חלק ראשון

מאת

אפרים דינרד

---

עת לדבר

מאת

אפרים דינרד

האח! קרא אלי איש אחד ממיודעי אשר בא לבקרי בביתי באַרלינגטאן, וימצאני יושב נשען על עטי וכותב ספרי זה, האח! אמר אלי, הנני רואה כי עוד הפעם הנך יושב על עגלתך והשוט בידך, ואת מי תאמר ליסר בעקרבים עתה? האמנם עוד לא נלאית לכתוב, ולא תפחד כי ביום בהיר או בליל חשך אחד יהרגוך רודפיך?

אמנם כן יקיר, עניתיו. השוט בידי וסוסי ירוצון, ולא יחושו אם איזה טפש עז פנים יעמוד על אם הדרך לעצור מרוצתם, ואימת רודפי לא תבעתני, וכאשר לא הרגוני עד הנה, כן לא יוכלו לגעת בי היום, ואם זקנתי וידי רפו, אך רוחי חי חי בקרבי כלפני חמשים שנה. והפזמון אשר השמעתני לא חדש הוא לי, כי כבר שמעתיו באדעססא מפּי הסופר ליליענבּלום ובני בריתו. ( בספרי דה"י לציון צד 118 ) שמעתיו מפּי החסיד הקטן, הטפש הגדול, מו“ל ערלה, עורך מ”ע “הכרמל” החדשי, בהיותו גוסס נוטה למות בבית אביו הרש“י פין, והפתי ה' מארקאן אמר להחיותו בלחשים וקמיעות, ואותי אמר להרוג בלחש “לעין הרע”, בהיותי בביתו בווילנא בשנת תרמ”ד. שמוע שמעתי חרפת נבלים בתל אביב ושריקות נערים באים בימים בנויארק, ובטני לא רגזה וידי לא רעדו. חק שמתי לי עוד בימי נעורי, כי האיש החסר כח לב למות על דבר אמת וצדק, אין לו המשפט גם לחיות. חק זה קדוש לי עד יומי האחרון, וממנו לא אסור עד אשר יפול עטי מידי, והשאלה האחת היא רק, אם באמת עתה היא העת לדבר.

העת לחשות כבר עברה, אף כי גם אז היתה עת לדבר, ורבים אמנם דברו, אך לאמון כלנו לא האריכו ימים לדבר את כל דבריהם. רוב הגבורים אשר לחמו מלחמת האמת נגד השקר מתו בלא עת. סמאַלענסקין, אָסיפּ, ש. ראבינאָביץ, אליהו ארשאנסקי, לעוואנדא ומאנדעלשאם (לעאן) נשאו דגל הצדק ביד רמה, ושועלים קטנים או עטלפים ירשו מקומם. שם נביא מורה שקר על פני כל העם יכבד, ופה מטיף מדבר תהפוכות על כפים ינשא. הסופר בכסף, וכל מלה בשקל. ואם יפלא עוד כי נגרע מספר תופרי נעלים ביהודה? אמנם יש לנו גם עתה לוחמים, אבל עברו ברית וינוסו למערכות האויב ולוחמים על יד ימין השטן. הנני קורא ספר חדש או מכתב עתי, וטרם קראתיו אגישהו לאפי, ואני מרגיש ריח שקר, עזות, חוצפּה, או סכלות עתיקה צבועה בששר מליצת אץ קוצץ לפי רוח העת, ולזאת יקראו “מודרני” “המהלך החדש” הסגנון החדש, העברי החדש, עד כי לא נשאר עוד באמתחתם שם חדש אף בעד “השקר החדש”, וכשהוא לעצמו הוא הוא ההומבוג העתיק בנעלים חדשים, רק אין איש אשר יקראהו בשמו הנכון. והעם, הצאן ילך אחריהם מבלי דעת כי רועיו הרעים ינהלוהו לגיא תפתה.

מקרים גדולים ונכבדים, טובים גם רעים קרו בחיי האמה בימים האחרונים. מקרים אשר שמו את כל עמי התבל כמרקחה, ובני עמנו נספחו עם הזרם, ועל הרועים היה לעמוד על המצפּה לשמור על צאן מרעיתם לבל ירדו מצולה בהמון גלים, אך מה עשו הרועים להיות נכונים ליום עברות, או גם לימי אורה. כרבם זנחו את עמם ביום צרה שמו יד לפה כמו הדבר אין בהם, ומסתר מחבואם ארבו לטרפם, ויצאו רק לטרף טרף ברגע אשר ראו מרחוק פגר שמן טוב למאכל, ואיזה רועים לא קרואים, יצאו אל העם ויתקעו בשופר, לכו אחרינו כי זו הדרך, עד כי כל יועץ בליעל היה לרועה ומנהל, וכל עז פנים אשר לו לשון תהפוכות הה למורה דרך, ויקראו להם שמות חדשים, לאלה אשר קראו לפנים בשם נוכלים או גנבים ושודדים פשוטים יקראו היום מנהיגים ערומים, מביני חכמת הכלכלה. למופקרים פלוסופים. למפיחי כזבים בראש הומיות, מטיפים לאמים גולמים מצפצפים בכח “שם המפורש” אשר שם עדיסאן בפיהם. מתימרים כי כנור דוד מנגן בגרונם בהפיח בהם הרוח. משחקים על הבמה, מביני דעת “חכמת הקוף” יחקו קריאת תרנגולים, ולהם יקראו משוררים, עד כי מלאה הארץ שירי כסילים לכבוד אליליהם, וכל בור אשׂר רק תמול גמר חק למודו את הא"ב העברי, והנה הוא משורר בחסד השטן. כל עצל שונא מלאכה עזב את מחטו או מרצעו, ויהי לסופר, ואחת היא באיזה שפה, ועל פי רוב גם בלי כל שפה, ומאין דגים, הן גם הסרטן דג הוא, ובכן היתה שפת “צאינה וראינה” לשפת המחט והמקבת, ובה הצליחו לאסוף הון יותר מכל הסופרים הנאמנים לשפת עמם, כי לא לכבד כי היו משוררים, פלוסופים והוגי דעות, אבל גם לרועים ומנהלים לצאן אובדות ואף לצאן קדשים. את הצאן האובדות אשר אבדו דרך אבותיהם ויהיו תועות במדבר, לקחו ויוליכון דרך נצרת על פי תורת סטעפניאק ובאקונין, ליעבקנעכט וטראצקי, וצאן קדשים סוף סוף הלא צאן אדם המה, ההולך אחרי כל עור ופסח אשר יוליכם אף לגיא צלמות מבלי הבט בפני הרועה, ובכן היו כל חיט, תופר נעלים, עגלון וחרש ברזל למנהלים, ראשונה בין המון דלת העם הסאציאליסטים, ואחרי כן גם למורי דרך לכל הולכי תם הנאמנים עוד לעמם. וכלם רואים את השערוריות ומחשים, אבל האם עת לחשות היא באמת?

קחו נא את החסידות למשל. החסידות אשר היתה כבר לזעוה בעיני כל מביני מדע בישראל, וכבר עלו עשבים בלחייה, והנה פתאם יצאו מחוריהם איזה סוחרי בלויי סחבות, ויקחוה וילבישוה בגדי עדים מעל הסחבות הרקובות, ויעשוה לסחורה עוברת לסוחר, ובכל כתבי עתים הזארגאנים באמעריקא, בלי יוצא מן הכלל, הציגוה לסמל היושר והצדק, משל לחכמה העליונה, והעם רואה את מפלצת ולא ידע מה שם יקרא לאליל חדש זה, אליל אשר מטרת סוחריו, מלבד אשר הוא תפוש זהב, הנה יהיה למתוך בין הדעת, הסכלות וההפקרות, עד כי היו כל הסאציאליסטים אשר הרגו את אלהיהם, לחסידים ערומים. ואם ישנה עוד שאלה, כי עת היא לדבר?

הנה לפנינו הציונות. הרעיון הקדוש אשר חזו לנו כל החוזים בישראל, וחזיונותיהם נמשכו כחוט ארוך בעורקי בני הנביאים שנות אלפים, ובהגיע החוט קרוב לקץ הגלות, אשר אמרנו קרובה גאולת ישראל, והנה שערורה. הקיצו כל מחרפי אל. אחזו בקרנות המזבח ויקראו, לכו אחרינו! הננו הרועים! יורשי חוזי יה. ואם באו איזה מבחירי האומה וישמיעו, כי מאשרי מתעים אלה הנם כהנים ללא אלהים, נביאי השטן, והנה מתוך ההפכה נשמע גם נחרת אוהבי לנום, לאמר; הרפו מהם! הניחום! אל תפריעום ממלאכתם, כי מלאכת הקדש היא, אף כי בידים לא מטהרות, ובלב מלא און, תוך ומרמה, וברבות הימים יטהרו, או במשך הימים נקח את ההנהגה בידנו. ונרפים אלה לא יחפּצו לדעת, כי כל מושל עריץ אשר לקח שבט מושלים בידו ביד חזקה לא ישיב את טרפו, אם לא יתקומם העם נגדו בזרוע נטויה. וכלם הלא רואים, כי יום יום יחזקו את ממשלתם ומושלים כקיסר ניקאלי בימיו, ולעלוקה הזאת עתה שתי בנות. האחת יושבת ציון, שם תמיץ דם חלליה במקומה ואף גם את עצמותיהם תגרס, בלעה את הקרן הקיימת. יער הערצל, בנין בתים לתימנים. בתי הספר ללא אלהים וללא תורה, ואף הנהגת תל אביב ויפו תפשה בידיה המלאות דם אביונים, ומכל אוצרות הכסף אשר יאספו בכל העולם נתעשרו המושלים בעלי “החלוקה החדשה” אשר שמו בתל אביב קנם, ומצודתם פרושה גם על ירושלם והגליל, ועוד יותר מערך הכסף, בלעה העלוקה גם את הנפש. כי הרחיבה כשאול פיה ותבלע את הקדש. הקולטוריסטים, הבונדיסטים, ובאלשעוויקים “וכת העברים”, כלם פשטו כילק על כל מחמדי ציון ויהיו למו לברות, וסף רעל נורא שמו בכוס בת יהודה, במרמה באו המה ומוריהם המתעים וייסדו בתי ספר לעצבים, והנגע פשה בנפש צעירי יהודה עד לאין מרפא כמעט, עד כי אין כל ספק עוד כי כל חניכי בתי ספריהם ישארו כנתח בשר חי בגו האומה. ולעלוקה השניה, ארבעה או חמשה ראשים בנויארק, ורגלי נחשים גם בערי השדה, ומושלת במקל חובלים לא לבד על מאות אלפי כסף אשר תחלק לסריסיה. אך גם על נפש פתאים תמימים שמה משטרה, ורבבות כסף תפזר למטיפים הוללים בדרשותיהם שקר לסבב בכחש את העם התמים, ויתפארו כי גדולות כבר עשו בציון, ועוד גדולות מאלה יעשו אם ירבה העם להביא למלא חוריהם זהב, עד כי אין קץ לכל השקרים אשר יזרעו בכל הארץ ברבבות מכתביהם, אשר מספרם יגיע אולי למיליאנים, וכל שקר או ספור בדוי אשר יקראו באיזה מכתב עתי, אשר כבר קראו כל יודעי קרוא איזה שפה, כרגע יצוה שר השקרים (פראמענזאן) להדפיסו במכונות הכתיבה ולשלחו בכל גבול ישראל, ומשרתים למאות נכונים בכל רגע למלא פּקודתו. שר החיצון הדיפּלאמאט הנורא אשר נתברך מאת ההשגחה העליונה בעינים רכות, ושתי ידים ארוכות, יושב לו בהיכלו ומצוה לאמים להביא קרבנות אולתם על מזבחו, וחי בהם. שר הרכוש יושב, סופר ומונה מספר לשקלים וסכלים, ובטנו הרחבה תבלע כתנין נדבות אוילים תמימים המאמינים כי שקוץ שומם אשר הקימו שוכחי אלוה על מקום ההראל, בתבנית בתי ספר לחכמת ההפקרות, בזה יבנו הריסות ציון, ולא יבינו כי בנדבת לבם יעזרו להקים במות ירבעם על חרבות הר ציון, ואם בכל אלה אין די עוד לדבר, ואף להשיח אלמים, תקוה לרפאים ממנו.

הנה כי כן הנני כותב. עוד הפעם הנני מעורר רפאים, מדבר לרוחות, שדים ומלאכי חבלה הנכונים לשלוח בי לשון אפעה כאשר הסכינו המשחיתים הקטנים לזעזע את עורי, הקראים באלפיהם דקרוני, וחסידים ברבבותיהם עקצוני, המשכילים עודוני, הציונים החרימוני, בּעלי “המהלך החדש” הולכי על ארבע הליצוני. בּאָלשעוויקים מלשני בסתר הלשינוני (בתל אביב). אפס כל עוד השוט בידי, קללותיהם לא יחרידוני, ידו בי אבן מרחוק, פּאסקווילים בסתר, כאשר עשה שומר בית המטבחים, היושב בפתח עינים, לפני דלת המזרחי בנויארק, מלכיאל חותמו, אשר למד חכמתו בבית ספר לחכמי “יד השחורה”, ומפיהם בקש תורה. אבל בעצם היום, מפני מלחמה גלויה יברחו כשפנים, ועליהם לחכות עד אחרי מותי, – אם לא יקדמם המותה. ורק אז יקיצו לבלעני חיים, אז יגילו כי נצחוני, ואז תהיה להם הרוחה. אז ירננו כל עצי היער, ושעירים ירקדו ברחובות, אך מי יודע אם לא בעת ההיא שמם בחשך יכסה. ואם לא עתה היא העת לדבר, אינני יודעי עוד עת יותר מכשרה ממנה. ואם בעל נפש אתה הקורא, מפונק אשר אזנו לא הסכינה לשמוע רק שקרים קבועים ונעימים, איעצך להניח את ספרי מיד, שטה ועבור, פן תדבק בך מחלת האמת נגד רצונך, מחלה אשר לא תרפא ממנה, כאשר לא נרפאתי גם אני במשך שני דורות וחצי.

---

את חטאי אני מזכיר

מאת

אפרים דינרד

את חטאי אני מזכיר / אפרים גרשון דיינארד

הנני כותב. בעד מי? ולמה? מה בצע כי אבלה את עתי לבהלה? מי ישלם לי הוצאות הדפוס? ואני הן זקנתי, ואם לא טוב היה לי לנוח עתה תחת עמלי כל ימי חיי, ולספר את תולדותי, הן מעלם לא עלה על לבי אולת כזאת, אחרי אשר גדולות לא עשיתי, ואין לי במה להתפאר. שקר לא אשמיע בעד כל הון, ואמת הלא שנואת נפש קוראים רבים היא, ואולי לא משנאתם אותה, רק יען כי על פי רוב ימתק השקר לחיך, וסופרנו השחיתו טעם הקוראים עברית אשר טבלום בים של שקרים תמיד, עד כי אזנם אטומה משמוע מלה אמתית. ובכן, לוא שאלני איש, לאיזה תכלית הנני כותב, האמנם רק להשחית את הניר. חי פרעה, כי לא מצאתי מענה, אבל… הנני יהודי, וראש יהודי על כתפותי, ולא יתכן כי אשאר בעל חוב ללא שאלוני, תירוץ מספיק או לא מספיק אמצא, ויהי מה.

לא אתפאר כי רבים בקשוני לכתוב את תולדותי, כי אמנם מספר “הרבים” עולה רק עד ארבעה או חמשה איש, ולוא גם רבים היו באמת, אך האם תמיד הטיתי אזן לשמוע קול הרבים. וזה לכם האות, כי רבים בקשוני באמת שלא לכתוב מאומה, ואני עשיתי ההפך. כתבתי את אשר ידעו סופרים אחרים, אך כאלמים לא פתחו פיהם. כתבתי בעת אשר ידעתי כי יטבלוני בשחת. כתבתי בעת אשר ידעתי, כי אוציא הוצאות הדפוס לבהלה. כתבתי נגד הקראים בשכני בתוכם בקרים ונפשי בכפי. כתבתי נגד הנוצרים. כתבתי נגד החסידים. כתבתי נגד השודדים אשר גנבו את הציונית ויהפכוה למסחר מגאל, אף כי ידעתי כי צרי ינכרו את דברי ויכנוני בשם שונא ציון, אף ידעתי כי יכוני בלשון לפני ממשלת תוגרמה, בשבתי באה“ק בימי המלחמה, תרע”ד – תרע“ה, כאשר הזהירני אחד מבני הברתם בסדום החדשה ( תל-אביב ), והנני כותב עתה, לא יען כי רבים בקשוני, רק יען, כי איש אחד מאוהבי העירני לכתוב מקרים אשר ראו עיני במשך שני דורות וחצי, מקרים אשר קרו ברוסיא, ולא באו בדפוס מפחד הממשלה הארורה. מקרים אשר לא ידעו רבים, וזכרם נשכח. ענינים אשר יכלו להפיץ אור על חשכת מפעלים שונים. תכונת סופרי ישראל בדור ההשכלה, אשר זה עתה החלו בעלי “המהלך החדש” ( על ארבע? ) להשליך עליהם שקוצים, אף כי לא ידעום, ולא ידעו להבחין בין טוב לרע. תכונת ההשכלה אשר הפיצו הסופרים ומגמתם, לפי מצב העם בימים ההם, זרה עתה לעמנו באשמת איזה צעירים הוללים האומרים לכבוש את העם והספרות בחזקת היד, על ידי שקר ותרמית אשר בדאו מלבם. ביחוד אלה הכותבים בעד כתבי העתים, שלא נוסדו לאיזה תכלית נעלה מלבד מסחר. כל זה למדתי מפי הנסיון בכל מסעותי בתבל. כמעט כל עורכי כתבי עתים בעברית וזארגאן ידעתי פנים אל פנים, וידעתי את נטית רוחם. וכיוצא מן הכלל היו רק צעדערבוים בעל המליץ וסמאלענסקין בעל השחר, אשר היו גם אידעאליסטים, אך בדור הזה אינני יודע אף אחד אשר מצב העם והספרות נגע ללבו. ועל כן לא יפלא כי העם נשאר טבוע בשקר עד חוטמו, ואם ינסה איש לפקוח את עיניו, בהושיטו את ידו להוציא את הטבועים בשקר מהבצה העמוקה, כרגע יריעו עליו כתבי העתים, ויסיתו בו את כלבי צאנם, עד כי היה הדבר לחק גם לסופרים ישרים לשבת דומם ולחשות, מבלי התחרות במרעים ולא להתגרות ברעה, ואני בדעתי זאת על פי נסיונות רבים “הייתי איש ריב ומדון” לכל עורכי כתבי עתים. כלם עוינו אותי, עד כי הייתי להם לצלם בלהות, תחת אשר כל סופר אוהב שקר וחנף אשר מכר את נפשו ועטו לאיזה מו”ל מ“ע, היה לאדם גדול, חכם, צדיק, סופר מהלל, משורר נעלה. וכל נער אשר כתב איזה מאמר בן עשרים שורות ישליך נעל על כל גדולי הסופרים אשר בראו את הספרות החדשה. אדם הכהן, מיכה יוסף, יל”ג, ודאליצקי אינם עוד משוררים, סמאלענסקין, מאפו, רמא“ג ושולמאן היו רק כותבי מליצות אך לא סופרים, יען כתבו עברית, תועבת גבורי אץ קוצץ, ולכתוב עברית הן נחוץ ללמוד ולדעת את כתבי הקדש, והתנ”ך היה להם לצלם בלהות, מפחדים פּן ישוב העם אל הדת כבימים הראשונים. ופלא הוא, כי הבעש“ט-נים פּחדו מפני התנ”ך פן יהיו בניהם לאפקורסים, והמהלך החדש יפחד פחד פן יהיו בנינו יהודים, אפס בדעתנו עתה כי רוב בעלי המהלך החדש הם המה הבעש“ט-נים עצמם לפנים, עתה אין עוד כל פּלא, כאשר רמזתי כבר בספרי “דה”י לציון” במאמר “חסידות והפקרות”, כי על כן הננו רואים, כי כל אדירי אץ קוצץ, שונאי כתבי הקדש ושפת עבר, הנם כלם כמעט יוצאי ירך “חוטפי שיריים” לפנים, והמתנגדים נשארו באמנה את כתבי קדשיהם ודברי ימיהם. הנה כי כן חרצתי עתה לכתוב כל מה שראו עיני ושמעו אזני, למען תת איזה ציור או מושג לאלה החפצים לדעת תכונת הדור העבר, אשר הספרות החדשה עניה מאד בחומר כזה. הסופרים הזקנים אשר היו בימי וידעתי את כלם פא“פ, והרוב מהם היו גם אוהבי ומיודעי, כלם אינם עוד בארץ החיים, ועוד בימי חייהם התאוננתי באזניהם פעמים רבות על אשר לא שמו לב לדברי ימי ישראל, וביחוד לקורות העם בימיהם, תחת אשר סופרי ישראל באשכנז שמו עינם ולבם רק לקורות ישראל בימי קדם, ומספרת “המהלך החדש” אין לדבר עוד, המה בדאו להם מין “ספרת שמד” או כאשר קרא לה ה' שעכטֹער בשם “ספרת הזמה”, ומטרתה הראשית להפוך את היהדות על פיה. ראש מאווי הוא לספר מקרים אשר לא נתנה ממשלת רוסיא לגלות בדפוס, והסופרים בארץ ההיא פחדו לכתוב אף מלה אחת את אשר ראו בעיניהם. ומבקרי ספרים העברים אשר הושיבה הממשלה בפּעטערסבורג, ווילנא, ווארשא, קיעוו ואדעססא בעת ההיא, כרובם לא חפצו לקבל ממני איזה כתב יד לבקרת, מפחדם פן יכשלו ולא ימחקו איזה מלות אמת. הסופרים פחדו פן ינכרו צרינו את דבריהם וימיטו שואה על העם היושב אל עקרבים בארץ חשך ההיא, כאשר הגיד לי פעם אחת הר”ק שולמאן, כאשר העירותיו על דבר העתקתו את הספר “דברי ימי עולם”: מדוע לא הוסיף מאומה לקורות ישראל במלחמת סעוואסטאפאל? והוא ענני "כי לוא נתנו לו מילליאן רובל, לא יכל להחליט לכתוב ספר כספרי “מלחמת קרים”, אחרי אשר ידע, כי הספר ההוא התגלגל מיד צענזור אחד למשנהו, וכלם לא נתנו רשיון להדפיסו, ועמל אין קץ שבעתי עד אשר הצליח לי להדפיסו, ועוד יותר, אחרי אשר נדפס לא נתן הרשיון להמדפיס לתת לי את הספרים הנדפסים. הנה כי כן, במות כל דור הסופרים הזקנים אבדנו חומר רב לקורות ישראל. ואני חשבתי לי לחטא לא אוכל כפרו, אם במותי ירדו עמי קבר כל הדברים אשר ידעתי, ואף כי בכל לב חפצתי לבל יראה הקורא את “האני” שלי, אך טבעי המקרים יאלצוני לעשות זאת לפעמים, בעת אשר לקחתי חלק באיזה ענין, כי אין מטרתי לכתוב תולדות ימי חיי, אחרי אשר באמת לא חייתי רק מעט, אף כי לא מתי לשחת. ואם טוב או רע, חכם או סכל הייתי, הדבר הזה לא יביא כל תועלת לאיש לדעת, ולמה אגזול איזה שעות מהקורא אשר לא יברכני אם אספר לו, כי פה ישבתי ושם שכבתי, או, פה אכלתי ושם רעבתי, הנני חפץ עתה, וכן בקשתי תמיד כי ימצא הקורא איזה חפץ בקריאת ספרי, ואני הן לא כתבתי מעולם רק “למען ידובבו שפתי בקבר” ואם ימצא איזה חכם או כסיל אשר יחפץ לדעת “אותי”, הלא ימצאני בספרי הנדפסים, ולמותר לי לדבר אודותי, ואם יש סופרים אשר כל איש דעת יוכל להכירם על פי ספריהם, הנני אחד מהם בלי כל ספק, יען רוחי נתתי בהם. פאליטיקא ודיפלאמאטע תועבת נפשי. כתבתי באשר האמנתי, ובלב טהור אוכל להשמיע כי לבי היה נקי מכל מחשבה זרה בתפסי עט בכף, לכתוב דבר מה, כאשר היו ידי נקיות לא לבד משוחד כסף, אבל גם משוחד דברים. מעולם לא עלה על לבי להחניף את אוהבי, כאשר לא דברתי רעה על איש, אף כי שונאי הוא, טרם נוכחתי כי לבו לב מושחת עד היסוד, וזאת היא נחמתי, ואני חושב לי זאת לאשר, כי כל אוהבי באמת, היודעים אותי פנים אל פנים, כלם המה אנשים ישרים, וכל שונאי היודעים אותי פנים אל פנים, כלם עד אחד המה משחתי המדות בכלל, מלבד שונאי חנם אשר לא ידעוני, רק שמעו מפי איזה זדונים אשר שמי היה להם לחגא מפני רוע מעלליהם, ביחוד בימים האחרונים, כאשר תפשו החסידים בעלי “המהלך החדש” את הציונית בצוארה, ויחלצוה מבגדיה החמודות, ואת כפם שמו בכיסה, ומסוה כזב שמו על עיניהם כשודדים בצהרים לבל יכירום, ואת עיני העם עורו בשקר ותרמית, ואני בתור אחד הציונים הראשונים, ואולי הראשון בראשונים אשר ראיתי את הציונית עוד במעי אמה, וחגותי יום הולדה, ואהי אומן אותה כל הימים עד אשר גדלה ותיף בעיני כל ראויה, ופתאם התנפלו עליה חבר שודדים, ויציתו אש בציון, ואני קראתי למכבים כי יבואו לכבות את האש, ולעול כזה לא יכלו להביט עוד במנוחה, ויקראו חרב לציון ודיינארד. ואני בעניי, בידי אין כל, רק פסוק ידוע… ומקל. ומקלי יגיד להם לפעמים סודות נעלמים.

בשאסמאקין, עיר קטנה בקורלאנד, נולדתי גם אני, כמנהג המקום, מאב ואם. אולם חי אני כי שכחתי יום אולד בו, יען ביום ההוא הייתי טרוד מאד, בבואי לתור עולם חדש אשר לא ראיתי עוד לפנים, ורק זאת הנני זוכר, כי בהיותי בן שמונת ימים, באו יהודים גדולים וימצו את דמי, ויעשו להם מטעמים מבשרי, כאשר צוה אלהים, אכלו שתו וישכרו על חשבוני, ויתפארו עוד כי גדולות עשו כי נוסף להם עוד אח לצרה, עוד יהודי קטן ואמלל, ואם צעקתי מכאב אנוש, לא שמו לב אלי, וינחמוני הבל כי רבים עוד אמללים כמוני.

עם אבותי באתי לעיר מולדת אבי ראסיין, פלך קאוונא, ככל הנערים למדתי בחדרים, רק כשרון אחד חסר לי, כי לא התערבתי בשחוק ילדים, כי לבי לא הלך אחרי הוללות. והמורים היו תמיד שבעי רצון ממני, ומעולם לא הכני שום מורה כמנהג המלמדים בימים ההם. ביימי עלומי למדתי אני ועוד תלמיד אחד אצל הרב בווידוקלא. לא נחוץ לספר כי היה הרב איש ישר, מופלג בתורה ועני מדוכא ככל הרבנים בני דורו בערים הקטנות, אמי הלכה לבקר את קרוביה בקורלאנד, ואני נשארתי בבית גבאי בית הכנסת, אש נכבד בעדתו. ויהי באחד הימים בערב שבת בערב, נשאר בן החזן ר' צב שהיה גם שו“ב. בבית הכנסת אחרי תפלת הערב וירדם, הנרות נכבו כבר, והנער נעור בחשך ויחל לבכות ולצעוק, כי התחלחל, בראותו את ארון המתים אשר עמד תמיד בבית הכנסת על ספסל רחב אשר עליו רחצו את המת. הארון עמד שם, יען לא היה כל בנין על חצר המות. הארון היה צבוע שחור, ועל פני כלו כתובים איזה פסוקים ודברי מוסר, והנני זוכר, כי על אחד מקירותיו היה כתוב באותיות לבנות; “אדם דואג על אבוד דמיו, ואינו דואג על אבוד ימיו, דמיו אינם עוזרים, וימיו אינם חוזרים”. צעקת הנער נשמעה בחדר הרב הנשען אל בית הכנסת, וגם הרב התחלחל, ובלוית איזה אנשים הוציאו את הנער מבית הכנסת, אך הנער נפל למשכב, ותושבי העיר ספרו נפלאות, כי הנער ראה המון מתים אשר התפללו בבית הכנסת, כלם לבושים מעילי מתים ( קיטעל ) מבד לבן, ואחרי עבור שני שבועות מת הנער, ויהי הדבר למלה בפי כל תושבי ווידוקלע ¹, וכעבור שבוע אחד נשארתי גם אני לבדי בביהכנ”ס במוצאי שבת. ביהכנ“ס ובית המדרש וחדר הרב היה הכל תחת גג אחד בנין עץ ישן נושן, ובמעלות ירדו לביהכנ”ס, לקיים “ממעמקים קראיתך ה' “. בתפלת מעריב הדליקו נרות רק בערב שבת, אך לא בכל ימי השבוע, מאין מוצא לכסף לקנות נרות, ובמוש”ק הלכו המתפללים המעטים לשמוע “הבדלה” בבית המדרש. אני ישבתי בכל עת התפלה על ספסל הבימה הגבההֹ, ומבלי משים נשענתי על זרועי ואישן, המתפללים יצאו ואיש לא ראני. בשעה אחת עשרה הקיצותי, וארא כי אין איש, ובהיות מקרה בן החזן חדש עוד בלבי, אמרתי לחפש אולי אמצא גם אני איזה מת, ולא ידעתי כל פחד, נגשתי אל הארון והרימותי את מכסהו לראות אם אין מת בתוכו. קרבתי אל ארון הקדש ופתחתי את דלתיו ואין כל מאומה, ועל זכרוני עלה כי הנני “שמש” בחברה קדישא, אשר לא יחת מפני כל מת, ואני לא הייתי יוצא מן הכלל, יען עוד נערים כמני היו שמשים בחברה קדישא, כי כן נהגו הנשים הצנועות לרשום שמות בניהם לשמשים, ולשלם עד חמשה רו”כ בעד הכבוד הזה, והשמשים הגדולים אשר התעצלו ללכת לשמור את המת, שלחו שמשים צעירים כמני במקומם, ופעם אחת שלחו אותי לשמור מת, נודע בימי חייו בשם “משה הארוך”, איש ידוע חולי כל ימיו, באין אשה ובנים, והאיש מת בערב שבת, אשר לא יכלו להביאו לקבר ישראל עד מוצאי השבת, ואותי שלחו לשבת עמו בבית המרחץ כל הלילה, ולא ידעתי כל פחד, ומדוע אפחד פה בבית הכנסת אף אם אפגוש איזה מת – חי מתפלל, וכלל גדול ידענו, כי אם יכה השמש את המת על לחיו, אז ישכב ולא יוסיף לקום עוד, וכן חרצתי בלבי לעשות, ומין גאוה באה בלבי, כי לא אחת מפני כל. סבבתי את כל הבית, חפשתי בכל פנותיו ולא ראיתי מאומה, ואז חשבתי, כי רק מפחד דמיון כוזב מת בן החזן. קרבתי אל הדלת, ומבין החרכים ראיתי אור נר, ואט אזני לשמוע, והנה הרב לומד בחדרו, ומדעתי כי הרב יתחלחל ויפחד ללכת לפתוח את הדלת, דפקתי שלש פעמים, כחק אשר שמו המהבילים לאיש חי, יען המתים הסכינו לדפוק רק פעם אחת, והנה שמעתי כי הרב קורא לאשתו; “מערי! מערי! השמעת דפיקות בדלת בית הכנסת? הרבנית לקחה נר בידה ותלך עמו. שניהם קרבו אל הדלת, וישאלוני מי אתה. ואני עניתי “רבי, אל תפחד, איש חי אני”, אבל מי אתה שאלני ברגזה, וכאשר הגדתי לו את שמי, לא האמין ברגע הראשון, וישאלני איזה סמנים, ויצוה עלי לספר לו באיזה אופן נשארתי בבית הכנסת לבדי, ויחל לנסותנו, וכה עצרני כעשרה רגעים או יותר, עד אשר פתח לי את הדלת, ויביאני לחדרו ( יותר מחדר אחד לא היה לו ), וכאשר הכירני ולא נשאר עוד כל ספק בלבו כי אני אני הוא, אז הגישה לי הרבנית כוס מים אשר שמה בה כף מלאה מלח לשתותה, ועל שאלתי מה יועילו לי מים מלוחים ואני לא צמאתי, דברה הרבנית התמימה על לבי, לאמר; שתה בני, שתה, יען זאת היא סגולה בדוקה ומנוסה נגד כל פחד פתאם, הודותי לה על טוב לבה, אבל היא אלצתני לשתות, ואחרי כן לקחה חוט דק ותקשרהו סביב צוארי ותשלחני לביתי, באתי אל הבית ואמצא את כל בני הבית נעורים, יען כלם רצו הנה והנה לבקשני, ובספרי להם את כל אשר קרני לא האמינו למשמע אזניהם. נס כזה לצאת חי מבית הכנסת, בחשך, ועוד יותר בליל מוש”ק, אשר אז יטבלו כל המתים במקוה קודם חצות הלילה, נס כזה לא יקרה בכל יום, ובכן הייתי לנס בפי כל משמרי הבלי שוא.

הרב ר' יחזקאל מת, ועל מקומו בא רב אחר, מבאלטראמאנץ, איש כבן שלשים וחמש, איש יפה תואר, לבוש בגדים נקיים, ומטיף דובר צחות, וכלם היו שבעי רצון מרבם החדש. אך לאכול לחם די שבעו לא נתנו לו, כחק הימים ההם, אחרי אשר די לו להרב כי בגן עדן יהיה מושבו ושם יתענג על רוב טוב, ועל כן נאלץ לקבל את שני תלמידי הרב הקודם. ואחי עוד הפעם תלמיד הרב. ואני שמתי עין על כל דרכיו והליכות אנשי ביתו. משכורתו היתה חצי רו“כ לשבוע. מלבד מס נרות של שבת. אך את משכורתו לא שלמו לו מקופת הקהל הריקה, ושמש בית הכנסת הלך בכל יום חמשי ובערב שבת לאסוף קשיטות לשכירות הרב, אבל מעטים היו הנותנים. השמש בשובו לבית הרב, הציג את הקופה על השלחן, למנות את מטבעות הנחשת. ועל פי רוב מצאו מעשרים עד שלשים קשיטות ( גראשען. הקאפייקע טרם נודעה אז, בכל מקום אשר מטבעות פּולין היו ביד העם, ומטבעות רוסיא כמעט לא נראו אז בכל הפלך ), אך פעמים רבות לא הצליח השמש להביא אוצר כזה, ויביא “בערלינקע” אחת ( 15 גרעשאן ), ורק פעם אחת בא שמח וטוב לב, כי הביא אוצר גדול, 35 גראשען. הכנסת מס הנרות הביאה להרב, משש עד שמונה קשיטות לשבוע. בבקר לא אכלו בני בית הרב מאומה, ורק את הטהיי שתו עד הצהרים. בעד הטהיי לא שלמו מאומה. כי בימי הקיץ הלכה הרבנית ושתי בנותיה הקטנות היערה מחוץ לעיר ללקוט מין עלה הנודע בשם “דריי בלאַט”, ואת העלים יבשו נגד השמש, והעלים היבשים שתו במקום טהיי, וכן לקטו פקועות יער, ועוד הכנסה מיוחדת המציאו אנשים טובים בעד הרב, כי בחדשי כסלו וטבת, נסע הרב לכל הכפרים והישובים, וכל היהודים מחוץ לעיר ידעו, כי עליהם להעניקו בתבואת שדה או בכסף, והרב אשר היה לו ישוב גדול של יהודים סביב העיר היה איש מאשר, והצדקה הזאת כמעט לא נחשבה לנדבה, רק בתור חובה, יען תמיד באו “הישובים” אל העיר לשאול שאלות איסור והתיר, או דין תורה, ובכן גם עליהם לתמוך ביד הרב. תחת אשר תושבי העיר משלמים לו משכרת כל השנה, ובשוב הרב ממסעו, הביא עגלה מלאה תבואות שונות ואיזה שקלי כסף, ואיזה ישובים טובי לב הביאו את מתנותיהם בעצמם, ביחוד בימי חנכה, וכן חשבו להם לחובה להביא מתן להרב, השו”ב והחזן בבואם העירה להתפלל בימים הנוראים, ולולא זאת, על הרבנים בערים הקטנות היה למות ברעב. המנהג הזה נהגו גם הכומרים הפולאנים, גם המה נסעו לכפרים ויאספו תבואות וכסף פי עשרים מרבני היהודים, כי בעוד אשר בכל כפר ישב יהודי אחד, ישבו אכרים נוצרים למאות ולאלפים, והכומר אספם לבית התפלה וישחרם מוסר, וכלם הביאו לו איש איש כמתנת ידו.

בימים ההם חזקה גזרת הממשלה על היהודים לקצר את בגדיהם, ולשלוח את בניהם לבתי ספר הממשלה. בערים הקטנות לא חשו לגזרות אלה, יען שם לא היו בתי ספר ואיש לא בא למוד אורך שלמותיהם ². אך בערים הגדולות חוללו הגזרות מהפכה גדולה, היו אמנם איזה אנשים אשר נחשבו לחפשים בדת, אשר שלחו את בניהם לבתי הספר בחשק לב. בעוד אשר המון העם הלכו על אפם וחמתם, כי לא סוד גלוי היה, כי ניקאלאי הראשון החליט להסיר לב היהודים מתורתם ודתם, וכלם האמינו בזה אמונה אומן, ביחוד חרה להורי הבנים כי נאלצו לקצר את פאות ראשיהם, אף כי בכלל לא נראו פאות ארוכות בין היהודים בפלך קאוונא, ומכת החסידים לא נראה אף אחד בכל הפלך ההוא. והפאנאטיזם טרם שם משטרו על חבל ארץ ההוא. עד כי בראסיין היו איזה בעלי בתים חפשים אשר לא בושו לעשן סיגארא בשבת ברחוב העיר, מבלי פוצה פה נגדם. הנני זוכר כי הראו לי את הרוקח ה' היימאן הולך לשוח בלב העיר ביום השבת ומקטרת בפיו, וכן היו עוד אנשים חפשים כאלה, אשר על זאת נקראה העיר ויהודיה בשם “אוכלי טרפות” וזאת היתה הסבה אשר קראו להמגיד מקעלם לשבת בתוכם, בתקותם כי המוכיח הגדול ההוא יהפוך את לב החפשים.

נורא היה לראות עקת לב בני העניים אשר נאלצו ללכת לבתי ספר של הממשלה קצוצי פאה, ובגדיהם קצרים. וכל רואיהם קראו אחריהם מלא. לאמר, הלאה קרח! הלאה משומד קצוץ פאה, ועוד תוארי כבוד כאלה, ועוד יותר כבדה יד הגזרה על הנערים היתומים אשר עליהם היה ללכת שלש פעמים ביום לבית הכנסת לאמר קדיש, ובשום אופן לא יכלו לבוא בית ה' בהיותם קצוצי פאה, ועל כן עשו בערמה, ויתפרו שתי פאות בשני צדי הכובע, ובבואם לבית הספר, הלא הסירו את הכובע, אך ברחוב או בבית הכנסת לא יכל איש להכיר כי הפאות אינן טבעיות. ואיזה בני עשירים הלכו ללמוד בגימנאזיום, ובין ההמון יצא הקול, כי בעד כל עבירה קלה ייסרום בשוטים, כמשפט בחיל הצבא בימים ההם.

בפרוץ מלחמת סעוואסטאפאל, פרץ הרעב בארץ. מצד אחד אספה פרייסען את כל תבואת השדה אשר מצאה ידה לקנות סביב גבולותיה, ומצד השני הכינה רוסיא כל מיני מכלת בעד מחנות צבאותיה, אשר ראינו תמיד עוברים דרך עירנו, והנני זוכר מחזה בלהות אשר חזו עיני, בעבור מחנה לא גדול. ויחנו לאורך הרחוב הארוך, ומשני עברים עמדו כמאתים איש, וביד כל אחד שוט ארוך אחד או שנים. וביניהם הוליכו שני אנשי צבא ערומים עד חציהם, וכל איש אשר בידו השוט הכה אותם על השת, ודמם נזל על רגליהם, ולזאת קראו “סקוואזסטראי” ³, אני ראיתי את המחזה הנורא הזה רק רגע, ולא יכלתי להביט עוד, ובלב דוי ברחתי מן המקום ואבך. בימי מהומת המלחמה והרעב חזק בארץ, ביחוד גדל המחסור בלחם, האופים היהודים אפו רק פעם בשני שבועות לחם דגן, וימכרו לא יותר מלטרא עד שנים למשפחה, אך כל אחד אשר מצאה ידו לקנות מץ הדגן היה מאושר, כי בשלו תפוחי אדמה קטנים וימעכום ויערבום עם המץ ויאפו בתנור, וזה היה הלחם אשר אכל העם. אבל לא כלם היו מאושרים להשיג זאת, מלבד אשר שבת כל מסחר. ומפעטערסבורג שמענו יום יום גזרות חדשות על ישראל. אם אמת היו כל הספורים, זאת לא ידע איש, אחרי אשר כתבי עתים לא נראו בגבול ישראל, והתלאה גדלה שבעתים בצאת החק לקחת נערים צעירים לעבודת הצבא. המלה “קאנטאניסטען” היתה לסמל בלהות, וכל איש חרד לגורל בניו. והמאספים ( איזבארשציקים ) עמדו בראש אגודת “חוטפים”. בכל מוצאי שבת התאספו בחדר הקהל הנשען לבית הכנסת, ושמה התיעצו את מי יקחו לצבא, ויפילו גורל על איש אחד אשר לו יותר מבן אחד, ואבות הבנים באו להתחנן על נפש בניהם, והיה האיש אשר מצאה ידו לשלם כפר נפש בנו, נאלץ לשלם כפי אשר שתו עליו. והעני, ידע רק לבכות ולהתחנן, ועל פי רוב שבה תפלתו ריקם. התקיפים העשירים היו בטוחים, כי החוטפים לא יהינו לגעת בבניהם, תמיד היה חדר הקהל מלא אנשים ונשים בעת האספה, זה בוכה וזה צועק. האחד מחרף את הרוצחים הגזלנים האוכלים למעדנים משד עניים, והאדון המאסף מדבר רכות ומתחנן כי לא יוכל להושיע, יען הוא עצמו הנהו כחומר ביד היוצר בכף הממשלה, ולא פעם אחת קרה כי הנשים באו לבית הכנסת ויפתחו את ארון הקודש, ובלב קרוע ובקול בוקע חלוני רקיע צעקו ותבכינה כי ישלח להן אלהי ישראל עזרתו לפדות את בניהן מכף הגוים, ותקללנה את המאספים והחוטפים קללות נמרצות, ולקול צעקותיהן באו אנשים מן הרחוב לראות במחזה קורע לב, ומחזות כאלה לא חסרו כמעט בכל יום בעת התפלה בבקר ובערב, והחוטפים נזהרו לבלתי בוא לבית ד‘, בדעתם כי כלם מביטים עליהם בעיני בוז וקצף. אחרי כל אספה בשוב הנאספים לבתיהם בחצי הלילה, נערכה “סעודה” בחדר הקהל, או בבית המאסף, וראש מאכלם היה אוז צלוי, ויין שרף ושכר לרוב, אכלו שתו וישכרו מדם אחיהם האמללים, ושמם היה לאלה ולקללה בפי כל העם, ובבואם לבית הכנסת בשבת ומועד לא נקראו לעלות לתורה, וירחיקום מכל דבר שבקדושה, ואם ימות אחד מהם, קללו זכרו, ואיש לא הלך אחרי ארונו, ויהיו כמוחרמים בחייהם ובמותם. כאשר ראום הולכים ברחוב שנים שלשה יחדו, הלכו אחריהם מרחוק לראות לאיזה בית יסורו לחטוף את הבנים, ואם ידעו אנה פניהם מועדות, שלחו להזהיר את בני הבית כי יסתירו את בניהם, אך מה נורא היה המחזה כאשר מצאו את הנער אַשר בקשו בבית אביו, ובהתנפלם על הנער, החלה המהומה, ההורים התאבקו עם החוטפים, הילדים הקטנים בכו ויצעקו. השכנים מסביב נאספו לראות יד מי תגבר, אבל כלם פחדו להתערב במהומה כזאת, מפחדם לבניהם המה, נחוץ לדעת כי בערים הקטנות לא היו שוטרים ולא פאליצי ולא פקידי הממשלה, מלבד נוצרי אחד אשר נשא משרת “קלוצוואָיט”, ומשרתו היתה להביא במאסר את כל עושה עול. יהיה גנב או רוצח. בית כלא לא היה לו. ואת רגלי החוטא שם בסד עץ עב, ובאמצעו חור רחב כעבי רגל איש, עשוי משני גזרי עץ, ובתוך בין שני הגזרים שמו את הרגל, ועל שני קצות העצים שמו חחי ברזל, והחוטא ישב בבית הפקיד הזה עד אשר הוליכוהו לעיר בּירת המחוז. אסור כזה נאלץ לשבת תחתיו תמיד, מבלי אשר יכל להניע רגלו, ובעד חטא קל, שלם האסיר עשרים או שלשים גרה, יצא לחפשי, ונערי בני ישראל אשר נלקחו לצבא ישבו באופן כזה בבית הקולצוואיט, או בבית המאסף עד אשר נאספו מספר ידוע עשרים או יותר, ואז נשלחו בעגלה לבירת המחוז או הנוף עם שומרים סביבם. אפס, על הגדולים אשר נלקחו לצבא שמו כבלי ברזל על רגליהם, ולפעמים אסרו שני אנשים זה לזה בכבל אחד, ותמיד ראינום ברחוב הולכים ומצלצלים בכבליהם, וממלאים שחוק פיהם על הכבלים אשר ברגליהם, ביניהם היו כאלה אשר מכרו את נפשם ברצונם החפשי ויקבלו כסף מאת המאסף או מאיש אשר עליו נפל הגורל לצאת בצבא, ואותם קראו בשם “אחאטניקעם” ⁴(מתנדבים), ונקל להבין כי לא בני אצילים היו, ובלכתם ברחוב באו אל החנויות ויקחו להם סחורות מכל אשר בחרו חנם, וכלם פחדו מפניהם כמפני שדי שחת, יען כלם ידעו כי איש לא יעמידם למשפט, ואם הכו את איש, נשא האיש את מכאוביו בדומיה “לית דין ולית דיין”. ועל פי רוב ברחו מעיר אחת, ויבואו לעיר אחרת, ושם מכרו את נפשם עוד הפעם ועוד הפעם, ולפעמים הלך שומר יהודי אחריהם מרחוק, אבל תמיד נזהר לבל יקרב אליהם, בדעתו כי יכוהו שוק על ירך. איזה פעמים ראיתי כאשר באה עגלה להוליך את הנערים האמללים לבירת המחוז ( אויעזד ⁵) והמון רב נאסף סביב העגלה, ובכל עת אשר הביאו את הנערים, וההורים השכולים הולכים אחריהם הלוך ובכה. ולקול יללת הנשים בכו כל הנאספים, עד כי קרעו גם לב אבן, כל ההורים הביאו עמם צרורות ומלתחות בעד בניהם, ובשבת הנערים על העגלה, השביעום ההורים כי ישארו יהודים למרות כל עמל ותלאה, והנערים קמו על רגליהם וישבעו בשם ד’ כי נכונים המה למות, ולעולם לא ימירו את דתם. אחרי אשר כלם ידעו כי ישלחום לפנים רוסיא בין הנוצרים, ויאלצום לאכול טרפות ולחלל שבת ומועד. לכלם נתנו סדורי תפלות ותפילין, וליודעי ספר נתנו ספרי תנ"ך. ואמנם רבים מהם קדשו שם ה' ולא אכלו טרפות אף כי הכו מכת מות, אך גם רבים המירו דתם, ויתערבו בגוים. אחרי זמן רב ראיתי איזה מהם אשר שבו לבתיהם, מהם אשר כחשו כי קבלו עליהם דת עם זר, אף כי לא ברצונם הטוב, ובכלל רק מעטים מאלה שבו לבתיהם במשך הימים, וכמעט כל ההורים ל ידעו אחרית בניהם, אבל זאת ידעו כלם, כי הרוב הגדול מכל האמללם ⁶האלה מתו מעצר רעה בידי אדוניהם האכזרים, אחרי אשר כלם נתנו על ידי אכרים להיות משרתים, וכאשר גדלו, אז נלקחו לעבוד בצבא, אך טרם גדלו נכרתו רבים מארץ החיים.

התועבה הנוראה הזאת השאירה כאב אנוש בלב כל עם ה' יושב רוסיא. תועבת ממשלת ניקאלאי הראשון מצד אחד, וכתם שחור על “הקהל היהודי” בערים הקטנות מצד השני, והשמות “איזבארשציק”, או “רעקרוטען חאַפּער” ( חוטפים צעירים לצבא ) נשארו לחרפה וקלסה ולדראון עולם. בימים הרעים ההם, שמענו ספור נפלא בפי כל היהודים, כי אליהו הנביא התחפש בלבוש הקיסר, ויבוא לתא הסופרים במיניסטעריום, ויצו לתת לו איזה כתב נורא מלא גזרות נגד היהודים. ובקראו את הכתב, קרעהו לגזרים ויצא בחרי אף, ואחרי עבור זמן לא רב, בא הקיסר, וידרוש כי יתנו את הכתב על ידו לחתום עליו. והסופרים או המיניסטרים השתאו לבקשתו, כי הגידו לו, כי הוא עצמו קרע את הכתבים. והקיסר השתומם למשמע אזניו, בדעתו כי לא היה במקום ההוא, ולא קרע את הכתבים, ואחרי אשר שמע מכל הפקידים, השרים והמשרתים, כי כלם ראוהו, וכלם ראו בּקרעו את הכתבים. אז הבין כי מאת ד' היתה זאת, ויבטל את הגזרות. ורבים האמינו אז באמתת הפלא הזה, אך זה לא כבר, אחרי עבור כחמשים שנה מן היום ההוא, קראתי את הספור הזה באריכות במכתב עתי אשכנזי. ואחרי כן הוגד לי כי נדפס גם בשפת רוסיא, אך לא ראיתיו.

בימים ההם. ( השנה לא אזכור ) קרה מקרה נורא בראסיין. כי ביום כפור בערב לעת תפלת כל נגדרי, באה הפאליציי עם ששה זענדארמים לבית הכנסת הגדול בלב העיר, ומבלי אומר ודברים לקחו את הרב הגאון ר' משה’לע צייטלין וישלחוהו בכבלי ברזל. פחד אלהים נפל על כל המון המתפללים, והשמועה פשטה בעיר ברגע ההוא, וכלם השתוממו לתועבה כזאת, בדעתם כי רב וגדול בישראל לא עשה כל עול לאיש או להממשלה, וביום המחרת כבר ידעו כלם יד מי היתה במעל. שני יהודים עשירים. ה' יוסף פּרייס, ( שם השני שכחתי ) היו שונאי הרב אשר עוינו אותו, והם המה אשר הכוהו בלשון לפני הממשלה. אך כעבור איזה ימים, נודע בעיר, כי הרב הובא לעיר פלונגיאן אשר היתה מקום מושב הגאון ר' יהושע העליר. אבל הרב צייטלין לא האריך ימים אחרי בואו שמה, והמלשינים יוסף פרייס ומשנהו מתו בשנה ההיא, ועל דברת ההמון באה עליהם קללת הרב אשר קללם טרם הוליכוהו מראסיין, כי לא יחצו ימיהם, והאנשים ההם היו צעירי ימים, עשירים גדולים וחפשים בדת.

בווידוקלע, עיר קטנה, בעלת מאתים משפחות יהודים במרחק 14 וויערסט ⁷מראסיין חזק הרעב מאד. תושבי העיר היו תמיד כלם עניים ואביונים. ומה גם בימי מהומת המלחמה, והרעב הכללי, אשר ערכו מספר המתים ברעב לשלשים אלף נפש בפלך קאוונא, ראיתי מחזה נורא אשר הפיל חתת אלהים על כל העיר הקטנה ההיא. בבית קטן ודל ישב איש יהודי בעל לאשה ושלש בנות, ר' צבי חייט. האיש היה יודע ספר וחרד לדבר ד' אשר לא רבים כמהו, וכלם חשבוהו לצדיק תמים בכל הליכותיו. הוא לא היה חיט אומן, ולא ידע לתפור בגדים יפים בעד אנשי העיר, וכל מלאכתו עשה רק בכפרים בין האכרים. מנהגו היה לעזוב את ביתו ביום ב' בבקר, שק ארוך על שכמו, ובו כל כלי מלאכתו. טלית ותפלין, סדור תפלה ותנ"ך. ובכל ימי השבוע הלך מכפר אחד למשנהו, ויתקן את בגדי האכרים או תפר להם חדשים. ובמחיר מלאכתו נתנו לו מעט דגן, תפוחי אדמה ועוד איזה יבול האדמה. ולפעמים השיג גם איזה אגורות נחשת. וביום החמשי בערב או ביום הששי בבקר שב לביתו עם שק מלא תבואה על שכמו, ותמיד הלך רגלי. ובשובו לביתו רחץ את פניו וישב ללמוד, וכן בלה עתו בתורה בכל עת שבתו בביתו, כי לא הלך לבתי זרים לבלות את עתו, ואשתו העניה האמללה לא התאוננה על דלותה, ותהי שמחה בחלקה, ותכבד מאד את בעלה הישר באדם. ויהי בימי הרעב, ונוסף על כל התלאות, היה בחורף ההוא קר גדול ונורא. עצים להסיק אמנם בזול היה, אך הכסף היה יקר מאד. האשה האמללה עם בנותיה לא נראו בחוץ שנים שלשה ימים, והשכנים חשבו, כי לרגלי הקר הנה יושבות בבית מאין שמלות להן להתראות ברחוב. אך ביום הרביעי, באה אחת השכנות ותדפוק על הדלת, ובראותה כי אין פותח, קראה לאיזה אנשים אשר שברו את הדלת, ולחרדת כלם נמצאה כל המשפּחה מתגוללת על קרקע הבית, – כי מרצפת קרשים לא ידעו אז רק בבתי עשירים, – ובכל העיר ההיא ידעו רק בית אחד אשר בו רצפת קרשים, הוא בית הפקידות בעד הכפרים, המשפחה האמללה ההיא מתה ברעב ובקר, והאם האמללה לא הגידה לאיש ולא בקשה חסד או נדבה. והמשפּחה הזאת לא היתה היחידה במינה, והקהל העני לא יכל להושיען, כי לא היה ממי לבקש נדבה או עזר.

קרבו ימי חג המצות, והעם לא ידע מה לעשות, ומאין יבוא עזרם, אבל האלהים הטוב ראה בעני עמו, וישלח להם עזרתו, אף כי לא ממקור טהור.

---

ליפקע גנב

מאת

אפרים דינרד

ליפקע גנב נודע בכל פלך קאוונא, וגם בקורלאנד. כלם ידעו את שמו. ליפקע ועוד לו שלשה אחים במבחר ימיהם, היו בני השוחט לפנים בעיר ווידוקלע. וכל ארבעתם היו כלם גנבים, והגנבה והשד היו משלח ידיהם, כל מלאכה אחרת לא ידעו. וליפקע הצעיר בהם היה להם לראש ומנהל. הוא היה גם יודע ספר, חכם לבב ובעל מזג טוב. בעיר מושבו לא גנב מעולם מאומה, וכל תקפו וגבורתו הראה על גבולות פּרייסען, סביב העיר שאוועל ויאנישאק וקורלאנד, אבל לא הסתפק בשלשלת אחיו לבד. כי התלקטו אליו חבר גנבים מערים אחרות והוא היה ראש לכלם. ליפקע אהב מאד את “הפריצים” הפולאנים ותמיד בקר את היכליהם, או בידעו כי אחד מהם נוסע בדרך במרכבה כבודה רשומה לארבעה או ששה סוסים יקרים, יצא לקראתו ויקבלהו בזרועות פתוחות כראוי לאציל פולאני, את הכסף והסוסים לקח לו בכבוד גדול, ועל האציל צוה ללמד את רגליו ללכת, אחרי אשר לא ילד קטן הוא ללכת ברגלי זרים. וכסף מזומן, הלא נחוץ לו יותר מלהפולאני העצל. לו אשה ובנים לפרנס, לו קרובים עניים אשר עליו לתמכם. ובכן התודע לאצילים רבים, ולפעמים בפגשם אותו בדרך נתנו לו את כספם טרם בקש, למען ילך לו ולא יפריעם ממסעותיהם. ליפקע בבואו לאיזה עיר, לא התמהמה לבקר את הרב, השוחט, הדיין וכל “כלי הקדש” ולכלם נדב ביד רחבה, ויחשבוהו לעשיר גדול, ובלעדי אגיד, לוא ידעו מי הוא לא לקחו מידו מאומה, אך ליפקע ידע תמיד להתחפש לאורח הגון. פה בא לאמר “קדיש” כי אבל הוא, ובעיר אחרת “יאהרצייט” או קרה לו נס, ועליו להודות לאלהים חסדו, ומדוע לא יאציל מטובו ליראי ד'. ובכן ידעו כלם כי ביד אחת יקח מכיס העשיר, ובשניה יתן לכיס העני. וכן עשה גם בפעם הזאת בעת הרעב. ובידעו כי קרבו ימי חג המצות, ואין כל תקוה לבני עירו להשיג מצות לפסח, וכל צרכי אכל יקר למצוא. ואחיו ירעבו בפסח. ויחם לבבו לגורל העניים. וביום בהיר אחד קודם החג, הביא כעשרים עגלות אכרים מלאות בר וחטים, קמח סלת ותפוחי אדמה, ועוד איזה תבואות השדה, ויציגן ברחוב, ויקרא אל העם. כי יבואו איש איש בשקו, וימלא את השקים בכל מיני מכלת, וכן חלק את כל התבואות חנם אין כסף, מלבד אשר השאיר לבני ביתו ובית אחיו. ותהי שמחת כל העם גדולה, ולהרב ומשרתי הקהלה שלח מכלת ביד נדיבה, וכלם חשבו כי קנה את כל אלה בכספו, אחרי אשר לא יתכן היה להאמין, כי יביא גנבות לרחוב העיר, ויחלקן בלי פחד לעיני רואים. וכלם הודו לאלהים חסדו, ולליפקע גנב הנדיב הנודע בטוב לבו וידו הפתוחה, אשר מעולם לא נגע ברכוש עניים, ומה גם רכוש יהודים.

בבית ליפקע אשר ירש מאביו, גרו כל אחיו ובעל אחותו, חמש משפּחות. הבית עמד על ראש הגבעה באמצע העיר, אשר הכילה רק רחוב ארוך אחד, מצד אחד במורד הגבעה עמד בית מלון לאורחים ומרזח לאכרים בשם “פאקאלנע” קנין האציל “סטאנעוויץ” אשר ישב בהיכלו כשני וייערסט מן העיר. שטאנעוויץ¹ היה עשיר גדול, לו שדות וגנים. בתי טחנה בתי מלון הרבה, ועל כל נחלותיו ישבו רק יהודים אשר שבעו רצון ממנו, כי איש טוב היה וכל מסחריו עשה רק עם יהודים. האכרים הליטאים “הזמודים” היו עבדיו, מספרם כארבע מאות משפחה, וכנהוג בימים ההם, בימי הקיסר ניקאלאי הראשון. בין כל עבדיו, ככל עבדי אצילי פולין אחרים לא נמצא אף אחד יודע ספר. ופולאנים חפשים, מלבד האצילים, היו מעטים בחבל ארץ ההוא. וגם אומנים בעלי מלאכה נוצרים לא נראו בכל הפלך. כי על כן נשארו “המלאכה והספר” רק בידי היהודים, ובעלדי היהודי לא יכל האציל להיות אף יום אחד, ועל כן נאלץ האציל לחיות בשלום עם היהודים.

בשביעי של פסח לפנות ערב ראינו המון אכרים נאספים סביב המלון הנזכר, ויהי הדבר לפלא, כי במשך שעה או שתים נאספו כמאתים איש, מהם אשר מלאו את בית המרזח, והנשארים עמדו או שכבו סביבו, ולא דברו דבר, אך למחרת היום בבקר, אחרון של פסח. ראינו המון אכרים באים מכל עבר ופנה, וכלם חנו במורד הגבעה. ובמשך שתים שלש שעות עלה מספרם עד אלפים איש, וכלנו השתוממנו למחזה הזה, אך איש לא ידע על מה נאספו הנה, והנה בא רץ רוכב על סוס וישמיע בקול רם באזני האכרים כי עליהם לעלות על הגבעה ולתפוש את ליפקע גנב, וליפקע יצא מביתו בלוית אחיו ונשיהם ובניהם ויאספו גל אבנים, וליפקע עצמו נושא גרזן גדול וחד בחגורתו ומחכה כי יתגרו בו מלחמה, ואכר צעיר אחד קרא לאחיו “הלא תבושו ותכלמו! אתם הלא מספרכם עולה לאלפים איש, ואתם תפחדו מפני יהודי אחד! בואו נא אחרי ונתפשהו כרגע”. ובדברו נסה ללכת לעלות אל הגבעה. וליפקע קרא אליו “עלה נא הנה, ואני אכרית את ראשך בגרזן ברגע אחד”, ויחל להמטיר עליו ועל הנלוים אליו מבול אבנים, וכאשר נסו עוד רבים לעלות הגבעתה, עזרו אחי ליפקע על ידו, וימטירו אבנים אין מספר, ובני ביתם לקטו ויביאו עוד אבנים, וכן לחמו כשלש שעות. ואיש מהאכרים לא נועז לסכן את נפשו לעלות על הגבעה, ופתאם רץ אחר רץ הגיעו במלאכות האצילים, ויהלכו אמים על האכרים בשם אדוניהם, כי אם ישובו לבתיהם וליפקע לא יתפש בידם. אז ייסרום בשוטים, מאה או מאתים לכל אחד. הפחד הזה אמץ את לבבם, ויהינו לעלות, עם רב מאוד, וליפקע עזב את המערכה בחוץ. ויעל אל הגג אשר עשה בו איזה חורים גדולים. והוא ואחיו החלו להמטיר אבנים על האכרים אשר נאספו סביב הבית, וימחץ ראש וקדקד. רבים מהם ברחו או עמדו מנגד, ולא עשו מאומה לתפשו, עד לפנות ערב כאשר כלו כל האבנים מן הבית, אף כי בני ביתו נתצו את כל התנורים. וליפקע נעלם פתאם, ורק אז נגשו האכרים אל הבית וישברו את החלונות והדלתות, ויבואו אל הבית, ואחרי אשר חפשוהו זמן רב מצאוהו שוכב בבור אשר בו ישמרו תפוחי אדמה, ויושיבוהו בעגלה ושמונה איש ישבו סביבו להוליכו לבית האסורים בראסיין. אשתו ובניו החלו לבכות, והוא נחמם, כי ביום מחר בערב ישוב אליהם, וכן היה, כי למחרת היום אחרי הצהרים כבר היה בביתו, ויספר, כי האכרים מסרוהו לפקיד בית האסורים, וישובו לבתיהם, והוא הגיד להפקיד, כי הוא עצמו שכר את האכרים לשמרו בדרך מפחד שודדים אשר חשבו עליו רעה, ולהביאו בטח לראסיין, ולמסרו לבית האסורים. יען שם יהיה בטוח בחייו. והפקיד נתן לו מקום ללון, ובבקר נתן מתנה להפקיד 15 רו"כ, וישלחהו בכבוד, כראוי לנדיב לב כמהו. אך האצילים הפולאנים לא יכלו לשבת במנוחה, כל עוד אשר ליפקע הוא חפשי, ויערימו סוד יחדו, וילכו לראסיין ויבקשו מאת הממשלה להביא את הגנב. ואחרי עבור שני שבועות, בא אחד מפקידי הפאליציי בעגלה עם איזה זענדארמים, וכחצות הלילה התנפלו על ביתו, ויאסרוהו, ויוליכוהו לראסיין, ושם יצא משפטו להאסר למשך שש עשרה שנה, אך לא עברו איזה ירחים, והנה שמענו כי ליפקע נתפש בראש שלשים שודדים על גבול קורלאנד, ויוליכום לשאוועל. ואחרי אשר היה אסור שנה תמימה יצא לחפשי, והממשלה נתנה לו משמרת שומר גבולות פרייסען נגד מבריחי מכס הגבול. ולפי הנשמע עשה את מלאכתו באמונה, רק התאמץ שלא יעשה רעה ליהודים.

מני אז עד היום, זה יותר מששים וחמש שנה, לא הייתי בעיר ההיא. אף לא שמעתי את שמעה, ולא ראיתי אף אחד מתושביה.

---

הישיבה

מאת

אפרים דינרד

משנת תרט“ז – תרי”ז למדתי בראסיין בלוית עוד שלשה תלמידים אצל המלמד מקעלם אשר יצא לו שם למדקדק ובקי בכתבי הקדש, ופעולתו אמנם היתה גדולה על תלמידיו אשר אהבוהו כלם, ואחרי כן מלך עלי לבי ללכת בלוית אחד מחברי ללמוד בעיר קראז אשר בה היתה ישיבה מפורסמה, ושם העיר נודע לתהלה לרגלי רבה הגאון הנאור ר' יאנקעלע קראזער, ולי קרוב למשפּחתנו הדיין ר' שלמה, שם למדתי בישיבה ואהי לחבר להנער אפרים בן הרב בישיבה ההיא. ודיבר על לבי ללכת להתפלל יום יום לבית אביו הרב, אשר היה לו מנין תמידי בביתו כל השנה, מלבד הימים הנוראים. ותהלוכות הרב מצאו חן בעיני ואהבהו. הוא לא היה קנאי ולא לבד כי לא התנגד ללמודי חול, אך גם הודה בפה מלא, כי נחוץ לדעת שפת המדינה וידיעות העולם. ולרגלי זה יצא לו שם גדול בארץ, עד כי ידעו כלם, כי הגענעראל גובּערנאטאר מווילנא (נאזימאוו?) כבדהו מאד, ובכל עת מצוא דבר נחוץ בעניני היהודים, קראהו לבוא לווילנא. בעניניי הדת לא היה מחמיר. פסקיו היו קצרים ונמרצים, כן בדיני איסור והיתר וכן בדין תורה בין עברים נצים. ופעם אחת ראיתי, בבקר ערב סכות אחרי התפלה, והרב היה עוד לבוש בטליתו, והנה באו שלשה יהודים ויעמדו אצל הפתח, ולא נועזו ללכת הלאה. הרב נגש אליהם וישאלם לחפצם. האחד ענה כי באו לדין תורה. והרב שאלהו “הגידה נא לי מה הוא היום?” האיש הביט עליו כמשתומם לשאלה כזאת, ויען "היום הוא יום ד' " – הרב קצף מאד, ויצעק בקול גדול “פּויער (אכר)! הלא שאלתיך מה הוא היום! ואתה התחשוב כי אינני יודע כי הוא יום רביעי!?” – שלשה אלה נצבו כמו נד מפחד צעקת הרב, ולא ידעו מה לענות. אחרי עבור איזה רגעים, ענה אחד מהם “היום הוא ערב סכות”. – אכר! צעק הרב, אם ערב סכות היום, מה ליהודי לעשות ביום הזה?.

– “יהודי עושה סוכה וקונה לולב ואתרוג ומכין צרכי החג”. – – אם כן הוא, ענה הרב, לכו נא אכרים לבתיכם, עשו סכות קנו אתרוג ולולב ושמחו בחג. ואחרי החג תבואו אלי לדין תורה. והאנשים יצאו דחופים ומבוהלים כמו מלאך ד' דחפם.

בישיבה אשר למדתי, היו שלש כתות. קטנים, אמצעים וגדולים. בראשית בואי כאשר בחנני ראש הישיבה, ר' משה’ל חאנעס, הושיבני בין הקטנים. כי הייתי אז כבן עשתי עשרה. אך בעוד מעט העבירני לכתת האמצעים, וזכותי עמדה לי יען הייתי מתמיד בלמודי, וגם נודע לכל בני הישיבה כי הנני בקי בתנ“ך. ראש הישיבה הגיד את השיעור בכל יום בעד כתה אחת. ולפעמים גם שתי פעמים ביום. מספר כל בני הישיבה עלה למאה ועשרים. וביום הששי לא הגיד כל שעור בתלמוד, וילמוד רק כל פרשת השבוע, לכל בני הישיבה יחדו. אבל מן הגדולים לא באו ללמוד רק מעטים. בהיות ביניהם בני שמונה עשרה או יותר. ואני בשמעי פעם אחת את הפרשה ותרגומה מפי ראש הישיבה, ואבוז בלבי ללמוד חומש, אשר חשבתי כי הנני יודע יותר מראש הישיבה עצמו. ולא יספתי עוד לבוא לשמוע את השעור הזה. ויהי אחרי עבור שנים או שלשה ירחים, פעם אחת ביום הששי, טרם התלקטו בני הישיבה סביב השלחנות, ראני ראש הישיבה. וישאלני מדוע חדלתי משמוע למוד פרשת השבוע, ואני עניתיו, כי אינני חפץ לבלות שלש שעות לבהלה, יען הנני יודע את החומש יותר מכל בני הישיבה. ועל דברי אלה אשר חשב לעזות, ענה ואמר: זאת היא גאוה נפרזה, ולא לבן ישיבה להיות נער שובב (שייגעץ). והנני מצוה עליך לבוא לשמוע את השיעור. ואני חשבתי לי זאת לחלול כבודי, והחלטתי לבוא לשמוע, אך להלאותו בשאלות על כל מלה ומלה, להנקם ממנו, וכן עשיתי. פרשת השבוע היתה “בשלח” ראש הישיבה למד תמיד כל פסוק עם רש”י, ובכל מקום אשר פגש איזה מלות הנוגעות לדקדוק פסח עליהן. ואני החלותי לשאול שאלות בכל רגע, והוא נאלץ לענות. אם היו כל שאלותי טובות או נבערות לא אזכור כעת. אבל אני הן שאלתי רק למען הרעימו, עברו כשתי שעות עד הגיע לפסוק, עזי וזמרת יה, ובלמדו את הרש“י, פסח איזה שורות הנוגעות לדקדוק השפה. ואני קראתי; רבי! הלא פסחת איזה שורות, והוא ענה: ה”זה הוא דקדוק ואין לומדים דקדוק", ועל תשובתו זאת עניתי; ואם לא נלמד הן לא נדע לעולם. והרבי ענה עוד הפּעם בקצף קל “כאשר תזקן תדע”. ובשמעי את המענה הזה, לא יכלתי להתאפק. ואען ואומר; רבי! הלא זקנת ולא תדע! כל הבחורים הביטו עלי בתמהון, אך איש לא דבר דבר, רק הרבי ענה; לך לך מזה, ולא תוסיף לבוא לשעור החומש! עזבתי את מושבי, ואהי בעיני כמנצח. אבל נקוטותי בפני, כי דברתי עזות נגד מורי, והוא תלמיד חכם וראש לישיבה גדולה, ומאד חרה לי על פחזותי, ואחליט בלבי, לבקש סליחתו, וכן עשיתי, והוא לא שמר לי עברתו כל ימי היותי בישיבתו.

החיים בישיבה. לא דבר כבד הוא לתאר עתה מצב הישיבות לפנים בצבעים שחורים, לפי השקפת המאה הזאת. אפס לפי השקפת הדור ההוא ומצבו בחיים אז, היה הדבר פשוט, ולא יתכן היה להיות באופן אחר. בחורי הישיבה לא כלם היו בני עניים אשר הוריהם לא יכלו לחנכם. רבים היו בני “בעלי בתים”, ולפעמים גם בני עשירים. כל נער אשר ידע בנפשו כי נפשו חשקה בתורה, והמורה העיד עליו כי יהיה “למדן” או רב, החליט ללכת לעיר נכריה, במקום אשר לא יראה את הנערים חבריו, ולא ישעה בדברי הבלים ובשחוק ילדים, ואיש לא יפריעהו מלמודו, וילך בלב בטוח כי אחרי עבור איזה שנים ויהיה ללמדן או רב, ועל פני כל העם יכבד. ואבותיו הבטיחו לו משען כסף, ולא עליו לחכות לחסדי זרים “לאכול ימים”. נער כזה ראה ראה כי בבית הוריו יבואו בחורי ישיבה לאכול, יום, יומים ויותר בכל שבוע. ואבותיו שבעים רצון כי מצאה ידם לתמוך ידי לומדי תורה. ונותנים את לחמם בחפץ לב לבחור מהישיבה, וכלם מביטים על הבחור בכבוד, לא כעל נער עני אשר יתנו לו נדבת חנם. ומה גם אם נודע כי “הבחור” הוא למדן מופלג בתורה, או מתמיד בלמודו, כי אז גדל כבודו שבעתים, ותחת זאת, היה לחרפה לנער אשר נשאר תמיד בבית הוריו, וזה היה לו לאות כי לא יצלח ללמודים, ורבים שלחו את בניהם לישיבות בערים אחרות, אף כי לא צלחו באמת לכל למוד, ורק יען לבל יאמרו כי בניהם ישארו בורים, והאמות ביחוד לא יכלו שאת חרפה כזאת, ואם נודע להן כי בן ר' יאסעל או חאצקיל שב מן הישיבה בפחי נפש כי לא קבלוהו מחוסר דעת התורה, ראו בזה חרפת עולם, ולא מקרה יוצא מן הכלל היה, כי בעמוד הבחור לבחינה, וראש הישיבה מצא כי לא יכשר ללמודים, וענה ואמר אליו; בחור! שמע נא לעצתי ולך לך ללמוד איזה מלאכה המחיה את בעליה, יען לעולם לא תהיה למדן. ולמה תבלה עתך ללא הועיל, ותהיה רק למשא על אנשים זרים להאכילך, והוריך לא ישמחו בך. כאלה קרה פעמים רבות, ולא דבר חדש היה, כי גם באמצע הזמן, בראות ראש הישיבה איזה בחור המבלה את עתו חנם ולא יתמיד בלמודו כי יוכיחהו על פניו, ואם לא הטיב דרכו פעם ושתים, גרשהו מהישיבה, ובחור כזה לא יכל לשוב לביתו מחרפה, ונאלץ לנוע מעיר לעיר למצוא מנוחה, ועל פי רוב באיזה עיר קטנה אשר אין בה ישיבה, ונאלץ לשבת גלמוד וללמוד בלי כל מורה. אך על פי רוב היו כאלה רק בחורים גדולים. והקטנים, הלא ידעו, כי אם ישובו לבית אבותיהם באמצע הזמן, ישבעו חרפה על כל מדרך כף רגל, ועל כן התאמצו שלא יאלצו לעזוב את הישיבה, ובכלל לא שמעתי מעודי, כי בחור מישיבה יעזוב את התורה וילך ללמוד איזה מלאכה, אף כי המלאכה בכלל לא בזויה היתה, כאשר ספרו לנו איזה סופרים חדשים. מלאכה בזויה היתה אמנם, רק מלאכת חייט ותופר נעלים. ולא המלאכה מצד עצמה, רק מצד בעליה. בחורי הישיבה לא למדו ימים רבים בישיבה אחת, ותמיד נעו מישיבה לישיבה. כל אחד חשב כי הישיבה האחרת טובה מזאת, ושם בעיר האחרת יכבדו את הבחורים יותר, או ראש הישיבה הוא איש טוב וגדול בתורה, ועוד סבות כאלה, ובחורים בעלי כשרון הלכו לישיבות סאלאנט, קראטינגא ופאלאנגען, אשר לפי הנשמע לא קבלו שם רק “עלוים” ורבים השיגו “סמיכות” או “התרת הוראה”. ובחור כזה אשר תעודה כזאת בידו, חשב את עצמו למאשר. יען הסמיכה היתה קץ מטרתו. עם סמיכות בכיסו נקל היה לו להתחתן בבת איזה עשיר או בת איזה רב. ובמשך הימים השיג משרת רב באמת, ומה מאושרים היו ההורים אשר בנם שב מן הישיבה עם תעודה כזאת, וכלם שמחו עמהם ויקנאו בהם, ולעונג נפשם אין קץ. המוסמך בשובו לבית אבותיו, היתה ראשית מעשיו לבקר את רב העיר להשתעשע עמו בדברי תורה, ואם מצא חן בעיני הרב, והרב העיד עליו כי יהיה לגדול בישראל, אז על כפים נשאוהו, ושדכנים סבוהו כדבורים, וכל אחד הביא לו אוצר או אושר, נערה יפיפיה, בת עשיר, או בת תלמיד חכם עם כל המעלות שמנו החכמים השדכנים השותפים של הקדוש ברוך הוא, ורבים הצליחו, כי נשארו אביונים עד יומם האחרון. וכל אשרם היה, כבודם. אבל טעות גדולה טעו הסופרים אשר תארו את הישיבות ובחורי הישיבות בצבעים שחורים, באמרם, כי נשפל גאון האדם, יען הבחורים נאלצו לחכות לחסדי זרים “ולאכול ימים”. ראשונה יען רבים היו אשר לא ראו שלחן זרים רק משבת לשבת, וכל השבוע קנו להם איש איש את לחמו. בהיות די כסף בידם מבית הוריהם, רבים אמנם היו אשר סבלו באמת חרפת רעב יען לא חפצו ללכת לאכול על שלחן זרים, מבתי נכבדי העם שלחו יום יום מאכלים מבושלים להישיבה בעד אלה אשר לא ראו תבשיל או בשר כל ימי השבוע. ובעל הבית אשר לא הועיד את אחד מבחורי הישיבה לשבת ומועד, נחשב לבור ובזוי עם. כי איך יתכן לאיש נכבד לשבת אצל שלחן מלא דשן מבלי אורח תלמיד חכם או בחור מהישיבה, ועם מי ישתעשע בדברי תורה? ואין אחד כמעט אשר נועז לבזות את הבחורים, ועוד יותר מזה, כי כלם ידעו, וביחוד אלה אשר באו תמיד להתפלל ערב ובקר וצהרים, וראו כי בחורי הישיבה אינם בבית המדרש בעת התפלה, ומתי התפללו? אף כי היו גם מתאוננים אשר התמרמרו על ראש הישיבה או המשגיח, כי לא יחושו לתפלת בחורי הישיבה. וגם היו ראשי ישיבה כאלה, אשר אמרו בפה מלא, כי לא יחושו לזה, כל זמן אשר ילמדו הבחורים בהתמדה, כי תפלתם איננה עיקר בעיניו.

בחורי הישיבה לא נפל רוחם אף אם “אכלו ימים”, יען ידעו כי בבית הוריהם יאכלו בחורים זרים אחרים את חלקם המה, ואם כן, הן לא נדבת חנם המה מקבלים. הבחורים אשר נעו מישיבה לישיבה הכירו את העולם וחוג מבטם התרחב, תחת אשר הנער אשר ישב תמיד בבית הוריו נשאר במצב הקפאון, ובא האות, כי רוב בחורי הישיבה למדו גם לשונות העמים, ורבים מהם עזבו את התורה וילכו ללמוד מדעים שונים, והם המה אשר הפיצו את ההשכלה בין העם ראשונה. אם קרה מקרה, כי איזה בעל הבית השפיל כבוד בחור הישיבה, כרגע נודע הדבר בעיר, וכלם התמרמרו לנבלה כזאת, כי איך יתכן לבזות נער או בחור אשר עזב את בית הוריו, ויגלה למקום תורה, וסובל רעב ומחסור בעד התורה הקדושה? ואני אשר מאד חשקה נפשי לקרוא בספרים, בהיותי בישיבה, החלותי לקנות ספרים, עד כי חשכתי נפשי מכל מנעמי החיים, וכל הכסף כמעט אשר השגתי מבית הורי נתתי בספרים. ורבים מהבחורים לקחו ממני את הספרים למקרא. הספרים הראשונים אשר קראנו בענג רב, היו ספרי מאפו, רמא“ג, וויזל, ריב”ל, ועוד כאלה, ורבים אשר לא למדו את כתבי הקדש מימיהם, החלו ללמוד בעצמם לרגלי קריאתם בספרי השכלה, בעת אשר הבחורים הגדולים למדו לעצמם “פוסקים” – אשר לא למדו בישיבה, ורבים אמנם הביטו בעיני בוז על הבחור אשר החל ללמוד פוסקים, כעל איש הנכון לעזוב את למוד התורה לשמה, והולך לבקש לו מטרה בחיים להיות “רב”. אך אלה אשר לא חכו לרבנות, קראו ספרי מליצה ושיר בלילה, באין רואה. אבל לא נרדפו מקנאים בערי פלך קאוונא, בעד קריאתם בספרי חול, כאשר קרה בפלכים אחרים במקומות אשר מצאה “החסידות” קן לה, ופה בקראז שמעתי בפעם הראשונה, כי יש בעולם כתה מיוחדה בשם “חסידים” בפלכי מינסק ומאהליוו. אַני ועוד צעירים כמני שמענו ונתפלא, כי יש מתפללים בנוסח אחר תחת אשר לא ראינו מעולם סדר תפלה מלבד נוסח אשכנז. מעולם לא שמענו, כי יש יהודים קאטולים הבאים להתודות לפני קדושיהם ומביאים להם פדיונות כאשר יעשו האכרים הקאטולים לכהניהם, וכל אלה שמענו מפי בן ישיבה אשר למד בעיר מיר או סביבותיה. ויהי הדבר לפלא, ואני החלטתי בלבי ללכת לארצות רחוקות לראות את החסידים וקדושיהם. ובראשית תר"ך באה תקותי, ורק אז נודע לי כי איזה עשרות חסידים מתגוררים גם בווילקאמיר ובבירז.

מלבד הישיבות בפלך קאוונא, נודעו לתהלה ישיבות וואלאזין, איישישאק ומיר, ובכל עיר קטנה או גדולה היו גבאים מאספי כסף בעד הישיבות האל. וכל בחור אשר אמר ללכת אל אחת הישיבות, נאלץ להצטיד בתעודה מאת הגבאי, ובלי תעודה קבלוהו רק אם הראה אות נאמן כי לא יאלץ למצוא לחמו על חשבון הישיבה. הישיבה נתנה לכל תלמיד משלשים עד שבעים קאפייק לשבוע, ואחר אשר בסך קטן כזה לא די היה לחיות, ומה גם כי בישיבות האל נאלצו הבחורים לשכור להם מעונות, ולא התגוללו בבית המדרש כבישיבות אחרות, כי על כן לא יכל כל בחור עני אשר לא היה לו הורים או קרובים לתמכו, ללכת לאחת הישיבות הנזכרות. מלבד אשר על הבחור המקבל תמיכה הביטו בשבע עינים, ועליו היה להזהר במצוה קלה כבחמורה לבל יאבד תמיכתו. ובמדה ידועה היתה התמיכה הזאת כמו מחלקה שניה מהחלוקה בארץ ישראל, בני בעלי בתים או עשירים הלכו כלם לוואלאזין, וביד רוב התלמידים היה די כסף לחיות על חשבון עצמם וגורלם טוב מאד בעיר הקטנה ההיא, אשר רבים מתושביה מצאו לחמם מבני הישיבה, ובן הישיבה היה מכובד על פני כל העם. כלם הרגישו כי לרגלי הישיבה נודע שם עירם הקטנה לתהלה בכל התבל כלה, ולכבוד נחשב להמנות בין תושבי וואלאזין, זאת העיר אשר ממנה יצאה תורה ואורה לכל הגולה.

במדה ידועה עמדה ישיבת איישישאק במדרגה יותר נעלה על ישיבת וואלאזין. יען לאיישישאק לא הלכו נערים צעירים, שם נתקבלו רק בחורים גדולים או בעלי אשה, אשר להם קראו בשם “פרושים” ורבם היו כבר “מוסמכים” טרם בואם שמה, וסדרי הישיבה וסדר למודם שונה היה מסדרי וואלאזין.

חרדת קדש אחזה נפש האיש הבא לבית מדרש הפרושים. הנה לפניו כמאה צעירים, כלם עומדים ומתנועעים, איש איש אצל שלחן קטן אשר קראוהו בשם “סטענדער” וגמרא פּתוחה לפניו, כלם לומדים בקול רם, איש לא יטה הצדה אף רגע, לבל יבטל מלמודו, ואם תגש אליהם לדבר לא יענוך רק אם תשאל דבר מה בתורה, ורק כחמשה רגעים יבטלו מלמודם לעת האכל, ומהם האוכלים ולא יסירו עיניהם מן הגמרא. השמש יביא בידו כלי מלא מים ואגן ריק לנטילת ידים, התעיף עינך עליהם רגע, והנה עומדים על עמדם ולומדים בהתמדה נפלאה, הנך רואה בעיניך אנשים מקיימים “אדם כי ימות באהל תורה”, בלי כל מליצה והפרזה. עשרים שעה ביום, ומהם עוד יותר, עומדים אנשים על רגליהם מבלי לשבת רגע לנוח, עומדים ולומדים בחשק נמרץ אשר לא יאמן כי יספר בין דורשי דעת בכל העולם כלו, עד כי כל שעות עבודה לתלמידי האוניווערזיטאטים הגדולים כשחוק ילדים הוא נגד הוגי תורת אל חי אלה, אשר שכחו את כל התבל ומלואה, ובכל לבם ונפשם הנם שקועים בעולם אחרי שכלו רוח. ורעיון רם ונשגב יגביהם למעלה על העולם השפל אשר אנחנו חיים בו, וכמלאכי מרום בדמות אנשים יתראו לעינינו, וברגע ההוא לא תתפלא עוד בקראך בספרי דברי הימים המון רבבות אלפי אבותינו הקדושים אשר מסרו נפשם על קדוש השם, וכשחוק בעיניהם לצאת כצאן טבחה בקום עליהם זדים להפריעם מתורתם. והתלהבות נפלאה כזאת הראו צעירי ימים אחרי חתונתם, טרם ראו בטובה, וימאסו בכל מנעמי החיים, ואהובותיהם הצעירות יושבות בבית הוריהן ומתגאות בבעליהן החיים בפת לחם יבש כמעט, וישנים על ספסל העץ הקשה, במקום למודם, ואחת היא להם ימי מועד ושבת כימי כל השבוע, וכה יֵשבו שנים אחדות מבלי מנוח ומבלי שאוף אויר צח, לא יראו ולא ישמעו מאומה מכל הנעשה בתבל. רבים מהם לא מצאו עת אף לפקוד את בני ביתם במכתב, לבל יבלו את העת היקרה לבהלה, ואחרי עבור איזה שנים וישוב לביתו או יקראוהו למשמרת רבנות בעיר קטנה. הוא יודע מראש כי לא ישבע לחם, ואחריתו ריש ועוני. ובכל זאת הוא שמח בחלקו, כי בעיר קטנה לא יפריעוהו מלמודו, ושכרו נכון לפניו בעולם שכלו טוב.

בפלך קאוונא היו בעת ההיא ישיבות רבות מאד, גדולות וקטנות יותר מבכל ערי רוסיא, לערים גדולות נחשבו אז, ראסיין, קעלם, טאווריג, קראז, שאוועל, פאניוועז, זאגער ישן, פלונגיאן, ראגאלע קיידאן, ווילקאמיר. ובכלן היו ישיבות, אך להישיבות בערים הקטנות יצא שם גדול בעולם היהודי, ומספרן רב מאד, ורבנים גדולי תורה ישבו בהן ויהיו רעבים ללחם, עד כי הרב ר' יעקב יאסעף, הרב הכולל בנויארק, היה בימי עלומיו רב בוויליאן, עיר קטנה על יד הנהר ניעמאן אשר רק חמש או שש משפחות יהודים ישבו בה. ובכל יום מימי השבוע לא מצאו “מנין” עשרה להתפלל. ומשכורתו היתה שלשים קאָפּ. לשבוע. (15 סענט אמעריקאני, בשנים כתקונן).

עתה יבואו נא צוררי ישראל להתקלס בנו, כי עם רודף בצע העם הזה.

---

בעלי המלאכה, הפועלים והמשרתים

מאת

אפרים דינרד

קנאי ההשכלה הראשונים היו איזה מורים אשר טעמו את ההשכלה רק בקצה המטה, והמה היו הסופרים הכותבים חדשות בכתבי העתים המליץ הכרמל והמגיד. והם המה אשר צעקו כי המלאכה היא בזויה בעיני העם, אף כי באמת בזויה היתה רק בעיניהם. ובעיני איזה נשים זקנות אשר התפארו ביחוס אבותיהם, כי במשפחתם לא נמצא אף בעל מלאכה אחד. אך מעולם לא שמעתי כי יבזה תלמיד חכם את בעל המלאכה או הפועל, ומה גם אם הפועל היה יודע תורה אף כי מעט, ורבם הן אם לא תלמידי חכמים, אבל היו “אוהבי תורה”. בעלי מלאכה רבים הלכו לתפלת המנחה, ושם שמעו דברי תורה בין מנחה למעריב, ומהם אשר נשארו שתים שלש שעות אחרי תפלת ערבית בבית המדרש לשמוע תורה מפי הרבי, אשר למד על שלחן אחד משניות, ועל שלחן אחר עין יעקב, או גמרא. ובמקומות רבים נהג המגיד מקעלם ללמוד בכל יום שעור “חיי אדם” ומסלת ישרים, או “חובות הלבבות”, ובתנאים כאלה לא יתכן היה לבזות את בעל המלאכה היהודי הכשר העובד בזעת אפו לפרנס את בני ביתו, ונותן נדבתו לכל דבר שבצדקה ותומך לומדי תורה לפי כחו, ואמנם רק השם חייט ותופר נעלים היו לשנינה, ולא יען כי מלאכתם היתה בזויה, רק יען, כי על פי רוב המה עצמם היו בזוים, וראשית שפלותם היתה, כי נבדלו בערים הגדולות לכתות מיוחדות חברת חייטים או פ"צ (פועלי צדק) נמצאה בכל עיר, החייטים האלה התהדרו תמיד בלבושיהם ויעטו גאון ויהיו לעזי פנים באמת, ולא חשו לכבוד התורה וחכמיה, בהיותם שוררים בבתי תפלותיהם. החייטים יסדו להם “צעך” (מין יוניאָן) לבדם או הסתפחו לצעך הנוצרים. “התקיף” אצל הפריץ הפולאני היה החייט העושה בגדים לבני ביתו. וביחוד בגדי נשים, ואשר עליו היה תמיד למדוד גובה ועבי האשה ומתניה, ולעשות דדיה. ולפעמים לא רחוקות לא בוש לעשות שחוק בבני עמו למען עשות חונף להפריץ, וכלם הביטו עליו כעל חצי מוסר או מלשין, עד כי גם האיזבארשציק פחד ממנו. החייט בצאתו לשוח בשבת ומועד הדור בלבושו כאחד השרים, הלך בגרון נטוי כמו היה עליון על כל, בבוא החייט אל הרב או ראש העדה, תמיד הצטיין בעזותו, ולא לפעמים רחוקות הלך עליהם אמים, כי כה וכה יעשה להם, עד כי היה התאר “שניידערוק” לחרפה בעיני כל, וכן היה סוד גלוי לכל, כי רוב החייטים אינם מדקדקים בגנבות קטנות אשר היו להם להיתר. גנבת “היתור” מסחורות אשר נתנו להם לתפירת בגדים, כנהוג בימים ההם, אשר כל איש קנה לו את הסחורה, והנשאר מהבגד נשאר בידי החייט. ותמיד צוה על בעל הבית לקנות אמה או שתים יותר למען תשאר הסחורה בידו, אף כי היו ביניהם רבים גם אנשים ישרים אשר לא שלחו ידם בגנבה מעולם. ואלה היו נכבדים באמת בעיני כל העם. ומהם אשר חשבו להם לחרפה לבוא בקהל חבריהם ולהתפלל בבתי תפלותיהם. אף כי גם הם שכרו להם “רבי” ללמוד בבית מדרשם בכל ערב ובשבת ומועד.

כל בעלי המלכה בערים היו רק יהודים. בעל מלאכה נוצרי היה יקר המציאות. לבתי חרשת מעשה לא היה כמעט כל זכר בערי מושבות היהודים, וכל המלאכות השונות נעשו בידיהם בלי כל מכונות. וגורל בעלי המלאכה לא רע היה לפי הערך בימים ההם, אף כי אין אחד אשר עשה עושר, ובכלל היו עשירים מעטים מאד בין היהודים, ואם נמצאו לפעמים שנים שלשה עשירים בעיר גדולה, הנה עלה עשרם עד חמשים או שבעים אלף רו"כ, וגם האיש אשר כל מסחרו עם מחיר ביתו עלה לעשרת אלפים שקל נחשב לעשיר, לעשירים אשר הונם יעלה אף לחצי מילליאן, לא היה עוד כל זכר, והראשון אשר שמענו כי היה לעשיר גדול, היה גבריאל יעקב גינצבורג. אבי הבאראן יוסף יוזל גינצבורג, וזקנו של האראץ גינצבורג. האיש הזה עשה עשר בהיותו חוכר מס יין שרף מאת הממשלה, וביחוד נתעשר ממלחמת סעוואסטאפאל (1853 – 1856) ורוב העשירים האחרים נתעשרו מיבול הארץ אשר הוליכו לפרייסען או הביאו סחורות פרייסען לרוסיא. אבל כל המון העם מצא לחמו רק ממלאכה. בערים הקטנות היו רבים אשר מצאו לחמם מנטיעות גנים, מגדלי עופות ובהמות, ורבים חוכרי שדות ובתי טחנה מאת אצילי פולין. עד כי ידעו כל הנוצרים רק את היהודים לתת להם לעשות מלאכתם, מלבד העבודה בשדות, עבדו היהודים בכל מסלות האבן, חופרי תעלות, מושכי רפסודות על פני הנהרות, ובכלל עבדו בכל המלאכות הקשות, ולא חלו מפני כל עבודת פרך ויודו לאלהים חסדו, כי מצאו מלאכה למען החיות נפשות בני ביתם.

שעות העבודה היו ארוכות מאד, פעמים משעות העבודה היום בבתי חרשת באמעריקא, ובכל זאת לא התאוננו על גורלם ולא ידעו עמל, יען גם בעת העבודה לא הרגישו כל עבדות, ויהיו חפשים לנוח ולהשתעשע לעת מצוא, ואיש לא עמד על גבם לקרוא. מהרה! מהרה! ובעשותם את מלאכתם שרו להם זמירות החזן אשר שמעו ביום השבת, או נגוני “הימים הנוראים” ואיש לא כהה בהם. והישרים בהם אשר ידעו גם קרוא בספר חשבו את עצמם למאשרים. כי בנקיון כפם יביאו לחמם, ולא לבד בעלי המלאכה אשר עמדו ברשות עצמם, אבל גם הפועלים אשר עבדו בתור עוזרים לבעלי המלאכה לא היו תלואים בדעת נותני לחמם, ובכל עת אשר עלה רצון מלפניהם לעזוב את מלאכתם בבית המלאכה, הלכו וישיגו עבודה בבית איש אחר. או מצאו מלאכה לעמוד ברשות עצמם, אם רק ידעו כי מלאכתם תמצא חן בעיני בעלי הבתים נותני העבודה. כמעט כל הפועלים היו צעירי ימים טרם למדו את מלאכתם עד תכליתה, וברבות הימים היו כלם לבעלי מלאכה אשר עבדו על חשבון עצמם. בתי ספר ללמודי מלאכה טרם היו בארץ, ועל כן נאלצו כלם ללמוד איש איש מאת רעהו, אפס רע ומר היה גורל הנערים בראשית למוד מלאכתם. אלה האמללים היו כרבם בני עניים, יתומים עזובים, או נערים שובבים אשר הוריהם שלחום ללמוד איזה מלאכה יען מאסו ללמוד תורה, או חסרו כשרון ללמודים. בעד למוד המלאכה נחוץ היה לשלם לבעל המלאכה אשר ילמד לנער את מלאכתו, ואם לא השיגה יד הוריו לשלם, נתנו את הנער לעבוד איזה שנים חנם, ובעת הראשונה לא למדום את המלאכה ויהיו רק למשרתים בבית אדונם, ולא לפעמים רחוקות הכו על כל חטא קל, ואם היה הנער יתום באין מי לחמלה עליו, הנה היה גורלו כשה אובד בין זאבי טרף, ואם אמר איש לריב ריב נער אמלל כזה, הנה תמיד מצא מענה בפי האדון “בעל המלאכה”. כי גם הוא הכה מידי אדונו בהיותו נער, ובלי מכות לא יתכן ללמוד כל מלאכה. אבל היו גם יוצאים מן הכלל, אנשים ישרים אשר ידעו רחם, אף כי מספרם לא רב היה. ביחוד סבלו הנערים אשר למדו מלאכת חיט, תופר נעלים וחרש ברזל, תחת אשר המלאכות אשר נחשבו בין היפות, כמו עושי מורי שעות, חרשי כסף וזהב, כורכי ספרים ועוד כאלה, אשר יתומים עזובים עוד לא יכלו להגיע או גם לגשת למלאכות כאלה, אשר כרבם דרשו כסף רב ללמד את מלאכתם לחניכים צעירים. יען המלאכה לא היתה דים למען החזיק פועלים. מורה שעות נחשב רק לתכשיט וצעצוע בעד עשירים, וחזון יקר היה לראות איש נושא מורה שעות בכיסו, וכל קשוטי הנשים היו מעטים מאד, מלבד נזמי זהב וחרוזי מרגליות לבנות העשירים ובעלי הבתים, או כפות כסף, מזלגות ושכינים. הגברים לא נשאו טבעות זהב על אצבעותיהם כנהוג עתה, כי נחשבו אז רק לתכשיטי נשים, ומי גבר ילבש שמלת אשה. כי על כן מעטים היו בעלי המלאכה העושים בזהב, ונחשבו למיוחסים בּין כל בּעלי המלאכה, ולא נקל היה לנער לגשת אליהם ללמוד את חכמתם, אם לא היה בן אחד הנכבדים.

לכבוד בעלי המלאכה יתכן להשמיע, כי לא התחרו איש ברעהו להוזיל מחיר עבודתם כהתחרות הסוחרים ובעלי החנויות. איש איש מהם דרש מחיר עבודתו לפי חשבונו, והכנוי “מזלזל מקח” היה לחרפה ביניהם. ואמנם גם העם לא רדף אחרי המזלזלים, באמרם, כי כל בעל מלאכה העובד בזול, אות הוא כי מלאכתו לא תצלח, או יעשה את מלאכתו רמיה. וכמו כלל היה לבקש רק את בעל המלאכה המוקיר מחיר עבודתו.

הנערות, בנות ישראל, העניות כהעשירות לא למדו כל מלאכה מלבד מלאכת הבית, אשה בבית אמה, וידיהן מלאות עבודת תמיד. מקום להרויח כסף לא היה בעד הנשים, מלבד שתים שלש בעיר גדולה אשר עשו בבתיהן מגבעות נשים, שביסים נטיפות או חריטים, ותחת זה רב היה מספר השפחות בבנות יהודה אשר עבדו בבתי העשירים, גם מניקות נמצאו תמיד לרוב. והיהודים בזאמוט וליטא לא אבדו כמעט מאומה מהאיסור אשר אסרה הממשלה לבל יחזיקו שפחות נוצריות בבתיהם, אשר גם בלעדי זה לא היה בהן כל חפץ, בהיות יהודיות די והותר.

משרתים בבתי מלון ובבתי יחידים היו כמעט כלם יהודים, ורק לעבודה אחת אשר לא יכלו היהודים לעשות, נאלצו לשכור איש נוצרי, להחם את התנורים בבתי בני ישראל בימי השבתות בחורף, ולהדליק את הנר ביום הקדוש בכל עת מצוא ולשרת בבתי מרחץ אשר כלם היו בידי היהודים. בערים הקטנות כבגדולות. ואחרי כל המלאכות והעבודות הקשות אשר עבדו היהודים, הנה נשארו המון בעלי מלאכה הולכי בטל מאין עבודה, ולא פעם אחת חרה לי בקראי מאמרי איזה מלמדים או נערים “מסופרנו הנכבדים” בכתבי עתים העברים אשר הורידו דמעות מים טהורים על אסון העם אשר לא ילמד מלאכה לבניו. בהיות רוסיא הגדולה סגורה לפני בני ישראל, ובאשכנז השכנה הקרובה לנו, לא היה כל חפץ במלאכת יהודי, ואמעריקא היתה רחוקה, ורוב העם לא ידע שמץ דבר ממנה, מלבד השמועות הרחוקות – אף כי אמתות, כי ההולכים לאמעריקא ישקעו שמה בבטן העמים, וישכחו צור מחצבתם, ואם במדה ידועה אמת היא גם עתה, אבל שבעתים אמת היתה בעת ההיא. ולוא נוספו עוד מבקשי עבודה, אז אין כל ספק כי גועו ברעב יחדו עם בעלי המלאכה הקודמים. ובא האות כי גם אחרי אשר נתן הרשיון לבעלי מלאכה ללכת לפנים הארץ, מעטים מאד היו אלה אשר השתמשו ברשיון זה, מסבות סדרי הממשלה וחקי סדום אשר חקקה למענם. והדרך האחת אשר היתה פתוחה לפני עושי המלאכה, נשארה רק דרך דרום הארץ, רוסיא החדשה, ואמנם בה הלכו רבים וימצאו לחם. ואחרי כל אלה לא נגרע מספרם בליטא וזאמוט.

עד הימים האחרונים היה כל עם ד' עם אחד, כסוחר כפועל, הרב, החנוני ובעל המלאכה היו כלם יהודים בבשר ורוח, ומעולם לא ידענו כל מפלגה מיוחדה בבית ישראל – מלבד החסידים. עד בוא הסאציאליזמוס ותך את בית ישראל לרסיסים, ומפלגת הפועלים אשר הואילה הלוך אחרי מאשרים מתעים אשר הורו להם תורה חדשה. כי על הפועלים היהודים לבוא בברית עם אחיהם הפראלעטארים הנוצרים, ואין לפועל יהודי בעולמו רק הבטן, וכל מוסר ודת. צדק יושר וחובת אנוש המהּ שקרים אשר בדו הקאפּיטאליסטים, ועל כל פראגרעסיסט (הולך קדימה) אשר לא ידע לחתום את שמו. לדאוג רק לבל תחסר בטנו, ומאז נקרע חלק גדול מבני עמנו ויהי ערינו.

ערינו?

צרינו? היתכן? אולי כמליצה או גוזמא תתראה המלה הזאת בעיני הקורא בארצות אשר מספר הפועלים היהודים מעט, ביחוד פועלי בתי חרשת. אבל מה לעשות כי לא יתכן להכחיש דבר אשר אנחנו רואים בכל יום ובכל רגע ברוסיא כמו באמעריקא, וחלק מה גם בלאנדאן, הפועל אשר הפיל גורלו בין הפראלעטארים, ויבוא בסוד הסאציאליסטים. כרגע חדל מהיות יהודי, והוא יודע רק את הפתגם “פועלים בכל התבל התאחדו!” אף כי ידע כי הפועל הנוצרי יתעבהו כטומאת הנדה. אף כי ידע כי הפועל הנוצרי הוא הראשון להתנפל על היהודים, ומהם היודעים כי הסאציאליסטים היהודים הצדיקו מעשי הפאגראמים, כאשר העיד הדר' סירקין אחד ממנהליהם, מפי ספריהם. וכתבי העתים הזארגאנים אשר להם הלא יטיפו לפאגראמים על “הבורזוקים” יום יום. ולשד, חמס, גזל וגנבה יקראו צדק. יען כל אוצרות התבל להם המה. ואם כן יקחו מאשר להם ולא יאשמו. וכה רחקו מעמם, עד כי יסדו להם בתי ספר מיוחדים ללמוד רק זארגאן וסאציאליזמוס, למען ידעו הנערים מילדותם לשנוא את כל התבל ובני עמם יחדו, והתורה הזאת כבר נטמאה גם על אדמת ציון ביסוד “אחדות העבודה” ביפו, על חשבון הכסף אשר יאספו “חבריהם” באמעריקא. וזה לא כבר שלחו מנויארק שני רועיהם “נוסעי צלב” לכבוש את ארץ יהודה מידי היהודים. ואם לא צדקתי בכנותי אותם בשם “צרינו”?

---

המסחר

מאת

אפרים דינרד

הסוחרים בערים הגדולות בערי קאוונא וליטא, היו כמעט כלם יהודים, ודבר יקר היה למצוא חנות נוצרי, אחרי אשר בכלל לא רבים היו הנוצרים אשר ישבו בערים. רבם היו אכרים עבדים לאדוניהם. והאצילים ישבו איש איש בהיכלו על אדמתו, או נסעו להשתעשע ולחיות חיי הוללות בארצות רחוקות, או עשו להם ימי משתה ושמחה תמיד יום יום בבית אציל אחר, והיהודים היו מנהלי מסחריהם. קונים ומוכרים. בכל בתי מרזח בכפרים או בדרכים ומסלות ישבו חוכרים יהודים, ועל פי רוב היו עניים. רוב היכלי האצילים היו באמת כהיכלי מלך, וסביבם גנות ופרדסים, יאורים עם בתי טחנה, וכל תענוגות בני אדם. ותחת אשר כל החוכרים, הקונים והמוכרים היו יהודים, הנה היו כל המנהלים והמשגיחים על שדות ורכוש האצילים כלם נוצרים. ורוב המסחרים נעשו על ידיהם, מלבד האצילים הקטנים אשר רכושם לא רב היה, אלה ישבו תמיד על אדמתם וינהלו את סחרם בעצמם. והסוחרים הקטנים בין היהודים בערים הקטנות אשר לא יכלו ללכת בגדולות לקנות מאת האציל בסכום כסף רב. סחרו את האכרים העניים, ויקנו מהם את תבואות אדמתם, ויוליכון העירה. היו גם אז רוכלים בין היהודים אשר נסעו עם סחורתם מאציל לאציל, ומזה לחמם נמצא. ולפעמים מכרו את סחורתם גם להאכרים, גם לחנויות קטנות בערי מצער. כל צרכי הממשלה נקנו על ידי חוכרים יהודים. עד כי גם מבצרים ומצודות נבנו בידי יהודים, ומה גם כל צרכי חיל הצבא, בגדי הפקידים ושרי הצבא, תבן ומספוא לסוסיהם, ועוד כאלה הכל היה ביד החוכר (פאדריאטשיק) היהודי, גם בנין גשרים ומסלות אבן, ובמשך הימים גם בנין מסלות הברזל (1860, מסלת ווילנא – קאוונא – ווערבאלען על גבול פרייסען) נעשו בידי יהודים. עגלונים מוליכי נוסעים מעיר לעיר היו כלם יהודים, וכן היו כמעט כל חוכרי תחנות הפאסט יהודים. הפאסט להוליך נוסעים, יסדה הממשלה טרם היו מסלות ברזל בארץ, והאיש אשר חפץ לנסוע מהרה ולא יכל לחכות על העגלון היהודי, נאלץ לקחת רשיון מאחד פקידי הממשלה, ובא אל התחנה וישלם מחיר העגלה ושנים או שלשה סוסים לפי מחיר כל וויערסט (קילאמעטער), ובבואו אל התחנה השניה, שלם עוד הפעם, ובכל תחנה נתנו לו עגלה אחרת וסוסים אחרים, ולפי ערך המחיר אשר קבלו העגלונים היהודים היה מחיר הפאסט פי שלשה או ארבעה, ואמנם רק העשירים יכלו להתענג לנסוע בעגלות הפאסט. אבל גם עניים מצאו לפעמים ענג רב זה, במצאם בדרך את הרכב השב מהתחנה בעגלה ריקה. ואף כי אסור היה לו לקחת איש זר על עגלתו, בכל זאת עשו זאת תמיד במחיר 10־20 קאָפּ. ונוסע פסול כזה לא הובא ישר עד התחנה, ונאלץ תמיד לרדת מן העגלה במרחק כברת ארץ ממנה לבל ידע החוכר.

בית דואר למשלוח מכתבים לא היו ברוב הערים הקטנות, וגם בערים הגדולות לא היו עוד תוי פאסט דבוקים על המכתבים, וכל שולח מכתב נאלץ ללכת לבית הפאסט וישלם את המחיר. והניחו חותם על המכתב. ורק ברבות הימים החלו להדביק תוים (מארקען). ומהערים הקטנות שלחו את כל אגרותיהם וגם כסף, ולפעמים גם תכריך קטן על ידי שליח מיוחד, אשר זאת היתה מלאכתו. השליח, או כאשר כנוהו בשפת המדינה “האָדאק” (ההולך) הלך תמיד רגלי ומשענתו בידו, והיה האיש איש נאמן רוח וכלם האמינו בו, וישלחו על ידו גם סכומי כסף גדולים, ותמיד עשה משלחתו באמונה, ומעולם לא שמעתי, כי נמצא בהם מעל. אחרי אשר כל העם כמעט חי חיי ישרים, ולא רדף כסף חמסים. הנוסעים בעגלות, או הולכי רגלי אשר היו הרוב, היו בטוחים משודדים בימים ההם יותר מעתה, ובערים קטנות רבות לא נמצאו אף עגלונים, וכמעט כלם הלכו רגלי, ביחוד בימי הקיץ, כקטן כגדול, ומלבד האצילים או גדולי שרי הממשלה לא נסע איש במרכבה.

כל סחר הארץ היה בידי היהודים. מסחרם היה בתבואת הארץ, בר, חטה ושעורה, שבלת שועל וכל מיני קטניות. עורות, צמר ופשתים. עצי בנין נשלחו לפרייסען באניות שיט על פני הנהר ניעמאן. והתבואות נשלחו דרך חפי ים הבאלטי ליבאוי וריגא לדאנציג. ומפרייסען הביאו את כל הסחורות אשר לא נעשו אז ברוסיא. ועל כן פרח אז סחר הקאנטראבאנד, אך היהודים עצמם לא הוליכו את הסחורות האסורות מפרייסין. גונבי המכס היו כלם נוצרים, ביחוד האכרים אשר ישבו קרוב אל הגבולים השונים. ועל פי רוב הלכו ישר דרך שער בית המכס, והפקידים לקחו שוחד ויתנום לעבור בלי כל מפריע, ואם הצליחו המרגלים והאורבים לתפשם בכף, גם אז לא תלום על העץ. ובסך כסף פדו את נפשם וסחורתם, ואם פגשו איזה אורב בדרך הלכו עמו עד בית המלון, ושם אכלו ושתו עד לשכרה. וילכו לדרכם. והאורב השכור נשאר ישן. ולפעמים קרה, אם פגשו שנים או שלשה אורבים, באו לבית מלון בדרך או כפר, ושם העלילו על האורבים, כי הם המה המוליכים את הסחורה האסורה, ושוטר הפאליציי הכפרית (אוריאדניק) בא ויאסור את האורבים, ובין כה נתפשרו כלם. ויהיו לאוהבים, ויעשו להם כרה ויאכלו וישתו וגם באקשיש לקחו. ואיש איש הלך לדרכו שבע רצון ושמח. ולא מקרה זר היה לראות אנשי צבא משומרי הגבול, הביאו בעצמם סחורות אסורות במחיר מצער. ואני בעצמי נסיתי זאת בשנת תרל"ג בשובי מאשכנז דרך גבול טויראגען (טאווריג) והבאתי עמדי שתי תיבות מלאות ספרים, ועזבתים בבית שלום המכס בפראסטקען, יען לא חפצתי כי ישלחום אל הצענזורא בווילנא, אשר ידעתי כי רבים מהם יאבדו או יגנבו. והנשארים אקבל אחרי עבור שנה או שנתים. ואני הלכתי כארבעה או חמשה וויערסט לעיר קטנה אשר שם ישבה דודתי האלמנה, ואחרי עבור שעות אחדות הביאו לי שני אנשי צבא את התיבות עם הספרים אלי, ובעד טרחתם קבלו ממני שלשים קאָפּ.

באנקים לא היו בערים הקטנות, והסוחרים לוו כסף מיד יחידים בשטר עסקא. ורבים פקדו את כספם ביד הרב או ביד עשירי העיר. והסוחרים הקטנים לקחו תמיד הלואות בלי נשך מידי אוהביהם ומיודעיהם בתור “גמילות חסד”, וכל אחד הלוה לרעהו בחפץ לב, אם רק האמין כי איש ישר הוא, ובאופן כזה עזרו איש לרעהו תמיד. וכן היה גם אחרי כן זמן רב, עד אשר הופיעה “העת החדשה” עם השכלתה, ואי האמונה באלהים משך אחריה גם אי אמון באדם. בידי הרבנים היה תמיד כסף פקדונות נדה אשר פקדו המחותנים, או בעלי דין תורה. כי בעת ההיא רחוק היה למצוא איש יהודי אשר יגיש משפטו לפני שופטי הממשלה, תחת אשר לא דבר חדש היה. כי הנוצרי אשר היה לו ריב כסף עם יהודי, בקש בעצמו ללכת לדין תורה אל הרב, באשר גם הנוצרים היו בטוחים כי הרב לא יטה משפט לטובת היהודי, ולפעמים באו גם אצילי פולין והועידו את היהודי למשפט הרב. אם קרה דין תורה בסכומים גדולים בין סוחרים עשירים, בחרו תמיד בשלשה רבנים מערים שונות ויביאום למקום אחד, וכל אחד מבעלי הדין נתן ערבון כסף ביד הרבנים “לקיום הפסק”, וכאשר הרצו הרבנים נאלצו כלם לקיים את פסק דינם.

כסף ניר לא נראו אז בארץ, מלבד זהב, פלאטינא, כסף ונחשת, ובימי מלחמת קרים פתאם היה מחסור במטבעות קטנות עד כי שלמו עשרה עד חמשה עשר קאפּ. במחיר חלוף רו"כ אחד. וכל “קהל” בעירו עשה לו מטבעות ניר. וכלם קבלו את פסת הניר במחיר אשר קצבו עליו, ועל קלפי ניר עב הניחו חותם הקהל ומחירו הקצוב. והניר היה מצבעים שונים, ועל פי הצבע הכירו כרגע את ערכו, ותהי הרוחה כמעט, והדבר נמשך זמן רב גם אחרי המלחמה.

סוחרים גדולים נאלצו לשלם להממשלה מס “הגילדא”. והגילדא היתה משלש מחלקות. גילדא ראשונה שלמו עשירים גדולים אשר עשו מסחרים גדולים. והקטנים, שלמו גילדא שניה או שלישית. סוחר בעל גילדא ראשונה היה נכבד מאד לא לבד בעיני העם, אך גם בעיני הממשלה, ולו היו גם זכיות מיוחדות רבות. כי יכלו לקנות שדות וחצרות, ולא נקל היה להביאם לבית משפט הממשלה, וכאלה עוד רבות, אשר לא כל בן אדם רמה זכה להן. מפני גילדא ראשונה חתו כל התקיפים וראשי הקהל, ודברו היה כמשפט מושל, ואיש לא העיז להתחרות בו. היו אמנם איזה יחידי סגולה בעלי זכיות יותר גדולים מהם. והמה אלה אשר שלמו מחיר גילדא ראשונה שלשים שנה בפעם אחת וישיגו תואר “אזרח נכבד” או גם “אזרח נכבד לדורותיו” (פאטאמסטוועני גראזדאנין. או “פאטאמסטוועני פאטשאטני גראזדאנין”). אבל זה היה חזון יקר גם בערים הגדולות. ולא לבד סוחרים עשירים זכו לתואר נכבד זה, אך גם מלומדים או אלה אשר עשו רב טוב להממשלה. ואלה בעלי הגילדא אשר להם היה הרשיון לבוא לפנים רוסיא, היו הראשונים אשר הובילו סחורות מאסקווא לערי ליטא וזאמוט, והם המה אשר זרעו זרע השכלת רוסיא, אשר לא שמענו ולא ראינו סביבות גבולות פרייסען, ואיש לא שמע שפת רוסיא, וגם רוסים לא ישבו בינינו. וההשכלה הדלה אשר שררה בינינו היתה כלה השכלת אשכנז הקרובה אלינו, והשכלת רוסיא הרחוקה מאתנו, היתה רחוקה גם מהרוסים עצמם.

פשיטת הרגל לנושים טרם היה עוד למנהג “בעלי בתים נכבדים”. ואם קרה לפעמים רחוקות כי אבד איזה סוחר את כספו בענין רע, ידעו כלם כי לא במעל עשה זאת, והאיש אשר קרה לו אסון כזה, תמיד התאמץ לשלם לנושיו מעט מעט, או מכר את ביתו וכל אשר לו, לבל יחלל שמו ולא יאמרו עליו כי בלע חיל זרים, ואם היה האיש בעל בעמיו, התאמצו קרוביו ורעיו לתמכו ולהושיבו על כנו כי ישוב למצבו בעולם המסחר. ובהיותי נער תארתי לי בדמיוני, כי באופן זה חיו אבותינו בשבתם על אדמתם לפנים. והדמיון הזה השאיר רושם עמוק בלבי, עד כי בבואי לארץ הקדושה, תמיד חפשתי למצוא זכר לחיי ישרים כאלה, ולפעמים מצאתי זאת בין החרדים בערים הקטנות ובאיזה מושבות האכרים אשר לא נתברכו עוד בהשכלת איירופא.

כל תושבי הערים הקטנות, כרבם חיו כבני משפּחה אחת, ואיש איש מהם ידע כל הליכות בית רעיו, עד כי לא היו כל סודות בניהם, לכל משתה ושמחה בבית איש באו כל גרי העיר. ואם אסון קרה לאחד, באו כלם לנחמו, וכל אחד היה נכון להושיט לו יד עזרה. גזרה כי באה מאת הממשלה – וכזאת קרה כמה פעמים בשנה – אז נוסדו כלם יחדו. כלם התאספו לבית הכנסת להתיעץ מה לעשות לבטל את הגזרה, ובכל חפץ לב נתנו כלם כסף כפורים כפי מסת ידם, ואי אחדות יתכן היה למצוא רק בין אנשים יחידים, אבל לא בענין הנוגע לכל העם, ולא שוא יתאוננו זקני העם בימינו על הדור החדש אשר לא ידע את אבותיו, ובענין זה היו “הימים הטובים לפנים” ימים טובים באמת.

קטן ודל היה המסחר בכלל כנפות האל, מאין חפי אניות, מאין מסלות ברזל ובאין בתי חרשת מעשה. מסלות אבן אמנם החלו לסול ממיטוי דרך יאנישאק, שאוועל, סקאדוויל עד גבול פרייסען דרך טויראגען, מסלת אבן לא סללו עוד אף לקאוונא בירת הפלך. וגם יבול אדמת פלך קאוונא הוא דל ורזה בכלל, ולרגלי הגזרות וההגבלות מצד הממשלה, מצאו יהודים מכשולים אין מספר על כל מדרך כף רגל, ולא יפלא אפוא אם העניות ישבה לכסא בכל נאות יעקב, ובהיות רעב בארץ – את אשר קרה לא לעתים רחוקות –, היו היהודים הקרבנות הראשונים, ולולא איסור הממשלה אשר אסרה על היהודים לצאת את הארץ, כי אז היו נכונים ללכת אל אשר ישאום הרוח. ועוד בשנת תרי"ז בקשו עשרת אלפים יהודי פולים מאת יהודי אשכנז להשתדל בעדם לפני הקיסר החדש אלכסנדר השני כי יתנם לעזוב את הארץ, ויהודי אשכנז אמנם השתדלו אבל לא הצליחו.

בשתים שלש שנות ממשלת אלכסנדר השני אחרי מות אביו, לא נראה כמעט כל אות לטובת היהודים, אף כי פעם אחת השמיע בפה מלא כי משפט אחד יהיה לכל בני הדתות השונות. אבל בסתר ידעו כלם את החק הישן “מלבד היהודים” ורק בראשית שנות הששים, אז ראינו איזה אותות לטובה. וגם אלה באיפת רזון. ורק התקוה החיתה רוח העם, כי בעוד מעט ותהיה הרוחה, וביחוד, יען איזה כתבי עתים רוסים החלו לדבר טוב על ישראל, את אשר לא שמענו מעולם עד העת ההיא.

