I. ארבעה מי יודע?    🔗

אין נצחי בנצח, וגם עליך תעבר כוס – לרבות מיתר של כנור פלורנטיני.

בשנים האחרונות אוה לו המנגן המהולל בֶנֶוֶנוּטוֹ ברתוליני לנגן את נגינותיו הבודדות בחדר משכיתו, שחלונותיו נשקפים אל יפה־נוף של שלשלאות הרים, יערי עד ומעינות חיים הפורצים להם דרכם בין ירק חרוץ ומזהיר, – או על מרפסת ביתו, שמבעד למסכי־משיה בא ומגיע צפצוף כנף רננים, שאון זרמת הקִלְחוֹן ושלל ריחות פרחים ופירות נחמדים מגן־בִיתָנו המשתרע מלמטה. באחת מנגינותיו אלה, בשעה שכל נפשו והויתו היו מצומצמות בתוך יציר־רוחו היותר נשגב – הסימפוניה, שנחשבה לאחד מפלאי דורו, – נקרע בכנורו מיתר אחד, דוקא אותו המיתר, הממלא את התפקיד הראשון והשליט ביצירתו.

הוא נבהל. וכמה שיהא זה נראה מוזר – הרגע הקצר של הִקָרֵעַ המיתר היה לו לשעת זועה ארוכה. המנגן הגדול תפארת עמו וארצו, לא הוציא מימיו אף פרוטה אחת למיתרים: כנורו בא לו בירושה מאת דודו, מי שהיה ראש מקהלת המנגנים בחצר המלך, ומיתריו שלמים וקימים מאז ועד היום.

המחשבה, שאת מקום המיתר הישן בכנור המורָשָה, המיתר שבכה וצחק תחת ידי מנגנים מפוארים של דורות אחדים, ינחל מיתר פשוט, שלא הצטין במאומה, קנין כסף בחנות רגילה – המחשבה הזאת הציקה לו ועכרה רוחו.

ברתולוני תלה את כנורו ולא נגן עוד ביום ההוא; הוא לא נגע בו גם בשני הימים הבאים. ואולם ביום הרביעי כבדה עליו מאד יד השממון, והוא נמלך וקרא לעבדו הזקן וישלחהו לקנות מיתר בחנות.

כשיצא העבד החוצה, אמר ברתולוני נבוך ובלב מלא דאבה: ״מתי היה כדבר הזה, שמנגן ישלח את עבדו לבחר לו מיתרים? אם כן, מדוע זה תקצר יד העבד לבחר גם כלה לאדונו?

״תנועת ידו אמרה יאוש.

העבד שב ובידו חבילת מיתרים גדולה. המנגן העלה מיתר אחד על כנורו, ונרתע לאחור כנשוך עקרב.

כן, כן, לו היה כנורו משמש אצל אחד התלמידים, היה המיתר החדש, כמובן, יכול לעבדו באמונה ובאין מכלים דבר, אבל עכשיו… איפה הוא אותו הנהם המלטף והמבעית במקצת, שאין לו שֵם? איפה הוא הוד החלום היקר לנפש כאם, כילדות, כמולדת, שהיה משתפך מעל המיתר שנקרע? ולכל לראש – איה איפוא הוא קול האדם החי, המתנה את עניו ונחמתו והפותח שער אל עולם ההרגשות הבלתי נתפסות – אים כל אלה?… הוא הסיר את המיתר והעלה אחר תחתיו. הלזה היה עוד הרבה יותר גרוע, כל נשמת־חיים לא היתה בקרבו, קולו הזכיר את ״הקדריליות״ הזולות שרוקדים על חתונות הבורגנים הפעוטים. זועף ומחודר תוגה עזה נסה ברתוליני את כל המיתרים אחד אחרי משנהו – לוא! הכל היה או לא אמתי, או לא צנוע, או לא די גאה גאות המוסיקה בת־האלים, ולפעמים היה גם מוקצה מחמת זיוף.

זעף ויאוש שמשו בערבוביא בתוך נשמת המנגן. הוא לא אכל פתו ולא שתה יינו, והיה מחזר ימים שלמים על בתי־הממכר למיתרים, גם ספר את דבר מקרהו לכל תופש כנור ועוגב – ואת שאהבה נפשו לא מצא בפלורנציה עירו.

בבקר אחד השכם, אחרי ליל נדודים ארוך ושומם, גמלה בקרבו ההחלטה לנוד מארץ ומעיר אל עיר ולא לשוב אל ביתו עד אם ימצא את החסר לו, כי על כן נמוק חייו מבקש הוא.

ויעש בנוֶנוטו המנגן כאשר אמר. ויעבר ארחות ימים, הוא וכנורו עמו, וידד מעיר לעיר ויהי גולה אל מקומות זרים ורחוקים, מקומות, אשר אף לשמע אזן לא שמע על אדותם עד כה – ותקותו נשארה מעל.

ובדעתו, כי לא מנע השר הממונה על הקולות את טובו ואת חסדו גם מבני החוות והכפרים החולמים והשקטים, – לא יכול למצוא מנוח לכף רגלו והיה בא פעם בפעם גם אל הפנות הנדחות והנשכחות מני אל ומאדם, – מיתר, מיתר רביעי בקש בנוֶנטו ברתוליני לכנור המורָשָה אשר לו – אבל, אהה, הכל לשוא, לשוא!

ויהי בעברו למסעיו ולנדודיו ויבא בערב אביב אחד אל כפר קטן וירוק – כן, הוא היה ירוק מאד, – אשר התלונן הוזה ושלאנן בבקעה, המשמשת הדום לרגלי שני הרים גבוהים. צללי ערב נטו כבר ארוכים ורציניים והתפרצו איש לתחום רעהו, וארוחות־הערב הפיצו כבר את ריח־ניחוחן מעל מרפסות ומבואות הבתים לארך הרחוב. הירח לא עלה, ולפיכך עמד ברתוליני תחת העץ נשען על מטהו גלמוד וזר בלי גואל ומודע, כי אחד ממיטב ידידיו היה הירח… הוא דרש את פי ילדי הרחוב לבית־מלון. הללו מהרו לפניו; כל אחד רצה לזכות במצוה קדם, ובשסעם איש את משנהו, הראוהו בית צנוע, הטובע בחיק עצי־עד וצמחים זוחלים. מאליפי ריחות האביב והדשא, זהר הכוכבים הגדולים, השקט השפוך על משכנות מבטחים הנרדמים בערוב יום תמימים וזכים בצל כנף שדי – כל אלה חדרו אל תוך נשמת המנגן ויעדנוה עדנת עלומים ואהבה, עדנת חלום מתוק ויקר מחיים. ומבלי משים שלח את ידו אל כנורו אשר בילקוטו להריק אליו את שפעת האשר והשיר העז העצור כאש וכנחל שוטף בעצמותיו… אכן – אהה, מתלאה! מה אדמה ומה אשוה לכם, לב רובה־קַשָת – ואשפתו מחצים ריקה, ולב השליט בצלילים – ונימים עושי דברו אין! גם בעלי בית־המלון היו אנשים צנועים וכשרים כמלון עצמו, שהכיל שני חדרים בנויים בטעם השנים הקדמוניות והטובות: הם היו לא גבוהים ביותר ולא צרים. זרדי ירק ותמונות שרי־צבא מחיכים שתו עליהם לוית־חן של פשטות. בחדר האחרון ישבו אל השלחן שני אנשים, האחד צעיר והשני זקן, וכוסות החמין אשר לפניהם נצטננו וחדלו מהעלות הבל. הם שתקו, ובתוליני הכיר שהם נשתתקו זה זמן־רב.

