם שמעו תמיד את אשר לא התבוננו” (מהקדמה ל“שירי שפת־קודש”, חלק ב').

אולם נחָשב בצדק לקצרי־ראיה, אם נעלים עינינו מראות, עד כמה הופרתה שירתו של אד“ם הכהן מאת ההשכלה, והונחה בצורתה זו בתור יסוד לתכני־חיים חדשים ובסיס לשירתנו החדשה. כי כשהרעים עלינו אד”ם הכהן בקולו האדיר בשירו “אל בת עמי”, שבו יקרא תגר על הלוקסוס – שאלה אקטואלית שנעוצה בחיי־החולין היום־יומיים – האם לא נדמה לנו כאילו ראינו כבר את יל"ג עומד ומטיף מעל בימת־השירה? –

הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אִם תִּמְצָא עֹשֶׁר,

לֹא מֵאֲדָמָה הוּא, לֹא מִגַּן וָכֶרֶם,

אֲשֶׁר טוּבָם נֶצַח וּפִרְיָם אֹשֶׁר –

הֲטֶרֶם תֵּדַע, עַם יַעֲקֹב! הֲטֶרֶם…?

עַל כֵּן לֹא כַאֲדָמָה יַעֲמֹד יַרְגִּיעַ

כִּי לֹא בָאֲדָמָה תִּזְרַע זַרְעֶךָ…

אֶפֶס כִּי כֵן גַּם תִּזְרַע אַךְ בָּרוּחַ –

תִּזְרַע שָׁמֶיךָ בִּמְקוֹם שָׁם תָּנוּחַ.

ובמקום אחר:

וּסְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, כִּתְבֵי דָת אֵין חֵקֶר,

וּדְבָרִים לֹא תָכִיל אֶרֶץ, לָשֵׂאת נִלְאָתָה,

כִּי הוֹגַע אֶת כָּל הָעָם, הֶלְאָה כָל יוֹשְבֶיהָ,

וְחָלוּ מִמַשָּׂאוֹ וּנְשׂוֹא בַּל יוּכָלוּ.

חַיַּת אָדָם לֹא מָצָאוּ, אֵין עֵת לִמְצֹא חֵפֶץ

כָּל יָד נֶאֱסָרָה, מִבְּלִי יוּכְלוּ לְבַקֵּש טָרֶף.

כל קורא, הבקי בחדרי שירתנו, ימצא בנקל בחרוזים אלו את הגרעין לשירו הקלסי של יל“ג “צדקיהו בבית הפקידות”. הדוגמות המעטות הללו, שהבאתי באחרונה, יכילו בקרבן כבר את מיטב שאיפותיה של תקופת ההשכלה. הקונקרטיות שבמשאלותיה בולטה כבר בשירה זו מפורש בלי גמגום כל־שהוא. ואם כי ניתן אמנם לציין ריגרס אמנותי מ”לישרים תהלה" של רמח"ל עד הדרמה “אמת ואמונה” (שמתוכה הובא הקטע הנ"ל), כמו שנופלת בכלל האליגוריה מהסמל, – אולם מכל מקום הרי חזיון זה ראי נאמן הוא של דעות האינטלקטואליים שבאותה תקופה, ובתור דוקומנט כזה ישאר גם לימים הבאים, מצבת־תקופה נכונה. ולא עוד, אלא: אם החזיון הזה מצדו האחד הנהו הבטוי הריאלי שניתן לצרכיו, שאיפותיו ואידיאליו של קומץ־אנשים חשוב באיכותו – הרי האיש צבעון הנהו סגנון החיים המוחשים, שרוחשים מעבר למחיצתה של חבורת־המשכילים.

עשרים וחמש שנה כלאו אד“ם הכהן לחזיונו זה במגֵרת שלחנו ולא הראהו את האור, אולם לא גנז אותו לשם טיוב ושכלול, כמו שעשה אחריו מאפו ל”אהבת ציון“. פשוטה מזה היתה הסבה. חושש היה אד”ם הכהן למצבו החמרי, שלא יבולע לו בעבורו. כזה היה גורלו של החזיון “האמת והאמונה”, שהיה כרוז־המלחמה הראשון נגד החשוכים ומורדי־האור. ואין תימה בדבר. כח־הענקים שהיה מניע את אד"ם הכהן ליצירה, הוא שהיה גם מונע אותו מתת פרסום לדבריו בעת הצורך.

ובאחד הערבים שב אד"ם הכהן משוטו בשוקי ווילנה, שהתעהו גורלו לבקש בהם יום ביומו טרף לביתו. וידו שהעבירה לפני מספר רגעים מבעד אצבעותיה מטבעות שונות בזריזות זו המיוחדת לסרסורים (סרסרות היתה פרנסתו של משוררנו זה) – ידו זו החלה להרעיף אות אחרי אות אל הנייר הלבן, כנטפים הללו שמרעיפים הערבים לחלל־אורו של היום. והנה התחולל לעינינו גוש שחור, כבד ואיום –

אַךְ עָבְרָה כִּמְעַט,

אַךְ הָלְכָה לָהּ שֶׁמֶשׁ,

עוֹד עַל אַחֲרִית יָם

וּבְעֵינֵי חֶמְלָה

עוֹדֶנָּה יוֹרֶדֶת

עוֹד שׁוּלֵי שַׂלְמָתָהּ

וַיֵּדַע וַיָּקָם

נֵעוֹר חִישׁ לָצֵאת

מִתַּחְתִּית אֲבַדּוֹן

מִסָּבִיב לָאָרֶץ

יָצָא זֶה וַיִּרֶב

עַל תֵּבֵל כֻּלָּה

כִּחֵשׁ בָּאָרֶץ

וַיִּבְלַע כָּל בָּמוֹ

תֵּבֵל זוֹ וִיקוּמָהּ

וִיפִי צֶאֱצָאֶיהָ

מִזֶּה אַךְ הֶעְתִּיקָה,

עוֹד לֹא הִרְחִיקָה,

נַכִּיר אֲשׁוּרֶיהָ,

עוֹד תַּבִּיט אַחֲרֶיהָ,

מִקְצֵה שָׁמֵינוּ

נִרְאִים אֵלֵינּוּ,

חֹשֶׁךְ מֵאָרֶב,

כִּזְאֵבֵי הָעֶרֶב,

מֵעִמְקֵי שַׁחַת,

מִתְּהוֹמוֹת תַּחַת.

פָּשַׁט – וַיַּעַל

עַד עָבִים מִמַּעַל,

אָמַר אֵין שָׁמַיִם,

כַּמַבּוּל מַיִם,

אֵיךְ לֹא נוֹדָעוּ,

אֵיפֹה נִבְלָעוּ

וכן הלאה עד גמירא.

בעיקרו נשאר אד"ם הכהן ענק גם בחלוקו של הגמד. כי אך לבוש היתה לו ההשכלה, אשר עטהו ופשטהו כמעיל. אולם בעצם לא עלתה לה להפוך בו תכונתו.

ואנו, ילידי דור ההווה, מעריצים כהיום באד“ם הכהן את אופיו הכהונתי, זה סמל הרצינות והיושר. אנו אוהבים את לבב־הארי שלו, ואת בלוריתו־שיבה, הבלורית הלבנה החרושה מעניות־מעניות – אלו חריצי הרעמה, המסתירים כח בקרבם. כי איתן האזרחי הוא לנו אד”ם הכהן.

כסלו, תרע"ה

רשימה ראשונה

מדי אקח לידי את ספר “אהבת ציון” בהוצאתו הישנה, מדי אָעיף עיני באותיותיו קצוצות־הרגל־והראש, מדי אדפדף בעלים צהבהבים הללו – וידעתי נאמנה, כי לא הוצאתי לשוא ולבטלה את התפעלות נפשי. כי אין כזב במקסם זה.

אֵלי, אֵלי, מה לא פעל איש זה לעמנו הדל, מה לא העניקה לנו נפש זו!

צא ותפוס האֵימה שבדבר: ניטל משוש חייו של העם, כי הלב אשר נעדר אהבה – חלל הנהו בקרב האדם. וישראל שכח במשך ימי נדודיו הרבים את האהבה.

ומה גדול הנס שנעשה לו. בן נולד לו, אשר השיב לו אהבה זו. איש אחד ששמו אברהם בן־יקותיאל מאפו, איש קוֹבנוֹ בא וספר בידו, “תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים”.

ותתעטף עליו נפשו של הרשלי, הגבור הראשי ב“ימות המשיח” של גולדפדן, וישפך תפלה ויאמר: מאפו, מאפו! ראה נא מה עוללת לי ב“אהבת ציון” שלך. למה פקחת עיני שאראה כמה ערוֹם אני, ואבוא לידי בושה וכלימה?

כי גם בושה וכלימה וצער עד לבלתי הכיל הביא אתו הספר לכל לב ששמה יבוא: הביטו וראו מה רב העושר, ואנו חלקנו מה דל ורש בחיים.

והנשתאה, שעם חדירתו של ספר זה לתוך חיינו, נעשתה האהבה לציון ברורה ומוחשת, ותחפש בהכרח מוצא ודרך להגשמה. כי בתנאים שבהם היתה האומה נתונה אי־אפשר היה להמשיך את ההויה. מבחינה זו האמן הגאון הוא יוצר החיים. ואין שום ספק, שמאפו היה אחד מיוצרי התנועה הציונית.

כי תכריע ותיף עד לאין־ערוך ממשות החיים שב“אהבת ציון” יותר מאשר האוטופיה הכי נשגבה, ולו יחזה אותה אפילו חולם כהרצל. כי מה שיעשה האמן, שבתוכו נטועים כל הרגשות הערטילאים שבאומה ועל ידו ימצאו תקונם, הזדככותם ובטוים, בכח האינסטינקט שאינו יודע רמיה – יבּצר גם מתנועת־העם הכי חזקה.

את ציון מכלול־יופי השיב לנו מאפו. את ירושלים של מטה. הוא חולל את כל אשר אתנו היום. כל הטוב והיפה שבנו – מידו בא לנו.

ובכל מדינה ומדינה, ובכל עיר ועיר, אשר שמה יגיע הספר – שם יעשה את הפלא ויעיר האהבה בלב. אהבה לתמר, אהבה לציון, אהבה לכל נשגב וטוב.

וזכורני: הספר ביידיש “אמנון אוּן תמר” הגיע לידי, כשאני נער בן שש או שבע. והספר חסר־שערים מרוב יושן, והעלים צהבהבים, ספוגים רסיסי דמעה. מרבית האותיות נשתחקו מרוב שמוש, כי עבר מיד ליד בעיירה. ואני בלעתיו כבלוע את הבּכּורה. ולבי לבי הקט המה לחננאל הישיש. וידע ידעתי כי אמי, אחרי נעמי המסכנה החפה מפשע נהתה. ודודתי צפורה אשר לה העינים הקודחות – לאמנון תשא נפשה. וכשבקשתי את הספר למחרתו בבקר כדי לסימו – לא מצאתיו. כי מתחת לכר של צפורה לן באותו לילה.

ולמלשינים שבעירתי, הנזלי וחזקאלי, כּנוּ חפר ובוקיה. ומה גברה ההתענינות כי הרשעה תאבד. והתפלה תעז לצדק ויושר כי ישבו לכסא מדין.

כל זה, כמובן, הצד החיצוני שביצירה הוא. אך ספר זה במחשך עשה מעשהו בנפש. ומי ישער ויתכּן עוצם מעלליו.

ואני נער בן עשר. נער את הנערים בני גילי, עת נמסרתי למורה שפת עבר. שם מצאתי על יד מושבי בשלחן הארוך את “אהבת ציון”. כאילו הוכן הספר במתכון בשבילי. ספר זה היה הראשון לספרי־קריאה שלי בעברית. ואני לא אצטער על זה חלילה (ילעגו הפדגוגים כאות־נפשם). ואני מקפץ בו ומדלג כאיל בתוך רכסיו ועמקיו. ושוב צדוני אותם הקסמים, שוב לנגד עיני אותם מעשי־אשפים לא אדע כּנותם בשם. ושוב תתעורר בנפשי צעקת הילד הדל על הזדון כי ישלט בארץ, ויתקפני החשק להמצא שם באותו מעמד, כדי להתיר את הפקעת, להגיה את האפלה.

מאז ועד יום בואי לארצנו, ארץ האבות, לא שבתי לקרוא – קריאה ממש – בספר זה. והיה כי נקרה לי לדפדף בו כלאחר־יד, ויעלו לאזני קולות ומחזות נצבו לעיני. תג לא יחסר, צליל לא יעדר מכל מה שקלטו אזני ועיני בימים ההם. ולא עוד אלא אף נסתרות ונצורות הגיחו ממחבואם ונגררו אחריהם.

וזהו, לדעתי, אחד הסמנים המובהקים כי אמת הוא הספר הזה, וכי חיי עולם נטועים בתוכו.

שהרי, אם ספר קראת בילדותך, הוא התור אשר לא ידע לבך הבחין מהו הסוג שאליו מתיחס ספר זה, התור שבו אמנם ההרגשה רבה ועמוקה אך סתומה ובלתי ברורה. וכי בגרת ושבת אליו, ועדיין יהמו הקולות מאז בלבבך, יבצבצו המחזות ההם לעיניך, וגם סתרי־הסתרים יגיחו מתוך חביונם, והכל יפורש לעיניך כאותם החיים עצמם הסתומים ואטומים, חיי הילדות שלך, ההולכים ואורים לעיניך – וידעת נאמנה כי ספר זה ספר אמת הוא וחיי אמת נטועים בתוכו.

ואחת האמתיות הגדולות והחשובות שבספר זה היא: החזרת האטמוספירה של ארצנו – האטמוספירה האמתית – ליושנה. כי נזדיפה אטמוספירה זו. נזדיפה לרגל המועקה שמבחוץ ושמבפנים. נזדיפה בהכרח מכמה וכמה טעמים ותנאי המצב המר והבלתי טבעי. עקלקלות תעינו עדי הגענו לירושלים של מעלה. ונס גדול היה מוכרח להעשות. למעלה מלמעלה. ושאו והשתוממו! בא הפלא. בא אדם ששמר בלבו את שיר השירים אשר לשלמה עם חיותו האמתית בשרשו, אשר לא ידע את ל"ב הפרושים שקרמו עליו קלפה. בא האיש אשר נשא בלבו את האוירה של ארצנו בטהרתה ובאמתוּתה. שירת האמת השיב לנו. והכל צף ועלה למקרא ספר זה כשמן על־פני חלקת־המים.

את טבע ארצנו בלתי־האמצעי, בלי הפרושים, נתן לנו מאפו, וגם את האידיליה. כי מה בצע בחיים ובכל תהפוכותיהם, בלי שובר זה בצדם? ומחזות ממחזות הארץ יעברו לפניך – וכמה תעלוז לקראתם. ומשפעת האושר תאולץ להפסיק לרגעים, לעצום עיניך, כי בך ירן מה וירועע בקול, עד כדי נטילת הנשימה…

האידיליה. לא זו המלאכותית האומרת שלום שלום ומסיחה את דעתה מצללי החיים, כי אם האידיליה של אמת, זו שנותנת לנו את האַליה עם הקוץ שבה. אך עם זה נתון ומעורה בתוכה בדרך הטבע: הנצחון. תגבורת השלוה על הבהלה. התגברות ההרמוניה על ההרס. האמונה הודאית בנצחונו של הטוב. בקי הוא מאפו מאין כמותו ברע המוחלט שבחיי קריה (ראה “אהבת־ציון” עמוד 54). מכיר הוא היטב חברת המרעים. אך האם יפגום זה בהרמונית החיים? שמא ההרמוניה דוקא, היא שמַתנה ומסבבה את הדברים בצורה כזו?

וכששבתי לארצי, ארץ־אבותי, וכששבתי אל התנ"ך ונגלו לי – לא סתומות הכתובים, כי אם התעלומות אשר יתלחשו יקומו בספר זה, נאלצתי לקרוא שלישית את “אהבת ציון”.

כבר היו מי שהעירו, שהבנת התנ“ך לעמקו ולכל צדדיו, נקנית לאדם רק בא”י. לכאורה, אין בזה משום חדוש, שהרי פתגם נושן הוא: רצונך להכיר המשורר, לך בארצו התגורר. אך בנידון דידן אחר לגמרי הוא הערך.

לנו יש גם תנ"ך של הגולה, שגם בקולותיו, המיתו וקויו הוא – גדול לנו ערכו. בשביל הנשמה יש גם בו מזון למכביר. כי הלא ידוע, שאין לו לנגון רק מלותיו, פרושיו וצליליו. הוא מתנשא ממעל לאלה, אוחז וכורך וסוחף אתו הכל שעל דרכו. ולא עוד: כי שבת לשיר נגון זה לאחר איזה זמן, צפו ועלו לעיניך דברים וקולות אשר לא ראיתם, וגם לא שמעתם, ומכל מקום את פניהם הכרת…

זהו סוד גלגולו של הנגון…

והיה בעברך את ארצך, ארץ־האבות, ואחר תראה ללב התנ"ך, יתחוור לך: כל שהונח ביסוד הארץ עם חזון־הנפש הנלוה; בלשון אחרת: היד שהוצבה בארץ בהכרח מראשית בריתה – תחזינה עיניך!

וזהו גם סוד נצחיוּתם של “אהבת־ציון” ו“אשמת־שומרון”.

כי נגלה נגלתה לאברהם מאפו ידנו, שהצבנו לנו בארץ בימות־הקדומים הרחוקים. היד שמעמידה לה כל אומה במולדתה – והיא בלבד מכון עוזה. תאמרו: מראה־קסמים זה נתון מאליו ומעורה ממילא עם כל ציור־קדומים. אכן ראינו כי כמה וכמה אמנים אִווּ להם חומר כזה ליצירה, והיה הוא בידיהם כספור המעשה, בלי צל של ממשיות. לא כך מאפו. הוא מצא את חוט־החיים שנפסק ואָבד בשכבר הימים ומלַגו התחיל לטוותו שנית. נתחדשה שוב רקמת חיינו ממקום שפסקה, מבלי שתהא בולטה נקודת־האֵחוי של החוטים. האדם הביבלי זו היתה האידיאה של מאפו, ולזה היה המכוון.

גבורי “אהבת־ציון” ו“אשמת שומרון” הנם כחות אלמנטריים, העלולים להתפרץ עם כל מגע קל. ה“גבּוֹרה” היא עלת־העלות, הגורם־המניע הנצחי שלהם. ציור־נוף של מאפו – בו בא הכל לידי תעוּרה, כל עקבותינו שנשארו אחרינו בארץ, נעורים על ידו בבליטות, כמו עם נדנוד קל של מטה־קסמים. רגע הואר לנו: דמותה האמתית הזו של ארצנו קמה לנגדנו כה חיה, דוקא הודות למרחקי הדורות. המרחקים, אך המה עלולים לתת לה דמות־אמת מוחלטה כזו. ויותר מכל מצטין מאפו בהעלותו על הבמה המון חוגג. אז הביאנו לאחים חסונים, ששלותם באה להם לאחר סער־קרבות. ולאחיות הביאנו – שעזה כמות אהבתן, והן מגבירות חילנו שיעצם ויאמץ.

שני הספרים הגדולים האלה לא חוּללו ע"י מגמה מלכתחלה, ולא פרי תעמולה הם, כי אם יצירות ווּלקניות, פלאי־בראשית. ועם זה הוצבה בהם בצורה מפורשת הפרובלימה של החלמת האורגניזם הלאומי שלנו:

“לינו בכפרים וראיתם את שוכביהם משכימי קום בעוד דומית ליל שלטת על הארץ, וההרים והגבעות מסירים לאט לאט את מסכת הקיטור והאפל, מכסה הליל אשר התכסו בה. אז הגברים יוצאים השדה לפעלם. ונשיהם טובות המראה והבריאות כפרות הבשן עושות בצמר ופשתים להכין מלבוש לבני ביתן. עד כה וכה והנה מראש גבעות התומכות בגאותן שחקים, תציץ השמש בהִלה. ולקול זמיר צפרים וכנף רננים נעלסה בנועם המאור הגדול, ישא האכר גם הוא רנה ותפלה לאל משושו ותפלתו תעלה כעתר ענן הקטרת השמימה. אז ישוב הביתה ונות־ביתו תשיש לקראתו ונעם וחן מזהירים בעיניה. יעירו צאצאיהם ויאכלו יחד מטוב ד'”. –

שירה זו שאין מָשלה לשלוה ולנועם החיים, שירת האכר הזו – מי יתַכן את עוצם ההפכה שהביאה זו בחיינו?

אברהם מאפו בא ויצר לנו את הרומן העברי. ואנו לא על זה נשתאה. לא נשתאה על כח־החדירה שלו, כח־צפיתו, או יותר מזה, קפיצתו מעל לתהומות־בהו של דורות לאין חזון ספּוּרי בספרותנו. הרי אלה סגולות נפשו ויתרונותיו שבהם נחן, ואותם הביא עמו מגנזי מרומים. אלא כמה גאוניות היתה לו לאדם זה, שיכול לסביבה שלו שבה נִטע, ונצח את היום העכור והמחניק… בזה עוז ופליאה!

ובאגרתו לקפלן הנהו מסיח לתומו בטון ענותני והתבטלות על “משפט החכם הגדול ריג’יו שבאיטליה אשר חרץ על מחברותי וינשאם וינטלם על כתבי: Sue, Dumas, Manzoni – ואנכי ידעתי כי לא אגיע לקרסוליהם”.

וזרח השמש ובא השמש. ולא ידע בצאתו ובבואו. ולא ידע את קרניו ואת אשן שישלח ללב בני אדם.

תרע"ג.

רשימה שניה

(יובלותים וחצי להולדתו)

אודך, אברהם מאפו, על שלאחר קכ“ה שנה להולדתך, לא נמר טעמך ולא נס לחך, אלא רענן אתה ושגיא־כח עכשו כפלי־כפלים מאשר קודם, כאילו היובלות שחלפו עליך רק חסנוך, ולא נגרע במאומה מחיונותך. רק עתה, בשוב ד' את שיבת־ציון, בהמצא לנו מחדש זיקה ממשית, בלתי־אמצעית, עם מולדתנו, – מחוור ובולט, לבלי ערעור, שלך נִתנה למורשה סגולה מיוחדת, שהיא מנת־חלקך בלבד, ועד היום יחיד הסגולה הלזו הנך. יחיד ומיוחד וזולתך אין. רצוני לומר: לך לבד נִתנה הסגולה לעצב את האטמוספירה של ציון, האוירה המיוחדה העומדת לעד, הסטַטית, המהוה את דמותה, או יותר נכון: את עצם נשמתה. שהרי רבים וכן שלמים באו לתאר את חיי־הקדומים בציון, ונמצאו שעושים הם זה בחכמה ובהכשר־דעת, – ברם, רחש־החיים עצמו היה חסר בהם. המלאכותיות היתה נודפת. כמוך, אִווּ גם הם להם את “סגנון־התנ”ך”, – ונתעלמה מהם הלכה, שהתנ“ך מתפצל לכמה סגנונים בעלי־משמעות שונים (וברובם הם בלתי “תנכ”יים"), ונמצאה מסכתם פגומה, הודות לטלאי־כתובים הסותרים זה את זה. אולם אתה, מאפו המחונן, אתה לא השתמשת בפסוקי־תנ”ך, אלא חצבת לך את יצירתך ממעמקי־השתין של הויה מוחשית, מעין סטיכיה של טבע, באקראי וללא כל חותם־תכנית. דבריך קורצו ישר מטבע הארץ גופא. מזג־הארץ המיוחד, על כל חליפותיו והצבא שעמו, נגלה אליך, המיוחד, כאילו חוננת בעין־אַיה ורק בודדים במשוררי התנ“ך ידמו וישוו לך בזה. אכן, פליאה נשגבה לפנינו: האם לא יליד־סלובּוֹדקה, פרוָרה של קובנה, מעבר לנהר ויליא הנך? (כפי שיורונו תולדות־הספרות). האם לא טבעו רגליך שם ביון־הגלות, טבוע ההערכת החיים הדתיים שהביאה לידי קיפוחה של העבודה-שבלב.יה להן אותו חינוך שנתחנך הרוח התיאלוגי לדקדוקי-פלפול כאלה. ההלכה באיסלאםבמצולה ללא הצלה? ואיככה יסתבר הדבר, בשוטטנו בחוצות ירושלים, בהריה ובגיאותיה, ובמאפל־סמטאותיה, – נמצאנו פתאם מרגישים, שהָחיו לעינינו כמה מראות וחזונות של “אהבת־ציון” ו”אשמת־שומרון“, כאילו נגלתה לנו, במראות־נוף מרהיבות עין אלה, בבואתם. ואותם הספרים, בשעת־סיורנו, מהדדים בנו כפרקי־תהלים, כמזמורי־ציון, ומשמשים לנפשנו כמוהם מעין מורה־דרך במסתרי היקום הלזה, מין בֶּדֶקר בלע”ז. כיצד תתואר רוח חפשית כזו, רוח־מרחביה, בחומר עכור שכזה? ולא נתנכר איפוא לאמת: אף שירת־ציון התנ“כית, העסיסית, המוצקה, כמה פרגמנטרית היא לגבי אפופיאה נאדרה זו של חזון־ציון, לעומת זו היד הגדולה, שהוצבה כאנדרטא של שיש, ב”אהבת־ציון" שלך. יזהירו נא איפוא פניך מאושר, מאפו, אך לא יסמיקו: אם אבותינו כמלאכים, הרי אנו, – אין אנו ראויים לבטול־היש של עצמותנו. ו“אשמת־שומרון” שלך, למשל, על כל מראות־החמד, האוכלוסיה, רחש־היצרים וגעש־החיים, האופיניים לרצועת־אדמה המיוחדת שלנו, האלשַנית, – האם ספר זה איננו המשך של התפתחות השרטוט הביבלי, המשך נעלה בקו־ההתקדמות? הרי זו גדולתך, מאפו, שהקטע הביבלי הפך להיות בידך גוש של רומן, ומבעד לאספקלריתך נראו לנו חיי־הקדומים מפולשים לכל תפוצותיהם. ונאמנה עלינו עדותו של אחד מחוקרינו, שסח לנו שנתגלגל לידו, באחת הפנות הנדחות באפריקה, הספר “אהבת־ציון”, פרוע ה“שער”, שיחסוהו אחינו הרחוקים בתום־לבב לכתבי־הקודש, שרק בטעות לא נכלל לתוכם. ועד היום אין למולדתנו פרשן כמוך, ותמיד תמיד, כשתאבים אנו להטעימנו את הטעם של ארצנו, – אליך נשובה. כי רק בנשמתך יש לציון תפיסה מסוג prima loco, ובכל מספרינו המעולים האחרים, הארץ הנה על כרחם השכבה השניה בנפש, לא פג עדיין מהם רוח הארצות ששכנו בתוכן. אתה הוא זה, מאפו, אשר לא בלבד שהחיית לנו את ציון בכליל־שלמותה ותפארתה; שלא בלבד שטוית את המשך החזון הביבלי מגוו, והעברת אותו מתחום הצמצום והתמצית לצורת־ההיקף (לצורת־הרומן), שנדמה היה שזה מחוץ לגדר טבעו ומהותו; אלא אתה הוא גם הראשון, שזכית את ספרותנו ברומן בכלל. רומן, קודם־כל במושג הישן־נושן: אהבה. אתה העירות ועוררת את האהבה בלב החנוט: אהבה לאשה, אהבה לציון, אהבה לעבודת־האדמה, אהבה לכל נעלה, טוב ויפה. הסעת אותנו מהאופק של הפרובינציה, ומרחבי־הטבע נגולו לעינינו מאפסים, ורוח לנשמה. לפני בוא האירופיות לספרותנו, היית אתה לנו בזה האירופאי הראשון, איש־הטבע, בעל־הדיסציפלינה. בתוך האנדרלמוסיא של מליצה ובוסר־יצירה חוללת נס־פלאים בדמות “אהבת־ציון”, זו החטיבה האמנותית, הקלסית, ששִנתה פתאום את פני ספרותנו והצעידה אותה ת"ק פרסה קדימה. הורית לרעות בשדות־הטבע עצמם, ולא לנוע אחרי בנות־קול, בבואות ומליצות, שאין להן שחר.

האח, מאפו הנערץ, אשר בחייך המוחשיים היית נושא עמל ותלאה, צער ויסורים, שגבך היה שחוח תמיד תחת משא אימת־הגלות, – ברם עם היותך חפשי מחרצובות־החומר, בהיותך כולך נשמה, רוח עילאית, – מה רבה האורה מסביבך!

כי את מיכ"ל נזכורה – ועלה לאזנינו קול ענבּלים של פעמוני הזהב אשר יעטרון מעילי-השרד של פרחי-הכהנים. גם תפארת הוד מקדשנו ראינו רגע, ונפשנו עטה העצב אשר יסָתר באפל-זויותיו. כי הפר עלם מסכן זה את נדרו, ומעם הערבים שעל נהרות בבל נכלם הוריד לו את כנורו, ועמו נתעה ברחמי-החלד.

כנחשול של זוהר הוטל מיכ“ל בסבך חשכת-חיינו. כעד-ראיה בא הוא אלינו, שהוד-מלכינו וחסן-גבורינו בטהר תפארתם שמורים רעננים בלבבו. לא חצצו מבעדם שנים, יובלות לא הפסיקו. וצחוק תמים זה אשר לעלם עלה בהופיעו כתקוה בלב כל רואהו. וקרנים ממנו לכל פנה כקרנים אשר מיד הרחבה שלפני מגרש-המקדש. אז נדמה לנו פתאום, כאילו בעינינו ראינו איך נזדעזעה נוצה מהבל-נשימת של אומתנו הגוססה. ברור מכל יתַנו את הרגשת-הדור שבאותה שעה מכתבי יש”ר, שד"ל ומאיר הלוי לטריס. וגם צונץ וזקש יעידון, מה חמה נתהותה האטמוספירה עם הופעת העלם. ועוד כהיום חמים הוא הרוח אשר יחליק ויעבור על פנינו, עם זכרון הימים ההם.

מתח המשורר את קשתו ומיתרי כנורו יהמיון. אולם אין יש ממצהלת שחקו בקולו, אף אין בו משלות-פניו המדומה. כי נוגים נמלטו להם הצלילים ודמות למו כמלי-התהלים בהשתפכן מלבבות שבורים מדור דור. אז ידענו כי חמק העלם מבין צבא הלויים משוררי התהלים, ויתגנב לבוא אלינו. ובשאון רעש העולם והמיתו התכופה, מתפלל הוא תפלת-היחיד, שירתו שבבין הערבים: “גם כל תבל כלה לי קול התפלה – מקול כוכבי נשף עד קול הרמש”. ואנו הָעמדנו פנים אל פנים למול הערב. רחש-לחש של תפלה צורבה-מרגיעה – הריהו מראהו של ה“ערב” בעצמו. ודומה הדבר, כי מן הנמנע הנהו הערב בלי תפלת-האדם, שרק היא תשוה לו תארו האמתי:

אוּלָם בְּרוּכָה אַתְּ, הַתְּפִלָּה, בַּת הַלְּבָבוֹת,

הֵן בִּכְנָפַיִךְ מְַרְפֵּא אֶל כָּל שֶׁבֶר,

כַּטַּל שֶיּוֹרֵד פֹּה גִשְׁמֵי עֲרָבוֹת,

תֶּרְוִי לֵב אֱנוֹשׁ, תִּגְהִי לֵב גָּבֶר.

ערער בתפלתו עמד לו העלם באמצע תבל ההומיה – והיא, תבל ההומיה, קיר עמום בפני תפלתו – אזנה סתומה משמוע קולו.

והיה המשורר כציטרוס השתול בארץ קרה – נבל עָלהו. נשרו זלזליו ונוגה מרחף לו קול “הדליה הנדחת” על פני הים:

הַיָּם יֵהוֹם בְּשָׁאוֹן וָרַעַשׁ,

עַל פְּנֵי מֵימָיו דָּלִיָּה נוֹסַעַת.

אֲהָהּ דָּלִיָּה!

אָן אַתְּ עֲנִיָּה,

אָנָה תִסָּעִי?

בַּסַּעַר וָשׁוֹאָה

כִּי תֵלְכִי תוֹעָה,

הֲבַל תִּירָאִי?

נָא הֵעָצֵרִי,

אַל נָא תִּבְרָחִי!

נָא הִשָּׁמֵרִי

לִבְלִי תִדָּחִי

מעולם לא הובע הדחי כה מפורש ובהיר, כמו שהתבטא פה מתוך מזג-התמונות הללו וערבוב-הקולות הלזה. אימת יתמות היא זו של הנער הלוי, שנדח מעל בני-גילו העליזים, שלא נדַמה עדיין מצהלת-נגינתם באזניו. קול המשורר העברי הוא, אשר רוחות נכר מסתוללות בו והוא שר את שירו על תהומות הכליון.

קרס, כרע העלם תחת נטל-יגונו. אבד לו המשקל. אבדה לו נקודת-הכובד, נסח ונתעה הוא נסחף ונדף עם כל גל. נזכרו לו אחיו, בני-המולדת שלו. אולם גם בהם אך פגעי רוחו יראה. שלמה, שמשון ומשה רעיו ליגונו. הטרגדיה שלו עצמו, אותה ראה אצל “משה על הר-העברים”, על ראש גבוה, על הר-העברים, גלמוד כערער יעמוד שם גבר, אדמת קדש ישור, וירושלים מעודו ועד כה שם בה כל מעיניו. ועד הקריב – ובא לא יוכל אליה –

הַלַּיְלָה חָלַף גַּם שֶׁמֶשׁ יָצָאָה,

אַךְ לָבְשָׁה קַדְרוּת עָלָיו בָּשָּׁמָים.

הוּא יִשְׁכַּב דּוּמָם, כִּי שִׁמְּשׁוֹ בָאָה

וּנְטוּיָה עוֹד עֵינוֹ לִירוּשָׁלָים.

רגע יעורו בלב המשורר עוד פעם, לפני הדעכם לגמרי, רגשות הנהִיָה החזקים לבית אל חי, וכאילו תעור עמם רגע על שפתותיו תפלת-נעוריו, אותה שהשָהו אלו עד כה ושרק בת-קולה היתה שמורה עמו –

פֶּתַע מֵרֹאשׁ מִגְדָּל גָּבֹהַּ

שָׁם יַרְעֵם נִפְלָאוֹת קוֹל הֹלֶם פָּעַם.

פִּי הַבַּרְזֶל פָּעַר, וּלְשּׁוֹן הַנְּחשֶׁת

וִימַלֵל אֶל רִבְבוֹת עָם… מִבְּלִי אֹמֶר

כָּל הֵלֶךְ יַעֲמֹד וּבְרֶגֶש יַט אֹזֶן

לַאֲזִין קוֹל קוֹרֵא אֶל רִנַּת הָעֶרֶב

לָצֶקֶת שִׂיחַ, לִשְׁפּוֹךְ לֵב וָנֶפֶשׁ, –

אכן שעת-רצון נפלאה היתה לו זו השעה, שהופיעה עליו כדמות אילת-השחר “תפלתו” שמאז, שנתן לו פעם כמו למשוררי התהלים למַצות בה כל עומק שברו:

כְּעָלֶה נִדַּף עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ

וּגְנָבַתּוּ בִּכְנַף עֻזָּהּ סוּפָתָה,

לְעָלֶה נָבֵל דָּמִיתִי גַּם אָנִּי –

שָׂאוּנִי, סַעֲרוֹת שֹׁד, עַל אֶבְרַתְכֶנָה – –

מבלי משים מזכירים אותנו החרוזים הללו את בן-תקופתו – עלם לוי גם הוא שהמר לו שדי מאד, פיטן עולמי שהרעיד חלל-אוירו של כל העולם בהחרגו מסוגר-כלובו. ואני, אם גם לא אזכירהו בשמו, הרי יובן שכונתי היא: היינירך היינה. לא ידע היינה שבאיזו-פנה בחלד יש לו אח רך, צעיר, ששמו מיכ“ל. לא שֵער שיש בימיו אדם בישראל ושמו: אברהם מאפו. משום מה נדמה לי, כי אלמלי ידע היינה, כי חבר כמיכ”ל שמור לו באיזו פנה שבעולם – לא היה כה מפקיר את עצמו לכל הרוחות שבעולם, ההליכה בחבורה היתה מפכחת את ערירותם של שניהם, והיתה מקילה עליהם ימי-נדודיהם הבודדים והקצרים בעולם.

מיכ"ל לא בקע כהיינה את החומה – והוא כלל לא ידע גם אם הקיפתהו חומה. וזהו סוד יצירתו הבלתי-אמצעית, האמתית והטבעית. אולם גם מבית לא נרצעו לו. כמה משיריו היו לנחלת-העם? כמה מהם יושרו בפיות בנותינו? ושיריו הרי רובם רגשות רליגיוזיים, שכל לב-אנוש הנהו כלי-קבולם. וחרוזיו הרי פועלים עלינו כחרוזי-התהלים הלבנים, שהובעו במלואם המוחלט, ששום כתם לא יכהה את בהירותם.

מאביו אד"ם הכהן, המשורר האדיר, נִתנו לו למנה שתי סגולות: רוח-השירה ומחלת השחפת, ושתיהן פותחו בו עד למרום הפסגה.

גם אד“ם הכהן הוכה באביב-ימיו בשחפת. (מחומר זה קורצו דמויות-המות בנוסחאות שונות בשירתו של אד"ם הכהן). אלא איתן האזרחי הלזה, באופי הענקים שלו, סכל את זממתה, עד לשנות-הגבורות שלו. לא כן בנו מיכ”ל, שנועד מתחלת ברייתו להיות דרגא עליונה, נקודת-גבה במשפחת הכהנים הלזו. הוא פתח את סגולות-המשפחה, המנויות לעיל, עד הקצה האחרון.

כי מיכ"ל, אבי הליריקה החדשה, היה סנה-שירה שאוּכּל בשלהבת אינטנסיביותו. הוא חי, לא בהתאפקות כאביו, טפין טפין נוטפים לאטם, אלא בריתמוס נחשולים גועשים, בהפקירו את עצמו כליל מתוך התבטלות-היש, בהעלותו את נפשו עולה לשירת-יה…

הליריקן מיכ"ל נראה בשירתו כבן עלמא דקשוט הודות למסבות-חייו העגומות; הודות לעמידתו על פי הפחת, חשף לנו נצורות שלא שזפתן עין בשר-ודם. והוא שהורה לעין להסתכל בהויה כהויתה, כאילו לא דבק בראיתו מדופי-החמר –

והיא זכותו העילאית של מיכ"ל: הוא נטע בשירתנו החדשה תוגת-עולמים, זו האֵם של אמתות-הנצח מאז ועד עולם. –

עול-ימים, בן עשרים וארבע, עזבנו לאנחות.

עשרים וארבע שנים בתהום שנות-אלפים של אפלה מודחה – אכן כחלום-לילה אחד הן חלפונו. ויותר מכל יספרו הטורים הבאים, יתַנו לדורי-דורות מה שהיה לנו מיכ"ל בחייו המעטים ואת אשר נחסרנו בהעדרו:

מִקִּנִי צִפּוֹרִי, הָהּ, מִי הִבְרִיַח,

מִבֵּיתִי מִזְמוֹרִי מִי זֶה הִשְׁכִּיחַ,

מִי נִפֵּץ כִּנּוֹרִי וַיִקְרָא נֶהִי –

כי לא היתה זאת קינת אביו אד"ם הכהן, יללת הנמר הפצוע בלבד, כי אם יללת הדור כלו – שתספר לדורות באים את גדל שבר חייו ושִברו אשר כרמז נתגלה לו העלם הנדח. וכשביב תקוה נדעך ואפלתו שבה עליו כשהיתה.

כסלו, תרע"ה.

מאמר ראשון

לעולם לא תרָאה האמת ערומה, כבאותו בעל מזג קשה שבאתהו צרה. התגלות הלב, שבאה לרוב בתור תוצאת האסון, תחרידנו באימת רצינותה. וכה יצא גם מסובכו לפני עינינו המשורר יל“ג, בפודש מקום-גלותו. מבעד סבך גבותיו, שהורמו כוילאות מסך-הבימה – קרנה פתאום אמתּו בכל מערומיה. פתאום נודע לנו שלא בגלל “ופסי הרב” ו”שמגר הפרנס" היו פניו תמיד מרעימים. נימוק עמוק מזה טבע זעפו בקלסתר-צורתו של יל“ג. והרי הוא בא עתה לידי הופעה בולטת בשירו שנכתב בפודש: “צדקיהו בבית-הפקידות”. הראה המשורר בשירו זה בעליל, כי לא נכחדה מנגדו עִלַת-עלתם של הוָפסים האלה. מסובבים המה – רק מסובבים, – אולם בכל זה נקה לא ינקו מידיו. וזהו עצבו של המשורר, אשר יסתר בערוצי-פניו הקפדניים. “ידיעת הסבה” – היא שהיתה אבן-שתיתה של שירת יל”ג, וגם אנו נשתמש בה בתור מפתח אשר יפתח לנו חדרי-משכיתו. הרושם שקובע יל“ג בלבנו הוא: כאילו היה יליד התקופה, שבה נשתרבבה בראשונה השגגה, ועל סכנתה הוא עומד ומתריע (סמני הרגשת-הסכנה כבר נראו בשירת מורו אד"ם הכהן, כמרומז לעיל). כח שריריו הוא ממש כזה, שהיה מצוי באומתנו בטרם הוגתה ממסילתה. אולם ביחד עם זה – או דוקא בשל רגש-ממשיותו המוצק – הוא יודע להעריך את מדת תקפן של שכבות-החיים המאוחרות, אם גם הושתתו על יסודות כוזבים; והוא גם מכיר את שעור-אפשרויותיו של כחו הוא בעצמו. רצוני לומר: מצד אחד נעוץ יל”ג בתקופת-בחרותה של האומה; אולם מצד שני לא תתנהו ריאליותו לעבור את גבול תקופתו ההווה, שבה נולד וחי. וזהו סוד-המזיגה של תוכן-עניניו ההווה עם כח סגנונו הקדום. נושאים בעלי תוכן הווה מתלכדים אצלו עם כח אלמנטרי מאז, נבואי. או נושאים קדומים מתמזגים עם רעננותו של ההווה החי.

כי ריאליותו של יל“ג אינה ספרותית בלבד, כזו של בני תקופתו, היינו: השאיפה הנמרצה לדמויות-אמת בשביל חיים הווים. הגדרתו של יל”ג, שהגדיר את הריאליות, היא עמוקה מזה בהרבה. ריאליותו: העמדת החיים בכללם על אמתותם. והיסוד שעליו נבנו חיינו – אם כי נאמנו החיים בהתאמה גמורה עד היסוד – יסוד זה אך שגיאה נוראה היא, שעכרתנו עד כה. וזה מקור הטרגדיה הנצחית שלנו, כי:

כָּל עַם הָאָרֶץ מִקְּטַנָּם עַד גְּדוֹלָם

יִלְמְדוּ דִבְרֵי סֵפֶר תּוֹרָה וּתְעוּדָה.

כָּל הָעָם – מִן הַיּוֹגְבִים עַד הַנְּשִׂיאִים

כֻּלָּם יִהְיוּ סוֹפְרִים וּבְנֵי הַנְּבִיאִים.

והעיקר הוא זה:

הֲיִהְיֶה גוֹי כָּזֶה תַּחַת שָׁמָיִם?

כִּי יִהְיֶה – הֲיִעֲמֹד יוֹם אוֹ יוֹמָיִם?

וּבְיוֹם צַר וּמְצוּקָה מִי לוֹ יִלַּחֶם?

גּוֹי כָּזֶה לֹא יִצְלַח לַעֲשׂוֹת מֶמְשָׁלָה,

חָרֹב יֶחֱרַב וִיהִי לִמְעִי מַפָּלָה…

ריאליות זו הביאה את יל“ג בהכרח לידי המסקנה היותר איומה. היא הביאתהו לידי שלילת הנבואה: מהות העצמיות שלנו, המשמשת יסוד ובטוי לגאוננו הלאומי. ריאליות זו פסלה למפרע כל מה שסותר את אוביקטיביותה. ושום זכות-מורשה לא שחדתה, ולו גם נערמו עליה ערמות מלאות חיים. כי השקפת-חיים זו של יל”ג היא ההפך הגמור מזו של אברהם מאפו. אותן התמונות גופן, שנגלו אלינו מבעד עיני מאפו בתור מראות-זוהר, הן הן ששמשו ליל“ג לבנים לבנין סגנונו הסטירי. מלה זו של יל”ג – ניכרת בה הבריחה מפני משהו מזיגה מליצית, שעלולה לברוא חזון-לב. מלה ריאלית גמורה, ברורה ופשוטה כמשמעה.

הסניגוריה על שאול המלך והקטיגוריה על שמואל הרואה – בשנוי-הערכה זה הכרנו מיד את מקורו הברוך. ואמנם גדול היה החסד שעשה עמנו יהודה ליב גורדון, ששב לקשרנו עם שבטינו האבודים – אלו אנשי הקומה שמעבר לסמבטיון. שעל-ידי כך האדיר והגביר את מכסת רגשותינו והרגשותינו. והוא הגבר שהוליד וחולל לנו דור העובדים הנאמנים לאלהי-עולם השונים והמרובים בכל גלוייהם הרב-גווניים. על-ידו הורחבו גבולותינו. חרגה ספרותנו מסוגר כלובה.

ריאליותו של יל“ג – תרי אנפין לה. מצד אחד לא היה לפניה “אלא מה שעיניה רואות”. זו הריאליות השכיחה והחשובה ביותר לספרותנו, ששרשיה מעורים בתחומי עבר, לבלי תת להם שטר-שחרור הימנו. ומצד שני: הריאליות בעלת הטנדנציה הריפורמטורית, המוחלטת, שתובעת לחזור אל המציאות והממשיות האנושית בכלל. ולא נקל להכריע, מי משתיהן פעלה עליו ביותר. למשל, השיר “בין שִני אריות”, שנדפס בספרו “שירי יהודה” בשנת תרכ”ח, שמונה שנים אחרי פרסמו את ספרו “משלי יהודה”¹; שיר זה שבא בין יתר הפואימות ההיסטוריות (מה שמעיד שוב על נקודות-המגע היסודיות שבין המשורר ובין תקופות-העבר, שחזר שוב על עקבן, לאחר שכבר הגיע במשליו הנ"ל אל צורה אמנותית ריאלית גמורה), בו נאמר:

הוֹרוּךָ הָהּ לַהֲלוֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים,

הִסָּגֵר בָּדָד בִּגְדָרִים וּבְחוֹמוֹת,

לִהְיוֹת מֵת בָּאָרֶץ, חַי בַּשָּׁמַיִם,

וּבְהָקִיץ לַחֲלוֹם וּלְדַבֵּר בַּחֲלוֹמוֹת;

וּבְכֵן נָס לַחֶךָ, נָבְקָה רוּחֶךָ,

חֳמַרְמְרוּ מֵעֶיךָ, יָבֵשׁ כֹּחֶךָ,

אַבְקַת סוֹפְרִים וַעֲלֵי שִׂיחַ מִלְּאוּךָ

וּכְחָנוּט חַי לַדּוֹרוֹת הִצִּיגּוּךָ.

הטורים הללו, אשר הושרו אחת-עשרה שנה בטרם נברא “צדקיהו בבית הפקידות”, ואשר “ידיעת-הסבה” הנזכרת לעיל הראתה בהם את רשמה מתחת לרגש-ההכרה של משוררנו, – מי יפתור, אם נולדו בתור בטוי השעה שבה חי המשורר, או בתור בטוי התקופה שבה טפל בשירו? אפשר ליחס את הבטוי לשתיהן ביחד. כי היא הסינתיזה היל"גית, אשר הורכבה משני סוגי הריאליות הנזכרים לעיל, והיא גם סוד התערותם זה בזה, העושה את הטורים האלה לריאליים מוחלטים, נצחיים. הייתי אומר: נבואיים.

אמנם כן. ריאליסטן-אמן לא היה יל"ג. לא יכול היה להיות כזה, לפי מדורו שנקבע לו בבית-ספרותנו בתקופת-חייו שבה נולד. אולם הופעה נפלאה היה הוא, דוקא הודות לתנאיו שניתן בהם. שאותם ואת הכחות הלשוניים, ששלטו בתקופת-חייו, ידע להביא בהתאמה עם כחותיו השיריים העצמיים. הריאליות בתור שאיפה, משאלת-דורו היחידה, מתבטאת אמנם ביצירתו בכל חום תקפה, וניכרת למעשה גם במפעליו השיריים, הן בהתפתחותם הריאלית הפנימית ובירור התכנים, והן לפי התקדמותם של אמצעיו הספרותיים. “משלי-יהודה” – בהשתחררותם מהמליצה, בתאורי הטבע הקצרים, שנבלעו בהם אגב-גררא, ובהשתעבדותם הגמורה בתוך מסגרת התוכן – בפיהם כבר היתה הבשורה. ואולם הנה שורות אחדות לדוגמה מהשיר “בין שני אריות”, שמעידות בעיקר גם על התקדמותה הענקית של האמנות הריאליסטית:

רֶגַע עָמַד הַטּוֹרֵף הִתְבּוֹנֵן בַּטָּרֶף

(כִּמְנַסֶּה אִם מַאֲכַל תַּאֲוָה הוּא טוֹב טָעַם

הָרָאוּי לַעֲלוֹת עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ)

אַחַר נָשָׂא רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ

הָלוֹךְ וְּדוֹשׁ אֶרֶץ וְצָעֹד בַּזָּעַם,

הַקֵּף הַמַעְגָּל פַּעַם אַחַר פַּעַם

וּמִטַּרְפּוֹ עֵינוֹ לֹא יִגְרָע לֹא יֶרֶף,

כִּמְרַגֵּל חֶרֶשׁ הַסּוֹבֵב הָאָרֶץ

לָתוּר עֶרְוָתָהּ וּמְקוֹם יֵשׁ בָּהּ פָּרֶץ.

האריה של יל“ג, בהשואה לזה של מאפו ב”אהבת ציון“, ילמדנו יותר מכל להעריך את מדת ההתפתחות הריאליסטית של יל”ג. אצל מאפו זוג הנאהבים הסמוכים לאריה ואופן יחוסיהם ההדדיים במצבם האיום הזה – הם, ורק הם, מעוררים את כל תשומת-לבנו. לא כן האריה של יל"ג. הוא אינו מניח מקום פנוי בלב לאחרים זולתו. הוא כובש אותנו במדה כזו, עד כי זו ההשתתפות עם הגבור, שנעורה בקרבנו בתחילת הופעתו, נבלעה ונשתתקה לחלוטין, כאילו לא היתה ולא נבראה.

השאיפה לריאליות – ריאליות החיים והספרות – “לה כל חושיו לצמיתות מכר”. ואף בתקופתו השניה, שבה, לכאורה, תאר רק חיי ההווה, גם בה לא הגיע למעלה ממדרגת שואף. וגם לא נתכחש מימיו לתפקידו זה – והיא תהלתו. כי זה כלל בכשרון: התאמה גמורה בין הרצון והיכולת, שלא יהא מעדיף האחד על חברתו. ואמנם לא התעלה יל"ג לזו האוביקטיביות, שיוכל לסקור מבחוץ את מראות-הדברים ויהא עלול להינות משפעת האורות שאוצלים החיים, וגם תתעטף נפשו בצלליהם. לא. מתוך הקלחת הרותחה – שבתוכה ישב גם המשורר – זרק מרה, הטיל דופי. שוע כארי, שהושם מחנק לצוארו בסוגר כלובו.

לוחם זה לא מֻנו לו רגעי-המנוחה שלאחר הקרבות, אלו שהמלחמה בעצמה נושאת כבר בקרבה גרעיני ערובתם. ואף בפואימות-ההווה שלו, שבהן רק המציאות מבקשת את הבעתה האמנותית, שקלסיות סגנונן מעידה על מחברן, כי השלים עם המציאות הזאת, מבלי אשר ישית שוב את לבו ליסודן הכוזב שעליו הושתתו, כי-אם היה חותר בלבד למצוא את שפתן המיוחדה – אף בפואימות האפיות הללו, אשר בהן אמר המשורר להרגיע את רוחו הסוערה, לא זכה לנופש שברגעי היצירה המרגיעים. הגיח גם מפה ממחבואו יל"ג הטנדנציוזי, הריפורמטור, וגם כאן עשה חובתו.

ויפה – מנקודת-מבט ידועה – ראה פרץ סמולנסקין בתקופתו זו של יל"ג ירידה ספרותית בשבילו, הגם שהכיר והוקיר את חשיבותה היתירה של יצירתו זו. ידע אמנם סמולנסקין, כי השירים הללו: “הטובים המה בכל שיריו”. “כי לא לשפת עבר ננוד בזה, כי היא אמנם הרויחה הרבה מאד מאד בזה, כי על ברכה נולדו שירים, אשר לא פללו מאז כי השפה המתה הזאת תעצור כח להוליד כאלה. רק לנפשו ננוד, כי עשה את עצמו ממשורר לדורות למשורר בשעתו”. כי למשורר לדורות עשוהו השירים ההיסטוריים, אשר בהם התקופות שהרחיקו מאתנו הפכו להיות לנו לגורמים סמליים, שאינם עלולים להכרך אחרי צורך-הרגע, ונטולות הן כל תביעות השעה. ורק צרכים לאומיים, יסודיים ונצחיים באים לרגלן לידי תעורה. לא כן שירי-ההווה. שפתם תהא בלתי-נשמעת לדור יולד. באשר אותו הצורך הארעי, שלשם הגשמתו בזבז המשורר אש-לבבו – נפתחה חשיבותו בעיני הדור הבא. או אם כבר יצא לכלל מעשה, אז פועל קול-שאונו באזנינו כקול מוזר זה, שיעלה אלינו מתוך גל עתונים עתיקים, שבהם נתלה קיומו של כל העולם כולו בבחירתו של איזה ציר לבית-המחוקקים.

כן, בעיקר הדבר לא שגה סמולנסקין. אלא שחובה לנו לראות את צהד השני שבדבר. חובה לנו לראות, שאם בספוריו בא יל“ג לידי גלוי ה”אפיקורס" בעל הצרכים הקטנטנים ילידי-השעה עם לגלוגו המביש, לא כן הדבר בשיריו. כאן לא ערכם של הצרכים מענין אותנו, כי-אם היחס היל“גי אליהם. כי יצק יל”ג בצורך-השעה הלזה את השאיפה לריאליות הנצחית שלו, שעל-ידיה חדל הצורך מהיות בן-השעה והפך להיות צורך אנושי-כללי. השאיפה למציאות ממשית בנגוד לערטילאותנו חסרת-השרשים. מנקודה זו לא נפלו השירים הללו משירי-העבר שלו. אותו הצד האובייקטיבי, הריפורמטורי, הנבואי, ש“ידיעת הסבה” שלעיל מניעתו ומזרזתו לחפוש האמת המוחלטת, מתגלה גם בהם, ושפה אחת לשניהם גם יחד. וכשהמשורר פותח ב“קוצו של יוד” להאשה העבריה:

בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי;

עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ, מַאֲוַיָּיִךְ

יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי, –

אנו מכירים את זכות המשורר לשיר כך. אמנם, בת-שוע איננה “טפוס”, שבא ללמד על מצב-האשה הטפוסי בכלל, הואיל ויל"ג אינו רק אמן. אולם באותם האמצעים המצויים בידו הצליח במלים העזות הללו להשיג מאוייו, לעורר בנו את רגשות ההשתתפות בגורלו של אותו:

צֶמַח אֲדוֹנָי אוֹבֵד בִּמְקוֹם צִיָּה,

גַּם שֶׁמֶשׁ לֹא יָדַע לֹא רָאָה לָעָיִן!

ולא רק גורלה של “גבורתו” יתיצב לעינינו, כי-אם גורל “האשה העבריה” בתור תוצאה הכרחית, טבעית, בתור מסקנת חיי סביבתה לכל תנאיה ומצב-חייה המשונה. וככה פושטת פרובלימה פרטית זו של בת-שוע את צורתה המוגבלה ולובשת צורה כללית, מקיפה, ונעשית לפרובלימות “העבריה” של כל הדורות.

כזו היא בת-שירתו של יל“ג, ובצורתה זו נבין להעריכה ולאהוב אותה תמיד. אמנם לא נחליט לאמר, כי כולה נובעת ומכוונת מבתחילה רק על פי תכונתו השירית הזאת. הרבה סתירות גם מעידות על חסרונה של הכוונה בהכרה. אולם לוא היה חי יל”ג גם עד היום, כי גם עתה לא היה אופיו העיקרי, שציינוהו בזה, משתנה הרבה על ידי השתלמותו האמנותית. כי היה יל"ג משורר בעל תכונה, ואין תכונה משתנית.

אופיו – ברכתו זו מצויה אצל יל“ג בכל שיריו. ברזל זה טבע בהם, והוא יכביד משקלם. ובזה יבדל יל”ג מיתר חבריו הלוחמים. הדבר שהיה לחבריו “שאלה אקטואלית” בלבד, תולדת גורמים חיצוניים שמחוץ למפתן הרגשתם – היה ליל“ג פרובלימה תכונתית, שנבעה ישר מצפוני-מצפונו. לילנבלום, ברודס וחבריהם רצו בתקון-הדת, תקון-התורה. הם רצו שתתפתח גם להבא על פי יסודותיה, ואמרו, שעלולה היא להשתנות לפי צרכי עתותיהם, כי עלולים הדת והחיים להתמזג ביחד. יל”ג היה מחאה חיה כנגדם. הוא חתר תחת בסיס הויתם של התורה והחוקים. הוא העלה את ה“מלוכה” ממעל ל“נבואה” ו“תעודת המעשה והכח” למעלה מ“תורה ותעודה”, – לפיכך, כאשר נולדה התנועה הלאומית והשלימה עם הדת בעקב הרומנטיקה, שבה תוָשענה שתיהן ביחד, – שָבו גם חבריו הסופרים הנ“ל והשלימו עם הדת. מפני שהם רק אפיקורסים היו, שדרכם תמיד לחזור בתשובה. לא דמה להם יל”ג. פתרון הפרובלימה שלו לא ניתן להזדייף. הוא לא יתן להשלות את נפשו. כי תמיד המריצהו אופיו להעמיד את החיים על אמתותם. כי תכונה היתה זאת לו.

בעל-כרחו נשאר יל“ג עומד במריו כל ימות חייו. ודרשות הפרופוגנדה שלו בשביל ההגירה לאמריקה נמשכו עד יום-שקיעתו האחרון. כי אמריקה לכל גלוייה הטכניים והריאליים, ארץ-החופש המוחלטה, הרי היא הפוכה הגמור של ארץ-ישראל, מולדתן של התורה והמצוות; אמריקה זו היתה בשבילו הבטוי היותר ברור לתביעותיו הריאליות הקיצוניות. ארץ-ישראל לא היתה נקודת-מרכז בלבב יל”ג. וזוהי הטרגדיה העצומה של אדם גדול זה, שנולדה לרגלי הנגוד השירי והמעשי ששרר בלבבו. כל האידיאלים הנם מוץ נדף בפני אותו הכח החומרי שקנן בקרבו. כאילו נכנעו בפני יד קשה… ופרי קונפליקט פנימי זה היא הליריקה היל"גית המיוחדת במינה.

מועטים אמנם שיריו הליריים של יל"ג. אולם בכולם טבוע יגון-מלחמתו זה. ולו נאספו השירים האלה בקבצה של הליריקה העברית, היה עומד הקורא משתאה לראות, כי מכובד ביותר הוא המקום, שראויים השירים הללו לתפוס בו. כי מיוחדה במינה היא הליריקה של האפיקנים, אשר לעולם לא תבָרא מתוך הרגל או מניֶרה, כי-אם בנפול תוגה גדולה כעופרת על רוחם:

"שָׂא אֵפוֹא כִּנּוֹרְךָ, נַחֵת קַסְתֶּךָ;

הֵא שַׂלְמַת אוֹר, צֹר בָּהּ חֲלוֹמוֹתֶיךָ.

עֲלֵה² אִתִּי מִזֶּה, נִסַּק גָּבוֹהַּ;

שָׁם – מַחֲזוֹת שַׁדַּי, פִּתְרוֹנִים לֵאלֹהַּ".

ככה לחשה לאזנו השכינה באחד מרגעי-חייו הקשים, שבהם היה תוהה אחרי תוגת-לבו. ואם יל“ג לא יכול היה אמנם להענות לקולה של השכינה, אולם ניתן לשער, מה עצומה היתה המלחמה שבלב זה, שמחונן היה בחלומות שכאלו, בהתנגשו עם כח חומרי עצום שכנגד. ויל”ג לא אבד את כח הכבוש העצמי. יותר מבכל מקצועות-השירה בולט היה בליריקה שלו זה הכח הגברי שהכניס יל“ג לספרותנו, שמלאה היתה רוח-נשים ודמעות-כזב שהורישתה ההשכלה בתוך יתר סגולות חמודותיה. רגש מוכר היה רגשו של יל”ג, והריהו ערב עבורו בהכרה גמורה גם בו מתכונתו הריאליסטית. המלה מלאה ודמות גוף לה. הליריקה היל"גית היא רבת התמונות והציוריות המוחשת, שבאמצעותן אנו קונים רושם זה, שנותנת לנו הליריקה הטפוסית בכלל רק מתוך רמזי-דברים וחצאי-הברות.

תמוז, תרע"ה.

מאמר שני

(ליובל המאה)

א“י חוגגת עתה את יובל-המאה של המשורר יל”ג. במאפלית הימים האלה, ימות פספילד, זהו חג טבעי לנו, חג מעודד. זוהי בכלל תשובה נוקבת לבעיה המחרידה של יל“ג גופו, בתקופתו הקהה “למי אני עמל?”. היה לו ליל”ג למי לעמול, נראה בעין כהיום ביובל-המאה שלו. כי במדה שיל“ג מתרחק מעמנו בשנים, בה במדה מתקרב הוא אלינו ברוח ובטעם. כי הוא היה משורר גדול, שנעלה היה בכמה בחינות מעל לדורו. אם כי בבחינה אחת, עילאית, היה הוא מן הנחשלים שבדורו: בחבת-ציונות. סמולנסקין ואליעזר בן-יהודה חוננו בסגולות-הטמפרמנט יותר הימנו, ונועדו לשליחות ליעוד זה. והוא היה יותר מדאי ליטאי. ממקור-יניקה זה, המחושב והאיתן, הופרתה ספרותנו לברכה בתקופה זו. כי ספרותנו וחיינו זקוקים היו באותה שעה לריאליזם, ויהודי פקח-פכח זה, העמיד את עצמו כנד-מציאות בתוכם, לבלי המוט. כי לאחר סלקו את המס המגיע לרומנטיקה בתקופתו הראשונה בפואימותיו “דוד וברזילי” “אהבת דוד ומיכל”, כבר בלט הוא בשירי-המעבר ההיסטוריים, (מסוג “בין שני אריות”) לתקופת הריאליזם שלו, בחוש-המציאות הלוהט של אדם נצלה במדוי-חיים נאמנים, הווים, מציאותיים, שהם בגדר של ממש, שלא “עבר עליהם עוד כלח”. אז הוא לא הרחיק שוב את עדותו, כי אם שר על “יום מר, עבדות נצחת, דראון עולם, עבטיט ורפש”. הריאליזם הזה – הוא היה כחו של יל”ג בכל המובנים, הריאליזם שלאחר ה“השכלה”, (אם כי בתחום ההשכלה בהיקף רחב) שהוא היה אבירו הנמרץ, ושנקודת גבהו היתה אמריקה על כל כבושיה התעשיתיים, המעשיים. רומנטיקה, אף בבואה דבבואה, סמי מכאן. ואפילו “ציון” מכלל היופי, בתור דמדום, חלום, – היתה בעצם מעילה ב“שליחותו”… מסתבר מזה שהוא לא היה “חובב ציון”, במובן המקובל והמוגבל, ולא היה מסיע לנביטת ניצני-התחיה הראשונים. וזכורה לי באסוציאציה עם זה, עובדה מענינת בדוד פרישמן. היה הדבר בערך לפני עשרים שנה, כשפרישמן בקר בפעם הראשונה את ארץ ישראל. במקרה נערכה לו מסיבה קטנה באם-המושבות ונטפל אליו באותה שעה חקלאי ותיק, בנאום מלא זלזולים וצליפות על אנטיציונותו. בקול רוטט מהתרגשות ובסבר פנים נעוה מכאב, נענה לו לחקלאי פרישמן, כהאי לישנא: “הסופר העברי נותן דם-התמצית שלו לספרות, ככל אשר יוכל, שלעמלק”פ, והוא הנהו בעצם גוף הציונות – והנה באים אתם ורוגמים באבנים: “אנטיציוני!”" מין “אנטיציוני” כזה היה בודאי גם יל“ג. הוא לא טפל ישר בהחשת השגשוג של הרעיון הציוני, אך הוא גופו, בישותו הנאדרה, ובמלוי תפקידו העצמי, היה במילא תוספת-תגבורת לציונות. כי משורר גדול הוא היה. כי הוא העלה את השירה, שהיתה משרכת את דרכיה בין צוקי סלעים ומשעולי הרים למישור ההרים. אויר-הרים היה מורגש לנו גם בשירתם של אד”ם ומיכ“ל, אלא ביחד עם זה הרגשנו מסבל הטפוס על ההרים, מלחץ נשימה כבדה. וכאן בשירת יל”ג אנו נהנינו מצינת אויר-ההרים המרעננת, בשעה שהיינו פוסעים כבר בכביש-הרים, במישור. מין הר-ציון שטוח מלא אור ומרחב היה לנו הפיוט של יל“ג. כי הוא היה קברניט ספינת השירה, הממשיך שלה והמפלס לה נתיבות לא שערו. שלש תקופות נשתקפו בבליטות בשירתו: הרומנטיקה, ההשכלה והריאליזם, ובשתי האחרונות עמד ליד ההגה. נעוץ היה בשרשיהם של רנה”וו ושלום הכהן באפּוס ובאידיליה, ממשיך היה את שירת מיכ“ל ואד”ם הכהן, ברומנטיקה, בהשכלה, ובריאליזם וסלל הדרך באברות כנפיו להופעת ביאליק. וכן הכשירה שירתו הריאליסטית את יצירת האסכולא של מנדלי. בלי “קוצו של יוד” וחבריו “מקורות ימינו” ובלי “משלי יהודה”, לא היה נברא כה בנקל ה“נוסח”. עובדא היא אם גם פרדוכס: רמח“ל עורר מבלי משים בחזיונותיו השיריים את הפרוזה הספורית משנת-המרמוטא שלה, בתוקף זרמת-העלילות ובכח דחיפת היצרים שבהם, ושירתו הריאליסטית של יל”ג היתה דוגמא קלסית לנוסח המנדלאי. השירה האמתית היא גם אֵם הפרוזה הצרופה. אם כי לו לעצמו, בספורים שלו, הסתייע בשירתו מעט מאד, הרי סמולנסקין וברנדשטטר עכלו כבר בספוריהם כמה נקודות מיסודות פיוטו. וכל זה הודות לדבר שהריאליזם היה יעודו. כי כפי שנזכר לעיל, עברה אמנם נפש המשורר “גלגולים” שונים, ברם הקוטב שבאישיות זו היה תמיד הריאליזם. כי קפדן היה האיש בטבעו, בלתי מפורכס בשום פעם, וסבל-ההווה לא הועב אצלו גם מתחת לאיצטלא של נושאים קדומים. עד שצנחה האיצטלא מכתפיו לגמרי, והוא נראה בעריתו, כולו שותת דם… (“עין לעין את עמי הראוני”.) כמובן, מי שהעמס בחטוטרה של חוש-מציאות נפרז כזה, בתפקיד של צופה-ריאליסיטן, אינו מסוגל שוב לשגות בחלום… וכאן יחשף לפתע עוצם התוגה בלבב המשורר: כולם עליזים מסביב, כולם מוארים בנגוהות השחר, אך הוא לבד אבל בין החתנים –

מופלא ומוזר: האיש הנאדר בזמנו, שזכות היתה לו מאין כמותו אצלנו, לנחת ואושר – הוא היה גם העצוב ביותר בתוך חבריו. כי לא גופו בלבד סבל “גלות” בפודש כי אם היה גולה בלי פודש, ואומלל היה בתוך אחיו הודות לסגולות-עצמיותו המיוחדת במינה ואיני מכיר בהויה כולה עוצב יותר גדול מאשר בחרוזיו הוותרניים האלה:

וּלְעַמִּי כִּי יֵצֵא אָז שֶׁמֶץ טוֹב מִמֶּנּוּ

אֶשְׁכַּב אֶרְקַב לָבֶטַח וּבְקִבְרִי אָנוּחַ.

א

ביום ט“ז שבט תרמ”ה, כשנכנסה האחות הרחמניה לחדרו של סמולנסקין במקום-המרפא מֶרן שבמדינת טירול, מצאה אותו מוטל על הרצפה בלי רוח חיים. ורגש-ההבעה שמאז, רגש האחריות – הקו הכי בולט שבפרצופו – קפא וגָבש בפניו. אין כמָוֶת שומר את שהפקד בידו. ירד הסופר, בהנטל הימנו רוח-הנשימה, לשאוף מעט אויר ליד החלון, ויגהר אחורנית ארצה. וכשקרב אליו המות, ומכאוביו הגופניים של הסופר הלכו הלך ורפה, אז שב ללבבו רגשו מאז, רגש האחריות, וטָבע בדיוקן מראהו. והמות חתָמו לו, לרגש זה.

זה יהיה מראה האנדרטה, שיקימו ברבוֹת הימים לזכרו של סמולנסקין, ולו פסָל הייתי ונטל היה עלי להגשים את “רוח האחריות”, הייתי בוחר לזה בפרץ סמולנסקין בתור נושא.

ומטעים אני בכוון את המלים “רוח האחריות” במקום המלים “רגש האחריות”, שפלטן עטי קודם לכן. כי אין המכוון בזה ל“רגש האחריות” המקובל, זה שעושה אותנו ערבים ביחס לאיזה דבור או מעשה שנפלט פעם מפינו או מידינו באחד הרגעים, שאליו נֵעָגַן ונתחיב. האחריות של סמולנסקין לא היתה מסוג זה. אלא רוח היתה זאת בו, שהטילה עליו האחריות על מה שעוד לא נעשה ומחויב להעשות, ועליו המלאכה, מפני שאין אחר שיעשנה. הוא היה כפות לרוח ממרום זו. אין לו מנוס ממנה. ואנו בני הדור הזה, שלא התהלכנו עמו ביחד עלי אדמות; אנחנו, שאיננו משועבדים כבר לטעמו, נטיותיו והרגליו של בני-דורו; אנחנו, שהרבה הרבה מהשגותיו של סמולנסקין זרות הן לרוחנו: כשהננו עוברים כיום על שתים-עשרה שנות “השחר”, על מאמריו-ספריו, ידיעת-הספרים, ספוריו והערותיו – נראה את הרוח הזו רווחת בעין בכל אלה ביחד. אחריות איומה רובצת על הכל. עליו הוטל הכל. אחראי הוא לא לבד בפני בני דורו, שהטילו עליו לבנות להם ספרות מתוקנה, ספרות-מושג שלא היה אז עדיין בגדר השגתו; אלא, איך תנעץ ספרות זו בקרקע חיינו ואיך תהא נקלטת בה? זו היתה בימי סמולנסקין פרובלימה. מצד אחד הריהו אחראי בפני דורות עברו; ומצד שני יש לו אחריות בפני דורו, שהוא הנהו החלוץ שלו. ככח מטפיזי נראית לנו “רוח” זו של סמולנסקין, שאין לה שום נגיעה עם כוחותיו הגופניים. ונהפוך הוא, רוח זו כאלו עומדת בנגוד גמור עם הפיזיונומיה החולנית שלו, כעצם מובדל שמעבר לבשרו ודמו. לא דבק בה מאומה מבצילי השחפת.

ואמנם כן. רוח-האחריות החיה הזו הִנָהָ אבן הפנה ליצירת סמולנסקין. האחריות בפני דורות עברו ויותר מזה, בפני דורו, בפני עצמו – כאמור לעיל – הקדישתו למלחמה עם השכלת מנדלסון. אמנם היא העיקר והסבה. אולם עלת-העלות מהי? מהי תכונתו היסודית שממנה לאחריות זו תוצאה? מהי תכונתו, שהיא חוללה בו “רוח” זו?

שאלה זו הרי תשובתה מצויה בצדה: סמולנסקין היה הליטֶרַט העברי הראשון, ובהתאם לתפקידו זה תפס עמדתו בחיים. הוא נִסח את הספרות, יען כי סופר היה, שזולתה אין לו בעולם שום זכות-קיום – בנגוד לבעלי ה“מאספים” שלפניו, שהספרות היתה בידיהם מין כלי שעשועים, מאחר שהיו חסרים מניע-היצירה הלוהט. בעלי המאספים, שההדמות לגויים היתה להם תכלית ועיקר, שאמרו להעביר ספרות כמות שהיא אצל אחרים בדמותה ובצלמה – חסר היה בעצם למעשיהם כל גורם ספרותי פנימי. “ספרות” – נטע זה היה, כאמור, נטע זר בכלל לישראל. אנו “ספרים” ידענו. גם הספרים החילוניים נתקדשו, הוצאו מכלל חולין והיו לנו “ספרים” במרכאות כפולות. ספרים טובים אמנם מכל המינים, אך בודדים בלי הרגשת-אחוה ביניהם ובלי שום מדת-שכנות. אולם בית-כנוס, שבו יתלכדו כל הספרים לכח אחד אדיר וחפשי: ספרות כזו החל פרץ סמולנסקין לבנות. ספרות שפרושה: שחרור גמור משעבודם המקודש של הספרים – זו היתה פעולתו של סמולנסקין. ומכאן זו האחריות האיומה. יצירה מאוחרת היתה צריכה להמזג באורגניסמוס הרוחני שלנו, ודרוש היה לממזג חוש יצירתי חד בשביל לשמור על אחדות המפעל. וסמולנסקין נגש לעבודתו בזהירות הדרושה. בהתאמה עם כחות הלשון ודרכי התפתחותה הטבעית כון את פסיעותיו. הכיר בראש וראשונה, עד היכן מגיע שעור אפשרויותיה של לשוננו, ולפיו אמר ליסד ספרות עברית מקורית. הוא היה מחמיר על עצמו לבלי הכניס במחיצת ירחונו תרגומים וספרי מדע כלליים, שאין בהם מסמני-יחוד המטעימים את עצמיותנו (מובן שלא עמד בנסיונו זה, ולא נמנע מלפרסם ב“השחר” חבורי מדע כלליים, כמו שלא הניח שום הזדמנות מגמור את ההלל על יע"ס המומר בשביל תרגומיו הנפלאים, באשר האינסטינקט הספרותי של סמולנסקין הכריע גם את נמוקיו הארכי-לאומיים). ספורים ריאליים מחיי ההווה בקשר עם חקירת תולדות ימינו – אותם אמר סמולנסקין להניח בתור יסוד מוסד של ספרותנו. ההווה והעבר – עליהם יבנה עתיד חיינו: חיים שלמים. וכאן נתקל פתאום סמולנסקין באיזה מפריע. ה“השכלה” המערבית-המנדלסונית כבר חדרה לפני ולפנים חיינו והשמיטה מתחת לרגלים את היסוד. ולא עוד, אלא שעלולה היא לקבוע את נפש האומה כולה, עלולות תולדות-חיינו להזדייף על ידה ולנטות אל הלך-דרך בלתי רצוי. והוא, הסופר, היבצר מידו להכריענה?

ורואי להטעים, שלא במובן זה בלבד היה סמולנסקין סופרנו הראשון. הוא היה האדם-הסופר הראשון שלנו במובן אנושי-עולמי. הוא לא ידע שום מועקה חיצונית, זולת טרחן ומשאן של האומה וספרותה. הוא נהג בנפשו חרות אינדיבידואלית, מנה זו שעולה בחלקם של בני אדם גדולים שיודעים וָעָד בנפשם, שרק בזכותם העצמית הם מתקימים. מל"ל וחבריו צעקו מרה, לפני שהיו משועבדים. עליהם העיקו החוקים, לפיכך התריעו על אפיקורסותם. סמולנסקין היה חפשי לנפשו. הוא לא היה מתרגז במדה כזו על החוקים לישראל ולא נלחם בהם. ניתן לסמולנסקין לטפל באופן אוביקטיבי בערך הדת, כמי ששופט איזה ענין מבלי היות נוגע בדבר. מתוך זה תתואר זו הנשימה הרחבה שלו תמיד.

והעובדא, שיסד סמולנסקין את ירחונו דוקא בוינה, בירה רחוקה ממרכזים ספרותיים עבריים – גם היא מסיעתנו לעמוד בנקל יותר על מהותו של חזיון ספרותי מופלא זה. אטמוספירה כזו היתה דרושה לו: לעכל את המערב ולהתעלות עליו. את חכמי-המערב שלנו התהלך סמולנסקין ויכנעו לו. החתירה מתחת להשכלת ברלין היתה מוכרחה להפתח ממערב. אמנם בעיקר נלחם בזה סמולנסקין עם חבריו בני-המזרח. יל“ג, אב”ג ומל“ל – הם עמדו על בסיס ה”השכלה". והוא ידע: בשביל להסיע את הבסיס הזר הזה מתחתם ולבנות במקומו בסיסנו הפנימי, נחוץ להכריע ראשית כל את המערביים. והגם שמדת-הבקורת הזעומה צינה את סמולנסקין בתור “שולל” – ושלילתו הנפרזה של “השכלת ברלין” תוכיח – מכל מקום גם שלילתו זו לא היתה אלא תולדה של חיוב. כי האם נתוח המכה גורם פחת לגוף? האם לא “מחיב” יקרא למי ששולל דבר שיש בו חשש של רקב?

אמנם, הערכתנו אנו של חזיון ה“השכלה” נשתנתה בינתים תכלית שנוי מכפי הערכתו של סמולנסקין. אנו כיום הרינו סוקרים את החזיון הזה מבימה של שנים יותר גבוהה – ורואים את הדברים בצורה אחרת לגמרי. אנו כיום, בהשקיפנו על מנדלסון אפילו, מעל פסגתנו אנו, עלינו לשאת עינינו אליו, בשביל שנוכל לתפוס את שעור קומתו. כי מהותה של אישיות זו עדיין לא נחקרה כראוי בספרותנו. ולא עוד, אלא אפילו ה“השכלה” שחלליה רבו מספור, ¹ גם כיום אנו נהנים מפרותיה המשובחים. ה“השכלה” הביאה לנו את האהבה לעבודת האדמה, אם בדרכי-חקוי או באיזו דרכים שהם – מתנה יקרה זו מיָדה היא לנו. אד“ם הכהן היה משורר ההשכלה.מאפו עמד בתחומה ושתל בלבותינו את “אהבת ציון”. יל”ג הפך אותה בשירתו לפרובלימה עולמית. ואף ה“ריאליות”, שסמולנסקין גופו היה מחלוציה העיקריים – אף זו יש ליחס לה. ולילינבלום העסקן הישובי הכי מעשי – גם הוא הנהו ה“המשך” שלה. אמנם כל אלו הסופרים הנקובים בזה יצאו אח“כ מתחום ההשכלה ונכנסו לכלל הלאומיות. אבל אף אחד מהמה לא יכול להתפאר, שהוא לא קורץ מחמרה. כל אלה הן עובדות קיימות. בכל זה, אם נקרא אפילו כיום דברי-הקטרוג של סמולנסקין נגד מנדלסון ו”השכלתו" – נענה אמן אחריו. אנו נדע אמנם ביחד עם זה, כי טענותיו עלולות להסתר בנקל, אם יבוא מי-שהוא להקיש עליהן מנקודות ידועות. אולם הכשרון שהושקע בטענותיו אלו של סמולנסקין, זה קסם-הפתוי שאין לעמוד בפניו, זה אינו עלול להבטל.

כן, מנדלסון היה סנה לא אכּל בשביל הטמפרמנט של סמולנסקין. הוא גֵרה בו את תאות-הפולמוס עד נשימת-רוחו האחרונה. לֶטֶריס אך נכוה מהבל רוחו של סמולנסקין. אשו של סמולנסקין העדיפה על האוביקט עד לאין ערוך. אולם משה מנדלסון – דמות-האיקונין שלו נטבעה על תמונה אחת ביחד עם משה רבנו והרמב“ם. “ממשה עד משה לא קם כמשה” – עברה כמו רנה בתוך העם. הרבה בתים בישראל התחילו להתקשט בתמונה זו. העם הרכין את ראשו וקבל עליו את מרותו. והתוצאות האיומות מי ישורן? העוּגב הוריש מפניו את התורה מבתי-הכנסיות. ה”מטיף" ירש את מקומו של הרב. הרמבמ“ן את הגר”א. תקות הגאולה הולכת ונמחקת מעל הלבבות, אולם כאן בהכרח גם הסיָג ש“ההשכלה הברלינית” נתקלה בו. חפץ-הטמיעה המחלט הזה, הוליד מבחוץ את השנאה הטבעית, הצודקת, השמורה בשביל כל גוף זר שלא יעכל לעד. את הופעתה של התנועה האנטישמית קדם פרץ סמולנסקין בשמחה רבה. (החזות הקשה הזו נתקימה, לצערנו, למעלה מהשערתו).

והודות לתכונתו החיובית, שהיתה לו לקו בכל, נעשה סמולנסקין לסופרנו הלאומי בה' הידיעה: הקובע לנו עיקרים לחיות ולהתקים בהם. יסוד-השלילה הזעיר שיש גם בספריו “עם עולם”, “עת לטעת” – בא רק להגביר ולהבליט יותר את אופיו החיובי, שמתגלה בכל עצמתו בספרים האלה. סמולנסקין נעשה לנערץ-העם לא בגלל אשו בלבד – אש-תמיד שהיתה גדולה מזו של חבריו לאין ערוך – אלא בשל המקוריות העברית שהעם הרגיש בו. ההרגשה הלאומית עֵרה לרב, והיא ששמרה יחס דומה לזה גם לאחד-העם. נקדש סמולנסקין בעיני העם בגלל האורה, החמימות והמפלט שתכונתו היתה מעניקה לו. רק סמולנסקין יכול היה להציע לעם את ה“תורה” בתור סורוגט של מדינה, יען כי קשור היה לתורה לא בעבותות. סמולנסקין הציע את ה“תורה” בתור “מצע” לאחדותנו הלאומית, מבלי שיהא חושש כי בחשוכים ימנה. מתוך יחס חיובי שפט גם את העבר הקרוב. וכך יתבאר ביחוד אותו היחס האפי, השלו בערך והמוזר של סמולנסקין לתנועת החסידות, שאמר לתקן את נושאיה ולהעלותם רק על ידי אמצעים ספרותיים גרידא, היינו: ע“י תאור חייהם של החסידים ופגימותיהם. לא דנם ברותחין, כמו שקבל עליו בפתיחתו ל”השחר“. הוא צפה וראה כמעט הראשון את היסוד הלאומי-המקורי למעשה שבחסידות, הגם שערער את שתותיה העיקריות: ה”קבלה" וה“זהר”. ואך הודות לתכונתו החיובית יכול היה כבר אז להתיחס אל החסידות במדה ידועה כמו לחומר היסטורי. ועוד: אף בעודו באבוֹ, סופר-נער, בשעה שההכרה הספרותית וההיסטורית שלו עדיין בלתי מבוררת לו לעצמו כל עיקר; בעת שמאויי ההשכלה והעויותיה היו עוד המניעים היסודיים שביצירתו: אף אז כבר חבה נודעת הימנו לזקנים ולאבות, בנגוד לחבריו בני דורו שבזבזו עליהם כל חציהם. סמולנסקין מעטר את זקנינו בזר הנצחון. גבורה היתה דרושה בשעתו לכך. אולם זהו הרגש הריאקציוני שמחונן בו הסופר הלאומי, ולפרקים קרובים ביותר הנהו מבצבץ ועולה.

ומתוך יחס חיובי התגבר בשעת הצורך גם על ההשקפה, שבכבודה התימר דורו בצדק, כוונתי: הריאליות. סמולנסקין בעצמו הרי היה בטויה הכי נמרץ של השקפה זו. שהרי מלחמתו התמידית היתה: להשליט את המציאות במקום הֵעָדרה (ובשעתו הרי היתה נעדרת אצלנו כמעט בכל מקום). ועד כמה שהצליח בזה, יסקור הקורא את שטח-ההתפתחות הארוך מ“עיט צבוע” של מאפו עד “קבורת חמור” שלו, ויוכח. אולם הוא גם גבר, כאמור, על הכרתו הריאליסטית, לכשנדרש לו ה“רוח” לשם פתרון קיומנו, בתור תריס בפני כל מיני פורעניות. אמנם כשנעיין היטב בדבר נמצא, שלא התגבר כלל על עצמו, מפני שבעצם הדבר הרי היה סמולנסקין “רוחני” ומימיו לא התנכר לרוח. וכי מהו הרוח כי יכלא? האם אין הרוח חלק מעצמנו? האם אין הוא החלק הכי תמציתי שבגופנו? אמנם אין סמולנסקין “רוחני” מסוגו של הרנ“ק, שהאבסטרקציה כשלעצמה לו העיקר: המחשבה לשמה. הסופר – ורק כזה היה סמולנסקין – מחשבתו תמיד יונקת מעובדות ומעשים, כי על כן יתקע הסופר את יתדותיה בלבב העם, שאך את המוחש אהב. ובזה שונה סמולנסקין מבעלי-התעודה, שהרוח שלהם הוא “סתם רוח”, מרחף באויר – ורוח-סמולנסקין הנהו רוח האדם החי, המעריך הכל עפ”י חושו המציאותי. הסופר הנהו רוחני-מעשי. בתולדות הימים שלנו שהפכו וגבשו להיות כבר לרוח, היה סמולנסקין ממזג תמיד את ההוויה בחיוניותו המפרכסת הגופנית. חיוניותו זו לא היתה נותנת לימים עברו להחנט והיתה מעוררתם לתנועה בלתי פוסקת, כדמים הללו שירוצו בעורקי-האדם רצוא ושוב. כזה היה סמולנסקין ההיסטוריקן. הוא שפך תמיד את היסוד ההוויי לתוך ההיסטוריה. סמולנסקין קבע, כאמור לעיל, את התורה בתור סורוגט לטריטוריה, לא רק מפני שהנהו איש רוחני, אלא גם מפני שיש בזה צד מעשי. יען כי משמשת התורה דבק טוב לכמה וכמה מיליונים מבני עמנו לאחדם אחדות גמורה. ומה שנכבד מזה: אפשר לדרוש על חשבונה בתור גוף דתי זכויות לעמנו, שזולתה הן מן הנמנעות. מאמין אני, שאלמלי היה נמצא לו לסמולנסקין ה“ישוב” קודם, כי אז לא היה מסתייע ב“תורה” בתור בסיס-חיים. כי אז היה מבכר עליה קרקע זו של ממש. ואמנם האינטואיציה הספרותית נבאה לו את קורבתה של התנועה הלאומית הזו, אולם הוא היה רק סופר בלבד, ולא הוא נועד לברוא אותה. רק לאחר שהתנאים חוללוה לתנועה זו עפ"י הכרח מציאותי, אז נקרא הסופר להיות שופרה. אז חשלתו אשו הגדולה של סמולנסקין לרעיון הלאומי, והיא שנתנה לו את בטויו הספרותי. אז התעלה הפתוס הטבעי שלו למדרגה של חזון אמתי. בטיחות מאין כמותה שופעת מכל משפטיו שבמאמריו אלו. מפעם בכל דבריו איזה רגש-יוהרא של בן-אצילים זה, שאצר בנפשו נכסי-אבות גנוזים מדורי דורות. ובחורי ישראל עלובים, שמשתוקקים וכלים להשיב לעצמם גזלת כבודם הנחמס, היו פוסעים מאוששים אחרי קול-הדברים הלזה לקראת מטרתם, בהרגישם נאמנה שפרץ סמולנסקין יאיר דרכם כעמוד-אש בלתי מתעה.

ב.

אולם בתור סופר היה לו – ביחוד בספרות עצמה, כלומר: בבנין הסגנון – לעשות הרבה, הרבה. כאן היתה המלחמה פנימית, אורגנית, אולם עצומה שבעים ושבע ממלחמתו בחוץ. בספורו המתורגם “הגמול”, תכריעהו עוד ה“מליצה” לגמרי. אי אפשר היה לו לתרגם את הספר הזה שלא באופן חפשי. ה“מליצה” עשתה בו אשר היא רצתה. ולבסוף נאלץ סמולנסקין לסלק את ידו לגמרי מהתרגום ולחבר את הפרק השלישי בעצמו. אולם כל הרוצה לעמוד על הפרוצס הנפלא הזה שאין משלו בכל ספרות שבעולם, היינו: כיצד הולכת שפת-קדומים והויָה לשפה של חיים הוויים; כיצד משתנים קולותיה וצלילה מאז, והיא הולכת ולובשת צורה הווית – דוגמא של איבולוציה כזו ניתנת לנו בספורי סמולנסקין. ה“מליצה” הכבדה, שבה השתמשו עד בואו רוב סופרי ישראל – כאילו הגדירו בזה את סגולתה המיוחדת של לשוננו וכאילו היתה זאת תכונתה באמת – המליצה הכבדה הזו פנתה את מקומה לקלה הימנה. המליצה הקלה הניחה אח"כ את מקומה למלה הפשוטה. נתפרדו חבילות המלים, המליצות המרכבות הותרו. נתפזרו המלות אשה לאהלה. וכך ניתנה האפשרות של הרכבת-מלים חדשה, בהתאם למאוייו וחדושיו של הדור, שאליהם יכַון וישאף. שעבודה של המלה חדל. וזהו הנצחון הכביר שהנחיל לנו דורו של סמולנסקין.

ולא זה בלבד הוא ענינו של הסופר, שייגע וימצא את המלה הפשוטה, הקלה, ששעתה היא בכל יום תמיד, באשר ניתנה להצטרף יום יום בצרוף-מלים חדש, שמכוון לצרכו של אותו יום ולדרישתו, ושלא יהא חסר, הודות לזה, בשום פעם הדיוק – אלא גם הסגנון האמנותי כי ימצא, אף זו היא מחובת הסופר לספרות. וככה אנו מוצאים עקבות של קלסיות בספורי סמולנסקין – ביחוד ב“קבורת חמור” – הגם כי לענות בזה ניתן ענין רק להאמן. אך גם בזה הסופר מקדים את האמן. עליו להכין את כל החומר לבנין הספרות כולו. והגם שקלסיות מרחיקה שוב את המלה הקלה, הפשוטה ביותר – אין זה פוטר אותו. כי מהי קלסיות בעצם? גם היא מליצה הנה – אלא לא סתם “מליצה”. קלסיות היא: הצרוף האמתי והמחויב של החיים עצמם. אולם שוב אסור להן למלים כי תתפרדנה. וכי תהא אחת מהן נעדרת ומוחלפת, באשר החיים עצמם יפּגמו בשל פגם כזה. בקלסיות – המלים כאילו נתונות בעבותות. הבחירה החפשית בטלה. ההכרח בלבד שולט. זוהי מהות הקלסיות. הסופר רק מרמז עליה. האמן לא יתקים בלעדיה. סמולנסקין ומנדלי המה הדוגמאות הכי טפוסיות לשני הסוגים הללו. שניהם עלו כמעט בעונה אחת על בימת-הספרות. פרץ סמולנסקין הסופר בא בסערה וכבש לו עמדתו המזומנה לו מיד בבואו, מנדלי האמן –גם ספורו הראשון “למדו היטב” (אח"כ “האבות והבנים”) נתקבל אמנם באהבה, מפני שהיה עשוי לפי טעמו של הקהל. הפרובלימה היתה אקטואלית, וגם השפה היתה צחה ונמלצת. אולם האמן בעצמו, כלומר מנדלי, מוכרח היה להתחמק ולעבור, להסתר מעיני עצמו. וכאן התחילה זו מלחמת-הסתרים של האמן. החתירה והיגיעה שאין ערוך להן בעמל האדם. הסופר – אך בנין הספרות לנגד עיניו. אותה, ורק אותה ישוֶה לנגדו תמיד, ואך בשבילה יעמול יום יום ולילה לילה. והאמן? לכשהוזמן מאפו – מספר לנו בריינין – מאת “המליץ”, “הכרמל” וכהן הצדק לבוא ולהשתתף במכתבי-העתים שלהם, ובימים ההם הרי “חדושו” של עתון עברי עלול היה לשחד כל הלבבות, אז נענו מכתבי-העתים הנ“ל מאת האמן כדברים האלה: “קצה נפשי במכתבי-העתים, ובכל המונם ושאונם לא אשמע קול נעים וערב הדופק לב רגש, כי אם קול דברים אשר יעברו לפני כשריקת הילק, אשר פשט ויעף”. האמן – אך לנפשו יעשה. אנכיי הוא. קפדן. לאטו יתנהל, ישכלל ויוסיף וישכלל את עצמו. ואין לו שופט אחר זולתו בעצמו. בשעה שנלחם מנדלי בחדרי חדריו – הוציאו כבר יל”ג, סמולנסקין, ברודס וברנדשטטר מגלות של קלסיות ריאליסטית מתחת ידיהם. לא כן יעשה האמן. לא יבהל שמא יקדמנו אחר. אין מוקדם ומאוחר חל בזה שהוא עוסק. ואי אפשר כי יתפוס אחר את מקומו – באשר מקומו אינו מזומן לפניו אלא הוא הוא בעצמו קובעו בידיו. ודבר בלתי מתוקן כל צרכו לא יוציא. הוא את נפשו לא יונה. וזו האחריות בפני עצמו, היא הכי חזקה והכי איומה שבכל מיני רגשות-האחריות שבעולם. וכך ניתן לו לסופר לרכוש לעצמו רק קלסיות של אינדיבידיאליות נאמנה, כזו שהשיגה האישיות סמולנסקין במאמריו הפובליציסטיים וגם במאמריו המובלעים בתוך ספוריו, ששמשו דוגמא קלסית בשביל בעלי מאמרים חגיגיים, בשל התלהבותם הטפוסית ואשם התמידית היוקדת בהם. ואין ספק שאלמלי נתנסחו קצת מאמריו אלו יותר, ואלמלי הוצבו להם נקודות ופסוקים והיו מסתדרים למחלקותיהם השונות, כי אז נותרו הדברים הללו של סמולנסקין לשארית-תמיד בשל בטוים הסוביקטיבי-הטפוסי. לא כן הספור הריאליסטי שעמד להוצר באותה שעה. הוא הרי הפקיע מלכתחילה את מציאותו הסוביקטיבית של המספר. המספר העמד בו בכונה מלבר. לכן היתה כל פעולתו הענקית של סמולנסקין בספרות הספורית, עם כל עוצם חילו ושפע כשרונותיו ששוקעו בה – אך מלחמה גדולה, מלחמת סופר ולא יותר.

אולם מלבד סימני הקלסיות המתגלים בספורי סמולנסקין – כמרומז לעיל – תפליאנו ביותר נטיתו היתרה אחרי חזיונות בלתי שכיחים ואופן תפיסתו אותם שאינו מקובל. למשל: יעקב חיים שבספורו “קבורת חמור”, טפוס משונה זה שנעשה למלשין העירה, למפלצת הקהלה, – להבעית בו את ילדי ה“חדר” הממרים – רק בעטים של כוחותיו החפשיים והפראיים, שהושם מחסום לזרמם בהתנגשותו עם האדיקות החנוטה העקשנית; אופי-אדם משונה זה, שעלול לחבל כל מיני תחבולות יומם ולילה להכשיל את בני סביבתו, וביחד עם זה אינו מסוגל לותר על הנאת-ההתודות של חטאו ברבים, מבלי להתחשב כלל עם גמולו שמצפה לו בעבור מעשהו. קו זה של תמימות שנשתמר ב“אפיקורס” הפרובינציאלי, כמה טבעי הוא ואמתי וכמה אור הנהו שופך על “טפוס-האדם” שהחברה הקיאתו. או מה שמענין הרבה יותר מזה: עצב החיים שמחלחל בטפוסים המוזרים גד ופנינה שבספורו “הירושה”, כמה עומק אנושי מתבטא בו! פנינה שנושאת את ירושת-החטא בכליותיה, טפוס מודרני זה ששמש לאחר זמן חומר לאמנים ממדרגה ראשונה, בא כבר לידי בטוי אצל הסופר. וגד, אחד מל"ו הצדיקים, שבזכותם בלבד יש זכות-קיום עוד לעולם-הרשע שלנו (אשר יש לו יורש בספרותנו המאוחרה: אליהו חזקוני “במעבר לגבולין” של ברנר), המה הטפוסים המגלמים את הצדדים האנושיים החיוביים, התמימים והבלתי פגומים שלנו, שהמה ינחמונו מעצבנו. גד זה מה יעיד נאמנה על כשרונו הכביר של יוצרו. וחתוך-הדבור האופיי של בני-האדם – ששמש אחר-כך ליסוד מוסד בשביל גבורי שלום עליכם – חתוך-דבור זה, שלפיו יתגלה אלינו אופים היסודי של בני האדם, כמה הנהו נפרץ כבר בספורי סמולנסקין. כי, כאמור, זהו מתפקידו התמידי של הסופר: להפריז באצבע על כל אופן אמנותי חדש שיונהג בבית-הספרות.

ויש שגבורי סמולנסקין מהלכים עלינו רושם של “שלדים” שמחכים לגמר התגלמותם. אופנים, צורות, רשומים מפוזרים ונערמים כה וכה כמו גרוטאות של כלים בבית-היצירה של המספר. הרבה אמצעי יצירה לפנינו: הומור, סטירה, פתוס ותאור – הכל משמש פה בערבוביא. ערמות, ערמות שצריכות לבוא לידי עבוד אמנותי. והעבוד לא אחר לבא: מנדלי מצד אחד ואחד העם מצד שני – להם שמשו כבר כל אותם האמצעים, שהיו בכח אצל סמולנסקין, לכלי-בטוי. הם כבשו את עצמותם הפרטית לחלוטין וראו את הדברים מחוץ לבשרם. עמידתם היתה מחוץ לעצמם, כאשר תבעה זאת מידם: הריאליות. ההומור והסטירה נעשו אצל מנדלי סממני-ציור. ואצל אחד-העם נכבש הפתוס ונברא המאמר המזוקק כזהב.

וודאי הדבר בעינינו, שאלמלי היה סמולנסקין חי עכשיו בימינו, לא היה יורד מעמדתו שבצר לו בספרות, למרות כל גלגולי התפתחותה. כי סמולנסקין היה הסופר הטפוסי, שכח השפעתו אינו פוסק בשום דור ודור. כי הסופר הנהו פטרונה של הספרות ועליו היא מתרפקת כמו על אביה-מחוללה. האמן – יחסו אליה מלבר; והסופר – יחסו אליה מלגו. מבפנים הנהו ממלא לה כל צרכיה ומחסוריה. הוא העסקן שלה, הדיפלומט הגדול שנלחם לה כל ימיו לבצר לה עמדה שאינה מתערערת. לא יד הכשרון תפעל זה, ואף לא הגאוניות תחולל כל אלה – כי אם האהבה הגדולה. גם כשרון וגם גאוניות לא נמנעו מבוא לעזרתו של סמולנסקין בשעת-הצרך הדרושה – ועקבותיהם אמנם לא נכחדו ממפעליו עד עצם היום הזה.

תרע"ה

יכול להיות שמחזה זה נגלה לי בהשפעת ההודעה הקצרה שבאה בעתונות: “השנה מלאו שבעים וחמש שנה להולדת המספר ראובן אשר ברודס”. אך עובדה היא, שהתיצב לנגדי ר.א. ברודס כמו חי בכל ממשיותו. והדברים הבאים יצאו מפיו דחופים, מחמת בהילות לבטאם עד גמירא, בטרם ימוג שנית כצל…

וכה נבעו דבריו בחפזה, כשארשת קפדנות של מתנגד ליטאי יצוקה בפניו, והאות שין מתלבטה כמטולטלת בין שפתותיו:

"הגיע לאָזני שנשתרש מנהג בספרות, כי הסופר מדבר על עצמו, מעריך בעצמו את יצירתו. יורשה נא, אפוא, גם לי הדל להיות מודרני לשעה קלה, ולהתערטל לעיניכם למלוא כל הויתי ומהותי – ".

“כי אלו אמרתי לצפות לחסדי ה”בקורת" – היה הדבר כאלו הסכמתי מלכתחילה להיות נידון לגניזה. כי לו נחרץ גורל הסופר שלנו לפיה – מי מהקוראים היה מנחש, שהיתה פעם בספרות העברים בריה ששמה ברודס, או ראובן אבי“ב? רק הספרנים, המה יודעים את האמת, שהרוצה לקרוא את הרומן “שתי הקצוות”, חיב לחכות גם כיום זמן ארוך, עד שיגיע “תורו” לזכות בספר. כה רבו עוד הלהוטים אחריו –”.

“ואף בקורת זעומה זו שנפלה לי לחבל, מסוגלה אולי להלום כל עצם שהוא, רק לא את עצמי אני. ומי לנו גדול במבקרים מידידי ראובן בריינין – אף הערכתו אותי כה רחוקה היתה מקלוע אל העיקר. מונה הוא אותי על שהתיחסתי בנטות יומי בזלזול ובצרות-עין ל”צפרים החדשות“. ומודה אני שלא בלבד כנטות יומי ולא ל”חדש" בלבד, כי אם לרוב לא “התיחסתי” כלל לשום “זולת” ולא התענינתי בו. כי מעונין ושקוע הייתי רק בי בעצמי ובתפקידי שצפד להויתי כעור לבשר. העצמיות הזרה של ה“זולת” גֵרתה אותי תמיד רק במדה ששמשה אילוסטרציה בנגוד שלה, להבלטת עצמיותי השונה והמיוחדה. וזו ממדת האמנים כולם בכל הדורות"…

“כי אני הנני בראש וראשונה אמן, עם כל האטריבוטים של אישיות כזו. בנקודה זו יש למצוא תעודתי המיוחדה. אולי האמן-הפרוזאיקן הראשון בתקופה הריאליסטית. אברהם מאפּו הריאליסטן (הרומנטיקן הגאון לא יובא בחשבוננו זה), משה ליב לילינבלום, ואין צריך לומר פרץ סמולנסקין, כולם עלו עלי בכל המובנים, והָכרעתי לגמרי בפני עוצם כשרונותיהם. האחד עלה בהיקף וקומבינציה. השני: בטהר נפש ובהקרבת-עצמו לאידיאות-האמת. והשלישי: בטמפרמנט ובכח-דמיון ריאליסטי לבעלי מעצור. בכל זאת, הודות לחוש-ההרמוניה, חוש-האמנות, שמנה לי הגורל נחנתי מכולם להיות נקודת-הגובה של האמנות הריאליסטית בתקופתנו. בלי התפארות-שוא: נקודת-הגובה האמנותית, כי בזה נפליתי משלשתם ביחד, שהם היו בעצם אידיאליסטים. היו להוטים, למשל, אחרי האידיאה של ההשכלה – ואני תארתי את ההשכלה ותקופתה ואשר מסביב לה. אצלם, אצל הנקובים לעיל, היו הגושים הפובליציסטיים מעורים ומעורבבים עם התאורים, מבלי שיהא להם שום חוש-הבחנה מה עיקר ומה טפל. המציאות היתה משועבדת תמיד אל השאיפה שלהם. ואמנם גם הרומנים שלי לא נוקו מגושים פובליציסטיים, הם המסים והארנוניות שחַבנו לתקופה, אלא שהגושים האלה עומדים כמעט כמובדלים לעצמם, כאילו ניתנו להפלט בכל עת מבלי קעקע את עצם היצירה, מבלי שיבולע לה…”.

“כאמור, אני הנני האמן הראשון, אמן שלם כמעט מתקופת ה”השכלה" במזרח, (לא יצלצל משפטי זה בהתגנדרות שבו, כחקוי לסגנון תקופתכם, כי עובדא היא זו לאמתה) אמן עם כל הפסיכולוגיה של יצור כזה. מאפו, סמולנסקין ולילינבלום, שכאבו אמנם את חורבנות האידיאלים שלהם, חורבן היהדות וחורבן ההשכלה, שהם היו השמשים שלהם – משנתמוטטו האשיות הללו, נזקקו תיכף למשען-מבטחים אחר, שנגלה להם בצורת “חבת-ציון”. ואני? ההיה לי כאב? אולי לא היה. ואולי נבלע הוא בדמי. ביצירתי, לכאורה, לא חלחל ההד… כי בעצם הָפקדתי אני רק לשוער של המציאות בהויתה המוחשית, בלי תוספת סוביקטיבית. עלי נטל ליצור בדמותו ובצלמו את שמואל לילינבלום הרפוֹרמטוֹר הנצחי על סביבתו הנצחית שמימות עולם. ואם תמצאו לומר: הדקדנס של טודרוס “בעל הגימטראות”, הנהו בבואתי אני לחלקים. אבל זהו סוד כמוס שלי ואינו שייך לכאן. בעיקר הרי אני רק מתאר. ומחובתי היתה, בכח התקופה, שבה חוּללתי, לגלם שני דורות על חלומותיהם וחרבנותיהם, לתאר ב“הדת והחיים” את ההשכלה במזרח, שגשוגה וכבושיה את חזית-החיים, ולהראות ב“שתי הקצוות” את השכלה זו בעריתה בהכָרעה מתבוססת בדמיה. (הסינתיזה של שתי-הקצוות הנה בעצם טפלה ולא מוכחת ומסקנתית מעובדות-החיים.) אמנם אין זו שליחות נעימה לבשר כשלון ה“השכלה”, שכולנו היינו מאביריה ולוחמיה. אולם השקט האֶפּי שב“שתי הקצוות”, למרות הארס המפעפע, לא פעל כלל על הקורא כבשורה רעה…".

“שני הרומנים שלי “הדת והחיים” ו”שתי הקצוות“, הגם, כאמור לעיל, שנפלו מבחינת-היכולת בכל המובנים מ”עיט צבוע“, “התועה בדרכי החיים” ו”חטאת-נעורים" – היו הם מכל מקום נקודת-הגבה האמנותית של התקופה. הם היו המונומנט של הדור, שבהם הגדרה מאין כמותה הפּרובלימה התקופתית: פרובלימת ההשכלה, פתרונה וההתאכזבות שבה בסופי-הסופות. התמצית האמנותית של נשמת התקופה באינטנסיביותה גובשה בשני הספרים האלה. עליהם חיו דורי ובני-דורי במלוא משמעותו של מושג זה. הספרים הפכו להיות להם גוש-חיים דוחף, מניע ומכריע…".

“והאיך לא נפרצו אפוא אוגני הכור (כי האמן האמתי הנהו כור-המצרף) משפעת החיים שמלאוהו וזרמת המשברים שעברו על גדותיו?…”.

“הנה הגענו אפא למקום התורפה שלי, שממנו דוקא ניתן לעמוד על יחוד עצמיותי. בנקודה זו מתגלים אפוא הפסיכולוגיה של האמן מסוגו ויחסו המיוחד. ביחוד בהקבלה עם יתר אישי-התקופה. מענין שדוקא אנשי הפּתוס, הקנאים והאדוקים, סמולנסקין ולילינבלום, שסבלו מאכזבת ההשכלה, הם דוקא לא השברו בשעתם. להם הזמנו מלמפרע תמיד עוגני-ההצלה, עד שננעצו לבסוף ב”התחיה“, לבלי המוט. ואני? מה היה עלי?.. לעולם לא תענה בנו הכרת פנינו על מצב-רוחנו האמתי. ואני גם כן העמדתי אז, כביכול וכמובן, לשרות “התחיה”. וספורי של אותם הימים “הרמון” ו”שירים עתיקים" הרי היו יצירות נאות ושקטות למדי. (אוי לשקט עמום זה, שמתחתיו נסתתמו התהומות, שפערו לוען ברומנים שלי!) אולם כל כמה שאלך סחור-סחור מסביב לבטוי “משבר”, ואשים באפר פני, הרי בכל מקום ובעצם אני הוא האחד בפרוזאיקנים, (במקצוע השירה קדם לי יל"ג) שהחתך בא עמוק עמוק בבשרי החי. סמולנסקין ולילינבלום אנשי הפתוס, שנזקקו יותר מכל למקום-מוצא לטמפרמנט שלהם, לא היו מחוברים דוקא עם גוש חיים קבוע. הם יכלו להתנחם בנקל עם “חבת-ציון” במקום ה“השכלה”. אולם אני האמן, בבואת נד-חיים אחד מוגבל, ושהנני בעצמי נד-חיים זה – עם התערערות יסודו, הרי נתערערתי גם אני בעצמי עם היסוד בו. חסל סדור ברודס. מאותו יום ואילך ברודס לא נתן רומנים, אופקי-חיים רחבים משתרעים לאפסים. נצטמקתי, הגם שהעוית הפנים היתה, לכאורה, רעננה ומאוששה. מטיף נעשיתי מאז לתנועת “התחיה”. ובמותב סטודנטים חביבים הייתי למוקיון, ללץ, שעוד כהיום הרקיטות של חדודי מנצנצות בחלל האויר…".

“כי לא לילינבלום נעשה לכופר, למין. הוא במדה שהיה קנאי להשכלה, בה במדה נעשה מניה וביה אדוק לתנועת “חבת-ציון”. אלא אני הנני האחד שנעשיתי באמת ובתמים לאפיקורס. אני הנני התולדה המוחלטת של ההשכלה עד הקצה האחרון, תוצאת החקירה המערערת שלה. אני היחיד האפיקורס הבוֹהֶם, אשר היאוש העקר, לאסוני, נשאר טמון בחבי, במשאון חיי, הלחוכים מאש. ולמראית עין, כאמור, הייתי מלהיב לציונות, עורך עתונים, מניע גלגלי התחיה, בעל פוזה נמרצה של איש העזמה והמרץ…”.

“לא, באותה התקופה לא הייתי כבר שלם עם עצמי, הגם שברק אישיותי הזהיר עוד למרחוק. ובמדה שהזוהר שלי סמא עוד את העינים, בה במדה גדלה ביותר התבוסה, המפלה. ואתם סטודנטים נלבבים, הגליצאיים התמימים שהתחממתם לאורי הדועך, מכם בלבד חיב אני לבקש סליחה ומחילה. כי לא פעם העטיתי עליכם חרפה, ואתם נשאתם את סבלי בדממה. לא פעם קרה, שהלבשתם את ברודס שלכם “שיראין”, ולאחר חצי שעה מצאוהו בקלקלתו, מתגולל בקיאו בשלולית-מים, להותכם ולדאבון לבכם. אללי לי שלא יכולתי לשבור באין-אופן את יצר-הצמאון שבי, ורק הודות ל”טפה המרה" המבהקת והמעמעמת, “סחבתי” עוד את קיום הויתי העלובה…".

“אמנם, גרעין של אמת יש בדברי בריינין, באמרו: “הוא זכר עוד את ימי גוטלובר”. אבל לא היה הדבר כרוך עם “כעס על הצפרים החדשות”. להיפך. בלי שום צל של טרוניא, יש שבערוב יומי היה מנצנץ לעיני אביב-ימי המלבלב, הריחני והמשכר. העת שהייתי צועה בבטחה כגלגל חמה לאין מעצור בשפריר שמי הספרות. אז בתקופת “הבוקר אור”, כשהוזמנתי מאב”ג, אני הרך, שרק עתה צמחה לי חתימת זקן, לשם תחרות עם בעל “התועה”. וההמשכים של “הדת והחיים” שם שרבבוני בבת אחת לשורה הראשונה של הפרוזאיקנים שלנו. אז, באותם גליונות “הבוקר אור”, הבלתי ריקים מתוכן כלל וכלל, נתפרסם באותו זמן מאמר בהמשכים רבים “השקפה כללית על הדגים” מאת שלום יעקב אברמוביץ. וגם ה“חדש” של אותה תקופה (אכן הכל היה כבר לעולמים!), נבט ועלה. “קדוש השם” ו“נגניאל” של י.ל. פרץ ו“יום כפורים” מאת דוד פרישמאן – הלא שלשתם יחד הנם שמות שהיו בהמשך השנים בספרות לנס ודגל. אך אז לא הם הסבו אליהם שימת-לב הקוראים. מרכז הירחון הייתי אני. לכל חוברת הענקתי: המשך של הרומן, נובילה, ידיעת-ספרים, הערה במקרא וכו'. שהרי הזמינני אב“ג, כאמור, להיות דוקא המתחרה של סמולנסקין. וזה לא היה תפקיד קל, כי סמולנסקין היה מין ויזוב. ולזכותי צריך לומר, שלא “התנפחתי”, ולא היתה לי פריטנסיה להעשות ל”סמולנסקין השני“, אלא נזהרתי בתור מספּר מפגימותיו של סמולנסקין, וזה היה יתרוני היחידי. והודות לדלותי דוקא, יצאה היצירה שלי יותר הרמונית”.

“אכן תקופה מלאת תסיסה היתה זאת לנו, אם כי בהשואה עם זו שלכם, נראית היא עלובה. מלבד הפסגה האמנותית ברומן של התקופה, שעדיה טפסתי בכח, וגם עליתי כפי המוכח – הייתי שותף באותה שעה לסמולנסקין וברנדשטטר ביצירת הנובילה הריאליסטית קלסית. זו שבעסיסיותה ובהתרכזותה באה בתור ריאקציה כנגד השטח וההתפשטות לבלי-מצרים של הרומנים. והיא היא שהכשירה את בואם של מנדלי מצד אחד ופרץ, פרישמן מצד שני, וגרמה לשכלול ובגרותה היצירה”.

“כן. כשהעליתי על לבי זכרון אביבי, ונחירי אפי התרחבו לריח האהבה והעדנים, שהיה נודף מדפי ספרי הרטובים עוד מבית-האבנים; ביחוד מזו ערוגת-הבושם של נובילות שכללתין בקובץ אחד “זקנים עם נערים” – כשימות חרפי נצבו לנגדי על כל תפארתם וזיום, לעומת שממון וחשכת ימי האחרונים, וסבך הפקעת של יחוס-החיים המגוונים, יתכן מאד שבשעת-פגישה כזו עם בריינין חזות-פני היתה באמת חמוצה וזועפה. אבל בשום פעם לא מתוך קנאה ומרות-נפש. כיצד תהא עיני צרה בשגשוג ספרותנו, בשעה שכל מעיני וכל הגיגי היו קודש תמיד אך ורק להפרחת ספרותנו העברית, והיא בלבד היתה תוכן-חיי האחד והמיוחד? כי החיות, ההתפתחות של שפתנו היתה לי משאת-נפש נצחית, ונלחמתי תמיד נגד קפאונה. “הרשות אשר ניתנה לקהלת לכתוב לעם חקירותיו בשפה שיבינוה, הרשות אשר ניתנה לבעלי-המשנה לכתוב בשפתם לפני בני-דורם, – הרשות הזאת ניתנה גם לנו לכתוב בשפה, אשר יבין העם עתה”. מי שפלט כתובים מהפכניים כאלה, איככה אפשר לחשדו, שהיא לא גרס את ה”החדש” הממשמש ובא בדרך הטבע?…".

“קנצי למלין, כי הגיעה השעה לשוב למאורתי. ועלי אפוא להתודות עוד מספר-מלים. דרך יצירתי היתה תמיד, לפי ההגדרה שנסחתי בהקדמה ל”זקנים עם נערים“: העין רואה, הלב מרגיש והיד כותבת – זאת היא תכונת הספור; הוא הנהו הרושם אשר עשתה החברה על נפש המחבר, הוא הנהו הד החיים, צורת הרגשות, והעתקה נאמנה מן תמונות האנשים, מעשיהם, פעולתם והגות לבם”.

“העתקה נאמנה – בצרוף השם, הד-חיים וצורת הרגשות, הם היו אפני-יצירתו וגם אופיו של הריאליזמוס שלי. וזהו אולי סוד הלחלוחית, שיצירתי מלאה אותה גם כהיום”…

“הכברתי בזה מלים, אולי יותר מכפי שהורשה. אכן, הודות לנמוס-הדור הלזה, הנוח והמשונה כאחד – עלתה לי לחשוף לעיניכם בזה את צומת השרשים של טבעי, כי אמרתי בלבי: הנה הותרע והוכרז ברבים עתה יום-הולדתי השבעים וחמשה. ובודאי יבואו חברינו, ימשמשו ויגששו באופיי, וספק אם יחדרו לסבך מהותי. לכך מצאתי לנכון להציע בזה בצמצום ראשי-פרקים על אישיותי, הברורה והאפלולית כאחת, למען הסיר מכשול”…

וכאן כאילו נפסק. היה הרושם שעוד היה דבר בפיו שחוּצץ באמצע. אולי המלה השגורה בפי כל “להתראות” שהחניקה ברודס במזיד לפני הפָלטה חוצה. ברם הוא נעלָה מעלי לפתע פתאום, כאחד החזיונות הקדמונים מתקופת התנ"ך, כשסֵבר-הקֵדרות בפרצופו (שבתחלת הופעתו) נכחד כליל, ובמקומו עטהו חיוך חוֵר, בטוי הסבל והותור כאחד…

חשון, תרפ"ז.

א

בשמונים ושלש שנותיו עומד הוא עדיין בחיים, כמונומנט חי של תקופת-ההשכלה, דור סמולנסקין-יל"ג. הוא משיירי הענקים של מספרי הדור ההוא. שלשה הם היו בדורם, מספרים על כרחם, שיצר התאור בער בהם כאש: סמולנסקין, ברודס וברנדשטטר. הראשונים עלו על האחרון בהיקף-עולמות, בעושר-חיים, הואיל והרבה ראו והתרשמו בנדודיהם, כי לא ידעו מנוח מעולם. לעומתם ברנדשטטר ראה בחייו את המנוחה, וגם נעמה לו. והיא שהעמידתהו על דוכנו המיוחד, ויחדה לו את תפקידו העצמי, שהוטל עליו למלא בספרות –

כי הוא היה ההומוריסטן הראשון בספרותנו, הודות למזגו השקט; ועל הכל הודות לתנאי-חייו המרווחים והנוחים. בשעה שחבריו פשעו בהכרח על פת לחם (“פשע”, בדרך השאלה!), היה מ.ד. ברנדשטטר פבריקנט עשיר ושופט אזרח קיסרי במלכות קיר“ה. הוא לא אוּכּל באבו, כסמולנסקין בלהט-אישיותו, באהלה של תורה. לו ניתן להתבונן במנוחת-נפש על יצוריו, לסקרם מן החוץ. ולמראית כל העוית-חיים נפסדה היה ברנדשטטר מגחך. מגחך מטוב-לב ולא לועג, מפני ששורש-ההפסד לא נכחד מעיניו הפקחות. ואם כי ברנדשטטר היה צעיר מסמולנסקין בס”ה רק שנתים, ואף גדול מברודס שמונה שנים – נראה הוא, לפי אופי יצירתו ומדרגת-היחס שלה לחמר-החיים המשותף לשלשתם, בעל גיל הרבה צעיר מהם, יותר מאוחר מהם בכרונולוגיה הספרותית. כי חבריו הנ"ל נראים, שהם עצמם מעורים מבלי משים בחיים ההם. טובלים בכל גופם בתוך היורה הרותחת. משועים וקוראים להלחץ ממנה. וברנדשטטר נראה, שהנהו מורחק מהחיים ההם בזמן, משוחרר כמעט מהם. כמסתכל מן הצד… יצירתו של ברנדשטטר לא פוגעת, לא מוחצת ולא עולבת, מפני שארס-הסטירה אינו מפעפע בה. הואיל והוא גופו אינו נוגע בדבר. אמנם יצירתו כולה היא בבואת ההעויה הנפסדה המעוררת גחוך, והקורא את ספוריו של ברנדשטטר, אם הוא במקרה בעל-ההעויה, יגחך גם הוא במלוא פיו, בשעה שהעויתו זו עצמה תהא נעקרת מאליה משרשה, לבלי שוב אליו שנית.

מ.ד. ברנדשטטר הנהו בן הדור השני מתקופת ההשכלה בגליציה. לאחר אסכולת-הרנ“ק בלטו עוד פה ושם ספיחים, שבלתם היתה האסכולה פגומה: ד”ר שלמה רובין, פרופיסור מילר, שלמה באבער ומ.ד. ברנדשטטר ועוד. ברנדשטטר היה ההמשך המודרג של יצחק ארטר מגליציה, קרוץ מאותה משפחת היוצרים, אלא שיחס ברנדשטטר ליצוריו הנהו בן דור שני. מתוך חנינת המרחק הוא השיג פסגה של יחס: ההומור. ולא היתה זו רק סגולה אישית או מורשתית מצד ארטר, אלא היתה זאת מדרגת-ההתפתחות של ספרותנו החדשה בכלל. הספרות זכתה בזה כבר למנה היקרה ששמה: הומור.

גליציה תוארה בספוריו של ברנדשטטר בכל מהותה, לטפוסיה ולמנהגיה המיוחדים, לכל חטיביותה העצמית. ברם, האקורד החזק ביותר בספוריו, המחריש הכל מסביביו הוא: האהבה. הוא, שהנהו ריאליסטן בכל תפיסתו, מזורה אצלו רשת של נסים סביב המציאות החולונית שמחוללים בכ"ז פלא האהבה. ועל הכל מהדד צחוק ממלוא כל הריאה על הבטלנות. וביתר עוז על זו של “המשכילים”, כביכול, מטפוס קיטני קריניצא…

המָשחוֹ לסופר מצד “הכהן הגדול” סמולנסקין ראוי להזכר. בבוא ברנדשטטר לוינה לשם מסחרו, שחר את בית בעל “השחר” מתוך יראת-הרוממות של קורא גליצאי. אגב בקורו, מסר “הסוחר” בידי סמולנסקין כתב-יד לא בלי בשת-פנים והסוס-לב, לעיון בשעת-פנאי. ומה נפעם ברנדשטטר למחרת עם ההשכמה לראות באכסניתו את “התועה”, כלומר, סמולנסקין בכבודו ובעצמו למולו, ובידו “בירשטענאבצוג” מספורו אשר נתן אתמול לידו. שחור על גבי לבן באותיות מרובעות: “אליהו הנביא, מאת…”

מאותה שעה הוקדש ברנדשטטר ע"י סמולנסקין להיות סופר “השחר”. ומאותו ספור-שירי נעשה חביב “הקורא” – ועלתה מכסת חתומי “השחר” לכמה עשרות. וסמולינסקין החזיק באיש -הפרקמטיה המעשי הלז, בכל מחמאות הלשון ודברי פתויים – ולא הרפה ממנו עד נשימת-רוחו האחרונה. ופעם גם הפליט סמולנסקין במכתבו אליו אמת-הלצה, מעריכה את יקר ערכו של המספר ברנדשטטר בלי שפת-חונף: “לולא הייתי סמולנסקין, כי אז חפצתי היות ברנדשטטר”.