---

חיי היהודים הפּנימים

מאת

אפרים דינרד

אם יחליט איש כי הימים הראשונים היו טובים מאלה היום, יצדק בלי כל ספק. ואם יבוא רעהו ויראה באותות נאמנים, כי טוב לנו עתה מאז, יצדק גם הוא, ואם יבוא איש אשר לו עין לראות ויגיד לנו כי לא צדקו גם שניהם, יצדק גם הוא. כי אמנם רוב בני האדם יביטו על סביבותם דרך האשנב, בשבתם בבית פנימה. וממצב חיי עצמם ישפטו על חיי אחרים, ועל פי רוב רק על שכניהם וקרוביהם. והדבר תלוי בהלך רוחם וכח בינתם. יש אשר מקרה פתאם יחרידם וידיהם תרפינה, ואז יחזו לנו רק רע כל הימים, ויש אשר מקרה טוב ידשן נפשם, וכרגע יראו עדן גן אלהים שטוח לרגלם, וינבאו לנו עתידות וחלומות כי בעוד מעט ויבוא לציון גואל. ורק האיש אשר ראה והתבונן על כל המקרים הטובים והרעים, ואחרי עבור שנים רבות יוכל לשפוט משרים.

אם נביט על חיי היהודים לפני שנים שלשה דורות ומצבם החמרי, אז אין כל סבה לקנא בהם. ואם כי גם העמים אשר ישבו ביניהם לא התענגו על רוב טובה, אך למצער לא ישבו אל עקרבים כאחנו האמללים. הצרות והתלאות אשר סבלנו מידי הצורר ניקאלי הראשון וגזרותיו חדשים לבקרים, הן כבר נודעו למדי, ואף הדור השני אשר לא ראה בעיניו את כל המעשים, הנה שמעו די והותר מפי אבותיהם, די גם לשלשים ורבעים. כי מלבד הגזרות אשר באו ישר מעיר הבירה או מעיר הפלך, הנה חרדו היהודים בערים הקטנות לרגעים בבוא גם פקיד קטן, או רק שוטר. וברגע אשר השמיע את המלה הנוראה “זאקאן” או “פריקאזאני” (חק או פקודה) כבר ידעו היהודים והרגישו כי שאול פתוח לרגלם, ומה גם אם דבר אליהם רוסית, שפה אשר הבינו רק איזה מלים ממנה. שפה אשר צלצלה באזני העם כקול מלך בלהות, והתקוה האחת היתה, כי ישחדוהו בכסף ובדי יין שרף לשכרה. השוטר או הפקיד הלך לו, ולא עברו ימים רבים ויבוא אחר במקומו, וכעלוקה מצץ דם חלליו עוד הפעם ועוד הפעם, וטרם כלו לסתום שטף גזרה אחת, והנה חדשה, ישר מפעטערבורג או מקאוונא, אף כי באמת לשה ונאפה בבית האוריאדניק. בעת אשר עלה רצון מלפניו לקחת כסף “הזידים”. האוריאדניק בא תמיד רוכב על סוס, ובידעו את הסטאראסטי (זקן העדה) ויסר אליו, והסטאראסטי שלח כרגע לקרוא את נכבדי הקהלה להתיעץ למצוא לכסף מוצא, ובין כה כבר הכינו משתה שמנים ורוב יין דגן בעד האורח הנורא. השפה אשר דברו אליו היתה פולאנית. שפה נוצרה מבטן להיות שפת חנפים, אך לפעמים דברו גם ליטאית (זמודיש) ובהיותו שותה שכור, אז החל המסחר ביניהם על דבר השוחד, ואחרי אשר נתנו לו מנה יפה, והאורח קם וילך לדרכו, ששו ראשי הקהל כי הצליח להם להגאל לזמן קצר מכף העריץ, אך לפעמים קרה, בהיות האדון שותה שכור, יצא החוצה ויקרא בקול גדול. הוי זידי! הורגי משיחנו! אל יסיתכם לבכם להאמין, כי כבר עשיתי שלום לכם. עוד תראו את ידי! ככלבים אשמידכם מתחת שמי ד', ועוד דרשות כאלה, והעם, עניי הצאן, התחבאו בבתיהם, מפחד צורר שכור אחד, ואיש לא נועז להתיצב נגדו, מדעתם כי נקל לנפש שפלה כזאת לבדוא עלילות נוראות ולהביא שואה על כל העדה, והפקידים הגבוהים יקבלו עדותו אף אם ידעו כי כל דבריו שקר וכזב, אפס הפחד גדל שבעים ושבעה כאשר נודע לראשי הקהל כי שר הפלך או פקיד אחר מעיר הפלך יעבור דרך העיר הקטנה, אז היתה כל העיר כמרקחה, ראשית דבר החלו לסיד בסיד את כל בתיהם מבחוץ, נקו את הרחובות, ולא היה קץ לכל ההכנות אשר הכינו לכבודו, כל תושביה לבשו בגדי שבת ויצאו מחוץ לעיר לקבל את פניו, והרב וראשי הקהל בראשם נושאים ספר תורה ולחם ומלח. ומאושרים היו אם שמעו מפי השר איזה מלות להודות להם בעד הכבוד הגדול, וסוף הכבוד היה, כי לפעמים לא רחוקות גמל להם השר באיזה גזרה חדשה אחרי שובו לביתו.

מלבד התלאות אשר סבלו מידי הממשלה בדרך ישרה, הנה סבלו צרות רבות מידי אחיהם אשר היו למטה זעם בידי הממשלה, אשר נתנה על ראשי הקהל משרות קטנות להיות נוגשים, למוץ דם אחיהם האביונים למען מלא הוות נפש פקידי הממשלה. ואם נוסיף עוד לכל אלה חוסר כל מקורי מחיה. הבתים והמעונות אשר כרבם היו ראוים לרפתי בקר יותר מלמשכן בני אדם. בית או חדר מרוצף בקרשים נמצא רק אחד או שנים בכל עיר קטנה. לעניי העם לא היה רק חדר אחד, והוא היה גם חדר הבשול, האוכל והמשכב. נרות סטעארין למאור עוד לא ידעו. ובכל עיר קטנה היה איש אחד עושה נרות חלב אשר מכר לכל החפץ לקנות, ואף כי קטן היה מחירם, בכל זאת קשה היה לרבים לשאת גם את ההוצאה הקטנה הזאת, וישתמשו בפסי עץ דקים ארוכים מארבע עד שש רגל, אשר עשו בעצמם מעצי השרפה. כי ממציאות גחלי אבן לא ידעו עוד. פסת עץ דק כזה, תחבו בקיר או בקרן התנור ויציתו בו אש, ובכל שנים שלשה רגעים נאלצו להצית פס אחר. העשן מלא את החדר אם העץ לא היה יבש מאד. מים נחוץ היה לכל איש להביא מן הבאר או הנחל, ואלה אשר השיגה ידם שלמו לחוטבי עצים, ולשואבי מים, אשר הביאו לבית כל אחד. ושנים שלשה איש מצאו לחמם מהעבודה הקשה לשאת שני הין מים לבית כל איש. בכל בית עני היה תנור גדול, אשר היה למטה לכל בני הבית, ביחוד בחורף, למען יחם להם. בשר לא בא אל פי איש כל ימי השבוע, ולוא גם חפץ איש להוציא כסף לקנות בשר, הן לא מצא לקנות, כי מלבד לשבת לא שחטו כל בהמה כל ימי השבוע, והאיש המאושר אשר היה לו פרה ורפת, נחשב “לבעל בית” בינוני. ויהי לו די חלב לבני ביתו, והנשאר מכר לשכניו העניים. אבל רבים היו אשר לא השיגה ידם לקנות חלב, אשר חשבו למין מותרות, לוקסוס, ראוי רק לעשירים אשר עשו עושר בלי עמל, ומהם אשר זכו לקנות עז, חשבו להם גם זאת לאושר. ורק לשבת ומועד קנו להם כלם רבע או חצי ליטרא בשר. דגים יתכן היה להשיג רק בערים הגדולות, או באיזה מקומות על יד חף איזה נהר, אבל ברוב הערים הקטנות, יש אשר לא טעמו טעם דגים ימים ושנים. מאכל כללי לכל העם היה, לחם דגן שחור אשר הרוב מהם אפו איש איש בתנורו, למען יהיה להם הלחם בזול, תחת לקנות מן האופה. תפוחי אדמה וגרש שעורים מבושלים במים, ולפעמים גם מעט חלב. גרש שבלת שועל. נזיד עדשים מעורב בפיח פלפל להטיב טעמו. אורז היה גרעין יקר אשר רק עשירים זכו להביאו לבתיהם, דג מלוח היה מאכל מפורסם בכל הארץ, וכעשיר כרש אכלוהו מראשית השנה עד אחריתה, כי מחירו היה מצער. הרבנים והמהדרים החרדים נהגו לקדש על היין אשר עשו בעצמם. כד מים ומלוא הקומץ צימוקים, והנה יין. ואני שמעתי פעם אחת מפי מורי הרב ר' יעקב אליעזר, כי נתעורר ספק בלבו אם מותר לברך עליו “בורא פרי הגפן”, ואולי יותר נכון לברך ברכת “שהכל” יען לא ידע אל נכון אם הצמוקים המה מין גפן או פרי אחר. והיין עצמו הלא הוא רק מים אשר נחו על יבשת הצמוקים.

פרנסת העם היתה בתי מרזח בעד האכרים הבאים אל השוק ביום הראשון. רוכלים אשר סחרו בכפרים, תבואות וכל מיני מכלת. צמר, פשתן, עורות ובהמות, העניים קנו בכספם הדל מן האכרים, ואלה אשר די כסף בידם קנו מיד האצילים הפולאנים במחיר אלפים או רבבות, ואת סחורתם שלחו לפרייסען. חנויות קטנות ודלות אמנם לא חסרו. אבל סחורות נכבדות נחוץ היה תמיד לקנות בבירת המחוז (אויעזד). גם בתי מרקחת לא היו בערים הקטנות, אחרי אשר גם רופאים אשר כלו חק למודם באיזה אוניווערזיטאט היו יקרי המציאות, ורק החובש (פעלדשער) היה הרופא, ולא לבד בערים הקטנות, אבל גם בערים הגדולות היה החובש רופא הבית התמידי, ורק לפעמים אם קרה מחלה כבדה בבית עשיר, אז הביאו את “הדאקטאר” אשר לא רבים האמינו בו, ראשית, יען לא כלם הבינו את דבריו אל נכון, אם דבר רוסית, פולאנית או אשכנזית, ואם גם ידע את הזארגאן הקדוש, אבל הן לא ישפיל כבוד הדאקטאר לדבר “קוידער וועלש” (שפת עלגים), ועוד זאת כי להדאקטאר נחוץ לשלם פי חמשה מאשר ישלמו להחובש, ואם בא הדאקטאר פעמים ושלש, והחולה לא קם מחליו, או הלך למנוחות לחיות “בצרור החיים” בלי רשיון הדאקטאר, אז רפתה אמונת העם ותמס כהמוס דונג, או כשלג באביב, ויקללו ברופאים ורפואותיהם, ויש אשר היה בידם די כסף הוליכו את חוליהם לגינשפעריק (קאניגסבערג) אשר שמעו כי שם יש אוניווערזיטאט ורופאים מהללים אשר ספרו עליהם נפלאות, פראפעסארים אשר לא יפחדו לאחוז בצואר מלאך המות ולהכות חרבו מידו, ואם שם, באשכנז מת החולה, אז נוכחו כלם כי מת באמת, לא באשמת הרופאים.

סחר עצי בנין היה למטה לחם לרבים מהיהודים. חוטבי עצים ביערות היו גם יהודים גם אכרים ופועלים נוצרים. והיהודים הוליכו את העצים ברפסודות על פני הנהר ניעמאן לחפי אשכנז. היהודים קנו את עצי היער מיד האדונים הפולאנים בתנאים ידועים, והאדונים היו שבעי רצון, יען לא מצאו קונים אחרים מבין אחיהם, אשר מעולם לא נגואלו כפיהם הנקיות במסחר בזוי ושפל, מלבד אשר לא צלחו למסחר וכל מלאכה כהיהודי. יתר העם אשר לא שלחו במסחר ידיהם ולא ידעו כל מלאכה היו חייהם תלואים באויר ובאויר מצאו לחם עצבים, ולא יען כי היו עצלים, רק יען, הארץ היא עניה, בלי חרשת מעשה, וכל המון המעצורים והמכשולים אשר הניחה הממשלה על דרכם. המלמדות היתה למשען לחם לרבים, לא יען כי אהבו את המלאכה ההיא, רק מאין עבודה אחרת. המלמדים קנאו אף בחוטבי עצים ושואבי מים. אחרי אשר עבודתם היתה כבדה ורעה מכל המלאכות האחרות, וגם כבוד גדול לא נחלו מאת העם. מלבד המלמדים הגדולים אשר מהם היו באמת מופלגי תורה, ויקבלו גם “שכר למוד” יותר גדול. ביחוד “מלמדי גמרא” ותלמידיהם היו בני העשירים, או נערים בעלי כשרונות מיוחדים, אבל מספרם לא רב היה.

הנה כי כן מהשקפת החיים החמרים, אמנם היו הימים ההם רעים לישראל, ובלב בטוח נוכל להתפלל כי הימים ההם לא ישובו עוד. אפס אם נתבונן על חייהם הרוחנים, אשר במדה ידועה הביאו גם ענג חמרי לחלק קטן מן העם, אז יש לנו מה לקנא בהם. כי אמנם הימים הראשונים היו טובים מאלה.

במסחר כמו במלאכה תמיד פגשנו את האח, היהודי, בערים הקטנות היו כלם כמו בני משפחה אחת, ויעזרו ויתמכו איש את רעהו, ואם פרץ לפעמים איזה ריב על דבר רב או שו"ב, היה זה מקרה עובר. והשלום היה תמיד שלום אמת, שלום יהודים, על פי יהודים, יען המתוכים היו הרבנים, ואיש לא חשד את הרב כי יטה משפט, כי אמנם גם העמים ידעו וכבדו את הרבנים בעד ישרת לבם, ולא לפעמים רחוקות קרה, כי הנוצרי אשר היה לו ריב עם יהודי הלך להשפט לפני הרב, יען האמין בצדקתו הרבה יותר מבצדקת שופטי הממשלה. ופסק הרב על פי התורה, היה איתן, ואיש לא נועז לחשוב עליו תועה כי עות משפט. ולפעמים, בריב גדול, הביאו שלשה רבנים משלש ערים שונות ופסקם היה מוצק כברזל. ואם נסה איש ללכת לדרוש משפט מאת שופטי הממשלה – אשר בכלל לא היו כאלה בערים הקטנות, אז הביטו אחרי איש כזה בעיני בוז, כעל אפקורס, או חצי משומד, כעל איש אשר ידע בנפשו כי לא יצדק על פי דיני ישראל, ועל כן הלך לבקש משפט בין הגוים אשר אין אלהים כל מזמותם, וספר חקי רוסיא, הן לא הצטיין באמת במשפטיו הישרים.

כל תנאי שותפות ומסחר בין איש לרעהו נעשו בבית הרב על פי דין ישראל, ולעורכי דין לא היה כל זכר, ולא כל חפץ, אחרי אשר הרבנים עצמם חקרו את בעלי הריב ואת העדים. ואם חייבו שבועה לאחד מבעלי הדין, רחוק היה למצוא, ואולי לא נמצא כלל האיש אשר יבוא באלה ובשבועה, אף אם ידע כי הצדק עמו. שבועת אלהים היתה קדושה באופן נפלא אשר לא נועזו לנגוע בה, לוא גם ידעו כי יאבדו את כל הונם. והיו מקרים אשר הצד השני לא נתן למתנגדו בעל ריבו להשבע, מפחד פן ישבע איש יהודי לשוא, כי על כן היתה השבועה חזון יקר בין בעלי ריב יהודים.

ביום צרה ותוכחה, כביום מועד משתה ושמחה, ראינו את הרוח היהודי בכל הדרו. האחדות היתה לא אחדות שכורי יין המאמינים באליל זה או אחר, רק אחדות תמימה וטהורה בין בני משפחה אחת. אחדות מאמינים תמימים בתורה אחת ואלהים אחד, אחים בני אב אחד, ואף בהיותנו נערים צעירים כבר הרגשנו חדות אלהים בבואנו ובצאתנו מבית הכנסת, ותמיד הרגשנו כי כל ההמון המתפללים כלם אחים המה לנו, ומה שמח לבנו בצאתנו בערב יום השבת ברחוב היהודים, בראותנו נרות מאירים בכל בתי בני ישראל, ובאיזה בתים גם מנורות כסף בעלות חמשה, ששה או שבעה קנים עם כפתוריהם ופרחיהם מפיצות אור קודש על כל החדר שנשקף על פני הרחוב, ובעל הבית לבוש בגדי שבת, ונות ביתו, בת ישראל, בת ציון, תמה, צנועה וטובת לב ובניה הנחמדים יושבים בכבוד וענוה, ולא יעיזו לחלל את קדושת השלחן במשובת נערים כמנהג הדור החדש. האב מזמר זמירות שבת, והבנים יענו אחריו, ומעיני “עקרת הבית” נשקפה שמחת לבה, בתקותה כי בניה יהיו למודי ד‘, ואולי גם רבנים יושבים על מדין, מי יוכל לערוך את חדות לבה הטהור. ועוד יותר אם זכתה עוד כי אורח הגון יאכל על שלחנה. ומעולם לא עלה על לבה כי תעשה חסד עם העני הזר, אשר באמת איננו זר לה, יען איש יהודי הוא, אחיה הוא, ומה גם אם הוא יודע תורה וידבר עם אלוף נעורה בדברי תורה, והבנים יטו אזן לשמוע, אבל יחרישו בדומיה קדושה, מי ישוה לה ברגע ההוא? האם תחליף את הרגעים הקדושים האלה בכסף או חמדת בשרים? וביום השבת אחרי ארוחת הצהרים, מי לא התענג בלכתו לשוח ברחוב בין המון אחיו, או בקיץ מחוץ לעיר ביער, אצל הנחל, בין שדות זרועים, ורוח קל יניע את השבלים המלאות, המתנועות כאנשי צבא בפקודת שר הצבא, שם נראה המלמד, ותלמידיו יסבוהו מכל עבריו לשמוע ממנו איזה חידודי תורה או “פשטל”, התול נחמד אשר ישמח את לבם הרך והרענן אשר לא נכתם עוד בכל עונות בני אדם המשחרים לטרף. עוד לא טעמו טעם חטא, ולא יבינו עוד כל ענג אחר מלבד הענג להיות יהודי כשר וישר. לב מי לא רחב בעברו לפני בית המדרש אשר בו למדו “הפרושים” בהתמדה נפלאה עשרים שעות ביום מבלי להפסיק רגע, מלבד הרגעים המעטים לאכול את פתבגם הדל. וינוחו רק שתים שלש שעות בלילה על ספסל העץ מבלי חלוץ בגדיהם, והוגים בתורה בלי הרף, אף כי כבר נסמכו לרבנות, וימאנו להחליף את תורתם בכסף להשיג איזה משרת רבנות. ומהם רבים אשר עזבו את נשיהם וטפם בביתם, או בבית חותנם, והאשה הצעירה לא לבד כי לא התאוננה על בעל נעוריה כי עזבה, אבל חזקה עוד את לבו כי יוסיף חיל בלמודו למען יהיה לכבוד בבית ישראל. פה ושם הננו רואים נשים מביאות אוכל, מרק ובשר בקלחת מכוסה במפה להשביע נפש הפרושים, אשר כל מאכלם הוא לחם יבש ודג מלוח כל השבוע, והאשה טובת הלב תשמח במעשיה כי זכתה לרות נפש תלמיד חכם, ומה עלץ לב האיש אשר הצליח כי אחד הפרושים יאכל על שלחנו ביום השבת, ובכבוד גדול עמדו הוא ואשתו לשרת את האורח היקר, יען רבים היו בין הפרושים אשר בכל הון לא עזבו את בית המדרש ללכת לאכול בבית איש, יהיה מי שיהיה, לבל יבטלו מדברי תורה שעה אחת. ומבתי נכבדי העם הביאו להם אוכיל גם ביום השבת, ומי יוכל לספר משוש לב האשה הצעירה בשוב אישה הפרוש מלא תורה כרמון אחרי עבור איזה שנים אשר לא ראתה את אלוף נעוריה, ולבה שמח בגאון ד’ בראותה רב העיר ונכבדיה באים אל ביתה לברך את בעלה הגדול בתורה אשר בו יתברכו אלהים ואנשים.

ואתם סופרים צעירים נקל לכם למלאות שחוק פיכם על אולת הדור הישן, יען מעולם לא ידעתם עונג אחר מלבד מושב לצים לדבר מהתלות, בבתי קאפפע, או בסוד נערות בתולות חכלילות עינים כחולות בפוך, ומדברים חונף על פי רוח העת החדשה, כחק לאצילים יחפים, ואנחנו בשם אבותינו הישרים נתפאר, כי לא ידעו תענוגות הבל כמכם. ויהיו טובים.

מי האיש אשר לא ראה כבוד התורה ותמימות תומכיה בכל לב, ואף גם בחרף נפשו לא יוכל להבין רוח הדורות לפנים. כי איך יבין באמת, איש החי לפי רוח העת החדשה, אשר עליו לרדוף להשיג די כסף למען תמצא ידו לבוא בסוד רוזנים למלא חפץ אשתו להתראות בין אנשים כגברת, לגור בהיכלי ענג. לצאת במרכבה רתומה לחשמל. לשכון בקיץ במעון נחמד על שפת הים או במרום הררי עד ביער עצי ברוש, תחת אשר מעולם לא טעם טעם ענג רוחני מלבד שחוק הקלפים.

---

השדכן, הבדחן והחזן.

מאת

אפרים דינרד

בין הפרנסות הדלות והרזות אשר היו לישראל בתחום המושב ברוסיא, היו השדכנות והבדחנות אשר לא נתנו די לחם לעובדיהם רק פעמים אחדות בשנה, במשתה כל חתונה. וגם זאת רק בעד השדכן או הבדחן עצמו, ולבני ביתם הביאו רק מנות פתותי תופינים ואיזה פרי עץ. אבל לא לחם לשובע.

מסד השדכנות נבנה על יסוד חזק ונאמן, הצניעות וטהרת המשפחה. יסוד מתנועע ומט לנפול בימי אורה היום, – ההפקרות אשר יכנוה היום בשם “אור” – ישחקו נא הנערים, גבורי ציד לצוד נפשות עלמות קלות דעת, ישחקו נא על אולת הוריהם אשר לא ידעו טעם “מים גנובים” וישברו את צמאונם מבאר מים חיים, מים טהורים ממעין טהור.

הצניעות יסדה את השדכנות. ולולא השדכנים הלא יכלו בנות ישראל לשבת עד אשר הלבינו שערותיהן, ומי יודע הדרך הלכו בה הבחורים בלי שדכנים. בחורים ובתולות לא הלכו יחד לבתי משחק. בתי ספר למחולות טרם היו בישראל, “ולחכמת הרגלים” טרם הוכן כסא פּראפעססארים בימים ההם חפרה הלבנה להביט בפני הנאהבים והנעימים המתחבאים בצל חרש מצל, בדעתה כי לא תמצא בפני מי להביט.

הבחורים והבתולות ידעו כי הוריהם ידאגו להם, ויאמינו כי ההורים יבקשו טובתם, ואם קרה לפעמים כי “המיוחסים” מאנו להתחתן בבן בוז משפּחות, הן הסכימו לזה גם הצעירים עצמם, והנסיון הוכיח כי הצליחו חיי המשפחה אז יותר מעתה.

השדכנות לא נוסדה על יסוד חקים קבועים, והשדכנים לא יסדו להם “צעך” (יוניאָן) מיוחד. וכל איש אשר בחר לעשות את השדכנות למשען לחמו, עשה זאת ברצון חפשי, צעירי ימים לא חשו מעולם לפרנסה זאת, ועל פי רוב היו מלמדים אשר מאסו במלאכתם הקשה, ובדעתם המון רב מהורי הבנים פנים אל פנים, חשבו כי יקל להם הדבר. היו אמנם ביניהם גם אנשים נכבדים ידועים בערים רבות, ובהם יודעי תורה אשר עשו להם שם “שדכן עולמי”, אלה לא העיזו לבוא לבית נדיבים ולספר כזבים כהמון שדכנים פשוטים. וגם נתקבלו בכבוד בכל מקום בואם. בידם היו ספרים שלמים, ובהם רשומים שמות נכבדי עם בכל עיר ועיר. מעשיהם, מסחרם ויחוס אבותיהם, וסך הנדה אשר הבטיחו, ובאיזה מין שדוך יבחרו, והאיש אשר שלח את השדכן ללכת בשמו לאיזה עיר, שלם הוצאות דרכו, ומהם היו שדכנים כאלה אשר הרויחו כסף רב. אך בפי המון העם היה שם “שדכן” שם נרדף עם מכזב ומשקר, כי אמנם לא יכלו לעשות אחרת בבואם לבית איש זר להציע לפניו איזה שדוך, ובלי גוזמאות הן לא יכלו למצוא אזנים קשובות, ובין כה וכה, הוריד צד אחד את המחיר, והשני הוסיף מעט עד אשר סוף סוף נשתוו ביניהם. אפס בלי שדכן לא הבין איש יהודי איך יתכן להביא בחור ובתולה תחת החפה. אך לא כן היה גורל הבדחן. כי בעוד אשר השדכן היה הלחם אשר בלעדו לא יחיה האדם, הנה היה הבדחן רק מין נופת, מותר, ובכל זאת לא חסר הבדחן אף בחתונות עניים, אשר גם קרוביהם ומיודעיהם חפצו להתענג מעט. ויד המנגנים אשר לא רב היה כחם בחכמת הזמרה לא יכלה לגרש את התוגה אשר שררה תמיד כמעט בחתונות כאלה, ותהי זאת שמחתם, בעלות הבדחן על השלחן או הכסא וישר את שיריו, פעם שירי תוגה, פעם שירי שמחה, מהתלות, בקרת ועקיצות, ובזאת אמנם הצטיינו רבים. אבל הבדחנות בכלל לא היתה לפרנסה מיוחדה, רק לשנים שלשה איש אשר עשו להם שם בארץ, עד כי לחתונות עשירים נקראו לבוא מקאוונא, ווילנא או מינסק. וגם היו בדחנים אשר לא דרשו כסף מחיר חכמתם, וילכו לשמח לב החתן והכלה רק לשם מצוה, ולא נקראו בשם “בדחן”, שם אשר לא חלק כבוד רב לבעליו. ובחתונות רבנים לא נתנו מקום לבדחנים, מפחד עון “מושב לצים”. ותחת זה, עשו להם לחק, כי בכל עת המשתה השתעשעו בשיחות חולין של ת“ח, ובפלפולים נלוזים ומהתלות מעורבות ומסובכות לושות באגדות חז”ל ויתלון בשערות מאמרים שאין להם כל קשר וחבור, וזאת הבינו רק יודעי תורה.

שונה משני אלה היה מצב “החזן” בכל קהלה. ראשית דבר שאלו אם החזן הוא יודע פירוש המלות וירא אלהים. כי איך יתכן להעמיד לפני ארון אלהים איש אשר לא יבין מה שיתפלל, ואם איננו ירא אלהים, איך יוכל לעמוד להתחנן בעד עמו לפני אדון כל הארץ. והבית הקדוש הן לא במת משחק הוא. דרשו אמנם מהחזן כי יהיה נעים זמירות. אף התפארו לפעמים כי החזן יודע גם פרק בתוי הנגינה. ובערים הגדולות, אם מצאו להם חזן כלבבם לא החליפוהו באחר, ומצבו היה איתן, ומעולם לא הלך לתור לו עיר אחרת. ולחזנים מפורסמים בארץ, הנחה עשו לו בני עדתו ללכת להתפלל בערים אחרות איזה שבתות בשנה. ובימי היו אז מפורסמים בכל ארץ רוסיא, החזן ר' ישראל פיינזינגער הנודע בשם ישראל סקודער (מת בשנת תר"ז בראסיין ולא ידעתיו) ואחריו ר' לייביל סטויבצער, (בראסיין). ירוחם הקטן, בצלאל מאדעססא, ר' סענדער מינסקער, שלמה ווינטרוי בקעניגסבערג. וגם שמענו שמע הפראפעססאר ר' שלמה זולצער. רוב העם אהבו את הזמרה העברית אשר השמיעה הד אנחת עם עשוק ורצוץ משפט. בטעם זמירות הערביים בארץ הקדם, ומנגינות הימים הנוראים חדרו באזני העם, עד כי בכל עת מצוא דרשו מהחזנים אשר באו לעמוד למבחן, כי יזמר להם זמירות ר“ה ויוכ”פ. ורבים מהמון העם למדו לחקות את החזנים. וכן נשמעו תמיד שירי החזנים בין הפועלים היהודים, וביחוד בין החייטים בעת עבודתם. בערים הקטנות היו החזנים גם שוחטים, ומהם מופלגי תורה, ואחרי הרב והדין, היה החזן האופן השלישי במרכבת הקהלה. ולכל משתה ושמחה היה החזן בין ראשי הקרואים, והוא היה גם מסדר הקדושין, והרב היה מסדר קדושין רק לעתים רחוקות בחתונת אחד מראשי הקהל, אשר זכו לכבוד כזה.

החזן ככל משרתי הקהלה והרב בראשם, היו כלם עניים מרודים, וישתפקו בכבודם לבד, ובכל זאת קנאו בהם עשירי העם אשר בכל עשרם לא הצליחו להכבד על פני העם, והדבר הזה לבד אלצם לפתוח את ידם וכיסם למען ימצאו חן וכבוד גם המה.

---

הצדקה לפנים והיום.

מאת

אפרים דינרד

הכיס והנשמה, הלב והיד המה כלי מלאכה למעשה הצדקה אשר בלעדם לא תכון אף יום אחד. ואם תחסר אחת מאלה, אז תחדל מהיות צדקה ותהפך למכונה מקולקלה אשר חדלה מעשות מלאכתה, ורק גויתה הקשה ושמה ישארו בה.

רוב המלאכות והעבודות נעשו לפנים בידי פועלים, מלאכת יד. ולא לבד את ידיהם, אבל גם את נשמתם השקיעו במלאכתם. וכן היו גם מעשי הצדקה, מלאכת יד פשוטה, בלי פרחים וצעצועים, אבל מלאה נשמה, אשר השקיעו בה עובדיה.

מוסדי צדקה וחסד, בתבניתם היום, לא ראינו בעינינו אז. בתי חולים, בתי יתומים, בתי מושב זקנים, בתי ספר גבוהים ורמים, אף לא בתי כנסיות בנוים כהיכלי מלך, כי על כן לא ראינו משפחות עניות מושלכות החוצה עם כלי הבית והסחבות ביום סגריר, גשם או קר נורא. לא ראינו יתומים ואלמנות מתי רעב. הזקנים ישבו בבתי בניהם, או עבדו את עבודתם עד יומם האחרון ולא שמענו כי יתאוננו האבות הזקנים לפני שופטי הממשלה על בניהם הנאורים אשר לא יתנום לדרוך על סף ביתם, ולא יחושו אם יגועו ברעב. עניים לא מתו בלא עת, מאין “מטה” בעדם בבית החולים. סביבות בתי תפלה לא עמדו המונים המונים בחוץ מבלי יכלת לבוא פנימה באין פתקא (טיקעט או בּילעט) להוכיח, כי שלמו מחיר התפלה או לשמוע תוכחת “המגיד”. תחת בית ספר אחד היום, היו חמשים מלמדים באהלי דלים, גגותיהם תבן, וחדריהם מלאים כל טוב. זבובים, פרעושים וכל מיני רמש מצבעים שונים, בלי רצפת קרשים. המלמד האביון רעב ללחם, עצמותיו שפו, עיניו מפיצות יגון, אשתו סובבת בחצר ללקט איזה כפיסי עץ לחמם את החדר ולבשל מעט מים חמים במקום טהעע, הצאצאים מתגוללים בחוץ חצי ערומים, בלויי סחבות לבושם, מבקשים לחם, לוא גם יבש, והאם האמללה צועקת, רעבתנים! זוללים! הלא כבר אכלתם בבקר לחם גם צנון במלח, ומה אתן לכם עתה עוד הפעם. קחו נא, קרעו את בשרי לנתחים ואכלתם. הלילה ליל חורף, הרבי והתלמידים יושבים סביב השלחן ועורם נקפא מקר. נר חלב אחד יגיה מעט חשכת החדר. צפופים ישבו איש איש עטוף בשמלתו והוגים בתלמוד בהתמדה, וברגע ההוא ישכחו את הקר ואת סער השלג המתחולל בחוץ. ורק לפעמים נשמעה אנחה חרישית מלב הנער אשר עליו לשוב לבדו לביתו מרחק רב, ואין אחד מחבריו הולך לשלחו, ועליו לעבור לפני איזה בית נוצרי, וכלבו הגדול יתנפּל עליו תמיד, מאין דרך להנצל ממנו. ובכל זאת מחדרי אימה אלה יצאו רבנים, חכמים וסופרים ומספר גדול יודעי ספר, שלומי אמוני ישראל, ובשום אופן לא יוכל איש להראות אף על אחד כמו אלה אשר יצאו עד הנה מבתי ספר החדשים לא באיירופא ואמעריקא, ואף לא בארץ הקדושה. ואין כל תקוה למצוא כאלה גם בימים הבאים. בתי חולים לא היו אז רק בערים הגדולות בעד אנשי הצבא ומרחוק אמנם שמענו כי בווילנא יש בית חולים מיוחד לישראל, ויהי הדבר לפלא, כי גם שם בווילנא כנוהו בשם “הקדש”. בית אשר היה לחרפה בעמנו. בכל עיר קטנה או גדולה נמצא בית בשם זה אשר היה להם להכנסת אורחים ולבית חולים. הלך עני כי בא לעיר, ידע כי עליו לסור אל “ההקדש”, וכי נפל למשכב התגולל שמה. לפעמים היה הבית מלא עד אפס מקום מהמון העניים אשר הלכו קבוצות קבוצות מעיר לעיר. וכן הלכו לבקש נדבות – וביחוד ביום קבוע הלכו גם כן קבוצות, כל קבוצה לבדה. בבתי העשירים עמדה בעלת הבּית כל היום לחלק את הנדבות. ואחרי אשר מטבעות “גראָשען” או חצי גראשען לא יתכן היה להשיג בכמות רבה. ע"כ עשו גבאי הקהלה רקועי פחים מרובעים עם חותם אות אחד. חמשה או ששה במחיר כל גראָשען, והמנדבים קנו את אלה בראשונה מיד הגבאים. ואם כלו הפרוטות מכיסה, קנתה אצל העניים עצמם. בית ההקדש היה על פי רוב בקצה העיר או מחוצה, ואיש לא דאג כי יהיה נקי, ואיש לא ידע מכל הנעשה שמה, מלבד הסוכן אשר ישב בו תמיד, עני ככל העניים. אשר קבל את המשמרת חנם, רק במחיר החדר המיוחד אשר יעדו למענו, ולא לחנם היה הבית הזה לחרפה ולשנינה.

“הכנסת כלה” המצוה כלה היתה ביד הנשים הצנועות אשר עסקו במצוה זאת בכל לב ונפש. ואמנם הצליחו בזה יותר מהיושבי בשמים עצמו “כביכול”. ואם מצאו נערה בוגרת ראויה לברכה. פשטו הצנועות כילק על פני העיר לבקש למענה “זיווג טוב” ותמיד אנה אלהים לידן חתן. חסון כאלון, או גם גבן. עור או פסח. עצל או חסר דעת, ויקבלוהו בשתי ידים, ולשמחתן אין קץ, כי זכו להביא “לחופה ולמעשים טובים” זוג עניים כאלה. ואחת הזקנות היתה תמיד מין “אם זקנה” או אפוטרופסית לזוג אשר הביאה בברית.

בתי תלמוד תורה היו רק בערים הגדולות, ונוסד רק בעד בני עניים או יתומים אשר לא יכלו לשלם “שכר למוד”, וכל עני אשר דאג לבנו כי לא ישאר “עם הארץ” לא שלח את בנו לבית כזה אשר שמו היה לחרפה, יען חניכיו המה מלבד בני עניים, “נערים גסים ובורים”, ומי אב יודע רגשי כבוד ישלח את בנו לעשות ממנו בעל עגלה. תופר נעלים או חרש ברזל. והמלמדים נבחרו תמיד מאלה אשר לא הצליחו להציב להם מעמד בין “בעלי בתים” נכבדים, וכרבם היו באמת בורים, או חצי בורים. עבודתם אמנם היתה כבדה ללמד עם חמשים או גם שמונים נערים. אבל תחת זה לא היו תלואים בדעת בעלי הבתים ואבות התלמידים. ותחת אשר כל מלמד נכבד נאלץ לבוא בכל שבת ומועד לבחון את התלמידים בבית הוריהם ולחדור לעומק נפש בעל הבית, לדעת אם הפיק ממנו רצון. הנה היו מלמדי הת"ת פטורים מיסורים כאלה. ורק פעם או פעמים בשנה הכינו בעצמם את “הבחינות” ובחינות אלה לא הכבידו עליהם במאומה.

מלמדים נכבדים “בעלי פועל” למדו לתלמידיהם קרוא וכתוב עברית. ולפעמים גם קריאת שפת אשכנז, אף כי ידיעת המלמד עצמו היתה מר מדלי, אך בבתי הת“ת לא למדו מאומה כמעט, מלבד קרוא בספר התפלה. והנער אשר למד להתפלל, עזב את הת”ת, וילך ללמוד איזה מלאכה. וכמעט כל הפועלים ובעלי המלאכה היו רק בני העניים והיתומים.

בתי יתומים, בתי מושב זקנים, בתי חולים ליולדות לא היו עוד, ואם היו באיזה עיר גדולה כקאוונא או ווילנא, לא ידענו ולא שמענו מהם. ובכל עיר דאגו גבאי הקהלות בעד היתומים, אבל גורל הנערים האמללים אשר נשארו בלי אב או אם היה רע ומר, וכרבם נשארו בורים עד עולם. ובכל זאת היו יהודים תמימים עם אלהים ואנשים ולא סרו מדרך הטוב לרגלי בערותם. ולפעמים קרה כי אחד מאלה אשר הצליח לעלות למעלת “בעל הבית” שכר לו מלמד ללמוד עמו בלילה, אם מאהבת התורה או מחרפה להתחשב בין “עמי הארץ” חרפה נוראה מאד בימים ההם, אשר הפכוה עתה בדור האחרון כמעט לכבוד.

הצדקה לעניי ארץ ישראל נתנו כלם בלב ונפש, וגם בבית העני שבעניים נמצאה “קופת ר' מאיר בעל הנס”, או קופה אחרת, ובבוא “המשולח” מארץ הקדושה, היה אורח יקר, ולכבוד היה לאיש אשר זכה כי ישב בביתו ויאכל מפתו, ולאושר חשבו להם לשמוע מפיו “מעשיות” מארץ הקדושה, אשר ראה בעיניו את כותל המערבי, קברי האבות בחברון, והוא עצמו התפלל על קבר רחל, האם בישראל, ובעיניו ראה את האשל אשר נטע אברהם אבינו ומקות שרה אמנו, ובענג אין קץ בלעו כל מלה אשר שמעו מפי המשלח. וכתבי עתים להשליך עליהם שקוצים, טרם היו בארץ, והסופרים הנערים שכחו להולד בימים ההם.

מכס הבשר (קאראבקא) אשר נוסדה על פי הממשלה לשם צדקה, להחזקת הקהלה, שלמו כלם לא בחפץ לב. יען באמת נשאר הכסף ביד הממשלה, ורק לעתים רחוקות, ואחרי עמל רב הצליח לאיזה קהילה להשיג חלק קטן מכספה, ורוב הכסף עם הריוח נשאר בכיס הממשלה, או נתנה את הכסף לצרכי הנוצרים, והדבר הזה היה בעוכרי היהודים, כי לא יכלו לנהל את כל מוסדי הצדקה הקיימים, ומה גם ליסד בתי חסד חדשים. ולרגלי העוני הכללי לא יכלו בשום אופן לכלכל בתי חסד על חשבונם בלי עזרת כסף מכס הבשר, ולא באשמתם היו כל עניני הצדקה יגעים.

אגודות “גמילות חסד” נוסדו אף בערים קטנות, וכל עני השיג איזה הלואה על “משכון” ולבעלי בתים “יורדים” אשר נודעו לאנשים ישרים, נתנו הלואה גם בלי עבוט, ורבים מאלה, השיגו הלואות מאוהביהם ומיודעיהם, אם בתור גמילות חסד, או “בשטר עסקא”.

“חברא קדישא” היתה אגודה חזקה בסדרים נכונים לפי מצב העת. בכל עיר היה “בית עלמין” אחד כללי בעד כל העיר, כל חבריה לא לקחו שלומים מיד איש, ובערים הקטנות עבדו גם הקברנים אשר נקראו “שמשים” חנם, וכלם הלכו לעבודתם בחפץ לב בקר או בגשם שוטף, וכל ההוצאה היתה, בקבוק יין שרף להעוסקים בקבורת המת, אחרי אשר כלו את מלאכתם. ורק בערים הגדולות אשר שם מתים רבים שלמו “להמקברים”, וההוצאה להחזקת בית עלמין ולהקברן אשר ישב תמיד עם כל בני ביתו בבית חצר המות, שלמה קופת העדה, ומשפחת מת עשיר שלמה להקהלה לפי ערך עשרה. אבל העניים לא שלמו מאומה, והמה הלא היו הרבים.

רבים היו חברי “חברא קדישא” בערים הקטנות, יותר מבערים הגדולות אשר שם אגודות רבות ושונות, ונכבדי העם לא היו חברים לחברא קדישא אשר חבריה היו מדלת העם, תחת אשר בעיר קטנה מאין אגודה אחרת, נלוו אליה רוב תושביה.

מדר דר היה לחק, כי ט"ו כסלו היה חג לחברא קדישא, חג עברי באמת. קודם עלות השחר באו כל חבריה לבית הכנסת לאמר “סליחות” ויתפללו בלב תמים ורוח נשברה, ויצומו כל היום. צמו גם רבים אף כי לא היו חברים לאגודתם, כי איך יכל היהודי לאכול בראותו רעהו יענה בצום נפשו. ובערב באו כלם לבית הכנסת אל “הסעודה”. הוצאות הסעודה שלמו החברים איש איש מעשרים עד שלשים אגורות. מלבד אשר רבים נאלצו להביא איש איש כף מזלג ושכין לעצמו, מבלי יכלת להשיג כלי אוכל רבים במקום אחד, ובאין חנויות מיוחדות לסחר כלים, נשי החברים עבדו כל היום להכין את הסעודה וכלם באו לאכול ולשתות באין יוצא מן הכלל, ולרגלי השתיה בלילה ההוא, ואת אשר שתו המקברים בכל קבורת מת, היו לשחוק בעיני העם ויכנו אותם בשם “שכורים”, והתולים רבים נאמרו על חשבונם. וכבר נודע הפתגם הישן. על הכתוב “ראה הים וינוס” כי ראה ארונו של יוסף וינוס. כי בלי ספק סבבו שמשי חברא קדישא את הארון, והים פחד פן יגיחו אותו השמשים אל פיהם וינס מפניהם. אכן באמת רק התול היה. וכבר נודע כי החסידים יהתלו במתנגדים, כי כל מתנגד החפץ לשתות לשכרה בפורים או שמחת תורה, ישתה צנצנת מלאה חלב ויצא במחול. ובלי ספק לא שתה שמש בחברה קדישא במשך כל השנה, את אשר ישתה האורלאנדי במשך שנים שלשה ימים.

מנהג היה בכל הערים, כי שבת אחת קודם ט“ו בכסלו, היתה כלה קודש בעד החברא קדישא. והנהגת ביהכנ”ס ביום ההוא היתה בידה, המה חלקו את כל “העליות” רק לחבריהם. וכל הנדרים והנדבות להם היו, והגבאי התמידי לא התערב בכל ההנהגה ביום ההוא.

באיזה ערים הקטנות ראיתי ארון המתים עומד על “ספסל הטהרה” בבית הכנסת, הנשען על יד בית המדרש. הארון היה צבוע שחור, ועל פני כלו כתובים פסוקים מכתבי הקדש, באותיות לבנות, וגם מזמורים. ועל המכסה היה כתוב “אדם דואג על אבוד דמיו ואינו דואג על אבוד ימיו, דמיו אינם עוזרים וימיו אינם חוזרים”. אם העמידו את הארון בבית אלהים מאין להם בית מיוחד על אדמת חצר המות, או רק למען יזכרו באי בית הכנסת את יום המיתה, אינני יודע, ואולי יען מעטים היו המתפללים בבית הכנסת. ביחוד בחורף אשר הקר הנורא היה אדון הבית, ולא היה בו תנור לחמם כמו בבית המדרש. ובתפלת הערב לא האירו בו אור נר מפני עניותם. ואיש לא למד בבית הכנסת אף בקיץ, תחת אשר בית המדרש היה מואר תמיד, ותמיד למדו בו, ובית הכנסת לתפלה היה כמעט נעזב.

בערים יותר גדולות, היו אגודות בשם “לינת הצדק”. מטרת האגודה היתה לעזור לחולים מסוכנים, לשבת אצל החולה כל הלילה, ואם נחוץ היה, גם כל היום, ואם רבו החולים, שלמו לשמשי בתי הכנסיות או “סתם בטלנים” אשר לא חסרו בכל בית מדרש, ובמחיר קטן ישבו אצל החולים. והאגודה התאמצה לתמוך את החולה ברופאים ורפואות. ובמות האיש באו להתפלל במנין בבית האבל במשך חודש ימים, שלש פעמים ביום. ורק ביום השבת הלך האבל להתפלל בבית הכנסת. ובבואו אל הבית, קמו כלם נגדו ויענו “אלהים ינחמך”. ובכל עת התפלה הביטו עליו בעיני חמלה, כמו היה אח לכלם. ואחר התפלה נגשו אליו כל יודעיו ומכיריו לנחמו, וכל אחד ענה “שבת היא מלצעוק”. למען השכיח את יגונו.

אגודות “בקור חולים” היו לפי הנראה מסד עתיק ימים, וגם בכל הערים הקטנות לא חסרו אגודות כאלה, וכל חבריה היו מסורים אליה בלב ונפש, וביחוד שמו עיניהם בחולים עניים. יען אוהבי עשיר רבים גם בלעדם, חברי האגודה היו גם נשים, ולפעמים יותר מאנשים, ובעוד אשר האנשים באו רק לבקר את החולה ולנחמו, וללין עמו כל הלילה, ולקרוא לרופא, ועוד עבודות כאלה הנחוצות לחולה, הנה הביאו הנשים מכלת לבני הבית, נפת וממתקים בעד החולה, ויסעדוהו ברחמים כאמות או אחות מבטן. ומי שלא ראה עבודת נשים רחמניות אלה, אין לו כל מושג מתכונת לב בנות ציון בכל הדרן, ובמקרה מות, היו כרגע לתופרות להכין את “התכריכים”, ובכל יום באו לנחם את האבלים ולהביא להם מכל מאכל אשר יאכל, וחברי האגודה האנשים באו “למנין” שלש פעמים ביום בבית האבל, ויעזרו הרבה לנחום האבלים, בראותם כי רבים יקחו חבל במכאובם, ואם נשארה אלמנה בלי משען לחם, התאמצו ליסד למענה איזה חנות קטנה או ענין אחר לבל יחסר לחמה. יתומים בלי אב ואם רבים לוקחו לבתי בעלי הבתים לחנכם, וחשוכי בנים היו תמיד הראשונים לקבל איזה יתום או יתומה, ותיקר המצוה הזאת בעיני העם עד מאד.

(הכנסת אורחים) בתים קבועים מיוחדים להכנסת אורחים, לא היו בארץ, או אולי היו באיזה מקומות ואַני לא ידעתי, ולא ראיתים בכל הערים אשר הייתי בימי נעורי, ולפי הנראה השתפקו אחנו בימים ההם, כי המצוה הזאת אשר לא מצאה לה בית מיוחד בנוי מעץ ואבן, מצאה לה בית בלב כל איש יהודה. “אורח הגון” כי בא אל העיר ויסר אל “האכסניא” שלמו הוצאותיו לבעל המלון, אך על פי רוב חשבו להם זאת לחרפה, כי איזה רב, חזן או מגיד מפורסם ישב במלון כאיש זר, ונכבדי העיר כלם בקשו כי יסור אל ביתם, ובכבוד גדול לקחוהו עם חפציו ויובילוהו לבית הנכבד בהם. ועניים פשוטים סרו לבית המדרש, ולא נשארו שם רק עד הערב, אשר אז יבואו המתפללים. ואז בראותם את האורח לקחוהו לביתם. ועל פי רוב היתה זאת תעודת השמש לדאוג לאורחים כאלה, והשמש הלך לבית איש הנודע לו “למכניס אורח” ויודיעהו כי יש אורח בבית המדרש, והוא עצמו הביאו אל בּיתו. היו מכניסי אורחים כאלה אשר אמרו עליהם, כי ביתם הוא “ביתו של אברהם אבינו”, והאנשים האלה עשו זאת לא למען התפאר בנדבת לבם, אחרי אשר התואר “נדיב” אשר היה עתה “למלה”, טרם ידעו ברחוב היהודים, ואיש ישר וטוב לב לא חכה לשכר מצוה בעולם הזה, אם יפורסם שמו לנדיב, וסחר הנדיבות לא היה עוד עובר לסוחר בשוק הסוחרים, והטוב אשר עשה היהודי, היה שכרו מצד חובתו ליהדות, בדעתו כי מלא אחת ממצות התורה ובזה מצא ענג לנפשו. ועל כן רבים היו אשר התאמצו להסתיר נדבת לבם, ויתנו “מתן בסתר” ורוב הנדיבים ממין זה היו בין המון העם, ומעטים בין העשירים. ולא שוא היה פתגם ההמון “כי כל דל הוא בעל צדקה”, כי מי יודע נפש הדל יותר ממנו.

אם אמנם למותר הוא לתאר תכונת הצדקה בימים הנאורים האלה. אחרי אשר כלם יודעים זאת כמני, כלם יודעים כי פרחה נשמתה ממנה, ורק גויתה הקרה, קפואה כקרח, נשארה על מקומה, אפס מי יודע עתידותיה. מי יוכל להגיד מראש אם אחרי שנים שלשה דורות לא תשנה פניה אשר לה היום. מי יבטיח לנו כי דור יבוא לא ימלא שחוק פיו על הסדרים הטובים בימינו, כאשר ימלא הדור הזה שחוק פיו על הסדרים הרעים או האי־סדרים בהליכות הצדקה לפנים. אחרי אשר גם עתה נמצאו אפּקורסים המכחישים בצדקות הנדיבים. נקחה נא למשל את העיר הגדולה לאלהים ולביזנעס “נויאָרק”, אשר עליה פרש אלהי הרחמים את כנפי חסדו על כל בשר, ורק בעזרתו יסדו יהודינו ויאהודינו יותר מאלף ושש מאות אגודות לצדקה וחסד, ובכל אגודה חברים למאות, ומהן גם לאלפים, ומספר הנדיבים עולה למצער, עשרה בעד כל עני, ולפי זה אין מאשר בתבל יותר מהעני בעיר הקדושה הזאת, אשר עשתה לה שם עולם בצדקת פזרונה, בכל פנות העיר תפגשו יום יום המון שמחות וגיל, רקודים ומחולות. מנגנים, משוררים ומטיפים לצדקה וחסד, אל המשתה אשר הכינו בנות ציון העדינות לטובת עניים, באו אצילי העם יהודים עשירים ונוצרים נכבדים, ובעד אלף שקל תתן עלמה יפהפיה את לחיה לנשיקות אציל לשם מצוה. בדעתה כי באלף כסף תציל מאה עניים ממות. קרבן נדבה הפלא ופלא כזה הן לא הבינו אמותנו הנשים הפתיות לפנים. נשים שאננות בנות ציון היקרות, כטוב לבן בחרו את העליה התחתית בבית אלהים להתאסף לשחוק הקלפים לטובת בית הכנסת, והמצוה הזאת כה יקרה בעיניהן עד כי לא יחושו עוד אף לחלול הקדש, ואם נמצא רב צעיר אחד בסט' לואיס אשר מחא נגד המצוה הזאת, נאלץ לעזוב את משמרתו, כי נאץ קדושת הקלפים, ובנויאָרק, משכן המצאות חדשות, נוסדו זה לא כבר (תרע"ט) בנות חן, עלמות צעירות לאסוף נדבות מאת כל נדיב לב אשר יבוא לראות במחזה, בעיני בשר ודם, איך תשחינה במים ערומות, ויתחרו אשה ברעותה, מי מהן מטיבה לשחות, ואם לא כלימה תכסה פנינו, ניני דור מכלים וערלי לב אשר לא באו לא במים ולא באש אהבה לטובת אביוני העם, כבני הדור הנאור הזה היודע להוציא כסף מכיס הכילי, יותר מאשר ידע ר' יואל בעל שם להוציא יין מן הקיר. עני בן טובים אשר שכב על ערש דוי ימים רבים ואיש לא ידע, ויעלות חן לא נסו הצג כף רגלן לצאת במחולות לכבוד מכאוביו, ורק בבוא המות ויקחהו, אז נודע הדבר לנדיבנו, כי עזב האמלל אלמנה שכולה ויתומים אמללים ויקומו ויעשו להם משתה שמנים, המנגנים, המזמרים, המשוררים והמשוררות כלם באו לשמחת מות המת. וכל אחד שלם שקל או שנים בעד מאכלו ומשתהו. הבחורים והבתולות רקדו כנדיבים וכל הקרואים שבעו נחת, המשוררים קבלו משכרתם. “המטיפים הלאמיים” הריקו את כל אוצר דרשותיהם, וברכותיהם על ראש הנדיבים מכיני המשתה, ויקבלו מחיר ההטפה, וישובו לבתיהם שמחים וטובי לב, כי צדקה עשו. ולמחרת היום יתקעו בשופר בכל כתבי העתים כי גדולות עשו. והאלמנה והיתומים? – אל תגידו בבראנזוויל, כי בבוא חשבון, לא אספו העוסקים בצרכי צבור באמונה די כסף אף לשלם בעד הוצאות המשתה, ובכן מי לא יודה כי לא יעוף הסוס באויר באין כנפים לו.

בתי חולים יש לנו בכל הערים הגדולות, בנינים גדולים ומפארים בסדרים טובים ונכונים, העבודה פנימה היא על פי סדרי בתי חרשת מעשה. המכונות ערוכות. הרופאים, הפועלים והנשים הצובאות איש איש על משמרתו. ברגע ידוע יבואו ויצאו. ברגע אחד יתנו ארוחה לכל החולים. ובשעה אחת מחויבים כלם לישון. שתי שעות בשבוע יוכלו קרובי החולה לבוא לבקרו, ואם יאחר איש רגע, אז עליו לחכות עוד שבוע תמים, הכל על פי חקי הפּאָליציי, אם כי אינני מחליט, כי הסדר הוא רע, ואולי גם טוב הוא. אחרי אשר גם הפּאָליציי היא טובה ונחוצה, – לולא היתה פּאָליציי, ולולא נוסדה על פי חקי האגרוף והברזל לבד, כמכונה בלי נשמה.

ישנם אצלנו היום בתי יתומים בנוים כהיכלי מלך. כרבם נוסדו על ידי יהודי אשכנז. הסדרים הנם נפלאים למראה איש זר. היתומים אמנים כבני רוזנים, והזר הבא לבקר בית כזה ישתומם על נדבת לב עם אלהי אברהם. אפס אם יעמיק לחדור לנשמת המסד, ימצא עוד הפעם פּאָליציי, מלבד אשר אין הבדל בינו ובין מסד נוצרי, לא במאכלו ולא בלמודיו. להחניכים יאכילו טרפות, ולא ילמדום אף מלה עברית. אין להם כל מושג ממנהגי ישראל ותורת קדשו, ותחת כל אלה ילמדום לנגן בכנור, ולעלות על הבמה לשחק, לזמר ולשיר שיר “יענקי דודעל”, וכאשר יגדלו ויעזבו את הבית הזה הנם נוצרים גמורים, ורחוק למצוא ביניהם אחד אשר נשאר יהודי, ואחרי כל אלה, מעטים המה היתומים אשר זכו להתקבל בבית כזה, ובין אלף יתומים בעיר, תמצאו בבית היתומים חמשים, והנשארים? הלא יש אלהים בישראל, ועליו לדאוג בעדם. אף כי ההגיון הישר יצוה לשאול, במה זכה בן עניים אחד כי יחנך כבן רוזנים, את אשר לא יכל להגיע לכל מנעמי החיים לוא חונך בבית הוריו, ועשרה יתומים אחרים יחבקו אשפתות או יגועו ברעב, ולוא נתנו נשמה לבית כזה, הלא נקל היה לעשותו לבית יתומים עברי. ואיש מהנדיבים לא שאל את אביו או זקנו, מדוע לא ראינו ולא שמענו מעולם, כי יוקחו נערי בני ישראל לחנכם בבתי הממשלה, או כתה נוצרית ידועה בעד “נערים שובבים”, ובצאתם מן הבית ההוא יספחו לאגודות שודדים ורוצחים (גענגסטער) אשר שרצו לרוב בנויאָרק, ולא מעטים המה גם בערי השדה, המחללים שם ישראל באופן נורא, ומי אשם בדבר, אם לא הנדיבים וסדר החנוך אשר נהגו בעד היתומים?

חדרי המלמדים לא היו מעולם בתי חסד וצדקה. כל איש יהודי ידע את חובתו כי עליו לשלם להמלמד אשר יחנך את בנו, כאשר ישלם לפועל אחר, ואיש לא חלם להתגאות בזה, כאשר לא עלה על לב איש להתפאר כי הוא מניח תפילין בכל יום ושומר את השבת, ועתה בדור חכם זה נהפכו כל חדרי המלמדים לת“ת, ויהיו למוסדי צדקה, ובלי נדיבים הן לא יכון כל בית חסד, ואמנם הנדיבים רבו כילק, אחרי אשר להחזיק בית ת”ת אחד, נחוצים אלפי חברים אשר ישלמו כל אחד חמש קשיטות בשבוע, נחוצים מאספים, מלקטים, גבאים, נשיאים, וסגני נשיאים, מזכירים ורואי חשבונות, משגיחים ומשרתים, יועצים ובעלי טובות, מלבד ועד מנהלים, ונדיבי עם ד' אלה יביאו שנים שלשה מורים (לא מלמדים חלילה) ואחד מהם הוא מנהל המכונה המשגיח על עושי המלאכה. וכתם השנה ישלחו כרטיסים לכל החברים לבוא להתענג בבחינות התלמידים והתורה אשר למדו במשך השנה, והמנהל קורא לאחד הנערים, כי יקרא שורה או שתים בסדר התפלה אשר למד עמו ביחוד, וכל הנערים ישירו שיר “התקוה” או שיר לאמי אמעריקאני בשפת הארץ. ועוד הפעם המטיף, הפאנאגראף הלאמי, או הבדחן העולמי, עולה על הבמה, מולל בידיו, יזנק מצד אל צד, מתחיל במהתלות וישאג ככפיר, ובשפת חנף אשר תעוה אזן כל איש ישר משמוע, יגביה עד שמי מעל תהלת הנשיא ועוזריו, ובמצח נחושה ישמיע בקול אדיר, כי מן הבית הזה תצא תורה לישראל, והשומעים ירגזו פן תבקע בטן המטיף מקול צעקותיו, ולכבוד הנשיא יכינו עוד הפעם משתה, ועוד הפעם דרשות, תהלות ותשבחות, בכתבי עתים. והאיש אשר לא ראה כל אלה ויחשדני כי במליצה אדבר, יואיל נא לשאול פי רבבות איש אשר ראו ושמעו זאת כמני. ואני הנני קורא להמטיף עצמו: ר' קרוב! הלא חי חי אתה, וגם אני טרם מתי. קומה העידה! אם תוכל להכזיבני. אתה האיש!

אחרי כל אלה אקוט בפני, ואהיה כמגזם בעיני עצמי, אם אומר רק רע על כל מוסדי חסד וצדקה בדור החדש. כי אמנם ישנם עוד בקרבנו בתים אשר גם אבותינו יכלו להתפאר בהם. בית הכנסת אורחים בנויאָרק הוא מסד יקר ונכבד לכל בית ישראל יושב אמעריקא, ולולא “הפאליטיק” המרחף באויר סביב המכון הגדול הזה, כי עתה יכל להיות עטרת תפארת לכל הגוי כלו במעשיו הטובים לכל גר הבא לבקש לחם וחפש בארץ הזהב. מסדי גמלות חסדים בערים שונות ראוים לתהלה, אם לא קרם האסון לנפול בידי “בעלי טובות” ידועים. בית חולים לנשים יולדות בנויאָרק הנוסד בידי נשים רחמניות מעדת החרדים, ראוי לכל כבוד ותמיכה, והוא באמת זר פרחים לראש בנות ציון בוני ומיסדי הבית הזה, ועוד איזה בתי חסד טובים נוסדו בכל מרחבי הארץ. אבל מעט אויר יהודי חסר בהם, ומהם גם כאלה אשר אין כל אויר וכל רוח בהם.

הנה כי כן, האמת הוא, כי הצדקה לפנים היתה רוחנית, מלאה נשמה וחסרת סדרים, ובימנו הנאורים נהפכה למכונה מסודרה לכל חקתה, בנויה מברזל עשת בלי כל רוח באפּה.

הדברים האלה הנם נכונים ואמתים בכל הנוגע לצדקת אחנו במערב איירופא ואמעריקא החיים על פי המדה והמשורה אשר קבלו מאשכנז, ומהן לא יסורו, ובאמעריקא אשר כל מוסדי צדקה וחסד נוסדו ראשונה בידי יהודי אשכנז שררו גם סדרי אשכנז. אפס למן היום אשר רבו הגולים מארצות המזרח, וברבות הימים גדלו ויעשירו, וייסדו להם בתי חסד על חשבון עצמם, ובמדה ידועה הפיחו בהם רוח יהודי־דעמאקראטי. אבל לאסוננו הביאו בהם גם מגערת חדשה, מגואלה, לא שערוה אבותנו, וזרה גם לסדרי יהודי אשכנז. הפּאליטיק, הכסף והכבוד. המושלים ביד חזקה כמעט בכל עניני קהלות ישראל באמעריקא, ראש מושב שלשת הרועים האלה היא נויאָרק, וממשלתם הגיעה עד ערי השדה, ביחוד הגדולות, עד כי לא רב מספר היוצאות מן הכלל, רק בערים הקטנות בדרום ומערב הארץ הרחוקות מנויאָרק וכל המונה. יאנקיל החייט מקופּישאק אסף איזה מאות שקל, ויקרא את שמו “דזייקאב” ותקטן עוד זאת בעיניו ויאמר לנחול גם כבוד, ויאסוף אליו עוד עשרה חייטים “אוהבי הפועלים” הנודעים בכל התבל, וייסד “אגודה־דעמאקראטית” למען הכעיס לב הביוראקראטים העשירים הפוסחים על ראשי העם, וביום בהיר אחד, והנה הוא “פּרעזידענט” לאגודת יקנה“ז, ומשלם בעד מודעות בכתבי עתים לפרסם את שמו, וחמשה שקל ישלם להמטיף – על חשבון האגודה – אשר ישים בשמים קינו, ואחרי זמן קצר, בחשבו כי כבר נודע שמו בישראל יהיה לבעל טובה ונדיב, ויודיע לכל העולם, כי הנדיב האדון דזייקאבס מנדב אלף או אלפים שקל ליסוד בנין בית כנסת, בית חולים או מסד אחר, ועוזרים המתחממים לאור אשו לא יחסרו לו בין “הירוקים” ואז יחלו לאסוף נדבות מכל נדיב לב הנותנים למשכן ולעגל, ולעוזריו יבטיח נתח שמן, זה יהיה המזכיר, השני הסוכן והשלישי לנאמן ורואה חשבון במחיר לא קטן, ובמשך זמן קצר יפורסם שמו באמת לנדיב, עושה טוב בעמו, והנה הוא מנהל, וידו ולשונו בכל, הוגה דעות, וכל הגה מפיו חק לסכלים, ובמשך הזמן יתעשר מפרי חכמתו ונדבותיו, וירחמיאל העגלון אשר ידע את החייט מארץ מולדתו, ואם גם לו חלקה אמעריקא מחכמתה – איזה מאות או אלף שקל – יתקנא בו, ויאמר לעשות כמתכנתו, יקהל אליו איזה “תלמידי חכמים” אשר למדו עמו בארוה אחת, ויעשה לו “מנין” והאלהים הטוב יוריד אליו מטל השמים איזה “מגיד” חצי אלם וחצי עם הארץ, והפּרעזידענט יקרבהו, ואחרי כן ישים חחים בפיו וירתמהו בעגלתו, ובמהרה יהיה המגיד לרב וגאון, ולפעמים גם “לרב הכולל” – תואר זול מאד באמעריקא, 50 סענט מחירו, – ומודעה במכתב עתי זארגאני תשמיע נדבת לב הנשיא וחכמת רבו הגאון הגדול, ובמשך שנה או שנתים, והנה קהלה חדשה, ובראשה הנדיב המהלל, וגאון מפורסם לימינו, והעם החכם והנבון ימטיר עליהם מטרות נדבה. ובאופן כזה קמו קהלות ואגודות אין מספר, ורבנים גאונים, נשיאים מנהלים ומוסדי צדקה ובעלי טובות לאלפים, ואם על פי מקרה יתערב גם איש ישר ונכבד בקהלתם, יתאמצו להרחיקו, עד כי לא יאמן אם יספר, את אשר ראו עיני איזה פעמים, כי כאשר הציעו להביא איש נכבד לחבר להם קמו המנהלים נגד ההצעה, ואני שאלתי פעם אחת סבת הדבר בנויאָרק, ויענוני בשפה ברורה לאמר: מדוע לא תבין דבר פשוט כזה, למשל, לוא יציעו להביאך בסוד קהלתנו אשר עד הנה אני הוא אחד המנהלים, אפס אם אתה תהיה חבר לנו, אז מי אני נגדך, ואיך אוכל להרים ראש בשבתך עמנו בסוד עצותנו, כי על כן הנני משמיעך בפה מלא. כי אם יציעו להביאך בקהלינו, אז אהיה אני הראשון להתנגד לך, בדעתי יתרונך עלי”. ולא לפלא הוא, כי המון רב ישרי לב, תמימי דרך, נדיבי לב באמת, חכמים, סופרים ותלמידי חכמים אינם חברים לקהלות ואגודות, וחיים חיי בדידות בסתר אהלם, ובכאב אנוש יביטו על כל השערוריות אשר תעשינה יום יום בידי נעוי לב אלה המושלים בעם כהצוערים בפרייסען, ויחרישו, כי נטל עליהם לשבת דומם, מאין מקום בכתבי עתים להשמיע כאב לבם על עם ד' ההולך תהו באשמת רועיו הרעים, ותרומת נדבותיהם זרים יאכלו ואף גם ברגע זה, בעת צרה הזאת, אחרי המלחמה האיומה, אשר מאות אלפי אחינו נתונים בצרה ובשביה, נהרגים ונחנקים בכל איירופא, ואחינו באמעריקא מוריקים שקי זהב לעזרת האמללים, הנה אין קץ לכל התועבות אשר תיעשינה בכסף הקדשים בנויאָרק. ומקום אין לגלות את המסכה, ולגרש את השודדים מעל האבוס…

אמנם סדרי צדקה וחסד כאלה לא ידעו אבותינו מעולם. ומי יתן ולא ידענום גם אנחנו.

---

חיי המשפּחה והיחוס

מאת

אפרים דינרד

אם עלה על לב איש ללמוד לדעת את היהודים ברוסיא, חייהם ומצבם הרוחני לפנים, עליו היה לדעת רק חמש משפּחות ידועות, תכונתן ועלילותיהן. ואם את אלה ידע, אז ידע כבר את כל הגוי כלו.

משפּחה אחת הגדולה במספר בני ביתה, היתה המשפּחה העניה. רוב או כל בניה מצאו לחמם הדל ממלאכה ומסחר קטן, ומהם מספר לא קטן אשר לא ידע כל מלאכה וחסרי כסף למסחר, היו למלמדי דרדקי, סרסרים, שמשים בבתי תפלה, שדכנים, ובדור החדש נרשמו כל אלה בספר “הבטלנים”, כפי אשר רשם אותם הקיסר ניקאלאי הראשון לאנשים אשר לא יצלחו למאומה. אף כי לא באשמתם, ולא מענג נפש בחרו בפרנסות יקרות כמו אלה. אשמת הממשלה הארורה, ממשלת זדון אשר לא נתנה לנתיניה היהודים להרים ראש. פה לא תלך, וזה לא תעשה, ואל כל משרה לא תגע, ואל האדמה לא תקרב, ואניות אויר לגור בהן, טרם היו בארץ, ועל כן נאלצו לאכול איש בשר זרועו. כעטלפים התחבאו, כתולעים התקבצו בנקיקי סלע, פחדו לצאת החוצה לראות אור יומם, פן יראם השוטר, הקאזאק, הפקיד, השר, האוריאדניק, לבל תשלוט בהם “עין הרע” אשר ממנה פחדו כלם, לא רק נשים זקנות, ולעין הרע כזאת לא הועילו כל הלחשים והקמעות, אף לא ברכת הצדיק מטאלנא.

רוב בני המשפּחה הגדולה הזאת, לא היו בטוחים בלחמם ומנוחתם אף חודש ימים אחד, ימי חייהם היו תלואים בנסים או במקרים, מאין איש ידע להגיד מה ילד יום מחר. אפס אם מצבם החמרי לא היה בטוח. הנה היה מצבם המוסרי איתן, בטוח, מוצק כברזל, בנוי על יסוד התורה, היסוד הכללי גם לכל המשפחות האחרות, ולכל הגוי כלו.

המשפּחה השניה היתה משפחת הלומדים והמיוחסים. הקטנה במספרה אבל גדולה בערכה. במצבה החמרי יכלה להמנות על המשפּחה הראשונה, אף כי לפעמים רחוקות קרה, כי אחד מבני ביתה נמנה בין העשירים. המשפּחה הזאת לא היתה “ביוראקראטיש” כאשר יספרו לנו איזה הוללים צעירים אשר כל נוצר תורה היה להם לחגא, ושומר דת משל בפי כסילים. שקר גדול הוא כי בני המשפּחה הזאת התגאו וירמסו על ראש דלת העם, ובא האות כי אלה אשר כנה העם בשם “אריסטאקראטים” לא היו מבני המשפּחה הזאת. האריסטאקראטים אשר מספרם היה אחד או שנים בכל עיר גדולה, היו כרבם עשירים בורים אשר התעשרו פתאם, ומאין להם כבוד תורה ויחוס אבות, התגאו בעשרם ויאמרו לפסוע על ראש העם ברדפם אחרי הכבוד אשר לא השיגו מעולם. ובמספרם הקטן כלא נחשבו, והעם מאס בהם גם אז, עד כי בראותם כי ממשלתם לא תכון בחזקת היד, עזבו את העם מכל וכל, ובאופן היותר טוב נאלצו לחיות חיי בודדים, רחוקים מן העם כמנודים, ובמשך הימים התבוללו בין העמים.

בני המשפּחה השניה לא התגאו על העם מעולם, ולא יכלו לעשות זאת בשום אופן, יען הדבר הזה הוא נגד רוח התורה, אשר על ידה גדל כבודם, ורק העם עצמו העלה אותם למעלה ראש מפני כבוד התורה החופף עליהם. העשיר היה תמיד הראשון אשר התאמץ להתחתן בבן תורה. “העלוי” היה תמיד בן עניים. והעשירים שלחו תמיד צידים בתמונת שדכנים לצודם ברשתם. הרב אשר הבין לכבד את עצמו שלח להתחתן ברב אחיהו, ולא בקש קרבת עשירים. הרב לא חשב את הכסף לכבוד והגרה למעלה¹ ואם קרה לפעמים רחוקות כי התחתן בעשיר מפני דחקו או מסבה אחרת, הנה תמיד התגאה העשיר במחותנו ולא להפך. ואם לא הצטיין העשיר בנדבת לבו עד העת ההיא, נאלץ להיות לאיש אחר מפני כבוד הרב מחותנו אבי חתנו או כלתו. ולא לבד כי “היחוס” לא הרע לעם, אבל הביא עוד טובה רבה. כי המיוחסים היו תמיד נדיבי עם אלהי אברהם אשר לא חשכו את כספם ועמלם ואף את נפשם לטובת עמם האמלל, את אשר לא עשו כזאת בני משפחות אחרות. וכלל גדול היה בעיני העם, כי כל “למדן” הוא בלי ספק גם איש ישר לב ותם דרך. הלמדן לא יכזב ולא ישקר, ולא ימעל בכסף עמיתו ומה גם בכסף הקדשים, הלמדן לא ילבש גאות תועבת אלהים ואדם, ולא יעשה עול, והאמונה הזאת היתה חזקה בלב העם, עד כי לא האמינו כי יתכן מקרה יוצא מן הכלל. כי על כן היתה המשפּחה הזאת לראש, ובכבודה התימר על העם, ובחפץ לב נתנו עטרה על ראשה.

המשפּחה השלישית, העשירה, לא היתה למשפּחה מיוחדה על פי מספר בני ביתה המעט, אולי אחד מחמשה אלף או רבבה. ובכל תהלוכותיה לא הצטיינה כבני משפּחה מיוחדה, רק בשלחנה המלא דשן, ולפעמים גם בידה הפתוחה והנדיבה. ואלה אשר אמרו למשול רק בכח עשרם לבד, הרגישו כרגע, כי הדלת סגורה לפניהם, ואם פתחוה בחזקת היד, מצאו חדר ריק ושמם, ובענין זה לא נשתנה המצב מאז עד היום בדור האחרון. וההבדל הוא רק, כי אז נאלצו לכוף ראשם לפני נושאי דגל התורה, ועתה המה חיים חיי הפקר, ואם לא כלם, אבל רוב גדול מהם בערים הגדולות במערב איירופא ואמעריקא. ולכבוד אמעריקא עלינו להודות, כי עשירנו פה קרובים אל העם וצרכיו, הרבה יותר מעשירנו במערב איירופא, ועשרת מונים כסף יפזר לטובת העם. עד כי היתה הנדיבות למין תאוה או “ספּאָרט” (משחק) להרעפארמים באמעריקא, ומאין להם כל דת אחרת, עשו להם את הצדקה לדת, על פי התורה החדשה אשר יורו להם קדושי עליון, סרוחי טבולים במקות ר' יצחק חלבן בסינסינעטי.

בשלשה תארים תאר העם את עשיריו בימים ההם. האיש אשר עשרו עלה עד שלשה או ארבעה אלף רובל, “נגיד” קראו לו. ובעשרת אלפים היה “עשיר” ואם הגיע עד שלשים אלף בשם “גביר” נקרא. ועל כן נקל להבין כי לא נמצא אחד אשר יפזר חמשים או מאה אלף שקל בפעם אחת. הנדבות היו קטנות, אבל רבות במספר, נדבות אשר אין זכר להן עוד לרגלי השתנות המצב והחיים בימינו עתה. כי מי ילך עתה לאסוף נדבות “להכנסות כלה”, נשרפים, יורדים, פדיון שבוים, וכאלה. היו אמנם “יורדים” אנשים נכבדים אשר התאמצו להסתיר דלותם, ויתנו נדבות לא פי כחם, ואני ידעתי “בעל הבית” אחד אשר אבד את הונו, והוא אב לתשעה בנים ובנות, וכאשר באו לבקש ממנו נדבה, הלכה אשתו אל אחת מרעותיה ותתן את נזמיה בעבוט ותביא את הכסף. מבקשי הנדבה הבינו את הדבר, ולא חפצו לקבל את הנדבה. אבל האיש אלצם לקחת לבל יחללו את כבודו. ובכלל נתן העם כסף רב לפי ערכו.

משפּחה רביעית היתה “בעלי המלאכה” אשר היו למשפּחה מיוחדה רק בערים הגדולות אשר מספרם היה רב, ויהיו חברים אל “הצעך” (מין יוניאָן), ותמיד בנו “בית מדרש” או בית תפלה מיוחד להם, ובפלכי רוסיא הקטנה והלבנה קראו לבתי תפלותיהם בשם הקצר “חברה פ”צ" (פועלי צדק) ויהיו יהודים תמימים ככל אחיהם ולא נבדלו במאומה רק בשם. השם אשר השמיע לכל, כי בבית ההוא יתפללו רק אנשים מדלת העם, ויודעי תורה מעטים ביניהם, ומיסדי הבית ומנהליו היו “החייטים” אשר מספרם היה רב יותר מבעלי מלאכה אחרת. וכל המלאכה הזאת היתה רק בידי היהודים. ויהי הדבר לפלא אם נמצא לפעמים חייט פועל נוצרי, ומהם, החייטים, היו תמיד מריבי הקהלה ומתנגדי ראשי הקהל, אשר הביטו עליהם מגבוה. ויהיו נחשבים לעזי פנים שבדור, אשר מאנו להכנע לתקנות הקהלה. ובאחדותם היו קרובים אל החסידים, חסידים בלי אמונה בקדושים.

המשפּחה החמשית היתה משפחת “בעלי הבתים”. אלה היו העמוד התיכון בכל קהלה. כרבם לא עשירים אך גם לא עניים. מהם סוחרים, בעלי בתי מרזח ומלוי ברבית. מהם רבים יודעי תורה מעט או הרבה, את בניהם לא שלחו ללמוד בישיבות וילמדו רק “בחדרים” ויחנכום למסחר לעזור על ידיהם. ועל כן היה שם “בן בעל הבית” למלה ולאות כי איננו בן תורה, ולא בעל מלאכה, רק “בחור” פשוט לא למדן ולא עם הארץ, יודע לכתוב מעט זארגאן או עברית, לא ילך ללמוד בבית המדרש, ולא ילמוד מדעים אחרים, רק “חשבון” מעט הנחוץ לו במסחר אביו. “בעלי הבתים” כלם ישבו בבתיהם, ולא הלכו לגור בבתי זרים, “בשכנות”, ולא מכרו את בתיהם אשר ירשו מאבותיהם, או גם אם בנו בעצמם. בית נחלת אבות היה יקר מאד מאד בעיניהם. והבית אשר ישבו בו אבותיו ואבות אבותיו לא מכר ולא החליף בעד כל הון. אם העיז איזה שדכן להציע לפני בעל הבית להתחתן עם “בעל מלאכה”, עליו היה לקחת עמו דברים כדיפלאָמאט, ברמזים, מפחד פן יתגלגל ככדור מאת השלבים, אם יציע כזאת בדברים ברורים, מלבד אם החתן היה בן תורה נודע לשם, אז לא חשו עוד למלאכת אביו, והחתן היה למיוחס אשר גם עשירים גם רבנים חפצו קרבתו, ויותר מהאנשים התגאו הנשים בכבוד יחוסן, כי “אין בעל מלאכה בכל משפחתן” ונשים פתיות כאלה לא חסרו אף בין נשי בעלי המלאכה עצמן, אשר התגאו אשה על רעותה בריבן, האחת התפארה כי אבי זקנה היה קרוב לרב פלוני, או היה שוחט, מלמד עם בחורים גדולים גמרא, או היה בעצמו מופלג גדול בתורה, והשניה מצאה בשק זכרונותיה, כי דודה אחי אמה היה נדבן, בעל צדקה גדול אשר הסכין לתת תמיד “מתן בסתר” אף כי לא היה “למדן עני ואביון”, ועל פי רוב נשמע ריבות כאלה רק בין נשי דלת העם. תחת אשר לא נשמע כזאת מפי המיוחסות באמת. אלה ידעו לשמור על כבודן ויחוסן, אך לא להתגאות, בדעתן כי הגאוה היא תועבת נפש עדינה, וכזאת הסכינו לראות בבתי הוריהן אשר היו אצילי הרוח באמת. ונשים עדינות כאלה מספרן רב בימים ההם, תפארת בנות ציון אשר שמו עטרת כבוד על ראש בעליהן, ולא שוא התברכו בהן כל יודעיהן, וזכרן נשאר קדוש לכל זקני הדור עד היום הזה.

החזון אשר חזיתי על היהודים והיהדות בזאמוט, ליטא ורייסין, נשתנה הרבה בפולין, רוסיה הקטנה, וואהלין, פאָדאָלסק ובעססאראביען, ובדרום רוסיא בכלל. שם חדלה ממשלת התורה ועמה היהדות הטהורה. שם בערבות אוקריינא בין שדות מלאים כל טוב, בפאדאליען ובכרמי בעססארביען, שם לא עמלו היהודים למצוא פת לחם כבזאמוט הדלה, ושם תחת התורה הביאו מתקדשים בורים את היהדות הקאטולית, החסידות, עם כל חלאתה, ויתנוה לעם במקום תורת ישראל אשר בעלוה הליטוואקים הגסים “עד כי גם הכלב בליטא הוא למדן”. הרבי “הקדוש מבטן” הוא האלהים, הוא התורה. כל מלה היוצאת מפיו בוקעת חלוני רקיע, במבט עין ירפא חולים. ובעשן מקטרתו יעלה השמימה לתקן עולמות אשר שכח אלהים לעשות, ובקריצת עינים יחולל אילות ויפקד עקרות. הרבי כי ירים קולו בתפלתו ירגיז יריעות השמים, וכי יגעה כשור, אז תנוט תבל ומלאכי מרום ידדון מפחד פן בא הקץ לכל בשר, והרבי עצמו די לו בתפלה, ואין חפץ לו ללמוד את התורה, אחרי אשר הוא עצמו הוא התורה. ואיך יהיו חסידיו טובים ממנו? להם די להביט בפני הקדוש, לתת לו פדיון וחיו. כי על כן כשחוק היה להם יסוד ישיבות. מפי מגיד, מוכיח ומטיף, מוסר לא יקחו. אגודות וחברות ש“ס, משניות, עין יעקב וכאלה, הבל נדף בעיניהם. הנה כי כן גם “היחוס” לא יכל למצוא מקום ביניהם, באין יודעי תורה “מיוחסים” והמיוחס האחד הרבי, הן הוא לא יתחתן עם בן אדם תולעה, אם לא יהיה בן או בת מושל בכסילים אחר, כמנהג המלכים לבל יערבו דם אדום בדם תכלת, ואם לא היו מיוחסים בין החסידים, הנה היו להם “תקיפים”. “התקיף אצל הרבי” היה העשיר אשר הרבה לו מתן, או “משולח” יעזואיט ערום אשר הלך לאסוף כסף “מעמד” בעד הקדוש” בכל “הנוף השייך להרבי”, הנוף אשר היה ארץ ממשלתו, ולרבי אחר אין חלק בו, ולא בא בגבולו, אבל התקיף לא היה מיוחס על פי ירושה, יען ברגע אשר אבד את כספו אבד גם את תקפו, ומבלי יתרון איש על רעהו, היו במדה ידועה “דעמאקראטים” יותר מהמיוחסים בליטא וזאמוט. אפס “האחדות” אשר אודותה תקעו והריעו כל נערי החסידים, האחדות הזאת לא היתה אחדות־עם, רק אחדות יעזואיטים, ולפעמים אחדות עדר רחלים תחת שבט רועה אויל אחד, הרועה את צאנו על שדה או ככר אחד. ולא יתן לצאן רועה אחר להסיג גבולו, ובכל זאת ריב תמיד בין הרועים לא חדל, והצאן השתתפו תמיד בריב רועיהם, ולפעמים עד שפך דם. ולא דבר חדש היה לשמוע שנאת חסידי בצאות ראחמעסטריווקא, לאחיהם עובדי אליל טאלנא, ואף גם אם הרועים היו אחים מבטן, בני אב אחד, אך לא בני אל אחד, ולאחדות צאן מרעיתם היה גבול געאגראפי, כבין מושלי הארץ, וספורי אחדות החסידים המה אמת ככל ספורי קדושיהם. אפס האיש אשר ראה איזה “שטיבלעך” (בּתי תפלה) לאלילים שונים בעיר אחת, נוכח כרגע מה גדולה האחדות אשר בה התפארו הנערים אשר זה לא כבר עזבו את אגם הרפש בקאצק או טשערנאבל ויהיו לכותבי ספורים בכתבי עתים זארגאנים. וזאת עשו רק למען כסות חרפת אבותיהם. אף כי באמת לא באבותיהם האשם, רק בקדושיהם. כי אמנם לא נוכל להאשים יתום נעזב אם נשאר בור בלי כל חנוך, או אם אב שותה שכור לא יחוש להשגיח על בנו כי ילך מישרים, ואם לא טוב עשו פרחח אלה להודות על האמת, ולהשליך ספורי “שבחי הבעש”ט" וכל קדושיו עמו לשער האשפה, אשר שם מקומו, ולא לתרץ שקר ישן אחד בעשרה שקרים חדשים, ולהתאמץ לתקן את המעות אשר נחלו מרבותיהם הנוכלים, כי יהיו יהודים ככל בית ישראל, ולא יחלקו עוד למפלגות אין מספר, כמספר אליליהם. כי כבר בא מועד לגרש את “המיססיאָנערים החסידים” מקרבנו, ולהיות לעם אחד כאשר היו אבותינו טרם לדת לאיאלע העברי, והיהדות הקאטולית אשר נהפכה עתה ביד הצעירים ליהדות ניהיליסטית, יהדות ללא אלהים וללא תורה, ואף לא חסידית.

בכלל חיו היהודים חיי אחדות. מריבות וקטטות על דבר רבנים ושוחטים קרו לעתים רחוקות, ואם קרו, היו הרבנים תמיד המכריעים ויביאו שלום בקהלותיהם, ורוב המריבות היו רק בין ראשי הקהלה, חוכרי מס הבשר או מאספי המסים בעד הממשלה (זבארשציק) אשר עליהם היה גם להביא את קרבנותיהם לעבוד בצבא, וריב תמיד היה ביניהם ובין העם באשמת הממשלה וחקי סדום אשר העמיסה על צואר עם חרמה, ושקר יעידו היום ההוללים החפצים לראות און ביעקב כי לא יכלו לשבת במנוחה, כי אמנם, לולא הממשלה הארורה, יכלנו להיות גוי שוקט ובטוח מאין כמנו. העם אשר לו חקים ומשפטים ישרים. העם השומר את דתו ולא נטבע בבץ תענוגי בשרים, והיין לא ידליקהו ככל שכניו מסביב, לעם כזה תחסרנה הסבות לריב ומדנים ושפך דם, תחת אשר רוב העמים יחיו על חרבם אף בעת אשר ידם האחת אוחזת בדרבן או שלש קלשין, ואם לא פלא הוא. כי מעולם לא שמענו איש יהודי רוצח נפש אדם, עד הימים האחרונים, הימים אשר החלו המתבוללים להביא “חכמת יון” בלב העם אשר הסתפק בחכמת ישראל לבד, ובלבי אין כל ספק כי לוא נתנונן צוררנו מבית ומחוץ לחיות לפי רוח ישראל ותורתו על אדמת אבותינו, כי עתה היינו העם השוקט והיותר בטוח בין כל עמי התבל, לולא דבקה בנו הספחת הסאציאליסטית.

הנה כי כן, לא הזיק לנו “היחוס” במאומה, ואם היה עתה לסמל בלהות בעיני “הדעמאקראטים”, הוא רק יען, כי אין להם במה להתגאות, ובכל זאת אם נמצא ביניהם איזה “מיוחס” הנה לא יבוש להתפאר גם עתה.

(שאל אביך ויגדך)

---

היהדות והתורה

מאת

אפרים דינרד

אם להיות יהודי די הוא לדבר זארגאן, הנה יכלנו לחשוב גם את כל הסאציאליסטים, האנארכיסטים, הבונדיסטים, הקאמוניסטים והבאלשעוויקים, וכל הנשבעים לדגל האדום, גבורי “הפארווערטס” וחיל צבא “הקעמפפער”. כל שפחה רוסית המשרתת בבית יהודי, ובתוכם גם “השבת גוי” בקעלם, ואולי גם איזה עורכי כתבי עתים ראדיקאלים זארגאנים ליהודים. אף כי בשם קדוש ישראל לא יתהללו ותורתו להם תועבה. ואם יש לנו המשפט להבדילם מקהל הגולה או לא, אחת היא, יען לא חכו למשפטנו, ויעזבונו, ומאשרים היינו לוא עזבונו לנצח מבלי שוב עוד, אפס לאסון כל בית ישראל נשארו בקרבנו כבשר חי בגו האומה. בשר חי עמוק בעור יהודה, הטמא על פי משפּט התורה, וכל צרי לא יביא לנו מרפא, אם לא נגזר את הבשר החי מבשרנו.

היו ימים רעים לישראל. ימי צרה ותוכחה אשר זכרונם נשאר חרות עמוק בלב זקני יהודה החיים עוד עמנו היום. כי זה רק שנים שלשה דורות עברו למן היום אשר החשך כסה שמי יהודה בארצות הסלאווים כבארצות הקדם, וכל כוכב מאיר לא ראינו אף מרחוק, אף כי ידענו, כי איזה אור כהה, נראה בין החרכים במערב איירופא. אבל גם ידענו כי האור ההוא הוא רק אור מתעה, אור עץ רקבון אשר לא יגיה חשכנו. ראינו כי מפיצי אור טמא ההוא, בידם האחת הצלב והלחם בשניה. ובלחם מגאל כזה לא חפץ העם לנגוע. ראינו את פרייסען הקרובה לנו, עם כל סדריה וחסדיה לישראל, ובלבנו אמרנו טוב לנו למות במדבר רוסיא, מתת דגלנו ביד צר המחכה לנשמתנו, ותהי זאת נחמתנו ותקותנו כי סוף סוף נבוא לקץ גלותנו הארוכה, אף כי לא ידענו באיזה אופן, ומתי יהיה הדבר, ובכל הצרות האיומות אשר הביאו עלינו העמים החשוכים, לא הצליחו לנתק חוט תקותנו, כל עוד אשר חיי העם נקשרו בתורתם. ונטוו בכל עורקיו ושרירי לבו. כל העם מקטניו עד גדוליו, כלם ידעו והרגישו כי בלי תורה הוא רק פגר מת. ובלי יהדות הוא גוף בלי נשמה, ולא לבד כי עם שלם לא יוכל לאבד עצמו לדעת, אבל גם מאנשים פרטים לא שמענו אז, כי נמצא מאבד עצמו לדעת בין היהודים, כאשר לא שמענו כי נמצא רוצח בין קהל ד‘. התקוה החזקה אף כי רק ברוח יסודה, ולא ראינו אותה בעיני בשר בכל ששת ימי המלאכה, הנה יכלנו אף למשש אותה באצבעותנו בכל שבת ומועד. וגם בימי המעשה אם הרויח העני איזה קשיטות יותר מכפי אכלו, או כי השיג איזה מאכל טעם, בגד חדש, או עוף, חשך את כל אלה ליום השבת, וברגע אשר שבת ממלאכתו ביום הששי היה לאיש אחר, שכח את עולמו הצר, שכח את עניו ומכאוביו, שכח את מלאכתו או מסחרו, וכל מחשבותיו היו קודש לאלהיו, עמו ותורתו, כמו עבר פתאם לעולם אחר, ושם מצא אשרו. ויהי שבע ענג, ענג אשר לא יחוש היום אף עשיר מאשר. ענג אשר נתן לו די כח לשאת סבל החיים לשבוע הבא. ומי אשר לא ראה את חיי המשפּחה והרעות בימי מועד לא יוכל לצייר בדמיונו אנשים מאשרים יותר מהם. מי שלא ראה את היהודי בשובו מבית הכנסת בערב או בבקר ביום השבת, בשבתו אל שלחנו לאכול, ובאמצע מאכלו החל לזמר “זמירות” ד’ להודות לאלהים חסדו אשר נתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש אף כי לא פעם אחת היה רעב ללחם, ולא לפעמים רחוקות מדיו קרועים, אבל נות ביתו, אשה כשרה וטובת לב תתקן את מעילו בלילה לאור הנר בשכבו לנוח מעמל היום, ותשקט רעבון בניו בדברים נחומים, ומה לו עוד. עתה, ברגע קודש זה הוא שבע. יקח את החומש ויבחן את בנו אם ידע מה שלמד בכל השבוע, יצוהו לשמור תורת ד‘. ינשק את החומש ויניחהו על מקומו. יגמור את סעודתו. יהגה בספר וינוח על ערשו, לפנות הבקר טרם עלות השחר, יקום משנתו, ילך לבית המדרש, שם ימצא כי איזה ממיודעיו או קרוביו כבר קדמוהו לבוא. כלם יושבים סביב השלחן הארוך. לא ידאג כי אין גאז ועלעקטריק, כי גם נפט לא ידע עוד מה הוא. והוא שמח באור נרות חלב אשר הכין השמש בערב שבת. ואם קשה להשיג נרות גדולים כי ידלקו כל הלילה, או יען מחירם גדול, הנה מה טוב הוא כי השמש הוא דל מבין ועל כתפיו ישכון ראש יהודי, ובחכמתו מצא מכונה קלה ופשוטה. העמיד ששה או שמונה נרות במערכה לאורך השלחן, במרחק רגל איש מרעהו, וקו ארוך מארג פשתן משוח בשעוה מעורב באיזה מין נפט, מתוח למעלה מנר אחד למשנהו. ונר גדול אחד בראש כלם, ובהגיעו לקצו, תגע האש בקו, והקו ינהל את האש וידליק את כל הנרות ברגע אחד, וכל הנאספים כלם יושבים סביב השלחן, ובאמצע יושב “הרבי” אחד מבעלי הבתים ויגיד לפניהם שעור בגמרא, משניות או עין יעקב. וספר פתוח לפני כל איש, שומע, מעיין ומפלפל, או מבקש כי יבררו לו מה שלא יבין. אצל שלחן אחר יושבים אנשים אשר לא יבינו בספר, ויאמרו תהלים, ושבעים ענג בהרגישם כי גם להם חלק בתורת ד’, בשירי בן ישי אשר התפלל, כי אמירת תהלים תהיה מקובל לפני הקב“ה כלמוד התורה, והתמימים האלה, חברי אגדת “שומרים לבקר” משכימי קום בכל יום גומרים את התהלים בכל שבוע, ולא יחושו אם איזה לץ יתלוצץ בהם לפעמים, באמרו כי איננו מאמין כי קבל הקב”ה תפלת דוד. המה מאמינים כי האלהים הטוב לא יעשה עול, וישלם להם שכרם בעולם הבא כלכל הוגי בתורתו, ומה גם כי לפעמים יש גם להם “רבי” אשר יתרגם להם את התהלים. ובהיות הבקר בשוב “הלומדים” לבתיהם לשתות טהע ולהכין את נפשם לתפלה, הנה המה, בעלי המלאכה והפועלים אשר הסכינו לקום בכל יום בבקר השכם לעשות מלאכתם. המה, בעלי שומרים לבקר, לא ישובו לבתיהם, וברגע אשר יאיר היום יתפללו ויגמרו תפלתם טרם יבואו הלומדים המיוחסים. ואז ישובו לבתיהם, יאכלו מכל אשר הכינה “עקרת הבית”. ישנו שינת הצהרים, כי מצוה היא, “שינה בשבת תענוג”. יקומו משנתם, ועוד הפעם ידם לתהלים. איש איש בביתו, ואחרי כן ילך לשמוע דרשת המגיד המקומי, או עובר אורח, ולפעמים מגיד מפורסם, שפתותיו נוטפות מר. “ממש פה מפיק מרגליות” והלומדים אשר לא יחושו לשמוע דברי אגדה או מוסר מפי המגיד, אשר לא יוכל להגיד דבר חדש אשר לא ידעו המה, או, כי בכל עת יוכלו למצוא בספר את כל דברי המגיד. ושנים שנים, זוגות ילכו לשוח, ובלכתם ידברו דברי תורה ומנוחת קודש על פניהם, כמו לא ידעו שבט נוגש מעולם, ואיש זר בן עם אחר כי יביט בפניהם ברגע ההוא, יוכל לשפוט, כי היהודים האלה יושבים על אדמת אבותם בארץ הצבי ונהנים מזיו השכינה, ובעת ההיא בשעה 2־3 אחרי הצהרים תראו רבים ינהרו לבית ד‘. בית המדרש ימלא אדם. סביב כל שלחן יושבים ולומדים. אצל שלחן אחד לומדים בהתמדה את המסכת האחרונה ומתעתדים לגמור את הש"ס בשמחה ובמשתה, ושם בפנה אחרת כבר גמרו ללמוד ששה סדרי משנה, ועתה החלו עוד הפעם מסדר זרעים, ולבם עלץ בד’, כי כבר הניחו משניות שלם בבאנק בטוח באוצר אלהים אשר לא יפשוט את הרגל לעולם, ועל שלחן אחר ילמוד הרבי “חיי אדם”, ובאין מקום עוד לשבת אל השלחן, יעמדו צפופים ומטים אזניהם לשמוע ברגש קודש כל מלה היוצאות מפי הרבי המבאר בשפה ברורה כל דין הנוגע להנהגת איש יהודי, ובלבו יחליט לקיים את פרטי הדינים, אשר בלעדם איננו יהודי שלם, וישמח כי נודעו לו ענינים ומשפטים חדשים אשר לא ידע עד הנה להזהר. ופתאם יסגרו כלם את ספריהם ויחדלו מלמודם, כי הנה קרא המתפלל “אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה” בקול רם. מתפללים “מנחה” ויפתחו את ספריהם עוד הפעם עד תפלת מעריב ומהם ההולכים לקים מצות “שלש סעודות”, ואחרי התפלה ישובו כלם לבתיהם “לעשות הבדלה”. מזמרים זמירות ומלוים את האורח היקר אשר יעזבם עתה למשך שבוע תמים. ולבם בטוח כי ביום הששי הבא לפנות ערב ישוב אליהם בשעה ידועה כפי הפראגראמע הרשומה שחור על גבי לבן בלוח מדויק דפוס ווילנא.

השבת, המלכה בת השמים שבה אל קנה תחת כנפי הכרובים, לספר ליוצרה מה נעים לשבת בסוד בניו עשרים ושש שעות, וכי השדוך בינה ובין בנו בכורו מצא חן בעיניה עד מאד, אף כי החתן הוא זקן בא בימים, בן שלשה אלף ומאתים, אבל הן גם היא איננה עוד רכה בשנים. גם היא כבר עזבה אחריה יותר מששים יובלים, וזקני הדורות חשדוה כי כבירה היא לימים מהחתן, יען ביום הולדו, כבר היתה בתולה זקנה כבת שלשים אלף. ורק יפיה סמכתה להתראות כבת עשרים בכל הדרה. פניה לא קמטו ושערותיה לא הלבינו במשך שנות לפ“ק או לפ”ג הקצרות, יען בהיותה בת מלך קבלה פרט השנים לפי חשבון אביה, אלף שנות האדם ליום אלוה. ועל פי חשבון זה צדקו חכמי הטבע בהחליטם כי מספר שנות התבל עולה למיליאנים.

הגיע תור חג המצות. אורח יקר הבא לבקר את אוהביו רק פעם בשנה, וכבר ראינוהו מרחוק, בחודש שבט. האחד הלך לאיזה עיר גדולה ויביא עמו סחורות שונות לבגדים חדשים בעד בני ביתו לכבוד החג. אחרים הכינו חטים למצות. נשים עניות פטמו אוזים למכור את שמנם “לבעלי בתים” לחג המצות. חייטים ותופרי נעלים כבר החלו עבודתם לעשות מלאכתם עד חצי הלילה, כי רבה עליהם העבודה בעד כל תושבי העיר, אם גדולה או קטנה. יען חנויות לבגדים ונעלים מוכנים טרם היו עוד בארץ, כי איך יתכן להכין בגד או נעל לאיש מבלי מדה מגבהו ועבי גבו, ומבלי דעת באיזה מין סחורה יבחר. בגדים מוכנים יתכנו רק “לגוים” אשר לא יחושו לשעטנז. וגם בגד קצר טוב להם. תחת אשר בגד כזה ליהודי נחשב להפקרות. ובכן היו כל הידים מלאות עבודה עד ערב החג, ובעלי מלאכה טובים וישרים אשר לא יגנבו “היתור” נאלצו לקחת להם פועלים מיוחדים עד החג. הזוללים והסובאים אשר היו רעבים כל השנה ללחמה של תורה וצמאים לדבר ד‘, מהרו ללמוד בהתמדה מיוחדה למען יעשו “סיום” לאיזה מסכת בערב פסח “לתענית בכורים”. בני בית הסוחר אשר נסע לריגא, דאנציג וגינשפריק לסחור את הארץ, כבר החלו למנות מספר הימים מתי ישוב האב בעל הבית לבני משפחתו לחג המצות. ומה גם בשושן פורים, אז החלו כל המכונות לעבוד יום ולילה בחריצות נפלאה לכבוד האורח. אופה המצות (פאדריאטשיק) החל לאפות את מצותיו. והעשירים אשר הכינו להם את הקמח זה כבר, היו הראשונים לאפות מצות, ולא רק מצות פשוטות, לחם עוני, אבל גם לושות בבצים. והשמחה גדלה מאד בבית העני אשר אליו הביא האופה את המצות. וגם העני שבעניים נתן איזה נדבה “למעות חטים”, מלבד עשר או עשרים אגורות לנושא הסבל אשר הביא את המצות, אף כי האופה ישלם לו מחיר עבודתו, כי גם הוא יהודי כמונו, וגם לו אשה ובנים וגם לו להכין הכל לכבוד החג. הבית אשר בו אפו את המצות היה מין “בית מחזה” אשר כלם הלכו לראות, “בית חרשת מעשה” אשר בו יעבדו מעשרה עד עשרים פועלים, וזה פלא כי כל הפועלים המה לא גברים, רק נשים באות בימים וגם בתולות, מלבד הגבר האופה, וכל פועלת מקבלת מעשר עד חמש עשרה “גראשען” ליום, ושמחות בחלקן כי במשכרתן יעזרו “להביא את החג אל בתיהן”. שר המשקים כבר קנה עשרים או שלשים לטרא צמוקים לעשות יין לארבע כוסות, וליינו טעם גן עדן, כי חלילה לו להונות את עם ד’, ועל שני לטרא צמוקים לא ישפוך יותר מהין אחד מים, והמים הובאו בהין חדש. כשר לפסח אף למהדרין מן המהדרין. והשכר אשר יעשה מדבש, הוא הפלא ופלא, יין שמורים הוא, קודש לד', כי רק לחג המצות יעשהו, אף כי לא לקדש עליו. יען מברכים עליו “שהכל” ואיננו פרי הגפן. אבל טוב הוא “לכבוד” בעד האוהבים והקרובים הבאים בימי החג לבקר את קרוביהם ואוהביהם.

הגיע “ערב פסח”. בכל בית מדרש “סיום” למסכת או לסדר משניות. עין יעקב. כלם שמחים כי בעוד איזה שעות, והאורח היקר בוא יבוא, לא יאחר רגע, בכל בית מהומה וגיל, כל אחד טרוד להוציא את הכלים ולבער את החמץ. הנשים מביאות את הכלים החדשים. הנערים רצים אל היאור או הנחל להטביל את הכלים החדשים הצריכים טבילה. והכלים הישנים, כלי בדיל ועופרת וביחוד כפות, מזלגות ושכינים יטבילו במים רותחים, אחרי אשר נקו ראשונה והטהרו, כלי ברזל באש יובאו עד אשר יאדימו ראשונה, ואחרי כן יובאו במים וטהר. והגברים ישרפו את החמץ, ובעוד שעה אחת, והבית נקי מלא אורה ושמחה. ידי בעלת הבית ובנותיה מלאות עבודה להכין הכל לערב, להאנשים והנערים אין מקום בבית כל היום כמעט, לבל יפריעו את הנשים ממלאכתן. האחד ילך לבית המרחץ. והשני עוסק בצרכי צבור, טרוד לחלק מצות, בשר ויין לעניים. לבקר בבתי “יורדים” אשר יבושו לקחת “מעות חטים”, להם ישלחו את המצות וכל צרכי החג לבתיהם בסתר, בכבוד, לבל יודע הדבר לכל ילוד אשה, לדאוג לאורחים עניים או לאנשי צבא יהודים אשר השיגו רשיון שר הצבא לעזוב את המחנה לימי החג, ועל היהודים לכלכלם במאכלי פסח, וחדרים לנוח. כל העם כלם הולכים אל הרב או הדיין למכור את חמצם. ויתנו להרב “כבוד יו”ט“, והעשירים ישלחו נדבותיהם לא לבד להרב, אך גם אל כל משרתי הקהלה. ובעת ההיא, והנה רעב לאורחים, יען כל בחורי הישיבה הלכו איש איש לחוג את החג בבית הוריו, וכמעט אין להשיג כל אורח אף בעד מכניסי אורחים ידועים אשר לא ינוחו ולא יוכלו לשבת אל השלחן לאכול מבלי אורח, ופתאם ביום חרותנו ישב אל הסדר בדד בלי אורח, היתכן? השמש מביהכנ”ס ירוץ ברחובות, יניא ראשו אולי ימצא למצער איזה אלמן או אלמנה להביאם בית נדיב.

כל העם מקצה ילך ברגש קודש לבית ד‘. אף כי לפעמים יתגנב בלבו חרדה קלה בזכרו, עוד שבוע או שבועיים לפני החג כבר שמע מתלחשים כי ההמון הקאטולי יתנפל על היהודים בחג הזה. חג נכון לאידו מחמס ידי צורריו, להעליל איזה עלילת שקר. אבל כרגע יזכור כי מצוה להיות שמח במועדי ד’, וחדות ד' מעזו, יבטח כי אלהים הטוב לא יעזוב את בניו ביד מרעים מבקשי נפשו, והנה בא בית ד' והבית כבר מלא אדם, כלם אחיו קרוביו ומיודעיו, והבית מואר בכל פנה. אור נעים אשר לא אחוש עתה לאור עלעקטריק בשום אופן, אור הבא פתאם בלי עמל, תחת אשר אז עסקו במצוה זאת לא לבד השמש אבל גם איזה בעלי בתים אשר קנו את המצוה הזאת להדליק את הנרות בכל ערב שבת ומועד. ומהם אשר קנו גם את הזכות לטאטא את בית אלהים ולנקותו, ולכל המתפללים לב אחד ברגע זה כמו עורק אחד נמשך בדם כלם, אין זר אתם, כלם אחים, לכלם אב אחד, ואליו יתפללו בשפה אחת, שפת התורה והנביאים הקדושים, וגם אלה אשר לא יבינו את השפה הקדושה, חרדת קודש תמלא לבם, בדעתם כי זאת היא שפת האלהים, והוא הלא יבין הגיגם, ומתפללים בכל לב ונפש. ואין כל ספק כי לוא בא איש להוכיח להם, כי מותר להתפלל בזארגאן או שפה אחרת אשר יבינו, אז חשבו את האיש למסית ומדיח. ואף כי לא נעלם ממנו כי אשתו מתפללת בזארגאן מסדור תפלה “קרבן מנחה”. אבל הן רק אשה היא, ויש גם נשים הבוחרות להתפּלל בעברית מפני קדושת השפה ויעזבו את הזארגאן רק בעד “התחינות”. ומהן גם נשים אשר הבינו עברית, וכל אחיותיהן קנאו בהן קנאה גדולה, ובקנאתן התאמצו למצער כי בניהן ובנותיהן לא ישארו “עמי הארץ” חלילה, ובשוב העם איש איש לביתו “לעשות את הסדר”, חשו כלם שמחה אחת, כי כל עם ד' מקצה תבל עד קציה יושבים ברגע זה ושמחים בגאון ד' בחג חרותנו, אשר בעוד מעט ויזכו לעלות לציון ברנה לחוג את חג הפסח בירושלם עיר הקדש, ולא רק בשפתיו יקרא בההגדה את המלות לשנה הבא בירושלם, ולא “המגן דוד” הצלב בעל ששה קצות יזכירהו אהבת ארצו הקדושה, הצלב אשר ראהו לפעמים ולא ידע מה הוא, רק תורתו ואמונתו בהבטחת נביאיו הקדושים, אשר לא בסתר דברו פעמים אין מספר, כי עוד יום וישוב ישראל להיות לגוי קדוש על אדמת אבותיו.

זכרון סדרי הסדר נשאר חרות עמוק על לב צעירי ישראל, כזכרון יום הכפורים, עד כי לפעמים שמענו, כי איזה “משומד” הלך להביט דרך חלונות היהודים בלילה ההוא ויקנא באחיו ואלהיו אשר עזב, ולבו נקרע לגזרים מבלי אשר יכל לשוב אליהם מפני חמת הממשלה.

הבקר אור, והנה השמש שלחה את החג דרך חלונות כל בית ישראל, כלם שמחים וטובי לב, כי חג היום לנו בכל חמשת חלקי תבל, ובלב מלא חדוה ילכו כלם לשפוך שיח בבית אלהים, כלם לבושים מכלול בבגדים חדשים, אם דל ואם עשיר. הרש שכח את רישו, שמח בחלקו הדל. ופניו נהרו כמו ירש פתאם נחלת דוד עשיר באמעריקא. אין עוני ואין עצב. כלם עשירים בוטחים על חילם באוצר השמים, ובנעימות קדש ירננו אל אל חי, כי יזכו לשנה הבאה, ואנחנו הצעירים חשנו רגשי ההורים היקרים בהביטנו אל פניהם ועיניהם המאירות, תחת אשר עתה בדור הזה, בבוא ימי הזקנה, מה ידאב לבנו לראות כי בנינו יצאונו. ובנו האשם כי לא יחושו את מכאובנו. בנו האשם. אנחנו חטאנו בנפשות צעירנו, עונינו על עצמותינו כי עזבנו דרך אבותינו ונלך עם הזרם ואל כל חף לא הגענו, כי על כן ראינו חף בטוח אחד, חף ציון, להציל שמה את שארית רכושנו הלאמי לבל נטבע במעי הים הגדול הסוער להטביענו מבלי השאיר זכר לנו. מי יחוש עתה מכאוב לב הזקן אשר ראה את היהדות בכל הדרה. לבושה בגדיה החמודות. ועיניו תחשכנה מראות עתה רק קרעים, בלויי סחבות. שברי כלים, צללים, חלומות, אלילי כסף, גלמי עץ תפושים זהב, בקעה מלאה עצמות, מבלי חוזה להנבא אל הרוח. פה ושם אמנם הננו רואים עוד פצועים מפרפרים, מתאבקים עם המות האכזר, ולוא גם ינצלו, אבל מספרם, הן נער יכתוב. ואיה הוא כל ההמון ההרוגים. מי יפתח את קבריהם, מי יעמידם על רגליהם. מי יתן רוח בהם? אנחנו הזקנים החלשים, או הצעירים הנחשלים? אני הזקן ההולך אט על משענתי, מביט בעין אחת לאחור, ובשניה לפנים, על נכדי הצעיר קל המרוץ הרוכב על כנפי חשמל, נשא על אברות אניה אוירית, צעה ברב כחו ימהר לרוץ לפני המנגנים לא יביט מאחריו, כי לא השאיר אחריו מאומה כל דבר הראוי להתבונן עליו, הוריו לא נתנו לו צדה לדרך, ומבלי כל משא על שכמו מלבד סבל החיים נקל לו לעוף לכל רוח, עד כי גם הוריו לא ישיגוהו אם ירדפוהו. ומה כחי אני אבי זקנו אשר גם בעודני חי הביט עלי כעל ערבה חבוטה, כעל פסל מדור האבן, ומה גם אחרי מותי, מי יודע אם לא יבוש עוד באבי זקנו אשר כתב ספרים באיזה מין כתב ושפת חרטומים.

הוי מה נכמרו נחומי עלי, על נפשי ועל רבים כמני, הרואים בעיניהם את יוצאי חלציהם נהפכים למאראנען, אנוסים חפשים מבלי שבט האינקוויזיציא, וכל אלה באשמתנו אנחנו.

הנני יושב אל הסדר בליל התקדש החג. גלמוד, ערירי, יושב עמדי עוד איזה קרוב למשפחת אשתי אשר עזבה כבר את ארץ החיים, יותר אין איש אתנו. הנני יושב כעל מסמרות ברזל, רוחי מרחפת לבקש אפוא הלכו צאצאי, בנים שלשים או רבעים. ובעיני ברור הדבר, כי ברגע זה יתענגו באיזה כלוב, אוכלים למעדנים “מכל אשר נתן אלהים”. אני אומר “שפוך חמתך” ושמה מספרים גבורות העדינה המשחקת על הבמה לעשות שחוק ביהודים, ולא לבד על היהודים מדר הישן, אשר בעוד מעט ועין איש לא תשורם, אבל גם, ועוד יותר מדור החדש. למרות חזות פניו, בגדיו ושפתו, אף כי כבר עשה את שפמו, וכפשע גם בין היהודי והחוטם. אבל היהודי הוא יהודי, אף בלי חוטם. היהדות הנודעת לו רק בשמה, יבלת היא על פניו וזקנו הגלוח. והאמלל המאושר לא יבין מדוע ילעגו לו, הן לא נופל הוא משכנו הנוצרי בכל תהלוכות החיים, ואולי עוד יתרה עליו בשכלו ויושר לבבו. ומדוע זה ירדפוהו? האמנם בעון אבותיו וזקן זקנו?

עברו שני ימי החג הראשונים, והאב החל לדאוג למצוא מלמד טוב לבנו. מלמד “בעל פועל” אשר כחו להביא את בנו עד שערי הרבנות. ולא יחוש אם ישלם לו יותר מאשר שלם למלמד הקודם לו. הוא מבקש “תכלית” לבנו, והתכלית הלא היא התורה, והלחם? הלחם הלא לאלהים הוא, “ומאן דיהיב היי יהיב מזוני”. ואני עצמי הנני עד נאמן לי כי כן הוא. אחרי אשר גם אבי לא דאג ללחמי, ובכל זאת לא מתי ברעב, והבטחון הזה כה תקוע בלבו עד כי אין כל שאלה לפניו במה ואיך ימצא בנו את לחמו. ידאגו להם האפקורסים אשר אין כל אלהים מזמותם. ילמדו נא מלאכה ליתומים עזובים באין אב אשר דאג להם לעשותם ליודעי תורה. אבל לי, חלילה! כל עוד עודני חי ילמד בני תורה. ואם כי אמת הוא, כי אין כל סבה להלל כסילים בוטחים, אבל די סבה להתפלא על אמץ לבם ובטחונם החזק באלהים, אף כי בנפש בניהם. אלה גבורי הרוח יכלו לשכוח רישם, עמלם ולחמם, אבל רגע לא שכחו את יהדותם. זה רק ששה שבועות עברו מימי החג, ובכל ערב לא שכחו לספור את ימי העמר, זכר אבותיהם בשבתם על אדמתם, והנה החג הנעים זכר למתן תורה. עוד ארבעים יום. זכר למצור ירושלם. “תיקון חצות” לא רק בכל לילה, אבל גם בחצות היום. הנני הולך ברחוב, ושומע קול בכי קורע לב מבית יהודי כשר. קול יליל נורא על חרבן האמה, קול “ציוני” נאמן לעמו, השוה יותר מעט מעשרים גרה “השקל”. ציונית היושבת בקרבו, עמוק בלבו לב יהודי, ולא בכיסו. ולוא בא איש ברגע ההוא ואמר אליו, הנה ציון לפנינו, עלו וירשוה, רק כסף נחוץ לפדותה מכף “התוגר” לא אספוק אף רגע, כי נתן יתן האיש את כל אשר לו, גם כתנתו לעורו. כי על כן הוא יהודי.

תשעה באב, ישחקו נא הנערים, ימלאו פיהם מהתלות, כי לא בשבתנו על הארץ לבכות על חרבות ציון נקומם הריסותה. יליצונו זדים, ילעגו לנו נערים תעלולים, אבל כל איש יבין ויחוש זאת בלבו, כי לולא בכינו את ציון, הלא לא נשאר כל זכר לה עתה. ולא היה מקום בעדם להיות “ציונים” ולשאת את הציונית על כנף מעילם בתבנית צלב קטן בעל שש קצוות, אנחנו אמנם בכינו, עד בא מועד לקום מעל הארץ ולגשת אל המלאכה לבנותה, בעת אשר באזנינו צללו עוד הקולות הנוראים “אנא תרחם ציון” ואני עבדכם הקטן חושב לי לאושר גדול, כי גם רגלי עמדו על אדמת קדש לפני כותל המערבי ושפך דמעות רותחות יחד עם כל אחי האמללים תושבי עיר אלהים. וכל אלה לא מנעוני מלעמול ימים על שנה, זה ארבעים שנה ואחת לטובת ציון בכל נפשי ומאדי, ואף זכיתי לראות קץ תקותנו קרוב ולוא גם יפתחו לנו שערי הארץ עתה בחסדי ממשלת בריטניא ואספת השלום בווערסייל, גם אז ספק גדול הוא אם נחדל מבכות את ארץ קדשנו אשר נפלה ביד פריצי עמנו, ולא זאת היא גאולת ציון אשר עליה חכינו קרוב לאלפים שנה. המלאכה אמנם החלה עתה, וכל עוד אשר לא יסכימו כל זרע אברהם בתבל, כי זאת היא הגאולה העתידה, לא ישכח היום המר אשר בו גלינו מארצנו, וחדלנו מהיות גוי מושל בארצו, ולא נחדל מקות לגאולה שלימה. גאולה לא בידי “כת העברים”. סרסרים ובאלשעוויקים בורים הנושאים עליהם שם ישראל לשוא. ועוד קודם תשעה באב שנת תרע"ח, כבר השמיעו “פועלי ציון” בנויאָרק, גלוי במכתב עתי אשר להם “דער אידישער קעמפּפער” כי יום צום הזה הוא כבר בטל ומבוטל. אף כי זה כבר בטלו שבת ומועד, ולכל תורת ישראל אין כל זכר עוד באגודתם.

תשעה באב. יום חשך ואפלה היה היום ההוא לפני ששים או שבעים שנה לכל בית ישראל בכל ארצות תבל. כל בתי כנסיות ובתי תפלה פרטים היו מלאים מפה לפה, בלילה אור נרות חלב קטנים לא האירו חשכת הבית, ועשרה איש ישבו סביב נר אחד לקרוא קינות ירמיה הנביא. כלם חלוצי נעל ותחתיהם יצע מעט מספוא או תבן. הקורא יקרא “איכה” קרוב לארון הקדש, וכל העם שופך דמעות דם בלב קרוע ונאנח בשברון מתנים כי גלה כבוד מישראל, כאז לפנים, כן עתה. כלם מרגישים, כי לוא ארך יום הצום הזה שמונה אלף ארבע מאות ותשעים ושש שעות, ושלש מאות וחמשים ושלשה נביאים כתבו עוד קינות, גם אז אין די לתנות צרותינו, כי לא בעיני רוח לבד הננו רואים את החרבן לפני אלף ושמונה מאות שנה, אבל הננו רואים אותו יום יום בעיני בשר, והננו מתפלאים איך לא יבש עוד מקור דמעותינו. רבים מן העם לא יעזבו את בית התפלה כל הלילה, יושבים ובוכים. ובנפול עליהם תרדמה ישכבו על הארץ לבל ישכחו תעניתם, וכן עשו כל היום למחרתו. ואם לא אלה היו “ציונים”, מי הוא?