בעל המלון הגיש גם לו כוס חמין אל אותו השלחן, וברתוליני שאל אותו:

– היש פה בכפר אי־אלו מנגנים בכנור?

– כן – ענה הישיש: יש שנים. בימות גנוסיא ובימי חג ומועד יפרטו על פי כנורותיהם והעלמות תחוללנה… אכן רקדניות… – הוסיף הזקן בגחוך טוב־המזג.

בבית־המלון היתה דממה. בני המשפחה הקטנה שבחדר הסמוך דברו כמעט בלחש לבלי להפריע לאורחים. שתקו הזקן והצעיר לפני כוסות החמין המצוננים. שתק שקוע בעצבו גם ברתוליני.

המנגן בחן רגע במבטו את שני חבריו לשלחן – וירא מה שלא ראה קדם: שהצעיר הוא על פי טפוסו ותלבשתו פורטוגלי נהדר וחסון ממרום עם הארץ, הוא הסתכל בלי חשך בטבעת־הזהב אשר בזרת ימינו, – ושהזקן הוא יהודי בעל פנים רזים ואציליים. מעיניו הבוערות זרמו נהרי נחלי תוגה, שפתיו החורות והדקות הביעו מעין בוז לעצמו, ומה שנוגע לקוי גבותיו – הרגיש בהם ברתוליני משהו משותף עמו ועם גורלו הוא.

איזה כח טמיר דחף אותו אל הזקן.

– יהודי! – אמר לאחרונה ברתוליני בקול, שכרגע הבחינה האזן את החבה והידידות שבו: – ספר, כיצד נזדמנת לכאן?

היהודי העמיד בו את עיניו הנפלאות וענה בקול ענות חלושה:

– ידיד־נפש! אסוני גדול מסקרנותך.

קולו של הזקו שחד עוד יותר את המנגן, ובחשבו, שמצב נפשו הוא נותן לו מעין רשות מוסרית לזה, הוסיף לשאל:

– ובכל־זאת… בארץ הזאת ירדפו מאד את היהודים. כף רגל יהודי לא תמצא מהלך חמשה ימים מפה אל כל רוח אשר תפנה. מה, איפא, הביאך הלום?

כאלו בקול נעתר קצת אמר היהודי:

– אבל… לו חפצתי לגלות לך, כי עתה לא הבינות לרעי. יש דברים המובנים ליהודי והסתומים כספר החתום בפני בן עם אחר. ואולם… – הוסיף הזקן אחרי פקפוק קצר: – אמר לך: אני מבקש… אני תועה ומבקש תקון לנשמתי…

– גם אתה מבקש?… – התפלא ברתוליני: – אמנם כן דברת, שישנם דברים והם סתומים וצפונים בפני מי שאינו יהודי. עלי להודות, שאין אני מבין, מהות תקון הנפש – מהי. ואולם אחרי גלותי את אזנך, שאף אני במבקשים, כי מבקש אני בכלות הנפש מיתר רביעי לכנורי שנקרע ואינני מוצא תמורתו, אולי תואיל לבאר לי ביתר אריכות את הדבר, שבגללו רגז ונדודים מנת חלקך.

– הנשמה פגומה… – אמר היהודי בעצב: – כמו ששכיחים סכין ואיזמל פגומים… ואני מבקש לה תקון. לא לפתע פתאם נמצא הדבר. אותות הראו לי מן השמים… – רעד של זועה עבר בכל גופו של המדבר: – בראשונה היו חסרים שני חוטים באחד הגדילים של טליתי, – אני, הפושע, לא הבינותי את הרמז המכוון אלי ורק החלפתי את הגדיל הפסול בחדש, כשר. אחרי כן נשמט פעם, בשעת תפלת מנחה ב״תשעה באב״, כיס־התפילין מידי! – אני קברתי את כיס־התפילין בין קבר אבי המנוח ובין החלקה המיועדה לקברי וגזרתי על עצמי ועל כל בני ביתי הגברים תענית ״בה״ב״, כמו שמצאתי בספרי קדשנו. אני כבר התנחמתי בלבבי, כי שוכן מרומים כפר את עוני ואת חטאתי העביר מעלי, – אבל – אהה! לא עברו שבועות מועטים, ובתי היחידה, אישון עיני, בגדה בדת אבותי והתנפלה אל חיק נכרי, אל מתועב גוי, עוכר עמי, שגאל את ידיו בדמי יהודי נקיים. – שתי דמעות התגלגלו ונתלו בפקפוק על לחיי הזקן הצנומות והוא המשיך בקול חנוק: לבי בכל זאת לא נתפוצץ מעצר חרפה וכאב איום – וזה היה לי לאות, שההשגחה העליונה דורשת ממני נדודים וגלגולים לשם תקון נשמתי בעודי בחיים. והנה אני נודד… אינני יודע מה ימצאני. ואולם דרך פגעים קשים ופורענויות נוראות, דרך חבלי שאול מוכן אני לעבר כדי למלא את הפגם בנשמתי הדוויה…

שני הנוצרים, שדמיונם היה ניזון מהאגדות המלאות רעל, משטמה ובוז וקיקלון ל״יהודי הנצחי״ הרץ תמיד בבהלה ובורח מקול עלה נדף ואין לו מפלט מקללת שדי, ראו פתאם לנגד עיניהם את היהודי הזה עצמו, הנודד מעולם עד עולם ומנצח עד נצח, והנה אין בתוי פניו מאומה ממה שמצין את הפושעים כבדי־העון, המבלים במחשך ימיהם, בסוגר ובנחשתי בתי־הכלא. לב ברתוליני נתמלא רחמים לזקן. והאציל הרים את עיניו מעל טבעת־הזהב שלו ובקול רך וספוג ערבות מלנכולית בלתי צפויה אמר:

– אחי, אני מבקש כמוכם…

– מבקש… גם אתה?… – קרא ברתוליני בהתעוררות ויחלט מבלי משים, שטוב מאד עשה בסורו אל הכפר הירוק הזה.

