חסידים וחסידות / אפרים גרשון דיינארד

זבח לאלהים יחרם

(שמות כ“ב, י”ט)

במאהליוו למדתי בישיבת ר' שלמה ברודא, ובכל העת הלכתי תמיד לבתי כנסיות של החסידים לראות את מעשיהם, ואתבונן עליהם בעין בקרת, אחרי אשר כל אשר ראיתי היו חדשות בעיני סדר תפילותיהם בקולות וצעקות, זמירות ורקודים, מחאת כפים, הולכים הנה והנה מבלי עמוד רגע במקום אחד, שתיית יין שרף “לתקון” הנשמה בכל יאָהרצייט, התפלה שלא בזמנה, ובלי “מנין”, ספורי הבלים אשר יספרו על קדושיהם, והשקוצים אשר תשליך כת אחת על השניה, הגאוה של חסידי חב“ד נגד חסידי פולין, השנאה נגד המתנגדים, החרפות והגדופים נגד כל גדולי גאוני ישראל, יהיו מי שיהיו, אם לא נחשבו בין קדושי החסידים. “עמי הארצות” השוררת בין נכבדיהם אשר יכנום בשם “לומדים”, נבול פה ולשון שקר אשר לא שמעתי מעולם בין נכבדי המתנגדים בפלכי זאמוט וליטא, כל אלה עשו עלי רושם רע מאד, עד כי החלטתי לחדור קרב ולב עמוק בחסידים ובחסידות, וגם החלותי ללמוד את ספר הזהר, וגם ספרי חסידות מקדושיהם השונים, ובמשך הימים לא נחתי ולא שקטתי עד אשר הצליח לי ללכת לליובאוויץ לראות את הקדוש ר' מענדעלי ובניו הצדיקים, וביום אחד קרוב לראש השנה תרכ”ב באתי לליובאוויץ, ואסור לבית מלון אשר היה כבר מלא חסידים, כשלשים איש או יותר. לפנות ערב הלכתי להתפלל אל האולם הגדול (גרויסער זאל) הנשען אל האולם והחדר אשר ישב בו הצדיק, אחרי תפלת המנחה החל הצדיק לקבל את האורחים הרבים אשר עמדו צפופים על בהונות רגליהם, למען יזכו לראות ולגשת קרוב לשומר הפתח. ולקבלת האורחים, קראו בשם “יחידות”, אולי יען הצדיק לא יקבל שני אנשים בפעם אחת, לבל ישמעו איש צרת נפש רעהו, וגם אני נדחפתי קרוב אל הפתח, ובהגיע התור לי להכנס לקודש הקדשים, עצרני שומר הפתח בשאלותיו. השאלה הראשונה היתה, מאין אתה?

– מראסיין, עניתיו.

– מראסיין? בראסיין הן אין אף חסיד אחד.

– ומה בזה, אני הנני יהודי, והרבי הוא יהודי, ומדוע לא אוכל לראות את פניו ולדבר עמו, עניתיו.

– ומה מלאכתך?

– הנני לומד בישיבה במאהליוו.

שומר הפתח (יעקב מאיר?¹) לא דבר דבר, ויפתח לפני את הדלת, ואבוא אל הקדש פנימה, ואת פסת הניר אשר כתבתי עליו את בקשתי הנחתי על השלחן אשר אצלו ישב הרבי הקדוש. הרבי לקח קאפייקע אחת ויתנה על יד הגבאי העומד עליו, והגבאי נתן את המטבע על ידי מבלי דבר דבר. בפנת החדר עמד ארון ספרים לא גדול, ואקרב אליו לראות איזה מיני ספרים נמצאים בו, ובין כה בא אורח אחר, וגם בעדו נתן הקדוש מטבע על יד סריסו, אך האיש מאן לקבל את המטבע מידו, וישאל הרבי את הגבאי מה הדבר, והגבאי ענהו, כי האיש מבקש לקבל את המטבע ישר מיד הקדוש ולא על ידי אצבעות הגבאי, והרבי מלא חפצו כרגע, והאיש יצא, ואחר בא תחתיו, וכן באו ויצאו אנשים שונים בכל רגע כמעט, ורק עם אחד מהם דבר הקדוש איזה מלות בלחש, ובין כה נגש אלי הגבאי, ושאלני מדוע הנני עומד פה בחדר ולא יצאתי עוד, כאשר עשו אחרים, ואני עניתיו בלי מרך “האמנם אסור לאיש יהודי להתמהמה איזה רגעים בבית הרבי?” והגבאי נגש אל הקדוש וילחש באוזנו איזה מלות אשר לא שמעתי, והאורחים באים איש אחרי אחיו, ואני מצאתי חפץ להתבונן בתנועותיהם, אך לא שמעתי אף מילה אחת מפיהם, כלם החשו או לחשו שתים שלש מלות באזני הגבאי, והגבאי לחש כל פעם באזן הקדוש, ויהי הדבר בעיני כמכונה ערוכה מאתמול, בלי כל תנועה וחיים, ואצא את פני הקדוש אל האולם הגדול המלא אורחים, ושם שמעתי ויכוחי החסידים, ספורי נפלאות קדוש זה או אחר, ואתמהמה עד חצי הלילה, ובשובי לבית מלוני, מצאתיו מלא חסידים משוחחים, מתוכחים, מספרים מעשיות, קוראים את “התורות” ²) האחד קורא, ואיזה חסידים עומדים עליו ושומעים, ומחזות פניהם נקל להכיר כי לא יבינו מאומה, להתלהבות לומדי התלמוד ובחורי הישיבה אשר הסכנתי לראות יום יום לא מצאתי פה כל זכר, רק מכונה, סיר נפוח, ואני שמעתי וגם קראתי בספרים כי ראשית החסידות היא ההתלהבות, ופה בעמק השידים הכל שקט, השלך הס, ופתאם נגש אלי בעל המלון ויאחז בזרועי וימשכני אחריו אל היציע אשר בחצר, וישאלני מאין באתי ומה חפצי פה בליובאוויטש? ברגע הראשון חרה לי על השאלה הזאת, בחשבי כי אורב הוא לי, והוא חושד אותי כי לבי איננו שלם עם החסידים והחסידות, אך האיש הבין הגיגי, בראותו כי לא עניתיו, ויאמר אלי בלשון רכה “שמע נא בחור, אל תחשדני כי הנני חושב עליך רעה, תוכל להגיד לי את כל לבך, יען הנני רואה מתנועותיך כי לא בן חסידים אתה, ובעד צעירי ימים כמוך אין מקום בעיר קטנה כזאת אשר אין בה לא תורה ולא חכמה אף לא חרשת מעשה”, וכאשר עניתיו כי הנני לומד בישיבה במאהליוו, התעורר ויען ויאמר: “אם כן ברח לך מפה, כי המקום הזה לא נועד ללמודים, וכאיש ישר איעצך לבל תתמהמה פה, המקום הזה הוא עמק רפאים, וכל אשר אתה רואה כלו שקר חנף ותרמית, ואל תחשוב למצוא פה מופלגי תורה, או ישרי לב. המקום הזה הוא השוק (יריד) לכל גנב למכור את הסחורות הגנובות לגנבים אחרים הבאים לקנות סחורות גנובות בזול, ליובאוויטש היא קן לכל תרמית לסכסך איש באיש וסוחר בסוחר, והרבי יודע מכל אלה ומאסף כסף במרמה, והנני בטוח כי איש צעיר לימים אשר יתגורר פה עת ידועה יהפך לבו להיות כמוהם”. השתוממתי לשמוע כזאת מפי אחד מתושבי העיר, עד כי לא ידעתי להחליט, אם מנסה הוא אותי, או באמת יחוש לנשמתי, ואני הן לא חלמתי מעולם להשאר שם זמן רב, ואצא יום יום לשוח בחוצותיה. יצאתי מחוץ לעיר בלוית חסידים אחרים לראות את האורחים הנוסעים בעגלות קטנות והולכי רגלי הממלאים את הדרך בואכה העירה. עולי רגל אלה היו כרבם מלמדי תינוקות מקרוב ומרחוק, מהם הלכו יחף ונעליהם תלואים על מקל נשואים על שכמם לבל יקרעו בדרך, ופניהם הצנומים העידו על ענים, מהם ישבו על הארץ לנוח ושם החליפו את שמלותיהם, מהם אכלו רקיקים אשר מצאו עוד בצרורות סחבותיהם, ואחרים קראו מכתבים או “תורות”. הנוסעים בעגלות היו כרובם “בעלי בתים” אשר מצאה ידם לשכור להם עגלות, ומהם גם עשירים ההולכים לחזות את פני האדון הרבי הקדוש בימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה, ומביאים מתן לאיש אלהים ולהתברך מפיו הקדוש אף כי לא יחסר להם דבר., ורק האביונים באים לתנות צרותיהם, וכפי אשר שמעתי ישובו בפחי נפש, וכל תקותם צרורה בכנף “ארבע הכנפות” אשר בה הסתירו את “הקאפייקא” הקדושה אשר לקחו מיד הקדוש, ומהם אשר הביאו עמם את המטבע משנה העברה, והרבי לקח מהם את המטבע ויחליפהו באחר, ויברכנו כי יצלח בפעם הזאת, ואם הברכה לא הועילה, אות הוא כי מזלו גרם, ולא אשם הקדוש הוא.