עברו עשרים יום. והנה קול שופר, מזכיר את העם, כי עת לשוב אל אלהיו, ועוד הפעם סליחות, קינות, וידוים. לראש אשמרות יקום העם לקול מהלומות פטיש העץ ביד השמש על כל דלת הקורא “לכו לסליחות”. ואך האיר היום, והנה משנה השמש הולך ברחוב וקורא בקול גדול “אין שול אריין” (לכו לביהכנ"ס), ואחרי כל אלה הן היתה זאת רק “התראה” לבוא לבית המשפט ביום הנועד. יום הדין, ראש השנה, ואחרי כן מה נורא יום גמר המשפט. צום יום הכפורים, כל יהודי ילך בפיק ברכים לעמוד לפני כסא שופט רמים, אלהי הרחמים והסליחות. אבל גם פוקד עון אבות על בנים. וגם אנחנו נערים קטנים פחדנו מיום המשפט, ואף כי פעמים רבות עלו על לבי שאלות כאלה: הננו אומרים תמיד, אשמנו בגדנו גזלנו, ועוד חטאים אין מספר אשר לא חטאנו, הנני רואה את הרב האביון אשר למדתי אצלו איזה “זמנים” ויודע כי הוא איש תם וישר אשר לא נגע זבוב בקיר, וכן המה כל בני ביתו, ואיך יוכל לכזב להתודות על חטאים אשר לא חטא. נגד התורה הדורשת וידוי רק מפי החוטא? איך יודה כל יהודי כי “אשמנו מכל עם בשנו מכל דור” בעוד אשר כלנו רואים גנבות, רציחות, שכרות וכל תועבה רק בידי שכנינו הנוצרים, ואנחנו מתודים על פשעי אחרים. וכל פעם אשר עלי היה להתודות על כמו אלה, תמיד חשבתי בלבי, לא; איך אעשה שקר בנפשי להודות על חטאים אשר לא חטאתי, ואף כי אמרתי את הוידוים עם כל המתפללים, היה זה רק שלא לפרוש מן הצבור, אבל לבּי גפני כי הנני מדבר שקר, ובלבי חשבתי כי אשמת הפייטן היא, בחפצו לחבר וידוי על פי א“ב, ומה היה לו לעשות אם באות גימל לא מצא כל מלה אחרת רק “גנבה” או “גזלה”. וכן עשה עם כל הא”ב. ובדעתי כבר גם אז בהיותי נער כי הפיוטים אינם עקרי התפלה מתקון אנשי כנסת הגדולה, וכל איש אשר אמר להראות את כחו בכתיבת איזה מליצה כתובה בשפת עלגים, למען יארוג בה איזה אגדה או מדרש, מאסתי את כל הפיוטים אשר לא נכתבו בעברית צחה, ותחת זאת, אהבתי מאד את כל פיוטי ר' יהודה הלוי, הראב"ע בן גבירול וחבריהם. אבל מה חרה לי בקראי פעם אחת את “הוידוי הגדול” לרבנו נסים. העמקתי לחדור לפירוש כל מלה. ומצאתי כי כל הוידוי הזה הוא רק “עלילה” נוראה על כל עם ד', ותמיד פחדתי, מי יודע אם לא יקום ביום מחר איזה צורר היהודים ויעתיק את הוידוי הזה לשפת הארץ, למען הראות חטאות בני ישראל אשר יעידו על נפשם כי כן עשו. וחמתי בערה על הוידוי הזה ולא יספתי לראותו עוד, ואהי שבע רצון כי לא נתקבל אצל כל העם, ורק יחידים מעטים יאמרוהו. ואני חשבתים לפתאים או בּורים אשר לא יבינו מה שידברו, בהיותי בטוח, כי גם בין האסירים בסיביר קשה למצוא חוטאים ופושעים נוראים כאלה אשר לא עלה עוד על לב כל פושע מבטן לעשות תועבות במספר רב כזה, ואני הן בתוך עמי אני יושב ורואה את כל מעשיהם, והנני יודע כי כנים המה, לא אחד מאלה נמצא בם.

עברו “הימים הנוראים”. מחרת יום הכפורים הרגישו כלם כמו גללו אבן כבדה מעל שמכם, ובלב שמח רצו כלם להכין כל הדרוש להם לימי החג הנעים, חג האסיף, ולעיני רוחנו עומדים אבותינו היושבים בארצם ומתענגים על תבואות שדותיהם ופרי כרמיהם, אף כי בעינינו לא ראינו מעולם מראה הכרם, אבל תחת זה הננו רואים את הנוצרים שכנינו באספם את תבואותיהם. יביאו את התבואה אל העיר למכור, ואת הכסף יתנו ביין, ושותה שכור ישוב האכר לביתו מבלי כסף ותבואה. את הכסף אבד או נגנב ממנו, ובשובו לביתו יתנחם כי לא מכר עוד את כל תבואתו. הנני מרגיש, כי הלחם אשר אני אוכל לא עמל כפי הוא. הנני מרגיש, כי לוא זרעתי וקצרתי אני, אז מה מתוק היה הלחם לחכו, בהיותי יהודי, הן תעודדני התקוה כי עוד ימים יבואו ונזכה לשבת על אדמתנו גם אנחנו, ואז נראה ונעשה את חג האסיף לא בחזון, ופרי עץ הדר נבחר לנו מפרדסנו אנו, ונחדל משלם מאות אלפי שקל לצוררנו היונים. שמענו אמנם, כי גם עתה יגדלו עצי אתרוגים, גם לולבים בארץ הקדושה. אבל מי זכה לראותם ברוסיא ארץ מאפליה. והדרך לציון כה רחוקה, עד כי רק איש צדיק תמים יזכה להגיע אליה, והרשעים ימותו בדרך. כי על כן לא נסו אנשים פשוטים ללכת בדרך ההיא, מלבד האיש אשר כבר כלה וגמר את כל חשבונותיו עם התבל, ויחליט לבלות שארית ימיו על התורה והעבודה, וגם בנים וקרובים לו אשר הבטיחו לתמכו כל ימי חייו, אבל כאלה היו מעטים מאד, אולי אחד או שנים בעיר גדולה.

חג הסכות, שמחת בית השואבה היה באמת חג לישראל בארצות גלותו, כחג אשר יחגו האכרים במושבות בארץ ישראל היום, ורק בהמושבות אשר תושביהן נשארו אמונים לתורת אבות, ובשבתי בימי חג הסכות בירושלם ויפו, והעליתי על זכרוני תכונת ימי החג הזה לפנים בעירי הקטנה, מצאתי כי לא ישאו בד בבד. לפעמים אמנם יתגנב רעיון בלבי, אולי הנני מביט דרך זכוכית מגדלת על ימי הנעורים, בעוד אשר לא הבנתי עוד את התבל וכל אשר בה. ועתה הנני מביט בעינים אחרות. כן הוא, יוכל להיות, אבל אני אינני האחד, ישנם עוד זקנים כמני, וכלם יעידו, כי בענין זה היו הימים הראשונים טובים מאלה. חול המועד סכות. חמשה ימים האלה היו קדושים לצרכי העדה. בחירות הגבאים וראשי הקהל, אספות שונות לתקון בית הכנסת. חצר מות, פרנסת הרב וכל משרתי הקהלה, חכירת מכס הבשר והנרות, על פי בחירות, והאיש אשר זכה להיות “החוכר”, ידע מראש, כי קופה גדולה של שרצים יתלו על צוארו יום יום, וקללות מאליפות יעופו על ראשו מפי הנשים בעד הבשר הרזה, עצמות יבשות אשר יתן להן במחיר כספן ודמן, הגזלן החושב כי כספן גנוב הוא אצלן, ולפעמים קרה כי נשארו בלא בשר ימים אחדים, מאין בהמות לשחוט, ואז ידע החוכר כי נכונו לו ימי חשך, וביום השבת בבית הכנסת באו איזה עזי פנים “ויעכבו את הקריאה” באמצע התפלה שעה או שתים. ורבים מהמתפללים אשר לא אבו שמוע את כל דברי הריבות, התפללו לעצמם ויגמרו את התפלה וילכו להם. ורק מעטים נשארו בבית אלהים, אלה אשר להם נגע הדבר. והרב וראשי הקהלה נאלצו לתוך בין המריבים. ואף כי רוב העם נתנו צדק למריבי החוכר או הגבאי, אבל המריבה בבית אלהים היתה למורת רוח לכלם. והמריבים התנצלו כי אין להם בית משפט אחר מלבד דעת הקהל. אחרי אשר לא עלה על לב איש להביא משפטו לפני הממשלה, הממשלה אשר עמדה תמיד על ימין החוכר, יען הוא המביא לה את הכסף, דם בני עמו, ובאזני מי יתאוננו? כי על כן נמצאו אנשים ישרים אשר מאנו לקחת את “הטאקסע” אף כי הפצירו בהם, באמרם, כי אין לבם למריבות, ולא בכל פעם יתכן לנהל את החכירה כפי חפץ כל איש.

סדרי הטאקסע נודעים לכל יהודי רוסיא עד השנים האחרונות, עד כי אחשוב למותר לדבר אודותם בפרט.

ימי חג היו בערים הקטנות, הימים אשר נדבה איזה אגודה או יחיד, ספר תורה לבית ד‘. היום ההוא היה חג באמת לכל הקהלה. כי לא דבר קטן הוא ס"ת, תורת אלהים, אשר רק אגודה או איש עשיר יכלו להוזיל סך רב כזה לכתיבת ספר תורה, כי הימים אשר כתיבת ספרי תורה היתה למסחר, בבית חרשת מעשה בסלאנים, ביאליסטאק ועוד איזה ערים ברוסיא וגאליציען, הימים ההם טרם ידענו. איש לא ידע כי יש בעולם בית חרשת אשר שם יוכל כל איש לבוא לקנות ספר תורה ברגע אחד, ספר תורה נחוץ היה לכתוב באיזה עיר גדולה, אשר שם נמצאו איזה סופרים הכותבים לפי חפץ כל איש, ספר תורה גדול או קטן. איזה מין קלף, ו’ עמודים, מ“ב שיטין, טבילה במקוה קודם כתיבת שם הוי”ה. ועוד פרטים כאלה, הספר הובא מן העיר הגדולה בלוית הסופר, והיום הנועד להביא את ספר התורה להיכל ד' היה חג גדול לכל תושבי העיר. בית בעל השמחה היה פתוח לרוחה לכל הבא לכתוב אות אחד. ולכל אחד חלקו יין ומגדנות ביד רחבה, “והסיום” ארך כל היום. עד אשר לעת ערב נקהלו כל תושבי העיר היהודים למקטנם ועד גדולם להוליך את הס"ת בשירים וזמירות בתף וחליל לבית ד', ושם דרשו המטיפים, והחזן שר מזמורי תהלים וכל פנים צהלו משמחה וענג, ואחרי כן הכינו כרה גדולה להמון קרואים, עד כי איש זר יכל להאמין כי אין מאושרים כמהם בעולם.

זאת נחלת עם, התמים עם ד' אלהיו.

במדה אשר היתה זאמוט משכן התורה, וליטא השניה אחריה, הנה היתה גם הראשונה לתת חכמה ודעת התבל בלב בניה. הבכורה לזאמוט היתה, יען היא האחת ברוסיא אשר נשארה בטהרתה ממשפחת החסידות, והנסיון הראה, כי בכל אשר הרחקנו ללכת בליטא, ובכל מקום אשר פרצה המחלה ההיא, החל כבוד התורה לרדת מטה מטה עד הגיענו לקצה ליטא, לגבול רוסיא הלבנה. (רייסען) בכל זאמוט לא נמצאו חסידים רק בווילקאמיר, ומספרם מעט עד כי לא יכלו לפעול על רוח העם, ואיזה מהם התלקטו על גבול קורלאנד, בבירז, וקורלאנד היתה גם אז מדבר שממה לתורת ישראל, וביחוד מיטוי עיר הפלך, ואחריה עסטלאנד, ומצד אחר פלך וויטעבסק, אשר עליה שפך אלהים את כל ברכותיו, ויעניק לה בטובו חסידים וחסידות מלא חפנים, וחלקם בתורה חלק לעניי עמו בזאמוט, עד כי נשארה זאמוט כמו חצי אי במדבר החסידות, ובפלך ווילנא הקרוב אליה, הצטיינה רק העיר ווילנא, ואיזה ערים קטנות בסביבותיה, כמו וואלאזין, איישישאק ולידא. ושם לא נגעה יד החסידות אף באצבע קטנה, עד כי יספרו על הגאון ר' חיים מוואלאזין, כי אמר פעם אחת “כי כל עיר אשר אין בה חסידים ולא בית תפלה לנוצרים, הנם בטוחים כי יקומו בתחית המתים”.

זאמוט נשארה טהורה גם מקנאים וצבועים, ועל כן נקל היה להביא לבב חכמה בלב בניה, ובהיותה קרובה למזרח פרייסען, היתה ראשית דעת שפת אשכנז לה למנה. תחת אשר היתה רחוקה מהקנאים בפראנקפורט והצבועים אשר על כל גדות הרהיין, ומהרעפארמים על יד השפרעע. בעוד אשר מיטוי היתה עיר אשכנזית בשפתה ובכל הליכותיה. ותהי לעיר מלאה בורים כבלב אשכנז.

הנני זוכר פעם אחת בשבתי בבית הרב ר' אברהם שמואל בראסיין, ושם ישב בעת ההיא הרב הצעיר אשר כנוהו בשם “משכיל לאיתן” ועוד איזה מהדיינים, וידברו על דבר מספר הרבנים הרבים המחכים להשיג משרת רבנות, ואחד מהם קרא לאמר: הנני בטוח כי פלך קאוונא לבד יוכל להספיק די רבנים בעד כל ארץ רוסיא, ועל דעתי לא גוזמא היו הדברים האלה.

---

גבורי הרוח בישראל

מאת

אפרים דינרד

כי היו רבנים וגאונים אדירי התורה בישראל לפנים, למותר לספר, זאת יודעים כלם, ומה גם כי גדולי תורה ישנם בנו גם עתה, לא בידי מאזני משקל להכריע מי גדול ממי, הרבנים היום או לפנים. הנני יודע רק כי לפנים ישבו גדולי התורה יומם ולילה וראשם נשען על הספר. ובימינו מעטים המה כאלה. הרב למד אמנם טרם הגיע לרבנות, כי בלי עמל הן לא יגיע איש לכסא רב, ומספר הרבנים בתבל גדול עתה פי עשרה. באמעריקא לבד גדול מספר הרבנים מברוסיא. יען באמעריקא יקחו להם רב לכל בית כנסת, ובעיר גדולה כנויאָרק או שיקאגא ישנם המכונים בשם רבנים למאות, וכן הוא באוסטראליען, דרום אמעריקא, דרום אפריקא. אך לא אודותם אדבר עתה, בדברי אודות גבורי הרוח אשר היו ברוסיא בימי. הגבורים הלכו ולא שבו עוד, ואחרים במקומם עוד לא הולידה היהדות החדשה. אחד מגבורי הרוח אשר ידעתי כל הליכותיו בביתו, הליכותיו עם אלהים ואנשים. האיש אשר הבטתי אחריו על כל מדרך כף רגליו, האיש ההוא לא היה גאון ולא ראש ישיבה, אף לא ראש איזה קהלה, לא רב ולא עשיר, רק “מגיד” ומוכיח פשוט אשר נסע מעיר לעיר להוכיח לרבים. הוא האיש הנודע בשם “המגיד מקעלם” אשר הזכרתיו גם בספרי “מסע באיירופא”. האיש אשר לא ידע חנף ולא נשא פני איש אף הגדול בענקים, ואם מצא בו איזה דופי השמיע זאת לעיני כל העם ויקראהו בשם. וככל אשר הטיף לאחרים קים הוא בעצמו לכל פרטי תורת המוסר והמדות, ויהי האיש צדיק תמים בכל הליכותיו. מהכסף הרב אשר אסף בכל מסעותיו שלם לראשי הישיבות והת“ת אשר יסד בעצמו, ויתמוך ידי אחרים, ואני בעצמי שלחתי בעדו על ידי פאסט מאות שקלי כסף לזאגער ישן וסלאנים, בכל פעם אשר שב ממסעו, בהיותו מגיד באסמינא, ואני ישבתי בביתו בכל העת אשר למדתי בעיר ההיא בישיבת הרב החריף ה' פאלק. כי אבי הביאני לאסמינא וישלם להמגיד בשקלי כסף מחיר משכן וארוחה למעני למשך שנה תמימה. לאשתו ולבנו הקטן היחיד לו בעת ההיא, קצב רק שני רו”כ לשבוע, והכסף הנשאר לו משכרו וממסעותיו הקדיש לצדקה. וביחוד למוסדות התורה. הכסף אשר אסף הרויח בדם לבבו, ומי שלא שמע את מוסרו ותוכחותיו והתלהבותו בדברו באהבת התורה ואשר כמעט תמיד הקיא דם מגרונו בדברו רתת, ותמיד העמידו אצלו על הבימה הין מלא מים אשר שתה תמיד בדברו בחם לבו, לא ראה התלהבות מעולם. בערב שבועות בשנה ההיא בשובו ממסעו, וביתו היה מלא אנשים אשר באו לברכו, ואני כתבתי את המכתבים לסלאנים וזאגער, ונשאתי את הכסף אל הפאסט, ובשובי מצאי כי המון רב עמד בחוץ מאפס מקום בבית, והנה נגש אליו אורח מעיר נאוואראדאק, ויתן על ידו מכתב הרב בעירו, אשר בו ימליץ עליו, כי הוא איש טוב וישר אשר אבד את הונו ונאלץ עתה לשקוד על פתחי נדיבים לתת את בתו לאיש. והמגיד שאלהו לאמר: אמור נא לי על אמונתך אם נתת די צדקה אז בהיותך עשיר? והאיש ענהו: “כה יתן לי אלהים וכה יוסיף כאשר נתתי אני לפי כחי ואולי עוד יותר”, והמגיד לקח כיס מלא מטבעות כסף ונחשת אשר הניח במלתחתו, ויניחהו על השלחן, ויאמר אליו קחה נא זה. אבל הזהר נא, כי בתת אלהים ותתעשר עוד הפעם, כי תתן צדקה ביד רחבה. בין כה נגש אליו בנו היחיד ויאמר אליו, אבי, תנה נא לי קאפייקע אחת. ויחפש בצלחתו וימצא מטבע של שני קאפייקען, ויאמר אליו, הא לך! כי זה הוא כל הכסף אשר נשאר לי ממסעי.

מאהבתו לתורה, דאג תמיד לראשי הישיבות, ובחורי הישיבות נחשבו לו כבנים. בבואו לאיזה עיר, היתה דרכו ראשונה לבוא אל הישיבה ויחקור וידרוש מפי בחורי הישיבה, אם ישבעו לחם. ואם נכבדים המה בעיני בעלי הבתים אשר יתנו להם “ימים”. והיה אם התאוננו באזניו על מצבם, ענה ואמר, טוב מאד, אני אריב ריבכם, ואשלם להם כגמולם. ובכן כבר ידעו כלם כי בעלותו על הבימה לדרוש, ישפוך עליהם מבול גפרית וזפת בוערה, וגם את פני הרבנים לא נשא, ויוכיחם על אשר לא ישימו עינם ולבם על מצב לומדי תורה, ולא לפעמים רחוקות הוכיחם במוסר אכזרי, ובכל מקום בואו, כבר ידעו בחורי הישיבה כי יוטב מצבם. והנני זוכר, כי בירח תמוז בקיץ ההוא באסמינא, באו אליו שני מלמדי הת“ת אשר שלם להם מכיסו, ויבקשו ממנו מעט כסף, והוא ענה להם, כי ברגע זה אין בידו מאומה. אבל יחכו נא שני ימים ואז יתן להם, וכרגע ירד מעל השלבים, וילך ויבקש את הגבאי, כי יתן לו רשיון לעזוב את העיר ליום אחד, כי נכון הוא לנסוע לעיר אָלשאן במרחק עשרים וויערסט להטיף שם, יען עליו לתת שכר למלמדי הת”ת. ומבלי דבר דבר נתן לו הרשיון, ובמשך שעה או שתים, כבר ידעו בכל העיר, כי “הקעלמי” נוסע לאָלשאן, וימלא הרחוב יהודים לשלחו, ואל פתח ביתו נגשה עגלה רתומה לסוס אחד. וישב עליה, והעגלה הלכה אט, וכל העם אחריה, כלם הולכים רגלי, ועד הגיענו למלון יהודי על אם הדרך, במרחק 4 וויערסט מן העיר, היה מספר המלווים את העגלה מארבע עד חמש מאות איש. הקעלמי ירד מעל העגלה, ויקרא: אחים! הגיעה עת תפלת המנחה, וכלם התפללו בחוץ, מאפס מקום לעם רב כזה בתוך המלון. ככלות התפלה, פנה אל העם, ויאמר, עתה אחי שובו נא לבתיכם, ואני אלך לדרכי. אך כלם ענו בקול גדול. רבי! לא נמוש מפה, עד אשר תטיף לנו מעט. הוא לא דבר דבר, ויעל ויעמוד על העגלה ויטיף להם דרוש נעים, ואחרי הדרוש, צוה להתפלל מעריב, ואז שבו כלם אל העיר. ובלילה ההוא בא לאָלשאָן, ויהי בבקר הכריזו בבית הכנסת, כי המגיד מקעלם ידרוש בשעה 2 אחרי הצהרים. ולבית המלון אשר ישב בו, בא בחור ישיבה, אשר למד הוא לבדו ועוד חבר אחד עמו. כי ישיבה לא היתה בעיר ההיא, והבחור אכל במלון ביום ההוא. הבחור ישב אל השלחן לאכול, ויגישו לו לחם דגן וקערה מלאה מרק חלב. המגיד נגש אליו ויקח את הכף ויטעם את המרק, ויותר לא נתנו להבחור מאומה, ובעלותו על הבמה להטיף ביום ההוא, לקח לנושא דרשתו את הכתוב “עץ חיים היא למחזיקים בה” ר"ל למחזיקי ידי לומדי תורה, וברעם מדברותיו, החל להוכיחם נוראות. כי האיש אשר לא ילמוד תורה, הלא אין לו כל תקוה “לעולם הבא”, והתרופה אחת היא, להחזיק בידי לומדי תורה, ובשכר זה יזכו לעולם הבא. ואם כן מה הוא המחיר אשר תשלמו בעד “עולם הבא”. קאפייקא אחת מחיר לחם דגן לבחור הישיבה. וקאפייקא אחת מחיר המרק. וגם ראיתי זבוב שט על פני המרק, הנה כי כן כל הכסף אשר תוציאו בעד “עולם הבא” הוא שתי קאפייק. זכרו נא! רק שתי קאפייק מחיר עולם הבא! אל אלהים ד'! לוא הביאו את העולם הבא למכור בשוק, כי עתה באו כל הגוים וכל האכרים לקנות מציאה כזאת! האין זאת אחי! ואחרי דרשתו נגשו אליו נכבדי העדה. ויבקשו סליחתו, ויבטיחוהו כי ייטיבו מצב שני הבחורים, והנם נכונים לכלכל עוד איזה בחורים אם ישלח להם כאלה לעירם. למחרת היום בשובו לאסמינא נתן את כל הכסף אשר קבל באָלשאָן לשני המלמדים עד הקשיטה האחרונה.

מאסמינא הלכתי ללמוד בישיבות אחרות עד בואי לאחרונה לישיבת ר' שלמה ברודא במאהליוו, ובחדש אלול תרכ“א בא גם המגיד מקעלם, ויטיף בכל יום בבית כנסת אחר, ובעיר בתי כנסיות רבים. באחד הימים כאשר נודעו לו כל תחלואי היהדות ומגרעותיה בעיר ההיא נגד אחיותיה בליטא וזאמוט החל ליסד בה מוסדי צדקה וחסד אשר לא היו בעיר עד העת ההיא. בערב אחד דרש בקלויז של הגביר ה' עדעלמאן. ויודיע, כי חפץ מאד לראות את עשירי העיר באספה הזאת, ורבם אמנם באו, ובהיות הבית מלא, עד כי כלם עמדו צפופים, צוה להשמש בקול רם למען ישמעו כלם, כי לא יתן לאיש לעזוב את ביהכנ”ס, ולסגור את הדלת, ואחרי אשר הטיף כשעה או יותר אצל ארון הקודש, עלה על הבימה, ורשימת שמות העשירים בידו. ויקרא לכל אחד מהם בשמו, לאמר: קרב נא הנה ר' איידעלמאן. נחוץ לנו ליסד “גמילות חסדים” בערב הזה, ואתה הגידה נא כמה תתן לתכלית זאת? וה' איידעלמאן נודע בעיר לנדיב. ענה כי יתן מאתים רו“כ. לא! ענה המגיד, אם אתה הנודע לנדיב תתן סך קטן כזה, מה יענו אחרים, הלא יתנו מאה או מעט גם מזה, לא, לא אקח ממך נדבה קטנה כזאת, וה' איידעלמאן נאלץ להוסיף עוד כהנה. וכן התנהג עם כל העשירים אשר קרא לעלות על הבימה, ולא נתן לאיש לעזוב את ביהכנ”ס עד אשר נוסד ג“ח בלילה ההוא. בבית כנסת אחר יסד ת”ת. ושם הושיב “רבי” ללמוד בכל ערב שיעור בש“ס או חיי אדם, מסלת ישרים וחובת הלבבות, בקור חולים. ועוד מוסדי צדקה כאלה נוסדו במשך חמשה שבועות ימי שבתו בעיר ההיא. בערב אחד נקרא להטיף בקלויז הגדול של הגביר הישיש ר' ישעיה שור. הגביר הזה היה איש כבן שבעים, מופלג בתורה, ישב ולמד כל הימים, וכל עסקיו מסר על יד בניו, אבל נודע בעיר לאיש כילי, ובעלות המגיד לפני ארון הקדש, והגביר יושב בקיר המזרח. החל המגיד להראות את ההבדל, מה בין אציל יהודי בעל נפש עדינה, ובין אכר רוסי עשיר המוני, וסוף דרשתו היה, כי “ר' ישעיה שלנו, אף כי הוא מופלג בתורה, ולומד הרבה, ובכל זאת הוא רק “בעל גוף” קאצאפּ עברי”. וירא עליו באצבעו. כל השומעים השתוממו לחוצפה כזאת, ואני חשבתי אז, כי יקום הגביר ממושבו וימלא פניו קלון. אבל הוא החריש וישא חרפתו בדומיה, ואחרי כלות הדרשה, קם ממושבו ויגש אל המגיד, ויתן לו את ידו, ויבקשהו ללכת עמו לביתו לאכול ארוחת הערב, אף נדב שלש מאות רו”כ לאיזה מסד, אשר לא אזכור כעת. בכל בית כנסת אשר הטיף, הלכתי תמיד לשמוע מדברותיו, ותמיד חשתי בנפשי כי אצל מרוחו עלי, ובלבי נדרתי לעשות כמהו לבלתי שאת פני איש, אם רק אדע אל נכון כי עול עשה. הליכות האדם הגדול הזה ראיתי אחרי כן עוד איזה פעמים, ובכל פעם גדל כבודו בעיני. כן ראיתיו בהאמליע בשנת תרכ“ו כאשר דרש שבוע שלם יום יום בביהכנ”ס האחד למתנגדים בעיר ההיא. ובמשך השבוע אסף מאה ועשרים רו“כ, וביום הראשון, הלך עם בן דוד אשתי ה' יפה, ויקנה בגדים, ונעלים בעד כל נערי הת”ת העניים. ובכיסו השאיר שלשה רו“כ להוצאות דרכו לעיר וויעטקע. ובין כה באו שני חסידים נלהבים אשר שמעו יום יום את דרשותיו בשפכו בוז על החסידים, יען להם אין ישיבות ות”ת, והחסידים היו תמיד נכונים אף לרצחו נפש. ותמיד היה שמו מנואץ בפיהם בכל הארץ. והנה באו עתה שני החסידים ויבקשוהו כי ילך להטיף בבית מדרשם. דוד אשתי ה' יפה, התאמץ לבלתי תת אותו ללכת, באמרו אליו, כי החסידים יהרגוהו. והמגיד ענה, טוב מאד, יהרגוני נא, ואני אגיד להם בבית מדרשם את אשר אמרתי תמיד. ואמנם הלך ויטיף להם, ויגד להם פשעם. לא עשו לו רעה, יען כלם ראו, כי כל הכסף אשר יאסוף יתן לצדקה, וקדושיהם המה, הן לא עשו כזאת מעולם. ורק בבואי לצערניגאוו בשנת תרכ“ז, והוא ישב בביתי, ביום השבת אחרי ארוחת הצהרים. ויהי נכון ללכת להטיף בבית המדרש “פ”צ”, והמון רב חסידים סבבו את הבית, ויחכו עד אשר יצא ממנו, ויאמרו להכותו, ואני שלחתי אחד מתלמידי לקרוא להפאליציי, ומפני השוטרים נבעתו גבורי החסידים, ואני ותלמידי ועוד אנשים עם שוטרי הפאליציי הלכנו ללותו לבית המדרש. ופעם אחת ראיתיו במאריופאל, פלך יעקאטארינאסלאוו על חף ים האזאווי, ובדרשתו הוכיח לאיזה עשירים מגולחי זקן ואוכלי טרפות. והמה התאוננו עליו באזני שופט השלום. והמגיד נאלץ ללכת לבית המשפט בלוית עורך דין, ותחת זרועו נשא את התנ"ך וס' שלחן ערוך, ויתנצל, כי לו המשפט להוכיח לבני עמו אשר לא ישמרו מצות התורה, ועורך הדין הראה, כי על פי חקי רוסיא לא יוכל איש לחיות בארץ בלי כל דת, ועליו להיות יהודי או נוצרי. ובזה יצא נקי בהשפטו. בסוף ימיו בנסעו לדרום רוסיא, לקח עמו איש צעיר מופלג בתורה, ללותו על דרכו, והצעיר יהיה לו למשגיח על הליכותיו בדת, וחובתו היתה להוכיחו אם ראה בו שמץ דבר אשר לא כדת.

שני לו בצדקתו ופעולותיו היה הצדיק ר' נחום מהאראדנא. כן קראו כלם לאיש מורם מעם, גדול בתורה אשר הקדיש את כל ימיו לתורה ולמעשים טובים. יומם ולילה ראוהו נחפז ללכת לאסוף כסף בעד כל קשה יום. בעד נערי הת“ת, בעד בחורי ישיבה, או בעד יולדת עניה. בבית מדרש אחד למד ש”ס ובשני הגיד “עין יעקב”, פה היה דין, ושם מטיף ומוכיח. ולנפשו לא לקח אף קשיטה אחת, ושמו יצא לתהלה בכל ערי ליטא וזאמוט, וכלם הרימוהו אל על כצדיק תמים. מכל פרטי מעשיו לא אוכל לספר הרבה, אחרי אשר לא רבות התמהמהתי בעיר ההיא, ראיתיו רק פעמים. ועד היום נשאר שמו וזכרו לברכה בפי כל יושבי העיר וסביבותיה אשר ראו את מעשיו הגדולים יום יום.

יוצא מן הכלל היה האיש הנפלא ר' שמעון קאפטאן בווילנא, האיש ההוא היה בור, עם הארץ גמור, ויבוא לווילנא בהיותו כבן עשרים. בחור רענן וגבה הקומה. וישא אשה, והיא עקרה, ויקדיש את כל ימי חייו לטובת הישיבה הגדולה בקלויז ר' מאילעס. אשר אמרו לי כי בישיבה ההיא למדו אלף ושלש מאות בחורים, ור' שמעון יצא לרחוב היהודים בבקר השכם, ובידו קופה של צדקה, גדולה מאד, ויקרא בקול “אידען גיט צדקה! צדקה תציל ממות”. ובקולו נהם כדב. וכל עובר ברחוב נתן לו ביד רחבה. וכן עמד ולא מש ממקומו עד קרוב לחצי הלילה. יום גשם וסגריר, קיץ וחורף לא עצרוהו אף רגע אחד. ורק לפעמים, בראותו כי לא אסף די כסף, הלך לחצרות העשירים, ואף לעשירי וכהני הנוצרים אשר כלם ידעוהו והוקירוהו. הבישאף הקאטולי צוה, כי בני עדתו יתנו לו צדקה. וכן יספרו, כי בבואו לחצר הגענעראל גובערנאטאר בפעם הראשונה, החלו המשרתים למלא שחוק פיהם עליו, ועל בגדיו הקרועים. וכובעו המשונה אשר לא החליף כל ימי חייו. אך הגובערנאטאר ראהו דרך החלון, וירא את מעשי משרתיו, ויצא אל היציע, ויקרא אליהם, כי לא יגעו בו לרעה, ולא לבד כי לא יתקלסו בו, אבל תמיד יתנו לו צדקה, והוא עצמו שלח שלשה רו“כ להשליך לקופתו, ומני אז ידעו כל הנוצרים בעיר שם ר' שמעון קאפטאן, ובכל מקום בואו כבדוהו, אך לבית איש פנימה לא בא מעולם לבקש נדבה. תמיד עמד רק בחצר או ברחוב ויצלצל בקופתו, ובקרוב איש להשליך איזה מטבע לתוך הקופה, סבב את ראשו לבל יראה, ולבל יכלים את האיש אשר השליך נדבה קטנה. קרה כמה פעמים כי קרב אליו איש אשר החליף שקל או רו”כ במטבעות קטנות, והוא לא הביט, ואם אמרו לו כי יתכן, כי יגנוב האיש יותר מאשר ינדב, ענה, כי הוא בטוח, כי איש ישר הן לא יעשה זאת, ואם יגנוב, הלא בלי ספק עני הוא, ובכן יוכל לגנוב למלא רעבונו. בכל לילה הביא את הכסף ליד ראש הישיבה. ואחרי כן הלך אל המרתף האפל אשר בו יגור עם אשתו. ושם אכל פת לחם יבש, ממכירת טאבּאק לשאיפה (שנוף טאבאק) אשר מכרה אשתו ביום. אני הלכתי לראות את המרתף אשר גר בו. והנה מלבד דרך הפתח לא היה בו כל אור, כי אין חלון לו, ובו גרו כל ימי חייהם. גבאי הישיבה אמרו לתת לו בגדים חדשים, והוא לא קבל מעולם, ולא החליף את שמלותיו אשר בלו מזקן כל ימי חייו הארוכים. יותר מחמשים שנה עמד האיש על מקומו ויכלכל את כל בחורי הישיבה הגדולה. ובמותו חלקו לו כבוד גדול, כל תושבי העיר כיהודים כנוצרים. זצ"ל.

האנשים הגדולים אשר הזכרתי בזה, אמנם לא היו יחידים ברוסיא, וכיוצאים מן הכלל היו רק בזה, כי להם יצא שם בכל הארץ. אבל בכל עיר מערי מושבות היהודים נמצאו תמיד אנשים אשר הקדישו את כל ימי חייהם למעשים טובים. וגם בפלך טאמסק בסיבּיר, נמצא יהודי עשיר, המלצר למחנות הצבא, אשר כל שרי ופקידי הצבא הוקירוהו בעד צדקת פזרונו. ולמענו הטיבו עם אנשי חיל היהודים, ובכל מועדי השנה נאספו לביתו מקרוב ומרחוק, תמיד משלש עד ארבע מאות איש, ויבן לו בית תפלה, ויכין טליתים ותפילין בעד כלם ולכלם נתן לאכול ולשתות ביד רחבה, וכל אשר הרויח במשך השנה, הוציא לכלכלת אנשי הצבא היהודים, ואיש כזה היה גם בקיעוו אשר עשה כמעשהו, ובמשך דברי ספרי זה יפגש הקורא עוד אנשים ממין זה, אשר היו ויהיו לכבוד לבית ישראל יושב רוסיא. ואני הנני בטוח, כי אנשים ממין זה היו בישראל גם בארצות אחרות בעת ההיא, וביחוד הצטיינו רבות מבנות ציון, והנני מוצא לי לחובה להזכיר למצער אחת מהנה אשר ידעתי כל מעשיה, והיא האשה היקרה בבנות, אם לבנים עשירים, מרת ביילא ווענגראוו בקאנאטאפ פלך צערניגאוו. בת ירושלם זאת יכלה להיות לסמל החסד והצדקה, ולשלט על תכונת רוח ישראל בכלל. כל ימי חייה הארוכים הקדיש לצדקה וחסד אשר נתנה מכיסה ותאסוף מכל נדיב לב, ויומם ולילה הלכה לבקר בכל בית עני וחולה, להקל ענים ומכאובם. כל נכה רוח וקשי יום פנה אליה, והיא לא חכתה רגע ותרץ ותביא מרפא ונוחם ביום או בחצי הלילה. וכל גשם שלג ורוח סערה לא עצרוה מעולם. יהי זכרה ברוך.

---

כח הרבנים והקהל וכבוד התורה

מאת

אפרים דינרד

נערי בית המדרש, בחורי ישיבה אשר שכחו את תלמודם, או נגרשו מהישיבות, ואלה אשר זכו כי נרדפו על צוארם מאת איזה רב־פתי בעיר קטנה או אחד מראשי הקהל בשניפישאק. הגבורים האלה היו הראשונים אשר היו “לסופרים” בכתבי עתים העברים הראשונים, והם המה אשר החלו להשליך שקוצים על הרבנים בכלל, ויעשום למפלצת לעיני העם, כמו היה הרב ההוא באמת איש משחת המדות ואוכל אדם, ויבשלו את הרב והקהל בפארור אחד, ואני ידעתי איזה סופרים כאלה אשר הזקינו, ובמשך הימים נהפכו בעצמם לקנאים או ראשי הקהל ויתודו על חטאת נעוריהם¹ כי אמנם לא לבד כי רוב מכתביהם אשר הדפיסו עורכי כתבי העתים “מאת סופרנו הנאמן” היו מגוזמים או נכתבו מפי השמועה איש מפי איש או אשה, אבל היו גם כאלה אשר בדו מלבם ספורים מלאים הבל, רק להשליך שקוצים על הרב או הקהל אנשי חרמם. ואלה מרחוק אשר לא ידעו את האמת, חשבו כי כל הרבנים המה קאניבאלים, וכל ראשי הקהל כלם זרע מרעים עדת גנבים ושודדי ליל, אף כי רבים מהם היו נכבדי העיר, אשר עסקו כל ימיהם בצרכי צבור באמונה, ואם התערבו ביניהם גם איזה רשעי ארץ, הנה הישרים בלבותם בין מנהלי העדה דאב לבם מאד, ובכל עת אשר מצאה ידם התאמצו להרחיקם, וגם הרשעים בשו במעשיהם, ויתאמצו תמיד להתראות כישרי לב, נתנו צדקה בגלוי ויפלסו חמס ידיהם בסתר, לאיש אחד עשו חסד לעיני כל העם למען הראות צדקתם, תחת אשר באין רואה פשטו עור עשרה עניים, ואלה המעטים התראו תמיד כמתחסדים ויראי אלהים, והם המה היו הקנאים, ומבשרי חזיתי, כי גדולי התורה לא היו קנאים שונאי השכלה כאשר תארו אותם הסופרים הנערים. ראש הישיבה ר' משה’ל חאנעס בקראז ידע זמן רב, כי רבים מבחורי הישיבה יקחו ממני ספרי השכלה למקרא, ורק פעם אחת אמר אלי: “חדל לך מספרים כאלה”. וכאשר אמרתי לו כי לא מצאתי בהם כל חטא נגד הדת, ואמרתי לו כי אני נכון להביא אליו איזה ספרים, למען יראה ויוכח. ענה לי, כי גם הוא לא ימצא בהם כל עון ופשע “רק במשך הזמן, כי תסכין לקרוא הרבה ספרים כאלה, הלא תעזוב את התורה”. וכאשר הבטחתי לו כי התורה יקרה לי מאד, והספרים הקלים האלה הנני קורא רק לשעשועים בעת המנוחה, והעת ההיא היא רק בשבת ומועד שעה או שתים, לא הוסיף דבר אלי עוד בדבר הזה, ולא הפריע גם את הבחורים האחרים מקריאת “ספרי חצונים”. ומי לנו עד נאמן יותר מהמגיד מקעלם, אשר אבי שכר לי מעון ומחיה בביתו באסמינא בשנת תר… ולמדתי בישיבת הרב פאלק, והוא ראה את כל הליכותי עם אלהים, והייתי רחוק מחסידות כרחוק החסידות מן האמת. ותמיד ראה כי הנני קורא ספרי חצונים יום יום, ולא לעתים רחוקות לקח הוא בעצמו איזה מספרי להגות בהם, ומעולם לא דבר דבר נגד הספרים ההם, וזה הוא המגיד מקעלם, אשר עפרוהו בעפר, ומכל עברים המטירו עליו מבול חרפות וגדופים, ובפה מלא אוכל להשמיע כי כל מחרפיו לא ישוו אף שרוך נעלו, כי אמנם היה האיש איש ישר, צדיק תמים בכל דרכיו, ולא קנאי היה רק שומר ואוהב תורה חכמה ומוסר מאין כמהו. ואף כי לא היה גדול בתורה כרבני הדור ההוא, ובכל זאת כבדוהו כלם בעד ישרו וצדקתו. והרבנים ידעו להוקירו, ביחוד בדעתם כי הוא איננו תלוי בדעת איזה קהלה, ולא ידע חנף, ואיש כי העיר את אזנו על אחד ממנהלי הקהלה, כי עשה עול, אז אוי אוי היה לו. אבל מעולם לא נשמע על פיו דבר רע נגד חכמי ישראל וסופריו הנאמנים, ואם דבר לפעמים נגד איזה הולל מפריצי בני עמנו, הן לא חטא בזה מאומה, ולא בעד זה הוא קנאי, וכן היו כל הרבנים בעת ההיא, אשר לא רדפו בצע, ולא בקשו תענוגות בני אדם בעד בניהם ונשיהם כקדושי החסידים, כרבם היו אביונים ויסתפקו בשכרם הדל, עד כי כל בעל מלאכה פשוט חי חיים נעימים יותר מהרב ובני ביתו, ועל כן לא נאלץ להחניף לאיש, יהיה מי שיהיה, בדעתו כי מחיתו הדלה יוכל למצוא בכל אשר יעשה, מבלי היות רב. אמת אשר אין איש יוכל לכחד, כי ראשי הישיבות פעלו הרבה להפיץ תורה בישראל יותר מהרבנים, ורק לעתים רחוקות ראינו רב וראש ישיבה באיש אחד. וביחוד לא בערים הגדולות, אשר שם היה הרב טרוד כל הימים בשאלות איסור והיתר ודיני תורה ופשרות, ועניני העדה, ולא מצאו באמת די עת לנהל איזה ישיבה, ובכל זאת לא גדול היה כבוד ראש הישיבה ככבוד הרב, הרב דרש שתי דרשות בשנה בבית כנסת הגדול, בשבת הגדול ושבת שובה. ודרשותיו לא נגעו אל לב העם, אחרי אשר חרפה היתה לרב גדול להטיף דברים פשוטים לפני הקהל הגדול, דברים אשר יוכל לשמוע מפי כל “מגיד פשוט” הרב דרש איזה פלפול עמוק בש“ס, אשר הבינו רק הלומדים וגדולי התורה, והמון העם עמדו צפופים בגרון נטוי ואזניהם קשובות לכל הגה מפי הרב אף כי לא הבינו מה שידבר, ואם גם קדושי חסידי לובאוויץ עשו כן בהשמיעם תורת חשך באזני צאן מרעיתם בכל עת מצוא, וביחוד בכל שבת ומועד, אבל בזאת נבדלו מרבני ישראל, כי בעוד אשר תורת הרבנים הבינו כל גדולי התורה, הנה תורת הקדושים לא הבינו אף מלאכי השרת. ואף הדרשנים הקדושים עצמם לא ידעו מה שידברו, ועוד זאת, כי כל תורת קדושי החסידים אשר שמעתי, ואף כי התאמצתי לעמוד קרוב אצלם למען אוכל לשמוע, ובכל זאת לא שמעתי יותר מכל החרשים, אחרי אשר כה נהגו לדבר רק בשפתם אך לא בלשונם. ואם יגיד לך איש כי שמע תורת רבו בעמדו בשבת ומועד לפני קהל חסידיו, תגיד לו כי הוא דובר שקרים נורא. אך גם רבני המתנגדים לא הביאו כל תועלת לשומעיהם כקדושי החסידים. היו בימים ההם “מגידים” אשר נסעו מעיר לעיר כל ימיהם, ויטיפו לעם, ומזה לחמם נמצא. בבואם לאיזה עיר הלכו ראשונה לבקש רשיון הרב, ואחרי כן רשיון גבאי ביהכנ”ס, ואם מגיד מפורסם היה, והטיף לעם אף באחד מימי השבוע, היה ביהכנ"ס מלא מפה לפה. הגבאי נתן לו סך ידוע מקופת הקהל, וילך לו לעיר אחרת, ובכל מקום קבלוהו כאורח הגון, אף כי לא בזרועות פשוטות כלהגובערנאטאר מקאוונא.

שקר העידו איזה פרחי סופרים, כי הרבנים היו מחמירים ומכבידים את אכפם על העם העני, שקר נורא אשר ידעו הסופרים הנערים בעצמם, כי שקר ידבר. ופעמים רבות ראיתי כאשר הביאה איזה אשה לפני הרב תרנגלת או כלי, והרב עמל להקל ככל אשר יוכל, וכבר נודעו ברוסיא רבנים וגאונים מפורסמים אשר היו מקילים נפלאים, ודי להזכיר את הגאון ר' יהושע צייטלין משקלאוו, אשר אמר לפני מותו באזני כל גדולי העיר אשר סבבוהו לאמר: הנני מבקש מחילה מאת כל היהודים, אשר אולי בטעות הטרפתי את הכשר. אפס אם הכשרתי את הטרפה, על זאת לא אבקש סליחת איש כי על זה אענה בעצמי לפני הקב“ה, רק מכשר לטרפה עלי לבקש מחילה, כי אבדתי ממונם של ישראל. הגאון הגדול ר' חיים פיליפיפאווער, נודע בכל תפוצות ישראל בקדושתו וצדקתו. והוא היה מקיל בכל אשר החמירו כל חבריו הרבנים עד כי אמרו עליו, כי לפי משפטיו אין כמעט כל טרפה בעולם, אף נמצאו קנאים אשר אמרו להחרימו, וכאשר נאספו לאספה ויהיו נכונים להחל במלאכה, זכרו את משל העכברים אשר אמרו לתלות את הפעמון בצואר החתול, והשאלה היתה, מי ילך להם לעשות מלאכה מסוכנה כזאת. ויחדלו. בהתבוננם כי חדלי אונים המה להתקומם נגד כח גאון מהלל כרח”פ. כן נודע גם הגאון ר' יחיאל העליר, ר' יאנקיל קראזער, ר' מאיר ברלין ממאהליוו, ר' זלמלע מזאגער ישן ועוד רבים. ובימים האחרונים ר' יצחק אלחנן, אשר ראיתי בעיני, בבואי אליו מפעטערסבורג במלאכות ארקאדיע קויפמאן בשנת תרמ“א בערב פסח, ועלי היה לדבר דברי אליו ביום ההוא, כי לא חפצתי ולא יכלתי להתמהמה בקוונא רק שני ימי החג הראשונים, ובדברי עמו, באו לפניו שאלות איסור והיתר בכל רגע, עד כי לא נתנוהו לדבר עמדי, והוא לא שאל ולא חקר מפי השואלים מאומה, ולכל אחד ענה כרגע “כשר! כשר!” אף טרם שמע היטב את השאלה, ואשה אחת פצתה פיה, ותאמר: רבי! הן לא שמעת עוד מה שאחפוץ לספר, והרב ענה מהרה, לכי לך לשלום! כשר כשר! אני מגיד לך כשר, ואין לדבר עוד. עד כי גם אני התפלאתי, ושאלתיו. הלא באמת עוד לא הספיקה האשה לדבר את דבריה, ולמענה על שאלתי קם מכסאו ויראני באצבעו על הספרים הגדולים העומדים מעל לארון הספרים, באמרו: ראה נא: כל הענין חסר רק, כי נחוץ לעמוד בארון, ואתה הן תוכל לראות, כי גם אני הנני עומד כבר בארון”, ובזה חשב להגיד, כי האויטאריטעט הוא רק האיש אשר ספרו עומד בארון, והוא הוא “הפוסק”, ואם כן הוא. הן גם אני הנני פוסק, ואוכל להורות כפי הבנתי. ומי יערב לבו להעיד עדות שקר, כי כל הרבנים היו מחמירים, ואם היו מעטים כאלה, היו על פי רוב בין רבנים צעירים אשר לא היו גדולים בתורה, והוראה ביחוד. וכן שקר הוא כי משלו על העם ביד חזקה. כי אמנם רק בין גדולי התורה יתכן היה למצוא אנשים נוחים לבריות כרבני ישראל בדור ההוא. כלם אנחו מכאב לב על גורל ישראל ולא ידעו במה כחם גדול להושיע, בעת אשר חשכת ערפל כסתה פני כל העמים, והמושלים העריצים כסו בצעיף שחור את עין כל הארץ, ומי יקום יעקב? הגאון הנודע ר' ישראל סלאנטער בהיותו בפאריז, בקשוהו איזה קנאים להוציא איסור על “סתם יינם” אשר הסכינו כלם לשתות כפי מנהג המדינה, וליין הנעשה בידי יהודים לא היה כל זכר. והוא מאן לעשות זאת, באמרו, כי מוטב שיהיו בני ישראל שוגגים ולא מזידים. וטעם סתם יינם כבר פג בימינו אלה, והנני זוכר באר היטב, כי בשנת הרעב בימי מלחמת סעוואסטאפאל, צוו הרבנים לאכול כל מיני קטניות אשר יוכלו להשיג. והמצות נאפו מפולים גדולים, והמצות היו שחורות ונפוחות, וטעמן רע. וכן התיר ר' יצחק אלחנן קטניות אף לא בעת רעב, ואם דייני ווילנא התקוטטו בו ע“ד האתרוגים, צוה על איש אחד ממיודעיו להדפיס ספר מיוחד בשם “תוכחת מגולה” וחתום עליו, שם המחבר ר”ם. וכלם ידעו בקאוונא, כי המחבר הוא הרב עצמו, אשר בו דבר משפטים עם דייני ווילנא, אשר חשבו כי רק להם, הרבים, המשפט לפסוק את הדין, ולא לרב יחיד, והדיינים חשבו להם זאת לפחיתת הכבוד. ובימים האחרונים היה הרב אבעלסאן באדעסא – מי שהיה לפנים רב בטורעוו, – אחד מעמודי ההוראה ומקיל נודע לשם, אף כי לעצמו החמיר מאד, באמרו אלי פעם אחת, על שאלתי מדוע יחמיר על עצמו ויקל לאחרים, “כי הוא רק איש יחיד ורב, ולכל איש הרשות להחמיר על עצמו כחפצו, תחת אשר כל העם אינם רבנים, ולא יוכלו להיות חרדים כרבנים, ואיש לא יוכל לעמוס עליהם משא כבד מנשוא”. ופעם אחת התוכחתי עם הרב, ראש בית דין בווילנא ר' שלמה כהן, אשר ידעתיו לבעל שכל ישר ואיש דעת, ושאלתיו מדוע לא ישתדלו הרבנים להתיר איזה ענינים שיתכן להתיר, והוא ענני כדברים האלה: דע לך דיינארד יקירי, כי הננו יודעים את כל אשר נודע להמשכילים, והננו יודעים מה שיתכן ומה שלא יתכן. רק, אתם המשכילים הנכם אנשים חפשים ואיש לא יביט אחריכם מה שתעשו. אבל לא כן הרבנים. כי אם אנסה להתיר היום את אשר הסכין העם לאיסור, כרגע יקראו אחרי מלא, כי הנני אפקורס. הפחד הזה לפי הנראה לא היה פחד לפנים, בעוד אשר המלה אפקורס לא נשמעה עוד על כל שפה, בעת אשר כל העם חי על אמונתו, והרב לא פחד מלהתיר איזה דבר על פי ידיעתו הפנימית. ולא עלה על דעתו, כי העם יחשוב לו זאת לקלות הדת. ולא היו קנאים כבדורות האחרונים אשר חפצו איזה מהם להתראות כיראי אלהים מרבים, ורק הרבנים הגדולים אשר ידעו כי כל העם מאמין בהם, וכחם בתורה יהיה עליהם סתרה מכל מבקר. המה התירו מה שפחדו הקטנים לעשות, וספק גדול הוא אם ימצא כיום רב חרד אשר יחקה מעשה הרב טראהוב (אחי הסופר צבי הירש ראבינאוויץ) בלינקעווע – אשר אודותו דברתי בספרי מסע באיירופא צד 87, ורק איש עשיר ותקיף אחד אשר לא זכה בדין תורה עם איש עני אחד, יצא נגד הרב וירדפהו לרגלי האפקורסות אשר מצא בדבריו אודות חכמי התלמוד, הרב אמר כי אביי לא היה חכם, ורבא האמין בהבלי כשוף וחלומות, ועוד תנאים ואמוראים אשר מאמריהם לא מצאו חן בעיניו, ומלבד התקיף לא נועז איש מכל אנשי העיר לקום נגד הרב. והתקיף הביא שלשה רבנים לדון בדבר, ולבל יהיה ריב בעיר, עשו פשרה, כי תושבי העיר ישלמו להרב סכום כסף, ויבקש לו משרת רבנות בעיר אחרת. ובכן עזב את הרבנות מכל וכל, וילך לשבת בדינאבורג אשר שם ישבו שנים מאחיו. והרב ההוא אשר ידעתיו פנים אל פנים בהיותו כבר איש זקן כבן שבעים, היה באמת מבקר חרוץ אשר לא נשא פנים לכל הגדולים בישראל, ואחת היא אם צדק בכל בקרתו או לא, אך בזמננו לא יתכן עוד רב כזה, אף כי ידעתי רבנים חפשים גם עתה, אבל ישימו מסוה יראת אלהים על פניהם ולא יגלו מערכי לבם, והסבה היא, יען אז רדפו אחרי הרבנות רק לאהבת התורה וכבודה, ועתה היתה “לפרנסה”. ולוא ידעו הרבנים עתה, כי עליהם לחיות חיי אביונים כלפנים, אז לא היה לנו אף רב אחד בכל הארץ. וכמשפט הרבנים אשר אבדו חלק גדול מכבודם, תמורת הכסף הרב אשר יקבלו עתה, הנה אבדו ראשי הקהל את כבודם מכל וכל, למן היום אשר קמו עורכי כתבי עתים לדרוך על ראש העם, בטענת שקר, כי דבריהם המה “דעת הקהל” אשר לא שאלו מעולם, ואיש לא נתן להם הרשיון לדבר בשם הקהל. ואם היו בין ראשי הקהל תמיד גם אנשים ישרים אשר עסקו בצרכי הצבור באמונה, ולפעמים גם בחרף נפש, הנה לא נמצא עתה אף אחד בין כל עורכי כתבי עתים איש ישר. והנני מחליט את ההחלטה הזאת על פי ידיעתי הברורה אשר ידעתי את כלם, והנני מכפיל את דברי “כי אין איש ישר אחד בין כל עורכי כתבי עתים”. כלם עד אחד לקחו להם את הספרות למקור מחיה וכבוד, ואם נמצאו לפעמים יחידים אשר החלו לתת איזה מכתב עתי בכונה טהורה למען הפיץ ידיעת שפת עבר בין העם, הנה מצאו בזמן קצר, כי לא יצלחו בדרכם אם ישארו אנשים ישרים, ובכן נאלצו לאסוף ידיהם. ומה גם עורכי כתבי עתים זארגאנים אשר להם לא היה כל אידעאל, ועורכיהם הלא יכלו להיות גם בורים פשוטים הרחוקים בכלל מכל רעיון נעלה. והם המה עתה גם עתה גם ראשי הקהל, והמה רעים לנו אלף פעמים מכל ראשי הקהל לפנים. יען אם ראש קהל בעיר אחת השחית דרכו, הן רעה עשה רק לאנשי עירו, או רק לאחדים מהם, תחת אשר מכתב עתי ביד נבל ישחית לרבים בערים רבות, ואקוה לדבר מזה במאמר מיוחד.

הנני זוכר, כי בימי ניקאלאי הראשון, פתאם התעוררה מהומה ומבוכה בין כל העם, וכלם חרדו לשמועה, כי יצאה איזה גזרה נגד היהודים. אף כי לא אזכור מה היתה הגזרה, וראשי הקהל התאספו לאספה גדולה, ויחלו לבקש תחבולות את מי לשלוח להשתדל אצל הגענעראל גובערנאטאר, ולמצוא מקור כסף להוצאות. ויחליטו כי כל אלה אשר להם כלי כסף, יתנו את הכלים בכסף, ואלה אשר לא היו להם כלים כאלה, הסירו את “העטרות” של כסף מטליתיהם וימכרום בכסף להוצאות השתדלנות, וכמעט בכל פעם הצליחו מעט או הרבה, ואיש מהם לא קפץ בראש לאמר, כי הוא יהיה השתדלן, ותמיד שמו עיניהם על איש מורם מעם באיזה עיר גדולה, ומהמון העם לא דרשו מעולם שום עזר כסף, ותמיד שמו את המעמסה על שכם העשירים, ולעשירים אז נחשבו, כאלה אשר נקרא להם היום בשם “בעל הבית עני” אבל כלי כסף נמצאו ביד עניים רבים, יען כל עני אשר שלח לו אלהים איזה מטמון, וירויח עשרים או שלשים שקל יותר מכדי מחיתו, ותמיד פחד פן יוציא את הכסף לאכלה, התחכם ויקנה איזה כפות כסף או כוסות, ובעת דחקו נתנם בעבוט, ויפדם מיד המלוה קודם החג. ואחרי החג נתנם בעבוט עוד הפעם. מהם היו אנשים תמימים אשר תחת כלי כסף קנו ספרים ויתנו עליהם כריכות יפות, ויציגום בארון זכוכית, ויתפארו בהם, כי יקרים להם הספרים מכל כסף בעולם, וזה היה כל רכושם אשר היו בטוחים, כי לא יתנום בעבוט ולא יאכלום. והמצוה היא נחלת עולם, ואני בעצמי בבואי בכל ערב שבת לבית המו“ס הישר באדם ה' בייניס במאהליוו (על הדניעפר) לקנות איזה ספר חדש לקרוא בשבת, ראיתי איש אחד בא גם הוא בכל יום הששי ויתן על יד המו”ס חצי רו“כ על חשבון המשניות אשר קנה וישלם מעט מעט, ואחרי כן קנה “עין יעקב”, ש”ס וכדומה. ובהוכחי כי הוא “עם הארץ” שאלתיו, למה לו הספרים האלה והוא הן לא יבין מה שכתוב בהם? והאיש ענני בתמימותו, “אמנם כן הוא, אני אינני מבין בהם מאומה, יען יסר יסרני יה, כי נשארתי יתום מאבי, ואמי העניה לא יכלה לתת אותי למלמדים, אבל אקוה כי בני יהיו למודי ד', כי כל אשר בכחי הנני עושה לבל ישארו בני עמי הארץ, ואף כי עתה המה קטנים עודנה, אבל בין כה הנני מתענג למראה הספרים, והמצוה כי יהיו ספרים בביתי יקרה לי מכל הון, וברבות הימים ילמדו בני מהם, ואלהים יחשב לי זאת לצדקה”. ואיש כזה לא היה יוצא מן הכלל, ורבים כמהו היו בכל עיר ועיר, ואיש כי זכה לכתוב “ספר תורה” מכספו, לא היה קץ לאשרו, וכלם קנאו בו.

מהמכובדים ביחוד בין ראשי הקהל, היה הגבאי הראשון מבית הכנסת. בשבת ומועד הלכו נכבדי העדה אחרי התפלה לביתו “לכיבוד”, אך הכבוד היותר גדול נתנו לו בימי “שמחת בית השואבה” ושמחת תורה, אז היה בית הגבאי פתוח לרוחה לכל מי שיהיה, וביתו היה מלא כל היום עד חצי הלילה, ובשמיני עצרת ושמחת תורה כל הלילות, וכלם אכלו ושתו כנפשם שבעם על חשבונו, ואז היה הגבאי המאושר בתבל, ורבים אשר לא היו ממיודעו הגבאי, עמדו צפופים אצל החלונות לשמוע זמרת השמחים, והנוצרים אשר עברו ברחוב ידעו, כי היום הוא חג “לזידים” (יהודים) אשר בו ישמחו וירננו וירקדו כאילים בשמחת תורתם, ובשמחת תורה בערב נשאו את הגבאי על שכמם בזמירות וקול תודה לבית הכנסת, וקהל גדול הולך אחריהם. כלם ימחאו כף וישירו בשירים עד בואם לבית ד'.

הרבנים בימים ההם לקחו חבל בכל עניני העדה, ולא לבד אנשים פרטים לא הרימו יד ורגל בלי ידיעת הרב והסכמתו, אך גם בכל החברות והאגודות לא נעשה דבר בלעדו, והוא היה באמת “עיני העדה” בכל עניני חיי היהודים, לו גלו כל תעלומותיהם במקנה וקנין, בידו טמנו את כספם, תחת אשר באנקים לא היו עוד ברוב ערי ישראל, וכלם היו בטוחים כי הכסף אשר פקדו בידו הוא בטוח כמו סגרוהו תחת בריחי ברזל. אף כי תיבות ברזל לא היו עוד בארץ כבימינו עתה, ומה נקל היה לגנוב את הכסף מביתו, זאת ידעו כל הגנבים, ובכל זאת לא קרה מעולם, כי יגנבו דבר מביתו, יען בית הרב היה קדוש ואיש לא נועז לגעת בו. כמעט כל משפטי כסף במסחר ועבודה באו לפני הרב להשפט על פי תורת ישראל, והיהודי אשר הלך לדרוש משפט מאת שופטי הממשלה נחשב “לעבריין”, ובערים הגדולות היה בית הרב תמיד מלא אנשים נצים, עדים, דיינים, בוררים, ומפשרים, ולא דבר חדש היה כי באו גם נוצרים להשפט לפני הרב, ביחוד אם היה להם דבר עם יהודים, ומעולם לא קרה כי יפחד הנוצרי להשפט עם איש יהודי לפני הרב, פן יטה משפט. כי ידוע ידעו כלם, כי באין עדים לא יעיז היהודי לבוא באלה ובשבועת שוא לפני הרב, ואם גם צדק היהודי ובלב בטוח יכל לשבוע שבועה אמתית, גם אז לא יתנהו הרב לעשות זאת, ואם היה היהודי הנתבע איש ירא אלהים, לא ישבע באלהים אף אם ידע כי יאבד כספו, ובמשפט גדול הביאו בעלי הריב שנים שלושה רבנים מערים שונות למקום אחד, וכאשר חרצו משפט לא נועז עוד אחד מבעלי הריב להביא משפטו לפני הממשלה. ועל פי רוב השלישו בעלי הריב סכומי כסף ביד הרבנים לקיום פסק הדין, ונעים מאד היה לדעת איך שמר הרב כסף זרים אשר הפקד על ידו, וכלם ידעו כי לא יחליף אף את המטבעות אם היה כסף, זהב או ניר. ובערים הגדולות פקדו בידו סכומים גדולים וישלמו להרב שכר שמורתם.

בכל עיר היה רק רב אחד, ובערים הגדולות היו גם דיינים אשר קבלו משכרתם מאת העדה, והדיינים ישבו תמיד בבית הרב לדון ולהורות, וכל הדבר הקשה הביאו אל הרב עצמו, וזר היה לשמוע כי יעוז איש לדבר עזות בפני הרב, בבוא אנשים “לדין תורה” או לבקש איזה דבר מהרב, תמיד ראינום הולכים אט, ביראת הכבוד ובהכנעה, ואיש לא נועז לשבת על כסא לעיני הרב טרם בקשהו לעשות זאת. איש לא העיז לקרוא את הרב כי יבוא אליו למשתה ושמחה, ורק לברית מילה אם כבדוהו “בסנדק” הלך תמיד, ולחתונה הלך רק לעתים רחוקות לבית אחד מנכבדי העדה, ומסדרי קדושין היו רק החזנים, או “הרבנים מטעם”.

מעולם לא שמענו כי יעשה הרב עול בעניני כסף אף אם הדבר נגע אליו, וכלם, כיהודים כנוצרים ידעו כי ידי הרב טהורות, לא ידבר כזב ולא ידע חונף, עד כי היה באמת לסמל הצדק והאמונה, ובאמת, לא אולת היתה תקות אבות ישרים לראות את בניהם יושבים על כסא רב, בראותם את כבודו בעולם הזה, מלבד שכרו בעולם הבא, וכי אבדו הרבנים את כבודם בימינו, היה זה רק לרוב מספרם, אשר לא כלם יכלו למצוא להם משמרת, ויתחרו איש ברעהו למצוא לחם ומנוחה, ומהם אשר השפילו את כבודם ברדפם כסף ומותרות, והעם הדל מאמין בצדקתם, והסאציאליזמוס אשר הפיצה סם מות בלב בני הנעורים לרמוס ברגל על כל קודש בישראל, וראשית מעשיהם היה לשפוך בוז ולעג על כל שומרי חומת הדת, וזאת המפלצת הארורה שפכה מררתה על חלק גדול מהגוי כלו, ותשפיל את כבוד התורה ונושאי דגלה יחדו, והחרדים בעת הזאת לא יחושו כי בשפלת התורה יגלה כבוד מישראל עד עולם. זה העם אשר כל עמי התבל השתוממו על עז רוחו וקשי ערפו להחזיק כן תורן אניתו המתנועעת בין גלי ים זועף, והיה אם תרפינה ידיו, לא ימים רבים יעברו ואניתו תשבר ותהומות ים יכסוה.

ישרים שימו זאת על לב!

---

מות ניקאלאי והשלום

מאת

אפרים דינרד

בבוא הבשורה כי מת ניקאלאי, ואלכסנדר השני עלה על כסא רוסיא, וקול השלום נשמע בארץ, לבשו היהודים גיל, וכלם נבאו כי הגיעו ימים טובים לישראל, וגם העמים האחרים ששו מאד, וכלם חשו בנפשם כי אחרי מפלת רוסיא תחל תקופה חדשה בהנהגת הממשלה, ובאמת שנה המצב לטוב, עד אשר באה הבשורה לחופש האכרים מתחת עול אדוניהם הקשים, 21 מילליאן נפש עבדים נענים ונדכאים יצאו לחרות, ועל ידי זה גדלה גם תקות היהודים, כי רוח החופש גם עדיהם תגיע. כלם הבינו כי נחוץ היה אומץ לב לעמוד נגד זרם “הפריצים” האדונים הקשים אשר חשבו את עבדיהם לקנין כספם אשר עבדו את אדמתם וכל עבודתם בבית חנם אין כסף, וחפש העבדים הלם את ראשם, וביחוד הפריצים הפולאנים, ואחרי אשר הממשלה החלה לדכא גם את רוחם וחפשם, כי אסרה לקחת את מטבעותיהם, ותבטל גם את המיניסטעריום הפולאני בווארשא, ומסבות אלה התגודדו ויקראו למרד, כאשר אספר הלאה:

---

הבהלות

מאת

אפרים דינרד

בדור השני אחרי דור הבהלות, נמצאו חכמים רבים אשר מלאו שחוק פיהם על אולת אבותיהם אשר חוללו את “הבהלות”. אך מה נקל לקל המרוץ להתל בפסח הצולע על ירכו, ועל כן היה להם הדבר לשחוק בדור השני בימי אלכסנדר השני אשר ראו אור גדול, בערך לימי האפלה בימי אביו, אפס לנו הזקנים אשר בעינינו ראינו את כל התלאות, לא לבנו הלך להתל באמללים ההם, אשר לא ידעו אנה ינוסו לעזרה, וכמו שער בנפשנו, לוא היתה הגזרה כי יצא העם בגולה כבימי פערדינאנד בספרד, אז אין כל ספק כי לא היתה המהומה גדולה יותר נוראה. כמו חי עומדות נגד עיני אמות שכולות, אלמנות ויתומיהן אשר הובלו כצאן לטבח, נערים בני עשר ומעלה הושיבו על עגלות, והמון אדם רב פורשים בידיהם וקול זעקת הנשים יכל להרך גם לב אבן, אמות אמללות קורעות שער ראשיהן הפרועות, מהן הצועקות “אלי אלי למה עזבתני, אישי הטוב קומה נא מקברך וראה את בנך היקר אשר אמרת כי יהיה לרב בישראל גזול ממנו, יוליכוהו לשמד לארץ רחוקה אשר לא יבין לשונה, בין גוים עריצים ועמים פראים אשר לא ידעו רחם. ואתה אלהים אלהי ישראל הנך יושב בחביון עזך ומחשה. אלהים! מדוע לא לקחת גם את נפשי כנפש בעלי לבל תראינה עיני בצרת בני היתום האמלל מחמל נפשי. אנא יהודים רחמנים, עזרוני להציל את בני משמד וכליון”, ואמללה אחרת תתפרץ כלביאה, ותקפוץ על העגלה לקחת את בנה בחזקת היד, והנה יד עשו שלוחה, אוחזת בערפה ומכה באגרופו על ראשה, ובעוד רגע והאמללה מתגוללת על הארץ ודם נוזל מראשה ומפיה, מפרפרת בין חיים והמות, וכל הנצבים סביבה עיניהם מלאות דם ודמע, ומפחדים לפתוח שפתם עם איש הצבא הקאצאפּ הרוצח, אך לפעמים קרה, כי גם עיני איש הצבא רטבו מדמע, ויתנצל כי לא בו האשם, יען הוא רק פי מלך שומר “פקודה היא ולא בידו לשנותה”. “אל תיראי כי חלילה לנו לגעת בבנך אם אמללה”. “כן יעזרנו אלהים כאשר נכמרו נחומינו עליך”. לב מי לא התפלץ בראותו אבות הילדים מביאים ומגישים לבניהם ציצית ותפילין בברכות ותפלות כי ישארו בניהם יהודים, ולא יביטו לכל עמל ותלאה רק לבל ימירו כבוד אלהי ישראל באל נכר. בני בני, אל תשכח כי יהודי הנך, יהודים היו אבותיך ואבות אבותיך, ולאלפים ורבבות נהרגו על קדוש השם ולא חללו בריתם, בטח בד' ולא יתן למוט רגליך. אכול פת יבש ואל תטמא את נפשך במרק פגולים ודם חזיר". נערים ונערות אחים צעירים ואחיות קטנות אוחזים כנף מעיל האם השכולה ומבכים את אסונם ואסון אמן ובקול צעקותיהם יכלו לעורר גם נחומי תנין. החוטפים מתחבאים ברגע זה מבשת או מפחד, כי מי יערב להם, כי לא ינקרו את עיניהם או ירצחום נפש, לוא התראו ברחוב ברגע איום כזה. החוטף בדעתו כי “חוטף ומלשין” המה שני שמות נרדפים, ומצוה על כל איש להורידם דומה, אף כי בפועל לא נגעה בהם יד איש יהודי, אשר כפיו לא נגואלו בדם מעולם, כי מי שמע או ראה איש יהודי רוצח שופך דמים בימים ההם, וישתפקו בבכי ובתחנונים לאלהי ישראל, כי ינקום נקמתם מהחוטפים, ושמועות רחוקות או קרובות נשמעו אמנם בין העם כי הנבל החוטף בעיר פלוני אשר לכד ברשתו את אחד מבחורי הישיבה, וראש הישיבה או הרב בעיר קללוהו בשם אלהים, ולא ארכו הימים וימת בלא עת, או בניו נספו בחטאת אביהם, אחרי אשר כלל גדול ובטוח היה בלב העם, כי אם תגע יד החוטף בבן הישיבה, אז לא ינקה רע, ובכלל היו כל הנערים למודי ד' בטוחים כמעט מפחד החוטפים. והחוטפים עם כל תועבותיהם פחדו בכל זאת מנקמת אלהים אם ישלחו נער יודע תורה לעבוד בצבא, ידעו אמנם כי הרבנים לא יכריזו עליהם חרם בגלוי, האסור מטעם הממשלה, אך גם זאת ידעו כי אין מנוס להם מקללת רב, או ראש הישיבה, וכבוד הרב גדול היה עוד בימים ההם. הרב היה סמל הצדק והיושר, ואיש לא התאונן ולא חשד אותו כי יעשה עול בעניני כסף, הרב היה האידעאל היותר נעלה, מורם מכל תעתועי התבל, ומה גם אם הרב היה איש זקן אשר בלה כל ימיו בתורה, אז לא העיז גם הנבל שבנבלים לחרוש עליו רעה או לשים בו דופי, וכלם היו בטוחים כי קללתו לא תשוב ריקם.

בחורי הישיבה הסכינו תמיד לנוע מעיר לעיר ומישיבה לישיבה, וכמעט תמיד הלכו רגלי, ובעלי המלון בדרך הלא כלם היו יהודים, ולהבחורים אשר באו אל המלון לנוח או ללון הלילה נתנו לאכול ולשתות בנפש חפצה מבלי מחיר, באהבתם את התורה ולומדיה, והנני זוכר את אשר ספרו אז, כי איזה חוטפים אשר נסעו בעגלה, פגשו בדרך נער עני הולך לתמו ותרמילו על שכמו ויקחוהו ויושיבוהו על עגלתם להביאו קרבן לצבא ניקאלי, ובין כה חקרוהו לדעת מי הוא ומה מעשהו, ואנה ילך, וכאשר ספר להם כי מגמת פניו לישיבת סאלאנט או קראטינגא וכי דודו הוא רב באחת הקהלות הקטנות, החלו החוטפים להתלחש ביניהם בשפה מוזרה להנער, ויביאוהו לעיר קטנה אחת, ויתנו לו איזה מטבעות כסף, ויזהירוהו לבל ילך עוד הפעם בדד בדרך בלי תעודת מסע, יען לא תמיד יפגש אנשים כנים וישרים כמהם אשר לא יגעו חלילה בבחור לומד תורה.

חלק שני

מאת

אפרים דינרד

---

חרפת בריטניה

מאת

אפרים דינרד

פּוגרום ליום כפּור בירושלם

מושל מקשיב על דבר שקר,

כל משרתיו רשעים.

(משלי כט, יב)

הדיפּלומטיה הבריטית, לפי הנראה, בקיאה מאוד בלוח-השנה העברי, ועל כן ידעה לבחור יום נכון לחולל פּוגרום בירושלם ביום הכפּורים, יום אשר כל בית ישראל, כל זרע יעקב בתבל נאספים בבתי-כנסיות לתפלה; יום אשר שמונה-עשר מיליון יהודים יענו בצום נפשם, כלם חלשים, כלם עיניהם לשמים, וחמשה שוטרי בריטניה בכחם לחולל פּוגרום על מאה אלף יהודים¹ בלי מפריע.

והיהודים אף במוסקבה לא יחגרו כלי-קרב לעמוד על נפשם ביום הקדוש לכל הגוי כלו. יום כזה מסוגל לפוגרומים מעין כמהו. גם פּטליורה, זה הקאצאפּ האיום, ידע סוד זה, וגם הוא בחר לכלות חמתו ביהודים זעומי נפשו הטמאה. ובלבי אין כל ספק, כי לולא היהודי הצעיר מר שווארצבארד, אשר שלחהו לעזאזל שאולה, ולוא היה חי בימים האלה, אז יכול להיות כלי-חפץ ביד שר-המושבות בלונדון, לשלחהו על הוצאותיו לירושלם. ולא לחנם סגר שר-המושבות את הארץ בעד שווארצבארד, מפּחדו פּן תאכל חרבו בשר פּטליורה שני בירושלם. ועם כל חכמת הדיפּלומטיה הבריטית, לא הבין שר המושבות בלונדון, כי פּוגרום על ירושלם – לב היהדות, ואצל הכותל המערבי – לב ירושלם. פּוגרום כזה איננו פוגרום פרטי, כמו קישינוב או ביאליסטוק. פּוגרום על הכותל המערבי בירושלם, ובעצם יום הכפּורים, זה הוא פּוגרום כללי על כל הגוי כלו. ולשמועה כי באה לאמריקה מחרת יום הכפּורים, ויותר מאלפּים כתבי-עתים הגדולים בארץ הודיעו את הבשורה האיומה הזאת, רגזה הארץ. כל היהודים מקטן ועד גדול התעוררו, כלם פּקחו את עיניהם ויזוררו שבע פעמים שבעתים; כלנו היינו כנדהמים, מבלי דעת מה לחשוב ומה לעשות ברגע-הבהלה הראשון. פּוגרום כללי על כל ישראל בכל ארצות פּזוריו.

מחרת יום הכפּורים לשנת תרפ"ט נחלה בריטניה כבוד גדול מאד, כבוד אשר לא רבים זכו בו, מלבד טיטוס בשרפו את בית קדשנו, טורקבמדה בגרשו שלש מאות אלף יהודים מספרד ועוד שלש מאות אלף הנשארים בארץ נאלצו להשתחות לבעל ולכרוע ברך לפני האליל המת, וגם פּטליורה בהכריעו לטבח רבבות יהודים באוקריינה, וזקנים, נשים וילדים נפלו לפני צור חרבו כעמיר מאחורי הקוצר; כבוד אשר לא זכו אף הבולשביקים במשך כל עת ממשלתם, ולא ידעו בושת לעשות עוד ההפך ממה שעשתה בריטניה העדינה, כי הדפּיסו עוד ספרים נגד האנטישמיות, והם מתאמצים עוד היום להפריע את העם הגס מפּוגרומים. ובריטניה בתתה ארץ-מולדת לישראל, יסדה מרכז לפּוגרומים ביהודה, בדעתה כי עיני כל ישראל נטויות לציון, ובעוד אשר כל כתבי-העתים באמריקה המו ויתגעשו לכבוד אצילי בריטניה ורוזניה, הודיעו למחרת היום, כי בריטניה החליטה לקחת את המשרה מיד שר-העיר ירושלם, ומעתה תחולל פּוגרומים לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, רק על ידי הצלב עצמו. שישו בני מעי!

אבן-חן יקרה טמן השטן בגנזי היכלו, ואותה לקחה בריטניה לתת מתנה לישראל בשם “ארץ-מולדת”, מבלי הודיע לנו תכונת מתנתה היקרה, מלבד ברמז, בשפת אלמים ונוכלים, אשר לא ידענו מה היא. ורק עתה כתבה פּירוש וביאור נכון על המתנה אשר קראה בשם “כרוז באַלפור”. ופּירושו האמתי ראינו בפעל כפּים, באגרוף רשע, ושמו “פּוגרום”. ֹ ולנו נשאר רק דבר אחד: לקחת את הספּיר היקרה ההיא ולשבץ אותה במשכיות כסף בכתר דז’והן בול, למען יעמוד ימים רבים, זכרון לדור אחרון, כלימת נצח לדז’והן בול. השמעתם ניני עשרת השבטים?)

הבל הבלים: בּריטניה רמתנו

כבשת הרש ברחה מפּני הארי ויפגע בה הדב.

הזאת היא בריטניה הגדולה, המושלת מים עד ים, המתפּארת כי בכל ארצותיה לא תשקע השמש לעולם? האם גם בארץ-ישראל לא תבוא השמש? האם גם שם יגיה אורה תמיד? אמנם מיליונים מבני עמי חזו בדמיונם, ורבבות נסעו גם באניות ומסלות-ברזל לראות את הפּלא: “שמש ארץ-ישראל” - ועיני ישראל רואות. השמש אשר לא ראינו זה כאלפּים שנה. ובריטניה הבטיחה לנו גלוי לעיני כל יושבי תבל, כי תתן לנו “בחסדה הגדול”ארץ-מולדת “על אדמת ישראל”. אף בקשה ממנו לעזור לב כי תנתן הארץ על ידה, מפּחדה פן יבלעוה זרים. ואץ-ישראל היא נתח שמן מאד, מתוק לחיך כל טורפי טרף. הזאת היא בריטניה, המושלת על עשרת אלפים איים בים וארצות אין מספּר? הזאת היא בריטניה, אשר פּרשה כנפיה על חלק ששי מאדמת כל התבל כולה, ול“קנוח סעודה” חסרה לה רק כבשת הרש, חלק יעקב הקטן והדל? בריטניה שכחה, לפי הנראה, כי חטאה בגזלת כבשת הרש אך מר מדלי הוא נגד התועבה הגדולה, הגזלה הנוראה והחרפּה האיומה אשר עוללה לנו, עם ישראל, אשר בחירי בניה יתפּארו ביחוסם להיות נכדי עשרת השבטים ובכבוד כתבי-הקודש תתימר! הזאת היא בריטניה, “עם של חנונים”, עם עשיר, אשר אין קץ לאוצרותיו, עם חולש על גויים ומתפאר בסבלנות הדת? האמנם נמצאים בעולם שני מיני בריטניה, שני גוים בבטנו, אחד חכם ואחד רשע – והרשע הוא המושל בציון? ואנחנו היהודים תעינו, כי שלחנו עוד את צעירינו לעזור לה לגרש את חצי הלבנה מפּני הצלב האדום ובעד מי מי עשינו זאת?

הננו מודים, כי קטן יעקב ודל. אבל הישרים בבריטניה לא יוכלו לשכוח כמעט רגע, כי לא במספּרנו הננו עם קטן. שבעה עשר מיליון או יותר איננו עם קטן. ובחכמתנו וצדקתנו הננו גדולים יותר מעמים רבי וגדולים. אף כי תכונת עם נאור לא תשקל המאזנים ולא תמנה במספּר.

קטן יעקב ודל, לא במספּרו ולא בתכונתו, רק בכח הזרוע. “קול יעקב” חלקה לנו ההשגחה העליונה ולאחרים נתנה ידי עשו הגסות, המכות איש את רעהו, ולנו יחלקו חבלים כפולים, כפול מאה. ואנחנו צועקים, צועקים, עד כי נחר גרוננו. ועתה הננו מחשים וקול יעקב כמעט לא נשמע, אף כי המכות לא חדלו. אך האם אבדב תקותנו, כי חדלנו מזעוק? אכן לא. נחליף כח מעט, ועוד הפּעם נרים את קולנו, חמס נקרא: גזל עניים בביתך, בריטניה! ומי יודע, אם לא בוא העת להקיא חיל זרים אשר בלע בלי משפּט?

אני הצעיר, הנני זוכר עדיין את העת אשר לקחה בריטניה את תעלת סואץ בערמה, ערמת חנוני, ואת מצרים לקחה אחרי כן בחרב ובדם. ומי מלל לנו, כי הארי נאלץ להשליך את טרפּו במצרים? מי מלל לנו, כי כה מהרה תגורש תוגרמה מארץ-ישראל ומכל ארצות ערב? מי מלל לנו, כי השולטן בכבודו ובעצמו ילך גולה? ומי מלל לנו, כי הכלבים ילקקו דם ניקולי השני, ובן אלהים וילהלם השני ישב באשמנים? אלה וכאלה קרו בזמן קצר בימינו ולעינינו ומי יכזיבני אם אחפּוץ להקרא בשם “אויל הנביא” ולהגיד האותיות לאחור, כי גם בריטניה תשלם מחיר יקר בעד חטאתה נגד בני עמנו האומללים? ואם אמת היא בפי בת דז’ון בול, כי תאמין בדברי חוזה יה, נביאי ישראל, כי יקום דבר אלהינו וישראל ישכון עוד לבטח על אדמתו, מבלי מחסה הארי הבריטי?

מתי ואיך? – זאת יגיד לנו הזמן. אבל אקוה כי בוא יבוא היום. היום או מחר, אבל בוא יבוא. ולא אני הוא הנביא, רק השופר המזכיר והמודיע, כי באה העת, בוא תבוא ולא תאחר…

הנני רואה, כי – “יש יום קראו נוצרים בהר אפרים”… ישחקו הנערים, כי יהודי סופר זקן ינבא יום רע להתנין אשר ביאור טמזה. המאמינים כי יהודי לא חכם, מת, יוכל להיות להם לאלהים, מדוע לא יוכל יהודי סופר זקן להיות להם לחוזה? ומי יודע אם לא יקיצו גם בני ישמעאל דודנו להבין מה טוב להם? הבה נחכה! כי אמר מורי ורבי המליץ הנעים ר' אברהם מאפּו: “קוי, ציון, כי טובה תקוה מחיים”.

המלך דוד גזל כבשת הרש מיד איש אחד, ובבוא אליו הנביא, לא חכה רגע ויתודה על חטאתו. ובריטניה העשירה מדוד אלף אלפי פעמים, גזלה כבשת כל היהודים בתבל, ועד שמים גדול עונה —- התתודה על חטאתה? חיים ווייצמן! העוד תאמר לרשע: צדיק אתה? מצדיק רשע עקב שוחד, לא יכון לפני אלהים בציון.

המרמה הראשונה: חלוקת הארץ לשתים

בשעה שאמר דוד אתה וציבה תחלקו

את השדה, יצאה בת קול ואמרה,

ירבעם ורחבעם יחלקו את המלוכה.

המאנדאט, הסוכנות אשר נתן “חבר העמים” לבריטניה, בעזרת הציונים, אשר בקשה מהם כי יעמדו על ימינה להשיג את הממשלה על ארץ-ישראל, אין תנאי כזה לחלק את הארץ לשתים, למען תמצא בריטניה חן בעיני הערבים עוד יותר. ואם אמת הוא בפי הערבים, כי בריטניה כבר הבטיחה להם את הלויתן עם שור הבר, להם הצדקה באמת לדרוש מבריטניה למלא את הבטחתה. והשאלה היא רק: על חשבון מי הבטיחה לעשות טוב בחיל זרים? ואם עזרה להוציא את תימן מכף תוגרמה ולתתה, או יותר נכון להשיבה להערבים עם מכה עיר מקדשתם, אף כי לא שלחה את צבאותיה לחדרי תימן, ובני ערב עצמם לחמו נגד צבאות תוגרמה, ובריטניה עזרה להםם רק בכסף מעט, ואולי גם באיזה צרכי מלחמה.

ובריטניה עזרה גם לבגדד, יען חפצה לשמור על רכושה – אשר לקחה בערמה – בלשון ים פּרס. אבל מה לה ולארץ-ישראל? איפה לקחה לה את הזכות והצדקה לעשות בארץ-ישראל כטוב בעיניה? המאנדאט נתנו לה רק לשמור על הארץ, להביא בה סדרים, שלום ואמת בין תושביה ולנהל אותם בצדק ובמשפּט, כחק לכל ממשלה נאורה. נקח נא למשל, כי פּתאום ביום בהיר אחד הודיע שר החיצון בלונדון, כי קרע את אירלנדיה לשתים, ואת החצי נתן במתנה לצרפת או אשכנז, הלא נקל לעשות לנו מושג, איזו תשובה יכול מיניסטר כזה לקבל מאת אזרחי אנגליה? גם סוחרי עבדים, כושים שחורים באמריקה, אספּק מאד אם היו מרשים להם גנבה כזאת. צועני המוכר את סוסו, אם לא גנוב הוא, לא יתן להקונה גם את הרפת עם האדמה אשר עמד עליה הסוס מתנה להקונה, אם לא הרפת לא לו הוא. גם סוס גנוב לא יתן הגנב חנם. ושר המושבות בבריטניה לא שאל פי איש, כמו היה הכל קנין כספּו. ולפי הנראה לא שאל אף את פּי ווייצמן, עבדו הנאמן.

האם לא תבושי, אם ידעת בשת, הבת בריטניה?

המרמה השניה: סגירת הארץ לפני היהודים

זה אך מעט הארי יצא ממחבואו וישם את שתי כפּיו על ראש הכבשה הדלה והרזה, בתואנה, כי עליו להיות עליה סתרה מפּני חיות טורפות אחרות – למען תהיה לו לבדו לאכלה.

אך רגע אחרי הכרזת באלפור הנעימה, המבטחת ארץ-מולדת לישראל על אדמת אבותיו, והנה “פּירוש מדעי” נחמד ונעים על ספר שלוח ללורד רותשילד (לא לציונים) והמפרש כותב בשפה ברורה, כי “ארץ-המולדת לישראל” היא רק לראותה מרחוק על הניר, אך לא לבוא אליה וללון בה אף לילה אחד. יען על מלך היער לשמור ראש הכבשה, והארי עצמו מוג לב הוא כשפן, ובראותו זבוב מרחוק תפּול עליו איתה ופחד, ומפּחדו פּן יבואו יהודים מכל קצוי תבל לבקש עבודה בכפר יעזור, מוצא, תלמוד-תורה עץ חיים ובית-החולים בקור חולים, והפּועלים היהודים יבואו גדודים גדודים מניו-יורק ומסאן-פראֵנציסקו בתקותם להתעשר מפּרי עבודתם, פראנק וחצי ליום, ובריטניה הגדולה והכבירה בתבל לא תוכל נשוא משא כבד מזה. כי על כן ראוים הדברים למי שאמרם, וכשר הדבר בעיני העמים אשר לא ידעו עד מה, ויתנו לה צדק. ומה לה עוד?

וארץ-המולדת לישראל הלא נשאה הרוח, והיא על עמדה תעמוד כבימי דוד מלך ישראל.

ואת ווייצמן, התישן? האם שמת תחת התנור קנך, לאפות תפּוחי-אדמה?

אוי לך רועה שפל-ברך!

אמנם שומר פתאים ה' – יען החכמים יודעים בעצמם להזהר. ואתה, הלא גם זנב לאריות לא היית!

כל ישראל, מדן ועד באר-שבע, כנער כזקן, כלם יודעים עוד מזמן חכמי התלמוד, כי היה למנהג בישראל לשלוח מלאכים מארץ-ישראל לכל קהל הגולה לאסוף נדבות בעד למודי ה' היושבים על התורה והעבודה בארץ-ישראל, מאז ועד היום הזה, עד כי היתה הארץ למין בית-נזירים, אף כי אין נזירים בארץ. וכל יהודי, מקצה תבל עד קצה, ידע, כי עליו החובה לתמוך בידי היושבים לפני ה', ובכל עת צרה ומצוקה פתאומית מהרנו לעזרת אחינו האמללים ההם. ובראשית התנועה הלאומית בשנת תר"מ, ואני הייתי מנהל משרד ההגרה (עמיגראציאָן) באודסה, כבר הזהרתי את כל הגולים אשר אמרו ללכת ציונה, לבל יהינו לעלות אם אין די כסף בכיסם, למצער עשרת אלפים רובל. ואלה אשר לא שמעו

לי, הלכו וישובו בבושת פּנים. ומני אז ידעו כולם כי אין על מי להשען בארץ אבות, כי אין עבודה ומסחר בארץ, ותוגרמה לא נתנה עבודה לפועלים מאז מעולם, עד כי לוא באו מאה פּועלים פּתאום לקונסטנטינופּול העיר הגדולה, הנקל היה להם למות ברעב. ומה גם ירושלם הקטנה והעניה, או יפו חצי-הפּראית. איזה ערבים חצי-פּראים שוכנים באהלי קדר בנוים מבדי עץ ומכוסים בבלויי סחבות, המהם יקוה איש למצוא עבודה ולחם? אמנם כלם ידעו זאת, מלבד פּקידי בריטניה ועבדם הנאמן, הרועה מפּינסק. ואם ידעו רק לא חפצו להכיר זאת,היה זה רק לטובת היהודים, לקיים הבטחת באלפור מלה במלה כראוי להוד מלכות בריטניה גברת התבל.

האח! מה יפו פעמיך בנעלים, עדינה!

המרמה השלישית: הנציב הרבּרט שמואל

יש קונה עולמו בשעה אחת.

למיום עמדו רגלי אדון הנביאים על הר סיני, עוד לא זכה אלהי ישראל לכבוד גדול כזה, כי יבוא יהודי, נציב אנגלי, להתפּלל אליו בחורבת ר' יהודה החסיד בירושלם. והחרדים ראו וישתוממו ויספּרו תהלתו בקהל, ואת צדיקים נמנה.

ואני האמלל, אויה לי אם אומר, אוי ואבוי לי, כי נועדתי מאת ההשגחה העליונה להיות איש ריב ומדון לכל הארץ, לראות און ולהתבונן. מאד צר לי להשמיע, כי לוא זכיתי אני לראות חסדי ר' שמואל עם אלהיו, חי נפשי, כי לא בכיתי, לא גזרתי תענית צבור, לוא ראיתיו הולך ומתפלל לבית-תפלת “עומר” הבנוי כמו רמים על ראש הר הבית, משכן כבוד אלהי יעקב לפנים. ולוא עשה הנציב היהודי טוב עמ, כי עתה סלחתי לעונו זה.

מרמה דיפּלומטית נוראה היתה פקודת הרברט שמואל לנציב בציון, להונות את היהודים, למען יחשבו, כי באמת בא הגואל לישראל, ועתה העת להם להכיר את האליל מנצרת לאלהים. כי כן יסדה כבר האגודה האנגלית אשר התאמצה תמיד להושיב את היהודים עוד הפּעם בארץ-ישראל, ואז ישובו ויפנו אל האליל המת שאר בדו היונים במצרים. ואת הנציב היהודי אסרו ידיו ורגליו לבל יעשה דבר לטובת אחיו, למרות עיני בני ישמעאל, עד כי גם את הרוצחים מחוללי הפּוגרומים לא ההין לשלם כגמולם. ואז כבר יכלנו להבין את הפּירוש עם באור המלות בחלומו של באלפור. והדברים עתיקים.

אמנם כן. חלום נעים חלמנו כלנו, וגם אני בין החולמים, ומרוב שמחה כתבתי והוספתי שני דפּים בעברית ובאנגלית לספרי “ארוכת בת עמי”, אשר הקדשתי להרברט. ואני דברתי בחזון ואקו כי זה יהיה לנו נחמיה בן חכליה השני. ועד היום לא אוכל סלוח לנפשי את האולת אשר עשיתי. כי שכחתי, כי לא מלך פּרס שלח את הרברט, רק שר המושבות בלונדון. ואז בימי נחמיה טרם היו נוצרים בתבל וטרם העלילו על גבריאל המלאך כי התחתן בבת-ישראל והיא ילדה לו בן על חשבון אדון כל היצורים. אשר על כן, בזכרי את חטאי היום, הנני מבקש מכל אלה אשר ספרי “ארוכת בת עמי” נמצא בידם, כי יסירו ממנו את שני העלים בראש הספר. וכן עשיתי אני בכל הספרים אשר נשארו בידי, לבל יהיו לי כמזכיר עון ולחרפּה לבית הרברט שמואל.

––––––––

המרמה הרביעית: רשיון לציונים לסגור את שערי הארץ

גם נער לא חכם, ולא דיפּלומט אנגלי יכול להבין, כי לסגור את שערי הארץ מפּני היהודים זה אך רגע אחרי הבטחת באלפו ר יעשה רושם רע לא רק על היהודים הנודעים בדבר, ולא לבד ב“ועד חבר העמים”, אך גם על העמים מרחוק. אשר על כן נאלצה הדיפּלומטיה הבריטית להמציא ערמה חדשה לגול מעליה את החרפּה, כי הוליכה את היהודים שולל, ומי יודע אם לא תמצא היהדות מקום לגבות את חובה בארץ אחרת. ובכן נפלה על המציאה היקרה לשים את האשם בראש היהודים עצמם, בזאת שאר מסרה רשיון ביד הציונים לבחור אנשים הראוים לעלות לארץ-ישראל, רק לבקר אך לא לשבת בה, אשר על פיהו נחוץ לכל אורח הבא לארץ-ישראל להביא בכיסו שני אלפים שקל להוצאות, ונחות להביא תעודת-מסע. ואחרי שאלות רבות, אם יזכה בדין, אז יתנו לו הציונים את הרשיון ללכת אל הקונסול האנגלי, והקונסול יניח את חותמו על תעודת-מסעו. ורק אז ילך לארץ הקדושה ויתנהו לרדת מן האניה, אף כי בעמל רב. והציונים באמריקה, עבדי העבד העברי שומר הפּתח בלונדון, לפי הנראה, התנפּחו כברבורים בכבודם זה, וכל הבא אליהם לבקש את חצי הרשיון הראשון, החלו לחקור משרש בן מי הוא, ומה יעשה בארץ-ישראל אם לא תמצא חן בעיניו, ולהראות להם את הכסף ב“מזומן”. ואוי אוי היה לאיש מבני הדור הישן, בעל זקן, אשר חשדוהו כי יקח עמו סחורה אסורה (קאֶנָטראבאַנד ר"ל) כמו טלית ותפילין, כבר היה משפּטו חרוץ כי לעולם לא יזכה לראות את ארץ-קדשנו. ואני יודע מקרים אחדים כאלה, כמו שני יהודים, בעלי זקן, מדיטרויט, אשר מכרו את כל אשר להם ויאספו שלשים אלף שקל נכונים ללכת ארצה ישראל, ובבואם לבקש רשיון השוטר הנורא, ראש הבית מספּר 114 בהשדרה החמישית, ראו כי אין להם זכות אבות, וילכו ויניעו לערים גדולות אחרות, לבקש רשיון מקונסולים אחרים, ולא מצאו. כן הנני יודע רב אחד ממיודעי, אשר במשך ירחים אחדים הלך רצוא ושוב להשיג את הרשיון, וישיגהו באחרונה רק על-פּי הנס. ואני לא יכולתי לעצור מצחוק פּי, בספר לי מר מאני-שעוויץ מסינסינטי, כי היה נכון ללכת לאץ ישראל, אחרי אשר להמשפּחה הכבודה הזאת גנות ופרדסים בארץ אבות, ובבוא אחד האחים לפני האדון “ארך אפּים”, נאלץ לחכות כמה שעות במסדרונה עד אשר נתן לו הכבוד להתראות עמו, ואחרי כן החל לחקור אותו כחוקר-הדין את החוטא: כמה ימי חייו, מה עשרו מה יחשוב לעשות בארץ-ישראל ועוד שאלות כהנה, עד כי לאחרונה לא נתן לו הרשיון, ונאלץ לנסוע ללונדון. ורק איזה חשופי-שת, פּועלי ציון, ברוכי ה' אלה אשר זכו להמנות בעדר קרל מארכס, אלה לא מצאו כל מכשל בדרכם, יען קדושי עליון אלה הודו על האמת, כי לא למען הרויח לחמם בעבודה ינהרו לארץ-ישראל, רק למען יסד שם “ממלכה סוציאַליסטית” בארץ כה קטנה ודלה, טרם באה עוד בכף “הקפּיטליסטים הרשעים”. תחת אשר בארץ אמריקה הגדולה והעשירה קצרי-יד המה להלחם עם דז’והן ד. רוקפלר ופירפונט מורגן. ולולא עלתה ארוכה למחלת הציונות ממקום אחר, כי עתה יכולנו להתיאש מארץ תקותנו. אפס הדיפּלומטיה הבריטית מרחה על המכה ותט לנו חסד, כי לא נתנה לציונים למשול זמן רב, וחסדה להם נס כדונג באפס יד, אחרי אשר מעולם לא חשבה לתת להם איזה זכיות באמת. מרמה היתה בלי אריכת ימים. והדיפּלומטים הציונים (לא עליכם) לא הבינו עוד עד כה, כי גם יסוד “הועד הלאומי” היה מרמה כזאת. שחוק-ילדים שני, “קלאאון מדיני” לראוה בו. ותהלה לאל כי הפּצע נפתח והמכה נרפּאה בלי רופא.

––––––––

המרמה החמישית: משחק ועד לאומי בירושלם

אל אלהי הרוחות לכל בשר הוא יודע, כי כבר התחננתי לצור משגבי, בכיתי, עניתי בצום נפשי, דמעות כתנים שפכתי בתפלתי ליופיטר, כי יעשני לסופר כותב מחזות בעד הבמה העברית, או, למצער, הבמה הזרגונית בניו-יורק בירת הזרגוניסטים. אך לדאבוני שבה תפלתי ריקם, ואני האמלל נשארתי בלי במה ובלי משחק. כי לוא הייתי מאושר כזה, אז יכולתי לחבר מחזה שעשועים נעים ונחמד:

(מחזה ראשון)

הבטחת בריטניה, הכרזת באלפור, גרוש תוגרמה מארץ-ישראל, החלוצים צעירי בני-ישראל מכל קצוי תבל ינהרו לצאת לעזרת ה' בגבורי אלנבי, בגדוד ז’אבוטינסקי, וז’אבוטינסקי עצמו אסיר כלא, יהודים יוצאים במחול לקראת המנצח ובתוף ובכנור יזמרו לו שירי קדש, ובכל העולם כלו אך ששון ויקר, כביום שוב ה' את שיבת ציון.

(מחזה שני)

קול תרועה מציון: יהודים, הבו כסף, הבו זהב, הארץ הלא היא עזובה כמדבר, בלי סדרים, בלי חקים, בלי דרכים ובלי מסלות ובלי בתי-ספר ובתי-חסד, ונשי ישראל פּרקו את נזמי הזהב, חד ונזם, צמיד ואצעדה, ויביאו לפקידי ווייצמן מנחה לציון.

(מחזה שלישי)

יסוד “ועד לאומי”, מסד מדיני, תחלת קץ הגאולה, סוכנות מדינית בלונדון, ומלאכי ציון יחפזון לארצות הברית, דרום אמריקה, דרום אפריקה, דיפּלומטים יציצו כעשב השדה בכל בית-מדרש ישן בפולניה, וסופרים אין מספּר, כל איש אשר חמש אצבעות לו ולוא גם אטר יד ימינו, הוא סופר, וכסף רב ישטוף מכל עברים כבימי שלמה המלך, ולכל בני-ישראל אור במושבותם (תחת כר הגמל), אור חדש על ציון כביום צאת בני ישראל מארץ מצרים.

הנך רואה, אדוני הקורא, כי אין מחסור לחומר לערוך מחזה שעשעועים גדול ונפלא, די למלאות חמישים מחזות. אבל מה אעשה אני האומלל. יסר יסרני יה, כי לא נתן לי הכשרון להוליד איזה מחזה, לוא תהי קומדיה או דרמה, טרגדיה או וודיוויל… באחת, אינני יודע איך לכתוב, אף אם תהרגוני. ורק את המעט אשר אני יודע, זאת אגיד לכם ברוח נדיבה. והיא רק שאלה אחת כל אדות הועד הלאומי. אחת ולא יותר:

ראשית דבר: מי שם פה לפתי, לכנות חבר בן שבעה או שמונה אנשים מבין העם בשם גדול ונכבד כזה: “ועד לאומי”?

ועד לאומי, הנני מבין באופן כזה:

כל המון בית ישראל הפּזורים בכל קצוי ארץ מתקבצים כלם בכל ערי מושבותיהם לארצותיהם, ובכל אספה יבחרו ציר אחד או שנים לשלחם ירושלימה. והיה ביום האספם כלם לאספה גדולה אחת, אז תבחר הכנסיה הגדולה ההיא מקרבה מספּר אנשים מבחירי כל הנאספים, ולאלה יקראו בשם “ועד לאומי”. כי רק באופן זה הינם באמת בחירי האומה.

אבל מה דמות תערכו לאיזה “אוזורפּטורים” (תופשי משוט הממשלה ביד חזקה) אשר צמחו פּתאום במקום אשר לא נזרעו מעולם. ביניהם: גולם ברזל, מורה, מלמד חכמת האלף-בית לגורי ציון, כומר נמול המטיף לאלילות באזני חבריו ותלמידיו באוניברסיטה, מזכיר הבא בשכרו לכתוב מכתב להנציב להזכירו כי ישנם יהודים בארץ-ישראל. ובכן הגיעה העת לערוך איזה פּוגרום, קטן או גדול, אף כי כבוד הנציב כבר ידע זאת גם בלעדו מפּי פּקידיו האנטישמיים. ואף אם הנציב הוא יהודי, אין רע. יען כי “בראשונה הוא אנגלי, ויהודי לאחרונה”.

ובכן הועד הלאומי למה נברא? האם לא טוב מותו מחייו? חי ה' כי בן מות הוא!

לא יחרוך רמיה צידו…

––––––––

המרמה הששית: הפּוגרומים בארץ הצבי

קאצאפּי בני-הגר אינם יודעים קרוא את הקורן, אף כי נכתב בשפתם העתיקה. אבל חכמת ניני איבן האיום למדו קרוא בעל-פּה מבין השורות של הכרזת באלפור, אף כי אין בה כל זכר לפּוגרום.

מי מלל לנו כי בווייטשפּל בלונדון, אשר שם גדול מספּר היהודים פּי ארבעה מכל משכנות יעקב בארץ-אבות, שם לא נתנה הממשלה לחולל פּוגרומים, ובארץ אבותינו, בין גזע בני שם, אשר שם ישבו היהודים מאז מעולם, ופתאום, ברגע אשר הקימה בריטניה את הצלב על ראש הר ציון, והנה פּוגרום. אחד, שנים, שלשה — פּוגרום לכל חקתו ומשפּטו, כיד הקאצאפּים הנדיבה. ולא לבד אשר הממשלה לא עצרה בעד הרוצחים, כי אם גם שכחה לתת עליהם עונש. ועוד יותר מזה, כי הנציב היה יהודי, חרד לדבר ה‘, הולך להתפּלל בחורבת ר’ יהודה החסיד! וכל זה תחת מחסה בריטניה הנאורה, אשר בארצה ובכל מושבותיה לצדק ימלוך מלך, ולמשפּט שרים ישורו. ולמצער על הניר הלא חק ומשפּט אחד ליהודי כנוצרי. ופניה לא יאדמו מבשת לעיני כל העולם הנאור, כי כמוה כפּטליורה. אף כי שכחה כי פּטליורה לא נתן ערובתו על יד “חבר העמים”, והוא לא קבל “מאנדאט”. ומיד חיה טורפת ברוסיה לא נוכל לדרוש דין וחשבון. ובריטניה הנאורה, אשר לא תבוש עוד להתפּאר ביחוסה, כי מוצאה מעשרת שבטי ישראל. ובלי כל ספק עוד לא גמרה את כל חשבנותיה עם התבל, ועיניה צופיות עוד לבלוע איזו ארץ קטנה און גדולה לעת מצוא, בבוא מועד, בשנת בצורת. ואיך תשא פניה לפני עם חדש אשר תאמר לבלוע, ומי יאמין לה ולהבטחותיה? ואם כה יאמרו קצרי-ראות, כי מפּני היהודים האמללים הפּזורים בכל אפסי ארץ, אין לחוש, או לתת לב להם – אבל אנחנו יודעים מפּי הנסיון, כי להדיפּלומטיה הבריטית עינים חודרות ולב להם להבין, כי ביום בהיר אחד, בבוא יום פּקודה, וגם היהודים יוכלו למצוא מקום וזמן לדרוש את חובם. בריטניה אמנם תוכל למאן לשלם, בריטניה תוכל אף לפשוט את הרגל ליהודים, בל כל שמטה (באַנקראָט) לא יאָמן עוד ולא ישיג מלוה חדשה, וסוף סוף יאלץ לשלם, אם לא יאבה כי ישאר אות חרפּה על מצחו לעולם.

הלא תבושי, לא תכלמי, היושבת על מים רבים!

––––––––

המרמה השביעית: ממשלת המשלחת בציון

המנצח, שר הצבא אלנבי, נוסע במרכבתו בשערי העיר ירושלם, לפניו רגלי ירוצו חלוצי בני ישראל אשר באו מקצה תבל לגרש את התוגרמים הרשעים, אשר לא אבו להבטיח לנו אף פּוגרום קטן אחד…

אחרי מרכבתו ינהרו עדר מיסיונרים שכירים, ועל דבשתם נשא צלב גדול, כלו ברזל עשת, צבוע אדום מדם נקיים. ואחריו מזבח נחשת, אש תמיד תוקד עליו, נכון להעלות עליו עולה כליל, כל נפש חיה אם אמונתה באלילים צולעה מעט. הצלב העמד בראש הר הצופים, התפתה כבר ערוך, האוטו-דה-פה בוער בלהבה, טורקבמדה הועל מירכתי שאול, לוקה בהלואה מבירת פרדיננד ואיזבלה, וילמד לשונו דבר אנגלית, תחת ספרדית אשר שכח כבר.

ואתה יהודי ארור! שא נא עיניך והביטה על המחזה הנהדר, ואל תשכח את השנה – שנת 1492!

––––––––

זאת המתנה היקרה אשר התנה לנו בריטניה בידה הנדיבה, יתר על הבטחת באלפור!

––––––––

המרמה השמינית: פּתרון חלומות

רק אז נבין את החלום מהו, אם נדע פּתרונו הנכון.

אוגנדה וארץ-ישראל —

מלאך האי הבריטי, הממונה על החלומות, הראה לנו שני חלומות בזמן קצר. ועתה, פּתרון החלום השני, נבין גם את פּתרון החלום הראשון.

בעלות הדר. הרצל על הבמה, ובני עמנו החלו להקיץ מתרדמתם. וגם הנבונים בין העמים החלו להתבונן על מצבנו. והעיר לונדון היתה למרכז כל המעשים, וביחוד למן היום אשר בו נפתח הבנק, והעיר לונדון היתה כמרקחה, כאשר ראיתיה בעיני בשנת תרנ"ט. ויהודי ארצות המזרח רצו הנה והנה יומם ולילה לאסוף את הכסף אשר דרשה הממשלה להביא ביום מועד (30 לאפּריל?) וגם אני בין העובדים אשר לא נחו רגע, מפּחד פּן לא יאסף כל הכסף ושוא יהיה כל עמלנו לפתוח את הבנק. אז ראו גם הנוצרים, כי תנועת-עם מיוחדה התעוררה בין היהודים ממזרח. ורק יהודי בריטניה עמדו מנגד. אולי יען חשבו את עצמם לאנגלים מלידה ומבטן, ויהודים במקרה. והתנועה עלתה למעלה ראש, כאשר נקרא הדר. הרצל לפני אספת הדיפּלומטים בהאג לבאר להם את חפץ היהודים ומטרתם ומה הן התוצאות אשר יקוו על ידי התנועה הלאומית. ואחרי כן, בשוב הדר. הרצל ללונדון, והאספה הגדולה הרתיחה את העיר והמונה, אז ראתה הדיפּלומטיה הבריטית, כי לא שחוק-ילדים הוא, ובתנועה עממית כזאת יתכן לעשות “ביזנס”. והנשר הבריטי נבט לארץ, וירא כברת ארץ אשר לא תצלח למאומה מתגוללת על פני אפריקה, אדמה אשר רק חיתו טרף שמו משכנן עליה. ויבור בעל-החלומות ויספּר לדר. הרצל כי נכונה בריטניה בחסדה לתת לישראל את החלקה ההיא, לשבת עליה, לעשותה לארץ חמדה, ביד החריצות הטובה על היהודים. אך לא במתנה גמורה, חלילה. התמימים בין הציונים, וביחוד החרדים, חשבו כי ישוב אוגנדה לא יתן כל מכשול על דרך ציון. המה חשבו בתמימותם, כי לא יזיק לנו מאומה, אם נושיב עוד כברת ארץ אחת בתבל, מלבד ציון, אחרי אשר ארץ-ישראל קטנה היא מהכיל את כל היהודים או אף חלק הם, ומספּר האמללים בין בני עמנו ברוסיה, פולניה, גליציה, רומניה, פּרס ומארוקו גדול מאד. ואם אלה ימצאו להם מנוחה ולחם, הלא נרויח הרבה ולא נפסיד מאומה. ובכן חשבו החרדים לקבל מתנת בריטניה תודה. והמתנגדים – התנגדו. לא מפּני אשר ידעו את החלום, או מצאו סבה נכונה להתנגדותם, רק יען בתור “אם לא נביאים, הלא בני נביאים הם”. לבם נבא להם כי חלום שוא הוא.

וכשאני לעצמי, חשבתי תמיד, כי לא אחטא לאלהים אם אחשוד את הדיפּלומטיה הבריטית, כי כל חפצה היה להסב את לב היהודים מציון, אחרי אשר לטשה עיניה על הארץ הקדושה, ובראותה כי דר. הרצל מצא נתיבות חצר השולטן, וכי השולטן קבלהו בכבוד, עד כי לפי הנשמע אמר לתת על שכמו משמרת כבודה במינסטריום².

והרצל האמין, כי יוכל לקנות בכסף את הטשארטר על הארץ הקדושה ואם הדבר תלוי רק בכסף, הלא דבר קטן הוא בעיני ממדלה כבירה ועשירה כבריטניה, ומדוע לא תקנה היא עצמה? בריטניה היא אשר שכרה כבר את האי קפּריסין מיד תוגרמה במחיר זול מאוד (עשרים אלף ליטרה לשנה!) ומדוע לא תעשה זאת עם ארץ-ישראל? והיא, בריטניה, בכבודה ובעצמה הלא יודעת כבר על פי הנסיון, כי אך רגע נסתה להציג כף רגלה על אדמת זרים, ובעוד מעט, והנה היא אדמת בריטניה. הנה כי כן היה עמל הדר. הרצל לקוץ בעיניה. ועל כן חשבה לטוב לה להסב את עיניו מציון.

וכי לא דמיון שוא הוא אשר יצרתי לי בדמיוני, הראני הנסיון, כי גם הצעת ואד אל עריש לא מצאה חן בעיני בריטניה, ולא חפצה לתת רשיון להביא מים ממצרים דרך צנורות. מלבד אשר החליטה, כי ואד אל עריש היא אדמת מצרים, אף כי מקומה הוא בחלק אסיה, מעבר לתעלת סואץ. אבל בריטניה לא מצאה חפץ כי יתישבו היהודים בקרבת ארץ-ישראל ולהיות שכנים לתעלת סואץ, התעלה אשר צרפת לא נערה עוד את כפּה ממנה מכל וכל עד היום.

כי לא מלב טוב ורוח נדיבה בקשה בריטניה להיטיב עם ישראל לתת להם ארץ-מולדת, הננו רואים ברור כשמש, כי אחרי אשר הגיע זאנגוויל את כל התבל ככברה למצוא כברת ארץ בעד “יט”א" אגודתו, והכל יודעים כי אוסטרליה היא ארץ גדולה ורחבה וגדלה כאירופּה כמעט, והיא ריקה כמעט, ולוא נתנה בריטניה אף חלק קטן ממנה, הלא יכולנו לקבץ שם את כל נדחי ישראל מכל כנפות הארץ. אבל בריטניה סגרה את הארץ ההיא, כאשר סגרה את קנדה - הגדולה יותר מכל ארצות-הברית, ולה רק חמשה או ששה מיליון נפש. בטראַנסוואַל, בגואינה החדשה ובאלפי האיים תחת מחסה בריטניה יש עוד די מקום בעד פּזורי ישראל, אשר יכלו להושיב ארץ נשמה ולעשותה לארץ חמדה, לוא שמה איזו ממשלה את עיניה עליהם לטובה. אבל הנוצרי יביט בעינו האחת על היהודי ובשניה – על הצלב, אם יתכן לחברם להיות אחד, אז יאמר לדבק טוב, ואם לא? אין חפץ לו ביהודי.

ואין אני רואה כל חשבון כי נכרע ונשתחוה לפני כל צבוע המתימר בצדקתו וחסדיו לישראל. סוחרים אנחנו כולנו, כיהודים כאנגלים, ולמה נתראה? נדבר נא “ביזנס” בשפה ברורה ונבין איש את רעהו לא בשפת אלמים.

אמנם ידעתי, כי בדברי אלה, הכתובים עברית, לא אשפּיע על שר-המושבות בלונדון, וגם הוא לא יקרא את דברי אלה. מעולם לא עלה על דעתי אולת כזאת, לדבר משפּט עם בריטניה הגדולה. אחרי אשר לדבר אל עמי נכחד הדבר בעיני, ואולי עוד יותר מלדבר לאחד משרי אנגליה. אחרי אשר סוף סוף הנה זה לא כבר למיום נתן המאנדאט על ידה, להשגיח על הארץ ולהביא בה סדרים. ואיש לא נתן לה את ארץ קדשנו לאחוזת עולם. הנחלה לנו היא עד עולם, אף כי בעלוה אדונים זרים פּעמים רבות. ואנחנו הננו האדונים האמתים. וכל עוד אשר לא ותרנו על זכותנו הלא לנו היא, וכל עוד אשר ישאר יהודי אחד בתבל לנו היא. והשודד הגוזל נחלת זרים לא יוכל להראות שטר מקנה כי לו היא, אף כי הוא יושב עליה וחרבו שלופה בידו.

לאַחי אדבר, למען ידעו כי חרפּה היא לנו לעמוד כעני בפתח ולבקש רחמים מאת שר אנגלי. כי חרפּת עולם היא לנו, אם נקים עלינו רועה אויל, עבד עברי, שומר סף בית שר-המושבות. נבוז לאיש, יהיה מי שיהיה, אם לא ידע רגשי כבוד לשמור מוצא שפתיו. ואם לפנים היה שמו “דיפּלומט”, הנה עתה, בימינו, שם אחר לו. ואנחנו נביט עליו בעיני בוז, אף אם הוא תקיף ממנו. ואני רק את אחי אני מבקש להעירם לבל ישכחו, כי בני אדם אנחנו, מיוחסי ארץ, בני משפּחה רמה ונכבדה בתבל, יותר מכל משפּחות רוזני בריטניה, המתימרים כי קרובים המה לנו בקרבת בשר, מצאצאי עשרת השבטים. ואם ממשלה כבירה כזאת לא תדע בשת לרמות אותנו ולסבבנו בכחש, יען הננו חסרי אגרוף רשע, אשריה וטוב לה. טוב היות עני נגזל ומכובד, מהיות שודד עשיר.

כאלהים בשמים ויופּיטר על הארץ, אנחנו כלנו יודעים, כלנו כל יושבי תבל, כיהודים כחכמי הנוצרים, כי כל הצרות והתלאות, הזדונות והשגגות, כל מקרה אסון במשך אלפּים שנה האחרונות, כלם באו עלינו מיד הצלב, זה השקר הגדול אשר בדו איזה עובדי אלילים במצרים, אשר העלילו על ישראל עם חרמם, כי איזה בור וטפּש, אשר לא ידע מי הוא אביו, ונולד בעיר אשר לא היתה בעולם, והוא הוא עשה את עצמו לאלוה, ובורים וטפּשים עוד יותר ממנו יאמינו עוד בסכלות נוראה כזאת, סכלות אשר גם השטן עצמו לא ידע לכנותה בשם. ובשם האולת הזאת קראו המאמינים מלחמות אין מספּר, שפיכת דם נקיים, לא לאלפים ולא לרבבות, כי אם לביליונים. ולוא יכלנו למוץ את כל הדם השפוך, אז יכלנו להוביש את פּני הים האטלנטי. הצלב נהפך לחרב מלאה דם ביד כל שודד ורוצח לדכא עמים רבים, לגזול את ארצותיהם ולעשותם לעבדים. כן היה מימי הרוצח הגדול קונסטנטין, המלך הנוצרי הראשון, עד היום הזה, וכן יהיה בלי ספק כל עוד אשר לא יוטל הצלב לשער האשפּה, לחרפּת כל עובדי האליל ישו הבדוי.

כל קורא דברי ימי בריטניה ומלחמותיה בשנים האחרונות, יודע, כי בכל מלחמותיה היה הצלב החלוץ ההולך לפני המחנה, ונושאיו, שכירי המיסיון, יתימרו, כי הצלה ההולך לסול מסלה להתרבות הנוצרית. ובכבוש ארץ-ישראל חלמה בריטניה חלום נעים לתקוע חרב אמונתה בלב היהודים, האחים לעשרת השבטים. כאשר השמיעו כבר פעמים אין מספּר בספרי “האגודה להושיב נדחי ישראל על אדמת ישראל”, ושם, בארצם, יכירו וידעו, כי ישו היה המשיח, הגואל, בן אלהים ואלוה בעצמו. ובכן נכון לעשות סדרים בארץ-ישראל, משונים מסדרי בריטניה בכל ארצותיה השונות, אינקויזיציה ספרדית, דיספּוטיות רוסית, לחדש כל מצות “לא תעשה” אשר מצאה כתוב על ספר “חקי תוגרמה”. וכל אלה תעשה “בידי יהודים”: נציב יהודי, עבד עברי מנהל הציונות, ולעזרתם איזה אנטישמיים פּקידים אנגלים. ואם יתלוננו היהודים על הגזרות והתלאות, תוכל בריטניה לרחוץ בנקיון כפּיה, כי הכל נעשה בידי היהודים עצמם.

בריטניה חשבה ומצאה, כי בכבוש ארץ-ישראל הגיעה עד מרום גדולתה. היא עומדת עתה בראש הנצרות, בהיות קבר אלהיה בידה, ובעזרתו תתן החים גם בלחיי היהודים. היהדות, העומדת כעצם בגרון הנצרות; היהדות, המצבה החיה המנקרת את עיני הנוצרים, המכחישה מציאת הדוב ביער הדמיון אשר נטעו עובדי האלילים במשך קרוב לאלפּים שנה; והדעת המתנשאת מעלה-מעלה יום-יום תעוז ליהדות להכחיד את הצלב מן הארץ.