– כן… – הוסיף האציל באנחה: – זה שלש שנים אני מבקש את אהובתי, בחירת לבי. יופי ועדנת קסם קרנו על כל סביבותיה, וחוט של חן וחסד היה מתוח על כל מה שבו נגעה ידה הרכה. נפשה היתה לוטה בערפל גם בהיותה בית אביה. הורי התנגדו לנשואינו, יען כי לא משפחת אצילים משפחתה. ויהי הלילה, והיא נעלמה ולא נודעו לי עד היום עקבותיה. ביער, אשר מאחרי הנהר, מצאו רק אחד מסרקות שערה, שאבד, כנראה, ממנה. ולא נודע הדבר: הדבקה נפשה לאהבה עלם אחר וַתֵּסְטְ אחריו באישון לילה, או באהבתה אלי כי עזה וכי רבה בחרה בחיי נדודים ושממון מאשר לחיות חיי תפל בבית אב קשה וקפדן ללא שמחות וללא תענוגות האהבה בחיק דוד מחמל־עין. ומהיום ההוא לא תדע מנוחה נפשי. אש אהבתי הולכת הלך והתלקח מרשפי חלומות שמים ומרצפות זכרונות יקרים ותהי לשלהבתיה. כי כחרס נשבר וכציץ נבל, כן היא נפשי עת המנע ימנע ממנה לֵאור באור יפיה וחין קסמה של אהובתי. והיה אם אמצאֶהָ בחיק אחר – וטרפתי את נפשי בכפי על נפש אויבי. ואם לא אמצאנה – ונתתי את בשרי לברות לשני חיתו יער ועוף השמים. כי בבקשי אותה, אותי אני מבקש. עֵדה הטבעת הזאת, שעליה מפותח שמה…

מבטיהם של ברתוליני והיהודי הזקן הביעו הבנה והשתתפות בגורלו של רעם זה, המחפש ומבקש כמוהם אחרי עיקר העיקרים, אחרי התמצית שבתמצית חייו, ובידידות מישרים חמה ונובעת מבחיר המעינות הושיטו איש איש לאחיו את ידו, וברתוליני אמר בדמעות התרגשות על עיניו:

– אחים אנחנו, אחים לצרה… ברוך לאלהים המקרה, אשר קרבנו בכפר הירוק הזה…

עוד מלתו על לשונו והנה נפתחה הדלת בשאון ואל החדר נכנס איש רם־הקומה בשנות הגבורה, לבוש הדר. גפיו גבוהים כמגפי המתחרים במרוץ הסוסים. אחרי ברכו את כלם לשלום ואחרי הודיעו את שמו – נורדסטון – התחיל בפשטות של איש המעורב עם הבריות:

– רבותי! אני מחפש את סוסי… זה כשנה אני מחפשהו… בשום שוק ובשום יריד ובשום חג־התחרות־המרוץ לא תחסר רגלי. סוסי, צריך אני להשמיעכם, היה נזר הבריאה. לא לחנם היה ידידי וַיְטְפִילְד רגיל לאמר מדי הביטו עליו: ״סוס ועלמה – וכל השאר הבל הבלים״. ואולם, בינינו לבין עצמנו, כמה עלובות הם כל העלמות היפה־פיות של ימינו לעומת סוסי. אדרבא, מצאו לי עין מזהירה ופקחית, רגל ישרה וקומה מוצקה וזקופה ומסירות, שתדמינה במשהו לאותן של סוסי… ואולם אסוני גדול מנשא: בבקר שחור אחד פתחתי את דלת ארותי, והנה – סוסי איננו! ונפלא הדבר: הארוה נשארה נעולה, והסוס לא היה בתוכה!… בטוח אני, שזהו לא מעשה ידיהם של גנבים רגילים, כי אם של חברי לכוס, שתמיד הייתי מנצח אותם בהתחרויות־המרוץ ומקבל תמיד את הפרס הראשון. אני לא התמהמתי מלהקים על רגליה את פקידות־השוטרים של כל אנגליה ארץ מולדתי ואף זו שבמדינות הים שלה, והיא שמה לילות כימים לחפש מאז את אבדתי – וללא הועיל. אבל אחת אמרתי וממנה לא אשוב: אמצאהו – ויהי מה, יען כי אחד הוא סוסי ואין שני לו.

האנגלי נתן אחר־כך את כל סימני סוסו לפרטי־פרטיהם, והוסיף בפנותו אל שלשת האנשים:

– אולי נזדמן לכם לראות אותו?

הללו משכו בכתפיהם לאות שלילה, אבל לא נמנעו מספר גם לא אשר אתם וללחץ גם לו איש איש את ידו לאות רעות ושתוף הגורל.

– סליחה – אמר האדון נורדסטון בהדליקו את מקטרתו העשויה עצם שחורה: – אני אינני מבין רק, מה חפץ היהודי הזה… כלומר מה הוא מבקש…

ובנוֶנוטי ברתוליני ענהו:

– יש, ידידי, דברים בעולמו של העם הזה החתומים בשבעה חותמות בפני השגתנו. כל אשיות חיי העם הזה – רוח, אבל בעוד אשר לנו נדמה, שהרוח הוא בלימה, הנה על יסודותיה של בלימה זו עומד מוצק וגאה בנינו זה אלפים בשנים.

וליל האביב לא עצר בינתים בעד מהלכו, והצער היותר גדול הוא בכל זאת חדל־אונים להסיח את הדעת מן השנה, ולפיכך שכבו ידידינו לישון.

 

II. לפני כס הגורל.    🔗

הבקר אור – ומשל הקדמוני האומר על שעת השחרית, שהיא נושאת נחם וישע בכנפיה. לא נתקיים: ארבעת המחפשים הרגישו בקומם את שברם ביתר שאת וביתר עז.

ושמץ מדברי הרעה, אשר מצאה את כל אחד מהאורחים, גנבה אזן בעל בית המלון הישיש, ובטוב לבו וביקר רוחו עמד לפני ארבעתם ויאמר:

– הנה נא, אדוני היקרים, יושבת בזה לא הרחק אשה ידעונית זקנה. בקצה הכפר שמה לה משכנה. פיה ממלל רברבן וכל אשר תאמר בוא יבוא…

– קרא לה ותבוא, – אמר האדון נורדסטון. – אפשר, דומני, להטריחה הנה, – הוסיף בלעג: – הן היא מוכרת בודאי את סודות הנצח בכסף… במזומנים…

לא, – ענה הישיש: – היא לא תבוא הלום. הן לא תוכל לקסם בלתי אם במחתותיה, במלקחיה, באבניה ובקלָפיה, ואיך תשא את כל הכבודה הזאת על שכמה, וזקנה האשה…

– נו, גם אנחנו אליה הלך לא נלך… – החליט נורדסטון.

– כחפצכם, אדונים יקרים, וכטוב בעיניכם, – אמר הישיש בענוה ויצא אל החדר הסמוך.

אחרי רגעים אחדים של שתיקה גמורה אמר האציל הפורטוגלי אל חבריו כמיעץ וכשואל עצה:

– ואולי ננסה… הם אמנם לא לקוסמים האורים ולא לחוברי הברים הנבואה. אבל… אולי ננסה…

בשתיקה של אנשים, שאין להם מה להפסיד, הסכימו כלם ויצאו בלוית בעל המלון הזקן ללכת אל הקוסמת.

חצר הידעונית היתה זרועה כלה פרג ובכור־אביב, ולפני ביתה עמדו שני ברושים נמוכים. ממעל למשקוף בפתח הביאה היה תלוי עמוד שדרה של אדם בכל חוליותיו ומסביבו כרוך עוד נחש ענקי ומנומר. בחצר לא היה איש, ובודד ונשכח עמד הדלי על שפת הבאר והזיל בחשאי ולפרקים מדודים טפה אחר טפה, שהיו נופלות בצלצול עמום אל מימי הבאר. גם במסדרון הקטן לא היה איש, ואעפ״כ הרגישו האורחים מיד בישותו של מאן־דהוא. הם הרגישו בישותם של יצורים טמירים המרחפים בכל חללו של המעון הזה והמביטים עליך בשבע עינים ואתה אינך רואם. רק האדון נורדסטון הוסיף לדבר בלהג על ״אחות אדיפ״ ועל ״חותנתו של האורקולוס״, היודעת את התעלומה הגדולה… להכות בסנורים את עיני הדג׳נטלמנים הבועטים ברגל גאוה בהבלי שוא וחזיונות מדוחים.