רושם רע מאוד עשתה עלי חזות פני ר' מענדעלי, וכמעט התחלחלתי למראה פניו, אני הסכנתי לראות פני רבנים ישישים, ותמיד התענגתי להביט על הרך והאצילות השפוך על אצילי בני ישראל אלה, על התמימות והדברים הרכים אשר שמעתי מפיהם, ועד היום נשארו חרותים על לבי תואר פני רבנים רבים אשר ידעתי פנים אל פנים, וכן חשבתי למצוא כזאת גם בקדוש הזה אשר שמעתי תהלתו יום יום מפי החסידים, אבל בראותי אותו בפעם הראשונה, איש קצר הקומה, דל בשר ופניו זועפים, עינים קטנות מתהפכות בחוריהן, מזרות אימה כעיני צפעוני, מלה בדברי תורה לא נשמעה מפיו, מקבל פתקאות אשר לא יביט עליהן ומחלק עוד קאפייקע ועוד קאפייקע, עוד ברכה בלחש, “תצליח, תצליח”, ואם קויתי לשמוע ממנו איזה חדושי תורה בשבת, הנה ראיתי כי הוא מתפלל ביחידות בחדרו, ורק לעת “הקדושה” יצא מחדרו, ואחרי כן כאשר התלקטו המון חסידיו לשמוע את דרשתו, התאמצתי לעמוד קרוב אליו למען אשמע היטיב כל מלה וכל הגה מפיו, ואשתומם כי אינני שומע מאומה, כי רק שפתיו נעו, ואין איש אשר שמע דבר, ואני ראיתי איזה חסידים אשר עמדו מרחוק, התנועעו בהתלהבות ופאותיהן הארוכות נעו עמהם, כמו שמעו בת קול מדברת אליהם, ואז הבנתי מה גדול כח אמונה עורת, ויהי ככלות הקדוש את דרשתו – אשר איש לא שמע – אז בא תור “החוזר” אל הבית, וישמיע כי יגיד לנו את כל דברי הקדוש בקול רם, וכן עשה, ואני שמעתי אחד מתפלא, איך יוכל לחזור על דברי הקדוש אשר לא שמע? וחסיד אחר ענהו, כי אין זה פלא, יען החוזר יודע מראש תמיד תורת הקדוש, אף אם לא ישמע, ומופתים קטנים כאלה מתגוללים תחת שולחן הרבי, וכל החזיון הזה, מלבד חזון “השלחן” בסעודת הצהרים, וסעודת “מלוה מלכה” “ותורת החשך” ³) קודם תפלת ערבית, פעלו עלי לרעה לשנוא את החסידים והחסידות.