––––––––

המרמה התשיעית: הועד הלאומי

“קלאַאון ציוני” יצרה בריטניה בבית משחק הילדים אשר קראה בשם “ועד לאומי”, להונות את הילדים. והילדים שלחו נבחרים. בו עור ופסח, טפּש וגולם, מלמד דרדקי ומומר יבש עם צלב בכנף מעילו. ולהנערים אמרה בריטניה: הא לכם ועד דיפּלומטי ממנהלי הציונות, אשר יהיה לכם לפה לפני הנציב – ושלום על ישראל.

והיה כי יבוא הקורא אל המקום הזה וקצפּו יז מפּיו על אשר כניתי את בעלי הועד בכנויי-חרפּה, בעוד אשר הועד לא עשה כל רע. ואם כי לא עשה כל טוב, בכל זאת לא גדול עונו, עד כי לכנותו בשמות-חרפּה. אך כשאני לעצמי הנני מרגיש, כי ה“ועד” הוא רק “קלאַאון לאומי”, והקלאַאון עצמו הוא שוטה שאינו מרגיש. התואר “לאומי” יתן חרפּה גדולה על ראש כל איש יהודיה נמנה במספּר בני הלאום. ואם הועד הנושא עליו התואר “לאומי” יהיה לחרפּה, הנה על כל הלאום תפּול החרפּה. והועד, היודע כי הממשלה הבריטית תתקלס בו, והוא כאלם לא יפתח פּיו, ואיננו מרגיש את החרפּה, הלא אין די לו כל שם חרפּה אשר נקרא עליו. ואם כה יאמרו, כי הועד ירגיש את החרפּה, רק ידו קצרה מהושיע – ואם כן הוא באמת, הלא לא יבצר ממנו לקום כאיש אחד, לכתוב מחאה ולהתפּטר ממשמרתם, באמרם כי לא לכבוד להם לעמוד כל השנה כ“המשחקים בפורים” פּעם בשנה. ואם לא עשו זאת עד הנה, הלא אות נאמן כי רגשי כבוד זרים להם וחרפּתם היא חרפּת כל הגוי כלו.

––––––––

המרמה העשירית: קונסטיטוציה בארץ-ישראל

כי נחוצה קונסטיטוציה בארץ-ישראל, בזה לא יספּק איש אף רגע. ולולא היתה המרמה נר לרגלי בריטניה בארץ אבותינו, אז היתה כבר הקונסטיטוציה עומדת על תלה. ויכול להיות כי הבינו הערבים את המרמה ועל כן התנגדו לה. ובין כה הפּראות הולכת רומה, אין סדר, אין משפּט, אין צדק, אין יושר, אין יודע דבר ברור, אין יודע חוק ומשפּט, הפּראות מושלת בכל, כמו שהיה בימים הטובים, בימי ממשלת תוגרמה, או יות נכון, כמו שהיה בממלכת הבקשיש. הבקשיש יושב לכסא בארץ-ישראל, איתן על מושבו, תחת כנפי נשר בריטניה, כמו שישב לבטח תחת מחסה הטורבאן התוגרמי, ואין נחת.

מרמת ערומים היתה הצעת סדר הקונסטיטוציה מראשיתה, לחבר קונסטיטוציה על פי נבחרי העם, עם לא בינות, עם חי חיי חצי-פּראים, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו. הנאורים המעטים בארץ הם רק היהודים ומעטים מאד בין הנוצרים. וגם אלה רק בירושלים, לא בערי השדה, אשר ראו וידעו חק ומשפט באירופּה, תחת אשר הערבי לא ראה ולא ידע ואף לא התאמץ לדעת מה הוא סדר ומשפּּט. כי כן הסכין מיום הולדו תחת חנוך תוגרמי. ונבחרי עם זה טובים היו להיות רועי גמלים, חולבי סוסים וגוזזי צאן. ושר המושבות בלונדון יודע בלי כל ספק תכונת כל ארצות ממשלתו, ויודע לתת קונסטיטוציה לכל ארץ לפי הזמן והמקום. הוא יודע בלי כל ספק כל המגרעות בהקונסטיטוציה בקנדה, במקום אשר הנוצרים האדוקים משני הצדדים, הקתולים והפּרוטסטנטים, הנם לצנינים איש בצד רעהו, והיהודים המעטים ביניהם עומדים בין שתי להבות אש, ואי-סדרים הוא הסדר האמתי בארץ ההיא, המתנהגת על פי פּרלמנט. וקנדה איננה הארץ היחידה תחת מחסה בריטניה הקרועה לגזרים. תחת אשר הקונסטיטוציה המצרית לא תכון אף היא בעד ארץ-ישראל, כמו שלא יכונו גם המטבעות המצריים וסדרי הלירה המצרית או האנגלית בעד ארץ-ישראל העניה. תחת אשר סדרי המטבעות בבריטניה עצמה כבר בלו מזוקן כנשים זקנות חסרות טעם. ופּרלמנט בארץ-ישראל נאה לה כנזם זהב באף תיש זקן. כל זאת ידעה בריטניה יותר ממני בעת הצעת הקונסטיטוציה. ולוא היו פיה ולבה שוים וטוב הארץ כל מעינה, אז, בלי ערמה, בלי דיפּלומטיה עמוקה כשאול, יכלה להושיב ועד יודעי חק ומשפּט, ויכלה לבחור אנשים, ערבים, יהודים ונוצרים, מילידי הארץ, אשר יהי לעינים להועד, להעירו על תכונת האזרחים וצרכיהם השונים, ואחרי כן יקראו את הקונסטיטוציה לפני כל הקהל לשמוע משפּט העם ולתקן כל בדק. ובמשך שנה אחת כבר היתה יכולה להביא סדרים בארץ, תחת אשר עד עתה תתנהג עוד כמנהג יהוא.

גם נער לא חכם יכל להבין, כי בריטניה ידעה מראש, כי ברגע אשר יוסד בית נבחרי העם, כעשן תכלה הכרזת באלפור. אחרי אשר להערבים יהיה רוב הדעות. ואז תרחץ בריטניה בנקיון כפּיה, כי לא בה האשם אם ההכרזה ההיא לא תצא לפּעולת אדם. כי מנין הרוב הוא המכריע בצדק ויושר, ואין ליהודים כל צדקה לצעוק על העול אשר עשתה לה בריטניה. אפס, הסבה מדוע מאנו הערבים לקבל את הטוב אשר אמרה הממשלה לתת להם, לא נודעה לי. ואולי רמזה להם הממשלה רמז אחר לא לפי טעמם. יען אין אנחנו יודעים כל סתרי מזימות הדיפּלומטיה הבריטית, המצטינת בישרה ותומתה.

הלעולם תשאר הארץ סגורה מפני בני-ישראל? והשקר הלעולם ישב לכסא? הלעולם נעמוד מרחוק ונחריש?

רבותינו! הבו! כבר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית…

––––––––

המרמה האחת-עשרה: נתין או אזרח ארץ-ישראל?

על תושבי ארץ-ישראל אשר היו נתיני תוגרמה, פקדה בריטניה, כי כל החפץ יוכל להכתב בתור “נתין ארץ-ישראל”, אך לא נתין או אזרח בריטניה. אף לא הגידה לנו מה חפצה ומטרתה בפקודה הזאת. האם חשבה להיטיב בזה מצב עם הארץ, כאשר קוו כל אלה אשר נתנו את המאנדאט על יד בריטניה. ולכלנו היתה הצדקה להאמין כי כן יהיה. ומה דמות נערוך עתה לאיש הבא מארץ-ישראל ובידו תעודת-מסע מארץ-ישראל, מבלי כל מחסה מצד בריטניה. ותעודת-מסע אוירית כזאת, הלא היא רק פּסת ניר לבן או שחור, בלי כל תוכן, באין מי אשר ישים לב אל הכתוב בתעודה כזאת. מיר בריטניה ימער חצנו ממנה, אחרי אשר בעל תעודה כזאת איננו נתין בריטניה. ולארץ-ישראל אין ציר ואין מלאך מיוחד, יען איננה ממשלה עומדת ברשות עצמה. היא ממשלה בלי ספר חוקים, רק קבוץ אנשים החיים תחת פּקודת הנציב כעדר רחלים תחת שבט הרועה, אשר ברצונו הטוב יקבץ טלאים, או יניחם להיות טרף לשיני זאבים. ואין פּלא כי נהיה היהודי הפקר בארץ אבותיו, מבלי כל מחסה מחוץ, ולא משפּט בפנים, ועד היום אין אנחנו יודעים על חשבון מי נחשוב אף את הפוגרומים הארץ-ישראל. כי לוא קרה כזאת בימי ממשלת תוגרמה, אז הלא כבר היה כל העולם מלא מאמרים בכל כתבי-העתים “על דבר הפראים והפראות בתוגרמה”. ולפוגרומים בריטנים מלאי “תרבות נוצרית” אין צועק ואין מתאונן, כאשר עשו בימי ממשלת הפוגרומים ברוסיה. רוסיה אמנם הנה ארץ חשך, רחוקה מתרבות נוצרית. אבל אחרת היא בריטניה. ומה גם בארץ-ישראל, הרת “אמונת הרחמים” והיא הארץ אשר בהכרזת באלפור אין כל זכר לפוגרומים, והפוגרומים היו “מתנות חנם” אשר נדבה בריטניה מאוצרה.

ועוד יותר מזה עשתה בריטניה: היא נותנת לכל עוזב את הארץ תעודת-מסע לצאת, אך תסרב מאד לתת ליהודי לבוא אל הארץ.

תחת ממשלת תוגרמה היו כל יהודי ספרד ואכרי המושבות כלם נתיני תוגרמה, ומיהודי אירופה הנודעים בארץ-ישראל בשם “אשכנזים” ברובם נשארו נתיני ארצותיהם, בהאמינם כי תחת מחסה הקונסולים היו בטוחים מעריצות תוגרמה. ועתה נהפכו ל“אזרחי ארץ-ישראל”, מבלי כל מחסה ועל איזה חשבון נעשתה המרמה הזאת?

זאת בריטניה, אשר סגרה את כל ארצותיה ומושבותיה מפני היהודים, אף נתיני ארץ-ישראל. ובכן עלינו לרשום זאת על חשבון “התרבות הנוצרית”.

הלא?

––––––––

המרמה השתים-עשרה: בריטניה ועשרת השבטים

כידוע, נוסדו אגודות שונות בבריטניה, המתאמצות להוכיח על ידי פּסוקים ורמזים בכתבי הקדש, כי הבריטנים המה שרידי עשרת השבטים מגולי שלמנאסר, אשר באו והתישבו על איי בריטניה. ובכן הנם שארי-בשר קרובים לישראל, וחוב קדוש עליהם להשיב את ישראל אל אדמת קדשו וליסד שם ממלכת יהודה כבראשונה. ואז, בשבת ישראל על אדמתו, אז יכירו וידעו, כי ישו הנוצרי הוא האלהים, אין עוד מלבדו. וגדולי בריטניה הנם חברים לאגודות אלה, ומתפּארים ביחוסם, כי הנם אצילים, מיוחסים עתיקים, מאין כמוהם בין העמים תחת השמים. ואולי מזה צמח המנהג בבריטניה, כי כל אציל או עשיר מתאמץ להשיג איזה מומר יהודי לתתל לו את בתו לאשה. ואולי נעלם מהם, כי כל “משומד” אשר ברח ממערכות ישראל וימלט אל מחנה האויב, בזוי הוא ושפל בעיני היהודים, שפל ונבזה כתולעת, עד כי אין איש היודע רגשי כבוד אשר יאבה להתחתן עם המשפּחה אשר ממנה ברח המומר. תחת אשר הבריטי יחשוב, כי מצא מציאה גדולה, אבן חן יקרה מפּנינים.

ספרים רבים כבר נדפסו בענין זה. וחברי האגודות מתפּארים מיד ביחוסם ובפיהם הנם אוהבי ישראל עד להחניק. וכפי הנשמע, הנה גם השר באַלפור הוא אחד מחברי האגודות. ואת המלכה וויקטוריה הרימו על נס, כנצר ממשפּחת בית דוד המלך.

מה הוא החלום הזה באמת? תוך, מרמה או סכלות אין קץ. ורמזי הפּסוקים בכתבי הקדש ירמזו ככל הרמזים אשר ירמזו על ישו הנוצרי. ואלה אשר יאמינו באליל יהודי מת, לעשותו אלוה ולמצוא רמזים לסכלותם, הלא לא יפּלא, כי יאמינו עוד בהבל אחר. כמו המון הכתות השונות בין הנוצרים, אשר יסדו את כתותיהם על יסוד איזה פּסוק בכתבי הקדש, או אף על איזה פּתגם אוילי בהאונגליון.

בשנת תרנ“ט, בבואי ללונדון לעת הפתח הבנק הציוני, וכלנו, כל אוהבי ציון, היינו טרודים יומם ולילה לאסוף מספר החותמים אשר היו דרושים למניות הבנק, בא פּתאום לחדרי אחד מחברי האגודות הנזכרות ויבא לי ספרים אחדים כתובים אנגלית, באמרו, כי לחברי האגודות נודע, כי אני כתבתי כבר מחברת מיוחדה בשם “בריטניה ועשרת השבטים” ובמחברתי ההיא אמרתי לאמת אמונת בעלי האגודה. ויבקש ממני לקרוא בספריו אשר הביא לי. אף בקש ממני לבוא לזמן המוגבל לאספת חברי האגודה. אף הגיד לי, כי חכם נוצרי, אחד מאוהבי באוכספורד, גם הוא יבוא אל האספה. ואמנם אחרי עבור כשני שבועות, באתי אל האספה, ואחדים מן הנאספים סבבוני ויבקשו לתת להם את מחברתי, והמה יתנוה על יד איש לתרגמה אנגלית. ואני אמרתי להם, כי עוד לא באה העת, ועוד לא החלטתי להדפּיס את המחברת, טרם אדע עד כמה תבקש האגודה לעשות לטובת ציון דבר מה בפועל. באמרי להם, כי לפי דעתי נקל לבריטניה לקחת את ארץ-ישראל בלי כל עמל ולתתה ליהודים בתנאים ידועים. ואני, אשר ידעתי כל ימי חיי את כל הנעשה והנשמע בארץ-ישראל, ידעתי, כי רק איזה מאות אניש צבא תוגרמים נמצאים בארץ-הקדושה. אף ידעתי כי הערבים שונאים את תוגרמה. ואם שתים-שלש אניות-מלחמה תבאנה לחפּי יפו, חיפה ועכו, תפּול הארץ לפניהן באפס יד. ולבריטניה הן לא דבר חדש הוא למצוט איזה עלילה. ובאופן זה נקל יהיה לנו בני ישראל להוכח, כי לא רק דבר שפתים הוא, הוא ולא חלום שוא הוא רעיון האגודות. אפס אם יאמרו לצאת לעזרתנו בפסוקים ורמזים, אז יהיה בעינינו כנערי תלמוד-תורה ההולכים לבית-הכנסת לאמר תהלים בעד החולה, בלי רופא אומן העומד על יד מיטת החולה. ואנחנו העם האומלל הננו החולים. ואם בריטניה נכונה לצאת לעזרתנו באמת ובתמים, הנקל לה לעשות זאת באניותיה, ולא באמירת פּסוקי תהלים. ואנחנו בעצמנו מתאמצים עתה להניח יסוד לבנין ציון, ביסוד הבנק. ומ”הציונים הנוצרים" דיין לא ראינו אף צל דבר טוב לעזרתנו. היושב-ראש באספה ההיא קרא אותי להטיף לפניהם ולהגיד להנאספים את דעתי על אדות רעיון האגודה בכלל. אבל אני לא עליתי על הבמה ולא חפצתי לדבר, כל עוד אשר אני בעצמי עדיין לא החלטתי מה לעשות, אם לאמת או להכחיש את רעיונם או חלומם.

ועתה?

עתה, אחרי עברו שלשים שנה מאז עד היום, ובריטניה כבר לקחה את ארצנו הקדושה במרמה, ותשם אותה במלתחתה, כדרכה תמיד. בנשאה את טרפּה, המיתה את הצפּור החיה ותחלק אתבשרה למאהביה. עתה תוכל בריטניה באמת להתפּאר, כי לקחה את ירושתה, ירושת עשרת השבטים לה לנחלה, ולה הצדקה לחלק את שללה כאדם העושה בתוך שלו. כי מי יאמר לה מה תעשי?

והכרזת באלפור?

הבטחת בריטניה, וכל אגודות הציונים הנוצרים כולן, כעב תעופינה. את כולן נשא הרוח. אבל –

היחרוך רמיה צידו?

לא!

אנחנו בני ישראל, העם העתיק, המיוחסים והאצילים האמתים, אף כי דל חלקנו עתה בין הגוים, אבל הננו חיים עוד וחיו נחיה עוד לאורך ימים. אנחנו כבר זכינו לראות גוים גדולים ועצומים אשר היו כלא היו. אנחנו כבר ראינו את גדולתם גם את קבורתם. ונאמן עלינו הדיין גם לימים יוצרו… והכתם השחור החרות בצפּורן שמיר, בכתבת קעקע, עמוק בבשר, על מצח בריטניה, לא במהרה יכובס. כי אין די נתר בארץ-ישראל ואין די בורית בכל ארצות בריטניה לכבסו ולטהרו. כתם עולמי זה לא יסור מעל מצחה, כל עוד אשר לא תתקן את אשר עותה עלינו.

בריטניה, הביטי בראי וראי את פּניך! הביטי על מצחך ותשתוממי סלה.

––––––––

המרמה השלש-עשרה: בואו חשבון

(מס הצלב למשא על שכם היהודים בארץ-ישראל)

וישימו עליו שרי מסים

למען ענותו בסבלותם.

(שמות א, יא)

קול דמי אחינו על הררי ציון נשמע בכל תפוצות הגולה על המסים הכבדים אשר שמה ממשלת הצלב על שכם העניים האמללים היושבים על אדמת ישראל, ואת המסים יוציא הצלב לא לטובתם ולא לטובת הארץ, רק לטובת המושל העריץ אשר לקח על שכמו את העמל לכלכל ערבי זר אחד בעבר הירדן, המושל תחת יד בריטניה האומרת למצוא חן בעיני הערבים ולהונותם, כאשר עשתה עם היהודים. אפס, לוא עשתה זאת על חשבונה, כאשר תעשה עם משולים קטנים אחרים, גם אז לא יכלנו לסלוח לה כי לקחה מאתנו חצי ארץ-ישראל לתת מתנה לזרים, כמו היתה הארץ קנין כספּה או נחלת אבות. אך לקחת עוד גם את כספּנו ולתת צדקה לעניים על חשבוננו, זאת לא יעשה אף הגדול שבנדיבים.

מנהג כשר וישר הוא בכל ממלכות התבל, לקחת מסים מבני עם הארץ, והמסים תוציא המדינה את כל הוצאותיה בארץ פּנימה או גם מחוצה לה, הוצאות הפּקידים, השופטים, הוצאות בתי-הספר הנמוכים עם הגבוהים, אוניברסיטטים, בתי-חולים לכל מיני מחלה, בתי מושב זקנים, ואף בתי-משוגעים, בתי-יתומים, הוצאות לסולל מסלות, לשמור על היערות, להיטיב מצב האכרים בהלואות כסף, ומורים נשלחים מטעם הממשלה להורותם חכמת הנטיעות, ההשגחה על הנהרות והימים, תחנות מטרולוגיות (ידיעות האויר), להאיר רחובות העיר ולשמור על הנקיון, ועוד ועוד. והיה אם תגדל ההכנסה על ההוצאה, והכסף העודף ישאר באוצר הממשלה, אז תקטין הממשלה את המסים, והכסף ישאר לעת מצוא, למקרים פּתאומים שלא ידעו מראש. וכל זה נעשה בכל מדינה מתוקנה ונאורה אשר כל מוסדותיה כבר עומדי וקיימים לפני דורות. תחת אשר במדינה פראית. אשר השבנו כי זה עתה תצא לאור עולם, לאור חדש; מדינה לא גושמה ומצואתה עוד לוא רוחצה, פּראית, כמעט כמו תמול יצאה מרחם תהו; ארץ עזובה, כמעט ציה ושממה, אין ירק, אין ציץ ואין פּרח; ארץ אשר אין כל זכר בה למוסדות חסד וצדקה, בלי בתי-ספר, עד כי גם בתי-תפלה לערבים אין בה כמעט, מלבד איזה חורבות, בכל הארץ (יוצא מן הכלל הוא בית תפלת עומר); ארץ חסרת מים ונהרות; ארץ צלמות ולא סדרים, בלי נתיבות ומסלות, בלי שמירה משודדי יום ולילה, ועוד ועוד לאין מספּר – ולארץ כזו אין פּלא, לוא לקחה הממשלה את המסים להוציאם לתקון הארץ; ארץ אשר לולא היהודים האביונים המעטים היושבים עליה, יכלה להתחשב בין ארצות אפריקה התיכונה, ורק להם, ליהודים, על הממשלה לתת תודה כי יוכל איש זר לבוא אל ארץ ולמצוא מלון וגג על ראשו. בלי היהודים לא יכל כל איש זר לדבר עם איש, יען כי היהודים יודעים כל לשונות התבל כמעט. יהודים הם אשר ינהרו אליה מכל קצוי תבל וכלם יודעים לשונות ארצותיהם השונות. היהודים יסדו בתי-ספר, בתי-חולים, מושבי-זקנים, בתי-יתומים, בתי-תפלה, בתים לעורים ומשוגעים, ליולדות ולכל מימי מחלה. וכל היהודים בתבל יודעים את חובתם לתמוך בידי העוסקים לטובת העם והארץ. היהודים המה עמודי הארץ בכל דבר חכמה. היהודים המה הרופאים, האינז’ינרים, המודדים, חכמי הכימיה והחשבון, הכל כאשר לכל, ובלעדם היתה הארץ כפגר מת. כל זה היה עד עתה. אפס למן היום אשר החלה התנועה הציונית, החל זרם הנדבות לשטוף מכל עבר ופנה בכל חמשת חלקי תבל, ומכל פּזורי ישראל אין ארץ ואין עיר אשר לא ישלחו משם כסף וזהב למיליונים. מלבד ההון הרב, “לקט, שכחה ופאה”, אשר יותירו להם המאספים העוסקים בצרכי צבור באמונה בכל ארצות הגולה. וכל הכסף הרב הזה ימס כדונג בארץ-ישראל, בחסדי הממשלה הטובה, אשר הבטיחה לנו ארץ-מולדת על אדמתנו, נחלת אבותינו מאז מעולם. מלבד אשר המסים הכבדים אשר הכבידה הממשלה על שכם היהודים; כי היהודים הלא המה הסוחרים מקבלי סחורות ומשלמים מס כבד, מאין בתי חרשת למעשה בארץ, ולבריטניה אין חפץ בבתי חרזת בארצות אחרות, למען תוכל למכור סחורות בריטניה. יהיודי הערים משלמים מסי הבתים, תחת אשר הערבים משלמים מס קטן מאד בעד אהליהם או בעדחרבותיהם. בתי-ספר לצעירי ערב יסדר המיסיון, למען ימירו את דתם. ולהממשלה אין אף מוסד חסד וצדקה אשר תשלם הוצאותיו. וההכנסות רבו הימים האחרונים, עד כי בשנה שעברה דנשאר עוד כחצי מילון שקל באוצרה. אבל איה הוא הכסף?

שמעו והשתוממו!

חתן המלך

גם להערבים הבטיחה בריטניה בסתר הבטחות שונות, לתת להם מלוכה וממשלה. ולהונותם בדברי שקר פּשוטים, כאשר עשתה ליהודים, לא יתכן, מפּחד המנום הגדול בארצות הקדם, כי בהודו לבד מספּרם כששים מיליון. ועל כן התחתנה עם עבדולה בן השעריף ממכה, ותתן על ראשו כתר ברזל משובץ אבנים יקרות, אבני-גיר מנופּצות, ואת הכפר עמאן, מושב ראשי הפּראים הבידואינים בעבר הירדן, הפכה לעיר-מלוכה, ואחד מאהלי קדר נתנה לחתן דנן להיכל מלך. אף הטיחה לתת לו ארוחת תמיד על שלחנה כיד המלך, עם עדיו ומשרתיו, נשיו, פּלגשיו וסריסיו. ויהי בבקר יום הראשון אחרי חתונתו, והנה פורש אין ללחם, כל משרתיו ועבדיו חשופי שת, אין אף בגד אחד לאכול (לתת בערבון) ולא לחם ללבוש (ילקוט) כמנהג שבטי ערב במקומות ההם. והבידואינים הפראים, החפשים כצפּרי שמים, אשר לא ידעו עול מלכות מעולם, בלי חקים ומשפטים, בלי חובות ואחריות, ומעולם לא הבינו למה להם מלך ושר, לא מהרו להביא את סוסיהם ועשתרות צאנם מנחה למלך. ויהי המלך וההרמון עם כל משרתי ההיכל ערומים ויחפים ורעבים ללחם, אין פּתה ואין גבינה. ועל כן נאלצה בריטניה לפתוח את שקה ולהעניק לו מטובה. לא על חשבונה, חלילה, רק על חשבון ארץ-ישראל. יען ארץ הגלעד גם היא על ארץ ישראל תחשב, ואת הכסף אשר נתנה מאוצרה בראשונה, רשמה על חשבון ארץ-ישראל, בהיותה בטוחה, כי היהודים ישלמו את חובה בזמן קצר.

ויהי היום, עוד בשנה הראשונה לממשלת בריטניה בארץ-העברים, וכבר יצא אחד האנטישמיים בבית נבחרי-העם בלונדון בשאלה גדולה: למה הוציאה הממשלה מאה אלף שקל או ליטרה להוצאות ארץ-ישראל? ואחרי אשר השואל לא מצא מענה נכון מפּי שר המושבות, יצא צורר אחר, גם שני, גם שלישי – אך שר המושבות מלא פּיו מים ויחריש. ויהי הדבר לפלא בעיני כל. האמנם לא יכול למצוא שקר אמתי למענה? האמנם חסר שקרים הוא אוצר הדיפּלומטיה האנגלית? ועוד זאת, כי מאז ועד היום נאלמו כל האנטישמיים ולא יספו לדבר עוד על אדות הוצאת הממשלה ארץ-ישראל. ורק זאת ידענו, כי שרי בריטניה עוררו תמיד את היהודים בכלל ואת מנהל הציונות בפרט להוסיף להביא כסף לגנזי ארץ-ישראל, כמו היתה הציונות קרובה ללבם באמת. אל עתה נגלה הסוד, ובריטניה פתחה את השק והחתול יצא לאויר העולם.

וזה הדבר; עוד בראשית ממשלתה בארץ-ישראל, פּתח אלהים את פּי האתון, אחד האנטישמיים בבית נבחרי-העם בלונדון, וישאל את פּי המיניסטר, וקצף יז מפּיו, על העול הגדול אשר עשה לבריטניה, בקחתו כסף מאוצר הממשלה לשלם הוצאות המלוכה בארץ-ישראל. ואחרי זה נפתחו עוד איזה פּיות בשאלות כאלה, אשר רמזו בדברים ברורים לתקוע חרב בבטן היהודים. אך המיניסטר נסתבך בדבריו ולא מצא מענה נכון. וכלם הבינו כי דהר לאט עמו, אשר לא יוכללגלות ברבים. וכן נשתקע הדבר. והאנטישמיים נאלמו דום ולא יספו לשאול עוד. אף כי כל אשר מוח לו בקדקדו יכול להבין, כי ההוצאה בארץ-ישראל קטנה עד מאד, אחרי אשר הממשלה לא נסתה להוציא אף שקל אחד לטובת העם והארץ, מלבד לשלם לפקידה האנגלים, כאשר היה בימי תוגרמה. רק זאת עשתה, כי העירה את משרתה – ה“האפּיודע” – לצעוק אל היהודים יום-יום: הב-הב. והעבד עם המון משרתיו פשטו כילק בכל ארצות תבל, ועד דרום אפריקה הגיעו, וגשם נדבות שטף מכל קצוי ארץ, והכל לטובת בנין ציון. ומסים כבדים שמה הממשלה על שכם האביונים בארץ-ישראל, והכל לטובת הארץ. והדבר האחד אשר עשתה באמת היה, לסול איזו מסלות קצרות, לא מסלות-ברזל רק מסלות-אבן. והציונים המושבעים תקעו והריעו בכל כתבי-העתים הבאים על שכרם באבוס ציון, כי גדולות עשתה בריטניה. ועל יסוד שה שרקו ויקראו המון צעירי ישראל מרוסיה ומפולין, כמו כבר פּקד ה' את עמו לתת להם את ארץ אבותם. כל הפּתאים אשר קראו את התהלות והתשבחות, שמחו כילדים, והנוכלים העומדים על האבוס רקדו כאילים. מכתב-עתי אנגלי ציוני כבר חדל לספור את שקריו יום יום, וה“פאָלק” אחרין בנגון “מה יפית”.

אך פּתאום והנה מתלאה. החתול יצא מן השק, ויגלה טפח ממסתרי הממשלה בארץ-ישראל, כי מכסף המסים בארץ, אחרי כל ההוצאות, נשאר עוד כחצי מיליון שקל. והממשלה הטובה לא ידעה מה לעשות בכסף הנותר. והעני בארץ-ישראל לא הסכין מעולם כי סך רב כזה יצלצל באמתחתו. ובכן עלה על לב החנוני הצדיק המושל לעשות צדקה וחסד עם עבדה בעבר הירדן, לתת לו ארוחתו ולשלם כל הוצאותיו. ואם מעט הוא הסך הנותר, לותה עוד חצי מיליון על חשבון המסים, בהיותה בטוחה, כי היהודים ישלמנו, אם יאבו או ימאנו.

ועתה הלא נקל להבין מדוע החריש המיניסטר לפני עשר שנים. יען עוד אז נתנה הוצאות עבר הירדן על חשבון ארץ-ישראל. וזה האנטישמי השואל לא ידע זאת בעת ההיא, כאשר לא ידענו גם אנחנו עד היום הזה. ואנחנו כלנו חיבים תודה למכתב-העתי “דער טאָג” בניו-יורק, אשר גלה לקוראיו את הסוד הכמוס. אפס יען גליון יומי הוא רק קיקיון יונה, וביום המחר והכל נשכח, על כן מצאתי לי לחובה לשוב ולהדפיס את המאמר ההוא ככתבו וכלשונו, למען ידעו אשר אלה אשר לא יבינו עברית, ואולי גם לא קראו זאת באנגלית, בחפצי להשאיר עוד כתם שחור על מצח בריטניה, ועבדה העברי אשר לא מצא די כח-לב להשמיע באזני הקונגרס הציוני את המצב כמו שהוא באמת, ותמיד השתדל לכסות פשעי בריטניה ולהצדיקה באזני הציונים ולעיני כל העולם הנאור בכלל.

ואולי כבר באה העת לשאול את העבד: How much?

(מאמר ראשי בעתון “דער טאג”, ניו-יורק, פברואר 18, 1928)

אונזערע קעסט-קינדר

א שווערען איינדרוק האָט געמאַכט די ידיעה, וואָס איז לעצטענס געקומען פון ארץ-ישראל, וועגען דער הכנסה און הוצאה, וואָס די פאַלעסטינע-רעגירונג האָט געהאַט דעם פאַרגאַנגענעם יאָהר.

מיר קענען די טענות פון די ציוניסטישע געגנער אין לאָנדאָן צו דער רעגירונג, אַז זי מאַכט דאָרט אומזיסטע הוצאות, אַז דער ענגלישער בירגער האָט צו צאָהלען איבעריגע טעקסעס, כדי צו דעקען די דעפיציטען, וואָס די פאַלעסטינא-רעגירונג מאַכט אין לאַנד. מיר האָבן אויך ניט לאַנג צוריק געהערט די קאָמפעטענטע פאַרזיכערונג פון דר. ווייצמאַן, אַז דאָס פאַרגאַנגענע יאָהר האָט די ארץ-ישראל-רעגירונג ווירקליך געהאַט דעפיציט, און אַז דערום איז די רעגירונגס-קאַסע, דעם ערך נאָך, טאַקע ליידיג. און אַז די רעגירונגס-קאַסע איז ליידיג, קען מען דאָך ניט פאַרלאַנגען פון איהר קיין ספעציעלע הוצאות אויף אונזערע הצטרכות.

איז אָבער געקומען די דערמאָנטע ידיעה, און האָט ערקלערט:

“אויך דעם פאַרגאַנגענעם יאָהר זיינען די הכנסות פון דער רעגירונג געווען גרעסער פון די הוצאות מיט קרוב צו אַ האַלבען מיליאָן דאָלאר. די רעגירונג האַלט אָבער אויס אויף אונזער חשבון אידישע קעסט-קינדער אין דער דערבייאיגער שאָטען-מלוכה: “עבר-הירדן”. האָט מען אַהין אריינגעבראָקט די גאַנצע סומע, 450,000 דאָלאַר וואָס ארץ-ישראל האָט אַריינגעבראַכט מעהר הכנסה, ווי הוצאה. איז אָבער דאָס געווען ווייניג, האָט מלוכה צוגעלייגט נאָך 400,000 דאָלאַר, און זיי געשטעלט אויף אונזער חשבון. און עס הייסט איצט: די ארץ-ישראל רעגירונג איז אַ בעל-חוב פיער הונדערט טויזענט דאָלאַר”. אָט דעם דעפיציט האָט מען עס געוויזען דעם דר. ווייצמאַן און אויף איהם האָט ער געשוואָרען – ניט דערגייענדיג פריהער גענוי פון וואָסערע סומען און פון וואָסערע הוצאות דער דעפיציט האָט זיך אָנגעקליבען. און דערצו צאָלען מיר, צאָלט ארץ-ישראל די מלוכה חובות פון דער טערקיי, וואָס קיין אַנדער טייל פון דער געוועזענער אָטאָמאַנישער מלוכה צאָהלט ניט. אַזוי ווערט די קאַסע פון דער ארץ-ישראל רעגירונג אויסגעזויגען ביז’ן לעצטען סענט. קלעקט שוין ממילא ניט אויף צו דעקען די באַדערפענישען, וואָס דאָס אידישע ארץ-ישראל פאָדערט. און אַז מלוכה דעקט ניט, דעקען אידען. דאַרפען אידען אויסהאַלטען שולען פון זייערע פריוואַטע קעשענעס, דאַרפען אידען אויסהאַלטען שפיטאָלען אויף זייער פריוואַטער רעכענונג; דאַרפען אידען אַליין אויסהאַלטען פאַרשידענע געזעלשאַפטליכע אינסטיטוציעס, וואָס ווערען אומעטום אויסגעהאַלטען פון מלוכה. און אַז עס קומט צו באַזארגען ארבייטסלאָזע מיט אַרבייט – קלאַפט מלוכה מיט דער פּוּשקע, ווי איינער רעדט: איהר זעהט דאָך, אַז די פּושקע, די מלוכה-קאַסע, איז ליידיג, ווי זשע קען מלוכה עפּעס טאָן?

און זי וועט זיין אייביג ליידיג, אויב מען וועט אויף אונזער ארץ-ישראל’דיגען חשבון אויסהאַלטען אַזוינע פאַרשווענדערישע קעסט-קינדער, ווי די “מלוכה-מענער” אין “עבר הירדן”. ווער ווייסט צי עס וועט ניט אַמאָל קומען דערצו, וואָס עס איז געקומען מיט דורות און יאָהרען צוריק אינ’ם זעלבען ארץ-ישראל? בעת אַ פרעמדער סאַטראַפּ, וואָס האָט געהערשט אין לאַנד, האָט זיך ניט געקאָנט גענוג אָנזעטיגען מיט געלט; וויפיל דאָס לאַנד האָט אים איינגעבראַכט, וויפיל ער האָט דורך פאַרשידענע מיטלען אריינגעצויגען, איז אַלץ נאָך געווען ווייניג – זיינען אידען אַרויס איבער שטאָט מיט פּושקעס צו זאַמעלן נדבות פאר’ן “נויטבאַדערפטיגן” סאַטראַפּ… פאַר דער דאָזיגער באַליידיגונג האָבען דאַן אידען זעהר טייער באַצאָהלט, ווייל די מאַכט איז געלגען אין פרעמדע הענט. אָבער די באַליידיגונג האָט דאך דער געלטזויגער פאַרדינט.

און וואָס פאַרדיענן דען איצטיגע הערשער אין לאַנד פאַר אַזאַ באַלעבאַטעווען? עס איז דאָך צו שטוינען! דאָס לאַנד איז אָרים אין אַלע פּרטים, שוואַך און בלוט-אָרים אויף אַלע גלידער. די אָרימע אידישע באַפעלקערונג אין לאַנד און אין אויסלאַנד שטייט מיט ענטשלאָסענקייט אין דער גרעסטער אָפּפערוויליגקייט און גיסט איבער זיין בלוט אין די בלוט-אָרימע גלידער פון דעם פאַרחלש’טען לאַנד. מיט האָפענונג און מיט גלויבען און מיט דעם גרעסטען געדולד האַלטען מיר דעם דופק פון לאַנד אין האַנט, און יעדער פעסטערער פּולס-קלאַפּ קלאַפּט זיך אָפּ אין האַרצען פון יעדען אידען, וואָס איז ניט טויט פאַר ארץ-ישראל און איהר אויפלעבונג, ווייל יעדער פיהלט, אז אויך זיין טראָפּען בלוט גילט פאַר דער שטאַרקונג, פאַר דער אויפבליהונג און אויפלעבונג פון אונזער נאַציאָנאַלער היימלאַנד. און אויב דאָס געהט צו לאַנג, און אויב דאָס געשעהט שריט ביי שריט – טרייסט מען זיך: נאָך אַ לאַנגער, טויזענט יעהריגער פאַרוויסטונג זאָל דאָך ערשט דאָס לאַנד ווידער צו זיך קומען! און ווייטער שטרענגט מען זיך אָן, און ווידער געהט אָן די בלוט-איבערגיסונג…

ווי שוידערליך איז עס אָבער,אַז אינמיטען דער גרויסער אָנשטרענגונג, אינמיטען מקריב זיין דעם קרבן פון אייגענעם בלוט, ענטדעקט מען, צוגעפּאַסט אַ געהיים-טרייבעל צום עבודה-טיש, און דאָס בלוט, וואָס איהר לאָזט פון זיך נעמען פאַר יעקב’ן, ציט ער אָפּ פאר עשו’ן, און די גענעזונג, וואָס איהר ברענגט פאַר אַברהמ’ן, געהט איבער צו עבדולא’ן?… קאָנט איהר רוהיג בלייבען? וועט איהר קאנען געוועלטיגען איבער זיך און ניט באַליידיגען דעם שולדיגען – מעג עס זיין אַן איינצעלנע פּערזאָן און מעג עס זיין אַ מלוכה? איהר וועט דאָס ניט קאָנען. איהר דאַרפט עס אויך ניט קאָנען. אָפען און הויך דאַרף פּראָטעסטירט ווערען קעגען אַזאַ מין ווירטשאַפטען.

עס קאָן ניט דערלאָזט ווערען, אַז פּאָליטיש זאָל מען זיין שטאָל און אייזען דערפאַר, אַז “עבר-הירדן” האָט קיין שום שייכות ניט מיר ארץ-ישראל, און פינאַציעל זָאל עבר-הירדן זיך שפּייזען פונ’ם אידישען ארץ-ישראל’דיגען טיש. די סומען, וואָס קאָנען און דאַרפען פאַרווענדעט ווערען אויף עקאָנאָמישע און קולטרעלע באַדערפענישען אין לאַנד, טאָרען ניט אויסגעבראַכט ווערען אויף צו שטריקען פּאָליטישע נעצען אין אויסלאַנד. ביי אונזער קליינער צאָהל אין ארץ-ישראל זיינען מיר דאָך די גרעסטע איינברענגער פון הכנסות, און האָבען דאָס גרעסטע רעכט אויף אַ מיינונג בנוגע די הוצאות. דער ווירקליכער פינאנציעלער צושטאַנד פון לאַנד דאַרף טיכטיג און ריכטיג קלאָר געמאַכט ווערען. און איינמאָל פאַר אַלעמאָל מוז געשטעלט ווערען די פאָדערונג:

אַלע יוצר-משרתים פון עבר-הירדן מוזען אַראָפּ פון אונזערע קעסט!

––––––––

המרמה הארבע-עשרה: הרבנות הקתולית בארץ-ישראל

אחד הדברים הטובים אשר נתנה לנו בריטניה הפרוטסטנטית, הוא, לזכות את ישראל על אדמת קדשו ב“רבנות קתולית”, כפי מנהג אנגליה בארצה פּנימה, וכן צרפת ותוגרמה. אבל שתי אלה האחרונות ידעו למצער את חובתן, ומכסף המדינה אשר שלמו לכל כהני הנוצרים והמחמדים, שלמו גם לראש הרבנים, ובצרפת שלמו לכל הרבנים. ובאנגליה, בתתה עטרת “בישוף אוף לונדון” על ראש אחד הכמרים, ועטרת “בישוף אוף ענגלאנד” בראש אחר, כן נשאה גם את ראש אחד היהודים ותתן לו תואר “ראש רבני אנגליה”, לבלתי הכלימו בעיני הכמרים הנוצרים. ומובן מאליו, כי המון היהודים החרדים בלונדון, אשר בכל ארצות גלותם לא ראו ולא שמעו תואר “ראש הרבנים” אף על גאון ישראל והדרו, הגר“א ז”ל מווילנה, והיודעים רק אחת: כי כל רב מוסמך רב הוא, ורק לו הרשיון לדון ולהורות, ומפיו יקחו תורה, לא שמו לב לסמיכת “דז’והן בול”. המה ידעו רק אחת: כי לא בישוף ביעקב ולא קרדינל בישראל, ולא מפי “רב מטעם” ישמעו לקח, כאשר לא שמעו תורה מפי כל “רב מטעם” ברוסיה העריצה. אך שם ידעו כלם, כי רבנים כאלה המה רק שוטרי הממשלה, ומלאכתם לרשום בספר את כל הנולדים והמתים, למען ידע האדון איוואן את מי יקרא לעבוד בצבא. אך גם הממשלה ידעה השקפת היהודים ולא התערבה בעניני דת. תחת אשר פיצפּאטריק יתערב גם בדתי היהודים אשר בארצה, כמו בעניני גטין וקדושין וכדומה. ומי יגלה עפר מעיניכם, הגאון הרלב“ח ז”ל ומתנגדיו בצפת, כי לשוא הרעשתם שמים וארץ על דבר הסמיכה בירושלם, ואז יכלתם לראות כי פיצפּאטריק היה הפוסק האחרון ונותן סמיכה לכל אשר הוא חפץ ביקרו. ולשוא רבתם ריב לא לכם. ואולי עשה זאת הגאון פיצפּאטריק ונתן כתב רבנות לשני רבנים אשר כבר היו רבנים בישראל, עוד טרם זכו לכבוד לשני רבנים אשר לכבוד מיד דז’והן בול. ור' שמואל דנן חשב בלי ספק כי עשה רב טוב בישראל. ומאד צר לי, כי הרבנים ההם עצמם לא גלו את אזנו, כי אין לנו היום רב אחד בכל העולם כלו הראוי להיות רב יחיד, ומה גם ראש הרבנים בירושלם. ירושלם גדולה וקדושה בעינינו יותר מכל רב בעולם. זאת עיר האלהים, מקום מושב שבעים זקני ישראל בסוד הסנהדרין, ולא לאחד מהם נתן התואר ראש-הרבנים, מלבד נשיא או אב בית דין. ומאז ועד היום עוד לא קם בישראל רב גדול אשר כל יהודי התבל יפּקדוהו לרב כללי. ואף אם יסכימו כל יהודי ירושלם על זה, בזה אין די. ירושלם איננה קנין כסף היהודים המעטים היושבים בה, ולא להם המשפּט למנות רב כללי בעד כל תפוצות הגולה. ראש הרבנים בירושלם, לוא היה רב כזה באמת, אז עלינו היה להכירו לרב כללי בעד כל קהל הגדולה. ובכל הדורות האחרונים אולי רק אחד היה ראוי לתואר כזה, הגר"א מווילנה. והיום הזה אין שני לו בכל העולם. ואחת היא לי אם סטיפן דוראקוב סמך את ידו על ראש הפּר בז’יטומיר ויתן לו תואר “רב מטעם” יען למד מעט רוסית בבית-ספר של ארבע מחלקות, או דז’והן עם צלבו עשה כזאת בירושלם. אמת כי לא עלה על דעתי לחלל כבוד שני הרבנים “מטעם” בירושלם. חלילה לי! כבוד הרבנים במקומו מונח, אבל צר לי כי לא פּקחו את עיני ר' שמואל הנציב כי בכח אנגליה לתת לנו ראש לרבני ירושלם, אשר בכל אופן שיהיה נמצאים בנו רבנים גדולים מהם בתורה אף בירושלם עצמה. העיר ווילנה איננה ירושלם, ובכל זאת לא תתן אף תואר “רב” לאיש. וכן הוא בוורשה, באודיסה ובניו-יורק הגדולה המכילה שנים וחצי מליון יהודים, ורבנים אין מספּר, ובכל זאת לא זכה אף אחד לתואר ראש הרבנים – מלבד כיוצא מן הכלל, הוא הבור סטיפן וויס, אשר ראשי המיסיון כנוהו בשם “ראש רבני ניו-יורק”, וראש הכשר והיותר נאמן בברית ישו בכל העיר ניו-יורק. ולוא לעצתי שמעו שני הרבנים הנכבדים בירושלם, כי עתה עליהם היה להרים את העטרה, עטרת קש אשר שם פיצפּאטריק על ראשם, ושבו והיו לרבנים כמלפנים, לא “מטעם”.

אמנם יוכל להיות, כי הרב הספרדי יחשוב דרישה כזאת לקרבן גדול מצדו, אחרי אשר כבר היה חכם באשי בעיר גדולה כשלוניק. והספרדים הלא כבר הסכינו לשאת עליהם תואר ראש הרבנים תחת ממשלת תוגרמה. ובעיני אין כל ספק, כי הספרדים בירושלם היו שבעים רצון מרבם הנכבד. ועל כן באמת די יהיה אם ישליך מעליו רק את התואר “מטעם” וישאר רב לקהלת הספרדים. אבל להרב האשכנזי אין כל צדקה להשאר על כנו, כי אמנם מעולם לא יכול לקוות כי קהלת האשכנזים בירושלם תקבל עליה “רב חסיד”, תחת אשר כל החסידים ברוסיה אם נחוץ היה להם לקבל רב מוסמך, נאלצו תמיד לקבל “מתנגד” לא חסיד. יען כמעט מעולם לא היו ביניהם גדולי תורה מוסמכים. וכן היה בכל ערי פּולניה, בהיות הארץ תחת יד רוסיה. הרבנים: ר' שמואל מוהליבר (לפני בואו לביאליסטוק), ר' יהושע מקוטנה, ר' חיים אלעזר וואכס, דיסקין, פאלק, לוריא, ר' דוב מייזלש, ר' יעקב גיזונדהייט, זכר כלם לברכה, לא היו חסידים. ואיך יעלה על הדעת כי אחד החסידים יהיה לרב לקהלת האשכנזים בירושלם, אשר בה נמצאים רבנים לעשרות או למאות, רבנים בלי משמרת רבנים, היושבים באהלה של תורה, לומדים לשמה ורעבים ללחם. והחסידים המעטים הנודעים בירושלם בשם “משוגעים”³ במה זכו כי אחד מהם יהיה לראש רבני ירושלם? האם לא שחוק השטן הוא? חי אני, כי לוא נודע הדבר ב“מצודת דוד”, אז יכולנו לשמוע קול צחוק אדיר ונורא: רב חסיד בירושלם? אל אלהים ה' השוכן בציון! הכלה אתה עושה לשארית יהודה?

ועוד הפּעם הנני מוצא חובה לנפשי להזכיר, כי אין נפשי להתכבד חלילה בקלון הרב. ומה גם כי לא אחשוב זאת לחלול כבוד איש, אם איננו ראוי לשאת עליו משמרת לא לפי מדיו. יקח לו משמרת הראויה לו לפי כחו וחכמתו, ואז טוב יהיה לו ולאחרים. ולתהלת הרב רא"י קוק עלי להודות, כי בידו לעשות טוב לציון, יותר מאשר חשב מעולם. וזה הדבר:

הרב קוק נודע לנו לציוני נלהב. תחת אשר רוב הרבנים עומדים עדיין מנגד, ומה גם בארץ-ישראל. ואם הרבנים בגולה לא יתערבו עם הציונים, אין פּלא כי גם העם, ההמון, עומד מנגד. ובהביטי סביבי פּה באמריקה, ובבקשי את הציונות בין הקהלות, אספק מאד אם יש ביניהן שנים שלשה למאה. כי לוא כן היה, אז הלא יכלנו למצא למצער מאה ועשרים אלף משלמי השקל, ואנו לא ראינו עוד אף החצי או השליש ממספר זה. הפּועלים ורוב הסוחרים לא ידעו ולא יבינו, אף לא יחפצו להבין מה היא הציונות. ורק יחידי סגולה, ובהם מורים ומלמדים או הולכי בטל, מדברים על אודות ציון. וכשאני לעצמי, החלטתי, כי לעולם לא נבוא אל המטרה, כל עוד אשר לא תחדור הציונות עמוק עמוק בלב כל העם, ההמון, אף כי אינם יודעי ספר. וכמו בדתם ואמונתם כל מעשיהם נעשים על פי ההרגל והאמונה, כן יהיה גם עם הציונות. ולהגיע למטרה זאת, כבר חשבתי והנני חושב עד היום. והוא:

הסנהדרין בירושלם

כי מציון תצא תורה

ודבר ה' מירושלם.

הסנהדרין אשר בימי הבית היתה הסינט העברי האמתי, יוכל להיות גם עתה כאשר היתה לפנים. ולוא הבינו הרבנים וגדולי ישראל בפרט, מה נכבד הדבר להקים את הציונות על תלה, ולא רק הציונות, אבל גם היהדות בכלל, אז עליהם היה לעזוב את כל מלאכתם בגולה ולשוב ציונה, כפי התכנית (הפּרוגרמה) אשר ערכתי בספרי “ארוכת בת עמי”, אשר הסינאט האמריקני היה לי לעינים בכל דרכיו וארחותיו. ולוא נוסדה הסנהדרין כראוי, אז היתה יכולה להיות למופת ולאור לגוים. ועל דעתי נקל היה למצוא פתרון אף לשאלת “העבודה והרכוש”, אשר לא נפתרה עוד היום. ולסכסוכים בין ציונים לא היה מקום.

אבל רבנינו לא קראו את הספר, וגם ה“מזרחי”, אשר חשבנו כי תמשוך אחריה את לב החרדים, גם הוא נשאר רק שם נבוב בלי כל תוכן. יען, במחלת כבוד הרבנים, הרבנות נהפכה לפרנסה, תחת אשר עד הימים האחרונים היתה רעיון נעלה, אידיאל. ועתה לטוב עמם לא יביטו ולא יחפצו לדעת. כי על כן לא ירגישו עוד כי אבדו את ערכם וכבודם בעיני העם, אשר הסכין מעולם להביט על הרבנות בכבוד גדול. וזקני הדור יודעים עד עתה לספר גדולות הרב וכבודו בכל ערי משובותיהם. רבני ארבע הארצות התאספו ויתיעצו תמיד למצוא עצה ותושיה במה להטיב את מצב בני עמם. אבל היום…

אולי טוב לחשות מלדבר. ומאד מאד צר לי, אשר בכל ימי חיי תמיד כבדתי את הרבנים בכל לב, וחלילה לי למצוא בהם דופי. ועתה, לערב ימי, דם יזל מעיני בראותי את התהפוכה בכל עניני הרבנות…

והנני פונה אל הרב רא"י קוק, כי יקח עליו את המעמסה ליסד את הסנהדרין. יקח לו לעזר את העסקן הצבורי הרב ר' מנדל כהן מקהירה. ואין כל ספק, כי ימצא עוזרים רבים בירושלם עצמה, ועוד יותר בגולה. ואם יזכה להקים את בנין הסנהדרין על הררי ציון, אז ידע כל בית ישראל מקצה תבל עד קצה, כי גדולות עשה פּעם אחת בימי חייו, וציון מצבת עולם, ציון מעולף ספּירים יבנה לו בחייו, אם יצליח להוציא את הדבר לפּעולת אדם. יקרא נא את ספרי הנזכר, מה שכתוב שם בין השורות…

ולא אוכל לגלות עתה בדפוס את אשר הגה לבי אז בכתבי את ספרי ההוא, כי חשבתי כי ימצאו עוד בעמי מביני דבר אשר יקראו את הספר בעיון. כי לפי דעתי דבר גדול דברתי שם. והמבין יבין…

––––––––

המרמה החמש-עשרה: עבדים, נתינים או אזרחים?

מה המה תושבי ארץ-ישראל? אם עבדים – עבדי מי המה? ואם אזרחים – תחת ממשלת מי? וממי יבקשו עזרה ומחסה? בריטניה אומרת: לא בי הוא. תושבי ארץ-ישראל אינם אזרחי ברטניה, ומשפּטי הארץ אינם משפּטי ברטניה, שופטי הארץ ועורכי הדין אינם לומדים ואינם יודעים חקי ברטניה, ובארץ-ישראל ישפטו עדין על פּי חקי תוגרמה הרקובים. ואם תתעורר השאלה: מה יעשה איש אשר ימצא כי השופט עוה משפט, או לא ידע משפט – כאשר כן היה באמת בימי ממשלת תוגרמה? אבל איך שיהיה, אז הלא יכול היה האיש להתאונן לפני שופט גבוה, או דרש משפּטו מיד הסינט בעיר המלוכה. אבל מה יעשה כעת? הן הוא לא יוכל להתאונן באזני הנציב בירושלם. ראשית דבר, מפּני כי הנציב עצמו איננו שופט. ולוא גם הי שופט, גם אז לא ידע חקי תוגרמה. וכן הדבר עם תעודות-מסע. היוצא מארץ-ישראל היה תחת ממשלת אנגליה. וזה האיש עצמו לא יוכל להשיג עוד תעודה תוגרמית, ודורשים ממנו תעודה אנגלית. אך תעודה כזאת לא תתן לו הממשלה, כי לא נחשב לאזרח ברטניה. ואם כן הוא, הלא הוא הפקר באין מחסה של איזו ממשלה, רק יתנו לו “תעודת ארץ-ישראל”. ובצדק שואלים פּקידי החוף בניו-יורק: הלא ארץ ישראל איננה מדינה מיוחדת העומדת ברשות עצמה, כי אין לנו לא ציר ולא קונסול מארץ-ישראל, ובספרי הגיאוגרפיה אין זכר לממשלת ארץ-ישראל, והקונסול האנגלי לא יתן לו מחסה ממשלתו, ותושב ארץ-ישראל נשאר בודד, ערירי, לא דג ולא בשר. ומדוע תעשה זאת ברטניה?

אמת כי כן נהגה גם בקנדה ובאוסטרליה. אבל הן שם יש לתושביהן ממשלת-בית עם חקים ומשפּטים מיוחדים, פּארלמנט וספרי חק ומשפּט. אך בארץ-ישראל הכל תולה על בלימה, והנציב מושל בלי חקים, רק על פי פּקודת שר-המושבות, אשר לא ידע ולא ראה את הארץ מעולם, ואין לו כל מושג על אדות תכונת העמים השונים היושבים בקרבה.

אך נקל להבין על מה נוסדה המרמה הזאת ולאיזו תכלית. והדבר הוא פּשוט. ברטניה אומרת להראות את טלפיה, כי לא תחשוב לקחת את הארץ לה לנחלה, כפי תנאי חבר הלאומים, ואת תושביה לא תרשום לאזרחי ברטניה או נתניה. ועל כן אין לה המשפּט לתת להם תעודות-מסע כלכל אזרחיה. ובין כה תנהל את הארץ בשבט ברזל, בעריצות אשר לא לכבוד היתה אף לניקולי השני, ואת הצלב נתנה ביד הנציב בימינו, והוא הוא מושל והשופט האמתי, והצביעות יושבת לכסא באין מפריע.

––––––––

המרמה השש-עשרה: ברטניה וסכסוך ציוני אמריקה

אחד מעמודי התוך בבנין ציון הוא הציונות באמריקה. אין ארץ בכל תבל כלה בימינו אלה, אשר בה גדול מספּר היהודים בארץ אחת, כמו בארצות הברית. ואין ארץ בתבל אשר רכשו היהודים בכסף, כבוד ודעת (מלבד דעת התורה) כמו באמריקה.אין ארץ בתבל אשר שלחה נדבותיה לכל ארצות המלחמה והפּוגרמים, כמו אמריקה. ובעד הציונות נתנה אמריקה שמונים אחוז למאה מכל הכסף הנאסף בעולם. והדיפּלומטיה הבריטית הבינה כי סוף סוף תבוא ההנהגה הציונית ליד יהודי אמריקה, תחת אשר עשירי היהודים בברטניה לא נתנו עד הנה מאומה. וברטניה אף היא לא נסתה לעורר לב אזרחיה היהודים לתמוך את הציונות. ויהודיה יודעים בלי ספק מחשבת או רמיזת ממשלתם לבל יוציאו את כספם מחוץ לברטניה, וכסף יתנו לה יהודי ארצות אחרות. ודי יהיה לברטניה, כי תחלק כבוד לישראל, אם תתן “סמיכה” לשני רבנים בירושלם, אך לא לתת ליהודי ארצות הברית לגשת אל ההנהגה הציונית ולחות דעתם בעניני ארץ ישראל פּנימה. כי יהודי ארצות הברית הלא יוכלו, לא לפעמים רחוקות, להטות את לב ממשלתם בכל הנוגע לישראל עד כי הממשלה הזאת התערבה בעניני היהודים אף בממלכה גדולה כרוסיה. וברטניה מבקשת קרבת וואשינגטון בכל עוז כחה, עד כי שלחה את רופוס אייזיק היהודי בתור ציר מיוחד לתוך בינה ובין וואשינגטון. ואחרי אשר נודע לה, כי השופט בראנדייס היושב בבית-המשפט העליון, והיה אוהב נאמן להנשיא ווילסון, ובעבור השופט דרך לונדון בשובו מארץ-ישראל וישמע באזני מנהל הציונות את העול אשר עשתה בריטניה לישראל בארץ-ישראל. והמנהל, כעבד נרצע, עשה את חובתו להתנצל בעד אדוניו, ויצא לריב עם השופט. ומובן מאליו, כי כל זה נעשה בידיעת שר המושבות. ובכן החליטו בלונדון, כי לא יפּול גורל הציונות בידי האמריקנים. ומנהל הציונות התנשא כארי ויצא לטרוף טרף ביערות אמריקה, ויצטיד, ויקח עמו את אחד מנושאי כליו, איש מזמות, ערום כבול עץ, ושאגה לו כלביא, ידיו מטילי ברזל, ואגרופו נחושה, גולם כהלכה, כמו נועד מאת ההשגחה העליונה להיות סגן המנהל בירושלם. ועל הגולם הזה פּקד אדונו לעקור את האילן מעל ראש הפּסגה. והגולם החכם מלא את עבודת משמרתו בדיוק נמרץ, כי הלך ויעקר את האילן עם ההר יחדו. כי כן עשה גם אחיו הבכור בפּראג העיר. הגולם הוא איש ישר, לא דיפּלומט, באין לשון רמיה בפיו. וביום הראשון לבואו לניו-יורק השמיע לאזני כל, כי לא בא לעשות שלום חלילה, רק לערוך קרב נגד השופט החכם והישר באדם, איש הרוח וגדול ליהודים, לבל יעיז עוד לגשת אל האבוס ואל הקלחת, ולבל יביט בעיניו החודרות, מפּחד “עין הרע”, לבל יבולע לעניני ברטניה. וכן אמר ועשה באספה בקליוולאנד. והרבי מפּינסק יצא שמח וטוב לב. ועל עדת חסידיו פּקד לאמר: “הרבי צוה להיות שמח”. ולכל נבלה ותועבה בארץ-ישראל יתנצל הרבי, כי אך טובת ישראל תבקש ממשלת המאנדאט. וחסידי פּינסק כחסידי קרלין הלא אם אחת חבלתם. והרבי עצמו נבא, כי יחבר את פּינסק עם וואשינגטון, והיתה לו המלוכה…

ועתה, בראותו כי הקיצו מזעזעיו גם באמריקה, וחלק גדול מן הציונים אשר לא הכו עוד בסנורים קמו נגדו באספה האחרונה בפּיטסבורג (תמוז, תרפּ"ח), מצא המנהל לטוב לו, הוא ומשרתו העבד באמריקה, לעזוב את משמרתם למראית עין, בהיותם בטוחים, כי ישובו לשבת על כסאותיהם בתגרת יד כתבי העבד הבאים על שכרם ביד נדיבה. תחת אשר כל הישרים בלבותם לא ישלמו לאיש ולא יקנו להם עבדים על חשבון האבוס.

ובין כה ימשול הצלב בציון כניקולי על יד הניווה מלפנים, ושלום על ישראל ועל ציוניו.

––––––––

המרמה השבע-עשרה: המרמה הגדולה

אם כל נכלי מזמות אשר הסתירה הממשלה האנגלית בין שורות “כרוז באלפור”, היתה לא לבד להונות את ישראל ואת כל העולם הנאור, אלא גם להונות את בני עמה, את כל הטובים בבריטניה עצמה, את בחירי בניה אשר שמחו לקראת הטוב אשר הבטיחה להעם האומלל. כאשר יראה הקורא בדברי המחברת אשר הדפּיסו בלונדון בתרגום עברית, בשם “ברטניה, ארץ-ישראל והיהודים”. ואין פּלא כי כל היהודים בתבל אשר שמחו לקראת הכרוז, היו שכורי שמחה בראשונה ולא מצאו את הקוץ אשר באליה. ואני זוכר, כי ביום הראשון, כאשר נדפּס הכרוז בכל כתבי העתים, יצאו שני כתבי-עתים גדולים בניו-אורלינס בבקרת חדה נגד הכרוז, וישמעו בפה מלא, כי שקר הכרוז וכי לא הבטיח לישראל מאומה, ורק קול דברים נשמע ממנו, קול “חפץ לב טוב” חפץ קל מאד, שיתכן להשיג כסף ובלי עמל, אחרי אשר הכרוז לא השמיע מפרש אף דבר טוב אחד אשר הבטיחה ממשלת בריטניה לתת לישראל. וגם כתבי-עתים אחרים בערים שונות דברו כזאת. ואחריהם הקיצו כל שונאי ציון, אלה רבנים היהודים הרי-פורמים, בהמון עתוניהם. אך מי שכור מיין ישים לב אל דברת האיש האומר להפריע שמחתו אשר הוא חפץ בה? ואני הצעיר, לא טוב הייתי מכל אחי אוהבי ציון. אני, אשר זה לא כבר נגרשתי מארץ חמדתי בעצם ימי המלחמה, רקדתי כאיל בקראי את הכרוז. ורק ספק קטן עלה בלבי, וחשבתי אז את הפּתגם האנגלי הידוע: “It’s to⁴ good to be true” (הדבר טוב יותר מדי להיות אמת). מנהלי הציונות לא נתנו לאיש לדבר סרה על מחשבת בריטניה. וכאשר יצא זאנגוויל וישמיע בקול רם, כי ברטניה רמתנו, היו הציונים נכונים לבלעו חיים. והטובה האחת אשר הטיבה ברטניה היתה, כי עוררה את הערבים לקצות בישראל, דבר אשר לא עשו כל ימי ממשלת תוגרמה בארץ. כי שלחו אנשים ללונדון לבקש מאת הממשלה לבטל את הכרוז. ומאד יכול להיות, כי גם הם לא הבינו “סוד האשמדאי” הצפון בתוך הכרוז. ורק אחרי אשר התגררו זמן רב בלונדון ולא מצאו מענה, אז רק אז נודע להם הסוד האמתי, כי אין מה לבטל, אחרי אשר תנאי מפרש אחד בתוך הכרוז מבטל בעצמו את “החפץ הטוב”. ואז שבו לארצם שבעי רצון. והיהודים לא ידעו איככה נעלמו פּתאם. מלבד איזה משומרים מבין הערבים, אשר המירו את דתם ואת כבוד מחמד נביאם במחיר צלב כסף, אלה, ורק אלה לא חדלו מנבוח בכל עת מצוא באיזה מכתב-עתי ערבי בארץ-ישראל.

ובזה הנני מבקש ודורש מאת כל איש אשר התרונן כבר מיין שמחתו, לקרוא עתה שנית את הכרוז, ולקרוא בעיון, בעין בקרת, את אשר לא קראו ולא יכלו לקרוא בפעם הראשונה, ביום צאתו לאור. ואקוה כי אחרי קראם את הכרוז ואת כל דברי גדולי בריטניה הכתובים בספר קטן זה, אשר יכיל שלשה-עשר עמוד, יבינו כמוני את כל המרמה העמוקה הצפונה בכרוז בלפור. והעקש אשר לא יחפּוץ לדעת, יען כי יבוא על שכרו, עם עקש כזה הלא אין מה לדבר. והאיש אשר לא יבין באמת, יען חסר בינה הוא, עמו לא אתוכח, אחרי אשר ידי תקצר לתת לו לב חדש. כי התחת אלהים אני?

ואלה דברי המחברת, אשר לא שניתי בה אף מלה אחת, לא הוספתי ולא גרעתי מאומה. והקורא, אחרי התימו לקרוא את כל המחברת, אז ימצא את תרגומי ובאורי, ואז ידע כי צדקתי.

––––––––

רשיון בּרטניה לציונות

––––––––

מכתב מאת ממשלת ברטניה

––––––––

לשכת הענינים החצונים ב' נובמבר 1917.

לכבוד לורד רוטהשילד,

בעונג רב הנני מוסר לך בשם ממשלת הוד מלכותו גלוי-דעת זה שלמטה, על דבר התיחסותה ברצון אל השאיפות הציוניות של היהודים – אשר הוצע לפני ועד הממשלה ונתאשר על ידו.

“ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על יסוד מקלט לאומי National Home לעם ישראל בארץ ישראל ובמיטב כחותיה תתאמץ להקל השגת המטרה הזאת, אך בתנאי ברור ומפורש, שלא יעשה שום דבר העלול להזיק לזכיותיהן האזרחיות והדתיות של הכנסיות הבלתי-יהודיות אשר בארץ ישראל או לזכיותיהם ומעמדם המדיני של היהודים באיזו ארץ אחרת.”

אודך אם תואיל להודיע גלוי-דעת זה לפדרציה הציונית.

שלך באמון-לב

ארתור ג’יימס בלפור.

בריטניה ארץ ישראל והיהודים

––––––––

כשלוש מאות חבר מחברי המעמד הפּנימי (פריווי קונסיל)

ובתוכם הלורד רוברט ססיל, וויסקונט גריי, מר ולטר

רונסימן, מר ולטר לונג, אף הלורד סלבורן, כל אלה

פּרסמו דעתם והסכמתם השלמה לגלוי-דעתה של

הממשלה כפי שבארה מר בלפור במכתבו

אל הלורד רוטהשילד

––––––––

ויסקונט ברייס, א. מ., יאמר:

הרבה שמחה שמחתי בגלוי דעתה של ממשלת הוד מלכותו. הן זה שנים רבות, – וביחוד מאז נסעי לארץ-ישראל, בשנת 1914, – אשר אתאו לראות בהתישב עם ישראל בארץ זו מחדש, ביסדו בתוכה מרכז לאומי ובהחזירו את הארץ לאשרה כבימי קדם. אף המלחמה הנוכחית מכינה את ההזדמנות, – הנחוצה למען הציל את ארץ-ישראל משלטונם המשחית של הטורקים, ולמען הושיב בתוכה את התושבים הראוים לה. אשר מעולם לא רפתה אמונתם בזכרונותיהם העתיקים התלוים בה.

––––––––

המרכיז מקריו, ק. נ., יאמר:

קוה קויתי מאז לשעה שנוכל לפרסם בה גלוי-דעת מעין זה. עתה פּרסמוהו, ותנאיו נוחים גם לאותם היהודים שקרבום עמים ויתנום לשבת בשלוה בקרבם, וגם לאלה שנשאה נפשם זה כמה לתשובת עמם אל ארצם העתיקה. ובארץ העתיקה הזאת ישמע זה עתה קול ענות גבורה – קול גבורים אצילים הוא, המקריבים את חייהם לשם האידיאל הכללי, הכולל בקרבו גם הגשמת התקוה הזאת.

––––––––

ה’רייט הונ. ארתור הנדרסון, מ. פ., יאמר:

אגודת הפּועלים תודה בדרישת היהודים, הדורשים שיספּקו בידם להנות מאותן הזכיות היסודיות אשר כל ארץ וארץ מחויבת לזכות את תושביה בהנה, והן: לחיות על פּי דתם ומנהגיהם, לשבת בכל מקום שירצו, לאחוז במסחר, ולהיותם שוים במעמדם ליתר האזרחים. יתר על כן, אגודה זו תקוה, כי ככלות המלחמה תשתחרר ארץ-ישראל, והיהודים, בהסכמת הממשלות כולן, יוכלו לשוב ולהתישב שמה ולחיות את חייהם הם על פי נטית רוחם המיוחדת להם, בלי התערבותם של אלה הזרים להם בגזעם או בדתם.

––––––––

הלורד היו ססל, מ. פ. (אוניברסיטת אוקספורד) יאמר:

בכל לבי אסכים למטרתכם, אף שמח אשמח בעתיד הנשקף לעם ישראל, ליסד לו ישוב לאומי בארצו.

––––––––

המאיור דוד דויס, מ. פ. (מונטגומרשייר), יאמר:

הנני להביע בזה רב שמחתי, ששמחתי בקראי את גלוי-דעתה של הממשלה הבריטית, בדבר השאיפות הציוניות. בשוב עם ישראל לתחיה והיה הדבר לנס. רבים הם בינינו המקוים כי השאלה, אשר התחבטו עליה זה כמה כל העולם התרבותי, תמצא בזה פּתרונים.

––––––––

מר ט. עדמונד הארוי, מ. פ. (ו. דידש), יאמר:

חביבה גלוי-דעתה של הממשלה בדבר יסוד מקלט לאומי לעם ישראל בארץ-ישראל, אף שמח אשמח בזה שיוכל עם ישראל לשוב לארץ אבותיו העתיקה. הן מלבד הטובה המרובה הצפונה בדבר ליהודים עצמם, עוד תגדל ההשפּעה, לדעתי, על סוריה ועל המזרח בכלל לתת תקוה בלבם ולפחת נשמת רוח חיים חדשים בהמה. וכל עוד לא ימצא היהודי הגולה בית משלו בארצו, לא תהא משפּחת הגוים שלמה.

––––––––

ליוט. קומנדיר י. ס. וויג’ואד, ד. ס. א., מ. פ. (ניו-קאסטל-אנדר-ליים), יאמר:

הכרוז שמפּרסמה הממשלה זה עתה, יצטין, לדעתי, בין כל אלה שנתפּרסמו במשך המלחמה; גם ברכה רבה צפונה בו לכל העולם כלו. ואם לא נראה בזה הולדת גוי פּעם אחת, הן ראה נראה בתשובת עם עתיק לתחיה, המזכתו גם בארצו הלאומית וגם ברגש כבוד-עצמו, הבאה לאדם מתוך חרות ואחוה אמתית.

––––––––

בישופי הכנסיה האנגלית, ארבעה עשר במספּר, הביעו את הסכמתם לגלוי- דעת הממשלה.

––––––––

הבישוף מטשילמרפורד יאמר:

דומה אני, כי מנקודת מבטה של הדת עולה החלטת הממשלה האנגלית, בדבר עתיד הארץ הקדושה, על כל המאורעות שאירעו עד היום במלחמה; הן בחשיבותה והן בענינה כי רב. ובכל לב אקוה, כי תצא החלטה זו לפעולות וכי שוב ישוב עם אלהים אל ארץ אבותיו, וכי, על-פּי המושג הרוחני, תשוב גם הארץ להיות להם ל“ארץ זבת חלב ודבש”.

––––––––

הבישוף מדורהם יאמר:

החלטת הממשלה הבריטית עוררה בקרבי התענינות העוברת גבול. ובזכרי כי חיל ברטניה הולך ומתקרב אל עיר הקודש, והתעמקו רגשותי, והתחזקה גם תקות לבי

––––––––

הבישוף מלינקולן יאמר:

מי בין אוהבי החירות ומחבבי כתבי הקדש שלא ישמח לקראת העתיד הנשקף לעם העברים לשוב שנית לארצם? – יצליח השם דרכם! אמנם זמן רב מגורשים היו מארצם, אולם מעתה ישובו שנית להיות לעם של אכרים אמידים, אף את הארץ הקדושה יהפכו לארץ פּוריה ומאושרה, אשר עם מאושר ובן-חורין יושב בקרבה.

––––––––

הבישוף מללאנדאף יאמר:

שמחתי מאד בשמעי על דבר יחוסה של ממשלת ברטניה לשאיפות עם ישראל, כמפורש במכתב מר בלפור אל הלורד רוטהשילד. השאלות העתידות להתעורר, בנוגע למצב עם ישראל אחרי עבור המלחמה, תפּתרנה באופן היותר נאה, לפי דעתי, לכשתהא הארץ ההיא תחת ההגנה הבריטית; ואז נצטרך להזמין שמה יהודים מכל תפוצות הגולה, אלה הרוצים אף יכולים להתישב, בארץ, ולעזור בידם כפי יכלתנו. וכך היה מתישב בארץ מספּר עצום של יהודים, הראוים לעבודת-אדמה, לתעשיה ולמסחר; ובלי ספק היו מצליחים שם וחיים חיי אושר. מלבד אלה ודאי ינהרו אליה עוד יהודים רבים אחרים, אלה מפני רגש הכבוד המפעם בקרבם אל עברם הגדול, ואלה מתוך אהבתם לעמם והתמכרותם אל אידיאלי השלום וההתקדמות האנושית; ושם ימצאו בית נאמן וגם כר נרחב לעבודתם ולהשפעתם, ומתוך כך תצא ברכה מרובה לכל העולם, אף גם לדור יבוא. דומה אני, כי זמן רב יעבור על ישוב כזה עד שיתכלל. אך, יהא העתיד מה שיהיה (הן אין אדם יודע עד כמה ובאיזה אופן יתפתח), לעת עתה נחוץ ונחוץ שתגן אחת המדינות החזקות על ארץ-ישראל, ואולי גם יותר מאחת, – אפס הנסיון הורנו כבר למדי כי אין הנהגת השנים והשלושה עלולה להצלחה ולהתקדמות.

––––––––

הבישוף מנורוויטש (כתב עברית) יאמר:

“ברוך ה' אלהים אלהי ישראל עשה נפלאות לבדו”.

––––––––

שמונה בישופים המתיחסים לכנסיה הקתולית, הביעו השקפות דומות לאלה. אף גם ראשי הכנסיות הדתיות האחרות, הנמצאות בכל ממשלת אנגליה, הביעו הסכמתם להחלטת הממשלה. בתוך האנשים והנשים המפורסמים, אשר יתיחסו בחבה להצעת הממשלה, ימצאו גם אלה:הדר. שטאנטון קויט, “אתיקל טשירטש”; מר אוסקרבראונינג; דר, ה מונטגיו בוטליר, “מסטר אווטרינטי קולג, קמברידג”; מרת מ' ג. פאוסיט; מר גיורג ברהנרד שאו; סיר פאול ווינוגרדוף, מאוניברסיטת אוכספורד; מר ו. ל. קאורטני; מר גיאורג לאנסבורי; מר ה. ו. מאסינגהם והדר. פרוטירו.

––––––––

השקפת העתונות

העתונות האנגלית שמחה לקראת גלוי-דעתה של ממשלת בריטניה עתוני כל מפלגה ומפלגה, מן העתונים היומיים ועד השבועונים והירחונים, כלם, כלם כאלו התחרו בספרם בשבח החלטת הקבינט הבריטי, הכבירה, לפי דעתם, בתוצאותיה ההיסטוריות. אמנם, ליחוס כזה מצד העתונות האנגלית הכינו זה מכבר, בזכרנו כי למן יום תחלת התנועה הציונית ועד עתה תתמיד עתונות זו לדבר בשבחה – דבר המלמדנו, כי רוב בני העם האנגלי יחזיקו בדעה זו.

––––––––

ה"דיילי כרוניקל" בט' לנובמבר, כותב:

לא נפריז אם נאמר, כי מכתב מר בלפור אל הלורד רוטהשילד ברא חדשה בארץ. ממשלה עצומה כי תאשר את הציונות בפומני ובתנאים נוחים כאלה, והיה אשורה מכריחנו, בכל עידן ועידן, לשים אליו את לבנו. יתר על כן עתה, בשעה אשר עזה ובאר שבע כבר נכבשו על ידי גדודי ברטניה והד-קול היריות ישמע בתוככי ירושלים. – האין, איפוא, עתה ערך ברור ומיוחד לפרשת גלוי-דעת כזה? – אכן, אין הסטורית הדורות האחרונים יודעת לרמז אף על שלטון אחד, הנמצא מעורה כה ביחוסו אל ארץ- ישראל, ומשמיע דברים כגון אלה; ועד כורש מלך פּרס לא נמצא דוגמתו. ומאמינים אנו, כי אנגליה, במנהגה זה, לא תעורר עליה אף מערער אחד, הן מצד האנגלים עצמם, הן מצד היהודים והן מצד אירופה כלה. הן בנוגע ליהודים, זו תפלתם שלא פּסקה מפיהם זה שמונה עשרה מאות שנה, תשמע לפתע; ותוחלתם, אשר אליה נשאו נפשם מאז צאתם בגולה, תתגשם לעיניהם ואירופּה, – אכן אין כל צורך לפרט תוצאת עובדה זו לאירופּה כלה. הן התעשר תתעשר משפחת העמים כלה בתחית עם קדומים, עם זקן באומות, עם המצטין בכשרונותיו הנעלים, השב זה עתה אל ארץ מולדתו לחיות חיים נורמלים.

בי' לנובמבר אף הקדיש ה"דיילי – ניוס" מאמר ראשי לענין זה, בתוך יתר דבריו יאמר:

…כי ינצח הגנרל אלנבי, ושאלת היהודי ועמדתו בעולם היום תפּתר אגב גררא, ונשא נצחונו ברכה לא רק מגוי קו-קו ומבוסה, המחלל ממהפכת אירופּה יותר מכל אומה ולשון, כי אם גם מאת העולם כלו. התנועה הציונית, אם גם יבואו עליה בעקיפין, – ולא מתוך רוחב הבנה בדבר! – לא יסירוה מגבירה. הכר יכירנה מקומה, מאחר שאין פּתרון מתאים זולתה. ובהחלט ממשלת בריטניה להשמע לבקשת הציונים, ונגלה, בהחלטתה, אומץ – לבה, ונגלה רוחב הבנתה. וכאשר יצליח האדם, לא במעלליו מלא תוך ופניה, כי אם במפעליו אשר תחלתם טהר – לב ואהבת – רע, כי הצליחה גם אנגליה, במפעלה היא, להכות, מבלי משים, מכה אנושה במריבי החרות, אשר לשמה ילחם עתה, בשעת חירום, כל עם בן-חורין אשר על פני האדמה. – אכן, כבירה היא הבטחתה להחיות את ארץ-ישראל! איה, איפוא, בכל עלילות מלחמה שתצדנה לבותינו כמוה בקסמה? וכי גם לפני כסא העולם תעמוד, והכריעה בהבטחתה את כל מעשי ההרס והאבדן אשר שתו לגיוני גרמניה באנשי-חרמם.

––––––––

ה"מורנינג פּוסט" כותב:

הלא דבר גדול הוא בשביל אומה שתהי לה ארץ משלה, שתוכל לשלוח אליה, לפחות אלה מבניה הסובלים מחסור ועוני, כדי שיתפּרנסו בתוכה בעזרת אחיהם העשירים; וברבות הימים יעשו אלה החלוצים המועטים, תחת חסות ממשלת ברטניה, לגרעין השלטון העברי. ובאמצעים הנתונים כיום ליהודים, לעבוד במו לשם אידיאל כזה, ינחמו היהודים אחרי דורות העמל והעוני שמנו להם וחלום התשובה לתחיה לארץ מכורתם, אל חבל הארץ הצר, אשר מקצתו זרוע ומקצתו שמם, שלא פסקה לחלום לו האומה המפוזרה בכל קצוי ארץ זה שנות אלפים, – חזיון מאד נעלה הוא ובכל תולדות הגוים אין משלו.

––––––––

ה"מנטשסטר-גוארדיאן", שהיה תמיד בתומכי התנועה הציונית הנאמנים, שמח לקראת ההחלטה, החושבה לנצחון והצלחה:

כאל מדינה נתיחס אל פּלשתינה, ואינה מדינה… אך, היא תהיה למדינה – למדינת היהודים. כך הוא מובן המכתב שאנו מפרסמים היום, אשר כתבו מר בלפור אל הלורד רוטהשילד, למען הגישו אל הפדרציה הציונית. יבשרם המכתב על קיום אדיר חפצם אף נס ישא למנת כוסם. – אף פעם, למיום לכתו בגולה, לא חדל הגוי הנפלא הזה, המפוזר בכל קצוי ארץ, בין במדינות אירופּה הצעירה ובין בקרב תרבות ערב העתיקה, מיחל כי יום יבוא ושב אל נחלת אבותיו ואל מקור חייו הלאומיים תשובה שלמה. וזאת תקותו נעשתה לו לחלק משאיפותיו ולתוכן תפלתו יום-יום… זה חמשים שנה אשר עבדו היהודים בזעת אפּם למען שוב לארץ אבותיהם. ואפילו תחת העול העתמני ובתוך סדר פרוע של שלטון נחשל ורקוב, למרות כל אלה הצליחו הצלח להניח יסוד לתרבות ממשית. במתי מעט ומפוזרים לכל עבר, יסדו בכל זאת בתי-ספר משלהם ומסדים לחכמה, למדע וחרושת-המעשה; ומקומות מקומות במושבותיהם שהפכום באמת מארץ מלחה לארץ פּורחת כחבצלת…ובהביע ממשלת ברטניה היום את יחוסה הטוב אל רעיון יסוד מקלט לאומי לעם ישראל בארץ-ישראל, ובהבטיחה להשתדל במיטב כחותיה להקל על השגת מטרתו, הניחה אמנם יסוד למהלך פוליטי חשוב, אשר יגיע למרחק בתוצאותיו הכבירות; אפס, כל עוד אשר לא ישתדלו יהודי כל העולם לעבוד שכם אחד לא תהיה הצלחתם שלמה. –… אם נניח, כי נצחונותיו ימשכו וארץ-ישראל ברשותנו תהיה, בטוחה מכל מפגיע, כי אז, אחרי שיהא השלום שורר בעולם תשקוד ממשלת ברטניה לאמץ את היהודים ולמלא את ידם, כיד יכלתה, למען תחוש את התישבותם בארץ-ישראל; אף השתדל תשתדל להבטיח מצבם, אף נתן תתן להם אוטונומיה מקומית במדה הגונה ובמחשבה תחלה לשם יסוד שלטון יהודי.

––––––––

ה"ליירפול קוריר" כותב:

מכתב מר בלפור, המביע את יחוס ממשלת ברטניה אל יסוד המקלט הלאומי לעם ישראל בארץ-ישראל, יחשב באמת בין התעודות ההיסטוריות בכי נכבדות בחמשת האלפים ושש מאות ושבעים ושמונה השנים להיסטורית היהודים. התנאים נתנו מתוך התבוננות מרובה, והישוב היהודי הלאומי ישוב לתחיה בארח משפּט וצדקה. ובעונג נחזור הפּעם על דברינו שכתבנו מאז הפכנו בזכות הציוניות (שדחפוה מקרי אשתקד המרעישים ויציגוה בראש הומיות), הנכללים היום בדברי הממשלה בגלוי-דעתה…

––––––––

ה"סקוטסמן", בתוך מאמר ארוך, יאמר:

מאורע חשוב מזה עוד לא אירע בתולדות הדורות האחרונים של עם ישראל. ואל-נא נשער בנפשנו כי יחס אנגליה הטוב והבטחה לבוא לעזרת העם הנבחר בשובו לתחיה בארץ הקדושה, – הבא בעת ובעונה את תחלת ההשתדלות הממשית הנעשית בפועל לשם שחרור פּלשתינה מעול השלטון הטורקי הנפסד והנמחק, – אך הזדמנות-מקרה היא, הן ביחד את ההבטחה מלואה נשקף במלוא-עין. וביחד את נצחונות חיל בריטניה בדרום פּלשתינה והתקרבותם ירושלימה, נבואה קרובה להתקים. –…הנסיון הציוני הזה, המפורש והמוגבל ככה, גם מבלי כל נטיה אומתית או דתית לטובתה, כדאי להנתן לו הזדמנות כשרה. אף אין זה “נסיון עור” אשר אין לו חבר בעבר. שרש העם העברי עוד לא נעקר כליל מן הארץ אשר התיחס אליה בכל העתים כאל נחלתו היעודה לו מפּי הגבורה. ובמשך שלשים השנים האחרונות נתיסדו שמה על ידי העברים כחמשים מושבה, ומאלה רבות המפרנסות בתוכן משלשה ועד ארבעה אלפים יהודים. והתקוה, לשוב ציונה מארצות גלותו, שנשארה חרותה עמוק בלב הגוי כלו, לבלי הזיזה ממקומה זה למעלה מאלפּים שנה, עודנו עד היום הזה לעיקר יסודי באמונתו ובחקי חייו, – הלא היא “חלום הדורות של היהודים”…

––––––––

ה"גלזגוי הרולד" יכתוב:

…כל יהודי בחזקת ציוני הוא, החולם על תחית עמו וארצו. אף אלה אשר מתוך יאושם הפּנימי באו לידי התנגדות גלויה לציוניות ויתנוה למחזה-שוא, הנה עתה, בשעה שהופיעה באופק המעשה, שבו לחזקתם. והדר. הרצל, אם כי נגזר עליו להסתלק מן העולם והוא עד ראש הפּסגה טרם הגיע, הרי האידיאל שעליו נלחם במפגיע – אז במאנו להתפשר את הצעת אנגליה בדבר מזרח-אפריקה – קים היום… המושבות העבריות הקימות היום, אם אך ישתדלו בהצמחתן ובהרבצתן, גרעין הן לקהלה העברית העלולה, –בלי צפיה יתרה לעזרה מן החוץ, ומבלי להפסיד כלל לעמי הארץ זולתם, – להתרבות מעט מעט עד למליוני נפש. – ואז “יאחזו” באמת “בארצם”. וחופּשה לאומית שלמה טרם תראה באפקה של הציוניות. אפס, גם השחרור הרוחני והמדיני, שתזכה בו “אגודת הממלכות” את הציוניות, ואשר תתן לה מגן ישעה, היה מביא טובה מרובה גם ליהודים וגם לעולם כלו.

––––––––

ה"אייריש טיימס" יביע השקפתו בדברים אלה:

באשר הממשלה את שאיפתם של הציונים, בה בשעה אשר ירושלים תשמע מרחוק רעם התותחים האנגלים, עשתה דבר מאד נעלה וגדל-התוצאות. משפּט מדיני זה סופו להתקים, אף רצוי הוא מכל צד. –…ולאחרונה נוסיף, כי גם אלה מן היהודים המבכרים את ארץ התאזרחותם היום על ארץ אבותיהם, ישמחו, סוף-סוף, בעבור הגלות מן העולם. אמונת היהודים, שהאמינו בתשובתם השלמה לארץ אבותיהם ואשר לא הרפּו ממנה אף רגע, עומדת עתה להתקים.

––––––––

ה"ספּקטטור" יקדיש מאמר ארוך לנידון זה, ובתוך יתר דבריו יכתוב:

…וכמו מספוטמיה כן פּלשתינה לא תשוב אל תורה הזהב אם לא ינהרו אליה המונים מהגרים בני-דעת האוהבים לעבוד עבודה. היהודים הרוסים הראו זה כמה, כי יכולים המה להצליח על קרקע פּלשתינה, אם אך ינהלום אחיהם שבמערב בעזרתם ובעתם. ראוי, איפוא, להשתדל ולהמציא לאלה את כל הדרוש להם, ובלבד שיפתחו את טוב הארץ העצור בתוכה. – בכלל נאמר, כי לא מחכמה היינו מרפּים את ידי היהודים מהשתדל בדבר תחית הארץ הקדושה, אשר הם קשורים אליה באלפי קשרים עתיקים אשר יסודם בדתם ובנפשם. ובהשתדל עדה עשירה, ובעלת השפעה כעדת היהודים, בדבר, יכולה פלשתינה להעשות ישוב יהודי בזמן קצר מאד, ובלבד שיהא שם איזה שלטון קבוע, רשמי ונוטרלי, המשגיח על הסדרים שלא יפרעו. –…ישוב יהודי גדול ומצליח בארץ הקדושה, העמד תחת חסותה של ברטניה או של ממלכות-הברית ואמריקה, היה מקרב את השלום ואת ההתקדמות במזרח הקרוב; ובאופן זה היה נאות לעניני אנגליה מאין כמוהו. אכן כדי להזכיר כי אין פּלשתינה יכולה לפרנס יותר מחלק קטן של האומה העברית כלה…

––––––––

דעת ה"נאטיון" היא, כי –

מר בלפור מביע במכתבו את מגמת דעת הקהל האנגלי, ועושה אותה לחק ולמצוה. בהרצתו יטעים את “יחוסה הטוב של ממשלת בריטניה אל רעיון מקלט לאומי לעם ישראל בארץ ישראל”. אמנם אם נתחקה לשרשי רגש המגמה הזאת ומצאנו כי ביסודו טבע האדם השונא לחוב חוב. והנוצרים כלם חוב גדול חבו להם לעם ישראל, ואותו יבקשו לפרוע. יחוסנו אנו האנגלים אל היהודים, מימות קרומביל ואילך, קרוב היה ליחס אנשים בני-תרבות. אולם איום ונורא היה יחוסם של הנוצרים כלם אליהם. והנוצרים כלם חייבים איפוא, ברפוי פצעי עם סבלן זה, אשר פצעוהו, צררוהו אף מנוחה הדריכוהו. ושמחתנו ששמחנו כה לקראת המהפכה הרוסית, היתה בעיקרה בזה שחדלו ממלכות-הברית מהיות שותפים לראשי צוררי היהודים. ולהשיב כיום את הגוי הממושך וממורט, המורדף בלתי חשך, אל ערש מולדתו היא מגמת מלחמה המעלה את הקרב התפל הזה למדרגה גבוהה, מעל אותן השאיפות הזעומות של אלה, אשר קרבות יחפצון אך בשל איזו התחרות אימפּריאלית.

לפי דעתנו לא תפּתר שאלת היהודים באירופּה בזה שיתישבו המונים יהודים בארץ הקדושה. רובו של העם הזה שאר ישאר במערב רוסיה, בפולניה וברומניה; ואכר אחד כי יעלה ציונה לפלח אדמתו – לחיות בסביבה הזרה לו מעודו ואך האידיאל מנת חלקו, – ובכרו עשרה יהודים כנגדו, ללכת לערי אמריקה ולחפש שם את מזלם. אך זה שירויחו היהודים באמת מישוב לאומי נעלה הוא בערכו מכל עניני פּתרון של התישבות והגרה. פּלשתינה תעשה לגוי המפוזר והמפורד למרכז תרבות, לתל –תלפיות ולסמל לחייהם הלאומיים; לפנה יחידה אשר בה תוכל תרבות יהודית להקלט, תרבות יהודית – אשר אין בה תערובת השפעת מוסדים זרים, העומדים על גבם, –אשר יסדוה יהודים ואשר תתפּתח על פי עקרים יהודיים. המושבות החקלאיות, שהתפּתחו באופן נפלא כזה, הודות להתמכרות מנהיגיהם ולרוחב הבנתם בדבר, כבר הצליחו להחיות שפת אבותיהם, השפה העברית, ולעשותה שפה מתהלכת. ואך למוסד יהודי המתפּתח על פי הקוים הללו, הן בעניני מדע והן בעיני מוסר, ראוי להיות לבא-כח לגוי כלו, מאחר שיש לאל ידו להטביע את תכונת רוחו הטבעית והמקורית באופן חפשי; מה שאין כן ביד מוסר בסביבה נכריה. פּלשתינה יכולה שוב להעשות למקדש, לאוניברסיטה ולאוצר-אבות להיהודים, אך קשה להאמין שתפרנס בתוכה יותר מחלק ידוע של הגוי כלו. –…

––––––––

ה"ניו-סטאטסמן" כותב:

הדבר שעשתה ממשלת ברטניה ביחוסה אל הציוניות היא, מנקודת מבט מדיני, הכי חשוב בכל מה שעשתה בעת האחרונה. עוד בתחלת המלחמה פּרסם ה“ניו-סטאטסמן” מאמר, המראה בעליל עד כמה נכון יחוס כזה; וראיותיו אז נכונות גם היום. ולמען הפוך את פּלשתינה לארץ נושבת, ארץ שוקטה ושלוה בה, ואשר יושביה יהיו קשורים לאנגליה, אין לממשלת ברטניה דרך טובה מהשמע לבקשת הציונים. ולהצעה כזו לא יתנגד אף אחד, אם אך רגש לאומי לו, השמח לראות בשוב לתחיה עם קדומים, אשר סבל זה כמה יותר מכל אומה ולשון.

––––––––

ה"סטטיסט" הקדיש רובו של גליון ל"פּלשתינה יהודית", ודעתו –

אין ספק בדבר, כי כאשר יתישבו יהודים רבים בפּלשתינה יביאו טובה רבה לא רק לארץ הזאת, כי אם גם לאסיה המערבית בכלל. היהודים, לכשיהיו המה המרובים בארץ, יפתחו בה תרבותה של אירופּה בכל. ובזכרנו כמה מסוגלה הארץ למסחר ולתעשיה נוכל להגיד בבטחה, כי לא היו עוברים ימים מרובים עד שהיו בני ישראל מפתחים בתוכה את המסחר ואת התעשיה. נמלים היו נעשים להם מיד. ובהיות הארץ הזאת סמוכה לפי “תעלת סואץ”, היו יושביה מגיעים על נקלה לארצות אסיה המצטינות בשפע תבואותיהן. – ובעיקר היו היהודים, בהיותם הם הרוב, משפיעים לטובה על שכניהם הערבים. הן העברים והערבים קרובים אלו לאלו בהרבה. ולערבים מעלות טובות להם. אמנם, עדיין לא הראו הערבים את יכלתם לעמוד ימים רבים תחת חסותה של ממשלה בת-תרבות עליונה. אולם בשבת היהודים אתם היו מאצילים מרוחם עליהם והיו מלמדים לערבים כיצד להסתגל אל תנאי האיקונומיה השונים, אף היו ממעטים בהם את השאיפה לקטטה ולהתקוממות. – בכל אופן היתה ממשלה יהודית, הקשורה במהלך ענינה את עשירי היהודים שבאירופּה ובאמריקה, ואשר ביסודה אנשים מן המדרגה הבינונית, משפּיעה לטובה על הערבים, ועל ידם גם על מספוטמיה.

––––––––

ב"האבזרור" יקדיש מר גרוין חלק הגון ממאמרו השבועי אל הרעיון הציוני ובו יעריץ החלטת הממשלה:

ענין מספוטמיה וענין פּלשתינה ענין אחד הוא. ואם כך נתבונן אל מערכת המלחמה במזרח ונוכחנו כמה גדולה היא בתוצאותיה, הכרוכות בעקבה, לתחיות הסטוריות נפלאות, הנוגעות בעולמות פוליטיים ודתיים כאחד. נפלא הדבר, כי כעבור אלפים שנה מיום צאת ישראל בגולה, תעשה הציוניות לטכסיס עיקרי במהלך העולם החדש, אחרי כלות המלחמה העולמית. ובאמת נאמר, כי במצב המסובך היום לא ימצא זולתה שום פּתרון שיהא יותר מעשי או יותר נאות. – בשורת-ציון תגע בנימי הלב של היהודים כלם בכל כדור הארץ… ומבלי להגזים נאמר, כי עתידה ציון, כעבור דור, להיות לשלטון בעולם. וציון העתידה, אם לא תכיל בקרבה את כל היהודים, הנה יגיע מספר יושביה למליון נפש או לשנים מליונים. והלאום הנכבד הזה כלכל יכלכל את תרבותו הכפרית ואת תרבותו העירונית על פי נטות רוחו הלאומי המיוחד לו; האצל יאציל מרוחו גם על מרכזיו לתורה ולאמנות. וככה יהיה הלאום הזה לחוליה, מיוחדת במינה, לעשות את המזרח ואת המערב אחד. אף היהודים היושבים בשאר הארצות ירגישו, כי בני עם חי הנה הנם. כבודם ייקר בעיניהם, אף השתתף ישתתפו במפעלי אחיהם שבארץ, אף תמך יתמכו בהם כבל אשר תשיג ידם. עד כאן בנוגע ליהודים. ובנוגע לעניני ממלכות-הברית, הנה אין כל ספק כי החלטת ממשלת ברטניה תביא טובה רבה לכלן. שאיפותיהן של אלו אל החירות, אל רפּוי ההרס, אל השלום של קימא, – תעשינה מעתה שאיפת רבים. ומארצות-הברית ועד רוסיה יזרום זרם חיים חדשים ואנרגיה רעננה בלבות הגוי הנפלא הזה, אשר למרות מספר בניו כי קטן, רב ערכו ומצודת השפּעתו פּרושה בכל הארץ.

ה"ניאר איסט" יקדיש מאמר ראשי אל "\ארץ-ההבטחה":

פּרסם החלטת ממשלתנו על ציון ועל עתידה, בעת עלותה על האויב דרך ארץ סוריה, התחלה נכונה היא, ומאין כמוה נכונה. למען הסר מתוכה לזות שפתים וחשד- פניה בארץ. בבת-אחת תתאים ההחלטה לרגשותיו הדתיים והמדיניים של העם הבריטי. – והרעיון הציוני? – אכן, המתבונן בעתיד פּלשתינה לאור עברה, עין בעין יראה בשוב ישראל ציונה. ומסרת בת-דורות תלמדנו, כי החזק החזיקה אנגליה ברעיון זה, אף תמך תמכה בו למאז; והמדיניות אשר בהחלטה הזאת – רב טוב צפון גם בה… פּלשתינה תוכל להעשות למרכז לאומי- רוחני בשביל היהודי הנאמן אשר, אם קצרה ידו משבת בתוכה, יכון אליו את לבו מרחוק והיה לו לסמל לחיים ולתרבות. – ומרכז יהודי כזה למען יגדל ויגיע למרום קצו, צריך לממשלה אדירה ומסודרת אשר תתחייב בהגנתה עליו בפני מפריע מן החוץ, שתבטיח גם חייו ורכושו אף תשגיח אל עניני דת ודין, בלי כל פניה בדבר. אולם בדבר הצלחתו החמרית, עזרתו בו בעצמו. ובזה נעיר, כי מושבות עבריות כבר קימות בארץ – גרעין לעדה העתידה. והעדה העתידה, כי נאבה להסתכל בעיני רוחנו בה, והבטנו במושבות האלה, מובן כי לפי העזרה שיעזרו הציונים, כן תתקדם או תתאחר התפתחות העדה. – אכן, מלאה עצמות הבקעה והנה יבשות מאד. והעצמות היבשות האלה, רבות, רבות תעבורנה עליהן עד אשר תעמודנה על רגליהן חיל גדול מאד. ולארץ-ישראל יאמר אז: “הארץ הלזו הנשמה, היתה כגן עדן, והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו”. ולתכלית כזאת, כי הפקידה ההשגחה העליונה את ממשלת ברטניה, והיה תפקידה גדול.

––––––––

"פּלשתינה", כלי מבטאה של "\בריטיש-פלשתין קומיטי", התמלאה התלהבות, ותדבר דברים נמרצים על החלטת הממשלה הבאה, אחרי עמלה הרב, כגולת-הכותרת:

בתולדות עם ישראל תפתח החלטת ממשלת בריטניה פרק חדש, ובתולדות ממלכת בריטניה תשאר זכרון לדור-דור. זה למעלה משמונה עשרה מאות שנה והיהודים, בתור עם, מחוסרים בית- מולדת היו, ואדיר חפצם לשוב אל ארץ מולדתם, אל ארץ-ישראל שאבדה להם, היתה להם לשאיפה מתמידה וקימת; ומתורות נביאיהם וחכמיהם אשר שקדו ללמדן, אף גם מתוך הכרה עמוקה בדכדוכי נפשם, ידעו וידעו היהודים כי לעולם לא ימלטו מהויתם המדומה, ולעולם לא ישובו לחיים טבעיים בלתי אם שבו לארץ-ישראל; אף לבם נבא להם, כי אז גם ישובו להעניק לתרבות האנושית כלה משאר – רוחם המיוחד להם, כאשר העניקוה בעבר. תחית ישוב לאומי בארץ-ישראל היתה מביאה גאולה ומחדשה נעוריו של עם ישראל, ולפני האנושית כלה היה נפתח מעין חדש המהפכה יצירה. זה שמונה מאות שנה ותקות התחיה הזאת והשאיפה אליה היתה השאיפה הפּוליטית האחת אשר חי בה כל יהודי ישראלי.

––––––––

מקור סוד התרמית

לא אתפּאר כי לא נגלו כל סודות הכרוז ותרמיתו. כי לא כל בן אדם זוכה להיות דיפלומט זקן ורגיל כבלפור. אבל המעט אשר גליתי די להראות באצבע על כל סימני התרמית אשר הראתי בזה. ובלבי אין כל ספק, כי גם אחרים יוכלו לגלות עוד יותר, אם יעמיקו חקור בסתרי המלים אשר בכרוז זה. ואני אעיר לעתעתה רק על המלים האחדות, על התנאי המפורש, “כי לא יגעו היהודים בזכיות העמים האחרים לא-יהודים”.

אל אלהים ה'! הלא תגיד לי מה שם נקרא למחבר תנאי כזה? כי לוא כתב זאת בן-אדם פּשוט, לא דיפּלומט זקן ונכבד, הלא יכלתי לאחוז בשתי אזניו ולשאול: האם כבר נתנה בריטניה את כל הממשלה ביד היהודים לעשות בארץ כטוב בעיניהם, עד כי יוכלו לקחת להם את כל הזכיות הטובות ולגזול זכיות העמים האחרים?

הלא בריטניה היא המושלת בארץ ממשלה בלי גבול. ממשלה עריצית כאות נפשה. וזה עתה, בכרוז זה היא אומרת בחסדה הגדול לתת לישראל “ארץ מולדת”, זכות שיש לנו כבר בכל הארצות הנאורות! וזכות ארץ-מולדת איננה עוד ממשלה. אני רכשתי לי ארץ-מולדת באמריקה, אחרי שבתי בה חמש שנים כדת, ולי כל הזכיות אשר רכשו להם כל האזרחים אשר נולדו בארץ. ולוא גם הייתי רשע עריץ, נבל וחסר-דעת, איך יכלתי לגזול זכיות בני עמים אחרים?

האם עלה מעולם על לב אחד ממחברי “כרוז החופש” בפילדלפיה להזכיר תנאי שגעוני כזה? האם לא די הוא, אם הכרוז אומר בדברים ברורים, כי כל בני-האדם כלם שוים לפני כסא משפט הארץ, ולכלם חק ומשפט אחד בלי כל הבדל דת ולאם?

בריטניה מבטחת לישראל “ארץ מולדת בארץ ישראל”. ומה שם הארץ אשר נתנה לנו בכבשה את מצרים? הזו, אמריקה טרם נכבשה בידי וואשינגטון?

ארצות – מולדת יש לנו היהודים בכל הארצות הנאורות. מלבד איזו ארצות חשך, כרוסיה, פּולניה, הונגריה ורומניה. ואף גם בארץ ישראל עצמה תחת ממשלת תוגרמה היתה לנו ארץ-מולדת לשבת בה בטח. רק בלי פּוגרומים. מלבד אשר מעולם לא חדלה ארץ-ישראל מהיות לנו ארץ-מולדת זה יותר משלשת אלפי שנה. ואף כי בעלוה אדונים זרים, לא ותרנו מעולם על זכות אבותינו. ואם באו גנבים ויגנבו כל אשר בביתי ושודדים התנפלו עלי ויגרשוני גם מבית שבו שכנתי, האם אבדתי את זכותי על הבית והאדמה, יען כי השודדים חזקים ממני?

ואף אם ננתח את הכרוז על קרבו ועל פּרשו לא נמצא בו אף צל הבטחת ארץ-מולדת באמת. כי היו פיה ולבה שוים, למצער נחוץ היה להזכיר איזו מלות, איך ובאיזה אופן תאמר בריטניה לתת לנו מקלט לאומי. למשל, כי תפתח את שערי הארץ לרוחה, לבנות ערים וחפי ים, לתת לנו את האדמה השוממה בלי יושב, הנודעה בארץ בשם “אדמת המלך”, חופש הדת, חופש הדבור והדפוס, ועוד כאלה. אבל הכרוז מבטיח לנו רק “חפץ ורצון טוב”. והלא גם טורקמבמדה גם הוא הבטיח לנו את רצונו הטוב להביאנו תחת כנפי הצלב. ובריטניה עושה זאת על ידי מלאכי משחית אשר תקנה את נשמותיהם בכסף. וזה הצלב עצמו אשר העמיד טורקבמדה על מרומי מדריד, העמידה בריטניה על מרומי הר ציון. וארץ מולדת נתנה רק להצלב, אך לא לנו.

מרמה כפולה, איומה ונוראה מצאתי עוד בתנאי ההוא: כי לא יגעו היהודים בזכיות לא-יהודים. כי בעל הכרוז שכח להזכיר, כי לא יגעו גם העמים האחרים בזכיות היהודים, כראוי לכל שופט צדק ואין כל ספק בעיני, כי אף נער לא חכם יבין זאת. ודיפּלומט זקן ורגיל הלא יבין כזאת אף בחלום. ואיש אין בעולם אשר יאמין כי מלאך השכחה סטר על חטמו וישכיחהו דבר פּשוט כזה. והשכחה הזאת אשר שכח הדיפלומט בכונה מיוחדה, אומרת לכל, כי אין כל זכיות ליהודים, ואין כל זכות לגזול מהם, והנם הפקר לכל. ואף בטחון החיים אין להם בארץ מולדתם העתיקה, וכל אשר יד לו להכות ולקחת יוכל לעשות זאת בלי מפריע. ואם מנהלי הציונות לא ידעו ולא הבינו זאת עד היום, יקראו נא את הכרוז עוד פּעם ושתים, יקראו בין השורות, וישאלו את פי הדיפּלומט לתת לנו פּתרון המלות הסתומות, ואת הוראתן בכתב ובעל-פה.

עוד שאלה אחרת לפנינו, שאלה גדולה, ואנחנו הסכלים לא נבין את הפילוסופיה הרוממה הצפונה בתוך התנאי השני: לבל יזיקו יהודי ארץ-ישראל לאחיהם הפּזורים בכל ארצות תבל. אין איש בתבל אשר יעיז לחשוד את הדיפּלומט הבריטי כי כתב את דבריו בלי דעת ומחשבה תחלה. ומה כל החרדה אשר חרד למעני, אני אזרח אמריקה, תושב סן-פרנציסקו, ובני עירי בחרו בי לשלחני בתור חבר לבית נבחרי העם, הפּרלמנט האמריקני? ואם השמש בבית-הכנסת “חורבת ר' יהודה החסיד” בירושלם, ואכר יהודי במושבה קוסטיניה יועדו יחדו עם השוטר היהודי בתל אביב ויחשבו עלי רעה להרסני ממצבי המדיני בקליפורניה, היוכלו גבורי ישראל אלה לעשות עמי רעה באמת? האמנם עד כה גדלה אהבתו אלי, עד כי יפחד לטובתי פּן יבוא אחד מבני עמי בציון לעשות עמי רעה גם במוסקבה, בואנוס איירס, טוקיו והאוואנה?

ולנו הלא נחוץ לדעת את המרמה העמוקה אשר הסתיר הדיפּלומט בבטן התנאי הזה. תורה היא וללמוד אנחנו צריכים.

ואתה הקורא, אם לא מצאת עוד דיך עד הנה, לך וקרא הלאה את כל הספר עד תמו, ואקוה כי תמצא בו ענין להניע ראשך… ותבין הגיגי…

––––––––

המקומות הקדושים לישראל

(הכותל המערבי, מצודת דוד, קברי המלכים, הסנהדרין וכו' קברי האבות בחברון וכדומה)

ביום בבקר באתי ללונדון. ואמהר להתיצב לפני ראשי השופטים הגדולים אשר בממלכת ברטניה, מלא טענות ותביעות, מיוסדות על שטרות עתיקים, אשר אין איש בעולם יוכל להכחישם, וגם השופטים בעצמם יודעים זאת, גם אם לא אגיד להם. ובהיותי בטוח כי אזכה בדין לפני שופטים ישרים, חכמים ונבונים, ועם זה גם נקיי כפים, כי על הצעתי לפניהם את טענותי בדברים קצרים, בלי באורים פרטיים.

וזה הדבר:

אני התובע הנני בן ארץ-הקדם, בן למשפּחה גדולה, עתיקה ומיוחסה, ואבותי הניחו לי ולכל בני משפּחתי נחלה עתיקה בת אלף דור, וכל בני משפּחתי ישבו ומשלו על הנחלה בצדק ובמשפּט. והנה באו זרים מרחוק ויתנפּלו על אבותינו, ויגנבו ויגזלו את הנחלה עם כל ההון הרב אשר מצאו בידי אבותי, כסף וזהב, פּנינים ואבני-חפץ וכל טוב הארץ, ואת אבותי גרשו בחזקת היד, כדת השודדים. אפס גם השודדים ההם לא האריכו ימים על נחלתי, כי באו שודדים אחרים ויגרשו את הראשונים, ויהיו המה למושלים. את האדמה וכל אשר עליה לקחו להם. ובבוא איזו פּליטים מבני משפּחתי לשבת על אדמת אבותם, לא נתנו להם אף מדרך כף רגל על אדמת אבותם. ורק בעמל רב הצליחו איזו מבני משפּחתי להסתר באיזו פינה. ובמסתרים התאוננו על הגנבה והגזלה. ועוד רע מזה עשו השודדים השפלים, כי לא נתנו לבני משפּחתי לבוא ולבקר את קברי אבותינו, אף כי השודדים לא מצאו בזה כל תועלת לנפשם או לכיסם. והגזלה הבזויה הזאת נשארה בידי השודדים עד היום, כי לא מצאנו אזן קשבת בין המושלים העריצים. אפס, עתה, כאשר כבשה ברטניה את הארץ, וגם הבטיחה לתת לנו את נחלתנו, ולהשיב לנו את הגזלה הנה מצאתי חוב קדוש עלי לביא לפני השופטים, כי ראשית דבר ישיבו לי ולבני משפּחתי את הקברים הקדושים לנו בני האבות, בעוד אשר לאיש זר אין חלק בהם כי גם השודד והגנב היותר שפל שבעולם לא יוכל להראות כל סבה נכונה מדוע יחזיק בקברים האלה. ואם לא די להם לשודדים כי בנו בתי-תפלה על אדמה גזולה, אשר על פי הצדק והיושר לי המשפּט לפרוש כי יהרסו את הבתים ההם, וכי כלימה תכסה פניהם בבואם להתפלל לאלהי הצדק והרחמים, בעמדם על אדמה גזולה, ואיך יקוו כי בורא העולם ישמע תפלת הגנב במחברת? (בית-תפלת עומד על הר הבית). והשודדים הן לא יוכלו אף להתפּאר כי קדוש להם הבנין מפּני יושנו. יען אין זה הבנין אשר בנה עומד לפני אלף ושלש מאות שנה, כי כבר נהרסה ירושלם פּעמים רבות במשך הימים הרבים האלה, ומה גם במשך מאתים השנה אשר משלו עליה נוסעי הצלב. ואם אין כל קדושה באבני הבית, ואין איש בעולם אשר יוכל להכחיש קדושת המקום לישראל, הלא לנו המשפּט לדרוש כי ישיבו לנו את אדמת המקום. והמשפטּ הזה הנני מוסר ביד עורכי-דין מומחים לחות דעתם אם צדקה תביעתי. אבל על-אדות הקברים, הן לא נחוץ לחפּש פּלפּולי עורכי-הדין. אשר על כן הנני נשען על צדקת שופטי לונדון, כי יצוו על שר המושבות להשיב לנו את כל קברי אבותינו ושארית זכרונותיהם בלי התמהמה.

––––––––

בּרטניה ופּטליורה

לונדון! אל טל ואל מטר עליך, שרתי במדינות. ואם מחקת מספר-המלים את המלות: בוז, חרפה, כלימה, קלון, קלס ושנינה – אבל את חרפּתך לא תמחי לעולם, כל עוד ישראל חי על פני תבל. ואם חלק כחלק חפצת לקחת בכבוד הרוצח הנורא, חמלניצקי השני, פּטליורה, יהי לך אשר לך. ועד עולם לא נשכח כי על ידך נתנה הנהלת ארץ-ישראל לתת ליהודים ארץ-מולדת על אדמת אבותיהם, ובין כל המון היהודים אשר לפניהם סגרת את שערי ארצם, היה גם האחד המיוחד, הצעיר שווארצבארד, אשר נקם נקמת דם ישראל בכלל והוריו בפרט וישלחהו לעזאזל. וכבוד גדול נעשה לשופטי פּאריס, אשר הצדיקוהו בהשפטו וכל העולם הנאור תקע כף לקראתם. אבל בחפצו לעלות ולהתישב בארץ אבותינו, יצא שר המושבות בלונדון ויסגור לפניו שערי הארץ, למען עשות נחת רוח לנשמת פּטליורה.

ברטניה! התדעי בשת?

––––––––

חפירת תעלת ים המלח

עוד בראשית שנת תרמ“ט, כאשר החלותי לצאת במכתב-העתי “הלאמי” במאמרי “הן עם כלביא יקום” ואחרי כן בספר מיוחד “עתידת ישראל”, דברתי בקצור נמרץ, כי נחוץ מאד וחובה על אוהבי ציון, האומרים לבנות חרבות יהודה, לחפור תעלה מקצה ים המלח דרך המדבר עד לשון ים עקבה, חוף הים האדום מנגד למצרים מצד אסיה. ובשנת תר”ס, כאשר קרא האדריכל מר סטיאסני, הנודע לשם בוינה, את דברי אלה, אמר אלי לאמר: דע נא כי הנני בקי בכל הגיאוגרפיה הפּלשתינית, ואני משתומם על נפשי, איך לא עלה רעיון נפלא זה על לבי. ואני אדבר מזה עם ידידי הנאמן דר. הרצל – כי הוא היה אוהבו ויועצו הנאמן. – והדברים הלא קראו רבים, רק לא אלה אשר עליהם היה למצוא ענין ברעיון חדש זה. אך לדאבון לב כל אוהב ציון באמת, ידעו רבים לכתוב מאמרים בפלפּולים ודרשות, רק לא כל ענין הנוגע לחיי הארץ והידיעות השונות הנחוצות לדעת לכל הבא לתת רוח חדשה באף ארץ עזובה ושוממה. ואני כבר נוכחתי, כי גם הגיאוגרפיה, גם הטופּוגרפיה נעלמו לרוב הציונים. ועתה, בבוא יום פּקודה לתת עבודה לפּועלים, היו המנהלים כנדהמים, מבלי דעת מה לעשות בארץ-ישראל. מבלי חשבון קראו לחלוצים מרוסיה לבוא לארץ-ישראל, מבלי דעת, כי היו כבר די פּועלים בארץ ובעד העבודה הקטנה לסול איזו מסלות קצרות אשר תנתן עבודה לאיזו מאות פּועלים במשך איזה ירחים אין כל חשבון לקרוא אנשים ממרחק כי יבואו לזמן קצר. ולוא גם נמשכה העבודה איזה שבועות יותר, אין כל רע, כי הלא עמדה ארץ-ישראל בלי מסלות במשך אלפים שנה, ולא הפסידו מאומה לוא חכו עוד ימים אחדים. המנהלים אבדו עשתונותיהם כאשר שאלום הפועלים: מה נעשה עתה אחרי גמר המסלות. ובאמת איך ידע זאת הגר הבא לארץ-ישראל רק להראות לימים אחדים, מבלי דעת את הארץ לכל פּרטיה; דעת הדורשת עת ובינת אדם עמוקה, ידיעות כלכליות, עינים פּתוחות על כל הנעשה מסביב, ידיעה בעיניני מסחר ועבודה, ידיעות בעיניני כסף ובנקים, הנהגת ערים וכפרים, משפּטי המדינה וחקיה, תכונת הממשלה וחפצה. וידיעות כאלה לא לתלמידי קרל מרכס ולא לחסידי בקונין נתנו. וכבר השמיע מר וולפסון ז"ל, לאמר: בין הציונים ישנם דוקטורים הרבה יותר מהנחוץ, רק אנשים מעטים בתוכם, והרבים המה המנהלים.

*

תעלת ים המלח.

אין אני מורד אומן ולא עלי לעשות תכנית העבודה. אך בדעתנו כי הירדן שוטף את מימיו לתוך הים הזה, ומי הירדן לא יתערבו בו, בהיות מי הים כבדים ועבים כשמן. ואני בעצמי נסיתי להטיף טפה אחת או שתים לכוס מים מתוקים והטפּה נפלה עד התהום בשמן עב. ומי הירדן הלא יורדים לאורך הים מבלי התערב במימיו. אך לא נודע לנו עד היום איפה הוא קץ הירדן בבטן הים ועל האומן יהיה לגלות שרירי בטנו ולמשוך את המים המתוקים לתוך התעלה. ולפי דעתי, אם לא יצלח דבר זה, נחוץ יהיה להחל מלאכת החפירה מן המקום אשר שם יזרום הירדן את מימיו לתוך הים בראשיתו אצל ירחו, והתעלה תמשך מן הירדן ישר אל התעלה אצל הים לארכו ותמשך לאורך המדבר עד בואכה עקבה.

מי הירדן יביאו ברכה רבה לכל המדבר לעשות מהם תעלות קטנות, כמעשי התעלות מיאור נילוס, להצמיח גני ירק ועצי פרי. ועל גדות התעלה הלא יתכן יהיה להושיב אלפי כורמים ויוגבים, מבלי לשלם בעד האדמה מאומה. ולאורך התעלה תלכנה המון אניות לא גדולות להוביל לחוף ים האדום (ים סוף) יבול אדמת הקדש ולהביא משם סחורות אחרות הדרושות בארץ-ישראל מבלי לסבב דרך רחוקה, דרך תעלת סואץ, פּורט סאיד וים התיכון ולשלם מס כפול רצוא ושוב. מלבד אשר ערך התעלה גדול מאד בעניני מדינה. ובזה נגדיל שטח אדמת ארץ ישראל הקטנה מאד. ועם כל קטנותה לא חשבה בריטניה לתת לישראל ארץ מולדת באמת, כאשר הכריזה על פי השר באלפור, ותקרע חלק גדול ממנה לעבדוללא, למען תמצא חן בעיני בני ערב, כי יסדה להם עוד ממלכה שפלה על חשבון היהודים. ולמצוה גדולה תחשב לו למר ווייצמן לשיר לבריטניה שיר “מה יפית” באספת כל קונגרס ציוני.

מהנוגע לים המלח עצמו, הנה פּלא הוא. הלא ווייצמן אומן הוא בחכמת הכימיה, כאשר יספרו חסדיו, ובכל משך שנות מלכותו לא ינסה ליסד אגודה לנצל את הרכוש הגדול הטמון בבטן הים, בעוד אשר פּועלים רבים יכלו למצוא לחם תמיד בבתי חרשת המעשה בקרבת הים, ורבים יכלו לאסוף הון להעשיר את הארץ. כן לא נסה לעשות דבר עם חמי טבריה, וגם מימי ים כנרת יכלו להביא רב טוב אל הארץ. והצדיק איננו יודע אף את נפש בהמתו. והצאן צאנו טובות הן רק לגזוז את צמרן ולשתות טת חלבן, אך לא לתת להן מרעה והדר. ישתפּק במועט באיזה מיליוני שקל בכל שנה ומתענג על הכבוד להיות שומר פּתח בית שר המושבות. כי על כן דיפּלומט הוא (ר"ל).