כשנכנסו האנשים החדרה הרימה הידעונית מעל מחתת הגחלים הבוערות את מבטה ותזרקהו קפוא ואל ידידותי, ישר נוכח פני האדון נורדסטון, כאלו שמעה וידעה מה שהלז דבר אל אודותיה. היא הראתה לכלם בתנועת־יד אחת ספסל ארוך לשבת עליו והם, ישבו. אחר לקחה מטיל עופרת קטן ותשליכהו אל תוך הגחלים הלוחשות, ומנגה נגדן היו פניה הקפואים והזועפים אדומים כדם, עברו שני רגעים והיא קמה על רגליה, לחשה מעט על המחתה והריקה את מטיל העופרת אל תוך קערת חרש ירוקה מלאה מים, ובהגישה את הקערה לפני נורדסטון שאלתהו בקצרה:

– התכיר?

האנגלי הספקן לא ידע את נפשו מתמהון: מתוך המים מעל תחתית הקערה התנוסס לנגד עיניו ראש של סוס וצוארו. נצחונה של הידעונית היה כה פתאומי, שהלז היה מוכן להתודות ולבקש סליחה על חטא, שחטא כנגדה, אבל לא יכול לעשות זאת מרוב התרגשותו. בכליון נפש חכה למוצא שפתיה הלאה.

והידעונית שלחה את ידה אל האצטבה, אשר בזוית החדר, ותקח משם מערכת קלפים ישנה ומכוסה זעת עולמים, ותערך אותה על פני השרפרף, אשר לפניה. אחרי בחנה את סדר הקלפים רגעים מספר, שמה את עיניה שוב בנורדסטון, ובבטחה קרה, שלא היתה מעולם לא לסינט הרומאי ולא לתלוי אחר שנתקיים בו גזר ענשו, אמרה בדברים האלה:

״מלכים שנים, האחד שחום והאחד צהוב, יראים אותך ואת ריח צעדיך. בעזרתם – דרך, מספרַיִם ומרבד אדום. ואולם אל תירא ואל תחת: את מבוקשך לא תתמהמה למצא, אם רק תאחז את דרכך אל עבר הצל בכל שעה, שתקום מחר משנתך״.

לב נורדסטון נמלא התרגשות ותודה על כל גדותיו. הוא חדל כבר מהתפלא, יען כי כל מה שהבטיחה הזקנה היה בעיניו בחזקת ודאות. הוא הוציא ויושט לה שתי טבעות של זהב אשר היא קבלה כמו מבלי משים, ומבלי דבר דבר.

אחר האנגלי ישב על הספסל ר׳ גדליה – כך היה שם היהודי המבקש תקון לנשמתו. הקוסמת הביטה אליו והתחילה לעשות גם לו כדבר אשר עשתה במטיל העופרת לאדון נורדסטון. אולם המטיל נשאר מחוסר צלם ותבנית ולא אבה לגלות מאומה מעולם הרזים. הידוענית שנתה ושלשה את מעשה – ולשוא. על פניה הקפואים עבר צל זועף. היא התכוננה כנראה לדבר, אבל ר׳ גדליה קם פתאם ממקום מושבו נגרש ונסער ובעינים ממליטות ברקים, ובהכותו באגרופו על לבו, צעק:

– אהה, כי נדמיתי!… חמת אלהים נתכה על ראשי!… הוי, זר לא ידע בשת, המעט ממך האותות אשר הראוך מן השמים, כי מלאך עתה לבך ללכת ולבקש את מלוי פגימת נשמתך בבית אשה בעלת אוב וחוזה תהפוכות, שהתורה הקדושה גזרה עליה: ״מכשפה לא תחיה״!… האמנם הסיתך לבך הערל להאמין, שפה תמצא את התקון, שיהיה לרצון לפני כס שדי?!… אהה, אשמתי! בגדתי!…

ובתופפו ביאוש על חזהו, ובצעקו בקול מעורר זועה, ברח מן החדר – ויעלם.

כל אנשי החדר לווהו בעינים מפיקות תמהון מהול ברחמים, ורק בפני הקוסמת לא נראה שום שנוי, כבתחלה היו הפנים שלה קרים ורחוקים, ובעל כרחם האמינו האנשים שלפניה אין רז ותעלומה ושאי אפשר להפליאנה במשהו.

הגיע תורו של בנוֶנטו ברתוליני.

צמאון סקרנותם של האנשים בדבר גורלו של היהודי לא נשבר, ולפיכך חכו במשנה קצר־רוח לרגע בו יחרץ משפט המנגן לשבט או לחסד. ואמנם ברתוליני נדמה מאד בחזות פניו לאדם היושב על ספסל הנאשמים ומצפה בלב כלה לפסק־דינו.

מטיל העופרת בתוך הקערה הירוקה הביא הפעם לידי גלוי את דמות תו־הנגינה, ששמו נקרא על המיתר הקרוע הכנור מפלורנציה. ברתוליני הכיר אותו כרגע. אחרי ערך הקוסמת את קלפיה ואחרי בחנה אותם, שלחה את מבטה אל המנגן והודיעה:

– לפניך שתי דרכים: באחת – כעת מחר תשיג את מבוקשך ובו ברגע תאבד לך אבדה העולה שלש מונים על ערך אבדתך עתה, ובשניה – עליך לשוב על עקבותיך אל עירך ואל מולדתך באותה הדרך עצמה אשר בה באת הנה, ובבואך תמצא את שאלתך ובקשתך כולה כְתֻמָה, אבל גם את אמך – שתסתמא. הגד, באיזו הדרך בחרת?

בלב נשבר ונדכא אמר ברתוליני:

– בשתיהן גם יחד בחלה נפשי.

ובפני האציל הפורטוגלי נתנו יאוש ותקוה את אותותיהם אותות במרוץ כל אותם הרגעים; חליפות כֻּסו פניו צבע לבן, אדם, ורדי וגם כחול. כשהחלה הידעונית לעשות כה וכה במטיל העופרת, רעד כלו ובדי עמל עלה בידו שלא להתמוטט מעל מקום מושבו. הרגעים ארכו לו מאד, ובכל אחד מהם שתת לבו הפצוע טפות טפות דם. לאחרונה ראו עיניו התועות לנגדן על קרקע הקערה הירוקה צלם דמות נערה צעירה, ובעבר עוד רגע צלצלו באזניו, לתמהון לב כל אנשי הבית, דברי הידעונית לאמר:

– משאת־נפשך היא קרובה מאד, רק במרחק שלשה־עשר צעדים ממך.

ובדברה את דבריה אלה, מהרה ותלט את פניו במטפחת שחורה, להיות לו כסות לעינים, ותאמר: ״לך!

״האציל הלך מבלי גשש ומשש לפניו, איזה כח טמיר שוה את פעמיו. אנשי הבית קמו ממקומותיהם, הצטופפו מאחריו ולוו אותו בחרדה ומנו את צעדיו. המספר ״שלשה עשר״ לא נתן מנוחה לאיש.