פעם אחת בלכתי ברחוב, והנה ראיתי איזה ספרי השכלה בלי כריכות מונחים על החלון במעון כורך ספרים, ויהי הדבר לפלא בעיני לראות כזאת בבצת החסידים, ואבוא הביתה, ואשאל אם לא ימכור את הספרים האלה, ואני הן הסכנתי כבר לקנות ספרי השכלה בכל עת אשר מצאה ידי, ובעל הבית ענני, כי לא ימכור את הספרים אשר נתנו לו לכריכה מיד הרבי ר' שמואל בן ר' מענדעלי, וכאשר השמעתיו את פליאתי מאין באו ספרים כאלה ליד הצדיק, ענני, כי תמיד יכרוך ספרים כאלה בעדו, והחסידים לא יראו בו עמל, יען אם הרבי יקרא בספרים אלה, בלי ספק הוא יודע כי טובים המה וכשרים, ואז עלה על לבי, את אשר שמעתי עליו כי הוא מתנהג כאחד “הפריצים”, ובכל יום בבקר הוא הולך לשוח, או נוסע במרכבה יפה רתומה לסוס דוהר לשאוף אויר צח, אף יספרו עליו כי נסע גם לארץ אשכנז לרחוץ במעינות וויסבאדען, ופעם אחת הועידוהו בפראנקפורט לחתונת אחת מבנות העשירים, אשר שם יצאו במחולות בחורים ובתולות יחדו, והפקרות כזאת טרם ראו ברוסיא הקדושה, הנה כי כן לא שוא יתלחשו על ר' שמואל כי לבו איננו שלם עם החסידות, ואחרי אשר בקרתי את “בני הרבי” הזקנים, ר' ליב, ור' זלמן ור' אברהם שלום בקרתי גם את ר' שמואל, ואת ביתו אמנם מצאתי כבית אחד הפרתמים מלא כל טוב החיים, ואיננו מתנהג בחסידות כאחיו, ואז שמעתי כי ר' מענדעלי התאמץ להשיג את התואר “אזרח נכבד לדורותיו” ועל כן רשמו את המושבה העברית (שמה שכחתי) אשר בין באברויסק ומאהליוו על שמו כחק, וגם שלם ששים אלף רו"כ להממשלה ויזכה בתאר ההוא, אשר הבדילו מכל הקדושים האחרים לטובה, כי לא יקחו מבניו או נכדיו לעבודת הצבא, ומותר להם ללכת ולנסוע לכל רחבי ארץ רוסיא, תחת אשר על כל קדושי החסידים נאסר לעזוב את בתיהם לא יותר ממרחק 12 וויערסט, ועוד זכיות מיוחדות רבות למאושרים בתאר זה, כי לא יובאו בתי כלא על כל עון ופשע, וכבודם חדש בכל מקום אשר תדרוך כף רגלם, אם היתה השמועה ההיא נכונה, זאת לא אדע, ולא אוכל לתת ערובתי.

בבית ר' מענדעלי ישב אז איש כבן שלשים וחמש או יותר, ושמו “וידרעוויץ” אשר כנוהו בשם “חבר הרבי”, ומלאכתו היתה לכתוב “שאלות ותשובות” ומכתבים אשר ישלחו אל הרבי מקרוב ומרחוק, ומשו“ת האלה יצא אחרי כן בדפוס הספר “צמח צדק”. סבת השם הזה אולי היא, יען ראה ס' שו”ת בשם זה, וגם שם מחברו היה מענדיל, וגם לו בן בשם יהודא ליב (נדפס באמשטרדם שנת תל"ה 4), וכלם ידעו כי הרבי עצמו לא יענה לשואליו, רק יצוה על “חברו” לענות במקומו. תמונת החבר הזה נחרתה בזכרוני עם פאותיו הארוכות ושערות ראשו הצהובות, עד כי הכרתיהו במאסקווא בשנת תרל“ו אחרי עבור שתים עשרה שנה, והוא היה אז כמו רב לחסידים בעיר ההיא, ובגלות, מאסקווא בשנת תרנ”א נאלץ גם הוא לעזוב את העיר ההיא ויבוא לניואָרק, ועל דברת רבים היה האיש הזה הסבה הראשית לגלות היהודים על ידי מעשיו הטובים, וגם פה בניואָרק לא הצטיין בצדקתו ותם דרכיו, ביחוד בעיניני כסף, ולא בש להודות בפה מלא כי בא לאמעריקא לאסוף כסף, ותורתו היא חנותו.

פעמים הייתי בליובאוויץ, ותמיד שמעתי שם “חסידי פולין” מנאץ בפי חסידי חב“ד, אשר כנום בשם “עמי הארץ” בורים, סכלים, מאמיני הבלים, וקדושיהם אינם שוים אף שרוך נעל הקדוש מליובאוויץ, ואחרי אשר במאהליוו היו שבעה בתי מדרש (או כאשר נקראו בפי החסידים בשם “שטיבלעך”) לחסידי חב”ד, ולחסידי פולין אין כל זכר, ⁴) כי על כן החלטתי ללכת ולראות את קדושי פולין אשר שרצו אז כצפרדעים בפלכי וואהלין, קיעוו, צערניגאוו ופאדאלסק.

אחרי שובי למאהליוו אל הישיבה, נהפכתי למתנגד גדול אל החסידים והחסידות, ומה גם כי בין בחורי הישיבה לא היה אף אחד מבני החסידים אשר לא יאמינו בישיבות, והחסידים לא יסדו כל ישיבה מעולם, כי על כן כל דבר נפל בין החסידים היה למלה לבחורי הישיבה למלא שחוק פיהם, ורק פעם אחת קרה, כי אחד החסידים, איש כבן שלשים, דל בשר, צנום כגרוגרות דר' צדוק, ישב לשמאלי ביום החמשי בלילה, אשר כל בחורי הישיבה למדו עד אור הבקר כחק בכל שבוע, והאיש החל לספר באזני מעשיות מהצדיק ר' מענדעלי, ואני שחקתי על חלומותיו ושקריו ופתאם התנער ויקם על רגליו ויקרא: “ר/ מענדעלי הלא הוא אלהים” (ער איז דאך א גאט), נעויתי משמוע, ידי רעדו, ואהיה כהלום רעם, ראשי סחרחר, עד כי כמעט אחזני השבץ, ואקום גם אני על רגלי, ואך בכח גדול על לחי האיש אחת ושתים, ולקול האיש, התעוררו כל הבחורים – אשר מספרם היה כארבעים או יותר, ואחרי אשר השמעתי באזני כלם את אשר דבר האיש, התנפלו כלם להכותו נפש, והמהומה נשמעה בחדר המיוחד אשר בו ישב ראש הישיבה, וימהר ויצא גם הוא, וכאשר הגידו לו דבר הרעש, וירא את האיש מוכה ופצוע, צוה להשליכו החוצה, וכן עשינו, ואיש לא ידע מי היה הנבל ההוא, ולאיזה מטרה בא אל הישיבה לספר את הבליו.