ב

הנני נמי בני עלמא דאתי נינהו. אזל לגבייהו אמר להו: “מה עובדייכו:” “אינשי בדיחי אנן, מבדחיני עציבי”…

תענית כ“ב ע”א.

סמולנסקין ויל"ג, מחזיקי הגה הספרות בתקופתם, שניהם חבבו את מ.ד. ברנדשטטר, ופנקוהו כילד שעשועים, כאילו התחרו זה בזה לקנות לעצמם כל אחד מהמה, את לב בן-הזקונים הזה של ספרותנו…

כשנתבשר יל"ג שנמצא גואל לספוריו המפוזרים של ברנדשטטר, שיקבצם ויוציאם לאור, הפליט קולמוסו משמחה: “ידעתי כי רבים ישמחו כמונו על אבן-החן הזאת הנוספת בעטרתה של כנסת ישראל”.

שניהם, גם יל"ג וגם סמולנסקין, הסמבטיונים שלא נחו מזעפם, נתקנאו מאד בתכונה אחת שבברנדשטטר, שהם היו משוללים אותה כל ימיהם: המנוחה. כי תכונה זו בלבד היתה יתד ופנה לעצמיות המופלאת של ברנדשטטר, שהיתה בספרות המשכילית כאי-שקט בלב ים. הם הרגישו נכוחה, שלמרות הצמצום שבו, למרות דלות-רוחו בהשואה לעושר הנפרז של חבריו, היה דוקא הוא העשיר של הקריה, לפי כל תנועותיה והעויותיה של רוחו. כי באזור יצירתו היו נושמים אויר אחר לגמרי, מהרגיל באותה תקופה: רוח ג’נטלמני, בלא התפעלות יתרה ובלא התרגשות נפרזה, בלי כל סימן של פרובינציאליות…

סמולנסקין ויל“ג, מלבד סנה-הנפש שבער בתוכם תמיד ולא אוּכּל, היו גם מרוגזים בתוך תוכם, סתם מתוך סבות חיצוניות. כי “המשכיל” זה אידיאל-האדם שרחף לנגד עיניהם, היה להוָתם לא פעם, בהתגשמותו בחיים – קטנטן, אנוכיי, מטושטש-פרצוף ודוחה עד לגועל. לא מותאם כלל למשאת-נפשם. ולא פעם היו הם למראיתו מסוערים עד תהום-הנפש, מדוכדכים עד היסוד – והחשו (סמולנסקין לא תמיד החשה). לעומתם ברנדשטטר – הוא לא התפעל כלל מאכזבה זו, כביכול. הגחוך שבמשכיל היה בשבילו חומר הגון למהתלות לא פחות מזה של החסיד. אדרבא, אם תדוקו ותמצאו גם קצת חריפות בסגנונו, כעין גון סטירי, דוקא בהוקעתו את המשכיל. כאן, כאילו הרגיש חובה לגלות את קלונו ברבים¹. אולם גם בספוריו על “המשכילים” אין כאב מחלחל. האם בהפּסל המשכיל תהא נפסלת עמו גם ההשכלה? חס וחלילה! ההשכלה – זו משאת-הנפש לחיים אירופיים, נאורים, תרבותיים, היא גם למ.ד. ברנדשטטר נשמת כל היצירה, מגדל-האור של ההויה כולה. הדרך המובילה אליה עלולה להיות אצלו אפילו חלקלקה ביותר, כמו בספורו “צורר היהודים בעיר גריליב”, או מן הנמנעות לגמרי כגון “ד”ר יוסף אלפסי”. ההשכלה בתור השקפת-עולם של מוסר ואסטטיקה היא גם ליצירתו חזות-הכל. והיא בעיקר גם סוגה בפרחי-אהבה בכל העברים עם שפעת ריחות עדנים לא משוערים. כל זה אמת ויציב. אולם ביחד עם זה, האם המשכילים מסוגם של הקיטנים בקריניצא, אינם מגרים בלי הפסק את שקדי-הצחוק? ומי מכם יעצור כח להתאפק מצחוק למראה פניהם הנעוים מאריסטוקרטיות מלאכותית?…

בכלל, הצחוק הטוב, החונן והמחמם, בלי קורטוב של מרה ופניה שהיא בדבר; זה ההומור המאיר שהוא פסגת החכמה בחיים ובספרות – נראה בספרותנו החדשה, כאמור, רק עם הופעת מ. ד. ברנדשטטר. איני זוכר שקדם אותו בזה מישהו, וזוהי חשיבותו המוחלטה, שקובעת לברנדשטטר זכות אזרח-נכבד לא בממלכת קיר"ה בלבד, כי אם בממלכת הספרות העברית כולה. וגם עתה, בטפלי לרגלי עבודתי הנוכחית בימים האחרונים ביצירתו של ברנדשטטר, עשרות שנים אחרי הוצרה, נשקפה לי מכל דפּיה, ממלוא תיבותיה ותגיה, הודאות הגמורה, שמ. ד. ברנדשטטר גם כן בן עולם הבא הנהו. הואיל והוא ידע לבדח את האנשים העצובים ביותר בעולם. הואיל והצליח להעלות חיוך של הנאה על שפתותיה המרופטות של כנסת-ישראל הדוויה…

ג.

ועוד זכות אחת הכתירה את ברנדשטטר בתואר “ראשון” בספרותנו החדשה. בשעתו גאה לבלי הפוגות שטף של דבור בספרותנו, ועבר את כל גדות הנפש. בכח-ההתאפקות לא נחנה ספרותנו בימים ההם. הכל השתמשו בצורת הרומן הרחבה. נתעורר אפוא צורך אמנותי להכניס את היצירה לאפיקיה הטבעיים, לחתור אל התמצית, הצמצום. הנובליסטן האמתי הראשון, שידע בדרך-הטבע ובהכרה אמנותית לשלוט על החומר, היה מ.ד. ברנדשטטר. היתה זו שאיפתם של רבים וגם שלמים להגיע לרכוז – כי הכתיבה הרומניסטית לא היתה שוב תוצאה של שפע פנימי, כי אם חוסר-יכולת של בלום-עצמו, מין שבלונה גרידא. והנה נסו רבים ליצור נובילה. ברם הנובילות של האחרים היו בעצם פרקים בודדים, מעין פרגמנטים של רומנים לפי אופים הפנימי. לעומתם ברנדשטטר בעל המזג הכבוש – המצע של יצירתו היה עשוי אצלו מלכתחילה במדה כזו, שתכיל את התוכן כולו של הציור מבלי שיָר כל שהוא. הוא היה אפוא הנובליסטן הטבעי ולפי מהותו בכל המובנים בין בתוכן ובין בצורה.

וזאת היתה ההפתעה בשביל סמולנסקין, ואולי גם מקצת מקנאת-סופרים פוריה. הוא שרוחו לא ידעה שום מחסום, ולא עצר כח באין-אופן לעצרה – ראה פה לפניו פתאום חטיבה מסוימה בתחומיה, שהכל בה צפוי מראש, ומותנה באיכות ובכמות להתגלמות קבועה מלמפרע, בצורה אחת ידועה, בלתי משתנית.

נובילה זו של ברנדשטטר, שהיתה עשויה תשבץ של טבע, אהבה, יופי וצחוק, שהיתה בטוי כח מגובש של אישיות מאוששת, סיעה להבשיל את תפיסת מנדלי הקלסית ופלסה את הנתיב למרחביה של שלום-עליכם. ועוד נכּרים גם כהיום עקבות השפעתו, בהומור ובטכניקה לחלקים, על אחד מגדולי המספרים האחרונים, בן-מולדתו של ברנדשטטר: ש"י עגנון.

הטכניקה של ברנדשטטר מרהיבה עוד היום כל עין. היא ידעה כבר אז כל הקפנדריות, להגיע בקפיצת-דרך אל הנרצה. מבעד העוית-פנים אופיית אחת או דיאלוג מפעפע חיוּת, הובברו לנו טפוסים שונים למכביר ושכבות בני-אדם מכל המינים. כי מלבד במקומות בודדים, ספורים, אין ברנדשטטר מתפרץ כחבריו באמצע הספור בהשתפכויות מליציות או בדברי-תעמולה לטובת ההשכלה, וכדומה. אצלו המגמה שלו, (וכזו יש לו כמו לכל הסופרים המשכילים), נובטה ועולה בדרך בלתי-אמצעית מבפנים, מבעד קרקע החיים המתוארים.

ומתוך שברנדשטטר הנהו חטיבה מסוימה, מוגבלה בתוכה ובתקופתה, לכן כמעט נזדרז לסים את פעולתו מבעוד מועד, בשעה שנראה היה עדין הדבר כהפסק שלא בעונתו. הוא נשל מהבימה הספרותית כתפוח זה שהבשיל עד גמירא, שלא התליע ולא הרקיב, זהו סוד מיוחד של אמנים גדולים, מיוחדים במינם, שאיזה אינסטינקט מזהיר אותם בפני אונס-עצמם, שלא ישחתו לבטלה.

וכשנשאל פעם ברנדשטטר ממשורר צעיר לסבת השתתקותו באמצע היצירה, דוקא בשעה שדבריו עוד עוררו ענין, והקהל עוד יִחל להם, והשם ברנדשטטר עוד היה “כח-מושך” בשבילו – מהו הסוד שבדבר?

– “אין שום סוד בדבר, חביבי!” נענה המשורר מברנדשטטר – “כמו בכל הויתי כולה, כך גם בעובדה זו שבחיי יש רק פשט ולא סוד. פשט בתכלית הפשטות. האינסטינקט שלי לחש לי ברגע הנכון: חדל! והוא לא הוליכני שולל. קראתי את יצירת הצעירים, בלי קנאה ותחרות, ונתחוור לי שהגיעה שעתי להסתלק לפחות מעולם הספרות, אם לא מהעולם ממש בכלל. ויפה עשיתי שנעניתי להרגשה זו שבי. כהיום, אם בא מישהו לחקור את תולדות הספרות החדשה, ונתקל מבלי משים בההופעה “ברנדשטטר”, אי אפשר לו למבקר לדלוג על חזיון ספרותי זה, שמלא בשעתו תפקיד מיוחד בספרות, זה שהיה חוליה הכרחית בשלשלת שלה. לא כן אילו המשכתי ליצור גם הלאה, בין בנוסחתי הישנה ובין בנוסחתכם החדשה. כתיבתי זו היתה גורמת לסרוס אופיי ולטשטוש חטיביותי, והייתי באופן כזה נטרד מזה ומבא”…

יפים וראויים הדברים לאומרם. ואפילו הראיה ממנדלי, למשל, לא תהא עלולה לסתור אותם. למנדלי, שבשעת-הפריחה של ברנדשטטר וחבריו – אם כי היה כביר-לימים מהם – היה בלתי בולט כלל, קרה זה מפני שעדין לא בגר לגמרי באותה שעה לתפקידו. כי מנדלי שאני. הוא לא נמדד בקנה-המדה הרגיל. כי תעודתו היתה, כמקובל: יצירת נוסח, לא לדורו בלבד, אלא לספרות בכלל. לא כן ברנדשטטר, שהיה יוצר לדורו ובדורו, אישיותו משובצה במסגרת תקופתו, ועם הספותה יהא נספּה גם הוא במדה ידועה. אכן, רק במדה ידועה, כי על יוצר מסוג זה יציב ונאמן הפתגם: “מי שיצר לדורו – לדורות יצר”. כי מ. ד. ברנדשטטר חי עמנו גם כהיום, ויהא גם קים לדורי-דורות.

שבט תרפ"ד

תוספת

(לפטירתו)

אין זה המוהיקני האחרון של תקופת ההשכלה, – כמו שמקוננים כעת בעלי הניקרולוגים. עוד מתהלכים בינינו שרידי מספר של התקופה הזו, – ובולט ביחוד מביניהם ד. י. זילברבוש ברעננותו בספוריו ובזכרונותיו, למרות עברו כיום את תחום השבעים. רק סופר סתם, בעל כשרון חזק כשלעצמו, בלי זכות “אבות” וגושפנקא של “תקופה” – נאסף אל עמיו בשיבה טובה. סופר עמוד, שעמידתו היתה חשובה בספרות, גם בשעה שנשמעו בה “זמירות חדשות”, השפעתו עברה למורשה גם לדור החדש.

כי לסופר זה היתה “פינה” שלו, שלבני דורו לא היתה בה דריסת רגל. הוא היה “שלום עליכם” של הדור הקודם. הוא היה ההומוריסטן האחד בתקופתו, ההומוריסטן הראשון בספרותנו החדשה. יל“ג, סמולנסקין וחבריהם – הם בעיקר תעבו ושטמו, יסוד הארס בעיקר היה סוד יצירתם, וכמובן לתכלית חיובית: לתכלית שפור וטיוב האדם מישראל. לעומתם ברנדשטטר, גם הוא כמוהם הוגיע את ההעויה הנשחתת של האדם הישראלי, אך לא מתוך תעוב וגינוי, כי אם מתוך יחס חנינה וחמלה. כי הוא בטבע, מצד עמדתו בחברה ותורשת הסביבה, לא היה כמוהם מר-נפש וספוג-רעל. מבחינה זו נראה להיות “פילוסוף” יותר מכולם, באשר לא נכחדו מעיניו הסבות והגורמים המולידים טפוס אדם בצורה כזו, והוא ראהו רק בתור מסובב. ולכן לא היה שונא, ולא היה עוין אותו, כי אם שקף את המגוחך והמעורר צחוק שבו – ורָוח לכל מסביב, גם ל”משקף" וגם ל“משוקף”. היתה רוחה…

כי ברנדשטטר היה הומוריסטן בחסד-אלוה. עמו יחד שחקו במלוא-הפה הגבורים עצמם המתוארים בספוריו, למקרא יצירותיו, כעל נושא זר – ובזה כבר שוחררו הם עצמם ממילא מפגימותיהם. מאחר שראו בבואת חייהם כלאחר יד, בלי כונה להכעיס, בלי פולסין דנורא, כאילו לא הם היו הנושא למדברותיו של ברנדשטטר, – נגררו גם הם עמו יחד בצחוק הנלבב והטוב, ומלאו גם הם פיהם צחוק. ובזה היתה תשועתם. הם לא ישובו כבר לסורם…

ובזה מלא ברנדשטטר תפקיד של “מתקן”, אולי יותר מחבריו בעלי-הטמפרמנט, שהטיפו תמיד השכם והערב לשכלול האופי, בדברי תוכחה ומוסר, – והמיוסרים היו רואים בסופרים הללו בראש וראשונה צר ואיב, מהכת של הצד השני…

מצבו הטוב בחברה בתור פבריקנט עשיר ויועץ קיסרי בממשלת קיר"ה בגליציה – נתן אותותיו החיוביים באופן הכתיבה שלו. הוא לא היה סנטימנטלי וגם לא קטנון בשום בחינה. באוירת-כתיבתו לא הורגשה רוח-הבטלנות של אותה תקופה. מעשיות של סוחר יש גם תמיד בהרצאת דבריו. הוא הבין גם באופן מחושב יפה, מעשה סוחר, אימתי עליו להפסיק את שטף יצירתו. כשהגיע בבלטריסטיקה הספורית תור חדש, בין מבחינת תוכן ובין מבחינת צורה, התחמק לאט לאט ובדרך כבוד משדה הספור. והוא היה טועם את היצירה החדשה בחוש בקרתו החד, וראה בה המשך טבעי והגון של שלשלת יצירת תקופתו.

ברם את המערכה לא עזב ברנדשטטר לגמרי. פה ושם פלט קולמוסו איזה ציור, שנכתב עוד במלוא לשד כשרונו, והיה עשוי בטעם הדור החדש, בלי שיגרע מכבוד שמו ומעמדתו הקלסית שרכש לו בדורו. כי בעיקר היה האמן הנקי הזה זהיר בכבוד עצמו, בשמירת שמו הטוב, בין על ידי התחמקותו בשעת הצורך מהיצירה ובין ב“תוצרת” שלו שהיה יוצר כמעט עד יומו האחרון. ופרק הזמן של “הבל הבלים”, למרות זקנותו המופלגה (הוא הגיע לפ"ד שנים) חסרו לחלוטין מפרשת חייו. לא נס ליחו עד הרגע האחרון. ואם גם אין לומר עליו כעל מנדלי, שבמדה שהזקין נתעצמה עליו יותר דעתו, (אולי דוקא כאן יש לתלות את הקולר ב“סוחר” שבו, שהיה לו לרועץ בסוף ימיו) אולם להכנע לזקנה גם הוא סרב. משפסק להיות מסַפר, נעשה לממשל נפלא. מהמשלים והפתגמים שלו שנתפרסמו כמעט עד רגע נשימתו האחרון ב“הדואר” האמריקאי, רואים אנו מעין-חכמתו ומקור חיוניותו שהיו מפכים וזורמים באישיות נאצלה זו בלי הפסק. לא.ברנדשטטר לא שר לנו מגלת “קהלת” לעת זקנה. אלא נסיונות החיים שלו המרובים והעשירים, אצר לנו בספרות למשמרת ולברכה.

אכן, אמן חכם ואדם פקח נסתלק עתה מקרית-הספר שלנו. שובע ימיו השאיר אותותיו בנו לברכה ונפשו תהא צרורה בצרור הספרות עם נשמות חבריו הגדולים בני תקופתו, לאורך ימים.

תרפ"ח

(שנה לפטירתו)

א

הלב דאב כשהלך מאתנו אשתקד זילברבוש, הגם שהגיע לזקנה מופלגה. מופלא היה שגשוגו הספרותי עד הרגע האחרון לחייו, ונוח היה ללב להאחז ברעננותו המאוחרה. מעניין היה לעקוב ולנחש: ישיש בן שמונים ושתים הלזה, שלא זרקה בו שיבה, ישר-הגו וישר-השכל, להיכן פניו מועדות? – ופתאום, ללא-הכנות, כאילו ניחת בו הגרזן מאחוריו, בבת-אחת: “הלא צבא לאנוש עלי ארץ…”

מן הראוי לתהות על החָיוּת שנשתמרה בגופו ורוחו עד זקנה ושיבה, זו שהמריצתהו לגידול מאוחר. והוא בטבעו לא אלים היה. אדרבא, היה אפילו בעל “מיחושים”. בחג-הגבורות שלו, גילה לנו כלאחר-יד בנאום-הודוי שלו, בהומור דק כדרכו, את סוד רעננותו התמידית. איני זוכר את נאומו הנלבב כלשונו, אך נאום זה, שעבר כרטט בבשרנו, היה מופלא בתומו ובחכמתו. הוא ציין, שמימיו לא התעבר ולא זרק מרה. גם בהראותו על פגימות-אדם, עשה זה תדיר מתוך רגש-רחמנות. האדם היה ראוי בעיניו תמיד לאהבה. איני יודע אם אפשר לקבוע אהבה ורחמים בתור רצפט לאריכות-ימים. (במנדלי מו"ס היה מחלחל דוקא ארס-הסטירה כל חייו ואף הוא זכה לשיבה טובה). אכן, הוא רצה לומר בזה: הואיל ומימיו לא “יצא מכליו”, והרמוניה של שלות-הרוח שררה בקרביו, כבדוגמת ה“החסיד” שב“כוזרי”, – זכה ועמד בכל פורענות שהתרגשה עליו.

ננסה איפוא לעמוד על טיבו של זילברבוש מכלל הגדרתו שלו. חומר הגון להסבר מהותו העניק לנו ימים מועטים לפני פטירתו, בספרו האחרון “מפנקס זכרונותי”, ביחוד בפרקי “מזכרונות ימי בחרותי”. בהם נעוצים שרשיו וגם נראו שם נבטי סגולותיו הנפשיות: אהבה וחנינה. זכרונות אלו מטפלים בתקופת-התהוותו, שחלה בימים של “מלחמת ההשכלה בחסידות”. כאן, אגב-ריהטא, נפלטה מהקולמוס המלה “מלחמה”, שבעצם אין אף זכר בזכרונותיו. כלום נאבק עם מישהו? הסביבה היתה אמנם אדוקה, משעבדת, אבל הוא נשלף הימנה, ללא יסורים, כקטנית מנרתיקה. מזכרונותיו אנו למדים, שהוא נשבה אמנם בכל נפשו להשכלה, אולם עם זה לא זרק מעולם אבנים לבאר ששתה מתוכה. בלבו נשארה תמיד זיקה של חן ועדנה לעולם שלבו חלק מעליו. בעצם תנועת-ההשכלה, נראתה לו החסידות כמבעד פרספקטיבה היסטורית. (ראו בזכרונותיו: “הישיש מזלוזוציק”, או “מעשיה שאין מקשין ואין משיבין עליה” – כמה אמונת-תום ויופי מוסרי בפרקים ההם!) סמי אפוא כל טינא מכאן. בכלל בזכרונותיו אלה, הכתובים בטבעיות ובפשטות יתרה, בלי כחל ופרכוס, נשקפת לנו היטב נפשו כמו דרך אספקלריה צלולה. אישיותו עומדת לפנינו בצביונה המיוחד. אין זה כמעט טפוס של “משכיל”. לא ניתן לומר שאין כאן לגמרי מתרועת הימים ההם. אבל הוא הנהו לרוב כבוש, ללא התרגשות יתרה וללא התפעלות. מצויים בו גם סימנים של דז’נטלמן. יש שמדדה הנהו על גבשושיות-חיים ויש שמבליע בנעימה מרי-גורל קשה. (והדומיה שלו, על מות אשתו, שראה עמה חיים בטובה, מלאה טקט). אין שפת-יתר בכלל לאדם זה. גישת-הנפש שלו לחזיונות מכל הסוגים (האשה, היצירה וכו'), היא מתוך רטט עצור. ההומור הנהו מלאכו הטוב עוד מנעוריו, והוא הנותן אור ביותר לפעלו –

מתוך זכרונות שקטים אלו מבצבצת לפנינו אישיות בעלת קצב. אמנם נפש המנוחות שלו הורתחה קצת (כאגם שנזדעזע מזריקת חלוק-חצץ לתוכו) עם קריאת ה“מגלה-טמירין” לפרל, “הצופה לבית ישראל” לארטר, – אולם לכלל נגודים וקרעים לא הגיעה: המשכיל הגליצאי-אוסטרי לא נזדעזע עד היסוד בהתמשכלו, כחברו הרוסי-ליטאי. אוירת אוסטריה הנוחה, נטלה מן ההשכלה את חודה. אף בספירות-שמרניות-אדוקות בגליציה, טפחו את שילר וה“נייאה פרייאה פריסה” היה ללחם-חוקן. המנוסה להשכלה לא היתה כרוכה לזילברבוש בחבלי-לידה קשים. היא היתה לו לדרגת-ההתפתחות בסולם-חייו, והיתה משוללת אופי של מהפכה. המעבר שלו מ“החצר הסדיגורית” לאברהם גולדפדן, ששכן אז כבוד בצ’רנוביץ, כפי המתואר בזכרונותיו, – נעשה בחשאי, בדרך-הטבע, ללא שום מוסר-כליות. סביבתו הספרותית הראשונה היתה זו של גולדפדן וּוֶלולי זברז’ר וכנופיתם. ואם כי לא דבקה בו מצועניותם, הואיל וזילברבוש היה בעצם אדם מן הישוב, – אולם הנהִיה לחיים ולאנשים ממין זה היתה מפעפעת בו כל ימי חייו. במאוחר היה מתרועע עם ראובן אשר ברוידס ואלעזר רוקח, – אף הם מאנשי הבוהימה שלנו. אכן, אם כאמור, לא היה “צועני” טפוסי, – אהב את הנדודים, ויצירתו הנה לרוב, – לא בלבד המימוארית, – פרי רשמיו אלה. עובר-אורח היה בתבל ההומיה ועובר-אורח היה גם בספרותנו והביא עמו מריח ארבע כנפות הארץ. ביחוד אהב להתחמם כנגד אורם של חכמים וסופרים מכל הסוגים, והיה מגיה דוקא את המפולש שבהם, את הצד הנגלה, שלכאורה נראה לבלתי כדאי לטפול מיוחד. משהגיע לפסגת הספרות שבאותה תקופה, ל“השחר”, ונתעלה לאטמוספירה נאצלה של חכמים וסופרים, ביחוד במחיצת הכהן הגדול סמולנסקין, – נעשתה ה“סמיכה” שלו מוחלטת. ובאמת: לא בלבד ווינה, הבירה בעלת ההיקף הרחב וטעמה המעודן נתנה בו אותותיה וטבעה עליו את הגושפנקא התרבותית, אלא הצותא של כל אותם בעלי-התריסין מסוגם של פרופ' מילר, מאיר איש-שלום, אייזיק הירש ווייס, ד“ר שלמה רובין וכל הפמליא הרוסית עם יל”ג בראש, שכולם אמרו הוד וגבורה וחוֹמר-אחריות. אכן מי שזכה לעמוד בד' אמות של אלה, הרי עמדו רגליו על אדמת-קודש…

ב

שני ספורים בעלי היקף מסויים, מעין רומנים קטנים, הוריש לספרותנו. הם שעשו רושם בזמנם וטעמם עמד בהם גם כהיום: “דמעות עשוקים” ו“קורות אשה אחת”. שניהם נקראים בענין ובעונג ונחקקים בלב הקורא. הספור “דמעת עשוקים” נכתב לפני חמשים שנה, ובקראנו אותו עכשו, מדובב אלינו מבעד מעט המליצה, ספר איתן, שגם בתמורות העתים, בשנויי הטעם והסגנון, לא נטשטשה פעולתו. המוֹטוֹ: “נדי ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך,” – מגלה את כל תכנו של הספר: מגלת יסורים של גלות רומיניה, הכתובה על 127 עמודים. המבואות הדידקטיים לכל פרק, בנוסח הדור, שנכתבו בנעימה אלגית, הפכו ל“קינות” בהרבה מקומות שבספר. אמנם יש גם ציורים אפּיים, טפּוסים בולטים, – אכן, העינים, הרואות את כל אלה, מוצפות דמע. תוכן הספור יכול להכלל במשפטים קצרים אחדים. מרדכי הכפרי, גבור הספור, שאבותיו הנחילוהו פונדק שלהם מדורי-דורות, הנהו מעוּרה באדמת-רומיניה בכל נימי נפשו. “איש תם וישר וירא אלקים וסר מרע”. דורש טובת מולדתו עד כדי מסירות נפש. חלף זה באה התעללות ההמון הרומיני בבני-עמו. ומבלתי יכולת להשלים עם המציאות המרה הזו, מביט הוא על החזיון הזה כעל מקרה עובר, עראי. וגם לאחר שהסתולל ההמון בו עצמו וערכו לו “פוגרום” כהלכה והשלך מכפרו כנצר נתעב; גם בהתבלבל מוחו ובהתרוקנו מתוכו, – לא נכרתה אמונתו מלבו ואינו רואה גם ברעה הגדולה שמצאה אותו אלא מקרה מוזר, דבר שיש לו עוד תקנה. הוא אינו אומר נואש לפטריוטיותו, גם בשעה שחרב חדה חותכת את צוארו ממש.

“דמעת עשוקים” הנהו ספור עצוב מאד וגבוריו הם אנשים נוגים ביותר, אם כי בכולם מפעפעת חיוניות רבה, וכאילו מיועדים הם מהטבע לשמחת-החיים. גבריאל, אסתר ושפרה (יוצא מן הכלל רק מרדכי) – תולעת היאוש מכרסמת את לב כולם בלי הרף. בני אדם, מסוגם של מרדכי האב ואסתר הבת, שהנם מלאי-מרץ ויזמה, בעלי יושר עילאי, – טפּוסים הירואיים הם. במרדכי הכפרי, נתלבש טפּוס נעלה של לוחם לצדק ואמת. ואסתר בתו רבת-החן והקסמים, עומדת בגבורה בפני יצרי-החיים; רווית גאון ומרי שופכת היא את גביע החיים על פניהם. והאשה העדינה, מרים, בת-ישראל הכשרה, הפסיבית לכאורה והנכנעת לגורלה, – לבה מנבא לה תמיד את הבאוֹת, בצורת חזות קשה, אך אין כחה מגיע לעצור בעדן. ועוד שני פרצופים בולטים בספור זה, והם מתוארים ביד-אמן: הסבתא, שפיה מלא פסוקי-דזמרא, ושעולה מתוכם הסמל של כל תוגת גורלנו. ו“הממשל”, זה הטפוס ה“למד-ווי”, המטיב לכל והחש-לעזרה תמיד. כללו של דבר: גלות-רומיניה על פרשיותיה העגומות נגולה לעינינו במגלה זו בכל אוירתה המיוחדה.

הספור הזה נמנה גם על ה“מנין” הראשון של היצירות הציוניות. אין זה רק ספור שרוח הלאומיות מציצה מכל חגויו, אלא שנשמת “התחיה” צרורה כבר בדפיו הטלולים. ד“ר פלאי אינו אלא העסקן הציוני המפורסם ד”ר ליפא מיאסי, בהעתקת האותיות (מאבות הציונות ברומיניה). הוא הטפוס של העסקן העממי שקם לנו מתוך האינטליגנציה, שהעמיד לרשות האומה את כל כשרונות-רוחו ומתנות השכלתו, שנלחם בחרף-נפש לזכויות עמו ונעשה החלוץ לתנועת התקומה והתנערות. ודברו, פרי הדבקות, היה מלהיב כל נפש ומחיה כל נשמה: “עוד יש תקוה! הנה ארץ אבותינו לפנינו, ערש ילדותנו. הן לשמה ולזכרה תאות נפש כל בני ישראל, הן אל עבר פניה ישפוך היהודי שיח בהתעטף עליו רוחו, את שמה ישא בחרדת קודש על שפתיו ערב ובקר וצהרים, לה יקדיש את אנחתו לפני לחמו, אותה יעלה על ראש שמחתו, את אבניה ירצה ואת עפרה יחונן; הנה היא לפנינו בכל מחמדיה, בשדי חמד וכרמי הוד, נבוא שעריה, נעבוד את אדמתה והיא כאם רחמניה תחלוץ לנו שד. היא תתן לנו את יבולה, היא תשביענו מטובה, היא תנחמנו מעצבנו ומיגוננו ולא נהיה עוד מחזירים על הפתחים בארצות זרים”. –

אין זה אלא ניצוץ חי שהבריק, קו מדמדומי עלית השחר. ברם, לא הוא הקוטב שבנוֹבילה זו, העשויה כמתכוֹנת הסוג הזה בספרות הגרמנית. מרכז הספור: הגלות הממארת, השופעת דלוּת, קטב ונוול. חזיון-הגלות נתגלם בחבור זה בכל מוראיו. קרן-האוֹרה שנצנצה מציון נוגעת בנשמה מגע רך של חלום-קסמים, – ברם הגוף כולו הרי מושרש בדרך-הטבע עמוק עמוק באדמת-רומיניה, שבה נפקחו העינים לראות ראשונה את זיו העולם. ואף שהיא נרתעת לאחור בהגלוֹת לפניה פניה האמתיים של מולדת-חורגת, אין עוד כוח לקום ולעזוב את הקן אשר לא יחמם עוד. אין “דמעת-עשוקים” עשוי בטעם הספּורים של הימים ההם, – שלאחר ככלות-הכל היו מסתיימים בכי-טוב. האם היה המחבר “מחבב יסורים”? במוֹטוֹ, פרק ז' שבספר, הוא מעיד על עצמו במאמרו של ר' שמעון בן גמליאל: “אף אנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין”.

ג

הספר “דמעת עשוקים” עדיין כבד ברכוש המליצה שבו, אם כי הקורא, לאחר הגריסו בחצץ-המליצה את שיניו, בפתיחת הספר, נישא אחר כך עם דכייו פנימה ומפליג בהנאה עד לסופו, הודות לחיוניותו ושפעת-ההרגשה שבו. לעומתו הספר “קורות אשה אחת” שוה לכל נפש-קורא, מפאַת עממיותו ופשטות סגנונו, ונבלע הספור בהעלם אחד כבכורה נאה. שהרי אם הספור הראשון, משנת תרמ“ז, הנהו רומנטי-סנטימנטלי, הרי הספור האחרון משנת תרפ”ג, ריאלי גמור, אֶפי-הומוריסטי; אף שגם כאן נימה של רחמים מרטטת בלב המחבר מהחל ועד כלה. גם הוא מעשה עצוב ביותר באשה אחת נוגה וענוגה עד מאד. על גורלה של אשה זו סובב עולם מלא. חייהן של עיירות-גליציה, בכל ההוד העצמי שלהן, מלפני המלחמה העולמית. שכבת-החרדים וחיי-“הפליטים” במשכנות-הנדודים שלהם, זה “עורף” החזית מפרכס חי לעינינו על כל המהומה והבהלה, מצד אחד, ומצד שני – על כוח ההסתגלות האנושי גם במרבץ-תוהו זה. אולם כל עיקרו של המעשה שלפנינו, הריהי ה“אשה האחת”, שכאילו היתה היא הציר, שעליו סובבת ההויה כולה. המחבר מלווה את גבורתו מבעודה באבה, מראשית מצעדה המעוות, המכריע, שהוא בעצם חוט-הפקעת של הטרגדיה כולה בחייה. נפשה סולדת ממגעו המוחשי של חומר-החיים. היא מהלכת שפי על אדמת-העיירה הצחיחה, במרי כבוש ובהכנעת לב כמנהג בת-ישראל כשרה. לכאורה משתזר גם גוון מסתורי בספור, הואיל ולאה גיטל גבורתנו מיועדה היתה מיום גיחה מרחם אמה לשמואל העלוי, בן שותף אביה, ומשנהפך גלגלו של השותף, בטל השדוך (בהסכמת הארוס ובמחילתו המפורשת). גם נקם-ההשגחה לא אחר לבוא, הבנים הזכרים שלה לא היו בני-קימא. לכאורה קו פלאי זה הוא המשוך על הספור, ברם חוש-המציאות, השליט בספר כולו, מבליע אפיזודה זו, ומעביר אותנו למערבולת היש הריאלי. אנו רואים את האשה בעלבונה, רואים כיצד נכוית היא בעיקר מגסות-רוחו של בעלה ונפשה נכנפת והיא יראה לפצות פה. אכן הדומיה שלה משמיעה אושת-נפש יותר נמרצה מקול-צוחה, המחריש את האזנים.

הנושא ישן, האשה העבריה של יל"ג, נכנעת לגורלה בדממה מדומה. עושה רצון בעלה ללא יחס נפשי. ומתחת לגל הרמץ המגובב, מהבהב הניצוץ לבחיר-לבה מנוער. מהבהב, מאיר ומרחיב את פרץ הטרגיות.

עצב רב נסוך על המגלה כולה של אשה בעלת-חן זו, אולם קוטב הספור אינה הגבוֹרה בלבד. מלבדה יש בנובילה עוד טפוסים בולטים, מתוארים בחרט אמת. מהם טפּוסים לוקחי-לב ומהם מזעזעים בכיעורם. בכולם ניכרת הוד ואמונה של המחבר; כולם קרוצים מהמציאות.

רחבה המסגרת מסביב ל“מעשה” והיא קובעת ברכה לעצמה. בספור דנן נתכוון, כנראה, המחבר, לתת לנו ציור גם מימות המלחמה. לא זה של המלחמה גופא, שהנו למעלה מכוחותיו, ושלא חזהו מבשרו, אלא של עורף-החזית, שבעקבות המלחמה. האֶבקוּאַציה, חיי הפליטים בצריפים, לעונותיהם השונות, בימי חול ומועד, בצלליהם ואורותיהם הקלושים, – כולם מרהיבים בטפוסיות היצוקה בהם. ואף היחס הער, מלא-הרחמים של המחבר אין בו כדי לעקם את כתובי-החיים.

מתוך עולם זה שעל כולו נופלים צללי הרס וחורבן, עולה כקול מיתר דק גורל האשה האומללה. נראה שהיא הוצבה, בכל הויתה הצנועה, כסמל לעולם המתערער לעינינו. כמוה כעולם כולו, הכל מט לנפול. נראה שכל השמועות משדה-הקטל נושאות בד-בבד עם הדי החורבן העולים מנפשה, כאילו נתממש בה הרס התבל כולה. –

בספור זה מגלה המחבר יכולת. הכל כאן בולט וברור. הסגנון חדש, צעיר, בטעם דורנו אנו, והוא מדבר כבר בלשוננו. לא יאומן, כי מחבר “דמעת העשוקים” הוא מי שכתב “קורות אשה אחת”. כי שתי שכבות סגנוניות הם הספורים השנים ההם, שני נוסחאות-דורות: נוסח ההשכלה ונוסח הריאליזם. ובכל דור ודור, – המחבר עצם מעצמיו ובשר מבשרו. ולאחר הבחנה מעמיקה ניתן להניח אפילו, שהוא מבריח שלושה דורות: סוף תקופת-ההשכלה, תקופת הריאליות, ותקופת התחיה.

ד.

שלש תקופות השתקפות באישיות זו, אם גם לא ברפרזנטטיביות יתרה. הוא היה בן-לויה לתקופות ההן, קלט את בנות-קולן, וצררן למשמרת בדפי-יצירתו עד היום. הוא הביא את מנתו לתקופת-ההשכלה בשקיעתה, בציורים נאים, מנופים, וסייע לשכלול הספור. אחר-כך גרפתהו תנועת חבת-ציון, וספורו “דמעת עשוקים” קבע לעצמו מקומו גם בעונת-הברכה הרומניסטית של סמולנסקין וברודס. סמוך לשנתו השבעים, הביא לספרות את ספּורו הגדול, הרענן, שריח-חציר נודף הימנו “קורות אשה אחת” – ספור שאף בזמן השגשוג הספּורי במובן התמציתי, תפס פנה לעצמו, הודות לאיכותו הבלתי מבוטלת. בסגנון ובאפני-הבטוי דמה בזמן האחרון לבני תקופתנו: צעיר בהשגתו ובראיתו. וכן גם בזכרונותיו רבי-הענין הורגש ממשב-הרוח של ימינו, מאוירת הציונות למלוא ריחותיה – רוחותיה. (ניתן גם להציץ קצת למאחורי הפרגוד). איזו התחדשות אביבית, מבחינת הנושאים והיחס, מורגשת בעלי-הזכרונות האלה. זילברבוש, הגליצאי הטפּוסי בתוספת צביונה של וינה החמודה, – שואף היה לחסות בצלו של הרצל, נמשך אחר התפארת ששפעה על כולנו עם הופעתו. ברוב הקונגרסים הציוניים כמעט, נתקלו הצירים בו, בפרוזדורים, כבאלמנט בלתי נפרד מהם. הוא לא נמנה בין הפעילים והעסקנים, – אלא היה יותר מספוגי בָשמם. זכרונותיו רוויים אצילות זו של אבות התרבות והציונות. סמולנסקין וּבן-יהודה, הרצל ובירנבוים, אחד-העם ופרישמן, יוצאי אזורים רוחניים שונים, נתלכדו באישיותו הספגנית.

הוא היה בן-לוי נאמן לאישים מובהקים, (וזו היתה “חולשתו” הנעימה). הוא, שהיה עלול למשוך גם אחריו כוכבי-לואי, היה משוטט מאישיותו לאישיות, כטיסת דבורה מפרח לפרח. לכולם היתה לו זיקה בנפשו. וכך נע ונד גם מארץ לארץ ולא ידע מנוח. כאמור, היתה גם בו מקצת צועניות ישראלית שלא מדעת. דבר זה נתגלה ביותר בזכרונותיו.

כמספּר משך עוד מבראשית דרכו את העין הרואה. סמולנסקין אוה לו, לעתוניו השנים “השחר” ו“המביט” את הגליצאים השנים: מ. ד. ברנדשטטר ל“השחר”, וד. י. זילברבוש הצעיר, המבטיח, ל“המביט”. בשניהם ראה סימן ברכה: מספרים גרידא היו, כמעט בלא שום תערובת פובליציסטיקה ויסודות-לואי אחרים, חזיון נדיר מאד בימים ההם. קורטוב הומור, מאוסם היצירה של ברנדשטטר, גונב גם לזילברבוש; אולם היסוד הטרגי ונעימת-הנכאים היו הצלילים המכריעים במנגינתו. כי זילברבוש הנהו בעל-נפש, ובלי ספק זהו הסוד לרעננותו התדירה, שנשתמרה בטהרתה ובאבה, בכל גיל בשרשרת חייו. רחמנא לבא בעי. גדולות ונצורות אמנם לא יצר, אולם תמיד, כשהיינו נתקלים בו, היינו מתרפקים עליו. נימה נוגה היתה מרטטת תמיד ביצירתו, אך “קורטוב נחמה” נשאה עמה תמיד.

בהגיעו לגבורות עלה זילברבוש ארצה, אך לא כמנהג בני-גילו בתור זה: להאָסף, אלא כחלוץ עלה, להפוך ברגבי מולדת-הספרות, חרוש ושדוֹד, כבמיטב העלומים. מפליא: כיצד המגע עם המולדת חידש את נעוריו. כברכת המלקוש ניתך פתאום פועל-כפיו. לא היה עתון שלא יתנוסס בו שמו של דוד ישעיהו זילברבוש, והקורא נעשה להוט אחריו. האם לא נקרא ספורו “בת-החזן” (בגליון ראש-השנה ל“דבר”) בענין רב אף על ידי האסטניסים שבסופרינו? לב מי עמד בפני המית-הנפש האנושית, העמוקה, שחלחלה בכל שורה ושורה שבספור?

יקר היה לנו זילברבוש, כאלון גזעי, ששרשיו עדיין נעוצים ב“השחר” של סמולנסקין, ועוד שמור עמו ממשב-רוח זה, – ועם זה הוא גם קרוב לנו, והולך אתנו. אישיותו הממוזגת והמצורפת מכמה תקופות העלתה חן. עלומים ושיבה בה נשקו: לא תמול נחנו. זה היה חנו, שבכמה גלגולי תקופות נתגלגל בחייו ואף באחת לא היה כאורח, לא גרר אחריו מ“שיירי הסעודה”, כי אם נלוה תמיד לכנופיא כאחד מהחבורה. מטעם זה ניתנו להשתקף בו כמה תקופות שבספרותנו, מבלי שיטושטש צביונה העצמי של כל אחת מהן. וזה היה כוחו, שלמרות בינוניותו, עלול היה לספוג, עד הרגע האחרון, את צלילי החיים כהויתם, בעירנות פיסית, מוחשית, ללא צל מלאכותיות. ובלכתו מאתנו, שבע ימים, לא היה עוד שבע יצירה. הרושם היה שרגליו עמדו על סף תקופת חיים ותקופת יצירה חדשה – שזה עתה התחילו.

תרצ"ה

(מלים מספר ליובלו)

זה כעשרים שנה, אולי, שמצטרפת לשם זה כמעט תמיד מלת-לוי: הישיש. והוא רק עתה בן שמונים. האם משום שקפצה זקנה עליו לא בעתו?

לא. דבר זה ניתן לשלול אצל אז“ר בהחלט. גם כיום, בהיותו בן שמונים ממש, עוד לא זקן. לפני ימים מספר שמעתי את שמו נזכר לתומו בשיחה ספרותית פומבית בפי פועל עול-ימים, בין שמות א. צ. גרינברג, יצחק למדן וא. שלונסקי. לתומו נפלט ובכונה טהורה שם זה, שהתנוסס תקופות ב”קונטרס" וב“הפועל הצעיר”… עלם צעיר זה, שבא מקרוב לארץ, שלא הספיק לראות את אז"ר ולא את שערו שהפך לבן, חרץ משפטו רק על סמך דבריו של א. ז. רבינוביץ. והמה אינם מעידים שדוקא ישיש אמרם. להפך צעירוּת תוססת ומפכה בהם.

הוה אומר: מלת-לוי זו “ישיש”, לא על זקנה באה ללמד, אלא לסמן תכונה שבו: בישישים חכמה. רוח-חנינה ומדת-חסד, שנובעות מאפיו הריליגיוזי, משוות לדבריו מטעם זקנים. וטעם זה היה נסוך בדבריו גם בעודו באבו.

אולם בתוך-תוכו אש-הנוער תוקד בו תמיד. זוכרים אתם, כיצד הוא, ירא-השמים, פרש אברותיו על “הכופר” ברנר, בשעה שהסתערו עליו בספרותנו מכל העברים לרגלי מאמרו “ההיפנוז התנכ”י".

ירא-שמים וזהיר במצוה קלה כבחמורה מחד-גיסא, ומאידך גיסא סוציאליסט נאמן מנעוריו ועד זקנה ושיבה. מצד אחד רעה לו הרב א. י. קוק, ומצד שני היה אוהב דבק מאח לי. ח. ברנר ז"ל.

וגם בספרות הנהו משמש בזמן אחד למקצועות שונים: לבלטריסטיקה, למדע ולפובליציסטיקה. מתרגם את דוסטויבסקי וביחד עם זה את “אגדות התנאים והאמוראים” של בכר. מוציא לאור מעין “קצור שלחן ערוך” ופרוש לאיוב ומתרגם “זכרונות גרשוני” ו“זכרונות ווירה פיגנר” כאחד. לכאורה הפכים? אך בנפש אז"ר מתישבים הנגודים האלה, כאלו היו מעור אחד.

לפני ימים לא מרובים נזדמן לידי שנית או שלישית ספורו הגדול “בת העשיר”, ושבתי וראיתי שעיקר ערכו אינו בזה גרידא, שהוא הנהו הרומן החברותי הראשון בספרותנו – אמנם, ההעזה לטפל בפרובלימה זו בצורה כזו, בימים ההם, אין לבטל – אלא ערכו דוקא בצד האמנותי. למרות יחסו החיובי שלמפרע אשר למסַפּר לפרובלימה שבספור, אינו נגרר ליפות את הדברים. החיים משתלשלים לפי אכזריות המציאות. וגם הגבור שלו צוקרמן מתגלה לעינינו ב“חולשותיו”. הגבוֹרה ליזה כורעת תחת סבל “מהפכת” חייה. אין להמלט מתגרת יד הגורל. זה הרגיש האמן א. ז. רבינוביץ. ולמרות הטנדנציה הבולטה שבספור, לא ניתנו החיים להזדייף.

הורם על נס ספורו זה “בת העשיר” מצד המבקרים, ולא בלי צדק. אולם אין לקפח את ערכם של יתר ספוריו. הסריה “ממסורת העם”, זו מחרוזת-הסקיצות, הרוויה אמונה ונפשיות, תשאר לתמיד מזון ערב לחך הקורא. וטעמם של עוד כמה וכמה ספורים לא נמר (אי אפשר לדלוג על היומן המצוין “באפס תקוה”, ועל ספורו שבקובץ “הגליל”, שנערך על ידו, בשם “מחרבנות החלוקה”, שבו נחסן הבטוי האמנותי שלו). עיקר החשיבות שלהם: הם נכתבו בשפה פשוטה ותמה, בזמן שספורי דוד פרישמן, המבקר בשנינות את ה“מליצה”, היו עוד נמלצים מאד. התכונה של פשטות מלבבת באדם זה מאז ועד הנה.

כי בעצם הנהו א. ז. רבינוביץ, למרות אידיאליותו, ריאליסטן נאמן. ספוריו וציוריו לקוחים לרוב מהמציאות. אך מתלוה עמהם תמיד “משהו” נוסף. מתלוה שריה הסופר, הטוב, בעל הכונות הטהורות.

אך לא ינקה פיטן זה גם מרומנטיות. בסריה העממית שלו “ממסורת עם” יש רשימה קטנטנת בעלת י“ב שורות בשם “תפלת אם”, שמעטות כמוה בספרותנו, לזך-הנפש ולפשטות הבטוי. התוכן שלה הנהו בכל אפיני למהות יצירתו של בעל היובל דנן. תבוקש נא הרשימה הנ”ל ע"י הקורא בכתבי א. ז. רבינוביץ ותערב לחכו.

ואם בספור הנהו לרוב ריאליסטן, הרי בחייו שלו, הנהו אידיאליסטן קיצוני. הוא בעל תביעות גדולות מעצמו ומאחרים. ואדם טוב ושקט זה יודע לדבר משפטים עם המפקיעים עצמם ממרותה של האידיאליות, ומדבר רתת בבועטים בה. ואף גם זה בנחת…

אכן טוב ללב: לחוג את שנת-הגבורות לסופר, באשר זהו חזיון נדיר, יקר-מציאות, לצערנו. הסופר נאכל לרוב במדויו – וכאן לעינינו מעין פלא של סנה בוער ואינו אוּכל. צדק ביאליק באמרו, בחג היובל, שעצם קיומו של אז“ר עד עתה בתוכנו הוא המעורר בלבנו אהבה אליו. כי רואים אנו בזה נצחון החי על החדלון. נדמה לפרקים, שהסבא מתחיל עתה לחזור מחדש על עקביו במחזור-חיים מחודש. פתח אז”ר במסכת סוציאליות, ועבר דרך ההשכלה אל הציונות עדי הגיעו לארץ-ישראל. וכאילו הוא פותח שוב בסוציאליות, על מנת לעבור מחדש את ה“גלגול” הלז…

שמונים שנות-מסע של סופר עברי ותיק, לאו מלתא זוטרתא הן. ברם, מבלי משים, צצים ועולים בזכרון חרוזי ר' משה אבן-עזרא:

אָכֵן יַחֲשׁוֹב כִּי יָנוּחַ;

דּוֹמֶה אֶל אִישׁ שׁוֹכֵן עַל צִי…

שהרי אם כי חייו של אז“ר ויצירתו נדמו בעינינו כמי-מנוחות, בכל זה נראה הוא, למרות הוד שלותו, כאיש שוקט על צי… כי החיים לא פנקוהו מעודו, וכן מראות-החיים שראה היו רחוקים מאידיליה, למרות שקט-סגנונו. ברם, הוא חוֹנן מטבעו ביכולת למסור את רשמיו של מסעו הארוך. ואם נסמן את יצירתו של אז”ר בהגדרה “רשמים”, לא נחטיא את המטרה. והגם שהכל אצלו מיועד לעם ומכוון לתועלת העם, – בכל זה אין הגושפנקא “עממיות” הולמת את יצירתו, כי הוא מַתנה מלפרע אמנות ושמוש בדפוסים עממיים, כמו שנהגו מנדלי ושלום-עליכם, י“ל פרץ וברדיצ’בסקי. אכן אז”ר לא השתמש בשום כלים חוץ משל עצמו. בזה היה הוא פעם אולי האחד והמיוחד. הוא לא ידע מימיו כחל ופרכוס. ובשעה שאפילו האסטניסים ביותר השתמשו ב“מליצה”, העניק הוא רק משלו, את רשמיו העצמיים. ובתקופה של חשול הנוסח המנדלאי, שרובם של המספרים התנבאו בסגנונו, בטא הוא רק את עצמו, את זה שהוא בלבד חש והרגיש. וזוהי בודאי סגולתו הראשית, שנפשו לא ידעה אבק של זיוף מימיה. איני רוצה לומר בזה, שהוא דלה מחביוני-החביונים את העמוק ביותר, אלא רצוני לומר, שהוא נותן תמיד רק את פרי ראיתו, ובשום פעם לא נענה לפתויה של “מליצה”, ותהא הנשגבה בנשגבות.

הרשמים של שמונים שנות-מסע בולטים ועקבותיהם לא נמחו. אמנם אין בזה משום עצוב אשיות, בכוונת מכוון, של אמן. אלא יש ברשמים אלה היסטוריה עשירה, של תקופות שונות, שהמתרשם נשם את אוירתן. ואם שללנו “עממיות” מיצירת אז“ר מבחינה אמנותית-צורתית, – הרי מה שנוגע לעממיות ממשית, הרי ספוג הוא בודאי בה לכל צורותיה. אז”ר לא פשוט מעולם, אף לא לרגע, את הגלימא של יהדות מעליו. ולכן ממילא הוא מבטא את רוח-העם, ולא נשגב הוא בשום פעם מבינתו, והעם אהבו כעצם מעצמיו. אז“ר ראה את עצמו תמיד לא כאחד-העם, שממילא תוָלד גם אסוציאציה של אחד ומיוחד, אלא כבן-העם, שוה-תכונות עם כל אישי העם. ולכן נושאת יצירתו עליה תמיד חותם-הפשטות של כל עבודה כשרה, הבאה לספק צרכים חיוניים, יום-יומיים, ללא שום אמביציה לחיי-עולם, והאמנות מובלעת באיבריה כריח-בושם דק. ואידך: מי יתכן רוח-האדם ומי יעריך גורלו? כשהיתה מתפרסמת יצירה בודדה של אז”ר, נדמה היה שמתכנסת היא בתחום הבינוניות. וכיום, האם עתרת-נכסיו אינה חורגת ממסגרת זו ואינה נתכת ופורצת מעבר לגבולין? יצירת אז“ר הרחבה, קובעת בלב רושם של משק אכסטנסיבי. משתרעים לעינינו כרים ירוקים מלאם שדות-בר, שדות-לחם: ספרי-חנוך, היסטוריה, ספורים, מדע, פובליציסטיקה ותרגום. וכל אלה מתלכדים יחד ל”נכס“, לדבר בלתי-מתערער. ומופלא, כיצד רבדים של דעות ושכבות של תקופות שוכנים זה בצד זה בלבבו מבלי לדחוק איש את רעהו. כמה נאה ההרכב בטפוס זה שרֵעה לו מגיסא חדא את הרב הגאון א. י. קוק ומאידך גיסא חוגג הוא את חג הפסח במסבת “חבריו” בעין-חרוד ועורך להם את ה”סדר" המסרתי כהלכה. דתיות וחירות-דעות דרות אצלו כמעט בכפיפה אחת בלא שום סתירה. הוא ימחה כנגד חלול-שבת בפרהסיה ונגד שעבוד דעותיו של ברנר כאחת. כן. זהו טפוס, שנגודי-הרוח מתישבים אצלו. אולם אין להסיק מזה שאין הוא יודע סבל-הנגודים, ושובע-נפשי גרידא מישר אצלו את כל ההדורים. להפך, בחבורו לא תמיד הוא סותם פי תהומות-החיים, ולא אחת מרטטת בהם נעימת-חרדה על גורל גוי ואדם… שהרי הוא גופו ראה עני בשבט עברתו. שהרי במגלת-חייו ישנן פרשיות, שנתקלים בשכמותן, באכזריות המציאות שבהן, אצל גורקי. אלא כחו הרב של אז“ר בהבלגה. התגברותו על היסורים שפוּנה באמונה התמה שנתנה לו למנה מאמו החנונה. (האם, – במחרוזת-ציורים גלם את הדמות המלבבת הזו). דחקות-חיים הלזו, שהיתה לו לחבל תמיד, – היא גם המניע והיסוד להשקפתו הסוציאלית, שנתבטאה בספוריו הראשונים בכח, ושהיתה אז חדוש בבלטריסטיקה הפרוזאית שלנו (בפובליציסטיקה ובשירה היתה השקפה זו כבר רווחת). ברם, הבהיקו לו גם אורות במאפלית-החיים: “חבת ציון” והספרות העברית החדשה, שאחד-העם העמד פתאום ליד ההגה שלה. נפתחו שדות-פעולה בקרב ההמונים וכר נרחב להקנית הלשון העברית בתוכם. “השלח”, הוצאות “אחיאסף” ו”תושיה" היו מחממים את הלב. היתה רוח אחרת מסביב. זהרורי-אביב התחילו בוקעים בגוש-החשכה. שמשו של הרצל התחיל מפציע ועולה. גם לעינים הפלא של הקונגרס הציוני – שאז“ר נשלח אליו לציר מפולטבה. אכן נצנצו גם אורות. ולבסוף בא גשום משאת-נפשו של אז”ר (כי הוא בטבעו ריאליסטן, ולא הסתפק מימיו ברומנטיקה גרידא), פסגת-המאויים שלו: העליה לארץ והתערותו בה. בטפוס-אדם כאז"ר נדחים תמיד הצללים מפני הבהוב האורות. ורוח האופּטימיות היא היד המנחה אותו בכל ארחות-חייו, ואולי היא שהביאתהו גם עד הלום, לחג-הגבורות, ליום העטרו בתור אזרח-כבוד הראשון שבבני העיר העברית הראשונה, שזכה להיות בבוניה הראשונים.

שמונים שנות-מסע, – ורשמי-המסע המענין הלזה נחקקו עלי לוחות-ספריו, נשלבו בהם חוליות-תקופות כבשלשלת-דורות, ונשתמרו בעינן: ההשכלה, הסוציאליזם, הלאומיות, הציונות וארץ-ישראל המתגשמת. הד כל הזמנים ההם מחלחל באויר הדפים של אז“ר. ורצופה בהם עבודה של יובל שנים, – כי העבודה לאז”ר היתה לו לתכונה וגם לפולחן. לכן הוא זכה להצטרף לזימון עם א. ד. גורדון ועם י. ח. ברנר. ומה שונים הם אקלימי האזורים שבין וירה פיגנר ובין “ערכי מדרש” לבכר. ומהי סמיכות-הפרשיות שבין ר' יונה אבן ג’ונאח ובין גרשוני? ומופלא כיצד מתהוים נגודי-הדברים השונים האלה, באופיו הממזג של אז“ר, לחטיבה אחדותית. וגם לא נוּקה אז”ר מהשפעות חיצוניות שנעכלו כהוגן: טולסטוי ודוסטוייבסקי היו נערציו ותרגמם. ולמפעל “אגדות התנאים והאמוראים¹” לבכר, יצירה מהקצה השני, שקע את בינת-הגבורות שלו. נראה, שהקצוות השונות נתונות במהות אפיו. ברם, עם קורולינקו היו לו נקודות-מגע משותפות, כאילו קורצו שניהם מחומר אחד, למרות השנוי המוחלט של הגזעים. אז"ר כותב על קורולינקו: “בספוריו ובמאמריו בולטת תמיד אהבתו לאדם, אהבה חמה ועדינה. וסגנונו גם הוא מצוין, אין כמוהו שומר את המדה, שונא את העוקצים הדוקרים כקוצים, ומתרחק מכל התרגשות יתרה. צבעיו הם כולם עדינים ורכים ויחד עם זה עושים רושם חזק מאד. לא לחנם שונאים אותו אלה המחזיקים בממשלת החשך, כי הוא אמנם אויבם היותר מסוכן. לא בקרדומות ולא במפצים הוא נותץ את מבצרם, אלא בלשון רכה משמן”.

דברים אלה אפשר לאמרם אף ביחס לאז"ר גופא, מעין דברים אבטוביוגרפיים, רובם ככולם.

ועכשיו, עם חג-הגבורות שלו, כשמקהלת-ליוב השמיעה ברגש, עם הופעתו של בעל-היובל השב על הבימה, את פסוקי-התהלים האלה:

מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְהֹוָה,

וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשוֹ

נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב,

אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוא נַפְשׁוֹ…

הואר צביונו האמתי של אז"ר לפנינו במלוא כל טבעיותו. אכן חרוזים אלה כוללים את מהות אפיו מאין כמוהם. והוא סוד הצלחתו הצודקת, שאין עליה עוררין.

ועוד סוד בדבר: מרץ-החיים המפעפע באז“ר בלי הפוגה. במשך כל השנים, יום-יום, מאזין אז”ר לכל רחשי דפק-החיים של העם והארץ. ועמם ביחד מפעם גם דפקו הוא. כאב ללב לומר זה: לא מעטים עמנו הסופרים פה בארץ, שהשתקעו בה כמוהו, ובהמשך השנים נחנטו. אז"ר במדה שמזקין, חיוניותו מתוספת עליו.

ואנו תפלה בחג-הגבורות שלו: הלואי ויערב לאזננו קול-דפקו זה עוד עידן ועידנים!

תרצ"ד

(ראיון כבהקיץ)

כשהגעתי ב“כל כתבי מרדכי צבי מאנה”, לרגל עבודתי, לסיום הקריאה של המשפט האחרון במכתביו: “קשה עלי הכתיבה, – – –” וכשנעצמו עיני עם סגירת הספר, ובאברי הוצקה הלאות הנסוכה במכתביו האחרונים, אלו גניחות-רוחו האחרונות, הרגשתי פתאום מעין טפיחה קלה על שכמי ולעיני נגלה מאנה בכבודו ובעצמו – והוא היה, בנגוד למצב-הרוח האפור שבדפי יצירתו האחרונים, מאושש ומעודד, אף כי אודם-השחפת לא דהה עוד מערוגות לחייו…

פתח מאנה את פיהו ויאמר:

“חברנו ברודס הוציא עליך, המבקר, “דבה”, שיש לך אוזן קשובה לדברי אחר, ולאוזן כזו גם אני זקוק עכשו. רוצה אני לשפוך קצת מרי-שיחי לפניך. “מרי-שיחי” בדרך מליצה אמנם, כמו שדורי אהב כן. ברם, (אגב: זהו כבר בטוי מליצי שדורכם אוהב) לאמיתו של דבר, אין לי בעצם להתאונן על חוסר-יחס וזלזול מצד הבקורת. אדרבא, לפי מעוט כחי וערכי, הפריזו בהחלט על מדת חשיבותי. ואולי דוקא משום הפנוק היתר שנהגו בי מאז ועד היום, עלול אני להעלב לכל פגיעה קלה” –

“אולם עלבון זה שהוסב לי עתה אינו דבר נקל. ומאליך תבין שדברי מכוונים להערתו של ש. רוזנפלד. הסופר הזה הנהו שנון מטבעו, ואיש-הפולמוס, ולא איש כמוני אעננו, שהרי אני הפוכו הגמור: שקט, נוח ומתון. אכן מה שהגיד מר רוזנפלד בהערתו – אם גם לא מפורש – איננו פחות מזה ש”גנב" הנני. ובזה נכשל המעיר בשגיאה גדולה, ולחנם עטה אל השלל הרב הזה. אפשר שבעצם, השגתו עלי בנידון המאמר הנה צודקת, בחלקה, אינני זוכר כהיום כיצד היה אז הדבר: או שמאמרי היה תרגום ממש של בילינסקי, או בעקבותיו. ויתכן מאד שבשעתו גם ציינתי מפורש שזהו “תרגום” או “עפ”י“, והעורך השמיט הוספתי זו, כמנהג העורכים בימים ההם. איך שהוא: הרי זהו “מעשה” בעל יובל שנים כבר – ואיני זוכר את הדבר בדיוק. אולם המאמר הזה, למרות בלתי-מקוריותו, היה בשעתו מאורע בספרותנו (צריך לזכור נושאי-המאמרים בכלל של אותה תקופה). ראשית: בעצם היצירה של ה”מסה" בלבד – כמו שקוראין היום לסוג-מאמר כזה – בתוכן כזה ובצורה כזו, היה אז משום ענין וערך. ושנית: תרגום שפע השירים במאמר זה ממיטב הקלסיקנים – מקצוע זה שאינו נכנס בכלל בתחום מומחיותו של מר רוזנפלד – תרגום השירים הללו בצורה לא גרועה כלל, כלומר: בצורה חיה, שוטפת, שנשתמרה בלחלוחיותה עד היום הזה, – גם זה כבר מַקנה למחבר משהי זכות ששמו יתנוסס על המאמר, ושלא יהא חופף עליו חשד של גנבה".

“באחת: הרי מעלמא דקשוט אני, ולא אשקר: גנבה סמי מכאן. ולחנם באה ה”תגלית" המשונה הזו, ביחוד מצד ת“ח היודע שאין לנהוג כך, ביחס לזה שאינו יכול מסבה ידועה לבוא ולהכחיש…”

“אכן בדרך כלל, כאמור, לא אוכל להתרעם על חוסר שימת-לב. להפך. היחס אלי של בני-דורכם¹ הנהו חיובי בהחלט, ואפשר גם מופרז במקצת. נכתב עלי בערך לא מעט, למרות הכמות המבוטלת של יצירתי. ואשרי וטוב גורלי שצררתי את נפשי ב”כ“ב האותיות” של לשוננו (זה הבטוי החביב שאתם משתמשים בו היום לרוב). הנה בעצם הדבר הרי סבור הייתי ש“הציור” הוא תעודת-חיי. הקדשתי לו את כל כחותי, וגם הקרבתי עצמי כליל על “מזבחו”. שמא תכירו ותדעו אף ציור אחד שלי? מלבד הסימן לדבר, שנשמר בשמי הספרותי “המצי”ר" – לא נשאר כל זכר. לעומת זה זכיתי ל“השארות הנפש” בשירי הדלים. כי טוב לו לאדם לקשור את גורלו בעצם נצחי משלנו, בשפה העבריה כמו שחשתי זה בחיי כי: “אַת העדינה גברת השפות; אַת תשקיטי סערת לבי עת נפשי נוגה; את משיבה נפשי עת אשתה מרורות; לך אקרב בחרדת קדש, אכרעה ואתנפלה על זרועותיך. כילד מתרפק על ידי אם רחמניה”.

“וביחס לבת-שירתי – הרי לא תחשדוני שאינה חביבה עלי – מכל מקום עלי להודות שבהערכתכם אותה יש הפרזה יתרה. כהיום, בהקבלה עם שירת דורכם – מה מסכנה ועלובה היא; כהיום, כשיש לשירתנו ביאליק ובית-מדרשו הכלול בתפארתו, ששירת-תקופתנו נראית למולם כאגם מול ים. ראוי לצין שדורנו כמעט שותר על הנושא הנצחי של השירה: האשה (מלבד מיכ"ל שהיה כבר מהגה ומצפצף בו). אהבנו אותה לא פחות מדורכם, ונפשנו נשרפה בלהבה, כל אחד לפי תקפו הגברי – אך החל מאד”ם הכהן עד להופעת האסכולא של ביאליק, ולא ועד בכלל, מה סוּפר ומה נשמר בשירה מסבלנו זה? כמעט לא כלום. וכהיום די לקרוא את ה“תפלה” לשניאור “הוֹי לאי, גא ונבוֹן, למה עזבתני? חזקני ואמצני נא הפּעם!” כדי להוכח איזה היקף עשיר של תפיסה והרגשת-המין-היפה יש בשיר גניאלי זה, ואיזה שובע של טעימה בבטוי; ובכלל, בכל, בכל שיד ה“כנופיה” הזו היתה בו, איזו יכולת!"

“כאמור, אני אהיה האחרון שאהא פוסל עצמי ואת שירתי. בודאי סמן יפה הוא לספרות שיודעת לחוס על כל גרגר ופרודה. ביחוד נאה הדבר מצדה, אם היא דנה יצירתו של סופר שנקטף באבו, לפי האפשרויות השפונות בכח בקרבו, שלא הוצאו לפועל רק מחמת הגדעו בדמי ימיו. זהו דוקא מאותות העושר לספרות. אולם הופעתי כשלעצמה. בהויתה המוחשית, בלי תוספת האפשרויות המשוערות, גם היא בעצם אינה ניתנת להבטל בחדא מחתא. כי פעולתי בספרות, אף בדמות שנתגלתה באופן ממשי בשני קבצי הדלים, איננה פחותת-ערך לגמרי. (מחוץ להתחשבות עם ה“ילדותיות” שבתקופתי, ומחוץ ל“זכות” המגינה של המות). בכתבי יש שלוש מחלקות: שירים, מאמרים ומכתבים. בשלשתם יש הזזת הספרות ממקומה מבחינת-מה. בשירה הקלושה שלי בעצם, יש ליריקה; או נכון מזה תמצאו לומר: הדגשת צורך הליריקה, בתקופה, שלאחר אד”ם ויל“ג, האפיקנים. במיכ”ל, בן האַלמות, היו היסודות האפיים והליריים מעורבבים לרוב ביחד – למרות היותו בטבע הליריקן בה' הידיעה – הודות לאוירת תקופתו וחסנו האופיני. אצלי בלבד, עם כל קלישותי ואולי הודות לה, היתה נימה לירית דקה בשירי האחדים הטובים, נקיה מכל יסוד גשמי. שירי האחדים הטובים, בתוך המון שירים טפלים, היו מעין מתיחת הקו מתחת לצורך-הדור באותה שעה: ליריקה. הם, בשתוף כמה שירים של קונסטנטין שפירא, הכשירו מאיזו נקודה את יסודה של האסכולא הביאליקאית – העיר נכוחה פיכמן. הוא גם גלה עקבות השפעתי בשיריו הראשונים של טשרניחובסקי. ועד כמה שזה נראה כהיום, לאחר התגלמותו של טשרניחובסקי בצורתו האיתנית, כפליאה – הרי עם זה יובן הדבר היטב שדוקא, הפַּסל טשרניחובסקי ננהה בילדותו אחרי הציוריות בשירתי. כי אם אמנם צַיָר רע הייתי, כמוכח מעזבון-הציורים שלי שלא נשאר הימנו שריד, אולם קורטוב-הכשרון שהיה בי ממין זה, הספיק להפרות במשהו את בת-שירתי. ואפשר שנפליתי בתכונה זו מחברי שבאותה תקופה. אפשר"

---

“וכן גם המאמרים מסוג שלי, אם גם נפלו בהרבה משירי, היו באותה שעה “חדוש” בספרותנו. ולא בלבד מפאת תכנם ה”אֶכסוטי“, מפני שנושאיהם היו מוזרים ומשונים בתקופתנו, כי אם מצד יחס הכותב לנושאיו. אם שמת לבך לדבר, הרי היה במאמרי כבר “משהו” זה, שמצוי כהיום ב”מסה“: רטט הכותב ורכוז הנושא עד כדי חטיבה אמנותית. הוא היה משולל לגמרי אותו ה”יובש" שהיה חותמו של המאמר באותו זמן. המשורר שבי נתן אותותיו החיוביים במאמרי. ומלבד הכל, התוכן כשלעצמו, בשפעת פרובלימותיו החדשות, ראוי היה לטפול ולשימת-לב יתרה. די להעיף עין רק על “ראשי” המאמרים כדי להכיר את טיבם הפנימי וחשיבות נושאיהם: “חכמת הציור בכלל ובין בני-עמנו בפרט”; “על דבר האהבה”; “על דבר הזכרונות”; “תכלית החכמות היפות ותעודתן”; “הכרח הלמודים לחרש ציר ולבעל כשרון בכלל”; “הציר היהודי אָפּפנהים”; “האדם מכונה או לא?”; “על חכמת השיר והמליצה!” “העינים וחכמת הפרצוף” וכו' וכו'. צריך להודות, שרוב הרעיונות במאמרים ההם היו ילידי-חוץ, בהשפעת קריאה מובחרה מימות-פטרבורג שלי – ברם כולם נקלטו בקרקע העדית שבלשוננו, ועל הכל היה נסוך רוח מטרופולין של רוחב והיקף, שעשה רושם באותה שעה בספרות הפרובינציאלית שלנו". –

“חביבים עלי מכל: המכתבים. בהם השתקפו חיי באמתות מעין כמותה. בהם הורצו בפשטות ובאמונה, למרות הסגנון המליצי במקצת, התהוות אישיותי והשתלשלות התפתחותה עד גמירא, עד הימים האחרונים לפני מותי. והודות לנאמנות שבמכתבי, הובע בהם מאליו סמל הנוער מסוגי מאותה התקופה; סבל העלם, חובש בית-המדרש המתאבק עם המכשולים הטבעיים, (לא מבעד האספקלריא המקובלת של סמולנסקין, ברודס ולילינבלום) שלא בצורת שטני-האדיקות, (במכתבים יש דוקא טפוסי-אדם חרדים סימפטיים למאד), כי אם במעצורים ממשיים וחזקים יותר, כגון: עוני, דחקות וסבל, שרצון-הברזל הכי חזק יוכרע תחתם; סמל העלם-האינדיבידואליסטן, המתלבט בכל מאמצי כחותיו להגיע לאיזו תכלית רוחנית וחומרית, (ובאותם הימים הרי רק “התכלית” לעומת האבסקטרקציה, היתה לנגד העינים), והנהו צונח ונופל לפני הגיעו למחוז חפצו. מבליחות במכתבים גם אילו סילואֶטות של פרנסי-ישראל מ”פני" פטרבורג, ווילנה, וכל אוירת-העסקנות החשובה, שלפני נביטת “השחר”. הדפים הכי טובים הם בודאי אלה, שיש בהם ההבהוב האחרון של נר-החיים… ואני מצאתיך, המבקר, בשעת-הקריאה בהם בארשת-פנים מזועזעת… ובכלל במכתבים כולם כמעט הוצק משהו מוחלט, בלתי-חולף, וחוט-החיוניות שבהם לא נתרופף מאז ועד היום"…

“והנה מחמת שיחה יתרה נסתבכתי בדברי שבח על יצירתי – שבאמת לא התכוונתי לכך, ומה שאיני גורס במעמקי נפשי. כי יודע אני שהכל בה שברים שברים, ולידי חטיבה שלמה לא הגיעה. אולם מה שאמת וממשי בהויתי ובאישיותי הוא זה, שאני הנני גרגר בטוי של תקופתי, קו-הזהר של השחר שהתחיל מפציע ועולה. שירי הראשון בקובץ היה “כעלות השחר”. שיר זה פחות-ערך הנהו, אולם היה חבוי בקרקעו גרעין-הנבואה של הדור. דור-השחר היה דורי. בשחר יש גמגום בקיעת-החמה, גמגום זה בטאתי אני. מיכ”ל היה חזק מדאי, כאמור, כדי לשמש בטוי לגמגום זה. הוא היה בטבעו מוגמר, מוחלט, קלסי – והוא היה רק מקרה ספרותי. לעומת זה הייתי אני השלב הראשון בסולם הליריקה במובן כרונולוגי, בחולשתי, ובאופן-ההבעה הילדותי, התמים. אולם גם בקלישות טבעית זו של צמיחת השחר, צריכה להיות שלמות. ושירים שלמים, במדה מצומצמת אמנם, יש בקבצי. לא נמנה את כולם, אם כי גם נער יספרם. אולם יפה עושות הכריסטומטיות, שקולטות כולן כמעט את שירי “תפלת השחר” (לא להחליף אותו בשירי “כעלות השחר”!) יש בו מבצבוץ שחר-התקופה בכלל, שחר-חיינו ולא של הליריקה בלבד; וגם נצררו בכנפיו האידיאליוּת והקדושה של ימות “חבת-ציון” הראשונים, שהיינו חדורים מהן באותה שעה".

וּכְמִקְדַּשׁ אֵל עַתָּה תֵּבֵל נִהְיָתָה,

שִׁמְשָׁהּ כַּמְּנוֹרָה, קֹדֶשׁ אַדְמָתָהּ,

כִּקְטֹרֶת קִיטוֹרָהּ, וּכְמִזְבְּחוֹת הָרֶיהָ;

אַתָּה הַכֹּהֵן, בֶּן-אָדָם, אַיֶּכָּה?

"כן, נצן נאמן של אביב-תחיתנו הרי הייתי אני. וכמה ספוק היה לי עתה, בשעה זו, בעת טיסתי לכאן דרך שדות “העמק”, בראותי משאת-נפשי מוגשמת ממש, לא בחזון ולא בחלום כי אם בהקיץ:

שֶׁמֶשׁ מַזְהִיר הֵאִיר אֶרֶץ,

יַבְרִיק טַל עַרְבָּיִם;

שִׁיר הָאִכָּר בָּרִיא, רַעֲנָן,

נִשְׁמַע מֵאַפְסָיִם.

קוֹל הֶחָלִיל מִשְּׂפַת הַנַּחַל,

רוֹעֶה יַשְׁקְ הָעֵדֶר;

קוֹל שִׁיר נָעִים, שִׁירַת עַלְמָה,

שָׁם בִּפְנִים הַחֶדֶר.

"והנערה שרה דוקא את השיר “שמש אביב נטה ימה” ולא אבד עליו עדין כלח. ומשתפכת דוקא, למרות התערותה כבר בארץ, בטורים:

אַיֵּךְ, אַיֵּך אַדְמַת קֹדֶשׁ,

רוּחִי לָךְ הוֹמִיָּה?!

לוּ גַּם אָתְּ גַּם אָנִי יַחְדָּו,

נָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה! –

ונתחוור לי בשעת ההקשבה, שבמלים פשוטות אלה שבשיר חִוֵר זה, לא הובעו רק משאלות-התקופה ומשאת-נפש הדור, אלא שהוא כולל, דוקא הודות לחורונו ופשטותו, את כליון-הנפש המוחלט והנצחי של האומה למולדת, והנהו מבטא את ברית-הנצחים שבין עם ואדמתו".

“כנראה, משהו “ראשוני” – כמבטאו של ביאליק – בשורותי הצנומות, שלא יכול היה להבלע באחרים ולא יכול היה לעבור ולהבטל מספרותנו. ונעימה לי ההכרה, שזוהי לא סברתי בלבד, כי אם סברת כולכם”. – –

ולאחר התימו את נאומו, שר עוד המצי"ר מאנה בקול חלוש, כמו לעצמו ובארשת-פנים נוהרת, את הטורים הבאים:

הִיא הַחֲסִידָה חַשְׁרַת אֵבֶר,

זַכַּת גֵּו כַּסֹּלֶת;

שָׁם בַּמְּחוּגָה הָלְאָה, מָעְלָה,

תֶּחֱצֶה יַם הַתְּכֵלֶת!

ובעודו מפזם את השיר, נעלֶה מאַנה מעלי ל“שָם במחוגה הלאה, מעלה”, ונתעלם בחשאי אט אט מאופק ראיתי, ונמוג כליל מעיני, כהמוג אד-שכרון מעָנג ומהַמם.

(הגיונות לחג יובלו)

ליובל השישים של המשורר נוטל אני את ספריו, עשרת כרכיו, מדפדף בהם וקורא, הופך בהם והופך, והרי אני כאילו משוטט בעולמות עליונים ותחתונים, נוסק אל על ושוקע תהומות והריני מנסה לרשום בזה מקצת מרשמי, לכאורה מופשטים, הואיל ואיני מסתייע כמעט במראי-מקומות, – ברם, מבוססים הם מכל מקום ומעורים בעצם יצירת המשורר, כי צמחו ועלו מהם כמבין חציר: פרחי-הקריאה וההתרשמות.

הערות אלה הן הדים ובנות-קול, שבצבצו עם העיון בשלשת הכרכים הראשונים, ספרי-השירה המקוריים בעיקר, שהם שנים מקרא ואחד תרגום. אכן יש עוד להעמיק את המענית, בהמשכים הבאים, בשדות המחזות, התרגומים הקלסיים ובפרוזה, המשתרעים ביתר שבעת הכרכים ועוד באלה העתידים עוד להאסף הגורנה, – רק מכל אלה ביחד תסתייע ותסתיים דמותו הענקית של המשורר, המפתיעה בעושרה ובשפעת מתנותיה בלי הרף.

עומדים אנו נדהמים ממש למראה רוח-החפש, העשוי לבלי חת, השולט במחוזות יצירתו. שהרי טשרניחובסקי הנהו בן-חורין גמור, שאין עליו שום סבל מסורת, וזהו מותרו על חבריו, העמוסים ברובם נטל העבר לבלי הפרק. לאחר הופעת ביאליק, גאון האומה, המכנס והמחשל חוליות תרבותנו לשלשלת זהב מרוכסת, בהשתעבד קברניט ספרותנו לכל מיני סייגים, הכרוכים בהכרח עם כל מיצוי כינוסי, – זנק לפתע פתאום שאול טשרניחובסקי כמתוך מארב ולפיד החופש בידו, חופש-הרוח, חופש בחיים, בדעות, ביצירה. ככה נעשה לצד השני במוניטין של התחיה שלנו. אמנם כינוס הנהו הא' והת' של תחית-האומה, אך אם זו נעדרת חירות, הרי היא משוללת את עיקר מהותה.

לכך נתלכדו ביאליק וטשרניחובסקי בלבב משכילי האומה לגוש אחדותי. שניהם מגלמים את חזון התחיה בתרי האנפין: כינוס וחירות.

בעונה אחת עם ביאליק הופיע טשרניחובסקי בשדה השירה וגורלו מנה לו יעוד, לא פחות חשוב כמעט מלביאליק. ביאליק איש ה“כינוס”, הפך את כל חוליות היצירה שלנו, החזקות והתלושות זו מזו, חסרות הדבק לחטיבה של שלשלת-הזהב, והוא גופו היה משמש סמל ודוגמה לכך, עד כדי הקרבת מיטב לשדו. ובאותה שעה נתגלה שאול טשרניחובסקי, מלא רוח-העפלה ובזבזן, ופניו אל החידוש הבלתי פוסק, אל המבוע התמידי. ואם כי יצירתו, בחשיבותה האמנותית, נצטרפה, ממילא אל רכוש ה“כינוס”, – ברם, כיוונה ויסוד נשמתה הם ההפך מזה: נבוע ושטוף ועבור על גדותיו. טשרניחובסקי הוא איש ההעזה הגדולה, עד כדי ריסוק אברים, – ברם, ההעזה ופלוס נתיבות, שלא שערום בשירתנו, היו מתפקידו. ביאליק, עם כל היצירה הסטיכית שלו, לא היה פגום אף פעם. כל שיר ושיר כשלעצמו הנהו אבר שלם, בלי הכרח הצירוף והסיכום עם הגוף כולו. אצל טשרניחובסקי נראים לעתים שירים בודדים, שהם פסולים, לכאורה, אבל בהצטרפם עם כלל שירתו חשיבותם מתבלטת, והם נעשים מותנים והכרחיים ומהווים ביחד, במזיגתם המשותפת, את הגדלות. זה נובע מאפיו הבזבזני, החפשי, ואולם מכל מקום, לא השטחי. כי זולת ביאליק אין גיבוש ותמציתיות בשירתנו כבחלק שיריו של טשרניחובסקי, שחותמת היעוד אינה טבועה עליהם ושאינם פרי הבזבוז. הרפרוף אינו, איפוא, טבע אצלו, אלא טיסת צפורת על פני האפרים הנרחבים. ולא מעטים הם השירים, שכשלעצמם נראים היו בשעתם כקלושים, וביחד, בקשר עם האישיות כולה, נתחוור עכשו מובנם המפואר והמלא. בעשרת הכרכים כולם, כבדי-המשקל, נגול ופורש לעיניו חזיון גדול, נאדרי. השפעיות בתור תכונה נתגלמה בהם. המעין הנובע ואינו פוסק: פואימות, אידיליות, חזיונות, “איליאס”, “שועל רינקה”, ספורים ועד, ועוד… ואיזו פנות של גדלות בסבך עבי-היער! איזו בליטות של עוז בסלעי הוד-היצירה!

כוחות-עד, אשדות-רגשות, יכולת-תאור בלתי מוגבלת; שפת אנוש חדשה, שלא היתה כמוה בצביון כזה; מקורות יניקה שלא נגלו עדיין בצירופים כאלה; – המה מראות-הנוף, שחושפת לעינינו יצירתו של טשרניחובסקי.

שיריו הראשונים הם דברי-פיסול גרידא. עלם פּסל, שכל מעיניו בחיטוב ובגילוף: מראות-טבע חטובים משיש. עמידתו מאוששת בשטח הערבה ותפיסתו בולטת, ברורה, ללא כל דמדומים. עד בואו היה פיסול ביצירתנו רק אגב-גררא, בדרך דימוי ומשל, לא לתכלית עצמו. הוא שבר את הלאו: “לא תעשה לך כל פסל”. ברם ניכר בו גם ההמשך למשורר-האדריכל אד"ם הכהן: גשום האידיאה שבטבע. אכן מכמרתו של טשרניחובסקי הנמשית ממצולות, תמיד כבדה: או שמפרפר בה לויתן, או לפחות תנין. ועם זה לא נמלט המשורר, עם כל אפיקורסותו מקו יהודי, אפיני, בהסתכלותו בטבע: רגש וסערה הוא רואה בו. וכאמור: גם איזו אידיאה וקצת תכלית.

טבע – זהו בכלל הצד החזק שבו. שהרי הוא גופו, גוש-טבע, אח לכל החי והדומם, החש בצערם ושמח בשמחתם. ויש שלנו הוא “נטע-זר”, ובצותא שלהם הנהו בן-בית גמור.

ברם פַסל זה אינו אמן גרידא, אף כי אין אף פגימה קלה באמנותו. נראה שהנהו חדור גם איזו מגמה, איזו אידיאה, ואינו נקי לחלוטין מתכליתיות. בתוך תוכו המה אידיאל דם: מרד. מהפכה בפסיכיקה של היהדות. כאמור: המשך לאד“ם הכהן, וכמובן גם ליל”ג. אד“ם (ב“אמת-ואמונה”) ויל”ג (ב“צדקיהו בבית הפקודות”), שניהם בעטו בעבר. ההשכלה הסיעה אותם ואת חבריהם הרחק מארחות היהדות החנוטה. לאן?

לאן? עם נצנוץ דמדומי “התחיה” בצבצה שאלה זו. ביאליק הציץ, נגלה לו לוע התהום, נרתע לאחור: החל לטפל בכינוס אוצרות תרבותנו. עליו ניטל תפקיד רמב"מי, אלא ביתר היקף: להוסיף ולחשל את הכיוון היהדותי. טשרניחובסקי דהר אל מעבר לגדר, הרחק למרחבים. הוא חי בעולם, חפשי לנפשו, כאילו לא שכן מימיו בתוכנו. אפילו דיוקן מראהו נכרי לגמרי. ומוזר היה לכאורה, שאדם זה יוצק דוקא את רחשיו והגיגיו בדפוסי אותיות עבריות ולא באחת מלשונות-לועז.

אדם חפשי בהחלט. נראה שאין אף גץ של “אמונה” בלבו. פריקת עול, מנהגים ומסורת. ער לכל גילוי שבטבע וקולט כל תופעות ההויה מבחינה אנושית גרידא. כל תהלוכת-חייו ומקרי גורלו הנם לגמרי מחוץ לקו השכיח בתוכנו. בן-ששים לאהבה ולמשובה כבן י"ח. והאין יש ועניני עם עם אחר מעורים בנפשו הרבה יותר מחיי עמו? “שיר גוי וגוי קסמני”… ובכמה “גלגולים” מופיע הוא לעינינו! שפע חיים ונושאים: חיים-קדומים, ימות-הבינים, חיי-ההוה, אלים רבים, ארצות מרובות, רחוקות וקרובות, – ובכל אלה מנסר גלגל חייו החפשי, מנסר ומשקשק עד כדי הפקרות. ולאחר כל אלה אינו קשור בעצם אלא לאומתו.

אמן זה אינו כלל שוה-נפש ביחס לגורל עמו, סבלו ושאלת קיומו. אמנם הוא אינו המשורר הלאומי, אין הוא הולך בדרך המלך הכבושה של העם, ואינו אומר קדוש לכל הנערץ באומה, אינו מבכה את חורבן בית-המדרש ואינו מתפעל מ“המתמיד”; הוא כאילו עומד מלבר. ולא עוד, אלא הוא גם שואף לשינוי פני האומה ביסודה. הוא לוחם. יחד עם ברדיצ’בסקי (ואחריהם החרה החזיק גם ברנר) – נלחם לתיקון אָשיות האומה ביסודן, לשינוי האופי היהודי הרוחני-מופשט ביותר; נלחם לתחית-האדם שביהודי. האידיאל שלו: נהיה ככל הגויים העצומים. כמוהם נעבוד, נעמול, נהגה ונשיר. והוא גם נאה קיים: הכניס שלל-חוץ פנימה, גושים שלמים חזקים ויציבים.

ולאלה מהמבקרים, שכאלו מחדשים סוגיה בהערכתם אותו, בשללם מהמשורר את זרותו ואת יוונותו, ניתן להעיר, שיוונותו בעצם, שנחשד בה מצד קליפת-יצירתו, הוכחשה עוד מלפני עשרות בשנים. מובן, שיהודי שרשיי, בנוסח-הבעה ביבלי כמוהו, אינו אלא עברי, – עברי מהשכבות הראשונות ברבדי הוית האומה. הוא איננו יווני, אלא עובד אלהים אחרים הנהו, לא באופן מלאכותי, כי אם מטבע ברייתו, כמו אבות אבותינו לפנים, בימי קדומים. בצבץ מחדש באישיותו זה הטיפוס הקדום, שאינו מוותר, אינו נכנע ואינו גורס אחדות-אלוה. אם תרצו, קראו לזה: פנתיאיסטן. כל מעינות הנפש, מאוייה ותשוקותיה, שנסתתמו בהמשך הדורות מתגרת יד אלימה ובולמת, כאילו הגיחו כאשדות-פרא מתוך סלעי-מגור. הוא, איש-השמש, הנהו מצאצאי אבותינו, “שפניהם קדמה ומשתחוים קדמה לשמש”, והוא עצמו נראה בכליל הסוניטות “לשמש” כגוש-טבע, הרה עסיס-תנובה, שצפונה בו “ערובת חיי-עד ופליטת-מה מכבר, שאין לו בעולמו אך שמשו זה הצח”.

אין להניח, ששלילת זרותו ויוונותו, היא שקובעת בעיקר את אמיתות דיוקנו של משוררנו. לא יוכל ולא יאבה טשרניחובסקי להתימר, שלא השתמש מעודו בקנקנה של שירת יוון. וכן אין הוא טעון סנגוריה, על שהכניס גם יסודות נכריים להיכל שירתנו. אמנם, יתכן, שנכריותו של המשורר, מקור-מחצבתה, בשתין של רבדי-היהדות הקדומים. על כל פנים, בהתאם ליהדות של תקופות-הגלות, נראית היא כלועזית.

ואולי? אולי כל אותו הפולחן לאלילות אינו אלא יחס-ביטול, מין טון של הומור? בעצם אין תפלת-לחש בנפש המשורר לשום “יראה”; אין זאת אומרת, שאין תפיסה כלל לריליגיוזיות בנפשו, שהרי אילו לא צמא היה לאל חי, לא היה כה מגשש בגרוטאות של אלים, – אלא, נראה, שהנהו בהכרה ברורה כולו חולין, וכל העבודה שלו אינה אלא עיצוב של פּסל. אולי הנהו בעצם אפיקורוס. הוא אינו מתריע על כך, ואינו נלחם בדת משכילים (הלוחמים, עדיין זיק-אלוה מהבהב בהם!), באשר ענין זה כולו הוא מאחוריו. אכן, ניכר הדבר הזה ביחסו, באמנותו, בשיקוף הנושא ובסינונו. כל קסמו בפולחן זה וכל כוחו וגבורתו: בן-חורין הנהו, חפשי ממסורת וממשפטים קדומים. במדה נכונה: איש חדש. מן אדם-הראשון, הקולט הכל מבראשית, ללא מעמסה של מנהגים וקבלה.

מסתבר, שלפי יסודותיו האינדיבידואליים, האישיים-עצמיים, אין הוא עלול להיות מחולל “תחיה”, אולם הוא גופו, במלוא עזוז אישיותו, הנהו חטיבה תחיתית מכף רגלו ועד קדקדו. הוא גופו בהוויתו כולה שימש ומשמש סמל-תמיד לזקיפות-קומה, למרד בגלות, לשינוי-ערכין, לסגנון-חיים חדש, ליחס עולם אחר, לזיקה לטבע, לעולמיות ולכלליות, ולהתלכדות עם המין האנושי כולו, לביטול ההתבדלות והבדידות, לקרקור המחיצות, להנאה מחמודות התבל ככל האדם וככל אומה ואומה.

הוא הלך תמיד בדרכו שלו, המיוחדה, בלי מורך-לב ובלי רתיעה לאחור, הלך בדרך חדשה לגמרי, בלי נטות ימינה ושמאלה, אם גם קראו אחריו מלא. דרכו של “איש-השושנים” לא היתה מרופדת שושנים. הוא רד עם אל ועם אנשים וישׂר ויוּכל. המונינו לא קרבו אליו ביותר. הרבה משיריו, שירי-הלאום, אמנם שגורים על פי רבים – ולא רק מן השפה ולחוץ. מכל מקום, ההמון בער ולא ידעהו. רק את ביאליק הרגיש העם באינטואיציה, אם גם לא ידע את העיקר שבו, את שירתו. ברם, קורבה נפשית שלטה בין ביאליק ובין העם, באשר המשורר הותאם בהרבה אליו, עוד יותר בחיים מאשר ביצירתו.

ואף-על-פי-כן נקלט טשרניחובסקי יפה מכמה צדדים. לנוער הנהו משורר נצחי, מפני עודף-המרץ ורוח-ההעפלה שבו, מחמת היותו תמיד מלא לשד-עלומים. הוא גם נחלת יחידי-סגולה. ברם, כמה יסודות טרשניחובסקיים עדיין לא הגיע “תורם”. עוד לא הוכשר הדור. איתרע מזלו. דור דור ודורשיו. מי מפּלגות ישראל יעשה כיום את סמל טשרניחובסקי לנס לו? כאמור: הנוער וגם החלק המרדני שבאומה יהיו נענים לדגלו תמיד, בכל עת ובכל תקופה. אָטום כלפיו, בכוונה ושלא מדעת, יהא אותו החלק הרדום, המשמר, שהנהו נוּקשה כחמץ. אך יתכן, שדור יבוא יגיע אליו, והוא ישמש לו סמל להלך-נפשו ומאווייו. אין לחזות מראש את תהליך ההיסטוריה; הפתעות בה וזיגזגים לאין ערוך. ברם, מה לנו דעת-קהל או קול העם ברֵעו? אנו יודעים בבטחה ובאמונה: באותיות העבריות שלנו, בארשת-שפה עשירה בכל “גלגוליה”, אצר המשורר למשמרת-נצחים מכמנים, רגשות ותמונות-הוד, צבא-אדם והגיגיהם, דורות קדומים, תרבויות-לועז, אמונות ודעות, שלשלת חיים בכל חוליותיה; ועם זאת לא תתאכזב העובדה: הוא הנהו גוש-יצירה, המבריח תקופות-תרבות שלמות: גילום פרקי-העבר, ביטוי מציאות-ההווה והרה חזיונות העתיד. ועל כל אלה חופפת רוח-אדם חפשית, המלפפת כחישוק את כל שפע ההויה הלזו, שלא ידח ממנה נדח. לפי שפעת כוחותיו, אפשרויות הבעתו ועוצם הרגשותיו, הריהו עלול לשמש קנה-מדה למושג “גאונות”. ומה הנחיל לו עמו או, יותר נכון, מה גמלוהו קברינטי האומה, אלה שהשררה בידם?

כפרדוכס נראה הדבר, כיצד משורר “נכרי” זה העשיר את לשוננו ודרכי הסגנון שלה. בהתאם לעושר נטיותיו העצמיות וכיווני נפשו המקוריים, נחשפה גם ארשת-שפה מקורית, מיוחדת והולמת אישיות זו: סגנון חדש לגמרי, סגנון מוזר, מחוספס פה ושם, מפני חוסר הבנליות, מפני גילויי הנפש המקוריים, מפני שבא לעולם אדם חדש שלא היה כמוהו. החרישה שלו בלשון היתה בנוסח עצמאי לחלוטין, לגמרי מיוחד, שלא כפי השגרה. נשמעה אוושת המחרשה הגדולה בגן-שירתנו, כי הופך היה רגבים כבדים. נמלט היה מן המליצה השכיחה ויצר לו מליצה שלו. כדי להבין את טשרניחובסקי על בוריו, צריכים לדעת עברית כהוגן. ובלי בושה: יפה להחזיק מלון גדול ביד, ולרוב יצא הקורא ריקם מלפני המלון. שהרי הוא חשף מכמנים ואוצרות-קורח לשוניים, הערים ערמות של ביטויים ומלים מהתלמוד, מהמדרשים, מספרי יראי-שמים ומכל פנות-סתר. היה בו, בשעת-תיאור, איזה גרוי בלתי מרווה להעלות מתהומות הנשיה מלים נדחות ובלתי-משומשות. פעמים יש אפילו הרושם, כאילו התיאור בא לשם הצבת-יד למלים מוזרות אלה, ולא היה איכפת לו, אם גם “נתיבשו” מתוך-כך כמה מקומות ונעשו קשים ומשעממים. כנראה, שהפראת-הלשון היתה למשורר תכלית רבתי לעצמה.

יש איזו לועזיות באופני-הנוסחאות של טשרניחובסקי, בניגוד לנוסח האמנותי העברי המקורי. עוד מימי התנ“ך הוטבע בעברי ניב התמצית, האומר ההכרחי עד לכדי העיקר, התכלית. הטפל המשלים את העיקר כמעט שמוט היה אצל היוצרים העברים המקוריים. לכן היה ליצירה העברית המקורית (על כל חשיבותה התכנית-נצחית) כמעט תמיד אופי פרגמנטרי. שלא מדעת נכנעו לכלל פנימי-חשאי זה היוצרים עברים, לא-כל-שכן ביאליק, בעל הצבת הביבלית (סגנון ולשון ביבליים אינם מותנים בזה), שבה עקר את העצמים והנושאים שלו מחביונם. לחלקים מחונן גם טשרניחובסקי בצבת זו ביצירתו, אולם לרוב חומד הוא ונהנה לתאר מתוך רחבות-הנפש. עצם הפירוט שעשוע לרוחו. ביחוד מורגשת תאוה זו באידיליות שלו (בהן הוא משהה את עצמו בכלל באיזו נחת-רוח מיוחדת, לאחר שובו משוט בעולמות זרים ורחוקים, וטועם בהן טעם בית-אבא). בעצם לכל משורר-יוצר “חולשה” לתיאור, ביחוד לאֶפּיקן. גם ביאליק היה עושה זה בתאבון רב ב”מתי-מדבר" וביתר פואימותיו. אכן, לטשרניחובסקי טבע הוא, – שהרי מקצת “גוי” הנהו סוף-סוף, – ואין הוא מחמיץ שום הזדמנות לתיאור מפורט, ומקיימה לרוב בתאוה יתרה.

ואחרי כל אלה, כיצד תיתפס מהותו, הנחבאת אל כליה? הנה באנו משוט במחוזי שירתו, בשטחים רחבים שלכל סוגי יצירתו: שירי-הטבע, שירי-האהבה, הליריקה הגברית, שירי-המרד, הפואימות, האידיליות, הסוניטות, הבלדות ותרגומיו הקלסיים (המשורר מתרעם על הבקורת, שאינה מטפלת למדי בתורת המילודיקה והפואיטיקה, – האומנם בהן המפתח להגדרת אָפיו של המשורר?). אמנם כל סוג-יצירה הנהו סוגיה לעצמה, הטעונה דיון וניתן לדרוש עליה תלי-תלים של הלכות. ברם, קוטב אישיותו היכן הוא נעוץ? יש והוא מגלה לנו פתאום, ש“האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו”, ומוכיח באותות, כיצד הוא קרוץ מחומר-קרקעו המוגבל בלבד. ואגב-גררא מבהיק עם זה ומתחוור, מניה וביה, שהוא בבואה ענקית, שמשקפת עולמות ודורי-דורות, תרבויות-אדם ותרבות אומתו.

האם משוררנו הנהו, בהיקף הוויתו כולו, גיבוש יהדותי מדורי-דורות? האם יש בכלל מושג “יהדות”, סיכום של תכונות ידועות, שהן בלבד נחלת עמנו? האם טשרניחובסקי נושא התכונות הללו ומגלמן? מה, למשל, למשורר פרוע-השער הלזה, משופד השפם וגלוי-הראש הקלסי – ולחסיד הבלזי או לחסיד מגוּר? מה כאן מקורבת התכונות או מהשייכות הגזעית? חיי-אומה עשויים רבדים רבדים – האם סם-חיים מיוחד מחלחל בהם ומהווה את כולם יחד לחטיבה אחת?

אכן, יש גם טשרניחובסקי בלי כל מסוה על פניו, וללא שום אפּור: טשרניחובסקי העברי, השותת דם, המיצר בצער-האומה, השואף לתקומה וקורא לגאולה, המורד בפסיכיקה הגלותית ושמח על כל צליל הרגשה תמה של חירות: הלא הם שיריו הלאומיים, בין שהם מלבים את שלהבת הצער, בין שהם חותים גחלים של נקמה ובין שהם מבליחים בניצוצות התחיה. המכוון כאן אינו, כמובן, לשירי-ציון הקלושים, מעשי-הילדות, מסוג דוליצקי, אלא לשיריו החצובים מבהט נפשו ומאש לבו: מסוגם של “ברוך ממגנצא”, ה“קיר בוורמיזא”, “בית-הכנסת-הישן בתיאודוסיה” וכו'. כאן הסנה בוער ואינו אוּכל.

בהתהלכנו על אדמת מולדתנו העתיקה-החדשה, זו קנה המדה של אלפים בשנים, ולפנינו נגולות מהדורות מהדורות, דור-דור ומראה-דיוקנו, שכבות שכבות של מנהגי-חיים ונמוסי-תקופות, קדומים וישנים, מימי-הבינים ומהזמן-החדש, – מבלי משים, באופן אסוציאטיבי, מבצבץ לעינים שאול טשרניחובסקי, חזון-פלאים זה, שגם באישיותו רבודים רבדי-תקופות בשטח אלפים בשנים: טפוס פריהיסטורי, ובתחומי שכבות ההיסטוריה המרובות שלו היסודות העבריים מכריעים את היסודות היהדותיים (מכאן הלועזות שבו), על כל אלה – אדם מודרני מאין כמוהו, ובכללותו: מהות פלאית קרוצה מחומר ה“שתות לבלי יהרסון”…

ועם כל כבושיו הנמרצים, כאילו עומד עדיין המשורר ברובו “בתור”. אמנם רבו כמו רבו חסידיו ומעריציו, מקצוות שונות, ברם ההד הנענה לעומתו אינו מכוון לנקודת-הקוטב שבנשמתו. כי עיקר מאוֹרוֹ עדיין גנוז בפני הקהל והוא לפי שעה מנת-יחידים. ברם, יש לקוות, כי בבוא היום, שבו יתנוסס לתפארה היופי בכל לב, שכל נפש עמנו תחרד לקראת כל גלוי שביופי, אז תצלצל שעתו של משוררנו וכסמל יופיע במלוא הדר מהותו מעל לשמי האומה. כי בעצם, מעל לכל גילויי-היצירה השונים שלו, הריהו בעיקר כהן לאלוהי-היופי, וכל יתר הופעות התרבות, כגון מוסר, דעת והשכל, הם בעיניו רק כרקחות וטבחות למושג הנעלה הזה, שרק הוא עלול לשמש מניע לזיכוכה וצירופה של האנושיות מכל פיגול ומחמצת הרוח.

ושוב יראה כפרדוכס, אם אניח, ש“איש-השושנים” אינו אדם עליז במאה אחוזים, אינו מחונן אושר בשפע, כפי שתענה חלקת-הדיוקן שלו וכמו שנראה הדבר על פי מלחמתו והכרעתו את גורלו בגבורה. כי העצב שלו נשקף לנו מתוך חרכי יצירתו כולה, ודוקא מערמות החיים המלאות גיל. באידליותיו ובפואימותיו ובכל מקום של שמחה יציץ עלינו מבין החגוים דוקא היגון. ועם כל משוש-החיים של המשורר, משוש יוקד ולא יכבה, ועם כל רוח האופטימיות שלו, שהנהו מניע וגורם רב ביצירתו, אין נחת מוחלטת במעמקי-המעמקים. ביאליק, המשורר של “ערבית”, אולי היה האדם העצוב ביותר; במחיצתו האישית היתה שורה לפרקים תוגת-עולמים. אולם היתה לו, לפעמים, גם הרגשת-פתאום, שאוירת האומה אופפת אותו, אוירה של שליח-צבור. לעומתו “המשורר-היווני”, סמל החדוה, החובק בזרועותיו תמיד חמודות-התבל כולן, שונה ומשלש עוד כיום, לאחר עשרות בשנים, את פזמונו הנוקב עד לתהום:

"וְשִׁירִי נָכְרִי, שִׁירִי זָר לְלֵב אֻמָּתִי,

עֲרִירִי כִּי הוֹפִיעַ וַעֲרִירִי יֵלֵךְ,

בְּאֶפֶס לֵבָב קוֹלֵט אוֹתוֹ וּלְלֹא בַת-קוֹל

בְּאוֹתָהּ צִוְחַת נֶשֶׁר בּוֹדֵד, צִוְחַת פֶּרֶא.

וּכְאוֹתָהּ רוּחַ, אֲשֶׁר תִּדֹּד לְעוֹלָמִים נָדַדְתִּי מִיָּם וְעַד יָם כָּל יְמֵי חַיָּי".

גם דמעה שלו, הממשית, ששמה מחנק לצוארו, ראינו בשעת מסיבת-היובל שלו: דמעתו על העדר ביאליק אחיו במסיבה זו. ברם, בה אצור היה כל כאב-חייו. שכבות-יסוריו מכל התקופות. מימי לא זעזעני כל-כך עמוק דמע, כמו בפעם הזאת. בכי איש-השושנים, שצהלת-החיים היא המניע החזק ביותר ביצירתו…

אידליותיו

לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי,

וְלֹא נַחְתִּי –

איוֹב ג'

מדומני, שטשרניחובסקי ניכר באידיליותיו יותר מאשר ביתר מקצועות יצירתו, הגם שבהן ניתן להתעלם בנקל. בנוף-קסמים זה מחבא לרוחו מאין כמוהו (יחידי-סגולה ברובם – ה“כסוי” עדיף להם מה“גלוי” שלהם).

ואליבא דאמת, האם האידיליה במשמעותה המקובלת היא צורה מתאימה לאישיותו של טשרניחובסקי? הרי אידיליה פרושה: שלות-השקט – ומי כטשרניחובסקי הוא סמל של חוסר-המרגוע? שהרי ניצוץ-המרד ל“צדקיהו בבית-הפקודות” של יל"ג גאה גאה במשוררנו זה ללבּה נאדרה והוא נראה בעצם כנגוד גמור לאידיליה כפי המושג המקובל –

אכן נדמה לי, שמשמעותה המקובלת של ה“אידיליה” הנה מוטעית לחלוטין. בפנימיותה הנה שונה לגמרי מקליפתה, מהנוסח המקובל. לא שקט ושלוה בלבד הנם מסגולותיה העצמיות, לא ששון ושמחה גרידא הם מתכונותיה העיקריות. לנגד עיני היתה תמיד מרחפת באידיליה דוקא העצבות הגדולה, והאידיליקן נראה לי כאדם הנוגה ביותר. רפרוף קל במיטב האידיליות העולמיות, הקלסיות, יאשר אמתות-ההרגשה הזאת. מחבר “רות”, שעשה השרות הגדול ביותר לאנושיות, בהבליטו בספרו את ברכת-האדמה ומגד תבואותיה וצו-החיים: להאחז באדמה לבלי למוט, – הוא גופו נתן עם זה בראש האידיליה את מגלת-היגונים המחרידה ביותר בספרות, התגלמות הצער לבלי הכיל בדמויות-אדם: אלימלך ונעמי, מחלון וכליון ורות… וזכורה בזה האמרה הידועה של גיתה, בשעת-קריאתו לפני שילר כתב-היד שלו “הרמן ודורותיאה”, כשדמעותיו נגרות מעיניו: “כך בוער האדם בגחלים שערך לעצמו”… (פרק א' בספר הנ“ל מלא קנים כמו ב”רות": פרשת-ההגירה של פליטי-המלחמה). וכך גם טשרניחובסקי לא נח באידיליותיו מזעפו, רק קרום-של חג נמתח ממעל לתהומותיו (המחקים השאננים בלבד, מחוננים בשקט ושלוה בלתי-מדומים. בהם אין פרץ ואין צוחה). גם לטשרניחובסקי, שהוא אידיליקן-אמת כחבריו שקדמוהו, “הלביבות בין האבעבועים…” בחיים אין סטטיקה. אם אפילו מגובשים הם בדפוסים מוצקים, יושב אויבם להם במארבם. ואם גיטל, אלמנת הרב, ב“לביבות מבושלות”, עומדת הכן בשתי רגליה על בסיס-מבטחים בלתי-מתערער, – הרי ריזה’לה נכדתה התמה, בבת-עינה ומאהבתה, מקעקעת מבלי משים את יסודה. עם קבלת המכתב: “מצודת פטרוס ופולוס… אסורה ומחכה למשפט”, עולמה של גיטל צונח לפתע אלכסונית וכמעט מט לנפול –

חָשָׁה הַזְּקֵנָה, כִּי יֵשׁ נוֹרָא, וְאָיוֹם,

וּמַבְהִיל

הוֹלֵךְ, וְקָרֵב, וּבָא, וְחוֹנֶה עָלֶיהָ לְרָמְסָהּ.

האידיליה האמתית אינה מטפוס של “אגיל ואשמח”, כפי ההגדרה המוסכמת. הצרות שבה אינן מדומות, אמנותיות, כדי להבליט בקוץ שבהן את שומן האליה. הן באמת בעין, טבועות במעמקי השתין… כי אין האידיליה בשום פנים בטוי של שובע, כי-אם רקע על פני תהומות. ומעין חדה לא יבצר מראות, שהאידיליקן הגיע עדיה דרך שבעה מדורי גיהנום, ולפי מהותו הוא אמן סובל, גבור הכובש את תוגת-החיים…

וטשרניחובסקי הוא אידיליקן טפוסי, סובל, מחשה ומתגבר, מן המעולים שבסוג. אידיליות-הפלדה שלו, מכמורת-המשורר כבדה בהן, כאילו משה תנין, ועם זה רוויות הן רטט ופרפור – והן בטוי אישיותו (אולי גורל-חייו!) באופן המפורש ביותר. ב“לביבות מבושלות”: למראות הלוע הפעור לקראת ריזה’לה, נכדתה של גיטל – אימת מות. וב“ברלה חולה”: “חרדתה של קרינה האם לגוזלה הרך (לאחר שנקטפו לה שנים ילדים בעודם באבם) שלא יעקר חלילה מזרועותיה…” וב“כחום היום”, שיר שכולו זהב (אהבת-ציון שבו לאין חקר אינה מפתיעתנו!) –, ההשלמה העילאית של האב שמחה עם מרי-גורלו, על מות לבן, באופן הנאצל ביותר, בצדוק הדין… ואף באידיליה “חתונתה של אלקה” (שבכמותה היא מגיעה כמעט לצורת אפופיאה), הזרועה אלומות שמש בכל דפיה, והעולם כולו נראה בה כבי הלולא – אפילו בה “גדלה הבכיה”. מפעם לפעם נשמעה יבכה¹ דקה, הפולחת כברק את החיים הסואנים והעליזים…

האידיליות, הנזכרות לעיל, עשויות מארג ההוי, בנוסח מנדלי, – ברם טשרניחובסקיות הן ביציקתן השירית, וחסד ההומור הרך חופף עליהן. ארס הסטירה המנדלאית אינו מפעפע בהן (כיצד “חבת ציון”, למשל, נשקפה ב“ברית מילה” של טשרניחובסקי לעומת בבואתה ב“ימי הרעש” למנדלי). אהבה יתרה בלבו לנושאים ולחומר שהוא מטפל בהם. הוא אוגר ולוקט זהרורי-חיים שאינם דוהים של תקופה גוועת, ומגבש אותם למשמרת-עולמים. האידיליה לטשרניחובסקי, זולת ששומרת היא על נר-תקופה שלא יכבה, הרי כוללת היא בחובה את הטרגדיה של הכליון שבה. באידיליה “לביבות מבושלות” – מלבד גרוטאות ביתנו העתיקים ומנהגי מסורתנו השמורים בה, הרי אוצרת היא בקרבה תוגתם של שומרי משמרת-הקודש האחרונים. גיטל ויבדוכה נאנקים: “הולך ופוחת הדור”. גם ב“ברית מילה” ממוזגים הצפיה החמימה לחדש וקדום פני הבאות עם עגמת-הנפש למראיתו של חורבן הישן. אוירת-הגעגועים אופפתנו בכולן, בלי קץ ותכלה, עד לכלות-נפש, לבלי מוצא…

ואף האידיליה, “חתונתה של אלקה”, הגדולה והנאדרה, העשויה עשת מוצקה אחת, בלי שמץ סנטימנטליות, – גם בה הרגשת הערגון אינה עוזבתנו אף לרגע. ויצירתו זו של טשרניחובסקי מתנוססת בקרית-הספר שלנו, כטירה, למראיתה הלב לובש גאות…

ובזה יוכר, אגב, ספר בר-קיימא על פני אחיו. בהופיעו נתברר פתאום מאליו, מהשואה סמויה, שאחיו, כלומר, הספרים הטובים אחרים, הנם בטוי של “פרטים” רבים (של מאות או אלפים אנשים), והוא הבטוי של ה“כלל” האחד

* * *

וגם זה מסימניו של הסופר הודאי, שאין הוא בורר לעצמו דוקא נתיבה נעלמה, התבודדות. גם על הכביש הרחב, הסלול, – נשמעת למרחוק שעטת פסיעותיו. הוא אינו בטל ברבים.

חומר אידיליות-ההוי של טשרניחובסקי אינו כלל קרקע-בתולה. הטרקטור שלו ננעץ פה באדמה תחוחה, מעובדה. אלא הבל-הלשד של הרגבים ההפוכים וריח אדמת-התנובה הם תמיד מאותות שדוד המערכות של ההויה…

בכל אידיליותיו בחר לו טשרניחובסקי את סגנון ה“נוסח”. היש פה אפיגוניות? לא. להפך. האידיליה שלו מלמדתנו להכיר, שהקליפה החיצונית, – חס לנו מלנהוג בה זלזול! – בעצם, טפלה היא. העיקר הוא רק השגב הפנימי. כל צנה וסוחרה לא יחסמו דרכו.

ולמרות הנוסח ה“יראיי” שבאידיליותיו, לא יכחד אף לרגע מעינינו פרצוף האיתן, בעל השרירים המוצקים. כי החוסן הטשרניחובסקיי הוא כל תקפן.

ואף באידיליות הסטיריות, שהן בעצם שכליות (הן הסטירה לפי תכונתה היא קומבינציה של שכל), – גם בהן נפש המשורר מהמה. גם באפר-הליצנות אינה נכחדת התוגה העמוקה. אכן יותר מאשר סטירה יש גם בהן הומור. מ“מרדכי ויוכים” (שיש בו תאור מופלא של השכור בכלל) נגולה לעינינו פרשת-הגלות של מרדכי לכל תופעותיה מתוך שכרון-בלהות, ובתוך מערבולת-יסורים של היהודי הגולה… יותר מאשר זלזול ופגיעה ברשע יש הרגשת-חנינה לגורל הנרדף, הגולה הנדח, ויחס בטול למתעלל…

מעודן וסקפטי ואנושי מאד הוא טשרניחובסקי באידיליה הסטירית השניה, ה“כף השבורה”. הכף המיועדת לשאיבה במלוא הכף, – שבורה; והאסירים אומרים להדביק את החצאים בחוטים… זוהי הפואימה של האסירים (בני-האדם יושבי חושך וצלמות!), שהעולם ומלואו, היקום, הוא בית-הכלא שלהם, כלואים הם בו בעול מסורת-אבות, במוסרות חוקי-התהוות ויצר וכו‘. וה“רצון החפשי” מפרפר באזיקי סבה ומסובב, ויופי הוא עבדו של זמן ו“אמת” ניתנה בשלשלאות מעמדות וכו’ (מזכיר בנוסחו במקצת את הסבא שלו: אד"ם הכהן) והכף שבורה… והנה הָשלמה מלאכת הדבקת הכף, ונישא לאזנינו שיר-אסירים במדור העליון: “קומה נבדל מתוך העולם הישן, ועפרו ננער מעל כף רגלינו”… ברם הנצחון שלהם: אחוי הכף השבורה בחוטים…

הטמענו בהתחלה, שטשרניחובסקי הוא איש עצוב ביותר, למרות המסכה שלו בצורת אידיליה או יתר הכלים שנחבא אליהם. דוקא משום שהוא איש-ה“שושנים” – צורב צערו על העדרן, ולא יועיל לעקם עלינו את כתוביו, עגמת-הנפש שלו חורגת ממילא ממסגרות יצירתו העליזה. כי הצער הנוקב, שמאחורי שכבות-החיים הנערמות, הוא, כמדומה, נשמת האידיליה ומהותה התכליתית (כי האידיליה אינה אומרת שובע וטמטום, אלא מרוק החיים מתוך התגברות על הצער) והוא הצער, מאלפנו, – למרות היותנו שרויים במעמקים, מתחת לשכבות-החיים, ביסורים, – שיש תגבורת ההרמוניה על הבהלה, התגברות החיים על החדלון…

בתנאינו אנו הספיציפיים, של אומה דוויה לאין מרפא, חזיון-טשרניחובסקי זה בשירתנו הוא סמל מנחם ומעודד:

אכן, יש עמידה איתנה גם על גבי תהומות…

פרשת יעקב כהן עשירה היא, חשובה ורבת-ענין, באשר שרת כהן בקודש למעלה משלושים שנה, – ונופך שלו בספרותנו בולט לעינים. הוא העשיר את שירתנו מפעם לפעם בנכסי דלא ניידי. נדגיש: שירתנו דוקא, – הואיל והוא, מדומני, היחיד אצלנו שאינו משמש כמעט בשום מקצוע אחר, זולת השיר (גם יצירתו הפרוזאית אינה אלא שירה פרוזאית), ונראה לי, שעובדה זו תאלפנו להבין את אפיו ומהות-רוחו המיוחדת. כי עיקר העיקרים למשורר, זה – הפיוט, – למרות שאינו משולל לחלוטין הרגשות מגמתיות. ולכן אין דומה לו בשירתנו למוסיקליות. וכן לא נראה כהן בראשית הופעתו מוטרד בפילוס נתיבתו, אלא נתגלה ברשות הרבים, בדרך הכבושה, – ולא החידוש שבגילוי קו-עולם מוזר הפתיע, אלא תוכן שירתו הבהיק וכבש את הלב. הוא הביא עמו לשירתנו את הזיקה אל תופעות הנצח ושירת השיאים שלו, שיאי האלפּים, היא סמל לכך. תמונות-הנוף הפראיות של שויצריה, נשתקפו בטוריו מוצקי-הגרמים, בעלי הבליטות והמשקעים. שירים אלה, האנושיים-מוחלטים, הפתיעו בשעתם בעבריותם הצחה, המופשטת מחלצות-הקודש, בלשון-החול שבהם. יש ביעקב כהן מבראשית-מה, בולט חוט-הסיקרא החוצץ בין הקודם והבא, מה שביאליק הכתיר בשעתו במאמרו “שירתנו הצעירה”. זה “האנושי” בעיקר (משולל ה“יהדותי”), הגיע אצלו לידי הבעה. תאמרו: טשרניחובסקי? בטשרניחובסקי נובעת הערצת היונות ואלילותה משפעת תסיסה של יהדות, מהתאבקות עמה. שכינת היהדות ממלאה את כל קרביו, והוא חייב להלחם בהשפעתה. ואידיליות-ההוי שלו מעידות על תחילתו. ראשית השירה הצעירה, שצבעה שונה, לא מסיבת מהפכה, אלא מחמת שינוי-המזג, הודות לשינוי-הערכין הפנימי בפועל; דמות העברי הצעיר, ניצבה לעינים בשירת יעקב כהן. ברם, אופי זה בצבץ לא בלבד בשירה הגלויה, בשירי-התחיה המרובים, אלא דוקא, ויותר מבהם, בשירה הבלתי-אמצעית שלו: בטון, ביחס, בהעדר-המסורת (לא בשלילותה, כמו אצל טשרניחובסקי), במזג-הצבעים של הפסיכיקה החדשה. אין החטוטרה של תרבות שנות-אלפים רובצת על הגב (משא-התרבות הגדול, העמוס, למשל, על כתפי ביאליק ומשוה לו דמות של אתליט רוחני, האחד והמיוחד, המחונן בשכם-ענקים, ואינו גבּן משפע המעמסה). ואחריו החרה-החזיק ז. שניאור (והם עולמות רחוקים איש מרעהו), ונבע פרץ המעין-החתום של שירת-האדם, של העברי החדש… לא יצעדו ברשויות-היחיד, בנתיבות-נעלמות, בקרנות-הזוית המופלאות-האינדיבידואליות, כחבריהם פיכמן, שטיינברג ושמעונוביץ; אלא שניהם היו צועים בכביש הסלול והרחב, ביחד עם רבותיהם-חבריהם ביאליק וטשרניחובסקי, וכמוהם נשמעו קולותיהם ברמה למרחק, לכל האפסיים. –

האספקלריה, שבעדה מסתכל יעקב כהן בעולם, היא מצוחצחת ומעמיקה. לרוב משקפת היא את הגרעין וזורקת קליפתו. מקרבת את התוך, ועוקרתו מחביון מעמקיו. ויש פעמים הברקה שמאחורי הפרגוד:

עַד נִדְמֶה,

בִּמְעוּף-אֵיתָנוֹ חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ עָצַר,

אֶל עַצְמוֹ נִבָּט רֶגַע קָט וּמְהַרְהֵר

הַנֵּצַח…

יעקב כהן נענה ליעודו: המשורר. הציקתו רוח-שירתו, ועל הכל ישא אמרתו. ובהסתנן הדברים מבעד לרשת אישיותו, – יופיעו חדשים ממש, באשר לא היו עוד כה לעולמים. העולם גדול, רחב-ידים, – ומשוררי-אמת הם בבואתו המוחלטת, כ“עולם-האידיאות” של אפלטון. ויש משורר אינדיבידואלי, המבטא בעיקר רק את עצמו, ומחמת אמתו ואנושיותו ילמד ממילא על הכלל כולו. ויש משורר, מסוגו של יעקב כהן, שעיקר תפקידו: השירה על הכל; ואף הוא גופו, ונפשו בשאלותיה, אינם אלא נושא לפיוט ככל חומר אחר. בשירו “יונים”, של העלם בן-העשרים, נתגלה כבר אפיו השירי, שקורא לתת תואר לעצמים שבהויה, הגם שבעיקר הפליא כל לב במילודיותו ומתק קולו. ואחר זה “בנקרת שודירון”, “בשעה זו חרישית…”, “על יד מפל הרינוס” וכולי, – משורר אמן גדול קם לעינינו עם כל שיר ושיר, ואף נפשו היתה מתוארת ביצירתו. שירתו היתה עמו תמיד, והיא היתה משליחותו, ועל הכל ישיר, ואין נפקא מינה אם הושר מאז על נושאים אלה כהנה וכהנה, – העיקר כיצד הם ישתקפו בנשמתו, בצביון שלו, שלא היה עוד לעולמים. קיץ, חורף, אביב, סתיו, טבע, אהבה, לאום ואדם, מות וחיים, – כיצד כל אלה יהיו נראים עתה, ביום האחרון, באיצטגנינותו המיוחדה. גרוי לבלי חלוף בלב המשורר, והעצמים ירגזו ממקומם ובלי-הרף טרפו בין שיניו. והחומר תמיד חדש בעיניו, כאילו לא שדדו אדם מימיו מרבצו: הוא הראשון! אש-תמיד תוקד, התלהבות שאינה פוסקת, התרגשות לבלי גבול: ששון ותוגה, אלוהות ושטנות, חיים ומות, – טורי-שיש מתנוססים לתפארה, מגלמים חליפות וצבא את ההרגשות ההן, או חרוזים שותתים דם יתַנו לנו כל אלה… בשירת יעקב כהן ביחוד הולם תמיד הסגנון את העלילה. שירים ארוכים ושירים קצרים, בעלי טורים רחבים וטורים צרים, – הכל בהתאם לקצב ולמידת הנושאים, למופת. והשירים “בנקרת שודיריון”, “הצפור מתה עלי”, – יד אחת ביצעתם למרות שינוי אפייהם. כי בעיקר אל הפנים “פני ה'”, האל המסתתר, נכסף הוא תמיד, ובהתאם לזה נכונו משוטיו:

אֲדוֹנָי! הָהּ רַק רֶגַע כָּל אוֹרְךָ לִי הָאֵר:

כַּצִּפֹּרֶת בּוֹ אֶפּוֹל וְאֶהְיֶה לְבָעֵר! – –

וכך עקר הוא כמה גושים-מכמנים ממרבצם. חזיונותיו, למרות רפיפותם של כמה מקומות, – העידו ברובם על תנופת-יד נועזה. לא פחות רוחב-ההשגה יש בהזרמתו לעורקי-שירתנו דם-חכלילי ממעוזם של “איפיגניה בטוריס” ו“טורקוטו טסו” לגיטה, בהתקינו אותם לנו כעצם מעצמינו. ומי יודע אם לא עט בינתים אל שלל רב לא שערנוהו, וטרפו כבר בין שניו.