וציון? – יתנו היהודים עוד כסף ועוד כסף, ואנחנו נדע מה לעשות בהם…

תחי ברטניה הגדולה!

הללויה!

*

שאלת חפירת התעלה בכלל עוררה בלבי עוד שאלה אחרת, אף כי אחרי אשר חכמי האינז’ינרים השיגו, לפי הנשמע, הרשיון לנצל את הרכוש הגדול הטמון בבטן ים המלח. עתה הנני שואל אם לפי הנודע, הלא מי הים הזה נמוך ושפל הרבה נגד גובה ים התיכון, והשאלה היא, עד כמה הוא נמוך ממי ים האדום. ואם נחבר את שני הימים האלה, מי ישטוף את מימיו למי, כי אם אדמת לשון ים עקבה היא גבוהה על אדמת קצה ים המלח, הלא ישטוף ים האדום את מימיו לתוך ים המלח ולא להפך. והשאלה היא אם יביא הדבר הזה שכר או נזק לרכוש ים המלח. ואולי יתכן לקרב את התעלה קרוב לים המלח אבל לא לאחד אותו עם ים האדום. והתעלה הלא תוכל להביא רב טוב לסחר ארץ ישראל.

אני אמנם אינני לא מודד ולא אינז’ינר, ולא אוכל לחות דעתי בענין זה. אבל הדבר כשהוא לעצמו הלא ראוי לשית לב אליו. ואולי ימצא איזה מומחה בארץ-ישראל היודע עברית וישיב לב לדברי, והיה זה שכרי, כי הייתי הראשון והאחד אשר עוררתי את השאלה הזאת זה כארבעים שנה.

––––––––

תוגרמה ובריטניה

(לפני כסא משפּט העולם )

כל יודעי הליכות המדינה וסדרי הממשלה התורגמית, ואף אלה אשר לא ידעו מאומה, כלם, כלם כבר חרצו משפּט תוגרמה לרעה עוד קודם המלחמה; כלם כתבו וירשיעו תמיד את תוגרמה והליכות ממשלתה. אבל כל הסופרים היו נוצרים. והנוצרים – “סבלנים בני סבלנים”, וביחוד, סבלנים באמונה ודת, – כלם תארו את התוגרמי כמו מין חיה טורפת ההולכת על שתים; כלם שפטוה לרעה, אף בדו עליה שקרים לא מעט. ורק באחת צדקו שופטיה: בהאשמת ה“בקשיש” (שוחד) ואי הסדרים. כן היה בכל ארצות תוגרמה, וכן היה גם בארץ-ישראל, וכן הוא גם עתה, אף תחת ממשלת בריטניה, באין הבדל. ואם סופרי הנוצרים לא ירשיעו עתה את בריטניה הנוצרית, אין זה אות כי כל דרכיה אמת וצדק. אמנם רק הבדל אחד יש בין משפטי תוגרמה בארץ-ישראל ובין משפטי בריטניה, והוא: כי הממשלה העליונה בקונסטנטינופּול לא משלה מעולם בירושלם, והמושל האמתי היה רק שר הפּלך. שר הפּלך לא פּנה אל חקי הממשלה. החק הי “בקשיש”, ואם אין בקשיש, אין חק ואין משפט. ובבוא איש אל הפקיד לבקש ממנו דבר מה, הנה ראשית דבר היה עליו לדעת לשים יד בכיסו. ואם לא עשה זאת, עליו היה לדעת כי הפּקיד ימצא מענה נכון לפניו: “אין לי פּנאי, הנני טרוד גדול”, בעת אשר “הטרוד הגדול” יושב ורגליו תחת ירכו ומעשן את נרגילתו במנוחה, כמעט בלי תנועה. גם קרה לפעמים, כי איזה אזרח הלך לקושטא להתאונן לפני שרי המלוכה על הליכות שר הפּלך, אף מצא אזנים קשובות, וישב עם פּקודה נמרצה לשנות משפּט שר הפּלך. אך הוא, שר הפּלך, ידע רק אחת, כי “אלוה יושב במרום, והממשלה יושבת רחוק בקושטא, ואני טרוד גדול”…

ההבדל מן הקצה אל הקצה הוא עתה, תחת ממשלת בריטניה. כי שר הפּלך או הנציב איננו המושל בציון, רק שר המושבות בלונדון הבירה וצלבו על ירכו. והפּקיד בירושלם הוא רק “מטה זעם” בידו. לפני הנציב אין ספר חקים אשר על פיו ישפוט את העם. לו רק שתי עינים, באחת יביט אל שר המושבות ובשניה אל הצלב, ועל פּיהם ישק כל העם, ועל פּיהם יבדיל את היהודי לרעה נגד הערבי. יען הערבי הוא קל הדעת ונקל מאד ללכדו ברשת ב“משיח”, ביסוד בית-ספר בידי המיסיון, והערבי שולח את בנו ללמוד “תורת המשיח” במחיר בקשיש קטן; תחת אשר היהודי הוא בן עם קשה עורף, לא יאמין במשיחו ולא ישתחוה לבן-היהודיה, מרים הקדושה, אף אם ימלאו את ביתו בקשיש. כי על כן משפּטו גזול בלי בושה וכלימה, מבלי כל פּחד, כי הסופרים הנוצרים ישפּטוה לרעה. ובאמת הננו רואים ושומעים יום יום האניה ואניה מכל קצוי הארץ הקדושה, רק מפי היהודים. חוברות רבות מאד כבר נדפּסו נגד הנהגת בריטניה. אף כי גם תחת ממשלת תוגרמה לא דרכו רגלי היהודים על שושנים, אבל כלם יודעים עתה, כי רוח אחרת שררה אז תחת מחסה חצי הירח. לא רוע לב התוגרמי ולא קנאת חצי הירח היו פּונים ליהודים ביחוד, כי כלם היו שוים לפני הממשלה. תוגרמה ידעה ברור אמונת לב היהודי, ומעולם לא הבדילה אותו לרעה. והנסיון הראה, כי אף אחרי גזרותיה לסגור שערי הארץ מפני היהודים, לבלי למכור להם אדמה ואף לא לבנות בתים, בכל זאת באו כלם אל הארץ, כלם קנו אדמה, בנו בתים ויסדו מושבות. ועתה, תחת הממשלה הטובה והנאורה, נסגרו שערי הארץ, מפּחד פּן יבואו עניים ויפּלו למשא על האזרחים. ובלונדון עצמה, רבבות עניים, בטלנים, שכורים, מתגוללים תחת כפת השמים בלי גג על ראשם ומבלי פּת לחם לפיהם, ומעולם לא דאגה הממשלה לתת להם לחם או ליסד למענם מושבות בכל ארצותיה הריקות מאין יושב. ורק בארץ-ישראל פּחדה לטוב היהודים פּן יפּלו עליה למשא. ואיש לא נסה עוד לשאול כמה ככרות לחם כבר חלקה לעניים בירושלם על חשבונה? או אם נסתה פעם לשאול את פי היהודים, אזרחי ארץ-ישראל, אם יתנגדו לביאת אחיהם הפּועלים, הנכונים לבוא אל הארץ לבנות הריסותיה? כי אמנם לוא חפצה בריטניה לדעת הליכות היהודים בארץ-ישראל וסדרי חייהם, אז הנקל היה לה למצוא, כי אף בימי ה“חלוקה”, אשר כלם חיו חיי צער ועוני, ועניים רבים באו באמת לא לבנות, רק למות על אדמת הקדש, ובכל זאת לא התאוננו על ה“אימיגרציון” ולא בקשו מהממשלה לסגור את שערי הארץ, תחת אשר עתה חדלו בטלנים מלעלות לציון למות שם; ואם איש זקן עולה לפעמים למות בארץ, לא יעלה למות ברעב. כי כל אחד מאלה יצטייד בלחם תמיד אשר יקח לו את רכושו עמו, או ישאיר את ביתו ומסחרו ביד בניו בארצו, והוא בטוח בלחם הקו כל ימי חייו. ולאזרחי הארץ אין כל סבה להתאונן על זה. ובלי כל סבה נפלה חתת אלהים על שר המושבות, פּן יפּלו היהודים למשא על בריטניה. וכלנו יודעים כי רק מרוע לב ושנאת האנטישמיים בהפּרלמנט האנגלי, אשר נבחו, בראשית ממשלתה בציון, כי הממשלה מוציאה כסף רב להוצאת ארץ-ישראל. והנסיון הראה, כי לא דבים ולא יער, וכסף היהודים נשאר עוּד באמתחת הממשלה בארץ-ישראל. ובאין כל סבה בעולם סגרה שערי הארץ, אשר נתנה בחסדה לישראל בתור ארץ מולדת, ואת הצלב העמידה אצל הפתח בביאה, כאשר עשה ירבעם באליליו בבית אל, לבל יעלה העם ירושלימה – בלי ספק לבל יפלו למשא על אזרחיה. ולפי הנראה מצאו סדרי שר המושבות בלונדון חן בעיני ירבעם בן נבט, ויעשה כמעשהו.

ידיעות נכונות אין לנו, מה שידברו סופרי אירופּה על אדות מצב ארץ-ישראל ויחוס בריטניה לבני-ישראל, אשר הבטיחה להם “ארץ מולדת”. אבל הננו יודעים מה שידברו סופרי אמריקה, יהודים ונוצרים, וכלם פּה אחד מתאוננים על הליכות בריטניה. ולולא עיני הכהות, הלא יכלתי לאסוף המון מאמרים וחוברות אשר נכתבו נגדה. ובחפצי לתת ביד בני עמי רק מחברת לא גדולה בענין זה, הנני להרים על נס מאמר אחד אשר מצאתי עתה בכתבי דברי אלה, בספר קטן בשם “פּאַלעסטיין דהי הולי לאנד”, כתוב בידי הרב דר. מנדל זילבר, אשר שב זה לא כבר מארץ-ישראל, ואף כי לא התמהמה שם זמן רב, בכל זאת מצא את האמת לאמתה. ומחפצי לקצר, הנני נותן בזה את מאמרו ככתבו וכלשונו באנגלית, בלי תרגום עברי, אשר חשבתי למותר. ואלה דבריו בצד 17 במחברת הנזכרה וז"ל:

––––––––

The Political Condition of Palestine

Nine Years ago, on the second of November, 1917, while the Old World was being torn in pieces by the World War, after the British, with the aid of the Jewish legionnaires, had invaded Palestine, the British Government, through Alfred J. Balfour, the Secretary of Foreign Affairs, issued a proclamation saying, “His Majesty’s Government views with favor the establishment in Palestine of a national home for the Jewish People and will use its best endeavors to facilitate the achievement of this object.”

Three months later, on the 12th of February, 1918, the French Government issued a statement that it was in “complete accord” with the British Government on the subject of establishing a Jewish national home in Palestine.

On the 9th of May of the same year, 1918, the Italian Government came forward with a public statement to the effect that it would “use its best endeavors to facilitate in Palestine the establishment of a national Jewish center.”

After that date, a number of governments, both in Europe and in the Orient, including China and Japan, expressed themselves similarly in favor of the project.

On July 24, 1922, the League of Nations, representing the majority of the world’s civilized people, gave its sanction to the establishment of a Jewish homeland and ratified the mandate of Great Britain over Palestine.

On September 21 of the same year, 1922, President Harding affixed his signature to a resolution which had been passed by the two houses of Congress, favoring the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people.

Upon the issuance by Great Britain of the so-called Balfour Declaration and upon the ratification of the mandate by the League of Nations, the Jews all over the world joyously and jubilantly offered in their houses of worship prayer of praise and thanksgiving, for the Jews felt that the time had now come when at least one land on God’s earth would welcome the old wanderer, that this land of Israel would now become a haven of peace for those oppressed by old-world hatreds, that it could be made a home of plenty for those ruined by old-world hostilities. A holiday was observed in many Jewish centers. It was felt that for the first time in nineteen hundred years an unalloyed joy had come to the Jewish people, that the Land of Israel would be redeemed for the People of Israel.

Unfortunately, however, during the past five years of Great Britain’s mandatory rule over Palestine, she has remonstrated that she places a selfish colonial policy above the unselfish ledges and promises made in the Balfour Declaration, and the songs of praise and thanksgiving on the part of the Palestinian Jew have frequently turned into sighs and sobs and silent sorrow over the discrimination against him in what was to be his own homeland and national center. In explanation of this state of affairs, it should be added that Great Britain is not prejudiced against the Jew, but she nevertheless does discriminate against him in Palestine.

The difference between prejudice and discrimination is this: prejudice springs from misjudgment which gives rise to a spirit of hostility; discrimination may be merely a practical matter and free from misjudgment or hostility. Discrimination may be practiced simply and solely because of selfish reasons or because of a combination of circumstances. In Palestine today, Great Britain discriminates against the Jew, not because of prejudice, nor because of hostility. Great Britain does not misjudge the Jew; Great Britain is not hostile to the Jew. On the contrary, she depends upon the Jew to make this great strategic point strong and safe for her colonial Empire, so that the gateway to the Suez Canal shall be assured for her land and her nation. She does not misjudge the Jew; she values him and desires his co-operation, but she still discriminates against him because it serves her colonial policy best to make it difficult for the Jew to progress and thus make her mandatory rule forever or as long as possible indispensable.

An additional reason for the deplorable state of affairs is to be found in the circumstance that the British officials in Palestine are not of the character nor of the calibre of British officials in the homeland. It is not pleasant to say it, yet there are more British officials in Palestine today that are neither intelligent, nor educated, nor of a character, to do justice and honor to the home government than one can find in any other land. This anomaly is readily explained by the fact that the official positions have been awarded, not because of fitness for office, but because of military service. It needs but to be pointed out, for example, that the assistant manager of all the railroads in Palestine, which employs between seven and eight thousand people, was a butcher in the army of occupation.

The two circumstances, then, the colonial policy of Great Britain not to permit a colonial people to advance to a point where her own services might be dispensed with, and the unfitness and the unworthiness of the officials account for the discrimination against the Jew in Palestine.

To what extent this discrimination is practiced may be seen from a list of appointments for this year, which was made public on October 9th, 1926. Out of three hundred and ninety-six senior officials appointed by the colonial office in Palestine, only forty-three in all positions were Jews. On the other hand, in the railroads, in the post office department, and in the police, there are practically no Jews at all. There are no Jews whatever on the frontier force and in the land courts. The meaning of this is that, while Great Britain is depending on the Jews to build up and restore the land which has been desolate and devastated for nineteen hundred years, while Great Britain is depending on the Jews outside of Palestine to send in millions of dollars, she discriminates against the Jew in the very land that was to become his homeland.

A brief analysis of these figures might be helpful. As stated, the railroads have practically no Jews in the service, and yet between seventy and eighty per cent of all the income of the railroads in Palestine is derived from the Jews. The Arab does not travel on the railroad as a rule. He rides camels or he walks. To such an extent is this true that on Saturdays there are no trains going into Palestine from Egypt, and within Palestine, there is only one train on that day – all other trains are discontinued, because the Jews do not travel on the Sabbath and the Arabs do not patronize the trains.

The same condition is true of other departments. The customs, for instance, derive more than eighty per cent, probably ninety per cent, from the Jews, because the Arab does not import anything – the Arab does not build homes that require material from abroad; the Arab does not use food that requires importation from abroad; the Arab does not import luxuries from abroad; the Arab does not carry on commerce that requires the payment of duty. Those who do import things and who do pay duty are the Jews. And yet, in the customs department only a negligible number of Jews are employed.

Another department, the post office department, which employs practically no Jews, derives its revenue from the Jewish people. For, who uses the mail system? Who uses the post office department, either in telegraphic or postal communications? The Arab for the most part cannot write; he does not send telegrams. He has no connection with Europe or America or other countries. The Jews, on the other hand, do use the postal service and yet in the post office department there are practically no Jews employed.

In the public works, we find some Jewish engineers, for the simple reason that there are no Arabs who can qualify for that service, and the Palestinian Government is obliged to employ the Jewish engineers, but in the road-building, where the Arab can work with his muscles as well as the Jew, the Arab is employed and not the Jew.

What does all this mean? It simply means that the Jew is being discriminated against because Great Britain is not willing to allow the Jew to advance.

More striking evidence of this policy can be found in two more facts. The Arab, as everybody knows, is still living like a primitive man. Aside from the cities, where he mingles, with Europeans, the Arab today is as primitive as he was two thousand years ago. He has no schools and does not care about schools. He is mentally alert but physically indolent. In order to help the Arab along, the British Government has been maintaining one hundred and fifty schools. But to the Jews, who maintain schools everywhere in every town and in every colony, not one cent up to this year was contributed by the British Government for school purposes.

Another striking evidence of discrimination is that the land which had previously belonged to the Turkish Government, and which was to be distributed among the people, was given to the Arabs and not one dunam went to the Jews, in spite of the fact that the Arabs have more land than they care to cultivate; in spite of the fact that there are everywhere neglected and only partly cultivated Arabic farms.

There are a number of other things that the British Government is practicing in Palestine which are calculated to retard the progress of the country. Above all, it has not yet abolished the “bakshish” system, which was an integral part of the Turkish misrule. One might gain some slight idea of this malpractice from the description of a simple, yet common and characteristic, scene in any office of government. You go, say, into a land registry office. You are eager to find out something about the record of your property - a piece of land and a house. As you enter, you find the place filled with people who have business there. You stand in line and wait while the officials carry on a conversation among themselves and finish drinking their black, very black coffee. In time, somebody vouchsafes to ask you what you want and you show that person a paper with two memoranda on it. The official looks at your memoranda and says, “Come tomorrow, I have no time.” Then, you remonstrate. “I can’t come tomorrow.” “I can’t help it, I have no time today.” You wait around until the official tells you that you have to get out; it is twelve o’clock and the office closes at that hour. You leave and come back the next day. You wait again until the official designs to talk to you and then he tells you again that he has no time. Thereupon, if you have become wise, you hand him a “bakshish,” and he obtains for you the information about your land, but tells you to come back the following day for the information about your house. Another bakshish however, the same day or the following day, gets you also the information about the house, the official explaining that he does this service only “min shanak,” for thy sake.

There is indeed a very bright picture that has been drawn here. Yet, it is only the dark side. There is also a bright side, and it is this: Despite the economic difficulties and the political obstacles, the Jew in Palestine, aided by American funds and guided by American fairness, is maintaining schools and hospitals and clinics that are open to Jew, Christian and Arab alike, and is applying himself with unequaled zeal and with unsurpassed energy and self-sacrifice to the task of converting the desolate and devastated little country into a haven of rest and into a home of plenty. For he is determined that it shall once more become a great center, culturally, spiritually, and even commercially, just as it was in olden times, when all revealed religion received the “Law from Zion, and the Word of God from Jerusalem.”

שלמה המלך וטיטוס

שלמה המלך נאמר לעשות לו שם גדול בעולם. וילך ויבנה את בית המקדש. וטיטוס גם הוא התאוה לעשות לו שם גדול, וילך ויהרוס את בית המקדש.

דר. הרצל עשה לו שם גדול בישראל ובלאומים, ביסדו את הקונגרס הציוני. ורח"ו השפּיל את הקונגרס עד עפר, עד כי לא יצלח עוד למאומה, וטוב מותו מחייו.

הקונגרס הציוני עתה, הוא כמו אופן חמשי לעגלה, מחלת אפּנדיסיטים בגו האומה.

זכרנו את הקונגרסים הראשונים אשר העירו לב כל ישראל בפרט, וכל יושבי תבל בכלל. זכרנו בעלות הענק דר. הרצל בכל הדר גאונו על הבמה ונביא ציון דר. נורדו לימינו; רבנים, גאונים, חכמים, סופרים ונדיבי עם אלהי אברהם סביבו. עין בעין ראינו כמו חשמל שכינת אל אלהי אברהם סביבו. עין בעין ראינו כמו חשמל שכינת אל אלהי ציון חופפת על ראשי כל העומדים על הבמה, פּני כלם מזהירים כזהר הרקיע, עיני כל ההמון הגדול באולם נטויות אל הבמה בחרדת קדש, כלם שואפים לשמוע כל מלה לבל תאבד לריק; כלם הרגישו קרבת אלהים. בנין ציון, אשר חשב אז חשבונות כסף או כבוד. נסה כל אהבה עצמית. גואלי ציון עומדים על הבמה, ומי יחשוב מחשבות הבל, חשבונות חנונים, כמה שקלי זהב יוכל להוסיף על חשבונו באיזה בנק בניו-יורק, בלונדון או בירושלם?

בשום ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. והחלום היה נעים מאד. והמנהל אמר לנו בקולו הערב: “אם תחפצו לא יהיה זה חלום”. וכן היה באמת. לוא זכינו לראות את מנהלנו עד עתה. לוא לא נקטף בעצם ימי עלומיו.

מה הוא הקונגרס עתה? ומה תכונת מנהלו?

זכרנו את ר' שמריה גוט-יום-טוב-ביטער בווילנה.

– ר' שמריה, אנא תרוץ? מה החפּזון?

– גוט יום טוב! הנני טרוד גדול. עלי לרוץ בשוקים וברחובות לברך את כל איש יהודי בברכת החג. ועם זה הנני עוסק בעבודת הקדש, לאסוף נדבות לטובת הריסות ירושלם.

ר' חיים מפּינסק! האם לא אתה הוא זה ר' שמריה?

חבל! צר לי מאד להזכירך, כי כבר עברו ימי החג, והנדבות ל“הריסות ירושלם” אך למותר. פּקידי בריטניה יודעים איך להרוס גם בלי שקלי ישראל.

זה לפני שנים אחדות, בהשמיע הסופר זאנגוויל כי “הציונות המדינית כבר מתה”, רגזו המון הציונים ויאמרו לבלעו חיים. ומה היא עבודת הרבי מפּינסק, האם איננו עוסק בדיפּלומטיה?

ולחסידים אין הבדל: מזיבוז, פּינסק או ג’יניבה הרבי הוא רבי, והחסידים מאמינים בני מאמינים, וחסל.

ומה דמות תערכו לקונגרס היום?

לכו חזו! טעמו וראו, מה ילד לנו זה בשנת תרפּ"ז?

אמנם צירים באו אליו מאפסי ארץ. גם חבלים אחזוהו כיולדה, אך לא ילד אף עכבר. רק גמל את הילד הכושי השחור הנולד לו אחרי הריון ארוך של שנות המלחמה. הילד אשר עליו כבר חכו האורבים עוד קודם המלחמה. ובימי הגמלו גדיים נעשו תישים, ותישים לעתודים. יוצרי הקונגרס הראשון הלכו למנוחות, או הוגו מן המסלה בחזקת היד, במרמה או באגרוף, וחדשים עלו על הצאן. רועי בקר היו לרועי ציון, ולנהלולים קראו מנהלים, תופרים היו לסופרים, הוללים למחוללים, אלמים למטיפים, קצרי יד וארוכי אזנים היו לראש, כל פּסח דלג כאיל, ועל דבשת כל גבן נשאו משא ציון, כל בור היה למורה, ועל כל קוץ ודרדר צמחו דיפּלומטים ונביאים. וההמון מאמין, רואה וחולם, עד כי החל כבר לספר נפלאות הרבי ממזיבוז החדשה – פּינסק הבירה. – וליהודים ששון ושמחה ויקר!

והאבוס?

הכיס אחד לכלם? לא! לכל צדיק כיס מיוחד, גדול ועמוק. האבוס מלא בר, וצנורות נעשו מתחת לארץ, מעל פני המים, לכל רוחות השמים: ללונדון, לפריס, לירושלם, לתל-אביב. והשוקת בהשדרה החמישית בניו-יורק תשלח את ימיה דרך הצנורות. יאכלו ענוים וישבו. הודו לה' כי טוב, והמנוחה כי נעמה. ומה להם עוד?

וקונגרס ציוני מה יתן לנו? ובאמת למה נאריך את שעות גסיסתו?

והרועה? אולי גם הוא לנו אך למחסור? הלא זה הוא הדיפּ- לעמוד בראש מנהלי הציונות. אבל בשומי אל לב, כי רבות קויתם בקול רם, כי אם יעוז איש אחר לגשת אל שר המושבות בלונדון עם טענות ותביעות, לא יעמוד שם אף שעה אחת. ואם כן הוא, מה לך ומי לך שם? הלנקות נעלי שומר הסף לא נמצא יהודי אחר בכל רחובות הווייטשפּל? המבלעדיך, הוד מלכות, אין איש אשר יקח את המעיל העליון משכם כל הבא אל הבית לתלותו על היתד במסדרון? האם לא ידעת משפּט עבד עברי לצאת לחפשי אחרי עבור שש שנות עבודה? ולוא את פי שאלו, כי עתה חפשי שלחתיך בשנה הראשונה. כי לא עבד עברי אתה, רק כנעני נוצרת.

ואתה, שמע נא את אשר יהגה לבי על אדותיך. וזה משפּטי:

בן אדם, הולך על ארבע, וקרנים לו במצחו. ולבן אדם כזה, לוא כרה לו אלהים עוד שתי אזנים ארוכות, גם בן אדם חכם-לב כזה יכל להבין, מה גדולה הסכלות ומה נוראה שפלות כבוד מנהל הציונות, ועמו גם כבוד כל הציונים אשר בשמם ידבר, ועוד יותר את כל כבוד ישראל אשר השכין לעפר באולתו וב“קטנות המוחין” אשר לא בוש להשמיע, כי לא יוכל לבוא אל שר המושבות בטענות ותביעות, מפּחד פּן יגרשהו מביתו. והוא, מנהל הציונות, התנועה הגדולה אשר עמלנו זה חמשים שנה, וכל הטובים בישראל, רבנים, גאונים, חכמים, סופרים, נדיבים וישרים, כלם, נתנו את נפשם ורכושם מחירה, – ובן אדם קטן זה, אשר משכמו ומעלה איננו גבוה מנמלה, לא הבין, כי רק לוא היה שר המושבות דיפלומט לא גדול מוויצמן, אז אולי גרשהו מביתו באמת. ומקרה כזה הן לא שם חרפה על ראש הנגרש, רק על הגורש. חרפת בריטניה היתה זאת. כאשר לא כסתה עלילת-הדם כל חרפה על ראש מנדיל בייליס, רק על רוסיה ארץ-הדמים. ומנהל הציונות בהגרשו, לוא הרגיש חרפתו וחרפת עמו, אז הן לא כבד היה לשלוח טלגרמה כללית לכל העולם, להודיע לכל יושבי תבל, כי שר המושבות בלונדון גרשהו, יען דרש משפט עמו בצדק; למען ישמעו גם “חבר הלאומים”, גם יהודי אמריקה, וכל המושלים הישרים הנמצאים עוד בתבל. ואז אולי בא הקץ לממשלת בריטניה בארץ-ישראל, או היתה נאלצה לתקן את אשר עותה עלינו. ולציון היתה הרוחה. ואם לא פעל מאומה בלונדון, ולוא חכם-לב ואיש ישר היה, עליו היה לעלות על הבמה באולם הקונגרס ולהשמיע בקול רם לאמר:

– צירים נכבדים! ידעתי כי ערובה גדולה לקחתי על שכמי למעוד בראש מנהלי הציונות. אבל בשומי אל לב, כי רבות קויתם לשמוע ממני על אדות התקדמות הענין היקר לנו מכל חמדה, המדיני והכלכלי. ובכל לבי חפצתי לבשר לכם טובות. אבל לדאבון לבי לא אוכל להיות איש בשורה היום. אני עשיתי את חובתי כפי אשר הבינותי. אפס לא בידי טובנו. יען לא אנחנו הננו המושלים ביהודה. והממשלה אשר המאנדאט בידה תחשוב אחרת. ואני בתור אזרח בריטניה לא אוכל לבוא אליה בטענות ותביעות. אף כי לנו המשפּט לעשות, גם על פי המנדאט, גם על פי הבטחת הממשלה, אשר הבטיחה לנו גלוי לכל יושבי תבל. אפס הנני נאלץ להודות, כי לתכלית זאת נחוץ איש אמיץ לב, בטוח בצדקת תביעותיו. ואני אינני כביר כח לב כזה. אשר על כן כאיש ישר אשר הציונות קדושה בעיניו, הנני מרגיש כי עלי לעזוב את משמרתי ולמסור את ההנהגה בידי הקונגרס ואתם, צירים נכבדים, בחרו לכם איש אחר על מקומי, איש אשר תמצאו בו כל הכשרונות הדרושים למנהל ענין גדול ונכבד כזה. ואם לא תמצאהו ברגע זה, הנה עצתי אמונה לבחור ועד מיוחד, והועד הזה יבוא בדברים את גדולי ישראל באמריקה, למען יבחרו גם שם ועד שני, ואחרי כן יתאחדו שניהם לועד אחד, והועד הזה יעשה כטוב בעיניו. כאיש ישר הנני מודה ומתודה, כי חטאה גדולה חטאנו נגד גדולי ישראל באמריקה, בהרחיקנו אותם מן ההנהגה, אף כי היו ראוים לזה בלי כל ספק. טעות גדולה היתה זאת. כי לא כאירופּה אמריקה. באירופּה הננו מאספים קשיטות קשיטות מאת דלת העם לטובת ציון, תחת אשר לא כן הוא שם באמריקה. שם נותני הכסף כרובם הנם עשירי העם, לא ההמון. העשירים כבר נתנו לנו מיליונים והם המה אשר מצאו ענין בבנין ציון. אף כי הגדולים בהם אמרו כי “אינם ציונים” ומבקרנו פה באולם הזה חשבו להם זאת לחטאה. יען קצרי ראות לא יכלו להבין זאת: איך יתכן זאת – שני הפכים. לקחת חבל, לתת לב וכסף רב בעד הציונות, מבלי היות ציונים. תחת אשר הבינו היטב, איך יתכן להיות ציונים מבלי תת אף אגורה אחת.

– הנני מודה בפה מלא, כי מבלי עזרת גדולי ישראל באמריקה לא תבנה ציון. ואם לא כל ההנהגה, אבל הרוב הגדול צריך להיות בידי גדולי אחינו בארץ ההיא. והמה, הגדולים והעשירים, כאנשי- מעשה מומחים, הם המה המסוגלים להיות מנהלים. ואחינו בארץ הקדושה, זה כבר פּסקו להלכה ולמעשה, כי בלעדי יהודי אמריקה לא גדולה התקוה לבנין הארץ.

– טעות מדינית היתה גם כן יסוד הועד הלאומי בירושלם. תחת אשר הממשלה לא הכירה את המוסד הזה בתור בא כח הציונים. והממשלה לא תשים לב אליו. ותחת להיטיב, עוד ירע וטוב לנו לבטלו לבל נהיה לצחוק.

– כן על ההנהגה החדשה לשים לב לבתי-הספר בארץ-ישראל, אשר אנחנו מפזרים עליהם רוב הכסף הנקבץ. בכל ארצות תבל הנאורות תחשוב כל ממשלה לחובה קדושה ליסד בתי-ספר על חשבונה והיא משלמת בעדם מהכנסות הארץ. וכמעט כל הכנסות הממשלה בארץ-ישראל תקח מאת היהודים, ובכל זאת מוכרחים היהודים להחזיק בתי-ספריהם על חשבון עצמם, תחת אשר יסדה בתי-ספר לערביים מכסף היהודים. ועל יהודי אמריקה לעורר את ממשלתנו על הדבר הזה. ועוד ענינים אחרים אשר יבינו החכמים מדעתם, ואשר לא אוכל לדבר על כל פּרט ופרט.

– אשר על כן מצאתי נחוץ למסור את משמרתי בתור מנהל ביד הקונגרס. ואם תיסדו את הועד, הנני למסור בידו את כל המכתבים והתעודות, למען יהיו להועד לעינים. ואני מצדי הנני מבטיחכם, כי אם תדרשו ממני איזו עבודה או עזרה ועצה, הנני נכון לעשות זאת בחפץ לב.

*

אמנם כן היה צריך להיות, לוא היה המנהל איש אמת, כביר כח לב, דיפּלומט אשר עיניו למרחוק תצפּינה, הרואה יותר רחוק מחטמו. אבל… לא כן חשה –

העבד העברי

ויאמרו עצי היער אל האטד וגו'.

מי ימלל לי בשנת תרע“ג, באולם הקונגרס הציוני בווינה, מנהל הפרקציה הסוציאליסטית בת עשרה חברים בשווצריה, עולה על הבמה, מדבר בעזות נמרצה אשר חנן אלהים את האטד, וזה עצמו, הפּרעוש, יאמר למלא מקום השנהב. וויצמן תחת הרצל. האם לא צחוק השטן הוא? והציונים מלאו פיהם מים ויחרישו! אמת היא, כי רוב הצירים אז לא ידעו עוד בן מי הוא, ומה הטוב אשר עשה לציון בכל ימי חייו. ורק “יחידי סגולה”, תלמידי קרופּוטקין, ועבדי הגולם, אשר הפקידם להיות “שומרי הסדר” באולם הקונגרס, רק המה ידעוהו, ועליו השליכו את כל יהבם, כי הוא, וויצמן, והגולם אדונם, שני אלה יביאום אל המנוחה ואל הנחלה, למען ייסדו “ממשלה סוציאלית” על הר ציון, דבר אשר לא מצאה ידם לעשות ברוסיה העריצית, או אמריקה הקפּיטליסטית, כאשר התפּארו בגון ובלב בטוח במכתב-עתי אשר לפּועלי ציון בניו-יורק. והשטן עצמו בא לעזרתם. כי בעוד שנה אחת בא המות ויגזול מאתנו את הנצר האחרון, יורש הרצל, את וולפסון, ושומרי חומת ציון נשארו בלי מנהל והאטד הופיע בכל גאון שפלתו ויגנוב את שרביט הזהב ויעל על כסא הרצל. והגולם לימינו. אף כי לא חאהבהו מאד. ורק על ידי אגרופו הקשה נחש ינחש בו בכל עת מצוא לסכסך ציונים בציונים. וכה הלוך ילך ונוהג בצאן, אחר המדבר, בואכה בזלה בשנת תרפ”ז. וגם מקונגרס זה יצא ושבט מושלים בידו.

אויה לנו כי חטאנו! כילדים היינו לכושים נדמינו.

ומתי נגאל?

אהה ה' אלהים, אתה ידעת!

––––––––

בּלי הכרזת בלפור

שכורי שמחה היינו כולנו, בשמענו הכרזת בלפור. בהכרזה זאת ראינו, את אשר חפצנו לראות, אור חדש על ציון. כולנו ראינו ושמענו ולא ידענו מה. לא ידענו מה שנעשה אחורי הפּרגוד באספת השלום בפּאריס. ואף כי היו אז רבים אשר לא האמינו בהכרזה ההיא, בהראותם על השפה הדיפּלומטית ולשון התהפוכות אשר בה נכתבה ההכרזה, באופן, אשר בכל עת תוכל הדיפּלומטיה להתנצל, כי מעולם לא הבטיחה מאומה לישראל. אך המתנצלים שאלו, ובצדק, כי אם לא הבטיחה באמת, אם כן הלא כל ההכרזה היתה למותר. ועל לב לא עלה, כי ברטניה חשבה מראש אחרית דבר, ובמחשבה תחלה אמרה להונות את כל היהודים. תחת אשר כל היהודים בתבל הביטו על בריטניה בכבוד תמיד, אחרי אשר בכל עת מצוא עמדה תמיד באמת לימין היהודים. ואיך יוכל איש ישר לחשוד אותה בתרמית מגואלה כזאת, כי עם גדול ונכבד כזה יוליך אותנו שולל על לא דבר. היו אמנם טפּשים בנו אשר לא ידעו בין ימנם לשמאלם, אשר חשבו, כי בריטניה מבקשת חסות היהודים על תעלת סואץ, עד כי גם אחד מחברי הפּרלמנט האנגלי נאלץ להכחיש את האשמה הזאת. אף כי כל נער יכל להבין, כי לוא חשבה בריטניה באמת לבנות דיק או סוללה לפני התעלה, הלא עליה היה להכריז כי יבואו יהודים להתישב שם אצל ואד-אל-עריש, או להושיב רבבות יהודים על כל רחבי מדבר יהודה, החל מקצה גבול ים התיכון עד קצה תעלת סואץ, בהתאחדה עם הים האדום. מלבד אשר, לוא גם ישבו שם יהודים, הלא אין חסות מהם אל התעלה, דבר אשר נחוץ לזה מחנה כבד, צבא חיל רבים, אניות מלחמה וכל הכבודה הדרושה לשמור על התעלה. הלא כבר יש לה העיר פּורט סעיד עם כל הנחוץ לה. ומה יועילו לה היהודים האמללים הגולים החדשים" בלי כסף, בלי כח, בלי ידיעות; חלוצים צעירים, אשר לא למדו כל חכמה וכל מלאכה, אשר באו לבקש עבודה בארץ-ישראל, ולא ללכת להתישב במדבר חול, תחת שמש אש בוערת בתנור, באין מים, באין צל אילן; מדבר אשר גם הבידואים הפּראים לא יאהלו שם; מדבר מבלי כל תנועה וחיים, רחוק מאד ממרכז ארץ-ישראל, ועוד בימי שבת ישראל על אדמתו היה כבר מדבר שמם וכן ישאר עד עולם. ואולת כזאת לא יכלה לעלות על לב כל דיפּלומט אנגלי.

אך אחת היא לנו עתה, מה היתה מחשבתה או כונתה. די לנו לדעת, כי בריטניה רמתנו, תהיה הסבה מה שתהיה. עלינו רק לחשוב, מה יכלנו לקות בלעדי הכרזת בלפור, ומה יכלנו להרויח או להפסיד. עתה, אחרי עשר שנות ממשלתה בארץ-ישראל ואחרי המון התקות הכוזבות, אחרי פּזור עשרות מיליונים שקל אמריקה, מלבד הסכומים אשר אספו הציונים בכל ארצות תבל. וכל אלה כאין הוא נגד ההפסד, אשר אבדנו אהבת הערבים אזרחי הארץ, על ידי התקיעות והתרועות: “היהודי הולך”, עד כי חשבו באמת כי היהודים יגרשום מן הארץ. אף לא השתפּקו כי חצי הארץ כבר נתנה בריטניה לאחד מאחיהם, הערבי עבדולא, החצי היותר טוב, כל ארץ הגלעד, וחצייה השני גדול ככנף הזבוב. ובריטניה שמעה צעקת הערבים, והאנטישמיים בהפּרלמנט נתנו להם צדק, עד כי מצאו לנכון אף לערוך פּוגרומים, וכבר היו בטוחים מראש, כי לא יקרם רע והרוצחים והשודדים לא יענשו. ובריטניה אשר ערכה אספות ומחאות נגד הפּוגרומים ברוסיה ורומניה, שקטה ותמלא פיה מים ותחריש נגד הפּוגרמים ביפו וירושלים, שקטה ולא דברה אף מלה אחת ולא גרשה את הפּקידים הצדיקים, מעוררי הפּוגרומים. ועוד היום אין היהודים בארץ-ישראל בטוחים משואת פּתאום. הנה כי כן, בלי הכרזת בלפור, הלא חסרנו כל אלה. ובכל אופן שהיה, הלא לא רע היה אז תחת ממשלת תוגרמה, מאשר הוא עתה.

אפס אם נפתח איזה ספרי “מגלות סתרים” אשר לא ידענו עד הימים האחרונים, אז נראה אחרת, ולעינינו תגלה האבדה הגדולה אשר אבדנו על ידי הכרזת בלפור; אבדה שאין ערוך אליה, אבדה שאינה חוזרת, אבדה אשר אין די דמעות בעינינו לבכותה, אבדה נוראה אשר לא נשכח לעולם ולעולם לא נסלח לה לבריטניה, כל עוד אשר לא תתקן את המעות ולא תשיב לנו את האבדה.

––––––––

מסע הצלב בּמאה העשרים

רוממות אל בגרונם

וחרב פיפיות בידם.

(תהלים קמט, ו)

נוסעי הצלב בימי הביניים כבר השאירו אחריהם ריח רע, עפּוש נורא, רקב איום בכל ספרי דברי-הימים בתבל. כל יודעי דעת וכל האנשים הישרים אף בין הנוצרים כולם יורקים בפני היחפים, המשוגעים והשכורים האמללים אשר עשו את אירופּה כלה לשדה קטל, ובני עמנו היו למשיסה בידי החיות הטורפות אשר קראו להם בשם “נוסעי הצלב”, אשר ראשית מטרתם היתה להקים את הצלב על מרומי ציון, באמרם, כי שם קבור אלהיהם, פּגר היהודי המת אשר יצרו להם עובדי אלילים יונים במצרים. כמאתים שנה ארכו ימי מסעי הצלב, ורבבות בני אדם חפי פּשע הובלו כצאן לטבח על מזבח הנצרות – “דת האהבה”. כשמונה מאות שנה כבר עברו מאז עד היום, אך העפּוש על עמדו יעמוד, וכל סערות תבל לא יכלו לגרש את העשן, הריח הרע, הצחנה העתיקה הממלאה את אויר התבל מקצה הארץ ועד קצה. עוד היום, ברגע האחרון הזה, בכתבי את דברי אלה, עומד המחזה נגד עיני כמו ראיתיו על במת ישחק. אך מי מלל לנו, כי לא בחזון ולא בדמיון נראה את המחזה שנית, רק מעשה בפועל, מסע-צלב בתמונה חדשה, וחדש רק בסדריו, אך לא בעצם תכנו. והמעשים נעשים כעת על ידי ניני ונכדי הנוסעים לפנים, בריטנים שמם, האומרים לחדש, או יותר נכון כבר חדשו ימי ריכארד לב-הארי. בריטניה הכינה את המסע לפי רוח העת החדשה, ובמקום כומר קתולי שלחה את שר הצבא אלנבי. ובמקום רעבים ויחפים, שכרה אנשי צבא מסודרים, ועל פי האדון בלפור הכריזה הבטחה לישראל, כי תתן להם את הארץ לנחלה. ובמחיר זה ישלחו היהודים את צעיריהם לעבוד בצבא לעזרת הצלב. אלנבי טמן את החרב תחת כנף מעילו, ובכבשו את הארץ מהר לתקוע את החרב בבטן צעירי ישראל. ולהונות את היהודים ולהראותם את טלפיה, שלחה איש יהודי, אחד מעבדיה, בתור נציב הארץ, נציב בלי שבט מושל. ואת הפּוגרמים אשר הכינו נוסעי הצלב לפנים בעברם דרך ערי אירופּה, החליפה בריטניה בפּוגרומים על ישראל בארצם, תחת ממשלת הנציב היהודי, למען תמצא פּתחון פּה כי לא בה האשם, רק בהערבים הפּראים. אף כי כבר ישבו היהודים עם הערבים האלה תחת ממשלת תוגרמה ימים רבים בשלום. ועתה, אחרי עבור זמן לא רב, מצאה בריטניה כי כבר באה העת להסיר את המסוה מעל פּניה, ולצאת ביד רמה עם הצלב בשתי ידיה להכחיד את היהודים מן הארץ, ואז ישאר הצלב המושל היחידי על הר ציון. אפס, אם תגיע למטרתה על ידי מרמה ונלוז, זאת היא שאלה אחרת, אשר רק מקרי הזמן יוכלו לתת עליה תשובה נכונה.

חדש הוא מסע-צלב זה, הנעשה על ידי פּרוטסטנטים, תחת אשר אז היו ראשי ההוללים כלם קתולים, ובתוכם גם האנגלים, אשר עתה יכנו את הקתולים בשם “עובדי אלילים”, יען בבתי-תפלות הקתולים נמצאים פסילים ותמונות קדושיהם; מבלי שים אל לב, כי כאלה כן אלה יכרעו ברך לפני אליל אחד; כאלה כן אלה יכזבו לנו כי יאמינו בעשרת הדברות. ובלי ספק יתרגמו את הלאו “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”, ר"ל אלהים אחרים מלבד היהודי המת. וריח נוסעי הצלב ינעם להם להבריטים, הקתולים הקדומים, אף אם כבר חדלו מהאמין בקדושת האפּיפיור בתור סגן אלוה מת, על הארץ.

עטרת כאליף

(הכאליף הנוצרי והמחמדי)

כאליף הוא תואר כבוד, עטרה על ראש שומר חמת דת האיסלם, אשר נשא עליו שולטן תוגרמה עד הימים האחרונים. ובנפול עטרת מלך עם ראש השולטן יחדו, נשארה העטרה תלויה באויר. ולבריטניה עיני איה. היא ראתה את העטרה ותתפש אותה בצפורניה, ותאמר לתתה מתנה לאחד ממשרתיה, אשר יאות להיות לעבד לה.

על פּי החוק והטבע, יוכל הכליף להיות רק אחד מגזע משפחת מחמד, או השעריף ממכה, ערבי טהור מגזע ישמעאל, תחת אשר התוגרמים אינם בני ישמעאל, ולא מגזע בני שם, רק מגזע המונגולים. אפס, יען שולטן תוגרמה היה תמיד המושל היותר גדול בין כל מושלי המאמינים בדת האסלם, על כן שם את העטרה על ראשו. והוא, השולטן, נחשב לראש ומחסה לכל המאמינים, ומושל אחר מבני ערב לא העיז עוד להרים את העטרה ולשימה על ראשו, בידעו כי העטרה איננה לפי מדיו, וכל מאמיני האיסלם לא יכרעו ולא ישתחוו אליו.

בריטניה, ארץ הרוכלים, כבר ניסתה להציע לתת עטרת כליף על ראש מנהל הממשלה במצרים. אבל גם הוא לא סבל היה. הוא ידע והבין ערך העטרה הזאת לא יותר מערך “העולם הבא בגן עדן” אשר ימכור איש את חלקו לקונה פּתי, ולא קבל את המתנה היפה הזאת.

ובריטניה שומרת את טרפה לעת מצוא, בתקוה, כי במשך הימים תמצא קונה על סחורתה. וכשאני לעצמי, לא אתפּלא אף רגע, אם ביום בהיר אחד תשלח בריטניה “דגל ירוק” למכה, כאשר עשה תמיד השולטן בתוגרמה, למען הראות את אהבתה למאמיני דת האסלם, “בדרך התגרים”.

אבל לא כמכה – ירושלם. מכה קדושה היא רק למאמיני האסלם, תחת אשר ירושלם קדושה ונכבדה ליהודים, למחמדים, ולנוצרים. ולא לבד לנוצרים בכל התבל, אבל גם לכל עובדי אלילים אחרים קדושה היא מפני הוד השיבה החופפת עליה, העיר היותר עתיקה בתבל הנודעת בדברי הימים (מלבד דמשק), עיר מלוכה מימי קדם קדמתה. ואם יש עיר בתבל אשר לה המשפּט לתת עטרת “כליף” על ראש המושל, הנה היא ירושלם בלי כל ספק. ובריטניה ידעה זאת עוד בראשית המלחמה האחרונה, ועל כן מהרה למצוא חן בעיני כל שלש הדתות, ועוד טרם כבשה את ירושלם, כבר שלח בלפור את כרוזו ליהודים, ובסיני הבטיחה כל טוב סלה להערבים, ובכל זאת התאמצה למצוא חן בעיני הנוצרים, אשר עוינו את תוגרמה מאז מעולן על דבר קבר ישו. ועתה בנפול הקבר ביד ממשלה נוצרית, הלא חשבה בריטניה כי כלם יהיו שבעי רצון. ואולי לא הבינו גם הנוצרים עצמם, כי בריטניה מתעתדת לברוא “כליף נוצרי” והעטרה תהיה בידה, והיא, בריטניה, תהיה המושלת הרוחנית על כל הנצרות. ואף כי הקתולים עשו להם כליף לעצמם ואת העטרה שמו על ראש האפיפיור, אשר הושיבוהו על “כסא פּרוס”. אפס בריטניה הפּרוטסטנטית יודעת ערך הכסא ההוא וערך היושב עליו, שלא היה ולא נברא ברומי. והאפּיפיור עם כל קדושיו ומעריציו כשחוק-ילדים בעיניה. ותמיד נוכל לשמוע מפי הבריטים, כי הקתולים המה עובדי אלילים. ועתה, בהיות קבר האליל ישו עצמו תחת ממשלתה, הנה מי ידמה לה ומי ישוה לה? קופת הרוכלים בלונדון נתעשרה עתה בעטרת זהב חדשה, אשר הביאה בחצנה משלל גוים אחרי המלחמה.

בריטניה שמעה כבר ציונים מתאוננים עליה באזני הקונגרס הציוני, אבל תנואתם כשחוק-ילדים בעיניה. ומנהל הציונות חסר כח לב הוא לדבר באזניה דברים ברורים. ולמביני דבר הראתה בפועל כי ילדים קטנים אנחנו בעיניה ונער קטן נוהג בנו. כי זה לא כבר לצון חמדה לה, ותרמוז לאחד מכתבי-העתים בלונדון להתל בנו לאמר:

“ממשלת איטליה דרשה מאת ממשלת בריטניה לתת לה את ארץ ישראל חלף ארץ אחרת אשר תמצא באיזו פּנה בילקוטה הקרוע. ומסחר חדש פּרץ בין שתי הממלכות במסחר זה”. רק אחת שכחו להזכיר: איזו ארץ תאמר איטליה לתת תמורת ארץ-ישראל? אולי טריפּולי, או רחוב האיטלקים בשכונת הסינים בניו-יורק? וכתבי-העתים האנגלים הטילו עלינו אימים, כי אם תפּול ארץ-ישראל ביד איטליה, אחת היא כמו אם נפלה ביד האפּיפיור הקתולי. ומפני הקתוליות הלא יברח היהודי מנוסת חרב. כי מי יהודי לא יזכיר בחרדה את השם טורקבמדה הקתולי והאינקויזיציה הקתולית, גירוש ספרד ופּורטוגל? אפס כתבי-העתים הטובים שכחו להזכיר, כי בימים ההם, בראשית צמיחת הפּרוטסטנטיות, לא טובים היו הפּרוטסטנטים מהקתולים. לותר הצדיק עצמו היה צורך היהודים כטורקבמדה, וגירושים אין מספר נגרשו היהודים מארצות הפּרוטסטנטים. ויש ארצות קתוליות אשר קבלו את הנגרשים לתוכן, כמו פּולניה, הולנדיה ואיטליה. ובימינו עתה, הלא טוב לישראל באיטליה, צרפת והולנדיה, ועוד יותר בין עשרים מיליון קתולים בארצות הברית, בארגנטינה, בברזיליה, במקסיקו, בקובה ובעשרים ממשלות חפשיות, כלן קתוליות, בדרום אמריקה. ואך הבל יפחידונו בקתוליות. וגם באיטליה עצמה לא ימשול האפּיפיור אף במדה אשר ימשול הכומר “בישוף אוו ענגלאנד”. ומוסוליני טוב לנו בני ישראל משר המושבות בלונדון. איטליה לא חשבה ולא תחשוב לעולם לתת על ראשה עטרת “כליף הנצרות”, כאשר תחלום בריטניה, וארץ-ישראל איננה עדיין קנין ברטניה, ולא לעולם תמשול עליה ביד חזקה, ועריצות מאוצר ניקולי השני לא תכון לנצח. ומה גם ארץ-ישראל, אשר כבר שכבה למעצבה תחת רגלי עריצים שונים, ובכל פעם ראתה גם את קבורתם. ואם עטרת כליף צנחה מעל ראש השולטן המחמדי, לא נקל יהיה לבריטניה לעשות עטרה נוצרית חדשה, בעת אשר הצלב עצמו מט לנפול. וישראל הזקן מקוה עוד לראות את קבורתו במשך מאה השנים הבאות.

––––––––

החורבּן השלישי

(לונדון, רומה וירושלם. – אלנבי וטיטוס. – פּילטוס החדש.

– משפּטי רומה ובריטניה. – גלות יהודה אז והיום)

––––––––

מה שהיה הוא שיהיה

ומה שנעשה הוא שיעשה

ואין כל חדש תחת השמש.

(קהלת א, ט)

“התולדה תשנה מהלכה” ובימנו לעינינו הננו רואים מקרי דברי הימים שקרו לפני אלפּים שנה סובבים הולכים ואל מקומם הראשון ישובו, אולי בשנויים קטנים לפי רוח הזמן. האנשים לא השתנו, וכאז כן עתה השודד שודד והצדיק אובד בעיניו. כל אשר אגרוף רשע לו הוא המושל, והעבד יזחול על גחונו. אך כבר קרה לפנים, ועוד היום הננו רואים מקרים כאלה, כי עבד הנכנע אם כביר כח לב הוא ואיש דעת, יקום כארי נגד לוחציו ויגרשם מעליו. והיה העבד למושל עריץ כאדוניו לפנים. תכונה אחת לדורות עברו וגם לדור החדש בימינו אלה, ואין כל חדש.

החורבן השלישי בימינו עתה, בתגרה יד בריטניה, כהחורבן השני ביד רומה על ידי שר הצבא טיטוס, שני החורבנות שוים, כמו יצאו מתחת יד מכונה אחת, ואין הבדל ביניהם כמעט רק בשמות שרי הצבא, והבדל קטן בין מעשיהם. ואם נאמר להביא מעשי שני שרי הצבא, הקדמון והחדש, נראה כי הראשון היה צדיק תמים לעומת השני. וכן במעשי הנציבים. לא עלה הנציב החדש במעשיו הטובים על הראשון, פּילוטוס הרומי. טיטוס לא בתר את הארץ לשתים ולא נתן את החצי היותר דשן ושמן לאיזה ערבי, לא עשה רעה לכל היהודים אשר נשארו בארץ – ומספּרם היה אז כחמשת מיליונים. ורק את אנשי המלחמה, נושאי קשת ורומח, אלה אשר לחמו נגדו לקח שבי ויוליכם רומה. וברגע אשר עברו דרך “שער הנצחון” ברומה, חופשה נתן להם וילכו להם באשר הלכו, לארצות הקרובות, אשכנז, צרפת וספרד, באין מכלים. גם את הים עברו ויתישבו בצפון אפריקה, בארצות אשר היו אז תחת ממשלת רומה, עד קרתגא (היום טוניס) הגיעו, ומאלה נפוצו היהודים בכל ארצות אירופּה. ולפי עדות יוסף בן מתתיהו הכהן (יוסיפוס פּלויוס) עשה טיטוס טוב לישראל אחרי החורבן. מוסד הסנהדרין ביבנה נשאר על כנו, ישיבות ותלמידים רבו אחרי חורבן ירושלם יותר מאשר היו לפני החורבן, יהודי ארץ-ישראל באו בברית עם יהודי בבל, ומספר תלמידי חכמים גדל עד למעלה ראש. בבל וארץ-ישראל היו כשתי אחיות.

אך מה אנו רואים עתה, אחרי החורבן השלישי על ידי רומה החדשה, יושבת הטמזה. בריטניה סגרה את ארץ ישראל לפני היהודים, ואת ארצה היא הלא סגרה כבר לפני המלחמה. וגם את כל מושבותיה הגדולות באמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה סגרה לפני היהודים. ואין כל ספק בעיני, כי היתה נכונה לסגור גם את מצרים והודו, לולא הרגישה כי ממשלתה בשתי הארצות האלה תלויה בשערה, והיא חסרת אונים לעשות שם כאדון בביתו.

טיטוס לא הציב את הצלב על ראש הר הצופים למען הכעיס את לב היהודים והמחמדים, ולא שלח מחנה רוכלים שכירים להפיץ אמונת אלילים בחזקת היד. כל ארץ ישראל היתה פּתוחה לפני היהודים באין מעצור. וגם בארץ ישראל עצמה רע המצב ליהודים עתה, מאשר היה אחרי החורבן השלישי. כי אז נשאר מרכז היהדות על תלו, והמרכז ההוא בנה עמודי ברזל חזקים לקיום היהדות עד עולם, והוא התלמוד, אשר בלעדו לא יכלה היהדות עמוד בכל ארצות פּזוריה אף תקופה אחת. והמרכז ההוא היה לב האומה הפּזורה בין הגוים. תחת אשר עתה אין כל מרכז בציון, ומחוללי החורבן השלישי לא יתנונו להקים בה מרכז חדש, על-פי תנאי סדום אשר נתנה לנו רומה החדשה.

סוף דבר: רומה העתיקה הרעה לחמשה מיליונים יהודים, אבל נתנה להם שם ושארית ואחוזה בארצם, תחת אשר רומה החדשה הרעה לשמונה עשר מיליון יהודים. אף כי אמת היא, כי זאת האחרונה לא החריבה את בית המקדש, יען כי לא היה מה להחריב. ולוא היה חסר לנו רק בית-מקדש לבד, כי עתה יכלנו לאסוף כסף בנינו במשך איזה שבועות, אז גם אחד מעשירי ישראל בניו-יורק – כהנדיב וורבורג, יכל לבנותו על הוצאותיו, עם כל כליו, כספּו וזהבו, ובאמתחת הנדיב ישארו עוד מיליונים אחדים. אבל לא על זה דוה לבנו עתה, רק על חורבן האומה בידי הצלב. זה הזם הנורא, חרדת התבל ומפלצתה.

ישראל הזקן! הלא זקנת וכבר ראית גוים גדולים ועצומים ממך, מחריבי ארצך ונחלתך; הלא ראית אותם בראשית צמיחתם, ילדותם, גבורתם, הונם ורכושם. אף זכית לראות את זקנותם, חולשתם ואף גם את מותם. וישראל הזקן כבר חדש נעוריו ויהי לזקן צעיר, גדל פי שלשה וארבעה במספר בניו, ופי מאה בחכמתו ובעשרו, ואף פּזוריו בין הגוים לא יזיקו לו, ולהפך, לתשועה גדולה יהיו לו בבוא מועד. מי יודע? מי יוכל להגיד האותיות לאחור, מה יזכה לראות עוד הפּעם אחרי החורבן השלישי, אם המחריב לא ייטיב דרכו ולא יתקן את המעות נגדך, ישראל? זקן צעיר אתה, יהודה! ומי יודע אם לא תקום כלביא נגד רודפיך.

בני ישראל, אם לא נביאים המה, הלא בני נביאים הם בלי כל ספק…

בּרטניה והריסת הציונות

משל עתיק בפי האשכנזי: “דער יודע קאנן געהן” (ילך לו היהודי, כי אין לי עוד חפץ בו). המשל הזה נודע לכל מושלי הנוצרים, מקטן ועד גדול, וכלם השתמשו במשל זה, ויהי להם למטה זעם נגד היהודים בכל המקומות והזמנים. בכל עת אשר מצאו חפץ בכשרונות היהודים, קראו את היהודים לבוא, ויתנו להם עבודה ולפעמים גם משרות נכבדות, עד אשר למדו העמים את החכמה או המלאכה. ואז, מצאו המושלים, כי גמרו היהודים את מלאכתם, ויגרשום. ובמשל זה ישתמשו עוד היום לא לבד העמים החשוכים, כמו רוסיה ורומניה, וגם הבולשוויקים הראשונים ומנהליהם היהודים, בחשבם, כי כבר השכילו ויעלו במעלות הדעת, עד כי יוכלו לנהל בעצמם את אניתם המטורפה, בלי עזרת היהודים. אבל גם ממלכות נאורות לא יבושו להשתמש במשל זה בפועל עד היום הזה. ומי יודע קצו? אשורנו ולא עתה.

בריטניה הגדולה והאדירה, העשירה והנאורה בין ממשלות התבל, לא חורו פּניה גם היא להשתמש במשל האשכנזי נגד היהודים בכל התבל כלה. ולא לבד נגד שמונה עשר מיליון יהודים חיים, אלא גם נגד המתים אשר למספּרם אין קץ. אחרי אשר ארץ ישראל יקרה לי מאד, כאשר היתה לאבי ולזקני ולאבות-אבותי שכבר מתו; ובחייהם הלא התפללו כלם שלש פּעמים ביום על תחית הלאם והתקוה לשוב לציון. ובריטניה, אשר לקחה עליה את המצוה הגדולה להונות החרדים לציון בכל קצוי ארץ, עשתה גם היא במרמה, מרמת הבולשוויקים הצדיקים, בדעתה, כי היהודים המה בעלי כשרון להטפה ופּרופּאגנדה. ותירא מאד פּן יתפּשטו בכל ארצותיה וביחוד בארצות הקדם. ומהצד השני הביטה לעזרת הציונים לפני חבר הלאמים, ומה גם לפני יוצר חבר הלאמים, ווילסון נשיא אמריקה, אשר לבו היה טוב לישראל בכלל ולהציונות בפרט, מפחדה פּן תקח אמריקה את המאנדאט. ואין כל ספק, כי כל הממשלות אשר לקחו חבל בהמלחמה היו שבעות רצון לתת את המאנדאט לארצות הברית, תחת בריטניה, אשר לא כלן היו אוהביה, ומה גם צרפת. וכפשע היה בינה ובין המאנדט בלי עזרת הציונים. אפס עתה, לפי חשבון הדיפלומטיה הבריטית, עתה כבר אכלה את הציונות, בלעה, ותמלא את בטנה הרחבה; עתה אין לה חפץ לא לבד בציונים, אך גם הציונות היא לה סרח העודף, כמחלת פּנדיסטים. ובכן תתאמץ לבער אחריה, למען תשכח במשך הימים. ולמטרה זאת משתמשת במרמת ערומים, להונות גם את הערבים ולתת את הממשלה ביד הצלב, בחשבה כי הערבים עם לא בינות המה, עם בלי השכלה, בלי דעת ובלי כסף. והאות לזה, כי רבים מבני ערב בארץ-ישראל ממירים את דתם, ועל כן הקימה בעדם בתי-ספר, על ידי המיסיון, את אשר לא עשתה לישראל. והיהודים נאלצים להחזיק את כל בתי-הספר בארץ על חשבונם. אף כי רוב המסים ישלמו היהודים. ברטניה לא ידעה בשת לאכול את הציונות בכל פּה, אף לא מחתה פּיה, ולא תתנצל אף לפני הציונים. ומנהל הציונות הודה בפה מלא, בישיבת הקונגרס האחרון, כי אם יבוא בטענות ובתביעות לפני ממשלת בריטניה, אז לא יוכל לעמוד אצל פּתח שר המושבות אף שעה אחת. אם כן, אות נאמן הוא, כי צדק זאנגוויל זה כבר, בצעקו, כי “ציונות מדינית” איננה עוד במציאות. ואין איש בבית נבחרי העם אשר ידבר אף מלה אחת נגד ההנהגה הרעה. וברטניה לא מצאה חפץ אף להתנצל. כי מה לה להראות כי מפרסמת פרסה היא, בעת אשר בעיניה אין הבדל בין הטמא ובין הטהור.

ומנהל הציונות, איש חסר כח לב, ואולי גם חסר תבונות להבין את השפּלות האיומה אשר השמיע בדבריו ההם. כי לוא היה איש מלא רוח דעת וכביר כח לב, אז היה עליו לבוא למצער פּעם אחת לפני שר המושבות מלא טענות ותביעות חזקות, ולהיות נכון להגרש מאת שר המושבות, יען דרש כי הממשלה תעשה את המוטל עליה, הרגע ההוא היה לי לששון ולשמחה על שפלות בריטניה, ותקוה טובה לציונות בעתיד. ואני בטוח, כי כל יודעי דעת בישראל יחושו זאת כמוני. כי אמנם נעים למות מות גבורים על שדה קטל, מלחיות חיי עבד שפל ונבזה. תמות נפשי עם פּלשתים! – החליט גבור ישראל. ואנחנו כלנו יודעים ומבינים, כי עם גרוש מנהל הציונות לא תמות הציונות. להפך, כוכב ישראל יכול לעלות מפנה אחרת, ועל בריטניה היה לשלם נזק, צער, רפוי, שבת ובשת. ולא לבד על פי משפּט התורה, כי גם משפּט עמי התבל משפּט הוא, אשר לפניו תכרע ברך גם ברטניה הגדולה.

בשורת גרוש מנהל הציונות יכלה לעורר אגודת חבר הלאמים משנתה, לזורר שבע פּעמים, ואת כל גדולי ישראל, ציונים או לא ציונים, להביט סביבם ולראות בעינים פקוחות את מצבם בתבל. וכל איש היודע רגשי כבוד, היודע לכבד את נפשו ונפש בני עמו, יקום ויתעורר נגד העזות של שארי בשרנו, “ניני עשרת השבטים”, האומרים לדרוך עלינו כאחד הצוענים. תחת אשר כל יודע פרק בדברי הימים יודה, אם יאבה או ימאן, כי אנחנו, ורק אנחנו היהודים הננו אצילי התבל; לא ניני דז’והן בול ולא נכדי איוואן האיום; לא אבותינו היו רועי חזירים אשר עשו מלוכה ברומניה, ולא אבי-זקני היה מונגולי, דור עשירי לטמאמרלאן, אשר התישב אחרי מלחמתו באירופּה ביערות הונגריה, ואשר עוד היום עדיין לא למדו כל שפה אחרת מלבד מונגולית, אשר קראוה בשם “הונגרית”, שפה, אשר גם שדי-שחת לא יחפצו להבינה. לא אחד מאלה היו בני אברהם, יצחק ויעקב. אין אחד יוכל להתפּאר ביחש אבותיהם. ובכל זאת אין אנחנו מתגאים נגדם. ואם עד כה גדלה סכלותם להתפּאר נגדנו, הנה כבר באה העת ללחוש באזניהם, כי פּתאים המה, סכלים לבלי קץ.

הנה כי כן הננו רואים עתה ברור כשמש בצהרים, כי גם ברטניה החליטה להשתמש בפּתגם האשכנזי “ילך לו היהודי”, אף הסירה את המסוה מעל פניה ובלי בושה וכלימה הראתה לכל באי עולם, כי מטרתה היא לרשת את הארץ עד עולם ולהוביל את הציונות לקברות, בהיותה בטוחה כי איש לא יפצה פיו. ואלה היהודים האומללים מה יעשו לה? והציונים הלא רק מתי מספּר המה ומי יחוש להם?

אפס גם הדיפּלומטים רק בני אדם המה, ולפעמים גם חכמתם תסרח, ומה גם היום, בהשתנות הזמנים ומקרי הימים, בתקופת החשמל והרדיו. וגם הדור הצעיר בישראל איננו מה שהיה לפנים, דור בית-המדרש הישן. ומי יודע אם לא יקום ויתעורר ביום בהיר אחד דור אשר לא ידע פזמון “מה יפית” ומפני שם ברטניה לא יחת, ולא יביט אף אם שלש או ארבע מאות אלף יהודים יושבים תחת חסות בריטניה בכל מושבותיה. ואין לדבר עוד מהיהודים האביונים, חסרי לחם בבריטניה עצמה, אשר מספרם יקטן בכל יום, בעזבם את הארץ אשר לא תתן די לחם אף לאזרחיה הפועלים בתי-החרשת, ומה גם לגרים. ועל כן מלבד יהודי ארצות המזרח, אשר נאלצו לעזוב את רוסיה או רומניה, לא יבאו אליה עניי עמים אחרים, כמו באמריקה. ובמשך הימים יעזבוה גם אומללי רוסיה, במצאם עת מכשרה ללכת לאמריקה, כאשר עשו עד הנה. ואני זוכר, כי לפני ארבעים שנה היה מספר היהודים בלונדון פּי-שנים ממספּרם היום. והיהודים העשירים בלונדון הלא נער יכתבם, ובעד הציונות הלא לא עשו מאומה מראשית התנועה הלאמית. ובלב מתנה יוכל הדור הצעיר להביט בפני העתיד ולחשוב מחשבות מה לעשות לציון, מבלי לחוש “מה יאמרו הבריות” בלונדון…

ובלי תת פּתחון פּה לאויבי, אשר יאשימוני, כי הראתי תמיד את הפּצע, אך לא בקשתי רפואה למכה, הנני דורש מאת הקורא לקרוא את מאמרי “הן עם כלביא יקום” בספרי זה, ונקתי מפתי רב…

––––––––

מה לעשות עתה?

סוף דבר. בריטניה רמתנו, בגד בוגדים, חרפת עם נאור, תועבת אלהים ואדם. “הכרזת בלפור” בשפה סתומה, לא ברורה, נעשתה בחשבון מדויק להונות את היהודים. ולפי הנראה כבר הבין זאת העבד העברי, או רמזו לו מן “החלונות הגבוהים” כי כן הוא. ועל כן בצדק הודיע הדיפלומט הנורא, האדון ווייצמן, כי לא יוכל לגשת לפתח שר המושבות בטענות ובתביעות, בדעתו, כי מעולם לא חשבה בריטניה לתת לישראל ארץ-מולדת. ולה די היה לתת ליהודים מכאוב לב, למען הרחיקם מעל אדמת אבותם. וכשאני לעצמי לא אספק אף רגע, כי שר המושבות מביט על הציונים מגבוה, כעל עדר רחלים ההולכים אחרי רועם הגמד, אשר כלם יחדו לא הבינו עוד עד כה, כי כל הענין היה רק “חתול דיפלומטי” וכרוז בלפור יעורר את הערבים נגד היהודים, למען יבינו כי באה העת לישראל לשכוח את ירושלם; או כי יכירו את קדושת הצלב, כמחשבת האגודה הנוצרית, המתאמצת להושיב את היהודים בארץ ישראל רק למען יודו במשיחם הבדוי, ואז תמלא ברטניה את הבטחת בלפור.

אשר על כן, ראשית דבר, עלינו לשלוח את הרועה הפתי, כי יכבד וישוב לביתו בפּינסק. ואת סגן ישו הנוצרי לשוב אל הבולשוויקים באודיסה. ואת כל האספסוף העומדים וראשיהם נשענים על האבוס מבלי כל עבודה, נשלח אל המושבות, אולי ימצאו שם עבודה מועילה. ואת שש מאות ה“מורים” נקח וניסד למענם מושבה מיוחדה ויביאו תועלת בעבודתם, תחת להרבות בורים ומופקרים בציון. ובתי-הספר ל“כל ישראל חברים” יוכלו להשאר כמו שהיו לפנים, אחרי אשר זאת היתה תעודת האגודה הפריסית בראשית הוסדה; תחת אשר הציונות לא הכניסה מעולם בתוך התכנית הבזילית את החנוך, ואין איש אשר דרש מהציונים כי יהיו למלמדים; להפך, כלם מתאוננים, כלם מקללים, כלם מבקשים ודורשים בחזקה, כי יאספו את ידיהם מן העבודה הזרה להם, ואין איש אשר בקש מהם להיות “בעלי טובות” לא קרואים. כל הנדיבים יודעים רק אחת, כי יתנו את כספם “להקים הריסות ציון”, אך לא הריסת היהדות. כי אמנם אין מרמה כמרמת בתי-הספר בארץ ישראל. המיסיון הבריטי הלא כבר החזיק גם הוא במרמה הזאת, בתקוותו, כי צעירי ישראל ידעו את אלהיהם המת, ובמשך הימים ידעו כי מבלעדיו אין אלהים בתבל. והציונים הונו את העם, כי חפצם להציל את צעירינו מכף המיסיון. והיה “כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב”. ומי לא יזכור עוד את כל התועבות והשערוריות אשר עשו ה“מורים” ודוד ילין בראשם, להרוס את כל בתי-הספר הקודמים בחזקת היד, ואף באגרוף רשע, רק למען ילכדו ברשתם את ה“חנוך”, תחת אשר כל איש יהודי יודע את חובתו לבניו לעשותם ליהודים. והעניים אשר לא תשיג ידם לשלם למלמד, יוכלו לשלוח את בניהם לתלמודי-תורה וישיבות חנם, ולא יאבדו מאומה אם ישארו בניהם יהודים ויודעי תורה. ואלה החפצים בלמודים אחרים ישלחו את עולליהם לבתי-ספר של ה“אליאנס”. ומה לה להציונות ולבתי-הספר?

ההנהגה הכללית תמסר כלה בידי גדולי ישראל באמריקה. כי רק אלה המה המכשרים לזאת, מאין כמוהם בכל יהודי התבל. מלבד אשר הם המה נותני הכסף. והמלאכות אשר שלחה בשנה זאת לתור את ארץ-ישראל, תכין לה תכנית אשר על פּיה תתנהג הציונות, ואשר בה נוכל להיות בטוחים, כי הציונות תעשה חיל. ובקחת האמריקנים את ההנהגה בידה, תאלץ גם בריטניה להביט על היהודים בעינים אחרות. ואז אולי תוכח, כי חלומה הנעים, לפנות את לב היהודים אל הצלב, היה לאפס, ולא יקום לעולם. וברבות הימים אין כל ערובה בטוחה, כי המאנדאט ישאר בידה עד עולם…אין איש אשר יגיד לה מראש עתידות “גזע בני שם” אם יתאחדו תחת דגל גדול ובטוח… מבלי צלב אדום. אמת, כי ברגע זה אך חלום הוא. אבל נסיונות יום יורונו, כי מקרים רבים נקרו ויאתיו פתאם, את אשר לא חזו אף עיני נשר בריטניה. עמים רבים היו שנות מאות מדרך כף רגלי שונאיהם ואיש לא האמין כי יקיצו – ופתאום ביום בהיר אחד קמו לתחיה. ומי יודע אם לא יעלה השחר גם לישראל. ואם עובדי האליל ישו מאמינים בתחית ישראל, מדוע לא נאמין אנחנו בדברי חוזי יה, אשר הבטיחו לנו כזאת? ומה גם עתה, אחרי אשר בני עמנו כבר הקיצו “ואם יחפצו לא יהיה זה חלום”.

ואני מאמין בזה באמונה שלמה, כי בוא יבוא היום. אשורנו ולא רחוק…

––––––––

בנק ציוני לאמי באמריקה

אם ישאל איש: הנחוץ לנו באמת ליסד בנק ציוני חדש באמריקה, נשיב לו: לך ושאל ראשונה את פּי הדג, אם יוכל לחיות בלי מים.

הבנק הציוני בלונדון עומד על רגלי שממית, ורוח קל כי יעבור יפּילהו למשואות, או יסגר ברוח פי בריטניה העוינת את הציונות, והבנק, העמוד התוך של הציונות, עומד כעצם בגרונה.

הריוח אשר ירויח, הבנק בלונדון על כנף צפרים ינשא והפקדונות ישא הרוח. עשירי לונדון לא קנו מניות הבנק, ואיש מהם לא נתן את כספּו לפּקדון. וכל יהודי ארצות המזרח יכלו להפקיד שם רק את נעליהם הבלים, או למסור את סדורי-תפלותיהם הקרועים לגניזה, ולא יותר. ואם מנהל הציונות לא שם לב לזה או לא הבין את המצב, קשה להחליט. אבל זאת נבין, כי בנק ציוני לאמי בניו-יורק, יהיה כעשן לעיני בריטניה.

איך, מתי ובמה ניסד בנק לאומי בניו-יורק?

על השאלה הזאת יוכל לענות נדיבנו הגדול האדון פ. ווארבורג. ואם מלה אחת מפיו תצא, יקום לנו בנק חדש בין לילה, עם חמש מחלקות בניו-יורק הגדולה: מנהאטן, ברונכס, בורו-פארק, ברוקלין וברונזוויל. ובמשך חדש ימים תמכרנה מניות לרבבות ופקדונות למיליונים, אף בלי עזרת העשירים הגדולים. ובמשך זמן קצר נוכל לפתוח בנקים גם בבוסטון, פּילדלפיה, באלטימור, פּיטסבורג, קליוולאנד, סינסינטי, שיקאגו, סט' לואיס ולוס-אנדז’לס.

ההון המעט אשר היה בידי המחלקה “אנגלו-פלשתינה בנק” בארץ-ישראל, שקוע באדמה אשר לא ישא פרי (כידוע ליודעי חן), והקשיטות האחדות אשר נשארו בהבנק מחברון, חיפה, טבריה, צפת וירושלם, יוכל כל עני ברחוב הסטר (בניו-יורק) לשלם בלי עמל.

בנק ציוני לאמי באמריקה יוכל לכלכל כמעט כל ההוצאה בארץ-ישראל, בלי עזרת “קרן היסוד”. ומה גם כי “קרן היסוד” צולעה היא על ירכה, ויום יום יגרע חלקה. מחלת השדפון כבר אחזה בה, ומי יודע אם תקום מחליה. ואחת היא במי האשם.

הבו, אחים לציון! מהרו נא ליסד בנק לאמי בארצנו בעוד מועד, ולא נחכה עד הרגע האחרון, כי ממנו נקח לתת רוח חיים בציונות, מבלי היות עינינו נשואות תמיד לנדבת נדיבים. החי נושא את עצמו, ורק המת יחכה כי ישאוהו על כתף או יובילהו בעגלה.

––––––––

הנקרא לתוגרמה לשוב לציון?

שגעון! אך חלום שוא! – יצעק הקורא, בקראו את המלים: "נקרא לתוגרמה לשוב לציון! "

אמנם כן. מאד יוכל להיות כי חלום שוא הוא. אך אינני רואה מדוע לא נוכל להשיב לבריטניה חלום בעד חלום? בריטניה נתנה לנו חלום שוא ב“הכרזת בלפור”, ועלינו לתת לה חלום אחר מחיר חלומה.

בריטניה השמיעה זה לא כבר חלום שוא שני, להפחיד אותנו, כי יתכן הדבר, כי תמסור את ארץ-ישראל ביד איטליה. וכבר שמעתי מפי ציונים אחדים כי נפל עליהם פּחד האפּיפיור והקתולים, באמרם כי איטליה והקתוליות נעשו מעור אחד. אף כי כל איש היודע פרק בהליכות המדינות בכלל ובדברי ימי איטליה בפרט יודע, כי כרחוק צפון מים כן רחקה איטליה מהאפּיפיור וכמריו, עד כי אין ארץ חפשיה בארצות הנצרות כאיטליה. ורק בריטניה היא היחידה אשר הושיבה את הנצרות לכסא כפּוביידונוסצב בימי אלכסנדר השלישי. ולא חלום, רק שגעון נורא הוא אף לחשוב רגע, כי בריטניה תמסור נתח שמן כארץ-ישראל ביד זר. ובאיטליה אין דבר ואין מחיר במה לשלם לבריטניה מחירה. וכל יודע סדרי “גנבות הארצות” יוכל להעיד, כי מעולם לא נתנה בריטניה לאיש אף כברת ארץ ככף איש חנם. ואם החליפה פּעם אחת בימינו את האי הלוגולאנד עם אשכנז, הנה נחמה באמת בימי המלחמה על החלוף ההוא.

בריטניה כבר נוכחה, כי היהודים כבר פּקחו את עיניהם ויחלו להתאונן על הערמה הבזויה והשפלה אשר עשתה להונות את ישראל, ועל כן החלה לנסות ערמה חדשה להתהלל באימים, להפּיל עלינו פּחד: “קתוליות עליך, ישראל!” אבל כל היהודים עורים המה. לא כלם שפנים המה. הננו יודעים את איטליה, כי היהודים יושבים בה בטח, הרבה יותר מבברטניה. היהודים אמנם נרדפו מאת האפּיפיורים בימי ממשלתם. אך לא מהמלכים. כי “ריכארד לב-הארי” טרם נולד בה. ובני ישראל יושבים באיטליה זה יותר מאלפים שנה. ואין לדבר עוד מימי גאריבאלדי וגרף קאוואור. ואין כל ספק בעיני, כי טוב היה לישראל מאה פעמים תחת מחסה ויקטור עמנואל ולא תחת ממשלת שר המושבות בלונדון.

ומהנוגע לחלום שיבת תוגרמה, הן לא נופל חלום זה מחלומות אחרים, אשר נתקימו לפעמים. “בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים” וחלום שיבת ציון תחת מחסה הצלב גם הוא אך חלום שוא הוא. בריטניה לא תקיא את בלעה מפיה, כל עוד אשר לא תאולץ לעשות זאת. הדרך האחת לתת מרדות בלבה היא שיבת האיסלם.

כל רכוש בריטניה, כל אוצרותיה וגדולתה מצאה בארצות האיסלם. החל מפּרס, לשון ים באסארא, חוף הודו, מפתח ים סוף וים הודו, סואץ, חוף עקבה, תעלת סואץ, חוף אלכסנדריה של מצרים, נוף גיברלטר מפתח ים התיכון לים האטלנטי, האי קפריסין (ציפּרוס), אשר לקחה במרמה מיד תוגרמה, יען האי הנחמד הזה הוא מפתח הארכיפּלג וקרוב ללשון הדרדנלית. ועתה, בבלעה גם את חוף חיפה, הנה כבר מלאה בטנה חיל גוים. ולוא הצליחה אצל קונסטנטינופּול, כי אז נהיתה לגברת התבל. אבל לפי הנראה לא חפצה ההשגחה העליונה לתת לה את כל תאותה. ומי יודע אם בזמן מן הזמנים לא תאלץ להקיא את בלעה לב תבקע בטנה.

בראשית המלחמה, בשבתי בארץ-ישראל קרוב אל המחנה התוגרמית, אשר חנו כדור סביב ביתי, שמעתי גם ראיתי מחשבת הערבים, כמחשבת היהודים, וכלנו תעינו לחשוב, כי בריטניה תביא לנו גאלה מכל מושלי תוגרמה אשר השחיתו לב העם והארץ בתעלוליהם שנים רבות; וכלנו קוינו, כי ברטניה הנאורה והחפשיה תראה לנו נדבת לבה ונהיה לה ל“עבדים חפשים” ובשלום ובמישור נוכל לשבת על אדמתנו. אין איש ממנו אשר בקש אותה לתת לנו “מתנת בלפור”, למען הכעיס את לב בני ערב. ולוא נפתחו לפנינו שערי הארץ בלי מעצור, כי אז דרשנו מאומה, מלבד לגרש את החקים הרקובים אשר נערמו כגל אשפה גדול במשך דורות. אך הכרזת בלפור פקחה לא לבד עיני בני ישראל, אבל גם הערבים רואים עתה, כי הבטחות בריטניה אינן שוות אף שרוך נעל ורוח כקש תשאן. בריטניה לא נתנה לנו אף דבר טוב אחד, עד כי גם ה“בקשיש” הנעים לא חדל מן הארץ. והפּקידים החדשים לא יבשו מפּני הישנים. ועוד יתרה להם על הקודמים. כל החקים נשארו כמקדם, מלבד העריצות החדשה – כמשפּט הצלב.

ותוגרמה? התקוה גדולה כי עתה תשנה דרכיה, אחרי גרשה את מושליה, חצי-הפראים העצלים. כי מי האמין אשר בזמן קצר אחרי אשר נגעלה קשת גבורי עותמן ולא נשאר לה כמעט מאומה מכל אחוזותיה, יתעורר פּתאום איש גבור חיל אחד ויהפוך את הקערה על פּיה כמעט באפס יד; מי מלל לנו, כי תמצא ידו לגרש את כל היונים מחופי אסיה? מי יכל לנבא מראש, כי יגרש את המושל לעולם, ולא יקום שולטן חדש על מקום הנגרש? מי לא יתפּלא על אומץ רוחו להרים את העטרה מעל ראש “קרן הזהב” ולתתה על ראש “אנגרה” הקטנה ודלה והעיר סמירנה עם אחד החופּים הגדולים בתבל תשאר נקיה בלי יוני ובלי צלב? ומי יכל להגיד מראש, כי יעצור כח לסתום פּיות בארות השמן בסביבות מאזול, ולא יתן לזרים חיל תוגרמה ועשרה הגדול הטמון בבטן אדמתה? ואם יצלח לתת לבני עמו חקים טובים ומשפּטים צדיקים לפי רוח העת החדשה, אז הנקל לו להפיח רוח חיים חדשים בלב תוגרמה הנרדמה. ובראות מושלי אירופּה כי אין “שולטן חולה” ואין הרמון נשים ב“יילדיז סאראי”, הלא אם יאבו או ימאנו עליהם יהיה להרפּות ממנה. ומה גם אם ידעו כי אוהבי תוגרמה עוד לא מתו. עוד לא כשלש מאות מיליון בעלי דת אחת, אשר זה שנות מאות יתאמץ הצלב להשמידם. העמיר מאפגניסטאן היה תמיד יד ימין תוגרמה, אף כי בריטניה שכרה לה את אהבתו אליה במחיר מס שנתי אשר שלמה לו במשך ימים רבים, לבל יעמוד לה השטן על דרך הודו. ובכל זאת היה העמיר כבר ערוך למלחמה נגד בריטניה בעת המלחמה האחרונה. וכמעט אין כל ספק כי לעת מצוא יצא לעזרת תוגרמה. וגם פּרס לא תעמוד מנגד. כי עלינו לדעת, כי שאלת ארצות-הקדם עוד לא נפתרה ולא תפתר כל עוד אשר יעמוד הצלב כשטן המשחית לחבל גוים וממלכות. ועלינו היהודים לעמוד על המשמר. ועל כל אוהבי שערי ציון חובה קדושה ללמוד לדעת מכל הנעשה בארצות-הקדם, כמו שהיה לפני המלחמה. וכבוש בריטניה את הארץ הקדושה רחוק מאד מהיות המלה האחרונה אף בשאלת ארץ-ישראל. כי לא זאת היא הפּעם הראשונה אשר החליפה אדמת ציון את מושליה. ומי יודע מי ימשול עליה ביום מחר? כי מי נבא לי בירח אב שנת תרע"ה, בעמדי לפני שופטי מצבא בירושלם על דבר החטא הגדול אשר חטאתי לתוגרמה, באספי ספרים רבים אשר תוכנם היה אהבה לציון וציונות; מי מלל לי ברגע ההוא, כי עוד מעט והשופטים הנכבדים יאולצו לנוס מנוסת חרב מעיר הקדושה, כלם עד אחד, והיהודים ישארו על כנם? ומי לא יתנני לחלום, כי ביום בהיר אחד אקום בבקר – ואם לא אני בעצמי – יראה זאת בני או נכדי – ואמצא כרוז גדול נדפּס בעברית, ערבית, פּרסית והודית, ובו כתוב באותיות גדולות: התאחדו! הקיצו! קומו! כל זרע בני שם! שלש מאות מיליון מספּר כלכם, ועד מתי תאמס אתכם רגל הצלב? הרימו נס לכל הגוים המתהללים באלילים, כי ישאו איש איש את צלבו על שכמו, כאשר צוה אלילם באונגליון, וילכו להם, איש איש לארצו, לעבוד שם את גלוליו כאות נפשו. וארץ-הקדם, ערש ילדותנו, לנו תהיה, כאשר היתה מאז מעולם!"

כרוז כזה אינו יוצא מגדר הטבע, ולא נחוץ לראות מופתים בשמים ובארץ למקרה כזה. ותוגרמה החדשה, מדוע לא תעמוד בראש המהפּכה? תוגרמה הראתה, כי חיה היא עודנה. רק נחוץ לתת לה רוח אחרת ונשמה למושליה. עליה להתעורר, להקיץ מתרדמתה, לחיות חיים חדשים, ליסד בתי-ספר, ספרים וסופרים, בתי חסד וצדקה, ספריות וספרות, שאין לה עוד היום. עליה להוציא כרוז מיוחד ליהודים לבוא להאחז בארץ, כאשר עשו מלכיה בימי גלות ספרד, ומעולם לא התנחמו על מעשיהם הטובים עם ישראל. עוד ישנם מקומות ריקים בתוגרמה, אדמה טובה ושמנה השוממה מאין יושב. בכל מקומות ממשלתה, בכל איי הארכיפּלג היפים ישנם שטחי אדמה שוממים מאין יושב. האי הטוב מאטאלין יכול להיות מקום מושב לבני ישראל ועם זה מפתח ללשון ים סמירנה. והאם לא פּלא הוא כי גם “איי בני המלך” (פּרינצען אינזלען) הנחמדים והמצוינים באוירם הטוב והנעים והקרובים לעיר הבירה בקרבת “קרן הזהב” בקצה ים השיש, – כמצב האי סטטן איילאנד בקרבת ניו-יורק – גם אלה ריקים מאדם כמעט. ומקומות כאלה ישנם עוד לרוב בתוגרמה. והיהודים הם המה המסוגלים להפיח רוח חיים חדשים בלב הארץ ההיא. ואם לא עשו זאת היהודים האזרחים, הוא יען כי הממשלה הפּילה תרדמה גם עליהם, כעל כל אזרחיה. יהודי אירופּה ואמריקה נחוצים שם. נחוצים יהודים חרוצים, בעלי כשרון, בעל כסף, חכמים וסופרים, מיסדי בתי חרשת מעשה, בוני ערים וחופּי ים, כורמים ויוגבים, פּועלים חרוצים ומקיצי נרדמים, ואז, רק אז, אולי לא חלום יהיה לקרוא לתוגרמה לשוב לציון; ואז, רק אז, קרוב הדבר, כי נמצא פּתרון אמתי לשאלת ארצות הקדם בכלל ולגאולת ישראל בפרט.

מי יתן ולא יהיה זה חלום. משיח ישראל יושב בפתח רומה ומחכה עד אשר יהיה הצלב למאכולת אש, ואז תבוא גאולת ישראל.

הנקרא לתוגרמה לשוב לציון? אמנם כן, חלום הוא, והחלומות שוא ידברו. אבל מה היא הדיפּלומטיה בכלל אם חלומות שוא? ואף אם בהקיץ ידבר הדיפּלומט, האם לא שוא ידבר? הדיפּלומט חלום יחלום בערב, ולפעמים לא רחוקות, בבקר יום בהיר אחד, והחלום כבר עומד על תלו. בין לילה תהפך עיר או ארץ לתל שממה, או להפך, עיר בנויה במדבר, וכמו מארץ יצמח עם. מקרי הזמן החדש ירוצו, יעופו פתאום, אחד אחר אחד ידדון ידדון, מבלי אשר חלם איש יום אחד לפני זה. ומדוע לא יתכן להקים חלום תוגרמה עוד הפּעם על האדמה אשר משלה ימים רבים, היא או בעלי אמונתה?

ועל השאלה: מה נרויח אנחנו, בני ישראל, אם נחליף נעלים בלים במכנסים קרועים?

על השאלה הזאת נקל לענות, כי זה קרוב לשכר ורחוק מהפסד. ראשית דבר, כי לא זאת היא תוגרמה השולטנית אשר היתה לפני עשרים שנה; לא זאת תוגרמה אשר שולטנה אסר להשתמש בכח חשמל, יען החשמל הוא מעשי ידי שדים; אשר אסר לחפּור באדמה להוציא פּחמי אבן, כסף, נחשת או ברזל, יען אם אלהי מחמד הניח שם את אוצרו באדמה לפקדון, אין כל צדק לאיש לגעת בם נגד רצון אלהים. וכן היה עם הנפט בסביבות מאזול וכדומה. איש לא היה יכול להביא מכונה שלמה בעד איזה חרשת מעשה, רק אברים וחוליות. להוציא סחורות מן הארץ נחוץ היה לשלם מס. ומפּני זה שבת כל מסחור. ועוד חקי סדום כאלה לרוב. תחת אשר תוגרמה היום החלה ללכת בדרכי החיים ככל האדם, תחת נשיאות קאמל פּאשה.

ואחרי כל אלה הנני חולם עוד חלום אחר. ובחלומי הנני רואה כי עוד יקום לנו דר. הרצל שני. אחרי אשר הנני מאמין בכלל האשכנזי, האומר: “די געשיכטע ווידערהאלט זיך” (התולדה תשנה מהלכה). דברי הימים הולכים הלוך וסבב ואל מקומם ישובו. ומי יודע אם הרצל שני לא יגמור את מחשבת הרצל הראשון. כלנו יודעים, כי בבוא הרצל ללונדון לפתיחת הבנק, בירח אפּריל, 1899, אמר מפורש: “תנו לי חמשה עשר מליון שקל ואני אתן לכם את ארץ-ישראל במלתחתי”. וכן שמענו ממנו בהיותו בקונסטנטינופּול בלוית וולפסון, בשנת תרס"ב. ובעיני אין כל ספק, כי לוא נתנו לו את ההון הרב אשר נתנו על יד ווייצמן, כי אז לא נחוץ היה למנהל הציונות לדפוק על דלתות שר המושבות לנקות נעלי משרתיו, עד אשר יזכה לשמוע שתי מלים: "לך מזה!. ואף טרם נשיג את ארץ ישראל, למצער לא נפגוש את הצלב על כל מדרך כף רגל, כאשר לא הרגשנו אותו ואת מציאותו בכל משך ממשלת תוגרמה בארץ-ישראל.

זכרו נא ואל תשכחו: מה הוא הצלב? זה השד הנורא. לא. בן אדם מלך השדים. נשיא כל מלאכי חבלה בתבל. והאם יש מספּר לקרבנות בני אדם אשר העלו משרתיו, כל שדי שחת, על מזבחו? זאת המפלצת האיומה, ההולכת כדבר באופל; המגפה השחורה, אשר החריבה ערים וארצות אין מספּר. ובני עמנו היו תמיד – והנם עוד היום – השה לעולה ראשונה. ואנחנו יודעים ברור כשמש בצהרים, כי כל ימי הצלב חיינו תלויים לנו מנגד בכל ארצות ממשלתו. ואם רק נזכה להפּטר ממנו למצער בארץ-ישראל, אז נדע, כי ישנה פנה אחת בעולם אשר בה נהיה בטוחים בחיינו ובדתנו. ואם חלום הוא היום, מי יבטיח לנו מה יהיה ביום מחר? דברי הימים יסובו בלכתם וישובו למקומם הראשון.

ובכל אופן שיהיה, הלא גם חלום נעים בחזיון לילה יתן ענג לנפשנו…

––––––––

אמריקה לעזרת ישראל

בגד בוגדים בגדה בריטניה ובהכרזת בלפור השמיעה שקר גלוי כי תתן ארץ מולדת לישראל על אדמתו הקדושה. דיפּלומטיה הבריטית לא ידע בשת. חסרה מלה כזאת בספר-המלים לחכמי המדינה ההיא. בריטניה הבטיחה לנו ארץ מולדת, ובמקומה נתנה לנו פּוגרומים ועריצות כיד ניקולי הנדיבה. והציונים שכיריה מתנצלים בעדה יום יום בכל כתבי-העתים אשר שכרו להם לדבר בשמם, ובראשם הקדוש מפּינסק-קרלין. ועיני כל הטובים בישראל ראות וכלות. בכל שנה, בכל קונגרס ציוני הננו שומעים שקר על שקר וכזב על כזב, כדי להמליץ על הנבלה אשר עשתה בריטניה. והמנהלים יודעים רק אחת: הבו כסף! הבו זהב! והחוצפּה גדלה עוד שבעתיים בבוא מנהל הפרקציה הסוציאליסטית, האגודה בת עשרים צעירים הולכי בטל בשווצריה, אשר בבואו לאמריקה לדרוש את המס הציוני לעשות את ארץ-ישראל לארץ חמדה למרעה דז’והן בול, ומפּחדו להשמיע בגלוי צדקת בריטניה, שלח לו אלהים עזרתו מקדש, ויעמוס על דבשתו משא כבד, את הגולם מירושלם, והגולם – גולם ברזל הוא, ברזל עשת, לא ירא איש, ואדונו, מלך פּינסק, שכח לשים את “השם המפורש” תחת לשונו, וברגע רדתם מעל האניה בחוף ניו-יורק, השמיע הגולם בפה מלא לאמר: “אל תדמו כי באנו להביא שלום באמריקה. לא! חרב על האמריקנים האומרים להתערב בהנהגת ציון. השופט ברנדייס וחבריו יסחו מן הארץ”. והגולם לא ידע, כי גחלים הוא חותה על ראש אדונו, ולא הבין כי ערמת בריטניה מדברת מתוך פּיו. בעיני בריטניה רע הדבר, כי תראה אמריקה את ערותה בציון. כי מפּני אמריקה יחת גם הארי הבריטי, אשר קרבתה טובה לו הרבה יותר מקרבת צרפת ואשכנז.

ונבואת הגולם אמנם באה. בעוד זמן מועט, באספת קליוולאנד, וברנדייס וחבריו כלם נגרשו מאת ההנהגה, כחפץ בריטניה, על פּי עבדה הנאמן, הקדוש הפּינסקי – ושלום על בריטניה, על הפוגרמים. אין קול ואין צוחה בין העומדים על האבוס הציוני. עטיני אמריקה מלאו חלב את כל הכדים הריקים, שנה שנה. החולב יבוא אלינו תמיד, הוא ומשרתיו, לעשות דדי הפּרה החולבת. מיליונים על מיליונים יוציאו מידי היהודים בארצנו והכל לטובת האבוס… בניו-יורק, לונדון, ירושלם ותל-אביב, ואין מכלים דבר.

ועתה? עתה חדשה נהיתה בארץ. העם נלאה מנשוא ממשלת פּינסק; העם כבר פּקח את עיניו ורואה, כי המס הגדול אשר ישלם לעבד בריטניה תמס תהלך מבלי עשות מאומה לטובת ציון. אם לא נחשוב את כל המון השקרים, הגוזמות, ההומבוג אשר ימלאו כל גליוני כתבי-העתים יום יום, תחת אשר המון אנשים נכבדים הולכים ובאים מארץ-ישראל ומביאים בשורות אחרות, המכחישות מכל וכל את כל הגדולות אשר עשו שם העבדים הנכבדים “מטעם הממשלה”. האוניברסיטה על הניר, הפּרופיסור המלמד תורת בן מרים, הבור המקובל (פּרופיסור לקבלה ר"ל) אשר הראה נפלאות גדולות על פי קבלה ובגאון תורתו הצליח לגנוב שמות איזה ספרי קבלה מספר “אוצר הספרים” לבן-יעקב ויחבר מהם “ספר מיוחד” וה“כוי” נשאר בספק גדול ולא ידע להכריע אם ר' שמעון בן יוחאי עצמו הביא את כתב-היד בחוצן לבית ר' משה די-ליאון, אחרי אשר הסתירו במערה במשך אלף ושלש מאות שנה, ובכל העת הארוכה ההיא לא מצא כל חכם בישראל ראוי לזכותו בתורתו החדשה; או הצדיק ר' משה די-ליאון עצמו התגנב בלאט לתוך המערה במירון ויגנוב את כתב-היד ויביאהו לסדר וגם הוא הסתירהו במערה, ועין איש לא ראתהו עד היום הזה. ומי יודע אם לא יבחרו ביום מחר איזה רב וגאון לפּרופיסור ללמד לתלמידי מוסינזון את האלף-בית העברי?

העם פּקח את עיניו וירא את בריטניה בכל הדרה. המיסיון מושל בציון. העריצות תוכל להתחרות עם ניקולי השני. הכרזת בלפור שחוק השטן, לחוש על המכה, חלום בלי פתרון, הומבוג נפלא, “מודרני”. ובני ישראל, מאמינים בני מאמינים, נתבעים ונותנים ביד נדיבה. ובלי ספק היו נותנים גם למשכן, לוא היה לנו אדריכל לבנותו. העם יחפּוץ לדעת מה נעשה עם הזהב הרב אשר אספו בכל העולם בכלל ובמיליוני אמריקה בפרט. אף כי אמת הוא, כי לוא ידע העם דבר מה מכל הנעשה אחורי הפּרגוד, כי אז היה דורש אחרת. לא לבד היה מגרש את כל ההוללים, אך גם היה מביאם במשפט על כל תועבותיהם. אבל העם איננו יודע מאומה. חציר העם הזה. ילד קטן אשר תפחידהו אמו הפתיה כי “יבוא הדוב”. כי כן יפחידנו הדיפּלומט הפּינסקי, “כי מנהל אחר על מקומו לא יוכל לעמוד אף שעה אחת אצל פּתח מבוא בית שר המושבות בלונדון”. ואנחנו, העוללים הקטנים, לא ידענו עוד, את מי יטרוף הדוב ראשונה: את האם הפּתיה, או את הילד הקטן. ועד כמה לא ידעו אף הצירים אל הקונגרס הציוני את המצב, הננו רואים ושומעים. צירי פּולניה משמיעים סכלות על סכלות. האדון גרינברג מתנגד לכל גדולי ישראל באמריקה והמה רוב נותני הכסף והזהב, אלה הגדולים אשר עשו שותפות עם הציונים ועם זה השמיעו כי הם עצמם אינם ציונים, וחפצים לצאת לעזרת ציון מבלי היות ציונים ר“ל. השמע איש נבלה כזאת? הלא הציוני האמתי הוא רק ה”מקבל" ולא ה“נותן” חלילה. לא ציונים, לא אבוס ולא בטלנים מאמינים, כי בריטניה אמרה לשלם לווייצמן מאה פעמים תרפּ"ט מיליונים בעד ההמצאה הנפלאה אשר המציא בעת המלחמה, ואשר עד היום היא משלמת לו חצי מיליון לשנה; רק הוא, ווייצמן, עצמו לא חפץ לקבל מאומה, והוא שבע רצון כי הציל את בריטניה מאבדון, אשר בלעדי המצאתו הנפלאה לא יכלה בריטניה להרוג אף עשרה זבובים על ראש הר הצופים. אויה באה עוד העת כי נגרשם כלם לבלי השאיר מהם שריד ופליט? וקדושים.

צירי ציון! לכו דרך מזיבוז, ליבאוויץ וטשרנובל, השתטחו על קברות עושי פלא אחרי מותם. לא בזל הוא המקום בעדכם. צירי רוסיה לא יכלו לבוא, ולצירי פּולניה הלא “הרבי מגור” קרוב להם, ומה להם ולבזל? ואם צירי ארץ-ישראל יודעים דבר מה ודורשים בצדק כל מה שנחוץ להם – אבל ממי יחכו לשמוע מענה? המפּינסק תשמעו חכמה ומלונדון צדק?

אמנם, יש אשר יעצו להגיש משפּטנו נגד בריטניה לפני “ועד כל העמים”, לוא יכלנו לקות כי נצליח אף מעט. אך מתי לא יצא הזאב צדיק בריבו עם השה? ואם אין לנו כל סבה לחשוד את הועד כי יטה משפּט לרעתנו, אבל גם זה לא נעלם ממנו כי מפתח הועד הוא ביד בריטניה, והדיפּלומטיה הבריטית, הערומה כנחש, תמצא תמיד תואנה להרעישנו, אף אם נצדק אלף פּעמים. ואם לא נצליח לפני הועד, אז הן לא נוכל עוד להרים ראש, כי אמור יאמרו צוררינו, כי אחרי פּסק בית דין אין מה לעשות עוד.

הנה כי כן נכון הדבר כנכון היום בעיני כל יודעי דעת בישראל יושב אמריקה, כי התרופה האחת היא, רק אם יהיו גדולי ישראל בארצות הברית ראש המדברים בבנין ציון – ופיסק וקרלין יצאו במחול עם “הינוקא מסטאלין” וטוב להם. ואנחנו נשתדל למצוא מחסה הנשר מעצמת הארי…

השמעתם, גבורי נאלבקי? ואם לא – לכו והסתרו תחת התנור בבית-המדרש הישן וחם לכם…

ולבל יתראו דברי אלה כמדבר עזות לפני גדולים וטובים, האוחזים באזני הציונות ויהיו לה למנהלים בחסד אלהים, – ואני האומלל בין המנהלים האחרונים לא נמניתי, וזה שנים רבות הנני עובד לציון רק מן הצד, והצעירים ההוללים כבדוני עוד בתואר “שונא ציון”⁵. אבל כל הטובים בישראל, אבל כל הטובים בישראל, הזוכרים עוד את נבונים הראשונים, אשר עבדו עבודתם לציון בחרף נפש מבלי כל גמול כסף או כבוד. הלא יזכרוני עוד זה כחמשים שנה, בהיותי אני בין ראשי המדברים, ובמדה ידועה גם מנהל, עוד לפני בוא הדר. פּינסקר. הנה כי כן לא אחשוב לי זאת לגאון או לעזות לפקוח מעט עיני מנהלי הציונות בפולניה, למען ידעו כי אין להן כל מושג אמתי על אדות מצב הציונות ביחוסה לבריטניה בכלל ולאמריקה בפרט, והמה טועים טעות גדולה בחשבם את נפשם לבוני ציון, מבלי דעת כי מעולם לא היו ולעולם לא יהיו הבונים. ואם יש להם איזה חמרי בנין, העצים והאבנים, אך האדרכלים ובונים, אחרי אשר מעולם לא היו מעולם גם הפּולנים, שכניהם הגאיונים. כל איש היודע מצב הרוחות בין הבונים האמתים אזרחי ארץ-ישראל, יודה לי, כי כן הכירו פה אחד בכל הארץ הקדושה זה כבר. כי אם לא יבואו יהודי אמריקה לארץ ישראל, הקדושה זה כבר. כי אם לא יבואו יהודי אמריקה לארץ ישראל, לא תבנה ציון לעולם. והדברים עתיקים, נוסדו על יסוד חזק, מאושרים על ידי נסיונות יום-יום. אף כי אני בעצמי הנני יליד רוסיה, לא אמריקני, אבל האמת איננה תלויה בארץ-מולדת.

אחים לציון בפולניה! הלא תבינו כי חלילה לי להכעיסכם או להשפּיל כבודכם. כבוד כל אוהב ציון באמת יקר בעיני מאד. ואני מוצא לנחוץ להגיד לכם, כי ידיעות רבות תחסרנה לכם, ועל כן תוציאו משפּט מעוקל. והידיעה הנחוצה לכם לדעת ראשונה, היא: יחס ברטניה לארצות הברית. ובדעתכם זאת, אקוה כי תחשבו אחרת, וחרת תהיה עבודתכם לציון.

מני אז יצאה אמריקה מתחת עול בריטניה, לא חדלה בריטניה מבקש אהבת בת-חורגתה, ותמיד בקשה לכרות ברית מדינית את בתה. אך הבת שמרה מצות פּי אביה האמתי, וואשינגטון, לבל תבוא בברית מדינית עם כל עם זה, מלבד ברית-מסחר. ובריטניה, אשר עין עיט לה, ועיני דיפלומטיה לא טחו מראות כי בתה עלתה עליה בעושר וכבוד, ותיף ותגדל יום יום עד כי יצאה שמה לברכה בתבל. מאה ועשרה מיליון נפש אדם יושבים מאושרים על ארץ רבה, גדולה, שמנה ועשירה בכל טוב החיים, אין דבר חסר בה, אשר יהיה עליה לבקש או לקנות מאת שכנותיה. – העיר לונדון, אם יסגרו עליה את מבוא הים לירח ימים, ימותו רוב אזרחיה ברעב וחסר-כל. עיר כזאת אין באמריקה. כסף כי יחסר בבריטניה אין לה מקום להשיג הלואה מלבד אצל “הדוד שמואל”. אניות בריטניה רצות רצוא ושוב לכל חופּי אמריקה להביא מכלת וכל צרכי החיים בעד דז’והן בול. ועוד יותר מזה: היא החלה לתנות אהבים את בתה, בראותה פתאום בשנת 1898 כי גם זרוע עם גבורה לאמריקה, ותחת אשר כלם חשבו כי אין כל עבודה אחרת ל“יענקי דודל” רק לשבת תחתיו ורגליו תחת ירכו ולספּור ולמנות מספּר שקלי זהב, והנה ביום בהיר אחד בלע צי אמריקה את כל אניות ספרד אצל איי הפיליפּינים, וביום אחר את כל הצי הספרדי אצל סנטיאגו ובתנופת יד אחת גרשה כמעט את כל ניני טורקבמדה מכל האיים בים האטלנטי ובים השקט. וגדולה מזאת הראתה אמריקה במלחמה האחרונה, באספה ארבעה מיליון אנשי צבא בזמן קצר ותצלח להובילם כלם לצרפת בלי מעצור, במרחק יותר משלשת אלפים מיל בים. ובכחם נצחו את אשכנז ובריטניה הבינה כי קרבתה לאמריקה תביא לה אושר, ומעט מעט החלה לשלם את חובה לארצות הברית. והאמריקנים העלו את מחיר שטרותיה עד למעלה ראש, תחת אשר כל שטרי-הכסף בכל מדינות אירופּה היו לסיגים עד היום הזה. בריטניה, בבקשה אהבת וואשינגטון, הפרה בריתה את יאפּאן מבלי כל סבה נכונה, רק למען תמצא חן בעיני “שמואל דודנו”, בדעתה כי ברית מדינית עם יאפּאן היא קוץ בעיני אמריקה. וגם עתה כמעט אין כל ספק בזה, כי הפרה בריטניה בריתה עם רוסיה רק למצוא חן בעיני אמריקה, אשר הקונסולים הבולשוויקיים בקנדה היו לצנינים בצדה.

נפש בריטניה יודעת, כי על שבכה תהלך בקנדה. הקתולים בכלל והצרפתים בפרט עוינים את בריטניה והנם נכונים בכל יום לצאת מתחת עול ממשלתה, למען התחבר עם ארצות הברית, אשר כל עניני חייהם וסחרם קשורים יחדו. ובימי נשיאות טאפט כבר העמידו את המכונה להתאחדות שתי הארצות השכנות. ובריטניה עומדות תמיד על המשמר מפּני הסכנה הזאת. עיני בריטניה כלו מראות את אמריקה מצליחה לחפּור תעלת פּנמה, וידה קצרה לבלוע את התעלה כאשר בלעה תעלת סואץ באפס יד, ותבקש רחמים כי יתנו לה למצער משפּטים וחקים מיוחדים יתר על הממשלות האחרות, ואמריקה עשתה חפצה. ובסתר דברו כבר, כי אם לא תמצא ידה לשלם את כל חובותיה לאמריקה, תמסור לידה את האי ברמודה הקרוב לאמריקה, מקום אשר האמריקנים אוהבים מאד להתענג בו בימי החורף, – כאשר קנתה אמריקה גם את האי “סט' תומאש” מיד דניה. ועוד זה לא כבר שלחה בריטניה את בחירה מר רופוס אייזיק בתור ציר מיוחד להביא ברית שלום ואחדות בינה ובין הדוד העשיר, וגם הצליח במדה ידועה.

אלה וכאלה יתנו לנו הצדקה לשפּוט, כי מלה אחת מפּי וואשינגטון תביא לנו פרי לציון יותר מאלף דרשות של הרבי מפּינסק, העבד הנכבד אשר התמכר ללחך כפּות רגלי אדוניו ויהי מה.

היהדות האמריקנית, ובראשה השופט ברנדייס, עם כל גדולי ישראל חבריו, להם הצדקה והיכולת לעמוד בראש הציונות; להם, המתפּארים כי אינם ציונים, וראשם לא נשען על האבוס הציוני, ובכל זאת לכם וכספּם לציון. – השמעתם מין שונאי ציון?

כל נשיאי אמריקה, בלי יוצא מן הכלל, כלם היה לבם טוב לישראל, והם נכונים גם היום לעשות כל אשר בכחם לטובתנו. ואם גדולי ישראל בארצנו יקחו עבודת בנין ציון בידיהם, אז נוכל להיות בטוחים כי נצליח; בעוד אשר הנסיון כבר הראה לנו כי אין חוסן במנהלים אשר לקחו את המשוט בידם בחזקת היד, מבלי שאול את פּי העם; אנשים בלי כשרון, אנשים קטנים אשר משכמם ומעלה הנם גבוהים מנמלים; אנשים רודפי בצע וכבוד, ורק בעזרת עבדים ומשרתים הבאים על שכרם הגיעו למלוכה. באחת: בולשוויקים ציונים.

והמה רועים? – נשים משלו בנו ואנחנו מחשים. האם לא באה עוד העת כי נגרשם כלם לבלי השאיר מהם שריד ופליט? האם לא חרפּת עולם היא לעם חכם ונבון לתת אנשים מן השוק למשול עלינו?

אמנם ידעתי כי כל אוכלי מן ציוני מן האבוס הקדוש יניעו ראש אחרי, יחרפוני ויקללוני; תחת אשר כלבי כן לב רבים מאד היודעים את מסתרי ההנהגה, רק המקרה לא נתן עט בידם, או חסרי כח לב הם להשמיע את האמת האמתית. ואני יודע, כי רבים רבים המה אשר ישמחו לדברי אלה, אבל לא יוציאו הגה מפּיהם. ובכל זאת לא נעלם ממני, כי עוררתי רבים כי יקיצו מתרדמתם, והנם עומדים בראשי מרשיעי ההנהגה.

הלאה מתעי עמי! לכו שובו למאורתכם אשר משם יצאתם לגזוז עניי צאן יהודה. הלאה, הלאה! לכו! אל תביטו אחריכם…

––––––––

הערה: באמרי כי נחוץ מאד לטובת ציון, כי כל ההנהגה תמסר בידי גדולי ישראל באמריקה, – אל יתעה הקורא לחשוב גם את הרועים הרעים השוכנים בשדרה החמשית מספּר מאה וארבעה עשר. – חלילה לי! מר לואיס ליפּסקי אמנם אדם גדול הוא: ארכו שמונה רגל ואפּו אמתים וחצי, ערום כנחש, בטנו רחבה מני שאול וכיסו כתהום. חוק למודו גמר בבית-מדרשו של “טאמאני חול”, וחכמי הדור מעידים עליו, כי ראוי הוא שתשרה עליו שכינת “טשארלי מוירפי”. ובכל זאת, מה טוב ומה נעים היה לנו ולכל בני הגולה, לוא שלחנוהו לשדה זרוע מלח, לבל ירבו כמונו בישראל…

––––––––

הן עם כלביא יקום

כי עם רב עתה

וכח גדול לך.

מאמר גדול בשם “הן עם כלביא יקום” נדפס במכתב-העתי “הלאמי”, אשר הוצאתי לאור בניו-יורק בראשית שנת תרמ"ט (1988), שלשה שבועות אחרי בואי לאמריקה ונדפּס בהמשכים רבים בכל גליון, ואחרי כן בספר מיוחד בשם “עתידות ישראל” (תר"ן) תכלית המאמר ההוא ומטרתו היתה, לעורר את העם לשוב לציון. אחרי אשר לא נקלה היתה אז העבודה לעורר את העם לתנועה הציונית, אשר רוב העם לא ידעו ולא הבינו מה היא ומתנגדיה רבו מארבה מעבר לים. ופה באמריקה עדיין לא זכינו אף להתנגדות, אחרי אשר אין איש כמעט אשר זכר את ציון, ואיש לא דבר נגדה. שדה לא זרוע היה. ואני הייתי הראשון לחרוש ולשדד את האדמה למען תצלח לזרע.

המאמר אשר זכרתי עשה אז רושם גדול. וברוסיה, אשר שמה שלחתי את הגליונות בסתר, במכתבים סגורים, התנודדו, ומהם אשר זוררו לשמוע מלים אשר לא שמעו ברוסיה מחמת הצנזורה. הסופר ה' לילינבלום, אשר היה חרד לקול צפּור, וככל הבטלנים מן הדור הישן, אשר הראה אומץ רוחו וגבורת עטו נגד הרבנים, בדרשו מהם “תקונים בדת”, להתיר לשאת מטפּחת בכיס המעיל ביום השבת, ולשבת בגלוי-ראש בבית-המשחק, או לאכול כזית בלי נטילת ידים; והוא, בראותו את דברי במאמר ההוא, ואת אשר דרשתי מאת מנהלי העם וסופריו, התקצף וירגז תחתיו, ובמכתביו אלי חרפני על אשר אני מעורר את העם, באמרי “נוסו מצפון” (כן היה רשום על החותם), וברוסיה הלא אסור לדבר כן⁶. ועוד איזה סופרים אחרים בוורשה כתבו אלי ברוח זה. אבל אני עשיתי את שלי, ושמחתי כי עוררתי התנגדות לציון באמריקה. גם בין כתבי-העתים הז’רגוניים, וביחוד הסוציאליסטיים, ובין כתבי העתים הריפורמיים בשפת הארץ, וגם האפּיפיור הסינסינטי שפכו עלי כאש חמתם, ואחריהם כל נעוי לב. כל אשר היו לו חמש אצבעות לתפוש בעט ופה לדבר, כתב, חרף ויהלך עלי אימים.

ובכל זאת קבלתי גם מכתבי תהלה ממוסקבה ומפּטרבורג, כתובים בידי סופרים אשר כתבו רוסית, ואשר הבינו את המצב יותר מהבטלנים בבית-המדרש או החרדים העניים בליטה ופולניה.

בואי לאמריקה פּעל עלי פעולה נמרצה. אף כי כבר ראיתי את התבל ומלואה יותר מכל סופרי ישראל. ולא דבר חדש היתה לי לראות ארץ חפשיה. אבל חשתי בנפשי, כי רוח חדש נסך עלי; חשתי, כי ידי לא אסורות; חשתי, כי חובה קדושה רובצת עלי להגיד בדברים ברורים את אשר לא יכלו או לא יעיזו אחרים לדבר. כמו רוח ממרום הוערה עלי לאמר: השכם ודבר, אל תירא ואל תחת!

ומה גם עתה. עתה הוא דבר בעתו יותר ממה שהיה לפנים, לפני ארבעים שנה. ואמריקה החדשה בכלל איננה זאת אשר היתה לפנים, בראשית בואי אליה. אז היתה אמריקה רק בית מנוס לאמללים מבקשי עבודה ולחם ובבואם בהמון לאלפים ולרבבות, מבוהלים ודחופים, בקשו רק רחת: לחם ומנוחה. אז חשבו מספּר היהודים בארץ קרוב לשני מיליונים, רובם ככולם עניים ואביונים, פּועלים דלים, אשר מכרו את ידיהן ורגליהם בלחם. ואם קרה לפעמים לראות יהודי חולה או חסר-לחם, היו עיניהם צופיות לרחמי אחיהם יהודי אשכנז, אשר היו אזרחים בארץ, ורבים מהם עשירים, ועל הגרים האמללים הביטו מגבוה. “שנוררים” קראו להם. אך היום נשתנה המצב מן הקצה אל הקצה. עד כי ישתוממו היום כל אלה אשר ראו את המצב לפני ארבעים שנה. כי אלה הגרים הירוקים האמללים, הרוכלים האביונים, ה“שנוררים”, גלו אמריקה חדשה בתוך הארץ החדשה, ביד החריצות הטובה עליהם, בהרגישם כי חפשים המה מהעריצות. ובזמן קצר נערו את האבק העתיק מעליהם ויתחזקו ויהיו לאנשים הולכים בגרון נטוי. יודעים רחשי כבוד. ראשית דרך בנו עיר חדשה בשם " ברוויזיל" אצל ניו-יארק, עיר גדולה ויפה בטעם העת החדשה, ובה שלש מאות אלף יהודים. עם כל מוסדות הצדקה והחסד הדרושים לפי הזמן והמקום. הקימו ישיבות לתורה ולתעודה. צעיריהם חמלאו עתה את כל בתי-הספר הגבוהים והנמוכים בניו-יורק ובברוקלין. בנו היכלי עונג על גדות הים בפרורים חדשים. כל האוניברסיטאות מלאות צעירי בני-ישראל. חכמים וסופרים, פּרופיסורים, שופטים, רופאים, עורכי-דין, חכמים בכל מדע נמצאים בכל פּנה אשר נפנה בכל חלקי הארץ הגדולה הזאת. מספּר בני ישראל עלה עתה עד יותר מארבעה מליונים וחצי. אין חרשת מעשה אשר לא תמצא שם יד איש יהודי מגולי רוסיה, פולניה, רומניה והונגריה. וגם ילדי ארץ הקדם לא מעטים בנו פה. ובניו-יורק לבדה נמצאה קהלה ספרדית חדשה, ילידי תוגרמה, אשר תמנה יותר מחמשת אלפים נפש. רבים מאד נושאים משרה בממשלה. עשירים גדולים, מיליונרים למאות נמצאים עתה בין הרוכלים העניים לפנים. החלק השלישי מכל בתי העיר ניו-יורק לישראל הוא. וכן הוא לפי הערך בכל הערים הגדולות. בתי-המסחר היותר גדולים, אשר הון כל אחד מהם עולה למיליונים, נמצאים בידי יהודים, ורבים מהם בידי הרוכלים ה“ירוקים”. וכלם אספו את רכושם בעמל כפּיהם.