פעמים רבות הלכתי לבתי תפלה של החסידים לשמוע את תפלותיהם ותנועותיהם, ביחוד מצאתי ענין בבית תפלתם הנודע בשם “ליבאוויצער שטיבעל” אַשר היה קרוב לבית הישיבה בחלק העיר “דובראווענקא”. שם ראיתי יום יום את השוחט ה' “בעססי” יושב ומגיד שיעור חסידות בעל פה באזני איזה אָנשים עומדים או יושבים לפניו. תמיד התאמצתי למצוא בדבריו איזה מוסר השכל, דברי תורה או חכמה, אך לשוא, שמעתי רק מלות מסובכות בלי חבור וקשר, אף כי ידעתי כבר את כל המלות המלאכותיות אשר ישתמשו בהן המקובלים, יען תמיד אהבתי לעיין בס' הזהר, ועוד יותר, אחרי אשר חדלתי מהאמין בקדושתו, בקראי דברי הריב“ל בספרו “שרשי לבנון” ודברי הגאון יעב”ץ, ואחרי שמעי תמיד מפי החסידים, כי החסידות היא פלוסופיא רמה ונשגבה, תחת אשר ספרי פלוסופיא ומחקר בעברית כבר למדתי בחשק נמרץ, והבנתי כי כרחוק שמים מן הארץ כן רחקו קבלה ממחקר. הקבלה אשר רק בדמייון יסודה, ובנויה על יסוד חזון לב בעלי הזיה, מבלי כל משען בתורה וחכמה, מאסתיה, אך למדתיה למען דעת אותה כי איננה שוה מאומה, למדתיה לבל אקוט בפני, כי הנני ממאס למוד קדוש בעיני רבים, מבלי דעת אותו לנכון, עד כי החלטתי פעם אחת לנסות לכתוב “חסידות” על ספר כתבנית כל ספרי החסידים אשר קראתי אז, וכארבעים שנה התגולל הכ“י ההוא בידי, עד אשר נמאס בעיני והעליתיו על האח בשנת תרנ”ט, כי לא חפצתי לזכות את העולם בהבלים חדשים, נוספות על גל הבלים הגדול אשר נאסף כבר בידי אחרים.

ריב חרישי שרר תמיד בין החסידים והמתנגדים במאהליוו, וכפי הנראה נשאר הריב ירושת נחלה משקלאוו, העיר הרחוקה ממנה רק ארבעה פרסאות (28 וויערסט), זאת העיר שקלאוו אשר נחשבה לעיר ואם בישראל, ונודעה בתורתה וביחוסה מימים רבים, ועוד בימי לא אכלו המתנגדים משחיטת החסידים, ולא התחתנו בהם, על פי מצות הגר“א, ולא הלכו להתפלל בבתי תפלותיהם, ויהיו כמנודים בכל ענין הנוגע ליהדות, עד כי כאשר הועידוני להתראות עם הרב ר' שאול יפה משקלאוו להשתדך עמו ולקחת את בתו לי לאשה, היו דבריו הראשונים אלי לשאלני, אם אין מוצאי מגזע החסידים, וכאשר שאלתיו סבת השאלה הזאת, ענני כי כן צוה מפי אבותיו, לבל יתערבו חסידים במשפחתו הטהורה, וכן קרה אחרי חתונתי, כי חמותי שאלה איזה כלי משכנתה, ובבוא חותני בערב, שמע את הדבר הנורא הזה, וכרגע צוה להטריף את כל הכלים בבית, ועוד יותר חזקה התנגדותי לחסידים, כי בהיותי כבן בית בבית הרב ר' מאיר ברלין, אשר היה אז רב העיר, ואני כבדתיו מאד, באשר מצאתי בו איש חכם לב, יודע הליכות התבל, דעמאקראט לכל חקתו ומשפטו, איש בלי מסוה ובלי מורך, לא יתנהג בחסידות יתירה, ודובר אמת ולא ידע חנף, ואני אהבתיהו, ואחוש בנפשי, כי גם הוא יאהבני, ואהיה מבאי ביתו תמיד, ובחפץ לב עמסתי עלי עבודה כבדה אשר שאל ממני להעתיק את ספרו הגדול בכ”י אשר חבר על כל התנ“ך, יען ידע כי הנני שומע עברית וכתב ידי נקי, והוא אמר להדפיס את ספרו זה, ופעם אחת בחרף בא הרב הגאון ר' יוסף בעהמער, הנודע בכל ארץ רוסיא בשם “ר' יאסעלע סלוצקער”, תלמיד הגאון ר' חיים מוואלאזין, ויתארח בבית הרב ר”מ ברלין שארו, ובשבתם פעם אחת ומשוחחים, שאל הרב ר' יוסף את הר"מ לאמר: “הן הנך יושב פה תמיד בין “הכת” ובלי ספק הנך יודע אם “אותו האיש” מליובאוויץ הוא יודע תורה, באמת”? ור' מאיר ענהו “בימי נעוריו אמנם ידע תורה כאחד הרבנים הקטנים בערים הקטנות, אבל זה שלשים שנה אשר לא לקח ספר בידו” ⁵). עדות רב ישיש אשר ישב על כסא רב יותר מחמשים שנה בעיר גדולה כמאהליוו, דיה היתה לי לשפוט על גוזמאות החסידים אשר חשבו את רבם לגאון עולם וצדיק תמיד.

למלא סאת ידיעותי את החסידים וקדושיהם, הביא המקרה רבי אחד קדוש מגאליציען, איש צעיר לימים כבן שלשים וחמש, גבה הקומה, חסון כאלון ועב כשור פר, ויאמר למלאות מקום הקדוש ר' אהרן מסטראשעליא אשר לא הניח כל יורש אחריו, וזה ימים רבים ואין מלך לחסידי סטראשעליא, ובמאהליוו נמצא בית כנסת אחד לחסידים הנזכרים, והקדוש אמר להשתקע שם להיות להם לראש, והחסידים קבלוהו בשתי ידיהם, ותהי ראשית מעשהו ללעת בכל יום להתפלל בבית ההוא העומד בתחתיות ההר מקצה רחוב “שקלאוו”, אבל לא הלך להתפלל בבקר, רק בשעה 2 או 3 אחרי הצהרים, ובעברו דרך הרחוב עטף במטפחת את ראשו, פניו ועיניו, לבל יביט על איזה דבר טמא, והחסידים נהלוהו כעור, והאנשים אשר ראו זאת רצו אחריו כאחרי משוגע. בבית התפלה חכו עליו עשרה איש אשר לא התפללו עד השעה ההיא, למען יתפלל במנין, בתפלתו רקד כאיל ויגעה כשור בקולות נוראים אשר נשמעו בכל הבתים הקרובים, ואחרי תפלת שחרית התפלל מנחה ומעריב, ואז שב לבית משכנו ויטעם מעט אוכל, וכל מאכלו היה רק פת לחם חטה וכוס טהעע דל ורזה כזה פעם אחת ביום ישמן איש כשור פר, וכל החיה והבהמה הביאו אליו “פדיונות” מכל עברים, ויהי שבע כבוד וזהב כסילים.