הצעד השלשה עשר הביאהו עד לפני פתח הביאה, והוא שלח לפניו את ידיו הרוטטות וחבק את עמוד השדרה הכרוך עור נחש. צעקת ייאוש: ״הוי, האומנם?!!״… נשמעה מתחת למטפחת השחורה – והוא נפל כהלום רעם ארצה.

אחוזי חלחלה וחרדת אלהים עמדו מסביבו המנגן, נורדסטון ובעל בית־המלון ולא יכלו להזיז יד ורגל. בינתים הסירה הידעונית את המטפחת מעל פני האציל ותתן לו להריח איזה עשב קמול וחריף, והוא התעורר וישב תחתיו. רגע העביר על סביבותיו את עיניו התועות ויבך בקול נאקת תמרורים:

– אך אשה ארורה צודה נפשות וחוזה תעתועים את! אהבתך את הבצע היא היתה בעוכריך!… רעי! אל תאמינו לה, אל תאמינו! חזיונה חזון שוא ודברי בדים דבריה! והיום הסיתה דמיונה הכוזב והאכזר לפצע את לבי פצע ואנוש. אבל לא! לא, החטאת את המטרה, בת נַעֲוַת מַרְדות האמת! אהובתי חיה וקימה כיום ושלום לה! אני יודע זה! היא חיה! חיה! חיה!

והוא קם על רגליו, נגש אל ברתוליני ונורדסטון ובקול מילל ומתיפח מר התחיל להתחנן לפניהם:

– אל תאמינו לה! אל תשימו לב לדברי הבליה… אל תאמינו!…

– הרגע נא, הרגע, ידידי! – נחמהו ברתוליני בדמעות על עיניו, בהביטו בעד הפתח הפתוח על הכפר הקטן שהשתרע לארך הבקעה בכל הדרו. הפעם לא ברך את המקרה, שהזמין אותו עם חבריו לפונדק אחד בכפר הזה. אחר פנה אל הידעונית: – הלא תגידי לנו, זקנה, מה דבר העצמות הללו ואי זו הדרך באו עד משקוף פתחך?

וקול הידעונית, הדומה לבת קול היוצא מפי מי שהיה לפנים איש חי, נשמע מדבר.

– בלילה אפל אחד בא אל ביתי שר הגליל ויאמר לי: ״מצאי, איפה היא מלכתי השחומה, וכל אשר תשימי עלי שלם אשלם״. עניתי לו: ״מלך ערמוני, שגנבה מבית אביה, מתנקש בתמתה ומבקש את אהבתה״, – ״אבל המשיבה היא אהבה אל חיקו?״ – שאל הוא. – ״לא״ – עניתי.

– ״היא לא תבגד בידיד עלומיה – ויעבר עליה מה! ואתה גם אתה – אך לשוא עמלך: לא אתה הנך ידיד עלומיה״. – "הראיה לי מהר! – אמר השר בחמת זעם ונקם: – ״כי רק פעם העיפותי בה עיני בעברה על פני חלון ביתי, ולשכחה לא אוכל עוד״.

אז סמנתי לו את הבית הששים ושלשה דרומה מביתו הוא בעירו ההומיה וגם על דבר המבוא פנימה באישון לילה הדרכתיו. הוא מהר שמה, התפרץ הביתה ומצא את הערמוני דורש בחזקה אהבה מהשחומה. אז תבער כאש להבה האהבה בלב השר וישלח את ידו לקחתה ולמשל בה, אבל ברגע הזה שם להב חנית הערמוני קץ לחיי היפה בנשים. ולשר בביתו נחש ארסי ועז־נפש, אשר גֻדַל מאז שנים אחדות סגור בכלוב צר. ויהי בהתלקח בו אש הנקמה ויבחר השר להמית את הערמוני מות נבל, מות ממושך ואיום, וישימהו אל תוך הכלוב עם הנחש ויסגר את הכלוב בעדם. הנחש עקץ פעמים אין ספורות את הערמוני, והלז חנק את הנחש מתוך זלעפות חבלי שאול. אז שלח השר את עבדיו אלי לאמר: ״בוא על שכרך״. אני לא אביתי לקחת כסף מאת השר ורק שלש אלה דרשתי ממנו: את עור הנחש, את עמוד השדרה של המומתה ואת צמיד־העופרת אשר בידה.

– צמיד־עופרת?… – שאל פתאם בבהלה, האציל הצעיר, שישב עד הנה כמוכה־ירח ושעל פי עיניו התועות אי אפשר היה לאמר, שהוא שמע את דברי הידעונית: – אהה, לאהובתי היה צמיד־עופרת… הוא עבר אליה בירושה מאמה ומאת הרבה דורות של זקנות וסבתות. אצלן היה צמיד זה משמש סמל לאהבה נאמנה ותמידית שאין בה קלות־ראש… ועתה… עתה אנה אני בא?…

– מדוע זה דרשת, זקנה, את שלשת הדברים האלה? – שאל נורדסטון אך בשביל להפסיק את מרי שיחו של האציל החודר ובוטה כמדקרות חרב.

והידעונית הוסיפה לדבר:

– את תכונתה של עופרת הצמיד ראיתם היום בעיניכם. ועור הנחש שומר את פי ולשוני מהמתיק את קבעת כוס הגורל באזני שוחרי דברי בעד בצע כסף, ומחוליות הנערה המתה אני מקשיבה כחצות הלילה קולות, המגלים לי רזי עולם ומצפוני לבב האדם.

המנגן שלם לידעונית בעדו ובעד האציל, והאנשים עזבו את הבית. נשען על שכם ברתוליני התנהל האציל האומלל בפיק ברכים ובלב צורב מיאוש ובכה והתחנן לפני רעיו, שהם לא יאמינו לדברי הקוסמת. ביחוד הפיל את תחנתו זאת לפני נורדסטון. הכרת פניו של זה האחרון העידה בו, שרעהו הקשה לשאל ממנו. ומגחך היה לזכר, שדוקא נורדסטון לעג קדם לנבואות הידעונית ודוקא האציל אמר: ״אולי ננסה״… ברתוליני לא יכול לבלי לעודד את רוח האומלל:

– כמובן, כמובן. איזה סימן מובהק – צמיד עופרת! בפלורנציה עירי עונדות אותם הנערות לאלפים ולרבבות.

ולמרות דבריו אלה, לא חדל האציל מהתחנן ומחזר ולהפציר בו, שלא יתן אמון לדברי אשה ארורה מפיחה כזבים.

ובעל בית־המלון הישיש וטוב־המזג אף הוא נחם את ברתוליני הנדכא והקודר ודבר על לבו, שלא יתיאש, ובהתעורר לבו בקרבו לחמלה עליו החליט לנסות בעצמו איזה דבר לטובתו וילך לקחת דברים עם שני כַנָּרֵי הכפר.

 

3. לא כל הדרכים מובילות אל רומא.    🔗

לכשתרצה, מובילות הן אמנם כל הדרכים לרומא – אל היאוש. ואולם הנוסחאות בפזמון זה הן כה מרובות, ונוסחא נוסחא ודרכה עמה.