החיים הממשיים הנם, אף למשורר בעל-הזיה, קוטב כל עיניניו. המציאות שחי האדם אותה, במעת-לעת שלמה, היא עצם הויתו. הלווציה היתה ליעקב כהן רקע לבת-שירתו בתקופה ידועה, הואיל והוא חי בה, נשם את אויר הריה והקשיב לשקשוקי מעינותיה. במקום הזה נגלתה אליו השכינה. היה הדבר לפני תקופת הלאומנות, בשעה שקנה לו האדם את העולם במשיכת-הלב, ואצ“ל שהפייטן היה בבחינה ידועה אכסטריטוריאלי. שויצריה יפת-הנופים קשרה בעבותות-אהבים. האם שרו משורריה על מכורתם ביתר הרגשה ופתוס מאשר יעקב כהן? כשקוראים אנו את “הלווציה” ויתר שירי שויצריה שלו, עוד כיום אופפתנו הרגשה, כאילו נשמנו אוירת נחלת-האבות. כמה מעורה המשורר בשכבת-חייו זו, באדמה דשנה, בבחינת “רטוב הוא לפני שמש, ועל גנתו יונקתו תצא”. ולמרות שפע היצירה, העלולה בלי ספק להקנות סיפוק רב ליוצרה, – בכל זה תוגה תנוה בלב המשורר תמיד. אין קצה לשירים הליריים שלו, אם גם לא טבועים ב”אנכיותו" הבולטת. מהי איפוא נקודת-הצער הבוערת של חייו, התוססת, ואין דמי לה? מי יעמוד על מהות תוגת-החיים הלזו? –

והנה ינצנצו לעינינו לפתע חרוזים עצובים, עמוקים כתהומות, החושפים דמות הנפש במערומיה:

וְאָנֹכִי, אָדָם בּוֹדֵד, בְּסַעֲרוֹת-עוֹלָם, וּבְזִיק-אֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּי,

עַל אִי-הַפְּלֵטָה, עִם סְפֵקוֹת נַפְשִׁי מֻשְׁלָךְ

בְּיָם הַתֹּהוּ הַגָּדוֹל…

האומנם אזרח רענן זה של הלווציה כה נמק בבדידותו, מושלך עם ספקות נפשו בים התוהו הגדול? ואיה הנאת-אדם מחמודות התבל המאליפות? האין כאן מבע לכפילות-ההרגשה: מצד אחד משורש המשורר בכל נימי-נפשו באדמת הלווציה, כאילו היתה זאת מכורתו היחידה, ומאידך מלפפתו תמיד הרגשת-נכר מכרסמת, כאילו היה אורח נצחי בתבל-יה? “העל כן אני גר באשר אבוא וכאורח, ללון סר ומלוא מנוחתי, באשר גם אלין, לא אמצא לעולם?” כי נשמתו ההומה מרחפת זה כבר, מתדפקת על שערי ארץ אחרת:

נוֹף חֲלוֹמִי, מְקוֹם אוֹצְרוֹת-אֵל שְׂפוּנִים לִי, יָדַעְתִּי,

וְרֹב מַשְּׂאוֹת לְבָבִי, אַאֲמִין, רַק שָׁם תִּתְקַיֵּמְנָה – –

הָיְתָה הֶלְוֶצְיָה הַיָּפָה לְמִקְלַט הוֹד-אֲבִיב

נְעוּרַי,

תְּהִי נָא צִיּוֹן הַקְּדוֹשָׁה לִמְכוֹן רוּם-חַיַּי

וְאַלְמוּתִי…

הולכת ונשנית בזה לעינינו שוב נעימת-התוגה המזעזעת: “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב”…

מי עדיף ממי? האם זה שנהנה מהקוסמוס כולו לכל תופעותיו וגילוייו, בשגם אדם הוא, בבחינת “שמע, בכל לשון שאתה שומע”; או בן-עמו, העומס בחובו את שכבות-הדם הכבדות של אבות-אבותיו, רובדי-המסורת המגובבים, צער-העם וענוּתו ביחד עם תקוותיו ומשאלות-נפשו שמדור לדור. – – –

בכתבי יעקב כהן המחודשים, מכיל הכרך הראשון שני חלקים. החלק הראשון: “נעורים ונדודים” מטפל בחויות נדודיו ונעוריו, ברשמיו מיפי הנופים ומעזוז האהבה וממפלאות מעשי אלוה. והחלק השני: “מבין החרבות” כולו קודש לגורל עמו ויעודו, לסבלו ולצערו, לגלותו ולגאולתו. כל סגולות האומה, הנסתרות והנגלות, ערמת ירושתו, נערמו פה לכרי-תבואה מזהיב.

מאד תאב המשורר היות “המעין התמים ההוא, היורד בהרים, ברננה חרישית על סלע ושוּר ירקד וכל דופי לא ידבק בו, שמש-אל יפז גיל-שטפו וצללי-נשף רק סודו יעמיקו, תמיד, בלי-ייעף, יתן את נפשו נדבה, ישא בחדוה תמיד את שפע טובו לגיא ישא חיים וברכה לארץ רחוקה”…

ברם, יעקב כהן, לא יכול היה להסתפק בשיקוף ההוויה גרידא, בטעימתו אותה ובהנאתו מיופיה. נתברר, בהמשך הזמן, שנפשו נישאה לנושא יותר בשר-ודמי, יותר מוּחשי, הנובע מתוך “קירבה” ממשית. ומה קרוב לאדם יותר מגורל-עמו, שנוגע אל עצמו ובשרו ומדריכהו מנוחה בלי-הרף?

לרוב, כשמטפל היה יעקב כהן בעניני ההוויה השונים, הרי נראה היה כאיש-הצורה הנאותה, כולו הדור-נאה, מלא רוך ומילודיה, – ברם, בנגעו במגע קל בנושא האומה, הפך כולו לאש, ונפשו גחלים ליהטה…

כי נשא יעקב כהן בנפשו מעודו את להט החזון הקדום לא כחזיון אמנותי אלא כעובדא מציאותית. כי לא היה זה סיפור בלבד, מה שסח לנו המשורר במבוא ל“חזון התשבי”, שנתגלה לו אליהו בהקיץ. זו היתה אמת כהוויתה. עקבות חוויה זו ניכרו ונחרתו עמוק בחלק הגון מיצירתו בחלק השני. מהות אישיותו של כהן התנתה בפירוש פגישה ממשית כזו. ולא אליהו הנביא, הישיש החנון, המיתּי, הופיע לנגדו, אלא אליהו המוּחשי, בגיל-העמידה שלו, הקנאי, המתריע-המרעים: “עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?”

יש יצירה, שכשלעצמה אין חשיבותה נודעת ביותר, אולם אגב “הערת” המחבר, בחשפו את שרשיה השׂפונים במעמקים, יבריק לנו בה פתאום, כמתוך זרקור, טיב-מזגו של המשורר על כל קיפוליו הסמויים. הפואימה הפרוזאית “חזון התשבי” מושפעת אמנם, מבחינת הצורה, מ“מגילת האש” לביאליק, אולם מבחינה מהותית הנֶהָ בבואה שקופה של עצמיות הפיטן למלוא סגולותיו האישיות. מלבד שכוללת היא בתוכה קוים אבטוביוגרפיים, הרי פורצים ועולים שפעת חזיונות כלבות הר-געש, מערכות מאורעות ומקרים, חזיונות בלהה, שנקרו ויאתיו כתומם אחרי עשרות בשנים (חזיונות-הפלגה של בלבול לשונות בימות חבלי-המשיח), נחזו בשירה זו ברור היטב, כאילו היה יוצרה מגיד מראשית אחרית.

רואה המשורר את בוא היום הגדול וחבלי-המשיח הנוראים הכרוכים עמו, באשר הוא נשלח לבשרו, הוא עצמו הנהו “גלגולו” של התשבי (לא מתואר בלבד), אלא לו היעוד ועליו הגורל. עליו לעבור באומה כרוח מטהרת, כמטאטא השמד. בקראנו, או נכון מזה, בהרגישנו את כל אלה, מתחוור לנו לפתע פתאום, שכל מקרי-חייו של המשורר, שהקסימונו עד היום, טפלים הם לעומת קוטב-חייו הלזה. הם – נקודות-ההיקף המחוברות או הנשלבות מנקודת-המרכז הלזו, שהיא לב הוויתו כולה. בעצם נמצא המשורר תמיד תחת מרות גורל אומתו, או שהיתה עליו יד אלוהיה או ששרוי היה בספירות סביבת-הקדומים בשעת עיצובה וביצועה את מהות עצמיותה. נראה, איפוא, כאמור, ששירת-הקיום¹ שלו, בעתרת נוֹיה ועושרה, לא היתה, בעצם אלא היסח-הדעת מנקודת-הבערה שבנפשו, המכרסמת והמלחכת. מין מנוסה מעצמו, מדוויו, אל כל אשר ישאהו הרוח, בדומה לבריחה של יונה הנביא בשעתו:

וּבָאתָ אֶל-הַיְּעָרוֹת וְשַׁרְתָּ עִם-הַצִפֳּרִים

אֶת-שִׁירָן, וְאֶל-הַשָּׂדוֹת תֵּצֵא וְעִם הַשִּׁבֳּלִים תַּחֲלוֹם

וְתִתְפַּלֵּל, וְשָׂמַחְתָּ עִם כָּל קֶרֶן-פָּז וְעִם כָּל-גַּל עוֹבֵר

תִּשְׂחַק, כְּאַוַּת-נַפְשְׁךָ וּכְצִמְאוֹן-לְבָבֶךָ.

וְכִי-יָבוֹאוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי הָעָם הַקּוֹדֵר

וְיִשְׁאֲלוּ אוֹתְךָ: מָה הַשְּׂחוֹק אֲשֶׁר עַל-שְׂפָתֶיךָ? – וְעָנִיתָ

וְאָמַרְתָּ לָמוֹ: כִּי תִּהְיוּ לִשְׂחוֹק וּלְקֶלֶס בְּפִי

כָּל-הָאָרֶץ!

ברם, לא היא תכלית נפשו. היאחזו בכל מאמצי כוחותיו בשולי אדרתו של הטבע בחלק הראשון, אינו בעצם אלא היתקעות בעוגן-מפלט. שהרי עיקר ענינו וראש משאלות-נפשו: אומתו. ובחלק השני של כתביו חדלו האמנות והשירה להיות המניעים העיקריים ביצירתו. לא היופי היה שוב שובה את הלב, אלא חזון הגאולה:

הִנֵּה אֲנִי מֵקִים בְּיִשְׂרָאֵל דּוֹר בַּרְזֶל

וּנְחוּשָׁה, אֲשֶׁר לֹא יֵדַע דִּמְעָה וְלֹא יֵדַע אֲנָחָה, דּוֹר

סַֹעַר, יְלִיד-מִדְבָּר, גֵּא וּמֻפְקָר וְאַכְזָרִי,

וּבְחֶבְיוֹן-כְּנָפָיו גְּאֻלָּה.

וְחָרְדוּ מִפָּנָיו כָּל זוֹחֵל וּמְעוֹפֵף וּבָאוּ בַמִּסְתּוֹר, וְכָל

עַנְנֵי-מַעְלָה יֶחֶרְדוּ עָלָיו לְהַשְׁחִיתוֹ, וְעָבַר בָּאָרֶץ

בְּזִמְרַת-יְשׁוּעָה וּבִמְחוֹל-פָּרִיצִים וְהֵקִיצוּ כָּל מֵתֵי

עוֹלָם…

מסביב אופף אותנו יקום נאדר-נהדר, מקסים-מכניע, שלו נשועבד במלוא עצמתם של חושינו. ברם, עיקר עניננו, המתנוסס ממעל לכל העצמים החיצוניים הוא: הווית-עצמנו לכל דקדוקיה. הקוסמוס השתקף אמנם בשירתו של יעקב כהן כמו במי-בדולח, אולם עולמו הפנימי, הסוער-בוער, מוּעד היה לכיווּן אחר: חבלי הגאולה ועקבתא דמשיחא. אוירה זו היתה לרוחו: מציאות חיה. אל ישָכח שירו הראשון של כהן:

“אֶשׁכַּב, אֶחְלוֹם: שַׁדְמוֹת-צִיוֹן, כַּרְמֵי אַדְמַת-אָבוֹת”.

מטבעו היה איש-עלילות. גם פעיל היה לרגעים" תזָכר עסקנותו הנלהבת ל“עבריה” מלפני עשרות בשנים. הוא גם הוכתר למנהיג רוחני למפלגה של נוער קנאי. וכן גם שיריו: “פעמי משיח”, “לטשה צורי”, “בריונים”, “דוד אלראי”, “חפץ אחרון” וכולי, על כל להט בטוים האמנותי, לא היו דברי יצירה בלבד, אלא נתחים חיים מעצמו ובשרו. כי הוא שיקף בכלל את תקופתו-תקופתנו: בוא היום הגדול וחבלי לידתו האיומים; מראה דורנו הנאש מפרפר, ובוהק פני המשיח הפולח את עלטת-חיינו שהיא בבחינת “וימש חשך”…

“הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ד' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא…”

(מלאכי ג' כ"ג)

יעקב כהן הנהו פיטן בעל ממדים רחבים (חזיונותיו ואגדותיו המהווים את חלק-הארי ביצירתו, שהתסיסונו והעלונו בשעת הקריאה, עומדים להיאסף ביתר שלושת כרכיו. הם קובעים לעצמם הערכה מפורטת שאין לפרטם בדרך-אגב). בריכה משקפת שטח הגון של הוויה, פרקי-חיים תוססים, מעולם המציאות והחזון. בראש וראשונה שר את מנגינת-חייו של עצמו. כל חוליות “שלשלתו” צרורות אחת לאחת ביצירתו. אכן, גם היקום כולו, במלוא השגב והנוי, מצא בו בבואה הולמת. לכאורה, ימצא לו לפיטן סיפוק למדי ביעודו, להיות ארשת-שפה ופה לבריאה כולה, לרחשי-נפשה והגות-רוחה (מסתבר, שאין לאדם תפקיד נעלה מזה). אכן, רוח הוא באנוש, נמצאנו למדים. הרוחני המוחלט של אומתו, לשד-הנצחים של דורי-הדורות, מחלחל היה במהותו של כהן בלי הרף. אך הוא, נראה, מהווה הנהו את החלק הבָּרי שבו, דם-התמצית של אישיותו. כי כל מה שהאדם הנהו בטבעו אזרח-העולם (הדור-נאה זיו העולם!) הרי נוח לו מכל: בית-אבא על ד' אמותיו, המבושם ריחות ונעימות, משקע-רקע של דורות, שעריסתו עמדה בו מיום הגיחו לחזות באור ד'. שהרי נחלת-האבות, זו המורשה של נימוסים ומנהגים ואורח-החיים המסורתי, היא בלבד מולדת-הנפש היחידה והאחידה של האדם, כהמות-רוח המשורר:

וְכָל-הַיָּמִים אַךְ לִקְרַאת-שֶׁמֶשׁ נָדָה

וְאֶל גִּלּוּי שְׁכִינָה עָגְמָה כָּל הַיָּמִים.

וְלֹא הָיָה כַּכְּאֵב, אֶל הַגְּאֻלָּה כָּאָבָה, וְכַגִּיל בָּהּ אֶל כָּל אוֹר, כָּל-צִיץ תָּמִים.

וְכַכֹּהֶנֶת הַשּׁוֹמֶרֶת אֵשׁ-הַקֹּדֶשׁ

לִבְלִי תִּדְעַךְ אַף בַּל שְׁבִיבָהּ יִקְטָן,

נַפְשִׂי כֵּן בָּהּ נֵר-הַתִּקְוָה שָׁמָרָה

בְּכָל סוּפוֹת גּוֹרָל וְתַהְפּוּכוֹת הַזְּמָן.

בְּכָל סוּפוֹת כָּל-תַהְפּוּכוֹת הַזְּמָן

נִשָּׂא קוֹל כִּנוֹרִי, בָּדָד, הָמָה

יֵשׁ צָעֲקוּ נִימָיו, יֵשׁ נֶאֱנָקוּ

אַךְ שִׁיר-שִׁירָיו הָיְתָה הַנֶּחָמָה.

ויקר מקרהו, כעבור עשרות בשנים, בסייר הפיטן את נכסיו, בהעבירו עיניו על היקף אחוזתו כולה, ובראותו ערמות-רוחו מגובבות כריים בשלים, מזהיבים, “כעלות גדיש בעתו”, – באתהו פתאום תוגת-עולמים על גורל-האדם בן החלוף, על ה“היה” הנאדר שלו שנכחד לעיניו ממש, שרק

"נִיצוֹצוֹת מִזְעָר, וּכְמוֹ בְּמִקְרֶה, מִן הָאֵשׁ פֹּה

נִמְלָטוּ".

הָיוּ חֲלוֹמוֹת כַּבִּירִים, כּוֹכָבִים בָּם רִקְּדוּ

וּנְצָחִים,

רַק מְעַט מֵהֶם קָמוּ, וְלֹא בִּמְלֹאָם, וּּדְמוּתָם מְסֹרֶסֶת;

כָּהוּ, כָּבְדוּ הַשָּׁמַיִם נִטְּשׁוּ, נִשְׁכְּחוּ

הַפְּרָחִים,

וְנֶחְשַׂף הָרֹאשׁ יוֹם אֶחָד וְהִנֵּה הַקָּרְחָה בּוֹ

נוֹסֶסֶת.

נוֹשֶׁבֶת רוּחַ סְתָוִית… וְזָר וּמַפְלִיא הָרַעְיוֹן:

יוֹבְלוֹת יַעַבְרוּ, לֵב הַשָּׁר לֹא יִדְפּוֹק עוֹד,

שְׂפָתָיו לֹא תֶּהְגֶּינָה,

וְעוֹד פְּלֵטַת נְעוּרָיו בִּשְׂרִידֵי עָלִים אֵלֶּה תָּרֹן,

וּלְבָבוֹת רְחוֹקִים יִרְעֲדוּ לַצְּלִילִים, נִימֵיהֶם

תֶּהֱמֶינָה..

למקרא הטורים הנוגים הללו, מתכווץ הלב מרוב עגמה לגורל החיים וחדלונם; לגורל היצור העילאי, שחסר הוא “מעט מאלוהים”, שיסודו מעפר וסופו לעפר…

אבא – יהודי פשוט וכשר. אמא – אשה ענוגה וטובה. קו האופי – מורשה לו מאביו, העדינות והטוב הגיעוהו מיד הורתו.

עוד בילדותו התנכר בשאר-רוחו. ספג תורה כאדמה צמאה. ירא-שמים ואדוק היה וחיצי חבריו ה“אפיקורסים” ניחתו בו. אך יותר מכול חמד את השדות הרחבים מחוצה לעיר, האפרים הירוקים, מי-המנוחות… פעם לקחו אביו עמו בעגלתו לכפר הסמוך, – נפעם ממראות הטבע, והיה עורג אליהם מאז כאל מקלטו היחיד.

פעם הביא לו אביו למנה מאודיסה ספור-המעשה “אליבבה ומ' הגזלנים”, למקראו התלקח בו דמיונו, ואחזו מאז בולמוס-קריאה. השפיע עליו ביותר, “רובינזון קרוזו”, ומה שנעשה בשבילו מאפו בתקופה זו, סיפר לנו פיכמן במסתו הנלבבת עליו.

צרו לו ד' אמותיה של העיירה והוא השתוקק למרחב. בבוקר בהיר אחד התגנב בחשאי מבית-אבא, כשצרור-לבנים מדולדל תחת בית-שחיו (בו צרורים היו גם ספרי מאפו). מאז החלה פרשת הנדודים שלו וגלגולי-המלאכה השונים והמשונים. בכיסו לא נמצאה אף פרוטה, – ברם הסתדר ברווחה בקרון מתחת לספסל, עד שנתקל הקונדוקטור ברגלו המשורבבה חוצה, וגרפו ממקום-מחבואו והשליכהו באישון-לילה ליד בית-נתיבות נידח, מבלי שידע אנה לנטות…

באומנויות מרובות אחז הנער, ובכל אלה גוע כמעט ברעב. פעם נטפל לקבצן מחזר בעיירות עם “תיבת-זמרה” וערך עמו “גלות”. ופעם נתחבר לאיזה “שקץ” ועשו יחד מקח-וממכר בעצמות יבשות. אחר-כך נעשה שוליא לאופה, ל“משרת” בחנות, למלצר במסעדה, וגם מסבּלוּת ועגלנות לא הניח את ידו. לבסוף מצא את תיקונו ב“מלמדות” כפרית, לסיפוק-רוחם הגמור של בעליו. ומפני שהלשון הרוסית שגורה היתה בפיהם, עלה בידו לרכשה גם הוא. כך נפתח לו נקב כחודו של מחט לשירה הרוסית וגם החל לסגל לו אט-אט את השפה הגרמנית. היה זה חורף של בישול וביכּור. יומם עבד את עבודתו באמונה, ובלילה היתה שירה עמו.

אך בכל אלה לא מצא סיפוק לרוחו. נפשו כלה לכרך, למקום-השכלה ודעת, לעיר שחיי-צבור אינטנסיביים סואנים שם. ושוב חזרה אליו פרשת-הנדודים, נד ונע בערים שונות, עד שהגיע למטרופולין של בסרביה: **קישינוב. **

חשכת-המציאות שלו, בתור-הנעורים, הלכה ונמוגה כבערפל, עם חבלי-היצירה שהחלו מתרוננים בחובו ועם שעות-העונג שמוּנוּ לו לבקרים בהגיחו לקרבו את יצירות-המופת העסיסיות של ביאליק וטשרניחובסקי, מנדלי ואחה"ע, שנתברכה בהן ספרותנו באותה שעה. לא היה צורך לרעות בשדות זרים! ספרותנו עצמה היתה בעיניו אי-קסמים מבורך, מלא וגדוש בכל המכמנים. אפילו פרישמן, הפיטן החד והקפּריסי, לא בוש עכשיו בדורו, – והחל צועה בראש “הדור” שלו, והיה זה בעיניו כלי-מבטא הוגן והולם את גיל-הבגרות של ספרותנו.

משאת-נפשו של פיכמן היתה אז, להצטרף ל“דור” נאור זה, לעבור את כור-המצרף המחשל של פרישמן הקפדן, – ודבר זה עלה לו, הודות לאמתות כשרונו המחונן, בנקל. פרישמן סמך את ידו עליו.

מְהַלֵּךְ אָנֹכִי בֵּין הַצְּלָלִים הַחֲבִיבִים – רֵעַי,

וּבְעֶצֶם לַיְלָה

אָרִים פִּתְאוֹם כְּנַף אַדַּרְתִּי,

וּכְחַיָּה פְּצוּעָה יִרְעַד הָאֹֹפֶל

מֵאֲבוּקַת סוֹדִי.

תוכו כברו. זקוף-קומה וישר-גו. באבריו בריאות בסרבית, ברם, נוגה העין מגלה, שנשמת משורר מסתופפת בגוף חסון זה. גם הידים החטובות נאה, הלבנות, חושפות את העצב הכמוס שבו… והוא הדין במהות יצירתו, כבבואת גופו. הביטוי ברור, מהוקצע וּודאי. ברם העולם שלו נטוי אלכסונית… הנוף המיוחד במינו עוד בקובצו “גבעולים”, אמנם מוצק הוא – אך מגובש גם האד העוטה אותו. המשורר נוטה לגדר הדברים, לביטוי עד גמירא, לסוף-פסוק (חולשה לפיכמן בשירה לפסוקים קצרים), וככלות הכל, אובד הפסוק בחלל אפקים לבלי תכלה… חותמה של שירת פיכמן: בריאות כדמות גופו. אך בחובה מכרסמת, תולעת העצב. טווה היא את קורי-משיה המיוחדים, העצמיים, של בת-שירתו. כי עם כל עוצם-ההנאה של המשורר מהיקף-המראות העוטרהו, הרי עיקר הנהיה שלו “לרוח הערב” ש“בכנפיה עצב סתרים” עם “ריחות הר כה דקים”. כמו למיכ“ל, כן גם לפיכמן, משאת-נפשו הנאצלה: הערב. טועם הוא אמנם בהנאה בקרי-אביב, ו”לבבו רווה זיו צהרים" – אך אינו מאמין במרגועם. בוגדה מנוחת צהרים: “יד רוקמת בחשאי חופות אור על תהומות-זועה. וחלומות לובן זכּים כּורים קבר לאיזה דבר”. מאמין המשורר רק בשעה אחת, שעת בטחון, נאמנה ועצובה:

שְׁעַת הָעֶרֶב הִיא הַגְּדוֹלָה

עִם תַּנְחוּמָהּ וְעִם מַרְגּוֹעָהּ,

הִיא לֹא תְּכַזֵּב לָךְ, בָּהּ תַּאֲמִין.

וְשֶׁפִי תֵּלֵךְ לִקְרַאת בּוֹאָהּ.

בְּאוֹר הַיּוֹם וּבְלֹבֶן זְהָבוֹ

צַפֵּה לִבִּי, לָהּ כִּי תָּבוֹא.

בשיריו הראשונים רווח בעיקר הנוף על כל קסמיו, בגילוייו השונים. מבעדו נראית גם נפש הפיטן, לכל קפוליה הסמויים. עוצב עליז ונסתר בחגוי הוויתו כולה, סתיו מזהיב ומאדים ניתך בשלכתו לעינינו. גבעולים בודדים, בולטים בשדות המרחביה ומבליטים את ערית הוויה. “צללים על השדות”. והמשורר, לא עצב יכרסמהו, כי חדוה גדולה בו קמה לכל מרחב זה, שדוד אדרת סוד, אף משלכת ריקה זו נשקף לו –

הֲדַר הַהֲוָיָה לֹא יְכַזֵּב,

כָּל מַשַּׁב רוּחַ הֶעְמִידַנִי עַיִן

בְּעַיִן עִם הַ“יֵשׁ” וָאֶתְבּוֹנֵן.

וּבְרֶגַע זֶה צְלָלַי כֻּלָּם נָמוֹֹגוּ

לְאוֹר חָדָשׁ, אֲשֶׁר נוֹלַד מֵאָז

וַיְחִי בִּי וַיְפַעֵם בִּנְגִינוֹתַי.

כאן סוד אספקלריתו העצמית, ההוויה כולה נראתה מבעד משקפת סתווית, עצובה-עליזה, בכל אמתה האובייקטיבית, הסמלית, אולם חס לך מלחשוב על אספקלרית-קוהלת, למרות כל עוצם אהדתו של המשורר לפילוסוף זה. עמקי-תהומות נחשפים אמנם לעינים, – ברם, בצרוף רמז של אזהרה למתינות-הצעד, לטפיפה בנחת על עברי פיותיהם עד הגיעו בשלום לככר-הנגוהות, לאפרים הירוקים של העליזות…

מדדה המשורר בגרציה על עברי התהומות, נחוי בידי צו-החיים לאי-מנוחות. במידה שיש מקום בלבו לרוחות-חרדה, בה במדה עלול הנהו ליהנות מפינת-מרגוע, וכה איווה לו הפיטן ב“אידיליות-ים”, למשך עונת-קיץ מלאה, עם הנץ האביב עד לשלהי דקיטא, נוה-שאנן לחוף-הים. הים על כל תעלומותיו, ישתרע וייחשף לעינינו, מכל צדדיו האידיליים. טיפוסי-אדם מכל המינים, קייטנים ואזרחי המקום, משתבצים נאה במסכת. ולב המשורר יעור לאהבה על כל קסמיה. אידיליה של אדם שנמלט מגוב האריות לאי מבטחים, כשטרף-חיים מפרכס בין שניו…

“ימי שמש” – כשמו כן הוא. ככוח-השמש בגבורתו. בפואימותיו הגיע פיכמן לשיא חוסנו. הרבה און הוצק בחרוזי השירות הללו. נדמה, שהפירות נשלו מעליהם, עם גמר בישולם. וכן גם סח לנו המשורר במבואו ל“ימי שמש”, שבמשך שנים-שלשה ימים, רשם במחברתו שעל ברכיו, בסיפון על האניה מאיטליה לא"י, כמעט כל חרוזי “רות” וגם חלק הגון של “שמשון בעזה”. צלחה עליו הרוח וזכה המשורר להשראה בלתי מצויה. ולא היתה זאת זכות המשורר בלבד, אלא של מקצוע-הפיוט בכלל, על שנתברך ביבול מחונן כזה.

ידוע שקשה מאד להיטפל לנושא תנכ“י, מפני שלמרות צמצומו המופרז, לא ישייר כמעט טפח להתגדר בו. נראה שנסחט הוא עד גמירא. הדבר מכוון ביחוד כלפינו מבפנים, הבקיאים בסגנון הרמזים של המקרא “דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא”. כל השירה הלועזית, המיוסדת על נושאים תנכ”יים, אינה עלולה להביאנו לידי התפעלות, באשר נתקיים בהם הכתוב: “סבאך מהול במים”. אף גדולי המשוררים שאיוו להם קרקע-יצירה הלזו (כגון: בירון, הבּל וכד') – גם אצלם מבהקת כאן רק האידיאה החדשה, שהנושא הביבלי היה להם רק ללבוּש. הם מזגו בעצם יין חדש לתוך קנקן ישן. נִפלה מאחרים הנהו רק אברהם מאפו, שמפאת יקוד-געגועים להדר-קדומים שלנו (עם כוונה לתתו בתור דגם לחיקוי), הצליח ב“אהבת-ציון” למתוח את הקלף התנכ"י ליריעה רומניסטית. בספר זה בלבד נשתמרו טעמו וצביונו של המקרא למרות התמתחותו.

פיכמן עיצב לנו גבורים תנכ"יים מבעד לאספקלריתו, מבעד לסגנונו הזך, בעמדו כבר הוא בעצמו על קרקע-המולדת המוחשת. אין הוא רוצה ליצור לנו את הגבורים בדמותם מאז דוקא. נוף-הארץ ניתן לנו, לא בעד משקפת רומנטית, אלא בעיניו הוא. הוא ארץ-הישראלי הממשי, – הנוף אינו קרוץ אצלו ממראות-הדמיון ואינו פרי הקריאה. לא. הוא הנהו רקע חייו המציאותיים. סגנון השירות האלה הנהו רגיל, פיכמני, בלי שמץ סטיליזציה. השגב אינו קליפה, – אלא נשגב הוא, מגוו. הפואימות הללו אינן “מחוננות” בסגנון נמלץ, העשוי במתכוון כלבוש לתקופה. הגבורים מדברים בפשטות, בסגנון זמננו. אחד משומרי הסף של המלך דוד מסיח לתומו כמונו היום: “אכן הלילה יתרחש כאן פלא”.

פיכמן אינו, אמנם, האיש אשר יעשה בלהטים לאומיים, שיצירתו תטיף דברי-תעמולה, – אולם מעצמן משתרבבות לתוך שירותיו נעימות-התקופה, הדי משאות-הנפש. מבלי משים נמלטות מפי נעמי מלים אקטואליות כאלה:

לֹא טוֹב כִּי יַעֲזוֹב אִישׁ אֶת אַרְצוֹ בְּעָנְיָהּ,

וְהִצִּיל רַק אֶת נַפְשׁוֹ. אַשְׁרֵי אִישׁ

אֲשֶׁר בַּצַּר לְאֶרֶץ הַמּוֹלֶדֶת,

עִם אֶחָיו יִשָּׂא חֶבְלָהּ, יֵשׁ בְּחֵיקָהּ

לְכָל-עֳנִי שִׁלּוּמִים, וְהִיא תְּפַיֵּס

כָּל נֶאֳמָן עִמָּהּ גַּם כִּי יִרֶב סִבְלוֹ.

וְנִסַּח מֵאַדְמָתוֹ – קִלְלַת-עוֹלָם

רוֹבֶצֶת עָלָיו כְּבֵדָה לְאֵין תַּקָּנָה.

או בדומה לזה, צרכי-השעה שלנו, מלחמתנו הממשית עם הפלשתים של ימינו, מַתנים איזה אידיאל של שמשון, מסוג הגבורים שלנו מימי-הקדומים; שמשון זה ש“חרשׁה ידוֹ את שׂדה עמוֹ ותּזרע זרע הפּדוּת לעד”; זה משטח-העוז, מרהיב-העינים בעושר עלילותיו, אינו משולל לחלוטין מגמה ומשאלה: מן דין הבו לון…

המשורר פיכמן, ששרוי בלי-הרף באוירת-יצירה מתמדת, הביע בצורה הנמרצה ביותר בשירו “אבל-דוד” את החרדה המזעזעת של סילוק שכינה בעצם עצמת תעצומות-היצירה: הטרגדיה האיומה של אטימת אטוֹמי ההשראה. זוהי שועה איומה, בעידנא דאתערותא, בבחינת “אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני.” ומי הוא זה המתריע בקול אימים על השיתּוק המבעית הלזה? לא אחר מאשר דוד המלך, מתוח-השרירים וערוך-המיתרים. נעים-זמירות-ישראל זה, שכגודל עוזו ואילותו, כך תערב עדנת כנורו. ובמדה שישגא חסון-נפשו, בה במידה ניתן לו למנה ניגודו: רוך-נשמה. והנה נפשו המלכותית שגלתה מספירת-האצילות הכי עליונה, נכסוף נכספה לראות את עצמה שוב בתפארת עזוזה. ומה עלז כל לב לפתע פתאום, בפואימה “יואב”, בהישמע מחדש צלילי-הכנור, וכל חלל-העולם נתמלא שוב רטט-צפיה לפלאי-יה. בהתחדש צלילי-הכנור, כל היקום כולו, כאילו נשם פתאום לרווחה, ונתמלא שוב עסיס, ואף יואב הגבור שתּש כוחו חגר פתאום אונים מחדש. הנגינה נראית בתור עורק-החיים של ההוויה כולה.

מעין כמייה לפורקן מחלחלת גם בשיר הדרמטי “הבעש”ט בדרך לא“י”, שקורץ מחומר שונה לגמרי מזה של התנ"ך. כמובן, אצל פיכמן אינו עלול אף חזיון מסוג זה ליהפך לדבר שבמסתורין, כמו שמחייב טבע החומר, באשר חוש-אמתּותו מונעהו מכך. אולם החתירה בגלי-העצבות לקראת “ספינת החדוה, באש לבנה כל מפרש בה בוער”, מעידה להיכן פני המשורר מועדות. בעצם הובעה בזה השקפת-העולם החסידותית, “שנקראה שוב לכבוש את החדוה”. ואשרי המשורר, מי שתוגת-החיים מלפפת את נפשו כל ימיו, שהגיע בשחיית-איתנים, בחרף-נפש ממש, עד לספינת החדוה:

וַיִּירַק כָּל תֵּל קֵרֵחַ

וְכָל יָד אֲשֶׁר יָבְשָׁה,

הִשְׂתָּרְגָה כְּבַד פּוֹרֵחַ

עַל תֵּבֵל שֶׁנִּתְחַדְּשָׁה.

פואימותיו הדרמטיות של פיכמן קובעות לעצמן מקום כבוד בשירתנו, באשר מלאות הן וגדושות פיוט ומחשבה, סמלים ורמזים וראויות להערכה מפורטת, שרשימה קצרה מסוגנו תקצר מהכילה. למעריך-מאריך יש כאן מקום להתגדר, לתועלתם של הספרות ושל הקורא.

המבקר פיכמן הופיע בספרותנו, בתקופת היווצר המסה ונמנה בין יוצריה המעולים. אמנם לא חסרו בספרותנו באותה שעה מבקרים חשובים מכל הסוגים. ראובן בריינין כתב מונוגרפיות גדולות והגונות. דוד פרישמן הוקיע את זועת-הבטלנות שבספרותנו והוא גופו שימש דגם ומופת בטעמו היפה ובעדנת סגנונו. יוסף קלוזנר הבליט בהערצה את היש המחלט שבתקופת ההשכלה וקידם בהתפעלות כל הנולד במזל-תחיה. מ.י. ברדיצ’בסקי הניח את היסודות לבקורת ההתרשמות. פיכמן מיזג בתוכו את הליריות הפרישמנית עם ההתרשמות של ברדיצ’בסקי. הוא נתן לחזיונות המבוקרים לעבור על נפשו לתומם, ופרי התרשמותו היה מעין פואימה בפרוזה, כהתרשמותו מיפה-נוף מרהיב-עינים. הוא תר אחרי מחזות-טבע כלולים בהדרם: מאפו, יל“ג ומיכ”ל. ולפתע חמד לו נדודי-טיול לארצות-מרחקים: קוהלת ואיוב, וגם זה עשה עלינו רושם של חווית המשורר מחזיונות-הוויה מופלאים. לא בקורת-ספרים היתה זו לנו, אלא המשך מחונן של פיכמן המשורר בעמדו תוהה ומשתאה בפני חזיונות-יצירה רוחניים (כדוגמת שיריו: הומירוס, גטה וכו'), ממש כמתוך יחסו וזיקתו לחזיונות הטבע.

כך נראתה משנתו בתקופת-יצירתו הראשונה. אכן, עם המשך התפתחותו, נשתרבבה תוספת-מה במסתו: הגוון ההגיוני, העיוני. איני יודע אם נעשתה המזיגה בין האלמנטים השונים, שירה ועיון, – אולם העובדא בעינה עומדת, שנתוספה לו מידה חדשה זו, ואין ספק שמרובה חשיבותה כשלעצמה. שני אפני-היצירה פועלים על הנפש במידה הגונה, השירה בקסמיה וההגיון במשקלו. ואין המזיגה תנאי מוחלט. אני, למשל, הנני חסיד דוקא של הפרגמנט, המונע בהרבה דברי-טפל, שברובם אינם אלא לולאות-קישור. אבל לעצם עניננו: הספר “אנשי-בשורה” שנתהוו בו שינויים ותוספות, שנשתנה ממטבעתו הראשונה, אינו אלא סעודה מלאה של “בישרא וכוורא” בלוית צלילי-הנגינות המשובבים את הלב. פה אין העיקר פיכמן, המשורר רב-האיכות, בעדנת-טעמו ובנעימות-הגיונותיו, – אלא הגושים המוחלטים בשפעת עושר-מושגיהם ושלל תכונותיהם עומדים לעינינו כנדים לבל הימוט: רמח“ל, אד”ם הכהן, מיכ“ל, מאפו ויל”ג. גופים מוחשיים, המהלכים עלי אדמות, על הגיגיהם ועלילותיהם, נעצבו כחטיבה אֶפּית. ועוד פעם נדגיש: כאן אין המגמה לניתוח בקורתי של היצירה, אלא תיאור האישיות למלוא מעלותיה ועמידה יסודית על סגולותיותה ויחידותה. פורטרטים בשרטוטים אופיניים גדושים, כך שעלתה לו להוציא את הבקורת מאפיקי הרשימה והשרטוט ולהסיע אותה למרחב אפקיה של המסה. וכה נתמתחו מאמריו על מאפו ויל“ג, רמח”ל ומיכ"ל בהיקפם, עד כדי ספרים כמעט.

הוא גופו, שנושא בחובו זוהר סמוי, ידע לחשוף מאין כמוהו את הזיו שזורעים אנשי-הבשורה ביקום וסביביו. אישים ענקיים לקחו את כל לבו, והוא עקב אחרי כל תג שלהם, וצרר למשמרת כל נטף הויתם. רמח“ל ומאפו, מיכ”ל ויל“ג, סוללי-נתיבות היו, יוצרי-ערכין, – הוא גמע לתוכו את קובעתם עד לשכרה. המעריך השתדל להימצא במחיצתם, לנשום בצותא-חדא עמם ועם צביונם המשומר, באוירתם המסוימת, המיוחדת. גישתו אליהם: במכשירים פיוטיים והגותיים. היה לנו לרוב הרושם, שמצא מין את מינו. אם למשל, במסה על מיכ”ל הוא נותן מקום להתגדר לליריקן שבו; אם בחיבורו הענקי על יל“ג, רווח פה ושם האפּיקן שבו, – הרי אצל רמח”ל בטפּלו בחלק המחקרי שבו או במקובל, נתגלה לנו פיכמן בתור איש-העיון.

חרדת-הנפש ביחד עם האמונה ממזגות יפה את האישיות התמה הזאת. מתישבת איפוא על נקלה הזיקה של אדם עדין זה ל“איוב” ו“קוהלת”, במזיגה עם הפתּוס הנלבב בשעת הערכתו חזיון אמנותי כאברהם מאפו. עצוב ומאמין כאחד הנהו המשורר, שני הצדדים מהווים את הגושפנקא העצמית שלו. מתוך אמונה תמה בדור יוּלד, עלול היה האמן המבוגר להיפנות ל“עולם הקטן”, להסיח עמו כאיש לרעהו, מבלי היתּמם, מבלי הפליה – והם הבינוהו (אמונתו זו הצרורה בדפי ספרי-הלמוד שלו, היא שגרמה להפצה גדולה של ספריו. וכן גם סוד-הצלחתה של “מולדת” – ירחון שנועד לנוער ונתן סיפוק-רוח גם לגדולים – יתבאר מתוך תכסיסו המיוחד של פיכמן: להשתמש בשפה אחת לגדול וקטן, בסגנון השוה לכל נפש…).

כאמור, הרבה ירש פיכמן מרבותיו ברדיצ’בסקי ופרישמן, בתפיסה אינטואיטיבית וליריקה, ברם, הוא נוקה מסקפטיותם ומסטירתם של שניהם. באשר הוא מאמין אדוק בתנועת-התחיה למלוא כל גילוייה המרובים. והגם שלא יצא פיכמן מעולם מגדרו של אמן, ולא נשבּה למפלגתיות, – הרי שועבד מכל מקום בכל חושיו לחזון-הגאולה לצמיתות, ורוחו הופרתה מפתּוס התלהבותו. ועם נצנוץ שביב אפשרות הסיע המשורר את ביתו לארצו משאת-נפשו, לחוננה ולשרתה. וכאן מצא כבר את ברנר שקוע בראשו ורובו בפילוס נתיבה לציוניות-העובדת בספרותנו – ונכרך אחרי דעותיו, למרות שינוי-מזגיהם. ומוזרים דרכי הגורל: בספרות הארץ-ישראלית עשה אלוהים את ברנר ופיכמן זה לעומת זה. לעומת החאוטיות ההיולית, הסטיכית, של ברנר (חאוטי היה רק הוא בלבד, יתר המשתתפים בקבציו היו רובם מתונים), כאילו נתקע פיכמן בעל-ההרמוניה כבלם, כנד עוצר. ירחוניו של פיכמן כאילו גלמו את המאידך גיסא של מהלך ברנר. לעומת “האדמה”, שטחי הערבה הרחבים-ירוקים, שיחי-הפרא והדרדרים, – הרהיבו ה“מעברות” את העינים בשלל תשבץ-תפארה של תרבות-האדם. איני יכול להשוות לעיני מראה ספרותנו בארץ, אילו נעדרו במשק-תרבותה הירחונים: “מולדת” ו“מעברות”. איני יכול לתאר לי גם מה היה פרצוף-ספרותנו אף כיום בלעדיהם…

מלאים וגדושים אנו ברושמו של פיכמן, שרוחו ניתכה בלי-הרף בשדות-ספרותנו, במשך שלשים שנה. הגם שלכינוס מלא לא הגיע עדיין, באשר יצירותיו פזורות עדיין על “שבעה ימים”, – מכל מקום נשתקע פיכמן כבר בלבב הקורא בתור חטיבה משוכללת, בתור נכס. ה“גבעולים” נהפכו ברבות-הזמן לשדה-קמה מזהיב, (לפי שעה בשני קבצים הגונים: “צללים על שדות”, ו“ימי שמש”) וה“בבואות” – אנדרטות-הסופרים שלו – מתנוססות בשפע בקרית-ספרנו, כצריחי-מגדלים בולטים מעברים (חלק מזער מהן נקלטו בספרו החשוב “אנשי בשורה”). לכאורה נדמו שני הקבצים הללו, שצורת-הבעתם היא מאזורים שונים, לבעלי קצוות מתנגדות. שירה ובקורת – אקלימים שונים שולטים בהן. אכן למעשה אין הדבר כן. למעשה איכות אחת כלולה בשני הקבצים גם יחד. בשניהם השירה בסיס ומניע היצירה. אין נפקא-מינא אם “יפה-נוף” בצורת גביש-זהב, או “גורדון” בדמות אנדרטא יוצגו לפנינו, – יד אחת של משורר-פסל בצעתם. כי חכמת-הגילום של הלכי-נפש שונים – מסגולותיו העצמיות של פיכמן היא, שאר-רוחו המיוחד. כי הלך-הנפש הוא נשמת יצירתו כולה, בכל פינות אמנותו גם יחד. שהרי עם נקישת הטקט הראשון במנגינותיו, – נימת-הנפש שלנו תזועזע מיד. כי דומה הוא פיכמן לכנור ערוך-מיתרים, שלמגע נשיבת-הרוח הקלה ביותר נפלטים ורועפים הצלילים הנוגים… מבחינה זו הריהו נחשב בצדק לאחד מיחידי-הסגוּלה שבבעלי-הסגנון, שאין כמעט רגבים בשפתו, ושום “חמץ נוקשה”, שמחוננים בהם לרוב דוקא בעלי-ההגיון החמור… מרובות המעניות שפתח פיכמן בקרקע-הבור של ספרותנו. תלם מתגבב לתלם. ניתכו עם חרישו עפרות-הזהב המהבילים כחרגא דשמשא, ונהפכו ורבצו כמשטח-זהרים. כי לא היה מתרפה מימיו במלאכתו. זורע נאמן היה פיכמן כל חייו ולא היה רואה בעבים. ולכשתאָסף יצירתו המפוזרה הגורנה (ספריה נאה, מגוונת, תהא זאת לנו), נעמוד כולנו משתאים ומתפעלים, למראות שטח-האדמה הדשן, מרהיב-העינים, שזרועו כבשתו לנו. –

שיריו הראשונים של שמעונוביץ, לא הורגשו בהם סימני-בוסר וטעם קהות, בין בבחינת התוכן והצורה. התוכן רוה-סקפטיות והצורה ישנה נושנה, טפלה לגבי עיקר התוכן:

"שָׁוְא הַסָּאוֹן וְנִצְחִי הוּא רַק דְּמִי הַמָּוֶת;

אֵשׁ חַיִּים חִישׁ תִּכְבֶּה, אֵשׁ מָוֶת אִלֶּמֶת לָנֶצַח תַּגִּיהּ"

(תרס"ב)

האין השם, דוד שמעונוביץ, מקום-מחבא לרוח משורר מפורסם? האין כאן פסיבדונים? אולם עם ההשנוּת של השם הזה והפרסום המתמיד של עוד כמה שירים, נתברר שחזון-פיוט חדש לפנינו, מין תקליט-הויה מיוחד במינו.

מהו איפוא התבלין, ששמעונוביץ שת נוספות לשירתנו? – גונו המיוחד כמעט מובלע בנעימה: מימיו לא מתח קו מתחתו, לא הטעימהו ולא הדגישהו. שיריו המשובחים נקיים מכל כווני-חן וגנדרנות, שירתו בכלל לא ידעה התחבטות הילדות. הוא נכנס להיכל-השירה, כאמור, בוגר ומחושל. צעדיו נכונו ישר לקצות-ההישגים, שכבשה השירה באותה שעה. אחר ששה שירים, בערך, כבר העניק את ה“אחרון” הקלסי שלו, וביחד עמו את ה“קוף” (מבחינת הבטוי: פסגה, שלא נשאר לו כמעט חלל ריק, להאביר יותר כנף –) בולט היה מיד, שמשורר זה, למרות אופיו המחושל, נוסס בלבבו כאב. הטרגדיה של ה“אחרון” ויתמות ה“קוף”, בצורה פשוטה ואיומה כזו, עלול לבטא רק האיש שלבו עליו דוי. שני השירים האחרונים, המוקדשים לי. ח. ב. העידו שגם לגבי שמעונוביץ כלברנר, מהות היצירה וקוטבה, הוא ה“אנושי”. משורר מסוג כזה, בת-שירתו אינה משמשת לו שעשוע, אלא כל עיקרו: התוכן, לבלי כחל ופרכוס. וזה חותמם של שיריו הטפוסיים: תוכן עמוק ופשטות קלסית.

חדירה עמוקה מלפני ולפנים מהותו, מבעד לרובדי-נפשו, תחשוף לנו את החשמלה של אישיותו, שהימנה אור ונוגה ליצירתו כולה. שירתנו החדשה, עם ביאליק בראשה, הנחתה לאור עמוד-האש של חזון-המולדת המתחדשת, ברם לשמעונוביץ היה זה, מבעודו באבּוֹ, ממשות שלו (לא חזון גרידא), עצם המציאות. בהיותו עלם בן כ“ג, סטודנט, עלה הוא כבלו”יי לארץ, עבד, נטר כרמים. עם א.ד. גורדון התחיל לחשל במעשה את דת-העבודה (זכורני: אחד הערבים הפלאיים בגבעת עין-גנים, במעמד אד“ג ומרעיו הפועלים, ניתך פתאום מפי ברנר נאום-קלוסין מלא רטט הערצה ואהבה ל”משורר האמת דוד שמעונוביץ", – כשהעלם הפועל שמעונוביץ נחבא לאחוריו מבויש ונכלם). ואם גם הוא כברנר, הופנה מטעם ההשגחה העליונה מעבודת-הידים ליצירת-הרוח, – הרי הוטבעה המולדת באופן ממשי בנפשו, יותר מבחבריו כולם, וממשות זו הוּצקה באותיות כמו בדפוסי-חיים מוחשיים. ונעשה נס מתוך סגולת-האהבה, שחומר היולי כמעט, חומר חי ורופס, נתגבש באידיליות שלו להוי שלא בעתּוֹ, הודות לדבק-הפיוט הכל יכול. וחזון-הנפש קם ויהי לחטיבת-ישות מפרכסת.

ללא הקדמות יתרות, בצורת שירי-ציון, עלה שמעונוביץ בפשטות השכיחה שלו כחלוץ רגיל למולדת, לקוממה משוממותה. “שנה זו של עבודתי בארץ, נחקקה בלבי לעולם. ועד היום ניזון אני מרשמי שנקלטו בי אז”, מעיד המשורר על עצמו, לתומו, לאחר כ“ז שנים. ברכת-היצירה של אותה שנה התפשטה למרחקים. מלבד שריח התערות-שרשיו נדף לכל העברים, הרי נתמלאו רהטי-עורקיו דמים, וחוסן טבעו בא אז לגילוי בשירו “ספינקסים”. באותה שנת תרס”ט-תר“ע ניתך זרם-היצירה שלו בשפע לכל האפסיים. אקלים-הארץ התחיל לבצבץ מבעד טורי-שירתו, איזה אושר חשאי היה מתרונן בכל אבריו (הגם שלא נדם באזניו “לעגו של האפס הגדול”.) נושאי שירתו כאילו נתחוורו, משפעת האורה שרעפו שמי המולדת, ובטויו נעשה מסוים ומוגדר (ראו את שירו הקלסי: “ממעל לאוקינוס מתבצרות גיסות עבים”). דכדוך-הנפש שלו הלך ונמוג, ברם ללא טשטוש אופיו הרציני. כי צהלת-המולדת לא החרישה בו את מאוייו האנושיים. לאידיאליו לא התכחש. גם בעבדו בפרדסי פתח-תקוה ובהתעלסו באהבים ב”שומירה" הרחובותית עם בנות בועז, לא שר הוא “לאלה, שנהלם אלם על מימי-מנוחות ונאות דשא דשן”, כי לבו היה לאנשים, “שיחד עם צחוקם התפרץ גם צחוקו, עת נגלה לפתע התהום לעינים” (השיר “לא שרתי לאלה” נכתב ב“עין-גנים” הפועלית, אי-קסמים בודד לעבודה עברית באותו זמן). ברם, עוז-נפש וחישול-רוח הגיעו לו באותה שנה בשפע מיד המולדת הלוהטת שהבשילה בו את ניצניו החבויים, – וכתוצאה מזה השתרע לפנינו לפתע פתאום שדה-תנובה מרהיב-עינים, מרחביה, כריים, כריים של יבול דשן וגדוש.

עוֹד טֹוָה בִּי הַשְּׁקִיעָה קוּרֶיהָ הַחֲרִישִׁים, אַךְ נָתְנוּ כְּבָר אֶת קוֹלָן סוּפוֹתַי הַחֲבוּיוֹת .

המאוויים החשאיים הובלעו כבר בקול הסופות שנתחוללו בכוח. מעתה בא איזה חוסן פנימי לבליטה יתרה שהניעהו והמריצהו לנוע ולבקש את אחיו (במובנו של טשרניחובסקי) האלמנטים הפראים, ברחבי ההוויה. שיר כ“ישימון” (שבא אמנם אח"כ) עם נשימתו החמה ותקפו השמשוני, הנהו בלי ספק בטוי של מהות המדבר ואופי המשורר. ושירו “ספינקסים”, ויתר שיריו העזים מסוג זה, יעידו שהוא עצמו הנהו מין חית-יער, שלא הוכרעה במלחמת-החיים:

לַיְּעָרִים הַיְשִׁישִׁים אִנָּזֵר, לַיְעָרִים

הַפְּרָאִים,

אִסָּפַח לַזְּאֵבִים הַתּוֹעִים עֲדָרִים עֲדָרִים;

וּכְמוֹהֶם אֲיַלֵּל בַּלֵּילוֹת בְּלִי סַהַר

וְכוֹכָב,

וּכְמוֹהֶם יָגֵעַ וְאֻמְלָל דֹּם אֶבְכֶּה לַבְּקָרִים.

משורר מסוג זה, לא יקרס תחת נטל היסורים. הכאב שמש לו, בעצם, רק כּוּר-היתוך, שיעצם ויחזק, כדי שיוכל לספר מתון-מתון, מתוך הומור טוב, למרות הדוי הכוסס, דוקא אידיליות בחרוזים רחבים, שמפעפע בהן לשד חיים של שבט-העובדים, הגרמי, בארץ-האבות.

והמשורר טולטל שוב לארצות-הגולה, לתכלית הכשרתו בשביל המולדת. לזמן קצר יצא, – ובעטיה של המלחמה העולמית נשאר שם עשר שנים. נדד, ערך “גלות”, ספג לתוכו הרפתקאות המלחמה ופורעניות ה“גלויות” השונות שנתערערו, על ידי פוגרומים ושנויי-משטר שונים (הד התקופה האיומה הלזו גוּבש בספרו, “ממדבר למדבר”, בחרוזים טרופים ושסועים, שותתי-דם, שקורצו מעצם ימות האנדרלמוסיא ההם). לא היו אלה שנות נחת ומרגוע. עונת-היגונים הלזו, נצררה כהלכה בדפי שירתו שבתקופה זו. לדוגמא נביא ציוּן מרוכז שלו, משנת תרע"ט, שבו שם המשורר את דמעותינו בנאד להיות:

נִשֵּׂאתִי מִמַּעַל לֶעָבִים, מְכֻשָּׁף מֵחִידַת הַמְּרוֹמִים:

בְּמִדְבַּר שָׁמַיִם אֵין גְּבוּל לוֹ, חִפַּשְּׂתִּי מְקוֹר כָּל הַמְּקוֹרוֹת;

וּפִתְאֹם כְּחֵץ חָלַף לִבִּי הֵד קוֹלוֹת גַּלְמוּדִים, יְתוֹמִים

וּמִסְפֵּד מִתְאַפֵּק, מְמֻשָּׁךְ, בּוֹ עֶלְבּוֹן וּכְאֵב אַלְפֵי דוֹרוֹת.

וּכְצִפּוֹר שֶׁחֵץ חָלַף כְּבֵדָהּ, טֻלְטַלְתִּי

בְאוֹן לָאֲדָמָה,

וַתִּטְבּוֹל אֶבְרָתִי הַשְּׁסוּעָה בְּדַם הַקָּרְבָּנוֹת

הַנְּקִיִּים;

לְחַבְּקָם, חָפַצְתִּי, לְנַּשְּׁקָם, לִבְכּוֹת עַל פִּצְעֵיהֶם בִּדְמָמָה:

“הָה, דָּמִי לֹא נִגַּר עִם דִּמְכֶם, הָהּ, סִלְחוּ לִי, אַחִים עֲנִיִּים”…

אַךְ חֻנַּק קוֹל בִּכְיִי בִלְבָבִי. בְּלִי נִיד שָׁכְבוּ דֹם הַהֲרוּגִים,

עֵינֵיהֶם הַקְּפוּאוֹת הִבִּיטוּ בִּתְמִיהָה

לַשְׁחָקִים הָרָמִים,

וַתִּקְפָּא הַדִּמְעָה בְעֵינִי מִקֹּר חִידַת פְּנֵיהֶם הַנּוּגִים,

רַק פִּרְכְּסָה חֶרֶשׁ אֶבְרָתִּי, הַשְׁבוּרָה

לְעוֹלְמֵי-עוֹלָמִים.

האין שיר זה מתאים, גם כיום, לפרשת שבוענו? לו דומיה תהלה, כי כל תוספת פירוש תהא ממעטת דמותו. בכלל, שיקוף ההויה ומלואה ורחשי חייה, מבעד אבן-הברקת שלו, הומשך תמיד במרץ מצד המשורר, בכוח היעוד העילאי. ובקראנו את החרוזים של הימים ההם, הננו נקלעים, למרות השלוה המדומה שבהם, מהלך-רוח אחד למשנהו. ממסגרות-היאוש הצובתות, אנו נמלטים עם המשורר לחיק הטבע, וגם שם לא יוּנח. מבליחה האהבה, מנצנצה ושוקעה. ושוב נפקיר עצמנו לטבע, להיות נלפפים בזרועות-הנצח האמיצות שלו. סוף סוף לו העוז והנצח.

שמעונוביץ נצל הרבה מוטיבים, המשמשים חומר לשירה: האנוש, הטבע, האהבה, המולדת וכו'. לא נעשה חנופה ולא נעלים בשעת-ההערכה על שיריו הבלתי-טיפוסיים לעצמיותו, שהנם טובים כשלעצמם, אך חסרים הם את חותמו האישי. ברם, לעומתם השירים המעולים, עשרות, עשרות, אשר נחתמו בטבעת-מלכותו המיוחדת, שאילו גם לא הצהיר שמו מתחתם, פינו יקבנו בשם, על-פי סוד גושפנקתו. המה, הגושים הקצרים, המלאים כרמון רזי-רזין, שיוחרדו בקושי מרבצם.

מהי איצטגנינות מופלאת זו, שמבעדה נראו לשמעונוביץ היקום וצבאיו, כה מיוחדים במינם:

וַיִּצְנַח הָרֹאשׁ עַל הֶחָזֶה, וַיְהִי

הַכֹּל עֲטוּף קֶסֶם וַעֲלָטָה נִשְׂגָּבָה

וּבְתוֹךְ הָעֲלָטָה הִתְלַקְּחָה שַׁלְהָבָה,

אַף רַעַם אֵיתָנִים הִתְגַּלְגֵּל בַּדְּמִי.

עלם בן י"ח היה שמעונוביץ בשעת הגדרתו את סמל אופיו, בבהירות כה מוחלטת.

רווחה היתה לנפש המשורר, בדוחק הימים ההם, כשהזהירה שוב המולדת לעיניו, לא בחזון אלא בהקיץ, לאור נגוהות-הממשות, כפי שראה וחי אותה בעין. רבים היו השירים אצלו, שטבועים היו בצביון המולדת. ברם, ארץ-ישראל המתהוה בצבעים מוחשיים, חתיכת-החיים החדשה, – ניתנה לנו לראשונה, באידיליות “ביער בחדרה”, וב“מלחמת יהודה והגליל”. כגל שמחה עבר בלב כל הקוראים, מכל הסוגים, להופעת זו מגלת-ההוי, בבואת מציאות-הויתנו החדשה. לא היה איש בתוכנו זולתו, שיהא סופג כמהו את החיים המתרקמים בעצם זרמת מרוצתם. רק אהבה לבלי-מצרים למסכת החיים הללו, עלולה היתה לעצב מפרורי-פרורים אפופיאה נאדרה, כספר האידיליות שלו. לכאורה כל פרק הנהו חטיבה לעצמו, אולם בהתלכדם ביחד, נעשה הספר לבעל שרות עילאי, לנוער-הדור כ“הרמן ודורותיאה” לגתה. רוח-הבניה מתנוסס בכל מלה. רוח-עגמה, מנת-גורלו של כל אידיליקן למופת, היתה חופפת בכל ההויה, אך ההומור, טוב-העין, היה מחפּה בחנינה על כל בקיעיה. כליון-הנפש ללא-רויה, כלול היה גם באידיליות, שלידתן היתה כבר בקדושת הארץ (כגון: “יובל העגלונים”, “בדרך”, “היורה”, “לקט”) ללא דיסטאנס הנכר. לא תמוה שספר-האידיליות מוקדש גם הוא לזכר יוסף חיים ברנר, כי גם זה אינו רק ספר-אמנות להתפאר, אלא נובטת מבלי משים, ממעל לאמנותו, מגמה תחייתית-אנושית. יש בזה מתגובת המשורר ושיתוף נפשו ליצירת חיי-חברה כשרים, צודקים ועילאיים. לכאורה תמוה: איזה חומר איוה לו שמעונוביץ לתיכון האידיליה, שהרי רוב הטפוסים שלו אנשי-סבל, בעלי-חלומות, – האלה יסכנו בתור נושאים לשירת השלוה והבטחון? אכן, אינסטינקט המשורר אינו מאַכזב בשום פנים. ארץ-ישראל שחזה שמעונוביץ באידיליותיו נאצלה היא, ספירת הנפשות ענוגה, אם כי, למראית עין, אנשיה אינם גבורים, בלתי מעורים לכאורה, – אולם דרוכים הם כמיתר, להערות נפשם, לרגע-מצוא, עד היסוד. נסוכי חזון, נחויים הם, לגישום היעוד הלאומי, ויד הבליה לא תחול בהם. ספר-האידיליות הנהו הימנון לחזון-המולדת: שירת החלוציות, בכל גלגוליה, בכללה גם הבלו“יית ויתר הסוגים, החל מ”בדרך" עד ל“מצבה”, עד לקץ ההתגלמות לגרגיר-עפר שבמולדת. רקמת-העדנים הלזו, הארוגה רטט-נפשות ואטון-נשמות, מזכירה משום-מה את ה“גשר-של-ניר”, שדרכו יעברו גאולים, לפי האגדה. הכשלון צפוי לאלה, שישתמשו דוקא ב“גשר-של-ברזל”, למרות תקפו המדומה.

אמנם, מן הראוי היה להעביר בזה לעינים את כל הטוב והחמדה שנאצרו בספר האידיליות, לעמוד על מכמני החיים הגנוזים בו, על ההחלטיות של יפה-הנוף ועל הטפוסים המענינים השונים למיניהם, – אולם מצע הרשימה יקצר מהכילם. ברם נהיר מעל לכל ספקות: מולדת נעטרת-טרשים היא ארצנו, אדמת-הנצחים האחת שלנו, שתחת כנפיה נחסה לעד.

מגע המשורר עם המולדת מחדש, הפרה שוב את בת-שירתו למכביר. כששב שמעונוביץ, לאחר נדודי-נכר מיגעים, בשנת תרפ“א, לארץ, ניתך שוב אשד-יצירתו, בשפעת-גלוייו, באינטנסיביות בלתי שכיחה. ספרי-שירה שלמים (ספר-האידיליות ברובו המכריע ו“ממדבר למדבר”), פואימותיו הגדולות, שירים ליריים מרובים ותרגום קלסיקנים, נוצרו בתקופה קצרה של שלש שנים. ובסוף עונת השפע הזו, בגמר שלש השנים, בתשרי תרפ”ד, עמד המשורר, בשפתים דבקות מצמא בלתי נשבר, כ“אל צָיון לוהט”, והיה מנקר ומחטט בצפרניו בחזה הסלע: “עלי עלי, בארי! באר, באר, עלי נא!”

איזה צמאון לוהט היה מכלה את שארו, והוא שמע את המית המעין הטמיר, צלצול נוזלי-בדולח, אך כפשע בינו ובין הפלא, ובאמצע: סלע.

וְהַשֶּׁמֶשׁ מֵעַל לְרֹֹאשִׁי לוֹהֵט בְּלַהַט

בֶּלַע,

חֲזֵה הָאֶבֶן אֲנַקֵּר וְנַפְשִׁי יוֹדְעָה בִּיגוֹנָהּ,

אִם גַּם לַבְּאֵר אַגִּיעַ, לַבְּאֵר בִּמְעֵי הַסֶּלַע –

יֶאֱדַם אֶגְלָהּ הָרִאשׁוֹן מִטִּפַּת דָּמִי

אַחֲרוֹנָה…

ברם, היה ודאי שלא “יאדם אגלה הראשון מטפת דמו האחרונה”, כפי שהיסס המשורר מתוך מסירות-נפש ותוגת-לב מחרידה (עוד מפסיעתו הראשונה, דובר בהחלט על “לבנת תכריכי המתים”, ולא נמנעו מהווצר ברבות הימים כרכי-יצירה שוקקים ועוברים על גדותיהם). ברי היה לנו שזינוק-יצירתו לא יתמהמה לבוא, הודות לטבע מקורו הברוך. ואמנם לא לשוא היה בטחוננו בו. המעין החל לפכות שנית, פעמים “בחשאי” ופעמים בשטף שוט סטירה. על כל פנים זרמת-הרוח שבה לעצמתה. ולא עוד אלא ניתן לומר ללא גוזמא: יצירתו הגדולה האחרונה “מצבה”, – היא גם שיא-פעולתו עד היום. התפתחות שירתו, שנראתה באידיליה רבתי זו, מסמנת אישיות איתנה, העולה משלב לשלב עד לקצה סולמה. מעין תמצית רוח יצירתו ניתנה לנו ב“מצבה”, שכל יסודות נפשו האופיניים כלולים בה: ההומור והתוגה ותגבורת החיוב על השלילה. גורל כתריאל צוה לנו לכולנו שארצנו תדושן מלשד-חיינו, עד להתלכדותנו זה בזו לרקע-הויה אחד. מדומנו, שנוסח-האידיליה מתאים לתכונת שמעונוביץ בכלל, – הואיל והוא נראה מתון, אידילי, שָלֵו; האם אינה מוצנעת המית-תהום גם באוקטבה המוטעמה המוגבהה, של קולו תמיד?

אפס קצהו של המשורר הָראינו ברשימה קטועה זו. כדי שנוכל להקיף את אישיותו במלוא רבגוניותה, זקוקים אנו עוד לכמה כרכים מיצירתו, המפוזרים עדיין בעתונות ובקבצים, המכריעים בכמותם את החומר המקובץ. לא נערכו כלל הפואימות הגדולות, המַתנות לכתחילה גישה מיוחדת לעצמן, וכתבי-הפרוזה שלו, המיחדים מקום לעצמם. וגם עצם ההערכה כולה ניתנה בזה רק ברמזים ולשיעורין, בהתאם לתחום המצומצם של רשימה. אך אחת ברור למעריך ללא צל ספק: צריחים כמתכונת “מצבה” יתנוססו בעתיד הקרוב על טירות-התפארה של שמעונוביץ.

(המשורר)

נרעש ומאושר עמד ביאליק, למראה הבכּוּרות הנאות של ספרותנו החדשה, שנתגלמה באותה שעה ביעקב כהן, יעקב שטיינברג וז. שניאור; וניתך ממלוא לבו אז הימנונו “שירתנו הצעירה”. ולשניאור הוקדשו הפסקים היציבים האלה: “שמשון צעיר, שגדלו בן לילה כל שבע מחלפותיו. גור אריה שיש בו מסימני משפחת ‘דבי עילאי’. איש לא ראהו כשחש בצמיחת שניו וצפרניו ואיש לא ראה גם בהאבקו… מתוך חביון היער, עז ואמיץ, זנק פתאום לקראתך, כשטרפו מפרפר בין שניו החדות ולהט נצחון בעיניו…” והוא, שניאור, ראה את עצמו עומד בפני “שקיעת החמה”. יום חדש וצעיר נשקף לנגדו מבעד עלטת-הלילה: ברקאי! ובאמנה הגיעו אז בשירתנו חלופי-משמרות: עד אותה עונה היה הכל סובב סביב ציר היהדות, כפי שהאיר זה ביאליק במאמרו הנ"ל, אף ההתנגדות ליהדות נבעה והֵקרה מתוך תחומיה, מתוך שאיפה לתיקון בדקיה. ועם החבריא הצעירה בא מִפנה חדש בשירה (עדיין לא נחקר באיזו מדה השפיעה גם על בּיאליק). “כשהם יוצאים – בדמות עצמם הם יוצאים ומעוטפים בטלית שלהם. ולא כ’שלוחי צבור' הם עולים לדוכן, אלא כשלוחי לבם – – – מלב מלא הם שרים ויש להם רב. החיים והמות, האהבה והשנאה, הטבע ונפש האדם, הקדושה והטומאה, האור והחושך, האלהים והשטן – כל אלו המוטיבים הנצחיים, שלא שערתם ספרותנו הפיוטית קודם לכן, נעשו עתה על ידם למוטיבים קבועים בספרותנו, לעצם מעצמיה”.

הערכת השירה הצעירה, וקביעת דיוקנו של שניאור במערכתה, – נעשו בזה כדאיבעי. “שלוחי לבם” – האינדיוידואליות נצטללה בשירה הצעירה ובקשה בטוי ומוצא. ושניאור תוסס כל ימיו לתת כל עצמו, – וכל כמה שהוא נשאב, מזנקים מעינות חבויים ועוברים על גדותיהם…

כשנתגלה ז. שניאור בפרדס השירה, עלם רך בלי חתימת שפם, – העמיד פנים נוגים-פקחים, והיה מקונן על לבבו המכורסם, “הלב שאכלוֹ שממוֹן וּכאב”. ברם, בשירו הראשון המיואש הזה, “לוּלי תקווֹתי” גנוז היה כבר רמז כלאחר-יד על “האַשף במקל הקסם”, ולכשינפנף אותו “וזרמוּ החיים בּכּל ומכּל”. כיום, אחרי עשרות שנים, בעמדנו לפני העבודה הרבה של שניאור במשק-היצירה העברי, מתחוור לנו, שאותו אשף, שנצנצה לנו דמותו בשירו הראשון, לא היה אחר אלא המשורר בכבודו ובעצמו.

“אשף”, כמובן בדרך השאלה, במובן המכוון לסמן את העושר רב הגונים, – הזריזות והגרציה שביצירתו. אכן, אליבא דאמת, טירות השירה שהציב שניאור בקרית-ספרנו ברובן הן חזקות ויציבות. אפיני יותר להבנת מהות יצירתו הוא הבטוי השני באותו שיר: “וזרמו החיים בּכּל ומכּל”. כי הגם שהיאוש לא היה מעולם העויה ילדותית גרידא ביצירת שניאור, כפי שנוכחנו במאוחר, – אלא היה והוא תמיד אחת השתות לבלי יהרסון בשירתו, – אולם נדבך-יסוד זה היה מתעלם לפרקים קרובים לגמרי מתחת לגלי החיים, שהיו מתפרצים וזורמים בכל מלבב המשורר. השירים הראשונים של שניאור היו מלאים עצבות. הוא נמצא עדיין בגיל רך מאד והיה נער מתאכזב, בלא ספוק כלל בחיים. ומלבד הרומנס “יד ענוגה”, שהיה מפעפע עסיס חיים, היה הכל מעולף קדרות. בשיריו הראשונים כרגיל, היה מרבה מן הרופס והרופף, אם כי נראה מיד בפסיעתו הראשונה כוירטואוז-הלשון. ברם, בשירו הי“ב “גלים” נתחוור פתאום, שאין כאן ענין עם בעל-לשון. לפנינו הופיע משורר גדול, בעל טביעת-עין גניאלית. בי”ב טורים קצרים קפל עולם ומלואו: האוקינוס והטרגדיה של הגל, שהוא כאבו של עצמו. ביחוד היה בולט בשירו השני “גלים”, שהיאוש והצער שלו אינם מעשה-התגנדרות של משורר…

ומיד לאחר שירו “גלים” בא השיר “עתידות”. ואז נעשה ברור וגלוי, שהיאוש, שהוא לשניאור טבע שני, לא ידביר תחתיו את המשורר. אדרבה, הוא נמנה על סוג בני-האדם, שהיאוש והעצב יחשלו את רוחם. הוא שייך למשפחה הקטנה והחשובה שבמין האנושיות, היודעת ורואה את מרי גורל-האדם ואינה נכנעת. נתברר, שבשניאור יש לנו לפי ההיקף ולפי כוחות-יצירתו אדם המסמל בכמה מובנים את מושג הגדלות. מבני-הענק הוא, ממשפחת האיתנים. והלא כה ישיר שניאור ב“חזון האדם” שלו:

אֵךְ מִקֵּץ יְנַצֵּחַ אָדָם, הַכֹּל יַדְבִּיר תַּחַת יָדוֹ;

וְהִתְמַכֵּר לוֹ הַטֶּבַע נִכְנָע, כָּבוּשׁ וַעֲבָדוֹ.

ואחר כך, כשניתך עושר היצירה שלו בשפע רב, בשלל-צבעים מדהים, נתחוור ששניאור הוא מבעלי-התגליות. מין קולומבוס ביצירה פיוטית. כי הוא גלה לשירה העברית טריטוריה שלמה, אמריקה בזעיר-אנפין: ארצות שונות, חבלים רחבים וכרים ירוקים, בטויי-לשון והגיגים, שעין לא שזפתם לפני בואו; נופי-ארצות, שטחי-טבע, רשמי-טבע. רשמי נדודיו ומסעותיו התמידיים שאגר לדורות. נתחוור, שהוא רוח בולשת במרחבים, שהביא עמו משלל גויים וארצות ושתלו בקרקע שירתנו, – ונכס זה התערה והשתרש בה ונעשה לנחלתנו; נתברר, שהוא השייט החפשי, פרוק עול וסייגים, נטול מסורה ושעבוד, שאין לו לפני מי ליתן את הדין, שאינו מצווה על כלום ש“אסור” ו“מותר” אינו בגדר השגתו, מפני שמשולל הוא כל “שלחן ערוך”, – הוא הרוח החפשית ביותר בשירתנו.

ברם מרוב העזותיו גם נכשל לא אחת. אולם עטור-צלקות, נאפד נצחונות מכל המינים הוא עומד לפנינו. מה רב הטרף מסביב! הנה “מתנה” הרוויה וספוגה דם; הנה “בהרים”. יצירה רבתי בכמות ובאיכות, מין סימפוניה עשירה; והנה “וילנה” ו“חוה”, – פואימות בנות-קים. והשירים הקטנים המפרכסים כדגי-זהב, מפרפרים ומזהירים בקשקשיהם. ועד כמה אוצרות ומכמני-פיוט.

ב“פתיחה” לספר “חזיונות” שלו, יורנו המשורר לדפדף ביצירתו כבפנקס. “זה יומני מסתער בחרוזים על שלחני, ושחוק על-פני כל סערו ירפרף – – – ונחת אין. הנפש – עוד לא רגעו שמָרי כוסה; התמונות צובאות אשה על אחותה ובלב מעגלן יחולל החזיון”. כמתכנתו אנו נוהגים ומגיחים לקרבנו את להט החרוזים כיין המשומר. כמוהו אנו מדפדפים “ביצירות שנים עברו”. צלילי-שיריו הומים רוך, עמוקות, פרוצות… והחזיון ינצח על “מקהלת נוהם, מצפצף ונובח, על אבל צפרדעים והגה יונים”. רבדים רבדים של מצבי-רוח והלכי-נפש שונים נערמים לעינינו. הנה שוב לנגדנו: “המשטמה”. בשיר זה הובע כל עוצם-עצמיותו, תעובו לקטנות – וחיבוק-העולם, עד כדי לפיתה בזרועות-עד. ולא יבצר הימנו עם זה, כגבירול בשעתu, להדבק בספירת העילאות הטהורה ביותר, ללא קורטוב חומר, ולזכות לרגש-הרחמים הנאצל, מנת-גורל הבודדים, ללא גרגיר פניה. בשיריו הזעירים, פליטת נשמתו הכוססת, יעורו רחמיו על מעשי-יה בבטוי אינטנסיבי של דם-התמצית הגועש שלו, (קראו את שירו “רחמים” בספרו “פרקי יער” עמ' ק”כ), שמתוך החָשלם בתוך כור-ההרגשה האיתן שלו, ארשת פניהם דמתה למידת-הדין. חוזק וחוסן בכל עמוד ובכל שורה. והנה השיר “ימי הבינים מתקרבים” – זו החזות הקשה שנבאה לנו כל השתוללות היצרים של תקופתנו. ראיה מעמיקה עד לערית השרשים של הוית העולם והאדם. קריעת כל קורי-האילוסיה – ללא חפוי כלל; הסתכלות ללא פניה. כך, באוביקטיביות כזו, רואה ומביט האופי הבלתי משוחד ביותר. והנה נשתרבב לנגדנו שוב זה השיר הצלול, המופלא: “אלי, אלי, למה עזבתנו!” עם נקישת-הצליל הראשונה הוסענו מיד לספירת האצילות המוחלטה. האין זה שיר לירי רצוף ללא שמץ תערובת? ברם, מניה וביה, כאילו ערבב עלינו המשורר את ה“יוצרות”. וזר לא יבלע הקודש…

והפנקס פתוח, ואנו משוטטים מדף לדף. כבמחול-חזיון מסתחררים אנו ביחד עם “המחולל”, בקראנו בפנקס שלפנינו. רבואות מראות חולפים לעינינו, עולמנו אנו וכל היקום וצבאיו; משחקי הגורל ועלילותיו. ובשעת הרחף מעל לעמודים, גוּנב לאזנינו שמץ-דבר, נמרץ ומצוה:

עֲמוֹד, מְחוֹלֵל, בִּשְׂעָרְךָ שֵׂיבָה!

עֲמוֹד נָא, מוּקְיוֹן יָהִיר, יְדַעְתִּיךָ!

תּוֹךְ גִּילְךָ תּוּגָה פָנִים מַאֲרִיכָה וְאַהֲבָה רַבָּה לְךָ בִקְלִפַּת אֵיבָה.

עֲמוֹד!… הַקַּבְּרָן מַשְׁחִיז מַעְדֵּרוֹ. הַשָּׁעוֹן פּוֹעֵם… הַנַּגָּר צָר הָאָרוֹן;

הַיָּם עַל בְּדִידוּת-עַד וְאֶפֶס יָרֹן. הַמְנַגֵּן מַחְבִּיא לַעֲגוֹ בַאֲפֵרוֹ…

וּבְעוֹדִי נִדְחָק אֵלָיו –

צַעֲדִי גוֹדְרִים,

הַסֵּפֶר תָּם… רַק פְּלִיטֵי צְלִילִים עוֹלִים;

בְּלִי יָד הוּצֵאתִי מֵאוּלַמִּים גְּדוֹלִים, וּמוּטָל לְבַד עַל סַף שְׁעָרִים קוֹדְרִים.

צמרמורת עוברת את הגוף למקרא הבתים האחרונים של “הפתיחה לחזיון”. הוסר הלוט לרגע – שָמט אפר ההויה. כולנו הוטלנו על סף שערים קודרים –

מדומנו, שהיקף-ראיה גדוש כזה של העולם ומלואו, שהָראינו מבעד אספקלרית שניאור, – אינו חזון נפרץ. ולא בקרית-ספרנו בלבד.

לְעוֹלָם לֹא אֲגַשֵּׁשׁ בַּחֶבֶל הַמָּתוּחַ

מִדּוֹר לְדוֹר, מֵעָבָר אֱלֵי בָּאוֹת, –

כָּל עוֹד עֵינַיִם לִי וּלְרוּחִי כַּנְפֵי-פְלָאוֹת.

חָפְשִׁי וּגְלוּי-עַיִן אֶשְׁלַח אֶת הָרוּחַ,

יָעוּף לַאֲשֶׁר יֹאבֶה וְאֶל אֳפָקֵי-שׁוֹשָׁן, מֵעַל לִמְגִלּוֹתֹ-סֵפֶר, מֵעַל לְעוֹלָם נוֹשָׁן.

הוא הנהו ההפך הגמור מיוצר בולט אחר בתרבותנו, בשדה הפיוט הפרוזאי: עגנון. האחרון – מעשי ידיו כולם מעמיקים את מעניתנו. סגנונו עשוי להטעים את רשומי נתיבתנו העצמית. עגנון ניתן להקרא בצדק יוצר לאומי, באשר כל דפוס משלנו, כלים וגרוטאות-צורות, שהם ארשת-שכינתנו, נמשכים וננהים לקולמוסו, כפרפרים לנגוהות-האורה, ושניאור, – כאילו פונה עורף בכוונה, למרובד והמגובש שבלשוננו. החדש שובה את לבו, הזר, שאינו בגבולנו, – מפתה. הרחבת היקף מעגלנו, – משאלת לבו. וכל אשר מסתנן מבעד כור עבריותו, הריהו שייך ממילא לנכסינו. ברם, אין לטעות ולהסיק שעגנון אינו גורס נושא אנושי או ששניאור בועט לחלוטין בסוז’יטים עממיים. אנו מוצאים ביצירת שני הפיטנים, גם בשניאור וגם בעגנון (עם כל שנוי-הרח והבדל הסגנון שבשניהם), שני הסוגים היצירתיים גם יחד. אלא שבעגנון בוקע אור הסמל האנושי מבעד קלפות-השריון של דיוקנאות היהדות. ושניאור מעניק לנו את “וילנה”, על כל עתרת מקוריותה היהודית, ויתר שירי-העם הפנימיים, בסגנונו השניאורי, ללא שמוש כלל במליצות ופסוקים, כי בכל דבר-יצירה מתכוון הוא לתת לנו את שגב-אישיותו האינדיוידואלי, רק את ז. שניאור, ומצא לו בזה. –

ביצירת שניאור שולטים שני אופני-בטוי: בטוי המרחביה, הפואימה נעתרת-המראות, שמשתפכים ומזנקים ממנה אשדות-כוחות כמו מתוך ניאגרה, ללא מאמץ וללא מחסום; והבטוי המרוכז, תמצית שבתמצית, שכל מלה מבהיקה בשפע נגוהות ובשפעת-משמעות ושהכל חצוב ממעמקי-הנפש וקרוץ מנצחיות השגת-האדם היחידה והאחידה. פניו מועדות תמיד אל הגדלות (תעוב בנפשו לרפיון מכל המינים) למשל “בגן החיות” רואה הוא את הלביא והלביאה “בשעה שנזקקים זה לזה”. שגב העלילה, בכל ניע וניד, מרהיב את עיניו, ועומד הוא משתאה למראית “חמדה זו מדברית ועם דם-בראשית זה, – לא נוצח עד היום”. ברם, מעמידתו של המשורר בפני הדר-המלכות ניכר, שקרוץ גם הוא מחומר זה. המשוררים הגדולים, כפשע במהותם בין הגדלות ובין הענוה. באותו “לקט” שמצוי בתוכו “גן החיות” הנ"ל, מזדקר לעינינו גם חתול קטן שמלבב אותנו באופיו האנושי: “בנימין”. לב המשורר מלא-המשטמה, יש לו גם אידך גיסא. ואין תימה בדבר: רחב הלב כפתחו של אולם, והוא שרחש בוז ושאט-נפש לקטנות וסכלות, והגה גם המון רחמים, חנינה ואהבה…

לא זה בלבד, מה שציינתי מכבר בשניאור, שעבריותו, כלומר, השתמשותו בלשון העברית, מיהדת ממילא את כל יצירתו, הגם שיסודתה על רקע אנושי-כללי; לא עבריותו שבדיעבד (שאם שניאור כותב “פזמון ערב”, האין במלה “פזמון” אסוציאציה של ימות-כפורים ואוירת-הדורות של “הימים הנוראים”? האין הוא מיהד כל נושא אנושי, כאיל הותך בכור-מצרף של כנסת-ישראל על כל שכבותיה?) אלא שהמוטיבים היהודיים שמלכתחילה, שבקובצי שיריו, אינם חזיונות נדירים ביצירתו. לכאורה נדמה לך בשעת סיורך בנכסיו שאזרח-העולם בלבד לפניך. כל אוצרות התבל ומכמניה, – קניניו הם. גם תסיק כך מעצם תכונת-זיקתו לעצמים של ההויה ומלואה, יחסו של אדם שמצוי לגבם, ללא התפעלות יתרה. ואמנם מעטים אזרחי-עולם ותיקים, שמרחבית-היקום תלפפם, שהיקף-העולם הנהו עסקם הממשי באמת כלשניאור. שהרי אפילו אצל טשרניחובסקי, “הנטע הזר” הקלסי, הערצתו את אַפּולו ודינירה וכו' יונקת בעיקר מתוך מקור-היהדות, מתוך אידיאל של “תקון” האומה. לעומתו אצל שניאור, רוב פואימותיו הנן בעלות אופי כללי גרידא מבלי שום זכר יהדות ומבלי קורטוב לאומיות. לכאורה נראה הוא בן-החורין הגמור, חפשי לחלוטין מחרצובות הגיטו. והנה באה “וילנה” (וגם “שעת רפיון” ואחרים) ותטפח על הדעה הזאת. קול-הדמים בוקע מבעד כל מיני קרומים וקלפות. כלל בטבע: אדם קרוב אל עצמו. מזה אין להתעלם. מלבד “וילנה”, “מנגינות ישראל”, ישנו גם “ממחזור אוקרינה”. אילו ניתן לשים מחדש בפי העם פיוטים מפורעניות דור ודור המחודשים כמנהג מלפנים, – הרי הסליחות שב“מחזור אוקרינה” הכי קולעות לתלאות זמננו, דור-אוקרינה. כל שורה קלויה ממכוַת-עד של מכת-הנצחים הטריה שלנו. קינות וסליחות של ימינו הן, שאף כי אין בהן חותם הסטיליזציה של הקינות הטפוסיות, הנן המשך מודרג וטבעי של אותה טרגדיה אריכתא מימות “איכה” ועד ימינו אנו. לסריה של שירת הפרעות שבדורנו “בעיר ההרגה”, “על השחיטה”, “ברוך ממגנצא” וכו', מצטרף גם מחזור-אימים הלזה. אלא שבהפוך לעמדת ביאליק, המשורר הלאומי, שהיה שופך רב זעמו במקרים אלה על ראש עצמו, מופנית חמתו של שניאור, בעל המשטמה, כזו של טשרניחובסקי, אל הגוי שאכל את יעקב ואת נוהו הַשם. ומופלא: למרות רוחו החפשית ללא חרצובות-דת, – הריהו עם זה, ברגעים עילאיים, כל כך מעורה בקרקע הדורות ושרשיו כה מסועפים בטרשי נחלת-אבות, שלא יכול היה להמלט אף מנעימות דתיות. ואין הדבר בגדר ודאי לחלוטין, שדורות באים, שלא ידעו פנים אל פנים את שניאור החילוני, לא יהיו נזקקים “לחקל תפוחין” ו“הימנון לשבת מלכתא” ו“תבלין” בתור “זמירות לשבת”, מפאת רטט-הנפש הרליגיוזי המפכה מתוכם…

וכן למראה חזיון הגאולה במולדת מתחיל גם שניאור להתרונן ולהתנבא. נחמדים הם “משירי ארץ-ישראל” בטון העממי והחיוני שבהם. רואה הוא את ידי עמק יזרעאל (הר המורה והרי הגלבוע) פרושות לחבק עם גאולים – ו“זרועות נתלו קרושות” רק זעיר פה ושם התפזרו מושבות. והר תבור העגלגל “פשט זרועות עד לקראת בן גדול, נתעה, ואלה חבקו רוח… אך לבו מצפה עוד וחולם במסתרים כמעין עין חרוד”. והמשורר רואה בעין, בהרגשה מוחשית, את מחרשת-הים החותרה בסער ונושאה על גבה “קהל צעירים מנומר, זה זרע עם עתיק ונצחו המשומר”:

מַהֲרִי הִנָּשְׂאִי מַחֲרֵשַׁת-הַמְּצוּלָה!

לְפָנַיִךְ בִּסְעָרָה צוֹעֶדֶת הַגְּאֻלָּה,

בְּסַנְדַּלֵּי לֶשֶׁם, כְּמַרְאֵה תְּהוֹם רַבָּה, –

וּגְלִימַת-הַקֶּצֶף מִתְּּלַבְּטָה אֶל גַּבָּהּ.

אולם גם שומע המשורר למנגינת מחרשת הברזל, מחרשת העם, אזנו צדה מנגינת החלוציות ומצטרף גם הוא בנעימתו: “חזק וחזק! דרך בצות-קדחת וטרשים וחול, משוך נמשוך אביונים-עליזים מחרשת העם – – – חזק וחזק! ונוטף היזע ומטפטף הדם, לרכך עד דק את עפרות השממה, ולהאדים דמומיות ולהזהיב הקמה, ועולה החלוץ ומושך בעול מחרשה עתיקה ופרוקה כעם; אַל תלונה, אַל קול – חזק!”

ולא פעם בלבד נשאלה השאלה: האם שניאור משורר לאומי? במה הוא בטוי מהותנו, עצמיותנו המיוחדה? במה? וכבר השיב ביאליק, עוד במאמרו “שירתנו הצעירה”, על השאלה המחוכמת הלזו: “ישראל סבא לא יבדוק תחלה בציציותם ולא יעמוד לחפש ‘כזית’ של לאומיות בנשמתם. הם הם הרי הלאומיות עצמה, חתיכה חיה של לאומיות ‘עצם מן הגאולה’”…

כְּצַנְתֵּר קוֹנְיָה מָלֵא סְגֻלּוֹת-חֶמְדָּה

בְּיָדִי אֹחַז חַיַּי…

שניאור הוא שונה מאחיו. שירתו פחות קרקעית היא משלהם, אם כי עולמו המסוים הוא סמל הממשות. מרכז שירתו של ביאליק היא היהדות, גוש-החיוּת הלאומי; אף טשרניחובסקי היהדות טבור עולמו, ודוקא בהאבקו עמה. אולם מצע-שירתו של שניאור הייתי אומר הוא היסוד המיטפיסי, באשר הוא יותר אינדיוידואליסטי מהמשוררים הנקובים לעיל (משונה ליחס את זה לבעל “כן נושקים אנחנו”). זהו היסוד המרתק והדוחה שבו. ועם זה הוא השמשון בעל שבע המחלפות (שדה-הפיוט הוא בלתי-מוגבל). אין אשף נאדרי כמוהו בשירתנו. שפע-הבעה כמוהו מי ימצא! הקוטב שבו אינו אלא הכוח ולא המוסר (“המוסר” מתועב בעיניו): “כל דאלים גבר”. המשטמה שבלבבו מזכירה את ר' שלמה אבן-גבירול. מחונן הוא בתוקף איצטגניותו, וכמוהו הוא הכל רואה וכל יכול. ממעלת שיא-אישיותו הוא מתכווץ למראה הקטנות והבערות שמסביב:

הַאֶזְרֹק סְגֻֻלָּה, סְגֻלַּת יָמִים רַבִּים

לַחֲזִירֵי-אָדָם נוֹאֲקִים שָׁם מָטָה? אוֹ נַעֵר פַּעַם אַחַת כָּל

הָאוֹצָר – קְפָץ! וְנַפֵּץ כֻּלּוֹ בָּעֲלָטָה?

ברם מרליגיוזיותו הממשית של גבירול אין בו. השטניוּת משתרעת על פני כל חלקה טובה. גם בשעת וידוי-רגשות עילאי טורף מפיסטו את הקלפים. בראשו ורובו שקוע הוא בסטירה, כי פקחותו ופכחותו מבלעות כל קורי-האילוסיה. תום וקדושה כאלו אינם ממנות חלקו. ועם זה מצויים בשירתו טורים ליריים. טהורים ומזהירים, המזעזעים את הנפש עד היסוד בה. גבר כי יריד בשיחו! אולם בפרובלימת אישיותו לא נקודה זו מכריעה. תקפו וגבורתו הם הם סגולות עצמיותו המוחלטה. רם-הקומה ורחב-המדות הוא גם ברוחו כמו בגופו. פירותיו שהבשילו נושרים בלי רשרוש, בכל יום תמיד. מי עקב ועמד על הכרי שלו, כעלות גדישו בעתו? מי יתכן רוחו?

שניאור הוא גוש-טבע, פעם סוער כמו ים זועף ופעם מתחולל כסופות-שרב. ויש שהוא גם כנהר שלום. כי על כל חליפותיו הן הוא המשורר, שהרגשתו אולי אינה טבועה בסתם-אדם, או שהיא ככל אדם בכוח ולא בפועל, וכל הנראה מוזר לכולנו, אינו אלא צמרת האדם, המתנוססת במשורר, נזר הבריאה. לא פעם נראה בשניאור עולם-הפוך כמו ברכת-ביאליק המאוזנת בחורש. הפתעות של פסיעות-רוח, באורח “לא יבוא” איש. אולם הסגנון שלו קלסי, איתן, ישר, כאילו היה פוסע בכביש-הרבים. אכן תאור מהותו “המשונה”, “ההפוכה” הגיענו מכבוד היער בעצמו, בספר החדש, המופלא – “פרקי יער”:

– וּמַה מַרְאֵהוּ? – עֵץ וְלֹא עֵץ וְלֹא עֹפֶר הָאַיָּלִים…

עֲנָפָיו שְׁנַיִם, בַּד מוּל בַּד, בְּלִי זְמוֹרוֹת וּבְלִי עָלִים.

– כְּעֵין אִילָן הָפוּךְ מַרְאֶה לוֹ

לְרֹאשׁוֹ סְבַךְ שָׁרָשִׁים,

וּלְמַטָּה גְזָעָיו… תְּאוֹמִים הֵם

וְהֵם רָצִים וְנִגָּשִׁים.

שניאור הוא משורר שיפה ברא לו עולמו, ובמעשי-בראשית שלו אין שותף לו…

פעם נקלעו צ. דיזנדרוק וכותב הטורים הללו לזימון עם שניאור בקרלסבד בשעת הקונגרס הציוני הי“ב, עם שקיעת החמה. אפלולית שררה באולם המרווח של המשורר באכסניתו הנאה. שניאור הגיש לנו מיני-תרגימא שונים ביד רחבה. באותה השעה הנוחה שבבין-הערבים לא זרק האוקינוס אף בליסטרא אחת, לא חרף ולא עיצב בחיקויו האמנותי שום “טפוסים” מפורסמים על קויהם האופיניים. טלית “המוקיון” שמטה מכתפיו, ו”המחולל" פסק מלהטיו. בקול ערב ורך פיזם כמה נעימות לשיריו, שהיו עדיין עמו בכתובים (כמדומני חלקים של איזו אופירה) ו“תוך גילו תוגה פנים האריכה”. נחשפה לפנינו אז בעין “האהבה הרבה בקלפת איבה”. לשעה לא ארוכה הופשל המסך ונתגלה לנו המשורר בכל ההוד של רוך-נפשו.

לאחר זמן מה, בחזרנו לאולם-הקונגרס ולאורו המסנוור חמק שניאור מעמנו והתערב עם שונים, כאילו בוש על שעת-החולשה שנתערטל לפנינו לשעה קלה, במערומי-נפשו, שלא במתכוון.

דור דור ותכונת-מזגו, דור דור ורקע הויתו. והגם שיש לכל אומה “שתות בל יהרסון” שלה, – בכל זאת עשויה היא רבדים-רבדים, ועתים אין למצוא את היחס שבין שכבה לחברתה, ועאכו"כ בינה ובין השתין הראשונים.

לכאורה מה בין יעקב שטיינברג, בגלגולו הראשון, שמבראשית הופעתו, לבין תרבות “ישראל סבא” הטבועה בגושפנקא מסוימה? מהי השייכות הגזעית שביניהם?

ובכלל, מה טיבה של בריה זו? איזה “טפּוס” הנהו? מתיחס לתקופת ביאליק, ונופו נוטה לרשות שניאור? גא כמוהו, איש-משטמה. בעל-השגה של גדלות מעורבת בתעוב לקטנות. תכלית-התכליות: האשה. – בבחינה זו הגיע לגלוי עושר-הרגשתו באופן הכי נמרץ. הבודד שבכולם וגם האינדיבידואלי ביותר. בודד, לא במכוון ספרותי, כי אם במובן ממשי. היוכשר לגשם את משאות-נפשו הנישאות? כבר בנעוריו היתה לו הרשות הגמורה לבעיטה. עומק, יכולת-הבעה וחדוש, – בנגוד לשירה הקודמת כהגדרת ביאליק ב“שירתנו הצעירה”. הוא בלט בתור “יוצא דופן”, למרות צביונו החיצוני בתור אחד מהחבורה. לתקופה קצרה נדמה היה שפיוטו נחוור וקלש, – אולם לאחר זמן לא מרובה, העידו ה“בשטנים” וספורים ריאליים אחרים על בריות-גופא, ללא מיחוש כלל. בכלל נראה לעינים: משורר אמתי בספירת הפּיוט וריאליסטן גמור בתאוּרי-החיים. אחר-כך, בהתבגרו, נתערבבו עליו התחומים הללו לברכה, – ונתהותה חטיבה ממוזגת, איתנה, כלולת-נגודים וכליל-השלמות בנוסח המגובש לפנינו כהיום.

ברם, יסודות-נפשו של משורר זה, מאיזה חומר קורצו? האמנם יש בעין איזה “טופס” יהודי מסוים? הרכב-אישיותו מהוה אדם-מישראל שונה לחלוטין מכפי המקובל. שהרי הוא לגמרי פרוק-עול מסורת, ובעל תפיסה חפשית, ופרשיות חייו חדשות, מן הבלתי שכיחות. בעצם לא ישורבב לשום אסכולה, כי הנהו כולו, מראשו ועד סופו, אינדיבידואלי. מפלס לו את משעוליו בערבות-החיים – בנתיבה לא שערוה. וגם ברשויות-הרבים צף ועולה הוא כשמן על פני מים. בולט הוא ביחידיותו, לא על ידי אמצעי-בטוי מיוחדים, אלא בתכנו המיוחד, בפרצופו העצמאי. ומפליאה הפשטות שלו, שלמרות אביבו לא הזדקק לשום קשוטים ולהטי-גנדרנות, – התוכן גרידא שמש לו חומר למדי. לא נזקק ליפעה חיצונית.

וזה כשלושים שנה ומעלה הנהו אזרח בספרותנו. במשך זמן ממושך זה הנהו מוסיף עליה נופך משלו, – ורשומו ניכר לברכה. נראה, שהנהו מותיקי הספרות ולמעשה עדיין צעיר הוא. ואך זה חגגו את יובל החמשים שלו. אכן, בוגר ונבון היה כבר בשנת השש-עשרה שלו, וכדבר רשב"ג “ולבי בן כבן השמונים”. הכרת-ערכו נשא בחובו עוד מילדותו. ובאמת, קובץ-שיריו הראשון, בהוצאת “יבנה”, הצדיק לחלוטין את הערכת-עצמו החיובית. בינה ופקחות היו מנתו מאז, והעולם ומלואו נשקפו אליו מבעד בבואה צלולה. העולם, – ולאו דוקא עולמנו בלבד. הוא לא בא, כאמור, ספוג יהדות, אלא אדם חילוני לחלוטין. מראה-טבע, זיו פני-אשה, ותופעות ההויה השונות הקסימוהו. גם כבשונו של עולם גרהו. כיצד הגדיר ביאליק את מהותו? “כנפיו נוגעות באויר העליון ומגבוה יראה. טיסתו טיסה רחבה, ישרה – שואפת למרחקים גדולים ורבים…” בעיקר התעכב על מראות-נוף שהסתננו מבעד נפשו ויצאו כמוגדרות, ללא גבוּב כלל, הכל ברור ומחוור. סגולת ההתבוננות ניכרה בו עוד מבאבו; מיד להופעתו, עוד מתחלתו נראה הוא לעינינו עומד “על הגשר” בתור עֵד רואה “במקום ההוא גלדי קרח נערמו לערמה; / רוחשים הקרחים ומעיק האחד על השני, / ורועשים המים המכוסים מתחת להמה”. עולם החוץ משקף כמו בבואה את עולמו הפנימי, הסמל במובן המעולה. פנים-נפשו ומראות-היקום ענינוהו באותה שעה במדה שוה. ויש שנטרד לשעה קלה מעולמו – ברם, מן השפה ולחוץ ומיד חזר לתחומו: הפּנים וראית ההויה. נראה היה כל הזמן כאדם העומד ותוהה. ולמרות תלונותיו ויחסו הפכח לכל תופעות היקום, לא נחנקה בו בכל זה הנעימה הריליגיוזית, שהיא סגולת כל משורר-אמת. שירו “עם שחר”, שנעשה לקנין לכל חריסטומטיה, הנה תפלה גבירולית שבנקל אפשר היה לשרבבה לפיוטי “המחזור”.

וְאָז חֲלוֹמוֹת בֹּקֶר, כַּכְּרוּבִים הַנִּבְרָאִים בְּשַׁחַק בִּשְׁעַת שַׁחֲרִית לְהַגִּיד שִׁיר לָאֵל,

יַעֲרוּ תֻמַּת נַפְשִׁי עִם רַעַד הָעֳפָאִים, וְנָסוּ עִם הָרוּחַ וְגָזוּ עִם הַצֵּל.

כבר בשיריו הראשונים בצבץ אדם בוגר שאפיו מסוים ומוגדר, אם כי גיל-חייו עדיין בוסר היה. נושאיו היו, כאמור, הטבע, האשה ויתר תופעות ההויה. ההרגשה הפכחית שלו היתה רחוקה משמץ-מה התפעלות. רוח של עצב ועם זה בלתי נכאה. הופיע משורר עמוק מתובל באבק פילוסופיה, פיוט ומחשבה מלוכדים באישיות אחת.

כזו היתה דמות המשורר בראשית מצעדיו.

בשנים הראשונות רואים את חבלי הנביטה של כשרון עצום זה. כל שפעת התוכן פרצה עם ההתחלה. אופן הבטוי לא עיקר היה אלא האיכות. והתוכן שלו היה רב, חדש ועצמאי. עול-ימים היה בלי חתימת-שפם, ועם זה אדם מבוגר בהחלט. אין לומר שהיה משולל השפעות ושלא גרר אחריו חקוי-מה, אולם עצמיותו מובלעת היתה בהם. רוח-קוהלת היתה מקננת בו עוד מבאבו, שלא בהתאם לפרק-חייו הצעיר; עלם סקפטי היה. הפכחות מציצה היתה מחרכי שיריו עוד מנעוריו. תכונה זו בלטה כבר באופן מפורש במחברותיו “ספר הסטירות” ו“מחולות”. אולם לא בהן נשתקפה מהותו, ולא הן בטוי אפיו העשיר. בשעת התחבטותו והתלבטותו בחשוף הויתו, עלול היה לשגות ולחשוב תכונה זו לעיקרית במהותו, אולם ברבות-הזמן נתחוור לו, שהיסוד הבנִיתי שבו מכריע. כבר בסטירותיו נופל לפתע, כבהסח-הדעת, אומר מפליא באויר: “בפלשתינא ראה חורש זיו השכינה”. לכאורה, נראה פסוק זה במשבצת הסטירה כדבר אירוני. אולם מראה זה אינו נותן דמי לרוחו: השכינתי מושך את הלב.

בקראנו את “ספר הסטירות”, “המחולות” ו“בדלוק המנורה”, אנו מתרשמים, שחומר זה לא נחצב מעומק השתין. נדמה שיותר מאשר חויה יש כאן שטפא דזמרא. אכן, עם הקריאה הממושכה, נתקל אתה לפתע בשיר, שהנהו רב-המשמעות, למרות קלותו. ובשובך, מושפע משנוי-הערכה כזה, לשיריו חבריו ששטפו קודם ללא עוצר-גבשושית – נחשף לך גם בהם משהו חשוב, בזכות מרעיו הטובים. –

ה“סטירות” ו“המחולות” שונים לגמרי משיריו הראשונים. בשיריו הראשונים, גישת-המחבר חדורת רטט ומורא ובאחרונים (הסטירות והמחולות) כאילו נתרופף הקולמוס, המוצק נתרכך, הכל קל ומרפרף. בראשונים נבטה ההתבוננות ובסטירות מקצת פוזה של זקנה בגיל-העלומים, במיטב תור-הפריחה. אך, כאמור, אין לשלול את ערך המחברות ההן. השירה שבהן הגויה בעצם על ידי איש-המעלה, והסריה “עתים” טבועה בחותם העצמי של המשורר במפורש. ברם נדמה לפרקים, בשעת הקריאה ב“סטירות” וב“מחולות” שהוחלפה השיטה במקצת אצל שטיינברג. בשיריו הראשונים דוקא הכל בָשל עד להפליא. ובסטירות, למרות שטף-החרוזים מבצבץ פה ושם משהו בוסר. שטף-המבע, שניתך לשטיינברג במחברותיו ההן, הרנין בודאי את הלב על התגברות המשורר על התחבטויותיו; ברם כל השפע הניתך הלזה, אינו בכולו נחלת-נפשו. המוטיב של המות, למשל, שהלך ונשנה הלוך וחזור בכמה עמודים כמתכונת אד"ם הכהן בשעתו, לא היתה בו מבעתת-החדלון בשבילנו. החץ עדיין לא היה שנון, כחציו הקולעים שבתקופת-הבגרות.

שטח-יצירתו של יעקב שטיינברג נחלק איפוא לשלוש תקופות:

א. – תקופה ראשונה: שיריו הראשונים בהוצאת “יבנה”, שבגרות היתה כלולה בהם לכל תכונותיה וסגולותיה, וגם אלו נקודות-בכח שהוצאו לפועל רק בתקופה ג'.

ב. – תקופה שניה: המשך היצירה שלו בכשרון, אולם במשהו סטיה מעצמו, מעיקר הויתו.

ג. – תקופה שלישית: החזרה הגמורה לעצמו, בהתפתחות מכסימלית של כל קוי-סגולתו. בה הגיע לתמצית הרגשה עד לגבול הדיוק המדעי; צרוף-הרגש-וההתבוננות במובן ההרמוניה; השיג את המצוי התנ"כי. הצורה, – לאו דוקא, לא היא שובבה את הנפש. המשורר עלול היה לותר גם על חרוז, נעימה, – העיקר הנהו התוכן, הנאמר, ולו גם בפרוזה יבשה, מוגבלת ומוגדרת. הלחלוחית תהא רועפת ממהות התוכן.

ביחס למהות-אישיותו של שטיינברג, אפשר למצוא בו שתי תקופות ראשיות: א. תקופת-הגלות; ב. תקופת התערותו במולדת. בתקופתו הראשונה היה הוא, כאמור, אדם, לאו דוקא מישראל, שעניני אנוש היו מטרידים אותו, בלא זיקה מיוחדה ליהדות (היהדות של פייגנברג ב“על גבול אוקראינה” רופפה), שבמקרה יוצר הנהו בעברית. בתקופתו השניה: דבריו קורצו כולם מחומר אומתו, מתוך יחס פנימי, כשהוא משורש בעמו ובתרבותו, והסתכלותו בהויה מותנית מהתערותו בהם. הוא נעשה, בתקופה זו, אזרח רענן בעמו, שכל מקרי חייו נוגעים לנפשו, וניכר מכל מעשיו שהנהו קשור עמם בטבורו. הוא אינו שוב חסר-מולדת. נרפא המחץ שבקינת-המולדת בחזון אבישלום, ועקבות הצלקות כבר נמחו; וכחזיון כליל-השלמות, ללא משהו פגם, נראה הוא באותה שעה. כאן, בסופי-הסופות, מצא את עצמו. פה, באדמת-המולדת, נצב לעינינו כחזיון תנ“כי. ואמנם, אף בראשית נביטתו, כשיצירתו היתה עדיין שירה-ש”בכח“, – הורגש בו מצביון זה. ואף בתקופת-הבזבוז שלו, גשום-עצמותו נתגלם תמיד, בתוך שפעת החומר הניתך, ב”שורות" עסיסיות. הספור שלו לא יצא כמעט בשום-פעם מחוץ לתחום התמצית. ובהתלכדותו בחטיבת-הארץ הורגש שנשתרבב באלמנט שלו. הוא והמולדת חד הוא. כמתכונת הארץ העסיסית כמתכונתו: רבוי מראות ושלל גונים-משלים, משובצים במצע קצר מהשתרע. מאז לא יצר שוב פואימות רחבות, כדוגמת “מסע אבישלום”, וב“דלוק המנורה”, אלא קפל שפע חיים, במסגרת של חרוזים, או ברשימה צרה, הקצרה מהתכנס, כי הגיע בתקופה זו לשיא ההישגים: לתמצית תנ"כית. כמובן שהתוכן והמגמה שבשטיינברג רחוקים מרוח התנ“ך, – אך מבחינת אמצעי-הבטוי הם והתנ”ך עשויים מעור אחד. הדברים שיצר בעונת-חיים זו אינם שוב מקריים, תוצאת גורמים חיצוניים, אלא הם גבשישי-חיים שלא יתָכנו בנוסחא אחרינא, מפני צמיחתם מרקע-האזרחות הבלתי מתערער שלהם. כאן נוצרה יציבות שבעל כרחה ללא תזוזה ונדוד. מפליא זה היחס הנפשי, האופף כחשוק רחוקים כקרובים, ברשימותיו ביחוד, והכל מתוך אינטרס לוהט של נוגע בדבר. וראה זה פלא: גבי איש בודד זה, שלכאורה לא יכלל בשום צותא, צפוי הכל כמתוך נגיעה; ושלא במתכוון, מתחוורת איזו חטיבתיות בתגובתו הפנימית, בין בהגותו ב“ירושלים” או בין באיתערותא שלו למראית “שירת ישראל” לרמב“ע, ובין בשפכו את חמתו על ה”יוצאים" ו“דקלים ערופים” וכיוצא בהם. כל אלה, תוצאות היציבות האזרחית, הנטועה כבמסמרים. –

בעל תכונה-בודדה הלזה, איש-המשטמה למופת, בלבו תִנוה, כפי שנתחוור באופן מוחלט, אהבה איתנה למולדת, לירושלים. יש באדם מוזר זה, שנראה באופן חיצוני גוש-קרח, – יש בתוכו איזה גרעין-גביש, מין שמיר חותך, שהוא יסוד מוסד של אישיותו, והוא תכלית קיומו ועיקר-יעודו בשירה: רגש-המולדת שבעין. כאן, בארץ-ישראל, באה כל גדולת-תכונתו לידי גלוי; התכונה הביבלית: הצמצום, התמצית, הסמל-הרמז. השיר שלו הגיע בצמצומו ובמלוא כח-תכנו למדרגה של גרעינות תנ"כית. באופן-הבטוי וגם בתוכן מזכירים הם את שירת גבירול. יש גם מקטרגים לבטוי שלו, הודות להתחבטותו וכבדו. אך עוול רב בקטרוג הלזה. באפיו האמנותי יש משעולי-התעלמות בתוך צוקי-הרים ובעבי-מנהרות, והוא מובלע בסובכי נופי-הטבע. ואחר-כך הוא שוב נגלה ומבצבץ כול מואר בנגהי-שחקים ובזוהר שמימי. –

לשני נושאים התיחס שטיינברג בתחלה בסטירה, – ובהמשך הימים הבאים נעשו לו לחזות-הכל: האשה וארץ-ישראל. נעימה של אירוניה חלחלה בדבריו בטפלו בהם בנעוריו. לאשה התיחס כזקן ורגיל בבחינת “קהלת”, ואחר-כך, בהתבגרו, זנקה האהבה אליו מכל העברים ונעשתה לו לתכלית-התכליות, וארץ-ישראל נעשתה לו בהמשך הימים לפנת-יקרת חיי-חיָתו, שהימנה ניזונית כל אישיותו, והיא הנה האלף והתיו של מות ההויה כולה.

כמובן שגם בהתערותו בצבור בולט הוא ביחידיותו. גם בהבטלו בקהל, טבועה גושפנקתו עליו. כי דוקא הוא בתוך רבוא-רבואות שונים לא יתערב, – כי הוא הנהו אינדיבידואליסטן מלידה, וזה כוחו לאלוהו…

לא השירה בלבד שמשה לשטיינברג אמצעי-בטוי למערכי-לבו. לא פחות הימנה נתגלם בכל שפעת צדדיו בספור. התלבטויותיו ודרכי-הגשוש השונות שלו, נראו עוד יותר באותה השעה מאשר בשיר, בספורו רב-הדיוקנאות והתכנים.

שלושה סוגים בספוריו: א. – הספור הריאליסטי (“בשטנים”, “בת הרב”, “אחרית הרופא” וכו'). ב. – הספור הרומנטי, שפיוט ועלילה מצומדים בו יפה (“בחצר-אצילים”, “על גבול אוקראינה” וכו'). ג. – הספור ההגותי-לירי, תמציתי-עסיסי (“מות הזקנה”, “רביד הפלאים” וכו'). בסוג האחרון, יש מן היסוד האֶסיי שברשימותיו. יש בו מתכונת-החשוּף, המצויה גם בשיחת-חולין שלו, שנתזין הימנה זיקוקין דנורא. –

ב“בשטנים” ניתנה לנו חתיכת-חיים מפרכסת, מגרה את היצרים בשעת הקריאה. כל מלה – אבר מן החי, מפעפעת חיות. כל טפוס קורץ מחומר-חיים מקרטע. כל הסביבה נושמת ומהבילה. בכל – טמפרמנט לוהט. הועמדנו בספור זה לפני שני עולמות זה לעומת זה: “המין החזק” ו“המין החלש”. ומפליא ההפך. “המין החזק” אינו אלא קהל “חלושים”. עולם הזכרים דוקא (מלבד יוסלי) כמוש. ועולם הנקבות מבוצר איתן. בספור זה נתן שטיינברג בטוי חזק לעלומיו, הרבה יותר מאשר בשיריו, ב“ספר הסטירות” וכו'.

ואם בריאַליזם שלו, בתקופתו הראשונה, יש כוחות, הסתכלות חודרת, חטוּב אמיץ, – הרי הענין האמתי בספור השטיינברגי בא עם ההמשך, בשעה שיד המשורר נראתה בו. מצד אחד הפיוט המרנין, “בחצר האצילים”; ומהצד השני העסיסיות ב“רביד הפלאים” ו“מות הזקנה”. באותה שעה נעשה הסמל חשוב ביצירתו, ונהיתה אוירה עילאית. זכורים לנו יפה העמודים האחרונים של הספור הפשוט לכאורה, “בלי יודעים”, – שהנם כולם גבוּש אחד של חויה עמוקה.

ועוד לו כלי-הבעה יחיד ומיוחד (כֶּליו גרידא, שאין כמתכונתו), “הרשימה” – שמבעדה נחשפו כל גנזי הנסתרות שלו, מכמניו החבויים ביותר. –

ברשימותיו בוטאו כל יחסיו להופעות-חיינו, שבעבר ושבהווה; זיקתו לעולמנו, לחיוב ולשלילה. הראוי להיות נערץ, אצל לו מכבודת הפיוט שבנפשו. והראוי לתעוב, – לא חשך חרפות וגדופים שבמחסן המשטמה שלו. הוא הנהו בטבע פּטריוט במובן העילאי, ושני הגלויים של יחסו נבעו מבחינה זו. הוא ידבר מתוך השקפה זו על הגדולות והנצורות שבנו, וגם לא בז לקטנות. אין טפל בעיניו גם לשום נושא פעוט, שנראה הנהו להיות בן-יומו. מתוך זיקתו הנושא מתעלה במילא. גם לא עשה בשום פעם כוונים ליפיה של צורה, ומימיו לא נבנתה יצירתו הימנו, – אלא יפיו היה כלול תמיד בתכנו. לא קדם היופי לתוכן, אלא אגב פליטת החומר, נערם לפתע משטח תפארת לעינים.

רשימותיו של שטיינברג אינן אלא שירה נשגבה. עסיס משומר של נושאים יקרים למיניהם. וצרוף הרמוני, מוסיקלי למלים ולשורות, – אם כי מסות של פּרוזה לפנינו. אין לקרוא אותן, אלא מתוך השראה, או בלוית מוסיקה. רק אז יחשפו בכל עומק משמעותן הנעלה וצליליהן הענוגים. רק שרידי-מספר שרו על שגב ירושלים כשטיינברג, ויחידי-סגולה מעטים הראו על נצחיות העברית במופתים שאין לסתור, כמוהו. מסופקני, אם יש יכולת באיזו לשון שהיא, לעשות נצורות במספר-מלים ולהערות עד תומם את ההגיגים, בצמצום ללא גרעון, עד לקצה הגבולין, כמו שעשה זה שטיינברג ברשימותיו (כדוגמת שופמן בשרטוט הספורי). בבחינת התמצית, ניתן לומר, הגיעה אישיותו בכל הפנות לשיא-השיאים. וזוהי תכונתו המהותית, המצינת אותו אולי ביותר מכל חבריו, והיא המתגלה בתקופתו האחרונה, בכל מקצועות עבודתו: בשיר, בספור ובמסה. אי אפשר להביע דבר יותר בקצור משמביע שטיינברג. בקראנו את דבריו האחרונים, מבצבצת מחשבה: אין לתת יותר משיור זה בלבד. כי ניתנו הענינים בתחומיהם המסויימים, ועם מלות-ההתאם היחידות, כחומט בקלפתו. נראה בעין: עסיס-הנפש שלו שנמזג בתחלה בקלות כנוזלים זכים, החל עכשיו לנטוף כיין משומר, כבד.

* * *

נותן הוא לעתים הערכה על חזיון ספרותי, בשנים-שלשה עמודים. פרקים יש בזה משום קליעת-חץ למטרה; ופרקים זהו דבר כללי-פיוטי, או רושם פריטת-החזיון על מנענעי-נפשו. עכ“פ עצם החזיון הנידון אינו עיקר לעצמו. יותר מחשוף תכונת החזיון, העיקר גלוי-עצמו באמצעותו; לא חשובה כ”כ הערכת החזיון, כהכרח-הפכוי של חביון-המעין. בדבריו אלה מרובה גם הפרדוכסליות, ההשגה המקובלת נרמסת כלאחר יד, אפילו לאו מתוך יחס-זלזול, אלא סתם אינה במציאות בשבילו.

על פיכמן, למשל, הוא אומר, שהנהו “נושא על נקלה את נטל הכשרון”. ההפך מעצמו. הוא דולה את שירתו בשרשיה מתוך הצומת ומתנשם בכבדות. –

מתהלך יעקב שטיינברג בקריתנו, בהכרת ערך עצמותו ובהרגשת-בטול לסביבה, – היא שמחפּה על מערומיה בדרכי-ערמה וחנופה וכשרון ההתחפשות. בודד הוא במועדיו, גם בתוך מרעיו, מפני שכוח-ההסתגלות שלהם מקרבת אותם בכל זה קצת לבריות. מימיו לא היה להוט אחרי פרסום ולא ניחא היתה לו להעשות אהוב ונערץ. המשטמה היתה לו לכור-מצרף, לזקקו מסיגים ופסולת. הקטנות והצמצום מעברים היו תועבת נפשו, כלגבירול בשעתו. העילאות, – אליה חתר תמיד בכל משוטי-נפשו.

תכונות-עמו הזידוניות הרגיזוהו עד מות, – אולם לא קדש כברנר מלחמה נגדן. בתור אָמן עלול היה להתמכר לגמרי לכל מיני נושאים, רחוקים מנפשו, מחמת גרוי יצירתי (לכן כתב שטיינברג גם סתם ציורים ריאליים, שלא היו מותנים מעצם-עצמיות אישיותו). האמן עט לכל ציד, כי ביותר חמד את עצמו כשטרפּו בין שניו. רק דברים סנטימנטליים מאסה נפשו. דברים שברגש, – ניחא, היא הדרגה העילאית ביותר, – אך בחל להשתעשע ברגש, לעשות לו כוונים. הוא מחושל-האופי. ארשת-הפנים נמרצה-מרוכזה, כמעט נזעמה. ועם העיון בשירתו (שירת ה“ערבים”) מתגלים נופים-לוּטים, כמוסים מעמיקים, שעקבותיהם מובילים לאזורים סתומים. שפע מרבה-להכיל נדחק לנגדנו מבעד מפרץ-המלים. ונצורות וסתומות יחשפו לפניך, ואתה לא בלבד תשתאה לחוסן היוצר, אלא גם גאות תלבש, שאתה זכית להיות כלי-הקבול להגות-האימות הלזו. בנת לרעו!

בספר הששי בשיריו “ערבים” (מהדורה ישנה בהוצאת שטיבל) המשורר מצא באַטמוספירה נישאה, שהדברים העמומים ביותר מבהיקים בצלילותם, ללא כל גבשושיות. זולת החשוף של פנות-סתרים לא שערון, אופן-ראיתו קולט את התוך גרידא, ללא קורט קליפה. ההסתכלות מבעד איצטגנינות ה“ערבים”, מבעד ראית-השקט, הנקיה מגבוב אור וחושך, מזוקקת שבעתים. נקודת-הבערה היתה גם באותה שעה: האשה. אולם בנידוננו לא אך זה בלבד: שכל שנאמר בספירה זאת, נתחוור מחדש, אלא שחוּננו החרוזים בסגולות-יקר השתים הללו: א. – בבואת-האהבה בצביון-הדור ותגובתו. ב. – אידיאת-האהבה הנצחית, במושג האפלטוני, ביסוד היציב שלה, הנשקפת כבבואה עולמית מתוך כל הדורות, בנוסחאותיהן השונות שבכל דור ודור.