אפס השקל לבד איננו עוד המעלה הגדולה, אשר בו ישראל יתפּאר. רק מה שיעשה עם השכל. ובענין זה נוכל להתגאות באמת נגד אחינו בכל קצוי תבל. הנדיבות אשר הראו אחינו באמריקה בימים האחרונים, תתן עטרה לראשם. עם אלהי אברהם הראה עתה לכל יושבי תבל, כי ראוי הוא להכבד בשם “העם הנאור”. הפּוגרום בקישינוב והמלחמה האיומה החרידו את לב כל איש יהודי בכל פּנות ארצנו, ומקטן ועד גדול, כלם, בלי יוצא מן הכלל, עשיר ורש יחדו, החליטו לצאת לעזרת אחיהם באירופה וארץ-הקדם יותר מכחם. עיני ראו כל מה שנעשה בארץ-ישראל בראשית המלחמה. ומלבד מה שפּזרו את כספּם, העירו גם את לב ממשלתנו לעשות כל אשר ביכלתה לטובת האומללים נגועי המלחמה. יהודי אמריקה היו הראשונים גם האחרונים לצאת לישע תושבי ציון. בראשונה שלחו כסף על יד מורגנטוי היהודי, ציר אמריקה בחצר השולטן. יהודי צעיר נשלח ירושלימה בתור סגן הקונסול הישר באדם, להיות לו לעזר בעבודתו הקשה לעזור לכל היהודים תושבי הארץ הקדושה, אף אם אינם אזרחי אמריקה. כי כל הנשלח מאמריקה כסף ומכלת, הכל נשלח על שם הקונסול בירושלם, ועליו היה לחלק את הנדבות בין העם. ואני באזני שמעתי את הערבים מתפּלאים מאין לקחו יהודי אמריקה עושר רב כזה, ומי שמע מנדיבת-לב כנדיבי היהודים באמריקה. ועל פּי הקונסול שלחה אמריקה שתי אניות- מלחמה אשר סבבו תמיד אצל חפּי ארץ-ישראל לשמור על היהודים מפּחד הצורר ג’מל פּאשה ומשרתיו, כאשר נודע בין העם, כי הכין מטבח לישראל. והאניות הוליכו תמיד חנם את כל הנמלטים מארץ-ישראל והובילו את הפּליטים לחוף אלכסנדריה. וביניהם הייתי גם אני בראשית שנת תרע"ו.

אך כל העזרה לארץ-ישראל ביתה רק כטפּה מן הים נגד ההון הרב אשר שלחו אחינו לנגועי המלחמה בכל ארצות אירופּה, ועוד יותר לקרבנות הפּוגרומים ברוסיה. אוצרות אין קץ נשלחו על ידי אגודות ועוד יותר בידי אנשים פרטים, עד כי אין כל ספק בעיני, כי לא נשאר יהודי אחד בכל הארץ אשר לא שלח כסף תמיד לקרוביו ואוהביו באירופּה, ועוד יותר לקרבונות הפּוגרומים ברוסיה. אוצרות אין קץ נשלחו על ידי אגודות ועוד יותר בידי אנשים פרטים, עד כי אין כל ספק בעיני, כי לא נשאר יהודי אחד בכל הארץ אשר לא שלח כסף תמיד לקרוביו ואוהביו באירופּה, מלבד הנדבות אשר נדב כל אחד אל האגודות השונות, וגשם הנדבות לא חדל עוד גם עתה.

ואחרי אשר כבר למדו אחינו לתת, לא קפצו את ידיהם מלתת לטובת ציון, ובזמן קצר כבר נדבו מיליונים הרבה לבנין ציון, עד כי שמונים אחוז למאה מכל הכסף הנאסף לטובת ציון בכל העולם, יבואו מאמריקה. ולא אפון אף רגע, כי לולא הסכסוכים בין הציונים, יכלו לאסוף באמריקה פי שנים או שלשה.

ומקור כל הסכסוכים היא בריטניה והנהגתה הרעה בארץ-ישראל — כאשר הראתי במאמר “ברטניה והריסת ציון”.

“הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא” – אם צו התורה היא, הנה כבר באה העת לקיים מצות התורה; ואם חסרי אונים המה אחינו באירופּה, נקומה אנחנו אזרחי אמריקה, נתעודד, נתנשא, נחלץ חושים. לא מלחמה נתגרה, כאשר יעשו הגוים אשר נשאו עול זרים; לא גבורת אגרוף, רק עצה, חכמה נגד ערמת הדיפּלומטיה ההוללה. ואם נחוץ, נשלם בערמה תחת ערמה. הדיפּלומטיה דורשת ידיעת התבל, דברי-הימים וגיאוגרפיה, ועל כלם מרמת ערומים – הבה ניסד נא אגודה כזאת, אשר תלמד את כל התורה הזאת, למען נדע ללכוד שועלים בערמתם. “אגודת דיפּלומטית” להנהגת הציונות. בעלי האגודה יהיו כלם יהודי אמריקה חפשים. ואם תמצא האגודה איזה איש או אנשים נתיני ארצות אחרות – מלבד בריטניה –תוכל לספּחם אליהם.

אמנם אגודה כזאת כבר עומדת וקימת בארצנו זה כבר, נודעה בשם “אמריקן דז’ואיש קומיטי” (הועד היהודי האמריקני), אשר רוב חבריה המה נכבדי הארץ. ודי יהיה אם מחברי האגודה יבחרו ועד מיוחד מגדולי חכמי ישראל בארצנו, והנני נכון ובטוח כי כל בני עמנו יסכימו על בחירתם, אחרי אשר כל חבריהם נודעים לנו לשם ולתהלה.

ואין כל ספק, כי ועד כזה יבין את המוטל עליו לטוב כל בית ישראל. הועד הזה ינהל את כל הנדבות עם כל ההוצאות לטובת ציון. כל הכסף יובא אל הועד, והועד יבחר לו ראש אחד כטוב בעיניו, ורק אז נוכל לקות כי יהיו סדרים בהוצאות הכסף בארץ ישראל. ואז תאולץ בריטניה לקמץ בעריצותה מעט או הרבה, בדעתה, כי יש עין רואה מעבר לים; עין אשר לא תחת מפּני לחש לעין הרע.

וסרח העודף העומד על האבוס – ילך לבקש לו מרעה בשדה אחר…

תחת השגחת הועד ההוא יעמוד גם הבנק הציוני האמריקני עם סניף בארץ-ישראל, והריוח יהיה כלו קדש לציון.

והעם כלביא יקום!

––––––––

תהפוכה או מהפכה?

אני הגבר, הצעיר בין הזקנים והזקן בין הצעירים, אני אני הוא אשר זכיתי לראות את הדור החדש, דור ההשכלה, עד תמו; דור הציונות מראשית צמיחתו, אף הייתי בין עשרה הראשונים מחוללי התנועה הלאומית; ואחרי כן עוד דור חדש, דור תהפּוכות בספרות, דור הנודע בשם “תקופת השמד”, או “הבולשביות הספרותית”; ראיתי את כל אירופּה, אסיה, אפריקה ואמריקה, ותמיד התאמצתי לדעת מחשבות בני עמו בנוגע למצבם המדיני; ראיתי את הריב העולמי בין הזקנים והצעירים, את מלחמותיהם ונצחונותיהם, אף ראיתי ובחנתי סוף הנצחונות והמפּלות. – ועולם כמנהגו נוהג והמצב בכלל לא נשתנה כמעט.

אך אין את נפשי פה לתת דין וחשבון על אדות הדור העבר, רק על דבר הדור הצעיר בימינו, ואשר עליו תקות כל העם לימים יוצרו. ואשר על כן אחשוב לי לחובה לדבר אליהם בדרך ישרה, בתקותי, אולי אמצא ביניהם אחד מעשרה אשר יטה אזן לשמוע דברי זקן בעל נסיונות רבים. אפס קודם כל דבר הנני דורש מאת כל איש צעיר הדורש טובת עמו באמת, בלי עזות ובלי התגלות לב, כי יחדל מהיות חסיד, תכי או קוף — שלשה פשעי ישראל אלה, שדבקו ביחוד ביהודי רוסיה, פולניה ורומניה, אלה ילידי ארצות חשך, אשר דבקה בהם עבדות שפלה, אף כי לא באשמתם, רק באשמת מושלים עריצים. אך אם כה יאמרו לברוא תקופה חדשה, עליהם לשכוח דרכי החסידות עם קדושיהם ורבותיהם. ואחת היא באיזה קדוש ורבי יאמינו — הרבי מפּינסק כהרבי מקרלין, מוסקבה, טלנה או תל-אביב. החסידות הקופית הרגתנו, ועוד תוסיף על חללינו יום יום מבלי אשר ידענו בשלמי הרעה. החסידות נהפכה לנו לעבודת אלילים, ובכל ארץ יצרו להם אליל אחר, אשר רבים עובדיו גם בארצות אחרות. וכל הגה מפי אליל אחד עשה בנו שמות. ואם אליל שני השמיע ההפך, כרגע מצא לו את חסידיו ויצלצלו בפעמוניהם, כי “הרבי צוה להיות שמח”. הרבי צוה ומי לא יעשה? עד כי היה מספּר הערים. ותהפּוכות נוראות התחוללו בלב הצעירים, ולא ידעו מה לעשות וממה לחדול. והעגלה נשארה באם הדרך, מבלי לשוב, ומבלי דעת ללכת הלאה. באחת: חסידי גור, ליבוויץ, פּינסק או פּטרבורג; חסידים סוציאליסטים, חסידי אנרכיסטים, חסידים בולשיביים; ליבוויץ ומוסקבה נשקו, וכן פּינסק וטלנה. וחסידים יוכלו להוליד עוד אלילים, אך לעולם לא יבנו את ציון.

ואם כן הוא — מה עלינו לעשות?

מהפכה! רבולוציה! בלי חרב ובלי חנית; בלי מלחמה בבית או בחוץ, בלי שפך דם ובלי קנאת איש ברעהו, רק מהפכה במוח כל החסידים; מהפכה להרחיק בפעם אחת את כל האלילים, כל האמונות הכוזבות, ולהוליד רעיון חדש בלב כל אלה אשר כח בהם לחשוב מחשבות, מבלי הבט אל העבר, וכלא יהיה כל הנעשה עד הנה על ידי אחיזת עינים, שוחד או פתיות, ולברוא מלה אחת חזקה כצור חלמיש, מלה מחלטה אשר לא תשוב מפּני כל.

כי עם רב אתה וכח גדול לך..

והפּתגם יהיה: אין מאנדאנט לבריטניה. המאנדאט צריך לשוב ליד שיהיה. אחרי אשר אין אנחנו בטוחים בשום ממשלה, אולי תאות ממשלת ארצות הברית לקבלו. ואם ישאר המאנדאט בידי חבר הלאומים יהפכו את ארץ ישראל ל —

ארץ חפשיה

ארץ חפשיה תחת פּקודת חבר הלאומים, עם קונסטיטוציה טובה ורחבה, והאגודה ההיא תשלח נציב חכם ואיש ישר אשר עיניו תהיינה פקוחות גם על מעשי מושל עבר הירדן, ואשר יהפוך את לב הפּראים הבידואינים להיות לאנשים, דבר אשר לא עשתה בריטניה ולא תעשה לעולם, כמנהגה בכל מושבותיה, אשר לא דאגה מעולם להשכלת תושביהן ואף לא להרחבת שפתה וספרותה, וכל תושבי המושבות והאיים לא יבינו מלה אנגלית, אין קורא כמעט בספר אנגלי, אף לא בתי-ספר או מוסדות צדקה וחסד. ואין כל ספק, כי תחת ממשלת ערבי יליד מכה ישארו הבידואינים פּראים כמו שהיו לפני שלשת אלפי שנה, אשר תמיד היו לחרדה לכל תושבי ארץ ישראל, ואף גם הערבים בעלי אמונתם וגזעם ישבו אל העקרבים מפּחד הפּראים המתנפּלים על הכפרים, הדרכים והמסלות לשלול שלל. והיה אם עשה מושל עבר הירדן את חובתו וישם רסן בפי הפּראים ויתאמץ לעשותם לאנשים מועילים, טוב, אז ישאר על כסאו. ואם לא? ישלחו איש אחר על מקומו. אך לא ישכחו לעולם, כי עבר הירדן הוא חלק מארץ ישראל, שארית נחלת אבותינו. ואם הצלב קרע את הארץ לשנים, לא נחתום על החלוקה לעולם. כי לא לו המשפּט לעשות זאת, ולעולם לא נותר על הגנבה.

על השאלה: את מי נשלח ומי ילך לנו לאספת חבר הלאמים?

תשובתי היא בקצרה:

מכל קצוי תבל, מכל פּזורי ישראל ישלחו צירים, שנים מכל ארץ, ומן הארצות הגדולות, אשר שם גדול מספּר היהודים, כמו ארצות הברית, רוסיה, פּולניה, רומניה ועוד, ישלחו יותר משנים. וכן צירים מכל האגודות הגדולות: הקונגרס הציוני, הקונגרס היהודי האמריקני, בני ברית, ברית אברהם, אגודות הרבנים, אגודת הפּועלים, תלמידי האוניברסיטות, הדסה, מזרחי, ועוד כאלה, למען ידעו כל באי עולם, כי האספה הזאת אשר תתאסף באחת מערי שווצריה, היא אספה כל ישראל, וציון איננה נחלת הציונים, רק ירושת כל זרע יעקב בתבל. ועל האספה ההיא החובה לבאר את כל הטענות והתביעות להגישן לפני חבר הלאומים לעיני כל צירי ישראל. והיה אם נמצא אזנים קשובות, מה טוב. ואם לא — נחפּשה דרכנו למצוא פּתרון אחר. ואחרי תשובת חבר הלאומים יתאספו הצירים שנית להחליט דבר, מה לעשות לימים יוצרו, ואל יפּול לבבם אף אם לא יצליחו הפּעם. ולא ישכחו אף רגע, כי “עם רב אתה וכח גדול לך” איננו פתגם ריק. מלה מלאה תוכן היא. ואקוה כי צירים יודעי דעת יבינו, כי כל העם מקצה ועד קצה עומד לימינם. ומשיח צדקנו, אשר כבר ישב ימים רבים בפתחה של רומה, בתוך העיר סטמבול (בימי יוסף הנשיא) ולא הבין להשתמש בעת רצון, כבר ישב במוסקבה ולונדון, ויהפוך עורף אל הצלב והאליל, ועתה הוא יושב קרוב לשערי ירושלם… על הצירים נטל רק להביט סביבם ולא ירך לבבם בראותם כל בית ישראל עומד תחת כתליהם, מוולאדיווסטוק עד סן-פרנציסקו ומארכאנגלסק עד קונסטנטינופּול לב אחד לכלנו. והיה אם נתאחד, אז הרי גדול מספּרנו מכל התוגרמים בתוגרמה, גדול מספּרנו מכל תושבי ארצות הסקנדינבים, שוודיה, דניה, נורווגיה עם האליאנס יחדו. ובחכמתנו וברכושנו הננו נעלים עליהם, ומה גם באצילות ויחוס אבות. ולנו לחסר רק כברת ארץ, ירושת אבותינו, ואותה נשיג, אם נחפּוץ בכל לב. כי על כן “עם רב אתה וכח גדול לך”.

הבו אחים לציון! הבו נריע בקול גדול, נתקע בשופר, ואל ימוש ממנו הפּתגם:

ארץ-ישראל חפשיה!

––––––––

החלוצים, החלצו!

שאל אביך ויגדך,

זקניך ויאמרו לך.

(דברים לב, ז)

הידעתם, צעירים, השמתם על לב, כי כל ארץ בלי עם, מדבר שממה היא, וכל עם בלי ארץ, עם נודד הוא, עם צוענים, אזרחי אהלי קדר?

ואנחנו מה? אנחנו, בני האבות, אצילי התבל, יושבים בהיכלי מלך כצוענים, נעים ונדים כקדרים, מבקשים מקום להניח ראשנו, צפון אמריקה סגורה, כל מושבות בריטניה הגדולות נעולות, מאת הבולשביקים אין מה לצפּות, מפּולניה אין מנוס, ורק שערי מדינות מקסיקו ודרום אמריקה פּתוחים עוד לגוע ברעב בלי רשיון הממשלה. ובריטניה הטובה, החפשיה, אשר הציונים עזרו לה לא לבד להשיג את המאנדאט, אבל גם צעירי ישראל עזרו לה בדמם, אשר מהרו לבוא ולצאת בצבא הצלב הבריטי. זאת בריטניה סגרה עלינו אף את שערי ציון במחיר דמנו וכספּנו. ופניה לא יחורו לקרוא לנו הב הב, למען תוכל לכלכל את עבדה הערבי על הוצאותינו. ואנה אנחנו באים? אנה נוליך את חרפּתנו להשאר צועני-התבל לעולם?

ואני הזקן שבין הצעירים, הנני שואל:

עד מתי? האמנם עוד לא שבענו בוז וחרפּה במשך קרוב לאלפּים שנה? האם לא נדע עוד הכלם? האם נשתפּק למלאות בטננו מעדנים (למצער בארצות הברית) למען יראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עלינו?

ואתם, צעירי ישראל! אליכם הנני קורא: החלצו! אתם אשר כבר נסיתם לרוץ לפני המנגנים; אתם, אשר הייתם חלוצים לצאת בצבא בריטניה ולשאת את הצלב על שכמכם לגרש את חצי-הלבנה מעל גדות הדרדנלים, אף כי תוגרמה לא עשתה רעה לישראל. ועוד בראשית המלחמה, טרם הבטיחה עוד בריטניה כדורי-בורית על הררי ציון. ובעד הצלב שפכתם דם נקי לשוא. ואתם, צעירים, ציונים נלהבים, הלא כבר נסיתם לצאת בצבאות בריטניה למען גרש את תוגרמה מארץ-ישראל, בתקוותכם, כי מזה תבואנו טובה, לבל ימצאו צוררינו פתחון פה להתחרות בנו, כי אנחנו היהודים מבקשים לחתות אש היקוד בידי זרים, וזרים ילכו למלחמה למען יכבשו את ארץ-ישראל בדם עם ישראל! ואמנם בפעם הזאת הייתם “חלוצים” באמת, אידיאליסטים, טהורים מכל מחשבה זרה, רק לטובת עמנו וכבודו התכונתם. ואם בריטניה בגדה בנו, הלא לא בכם האשם. אשר על כן, עתה, אחרי אשר כבר הסירה את המסוה מעל פּניה ותלעג לנו ולכל דרישותינו; עתה באה העת לגלות גם את מצפּוני לבנו. למען ישמעו צוררינו ויבינו, כי אין את נפשנו להשאר צוענים עד אין קץ. שמונה עשר מיליון זרע יעקב הנס עם, ולו המשפּט והיכלת להיות גם גוי מושל בארצו. אם תחפּוץ בריטניה או תמאן. ואם לא נוכל ברגע זה לאלץ אותה ביד חזקה לקיים את הבטחתה, יען כי קטן מספּרנו בארץ-ישראל, אבל המספּר הקטן איננו בחשבון, כי על פי חשבון כזה, איך תעצור בריטניה במתי מעט, באיזה עשרות אלפים שכירים בהודו הגדולה בת המאתים וחמשים מיליון נפש אדם. ובמתי מעט תעצור את קנדה או אוסטרליה ודרום אפריקה. טובה חכמה מגבורה. ואם קטן מספּרנו בארץ-ישראל עצמה, ובריטניה מתאמצת בכל עז להרחיקנו מן הארץ, אבל עיני כל ישראל נטויות אליה. שלשים ושבעה מיליון עינים מביטות לציון. ובעלי השמות והמקובלים עוד לא מצאו “לחש לעין הרע” בלונדון. התבינו?…

ואם יתאחדו פזורי ישראל בתבל, וביחוד הצעירים הנלהבים, החלוצים האידיאליסטים, הלא בכחם “לתת עין הרע” ולא יועיל כל לחש. כרוז בלפור שני לא ימצא עוד אזנים קשובות. ומרמה חדשה לא תוליכנו עוד שולל. אם לא נאמין ולא נשען על דברת העבדים השכירים אשר יבטיחונו יום יום שקרים חדשים לבקרים.

החלוצים, החלצו!

ומה לנו לעשות? — תשאלו.

הא לכם תשובתי, תשובת איש זקן, אולי זקן כל הציונים בתבל. אחד מעשרה הראשונים לא לבד לתקוע בשופר ולקרוא “לכו ציונה!” אבל הזקן אשר היה הראשון ללכת ציונה לפני חמשים שנה ליסוד מושבה על חשבון השר ארקאדיא קויפמן (עיין ספרי “מסע בארץ הקדם” פּרסבורג). ועל דעתי לי הצדקה לדבר. ואם שגיתי, יבואו נא כבירי ימים ממני ויראוני משוגתי. ישישים או חכמים, יהודים בכל לב, אלה אשר כבר ראו נסיונות החיים בשבתם בקרב אחיהם. אם ישפּטו כי דרכי לא יתכן והצעתי הבל, הנני לבטל את דעתי ואחריש.

ובאמרי: "החלוצים, החלצו! " הנני להשמיע ראשונה, כי לא רעיון חדש הוא, רק מעשה שהיה, וזה הדבר:

בשנות תר“ן – תרנ”א, ואני בנוארק העיר, עיר גדולה, קרובה לניו-יורק. התנועה הלאומית היתה בראשית צמיחתה. ורק שנים היינו מפיצי הציונות בארץ: אני הצעיר, וידידי המנוח וולף שור, בעל “הפּסגה”. ואתי עמי בנוארק ידידי המורה בן-ציון נתנזון, יליד ירושלם. בראשית בואי הפיצותי את הציונות על ידי מכתב עתי “הלאמי”, ומר שור על ידי “הפּסגה”, ואחרי כן על ידי מכתב-עתי ז’רגוני בשם איזוראַעליט“. וכאשר חדלתי מהוציא את הלאמי בעברית, החלותי להוציא מכתב-עתי ז’רגוני בשם “דער פּאַטריאָט”. וצעירי ישראל בעיר ההיא בקשו למו איזו עבודה ציונית ולא ידעו מה. וימלך עליהם לבם ליסד “גדוד צבא ציון” בשם “מחנה יהודה”, ללמד ידיהם לקרב, באמרם: מי יודע אולי יום יבוא ונהיה נאלצים לצאת לעזרת איזו ממשלה אשר תצא למלחמה לקחת את ארץ הצבי מיד תוגרמה. והצעירים ההם שכרו להם אולם גדול ללמוד טכסיסי מלחמה, אף מצאו יהודי צעיר, איש נבון, פּקיד בצבא הפּנים (מיליציה) והוא עשה את מלאכתו בחשק לב בלי כל מחיר. והצעירים אשר היו כבר חברים בצבא הפּנים נלוו אליהם. ובמשך זמן קצר למדו את כל התורה ההיא. ויהי כאשר נשמע הדבר בניו-יורק, וימהרו הצעירים ויעשו כן גם המה, ואחריהם נוספו עוד גדודים כאלה בערים אחרות. ולוא היה לנו אז מנהל הציונות בארצנו, הלא יכלנו להעמיד גדוד גדול תחת הנהגת שר צבא. אפס בלי מנהל נשארה הציונות בכלל רק רעיון של איזה נלהבים ומאומה לא נעשה בארץ-ישראל, עד בוא הדר. הרצל בשנת תרנ”ז, וכחץ מקשת עפו כלם, כלם התעוררו בלב אחד ועיניהם לציון, ולולא נקטף דר. הרצל בלא עתו, הייתי בטוח, כי סוף סוף יביאנו האדם הנפלא הזה לציון. והצלב לא היה יכול למשול ביהודה.

אך מי יודע, אם לא יקום לנו ביום מחר מנהל אחר כמוהו. והדיפּלומטיה האירופּית הלא כבר החליטה לאמר: “בעת שלום היו נכונים למלחמה”. ואף כי אין איש אשר יחשוב עתה על דבר מלחמה, ומה גם מצד היהודים, באין לו ארץ ולא שר ומושל. אבל טוב יהיה אם נכין איזה חומר הראוי לעבודה. אף כי אין אנחנו יודעים עדיין מה העבודה ההיא, ומי יעשה אותה. וכמו חומר אחר, כמו כסף, כן נחוץ להכין גם חומר הראוי. כי מי יודע מה ילד יום. אבל בכל עת טוב להיות נכון “לדורון, לתפלה ולמלחמה”. ולא יסדו צעירינו גדודים בכל ארצות פּזורנו, הלא על נקלה יכלו למצוא איש, הראוי לכבוד כזה, לתת על ראשו עטרת “שר צבא”. וצוררי ישראל, הדורכים עלינו ברגל גאוה, כמו ממשלת הטטרים השפלים בהונגריה, ישימו אל לב, כי צבא מלומד עומד תחת כתלנו, ואז יקפּצו פיהם ולא יעיזו עוד לחלל את כבודנו באמרם כי הננו עם לא עז, עם שפנים, המפחדים לגשת לחרב וחנית.

ואף כי ידעתי את תכונת לב אחינו באירופּה, האמללים והנדכאים, כי לא יוכלו להתרומם למעלת רעיון כזה, אשר יחשבוהו בלי ספק לרעיון רוח וחלום שוא. אבל דברי הראשונים ערוכים לקראת צעירי בני עמנו בארצות הברית החפשית, והעשירה. וכן לאמריקה הדרומית. וכן לצעירי ישראל בתוגרמה, מארוקו ואלגיר, כל ארצות ערב, מיסאפּוטמיה ותימן, היהודים מעבר להרי קוקז, הנודעים בשם “יהודי ההרים”. ואם כל היהודים המפוזרים בין הערבים יתחילו לעשות את עבודתם, אז אין כל ספק בעיני, כי מהם יראו גם המערביים ויעשו כמוהם. אחרי אשר סוף סוף, אם לא היום, הלא מחר תתעורר “שאלת ארץ הקדם” לקום עוד הפּעם, אחרי מנוחתה חמש עשרה שנה. ומי יודע אם לא היתה עוד כמוה כל ימי עולם…

––––––––

שאלת ארץ הקדם, היהודים וארץ ישראל

על אודות שאלת ארץ-הקדם כבר דברתי בספרי “ציון בעד מי?” ובכתבי אז את מאמרי ההוא, ידעתי מראש, כי רוב הקוראים עברית לא ישימו לב למאמר מדיני, אשר אין להם כל מושג בעינינים אלה. רוב הקוראים עברית המה יושבי ארצות חשך: רוסיה, פּולניה, רומניה ועוד איזה ארצות קטנות, אשר לא ידעו חיים מדיניים מעולם. רובם ככלם ישבו ויושבים עוד היום אל עקרבים, ועיניהם נשואות רק לשאלת: מתי ואיפה ימצאו פת לחם. וצורריהם לא יתנום להרים ראש. ומה להם ולשאלת ארץ-הקדם הזרה להם? אחינו ברוב ארצות אירופּה לא מצאו ענין אף בעניני מדינה הנוגעים לארצות מושבותיהם. אחינו הנדכאים שכהו למעצבה, איש איש במאורתו, ודי היה להם כי הצילו את נפשם מחרב ורעב. ועל כן לא ידעו ולא חפצו לדעת מה היא שאלת ארץ הקדם, ומי המה השואלים, ומה ישאלו. ואני ידעתי אז כי אזרע לרוח. אבל חשבתי, כי אם לא היום, הלא מחר, וסוף סוף יאלצו גם אחינו להכניס ראשם בתוך השאלה, אם יאבו או ימאנו, ואז ימצאו ענין אולי גם בדברי אשר דברתי כבר. ואני חושב, כי השאלה הזאת הולכת הלוך וקרובה אלינו כיום.

שאלת ארץ הקדם שאלו ראשונה גדולי מושלי אירופּה, אשר בטנם כשאול לא ידעה שבעה. ועם ההשכלה החדשה החלו עמי אירופּה לבקש להם לחם ומנוחה בארצות רחוקות, הרחוקות מחכמה ודעת. אף כי המושלים שלחו את מלאכיהם לא לבקש לחם, רק לחפּש עלילות למען תמצא ידם לגנוב ארצות לא להם ולמשול בהן. כי צר היה להם המקום באירופּה הקטנה, אשר לא תוכל לכלכל את תושביה החרוצים. עד כי מעט מעט גנבו, שדדו ארצות וערים מאת תושביהן העתיקים, אשר נמו שנתם, לא הציקו ולא זוררו אף פּעם אחת להשליך מעליהם עול הצלב; עד אשר שחה לעפר נפשם ויהיו כנדהמים. ארץ גדולה ורחבה כהודו נשאה עול בריטניה, אשר איזה עשרות אלפים פּקידים החזיקו רסן הממשלה על מאתים וחמשים מיליון נפש בני אדם, לא פּראים, רק הוזים שוכבים. ובין אלה כששים מיליון בעלי דת מחמד, רובם ערבים. וכן תעצור בריטניה את כל מושבותיה במתי מעט. יען עד הימים האחרונים התהלכה עמן בלי עריצות, אף כי לא עשתה מאומה לטובתן ולהשכלתן, כמו שעשתה, למשל, אמריקה לתושבי הפיליפּינים, עד כי לא למדה להם אף דעת שפת אנגליה וספרותה. והתושבים נמו שנתם ולא ידעו שברם ויחרישו.

אבל בימים האחרונים הקיצו המזעזעים ויחלו לזורר. ועיני מושלי אירופּה לא טחו מראות, כי סוף סוף לא ידומו סלה; סוף סוף יתנערו מעפר שפלותם, ואז - אוי, אוי לציד, אם יקום הארי משנתו.

ועל כן החלה עתה בריטניה להראות את צפּרניה בעריצות שלא היתה כמוה. בהודו נוע תנוע הארץ תחת רגלי בריטניה; עטרת מצרים תלויה עתה באויר; ולא ימים רבים יעברו, וקנדה גם היא לא תמצא בה חפץ; ומושלי ערב החדשים, אשר אותם עטרה בריטניה בעטרת מלכים, והיא תכלכל עוד את כל היכליהם וטירותיהם על הוצאותיה, עד בוא העת אשר בה יוכלו לעמוד על רגליהם — ואז אין מזח עוד להצלב. לכן החלה בריטניה להשתמש בכחה בעריצות נוראה, עד כי עתה נהפכה שאלת ארץ-הקדם לצד השני, לצד התושבים, והם המה השואלים עתה את פּי מושליהם העריצים: מי אתם? מי בקש מידכם לבוא הנה ולשים חחים בלחיינו? האם לא באה העת לכם לקחת את מקלכם וצלבכם ולשוב אל המקום אשר משם באתם למשול עלינו בלי משפּט. ואם תמאנו, חרב תאכלו. וכאשר עשיתם עמנו, כן נעשה גם אנחנו עמכם מהיום והלאה.

יאפּן היתה הראשונה במעט אשר הראתה את שיניה החדות ותך ברוסיה הגדולה מכה רבה, עד כי כל המושלים השתוממו וירגזו. השולטן החולה ותוגרמה העניה והרעבה הקיצו במלחמה האחרונה, ובריטניה זוררה יותר משבע פּעמים אצל לשון ים פּרס ועוד יותר אצל הדרדנלים. והיונים פּקחו את עיניהם לראות, כי לא חכמה גדולה היא לדרוך על זנב הארי בחליו, ומכל מלחמותיה בתוגרמה יצאה וידיה על ראשה, ותקותה על קיסר אשכנז נהפכה לה לרועץ, עד כי נאלצו היונים לעזוב את אסיה הקטנה אשר בה ישבו מאות בשנים. מקרה כזה היה יחיד במינו בדברי ימי המלחמות. והעריצות אשר החלה בריטניה עתה בארץ קטנה ועניה בארץ-ישראל, תראה לנו באצבע, כי פחד שאלת ארץ הקדם, מעבר השני, מצד הנשאלים, עורר את בריטניה להראות את צפּרניה להלך אימים על תושבי הארץ, לבל יעיזו לחשוב מחשבת און נגד ממשלת זדון. ו“אם תקצוף, יופּיטר, אות הוא כי רשעת”. ואף כי אמת היא, כי אבן מעמסה אחת נגולה מעל לב התנינים הגדולים, כי החרדה אשר חרדו לרגעים מפּני השולטן הכאליף, פּן יקרא “מלחמה קדושה”, כי יבואו כל בעלי דת מחמד אל תחת דגלו ללחום מלחמת הדת בשם “הדגל הירוק”, כהנוצרים תחת דגל הצלב. והנסיון במלחמה האחרונה הראה להם, כי לשוא פחדו. ועצת ווילהלם השני הופרה, נסרחה חכמתו גם הפּעם בעצתו להשולטן. ואני הייתי אז בארץ-ישראל, בעת אשר קרא השולטן לכל המאמינים לבוא אל תחת דגלו. ולא לבד כי איש לא בא, אבל גם הערבים אשר לוקחו לעבוד בצבא תוגרמה, ברחו, נסו וימלטו אל הבידואינים, למען הנצל מעבודת הצבא. והסבה האמתית היתה, יען השולטן שם על ראשו עטרת כאליף אשר לא כמדו. השולטן הוא מונגולי, ואין לו כל יחוס משפּחה עם משפּחת מחמד הערבי מגזע בני שם. והערבים לא שמו את העטרה על ראשו. ועל כן היתה קריאתו למלחמה כקורא בהרים. וכן שמעתי כמה פעמים ממיודעי הערבים ברמלה וירושלם. והערבים שנאו את תוגרמה בכלל בעד מעשיה הטובים. אבל עתה, בסור מעליהם ממשלת תוגרמה, הלא לא ימצאו רב נחת לשבת בצל הצלב, למען ירבו מושליהם מספּר המושמדים בקרב אחיהם. כי תחת אשר קשה כשאול למצוא איזו נשמה רקובה בין היהודים, מצאו המיסיונרים מאה בין הערבים קלי-הדעת למכור את נשמתם בנזיד עדשים. והטובים בהם, החרדים לדתם, אשר הודו לאלהים חסדו כי שבת נוגש, השולטן ואי-סדריו, מלאים עתה רוגז בשבתם אל עקרבים תחת הצלב השנוא להם. ואין כל ספק, כי מצב כזה לא יאריך ימים. ושאלת ארץ הקדם תקים סערה חדשה בין מאמיני האיסלם. והיהודים לא יכלו להשאר נחשלים, אם יאבו ואם ימאנו. אחרי אשר רבים המה היהודים היושבים בין מאמיני האיסלם שנות מאות וגם אלפים, עוד מימים קדמונים לפני חורבן הבית.

ועלינו להתחשב עם המצב הזה, אם לא נחפּוץ להתיאש מארץ ישראל, אחרי אשר לא לעולם יעמוד הצלב על הר הצופים, כאשר לא עמד עד היום. ולא לעולם יתגוללו כל בני שם תחת רגלי מעניהם. ועלינו, היהודים, לבוא עמם בדברים באחד הימים. והיום ההוא לא רחוק הוא מאד, כאשר יחשבו אלה אשר המצב זר להם.

ואתם, החלוצים, לכו למדו לדעת קרוא וכתוב ערבית. לכו והיו להם לעינים, כי עם בינות הוא מטבעו, רק השכלת אירופּה תחסר לו לגזע בני שם; לכו והיו מורי העם ההוא לזמן ידוע, עד אשר ישכילו. ואז טוב יהיה גם לנו גם להם.

החלוצים! שימו זאת אל לב, כי לא דבר ריק דברתי אליכם. “שאל אביך ויגדך”…

––––––––

מכתב גלוי לבני ישמעאל בארץ ישראל

הנני פּונה אליכם, נבוני בני ערב, אני הצעיר באלפי יהודה והזקן בין סופרי ישראל בדור הזה. הנני חושב, כי יש לי לא רק הצדקה, אלא גם החובה לדבר אליכם, כדבר יהודי אל אחיו בגזע, לניני אברהם אבינו ואביכם. והנני חפץ לקוות, כי הטובים והישרים ביניכם יבינו לי, ואולי גם ישימו לב לדברי, הנאמרים בלי שפתי מרמה, בלי דיפּלומטיה או שקר תחת מסוה אמת.

בני ערב חכמיכם וכהניכם וכל ישרי לב בין כל זרע ישמעאל!

הלא כמוני כמוכם כבר טעמתם את טעם הצלב אשר בצלו ישבנו אל עקרבים זה שנות אלפּים. אמת כי אנחנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, סבלנו יותר מכם, ועודנו סובלים גם היום בכל ארצות פּזורנו. אבל גם אתם אינכם חפשים עוד היום מחרב גונבי ארצות לא להם, ומי יודע עד מתי עוד; מתי נצא מתחת סבלות בול עץ אשר עשו להם עובדי הבעל לזכר פּגר יהודי מת שלא היה ולא נברא. ואנחנו זרע יעקב, במספּרנו הקטן, לא נוכל לחלץ מצרה נפשנו, וגם המעט הזה מפוזר ומפורד בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים. אף כי בלבנו הננו מרגישים איש מכאובי אחיו הנדח בירכתי תבל. וארץ אין לנו לאסוף בה את כל כחותינו הרעננים. אך נגד חסרון הכמות, יש לנו יתרון באיכות. עד כי גם צוררינו נאלצים להודות על היתרון הזה. ולכם, אחים בגזע, הלא ידעתם, כי מצבכם הוא ההפך ממצבנו אנו. לכם היתרון בכמות והחסרון באיכות. ולוא נתאחדנו מאז מעולם, אנחנו כל בני הגזע, כל בני שם, כי עתה יכלנו כלנו להיות מאושרים, והצלב לא היה רומס אותנו תחת רגליו בכל משך ימי גלותנו הארוכה. ואם המון בני עמנו — מלבד העשירים הגדולים, היושבים על סיר הבשר — כבר באו לכלל הידיעה הנכונה, וכלנו, כקן כגדול, יודעים את מצבנו בתבל. ואנו יודעים, כי במספּרנו הקטן הננו קצרי יד לחלץ מצרה נפשנו. אך לפי הנראה לי, הנה אתם בני ערב הנכם רחוקים עוד מהידיעה הברורה על אדות מצבכם. אני הצעיר הזקן תרתי כמעט את כל התבל כלה (מלבד אוסטרליה) ותמיד שמתי לב למצב אחי היהודים והערבים, בתימן ובכל ארצות צפון אפריקה. ותמיד נוכחתי, כי רבה העזובה בין הערבים יותר מבין היהודים, ובהשכלת אירופּה לא ימצא כל חפץ. אף למצבם המדיני לא ישימו לב והנם שבעי רצון אם יתנום לשבת רגליהם תחת ירכם ולא יפריעום מתרדמתם. והצלב יודע איך להונותם, בתתו להם צל ממשלה, ממשלה לא גדולה מממשלת הרב החכם באשי או הפּטריארך היוני בקונסטנטינופּול. וזה לכם האות, כי אחיכם מסרו בידיהם את הממשלה לידי הצלב. כי מי נתן מפתח לשון הים הפרסי בידי בריטניה? מי מסר את המפתח הטבעי “באב אל מאנדיב” (עדן) בידי דז’והן בול? ומי נתן את הרשיון לחפור תעלת סואץ, אם לא קצרי ראות, הוזים שוכבים, אשר לא פקחו את עיניהם לראות, כי בידי עצמם הם מביאים עליהם אסון עולמי, בהתחבר שני הימים, והצלב ימצא בזה מכרה זהב וממשלה חזקה, בעת אשר תושבי הארץ לא ימצאו כל חפץ בתעלה, כי לא להם האניות ולא בידם סחר-התבל. ולולא תעלת סואץ, הלא לא מצאה בריטניה ענין רב גם בעדן, מפתח הים האדום. ומי מסר מצודת גיבראלטר בידי זרים, אם לא מושלי צפון אפריקה? ורק עתה החלה מצרים לזורר, ואם יבינו לאחריתם, יש תקווה כי יעמדו על נפשם.

אפס כל עם ערב עודנו הוזה שוכב במנוחה. ורק לשמועה רחוקה, כי בריטניה הבטיחה לישראל ארץ-מולדת על אדמת אבות, אז נעורו פתאום איזה ילדים גדולים ביניכם — וגם זה רק בחסד המושמדים הערבים, שונאי בני שם — וישלחו מלאכים ללונדון, לבטל גזרת בלפור, ויעשו להם שחוק ילדים בעיני כל איש דעת. ובשבתם בלונדון זמן רב ולא מצאו מענה, עד אשר נוכחו, כי בלפור לא הבטיח מאומה, ואין מה לבטל.

והנני בטוח, כי חכמי בני ערב וזקניהם לא שמחו למשלחת הבל ההיא. ולא הבינו את הדיפּלומטיה הבריטית ומצב האיסלם בתבל, אז, על הערבים היה לקרוא ליהודים לבוא לבנות לא לבד את הריסת ציון, אך גם להקים סכת האיסלם בעצה ובגבורה כללית. כי מה נקל לראות אף לעור עינים, כי לא לשוא קראו שונאינו לעצמם בשם “אנטישמיים” לא “אנטי-יהודים”, מאז החל האנטישמיות לפני תשע מאות שנה בתנועת נוסעי הצלב. כי לא למען גרש את היהודים מארץ-ישראל נאסף האספסוף האיום ההוא מכל קצוי אירופּה. כי יהודים לא היו אז בארץ רק מתי מספּר, ולא המה היו מושלי הארץ. ולוא הבינו הערבים את המצב וידעו את פּירוש המלה “אנטישמי” (צורר בני שם), כי אז הלא נקל היה להם להטביע את כל האספסוף ברוק פּיהם ולהכריעם כצאן לטבח בזמן קצר. אך הערבים נמו שנתם והצלב עלה כשואה וימשול על הארץ קרוב למאתים שנה.

ו“שאלת ארץ הקדם” מה היא? האין זאת שאלת האיסלם? אבן ספּיר יקרה נתן אלהים ביד בני ערב, אך לא ידעו לשמרה, כי לא הבינו ערכה. זכרו נא ואל תשכחו: בידכם היו כל גדות הים התיכון לכל אורך צפון אפריקה מעבר למצודת גיבראלטר, מפתח הים האטלנטי, עד קצה הארכיפּלג היפה וים השיש עם אקלים חם ונעים ואדמה פוריה כמעט מאין כמוה. ביד בני ערב היה כל הים האדום, מקצה גבול סואץ עד עדן עד חופּי-ים נפלאים כבאב אל מאנדיב, חודיסא ולשון ים עקבה, ואחרי גבו כל ארצות תימן הברוכות, עד לשון ים פּרס ונהרות פּרת וחדקל, ומאחוריה ממשלת אפגניסטאן, מחמדים אדוקים ונאמנים בבריתה. מלבד אשר עמדה כמו נד לשמור על הגיבראלטר מצד אירופּה. וכל אלה אבדו הערבים באשמת רפיון ידיהם ועצלותם כן תרנם וקול העת לא חפצו לשמוע. ורק לשריקת הזבוב בארץ-ישראל הקיצו “לעמוד על נפשם”, לא מחמת הצלב, רק לשמע של יהודי, כמו לא ידעו מעולם מי הוא היהודי הנורא, אשר בבוא לשבת על אדמת אבותיו יגזול לחמם מפּיהם. אף כי ידעו, כי עד היום לא נסו היהודים לדרוש את זכותם הטבעית, למצער אדמת קברי גדולי ישראל, אשר אין איש בתבל אשר יצדיק גזלת בני ערב אשר תפשו את כל המקומות הקדושים לישראל בעושק ונלפוז. ולוא עמדו לפני כסא שופטי צדק, הלא יבין גם נער קטן, כי נזכה בדין. ואם תודו או לא. אבל זאת ידעתם כלכם, כי דוד מלך ישראל לא היה ערבי ולא מושל ערב, ומצודתו נשארה ירושה לבנו שלמה, אשר גם הוא היה יהודי טהור, לא ממשפּחת מחמד, ובבנותו את בית המקדש לא גזל את אדמת המקום מיד שולטן תוגרמה, ואת הבית בנה על חשבון המס אשר לקח מאת היהודים, ומיד בני ערב לא לקח אף קשיטה אחת בקשיש. ובאיזה משפט לקחו להם את הרשיון לגזול את אדמת הקדש ולבנות עליה בית תפלה להתפּלל לפני אלהי הצדק והיושר, בעמדם על אדמת ה', אשר גזלוה באפס יד או בחרב ודם. הירצם? הישמע תפלתם? לכו הקיצו אף את מחמד נביאכם ושאלו את פּיו, האם לא יאסר הדבר הזה? ובכל זאת לא באו היהודים בטענות ותביעות נגדכם ולא דרשו את זכותם המגיעה להם בצדק.

והיה אם כנים אתם, הראו נא לכל באי עולם כי תאמינו באמת בתורת מחמד נביאכם. הנה זאת עשו: הביאו נא מפתחות קברי מערת המכפּלה לבית ועד מנהלי קהלת ישראל בירושלם, ואמרו אליהם לאמר: הנה המפתחות לשערי המערה אשר בה ינוחו עצמות אבותיכם הקדושים. כי לכם בני האבות המשפּט, לא לנו בני ערב. ואם יש בידכם איזה מקום הקדוש לנו, הבו ותנו לנו.

והיה אם כה תעשו, אז נודה לכם כי בעורקיכם יזלו דם אבינו הראשון, וכי תרגישו בנפשכם איזה קרבת משפּחה אלינו. וצוררי היהדות השמית הלא המה גם צוררי בני ערב. ואז נועץ יחדו על גאולתנו ופדות נפשנו מיד הצלב, זה השטן האיום אשר הביא עלינו צרות ותלאות אין מספּר במשך אלף שבע מאות וחמשים שנה (כן הוא לפי חשבון האמת).

ושאלת ארץ הקדש? — אנא, אל תשכחו רגע: — בשלמי כל הסער? ומה היא השאלה? ני אביה ומחוללה? וממי יבקשו מענה? ואתם, זרע ישמעאל, כמונו ידעתם, ולא נחוץ לספּר לכם, כי השואלים הראשונים היו נוסעי הצלב, האספסוף, המון הריקים והפּוחזים, שכורים, רוצחים, שודדים וכל הולכי בטל בין כל עמי אירופּה. הם המה היו הראשונים אשר הלכו לגרש אתכם, “בני שם”, מארץ ישראל, בשם הצלב, מפּני הקבר אשר בדו עובדי-האלילים בירושלם, קבר יהודי מת, שלא היה ולא נברא בישראל מעולם, לא חי ולא מת. ועובדי האלילים הלא יודו (באונגליון), כי המת ברח מקברו ויעף השמימה, ובקבר לא נשאר ממנו אף שרוך נעל (ראה בספרי “היער באין דוב” סט. לואיס תרפ"ט). ואתם הלא טעמתם כבר את טעם הצלב במשך קרוב למאתים שנה. ואחרי כן, כאשר גרשו אתכם מספרד, כאשר גרשו אחרי כן אותנו מן הארץ ההיא, והכל בשם הצלב, נגד בני שם. אשר על כן קראו את עצמם בשם “אנטישמיים”, לא אנטי-יהודים לבד. ובמשך הימים, אחרי אשר הצליחו לגנוב איזה ארצות בארץ הקדם, חשבו מושלי אירופּה מחשבה גדולה לבלוע את כל ארצות הקדם. והשאלה היתה איך יבלעו את כל התבל. ולא יחנקו בגרונם. והחלוץ אשר הלך לפני מחנה נושאי הצלב בימים האחרונים, מי היה? הלא היא בריטניה הטובה, אשר רוממות אל בגרונה וחרב פּיפיות בידה, ובחרב ובדם היתה לגברת התבל. ואף כי אדמה לא חסר לה, ובעד ארבעים מיליון בני עמה יכלה למצוא די מקום באוסטרליה, אשר תוכל לכלכל עוד מאה מליון. רק את ארץ ישראל הקטנה בחרה לה לתכלית אחרת: חפצה היא להיות המושלת על האיסלם, על הצלב (הקבר) ועל היהדות. ובדעתה כי עיני כל ישראל לציון, וירושלם היא לב עם אלהי אברהם, על כן נחוץ היה לה להונות את היהודים בהבטחה, כי תתן להם ארץ-מולדת, מבלי הזכיר מלה (בכרוז בלפור) מה תכונת ארץ המולדת, ואיך תתן אותה לנו.

ועתה הלא תראו כמונו, כי נתנה ארץ מולדת להצלב, ותמלא את ירושלים מיסיונרים, נשמות רקובות, חלאת מין האדם, להוליד שולל כל נערי בני ישמעאל ובני ערב, בתקותה, כי המפלצת בארץ קדשנו תפרוש את כנפיה השחורות על כל בני שם בארץ הקדם.

בני ערב! הנכם עם גדול במספּר, ובלי ספק נמצאים בכם גם חכמים ונבונים אשר הבינו גם אז, כי לא מחכמה עשיתם לשלוח מלאכים ללונדון, לבטל "גזרת בלפור:, אשר, לפי דעתי את בני עמכם, הנני חושב, כי מקור הרעיון למלאכות ההיא צמח בשדה המושמדים בכם, אשר בהמירם את דתם, המירו גם את תכונתם ויהיו לאנטישמיים. ואתם לא שמתם אל לב, כי אולי לא רחוקה העת, וגם לכם תבטיח בריטניה “ארץ מולדת” במכה ומאה מענית אדמה סביבה ובין כה תעמיד צלב זהב על קבר מחמד נביאכם.

ולמי תשלחו אז מחאה? האם לבלפור? או להאפּיפיור? אחים לגזע! שימו זאת אל לב והתנחמו!…

––––––––

צירים וחבלים

העבד ישראל

אם יליד בית?

בשבת ישראל על אמדתו ומושל בארצו, אז שאל הנביא את השאלה: “העבד ישראל אם יליד בית?” אבל עתה אין כל שאלה עוד, כי אמנם גם עבד ישראל (דר. וויצמן) וגם יליד בית (האדון מונד), אשר שניהם באו עתה (בראשית שנת תרפ"ט) לארצנו, במלאכות בריטניה. שני המלאכים האלה יכחישו בלי ספק כי באו מטעם בריטניה, אך כולנו יודעים ערך הכחשה דיפּלומטית, ומה גם בריטנית. הכחשות כאלה מונחות מוכנות באמתחת כל דיפּלומט, לאמר: “להד”מ" על כל ענין אשר אין לו חפץ בו. ואם לא זאת היא מטרת שני מלאכי השלום אשר באו הנה לברכנו על דרכנו החדשה בציונות העתיקה, למה זה באו, ומה חפצם פּה באמריקה? מדוע לא הלכו לפולניה, לספר להם מעשיות מהאונגליון הבריטי? הרבי החדש, הבעש“ט מפּינסק שליט”א, ביום הראשון לבואו, אמנם השמיע בגלוי לאזני כל החרשים, לבל נטה אוזן לקול המתלחשים, המסכסכים איש ברעהו וציונים בציונים. אבל עצתו זאת הלא יכול היה להשמיע ממרום כסאו, בשבתו רגליו תחת ירכו בלונדון הבירה, ולא נחוץ היה כי יכתת את רגליו לעבור את הים האטלנטי ללמדנו חכמתו. והוא הן כבר היה באמריקה כמה פּעמים לגבות מס היהודים, וכבר נוכח לדעת, כי ישנם בנו, תהלה לאל, חכמים ונבונים כמוהו כארבה לרוב, חכמים כבירי ימים ממנו, אשר כבר עשו להם שם בישראל אז בהיותו עוד יונק שדי אמו ועוד טרם זכה להיות רועה עדר כבשים, הפרקציה הסוציאליסטית בשוויצריה, אגודה בת עשרה בטלנים, חוטפי זבובים בברן.

אדוני ווייצמן! בשם רבים אוהבי ציון באמת, הנני דורש ממך להגיד לנו, אם באמת באת בתור מלאך השלום, ציר שלוח מאת שר המושבות בלונדון להתנצל בעד הפּוגרום בירושלם; או אולי באת להלך עלינו אימים, כי פּוגרום חדש מחכה לנו בציון, ועל כן עלינו לכפּר את פּני הצלב בכסף, די לכלכל את הוצאות בית מושל עבר הירדן, למצער לתת לו די פתא וגבינה יבשה, כי כן הבטיחה לו בריטניה. טוב מאד. אבל הנחוץ לנו לכלכל גם את האספסוף, המון המיסיונרים בירושלם, למען הביא את בני ציון תחת כנפי השכינה החדשה?

וגם אתה בן אדם, מונד אדוני, למה באת ניב-וירקה? מה לך פּה? מי הזמינך? האומנים באת למען טובת ציון? האומנים כבר הראית דיני שחיטה על צווארך? ואם לא תמול נהיית לציוני, אנא הגידה נא לנו, כמה אלפי זהב כבר הוצאת מכיסך לטובת ציון? ומדוע לא עשית את חובתך בארץ מולדתך? מדוע לא העירות למוסר אזני עשירי ישראל בבריטניה, אשר לא נסו עדיין לתת חמש אגורות מחיר הציונות? — ואני לא אל עניי ווייטשפּל אדבר. האביונים ההם כבר נתנו את האגורות האחרונות מכיסם הריק. — אבל מדוע לא פּתחת את השקים הסגורים המלאים זהב? לנו יהודי אמריקה אין חפץ במעוררים ומזעזעים זרים, ומה גם אתה, אדוני, אשר, לפי הנראה, שכחת, כי הצלב אשר הבאת מתן לבניך, הולך אחריך כצל, והאורח הזה נעים לנו כצרעת ממארת.יהודי וצלב בכיסו לא נוכל שאת. ואתה, אדוני, הלא תוכל להיות בטוח, כי לוא בא אלינו אורח אחר בתמונת אדמונד די-רותשילד מפּריס, אז בבנינו ובנותינו, בנערינו ובזקנינו היינו יוצאים לקראתו בכבוד גדול הראוי לנציב כמוהו אשר הציל את המושבות בציון מכליון חרוץ. — וכמה מושבות הצלת אתה, אדוני?

צירי בריטניה! אם לשלום באתם עתה לאמריקה, טוב מאד. ברוכים תהיו לאלהים בציון. ובכל לב ונפש נאמר לכם “בואכם לשלום, מלאכי השלום!”. ובאופן זה הלא תבינו בלי ספק את החוב המוטל עליכם לקיים את השלום במחנה הציונים. והם המה שני תנאים ידועים לכם מכבר, והמה: ראשונה, כי תגרשו את כל ההוללים האוכלים לשובע מאבוס ציון, מבלי כל עבודה, עושים מעשי זמרי ומקבלים שכר יותר מפּנחס, עד כי גם ממשלת אמריקה אינה משלמת מחיר גדול לפקידיה החרוצים, כאשר תשלם הציונות להולכי בטל, הנחוצים לה כאופן חמישי לעגלה. וזאת שנית, לדרוש בדברים ברורים מאת ממשלת בריטניה, כי תקיים את הבטחותיה לישראל ולחבר-הלאומים. ואחת היא לנו, אם תתן בריטניה אזן קשבת לדרישתכם או לא. עליכם, בתור מנהלים, לעשות את חובתכם. ואז, אם נזכה לראות כי שר המושבות בלונדון גרש את הדר. ווייצמן מביתו, יען כי בא אליו בטענות ותביעות, אז על כפּים ינשא האיש אשר זכה לחרפּה כזאת ואנחנו נכבדהו בכבוד גבור-מלחמה, לוא גם יהי מנוצח. ואנחנו, כל בית ישראל, הנני מקוה, כי נמצא עצה מה לעשות. תהלה לאל, עוד לא אלמן העם החכם והנבון…

אפס אם למלחמה פניכם מועדים, כאשר עשו מנהלי הציונות בקליוולאנד ובפּיטסבורג, אז, דעו לכם, אדוני הנכבדים, כי אם תנצחו היום לרגע קטן, הנה לא תרויחו מאומה. מלבד אשר אולי תביאו מות על הציונות, או למצער סכנת מות. כי עליכם לדעת, כי כל בחירי העם, כלם, עד אחד כמעט, מתנגדים לכם ולהנהגה השגעונית אשר אתם עומדים בראשה. ומידכם עלינו לבקש דין וחשבון. ואתם אשמים כי הציונות ירדה פלאים באמריקה, עד כי גם ה“הדסה”, האגודה השוקטה, אשר כל מעשיה בנחת, בלי כל הוללות, בלי שוחד, באין דורש שלומים; כל הנשים והעלמות עושות את מעשיהן בלי מחיר, ואשר את האגודה היקרה הזאת לכדתם ברשת להביאה קרבן על מזבח השקר והתרמית, והאשה הגדולה והכבודה, עטרת בנות ציון, הנריעתה סולד, הלא לא שכחה בלי ספק, אשר אשר אמרתי אליה בהיותה בניו-אורליאנס, כי נפלה בפח במסרה את אגודתה לשיני לבאים, בבואה להחסות תחת כנפי ליפּסקי ועוזריו. והודות לאל כי זכיתי עתה לראות את האגודה היקרה הזאת חפשיה מצפּרני התחמס. ובמה נגרע חלקנו אנחנו אוהבי ציון בכל לב ונפש? מדוע לא נהיה גם אנחנו חפשים מעול איזה בורים נעוי לב, היודעים את ציון כידעם את האלף-בית העברי, והציונות היא להם רק פּרה חולבת? הנהגה ציונות אין לנו באמריקה. ואם נחוצה איזו הנהגה באמת, אז לא נתן לנערים למשול בנו. ואם אתם, ראשי מנהלי הציונות, לא תגרשום — נגרשם אנחנו. ואם לא היום — הלא מחר. ואתם, אדונים נכבדים, אם לא תביאו לנו את השלום והמנוחה, וכאשר באתם כן תשובו לארצכם, נאמר לכם: “צאתכם לא-שלום, מלאכי השרת, מלאכי בריטניה, ממלך מלחי המלחים”… ובלב מתנה תוכל להתפּאר אז, כי עוד נצחון כזה ואבדנו.

ראו נא כי הזהרנוכם!

ובאמרי “הזהרנוכם” הלא תבינו, כי לא אני הוא המזהיר. אני הנני רק איש פּרטי, אבל רבים הם מאד המדברים מתוך פּי ועטי. רבים המה אשר לא יוכלו לדבר בגלוי מפני סבות שונות, ועליהם לדבר דרך שפופרת. ואם חפּצו, אז נקל לכם למצוא עוד המון מדברים, אף כי לא המון העם, רק כל הטובים בישראל, כל איש ישר ואוהב ציון באמת, כל יהודי נאמן בברית ישראל, כלם המה נגד ההנהגה הציונית. ואתם, מנהלים, דעו וראו את אשר עליכם לעשות!

––––––––

בשורת איוב — מות הציונות המדינית

ביום א, בעשרים ואחד לאוקטובר, נאספו גדולי ישראל ועשיריו באמריקה לאספה באולם מלון “בילטמור” בניו-יורק, לכבור אורחם האדון מונד ציר בריטניה, שלוח ליהודי אמריקה לבשרם, כי הציונות המדינית, אשר על אודותה חלמו הציונים זה עשר שנים, כבר נפחה נפשה. אין ציונות מדינית עוד במציאות בעיני בריטניה, אחרי אשר כבר באה עתה לידי ידיעה ברורה, כי הציונים אינם אלא אגודה קטנה, אשר לא לקחה את הציונות בחכירה. ציון היא קנין כל ישראל מדור דור עד עולם ולציונים אין חלק בה, כן השמיע האדון מונד בשפה ברורה.

ועל פי זה יבין גם כסיל אדם, כי אם אין ציונות, הלא אין גם ציונים, וכרוז בלפור לציונים היה רק דבר בעתו, בעת אשר מצאה בריטניה לטוב לה לבקש את הציונים כי ידרשו מאת חבר הלאומים לתת לה את המאנדאט, ובהיות המאנדאט בידה בטלה הציונות, והציונים הנם עתה עצמות יבשות, ומאליו מובן, כי כל הבטחותיה לציון ולציונים בטלות ומבוטלות, ומעתה אין כל צדקה לאיש לבוא לפני חבר הלאומים לדבר ולדרוש דבר מה מאת בריטניה בשם הציונים והציונות.

והאדון מונד, כיהודי כשר, אשר מעולם לא המיר את בניו, הטיף להם דרשה נחמדה, כי באה העת לעשות דבר לטובת היהודים בארץ ישראל — ולעשות מהרה, מהרה, לבלי התמהמה רגע. כי אם נחכה חמש שנים בלי עבודה, אז נאחר את המועד. והמעשה אשר עלינו לעשות, למהר לקנות מניות לבנין חוף ענינים נכבדים, כמו לבנין מסלת-ברזל חדשה לעדן, למען אחד חוף חיפה עם באב אל מנדיב, ללכת ישר לים הודו ביבשה. כי מי יודע גורל ים האדום, אם תעלת סואץ איננה בטוחה. וחוף חיפה הוא ענין יקר מאד לבריטניה: לפתוח לפניה שערי ארם, בבל, פּרס ואפגניסטן…

רק דבר אחד שכח האדון מונד להודיענו: מה הוא הטוב הצפון לישראל בפתיחת החוף ההוא, בעת אשר אנחנו רואים יום יום, כי גם המוסדות החיים על חשבון היהודים, חלילה לאיש יהודי לגעת בהם, כמו מסלת-הברזל, הדואר, המכס ועוד ועוד, אשר לא תתן בריטניה ליהודי ארץ-ישראל כל מדרך כף רגל בהם.

וגם זאת שכח להגיד לנו, אם בריטניה חושבת לבנות חוף ים, כאשר עשתה באלכסנדריה, מה לה ולכסף יחידים? הקצור קצרה ידה לבנותו על חשבונה? ואם לא תחפוץ להוציא כסף מאוצרה ורוצה היא לחתות אש מיקוד בידי זרים, הלא עליה להודיע, כי תתן רשיון לאגודה יהודית לבנות את החוף, והאגודה עצמה הלא תדאג לה לאסוף את הכסף על ידי מכירת מניות. ואנחנו זוכרים עוד את הערמה במניות תעלת סואץ: בראשונה השתדלה להוריד את מחיר המניות באולם הבורסה עד גבול האפס, ובסתר קנו סוכניה את כל המניות בנזיד עדשים. ועל פי הערמה הזאת נשארה התעלה כלה כמעט חנם, תחת אשר אגודת לעססעפס הוציאה מיליונים למאות, וכל קוני המניות אבדו את כספּם והאגודה פשטה את הרגל. ובעיני אין כל ספק, כי כה יהיה גם גורל המניות לבנין חוף חיפה. ואם לא די בזה, הנה עיני בריטניה נטויות עתה אל יהודי אמריקה ל“הלואה” על חשבון ארץ-ישראל. ובעד מי ובעד מה? הן לכלכל היכל עבדולא כבר שלמנו די והותר. ואם עוד איזה מליונים נחוצים לבריטניה לפנות לקנדה, לאוסטרליה, או לבית החורדים, העשירים הבטלנים בארצה. ומה תתן לנו בריטניה מחיר כספּנו ועבודתנו בארץ-ישראל? פּוגרומים! אספסוף מיסיונרים בכל חוצות ירושלם, צלב אדום על ראש הר ציון! ומה עוד? אולי הבטחת האדון מונד להביא את האגודה “אגודת אחים” בלונדון בברית עם הסוכנות האמריקנית לעבוד יחדו. אבל מי לא יבין את המרמה החדשה? הן “אגודת אחים” נודעה לנו זה מכבר, ומעולם לא הניעה אף אצבע קטנה לטובת ציון, ולא נתנה חמש אגורות כסף. ומעתה, בהתחברה אל הדור העשיר האמריקני, תהיה האגודה ההיא למושלת בזהב “יינקי דודל”, אחרי אשר יהודי בריטניה המה הקרובים אל החלל, ועל כן להם המשפּט לחלוב את הפּרה, והאמריקנים התמימים יאחזו בקרניה, ושלום לבריטניה, פּטורה מציונים וציונות, חפשיה מתנאי חבר הלאומים, מושלת בציון ממשלה בלי גבול, והציונים יספּידו את הנפטרת ויאמרו קדיש דרבנן וחם להם, אמן.

ואמנם כן עשו הציונים המהירים בניו-יורק, כי לא עברו עוד יותר מעשרה ימים מיום האספה הזאת, וביום הראשון לירח נובמבר, קראו עצרה במלון “אסטוריה” לחוג את חג ה“יאהרצייט” לכרוז בלפור. ואל האספה הזאת הביאו את המרכבה הכבודה על ארבעת אופניה, רתומה לארבעה סוסים מהירים, מושכי עגלת ציון, בהם שחורים, אמוצים, אדמדמים גם לבנים, וכלם יחדו — ובראשם הרבי מפּינסק, אשר צוה לחסידיו להיות שמח, כי חג היום לשתות יין ושכר ל“תקון הנשמה”, זכר לכרוז בלפור, אשר שמחנו בו בשנה הראשונה; זכר לחלום נעים אשר חלמנו בחסדי בריטניה, השנה שהיתה גם האחרונה. המנהלים הבטיחו כי הכל טוב וישר בארץ ישראל, ורק נגד הפּוגרום ביום הכפּורים בירושלם אצל הכותל המערבי השמיע מחאה; לא נגד בריטניה חלילה, רק נגד הערבים, באי-כח בריטניה. והרבי הזהיר את הערבים לבל יוסיפו עוד לחולל פּוגרומים, כי לא זו הדרך לאצילי בני ישמעאל, אך לא מחא נגד הפּוגרומים הכללים יום יום בידי בריטניה עצמה, ואשר רק לה עלינו להודות גם בעד הפּוגרומים בידי הערבים. כי מדוע לא עשו כזאת כל ימי ממשלת תוגרמה, בידעם כי נכון להם יום חשך אם ינסו להתנפּל על היהודים, תחת אשר תחת ממשלת בריטניה כבר הראו עין בעין, כי כל שופך דם יהודי בארץ ישראל, דמו ממנו לא ידרש.

ואם ישנם עוד ציונים בתבל, בטלנים תמידים, אשר יחוגו חג בלפור באמת, הנה עלינו רק לנוד להם ולהאכילם תבן ומספּוא ולמנותם בין חברת בני אדם ההולכים על ארבע. ואם כי אמת היא, כי גם נוצרים, גם חסידי חב“ד הבעש”טנים יחוגו את יום ה“יאהרצייט”, אבל לא לנו הוא חג כזה, לא לנו לנאמנים בברית עמם. כרוז בלפור היה כבר פּגר מת ביום הולדו, ואיננו ראוי אף להספּידו. ועל תושבי המושבה “בלפוריה” החוב והמצוה לאסוף גל-אבנים גדול, ובראשו יציגו צלב שחור, ציון לבלימת עולם; או ישנו את שם המושבה על שם איזה יהודי גדול בישראל.

––––––––

מתנגדי ההנהגה הציונית

ידעתי כי בהשקפה הראשונה יהיה המאמר הזה למותר בספר זה הנועד רק לכבוד בריטניה, ובכן אין מקום בזה לדבר על אדות הסכסוכים הפּנימיים בין הציונים, אפס אל ישכח הקורא כי כבר הוכחתי בספר זה במאמר מיוחד, כי הסכסוכים בין ציוני אמריקה, ראשי תחטאת בריטניה הם, אשר על פּיה נהיו; כי העבד העברי, רועה צאן ציון, בא הנה בפעם הראשונה נשען על יד שלישו גולם הברזל רק לתכלית זאת, לסכסך ציונים בציונים ולגרש את כל הטובים בישראל מבוא בסודם, לבל יבולע לבריטניה אשר התאצמה בכל עוז להרחיק את הציונים האמריקנים מן ההנהגה, ומאז הרחיקו את השופט בראנדייס עם כל הנוהים אחריו, החלה ההתנגדות הלוך וגדול, וההנהגה הצליחה במרמה לאסוף במכמרתה את כל האגודות השונות, כמו המזרחי והדסה, ולא חשבה כל כסף לשלם לשכירים, למטיפים, לכתבי-עתים ולכל הולל עז פנים על ידי כזבים ושקרים, לספּר את כל הגדולות אשר עשו בארץ ישראל, ועל רבם הבעש“ט מפּינסק כבר החלו לספּר נפלאות, אשר בחכמתו הגדולה בחכמת הכימיה הביא אושר לכל עם בריטניה, עד כי ראתה הממשלה ההיא לחוב קדוש לשלם לו פרס שנתי כל ימי חייו, עשרים אלף שקל לשנה, והיא תאהבהו אהבה עזה כמות, וכי מפּני הוד קדושתו תטה חסד גם לכל היהודים בארץ ישראל. רק פּה באמריקה לא זכינו לראות את גדולתו. ורק זאת ראינו, כי ההנהגה הציונית מפזרת כסף כאפר למשרתיה ועבדיה, ובמשך הימים הלכו רבים מנכבדי אמריקה לראות מה שנעשה שם בארץ ישראל וכלם פה אחד יעידו כי שקר כל נפלאותיהם. מאז התחזקה ההתנגדות, ונותני הכסף החליטו לבלתי תת עוד עד אשר ישנו את פּני ההנהגה ממסד ועד הטפחות. וזאת כבר החליטו באספת פּיטסבורג. ועתה, אחרי הפּוגרום אצל הכותל המערבי ביום הכפּורים, התאספו עוד הפּעם ביום א' בי”ד לאוקטובר, ושם החליטו שנית להקיץ נרדמים ולאמץ את ההנהגה לקיים את הפּוגרום, בהחלטה אשר אני נותן בזה ככתבה וכלשונה בשפת אנגלית, למען יבינו כל אלה אשר לא יבינו את כל הכתוב בספר זה בעברית.

ואם גם עתה לא יטו אוזן, יוכלו להיות בטוחים, כי גשם הנדבות יחדל, וגם הבעש"ט וכל קדושים עמו, ואף גם המיניסטר לעניני חוץ ר' שמריל לעווין, אשר כנה את עצמו בשם “ברייען היהודי”, לא יעילו להם. אם לא יכלו בקופה של צדקה לדפּוק בדלת כל חנות לאסוף קשיטות “צדקה תציל ממות”.

Submitted to the New York Conference

Sunday, October 14, 1928

Subject to Ratification by the National Conference

Program of the Association for the

Reorganization of the Zionist

Organization of America.

I

By its failure to support the findings of a court appointed by the President of the World Zionist Organization, the Pittsburgh Convention of the Zionist Organization of America clearly demonstrated the collapse of Zionist idealism and the breakdown of the Zionist morale in the United States. Whatever the attitudes of the individuals who compose the administration, their acquiescence in irregular and illegal elections, and their glossing over of all that is undesirable in machine politics, denotes definitely that we can expect from the present American Zionist Administration nothing more than such a shuffling of personalities and offices as shall best serve to mislead and misguide the public.

Nor can we hope at this juncture for the rebirth of our movement through the effort of the World Organization and its various executive agencies. The proceedings at the Berlin Conference held in August demonstrate all too painfully that the thrilling mass-enkindling hope raised by Herzl has been replaced by petty politics, endless confusion, beclouding doubt, and bitter dissersion. Courage and determination, forthrightness and nobility, the qualities that made Zionism a world movement have been displaced by the vague belief that the Jewish Homeland may be saved and its development assured by the unknown policies of the still unformed extended Jewish agency.

The manifest failure of the Mandatory Power to carry on the obligation assumed by it in connection with the upbliding of Eretz Israel is admitted by all Zionists, and forms no inconsiderable chapter of the report of the Joint Palestine Survey Commission. That failure in large measure is due to the supineness of the World Executive. The events that have happened in Palestine and the ready acceptance of the Commission’s criticism bear eloquent testimony to the inherent weakness of the Zionist Executive as a political factor.

The catalogue of failures, the exhibitions of incompetence, and the instances of sheer opportunism do not need repetition. The general policy that has prevailed for many years, the financial methods, the land policy, the methods employed in settlement, the lack of a constructive economic plan, the failure to build up the organization, or to maintain the inspiration of the Jewish masses, all evidence the demoralization of the movement we cherish and stand out both in the Diaspora and in Palestine. The organized forces and representatives of a great movement have brought the cause to the low pass that immigration to Palestine is restricted and hampered by administrative orders applicable to individuals, be they rich or poor, settlers or tourists, as well as for the masses. The contempt expressed in this flouting of all that is implied in the Balfour Declaration has been emphasized by wanton interference for a second time on the part of officials in the religious practices of Jews celebrating what all the world knows is the outstanding symbol of the ideals and spiritual aspiration of Israel, at the Western Wall that stone witness of exile which has been hallowed by two thousand years of tears.

In such events we find less occasion to protest against red tape and individual blunderers than to mourn the disintegration that makes such occurrences possible. A strong and powerful movement nobly and bravely led would have no occasion to beg for passports for Jews to enter the Homeland nor would it be necessary to protest a desecration that even rampant anti-Semites in Eastern Europe avoid committing.

A struggle to recreate our cause in all its pristine qualities has become necessary. This being a Congress year, the problem spreads itself naturally over the whole Zionist front. We urge all American Zionists to whom the cause is fundamental to join forces with us and by their counsel and support aid us in this urgent and onerous task.

II

A basic and thoroughgoing change in the administration of the Z.O.A. must take place. The members of the Association for the Reorganization of the Z.O.A. submit the following program as a basis for active and effective participation in the establishment of the Jewish National Home.

A. OBJECTIVE. Our objective is and must be to populate Palestine as speedily as possible “with a prepondering body of manly, self-supporting Jews who will develop into a homogeneous people with high Jewish ideals; will develop and apply their Jewish spiritual intellectual ideals; and will ultimately become a self-governing Commonwealth.” This objective demands the formulation of an intelligent political, economic and immigration program which will insure the establishment of the Jewish National Home.

B. To attain the objective the following program is submitted:

(1) The continuation of our efforts to secure the reorganization of the Z.O.A. on the lines proposed prior to the Pittsburgh Convention, viz., a small responsible administrative body composed of the heads of active departmental committees, directly responsible to the convention, and an executive committee elected to represent the regional divisions of the Organization by the direct vote of the members in the districts.

(2) The organization on shekel groups throughout the country, so as to insure a large untrammeled American delegation elected directly in accordance with the constitution of the World Zionist organization.

(3) The formulation of proposed measures to effectuate the necessary reforms in Palestine in the matters of (a) taxation; (b) customs; (c) transportation; (d) harbors; (e) distribution of state and waste lands; (f) land laws; (g) immigration; (h) education; (i) sanitation and (j) security. Acting in accord and through the Executive of the World Zionist Organization, we should urge and strive for the adoption of these measures of reform by the Mandatory Power The Zionist Public of America should be kept informed of the political and economic problems and conditions in Palestine with a view to consolidating and making effective the voice of American Zionists in support of needed reforms.

(4) The presentation of the economic, commercial and agricultural possibilities of Palestine including markets, raw materials, transportation, competitive conditions, labor conditions, finances, etc.

(5) The stimulation and enlistment of interest and participation of American Jews in developing the commerce, industry and agriculture of the land by public, semi-public and private enterprises.

(6) The preparation of a program for Zionist education which by the employment of modern competitive pedagogic methods will spread knowledge of Palestine, national ideals, and of the Hebrew language and literature,without over-lapping the fields occupied by existing educational agencies.

C. JEWISH AGENCY. By the Mandate, the World Zionist Organization is constituted the Jewish Agency. The Mandate required the Zionist Organization “to secure the co-operation of all Jews who are willing to assist in the establishment of the Jewish National Home.” It is, therefore, the duty of all Zionists to assist in all efforts made by the World Zionist Organization to achieve this end.

To safeguard the integrity of Zionist aims and ideals and right under the Mandate, the Mandate must not be changed. To do so would be forever to surrender Zionist rights, secured after years of effort and would violate the resolutions of the Zionist Congress which has approved the extension of the Agency by an agreement for a three years trial period. The reservations adopted by the Zionist Council at Berlin are aimed to accomplish this end and must be insisted upon.

We further declare that any steps taken by the representatives of the World Zionist Organization contrary to the letter and spirit of the resolutions of the Zionist Congress and of the Zionist Council are taken without authority and should be vigorously opposed. All documents of whatever nature, public or private, to or from the Mandatory Power, or the Council of the League of Nations, relating to the formation of the Agency and the conditions under which it is to operate, should be made public.

D. U.P.A. Recognizing the need for the raising of funds for Palestine for the coming year, we declare ourselves willing to cooperate in the activities of the U.P.A provided:

(1) Organization of that appeal is entirely divorced from the direct or indirect control of the Z.O.A.

(2) An administration is set up for the collection and disbursement of the funds that will assure the public that no part of the receipts can be used directly or indirectly for Z.O.A. purposes or to create political control for machine politicians.

כל קורא דברי הפּרוגרמה למתנגדי ההנהגה, יוכל לשפּוט, כי כל דבריה דברי צדק ומישרים, ולא בעלילה באו נגד המתעים את עמי, לא דרשו לעשות מעשים נפלאים שאין בכח הציונים לעשות. המתנגדים דורשים רק אמת ומשפּט, תמימות בלי גוזמות, ידים טהורות ולב יהודי, בלי חסידות ובלי מופתים. ואם ההנהגה תעמוד על דעתה, אז עליה לדעת, כי תמיט רעה על ציון, ודברי ימי ישראל ידרשו ממנה דין וחשבון, ואשמת הריסת ציון על ראשה תחול.

אפס גם אנחנו המתנגדים לא נוכל לשבת בחבוק ידים ולהסתפּק במחאות ופּרוגרמות, הפּורחות באויר אם אין מעשה בצדן. ואנחנו יודעים כבר מפי הנסיון, כי המחאות לא תביאנה אל המטרה. אזני המנהיגים לא נוצרו לשמוע דבר אמת, ועיניהם פּקוחות אך לא לראות נכוחה, עיניהם לבצעם תביטנה, כי מן היום הראשון אשר תפשו את הממשלה בידם היתה להם הציונות לביזנס בזוי ושפל. אנשים מן השוק לא יכלו להתרומם למעלת רעיון רם ונשא, רעיון נשגב וקדוש לישראל מיום לכלתו בגולה ותורתו על שכמו. תורה וציון שתי אחיות נאמנות אשר שמרנון כאישון בת עין יומם ולילה, ולא רוכלים, חיטים ועגלונים להיות שומרי האחיות היקרות. והסחורים הגמדים ההם בקשו פרנסה וימצאו מכרה זהב תחת שמיכת ציון. ובראשם התנין האיום הרובץ בין שני יאורי ניו-יורק, השוכב על צדו ושולח חצי עיניו להביט סביבו למצוא קרבנו לבלעו חיים על קרבו וכרעיו. וממנו ועוזריו השכירים אין כל תקוה להפּטר, אם לא נשופנו ראש.

ועל דעתי זאת לנו לעשות עתה, ולעשות ביד חרוצים, לבלי תת פּתחון פה להוללים לאמר: ראו נא אלה היודעים רק למצוא מגרעות במעשי אחרים, והמה עצמם לא יניעו אצבע קטנה לעשות דבר מה בפועל. ובאמת כבר השמיעו כזאת גם באירופּה, לאמר: תנו נא לנו אנשים אחרים טובים מאלה העומדים על משמרתם. והבטלנים הנהמים לא ידעו לענות נכונה, ולהראות באצבע לאמר: הנה זה הוא! מפּחד פּן לא ימצאו ביניהם תועים ומתעים. תחת אשר לא הבינו, כי בין כל אלה הרועים הרעים אין אף אדם גדול אחד. כי לוא היה כזה, אז הן לא היה לנו להתאונן על ההנהגה הרעה. אדם גדול אחד יכול להשפּיע על חבריו ומשרתיו לנחותם הדרך. ואנחנו כלנו יודעים, כי לא אלמן ישראל מאנשים גדולים, הנכונים לקחת את המשרה על שכמם בכל חפץ לב, מבלי להפוך את תקות כל ישראל לעשות ממנה פרה חולבת.

ועוד יותר מזה הראנו הנסיון פה בארץ הזהב, אשר היתה לשיחה באירופּה כי רק השקל הוא האלהים באמריקה, והנסיון היומי הוכיח, כי עם שפעת הזהב, הרבו האמריקנים לתת לטובת כח צדקה וחסד מאה פעמים יותר מנדיבי אירופּה, ובאמריקה יצאו גדולי ישראל ליסד אגודה לטובת ציון, ותנאי מפורש השמיעו, כי אינם ציונים, וכל חפצם הוא לצאת לישע עמם בכל מקום שהם. ואם נתנו מיליונים לטובת יהודי רוסיה, יאמרו לתת עתה גם לטובת ציון, אף כי אינם ציונים. אמנם מאד יתכן כי ציונים המה בלבם, אך יחשבו להם לחרפּה מבוא בסוד אנשים מן השוק, מנהלי הציונות באמריקה.

אבל איך שיהיה, הלא נמצאו בנו אנשים גדולים, חכמים וידועים, הנכונים להקריב את כספּם ועתם לטובת עמם, ומתנגדי ההנהגה כלם יודעים זאת, ובכן נקל יהיה להם לצאת לעבודתם. וזאת תהיה ראשית עבודתם:

א) יקראו עצרה, אספה גדולה כללית בכל ערי הארץ, ביום מוגבל, יודיעו בכתבי-עתים, בספרים ובמכתבים, ליסד אגודה חדשה לציון, ולא להבטח על שקר כי תתקן את כל אשר עותו הציונים, רק לאחוז בענף אחד להצמיחו ולגדלו. למשל ענף חרשת מעשה להשתמש בכל החמר הטבעי הנמצא בארץ ישראל או בסביבותיה. ליסד בתי חרשת מעשה, מבלי התערב בענינים אחרים. למשל בית חרשת למעשה ניר, בית חרשת למטוה צמר ומשי, או גם לטעת יער, עצי משי על פי ההמצאות החדשות אשר המציאו עתה באמריקה, כי גם ענפי עץ קטנים יתנו די עלים בשנה הראשונה לנטיעתם להאכיל את התולעים. וכברת אדמה למטע היער נוכל להשיג בחצי חנם על אדמת חול אשר לא תצלח למאומה, וביחוד אצל חפּי הים, סביבות יפו, עכו, צור וצידון, ולאורך הים בין יפו וחיפה, בסביבות לוד, רמלה ורחובות, או ראשון לציון ונס ציונה, אשר שם הראו גם עצי אקליפּטוס את כחם.

ב) להקים בנק באמריקה לפי התכנית אשר רשמתי למעלה במאמר מיוחד.

ג) האספה תקרא לצירים כי יבואו מכל ערי-השדה.

ד) האספה תציע שמות איזה מגדולי ישראל באמריקה, אשר יתרצו לקבל עליהם את הנשיאות הראשונה ומשנה הנשיא, ואחת היא אם יבואו אל האספה או לא, רק אם יודיעו כי נכונים המה לקבל את המשרה הנכבדה הזאת.

ה) פּעם בשנה יקרא הנשיא ל“קונגרס ציוני באמריקה” להתאסף באחת הערים הגדולות.

ו) החברים ישלמו מס מצער מאד, לא פחות משקל אמריקני לשנה, באופן אשר גם העני שבעניים יוכל להיות חבר, והעשירים ישלמו יותר, איש איש כפי נדבת לבו.

ז) לנערים ונערות תוסדנה אגודות מיוחדות כתבנית אגודת הדסה, והמחלקות השונות תעשינה לפי תכנית אגודת “בני ברית”. ונשיא יהיה לכל מחלקה, אשר יוכל לקרוא אספות לפי הזמן והמקום בחלק נשיאותו.

ח) האגודה האמריקנית תעשה את עבודתה ברשות עצמה, מבלי כל קשר ויחס עם הציונים בארצות אחרות. אף לא תשלח צירים אל הקונגרס הציוני באירופּה, אשר הוד הזקנה חופפת עליו. ודי לנו אם נהדר פני זקן חסר אונים ולברכו בשיבה טובה, אבל לא ללכת בדרכיו הזרים לרוח אמריקה. כי עלינו לדעת ידיעה ברורה, כי לא מהציונים באירופּה תבנה ציון, אף כי יש ביניהם אנשים חכמים טובים וישרים, אבל גם בטלנים לא מעט. סופרים ומלמדים המה ראשי המדברים, ביניהם בעש"טים, סוציאליסטים, קומוניסטים וכל פגע רע; תחת אשר באמריקה דבר אין לנו עם האספסוף. ועלינו, רק עלינו, מטולת החובה הגדולה והקדושה להקים הריסות ציון. ואם לא אנחנו — מי הוא? אנחנו אזרחי ארצות הברית הננו המאושרים בכל בית ישראל בתבל, לנו העושר, הכבוד והגדולה, ועיני כל הטובים בישראל צופיות לעמוד בראש הבונים, מבלי הבט על התנינים האורבים לנו, כי בידינו לרצץ את גלגלתם באפס יד וקבורה לא תהיה להם.

הבו אחים לציון. צאו וראו! הבו, קחו מוסר מבנות ציון היקרות בארצנו. הביטו וראו את העבודה הקדושה אשר לה הקדישו אחיותינו את כחן וכספּן, ביסוד האגודה היקרה הנודעה כבר לשם ולתהלה, אשר עד הנה לא שמנו לב לדעת דרכיה והיא:

ההדסה

ראויה היא האגודה הכבודה הזאת כי ידעו כל אוהבי ציון את סדריה הטובים והפּשוטים, למען יעשו כמוה.

לההדסה שתי אגודות:

האחת, הבכירה, תכיל חמשה וארבעים אלף בנות ציון נשואות ובעלות משפּחה. כל חברה משלמת ששה שקלים לשנה. וכלן עובדות חנם. והעומדות בראש האגודה משלמות רק שכר מזכיר וסופר, הוצאת ההדפּסה, מכתבים וחוברות. וכל הכסף ישולח לארץ ישראל מבלי להוציא אף אגרה אחת לבטלה.

המחלקה השניה, הצעירה, תכיל רק נערות ועלמות, וכל אחת משלמת רק שני שקלים לשנה, וכלן עובדות חנם. מספּרן שמונת אלפים. ואחרי אשר האגודה הזאת היא צעירה באמת, כי זה רק חמש שנים למיום הוסדה, על כן יקוו כי בעוד מעט יגדל מספּרן.

ואני ראיתי את עבודתן על הררי ציון בלב תמים, בחריצות נפלאה, כאשר הראתה לי העלמה היקרה רוזה ברונשטיין, ראש המרכז בניו-יורק, הנותנת כל שעות מנוחתה בכל יום בערב רק לתכלית זאת. וכן תעשינה כל חברותיה. רוב הכסף הנאסף הוא לא מתשלומי החברות, רק מנדבות יחידות, נשפים, קונצרטים, מחולות וכדומה.

ונחוץ לדעת, כי לרוב נשי העשירים בישראל ישנה אגודה יותר גדולה, הנודעה בשם “מועצת נשים עבריות” (קאונסיל אוו דזשואיש ווימען), רובן נשי הריפורמים הרחוקים מציון ושאיפותיה, אמריקה היא להן ארץ ישראל, וסינסינטי – ציון, ודבר אין להן עם הדסה.

ההדסה נוסדה על ידי האשה הגדולה מרת הנריעתא סולד, בת הרב הישר באדם דר. בנימין סולד, מחבר הפּירוש על איוב הנדפּס זה כבר בבלטימור, והניח אחריו בכתובים פּירוש נחמד על תנ"ך, מלבד עוד איזה ספרים קטנים אשר הדפּיס בחייו, וכלם רשומים בספרי “קהלת אמריקה” מחלק ב'.

הנריעתא ראתה חכמה הרבה, יודעת לשונות שונות, ובינהן גם עברית וגם תלמוד למדה, וכתבה ספרים שונים ותרגומים שונים. ומרוב חשקה לתורה ולחכמה נשארה פנויה ולא נשאה לאיש, ואת כל ימי חייה הקדישה לטובת בני עמה. ואחרי אשר כבר זכתה לראות את עולמה בחייה, כי ההדסה גדולה ותיף עד מאד, עזבה את הארץ ותלך לעבוד עבודת הקדש בארץ ישראל עצמה, ואת ההנהגה באמריקה מסרה בידים אמונות וכל אסון לא קרה לה, רק פּעם אחת, כי נלכדה ברשת התנין בניו-יורק, וההדסה נספחה מבלי משים אל ההנהגה הציונית, הפדרציה, היושבת עוד היום במארב לבלוע את כל הקרב אל פי התנין הנורא הנודע בשם ליפּסקי עם סנפּיריו האיומים. ותודה רבה וברכות אין קץ לראש מרת חינדהיים, אשר הצילה את האגודה מהיות טרף לשיני החיה הטורפת, בעזבה את הפדרציה והאגודה שבה לתחיה ועומדת עתה ברשות עצמה לעשות טוב בארץ אבותינו.

יהי זכרה ברוך.

---

חסידים וחסידות

מאת

אפרים דינרד

חסידים וחסידות / אפרים גרשון דיינארד

זבח לאלהים יחרם

(שמות כ“ב, י”ט)

במאהליוו למדתי בישיבת ר' שלמה ברודא, ובכל העת הלכתי תמיד לבתי כנסיות של החסידים לראות את מעשיהם, ואתבונן עליהם בעין בקרת, אחרי אשר כל אשר ראיתי היו חדשות בעיני סדר תפילותיהם בקולות וצעקות, זמירות ורקודים, מחאת כפים, הולכים הנה והנה מבלי עמוד רגע במקום אחד, שתיית יין שרף “לתקון” הנשמה בכל יאָהרצייט, התפלה שלא בזמנה, ובלי “מנין”, ספורי הבלים אשר יספרו על קדושיהם, והשקוצים אשר תשליך כת אחת על השניה, הגאוה של חסידי חב“ד נגד חסידי פולין, השנאה נגד המתנגדים, החרפות והגדופים נגד כל גדולי גאוני ישראל, יהיו מי שיהיו, אם לא נחשבו בין קדושי החסידים. “עמי הארצות” השוררת בין נכבדיהם אשר יכנום בשם “לומדים”, נבול פה ולשון שקר אשר לא שמעתי מעולם בין נכבדי המתנגדים בפלכי זאמוט וליטא, כל אלה עשו עלי רושם רע מאד, עד כי החלטתי לחדור קרב ולב עמוק בחסידים ובחסידות, וגם החלותי ללמוד את ספר הזהר, וגם ספרי חסידות מקדושיהם השונים, ובמשך הימים לא נחתי ולא שקטתי עד אשר הצליח לי ללכת לליובאוויץ לראות את הקדוש ר' מענדעלי ובניו הצדיקים, וביום אחד קרוב לראש השנה תרכ”ב באתי לליובאוויץ, ואסור לבית מלון אשר היה כבר מלא חסידים, כשלשים איש או יותר. לפנות ערב הלכתי להתפלל אל האולם הגדול (גרויסער זאל) הנשען אל האולם והחדר אשר ישב בו הצדיק, אחרי תפלת המנחה החל הצדיק לקבל את האורחים הרבים אשר עמדו צפופים על בהונות רגליהם, למען יזכו לראות ולגשת קרוב לשומר הפתח. ולקבלת האורחים, קראו בשם “יחידות”, אולי יען הצדיק לא יקבל שני אנשים בפעם אחת, לבל ישמעו איש צרת נפש רעהו, וגם אני נדחפתי קרוב אל הפתח, ובהגיע התור לי להכנס לקודש הקדשים, עצרני שומר הפתח בשאלותיו. השאלה הראשונה היתה, מאין אתה?

– מראסיין, עניתיו.

– מראסיין? בראסיין הן אין אף חסיד אחד.

– ומה בזה, אני הנני יהודי, והרבי הוא יהודי, ומדוע לא אוכל לראות את פניו ולדבר עמו, עניתיו.

– ומה מלאכתך?

– הנני לומד בישיבה במאהליוו.

שומר הפתח (יעקב מאיר?¹) לא דבר דבר, ויפתח לפני את הדלת, ואבוא אל הקדש פנימה, ואת פסת הניר אשר כתבתי עליו את בקשתי הנחתי על השלחן אשר אצלו ישב הרבי הקדוש. הרבי לקח קאפייקע אחת ויתנה על יד הגבאי העומד עליו, והגבאי נתן את המטבע על ידי מבלי דבר דבר. בפנת החדר עמד ארון ספרים לא גדול, ואקרב אליו לראות איזה מיני ספרים נמצאים בו, ובין כה בא אורח אחר, וגם בעדו נתן הקדוש מטבע על יד סריסו, אך האיש מאן לקבל את המטבע מידו, וישאל הרבי את הגבאי מה הדבר, והגבאי ענהו, כי האיש מבקש לקבל את המטבע ישר מיד הקדוש ולא על ידי אצבעות הגבאי, והרבי מלא חפצו כרגע, והאיש יצא, ואחר בא תחתיו, וכן באו ויצאו אנשים שונים בכל רגע כמעט, ורק עם אחד מהם דבר הקדוש איזה מלות בלחש, ובין כה נגש אלי הגבאי, ושאלני מדוע הנני עומד פה בחדר ולא יצאתי עוד, כאשר עשו אחרים, ואני עניתיו בלי מרך “האמנם אסור לאיש יהודי להתמהמה איזה רגעים בבית הרבי?” והגבאי נגש אל הקדוש וילחש באוזנו איזה מלות אשר לא שמעתי, והאורחים באים איש אחרי אחיו, ואני מצאתי חפץ להתבונן בתנועותיהם, אך לא שמעתי אף מילה אחת מפיהם, כלם החשו או לחשו שתים שלש מלות באזני הגבאי, והגבאי לחש כל פעם באזן הקדוש, ויהי הדבר בעיני כמכונה ערוכה מאתמול, בלי כל תנועה וחיים, ואצא את פני הקדוש אל האולם הגדול המלא אורחים, ושם שמעתי ויכוחי החסידים, ספורי נפלאות קדוש זה או אחר, ואתמהמה עד חצי הלילה, ובשובי לבית מלוני, מצאתיו מלא חסידים משוחחים, מתוכחים, מספרים מעשיות, קוראים את “התורות” ²) האחד קורא, ואיזה חסידים עומדים עליו ושומעים, ומחזות פניהם נקל להכיר כי לא יבינו מאומה, להתלהבות לומדי התלמוד ובחורי הישיבה אשר הסכנתי לראות יום יום לא מצאתי פה כל זכר, רק מכונה, סיר נפוח, ואני שמעתי וגם קראתי בספרים כי ראשית החסידות היא ההתלהבות, ופה בעמק השידים הכל שקט, השלך הס, ופתאם נגש אלי בעל המלון ויאחז בזרועי וימשכני אחריו אל היציע אשר בחצר, וישאלני מאין באתי ומה חפצי פה בליובאוויטש? ברגע הראשון חרה לי על השאלה הזאת, בחשבי כי אורב הוא לי, והוא חושד אותי כי לבי איננו שלם עם החסידים והחסידות, אך האיש הבין הגיגי, בראותו כי לא עניתיו, ויאמר אלי בלשון רכה “שמע נא בחור, אל תחשדני כי הנני חושב עליך רעה, תוכל להגיד לי את כל לבך, יען הנני רואה מתנועותיך כי לא בן חסידים אתה, ובעד צעירי ימים כמוך אין מקום בעיר קטנה כזאת אשר אין בה לא תורה ולא חכמה אף לא חרשת מעשה”, וכאשר עניתיו כי הנני לומד בישיבה במאהליוו, התעורר ויען ויאמר: “אם כן ברח לך מפה, כי המקום הזה לא נועד ללמודים, וכאיש ישר איעצך לבל תתמהמה פה, המקום הזה הוא עמק רפאים, וכל אשר אתה רואה כלו שקר חנף ותרמית, ואל תחשוב למצוא פה מופלגי תורה, או ישרי לב. המקום הזה הוא השוק (יריד) לכל גנב למכור את הסחורות הגנובות לגנבים אחרים הבאים לקנות סחורות גנובות בזול, ליובאוויטש היא קן לכל תרמית לסכסך איש באיש וסוחר בסוחר, והרבי יודע מכל אלה ומאסף כסף במרמה, והנני בטוח כי איש צעיר לימים אשר יתגורר פה עת ידועה יהפך לבו להיות כמוהם”. השתוממתי לשמוע כזאת מפי אחד מתושבי העיר, עד כי לא ידעתי להחליט, אם מנסה הוא אותי, או באמת יחוש לנשמתי, ואני הן לא חלמתי מעולם להשאר שם זמן רב, ואצא יום יום לשוח בחוצותיה. יצאתי מחוץ לעיר בלוית חסידים אחרים לראות את האורחים הנוסעים בעגלות קטנות והולכי רגלי הממלאים את הדרך בואכה העירה. עולי רגל אלה היו כרבם מלמדי תינוקות מקרוב ומרחוק, מהם הלכו יחף ונעליהם תלואים על מקל נשואים על שכמם לבל יקרעו בדרך, ופניהם הצנומים העידו על ענים, מהם ישבו על הארץ לנוח ושם החליפו את שמלותיהם, מהם אכלו רקיקים אשר מצאו עוד בצרורות סחבותיהם, ואחרים קראו מכתבים או “תורות”. הנוסעים בעגלות היו כרובם “בעלי בתים” אשר מצאה ידם לשכור להם עגלות, ומהם גם עשירים ההולכים לחזות את פני האדון הרבי הקדוש בימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה, ומביאים מתן לאיש אלהים ולהתברך מפיו הקדוש אף כי לא יחסר להם דבר., ורק האביונים באים לתנות צרותיהם, וכפי אשר שמעתי ישובו בפחי נפש, וכל תקותם צרורה בכנף “ארבע הכנפות” אשר בה הסתירו את “הקאפייקא” הקדושה אשר לקחו מיד הקדוש, ומהם אשר הביאו עמם את המטבע משנה העברה, והרבי לקח מהם את המטבע ויחליפהו באחר, ויברכנו כי יצלח בפעם הזאת, ואם הברכה לא הועילה, אות הוא כי מזלו גרם, ולא אשם הקדוש הוא.

רושם רע מאוד עשתה עלי חזות פני ר' מענדעלי, וכמעט התחלחלתי למראה פניו, אני הסכנתי לראות פני רבנים ישישים, ותמיד התענגתי להביט על הרך והאצילות השפוך על אצילי בני ישראל אלה, על התמימות והדברים הרכים אשר שמעתי מפיהם, ועד היום נשארו חרותים על לבי תואר פני רבנים רבים אשר ידעתי פנים אל פנים, וכן חשבתי למצוא כזאת גם בקדוש הזה אשר שמעתי תהלתו יום יום מפי החסידים, אבל בראותי אותו בפעם הראשונה, איש קצר הקומה, דל בשר ופניו זועפים, עינים קטנות מתהפכות בחוריהן, מזרות אימה כעיני צפעוני, מלה בדברי תורה לא נשמעה מפיו, מקבל פתקאות אשר לא יביט עליהן ומחלק עוד קאפייקע ועוד קאפייקע, עוד ברכה בלחש, “תצליח, תצליח”, ואם קויתי לשמוע ממנו איזה חדושי תורה בשבת, הנה ראיתי כי הוא מתפלל ביחידות בחדרו, ורק לעת “הקדושה” יצא מחדרו, ואחרי כן כאשר התלקטו המון חסידיו לשמוע את דרשתו, התאמצתי לעמוד קרוב אליו למען אשמע היטיב כל מלה וכל הגה מפיו, ואשתומם כי אינני שומע מאומה, כי רק שפתיו נעו, ואין איש אשר שמע דבר, ואני ראיתי איזה חסידים אשר עמדו מרחוק, התנועעו בהתלהבות ופאותיהן הארוכות נעו עמהם, כמו שמעו בת קול מדברת אליהם, ואז הבנתי מה גדול כח אמונה עורת, ויהי ככלות הקדוש את דרשתו – אשר איש לא שמע – אז בא תור “החוזר” אל הבית, וישמיע כי יגיד לנו את כל דברי הקדוש בקול רם, וכן עשה, ואני שמעתי אחד מתפלא, איך יוכל לחזור על דברי הקדוש אשר לא שמע? וחסיד אחר ענהו, כי אין זה פלא, יען החוזר יודע מראש תמיד תורת הקדוש, אף אם לא ישמע, ומופתים קטנים כאלה מתגוללים תחת שולחן הרבי, וכל החזיון הזה, מלבד חזון “השלחן” בסעודת הצהרים, וסעודת “מלוה מלכה” “ותורת החשך” ³) קודם תפלת ערבית, פעלו עלי לרעה לשנוא את החסידים והחסידות.

פעם אחת בלכתי ברחוב, והנה ראיתי איזה ספרי השכלה בלי כריכות מונחים על החלון במעון כורך ספרים, ויהי הדבר לפלא בעיני לראות כזאת בבצת החסידים, ואבוא הביתה, ואשאל אם לא ימכור את הספרים האלה, ואני הן הסכנתי כבר לקנות ספרי השכלה בכל עת אשר מצאה ידי, ובעל הבית ענני, כי לא ימכור את הספרים אשר נתנו לו לכריכה מיד הרבי ר' שמואל בן ר' מענדעלי, וכאשר השמעתיו את פליאתי מאין באו ספרים כאלה ליד הצדיק, ענני, כי תמיד יכרוך ספרים כאלה בעדו, והחסידים לא יראו בו עמל, יען אם הרבי יקרא בספרים אלה, בלי ספק הוא יודע כי טובים המה וכשרים, ואז עלה על לבי, את אשר שמעתי עליו כי הוא מתנהג כאחד “הפריצים”, ובכל יום בבקר הוא הולך לשוח, או נוסע במרכבה יפה רתומה לסוס דוהר לשאוף אויר צח, אף יספרו עליו כי נסע גם לארץ אשכנז לרחוץ במעינות וויסבאדען, ופעם אחת הועידוהו בפראנקפורט לחתונת אחת מבנות העשירים, אשר שם יצאו במחולות בחורים ובתולות יחדו, והפקרות כזאת טרם ראו ברוסיא הקדושה, הנה כי כן לא שוא יתלחשו על ר' שמואל כי לבו איננו שלם עם החסידות, ואחרי אשר בקרתי את “בני הרבי” הזקנים, ר' ליב, ור' זלמן ור' אברהם שלום בקרתי גם את ר' שמואל, ואת ביתו אמנם מצאתי כבית אחד הפרתמים מלא כל טוב החיים, ואיננו מתנהג בחסידות כאחיו, ואז שמעתי כי ר' מענדעלי התאמץ להשיג את התואר “אזרח נכבד לדורותיו” ועל כן רשמו את המושבה העברית (שמה שכחתי) אשר בין באברויסק ומאהליוו על שמו כחק, וגם שלם ששים אלף רו"כ להממשלה ויזכה בתאר ההוא, אשר הבדילו מכל הקדושים האחרים לטובה, כי לא יקחו מבניו או נכדיו לעבודת הצבא, ומותר להם ללכת ולנסוע לכל רחבי ארץ רוסיא, תחת אשר על כל קדושי החסידים נאסר לעזוב את בתיהם לא יותר ממרחק 12 וויערסט, ועוד זכיות מיוחדות רבות למאושרים בתאר זה, כי לא יובאו בתי כלא על כל עון ופשע, וכבודם חדש בכל מקום אשר תדרוך כף רגלם, אם היתה השמועה ההיא נכונה, זאת לא אדע, ולא אוכל לתת ערובתי.

בבית ר' מענדעלי ישב אז איש כבן שלשים וחמש או יותר, ושמו “וידרעוויץ” אשר כנוהו בשם “חבר הרבי”, ומלאכתו היתה לכתוב “שאלות ותשובות” ומכתבים אשר ישלחו אל הרבי מקרוב ומרחוק, ומשו“ת האלה יצא אחרי כן בדפוס הספר “צמח צדק”. סבת השם הזה אולי היא, יען ראה ס' שו”ת בשם זה, וגם שם מחברו היה מענדיל, וגם לו בן בשם יהודא ליב (נדפס באמשטרדם שנת תל"ה 4), וכלם ידעו כי הרבי עצמו לא יענה לשואליו, רק יצוה על “חברו” לענות במקומו. תמונת החבר הזה נחרתה בזכרוני עם פאותיו הארוכות ושערות ראשו הצהובות, עד כי הכרתיהו במאסקווא בשנת תרל“ו אחרי עבור שתים עשרה שנה, והוא היה אז כמו רב לחסידים בעיר ההיא, ובגלות, מאסקווא בשנת תרנ”א נאלץ גם הוא לעזוב את העיר ההיא ויבוא לניואָרק, ועל דברת רבים היה האיש הזה הסבה הראשית לגלות היהודים על ידי מעשיו הטובים, וגם פה בניואָרק לא הצטיין בצדקתו ותם דרכיו, ביחוד בעיניני כסף, ולא בש להודות בפה מלא כי בא לאמעריקא לאסוף כסף, ותורתו היא חנותו.

פעמים הייתי בליובאוויץ, ותמיד שמעתי שם “חסידי פולין” מנאץ בפי חסידי חב“ד, אשר כנום בשם “עמי הארץ” בורים, סכלים, מאמיני הבלים, וקדושיהם אינם שוים אף שרוך נעל הקדוש מליובאוויץ, ואחרי אשר במאהליוו היו שבעה בתי מדרש (או כאשר נקראו בפי החסידים בשם “שטיבלעך”) לחסידי חב”ד, ולחסידי פולין אין כל זכר, ⁴) כי על כן החלטתי ללכת ולראות את קדושי פולין אשר שרצו אז כצפרדעים בפלכי וואהלין, קיעוו, צערניגאוו ופאדאלסק.

אחרי שובי למאהליוו אל הישיבה, נהפכתי למתנגד גדול אל החסידים והחסידות, ומה גם כי בין בחורי הישיבה לא היה אף אחד מבני החסידים אשר לא יאמינו בישיבות, והחסידים לא יסדו כל ישיבה מעולם, כי על כן כל דבר נפל בין החסידים היה למלה לבחורי הישיבה למלא שחוק פיהם, ורק פעם אחת קרה, כי אחד החסידים, איש כבן שלשים, דל בשר, צנום כגרוגרות דר' צדוק, ישב לשמאלי ביום החמשי בלילה, אשר כל בחורי הישיבה למדו עד אור הבקר כחק בכל שבוע, והאיש החל לספר באזני מעשיות מהצדיק ר' מענדעלי, ואני שחקתי על חלומותיו ושקריו ופתאם התנער ויקם על רגליו ויקרא: “ר/ מענדעלי הלא הוא אלהים” (ער איז דאך א גאט), נעויתי משמוע, ידי רעדו, ואהיה כהלום רעם, ראשי סחרחר, עד כי כמעט אחזני השבץ, ואקום גם אני על רגלי, ואך בכח גדול על לחי האיש אחת ושתים, ולקול האיש, התעוררו כל הבחורים – אשר מספרם היה כארבעים או יותר, ואחרי אשר השמעתי באזני כלם את אשר דבר האיש, התנפלו כלם להכותו נפש, והמהומה נשמעה בחדר המיוחד אשר בו ישב ראש הישיבה, וימהר ויצא גם הוא, וכאשר הגידו לו דבר הרעש, וירא את האיש מוכה ופצוע, צוה להשליכו החוצה, וכן עשינו, ואיש לא ידע מי היה הנבל ההוא, ולאיזה מטרה בא אל הישיבה לספר את הבליו.

פעמים רבות הלכתי לבתי תפלה של החסידים לשמוע את תפלותיהם ותנועותיהם, ביחוד מצאתי ענין בבית תפלתם הנודע בשם “ליבאוויצער שטיבעל” אַשר היה קרוב לבית הישיבה בחלק העיר “דובראווענקא”. שם ראיתי יום יום את השוחט ה' “בעססי” יושב ומגיד שיעור חסידות בעל פה באזני איזה אָנשים עומדים או יושבים לפניו. תמיד התאמצתי למצוא בדבריו איזה מוסר השכל, דברי תורה או חכמה, אך לשוא, שמעתי רק מלות מסובכות בלי חבור וקשר, אף כי ידעתי כבר את כל המלות המלאכותיות אשר ישתמשו בהן המקובלים, יען תמיד אהבתי לעיין בס' הזהר, ועוד יותר, אחרי אשר חדלתי מהאמין בקדושתו, בקראי דברי הריב“ל בספרו “שרשי לבנון” ודברי הגאון יעב”ץ, ואחרי שמעי תמיד מפי החסידים, כי החסידות היא פלוסופיא רמה ונשגבה, תחת אשר ספרי פלוסופיא ומחקר בעברית כבר למדתי בחשק נמרץ, והבנתי כי כרחוק שמים מן הארץ כן רחקו קבלה ממחקר. הקבלה אשר רק בדמייון יסודה, ובנויה על יסוד חזון לב בעלי הזיה, מבלי כל משען בתורה וחכמה, מאסתיה, אך למדתיה למען דעת אותה כי איננה שוה מאומה, למדתיה לבל אקוט בפני, כי הנני ממאס למוד קדוש בעיני רבים, מבלי דעת אותו לנכון, עד כי החלטתי פעם אחת לנסות לכתוב “חסידות” על ספר כתבנית כל ספרי החסידים אשר קראתי אז, וכארבעים שנה התגולל הכ“י ההוא בידי, עד אשר נמאס בעיני והעליתיו על האח בשנת תרנ”ט, כי לא חפצתי לזכות את העולם בהבלים חדשים, נוספות על גל הבלים הגדול אשר נאסף כבר בידי אחרים.

ריב חרישי שרר תמיד בין החסידים והמתנגדים במאהליוו, וכפי הנראה נשאר הריב ירושת נחלה משקלאוו, העיר הרחוקה ממנה רק ארבעה פרסאות (28 וויערסט), זאת העיר שקלאוו אשר נחשבה לעיר ואם בישראל, ונודעה בתורתה וביחוסה מימים רבים, ועוד בימי לא אכלו המתנגדים משחיטת החסידים, ולא התחתנו בהם, על פי מצות הגר“א, ולא הלכו להתפלל בבתי תפלותיהם, ויהיו כמנודים בכל ענין הנוגע ליהדות, עד כי כאשר הועידוני להתראות עם הרב ר' שאול יפה משקלאוו להשתדך עמו ולקחת את בתו לי לאשה, היו דבריו הראשונים אלי לשאלני, אם אין מוצאי מגזע החסידים, וכאשר שאלתיו סבת השאלה הזאת, ענני כי כן צוה מפי אבותיו, לבל יתערבו חסידים במשפחתו הטהורה, וכן קרה אחרי חתונתי, כי חמותי שאלה איזה כלי משכנתה, ובבוא חותני בערב, שמע את הדבר הנורא הזה, וכרגע צוה להטריף את כל הכלים בבית, ועוד יותר חזקה התנגדותי לחסידים, כי בהיותי כבן בית בבית הרב ר' מאיר ברלין, אשר היה אז רב העיר, ואני כבדתיו מאד, באשר מצאתי בו איש חכם לב, יודע הליכות התבל, דעמאקראט לכל חקתו ומשפטו, איש בלי מסוה ובלי מורך, לא יתנהג בחסידות יתירה, ודובר אמת ולא ידע חנף, ואני אהבתיהו, ואחוש בנפשי, כי גם הוא יאהבני, ואהיה מבאי ביתו תמיד, ובחפץ לב עמסתי עלי עבודה כבדה אשר שאל ממני להעתיק את ספרו הגדול בכ”י אשר חבר על כל התנ“ך, יען ידע כי הנני שומע עברית וכתב ידי נקי, והוא אמר להדפיס את ספרו זה, ופעם אחת בחרף בא הרב הגאון ר' יוסף בעהמער, הנודע בכל ארץ רוסיא בשם “ר' יאסעלע סלוצקער”, תלמיד הגאון ר' חיים מוואלאזין, ויתארח בבית הרב ר”מ ברלין שארו, ובשבתם פעם אחת ומשוחחים, שאל הרב ר' יוסף את הר"מ לאמר: “הן הנך יושב פה תמיד בין “הכת” ובלי ספק הנך יודע אם “אותו האיש” מליובאוויץ הוא יודע תורה, באמת”? ור' מאיר ענהו “בימי נעוריו אמנם ידע תורה כאחד הרבנים הקטנים בערים הקטנות, אבל זה שלשים שנה אשר לא לקח ספר בידו” ⁵). עדות רב ישיש אשר ישב על כסא רב יותר מחמשים שנה בעיר גדולה כמאהליוו, דיה היתה לי לשפוט על גוזמאות החסידים אשר חשבו את רבם לגאון עולם וצדיק תמיד.

למלא סאת ידיעותי את החסידים וקדושיהם, הביא המקרה רבי אחד קדוש מגאליציען, איש צעיר לימים כבן שלשים וחמש, גבה הקומה, חסון כאלון ועב כשור פר, ויאמר למלאות מקום הקדוש ר' אהרן מסטראשעליא אשר לא הניח כל יורש אחריו, וזה ימים רבים ואין מלך לחסידי סטראשעליא, ובמאהליוו נמצא בית כנסת אחד לחסידים הנזכרים, והקדוש אמר להשתקע שם להיות להם לראש, והחסידים קבלוהו בשתי ידיהם, ותהי ראשית מעשהו ללעת בכל יום להתפלל בבית ההוא העומד בתחתיות ההר מקצה רחוב “שקלאוו”, אבל לא הלך להתפלל בבקר, רק בשעה 2 או 3 אחרי הצהרים, ובעברו דרך הרחוב עטף במטפחת את ראשו, פניו ועיניו, לבל יביט על איזה דבר טמא, והחסידים נהלוהו כעור, והאנשים אשר ראו זאת רצו אחריו כאחרי משוגע. בבית התפלה חכו עליו עשרה איש אשר לא התפללו עד השעה ההיא, למען יתפלל במנין, בתפלתו רקד כאיל ויגעה כשור בקולות נוראים אשר נשמעו בכל הבתים הקרובים, ואחרי תפלת שחרית התפלל מנחה ומעריב, ואז שב לבית משכנו ויטעם מעט אוכל, וכל מאכלו היה רק פת לחם חטה וכוס טהעע דל ורזה כזה פעם אחת ביום ישמן איש כשור פר, וכל החיה והבהמה הביאו אליו “פדיונות” מכל עברים, ויהי שבע כבוד וזהב כסילים.

בכל יום שבת לפנות ערב אחרי “שלש סעודות” הגיד תורה באזני קהל חסידיו במשך שתים שלש שעות, ואני ואחוזת מרעי שמונה צעירים, ובינינו גם אפרים בן הרב ר' חיים בערלין, נכד הרב ר' מאיר, כלנו “מתנגדים” נלהבים, החלטנו ללכת לשמוע “תורת חושך” בדעתנו מראש כי הבלים ידבר “הרבי” הבור, ונבוא כלנו למעון הקדוש, והבית מלא חסידים עד אפס מקום כמעט, ואנחנו החלטנו בינינו, כי אם אחד מאתנו ישמיע קולו, אז יחלו כלם לצעוק ולחולל מהומה, וכן נפזרנו איש איש בפנה אחרת, והרבי החל להשמיע בחושך תורתו לאמר: הגמרא מספרת לנו “המניח את הכד ברשות הרבים” ואם כן נחוץ לנו לדעת מי הוא המניח? המניח, המניח הוא בלי ספק הקדוש ברוך הוא בעצמו, השמעתם, הקב“ה בעצמו הניח את הכד, והכד הוא כ”ד ספרי קודש, והקב“ה הניחם ברשות רבים אָ וואי! אָ וואי! “ובא אחר ונתקל בה” ר”ל למד אותם שלא לשמה, “חייב” אָ וואי, חייב, חייב! וצחוק גדול פרץ פתאם מפי כל חברנו, האחד קרא “עם הארץ”, הגמרא אומרת פטור, והשני קרא, חמורים! עד מתי תשעו בדברי שקר והבלים, וכה צעקנו כלנו, והחסידים החלו גם המה לצעוק, הלאה שקצים! הסו אפקורסים! וידפקו על השלחנות ובקירות, עד כי נהפך כל הבית לבית משוגעים, ואנחנו מהרנו לצאת החוצה, ונתיעץ מה לעשות עם הרבי, ונחליט לבוא באחד הלילות בעת אשר ישאר הרבי לבדו בבית, ולדרוש ממנו בחזקה כי יעזוב את העיר כרגע, ואם לא יאבה שמוע, נקרא את הפאליציי לעזרה, יען כי על פי החק אסור היה לרביים כאלה לנוע בארץ, ומה גם כי הקדוש הזה הוא בן ארץ אחרת, ונהי בטוחים כי יתחלחל אם נהלך עליו אמים, וכן היה באמת, ששה צעירים באו למעונו בלילה בהיותו ער והוגה באיזה ספר, ויצורו על הדלת, ויקראו אליו "מהר ברח לך מן העיר הזאת פן תספה בידי הפאליציי, ואחד הבחורים ראה תיבה גדולה, וינס להרימה והנה כבדה מאד, ויצו על הקדוש כי פתח אותה, וכן עשה, ויהי לפלא כי מצאוה מלאה תופינים, בשר עוף צלי, יין ויין שרף וכל מיני מגדים, וכרגע נפתרה החידה, איך יכל להשמן כברבר אָבוס מפת לחם וכוס טהע אחת ביום, ואז חזקו עליו דבריהם כי ישיב את הכסף אשר אסף בעיר, והמה יתנו את הכסף על יד גבאי צדקה, ומבלי התמהמה נתן על ידם 67 רובל, באמרו כי לא אסף יותר, והבחורים רצו והביאו עגלון אשר לקח אותו עם כל חפציו ויוליכהו לעיר אחרת אשר לא ידענו, ולמחרת היום הביאו את הכסף לגבאי הצדקות, והדבר נודע בכל העיר, והחסידים נאלמו ולא פצו פיהם, אחרי אשר המה היו המעטים והדלים בעיר הגדולה ההיא, אשר בה ישבו כשלשים אלף מבני יהודה.

אחרי חזיונות רבים כאלה, ואחרי אשר למדתי גם תורת החסידים ותולדות דברי ימיהם אשר קראתי בספרים, החלטתי כי עתה אוכל לעמוד למבחן ולהשיג תעודת “מתנגד גמור” מבלי כל פחד, ומאז (תרכ"ג) עד היום הזה נשארתי נאמן למשפטי על דבר החסידים, אשר נסיתים בכל ימי חיי ואמצאם חסר בכל ענפי הדת והחיים.

ידעתי גם ידעתי כי בדברי הקצרים האלה אין די להשביע נפש שואפת לדעת מדוע ולמה חרצתי משפט קשה אודות החסידים והחסידות, ולא אקצוף אם יחשדוני החסידים כי הנני שונאם על לא דבר, ומה גם כי כבר הודעתי כי הנני מתנגד גמור, אך לבאר את דעתי ומשפטי נחוץ היה לכתוב ספר מיוחד, ספר החסר לנו עוד בספרתנו, אחרי אשר לא מעקיצות ערטער, ריב"ל, פערל ורעיהם, ולא מחניפות צווייפעל האראדעצקי וצייטלין יוכל איש למצוא את האמת, או קרוב לאמת, כלם שכחו או לא חדרו לעומק הענין, ולא מצאו עוד, כי החסידים והחסידות המה שני נושאים נבדלים, כהציונים והציונות, החסיד איננו חסיד יען למד תורת החסידות, והחסיד אשר למד, איננו חסיד טוב או רע מהחסיד הבור אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו. למוד תורת החסידות לא ברא את החסיד, רק להפך, החסיד ברא – או יותר נכון בדא את התורה החשכה הבנויה על תהו, והקדוש ילד את החסיד, והקדוש עצמו הוא יליד בית השקר והתרמית, ואם יאמרו החסידים להראות לי איזה קדוש פתי מאמין לכל הבל, החי באמונתו על פי דעתו הפנימית, והנה זה יהיה שקר אחר, אף כי לא שקר חדש.

למוד תורת החסידות, זר הוא בכלל אף לחסידים גדולים ומפורסמים, ספרי חסידות או קבלה מעורבה ומטורפה, נדפסו רק במשך ארבעים או חמשים שנה מזמן צמיחת החסידים, והספרים ההם לא זכו כי ילמוד בהם איש, ומעטים מהם נשארו מתגוללים באשמנים בבתי אוצרות ספרים הגדולים, ועין איש לא ראתם, והחסידים, כרבם לא שמעו אף את שמם, ואין איש יחוש להם – מלבד הביבליאגראף. החסיד בכלל איננו אוהבת את הלמוד, אחרי אשר נשמתו קשורה ברבו הקדוש, ובקדוש הוא התורה עצמה, ולאו גם נסה ללמוד, גם אז לא יכלה תורת חושך זאת להפוך אותו לאיש אחר, תורה מפשטה אשר רק בדמיון יסודה, בנויה על מלות, חלומות, וחזיונות שאין להן כל תפישה בשכל האדם הבריא, ואם יעמיק בהן איש בעל שכל חריף, יהפך

למשוגע פשוט, עד כי רחוק מאד למצוא חסיד יודע תורת החסידות מפי ספרים, והחסיד המאמין באמת – אף כי מספרם מעט מאד – די לו אם יביט בפני רבו, ובו יחזה סמל האמונה, התורה והאלהים, ויותר לא נחוץ לו, תחת אשר בספר נדפס על ניר, יחזה רק תורה יבשה אשר לא יבין, תורה שאין בה לא תורה ולא חכמה, וזה הפתרון מדוע נשארו רוב החסידים בורים ועמי הארץ, מבלי כל נטיה ללמודי תורת ישראל, ועל כן מעטים ביניהם גם במדקדקים במצות התורה כבין מתנגדיהם, ואשמת החסידים והחסידות רק על ראש קדושיהם תחול.