למרות נדודי השנה, אשר שבעו האנשים בכל הלילה הבא, לרבות את נורדסטון, שלו היו נמוקים אחרים לזה, לא הרגיש איש מתי התחמק מן הבית האציל הפורטוגלי ונעלם באישון אפלה, מבלי השאיר שום עקבות מלבד ילקוט שלו – בבית־המלון. המאורע הזה הדהים ביחוד את בעל המלון, שהיה זורק לרגעים במבוכה מבטים מלאים שאלה לכל עברי האופק ולעמק היער העב, אשר חסם על הכפר משתי רוחות השמים – ואין עונה.

עוד הישיש הזה שרוי בצערו, והנה – הֹוָה על הֹוָה: גם ברתוליני נעלם עם כנורו. בעצם היום נעלם. הפעם לא היה ספק, שהוא ביער. הוא מהר אחריו לחפשהו בעבי החורשות ובסתר קמשוני המשעולים, אבל יער־העד, שהשתרע לכמה מאות פרסאות, שמר על הסוד… וברוח נעכרה שב הזקן אל ביתו.

פה מצא את נורדסטון אוכל את ארוחות־הבקר במתינות. אבדתו היתה כבר כמונחת אצלו בקופסה, ולכן אין להחפז. אחרי ראות האנגלי לאן נטוי הצל, נפרד בידידות מעל בני בית המלון, וישב במרכבתו ויסע.

והצל היה נטוי אל עבר דרך חשאית העוברת ומתפתלת בין הכפרים ושדות־ניר, ויעש נורדסטון את דרכו והביט על סביבותיו בהתרגשות צפיה קלה, כשואל, מאין יבוא עזרו. אבל הנה עברו שעות אחדות אחר הצהרים, וחדשות לא באו. הנה גם נטה היום לערוב, – והכל כבתחלה. הדם בעורקי נורדסטון החל לזרם ביתר תכיפות ובאיזו בשורת חרדה, והתרגשותו החלה להתגבר עליו מרגע לרגע. פעמים אחדות התגנבה כבר אליו המחשבה המבהילה, שהקוסמת היא אמנם אשה מדברת שוא ותהפוכות וכי עיניה רק אל בצעה, כאשר העיד עליה האציל האומלל. – היה ערב. מכפר ומישוב היה רחוק, אבל נורדסטון לא חשב מאומה על דבר לינה. ופתאם הבחינו עיניו באפלוליות הערבַּיִם שני צללים בתוך צבור קטן של עצים צעירים, שצמחו לפאת השדה, הוא עצר בעד מרכבתו והתחיל להסתכל ולהקשיב. הצללים נדחקו שניהם כאחד אל העצים והתלחשו. נורדסטון הביט על השמים והרהר, שכדאי פה ללון להשקיט אגב את רוח שני האנשים, שכנראה באו גם המה לבלות פה את הלילה ומתיראים מפניו. הוא קרא להם ממקומו: ״שלום לכם!״ אבל – מוזר! רק הגיע קולם אל אזניהם, והם קפצו ועלו וכהרף עין על סוס חסון וגבה־קומה – ויברחו. לנגד עיניו המוכות תמהון הבריק בחשך רק מרבד אדום וזנב קצוץ קצר. רגע – ונורדסטון התיר את סוסו מתוך המרכבה והתחיל לרדף אחריהם. הדבר נמשך ככה כשעתים. גם הבורחים וגם הרודף עשו את מעשם בחרף־נפש. דרכם נכנסה לאחרונה אל תוך יער־עד עָבוּת ואפל, והם הריצו וזרזו בלי חשך את סוסיהם מבעד לעצים וסבכים צפופים ודחוקים, כאלו רדף אותם בעקבותיהם עמוד אש לשרפם ולכלותם. לבסוף התחיל להתגלות, שידו של נורדסטון על העליונה, לפי שסוס הבורחים עיף ויגע באופן גלוי לעין. המרחק ביניהם הלך והתמעט מרגע לרגע. התאמצות אחרונה, חצי עגול ביער – ונורדסטון עמד לפני שני הפרשים.

– מי אתם?

– הרגע, דז׳ון, – נשמע קול בחשך.

– אל נא בקצפך, אחא – אמר כמפיס וכרודף שלום קול שני.

– אַחַי?!! – קרא נורדסטון בקול שחציו קצף וחציו תמהון עמוק, בשעה שידו אחזה את סוס הנרדפים ברסנו: – אחי גנבו ממני את חמדתי וגאותי היחידה?.. ובמכתביהם מן הדרך הם מחליקים עוד לשון וכותבים לי: ״אח יקר, אח יקיר, אח אהוב, אח אהוד״… לא לחנם, איפא, נשארה האֻרוה אז נעולה. פלא כזה יכולים להראות רק אחים יקרים… ולא עוד, – הוסיף נורדסטון בזעף, בהסתכלו בסוסו לאור הכוכבים, שהסתנן מבעד לענפי אילן־סרק יבש: – ולא עוד אלא שלכסות עינים, כסוהו כלו במין מרבד מתולע וקצצו את זנבו… הוי בני בליעל, רדו כרגע מעל סוסי, ואם לא – והראיתיכם פה בלילה הזה את משפט האח הבכור.

הוא היה הבכור והם היו צעירים ממנו, ואמנם ירא יראו את בכורתו זאת, לא את משקלה המוסרי, כי אם את עודף הגבורה הצפון בה. נכלמים ונבוכים, כשהגדול ממלל איזה מֶלֶל מצטדק ומתנצל, ירדו מעל הסוס, שהתאמץ להכיר בחשך את פני אדונו הישן. נורדסטון מהר להסיר מעליו את המרבד האדום ולהשליכו אל החרולים; אחר משש את זנב סוסו הקצר, והדבר העלה שוב את זעפו.

– קחו את הסוס ההוא ואל תוסיפו ראות את פני! – אמר נורדסטון לשני אחיו בהעיפו את שוטו מעל לירכי סוסו ובהתרחקו בעבי היער.

כשנשאר נורדסטון לבדו עם סוסו חדרה ועברה פתאם מחשבת יאוש אחת כחנית את לבבו ולא הרפתה עוד ממנו: היאך! הן הסוס הפשוט ההוא, אשר ביד אחיו כעת, הדביק את סוסו הדגול מעשרות ומאות סוסים המתחרים במרוץ! לא, לא, יותר מדי נוראה היא מחשבה אשר כזאת. הוא הרגיש את סוסו תחתיו אדיר ורענן כמו אז, בימים עברו, אבל זה עתה ראהו בשעת קלקלתו, והוא לא יכול לסלח את הדבר לא לבהמתו ולא לו עצמו. כיצד! כיצד!… אם כן, למה זה הוא?… נורדסטון חש והנה חלל גדול ונורא הולך ונפתח בקרב לבו. פנים אל פנים עם אסונו הגדול, התחיל להעביר בזכרונו את כל פרטי המאורעות מליל הגנבה ועד הלילה הזה. אותו הפרט שהגנבה נעשתה לא בידי זר, כי אם על ידי אחיו, שחי אתם חיים רגילים של אהבה ואחוה, נשאר בצל והוא לא שם אליו לבי בזכרו את דברי הקוסמת וכל אשר קרה לו היום, לא התפלא: מאחרי הכרתו נשאר אצלו קבוע מין הרהור־הרגשה, שבשתי מטבעות הזהב, אשר נתן לה, קנה לו את הזכות, שהענין יגמר כמו שנגמר. נגמר! אהה, איך נגמר!… נורדסטון רכב לאט בזרועות היער והלילה ומחשבות שחורות כיער וכלילה אספוהו.