חידת-האשה, לכל תופעותיה, היתה מניע לחשוּף סגולות-נפשו, כל ימיו. היא היתה גורם לגלוי כל אוצרות-יפיו ועושר רוחו. האהבה היתה חזות-הכל לחייו. בשירתו, במחברותיו הראשונות, היתה רק עוברת כבזק, כמיטיאור. ברם, בספור נתבטאה בכל שפעת כוחותיה ויפעתה. היתה חושנית תמיד, אך לא היתה, לרוב, משוללת הצביון הרומנטי (הספור המופלא “על גבול אוקראינה” קובע מבחינה זו הערכה מיוחדת לעצמו). בדרך כלל, היה שטיינברג מספר אוביקטיבי מיחס לחזיונות ועצמים שתארם, אולם בנגעו בנעימה של האהבה, פסקה ההסתכלות-שבגרידא, והוא נעשה כולו סוביקטיבי. הנושא הֵקר מבעד כל צנורות-נפשו, וכל מיתרי נשמתו המו. יש שהתיצבו לעינינו, בשיריו “ערבים”, סמלים לגורל-אדם ומעלליו; ויש שהיה נתפס כעם צבת רגע-חויה מופלא, שאזלת-יד כל אמן לעקרו משטפו, – ומלת-הקסמים ההגותית של שטיינברג הכריעתהו. המשורר מהלך בודד, עגום, בערבים, בנתיב הדומיה, ושואל אֵי-הדרך, איה? ומתוך נופים לוטים-נוגים בוערים-עשנים, מסתמן פתרון ללב. –

מַה חֶפְצְךָ פֹּה, עוֹבֵר-דֶּרֶךְ,

מַה תִּשְׁאַל לִנְתִיב הַדּוּמִיָה?

– יוֹם תָּמִים, יוֹם-אַהֲבָה עָבַר וְעֵינִי לָעֶרֶב צוֹפִיָּה.

מַה יִתֵּן, מַה יוֹסִיף הָעֶרֶב, מַה תִּרְאֶה בְּהָמִיר כֹּל צְבָעָיו?

– שָׁם אֵשׁ, עֲשַׁן-אוּדִים וָאֵפֶר,

שָׁם פִּתְרוֹן לַלֵּב אֲשֶׁר אָהָב.

זולת רגש, יש הרבה חכמה בשירים “ערבים”. בפיוט-האהבה הלזה אין אף קורטוב בנליות, למרות הנושא הנידוש. הרגש אינו מוּשלה בשוא, אלא מצומד בפתיל-משיוֹ עם חכמה. לכן צביון משלים לשיריו אלה, כדוגמת מכתמים, פתוכים עם רגש עילאי. האמת צריכה להאמר ברור: ב“ערבים” נעכבים אנו על ציורים צרופי-רגש, שבכמותם לא נתקלנו, ושנראים כה חדשים בעינינו, שאין הרהור אף לרגע, שבכיוצא בהם נפגשנו פעם, מה שנדמה לרוב אף בדברים מקוריים. קשה הקריאה בשירים אלה, מפני שהנחקק בזה, בלתי מוּדע מלמפרע. אולם לאחר השנוּן והשלוּש בהם, לאחר ההבהרה, יש לקורא מעונג-החשיפה ומטעם-השותפות עם היוצר. אגף-שירים הלזה “ערבים” בקובץ-שיריו הישן, נראה לנו כאוסף יקר של מיניאטורות עתיקות, כבית-נכאת של שכיות-חמדה בלתי מצויות. –

האין דומה המשורר לקין מורדף ככלב, מצותת ובולש, סופג לתוכו כל מיני אנחות-ההויה, מפסיק את מרוצתו לשעה קלה, על מנת להיטיב לצותת, – וממשיך במרוצתו ביתר תוקף. הירדוף משהו אחריו? מקרטע אילך ואילך וקול-אנקתו לא ישָמע. נחפז ואָץ לדרכו הלאה ללא סטיה וללא פניה מהיעוד שמוּנה לו.

יעקב שטינברג היה תמיד נאמן ליעודו מעין כמוהו, מבלי הסח-דעת כלל מתפקידו העליון, מכוון תדיר למטרתו, ללא הפסק כלל. הוא לא עשה מימיו את קולמוס-הסופרים הפקר, ואת דבריו פלסתר, – ולא בזבז את חילו לשמוש בו בפכים קטנים. ידע את אחריות הפיטן בכל עת שמשו בקודש, סגנון-השגב של כהן-גדול הלם את דבריו. לא הלך לבו שבי אחרי שום פתויים. וכל יצרי-רוחו האיתנים נתגבשו לנקודת-בעֵרה אחת: הפיוט. האם אין הפיוט שיאה של הרוח האנושית, פסגת גלוייה; ועוד למעלה מזה: המניע הנצחי והעיקרי לכל מעללי האדם, הגדולים והקטנים? שום נחשול-חיים עז ושום מערבולת-מפלגות אינם עלולים לסחפו לפיטן מבסיס-החרות שלו, כי כשרטון ננעץ הוא בעולם-החזון והשירה, שאין להסיעו הימנו בכל הכוחות.

(שלושים שנה לפטירתו)

יש משוררים שהם כשלעצמם, עם בדיקת כשרונותיהם לאור “המדע”, פגומים, אולם גדולתם מתחוורת רק בהשתקף בבואתם בנפש האומה, אך מלפני האומה, במובן הערכתי, משפטם יֵצא. גולדפדן כשלעצמו, בהמדדו בקנה-מדה אמנותי גרידא, לא נמצא בו מתום. אולם בהתגנב לאזננו, בהסח-הדעת, משהי-נעימה משלו, אף עתה, שלש עשרות שנים לאחר פטירתו, – תתפעם לפתע רוחנו. יכולים אנו להיות אסטניסים כאות-נפשנו, לא נמָלט מרטט-חשאים העובר בנו למשמע הנעימה הזאת.

בתחילתו נתן לנו קובץ עברי צנום: “ציצים ופרחים”. ובאמנה היה זה צרור-פרחים דל, כי מה ערכו של פיוט זה, לכאורה, בתקופת מיכ“ל ויל”ג? מה חשיבותם היתרה של שיריו ההיסטוריים בהשואה ל“שלמה וקהלת” ול“דוד וברזילי”? אך לאחר זמן, בהמשך השנים, בראותנו את פרכוס-הנשמה של העם לצלילי-קולו, ונתחוור לנו שהוא סמל העממיות, שלא בדה אף הגה קל מלבו שכל מעשי-ידיו והגות-רוחו נוקרו מלב העם. הכל כאשר לכל, משלו ניתן לו. כמנדלי-מוכר-ספרים בשעתו הוסע גם גולדפדן מעברית ליהודית-אשכנזית מפאת מניעים אמנותיים פנימיים ולתכלית סיפוק צרכי ההמונים. אולם הוא לא שב כמנדלי באחרית-ימיו לעברית, כי מה שהיה יתרון לגבי הספור האֶפי המנדלאי בעברית הסלעית, לא התאים עדיין באותה שעה לדרמה, שהדבור היה לה מושכל ראשון. העממיות היא היתה, מבחינת היעוד, מנת-חלקו של גולדפדן, לגורלו זה התמכר והשתעבד, והיה זה לנפשו כדבש למָתוק.

יש חזיונות ספרותיים, שהחוק התולדתי כמעט דולג עליהם, אולם העם כורת עמם ברית ממעל ומעבר לחוקי-האמנות המקובלים. מועטים הם, בערך, הדפים המוקדשים להם בתולדות-הספרות, אולם בלב-העם תופסים הם מקום רחב. מטעם הבקורת וכללי-היופי שלה בטולם מרובה, אולם רבה מזה היא התפעלות העם מהם.

גולדפדן לא יכול למצוא סיפוק בקבצו “ציצים ופרחים”, לא מחמת צנימותו בלבד, אלא מפאת ספרותיותו. הוא ראה את תעודתו בהשפעתו על ההמונים באורח בלתי-אמצעי. להעניק במלוא שפעת כוחותיו היה עם רוחו. ברם לא מבעד צנור הספר, אלא דרך עלילות-חיים ומעשי-הַוָי. ועוד בנערותו, בעודו בעירו קונסטנטין-ישן, היו מושמים פזמוניו בפי הנערות, והיו מושרים על ידי כל שוליות-העיירה בשעת עבודתם, – שהיו נופלים להם כפתק מהרקיע (בעילום שם המחבר) ולא שאבום מתוך ספר. כי זה טבעו מאז: לא להציע חומר-קריאה אלא מראות וקולות, שרק בהתגלמם במחזות היו שובים את הלב, ובקריאה גרידא נפסד ערכם. מסתבר שהיה גולדפדן שונה לחלוטין מחבריו. אמנם, באביב-חייו היה נמצא בסוד חכמים וסופרים ומתחמם היה לאורם. א. ב. גוטלובר היה מורו הראשון, וכמתכנתו ובנוסחו גם חבּר בנעוריו את שיריו האידיים. (היה זה בתחילת התקופה, שהוילון בין עברית לאידיש החל להתרומם במקצת) ובבתי-המדרש לרבנים בז’יטומיר יצק מים על ידיהם של חז"ס, צוייפל ויעקב איכנבוים (ומאידך-גיסא הובלטו כבר מעשי-הקונדס שלו, בבדחנות ובמעשי-מוקיונות באותו בית-מדרש) והתרועע עם שלמה מנדלקרן, שראה בו מתחרה מסוכן בפיוט. אכן נעקר בכוח מאוירת בית-המדרש לרבנים ומצֶוֶת הסופרים והלך לנוע אל ההמונים, כי רק בתוכם יכירהו מקומו. נעשה חפשי מחרצובות, פרוק-עול – ובתוכם יתערב. עמם יחד יפזם ויפזז כחד מן חבריא, ונדמה היה שכולם יחד ניזונים מכרי אחד. חמד להיות מגושם בחייו, כאילו מתחרה היה בגסות האוכלוסין. כי סגולתו האמתית היתה, כאמור, העממיות. הסנטימנטליות וההומור, תכונות עממיות גם הן, היו מֵתותיו. לאופי יצירתו כולה, גם בטפלו בנושאים היסטוריים כמאפּו, היה רקע עממי. המחבר תלמיד-החכם לא רחף ממעל ליצירה, מלבר, אלא כל החומר מסתנן היה מבעד הפריזמה של העם. נשמת העם היתה חופפת עליו. לכך זכה גולדפדן להיות בין המבשרים את בשורת-הגאולה לעם שבעצם הֵקֵרה מעצמה, ממעינות נפשו. הוא היה מעין המוציא מכוח לפועל את הרגשות הכמוסים בלב העם. שהרי לא הליטוש הספרותי היה עיקרה של יצירתו (כאמור, חומר-הקריאה לא היה משובח כשלעצמו) אלא המית הנפש, געגועיו הלוהטים של העם הופלטו כחומר חי, כלבות-אש בדרמותיו. הוא נעשה רק כָּרוֹז למאויי-האומה ולמשאלות נפשה (“בר-כוכבא” “שולמית” “עקדת יצחק”. זכרו את המערכה האחרונה ב“ימות המשיח”, איזה ציור-הוי אידיאלי ומלבב של חיי עבודה ויצירה במושבה בארץ-ישראל!). הוא היא גם פּה לתַנות צרותיה, ועם זה ידע לתבל אותן במלתא-דבדיחתא, שהיתה קרן-נוֹגה במאפלית-המציאות. ובמקום שקצרה יד הדיבור, השלימו ההמיה והנעימה.

לאחר שראינו את אילן-יצירתו העומס משא פירות למכביר, נוכחנו בפוריות ה“ציצים”, שלא היו עקָרים כל עיקר; הראינו שהם היו הנבטים שהשתלשלה מהם אחר-כך פעולתו הענפה, ושגלומה היתה בהם כבר עצמיותו על כל תכונותיה המיוחדות. אמנם לא עלול היה לפי מזג-אישיותו הנלהב להצטמצם בבטוי השירי-אמנותי מסוג “ציצים ופרחים”, – אולם ספרו העברי הצנום הלזה, ששמש תכנית לפעולתו, כלל בתוכו ראשי-פרקים של יצירתו כולה ופרשת-עבודתו המפורטת בעתיד.

מלבד הפתיחה-ההקדשה בצורת סוניטה לאביו, מכיל הקובץ שמונה שירים. מחציתו האחת: מוטיבים היסטוריים, תכניים ומדרשיים; ומחציתו השניה: שירים ריאליים-ליריים, הם שני הצירים שעליהם סובבה יצירתו בכלל. היתה לו לגולדפדן זיקה עמוקה לעבר הקדום (בתקופתו השניה, הדרמטית, בתערובת גון מגמתי של חבת-ציון) ביחד עם חוש חד לחיי המציאות הווים. אין לומר שב“ציצים ופרחים” יצא גולדפדן כבר ממצב ההתחבטות והגישוש, אולם עולמו עמד בזה מפולש לגמרי לפנינו מכל עבריו. נמתחו בקובץ זה שרטוטי-האופי למסכת יצירתו לכל רחבי אפקיה. וזהו שנאמר: “אף במעלליו יתנכר נער”, וגם כשהזקין גולדפדן לא סר מעליהם. בתקופת-הנוער שלו שר על “אדם לעת ערב”, על “יוסף בבית הסהר”, “נקדימון בן גוריון” ו“בת שבע”, – ובשנות העמידה טיפל בנשימה יותר רחבה ב“עקדת יצחק”, “שולמית” ו“בר-כוכבא”. ב“ציצים ופרחים” יש כבר שירים על הָוָי-תקופתו: “קנוּ, קנוּ”, “הכסף”, שבדומיהם שורבבו בחזיונותיו הריאליסטיים המאוחרים: “המכשפה”, “הסבתא ונכדתה”, ו“שני קוני-למל”. אין במאוחר אלא זה שהיה כלול בחומר המוקדם, הואיל והפרי היה שפון בעבי-גרעינו. ניתן לומר איפוא בודאות, שאף-כי המחברת “ציצים ופרחים” לא בלטה בשעתה, בתקופת מיכ“ל ויל”ג, בקרית-הספר שלנו, הרי עם-זה (מלבד כובד-המשקל שהתוסף לה בזכות האישיות הבוגרה של גולדפדן) יש עוד לכמה שורות-שירות בתוכה יחוס-עצמן, המבהיקות עוד לעינינו כהיום בזיו-מראיהן ובחוסן-נפשן וקובעות לעצמן ברכת-תמיד. למשל, הפואימה “בת-שבע” היא פנינה ועמדה בטעמה גם לימינו, מפאת סגולת-הבִּכור של גולדפדן שבאה כבר בה לגלוי בכל יפעתה. הנעימה העממית הקלה, שכולה רון, – משעשעת את נפשנו עוד כהיום מהחל ועד כלה. לא לחנם הבליט המשורר יעקב איכנבוים את יתרונו של שיר גולדפדן על “בת שבע” של מנדלקרן (שני החברים תלמידי בית-המדרש לרבנים, התחרו בבחירת הנושא הזה ובעיבודו): “בקראנו איזה שיר, עלינו להבחין, מה יש בו מטהרת הרגש ומתמימות הפיוט ומה מחדודי המחשבה ומהתחכמות מלאכותית” (על פי זכרונותיו של זילברבוש). רגש טהור וצרוף הוצק בחרוזי השיר “חיי אדם”. כבר בדמי ימיו כמו בשנות הבגרות שלו ידע גולדפדן לזעזע את נפש האדם ולהעמידנו נבוכים ונפעמים בפני משחק-הגורל העושה בלהטיו, בבחינת “תשב ותתפַּלָא בנו”. כחתול בעכבר השדוד

* * *

מַה מַּר לַגֶּבֶר / לָשֵׂאת הַשֶּׁבֶר

עַד בֹּא לַקֶּבֶר / מִיוֹֹם הִוָּלֶד:

יָמִים וּרְגָעִים / הוּא עָתִיד לִפְצָעִים

אֵין קֵץ לַנְּגָעִים / יִשְׂבַּע בֶּחָלֶד.

ואם אמנם לא הביע גולדפדן בהמשך הימים את תוכן-לבו בעברית; ואם כי חזה לנו את חזיונותיו בשפת הגלות ומפעל העתיד שלו, התיאטרון, יצר באידיש, – הרי עשה זאת מתוך מסבות ותנאים תקופתיים ומתוך מניע חנוכי עממי, ללא התחשבות כלל בגרם הלשון. בעיקר, תוכן-יצירתו הרי נגרם ונדחף גם באותה שעה מרוחה של תרבותנו המקורית, באשר תמך תמיד את יתדותיו בנושאים קדומים, תנכיים ומדרשיים, וגם חכמת החיים שלו שאב ממשלי-הקדומים העבריים, ונאמנה עלינו גם אז אמרתו מנוער:

בְּרִיתוֹ עִם שְׂפָתֵנוּ לִבִּי לֹא יֶפֶר,

הֲלֹא הִיא הוֹרָתִי, אֹמַנְתִּי עַל בֶּרֶךְ.

“ציצים ופרחים” עם כל נועם ריחם לא יכלו לספק את רוחו של המשורר, כי כל נצן שאף לצמיחה, גידול והתבגרות, באשר גולדפדן היה הרה-תנובה, – ואמנם בעתם הבשילו פירותיו ואשכולותיו גמלו, והעם ניזון בפה מלא מברכת-רוחו. ברם, גולדפדן עצמו לא ידע שבעה. רעבונו לא נשבר וצמאונו לא רווה. רעב נדד מארץ לארץ והעניק מברכת תנובתו לכל מצוק ומר-נפש ביד נדיבה, אך תאותו הוא לא נמלאה. הוא רֵעה למשפחת הנודדים: לינצקי, וֶלוְלי זברז’ר, ראובן אשר ברודס ונפתלי הירץ אימבר, – ולא מצא מנוח לנפשו. האם לא יהלמו לאופיו מאין כמוהם, החרוזים הבאים הטרופים-לוהטים, משירו המופלא הנ"ל “חיי האדם”, האין הם קולעים ומכוונים ישר לגוף אישיותו, מעין אבטופורטרט? –:

תַּאֲוָה צָרֶבֶת / עָלָיו אוֹרֶבֶת

תַּרְבֶּה שַׁלְהֶבֶת / עַל מוֹקְדֵי עֲצָמָיו:

כֹּה תָּמִיד בּוֹעֵרָה / לֹא תִכְבֶּה מְהֵרָה

וְעַל הַבְּעִֵרָה / יִבְכֶּה כָּּל יָמָיו.

תרצ"ח

דרור

(תוספת נושנה)

ראיתי דרור מבקיע לו דרכו בחלל אויר ארצנו, – ונזכר לי האיש, שדרור היה גם הוא לעמו, דרור מבשר אביב, פדות וישע.

וראה זה פלא: בבואך לתַכַן נפש זו, יתָכן שלא תשוה ספריו לנגד עיניך. אדרבא, לא רק יתכן, אלא כמעט תנאי הכרחי הדבר, שבבואך להעריך אדם זה, יעלמו ספריו מעיניך. אולם פיסת-שמים כחולה כי תתגָל וציץ צפור נעלסה כי יגונב, אצבע-הגאולה כי תרמז אליך ממרחקים – אז יש אשר תבצבץ גם דמותו בתוכם.

לא על-פי ספרים יִשָק, כי הנהו הפוכו של הסופר האינטליקטואַלי. אם מנדלי, דינזון, ספקטור ושלום-עליכם אמנים המה, – הפוכם הוא גולדפדן. ואמנם עלול היה איש זה להשכח כמעט; עלול היה להצרֵר בצרור חיי-העם, שלא יוָדע כי בא אל קרבו. כי כל אשר נתן גולדפדן, לא משלו נתן, הכל משל העם. והיא ראש-סגולותיו: הוא אמר את המלה העממית ביותר, המשפחתית ביותר, שלא נתקשתה בצאתה, ללא כחל ופרכוס. היפלא איפוא שלא ירדה מעל שלחן החיטים, ולא פסק הדה מאחורי הכירַים אשר בחדר-המבשלות? היתה זאת השירה המחממת והמלכדת, שלא הורגש בה כלל עולו של חרוז, ושלא יתואר שתקָבע באותיות בספר ותהא צריכה עיון. וראה מה רבו הגדולות אשר עולל איש זה לעם. כי אמנם כן: המשכיל אשר בישראל לו היה תמיד ענין-מה גם בעולמנו החשוך. המלה העברית, הקדושה והאהובה, – בה ישפיק וישתעשע ובה ימצא עולם מלא. אך העם, ההמון למשפחותיו, ובנות ישראל הנאות אשר להן הקולות הערבים, מה תקותם הם כי ייחלו? במה ישביעו נפשם וקולותיהם הרעבים לא יועמו?

ויבוא האיש – ומלָתם על לשונו, ותעבור הרִנה במחנה. כפטר מים צלולים נשפכו הקולות עלי חוצות. צלצל קול האם על יד העריסה, זמזם קול האשה בשבתה לבדד על פוזמקה. ויתחלחל קולה של הדודה צפורה, אשר לה העינים הקודחת והשדַים הבשלים למחצה, בשוררה:

שַׁבָּת, מוֹעֵד וְרֹאשׁ-חֹדֶשׁ,

אֶשְׁפֹּךְ שִׂיחִי לָאֵל לְבַד.

לְעַצְמִי לִי “אֲרוֹן-קֹדֶשׁ”,

וּצְקוֹן-לַחַשׁ לִי אֶחָד.

לִבִּי הֶעָגוּם שָׁם הָ“עַמּוּד”

שׁוֹכֵן לוֹ עַרְעָר, בָּדָד,

הָאַהֲבָה בּוֹ “נֵר-תָּמִיד”

יוֹקֵד וְלֹא יִכְבָּה לָעַד.

רצה אברהם גולדפדן לגייס את העם. המעשה הגדול אשר התרחש לבוא, שטעון היה להעשות, – אך ידי העם יכוננוהו. אברהם מאפו הניע את המשכילים שבאומה. (פעולתו של גולדפדן באה גם כן בדחיפת “אהבת-ציון”, כפי שמעיד על עצמו גבורו הרשלי שב“ימות-המשיח”) וגולדפדן אמר לשתף גם את השוליא דחיטא וגם את הטבחה אשר בחדר-המבשלות. העם לשדרותיו, – זולתו ידינו לא תעשינה תושיה. ולא הספר הוא אשר יברא לו לעם לב חדש, לא התיבות והאותיות. אין לו לעם כח העיון והחטוט ואין לבו מופנה לכך. שעורי-הסתכלות הם הדרושים לו. כי העם אין לו אלא מה שעיניו רואות.

ויבן אברהם גולדפדן לעמו תיאטראות, להראות לו את המחמדים אשר בחיים, שאליהם צריך לפלל ולערוג. וגם זאת אמר לנפשו: תולעת הוא יעקב בדלותו הגלותית, אך איתן יהיה בהרחקו לשלשלת-הקדומים שלו. ומשפע עברו יתמשך עליו, להיות לו חיים: חיים של עושר וכבוד. אולם לא ספרי-היסטוריה, לא הם יַקנו לו אלה. רפה הוא, כאמור, כח-עיונו של העם מקוצר-רוח. אך כי יסתכל העם ויראה עין-בעין את “עקדת-יצחק”, את “בר-כוכבא”, גבורו – כוכבו, את “שולמית” כי יראה העם –

“שולמית”. יקרת לי שולמית של גולדפדן, – את הנאוה כי השבת את כבוד קולה של בת-עמי. בת-עמי לא במרכאות, לא בלשון המליצה, כ"א המלה כהויתה, בת ממש. הבת אשר לה השער הארוך, השחור והחלק כמשי, וקול לה דק ומחודד ובו הילֵל האנוש. יקרו לי בנותינו אשר שירי שולמית שבפיהן שמשו להן דפוסים לכל צליל וגון של אהבותיהן השונות שבלבבן, וכל רטט ורתת השונה ומשונה בכל אלה לא ינכֵרו. ידענו את כאבו ומרירות-מתיקותו המיוחדים של קול וקול. יקרו לנו אהבותיכן הצנועות, החמימות אשר מצאו תקונן בשירי “שולמית” ואשר לארך-ימים הגיהו את אפילת חייכן.

כי המוסיקה של גולדפדן, – אך משל בנותינו היא. ואם כי לאמתו של דבר, באה היא מארבע כנפות התבל, מכל אומה ולשון; אך הנשמה, העיקר אשר בשלו הפכה השירה ל“חטיבה יהודית”, – עיקר זה הרי בא בשל הילל האנוּש שבקול בת ישראל, אשר הוצק בה. והעם. וההמון, – נפשו תרעש ותריע לקראת פעמי עולי-הרגל כי יעלו לציון, ושירתם, – המית נפש העם כלו, – בפיהם:

“עמוסים בכל טוב, מקלותינו בידינו, אנו פוסעים בו-ברגע, בארצנו החמודה. זה מביא מיבול-שדמו וזה קרבנו בידו. כל שכבות-העם מביאות שי למקדש: כסף וזהב, משי ואטון ומעשי-רקמה שונים. כל הבא להֵרָאות לפני ד', לבו גדוש אהבה, שמחה ומורא, איֵך, איֵך ציון מכלל היפי, – כלנו נוהים לראותך כבר!!!”

דומני, לא הותיר גולדפדן שום צליל ותג של יפי וקדושה בהוד-הקדומים שלנו, שלא יעביר לנגד עינינו, הריק כל גבור וחיל ויעמד לראוה ולמופת. וחרתו הם עקבות והכבידו, – כאשר תעיק עקבותיה העגלה המלאה לה עמיר…

ולא החטיא המטרה, כי נעור העם –

ויש כי ריח מריחות ארצנו יעלה באפי וזכרתי לפתע את האיש הזה, את שיחו ושיגו, וזכרתי את צבי הירש שבחזיונו “ימות-המשיח”, כי ישוב כנטות-היום מעבודתו ומגלו על שכמו. והאורה השוקטה. אשר יפוץ סביבו אראה. האם לא אכר בילו"יי הנהו צבי זה?

כי דרור הוא גולדפדן לעמו. דרור מבשר אביב, פדות וישע.

מקדש לבילו"יים ליובלם

פתיחה.

יוצא דופן היה. הוא לא נשתלב כחוליה בשלשלת היוחסין של השירה: לא באסכולה של אד“ם הכהן, מיכ”ל ויל"ג, ולא בבית מדרשם של משוררי ההמשך: דוליצקי, שפירא ומאנה, אף על פי שהיה יליד בין-הזמנים הלזה, בן-תקופתם של האחרונים. טפוס של “יוצא דופן” היה, בודד. וביחד עם זה נעשה למשורר העממי, הצבורי שבכלם. יתכן, שדוקא מחמת היותו גלמוד, עצוב ביותר – נעשה נ. ה. אימבר למנצח בנגינות במקהלות-עם. נראה, שהוא החניק בכוונה את “צרצר” הפייטן שבו, שלא נתן דמי לו –

שִׁירִי בַּל יִשָּׁמֵעַ –

כִּנּוֹרִי בַּשּׁוֹפָר אָמִירָה,

אָרִיעַ אֶתְקַע כַּתּוֹקֵעַ

וּתְרוּעָה לִי לְשִׁירָה.

את כנורו המיר בשופר, ששירו בל ישמע… התרועה היתה מעין מסכה לנפשו, קרום ממעל לה. ברם, אימבר בעצם רק משורר היה, דגם למין נאצל זה, שחי חיים היוליים ללא ממש וגלום. והמגע שלו בקליפת-המציאות, היה שורט בנפשו, צורב וגורם לסלוד – כחריקה בחלקת-זכוכית…

אישיותו של אימבר מפולגת איפוא לשתי רשויות: רשות הרבים ורשות היחיד. רשות הרבים שלו היא בעצם רק הבבואה, בת הקול של רשות היחיד שלו. וכשקוראים אנו את שירו הלירי העמוק “אמי”, בשאון ההמולה של שירי המקהלה הרבים שלו, מתחוור לנו בבהירות, שאי הפלאות הזה בלב הים הסוער, הוא שאָצל מהודו על הים כולו. הואיל והים לא היה לו אלא מקום מקלט מפני תוגת אי-הפלאים שלו…

אישיותו

ח"י שנותיו הראשונות, חי אימבר בעיירתו זלוצ’וב, במזרח גליציה. בנוף טבע זה קורצה נשמתו, ושם גם גובשה. טפוס זה, שהיה משונה מאד בקרית-הספר, נראה כבר “מוזר” ביותר לבני עירו, בעודו באבו. “עלוי” מסוגו אמנם חזיון נפרץ הוא, אך ילד קאפּריזי כזה – עין לא ראתהו. מופלא הדבר, כיצד נפגעה נפשו, מחמת דקותה, אף בנגיעה עם מאורעות טבעיים. בכור היה להוריו, וכשנשתרבבה לחייו, בשנתו השלישית, האחות הראשונה, פעלה עליו כחתך בבשרו מחמת חשש של קפוח חלקו, ולא השלים עם זכות קיומה עד סמוך לפטירתו. (עובדה מחרדת-לב ומאַלפת דרכי מהותו של אימבר). כי מופלא במינו היה כבר בילדותו. בכל פסיעה שלו, היה צעד שלא כרגיל, מעין הפתעה, מפלוס נתיב לעצמיותו המיוחדה. בן עשר היה כבר פייטן מפורסם בעירו, מחבר השיר “בית תפלתי” (מוקדש למלחמת גרמניה באוסטריה). וגם נמצא לשרותו כבר באותה שעה “מזכיר”, שהיה מעלה על הנייר את הגיגי לבו (כי הלכות הכתיבה לא היו נהירות לו עדיין). ולכשסרב פעם מזכירו, חברו הגדול בשנים, שהיה מחונן אף הוא בכשרונות, להענות לדרישתו של אימבר, לכתוב לו ביום הכפורים שיר, שחבר זה עתה במוחו לכבוד פרינץ הבסבורני, שעבר באותו יום את העיר זלוצ’וב, מתריס אימבר הנער, בשנת העשור לחייו, כלפי מזכירו בנוסח השגור שלו, שהצטיין אחר כך בגושפנקתו המיוחדת:

– “אם כן, הרי אתה עדיין בטלן גמור!”.

כי בעודו ילד, אימבר היה כבר “מופקר”. נפשו לא היתה מעולם שומה בסד. וכן היו יחסיו לבריות – בלא חרצובות כלל. קלסי היה השימוש התמידי שלו בגוף ראשון לכל אדם, לבלי הדר שום גדול. גם בהיותו עדיין “פרחח”, היה המגע שלו עם ה“פריצים”, מושלי העיר, מעורר השתוממות יתרה. ההומור שלו, כשל זקן ורגיל, בשעת-פולמוס אתם, היה לשיחה בפי כל. ועם המושלים היו לו “עסקים” בגלל השירים שהיה שולח מפעם לפעם לקיר“ה (סתם קיר"ה, הריהו הקיסר פרנץ יוסף האוסטרי, גם מחוץ לגבול ארצותיו). והקיסר היה מעניק לו תמורתם, דורונות כסף על ידיהם. קיר”ה – הלא היה ליהודי גאליציה ההגשמה של מלכותא דארעא במובן הנעלה ביותר, החלק מ“כבודו” לבשר ודם. ומי שזכה למגע שרביטו, הוא עצמו אציל, נאצל מספירותיו. הראיון של אימבר עם הקיסר פרנץ יוסף, היה בודאי הפסגה של שאיפות העלם בתור-הנוער שלו – המדרגה העילאית, שאליה טיפס ועלה, השלב העליון על כל העליונים.

“מוזר” התהלך אימבר בזלוצ’וב עד היותו לבן שמונה עשרה. כל “מעשה” שלו היה משונה, שלא ככל האדם, בעיני הבריות. רק אמו שמעה את שפת-רוחו, כי גם נפשה היתה פקעת של משי, כבנה, למרות הבדל יסודות-רוחם. נוגע עד הלב ממש המחזה: אימבר הובל בידי אמו חזרה מלבוב, מבית ד“ר לוונשטיין המטיף, כשהוא כבר עלם בן י”ח, כרוך אחרי סנור אמא, כילד נזוף לאחר ה“חטא” – חטא קיצוץ הפאות והפשטת הקפוטה.

ועוד לבת-חוה אחת היתה באותו זמן השפעה ניכרת עליו: העלמה אוירבוך המשכילה, בת הגביר, הנוגה והענוגה, מורתו בלשונות לועז. בתהו ובהו של חייו, במאפלית שממון-העיירה, הבהבה היא לו כקרן אור מלאת מתק. לבחורה חמודה זו שנקטפה באבה, היה אימבר חרד כל ימיו לעילוי נשמתה, וה“ברקאי” שלו, הראשון, היה קודש לה ולהגברת אוליפנט כאחת.

פרשת הנדודים.

כשם שהֶראה לנו אימבר בגיל הנוער שלו בנדנודי רוחו הבלתי פוסקים, כך בהגיעו לשנות הבגרות התחילו טלטולי-גופו התכופים ללא הרף, ממש טלטלת-גבר. “אך ויסע – וילך – ויט, – גורל ישראל גורלי”. קיפל אימבר באופיו את נשמת האומה המטולטלת – וכל מיני “גלויות” ערך בימיו. אין קצה לארצות, איים ומדבריות, שאימבר נדד ותעה בהם. נקל יותר למנות באצבע את המקומות שבמקרה לא סייר. ובכל מיני עסקים ואמנויות אחז לכלכל בהם נפשו, מן הבא ביד: הוראה, רוכלות, שענות, מזכירות וספרות. מועטות היו התחנות שתקע בהן אהלו לזמן רב, כי מניה וביה נרדף ונהדף מדחיפה פנימית לבלי הפוגות. ויסע – וילך – ויט, – גורל ישראל גורלו…

“התקוה”

תחנת מרגוע, כפיסת קרחת מזהירה בלב יער, נמצאה לו לאימבר לשעה קלה ביאסי, ברומיניה, בבית הבארון משה וולדברג. שם, בהיותו בן כ“א, נפלטה מלבבו “התקוה” (כל דבריו, כמעט, באו עם פליטת הדם שבלב), שנעשתה מאליה ברבות הימים להימנון האומה. מפליא: בשנת תרל”ח, עם נעיצת מחרשת ברזל בקרקע הבתולה, באם המושבות, במושבה הראשונה בא“י, בפתח-תקוה – נולד אי שם תחת שמי ד' הימנון העם. שירים רבים שהיו רווחים בפי העם, היו “מועמדים” אז לתכלית זו: “משאת נפשי” הענוגה של המצי”ר מאנה, “ציון תמתי” לדוליצקי. אכן “התקוה” נקלטה בלב העם כולו, והוכתרה להימנון, שלא על פי מנין דעות, כי אם בהצבעה חשאית, מאז ועד היום ולנצח נצחים. שֵם מחברה נעוץ היה בערפל. בנידון זה לאו שמא גרים. השיר “הושם” בפי העם כקטע מה“סדור”, כדבר אלוהי, שיד אדם לא חלה בו. היו באותם הימים שירים לאומיים נשגבים ופיוטיים יותר. אולם שיר זה, עוזו דוקא בהעדר פיוטיותו, בחסרון-מליצה, כחו בשפתו הפרוזאית, שנחצבה מלב העם בשבועת אמונים, פה אחד: “כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה, ולפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה, עוד לא אבדה תקותנו, התקוה הנושנה: לשוב לארץ אבותינו, לעיר בה דוד חנה”. והלאה, בחרוזים הבאים, המגע המוחשי עם ציון, ממש מפתיע, כאלו שמענו ברמה קול הארץ גופא: “כל עוד מי הירדן בגאון מלא גדותיו יזולו, ולים כנרת בשאון בקול המולה יפולו. עוד לא אבדה תקותנו…” והפינל העגום, הלירי, המשותת בבסיס בטחון בלתי מתערער: “שמעו אחי בארצות נודי את קול אחד חוזינו, כי רק עם אחרון היהודי גם אחרית תקותנו”. שיר בעל תשעה בתים שאין בו אף פראזה אחת, כי אם הכל שאוב מהשתין העמוקים של נפש האומה, והנשמה עצמה פצחה בזה פיה בשירה –

עלם זה לא מבעלי הכנף המנַתרים היה, אלא רוכב בערבות שחקים. כשם ששאף הנער, באביב ימיו, להתהלך עם קיר"ה ולהמצא במסבה מלכותית כיאות לרוחו, כך ערג המשורר בעלומיו למעוף נשים בספירת נצחים, ליצירת הימנון לעמו שיהא חצוב משיש רוחו ושומה בפיו לנחלת-עולם, לדורי דורות…

ארץ-ישראל – ברקאי!

הבצילוס של “חבת ציון”. שהתחיל דבק באותה שעה בחלקים שונים של גוף ישראל, – נטפל בגופו של אימבר וכרסמו עד דכא. יצירת הימנון העם לא היתה לו בטוי פיוטי, אלא חתיכת חיים, מדמו ובשרו… כי הוא עצמו היה ציוני, בטרם יצור הציונות נברא. “אני הייתי ההתחלה של התנועה הציונית האמתית. ואם כי לא לכל ידוע דבר זה, בכל זאת אמת הוא”, עדותו זאת כמאה עדים דמי. הוא גופו נועד להיות בתוך נדבכי היסוד של בנין ציון ממש. כי הוא נאלץ, מכח דחיפה פנימית, להיות שותף, בהויתו המוחשית, להתחלת הגשמת המפעל של המולדת. ואם כי בידיו ממש, – למרות הבליטו יתרון המחרשה על הקולמוס – לא יכול לבצע זממו (גם ברנר אחריו סבל מטרגדיה זאת). הרי בכל זה ברוחו כי עז עבר חלוץ לפני מחנה הכובשים, וכאלו עִזֵק וסיקל לפניהם את הדרך בששון-שירתו, והיה מפלס להם את הנתיבה. כי הוא היה המשורר של הבילויים, שכִיוֵון להם את תוי הנגינה לריתמוס מצעדיהם, שלא יהֵנו ממסלת הטימפו של היצירה שלהם…

תחנת-המנוחה שלו, העילאית, בבית הבארון משה וולדברג ביאסי, לא ארכה. כי הוא נהדף שוב משטן הנדודים שבו הלאה, לביצוע גורלו. ופתאום נפגשים אנו בו, עם נטל המרכולת שלו, בקושטא הבירה. מבלי משים הסיעוהו רגליו למקום, שמעברו השני של ימו, נצנצה אליו משאת נפשו בהגשמתה המוחשית. קושטא גופה לכל מנהגי חייה האוריינטליים היתה הבבואה של הארץ הנכספת, ירושלים והיא שייכות למעצמה אחת. והנה הוא, בעין, נמצא בחבל השולטן, על מפתנה של א“י. ובאחד הגנים שבקושטא, ובאחד הימים, קרה נס, שהאידיאל שלו קרם עור ועצמות. אימבר נפגש שם, במקרה, עם סיר אוליפנט ורעיתו, זוג חובבי ציון ותיקים, בריטיים, והם סיפחוהו אליהם בתור מזכיר למסעם בא”י. מבחינת מקוריות של טיפוסים, הרי היה זה חוט משולש מופלא במינו, טריאומביראט של אישים…

והנה נמצא כבר גם אימבר, בעין ממש, בארץ-ישראל. אישים ספורים רק הקדימוהו בזה: בן יהודה, יחיאל מיכל פינס, זאב יעבץ, פרומקין ובילויים. חלוקה ואפיטרופסות. עת לעשות! ואימבר הפשיל את שרווליו: יש לאחוז פרקים בסייף, אך לרוב, תמיד כמעט, פיו מלא רננה. הרי הארץ כולה לפניך, על כל מכמניה ומכלל יפיה. אין כמותה בתענוגות העולם, לטוב טעם! ואימבר לא אחר המועד ביותר. הוא איקלע לארץ לבציר הראשון של כורמי ראשון לציון. וקולו נטפל למשק-הדריכה בגתות במנגינות הלוי, ההולמת את ה“חדוש” של מעשה בראשית שבעלילה רבתי זו –

דִּרְכוּ וּמִמִּיץ עִנְבֵיכֶם

תִּירוֹשׁ יָשִׁיקוּ הַיְקָבִים,

מִדַּם בְּשַׂר גִבֹּוֹרֵיכֶם

תִּמְצוּ דַם עֲנָבִים

מִשִׁקּוּי לֵחַ אֲבוֹתֵיכֶם,

עָמוֹק חִבְּקוּ רְגָבִים,

הוּרַשְׁנוּ עֲצֵי גַפְנֵיכֶם

וּפְנֵיכֶם פְּנֵי לְהָבִים.

הֵידָד, הֵידָד, הֵידָד!

* * *

הֵידָד, אַחַי הָאֲהוּבִים,

לַיּוֹם בּוֹ נִדְרְכָה פּוּרָה!

זְרוֹעַ בִּזְרוֹעַ שְׁלוּבִים

בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נָגוּרָה.

בארץ ישראל נגורה. החדוש שבהרגשה אז, שבא"י נגורה, שאין על עפר משלה – שיריו כולם מאותה תקופה חדורים היו הטעם הלזה. אימבר כולו נסוך היה שכרון-ההרגשה המתוקה ההיא. הוא גם נסוך היה שכרון המוסקט הטוב, שזיקה היתה לו אליו מעודו, שבו היתה כלולה תמצית עצמיות הארץ המיוחדה במהותה העסיסית. אוירת מתנבאים היתה אז מסביב, ושירתו היתה רוויה כולה חזון הבילויים, שהיו כחולמים, עם שיבת ציון. חג גדול היה אז בטבע המולדת, – ומבעד הפעמונים הבלומים, התריע הקול הכבוש:

הָלְאָה יַרְדֵּן, הָלְאָה זוֹל

יֶהֱמוּ מִשְּׁבָּרֶיךָ,

נַתֵּק מוֹסְרוֹת, שַׁבֵּר עוֹל

שָׂמוּ עָלֶיךָ,

קָבְרֵם שָׁם בִּגְדוֹת הַחוֹל

וְהַרְעֵם בְּגַלֶּיךָ!

בְּנֵי יַעֲקֹב יִשְׁמְעוּ הַקּוֹל

יָבוֹאוּ לְעֶזְרֶךָ…

מקהלה:

גַּל לְגַל, תְּהוֹם לִתְהוֹם

יְסַפְּרוּ אָז הַקּוֹרוֹת,

כִּי לַיְלָה כַּיּוֹם

עָמַדְנוּ עַל מִשְׁמָרוֹת…

טוב היה לו לאימבר בתקופת חייו זו, ובחבל-תבל זה, יותר מאשר בכל ימות חייו ומאשר בכל תפוצות הגולה, שנדחה לשם בלי הרף, ככספית נצחית, לבלי הפוגות. טוב היה לאימבר בארץ ישראל, ועונת ימיו זו היתה הלוז של שדרת הויתו, שמלשדה היה ניזון תמיד. כי הוא היה בילו"יי רוחני, שעצמיותו שמשה למלט ולדבק ביסוד המוסד של בנין המולדת. בשירתו בפיהם, נקל היה לבילויים, לבצע את העלילה הנשגבה שלהם ביתר קלות. השירה הפיגה את בדידות חייהם וערית המדבר שמסביב, וחשפה את המאור שבמפעלם. ואימבר היה כל הזמן כמו מסונוור כולו מזוהר הארץ, השפוך בכל האפסים, וגם תחלואי הארץ ששתו עליו מסביב, נשא כמחגורת גוף טבעית, שמבעדה נסתננו לו העצמים מסביב, ענוגים-נוגים, מזוקקים. הכל היה באותה תקופה קצרה שמימי, אמתי, בלא הרצובות חומר, שלא מעלמא הדין…

אימבר היה בימים ההם פשוט: מחושמל. תמצית החויות שלו, רשמיו והגיונותיו, גוש החיות של תקופה קצרה זו שלו, תרמ“ב – תרמ”ה, נכללו בבטוי היקר לו מכל בזמן הזה: ברקאי! הכל נראה לו אז מבעד לאור זה. וזה היה גם שם ספרו הראשון “ברקאי”, נאד-חייו העובר על גדותיו, של הימים ההם…

בארצות נוד

לא לעולם היה חסנו של אימבר. הגיעהו סוף-סןף העמל, מנת גורלו הטבעית בחלד. שהרי בעודו בחתוליו, כפי שהראינו בהתחלת מאמרנו, אימבר לעמל נולד. כי משורר היה מילדותו, אסטניס, שנפשו סלדה תמיד במגעו עם המוחש, וזה הביאהו תמיד למצב של התנגשות, בבחינת Enfant terrible קאפריזי. יחסו המוזר לאחותו נזכר כבר בפתיחת רשימתנו. ברם לא לאחותו בלבד הקשיח. לאהוביו ויקיריו דוקא, בניגוד לסביבה הזרה שהתיחס אליה בעדינות תמיד, היה לו מעשה שטן יחס של עריצות. אופיית מאד האפיזודה מימות ילדותו: פעם הציק אימבר להורתו, מחמל נפשו, לבלי הרף, שתעניק לו שומן לדיסא שלו עוד ועוד, עד לתקרה. וכשהטיחה לבסוף אמו את ראשה לקיר מתוך אימה, שמא יצא הילד מדעתו, גפף אותה וחבקה ברחמים רבים ואמר: הרי יכולת לעמוד עם הקערה על השלחן, כי אז היה מגיע השומן עד לתקרה¹. כמעט סדיזם, התעללות מאהבה היו במגעו עם הנפשות הקרובות. גברת אוליפנט שהיתה מעריצתו ואוהבת אותו כאם, ואולי גם מסוג אהבה אחרת, יכלה בודאי להשיח דאגת לבה לפנינו, אילו ניתן פה למתים… ואולי כבר העלמה הכבודה אוירבוך, רעת נעוריו, טעמה כבר מצוף תכונותיו הקפריזיות. ודר. אמנדי קטי, רות היפהפיה, הרעננה, האביבית, שעתרת יפיה המכהה עינים, נשקפה אלינו מבעד “שיר השירים” שלו, שמשכרון האהבה אליו עזבה אלהיה ועמה – ומתוך דבק טוב הגיעה להתמזגות עמו עד לאבוד חושים, נקלעה לבסוף כבכף הקלע פתאום ת"ק פרסא לאחור הימנו עד כדי ריסוק כל זכר לדבר…

שחקה לו השעה לאימבר, בתקופת חייו בארץ-ישראל, בכדי שחייו יועמו שבעתים אחריה, ממש “וימש חושך”. לא הוא הנהו בעצם טפוס של קבע, בבחינת אזרח, צמח מולדת. לכך גֶאה גָאָה כל כך כליון נפשו מחמת העדר התכונה הלזו. כי הוא היה מילדותו צועני יהודי. דם של גלות היה מפעפע ברהטי עורקיו בחזקה, כי נדודים היו קרקע המולדת שלו. אך “ויסע – וילך – ויט, – גורל ישראל גורלו”.

לפי אופיו, לא הוכשר אימבר, לפצעו ולחבורתו, ל“תחיה” ממש; להתערות בקרקע מולדת עם השרשים שלו, – לא זכה. דוקא עם הגיעו לבגרותו, עם שנות העמידה, החלה עריכת ה“גלות” שלו, בטימפו ובהתלהבות, כמי שממלא “שליחות”. להיכן לא טולטל אימבר? בכל חמשת חלקי תבל היה הוא בן בית. מה הסיעהו בימים ההם, למשל, לבומביי שבהודו, אם לא טלטלת ה“גלות”, זו התכונה של הגירה לבלי הרף? מסופקני, אם היה עוד אדם ש“מדד” את העולם כולו בשעלו ממש כמוהו, כהלוך של חובה, כמי שבורח מפני צל של אימה איומה. הוא עבר באמריקה ברגל כמעט את כל הארץ מסן-פראנציסקו עד לוס אנג’ילוס, ומן אלפאזא ועד דנור. לפנינו כאן “גלגול” של עורך גלות על פי גזרת המקום.

הפגישה עם זנגוויל בלונדון – היתה גורלית ובודאי היתה בה משום הפראה הדדית לשניהם יחד. זנגוויל, הסופר האנגלי המובהק, השתאה מאד למראהו, הזהב נצנץ לו מבעד לרגבי אופיו וסחבות בגדיו, והכתירהו מיד ל“מלך הקבצנים”. בכנוי מוצלח זה, היתה באין ספק כרקטריסטיקה של אמת הרבה יותר מאשר בכל ההערכות שנכתבו על אדותיו. בלונדון נעשה גם במשך ירחים מספר לסופר אנגלי, (מורו היה זנגוויל בעצמו) ונעשה לדז’ינטלמן במדה כזו, לכשהגיע אח“כ לאמריקה לא היה שוב “ירוק”. באמריקה הרגיש עצמו בכלל אזרח, מיד עם פסיעותיו הראשונות ב”גלות" החל הזה. האי עלמא כבי הילולא דמי. בתוך עולם תהו זה, בתוך משק ההמולה של המכונות, יכול היה אימבר להיות כערער בערבה. בדידותו אבדה כאן בתוך רעש החיים, גלגלתו רק צפה ונעלמה מפעם לפעם מתוך נחשולי הים הסוער הזה. היה אז “תור הזהב” באמריקה, שכל מי שהיה להוט אחרי בצע, אסף מלוא חפניו. ברם, הוא נשאר אותו “קבצן עליז”, כמו בכל הזמנים ובכל המקומות. את ספרו “ברקאי השני” לא היה בכחו או להוציא בעצמו, ושלחו לאחיו שבזלוצ’וב, בגליציה, שהם ידפיסוהו בכספם הם. באמריקה כתב הרבה, ובכמה לשונות, אך הגיג-נפשו הנאמן והטבעי, בוטא גם אז רק בעברית. ובאותם הימים אירע הפוגרום בקישינוב, ונפשו שתתה דם. רסיסי לב שבור הוצקו בחרוזים קרושים בספר חדש “ברקאי ג”. ספר זה הקדיש למיקדו היאפאני, הנערץ בעיניו, על היותו שבט זעם ביד הגורל, להפּרע מרוסיה הרשעה. ההומור, שהיה מנת חלקו בעודו באבו הרחיב גבולותיו באותה שעה, ואז התחיל לפרוק כבר לגמרי את עול הגשמיות. פרוע התהלך אימבר בארץ-רבה זו, ויחס של זלזול בלבו לכל הִדור חצוני. ואמנדי קטי, זו צפור הרננים הנעלסה שבחופן ידיו (קראו נא את “שיר השירים” שלו), חמקה ועפה לה אז פתאום, מחמת מורא מפני מראה הבעתה הלזה. בת-לויה יחידה ותמידה היתה לו “הטפה המרה”, החריפה והמרנינה, שקשר לה קשרים בשירתו עוד בעלומיו בארץ ישראל, בהיות לה זיקה ל“מולדת”, בתור נשמת הויתה בצורה המקסימה ביותר. הוא לא התרונן יותר משכרונו, יען כי רק מבעד למשקפים מזיו זה, יכול היה להביט לפרצוף העולם. הוא היה בוהֶם בלתי מלאכותי, שלא במגמה עשויה, כי אם מטבע בריתו. (דמה לו בספרותנו רק ראובן אשר ברודס). אגם-החיים, המתנוטט אגב זריקות אבני החצץ לתוכו, אינו עלול שוב להיות נאפד ירוקה. באותה תקופה השתרע כבר ההומור שלו כאפר ירוק בתוך יתר חלקות השאיה באחוזת הלבב. הוא לא געש יותר ולא חצצר שוב בחצוצרות, אלא ממרום הר גבוה השקיף על ההויה מסביב ברוח חנינה וחסד, ועם זה לשד החיים לא חדל לחלחל אף רגע. אופיי לאין ערוך הוא הודוי שלו, שהתודה בשעת מחלה מסוכנת, בעמדו באמת על עברי פי פחת. הוא בטוח, ברגע פטירתו מן העולם, ש“על חטא שחטא, יסלח לו האדון ד' צבאות ממעל. על חטא שלא חטא, נפשו נוחם תמלא”…

עוֹד יֶשְׁנָן עֲלָמוֹת

שִׂפְתוֹתֵיהֶן לֹֹא נָשַׁקְתִּי

כְּשׁוֹשַׁנִּים מְאָדָּמוֹת

וְדַדֵּיהֶן לֹא חִבַּקְתִּי…

אֵלֵךְ, קוֹדֵר וֹשְׁחוֹחַ

אָעִיר יְלֵיל כַּתַּנִּים.

כִּי שָׁכַחְתִּי שָׁכוֹחַ

הָעֲלָמוֹת עִם הַשּׁוֹשַׁנִּים.

הודות לכח החיות שבו, חמק כאקרובט והתגנב גם מזרועות הלופתות של המות. הלה, נדמה, עבר כבר שבעה מדורי גיהנום, – וכל כלי יוצר לא יצלח עליו. ואחר, הוא כאילו שרך את דרכו ברפיון ובאפטיה. ברם, מאחורי קרום הרישול הלזה יקדה האש עדיין בעוז, תוקד ולא תכבה…

אמי

ולכך היה אימבר שמח נפרז, ביחוד בתקופת חייו האחרונה, יען כי חדרי לבו היו מלאים תוגה תמיד, רגש עוצב לבלי הכיל. הוא הגיע אמנם לגדולה, היה נערץ מכל הצדדים, ביחוד בחוגים שבא עמם במגע אישי. גם חוגים “בעל-ביתיים” סונוורו לברק-אישיות הלזה. הוא השיג הרבה בקריירה הספרותית שלו, בעברית, אנגלית ואידיש. באנגלית כתב מאמרים וספרים הרבה, שהעירו תשומת לב מרובה, וכמה מספריו נדפסו על חשבון הממשלה הוואשינגטונית, וזכה על ידם לתואר פרופיסור. השיג הרבה, במדה גדושה, אך האחד לא השיג: את אופיו העצמי, האחד והמיוחד לא הביא לריכוז. וזו היתה הטרגדיה שלו, ולכן היתה נפשו שכורת-שמחה, ולא עליזה. נשמתו ניתזה ניצוצות ניצוצות, שברירים שברירים, ולעשת אש אחת, שהיתה מסוגלת להתלקח לפי “עלויותו” הטבעית, לא הגיעה. ל“מלך הקבצנים” נעשה הוא בחיים בשעה שניתנה לו המַתָת מאלוה להיות למלך אילי הרוח. זו היתה הצרבת הנצחית בנשמתו לבלי הרפא, וזהו שגרם לו להותיר לפליטה לנו רק צרור כתבים צנום, ובקהל בוני הספרות כבודו לא יחד, ובשלשלת שירתנו כמעט שנעדרה חוליתו.

אימבר אוכּל לגמרי באשו, למרות שנמשל לסנה בוער תמיד. במיטב שנותיו, בן נ“ג, שבק לנו החיים. ידיו היו קמוצות לגמרי בצאתו מעולם הזה, הידים ההן שהיו פשוטות, לקחת תדיר במלוא חפניו מהחיים, עד הרגע האחרון. עלוב ומבויש, כשה יוּבל צעד אחרי הקוצר, כמו שהובל לפני עשרות בשנים ביד אמא הביתה מבית הד”ר לוונשטין מלבוב, קצוץ- פאות ונטול צלם אלקים. ברם, עכשיו אייך יד אמא, החמימה, המעודדת? יללת אין-אונים, מחמת יאוש לבלי מוצא, – נשמעה בצווחה בוקעת שחקים, בשירו האחרון “אמי”, צווחה איומה באין קול…

אִמִּי

נְשָׁמָה טְהוֹרָה

מִכְּבוֹד אֵל אֲצוּלָה,

תִּשְׁכְּנִי בָאוֹרָה,

וְלִבָּתִי אֲמוּלָה.

בְּצֵל שַׁדָּי

מָרוֹם תִּשְׁכֹּנִי,

וַאֲנִי בְחַיָּי

קוֹדֵר בָּעֹנִי

יָבֵשׁ מְקוֹר עֵינִי,

נִסְתַּם מַעְיַן דִּמְעוֹתַי;

בִּלְעָדֵךְ – מָה הִנֵּנִי?

לְאַל כָּל חֲלוֹמוֹתַי…

יִדְמוּ מֵיתְרֵי עֻגָּבִי,

בַּל יִתְּנוּ קוֹלָם,

קִבְרֵךְ – לְבָבִי,

וּבִטְנִי – הֲרַת עוֹלָם – –

תרפ"ז

האיש אינו כה חלק, פשוט, כפי שתואר. אמנם הוא בטא את רעיונותיו בפשטות, כי היה בטבעו ישר בתכלית, אולם עם זה היה הוא טפוס מורכב מאד. הוא היה ריליגיוזי, ועם זה היה גם “אפיקורס”. בנפשו קננה תרבות-ישראל בשכבותיה המרובדות, ועם זה הרגיש בעיקר את הדופק של השכבה האחרונה, שהוא היה עצם מעצמיה. יסודות העבר מובלעים היו בדמו, אך חי היה בעצם את חיי-דורו גרידא, והטרידוהו רק צרכי-תקופתו. מכאן יסוד חוש-המציאות שלו. וחיי דורו פרועים היו לשמצה, לא מפני שסרב להיות כלי-קבול להשכלה, (כדעת אדם הכהן, מאפו ויל"ג) אלא מפני אוירת-החנק שנתגבבה אט-אט במרוצת-הימים. כלכל בני-החבורה הלזו, כת-המשכילים מסוג אד“ם ויל”ג, נתחוור גם לו, שבמטוה-תרבותנו נשתרבבו טלאים זרים, יריעות משונות, שבעטים נפגמה היהדות הביבלית, המקורית, בעיניהם. גם הוא היה רוב ימיו מן הבלתי-מרוצים. אולם כל כמה שהדבר יצלצל כפרדוכס יאָמר בזה: הוא היה שונה מהם לחלוטין. הוא היה בעיקר אידיאליסטן, בניגוד גמור להם, הרציונליסטים. הוא החמרני, איש-המציאות, שגרס רק את ההגיון, שמשולל היה בסגנונו אף שמץ של רומנטיקה; הוא שנעשה לצחוק בשל “העז” הידוע שהניח לאבן-שתיה בבנין המולדת; ריאליסטן מובהק זה, – אינו אלא אידיאליסטן אדוק: הן בתקופת-ההשכלה, והן בתקופת הריאליות ואין-צריך-לומר בתקופת התחיה. בכל ימי חייו היה לילינבלום אידיאַליסטן, וזהו עיקר מהותו.

בתקופת-ההשכלה, – בימיה לא הסתפק לילינבלום ברכישת ה“השכלה” גרידא; לא סגי היה לו בהסתפחו לאורדן המשכילים שזכו לכל מיני נוחיות. לא נעשה משכיל כיל“ג, שזרה כמו דוה את המסורת ונלחם את מלחמת-ההשכלה מבחוץ. הוא נלחם את מלחמתה מלגו. את עצמו נלחם בלי רחם. כי הוא היה עומס את סבל הירושה בנפשו, וכל “כבוש” אפיקורסי עלה לו בחתוך נתח-מן-החי של עצמו. כי, כאמור, הוא לא נהל מלחמה עם החוץ, לא עם אחרים נאבק, אלא עם עצמו. כי לא ניתנה לו הודאות המוחלטת מפי אחרים, ללא עמל ויגיעה, אלא ודאותו נקנתה לו ביסורים עצומים. כי, בעצם, היה לילינבלום נאמן תמיד עם אהלנו הרעוע. טועם היה כל ימיו את המתק של בית-הורים, גם בצביונו הדל ביותר. רק לתקון בדקיו נשא את נפשו, בכל תקופות-חייו. ולא מתוך יוהרא של אדם מן החוץ שסוּנורוּ עיניו מזהר העולם ומלואו, – אלא מתוך כרח צרכי-עמנו העלובים; כאיש פנימי שאינטרסי צבורו קרובים ללבו בדרך-הטבע. הוא לא ראה כיל”ג רק אָון בוָפסי הרב, כשם שלא יכול היה לראות בפיבי המהנדס (ב“קוצו של יוד”) את כליל-השלמות. הוא לא היה אפיקורס להכעיס שמוצא טעם לשבח באכילת חֵלב. הוא לא העמיד את עצמו בתור צד שכנגד. לא היה בו אף שמץ מליצנות ואף קורטוב מהציניות של ה“משכילים”, אלא מתום הכוונה ומטוהר-האידיאליות, לתקן כל הפגימות מבפנים. הוא לא רצה בכלל להיות “אפיקורוס”. ו“בשעה שנולד בלבי ספק באמתת איזה דבר שנזכר בתלמוד, בקשתי לי איזה אויטוריטט מגדולי ישראל לסמוך עליו, ומכיון שלא מצאתי אוטוריטט כזה – הכרחתי את שכלי להאמין”. אך, עם שפעת תם-לבבו, לא היה לילינבלום טפוס-אדם, שיהא מאמין לכל דבר. עליו ניטל להעביר את גושי-החיים מבעד כור-אישיותו, ולבחון אותם בחינה הגיונית. פרוצס בקרת-החזיונות התנהל אצלו עקב בצד אגודל. כפי התפתחות כשרונות-שכלו בהתאם עם גיל-חייו. וכה מצין הוא באבטוביוגרפיה את ראשית נצני המינות שלו בספורו בדבר ירידת משה מן השמים לסייע לדעת רש"י בנידון הנחת תפלין.

“ההכחשה הזו היתה הראשונה ובה אני מתחיל לחשוב ראשית תקופת זמן המעבר שלי, שארכה הרבה מאד”.

לילינבלום לא נתפתה בנקל לעזוב את תחום היהדות המסורתית. אמנם גם אחרים נעקרו בקושי מקרקע מטעם, אולם אצל לילנבלום נמתחו קלוחי-דם לאורך כל רחבי הדרך הארוכה והממושכה. והוא גם לא היה עוזב מעצמו לעולם את סביבת-חייו הטבעית, אלו לא הקיאתו בשאט-נפש ובשנאה כבושה.

מזוין בידיעות תורניות ובעל-סמיכה ברבנות, החל הוא בתום-לב להציע אלו תקונים. כלום עשה זה בכוונת סתירה? אדרבא. רק לתכלית שכלול היהדות נתכוון, מתוך גורמים בנִיָתיים, כמגמת הרמב“ם בשעתו. אלא, בשנוי-גון זה, שאם הרמב”ם והרנ“ק, בשעת טפולם בנושא “האגדה”, למשל, בדעה חפשית, הסתפקו רק בקבעם את דבריהם לעיון, להלכה שאינה מעלה ואינה מורידה, הרי לעומתם לילנבלום, בעל החוש המעשי, קובע את הלכתו למעשה. לו, לא המובן המדעי בלבד עיקר, אלא חשוב ביותר המוּבן החיוני: שהרי אין להאמין בהחלט שמשה ירד מן השמים לסייע בידי רש”י. ושומרי החומה השתערו עליו, לתמהונו. הם ראו בזה זעזוע ערכין שנקנו בדם, במשך דורות, מפי הגבוּרה. הם ראו סכנה בחדירת קרני-אור, במתן רוחים באפלולית המסכת הגדושה-קדושה והצפופה הלזו. לילינבלום לא אמר לא לחדש ולא לשנות ממטבעתה של היהדות, אלא להמשיך את ההתפּתחות מבפנים, כדרכה בזמן פעפוע בה חיותה, כמתכונת הדוגמא הקלסית בתורה שבע"פ, לתקן ברוח האנושית: ממון תחת עין. כי לא אמר לילינבלום להפוך את הקערה על פיה, אלא רצה, בתור שוחר-טוב ונאמן בברית, לשמור גם בעתיד את היהדות מחניטות ומהתאבנות.

אולם שלא מרצונו, וכמעט שלא מדעתו, נפלו לו אחד אחד המבצרים שלו. הוא שהיה מאמין אדוק בכל עניני הדת לא מחמת לחץ חיצוני, אלא מתום-לבבו ויושר-רוחו; בהפליגו ובהעמיקו בספרי-המחקר וההשכלה מצד אחד, ובעיקר בעטיה של סביבתו שהתעיבה עלילה נגדו מצד שני, – הודות להם, נתרופפו אט-אט יסודי-האמונה שהיו תקועים איתן בלבו והרגיש “שנפל נפלה מנגד עיניו המסכה הקדושה שהיתה נסוכה לפניו על התלמוד! ראיתי שהתלמוד הוא מעשה אנשים שהבינו את זמנם ומקומם, כי מוכרח היה להעשות על פי סבות חיות וקימות שהכריחוהו שיולד בעם, כי כל תקפו אינו אלא ברוח הזמן והדור ובצרכיהם”.

והסביבה השביעתו אמנם תמרורים, ממש כסבלם של אקוסטא ורמח“ל בשעתם, אם כי לא תעוז ידה באותה תקיפות של הימים ההם. אך יד-הבדידות נחתה גם עליו בצביונה שמאז, ועמידת האחד נגד הרבים (אף נגד בני ביתו) – מזעזעת עד היסוד, אי-הצרפו ל”מנין", חסר-ההתחשבות עמו, בטול אישיותו, התעללות התעלולים בו, – שִתּקו את השפעתו ונטלו ממנו את “זכות” השתתפותו בעניני צבורו. פקע כח-ערבותו והתערבותו בו, כמו בענין לא לו. והיה בראותנו את ההרפתקאות שעדו עליו, חשבנו רגע: אין חדש! שהרי כמתכונתו היה בעולמנו, בשכבר הימים. אכן, החדוש במהדורה שלפנינו הנהו, באַקטואליותה, במעשיות שלה, בהעדר-ההפשט, בהמצא מתחתה שכבה עבה של תנועת-ההשכלה, מחנה גדול של משכילים, צבור שאינו עביד ליבטל. אולם אין לומר שלילינבלום השלה את נפשו, לראות בכנופית-המשכילים הזו משען-מבטחים לאומה, כמו בצבור הותיק של המאמינים. בעצם לא רחש לה אֵמון גמור.

כבר בתקופתו הראשונה, בימי ההשכלה, (ואין צ“ל בתקופת הריאליות, שהראה לילינבלום על פשיטת-הרגל של המשכילים בבקורתו המפורטת על “כל שירי יל”ג” ובבקורתו על ספורי מאפו “בעולם התהו”) חשף הוא את כל ריקניותם של המשכילים, החיים בלי ריח-תורה. באמצע המערכה שלו עם האדוקים, בהיותו מוּכה על ידם שוק על ירך, הנהו משמיע את הדברים האלה: “ומרבית בני הדור החדש נזורו אחור, עברו תורות, חלפו חק, משבתי הדת משחק להם, ודבר ד' – חרפה! כל היום יהגו בגרונם “תורת האדם, אהבת רעים” והתורה הזאת גם היא איננה בתוך מעיהם… ואם אוהבי אדם הם – הלא יאהבו את עמם עם קדומים, נורא מן הוא והלאה, ומדוע יאבו להשבית זכרו?”

לילינבלום שבאותה תקופה ידע, שאין תרופה אחרת לעמנו, אלא חבור הדת והחיים; להרחיק מהדת כל החומרות והסיגים המרובים ולעשותה נוחה לקימה. כי הוא אהב במעמקי-לבו את הדת והאמין בה אז, כאחד משלומי אמוני ישראל, וחפץ בכל לבו בקיומה הנצחי, כי מידה גם חיים נצחיים לאומה. ולכן ראשית משאלתו היתה: תקונים, להתאימה לרוח הדור, כמו שעשו כך ראשוני התלמוד. כי, כאמור, לא היה לילינבלום אלא אידיאליסטן כביר, ששום כלי-יוצר לא יצלח עליו להניאו מהפיק זממו: “הרדיפות שסבלתי הגבירו שכרוני, עשאוני בעיני עצמי לגבור הנלחם בעד אידעע קדושה במסירת נפש, ואהי כגבר עברו יין. ועתה שכחתי לגמרי את עצמי וכל עסקי לא היה אלא לדאג בעד עמי. לא נצטערתי על גורלי המר בנוגע לפרנסתי ולא על העדר כל רגש של נעימות בחיי משפחה שלי, לא על היותי ריק מכל חכמה ומדע, לא על כל אלה נצטערתי, – אלא על שבני ישראל מאמינים בהבלים, על הפירוד שבין הדת והחיים ועל שאין עומד בפרץ להביא סדרים טובים בחיי עמנו!”

התהום האיומה הרובצת בעמנו, שהוא עם-הדת, בין דתו ובין חייו, פעורה כשאול נגד לילינבלום, ורוח-בעתה מלפפת אותו לאין מנוס…

אחד אחד נפלו מגדליו מבלי שירגיש בדבר. אוירת הסביבה הקודמת שמה מחנק לנפשו. הסביבה החדשה היתה בעצם זרה לרוחו. (כשנזקק על כרחו לטלטל בשבת שירי יל"ג, בהזדמנו לעיר-המחוז המחוסרת ערוב, צמצם פסיעותיו בקומבינציה, בכדי שיהא בטלטול המשא פחות מד' אמות.) אולם בהדחותו אט-אט חוצה, בראותו את עצמו פתאום “אחר” מחוץ למחנה, נטרד בדרך-הטבע מחוג זה. והוא לא חלי ולא הרגיש אפילו בצנוח הימנו זה אחרי זה מנהגי-חייו שנעשו לו טבע; ולא חש שנשמטו מרוחו נתחים נתחים סדרי-הוי שהיו עצם מעצמותיו ומהות-מהותו.

וביום בהיר אחד ראה את עצמו נלכד פתאום במנעמי רשת-האהבה, באורח פלאים שלא ידע שחרו. לכתו שבי אחרי בתולה ואחרי תפנוקי-קסמיה, בשעה שהיו לו אשה כדת ושלשה טפליא, – הרי זה בעצם מצב טרגי של פקעת-סבכים שאין לה התרה… אולם לעינינו נגולו רק חמודות-האהבה על כל תומתן של עלם בגיל של “אמנון” ולא יהודי מטופל באשה וילדים ומוסר יסוריהם. לפנינו אי-ירק מרהבי בשלל תענוגותיו בלב אגמי-ירוקה ובוץ… האהובה מזהירה לעינינו באצילות רוחה והיא בבוּאה לכל מעשי-הגבורה שלו וסמל של עדוד ובינה הנותנים טעם לכל מרי המלחמה הנועזה. היא לו שמש-חייו, בשעה שאינה יודעת כמעט להט-נפשו. מידה לו תנחומות-חיים בסבלותיו האיומים. אכן, אין בזה מניעה לאיש-המוסר להשאר נאמן לחובות-בעל ולרגשות-אב. כי, למעשה, אהובתו היא לו בבחינת לבנה, שנפשו רוטטת כנגדה ואינו יכול לנגוע בה…

אכן, גם בהמצאו בראשו ורובו בתחום ההשכלה, ראה גם אז נכוחה את תוצאותיה השליליות. ולאו-דוקא בכוון סמולנסקין, שגנה את רוח-הטמיעה שבהשכלה, אלא הוא התנגד להפשטה שבתנועת ההשכלה, לבטלנות המודרנית כמתכונת הבטלנות של “החשוכים מורדי האור”. בבואו לאודיסה (סמל המעשיות באותה תקופה), ריקה מכל רוח-אידיאליות; כולה פריקות-עול ושרלטניזם, כבטויו, הגורסת רק דברים-שבתועלת; ובסגלו לו באותה שעה את הספרות הרוסית ורוח-הפוזיטיביות שהיתה רווחת בתרבותה אז, הגיע בקנאותו לבטול הרוחניות היתרה לזבולא בתריתא, ונעשה חסיד לשטת התועלתיות מסוגו של טשערישעווסקי. אז חבר את משנת אלישע בן-אבויה. “אחר” שמש לו למופת וראה עצמו כמתכונתו, שהרי גם הוא כמוהו הציץ ונפגע, – ונעשה כקטן שנולד: “פרשתי את עצמי מכל מה שלמדתי ושניתי עד אותו הזמן; הסירותי מלבי כל מה שהנחילוני רבותי, גמרתי בדעתי לחיות על פי דעתי החדשה והאמיתית ולהיות איש “אחר”. וכך אמרתי בלבי: הואיל ונפרדתי מעולם ההלכות, עולמו של בני אומתי, הריני צריך ליהנות מן העולם הזה, ולהתבונן עליו ואל צרכיו, שהרי הוא עולם אמתי וקים, ואי-אפשר לאמר עליו שהוא דמיון.”

כבר בספרו “חטאת נעורים”, זה ודוי-נפשו שנשתמר בישרו ובגלוי-רוחו עד היום, יש המפנה מההשכלה אל אידיאל המעשים. הוא אינו קורא לעצמו “חלל השמרנות” בלבד, אלא גם “חלל-ההשכלה”. גם בו גורס הוא כבר את השכלת הענינים הריאליים, המביאים תועלת לאדם, ולא ההשכלה המדומה המופשטת-דמיונית. הוא אינו תוהה רק על הראשונות, לא בלבד ארחות-האמונה אומר הוא לתקן, אלא מבטל הוא גם את תנועת ההשכלה: “יאמינו נא בני הנעורים, שלא ראשון אני בחללי ההשכלה המדומה ובקרבנותיה, וכי הרבה הרבה סופרים ומשכילים מתאוננים בסתר על “חטאת נעוריהם” שאי אפשר עוד לתקן קלקלתן, אלא שהם מסתירים צערם בלבם ומוליכים עוד לפעמים נלהבים רבים בדרך השוממה שהלכו בהם הם.”

בבואו לאודיסה, נפקחו עיניו מיד לראות את מצב ההרס כהויתו. תחלה נדהם אמנם למראית עיניו, – אולם אט-אט פורשה לפניו המציאות כשמלה, ונתחוור לו הכל באר היטב ללא כל הסוס. “עתה רואה אני את עולם המעשה שהוא רחוק הרבה מן הדת – – – עתה אני אומר בפה מלא שלעולם לא יתחברו דת ישראל והחיים יחדו, וכי הדת המתמוטטת והולכת תרד לטמיון עד שלא תהיה עוד חלק הכלל, כי אם חלק יחידי סגולה, כאשר היא בשאר ארצות אירופא.”

בלב דוי ובנפש שסועה הנהו פולט את גושי-הספקות המקרטעים הללו. והנה נוקבת אזנינו פתאום שועת-חרדה מזעזעת עד היסוד; “כל האוצר שהיה במוחי, כל רכושי שאצרתי בראשי במשך ימי חיי – היה לבז ברגע אחד, רגע ההסכמה להשערת ה' קראחמאל! הטעאולוגיה שלנו פרחה ממני. הספרות, שגם היא אינה אלא טהעאולוגית אצלנו ולא מעשית, – היתה למשסה. שאלת חבור הדת והחיים שעמלתי בה וסבלתי בעדה צרות הרבה – היתה שאלה שאין לה מובן. הייתי כפילוסוף שנאבדה הימנו שיטתו, כבית מסחר שנשרפו פנקסיו – – – האלהים הרועה אותי מעודי היה לי כאלוהי שפינוזה… מצאתי את עצמי בודד ונעזב בעולם החיים… עשיתי הצעד האחרון בעיון ויפג לבי, ויתרוקן מוחי, ונפשי נבהלה מאד…”

כל הרכוש שלו היה לבז ברגע אחד, לרגלי השערת אברהם קרוכמל בנידון זמני סדור התורה. הוא נלחם עם עצמו במשך שמונה ירחים נגד הדעה הזאת, ולבסוף הוכרע תחתה. הוא עצמו יכול להיות מעתה תנא דמסיע. העובדות האלה הן כה חשובות בעיניו, שהן מסומנות אצלו בתאריך מדויק מפני גודל הענין ואופיו המהפכני. סבור היה לילינבלום שהבשל אצלו רעיון זה, במשך ירחי-לידה, באופן אידיאולוגי; ונתעלם ממנו, שבעיקר הבשילוהו חיי-ההפקר האודיסאיים שאפפוהו מסביב; חיי-החפש המוחלטים, הבעיטה כלאחר-יד בכל הקדוש, חלול כל נעלה, – הם השמיטו את הקרקע לתקונים בדת, שנעדרה מלכתחלה, ושלא הורגשה כלל במציאות. בעיר-הפקרות הלזו ניטלה תמתו הימנו, פתאום נראתה לו המלחמה שלו לחבור הדת והחיים, כמלחמה בריחים של רוח. אם בטלה דת בכללה¹, מה טעם לדרישות תקונים?

והנה קרע את עצמו לחלוטין מעל עולם הדמיון והתמכר בהתלהבות לעולם המעשה ולהטפה לענינים של ממש: למלאכה, עשיה ולכל מיני עבודה המביאים תועלת מוחשית. מבשרו חזה את חללי ההשכלה, אלה אנשי-הרוח בעלי-החלומות שאין להם, למעשה, מזון לכדי סעודה מספקת. הוא ראה בכ“ד אלף תלמידי ר' עקיבא פרזיטים “שנהנו מן העוה”ז בלא ברכה” שלא הכניסו כלום לעולם המציאות תחת הנאתם. הנימה הסוציאלית רטטה אז ביצירתו של לילינבלום ובעט בעשירים ושם בפי אלישע בן-אבויה את הדברים הבוטים כנגד ר' עקיבא וביתו שהיו פוחתים מאוצר-המציאות בבזבוז אוצרות קרח, בשעה שלא הביאו לו בעמלם כלום. “והלא אי אפשר שנתמלאה קורת-רוחם אלא מחורבנם של העמלים. ובאותה מדה שנהנו הם יותר מדאי, באותה מדה גרמו להעמלים חיי צער”. הוא מתריע על הבלבול בסדרי הרכוש והעבודה, שמביא לעולם תקיפים וחלשים, והחיים מסתרסים באופן בלתי מוסרי. התקיף בולע את החלש, והחלש מתבטל ונכנע כאלו מת ועבר מן העולם. המשאלה הנלהבה שלו באותה תקופה: לכו ועסקו בישובו של עולם, צאו והיו אומנים, בנאים, נגרים, עסקו במלאכה המביאה תועלת לאדם ולעולם. במקום “החקירות החדשות של הבל בישראל”, השתדל לילינבלום בימים ההם להטיף למלאכה ועבודה בבני עמו.

ב“משנת אלישע בן אבויה” נותן הימנון לעבודה ולמלאכה. אמנם קדמו למל“ל בדברי תעמולה לעבודה: ריב”ל, רמא“ג ואד”ם הכהן, – ברם החידוש בדבריו בעיקר בערך האקטואלי שבאותה שעה לנושא זה, ובתכונה האידיאלית של מחברו שנמזגה בלב ונפש באידיאה נעלה זו, וששועבדו לה כל רגשותיו וכשרונותיו בשלמותם, כדרכו מאז, ללא שיָר, ושניתנה אחריו, ברבות השנים, למורשה ולסגולה באותו צביון, לי. ח. ברנר. באהבה רבה לקט לילינבלום מן הש"ס כל אמרה נאה וקולעת בשבח העבודה, שיתנוססו תמיד לנגד עינינו, לרתקנו אליה בשלשלאות זהב, ולעשותה לנו לטבע שני.

עם כל היות לילינבלום שקוע בראשו ורובו עם עצמו, בכל מיני “דאגות” פרטיות, לא הניח מעודו את נשקו למלחמת עמו, מידו. כי, כמודגש, אידיאליסטן היה הוא בכל המעת-לעת כלה. לנגד עיניו רחף תמיד גורל עמו. מבלי-משים הָנחה בארחות הוית-אומתו, אף בשעה שלבו שתת דם באכזבת אהבה; וגם בשעת צערו על גידול בניו; ובסבלו הרב עם אשתו הרתומה עמו כלאים, – בשעה שיסוריו הפרטיים דכאוהו ממש לעפר, במצבי-הרוח האיומים ביותר, שקד עטו על תקנת אומתו, ורק היא היתה מרכז-חייו.

תחלה, בבואו לאודיסה, המשיך לילינבלום במלחמת התקונים שלו, עד שנשמט קרקע-הדת מתחת רגליו, וראה עצמו פתאום מין גבור דון-קישוטי. ובעקב הגורמים החומריים שהקיפוהו מכל עבריו, נתפס למשאלת-הנפש של חמרנות, לאידיאל של חיי-ממש בנגוד לפריחה באויר של חיי רוחניות מופשטת. אז למד בע“פ ובכוונה מלים רומיות ויוניות ושנן היטב את הלוגוריתמין, – אולם העיקר היה גם אז בעיניו מאמרו ע”ד “עבודת האדמה לבני ישראל”. ותמוה הדבר: בטלן זה, שקשה היה לו להשתכר עד כדי מחית משפחתו בצמצום, כמה עשרות שקל לחדש, – והרי בהשפעת מאמרו הנ"ל ניתך ממש זרם זהב, מצד נדיבי-העם לגשום הצעתו.

אולם לא במקום אחד עמד לילינבלום. מן ההצעה לעבודת-האדמה סתם, עוד פסיעה אחת קדימה הרי: ישוב ארץ-ישראל. הפרעות הפתאומיות שנשפכו בכל תחומי המושב, שמו לאל גם את רעיון החקלאות בנכר. הכל בו תלוי על בלימה, – ואף עבודת האדמה במשמע. אין אחיזה ואין ערובה בגלות! הכל תנוט תחת רגלינו. ומנסר לו בלבבו לפתע כפזמון שהולך ונשנה; כפסוק בטעמים כאלו לקוח מהתורה: “הנה אשר בניתי אני הורס ואת אשר נטעתי אני נותש ואת כל הארץ היא, – ואתה תבקש לך גדולות?? אַל תבקש!!!” ועוד אִמרה אחת מנקרת כיתושו של טיטוס לבלי הפסק: “הלא זרים אנחנו!” הנה הוא מצא פתאום סוד כל צרותינו בכל הדורות מאז ועד הנה: “כן זרים אנחנו, וזרים נהיה לנצח, היא הדיאגנוזה. גם הציויליזציה לא תוכל להועילנו וכו'. התוכל לדרוש ממני שאקבל איש זר אל ביתי ואחשבהו במספר בני??”

לילינבלום פכח היה מהרגע הראשון. הוא ידע שהמצב, בעיקר, אינו כתקונו. ז. א.: המצב המותנה מחוצה לנו בעוכרינו, ואין לתלות את הקולר דוקא בעם. הוא לא רצה שנוי, להעשות ללא הוא, כפי מגמת ההשכלה, אלא משאלתו היתה: תקון הגורמים החיצוניים. הוא לא התנגד לעם ולרוחו, לא בהם בקש מומים, אלא אמר לתקן את התנאים החיצוניים, תחלה; על-ידי בטול מנהגים או פרוק מטען מיותר. ומתוך נמוק זה הגיע אח“כ גם לריאליות שלו, לגרסת חיי-הממש. אולם לא יכול ללכת אחרי מאפו ואצ”ל אחרי יל"ג ביחס-התעוב לערכי-מסורת ונושאיהם, ובהערצת משכילים נעורים וריקים. להפך, הוא העריץ תמיד, גם בשעה שרוח-בקרת נוססה בנפשו, את קניני הלאום מכל התקופות, ז. א.: השלילה שלו היתה בעצם תולדה של רוח-החיוב שהיתה מפעמת בנפשו לבלי-הרף. ובתקופתו השלשית, “בהלה נר אלוה” על שלשלת ההיסטוריה שלנו כולה, בהשפך פתאום אור על כל הגורמים והמסבות של חיינו המיוחדים; כשהגיעהו החווּר המוחלט של מצב-האומה האוביקטיבי, – מאותה שעה השלים עם עצמו, ומאותו רגע החלה אישיותו לפעול במגמה הנכונה ובכוון הרצוי והראוי. כמבעד ברק הואר לו פתאום שטח ההויה-הלאומית במלוא היקפו: זרים אנחנו, – היא הדיאגנוזה; והתרופה היחידה המרפאת ללא שום פקפוק: ארץ-ישראל מולדתנו.

ולאחר שבאה עליו הארה ממרום זו, כאלו ירדה עליו גם איזו צלילות ופיוס עם כל ההויה. היתה בחובו הרגשה שזכה במתת-אלוה כה חשובה, המניסה כל יגון מהלב. נכחד הימנו כל רגש של תרעומת וטינא. נבצַר מהשגתו: כיצד אפשר ללכת בקרי עם הבריות. מעתה נאמר העיקר, – שהרי רק עתה נפתח לו מעין היצירה. משה ליב לילינבלום, אם כי היה, לפי עדות עצמו, לאסון הנצח שלו “רב-ההרגשות, שההרגשה מלכה עליו, וכותב היה מכאב לב, בדמעות ובדם, כי לא מעטו הוציא מלים, אך מלבו…” עם זה אין לומר שהיה בטבעו סנטימנטלי, כי בעל-אופי נמרץ היה. אולם מאותה שעה, שעת-התחדשותו, עלול היה לחבק עולם ומלואו. שהרי צף לנגדו פתאום מבלי הכחד שנית, הענין שבצבץ לו בילדותו ונתעלם, והוא תכלית-התכליות שבחייו. נזכר לו מילדותו ספורו של מלמדו על אביו של בעל השל“ה הקדוש, שהתפלל לפני הכותל המערבי על ביאת המשיח, ונתעלף מרב בכיו, וכשבטלו חושיו נראתה לו השכינה, פניה היו שחורים מצרותיהם של בני ישראל, והיא היתה לבושה שחורים ומעוטפת שחורים ונחמה את הקדוש כאיש אשר אמו תנחמנו. כל חבריו שמעו את הספור הזה ולא נתפעלו, והוא, התינוק, רחמיו נכמרו על השכינה הרכה והענוגה, אשר קדרו פניה על צרותינו ואין לאל ידה להושיע, ופתאום השמיע קול בכי מנהמת לב, לתמהון לב רבו וחבריו, שלא קבלו ממנו תשובה מספקת על בכיו. והנה נגלתה עתה שנית לעיניו השכינה והיא עטופה לבנים ועל פניה נהרה… עתה נגלה לו, לא בחזון-רוח, אלא בהקיץ, בנין הארץ ממש, במובן הכי מובן, הכי מפורט והכי פשוט. מענין: לא במליצה ולא בשיר ידבר בנושא זה, אלא בסגנון הכי רגיל ובמלים הכי פשוטות, בענינים החולניים והרגילים האלה (בעניני המשק היום-יומיים), אולם כל-כך הרבה שירה הֵקֵרה מהדברים השכיחים האלה. בעצם טפולו בנושא זה, לכל סעיפיו, היו כ”כ הרבה פוריות, ערך ומשקל. מעשה למעשה, הצטרף לחשבון עתיד מועיל. שום נטף לא אבד לבטלה. כל פעולה זעירה ודבור פעוט הוו יסוד-אמת לעלילה רבתי. אחרים זלזלו בקטנות ההשגה ודלות המעשה. כאמור לעיל, נעשה סמל “העז” שלו לחוכא וטלולא. ברם, למי איכפת הדבר? כלום לא היה גם ללילינבלום מושג אמתי על גדלות כמו לפחות לחכמים הלצים? אלא שלו היה ברי שכאן פרוטה לפרוטה מצטרפת לנכס בלתי מתערער. הוא ידע וָעד ונאמנה שפעולה זו לא תעלה בתהו, – מפני שהיא האחת המכוונת לתכלית הנרצה ולמטרה היחידה. כי “מדוע נהיה זרים בארצות נכריות בעת אשר ארץ-אבותינו עוד לא נשכחה מעל כדור הארץ והיא עודנה שוממה ויכולה בצירוף סביבותיה להכיל את בני עמנו? מה נשגב, מה רם הרעיון הזה! הלא בו לנו תשועת עולמים! – – – מי יתן ועף הלילה הזה ברגעים אחדים, ויבוא יום מחר, וישבתי וערכתי מאמר בזה אל מה”ע בשפת המדינה, אולי יבין עמנו ושב ורפא לו ובאה לו תשועת עולמים! הלא הדבר פשוט, מוכח מעצמו כמושכל ראשון, ואי אפשר למצוא דרך אחרת… האמנם טמאי הנפש שבנו עוד יורו לנו דרך אחרת לחדול מהיות זרים, דרך התבוללות גמורה, התבוללות שלמה בכל הענינים, לחדול מהיות יהודים, בני ישראל, להיות איש איש ממנו בארץ מגוריו כיתר שכניו, ואז במשך איזה עשרות שנים ימחה שם ישראל לגמרי ולא יהיו עוד בתבל בני ישראל ולא זרים… אנו רואים בעליל כי נבצר כוח ההיסטוריה עד עתה להביא שואה זו עלינו! נשאר לנו רק הדרך הראשון… – – – נשגב, מרום הרעיון, הנה יש תשועה לישראל! תשועה מצרותיו ותשועה לקיומו הנצחי – – – לא אמללים אנחנו עוד, לא גרים וזרים לנצח, אך מאושרים לכשנרצה!…"

האבן המעמסה שהכבידה על לב לילינבלום במשך זמן ידוע נפלה לגמרי ברגע אחד. אורו עיניו, רוחו התרומם ויהי לאיש אחר. טל של תחיה ירד מחדש עליו, וממנו נמוג “הקרח הנורא” שכסה על לבו שנים רבות…

“והנה עתה לפני דרך ישרה ובטוחה להציל את עמנו ולאומיותו הצלת עולם, דרך אשר מסבות החיים יקרבוני אליה בעל כרחנו, וההצלה שלא ידעתי מאין ואיך תבוא לנו עומדת בהדרה לנגד עיני! הילד אשר בכה בהמון לבו על צרות עמו ועל קדרות פני השכינה בשבילן, לא היה יכול, בהיותו בחצי ימיו, לבלי להתרומם ברוחו בראותו אפשרות של תשועת עולמים לעמו!”

צריך להודות, שתפס לילינבלום את הדיאגנוזה בשרשה, לכך נקל היה לו למצוא בהָתאֵמָה גם את התרופה האחת. מפליאות עתה מאד נבואותיו שנתקימו ביחס לאנטישמיות ותוצאותיה האיומות. לפיו כל הפורענויות שיתרחשו, (והן כבר באונו) אינן בגדר הפתעה אלא חזיון טבעי. ביחוד מפליא כיצד ראה מראש ובדיוק את השנות האנטישמיות בגרמניה בצורת ימי-הבינים. בטענותיו בנושא זה אין מרירות ועצבנות, אלא בינה אוביקטיבית וחפוש-דרך לפתרון-צדק. “ברור הוא, שכל הימים שהאויר יהא נחשב לקנין פרטי של איזה עם והיהודים יצטרכו לאכול, לשתות, ללבוש בגד וכיוצא בזה, ואם כן לעסוק באיזו עבודה ולקפח בזה פרנסת אחרים, כל הימים האלה יהיו היהודים למשא על האזרחים בכל דבר שיתעסקו בו.” מכיר הוא בגורמים הטבעיים של מחלת האנטישמיות: עם ישראל הנהו אֵבר מיותר בגוף זר. הזרות שלו היא אֵם כל התקלות ההדדיות לשני הצדדים, ובפתרונה חיבים לטפל שניהם כאחד. כלום “גלות” חזיון חיובי ורצוי לנו? גם לבעלי-הארץ אנו סרח-העודף. שני הצדדים צריכים להיות איפוא מעונינים בתקון הדבר. כמו אחר-כך אצל הרצל, נגולה גם כאן פּרובלימת היהדות בתור פרשה שנויה לשני “צדדים”. באופן אנושי ניתן לפתור את שאלת היהודים בסיוע הדדי צודק, ולא בדרכי פרעות וגרוש ווּלגרי. לילינבלום ראה את הנולד: פרשת גרמניה על כל פרטיה והיקפה, אִמתה את חזותו הקשה. וגם שאלת ה“לאן?” אינה ללילינבלום המעשי, ההגיוני, בגדר שאלה. לילינבלום המעשי, אינו מבכר כיל"ג את אמריקה המעשית, העשירה, על-פני ארץ-ישראל הדלה, הצחיחה המשכלת את יושביה. בהגירה סתם, בהעתקת מרכז היהדות מגלות לגלות, עדין לא נפתרה הבעיה. עם כל חשיבות הדימוקרטיה האמריקאית, אינו פוסק היהודי גם שם, (ואם לא עתה, אז ברבות הימים) מלהיות “זר”. “הננו נסים, הננו רצים – ולמה נרוץ דוקא לאמריקא ולא אל המקום אשר יכשר לנו באמת, אל ארץ אבותינו? נפלא הדבר, כי גם אלה היועצים לנוס לארץ אבותינו לא שמו עד עתה לב להתבונן אל הענין מצד מצבנו הכללי הזה, כי עלינו לחדל מהיות זרים, מה שיעלה בידינו אך בארץ-אבותינו”. על מדוכת “הזרות” לילינבלום יושב תמיד: נחוצה לעמנו פנה, שבה יהא רק הוא בעל-הבית, ואין בית אחר ליהודי מארצו העתיקה, שאליה יערוג כל הדורות, ושגם היא תחכה לו בכליון-נפש בכל הדורות ושלא נבנתה עדין מחורבנה. הדברים הלא כל-כך ברורים ומחוורים הם, שאין שום צורך לבארם ולהסבירם. א. – אסון היהודים: זרותם בכל תפוצותיהם. ב. – התרופה: מולדתם העתיקה. כי שניהם לא נזקקו מאז הפרדם לשום זווג אחר. שניהם נשארו כאחד עגונים זה לזה, והנה הגיעה שעתם ללִכוּד מחודש. כי זווג זה הוכרז עליו משמים ארבעים יום קודם הולדתם ובהפרדם זה מזה, למשך יובלות, הוריד עליהם המזבח דמעות.

כן, כאמור לעיל, כהרצל אחריו, תפס גם לילינבלום את סכנת האנטישמיות ותוצאותיה הזדוניות הכרוכות עמה. איש פקח כמוהו עלול היה לחדור לתוך-תוך מעבה העתיד הכמוס. הוא נבא, עוד בתקופת-הליברליות בכל תקפה, על הפורענות הממשמשת ובאה. עם התעורר הלאומיות בכל רחבי התבל בתור הרגש העצום ביותר, רגש האנוכיות הכי כביר, – ראה מיד את שמיטת-הקרקע מתחת רגלי “הגלות”, ואת תלוּתה מעתה על בלימה. בכלל ראה הוא בעצם חזיון הגלות אי-מוסריות. ולא היה משולל הבנה של פסיכולוגית הזולת, הנוגע בדבר מהצד שכנגד. ובאמת אין בזה שום פלא. “האם במאה התשע-עשרה מאספים איש זר אל בני המשפחה? האם במאה העשרים והעשרים ואחת יאספוהו שם? תכונת האדם בכלל אינה מתחלפת, אך מראיהן של מדותיה הפנימיות מקבלים תמונה חדשה והענינים שאנו מגבילים אותם מקבלים שמות חדשים. בימי-הבינים היתה הדת סימן “הזר”, ועתה הלאומיות והגזע, אלה אלילי המשפחה lares et penates שקמו עתה לעמי אירופה תחת אידיאלי הדת בימים שעברו”.

כהרצל אחריו ראה לילינבלום כבר עשרות שנים מקודם את פשיטת-הרגל של חזיון-הגלות, ונתגלה לו הצורך לגשת מעתה, לעקירתו התכופה, בדרך הטבע, ולהעתקת האומה למולדתה הישנה. זהו פרוצס ממושך ואטי של דורות, המתנה אורך-רוח בלתי פוסק, – אולם כל גרגיר פעולה מכוון ומועד לעתיד-אמת, לחיי-עם תקינים ושפירים. ומתוך שקט זהר-הנצחים של אידיאה זו, נשתקפה גם נחת-הנפש ביצירתו של לילינבלום בתקופתו זו. כי עם כל עוצם התלהבותו ואש-הטמפּרמנט שלו לרעיון-התחיה, נתמתן סגנונו ונתרכך ומרירות-נפשו של התקופות הקודמות התנדפה כליל בעונת-חייו הלזו. רק כלפי צד אחד נשאר זועף, וטון-דבורו היה תוקפני מאד, כלפי כת “בני-משה” ומנהיגה, נגד רוחניותה היתרה, בתקופת התנערות האומה מסרח-עודפה, בשעת שיבת עמנו לחיים נורמליים ככל הגויים. נגד מגמת “התעודה”, (הגם שאחה"ע נלחם עמה למראית-עין עם המערביים), במהדורה מחודשת, שהיתה לנו לרועץ. כמובן, שלא נכחד עם זה יסוד-האידיאל המאוחד, ולפרקים גם לא נתעלמה הנימה: את אשר יאהב יוכיח

* * *

ברם, מחוור למדי, שאידיאַל אחדות-האומה לא מש מנגד עיניו של לילינבלום בתקופתו האחרונה, אחדות – זו שכל עמי-העולם מיחסים אותה לנו, ושאנו למעשה, משוללים במדה מרובה, בה ראה תרופה מועילה לתקומת עמנו. את ערך האחדות בשעה מכריעה זו, ידע לילינבלום היטב, ובשבילה היה מוכן לותורים, לפשרות, ולא נרתע אחור גם להכנעת-עצמו באין ברירה. סממן זה יפה לנו, ביחוד, בשעות-חירום, בשעה שמתרגשים כל מיני פורענויות מחוץ. והאם לא באה עוד עת, לשוות לנגדנו את לילינבלום בתור סמל, מבחינת אהבת-האחדות, ביחוד בשעת-צוקה האיומה הלזו, שריב-המפלגות מצעיד אותנו למדחפות, למדרון פי הפחת?…

בספרו “דרך לעבור גולים”, יש ציוּנים ותמרורים של מסלות-ציון הָחל מהמצעדים הראשונים עד לאמצעיתה של שלשלת-הישוב. מעין יומן של ראשית מצערה עם כל התחבטויותיה של ההתחלה; כל דבר זעיר נרשם כאן בנאמנות, כמי שחס על פכים קטנים. בעברנו עכשו על הספר ובהתעכבנו על חשבונות פעוטים של הימים ההם, ימי-בראשית, ובסקרנו את שטח ההתקדמות הענקי שהגענו אליו כהיום, יעור בלבנו הרהור: כמה טוב שהפלגנו כה הרחק מההתחלה העלובה הלזו!

כאמור, עם התנערות רוחו, נעשה מעין מפכה וזורם לבלי הפוגות. לא ניתן דמי לו. עורר את הרוחות, התנבא והשיב מלחמה בשלום. בעיקר בקש שלום. הוא הבין שלא יבוצע פעלנו זה, ללא אחדות-האומה הגמורה. הוא נעשה ל“בעל-תשובה”. אמר להמנע מכל דברי-מחלוקת ומכל סכסוך והתנגשות עם שום צד ומפלגה שבאומה. כל כחות-האומה יגויסו. מענין, כיצד לוחם ותיק זה נעשה ותרן וסמבטיון ששָבת. “וכבר אמרו על בני האדם, שכמו שאין פרצופיהם שוים כך אין דעותיהם שוות. כי על כן אין שום הגיון ילך לו כל איש בשם דרכו הפנימית, רק אל יצרור איש את רעהו. החיים המדיניים אשר נחיה יתקנו את הכל. כן הוא, אל יצרור איש את רעהו! ידעו נא החרדים כי כלנו קדושים אנחנו, כלנו – כאפיקורסים, כחרדים הננו מוסרים את נפשנו על קדוש השם”.

ולמרות הדאגות היתרות, טרחו ומשאו של “הישוב”, היה לילינבלום לרוב חגיגי, משעה שקרן אידיאַל-התחיה בנפשו. ובציונות המעשית הרי היה הוא באמת ראשון לראשונים. אמנם לא נתעלמה מאתנו הידיעה שאבות-התחיה התיאוריטיקנים היו: קלישר, הס, סמולנסקין ופינסקר. ברם, חובב-ציון מעשי, הראשון כמעט, היה משה ליב לילינבלום. הוא אלץ את פינסקר למעשים והלהיב אותו והשפיע על הכרעתו לארץ ישראל. האיש המעשי שבלילינבלום הגיע לבטוי ממשי בעצם רק בתקופתו האחרונה. הוא פרסם עוד בשנת תרמ“ב מודעה בה”ווסכוד" ע"ד יסוד מושבה בארץ הקדש על ידו. (ראה בספרו “דרך לעבור גולים” עמ' 14.) הוא היה עושה ומעַשה, מניע לפעולה את כל מי שבא עמו במגע. הוא נתחבר לסמולנסקין בשתילת ההרגשה² הלאומית הנלהבת, וקשר מלחמה על השקפת רֵינן הדיליטנטית, שעם ישראל הנהו הודות למוסר שלו, עם אוניברסלי משולל כל האטריבוטים הלאומיים; וכן בטל את הפסול שמצא רינן בבני עמנו של ההווה, שאינם מגזע השמי העתיק.

שלש תקופות שמש לילינבלום בנאמנות ולכולן נתן את נפשו: א. – ההשכלה; ב. – הריאליות; ג – וחבת-ציון, – היתה לו חזות-הכל. השתים הראשונות היו רק מבוא והכשרה לשלישית: לחבת-ציון, שנועד למלא לה שליחות גדולה והיא היתה גורל חייו.

מרובות ושונות היו צורות-הבטוי של לילינבלום: פּובליציסטן, בלטריסטן, מבקר, סטיריקן והוגה-דעות. “חטאת נעורים” הנה יצירה כבירה עוד כהיום, תקפה ואמתותה נשמרו עוד ברעננותם כביום הוצרה. גם הסטירה “קהל רפאים”, לא נמר טעמה לגמרי. ואם כי הבקרת לא תעטרהו בעטרה של מספר, – בכל זה תובע הפיטן שבו: דרשני!

ופליאה היא: בעל “חטאת נעורים”, שהיה בעלומיו בלטריסטן גדול, שכתב ספר-ודוי שירי ועמוק בצורה אמנותית, לא המשיך לעסוק בספרות יפה בהמשך השנים; נעשה בעיקר פובליציסטן, (מלבד זה גם מבקר), ולא יסף לעסוק בבלטריסטיקה. זה מעיד יותר ממאה עדים שיצירתו הנ"ל לא היתה סתם יצירה אמנותית אלא חויה גדולה בחייו, שלא נתחברה אל ידי אָמן, אלא שהֶפלטה כגוש-הויה היולי, כחתיכה-חיים מפרפרת ללא כחל ופרכוס, כאילו לא הוצקה באותיות-עופרת, אלא הושטה לנו במציאות, באופן ממשי. לכך בספור זה אותה הפשטות הגדולה (בתקופת המליצה) ואותו הרשול הצורתי, המצויים בספר בלתי-מלאכותי זה, כמו בעצם החיים.

אחת ברור וּודאי: לילינבלום לא היה בכלל סופר לתפארת-המליצה. הוא לא הצטעצע ופניו לא היו מועדות בשום פעם לכווני-חן סתם. מימיו לא אמר להועיל לספרות, למלא את חסרונה, לשכללה כשלעצמה, – אלא מגמתו היתה תמיד: החיים, עניני-העם, ורק על תקנתם גרידא שקד. הוא תמיד נדחף מתוך מניע-מוסרי: לעשות ולפעול. ספרות גרידא ללא תוצאה או ללא חבור עם מעשה – לילינבלום לא גרס לעצמו. משום כך, לא צורת-הדברים חשובה היתה בעיניו, – אלא השפעתם וכח-המניעה לפעולה. ו“לו נתכנו עלילות”. הכל מותנה מפעולתה הממשית של היצירה: ספור, שיר, בקרת או מאמר, – כל צורה המובילה לתכלית הנרצה – נרצית. כי בעיניו לא היה בשום פעם ערך לדרוּש אלא למעשה. –

(להוצאה החדשה של “ילדי רוחי”)

יחיאל מיכל פינס יצא אל בימת הספרות, בזמן שההתבוללות – ה“התערבות” בלשונו (מ“ויתערבו בגויים”) – נראתה כבר בתוצאותיה השליליות בהחלט, בשעה שהתחילה לעשות שמות במחננו והפילה חללים רבים. אף יל“ג, אביר ה”השכלה" וראש מבצעיה ברוסיה, נרתע בחדרי-חדרים לאחור למראה מסקנותיה המוחשיות (כי ה“השכלה” צררה בכנפיה טמיעה). שירו “למי אני עמל”, הוא קול-שַועה של חרדה לאין קץ, מאותה התקופה. ברם, יצירתו הסטירית של יל"ג, קול-מחאה שלו נגד כוון-היהדות, רוח-התעתועים שבעיניו, מאז עד הנה, היתה כבר חרותה בלבו בצפורן שמיר, לבלי המחות. “צדקיהו בבית הפקידות” היה כבר לעובדה היסטורית, לגלוי-רוח האומה שמאידך-גיסא. וי. מ. פינס, – אם כי כוון, לכאורה, את פניו כלפי-חוץ, הרי בעצם היתה יצירתו כולה מופנית כלפי-פנים. לעומת הקטרוג האיום נגד קשי-הלב של הרב ופסי, כפי שנתפרסם אחר-כך בשירו הידוע “קוצו של יוד”, יש בשורת המאמרים “בתי-דינים בישראל” של פינס היפותיאוזה על הפשטות והצניעות, יושר הלב והאמת של הדיין בישראל. מעין התגוששות ענקים היתה זאת בשעת התאבקות שבין הישן ובין החדש.

בניגוד למשורר יל“ג, שראה בכוון-היהדות הקדום כל מום רע שמשחתו בו, באשר הקדים הכוון את הרוח לבשר, – דוקא בו בכוון, ראה פינס את עצם עצמותו של ישראל סבא, שנבדל בזה מעמים אחרים, ורק הודות לו, “לא נכחד קימו”. דוקא מתוך בקיעי התרבות ומראות-הזועה שהובלטו על-ידי יל”ג, נצנץ לפני פינס הגניוס הלאומי. אכן, תוצאות הטמיעה נתחוורו באותה שעה כל צרכן לכולם. פרץ סמולנסקין העמיד כנגדה בתור תריס את הלאומיות למלוא היקף אפקיה. ליחיאל מיכל פינס לא סגי היה בהכי. אמנם ראה כסמולנסקין את נגעי ההשכלה ותוצאותיה המרעילות וסייע בידיו בנטיעת רעיון הלאומיות. אלא שהוא הרתיע לאחור מפחד, והצטמצם יותר פנימה. תוספת הדת היתה לפינס תנאי ראשי, כי ערובה נאמנה מצא לנו בבצרוננו בחומת-הדת. הוא אמנם תבע בכל לשון של דרישה ובקשה כאחת: קליפה נאה, באשר הוא היה סמל של נקיון, טהרה ואצילות-הרוח. אולם אשר לתוכן, לא וותר פינס אף ויתור כל-שהוא לעולם שמחוץ ליהדות. עצמיות הרוח, בצורה ובתוכן, כפי שנתגלמה בעמנו בהמשך הדורות, היתה מובלעת בדמו; לא יהדות של תקופה ידועה אלא יהדות מלוכדת מרובדי כל הדורות, במלוא היקף גלוייה וגוון צורותיה. הויה זו, שבה נתגבשה האומה, היתה משאלת-לבו והיא היתה הבסיס להשקפת-עולמו ומגמת-חייו, שנתבטאו מפורשות ובאר היטב בספרו העיקרי “ילדי רוחי”. ותיתי להם ליורשיו המכובדים – דוד ילין ויוסף מיוחס, – שהדפיסו מחדש את הספר הזה, שהוא כלי-יקר ואוצר בלום של תורה וחכמה.

מה הם עיקרי תורתו של י. מ. פינס?

החקוי הוא בעיניו סמל כל השחתה. כל מום רע כרוך בעקבו. עם צאתנו לגולה דבק בנו נגע זה. והוא בהחלט למותר לנו. אנו נשארנו ממילא מצומצמים ברוחנו כחומט בקליפתו. אך שקר ענו בנו כל מיני משטינים, שאנו התערינו בתוכם כמו “ממלכה בתוך ממלכה”. מובן, שהיו אלה רק אמתלאות לתכלית קפוח זכויותינו. ברם, מה שלא ניתן לכחד ולא יכחד לעד הוא: שאנו היינו “לאום מיוחד עומד בפני עצמו; ואם כי הגלה ישראל מארצו וממולדתו ואין לו אלא ד' אמות של תורתו, – מכל-מקום כל כלי יוצר עליו לא יצלח להתיר אגודתנו, כי מקום ארבע אמותיו, שהוא עומד בהן, הוא מועט המחזיק את המרובה, ויהי לו למפלט ומחסה מרוח סועה וסער הנושב עליו מעברים, עד כי יעבור זעם ויזרח לו השמש בין העבים. קיום האומה הישראלית כבר שב להיות חוק טבעי קבוע וקיים, אשר אין ביד השנוי והתמורה לשנותו, כמאמר הנביא: אם ימושו החוקים וגו' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי (ירמיה ל"א). והדעת הזו, חיה בלב כל איש ישראל וחרותה על לוח לבו באש-קודש”.

מתוך גנות החקוי ומתוך עמידתו על ה“פרטיקולציה” של אומתנו, מגיע פינס בהמשך מחקרו להגדרת אופי-האומה. מתחקה הוא על שרשי-אחדותנו הראשונים ומגלה את התא הראשון לקבוצנו, המלוכד, לדעתו, בחברת הפרושים. מתעכב על רכוז תקנותיה וגיבושן, ז. א.: תוהה על מהות היהדות מראשיתה ועד ימינו. רוח-הפרושים מזהירה לנגדו, בהיקף ההיסטוריה כולה של אומתנו, והוא גם חוט-השדרה של הויתה.

מתוך השקפת-עולמו זו נבע פולמוסו הנערץ של פינס עם יל“ג, שראה בתפיסתו הוא את מהות-היהדות. פינס ראה בזה סרוס פני העובדות. יל”ג כאילו בדה לו לכתחילה מין מפלצת, שיהיה כלי-קבול לחצי-לעגו השנונים (מובן, שהמשורר יל"ג לא עסק בדקדוקי עובדות, אלא בתוצאה סופית של כוון-חיים ידוע, וכל הטחתו כלפיו היתה בעיקר מהפכנית, במשאלה לשנוי-ערכין), אולם גופא דעובדא היה שונה מזה לחלוטין. פינס מבליט עובדה זו, מבל\טי את רוח-הגבורה, שחוננו בה חכמי-הפרושים. אצלו אין אף זכר להרהור, שכוון- היהדות היה חלילה מוטעה. להפך, דוקא הוא הנהו מין סם-חיים, טועמיו בלבד זכו לחיי-עולם. ומופלא: למרות שנויי-הצורות של שכבות-הדורות השונות, גרעין הויתן, של כולן, הוא אחד. תהום הבדלים רובצת בין מראה החכמים מתקופת הפרושים ובין חזות פניהם של הרבנים והדיינים בני-דורו של פינס (הרי מלבד הפרשי זמנים, הם ילודי אזורים אקלימטיים שונים וכו'). ברם, מנוהלים הם כולם מרועה אחד, וניתנו חטיבה אחת.

כך רואה פינס את היהדות ראיה אחדותית. רואה הוא את היהדות כגוש אחדותי, שלא גָלויות ואף לא דורות ינקופו הביאוהו אף במשהו לפיזור-רוח. רואה הוא את הגוש המלוכד הלזה, שכל כלי יוצר לא יצלח עליו, באשר נעגן הוא לעוגן-נצחים שלא יכחד לעולם: האלוהות. זוהי הרוח הרווחת במחברת א' כולה של “ילדי רוחי”, שהיא פולמוסית בעיקר, וביחוד במחזור המאמרים: “בתי דינים בישראל”. למרות מתינות החכמים שבסגנונו, לא יכול פינס להבליע גם את התלהבותו הדתית.

מחברת ב' בספר “ילדי רוחי” בשם “החיים והיהדות” מטפלת בשאלות יותר אקטואליות מאשר המחברת “ריב עמי”, אם כי בידי פינס, כל הנושאים, אף הרחוקים בזמן, המופשטים, הופכים ונעשים ממשיים. בנידון זה פינס ואחד-העם בני משפחה אחת היו. שניהם היו הוגי-דעות, ששרשי עניניהם היו נעוצים כמעט תמיד בהופעות-חיים מוחשיות. ז. א.: שניהם היו פּובליציסטים. אחד העם הושפע הרבה מי. מ. פינס. ולא רק במאמרו “חקוי והתבוללות”, שמעורבים בו הרבה גרעיני-מחשבה ממאמר “ההתערבות”, אלא אף בעצם השקפת-עולמו היהדותית של אחד-העם, הוטבע הרבה מרוחו של פינס, שנתבטאה ביותר במאמרו של אחד-העם “בשר ורוח”. למשל, הקטע ממאמרו של פינס “החנוך בבתי-הספר”, – דוק ותשמע בת-קולו ב“בשר ורוח”. הנה דבריו של פינס: “דתנו – כל חפצה לקדש את החיים, העולם וחמודותיו לא נבזו בעיניה כצל עובר, כי טהרת המחשבה וקצב המדה המוסרית מקדישים אותם ונותנים לחמודות העולם קיום ערך ותושיה, וכו‘. החיים החומריים אינם הכנה לחיים אחרים רוחניים, אך החיים החומריים בעצמם גם כן המה רוחניים וכו’”.

שלשה מאמרים הם במחברת ב‘, המבקשים “פתרונים לשאלת תקונה של אומה”: א) תקונים בדת; ב) תקונים בדרך-ארץ וישובו של עולם; ג) תקונים ביהדות. המחבר מתנצל: "אם תראו אשר הפרקים לא יתחברו אחד אל אחד בחבור נאה וכו’, אל תתמהו על החפץ, כי מחברתי זו לא בדפוס אחד יוצקה, אך מגילות מגילות נתנה, אשר חברתין אחר-כך לאחדים בלולאות מלאכותיות". אכן ענותנות יתרה היא זו, כי לפי האמת השקפת-העולם המקורית של המחבר יצוקה כולה בדפוס אחד, אף כי מגילות מגילות ניתנה.

בתחלת הפרק “תקונים בדת” יש הארה פילוסופית עמוקה של מהות הדת בכלל ומהות הדת היהודית בפרט, ומתעכב פינס באריכות על התקונים בדת. בדברו בשאלה זו אינו יכול לכלוא את רוחו. כמו סמולנסקין אוסר הוא מלחמה עזה נגד התקונים, אולם לפינס הרי שאלה זו היא שאלת-חיים ממש. כי לו הדת הוא המבצר היחידי, התריס האחד לקיום-האומה. כמו אצל סמולנסקין, כך גם יצירתו של פינס נובעת מחרדה לגורל עמו וגם לגורל תורתו. ב“השכלה” או ההתערבות ראה סכנה, ומתוך כך נולדה הבקורת היסודית שלו לתקונים בדת. הוא ראה בזה רק חקוי-קופים למנהגי הדת הקתוליים והתרוקנות דתנו מתכנה, ולבבו נתחמץ בקרבו. כל דבריו בנושא זה טלולים מפתוס-הנפש שאינו פוסק, וכל הגיונותיו מיוסדים על אדני-הרגש, הגם שסגולות-השכל לא הועמו אצלו אף לרגע. ואגב עמדו על נפש הדת, בהתנגדו לתקונים בה, הוא מגלה מעין זיו האמונה. “אנית החיים מטולטלת על גבי גלים זועפים, ואם באנו להצליח לא יאות להשליך לראשונה שרידי קדשנו המימה, כי במה נחשב משאם? אך לאשפה הצבורה בירכתי הספינה באשמת או בשגגת הספנים, נשים לב. ומלבד העיקה על האניה, היא גם מעפשת את האויר ותחולל חלאים רעים וקטב מרירי האוכלים בעם, – אותה נטאטא במטאטא השמד והיה שכרנו כפול”. הנצחנות לתקונים רק תהא גורמת לפחד ורתיעה לאחור מפני החדש המועיל שאין בו היזק לדת. ברם, הוא כשלעצמו מאמין ורוצה בתקונים פנימיים, שיבואו מאליהם בדרך-הטבע, כשם ש“הדם מפליט מקרבו יסודותיו המשחיתים”, וב“ההפך הרעל שבדם ללשד בריא, הלא הנגעים יאספו מאליהם וגם אם תתמהמה אסיפתם לרגלי איזה סבה חיצונית, אין כחם עוד להרע. כל המנהגים הטפלים שעברו סבותיהם, אם כי מצאו למו קן באחד מספרי הוראה, ישארו בספר חקה מבלי האציל פעולתם על מהלך החיים והמחשבות; כי אין הספרות סבה לתכונת האומה ומצב השכלתה, אך להפך. תכונת העם ומצב השכלתו הולידו את הספרות וכו'”. האם אין כאן אוירה של חופש המחשבה, למרות השמרנות החיובית?

וכן היה י. מ. פינס חסיד נלהב לתקונים חיצוניים הנוגעים להלכות דרך-ארץ. בנושא זה טפל פינס לא מעט. המצב הפרוע בעם לא נתן דמי לו, ולא יכול להשלים עם התוהו ללא סדרים. וכאיש-הפנים, מבית, הרשה לעצמו להטיח גם דברים קשים, לדבר גם משפטים, אף כי ניכר היה, כמובן, שמקור הדברים הוא מקור אהבה, בבחינת “נאמנים פצעי אוהב”. וכן בהגיעו לפרשת הסוציולוגיה בעמו, – נגלו לנו פצעיו השותתים דם, מדוי-לבו הנאמנים למראה מעמדו הכלכלי של עמו, החרב ונחרב, כמעט ללא תקנה. הציורים, שמעביר פינס לנגד עינינו מהתלאות שמצאו את אחינו תושבי ליטא ופולניה, – מזעזעזים. איש אמיץ וכבוש זה, מחריד את נפשנו לא אחת בקול-בכיו ממש. משל: גבר כי יריד בשיחו… אכן אמצעי-הצלה יחיד ומוצק חזה הוא לנו: עבודת-האדמה. בה בלבד ראה הוא, בעיניו הפקוחות, תרופתנו היחידה.

תמוה: כיצד בר-אורין זה, רך ועדין, שהיה בודאי ככל בני סוגו, מנותק מהטבע והקרקע, כיצד נתן את ההבעה הנמרצה ביותר לכסופי-נפש כאלה. שלהבת אהבה בערה בלבו לאם-אדמה ולא תכבה. ואגב נתמלטו מקולמוסו גם צלילי-מנגינה באקורד כזה: “גם ארץ אבותינו השוממה והעזובה בידי פראים עצלים, באהבה תקבל בחיקה מכסת נפשות מבניה אשר נדדו ממנה, כי עוד לא חדל דשנה ושמנה גם היום, ועוד תתנוסס ביפיה וענתה כימי נעוריה”. הדברים נכתבו בערך לפני ששים וחמש שנה. משאת-נפש זו אמנם התחילה כבר להתגלות פה ושם, אך ארשת-שפה ראשונית כזו היתה מנתם של שליחים, יחידי-סגולה, העומדים ראשונה ליד הגה התנועה.

מובן, שאף פרובלימת החנוך עמדה במרכז הגיגיו תמיד והטרידתהו בלי הרף. אמנם בסיס התורה, בתור יסוד-החנוך, הניח באין ספק את הדעת שלו, אך צורת-התרבות המסורסת והמנוונת שבשעתו, – אם לא יחול שנוי רדיקלי בשיטת-ההוראה הנלוזה (בפטום תינוקות בפלפול וכו', שלא לפי רוח היהדות), הוא ראה בזה סכנה, כי גם בסיס התורה, שהוא לכאורה איתן, ימוט, יגיע לפשיטת-רגל מוחלטה.

כן, הנגעים מכל המינים לא נתעלמו מעינו החדה, ולבו היה דואב ומיצר על זה. ומתוך כך הוצעו מצדו תקונים רבים בכל פנות חיינו: בענין הונאת הנכרי הגורם חלול שם-שמים; באפני מתן הצדקה ועוד כהנה וכהנה. והכל מתוך כוונה ברורה וטהורה, ואינטרס יחיד כלול בלב: לתקן.

משורת הסופרים מימות ההשכלה, בוני הספרות, י. מ. פינס היה הראשון, שגישם בעצמו, בגופו ולא רק ברוחו, את מצות ישוב ארץ-ישראל. עזב מאחוריו את הכל, – ואז העזיבה היתה עקירה ממש, – ועלה לירושלים, לקומם בידיו את הריסות מולדתנו. הוא בא לארץ בשעה ששמה ושאיה היתה מסביב, ואמר להיות באמת ובתמים הדבק שיהא מאחד את יהודי ר' מאיר-בעל-הנס עם השכבה הרעננה של חלוצי “חבת-ציון”. פלטוהו בני “החלוקה” ונדוהו, על יסדו בית כנסת ברוחו¹, באחת משכונות ירושלים. והוא, כמוכח לעיל, לא אצר בקרבו שום גרעיני-אפיקורסות, כדרך אדוקים אחרים, שרוח-ההשכלה שִכרתם. הוא היה כולו מעורה בבסיס היהדות המסורתית, למרות ההדר והנקיון שבסגנונו ובהלך-חייו כולו. בתקופתו הראשונה, כידוע, היה י. מ. פינס בעיקר סופר מובהק, מין אחד-העם בשעתו, שסגנונו, צלילות-דעתו וריכוז אישיותו, צודדו כל לב. אז כתב את ספרו “ילדי רוחי”, שהפתיע – בתקופת המליצה – בצמצום-הדבור ובחריפות הסגנון, ונראה היה שקם סופר הוגה-דעות, שיעניק דברים למכביר. תקוה זו לא נתקיימה ברובה. הספר הזה, מסוג זה, נשאר כמעט בודד בין הדברים שחיבר. מה שיצא מקולמוסו אחר-כך, היה פרי מעשה-גרידא, מקושר בפעולותיו ותוצאתן הישרה. נתסבב איפוא, שפינס העמד בשורה הראשונה בחזית התחיה, ונעשה חלק מהשכבה העליונה שבחלוציות. נדמה היה לכאורה, שמועל הוא חלילה במתת-הרוח שלו, אולם לאמתו של דבר, עשה בזה “חלק-אלוה ממעל” שבו את דרכו בכיוון עילאי, נאות יותר לרוחו. כל נפשו היתה מעתה קודש לארץ-הקודש, ולא נפשו בלבד, אלא גם בשרו ודמו. עם מיסדי פתח-תקוה, אם-המושבות, ישב הוא ביהוד הידועה וסייע עמם בנדבכים הראשונים של החקלאות, שהיתה אז ראש-המאויים ומרכז החיים בבנין מולדת. והוא הוא שיסד, טפח ושכלל את מושבת הבילו“יים גדרה. והוא הוא שלקח חלק פעיל בכל יצירה חדשה, בין בישוב הישן ובין בישוב החדש, ונעשה מראשי-המדברים שבהם. ואם כי בעלי-החלוקה בעטו בו, וטמא טמא קראו אחריו, אולם למעשה, נעשו הוא וחברו ר' יואל משה סלומון, סופר מובהק גם הוא ואיש-מעשה להפליא, הבריח בחשאי, מעין גשר של נייר, בין הישן והחדש, שהיה ממזגם מבלי-משים, בעיקרי שרשיהם החבויים במעבה אדמת-הטרשים. הרוח הצרופה של פינס הוצקה מעתה כמעט כולה אך בפעולה ויצירה ממשית. הוא כולו איש-הלכה, ובגופו עצמו נתן בטוי ממשי למושג זה, במובנו של ביאליק בימינו, ונראה לנו, שבספרו “ילדי רוחי”, הרמזים שבהגדרת המושגים “הלכה ואגדה”, שמשו לביאליק גרעינים למאמרו הידוע בנושא זה. “אין ההלכות והאגדות סותרות באמת זו את זו וכו', כי שלום ואמת ביניהן; ההלכה היא האדם החיצוני, והאגדה היא האדם הפנימי; ההלכה תתן קצבה למעללי גבר בבחינה מדינית מבחוץ, האגדה תעניק לו משד תנחומיה בבחינת קשר משפחה מבית. ובכל זאת, גם ההלכה עצמה איננה צנומה ויבשה, ונהפוך הוא, כי רוח אלוה בקרבה, להחיות עצמות יבשות ולהפיח רוח חיים ומחשבות טהורות השומרן בטהרה. המעשה הפרזי אחוז בכוונתו הרוחנית כגחלת בשלהבת”. לא לחנם העריץ וחבב ביאליק כל-כך את י. מ. פינס, כי היתה ביניהם קורבה משפחתית-רוחנית. ויצירתו שנתבטאה בתקופתו זו באותיות, היתה גם כן מכוונת כולה אך למעשה. מלבד המאמרים הישוביים, העניניים וההגיוניים, לא פחות מדברי-מעשה, הקדיש את עטו וזמנו ליצירת ספרי-חנוך ומדע שחסרונם היה מורגש. יצר ספרי-למוד ריאליים בעברית, שנעדרו כמעט לחלוטין אצלנו: “הכח” – ספר ללמודי פיסיקה; ו”מבוא לתורת טבע". בספרי החול הללו, מרובה היה אמנם הקודש על החול, והיו נקראים כדברי-חזון, ורשמם נחקק בלב הלומד. האם יש להצטער, שספרי-למוד מסוג זה לא ניתנו בלשון של גבבא? מבחינה פדגוגית עוד לא הוכרע בשאלת סגנון ספרי-הלמוד, ועדיין טעון הדבר חוור ובירור.