בכל יום שבת לפנות ערב אחרי “שלש סעודות” הגיד תורה באזני קהל חסידיו במשך שתים שלש שעות, ואני ואחוזת מרעי שמונה צעירים, ובינינו גם אפרים בן הרב ר' חיים בערלין, נכד הרב ר' מאיר, כלנו “מתנגדים” נלהבים, החלטנו ללכת לשמוע “תורת חושך” בדעתנו מראש כי הבלים ידבר “הרבי” הבור, ונבוא כלנו למעון הקדוש, והבית מלא חסידים עד אפס מקום כמעט, ואנחנו החלטנו בינינו, כי אם אחד מאתנו ישמיע קולו, אז יחלו כלם לצעוק ולחולל מהומה, וכן נפזרנו איש איש בפנה אחרת, והרבי החל להשמיע בחושך תורתו לאמר: הגמרא מספרת לנו “המניח את הכד ברשות הרבים” ואם כן נחוץ לנו לדעת מי הוא המניח? המניח, המניח הוא בלי ספק הקדוש ברוך הוא בעצמו, השמעתם, הקב“ה בעצמו הניח את הכד, והכד הוא כ”ד ספרי קודש, והקב“ה הניחם ברשות רבים אָ וואי! אָ וואי! “ובא אחר ונתקל בה” ר”ל למד אותם שלא לשמה, “חייב” אָ וואי, חייב, חייב! וצחוק גדול פרץ פתאם מפי כל חברנו, האחד קרא “עם הארץ”, הגמרא אומרת פטור, והשני קרא, חמורים! עד מתי תשעו בדברי שקר והבלים, וכה צעקנו כלנו, והחסידים החלו גם המה לצעוק, הלאה שקצים! הסו אפקורסים! וידפקו על השלחנות ובקירות, עד כי נהפך כל הבית לבית משוגעים, ואנחנו מהרנו לצאת החוצה, ונתיעץ מה לעשות עם הרבי, ונחליט לבוא באחד הלילות בעת אשר ישאר הרבי לבדו בבית, ולדרוש ממנו בחזקה כי יעזוב את העיר כרגע, ואם לא יאבה שמוע, נקרא את הפאליציי לעזרה, יען כי על פי החק אסור היה לרביים כאלה לנוע בארץ, ומה גם כי הקדוש הזה הוא בן ארץ אחרת, ונהי בטוחים כי יתחלחל אם נהלך עליו אמים, וכן היה באמת, ששה צעירים באו למעונו בלילה בהיותו ער והוגה באיזה ספר, ויצורו על הדלת, ויקראו אליו "מהר ברח לך מן העיר הזאת פן תספה בידי הפאליציי, ואחד הבחורים ראה תיבה גדולה, וינס להרימה והנה כבדה מאד, ויצו על הקדוש כי פתח אותה, וכן עשה, ויהי לפלא כי מצאוה מלאה תופינים, בשר עוף צלי, יין ויין שרף וכל מיני מגדים, וכרגע נפתרה החידה, איך יכל להשמן כברבר אָבוס מפת לחם וכוס טהע אחת ביום, ואז חזקו עליו דבריהם כי ישיב את הכסף אשר אסף בעיר, והמה יתנו את הכסף על יד גבאי צדקה, ומבלי התמהמה נתן על ידם 67 רובל, באמרו כי לא אסף יותר, והבחורים רצו והביאו עגלון אשר לקח אותו עם כל חפציו ויוליכהו לעיר אחרת אשר לא ידענו, ולמחרת היום הביאו את הכסף לגבאי הצדקות, והדבר נודע בכל העיר, והחסידים נאלמו ולא פצו פיהם, אחרי אשר המה היו המעטים והדלים בעיר הגדולה ההיא, אשר בה ישבו כשלשים אלף מבני יהודה.

אחרי חזיונות רבים כאלה, ואחרי אשר למדתי גם תורת החסידים ותולדות דברי ימיהם אשר קראתי בספרים, החלטתי כי עתה אוכל לעמוד למבחן ולהשיג תעודת “מתנגד גמור” מבלי כל פחד, ומאז (תרכ"ג) עד היום הזה נשארתי נאמן למשפטי על דבר החסידים, אשר נסיתים בכל ימי חיי ואמצאם חסר בכל ענפי הדת והחיים.

ידעתי גם ידעתי כי בדברי הקצרים האלה אין די להשביע נפש שואפת לדעת מדוע ולמה חרצתי משפט קשה אודות החסידים והחסידות, ולא אקצוף אם יחשדוני החסידים כי הנני שונאם על לא דבר, ומה גם כי כבר הודעתי כי הנני מתנגד גמור, אך לבאר את דעתי ומשפטי נחוץ היה לכתוב ספר מיוחד, ספר החסר לנו עוד בספרתנו, אחרי אשר לא מעקיצות ערטער, ריב"ל, פערל ורעיהם, ולא מחניפות צווייפעל האראדעצקי וצייטלין יוכל איש למצוא את האמת, או קרוב לאמת, כלם שכחו או לא חדרו לעומק הענין, ולא מצאו עוד, כי החסידים והחסידות המה שני נושאים נבדלים, כהציונים והציונות, החסיד איננו חסיד יען למד תורת החסידות, והחסיד אשר למד, איננו חסיד טוב או רע מהחסיד הבור אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו. למוד תורת החסידות לא ברא את החסיד, רק להפך, החסיד ברא – או יותר נכון בדא את התורה החשכה הבנויה על תהו, והקדוש ילד את החסיד, והקדוש עצמו הוא יליד בית השקר והתרמית, ואם יאמרו החסידים להראות לי איזה קדוש פתי מאמין לכל הבל, החי באמונתו על פי דעתו הפנימית, והנה זה יהיה שקר אחר, אף כי לא שקר חדש.