אחדות החסידים, אשר אנחנו קוראים יום יום בכתבי עתים ובספרים כתובים בידי טובלי שחרית (במיץ יין דגן), תעו והתעו רבים בחלומותיהם וכזביהם. אחדות החסידים תראו רק בימי משתה ושמחה בסבאם יין, ויצאו במחול, וברקדם כאילים איש אחוז בצואר רעהו, ומנגנים או מזמרים “הרבי צוה להיות שמחים”. אחדות כזאת ראה כל איש אשר היה פעם אחת בכפר רוסי, בהתאסף האכרים ביום הראשון אל בית המרזח לשתות שכר, ויבלו את כל היום בעשן מקטרתם וכטוב לבם ביין, יחלו לספר מעשיות, וכן ראיתי אחדות החסידים בהתאספם בערי מושב קדושיהם – הקטנות על פי רוב, כי פחדו תמיד להתישב בערים גדולות אשר שם נמצאים חכמים וסופרים, גדולי התורה ונדיבי עם, תחת אשר בערים הקטנות אין כמו אלה, ואין להם לפחוד מלעג יודעי תורה וחכמה – ושם בערים הקטנות אשר בענינים רבים לא נופלות הנה מכפרים, שם יתלקטו הבאים לשאול “עצות” מאת הצדיק בעניני מסחר, וכל הימים יתיעצו על צפונותיהם, ורק להצדיק יגלו סודותיהם, ולמחסה כזב יספרו כי באו ללמוד “יראת שמים”, ולקחת מידו ברכת שדים ורחם, כמו ישב באמת על כסא פעטרוס בארץ, ואף כי לי לא נתכנו עלילות החסידים בסתר אהל אלילם, אף לא ספרו מאומה גם לסופריהם הנאמנים בבריתם, אך די היה לקרוא את המאמרים “צרור מכתבים מאת מי שהיה חסיד” בהשחר, ואני מצאתי בין ספרי דר' יעללינעק בבית המדרש לרבנים בוויען איזה מכתבים הנוגעים לריבות וסכסוכים בין קדושעהם המלאים תוך ומרמה, אף בין בני משפחה אחת (משפחת ר' זלמן מלאדי ובניו ותלמידיו) וכ“י אחד, ספר שלם הנמצא באוצר ספרי העיר ניואָרק תחת פקודת ה' פריידוס, והכ”י “שבר פושעים” אשר מכרתי בשנת תרל“ו לה' ארקאדיע קויפמאן בפעטערסבורג, ומאיזה כ”י בבריטיש מוזעאום ואוקספורד אשר הזכרתים במחברת “זמיר עריצים” (קארני תרס"ד) מכל אלה נקל להוכח כי לא תצורה ולא חכמה, לא יראת אלהים ולא חסידות שמו קנם באהלי צדיקים, ולא התול הא אשר כתב אחד מגדולי רבני המתנגדים “צדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם”, וכל איש אשר לו עיניים פקוחות וראה את החסידים בהתאספם בעיר ניעזין (פלך צערניגאוו) להתראות את פני קדושם ר' ישראל נח, יכל להוכח בזמן קצר, כי לא האחדות הביאתם לעיר ההיא, רק ענינים בלתי טהורים מאד… הידועים ליודעי חן….. ורק הות נפשם יביעו סופרי החסידים בימינו, למען כסות על חרפת ימי נעוריהם אשר בלו בהבל לחטוף שירים תחת שלחן אלילם, והאחדות אשר ראינו בערי משכן קדושיהם, טוב היה להם ולכל ישראל לוא לא היתה בעולם….

החסידים היותר רעים ומסוכנים לתורת ישראל, המה חסידי חב“ד, (ליובאוויצער). הם המה היושבים בין המתנגדים ורואים את כבוד התורה, התכסו בשמלה זרה לא כפי מדתם, ויתימרו גם המה בכבודה, אף כי כרבם לא קרבו אליה, ובהיותם ערומים בעצמם, שפכו תמיד בוז וקלון על חסידי פוילין, באמרם “כי אלה המה בורים ונעוי לב, חסידים אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם”, וקדושיהם ריקים מדעת התורה, תחת אשר הקדוש מליובאוויץ הוא גאון בתלמוד כאחד הקדמונים, ואם יתנו לו פדיונות הלא מצות התלמוד היא להביא דורון לת”ח, וכי יבואו לקחת מפיו ברכה, הלא גם אבות האומה אברהם יצחק ויעקב ברכו את בניהם, ובלכתנו לליובאוויץ לשמוע דבר תורה מפי הצדיק, תורה אשר לא שמעה מעולם אזן המתנגד, הלא צדקה היא לפני אלהים, ועוד טענות כאלה, ובהתוכחי פעם אחת עם אחד החסידים במאהליוו, ושאלתיו בנגון הגמרא “והיכי דמי חסיד שוטה ההולך לבקש לפקוד עקרות”? ענני, “שוטה כזה לך ובקש בטשערנאבעל”, אף כי כלם ידעו כי מספר הטפשים אשר הלכו לליובאוויץ גדל עשרת מונים מהבורים בטשערנאבעל.

חסידי חב"ד עבדו בכל כחם להפיץ את שקריהם בין המון דלת העם כמיססיאנערים גמורים, וכל מזמה לא נבצרה מהם להרבות מספר צבאותיהם, וההמון הגס ברוסיא הלבנה אמנם נפתה להבליהם, ויום יום נספחו עליהם המון בורים עד כי היו עתה למחנה כבד, תחת אשר לא הצליחו בזה חסידי פולין הבורים התמימים, אשר לא הבינו ערמת שלוחי לאנדאן, ולא הוליכו שולל את הגולים הגרים אשר באו מליטא לשבת ביניהם.

למגפת החסידות נספחה עוד מחלה אחרת, אשר טפחוה איזה הוללים ערומים אשר כנו את עצמם בשם “בעלי שמות”. ההוללים האלה עמדו ברשות עצמם מבלי היות תלואים בקדושי החסידים, ומצבם היה במדרגה שניה אחרי הקדושים, ומלאכתם היתה רק לרפא חולים אשר נלאו הרופאים למצוא למענם מזור, וביניהם היו שני מינים, תושבים, ועל פי רוב בערים קטנות רחוקות מדעת התורה, ועוד יותר מההשכלה, ובבצואות כאלה מצאו להם מנוחה נעימה בין אשפתות עם דל הרחוק מתורה וחכמה, ואליהם הביאו חולים מסוכנים, כמו חולי הרוח, משוגעים, חולי עצבים מכל המינים, נשים אשר מתו ילדיהן בעודם באבם, עגונות אשר סבבו בארץ לבקש את בעליהן, חולמי חלומות אשר פחדו פן יקוים בהם איזה חלום רע, ולכלם נתן “בעל השם” קמעות, כתובות על קלף בכתב אשורי, אשר הניחון בנרתק של עור בעל שלש קצות, לשאת אותן על הצואר תחת הכתנות כאשר ישאו יהודי איטליען גם היום, בעד כל קמיע שלמו לבעל השם כפי אשר דרש, וכלם האמינו בו כאמונתם בהרבי הקדוש.

מין שני מבעלי השמות, היו אלה אשר נעו מעיר לעיר ומכפר לכפר לכל מקום אשר שמעו כי נמצא שם איזה מין חולה ידוע, אשה מרת נפש, או בכלל איזה מקרה יוצא מן הכלל, וימחלו על כבודם וילכו ברגליהם הקדושות לבתי האמללים, ואני בעצמי ראיתים בעיני איזה פעמים, פעם אחת זבדני אלהים לנסוע בעגלה מקרית מאהליוו על נהר דניעפער (בשנת תרכ"ו) בחברת שמונה או עשרה איש. בנסענו להאמליע, כמנהג הארץ בימים ההם, טרם נבנו מסלת הברזל ברוב ערי רוסיא, ובין הנוסעים היה איש אחד, דל בשר, בעל שערות אדומות, יודע ספר מעט, אשר מלאכתו היתה תמיד מלאכת חיט, ואשר מצא כי ממלאכתו הקשה לא ישבע די לחם, וימלך עליו לבו לנסוע אל הבורים בערי רוסיא הקטנה, החסידים המאמינים בכל הבל, להריק את אמתחותיהם, והוא עצמו לא היה חסיד מעולם, אבל חשב כי כסף כסילים הוא כשר אף ללא מאמינים. בכל הדרך ספר לי את אותותיו ומופתיו אשר עשה כבר במסעיו הראשונים, ויהי בהיותנו בדרך יושבים צפופים בתוך העגלה, ופתאם קרא העגלון לכל הנוסעים לעזוב את העגלה וללכת רגלי, יען עלינו לעלות על גבעה גבוהה, אשר שם עומד בית מלון יהודי, ועלינו להתמהמה שמה איזה שעות. היו אמנם שני אנשים באים בימים, ושתים נשים בין הנוסעים, אשר אמרו כי לא יוכלו לקפץ על הגבעה, אבל העגלון באחת, כי אם לא ירדו כלם, יקראו סוסיו האבירים “שביתה”, על פי סעיף ידוע בחקי היוניאן (טשעך) אשר סוסיו חברים לו. אני והבעל שם היינו הראשונים לעלות על ההר, ובדרך ספר לי, כי במלון הנשקף לנו כבר היה בשנה העברה, ושם רפא את אדון המלון ממחלה זעומה “חולי נופלים”, ובלי ספק יקבלוהו עתה בזרועות פתוחות, ושנינו באנו הביתה, והנה אשה מעירה בעלת הבית בחדר, ויהיה ברגע אשר ראתה אותנו עזבה את החדר, ובעוד רגע שבהה עם בעלה ואמה, ויתנפלו על בעל המופת בקללות ונאצות “נבל”! עוד הפעם באת לרמות ולהונות! התחפוץ אולי כי נשלם לך שנית 15 רו“כ בעד הוללותיך, אשר הבטחת לנו, כי בעוד שבוע ירפא אישי ועתה ברח לך מפה בן בליעל אם לא תחפוץ כי נמחוץ רקתך! אך בעל המופת לא שמע עוד את הדברים האחרונים בברחו מן הבית, ובעלת הבית ספרה לי את כל המקרה עם איש המופת. יצאתי החוצה לראות את האיש, והנה ראיתיו מרחוק, עומד על אם הדרך נשען על מקלו, ואלך אחריו ואמצאהו סר וזעף, ולא מצאתי בי די כח לזרות עוד מלח על פצעיו, ואנחמהו, אבל אמרתי אליו, כי טוב לפניו בתור יהודי נאמן לאלהיו ותורתו לעזוב דרכו המלאה חתחתים, מרמה ונלוז, גזלת עניים סכלים, תמימים מאמיני הבלים, וכל יודע ספר בלא ידע קללת התורה “ארור משגה עורים בדרך”, כאלה וכאלה דברתי על לבו, אף השמעתיו כי הנני יודע, כי מקור הבלי בעלי השמות, הוא הספר “מפעלות אלהים לר' יואל בעל שם”, ואיזה הבלים אשר הוסיפו המדפיסים במאה האחרונה לספר תהלים בשם “שמוש תהלים” והבלי “רזיאל המלאך” ועוד כאלה, המוליכים עם ד' תועה בפחזותם. האיש הביט עלי בקצף ותמהון, אין נועזתי לדבר נגד איש האלהים ר' יואל בעל שם אחד מגדולי הקדמונים בישראל, וכל אשר עמלתי להכיח לו, כי ר”א בעל שם איננו קדמון, והספר נדפס ראשונה בזאלקווי בעת אחת עם הספר “תולדות אדם”, בימי חיי שני בעלי השמות, האב הזקן ונכדו (שם שניהם ר' יואל בעל שם), הוכחתי לו, כי “בעל שם” יוכל להיות כל אדם כוזב אשר יקרא בספרים ההם, ולא נחוץ להיות גדול בתורה וחכמה, ורק במרמה הרבה וסכלות מעט די להתראות כאיש מופת בעיני פתאים מאמינים, אשר מספרםלא מעט הוא בין עם אלהי אברהם, וכלוחם נאמן בעד ההשכלה מצאתי לי לחובה לגרש את האולת מכל בית איש ישראל אשר פגשתי בדרך החיים, הראתי לו את אותותי מכה"ק והתלמוד, כי עון פלילי הוא למצוא לחם בשקר ותרמית ולהונות דלים חלכאים אמללים מבקשי רפאות תעלה לחוליהם, עד כי לא מצא מענה עוד ויחריש, ואני חשבתי בלבי, אחרי אשר נצחתיו, כי עזוב דרכו באמת, אבל טעיתי בחשבוני, כאשר הראני הנסיון אחרי עבור שני שבועות, כאשר פגשתיו ברחוב העיר ניעזין, ויתפאר לפני כי כבר שכר לו מעון יפה וכלי בית יפים, והמונים המונים יבואו אליו יום יום, וכסף ומנחה יגישו אליו מכל עברים, וימשכני ללכת אחריו לראות את מעונו, אבל אני הבטחתיו כי נעים יהיה לי ללכת לראות את בית מלאכתו במאהליוו וששה פועלים עובדים עמו, אך לא ללכת לראות בית נכון על שקר ותהו.

המקרה הזה לא היה האחד אשר ראו עיני. שכן קרוב לבית חותני במאהליוו בחלק העיר “לופעלעוו”, היה איש אחד אשר למד תורה הרבה, ושמו ש“י, ויהי מלמד “גמרא” לתלמידים גדולים, ופתאם ביום אחד אחרי חג המצות נעלם, ואיש לא ידע אם ברח מן הבית ויעזוב את אשתו ושלשת בניו, או נטבע בנהר, ואשתו האמללה באה אלינו הביתה לתנות על גורלה המר, וכלנו לא ידענו למצוא נוחם לה. אפס כעבור חודש ימים, באה ועיניה מפיצות שמחה, ותראה לנו כי קבלה מכתב ומאה רו”כ מבעלה מאחת ערי וואהלין, ובמכתבו יספר לה כי היה אלהים בעזרו, בא גד, והוא מוצא שכר רב בעבודתו, אך לא הודיע איזה מין עבודה הוא עושה, ונשמח כלנו בשמחת העגונה האמללה, ובמשך הקיץ שלח לה כסף עוד הפעם, ובערב חג הסכות שב לביתו שמח וטוב לב ושבע כסף, ובחול המועד בא אל בית חותני, ויספר באזנינו את כל המוצאות אותו, כי עזב את ביתו יען מאס במלאכת המלמדות, לבקש לו איזה פרנסה קלה, וימצא כי נקל לו להיות “בעל שם”, כי למד את כל ההבלים הנחוצים למלאכה הזאת, והוא יודע את החסידים הפתאים המאמינים, ובמה נופל הוא מכל קדושי החסידים אשר כרבם הנם בורים ונעוי לב, ומדוע לא יאסוף כסף גם הוא כמהם, ויספר לנו את כל האותות והמופתים אשר עשה לעין הסכלים אשר שלמו לו בכסף מלא וינהל גם כבוד “רבי”, וכלנו שחקנו למהתלותיו, ורק חותני היה סר וזעף, ויקם בחרי אף ויצא מן הבית ולא דבר דבר, ועוד ביום ההוא בשובו הביתה, הזהיר את כל בני הבית לבלתי תת מדרך כף רגל לבעל שם ההוא בביתנו, באמרו “אמת כי אנחנו הננו מתנגדים גדולים לחסידים וקדושיהם, אך כל התנגדותנו היא, יען המה נוכלים פוחזים וריקים המוליכים עם ד' שולל בנכליהם, ובמה יצדק המתנגד אם יעשה גם הוא במרמה כמהם לשתות דם אביונים סכלים בתרמיתו, לא! איש כזה לא ידרך על סף ביתי כי לא אחפוץ לראות פניו עוד הפעם”.

מקרים כאלה ראיתי איזה פעמים, ומלבד אשר ראו עיני, שמעת ירבות ברוסיא הקטנה (אוקריינא, וואהלין, פאדאלסק ובעססאראביען), ובכל הנפות אשר “עמי הארצות” ישבה לכסא, והסביבה העמים אשר ישבו היהודים היו חצי פראים, שכורים, אף כי לא רעי לב, ומותר האדם, המאלאראססי, מן הבהמה כמעט אין, וגם ביניהם נמצאו מיני בעלי שמות כאלה, וגם היהודים השתמשו בהם לפעמים, ואם בימים האחרונים יכלו הבלים כאלה למצוא קן להם בארצות נאורות, הן לא יפלא אפוא, כי משלו ממשל רב לפנים בארץ מאפליה כרוסיא, ומי לא יזכור את המקרה עם "כתונת ישו הנוצרי בקאלן, אחת הערים הנאורות באשכנז, ואת המהומה אשר התחוללה אז בין כהני הקאטולים בארץ מולדת של קאנט געטהא ולעססינג, ועוד גם היום הלא יראו עוד את “מורה השעות” הנודע בסטראסבורג, והמון ההבלים הנראים לעין כל על הגשר בעצם העיר פראג, והמספרים חרפת עם תועי לבב אודות עלילת הדם בעיר ההיא, ולא יבערו את המפלצת ההיא גם עתה, ומי יודע אם יסירו את האליל הנבזה ההוא, עתה תחת נשיאות הפראפעססאר מאזאריק, אפס אם שלש מאות מיליאן עובדי אלילים מאמינים בכל הבלי שוא ולא יתבוששו, אַך אין כל הנצלות לעם ד‘, העם החכם והנבון להתהלל באלילים, ולא אמרים רקים השמיענו המשורר האלהי, כי יקר בעיני ה’ המותה לחסידיו, וכל היקר בעיני האלהים, יקר גם לבני עמו.

---

ספר מלחמת קרים

מאת

אפרים דינרד

ספר מלחמת קרים / אפריים גרשון דיינארד

     קורות כל דברי המלחמה הנוראה אשר לחמו מלכי הברית על העיר הבצורה סעוואסטאפאל בשנות 1853–54–55–56, גם יבואו בו תולדות אדמת העיר הזאת טרם הוסדה ואחרי כן, עד היום הזה.

א

     קורות אדמת המקום אשר עליה עומדת סעוואסטאפאל כעת, תושבי המקום הזה לפני שלשת אלפים שנה, היונים וכפריהם, חוף סעוואסטאפאל תחת ממשלת הרעפובליק החערסאנסי, מלחמת התושבים עם הסקיטים, מתרדת יעוופאטאר לוכד את חערסאנעס והחוף הסעוואסטאפאלי, סחר הים על החוף ההוא, הריסת קרים על ידי ההוגים, האווארים, הכוזרים, וולאדימיר נסיך רוסיא אצל חערסאנעס וסעווראסטאפאל, ממשלת הטטרים בקרים, כבישת חצי האי קרים ביד הרוסים בימי יעקאטערינא 2, שנוי שם הכפר “אקטיאר” להעיר סעוואסטאפאל.

קורא יקר! בנשאי את שם העיר " סעוואסטאפאל" על שפתי, הלא למותר הוא להגיד לך מה היא? וְאַיֶהָ? יען מודעת היא בכל קצוי תבל וים רחוקים, ולא לבד על ידי המלחמה הנוראה אשר לחמו עליה צבאות מלכי הברית, כי אם גם עוד טרם נפרצה המלחמה כבר יצא לה שם בכל הגוים, על ידי המבצר העצום אשר חלק לה הטבע מימי עולם אשר לא חלו בו ידים, וכל יודעי מדינה העירו כי כמעט אין על עפר משלו, העיר הזאת היתה אבן פינת רוסיא, אשר עיני כל מלכיה היו עליה לטובה לפארה ולרוממה למיום נפל חצי האי קרים להם לאחוזה, על לשונות ים השחור החודרות בלב העיר עמדו אנות אניות רוסיא ועל תרניהן התנוססו נשרי בית רומאנאוו, כל המון אניותיה וצבאותיהן נקראו בשם הכולל “צי-ים השחור” (Черноморскiй флотъ) וכל גדולי גבורי ממשלת רוסיא האדירה היו עליה סתרה, עד אשר לא האמינו כל יודעי מלחמה כי יבוא צר ואויב בשעריה.

אדמת המקום אשר עליה נוסדה העיר הזאת כבר נודעה להיונים ולהאיראקלים כאלף שנה לפני ספהנ"ו על ידי החוף הבטוח לאניות אשר אין על עפר משלו, אדמת המקום הזה היתה דשנה ופוריה מאד עד כי משכה עליה עיני העמים הנאורים, ובכן יסדו שמה היונים ממשלת רעפובליק וממשלתם נמשכה כאלף שנה, ובירת ממשלתם היתה חערסאנעס הקרוב לסעוואסטאפאל ½ 2 וויערסט. כל גדולי חכמי תבל והנוסעים המפורסמים מימי קדם קדמתה השתדלו לחקור אחרי דברי ימי קרים בכלל והמקום העתיק הזה בפרט, כל גדולי בתי אוסף לדברים עתיקים באירופא יתגאו על החפצים העתיקים אשר הצליחו להוציא מבטן האדמה הזאת, המשוררים הנודעים בארץ שרו שירי תהלה לכבוד הטבע הנדיב אשר אצל מלא חפנים חן ויופי על קרן בן שמן הזה, ציירים מהוללים תארו בששר את המון המקומות הנחמדים המפארים בכל צבי חמדת הטבע על חפי קרים הדרומים, ומהם אשר הליטו בציוריהם רבות מספורי המליצים והמשוררים. וכל אלה יורונו לדעת כי נכבד היה חצי האי הזה בעיני כל יודעי דעת, אשר על כן לא נשארו יושביו בודדים במועדם, וכפעם בפעם נהרו אליהם עמים שונים ללמוד וללמד, ויצא לו שם בגוים לתהלה ותפארת.

טרם באו היונים להאחז בקרים ישבו שם עמי הטוירען, עם פרא ופרוע אשר הביאו את בניהם קרבן לאלילי עצביהם, ויורדי הים באניות אשר נפלו שבי בידם היו למאכלת אש על מזבחי תועבותיהם לרצון למפלצתם הארורה, ועל שם העם הזה אשר נראו ראשונים על במת דברי ימי קרים נקרא חצי האי הזה בשם “טאוירי”. רבים מחוקי קדמוניות קרים בימינו יחליטו כי המערות הנושנות החצובות בסלע על ראשי ההרים וחפי הים מעשי ידי העם העתיק הזה הֵנה, רק מחסר מקורים אין לאל ידינו לקרב או לרחק את ההשערה הזאת, כאשר אין לאל ידינו להגיד מספר הימים אשר ישב העם הזה בחצי אי הטוירי.

היונים אשר באו לקרים מצד הים פרשו דגל ממשלתם על חפי קרים הדרומים, ואחרי אשר הצליח להם לגרש משם את הטוירים בנו ערי מבצר במקומות שונים, למען יוכלו להחזיק מעמד נגד הטוירים אשר הלכו להם לצפון קרים אם יאבו לקרוע ממשלתם מידם, ובירת הממשלה היתה חערסאנעס, אפס ברבות הימים התבוללו היונים את הטוירים ויסחרו אתם את הארץ וישבו לבטח עליה, והנה פתאום עם נורא ועריץ הסקיטים הפראים בא מצפון ויעל כשואה על חצי האי הטוירי דרך מצר–היבשה אצל פערעקאפ ויתגר מלחמה את הטוירים ויניסם על ההרים, אכן לא ארכו הימים וגם המה השלמו ביניהם ויהיו לעם אחד ויקראו בשם: Тавро-скиөи ויבנו את המבצרים “פאלאקיאן, האוואן” וכדומה, ושני העמים הפראים האלה לחמו בכל עז את היונים יושבי חערסאנעס ובנותיה על חפי הים, וירעצום וירוצצום, אפס גם היונים לא הניחו את מקומם, ובכל פעם התאמצו לבנות הנהרסות, לבל יאבד להם ניר על האדמה הזאת.

בשנת 480 לפני ספהנ“ו נוסדה ממשלת באספארוס בקרים, ופאנטיקאפיאן (קערטש בימינו) היתה בירת ממלכתה, סופרי קורות עולם ישערו כי מלכי באספארוס היו יוצאי ירך ההונים או הלאנים הפראים, יען יחושם לא נודע אז בין מלכי תבל, המלכים האלה היו תמיד מחסה עז להיונים נגד שכניהם הפראים אשר הדריכום מנוחה בכל עת, והיונים קראו את ממלכת באספארוס “ארחאנטי” (ממלכה נכבדה), יען באמת התנהלו בכל תוקף ועז ממשלה אדירה, אפס בכל זאת לא יכלו עמוד נגד הסקיטים אשר התנפלו עליהם בכל עת, וביחוד משנת 120 לפני ספהנ”ו אשר אז התחזקו הסקיטים מאד ויכבידו את אכפם על הבאספארים, עד כי לא יכלו להאריך את ימי ממלכתם עוד, ויקראו להם את מתרדת יעוופאטאר (112 לפני ספהנ"ו) כי יהיה עליהם סתרה מחמת אויביהם, ההצלחה עמדה על ימין מתרדת ויך במחנה הסקיטים מכה רבה מאד, ומן העת ההיא עד שנת 94 לפני ספהנ“ו לא חדל מהלחם אתם כפעם בפעם בים ויבשה ע”י שר צבאו הגבור דיאפאנט עד אשר הכניעם תחת ידו, ויקח מהם את כל חפי קרים ויאחדם תחת ממשלתו, וגם אדמת היונים לקח לו לאחוזה. היונים ראו זאת ויילילו על משבתם, כי ידעו בנפשם כי אין לאל ידם להתקומם נגדו, אכן גם קץ הגבור הנערץ הזה בא, ואז התעוררו גם היונים להתפרץ מפניו. הרומאים פשטו כארבה בחיל כבד על ארצו ויכוהו מכות חדרי בטן, ואז מצאו היונים עז בנפשם להסיר מהם עֻלוֹ, אכן גם שמחתם היתה עדי רגע, כי בעוד המה שמחים על מפלתו, התנער שנית ויאסוף חיל ויך את הרומאים שוק על ירך, ויסב את האופן גם על היונים המתפרצים ויכניעם שנית וימלוך עליהם את מאחאר בנו למלך, בתקותו כי בנו זה יהיה לו עזר לא מעט נגד הרומאים אשר לא חדלו מהלחם אתו, אפס כאשר לקח בן בליעל הזה שבט מושלים בידו נהפך לבו עליו ויהי אויב נורא לאביו, וכאשר דרש מתרדת עזרתו להלחם את לוקולו שר צבא הרומאים – לא לבד כי לא בא לעזרתו, כי אם שלח להגיד להרומאים כי יתחבר אתם להלחם נגד אביו, ובצר למתרדת מאד, התחזק ויאסוף שארית חילו ויצא להלחם את בנו מלחמת תנופה, וההצלחה האירה לו פניה גם בפעם הזאת ויך את חיל בנו מכה נצחת, ויהי כאשר ראה מאחאר כי כלתה אליו הרעה מאת אביו, וינס על נפשו לחערסאנעס בירת ממלכתו ויחנק, וכן מת בן פריץ הזה מות נבל, ומתרדת שלח את דברו להשלים את הרומאים, אפס הרומאים הכבידו עליו תנאי השלום מאד ויחזיק בחרב עוד הפעם. עוד לא שלם סאת מתרדת והנה קם שאון בין ערי ממלכתו, אשר יושביהן התפרצו מפניו לקחת שבט מושלים מידו, ובנו האהוב לו פארנאק היה ידו בקושרים ויתנשא למלוך עליהם, וכאשר ראה מתרדת כי אבד ממנו מנוס וַינַס לבקש עזרה מסף רעל אשר שתה, אפס גם ממנה רחקה ישועתו, כי לא הביא לו את המות אשר בקש, עד אשר צוה לאחד מעבדיו ויהרגהו וימת, וממשלת באספארוס נסבה להרומאים.

אחרי מפלת מתרדת התחזקו היונים ויחגרו חרב גבורים ויצאו חשים למלחמה על הפראים השונים אשר גרו על ההרים, ויקחו שנית את אדמת סעוואסטאפאל להם לאחוזה, ויבנו ערים וכפרים על חפי קרים הדרומים, ויחדשו את ממשלת העם (רעפובליק) אשר התנהגה על פי הזקנים ויצינו בשער משפט, ומליצים ומשוררים חגרו חרב סופרים ללמד את העם דעת וישאירו זכרונותיהם עד דור אחרון עד כי עוד היום ימצא כפעם בפעם שירי משורריהם חרותים על אבני שיש וגזית, וכן הרימו את המסחר עד למעלה ראש, ובלי ספק לא נשארו גם היהודים ההעלעניסטים אחרונים בחכמה ודעת וכשרון המעשה, כי בדרך כלל הלכו אחוזי יד עם היונים בעת ההיא. לשון-ים הסעוואסטאפאלי כֻסָה בהמון אניות סוחר אשר הובילו מערבם אל כל המקומות הרחוקים הנודעים אז בתבל, וגם הרומאים אשר עשו מלוכה בקרים על חרבות באספארוס וממשלתם נמשכה עד אחרי לדת דת הנוצרית, גם המה לא עשו רעה להיונים, ורק מס ידוע הטילו עליהם לשלם מדי שנה בשנה, ובלעדי זה התנהלו בכל משפטיהם הקדומים ויטבעו מטבעות על שמם, ובעתותי השלום הלכו שופטיהם וזקניהם לשרת בצבא הרומאים מרצון נפשם, ופעמים רבות גם אחרי מתרדת היו זרוע לחולי הרומאים בהצותם את הסקיטים או את העמים האחרים, ופעם אחת התנדבו לצאת לקראת נשק בלוית הרומאים נגד שר צבא הסרמאַטים, והנצחון עמד על ימינם, ובעד נצחונם זה גמלו להם הרומאים כי לא לקחו עוד מהיום ההוא והלאה מהם כל מס כפעם בפעם, ויחיו חיי נחת ימים רבים.

עברו ימי הטובה ויבוא רגז תחתם, פתאום התנשאו ההונים הפראים והאכזרים וישטפו את כל חצי האי הטוירי, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלם עשו בו שמות וישפטו את יושבי האי בחרב ובדם, את הערים והמצודות הרסו בלי חמלה, הכפרים ויושביהם שלחו באש עד כי היה האי לחרדת אלהים, וגם יוסטינאן (בחצי המאה הרביעית לספהנ"ו) קיסר הוויזאנטים אשר בנה בקרים מבצרים חדשים ויתקן את הישנים, לא היתה לאל ידו לעצור מרותם, וגם יוסטינאן השני היה חסר אונים להציל את יושבי קרים מרעתם, יען ידיו היו מלאות עבודה בממלכתו פנימה לעמוד על נפשו כאשר סעדו אויביו להחריד את קאסטאנטינאפאל.

אחרי ההונים שטפו ועברו בקרים עוד עמים רבים ושונים כהכוזרים, הגאטהים, והאווארים, אשר עזבו את רבצם בארצות אזיא, ויעשו משטרם בחצי האי הזה, אלה בנו ואחרים הרסו עד כי היה צלמות ולא סדרים שם בעת ההיא, וגם חערסאנעס וחוף סעוואסטאפאל ירדו פלאים.

במאה התשיעית לספהנ"ו עלו הרוסים ראשונה על במת דברי הימים, וגם המה לטשו עיניהם כפעם בפעם על האי הנחמד הזה, וסכנה נוראה רחפה אז על היונים יושבי חערסאנעס מיד הרוסים, אשר התנפלו על ממלכת וויזאנטיא עוד בימי אלעג, איגאר וסוויאטאסלאוו, ונשיאי היונים אשר ראו את הנולד השתדלו בכל עז לחזק חומות חערסאנעס למען הנצל מחרב רוסיא החודרת להם, אפס בכל התגרות הקטנות אשר התגרו הרוסים בהיונים לא עשו להם שם עולם בספרי דברי הימים כמלחמת הנסיך הגדול וולאדימיר (988), אשר שם מצור על חערסאנעס משלש רוחותיה בים וביבשה, מצד אחד אצל לשון-ים הדרומי החודרת בלב סעוואסטאפאל, ומצד השני על החוף הצפוני, ומצד השלישי אצל לשון-ים הקאראנטיני ומקום מגדל המאיר החערסאנעסי, עד אשר הצליח ללכוד את העיר הזאת מקדש מלך היונים, כנודע לכל קורא דברי הימים למלכי רוסיא.

במאה הי"ג התחזקו הטטרים וילכדו את החוף הדרומי והצפוני בסעוואסטאפאל, ויבנו שם את הכפר “אקטיאר” אשר עמד על תלו עד עת בוא הרוסים בסוף המאה העברה ויבנו במקום ההוא את סעוואסטאפאל.

בחצי המאה הט“ו התנפלו בתגרמים על חצי האי קרים ויעשו בו שַמות, וראשית מעשיהם היתה להרוס את העיר ההֻללה קאפפא (כֶּפֶא) בירת הגענואיזים, ואח”כ הרסו עוד איזה ערים, וגם חערסאנעס היתה למעי מפלה ולא הוסיפה עוד להרים ראש עד היום הזה, ולמן העת ההיא ישבו הטטרים על חוף אקטיאר בגאון שלות השקט ויצודו דגי הים לרוב מאד, ולא ידעו יקרת ערך המקום היקר הזה, עד אשר נכבש כל חצי האי קרים לפני פאטעמקין ראש שרי צבאות רוסיא בימי יעקאטערינא, ועוד בשנה הראשונה ללכדו את האי הודיעה ממשלת רוסיא לכל ממלכות אירופא, כי אין כל חלק ונחלה להטטרים ולמלכם האחרון החאן שאגין גיריי על חצי האי קרים, ובעשירי לחדש יוני (1783) אחדה את קרים לאדמת רוסיא עד היום הזה, והכפר הקטן אקטיאר נהפך לעיר גדולה ובצורה, ונשר בעל שני ראשים התנוסס על מרום תרני אניות רוסיא לכבוד ולתפארת על חוף סעוואסטאפאל.

                                                                                             ___

ב

     מקור השם “סעוואסטאפאל”, בנין החוף, אניות מלחמה הראשונות הבאות לסעוואסטאפאל, ביאת יעקאטערינא לסעוואסטאפאל, מות פאטעמקין, מצב העיר אחרי מותו.

אחרי אשר לכד פאטעמקין את חצי האי קרים, נתן אל לבו לבחור בעד הכפר “אקטיאר” שם חדש “סעוואסטאפאל” Sebastos (גדול) או מ Zews (כנוי לאליל יופיטער אבי כל האלילים וכל בני האדם) P olis (עיר), ויעקאטערינא אשרה וקיימה את השם הזה בראשית שנת 1784 ויהי לחוק עד היום הזה, רק לשון-ים הגדול עוד לא קוֹרָא בשם חדש, וכמקדם נקראה בשם “חוף אקטיאר” גם בימי הקיסר פאול פעטראוויץ, וכן נקרא אז בכל פקודות הממשלה.

בירח מאַי שנת 1784 יצאו בפעם הראשונה שתי אניות מלחמה מחערסאן (שם האחת “סלאווא יעקאטערינא”, והשניה “חערסאן”) ובארבעה עשר לחדש סעפטעמבער באו לחוף סעוואסטאפאל, ובטרם באו האניות גוע וימת סגן שר אניות המלחמה הקאנטער אדמיראל מעקענזי, ופקודתו לקח השר המצביא את צי-ים השחור יאקאב סוחאטין, ובעת ההיא היה הגראף צערנישאוו שר המלחמה, ותחת פקודתו התאמץ פקיד האניות קלאקאצעוו בכל עז לגמור את בנין החוף ולפארהו במשפט, וכתום השנה ההיא כבר עמדו על חוף סעוואסטאפאל חמש אניות גדולות, ושתים עשרה אניות קטנות Фрегаты, ותשע אניות תרן קטנות, ועליהן ארבעת אלפים ושמונים איש מחיל צבא הים, והוצאות להאניות עלו לסך 607.049 רו"כ לשנה.

בשנת 1785 החלו יושבי סעוואסטאפאל לעשות הכנות גדולות ליום בוא הקיסרית יעקאטערינא, ובפקודת השר מעקענזי נעשה מקום מצב לאניות Пристань על קצה לשון-ים הדרומי במרחק שלש מאות קומות (סאזען) מאבני גזית, ולא רחוק מהמקום ההוא על גבעה לא גבוה בנה השר הזה בית למשכן לו. במרחק מאה קומות ממצב האניות נבנה בשנת 1787 בית חרשת המעשה למבנה אניות Адмиральтейство ואיזה בתים בעד חפצי האניות, בתי מלאכה שונים, בתי תפלה לצבא הים, ועל פי פקודת השר הזה נעשתה מסלת אבן המובילה ישר לבאלאקלאווא, משמאל להחוף נבנו איזה אהלי עץ למשכן פקידי החיל, לחנויות ולמעון האנשים המביאים מכֹּלת וכל צרכי האניות, ואת הבתים האלה הקיפו בפרחים נחמדים ילידי קרים וכל עץ עושה פרי. מנגד להאדמיראליטאָט נבנה בית גדול ורחב ידים למשכן חיל הצבא, ולימי החורף העמידו את כל אניות המלחמה והצבא אשר עליהן על החוף מעבר השני אשר קראוהו בשם “גראפסקי” (ע"ש הגראף וואינאוויץ), וגם את החוף הזה קראו בשם חדש “לשון-ים האניות”, ויבנו גם שמה בתים הדרושים לחפץ האניות והצבא, ושמה לאורך החוף עמדה אניות מלחמה “ס”ט פאול", תחת פקודת השר אושאַקאָוו, ובכן הצליח להם ליסד את החוף המהלל הזה עוד לפני בוא הקיסרית יעקאטערינא.

בשנת 1787 עזבה יעקאטערינא את פעטערסבורג בירת ממלכתה ללכת קרימה, ובין כה וכה נחוץ היה להכין מעון למענה בסעוואסטאפאל ולכל שרי המלוכה אשר נלוו אתה בדרך, ולתקן את הדרכים מפעטערסבורג לקרים אחרי אשר הדרכים היו מקולקלות ובלי סדרים בימים ההם בכל ערי רוסיא, ובתשעה ועשרים יום לחדש יאנואר באה לקיעוו, ותוחל שמה עד אשר ימס הקרח מעל פני הנהר דניעפר ועד אשר תבוא אניה להובילה אל מחוז חפצה, ובכ“ב אפריל עזבה את קיעוו ותבוא לעיר קטנה, “נאווא קאידאקא” לא הרחק מיעקאטערינאסלוו (כעת). ויאזעף 2 קיסר עסטרייך יצא לקראתה וילוה אתה בדרך. ובי”ב מאיי באה לחערסאן עם כל המחנה ההולכת לרגלה, ובי"ז מאיי עזבה את חערסאן ותבוא לבאחציסאראי בירת מלכי הטטרים בעשרים לחדש ההוא, ובעוד שני ימים כבר עמדה על גבעת מעקענזי באינקערמאן, אשר שם נתקבלה מאת השר פאטעמקין בכל כבוד מלכים. וביום ההוא (כ"ב מאיי) באה לסעוואסטאפאל לראות את פרי נצחונה בקרים, וברעש וקול שאון המולה גדולה מפיות כלי תותח אשר הרעישו לכבודה הובלה על החוף גראפסקי, ותשים את משכנה בבית מעקענזי – לפנים, וכל רבי המלוכה אשר היו אִתּהּ מצאו משכן למו בבתי פקידי החיל הקרובים אל משכנה¹ ובלילה ההוא היתה אורה ושמחה בכל הרחובות, והעיר סעוואסטאפאל צהלה ושמחה.

ביום המחרת כ“ג מאיי אחרי ארוחת הצהרים בחנה את האניות בלוית ידידה ואהובה קיסר עסטרייך, ואחרי כן הלכה לראות את כל חפי העיר, וגם בלילה ההוא האירו עוד הפעם את כל העיר באור בהיר, ויצהלו משמחה ומטוב לב אשר לא היתה כזאת ימים רבים, ובכ”ד מאיי עזבה את סעוואסטאפאל ותלך לבקר את המקומות הנחמדים על החפים הדרומים ומשם למאסקווא, ובעשתי עשר לירח יולי שבה לעיר המלוכה.

במשך שתי שנים למיום עזבה יעקאטערינא את סעוואסטאפאל, לא נעשו חדשות בעיר הזאת, רוב עבודת חיל הים היתה רק לתקן את האניות הישנות הבאות והיוצאות לעשות בים דרך. ומהערים הקרובות לא רבים היו אשר באו לשבת בעיר הזאת עד שנת 1789 אשר אז צותה הממשלה כי גם אניות סוחר תוכלנה לבוא אליה.

בימים ההם נשמע קול תרועת מלחמת התוגרמים בארץ, והגראף וואינאוויץ יעץ לפאטעמקין לאסוף את כל אניות מלחמה בים השחור לחוף סעוואסטאפאל, אפס האיש הזה רק בפיו דבר וידיו לא עשו תושיה, וגם כאשר ראה כי האויב כבר התגר מלחמה על יד הכפר “האדזי-ביי” (המקום אשר שם נבנתה העיר אדעססא) עמד מנגד ולא עשה מאומה, להגן עליה מצד היבשה, ואחרי מרוצת מכתבים ימים רבים בינו ובין שרי המלוכה הצליח לו להטות את לב הממשלה, להרים את סעוואסטאפאל בתור “מבצר ממדרגה הראשונה” ולבנות חומה בצורה מסביב לעיר ולהקיפה בתעלה עמוקה, אך הדבר הזה האחרון לא יצא אל הפועל עד שנת 1854 בעת אשר כבר באה העיר במצור.

אחרי הדברים האלה הרימה הממשלה את מארקיזא ותוסיף על כבודו להקרא גם בשם הכבוד, שר הפלך לצבא ניקאלאיעוו וסעוואסטאפאל

ומשנת 1812 באו עתותי המרגוע לסעוואסטאפאל ולצי-ים השחור, ויתענגו על רוב שלום.

בעת ההיא החלו לשלוח אניות קטנות ולפעמים גם גדולות למבחן חפי האבכאזים בקו-קז, וביחוד מזמן המלחמה האחרונה בהתוגרמים נעשתה המלאכות הזאת תמידית, והיא היא היתה לבית-הספר היותר טוב ושלם ללמד את ידי המלחים וחיל הים לעשות בים דרך עד אשר היתה לאל ידם כמעט לדבר את האויב בשער.

חצי האי קרים בכלל הביא בימים הראשונים טובה מעטה לממשלת רוסיא, וביחוד למן העת אשר נקהלו חבר מרצחים מהטטרים והיונים, לשלול שלל ולבוז בז מכל הבא בידם בערבות רוסיא הדרומים ובקרים, ובראשם השודד והמרצח הנורא “עלים”, אשר זכרו נודע עד היום לקללה בפי כל יושבי המחוזות האלה, אפס לרגלי צמיחת קרן סעוואסטאפאל ועמה הצי (פלאטטע), גם הות השודדים האלה הלכה הלוך וחסור כי נפל עליהם פחד חיל הצבא, והטטרים אזרחי קרים גם הם עזבו את משובתם ותאחז במחרשה ידם, ובהשקט ובטחה נטעו כרמים ויזרעו את האדמה, והאדמה הברוכה הזאת נתנה להם את יבולה ויחיו חיי נחת ויהיו לאנשים מועילים לחברת המדינה.

ראש אֹשר העיר היה הצי, ובעלותו מעלה מעלה הרימה גם סעוואסטאפאל ראש עד אשר יצא שמה לתהלה בארץ, בימים ההם נמצאו בה 12 אניות גדולות Кораблей, ושבע אניות מלחמה ממדרגה השניה Фрегатъ, וכחמש ועשרים אניות תורן бригъ, מלבד אניות סוחר הרבה אשר שחו במי הים רצוא ושוב הנה והנה.

במקצוע החוף הדרומי הוכנו כל כלי המלחמה לחיל הרובים Артиллеріскія בכלי תותח וכל מכונות המלחמה Снарядъ ובתי כלאים לפושעים אשר נשלחו הנה מסימפעראפאל לעבוד עבודה אצל החוף ומספרם היה כאלף איש, ואצל שפך לשון-ים הדרומי בנו את האדמיראליטעט ויקיפוה בחומת אבן חזקה מחוף הגראפסקי עד קצה החוף הדרומי, ועל קצה חוף הקאראבעלני המוקף בגבעות גבוהות הכינו מקום למבנה האניות ולהורידן אל הים Докъ, ובשנת 1820 יסדו בית ספר לחובלי הים Флотское Училище וכמאתים וחמשים מבני המלחים ומשרתי האניות לקחו לקח בבית ההוא, ובשנת 1822 נוסד גם בית עקד ספרים לפקידי האניות, והפקידים בעצמם החזיקו בו לבל ימוט בהתנדבם לתת 1 קאפ' מכל רו"כ משכר עבודתם, ובשנת 1824 נטעו גן מפאר לשוח בו לרוח היום אחרי עמל עבודתם.

בשנת 1816 בראשון לירח מאיי עזב השר יאזיקאוו את משמרתו לרגלי מחלתו והשר גרייג מלא את מקומו, ובעת ההיא הָפקד הקאנטער אדמיראל ביצענסקי לנציב חוף סעוואסטאפאל.

בשנת 1825 הופיע הקיסר אלכסנדר הראשון בסעוואסטאפאל לבקשת הגענעראל גובערנאטאר גראף וואראנצאוו, אשר בקש אותו לבוא ולראות את קרים, בעשרים לחדש אקטאבער עזב הקיסר את טאגאנראג ובשבעה ועשרים לחדש ההוא בא לסעוואסטאפאל, וביום המחרת הלך לבקר את האניות והבנינים בעיר וחוצה, ובכ"ט אקטאבער עזב את סעוואסטאפאל ויסע לבאחציסאראי, ומשם הלך לראות עוד איזה מקומות היותר מצוינים בקרים וישב לטאגאנראג, ועוד בשנה ההיא גוע ויאסף אל עמיו בטאגאנראג ויתאבלו עליו כל עמי רוסיא.

                                                                                               ___

ד

     מצב סעוואסטאפאל והצי בימי הקיסר ניקאלאי הראשון, מלחמה בתוגרמה בשנות 1828–29, נצחון קאזארסקי, לאזארעוו, מצב סעוואסטאפאל קודם מלחמת קרים, מות לאזארעוו.

זמן לא כביר אחרי עלות הקיסר ניקאלאי על כסא מלכותו, נשמע קול שאון תרועת מלחמה בארץ. הסבה הנכונה למלחמת רוסיא בתוגרמה בפעם הזאת לא נודע לנו, בעשתי עשר לירח אפריל 1828 עזב צי-ים השחור את מעמד האניות рейдъ ויתיצב במערכה הכן לצאת לקראת נשק, מספר כל אניותיו היו, שמונה אניות גדולות, שש אניות שיט ממדרגה השניה, עשרים אניות תרן ושלש אניות קטור, ועליהן צבא הים כשנים עשר אלף איש, ובארבעה עשר לירח ההוא הרים מפקד הצי גרייג נס מלחמה. בעת ההיא בא גם הנסיך מענשיקאוו לסעוואסטאפאל בראש חמשת אלפים איש מצבא היבשה ויושיבם על האניות במשטרי מלחמה, ובכ"ט לחדש ההוא עזבו האניות את סעוואסטאפאל, ובשני לירח מאיי באו למבצר אנאפא.

עברו ימים מעטים וההצלחה עמד לימין חיל רוסיא וילכדו את אנאפא ואת ווארנא, ויצאו מאת המלחמה הזאת כגבורים לרגלי הגבור הנודע קאזארסקי, אשר עשה לו שם עולם בדברי ימי רוסיא ומלחמותיה בתוגרמה.

בשנת 1829 בארבעה עשר לירח מאיי כעלות השחר נפגשה אניות רוסיא תחת פקודת קאזארסקי את שתי אניות תוגרמה גדולות מאד, האחת נשאה עליה מאה ועשרה תותחים, והשניה שבעים וארבעה, כראות אנית רוסיא “מערקורי” כי לא תוכל להתיצב לפניהן החלה לנוס על נפשה, אפס אניות תוגרמה רדפו אחריה בכל עז, וישיגוה וילחצוה באניותיהם משני עבריה, נורא היה המחזה לראות שתי אניות גדולות ועליהן כלי תותח נוראים כשני כפירי אריות חורקים שן לטרוף שפן חסר אונים, ותהי מחנה אנית רוסיא לזועה, ובראות קאזארסקי כי ברע הוא קרא עצרה להתיעץ מה לעשות, ואחד מפקידי החיל שטורמאן פרקאקפיעוו איש צעיר לימים היה הראשון אשר יעץ להחזיק במלחמה עד נטף דם האחרון ולא ילכו שבי אף אם יעבור עליהם מה, ועצת הגבור הזה מצאה ח בעיני קאזארסקי, ויצו להניח קנה רובה על ספון האניה להיות נכון לעת מצוא, ויצו לכל המחנה כי האיש האחרון אשר ישאר בחיים יקח את קנה רובה הזה ויורה בחדר אוצר אבק השריפה, למען תהיה גם האניה למאכלת אש, ואז ימותו כלם מות גבורים, והתוגרמים אשר נתעו בשוא להאמין כי לא יעיזו הרוסים להתיצב נגדם באניתם הקטנה, קראו מאניותיהם לאנית הרוסים כי ימסרו את נפשם בשבי, אך לא כאשר דמו כן היתה, ותחת מענה פתח קאזארסקי את פיות תותחיו ויציף מבול אש ודם על שתי אניות האויב משני ירכתי אניתו, וטרם מצאו התוגרמים את ידם להשיב להרוסים דבר כבר כֻסו אניותיהם בהמון אש וענן עשן עד אשר לא ראו את אויביהם, ומקול הסאון והרעש מכדורי כלי התותח ונאקת ממותי חלל עזבו המלחים את עבודתם ויסתרו במקומות שונים בהאניות ומרגע לרגע גבר שאון כלי משחית האלה, וכעבור שעה אחת במהומת מלחמה ראה פאשינסקי פקיד אחת מאניות תוגרמה כי עמלם לריק ויחדל מרדוף אחרי הרוסים, וכן עשה גם פקיד האניה השנית וישובו אחור להתאחד עם אניותיהם בעיר סיזאפאל, ובמחיר הנצחון הזה הציבה הממשלה פאר-עמוד לכבוד הגבור קאזארסקי בגן העיר בסעוואסטאפאל בשנת 1834, אפס לא כן היה על האניה רַפַאִיל, שרי החיל לא היה לבבם שלם עם פקיד האניה ולא אבו שמוע פקודתו, וכאשר פגשו באניה תוגרמית החליטו כלם כאיש אחד להגן על אניתם בכל כחם ולא יתנו את נפשם בשבי, למרות חפץ פקיד האניה, ולפי דברי סופרי הרוסים² היתה רק זאת הסבה הנכונה כי לא הצליחו, והתוגרמים לקחו אותם ואניתם בשבי על נקלה.

אחרי המלחמה הזאת השיבו הלוחמים חרבם אל נדנם ואופני השלום נחתמו בין רוסיא ותוגרמה באנדרינאפאל בשני לירח סעפטעמבער בשנת 1829, ובשבעה עשר לחדש אקטאבער שבו אניות רוסיא לסעוואסטאפאל, וע"י השלום הזה הגדילה ממשלת רוסיא את ארצה במבצר אנאפא ועיר פאָטי וסביבותיהן אשר נפלו לה חבל לנחלה.

בשנת 1829 גוע וימת מפקד חוף סעוואסטאפאל השר ביצענסקי ופקודתו לקח אחר, הוא הוויצע אדמיראל פאַטאַניאָטי, ומשנת 1830 היו ידי חיל הים מאניות סעוואסטאפאל מלאות עבודה להביא מסיזאפאל, ווארני וממבצרי תוגרמה האחרים אשר על חפי ים השחור את צבא היבשה והחולים והפצועים אשר נשארו שמה ואת כל כלי המלחמה וחפצי הצבא לסעוואסטאפאל.

בשבעה עשר לחדש פעברואר 1832 נתנה הממשלה את פקודת

על שכם הקאנטער אדמיראל מיכאיל לאזארעוו, ובשנת 1833 הורם למעלת סגן אדמיראל, ובשנת 1834 הורם ונשא למעלת ראש מפקדי צי-הים השחור, ותחת פקודתו החלו עוד בשנה ההיא לשוט באניותיהם על פני הים השחור ללמד את ידיהם למלחמת הים, וכהפקידים הקודמים לפניו, אושאקאוו ומעקענזי השתדל גם הוא בכל עז לרומם את צי-ים השחור, בימיו נבנה מעמד לאניות יפה מאד על חוף יעקאטערינענסקי, ומשני עבריו בתים לשומרי החוף וכבר נחמד בעד מנגני הצבא, ומשמאלו בנה חומת אבן גבוהה מאד להפריד בין שני החפים יעקאטערינענסקי והדרומי, ומעבר השני לצד מערב במקום אשר זה לא כביר היתה שם מסלה לא סלולה ומלאה חתחתים, הופיע כעת רחוב יפה ורחב מרוצף במרצפת אבנים, ובתים גדולים בנוים בנאוה מוקפים בעצים רעננים מכל עברים הנקרא בשם "רחוב הים" ותוצאותיה עד רחוב יעקאטערינענסקי אצל מישור בית המשחק, ואצל בית המשחק בנה גלת מים אשר משך את מימיה ממעייני מים חמים הרחק מן העיר ממקום אשר החל מעקענזי לבנות צנור Водопроводъ להביא מים אל העיר. ובכן אחרי אשר התלכדו שני הרחובות רחוב הים ורחוב יעקאטערינסענסקי על יד בית המשחק, נשאר ההר אשר עליו נבנו כל בתי העיר בַּתָּוֶךְ, וּשני הרחובות הקיפוהו מסביב במרחק 3 וויערסט, ועל פי פקודתו חדשו נעורי ההיכל הנבנה על מישור בית המשחק מיד מעקענזי, וגם בנה סוללות למצב כלי התותח, ועליהן מצודות Бастiоны חזקות מאבני גזית מרובעות על שפת הים אחרי ההיכל, ולשלש מהנה קרא בשם "אלכסנדראווסקי, קאסטאנטינאווסקי, מיכאלאווסקי". ועוד בנה חומה בצורה בעלת שלש יציעות על הגבעה "פאוולאווסקי" נגד החוף היעקאטערינענסקי, ומשני צדי מצב האניות בנה עוד שלש חומות אבן גדולות ובצורות מאד כהראשונות, ועל חוף לשון-ים הדרומי מזרחה נבנתה המצודה הגדולה והבצורה הנקראה על שם "לאזארעוו" על המקום אשר הָעמד כיום פאר עמוד גדול לזכר שם לאזארעוו ותמונתו יצוקה מברזל עשת על שן סלע גבוה מאה וארבעים רגל ממעל למי הים, ובתוך המצודה נבנו בתי אוצרות לחפצי האניות, ומתחת לגבעה הזאת על יד חוף הקאראבעלני נבנתה האדמיראליטעט, ומקום מבנה האניות Докъ, וזה מעשהו: בתוך לשון הים (בוכטע) נשפך עפר רב לאורך המים עד כי יחלקו המים לשנים, ובתוך המקום הצר הזה יוליכו את האניה הדרושה לתקון או להבנות חדשה וימשכוה על גשר שפוע эллингъ בעזרת צנור המים, והיה כאשר יגבהו המים, תעלה גם האניה למעלה וימשכוה על המקום הנועד למענה, ואחרי כן יפתחו את השער למען יצאו המים ואז תשאר האניה עומדת על היבשה, וכן יעשו גם להורידה אל המים, ודאָקים כאלה היו חמשה במספר, בשלשה מהם עמדו אניות מלחמה הגדולות, ובשנים הנותרים עמדו הקטנות, והיה כאשר חפצו למלאות את הדאקים מים אף בעת אשר שעריהם היו סגורים פתחו את הצנור, והצנור הזה היה להם להועיל לא לבד להעלות את האניות, כי אם גם העניקם מים חיים לשתות, על דבר מעשה הצנור הזה כבר הציע גרייג לפני הקיסר ניקאלאי ומלאכת בנינו נגמר בימי לאזארעוו, המים נמשכו דרך הצנור מהנחל השחור Черная ръчка ממרחק 18 וויערסט, והתעלה נחצבה דרך אדמת סלע בגובע 4-8 קומות ממעל למי הים במלאכה נפלאה מאד אשר אין ערוך אליה, ובשלשה מקומות נחצבה דרך מערות (טאנעלא) בין חגוי סלע, ובארבעה מקומות שפלי הקומה נבנו כמין גג או כיפה ממעל להתעלה מאבני שיש, ובאיזה מקומות נבנו גשרים מחלוקי אבנים ועל הגשרים עברו המים, וגשר אחד כזה נשאר שלם עוד היום, אפס אחרי אשר נגמרה מלאכת הצנור אשר הוציאה עליו הממשלה כשלשים מילליאן שקל כסף מלבד את אשר עבדו הפושעים אסירי בית הכלא ימים רבים חנם אין כסף, ראו ויוכחו כי עמלו לבהלה כי לא יכול הצנור למלאות את הדאָק די מים כחפצים, יען נבנה גבוה יותר ממקור המעינות, ובכן נאלצו להעמיד מכונות קיטור אשר מלאו את החסרון ממי הים.

בימים ההם נבנו עוד בתים גדולים למעון לצבא הים, ובין הבנינים האלה היה בית אחד אשר הכיל בקרבו ששת אלפים איש אשר נבנה על ההר בין מבנה האניות ולשון-ים הדרומי.

בשנת 1837 בא הקיסר ניקאלאי לסעוואסטאפאל לראות את המבצר והאניות וייטבו בעיניו, ולזכר בואו צוה לבנות בית תפלה במרום העיר על שם הנסיך וולאדימיר הקדוש הראשון ממושלי רוסיא אשר לכד את המקום הזה ואשר פה התנצר בדת הנוצרית, ומאז החל להבנות עוד לא נגמר עד היום הזה.

בשנת 1852–53 טרם פרצה מלחמת מלכי הברית היה מספר כל יושבי סעוואסטאפאל כחמשים אלף איש ויותר משני אלפים וחמש מאות בתים ומהם בתי הממשלה מאה ושבעים.

בימים האלה בעוד אשר עמד לאזארעוו על משמרתו החליפה הממשלה לפעמים לא רחוקות את משמרות פקידי חיל הים והאניות תחת דגל לאזארעוו. בשנת 1835 היתה פקודת מפקד חוף סעוואסטאפאל על שכם “סטאזעווסקי”, ובחמישי לירח דעצעמבער בשנת 1837 נתנה פקודתו על שכם סגן האדמיראל חרושצאוו, ועל פקודתו הראשונה הָפקד הקאנטאר אדמיראל קארנילאוו בתור שר מלחמה על צי-ים השחור.

בשנת 1851 גוע השר לאזארעוו בוויען, ופקודתו הגבוה נתנה לסגן האדמיראל בֶערג, ובשנת 1852 הָפקד סגן האדמיראל סטאנויקאוויץ לפקיד חוף סעוואסטאפאל, ואיש איש מהם השתדל לחזק ולבצר את העיר והמצודות עד כי לא האמינו כל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי העיר הזאת אשר כמעט לא היה על עפר משלה בימים ההם, אכן עתיק יומין קרא פתאום: רדי ושבי הבת סעוואסטאפאל! פתחי שעריך לעמים רבים ועצומים אשר יבואו לשדד רבצך, הוא אמר ויהי!

                                                                                         - - - - - 

ה

     סבת מלחמת קרים, לחץ הנוצרים בארצות הקדם אשר בקשו עזרת רוסיא, מלאכות מענשיקאוו להשולטן ושובו ריקם, מלחמת סינאפ, נצחון נאחימאוו, צבאות מלכי הברית באים לקרים, מלחמת אלמא, מכתבי הקיסר ומענשיקאוו.

מה היא הסבה הנכונה אשר הניאה את לב מלכי הברית לצור על סעוואסטאפאל בטח ישאל השואל? הן ידענו כי לא היתה כל סבה מדינית בעת ההיא למלחמת קרים, ומדוע קמו גדולי מלכי איירופא מכסאותם להכניע את גאון רוסיא ולעשות את האי הנחמד הזה הדום לרגליהם? אכן כתר לי זעיר ואענך:

מאז ומקדם נודעו הרוסים לשומרי דת הנוצרית באמונה יותר מכל עמי איירופא אשר ההשכלה הסירה לבם מעט מעט מן האמונה, ואהבתם למקומות הקדושים אצלם גדלה עד אין קץ, איש איש חשב לו לאֹשר גדול אם הצליח לעלות למצער פעם אחת בימי חייו להשתחות על קבר משיחם בירושלים, ומכל ערי רוסיא ממזרח וממערב מצפון ומים נהרו אל עיר האלהים לשפוך שם שיח וירבו להביא משאת ומנחה איש איש כפי מסת ידו לפאר ולכבד עפר רגליו, אין עם בתבל כמעט אשר יכתת רגליו אלפי פרסאות ללכת לעיר מקדשם כאשר ילכו הרוסים לקיעוו וכו‘. הנוצרים היונים, כהרוסים, הסערבים, הבולגאַרים ומהמאלדאַוואַנים החוסים תחת צל ממשלת תוגרמה להם נתן הרשיון – וביחוד להרוסים – להתנהג בכל מנהגי דתם ולכבד המקומות הקדושים להם, יותר מלכל נוצרי איירופא היושבים תחת ממשלתה, ועוד מימים כבירים נתן הרשיון להרוסים להגן על כל המון הנוצרים (14 מילליאן במספר) יושבי תוגרמה מחמת המושלמנים אשר לחצום מאד ויאכלום בכל פה, ואף כי לא בקשו הנוצרים מעולם מתוגרמה, ורק היא בעצמה דרשה מרוסיא כי תהי סתרה על הנוצרים יושבי ארצה, והדבר הזה היה לה לרועץ אחרי כן כי יצאו הרוסים כפעם בפעם להלחם אתה בעד אחיהם, ובלי ספק התנחמה על מעשיה, אך כבר אחרה את המועד. הישמעאלים המחמדים אסרו אסר על הנוצרים היונים לבל יבנו להם בתי תפלה חדשים, ובבתי התפלה אשר כבר עמדו על תלם חק וגבול נתן להם לבל יתנהגו במנהגים אחדים על פי דתם אשר אין רוח הישמעאלים נוחים מהם, המה אסרו עליהם לבל ישמע קול הפעמון בבית התפלה, ולא ישאו צלמי קדושיהם בשוקים וברחובות וכדומה, וברבות הימים הכבידו עוד אכפם עליהם ויאסרו עליהם לבל יקהלו לקהל גדול בבית התפלה, ובעת התפלה באו אליהם התוגרמים לשמוע תפלותיהם ולא הגביהו מגבעתם מעל ראשיהם, ויביטו בשאט נפש על הנוצרים המתפללים ויקחו להם מקום לשבת בכל אשר בחרו, וימלאו שחוק פיהם על כל הקדוש בעיניהם, והנוצרים נאלצו לשים בעפר פיהם לבלתי דבר דבר לבל יעלו חמת אדוניהם, כי כעבדים נחשבו בעיניהם, אם פגש הנוצרי במחמדי ברחוב העיר עליו היה לדרוש לשלומו ראשונה ולהשתחות לפניו ולחכות עד אשר יעבור לפניו, ואם רכב הנוצרי על סוסו או נסע בעגלה נאלץ היה לעזוב את סוסו ולהשתחות לפניו למען הראות עבדותו, אם מצאה אשת הנוצרי חן בעיני המחמדי היתה לאל ידיו לקחת אותה לו לאשה או להושיבה בהרמונו מבלי שאול את פי אישה, באחת כי ללא אדם נחשבו בעיניהם, וכן יכנו אותם עוד היום בשם “גְיאַוּר” (עובד אש או כלב), ואם אמנם גורל היהודים בין הנוצרים האלה בסערביען ורומאניא אשר כבר יצאו לרשות עצמם לא טוב הוא מגורל הנוצרים בתוגרמה, ואולי עוד נופל הוא מהם אלף פעמים באשר אין מכתב עתי בכל ארצות תבל אשר לא ישמיע יום יום מרדיפות היהודים בארצות האלה, אכן מי ירחם על אחינו האומללים הנרדפים על צואריהם מיד שני העמים האלה האכזרים ופראים אלף פעמים יותר מהתוגרמים? ומי הוא זה אשר יעמד בעדינו? ומי יודע אם לא התעוררו איזה ממשלות לצעק חמס על הפראים האלה בעד תועבותיהם, אם לא כבר נמחה שם ישראל בארצות האלה³ ומתי יונח לישראל מידי הרשעים האלה הנופלים מחיתו טרף האוכלים אותם בכל פה? אל אלהים ד’ הוא יודע!

הנוצרים אשר ראו את לחצם וענים הנורא ואין לאל ידם לחלץ נפשם מצרה, פנו אל ממשלת רוסיא לבקש עזרה, והכהן הראשי לנוצרים בירושלים ערך מכתב בקשה אל אספת הכהנים הגדולים (סינאדע) ברוסיא כי יהיה בעזרתם, והקיסר ניקאלאי אשר מצא מקום לגבות את חובו כי חשב את נפשו כאבי הנוצרים האומללים בתוגרמה, מהר למלאות שאלתם וידרש מאת השולטאן להשיב להנוצרים היונים את זכיותיהם כמקדם, והשולטאן נתן צו למלאות בקשת קיסר רוסיא. אולם על דברת סופרי הרוסים צוה בסתר לשר הפלך אשר בירושלים לבלתי מלאות פקודתו, איך שיהיה זאת ידענו נאמנה כי כל הבטחות השולטאן נשארו רק בספר החקים ולא יצאו לאור באשמת פקידיו הרודים בעם בממשלה בלתי מוגבלה, ולא ימלאו פקודות הממשלה למען מלאת הות נפשם, וכן היתה גם אחרית הפקודה הזאת כי בית תפלה הגדול Виөлеемскій храмъ נשאר בידי הצרפתים הקאַטאָליקים אשר גרשו את כהני הנוצרים היונים מבית התפלה הזה עוד לפני מאה שנה, וכל העת ההיא עמדו שומרים צרפתים פתח הבית…. ויהי כאשר נודע הדבר לממשלת רוסיא, עלה עשן באף הקיסר ניקאלאי וישלח את הנסיך מענשיקאוו לקאָנסטאַנטינאָפאָל בתור מלאך רוסיא לדרוש עלבון עמו ואמונתו מיד מושל תוגרמה.

ויהי כאשר נודע הדבר כי ציר רוסיא בא במלאכות הקיסר לבירת תוגרמה, נקהלו הנוצרים אשר חכו על בואו בכליון עינים ואשר דמו כי מלאך ממרום שֻלח להם להצילם מכף עוכרי דתם ואמונתם, ויבואו ויתקבצו קהל גדול סביב בית מענשיקאָוו – אשר נועד לו לשבת בחצר השולטן – לקבל את פני מלאך מושיעם.

בשנת 1853 בששה עשר לירח פעברואַר היום הנועד לביאת מענשיקאָוו, התאספו המון עם רב מהנוצרים יושבי קאָנסטאַנטינאָפאָל וימלאו את הרחובות משפת הים עד בית הקונזול הרוסי עד אפס מקום, וישירו ויתהוללו מטוב לב, ופתאום נראתה אנית הקיטור הנושאת עליה את השר, ופיות המון כלי תותח נפתחו כרגע וירעימו בקול שאון והמולה נוראה לכבוד האורח הבא, וכולם רצו לקבל את פניו בברכת שלום ויקראו אחריו בקול: הידד! אורא! עד כי חרדה הארץ לקולם. ומענשיקאָוו עזב את אנית הקטור וישב בעגלת צב לעשות דרכו לבית מלאך רוסיא, וכל ההמון הגדול הזה רדפו אחרי מרכבתו ויקיפוהו מכל עבריו, רבים מהם ברכוהו בעוד אשר דמעותיהם נזלו על לחייהם, וממקור לבבם שפכו שיח כי יצלח בדרכו אשר הוא הולך להושיעם ממצוקותיהם ולהעמיד במרחב רגלם, וגם אחרי בואו למחוז חפצו הקיפו עליו את הבית ויעמדו בחוץ כמסמרות נטועים ולא יכלו למוש ממקומם משמחה ומתמהון לבב, ולא ידעו בנפשם מה?…

הבשורה מביאת מענשיקאוו עד חצר השולטן הגיעה, ויוחל עליו לשמוע מפיו מטרת בואו, הנסיך מענשיקאוו בשם קיסר רוסיא הוכיח את השולטן על אשר לא מלא את הבטחתו, וידרוש ממנו למלא את פקודותיו והבטחותיו הראשונות ולתת ערובה בטוחה כי ישמור למלא הבטחותיו לטובת הנוצרים היונים העומדים תחת מחסה ממשלת רוסיא גם לימים הבאים, וכי יתן להם כר נרחב בסביבות ירושלים לבנות להם בית תפלה ובית חולים לעניי הנוצרים הבאים להשתחות על קבר משיחם, אפס ממשלת תוגרמה השיבה את פני ציר רוסיא ריקם בידעה כי יש לה על מי לסמוך, וכראות מענשיקאוו כי ידיו לא עשו תושיה וכל שכר לא היה לו בעמלו להפיק רצון שולחו וישב לארצו רוסיה.

כראות השולטן כי נבאש בממשלת רוסיא שכנתו ויבקש עזרה מצרפת ובריטניא אם תקרא עליו רוסיא מלחמה, ותקותו נמלאה ותשועת צרפת ובריטניא לא אחרה לבוא, וחיש קל הגיחו באניותיהם במערכות מלחמה לעמוד הכן לעזרת תוגרמה, וכראות קיסר רוסיא כי ממשלת תוגרמה השיבה את פני שאלתו ריקם, ותקותו להושיע את אחיו בני אמונתו נכזבה, מצא לו עת נכונה לקרוא מלחמה על תוגרמה, ובראותו כי אניות צרפת ובריטניא ועמהן חיל סרדיניא עזבו כבר את מקומן ועומדות הכן למלחמה, מהר ויצו לבני חילו (1853) להתנפל על כל חבל הארץ אשר על פני הדאנוי הנשען על גבול רוסיא, ובעשרים לחדש אקטאבר בשנה ההיא הודיע לכל ממלכות איירופא כי מלחמה לו בתוגרמה, וסגן האדמיראל נאחימאוו קבל פקודה מאת הממשלה לצאת בראש חיל האניות מסעוואסטאפאל לשמור עקבות האויב על חפי הים בין קרים ואנאטאליען, וטרם עזב נאחימאוו את סעוואסטאפאל צוה לכל פקידי חיל הים לבל יתגרו מלחמה ראשונה בפגשם באניות האויב ולא ירימו גם נס מלחמה כי אם ללחום מלחמת מגן אם יתגרה בהם האויב.

בעשתי עשר לירח אקטאבר בבקר השכם עזבו אניות רוסיא את חוף סעוואסטאפאל בהשקט ובטחה, וכל אנשי העיר למגדול ועד קטן התאספו לראות בעזוב צי-ים השחור את החוף ולברך את חיל האניות כי ינצחו את אויביהם שונאי דתם. ביום ההוא התחולל סער נורא וישם את הים כמרקחה, ואם אמנם בכל חדשי החורף ישורר רוח צפון עז והימים ימי ענן וערפל, אך בעת ההיא הוסיף הרוח להכות בים גלים ומשברי מות בשצף קצף נורא כאלו יעמוד גם הוא מנגד לבלתי שפוך דם אדם, אפס נאחימאוו לא שם זאת על לבו וירד הימה, הסער לא קם לדממה והוא ואנשי חילו סבלו בדומיה את כל אשר נטל עליהם, ולא הביט גם על המון הגשם השוטף ברעש ויחזיק במשמרתו לשמור עקבות אניות התוגרמים אשר ידע כי נכונות הנה לבוא ללכוד את המבצר שוחום–קאלע מיד הרוסים אשר שמו משטרם בו, באשר העיר ההיא דרושה לחפצם להוריד שמה את צבאותיהם על היבשה ולהכין את כל צרכי המלחמה – וביחוד לעורר מרד בין ילידי קו-קז יושבי ההרים כי יתפרצו מפני ממשלת רוסיא, ויהי כבוא נאחימאוו למחוז חפצו פגש באניות האויב ויהי נבוך מאד כי לא ידע מה לעשות אם ללחום או לחדל, יען בעת ההיא עוד לא קבל פקודת הממשלה כי מלחמה לה בתוגרמה (אל ישכח הקורא כי הוא יצא מסעוואסטאפאל בי"א אקטאבר ואחרי תשעה ימים יצאה הפקודה) וכן עמד משמים עד 1 נאוועמבר, ואז הרים על האניות נס מלחמה ויברך את כל הצבא ויעורר את רוחם כי לא יתרפו ביום צרה, ובעת ההיא עזב גם ציר תוגרמה את מקומו לצאת למלחמה.

שלשת ימים עברו וצי תוגרמה עוד לא נראה על הים, ופתאום בחמישי לירח נאוועמבר בשעה העשתי עשרה בבקר נשמע רעם כלי תותח, ונאחימאוו דמה בלבו כי קארנילאוו פגש באניות התוגרמים והנה הוא נלחם אתן, וימהר ויערוך את חילו במערכות מלחמה ויעזוב את מקומו ללכת אל המקום אשר משם נשמע קול המורים למען יתאחד עם קארנילאוו לעזור לו, ובשעה העשירית בערב יום ההוא פגש את קארנילאוו אשר סבב באניותיו את כל חפי תוגרמה ולא מצא את האויב, וישב על אנית הקטור “וולאדימיר” להודיע זאת לנאחימאוו, ובדרך מסעו פגש בהאניה “באחרי” אשר יצאה ממצרים לעזרת תוגרמה ותפרוץ ביניהם מלחמה אשר ארכה כשלש שעות עד אשר הצליח לקארנילאוו להכניע את אנית האויב אחרי אשר נהרג פקיד האניה, ויורידו את הנס מעל האניה לאות כי נתנו את נפשם לשבי בידי הרוסים, וקארנילאוו לקח את אנית האויב ואת כל שללה להוליכן לסעוואסטאפאל, אך נאחימאוו עוד לא עזב את מקומו, וכבראשונה עמד כצור בלב ים ולא שם לבו אל כל סער אשר סָער להפיצו, ובשמיני לירח ההוא נאלץ לשלוח שתים מאניותיו לסעוואסטאפאל לתקנן מפני הפרץ הרחב אשר פרץ בהן הסער, ותחת פקודתו נשארו רק שלש אניות גדולות, ויהי כאשר נודע לו כי צי תוגרמה בשבע אניות מלחמה ממדרגה השניה ושתי אניות תורן עומד על חוף סינאפ תחת מחסה שש סוללות, ויוחל עד אשר שמע קול הרובה הראשון מאניות האויב, וימהר להתנפל עליהן כדוב שכול ותחזק המלחמה מאד בין אניות רוסיא ותוגרמה עד אשר הכניען נאחימאוו לפי חרב, ויקח את אחד מפקידי התוגרמים אסמאן פאשא בשבי אשר הוליכו אחרי המלחמה לסעוואסטאפאל, וביחוד הצטיינו שתי האניות הגדולות “הקיסרית מאריא, פאריז” אשר היו מלאות כלי מלחמה לרוב, אפס התוגרמים השתדלו בכל שארית כחם להרוס את שתי האניות האלה וימטירו עליהן מבול כדורי אש עד אשר חשבו להשבר, אכן הרוסים עמדו על נפשם ולא נתנו להאויב לכלות בם את כל כלי זעמו ויצילו את האניות אשר היו בסכנה עצומה, ועוד ביום ההוא בשעה השלישית אחרי חצות היום כבר כלתה המלחמה על חוף סינאפ, החומות והמצודות נהרסו כמעט עד היסוד ורבות מאניות האויב עלו בלהב אש או נשברו מרעם הכדורים וכל חפצי המלחמה היו לבז, או התוגרמים בעצמם השליכום במצולות ים בתקותם להציל את האניות הבוערות באש, אפס לאסונם לא הועילו מאומה, כי כאשר הגיעה התבערה עד חדרי אבק השריפה בירכתי האניות התפוצצו לרסיסים במרום האויר ויכסו את כל העיר באש וענן עשן, והרוח עוד עזר לרעה להפיץ את לפידי האש בכל קצות העיר ואין מכבה, יען כל יושבי העיר עזבוה עוד טרם פרצה המלחמה וינוסו על נפשם על ההרים והגבעות אשר סביבותיה ועמם גם שרי ופקידי העיר, וכראות חיל המצודה כי אין כל תקוה להציל את העיר מלבת אש וכי גם פקידי העיר נסו, וישאו את רגליהם גם המה להמלט על נפשם, ויעזבו את העיר שוממה, וכחצות הלילה עלתה כל העיר באש, ורק בחלק העיר אשר שם ישבו הנוצרים – על דברת סופרי הרוסים – לא נגעה האש לרעה, ובלעדי החלק ההוא נשאר מכל העיר רק תל שממה. הנה כי כן האירה ההצלחה פניה אל הרוסים בראשית המלחמה, ותתן עוז בידם להרוס את המבצר סינאפ עד היסוד ולהשמיד את אניות האויב, וכאלף איש מחיל תוגרמה אבדו חייהם במלחמה הזאת, ותועיל עוד להותם לבל יוכלו להפיק חפצם עוד להושיב את צבאותיהם על חפי רוסיא בקו-קז, יען אבדו עיר משגבם.

השמועה הרעה ממפלת תוגרמה על חוף סינאפ עשתה לה כנפים בכל מרחבי טירקיי ויחרדו, וחיל רוסיא אשר יצאו מהמלחמה הזאת כגבורים עזבו את מקומם וישובו לסעוואסטאפאל בהמון חוגג, וכל יושבי העיר קדמו את פני אנשי הצבא בתרועה וקול שמחה, ומכל קצות רוסיא הגיעו מכתבי תודה וברכה לנאחימאוו וביניהם שירי גבורים רבים אשר השמיעו גבורתו, וגם הקיסר עצמו הראה לו אות תודה ממעמקי לבבו, יען בנצחונו זה הראה לדעת לכל יושבי תבל כי מצד צי-ים השחור טוב הוא ויש לאל ידו לדבר את אויביו בשער.

נצחון נאחימאוו נשמע חיל קל בחצרות מלכי איירופא וירע הדבר בעיניהם וביחוד לא ערבה השמועה הזאת לאזני צרפת ובריטניא, בראשונה לא האמינו למשמע אזניהם וישלחו צירים קלים באניות קטור לסינאפ לראות בעיניהם אם אמת הדבר, ואניות צרפת ובריטניא אשר הלכו הלוך ושוב ויביאו לארצם שמועות לא טובות כי מצאו שמה באמת רק חרבות שוממות במקום העיר הבצורה ההיא ואניות נשברות ונשרפות על חפיה ויחר להם מאד, ולא ארכו הימים נתנו צו לפקידי אניותיהם לעזוב את מקומם להגיח אל הים השחור, ואל ממשלת רוסיא שלחו להגיד כי תסגור אניותיה על מקומן ולא תרהיבנה עוז בנפשן להֵראות על הים ולבל תעמודנה להגן על מבצריה על חפי ים השחור, ועוד יותר הרעיש לב מלכי הברית כי גם המבצר החזק “קארס” נפל בידי הרוסים בלי כל מלחמה כמעט יען פקידי תוגרמה עשו את מלאכתם רמיה.

במדה אשר הלכו הרוסים הלוך וחזק בק-קז, ירדה הצלחתם מעבר לנהר דונאי, ששה שבועות עמדו על חוף הנהר עד אשר הצליחו לעבור בו אחרי תלאות נוראות והרג רב בחיל הצבא, ויהי כאשר קרבו בעשירי לירח יוני 1854 אל המבצר סיליסטרא ללכדהו ברעם ורעש, פתאום קבלו פקודה נמרצה לשוב אחור לרוסיא, שרי הצבא וכל פקידי החיל השתוממו מאד מאד על הפקודה הנמהרה הזאת בעוד אשר דמו לבלוע את המבצר כבכורה בטרם קיץ, ובדאבון לב נאלצו לשוב אחור מהרה קל ולעבור גם את הדאנוי. ע"פ דברת פקידי החיל אשר שבו משם היתה הסבה להפקודה ההיא כי נודע להם אשר בדעת מלכי הברית לתת לפניהם מכשול לבל יוכלו לשוב ולעבור את הנהר ולהסב את המלחמה גם מאחריהם, ואם אמנם הדבר קרוב לאמת, בכל זאת כמוס הדבר עוד היום ואיש אין לגלות המסכה הנסוכה על הדבר הזה.

ברגע אשר באה הפקודה לחיל הצרים על סיליסטרא מהרו לשוב בדרך אשר באו בה, מובן מאליו כי התוגרמים עמדו לשטן להם על דרכם ויזנבו את הנחשלים אחריהם, וכאשר התגרו הרוסים בצבא תוגרמה אשר גדרו להם הדרך על יד המבצר “אראב-טאַביאַסי” הֻכו מכה רבה, ואחרי המון תלאות הצליח להם לעבור את הדאנוי בשנים עשר לחדש ההוא, ובהחפזם לעזוב אדמת האויב לא יכלו עוד לאסוף את חלליהם ולקחת אתם את החולים והפצועים, ובעברם דרך רומעניען לא מצאו גם שמה רוב נחת מהפראים האכזרים מושלי הארץ ההיא עד בואם עד גבול רוסיא וינוחו בנוף בעסאראביען וראש אחד מהם הלך לנוף חערסאן לנוח מעט מעמל הדרך הרב, וחלק קטן מהם נשאר על גבול עסטררייך אונגארען, עד אשר קבלו פקודה ללכת לסעוואסטאפאל.

יודעי מלחמה ברוסיא ידעו היטיב כי בדעת צבאות מלכי הברית להתנפל בגבולות ארצם, אך לא ידעו לכון את המקום אשר יבחרו להריק עליו חרבם, יודעי מדינה בפעטערבורג החליטו כי מלכי הברית ישימו מבטם על קו-קז באשר נקל להם להפיח רוח מרד בלב יושבי ההרים, אחרים חשבו כי בדעתם רק לתגר בם על חפי ים השחור, למען הסב עיני הרוסים ובין כה וכה יחדרו בים הבלטי להחריד את עיר הבירה, עד כי לא ידעו הרוסים מה לעשות, ולפי הנראה חשב כן גם הקיסר באשר בצרו מאד מבצרי ים הבלטי וימהרו להניח טארפעדין בעמקי חפי הים לפוצץ את אניות האויב, והדבר הזה היה להרוסים למוקש כי לא חשו לבצר את חפי קרים, ולא העמידו שם צבא רב אשר יוכלו להתחרות את האויב, ואם אמנם חשב מענשיקאָוו בחכמתו ויכון לדעת האויב ויעץ עצה נכונה מה לעשות, אך מאת ד' היתה זאת לסכל עצתו הטובה למען הביא על ארצנו רעה אשר כמוה לא נהיתה זה שנות מאות.

ואלה דברי המכתב אשר כתב מענשיקאָוו להקיסר בכ“ט יוני 1854 עוד טרם פרצה המלחמה, וז”ל:

"על פי מכתב הוד מלכותך אלי מן 18 לחודש זה, חובה עלי להציע את דעתי בנוגע למצב קרים כעת איך להגן עליה מחמת האויב, לפי דעתי יתנפל האויב ראשונה על פעאָדאסיע ומשם ישתדל להגיח עד לשון-ים הקערטשי, או אולי גם לבוא על היבשה בין יעוופאטאריע וסעוואסטאפאל למען תהי לאל ידו להתנפל אחרי כן על האחרונה מצד היבשה, יען סעוואסטאפאל הִנֶהָ הסבה הראשית אשר אודותה קראנו מלחמה, ובנוגע לשלשה מקומות האלה הנני לחות דעתי:

פעאָדאסיע איננה מקום מוכשר להאויב להתחזק בה, יען אין בה חוף טוב למצב אניות מלחמה, ומהנוגע לעצם העיר יוכל להיות כי ילכדוה ברעש מלחמה, בתנאים אם מספר צבאותיהם יגדל מצבאותינו, ואחרי כל אלה יכבד עליהם מאד להגן עליה מחמת צבאותינו אשר ילחמו עליה מעל ראשי הגבעות אשר סביבותיה, נוסף על זה יחסר להם מים לכל הצבא כאשר גם עתה מעט הוא לצבאותינו, ורחוק להחליט כי ילכדו את פעאדאסיע רק למען יוכלו אחרי כן לבוא לסעוואסטאפאל דרך היבשה, באשר תכבד עליהם הדרך לרֹחב כל חצי האי מחסר סוסים וצרכי מלחמה אחרים, ולסכן את נפשם באופן כזה אשר אם לא ינצחו במלחמה לא ישאר מהם שריד ופליט כי לא יוכלו לשוב עוד לאניותיהם לא אאמין כי יעשו זאת, אשר על כן נקל להחליט כי אם ילכדו את פעאדאסיע אז ישתדלו להתנפל אראַבאַט להרוס ולאבד את עגלותינו המביאות לנו צרכי מלחמה משם, אפס ללכוד את המבצר ההוא – הנחוץ מאד לבצר אותו – לא יצליחו בלי מלחמה כבדה, ובלי ספק יותר טוב הוא להם ללכוד את קערטש למען יפריעו את אניותינו מלכת על חפי ים האזאווי, אפס להגיע למטרה הזאת יש להם מכשולים רבים על דרכם, ראשית דבר אם יאמרו ללכת מפעאדאסיע לקערטש אף אם יצלחו ללכוד את הראשונה אשר אמנם גם בזה אספוק מאד, אז עליהם להלחם בעד כל שעל עפר אשר ילכדו במרחק 80 וויעסט בעוד אשר אניותיהם תעמודנה בפעאדאסיע ולא תוכלנה לבוא לעזרתם, ואספוק מאד אם ימצא שר צבא אשר יסכן את נפשו ללכת בדרך מסוכנה כזאת, וזאת שנית כי כבד מאד להביא צבא רב בשערי קערטש מאפס מקום להכילם, וזאת תהיה לנו לישועה כי יקל עלינו להגן עליהם מפני צבא מעט, ומה גם כי הדבר הזה לא יוכל לצאת אל הפועל טרם יעברו עוד ששה שבועות מהיום הזה, וא"כ תהיה זאת בחצי חדש אויגוסט ובעת ההיא כבר יעמוד אויר המקום לשטן להם.

והנה להגן על קערטש ופעאדאסיע הנני נשען על גבורת שר הצבא חאמוטאָוו כי ידיח את האויב ממקומו, ובכל זאת לא אוכל להסתיר פחדתי כי אחרי כל אלה אף אם לא יצלח האויב במלחמה בכל זאת תהיה לאל ידו להפריע את אניותינו מלשוט על פני ים האזאווי, אפס להפריעו לבל יגיע למטרה הזאת נחוץ מאד לשפוך סוללות על חוף יעניקאלע וכנגדו גם על חוף טאמאן אשר בקצה גבול אַזיא, ומלבד כי על ידי זה נוכל להגן על לשון הים לבל יחדור לים האזאווי, עוד תועלת משנה תצא לנו מזה כי אניות סוחר לא תפחדנה עוד להביא לנו אוכל וכל צרכי מלחמה דרך רצועת-ים הזאת, ולתכלית זאת צויתי לחאמוטאָוו להביא נשק חיל הים מאשדות נהר דאָן לקרים אשר לא יכלנו להביאם עד היום.

מהנוגע לסעוואַסטאָפאָל, רחוק להאמין כי יבואו דרך פערעקאפ, ויותר נקל להאמין כי יבואו לאיוופאטאריע ויתבצרו בה, ושם יהיה להם המרכז להגיע למטרתם הראשי להרוס את סעוואַסטאפאל וצי-ים השחור, ובלי ספק יריקו כל כחם רק להגיע למטרה הזאת, והנה אף אם יצלח להם ללכוד גם פעאדאסיע וקערטש, אכן אם נתור לבקש ולמצוא חשבון אם אמנם תצמח לנו מזה רעה גדולה בכל זאת עוד לא אבד נצחונינו מכל וכל בשנה הזאת, כי כאשר השמעתי כבר הנה תהיה להם סעוואסטאפאל המטרה הראשית, אך עוד שאלה אחת לפנינו, מי יודע אם תמצא כעת בידי אויבינו די עצמה ללכוד את העיר הזאת? הן לא יאומן כי יסֻפר כי התוגרמים אשר שלחו צבא רב לאדריאַנאפאָל, וחיל כבד על יד אמערפאַשא להתבצר בווארנא, יוכלו לשלוח עוד חיל גדול אשר תהיה לאל ידם ללכוד את סעוואסטאָפאָל? - אפס אם ילכדו העסטרייכים את וואלכיי היקר מאד בעיני התוגרמים, אז יוכלו צבאות צרפת ובריטניא במספר חמשים או ששים אלף איש מלבד שארית התוגרמים להדיח באמת מלחמה על קרים.

מספר צבאותינו העומדים פה הכן לקרב הנם עשרים ושנים אלף ושבע מאות רגלי, אלף ומאה ועשרים ושמונה רוכבים, וכארבעת אלפים חיל הרובים (אַרטילעריע) עם ל"ו כלי תותח, ולבד אלה יש לאל ידי לאסוף עוד עד כדי שש מאות קאָזאַקים משומרים חפי הים בתור צבא המאסף.

מכל אלה נראה ברור כי במספר הצבא יהיה היתרון להאויב עלינו וכן יהיה לו היתרון כי יוכל לבחור לו מקום נכון להושיב שמה צבאותיו ולהוליך אותנו שולל לבל נדע המקום אשר יבחר לו.

לפי דעתי לא ידיח האויב עלינו מלחמה מצד הים, ובאשר כי יהיה לו היתרון עלינו בלי ספק יגיח עלינו מצד היבשה, ולרדת מן הים אל היבשה יוכל לבחור לו מקום אצל איוופאטאריע, ומשם ילכו צבאותיו דרך שפת הים עד סעוואסטאָפאָל ולרגלם גם אניותיהם, ואם יהיה להם באמת מחמשים עד ששים אלף איש כאשר אחשוב, אז נקל יהיה להם להושיב חלק מצבאותיהם על גבעת הערסאנעס, ואם לא יתחרו להלחם על סעוואסטאָפאָל, למצער יחלישו את כחנו בזה כי נאָלץ להשאיר חלק מצבאותינו לשמור את העיר.

על פי הדברים האלה נחוץ מאד להעמיד עוד מחנה אחת ובראשה חיל הרובים בצפון קרים למען השות מספר צבאותינו עם מספר צבא האויב למען נוכל לעמוד נגדם אם יתנפלו עלינו פתאום, ומהנוגע לסעוואַסטאָפאָל די לה כעת במבצריה לעמוד בקשרי מלחמה, אכן אם ידיחו עלינו מלחמה גדולה לכל חקתה ומשפטה אז מעטים המה האמצעים אשר בידינו להגן עליה, ואף אם תהיה לאל יד חאמוטאָוו לשלוח אלי לעזרה חלק מצבאותיו, גם אז אספוק מאד אם יוכלו לבוא אלי לעת מועד כאשר עליהם לעבור מרחק רב יותר משתי מאות וויערסט.

מהנוגע לנו, הננו נכונים להגן על ארצנו רוסיא הקדושה בכל לב ונפש, כל אחד מאתנו ימלא חובתו באמונה כחוק עבדים נאמנים למלכם ובנים אוהבים ארץ מולדתם, אפס על זאת ידאב לבנו כי במלחמה הזאת עלינו לעמוד מול פני שני עמים אשר בכל לב חפצנו לחדול ממלחמה כזאת.

דברי אלה אשר דברתי בזה אחשוב לחובה להציעם לפני הוד מלכותו למען ישים לבו עליהם".

סעוואסטאָפאָל 19 יוני 1854, מענשיקאָוו.

מלבד המכתב הזה כתב עוד איזה מכתבים להקיסר במשך הקיץ ההוא, אפס לדאבון לב כל עם רוסיא לא חדש מענשיקאָוו לטובת סעוואסטאָפאָל מאומה לבצר אותה מצד היבשה, והעיר נשארה בלי מחסה עד הרגע האחרון לביאת צבא מלכי הברית קרוב אל העיר אשר באמת התפלאו על זאת יודעי מלחמה, מדוע לא באו צבאות האויב אל העיר כמבוא עיר מבוקעה בעוד אשר יכלו לעשות זאת על נקלה? ואך לשוא הביאו אותה במצור ימים רבים לאבד זמן והון רב ולשפוך דמי רבבות גבוריהם כמים, וקשה להאמין כי לא ידעו כי פתוחה העיר מצד היבשה, והנה רבים יאשימו את מעשיקאָוו על אשר דבר קשות את הסולטאן ולא חלק לו כבוד כראוי לו ויתגאה מאד בעיני התוגרמים להתחרות בם למען הביא אותם בקשרי מלחמה עם רוסיא, יען ישב ימים רבים בלי משרה נכבדה ויקו להִתְעַלות על ידי המלחמה, ואמנם קצפו התוגרמים ולא אבו לקבל את התנאים אשר הציע לפניהם, ועל אמתת הדבר הזה יעידו כל סופרי קורות המלחמה וגם הרוסים עצמם, אבל תחת זאת עליו היה למצער להראות חכמתו וגבורתו במלחמה; ופאסקעוויץ אשר ידע מכל הנעשה הגיד מראש כי מלחמה לנו בחצי איירופא, וגם ידע כי מלכי הברית לוטשים עיניהם על קרים וצי ים השחור, וע"כ התנגד להמלחמה בכל כח לבו וגם השיא אשם על ראש מענשיקאָוו בהיותו בפעטערסבורג, כאשר התאונן מענשיקאָוו עצמו במכתבו לגאָרטשאקאָוו⁴, כי נפשו יודעת מאד כי במקום גבוה לא ימצאו נחת במעשיו ולבו ינבא לו כי פקודתו יקח אחר – כאשר היה כן באמת – ובכל זאת לא התעורר לעשות נפלאות.

ופאסקעוויטש אשר התנגד להמלחמה הזאת בכלל, כתב לגאָרטשאַקאָוו ראש שרי צבאות הדאנוי (7 אַקטאָבר 1854), ובתוך דבריו דבר דברים יורדים חדרי בטן על מענשיקאָוו על אשר התגר מלחמה את צבאות מלכי הברית ולא בסתר דבר כי לא לפי דעתו אבדה סעוואסטאָפאָל וצי ים השחור⁵, ואם אמנם גם הוא הפריז על המדה מעט בחרדו כל היום מפני תנופת יד עסטרייך, ולתכלית זאת אסף כשתי מאות אלף איש בפאָלען ופאָדאָליען לשמור הארץ ההיא, וגם כאשר ראה אחרי כן כי צבאות מלכי הברית באו לקרים וגאָרטשאַקאָוו שלח למענשיקאָוו חיל עוזר חרה אפו בו עד להשחית, באמרו: כי הסכנה מצד עסטרייך גדולה מפחד המלחמה בקרים, אכן מי יודע, יוכל להיות, כי אם לא השתדל באמת לגדור בעד הרעה ההוא, אז אולי יצאה עסטרייך ממעמד הבינים, בראותה כי גבולות פולין ופאדאָלין פתוחות לפניה, וגאָרטשאַקאָוו אשר אבה גם הוא לעשות לו שם בגבורים במלחמה הזאת, התאמץ בכל עז למהר לעבור את הדאנוי וללכוד את המבצר סיליסטרא בסערת מלחמה, וזאת נראה גלוי מכל מכתביו להקיסר, ובין כה וכה פחד על נפשו פן יצוה עליו הנסיך פאסקעוויטש פתאום לשוב ולעבור את הדאנוי או גם לעזוב את רומניא, וע"כ מהר להפיק זממו טרם השיג פקודה ממקום גבוה, וכן היה אחרי כן באמת כי ביום אשר עבר את הדאנוי קבל מכתב מפאסקעוויטש לשוב ולעבור את הדאנוי, וכן נראה ברור מכל מעשי פאסקעוויטש בבואו לרומעניען כי השתדל בכל עז להרחיק את צבאותיו מגבול תוגרמה, אשר על כן היו כל שרי הצבא נבוכים ולא ידעו מה לעשות, ומה גדלה מבוכתם כאשר קבלו הפקודה פתאום עזוב גם את רומעניען, והדבר הזה הרפה את ידיהם כמעט.

אחת ממפעלות גאָרטשאַקאָוו לחזק רוח הלוחמים, היא בלי ספק, השירה אשר כתב בשלשה עשר לחדש מאֶרץ בהיות במאַטצין, אשר ישירו בני הצבא בצאתם לקראת נשק, ביום אשר היה נכון לעבור את הדאנוי. השירה הזאת שלח לשר המלחמה בפעטערסבורג למען ישים עינו עליה, ואם תמצא חן בעיניו יגיש אותה להוד הקיסר אשר יתן תעודתו עליה,

ואלה דברי השירה ככתבה וכלשונה.

השירה הזאת מצאה חן מאד גם בעיני הקיסר ויצו כרגע להדפיסה על ספרי הזמרה (נאָטען), ואקוה כי המתחקים על שרשי המלחמה ההיא ימצאו בה חפץ….

באחד לחדש סעפטעמבער 1854 בשעה התשיעית בבקר נראו בסעוואסטאָפאָל ממרחק שתי אניות באות ואחריהן ענן עשן עולה השמימה מהמון אניות הקטור, שר הגדוד מענשיקאָוו שלח לראות מה הדבר, ובשעה הששית בערב נודע לו כי מאה אניות קרב הולכות לסעוואסטאָפאָל, ואחרי כן בא רץ להגיד כי עצום מאד חיל האויב ולאניותיהם אין מספר, ובאמת נראה ממרחק כמו עיר גדולה והמון ארבות עשן מבתי חרושת המעשה הולכת לעמת סעוואסטאָפאָל, כל הכבודה הזאת היתה צי מלכי הברית, מספר האניות היו 389 ועליהן חיל שלשת המלכים, צרפת, בריטניא, ותוגרמה, וביחד היו 63000 איש מלחמה רגלים ופרשים, ותחרד כל העיר.

בחצי השעה התשיעית בערב יום ההוא נודע בעיר כי צי האויב עומד על עוגנו Якоръ בלב ים לנוח מעט מעל הדרך.

בעת ההיא היו צבאות רוסיא מפוזר ומפורד בכל חצי האי קרים במספר 38000 איש עד אשר לא יכול מענשיקאָוו לאסוף רק ל“ה אלף איש סביב סעוואסטאָפאָל, ואף כי כבר השמיעו מכתבי עתים בחו”ל כי מגמת פני מלכי הברית לצור על קרים, בכל זאת לא נתנו הרוסים אמון בידיעות האלה ולא התעתדו למלחמה בסעוואסטאָפאָל, ואמנם רחוק היה מלהאמין כי יבואו באניותיהם בירחי החורף בים השחור הזועף בקצף בימים ההם, ועל כן לא הצטידו בצרכי מלחמה, ופתאום הגיעה השמועה למענשיקאָוו כי צבאות הברית ירדו מן הים על היבשה אצל איוופאטאריע הרחוקה מסע שלש שעות על הים מסעוואסטאָפאָל, הבשורה הפתאומית הזאת העירה את כל יושבי קרים משנתם, ומענשיקאָוו אשר היה נבוך מאד ולא ידע מה לעשות בחילו הקטן מול צבאות האויב הנורא, הודיע זאת ע"י טעלעגראַממאַ להנסיך גאָרטשאַקאָוו אשר ישב אז בקעשענוב ויבקש ממנו לשלוח לו עזרה, וגאָרטשאַקאָוו לא חכה עד אשר יקבל פקודת הממשלה על זאת וישלח לו מחנה חיל רגלי לקרים, ובין כה וכה הספיקו צבאות האויב לרדת מעל אניותיהם בלי כל שטן ומפריע מצד הרוסים, ומענשיקאָוו אשר ישב בחבוק ידים בעת ההיא שלח את כל חילו על יד הנחל אַלמאַ Альма לעצור בעד צבאות האויב לבל יגיחו לסעוואסטאָפאָל דרך היבשה.

בשני לירח סעפטעמבער כעלות השחר קרבו אניות מלכי הברית ויעמדו נגד המבצר הישן במרחק 14 וויערסט מאיוופאטאריע, ובבקר בשעה השביעית החלו להוריד את צבאותיהם בצנות וסירות דוגה מעל אניותיהם על היבשה, ועד ערב יום ההוא כבר הספיקו להוריד 45000 איש עם 83 כלי תותח, ובלי שאון ורעש מלחמה באו לאיוופאטאריע כמבוא עיר מבוקעה ויתבצרו בה, כי לא נמצאו מהרוסים רק מאתים איש משומרי המצודה אשר עזבו את העיר בראותם את חיל האויב וילכו לסימפעראפאָל ועמהם רבים מתושבי העיר, וכמעט לא נותר איש בעיר, ואלה אשר לא הספיקו ללכת נפלו שבי בידי צבאות הברית, ובין השבוים היו גם פקידי העיר ורופא אחד. ובשביעי לירח ההוא הורידו מהאניות את כל צרכי המלחמה ושארית הצבא, ואיש לא עמד לשטן להם לא על הים ולא על היבשה, ורק עשן ענן אש נראה מסביב למחנה האויב אשר הציתו הקאָזאַקין קלי המרוץ בכל המגרנות ואוצרות בר למען הכרית אכל מפי האויב, ובין כה וכה נאספו כל גדודי הרוסים מכל חצי האי קרים ויתיצבו על שפת נחל אַלמאַ משמאלו על רוכסי ההרים אשר לרגלם ישטוף הנחל את מימיו אל תוך הים, מרחב שדה המלחמה אשר בחרו להם היה שמונה וויערסט.

חיש קל קרבו שתי המחנות בעלי הריב עד אשר יכלו לראות איש את רעהו על נקלה, ורק הנחל אַלמאַ הפריד ביניהן, שעות אחדות טרם התנגשו שתי המחנות נראה מגדל גבוה על אחת הגבעות בתוך מחנה הרוסים ועליו עמדו אנשים מספר, המגדל הזה נבנה לפי שעה בעד ראש שרי הצבא אשר משם יכול להשקיף על מחנה האויב ואניותיו, וישתדל להביט בעין חודרת על צבאותיהם אשר היו פי שנים מצבאותיו, ולא רחוק מן המגדל עמד גם אהל צר למענו, כל היום ההוא עמדו שתי המחנות כשני חשיפי עזים ולא התעוררו למלחמה, הרוסים פחדו להתגרות במלחמת תגרה, וצבאות הברית עוד לא הכינו כל צרכי המלחמה בסדר ומשטר נכון.

היום רד ויאת לילה, ליל נורא ואיום, דומית מות שוררת על פני כל הככר, ורק קול נחרת איש או מצהלות סוס השבית לפעמים את הדומיה, מדורות אש ועצים הרבה הכינו הרוסים לגרש מעט חשכת הלילה, וגם מרחוק נראה אור בהיר מאניות מלכי הברית אשר עמדו לא הרחק מן החוף, ורק בלב אנשי החיל במחנה הרוסים היה חשך ואפלה, איש איש חרד על נפשו מיום הבא להתיצב נגד האויב הגדול, ולא אחד מהם דמה בנפשו כי היום הבא יהיה לו האחרון על עפר ובכן לא לבם הלך להאיר חשכת הלילה, לא הרחק ממחנה הרוסים נמצא כפר שמם אשר תושביו עזבוהו ורק קול נבחת כלבים רעבים נשמע משם ומעטים מהרוסים הלכו שמה ללון הלילה, וכן חלף עבר הלילה הנורא הזה אשר היה גם האחרון לאלפי איש משתי המחנות.

השחר טרם עלה, והנה נשמע רעם כלי קלע מאניות הצרפתים לאות אשמורת הלילה Зоръ, ואחריהם נשמע גם קול המנגנים מחיל בריטניא, וגם במחנה הרוסים שוררו את התפלה הידועה “מהלל שם אלהים בציון” התפלה הזאת היתה כדבר בעתו ערוכה נגד צבאות האויב אשר רבו ריב לא להם – לדעת הרוסים – בעד התוגרמים מאמיני מחמד, נגד הרוסים אשר לחמו מלחמת האמונה ואשר גם המה – הצרפתים והבריטים – נוצרים כמוהם.

בשמיני לירח סעפטעמבער בבקר השכם פרצה המלחמה בשאון ורעש נורא, צבאות מלכי הברית לחמו כגבורים משכילים הלוך ודחה את הרוסים ממקומם, והרוסים אשר לא נסו לעמוד בקשרי מלחמה זה ימים רבים וגם בלעדי זה נפלו פניהם מאד מפחד האויב, נסו ממערכות המלחמה בלי סדרים כמעט וישובו אחור עד הנחל קאצע וידיהם על ראשם, וישאירו אחריהם ממותי חלל ופצועי מלחמה כששת אלפים איש אשר לא יכלו לקחת אותם בנוסם משדה המערכה, ובין החללים האלה היו כשתי מאות וחמשים פקידי החיל וארבעה משרי הצבא (גענערעלע) אשר אבדו חייהם במלחמת היום הנורא הזה, רבים מהפצועים אשר התגוללו על הארץ נאקו אנקת חלל וישאלו מעט מים להרטיב את לשונם הדבק לחכּם ופורש אין להם, מכל עברים נראו כלי נשק מנופצים, גזרי גויות אדם ובהמה אשר צפו בנחלי דם התגוללו כדמן על פני השדה עד כי עלתה צחנתם באף כל עוף השמים אשר באו לקחת חלקם מבשר האדם וקול המולתם התערב בין אנקת החללים אשר התגוללו תחת רקיע השמים בלי מחסה. בערב יום ההוא בשעה השביעית כלתה המלחמה וימין חיל מלכי הברית רוממה.

אחרי כלות המלחמה בלילה ההוא עזבו הרוסים את מקומם וילכו בשתי דרכים לסעוואסטאָפאָל וגם צבאות הברית בראותם כי אין כל מכשול על דרכם הלכו אחריהם בדרך אחר לעמת סעוואסטאָפאָל בדעתם לצור עליה משלש רוחותיה, מצד אחד אצל אינקערמאן, ומצד השני אצל בית הנזירים ס"ט געארג ובאלא קלאווא, ומצד השלישי אצל חרבות חערסאנעס, והרוסים לא השתדלו עוד לעצור מרוצתם אחרי מגפת אלמא, ובכן באה העיר במצור.

רבים מפקידי החיל יאשימו את מענשיקאוו על אשר לא התעורר לחזק חומות סעוואסטאָפאָל מצד היבשה במשך שנה תמימה, ועיניו ולבו היו רק על הים, עליו היה לדעת כי שרי הצבא: גארטשאקאוו, מאללער, קיריאקאוו, קיזמער, אף כי היו אנשים ישרי לב, בכל זאת אין לו לקות מהם מאומה על שדי קטל⁶. צבאות רוסיא אשר שבו מהדאנוי היה לו להביאם לקרים בידעו כי בדעת צבאות הברית להתנפל על קרים וראש מבטם סעוואסטאָפאָל, ומה גם בראותו לא אחת ושתים אניות בריטניא הולכות רצוא ושוב לתור את האי, ששים אלף סאה חטים (כדי שש מאות אלף פוד) הובלו לאיופאטאריע והוא לא ראה, וכבוא צבאות האויב היו להם לשלל, ויכינו להם מזון לארבעה חדשים, על חפי ים השחור במערב חצי האי לא העמיד שומרים מהקאזאקים וחיל הרוכבים הרבים אשר היו תחת פקודתו, בשלישי לירח סעפטעמבער לא ידעו עוד בפערעקאפ כי צבאות האויב הנם כבר בקרים, וע“כ נפלו בידי האויב שמונת אלפים הין יין דגן אשר נשלחו מפערעקאפ והוא לא שם לב, עדרי צאן רבים לקח האויב מהטטרים והוא לא ידע, מנהרות המים (טארפעדען) לא הניח על חפי קרים אשר יכלו לתת מכשול להאויב לבל יקרב אל היבשה, על גבעת מאלאחאוו מפתח סעוואסטאפאל מצד היבשה לא הכין מצרכי מלחמה מאומה עד הרגע האחרון וגם אז רק מנדבת סוחרי העיר בנה שם חומה קטנה עם חמשה תותחים, במלחמת אלמא לא לקח כל חלק, וע”כ היתה מחנהו לשלל, וגם אחרי המלחמה ההיא עזבו צבאותיו את רבצם אשר עמדו על ראשי ההרים המקומות היותר מוכשרים למלחמת מגן וילכו להם לסעוואסטאפאל ובזה פתח את הדרך לצבאות האויב לעלות על ההרים ומשם יכלו ללכת בטח ולהתקרב אל העיר, כל צבא היבשה מסר בידי שרי צבאות הים קארנילאוו ונאחימאוו אשר לא הסכינו במלחמה על היבשה, ומדוע לא בחר לו שרי צבא מחיל היבשה? פקד להטביע את האניות בים במהירות נפלאה וישכח כי גם אכל וכלי תותח רבים ירדו עמהן מצולה בלב ים עד כי פקידי האניות לא הספיקו לקחת משם גם את כליהם, שלשים ככר אבק שריפה אשר היו בעמק גאערג צוה להטביע בים בעוד אשר לא נשאר לו אבק שריפה אחר כמעט, ממכתבו אל הקיסר נראה ברור כי ידע את המקום אשר משם ירדו צבאות הברית על היבשה באשר אין מקום מוכשר לזה מלבד אצל הנחל אלמא, ומדוע לא העמיד שם צבא רב? אלה וכאלה יורו למדי כי עטרת שר הגדוד לא הלמתו אשר על כן ישערו רבים כי לוא היה בסעוואסטאפאל איש כביר כח לב כראוי לנושא פקודה גבוה כזאת כי עתה לא נתנה העיר ביד אויב או למצער כלה כחו עליה ימים אין מספר.

כבוא השמועה הרעה ממלחמת אלמא לסעוואסטאפאל, חיל אחז יושבי העיר ומה גם בראותם כי חמשת אלפים איש אשר נשארו לשמור את העיר מעטים המה ורפי כח בעוד אשר צבאות האויב הקיפו את העיר מסביב, ורבים התלוננו על מענשיקאוו אשר עשה זר מעשהו, ויושבי העיר שחקו ורגזו על פקידי החיל אשר שבו מהמערכה עד כי אשה אחת מבנות עם הארץ הרהיבה עז בנפשה ותגש אל אחד מפקידי החיל השב מאלמאוראש לו חפוי כי אבד את מגבעתו, ותקח את צעיפה ותשם על ראשו באמרה: “הא לך את צעיפי כי לך יאתה”⁷.

עברו ימים אחדים והבשורה הנוראה הזאת הגיעה לאזני הקיסר, ויכתוב אגרת בעצם ידו אל הנסיך מענשיקאוו בשנים עשר לירח סעפטעמבר 1854 כדברים האלה⁸:

No 1.

"עורה נא רצון אל עליון! אתה וכל הסרים למשמעתך מלאתם את חובתכם בכל כח ידיכם, צר לי מאד לראות אי-נצחון ועוד יותר באבדן, נבטח נא בחסדי אל ואולי לא תאבד תקותינו גם לימי אורה, כי אמונתי בך ובחילי צבאותיך עוד לא נָשְתָה, ואולי עוד יבוא היום אשר הנצחון יעמוד לימיננו.

עצתך להסיע את הצבא ממקום הסכנה ולהעמידם במקום בטוח באופן אשר תוכל להתאחד עם חיל העוזר אשר יבואו אליך, והדרך להוביל אכל וכל צרכי מלחמה פתוחה לפניך מצאה חן בעיני מאד ובראשית תקוה טובה הנה בעיני וביחוד יקר מצבך מאד כי תוכל להרגיז מערכות האויב מאחריהם וידך תהיה בערפם, אפס בעד סעוואסטאפאל אפחד מאד אולי מעט הוא חיל המצודה לעמוד נגד צבאות האויב הגבורים? התוכל ימים רבים להגן על חלק העיר הצפוני מפני עקת אויב העשוי בלי חת? - על השאלות הקשות האלה חפצתי תשובות נכונות למען הרגיע את רוחי…

אבקשך כי תכתוב אלי תמיד בכל עת למען הרגיע את לבבי השואף לדעת תמיד את אשר אתך למען אוכל להבין הכל לעת מצא.

אל עליון יברך אותך וכל אנשי הצבא, הגידה נא להם בשמי כי הנני נשען על אמונתם כמקדם ותקותי חזקה כי יראוני לדעת כי תוחלתי לא נכזבה, שלח נא תודתי וברכתי לקארנילאוו ולגבורי הים אשר הנני דואג מאד למצבם, נצפה נא לחסדי עליון ולא נעצב.

הנמצא אתך איזה חדשות בסעוואסטאפאל? הודיעני.

אחבקך"….

No 2.

המכתב השני אשר כתב הקיסר ביום ההוא:

"ברגע זה קבלתי מכתבך השני מיום הששי לירח זה, נקל לך להבין מה גדלה מבוכתי לחכות בכליון עינים קץ הדבר, תקותי לחסדי השם עוד לא אבדה כאמנותי בך ובגבורי צבאותי אשר הפקדתי בידך, לבי נכון ובטוח כי איש איש מכם ימלא חובתו באמונה ואחרי כן אשליך על ד' יהבי כי הוא כל יוכל, רק פן ירדו צבאות האויב עוד הפעם מהיבשה על חוף פעאדאסיע, זאת הביאה דאגה בלבבי עד מאד…..

אם כלה ונחרצה מאת ההשגחה העליונה לבלתי הציל את סעוואסטאפאל מרעתה, למצער אקוה כי לא תתן את האניות ביד האויב, ובידך תהרס אותן….. ואז תקח מהן את צבאותיהן אשר יחזקו ידך, ועליך להשתדל להחזיק מעמד מנגב לעיר או לפרוץ דרך לסעוואסטאפאל.

אל אלהים ה' יחזק אותך ויאמץ את לב החיל אשר הפקדתי בידך כי עמנו אל, דרוש נא בשמי לשלום כל הצבא והשב נא להם תורה וברכה למעני וכו'…

ו

     מצב סעוואסטאפאל טרם באה במצור, בנין הסוללות, מענשיקאוו בא לסעוואסטאפאל, פקידי החיל יועצים להטביע את האניות, הכנות בעיר, המלחמה הראשונה על סעוואסטאפאל, מות קארנילאוו.

נודע כבר לקוראינו כי לא נעשתה כל מחסה להעיר מצד היבשה, וכל המצודות והסוללות היו רק על חוף הים, אשר על כן כאשר ראו הרוסים כי חיל האויב הולך וקרב אל העיר, החלו לדאוג להקיף אותה בדיק וסוללות מצד היבשה, וקארנילאוו נתן צו להחל המלאכה, ויען כי לא ידעו מאיזה צד יגיח האויב, ע“כ נחוץ היה לחזק אותה מכל רוחותיה, ולבל יוכל האויב להתנפל על עושי המלאכה, הביאו כלי התותח אשר הצילו מהאניות הנטבעות וישאום על כתף מרחק כמה וויערסט ויציגו אותם מסביב לעיר לפני עושי המלאכה למען יוכלו למצער בני הצבא להגן עליהם, המלאכה היתה רבה וכבדה והעת קצרה ובראשן מחסור הכסף, כי לא היה עוד למענשיקאוו תקף ראש שרי הצבאות וע”כ היה לו המשפט להוציא רק עד שלשת אלפים שקל כסף מדעת עצמו, ואם אמר להוציא יתר על הסך הזה נאלץ היה בכל עת לבקש על זאת מעיר המלוכה ומה יכול אז עשות במעט הכסף הזה? ואם אמנם יכול לבקש רשיון מפעטערבורג אבל כמה ימים יעברו עד אשר יקבל מענה? וע“כ דרש ממקום גבוה כי ישלחו את הגענראל פעלדמאן למען יראה בעיניו את ההוצאות וירשהו לקחת כסף די צרכו, ובין כה וכה עד אשר הצליח להפיק זממו עברו ימים רבים, ועד יום החמישי לירח אקטאבער לא הכין מאומה כמעט מצרכי מלחמה בסעוואסטאפאל ונאלץ להשען רק על גבורת הצבא וכרוזא קרא בחיל כי כל איש אשר ידים לו יבוא לעשות במלאכה, ואמנם עשו חיל ומכל עבר ופנה באו אנשי חיל אשר כלו שנות עבודתם בצבא, ובהם סופרים מנגנים וחייטים וכלם כאיש אחד הלכו לעבוד במלאכת הסוללות ומספרם עלה עד כדי שמונה מאות איש ומאלה לקחו שומרים לשמור את האסירים אשר גם המה נשלחו לעבוד עבודה והשומרים עם האסירים יחדו עבדו ביד חרוצים ממעל לכח אנוש עד כי הצליח להם לכלות את המצודה החמישית והששית בעשרים יום, וכל אנשי העיר מקצה הביאו איש איש חומר לעושי המלאכה, זה הביא עגלה והשני סוסים או בקר, והשלישי הביא שקים לשאת עפר וכדומה, אכן כאשר ראו פקידי החיל כי האויב גם הוא יתחזק על מקומו ויעשה הכנות גדולות למלחמה ובקרוב יתנפל על העיר, שלחו את שוטרי הפאליציי ויבהילו להביא את כל אנשי העיר אי נקי וכלם יעזרו במלאכה ואז עלה מספרם עד חמשת אלפים איש, והמלאכה נעשתה במהירות נפלאה, בכל סביבי העיר נשמע רק משק קרדומות בוני הדיק, צעקת נושאי הסבל, קול פקודת המפקחים על עושי המלאכה וקול שומרי המצודות, וכלם כאחד התערבו עם קול צלצלי רתוקי הברזל ועגני האניות עד אשר היתה כל העיר לבית חרשת המעשה גדול, וקארנילאוו יצא כפעם בפעם לפקח על עושי המלאכה ופקידי החיל ולא היה קץ לשמחת לבבו בראותו כי בשבוע אחד עבדו העושים במלאכה יותר מאשר יכלו לעבוד במשך שנה תמימה בעת אחרת, האנשים חפרו באדמה, וגם הנשים יצאו מרצונן הטוב לעזור לבעליהן לשאת את העפר ולשפוך הסוללות, עד כי אורך הסוללות אשר נעשו בימים האחדים האלה היה כתשעה וויערסט, ובין הסוללות האלה נמצא אחת בקצה רחוב העיר “צעסמענסקי” אשר נעשתה כלה מידי הנשים ועל זאת נקראה, “דיק הבתולות” אשר נשארו ממנה כעת רק עיי מפלה על ראש ההר הנשקף על פני חצר מסלת הברזל בימינו. העבודה הכבדה הזאת עבדו כל היום וגם בלילה בלי הרף לאור אבוקות בחריצות נפלאה באשר ידעו נאמנה כי נחוץ הדבר מאד וע”כ לא התלוננו על גורלם המר לעבוד בזיעת אפים יומם ולילה.

בעת הזאת אשר כל ידים היו מלאות עבודה לא חבקה גם הפאנאטיזמוס ידה בחיקה ותעש חיל בין ההמון, וזה הדבר: כאשר קרבו צבאות מלכי הברית אל העיר יצא הקול בסעוואסטאפאל כי אשה אחת באה אל שומרי בית חולי הים (קאראנטין) אשר מחוץ לעיר, ותבקשהו כי יסתיר אותה במחבא, והשומר עָנה אותה כי לא יוכל לעשות זאת מאפס מקום סתר, וע"כ בקשה אותו שנית כי תבקש לה בעצמה מקום להתחבא רק לבל יגיד לאיש בשום אופן אנה היא מסתתרת, האשה התחבאה, וכרגע והנה איש רוכב על סוס שחור בא ואחריו עוד רוכב אחד לבוש בגד אדמדם ועוד שלישי לבוש לבנים על סוס לבן, וישאלו את השומר על דבר האשה הנחבאה, מובן מאליו כי לא הגיד להם, ויהי כאשר שבו הרוכבים לדרכם יצאה האשה ממחבואה ותספר להשומר כדברים האלה: הרוכב על הסוס השחור יורה כי לא תשאר אבן על אבן בסעוואסטאפאל, והאדום יחזה עתידות כי דם כמים ישפך בעיר ואש תאכלנה, והלבן ינבא אחרית טובה להעיר כי תשוב לקדמותה ועוד תשגה אחריתה מראשיתה, וכנראה האמינו כלם בהספור המעציב הזה, ובא האות על זאת כי ביום המחרת הלכו רבים מיושבי העיר לשאול את פי השומר אם אמת נכון הדבר, אך לדאבון לבם לא מצאוהו עוד כי הלך ואיננו, אפס פקידי החיל הנאורים האמינו כי מלאכת ידי צבאות מלכי הברית הוא להשליך עליהם אימים בידעם כי ימצאו בהם מאמינים…..