בתקופתו שניה זו, היה פינס כולו עבד-קודש לבנין הישוב, וכל פעולותיו העסקניות והרוחניות, היו פרי השעבוד לצמיתות לאידיאל נשגב זה. ידיו היו תמיד מלאות עבודה. מובן, שהא היה גם בין היוצרים הראשיים של בית-הספר העברי בארץ. והוא העמיס על עצמו, מחמת הכרח-הצורך, – כמו שהודיע לאחיו ברוסיה, – להעתיק ללשון-עבר צחה בלשון הכתובים, עשרה ספרי-למוד במדעי-הטבע וכו'. אך באמת לא יקרא על מלאכתו שם העתקה, כי-אם כמעט מלאכה חדשה, כי איננו שואב מהאוריגינל רק את הסדר, אבל את הדברים עצמם הוא שואב מלבו. “הנני מאריך במקום שהוא מקצר והנני מקצר במקום שהוא מאריך. כי לא כילדי הנוצרים ילדי היהודים. ילדי היהודים תקע נפשם ברבוי דברים על ענין קל”.

במהות-רוחו היה פינס דומה לחכמי ימי-הבינים, בהרמוניה שבין הדת והלאומיות בנפשו, בהתמזגות של ההלכה והאגדה שבו. העיד עליו נכוחה דוד ילין, שהוא היה “אדם סוביקטיבי”, זאת אומרת: איש-הרגש, שהגיונו הבריא לא יכול היה לכלות לעולם את הרגש העז שבו. מי היה ממלל, שבעל “ילדי רוחי”, הפילוסוף הדתי-לאומי, יהא פוזם פתאום עם תינוקות ה“גן” את השיר, שירו: “חושו, אחים, חושו, נרימה פעמינו; טושו, אחים, טושו, לארץ הורתנו”. והנה הלאה: “לא לנו המנוחה, ולא לנו המרגוע”… כן טפוסיים הם לפינס דברי-החרוז ההם. הוא לא ידע בכל ימי חייו לא מנוחה ולא מרגוע.

לצערנו הרב, אין כל החומר שיצא מתחת ידו, מקובץ עדיין, ואין הקומץ שבעין משביע, להקיף את החזיון הספרותי החשוב הזה כליל, מכל עבריו. כשיצאו כל כתביו, אז אפשר יהיה לעמוד על טיב אישיותו העשירה והסתעפותה לכל ענפיה. רק אז תקום לעינינו הדמות השלמה במלוא כל חסנה.

ברם, גם ממה שיש לפנינו בעין, נתחוור, שהיה זה אדם, שדבריו כולם תמצית. הוא כתב בכלל מעט, אולם מה שכתב הוא מגובש ומרוכז, למרות שפע הרגש שבו ולמרות שהוא חי בתקופה של בזבוז דברים והליכה סחור-סחור. מפני שהיתה זו, אישיות רבה ומלאתי אחריות. מפני שהוא הביע תמיד רק מה שהגה ברוחו, מבלי הגרר לעולם אחרי דברי-הבאי ותפארת המליצה.

תרצ"ו

(שלש שנים למותו)

א

ב“מגדל המאה”, אשר נתפרסם במאסף “כנסת ישראל”, כתב יעבץ:

“והאדם כל עוד אשר הוא חי, מעשיו רופפים בצורתם מפני רוח החיים המתחוללת עליהם, על כן אין שמם נחתם ואין מעשיהם נטבעים למטבע מהלכת בין בני עמם בלתי אם ביום מותם, ביום אשר אין עוד תוספת מצויה ואין שנוי נוהג בילידי רוחם וביצירי כפם”.

כך כתב לפני שלשים שנה בערך. והנה בא, לפני שלש שנים, גם עליו הקץ. אין עוד “רוח החיים המתחוללת”. לא תהא עוד "תוספת מצויה ליצירתו, ושום שנוי לא יהא חל בה. הֲזָכָה שתהא יצירתו “נטבעת למטבע מהלכת”?

אמנם מיום שנשתקע יעבץ כלו בראשו ורובו בסיום מפעלו “תולדות ישראל”, נשתקע במקצת גם שמו. הקורא היה נתקל בו בספרותנו לעתים רחוקות מאד. אולם במיתתו הוברר לכל, שנסתלק מעולמנו טפוס שאין לנו תמורתו. והאֵבל בשעתו היה כללי, אמתי ולבבי בכל הקצוות.

אין ההעזה לרשימה הנוכחית להקיף ולכַיֵל מהותה של אישיות ענפה זו לכל עבריה. אך אם תצליח להבליט מספר קוים אופיים, שנראים בעיני הרושם כיסוד-מוסד ליצירתו של יעבץ – ומצא לה.

ב

אם נאמר: זאב יעבץ היה “איש-האשכולות”, לא תהא זאת מליצה בעלמא. אך ההערכה תהא לקויה אם לא נדגיש: ובעיקר היה בכל זאת איש-המקצוע, ובזה אולי עיקר גדולתו.

לכאורה תרתי דסתרי? כן, אך ביעבץ נתממש דבר זה בפעל. הוא היה בעיקר היסטוריון מתחלתו ועד סופו. אך באמצע טִפל גם בספור, שיר ואגדה, בפובליציסטיקה, חנוך ובקורת. והכל עשה לא מתוך חריצות עט-מהיר, אלא מתוך הכרח, מתוך דחיפת יצרים. וגם מעסקנות לא הרפה. חבת ציון, ציוניות, “המזרחי”, שהיה ממיסדיו ומחוקקו. בכל אשר שכן, היתה ישותו בולטה.

אולם עיקר זכותו: הכרכים “תולדות ישראל”. ואל נא תשָכח עובדא זו: הוא, יעבץ, היה ההיסטוריון העברי הראשון בהיקף רחב. גרץ כתב את ההיסטוריה שלו גרמנית, ודובנוב כתב אותה רוסית. ורק יעבץ, הראוי לעמוד בשורתם, כתב אותה עברית. ובאיזו עברית!… יזקף נא זה על חשבונו.

ג

לא מיותר יהא לרשום קצת מתולדותיו של כותב-התולדה הזה.

זאב יעבץ נולד בעיר קולנה (פלך לומזה) בשנת תר“ח לאביו ר' זוסמן יעבץ “האלוף המרומם כאחד שרי ישראל הקדמונים” ולאמו מרת אסתר “הצנועה והנאה במעשים”, “נצר מגזע ישישים מצאצאי הגאון הקדוש ר' יחיאל מיכל הכהן מעיר נמירוב, שנהרג על קדוש השם בשנת ת”ח” (הפסוקים במרכאות לקוחים מהקדמתו ל“סדור” שלו). הוא גדל באטמוספירה רוויה תורה וגדולה, וגם ספגה וקלטה בכל רמ"ח אבריו. ולמרות שרכש לעצמו השכלה רחבה מבחוץ ומבפנים, לא נתחמץ ולא נתפקר. נשאר דבוק לבסיס המסורת, וההשכלה גופה לא שמשה לו אלא לחנך ולהדק את הבסיס הזה.

כי לא היה יעבץ סופר סתם, שר חוּנן בחרט סופרים, אלא בעל אידיאה, או נכון מזה: אידיאליסטן. והאידיאליות היא שהיתה אבן-שתיה של יצירתו העשירה, היא שהיתה המניעה לרבגוניותה. היא שדחפתהו להעניק דוגמאות של פרקי-יצירה שונים ברוחו המיוחדה.

מה היתה האידיאה שלו?

הוא היה שלם עם אלהיו, עם אלהי ישראל. בזה ראה תכלית קיומו של עמו כלו, זכות ההויה הגדולה שלו. האידיאל של טפוס-עם כזה, השלם עם ד', אלהי העברים, נשא הוא בחבו ובדמו, ונתן נפשו לשתתו, שלא יהא נכחד קיומו לעד. כל פעל-רוחו האינטנסיבי קודש היה ומכוון לתכלית יחידה זו. מתוך שאיפה זו הגיע גם למפעל-חייו הכביר “תולדות ישראל”. הוא ראה בזה קטב תעודתו: בקרת גמורה של תולדות ישראל, על יסוד המסורה, שמהימנה בעיניו יותר לאין ערוך, ממקורות הנכרים המסופקים. הוא סבר, שמתוך הסתכלות כזו לבד, יהא ניתן לעמוד על טיב עצמיותו של “עם עולם” זה. ראיה היסטורית כזו גרידא עלולה להגיה אור אמת על הויתו.

אופיים לאָמור לעיל הם הפסוקים, הבאים להלן מתוך מכתב יעבץ לעורך “תחכמוני”: “אמרתי לכתוב בימי נעורי על דבר שיטת החכמה והמוסר של היהדות הנבדלת במינה מכל הדתות ומכל הפילוסופיות. פתחתי באמתות שכל הדעות שוות בהן, על מנת לגמור ולסיים באמתוֹת שהיהדות בת העולמים מתיחדת בהן. אך אחרי חשבי מחשבות רבות על טיב ספר כזה ועל תכונתו החיצונה, חזרתי בי ובאתי לידי מסקנה, כי תועלת זאת, תועלת מַתַן ציור נאמן לחכמת היהדות ולמוסרה, והֵכשֵר הלבבות להכרתה תושג יותר בסדור תולדות ישראל כתקונן ובחקירתן לאֲמִתן. ובכן שמתי אז את פני לפעלי, שאני עוסק בו למימי נעורי עד היום”.

נראה איפוא מדבריו אלה, שהיה למפעלו “תולדות ישראל” בעיקר מצע אידיאלי. ולא למפעלו זה בלבד, כי אם היה זה קו לכל מעשיו. החל מעבודתו הפובליציסטית, הפולמוסית, החנוכית, וגמור בבלטריסטיקה שלו. יעבץ נתן לילדי ישורון ספרי-למוד ברוח ישראל. גם “שיחות מני קדם” ו“שמועות מני קדם”, ולגדולים נתן “נגינות מני קדם”, פואימות מלאות פיוט אמתי וחוסן-נפש. הוא אמר לספק ביד רחבה לאדם ההווה את כל צרכי זמנו, והכל מבית, מבפנים, והכל ברוחו המיוחדת ובכוון המיוחד להחזקתו ולטפוחו העצמי של ה“אדם מישראל”. והיו הם שוים לכל נפש, גם לזו שלא ממטבעתו.

תאמרו: בעל מגמה? טנדנציוזי? אמנם כן. זאב יעבץ היה כלו טנדנציוזי. ב“תולדות ישראל” שלו, בפובליציסטיקה ואפילו בספוריו ושיריו. אך סגולתם של דבריו היא, שנאמרו כלם מתוך השראה.

ד

יצירתו של יעבץ נִתנה להחלק לשלש תקופות. הראשונה: לפני ישיבתו בא“י; השניה: ישיבתו בא”י; והשלישית: אחרי ישיבתו בא"י.

מונים אנו תקופות יצירתו לפי מנין “ישיבתו בא”י", – אם כי אָרכה רק עשר שנים – לא רק מפני כבודה של הארץ, אלא מפני פוריותה היתרה של יצירתו באותה תקופה. אז רק נתגלה יעבץ במלוא עצמתם של כשרונותיו המרובים. אז רק נתחורה לו לעצמו ולקהל הקוראים אישיותו בעלת המגמה והכוון המיוחדים. ואז רק נתפרסם שמו ברבים.

ואַל יטעה הקורא להסיק מזה, שתקופה זו היא נקודת-הפסגה ביצירתו של יעבץ, ואחריה בא מדרון. חס וחלילה! כח-החדירה, שחוּנן בו זאב יעבץ, שהימנו חוּלל סגנונו המופתי, לא תש עד רגע-חייו האחרון. כי במדה שהזקין יעבץ, בה במדה הלך כח זה הלוך והתוסף.

ה

זאב יעבץ נכנס לספרות, כשהוא בָשל בדעתו ומבוגר בטעמו, בשנות הכח, כאחד-העם שבא אחריו. מאמרו הראשון “ראשית עבודת הסופרים בישראל”, שנתפרסם ב“השחר” חוב' א' תרמ“ב, וכן יתר מאמריו שבאותה תקופה, לא היו לנגד עיני עד היום. מבכורי תקופתו הראשונה טעמתי רק דבריו שנדפסו ב”כנסת ישראל" לשפ“ר בש' תרמ”ו. מאסף כרסתני זה, שלא היה כמותו לכמות בספרותנו, שנזדמן לי בנעורי בשעת הבולמוס האיום לקריאה, הערה לעיני שרשי-האישיות היסודיים של זאב יעבץ. אכן אז לא נקרא עוד שמו בספרות זאב, אלא וואָלף יעבץ, וב“שלמי תודה וברכה” מביע המו“ל ברכה ביחוד “לידידנו וראש עוזרינו שהיה עמנו במחיצתנו – הרב הגדול והוגה דעות, החה”ש רבי וואָלף יעבץ נ”י, אשר בריתו היתה אמונה את כנסת ישראל מיום הראשון אשר העלתה המחשבה הזאת לפנינו“. ואמנם אמונה היתה בריתו של יעבץ עם “כנסת ישראל”, כי הוא העניק למאסף ארבעה דברים מסוגים שונים, שהיו בולטים מאד, מתוך הכנופיא של הסופרים הכי מפורסמים של אותה תקופה. הוא הופיע בבימה ספרותית זו בארבעה תפקידים כאחד: היסטוריון, מספר, מבקר ואסיאיסטן. כן, המסה הקטנה “השירה והחקירה” עלולה לעורר גם כהיום ענין בלב הקורא, כמובן בהשמטת הלקח, היוצא לבסוף, שהיה פרי הזמן. ובחבורו הגדול “מגדל המאה”, שסוקר היה תקופה של מאה שנים, ממות הרמבמ”ן עד מות משה מונטיפיורי, הונחו כבר כל יסודות השקפתו הדתית הלאומית, שעליהם השתת ברב השנים בנינו הענקי “תולדות ישראל”. הספור שלו “בדרך בצאתי” היה ריאליסטי, נטול מחיי-המציאות, אלא שבלבב גבורו היה שורר הלך-נפש רומנטי. ובספור בפנים, היה משבץ שיר עממי, בנוסח הספורים הרומנטיים הגרמנים שבאותה תקופה. משער אני, שרב זה, ההיסטוריון-המספר-המשורר-המבקר, הפתיע בשעתו את קרית הספר שלנו. שפעת הכשרונות שלו הבהיקה מקרן-הזוית שלו. ביחוד היה חדוש רב בסגנונו העשיר. שפתו הרמבמי“ת-מקראית, בשכנוּת ובנגוד למליצות קלמן שולמן ושפ”ר וחבריהם, באותו מאסף, רמזה אל הבאות, הממשמשות וקרֵבות. ביחוד היה ספורו מלא מכמני לשון, שתורגמו לגרמנית בשולי העמודים, שהוא דָלם מתוך נבכי מקורות תלמודיים, מדרשיים. בהופעתו נִכר היה מיד, שיהודי אדוק זה נועד להיות אחד ממשחררי הלשון שלנו מאדיקותה. אחד מגואליה.

כזה היה כבר וואָלף יעבץ בתקופתו הראשונה.

ו

אותו מאסף “כנסת ישראל” הוביל “שי ללוקחי הספר השנתי לשנת תרמ”ח“, את הספר “שיחות מני קדם” מאת וואלף יעבץ. ואירע לספר קטן זה שהוא גופו נעשה אז לשיחה בפי כל. לא נגזים לומר, שהיה זה מין “אהבת ציון” של תקופתו – התקופה שלאחרי ההשכלה – אולם היה כדומה לזה בזעיר אנפין. נכר היה ב”שיחות" אלה, שיעבץ זה ידע את הארץ לא מפי השמועה בלבד, אלא שהיה בה אזרח כמאפו, עוד לפני ראותו אותה בעיני-בשר. עיקר קסמו של ספר זעיר זה, כמו זה של “אהבת ציון”, שמחברו ידע טבע-טבעה המיוחד של הארץ לכל קפולי קפוליה הסמויים. ולא נכונה כלל סברתו של המחבר באחת מהערותיו, שכאן יש תרגום גרידא מלשון האגדה ללשון המקרא. לא כך הדבר. כלל לא. איני חושש לומר שב“שיחות” אלה יש חופש יצירה הרבה יותר מאשר אפילו ב“מאוצר האגדה” לבן גוריון (מאשר ב“ספר האגדה” לביאליק-רבניצקי, לא כל שכן). אין גם לשון מקרא נקיה אלא התחלה שבהתחלה של מזיגה חדשה. ויש בעיקר מה שהוא בעצמו מודה, ג“כ באחת הערותיו, Licentia poetica, ותבלין זה הוא הנותן טעם בנעימה, והוא העושה את ה”שיחות מני קדם" לבריאה חדשה.

ספר זה, שנכתב עוד בגולה, מאת וואָלף יעבץ, הערה לעיני הקוראים באופן בולט למדי, שאם אמנם גופו של אילן זה נטוי חוצה, הרי גזעו מעורה בכל שרשיו באדמת הארץ, שבפועל שם יכירנו מקומו. וזכה אמנם ספר זה שישמש למחברו מעבר ביצירתו מתקופה אחת לשניה, לזו התקופה, ששמו לא נקרא בה כבר מאז ואילך וואָלף, אלא “זאב יעבץ מירושלים” ככתוב בשערי המחברות והספרים והמאספים שלו, שהוציא באותה תקופה מזהירה.

ז

זאב יעבץ דר בא“י, כאמור, רק כעשר שנים. אולם בתקופה קצרה זו היה הוא פעיל במדה רבה כזו, ששדה ה”ישוב" הופרה הרבה מרוחו. ולא שדה הישוב בלבד, אלא תנועת התחיה כלה הושקתה הימנו. מחברותיו הדקות של “איש ירושלים” זה, סוערו כזרע ברוך לכל הרוחות, ובתוצאתן בצבצו פה ושם נטעי נעמנים.

הוא עסק בא“י בכמה וכמה מקצועות: בספרות, בחנוך, בהיסטוריה, בעריכה וברבנות. בכל היתה הכונה לטבוע בחומר ההיולי הזה, בישוב המתהוה, את חותמו, את מטבעתו המיוחדה של “האדם מישראל” לפי האידיאל שלו. באותה תקופה הכין בעצם ידיו לזה את “כלי-היוצר” כולם, לפי תכנית מכוונת מראש: החל מספר-למוד “טל ילדות” וה”מוריה" וב“דברי הימים לעם בני ישראל” ו“דברי ימי העמים, כתוב ברוח בני ישראל” – וכלה ב“שמועות מני קדם” ו“נגינות מני קדם” וקובצי “הארץ”, “פרי הארץ” ו“גאון הארץ” ו“מירושלים”. הכל היה עשוי בכוון מראש ומותאם לכל גיל וגיל, אם כי המניע העיקרי בהם היה חוש הפיטן הסמוי מן העין. ובפתיחתו ל“שיחות מני קדם” מבאר הוא קצת את מגמתו זו במלים מפורשות: “פניתי את לבי לצרף ולסדר את שמועותינו ושיחותינו בשפת עברית צחה, בשפת המקרא, למען פתוח לבנים האוצרות שגנזו בהם אבותיהם אהבה וחסד, תום ונקיון, טהר וטעם; ולמען דעת גם החכם המתבונן, מה רב ומה מלא רגש העם הזה, מה עז ומה רב הרוח אשר יחיהו, מה גדלו שעשועיו במעט הטוב אשר ה' נותן לו, ומה עצמו געגועיו אל ה' ואל טובו באחרית הימים”. וקו כזה לא היה מיוחד רק ל“שיחות” ול“שמועות” שלו בלבד, אלא היה טבוע במהלך פעולתו כולו.

אולם עיקר עצמתו של יצירתו באותה תקופה נבע, חוץ מתוך צרכי המגמה המסומנת לעיל, בעיקר מתוך אינסטינקט ספרותי כביר. החומר שהעניק היה שוה לכל נפש קורא, יען שהבהיק כולו מברק כשרונו. מפני שהוא היה בטבע סופר מובהק. וכשם שנדחף מכוח האידיאל שלו ליצור בכוון ידוע, כך הוּנע בכלל מטבע בריתו ליצור סתם, מתוך יצר-כתיבה, להביא מנתו לספרות בתור סופר. ובתור כזה, דומני, הניח הוא הראשון בקבציו הספרותיים הזעירים והגדושים, יסוד לבימות ספרותיות בארץ. הוא מצא אמנם בבואו לארץ עתונות מכל המינים, אולם קבציו “הארץ”, “פרי הארץ”, “גאון הארץ” ו“מירושלים” שמשו בסיס לרמה ספרותית, להבעה חגיגית, לבטוי שלמעלה מספרות עתית בכלל. קבציו היו בשעתם מלאים תכן. הוא כנס לתוכם את הכחות המעולים המעטים שבארץ: י. מ. פינס, דוד ילין, גולדמן ודומיהם, ובעיקר נתן את עצמו כולו; והיתה משתקפת בהם בבואת הארץ שבאותה תקופה. בספוריו הריאליים היתה נסוכה רוח אגדה, ואגדות שלו היו רוויות מציאות הארץ. והיו בקבצים התחבטויות לשוניות והתלבטויות ישוביות של עם מתעורר לתחיה. היו בכלל מלאים נצני אביב, שריחם לא נמר עד עתה.

כי היה יעבץ באותה עונה ער, חי, זריז. אם גם לן אז כמו תמיד, בעומקה של הלכה, לא היה ממית עצמו באהלה. הוא אִוָה לו אמנם מצד אחד למושב את ירושלים, אך מצד שני השתַּקֵע ביהוּד ובזכרון-יעקב. בדמו ובבשרו חש הוא את יסורי הלידה של הישוב החדש, תחלואיו והרפתקאותיו. בגופו ממש טעם אותו בתקופת לידתו. ואם כי לא השתתף יעבץ עם יתר תושבי יהוד (ז"א אכרי פּתח-תקוה הראשונים, שבנו בתיהם ביהוד הסמוכה, מפני הקדחת שבפתח-תקוה, שהיתה משכלת אז את יושביה) בחרישם, בקצירם ובדישם, הרי הומתק להם לאכרי יהוד, בנוחם מעמלם במסבתו של יעבץ, באור-חכמתו הצח והטהור. בכלל היתה יהוד, עלובה-חשובה זו, שרויה אז באיזה זהר שלא מעלמא הדין. אשלי רברבי היו שם, שנתנו ליהוד מין אופי, שהיה לשכנתה “בני ברק” לפנים, בימים קדומים. הרה“ג ר' מרדכי גימפל, י. מ. פינס, יואל משה סלומון וזאב יעבץ – כל אחד היה כבד כצנתר. סוד חכמים ונבונים. ועל יעבץ יסופר משרידי היַהוּדיים, שהיה בטבע “חלוּש”, והיה נשאר “השומר על הכלים” בשעה שכולם יצאו יום יום לעבוד בשדותיהם בפתח-תקוה. והוא היה עט לביבליותיקה העשירה של הרה”ג ר' מרדכי גימפל, והיה מחטט בלי הרף כנמלה שקדנית ממש. וכשנמצא איזה חול ביהוּד, היה מבטל עצמו מדברי תורה, והיה סועד את ערשו ברחמים רבים. וגם הלצה שגורה עוד בפיהם בשמו – כי היה הוא בטבע “לץ” – כשהיה צריך לרכוב לפתח-תקוה לפרקים, והוא לא היה רגיל מעודו ברכיבה, היה פונה לאחד מנערי יהוד בזה הלשון: “לֵיבלי, בבקשה, דאג נא להשיג בעבורי חמור. מוטב שיהא “פגר”, רק, כמובן, שלא יהא מעלה עוד סרחון”…

ביהוד, עלובה-חשובה זו, בשעת “שמירתו על הכלים”, בשעת חטוטיו בספריתו העשירה של הרה“ג ר' מרדכי גימפל, היה אוסף אל יד גרגר אל גרגר בשביל השתות של בנינו “תולדות ישראל”. כאן איקלעו לו מזקני הערבים והבידואים שהיה לומד מנמוסם ומלשונם גזרה שוה על חיי “האבות” שלנו, שצמחו כמוהם מקרקע זו. ב”יהוד בנחלת מטה דן" נכתב גם מאמרו החשוב עוד היום “על דבר החנוך לילדי האכרים בארץ ישראל”, ששלָחו ל“נדיב שליט”א" בשנת תרמ"ח. במאמר זה שנדפס בקובצי “הארץ” הותוותה תכנית שיטתית בשביל חנוך כפרי, שמן הראוי היה שתהא לנו גם כהיום לקו ולמשקולת. הוא עצמו נסה להגשים תכניתו זו בבית-ספרו שנהל במושבה זכרון-יעקב והתוצאות היו חיוביות מאד.

כזה היה זאב יעבץ בתקופת-יצירתו השניה, בעונת ישיבתו בא"י: עורך, פדגוג ומשורר. מטביע גוָנו בישוב, ונותן טון משלו. בועט בעריצות הפקידות, ומרמז כבר אז על העבודה כעל בסיס הקיום. בתקופה זו, דומני, עצם הבניה לו העיקר, ואדיקותו טפֵלה לגבה.

לכן נראית לנו תקופה זו להיות “לב” יצירתו. המרכז שבה.

ח

כשם שבתקופה הראשונה שלו היתה “יתד” יצירתו הספר השירי “שיחות מני קדם”, כך גם היתה נקודת גבהה של תקופתו השניה הפואימה “נגינות מני קדם”. יד הפיוט היתה בשתי התקופות על העליונה – על כל יתר המקצועות.

יעבץ עצמו מסמן יצירת רוחו זו בכנויי חבה אלה: “ילד שעשועיה, מבחר הגיונותיה, ספר נגינותיה”. במה זכתה לכך?

תכנו של ספר זה: דברי שני החרבנות על פי האגדה. “אח הוא הספר ל”שיחות ושמועות מני קדם," עצם מעצמיהם ובשר מבשרם; אפס כי ענינו המעולה הצריך לשנות בֵּן זה בין הבנים ולהלבישו לבוש אחר".

“סדרי השמועות הבאות בספר זה, לא יערכו דמות נפש אחת מישראל, כי אם את דמות הגוי כלו”. זהו הצעד קדימה. אם השיחות והשמועות טפלו ביחיד, במשפחה, באה פואימה גדולה זו לכלול את חיי הגוי כלו, בשעות רעות שהתרגשו לבוא עליו. ודמות גאון מפלת אריה, ראויה להיות תבנית מחוטבת הדק היטב וגומר.

“ויותר מאשר יש לחוטב לשמור מצבת העז הזאת לבלתי לְקות בחסר יש לו לשמרה פן תלקה ביתר”. וההתאפקות ביצירה זו היא אמנם רבה מאד. “על כן יעזוב הסופר המספר לעמו דבר כזה את הלשון הפרוזית ובחר בשיר; כי מלבד אשר השיר נותן תבל בנעימה, יתן גם פרק נאה לכלל הענין את המהלך הראוי לו, ואת המעצור הראוי. כי רק בהבלג הרגש על עצמו ובהביעו ובהראותו אפס קצהו, יעשה רשם נאמן וקים בלב הקורא”.

“בהליכות הספור לא בחר את ההגוּת (הלירית) אלא את שירת החזוּת (האפית). כי החזוּת היא המעברת את מחזה הדברים המסופרים כהויתם מבלי הוסיף עליהם שמץ דבר מהגיון לב המשורר המסתלק מעינינו סלוק גמור, כאילו לא השתתף מעולם בספר אשר כתב; ורק גופי המעשים הם הם גם הספורים, גם הספרנים”.

“והחרוז שהחזקנו בו הוא המקובל ובא לנו מאבותינו אשר בו שרו נביאינו ומשוררי קדשנו את שירותיהם ואת זמירותיהם. יוסף בן מתתיהו היטיב להבחין כי החרוז המכריע בשירת האזינו הוא “הֶכְּסַמֵטר”, לאמר: בעל שש מדות”. וגם בפואימה זו שלו החזיק יעבץ בחרוז של מדות ולא של תנועות.

ועם הסיום הוא אומר: “בגוף ענין הספור הבא להביע ולשַווֹת לא את גופי המאורעות, כי אם את העלילה אשר עוללו על נפש אבותינו, כּוַנו את כל דברינו רק על פי השמועה, אף במקום שדברי הימים חולקים עליהם”. התנצלות אופיית של היסטוריון מלידה.

הפִסקות הללו, המסומנות במרכאות כפולות, לקוחות מהקדמתו לספרו “נגינות מני קדם”, והן פוטרות את המבקר מלעמוד הרבה על מהות היצירה הזו, באשר מָערכת היא בהקדמה הנ"ל הערך היטב לפרטיה השונים, ובאשר נאמנה היא כלה עם הכללים שהובעו שם. שיר-עלילה זה אינו אמנם חטיבה אחת שלמה, שמאורעותיו נובעים ומשתלשלים מתוכו כפקעת-של-חוטים אחת ושלמה, אלא כולל הוא מחרוזת של אפּיזודות בודדות שמצטרפות ביחד לתמונה כללית: תמונת שני החרבנות. ויש גם פרקים, כגון “על אדמת נכר”, “דרך עצֶב”, “מראה המראה”, “הרכה והענוגה” וכיוצא בהם, שמזעזעים את הנפש עד היסוד בה, ודוקא משום עוצר יגונם.

כמאמר המחבר שם בהקדמתו לספרו: “למראה המתאבל המתחזק לעצור ברב כח בדמעותיו ולכבוש את צערו אל לבו פנימה, בספרו את האסון אשר קרהו, יתעורר כל לב רגש עד לבכות”.

כן, פרקי השירה הנוגים ב“נגינות” עוד יקרים כהיום, גם בשעה ששירתנו היא כבר באמת כבירת-כח, בשעה שהתקדמה מאז עד עתה כמה וכמה פרסאות.

ט

תקופת-יצירתו השלישית של יעבץ: אחרי ישיבתו בא"י. יעבץ אחז במקל הנודדים, לאחר שבתו בארץ קרוב לעשר שנים, והסיע את עצמו וביתו חזרה לגולה. ומאז נשתקע בראשו ורובו בהיסטוריה. כמעט אך ורק בהיסטוריה, במשך יותר מחצי יובל שנים.

– וההיסטוריה שלו – מה ערכה?

– שאלה זו נניח למומחים שיתרצוה. וגם הם לא יוכלו לפטור אותה במשפט קצר. טעונה עבודה לא מעטה, למנות האורות והצללים, החיוב והשלילה, הכרוכים בערבוביה במפעל זה. מה שעין הקורא חושפת ב“תולדות ישראל” שלו על נקלה, ושמציין אותה מכל ספרי ההיסטוריה שלנו, היא ידיעת הארץ העמוקה. ידיעת המזג המיוחד שלה. מה שלא עלתה לגרץ, למרות חושו האינטואיטיבי, לסגל לו ב“טיסתו לארץ הקדושה”, נקנה ליעבץ ביגיעה יתרה במשך עשר שנות שבתו בארץ. החדושים ב“תולדות ישראל” שלו, המתיחסים לארץ לתקופותיה השונות, לא יסולאו בכל הון שבעולם. אנחנו, שהתערינו כבר במדה ידועה בארץ, לנו פרקי הארץ בהיסטוריה שלו מופיעים, כבבואתם הנאמנה של הארץ ויושביה. כאן היתה בקעה רחבה להתגדר בה, והחוש התולדתי שבו התגלה במלוא כל תקפו וגבורתו.

– והרי היה זאב יעבץ בעל טנדנציה בולטה, והיא הרי פוסלתו למפרע מלהיות היסטוריון, מהיותו רואה אוביקטיבי?

– אמנם כן, “תולדות ישראל” שלו הן, כמרומז למעלה, תוצאות של אידיאה, פרי מגמה ידועה. אך אין דבר זה מפשיט מהן את הכשרון התולדתי שהוצק בהן. טפוס של היסטוריון מסוג של יעבץ נִתן לכַנות: היסטוריון-רומנטיקן. אין כאן סרוס דברים בכוונה תחילה, אלא הדברים נראים לו באמת כך, הודות לכלי תפיסה ידועים, הודות לאטמוספירה הדתית-מסורתית שהיה רווי בה. יעבץ תאר בהתלהבות של הערצה ואהבה את פרצופיהם של חכמינו הקדמונים, הסופרים הראשונים, התנאים והאמוראים, הגאונים – האם מעט אמתות היסטוריות-מדעיות חדשות נצברו בפנה זו על ידו, ודוקא בעטיו של יחסו הטנדנציוזי?

ברם, בעטיה של טנדנציה גרידא, לא יוכשר אדם להנחיל אחריו ספרי היסטוריה כבדי-משקל כאלה. כי בלי יצר-תולדתי אינסטינקטיבי שיהא דוחף ומכה – לא יקום מפעל כזה. ויעבץ היה בעל יצר כזה מנעוריו ועד זקנה. מכאן, נדמה, פנה ויתד ליצירתו כולה בכל יתר המקצועות. כי האם ספריו הפיוטיים “חזיונות”, “שמועות” ו“נגינות” אינם בעצם גם הם, תנובת רוחו התולדתית? והאם אינו נראה לנו לפרקים (כשעומדים אנו בפני מפעלו ההיסטורי), שגם ישיבתו בא"י היתה נובעת בעיקר מתוך צורך תולדתי, מתוך חפץ ההתחקוּת על השרשים והמקורות של ישראל בשבתו על אדמתו?

י

משיצא יעבץ את הארץ, נסתלקה הימנו השירה. ניטל כח הספור. חדל להתעסק, לערוך. חדל להיות כקדם “הרוח החיה”.

למה? מדוע לא היה ער, חי, רענן גם בתקופת-יצירתו השלישית? תאמרו, נשתקע ברובו בהיסטוריה שלו – והרי גם בתקופות הקודמות היו כל מעיניו נתונים להיסטוריה, ובכל זאת פעם דפק-החיים שלו תמיד בחזקה. והפעם למה נשתקע? למה הליט יעבץ פניו באדרתו, ויצא בחשאי את הארץ? האמנם לא היתה אז קרקע קליטה לאישיות כזו? שם, בגולה, שקע עצמו כלו בהיסטוריה שלו. בה מצא מפלט לעצמו ולאידיאל שלו, שאותו הגה עד רגע-חייו האחרון.

ולא היה לו שוב אלא שיָר זה: תולדות ישראל. בהם לבד היו הגיגיו עתה תמיד, ובהם השקיע כל לשד רוחו. זולתם היה הכל בטל ומבוטל בעיניו. הוא אמנם לא אמר כזאת בפרוש. אולם ניתן היה ללמוד זה מהשתקעותו היתרה רק בהיסטוריה, ומהסחת דעתו לחלוטין מכל יתר הענינים. היה פעם זמן, שיעבץ זה גופו שר בשירים והיה מספר ספורים. זה היה לפנים, לפנים. כ“שהאדם נער אומר דברי זמר”.

במשך חצי יובל שנים הלך והתרופף הקשר החי שבין יעבץ והקורא. וספרי ההיסטוריה שלו היו בעיקר קנין יחידים. ורק בהסתלק יעבץ, כשהתחילו פוקדים אוצרות רוחו המפוזרים, נתחוור בהחלט שכל רכושו מכל המינים, הנהו בעצם קומפּלכס שלם של אישיות אחת, מוצקה ועקבית, ושהימנו יהא ניזון בית ישראל לפלגותיו השונות. מפני שיעבץ הנהו, במדה ידועה, מה שקורין, קלסיקן.

וכאב הוא ללב: זאב יעבץ, היהודי האדוק במסורה, החרד, לא זכה להאסף אל עמו עם אבות אבותיו בהר הזיתים. דבר זה ודאי הציק לו ביותר בשעת גסיסתו.

במאספו “הארץ” שהו"ל בירושלים רשם בשער שלו פסוק זה שבתהילים: “שכן ארץ ורעֵה אמונה”, ובצדו בא תרגומו הגרמני “Bleib im Lande” וכו'. יעבץ גופו, כידוע, עשה כתוב זה פלסתר.

והדבר, כנראה, התנקם בו בסופו.

בהיסטוריה שלו, כפי המסופר, הגיע כבר עד תקופת הציוניות. צלצלה שעתו איפוא לשוב הביתה, לארץ-ישראל, גם מבחינת תפקיד ההיסטוריון. והוא, כמה כלתה נפשו כבר לשוב לארץ. והנה הקדימהו המות וקטפו בלונדון ההומה. והוא נקבר באחד מבתי-העלמין שבויטשפל. כזה היה גורלו. בדבר זה יש עלבון וצער.

(ליום הולדתו השמונים)

בתוך האוירה הסוערה ב“השחר” של סמולנסקין, בצבץ ועלה בן-יהודה במאמרו הגועש “שאלה נכבדה”. הוא נראה לאחרים כבעל-דמיון, ועם זה נכתב המאמר בפשטות גמורה, כמו שמדברים על דבר ממשי. דיבּר על “תחית עם ישראל ולשונו בארצו”, לא בנוסח חזון, אלא כעל ענין המובן מאליו. לגבי סוג יוצרים כאלה, שהעמסה עליהם שליחות עליונה, דבר זה טבעי מאין כמוהו. בן-יהודה הבין מיד את תפקידו שמוּנה לו בחיים: תחית הדיבור העברי. הוא גורלו ומנת חלקו, ומעתה מועדות פניו רק אל המטרה הזו. והוא גם הגורם והמניע לעלייתו לארץ, שהרי בגלות לא תתכן תחית הדיבור העברי. והארץ כשלעצמה, לא היתה לו חזות-הכל. לולא כך, לא ניתן היה לגרוס גם אוגנדה. שפע המצוות-של-עשה שהיה מקיים, היו רק נקודות-ההיקף מסביב לנקודת-המרכז הזאת. רבות עשה בפינות שונות, ביחוד בתחום התרבות, בקנה-מדה ממלכתי, כבטוי השגור היום בכל קולמוס (וביחס אליו לא תהא זאת מליצה), – אולם הכל היה מכוון רק לתכלית יחידה אחת: תחית הדיבור העברי. והוא שחולל את הפלא הגדול ביותר: מלון הלשון העברית, הישנה והחדשה. מלון מדעי גדול בעשרה כרכים, הכולל כל המלות שבתנ“ך, שבתלמוד ומדרשים, ושבספרי הפוסקים, המחקר, החכמות, הפיוטים, השירה והמליצה עד ימינו אלה ו”כמו“כ המלות שנתחדשו בזמן האחרון, ומספר רב של מלים אשר יצר המחבר למושגים ישנים וחדשים, אשר לא מצא להם כלל מלים בספרותנו או שהמלים אשר מצא אינן טבועות במטבעת הלשון העברית”. בקצרה: מלון שבאומות מתוקנות זה מעשי ידי אקדמיה שלמה עשה בן-יהודה לא מתוך גורם מדעי, אלא אך ובעיקר מתוך צורך תחית הדיבור העברי. רבים ומומחים גדולים הם המשיגים מבחינת מדע-הבלשנות הצרוף על כמה שגיאות שבמפעל זה, ביחוד בשטח החידושים, אך אם הוא נזקק היה לשמוש במושג חדש, לא נרתע אחור, אלא כאילו הערה עליו רוח ממרום, צלל כאמודאי למצולת המעמקים המרובים, ולא שב ריקם. יש ויעשה פעמים כמתכונת ולא יבהל גם מחקות בשעת ההכרח. הכל כשר בעיניו, ולבד ששפתנו העתיקה-החדשה לא תהא נופלת מרעותיה. זוהי אחריותו כלפיה.

וכל זה נוצר הודות למזג אופיו השלם. כי תמיד היה תמים עם עצמו. בעיניו לא הספיקה רק גלילת פרשיות-התחיה לנגד העינים, מבלי לקיימן. הוא מסקנתי היה בדעותיו ובמעשיו. הוא ידע חובה מהי. כדי להקרא חובב-ציון, – צריך להסיע את גופו, בכבודו ובעצמו, לציון. ובציון גופא מרובות הן חובות-האזרח. מלחמה עם החשוכים מורדי-האור, מלחמה לערכי-התרבות החדשים; ושוב בפעם המאה ועל כולם: השלטת הדיבור העברי בפי הכל. והוא עיקר העיקרים ועליו יהרג אדם מישראל ולא יעבור.

כשאנו סוקרים את מהות יצירתו כולה, עלילות-חייו ואינטנסיביות פעלו – מתחוור לנו, שכל אלה נעשו מתוך הברקת-נפש ממושכה אחת, בבחינת “קרן עור פניו”. מבלי התחשב במקרי-חייו הטפלים, הרי מגלת-חייו, יורה רותחת אחת, עשויה יריעות יריעות של מהפכנות, פילוס ארחות-חיים בלתי סלולים. כל סדרי-הויתו של בן-יהודה היו בלתי-שכיחים, נועזים, – שכרוכים בעטים סכנות, מפח-נפש ואכזבות. בעלומיו היה נגוע-ריאות, משוחף מסוכן. פרופיסור מומחה וינאי, אסר עליו את הנשואין ואת עליתו לארץ (כי, לדעתו, מספר שנותיו חוצצו), ובן-יהודה הפר עצת הרופא בציניות מופרזה, הודות לחיוניותו העקשנית עשה את הנמנע לאפשר, ויצר בפרך את מפעלו הכביר והכריע את החולי. ובבואו ירושלימה, בעל משפחה, רצוץ ושבור בגופו, בראותו שהישוב הישן התיצב כנגדו כנד, כגוש-קרח, הסתער בשצף-קצף על אדיקותו, חניטותו וקפאונו (וכידוע, שברבות השנים נמס הקרח), אך בשעתו היו התוצאות: רדיפה עד חרמה, מאסרים, ירידה-לחייו. וכל אלה המעשים נעשו על ידי איש חלוש, הֲרֵה בצילי-השחפת. ובדיבור העברי הקיצוני, לא בלבד ששם את עצמו לקלס בפני הבריות בכלל, אלא שנראה ומקובל היה לשוטה בתוך אחיו ורעיו, שיחד עמו עדרו במערכת תחית הלשון, ונבאו, כידוע, שעתידים בניו להיות אידיוטים. ברם, לא תיקר בעיניו גם עקדת-בניו לשם יעודו, – אולם אין מעשהו זה נחשב בעיניו בכלל לקרבן, מפאת הסיפוק שבהגשמת התפקיד, באשר ענין זה לרוחו הוא כדבש למתוק.

בשעה שמנדלי מוכר-ספרים התכונן להשלים בנפשו עם הגלות, כלומר: לגבש הימנה ציורי-הוי קלסיים ומראות-חמד רומנטיים, באותה שעה התפרץ אליעזר בן-יהודה מעם הגולה לארץ. זנק כארי ובכח עקר את עצמו מהגלות, והסיע את גופו, נתח-עם מפרפר, למעֵבר לחיים הגלותיים אל החיים החדשים, אל ארץ-ישראל, והפך את קערת הגלות על פיה. לא לעשות כווני-חן מחומר-הגלות, מתרבות-השעבוד אנו מצווים כרגע, אלא לשבור את הגלות ולשוב אל הקו שמלפני הפיזור, – לזה עלינו לשאת את נפשנו כיום, עלינו לחשוף את ידנו מאז, ולהציב לנו שם במקום הולדתנו.

כל האסכולה של מנדלי לא הבינה את בן-יהודה. הם היו שקועים בטיפוח אמנות-הוי ובשכלול ה“נוסח”. ובן-יהודה אוה לעצמו יותר, להיות באותה שעה חלוץ, ובכר לוַתר על כל שכיות התרבות האירופית העשירה, מאשר לרפד עצמו בתפוחי-הגלות. וקיים את המקרא “לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה”, ועסק בבנין המולדת וחידש פני תרבותנו הקדומה. והם לא הבינוהו, לא לרוחו ולא לפעלו. הלצה נאה הוא אמנם משָלו של מנדלי (בפרק “משלי מנדלי” בספרו של ברקוביץ “הראשונים כבני אדם”) על-דבר זיקתו שלו לארץ-ישראל, כיחס אדם לביתו שהרי זאת אדמתו, גפנו ותאנתו (בניגוד לציונים שנכנסו בטעות לארץ-ישראל שלו, והשתטחו בה כגראפים). אכן לאמתו של דבר היה ר' מנדלי רק בעל-בית רומנטי בארץ-ישראל בעל-בית על-פי דרוש. אולם לחיות שם ממש, לסבול מחסורים, להיות צפוי לכל מיני מרעין בישין ולאכול “קדחת” בשתי המשמעות – לזה, בעצם, מסוגל היה רק טפוס מסוגו של אליעזר בן-יהודה.

ל“שגעונו” הקדוש, פרי גבורת רוחו, נשאר נלהב ונאמן עד נשימת-אפו האחרונה. עד-ראיה הייתי פעם באחד הביקורים שלו בפתח-תקוה, לפני חצי יובל שנים, למקרה מיוחד במינו (מיוחד, אבל לא לגביה). אירע לו, שנכנס למלון “ירקון” ופנה לעוזרת בשאלה “היכן בעל האכסניא?” ונענה הימנה, מחמת בורות, בתשובה-שאלה: “וואס וויללט איהר עפיס?” דיה היתה תשובה ז’רגונית זו להוציא אותו כולו מגדרו ולהבריח אותו מהבית הזה כמו מהדליקה… ועקשנות מופרזה זו, לשם החיאת הדיבור העברי, הנלוזה והמשונה, כביכול, היא שהביאתנו, בתחית תרבותנו בכלל ובמדע הבלשני בפרט, עד הלום.

(קוים-מספר למהות דמותו)

בספרות העברית, שיש לה ככל הספרויות “שלשלת” שלה, זרועים פה ושם היחידים, העומדים ביחידותם, בין שהם חוליה בשלשלת ובין שהם בבחינת יוצא-דופן.

ניכר: הם לא נבראו להיות רק גלגל או בורג במכונה הגדולה ששמה “ספרות”. כל אחד מהם הנהו תכלית לעצמו.

ואם קשה מנת-חלקם של היחידים בכלל, קשה שבעתים גורל היוצא-דופן, קשה קליטתו בספרות כמו באדמת טרשים.

ואף-על-פי-כן: כבש לו ספרו המוזר של גנסין מקום מכובד בארון הספרים, בין יתר נכסי הספרות הקיימים.

הוא הופיע, או נזדקר לעינים, לא בדרך הכבושה, ומאחוריו כאלו נסמן תלם, חריץ עמוק. דיבורו התנהל בכבדות, בקושי, כמחרשה גדולה זו, שסכינה ננעץ עמוק בקרקע-בתולה. הוא פסק פסוקים, שצירופם היה חושף מחוזות סמויים, שלשום תייר לפניו לא היתה בהם דריסת רגל.

ובקרייתנו היה נחשב זמן רב לעילג, מפני שספרו לא ניתן בנוסח הרגיל, שהקורא יהא רץ בו כבדרך הרבים, שיהא מנחש למפרע לפי דפוס-הנפש המקובל, מה שיבוא בדף שלאחר זה. והרווחה רחקה לרוב מלב הקורא, שכאילו נתקל פה על כל צעד ברגבים, והוא נרתע ומיטלטל ונשבת משלוותו. שהרי הכל כאן ההיפך הגמור מהמושכלות הראשונים שבלב. אין פה מאומה מן הרגש המוסכם ומהלך-נפש הידוע בעל-פה. והכל מעורבב, מפתיע ומשומם, כה מפותל ומשומם.

אבל דקי-הטעם שבנו, עברם רטט למראה נפתולי סגנון זה, שאינם אלא פיתוחים מאליפים של האופי הגנסיני האחד, שאינו נכנע לשום נוסח, זולת זה של עצמו.

הוא היה “חי וכותב את לבו, חי וכותב את עצמו – וכותב בדמע. אפשר שהוא הכשרון היותר אמיתי, ובכן, איפוא, הכשרון היותר גדול שהיה לנו”.

מספד זה קשר עליו פרישמן במותו.

נטע מופלא זה מה טיבו?

תרכובת התכונה שלו היתה קצת משונה. אופיו ינק מכמה וכמה תחומים. שעל-האדמה שראה והרגיש בראשית, היה לו קוטב-ההתרשמות (בת-שירתו היתה בבואה נאמנה לו כל ימיו). אולם לא פחות מכך היתה השפעת ספירת-הרוח שנשבה עליו מן השפה העתיקה. היתה בנפשו ההפקרות, שכל עצמיות איתנה מחוננת בה, אך לא נסתפג אף כמלוא טיפה דם-היוחסין שלו, יחוס הרבנים, שהיה הומה בעורקיו, ושכאילו שם חח ברוחו. יחסו של אוריאל אל מארקו ואל נאַטאַשאַ הוא חזק, אלמנטרי, יחס של “שקץ”, – אולם מאידך גיסא אין האשה, זו “המגילה הסתומה” מופיעה לגנסין, אלא כשהיא עטויה רדידי-משי ולוטת-צעיף, כמו מבעד דוק-עין של צורבא מרבנן.

היה בו מזה ומזה – והחטיבה שבו לא נפגמה.

כחברו הגדול ברנר, הציץ גם הוא לתוך התהום, אלא שלמראית הלוע נתן בשיר קולו.

הוא העדין, הדק, האיסטניס שבספרותנו – מי סבל כמוהו מצוקת רעב? היש אף שורה אחת בספרו, שתהא מתַנה את זאת – זה לב האציל שאוכל במדוויו.

א. נ. גנסין

התוגה הגדולה, כי בתוגה

הגדולה – הגאולה.

גנסין

ארבעה סיפורים הם בעצם, ולא יותר, – אולם כל פסוק ופסוק שבהם הוא הפתעה של אמת, שרק אדם כאורי ניסן גנסין מסוגל היה לעקרה מחביונה. כל אחד מאתנו עלול, מפאת טבע ברייתנו האנושית, להיות כלי-קיבול למאורעות הרווחים בספוריו, באשר הם תמצית ההרגשה של כולנו, – אולם עם זה הם בלבד מסגולותיו העצמיות של אוריניסן (כשם שנהג לחתום מכתביו), מבחירי המין-האנושי. רק הוא ידע לבור כך את ה“צמוקים” מעוגת-החיים, כי לא ידע כמעט שום איש לפלוט כמוהו את הטפל. האם מפני שחוצצו ימיו, ניתן לו לקפל שכבות חויות למכביר בהעלם אחד? קוראים אנו את דפיו הגבושים-גדושים, ומתוך רתת-האותיות מתחוור לנו, שלא “סך אלוה בעדו”. גורל-האדם עומד כאן מפולש בערייתו… (כותרות-יצירותיו בלבד שוברן כבר בצדן: “הצדה”, “בינתים”, “בטרם”, “אצל”. ומלגו הכל מאידך גיסא, ומעבר זה היו מזדמנים עמו ברנר ושופמן, כידוע). אמן זה שהיופי הוא כל תכליתו, ושכל העוית-נפש שלו עדה לכך, – סגנונו מלא רכסים, הדורים ועקוב, חליפות וצבא עמו, כמעט דיסהרמוני, הואיל ובעט בכל ביטוי שמן המוכן, הואיל והכל כאן מעשה-בראשית. כל אשר יקרא פה, תמיד כמו באותיות פטיט, מבהיק לעינינו בחידושו, כאילו הוא נראה בהארה אחרת. אנו מובאים בזה לאזורי-תבל מוזרים, אך ממשיים, שלא דרכה בהם עוד רגל אדם. הסביבה וגבוריה חדשים לנו לגמרי. והאיש אשר ינחנו ביפה-נוף זה הוא פקח מאין כמוהו. וגדולה מכך התוגה לבלי מצרים, שניתנה לו למנה. שורש כל דבר אינו נכחד מעיניו, ולכן העצבות קשה מהכיל. כעין בושם של פילוסופיה דקה, בתורת מסקנא שמאליה, נודף למרחוק. החיים הם מעמסה כבדה מנשוא, אך כרוכים בעקבה גם הפרוק לרגעים, ובעיקר נגוהות הנופש. ביד זהירה אנו מוסעים דרך מדבר החיים, במעגלי שממון-המציאות, אך דוק-האהבה העדין המחפה עליהם, מכפר על הפשעים. האהבה ביצירתו של גנסין – בה בלבד טעם-החיים היחידי. הגלריה של הנשים הפלאיות (ואצלו כולן מופלאות) בספוריו מוגבלת, אולם בלב כולן ינוה איזה ערגון בלתי-נשבר, בלתי מרווה, של מגע-קסמים שבנפשות. סמי מכאן תאות-בשרים, אלא זיקה עילאית שביחסים. עולם-פלאות.

– “מאי הוה עלה – רבונו של עולם, מאי הוה עלה!”

הוא כשלעצמו, בן-הרב מפוצ’פ, עם כל חוש-היופי וההרמוניה הפנימית שבו, הריהו לכאורה מרוסק. לכאורה, אין כמוהו אכסטריטוריאלי, כדבר ר' ב., כלל-אנושי: וירטאוז פַּר אכסלנס. לכאורה, ארץ-ישראל הממשית בטלה בעיניו מפני גוש פוצ’פ מכורתו, שמעורה ומשורש היה רק בתוכו. ועם זה הנהו אוד מוצל באפרה של היהדות הנשרפת (ראה מכתביו לאביו). אין מתום. לפנינו תרכובת הרמונית של אישיות רצוצה, מיוחדת במינה, שמהוה הויה פלאית: עין חדה כשמיר, הבוקעת את קליפות החיים ומעמידתם בעירומם; כולו מועקת-היקום עד כדי לחץ-לב וחוסר-נשימה; וממעל להם פרושים נגוהות-אהבה וחמדת-חיים. ועל כולם מרטטים לב חנון ורחום, וכנור-נפש של משורר-עולמים. כדאיים הם החיים על כל שממונם, ושלילתם תחשב לחטא. את דוד רטנר מצאו אמנם מוטל מת בחדרו, ברם נפתלי חגזר (קרי: אורי ניסן) חי וקיים וממשיך את קיומו ויודע ועד כי “אדם יש לו תביעות תמיד”… “חבק בידו האחת את מתנה הרכה (של מינה) ובשנית הגיש את ראשה אל פיו ונשק לה בשפתיה הרכות והחרדות. ואחר-כך היו שוב הבבואות מפרכסות וצפות במים”. אולם מתוך מועקת-ההויה ולחץ עד לחוסר נשימה, קרס ונשבר דוקא הלב של גנסין, הפיטן הרָגיש והסולד, עד לבלי כלכל קושי ושעבוד-החיים.

ומדפדף אני בספרו, אין נפקא מינה איזה דף יעלה לי הגורל. את גנסין אפשר לקרוא לסירוגין, הואיל ואין הפיסקא האחת נשענת על כתפה של חברתה, הואיל וכל אחת מתכלכלת מלשדה לבד. מעלה זו, – רק הסופרים הגדולים נשתבחו בה.

כי זהו סוד האַלמוות: עלה ירוק, רענן, רווה תמיד כביום צמיחתו.

ועכשיו, עשרות שנים אחרי הידעך נר-החיים של גנסין, – אף-על-פי שחלו תמורות ושינויים בעולם, לא התנדפה כמעט במאומה אוירת-ההויה הפנימית, האצורה בדפי יצירתו. אותה מועקת-הנשמה שמקדם-קדמתה, היא מנת-גורלה של האנושיות תמיד. וכל תמצית-החיים על כל אביזריה שבספר זה, לא נתמעכה ולא נמר טעמה. אכן זהו ספר מוחלט, שזמנו בכל הדורות.

מכתביו

“המכתבים הם חלק מנשמת אדם”

(אורי ניסן לחוה דרוין)

רק שישים ממכתביו קובצו ב“הצדה” (קובץ זכרון לא. נ. גנסין) ש“הנם רק חלק קטן מכל המכתבים הנמצאים תחת ידינו ושהבטיח להמציא אלינו” מלקט-המכתבים, שמעון ביחובסקי. אלה ניצלו כאודים מוצלים, והייתר, רובם ככולם, נתכסו במשאון. אולם גם משארית הפליטה הזו, נשקפים לנו חיי-האמן, במלוא סבלם לכל אפסיהם: שטח-חיים של ט“ו שנים, החל משנת הח”י שלו עד פליטת נשימת-אפו האחרונה. רושם קריאתנו במכתביו, כאילו ראינו עכבר מתלבט בכתלי הכלוב, נואש ללא מוצא. מנוח משהו לכף-רגלו, מצא בקן-הוריו: פּוצ’פּ. משהו ואך לשעה קלה, כי אף בפוצ’פ נשמע תכופות חיבוט גפיו בסורג כלובו. העלם שידע מנוחה כי נעמה (לאחר נדודיו שב תמיד לנוח בחיק-הורתו), תעודתו היתה – הפירכוס" (כהגדרת עצמו בפני ר' בנימין). הוא קרטע כדג שנמשה מן המים.

אין לומר שגנסין מחוסר היה ענינים בחייו. מלבד שהספרות היתה ראש מאוויו (עוקב היה בלהיטות אחרי כל צעדיה, וכמה היה מטפח בנפשו אידיאַל של “נסיונות”), תפסו את לבו עניני הציונות: חינוך הנוער, ספריות, נשפים וחזיונות. כל כמה שייראה הדבר מוזר, אין לכחד שגם חלחלה באורי ניסן נימה של “עסקן”; שהרי אפילו בפתח-תקוה שהתהלך בה כ“בלתי-נראה”, ניצח על החזיון “פאמיליע צבי” לפינסקי, שבוצע ע"י “חובבי הבימה” המקומיים.

יותר מאשר בביוגרפיות ובמאמרים עליו ייחשף לעינינו גנסין במכתביו אלה. בעודו באבּו שולטת היתה בו רגשנותו; לניב הנאה היה עוד כוח-שליטה עליו. בהיבשלו – בולם היה כבר את יצרי-ההבעה. שואף היה שכל דברו יהא אמת. חריפות ההרגשה הזו, הנהייה לאמת ללא רוויה, בוטאו נמרצות באגרותיו לחוה דרוין. הנפש היתה מדובבת אמנם גם במכתבים המאוחרים, אך ללא כל כחל מליצה. פשט, – ללא רמז וסוד.

זהו גנסין, האמן הקפדן, החרד על קוצו של דיוק במכתביו כבסיפוריו. אלא שחופש-התנועה, שמזכתהו אוירת-הידידות במכתביו, משווה לאישיותו נועם מיוחד. הואיל ובמסיבת מרעיו ומשפחתו לא חגר את ה“קורסיט” (כמבטאו) שהשתמש בו בהיראותו על פני חוץ. גניחי קא גנח במכתביו כבסיפוריו, באשר אחד סבלו פה ושם, אלא שכאן הנהו עוד יותר ממשי, יען שנושאו אינו גבור מופשט: הרי זה אורי ניסן שלנו. והסבל הוא באמת רב לבלי-הכיל. הוא, המעורה בטבורו לרגבי פוצ’פ, נגזר עליו טלטול לבלי הפוגות, והגעגועים והחרדה לידידי-הנפש מכרסמים את הלב. שמא תדעו אתם, גלגול-מחילות הלזה מה תועלתו? התרוצצויות הללו מה טיבן? ומפני מי הוא בורח? מפוצ’פ לוורשה, מוורשה לקיוב, יקטרינוסלב וּוילנה. מהתם לפוצ’פ וחוזר חלילה. ו“לאחר שאינו מחכה כבר לכלום ואין לו מה להפסיד”, הוא נמלט לברנר, ללונדון. ולאחר ש“הפסיד” בלונדון גם פליטת-הפליטה, הנהו מודיע להוריו במוצאי יו“כ שבחוהמ”ס הוא יוצא לא"י. “מילא, מ’דאַרף זיִך ווייטער האָצקען” (ניטל להיטלטל הלאה).

ועל כל התלבטויותיו ועם התחבטותו בצפרניו כצפור בסורג – סוגרו, מפליט הנהו עוד מעין דברי-עידוד מלונדון לאביו הרב מפוצ’פּ, שבעצם יש בזה בעיקר משום חיזוק-עצמו; "ואני מצדי אין לי להוסיף לך אלא שיכול אתה להיות בטוח, שבכל אופן לא תבייש זקנתנו את ילדותנו. יושב אתה באהלה של תורה ואין אתה יודע את הנעשה מסביבך; אבל את שבעת מדורי הגיהנום כבר עברנו – ויהדותנו ניצלה. אילו היינו יודעים, שהדור הבא אחרינו ידע את היהדות כמונו, ויגדל יהודים, לפחות, שכמותנו!

יהא נא לבכם בטוח בנו, יקירי!"

ובסופי-הסופות, בהגיעו, לכאורה, למחוז-החפצים ככולנו, – נשאר אטום ועמום, ללא סיפוקים כלל. איררו הגורל, לאורי ניסן, ולא ראה נחת בא"י המכורה שהיתה לכולנו באביב-חיינו מקור-חיים, גורם דוחף ומניע את מאוויינו וכוחותינו לבלי הרף. ריק מכל, ערירי, התהלך גנסין בארץ, ערטילאי, ללא התערות וללא תיקון, כשציציות-שרשיו נגררות לארץ. גושי-הפיוט, שהיו צפים כגלידי-נהר בנפשו (קטעי המנגינה של “בטרם”), לא הרכו גם הם את קשי-רוחו ולא הפיגו את עגמתו שרבצה כנטל נוקשה במעמקיו בבחינת “וימש”. וליוליה הנהו מריץ מכתב קצר מ“עמק שושנים”, המשקף את הלך-נפשו, שבאותה שעה, בכל מערומיו: “רבה התוגה, יוליה, במה נזכרתי? ולמה? המדוחים הללו שם, במדינת-הדמדומים הרחוקה, היו אורות לבבי מזהירים. זה היה בשכבר הימים. את, כמדומה, ישנת אז, עכשיו – מהם שכבר היו לצללים ומהם שעדיין גוססים… יוליה, יוליה. שקי לגוליה ואל תעניני”.

ולאביו הנהו מביע את רשמיו מא“י בדברים מרים אלה: “בדבר א”י, לדעתי אינה תכלית בפני-עצמה, אחרי שכבר אני רואה, שאם תחליט אתה לנסוע ולהתישב בכאן, אהיה מתנגד גמור לזה, משום שלא זאת היא המנוחה ליהודי שאינו סוחר ביהדותו. הנשמה היהודית היא בגלות ולא פה: פה ישנם רק יהודים שלבושים קפוטות ארוכות ומגדלים את זקנם ויהודים שלובשים קצרים ומגלחים את זקנם. הצד השווה שבהם שכולם אינם שווים פרוטה. ערמת הדשן של נשמתנו שנשרפה אצלכם היא. אני יודע, שדברים אלה יגרמו לך צער, אבל צער זה אינו ולא כלום כלפי הצער הגדול שהיה מראה עיניך גורם לך אילו היית בכאן”.

ודכדוך-נפשו נגלה בכל מערומיו בשורות-הבעתה בשפת-האם להורתו אהובתו: “און אין דער פריה, אז עס הייצט זיך אויס די אויווען, ביז עס ווערט פארטיג די בולבע צו אנבייסען און דו זאגסט תהלים, ניט פארגעס און פערווארף אפאר ווערטער אויך פאר מיר – פאר אפערוואגעלטע נשמה, וואס “לעכצט” נאך אשטיקעל מנוחה¹.”

ומנוחה רחקה ממנו. ולאחר שביקר את הכותל המערבי פעמיים ועלה להר הזיתים, וראה טור-מלכא ובמגדלו של כלבא שבוע היה ועוד במקומות קדושים ולאחר שהלך “לשאול לשלומה של רחל אמנו” (זיקתו לארץ כשל מנדלי: לירושלים של מעלה), צרר שוב את חפציו, והחל לערוך “גלות” שלו מחדש.

ומדומני שלא דקתי בלשוני במשפטי האחרון. הגם כי טלטולי-רוחו לא פסקו מעולם, הרי מעת שובו מהארץ. פסקו נדודויו. השתקע בבית-אבא בעקשנות ללא תזוזה² ובהומור דק הנהו מתאר זה במכתבו לפיכמן: “באמונה, חביבי – מטתה של אמא רכה תמיד כדי להפיל תרדמה מתוקה, ואני אדם חלש, ל”ע, ויצרי כ“כ חזק – – – אילו ידעת את ההרווחה שמסביבי עכשיו ואת הקונפיטות המחכות לי שם אל התה, שהילדים ודאי ילקקו אותן אם אהיה מתמהמה”.

אין ספק שנגוהות-חסד גם רווחו בנפש. שהרי “אצל” היה כבר דבר שבעין, מסויים. ואין לחשוד שהחיוב המוחלט של יצירה רבתי זו, לא היה בגדר טעימתו. וודאי לא היה נעדר סיפוק-היוצר. אך עם זה אין לומר שמנוחתו זו נעמה לו תמיד. הוא איש ה“כספית”, שההתרוצצות היתה מנת גורלו, לא יכול היה לישב בשלוה, כביכול, לעולם“. שניות-מאוויו – אהבתו את שלוות-הקן ונהייתו לנדודים – שלא סבלה מזיגה, סיכלה את שווי- משקלו. ויש שאותות-עצבנותו, מן הצלפה-עצמית ללא צידוק, מעידים על מצב-רוחו הנדכה, של חמש שנות-הכלא האחרונות בפוצ’פ האידילית שלו, ומָראים אנו את ה”מאידך גיסא" של המוניטין: “וגדול, גדול היה הכאב, שגרמת לי היום. וגדול היה פי שנים, בראותי, כי את אשר יגורתי תמיד אמנם בא, בא לי ואני, אני הוא שהסיבותי בכל אלה, אני ואסוני זה אשר אתי תמיד – זו נפשי המקומטה והמפותלת, שכחת-אלוהים זו ונתיבת הפתלתול שלה הנגואלות, שלולא את, שהיית מה שאת, ילדה מצויינת וטהורה שלי, היית זה כבר פוטרת אותה ברקיקה אחת והולכת ומתרחקת ממנה והלאה, כשם שהולכים ומתרחקים בשאט שבנפש מאת כל דבר טמא וחלאה, חוה, אהובה, ילדתי, היושבת בסתרי לבי! בתוגה כה גדולה את מדברת באמונה-בכוחות, שהספקות ירומו בה רימה, ונפשי אני הומה, נפשי אני האכולה רותחת והומה: רואה אתה? אם יש בדברים אלו שלה יותר מהרגשה חולפת שבנפש – חיינו שאתה, אתה האשם בזה ולא אחר, אתה ה”גדול" הפתלתול, האוכל את כל אשר סביבו, אכלת גם את נפשה, כחלודה זו, האוכלת בברזל. ובמה? במה? הלא רק בנשמת הרוח, שאתה נושם אצלה, רק בנשימה שאתה נושם…"

והנה בה הפירכוס האחרון שלו. לוורשה הלא-רוחמה, משוללת הקסמים בעיניו, נדד גנסין, לעבודה ולעריכה, לכאורה. ושם היה משתכר “עד כדי מחיתו ומחלתו, וכנראה לא יהא לדבר סוף, מלבד, כמובן, אותו הסוף אשר בשבילו גם נולדנו לעמל”. אולם לאחר זמן מועט נתחוור בוודאות שבעצם לא לבתי-מערכות היו מועדות פני גנסין, אלא לבתי-החולים ולסנטוריומים שבוורשה. הָראו לנו בעין ובמוחשיות יסורים שלו “כשאתה סובלם, הרי אתה מפרפר במיטה בלילות לא-שנה, מרגיש את כל הגיהינום שבחוסר האחיזה ושב”פערפאלען" שבדבר ולא כלום – למחר אתה מדבר וצוחק וכולי" ושולח אגרות סטואיות לר' יעקב טוקורוב הישיש, כתובות ברוח שוקטה, כאלו היה הדבר כולו מתיחס לגוף זר. ולמחרתיים ישלח עוד מכתב מרגיע, והפעם למשקה היקר שלו (הוא המשורר משה הופנשטין) ושוב אותו ההומור החנון ובזו בת-הצחוק הבתולית “אח, ידידי היקר – זוהי האמת היחידה הקיימת לעד: ראשי האילנות של אותו מקום… מי כבר מדבר ע”ד קורסיט? אילו היו משיבים לי, לפחות, את ה“הויזען” ואת הנעלים, כי שוכב אני בבית-החולים של התינוק ישו רק בתחתונים, במחילה, לבד וכוח אין ומה יהיה הסוף, משקה – ל“אלהים” פתרונים! כתוב לי, אח טוב, כתוב, כי בדבריך אני מוצא תמיד איזה דבר. שכחתי. בדבר מחלתי – הס. אל תגידה בגת, כי איני רוצה, שיוליכו את הקול לבית הרב בפוצ’פ. הלא תבינה. אח, משקה, משקה – העוד יבוא יום ונצחק יחד את צחוק המתים הנוגה שלנו? רואה אתה! באו ימים, שגם על צחוק שכזה אתה חס! משקה! היקר שלי! אני מחבקך ומנשקך".

נראה, שאורי ניסן אפילו לא חלי שזוהי פליטת שארית-הפליטה של לבו; שעם שירת-הברבור הלזו נופחה נשמתו בנשיקה…

תרצ"ט

“אצל”

כאשר באו “נתיבות” לידי, וכאשר התחלתי לעבור על ספר זה דף אחרי דף באותה ההסתערות שתתקוף את האצבעות ברגע הראשון למראית ספר חדש, והאותיות רחפו לעיני – האותיות העבריות שלנו, אשר לא זכרו ימות טובה כאלו לנוי, לרחבת ידים ולשמחת הנפש, – והנה קם וגם נצב “אצל” “לדוד פרישמן לחג יובלו”. ולא ידעתי מהו הדבר אשר יניע את ידי וימריצנה לתכן בזרת רחבו, למנות מספר לדפיו. למה? ואולם מיד לחשני לבי, כי כל התהלות והתשבחות אשר פזרו הסופרים לדוד פרישמן לחג יובלו להבל דמו בעיניו לעומת שי זה אשר הגיש לו בידיו גנסין אורי ניסן (אלי, מה משונים ומכוונים השמות, בם הכתיר הגורל את סופרנו!) טרם לכתו מאתנו.

לא תחשדוני, איפוא, כי פנִיה היתה מלכתחילה במשפטי. אדרבא, מבלי טורח יתיר לא עלה לי מעולם העיון בדבריו של גנסין. הרגש הרגשתים אמנם תמיד אך בין לא בנתים. לא בלי מורך נגשתי גם הפעם אל הקריאה. הגם שהאותיות הצהירו כ"כ. ואמנם, מכירים גם עכשיו את גנסין מאז, מכירים אותו מתוך קפיצתו מענין המתחיל סוף סוף מתחוור ולהיות כשורה ומובן, – לענין אשר הסתבכותו ופתרונו שוב בערפל. מכירים בקטעים הרחבים והארוכים אשר לא יתנו מנוח ורוָחה, כן, מכירין את גנסין מאז. אולם אז לא הכירו את גנסין של עתה. כי היכן כאן הקפאון של אז והיכן חשקו הנמרץ של הקורא להגיע למקום מנוחה? והיכן שם זו העדינות האסתטית, זו השפה המורכבה וגם ברורה, כי היא ברורה ומדויקה, קלסית, היכן זו השלמות?

“אצל”. ספר יקר זה – אחרית אונו של גנסין. התחבט והתלבט תמיד. אל תאמר האפיל והאהיל – זוהי תכונת סופר; רבה מאלה היא התחבטותו להביע. שופמן ידע להביע יחד את ההעלמה, אשר מידה היא בכל אנוש אסתטי. וגנסין נלחם. וכאן מוכרח היה לבוא הקול לעזרתו. בפירוש שמענו “אויה”. כאן נאלץ כבר לדבר. כ"כ הרבה שפון וטמון בלב – מי איש וישא אתו נטל זה הקברה?

ואשנס את לבי ואקרב אל “אצל”, אל א. נ. גנסין. אך הפעם בא עוד שמו בין הסופרים החיים – וחסל. אפשר יוציאו כתביו ואליהם יסופחו קטעים אשר טרם ראו אור ושוב יפגש שמו בהוצאה חדשה. יחרת שוב שמו על ניר חדש, אשר לא משמשה עדיין בו היד, אך כצל כל זה יבוא. המחבר במרחקים הנעלמים. הגם – אימתי לא היה גנסין במרחק הנעלם? מלה זו “מרחק” הרי תהלום גם יצירה זו. ובכל אלה, ובכל אלה – מה שונה הוא ההד…

והעיקר פה תמיד – כל שבמחבא היקום ובסתר הנשמה. והט אזנך ושמע: “… ומתחיל מסתכל בכונה רבה אל המים שמתחת. בראש ההר אשר מנגד היתה דולקת וגוססת מדורה אחת יתומה, שאותה כנופיא השיאה אותה, בטרם שנתפזרה והלכה אל הנקיקים אשר במורד, ובבואתה היתה מאדימה ומקפצת בתחתית המים, מתחת לחשרת הצל הגדול של ההר, שהיה מתנדנד שם וחולם. ואצלה היתה מתנודדת, פרקים מתגדלת ופרקים מתקצרת, תמונה אחת בודדה, שבבואתה המרפרפת אי אפשר היה להכיר בה יותר מזה שהיא של אדם. ואפרים נשא את ראשו והביט אל ראש ההר אשר מנגד. שם היתה באמת מטפלת אצל המדורה היתומה תמונה אחת גבוהה למדי של אשה וצלה היה גדול והיה שחור והיה מרקד אצלה”.

רחש-לחש. מלה זו של גנסין כאלו משתהוּ לסוד האמת והחיים מתוך מעמקי המעמקים. הוא הסוד העושהּ מעשיו באור ובמחשך, ביום ובלילה, אלא מהומת החיים תאפילהו. כי ככה ישוחחון אלינו הסופרים ממין זה: אמרתם אך חייכם העיקר. עכשיו הא לכם “חיים” והגידו אם לא לכם המה. אדרבא, אמרו אם אין אמת בהם. הכחישו אם יש לאל ידכם.

ואף הטבע מצא בו גואל וככה ירא א. נ. ג. ללבו: “… מאחורי ההרים צפה ויצאה הלבנה, כשהיא כבר כחולה וטהורה. והקבוצות הקטנות של האילנות, שהיו פּזורות בככר כחולה וטהורה. והקבוצות מזה, זזו, כביכול, והשליכו בבת-אחת מכתפותיהן את החשכה הכבדה שבתחלה היו בטלות ומבוטלות בה; וזו צנחה לה, ככתפיה זו הצונחת לה מכתפו של אדם, ונשארה מוטלת, כשהיא מכונסה ומכווצה כלה, לרגל האילנות, וצמרותיהם הובלטו והיו מתמרות באד הצח והמבהיק, שהתחיל זוחל בכבדות ומתפזר שם ופה, והיו מבליטות כל בד ובד לבדו, והיו ברורות ומבוררות, כצמרות הללו של הזיה, שאתה מוצא לפרקים בציורי הצירים המשובחים. היו נגוהות. ואולם אלו הנגוהות הקפואים והגיחו והפכו את השטח שמסביב לשיש חולם, הזכירו נגוהות אחרים ולבנה אחרת. וצר היה ללבב”.

כל אותה כלות-נפש הפלסטית של ליל-הלבנה ההוא הזך-מטשטש, לבנה המזכירה אחרת בנגוהותיה האחרים, וכל אותה הכנופיא המסתתרת בתוך הנקיקים: צל האשה שעל יד המדורה היתומה אשר ימינה שלוחה לשם-מה אל המדורה הלוחשת, הקול הכבוש של הכנופיא וצלצול צחוקה של עלמה שנפסק סופו, כל אלה המשתקפים בתוך בבואת המים המתנדנדה, הרי לא באו אלא להעלות אורות וניצוצות בפינות נידחות שבנשמתנו, הרי לחשוף יאמרו אלו כל שמעבר לדעת והכרה. אך לגלות מה שבהרגש הבלתי אמצעי.–

והאוזן מה ערה. והעין מה חדה. אה, עד היכן מגיעים באמצעותן של אלה! אין לשער. פתאם תופע עליך נהרה – לא שיערתה. אמת מן השמים. “צלצול שאינו נתפס אלא לאזני יחידי סגולה, ולהללו הרי זה מסוגל לגלות קצה איזה אופק חדש בפירוש נפתל”.

הנה פרצוף – וראית עולם מלא. הרגשות, התנודות והתנועות שבקרב – יעלו ויראון. כי כל תג יתַנה. כל רושם הפנים ימלל על אדם ומלואו. כי זינה אדלר “גבוהה למדי ולא יתר מדאי ופניה היו סגלגלים וחורורים תמיד ואישוניה היו תמיד מרוחקים ותמיד דולקים והקרומים החלבוניים שלהם היו גדולים ולבנוניתם היתה קצת כהה ומלאה זוהר, וכשהיתה מביטה אל פני אדם, כסבור היה זה משום מה, שהוא ידידה משכבר הימים, והיה מתחיל מסתכל בה יפה יפה ומוצא שאולי אפשר להטיל ספק בדבר” –

הפגשת מימיך צורה זו? וכן יתר הצורות. לא תהא אחת דומה לחברתה. ריבה זו, כיתר הגבורים העושים בספר, עלילותיהם ומצבי נפשותיהם, איש איש ואשה אשה, מעולם אחר המה כולם, כל אחד ואחד מעולם אחר. וכולם כסמלים יעשו לעינינו. ורק בנפשנו יתעללו הקוסמים הללו, לעורר בה נשכחות, להזכיר, להעיר ולהאיר. ולכך, יש כי ישתמש המשורר סתם במלת גוף “זה” או “זו”, כי לא המוחלט כאן העיקר, כ"א הענין הסתמי. “זו שהורידה את הלולאה”.

וכי זכרון זינה יעלה לפניו, יאמר: “ככה יש, למשל, אשר אדם בנדודיו יזכר פתאם דָלִיַת לִבְנֶה אחת רכה ולבנבנה ויפהפיה, שפגשה ולא השגיח בה בצדי הדרכים הרחוקות והחשופות, השטוחות כלפי אור צהרים שוחק, שיד האלהים טלטלה אותו לשם בשחר ילדותו – יזכור ויחזור וישכחנה מיד שוב. זינה… היתה זינה אחת. הה! רבות רבות בשנים חמה מטפטפת ויוצאה במזרח ומאדימה כדם ונופלת לים הגדול ובכל יום ויום בני אדם מתרגשים ובני אדם נפגשים ובני אדם נפטרים וחלומות נארגים וחלומות ישא רוח, וזינה – מי יהא זוכר את זינה? האם לא אגדה נושנה ואינה ברורה היא אשר זכר פתאום משחר ילדותו? בארצות ובמדינות, אשר רגלו לא דרכה שם, ובדורות ותקופות אשר אבותיו לא זכרו אותם, היה היתה ריבה אחת”…

"ואפרים – ראשו היה מוטל בכפיו הפזורות, שהיו מחבקות ותומכות אותו, ופניו אל חלקת המים, הקפואה בנגהה וזורמת לאטה, ושפתיו פוטרות ופוטרות בלחש:

– בארצות ובמדינות אשר רגלי לא דרכה שם, ובדורות ותקופות, שאבות אבותי לא זכרו אותם, היה היתה ריבה"…

מה רחוק… והכי לא יקרה לך כזאת, כי יעלה על נפשך זכרון חם מתהום חייך, והוא ילפתך ובדידותו תבעתך, וחשת ערירותם של חייך כי עברו, אשר הפכו זכרון וכאלו לא חיית אותם, ונתת אל לבך והשיבות, כי חיינו אינם אלא זכרון חוור… כל החיים כולם זכרון – ויותר לא דבר…

והאינטואיציה מה בטוחה, מה ודאית. וכי ישמע “קול כבוש מחמת לב מהסס של גבר היה משום-מה בטוח בו שאותו המדבר, הריהו מדבר וממשמש תכופות בשפמו”. והרואה זו “האורה הדובבת מבפנים. זו שאינה שולטת ביצרה ופולחת את הצחוק בקרניה האלמות והרוחשות”. ולא זה בלבד, אלא חשוף יחשוף מה צחוקו של אדם עלול לגלות ולעולל בו ברגע ומה בפי השלווה שאחריו. וגם יש כי “תבוא ללבו פתאם אותה דמות קלה של הרגשת פתאם שבהארה” – לזה האיש הרי בהכרח גולה עמוקות נקרא.

וארא בחזון את המשורר, כי ידו רוטטת וחורתת תיבה על הניר המבהיק בקדושה, זהירות וודאות. ואמנם, שגגה היא שיצאה מלפני. דוגמאות אלה למה? במה יצדק הפסוק האחד מחברו? מה אשמיט? הרי כל הספר כולו אינו אלא גילוי אחד של אמיתיות הנפש, אשר גלה לא גילה אותן עדיין איש. כי א. נ. גנסין ידובב שפתי דברים אשר עליהם יאמרו אחרים – אפשר מחוסר און ואומץ – כי השתיקה יפה להם. אצלו נשמות לא תהמינה – אלא תדובבנה, ידברו בשפת אדם כדבר איש אל רעהו.

ובשל אלה שירתו כבדה היא. הואיל וההרגשה עטתה חרצובות מלים – והן אשר יכבידו ויבליעו. עקב אשר שפתו היא שפת ההרגש הערטילאי – נעדרת לעתים היסוד הגשמי המוחש. כבדה היא שירתו גם בשל תפיסתה המדויקה ופלוסופיותה, הנוקבת את החיים בשאלותיה וספקותיה והרגשת האמת שבה. והעיקר בגלל צירוף-המלים, זו הקונסטרוקציה הנפשית המוזרה והמשונה אצלו מכפי הרגילה. ואתה, הקורא, אם מקומות מצאת אשר לא יובנו לך – אל תפטיר בשפה. הכל יפורש לעיניך כאשר תשוב לקרוא בספר זה שנית, שלישית. כי דע: לא ירדה כאן אף מלה לשוא. בכל חיות ואמת. ולא באה המלה של גנסין, המאלצת אותך לפרקים להפסיק את קריאתך ולבקש פתרונה במלון, להעשיר את שפתך ואוצר מלותיך, אלא מתוך הכרח באה, מתוך דיוק והרמוניה. כל אלה דע לך.

ולפתע פתאום נאלצתי להגביה ראשי מתוך הספר ולשוח את נפשי לתומי: אכן שפתנו אתנו, היא שפתנו העבריה אשר תדע להביע נסתרות לא ברמזים ולא תלא. ספרות עברית צעירה ישנה בעין – אם גם לא נרכיבה על גבי ספרי הענק שלנו. כזאת דברתי אל נפשי ואוסיף לקרוא. והביטה נא וראה: גם לאמנות תכלית יש – אמת שמה. ומלחמה בלתי אמצעית לה בזיוף ובשקר.

הנה מצבי נפש, שיחות, אשר לכאורה לפי טבע ענינם היו צריכים להטביע חותם בלתי שכיח על הפנים – והפנים נשארו למרות אלה כשהיו. ראשונה תשתאה למראית אלה, אך מיד ראית ונוכחת שזהו אמת והיפוכו שקר. שקר שבאפקט ושבמלאכותיות.

ולא עוד: הגבורים ב“אצל” ידברו תמיד כבני אדם מן הישוב. הגם שמי כמותם יודע נאמנה את הנעשה מעבר לדיבורים, מאחורי הקלעים שבלב? הכל הם יודעים – בדברם דברים סתם, ככל בני תמותה.

וכך הגעתי לאותו הפרק הנשגב, פרק ה', אשר בספר “אצל”. וכאן נפתחה, – נפתחה ממש – התהום לעינים. בו נגלו דברים אשר לא יגלה אותם איש אלא באחרית הימים. דברים, אשר רק העומד על עברי פי הפחת יראה אותם – ומת…

ולפתחו של המות התיצבו כל הנפשות – אף אחת מהן לא נעדרה – במערומיהן. קוּפל לו הוילון. ואין נסתר מנגד העין. הכל כה שקוף, כה זך.

כאשר ימות איש, תתרחק ותתקרס שארית הפליטה ברחמים ואהבה, כאילו נעשו גוש אחד – ואין תחרות וקנאה שולטות. על שום מה?

ברם החיים הולכים דרכם הלאה. המות לא ישים קץ למאוייהם. דינה היקרה לנו לכולנו מתה עלינו, רוחמקה – שילדות ובגרות ישמשו אצלה בערבוביה – אותה הילדה הבשלה לעינינו, ממש בשלה ברואים, ממשיכה להחליק צוארו של אפרים עת יצורי גוה רוטשים. כך הם החיים.

והאהבה סובבת הולכת סביב אפרים. האהבה. אלהים, מי ישיב לנו זו משכבר הימים, אשר האושר מעורה בה בהכרח? האהבה אשר מילאה בתי נפשנו אורה ונחת בכל רגע תמיד? אל אלהים! מה נשתייר לנו הימנה? מה בה עוד מלבד העגמה המסלסלת ונוחה?

ואפרים לא ישא סבל ירושה. איש בלא יהדות. פרובלימה זו אינה ענין לו ולא כל שכן שאינה מנקבת בו ואינה מרגיזתו, וממילא לא יחתור להתמזגות יהדותית ואנושית. כי לא ידע דאגות אחרות זולת דאגות אנוש.

איש יהודי סתם. חדש בעולמו בתכלית.

תרע"ג

רשימה א'

רגילים תמיד להזכיר את שלשתם בנשימה אחת: ברנר, גנסין ושופמן. ובעצם – עצמיותו של כל אחד מהם שונה בתכלית אחת מחברתה. לכל אחד מהם אופן ביטוי אחר ומיוחד. ולמה נכללים שלשתם ביחד?

עם כניסתם לספרות משל בכיפה בית-מדרשו של מנדלי, וגם האסכולה האימפרסיוניסטית עם פרץ וברדיצ’בסקי בראש עמדה כבר על תילה. הם ספגו לתוכם בבחינת-מה אוירם של שניהם. ברם, לא המזיגה של הריאליות והאימפרסיוניות היא המהות המשותפת שלהם, שעשתה אותם לחטיבה. הצד השוה שבהם הוא יותר איכותי. מידה אחת טבועה בהם לבלי היעקר: הם ניצלים שלשתם כאחד על הגחלים שלהם…

שלשתם אינם נמנים לסוג האמנים, שהוזמנו ל“עבּד” איזה “נושא”, להראות את החריצות שלהם ב“תיאור”, או בכוח-הקליטה של רשמים. עליהם ניטל לתת נתחים מפרפרים מטפטפים דם של עצמם, משלהם. אבר מן החי של ה“עצם” שלהם…

בבחינה ידועה הוקל לי. ח. ברנר מלחבריו. כשהמועקה שמה מחנק, פרץ ב“ויצעקו”. גנסין נשא בשרו בשניו דום, וגם בזה היתה מקצת רווחה. רק פרצופו של שופמן נשאר “חָלק”, בלי קמט-כאב, כאילו לא נידון הוא ברותחין הללו, שמתפתלים ומתעוותים בהם רמ"ח אבריהם של חבריו…

1. מחיצה

אפּיקן גדול זה, שלוותו אינה מוחלטה כל כך, כמו שנראית לנו בסקירה שטחית. להיפך, החרדה היא היסוד הכי חזק ביצירתו. ושלווה זו אינה אלא כסות-עינים…

בקובץ הראשון שלו “סיפורים וציורים” בהוצאת “תושיה”, בלטה ביותר חרדה זו. גיבוריו: שאול, בדלון ויונה היו מלאים חלחלה ויראה מסוּתרה. ואמנם יותר ממידת-בושה, היה בחרדה זו רטט אירוטי למגע ראשון עם העצמים…

ולמרות ריאליות ההרצאה בקובץ הנ"ל, היו הדברים בכל זה לוּטים…

ולאליהו בדלון נעשה מוּחש ש“מחיצה כמוסה חוצצת בלי חמלה בינו ובין כל החוץ הגדול”…

איך מפוצצים חציצה זו, שעירום ההוויה ייחשף לעיניך, בלי כיסוי אף כמלוא טפח? –

באותו ציור “מחיצה”, שאליהו בדלון הוא גבורו, מבוטאת שלא במתכוון, התגלותו של האמן, שבאה בדרך-עצבים זה כמו התגלות הנביא. ואם כי לא קורא מפורש בשם האמן, ניכר בכל זה שאליו המכוון. כל הפרוצס של התהוותו עובר לעינינו. אותם המורא והסירוב לכתחלה וזאת התעודה מלאת-האחריות שרובצת כחטוטרה בין הכתפים ושאין לפרקה.

ואם התרומם הציור הזה לביטוי הכאב הנצחי של האמנות, שחותרת כל ימיה לעירום-ההוויה ועדיין לא עלתה לה להזיז את ה“מחיצה” אף כמלוא טפח ממקומה. ועדיין ההוויה בבחינת “לא יראני אדם”… עם כל זה הרי צריך להודות שקוטב הציור הוא בפשט שבו: תיאור העלם העברי עשוק-החיים, שאָבדה לו בלתי-אמצעיותו עם העולם, וחציצה יש ביניהם תמיד. ואליהו בדלון מבקש “לפוצץ בבת-אחת את המחיצה הארורה, מחיצת-הקסמים, לפוצצה ולהתלכד, לו גם רגע אחד, עם כל ועם הכל!”

ולא שיער בדלון ש“מחיצת-קסמים” זו אינה בעצם אלא הדוֹק האירוטי העוטה את עין המשורר, שעומד כבר פנים אל פנים מול המערומים…

2. הריסת המחיצה

יצירתו של שופמן, אחרי הקובץ הצנום שלו בהוצאת “תושיה”, שאפה למגר לגמרי מחיצה זו. כל מאמציה היו מעתה, לבוא עם החיים במגע ישר, למששם בעצם הידים ולא לערוג אליהם מרחוק בלבד…

ניסן לוין, בסיפורו ב“בין החומות” – אולי הוא גלגולו של שאול – לבוש כבר “מונדיר” של חיל, ובאישון עיניו מהבהב כבר ניצוץ-הפכּחים שלאחר “טעם חטא”. והלל סנפיר ב“קטנות”, כשהנהו סר ל“בית” שבמשעול, בוחר כבר לשון-ערומים: “יפהפיות יש אצלכם?” והכובע שבראשו, נדמה, שמוט כבר לצד שמאל בנוסח בריונים…

החיים שהיו נעולים בשבע חותמות, שהיו אסורים בהנאה, דווקא אותם לטעום, לראותם בעריתם, זהו ראש המאוויים.

ואיזה בולמוס של חיים. שהיו בלומים עד עתה, התפרץ: “לטעום הכל, הכל!”

כולא האי ואולי… וכשהושט לדניאל קוראן ה“פליט” כרטיס מאחותו, ברגע שהתאבק עם השפחה הצ’כית החדשה, נתבשר שאחיו אשר נתלה, “קיפל את הכרטיס לשנים, תחבהו לתוך כיס חיקו – והמשיך את הקרב עם ניוניה”.

כל כך טרודים אנו למצות את עסיס-החיים, שהראש חוצה עד לצואר בעומק הקובּעת, לבלי היעקר הימנה, כבהמה מתוך אבוסה.

ובסופי-הסופות מגיע הגבור האנונימי בציור “קול הדמים” וכובש את גרֶטיל הווינאית, באופן רשמי, חוקי. חודר לחדר-משכיתה של האַריוּת… למאידך גיסא זה, שהיה מציץ לתוכו בגנבה מילדותו בהרגשת-מורא, בת-טיפוחים של דורי-דורות, שהיתה מעורבת עם זה במין ערגה כמוסה, להיות צופה פעם ל“מאידך גיסא” זה מבפנים…

הסר כל משוכה, כל גדר וסייג, ולבוא במגע עם הנמנע גוף בגוף… זהו מעתה צווּיו האמנותי הפנימי של שופמן.

אולם למרות חלקת-הלשון ושקט-הרוח, נראה, שגם עתה עוד לא הכל בפנים כשורה. איזה יאוש בוקע ועולה גם מדבריו אלה, שמפרכסים לכאורה מרוב חיוּת… גם בעידנא דריתחא של מאה אחוזים טמפרמנט-חיים מבצבצת ועולה: “אותה השאננות המלגלגת שהסתתרה וארבה בעמקי נפשו מתחת לכל חרדתו זו”, וגם רואה הוא את “אי-השתתפותו של צלו, שנגרר ושט בצדו כמו בעצלתים ובלי רצון”…

ובמרומים לא חדלו העורבים מהשמיע כעין הברת נצחון: “אֲהַ–הַ, אֲהַ–הַ!”

3. פרפר

וכי נותנים שכר על העברה?

(ברכות)

ג. שופמן נועד עפ“י מהות עצמיותו, לעבור כמה מדורי-גיהנום, למען גלות לנו את תעלומותיהם. הוא הוכשר עפ”י מזגו לשתות את כוס-החיים והתרעלה בה… זה מזלו והוא גורלו –

אכן גורל לא קל כלל לגבי אמן עברי, שבהכרח יש לו תכונה ישראלית, מוסרית.

כי עם כל עוצם ההנאה, שיש לגיבורי שופמן בצעדם למדחפות, הרי העווית-פנים חמוצה, מגלה תמיד את הטעם המר, שנשאר בפיהם עם העבירה.

מבלי משים, למרות כח-הגירוי החזק שיש ליצירות האירוטיות שלו, שנושבת מהן נשימת להט-היצר, כרוך עמהן תמיד שלא מדעת, גם איזה “מוסר-השכל”…

“וליהונג הלך, הלך, הלך”… – יסופר לנו בספורו “בקצווי הכרך” – “מי יודע? אדם שכזה הלא עלול גם לרשת את מיטתו של סימון”. כלומר: מיטה בבית-המשוגעים…

התכונה המוסרית, מורשת-דורות, כאילו משרבבה אצבע מרחוק לשם אזהרה: התהום לרגליך!

ברם, גיבורי שופמן אינם יכולים לציית להתראה זו. הרסן שולח מעל פיהם. המה כאילו באו לגבות מהחיים גם על שוברותיהם של אבא וסבא… ובחרוג מאוויי-היצר הכלואים, הם נסערים על כרחם לבלי מעצור ולבלי סייג, מתהום אל תהום…

אכן ראיית התהום שמדמדמת בעיני גיבוריו בשעת מדחה, מגלה לנו שהם טרגיים ומוסריים. הם עצמם, לפצעם, לא יוכלו להמלט מהתהום, אבל אות-אזהרה בולט הם לאחרים לבלי הימעד. וזהו שכרם…

ומתעוררת השאלה: אם ראיית התהום יש כאן, הרי נפתח להם בזה מוצא להצלה. ולמה יילכדו בכל זה לתהום?

– יילכדו בכל זה, בהכרח יילכדו. כי זה גורלם והוא תפקידם. דמם מצעיד אותם בהנאה מסותרת, למרות סירובם, ישר להתם. בה בשעה שהנוחם כוסס כעש את הלב.

כפרפרים כמוהם. כפרפרים ננהים ונוהרים גם הם ללהב-האש. אם גם תחרכנה כנפיהם, לא יבליגו על תאותם שדוחפתם וממריצתם ללהב-האש. סחור-סחור יפזזו ויכרכרו, עד עלותם כליל על המוקד לקרבן…

4. אהבה

ודגלו עלי אהבה

(שה"ש)

עד עתה דוּבר על שופמן, שמצא “מחיצה” ואמר לקעקע אותה עד היסוד, דוּבר על שופמן התוקף, השולל, תמצא לומר: הלוחם. אך עוד לא הוגדה מלה על היסוד הבונה שלו, זה מעין-האורה שמפכה בחשאי תמיד כחסד-אל, ולב הקורא הותיק ירחב ויפחד, במלוא מובנן של המלים האלה, לקראת כל גילוי-סוד שלו…

מהו הקסם של הפרוזה הזו, שאין בספרותנו משלה לחן ולאמיצות, לטוב-טעם ולטקט? איזהו המלאך הטוב, ששומר על פתחה, לבלי תת דריסת-רגל פנימה, אלא למשופרה, הנאמנה והעזה במלות?

– מלאך האהבה! כי מזגו של שופמן: האהבה, והיא גם דגלו.

לא האהבה הסנטימנטלית הידועה בעל-פה, שקולמוס-הפיטנים מהגה ומצפצף אותה בנוסח מקובל אחד. האהבה שלו כל גילוי הוא ניקוש חזק של גל-דמים שהתחבט לכתלי הגוף…

כי בין אם נרצה או לא נרצה, האירוטיקה היא פתיל החיים האחד אשר לכל חי. ואם ניסע יֶתֶר זה פסקה מנגינת-החיים, אפסה החיות… –

לשופמן גלוי הסוד, שכל נושא שתהא דש בו, אם גם בתוכנו רחוק הנהו מענין-האהבים, אינו בעצם אלא עקיפין מסביב לאותו נושא. אליו מוּעדות כל הפנים. ולכן לא יתנכר שופמן למציאות מוחלטה זו, לו גם יתחמק הימנה, כמו שלא יכול יונה הנביא לברוח מעצמו. ויצירתו כולה של שופמן היא שַועה כמוסה של אירוטיקה מעוצר כאב ואושר…

כפטר אלטנברג חברו, כך גם שופמן רואה באשה חזות-הכל: האספקלריה האחת שרק בה ייחשף לנו העולם ומלואו.

עוד בנערותו הופיעה לעיניו על פני החוג השחור, אחות ראובן היפה, והוא “נבהל מזיוה המעוור אשר לפניו ונרתע הרחק”. ותמיד, למרות בוּזוֹ ונאוצו את הנשים לפעמים בשיחותיו, היה בסתר נפשו “כמו מצר בצרתן, משום שהביט עליהן כעל מין רם ונעלה מאד, שרק מחסרון מין אחר הן נזקקות לגברים”…

ובזה נִפלה שופמן לשבח מפטר אלטנברג. בשעה שאלטנברג נותן לנו את האשה בכל כוח-המשעבד שלה מבעד עצמו, מכלי-שני, מכוח-התרשמותו הימנה, מבעד חושי-ההתבטלות שלו בפניה – מתאר לנו שופמן, את האשה בעיקר, אותה על קסמה והדרה, עם האוירה שמסביבה, שהוא גופו רק נקודה משובצה בתוכה.

כי ג. שופמן הנהו האפיקן הגדול של האהבה, הדגול והמיוחד במינו.

5. ספר-החיים

עוד הערה אחת להבנת מהותו של שופמן. אולי תוכשר “צבת” זו, כביכול, לתפסו בשרשו –

הוא גופו, העצם שלו, הנהו המדיום בשבילו, לעמוד לפיו על הווית-האדם ואשר מסביב לו. כי עם כל עומק האינטואיציה, שבעצם לו ניתנה היא למנה, יתן הוא בקושי ביצירתו דריסת-רגל לבני-אדם שלא עברו את כור-אישיותו. הוא כמעט שאינו גורס גיבורים סתם ביצירה, שהמחבר לא חזה אותם מבשרו.

מבחינה זו מוזרים בעיניו האמנים, היושבים מחוץ לרוסיה, למשל, עשרות בשנים – ומעניקים לספרות תיאורים מרוסיה (הטענה מכוונת, כמובן, לריאליסטנים). היכן התנדפה אצלם פתאום מועקת ההווה, שהיא הנה בעצם עצם החיים ולחץ היצירה האמיתי? הוא לא כן עמדו. הוא מכעכע תמיד את חייו, את מציאותו היום-יומית, הממשית, כגבשושיות-דם מחזהו.

ומטעם זה ניתן לנו לעמוד בנקל ובהדרגה, עפ"י סיפוריו של שופמן, על השתלשלות חייו בכל היקפם. יצירתו היא בבואת-חייו לכל תקופותיהם, וגם בבואת הארצות, ששימשו מצע למסכתות החיים הללו (רוסיה, גליציה, אוסטריה ושטיריה).

ספרו של שופמן הנהו אפוא יומן של יחיד, למרות הכילו את הקוים האוביקטיביים ביותר, שכולנו משתקפים בהם, בפינותינו החבויות ביותר, כבקוי-רנטגן. הוא בעיקר ספר אבטוביוגרפי. ואף בספורי ההווי המעטים בספריו, האפיים עד זיבולא בתרייתא, דעתו אינה מוסחת מעצמו. כי הוא מחוג-האמנים שגופו עצמו ניתן לו לנושא וחומר לשירתו, כך שאין ניגוד כבאחרים בין עצמו ובין הנושא. הכֵּנות אינה פגומה כאן משום בחינה. העצם שלו, הממשי, אינו נחבא כבאחרים לעתות אל הכלים ומניח מאחוריהם רק לאחר כלות האמן את טיפולו בנושא החיצוני, הרחוק, האמנותי, אלא הוא גופו, יבוצע לעינינו, נתחים נתחים מפרפרים בחיותם – שכבות שכבות של תקופות-חייו השונות.

רק ספר חייו של היחיד שופמן הנהו זה, שלו בלבד, אם כי מחמת עצמת אמיתו הנהו משַקף את כולנו ברובו. אך האם לא הוא יתרונו, מה שהנהו דווקא ספר האינדיבידואליות שלו שהוא הביטוי של הבלתי-מבוטא שבנו?

שופמן וגנסין היו כבר שניהם הרמז לאכספרסיוניות. בהם, באישיותם, נזרקה כבר הנבואה לקרבת ההופעה ההכרחית, המטאטאת, ששמה: אכספרסיוניות. ברם, לדגנרציה, שהיא גם כן אחד הסימנים המוחלטים שלה, שניהם לא הגיעו. שועת האנוש למרי גורל-האדם מחלחלת אמנם ביצירת שניהם. אולם שניהם נוקו מהוולגריות והקיש-קיש שמצטיין בהם סוג אמנותי זה. ואשריהם שהתוך שבאכספרסיוניות, זה הטוב האנושי, נקלט בקרקעם בחשאי, כברכת-ד', ובעצם לא נדבק בהם אף משהו לא ממנה ולא מהמונה.

תרפ"ו

רשימה ב'

יצירתו – כולה תמצית. כיין-מוסקט באה היא באברי הקורא, ורשת מזורה לפתע-פתאום כאספקלריה של זהב לעינים. וריח-עדנים לה כריח-מוסקט, – ריח המכורה שלנו.

למרות ששופמן הנהו על-פי הוויתו האמנותית מן “האחרונים”, בכל המובנים, הריהו בכל זה משיירי המספרים הקדמונים של התנ"ך. גם בטיפה שלו האחת כלואים, כבמתכונתם, און ושגב של ים נאדרי…

מבחינה זו, הוא יורשם החוקי של מספרי כתבי-הקודש, גזעי, – ואין מָשלו.

כאבותיו הקדמונים – כמוהו, אין הוא צועד בשבילי דרכים או בנתיבה נעלמה, אלא פוסע בטוחות בכביש המפולש, ברשות-הרבים, בתוך רבוא רבואות אדם, ומגלה שם שולי-אפקים, שהיו סמויים מן העין… וכמותם – חל החשוף שלו תמיד על היסוד האנושי-כללי, ואף ה“טיפוס הספּציפי”, לכאורה, אינו בא אלא ללמד על הכלל כולו, – “אמיתות” השוות לכל נפש…

והגם שהנהו לפי מזג-אישיותו אמן אכסטריטוריאלי, “בין תקופתי” – הרי יצירתו טבועה בכל-זה בגושפנקא של זמנו. היא קורצה מחומר חיי-הדור ומשקפתו בכל אימת מוראיו וזעזועיו בשלש תקופותיו: לפני המלחמה; המלחמה; לאחר המלחמה. דורו חי ונושם בספריו, על כל ההוי שבו, ואוירת-הזמן המיוחדת, לארצותיו השונות, באשר זהו כוחו המוחשי של האמן, עם כל העדר-הזמניות שבאופיו, שהנהו מעורה ומהודק בשרשיו ברגבי המציאות. ואף הנביאים, למרות אוניברסליותם, לא נשתחררו מזה.

וגם בזה שופמן הנהו גזעי. עם כל המדחפות בחייו, שהאמן צפוי אליהן בהכרח, הודות למגעו הבלתי-אמצעי עם החיים – הרי שורה בכל זה רוח-המוסר על יצירתו של שופמן, מהחל ועד כלה. כי ביחד עם הטעימו אותנו, (במובן: טעימות) בתור אמן, את מתק העבירה (וזו ממידת-האמן, שאף טולסטוי בתקופת ה“תשובה” שלו לא יכולה להיפטר הימנה), – הרי הובלטו ביצירתו תמיד הגועל והגמול האיום הכרוכים עמה.

מוסר היהדות הובלע בדמו שלא מדעתו.

ברם, חוץ ממורשת-גזע, הרי מקסימה בעיקר האינדיבידואליות באישיות זו, המיוחדת במינה. בראש וראשונה בא לבליטה: האמן, בעל המגע הערום עם החיים, בלי חציצה של קליפה, כי החיים הטבעיים הם רכסים ועמקים, ואין הכרח שהעקוב יהא למישור. וכה נסבה גם שלשלת-חייו של שופמן, בלי יישור הדורים. לפעמים אפילו הרושם לנו, שיש כאן מזינוק בולמוס-החיים של האומה כולה, שהיתה עד כה בלומת יצרים, לפרקים. אכן, בדרך כלל, זורמים החיים באפיקיהם בנחת ובזעף ובעיוות-הישרה. הכל בדרך הטבע – בלי אידיאליזציה של כל מיני מגמות ומאוויים.

כל יצירתו של שופמן היא פריקת עול מטען-העבר, והגישה לחיים היא חפשית לגמרי בלי “איסור” ו“היתר”. אדם חדש – בלי מטען המסורת. בתור גבר, מצד האמיתות, האשה היא לו מניע היצירה, חזות הכל. היא רוח-התזזית, נשמת החיים. בבחינה זו, שופמן הוא מעין אדם-הראשון… מפליא, כיצד לאחר אלפים בשנה, ניתן עוד לעשות באזור-יצירה זה “תגליות” של קולומבוס ממש…

בלי “שולחן ערוך” – מפולס עולמו כולו. הכל בו “חידוש” – ועם זה “מקובל” על כולם. כי עמידתו של שופמן הנה בנוף-ראייה שכזה, שלא יתכן משם שום קו-רמיה. עמדת-איתנים, בלי יסוד כוזב. ברם, ההליכה הישרה, בלי עקיפין וקפנדריה דרך רכסים ועמקים, קשה היא. ולא בלי סכנת-נפשות…

ויש שבהיתקעו בשוחה עמוקה. בשעת-ההליכה. יעלה לאזנינו קול-צריחה של אדם, שפקדו עליו שלשה שקצים גדולים:

– כאן חצוב לך קבר!!"

(צריחת-הלב של האלמוני היא ב“קול הדמים”, בשעת המשבר של אשתו גרטיל. ברגע היולד הנער, “לבו נקרע לשנים”. לעינינו פעור לוע-התהום של הניגודים הגזעיים בזה, מאין כמוהו).

שבע יפול האמן ויקום, וידדה הלאה דרכו מעל לשיחין ובורות. אך נקודה נוּקשה אחת יש לפני-לפנים, שבה אצור כוח-המעצור, כאלו שמה היא את הרגלים בסד. אין להישיר לכת.

טרגיקה זו של התנגשות האמן בנקודה זו, היא פסגת יפיו וכוחו של שופמן. נוצצים כמרגליות במסכת יצירתו החפשית שלו, אלו ציורי-הווי הרוויים אהבה עזה כמוות לבית-המולדת המתַנים תוקפה של אותה נקודה (כמעט אין כמוהו שונא גויות), אך האמן, הוא יישיר צעדיו הלאה והלאה, להוט-יצרים לדבר שבאתכסיא, לשמאחורי הפרגוד, דרך פחים ומוקשים, – “זהירות לבלי ימעדו הקרסולים, **המפרקת!…”**

אין ערוך לסבל מסוג כזה, מחמת התרוצצות האמן עם הנקודה הנוּקשה הלזו, “נקודת-הפחד הקטנה וכו‘, המתרוצצת כאבן קטנה בקרב כל האברים וכו’, הפחד המיוחד, הפחד העתיק, הישראלי, הממלא את האויר”. והפנים אמנם ישלָיו, והצחוק יתפרץ ממלוא כל החזה (הצחוק ביצירתו של שופמן הרי הוא מן המפורסמות). וההוויה מתפלשת בערייתה – גש וטול! ברם, בעד כל זכיה מן ההפקר – יוקם נקמת-שבעתים מידי עצמו, בתורת קנס מיד אותה נקודה. ואז יש שסורק הוא נפשו במסרקות ברזל, ולא ירתע אחור משום מסירות-נפש על קידוש-השם, אף לא מעקדת-הבן…

חה-חה, חה-חה… יתפרץ הצחוק כעין סטיכיה לבלי-מעצור. זה הסלסול של צלילי-קולו ממלוא כל הפה, מזכיר את דרדור-האגוזים העליז של המשחק-הפסחי, עם הנץ האביב… זה הצחוק הרענן-רונן רווה-הבינה, הנמוג ונבלע באין-סוף, אם הוא ישנו – אין מגור מסביב…

עם כל ההרכב של שבכת הברגים פנימה, הנצלבים זה בזה – ארשת הפנים נשארה בכל זה שקטה, פשוטה, פרצוף ככל אדם. משול לאתלט (למין זה יש לשופמן “חולשה”) שעיקר כוחו בפשטות, בחוסר-יזע. יש שקומתו של האתלט פחותה מבינונית, והגוף כולו רגיל. ברם, “פרסת ברזל ישבר בידיו לחצאין, כבצוע את הכעך; ואת המשקלות הגדולות יזרוק אליך ואילך כאבני-משחק קטנות. ודומה שעדיין הוא כובש את כוחו מתוך איזו עניוות, מתוך איזו צניעות. אדם מעולם אחר”.

אבטופורטרט מוצלח הוא זה של שופמן, מאין כמוהו. גם כיבושיו הנמרצים ביותר הושגו בקלות הנפרזה ביותר. תמיד הנהו עט בחשאי מפנה חבויה אל שללו, והנהו נכבש אגב-שעשוע. ואין אלה מעשי-להטים, אלא כמו באתלט, כוח-שרירים ממש. לפתע הוא הופך כבמקל-אשפים את ישותנו לאידך גיסא… “אל היחס המהופך, האמיתי; ששום לאן לא היה עוד”. או יסיענו בזרוע-הגבורה שלו אל “אושר רחוק וזר, אושר מהמם, עד כי נשתכח פתאום הכל, הכל, נתהווה כמו באמצע…”

אדם מעולם אחר!

אכן, צדקה עשה הקב“ה עם הארצות, שהגלה את האמן לשם. כמה נקודות-הוויה רופסות, שלא באו ל”תיקון", גיבש שופמן במכבש האותיות התנ"כיות, לבלי הותיר שום שריד היולי. ותמונות-נוף גנוזות, של “מולדות” שונות (רוסיה, גליציה, אוסטריה, שטיריה), עם בושׂמן המיוחד, נעקרו כמו ממחצבה ממחבואיהן, בצבת-הקסמים של שופמן (ברם, ה“עולם” שתום-עין עדיין בפני היצירה העברית, ואינו חולה, שהיהודים הלועזיים, האמנים למיניהם, הם רק בבואה-דבבואה של כח-הקדמונים הלזה).

ויפה הגדיר פעם המשורר בשיחה את עצמיותו של שופמן (הנמסרת בזה, לצערי, לא כלשונו, ואולי גם לא בתכלית דיוק-התוכן): למה הדבר דומה? לכנופית-ילדים המביטה אחרי להקת-צפרים מעופפת. הלהקה מגביהה עוף והילדים מסתכלים ומסתכלים, מרחיקי-הראות שבילדים רואים כיצד נתכווצה הלהקה לנקודות זעירות כגודל עדשים. ומתריעים: הנה הנן! ואחר שנתעלמו הנקודות, מסתלקים הילדים לעברים השונים, ונשאר תקוע ועומד עוד ילד אחד, הצופה ומסתכל בצמצום-ראייה ורואה עוד נקודה קטנטנה והנתיב שלאחריה. נקודה זו, הסמויה מעיני כל – היא מהות היצירה של שופמן. –

תר"ץ

(להופעת ספרו “על הגבולין”)

הקדמה

הפסידונים שלו מעמיד אותנו במקצת על אופיו. האין הוא גלגול של בנימין מטולידה? הכסופים התדירים שלו לעולמות שהם מאחורי פרגוד האופק, מאמתים במידה הגונה את ההשערה הזו. שמָא גרים. לא בלי כוונה הנהו מתיצב לפנינו בתור דיוקן רומנטי, להודיעך מלכתחלה שכאן מן הנמנע לפגוש יחס של חולין לשום דבר. תיתי לו לר' בנימין ש“על הגבולין”, ספרו הראשון, אם כי לא סודר בדיוק כרונולוגי, שמר בכל זאת את דרגות ההפתחות של בקויו היסודיים. כך, שבשעת הקריאה בספר, צומחת וגדלה באופן אטי ומודרג לעינינו, אישיותו של הסופר במלוא היקפה.

א. ראשונות

אז, לשעבר, לא חונן עוד במתינות הברוכה שלו. עדיין לא זכה להומור המשעשע, שמשובץ כאבן חן ברשימותיו המאוחרות. בעיקר הפתיע אז הפתוס שלו, רוח היוהרא. הסתער בחוצפה כלפי אחד-העם. הרצליאני היה. חסיד ההיקף. המרחביה – לעומת הצמצום, האוהל. במלה אחת: בחור שמח, בריא, אלים. במקום “מרכז רוחני”, היה מתאווה להתעמלות הגוף, להתמתחות השרירים.

“כנסת ישראל שבגלות גליציה”, כמבטאו, התיימרה בבנה זה. לבני הנוער שאומנו שם על העברית, נעשה ר' בנימין לחזיון לֶגֶנדרי במקצת. סוּפרו עליו מעשיות: כיצד הנהו עושה בכפרים גרמניים ומטפל שם בכל עבודה גסה, באורוה, בשדה, כגוי ממש (“החלוץ” טרם בא לעולמנו). כיצד הנהו נע ונד ממטרופולין למטרופולין ואוסף מלא חפניו נסיון ודעת. והעיקר, אין הוא מתכחש, כחבריו הקודמים, לאדמת מחצבתו, גליציה, העלובה אז. במטילי ידיו החזקות מסִיע הוא משדה-הספרות את אבני הנגף, בשביל לסול נתיב לגליציה הצעירה. אחריו באה השיירה הקטנה, החשובה, התמציתית. ובישוב הא“י פילס את המשעול לגליציה שאחרי “מחניים”. הוא נצטרף ל”מזומן" הראשון. אחריו בא “המנין” ואחריו העשרות ולאחרונה “השומר הצעיר”. –

ב. עם ברנר

שמע-מינה כי שלהבת הלבב, היקוד

שבלבב הוא כאן העיקר, ה“פרימוס”,

השאור שבעיסה.

(מהקדמתו של ר' בנימין)

“המעורר” שזעזע בשעתו את לבב הנוער העברי – חלק הגון מהתוכן המזעזע שלו, אפשר לזקוף על חשבון ר' בנימין. ברנר לא נזקק אמנם לשותף בזה – אך המוטיבים שהכניס ר' בנימין ב“המעורר”, שיפרו ומילאו כלי-מבטא זה.

כי עמד אז ר' בנימין במיטב תור העלומים. רווי לשד, מלא תסיסה, צמא-חיוניות. ואם כי בטבע הנהו תמיד איש החיוב, בעל אמונה – בכל זאת חלחלה בו אז מנה יפה של מרד. לא בלבד שאמר לקעקע את בנין שיטתו של אחד-העם עד היסוד בו, אלא המשיך את מלחמתו של יל“ג בנביא הישראלי בצורה חריפה, בדברים בוטים כמדקרות חרב. ברם, אם לדבר בלשונו, “ניצוצי מינות – ניצני אמונות” ובו גופא מתאמת פתגם זה. פה, במינות שלו, היו חבויים כבר ראשית האמונה שלו, שורש שאיפתו: “כי לא זה הדרך בכלל” – קורא גם הוא בסגנון אחד העם – “כי לא ההטפה לעשות ספרים העיקר, כי לא הם בונים ערים בצורות ומחזקים ומגדלים ומיפים אותן, כ”א העבודה המסכנת, הקרב התדירי עם הטבע, עם סבך היער, עומק הררים, גאות גלים, עם אל אלהים אדירים ועם שבשבתא דעל-על”

* * *

המלה “עבודה” שלא הודגשה מצדו, ושלא באה אצלו במרכאות או באותיות מפוזרות, לא היתה אז לפני י"ח שנים, מהמלים השכיחות תדיר. בספרותנו עדיין היתה היא באותה שעה אורחת. ברם, בשביל ר' בנימין, לא היתה זו מלה גרידא, אלא מגמה. ואם כי היה צ’רטריסט נאמן, הרצליאני, הורתהו כבר אז האינטואיציה שלו מהי נשמת הציונות, מהו הכוון הרצוי. –

באותה תקופה, שהוא קורא לה “עם ברנר” – הבשילו אשכלותיו. פגישתו עם ברנר היתה לו בודאי לברכה רבה. האוריריות היתירה שמילאה את ה“ראשונות” שלו, הלכה אט-אט הלוך ונמוגה. המגע הקרוב עם ברנר הביא שלא מדעת לחישול האופי, לידי השתרשות. הסנטימנטליות והפתוס זוקקו לליריקה מיוחדת במינה. כל אשר ביטא והגה חוט של חן נמתח עליו. כל דבריו ב“המעורר”, החל מ“רומא וירושלים” וכלה ב“בדרך” שבחוברת המסיימת (שהשמיטו המחבר שלא בדין מהקובץ, ביחד עם עוד דברים חשובים וטובים), התלכדו למחזור שירים יפה. לא אחת עלתה, בשעת הקריאה בהם, המחשבה שרק יען שבחל המחבר בצורה השירית החרוזית, איווה לתת קולו בפרוזה כה נאוה וענוגה. אולם גם התוכן גם הצורה לא יכחידו שמשורר מסתתר בחביונם. לפרקים יבחר תוכן, שהנהו קרקע-בתולה. ואם טיפל בשדה שנחרש כבר, היה חידוש בקולטיבטור שלו. הצד השווה שבדבר, שהתוכן היה חשוב ועמוק. בין שנשאב מלגו, ובין שנשאב מלבר. גתּה, קרליל וביסמרק, דיזראלי, הרצל, אחד-העם – מדי דברו הוא בם, כאלו הופשל לרגע האופק, עינינו אורו. –

רובי דבריו שולחו אז מהשדות בגרמניה ובגליציה, שהפך בהם ועיבדם. וכל מה שדיבר ספוג היה ריחם ובושׂמם. הוא קיים בעצמו את המהפכה, מהפכת העבודה, ובידו ממש החיש את בואה. אחד מחלוציה הראשונים היה. וכל נושאי עניניו, אם לא הכילו גם פרובלימה זו, היו חדורים רוח ההשראה החלוצית, קרן אור השליחות. היה כאילו נפתח לו זוהר עילאי, ואור גנוז היה שופע ללבו. ראוי לתשומת-לב ולהדגשה: מלבד מחשבת העבודה, הוארה לעינינו הפרובלימה הערבית אז, לפני י“ח שנה, בצורה זו שניצבה לפני הקונגרס הציוני הי”ב, באינטרפרטציה של מרטין בובר. פּנשמיות, מוחמד, משא-ערב ועוד, – לא היו דברי הזיה אלא חזון.

כרביבים עלי עשב, היו לנו דבריו הרעננים בימי הנוער שלנו, עיננו תרה אחרי שמו, בתוכן הענינים של כל קונטרס וקונטרס של “המעורר”.

מחלקה זו “עם ברנר” מכילה מחצית הספר. בה נאצר הכל, שצל ברנר חופף עליו. הכל שנוצר בצוותא אחת עמו – החל מ“המעורר” וכלה ב“רביבים” בא“י. משתרעים פה ציוני דרך של תקופת-מפעלים משותפה: ה”מעורר“, “יפת”, “יזכור”, בינתים”, רביבים". זוהי שלשלת יצירתו של ר' בנימין, אלא שמשתבצת עוד “מסביב” באבני מלואים. ברנר היה בלי-ספק דרבן-הדחיפה לעלייה הגונה זו בסולם היצירה. ברם, נושא כליו לא היה ר' בנימין. להיפך, פולמוס חריף נטוש ביניהם. פולמוס, שיסודו בהבדל תכונות. גל מאמרים זה, הנקוב בשם “עם ברנר” – יובלט ויוגבר בו הבדל זה כמעט באופן הנדסי. פה בעלי-אופי שנים, שהנם תרתי דסתרי. ברנר, זו ההוויה האלמנטרית, חאוטית, בעלת רכסים ועמקים, נוף-טבע פראי. לעומתו ר' בנימין, כעדות עצמו, הנהו “גליצאי תם, שלא היה מעולם אלא אדם אידילי בלב-לבבו. מרחביה בלי גבול הוא המישור הפודולי בגליציה. אין בו כמעט לא הרים ולא יערים, הכל בו קוים ישרים, שקטים, נוחים. ומוציא מישור זה מין בני-אדם, החושבים לתומם, שגם החיים כולם אינם אלא מישור שכזה”.