למוד תורת החסידות, זר הוא בכלל אף לחסידים גדולים ומפורסמים, ספרי חסידות או קבלה מעורבה ומטורפה, נדפסו רק במשך ארבעים או חמשים שנה מזמן צמיחת החסידים, והספרים ההם לא זכו כי ילמוד בהם איש, ומעטים מהם נשארו מתגוללים באשמנים בבתי אוצרות ספרים הגדולים, ועין איש לא ראתם, והחסידים, כרבם לא שמעו אף את שמם, ואין איש יחוש להם – מלבד הביבליאגראף. החסיד בכלל איננו אוהבת את הלמוד, אחרי אשר נשמתו קשורה ברבו הקדוש, ובקדוש הוא התורה עצמה, ולאו גם נסה ללמוד, גם אז לא יכלה תורת חושך זאת להפוך אותו לאיש אחר, תורה מפשטה אשר רק בדמיון יסודה, בנויה על מלות, חלומות, וחזיונות שאין להן כל תפישה בשכל האדם הבריא, ואם יעמיק בהן איש בעל שכל חריף, יהפך

למשוגע פשוט, עד כי רחוק מאד למצוא חסיד יודע תורת החסידות מפי ספרים, והחסיד המאמין באמת – אף כי מספרם מעט מאד – די לו אם יביט בפני רבו, ובו יחזה סמל האמונה, התורה והאלהים, ויותר לא נחוץ לו, תחת אשר בספר נדפס על ניר, יחזה רק תורה יבשה אשר לא יבין, תורה שאין בה לא תורה ולא חכמה, וזה הפתרון מדוע נשארו רוב החסידים בורים ועמי הארץ, מבלי כל נטיה ללמודי תורת ישראל, ועל כן מעטים ביניהם גם במדקדקים במצות התורה כבין מתנגדיהם, ואשמת החסידים והחסידות רק על ראש קדושיהם תחול.

אחדות החסידים, אשר אנחנו קוראים יום יום בכתבי עתים ובספרים כתובים בידי טובלי שחרית (במיץ יין דגן), תעו והתעו רבים בחלומותיהם וכזביהם. אחדות החסידים תראו רק בימי משתה ושמחה בסבאם יין, ויצאו במחול, וברקדם כאילים איש אחוז בצואר רעהו, ומנגנים או מזמרים “הרבי צוה להיות שמחים”. אחדות כזאת ראה כל איש אשר היה פעם אחת בכפר רוסי, בהתאסף האכרים ביום הראשון אל בית המרזח לשתות שכר, ויבלו את כל היום בעשן מקטרתם וכטוב לבם ביין, יחלו לספר מעשיות, וכן ראיתי אחדות החסידים בהתאספם בערי מושב קדושיהם – הקטנות על פי רוב, כי פחדו תמיד להתישב בערים גדולות אשר שם נמצאים חכמים וסופרים, גדולי התורה ונדיבי עם, תחת אשר בערים הקטנות אין כמו אלה, ואין להם לפחוד מלעג יודעי תורה וחכמה – ושם בערים הקטנות אשר בענינים רבים לא נופלות הנה מכפרים, שם יתלקטו הבאים לשאול “עצות” מאת הצדיק בעניני מסחר, וכל הימים יתיעצו על צפונותיהם, ורק להצדיק יגלו סודותיהם, ולמחסה כזב יספרו כי באו ללמוד “יראת שמים”, ולקחת מידו ברכת שדים ורחם, כמו ישב באמת על כסא פעטרוס בארץ, ואף כי לי לא נתכנו עלילות החסידים בסתר אהל אלילם, אף לא ספרו מאומה גם לסופריהם הנאמנים בבריתם, אך די היה לקרוא את המאמרים “צרור מכתבים מאת מי שהיה חסיד” בהשחר, ואני מצאתי בין ספרי דר' יעללינעק בבית המדרש לרבנים בוויען איזה מכתבים הנוגעים לריבות וסכסוכים בין קדושעהם המלאים תוך ומרמה, אף בין בני משפחה אחת (משפחת ר' זלמן מלאדי ובניו ותלמידיו) וכ“י אחד, ספר שלם הנמצא באוצר ספרי העיר ניואָרק תחת פקודת ה' פריידוס, והכ”י “שבר פושעים” אשר מכרתי בשנת תרל“ו לה' ארקאדיע קויפמאן בפעטערסבורג, ומאיזה כ”י בבריטיש מוזעאום ואוקספורד אשר הזכרתים במחברת “זמיר עריצים” (קארני תרס"ד) מכל אלה נקל להוכח כי לא תצורה ולא חכמה, לא יראת אלהים ולא חסידות שמו קנם באהלי צדיקים, ולא התול הא אשר כתב אחד מגדולי רבני המתנגדים “צדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם”, וכל איש אשר לו עיניים פקוחות וראה את החסידים בהתאספם בעיר ניעזין (פלך צערניגאוו) להתראות את פני קדושם ר' ישראל נח, יכל להוכח בזמן קצר, כי לא האחדות הביאתם לעיר ההיא, רק ענינים בלתי טהורים מאד… הידועים ליודעי חן….. ורק הות נפשם יביעו סופרי החסידים בימינו, למען כסות על חרפת ימי נעוריהם אשר בלו בהבל לחטוף שירים תחת שלחן אלילם, והאחדות אשר ראינו בערי משכן קדושיהם, טוב היה להם ולכל ישראל לוא לא היתה בעולם….

החסידים היותר רעים ומסוכנים לתורת ישראל, המה חסידי חב“ד, (ליובאוויצער). הם המה היושבים בין המתנגדים ורואים את כבוד התורה, התכסו בשמלה זרה לא כפי מדתם, ויתימרו גם המה בכבודה, אף כי כרבם לא קרבו אליה, ובהיותם ערומים בעצמם, שפכו תמיד בוז וקלון על חסידי פוילין, באמרם “כי אלה המה בורים ונעוי לב, חסידים אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם”, וקדושיהם ריקים מדעת התורה, תחת אשר הקדוש מליובאוויץ הוא גאון בתלמוד כאחד הקדמונים, ואם יתנו לו פדיונות הלא מצות התלמוד היא להביא דורון לת”ח, וכי יבואו לקחת מפיו ברכה, הלא גם אבות האומה אברהם יצחק ויעקב ברכו את בניהם, ובלכתנו לליובאוויץ לשמוע דבר תורה מפי הצדיק, תורה אשר לא שמעה מעולם אזן המתנגד, הלא צדקה היא לפני אלהים, ועוד טענות כאלה, ובהתוכחי פעם אחת עם אחד החסידים במאהליוו, ושאלתיו בנגון הגמרא “והיכי דמי חסיד שוטה ההולך לבקש לפקוד עקרות”? ענני, “שוטה כזה לך ובקש בטשערנאבעל”, אף כי כלם ידעו כי מספר הטפשים אשר הלכו לליובאוויץ גדל עשרת מונים מהבורים בטשערנאבעל.