כשעה אחרי העלם ברתוליני באו אל בית־המלון שני כַנָרֵי הכפר מוכנים להראות לו את כנורותיהם. הישיש באר להם ביגון חודר בקולו, כי בשביל למצא את המנגן עליהם לא לחשך עמל מנפשם ולהתחקות אחרי צעדיו ביער, וכי כדאי וראוי הוא הדבר, יען כי עשיר האיש ואם יתנו לו את מבוקשו, יעניק להם מכספו ביד רחבה ופתוחה. שני הכנרים הצעירים הטו אזן לעצת בעל המלון הישיש וימהרו לעזב את הבית וללכת היערה. לאנשים היושבים בקרבת היערים יש חוש מיוחד להקשיב ולהבדיל משאון צעדיהם הם ומאִוְשַת העלים ומנשימת היער הרגילה את הקולות והדברים המתרקמים בתוכו ושאינם נחשבים על עצם טבעו התדירה, אי לזאת כחידה תשאר בעיני יושבי ההרים החשופים, כיצד הרגישו שני הכנרים באציל הפורטוגלי, ששכב מגוהר פרקדן באחד המשעולים הרחוקים והשוממים, ששמיר ושית וספיח יער צעיר יחדיו שתו עליהם סביב. הוא שכב ככה מחצות הלילה עד עתה בהחלטה גמורה לחכות לשן חיה טורפת ולא להתנגד אף בתנועת יד קלה להתנפלותה. ואמנם לפנות בקר בא צבוע רעב להריח אותו, אבל אך פקח האציל את עיניו הצורבות, שבבותיהן התרחבו עד לכאב, נבהלה החיה ותמלט על נפשה.

– האדוננו הוא המנגן? – שאלו הכנרים.

מראה אנשים בריאים ושלמים, שלא אירע להם כל רע, השיב לאציל כרגע את הכרת אסונו בכל חדושו וחריפותו, והוא שאלם מתוך מצוקת לבו:

– המאמינים אתם לדברי קוסמת?

שני האנשים לא הבינו בראשונה את שאלתו. הוא חזר עליה.

– דברי קוסמת, – ענה אחד הכנרים והוא הצעיר: – הם כדברי חלום: חציו אמת וחציו דברים בטלים.

– חציו דברים בטלים? – שאל האציל כמו בצל של תקוה.

– אבל הן גם החיים חלום הם, – אמר הכנר השני: – וחלום לחלום יכלים להקביל במלואם.

דברי הכנר השני, שנאמרו במנוחה ולתמם, השליכו שוב את האציל ביד חזקה אל תהום היגון, שאין לו כנוי והבעה. רגע סגר את עיניו. והכנרים הוסיפו לשאל:

האדוננו הוא המנגן? האם לו דרוש מיתר?

האציל הבין, שהם מחפשים את ברתוליני. הוא התרומם קצת נשען על זרועו ואמר:

– כן, לי דרוש מיתר אחד… לי יספיק מיתר אחד… ובדברו הסיר מיתר מעל אחד הכנורות, ואחר הוציא את צרור הכסף מחיקו ויחל להתחנן – בי, ידידי, לו אתם לדברי שמעוני, אל נא תאמינו לדברי הידעונית, אשר בכפרכם, אל תתנו אמון לדבר וחצי דבר מנבואותיה, כי לשונה תדבר הוות ופיה – קבר פתוח… הא לכם כל כספי, אשר בידי והשליכו אחרי גוכם את כל שקוצי בדותותיה…

הכנרים מהרו להבטיחו שימלאו את בקשתו, והוא מסר להם את צרור כספו. וביראם פן יתחרט האציל על העסק המשונה הם עזבוהו מבלי התמהמה.

אך הדום נדם קול פעמי הכנרים וקול דבריהם בדבר חלוקת הכסף, ומהעבר השני נשמעו קולות דברים וצעדים הולכים וקרבים. יותר ויותר ברור הגיע קול דבורו של נורדסטון המספר בלב נשבר ונדכא על הרעה, אשר מצאתהו. הוא ספר את דבריו לברתוליני ולר׳ גדליה, אשר נקרו לו ביער ואשר התנהלו לאטם לרגלי סוסו, שארה לו במתינות עשב מפאת המשעול. פני שלשתם שֻנו מאד מאתמול, כאילו היו מפליטי רעבי עיר נצורה או כאילו אחזתם כלם פתאם איזו מחלה אוכלת מבשר ועד נפש ואינה מרפה מהם. ואולם פני ר׳ גדליה אי אפשר להכיר היה כלל. אלה היו לא פני איש, כי אם מסכת הבהלה והזועה. הם היו שחרחרים ירוקים בצבעם; בבגדיו הפרומים ובשערותיו הפרועות התנוססו קוצים וברקנים למכביר; גבותיו נשארו מורמות מעל לעיניו כמו אצל אדם שמשליכים פלח רכב על ראשו, ובכל ישותו נקפאה מין הבעה, שסתם איש היה מוכרח לתת את קולו בנאקת פחד מדי הביטו אליו. פני ברתוליני הביעו יאוש אלם.

כשהגיעו שלשתם אל המקום בו נפרדו הכנרים מאת האציל, היו פתאם לנורדסטון פני להבים והוא ירק בקול רם וסנן מבין שניו בקצף:

– הוי, נבזה וחדל אישים!… בשביל חיק אשה!… כמו זבוב שוטה נפל בשביל המתיקות הרת האבדון של חיק אשה!…

ובהתרגזותו העזה דפק על ירכי סוסו – ויעלם.

ברתוליני ור׳ גדליה הרימו עיניהם לדעת פשר דבריו – לפניהם במרחק שלשה צעדים היה תלוי על המיתר ההדוק לאחד הענפים האציל הפורטוגלי.