בכל אלה רק המות יכול היה להפריד בין שני הרעים הדבקים האלה, יען שהיסוד האתּי, אבן-השתיה של שתי התכונות השונות האלה, הוא חיברן יחד.

ג. “מסביב”

“מסביב” – זוהי סריה של סקיצות קטנות. מראות נוף, ודמויות אדם. קצת פולמוס עם אחד-העם וקצת חזון-לב לעתיד. המכחול התאמן. שרטוט קטן בעל קוים בודדים, מעמיד אותנו על אופים של חזיונות נאדרים. ים יפו, כנרת, דנטה, סוקולוב, ועוד.

הביטוי נחסן. העוויות הילדות נכחדו. תור הבגרות הגיע.

אולם לא כוח-ההבעה בלבד גבר, אלא גם האדם עלה.

בסריה זו “מסביב” הובלעו כלאחר-יד רשימות שהן עצם עצמותו של המחבר. “הדונם”, “דת העבודה”, “לפני כס המשפט”. ברם, הקורא, העובר על הספר בעיון, – מצטרפת אצלו, מבלי משים, מחרוזת מיוחדת של רשימות, המפוזרות בשתי המחלקות “עם ברנר” וב“מסביב”, לחטיבה אחת, למסכתא בפני עצמה. מסכת העבודה.

מגילת שגיון. מונולוג. עלים. בהיר וטמיר. בצל המיתוס. שלשה שמתו כאחד. בראשית. כנרת. תוים. לפני כס המשפט. עשר רשימות אלה יכלו לעשות “מנין” לעצמן, בפני עצמן. ועטרת “עבודה” היתה הולמתן.

ר' בנימין פיזרן לבין יתר רשימותיו. מיאן לייחד להן מסכת לעצמה.

ואמנם כן. להיות טיפוס מיתי כא. ד. גורדון, שנעשה כך מבלי משים, אינו עולה גם ביד גאון עם כחות-נפש איתנים, כמו טולסטוי. ברנר, בעל התכונה הנבואית הישראלית, – למרות, שהיה “מגולגל” באיש חי מההווה, משנות המאה העשרים – פרש גם הוא אברות רוחו הענקיות בחלל אידיאל העבודה, והצל כמעט על כל הנמצאים במלוא משטח התחום הזה. בכל זה חלקו של ר' בנימין לא נבלע בתוכם. מפנתו הנהו נוצץ כברקת, שלא יועם זהרה, גם אם פלגי שמש יותכו במלוא כל האפסים.

נדחקים למפתח פי הקולמוס קטעים, שמפאת קיצורם לא אמנע אותם מהקוראים במילואם. והם ידובבו מאליהם את טיבם:

דת העבודה

“למה נכחד את האמת אשר בלבנו? למה נדבר ראמות ונשגבות על “טובת הישוב”? העבודה העברית אינה ענין של פוליטיקה, של “טובת הישוב” גרידא. היא יותר מזה. הוא מתרומם ונכנס לתוך אותו העולם שממנו הדתות יונקות. גם רעיון התחיה הוא בעצם הדבר המיותר נאצל ומטפיזי מאשר ענין של בנקים ודיוידנדים. ואף הוא אינו אלא תחית העבודה. זוהי תורה כולה. ואידך, כל אידך – כקליפת השום. תחיה בלי עבודה עצמית משולה, באמת ובתמים, “כצל עובר וכחלום יעוף”. נפלה בת-יהודה פלאים – לא מפני זה, שאת ארצה השמו ואת מבחר גבוריה הכו לפי חרב, אלא ע”י זה, שבעטיה של הגלות נתרחקה מן העבודה.

כאשר נתגלו בקהל לפני מספר שנים מאמיני העבודה הראשונה, לא הבין איש את שפתם. הם דיברו ע“ד תחית הלאום העברי והאנשים הטובים האמינו שבאים הם לבקש פרנסה בשבילם. הם דיברו ע”ד קדושת היצירה הלאומית והחושבים חשבו, שבאים הם לעורר “רחמנות”. בראשונה יכול היה חוסר-ההבנה להביא לידי טירוף הנפש. אך לאט-לאט התחילה דברת האנשים האלה להכות שורש בלבבות. מטבע הדתות שהן מתפשטות במהירות. גם לדת-העבודה קרה כדבר הזה".

דת-העבודה. טרמינוס זה טבע אותו ראשונה ר' בנימין. לפניו עוד לא היה בספרותנו.

והנה להלן הקטע ששימש מוטו למאמרו של גורדון: “עבודה”.

הדונם

“במרכז לבנוּ חרות בדמע ודם”. “גאולת הארץ” ולאו דווקא הארץ כולה ביום בהיר אחד, אלא כל דונם ודונם שבה. את מקום העז של לילנבלום נחל הדונם. הדונם הוא כל הגיגנו וחלומנו לבקרים. ונוסף לו, לשעל-אדמה זה, עוד תנאי אחד: שיהא הוא, במחילה מכבודו הרם, נעבד ע“י זרועותינו ומושקה מנטפי זעתנו, דמעותינו ודמנו אנו; שיהא קשר נפשי, פנימי, בין האדמה והאדם. הדונם כשלעצמו, בלי הוספה זו, מתחיל ג”כ, בכל יחשו הרב, להעיק על נשמתנו, למרר את חיינו".

ד. עתים

טנא מלא פירות בשלים. טעמים ומתוקים. ומתעורר לרגע ההרהור: האם לא רטט-היצירה, תור-הנביטה עיקר כוחו וקסמו של ר' בנימין?

ומתברר גם-כן: כמו בכל סופר אמת יש בזה, בכוּר מודרג וממושך, טיפוח אמנותי בלתי-פוסק. אם גם מבחינת התוכן מסתמנים מעלות ומורדות, יש שהמאוחר נופל מהמוקדם, הנה מה שנוגע לביטוי, יש רק עליה.

באופן זה ניתן לומר: שההקדמה שנכתבה באחרונה, היא הפרי הכי גמל שעלה בגורלו.

וסוגר אתה את הספר, וההמיה לא נשתתקה. ונזכר אתה בדברי ברנר עליו: “סגנון, שמכל משפטיו, יוצא כמין קול ובת-קול, באופן שבבואנו אל המשפט השני, זאת אומרת, כשכבר קולו של המשפט הראשון אבד, הנה בת קולו עודנה הומה… ודו”ק".

וע"ז צריך להוסיף מליצת המשורר: הגות לבו תבונות. הגה (הגה, הגיג, הגיון) – מלה זו החביבה על ר' בנימין, היא אפיינית בשבילו. כי במלה זו, כלולות שירה ומחשבה ביחד. והיא חותם יצירתו.

חתימה

ההיסק היוצא, איפוא, מדברינו הנאמרים לעיל הוא, שיצירתו של ר' בנימין היא בתכלית השלמות, כאילו לא חלה בה שום פגימה. האומנם כך הוא הדבר?

הדבר אינו כך. לו הבענו משפט כזה, היינו חוטאים לאמת, ונפשו של המבקר והמבוקר היתה סולדת. גם כשלונות היו לו, כלכל אדם. יש שתמימותו הטעתהו לחשוב, שלבנטיניות קולנית, גם בה יש מביטוי התחיה, והיה נותן לעתים ידו לנבובי-לב וחסרי-כשרון. ויש שנתעה להאמין, שפוליטיקה של ה“מזרחי” וריליגיוזיות הנטועה בנפשו מבעודו באבּו, הן היינו הך. והיה הוא גופו נגרר לפוליטיקה זו. ואנו, מוקיריו ואוהביו, היינו כואבים שהוגה לרגעים ממסלולו.

חרט-הסופרים המיוחד שלו, שימש במקרים כאלה לא לעצמו, לא לאופיו.

ניתן לציין אמנם בסיפוק: הספר “על הגבולין” אין בו שייר וזכר לשגגותיו אלה. משמע, שהדברים הנ"ל בטלים וטפלים בעיניו. אין הם באים במנין הקוים, שמהם נארגת הפיזיונומיה שלו.

אולם אנו איננו רשאים לדלוג עליהם. דברים שטבועים בחתימת ידו, אין אחריותו פוקעת מהם.

כל זה הוכרח להיאמר. לא לשם הטפת מוסר, אלא מתוך חובת הבקורת. למען דיוק ההערכה.

ברם, ארשת רוחו, שנתגלמה בספרו “על הגבולין”, שהיא בלבד עיקר עצמותו של המחבר, טהורה היא. מן הדפים כולם מנשבת אנושיות נאורה וטובה. אטמוספירה תרבותית מזככת ומזקקת בכל הספר. טוב למי שזכה ללון בעומקו של הפיוט הצח הזה.

תרפ"ג

מילואים

במשך עשרות השנים, משעת הופעת ספרו “על הגבולין” הרי משתרע לפנינו המשך מפואר והגון. למראית שפע הכריים של פעולות ומפעלים, נדמה, שעיקרי מעשיו נעשו בעצם בשטח הזמן הלזה. לא נפל דבר בעמנו, ללא הגבה מצדו. הוא הימין בתקופה זו עוד כהנה, והרים לכיוון השמרני את תרומתו המלאה. הוא הרים את האגף החרדי, בשפרו אותו ובשכללו, בהכניסו בו מיפיפותו של שם ובהביאו לחדריו משטר וסדר. שנים מרובות הנהו עורך את ירחון “ההד”, המוקדש ליהדות החרדית, ודבריו מצאו מסילות ללבות שלומי-אמוני-ישראל, ברכשו לעצמו אמון מוחלט מפאת נאמנותו ואמונתו התמה. הוא שימש לרעיון התחיה מצד זה בהצלחה מרובה. מלבד שסייע ל“מזרחי” להגיע לשכלול והתפתחות, עלה גם בידו מפעם לפעם להבקיע את החומה האטומה של “אגודת ישראל”, לכרות אוזן חבריה, לשמוע ולהאזין לפעמי המשיח.

מלבד בפינות הקודש, הצליח במאד ומאד להתפתח ולהתקדם בפעולתו הענפה והפוריה בספרות החול. הוא הוסיף דעת והשכלה והמשיך להכניס לאהלנו מיפיפותו של יפת. הוא העניק לנו שני כרכים פרצופי-אדם, עשירי רוח, מכל החוגים והמחנות, מכל הנימים והלשונות. הוא הראה לנו פסגות הרוח האנושי ועורר בנו תשומת לב וערגון ללא רוויה אליהן. לכאורה נמנה ר' בנימין, בתקופתו האחרונה, למחנה העתונאים, – אולם סגולת-יתר לדבריו, שברובם אוצרים בתוכם גרגרי-וויטמינים, המשמרים אותם בחיוניותם, גם בהיפסק הנושאים מאקטואַליותם. מאמרים למאות פרסם ר' בנימין בשאלות הוויתנו ותרבותנו, בשאלות היישוב והכלכלה, א"י והגולה, ועל כולן משעשעת רוחו, כבעודו באבּו, פרובלימת הפּנשמיות (היא רווחה כבר ב“לאן” של פייארברג). וניתן להודות: הגם שאידיה זו אינה נקיה מחזיונות-תעתועים, משומר בפנימיותה גרעין חזק, שעתיד לפרוץ מבעד הקליפה הקשה והמוזרה.

לפנים היה ממניחי “דת-העבודה” וגם היום נפשו נתונה למחונני עפרות ארצנו ולכל יגעי כפיים. אך רוחו שאת לא תוכל חרצובות מפלגות לעצמה, והנהו שַמש נאמן לכלל ישראל לכל שכבותיו. ואם כי נאמן הוא עתה, בעיקר, לדתנו האחת, ל“תורה ציוה לנו משה” שסוככת עלינו תמיד באברותיה ושרק בה הערובה היחידה לנצחיות ישראל, עם זה חביבים עליו בני עמנו לשדרותיו. אין הוא רואה אָון אפלו במפלגה הריביזיוניסטית וגם על “אגודת ישראל” ילמד זכות לפרקים. נפשו זוקקה וזוככה, ברבות העתים, וחוננה בהבנה אנושית של הגורמים והנעימים¹ של כל כת וכת וזכות קיומה.

ויש שמפליגים עוד יותר בשבח מידתו זו, שלא סגי לו לר' בנימין בחיבת כל כת וכת, אלא נוטה הוא לאהבה את כל פרט ופרט מישראל לחוד. פרדוכס: דוקא מתוך אהבתו היתרה לכלל-ישראל, מגיע הנהו לאהבת ר' ישראל. ועוד ייאָמר בחשאי: שטעות לחשוב שמרבית עתו של ר' בנימין קודש לפעולה ספרותית או ציבורית. ונהפוך הוא: רוב זמנו נתון לכיתות-רגלים ממוסד למוסד, ממשרד למשרד בשביל פלוני או אלמוני, ולטובת ראובן או שמעון (אף הוא בל ידע שמותיהם. לאו שמא גרים), כדוגמת ר' שלמה גמזו ב“מאחרי בריח הים”, למשל.

ברם, דברים אלה הם כבר בגדר רכילות. מי ימנה את פעליו הסמויים האלה של ר' בנימין?

תרצ"ט

א.מ. ליפשיץ הנהו סופר חשוב, אלא שפרסומו אינו מרובה מפאת תנאי גורלו האישי. מקומו בספרותנו, מראשית מצעדיו, הנהו מכובד ומבוצר. ב“השלוח” הדפיסו את מאמריו כבדי-המשקל, ובגרותו הספרותית ייחדה לו מיד את מקומו הראוי. הוא היה גם רבם וחברם של פרחי-הסופרים בגליציה מהשכבה האחרונה: אברהם בן-יצחק, ברש ועגנון. דבריו מדעיים, אולם לא חסרים גם נעימה של פיוט. חצובים ומפוסלים מאמריו כאילו היו דברי-אמנות.

הוא כתב הרבה על מהות הסגנון, חדר לנבכי סודותיו, חדירת אמן פסיכולוג. מתוך-כך ניתן לו לעמוד על אישיותם של יוצרים, אופיים ויחידיותם. מתוך יחס נפשי כזה עלוּל היה לראות חזיונות תולדתיים או חטיבות-רוח מגובשות כיצורים חיים. זיקה לו לכל רובדי תרבותנו: המשנה, האגדה, רש"י. גם ביאליק ועגנון קנו שביתה בלבו. בהשקפת-עולמו הנהו ממשיך את הקו של פינס-יעבץ, כמוהם בן-משק התרבות של ישראל-סבא. אולם עם זה הנהו גם בן-בית בספרות העולמית ובזרמיה המודרניים.

הקריה הופתעה כולה עם הופעת ספרו “רש”י" (אם כי מצד היכולת הספרותית היתה כבר חזקה עליו ממאמריו הקודמים), זו המונוגרפיה הרחבה-מעמיקה מסוגו של שי"ר, שהיתה באותה שעה כמעט מאורע בספרותנו. החזיון הנידון, הפופולארי והמַפרה, היה חי בקרב כל לב עברי, וחישופו באורח-מדעי מדויק ובהערצה נלבבת כזו, היה במידה ידועה, ביטוי-רוחו של עמנו. ההתפעלות על הספר הזה היתה אמיתית ומיכה יוסף ברדיצבסקי השמיע למקראו דברי-חזון.

א. מ. ליפשיץ כאילו נוצר להיות מורה ומחנך. והגם שבארץ-מכורתו לא היתה לו ההוראה קרדום לחפור בו, הואיל והיה בן-אמידים, וכל סיפוקיו ניתנו לו ביד רחבה, – עם זה נעשה הוא בלבוב, במקום-מגוריו, תֵּל שכל העברים היו פונים אליו, וביתו נעשה בית-ועד לעברים שהיה מרביץ בו תורה (ביתו היה מן הבתים העבריים הראשונים בגליציה) לכל שוחרי-תושיה מבני-הנעורים, שמהם יצאו גם כמה מורים לבתי-הספר העבריים בגליציה, ושמו נישא לתהילה ולברכה בפיותיהם.

מובן שהשפעתו החשובה, הממשית, באה בעיקר לידי גילוי נמרץ ומקיף בהיאָחזו בארץ בתור מורה, מחנך, מנהל ומפקח בבתי-המדרש למורים השונים. עושר-רוחו ואפני-ההסבר המופלאים שלו הביאו ברכה לא לעצם החינוך בלבד, – אלא גם בספרותנו המדעית, שנעשה לאחד ממכהניה המעולים, ניכרו עקבותיהם. כי חותם-המחנך שבאופיו טבוע בכל דברי-יצירתו. המורה ניכר בספרו “המשנה”, לא בלבד עפ"י חלוקת החומר לשיעורים, ודרכי ההסבר המפורטות החוזרות ונשנות, אלא מפאת המגמה החינוכית-מוסרית, המוטעמת ומודגשת בכוונה תחילה, גם בספרו “רשי” וגם במונוגרפיה “החדר”. בכל דבריו יש משום דחיפה, המרָצה ודירבוּן למחשבה עצמית ולמעשים טובים.

בעיקר מצליח א.מ. ליפשיץ במונוגרפיות. נקוּטה בידו שיטה מדעית, אגירת פרט לפרט, קו לקו, – ועם זה מחלחלת בהכללתם לחלוחית של חסידות. יודע הוא ללחוך יפה את הנושא, ומהצטרפות כל התגים ביחד, מתהווית ומשתכללת דמות מסויימת.

הוא העניק מונוגרפיות חשובות: רש“י, המשנה, האגדה, החדר, עגנון¹ ועוד. כפי שמוכיחים הנושאים, עיקר ענינו: היהדותי. הטיפול בביאליק ובעגנון נבעו ג”כ מזיקתו ליהדות. בחינוך שאף הוא ג"כ להרחיב את החלק היהדותי: הפקת החיוב מצורות-היהדות המסורתיות, מהווי ומנהגים שהושקעו בהם חיי-דורות. גם ידיעותיו בספרויות-לועז והכרתו את חיי-אירופה לא הזיזוהו מחיי-המקור שלנו. הוא רואה השתלשלות טבעית ומודרגת של חטיבתנו, ללא כל סטיה, החל מכתבי-הקודש והמשנה ואילך, וכל חוליותיה המרובות עד הגיענו לגזע הריז’יני. הגם שקצה השושלת שונה הנהו, לכאורה, ממטבעת טבעתה הראשונה.

רש"י. –

כולנו זוכרים את רש“י. זוכרים אנו את האותיות העקלקלות והמחודדות, עת הלבבות הקטנים אליהן שׂיברוּ, בשעה שנכפפו גבותינו על גבי חומש עם “חיבור”. כי תחנה לימות חיינו היו לנו האותיות האלו. הן קרבו אותנו לתקופת הבחרות הנכספה. כולנו זוכרים את רש”י. וה“רבי” עם רצועת העור יקום לעינים. וריח דמעות וחלב יעלה מתוך האותיות המטושטשות. כל אלה יתיצבו יחד ואין חוצץ ביניהם.

אטמוספירה זו תחתל את רש"י. ולא רק אותו בלבד. רובּה של ספרותנו העברית מימות התלמוד ואילך, – חתולתו בערפל עבות. דבקו בה, בספרות זו, סחי וטפל, אשר בחיינו שמחוץ לה, – ולה “שמות” (אשר מקומם יכירם בפלוש שבבית-הכנסת) נקרא. בעל כרחנו שנאנוה ונבזנה בשל רצוננו להתפרק מהארס שהטילו בנו החיים ההם.

ובשל הסנוורים, אשר הכתה אותנו האטמוספירה המלַווה הזו, לא הושם לב לא אל האור ולא אל החיים אשר שפעו לנו מבעד הכלים הללו. חסרנו את רגש-ההערכה הנכון – ואיבדנו עולם מלא. ואמנם אין אדם בעל טעם אשר יקל בטיב הכלים, אשר לא יבין שהצורה אינה חיצונוּת, אלא תוך היא. אכן בכל מקום פזורים ניצוצות של נשמה. ולזה אמנם נפשנו תכמה: לקבץ את כל הנדחים הללו מכל העברים והפנות ששמה המה פזורים. מהו הדבר שאליו צריך כל-אדם מאתנו לשאת את נפשו? לגשר. גשר אותנו וקשור את כל בעלי הקולות וכלי המבטא שלנו. כי נדע ונכיר אל נכון את הניגון אף אם לא ניתן להיתוות בתווי-נגינה. כי מוסיקה לנו בנוסחאות אשר נמסרו לנו מסיני. מוסיקה בנוסחאות-התפילה אשר ניתנו לנו בליובביץ' וטלנה, בז’ידציוב וסדיגורה. כי ידובבו המה ללבנו. אלה הצלילים והקולות המה היסודות אשר עליהם תכונן שירתנו העתידה.

ואם גם נפסלו לנו הכלים והדפוסים משל אז, אך הרי עלינו להבין שלשעתם לא הורע כוחם משל כוח ילדי-הנכרים הספיציפיים אשר בהם אך הגויים ישׂפיקו. והתורה להם “ממשות עולמית” (עפ"י ליפשיץ) כאותו אבנגליון אשר נבלע בדמם ונעשה ממשות חייהם של הגויים ללשונותם. אך העיקר הרי נותר לפליטת-תמיד: אש-קודש, אמת מלאה – ולמה אותה התהום?

לכן גדול הוא שכרו של האיש אשר נתעלה על אותה האטמוספירה המזייפת והמעמעמת, וישקף מנקודת-השקפה ברה, ויערך את הערך וההשפעה שהיו לאישיות המוסרית-הספרותית רש"י. ולא עוד אלא כי ינשאנו גם אנו אתו. בפרט ייראה לנו כוחו כי עז, על אשר יכול למצוא באישיות-פלאים זו, שאין לה סדר ומשטר, בהכרח לפי מהות עצמיותה, את המרכז וליצור ספר מדעי מדוייק.

ואמנם כן. יש גם אצל מחברנו הנכבד מקומות מדעיים אשר החרבה בתוכם, בהכרח, בעקב הפרוטרוט המַתימטי, אשר כל מדע לקוי בו. אך בכל אלה, יש בסגנונו תמיד מן המחשבה שבלב, אשר תשנה גם את אלה לטובה. יש בו, בסגנונו, מהתמציתי, הכולל. בייחוד חזק אצלו חוש-השמע וההרגש לגבי הקולות והגוונים אשר בסגנון ובמלה. והעיקר: מתייחס הוא כפסיכולוג נאמן להנושאים שלו, אשר רוח חיים באפם ויחדור אליהם כאל נפש חיה. יחס אנושי כזה, הוא שדרוש לנו תמיד. ותמיד אך אל המוּחש ואל התמונה, – תמונת ממש – ישא עינו. לכך סגנונו פלאַסטי. “מרזבות”, “נימוסים”, “גידים” וכו' – אלה הן צורות דיבורו. ולכך מן הנמנע אצלו הסדר הנבוב המדעי-המלאכותי – ומסקנתו היא תמיד תוצאתית, הגיונית ופסיכולוגית ונובעת מעצם הנידון, אשר המסובך שבו כאילו הולך ומוּתר, כאותה הפקעת אשר ברומַן.

ולא ההשתלשלות ההיסטורית שבו היא העושה את הספר הזה לכל-כך נפלא. האמת המדעית המדוייקת, – אינה לי הענין בה' הידיעה. אני אעריך בעיקר: הכוח, הגילויים, המקומות אשר לא ייראו לעיניך, כי אם ייגלו ויופיעו. וכאלה מה רבו בספר הפתוח לפנינו עתה. כי המחבר לא בלבד שנעורו מחשבותיו לרגל רש"י, כי אם כוחותיו הם אשר ביקשו אילן להתלות בו. שהרי המחבר דן על כמה וכמה ענינים העומדים ברומי-הרום. חטיבות הדורשות ייחוד לעצמן והיו יכולות לשמש נושאים לכמה פרקי-חקירה, יעלה כלאחר-יד. הואיל והכשרון יודע את סוד-הצמצום שבהרככה. ולא יבוא ויפריד, יפרט ויפריח את הנשמה – במקום שההרכבה היא עצם הויתה.

וככה יחי לעינינו פרצופו הנאמן, העדין והשלם של רש"י בלי אותם הסיגים אשר דבקו בו – “ובכלל אין לבקש אצלו הסתכלות-עולם שלמה ומסויימת. בודאי שלא שאף כלל לארוג מסכת רעיונות שכל נימיה מתאימים. השקפתו על העולם היא השקפת האגדה התלמודית, הנוחה, ולא חידש בעולמו הרוחני כלום. בהשקפת-העולם של האומה יש אחדוּת, אם לא כאחדוּת של מערכות היקשים, אבל כאחדוּת של הרמוניה של צבעים ושבסמפוניה של קולות וניגונים”.

כי סופר חשוב זה, שרש"י שמו, מצא כלי לעצמותו בצורת הפירוש. “ולכאורה פירש רק המקרא שלפניו, ורק דברי אגדה הביא, אבל החום שבדבריו בסַפרו בגנות החטא ובשבח התורה מַקרין מתוך נפשו הטהורה”.

ורש“י עצמו יאמר: “מי שלבו טוב – כל שעותיו דומות ימי משתה” (משלי ט“ו, עפ”י ליפשיץ). פתגם יקר זה ודאי כי לא עבר בלא השפעה טובה. ואפשר שהוא אחת האָשיות שהחסידות נבנתה עליהן. וכמה הדרכה טובה וכמה חיזוק ונוחם-לנפש בפסוק: “מי שיש בו רוח גבר, שהוא גיבור ואינו נותן דאגה בלבו – מקבל כל הבא עליו בשמחה ובחיבה” (משלי י“ח, עפ”י ליפשיץ). וכשנעיף עין על תיאורי-הטבע אשר ברש”י ובדקנו ומצאנו, כי מלתו על לשונם של מנדלי וברדיצ’בסקי, עת תעור עליהם רוח השירה. בייחוד יסכון דיבורו מאין כמותו לעממיות ורבה השפעתו בזה עקב הרצאתו ההסברית-החיונית.

ורש“י, ככל כשרון אמת, ידע את סוד הברירה והטעם. ור' יצחק מוינה מסר לנו את תיקוניו כצורתם. “וכך אני מדקדק מתוך פירוש רש”י כי ראיתי בפירושים שכתב בכתיבת ידו הקדושה שלכתחילה כתב כך… ומחק… וכתב למעלה ועשה ציוּן וכתב על הגליון… ועוד היתה תיבה אחת למחקה ולא יכולתי לראות מהי” (מתוך רש"י לליפשיץ).

אותן העדויות הנאמנות אשר יתנו חבלי יצירה.

ורש“י מספר על עצמו “כי לבו מלמדו לדבר צחות” ושה”ג הכיר: ש“דקדק מאד בלשונו שרָמז חידושים בשינוי אות” (מתוך רש"י לליפשיץ).

וזו מידה נכונה בא. מ. ליפשיץ, שאהבתו לא תקלקל את השורה. ולמרות הערצתו את רש"י לא ייחס לו דברים טובים שניתלו בהשערה, כי שמא עמלו בהם אחרים ויקופח שכרם. ואף לא יימנע מגנותו במקצת, במקום שרצון האמת בכך הוא.

ספרו זה של מר ליפשיץ, אלמלא בא אלא לקבץ לנו את אורותיו וטלליו של רש"י מכמה וכמה כנפות שבהן הם פזורים ונפוצים, ולעורר אגב-כך את תשומת-הלב הדרושה לאוצרותינו אלה, מה רבה היתה הברכה, על אחת כמה וכמה שצירף המחבר לזה כמה אור משלו, משנה נקיה, סדר מופתי, והעיקר: הבנה חיה. אכן הפליא לעשות!

ומי יחוש עתידות הרוח? תחומים בל ידע, זמנים לא יבין. רש"י אשר בוורמיזא, נגזר עליו שיבוא תיקונו האמיתי, לאחר בערך תשע מאות שנה, מאת העיר לבוב אשר בגליציה. שלמה באָבער הישיש מלבוב כבר לא נתן מנוח. בלבל כל שנותיו את הקריה, אסף ולקט וא. מ. ליפשיץ מלבוב כִלה. מי ישער קפיצותיו המשונות וגורלו של הרוח? אכן פלאי הוא.

המשנה. –

המחבר הוא בן-בית גמור בתקופת המשנה, בה ובכל הנלווה עמה. אין כאן בקיאות של תלמיד-חכם גרידא, אלא יש בזה חדירה מעמיקה לנפש הנידון. הכול חי לעינינו ומתפעם ממלוא עצמת חיוניות האישים, השקפת-עולמם והווי-החיים מדורי-דורות שנתגבש. ערכין לדורות באים ונכסי-צאן-ברזל. מאמר זה, שכמוּתו מגיעה עד כדי ספר, ונקרא מחמת ענותנותו של המחבר בשם מאמר, הוּרצו בו המסקנות האחרונות של המדע וגם הושערו כמה השערות חדשות ונתחדשו בו חידושים; הוא מטפל לא רק בתולדות המשנה אלא גם בתולדות שאר הספרות מתקופת התנאים “כי אין להפריד בין הדבקים שנולדו יחד ואין מובנים זה בלי זה, אולם המשנה עיקר והשאר טפל”.

ספר זה הנהו אספקלריא נאמנה של תקופה רוחנית הירואית, תקופת המשנה, ששימשה יסוד-מוסד לחיי-האומה הנצחיים, דיוקנאות של גיבורי-רוח צפו ועלו לנגד עינינו, אגב שרטוטי-אמן נמרצים. כל מסכת העמל והשקדנות, זה המחסן הגדוש גרגרי-חיות וחיסון חוסנה של האומה (שכל כלי יוצר לא צלח עליה), נגולה לעינינו על כל טבעותיה ורתוקיה: הסופרים; התנאים; ימי הזוגות; מחלוקת התנאים; משנת בית שמאי ובית הלל; סדרי בית הועד וחיי החכמים; בית המדרש; סדרי הלמוד; דרכי החכמים; תכונות התנאים; הלכות דרך ארץ; התהוות המשנה; ועד ההכרעה ביבנה וסידור המשנה; ר' יהודה הנשיא; חתימת המשנה; המשנה ותכונותיה; פרקי אבות; השקפת העולם של התנאים במשנה; לשון המשנה וסגנונה; סוף החתום וכו' וכו'. פתאום עם עיוננו במשנה של א. מ. ליפשיץ נמצאנו גם אנו תקועים בתוך המעגל שעגו לנו קדמונינו, כאילו לא זזנו מאז ועד היום כדי פסיעה אחת מתחומו…

החדר. –

מונוגרפיה זו היא חקירה מדוקדקת של המוסד התרבותי המקורי שלנו, חקירת מהותו-התהוותו, טיבם של המלמדים למיניהם ועמדתם הצבורית והדתית; מלמדי העיר ומלמדי הכפר וראשי-הדוכנא שלהם ועוזריהם לסוגיהם השונים (רק רווקים שמשו במשרת עוזרים). העוזרים הקטנים מרבית זמנם היתה מוקדשת לשימוש התינוקות, ויתר הזמן קודש היה למלאכות-הקודש: “מרעישים” לפורים; “דגלים” לשמחת תורה; “סביבונים” לחנוכה וגם הצטיינו ב“משחקי-הפורים”. חיי-הילדים מעורים היו עם חיי-המלמדים, באשר רוב שעות הימים בילו בחדרים. הם נהגו כמוהו וכמתכונתו בכל עניני הדת, הואיל וארחות-חייו היו לנגד עיניהם תמיד ואמרו להידמות לו בכל.

המונוגרפיה “החדר” נקראת כסיפור, באשר נוהרים ועוברים לעינינו טיפוסים ומאורעות-חיים; מנהיגים והווי, מתוארים ביד אמונה ומבוטאים בסגנון חי, שוטף. אווירת חיי-דורות מלפפתנו על כל כלי-הקודש לטיפוסיהם המגוּונים. כל מנהגי החדרים ושפעת התכוּנה לערבי-חגים שהגיהו את חשכת נפשות-התלמידים, חיבבו את המוסד בעיני תלמידיו על אף סבלותיהם ונגוֹהות הזכרונות היו משעשעים את הלבבות לאורך כל ימי חייהם. מאורם של חגי ישראל, בניגוד לחול של הגלות החל, ניתך בשפעת קרנים לכל האפסים. היקף חיי-החדר בשלשלתם העבותה, החל מגיל ה“חומש” דרך מאורע הבר-מצוה עד לקבלת ה“סמיכה” נגול לעינינו בפרשיותיו.

שלושה דרגים היו לחדרים: “חדר-דרדקים” (חדר-הדרדקים היה בי"ס מעורב); “חדר-חומש” ו“חדר-גמרא”. בהתאם לשלושת הדרגים השתמשו בשלושה ספרי-לימוד: הסידור, החומש ומסכת-הגמרא, ותו לא. והם ניתנו בלי השמטות וקצורים, במקורותיהם. שיעורים לא הוטלו לבית, הואיל והלימודים נמשכו במשך יום תמים בחדר. בלימוד החומש נהוגה היתה סדרת השבוע, לפי תכנית מקובלת בכל החדרים, ובעבוֹר תלמיד באמצע ה“זמן” מ“חדר” ל“חדר” (חדר החומש) לא הרגיש בסבל-השינוי.

שיטת-הלימודים בחדרים היתה ללא-שיטה, אלא בולטת היתה בכול המגמה: להבליע בדמם של החניכים את היהדות. השיטה היחידה שהיתה לקו האחד ב“חדר”: שפע לימוד. מתוך ריבוי העסק בתורה ומתוך החיים היהדותיים, המקוריים, יהא נעצב האדם מישראל (המחבר נותן לנו במפורט את סדרי-הלימוד של כל סוגי-התלמידים משלושת הדרגים במשך כל ימות השבוע).

ליפשיץ מוצא גם מעלות בשיטת-החדר: לימוד אינדיבידואַלי. “המלמד המכיר את טיבו של כל ילד והסתגל אליו והתאים הסברתו לאחד הלומד, אף שלא מדעת ומרצון, תפש את מהות התלמיד”. מיעוט מספר התלמידים בחדר-גמרא, הועיל הרבה להשלמתם ולהתפתחותם (מעשרה עד שנים עשר בכיתה). השיטה בחדר גמרא כוּונה ביותר לעילוּיים (בחדר-הגמרא הרי בא לאט-לאט מיוּן התלמידים המוכשרים) והפחתה בהסברה ובהקלה יתרה וחינכה לעבודה עצמית ולשיתוף-יצירה. בלי הקדמות מרובות הכניסוהו לתלמיד ישר ללימוד הסוגיא כדי לא להרבות חציצות בין המקורות ובינו, כדי להשרישו באדמת-מורשה.

א. מ. ליפשיץ – איש-שיחה הנהו. עשיר-רעיונות, גדוש גרגרי-הפריה, מתיז לבלי-הרף ניצוצות-רוח בבחינת “ברזל בברזל יחד”. בן-בית גמור במקורותינו. בקי בכל חדרי-התורה ושום רז לא אניס ליה בחכמת היהדות. אזרח בממלכת-הספרות ומקיף את כל מיני האמנויות. בשיחה, ספורטאי וטייל בכל נופי-התרבות ואיש-שיחה מובהק ללא סייג במקצועות מכל המינים, שהרי בשיחה אין אימתא דקולמוס (בכתיבה הנהו דווקא כבד-תנועה). השיחה קולחת ללא מעצור, מרפרפת ונוגעת עם זרמתה, בנושאים הנישאים בדרכה, כצוקי-סלעים איתנים. שפעת הידיעות ושלל הגוונים של הדברים מרוממים את נפש השומע. מפתיעים ארחות-הזכרון ואופני-התפיסה. מָעלים מתהום הנשיה מראות ועלילות. אטמוספירה של רוּם ב“שיחות” שלו, אוויר הרים. מדרכו להיטפל תדיר בכבשונו של עולם: היהדות לו מושכל ראשון ומערכת-הגיונותיו מסתעפת הימנה. התורה והמצוות – נשמת ההוויה כולה. ושני טיפוסים של מעשים יש שמהווים את ההיסטוריה: ההתפתחות והמהפכה. “מתן תורה אינו מסוג מעשי ההתפתחות, התורה היתה המהפכה, שבאה להפוך, להטות לדרך עולם: בתפישת העולם, ביחס החדש אל החיים, בהסתכלות הגדולה בעולם, בהסבר יחיד להיסטוריה, ברעיון הבריאה, בהשגת האלוהות היתה התורה לחידוש הכי גדול בעולם, לבריאה חדשה באדם. המהפכה נעשתה גם בפנימיותם של הסמלים, ובדרישת המעשים. ובסיני היה גילוי שכינה”. והתורה שבעל פה, צומת-המעשים, הנה דרגא גבוהה בעולם ההתפתחות הרוחנית “גלומה וצפונה בתוך המקראות, כסולת בתוך החיטה” – – – “הידעת מה שמסר האר”י הקדוש: יש שישים רבוא אותיות בתורה (מספר סמלי) ויש שישים רבוא נפשות בישראל, וכל נפש יש לה שורש באות שבתורה. זוהי השאיפה, זהו משא-נפש להיות האומה גוף גדול לתורה, וכל נפש אות חיה בתורה".

ב“שיחות” של א. מ. ליפשיץ מפעפעת היהדות כולה לכל חוליותיה ושכבותיה: החל מאברהם אבינו וגמור בכל תלמיד, מתקופתנו האחרונה, העתיד לחדש. ואף הוא גופו, א. מ. ליפשיץ בכבודו ובעצמו, אינו נרתע מלחדש גם הוא. ביטויים ומושגי-חוץ מתמזגים אצלו עם מושכלות-פנים לחטיבה ונעשים כלים לדברי תורה כשם שזמירות-נכר הפכו בפיות ה“צדיקים” לזמירות-קודש, “סמלים הם גלומי תרבות, נושאי רוח הרבים. הסמל הוא קומה שלמה; רעיון ורגש, רעות נפש ומעשה בו יתלכדו – – – הסמל הוא ממשות, קרם עור ובשר ורוח ינווה בו, כחיים עצמם. יש שגם מלה תהי לסמל, אז חדלה להיות מלה. והסמל יש שיבטא מה שאין לבטא במלים, כמוסיקה שתדע לבטא הלך-רוח והמות-נפש שלא נתפרשו לאיש, אולם יש בסמל יותר מזה. והחיים אף הם סמלי גבורה, בהם יזרום שפע שמקורו ממעל לשבעת ימי הבנין. – – – את חיינו הקיפה התורה סמלים שהם רמזי גבורה לנו. שהם מעלים את חיינו, שהם גודרים בעד הנפש ומַתווים לה דרך. המצוות הן מערכת סמלים, לשון סמלים, שבה אנו מדברים אל אלהים ואל נפשנו. האדם נעשה כלי לאורה, המצוה מתגלמת במעשיו ונפשו מתבטאת במצוה. – – – המצוות הן שנותנות אופי ליהדות וליהודים. צלם האלהים שעל היהודי יווצר רק באותו עיגול נשימה של מעשים וחיים. האופי של העם, הטיפוס היהודי, תכונתו היהודית של כל יהודי מוצאם מחוג יצירה זה של מעשים וסמלים”. בבחינת: תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת –

והשיחות שוטפות והולכות. ואגב-ריהטא נפלטות השקפות גדולי-המחשבה. משלנו ומעמי-לועז: הגל, דרווין וספנסר, הרנ“ק ואחה”ע. שיטת-ההתפתחות נדחית באמת-הבנין של היהדות. הבריתות הן האקטים של קבלת תורה. א. מ. ליפשיץ מקלקל מימרות של צדיקי עולם כחיצים: של ר' ישראל הבעש“ט, המייסד מקוצק, ר' צדוק מלובלין, התניא, וכו‘. משל יפה הוא מביא משל ר’ משה חיים לוצאטו בהערכתו את מהות התורה שבע”פ “לפני אדם יש אורלוגין, ובהם גלגלים ושלשלאות ומספרים על הלוח, והגלגלים מתנועעים ומורים שעות. אולם יש שיתנו מתנה לילדים אורלוגין שאין בהם אלא לוח של סיפרות בלבד, והם שואלים מפי הגדולים ומכוונים את השעות ומתגאים: גם לנו אורלוגין”. הנמשל מחוּור: תורה שלנו כאורלוגין בעלי גלגלים ומנגנאות ותורה לנו דרך חיינו. ותורה בידי האומות כאורלוגין שעשוי בידי ילדים. בלי תורה שבע“פ נשארה התורה עמומה. יש מושגים של חוק ומצוה שלא נתפרשו בתורה וכך הם היו לתורה שבע”פ.

ויש שבשטף אמרותיו יביע גם חזון: “לילי שבתות, זרי נרות, שערי שמים פתוחים, אדם סמל, ודבר אלוהים יוצא מפיו, במלים עתיקות יומין, ובמשפטים פשוטים. התזכרו סדר ליל פסח? הוד שולחן ערוך בזכוכית וכסף, סדרי סעודה של בני חורין מימי חרות העם, נוסחאות קבועים לדברים ולתנועות, ומסובין חברים, וזקן עוטה חלוק לבן בראש, ופניו מאירים באור של מעלה, ועל עיניו תשכון נהרה, וכולו לא מעולם הזה, נחה עליו הרוח, אחד קדוש עובר לפני המסובים ומעלה אותם לעולם אחר באותה שעה. התזכרו?”

אווירת דורות עטתנו בהישמע לאזנינו צלילי דבריו אלה.

א אישיותו

בהופיע אחד-העם על בימת הצבוריות והספרות, נמצא באותה שעה בגיל העמידה. חיתוך הדבור היה חד ופסקני. שדה ראיתו בלתי מטושטש, חשוף ומפולש. היה כאילו הנידה האומה פתאום עפעפה, והמראה מסביב לא היה מרנין לב ולא היתה קורת רוח: התמוטטות היסודות. מאין הערובה להמשך קיום האומה?

הוא היה קפדן, אך לא בעל יאוש. בחשאי, במסתרי נפשו, למרות עמדו “על פרשת דרכים”, היה נתיבו מותוה לפניו. הוא נצטרף “לזימון” להס ולפינסקר, והכניס תבלין בלאומיות: הרוחניות. בחובו נשא את ההכרה, שהרוח הוא שהיה לעמו התריס האחד בפני החדלון, ואותו הניח ליסוד מוסד ב“תחיתו”: מרכז הרוח. זו היתה האידיאה המרכזית שלו, וכל הגיונות רוחו היו סובבים סחור סחור וחוזרים תמיד אל הקוטב הזה. הוא נעשה לאחד מאבות תנועת התחיה: ציונות רוחנית, אחד-העמיות, כל המוצק והגרעיני שבאומה ננהה אחריו כמו באבן שואבת. אף הנוער, צמאה נפשו אליו, אם כי באמת-הבנין שבידו היה אחד העם חוצץ מבעדו ודוחהו משהו. לעומת זה נשמעו גם לא מעט צריחות בקרית-הספר, עם הופעתו, כקול שועה בבית חולים בשעת הניתוח. כי הוא חתך באיזמל חד, ידיו לא רעדו ופניו לא נעוו, כאילו אינו חותך בבשר חי…

ברם, פעם בעמדו בפני ה“כותל” נמלט מבלי משים מפיו של אחד-העם נהי איום ומבעית: “העם כי יחרב”… אל אלהים, איזה הוֹלם לב זה שנבקע אף מבעד לקליפת-החומט שכזו. אכן, נחשף פתאם באותה שעה לנבוני דעת הצער שלו, זה המניע העיקרי ליצירתו. (גא מאין כמוהו – ובמסתרים תבכה נפשו).

“העם כי יחרב”… מחזה בלהות זה רדף אחריו תמיד, וכל פעולות יצירתו נבעו מכוח דרבן-הדוחף הלזה, מבעד לחץ-ההרגשה: “השתות יהרסון”… נדודי רוחו של אחד-העם, שהיו אמנם בכוון שלו המיוחד והקבוע תמיד בכל ימות חייו, היו מיועדים רק לתכלית ביצור היסודות, בדק הבית כולו על דיוטותיו המרובות. כי לפיו, המקרָה עליותנו לא על יסודות היהדות, תלה אותן על בלימה. תרבות ישראל על שכבותיה המרובות, החל מיהדות המקרא וגומר ב“בני משה”, באין גומר בכלל. כל החוליות בשלשלת הזהב של היהדות, על מהותן העצמית חָברו יחד – ולא תהא נעדרת אף אחת. “השלשלת ההיסטורית, אם מוציאים מתוכה את החוליות שבאמצע, אין ראשה וסופה מתאחדים לעולם. הילד היהודי בימינו וכו, הוא פרי החיים ההיסטוריים של כל הדורות”.

גאון לאומי וענותנות אצילית נתלכדו באישיות רפרזנטטיבית זו. מצד אחד הוא נשא בדמו את היקף היהדות של כל הדורות מבלי ויתור על קוצו של יוד, זו החטיבה האיתנה העשויה רובדים רובדים חיים שאין כדוגמתם באנושיות כולה לכובד-משקל; ומאידך גיסא הסתפק בד' אמות של מולדת מוחשית, במרכז רוחני, באשר לו העיקר התמצית, ה“טופס” היהדותי-האנושי, העסיס הרוחני. ה“טופס” הסגולתי הוא האידיאל ליוצר האורדן החשאי של “בני משה”. כאן לא החשיבות לפתור את צרת היהודים, כי אם להציל מכלָיה תמצית הרוח של ארבעת אלפים שנה, באפיו המיוחד בתור גוש על כל חוליותיו: התרבות הישראלית במלוא היקפה הרחב.

חדור צער הכליה היה חרד לכל עמדה שלא תתערער. וספריו על פי הסדר הם בבואה נכונה למלחמות הרוח שלו לקיום היהדות, בתור חטיבה מוצקה לכל חוליותיה של כל הדורות, על גוניה וצליליה השונים. מעוות יהא זה, אם הוא יוכתר בתור “הסופר הלאומי”, בשעה שספרותנו כללה כבר בשעתו אישיות כפרץ סמולנסקין, שהכניס כבר את ה“לאומיות” בתור תריס בפני טמיעת ההשכלה. ברם, הוא הנהו עומד מצד אחד כנד בזרמת התנועה הלאומית, בשטף הציונות המדינית, שיניקתה מלבר, מהשקפת העולם “ככל הגויים”, עד כדי טשטוש הפרצוף העצמי; ומצד השני הנהו עומד כבלם במערבולת הנוער הנגרף לבונדיזם ולאידישיזם. בתוך נפץ ההתפוררות מלגו ומלבר הנהו דבק מאחד, באשר הוא גופו הנהו מעין “תיקון ליל שבועות”, שתמצית קניני היהדות גם יחד כלולה בו במיניאטורה. החל מהדבקות הפנימית של “בני משה” וכלה בפשטות הסגנון של דור אחרון. כבר בספרו הראשון, בעמדו “על פרשת דרכים”, מסתמנים ומתחורים לפניו הקוים הראשיים: ארץ-ישראל, דרך הרוח, הלשון ואוצר היהדות. ארץ ישראל היא לו חזות הכל. “ארץ ישראל היא מצד עצמה אחת הסבות הראשיות שיצרו רוח ישראל בצורתו המיוחדה”. היא קוטב השראתו הפרטית. למשמע שמה, מיתרי נפשו יזועו תמיד. ארץ-ישראל, לאו דוקא של מעלה, אלא הגשמית, הממשית על שאלותיה המשקיות-הארציות, (המטעים, מזרע התבואות, הפועלים, היחס לערבים וכו') היא הרת ה“טופס” הסגולתי שלו בן מורשת-הדורות וקו-המשך במסכת העתיד. היא החוט השני בכל ספריו. ולית אתר פָנוי הימנה ביצירתו. ובשעת הרעש הגדול של הציונות המדינית, בימות ההילולא של הקונגרסים, שהכל היה עלץ בהם, אלא שה“כלה” נעזבה לנפשה בביתה, היה הוא ה“אביר” הנמרץ שלה, שלא זז הימנה אף כמלוא פסיעה, והיה מטפל בדאגה ובאהבה בשאלותיה המרובות, בפרטי פרטיה ודקדוקי דקדוקיה: ב“בתי הספר ביפו”, ב“הישוב ואפוטרופסיו”. לא ברשימות כלאחר יד, אלא בחבורים מקיפים. ארץ ישראל היתה לו אבן השתיה, שהנבואה, כפי ה“כוזרי”, היתה מותנית מקרקעה, אוירה ורוחה. הרוח שלה הוא של ישראל סבא, רוח ישראל בכלל – והוא לאחד העם עיקר שני. “דרך הרוח” שלנו הנה עקובה מדם דורי דורות, דרך רכסים ועמקים, ועם זה הנה עשת מוצקה אחת, תרבות הרוח העצמית והמקורית של האומה הישראלית. אדון הנביאים משה, הרמב“ם, ד”ר ליאון פינסקר, שהוא עסק בחקירתם (זולתם זכו מעטים לרשימות קצרות מקולמוסו) היו אישים מרכזיים שלו, שהיו משמשים “צנורות” לדרך הרוח הלזו. בצירף-האישים הלזה בולט חופש הרוח של אחד-העם. כי אחד-העם, עם היותו אדוק ביהדות, ודוקא מפני היותו מעורה בשרשיו בקרקעה לבלי הנתק, יכול היה להיות חפשי קיצוני מאין כמותו. בעיטתו ב“ספר” היא קלסית, מפני שאין הוא מַשלים עם שום חניטה, בשום מקרה בתולדות עמו, ואין הוא מודה בהפסק פעימת הדופק אף לרגע כמימרא. יחס בדומה לזה מצדו גם ללשון: “הלשון היא המפתח היותר נאמן להבנת רוח העם”. אויר נשימתו של העם היא לשוננו, הלשון העברית שבה נתגלמה נפש ישראל במשך ארבעת אלפים שנה לכל קפוליה, מבלי הרף אף לרגע במשך התקופה הארוכה הלזו. וגם בזה מהטעמים שלעיל, מטעם ההתערות והשרשיות, חופש-רוח מאין כמוהו. הלשון עלולה להשתנות, לאו דוקא “על ידי מדקדקים וחוקרי הלשון, כי אם על ידי העם שלא מדעת”. ולדעתו “שגיאות דקדוקיות שכבר נתקבלו אינן “שגיאות” עוד”. והוא תובע “לברוא דקדוק חדש ללשון עברית של ההווה”. רוח תזזית, מהפכנית ממש, ביחס למהות הלשון וארחות חייה. בכל זה אין אצלו פולחן. הלשון מגיעה למעלת קנין לאומי רק על ידי התרחבות המחשבה. “סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון”. על פי רטט-הקדושה שלו ביחס ללשון, אנו נזכרים בפרורו “קודש וחול”, גם הלשון היא קליפה מקודשת, קנקן ישן, נצחי, המתמלא מפעם לפעם יין חדש…

מתוך כליל שלמות שכזה, שאישיותו של אחד העם מכילה שכבות-היהדות של כל הדורות גם יחד במזיגה מיוחדת במינה, נולדה ההצעה על דבר “אוצר היהדות”, שהמכוון הכלול בה דומה לזה שב“משנה תורה” להרמב“ם. “ידיעת היהדות היא היסוד היותר מוכרח לקיומנו” ו”קיום היהדות בצורה נאותה היא המטרה הראשית היחידה לפעולתנו". אילן היהדות דומה לעץ רך וירוק בטבע, שדיוטות-הענפים הצומחות מחדש טעונות הידוק על ידי חישוק. אחד העם וביאליק תלמידו (שממש את האידיאה של “כנוס”) הם טבעת-ההידוק של קומת-העפאים החדשה בתקופתנו. חוט-השדרה של רוח האומה הגיע לגיבוש ולישור הקומה, ולעשת מוצקה בכל חוליותיו.

ועם כל הריחוק שלו ממזג הטיפוס הנבואי כריחוק זמנו מתקופת הנביאים (הרצאת דבריו ואופן מחשבתו הם אירופיים למופת) מוּנה לו גורל דומה מאד לשלהם. גם הוא סרב כמותם בכל מאמצי כוחותיו לעלות על הבימה. מוזר היה לשמוע מפיו, זה היחיד בפובליציסטים שהיה לו קולמוס-זהב, שמימיו לא חלם על “עטרת-הסופרים”. רק ממצוקת שפע מחשבותיו על גורל האומה נדחף לבימה. הוא בודאי נשא נפשו למדע יהדותי מסוגו של הרנ“ק או לפחות אייזיק הירש וייס (יש רמזים לזה בכתביו), אך הוצא מגדרו ונדחף שלא ברצונו לפובליציסטיקה, ליורה הרותחת של פולמוס והתרגשות, במצוַת השעה, שעת התחיה. הוא היה מין יצחק נעקד על גבי המזבח. גורל דומה לנביא היה זה, שהאכל את המגילה על כרחו, ונעשתה אחר כך בפיו כדבש למתוק, כי הלמה את אפיו המוסרי לפני ולפנים… והנה, דחוף הנטיות ההן המובעות לעיל, נצב הוא הכן ליד הגה הספרות, קברניט אדיר, גבוש-ההרגשות והדעות של חטיבת יהדות אחת מאז ועד עולם. הספרות נעשית בידו מכשיר מלחמה ובטוי ארשת החטיבה השלמה הלזו. “השלח” שלו היה בעל תפקידים מגוונים, שונים ומרובים בכוון זה, בבחינה תכניתית וצורתית. מתפקידיו: בן לויה נאמן לארץ ישראל המוזנחת, טפוח הלשון הלאומית על ידי העלאת הספרות בתוכן ובצורה; הבלטת הרוחניות בציונות המזרחית, בנגוד למערבית, השטחית ומחוסרת השרשים; יצירת מסגרת מסוימת לציונות של תוהו ובוהו על ידי קליטתה את התרבות העצמאית; ועל הכל התנוססו בו לתפארה שלוש טירות-היכל יהדותיות: אחד-העם ביאליק ומנדלי. נדחק מהמאויים ההם ורווי ההרגשות שלעיל, נעשה אחד-העם לדבּר הדבור באומה, בטוי לרגשות הכי חבויים ועמוקים בצורה הכי קלה. ומה הם ה”פרורים" שלו – האם אין זו הטפה שלמראיתה, הודות לאיָל הגלום בה, ים נאדרי משתרע לעינינו? בכוח כזה, של מועט המחזיק את המרובה, כמעט שעוד לא נתקלנו. וכן הפיליטון הקטן, יציר רוחו, “ילקוט קטן” – ההגיונות שלו דומים לדגי-זהב מפרכסים ומקרטעים בברכת-תבונה צלולה ועמוקה (הזוכרים אתם את ה“זבל”, “השומרונים” ועוד עשרות כאלה?). הופעתו של אחד- העם, סמל התרבותיות, כפתה על ה“מערביים” שלנו להפָנות לשאלת תרבות ישראל, כי במה נחשבו ה“וולט” ו“אוסט אונד וועסט”, כביכול, לעומת חזיון “השלח” של אחד-העם? בו היה מהיסוד המערבי-אירופאי, במזיגה עם תרבות המזרח, ושם יהודי-המזרח נקדש בעטיו, על ידי גַלמו סגולותיהם העצמיות.

כאמור לעיל היה אחד-העם קפדן, חותם העזמה בקלסתר פניו, חודר למעמקי הבקיעים בחומת היהדות, – אך בעל יאוש לא היה. להיפך, הוא האמין והכיר ש“חוש הקיום הלאומי משתמש בנו למטרתו שלא מדעתנו”. כותרת-העפאים החדשה שבאילננו זקוקה היתה לחישוק מלפף, אולם העץ יצמח ויפרח בלי הפסק גם הלאה… משאת-נפשו היתה מרכז רוחני, לא בלבד מפני שהרוחניות היא עצם היסוד לקיום הויתנו, אלא מפני שכחו היה בתִחום, מפני שידע סוד היכולת והגבולין. גם הוא היה בעל האידיאל הגדול, יורשו הטבעי יותר מכולם, אלא הוא חתר אל ה“מטרה”, מפני שדרכה דורכים אל קצה אופק האידיאל… במאמרו “סך-הכל”, – שהנהו, מדומני, מאמרו האחרון – שבו יש מעין וידוי של “סך-הכל” שלו, הגיע מתוך עצימת-עינים ספרותית, מתוך העמקה מחמת צמצום-ראיה, לחזון-עליצות של אדם העומד על מפתן עולם הקושט. עם הבקורת של הקונגרס העשירי והבקור שלו בארץ ישראל, הוא עומד לפני תחילת ביצוע מפעלו במצב רוח של שבתון מכל מלאכתו אשר עשה, וקול אמונה בוקע ממעקי נפשו: “כי לא ינום ולא יישן “חוש הקיום” בעמקי לב אומתנו, ולמרות כל שגיונותינו הוא הולך ובורא בידינו אותו דבר שקיומנו הלאומי זקוק לו עכשו ביותר – מרכז קבוע לרוח עמנו ותרבותו, אשר יהיה לקשר רוחני חדש בין חלקי העם המפוזרים וישפוך מרוחו עליהם, לעורר את כולם לחיים לאומיים חדשים”.

“מטרה” ו“אידיאל”. בהוספה למאמר הנ"ל, מגדיר לנו אחד-העם את ההבדל של שני המושגים הללו הכלולים בתנועת תחיתנו. ואגב וידוי מתחוור לעינינו סוד איתנותה של אישיות זו, שידעה תמיד לשוות לנגד עיניה את המטרה, מבלי לאבד אף לשעה קלה את שווי-המדה של סבה ומסובב, בשעה שלפניה היה מרחף בלי הרף האידיאל הגדול, סוף המטרה, שאין לו סוף…

ב. אחד-העם והרצל

יהדות-ימינו בגושפנקא של “התחיה” היתה נקלעת בין שני צירים: הרצל ואחד-העם. הרצל היה ההיקף, ואחד-העם העומק. בלי כח-המעצור, תחום-המציאות, בלי רוח-המוסר של אחד-העם, היתה המדיניות של הרצל מגדל פורח באויר. גם בהרצל חלחל הדם הגזעי. וגם בלב אחד-העם היה שורה הפיוט. בזה לא הָפלה אחד מרעהו. ברם אחד-העם היה המצפון של תנועת-התחיה, שהרצל היה בעצם מחוללה. (עד בוא הרצל לא היתה ראויה לשם תנועה). הרצל היה הגוף כולו, ואחד-העם היה השריר, יסוד הברזל. הם היו מתנגדים חמורים זה לזה, כמו כל איתני-טבע המגלמים איזה צד, שבא יותר לידי בליטה על-ידי בטול הזולת.

אכן, הערכת-הרצל בדמות הנשגבה ביותר באה מקולמוסו של אחד-העם, בהניחו את נשקו בחרדת-קודש לפני ארונו (בהקדמתו לעפ"ד חלק ג'). לא צדקו אפוא “הרוחניים”, מבני-ברית ושאינם בני-ברית, שרק מרכז רוחני רצה אחד-העם ותו לא. הוא היה ציוני פוליטי עוד לפני הרצל תלמידו הותיק של פינסקר. הוא יוצרם של המאמרים: “ד”ר פינסקר ומחברתו“, ו”התורה והעבודה" ומתרגמה של האבטואמנציפּציה. ובערוב יומו היה מטפל ביחד עם ויצמן וסוקולוב בהשגת הצהרת בלפור. “המרכז-הרוחני” שלו השתרע עד כדי להכיל מיליונים אדם מישראל, שכל אחד יהא “טופס” לדוגמא בשביל יהודי הגולה, אך לא שלד של נשמה בלי דמות גוף. כמה היה הוא מתעסק בכל פרטי-הפרטים של תורת הכלכלה בארץ-ישראל. ההוא ימָנה על כת האסקיטים? ויחסו ל“פרישות” הרי בוטא באופן נמרץ במאמרו “בשר ורוח”.

כאמור היה הרצל גם גזעי, הטעם היהדותי שבו לא התנדף, אך היה אמון עלי תולע תרבות-המערב, וגויותו – היא שהיתה לנו לברכה. לעומתו אחד-העם, עם כל אירופאיותו היה כולו גזע, על כל המזג המיוחד והעצמי שבו. עם כל הענותנות האישית שבו בתור אחד-העם סתם, ולמרות גנויו את ,התעודה" שב“חכמת-ישראל”, בקש הוא בכל, מבלי משים, את הסגוליות שהאומה: הטופס, הדוגמא. המגמה שמתחת לסף-ההכרה היתה: למופת. הוא היה בן גא לאומתו העתיקה, שלא יכול להשלים עם ישות לאומית כדוגמת עם בולגרי או סרבי. “בני משה” – האגודה שיסד אחד-העם בעת אחת עם ממאמרו הראשון, שהיא “היתה תולדה מעשית מתוך הנחותיו העיוניות” – הם הסמל ויסוד-היסודות לאישיותו, לא פחות ולא יותר, משה, בנגוד לגויות: צדק צדק תרדף, ודל לא תהדר בריבו. יהדות שרשית בלי ספחת של יסודות זרים, מלאכותיים. הנבואה בעיקר היתה בעיניו סמל האופי העצמי של האומה הישראלית. כי לא תוָשע האומה ע“י דיפּלומטיה כ”א על ידי הנבואה. לא החכמים הצילו את האומה מרדת שחת, כי אם אנשי-העתיד, הנביאים (עבר ועתיד). ובאמת נעשתה יצירתו של אחד-העם למין “אורים ותומים”, שכל הפרובלימות משובצות בה, והוא ראה את הנולד, היה מגיד עתידות…

אמנם למליצה יחשב הדבר, אם “נביא” במרכאות נכנהו, בשעה שהוא הנהו עפ"י הרצאתו וסגנונו בטוי רוח הדור האחרון. ברם, לנכון הרי קורצה אישיותו המופלאת מחומר קדום-נבואי, ונארגה מארג-אצילותם של חכמי ימי-הבינים, בצרוף הטעם המשופר של דורנו אנו. הוא, הפילוסוף, מעריץ שלטון-השכל, ומכל מקום הנהו מבני-משה. הוא מזג באישיותו את ימות-הקדוּמים עם תור-הזהב של ימי-הבינים ותקופתנו אנו. הוא עשה את תרבותנו, באמצעות אישיותו, לחטיבה מאוחדת אחת – וזהו סוד הרֵינֵסַנסה האמתית של דורו, שהוא היה דבּרה. –

ג. שליט השכל

בעצם הרי היתה תשוקתו של אחד העם תמיד אל העיון, אפשר שזו היתה משאת נפשו הכי כמוסה: להיות הוגה-דעות פילוסופיות. אומרים שהוא נשא בחובו אידיאל של חבור מקיף בכמה כרכים על “מוסר היהדות”. ברם, למעשה, מאמרו העיוני הכי חשוב באיכות ובכמות הנהו “שלטון השכל”. יתכן שזו היתה הטרגדיה הסוביקטיבית שלו, שהיתה מנהמת ביצירתו כולה: שנפשו היתה נוהה תמיד בחשאי לשדה-המחשבה, המחקר והגות-הדעות, וגורלו מינה לו שדה-פעולה תוך תשואת המון רב… איך שהוא: במאמרו “שלטון השכל” נפתח לנו סדק להצצה לסבכי שכבת-הברגים במכונת-הפלאים הלזו ששמה: אחה"ע.

הפורטרט של הרמב“ם ניתן לנו במאמר זה בכל היקפו, ביד אמן ממדרגה ראשונה: מבחינה פילוסופית, דתית, מוסרית ואישית. ההימנון אל השכל, שעובר כחוט-שני ביצירתו הענקית של הרמב”ם, עולה לאזנינו במאמר זה מבתי-נפשו של אחה“ע, מתוך שתוף-רוח והתלכדות עם הרמב”ם. השכל, מוֹתר האדם מן הבהמה! ברם עם כל הערצת השכל, לא יכול היה אחה“ע להבליע את הטרגדיה, שהנחיל לו לרמב”ם השכל… מבלי משים בולט הרמב“ם מבין השטין כמין איוב, עם מדוי-לב של אמונה וכפירה, לוהטות שתיהן באמתות אמתן. לכאורה, הקוטב והתכלית לרמב”ם “השכל הנקנה”, ובעצם הדבר דוקא הלב שלו הוא הנהו חזית-המלחמה, חזות הכל…

כי אף ה“שכל” שהנהו להרמב“ם תכלית האדם, תכלית-התכליות, – אף הוא אינו אלא שבוי בידי איזה “מניע פנימי, כח-פסיכולוגי” כמו שהוכיח בפרוש אחה”ע במאמרו הנ“ל. כי עצם שלטונו של השכל בשיטת הרמב”ם, (למרות הטעמתו של הרמב"ם, שאלו היה מוצא “מופת חותך” על קדמות העולם לא היה דוחה את המופת מפני הכתוב בתורה) לא בא לעולם, אלא לשמש משען-מבטחים לקיום היהדות. היהדות הנה איפא התכלית לרמב"ם שלא מדעתו, והשכל אמצעי לה.

כזו היא דמות דיוקנו של הרמב“ם עפ”י תפיסת אחה“ע. ושגיאה היתה זו מצד המבקרים להסיק ממאמרו זה של אחה”ע שהנהו אדוק השכל, בה בשעה שלבו הלך שבי אחרי הרמב“ם דוקא משום שאף “השכל הנקנה” שבו שועבד לההרגשה הלאומית, לתכלית קיום ובצור היהדות, ובזו דוקא, בההרגשה הלאומית, נקודת-המגע העיקרית, המשותפת לו עם הרמב”ם. ברם, ביחד עם “הצד השוה”, האופיי מבחינה ידועה, שבין הרמב“ם ואחה”ע (מן הראוי להדגיש: “משה” וה“רמב”ם" בלבד, מהאישים ההיסטוריים, הערכו באופן מקיף ויסודי מצד אחה"ע. בחירה זו אינה מקרית). הרי הם שני טפוסים שונים במהותם ובשרשיהם זה מזה. הרמב“ם, – יצירתו הענקית מכל הבחינות ובכל המקצועות הנה גלותית: לומר, תרבות זו מכוונת לשמש סמוכה לישראל, הנחשל והכושל בגלות; לזה הזקוק לספוק-עצמו, פרטי, לאחר שנתרופפו בו פתוס-המולדת וספוק הלאום. על הרמב”ם ניטל לתת את הבסוס לתרבות הגלות: (כהגדרתו של אחה"ע,– ¬אם כי לא במבטא כזה, – את תרבותנו לאחר חורבן-המדינה. עיין “לא זה הדרך” מאמר ראשון, “בשר ורוח” ועוד). השארות-הנפש, תחית המתים וביאת המשיח. לעומתו אחה“ע, – בו חי עוד בארח-פלאים ספוק-הלאום כבישראלי תנכ”י, בהלו נר אלוה עוד על ראש האומה. לפיו לא זקוק הפרט להשארות הנפש, כי באחה“ע מקננת השקפת היהדות הקדמונית, שאנו מוצאים בתורת-משה: “כי נצחי הוא לא האיש הפרטי כי אם העם; הצורה הלאומית היא “המתמידה ועומדת”, כהצורה המינית בבעלי חיים, והאישים המתחלפים הם החומר לצורה זו”. בו נשמר עוד לח הלאום, שהיה מחלחל בכל יחיד ויחיד, לפני שנותק טבורו מאדמתו. והודות לסגולתו זו נועד אחה”ע להיות נביא התחיה בדורנו; ורק הודות לזו, – הדגיש נכוחה ביאליק ביום האזכרה לאחה"ע, – הצליח להשיב לעמנו את הספוק הלאומי שגלה מעמו, כך, שאדם-מישראל עלול כהיום לטעום שוב בגורל עמו את גורלו הפרטי.

במובן המובע לעיל, אחד-העם הנהו טפוס קדום. ועם היותו ספוג רוח היהדות מכל הדורות, מה שניתן להכיר אפילו במאמרו “משה”, שלמרות שעסקו בטפוס קדום, יסוד-מוסד של היהדות, כלולה בו כבר היהדות בהתפתחותה המאוחרת; ואם כי כל מה שיצא מקולמוסו של אחה“ע נושא עמו אוירת-תרבותנו בכל שכבותיה, ביחוד מאוירת הרמב”ם והרנ"ק, – עם כל זה המהותי שבו, עיקר עצמיותו, התכלית הלאומית, שהיא היתה בעצם גם התכלית הפרטית של הישראלי, בהיותנו עוד חטיבה מדינית, (ראה מאמרי אחה"ע הרשומים בסוגרים דלעיל) – התזכרו כיצד הוא תאר בציור מחריד את הטרגדיה של השומרוני האח? בו חיתה עוד ההרגשה הרעננה “בהפריד אלהים בארץ”…

ומטעם זה, מפני טעימתו את “התכלית הלאומית” תמיד, כפי ההגדרה שלעיל, הנהו, למרות המבוכות הסוביקטיביות שלו, שכל אדם גדול לא ינָקה מהן, (“כמדומה לי” אופיי הנהו בסגנון אחה"ע, למרות ודאותו המוחלטת), אדם הרמוני מאד, והוא אולי האחד בלי קרעים, באשר בחובו ההרגשה של נצח-האומה בתור מין נצחי, “המתמיד ועומד כהצורה המינית בבעלי-חיים, והאישים המתחלפים הם החומר לצורה זו”. כי אחה“ע הוא שלם עם עמו, ההויה הלאומית היא בשבילו הכל. ובתור בן האומה העתיקה, הנושא בדמו את סוד מורשת הנצחים, מגיה הוא באורו לעמו את דרך-החיים הרחבה, המשתרעת ומתעלמת לנבכי אופקים בלתי נכחדים… ובעמדו לפני “פרשת דרכים”, אין הוא כהרמב”ם וכהרנ“ק מורה ל”נבוכים" דרך, עקובה מדם מסות-הנפש ותלאותיה, כי אם, – למרות ענוַת-הבטוי “לא זה הדרך”, בולטה ביצירתו כולה, היד החזקה המורה: זה הדרך! האחד והיחיד המצווה מאת החיים והמצַוה אותם…

מיסד “בני משה” ובעל “שלטון השכל”. – מזיגה מקורית מאד היתה באישיות נאדרה זו. בכל דבריו של אחה"ע, אף באחד לא נעדר – דוקו ותוכחו – יש מן הפתוס הנבואי. בדבריו הכי הגיוניים, חותכים, מציאותיים, תשמעו תמיד את פעימת-הלב, כי הוא היה מצפון תנועת-התחיה שלנו. הן בתקופת “חבת-ציון” והן בתקופת הציונות של הרצל, היה הוא להט החרב המתהפכת לשמור את דרך התחיה. הוא יצק בה את ערך הצדק המוחלט, למען העשותה צודקת, זכאית ונצחית. כי הוא לא יכול למצוא ספוק ביסוד מין ממלכה סרבית, שפלה. ואם שקוקים לאמצעים בלתי טהורים כדי להגיע אל המטרה, – “ייתי ולא אחמיניה”, היה כמעט לחש-ודויו האחרון…

ברם צדקו גם אלה שכנוהו: שליט השכל. אחה“ע לא הוציא מימיו מתחת ידו דבר, שאין לו סמוכין בשכל. ודומני, שאין דומה לו בתור חטיבה של רגש ושכל. בעֵרה נבואית בפנים, ביחד עם כח-התאפקות של שכל רמבמ”י… מזיגה רבת-פלאים! צרוף ממיטב החזיונות המהותיים של “נצח ישראל”.

ד. מעין סכּוּם

עשר שנים לאחר פטירת אחד-העם; יובל שנים כמעט לאחר הופעת מאמרו הראשון: “לא זה הדרך”, – בקראנו בכתביו ובהגותנו באישיותו, צפה ועולה מהותו לעינינו: איש-התמצית. תכונת עמו נתגלמה בו, מההויה הישראלית העצמית מאז ועד הנה: הסגולתיות, עם-הסגולה. גם נושא הוא את יתר תכונות האומה העיקריות: תורה ונבואה; חוק ומוסר; הגיון ורגש. משה אדון הנביאים, בעל “הצדק המוחלט” – בטוי-האומה הנערץ ביותר, – הוא הר-ההר. הרמב“ם אחיו הגדול, – שלטון-השכל, מכוח מניעים נפשיים, רגשיים, גם מנת-גורלו. כל תכלית-ההויה: קיום-האומה הנצחי. ובדיונו בשאלת ה”עבר ועתיד“, בעקבות שיטת הרנ”ק, הנהו מסיק שהרגשת-העתיד תנוה לנצח בנשמת-האומה, והיא פרי הנבואה, שהיא סגולת-האומה העצמית ביותר – ובהן הערובה, שכל כלי-יוצר לא יצלח על עמנו.

הרכוז הרוחני, יצירת ה“טופס” האידיאלי, למופת ולדגם לכלל האומה, – זהו יעוד הגורל והשעה. פתרון הפרובלימה הכלכלית שלנו, – גורמי חוץ מכריעים בה. בידינו פתרון שאלת-היהדות, – והיא טעונה טיפול בכוון ה“טופס” המוצע. זהו צו התולדה והכרח הגורל.

שקר ענו בו מסביב שהאידיאל שלו מוגבל ומסתפק במועט. אין אצלו ותור אף על קוצו-של-יוד בשאיפת-התחיה, אולם יש חוק ההדרגתיות. ברצות האדם לטפס למרום הפסגה, עליו לפסוע בשלב אחרי שלב. במקרה של פזיזות, צפוי חשש של צניחה. אולם לעיקרא דדינא: אחד-העם אמר ליצור “טופס” מקובץ מכל “סגולות” הדורות, שהאומה מסרה נפשה עליהן, ולהוות אומה ישראלית חפשית, מקורית, שתהא עלולה לשוב ולמלא בעתיד תפקיד היסטורי-אנושי, כלפנים. לשם מטרה כזו מסתבר טעם-הסבל הממושך אלפים בשנים. (מעצמה, כביכול, בנוסח בולגריה, לא הרנינה את הלב.)

לא נמצא בספרותנו החדשה (זולת ביאליק תלמידו) חזיון מגובש כמוהו. סחט כל עצמותה של היהדות מצוי אחרון, ועם זה היה הוא גופו המהדורה האחרונה במסכת היהדות גם לבטוי מודרני ולהרגשת-חיים הווית. רוח החזון שבו לא חששה להתכנס לפכים פובליציסטיים. דור דור ואמצעי-הבטוי שלו. הוא לא נזקק למליצה נבואית בתור גושפנקא (שאמנם נוהגים להשתמש בה ולזהות את הנביא), באשר המניעים הפנימיים, המוסריים הִווּהו ממילא לאיש-חזון. וגם הרגשת-הדופק של השעה האחרונה היא ממורשת הנבואה. היה בו מרטט-הקדושה בפני הדר עונת חיינו, כדוגמת זיקת-הנביא לשעת-ההווה המפרפרת ושותתת-דם. מחמת מגע חי עם דורו ומשאלותיו הוסע על כרחו מעולם המדע לשדה-הפּובליציסטיקה. וכל מה שבצבץ לפנינו מכל העברים במלוא אופקיו השונים ורחבי היקפיו המרובים, – הרי נתגלגלנו תמיד לבסוף ועמדנו כבמעגל-קסמים, בפני נקודת-הקוטב האחת: המרכז הרוחני. בכלל תופס הישוב שני שלישים שבארבעת ספריו (והיתר מוקדש ברובו גם כן לציוניות). אין במאמריו אלה מחקר סוציולוגי-ישובי, אלא יש כאן נפש כואבת על כל תג של שאלה בהוית התרקמות-המולדת. ומופלא: מאמרים פובליציסטיים אלה, שנכתבו לפני עשרות שנים, רעננים עכשיו כביום נתינתם. מערכת-הפרובלימות אקטואַלית גם כהיום. כל השאלות הוצגו מבעד אספקלרית נצחים ללא-תמורה. מעין מסכת “זרעים”, יציבה ועומדת, כנד בלתי מתערער. ובאמנה, למרות נצחון הציוניות המדינית, הודות ללחץ הגלויות, כנבואת הרצל (ואחד-העם, כמוכח, לא התכחש גם ל“אידיאל הלאומי” האחרון, כהגדרתו, שהרי הוא סייע בעצה והדרכה במשא-ומתן עם בלפור, להתגשמותו). אילו, למשל, נתקיימה שאיפת אחד-העם בכוונו דלעיל: אילו נתמלאה ארץ-ישראל, במשך יובל-השנים, בארבע מאות אלף נפש (הרי במשך חמשים שנה, בזמן הופעת אחד-העם, ניתן היה להתגשם הדבר, אף בטמפּו האטי של “חבת ציון”) על-פי ה“טופס” האידיאלי שלו: אנשי-לב ואידיאליים, האם לא היה לארצנו כהיום צביון יותר סימפּטי מזה של עכשיו? הלא?

נראית משום-מה, בכלל, תורת אחד-העם מונחת עתה בקרן-זוית. האם נודף כבר שובע מהשקפתו? ולמה נקעה נפש הנוער הימנה, שננהה היה לפנים בהתלהבות אחריה? להיכן נסתחפו הגלים שהכתה תנועת אחד-העמיות בעולמנו? איככה נעלמו?

אישיות עילאית זו, שכולה אומרת ענוה ואצילות עם שמינית שבשמינית יוהרא; התועה-תוהה הלזה ב“על פרשת דרכים” ורוטן בזהירות “לא זה הדרך”; איש-הספר הקנא המצר על “ספרותיותו” המשעבדת של עמו; הנאנק מר על העבדות שבבני-החורין, כביכול, ועורג ל“אנושיות” תמה וכשרה, – אם לרגל התָעות הנוער, הוסחה הדעת, במדה ניכרת מאחד-העם, הרי בחזרו לעצמו בתשובה, ישוב ויתרפק שוב עליו באהבה ועל ה“טופס” ההגוי בנפשו באידיאליות צרופה ומזוקקה כזו. אחד-העם. איש הבינה, לא יכול היה להסתפק במדע גרידא, כי בערה היתה יוקדת בלבו, בערת-האהבה שלא נתנה דמי לו, שהיתה מכלה את יתר יסודות הויתו, והיתה לו לחזות-הכל: אהבת-הלאום, הארץ והתרבות. לאחד-העם היה הלאום טבור העולם. הפרט הובלע בכלל; וכל סיפוקו הגיע לו הימנו. במפעלו “בני-משה” היה נסיון נועז לבצע את האידיאל העתיק שלנו: “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. ואחרי ככלות הכל: היה הוא גלמוד במועדיו, אינדיבידואליסטן בחשאי. ככל אדם גדול.

על קו חשוב אחד שבאחד-העם רצוני להעיר הפעם. לא בלי צדק, קבל אחד-העם תכופות, על סירוסים תמידיים בכתביו שבמתכוון מצד בעלי הפלוגתא שלו, אולם על סירוס-עצמו שבמתכוון, חדשים לבקרים, לא איכפת היה לו. כי בלטריסטן מעולה היה אחד-העם, ובבלטריסטיקה היה בועט “מעשה להכעיס” בכל עת מצוא.

אחד-העם ובלטריסטן – היכא דמי? הוא שפוסל היה את לשוננו, בהיקשים שכליים, לשמוש הפיוט, ההוא בפיטנים ימָנה?

אמנם, לכאורה, כבושה היתה בלבו שנאה לפיוט, ועם זה לפי צרוף-מלים מופלא והרכב משפטי-הפרוזה שלו, נעשה אחד-העם לספרותנו לכנור-פלאים ותיק, שצלילי-סגנונו יענגו את לב השומע. כי כפלאי קם הוא לעמנו, קרוץ כולו מחמרו, בעל טביעת-עין של חכם עתיק, שלא נטפל לטָפל מימיו. בדוק ומנוסה, שבטבע הסופר, מכל המינים שהוא, לחמוד לו “מליצות”, ישנות או חדשות, לתכלית שיפור החומר, כאילו היתה ההבעה הנאה עיקר מהותה של הספרות. התוכן מובלע לרוב בכל מיני נרתיקים ונקנה לנו באפני-קפנדריא שונים. ויש שהעיקר טובע בטפל והגרעין קורם שפע קליפות. לא כזה היה אחד-העם. הוא גרס תוכן גרידא, ללא כל חציצה. (יתכן שמטעם זה בחל, בטעות, בפיוט, שהאמצעי נעשה בו לפרקים למטרה.) בהופיעו בספרותנו, שרר בה, מבחינה זו, תוהו ולא סדרים. דעות סמולנסקין היו טבועות במבול מליצות. יל"ג הפכח, הריאליסטן הנמרץ, אף הוא סבב בפרוזה סחור-סחור סביב הענינים. וגם פרישמאן שנפשו סלדה לריח בטלנות, גם הוא ערפל היה חתולתו באותה שעה. אחד-העם לבד היה האיש, שבטא ישר וגלויות את הכמוס בלבו. סלק כל בטוי נאה שנדחק לקולמוסו, שהיה בו הסח מהעיקר. זה בעל “הצדק המוחלט” נעשה מרן ספרותנו לזכותה ולמזלה: מורה הנבוכים וסולל ארחות-הבעה.

והוא לא היה משים עצמו כלל סופר. נכנס באקראי, בהעיק עליו האידיאל, ואמר לפרוש בהתימו את דברו. ברם, המגילה שהאכל “היתה בפיו כדבש למתוק”. והיא גדולתו שהוא נכנס תמיד לעבודה (בבחינת תפלה) מחמת לחץ האידיאה. הספרות שמשה לו רק אמצעי-גישום של האידיאה. המלה כשלעצמה, – לא היתה לה חשיבות יתרה בעיניו, אלא לתוכן החוסן. הוא לא נפתה ללהטי-המליצה ולא לקסמי-ניבים, והמלה היתה משמשת לו רק כלי לתוכן ולא מטרה לעצמה.

עיקר-העיקרים שבמעלותיו: הבטוי הישר, הבלתי-אמצעי, ללא קישוטים, – התוכן גרידא ללא יתיר וחסר. כשקראנו את דבריו, הוברר לנו, שלאחרים לא היתה גישה בלתי-אמצעית לההויה, (בפרוזה!), הליכתם היתה סחור-סחור, או בכעין טפיפה. רבים מחבריו דברו באותה תקופה בזלזול על בטלנות ו“מליצות נפוחות”, ולא נשתחררו הרבה מהן, אלא המליצות נשנו בפיהם בשנוי-צורה. ואחד-העם עלה לדוכן, כאמור, מתוך דחיפת האידיאל, וכל יצירתו בחיים ובספרות נבעה תמיד מכוח מניע פנימי. בלי “אתערותא דלעילא”, לא נקף אצבע. ובהעשותו, מתוך הגורמים הנקובים לעיל, לקברניט התחיה והתרבות, ברור היה שספינתו תהא נחויה לפי מצפּן המצפּון ותהא מכוונת תמיד לאורחא דמהימנתא. קלישות, מקריות וזיוף נכחדו לאור אמתו.

עוד נער הייתי, בקבלי תשורה מאחי הבכור את “על פרשת דרכים” בשלשה חלקים (הרביעי לא קובץ עדיין). שמעו של אחד-העם כבר הגיע אמנם לאזני, אולם את כתביו עוד לא ראיתי עד אותה שעה. כסבור הייתי לפגוש בכתבים אלה ספורים מעולים, נחמדים עוד משל פרישמן. ומה נשתוממתי בפתחי את הספרים ונעצרתי מרוץ בהם, כרגיל. אין אלה כלל ספורים. נסיתי אמנם להרוס פנימה, השתרעתי בכל כוחי כעל מצודה, – וראה זה פלא! הגם שנדחפתי חוצה מכמה צדדים ולא נסתחפתי בזרמת העלילה כבספור, הרגשתי בכל זה במעמקי הויתי: מה יפה כאן! הכותרות בלבד משכו כבר את הלב: “על פרשת דרכים”, “לא זה הדרך!” (הרגשתי משהו שלא ידעתי אכנהו. זה שהשגתי רק ברבות השנים בהכרה: שלפנינו אדם סקפטי, שה“מדומה” מענה אותו.) “אמת מארץ-ישראל”, “שאלות ארץ-ישראל”, – האין כל זה נקרא בענין רב? הגם שלא הבינותי את הדברים כפשוטם וכמשמעם, אך יפיָם לבבני. רוח צחה היתה מנשבת מהם. בכל – סדר, קב ונקי. השתא דקשישנא, תופס אני אמנם כהלכה את ההנחה המוסכמת, שמדע או כל דבר-עיון אחר, יפה הנהו בתכלית הודות לאמתו המוחלטת. כהיום “אמת מארץ ישראל”, ו,שאלות ארץ ישראל", בקראי בהם, יובל שנים כמעט לאחר הכתבם, מלבבים הם אותי בצלילות-דעתם ויפי מחשבתם, כרומן מקסים.

על כל פנים: הבלטריסטיקה במאמרי אחד-העם מושכת את לבי עתה לא פחות משמשכה את לב הנער בעודו באבו. כבספרות יפה כך מוצא חושנו האסתטי את סיפוקו ב“פרור” האחד-העמי, או ב“ילקוט קטן” שלו, שהרי מזיגת-המלים וצירופי המשפטים במסתו של אחד-העם אומרים הוד והדר במעשה-המחשב האינטואיטיבי שלהם.

מרובות הן צורות-ההבעה שהסתייע בהן אחד-העם ושנתאזרחו בספרותנו, ברם שלא במתכוון נעשו למופת: המאמר, הרשימה, הפיליטון הקטן, המסה מכל המינים: הפילוסופית, הבקורתית, המונוגרפיה והרצנזיה. מעל לכל עומדת: “האמת מארץ ישראל”, ולאחריה כאילו שהסתעפו: “דרך הרוח”, “פרורים”, “ילקוט קטן” וכו' שמבלי משים נעשו ,שעורים לדוגמא", ארחות סלולות, מעין “נוסח” במשמעו של ביאליק.

ספרו הנכסף על “המוסר” לא נוצר. משנתו ניתנה מגילות מגילות. ברם הפרגמנטריות שלו, כטבע תורת עמנו בכלל, אינה תוצאה של פגם וחוסר-שלמות, אלא כעין תולדה של נאמנות-הנפש, ראי נשמת-האדם בהויתה הטבעית. נפש החי לא ניתנה חלקה, שלמה ומהוקצעה, אלא נתחים נתחים…

ה. עוד קוים להארת דמותו

על פרשת דרכים. – בשעה שהוארה הדרך והיתה משתרעת לעין רבים, נזדקר הוא פתאום מולט פנים ומטיל אימה: לא זה הדרך! נגררנו אחריו כמו בכח-כשפים ל“על פרשת דרכים”. מפה נצלבים הדרכים לאופקים הנעלמים. כי, עם יציבותו שמלכתחלה, השמא הפנימי שלו הוא סוד גדולתו מהחל ועד כלה. והודאי שלו הוא רק כלפי-חוץ, למראית עין. אולי כדאי להזכיר בהזדמנות זו, שהד חזק נענה לעומתו ממיכה יוסף ברדיצבסקי ב“על אם הדרך”, ובת-קול מהדדת ממרחק של י. ח. ברנר: “שאל בן-אדם, לנתיבות עולם, שאל: אי הדרך, אי? – –”

האמן. – נקמה יש בהוגה-דעות זה שרב המבקרים מכתירים אותו עתה בתור אמן; הוא, שהיה בועט בכל הזדמנות בבלטריסטיקה.
בשעה שפרט אחה"ע במסתו “משה” את תכונות הנביא: האמת, איש הקצוות והצדק המוחלט, – דולג היה במתכוון על האמן שבנביא. כאלו יכול היה יחזקאל למשל, אף במצב-רוחו הנואש ביותר, להבליע בנעימה את פרטי-הפרטים בתאור האשה הזונה. אף בשעה שבית-המקדש נחרב לעיניו. –

כשהייתי נער, והגיע לידי בפעם הראשונה, הקבץ “על פרשת דרכים”, נדהמתי פתאום לראות שאין זה כלל קבץ-ספורים, כפי שהייתי סבור קודם. ברם, ברבות הימים נתחוור לי, שסברתי לא נתבדתה. כי אם אמנם המקצוע הספרותי, שאחה“ע מכהן בו, אינו נכלל בגדר ספרות-יפה, הרי הנהו בכל-זה בלטריסתן גדול… כי אין לכפור בעובדא, אם גם תהא נראית כפרדוכס, בשעה שרוצים אנו לשוות לעינינו “מזומן” של אמנים, השלמים והקלסיים ביותר, מבצבצים השמות: אחה”ע, ביאליק, שופמן. –

אחד-העם. אציל זה, שכל העויה שלו בטוי יחוס-דורות, עיקר עזוזו הוא, שמרותק הנהו בטבורו אל העם. העם, הגוף החי האנוש, הנהו לאחה“ע כמו לכל נביאי ישראל, חזות-הכל. מערכת יצירתו כולה, מוּעדת רק לנקודה זו: העם. גם ב”דרך החיים" שהתוה ל“בני משה”, קדמה תחית העם לתחית א“י. ולכל ציוניותו הרוחנית אין מגמה אחרת. ואף סגנונו השקוף והקל, לנושאים עמוקים וכבדים, נתחולל מתוך צורך ההסברה לעם. וכשעומד הוא ליד ה”כתל" “שארית מחמדינו מימי קדם” אינו מתיצב לעיניו סמל הארץ החרבה; אף באותה שעה מתפרצת השועה העצומה: עם כי יחרב…

אחד-העם, – שם זה אינו ענותנות יתרה. מחמת יוהרא, כפי שהיתה סברא, אלא כאן השרש המחובר עם רגב האדמה…

ולמקשים על הדמוקרטיות שלו אפשר להשיב בהחלט: מכל מקום למרות אורח החיים האריסטוקרטי שלו, הרי דוקא א. ד. גורדון הוא הנהו ביסודו ושרשו תלמידו הנאמן, כפי שיוכח במקצת להלן. “ובקדש מעלים את הקליפה למדרגת התוך ושוב אין מורידים אותה גם אם תוכה נחר, אלא עושים לה תוך אחר חדש”.

קדש וחול. – אחה“ע גם הוא מין כלי-קדש מסוג שתאר אותו בפרור “בין קודש לחול”. כי אם גם הנוער הער בתקופתנו, אינו חי עכשיו על תורתו, – הרי בעצם מכניס הנהו לתוכה גופה “תוך אחר חדש”. כהיום רבם של הצעירים הנהו א. ד. גורדון, שהוא סמל ההגשמה בפעל בגוף ממש, של אידיאל הדור. זה נושא הגיגי-הלב, ילידי תקופתנו, שהם אחרים לגמרי מאופי יצירתו של אחה”ע. בו בעיקר, מוצא הנוער החי, הער כהיום, מופת ובבואה ליצר-העלילה שלו. וכל זה, למרות תכן-החיים החדש, מחוור וברור לעומקו של דבר שהחדש של א. ד. גורדון נמסך בעצם לתוך הקנקן הישן של אחה"ע. כי חתירת משוטיהם של א. ד. גורדון ותלמידיו להיכן מועדת, – האם לא ליצירת “הטופס של איש ישראלי בצביונו האמתי”?

אכן, כלי עשוי מחומר בלתי נכחד, הנהו אחה“ע. ברבות התקופות, לא ימָלט שיערו לכלי זה כמה מרעיונות הדור, כלכל חזיון-קדש שהשכיל אחה”ע כל כך לתאר. אכן, עצם הכלי אינו עלול להבטל, וממטבעתו לא ישתנה.

רנ“ק ואחה”ע. – מלבד הדמויים הפנימיים שביניהם, שהבלטו על ידי מבקרים שונים, יש לעמוד גם על המזל המשותף שלהם. לשניהם היתה עבודתם רק הכנה, מעין פרוזדור לטרקלין. יצירתם נראתה לשניהם רק כפרורים. מעין אמון-יד שלפי-שעה, אמצעי-הכשרה.

לבסוף נמצא גבי שניהם, שההכנה הזו, היא עצמה היתה עצם המפעל והפרורים הם הנם כל עצמותה של הסעודה.

ברם הפרורים שלהם אינם עושים רושם של שירי-סעודה, או חלקים בודדים של חטיבה שהיא. הפרורים האלה הנם הטפוס של הפרגמנט המעולה, זה שכולל את עצמו כלו במצעו הקצר, ושלפי טבעו הנהו מַתנה לעצמו אופי ספרותי כזה. מסגולת הפרורים ממין זה, שהם מרעיבים. אכן בתכונה זו מתגלית העצמיות של היצירה הישראלית מאז ומעולם, שהפרגמנטריות המכילה כל עצמה בשלמותה בקטע, היתה תמיד מנתה. –

הפובליציסטן. – טפוס זה הוא בעצם גלגולו של הנביא. אלא שברבות הדורות, עם התפתחות התרבות, ניטל ה“משוגע” שבו ונשאר לבד הפלג השני “איש-הרוח”.

אלו ידעו אנשי-המקצוע הזה שבגויים, ממציאותו של טפוס-פובליציסתן כאחה"ע, היו מכתתים את רגליהם לבית-אולפנא שלו – כי הוא העלה את המקצוע הספרותי הזה למדרגה הכי עליונה.

“הפובליציסטיקה מלאכתי היא” מתגנדר במקצת אחה"ע. והיא באמת אומנותו האחת. כי אף ביצירתו שהיא בגדר מדע, אף בה משאת-הנפש בלבד היא הרוח החיה והמניע היחידי שלו.

ותמיד בלי הרף, אף בשעת הערצתו את “שלטון-השכל”, יש בערה בלב האוכלת מנפש עד בשר. והפנים נשארים חלקים בלי העוית-כאב. –

הבגרות. – עד בואו של אחה“ע היתה הספרות החדשה, למרות הגושים הבודדים פה ושם, רופסה ורופפה. חשול האופי הזה, אחה”ע, נעשה לה למין חשוק. עם הופעתו האיתנה, פקעה הסנטימנטליות, שנעשתה לנו כמעט למדה. קמה כביד-קסמים האסכולה הקלסית של מנדלי, והחלה מתנוססת הטירה המבוצרה של ביאליק ותלמידיו. סמני בגרות נראו בכל האפסים. כבוש-עצמי, גברי. לא היה בזה עוד מהערגון לתחיה, אלא עצם התחיה גופא בכל ממשיותה.

מבט-הזעם של אחה“ע, הנוקב בכבד-אחריותו, אפף את הכל, כך שאי-אפשר היה לזוז ממעגל-הקסמים שעג מסביב. כי היה ביסודיות שבו, שהעלתה ריח-אזוב שבנדבכי הכתל, משהו עתיק, כופת, משעבדנו לשרשינו… והחדש שהכניס אחה”ע לנאד הישן, לא נתכוון כל כך לתכן החדש כשלעצמו (הגם שהכניסו לא בלי נטיה יתרה) כי אם הוא בא כבמגמת הרמב“ם והרנ”ק בזמנם, במצות-השעה, מתוך לחץ חרדה לגורל הנאד; תחת לחץ המורא לקיום העצמיות של האומה ותכלית יעודה הנצחי… תפקיד הלכתי זה שניטל על אחה"ע, הוא שגרם לבגרות התקופה. הוא גופו הנהו הבטוי הכי ממשי לגלוי התחיה של דורנו…

(במלאות לו ששים שנה)

לפנים, בעודו באבּו, היה שמו: מתתיהו אַחר. אז היה רבולוציונר. ברדיטשבסקי בא, במדה ידועה, מאסכולה שלו כשדרש: “אחרים עלינו להיות”.

וכיום הוא אחד ממנהיגי “אגודת-ישראל”. רואה בקיום המצוות המעשיות תעודתו האחת והעיקרית של עם-ישראל. והוא גופו נעשה אדוק וחרד. אחד ממחזיקי-הדת.

מן הקצה האחר פסע אל הקצה השני. במשך שלשים או ארבעים שנה. בשעת מסעו הארוך הזה היה עושה תחנות-תחנות. בכל תחנה הציב לו במה. ולכל תחנה ותחנה במה אחרת. ברם, את קרבנו העלה תמיד מתוך חרדת-קדש ורגש אמונה עמוק. גלגולים רבים עברו על בירנבוים אד הגיעו הלום.

עוד סטודנט היה כשניצוצות-רוחו של סמולנסקין ניתזו עדיו. ומאז רוחו סוערה בקרבו עד היום. מאז נתגייס למלחמה, הנמשכת אצלו, מבית ומבחוץ, גם בשעת-שלום. גם כשאנך-הבנין בידו, נפשו אינה שלווה. תמיד, כשהגיע ונתקרב לנקודה, שנמשך אליה, נוכח לדעת, שבעצם, הנקודה השניה שלאחריה, היא-היא זו שנכסוף נכספה נפשו לה. הוא יסד את אגודת-הסטודנטים העברית הראשונה “קדימה”, וגם את העתון הלאומי הראשון “זעלבסטעמאַניציפּאציון”. אז נתן שופר אל חכו להריע, כי בוא גואל. וחבריו הסטודנטים נתנו לו להרכיב בדמם את ה“לאומיות”, שנקלטה יפה-יפה. ונעשה בירנבוים אביהם הרוחני של ה“בורשנשאפטים”, מכמה ארצות.

אגודת הסטודנטים “קדימה” היא שנענתה ל“חבת-ציון”, וזוהי שזרזה את הרצל להחל במפעלו. והיא עצמה נתנה את עצמה להיות האריח הראשון בבנינו.

וכשהופיע בקונגרס הראשון יחד עם הרצל ונורדוי, והוא הצעיר שבחבורה, לא בטל בעיניהם. עצמותו בלטה למדי. אולם הוא לא היה מסוגל, כנורדוי, להצטמצם ולכבוש עצמו מתוך גדולה, להיות נושא-כלים. וזה למודעי: אמביציה קננה בבירנבוים תמיד להיות מנהיג. והוא בטבע לא חסר-היפּנוזה. וגם מחונן הוא בכח-שליטה. מה שמנעהו מלהיות מנהיג, זוהי – התנודדות-רוחו התמידית. כי מנהיג, שהולכים אחריו בעינים עצומות, ממנו ידרש: שלא יחוג ולא ינוע בלכתו.

והוא, בירנבוים, חג ונע בלכתו. הוא נתעה כל ימיו מנתיב לנתיב, מדרך לדרך. וזה טיב-טבעו המיוחד. ומכאן, אולי, עָצמה לעצמותו המיוחדת במינה.

בירנבוים המערבי – הוא נולד בווינה, אבל אבותיו באו מגאליציה – נבא בראשית-הופעתו בתור עסקן, שעתידה היהדות המזרחית להעכל ביהדות המערבית. כי למערב הנצחון. ולבו לא היה מיצר בכך. ואולם בירנבוים זה, כשפגש אחר-כך פנים אל פנים את יהודי המזרח, ודוקא “בצוותא” עם יהודי המערב, חזר בו מדעתו ומשאיפתו הקודמות. הלך ונעשה סניגורה של המזרחיות. ונעשה למאמין אדוק, שעלינו להשליך יהבנו רק על היהדות המזרחית, כי היהדות המערבית היא משענת קנה רצוץ. מאז הלכה נפשו הלוך ונקוע, אַט-אַט, מן הרעיון הציוני, שהוא היה אחד ממחשליו, וה“מזרחיות” נעשתה לו מין פולחן, מין אידיאה משעבדת כל חושיו, שלה התמכר בכל חום הטמפּראמנט שבו.

כי מהו כל הלהג הרב בדבר תקומה, התחדשות ו“תחיה”, שאנשי המערב רוצים לזַכות אותנו בהן, בשעה שכבר יש בעין, במציאות, יהדות חיה מלאת ליח ולשד; אומה ממשית לכל פרטיו של מושג זה. עם המקופל לו בדפוסו המיוחד, חי לו על-פי צורותיו העצמיות, ואינו נעדר גם פּוליטיקה כלכלית שלו. עם לבדד ישכון.

עיקר פעולתו בתקופה זו או, נכון מזה, בהמצאו בתחנתו השניה, היה להראות את עשרה ואת תפארת-גדולתה של יהדות המזרח. מכשירים לדבר לא חסרו לבירנבוים בשום פעם. עט שנון ומפליא לעשות מנתו מאז. הלך ופרסם אותה שעה בגרמנית את אחד-העם, את י. ל. פּרץ. כלום יש עדות טובה מזו, שיהדות-המזרח מלאה עסיסיות, רעננות, חיים ובריאות כשסופרים כאלה לה; כשיש לה מין בטוי-חיים כזה?

וכך הלך הלוך והתרחק בטימפּו מהיר מן הציונות ונעשה מתנגדה. כי חדל להאמין בהתגשמותה, בממשיותה, בנחיצותה. מה לנו ולצפור המעופפת בשמים בשעה שיש לנו בעין, במציאות, “גלות” ממשית, ועם ה“גלות” בעל זכות-קיום מוחלטת, וכדאית. דבר שבסטאטיקה, שאין להזיזו, שמוטב לנו לחזק ולבצר יפה את הבסיס שלו.

כמתוך פקעת הלך והשתלשל באותם הימים אצל בירנבוים בקירוב הלך-השקפה שכזה: הגלות היא דבר תדיר; היא בלתי-חולפת. בהמשך הדורות התפתחו בתוצאתה ערכי-נצח ספּיציפיים. האסון של חוסר-ארץ לא ערער את קיומו של עם-ישראל. אדרבה, הוא הוכיח, באופן די מענין, שאפשר ללאום להחזיק מעמד גם בהעדר-מולדת. והעיקר הוא, שמחלחל בו עוד גם עתה לשד-חיים. ויהדות-המזרח תוכיח. בה הרי נמצאים כל הסימנים שמנו בלאום חי. לשון מיוחדת: אידית. צורות-חיים מיוחדות. ספרות. שירה. תיאטרון. פּוליטיקה כלכלית מיוחדת. הכל בכל מכל כל. וכך הגיע בירנבוים באותו זמן לפרק של “פּוליטיקת-ההווה”, ונעשה ליהדות האוסטרית, ביחוד הגאליצאית, לאחד מן הדַבָּרִים הבולטים. זה היה בתקופת מתן זכות-בחירה כללית באוסטריה, ואז נתגלה כר-עבודה נרחב להלחם לזכויות-העם בבית-המחוקקים. ניטשה אז בגאליציה בפעם הראשונה מלחמת-בחירות לטובת מועמדים לאומיים. אותם ימות-האורה יוחקו בהיסטוריה של יהודי גאליציה בצפרן-שמיר לדור-דורות. ההתלהבות של הקרבת-עצמו ומסירות-נפש לכבוד האומה הקיפה את כל השדרות. בירנבוים הטיל אז בסערת-רוחו את כל כובד אישיותו במלואה למאזני התנועה הזאת – ונעשתה בעלת-משקל ועצומה. תלמידיו, מימות ה“בורשנשאפטים”, אדולף שטאנד, ד“ר גרשון ציפר, ד”ר יהושע טהון, ד"ר מרדכי ברוידא וחבריהם הציוניים הנלהבים, מחלו לו את אפּיקורסותו בציונות והכתירוהו לדבּר התנועה. והיה הוא נודד באותם הימים מעיר לעיר, במקום שהועמד קאנדידאט לאומי, והיו נתכות מפּיו לַבות, עד שהאש אחזה מסביב בלבבות מכל החוגים. הקאנדידאטורה שלו הועמדה באחד המחוזות היותר מובטחים בנצחון, במחוז שישב בו אז כותב הטורים האלה. נער הייתי אז ושמוני שומר-הסף שלו. ואני שמרתי את צעדיו, בהתרוצצו בחדרו אילך ואילך, כארי בסוגרו, והכל בו אומר בטיחות, מרץ ועוז. עיקר מעשהו בחדרו היה כתיבת מכתבים קצרים, ביחוד טלגראמות. את הטלגראמות היינו שולחים מתחנת העיר הסמוכה, מפני שבעירנו, ברי היה לנו, לא ישולחו לתעודתן. נוסח של טלגראמה אחת, שנכתבה על-ידו עברית, נשמר היטב בזכרוני: “גיאר, ווינה. נא להודיע בעתון “די צייט” על-דבר השערוריות הנעשות פה. בירנבוים”. ועוד שמור בזכרוני עד היום סיום של נאומו האחרון שם: “רואה אני, הפּולאנים, שעל-ידי תעלוליכם הנוראים תכשילוני סוף-סוף בבחירות, אולם אני, הסופר נתן בירנבוים, אבטיחכם נאמנה, שעוד אראה לכם, הפּולאנים, את נחת-זרועי”.

העם הפּולאני, כמוכח עתה בחיים, לא ניחת כל-עיקר מפני נחת-זרועו של בירנבוים. לכל אומה שר שלה… המציאות של העם הפּולאני שבמחובר לא נרתעה מפני המציאות העלובה שלנו, התלושה, הגלותית, שהיתה בעיני בירנבוים כה ודאית, מוצקה, בל-תמוט. “מפלתו” במלחמת-הבחירות שהונחלה לו הודות לאמצאי-הזיוף של הפּולאנים, לא היתה עלולה לרופף בו את אמונתו ביהדות-המזרח. להיפך, המגע הישר עם יהודי-גאליציה בעידן-דריתחה של הבחירות, למלוא שפעת ההתפרצויות היסודיות שבשעת-ההתלהבות, הוכיחו לו בעליל, מה שהגה בנפשו עוד מקודם לכן: שיש לנו בעצם, בעין, עם חי. לא זקוק הוא העם כלל ל“תחיה”; לזו המאכינאציה, שהאפּיטרופּסים המערביים אומרים לזכּוֹת אותו בה. העם חי בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו. עם מדבר בלשונו. שמעתם יפה? מדבר – לא בלשון-המדינה, שבה הוא מתגורר, אלא בלשונו, בלשון שלו ממש. ולשון זו, שהיא שומה בפיות יהודי-גאליציה, היא גופה שפת-האם של יהודי רוסיה, פולין, אמריקה וגו'. היא – כלי-הביטוי לרחשי-הנפש, יום ביום, של שלשת רבעי האומה הישראלית.

באותה תקופה נעשה לו ה“אידיש” לקולט, למין יראה, והוא נועד להיות “שליח” שלה, להראות לעין-כל את המאור שבה, את ערכה המוחלט. באותם הימים מפליג בירנבוים לאמריקה, לניו-יורק הכרך, המונה מיליון ומחצה של נפשות-יהודים. נדחף לראות בעיניו את הגוש הכבד היהודי הזה. ומה שראה – טרם יתרונן משכרונו – היה למעלה ממושג “הפתעה”. חטיבה של עם אידישיסטי הראויה להתכבד. עתונות שוקקה, תיאטרונות הומים, צבוריות ערה, מפלגת-פועלים מסודרת, – וכל זה נעשה ונוצר באידית. הוא היה נסוך הזיה וחלום.

ואחר-כך באה הועידה המפורסמת של טשרנוביץ, ועידת האידישיסטים, שהועיד בירנבוים ושהעלתה משום-מה אַסוציאַציה של “מעשה-עגל”. נטפלו אליו אז פּרץ, זשיטלובסקי, אש, רייזין, נומברג ואחרים, אולם הרוח-החיה שבועידה, העוז והפּתוס – היו של בירנבוים. כי בנפשו היה הדבר. אידית, אידית! זה נעשה לו תכלית בפני עצמה. מין עיקר, שהכל טפל לגבו.

ב“העתיד” לש“י איש הורוויץ, ספר רביעי, שנת תרע”ב, בקבוצת המאמרים “על היהדות ועתידותיה”, שהוקדשה ל“ראשי הזרמים והנטיות” שבנו, שיביעו את מחשבותיהם על פּרובלימה זו, בא גם מאת נתן בירנבוים מעין חשבון-נפש וסכום עצמי בקשר עם השאלה הנדונה, שתמציתו ניתנה כאן כלשונה, באשר ניתן לנו להציץ מבעדה למהותו הנפשית. לפי מאמר זה, ניתנה פעולתו של בירנבוים להחלק לשלש תקופות, למרות התפּצלותה של כל אחת מהן לכמה וכמה סעיפים:

1) הציונות, 2) הלאומיות בגלות, 3) הדתיות.

במאמרו ב“העתיד”, הנקרא בשם “יקיצת הנשמה היהודית”, דולג בירנבוים כמעט על הציונות שלו, מתנכר לה, באשר היא כבר מאחוריו. “זה מכבר שחזרתי בתשובה על “חטאות נעורי”, על שאמרתי להביא פתרון לשאלת-היהדות על-ידי רעיון מיכאניסטי, רעיון ארצי-מדיני”. הוא מדבר, אמנם, במאמר זה על שני הקנינים העיקריים, שהם בעינינו גוף הציונות: על ארץ-ישראל והלשון העברית, – אך נושא הוא מדברותיו עליהם “יפה”, מתוך יחס שמלבר, ולא מתוך יקוד-הלבב, כלפנים בימות ה“זעלבסטעמאַנציפּאַציון” שלו. הוא אומר, שהוא אוהב את ארץ-ישראל, מאמין בעתידה, מאמין, שישראל יעשה בה שוב גדולות, אולם הכיר עתה ברעיון זה ובדרכי-התגשמותו “חוצפה” כפולה: “מצד אחד – כלפי כל הקושי הממשי, שהוא גדול ועצום כל-כך – – – ומצד שני – כלפי הנצחיות של עמנו. כי העובדה, שאין זו זקוקה לחשבונות-העזרה שלנו! שעת-הכושר, שעת-הבירור, גם בגלות תבוא, ואז יקום ישראל וזרמי-חיים, זרמי-יצירה חדשים יפכו בתוכו, בארצות-פּזוריו וגם בארץ ישראל” (פּזור-האותיות שלי).

וכן מקיים הוא גם מצוות ו“הדַרתּ” ביחס ללשון העברית. מכיר הוא, שהעם מחבב את הלשון העברית, אבל מחבב הוא דוקא את “לשון-הקודש”, זו אינה מדוברת עוד, לשון-התפילות, וגו‘. העם הרגיש, שבלשון העברית קנין גדול לו, לאומי-דתי, מפאת היותה בחינת “קנון” דוקא, מהיותה נצחית דוקא, וגו’. אולם “מפחד הוא, ותמיד יפחד, שמא תגרום העברית הספרותית – ואין צורך לומר העברית המדוברת – רעה רבה ללשון קדשו, לעברית הנצחית, בת-האלמות. כי מיטיב העם להרגיש דרך-הרוח; הוא מיטיב להרגיש, כי רעיון הדבור העברי – סמי מכאן את אי-היכלת, הגלויה לעין, של הוצאתו לפועל – אינה אלא חוליה אחת נוספת בשלשלת השאיפות, המכוונות ביודעים ובלא-יודעים להמעיט דמותה של רכוש-הקדושה ביהדות, לעשות את המורשה הלאומית חול, מורשת התקופה הלאומית הדתית הגדולה, ולהפחית ערכה עד היסוד בה”. הקורא נוכח לדעת מן הציטאטים המועטים הרשומים כאן, שמה שמתייחס לציונות, בת תקופתו הראשונה, פוגש מצדו יחס קפוא, יחס של הדרת-כבוד, כביכול, אך יותר מזה הוא פּולמוסי מתוך סרקאסטיות. לעומת זה, הדברים שבמאמר הנזכר, המתייחסים לתקופתו השניה, שבה היה שקוע אז עוד בראשו ורובו, והמתייחסים לתקופתו השלישית, שזה רק עתה רמז לו אופקה מרחוק – יש בהם מנשימת לבו החם. יש לו יחס רב לתוכן שבהם, לנאמר בהם.

וזוהי בקירוב השקפת-חייו בתקופתו השניה, תקופת “הלאומיות בגלות”: "וגלוי קבל עם אני אומר: אין גם אימת-הגלות עלי עם כל מרודותיה ופחדיה. – – – העלינו לחשוש לגזר-כליה עכשיו, כשהפּזור בין האומות, אדרבה, משמש מעין ערובה לקיומנו? ולא זו בלבד, אלא שהפּזור עצמו אינו מקרה מיכאני, לדעתי, כי אם הגלות הנה אחת המשובחות והנאות בעליות-הרוח. ובכל זאת הלא נתנה לנו דבר-מה מן הגדול ומן הנצח, ואין ביד ההפלגות של מפחדי-הגלות למחותו מספר העולם. – – – הצורך בטריטוריה בתור תנאי מוכרח להתבססות תרבותית הולך ופוחת. – – – ודוקא העם היהודי הן יש לו נסיון מפותח בנדון זה, וכל האותות מוכיחים, שהוא הולך ומסדר את מהלך-חייו בדרך של תרבות מאוחדת אינטר-ארצית.

ואשר לערכה ועתידה של לשון-הגלות, האידית, הוא כותב: “אני מאמין בכחה, ובעתידה של הלשון היהודית, בין בשביל הצד הרוחני ובין בשביל הצד החולוני של החיים העמיים שלנו; ואשר לצד החולוני – גם, ביחוד, בתור בסיס ליצירות קולטוריות ובתור מצע לזכויות אבטונומיות”. הוא מאמין “כמו כן בכחה, בערכה ובנצחיותה של הלשון העברית” (הוא יודע לעשות מחמאות!). אך הלשון העברית לא תצויר אלא בתור סגולה יתירה בקנינים העממיים, בתור קנין רוחני. “ושורת-הטבע נותנת, שאין היא יכולה לשמש בטוי לחיי-האמונה במקום הלשון החיה, החיה בזמן, המשביע כל הצרכים החולוניים – ומכל-שכן שלא תוכל להיות כזאת בשעה שתחל תקופה של התרוממות ועליה לחיים הדתיים הללו, וקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר, שאין עברית חדשה יכולה לשמש להם מבטא-לשון, שלוקחים מבית-גנזיו של הבלשן ורוצים לשימה ביגיעה רבה בפי העם ובלבו. כי את התפקיד הזה תמלא לשון-העם, הלשון המדוברת בפיו ויונקת שפע דרך צנורות-נשמתו היותר כמוסים וחבויים. והריהי בשביל שלשת רבעי-עמנו – ודוקא בשביל אותם שלשת הרבעים, שהם, רק הם, לבדם באי-כחה של יהדות מלאת ליח וכח-צמיחה – הלשון היהודית המדוברת. ונביאי-החסידות הראשונים יוכיחו”…

“אין הגלות לא-נוחמה באותה מדה, שהיא נראית לרוחות נדכאים”. ומצד שני, גם “ארצנו, ארץ-ישראל, ראתה אותנו בשעת קלקלה ודלדול, ולא עצרה כח לעכב את הירידה – הירידה הנפשית, לא רק המדינית”. “אין גלויות מתות כמות ממלכות”.

כזהו, בקרוב, חוג-רעיונותיו של בירנבוים בתקופתו השניה, תקופת “הלאומיות בגלות”, וממנו, כנראה, לא זז גם בתקופתו השלישית, ב“תקופת-הדתיות”; אלא שנוספה על רעיונות אלה זו גולת-הכותרת שבהשקפתו: רעיון-הנצחיות. רעיון זה, שהבהב בלבו של בירנבוים עוד משחרותו, מתמיד, התלקח הפעם, במאמר זה, לשלהבת-יה מאירה, מחממת. “יש לנו ערבון בנו בעצמנו, בנצחיותנו. כי במקום שיש נצחיות – יש תכנית נצחית, – – – כן מתרוממת גם התכנית הצפויה לעם היהודי מעל לארץ-ישראל ולגלות גם יחד”.

“בראשונה צריכה התכנית הצפויה לנו להתחיל שוב להראות כחה במובן של התקדמות. בראשונה צריכה שכינת-עמנו להגלות עוד פעם בכל נפלאותיה ולהביא אותנו אל התעלויות חדשות, אכסטאזות חדשות וערכי-נצח חדשים. בראשונה עלינו לשוב להיות לגוי קדוש ויוצר”. “עלי להגיד: – שעל סדר-היום עומדת עכשיו תשובת-ישראל אל הכרת לאומיותו האלהית ואל הכרת הצורך בהכשרתה של זו להתקדמות וליצירה”. כאן כבר עומד בירנבוים על מפתנה של תקופתו השלישית: תקופת-הדתיות. או נכון מזה, תקופת “הלאומיות האלהית”.

נפלֶה הוא בירנבוים משאר הוגי-הדעות מסוגו, שרובם הנם תיאורטיקנים של אידיאה, אנשי-עיון גרידה, שהגיגים בלבד הוא התכלית עצמה, בעוד שלבירנבוים האידיאה נעשית מין מצווה מעשית, שהוא גופו חייב לעשותה, לקיימה. כל רעיון שובה את לבו, מוצא, אותו מוכן ומזומן להיות החלוץ שלו, עד כדי התמכרות בחרף-נפש. כשבירנבוים הוא ציוני, הכל סביבו נסער, בוער מרוב התלהבות. וכשהוא חושף את יהדות-המזרח – הריהו פורש אותה כשמלה לעיני-העולם. וכשהוא נעשה חסיד-הפּוליטיקה-של-הווה, הריהו מעמיד עצמו גופו בראש החזית, למול אבני-הבליסטראות הפוצעות ביותר. וכשהאידיאה נעשית לו חזות-הכל, אבן שתיתו של קיום-העם – הריהו רוכש אותה לעצמה עד כדי לבטא בה רעיונות למלוא-עמקם, עד כדי להעשות לעורך של עתון באותה לשון, עד כדי קריאת ועידה עולמית של סופרים וחובבים אידיים מכל תפוצות-הגולה, לתכלית בצורו ושכלולו של קנין לאומי זה.
ובסופי-הסופות, כשהוא נעשה דתי, כשהוא רואה בדת את נשמת-היהדות, שהיא בלבד יסוד קיומו הנצחי של ישראל – שוב אין הוא יכול להשאר חפשי, כדוגמת התיאוריטיקנים של החסידות, החסידים האשכנזיים האוכלים טריפה, אלא הוא נעשה יהודי כשר וחרד לכל פרטי-הפרטים. לפני שנתיים, חמש-עשרה שנה אחר תקופת-הבחירות הנזכרת למעלה, שוב ראיתי את נתן בירנבוים פנים אל פנים. זה היה באולם “קונטיננטאל” בווינה, שנמלא יהודים מכל המינים: אדוקים חרדים לדבריו וצעירים מלאים סקרנות. בחבורה של יראי-שמים הופיע בירנבוים על הבימה, חבוש יארמולקה, גופו הושח קצת, זקנו הארוך והשחור הפך לבן. אבל אך פער את פיו הכרתי את רתת-קולו, זה קו-הצרידות שבו מחמת התרגשות. נושא הרצאתו היה, כמדומני: “תעודת עם-אלוה”, או בדומה לזה. התוכן היה זה, שהוא אצור ברובי מאמריו מן התקופה השלישית: אלהות! זו אינה אצלו תעודה בלבד, אלא משאת-נפש, שוועת-אנוש. “היא אינה מופיעה בקפאון פּלאסטי, אלא בתנועה דראמאטית בתור המאציל הנצחי של הרוח והנפש, שבדרכיו עליו ללכת מנצח לנצח” ¹ ).

העם היהודי הוא במצב בלתי-נורמאלי ביחס ל“נורמה” המקובלת, הרגילה, של כל העמים, אולם “אי-הנורמאליות” שלו אינה מקרה היסטורי, ואינה חסרת-רעיון, אלא מונחת בעצם מהותה של היהדות. “טיפוס-הנצח הזה של גוי, אשר ניתק את עצמו, כנראה, מן היסודות ה”טבעיים" של קיום-עם – טיפוס כזה עומד במרכז-העולם ² ). “דוקא בקיום-העם זה, הניתק מן היסודות ה”טבעיים“, חי כח מתן-צורה מיוחד במינו, שפע של סגנון-חיים ושירה, טיפוס-סגולה של אדם ההולך קרי בדרכי החיים המעשיים”. לנוער הסקרני שבאולם, שלמשמע דבריו של בירנבוים נתעורר

בו מעין מנוד-ראש ועבר על פניו צל של חיוך, הרעים בירנבוים בקולו: “היהדות היא התקוממות נגד האנושיות השקועה בחיי החושים וחיה חיים מצטרפים מרשמים, בקשות ותאוות, שאין בהם רעיון ואין בהם סדר, במקום שעליה להבנות מבפנים אל החוץ על-פי הסדר, שקבע אלהים. היהדות היא מרד נגד סבל-הירושה של שגעון-הגדלות האלילי הקדמון, אשר יכונה לפעמים “חופש”; היהדות היא הקריאה לאחדות נצחית עם האלהים ולהכרה משותפת ברצון אלהים וחוקיו. היהדות היא רצון לבטול החטא על-ידי חנוך עצמי נצחי בחיי-יום-יום”.

ועוד הרעים בקול אדיר: “אנחנו סדרנו את העדה הקטנה שלנו בשבילו, בשביל אלהים, ולא בשביל תשמיש הכח המוגבל שלנו”. וזהו סוד נצחיותנו: קשרנו את גורלנו עם הנצח. ובסוף נאומו הביע בירנבוים בקירוב משאלה זו: היהדות הדתית בצירוף הנצרות והאישלם חייבים לערוך מחאה נמרצה נגד רוסיה הסוביטית על שהיא מדכאת בזרוע ופוגעת בגסות בכל ההרגשה דתית של איזו כת שהיא. בדברים חריפים השתער הנואם על האינקוויזיציה הסוביטית, החפשית, שהיא פרי אלילות נתעבת, המסתתרת תחת מסווה אַתיאיסטי. כאן הואר לבסוף, לרגע, בירנבוים האקטיבי, העֵר – בתחום, המשַמרות – בניגוד לבעלי-התודעה החנוטים, הארכיאולוגים, שבעצם, כמוכח למעלה, תורתם מחלחלת בתוך מעיו.

מהו הגשר, שהעביר את בירנבוים אל דתיותו בצורה כזו, עד שנעשה קברניט של “אגודת-ישראל”? שהרי מן הנמנע הוא, שתהא ריליגיוזיותו תולדת השקפתו הריאליסטית על ה“גלות” וה“אידיש” והפוליטיקה-של-הווה מתקופתו השניה. היתכן, למשל, שחיים זשיטלובסקי, שאף הוא עומד על בסיס של השקפה גלותית ואידישיסטית, יגיע למסקנתו של בירנבוים? שיהא נעשה ביום מן הימים דתי וחרד? גל-מבריח תקופה לתקופה ביצירתו של בירנבוים – אין לבקש. לא הוא עלול לשמש דוגמה של חטיבה אחדותית. הטיב רעי לציין אותו באזני: בירנבוים הוא מין סולם, שכל דרגות הלאומיות שלנו לניגודיהן וסתירותיהן השונים נשלבו בו. איזו סקרנות קננה בו תמיד לטעום את הכל. מטבע-ברייתו נדחף למעשי-הקפיצה שלו.

מהו, איפוא, הכוח-המניע המונח בטבעו, שדוחפו למעשי-הקפיצה התכופים שלו?

– היאוש.