חסידי חב"ד עבדו בכל כחם להפיץ את שקריהם בין המון דלת העם כמיססיאנערים גמורים, וכל מזמה לא נבצרה מהם להרבות מספר צבאותיהם, וההמון הגס ברוסיא הלבנה אמנם נפתה להבליהם, ויום יום נספחו עליהם המון בורים עד כי היו עתה למחנה כבד, תחת אשר לא הצליחו בזה חסידי פולין הבורים התמימים, אשר לא הבינו ערמת שלוחי לאנדאן, ולא הוליכו שולל את הגולים הגרים אשר באו מליטא לשבת ביניהם.

למגפת החסידות נספחה עוד מחלה אחרת, אשר טפחוה איזה הוללים ערומים אשר כנו את עצמם בשם “בעלי שמות”. ההוללים האלה עמדו ברשות עצמם מבלי היות תלואים בקדושי החסידים, ומצבם היה במדרגה שניה אחרי הקדושים, ומלאכתם היתה רק לרפא חולים אשר נלאו הרופאים למצוא למענם מזור, וביניהם היו שני מינים, תושבים, ועל פי רוב בערים קטנות רחוקות מדעת התורה, ועוד יותר מההשכלה, ובבצואות כאלה מצאו להם מנוחה נעימה בין אשפתות עם דל הרחוק מתורה וחכמה, ואליהם הביאו חולים מסוכנים, כמו חולי הרוח, משוגעים, חולי עצבים מכל המינים, נשים אשר מתו ילדיהן בעודם באבם, עגונות אשר סבבו בארץ לבקש את בעליהן, חולמי חלומות אשר פחדו פן יקוים בהם איזה חלום רע, ולכלם נתן “בעל השם” קמעות, כתובות על קלף בכתב אשורי, אשר הניחון בנרתק של עור בעל שלש קצות, לשאת אותן על הצואר תחת הכתנות כאשר ישאו יהודי איטליען גם היום, בעד כל קמיע שלמו לבעל השם כפי אשר דרש, וכלם האמינו בו כאמונתם בהרבי הקדוש.

מין שני מבעלי השמות, היו אלה אשר נעו מעיר לעיר ומכפר לכפר לכל מקום אשר שמעו כי נמצא שם איזה מין חולה ידוע, אשה מרת נפש, או בכלל איזה מקרה יוצא מן הכלל, וימחלו על כבודם וילכו ברגליהם הקדושות לבתי האמללים, ואני בעצמי ראיתים בעיני איזה פעמים, פעם אחת זבדני אלהים לנסוע בעגלה מקרית מאהליוו על נהר דניעפער (בשנת תרכ"ו) בחברת שמונה או עשרה איש. בנסענו להאמליע, כמנהג הארץ בימים ההם, טרם נבנו מסלת הברזל ברוב ערי רוסיא, ובין הנוסעים היה איש אחד, דל בשר, בעל שערות אדומות, יודע ספר מעט, אשר מלאכתו היתה תמיד מלאכת חיט, ואשר מצא כי ממלאכתו הקשה לא ישבע די לחם, וימלך עליו לבו לנסוע אל הבורים בערי רוסיא הקטנה, החסידים המאמינים בכל הבל, להריק את אמתחותיהם, והוא עצמו לא היה חסיד מעולם, אבל חשב כי כסף כסילים הוא כשר אף ללא מאמינים. בכל הדרך ספר לי את אותותיו ומופתיו אשר עשה כבר במסעיו הראשונים, ויהי בהיותנו בדרך יושבים צפופים בתוך העגלה, ופתאם קרא העגלון לכל הנוסעים לעזוב את העגלה וללכת רגלי, יען עלינו לעלות על גבעה גבוהה, אשר שם עומד בית מלון יהודי, ועלינו להתמהמה שמה איזה שעות. היו אמנם שני אנשים באים בימים, ושתים נשים בין הנוסעים, אשר אמרו כי לא יוכלו לקפץ על הגבעה, אבל העגלון באחת, כי אם לא ירדו כלם, יקראו סוסיו האבירים “שביתה”, על פי סעיף ידוע בחקי היוניאן (טשעך) אשר סוסיו חברים לו. אני והבעל שם היינו הראשונים לעלות על ההר, ובדרך ספר לי, כי במלון הנשקף לנו כבר היה בשנה העברה, ושם רפא את אדון המלון ממחלה זעומה “חולי נופלים”, ובלי ספק יקבלוהו עתה בזרועות פתוחות, ושנינו באנו הביתה, והנה אשה מעירה בעלת הבית בחדר, ויהיה ברגע אשר ראתה אותנו עזבה את החדר, ובעוד רגע שבהה עם בעלה ואמה, ויתנפלו על בעל המופת בקללות ונאצות “נבל”! עוד הפעם באת לרמות ולהונות! התחפוץ אולי כי נשלם לך שנית 15 רו“כ בעד הוללותיך, אשר הבטחת לנו, כי בעוד שבוע ירפא אישי ועתה ברח לך מפה בן בליעל אם לא תחפוץ כי נמחוץ רקתך! אך בעל המופת לא שמע עוד את הדברים האחרונים בברחו מן הבית, ובעלת הבית ספרה לי את כל המקרה עם איש המופת. יצאתי החוצה לראות את האיש, והנה ראיתיו מרחוק, עומד על אם הדרך נשען על מקלו, ואלך אחריו ואמצאהו סר וזעף, ולא מצאתי בי די כח לזרות עוד מלח על פצעיו, ואנחמהו, אבל אמרתי אליו, כי טוב לפניו בתור יהודי נאמן לאלהיו ותורתו לעזוב דרכו המלאה חתחתים, מרמה ונלוז, גזלת עניים סכלים, תמימים מאמיני הבלים, וכל יודע ספר בלא ידע קללת התורה “ארור משגה עורים בדרך”, כאלה וכאלה דברתי על לבו, אף השמעתיו כי הנני יודע, כי מקור הבלי בעלי השמות, הוא הספר “מפעלות אלהים לר' יואל בעל שם”, ואיזה הבלים אשר הוסיפו המדפיסים במאה האחרונה לספר תהלים בשם “שמוש תהלים” והבלי “רזיאל המלאך” ועוד כאלה, המוליכים עם ד' תועה בפחזותם. האיש הביט עלי בקצף ותמהון, אין נועזתי לדבר נגד איש האלהים ר' יואל בעל שם אחד מגדולי הקדמונים בישראל, וכל אשר עמלתי להכיח לו, כי ר”א בעל שם איננו קדמון, והספר נדפס ראשונה בזאלקווי בעת אחת עם הספר “תולדות אדם”, בימי חיי שני בעלי השמות, האב הזקן ונכדו (שם שניהם ר' יואל בעל שם), הוכחתי לו, כי “בעל שם” יוכל להיות כל אדם כוזב אשר יקרא בספרים ההם, ולא נחוץ להיות גדול בתורה וחכמה, ורק במרמה הרבה וסכלות מעט די להתראות כאיש מופת בעיני פתאים מאמינים, אשר מספרםלא מעט הוא בין עם אלהי אברהם, וכלוחם נאמן בעד ההשכלה מצאתי לי לחובה לגרש את האולת מכל בית איש ישראל אשר פגשתי בדרך החיים, הראתי לו את אותותי מכה"ק והתלמוד, כי עון פלילי הוא למצוא לחם בשקר ותרמית ולהונות דלים חלכאים אמללים מבקשי רפאות תעלה לחוליהם, עד כי לא מצא מענה עוד ויחריש, ואני חשבתי בלבי, אחרי אשר נצחתיו, כי עזוב דרכו באמת, אבל טעיתי בחשבוני, כאשר הראני הנסיון אחרי עבור שני שבועות, כאשר פגשתיו ברחוב העיר ניעזין, ויתפאר לפני כי כבר שכר לו מעון יפה וכלי בית יפים, והמונים המונים יבואו אליו יום יום, וכסף ומנחה יגישו אליו מכל עברים, וימשכני ללכת אחריו לראות את מעונו, אבל אני הבטחתיו כי נעים יהיה לי ללכת לראות את בית מלאכתו במאהליוו וששה פועלים עובדים עמו, אך לא ללכת לראות בית נכון על שקר ותהו.