המנגן נגש, הסתכל במיתר והכיר, שזהו אותו מין המיתר החסר לו. כמו פלא גדול עמד הדבר לנגד עיניו: מאין פה ביער מיתרים?.. בעיניו הופיע זיק. איזה זעזוע פנימי קל לחש לו: ״ואולי״… הוא שלח את ידו אל הענף, ראשו המת והמורד למטה של האציל כאילו התעורר רגע לראות מי זה בא להדריך את מנוחתו, אחר היו כל תנועותיו מלאות הכנעה, פניו, שלא הצטיינו במאומה מפני כל התלויים, היו כחולים־שחורים כפני הים בשעת הסערה. בתנועת התאמצות אחת של יד ימינו שבר ברתוליני את הענף ויסר את המיתר מעל צואר האציל השטוח על צדו בעשב וימתחהו על כנורו. בא רגע גדול של חרדה, של התנצחות מיואשת עם הכחות העומדים מסביב ושותקים, שותקים להם לעת־עתה, כשהכנור נתון מתחת לסנטרו של ברתוליני, קשתו תלויה בידו המורדה והרועדת ולבו דופק כהולם־פעם. רגעים אחדים נוראים עברו על המנגן מבלי אשר יכול למצא און בנפשו לנגע במיתריו. פעמים אחדות הרים את ידו ושוב הורידה. לאחרונה החליט להעביר לאט ובזהירות את קשתו על פני כנורו, אבל על אפו ועל חמתו הסתערה הקשת על המיתרים במין צמאון המדבר, כאדם שעידן ועידנים ערג אל אפיקי מים וכעת הוא עומד על הבאר. נזרקה באויר אלומת קולות, שמאומה לא היה בהם מלבד שגעון הסער. הסער הזה נמשך רק כהרף עין ונגמר בקול רעם מחריד, אחר־כך נשתתק הכל, – קרה דבר נורא: שלשת המיתרים הישנים נתפקעו ונקרעו כאחד ונשאר רק המיתר החדש, שאמנם השמיע את הצליל, שכל־כך התגעגע ונשא אליו נפשו ברתוליני. כשהבין המנגן מה שנהיה, היה היער ור׳ גדליה עדי ראיה למחזה מחריד לב ונפש: ברתוליני התנפל כהלום רעם ארצה, התחיל להתפלש בעשב ולשאג כחיה פצועה, נשך את אצבעותיו ושרט את עור פניו, – לו נדמה, שהוא נושך ושורט את אויבו בנפש, את הגורל האכזר והנמהר, את הפלאי הזה, שהציב לו למטרה למוץ ממנו את דם תמצית חייו. אחר־כך נשתתק פתאם באופן מוזר ולא פחות מחריד ונשאר שוכב מגוהר על הארץ כשפניו נתונים למטה כבושים בעשב הממועך. פני ר׳ גדליה לא הביעו לא תמהון ולא רחמים.

כשנהיה צר לברתוליני לנשם, הרים את ראשו הפרוע וישב. כנורו התגולל על ידו ומיתרו היחיד הביט ביתמות. עיניו תעו, תעו ולבסוף נתעכבו ועמדו על פניו של ר׳ גדליה. זמן רב, רב הביט עליו. מה אמרו לנפשו הסוֹעֲרָה הפנים המבהילים האלה?… הוא שלח את ידו אל כנורו ובקבעו אותו מתחת לראשו המורד החל לנגן במיתרו היחיד, מבלי גרע עין מר׳ גדליה. ודבר נפלא: אך נשמע הקול הראשון, שם ר׳ גדליה אף הוא את עיניו בפני ברתוליני ולא גרען עוד. זאת היתה תאניה ואניה ממושכת וקורעת לב, זאת היתה יללה פראית, שבמקום הקולות החסרים היה מתמלט צפצוף ושריקה חורקת של חזה גוסס – ור׳ גדליה – בלי אמר ודברים הבין למי ועל מי היא היללה הזאת. הוא שמע את נהמת המיתר האחד וידע, כי לא למנעמי האהבה ותמרוריה של האציל הפורטוגלי תכוֵן, כי לא לתנות את תקף צערו של נורדסטון על אשר נֻצח סוסו האביר במרוץ עורר המנגן את כנורו, כי אם עליו, עליו עצמו ועל נשמתו המבקשת את תקונה יהגה מיתר יתום נכאים. והוא התחיל לבכות. ברתוליני נגן – ור׳ גדליה הזקן בכה… זאת היתה תאניה ואניה ממושכה וקורעת לב של כנור פגום על נשמת יהודי פגומה…

חֻרבן… הפרוץ מרובה על העומד…

לפנות ערב מצא ברתוליני איזה שיח מצמיח תפוחים קטנים ומשונים הדומים לאגוזים בגדלם ולעגבניות ירוקות בצבעם. הוא ערך מדורה קטנה משחיפי כנורו, אשר נפץ אל העץ מיד אחרי גמרו את נגינתו, אפה את התפוחים ויאכלם. אחר נגש אל ר׳ גדליה ויחל לתחב את התפוחים אל פיו, הלז מאן לאכל והסב את פיו הצדה. המנגן הוסיף לעשות את מעשהו בקשי־ערף ויסתם בחזקה את פי ר׳ גדליה, היהודי השתומם רגע על העקשנות והגסות, שנתגלתה פתאם אצל המנגן העדין ורך־המזג. הוא הרים את מבטו, – מעיני ברתוליני הציץ השגעון החשאי…

ממחרת כחום היום החל גוף האציל להפיץ ריח באשה, ושני האנשים עזבו את המקום. מה שמצא את היהודי הזקן ואת המנגן האטלקי מהרגע הזה מכוסה בעב הערפל. ידוע רק, כי עוד שנים רבות, רבות נדד ר׳ גדליה ובקש תקון לנשמתו והאיטלקי לא הרפה ממנו אף לצעד אחד פשוטו כמשמעו והלך בעקבותיו. גם בערים ההומיות, גם בשדות הדוממים היה הוא מכריז, בקול רם על מיתרים מזנבו הקצוץ של סוס נורדסטון, הנמצאים לפי דבריו בילקוטו למכירה.

מספרים דבר נפלא: זמן קצר אחרי המאורעות המסופרים לעיל עבר דרך אותו הכפר הירוק ידעוני אחד והתאכסן בבית־המלון, שבו לנו ארבעת המחפשים. הישיש ספר לו את כל אשר נבאה להם הידעונית והוסיף, שהוא אינו יודע מה היתה אחרית נבואותיה. אז הוציא הידעוני מחיקו ראי מרבע והראה לישיש בתוכו את פני ארבעת אורחיו ואפילו את מקום המצא משאת נפשם של ארבעתם. אהובת האציל חכתה לו בריאה ושלמה באיזה כפר רחוק, וזנב סוסו של נורדסטון לא היה קצוץ, כי אם ארוך מאד! אומרים, שהזקן התחנן לפניו בדמעות על עיניו, שילך לחפש את האנשים והם יעשרוהו עשר רב, אבל הידעוני אמר לו, שלדבר זה – לגלות סתומות לצרך עצמו – לא נתנה לו שליטה.

מספרים עוד, שדרך אותו הכפר עצמו עבר פעם לא ידעוני, כי אם זקן מתבודד ומעמיק חקר על החיים, וגם הוא לן באותו בית־המלון. הוא אמר, שאלמלי חונן האדם בידיעת צפונות ונסתרות, כי אז היו עדן ואשר מנת חלקו. ויש אומרים, שאותו זקן אמר לגמרי את ההפך: לוּ נִתַּן לאדם לחדר אל מעמקי הנסתר והעתיד, כי אז היו חייו – חיי שאון ואבדון. ויש עוד אומרים, שזו הסברה האחרונה הביע הישיש בעל בית־המלון.

זאת ועוד אחרת: נורדסטון היה יותר אומלל מכל שלשת רעיו, – לא המות ולא השגעון ולא התקוה קדמהו להשתיק את מכאובו האנוש. בהתחרויות המרוץ לא השתתף עוד, כחדש ימים השתקע באספת קולקציות של חתולים, אחר־כך קצה נפשו בזה ובעצמו והוא החל לחיות חיים של מי שהיה לפנים בן־אדם.

לא כל הדרכים איפא מובילות אל רומא.

ואיתימא – מובילות הן כלן אל רומא – אל היאוש…