כפאראדוכס תצלצל מלה זו ביחס לאדם כבירנבוים. שכידוע לכל, הוא חיובי, בעל-פתוס, אופטימיסטן תמיד. אולם, אם תבחן דעה זו עליו על-פי עובדות-חייו – לא תשלל. לא! שלא מדעתו הוא יאשן מטבעו. צריך הוא לאחיזה לבל ימעד. היום אחז בזה, למחרתו יוואש ממנו. מחרתים ינעוץ כפיו בדבר שני, ויאחז בו בכל מאמצי-כחותיו. כי לבירנבוים נגלו תהומות חיינו. אלא שאין הוא מסוגל כברדיצבסקי וברנר לעמוד על עבריהם, בלא סחרחורת-ראש, להתריע ולהתרות עליהם, אלא מדדה הוא מעל גביהם עד שהוא נאחז מפקידה לפקידה באיזה קנה-שבלת. כזה היה מהלך-השתלשלותה של אישיות זו לתקופותיה ועונותיה המרובות והשונות, עד – עד שנכנפה כצפור קצוצת-כנפים תחת כנפי-השכינה… נכנפה כולה למצוא מפלט והצלה.

כי בדתיותו של בירנבוים אין מורגש, כמו בכמה משאר דבריו, ששואף הוא לסול נתיבה… אדרבה. בה יש הכנעות. משום הפקדת-גורל… ברי לו לבירנבוים, שנחלתה של האומה נשמרה עד היום בידים האמונות של היהדות הרשמית הלזו: השלשלת הנמשכת מן הנביאים והתנאים עד אחרוני בעלי ה“שטריימלאך” וה“ירמולקות”. אל נא לנו לעשות אכספּרימנט ולשנות מזלנו זה.

דתיות זו אינה, לדעתנו, אלא תולדת היאוש הבלתי-מפרה שלו שלעת-זקנה. ומשום כך יכול היה בירנבוים לתת את ידו לפוליטיקנים של “אגודת-ישראל”.

אנו, היושבים בארץ-ישראל, בני-הציוניות, לא היה לנו כל מגע שהוא עם בירנבוים לא לפנים וכל-שכן שאין לנו כזה עמו היום. אנו לא האמנו לחזות הקשה שלו, לא על ארץ-ישראל ולא על הלשון העברית, וכפרנו, וכופרים, בעיקר ערכי-הנצח שלו: “גלות” ו“אידית”. ושותפותו עם אגודת-ישראל" כיום ודאי אינה עלולה לקרבו לרוחנו. ואם הוא משמש בכל זה לכותב הטורים האלה נושא להתענינותו, הרי זה לא רק מפאת הדראמטיות המגרה שבאישיות טראגית זו, – אלא מפאת היותה על חליפותיה ותהפוכותיה סמל חוסר-המנוחה, אי-הספוק התמידי אשר לרוח-עמנו התוהה.

נתן בירנבוים, למרות לקוייו ופגעיו, או הודות להם, הוא אות-הבעה בולט לחפוש, תהיה וחתירה שלנו לפנות-חיים שונות. אחד ממחוסרי-השובע המעטים שבתקופה שעברה, שהוא כמעט אחוז- הבולמוס. ביצירתו הספרותית והאישית כולה פזורים גרעיני-הפראה לרוב. הלואי שלא יהיו עתה לברות לפוליטיקה המחבלת של “אגודת-ישראל”, שלה הוא מכהן בשעה זו. תר"פ.

מאמר ראשון

שבעים שנה מלאו לנחום סוקולוב – וניתן לומר בודאות, שלמעלה מיובל-שנים שרת את עמו יום-יום בלי הפסק. עבד נאמן לעם קודש היה תמיד, בהתלהבות וברעננות, על פי אפנים ודרכים שונים. ובסקרנו לאחור, למשטח-השמיטות הלזה, משתרע הוא לעינינו כטריטוריה ת“ק על ת”ק פרסא, רבת-המחוזות והמחזות ומראות-נוף מרובים, מופלאים ומגוונים. כי מרחביה ורבגוניות הן התכונות הראשיות במסכת-האישיות הזו. כי סוקולוב בטבעו אינו טפוס של “תמצית”, שהיה יכול לקפל את מהותו העשירה בשטח-שנים זעום כדוגמת סמולנסקין. באופן אינסטינקטיבי “חס” סוקולוב על חייו, על טפה שלא תגרע, בכדי שיגיע לגלוי עצמיותו למלוא עצמתה כולה, עד גמירא. וקרום-הקפאון שלו שלעתים, המדומה, מכאן יסודו. ברם, מבעד לעבי-השריון מפעם לב חם, החותר במשוטיו תמיד, עד לתכליתו. זה למעלה מיובל שנים לא עבר על אדם זה יום אחד לבטלה, יום-חולין, ללא יצירה וללא טפוח ושכלול מהותו. צעד בצעד הוא פסע באון, לקראת חופי, שחזהו בעיניו ואוָהו לו. הוא צעד לקראת מטרתו, מדרגא לדרגא, אגב השתלמות תמידית, גירסא בלתי פוסקת, מתוך הכרת כובד-האחריות, כובד ההר הכפוי כגיגית…

נחוץ לעניננו קולמוסו של בעל ה“אישים”, בכדי – כמתכונתו הוא עם האחרים, – לעבור עם הנידון שלנו שנית, בנתיבות שדרך בהן, לחיות עמו את ה“חויות” שלו, החל מהקורספונדנציה של בן הי“ד עד הרומן, העומד להופיע בקרוב בהוצאת שטיבל, של סוקולוב בן-השבעים. מאז ועד היום יש טימפו אחד של צעידה קדימה… משתרבב פה ושם גם איזה דבר קלוש, אך יתרו בו מתוח בחזקה, לא נתרופף. לא היה זלזול בקטנות מעולם, אך המגמה היתה אל שיא המרומים… להוט היה כבר העלם אחרי הפרסום, אחרי המוניטים. לא הסתפק בחבור מאמרים גרידא, כי אם אל ספרים צמא נפשו, בין במקור ובין בתרגום. והנה התחילו נושרים ספרים כמו מתוך שרוול-האשף: “מצוקי ארץ”, ספר-גיאוגרפיה על פי מוירו; וספר מקורי שהכיל 212 עמודים בשם “שנאת עולם לעם עולם”, שנדרשה לאחר חדשים מספר מהדורה תנינא. ו”ארץ חמדה", גיאוגרפיה של ארץ-ישראל על פי אוליפנט ותירים אחרים; עם זה הנהו מחבר “תורת השפה האנגלית”, ספר-עזר למהגרים לאמריקה.

גם החלה אז השתתפותו התמידית ב“הצפירה” בתור “הצופה לבית ישראל”, והפובליציסטן בלט פתאום בכל שיעור קומתו. בתוך האנדרלמוסיא הזו צפה ועלתה גולגלתו של סוקולוב, – אך פרצוף מסוים לא נסתמן עדיין. מה טיבו של עובר זה? למה הוא חותר ולאן יגיע? והנה בהיותו בן כ"ה מתחיל הוא מוציא את “האסיף”, המאסף הגדוש מחקר, מדע וספרות-יפה, שנעשה כמעט לספר-עם, ונמכר למעלה מרבבה טפסים. דוד פרישמן נלוה עמו. והוא גופו היה עושה בכל מיני להטים: מחקר, פובליציסטיקה ובקורת. נתחוור: ברנש זה אינו מהאברכים המפסיקים באמצע דרכם. אכן, זריקת “האסיף” למחנה העברים – היה בה מירית חץ קולע. הגשוש-של-בוסר פסק באותה שעה אצל סוקולוב. החתירה של משוטיו כאלו כוונה ללב-ים, לשיא-הגלים. ישאו נהרות דכים…

וכשנעשה אחרי זה לעורך “הצפירה” היומית. נשתחרר, הודות למגעו היום-יומי עם העם, מהמדע הנקשה של רבו חז"ס (שקסמו היה נסוך עליו בפסיעותיו הראשונות), והאימפולסים שלו חרגו ממסגרותיהם, אז הגיחו ממחבואיהם כל סגולות-רוחו הטבעיות: הפובליציסטן, הפלטוניסטן, הפייטן, המספר, המבקר, בעל המסעות והפופלריזטור של המדע. בימים ההם נסתחפו גליונות “הצפירה” ממטרות-הרוח העזים של אישיות זו. וריחות לבלוב נדפו מעברים, ואפרים של מרחביה השתרעו למרחוק.

היכולת הבלתי מוגבלה של איש אחד, בעל “גלגולים” שונים ומגוונים, הפתיעה והרחיבה העינים. נתעורר אפילו חשד של צרבריאליות מצד רֵעַ תמה למראה-פלאות זה; חשד של כשרון-שכל הכל יכול, – מחמת כח-ההענקה בנוסחות שונים שלמעלה מיכולת-האדם (חשד שסוּכל כהיום, הואיל והיצירה נשתמרה בלחלוחיתה אחרי עשרות שנים, כביום נתינתה). אכן, הרע התמה לא קלע לאופיו של הנידון. לא עמד כלל על טיבו. “ואומר אני לכם: – קורע סוקולוב לרגע המסכה מעל פניו במסתו על אטלס – כולנו, בני ביהמ”ד, הננו בשעור ידוע מוזאיק, זה פחות וזה יותר“. המקצועות השונים אינם תרתי דסתרי, אלא דרים בכפיפה אחת. ו”הקורא הנכבד“, זה הלוח-החלק לקליטת התגים באורח בלתי אמצעי, – לו היה בולמוס דוקא ליצירותיו של סוקולוב. על נחום סוקולוב היתה גאותו, הואיל והוא היה בעיניו מעשה נ”ס ממש, לא בלבד בר"ת. בו התימר בתור עמוד-התיכון של האומה, עוד לפני היות הציוניות והרצל: “לפני מלכים יתיצב!” הוא אזרח-התבל, בלא מליצה (כי אי פנה בעולם שלא היתה לסוקולוב דריסת-רגל בה?), שהודות לנדודיו הנצחיים היה מזרים תכופות ללב קוראיו מאויר-המרחבים ומרוחות-המרחקים והיה מפשיט אותם מפרובינציאליותם.

אילו זכיתי ליסב עם נחום סוקולוב ל“שלש-סעודות” פעם אחת בחיי בלבד, – היה מקמט הדוד צדוק את מצחו ה“אפיקורסי” באצבעותיו הגרומות, שאגב אף עבירה אחת לא היתה שרויה עליו – והייתי מאזין לקלוח-אמריו המפכה מפיו ממש, ומצא לי, – סגי לי בהכי לגמרי בעד כל הרפתקאות גורלי וסבל חיי…

לתנועת חבת-ציון נענה סוקולוב רק בקול ענות חלושה. עם הופעת הרצל, נלוה עמו סוקולוב במלוא כל כחות-התלהבותו ובהתמכרות כל חושיו, בתור נושא כלים, בתור חבר. כל כשרונותיו המזהירים העמיד לשרות התנועה, ביום ובלילה, ונכנע למשמעת ולפקודה כחייל נאמן. הרצל, – כאן היו מעוף והיקף שצודדוהו כמו לתוך מעגל-קסמים. עם הסתפחותו של סוקולוב לתנועה, – מהותו כולו נעשתה מרוטה וחדה ועמוקה יותר משהיתה.

החלום הציוני – עד אז לא נמנה סוקולוב בחולמים – הצמיח לו כנפים וחדש כנשר את נעוריו. העלומים צפדו לאישיותו מאז כעור אל בשר, וריוח לא היתה בינותם. הרצל הסתייע בו תמיד כעם עוזר נאמן, ונצל אפשרויותיו כולן להרמת קרן התנועה. וסוקולוב נמשך וערג להרצל בכח-קסמים, התחקה על שרשי כל מעשיו, בסתר ובגלוי, ולמד לעשותם כמתכונתו.

עם פטירת הרצל, הוטלו כמה מתפקידיו האחראיים ביותר על שכמו של סוקולוב, והוא מלאם בטקט, בעוז ובחכמה. הוא לא היה יורשו של הרצל, תלמידו ומחקו. תמיד בכל עלילה, נשאר הוא נחום סוקולוב עם טעמו המיוחד. פרצופו העצמי לא נטשטש בשום פעם. האנדרטא של סוקולוב, שתוצב פעם בירושלים, צריכה לגלם תכונותיו השתים האלה: יד אחת אוחזת קולמוס והשניה באמת-הבנין. מטרה אחת רחפה תמיד לפני עיניו של סוקולוב: תקומת הריסות האומה, הריסות התרבות והריסות המדינה. עם כל להיטות הטמפרמנט שלו תמיד היתה רק תכלית זו, האחת והיחידה, משאת-נפשו, שלה התמכר לעבד לצמיתות. כל כידודי רוחו נתזים היו תמיד מתוך מניע-היצירה הלזה. ושמא תאמר שוב: תרתי דסתרי? חשוב יהא לשמוע דברי-ודויו עצמם במכתב פרטי לגולדברג באמריקה בפרובלימה זו. “וכך היא המדה בעבודת ההנהגה הלאומית וכו‘. הנני טבעת קטנה ודלה בהרתוק הגדול של חכמי ישראל כדון יצחק אברבנאל ור’ מנשה בן ישראל – עפר אני תחת כפות רגליהם וגמד זערורי בערך אל גאוניותם! – שהיו כולם סופרים עוסקים בכל מקצועות התורה ולפרקים עובדי עבודת עמם ודורשי משפטו ולוחמי מלחמותיו, ולא עלה על לב אדם מעולם לערער על תערובותיהם ולנסות לקשרם למקצוע אחד, כידעוני זה שהוא קשור בטבורו לרגב האדמה שמתחת רגליו”. כמוכח, תרתי דסתרי – סמי מכאן. כי לפנינו אישיות-חטיבה אחת בעל תכונות מלוכדות זו בזו, המשלימות אחת את רעותה, וכולן ביחד מהוות את הדמות הענקית שלפנינו. כאן השקעה של עמל ששים שנה כמעט, בלי הרף, יום-יום, שלא מדעת ובכוונת מכוון, לעצוב הויה מופלאה, מיוחדת במינה, בצורה כזו, אלשנית.

מסכת-סוקולוב, בגיל השבעים, עוד לא תמה ונשלמה. דף חדש נפתח בפנקס עשיר הדפים הלבנים שלו, דף ה“רומנים” בהוצאת שטיבל. והטלגרמה האחרונה מהיום מודיעה: “סוקולוב יוצא לשם מגבית לדרום אמריקה”. דרך צלחה – מנהיגנו הצעיר!

מאמר שני

(עם פטירתו)

הגאונים ברובם, אחד מסימניהם הוא גם הריכוז, ההרמוניה הפנימית. אצל סוקולוב הפיזור, הבזבזנות והשפעיות כאילו סכּלו את סגולת גדולתו. היצירה הבודדה שלו נופלת היתה אמנם בשלמותה מזו של בעלי-הכשרון האיתנים; אולם הצירוף כולו היוה אישיות בלתי-שכיחה. האם היה כל יבול-רוחו העשיר תוצאה של כשרון-התפיסה וכוח הזכרון? לא אלה בלבד, אלא מדות-מוסר נעלות ששכנו בתוך נשמה גדולה (הן לא הובלטו מעולם מצד אציל זה, ולכן גם התנכר להן חלק מאנשינו), חוֹללוּ והמריצו את גלויו בצורה מוֹרכבת כזו. כי מהיכן ישאב כוחות ישיש מופלג כזה להתרוצץ באוירונים ובכל מיני כלי-רכב אחרים מדרום-אפריקה לאמריקה, מאמריקה לפולניה, לרומיניה, לצ’כוסלובקיה, לאנגליה, ומאנגליה לארץ-ישראל וחוזר חלילה לכל תפוצות הגולה ולחצרות מלכים ולויזירים. ולא ניטל עליו בלבד להביא לכל פינה את בשורת-הגאולה המגיהה את מחשכי ה“גלויות” ולהיות תמיד להוט ומלהיב אחרים, אף את הלבבות הצוננים והזרים ביותר, שכל הנושא הזה הנהו להם מלמפרע מדרש-פליאה; אלא שעל שכמו, בכבודו ובעצמו, הֶעמס גם התרמיל, כאותם שד“רים עלובים, ועליו גופא הוּטל לסדר את ה”מגביות" לכלכלת התקציב הממלכתי שלנו. (כמה יגיעות-גוף ובזיונות כרוכים בזה). ומהיכן מקור הכוח הפיסי הלזה לאַחר שבת בלילות אחר ימות-עמל כאלה, ולעסוק במרץ בתיקון בדק היכל-הספרות: הפגום יתוקן והחסר ימולא – מסה למופת, מונוגרפיה, ספר פילוסופי, חיבור חברותי, רומן, אנציקלופדיה בלשנית. מפעלים בקנה-מדה כזה נוצרים בעצם רק מכוח רגש-אחריות עצום, מתוך אימת-ההעדר הלאומית האיומה, מתוך עומס סבלות-דורות; מחמת מסירות-נפשו לאין מצרים להויה הלאומית, שמעוּרה היה בשרשיו בקרקעה, בכל שכבותיה, מאחריתה עד לראשיתה.

גאותנו על סוקולוב שמתוכנו, מקרית-הספר, יצא למלוך; טפּס ועלה לשיא-הפסגה במשמרות-האומה עד ליד הגה תנועת-השחרור. הוא לא היה קיצוני מימיו ולא שגה בחלומות מטבעו. טפוס של דז’נטלמן גמור היה, בעל מתינות ואורך-רוח, תרבותי עד לזבולא בתריתא, – דוקא הוא, ספוג היהדות הטפוסית, חניך בית-המדרש. גם בעודו עלם רחוק היה מהתרגשות והתפעלות: מורשת אבות היתה זו לו – אצילות, הבלגה, שמינית שבשמינית יוהרא, מנתם של בעלי-יחש. (מקור מחצבתו:רבנות). ראשית עסקו היתה: חיבור ספרי-מדע בעקבות אחרים. ההשגה היתה בכלל:ספרים, בשרא וכוורא ולא עניני פרפראות. בטמפּוֹ כבוש, חשאי, חתר סוקולוב במשוטיו ללב ימים, אכן בארבות-זרועותיו הורגשה השריריות. עם “האסיף” באה הסעת ספינת-הספרות משרטון ה“בטלנות” למרחק – מהלך ת“ק פרסאות. והעתון היומי – היצירה מבראשית הוטלה אמנם על שכם ד”ר יהודה-ליב קנטור, שהשקיע בה הרבה לשד-חיים, ברם הז’ורנליסטן המובהק, הער והגמיש, רב-הגונים ורב-הקסמים למופת, היה נחום סוקולוב בעל “הצפירה”. הוא חוּנן בתפקיד זה מטבע ברייתו והורה הדרך לעתונאים אין מספר, ועד יום מותו לא דמה ולא שוה לו איש ולא עמד שום עתונאי עמו בהתחרות. כהרצל יצר גם הוא לעצמו את הפיליטון המיוחד שכּלל סוגים מכל ענינים שהם. “משבת לשבת” שלו – שום סופר לא יכול היה לחקותו. זה היה עלון באותיות-פטיט מגובשות-תמציתיות, מעשה משזר, תשבץ-פסיפסים; רגש, ציור דמיון, הוּמוֹר ופילוסופיה.

מוזאיקן זה מלא ברוחו את כל חדרי היכל-הספרות. ההיה זה חיפוש ותהיה על קנקן עצמו לבלי הפוגות? בודאי ובודאי. כמובן שסוקולוב לא בלה את זמנו בגשושים אלה לבטלה. ודאי שהוא הכשיר את עצמו ולמד תמיד והתכונן ליעודו בעתיד. לא בלבד ב“דברי הימים” שלו ליטש את עצמו לתפקידו בתור ויזיר-החוץ שלנו לעתיד לבוא, אלא גם בדברי-יצירתו כולם חתר אל עצמו וחשף כל תפארת-נפשו וחוסן-רוחו. רק עם התנערות הציונות בקנה-האַמה של הרצל, רק נוסח-תחיה כזה בהיקפו הממלכתי ובתנופת-ידו הרחבה הלם את האישיות מטפוס סוקולוב, וכר נרחב נפתח לשפעת שאר-רוחו וסגולותיו הנאדרות. איש-הספר הנאצל וחכם-המדינה נקרא באותה שעה למלוי תעודה עילאית במפעל שחרור-האומה.

נושא-כליו זה של הרצל לא בא אמנם לגלויו המלא בהעדר המנהיג. את כסאו לא ירש. למראית עין קמו אמנם נשיאים אחרים במקום הרצל: וולפזון, וארבורג ועוד, אולם, למעשה, רקמת פעולתו המדינית של הרצל נטוותה בחשאי ובמלואה על ידי סוקולוב כל אותן שנות “בין הזמנים”. ובהגיע שעת-הכושר הגדולה, בתקופת המלחמה הכללית, נמצא סוקולוב עומד הכן ביחד עם ויצמן ועמו יחד יגע וחתר בכל מאמצי כוחותיו הגדולים לביצוע אידיאל-התחיה. זו היתה פרשה קשה מלאת אחריות, המערכה המכריעה במסכת חייו וחיי האומה. כל מדות-נפשו, כבושי-רוחו ואישיותו סייעו להישגים גדולים. ביותר פעלו בזה: הבינה, המתינות, הטאקט, ולא בשורה האחרונה: התלמיד חכם שבו. הוא לקח לב הכל שבי, כפי שמעידים עתה לאחר פטירתו מדינאים ממדרגה ראשונה. הוא לא היה חקוי לדז’נטלמן הלועז אלא משלנו היה, מבני הלל, מהמקילים, מאוהבי-השלום, מבעלי אורך-הרוח. הגיע למדרגת החסיד שב“כוזרי” (אידיאל האדם מישראל לפי השגת החבר), בעל ההרמוניה הנפשית, בעל התאמת המדה ביצרים, עד כדי מתן סיפוק גם ל“כעסני” שבו (עפ“י ה”כוזרי"). אמנם גם היו מתרעמים נגדו ומונים אותו על שלות-רוחו האפּית, על חוסר יציבות בו, על ריפיון מרץ, על הן ולאו ורפיא בידו. אכן, המתמרמרים שגו בראיה. אמנם דיוקן מראהו של סוקולוב היה תמיד שלו, שקט ללא קמט-דאגה. ברם, לבו בתוכו פנימה היה כולו להב, סנה בוער ועינו אוּכּל. ואמנם סופו העיד על תחילתו. איש שלו זה ניסע לפתע יתרו בו, בהתפלץ בו לבו, למראה מפעל-התחיה בסכנה. דז’נטלמן קר-המזג הלזה, המבליע הכל בנעימה, נתפּס פתאום לעת זקנה בקלקלתו, בסנטימנטליות שלו. לבו נשבר בקרבו.

היתה לנו “חולשה” חזקה לסוקולוב, לנו בני-גאליציה. העתון “המליץ” לא נשתרש בתוכנו ותנועת “חבת ציון” לא עשתה נפשות בשפע בארצנו. פסגת פעולת “חבת ציון” בגליציה היתה המושבה “מחנים” בארץ-ישראל, והיא שגרמה, להותנו, אכזבה וכשלון לתנועה. הציונות של הרצל חוללה בקרבנו אוירה של ימות-המשיח ורטט צפיה לגאולה. “הצפירה” היתה לחם-חוקנו (מורשה לנו מאבותינו), ועליה התחנכנו. יתכן שהודות לפולניוּת שלו נקלט כל כך נחום סוקולוב על תלמי-הלב של יהודי גליציה. התרפקנו על שמו בכל גלגוליו וצירופיו: נ. ס., הנ“ס, אורח לשבת וכו', והיה בעינינו ההתגלמות העליונה של ספרותנו. כולנו, כזקן כנער, רחשנו לו חבה והערצה לאין ערוך. מלבד “דברי הימים”, “משבת לשבת” ויתר המדורות הקבועים שלו בעתון, העניגתנו לאין שיעור שירתו הפרוזאית שהותאמה לנושאי-הזמן התחייתיים והיתה הולמת את שגב-הנפש של ימות-המשיח ההם, מלבד כרכי “האסיף” ו”ספרי השנה" הכרסתניים שחפשנום בספריות והיינו בולעים אותם בבולמוס קריאה שלא ידע שׂבעה, – אלה מאספי ה“כל בו” שהיו מלאים מזוה אל זוה דברי-ספרות הגונים מכל המינים – הרי הפתיע אותנו סוקולוב עוד יותר בפרי-רוחו של תקופתנו אנו, ביחוד ב“הצפירה” השבועית, ביתר בגרות ובישול וביתר ריכוז ועומק. ראה זה פלא: לא נבצר הימנו מאומה. הנה תרגום ספר על קאנט, הנה מסות גרעיניות מפרכסות; והרי לפנינו “פתוחות וסתומות” גלריה של ציורים דקים וענוגים מלאי הומור; והרי מסות מסע מארצות רחוקות פלאיות. אזרח ונודד בו התלכדו. ענין רב היה לנו באישיות מופלאה זו היציבה ומעורה בשרשים בקרקע, ועם זה נעה ונדה בכל קצוי-תבל ואוגרת כדבוֹרה את מתקה ודבשה מפרחי-היופי של כל הארצות (שמונה לשונות ידע על בורין בפה ובכתב). האיש הפקח הלזה לקח את לבנו שבי בחנוֹ, יפיו וכלליותו. אזרח העולם הריהי פרזה מעוכה, אבל את שום אדם לא הלמה כה בצדק בתוכנו כמו את סוקולוב וזכורני, כד הוינא טליא, לכשהגיע חג חצי היובל לפעולתו הספרותית, רעש כל כך העולם שלנו מכל ארבע כנפות הארץ והריע לעומתו מתוך רחשי-הערצה, אף מפינות נדחות ביותר. ועוד מצלצלים באזני החרוזים הילדותיים שנשלחו טלגרפית באותו חג לבעל-היובל מאחד הנערים באחת עיירות-גליציה המדולדלות בזו הלשון:

ר' נָחוּם סוֹקוֹלוֹב שְׁמֶךָ,

“אוֹרֵח לְשַׁבָּת”הִנֶּךָ,

לִשְׂפָתֵנוּ רַב-הַחוֹבֵל,

הֵידָד, יְחִי חֲתַן-הַיּוֹבֵל!

וְעֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה

בְּשׁוּב ד' שְׁבוּת עַמֶּךָ

כִּי הִיא מְגַמָּתֶךָ

וְזֶה נָעֳמֶךָ.

הנער חשב לתומו שהוא הראשון מפענח את סוד הפסיבדונים של “אורח לשבת” וזולתו לא עמד איש בסוד השם הזה.

לכל בר-בי-רב ידוע שבשעה שסוקולוב עסוק היה בראשו ורובו בתנועת-השחרור לא פסק קולמוסו לפעול אף לשעה קלה. להפך. דוקא בשעה שכל מעיניו היו נתונים לעסקי-המדיניות ששוללים בהכרח כל המרץ וההתרכזות, לא פסק פומיה מגירסא. ולא עוד אלא שבהעדר הרוחניות דומה היה לדג בלי מים, כי רק מכוחה ובהשפעתה בוצעו כל יתר פעולותיו, כאילו היו ניזונים בעיקרם הימנה. ולאו דוקא למאמריו הפובליציסטיים הכרוכים בהכרח בעבודתו הפוליטית, המכוון בזה, כי אם ליצירתו הספרותית הענפה, האובייקטיבית, המחוסרת גושפנקא של “התחיה”.
נראה איפוא שדוקא הודות למשק-התנועה העצום ששרוי היה במערבלתה, דוקא מפני שפע הרעש שמסביב והיסח-הדעת הכללי, ניתן היה לו להתבודד, להתיחד עם נפשו ולהעניק פרי-הלולים ממיטב רוחו. כי יצירותיו הגדולות של סוקולוב, פרי שנותיו האחרונות, בתקופת קברניטותו, הנן בכמות ובאיכות ממיטב בגרות רוחו. גדולת-אישיותו, בשלבה העליון, חופפת עליהן. הספרים “אישים”, “האני הקבוצי”, “שפינוזה ותקופתו”, וכל המונוגרפיות, הזכרונות, המאמרים, הפיליטונים, השיחות והספורים הפזורים על שבעה ימים של עתונותנו וקבצינו הספרותיים הם ממיטב היצירה בספרותנו העברית. אותם יצר בשעות החשאיות, בדממת-לילה, לאחר סערות-היום, לרוב. כפי שמסר לנו עובדה נאה המטיף מסליאנסקי היה סוקולוב כותב לאחר ימות-עמל, בשעה שלש בלילה, “בנפול תרדמה על אנשים”. וכששאלהו מר מסליאנסקי בתמימות: “ומתי תנוח”? – השיב גם סוקולוב בתום לב: “ומתי אכתוב?” באותם הלילות טיפל בעיקר, כפי השמועה, גם בחיבור מלונו הגדול, זה הלכּסיקון שאומרים עליו, כי הוא גולת-הכותרת של יצירתו. כי הלשון העברית היתה לו באין ספק אידיאל-האידיאלים, היקר מכל יקר, שבה ישׂפיק כבילד-שעשועים. שהרי תמיד חטט בין הגרוטאות ובבתי-גניזה ושוקע היה במצולות ונבכים ושולה היה כאמודאי ותיק כל מיני מכמנים ושבצם כאבנים יקרות במטוה-תרבותנו. לא מלה אחת בלבד ולא פסוק בודד קנו להם בזכותו זכות-אזרח בספרותנו.

ועכשיו, לאחר הפטירה, עוד עובר על גדותיו זרם מעינו של סוקולוב. וכפי הנמסר מהמקורבים שלו, עומדים עוד להתפרסם ספריו אלה: רומן על הרמב"ם, חיבור על גבורת ישראל וגבוריו ועוד כמה מונוגרפות (ביניהן אחת על מנדלי) וכו'. ואחרי זה עומדת להופיע משנתו בציונות מטעם הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, וכן מפעלו הספרותי המובחר על ידי “מוסד ביאליק”, שהיה מיסדו ונשיאו. פרשת-סוקולוב תהא איפוא חוזרת במסכת-הויתנו.

העם ראה את האיש הזה, בעודו מעורה בתוכו, מתוך פרספקטיבה היסטורית. ידיעתו הרבה בלשונות, בקיאותו בכל מקצועות התרבות והחיים, כשרון-התפיסה שלו וכוח-זכרונו הפינומינלי – הפשיטוהו מעל בית-חמרו ונעשה בעיני העם כאידיאה, כנ"ס מן השמים. ובאמת, שפע זה של תנובת-רוחו בכל פינות-התרבות ושדות-העלילה היה בו כדי להעסיק והטריד עשרות אנשים בעלי-כשרון. הוא האחד עשה עבודת רבים בקלות, ללא עמל, ולא ניכר היה שהוא מכתף משא. שהרי יכול היה להיות גדול הודות ליתרונותיו הבלתי-שכיחים גם מבלי שיכתת רגליו ממדינה למדינה ומבלי לחזור על הפתחים עם תרמילו? שהרי יכול היה להיות מדינאי מובהק מבלי שיבזבז את חילו לפובליציסטיקה המכלה מבשר ועד נפש? אבל הוא היה הנשיא וגם הַשַמָש מפאת רגש אחריותו הלוהט שלא נתן דמי לו, מפאת סבל עמו לבלי נשוא שרבץ על נשמתו.

ומהו איפוא הסך-הכל של כל מהות חייו: הסופר והמדינאי שבו – מי משניהם עדיף? “גלגול” מי משניהם היה הטבעי, האמתי? כמוכח לעיל המדינאי שבו ינק בלי הרף אך ורק מרוחו (ואולי כל המדינאים הגדולים הם במתכונת כזו?). גם הוא היה, למרות מתינותו ושקטו, “משוגע איש הרוח”. ועד נשימת-אַפּוֹ האחרונה משועבד היה ליצירת-הרוח לצמיתות. וגם מלאך-המות שארב אחריו באלף העינים שלו ונראה היה שלא יצלח עליו, מצאוֹ – כפי הידיעה האחרונה – עובד לתומו ליד שלחן-הכתיבה שלו. הוי, גורלו של האנוֹש האָנוּש: מעם מזבחי תקחנו – –

הכדאי והגון לעמוד ולתהות על קנקן אופיו של הסופר הזה? ותאריך יובלי? האם שנת השבעים ושמונה בחיי-אדם, שנה כשרה לחג-יובל? תהלה לאל, שגם תאריך נמצא לנו: חג-הששים לפרסום מאמרו הראשון בדפוס ב“משנה מגיד” בעריכת דוד גורדון. ובכן, הכל אתי שפיר, אלא שהנושא גופו “מתחלק מבין האצבעות”. קשה מאד לסקרו ולהקיפו מהחל ועד כלה (על כלה אין לדבר, הואיל ובודאי נערמו אצלו בינתים ספרים חדשים, המצפים לגואל), כי בטפלך בו, יהא נדמה לך, שנתעית ליער עבות ומסובך, – ואין למצוא מבואיו ומוצאיו. כיצד למַין את הסוגים השונים באוצר-הרוח הלזה? כנוס ופזור משמשים פה בערבוביא. הספרים המכונסים תובעים לעצמם, לפחות ארון; והמפוזרים – ארונות רבים לא יכילום. כי לפנינו שפע יצירה מכל המינים: היסטוריה, פילוסופיה, בקורת-המקרא, מסות ספרותיות ומאמרי-פובליציסטיקה וכו'. ואם כי לפי הענקתו הבלתי פוסקת ולפי סגנונו המודרני, הנהו בן-דורנו, – אכן, לפי עושר היצירה ולפי התוספת המסועפת שהגיעה לספרותנו מידו, עלולים אנו לראותו ממרחקים, מתוך דיסטנס מופשט מהזמן. רבש"ע! מה רחבה ספרותנו ומה נתעשרה, במשך ששים השנה, הודות לעושר רוחו, בכל הפנות והמקצועות. מחונן בחוש תולדתי, זִכָנו קודם לכל במונוגרפיות קלסיות (שי"ר, ריסר, זקש, הריפורמציון הדתי בישראל וכו'). איזה נוי של כתיבה, איזה יושר-הגיון וסגנון למופת! אחד-העם חלם על היקף יצירתי, על ספרים, בא ברנפלד והגשים את חלומו. משום כך נשמרה גם הערצתו הנלבבה לברנפלד בכל ימי חייו. ברנפלד אינו מקורי למדי, שטחי הנהו, – היו מרננים אחריו, – מפני החשד בשפעת-יצירתו. אכן, סגנונו העיד, שאם גם אחרים טפלו בנושאים הללו, הרי נתן הוא הכל משלו, מעולמו, מעצמיותו. אלו נתן לספרות חלק עשירי מזה שנתן; אלו חבר מעט-מזער מחבוריו, כי אז היו נראים. והוא העניק שפע, והכל טבוע בגושפנקא המיוחדה שלו, והכל חומר להשכיל, וברובא-דרובא תורה היא הצריכה למוד, – זה בודאי בגדר הנמנע, ולכן החשד מתוח מלכתחלה.

אולם לגופא דעובדא: פינומן לעינינו: בכח-הזכרון, בכשרון-התפיסה, בהיקף-הראיה, ביכולת-העכול ובמרץ ההענקה. יפה אמרו הליצנים: מן הדין, לפי עתרת פעולתו של ברנפלד, שה“מעת-לעת” שלו תהא מתמתחת כעור-הצבי, ליום נכפל. ואחד-העם, עז-האופי, אמר לברנפלד מקצת שבחו בפניו, באחד המכתבים: “איני יודע סופר בכל העולם שמרבה לכתוב מאמרים וספרים בלשונות שונות כמוך. ובכל עת שאחשוב על עבודתך, הנני משתומם על ,כח המוליד' שברוחך.”

הנעצור כח להתחקות מעט על שרשי יצירתו הענפה של ברנפלד ועל מהות אישיותו?

מוֹתר לו מחבריו: הנהו סופר בן סופר; אביו, משה ברנפלד, היה גדול בתורה ובחכמה (פרסם ב“המגיד” דברי-חכמה, בעלום-שם, לאחר הפצרות בנו.) חנך את בנו, “במחשבה קודמת למעשה להיות סופר – – לפי השקפתו, לא היתה אומנות חשובה מזו” כעדות בנו שמעון ב“זכרונותיו. מאביו בא לבנו למורשה: הטפול בנושאים רציניים, כבדים; ומיד אמו, היפה בנשים, הפזרנית, (מחמת אמידות בית-אביה, בנעוריה) – בזבזנותו, ללא קורטוב חסכון. הוא היה דור שלישי לסופרי גליציה המקורית. מאסכולא של הרנ”ק, דור שלישי לסופרי גליציה המקורית. מאסכולא של הרנ“ק, מצא הוא עוד בילדותו, בבואם להשתקע בלבוב, את אוירתו של שי”ר מרפרפת באותה עיר. (הרבה חומר נקלט בנפשו באבו למונוגרפיה החשובה שלו על שי"ר.) אכן, באותה שעה היתה מפעפעת בספרות גליציה ומחוצה לה, רוח-הבקורת של “החלוץ ליהושע השיל שור וארטר בזימון עם קרוכמל הבן. מי-המנוחות של בית-המדרש הרנ”ק, (ששקטו אך למראית-עין, ושנזדעזעו עמוק במצולתם), הגיעו עם “החלוץ” למקומות מערבולת ונחשולים סוערים. מכל אלה, – לא הגיע אז מאומה לנער. הוא היה אָמון על ברכי התנ“ך והתלמוד, במזיגת תרבות אירופה על ידי מורים להועיל והדרכת-נועם של אביו. הכל התנהל במישרים. רק מדה מיוחדה נראתה בו: אוהב היה ללקוט לו מכל מקצועות הלמוד את ה”צמוקים" התולדתיים. עוד בילדותו שגורים היו בפיו פרטי-הפרטים של המאורעות והמקרים התנכ“יים, שנראו לכל טפלים. החוש ההיסטורי שלו בא לבליטה בראשית הגותו ובתחלת מעשהו. ואם כי, כאמור, ברנפלד הנהו דור שלישי בשלשלת היצירה הספרותית הגליצאית, נסתפגו בו, שלא מדעתו, היסודות היצירתיים שמלפניו ושמלפני דורותים. השקפת “הרוחני-המוחלט” הרנ”קית נבלעה בדמו. דרך-היצירה השי“רית היתה לסגולתו. (העמידה המפורטת והמרחבת על מהות החזיונות הנידונים.) גם לברנפלד נעשתה המונוגרפיה לכלי בטויו העיקרי. ורוח-הבקורת הקיצונית של יה”ש, בשמושו לגבי התנ“ך, היתה לו ג”כ למנה, ברבות השנים. המשך טבעי של ספרות גליציה המעולה היה ברנפלד, שאגר את גרעיני עצמיותה והפרה בהם שדות התנובה, למקצועותיהם השונים, למכביר.

ראשית עבודתו של ברנפלד היתה בספור. (עד היום נשאר בארכיטקטוניקה ובסגנון בלטריסטן.) אולם מיד עבר לכתיבה היסטורית. לאחר המאמר, בעל יובל-הששים, שנדפס ב“מגיד משנה” בשנת תרל“ט, נתפרסם בהמשכים ספרו “לתורה ולתעודה” ב”המגיד". ספרו זה, בעלום שם עשה רושם גדול באותה שעה, ויחסוהו לסופרים ותיקים ורגילים. סופר זקן אחד, מפורסם, גם התפאר בבית אביו של ברנפלד, שהוא מחברו של אותו ספר…

מיד להופעת ברנפלד, קבלו באהבה רבה קברניט הספרות באותו זמן: יל“ג. הוא גפפו וחבקו ממש כבן, הואיל וצפה את הברכה הרבה השפונה בו. כל זו האירופיות, שהוטף לה באותם הימים בהתלהבות יתרה, הרי נשתפכה בסילונות לאין שעור, עם גלוי חזיון זה, בראש כל חוצות. ולא בדברי תעמולה גרידא, אלא עם ניד-כל-אצבע שלו. ולא בלבד מצד הצורה הנאה, אלא גם מפאת חשיבות התכן האנושי. ויל”ג, כנראה ממכתביו, היה “מעונין” מאד בידידותו, והוקיר מאד את דברי-הערכתו, כמודגש באחד ממכתביו אליו. ובהזדמנות בקרתו של ברנפלד עליו, הפליט יל"ג, בשעת חדותא, את רעיונותיו המהפכניים הללו: “והנה אם כדאי והגון אני להלל הגדול הזה אם לאו, אבל עיקר מחשבתך אמת ויציב היא. כי כחכמי ישראל הדורשים קדמוניות כחכמי הגויים נושאים חרפה עלינו בזה כי לא ישיתו לבם אל פעולות הדורות החיים, כי אם דורשים רק אל המתים וטובה בעיניהם צפרנו של איזה כתבן אשר היה לפנינו מכרשן של גדולי סופרי זמננו. ובזה שלומי אמוני ישראל אלה שלא בכונה מגלים דעתם כי ישראל הוא עם היה ולא עם הוֶה וְיהיֶה, ואינם חשים עתידות לו”. ההיסטוריון ברנפלד היה גדוש חיונויות והיה לו הדיסטנס הדרוש גם בשביל היסטוריה חיה.

השפעת הרנ“ק היתה על ברנפלד רק במובן תּכני (כגון: השתלשלות הדעות והסבות בפילוסופיה של הדת ב“דעת אלהים” בשיטה הגֶליאנית עשויה ברוחו של הרנ"ק). הוא קלט את השקפת עולמו הפילוסופית ודרך-השגתו את הוית אומתנו. אכן, במובן צורתי, סגל לו את דרך-בטויו של שי”ר, איגורם של הפרטים וכיולם: המונוגרפיה, היא הצורה החביבה עליו ביותר, גם בטפולו בנושאים מקיפים.

בהיותו בן כ', לקָחו רדקינזון עמו מלבוב לקניגסברג, שיערוך לו את “הקול”. כי גם עתונאי מוכשר היה ברנפלד כל ימיו. ולא רק הכשר-דעת היה בפובליציסטיקה שלו, אלא גם נטיות-רוח ומשאלות-לב שנתעלמו מן העין. ואם, למשל, ברדיצ’בסקי תהה על תכונתו העיקרית, בקשה ולא מצאה, – אין ראיה. הוא לא היה מצווה להתריע עליה. כל יצירתו טבועה היתה במהותו. כי, בעצם, לא היה ברנפלד, לפי חנוכו, אלא סופר. מורה להועיל. הוא נועד להשכיל את קוראיו בדברים מועילים, מוסברים בטעם. מלבד דברי-היום שנתפס להם, מתוך חיוניותו, באותה שעה, שהיה גם להם גוון תולדתי, – הוא טפל, בתחלה, בנושאים תולדתיים-תרבותיים מהעבר הקרוב. נושאים, שזיקתו להם עדיין היתה טלולה מההבל החי של אקטואליות הדור. “דור-תהפוכות” (ההשכלה בגרמניה במאה הי"ח); “תולדות הריפורמציון הדתית בישראל”; “דור חכם” (חכמי עמנו במאה הי"ט); “תולדות שי”ר; “מיכאל זקש”; “גבריאל ריסר”, – אין לומר שמונוגרפיות פופולריות הללו, עשויות כולן ברוח המדע הצרוף, (למרות הטון התולדתי) ללא מגמה ומשאלה פנימית. עם כל האוביקטיביות ההיסטורית, כביכול, כלפי מנדלסון, הרי שם הנושא כבר מעיד, שדור-תהפוכות היה דורו, – ולעומתו מקביל בית-מדרשו של הרנ“ק כ”דור חכם“. המונוגרפיה היתה עשויה כמתכונת שי”ר, אלא בפחות חשוף אינטואיטיבי ומדעי. ברם, מהצד הארכיטקטוני והסגנון, מעשה ידי אמן להפליא.

אכן, רוח-היצירה של ברנפלד שטפה ועברה את כל החופים, והפרתה את שדות-הספרות החשופים. הוא נעשה לבועז ויכין של ההוצאות הספרותיות החשובות באותה עת: “תושיה”, “אחיאסף”, ול“השלח” נעשה הוא לעמוד התיכון. אלמלא ברנפלד היו הן רופסות ומשוללות חוליות-ברזל, המהדקות את הפרקים. אחד-העם הסתיע בו להגביר בספרות את רוח הבגרות. “השלח” של אחד-העם נתקיים בהרבה מכחו וזכותו של ברנפלד, כמודגש במכתביו. תכניתו של אחה“ע היתה נשארת מחשבה דאזלת ערטילאית, בלי ההגשמה למעשה של ברנפלד. וכן בצע גם ברנפלד את מחשבת אחה”ע, בדבר עשית ספרים, (“דעת אלהים” נכתב עפ“י הצעת אחה”ע, כעדות ברדיצבסקי). בנגוד למאמרים, המצומצמים בכמותם, שהיו רווחים באותה שעה בספרותנו, הספר “דעת אלהים”, אם כי גם הוא אינו אלא מונוגרפיה גדולה על הפילוסופיה הדתית בישראל, – ברם, מסביב לגליל-הפילוסופיה הלזה, הָשחלה כפקעת-חוטים, כמעט, כל ההיסטוריה הישראלית. “הרוחני המוחלט” – נצב בזה לעינינו, בכל חיוניותו הבלתי פוסקת. והגם שהספר נקרא בשטף ובענין, כקובץ-מסות על אישים-פילוסופים מגוונים, מאזורי-אקלים שונים, – אינו משולל, עם זה, את האופי הפילוסופי, הודות להשקפה החטיבתית ואחידות הנושא. בספר “דעת אלוהים” הוכח ברנפלד, שאם כי נמנה למשפחת הפופולריזטורים, הריהו עם זה גם ממעמיקי-הגות.

בספרו זה, אם כי ברנפלד אינו מתכוון להוכיח בו במופתים, את מציאות אלוה, אולם הודאתו בכאן מפורשת “כי הדת היא עיקר גדול בחנוך המוסרי של המין האנושי וראוי לעמוד עליה, אם נתחקה על שרשי הקולטורה לכל פרטיה. ואמנם אין מן הצורך דוקא, כי נעשה בגלל זה סנגוריא אל הדת, כי אפשר לנו לחקור בה בלי משא פנים. אבל על כל פנים נודה בחשיבותה ונדבר בכובד ראש על דבר מושגיה, עיקריה וטעמים התלויים בה”. ולכן נמנע מלכתחלה מצדו פולמוס עם אותם האנשים, שאינם מודים בחשיבות הדת, אף בתור מניע מוסרי. “לכן אפשר לנו לבוא לידי מסקנא עם הרמבמ”ן ההולך בעקבות וולף וליבניץ, או אפילו עם המחזיקים בשיטת קנט, אשר עם כל חופש חקירתו הוא מאמין ומודה בכחות המוסריים של האדם ותכליתו, לעשות הטוב והישר, ויתרון האדם מן הבהמה בכל הוא; או עם דעת הירש ההולך בעקבות היגיל, אשר לכל הפחות יאמין בסדר התולדה, וכי יש לה מנהיג, באופן שלא מפי המקרה אנו חיים. אבל דבר אין לנו עם האומרים, כי “האדם הוא מכונה”, כלומר נעדר הכחות המוסריים “ומותר האדם מן הבהמה אין”.

ריח אבק-שריפה מורגש כאן אצל הפילוסוף. מלחמה לברנפלד על “מותר האדם”, מלחמה בהשקפת המכונתיות עד רדתה. אך מניה וביה היצר נכבש, יצר-הטוב. ושוב לובש הוא איצטלא דפילוסוף. בעצם ובעיקר אין המכוון בזה, לא לגרוס ולא לפסול, כי "בבניו זה, אשר עם לבבנו לבנות, יסודו הראשון הוא: האמת על פי החקירה המדעית, לדרוש ולשאול את פי כל הצדדים, טרם נחרוץ משפטנו; או יותר נכון, אין חפצנו להוציא משפט, כי אם להבין את כל הדעות שהשפיעו על התפתחות היהדות. אף לא ירע בעיני אניני הדעת, כי לפעמים נחלוק על אדם גדול ונכבד בעמנו, כי אין משא פנים בדבר, והאמת חביבה עלינו מכל. את דעתנו נשמיע אחרי החקירה העיונית והדרישה האמתית לפי השגתנו אנו. ואם יבוא איש לטעון נגדנו הרשות בידו, כי סוף סוף נושא עניננו חקירה הנדסית, אשר רק משפט אחד אמתי לה, באופן שלא תפול בה המחלוקת, כי אם הטעות מאחד משני הצדדים; כי אם חקירה מסורה ללבו של אדם על פי השקפותיו ודעותיו ודרושיו שהוא מצוי אצלם ומחזיקם לאמת, ושבעים פנים לחקירות כאלה, באופן שיקשה ההסכם עליהן, ונוכל להמליץ על וכוח כזה: “אלו ואלו דברי אלהים חיים”. מדברי הפתיחה, שלמקוטעין יובאו בזה, מנשבת רוח של רמה נישאה. אנו נושמים אויר הרים…

מהו עולמו של ברנפלד, ומהו מרכז-נפשו?

מילדותו, כפי המסופר ב“זכרונותיו” של ברנפלד, לא מש מאהלה של תורה. הוא הסכין לנשום תמיד את אוירתה. נתחנך מלכתחלה לשמש בכתר סופרים, כמסופר לעיל, וזה היה גם יעודו מההשגחה. כשם שהנביא נדחף לתפקידו מלחץ האש העצורה בעצמותיו, כך נדחף ברנפלד, – אלו גם לא חנכוהו לכך, – מתוך מניע פנימי, שלא נתן דמי לו: להורות, להשכיל ולחנך! לגלות את השפונות ולפענח את הסתום. יצר-ההענקה נמרץ, שאינו עלול להבלם. ברנפלד הסופר הטפוסי, – הספרות לו חזות-הכל, והוא המית את עצמו, באמת, באהלה של יצירה. לא ייקר בעיניו כל קרבן, ולא יחוּס על שארית כחו לספרות, עד טפת-דמו האחרונה. אולם במה היה רב טפולו, במה שם את עיקר מעיניו ואחרי מה הלך לבו שבי?

ניתן לומר על ברנפלד במלוא כל האחריות: בכל אשר טפל, היה זה עיקר בעיניו באותה שעה, כי כל יצירתו נבעה תמיד אצלו מתוך תאות-היצר. בכל מה שעסק נלחך הנושא באיזה מרץ ומעולם לא עשה עבודתו רמיה. “בל תשחת” – סמי מכאן. על ידי התעכבותו בפרטים, נראה היה לפעמים כמטפל בפכים קטנים, אולם צרופיהם הוו את הגדולות. כאמור, בתחלתו עוסק היה בעניני דורו או בדברים הקרובים לדורו, לרוב, בחלקי דברים. אולם עם שגשוגו ובגרותו, העביר את היקף ההיסטוריה שלנו כולה דרך צוקי נושאים ידועים, מוחלטים. כמעט כל תולדות ימינו העברו בתחנותיהן המרובות, לעינינו, מבעד שני צירים: הקוטב הרוחני (“דעת אלוהים”) או הקוטב המוחשי (“ספר הדמעות”).

ברם, לבו הלך שבי כל ימיו, עוד מבעודו באבו, אחרי התנ“ך. התנ”ך היה לחם-חוקו בכל רגעי חייו; אותו אהב והעריץ, וכל חייו היו קדש לו. אם כי סגנונו היה חדש, מזיגה עצמית, בטוי-אדם בן-דורנו ללא קורטוב מליצה, בכל זאת מצא בתנ“ך כל תכן-חייו. כי הביבליאה היא בידו של ברנפלד זה יותר משבעים שנה והוא מקים בה בלי הפרזה: והגית בו יומם ולילה. “שפת הביבליה היא לי לשון היום, ועולמי הוא עולם הביבליאה. בו אני אזרח ובשאר ענינים אני בבחינת גר ותושב”. בתנ”ך, בעיקר, תלה שלטי חקירותיו, רובי השקעותיו הרוחניות הכניס בו, והוא גם שעצב את דיוקנו העצמאי של ברנפלד. מלבד שיודע את התנ“ך על בוריו, בע”פ ממש, לגוני-גוניו הדקיקים, ידיעה נוקבת של תכניו וצורותיו ודרכי-סגנונו מלגו ומלבר, – הרי הוא חי פרטי-הפרטים של כל מקרה ומאורע בהויתם המוחשת; תאור ציורי-החיים שלו הנהו כה אמתי, תולדתי ואמנותי, – שאין לשוות להם תאר שונה מזה אף במשהו. ועם ידיעתו את התנ“ך בצביונו הממשי כבהנתנו, לא נתעלמה הימנו גם אוירת המסורת, שנתגבשה ברובדי-דורות, הם ומראיהם, הכלולים ואצורים בפרושי התנ”ך המרובים. עם כל אלה, לא נמנע ברנפלד מבקרת-המקרא באופן קיצוני, בתכלית הדיוק המדעי, כי תמיד הנהו נאמן לכללו שבידו: האמת ההיסטורית, אם גם מכאבת, היא העיקר ותכלית-התכליות.

מפעלו הענקי “מבוא לכתבי הקדש”, בארבעה כרכים גדושים, – בו נראה ברנפלד כבן-משק בית התנ“ך מכל הבחינות. “מבוא היסטורי-ספרותי” יקרא לספר, – ובהתאם למגמה חלונית זו, הורצו לפנינו, בחפש-דעות גמור, מחקריו המקוריים, ואלו שהוצעו גם ע”י אחרים. במתינות ובנחת גולל לפנינו ברנפלד יריעות יריעות של המבוא שלו לכתבי-הקדש, והן כה מבארות בדברי-הפתיחה המאירים את כל הכתבים לחוד וכלל הספר כולו, עד שנראה לך, שאלמלא ה“מבוא”, נושא התנ"ך בערפל חתולתו. בנשימה ארוכה ורחבה, יציע ברנפלד את הנחותיו הודאיות והשערותיו הסתומות, לא בבהילות שמא יקדמנו אחר, ולא בלהיטות מחשש של שכחה. לפוּרה אין שליטה עליו, באשר הדברים מובלעים בדמו, הוא והם חד הוא. ואם באיזה פרט יקדמהו מישהו, לא יבולע לו, כי הפרט טפל כשלעצמו ביחידותו, וכל חשיבותו בהלכדו עם יתר חבריו לחטיבה. “מבוא לכתבי הקדש” בשלמותו, על האלפים העמודים שלו, זה אוצר-הגנזים המדהים בגוּשיותו, – הימנו לא יגרע אם קדמוהו בפרטים שונים. עובדא היא: שהספר כולו, על שפעת חקירותיו, הנהו פלטרין מופלא במינו, מבלי לחוש שחלק מחלונותיו או דלתותיו עשויים כמתכונת הארמונות האחרים… ברם, עם כל הסגולות הבלטריסטיות (החיוביות בעינינו), המושרשות בהוית ברנפלד בכל יצירתו, כגון: התרשמות והרגשיות, הרי עיקר ענקיותו של המפעל הזה, בשתין המדעיים שהשתת עליהם, ומוכח ומבורר הדבר מפורש באפני-באור עבודתו: “התאמצתי להעמיק ולדיין בכל פרובלימה מקראית, לברר את פרטיה; שוב בדקתי, אם הפרטים מסכימים אל הכלל היוצא מהם. וכשהיה נראה לי הכלל ברור, חזרתי על כל הפרטים, כדי להבחין, אם מובנים הם בהסכם אל הכלל. ורק דבר שנתברר לי על ידי בחינה ישרה והפוכה, דידוקטיווית ואינדוקטיווית, נראה לי היותו ראוי להקבע בספרי”.

מופלא ומענין: דיוקן-מראהו של האדם אינו תמיד בבואת נפשו. כותב-הטורים הללו, לא זכה עדין, לצערו, לראות פני ברנפלד בעין, – אולם עפ“י קוים מקוטעים במכתבי המשוררים יל”ג וביאליק, עלולים אנו להסיק שברנפלד הנהו בטבעו קפדן ביותר ובעל מרה שחורה. ואמנם מדת האוביקטיביות וחמר-הדין של היסטוריון שופט-צדק טובעים מבלי משים בפרצופו ארשת-הבעה רצינית. אולם צריך אני להודות, שבהפוך לרשמם, נשקפה לי תמיד מכתביו, דמות מלבבת. לא מהמונוגרפיות בלבד שנעימה של פיוט היתה מרטטת בהן, אלא אף בכתביו המדעיים לא היתה מנשבת רוח-שעמום. יובש – סמי מכאן. והנה גם ב“זכרונות” הנפלאים שלו ב“רשומות” (מי יתן וזכינו להמשך, כי זהו ספר ממדרגה רמה), בהרום קמת הוילון מנפשו, יראה לפנינו זה העלם הרציני, המתמיד, כשחסד אלוה חופף עליו. האם אצל פיטן מסתננים העצמים והמראות יותר ענוגים, מאשר על ידי אספקלריא שקופה כזו? ביחוד נתפס זה ההיסטוריון, איש המדע בתכלית, בכל שפעת רגישותו ופיוטו, ביצירתו רבת-הפלאים “ספר הדמעות”. פה לא יכול יותר לכלוא את רוחו, וכיוסף בהתודעו לאחיו, געה בבכי בקול רם. ביאליק ורבניצקי כנסו אגדות ומדרשים; ברדיצבסקי אצר גם הוא למשמרת ספורים ואגדות קדומים ומאוחרים יותר; עגנון אגר כל דברי-הפיוט, האגדה והדינים המתיחסים ל“ימים הנוראים”. כל אחד מהמה אסף הגורנה את הדברים הקרובים לרוחם, תגים שנצטרפו למסכת אישיותם. ברנפלד התקין לו נאד, לאסןף לתוכו את דמעות עמו מכל הדורות. זה לא נעשה מבלי זיקה נפשית מעמיקה, וזה אינו מנתו של היסטוריון גרידא, בעל מדע צרוף, בלי רוח-שירה. מקורו של הספר נִבעה לנו גם הוא באותם ה“זכרונות” ושם נחשפו לנו שרשיו: “ביחוד שמור בזכרוני ציור תוקף את הלב. ביום תשעה-באב, בבוקר, היתה אמי יושבת על ספסל נמוך וקראה את הקינות מתחילתן ועד סופן, ולפי שהיתה מבינה את הדברים היתה ממררת בבכי. דמעותיה החמות היו שוטפות ועוברות ומרטיבות את דפי ה”קינות“, שנעשו נאד של דמעות. מאד אצטער, כי לא נשתמר ספר זה בידי, אות-זכרון לאשה עברית מיללת על אבדן עמנו. אי אפשר לי לצייר את הרושם, שעשה המחזה הזה עלי, ועד כמה השפיע עלי כל ימי חיי”.

קשה שבעתים לראות גבר-פילוסוף, שיחסו לַהוֹיָה ולהוֹיה סטוֹאי – דמעותיו החמות שוטפות ועוברות ומרטיבות את דפי הקינות. כי “ספר הדמעות” הנהו קובץ ספורים וקינות, שסביב צירו סובב היקף תולדות אומתנו כולה, על כל המרטירולוגיה שלה בגלויות-החל השונות, מאורעות הגזרות והרדיפות והשמדות החל מזמן אנטיוכוס אפיפנס וכלה בגזירת ימי גונטא. “ספורי מאורעות אלה היו לעם ספורי-גבורים, מצערים וגם מרוממים את הנפש, – לא ממין הגבורה והנצחון של העמים שכניו – – – קדמונינו רשמו אותם למען ידע הדור האחרון, למען יאמץ את לבו לסבול ולהלחם כשם שסבלו ונלחמו הם, לא לאמץ אדם, אלא לאמץ את רוחם של בניהם אחריהם אמרו. ספורי הצרות בעבר הם גם שירי נחמה לעתיד”. והשוקע בנבכי הספורים והפיוטים האלה, מסכים בהחלט עם מלקטם ומאספם, “שהם באמת חוט-השדרה של ההיסטוריה הישראלית” וראויים הם הרשומים האלה להלקט וללמדם את בני דורנו. כי “מלבד התועלת המוסרית המרובה שיש בזה, אני מוצא בסדור הדברים ובפרסומם גם מעין תשלום חוב לקדמונינו, אשר אלמלא הם, אלמלא גבורתם במלחמה תמידית, היה עם ישראל עובר ובטל ונשכח מן החיים. באבדן עם ישראל היה שמש גדול אובד מעולם הדעות והמוסר. ואם עוד לא עמדו כל באי עולם על הבנת הדבר הזה – הרי עלינו, לכל הפחות, להבין אותו על אמתותו”.

בכדי לעמוד על טיב מהותו של ברנפלד, כדאי להתחקות על שרשיו המעורים ברגביהם ב“זכרונות” שלו ב“רשומות”. הנער שמעון, הגם שחונך באטמוספירה פילוסופית, והוא עצמו, ניצוץ היסטורי-מדעי נתגלה בו מילדותו וכל ארחות-חייו היו: מתון, מתון, אם מחמת חנוכו או מנטית-נפשו, – בכל זאת, רגשות אדם היו מפציעים מפעם לפעם, מנפשו, כהגיח פסת-שמש מבעד חשכת-עננים. נער רציני זה, שהיתה בו תמיד להיטות אחרי הדעת (מורשה לו מאביו) – עם זה, גם דברים שברגש לא זרו לרוחו כלל וכלל. אפיזודת-האהבה של הנער שמעון בן ט“ו, עם הילדה בת-המסגר, כבת הי”ד, איננה אוביקטיבית-פילוסופית, בלי שמץ שירה. מענין ספורו שמאותה התקופה: “הייתי בונה עולמות בדמיון, מגדלים פורחים באויר, ואותם הייתי מקשט בכל מיני עונג. אחרי-כן החרבתי את העולם הבנוי ובניתי אחר נאה הימנו. ובכל העולמות האלה היתה הילדה עומדת במרכז החיים שלי”. אף בספרו לנו זאת לעת-זקנה, מראה-דיוקנה עוד כ“כ בולט לנגדנו, ושחוקה העלז עדין מצלצל רענן באזנינו. או תאור מות-אמו בילדותו, במלים פשוטות ומזעזעות. ציור הגסיסה ורגשות הילד למראיתה, – ספור זה נראה כדף מעתק מ”בדמי-ימיה" של עגנון: “בשבת נחמו” שנת תרי“ד ישבה עמו בבית- הכנסת, כלה נאה ופניה היו מזהירים כאור הלבנה. בשבת “נחמו” שנת תרכ”ז שכבה מתה על מטתה".

כן, החיים לא פנקוהו לברנפלד מנוער, ולא מוּנוּ לו רגעי-אושר, והגם שסופקו לו כל צרכיו עדי הגיעו לגיל בגרותו, לא נבצרה מעינו לראות את ההתאבקות החשאית של אביו במלחמת-קיומו הקשה. נפשו ספגה פנימה ממרי-הגורל, אך ללא יתר עכוב הלך אחרי הכשרת-עצמו לתפקידו. הסח-הדעת, אף במשהו, לעברה יחשב. עליו להגיע למחוז חפצו. ואי התחנה, איה? הוא החל בשיר, המשיך בספור, אך המוטיב ההיסטורי, בכל הנושאים, כאלו נלבט בבין רגליו. ואכן הגיע למטרתו עוד קודם מכפי המשוער. לאחר פרסום מאמרו הראשון ב“משנה מגיד”, מאמר-היובל דנן, מיד גלה קהל הקוראים את להיטותו אחרי ההמשך. הנה תעודתו שבשבילה נוצר, ללא כל הסוס: להשכיל לבני-האדם, לאַלפם – הלא כה רבה הבערות! והריהו מרגיש שנפתח בנפשו שפע צנורות, ואין לו בעולמו אלא: הענק, השפע, והפרות. יצר-ההענקה סוכן בו ללא מעצור. ברם, עושה הוא את דבריו בלי פניה ובלי נצחנות –, הגם שהסביבה תוקפנית, רודפת עד חרמה, מתעללת. (הרי באזניו עוד שמע בעיר לבוב מעדי-ראיה, כיצד כנופית חסידים הרעילו את רב ה“היכל”, אותו ובני-ביתו, והסתוללו בגוית הנפטר, הרבה שנים לאחר הרצחו). הוא הרי ידע כבר יפה את ה“אתיקה” של שפינוזה, ויחסו להויה וסביבת-האדם היה כבר פילוסופי. זמן מועט לאחר-כך פרסם את חבורו “ברוך שפינוזה והיהדות”. לפי כוון חנוכו, לא יכול ברנפלד לצאת מהכלים..

שמעון ברנפלד היה לרוח החיה בספרות העברית. חוליה רבתי נתמלאה מהויתו. להרבה תקופות שמש עמוּד-התיכון. א. – תקופת “המגיד”, “המליץ”, בסיום ימות-ההשכלה וראשיתה של “חבת ציון”. מלבד עבודותיו בהיסטוריה, פילוסופיה ובקרת, – היה שטוף באתם הימים בפובליציסטיקה, שטבועה היתה גם היא בגוון היסטורי-פילוסופי שלו. ב. – תקופת “השלח” – “הדור”, והוצאות “אחיאסף” ו“תושיה”. מה דמות תערכו לתקופה, בהעדר הימנה חוליה זו של חוט-השדרה? ואלו לא יכול היה אחה“ע להשען בעיקר על “הכח המוליד” שבברנפלד, לא היה נגש לתכנית הנועזה, בימים ההם, של “השלח” וגם של “אחיאסף” (שנמצא בהשפעתו התדירה). ומופלא, שגם ה”מאידך גיסא" שבפרישמן מצא סעד נמרץ בברנפלד. ג. – תקופת הוצאת “דביר”, שבה הוציא את “בני העליה”, – מסות על אישים מצוינים מימי הבינים, קולעות אל השערה, ובעיקר את ספרו ,מבוא לכתבי הקדש", זה מפעל-חייו הכביר, שהושקעו בו שלושים שנה ויותר; והיא גולת-הכותרת של יצירתו ונזר-תפארה לספרותנו בכלל.

זרמת יצירתו שטפה ועברה, כאמור לעיל, כל שדות-הספרות, בכל שלש התקופות. מידו ניתנו לה ספוקיה בכמה וכמה מקצועות. הוא לא היה “נחל אכזב” לסומכים עליו. הבוטחים בו לא היו בבחינת “בשו כי בטח, באו עדיה ויחפרו”. מעינות-רוחו היו מפכים בכח ונשפכו מכל העברים; כמראה-נוף ענקי, מופלא, הרהיב כל עין. עם התקופה הראשונה, תקופת “המגיד”, “המליץ”, ניתזו עדין מי-מעיניו בשצף-קצף אפלולי; בתקופתו השניה: ימי ,,השלח" ו“אחיאסף”, הוצק זהב-הצהרים בשפעת-יצירתו, כעין צבעי הקשת בענן; ובתקופתו השלישית, תקופת “הדביר” ו“אשכול” – מופזת היתה יצירתו בנגהות-השקיעה, כעין הכתם הטוב. ברם, שפעת פעולתו עוררה, כאמור, השתוממות ביחד עם חשדות. יצירתו הפינומינלית, הריהי למעלה מכח אנוש! ובכן, הבה נחפשה מומים. זה טוען:משל אחרים לקח, וזה אומר: מדע קליל מדאי, ועוד כמה פגימות. והוא כלום התגדר מימיו במקוריותו, בחדושיו: “אלו הייתי עומד ומכריז עלי: ראו הנה הבאתי לכם דברים חדשים, לא אמרם עוד אדם מעולם, – היה אפשר לטעון עלי, כי דברי לקוחים מספרי מחברים שקדמוני; אבל מימי לא אמרתי כזה, אלא הרציתי את דברי, כאלו נאמרו כולם בספרי אחרים; ומה חדשתי אני, מה איכפת לי, אם יקראו על שמי או לא?” הרי עיקר כוונתו תמיד: השכל, הסבר והורות לקוראים דעת דברים, שאינם מצויים אצלם.

ואגב יפליט בהומור מריר ע"ד הדעות המוסריות, שאינן קבועות ועומדות בכלל. דא עקא: מתקופה לתקופה ישתנה הקריטריון ביחס למוסר. “מה שנחשב בעיני בני הדורות הקודמים להיתר גמור, נחשב בעיני בני דורנו לאיסור גמור”. וכן להפך. אבל ברנפלד אינו אומר נואש. “אבל יש בכל אלה עצם שאינו מתבאר ואינו מתחלף לגמרי; תשליכו קליפה אחרי קליפה – והפרי ישאר…” (ציטטה זו ועוד אחת שבמאמרי הובאו במאמרו של ברדיצבסקי על ברנפלד).

אכן, לחשבון סכום הערכתנו על יצירתו של ברנפלד, ראוי להאמר: אם נמצה את פעולתו של ברנפלד כולה, נמצא, שאם אמנם ראש-עניניו היתה, כאמור, תקופת התנ“ך, עם זה לא נמנע הימנו יחס נפשי להיקף-תרבותנו כלה, על כל נקודותיה הבודדות, של כל הדורות. השקפת הכנוס קננה גם בו,מבלי משים, כמו בכל יוצרי-תרבותנו הרפרזנטטיביים, וראיה לדבר שהוא טפל כמעט במיוחד בכל חוליות-הרוח שבשלשלת תרבותנו. ועם כל שרותו התמידי לרבים, נשאר ברנפלד בודד במועדיו. פרש לרוב מחבריו, לא נזקק לעולם לחברותא והתרחק תמיד ממרכז ספרותי. רק אחד-העם ידע למשוך אותו בחבלי-אהבה ולהפיק ממנו את המכסימום של תועלת ספרותית לגישום תכניותיו. קורת-רוח ועדוד מצא ברנפלד ביחוס אחה”ע לאישיותו. (הוא גם השיב את ברנפלד לספרותנו העברית מספרות-לועז, בעסקו בה בחכמת-ישראל). ברנפלד החזיק בודאי טובה מרובה לאחה“ע במעמקי-נפשו, על שהוא גם הבין מאין כמוהו לבלום את זרמתו ולפלג תעלות, כמו בנילוס, לארחות רוחו. ובפרוש אחה”ע, מסבות חשובות, מעבודת-העריכה של “השלח” לזמן מה, לא מצא הגון וראוי מברנפלד, למסור לידיו האמונות, את עריכת ירחונו, בהאמינו בו, שהוא האחד, הראוי לאיצטלא זו. “כי מכל הסופרים עוזרי, רק אתה הוא האחד שאוכל למסור לך עריכת “השלח” לעת נסיעתי. – – – כי רק אותך ידעתי לאיש אוהב הסדר והדיקן במעשיו”. וכן בהפרד אחה"ע מעמו בתור עורך “השלח” בכלל, הוא מודה לו “מעמקא דלבא” על עבודתו עמו באמונה בכל השנים: “מעטים מאד היו בין עוזרי שיכולתי להשען עליהם, אבל אחד אתה שהיית משען לי מן השעה הראשונה עד האחרונה. ואת חסדך זה לא אשכח”.

ובאחד ממכתביו לברנפלד, מחזיק אחה"ע טובה לעצמו, על החזרתו אותו לספרותנו “העלובה”: “והלא ידענו גם שנינו, ויודע כל הקהל, כי בין הספרים הראויים לשימת לב, שיצאו בשנים האחרונות, חלקך מרובה משל כל חבריך, ואם נצייר לנו רגע אחד ספרות השנים האלה בלעדיך, תבוא מארה באוצרה במדה גדולה וניכרת לעין. מעתה אם יבוא אדם ויטען עלי. (כמו שקרני פעמים רבות) כי איני מרבה לכתוב, ולא אתן לספרותנו מפרי עטי זולתי קימעא קימעא, בהפסקות בינתים, והיה לי פתחון פה להשיב ולאמור: אנא עבידנא לספרותנו שלא תשתכח מברנפלד, והוא לבדו נתן לה יותר ממה שיש רשות לדרוש מעשרה סופרים”.

עוד מילדותו הוטה שכמו, בצו הגורל, לעמוס ולסבול (סבל תרתי משמע). עוד בשחר-ימיו הועבו נגוהות-חייו. לא מוּנוּ לו רגעי-אושר בכל שלש התקופות של חייו: לא בנעוריו, לא בשנות-העמידה, ולא כל-שכן בשנות-הזקנה שנתקדרו שמי-היהדות במקום מגוריו. חדוה ושמחה לא היו מנות-גורלו מעולם, אך הענק והפרות היו יעודו וספוקו. כי כל חייו של ברנפלד, הם יומא אריכתא, של פעולה ללא לאות. עבודה לברנפלד, במשמע: אויר לנשימה. לא לעבוד, פירושו: מחנק מחסר-אויר. גם באבדן ראיתו, לא פסק פומיה מגירסא. תאור ברנפלד את עוּבדת אבדן ראיתו, נוגע ללב בפשטותו הגדולה: “בימים ההם פסקה שליטתי בעיני, וכבר חשבתי שלא יעלה בידי להשלים עבודת חיי. מרכין אני ראשי בפני גלי-הזמן, שעוברים עלי. לפיכך רואה אני עצמי מאושר מאד, כי בינתים הרגלתי בהכתבה”. אָשרו, – שלא ניטלה ממנו יכולת-ההענקה. לא זכוּר לנו אף יום אחד, בתולדות-ימי ברנפלד שפסק בו ממשנתו, או יום שקורא לו מועד ממלאכתו. איני זוכר גם שהשביתוהו פעם מעבודתו ע“י חגיגות-יובל לפעולתו הספרותית כמנהג עם גוברין סופרים אחרים. והשתא כשהזקין, בהיותו קרוב לגבורות, – והבטוי גבורות לגביה אינו מליצה בעלמא, – נעדר, לצערנו ולהותו, את התנאים האלמנטריים, שיוכל לתנות את אשר עם רוחו, שיוכל להשתחרר ממועקת-מחשבותיו, אפילו במסירת-קולמוס, אפילו בהכתבה בלבד. ומפליאה ביותר זו הקשחת-לב של כולנו (שום אחד מאתנו לא יוכל לומר: נקי אני) שמסוגלים אנו לראות גדול-דור נמק בשתיקתו ובבדידותו, – באין אוזן-קשובה מסביבו, שיוכל השמיעה אנקת-נפשו. הוא – שרגיל היה כל ימיו לשמוע הדים ורעש מעבריו, – מדבָּר עוטהו, באין נפש היה במחיצתו, ואין למי להשיח נפשו. איום ונורא! האם אינה ראויה גם קינה זו להכלל ב”ספר הדמעות"?

א. ראשיתו

יליד אודיסה הנהו רבניצקי, זו העיר האפיקורסית, שאומרים עליה כי “הגיהנום לוהט עשרה מילין סביבותיה”.

והוא היה משרידי בחורי “הישיבה הגדולה” שהתקיימה אז בעיר זו ומתושבי בית-המדרש האחרונים של “מגידי תהלים”, שלמדו עוד תורה לשמה ובהתמדה גדולה.

אמנם גם עליו עברו גלגול-המחילות של בחורי-ישיבה מן ה“מציצים ונפגעים” וכל ההרפתקאות דעדו עליהם בכבוש החילוניות, – אולם, כמובן, בפחות התחבטויות והתלבטויות, במהדורה אודיסאית. הוא נתקל, בצאתו ל“תרבות רעה”, בעיקר, בהתנגדות פנימית, אך לא במעצורים חיצוניים עצומים. לא הרי אודיסה כהרי וילקומיר. ולמראית הריסות מבצרי-הדת, לא תהא הנפש סולדת באודיסה כבעירה ליטאית…

בען חובשי בית-המדרש באודיסה קדמה רכישת השפה הרוסית מתוך העתון “אדעסקי ליסטאק אָביאוולעני” לעיון בספרי השכלה. המין הזה לא נמצא כלל בגבולם. ולבסוף “כשמצאה יד אחד מאתם להשיג איזה ספר קטן (עפ"י רוב ספור) היה עובר במחנה מיד ליד, והיו בולעים אותו בכל פה כבכורה בטרם קיץ”.

החלטתו של העלם רבניצקי להמנות בין חתומי “הצפירה” הביאתהו במגע ישר עם הסופר הנודע לילינבלום, שהיה באותה שעה סוכן “הצפירה” באודיסה. רושמו של מאורע זה ניכר היה, ברבות הימים, בהשתלשלות התפתחותו הספרותית של רבניצקי. לילינבלום שימש לו מורה ביושר הביטוי, בביכור התוכן על פני הצורה, ועל הכל בהשקפת-עולמו ה“חבת-ציונית”. בקוריו התכופים של רבניצקי בבית לילינבלום הטמיעו עמוק בקרקע נשמתו את גרעיני-רעיונותיו של רבו, שנבטו ועלו לברכה בערוגות-מטעיו ב“פרדס” שלו.

וכרב בני-לויתו בתקופתו זו ובסמוכה לה, נתגלגל גם הוא לאחר נשואיו לעיירה וסמוך היה על שולחן חותנו, וניתנה לו ההזדמנות ללמוד, להשכיל ולהשתלם; כמוהם העמס אח“כ גם על גבו עול המלמדות. אולם חדוש-מה נתגלה במורה צעיר זה, בשמשו בהוראה באחת האחוזות. “עלה על לבו הרעיון והתאחז אף הוא במושבה החדשה, שאמרו ליסד אז בא”י על שם השר מונטיפיורי לחג יובל המאה”. ובא במשא-ומתן בנידון זה עם מל"ל מכרו, שנענה הימנו “שלא נחרץ הדבר עוד ביסודותיו, וגם לא נודע למתי תוסד הקולוניא”.

ובשוב רבניצקי לאודיסה, עיר מולדתו, לשבת בה ישיבת-קבע, לא שב עוד כקורא סתם, אלא כפרח-סופר, (פרסם כבר מאמרים ב“הקול” וביחוד ב“המליץ”.) האסכולה האודיסאית עוד לא עמדה על כנה. לאט לאט התחילו להתלקט בה, להצטרף ללילינבלום: מנדלי, אחד-העם, דובנוב, בן-עמי, לוינסקי וקלוזנר, ש. בן-ציון וביאליק (גם שלום-עליכם ופרוג הצטרפו לסרוגין ל“מנין”). רבניצקי השתתף במרצו הכביר בעצוב בית-מדרש מהוגן זה, ונמנה בתור חוליה מחברת ומלכדת את טבעות השרשרת הזו. במקרה של רחוק-לבבות, המצוי לרוב בין אמנים רגישים, שימש רבניצקי לדבק מאחד ומקרב, מטבע בריתו. לרבניצקי שמרו כולם אמונים (לקנאת-אמנים ביחס לגביו, לא היה מקום הואיל ולא היה בלטריסטן), כאלו נפגשו זה עם זה בנקודת-מחוז זו. ואל יהא דבר זה קל בעינינו!

עם כל מדת-הבושה ןענותנותו הנטועות בו, נראתה בו מיד איניציאַטיבה ללא לאות. איש-אודיסה היה הוא, ללא שמץ רתוי ופרובנציאַליות. היקף ורחב היו לו מנות מכורתו, וגם סגולת העשיה מיָדה היתה לו. ומאחרי שתפקידו נעשה מחוור לו וגם סגל לו את ההכשרה הדרושה, מן הדין היה איפוא לגשת מיד וברצינות לעבודתו, במלוא כל האחריות ובהיקף תחומי-יכלתו המסוימים. כה חשב רבניצקי וכן גם עשה. כי אמוֹר ועשוֹה בדבור אחד הושמעו בנפשו…

ב. מול"ות ועריכה

ניצוץ זה של מו“ל ועורך הבהב ברבניצקי בעודנו באבו. ראשית מעשהו בשדה-העריכה היה קובץ ביהודית-אשכנזית “דער וועקער” (“המעורר”), שנועד לתכלית תעמולה “חבת-ציונות” (השם לילינבלום בתור עורך, בשער הקבץ, היה רק פיקטיבי, מטעמי פרסום). כי מאחר שנשבע רבניצקי לדגל זה, העמיד לשרותו את כל עצמו “בכל לבבו, ובכל נפשו ובכל מאדו”. הרבה שנים שימש גם חבר הועד לחברת “חובבי ציון” ופעילותו היתה בולטת ביותר. יחסו ללשון היהודית המדוברת, מראשית מצעדיו הספרותיים, היה חיובי. ראשית: מפני היות לשון זו מכשיר-השכלה והסברה להמוני-העם, ושנית: מפאת היותה דבק לכמה מיליונים מבני עמנו במשך דורי-דורות ומחמת שאגרה לתוכה המון ערכין עממיים, מקוריים, במשך הרבה תקופות, שאינם עתידים להבטל (הוא עסק גם בפולקלור ובפילולוגיה אידיים וחבר ספר “בדיחות יהודיות” וערך גם בשנת 1899 את הדו-שבועון הספרותי-ציוני “דער יוד” בהצלחה רבה). זיקתו ליידיש, כמבואר, נבעה בעיקר מטעמים תועלתיים בתוספת יחס-החסדים, על שאצרה בחובה סגולות עממיות למשמרת, עפ”י ה“אידיאולוגיה” של מנדלי. אולם סימפטיה זו לאידית לא היה בה כדי צמצום ומעוט דמות העברית אף כמלא נימא. הלשון העברית היא לו חזות הכל, לא עפ“י התיאוריה המנדלאית (שנעשתה אח"כ לנחלה גם לפרץ ולשלום-עליכם) שלשון-הקדש היא גלימת הפאר של המועדים ושבתות, מעין חיי עולם הבא ואידית הוא בגדי-החול, מעין חיי העוה”ז. לדידיה, לרבניצקי אין חיים אחרים לנו זולת העברית: היא לנו חיי-חול וחיי-הקדש, חיי עוה“ז וחיי עוה”ב, חיי-עבר וחיי-עתיד, והעיקר חיי-הווה. כאן משמש לו בסיס המצע החבת-ציוני: ארץ-ישראל ושפת-עם – הופכות להיות לנו דבר שבהווה, דבר שבממש, בנגוד למצעו האידיאולוגי של מנדלי: בשמירת קדושתן והפשטת חילוניותן. בנקודה זו לא ילך רבניצקי עם בית מדרשו של מנדלי. בנידון זה שונה הוא מהם מקצה אל קצה. אצלו הלשון העברית, מבוססת כולה על החולין, והגוון השבתי שלה הנהו רק ענין שבמהות. בנידון זה הנהו כותב לאחותו, במכתביו על החנוך, דברים מפורשים אלה: “היש לי צורך בראיות והוכחות כדי להוכיח לפניך, אחותי, שלשוננו העברית, היא היא לשוננו הלאומית, וככל לשון לאומית נשמת העם תלויה בה, ואין לך חובה קדושה מהשתדלות נמרצה זו, שתהא חיה בלבם ובפיהם של התינוקות”. ביסוד התחיתי, במלא היקף משמעותו של מושג זה, ברוחו של אחד-העם, – בו נקט גם רבניצקי לשיטה בחייו האישיים ובמפעליו הספרותיים. ולתכלית זו יסד את מאספו “פרדס”.

“פרדס”, אוסף-ספרותי צנום זה היה מהפכה במצב ספרותנו שבאותה שעה, מהפכה, לא באופי ריבולוציוני (שהרי חותמו היה ישוב-דעת, מתינות ותרבות אלא בתסיסה שבו, ברעננותן ובמראהו האחר, מכל מה שמסביב. לעומת המאספים הכרסתניים הורשאיים “כנסת ישראל”, לשפ“ר ו”האסיף" לסוקולוב, שהיו מחסני “כל-בו” (לא משוללי מעלות ידועות), שסוגי-ספרות שונים היו מתרוצצים בהם ללא סדר, – הופיע פתאום “הפרדס” הצנוע והשקט, סמל התמצית וההרמוניה, רמז לאסכולה האודיסאית העתידה; לעומת המאספים הנ“ל, שהיו לפי תכונתם, שרידי “מאספי” ההשכלה, שבאורי-כתובים ומחקרים דרדוקיים תפסו בהם מקום חשוב, – הצטמצם ה”פרדס" בפובליציסטיקה ומחקר, פיוט ובקרת. גושפנקא של אודיסה התחילה כבר מסתמנת בו, זו שאין כחה אלא בצמצומה, גם “כנסת-ישראל” לשפ“ר עמד במזל חבת-ציון, אלא ש”פרדס" נראה היה כבכורה בטרם קיץ. ביאליק נתגלה בו ראשונה. ואחד-העם פירותיו הבשילו שם: ¹“פרורים”. מנדלי, – עטרת הספור העברי הוחזרה ליושנה (בעצם, בגלגול זה נעשה עטרה לספרותנו). כהיום, עם קריאת מכתבי ביאליק וחרדת-צפיתו ל“פרדס”, טועמים אנו אחד מששים, שחשו אז הקוראים המעולים².

רבניצקי עצמו לא העמיס עצמו מעמסה יתרה על הקוראים: מאמר פובליציסטי בנושא תחיתי, כתוב בטעם ובמדה; אלו מכתבים בקרתיים ממידד לאלדד (מעין מסות קצרות); איזה מאמר-בקרת מאת בר-קצין ורשימות מספר ריצנזיוניות על ספרים חדשים. בדברי-בקרת שלו, שהערכו מאד על ידי בני לויתו ועל ידי פרחי-הסופרים לא היה מפענח נצורות ולא פלס נתיבה לחדשות, אלא בטלנות מכל המינים תעבה נפשו, סלד סלד לכל זיוף וצביעות ותבע רק **אמת ויושר-רוח. ** הוא עצמו, אם כי לא נחן בעושר ובשפע יצירה, הרי ניתן לו חוש-מדה בשביל העיקר וכשרון לפלוט את הטפל. טעם אביב הורגש גם בעריכת “האביב” לבני-הנעורים, כי רבניצקי היה רווי כלו אותה שעה אביב התחיה.

אכן לרבניצקי יד ושם בעצוב האסכולה האודיסאית. מלבד שהיה עושה בעצמו לספרותנו, בהתאם למיצרי-כחותיו, היה בעיקר מעשה, ממריץ ומדרבן כחות ספרותיים כבירים, ליצירה. הוא פרסם את שירו הראשון של ביאליק והיה מעודדו ומחזקו בעתות הפקפוקים והספקות. הוא הוציא ראשונה ספרו של אחד-העם: “על פרשת דרכים”. אבדת מנדלי החזיר הוא לספרותנו (מלבד ספוריו ב“פרדס”, נספח ל“פרדס” שלישי “קצור מסעות בנימין השלישי”, בקצור). לא מעט סייע רבניצקי בהנחת בסיס לטירה משולשת זו בספרותנו. זוהי זכות לא קטנה לאדם שעלתה מנה כזו בחייו.

ברם כל אלה רק גרעינים היו, שנבטה ועלתה אח“כ מהם זו ההופעה המענינת, רבת העפאים, י. ח. רבניצקי, מו”ל ה“מוריה” ו“דביר”, שותפו הנאמן של ח. נ. ביאליק.

ג. המחנך

עול המלמדות שלקח עליו רבניצקי לא היה לשוא. איננו יודעים אם שימש בהוראה במקומות אחרים חוץ מבכפר הסמוך לניקוליוב, או הסתפק רק בהוראה פרטית באודיסה, כעדותו, אגב-גררא, במאמרו על לילינבלום. איך שהוא, תוצאות עסקו בהוראה היו חיוביות ביותר.

פרי טפולו בחנוך, פרי-הלולים, נתן רבניצקי בספרו הקטן: “מכתבים לבת ישראל”, “עשרה מכתבים על חנוך הבנים”, שבהם עוברות לעינינו כל פרובלימות-החנוך האלמנטריות, בצורה חיה ונאה, באפן מוסבר ושקוף, המצודד לב כל קורא. זהו ספר פופולרי ומועיל, הראוי להנתן גם כהיום, לרגלי אקטואַליותו הרעננה, בידי כל אֵם ומחנך. הספר מטפל בתור הילדות ובערך העבודה העצמית; בפרובלימות ההשפעה והחקוי; בחנוך הדתי ובחנוך הלאומי; בפרשיות ההקשבה והמשמעת; בחשיבות ההרמוניה; בחנוך השכל והרגש ובחנוך הרצון. בספר זה הוצעו דעות פידגוגים מובהקים ופרי נסיון עצמו. ראשי-פרקים של יסודות החנוך הורצו לפנינו בצורה הנאותה, והם נחקקים בלב הקורא. סגנון הספר טבוע במזיגה הנאה, שהיא משאלת-לב המחבר בחנוך: צרוף השכל והרגש הצרופים.

כפידגוג-אומן, רואה הוא במחנך תפקיד הגנן, שעליו לפקח מעל הצמח פרורי הרגב, המפריעים את נביטתו; עליו לסיכ בלבד להגיע לעצמו. העצמיות, היא חזות הכל לאישיות, היא השלמות. “אחת המדות היפות באדם, מן היקרות והמשובחות ביותר, היא העצמיות, כלומר: עמידת רוחו בכל דבר, עד כמה שאפשר, ברשות עצמו”. “במקום ובשעה שלא קצרה ידו (של החניך), להחלץ ‘מן המצר’ בכח עצמו, אין לך לבוא לעזרתו, אלא ‘בשעת הדחק’ ממש”.

המחנך העברי, שראה בהתנונות ילדי ישראל ובהזדקנותם שלא כדרך הטבע, מטיף: “התינוק אינו צריך להיות אלא תינוק. ואם דבר זה עיקר העיקרים הוא אצל בני-ישראל, שעברו עליהם כמה וכמה דורות בלא ילדות, בלא אותה התקופה המאושרה והמזהירה בחיי בני אדם”. והוא מבקש מאת אחותו, שאליה ערוכים המכתבים, שבשעת טיולה עם הילד שלה והשמים פרושים טהורים וצחים מעל לראשיהם, לא תזדרז להעמיד את התינוק על האמת “שאותו רקיע-השמים הנראה כיריעת-תכלת, – – אינה בעצם חלל-אויר ריק”. אל נא יתנדף טל-הילדות, המצוי במדה מצומצמת, מעל ראשי ילדינו.

יאתה תודה למחבר על שננו לאחיותיו דוקא את הדברים האלמנטריים ביותר: ערך הנקיון; ערך דבור-האמת; מהות השפעת ההורים שלא מדעת. גורמי ההשפעה של מנהגי-הדת והנמוס הלאומי, שהם מעורים זה בזה, ביחוד בעמנו: “איני יודע עד כמה נשארו חקוקים וקבועים בנפשך, אחותי, אותם הרשמים החביבים והקדושים של ימי השבתות והמועדים בבית הורינו, אבל אני נפשי עד היום מלאה זיום וקסמי הודם והדרם, הזכרונות הנעימים ביותר מימי ילדותי הם זכרונות אותם הימים המיוחדים והמיוחסים מכל ימות השנה, ימי חגיגת קודש והשראת נשמה יתרה. הן לא בית הכנסת ולא בית הורינו בלבד היו מלאים אז אורה וחדוה, אלא כל הבריאה כולה, השמים והארץ וכל צבאם, כל רחובות העיירה ומלואם, – הכל לבשו בעיני צורה חגיגית וענו ואמרו שירה נשגבה משמחת לב ונפש. הרושם של אותם “הימים הטובים” לא ימחה מלבי כל ימי צבאי על הארץ”.

והנה יעור בקרבו בעל-האגדה, והנהו מבליט בצבעים בהירים את ערל האגדה בחנוך הילדים; “ענין האגדות של העם הוא בכלל יסוד חשוב מאד בחנוך הלאומי. לספר באזני התינוקות על המאורעות הנפלאים בחיי העם בדורות הקדמונים, וביחוד על חיי אישי-העם בצרוף האגדות היפות התלויות בהם – דבר זה הוא אחד מן הדברים שהשפעתם מרובה על לבות הקטנים ומועילים בודאי לקשר אותם אל אומתם”.

מבלי משים עולה בלבבנו זכר שיחה שסח לנו רבניצקי, בדרך-אגב, במאמרו על לילינבלום. בצאת החלק הראשון של “ספר האגדה”, הביע לילנבלום בפני המסדרים את תמהונו, על שמצאו לטוב להכניס לתוכו כמה וכמה אגדות סרק, כגון: “מהיכן נבראה האורה? נתעטף הקב”ה בטלית לבנה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו".

חיוך חבוי בזויות שפתותיו של רבניצקי, בספרו לנו על אפיזודה זו. בעיני רבניצקי, אין זו כלל אגדת-סרק, הוא מרגיש בזיו-הדרה. ולכך גם זכה להיות שותף שוה-זכויות, בלקט האגדות, עם המשורר. ולא באגדות בלבד, אלא אף בפיוט ובכל מערכת יצירות-הכינוס, שזמם הגניוס הלאומי של המשורר.

ד. המבקר

בשני כתרים משמש רבניצקי בספרותנו: בפובליציסטיקה ובבקרת.

נזדוג רבניצקי ראשונה, לא בדרך ארעי, לשלום-עליכם, וטפלו ב“המליץ” בשותפות ב“קבורת-סופרים”. הם המה המכתבים המפורסמים “מאלדד למידד וממידד לאלדד”. עצם ההתחברות לשלום-עליכם, העיד לאן הוא נוטה. “הקבורה” בעצם שם משאל היה, גוזמא קתני. היתה זו בקרת ללא איזמל, ללא נתוח וללא מחקר יבש, שקוטבה היה הומור. מרטטת היתה גם פה ושם נימה לירית שהזכירה את פרישמן: “הרעיון הנורא ע”ד הצמצום והדלות של ספרותנו יעיק על כל חושי בי ולא יתנני השב רוחי, כיעוד רב מאד הצמצום וגדולה גדולה מאד הדלות, ולמראה ספרותנו הדל והשפל תמיד כל היום יערה עלי רוח עצב ותוגה עמוקה, ורוח קנאה קשה תאכלני מנפש עד בשר.

אל מלא רחמים, עד מתי עד אנה?"

כזה היה אופים של מכתבי מידד. אלדד היה שלום-עליכם.) הוא אוה לו חזיון ספרותי או איזה ספר לטפל בו – את הראוי לשבח הלל בפה מלא והראוי לנזיפה היה מנאץ. הרי היתה זאת התקופה המהוללה של בעור הבטלנות והמליצה הריקה, והוא סייע לנקוי האוירה בכל אשר פנה ועשה, בין בהבליטו דוגמאות חיוביות ובין שהעמיד לראוה מופתים שליליים.

מיטב דברי-הבקרת שלו נאספו בחבורו הגדול “דור וסופריו” בשני חלקים, לפי שעה. מתוך ענותנות, מכנה הוא למאמריו המקיפים “רשימות ודברי זכרונות על סופרי דורי”, – ובאמנה, אלה הם פוטרטים אמנותיים של סופרים ותיקים, מבני-לויתו, ביחוד מהאסכולה האדיסאית. הם מָראים לנו, בארחם ורבעם, מבית, וכל הטית-נפשם מוארת לנו בצביונה המוחשי. אגב שיחה נעימה, ללא קמיטת-מצח, מתחוורת לנו מהות יצירתם המיוחדת. דברי הזכרונות הללו, – הקוראים להוטים אחריהם, ונבלעים בהעלם אחד. לאו דוקא הסופר הנדון בספורי-הזכרונות עיקר לקורא, אלא לבו הולך שבי אחרי עצם הספור. הבל-הפה הטלול והחי של מזכיר נשכחות מעורר ענין (אגב-אורחא נחקק גם בלב, החזיון הנידון, למלוא קומתו.)

האסכולה האודיסאית עומדת כאן לעינינו על תלה. ענקי-רוח: מנדלי, אחה“ע וביאליק, נראים לנו בחיי-החולין שלהם, ומרהיבים עין כל רואה (שהרי רגילים היינו לראותם לרוב באצטגנינות המחקר). כמה נעימים הם, ברשול תנועותיהם, בתוך כתלי ביתם. יש שאיזו העטית-פרצוף או פליטת-פה של מנדלי, (עפ"י זכרון רבניצקי) מצינו כמתכונתו בביאליק שבע”פ, בהתהלכנו עמו, ונתחוור לנו פתאום רבו שמבארו שתה. והנה נצלבים לעינינו לילינבלום, אחה“ע ודובנוב זה בזה, ללא אחוי ומזיגה, ועם זה כרוכים ומעורים הם ביחד לבלי הפרד. גם יתר בני החבורה הָעלו לעינינו ברטט ובהערצה: שלום-עליכם ובן-עמי, לוינסקי וש. בן-ציון. והוא, המחבר, חד מן חבריא, ג”כ לא קטלי קני בסוד הנבונים הלזה, מובלע בנעימה, מתוך ענותנות וטקט הראויים למופת.

ה. הפובליציסטן

מעט עסק רבניצקי בפובליציסטיקה, אכן במקצוע זה היה ברובו נושא-כליו של אחד-העם. אמנם בתחלה לא נשתחרר עדיין מרוח המאמריסטיקה של התקופה, מהסגנון הפטטי לנושאים הנידונים (ראה “פרדס” א' “החוט המשולש”). אולם לאט-לאט התבגר והורגשה בדבריו הנעימה של אחד-העם. בעצם שימש הוא את רעיון התחיה, וכל נושאיו סבבו על ציר זה, והוכנסו כל המהומה והבלבול, שמעלים תמיד עמם ההמונים כאבק, – העמיד את עצמו מיד לצדו של אחה“ע, וסייע עמו להביא סדרים בתוהו הזה. במאמרו הראשון “החוט המשולש” מורגשת עדיין התלהבות סתמית, ברוח הדור “ארץ ישראל, שפת ישראל וישראל חד הוא”, – אפותיאוזה של החטיבה המשולשת שהיא אחת. יש גם כמה מקומות חזקים במאמר נמלץ זה, ביחוד בהשתפכות נפשו על לשוננו.) במאמרו השני ב”פרדס" ב', “תחית ישראל ושפתו”, הגם שמכיל גם הוא דברי-חיוב פטטיים לחזיון-התחיה, עם זה אינו משולל תגובה על נגעים שנגלו במחנה. על מדת “עמא פזיזא” המתגלה בכל מעשיו. על הרעש של “אסתרא בלגינא” ההומה בכל ועידותינו. על הקיש-קיש של כל הספרות ה“חבת-ציונית” “אשר לא תמצאו כמעט ספר או מאמר אשר ישקיף על הענין בסקירה בהירה מדעית ויורה-דעה את קהל הקוראים בשפה ברורה ע”ד תכונת א“י לכל פרטיה ודקדוקיה, מחקרי הארץ ביחס טיב אדמתה, יבולה וצאצאיה השונים, ביחס תושביה האזרחים והממשלה וחוקיה השוררים בה, ועוד דברים כאלה העומדים באמת ברומו של עולם הישוב”.

כאן רואים אנו את רבניצקי מצר ודואב על הדלדול והטמטום שהקיפו את המון בית ישראל, לרגלי תקותם המופרזה, ש“תשועת א”י כהרף עין“. והנה מתחיל הוא מתנבא ברוח אחה”ע ומתמרמר על הזלזול בפעולות שבהשקפה ראשונה נראות הן מחוץ לגדר הצר של עבודת הישוב, שאין שווה בעיני העסקנים לטפל בהן. ואם יבוא מישהו ויתאמץ להוכיח, כי מן הראוי להכשיר את הדור בחו"ל “שיהא ראוי ומסוגל לקבל השפעת הרוח הלאומית באפן הדרוש, – – יביטו על האיש ההוא כעל שומר רוח הרואה בעבים ומפריע את העם ממעשהו הגדול לטובת עצם הישוב”.

ושטף אמרותיו מתעצם עוד יותר בבואו חשבון: “רואים אנחנו כי ב”פלג גופא" של עמנו, בנשי ישראל, לא נגעה התנועה אף בנגיעה דקה מן הדקה; אחיותינו העתידות להיות אמות ואומנות של דור נולד, אשר על פיהן ישק הבית ומרוצן ותכונתן תאצלנה על בני הבית מראשית טל ילדותם – רחוקות הן מכל התנועה הלאומית כרחוק מזרח ממערב, ולא לבד שאין את נפשן לקחת חלק באיזו פעולה לטובת הישוב כ“א גם מביטות הן עפ”י הרב בתלונה מגולה אן מסותרת, ולפעמים גם בלעג שאננות על אחיהן ובעליהן המפנים לבם לבטלה וחולמים חלומות בהקיץ, עד כי בת-ישראל חובבת ציון יקרת המציאות היא בדורנו כאנטיסמיט חובב אמת. רואים אנחנו ג“כ כי בנינו הבאים אחרינו, הלא הם עמודי הדור העתיד לבוא, אשר בעדם גורל עתידותינו וכל משאת נפשנו, מקבלים הם את חנוכם עפ”י דרך סלולה כללית ורוח ישראל ותורתו כמעט כמו זר נחשב להם, והבנים האלה כאשר יגדלו, יתפלאו לראות עבודת חו"צ וישאלו כמשתוממים “מה העבודה הזאת לכם?”

וב“פרדס” ג' במאמרו “לפלגות בית ישראל” מרצה רבניצקי מפורש (אם גם שם אחה"ע אינו נזכר מפורש) את שיטת אחה“ע בציוניות הרוחנית, זו שרואה בישוב “לא תנועת כל היהודים, רק יסוד נכון וקים למרכז היהדות (מתיחת הקו של המעתיק) וחזון רוח הלאום להתפתחות נאמנה בדרך ישרה וטבעית, והישוב בעיניה “קבוץ גלויות” לא **לעם ישראל כ”א לרוח ישראל”.**

ברם הסבר שיטתו של אחה"ע במאמר זה נעשה בדרך-אגב, העיקר שבו הנהו הפולמוס עם כת החרדים, שהם רוב מנין ורוב בנין של האומה, מעורים ודבקים בקניניה, ובכל זה עומדים הם מרחוק או מנגד לתנועת “חבת ציון”. במופתים חותכים הוא מראה את אי-ההגיון ואי-הצדק שבעמדתם זו, ומוכיח בהגיון נמרץ, שלא בעטיה של “חבת ציון” נעשו החובבים חפשים בדעות, אלא היו כאלה מכבר, עוד לפני הגיעם אל רעיון-התחיה, – והמגע של החרדים עמם, בהתלכדם יחד לחטיבה, עלול רק להחזירם למוטב.

מאמריו הפובליציסטיים של רבניצקי לא כונסו עדין,, לכן קשה ביותר לעמוד על טיבו המיוחד מבחינה זו. אולם זכורים לנו גם מאמריו הפזורים השונים. מהם שנכתבו בגולה ומהם שנכתבו בארץ, תגובות שונות על מעשים ומקרים בחיינו, כתובים ברובם בסגנונו וברוחו של אחה"ע.

ו. עם ה“כנוס”

זכות נתגלגלה לרבניצקי, שנעשה שותף, עפ“י גזרת הגורל, למפעל ה”כנוס" של המשורר, למפעל-חייו.

“עבדנו שנינו בסדורם של ספרי-למוד, אגדות התלמוד והמדרשים, שירת ימי הבינים ועוד”, סח לנו רבניצקי בשמחת-ספוק, כאדם שזכה בגורל, או כמוצא שלל רב. כל אותו דרך-הכנוס שנעשה ליעוד למשורר, עפ"י גזרה מגבוה, החל מסדור המקרא וכו' וכ’ו ועד לחוליא האחרונה של ימיו, כל זה סדר הבחינה והבדיקה של שלשלת תרבותנו כולה, נעשו גם, במסבות המקרים, ללחם-חוקו של רבניצקי ולגורל-חייו המופלא.

ואמנם עבודת-חייו זו של רבניצקי, היא גולת הכותרת של כל עבודותיו הספרותיות המרובות שבכל המקצועות.

בתוך ארכיון של “בית ביאליק” נמצאת תמונה מרהיבת עינים: ביאליק ורבניצקי, בשבתם על ה“אבנים”, בשעת עבודתם המשותפת. רבניצקי שקוע בתוך ה“מקורות”, וביאליק וקולמוסו בידו, פניו התוהים מָפנים לחברו, ובוחן ובודק הוא גנזי נסתרות…

אננו יודעים אל נכון ובדיוק את חלוקת-העבודה שביניהם ודרכי הלקוט והסדור שלהם. איננו בקיאים איזו הן ערוגות היחיד, שעבד בהן כל אחד בפני עצמו, ואיזה שדה השותפות. לפי זכרונותיו של רבניצקי במאמרו “ביאליק” ו“ספר האגדה”, ניתן להסיק ששני הסוגים נהוגים היו בשטת עבודתם. איך שהוא: סמן יפה הוא לשלמות היצירה שאינו ניכר מקום התפר. החטיבה אחדותית.

באשר שניהם כאחד היו מנכשים וכוסחים את הקוצים בדרכם (ידרשו זה לגנאי המבקרים כאות-נפשם, אולם אין ספר נעשה לספר-עם בלי ישור הדורים), כפועלים מנוסים ואחראיים. שניהם היו רתומים בעול העבודה הקשה והקדושה ומסייעים זה לזה בנעימות ורצון. ובאחד המכתבים לרבניצקי מסיים ביאליק כהאי-לישנא: “המתגעגע אל שלחן העבודה המשותפת שלנו עד כלות נפש”.

הם טפלו ביחד בסדור “ספורי המקרא”, (בצותא עם ש. בן-ציון), “ספר האגדה” “דברי אגדה”, משלים ופתגמים לתלמידים) וב“שירי ר' שלמה בן גבירול” וחלק גדול משירי רמב“ע. עקבות הספוק והאורה שהגיעו למשורר בטפולו ב”כנוס“, שמורים היטב, בדברי-זכרונותיו של רבניצקי בספרו “דור וסופריו”; וכן שמורים שם רשמי המול”ות המשותפת עם כל אינטנסיביותה. מאחורי הפרגוד יגונב לאזננו משהו ממשק גלגלי המנגנון בהסתובבם…

היתה זו עבודת-שותפות היסטורית, שאחרית יבולה נעוץ עדיין בעתיד הרחוק. הד-מה מאוירת-פעולה זו נשמר בקטע זה ממבוא לשירת גבירול מקולמוסו של ביאליק: “בימי מלחמה ומהפכה, בקום אנוש לקעקע את כל הבירות, נמלטו שני אנשים אל חורבה עתיקה אחת להסגר בה ועמדו מתוך כך לעסוק בתקונה, “בחוסר כל” עשו את מלאכתם: בלי כלים, בלי מסייעים, ופעמים גם בלי נר למאור. אבל הם עשו בה מאהבה. פרצה כל שהיא, סדק קטן שהעלה ארוכה – הביא להם שמחה ונחמה, בדעתם כי באחת מחורבות עמם הם עושים וידם עם מציבי גבול אלמנה. אל נא יבוז להם איפא מי שהוא, אם יחרדו לגורל עמלם חרדה יתרה”.

כזה היה רטט היצירה של עמלי-הרוח הללו, שידעו בנפשם כי בחורבות עמם הם עושים וידם עם מציבי גבול אלמנה. וכה גדול היה המבטח במחבא החורבות ההן, שפעם בשעת פרעות ממש, שניתכו על ראשם בעין, חשו להם מפלט, בעצת המשורר, בחומת-האגדה הרעועה, עד יעבור זעם. סופר זכויות הנהו י. ח. רבניצקי, בין בעסקו בשנות-הכח שלו לקידום ולשכלול ספרותנו החדשה ובין בהשקיע בשנות-העצה כל עמלו בעבודות-הכנוס, תמיד היה נאמן בית-ספרותנו, ולהצלחתו נשא נפשו כל ימיו. ועתה בהתקרבו לגבורות, ובסקרו את כל משק-ספרותנו רב-הנכסים, שבחלקו הניכר נרכש בסיועו ובעמלו, (בהוצאות: רבניצקי, “מוריה” ו“דביר”) – ניתן לאַחל לו שמשובע-נעימות למראות מפעלו ישאב עוד כחות להמשך-יצירה, דשן ורענן יהיה, ונזכה לחוג במולדת הבנויה את יובל-המאה שלו.

הענין הרב אשר לנו בקלוזנר, הוא: שאינו איש-מדע בלבד, אם כי מקצועו הוא המחקר, – הואיל והוא משועבד לאידיאה, שלפיה מכוונת דרכו תמיד. כאן אין “מחקר לשם מחקר”, כדוגמת “אמנות לשם אמנות”, – כי יוסף קלוזנר הוא כלי-שרת למגמה נפשית. לפיכך, גם בשעה שהוא משתמש בכל מכשירי העיון וההגיון, – האוקטבה של סגנונו גבוהה מכפי הנוסח המדעי, ונימה של חזון מנהמת תמיד מבין שורותיו. הפתוֹס הקלוזנרי – אלמנט שקנה לו מקום בספרותנו – הרווח בכל כתביו יוודע לקוראיו בין השטין. לקלוזנר הספרות, בהיקף כולל, יקרה לאין ערוך מהענף הבודד: מדע. ובזה צוּינה מהות אישיותו, וזה חותמו. ומובטחני שלא תחשב לו לפרופיסור קלוזנר לפחיתות-כבוד להמנות עם הסופרים מסוגם של שד“ל וסמולנסקין, שהיו בעלי שיטות מיוחדות בתורת-הלאומיות, אלא שהחיות שבנפשם הכריעה אצלם את היובש המדעי. משום כך, למרות שריונו המדעי תמיד, אין גופו מהודק כלל. אינו חושש לחזרות ולהסברות. מפני שהוא מכוון את פניו כלפי הקהל הקורא, ולא לחוג מוגבל של אנשי-מדע. הספרות היא לו הקנין הנערץ ביותר בערכי-האומה (באיזה רטט-קדושה עומד הוא עוד היום, בן הששים, לפני כמה חזיונות ספרות ואישים-סופרים!). לה נשבע אמונים עוד בילדותו, להיות לה עבד לצמיתות. “ציון למשורר יהודה גורדון” (את ליב, השם הז’רגוני, השמיט כבר אז), היתה עבודתו הראשונה, או מן הראשונות. מחברתו זו, יותר משיש בה הערכה בקרתית, יש בה למוד סנגוריה על הענק הספרותי בדורו, שנתן מקום לחשדות, ביחסיו ללאומיות. קלוזנר מוכרח היה, על-פי מהות נפשו, לנקותו מחשדות אלה, כי אהבת הספרות התמה שלו לא יכלה להשלים עם אפשרות שלילית כזו, אף כי באמנה המשכיל שביל”ג גדול היה לאין-ערוך מהלאומי שבו. הלאומיות בזמן ההוא היתה הד ענות חלושה לעומת השקפת-עולמו ההשכלתית, שהיה מעצבה ומבססה באמצעי פיוט נמרצים. לא כל סופר עברי הוא “לאומי” עד כדי שה“לאומיות” תניע את יצירתו. כבר נזדמן לי לספר, כיצד נכוה פעם דוד פרישמן בשעת בקורו בארץ מדבריו של אכר אחד, שהטיח בפניו בשל היותו אנטיציוני. פרישמן החוויר מהתרגשות וצווח: “סופר עברי הנותן את דם-התמצית שלו לספרות עמו, הוא אנטיציוני?!” ואכן צדק פרישמן בהתרגשותו. הכנוי “אנטיציוני” לסופר עברי בודאי הגדרה מוטעית היא. אולם עובדה היא, שפרישמן לא הוצעד ביצירתו בכוח האידיאל הציוני. גם יל"ג לא רעה בשדה זה, ופרישמן היה במובן זה תלמידו הותיק. אולם קלוזנר נמצא מלכתחילה בשטח-יצירה שונה משלהם. עוד בעלומיו שרה עליו האידיאל הזה, ומבלי-משים התחיל לארות “פרחי-תחיה” בשדה-היצירה של גדול-היוצרים שבתקופתו. כי רק באזור הלאומיות וחיבת-ציון נמצא האויר לנשימתו. במחברת ילדותית זו גלומה כבר עצמיותו של קלוזנר מראשה ועד סופה. תכהית-תכונתו נגולה שם מאליה לעינינו. לפנינו מתיצב הטיפוס של הסופר-הציוני, שכל מעשיו והליכותיו נחתכים לפי מזג מהותי זה, ללא שנוי ותמורה.

מה תבואתו של קלוזנר, שיהא תורם ממנה לתנועת התחיה? כמובן – ספרות. בה הוא בן-בית, היא הגיגיו יומם ולילה, אותה יאהב יותר מכל, והיא לו חזות-הכל. וכה ניתך שפע של יצירה ממקורו הברוך, ובמקצועות שונים: בקורת, פובליציסטיקה, פילוסופיה והיסטוריה. דרך-כתיבתו היא הדרך הרחבה והארוכה. רחוק הוא מצמצום ומקמוץ. רב לו רב, ממה שאגר בחוץ ומה שיָקַר מתוך מעינו פנימה. מהרגע הראשון הוא נראה כפופולריזטור. גם בנושאים דקי-העיון שואף הוא לברור וללבון. עמעום, טשטוש, רמזים וכוונים לא יגרוס. על-כן לא ירתע מפני חידושים בשפה, ולא ילא לחטט במכמני-לשון כדי לשמש את צורך הזמן. הוא נתן את ידו בהתלהבות לאליעזר בן-יהודה לשם-הרחבת הלשון, וכן כפ פנה בספרות שיש בה משום תחיה מוצאת בו עוזר נאמן. מיד בהופעתו נתגלה בו הסופר רחב-הנפש. מצד אחד מוצא הוא יניקה באחד-העם. מורשה-היהדות, שמפתחות אוצרות-תרבותנו הופקדו בידו, ומצד שני הוא קולט גם גרעיני-המרד של ברדיצ’בסקי, וגם יונותו של חברו טשרניחובסקי הכתה בו שת שרשיה העמוקים. כל יסודות-הנגוד הללו לא התבוללו בתוכו כמין ערב-רב, כסברת ברדיצ’בסקי (מתוך נקודת-ראיה אישית וחד-צדדית), אלא הגיעו בו לידי מזיגה נאה, והם הם המהוים את פרצופו הספרותי המיוחד במינו. כה גמלה בקרבו המחשבה על יהדות-ואנושיות, שבאה לבטוי לא רק בספרו הנושא שם זה, אלא היא עוברת כחוט-השני בעל מערכת יצירתו מאז ועד היום. לא ארכו הימים, וקלוזנר נעשה לאחד מעמודי הספרות, ואחד-העם עשהו לאחד מאבני-הפנה של “השלח”. וכשהסתלק אחד-העם מעריכתו, לא נמצא לו באותה שעה סופר מוכשר מקלוזנר להעמידו ליד הגה הספרות, והוא סמך את ידו עליו באמון גמור. ואמנם קלוזנר מלא את שליחותו כהוגן, אף כי לא תמיד ברוחו של אחד העם. ניתנה לו בזה ההזדמנות לתת באור חי להשקפתו היהודית-האנושית, והוא הרחיב את גבולות יפיפותו של יפת, ןעל ידי כך הרחיב שטח הספרות-היפה בכלל. כי הוא גרס חופש-יצירה ושחרורה מעול-היהדות. ברחשו אמון לדור-היוצרים הצעיר ובטפלו בהם מאהבה, הורגש ריח-אביב בכרכי-“השלח” הראשונים בעריכתו של קלוזנר. ודבר זה לא ישכח לו גם בהחליף משמרות ובהמיר טעם.

ספרים רבים במקצועות מרובים כתב קלוזנר. בפריו מגיעים לעשרות ומאמריו למאות. הערכה מפורטת של יצרת קלוזנר צריכה, בלי ספק, ספר שלם רב-דפים. אני רוצה לתת רק הד מה של רשמים ההומים בי למקרא חלק מזער מספריו, שעיינתי בהם בימים האלה.

יש מונים את קלוזנר בהבלטת ערכו מדעת, בהפרזה יתרה באצבע על שפע יצירתו – יתכן שקלוזנר נכנס בזה, באמת, קצת לתחום מעריכיו. אבל חסרון קטן זה אינו עלול להטיל פגם בספריו הרחבים כערבות רחבות-אפקים, המעוררים השתוממות והערצה לבקיאות היתרה, ליכולת הכתיבה, לפתוס-החיים, ופה ושם גם לחושו האינטואיטיבי. קלוזנר, יתכן לומר, זקוק למסגרת-הרומן הרחבה, במובן משאל. צורת-הנובילה המצומצמת, – שוב בהשאלה – לא תכלול את שפעת-החומר, המון הידיעות והמון רגשותיו הפורצים בסערה החוצה. כבר בעלומיו, בראשית דרכו, כללה בקורת אחת על מאספי “פרדס” ספר מלא. (“רוחות מנשבות”). זוהי מידתו. הוא נוצר לכתוב ספרים רבי-ההיקף, – כי יצר-ההענקה הסוכן בו, רב הוא מהכיל… תמיד יש לו הרבה לומר: בפה מלא. אמנם מתוך-כך אינו נקי מחזרות. אולם גם החזרות בעלות תכונות שונות הן. יש מהן שנשתרבבו במאמרים אחדים להערכת איזה סופר, שנכתבו לסרוגין בתקופות שונות, ונאספו יחד בספרו “יוצרים ובונים”, – החזרות הללו, שנבלעו במאמרים אגב כתיבה חדשה על נושא ישן, טעונות השמטה. ויש מהן שמותנות מטבע הענין הנידון, שיש בהן משום הדגשה ושנון לקורא, כאמצעי-בטוי של נואם. אף המאמר הבודד ב“יהדות ואנושיות”, שכל אחד הוא חטיבה בפני עצמה, אינו אלא חלק מאידיאה שלמה ומקיפה. ולשבחו יש להטעים: הוא, החוקר לתיאבון, אינו סובל קמיטת-מצח וישיבת “שבעה נקיים”, אלא פריקת החומר והכשרתו לקהל. ברור הרעיון ותועלת הקורא קודמים אצלו לכל דבר.

כשאנו צוללים בשפעת הספרים, שהיניקה רוחו לספרותנו, ואנו מתחקים אחרי מהותו המיוחדה, אנו מתחזקים בהכרתנו, כי קלוזנר הוא צמח תנועת תחיתנו (קרי: תנועת-התחיה בערגונה, ולא פרי התחיה), שכל יצירתו הוצעדה, כאמור, בכח האידיאל הציוני וצרכיו: בנין הספרות, בנין השפה, מזיגת האנושיות ביהדות, גלוי היסודות ההירואיים בהיסטוריה שלנו בשבת עמנו על אדמתו, וחשיפת המקורות המשיחיים. תמיד ראינוהו כחסיד נלהב של אומתו, המזהיר, בטוח שזקנותה לא תבייש את ילדותה.¹

לכל אדם יש “חולשה” שלו לגבי דבר אחד, שהוא נמשך אחריו בכל ארחות חייו. יש שדבר זה מתעלם לעתים, אך תמיד הוא מבצבץ ונגלה ביתר עצמה ובכל מיני פתויי קסם. “חולשתו” של קלוזנר היא המשיחיות. לבב מי יערוג באינטנסיביות כזו לנושא-קסם זה, אם לא איש הכָמה תמיד לגאולה? משיח היה לכולנו הנוחם בצרותינו. במשאת-נפש זו מצאנו תגמול לכל פורענויותינו, לקלוזנר הרי זה הגיגו תמיד. “הרעיון המשיחי בישראל”, כבר שם החבור בלבד משרה רוח של חמימות, ושפע המקורות הזורמים ומפכים בצבעי-הקשת לעינינו מרוים את צמאון-הנשמה.

נעזה גדולה גלה קלוזנר, בהרימו בתנופה של גבורה נושא משיחי אחר: “ישו הנוצרי”. לבלי חת עבר את חתחתי הנושא המסוכן הזה. כי שוֵה-נפש לגמרי אין העברי יכול להיות ביחס לחזיון זה. מאז היותו, שזור היה גורלנו בחזיון זה לבלי הפרד. חרוק-שנים יחד עם רטט-רגש לא נדע כנוֹתו (על-כל-פנים רחוק הוא מהיות חיובי) מעורבים בו יחד. קלוזנר בודאי הגה בנושא זה עוד מילדותו. רבות בשנים עבד בספר זה, והוא יכנהו “עבודת חיי”. ואמנם שִקע בו קלוזנר באמת את מיטב חילו. משנה סדורה קב-ונקי, מדע אוביקטיבי עד תכלית; ועם זה לא תכחד הרגשת היהודי הטבעית, היונקת משתין של דורות. קלוזנר לא יכול לפסוח על גלוי זה שנבע מאומתנו, אף כי יודע הוא, כהיסטוריון ותיק, כל אשר עוללו לנו תוצאותיו, – כי סופר כקלוזנר לא יוַתר לעולם אף על נטף של גֶניוס שבאומתנו, מכל-שכן גלוי שעבר את סאת גאוננו. העולם ברובו השתעבד למאור-היהדות, שאותו איש גרר החוצה. קצת יוהרא על שכל זה ממעי היהדות יצא, לא לעבירה תחשב.

על כל פנים, רוגזם של שני הצדדים הקיצוניים מעיד כמאה עדים על מדעיותו ואוביקטיביותו של הספר. והספר גם מהצד הארדיכלי הוא מלאכת-מחשבת מופלאה.

כהיום, ביום-ההולדת הששים, יש לו יסוד לפרופיסור קלוזנר להיות שבע-נחת מעמל-ישרים גדוש במשך ארבעים שנה ומעלה, ללא הפסקה וללא מנוחה. מעטים יגעו ועמלו באופן נמרץ כמוהו, עמל ממושך כזה, אולם גם מתי-מספר זכו כמוהו לראות את האידיאלים שלהם מתגשמים ויוצאים לפועל, כמו שעלו במחשבה תחילה. רוח של אופטימיות שורה מאז ועד היום על יצירתו כולה של קלוזנר, וטעמה ונמוקה עמה. כי רשאי הוא באמת להיות מרוצה. הדרך ממחברתו “ציון למשורר”, הצנומה והדלה מאת Joseph Klausner באותיות לטיניות, עד לספרו “היסטוריה של הספרות העברית החדשה” מאת יוסף קלוזנר, פרופיסור באוניברסיטה העברית בירושלים, מעוטרת כבושי-רוח ונצחונות-גבורה. כי אכן מה שחזה בדמיונו קם ויהי: עם עברי דובר בלשונו, שוכן בארצו, והוא קלוזנר גופו משמש פרופיסור במכללה שבירושלים, בדיוק וממש כפי חזון-רוחו במעמקי נפשו לפני עשרות בשנים. אמנם הרבה תשוקות בודאי נתלבו שוב בהמשך הזמנים, והן עצורות כאש בעצמות, – כי במדה שאנו קרבים למחוז-חפצנו, המחוז הולך ומתרחק מאתנו; אך אין גם לפטור את ההישגים שמאחורינו בלא ברכה, בשעה שפנינו מועדות תמיד הלאה, קדימה.

מה טוב ומה נעים לראות בעולמנו תגמול על אידיאליזם ומסירות-נפש של עשרות בשנים. חזיון יקר-מציאות כזה משמש לנו פצוי-מה על אכזבות-חיים שהן מנות גורלנו ולחם חוקנו. יאה ביחוד גמול זה לקלוזנר ולרוחו האופטימית.