המקרה הזה לא היה האחד אשר ראו עיני. שכן קרוב לבית חותני במאהליוו בחלק העיר “לופעלעוו”, היה איש אחד אשר למד תורה הרבה, ושמו ש“י, ויהי מלמד “גמרא” לתלמידים גדולים, ופתאם ביום אחד אחרי חג המצות נעלם, ואיש לא ידע אם ברח מן הבית ויעזוב את אשתו ושלשת בניו, או נטבע בנהר, ואשתו האמללה באה אלינו הביתה לתנות על גורלה המר, וכלנו לא ידענו למצוא נוחם לה. אפס כעבור חודש ימים, באה ועיניה מפיצות שמחה, ותראה לנו כי קבלה מכתב ומאה רו”כ מבעלה מאחת ערי וואהלין, ובמכתבו יספר לה כי היה אלהים בעזרו, בא גד, והוא מוצא שכר רב בעבודתו, אך לא הודיע איזה מין עבודה הוא עושה, ונשמח כלנו בשמחת העגונה האמללה, ובמשך הקיץ שלח לה כסף עוד הפעם, ובערב חג הסכות שב לביתו שמח וטוב לב ושבע כסף, ובחול המועד בא אל בית חותני, ויספר באזנינו את כל המוצאות אותו, כי עזב את ביתו יען מאס במלאכת המלמדות, לבקש לו איזה פרנסה קלה, וימצא כי נקל לו להיות “בעל שם”, כי למד את כל ההבלים הנחוצים למלאכה הזאת, והוא יודע את החסידים הפתאים המאמינים, ובמה נופל הוא מכל קדושי החסידים אשר כרבם הנם בורים ונעוי לב, ומדוע לא יאסוף כסף גם הוא כמהם, ויספר לנו את כל האותות והמופתים אשר עשה לעין הסכלים אשר שלמו לו בכסף מלא וינהל גם כבוד “רבי”, וכלנו שחקנו למהתלותיו, ורק חותני היה סר וזעף, ויקם בחרי אף ויצא מן הבית ולא דבר דבר, ועוד ביום ההוא בשובו הביתה, הזהיר את כל בני הבית לבלתי תת מדרך כף רגל לבעל שם ההוא בביתנו, באמרו “אמת כי אנחנו הננו מתנגדים גדולים לחסידים וקדושיהם, אך כל התנגדותנו היא, יען המה נוכלים פוחזים וריקים המוליכים עם ד' שולל בנכליהם, ובמה יצדק המתנגד אם יעשה גם הוא במרמה כמהם לשתות דם אביונים סכלים בתרמיתו, לא! איש כזה לא ידרך על סף ביתי כי לא אחפוץ לראות פניו עוד הפעם”.

מקרים כאלה ראיתי איזה פעמים, ומלבד אשר ראו עיני, שמעת ירבות ברוסיא הקטנה (אוקריינא, וואהלין, פאדאלסק ובעססאראביען), ובכל הנפות אשר “עמי הארצות” ישבה לכסא, והסביבה העמים אשר ישבו היהודים היו חצי פראים, שכורים, אף כי לא רעי לב, ומותר האדם, המאלאראססי, מן הבהמה כמעט אין, וגם ביניהם נמצאו מיני בעלי שמות כאלה, וגם היהודים השתמשו בהם לפעמים, ואם בימים האחרונים יכלו הבלים כאלה למצוא קן להם בארצות נאורות, הן לא יפלא אפוא, כי משלו ממשל רב לפנים בארץ מאפליה כרוסיא, ומי לא יזכור את המקרה עם "כתונת ישו הנוצרי בקאלן, אחת הערים הנאורות באשכנז, ואת המהומה אשר התחוללה אז בין כהני הקאטולים בארץ מולדת של קאנט געטהא ולעססינג, ועוד גם היום הלא יראו עוד את “מורה השעות” הנודע בסטראסבורג, והמון ההבלים הנראים לעין כל על הגשר בעצם העיר פראג, והמספרים חרפת עם תועי לבב אודות עלילת הדם בעיר ההיא, ולא יבערו את המפלצת ההיא גם עתה, ומי יודע אם יסירו את האליל הנבזה ההוא, עתה תחת נשיאות הפראפעססאר מאזאריק, אפס אם שלש מאות מיליאן עובדי אלילים מאמינים בכל הבלי שוא ולא יתבוששו, אַך אין כל הנצלות לעם ד‘, העם החכם והנבון להתהלל באלילים, ולא אמרים רקים השמיענו המשורר האלהי, כי יקר בעיני ה’ המותה לחסידיו, וכל היקר בעיני האלהים, יקר גם לבני עמו.