---

לדברי ההלל שהשמיעה עתונותנו אחרי מטתו של לזר, לאחר פטירתו, שהיה סופר עיוני, שכתב מאמרי-מדע חשובים (חיבר ביאורים ל“הושע” ו“קהלת”, וחבור גדול במקצוע ה“מדרש” עומד להתפרסם בהוצאת “דביר”); שהגיה אור על אלו פינות סמויות בהיסטוריה, וגם מבלשנות לא הניח את ידו (חיבר מלון עברי-גרמני בהשתתפותו של פרופ' ה. טורטשינר) – לדברי ההלל הללו רוצה אני להוסיף עוד שבח אחד, והוא נראה לי עיקר במהות אפיו, היינו: הוא היה בעצם יהודי גועש ורותח, שנחפה רק למראית-עין בקרום של מדעיות וחקרנות. הוא לא היה כלל וכלל טפוס של איש-מדע, המתנכר לחזיונות החיים המנסרים בחלל העולם, כי הוא היה קודם-כל איש קנאי לקניני אומתו, הדתיים והלאומיים כאחד. ביחוד תצוין זכותו הגדולה ב“חזית העברית”, שמרצו וקשיות-ערפו הגיעו בה לידי הבלטה. לאחר החורבן של “המגיד” ו“השבוע” של פוקס וגינציג, נסו כמה סופרים (ביניהם ג. בדר ומ. קליינמן) לחדש את היצירה באדמת גליציה ולא הצליחו – רק על “המצפה” של ש. מ. לזר לא צלח כל כלי-יוצר במשך הרבה שנים, ורק המלחמה העולמית כמעט הכריעתהו. כי דומה היה לזר לאותו החייל התורכי הבלתי-מנוצח, שהאצטומכא שלו הסתפקה בפסלתם של פירות וירקות. הוותורים והקרבנות של העורך לטובת “המצפה”, אין לשער ואין להעריך; רק בכחם של אידיאל גדול ואהבה בלי מצרים לוותר ויתורים כאלה.

האם “המצפה” נתן ספוק? הכדאי וראוי היה לבזבוז-כוחות הלזה? אמנם כשרונות גליציה ומדינת קיר“ה בכלל, הפליטו צלילים ראשונים בבימת מולדתם זו: א. צ. גרינברג, אשר ברש, ש. עגנון (טשאַשקעס), אביגדור פוירשטֵין ודב קמחי, אולם עם עשותם כנפים פרחו להם. אכן, הד הנוער הגליצאי המפרכס ג”כ לא חלחל באוירו. מחמת אדיקותו הדתית של עורך “המצפה” נקעה כמעט נפש-הנוער מעִמו. לעומת זה, נשתקפה ב“מצפה” שדרת-העם הענפה של המעמד הבינוני, בעל-הבית הגליצאי החנון והקנאי, הלאומי והדתי, שהיה חוט-השדרה של היהדות הגליצאית בתקופה ההיא, – שדרה זו נשתקפה ב“המצפה” ונתגלמה בעורכו במשמעה המלא. בעל-הבית הזה ציפה ויחל בכל ערב-שבת לכלי מבטאו; אולם לא תמיד גרם גם לבעל-הבית “עונג שבת”, מפאת “רוח התזזית” של עורכו שנָשבה תמיד לעברים שונים. כי ש. מ. לזר, למרות רוח-העממיות שבו ופשטות-סגנונו, היה כאמור קנאי ומורד, וחזיתו היתה פרוּצה לצדדים שונים.

ש. מ. לזר היה שייך בעצם למשפחת ה“בלתי-מרוצים”. נחת לא שבע מימיו. מלחמה היתה לו עם יהודי “מה יפית” מזה, ועם הלאומיים-המתבוללים מזה. הוא התריע על החיקוי התרבותי, על הטמיעה הספרותית, שהם לרועץ לקיום הויתנו הלאומית, העצמית. הוא לא גרס כאחד-העם “חיקוי של התחרות”, כי-אם היה תלמידם של י. מ. פינס וזאב יעבץ, השוללים כל מין חיקוי, ורק השכבות של מנהגי חיינו הן השתות והיסודות של הויתנו. מכאן התלקחה מלחמתו העצומה של לזר בש“י איש הורוויץ, בעל “העתיד”, מלחמה שנסתיימה במשפט פומבי, שהעטה בשעתו חרפה על שני הצדדים. מחמת קנאתו זו לקו של היהדות, לקו של “יבנה וחכמיה”, נמנע, למשל, מפרסם בעתונו ספורי-אהבה. כל גליון “המצפה” הביא מתחת לקו ספור, ואיני זוכר אחד שטיפל בנושא “האהבה”. “בחיי היהודים בזמן הזה אין האהבה תופשת המקום החשוב שהיא תופשת באחרים ושתפשה לפנים בישראל. היהודי בזמן הזה, – כמובן, אני מדבר ביהודי סתם, כי רק הוא קורא ספרותנו העברית, – צנוע הוא מאין כמוהו בכל אומה ולשון, ועניני אהבה בספרות הם אצלו דבר מוזר ואיום” (ממכתבו מלפני חצי יובל שנים). והנה קטע ממכתב אחר, שהוא עוד יותר אופייני לו: “דע לך, יקירי, כי גם אני איני איש צדיק כל-כך, גם אני איני חסיד ומדקדק במצוות, אבל יושר יש בי וכל מה שאני עושה הוא על-פי חשבון ושיקול-הדעת. אני פועל הרבה ב”המצפה” להיטיב את מדות היהודים מאהבתי את עמי, וחלילה לי לפעול לקלקל את מדותיהם. מהמתוקנים שבעמים עלינו ללמוד, אבל לא מהמקולקלים שבהם. אם גאוני עמים אחרים יבזבזו כשרונם לנתח את תאות המשגל, שהם קוראים לה בערמה “אהבה”, וגאוני היהודים בזבזו כשרונם לדברים רמים ונשאים – ממי עלינו ללמוד? כמובן, לא נוכל עוד לעסוק בפלפול על-דבר רמב“ם קשה ותוספות, כי-אם בענינים מועילים יותר. הפייטן הגאוני וכו' הוא טועה ומטעה אחרים. הוא מסית ומדיח, הוא מקלקל את מדות בני-הנעורים, קורע מתוך נפשם את מדות היהודים ונותן להם תמורתן מדות הצרפתים והרומיים רבותיהם, להוליכם לבאר שחת. אוי לנו מגאונים כאלה! לתמורה כזאת יקראו השוטים הנתעים בשוא ההתקדמות. אם זאת היא התקדמות, אז המקלעת החינאית טובה הימנה. בענין הזה, כלומר – בענין הכנסת טומאת הזנות והאהבה – כלומר “תאוה” – חפשית לעתון הנועד לצבור יהודי, אין אני נכרך כלל אחרי הקוראים. זוהי הכרתי. ואם אני נכרך אחרי הקוראים הוא רק בהתאפקי מעט במלחמתי נגד הבערות והשקר, נגד ה”נכדים" מתעי העם ועושקיהם, נגד המנהגים הנשחתים, נגד ראשי הקהל התקיפים, נגד העושקים וכל יתר רשעי עמנו מכל המינים, וגם נגד משחיתי המדות מתוך המשכילים הלאומיים. אבל בכל התאפקותי הלא פועל אני עוד יותר להביא תועלת לעמנו מכל העתונים העברים. שכל מגמתם היא לעשות את ישראל ככל העמים, זהו האידיאל האחד והיחיד ואינם שמים את לבם להאמת ההיסטורית, כי כל העמים אבד יאבדו באותן המדות, שמשכילנו הלאומיים רוצים לסגלן גם לישראל" גם-כן מתוך מכתב מלפני חצי יובל שנים).

כאן בפסת-אגרת זו, ניתנת לנו, בדרך אגב, במשפטים תמציתיים, מגמת כלי-מבטאו, ששוָה אותה לנגדו תמיד, בכל שנות עריכתו את “המצפה”. תעודת העתון, לטעמו, קודם-כל, לשקוד על תקנת הצבור, במובן הפרימיטיבי ביותר: תקון חיי יום-יום, מבחינה כלכלית ומוסרית. רק היא כדאית היתה וראויה, לפי מסבות תנאי ארצו ובהתאם לנטית-רוחו העצמית, לתת עליה את חייו לכתוב וכחות-כשרונותיו ההגונים.¹ כאמור, במכתבו הנ“ל, בודוי-מצפונו, נושא היה את פני קוראיו בהתאפקותו מעט במלחמתו, (רק מעט, כהודאת עצמו). אכן, לבו יסרהו על כך, שהרי מטבעו היה איש-המלחמה, וכלי-זינו החדים עליו נגד כל חזיונות הבערות ושקר. נגד פרנסי-קהל מסוג בעל-הטכסא של ר' מנדלא מו”ס; נגד אדמו“רים מתעי-העם; נגד המתבוללים המתנכרים לעמם, מטפוס “המֶשקה” מצוי בגלות גליציה. ולא חָס אפילו לפגוע קשה במשכילים הלאומיים, שנמנה גם הוא במדה ידועה בקהלם. “ובמדה שנתרבו “בתי-ספר” עברים ומדברי עברית כביכול, והסתדרויות עבריות כביכול וכביכול, שהם הם היו והנם עוד היום מקברי ההשכלה העברית, – – כי כל ההורים רואים באותם “בתי-ספר העברים” כביכול סורוגט בעד ה”חדר” והם יוצאים בהם ידי חובת למוד היהדות ומברכים “ברוך שפטרנו”, ועל כן עד היום הזה אי אפשר לעתון עברי להתקיים בכל אירופה".

איש-מלחמה זה חוֹנן בכחות-גברא חשובים, אולם מתוך מסבות הגורל ותנאי חייו לא הגיעו לפתוח ולשכלול, – אולם סמני גבורתו היו בולטים מפעם לפעם בהתאבקויותיו התדירות. עוד מבאבו לא יכול להשאר בספירה של קַטנות ובעוגה הצרה של הפרט. את מעט כספו שהיה לו אבד בהקדם, ככל האנשים מסוגו שחוּש-המסחר פגום בהם. מאז, בתקופה של עבודת-הספרות שלעמלק“פ, השליך את יהבו עליה, והיא פִרנסַתו בדחק. פוכס, עורל “המגיד” של אז, ספחו לעבודתו במערכת, שמלא אותה בדיקנות, באחריות ובכשרטו, אחריו החרה החזיקה הוצאת “תושיה”, ביסדה, בקרקוי את שבועונה האידי ו”יודישע פאָלקסצייטונג" מנתהו, ביחד עם ספקטור, לעורך העתון. עד שיִסד לו את הבימה העצמית, רשות-היחיד והיִחוּד שלו “המצפה”, שנפוץ בכל שדֵרות בעלי-הבתים בארצו, שנעשה למניע וגורם-השפעה לשפע אוכלוסין. באותה תקופה הרגיש לזר את ערך תפקידו בעם ובחיים, – ולנפשו ניתן אז העיקר: מלוא-ספוק באטמוספירה ספרותית תמידית. וביחוד שש להזדמנויות המרובות של תמרוני-מלחמה תמידיים (שיא-השיאים היה: משפט ש"י איש הורביץ-לזר) שהיו לו כאויר לנשימה.

ברם, טעם-מלחמה בכל תעצומות עזוזה ובכל כבד התחמושת המוחשית, – נועד לו ללזר בהשתתפותו הממשית במלחמת העולם משנת 1914, שנתגיס לה באמצעיתה בהיותו למעלה מבן חמשים, עובדא היא שלזר היה בבחינת “סוס יריח מלחמה” “צריך אני להודות”, – הנהו כותב באבטוביוגרפיה שלו “קורותי העיקריים בימי חיי”, – כי בדיעבד שמחתי בזה שמחה כפולה. ראשית, כי עבודתי בצבא היתה לי ולבני-ביתי מקור פרנסה. – – – ושנית, שנודע לי, כי מתנת חכמים ניתנה לי משמים, שנתחדשו כנשר נעורי והרגשתי את עצמי כנולד מחדש. “החלש יאמר גבור אני” נתקיים בי, וכתתי עטי לחרב, כי לקחוני לצבא במדרגה, כלומר עם נשק – – – הייתי איש צבא ממש. עשיתי תרגילי נשק כמו החילים הצעירים ובלי נשק לא יצאתי החוצה. שם היה לי טוב לפי הערך. שם נחה עלי, בשנויי חיי, רוח הגיון ורוח שירה וחברתי שם את חבורי “פנס לנבוכים בדרכי החיים”, עפ“י חקירותי ונסיונותי וגלוי אינטואיציה. את הספר החשוב הזה, שהוא שטה שלמה בחיי האדם היהודי והשקפה מקורית על כל החיים והעולם ובקרת דעות מקובלות ומוסכמות, לא הוצאתי לאור, כי בזמן הזה אין שום ערך לספר מקורי אם אינו ממקצועות הטכניקה. גם שירים טובים חברתי בפיוט אמתי ומקורי – – –”

תמוה: ברשמיו מתקופת-המלחמה באבטוביוגפיה התמציתית הנ“ל (מתוך אוסף האבטוגרפים והפּורטרטים של אברהם שבדרון) שנתפרסמה ב”מאזנים" השבועון, מתגלית גם באופן מוזר נהיתו אחרי הרפתקנות. תאם משונה הוא לזר הת“ח בגלגול החיל: הרכבה מופלאות. ברם, בשוב לזר משדה-הקטל, שלם ומחוּשל, חזר מיד לארח-חייו הכבוש הקודם. לבש אצטלא-דרבנן מאז. החל להוציא שנית את “המצפה”, תחלה בצורתו המלאה, ואח”כ ע“י צוק-העתים בצורה מצומקת. ועיקר שעתו הקדיש לחבור פרוּש מדעי ל”מדרש רבה" בו “בארתי כל דרשה וכל אגדה על-פי מקרי חייו ושטת למודו של כל תנא ואמורא. גליתי בדרשות חז”ל, הנראות לכאורה כשיחות ילדים ופטפוטי קטנים חובשי ביהמ“ד, כמה וכמה תעלומות חכמה ורמזים על אנשים ועל מקרים שבימיהם, ושרוב הדרשות, שנדרשו על קדמונים, אישי התנ”ך, מכוּונות על אישים מימי השלטון הרומי, שלא יכלו לדבר עליהם בגלוי ובפירוש“. חבור מדעי מדויק זה שעשוי הנהו עפ”י הדרישות המדעיות של הרמב“ם והרנ”ק, – הגיע לפני עיניו של המשורר-המכנס ביאליק, ומיד נתפס לבו למפעל זה, ואִשר אותו להוציאו בהקדם בהוצאת “דביר”, כמרומז לעיל.

היש צורך להטעים, שאמתו של לזר היא רק אמתו שלו ואינה מוחלטת? והאם לא היתה האנליזה הפכחית, ההגיונית, של סוד-האהבה יסוד “רוח-התזזית” שלו סיבת עָצבו ועצבנותו? ברם, ומכל מקום לא תמיד שורה היתה על לזר ה“מרה השחורה”. ספרו “חידות האגדות הנפלאות של עשרת השבטים” כולל לא מעט עליזות, כליון-נפש ואהבה. ולעתים קרובות היה ש. מ. לזר שואף אויר לרוָחה, ועל כמה ממאמריו היה חופף חסד-אלוה. כי זכות גדולה נפלה בחבלו, שחלל האויר בגליציה בזמנו, שהיה יבש מחמת עקרות יצירתית, נתמלא ברוח עברית על-ידי גליונות “המצפה” שלו, שהיו, אמנם פגוּמים ביותר, ועם זה כל-כך מועילים.

כאור בקר (חילופי משמרות בספרותנו החדשה)

מאת

שלום שטריט

---

לנשמת הורי נוחם־עדן, יעקב וצביה שטרייט, זכרונם לברכה.

לנשמת הורי נוחם־עדן, יעקב וצביה שטרייט, זכרונם לברכה.

---

אֳמָנוּת הַמְּצִיאוּת

מאת

שלום שטריט

(מאמר ראשון)

א

ריאליות שומה על כל מלה אמתית. כל תיבה ותיבה שנרתה בצפורן אדם מתוך הגות-לב, הפוך בה ונוכחת שבגדר הריאליות היא. כונתנו: הריאליות שנאמנה לנושאה והמתואמת לכל חלקיו הקונסטרוקטיביים. ויתכן לומר, שיש ריאליות ב“אהבת ציון”, בספרו הרומנטישל אברהם מַאפּו, וב“עיט צבוע” היא נעדרת, הגם שהחיים ה“ריאליים” ההווים הנם כל עיקרו של הספור הנקוב באחרונה. כי בסיס הריאליות הוא בשלמותו של הנושא. כלולה בהדרה וחיה היתה בת-ציון בלבב הפיטן – לכן כל תג וכל תו בהכרח מצווים ויציבים. ולהיפך: הסממנים שב“עיט צבוע” מגובבים ומחוקים, מפני שהחיים המתוארים בספור זה עמדו מחוץ ללבו של המשורר. בנפשו פנימה שלטה מציאות שונה למרי מזו שבספורו.

לפי זה יתבארו גם חזיונות תמוהים אחרים. שלמה גבירול, יהודה הלוי ובני עזרא, שבימיהם היתה כבר המלה העברית, המלה כשלעצמה, חזון, חלום שמעבר לחיים – מכל מקום כמה היתה שירתם במובן ידוע ריאלית. בשירתם נשמרו גם כמה ציורי-הוי של תקופתם. והמה, המשוררים הללו, הצטללו מתוך חרזנים ידועים שמלפניהם ומאחריהם, ומתקימים למופת עד היום הזה. הרי שהריאליות מותנית בכליל-שלצותו של העולם הניתן בלב המשורר.

מכאן גם התשובה למקשים: למה נִנהו “המליצים” שלנו – המה שאמרו, לכאורה, לחדש את חיינו כמתוקנים שבאומות על יסוד התנ"ך – למה נמשכו אחרי המליצה הסתומה והעמומה שבו, ולא רוו לעצמם את הפרוזה הצלולה של התורה ונביאים ראשונים.

כידוע, יש בארון-הספרים שלנו ספר אחד שאיננו בכלל אבסטרקטי, לחלוטין לא. ספר שהנהו תוצאה ישרה של החיים. פרי חיינו המוחשיים. ואכן זהו כחו הנצחי של התנ"ך שיש לו שתי סגולות, שרק ספרים קדומים מצטינים בהן: ההסתכלות הבלתי אמצעית שאינה מסורבלה עוד בירושת רשמים מצד אחד, וחזון אינטואיטיבי שיגוננהו בפני רשמי-שוא מצד שני. הרמוניה של הסתכלות חושית ואינטואיטיבית, שהאחת משלימה את חברתה, ממוזגה שם באופן נפלא. זוהי הריאליות המוחלטת של הביבליה, העושה את הספר הזה שוה לכל נפש ולכל הדורות.

כי הנביאים שלנו, אף שפניהם מכוונות לכל העולם כולו, לא הרתיעו רגליהם מאדמת המולדת. הם רק מבשרם חזו. המה דברו בלשון שמדבר הצור התמים של הרי יהודה. מליהם רעפו מפיהם, כאשר ירעפו אור שחקיהם הבהירים שממעל לראשיהם. וראה זה פלא: בהתהלכך כיום בארץ לאחר שנות אלפים, תתיצב הביבליה חיה לעיניך בכל קסמיה ורזיה. כל מראות התנ“ך תקועים בארץ כדרבנות. מלות התנ”ך וטבע הארץ הנן בבואות נאמנות אשה לרעותה, ואין כחה של האחת יפה מזה של חברתה. וגם זה מסוד הויתו הנצחית של התנ“ך: שכחו מצומד עמו לעד, להעיר בלבנו אותה ההרגשה האחת הבלתי משתנית. ואם כי שונה הנהו הנגון בכל בריה ובריה, ובכל קול וקול יש רטט-נגינה מיוחד: וורמיזא של רש”י יוצקת יוצקת בו גם מרוחה, ודיסוי של הרמבמ"ן חורתת גם היא טעמי נגינתה – מכל מקום לא יתנכר הד הארץ, שממנה צמח ועלה נהגון.

ואם הביבליה הִנֶהָ בכללה כך, כלומר אחת ההבעות הכי ממשיות שניתנה בכת-אנוש, ספורי המקרא והנביאים הראשונים נדמו בעינינו לעולם האידיאות, כפי שחזה לנו אותו אפלטון: הן עיקר ההויה ועצם המציאות. כי אימתי תעשר שפת-אדם במדה כזו, שתוכל להראות לנו באופן ממשי את הכח, למשל, כמו שעשה זאת הספור בשמשון? הרי כל מלה שבו פועלת על חוש-השמע שלנו, כהד הולם הפטיש על סדן הנפח. כאן כמעט אינו חל כלל המבטא “הבעה”.

הנתפלא מעתנ על ה“מליצים”, שלא בחרו לעצמם סגנון זה של התערות אזרחית? המה שמאונס נזקקו ל“מליצה” הנשמעת לכמה פנים, ל“מליצה” הרוממה למען יחפו בה את מערומיהם, המה הרי ראו את עצמם כמקוראיה של ההשגחה, לטוות הלאה את החוט שנפסק – חוט ה“חוּלוניות”, שבאמת לא נפסק מימיו. המה הרי יחסו לעצמם “תעודה”, שלא נדרשו כלל בעבורה. כי התפתחותה של החולוניות בספרות הישראלית לא פסקה מעולם. חולוניות זו היתה הולכת ומוסיפה בצמצום, במצריה המוגבלים. כל הנדחים מעבר לסף בית-המדרש, שראה בהם הרבני חתירה מתחת לכסאו – האם לא בגלל חולוניותם זכו לכך?

ואכן, אותו המשורר שקם לפניהם – נקוד על לפניהם, להראותך שגאון אינו טעון גם הכשרה יתרה – אדם שנפשו היתה בודאי הרמונית למרות שלל נגודיה וסתירותיה, כמה נאמנים היו מראות הטבע, החיים והתכונה-האנושית שגלל לפני עינינו. סבורני שגם מבלי שיפורש שמו, יבינו הקוראים שהכוונה היא: רמח"ל, האיש שבצדק יקרא “מחולל הספרות העברית החדשה”.

איך שיהיה, ובהגותנו בכעין אלה, תציק לנו המחשבה, שחיים של שנות אלפים אבדו אצלנו בלי השארות הנפש, כלו ונמוגו כבערפל. שהרי במשך היסטוריה ארוכה של שנות אלפים, יזהירו לנו אך מתי מספר ברקיענו השמם. המה המשוררים הבודדים של ימי הבינים, שמלבם חצבו את עולמם. אולם המציאות שלנו, של כל אותן השנים – אַיֶהָ? איכה תמו בני אדם לגווע, מבלי הניח שום רושם? האם לא לא כלה הלב העברי בכל העתים הללו – לאהבה? ההועם זיון של בנות ישראל במשך כל אותם הדורות, הניטל מהן קולן? הסרו מרחובותינו יגון ושמחה? איכה עברו רבבי-רבבות בני אדם את חלדם, כאילו לא היתה נשמת חיים באפם?

אין את נפשי לחזור על המפורסמות, שהרבנות היא שהיתה במובן זה בעוכרינו. היא שהסיחה את לב סופרינו מהבלי העולם הממשי, ובלעה את כל בעלי-ההבעה שלנו. כי לספרות התלמודית, בתור סיכום רצונותיה של אומתנו וגלויה של הסתדרות חוקית ומשפטית עצמית – מי אדם מישראל, שלבבו לא יהא רוחש אהבה והערצה לקנין-עמו זה? אך יושת-נא לב: התלמוד, זה שהתיר התבוללות-המלות, והרכיב בדמנו הז’רגוניות – הוא שהורישנו לדורות חזיון בלתי-מוסרי זה, שהנהו ראשון ויחיד בתולדות גויים ולשונות. כי המלה הארמית היא שהיתה מכרעת בהתפתחות חיינו, והיא היא שהרסה את הפיזיונומיה הביבלית שלנו. כי לפי מזגה וטיבה היתה דיסוננס לחיינו העצמיים. המלה הארמית שתכונתה: צמצום וחריפות, סרסה על כרחה את החזון האינטואיטיבי שניטע בתוכנו – הודות לביבליה – והפכה לנו את החזון הזה לאבסטרקציה נמורה. החזון שהיה נפרץ בעמנו נעקר בשלה מקרקעו, ותחת היותו מַפרה, הפך להיות רעיון-רוח פורח באויר. ומאז החלונו לבנות את טירותינו והיכלי-התפארה שלנו, כביכול, על בלימה. כל מה שניתן להוציא מידי פשוטו, מידי מציאותו הממשית – רצוי הנהו. ומה שנוזל בעורקו דם, ושיש לו בשר ועצמות וגם קרקע מתחת לרגליו – לא ירָצה. וכה מצאנו עצמנו פתאום מרוחקים בזרוע מהביבליה, מרחק של ת"ק פרסאות. ואם בראשונה נתגלגלו הדברים שלא מדעת, הודות לדרכי-ההתפתחות הנפתלים – הנה באחרונה נעשו במזיד ובעקשנות ובחשבון. הביבליה תדע לספר עובדות מחרידות את הנפש על אינקויזיציות שנערכו לה לא אחת בידינו – אנו הקשורים בעבותות הבבלי. אולם המתבונן יגלה גם ביחס זה רק תולדה מוכרחת מהתפתחות השקפת העולם האבסטרקטית. הביבליה הריהי ספר חולוני לכל משמעותו המלאה של מושג זה. כי אף ריליגיוזיות שיניקתה היא לשד האדמה ואונה – הריהי חולונית, טבעית ואנושית. האסכולסטיקה של הריליגיה הרי תחל רק עם התאבנותה בחוקים, עם החלה להיות דבר שבחשבון ומח, עם התפתחותה של הריליגיה לדוֹגמה מתה. ולא זו בלבד: הביבליה הריהי בראש ובראשונה מלאכת-מחשבת נפלאה. הרי זולת תעודתה המוסרית, אוצרת היא בקרבה עיקר שעולה בעיניה על כל התכליות: היופי. האתו ישלים הבבלי?

ועוד מחשבה טורדת: אילו לותה אותנו בדרכנו רבת התלאות המלה העברית בלבד, זו הבהירה והמאירה – מה עליזה היתה דרכנו. האם אפשר היה גם אז להתנכר לחיים? זו הזכּוּת והצלילות שבה – הממנה יתעלמו? וכמה העשרנו לולא בזבזנו את חילנו בשביל פירושים לשפה נכריה, לולא הוצאנו את כוחותינו לבטלה כזו. מלה זו של רש"י, כמה היתה יכולה להיות פוריה – לולא נאלצה לישר את העקמומיות שנטע בנו הארמי.

לאשרנו הושתתה “ההויה הלאומית” שלנו על בסיס כה נאמן וכה ממשי, עד שכל כלי יוצר לא יצלח עליה. וזהו הפשר היחידי לחידת הפלאים: שהקרקע ישמט מתחת רגלינו, וקרסוליהן לא תמעדנה.

ניטל חסנה של המלה העברית ונותרו לה הבהירות והרכות, ועליהן שתה נוספות: העגמה. זו כלות הנפש שבסגנון האגדי, שדמיונו: כיום שפנה. הגאון הספרותי הלאומי לא התכחש אל המציאות החדשה, ופסל לעצמו ממנה צורת-חיים חדשה. אין לשכוח: במקרים היסטוריים כאלו עלולים להגות בנקל מן המסלול. כי אין ההויה הלאומית מתיחסת האדישות לסמני ההתרופפות המופיעים פה ושם, והיא חוגרת שארית כחה ומבזבזת ללא צורך, ואובדת הדרך. וזוהי הסכנה האורבת לעמים ולשונות בתקופת-ירידה – וכל הנמלט ממנה, הציל את נפשו ממש, הציל מכליה-של-סגנון.

הסגנון – פירושו האמתי: כלי נאמן להחיים, חיי דורו הממשיים, שבתוכו יאָגרו החיים על כל קמטיהם ואמתם האוביקטיבית שלא ירדו לנשיה. הסגנון הוא השארת החיים בצביונם המיוחד והעצמי שלא יעדר ממנו תג, באופן: כי יקום לאחר דורות אדם, שרוחו קרובה לרוחה של תקופה קדומה – ימצאנה חיה לעיניו בשפתה, בתכנה וברוחה אשר יחיינה. במובן זה: הסגנון אינו בן דורו בלבד, כי אם גם כן בן עולמות באים. הוא: חיים שגבשו ועמדו בחיותם.

והנה נשתנו העתים: יעקב לא התאבק שוב עם אלים. אל שדי לא נראה אל ישראל. נשתתק ה' צבאות. ואם גדולתו של הסגנון הביבלי היא: האֶפּיות והדרמטיות – צורות החוסן והעז, הצורה האפּית בהרצאת המאורעות, והצורה הדרמתית בדיאלוגים המרובים שבשעת הופעת האֵלים בפניהם, או במונולוגי הנביאים כשקול יהוה ידבר מגרונם; אם בסגנון הזה נשתמרו חיינו האדירים שהלכו מאתנו לבלי שוב – הנה ב“אגדה”, ששכינתנו עוטה בה כליה השחורים, הב ישיח עמנו את נפשו יותר מאשר עם אחרים. היא מצטינת בנעימה הלירית שבה, שהיא הד המציאות מאז. את התלאות השלים עמֵנו, והן הפכו להיות לו סם חיים.

ריאלית היתה גם ה“אגדה”, כלי מחזיק שעתה ודורה – והדור הנהו כולו ענוה, ומבקש לעצמו מפלט בתוכו פנימה. סגנון ה“אגדה” הנהו טפוסי לתאור התכונות הצנועות והחסודות. מבחינה זו גם הוא מסוג הסגנונים המופתיים שיעמדו לעד. ולא נכונה בפי אותם החכמים הסוברים, שהתורה היתה כל עולמם של בני ה“אגדה”, והיא להם גם הויה וטבע. לא כן הדבר. סביבתם הממשית עם חזון לבבה, ומעמד מציאותם בכלל – לפיהם השקיפו בני ה“אגדה” בעולם. ואמתית היתה השקפתם ע“פ ראות-מציאותם המשונה, בהתאם להתרכבות הצבעים והקולות שמציאות כזו מוזגת. בלתי טבעית היתה ה”אגדה" רק במקום שהיתה ה“תורה” עולמה. התורה ולא הביבליה, זו הריאליות האלמנטרית המוחלטת, ששמשה תכנים אמתיים ל“אגדה” להביא על ידם את עצמיותה לידי גלוי; התורה-החוק בתור הבסיס היחידי להשקפה – ולא ה“חיים” הקולחים מבעדה כמעינות מתוך הרים סלעיים; זאת התורה נדרשת לכמה וכמה פנים. וגם בה יסודות של פלפול – והם המה שאפשרו ל“אגדה” לקנות לה זכות-אזרח בתלמוד.

וראוי, אמנם, לשים לב גם למדת החולוניות העוברת כחוט בספרות התלמודית גופא. אלו הצורות והמבטאים הספרותיים המשמשים לדורות הבאים – ולא יפסלו. כי אם לא נסכים – ובודאי שלא נסכים – עם אלו האומרים, שכל זו היצירה הארוכה של התקופה התלמודית ומפרשיה, הנה פרי התפתחותנו הטבעית והמודרגת; אם אמנם ברור לנו, שיותר מדאי היתה היצירה הזו תוצאה של מקרים חיצוניים וטעויות פנימיות; אולם כי גם הרבה כח יצירה וכשרון נאמן שקועים בספרות התלמוד – אין להכחיש. ולא אשוב ואזכיר את שם רש“י – מאחר שסגנונו ומכשירי בטויו חיים אתנו כהיום בספרי סופרינו המעולים, והמה מעידים. אולם זה ראוי לעשות: להציב זכר לקהות השכל של חלק מחכמינו – בעלי נפש דוקא – שמאנו באין אופן לסלוח לרמב”ם, על שההין לרכז את רוחו של ישראל ולחנטו ב“ידו החזקה”. טחו עיניהם מראות, שהפכה האבסטרקציה להיות בידיו כמעט לדבר ממשי. הרמב"ם בא ולשון המשנה בפיו – זו הלשון שמחוננים בה רק עמים, שהסדר הנהו קו להליכותיהם ולעלילותיהם.

ליד הספרות התלמודית, היתה מתגלית הספרות החולונית בצורה של שביל צר, שמתעלם לפרקים ונגלה תכופות לעין. היה זה נתיב הבודדים, שפלטם בית המדרש. ועל האמת אין להעלים: לא מהריאליות נזונה ספרותנו מימי הבינים. גם חכמת אריסטו וגם שאר החכמות לא קורצו מחומר. אולם אם הטית אזנך והקשבת לסגנונם של “שמונה פרקים” ו“אגרת הרמב”ם" ולזה של סופרים אחרים – הרי בפירוש שמעת והבחנת, שקול זה לא ירד אלינו משמים. וכל המתענין לדעת את טיבה של ספרותנו מימי הבינים ומדת חייה המציאותיים – יטרח לקרוא את הפתיחה מאבן-תיבון ל“חובת הלבבות” של ר' בחיי. מאמר זה הדן בהבנה עמוקה, מן הנסיון, על דבר אמנות התרגום – לו היה נקבע בדפוס כהיום בתור פרי נסיונותינו ההווים, עלול היה לעשות רושם גם עכשיו. כי בו הובע בבהירות הצורך – זה שהונח ביסודה של כל ספרות הראויה לשמה – הצורך לאמת ולריאליות. ובכלל ניתן להוכיח, שספרותנו מימי-הבינים, גם היא רק שעתה חוללתה. התלמוד פעל פעולתו, ורשמו היה בולט בכל צדדי חיינו. מעצם החיים גורשנו בימים ההם, אך המח הוא מלא את הפונקציה שלו באמונה. מכאן אותה התוצרת העשירה של יצירות-המח שבאותה התקופה, ונטיתנו אחריהן בכלל. כי התנועה הפילוסופית שהמתה מעבר לקרית-ספרנו, לא היתה מולידה בקרבנו שפע זה של מחשבות אסכולסטיות, אלמלא הונח בנפשנו אותו היסוד האסכולסטי, הודות לתקופת-פלפולנו הארוכה. באופן זה ניתן לנסח: שסגנון חכמינו מימי הבינים גם הוא בן-דורו, סגנון שצמח מתוך חיי-המציאות של התקופה הלזו, ומתןך דרכי אפשרותיה.

– וה“זהר”? האם לא שלחה לנו המלה הארמית מתוכו קרנים?

– לא אכחד, המלה “זהר” – בידה להכריע את הכף. כי אם לשפוט על-פי שם הספר גרידא – לא אדע עוד אחת במלות, שעל-פי צלילה ומראה תדמה ותשוה לה. ואם מהכוון לבטויים של כסופים ואידיאלים שלא יִכלו, ושמקורם לא יכזב, – אין כמתכנתה במלות. אולם אם האמת להגיד – האמת שהנה ראשית וראשונה לכל האידיאלים – הרי שירה זו של חולמים האוזלים ערטילאיים, אינה אלא פריו הנאמן של אותו הפלפול האבסטרקטי, ונתחוללה מפשעיו. ואל נשלה את נפשנו: ה“זהר” אינו ספר דקדנטי, פורה, אינו שיך לסוג ספרותי זה, שגם הוא אינו סוף סוף אלא בטוי החיים הבלתי שכיחים. ה“זהר” מזכיר את הגולם של מהר"ל עם כל תנועותיו האבטומטיות. ספר זה יניענו לא לפעולה, ולא למחשבה, – אלא להזיה יתירה, בטלה ושכחת המציאות. רושמו על הקורא בו, כחציר ירק תלוש זה, שקמל ויבש בידינו בעודו בין אצבעותינו.

ואל נא נסיח את לבנו גם מזה: ה“זהר” – לא שנוהו ולא הורוהו, אלא הגו בו כמו בספר תפלה. המלות הארמיות שבו לא העניקו שום מזון ללבבנו – אלא הגיגי רוחנו אנו היו משתפכים אל המלות הדוממות ההן. רק המן שאכלו אבותינו במדבר יתואר לנו כך. לא יגעו את טיבו, ע"כ יחס לו כל אחד מהמה את טעמו החביב עליו ביותר.

– ו“החסידות”? תנועה זו שניתנו עמה כרוכים מעשים ועלילות כבירים לכל הדעות, האם טחנה בת ה“קבלה” ובת-בתו של ה“זהר”? –

– על זה אענה: ה“חסידות”. מכיר אני את הספר האחד, שהנהו מקור החסידות לכל העולם. הרי הוא ספר ה“תהלים”, המתיחס לדוד מלך ישראל. ולכן הנהו ספר-התפלה לכל העולם, מפני שהנהו ראי שקוף לכל מצבי-הרוח של נפשות-כלות ולבבות הומים, של דכאי-רוח ושפלי-ברך שמאז ומעולם. הספר הזה הנהו האידיאה הנצחית של תוגת-נפש האדם. זהו הספר העולמי הראשון, שבו הופכת המיסטיות העמומה והעגומה והיתה לנו למשיב נפש כמי-בדלח. וטין אני מכיר שני בספרים, שבו האדם והטבע יתערו כה זה בזה עד לבלי הפרד.

לא ניתן לקבוע את הזמן בדיוק, מאימתי עשו אבותינו את ספר ה“תהלים” ללחם חוקם. אני כשלעצמי נוטה להאמין, שספר זה לא פסק מפינו כל ימות נדודינו בגולה. ועקבות השפעתו הם המה שנמצאם – עד כמה שניתן בכלל להבין את ה“חבורים” האלו כפשוטם – גם ב“זהר” וגם ב“קבלה”. וזהו גם הקו המשותף שבהם ושב“חסידות”. נעימה שירית זו המגלה ב“קבלה” – ודוקא ע“פ דרכי סגנונם של בני ה”קבלה" וע“פ אופן תפיסתם ההגיונית וההרגשית של בני דורם – אין לשלול גם ממנה איזה קורט של ריאליות. כמובן עד כמה שהיא נזונה מחייה העצמיים של שעתה. ולכן יש מכֵלֶיה שיעמדו גם המה וישארו למורשה בתור “טפוסיים” למעמד ידוע של נפש בטלה. ואין צריך לומר: החסידות. החלק המעולה שבספרות החסידות (אל נא נעצום עינינו מראות, שלא חסרה גם בה השפעת הבבלי, ואפשר גם היא הכריעתה) הרי היה ההמשך של דרך ההתפתחות הטבעית. אותה ההתבטאות הקלה שבה נחנה החסידות, הרי זכתה לה רק הודות לסגולות-חייה הטבעיות. הסגנון החסידי הבהיר, שיסודתו ב”תהלים" וה“אגדה”, הריהו פרי בשל של חיים עירניים, גשמיים ורוחניים של אנשים חסידים חיים. ומה שנכבד מזה: סגנון זה, הנהו הכּן לההרצאה הספורית בספרותנו החדשה בתקופה הריאליסטית. כי רק משגה היה את רושמי תולדות ספרותנו שהיו מונים אותם תמיד, שה“משכילים” אך המה היו הממשיכים של ספרותנו הטבעית. המשכילים! האפשר ליחס להם פעולה גדולה מזו, מה שהפרידו את החול מן הקדש, ואפשרו לחול על ידי פדותו זו את התפתחותו החפשית? ברם, לדעתנו לא הוכרע עדיין בכלל, אם הקדש מונע באמת את היצירה להיות חפשית. סבורנו: לא הפסדנו מאומה אם מח“ל היה נקרא בפי העם בשם רמח”ל, מפני שנחשב לאיש קדוש. ורטט-הקדושה העובר בבשר האיש, הנצב בכנסיה למול מראות-הנוי וצלילי-החמדה, שמהנים ביד נדיבים אנג’לו ורפאל – מי אדם ולבב לו, שיהא דולג על אלה בשל הקדושה הפנימית החופפת עליהם?

ב

עד כאן על ריאליות בסגנוננו. אולם “הריאליות” בה' הידיעה, כלומר הריאליות במובנה המקובל עתה בספרות – לה הוראה טכנית מיוחדת. ריאליות זו מסמנת תקופה ספרותית ידועה בתור מדרגה מאוחרה של התפתחות. כי לא ריאליות כמשמעה, זאת אומרת: אמת מציאותית, לא חסרה גם בתקופות הקודמות. ראינו: שאין דבר מתקים בלי יסוד של אמת. הסגנונים אינם אחא ראי של ממשיות החיים. ומה אצלנו, ששפתנו אינה אלא משוטטת על פני החיים כך, קל וחומר אצל אומות העולם, שלשונן הנה יצירה בלתי אמצעית ששופעת עם החיים ביחד. אולם הריאליות של התקופות הקודמות היו: החוסן והעזמה. הגבורה היתה הריאליות המוחשית, והעיקר, הנכספת. רק היא היתה ראויה בעיניהם להחקק לדורות. כל האידיאלים היו: תשוקה אל הכח. והיתה ריאליות זו האמת המציאותית של אז. כי רק מתוך שפע של אונים נולדה להם. ולא יפלא אפוא, שכל אותה היצירה הארוכה והממושכה היתה רק מזמור לכח, לגבור וליחיד.

אולם עם תשישת הכח הגופני והמוסרי, נולד הצורך בנטורליות. קרה לספרות מה שקרה להיסטוריה עם שקיעת שמשם של הגבורים. התחילו להטיל בהיסטוריה מומים: שלא פנתה אל ההמון הרחב, ואך ליחידים, למושלים נתנה את דפיה. ואך אחת שכחו המתלוננים, שהגבורה היא שהכניעה, שלא בכונת הכותבים, את התולדה וגם את הספרות. הגבורה היתה אז העובדה הריאלית, כשם שהחולשה היתה אחר כך המניע לנטורליות. וכמובן שהנטורליות החטיאה מטרתה, ובדין: הנטורליות אמרה לשעבד את החושים – וממילא גם את הספרות – לטבע הדומם. נטלה החרות, נחמס האני של כל אדם ואדם, זה שמשַוה חותם האמנות על הבריה, נחנק האני השונה ומשונה. שבשלו רב-הגונות ותמורות הצבעים שביקום – ונִתנה הפוטוגרפיה. ולא יפלא, שלא חשה הנטורליות אפילו, שנשמט מתחתיה קרקעה, שנשל לגמרי. האם לא היתה נטורליותו של זולא – שהיה מחוללה, כביכול, ומבססה, – שעבוד הטבע החיצוני לחושיו ולא להיפך? האם לא נתן מקום להאני שבאדם להתגדר – לכל אחד לפי כשרונו המיוחד? ואין צורך לומר איבסן והופטמן – אבות הנטורליות שבגרמניה – האם לא הוסיפו המה מן החלום אל המציאות, תחילה שלא מדעתם ואחר כך בכונה? וכך נבראה בספרות ה“ריאליות”, זו ששחררה שוב את ה“אני” שבאדם. ויותר מאשר אצל כולם נתנסחה הריאליות בנוסח מוחלט למופת: אצל הרוסים. ריאליות היא זו, מה שחושי-האדם גורסים. אל חלומות אין היא שועה. כאילו לא היתה מחצית חיינו חלומות, וכאילו לא היו המניעים העיקריים לעלילותינו.

גם מבלי שאקראהו בשמו, מקובל אצלנו ומוסכם, שהריאליסטן הראשון בספרותנו, במובן ה“ריאליות” הנזכרת לעיל היה: אברהם מאפו (הגם שלאמתו של הדבר, קדמהו יצחק ארטר – זה הריאליסטן המובהק, שבקרת ספרותנו עדיין לא עמדה עליו כהוגן). עד בואו של מאפו לא ידעו אצלנו עולם ממשי מהו. את העולם הקדום ראינו על פי דרכי התפיסה של ההווה הדל והמוגבל. והווה של היום היה מתערבב עם ציורי-חיים עתיקים. נחוץ היה לתת משל של עולם מלא ושלם בתוך עצמו, והמתפתח מאליו מתוך גבוליו האוביקטיביים, שאינם תלויים בנו. אות כזה היה הספור “אהבת ציון”. כי “עיט צבוע”, אף שהנהו בעל מעלות רבות אחרות – פחות מכל הוא מסוגל לשמש מופת לריאליות. נראתה בו אמנם גם התחלה של בנין וסגנון הלשון החדש, ניכרת היתה כבר ההרגשה להסתייע בסגנון האגדי. אולם הפסוקים עמדו עדיין בלתי מפורקים, כאילו זה עתה נפלטו מפיות הנביאים, וכבלי המליצה היו עדיין נגררים, משועים ומכבידים – ונושאם לא הרגיש כלל את סבלם, ולא היתה נראית השתדלות להשתחרר מהם לגמרי.

אך הריאליסטן שהכיר בראשונה את חוסר ההרמוניה שבין חיינו ההוויים הממשיים המבקשים להתבטא, ובין המלים העומדות להיות להם כלי-שרת; האיש, שחש את הזיוף שבהזדוגות אי מתאימה כזו, ותהה וחפש סגנון-החיים ההם – היה פרץ סמולנסקין, אשר בכח היו אצורים בו כל אותם היסודות, שבאו אח"כ לידי גלוי בספרותנו. ראשית דברו היתה: התמעטות המליצה. באשר הלכה והתבשלה אצלו ההכרה, שהמליצה הנה ההפך מהמציאות העומדת להצטיר, שהיא הורסת ומוחקת את צורת התמונה. בשאיפה זו של השתחררות מהמליצה, כבר היתה התקרבות אל האמת.

שוו בנפשכם: רומן בעברית בתור כלי-קבול של החיים הממשיים הפשוטים, עם שאיפותיהם הריאליות ומאוייהם הנטורליים – כל כך חדש היה זה. המלה המזומנה לקבל אל קרבה החיים האלה – לאו דוקא מליצה, אלא המלה העברית בצורתה שהיא – הריהי הפוכם של החיים הממשיים. בה חגיגיות, בה שיא-החיים, כיצד יפשיטוה בגדי-הכלולות שלה? מהו האופן שלפיו תקבע המלה העברית את הרושם החולוני הדרוש? המלה בלי חרצובות העבר, המלה הריאלית במובנו של ההווה היום-יומי – איך תּוָצר?

זו היתה הפרובלימה של התוהים שלנו, הגדולים, וזו היתה גם מלחמתם הגדולה של ריאליסטנינו הראשונים: איככה יפשיטו את לשוננו את חזונה ומחלצות-שבתה – ויעשוה שפה חדשה, כלי קליטה להגיגי-רוחנו ההווים ופרי מעללי חיינו של עכשיו?

ואם אמנם לא הגיעו החיים ההווים לידי הסתננות אצל סמולנסקין, לידי השגת תארם העצמי ההכרחי והמיוחד – הנה בספוריו כבר הולך הלך והטשטש המראה של העבר הרחוק, שהיה נטפל לכל כתבי המספרים שקדמוהו. פה כבר יצאנו מתחומו של מעגל הקסמים.

טפוסי יותר מכולם במלחמה זו היה משה ליב לילינבלום – זה הריאליסטן שבהכרה. הוא הרי הפשיט מספורו “חטאת נעורים” כמעט כל צביון ספרותי. ולא משום שהיה משולל רגש אמנות, כמו שהיו סוברים, אלא לשם יחוד ה“ריאליות”. לכתוב בתקופה ההיא בלשון כזו – זה היה למעלה מגבורה. קורט של קלסיות השיג ה“מאמר” של לילינבלום. זוהי הפּובליציסטיקה שמבצמצה ועולה עם כל תקופה ריאליסטית, שבה מתבטאות השאיפות המעשיות המנסרות בלבות הרבים, שלא מלאו את בטוין באמנות מפני חוסר יכולת אמנותית. והיא גם מסמני ילדותה של הריאליות האמנותית – זו הפובליציסטיקה הרווחת בספורים שבאותה התקופה, שאינה נבלעת בהם ואינה נעכלת. זוהי ההטפה התמימה הילדותית העוברת בכל ספורי ריאליסטנינו הראשונים. וראי לציין: מה שהחטיא סמולנסקין, הודות לחום מזגו ועושר נפשו הנפרז, שבגללם היה נמשך אחרי המליצה גם בהלחמו בה, – אותו השיג בנקל לילינבלום, בגלל חושו המעשי, אשר חונן בו.

אי אפשר לדלג על המספרים השנים, שהיו נופלים בכל מסמולנסקין, ועם זה הצטיין כל אחד מהמה באיזה מדה שהיא, והיו בולטים שניהם בתור “ממשיכים” גמורים. ראובן אשר ברוידס היה יותר הרמוני מסמולנסקין, ופחות מליץ ממנו, וגם אופן הראיה שלו היה פחות מטושטש; ובספורי מרדכי דוד ברנשטטר ניכרים כבר במדה ידועה סמני “שלמות”. ההומור צץ ועולה בהן בתור פרי החיים. והאטמוספירה שבספוריו מתגלית כבר בתור יסוד אמנותי. ועל כולם יזכר הארי שבחבורה: המשורר יל“ג. אצל שום אחד מאלה הנקובים, לא הגיעו “שאיפות הדור” לידי בטוי נמרץ, כמעט קלסי כזה, כמו בשירתו של יל”ג בתקופתה השניה.

ובעונה אחת עם קומץ הספורים הללו וחבר הסופרים הלזה, הופיע גם ספור אחד, שפחות מכולם השתחרר מהמליצה, ושפחות מאצל כולם היתה ניכרת בו שאיפה כזו. זה היה הספור “למדו היטב” (אחר כך “האבות והבנים”) מאת שלום יעקב אברמוביץ. אולם עברו איזה שנים – והמספר כמעט נעלם, ולא נודע מקומו איו.

נעלם שלום יעקב אברמוביץ, ולא נמנה במספר ריאליסטינו הראשונים – בוני בנין השפה. נעלם לבלי שוב לעולם. ולאחר איזה עשרות בשנים הופיע איזה חזיון-פלאים: מנדלי מוכר ספרים. זה ה“גלגול” האמנותי הבלתי מצוי. וזה היה האמן הגמור הראשון בספרותנו החדשה. לא רק מפני שמצא “נוסח” לאותו פרק-חיים שעמד להצטיר, אלא משום שנמצא לו “המפתח” שנגנז מדורי-דורות, מפתח-הלשון בכלל, שמעתה לא תנעלנה שוב בפנינו דלתות-החיים. עורק הדמים שב אל הפונקציה שלו בפרוזה הספורית. נמצא ללשוננו שוב הדבק שזולתו מתפורר כל בנין לשוני. סגנונו של מנדלי הורה אותנו להכיר את חוסר האורגניות של הפּרודוקציה הספרותית שלפניו, שלא היתה אלא חבור של כתובים, מבלי שום טיח-פנימי של בנין. מנדלי הורה אפוא דרך, כדבר המשורר, לסינתיזה לשונית בכלל, וממילא דרך הסינתיזה לכל נוסחאות-חיים שהם. ובזה הושגה המטרה הנכספת: ששפת עבר של העבר תהיה לשפת החיים ההויים המוחשים ולשפת העתידות.

מנדלי מוכר ספרים מצד אחד ואחד העם מצד שני, המה הנם שני הקלסיקנים הראשונים של תקופתנו הריאליסטית, שמלכו על הלבבות במשך חצי יובל שנים, ועוד יוסיפו לשלוט לא אחת בספרותנו. המה הנם הבטוי הצלול והברור של הגמגום הריאליסטי, שנשמע בספרותנו לפני בואם. ההטפה, שהיתה רובם המכריע של רומני ריאליסטנינו-הילדים, הפכה להיות בשל שני מלאכי השרת של מנדלי: ההומור והסטירה, לאמנות נקיה. וכן נסתנן ונצטלל הפתוס של תוכחה, – זו הספּציאליות של רוח עמנו – ונעשה בפיו של אחד-העם לתוכחתו ואמתו של נביא מהמאה העשרים. הנביא-האמן, שיותר משהנהו שופך תוכחתו, הריהו כובש אותה. “לא”י הבכורה, מפני שתהיה למרכז לתורת העם בכל הארצות" – דויזה זו של סמולנסקין, זוהי התורה כולה של אחד-העם, וכל השאר פרושים לה ולא יותר. אולם גם הפרושים ואף התורה שלו עצמה אינם אלא באורים לאחד-העם האמן. ואך זה כחם העיקרי של שניהם – גם של מנדלי וגם של אחד-העם – ששאיפותיהם נשתעבדו להאמן שבהם. כי לא חנם לחש לשניהם האינסטינקט האמנותי, להתגבל בתחומיה של אישיות אחת שלמה בעלת צביון אחד וברור. מנדלי ואחד-העם – כל אחד משניהם הנהו סמל השלמות והאחדות של אישיות אחת ברורה, מה שרבגונות של אישים מרובים היתה מכשילתם בהכרח. והתעודה הושגה. לא הפליטו כמעט מלה – במפעליהם הטפוסיים הכתוב מדבר – שלא היתה עוברת מבעד מסננת האמן. ועוד: בשם “מנדלי” בלבד נתונה כבר ערובתו. בצלצול השם בלבד יש כבר אמת המציאות ההווית הגלותית. סמולנסקין לא היה חש עדיין, שהשמות שהנהו מכנה לגבוריו (כגון: בן-אמתי, פנינה ונעמה) המה משנים דוקא את פני המציאות, ונותנים לה גון בלתי ריאלי. השם שיקרא בו האדם בכל עת ובכל שעה – היש סמן טפוסי מזה?

בשני הסופרים – מנדלי ואחד-העם – השיגה הריאליות את הבעתה השלמה ביותר. מכאן ואילך בדין היה שיורע במדה ידועה כחה. עם השגת איזה מקצוע ספרותי את המדרגה הקלסית מתחילים להרָאות בו סמני ריגרס. אמנם הריאליות עמקה אצלנו וגם עלתה למדרגה רמה. אולם חזרו ונעורו בתקופה האחרונה אידיאלים שנדחו בתקופה הריאליסטית, בשל חומר דינה של האידיאה הלזו. עכשיו משמש בית-ספרותנו אכסניא גם לריאליות, גם לרומנטיות וגם להזדוגותן של שתיהן ביחד. כהיום יש בספרותנו כמה וכמה סגנונים, וכל אחד מאלו הנהו פרי הקונסטרוקציה הנפשית של הסופר. הפַכים מוכנים אצלנו ועומדים – ומדי פעם בפעם הם מתמלאים תוכן חי.

ניסן-אייר תרע"ד.

מלואים א'

אמרנו: קלסיקן – מי הוא קלסיקן?

לשעבר היינו, אצו קוראים צעירים, נותנים לקלסיקן הגדרה משונה. מראה הקלסיות היה מצטיר לנגדנו, שלא כצורתה האמתית. הכשילנו קו טפל אחד שבקלסיות לחשוב שהוא הנהו עצם אפיה, מפני שהיה בולט יותר מיתר הקוים. היינו סוברים שטיבה של הקלסיות: לתת את המלה המיוחדת והעצמית – שמזומנת בספירות-המלות לכל עצמים כשלעצמם – ושאינה נופלת במאומה מהעצם המוחשי עצמו, אלא בזה שלא חוש-המשוש. זאת אומרת: שהמלה הקלסית צריכה להיות, לא הבבואה בלבד, אלא היא צריכה להיות בפעל בכתב, זה שהעצם המוחשי הנהו בפעל בחיים, במציאות. והיה לנו בזה מנדלי למופת. שהרי בזה הצטיינה ונבדלה המלה המנדלית מזו שהיתה שכיחה בספרותנו לפניו, שבמקום שיחה סתם על חיי האדם והעולם, נתנה היא לנו בלבנו את העולם עצמו ומה שעליו. אולם שבנו וראינו, שלקלסיות יש דרכים יותר קצרות ויותר נמרצות להגיע בהן למטרתה. וזה עצמו הורה לנו אח"כ מנדלי גופא.

אמנם טחן הקלסיקן בועט בכל אותם האמצעים האמנותיים, שעומדים מוכנים ומזומנים תמיד לשמשו. יש שהקלסיקן בורר לעצמו סגנון עממי, סגנון-הדור, שהחיים המתוארים בספרו מתיחסים לגבו (את זה יעשה מנדלי תמיד) ויש גם שהוא מסתייע להגיע לתכליתו באמצעות ה“דיאלוג” – שמצטיין תמיד בטפוסיות זו, המתגלה בדבור האנושי. אין הקלסיקן מזלזל בכל אותם אמצעי-האמנות. אולם אין אפיו מסתמן אלא במקום שהוא עצמו מדבר. זאת אומרת: שיותר משנקנים לנו החיים והטבע, באמתם ושלמותם, על ידי אמצעי-האמנות המנויים והבלתי מנויים לעיל, אנו משיגים אותם בשעת קריאה, הודות לדבור-האמן בעצמו, בלי אמצעים. הרצאת הקלסיקן, זו שהינה פרי הפיזיונומיה האמנותית שלו, מסגלת לנו את טעמם וטיבם של הדברים, יותר מאשר כל סגנון ונוסח עממי, מפני שראִיַת האמן הנה הרבה יותר נאמנה מן הלהג הסתמי של בני האדם בכלל. ומה שמגלה כתוב זעיר אחד של קלסיקן בהבנת נפשות וביתר זויות-החשאין – לא יעשו זאת תשעה קבין של שיחה המונית שבסגנון העממי. והיו לנו, כאמור, כתבי מנדלי גופא בזה לעינים. המה ביחד עם אחרים גלו לנו את הלוט מעל פני הקלסיות. המלה המיוחדת והעצמית של העצמים שבכתבי מנדלי, אלולא נצטרף אליה יחס-האמן החותר והמבקיע לעצמו דרך מבעד כל קרום וקלפה – האם גם אז היו קרויים כתביו קלסיים? משעה שהחילותי להבין את ספריו, לא ארע לי עם הקריאה בהם, שלא יהא מציץ אלי מבין השורות דיוקן-מראהו של שלום יעקב אברמוביץ, איש העזמה עם מצחו חרוש הערוצים של כובש, כמו שנראה אלי מעל תמונתו. אין מנדלי ונושאי-כליו מסוגלים, למרות טפשותם ובטלנותם, להאפיל על חכמת האמן ויחסו הנאצל והאריסטוקרטי.

מן האמור בזה יוכח הקורא, שנזר הראשונים, שנעטר בו ראשו השב של מנדלי, אינו עלול לאסור אליו את מבטנו, כמו את מבט עינו של תלמידו המשורר. יצירת הנוסח חשובה, ואין להפחית משויה אף כמלא נימא, אולם אין לראות בה יסוד הויתו של מנדלי, אלא תוצאותיה. אני כשלעצמי, יותר משהנני מתפעל בכתבי מנדלי מאותם המקומות הטבועים בחותמו של ה“ראשון”, אני מעריץ בכתביו את זה, שיכול היה להופיע בכל הדורות, באלו שלפניו ובאלו שלאחריו, בלי שום רושם של זמן. אני מעריץ במנדלי את אזרח-האמנות הראשון שלנו בספרותנו החדשה.

כסלו תרע"ט.

מלואים ב'

(שנתים לפטירתו של מנדלי)

…גם פרישמן וגם בריינין הטעימו את הספציפיות שלו בתור פרי עצמותנו הלאומית. כשתדקדקו בדבר תמצאו אמנם, שגון זה מיוחד גם לאמני העולם מבני סוגו – לסרוונטס, לגוגול, למשל, וגם אצל האמנים הנזכרים ההם אין גון זה הקו העיקרי בשירתם. אולם אותנו מעסיק במנדלי דוקא ההפך מזה. לדידי חשוב בצירתו של מנדלי דוקא הצד השוה שבינו ובין האחרים, וקובע מקומו בתוכם, בתוך אמני העולם, כאזרח. בעיני חשובים לאין ערך יותר מפרצוף מנדלי היהודי, מפרצופנו אנו הספציפי – פרצופי הקבצן, הבטלן והכסלוני בתור טפוסים נצחיים, כלליים. לא אחדש פה יותר ממה שהקדימוני אחרים. אולם יספיק לי אם אדע בברור, שהדגשתי דעה זו כדבעי. רואה אני קודם לכל במנדלי: את האמן. דומני שביאחיק השוה את מנדלי ליזראלס. אני לא אתכון להשואה אלא למובן אחר. כשקורא אני את “ספר הקבצנים”, מבצבץ לנגדי מבלי משים הקבצן ההולנדי מאלבומו של יוסף יזראלס. לא זה, שדומה הקבצן המנדלאי לזה של יזראלס, אלא שיש שניהם: הקבצן, המונומנט של הדלות. אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, אך האמן אינו רואה אלא דמות-מראה יחידה. לגרעין אחד לא יולד פרי בעל תרי-אנפין. והוא הדין גם עם הבטלן והכסלוני המנדלאיים. אני מפקפק אם יש בכל ספרויות העולם מנין של אמנים, שהצליחו לברוא את הפרוטוטפוס, שבו יראו עצמם כל העמים ללשונותיהם בראי כה נאמן, כמו בבטלן והכסלוני המנדלאיים. חייכם, שנפגשנו עם הגבורים האלה של מנדלי גם בפלכי אוקראינה וגם בין שכנינו הערביים לשבטיהם השונים. ודמות-המראה שלהם הִנֶהָ אחת בכל המקומות. וזהו שאמרנו: מנדלי הנהו קודם לכל אמן. הוא נמנה על סוג האמנים האלה, שכל מה שהמה מציעים, הוא ברי בלי שום פרכא. קוראים אנו את “קצור מסעות בנימין השלישי”, “ספר הקבצנים” “בימים ההם” ויתר ספוריו הקטנים עם הגדולים, ובקרבנו יש הכרה נצחת שלא במקרה הוא שקרנו פה, שלא מאורע הוא, שאירע לנו פה, כי אם הראינו עתה ממראות-הנצחים הבלתי מתמוטטים. מראות עצמים, שבבואתם נעוצה בתכונות נפשנו בדמות-מראָה אחת קבועה, בלתי-משתנית בכל הדורות.

ואחר כך, כשנסחפנו עם הקריאה אל האמצע של הספור, ונתרחקנו מגדות-חופו – אז יש שמנדלי מתעלם לגמרי מעינינו. אויר זה שמנדלי מהוה בתור טפוס – אויר הגלות כאלו נכחד כליל. ויש גם שנדמה לנו שריח-שדות יעלה באפנו. אנו נמצאים בחדר-משכיתו המבושם של האמן, ואת עינינו ירהיבו מראות-עולם נצחיים בשלל צבעיהם המגוונים, בהשתקפותם בבדלח ראי-הנפש. כי האנושי ששוה לכל הנפש ולכל הדורות הציע פה מנדלי לפנינו. וכה אנו תמהים עומדים לפני סדן-העולם שחשפה לפנינו האמנות, סדנא דארעא האחד שכל השבילים מוליכים אליו. וכה נכחדת מעינינו מעט מעט הספציפיות של מנדלי, ומבצבצת ועולה גולגלתו המאָרכה המאסיבית בין גלגלות-הפלאים. נצב מנדלי כאנדרטא מסלע בשורה אחת עם סרוונטס, בוקצ’יו, גוגול, בלזק וטולסטוי. יד אחת היתה ביצירותיהם של אלו: היד שהיתה בספורי התנ"ך. וכשקוראים אנו את ספריהם – אף בהוצאות הכי מיניאטוריות – דומה לנו, מה שנדמה לנו בשעה שקורין אנו בביבליה, שהדפים שלפנינו רחבים וארוכים לאין שעור ובלי גבול…

מנדלי, בתור אחד מהמה – לא יסוף זכרו לעד.

---

ריאַליות קלסית

מאת

שלום שטריט

רֵאַלִיּוּת קְלַסִית / שלום שטרייט

מאמר שני

ריאליות קלסית – מקצוע זה הנהו האחד במקצועות הספרות, שעליו לא יהיו מערערים כל הימים, מפני שביסודו הונחה האוביקטיביות, היינו, שותפות זו הנעשית בין בני האדם באמצעות חושיהם. כי גם מסקנותיה הכי מפליאות והכי דקות של אמנות זו, רק מפיהם נתנו לה, מפי החושים. לכן אמנות זו הווה תמיד. מיום החל האדם לתהות על טיבם של העצמים ולהעריך אותם, עד ימינו אלה – לא יפקד מקומה. על כן יתכן שגם בימי שלטונם של איבסן ומטרלינק, יעמוד טולסטוי ביניהם כצור איתן מבלע זוז כל שהוא.

לפיכך גם ראינו באמנות הזו, שלא רק שנשתמר בה רוחה הפנימי, אלא שגם לבושה לא נשתנה, יען כי נמוקיה הפנימיים המה מחוללי הנוסח הנצחי שלה. כי ודאות גמורה זו הבלתי מתחלפת שבריאליות הקלסית, היא פרי “ההכרח המציאותי” הנתבע תמיד מידי האמנות ההיא, בהתאם לתנאי ההסכמה ההדדית של חושינו. ולפי גדרה זה תמיד, גם תכונת ההרצאה של האמנות הזו, שלוה ובטוחה. מפני שחרדת עצבים לא חרדה אמנות זו מעולם. ומה שניתן להסיק לפיהם ולפי האינטלקט האינדיבידואלי – אין אמנות זו מודה בו. “האדם יראה רק לעינים”.

וכן הצטמצמותה הפנימית של אמנות זו, הנה פרי שעבודה הבלתי פוסק. כי השתעבדותם של מספרי הביבליה לאלהים עדיין לא סרה גם מלבב האחרון שבאחרונים, וכמותם נכנעים גם הריאליסטנים ההויים לכחות עורים. מכאן תתבהר ההרגשה של תנופה כבדה. שתּאור בלבנו למראות האמנות הזו: כאילו העתיקו לעינינו צורים ממקומם. אולם שעבוד זה הנהו גם המקור ליתרונותיה של האמנות הריאלית: ההתרכזות וההתגבלות שאינן נותנות לרוח להתנודד.

לכן יש שעם הגותנו בספורי הביבליה, תתהוה בנו ההרגשה של מחסה בין כתלי-מולדת, ולכן יש לריאליות הקלסית בכלל דמות ביבלית בעינינו.

ובכן, הזדוגותן של הריאליות עם הקלסיות עולה יפה, לא בלבד מפני שמצטינות שתיהן במדה אחת: מדת הכבוש העצמי, אלא גם מפני שכל אחת מהן משלימה לחברתה את חסרונה. מהותה זו, שנצטותה עליה הריאליות מבלי כל בחינה ורצון עצמי, עם הגיעה למעלת הקלסיות נתנים עמה נמוקיה האמנותיים. כי עם הקלסיות נקנית לריאליות – באשר זהו ראש סגולותיה של הקלסיות תמיד – ההכרה: הכרת העצם שלה. והריאליות מצדה משפעת גמולה לקלסיות בזה שהנה: התוכן הממלאָה ומסמן לה בתוך זה גבולות צורתה.

ריאליות קלסית נתגלתה בספרותנו החדשה בראשונה בשדה-המחשבה.

אחד-העם, אף על פי ששמים בהירים פרושים ממעל לראשו – מתנהל בכל זה כאיש שיאחזוהו בעקבו. נכר, שיש מעין מעצור בדרכו, המטפח על פני חרותו החיצונית ומגלה את השעבוד שמסתתר בקרבו פנימה. השתעבדות זו של אחד-העם היא שהתותה לנפשו את הסתדרותה הפנימית, והיא גם שהוציאתנו ממבוכת קסמי-המעגל של מליצה ומציאות ששלטו לפניו בעולמנו בערבוביה. התאפקותו האיומה היא גם סבת חנו המסוים הארדיכלי של “המרכז הרוחני”, שאין בו אף צל של דמיון חי. ובמקום שמבצבץ בו דמיון עלוב, נוכחנו רק כמה מתאים לאחד-העם מהלכו העצור והמתון, שמחוננים בו הבעלים אנשי-המעשה. כי קונסרבטיביות זו שוללת את דרכי ההרחבה, המעשים-לפתע וכל חזון רוח, והיא העובדה גרידא שמכחשת אפשריותו של המקרה. ומזה נחתך יחס אחד-העם להרצל.

התכוצות זו בגבול האפשרויות הריאליות מחיבת את רעיונו של אחד-העם שיהיה לו מראה רעיון, שכל עיקרו: צמצומו (כי אם ישטח הרבה, אז יהא נטול אופי-הרעיון). תכונה אמנותית זו בלבד קובעת לאחד-העם את מקומו בעולמנו פרצוף הרעיון – זהו תכלית לגבו (הגם שלא הגיד זה בשום פעם בפירוש) והאידיאה כשלעצמה טפלה. לכן ראינו את האידיאל של “המרכז הרוחני” – שלכאורה הוא לבדו מניע היצירה שבאחד-העם – אידיאל זה הנהו כה צנום, עד שגם לאחר התגשמותו כמעט, עומדים אנו דלים ורָשׁים כביום אתמול. חשיבותו איה נובעת איפא מגוו, אלא מדמותו של הרעיון בלבד.

אולם דמות זו אינה אלא פְּנים שהפך להיות צורה. התוך המעכב את מרוצתו של הרעיון, מתוהו וגם מהוה את קלסתרו – מלואו זה של התוכן עושה, אפוא, את הסגנון האחד-העמי, ולפיו יקבע גם הקריטריון של אחד-העם לכל חזיונות החיים. לפיו: הצורה שאין לה אלא יפיה אינה נאותה, אלא התוך, הרעיון והרצון – המה יהפכו להיות לכלים המחזיקים את עצמם. העצם, הוא עצמו יהא החומר שממנו יהיו נעשים כוָנים לאמנות. תכונה כזו יש לפעולתו של אחד-העם בספרות ובישוב, ואותה הנהו שואל מאת כל העוסקים בהם. והוא מסמני היחש שבקלסיות, שלבושה היא תמיד בגדי משי. רצונותיה ומאוייה מתגשמים באמצעות כליה, וסגנונה ניתן לנו מידיה כמערכת-כללים.

המנוחה הנכונה שתמצא לנו בקלסיות, מוכיחה על בצרונה הפנימי. היא השאננוּת המונחת בטבע העצמים המכירים את חוקיהם, ולפיהם ילכו לבטח דרכם. לא יימינו ולא ישמאילו. אירוניה זו הנראית לפרקים על שפתי אחד-העם, גם היא מונתה רק לאיש, ששלותו בלבו, ואינו חרד להמעד ממסלולו. למה רגשו ויבהלו, בשעה שגורלם איננו מסור בידם?

וכך אין הריאליות הקלסית מניחה מקום לאידיאל שהנהו רצון מפשט גרידא, שצורתו לא נסתיימה – אלא הטנדנציה שפורצה ובוקעת מבעד עובדותיה של האמנות הריאלית, כמסקנה הכרחית מתוך חוקי-מציאות בלתי משתנים, היא אמצעי בשבילה לגלות מאוייה תמיד. כי הקלסיות אינה רוצה אלא מה שמוכרח להיות. והמרכז הרוחני האחד-העמי מכוון הנהו בכל לכלל זה. אין הוא רוצה זולת זה, שישתלשל בהכרח טבעי. ואף האדמה שנוסכה קסמה זה על עם שנתרחק מעמה – אף היא לא תטהו להפליג באפשרויותיה. ביחסו אליה יש זו הבלתי-אמצעיות, שמנָתה היא לאדם שיש לו חלק בעולם, ועליו לשפוט בזהירות בעניניו הקולוניאליים בפשיטות טבעית.

אולם זיו-תמיד לקלסיות, שמסתנן כמבעד קרום שבתחתיתו יבהיקו אבני-חן. מאור חִוֵר זה – שמדעת נבונים בו – בוקע ממלותיה המגובשות המשובצות ככוכבים במסלותיהם. צבא-מליה המסודר הזה יעמוד לפנינו כדוגמא של התערות-אזרח. לשם זה תסכון רק המלה, שהדרת העבר מחבבתה כנחלה שהורישונו אבותינו. לפיכך רצוי לריאליות הקלסית צרוף-המלים הנושן, וחביבים עליה כתובים השופעים חמימות זו המעורה בכלי ביתנו העתיקים…

ניכרים יותר אותותיה אלו של הריאליות הקלסית בבלטריסטיקה.

חרות-הדבור הנוהגת בספרות לפני בוא הקלסיות, שהנה אחד מתנאי-ההכשרה לקלסיות – חרות זו משולל מנדלי לגמרי. עברה שעתה של לשון סמולנסקין, ששטפה בלי מעצור כרצועה זו שהותרה. שפת מנדלי עמוסה היא מראות, אשר תלא כל אגודה של מלים לבארם כדמותם זו. מלתו של מנדלי דמיונה לזיו זה של פלטין, שמראהו עצמו נותן לנו המחסה. אין לבוא פנימה, למען תמצא לנו סתרה. כי בשפתו זו, הרבה יותר אומרת המסורה שבידה, מאשר כח בטויה הטבעי.

אמנם, אין הריאליות הקלסית מכילה יותר משהיא אומרת. בצדק מחזיקה היא טובה לעצמה, שאינה מסתייעת בסוד וברמז להשלים בהם את התבטאותה. אולם אין היא מפשיטה גם מעל המלות מה שקלטו בשנות נדודיה. תוספת זו טובעת לה לקלסיות ממטבעה תמיד. לכן הצביון לרגש שיעוֹר למראית האמנות הזו, מעין זה שמעוררת המולדת בהמון מאורעותיה, זכרונותיהם ורגשותיהם התלויים בה.

סגנונה של הריאליות הקלסית הנהו, אפוא, פרי מניעם מוצקים שלא הרתיעו ממקומם מאז. מלבד שנויים קלים, שיש לראות בהם אותות הזמן והתבגרותו – נשארו גם פירותיה אותם שמלפנים. אמונתו התמה של מנדלי (פקחותו שחָברה עמו אינה סותרתה) נחלה היא רק לאיש, שודאיותיו נתנו לו כלראשונים מסיני, והסטירה הריהי הקדומה מאז, שבעזרתה יבקש הרצון לחתור למטרתו. נוסף עליהם רק הקו הסקפּטי, אשר יולד בהכרח ברבות השנים. ומסתמנת היא הריאליות הקלסת יותר מכל על ידי נטיתה לקולקטיביות, שהיא תולדה מחויבת מאת האופי הנענה לדרישות שותפות-החושים. כי התרתה את סבכי פקעתו המשותפת – זוהי הפרובלימה של האמנות הריאליסטית. לכן מגלה היא בתיאוריה את ההעויה הכללית, שלפיה אפשר לדעת בהחלט את המצב שבו ימצא האדם שככה העוה.

טפוסיות זו הטבועה בתכונת הריאליות הקלסית גורמת, שדבריה יהיו כעין העשת. היא לא תדע כשלון זה, המסובב בעקב הפרוטרוט שיַטה אותה מן העיקר. לבטח יתפשטו לעיניה המראות והחזיונות, בהירים ושלמים, אין עוצרם מלהשתרע. לכן היא מתלבשת ברצון בצורת-הרומן הרחבה.

תפיסת-החיים הצלולה הזו זכתהו למנדלי, כי תשתמר תקופה בספריו למשמרת עולם. מעין היד שחרתה כתבי הביבליה היתה בהם. הטעם הפנימי לאופן כתיבתה כזה הנהו אחד. והסגנון האגדי המתאים לתכונת גבוריו, אינו סותר את המניע האמנותי הביבלי שבתוכו פנימה. רוח האגדה פרגמנטרית היא יותר מדי, וגם גובר בה לרוב היסוד הסובייקטיבי. ומנדלי, למרות הבלעו בתוך גבוריו, עשוי רוחו לשים את החיים תחת המכבש, ולהוציאם מוצקים כמתוך דפוסים ביבליים.

כתב ביבלי זה פועל, כי יֵרָאו לנו הדפים רחבים לאין שעור, אם גם בעין המה צרים וקרים. גם משתרע לעינינו כר דשא, דוקא בעת שידובר בעין על קבציאל. אסוציאציה משונה כזו, אפשר שתִוָצר הודות לאפיו האיתן של מנדלי מבפנים. ככה נפעלת נפשנו, אף שהשלטון ביד הדבור. זהו מעין בת-קול שמניחה תחתיה נקישת הקורנס מבלי כל נגיעה ישרה.

אולם למען מעריך את מנדלי כראוי לו, טוב לנו מכל להתבונן בפני תלמידיו. כי מה שחסרים התלמידים זה כחו של הרב.

הנאה זו שיש לה לריאליות הקלסית מאת “התלמידים” הללו – מרובה גם הפסדה. הצורה שנקבעה על ידי רבם, הודות לאפיו המיוחד – צורה זו מחניטה בידם. פעולתם המכַונה בפראי-פרטיה ליָעד את הריאליות, מצטינת בתכונתה הצורתית גרידא, תכונה המתנגדת דוקא לרעיון הריאליות, האצור בהתהוות המעשים הבלתי-אמצעית. זוהי אמנות לשמה בכל יתרונותיה וחסרונותיה המתגלים בה. אין מניעים תוכיים מתוים דרכיה, ואף רצינות הרצאתה אינה אלא פרי עמלו של האמן להתאים הכל לפי סדרו ההגיוני.

משוּלה אמנותם של התלמידים הללו למורד, שיאבד לו מעוף הסקירה ברדתו מן ההר אל הגיא. בכדומה לזה יתישב גם, למה באלו בה – באמנות-התלמידים – שאר היסודות האמנותיים שמצינו אצל מנדלי. כי כפותים האמנים האלו ונטולים את הרצון הפנימי הפורץ ומרחיב את צורת הדברים הרגילה, שהוא הנהו רצון העולם עצמו העושה בסתר, ובדברו יעריב עלינו היום… זרות זו בסדר העולם הקים, שהוא כטבע שני לו, זרה לרוחם. אין חמה וגשם משמשים בעולמם בערבוביה. למהלך הדברים שלהם חסר דרור פנימי זה. לכן צליל-שפתם מזכיר את שטח-הערבה הכבד, שהד-קול אחד לו תמיד, בכל חלל אוירו.

לפיכך מעברם מן הרומן אל הנובילה טבעי מכל לאמנים אלו, ועלול הוא להביננו אותם כראוי. אין בזה אותו הנמוק, שהמריץ את מנדלי בספוריו הקצרים העבריים שקדמו לרומניו למען ימָצא לעצמו, ושבעיקרם היו גם הם רומנים קטנים הודות למשקלם הפנימי. לא. דחק החיים הוא שעג לעצמו פה את הנובילה והסתפק בה. מטעם זה עצמו גם יסתבר מה שראינו, שהתאור – יסוד שלא יחויב על ידי נמוקים פנימיים – גדל על חשבון שאר אמצעיהם האמנותיים (בולט הדבר במיוחד ב“אריה בעל גוף”. הסטירה כאילו נכחדה כליל, ובמקומה באה מעין מלאכת קריקטורה) ואמנם, מפותח התאור אצל האמנים האלו, כאשר לא היה מימיו לפניהם. והודות לאפיו האוביקטיבי של התאור, ניתן מקום לקלסיות להתגלות בו יותר מבשאר דרכיה. אולם הקפדתם היתרה בזה, מעבירתם גם על טעמם. גם ח. נ. ביאליק המספר וגם ש. בן-ציון יתירו, לשם דיוק התאור, להמון מלות דוממות לבוא בקהל – והיה דמיונן כזר בין בני משפחה אחת, שמציאותו מפיגה את חרות תנועתם השכיחה ומשוש הרגליהם התדיריים.

התרופפות הטפוסיות אצל אמנים אלו, המוכרחת בשל מגרעותיהם הטבעיות, מביאה עמה את כשרונם הפסיכולוגי. במקום שאין הנפש מתגלית להם באמצעות גלויים מוחשיים – שם בא החטוט. אולם מכל מקום מתבטאת הריאליות הקלסית באמנים הללו בטוי גמור, ומשעבדה גם חסרונותיהם לתכליתה, ומגיעה על ידם לידי הופעה מוחלטת. לא כן באמנים שידובר עליהם להלן, שבכל מעלותיהם האמנותיות אין הקלסיות מתגלמה בהם.

מעין התרופפות החבל המתוח יחוש הקורא שעובר מספורי ח. נ. ביאליק וש. בן-ציון לספוריהם של יהודה שטינברג וי. ברשדסקי. אמנם החומר שמשמש ליצירתם, עבודם האמנותי, אינו גורע מריאליותו, ולא נשתנה בידם מכפי שהיה בתחלה. אולם רושמם שהניחו הסופרים האלו – שזולת שויונם זה בלבב הקוראים, שנעשה בידי המות שבחר בשניהם בעונה אחת, לא יתדמו זה לזה במאומה – רושמם הוא: ששניהם היו מעין נסיון או בשורה.

נגלתה שנית ישותה של המלה, כמעין זה המזדקר מסתרי הכפים והסלעים. משבאו הסופרים האלה ידענו פתאום, כי לא הורגשה בזמן האחרון מציאותה של המלה בריאליות הבלטריסטית. ובבואם שב מעין חופש הדבור שהיה שורר בימי סמולנסקין. הבדל זה הראה לנו באופן בולט את התפיסה האינטואיטיבית אשר לקלסיות, בנגוד לחיצוניות שנקנית לסופרים הללו, שאנו עומדים עתה בהם, באמצעות המלים. בקלסיות אובדה המלה בהמולת החיים – ואצל הסופרים האלה נקנים לנו החיים בשל המולת-המלים הלזו. הנחה זו מספקת להביננו, למה לא עלה הרומן ביד ברשדסקי, שלכאורה אינו משולל הכשרון הסינתיטי. כי אינדיוידואליזציה לשונית, זאת אומרת: שכל מלה לכשעצמה אין בה חיות, אלא בהתחברותה עם האחרות; אינדיוידואליזציה כזו – שכל מלה באה רק ללמד על עצמה ואינה סמל – מתנגדת להמכוון הפנימי והמוסרי של הרומן, ולעולם לא תגיע למעלתו. והפובליציסטיקה – אחד החסרונות הכרוכים בעקבה של האינדיוידואליזציה – הרווחת בספורי ברשדסקי כבאלו של סמולנסקין, מגלה את כשלון הסקירה הפנימית, שהיא הנה סוד הסינתיזה ברומן. ככה נחתך גם לברשדסקי רק התפקיד של מבשר. ויעיד עליו משקלם הפנימי של כמה מקומות מספוריו – בהפוך לרובם המכריע שהכובד שבהם הנהו הגיוני בלבד – כי הוא הערה את ההויה המיוחדה והאחת של האינטליגנט בן דורו, והוא היה הראשון שהבקיע את האור להבנת מהותו.

האירה ההצלחה יותר ליהודה שטינברג, והרשימה הקצרה הצילתהו מכל. הגבל השטח למסקנות פסיכולוגיות, מפשטות-ספרותיות שנתרבו אצל ברשדסקי (בהפוך לפסיכולוגיה שבריאליות הקלסית, הנפלטת מאת הגלויים המוחשיים, כאמור לעיל) והודות לזה לא ארך הלבוש ממדת לובשו. חטיבה אורגנית זו השטינברגית היא התקדמותה הפנימית של האמנות הסמולנסקינית, וגם התקדמות חיצונית בה, הבולטה בהעדרו של סרח המליצה. לכן חומר-קריאה זה יהא מזון לדורות, בגלל פשיטות שפתו ורבוי גוניו. יהודה שטינברג יהיה תמיד חביב העם על הרצותו בסגנון שכולם נזקקים לו. והוא קובע לעצמו מקום לעולם הבא, מעין המקום שתופס משה ליב לילינבלום הפובליציסטן, בגלל אופים האמנותי המשותף שמתגלה בדרכי התבטאותם השוים, למרות הבדל מקצועותיהם ושנוי תוצאותיהם החיצוניות.

המעַיֵן בדברי יהודה שטינברג וי. ברשדסקי יחוש, כי לא יובל בידם אל האמת המוחלטה. יד הגזר אינה הויה בדבריהם, ועדין הונח מקום לפקפוק. וכל יראה בהם הקורא רק מעין התגלות נטיות. נדמה לו לקורא שמעבר מזה ינוסה להרחיב גבולות הדמיון, ומעבר מזה בולטת הטנדנציה להשליט את המוחש. אולם האמת שלעולם עומדת, מפני הוסדה על התכונתי, הבלתי חולף שבאדם ובטבע – אותה יָתור המעין וימצא במקום אחר.

הקלסיות – מכל מדותיה מצטינת היא בקולטוריותה. לכן הקלסיקן, אפילו אם יהא אובד בנושאיו וגבוריו – תמיד תמצאֶנו. עצמותו אינה בטלה. ואף ריאליסטן קלסי זה, שלעולם לא יעזוב העוגה הנעשית בלי מתכוין – אף הוא לא ינקה מהדגיש את הטוב והרע. על מדתו זו לא יוַתר. כי לא הרי הקלסיות כהרי העממיות, שיהא סופרה מתבטל מפני כחן של אמונות העם, לו גם תפל תהיינה. הקלסיקן הנהו בראש וראשונה מורה לעם.

אמונות העם, דעותיו, נמוסיו והרגליו שטבעו הולידם או שנעשו אצלו טבע – אותם יבטא הריאליסטן הקלסי, אולם עם זה לא ימָנע מהביע יחסו אליהם. הנצחונות שבהם נעטרו אופני התאור (פתרון הנפש המתגלה בו בדרכים לא יאומנו) יביאונו לחשוב נכוחה, שאין לו לאמן דבר זולת התאור – מכל מקום מסייע הוא להכריע את הכף. ומנדלי, הגם שבשל קומבינציה אמנותית הנהו משמש לעצמו תמיד בתור נושא, ומאופיו מאומה לא נפסד – מכל מקום לא יבצר מהעין הבוחנה מנדלי החכם ומאוייו הנסתרים. ואף יורשו הטבעי שלום עליכם, המשקיף על החיים מרָמה, שעצבות אינה בגדרה, מאחר שהראינו מגבהה, שהנעשה סביבנו על כרחנו נעשה, והיינו כמשחקים על דבר רחוק וזר, – אף הוא, כאילו שמענו מפיו מעין צווי קטיגורי: שמרו את אורכם, אך את הבצה צאו. אולם זה אמת. יחסו זה של הקלסיקן הריאלי אינו אלא גלוי רצונם העצמי והטבעי של החיים.

שלום עליכם¹ הגם שהנהו קל מנשר – אף הוא נתונות רגליו בסד. סוברים הקוראים, שהומור זה יחסו הפרטי, ונמצאו בסוף למדים שהנהו בטוי סבות פנימיות ותולדתן המוכרחת. דומה ההומור לבבואה זו המרחפה על פני המים, שעיקרה עומד מחוצה להם. לפיכך, למקראו של שלום עליכם יתלכד ביחד עם צחוקו של האשכנזי גם זה של התימני והספרדי – כאשר היינו עדי ראיה לזה לא פעם – באשר התכוּנתי, הנצחי ששרשו מעמיק יותר מאשר ההרגל המקומי וההוי סתם, פעלו הוא שיראה על הנשפעים במדה אחת ושוה. ההומור – היחס הפילוסופי, שהנהו חפשי ממשפטים קדומים וממשהו של התמרמרות, הוא גלויה של התפתחות ספרותית פנימית. טיסתו הקלה היא פרי חרות פיטנית פנימית – והיא שקובעתו לשלום עליכם להיות ההמשך המודרג. מלבד הטפוס עצמו בידי שלום עליכם, ששונה הוא מאשר אצל מנדלי, בגלל היותו יליד זמן מאוחר – במובן חיצוני זה נשתנה גם אצל התלמידים והמבשרים – אחר הוא בעיקר יחסו האמנותי בשל תנאי ההמשך הפנימיים המיוחדים. בולט גם הבדל זה ביחסו של שלום עליכם לגבוריו של מנדלי – לכיזדמן לו לתארם – שאין בו מההשתתפות הנרגשה של מנדלי ולא כלום. אחד הוא תור-הילדות בלבד, המתבטא בנוסח אחד שוה אצל שניהם. פרק-חיים זה שהנפש עדיין לא עמוסה, ולא היה עוד סיפק ביד הנמוס הלאומי הספיציפי למחוק קלסתרה האנושי הכללי – פרק חיים זה הנהו אפשר המקלט הניטרלי היחידי לאמני העמים לכל לשונותיהם.

השפעת הריאליות הקלסית שלנו על הקורא אינה כזו של הכללית רק באמצעות החוץ. הפנים לא אוכּל אצלנו כולו על ידי האמנות ההיא, וכלי-הבעתה הסוביקטיביים: הסטירה וההומור יעידו. בכל זאת לא נבצר ממנדלי מהעניק לנו רומנים כ“קצור מסעות בנימין השלישי”, “ספר הקבצנים” ו“בימים ההם”, שכמו בטבע לא ימצא גם בהם מקום התפר. ארך רוח אמנותי כזה לא הראתה ספרותנו עד בואו (ולפי שעה גם לא אחריו). ואף עוד זאת: ב“בימים ההם” יש לצין כבר התאור האוביקטיבי. שלא יסתּיע בשום תחבולות ספרותיות, אלא ישר כהויה עצמה יעשה בהשקט רקמתו, סמויה לעין השמש… על ידו הראינו לדעת, כי אם גם אופינו לירי – לא נמנע הוא שיגיע לפשטות אֶפית. כי אליה חותרת הריאליות תמיד.

כסלו שנת תרע"ו.

---

יצירה בת-חורין

מאת

שלום שטריט

יְצִירָה בַּת-חוֹרִין / שלום שטרייט

מאמר שלישי

אמנות יצירה זו עושה עלינו לכתחילה הרושם, כאילו לא היתה ראיָתה מחוברה עם עצם הדברים המָראים. מראה הדברים בעיניה, כמראה שיש לפנימיותו של איזה בית בעיני העובר, המסתכל הב מבחוץ. בבואה זו, השונה בתכלית מגופה האמתי של המציאות, בבואת האמן, טובעת את חותמה על המקצוע האמנותי הלזה. מובן, שהעצם המוחשי שבבואת-האמן מצומדת עמו, איננו טפל גם ביצירה בת החורין. שהרי זולתו לא יוגבל בדיוקו שעור המראה לגבולותיו המסוימים ההכרחיים. מעשה הלהטים הנעשה מחוץ לגדרי המציאות לא יהא לעולם לקנין הרבים.

מימיה היתה האמנות נוהה לסגל לעצמה הסתכלות כזו, כמו שמתגלית אצל הזר. הרגישה האמנות תמיד, כי דיסטנס כזה מראה יותר נכוחה את הדברים. עוד בכתבים הראשונים של האדם מתגלה צרכו של בטוי כזה. ולספר “תהלים”, ועוד בחלקים בודדים של כתבי הקודש, יש כבר צביון של ספֵירה אחרת. הרגשת הפחד מפני הגורל בולטה בהם כבר יותר, מזו שמפני אויבים גלויים. קלסתר פנים לדברים, כמו שיראה אותם האדם מחוץ לעצמו. כי חזיונות יש בעולם שאין לחושי האדם נגיעה עמהם. והסגנון האגדי – למרות קלישותו ביחס לכח-ההשגה האלמנטרי, הביבלי, – הנהו המשך מפותח של באטוי האדם, שבחוּבו צפון חזון ההויה הבלתי מוחשית. סגנון זה מוכיח, כמה למד האדם במשך שנות התפתחותו להניף בנקל משאות כבדים.

כל מה שאמנות זו מספרת הנהו מעין גלוי תעלומה. כאילו נפקחו העינים לראות מה שיראה האדם בפרצוף חברו, ולא יהיה לדברים המראה שיש למהויותיו של האדם בעיני עצמו. הבדל כזה שיש בראיה הוברר לנו פתאום עם התגלות מיכ“ל בשירתנו החדשה. האור שוקט לו בשלוה על הדברים, כאילו לא נגעה בו עין אדם. וצבע יש לו לעולם העומד בעינו, ששום יחס אדם אינו פוגמו. אולם נתיב-חלב זה שנצנץ לנו בספרותנו עם בואו של מיכ”ל, נתעלם מן העין, למען יגָלה לפנינו ברבות הימים בכל רחבו ויפעת זהרו.

אין יצירה מזדלזלת בעינינו, מתוך שלא נכרו בה עקבות התנופה, מפני שהיא נראית לנו כמחוסרת משקל. אדרבא, יש מי שמחריש מכובד המשא, כאדם שסוחב סבּלו בחלומו. משא כזה איננו בכלל בן הזזה ובגדר הגבהה, ולחצו שונה לגמרי מהעקת המוחשי (כשם שכבד האבל מכובד גופני).

כונתנו בזה אל היצירה בת החורין, זו העליזה והקלה, שכל עומק כּבדה יגָלה אלינו רק בהלך-רוחנו. ובזה נבדלת האמנות ה“סמלית” הזו מהאמנות ה“טפוסית”, שהאחרונה זקוקה בשביל כל תנועה ומעשה לאשור החושים, בשעה שהראשונה חודרת לזויות סמויות הללו, שאין שם לחושים שום תפישה.

טפוס וסמל – אלה הם דרכי הבטוי האמנותיים בשביל חדור מבעדם אל מהות העצמים השרשית. מי משניהם עדיף?

לא ניתן לענות תשובה מסוימה על השאלה הזו. כי בעצם הדבר תלויה הצלחתו של כל אחד משני דרכי הבטוי הללו, אך ורק בשאר-רוחו ובטיב עצמיותו של האמן. הסוג האמנותי, שהאמן שלו הנהו בעל עצמיות חשובה ואיתנה – בו ניתן לציין תוצאות אמנותיות חשובות ואיתנות. התנ“ך והומירוס, אף שהשגתם את העצמים ואת המאורעות הבודדים, איננה השגה “סמלית” אחא “טפוסית”, בכל זה עולה מהצרוף של כל הפרטים ביחד, איזה סך הכל “סמלי”. כיוצא בזה אפשר למצוא בספוריהם של הריאליסטנים הקלסיים (טולסטוי, מנדלי). זהו ממפלאות רוח הגאוניות, שעד חקר תכונתה לא יגיעו. אולם כשמדובר על הסוגים האמנותיים הנ”ל בתור דרכי בטוי כשלעצמם, שלא בקשר עם מבטאים גאוניים בלתי שכיחים, הרי ברור וידוע שהסמל הנהו דרגא עילאית ומאוחרת בהתפתחות הבטוי האמנותי. תמיד לאחר תקופה ריאליסטית, צומחת ועולה תקופה רומנטית, שאיננה מסתפקת בתפיסת-החושים המסויגת, ושנוהה אחרי עירום ההויה המוחלטה, שאיננה כפותה בשום חרצובות חומר.

האמנות הרומנטית או הסמלית מתחילה ממקום זה שנָדמה פעולת-החושים. היא חושפת את החבוי, שיד החושים קצרה מהשיגו. ומעשה זה היא עושה במטה קסמים מופלא ומיוחד שבידה: באמצעות בת השירה. זו האחרונה נותנת לנו את האופיי, הנצחי, על ידי ציורי-היקש או פליטת-זמר, שלשמעה או למראיתם ינצנץ ויפרח פתאום החבוי הבלתי מוזז, כאילו נעקר לעינינו בחזקה מחביונו.

בספרותנו החדשה נפלטה כמעט בפעם הראשונה מפיו של מיכ“ל נעימה חפשית. מופלא ומוזר צָלל צליל צלוּל ועליז זה, באויר מסבתם של כהני הספרות המתונים והנכבדים שבאותה שעה. הרנ”ק, שי“ר, יצחק ארטר, שד”ל, צונץ, אד“ם הכהן, הרפּרזנטנטים של אותה תקופה, כולם היו אישים בעלי כובד ראש, יוצאי האסכולה הפילוסופית והפיוטית של הגרמנים, כולם: כובד שבכובד ודיוק שבדיוק. והמה יצקו את אופי-הברזל שלהם לתוך רהטי עורקיה של ספרותנו. וצליל-קולו הדק של מיכ”ל עבר רק כהמית-זעזוע את הגוף הנקשה הלזה, כצמרמורת קלה ולא יותר. כי מיד כבש את הבמה חברו יל“ג; זה העזיז, המסיבי, שיצירתו כאילו הותכה בבית-יציקה. כזה היה בימיו של מיכ”ל מראֶהָ של ספרותנו החדשה, המשובחה. היא היתה כולה פרי בעלי-תכונה חנוטים, שבאטמוספירה אטומה שלהם לא היה כל ריסוננס לבת שירתו הרכה של מיכ“ל. וקוצר ימיו של משורר עדין זה, כאילו בא גם לסַמל, שאמנם הקדימה שירתו היתומה את שעת ההתפתחות המודרגה והרגילה של שירתנו. עוד לא הוכשרה קרקע שירתנו בשביל הופעתו של מיכ”ל.

ומאפו, זה שנחשב לאבי הרומנטיקנים בספרותנו? אמנם, לא יוכל שום אדם להפשיט מעל הספרים “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” את אדרתם הרומנטית. אולם למתבונן היטב יתברר, שאם אמנם תוכן הספרים הללו הנהו רומנטי במובן הכי פּרימיטיבי וחיצוני – בזה שהם נראים בעצמם כאלמנט של העבר הקדום, וספוגים גם רגשות געגועים לימות התפארה הללו – הרי תפיסתו האמנותית של מחברם אינה אלא ריאליסטית. איני חושש לומר: הספר “אהבת ציון” יותר משהרחיב אצלנו את ההשגה הרומנטית, היה בספרותנו הספור הריאליסטי הראשון של תקופת-חיים קדומה, שנתן לספרותנו את הדחיפה הנמרצה למסלולה המציאותי. לא נמצאו למאפו, כידוע, תלמידים רומנטיקנים שילכו בעקבותיו ויבחרו להם כמוהו תוכן היסטורי, מפני שב“אהבת ציון” יותר חשוב ויותר מצוין היה ההוי בתור דוגמא בשביל בנין הספרות הריאליסטית ההווית, מאשר הצד הרומנטי הכלול בתוכן ההיסטורי¹ ובסגנון התנכ"י. וכל כמה שיראה הדבר כפרדוכס, הרי זוהי עובדה: ההמשך הטבעי והמודרג של מאפו היה דוקא מנדלי, ולא פרץ. כי מושג הרומנטיות, כפכ שהתפתח בדרך השתלשלותו הארוכה, נעשה בעיקר למושג אמנותי של ההשגה הסמלית, מבלי שיהא משתעבד לשום חומר היסטורי ולשום סגנון קדום (נובליס הגרמני, אף שהיה מטפל בשיריו הליריים בחומר חייו ההוויים, לא נמנע בכל זה מהעשות לרומנטיקן מופתי של ספרות העולם).

אברהם מאפו היה מחונן בחוש מציאות ביבלי, שהיה חודר למסתרי-העצמים, שרק יד ההרגש מגעת אליהם. ב“אהבת ציון” וביתר ספריו יש מקומות, שבהם נכחדת המציאות הגשמית, ומתיצבת לעינינו מהות-העצמים הערומה, השקופה, שאין בה כמו בסמל אף גרגיר של חומר. הוא מגיע עד לתכלית מהות הדברים, בכח חושיו החדים, הבוקעים. לא כן בת שירתו של מיכ"ל, שלפניה נפתחים נתיבות נעלמים ורחוקים, הודות למעופו החפשי של ההרגש הבלתי מסויג. אמנות דקה זו עלולה להבקיע עצמה אף דרך חודו של מחט.

עוֶל נעשה לליריקה מעולם, שהוסכם ונתקבל, כי שירה סוביקטיבית היא, בה בשעה שאיננה אלא נקודת גבהו של הבטוי האוביקטיבי. האמן הריאליסטי מסתכל בכל מבעד תבלול חושיו, שבלי “הכשרם” לא יוכשר מאומה בעיניו. הוא מבקש ומוצא את גלויו, את בבואתו, בכל מראה עיניו. והליריקן רואה את האחר בצביונו העצמי, מבלי שיהא הוא מתַוֵך בדבר. וכה מגיעה הליריקה בדרך ראית הזוּלת להכרת עצמיותה הפרטית. והריאליות קשורה בטבורה אל עצמה, שהנהו בשבילה – כלומר: העצם שלה – אבן הבוחן היחידה לבחינת זכות הויתו של כל היקום וצבאיו.

סגנון הליריקה הענותני, הסוביקטיבי מעורר חשד שהנה שירת הפרט, שירה שבמקרה; בשעה שבאמת הנה ארשת-בטוי של האופיי, הקבוע ומתמיד. פשטות הטון מזכירה את צליל הזהב המועם שעבר את כור-המצרף, ונעשה מזוקק ושוה-ערך בשביל כל הדורות. האופיי, הקל והכבד כאחד, זהו מסגולות עצמיותה של האפּיקה.

“טפוסי” ו“אופיי”. הריאליסטן רואה את עצמו בצדק בתור “טפוס” רפּרזנטטיבי. כל מה שהוא חושף ומגלה מבעד כור-מבחן עצמיותו – זהו “טפוסי” אמתי מוחלט. טפוסי הנהו אפוא זה, מה שאברי האדם מתרשמים ממנו, והנהו מרגיש שאקט הפעולה המתואר חי שנית בבשר גופו. לא כמהו הוא ה“אופיי”. הוא עומד לו בהפשטו מבלי שישתעבד אל שום עצם גופני, ומבלי שיהא נמדד לפיו כמו הטפוסי. האופיי איננו מתגלה כמו הטפוסי מתוכנו, כי אם הוא מגלה אותנו, והנהו נמצא מחוצה לנו כמו אוביקט זר. האופיי הטהור, הנצחי, מופיע לעינים ערום מבלי שום לבוש גופני מדוד ומכוּון. והליריקן מגיע אליו בדרך נתיב-ההרגש הבלתי מסויג. והודות לאופן-ההשגה הלזה של הדברים בתארם העצמי המופשט, נעשתה הליריקה גם למגַלָה הראשונה של האינדיבידואליות האנושית המגוונת בשלל צבעיה. כי יש עושר נפרז בטבע האנושי ורק הליריקה חושפת אותו בדרכים שלא יאומנו.

ספרותנו היתה חסרה באותה שעה ליריקה או יחס לירי: השירה נמצאה כולה תחת השפעתם של אד“ם הכהן ויל”ג. יהל“ל, דוליצקי, ואפילו קונסטנטין שפירא, לא יכלו לנחשב לממשיכים, כי אם למחקים את שירתם הפטטית והאפית של רבותיהם הנ”ל (שיריהם הליריים הבודדים של יל"ג ושפירא לא יסתרו את העובדה שלעיל), והמצי"ר מאנה, שיחשב בימינו, בצדק, לליריקן נאמן ומופתי – לא הורגשה באותה שעה אפילו מציאותו (אגב: הוא נסה להמליך את מיכ“ל בהיכל השירה, אולם תרועת ה”יחי" העלובה שלו בקרב קהל-משוררים שוה-נפש, כאילו נתקעה באמצע בגרונו). וגם הפרוזה הספורית שאפה כאחותה השירה להשתחרר מכל סנטימנטליות. סמולנסקין ולילינבלום, ברוידס וברנדשטטר נמשכו אחרי חטיביות וסימני גברות ספרותיים. ולא הרגישה האמנות הריאליסטית, שבמדה שהיא ממהרת וקרבה לנקודת גבהה, הריהי מקרבת ביחד עם זה את הופעתה של הרומנטיקה, שהיא ההמשך המפותח ההכרחי בקורות התפתחות האמנות. כי בה בשעה שהאמנות הריאליסטית מגיעה לבטוי המנדלאי, שעומק חדירתו גובל עם המיצר הסמלי, בזה שטפוסי-האדם שלו הווים כמעט לסמלים ריאליסטיים, באותה שעה מתגלים שולי האופק הסמלי לבני-האמנים, ומתחילה מסתמנת לפניהם כמו מבעד הערפל הדרך, שתהא מובילה אותם בקצרה למחוז חפצם. באותו פרק-זמן מתחילים להראות בספרותנו פעמי היצירה בת החורין.

ביחד עם מנדלי – עם מנדלי, ולא עם שלום יעקב אברמוביץ, שהופעתו קדמה בהרבה – נתגלה על מפתנה של ספרותנו: פרץ ופרישמן. לעומת פרצוף-העזמה חרוש-הערוצים של מנדלי הכובש, נראתה ארשת-מראיהם החלקה כסמל של “מתחילים”, שלא ידעו עדיין טעם יגיעת-הרוח. אולם משנוכחנו לדעת ברבות השנים שחלקת עורם הלזו אינה עלולה להתקמט גם עם נצחונות-הכבוש שלהם הכי נמרצים, הבינונו שפרצוף-העלומים הלזה איננו בבואת הנוער כי אם ברכת כשרונם המיוחד. ראינו, שהאמנים הללו מחוננים באמצעי-בטוי מיוחדים, להגיע בהם למטרתם בלי יגיעת בשר ובלי שום רחש-חתירה. פרץ ופרישמן השתמשו בשעת כניסתם לבית הספרות כמעט בחומר חיים זה, שממנו צר מנדלי את טפוסיו. אולם המה חדרו לעומק מהותו של חומר זה בדרכים פחות מוגיעים, משהלך בהם מנדלי. הם ידעו לסול לעצמם דרכי קפנדריא, דרך משעולי-רוח קצרים. והבעת פניהם גם ענתה בהם, שהמה אינם נושאים על גבם כמנדלי סבלו של החומר, כי אם את האידיאה שלו. כי מנדלי, לאיזו מדרגה של גבה שהנהו מתרומם, הריהו גורר עמו כובד הקרקע שהנהו מחובר בה. והאמנים הללו, גם אם שחקים ימריאו, הם נישאים ביעף בלתי עמוסים, מפני שהד הקרקע בלבד מספיק לתת בלבבם את הבטחון, שלא ימעדו במעופה (וכה הראיני להכיר את גבולות יכולתה של האמנות ה“טפוסית”, לעומת שלטונה הבלתי מוגבל של האמנות ה“סמלית”).

עיקר מעלתם של המשוררים הללו היא, ששום סיג אינו עוצרם במהלכם. כי שירת ההרגש אינה יודעת הגבל ומחסום, כטיסתו של בעל-כנף, שחוצה את חלל האויר. למראיתם של האמנים הללו, מתגלים מבלי משים בחלל עולמו של מנדלי, כמו גושים כבדים שהודפים אותו בחזרה, כמו סירה שמתנגשת עם סלעי-חופים. והאמנות בת החורין אינה נתקלת בשום מפריע גופני, שיהא חוסם בעדה את דרך-ההשגה החפשית. כי דרך-ההרגש לא יסויג לעולם.

היצירה הריאליסטית, הרצינית והדיקנית זעומת-העפעפים – הרבה יותר משהיא חושפת את ההויה, הנה עוצרת את התגלותה ודנה אותה ברובה לגניזה. יש שנדמה לנו, שאת עיקר כשרונה היא משקיעה להעלים הדברים ולא לגלותם. והיצירה בת החורין מגלה הרבה יותר, משרשאית היא, לכאורה, לעשות לפי מסגרתה. קו אופיי אחד ברשימה של פרץ, כמה מחזיק מרובה הוא למרות קצורו, כמה רחב בית-קבולו!

משהופיעו בספרותנו פרץ ופרישמן, מיד נצטירה ברוחנו תמונה כזו: מנדלי עומד מבוצר ואיתן מבלי כל ניע ומבלי שום זיע על אדמת-מישור שטוחה. כל עושר-נכסיו המצובר בספריו הנהו לפי טבע עמידתו – ברור, מוצק ובולט לעינים והנהו גם בבואה נאמנה של שטח-עמידתו שאינו מתמוטט. ומה שנעשה מחוץ לאופק ראיתו, אינו נכנס בכלל בגדר התענינותו. ונדמה גם שהוא כופר לגמרי בעצם הויתה של מציאות כזו. ופרץ ופרישמן הופיעו אלינו כסוקרים מראשו של הר, והמה הרחיבו בבואם את היקף-הראיה. ואמנם קָטנה כדרך הטבע דמות-המראות מבעד מרחק ראיתם, וגם כאילו נעטפה אֵד חלום – אולם יחד עם זה הרי נהרסו האופקים המדומים, ולעינינו השתפך עושר של מראות וחזיונות פלאיים וגנוזים.

איזו משעולים קצרים מוליכים את האמנים האלו למחוז חפצם?

כידוע, חסרו בספרותנו עד בואם של פרץ ופרישמן הציור והסקיצה. היה בה אמנם כבר ספור קצר מסוגם של סמולנסקין, ברוידס וברנדשטטר, אולם קצר היה הספור הזה רק לפי מכסת דפיו. כי בעצם הרי היה גם הוא גוש כבד של תפיסת-עין רומניסטית. חטיבה שהיתה נתפסת רק במלוא חפנים. אולם הסקיצה הקלה והקצרה בעצם מהותה, שהנה ארוגה מחומר אורירי, או יותר נכון, הארוגה מארג המחוסר כל חומר – אותה יצרו פרץ ופרישמן.

הסקיצה, השיר הלירי, הפיליטון, השרטוט הבקרתי – בכל היה העיקר הקו האופיי, שעם כל קצורו היה מחזיק הכל. הקו האופיי היה לאמנים האלו בּכל לקָו. ומכיון שלפי מהותו אין הקו האופיי גורר אחריו את הכובד הגופני של החומר – מה שמעכב ביחוד את תנועתה המהירה של האמנות הפּלסטית – לכן יכול היה להתפרץ עם ביאת האמנים האלו שפע של חזיונות, שמן הנמנע היה שיעברו את מפתנה של האמנות הריאליסטית.

אולם שני האמנים הללו, פרץ ופרישמן, הגם שמהות ההשגה שלהם הנה אחת: ההשגה הסמלית, בכל זה מצטיין כל אחד מהמה בעצמיותו המיוחדה.

דוד פרישמן בעל ההמיה התכופה, שפליטת-זמר קלה שלו חושפת שפע מראות-נוף חבויים והמון זויות-חשאין שבנפש, ששפת-אנוש עשירה לא תהא מסוגלת לגלותן, פרישמן הליריקן, מחונן ביחד עם זה באיזה רגש-ממשות בלתי-שכיח. כי לאיזו מדרגה של גובה שיהא פרישמן מתרומם בספירה האידיאלית, הריהו תמיד מקושר בפתיל סמוי עם קרקע המציאות. לעולם לא תוכל לכפור אף באחת מיצירותיו ולחשוד בה שהנה אבסטרקטית. לא כן י. ל. פרץ. כשהיה הוא מרקיע במרומים וטובע בחלל האויר – היתה נעורה בנו למראיתו הרגשה, שעתידה עוד מעט להתרחש קטסטרופה. אדם שקרקעו, או נכון מזה, שרגש הקרקע איננו נטפל עמו המעופו, האם יתכן שלא ימעד?

הרגשה כזו היתה מתעוררת בנו בשעת קריאתנו את הסקיצה הדקדנטית והדרמה המיסטית של פרץ, שבבנינם לא השתתף עמו פרישמן. כי פרישמן הנהו רומנטיקן, רק כל כמה שנכלל במושג “רומנטיות”: יחס לירי או תפיסה סמלית של הענינים. אולם ביחד עם זה הריהו פכח למדי לא להשתתף, למשל, ביצירת הרומנטיקה של החסידות, שבשעתו היו נגעיה עוד בולטים יותר מדאי. לא כן פרץ, שבלבד שהיה בעל תפיסה סמלית – בלאו הכי לא יתואר רומנטיקן אמתי – היה גם רומנטיקן שבהכרה, בתור בעל שיטה. הוא היה נוהה אחרי תוכן שהנהו גם כשלעצמו, – בלי יחס האמן, – רומנטי, מוזר ומופלא. הוא היה בוחר לעצמו “טימות” מיסטיות, למען הגדיל את המקצוע הרומנטי בספרותנו ולהאדירו.

לשבחה של הרומנטיקה שבספרותנו החדשה צריך להאמר, שהיא לא נתעתה ביותר בנתיבות-הפשט דמיוניים, ולא נעשתה סתם לכלי-שעשוע, מה שיאוּנה לפרקים קרובים למקצוע אמנותי זה². הרומנטיקה העברית – יצוין הדבר לשמחתנו – איננה שירה בדויה מן הלב שתהא נדרשת לגנאי בתור סמל מחוסר-הישות. כמו האמנות הריאליסטית כך גם היא בבואת-חיים נאמנה, מבלי שום כונה תחילה לאידיאליזציה. אולם לפי מהותה של הרומנטיקה, יש לה יחס-הערכה יותר חיובי מאשר האמנות הריאליסטית. זו האחרונה, שנמצאת בנגיעה קרובה יותר מדאי אל העצם, עלולה לגלות בו פגימות דקות שכאלו, ששיכות יותר לראיה-מקרוב מאשר לגוף העצם. והרומנטיקה שמחוננת לפי טבעה במדת-הרחוק הדרושה, מסוגלת לראות את העצם למלא היקפו בצביונו הטבעי.

החיים הללו גופם, שטפלה בהם האמנות הריאליסטית, כשיצאו מכלל ההווה והפכו להיות עבר קרוב – אותם החיים עצמם נראו למשוררים החדשים מתוך פּרספּקטיבה אחרת לגמרי. סמולנסקין, יל“ג, ברוידס, ברנדשטטר ומנדלי, שהיו שקועים בחיים הללו עד צוארם, לא יכלו, כמובן, לראות ב”בית המדרש“, ב”חדר“, ב”ישיבה“, ב”ראש הישיבה“, ב”מתמיד“, ב”חסידות" מה שראו בזה ביאליק, ברדיצ’בסקי ופיארברג על סף יציאתם. הראשונים היו עדיין נעוצים יותר מדאי בשרשיהם בעצם החיים הללו, כדי להיות מוכשרים כהאחרונים לראותם בלבד, מבלי שיעור בהם למראיתם יחס של בקורת, יחס הערכה טנדנציוני. לא כן האמנים האחרונים, שהשקיפו על העבר הקרוב מבעד לאור-געגועיהם, המה לא היו חסרים מדת-הדיסטנס הלזו, שדרושה בשביל הסתכלות בלתי משוחדה של כל ציור.

“העבר הקרוב” – כמו שקרא ברדיצ’בסקי לספרו – הנהו החומר הכי מתאים בשביל נטית לבה של האסכולה הרומנטית. העבר הקרוב, שנפקע כבר מתחום שלנו, ושהננו קשורים אליו בכל זה באיזה חוט חיוני, – באיזה חוט-געגועים טבעי לחתיכת-חיים חולפת שלנו, – הוא נעשה לנושא הטבעי של הרומנטיקה שלנו³. נשמת “העבר הקרוב” הלזה נתגלמה, אפוא, ביצירות בנות-קימא. לפרץ ופרישמן נטפלו המשורר ביאליק, ברדיצ’בסקי ופיאֶרברג, שהיו משוחררים מחרצובות ההווה, והתיחסו לחומר חיים זה יחס אוביקטיבי, כמו מבעד יחס-הערכה היסטורי. והאם לא יעמוד “המתמיד” לנגדנו עוד כהיום, ועוד יעמוד לדורי דורות, למעלה מכל לבוש חיצוני, בתור סמל מהות הנזירות הנצחית-אנושית? והאם לא הפכה להיות החסידות בידי הרומנטיקנים שלנו לאידיאה אנושית עולמית, מבלי שתהא כלליותה נפסדת על ידי נושאיה בעלי הקפּוטות וחבושי ה“שטריימליך”? ומאידך גיסא: האם נפסדה בעינינו חסידותם של ברדיצ’בסקי ופיארברג אף במשהו, מפני הופיעם לנגדנו מגולחי זקן ומגולי ראש? האם לא יראה כאן הכל טפך לגבי בטוי עצם האידיאה?

הספר “מהעבר הקרוב” מאת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי המכיל עשרים וארבעה ספורים מעורר על ידי טיב מהותו, – יתר מאשר על-ידי המספר הנקוב מפורש בשער הספר – את האסוציאציה של הספר שאין לו זמן. אמנם תפיסת-ההויה הקדומה נוקבת כסכינה המושחזת של המחרשה הדגולה בקרקע בתולה ומשמיע ברמה את אִושת החתוך הראשון של בטוי-האדם; והספר “מהעבר הקרוב” אינו משמיע את רחש-החתירה של הבטוי, מפני שהספר הזה אינו מבטא הדברים, כי אם מגלה אותם. אולם בזה תֵרָאה הירושה הביבלית, שהפרטים שבספורים עומדים בחיותם העצמית והמיוחדת בתור תכלית כשלעצמם, הגם שביחד עם זה אינם נמנעים מהיות טבעות בשלשלת הספור הכללי.

הננו עוברים בחשאי בספר זה וגם בספרו “מעמק החיים” מספור לספור, מבלי שתשמע בהם כלל המולת הדברים. מתעורר בקרבנו לרגעים הרושם, כאילו נאבקו פה בחשאי עם גלים, ובנפשנו יש הד של מצולה בלי קרקע. אין סיג לעומק ההויה. אף עצמים גשמיים כמו קדרות נחושת כבדות, נעשים פה סמלים מופשטים של חוסן ועשירות. וסבר פני האשה, שמופיעה לנגדנו כפעם בפעם בספרים הללו, דומה לסבר-האיקונין של אֵם קדושה, נצחית, שאינה כלל קרומה בשר ודם. וכה הננו שוקעים וצוללים פה עמוק עמוק בעבי ההויה החלולה, בלי שום חציצה גופנית.

אכן, הרבה יותר משהובע ביצירתו של ברדיצ’בסקי, מרומז בה. לכן יחשוב אותו מי שיחשוב לבעל גמגום. ואמנם, אם מתהוה בנו הרושם בשעת קריאתנו את דבריו, שאמן-מספר מסתתר מאחוריהם, מה שנגלה לנו אפילו מבעד ספוריו העממיים של פרץ? האם לא נקנים לנו הדברים בספריו אלו בלי שום ממַצֵעַ? כי מיכה יוסף ברדיצ’בסקי לא יבָלע כפרץ במכוון אמנותי באטמוספירה של ספוריו העממיים, כי אם הוא בעצמו הנהו עצם האטמוספירה שלהם; וכל ניב וכל הגה שלו אינם בטוי או תאור העובדה, אלא המה בעצמם עצם העובדה. וטיבו האמנותי המיוחד הלזה לא ניתן להחקר בעין ולא ניתן להתפס בחוש.

מגמתה העיקרית של האמנות – לכל מקצוע וסוג שהיא נמנית – להגיע לידי הבטוי המדויק והמוגדר. וגם האמנות בת-החורין חותרת בלי הרף למצוא לעצמה את הבטוי הקלסי, והיא גם מצטינת בו במיטב דבריה. אולם ביחד עם זה אינה מכחידה את ה“שמא” הפנימי שבהויה, שאותו היא מבטאת. היצירה בת החורין איננה אלא ראי ההויה, שבעצם הנה רוגשת בלי הפסק, למרות שמתחפשת באפר השלוה המדומה; וכמותה – כמו ההויה בעצמה – שואפת גם האמנות הלזו להשאר מבחוץ שקטה ושאננה, מבלי לאבד עם זה אף משהו מרטט-החיות התמידי שלה, שמפכה ברהטי-עורקיה בלי הרף. והמתבונן יגלה במיטב היצירות המשוכללות של האמנות הלזו, שאין פה “גמגום” בבטוי-היצירה החיצוני כי אם הגמגום הנהו פנימי, פרי הדינמיקה הטבעית שלה.

לא רק “מסעות בנימין השלישי”, “נפש רצוצה” ו“מאחורי הגדר” – אלא גם “מפי העם”, “מהעבר הקרוב” ו“מחולות” הנם ספורים אֶפּיים קלסיים. כי חופש הבחירה שמחוננים בהם יוצריהם, אינו שולל מהם אף לרגע קל את ההבחנה להכיר תמיד מה שאִותה נפשם. אולם ההרצאה האֶפּית שמצטינים בה הסופרים הללו, איננה עלולה אף היא ליטול מהם אף במשהו את חרותם הפנימית. אף שמשתעבדים העצמים בספורים הללו לאיזו משמעת, לאיזו דיסציפּלינה סמויה, ישתמרו עם זה שלא יבטל צביונם העצמי על ידי משהו נופך של החושים. עובדות ומעשים כופתים אותנו פה אליהם רק בפתיל משי של זכרונות, שכהתה כבר ממשיותם המוחשית. בקצרה: כמו מנדלי ותלמידיו כך פרץ, פרישמן וברדיצ’בסקי לא נמנעו גם הם אף לרגע קל מחתור בחשאי אל הבטוי הקלסי, מבלי לותר עם זה אף על קורטוב של חרות.

היצירה בת החורין נוהה בעיקר להשתחרר ככל האפשר מכלי הסיוע האמנותיים ולהגיע אל הבטוי הישר, שאינו נעזר בשום אמצעים. כי נודה על האמת: הרומנטיקאים פרץ, פרישמן וברדיצ’בסקי הסתיעו במדה עוד יותר גדולה מאשר מנדלי במַניֶרָה שלהם בשביל להתקרב באמצעותה יותר מהר אל תכליתם. אולם כמו מנדלי כך גם הם מגלים בחלקים הגונים שביצירותיהם את חתירתם הנמרצה אל ישרות ההבעה, שאינה נזקקת לשום תווך אמנותי. אך אם בדרך כלל מסתמנת ביצירתם רק השאיפה הנמרצה אל הפשטות העיאית, הרי הליריקן של שירי “ערבית” הנהו עצם התגשמותה של שאיפה זו.

הליריקה הביאליקאית של תקופת “ערבית” הנה בלי שום ספק אות-הבגרות המובהק של מקצוע היצירה החפשי הזה. השירים האחרונים הללו, הנם פשוטים, מעוטי-צבע, ששפע-עשרם הנפרז איננו מתגלה בהם בעצמם, ותפארת גדולתם איננה מתבטאת מפורש במלים. אולם הקורא איננו יכול להשתחרר מאותה העתרת האורנמנטלית שטובע בנפשו עצם הופעתו של רוזֵן מופלג זה, אפילו בשעה שהנהו ערום מעדיים. והוא סוד גדולתה של השירה הפשוטה מסוג זה, שהתפרקה משא העדיים, וביחד עם זה משומרת עמה יפעת זהרם.

פשטות זו הנה המדרגה העליונה של כל בטוי אמנותי שעם התפשטה את מחלצות-פארה לא תהא נגרעת אף קורטוב שבקורטוב מיפיה, מפני שבעצם טבוע כבר יופי זה ברשמי-קלסתרה האציליים, והנהו מובלע שלא במכוון בכל ניד והעויה שבה. פשטות זו, שהיא מנתם של הגאונים, אינה מכחדת, כאמור, מעיני הקורא אף תג אחד ממלוא התפארת כולה, שמצובר ביצירתם מתחילת בריָתם. אולם אין עושר-התפארת הלזה מתגלה כאן בתור אלמנט לעצמו, כי אם מראה אצילותו הגאונית של המשורר מעורר מאליו בנפשנו את הרגש-העושר הזה למלוא שעור הויתו.

שירי “ערבית” של ביאליק הקצרים והקלים מצטינים בפשטות אצילית זו, שלמראיתה יהגה לה מיד לבבנו אמון בלתי מוגבל, שעושה למיותר את כל האמצעים האורנמנטליים. פשטות בלתי אמצעית זו, לא רק שאינה מצניעה מעינינו את שפעת-עשרה של שירת ביאליק הנאדרה, אלא שגם מבהקת בה יפעת-עשרה של שירת החורין שלנו כולה. פשטות זו שאליה מצפה כל אמנות – בין שהיא ריאליסטית ובין שהיא חפשית – הנה נקודת-גובה, שנשענת לבטח על קרקע איתן שאיננו מתערער לעד.

טבת תר"פ.