עברו ימים אחדים ומענשיקאוו עזב את רבצו בבאחציסאראי ויבוא לסעוואסטאפאל, ובראותו את המלאכה הכבדה אשר נגמרה כמעט בימים אחדים התפלא מאד על אומץ רוח הרוסים אבל הוא בעצמו לא עשה מאומה מצדו, ובתשיעי לירח סעפטעמבער אסף קארנילאוו אספה גדולה משרי הצבא ופקידי החיל וידוע להם כי צבאות רוסיא נסוגים אחור יען האויב הולך וקרב אל העיר, ועתה אם יצלח להם ללכוד את חלק הצפוני מן העיר יוכלו לירות על אניות הרוסים העומדות לשמור את חוף הים או לשרפן באש ולמצער ידיחון ממקומן, ואז תפול העיר בידם כרגע אם ילכדו את חוף הים, וע"כ יעץ להם כי תעזבנה האניות את החוף בעוד מועד ללכת להקיף את אניות האויב ולהביאן במצור, ואם יצלח להן להשחיתן מה טוב, כי אז תהיה לאל ידינו להכרית אכל מפי צבאותיהם, וָלֹא? נצית אש באניותינו ונמות מות גבורים, אפס שרי הצבא לא אבו שמוע לעצתו, יען לא ראו מזה כל תועלת באשר מספר אניותה אויב היו כפלים מאניותיהם, וביחוד כי אניות בריטניא היו אניות קטור אשר תוכלנה לשוט בים כחפצן בכל עת בעוד אשר רוב אניות הרוסים היו רק אניות תורן המתנהגות בכבדות אל כל אשר יהיה הרוח ללכת, ולוא גם צלחה ביד חיל אניות רוסיא להשחית מעט מאניות האויב ביחד עם אניותיהם גם אז לא היה להם כל שכר בעמלם כי גם בהאניות הנשארות יכלו הבריטנים להתנפל על העיר ללכדה.

אחרי כל העצות וההשערות אשר התוכחו הנאספים, הציע הקאפיטאן זאָרין עצתו לפני האספה להטביע את האניות אצל השער למבוא העיר דרך לשון הים ואז לא יוכלו אניות האויב להתקרב אל העיר כי האניות הנטבעות תעמודנה לשטן להן, ובמלחי האניות ימלאו מספר חיל המצודה, שמעו פקודי האניות את העצה הזאת ויליטו פניהם באדרתם ויבכו, העצה הזאת היתה באמת עצה נבערה כי עליהם היה להטביע את האניות במקום צר קרוב מאד אל העיר, וא"כ יכלו אניות האויב להתקרב אל העיר לירות עליה, והאניות הנשארות נשארו סגורות על מסגר בלשון הים באופן אשר האויב יכול לירות עליהן מצד היבשה ומצד הים אם אבו להגן על מבצרי החוף, ואם אמרו להטביען רחוק מן העיר הלא אז מעט היה לוא גם הטביעו את כל צי ים השחור, כי מרחב הים הוא גדול מאד, אשר על כן לא אבו הנאספים בראשונה לשמוע לעצה הזאת ומה גם כי עמל היה בעיניהם לאבד בידיהם את אשר עמלו יותר מחמשים שנה להגדיל ולהאדיר את אניותיהם ולהסגר בעיר מבלי כל תקוה להתראות את האויב פנים אל פנים, אכן מעט מעט נדמה קול המולת הנאספים ואיש את רעהו התלחשו אם לשמוע לעצת זארין או לחדל, ויהי כאשר ראה קארנילאוו כי רוב הנאספים נוטים כמעט אזן להעצה הזאת וירע הדבר בעיניו מאד אם אמנם כי איש מהם לא הרהיב עז בנפשו להשמיע זאת על דל שפתיו. עודם מדברים, והנה המגיד בא להגיד כי מענשיקאוו בא אל העיר, כשמוע זאת קארילאוו קם ממושבו ללכת למענשיקאוו, ובטרם פנה את שכמו קרא אל הנאספים: “היו נכונים למלחמה! וכבוא מועד ינתן לכם אות למען ידע איש איש מה לעשות” ויפן וילך.

כאשר בא קארנילאוו אל מענשיקאוו הודיע לו דבר האספה ועצתם ויגד לו גם את דעתו אשר יעץ ללכת להתגרות את אניות האויב, אפס לדאבון לבו נאות מענשיקאוו לעצת האספה ויצוהו להטביע את האניות כרגע אצל שער הים למבוא העיר, אכן קארנילאוו ענהו בפה מלא כי לא ימלא מצותו.

• אם כן, לך לך מזה ושוב לעבודתך ניקאלאיעווא! נתן עליו בקולו וימלא חמה, ובדברו צוה לשומר ראשו לקרוא לסגן שר האניות סטאניוקאוויטש למלאות פקודתו.

• הרף! קרא קארנילאוו, מדוע תצוה לנו לאבד עצמנו בידנו? ולמה תכביד עלי אכפך לעזוב את סעוואסטאפאל ברעתה בעוד אשר צבאות האויב צרים עליה מסביב? היו לא תהיה כזאת! הנני נכון למלאות פקודתך….. אף כי עיני תכהינה מראות….. ועוד בלילה ההוא נתן צו להביא את כל החפצים הנמצאים באניות ולהטביען טרם יאיר השחר.

השעה השמינית בערב הגיעה, דומית מות שוררת על פני הים כמו יפחד מסער גדול העומד נכון להרגיז מנוחתו, פקידי האניות והמלחים תפושים ברוב שרעפיהם עומדים ומחכים עת קץ אניותיהם כההורים העומדים במר נפש אצל מטת בנם יחידם המתאבק עם מר המות, שנים רבות עמלו עמל גו ורוח והנה רגע אחד יעלה עמלם בתהו טרם הריחו עוד ריח מלחמה לנסות כחם מול האויב הגדול, ובאמת האם לא נבחר מות גבורים מחיי בוז כאלה?

חצי הלילה בעשירי לירח סאפטעמבר הגיע, פתאום נשמע קול רעם נורא מרעש האניות אשר התפוצצו לרסיסים בצללן במים אדירים. הבקר אור ועל פני הים נראו רק גזרי עצים מתורני האניות צפים על המים ורק אניה אחת “שלשה הקדושים” נשארה על מצבה ולא ירדה תהומות אף כי נקבו חור גדול בצדה כאלו אבקה את המות העומד הכן לבלעה, זמן רב עמדה על מקומה כתמר מקשה עד כי נתן צו לאחת מאניות הקטור לירות עליה בכלי תותח איזה פעמים, ומעט מעט החלה לרדת תהומות עד אשר מצאה קברה בבטן הים, כל חובלי הים ופקידי האניות עמדו על החוף בלב נשבר ורוח נכאה לראות את המחזה הנורא הזה, ובין העומדים האלה היה גם קארנילאוו, וכאשר ראה כי נשקעה גם האניה האחרונה בלב ים, התפרצה אנחה נוראה ממעמקי לבו ויתעלף.

מלחי האניות אשר שכח המות לקחת אותם בזרועותיו בימי המלחמה יספרו, כי גם האניה “י”ב הקדושים" עמדה שלשה ימים אחרי אשר נקבו בה ארבעה עשר חורים ולא ירדה מצולות, ויעמידו אנית הקטור “וולאדימיר” לירות עליה בכלי תותח, אך גם זאת לא הועיל מאומה כי עמדה כמו סלע איתן בלב ים ולא משה ממקומה עד כי לא ידעו מה לעשות לה עוד, ויתיעצו לשלוח לשאול את פי הקיסר על זאת, והנה אחד המלחים עלה על ספון האניה ויקח משם את התמונה הקדושה Икона אשר שכחו לקחתה משם ויביאה אל החוץ, וכרגע צללה האניה כעופרת במים אדירים ויתפאר כי מצא את החידה מדוע לא ירדה תהומות, יען התמונה עצרה אותה….

בהפקודה אשר כתב קארנילאוו אל פקידי חיל האניות אחרי אשר נטבעו האניות קרא לאמר: אחי! דעו נא כי צבאותינו נסוגו אחור לסעוואסטאפאל אחרי המלחמה הנוראה אשר נלחם בנו האויב הגדול על יד אלמא למען יוכלו להגן בכל כח ידיהם על העיר הזאת, הן גם מאסקווא היתה למאכלת אש, ולא לבד כי בזאת עוד לא אבדה רוסיא אך עוד חיילים גברה, נתפלל נא לאלהי השמים כי רב חסד הוא ולא יתן למוט רגלנו, ואנחנו נשתדל להגן על העיר בכל כחנו לבל יבוא צר ואויב בשעריה.

הנה כי כן חדלה סעוואסטאפאל מהיות עיר מבצר על הים באבוד אניותיה, וגם שער המבוא אליה נסגר מבלי צאת, מלחי האניות אשר לא נסו הצג כף רגלם במלחמת היבשה נהפכו לחיל המצודה בין לילה, וצבאות האויב שמעו את הדבר הזה ויתפלאו…..

כאשר נודע הדבר למענשיקאוו כי צבאות הברית מניחים לעמת העיר תימנה, אסף את כל חילו ויציגם במערכות מלחמה לשמור את העיר והוא עזב את סעוואסטאפאל למען יוכל להגן על הדרכים לבל יפריד האויב בין סעוואסטאפאל וערי רוסיא הדרומית אשר משם קוה להשיג חיל עוזר וצרכי מלחמה, וטרם עזב את העיר צוה לערוך איזה גדודים ממלחי האניות וצבא המאסף להגן על העיר וביחוד מצפונה יען משם נקל להאויב לקרוב אל העיר, חשב מענשיקאוו מחשבה טובה להכות את האויב כף על ירך אם יעוז לבוא אל המקום הזה באשר אז יוכל להתנפל עליהם מאחריהם בהחיל אשר יבואו לעזרתו, אמנם מעולם לא חשבו צבאות הברית לעשות אולת כזאת לקרוב אל המקום המסכן הזה אשר לא תוכלנה אניותיהם להיות בעזרתם מפני מבצרי הרוסים על חוף הים, - והפקודה הזאת נתן על שכם קארנילאוו, והפקודה לשמור את העיר דרומה נתן על יד נאחימאוו, וקארנילאוו צוה להכין כרגע שבע עשרה גדודים מחיל האניות ויחלקם לשני ראשים, הראש האחד מהם העמיד להגן על העיר צפונה והשני נגבה, ושני שרי הצבא האלה התאזרו עז להגן על העיר בכל כחם, ממרומי גבעות העיר נראה מרחוק איך ירדו צבאות מלכי הברית מגבעות אלמא אל העמק בעל-בעק הרחק שתי פרסא מן העיר וצבאות רוסיא מימינם נסוגו אחור לעמק נחל השחור כשמונה וויערסט מן העיר.

בארבעה עשר לחדש סעפטעמ' הקיפו חיל מלכי הברית את העיר משלש רוחותיה וחיש קל החלו לבנות להם מצודות ולשפוך סוללות לעמת מצודות הרוסים, הפחד בעיר היה הלוך וגדול, היוקר ללחם וכל צרכי אכל נפש לאדם ולבהמה היה נורא מאד, ורוב אנשי הצבא סבלו חרפת רעב, מחיר כל ככר (פוד) מספא עלה עש שני רו"כ ויותר, והסוחרים אשר הביאו אכל לצבא עשו מלאכתם רמיה עד כי גם שרי הצבא חסרו נפשם מטובה, בכל רחובות העיר נראו רק עגלות עמוסות כלי תותח, קרשי עץ, שקים מלאים עפר עמוסים משא לעיפה על שכם האנשים והנשים תושבי העיר הנצורה ועיני כלם אל הסוללות אשר נבנו מחדש לחזקן ולאמצן, אלפי ידים היו מלאות עבודה לכלות את המלאכה הגדולה והכבדה הזאת בעוד אשר האויב נגד פניהם צופה ומביט על כל דרכיהם ועלילותיהם, גם ילדים קטנים לא טמנו יד בצלחת ויביאו איש איש כפי מסת כחו, סוף דבר לא נשארה בעיר כל נפש חיה אשר לא נטל עליה לעשות איזה מלאכה, ומאלה נמצאו רבים אשר הלכו מרצון נפשם גם לעבוד בצבא אף כתום מלאכת הסוללות, ומהם הלכו להחליף משמרת חיל המגן העומדים על הסוללות מסח, ובאמת הראו אז תושבי העיר הזאת עצם אהבתם לעיר מולדתם בפעל כפים מאין כמהם, ובעוד אשר צבאות האויב לכדו את באלאקלאווא הרחוקה 12 וויערסט מסעוואסטאפאל בלי כל מלחמה ויתבצרו בה, נתנו ידים לצבא סעוואסטאפאל ותושביה לבצר חומותיה ולכבוש את כל המקומות היותר מוכשרים להתחזק בהם מפני האויב ובעת הזאת טרם באו עוד חיל עוזר להרוסים היה מספרם רק כשבע עשרה אלף איש בעיר ולהם 59 תותחים גדולים על שלש המצודות החדשות מלבד אלה אשר עמדו במקומות אחרים סביבות העיר, ועל המצודות אשר היו על חוף הים עמדו 536 כלי תותח, מספר כלי התותח ביחד היו עד אלף בראשית המלחמה, ואצל צבאות הברית היו כשבע מאות ומהם גרועים מתותחי הרוסים. –

ביום ההוא בערב כבר נגמרה מלאכת איזה סוללות ויעמידו עליהן כלי תותח גדולים ובמקומות אחרים כבר עשו בורות ותעלות עמוקות לעצור בעד מרוצת האויב, ויהי כאשר ראה קארנילאוו כי המלאכה כמעט נגמרה, ויצו לכל אנשי החיל להיות נכונים ליום מחר ללכת לשפוך שיח בבית תפלתם, כי אמר: טרם אודיע להם פקודת המלך נחוץ להודיע להם דבר ה'.

הבקר אור (15 סעפ') וכל צבאות החיל כבר עמדו הכן על מקומם, והכומרים עם כל אותות קדשיהם אשר הביאו מבתי התפלה ואחריהם כל יושבי העיר למגדול ועד קטן נהרו למקום מצב בני החיל לצקת שם רחשי לבבם לפני אלהיהם, וכל הכבודה הזאת התנהגה בעצלתים ובפסיעות מדודות סביב קו-המגן Оборонительная линiя ואצל כל מצודה התיצבו להתפלל ויזו על כל החיל מים קדושים, וכל בני הצבא נמוגו מבכי בעת צקון לחש, ותהום כל העיר.

עברו עוד שלשה שבועות וצבאות מלכי הברית התבצרו מאד בהמקומות אשר החזיקו בלי עמל ויבנו להם עיר גדולה מקרשי עץ ויכינו רחובות יפים ובתי משחק לשעשוע וחנויות רבות עד כי לא חסר להם גם חנויות לממכר פרחים נחמדים ואת הרחובות רצפו במרצפת אבנים כמו בעת שלום על אדמת ארץ מולדתם, ועל חוף באלאקלאווא בנו להם מסלת ברזל למען הקל מעליהם המשא להוביל כל צרכי המלחמה מן האניות אל מערכות המלחמה ובין כה וכה התחזקו גם הרוסים כי הגיעו אליהם חיל כבד אשר שלח גארטשאקאוו לקרים ע"פ בקשת מענישקאוו עד כי היתה לאל ידם לדבר את האויב בשער.

בחמשי לירח אקטאבער בבקר ירד עב טל משמים ויכס את פני כל העיר בענן עד כי לא ראה איש את אחיו, בבקר בשעה 1/2 6 כאשר נעלה הענן מעט, ירו הצרפתים שלש פעמים מכלי תותח לאות מלחמה, וכרגע פתחו חמשים ושלשה כלי תותח את לועם הנורא ויחלו להמטיר על הרוסים גשם כדורים נוראים, עוד לא מצאו הרוסים את ידיהם להשיב מכה אל חיק מכיהם, והנה גם הבריטנים העמידו שלשה עשר תותחים וימלאו גם המה אחרי הצרפתים, ובין כה וכה התעוררו גם הרוסים בחמה שפוכה לירות על אויביהם במהירות נפלאה, ובכל רגע ורגע התלקחה המלחמה עוד יותר עד כי נראה רק מבול אש וגשם כדורים וענן עב מעשן אבק השריפה אשר כסה את כל פני העיר כטל עב עד כי לא יכלו חיל המצודות לראות עוד לעשות מלאכתם מפני חשך העשן, ואיזה פעמים צוו שרי הצבא לירות מעט מעט למען תת ידים להרוח להפיץ העשן, אפס אנשי החיל המלחים אשר נסו לשאת כל עמל ותלאה על האניות לא שמעו לקול פקידיהם בחפצם להרבות חללי האויב עד כי גם במרחק רב סביבות העיר רחוק משדה המלחמה לא נראה אור השמש מפני ענן העשן ורעש הכדורים נשמע במרחק יותר מששים וויערסט עד סעוואסטאפאל, וקארנילאוו ונאחמיאוו רכבו על סוסיהם לפקד צבא המלחמה ולבקר בכל מקום אשר נמצא בדק, הראשון עמד על יד המצודה הרביעית, והשני אצל החמשית, וישמחו בלבם על חילי צבאותיהם העושים מלאכתם בידים חרוצות ובלי פחד, וקארנילאוו בא אל תוך המצודה בלוית איזה מפקידי החיל ותחי רוח צבא המצודה ויריעו לקראתו בקול הידד!

המצודה הרביעית מאגף הימיני משכה עליה ביחוד עיני צבאות מלכי הברית אשר דמו בטעות כי המקום הזה יקר מאד להרוסים בי בטוח הוא מחמת האויב אשר לא יוכל לגשת אליו, אשר על כן החלו לירות עליה בשצף קצף וכדורי תותח עפו עליה כצפרים עפות ויתגלגלו אחד אחר אחד גם בתוך המצודה, וגם הרוסים לא טמנו יד בצלחת בעוד קארנילאוו לעיניהם, ורבים מפקידי החיל בקשוהו לעזוב את המקום המסכן הזה אך הוא לא שמע לדבריהם באמרו לא עת עתה לפחד מהסכנה…. וברוח קר ואמיץ הלך לבקר את חיל המורים, פקד צבא המצודות ויורם מה לעשות, וילך מהמצודות אל הסוללות לאמץ לב צבא הלוחמים, ועל פניו נראה שברון רוחו איך עמלו להאדיר את העיר הזאת יעלה בתהו ויאבד…..

פעמים רבות ביום ההוא אחזה האש בבתי העיר אך בכל פעם הספיקו לכבותה ולא קרא רע להעיר מלבד איזה בתי חומה אשר נשרפו או נתצו מכדורי התותח, וכן הצליח לכדורי הרוסים להצית אש באחד מאוצרי אבק השריפה להצרפתים ויעל עשנו השמימה, אך כל אלה לא הועילו להרוסים מאומה כי צבאות המצודות נפלו איש אחר אחיו כעמיר מאחרי הקוצר, ובכל זאת לא רפו ידיהם וילחמו כנואשים. ביחוד עמד הההצלחה ביום ההוא לימין הבריטנים אשר לחמו בהשכל ודעת נגד המצודה השלישית והששית עד כי על הראשונה נשארו רק חמשה אנשים מחיל המורים, ונאחימאוו אשר עמד להגן על המצודה החמישית עבד עבודה כאחד מאנשי הצבא בידים חרוצות, ובכל עז התאמץ להיות זרוע לצבא חילו בעמל כפיו להכן הסוכך ולהעמיד את כלי התותח עד אשר בא כדור אחד ויפצע את ראשו מעט.

• הכדור פצע את ראשך? – שאלהו אחד מפקידי החיל העומדים אצלו.

• שקר! ענה נאחימאוו בפנים זועפים בחפצו להסתיר מבוכתו מעיני החיל, עברו איזה רגעים וינס למשש בידו את מצחו הפצוע ויאמר: המכה קטנה מאד עד כי לא תשוה לשים לב עליה.

עברו איזה שעות במהומת מלחמה, ופתאום בשעה הראשונה אחרי חצות היום פתחו גם תותחי אניות צבאות הברית את פיהם ויחלו להמטיר על הרוסים זרם כדורים מצד הים, כי בעוד אשר חיל המצודות אשר על שפת הים היו ידיהם מלאות עבודה על היבשה, הרהיבו אניות האויב עז בנפשן לקרוב אל העיר ולהקיף את מבצרי הים כחצי כדור, ואלף וחמש מאות תותחים עשו את מלאכתם באמונה ויביאו מות בידם לכל הפוגע במשלחת מלאכי רעים האלה עד כי התנודדו הרי סעוואסטאפאל מרעש שאונם הנורא. היום היה יום צח ובהיר, ובכל זאת כסה העשן גם את אויר הים עד כי לא ראו הרוסים את אניות האויב למען השיב להם דבר ורק לפעמים רחוקות נראתה איזה אניה דרך אש הכדורים, יותר ממאה ועשרים אלף כדורים שלחו אניות האויב אל הרוסים ביום ההוא ויאכלו בשר אדם עד לשבעה עד כי נפלא מאת הרוסים לעשות לאויביהם מאומה.

עברו עוד שעות מספר והרוסים עיפו מאד להורגים ובכל רגע חכו אל המות אשר יקחם בזרוע כחו, ולא יכלו להחזיק מעמד עוד נגד המון צבאות האויב אשר לחמו כגבורים משכילים. אמנם לא התרפו הרוסים גם ברגע האחרון, אף כי ראו עין בעין כי אבד נצחם ביום ההוא, וישתדלו בכל מאמצי כחם להביא את חיל המאסף לחזק בדקי המצודות והסוללות, ותחת זרם כדורי האויב עלו על ידיהם ורגליהם לכבות האש לבל תאחז באוצרות אבק השריפה, את ההרוגים והנפצעים אספו וינחמום וידברו על לבם טרם נפחה רוחם, עוד אלה נושאים את הפצועים והנה כדור גדול משתי מאות ליטרא מסיר את ראשי הנושאים והנשואים יחדו עד כי חיל הנופלים במחנה הרוסים בהמצודה השלישית וגבעת מאלאכאָוו ביום ההוא היה רב מאד, והמעט אשר נשארו חיים לא יכלו לעמוד עוד להכין את כלי הנשק מרפיון גו, ובעוד אשר התרפו מעט, הצליח להאויב להרוס מבצריהם וסוללותיהם אשר בנו זה לא כביר ברוב עמל, וברגעים הנוראים האלה עזב קארנילאָוו את מקומו וירכב על סוסו אל בית האסורים מקום האסירים אשר להם משפט מות אסורים שם.

• כל האסירים אשר לא אוסרו בכבלי ברזל – אמר קארנילאָוו לפקיד בית האסורים, תוליך מהרה אל גבעת מאלאכאָוו, ובעוד מעט אבוא גם אני אחריהם למלאות ידיהם בעבודה, ויהי כאשר שמעו זאת האסירים הגדולים אשר רתקו באזיקים, ויתחננו אל קארנילאוו לתת גם להם חפשה ללכת להלחם את האויב בידעם כי אם כה וכה לא ינקו ממשפט מות ואולי עוד רע ממנו, וע"כ טוב היה להם למות מות גבורים על שדה קטל ממות נבל על במת מטבח, ועוד זאת כי חרפה שברה לבם לשבת בחבוק ידים יען שר הצבא לא יאמין בם.

• לא! אנחנו לא נִוָתֵר פה! קראו כלם בקול גדול, טוב לנו למות על המצודה משבת בזה, וברגע ההוא נפתחו הכבלים אשר ברגליהם ויעמדו הכן בשלש מערכות.

• אחי! קרא קארנילאוו, לכו נא אחרי אל גבעת מאלאכאָוו ועליכם לעמוד שם על נפשכם בגבורה ובחרף נפש אם לחיים או למות, ובעבור זאת יסלח לכם הקיסר בעד חטאתכם עשר עשיתם עד היום.

• הידד! נשמע מפי אלפי אסירים בקול המון חוגג כהולך אל מחול, וימהרו לרוץ אחרי הסוס אשר רכב עליו קארנילאָוו וישמחו מאד בלבם על אשר נתן אמון בם, ובבואם אל המקום אשר יעד להם עשו מלאכתם באמונה ובחרף נפש כאשר צוה עליהם, הרוב מהם אשר לא הסכינו לעמוד בקשרי מלחמה ומשטריה נפלו לפי חרב כשבלים מאחרי הקוצרים, והמעטים אשר השאיר המות, נסלח להם על כל חטאותיהם באמת כאשר הבטיחם קארנילאוו.

בחמישי לירח אקטאבר 1854, - יספר זאנדר כותב תולדות קארנילאָוו כדברים האלה: ביום ההוא עבר קארנילאוו ממגרש העיר קאראבעלניע אל גבעת מאלאכאָוו וירד מעל סוסו לראות את הסוללה אשר עמדה להגן על האגף הימיני בעד הלוחמים על מגדל גבעת מאלאכאָוו, מנגד להסוללה ההיא היו שלש סוללות הבריטנים אשר לחמו ביום ההוא בחזקה, ובעמדו על מרום המגדל הפציר בו שלישו השר פאפאוו אשר הוא נשען על ידו לעזוב את המקום המסכן ההוא ולשוב לביתו.

• חכה נא עוד מעט ונלך אל המחנות ההן, ואחרי כן נשוב משם הביתה. ענה קארנילאוו ויור באצבעו על שתי המחנות אשר עמדו על יד עמק אושאַקאָוו, ויתמהמה עוד רגעים אחדים, ובהגיע השעה השתים עשרה, ענה “עתה עת לשוב הביתה”, אפס עוד לא הספיק ללכת שלש פסיעות לקרוב אל סוסו, והנה כדור עופרת עף ויפגע ברגלו השמאלית אצל הבטן. "נבהלתי מראות כי דם הפצע הזה על לבי – יספר זאנדר, ואתמוך את ראשו בימיני ופקידי חיל אחרים עזרוני לקחת אותו על ידינו ונשאהו להניח אותו על קורות העצים אצל כלי הנשק.

• אל תתנו את סעוואסטאפאל ביד האויב – אמר אל הנצבים עליו ויאלם דומיה, ושני הרופאים אשר באו על פי מצותי לחבוש פצעיו הניעו ראשם לאות כי מכתו אנושה לבלי הרפא, ובעוד אשר הרופאים נסו לחבש מחץ מכתו, מצא עוד עז בלבבו ויצו לבַשׂר לרעיתו ובניו בניקאָלאיעוו כי נפצע, וכאשר נשאוהו אל בית החולים כבר חכה שם פאפאוו, ואלה דבריו אודותו:

ברגע אשר ראני הכירני, ויען ויאמר אלי: “אל תבכה פאפאוו! אל תירא! מכתי לא אנושה, עוד יחייני אלהי ישעי למען אראה ברעה אשר תמצא את הבריטנים” ואחרי כן קרא אל הרופא ויבקשהו להקל ממנו האש הבוער בקֵבָתו, והרופא מהר ויושט לו חמי טהייא ומכאוביו הרפו ממנו רגע, אחרי כן שם את פניו אלי ויחבקני בשתי ידיו, ויען ויאמר אלי, הגידה נא לכל מיודעינו מה נעים המות להאיש היודע בנפשו כי חף הוא מפשע – אחרי רגעים אחדים הוסיף לאמר: אנא ה'! ברך נא את רוסיא ארצנו ואת הקיסר אדוננו והצילה נא את העיר הזאת מכף האויב. עוד לא כלה את דבריו והנה סגן האדמיראַל איסטאמין אשר שלח לקרוא לו בא הביתה, ובחפצו לנחמהו נתן תקוה בלבו כי יד צבאות רוסיא על העליונה וגם מחץ מכתו תרפא, וקארנילאָוו הניע ראש אחרי דבריו כאיש נואש מתקוה ובחמו התמלטו מפיו המלות: לא! שם! שם אל מיכאַיל פעטראָוויץ אלך…. ואיסטאמין בקש ממנו לברכהו טרם ילך ואיננו, ויברכהו. וזאת הברכה האחרונה להמבָרך והמבורך גם יחד, כאשר יסופר הלאה.

"ויהי כאשר שמעתי מפי הרופאים כי אמרו נואש לחיי קארנילאָוו, ואשים עצות בנפשי לשאול את פיו על דבר אשתו ובניו, אפס מפחדי לבל ינתק פתיל חייו רגע אחד הצעתי לפניו אם לא יצוה לשלוח רץ להגיד לרעיתו בניקאלאַיעוו כי תבוא הנה, אכן כרגע הבין מטרת שאלתי, ויען ויאמר אלי: האמנם עוד לא ידעת אותי כי אין פחד המות לנגד עיני? ועתה רק זאת אבקשך בָרך נא את אשתי ובני בשמי ודרוש לשלום ראש שרי הצבא הנסיך מענשיקאָוו, ולשר צבא האניות תגיד כי השארתי אחרי אשה ובנים…. אחרי כן נגש אליו הרופא פאַוולאָווסקי ויואל לתת לו סמי מרפא, אך להונות אותו אמר במרמה לתת לו מעט חמי טהייא ולשפוך שמה את הסמים, אך קארנילאָוו הבין ערמתו ויקרא אליו: אך לשוא תעשה זאת! אינני ילד קטן ולא אפחד ממות, ועתה הגידה נא ברור מה תחפוץ לתת לי, ויקח את הסמים מידו וישת ויקלו לו מכאוביו מעט וישכב במנוחה פתאום בא אחד מפקידי החיל המסדרונה ויספר באזני מרעיו כי סוללות הבריטנים נהרסו ורק שני תותחים נשארו להם ויהי כאשר שמע קארנילאָוו אנשים מתלחשים אחרי הדלת וישאלני מה היה הדבר? ואספר לו דבר הבשורה הטובה אשר הביא פקיד החיל, והוא אסף את שארית כחו ויקרא בקול: הידד! הידד! ואחרי רגעי מספר בחצי השעה הרביעית כבר ידעו כל אנשי החיל כי מת שר צבאם, ועל המקום אשר פגע בו הכדור על גבעת מאלאכאָוו הציבו לו ציון מהמון כדורי האויב אשר לקטו לזכרון נצח, ועל פי מצות הקיסר החליפו את שם הגבעה “מצודת קארנילאָוו”⁹.

בשעה הששית בערב (6 אקטאבער) בעוד אשר צבאות האויב הרעישו עוד חומות סעוואסטאפאל, הובל קארנילאָוו לבית תפלתם ומשם הוליכוהו לקבורה בכבוד גדול אשר כמהו לא נעשה עוד לאחד משרי הצבא, ואחרי מטתו נהרו כל אנשי הצבא הנמצאים בעיר ופקידי החיל וכל יושבי העיר המון אדם רב, וכלם הרימו קול בכי נורא מאד על מות גבורם מחמד עיניהם, ויקברוהו בבית תפלת מיכאיל העומד על ראש הגבעה בלב העיר, מלבד קארנילאָוו נפלו ביום ההוא עוד רבים מפקידי החיל עד אשר באיזה מקומות נשארו בני החיל בלי נגיד ומצוה, והמלחים וצבא הסוללות בראותם כי נפקדו פקידיהם עזבו את מלאכתם ויעמדו בחבוק ידים על יד ככר בית המשחק מבלי דעת מה לעשות, וכאשר ראה זאת אחרי כן אחד משרי הצבא שלח להם פקידים וישיבו למלאכתם, אפס לא עשו ידיהם תושיה באשר פקידיהם לא ידעו מאומה ממלחמת מגן כאשר הודו שרי הצבא בעצמם, ועוד זאת כי הרוב מהם היו צעירים לימים אשר לא עמדו מעולם בקשרי המלחמה ועל כן היו אובדי עצה ותושיה.

בעת ההיא התאחדה גם סרדיניא בקשר אחד עם מלכי הברית, ותשלח גם היא כעשרים אלף אנשי חיל לעזור צבאות מלכי הברית הצרים על סעוואסטאפאל.

הנה כן כן עברה המלחמה הראשונה אצל חומות סעוואסטאפאל בחמישי לירח אקטאבר, היום הנורא להרוסים אשר השאיר אחריו מגינת לב ודאבון נפש לכל אוהבי העם הזה וארצם, היום האיום ההוא רשום בדם על לוח דברי ימי רוסיא למזכרת נצח, אפס ביום ההוא הראו גם כן לדעת לצבאות מלכי הברית כי לא כמבוא עיר מבוקעה יבואו אל העיר הזאת, ואף כי חדשו הבריטנים את המלחמה גם ממחרת היום ההוא והפילו רבים ממגיני העיר, בכל זאת ראו כי לא בפעם אחת יבקיעו אליהם את העיר, וע"כ חדלו כמעט ממנה, ויחלו לבנות עוד דיק וסוללות למען חדש המלחמה ביתר עז ועצמה לעת מצוא.

בעוד אשר לא ידע עוד הקיסר ניקאָלאַי מהמלחמה אצל סעוואסטאפאל (אל ישכח הקורא כי אז לא היו עוד קוי הטעלעגראף בסעוואסטאפאל) כתב אל הנסיך מענשיקאָוו (24 סעפטעמבאר) כדברים הלאה:

No 3.

מענשיקאוו ידידי!

היום הגיעו שני מכתביך לידי, האחד אשר כתבת ביום השש עשרה לירח זה בצהרים, והשני מיום השמונה עשר לירח זה מהמצודה הצפונית, הודות לאל כי הסכנה אשר רחפה על סעוואסטאפאל מעבר ללשון הים צפונה עברה, אפס עוד השאלה במקומה עומדת אם לא בסכנה הִנֶהָ כעת יותר מקודם? אמנם ידעתי כי מעט הוא החיל אשר אתך וגם מגדלי מבצר החדשים אין אונים המה להגן על העיר מצד היבשה, אבל אין לאל ידי להושיע מהסכנה הזאת, וכל תקותי היא רק בטחוני בחסדי אלהי ישועתי ובגבורת ידי צבאותינו, וגם מקום מצב צבאותינו נועד מאת אביר הטבע להיות מקום מוכשר להגן על העיר מחמת אויב, וכאשר אזכור עוד את המקומות ההם אחשוב למשפט כי תהיה לאל ידינו להגן עליה, ואקוה כי לא תאחרו המועד לעשות זאת….

הנני דורש בשלום כלכם, צוה נא לכל אנשי החיל לבל יתעצבו אל לבם, ה' אלהים הוא מגן בעדנו…. וכל אשר יקרה לנו אם לשבט או לחסד בו נאמין ונבטח ונקבל באהבה.

• הנני מחבק אותך באהבה.

No 4.

27 סעטפטעמבר, תמול בלילה הגיעני מכתבך, מענשיקאוו ידידי! תהלה לאל כי כל הדברים על מכונם עד היום, כל מעשיך ועצותיך מצאו חן בעיני, אפס מי יפתר לי פשר השאלה עד כמה תוכל להגן על העיר בהאמצעים הנמצאים תחת ידך? מאד חפצתי להרגיע רוחי ולנחם את נפשי אודות השאלה הזאת, אכן אודה ולא אבוש כי נפשי לא תמצא מנוח אולי בכל גבורת צבאותינו לא תוכל להגן על העיר ימים רבים? - יואל אלוה כי אשגה במשפטי.

הנני נותן תודתי לכלכם בעד גבורתכם ואמונת לבבכם, הגידה נא לנערי חיל הים הגבורים כי הנני בטוח בגבורתם ואמונת רוחם על היבשה כאשר היו באמנה על האניות, אנא אל תעצבו ואל יפול לבבכם, בטחו בה', וזכרו כי עלינו להגן בעד אמונתנו וארץ מולדתנו ואלהי השמים יגן עליך ועל כל חילי צבאיך, ואני תפלה בעדכם ובעד מעשה הצדק והיושר אשר עשינו, רוחי ונפשי הולכות עמכם בכל עת והנני מחבק אותך באהבה.

דרוש נא לשלום גארטשאקאוו והודיעני מצב צבאותינו הפצועים והחיים אשר הצלת ממות הכל כאשר לכל.

ז

     סעוואסטאפאל אחרי המלחמה הראשונה, ביאת הנסיכים הגדולים ניקאלאי ומיכאיל ניקאלאיעוויץ למחנה הרוסים, מלחמת אינקערמאן, מגפת הרוסים, מראה שדה קטל.

אחרי המלחמה הראשונה אשר נגפו הרוסים על יד עיר מבצרם סעוואסטאפאל, החלה עבודה חדשה בעיר וסביבותיה אשר עבדו אלפי ידים ביד חרוצים, הסוללות החדשות אשר נעשו זה לא כביר טרם פרצה המלחמה הרס האויב ביום זעם, המצודות נתקלקלו, מקומות רבים אשר לא הספיקו הרוסים להתבצר בהם קודם המלחמה כראוי נשארו בלי מגן ומחסה, וע"כ נחוץ היה לתקנן או לבנותן מחדש, במקומות רבים עמדו אלפי איש לחפור בורות ותעלות עמוקות למען תהינה לשטן בפני צבאות האויב לבל יפרצו לבוא אל העיר ברעש, בתי העיר אשר היו קרובים אל מערכות הרוסים נלקחו למעון בעד החיל ולהכין בהם כל צרכי המלחמה, ברחובות העיר על המקומות הגבוהים אספו ערמות אבנים ויציגו עליהן כלי תותח רבים, ופקודה נתנה בעיר כי כל יושביה יכינו להם לחם ומים לימים אחדים, וראש שרי הצבא פקד על אנשי החיל להגן על העיר עד טפת דמם האחרונה, ובין כה וכה נקהלו צבאות הרוסים הרבה מאד אשר עמדו עד הנה באפס מעשה בנוף בעססאראביען למיום שבו מעבר לנהר הדאנוי ויהיו זרוע לאחיהם בעיר הנצורה הזאת, ופתח תקוה נפתח לבני הצבא אשר רפה רוחם כמעט אחרי שתי המלחמות הגדולות ותשב ותחי רוחם, וגם יושבי העיר אשר חרדו לרגעים מפני תנופת יד חיל האויב שמחו כשמחת בקציר בראותם שלש מחנות גדולות באו אל העיר לחזק ידי הנשארים מיום המהומה בחמישי לירח אקטאבר.

No 5.

מכתבי הקיסר טרם ידע עוד ממלחמת 5 אוקטאבר:

האויב פרץ בגבול ארצנו עתה באה העת אשר על כל איש להביא זבח קרבנו על מזבח ארץ מולדתו, ע"כ גם אני הנני שולח לך את שני בני הצעירים אל המחנה, ומגמתי בזה כי יעמדו על ימינך למען יסכינו במלאכתם לדעת מה לעשות לימים יוצרו, והנני נותן לך הרשיון לשלחם אל כל המקום אשר לפי ראות עיניך יוכלו להיות להועיל לעצמם או לאחרים בחברתם ולתת אומץ ברוח בני החיל, ובזאת אשר אני נותן אותם על ידך הראיתי לך אות נאמן על אהבתי אותך ואמונתי בך וכי יודע אני לערוך רום ערכך וגודל רוחך הנדיבה, ומחכמתך וכבודך תאציל גם עליהם למען יהיו נדיבי לב כמוך לימים הבאים.

ה' אתך גבור חיל! הנני מחבק אותך באהבה.

מחר אברך את בני ברכת הפרידה, ואקוה כי בשלישי או בחמישי לירח אקטאב' יבואו אליך, ואתה היה נא להם למורה דרך למען יהיו טובים וישרי לב לעבוד עבודתם באמונה, ואנכי הנני עורב ערובה בעדם כי ישמעו לקולך ויעשו את מלאכתם באמת ובתמים, אל תפנק אותם והגידה להם דבר אמת.

No 6.

30 סעפטעמבר, אתמול בערב הגיעני מכתבך מן 24 סעפ', הנך כִלַי גדול מאד כי תקמץ בדבריך לבלתי הודיעני כל דבר בפרט למען אוכל לשפוט על מצבך כעת ומצב חיל המגן על סעוואסטאפאל.

אחלי! לוא יואיל אלוה בחסדו להשאיר מצב סעוואסטאפאל עוד שמונת ימים במצב אשר הנֶה כעת כי אז יבוא אליך שר הצבא ליפראנדי ועמו מחנה גדולה וטובה לעזרך, ואז ימצאו בידך כחמשה ושבעים אלף איש, ואנחנו נתפלל לאלהי הרחמים כי תִוָשע על ידם למען וכל להציל את סעוואסטאפאל וצי הים, ובזה גם את ארץ מולדתנו, והנני מכפיל את פקודתי לבל תעצבו ולבל יפול לבבכם למען נוכל להראות לכל יושבי תבל כי אנחנו המה הרוסים אשר הצלנו את ארצנו בשנת 1812.

ה' עמכם! הנני דורש בשלום כלכם ומחבק אתכם באהבה.

למען הסיר מעט עיני צבאות מלכי הברית מסעוואסטאפאל, יעץ מענשיקאוו להקיף את האגף הימיני מצבאות האויב ולפול עליהם ברעש פתאום, כי בטח בכח החיל החדש אשר באו לעזרתו כי ידו תהיה בעורף אויביו, ואם תהיה ידו רוממה חשב להעמיד את צבאותיו על ראשי הגבעות מקום אשר חיל הבריטנים נחתים, והבריטנים יהיו מוכרחים להרחיק צבאותיהם מן העיר לרגלי הדבר הזה, ולהוציא מחשבתו לאור חלק את צבאותיו לשני ראשים, הראש האחד הפקיד על יד הגענעראל סאָימאנאוו, והשני על יד שר הצבא פאוולאוו, על הראשון פקד להתגרות את הבריטנים פנים אל פנים, ולהשני צוה לרדת מגבעות אינקערמאן להתנפל ברעש על האגף הימיני מצבא האויב.

מיום העשרים לחדש אקטאבר החלו צבאות רוסיא להתאסף בעיר, וגדודים אחדים נשלחו לתכלית הזאת למקומות הנועדים להם, המחלקה האחת לקחה עמדתה על הרי פעדיוכין הקרובים אל מחנה האויב, והמפלגה השניה התיצבה על הרי אינקערמאן, בין שִני שלשת הרים האלה נמצא העמק המפורסם “עמק אינקערמאן” ודרך העמק הזה ישטוף הנחל השחור את מימיו אל לשון ים הסעוואסטאפאלי.

בלב שמח הלכו המון צבאות הרוסים אל המקום הנועד להם אף כי לבם נבא להם כי לא בכחם יגברו על האויב הנורא, גם אדמת המקום אשר נועדה לשדה המלחמה לא היתה ארץ זבת חלב ודבש, כל היום ההוא (23 אקט') טרם פרצה המלחמה היה יום ענן וערפל וגשם רב ירד משמים עד אשר נטבעו רגלי אנשי החיל בבץ, ובגדיהם הנושנים והקרועים אשר כמעט אכלום עש לא יָכְלו להחם את בשרם, גם אוהלים לא נטו להם על ההרים להחסות מפני הגשם, ואיזה מהם אשר אמרו להקים להם אהלי רועים לא הביאו אתם את כל הכלים והחפצים הדרושים לזה, ויצאו לכרות להם שוכות עץ ועלים לבנות אוהלים, ורבים התחבאו במערות סעיפי סלע אינקערמאן כעטלפים או חצבו להם מערות חדשות בשפולי ההרים, ובאיזה מקומות פרשו מפרשי האניות בלי סדר ומשטר להסתר מחמת הגשם, עד כי היה מצב הצבא פרוע מאד, ואמנם רק בני רוסיא יכלו לשאת ולסבול כל אלה בדומיה תחת אשר לא הסכינו לפנק נפשם מנער וכל עמל ותלאה משחק להם.

פתאום נשמע קול המולה גדולה, קול קורא הידד! ממחנה הרוסים בקרן הימיני, וממרחק נראה גדודי הרוסים מתנועעים והמון כובעי אנשי הצבא פורחים באויר, ומתוך ההמון הסוער הזה נראתה מרכבה מרקדה נושאת שני בני הקיסר אשר שלח אותם אביהם להתענות בכל אשר יתענו כל העומדים בקשרי המלחמה, שמעו בני הצבא ותחי רוחם.

• אחי! קראו בני הקיסר, כלנו נחלץ חושים למלחמה.

• הננו נכונים לאמץ כח…. ונכונים גם למות, ענו כל בני החיל.

• הקיסר צונו לדרוש בשלומכם, אחי! קראו בני הקיסר.

• הידד! קראו כל הצבא בכח עד כי התנודדה האדמה לקולם.

וחיל מלכי הברית התבצרו מאד לאורך קו-המגן אשר להרוסים משפת הים עד הרי פעדיוכין, בהאגף הימיני היו צבאות הבריטנים אשר עמדו אצל ההרים הנזכרים, והאגף השמאלי עמד נשען על מרומי באלאקלאווא והוא מקום יקר מאד ובאמת לפי חקי המלחמה היה קשה מאד להקיפם, אכן בראות מענשיקאוו כי בפעם הראשונה (13 אקט') הצליח לו להקיף את סוללות האויב בעמק באלאקלאווא הרהיב בנפשו עז להקיף את כל צבאות האויב בפעם אחת ולהכותם אחור למען יחדלו מן העיר, אמנם חשב מחשבה גדולה כי ברגע אחד ירחיק את האויב מן העיר ואולי גם יאלצם לשוב לארצם על אניותיהם אבל עצתו היתה נמהרה ולא הרגיש כי חדל אונים הוא להפיק זממו, וגם שרי הצבא לא שמרו פקודתו אשר על כן אך לשוא הוציא אל הורג רבבות אלפי איש והועיל לא הועיל מאומה.

יום העשרים וארבעה לחדש אקט' בא, הגשם עוד לא חדל ועוד הגביר חילים וימלא את אדמת החמר מי מדמנה, הדרכים התקלקלו בני הצבא נקפאו מקור ונפשם עליהם תתעטף מחסר כל…. הבקר טרם האיר וצבאות הרוסים כבר עמדו הכן איש איש על מקומו אשר התוו לו, דומית מות שוררת על פני כל שדה המערכה, אין דובר דבר ואין משמע קול, כלם תפושים ברוב שרעפיהם ואיש איש חשב חשבון נפש כי אולי היום הזה הוא האחרון לימי חייו.

וצבא בריטניא אשר לא עלה על דעתם כי מחשבת מלחמת בלב הרוסים וסכנה מרחפת על ראשם, שכנו במנוחה על משכבותם, ופתאום בשעה 4 בבקר טרם עלה השחר השמיעו פעמוני בתי התפלה בסעוואסטאפאל קול רעש גדול, והבריטנים לא שמו זאת על לב בידעם כי חג היום להרוסים ועל כן לא הכינו את נפשם למלחמה, ובין כה וכה יצאה מחנה הרוסים אשר תחת יד סאימאנאוו ערוכים בכל ומחכים כי ינתן אות מלחמה.

עב הענן הסתיר את הרוסים מעיני הבריטנים ויכסם בערפל, ופתאום נשמע קול רעש גדול במחנה בריטניא “הרוסים באים”! וכחץ מקשת עפו לחגור חרב על ירך, אפס חשך הלילה ועב הענן היו בעוכרם כי לא ידעו מאין תפתח המלחמה ולאיזה צד יפנו להשיב מכה אל חיק מכיהם, ולא ידעו עוד כי הקיפום הרוסים מכל עבר, סאימאנאוו מצב אחד ופאוולאוו מצב השני, וממול קרנם השמאלי הרעישו תותחי הרוסים הגדולים אשר עמדו על הסוללות קרוב אל העיר, וגם מאחריהם השתערו הרוסים בלט אצל “צארגון” וימטירו על ראשיהם אש פלדות, ולפי דברי סופרי הרוסים כבר שלחו הבריטנים פקודה לאניותיהם כי תהיינה נכונות לקבל עליהן את כל חיל הצבא אם לא יוכלו עמוד בפני הרוסים וכבר נואשו מנצחון, עבר זמן לא כביר והשמש יצא על הארץ, ויראו הבריטנים כי אך לשוא פחדו, וימשכו אליהם איזה גדודים מצבאותיהם ויגיחו מול הרוסים ביד חזקה ובזרוע נטויה ואתם יד גדולה ממחנה הרוכבים וכלי תותח בהָמון, וימטירו על הרוסים גשם אש פלדות נורא מאד, וההצלחה אשר האירה פניה להם בפעם הראשונה והשניה לא עזבה אותם גם בפעם הזאת, ותהי המגפה במחנה הרוסים גדולה מאד, כלי תותח רבים נפלו בידי האויב, חיל הרובים נפלו חלל, הסוסים האסורים לעגלות התותחים נהרגו או נפצעו, רבים מפקידי החיל הוצעו חללים, ובתוכם גם שר הצבא סאימאנאוו אשר נהרג ברגע הראשון כאשר יצאו למלחמה, ואף כי התחזקו הרוסים וילחמו כנואשים, אך ההצלחה עשתה כבר חוזה עם אויביהם ותתן להם עורף, וכאשר ראו הבריטנים כי הרוסים נגפים לפניהם, עזבו את מקומם אשר עמדו פנים אל פנים מול הרוסים וישתערו עליהם מן הצד, ותחת מלחמת מגן התנפלו על הרוסים כזאבי ערבות במלחמת תגרה וישחיתו בהם רב, בעת ההיא עמדו שני בני הקיסר אצל גבעות אינקערמאן ואצלם היו שני שרי הצבא גרייר ואלבדינסקי, פתאום נפל כדור אחד ויהרוג את שניהם כרגע וגם בני הקיסר היו בסכנה גדולה, ויהי כאשר ראו הרוסים כי לא יוכלו עמוד בפני אויביהם ויהפכו להם עורף, ובעד כל פסיעה ופסיעה אשר הצליחו להתרחק משדה המערכה שלמו במבחרי גבוריהם, והבריטנים החזיקו בנצחונם ולא הרפו ממנו, וירדפו אחרי הרוסים ויזנבו את כל הנחשלים אחריהם, ותהי תבוסת המחנה הראשונה שלימה עוד בשעה השמינית בבקר. יודעי מלחמה יעידו כי הסבה הראשית למגפת הרוסים ביום ההוא בכלל והמחנה הראשונה בפרט היתה כי שר הצבא סאימאנאוו בטח יותר מדי כי דרכו תהיה צלחה, ובכן אבה להנחיל לו כבוד גבורים ראשונה ולא מלא פקודת מענשיקאוו לצאת למלחמה בשעה 4 וימהר ויגיח את חילו בשעה 3 בעוד אשר המחנה השניה חכו עוד שעה שלימה ולא ידעו כי כבר פרצה המלחמה בזעם בין צבא סאימאנאוו וצבאות האויב הרבים והעצומים מהם עשרת מונים, ובין כה וכה מחץ כדור עופרת את ראש סאימאנאוו ויפול שדוד, ואחריו כל פקידי החיל נפלו כעמיר אחרי הקוצר עד כי בשעה השמינית לא נשאר כמעט אף אחד מהם, וצבאותיו נפזרו לכל רוח בלי סדר ומשטר, ובעוד חשך הלילה היה להם לעזר ראשונה להסתר מפני הבריטנים לבל ידעו מאין תפתח המלחמה היה להם אחרי כן למכשול, כי בהחפזם לנוס מהמערכה נסו במשגה אל המקום םאשר צבאות האויב נחתים ושמה הכום עד חרמה, ושר הצבא גארטשאקאוו אשר היה אז פקיד העיר ושר צבא חיל המצודות ראה כי הרוסים נגפים ולא שלח להם לעזרה אף איש אחד מצבאותיו אשר היו במספר 22000 איש, וביניהם 7300 רוכבים עם 88 תותחים, וגם מענשיקאוו עצמו לא התערב במלחמה הזאת, עוד לא שלמה תבוסת הרוסים עד אשר החלה המחנה השניה תחת יד פאוולאוו לרדת בעמק אינקערמאן כי כן פקד עליו מענשיקאוו בעתו, אפס הוא לא כִּוֵן את השעה, ויאחר כן את המועד לרדת אל עמק בעוד אשר כבר דרך האויב ברגל גאוה על במתי המחנה הראשונה, ויבואו הבריטנים עליו ויכוהו מכות חדרי בטן וצבאותיו נסו מנוסת חרב וכמעט לא היתה להם פליטה, ותהי תבוסת שתי המחנות האלה שלימה ביום ההוא.

עוד כלי התותח הגדולים רועשים בקול נורא לחרדת לב, והנה המון כדורי מות התגלגלו לרגלי שני בני הקיסר אשר עמדו בלוית הנסיך מענשיקאָוו לפקד צבא המלחמה, ובראותם את הסכנה המרחפת על ראשם עזבו את המקום הנורא ההוא וילכו אל הסוללות לקרוא לשלום לכל חיל הצבא בשם הקיסר, ובעת ההיא הרעישו גם הסוללות באש נוראה מאד, וביחוד על גבעת מאלאכאָוו, ובכל מקום אשר דרכו כפות רגלי בני הקיסר עפו הכדורים מעל ראשיהם, ובעמדם על גבעת מאלאכאָוו התפוצצו שני כדורי משחית מתותחי הבריטנים ויתנפלו לרגליהם וכמעט היו בכל רע עוד הפעם, וע“פ השתדלות מענשיקאָוו אצל הקיסר על דבר אֹמץ לב הנסיכים הצעירים, הואיל לכבדם באותות כבוד ס”ט געאָרג ממדרגה הרביעית.

היום רד מאד ויאת לילה, משחיתי אש הנוראים קפצו פיהם, יתר הפליטה מצבא הרוסים שבו אל המקום אשר עזבוהו בבקר עיפים ורעבים, לפניהם נגלתה שדה קטל הזרועה ברבבות חללי אחיהם, שם המון פצועים ישמיעו אנקת חלל ואין מאסף אותם, יושבי האהלים והסכות אשר בנו ביום אתמול ישבו שוממים בהביטם על כל סביבם, כי בעוד אשר לפני שעות מספר צר היה המקום להכילם, הנה עתה שאו מבלי יושב או נשארו אחד אחוז מעשרה, זה לא כביר השמיעו שירי בני החיל ועתה נאלמו דומיה, ורק בסתר לבבם בכו על משבתם, אך הסופרים מספר החיל החסר הפריעו לפעמים את הדומיה, או שירי צפרי שמים השביתו לפעמים מנוחת הלילה הנורא ההוא, נורא היה המחזה מאין כמהו, הירח המפיץ אור יקרות על הררי קרים יותר מבכל ארצות הצפון האיר גם הלילה כבאור יומם, יותר מעשרים אלף חללים ונפצעים מגוללים בדם כסו את שדה ההרגה ומרומי אינקערמאן, וביניהם שרי צבא ופקידי החיל רבים מאד. עברה הבהלה הראשונה והנה באו משרתי בתי החולים לאסוף את הפצועים, נשים רבות יצאו את העיר לחפש את בעליהן או בניהן בין החללים לאור הירח וקול יללתן נשמע למרחוק עד כי גם אלה אשר נמלטו ממות לא האמינו עוד בחיים למראה האיום הזה.

גם במחנה המנצחים הרבה החרב לאכול ביום ההוא, ומחיר נצחונם שלמו בדם רב מצבאותיהם וגם איזה מפקידי החיל ושרי הצבא נפלו לפי חרב ביום ההוא, וירב תאניה ואניה בשתי המחנות בלילה ההוא.

בעת ההיא כבר הצליח להבריטנים ללכוד את העיר באלאקלאָווא העומדת על חוף לשון-ים החודרת אל תוכה בין שיני הסלעים הגבוהים ובה מעמד טוב לאניות, וממנה עד סעוואַסטאָפאָל תקנו את מסלת האבן במרחק 12 וויערט, בשלשה עשר לירח אקטאבר שלחו מחנה אחת מחמש עשרה אלף איש ללכוד את העיר ההיא, כי לא ידעו כי קטנה העיר מאד ומצבא הרוסים לא נמצא בה אף איש אחד, ויהי כאשר קרבו אל העיר והנה נשמע באזניהם קול המורים בכלי תותח, וידמו כי צבאות הרוסים מורים עליהם, ויעמידו את תותחיהם הגדולים במערכה ויחלו להמטיר על העיר זקים ומות, עבר זמן לא כביר והנה ראו לתמהון לבבם כי רק מתי מספר משמונה מאות איש יונים תושבי העיר לוחמים נגדם, וכחץ מקשת עפו ויקחו את כלם בשבי ורק נס המלחמה הספיקו היונים להסתיר בבית אשה אחת אשר החביאה אותו בכר מלא נוצות, והמנצחים התישבו בעיר כמו בארץ מולדתם ויפתחו שם בתי מלון וחנויות מסחורות שונות, בתי משחק ושעשועים שונים, ועל שפת לשון הים בנו מסלת ברזל למען יקל להם להוביל את כל צרכי המלחמה אל שדה המערכה, כובין כה וכה שלחו גדודים אחדים ללכוד את הערים הנשארות על חפי ים השחור בקרים, התוגרמים לכדו את איוופאַטאָריע ויתבצרו בה, והסרידינים הלכו ללכוד את המבצר קערטש-יעניקאלע וגם גדודי הבריטנים נלוו עמהם, ובלי כל עמל הצליח להם ללכוד את כל חצי האי קרים, מלבד סעוואַסטאָפאָל, סימפעראפאל, באחציסאראי, קאראסובאזאָר ופערקעקאפ אשר נשארו ביד הרוסים, יען מצבן בלב האי הרחק משפת הים, ובכל זאת לא אמרו הרוסים נואש, יען ראו כי מיום ליום יתרבו מספר צבאותיהם מכל עבר ופנה, ורבים מפקידי החיל האמינו כי לוא היה ראש שרי הצבא איש כביר כח לב כראוי לאיש נושא פקודה גבוהה כזאת כי עתה אולי כבר יצאו מהמלחמה כגבורים משכילים.

אחרי אשר הגיעה השמועה הנוראה ממלחמת 5 אקטאבר לאזני הקיסר, כתב אל מענשיקאָוו, כדברים האלה:

No 7.

"מענשיקאָוו יקירי! ברגע הזה קבלתי שני מכתביך מן 5–6 לחדש זה, תהלה לאל ותודה לצבאותינו הגבורים מגיני סעוואַסטאָפאָל אשר עמדו בנסיון הראשון ויעשו להם שם בגבורים, נקוה לאלהים כי יעשו חיל גם בימים הבאים, ואתה השב להם תודה בשמי והגד להם כי תקותי בם לא נכזבה, הן אנכי ידעתי את צבאותינו בים וביבשה, ידעתי אמץ רוחם ואמון לבבם כי יש לאל ידם לעמוד נגד האויב להפריעו ממעשיו, הגד להם את תודתי כפי המדבר אליך, כי אוהב אני את כלם כבני היקרים לי.

מות קארנילאָוו אוהבינו, ינוח בשלום על משכבו, הדאיב את נפשי מאד, ואתה צוה נא להכין לו קבר על ידי גבורינו לאזארעוו".

ח

     פקודת הקיסר, התמונה, המופת, סער על הים, מכתבי הקיסר, מראה העיר.

מהמגפות הגדולות אשר נגפו הרוסים לפני אויביהם, ומהתלאות הנוראות אשר סבלו חיל המגן על סעוואַסטאָפאָל, וביחוד על הסוללות החדשות אשר הרסו אותן הצרפתים יום יום, וע“כ נאלצו לתקנן או לבנותן מחדש בכל לילה ולילה, מכל אלה לא הודיע מענשיקאָוו להקיסר מאומה, ועל פי רוב השתדל רק להלל בפניו גבורת צבאותיו ואמץ רוחם לשאת כל עמל ותלאה במנוחה רק למען יוכלו להגן על העיר, ואם אמנם כי לא הפריז על מדת התהלה, כי כן היה באמת, בכל זאת רבים מפקידי החיל ושרי הצבא התלוננו עליו על הדבר הזה¹⁰ באמרם: לוא ידע הקיסר את כל התלאה אשר מצאתנו וכל המחסורים אשר יחסרו לנו עתה בלי ספק השתדל למלאות החסרון, אבל האנשים האלה לא הבינו עוד כי לא יוכל להיות כדבר הזה, ועד כמה צדק מענשיקאָוו בהכחידו דברים רבים תחת לשונו יעיד לנו מכתב הגבור הנערץ נאַפאָלעאָן הראשון¹¹ אשר כתב נגד אחד מסופרי ענגלאַנד אשר כתב תולדות נאַפאָלעאָן בהיותו עוד בחיים על האי ס”ט העלענאַ, ואלה דבריו בקצרה:

“הסופר הבריטני אשר כתב תולדותי, הרהיב בנפשו עז להאשימני כי בכל ההודעות אשר שלחתי לצרפת משדה המלחמה כחדתי תחת לשוני מספר החללים והנפצעים מצבאותי, והפרזתי על מספר החללים מצבאות אויבי, אבל נוראות נפלאתי איך יעוז איש כזה אשר לא ידע מתכסיסי המלחמה בין ימינו לשמאלו לשפוט על מעשי, הן מי בכל יודעי מלחמה לא ידע זאת כי זאת היא חובת כל מפקד צבא המלחמה להכחיד תחת לשונו מספר ההרוגים והנפצעים מצבאותיו פן ירך לבב העם ולא ימהרו להחזיק בימינו” וכו', אשר על כן לא נחשב זאת לחטאה גם למענישקאָוו…. וכן נראה גלוי ממכתבי הקיסר אליו אשר הודה לו במו פיו בעד חכמתו וגבורתו כי לא הודיע לו מכל הנעשה, ובהפקודה אשר שלח אליו הקיסר טרם פרצה מלחמת אינקערמאן כתב אליו:

No 8.

"מה מאֻשר אני בצבאות חיל הים הגבורים מגיני סעוואסטאפאל, אל גמולות ה' ישלם להם כפעלם בעד גבורת זרוע ימינם אשר לא היה עוד על עפר משלם, הנני מאֻשר מאד כי אין דבר אשר יפלא מהם לעשות כאשר יזמו, הנני בטוח כי יורונו נפלאות על היבשה כאשר הראו אותותם על הים, הגד נא להם כי אוהבם ומוקירם מימי קדם יתגאה במו גם עתה ודורש שלומם באהבה כשלום בניו הנאהבים והנעימים.

הפקודה הזאת שלח לסעוואַסטאָפאָל על יד שלישו הנסיך גאליצין, ויצוהו ללכת לבקר את המצודות והסוללות ולהודות לצבא הים בעד גבורת ימינם ועבודתם באמונה, בלב נשבר ועינים מלאות דמעה שמעו המלחים דברי הקיסר מפי גאליצין וישמחו, וימהרו ויכרעו על ברכיהם להתפלל לפני התמונה הקדושה אשר הביא הנסיך מתנת הקיסרית לחיל המצודה.

No 9.

בשביעי ובשמיני לירח אקטאבער כתב הקיסר להנסיך מענשיקאָוו לאמר:

מענשיקאָוו ידידי! בנך השָב מהמערכה בא אלי אתמול בבקר השכם, ויספר לי את כל הדברים אשר שמת בפיו, תהלה לאל כי עד יום השלשים לירח סעפטעמבר לא קרך כל רע, ועל ידי זה יכלו צבא המלואים לבוא אליך בלי כל מפריע, ועל ידי הדרך הבטוחה מפחד האויב תוכל להביא מזון לכל החיל אשר ברגליך, ועל דברת בנך אדמה כי מחשבות שנינו תתאימנה יחדו בנוגע להאמצעים אשר עלינו להכין לרגל המלאכה אשר לפנינו…..

האמנם אמת נכון הדבר כי צבאות האויב יחפרו בורות באדמה למען יוכלו לירות במסתרים על ידי מכונות קטור? בנך הגיד לי כי חיל האויב יורו מעל אניותיהם בכלי נשק חדשים ומשונים, צוה נא לשלוח אלי אחד או שנים מהם למען נוכל לשפוט עליהם למראה עינינו…..

הצעתך להעתיק מושב הטטרים היושבים בערי חוף הים אל מקום אחר החלטתי מפיך, והנני נותן לך הרשיון לעשות זאת בכל עת כאשר יהיה הדבר דרוש לחפצך, אך שים אל לבך לבלתי תת מכשול לחפי מפשע לרגלי הפקודה הזאת, והוא: לבל ילכדו נשים וטף ולא יהיה הדבר הזה לפוקה לבל ישתמשו בהפקודה לרעת נקיים…..

הודיעני מספר החולים והפצועים במלחמה…..

דרוש נא לשלום גאָרטשאַקאָוו וחיל הצבא, אקוה כי איש איש מכם ימלא את החוב הקדוש המוטל עליו כראוי לרוסים מאמינים מגיני ארץ מולדתם ודתם, אל תעצבו ואל ירך לבבכם כי עמנו אל.

בעשרים ושמונה לירח אקטאבר התאספו כל אנשי הצבא ובני העיר קהל גדול מאד על יד ככר ניקאָלאַיעווסקי להתפלל לפני התמונה הקדושה ההיא, ואחרי כן נשאוה אל הדיק והסוללות לאורך כל קו-המגן ובלב נדכא שפכו שיח כי תעוז ידם על צריהם במלחמה הקרובה לבוא עוד הפעם בשערי סעוואַסטאָפאָל, וכאשר כלו לסבב את כל העיר בלוית התמונה הציגוה על מקומה אשר הכינו לה.

בשני לחדש נאוועמבער, השחר טרם עלה, ופתאום התחולל רוח סערה על הים אשר כמהו לא היה ימים רבים, בראשון לחדש בערב היה גשם כל הלילה, וטרם הבקר אור התנשא הרוח ויכה בים גלים בשצף קצף, השמים לבשו קדרות ויזורמו עבי שחקים, הגשם הלך וגדול, ואניות הבריטנים אשר עמדו על חוף באַלאקלאָווא התנודדו כשכור, רבות מהנה נשברו לרסיסים, ותהי צעקה גדולה במחנה האויב, וסופרי הרוסים יחשבו עוד היום כי יד התמונה עשתה כל אלה¹².

אחרי אשר הגיעה השמועה ע"ד מלחמת אינקערמאן לאזני הקיסר כתב אל מענשיקאָוו שני המכתבים האלה:

No 10.

היום בבקר השכם הגיעני מכתבך, הנני מודה לך כי כל מעשיך לפי מצבך מצאו חן בעיני, לא נכון לעשות דבר המוטל בספק עד אשר נדע הדבר ברור, הן ידעת כי רק עליך ושרי הצבא וגבורת צבאותינו הנני נשען, ולבי סמוך ובטוח כי אין דבר אשר יפריע את הרוסי מעשות את אשר יזם, וה' הטוב בעיניו יעשה, עלינו להִכָנע מפניו לבל נמרה את פיו, והנני לגלות לך כי תחתי ארגז בזכרי כי לא יספיקו האמצעים הנכונים להגן על העיר והסוללות החדשות להתגרות את האויב במלחמת תגרה.

אם כלה ונחרצה מאת האלהים לבל נציל את העיר, בכל זאת על ירך לבבכם, עליך לאסוף את שארית חיל המצודה ולאחדם עם צבא המאסף אשר באו אליך מחדש ולבחור למענם מקום בטוח ולבלתי תת ידים להאויב להתחזק בעיר, (אם תפול בידו) ותוסיפו אמץ להתיקו ממנה עד מהרה.

הנני מחבק אתכם באהבה, יואל אלוה לגונן עליכם לעולם ועד.

No 11.

המכתב השני אשר כתב הקיסר הנני נותן אותו בזה ככתבו וכלשונו:

נורא היה מחזה סעוואַסטאָפאָל אחרי מלחמת אינקערמאן מאין כמהו, על חוף לשון הים אצל מעמד האניות הנשארות אשר לא טבעו בים נראה המון אדם רב, בם נשים ואנשים וטף, אנשי חיל וסוסיהם, הרוגים ופצועים, חולים וזקנים כלם יתגודדו וידחקו איש את רעהו למהר לבוא אל האניות אשר תוליכנה אותם ואת כלי ביתיהם לחוף לשון ים הדרומי המקום הבטוח יותר מבהעיר מפני כדורי האויב אשר לא חדלו לשום שַמות בה יום יום, כי המקום ההוא מוקף בהרים מכל עבר ולא על נקלה יכלו כדורי האויב לחדור שמה, בכל הרחובות התגוללו אבנים מנופצות מחומת העיר אשר היו לשמה, כלי נשק נשברים, כדורי עופרת מלאים ורקים, הרוגים ופצועים, האחד בלי ראש והשני בלי רגל, אלה מכוסים בשקים ואלה מגולים, זה חולה וזה ישן, זה יאנק דום וזה יאנח במרירות כל עוד נפשו בו, רחוב אחד שמם כמדבר והשני שואן ברעש כקול מים רבים, פה אֵם רחמניה תמרר בבכי על בנה אשר נפל שדוד במלחמה או בלכתו לדרכו בעצם רחוב העיר, ושם בנות חן מיללות וסופקות כפיהן על אביהן נותן לחמן כי הלך ולא ישוב עוד. הה! איום המחזה להשמעות אזנים, ומה נורא היה לעין רואה.

ט

     מות הקיסר ניקאלאי, דאבון לב הנוצרים בארצות המזרח, מכתבי הקיסר האחרונים.

שנת 1855 קרבה לבוא, ולרגלה גם רוח קרה מצפון באה ותשליך חתת על רוח הלוחמים, אמנם חדש היה הדבר הזה בעיני כל יודעי אויר חוף הדרומי בקרים החם והנעים בכל עתות השנה, ויושבי המקומות ההם לא ידעו עוד כפור וקרח כמעט, ביום השנים עשר לחדש דעצעמבער התחולל ראשונה רוח צפון עז ויקרר את האויר מאד, ואחרי כן החלו ימי הגשמים כטבע כל הארצות החמות, ובינות לימי הגשם נראה גם שלג דק וברד איזה פעמים, סופרי הרוסים יספרו כי רבים מהצרפתים והבריטנים אשר לא יכלו נשוא את הקור אשר לא הסכינו בו ולא הכינו להם בגדים חמים התנפלו אל הרוסים למצוא מחסה, והאחרונים קבלו אותם באהבה ויתנו להם לאכול ולשתות ואחרי כן שלחום מצפון לעיר מעבר ללשון הים, אין קץ לשמחת פקידי חיל רוסיא בראותם בחברתם אחד מפקידי חיל צרפת, כי לא פעם ושתים נוכחו לדעת כי אנשים האלה משכילים בכל חכמה וטובי לב וצבאותיהם נעלים המה על צבאות רוסיא בידיעותיהם וכשרונותיהם.

בשלישי לירח יאנואר ירד שלג רב מן השמים והקור עלה עד עשר מעלות, דבר אשר לא נראה ולא נשמע מעולם על החוף הדרומי למיום הוסדה הארץ, וגם צבאות רוסיא לא היו נכונים בכל הדברים הדרושים לקבל את האורח לא-קרוא הזה, כי לא היה להם לא בגדים חמים ולא בתים לשבת להחם את בשרם, באשר בטחו על האויר החם יותר מדי, ועל כן היתה צלמות ולא סדרים במחנה, ומאמיני נפלאות חזו בזה עתידות רעות לצבאות מלכי הברית.

No 12.

מכתבי הקיסר אשר כתב בעצם ידו אל הנסיך מענשיקאוו:

תהלה לאל ותודות לך ולגבורי צבאותינו בעד גבורתם במלחמת תגרה הראשונה, תשואות חן לך מענשיקאָוו ידידי על אשר מלאת חפצי להודיע לחיל הצבא תודתי הראויה להם בצדק ובמשפט, גבורת חיל הים מגיני סעוואסטאפאָל אשר השליכו את נפשם מנגד נתנה שמחה בלבי, אל גמולות ה' ישלם להם בעד גבורתם וזרוע ימינם אשר לא נראה עוד על עפר משלם, הגד להם כי מוקירם ומכבדם מימי קדם יתגאה במו גם עתה ודורש שלומם כשלום בניו היקרים, את כל הדברים האלה תגיד להם בפקודתך, לשָלישי הנסיך גאליצין צויתי לבקר את כל המצודות והסוללות ולהשמיע לכל חיל הצבא רחשי תודות לבי.

האלהים יגן עליכם סלה, והנני מחבק אותך באהבה ודורש בשלום כלכם.

No 13.

בשביעי לחדש נאוועמבר.

בשמחת כל לבב שמעתי מפיך כי לא נפל לבב אנשי הצבא ויפיקו ממך רצון, לחטאה גדולה נחשבה לי לוא חשבתי לפון באמץ רוחם, מאד חפצתי לוא הביא הזמן לידי צבאותינו מקרה כזה אשר יכלו להראות בפועל את רוח גבורתם אם רק תעמוד ההצלחה לימינם.

תהלה לאל כי הפצועים החלו להתרפאות, והנני מבקשך כי תשתדל להיטיב להם בכל אשר תוכל.

כאשר אדמה אין חפץ להנסיך גארטשאקאוו להביא אליך את חיל המאסף מניקאלאיעוו ועליך לדעת כי מלבד החיל ההוא יותר אין עוד אתנו, ולבי יכאב מאד להוציא אל הורג גם את שארית החיל הזה כי רק אליהם עיני נושואות כי יהיו לך למלאות צבאיך לימי הקיץ, ומה תהי אחרית כל אלה לימים הבאים? - אל אלהים ה' רק הוא יודע.

רק עלי המעשה כי לא הביא הזמן עוד כל מקרה לידי חיל הרוכבים הגבורים אשר תחת פקודתך למען יוכלו להראות כחם וגבורתם, ידעתי כי יש לאל ידם להראות נפלאות במלחמה.

אל תעצב! אמץ לבך! וחזק ידי אנשי החיל, ואנחנו נבטח בחסדי אלהינו, הנני מחבקך.

No 14.

מענשיקאוו ידידי!

"14–15 נאוועמבר, מכתבך מיום הששי לירח זה הגיע לידי היום בבקר, תהלה לאל כי מצאתי בו נחם יותר מבההולכים לפניו, עלינו להודות לאל עליון על התשועה הגדולה אשר עשה לנו הסער בשני לחדש זה, לפי דעתי היתה מפלת האויב גדולה ביום ההוא יותר אשר יכלנו גם לחשוב, מאד חפצתי לדעת מה קרה שם לאורך החוף מבאלאקלאווא עד חערסאנעס, ובטח שלמו מחיר יקר במפלתם זאת, וגם זאת לטובה כי לא נפלו פני חיל המצודה ולא נלאו שאת עמל ותלאה גם אחרי אשר ירה האויב על העיר חדש ימים, אבקשך לבל תשכח להודיעני שם אלה אשר הצטיינו בגבורתם, כי כבר בא המועד לשלם שכר פעולת עושי טוב.

No 15.

תשובת הקיסר למכתב מענשיקאוו מן 15 נאוועמבר:

23 נאוועמבר, שמחתי לשמוע כי עוד לא אבדה תקותך להציל את סעוואסטאפאל וכמקדם אמץ רוח גבורינו לא עזבם עד היום למרות הסכנה המרחפת על ראשם, ואם אמנם לחטאה נחשבה לי זאת להסתפק בגבורתם, בכל זאת לבי יתר ממקומו בקראי על ספר את כל הדברים אשר נקרו שם, אמרתי מי יתן לי כנפים לעוף אליכם להשתתף בצרתכם ולא לשבת פה ולשבוע נדודים מינים ממינים שונים.

הנני נותן לך תודתי כי לא שכחת להשיב גמול לאלה אשר הראו גבורתם ביום כ"ד לירח אקט', ובקראי את המכתב אשר כתבו אלי בנַי אודותם לא יכלתי לעצור עיני מדמעה, וגם סטוילער ספר לי מגבורת המלחים ועז רוחם, ואתה ראה נא לשלם להם כגמולם ביד נדיבה כראוי להם בצדק ובמשפט, וגם אודות שרשי המאה אבקשך להודיעני שם אלה הראוים לגמול.

עתה הטוב בעיני ה' יעשה, ואנחנו נוחיל אליו ונכנע מפני רצון קדשו.

ה' עמך גבור חיל, אחבקך באהבה.

No 16.

"27 נאוועמבר, תשואות חן חן לך, מענשיקאוו ידידי! כי מהרת לנחם את נפשי מהפחד אשר פחדת מחסר אבק השריפה, ולפי דבריך אחשוב למשפט כי כבר נמנה החסרון הזה, עתה אקוה כי תהי לאל ידינו להשיב מכה אל חיק האויב אם ינסה להלחם בנו בחזקה עוד הפעם, אשר לא אספוק בזה אף רגע.

מכל הודעותיך ומהשמועות המגיעות הנה ממקום אחר אחשוב למשפט, כי כל מגמת פני האויב הוא רק לחכות – אף כי יעבור עליהם מה – עד אשר יבואו אליהם חיל חדש לחזק ידיהם ועד אשר יאספו מלחמה די צרכם, ואחרי כן יחדשו את המלחמה ביתר עז, ואולי יחשבו גם להביא את העיר במצור משלש רוחותיה, ועל כן נחוץ מאד לשמור את החיל מכל משמר לתת להם אוכל לשבעה ולא להשביעם נדודים ללא הועיל, ואתה הכן נא אדרת שער בעד כל איש ואיש, וחיל המאסף אשתדל לשלוח אליך…..

עתה עלי לשים לב על ענין אחד המכביד עלי אכפו מאד והוא, מחלת רעיתי העזה אשר לא תתן אותה לרדת ממטתה, ועוד יותר תקפתה מחלתה למיום עזבוה שני בני, ולוא יכלה לחבקם כעת בזרועותיה כי עתה הקלה מחלתה, ולוא לא התחדשה המלחמה ביתר עז כי עתה לא נפלו פני צבאותינו אם גם שני בני שבו אלי, ואולי כן הוא הדבר באמת, תנה להם הרשיון לשוב אלי…..

No 17.

29 נאוועמבר; למשפט צדק אחשוב לי לצַוֹת לך להודיע לכל בני הצבא מחיל המצודה ומלחי האניות אשר עמדו בקשרי המלחמה כגבורים, כי הנני מצוה לגרוע ממספר שנות עבודתם חדש לשנה חדש לשנה בכל הזכיות המגיעות לעובדי בצבא בשלימות, יען הדבר הזה מגיע להם בצדק בעד עמלם ועבודתם, וביום הששי לירח דעצעמבר תודיע זאת לכלם.

מדוע הנך מקמץ בדבריך לבלתי הודיעני שמות אלה אשר הצטיינו בגבורתם למען אוכל לשלם גמול לעושי טוב לשמחת לבבי? הודיעני.

הודיעני מספר הפצועים אשר שבו לעבודתם ואשר לא יצלחו עוד לעבודה, כמה מספר המתים ומספר אלה אשר יש תקוה כי ישובו לאיתנם?

No 18.

5 דעצעמבר, מענשיקאוו ידידי! שלשום בערב הגיעני מכתבך מן 26 לחדש נאוועמבר, בכל חשק לבבי מלאתי דבריך לתת אותות כבוד וגמול נכון לכל אלה אשר רשמת לי הראוים לזה בעד עבודתם באמונה, וכן אבקשך כי תודיעני זאת כפעם בפעם, כי מתי הוא עת מוכשרת לשלם שכר טוב לעובדים בצבא יותר מבעת הזאת? ומדוע לא נרומם קרן אנשי חיל הגבורים הצעירים אשר יוכלו להיות שרי מאה לימים יוצרו אם רק נפתח להם את הדרך….

הודיעני מצב צבאותינו, הישבעו לחם? החם להם בקרה? ההגיעו תבן ומספוא לסוסי חיל הרוכבים?

מה שלום החולים והפצועים?

No 19.

ס"ט פעטערבורג 29 דעצעמבר, הודיעני אם יש אתך די אוכל לכל הצבא, ועד מתי יספיק להם? מדוע החלו צבא הרוכבים הדראגונים¹³ להתרפות במלאכתם פתאום? היש להם ולסוסיהם די אכל? וכו'.

No 20.

5 יאנואר, תקותי חזקה כי חילי צבאותינו לא יסבלו כל תלאה מחמת קור החרף, יען אנחנו מקור לא נורא, רק לוא היתה לאל ידינו להשביעם די אכל ואתה אל תחשוך עבודה וכסף רק למען יהיו אנשי החיל שבעים ללחם, ותוכל להרבות להם יין דגן…

מה שלום החולים והפצועים? הרבים המה אלה אשר שבו לעבודתם? האמת נכון הדבר כי מחלת הטיפוס התפשטה במחנה? - אפחד מאד אם לא החל הנגף במחנה האויב…..

בהגיע מכתבי זה לידך כבר יהיו שני בני אצלך (עוד הפעם) חבקם נא תחתי, דרוש נא בשמי לשלום סאַקען ושלום כל הצבא, האל ישמרכם לעולם, והנני מחבקך באהבה.

No 21.

24 יאנואר, הנני חושב למשפט כי נחוץ מאד להכין עגלות ריקות להעביר בהן את הפצועים מבתי החולים הקרובים אל מערכות המלחמה אל הרחוקים, למען ישאר מקום ריק בעד הפצועים החדשים אם תקום פעמים מלחמה…..

הנני מכפיל את דברי כי אין כל תקוה לשלום, ונחוץ מאד להכין כל צרכי מלחמה נגד האויב המתחזק בקרים, כל הדברים הדרושים לחזק ידיך כבר נשלחו אליך, וכאשר יבואו לידך תהיה רב אונים להכות את האויב שוק על ירך, ועל זאת יערבו לי אמץ רוח צבאותינו ופקידי החיל, ולחטאה גדולה נחשבה לי לוא חשבתי להסתפק בזה, ובאמת לא עלתה כזאת על לבי מעולם, וימים עברו הורוני לדעת כי תקותי לא נכזבה, ועתה אתה עורה נא רצון עליון…..

ברגע זה קבלתי הודעתך מקיעוו ע"י הטעלעגראף מעשרים לחדש ינואר, אקוה כי צבאותינו החופרים מנהרות האויב לגלותן ולעשות אותן כלה יצטיינו בעבודתם, עתה הודות לאל כי גלו מנהרה אחת ותשקוט רוחי, ולפי דעתי לא נכון לבלות את העת לבהלה להפריע את החופרים מעבודתם ובטח יהרסו יותר ממנהרה (מינע) אחת ואולי גם שתים, ואקוה כי רֵעַי אלה יראו נפלאות בנסיון הראשון כאשר ידעתים זה זמן כביר, שלם נא ביד נדיבה לראוים לזה.

תשואות חן לך בעד הפרץ אשר פרצת בצבא האויב, אל תאסוף ידך מהציק להאויב עד עת קץ – ואחרי כן ילכו להם בשם ה' וכו'.

No 22.

31 יאנואר, שמועות על שמועות תעופינה הנה, כי במחשבת צבאות מלכי הברית להתנפל על סעוואסטאפאל ברעם ורעש מלחמה כוללת, ואתמול הגיעה השמועה כי ארבעת אלפים איש באו לעזרתם, ואלה יעמידו להגן על הלוחמים, כזאת שמעתי וכן הנני מודיעך – לפי דעתי טוב היה לפגוש את האויב פנים אל פנים במלחמת יד Рукопашный бой בהתנפלו על העיר, כי בדבר הזה יצלחו צבאותינו לגרם עצמותיהם.

מהר נא לשלם שכר טוב לראוים לזה, יען בדבר הזה תאמץ לב צבאותינו וקנאתם לעמם ולארצם, וכן מהר נא להודיעני כפעם בפעם מכל הקורות אותך, כי זאת הפעם השני אשר עברו שמונת ימים אשר לא שמעתי מאומה מהנעשה על שדה המלחמה וכו'.

No 23.

4 פעברואר, הנני נותן תודתי לצבאות גבורינו חופרי התעלות והמנהרות, הגד להם כי רֵעָם מימי קדם ישמח מאד בגבורתם והצלחתם.

הבין בל אוכל מדוע לא חזקו הצרפתים סוללה חזקה למעמד צבאותיהם, ואף כי ההצלחה האירה פניה אלינו, בכל זאת עלינו להזהר מאד, לפי הנראה היה אלהים בעזרתכם כאשר לכדתם את ה'…. ולא נפקד מכם איש, פלאות הבורא!

No 24.

10 פעברואר, אחרי אשר חכיתי ימים רבים בא כעת הנסיך אבאלענסקי אחרי ארוחת הצהרים, מאד עגמה עלי נפשי כי אינך בריא אולם מענשיקאוו ידידי! אכן תקותי חזקה באלהים כי ישלח מלאכו לפניך לרפאותך, נעים לי לשמוע כי עבודת התעלות הצליחה בידכם, אפס נחוץ להיות נזהר מאד, וע"כ הנני נותן לכם תודתי בעד השתדלותכם להגן על הקרן השמאלי מהסוללה הרביעית.

המכתב הזה היה האחרון אשר כתב הקיסר, וממכתביו אלה נקל להבין מחשבת הקיסר אז על דברת המלחמה ההיא, ומי יודע מתי בא הקץ למלחמת דמים ההיא ובאיזה אופן?…. כי לפי דבריו בעצמו נראה כי לוא לא מת בימי המלחמה כי עתה לא נתן למסור את סעוואסטאפאל ביד האויב אף אם לחמו עוד ימים רבים, איך שיהיה כל המכתבים האלה יש להם חפץ ומטרה ידועה לדורשי קורות המלחמה הנוראה ההיא ומפיצים אור על דברים וענינים רבים אשר היו מכוסים בערפל עד היום אשר נתגלו המכתבים האלה בדפוס…

בראשית שנת 1855 חזקו הרוסים את מצודותיהם וסוללותיהם ביתר עז, וגם צבא רב באו למלאות מספר החסרים ולחזק ידיהם, רבים היו מאלה אשר שבו משדה המערכה ברומעניען ובולגאריען, ומספר רב מהם אשר עמדו לשמור חפי ים השחור בקו-קז תחת פקודת שר הצבא חאמוטאוו, עד כי איזה פעמים הצליח גם להרוסים להפיל חללים במחנה האויב בתגרות קטנות, וכמעט לא עבר יום אשר לא התגרו איש את רעהו במלחמות קטנות אשר לא מהן תוצאות התכלית הדרושה לאחד מהלוחמים, ואם אמנם יודעי מלחמה רבים חזו להם עתידות כי סוף סוף תפול העיר ביד האויב על פי משטרי סדרי המלחמה אצל צבאות מלכי הברית באופן מאד נעלה על הרוסים, בכל זאת מלאו הרוסים את חסרון ידיעתם בסדרי המלחמה באמץ רוח גבורתם ואהבתם העזה לארץ מולדתם ודתם, עדי כי בכל עת החורף לא יכלו להכריע אלה את אלה, והנצחון עומד ומצפה אל מי ישים פניו ולמי יפנה עורף.

בשמונה עשר לחדש פעברואר 1855 גוע וימת הקיסר ניקאלאי בהיכלו בפעטערסבורג והשמועה הרעה הזאת עשתה לה כנפים ותעף גם לקרים, אפס לצבאות רוסיא לא הודיעו מזה מאומה, כי היה די כח בהבשורה האיומה הזאת לרפות ידי אנשי המלחמה אשר היה להם כאב נאמן אשר דאג למלאות כל מחסוריהם ובזאת יכלו להביא עליהם שואה לא ידעו שחרה ורק ידיעות לא ברורות הגיעו לאזן אחדים מיושבי העיר ויתלחשו איש את רעהו, כי פחדו על נפשם לשאת זאת על דל שפתם, אפס צבאות מלכי הברית ידעו הדבר ברור והמה שלחו להגיד אל הרוסים כי מת אדוניהם, בראשונה לא אבו הרוסים להאמין בחשבם כי רק להרעימם עשו זאת, אכן כאשר בא הגראף פאסקעוויץ ויביא את כל חיל הצבא לאלה ולשבועה בעד הקיסר החדש אלכסנדר השני, נוכחו לדעת כי אמת נכון הדבר ויתאבלו – עברו ימים אחדים והבשורה הזאת נשמע מכל קצוי תבל וביחוד נפלו מאד פני הנוצרים בארצות המזרח בראותם כי נשבר תומך ימינם בעוד אשר חצי איירופא קמו עליו….. פני יושבי הנסיכות הקטנות בתוגרמה האיירופית לבשו קדרות, הנוצרים ברומעניען בולגאריען הערצאגווינא אלבאניע מאנטענעגרא אשר קוו לצאת מסבלות תוגרמה אם תעוז יד הרוסים במלחמה הזאת חבשו פניהם בטמון וכל ארץ רוסיא נבוכה…

י

     הקיסר אלכסנדר עולה על כס המלוכה, גארטשאקאוו הָפקד לראש שרי הצבא, המלחמה השני בסעוואַסטאָפאָל, פעליסיָא ראש שרי הצבא במחנה הצרפתים.

ממחרת היום אשר בו מת הקיסר בתשעה עשר לחדש פעבר' עלה הקיסר אלכסנדר על כסא רוסיא, וכרגע נשלח הנסיך גארטשאקאוו להיות נגיד ומצוה על כל הצבא בקרים, האיש הזה היה איש ישר ושונא ערמה, את עמו וארצו אהב אהבה בלי מצרים עד כי לא חשך גם את נפשו מהקריב על מזבח אהבתה, רצונו היה מטיל ברזל עד כי לא היה איש אשר יעביר אותו מדעתו, וכאשר עבד בעצמו יומם ולילה כן לא נתן מנוח גם להחיל אשר ברגליו, ומלבד זאת לא אהבוהו בני הצבא כאשר לא יצא לו עוד שם בגבורים, וידיעתו בתכסיסי המלחמה היתהקטנה מאד באשר לא יצא לו עוד שם בגבורים, וידיעתו בתכסיסי המלחמה היתה קטנה מאד כאשר העידו בעצמם רבים מפקידי החיל החיים עוד היום בפה ובכתב, וביחוד לא ידע מערמת ותחבולות המלחמה הנחוצות מאד לדעת לאיש כזה, ואם הוא ישגה באחת כי אז יוציא אל הורג רבבות אנשים ללא הועיל, ונלוה לזה כי בבואו לקחת פקודות מענשיקאוו מצא את כל כלי הנשק במצב רע מאד, הוצאות המלחמה היו בלי סדר ומשטר, יום יום החליפו פקידי החיל את משמרתם ולפעמים גם שנים או שלשה בכל יום, פקיד החיל או שר הצבא אשר נפצע או נפל שדוד, חיש בא שר מאה למלא מקומו, מובן מאליו כי גם פקידי החיל גם בני הצבא לא הכירו ולא ידעו איש את רעהו, והדבר הזה הוא למוקש במשטרי המלחמה, אוכל להצבא היה רק לחם נקודים יבש אשר הרימו תולעי עד כי לא היה ראוי גם למאכל כלבים, אדרות שער להחם בשרם בקרה נשלחו כתם החרף בעת אשר אין בהן חפץ, בתים למעון הצבא לא היו, וע"כ נאלצו להתגולל במערות ומנהרות על אדמה לחה, ובעת קר להם כסו גויותיהם במחצלאות של קנים, וזאת היתה הנסיבה כי החל הנגף במחנה ולא יפלא אפוא אם לא עשו יד החיל תושיה…

כאשר בא גארטשאקאוו לסעוואסטאפאל כבר לא מצא שם את מענשיקאוו אשר נסע להיות מפקד צבא חיל ים הלבן, ויחל לדאוג להטיב מעט מצב הצבא, ועל פי השתדלותו הוסיפה הממשלה שכר פקידי החיל, הוא הכין לחם ומספוא לאדם ולבהמה, אבק שריפה וכדורי אש וצרכי מלחמה אחרים, עד כי באמת הוטב להם מעט, ובכל זאת בכל התגרות אשר התגרו הרוסים בלילה לנסות לגרש את האויב מתעלות–מחסה אשר הכינו להם יום יום, נסו רבים ממחנה הרוסים ויתנפלו אל מערכות הצרפתים, בידעם כי בהיותם בשבי בין אנשים נאורים יוטב גורלם הרבה יותר מבמחנה אחיהם, ועל פי רוב היו הנסים רק מהפולאנים.

בשביעי לחדש מאֶרץ בבקר נהרג סגן האדמיראל איסטאמין לרגלי תגרה קטנה אשר היתה בין הרוסים והצרפתים, ששה חדשים עמד בגבורה נמרצה מול האויב על גבעת מאלאכאוו, סופרי הרוסים יספרו כי במשך העת הזאת לא פשט את בגדיו ולא שלף את נעליו, וכאחד מבני הצבא עמד על משמרתו לעבוד עבודתו באמונה לחזק את הגבעה הזאת ולהצק להאויב בכל עז, ובמות האיש הזה אבדו הרוסים אבדה גדולה אשר לא על נקלה מצאו תמורתה, כמה פעמים בקשוהו פקידי החיל לבל יעמוד במקום אשר יעופו כדורי האויב ולא שמע אליהם, ופעם אחת כאשר חזקו דבריהם עליו מאד, ענה להם: “כבר מחקתי את שמי מספר החיים, והנני חי כעת רק על חשבון הבריטנים”. הוא דאג מאד בעד החיים והפצועים למלאות מחסורם, ולא פעם ושתים נשבר לבו בקרבו בראותו כי נושאי הפצועים משדה המלחמה יסחבום כפגר מובס ולא ישימו לב לזעקת מכאוביהם, זה אוחז אותו בידו והשני יסחבהו ברגלו והחולה צועק מכאב לב ואין שומע לו, ובראותו זאת צוה להרבות מספר הנושאים להקל מכאוב הפצועים.

בעשירי לחדש מאֶרץ יצאו ממחנה הרוסים חמשת אלפים איש תחת יד חרולאוו להתגרות את הצרפתים הבונים להם סוללות חדשות ואחרי שפך דם רב ואחרי אשר אבדו הרוסים יותר מאלף איש הצליח להם להרוס סוללה אחת ולגרש את הצרפתים ממקומם, ולמן היום ההוא והלאה החלו צבאות האויב להרעים בכח יום יום על מצודות הרוסים עד יום 27 מאֶרץ.

אחרי התגרות הרבות אשר התגרו הרוסים את צבאות האויב נוכחו לדעת כי גם אלה אדירי איירופא רק אנשים ולא אל המה אשר על כן כאשר הגיעו ימי האביב מצאו עז בלבבם לחשוב מחשבות להשיב להם את אייופאטאריע אשר כבר התחזקו בה התוגרמים ועמהם חיל גדול מחמשה ועשרים אלף איש תחת יד אמאר פאשע, אמנם רבים מיודעי מלחמה נבאו מראש כי אך לשוא ינסו כחם להדיח על איוופאטאריע מלחמה בעוד אשר נתנו ידים להאויב להתחזק בה במשך ששה חדשים, אפס שר הצבא חרולאוו הנשען על גבורתו יותר מדי היה מהיר מאד במלאכתו ויציע לפני ראש שרי הצבא למסור בידו שלש עשרה אלף איש והוא ילכוד את העיר ההיא ושאלתו לא שבה ריקם, ויהי כאשר קרב אל העיר וינס ראשונה להתגרות בהאויב הֻכה אחור וישב בחרפה… ולא מלא הבטחתו.

עברו ימי החורף, חיל מלכי הברית לא חדלו מהפריע מנוחת יושבי העיר יום יום כמעט בתגרות קטנות עד אשר הגיעו ימי חג הפסח לנוצרים. יושבי העיר שכחו רגע את תלאותיהם ויכינו הכל לחוג חגם כשנה בשנה בחשבם כי גם צבאות הברית נוצרים כמוהם לא יפריעו חגם, וכן עבר באמת יום הראשון לחג במנוחה, ורבים מיושבי העיר באו אל המצודות והסוללות שמחים וטובי לב ומנחה בידיהם לאחיהם העומדים בקשרי המלחמה, וידמו כי כן יעבור החג, אפס תעו מאד בחשבונם ותוחלתם נכזבה.

עוד ביום הראשון (27 מאֶרץ) ראו כי צבאות האויב מתנועעים הנה והנה ולא ידעו מה הדבר ויתעו לחשוב כי גם המה מכינים את נפשם לחג חג על אדמת נכר, אכן בלילה ההוא נוכחו לדעת כי יכינו עצמם לטבח גדול, וביום המחרת בבקר (28 מאֶרץ) ברגע אחד פתחו 482 כלי תותח את לועם הנורא ויחלו להמטיר על סעוואסטאפאל אש נוראה מאד פי שנים ממלחמות הראשונות, היו היה יום ענן עד כי לא ראה איש את אחיו ואד עלה מן הים ויכס את כל מסבי העיר בצלמות ומבול מים הורידו עבי שחקים וישימו נוספות על החשך הפרוש על העיר, תושבי העיר חשו מפלט להם על מצודת ניקאלאי ואצל מעוני אנשי הצבא אשר נשארו שוממים בצאת החיל לפגוש את האויב, פה ראו בעיניהם איך המות יחלק חבלים באפו ביד נדיבה ויגזור על ימין ושמאל, פה אשה צעירה לימים תחבוש פצעי אישה והנה רגע כדור אש יפלח כבדם ושניהם ידמו לנצח, ושם אב זקן יוריד בבכי בראותו בן יקיר לו מתגולל בדמו ואין לאל ידו להושיעו או להוביל עצמותיו מגיא ההרגה אם לא יתן גם את נפשו, המון נושאי הפצועים סוחבים את הפצועים והחולים המתגוללים בדם לבבם ועוד מעט יפלו גם המה בנופלים כי פגע בהם המות ויפוצצם, בכל מסבי העיר נשמע רק רעם אחר רעם ולא נראה רק אש ועשן, וכן ארכה המלחמה כל היום ההוא, נורא היה המחזה על שדה קטל ואיום מכל מצרי תפתה, ועוד היום יספרו תושבי סעוואסטאפאל בעינים מלאות דמע מנוראות היום ההוא.

מספר כדורי תותח אשר שלחו חיל מלכי הברית הנוצרים אל העיר לכבוד חגם הגדול היה 53658 וכדורי קנה רובה 170000, ועליהם הוציאו שבעת אלפים ככר אבק שריפה, ומזה נקל לשפוט מה גדול היה ההרג והאבדן, והמלחמה הנוראה הזאת ארכה שבעת ימים עד 4 אפריל, כלי תותח רבים נפלו ביד צבאות הברית ורבים התפוצצו לרסיסים אשר נאלצו הרוסים לעבוד עבודה גדולה להביא כלי נשק חדשים ולשאת אותם בכתף על ההרים בכל לילה ולילה, ולמן העת ההיא חדלו כמעט צבאות האויב להרגיז את העיר עד יום העשירי לירח מאי, ואז התעוררו הרוסים להתגרות באויביהם בתגרות קטנות, ופעמים רבות עמדה ההצלחה גם לימינם להכות באויביהם מכה רבה, אכן נצחונותיהם אלה לא יכלו להכריע את הכף לצאת מהמלחמה כמנצחים, וביחוד כאשר הפקד הלארד פאלמערסטאן לראש שרי הסענעט באנגליא הנודע בשנאתו אל הרוסים שבו פני המלחמה לטובת צבאות מלכי הברית, האיש הזה השתדל בכל עז לשלוח עוד צבא חדש לקרים לעזרת אחיהם ועמהם כלי תותח גדולים וטובים מהראשונים, גם פקד את האדמיראל דאנדאס לראש שרי צבאות האניות בים הבלטי בחשבו כי האיש הזה יראהו נפלאות בחכמתו תחת אשר סגן האדמיראל נאפיר ההולך לפניו סבב באניותיו בים ההוא רק לבלתי תת לאניות הרוסים לצאת אנה ואנה אבל לא התגר בהן מלחמה, ונאפאלעאן גם הוא שלח אנשי חיל חדשים אל המערכה בידעו כי צבאותיו נחלשו כמעט על אדמת נכר מבלי עוזר ותומך, ואף כי גם הרוסים לא התרפו ביום צרה ובכן יום הוסיפו אמץ לשלוח אנשי חיל חדשים וכל צרכי מלחמה, אפס רבים מפקידי החיל הודו בסתר לבבם כי לא לאורך ימים יוכלו להגן על העיר וסוף סוף תפול ביד האויב.

בעת ההיא הצטיין מאד איש יהודי במחנה הרוסים ושמו בעלינסקי, האיש ההוא כאשר לֻקח לעבוד בצבא היה חייט אמן במלאכתו אפס בפרוץ המלחמה העמידוהו במערכת צבא הרובים וגם במעמדו החדש הזה הצטיין מאד, ובכל לילה ולילה כאשר יצאו גדודים גדודים ממחנה הרוסים להתגרות בצבא האויב בוני הצריחים והבחונים להפריעם ממלאכתם, נלוה גם הוא עמהם מרצון נפשו, ובכל פעם הושיעה לו ימינו בהראותו גבורות נפלאות. ויהי כאשר ראו זאת פקידי החיל כפעם בפעם הציעו לפניו כי ימיר את דתו למען יוכל לקבל אותות כבוד ופקודה יותר גבוהה ממצבו הדל, אפס הוא השתדל להסתיר גבורתו בכל עת, לבל יציקוהו בהצעותיהם להמיר דתו, וכה חזקה אמונתו באלהי ישראל עד כי שרי הצבא בעצמם הללוהו מאד על דבר גבורתו ואמון רוחו לאלהים.

ואלה דברי אחד משרי הצבא ככתבו וכשלונו:

יותר מחדש ימים עברו וידי צבאות מלכי הברית לא עשו תושיה, אף לא נסו את כחם לעלות על סעוואַסטאָפאָל בסערת מלחמה, אז החלו צבאותיהם להתאונן על קאנראבערט המתנהג בכבדות עד אשר חרה בו אף הלארד ראגלאן ויתאמץ להוכיח לנאפאָלעאָן כי לא נאוה לקאנראבערט עטרת גבור סעוואַסטאָפאָל, וקיסר צרפת לא אחר לתת פקודת ראש שרי הצבא על שכם הגבור הנערץ אשר עשה לו שם עולם במלחמותיו באלגיר בגענעראל פעליסיא, וגבור מלחמה הזה החל לעשות מעשהו בסופה וסערה, וחיש קל צוה לחפור מנהרות חדשות עד אשר יוכלו החופרים להגיע למצב הרוסים ושם יעמידו חביות אבק שריפה למען ילחמו את הרוסים גם מתחת לארץ, אפס להצלחת האחרונים נודע להם הדבר על פי פקידי חיל מלכי הברית אשר נפלו שבי בידיהם, והגענעראל טאטלעבען ראש המודדים (אינזינערע) העביר את חילו עבודה כבדה למען יחפרו גם המה מתחת לארץ לעמת החופרים מצבא מלכי הברית, עד אשר הצליח להרוסים לפגוש באויביהם מתחת לארץ בעובה איזה אמות, עד כי נקל היה להם לשמוע שיח אויביהם, ויהי כאשר נודע הדבר להאויב חדלו מעשות מלאכתם ויכלו את כחם לריק ולא הצליחו גם הפעם.

יא

     המלחמה השלישית והרביעית, עזרת פיראגאף להפצועים, מות נאחימאוו, מבואות ים האזאווי ביד האויב.

בעוד אשר צבאות מלכי הברית תחת פקודת הגבור הנערץ פעליסיאָ כלו כחם לריק ללכוד את סעוואַסטאָפאָל אשר התאמצו הרוסים להגן עליה עד טפת דמם האחרונה, עשו ידי האנגלים תושיה על חפי ים השחור הנשארים וילכדו את המבצר קערטש-יעניקאלע על נקלה, ויכסו את כל פני הים באניותיהם הגדולות, ואז נפתחה להם הדרך למבואות ים האזאווי, ובבואם לקערטש לא נגעו ברכוש תושביה אף כמלוא השערה ויתנהגו אתם בכבוד ורחמים, ושרי צבא אניותיהם הודיעו בכל העיר “מי האיש אשר יחפוץ לעזוב את העיר הזאת יקחו אותם על אניותיהם להובילם לערים אחרות אל כל אשר יחפצו”, ושלש אניות גדולות מלאות צאן אדם, אותם ורכושם וכל כלי בתיהם יצאו מקערטש ויוליכון לערי חוף הים האזאווי בלי כסף ובלי מחיר, ולהעניים נתנו גם אכל ובגד ללבוש, ורק איזה חפצים עתיקים אשר מצאו באוצר דברים עתיקים (מוזעאום) בקערטש לקחו להם, וכן לא עשו רעה לתושבי בערדיאַנסק, מאריופאל, יֵסק, טאגאנראג, ואיש לא התיצב בפניהם בכל הערים האלה אשר נשארו בלי מגן ומחסה מצד הרוסים, ובדבר הזה הציקו מאד להרוסים אשר סגרו עליהם את הדרך לבל יוכלו להביא מזון וצרכי מלחמה דרך הים ההוא, (13 מאַי).

בחמשה עשר לחדש מאַי הגיעה הבשורה הרעה הזאת לאזני הנצורים בסעוואַסטאָפאָל ויפול לבב גבורי הצבא, אפס שרי הצבא הזקנים אשר עמדו פעמים רבות בקשרי המלחמה במקומות שונים חזקו ידי אנשי החיל בדבריהם הנמרצים – וביחוד כאשר קראו באזני כל הצבא (17 מאַי) את המכתב אשר כתבה הקיסרית לגאָרטשאַקאָוו אשר בו הודיעה לו כי אספה נדבות בעד הפצועים במלחמה, ובנדבת לבה תתאמץ לדאוג בעד היתומים והאלמנות אשר בעליהם ואבותיהם נפלו חלל על מרומי שדה קטל, אז נהרו פני כל אנשי החיל, ובחפץ לבם הכינו את נפשם למות מות גבורים בעד ארץ מולדתם ובעד מלכם הקיסר מגן דתם ואמונתם.

בעת ההיא נתנה הפקודה כי כל איש ואיש מבית ישראל העומד בקשרי המלחמה ילבש בגד ארבע כנפות למען יכירוהו בנפלו חלל כי יהודי הוא ולא יקברוהו בקברות הרוסים, ופקידי החיל קראו להשו"ב מסעוואַסטאָפאָל ויתנו על ידו עשרה אנשים מאנשי החיל לעזור על ידו לקבור את חללי יהודה במקום אחר על חוף לשון הים האינערמאני, זה גורל גבורי ישראל……!

עוד לא נרפאה סעוואַסטאָפאָל משתי המכות הראשונות, והנה זה שלישיה, בעשרים וחמשה לירח מאַי כאשר ראו צבאות מלכי הברית כי הרוסים עומדים באמץ לב להגן על עיר מולדתם, אז התעורר פעליסיאָ כארי להריק את חרבו בפעם אחת על העיר האומללה הזאת ולא ישנה לה, ויתן אות לחדש המלחמה ביתר עז ועצמה, וכל צבאות מלכי הברית הוציאו את כל כלי זעמם לחבל את העיר חבל נמרץ ויקיפוה בסוללותיהם ויכינו למענה כלי מות הרבה מאד וירעימו עליה ברעם ורעש נורא ביום ההוא, ואחרי אשר הקיפו את מצדות הרוסים מכל עברים התנפלו כזאבי ערבות ללכוד את סוללות הרוסים, שלש שעות עברו במהומת מלחמה נוראה ולא נודע יד מי רוממה, כי הרוסים עמדו על נפשם בגבורה נמרצה ולא נתנו לצבאות האויב ללכוד את העיר ברעש, אם אמנם שלמו מחיר יקר ביום ההוא, כי יותר מעשתי עשרה אלף איש הוצעו חללים ארצה, אך בזאת הראו לגבורי צרפת כי לא נופלים המה מהם בכח ידיהם ואמץ רוחם, גם מחיל מלכי הברית נפל רב ביום ההוא ובתוכם אחדים משרי הצבא ורבים מפקידי החיל, ומאומה לא נשאו בעמלם!

בעת ההיא הצטיין מאד הרופא המהלל האקאַדעמיק פיראַגאָף, האיש המצוין הזה השליך את נפשו מנגד ויבוא מרצון נפשו לסעוואַסטאָפאָל להביא מור ותרופה להחולים והפצועים, ורופאים רבים נלוו אליו אשר עשו מעשיהם באמונה, ובאמת העמיסו על צוארם משא כבד מעל לכח אנוש, יומם ולילה לא נחו מעבודתם להקל מכאוב הפצועים האומללים ורבים הצילו ממות, וגם נשים רבות מבנות מרום עם הארץ באו ותהיינה זרוע להרופאים, חדר הנתוח בעד הפצועים היה בית משחק הגדול העומד על הר נשפה בלב העיר, וכל הפצועים הובאו שמה בראשונה, ואחרי אשר בקרו אותם הרופאים הוליכום מעבר ללשון ים הצפוני לבתי החולים.

בחמישי לירח יוני בשעה הרביעית בבקר החלו צבאות מלכי הברית עוד הפעם להרעיש חומות סעוואַסטאָפאָל ברעש נורא, ראש מאוים היה ללכוד את חלק העיר קאַראַבעלניע אשר שם עמדו מחנות הרוסים מהאגף השמאלי להגן בכח גדול על המצודה הרביעית ( IV Застiонъ ) ובעת אשר התגרו את הרוסים במקום הזה שלחו אש נוראה גם על חלק העיר הצפוני אשר עמדו שם שארית אניות הרוסים, היום היה יום בהיר וצח, רק עשן כלי התותח הכבדים פרש ענן על כל מרחבי העיר, על פי חקי המלחמה העמידו הרוסים בכל עת איש אחד או יותר לספור מספר כדורי התותחים הגדולים אשר ירו צבאות האויב, אכן הפעם חדלו מספור כי אין מספר, כל תותחי האנגלים והצרפתים וקני הרובה פתחו רגע אחד את לועם הנורא עד אשר החרישו כל אזנים ורק קול גדול אחד הרעים באזניהם, ובכל סביבי העיר רחוק משדה המערכה לא יכלו לשאוף רוח מחמת העשן הנורא, כל היום ההוא ארכה המלחמה עד כי לא יכלו הרוסים להחזיק מעמד עוד ותרפינה ידיהם, וכבוא השמש התנפלו הצרפתים ברעש גדול על גבעת מאַלאַכאָוו מפתח סעוואַסטאָפאָל, יען הגבעה הזאת הוא היותר גבוה מכל גבעות העיר וקרוב מאד אליה, אבל שם עמדו הרוסים כסלע כבד בלב ימים ולא נתנו להאויב ללכוד את המקום הנכבד הזה, רבים מבתי העיר נהרסו עד היסוד, מעון אנשי החיל נהיה למעי מפלה, ומספר ההרוגים והפצועים ממחנה הרוסים והצרפתים עלה עד ששת אלפים איש, והאויב לא בצע את אשר זמם.

ביום המחרת (6 יוני) חדשו צבאות האויב את המלחמה שנית ביתר עז וכח, אך גם בפעם הזאת כלו כחם לריק, ששים ושנים אלף כדורי תותח ירו על העיר ולא יכלו לה, ויהי כאשר רד היום שבה ההצלחה ותעמוד לימין הרוסים ויהדפו את האויב ממצבו, מחיל רוסיא נפלו ביום ההוא חמשת אלפים וארבע מאות וארבעים וחמשה נפש אדם חללים ארצה רק מחיל הרגלי לבד אך במחנה האויב היתה המגפה עוד גדולה מזאת, וימין הרוסים רוממה במלחמה הזאת, ותהי השמחה גדולה במחניהם, ולעת ערב באו רבים מכהני דתם לבקר את המצדות והצריחים ולחזק רוח אנשי החיל, ובאמת פעלו הרבה על רוח בני הצבא אשר היו עיפים מעמל היום, והמה החזיקו בנצחונם להכות את האויב אחור למען הרחיקם יותר מעל פני העיר, ותחי רוח אנשי החיל כמעט.

בעשרים ושבעה לחדש יוני חדשו צבאות מלכי הברית את המלחמה עוד הפעם, אך הרוסים אשר לא שכחו עוד את נצחונם מיום הששי לירח ההוא התחזקו לעמוד על נפשם לבלתי תת את העיר ביד אויב ויעבור עליהם מה, ואף כי מספר החללים היה גדול מאד גם ביום ההוא בכל זאת לא עזבו את מקומם, אך אמץ רוחם לא אָרך ימים רבים, כי ביום המחרת בשמונה ועשרים לחדש ההוא הלך האדמיראַל נאַחימאָוו לראות מעשי צבאותיו העומדים על הסוללות ובידו זכוכית מגדלת, ובעוד אשר כדורי האויב התגלגלו כזרם מים כבירים בכל עבר ופנה, עמד להביט בכלי המצפה לראות מעשה האויב, ואחד מפקידי החיל העיר את אזנו כי המקום הזה הוא מסֻכן מאד, אך הוא לא שם לבו על זה, ויהי כאשר כלה להביט ויאבה ללכת לדרכו, והנה בא כדור מות ויפצע את ראשו, וכפי הנראה הכירו חיל האויב כי שר צבא רוסיא הוא ויכוננו לירות עליו ולא החטיאו המטרה, וביום השלשים לירח ההוא נאסף אל עמיו.

השמועה אל מות נאחימאוו גבור סינאפע עשתה לה כנפים בין כל אנשי החיל ויפלו פניהם, אמץ רוחם עזבם בראותם כי אדונם וגבורם זה לקח מעל ראשם ואחריו לא השאיר עוד כמהו בין כל שרי צבאותיהם בחכמה וגבורה, והדבר הזה הרע לסעוואַסטאָפאָל יותר מכדורי האויב, יען כל בני החיל אהבוהו מאד בעד נדבת לבו ואמץ רוחו. ביום הרביעי לחדש יולי הובל לקברות אל המקום אשר שם נחו כבר עצמות רעיו קאַרנילאָוו, איסטאמין ולאַזאַרעוו, אין קץ לכל הכבוד הגדול אשר נעשה לו מכל צבאות רוסיא, ראש שרי הצבא הנסיך גאָרטשאַקאָוו, ושר הצבא אסטען-סאקען ועוד רבים מגדולי השרים נשאו את ארונו על כתף עד קברו וכל בני הצבא הלכו אחרי ארונו הלוך ובכה, לא נעשה ככבוד הגדול הזה לאיש ימים רבים.

בעת ההיא פרצה מגפה בעם ותגזור על ימין ועל שמאל ולא חשכה מכבוד לבקר גם את צבאות מלכי הברית, ותבחר לה מהם את הלארד ראגלאן ראש שרי צבאות אנגליה בששה עשר לחדש יוני, ואף כי הוליכו את גויתו לבריטניא בכל זאת בנו קבר מפאר מאבני שיש לבָנות תחת צל אלה עבֻתּה אצל גן הקיץ קנין כסף ה' בראקער אשר שם ישב תמיד, ועל פתח הקבר חרותים שמות שלשת שרי הצבא, ראגלאן, סימפסאן, קאדרינגטאן, אשר חיו פה איש אחר אחיו, המקום הזה הוא במרחק 6 וויערסט מסעוואַסטאָפאָל על אם הדרך העולה לבאלאקלאָווא, וימים לא כבירים אחרי מות ראגלאן לקחה החלי-רע בזרועותיה גם את אחי לאמאַרמארע ראש שרי צבאות סרדיניא, ותהי למחתת אלהים בשתי המחנות.

יב

     מלחמה אצל הנחל השחור, מות רעאדא, המלחמה החמישית והששית, הגשר.

המלחמות הרבות אשר נלחמו הרוסים את אויביהם יום יום אכלו את כל כחם וראשית גבורתם, כל גבורי החיל ושרי הצבא אשר עשו להם שם בגבורים במלחמות אחרות נפלו בחרב, רבבות אלפים ממבחרי בני החיל הוצעו חללים, ועל כן חשבו מחשבות לנסות כחם במלחמה כוללת עוד הפעם אם לנצח את האויב רגע פעם אחת או למות מות גבורים על אדמת ארץ מולדתם.

בשמונה ועשרים לחדש יולי קרא גאָרטשאַקאָוו עצרה מכל ראשי הצבא ויבקש מהם לחות דעתם על אודות הדבר הזה אם נכונים המה לעמוד עוד על נפשם במלחמת מגן כאשר עשו עד היום או להתגרות בהאויב מלחמת תגרה, רוב הנאספים חוו את דעתם לבחור בהאחרונה, ומקום המלחמה בחרו את הנחל השחור Черная речка אשר מעבר הנחל ההוא היה ביד הצרפתים, ומאחריהם עמדו נשען על הקרן השמאלי מחיל סרדיניא אשר חנו על גבעות פעדיוכין, גאספארט וסאַפּוּן, ורק מעטים מהם יודעי מלחמה באמת הוכיחו כי העצה הזאת היא עצה נבערה, ואך לשוא יעמידו את נפשם בסכנה גדולה והועיל לא יועילו מאומה, יען המקום אשר עמדו שם צבאות האויב הוא חזק ובטוח כן מפאת הגבעות הגבוהות הקרובות אשה לרעותה אשר יוכלו להתאחד בכל עת לסוגר עליהם את המעבר דרך הנחל השחור, וכן מפאת מצדותיהם הבצורות אשר בנו שם, מובן מאליו כי טרם יצלחו הרוסים לעלות על ההרים והגבעות ימטיר עליהם האויב זרם אש פלדות מבלי יוכלו להשיב מכה אל חיק מכיהם, אך קולם היה כקול קורא במדבר, וכן נמנו וגמרו לצאת למלחמת תגרה.

על ההרים הנזכרים עמדו צבאות הטורקים הצרפתים והסרדינים במספר 43000 איש עם מאה ועשרים כלי תותח גדולים מלבד כששת אלפים רוכבים מהירים, ובעת צר נקל היה להם להוסיף על צבאותיהם עד כדי ששים אלף איש בעוד אשר גאָרטשאַקאָוו יכול לאסוף רק חמשים אלף איש, ועליו היה לעבור את הנחל השחור השוטף את מימיו דרך עמק אינקערמאן העמוק מאד לעיני כל צבאות מלכי הברית העומדים עליהם על מרומי הגבעות, ואחרי כן עליו היה להעביר את חילו עבודה כבדה לעלות על הגבעות על ידיהם ורגליהם תחת כדורי האויב, ואחרי סכנות עצומות כאלה לוא גם הצליח בידי הרוסים לנצח את האויב על גבעותיו ולהדפו ממצבו גם אז לא יכלו להותר שמה אף יום אחד מחסר מים, ועל כן שלמו מחיר יקר בעד העצה הנמהרת הזאת.

האגף הימיני מצבא הרוסים היה תחת פקודת הגענעראל רעאדא במספר 14833 איש עם ששים ושנים כלי תותח, והאגף השמאלי במספר 15889 איש עם שבעים כלי תותח תחת יד שר הצבא ליפראנדי, חיל הרוכבים במספר 8195 איש עם 28 תותחים נתנו על יד שאבעלסקי, וחיל המאסף ממספר 18968 נפש אדם עם שלשים וששה תותחים תחת פקודת שעפעלאוו, מלבד חיל הרובים (אַרטילעריע) המאסף לכל המחנות עם 76 כלי תותח, דבר המלחמה הזאת היתה כלה ונחרצה, אך בעוד אשר שרי הצבא חשבו לעשות בתחבולות מלחמה, והנה פתאום נשמע כי צבא חדש קרוב לבוא לעזר חיל מלכי הברית, ולבלתי נתון להאויב להתחזק עוד יותר, מהר גאָרטשאַקאָוו ויָעד מועד המלחמה בלי דעת על הלילה ברביעי לחדש אגוסט טרם ידעו עוד כל שרי הצבא ופקידי החיל מה לעשות, וכל פרטי אופני המלחמה נשארו רק על הנייר ביד ראש שרי הצבא.

הלילה ההוא הנה בא, וצבאות רוסיא אשר עמדו על גבעות מעקענזי הגיחו לעמת האויב, הלילה היה ליל חשך עד כי הסתיר את הרוסים מעיני האויב וילכו בטח כברת ארץ, השעה השלישית טרם אור הבקר הגיע, וליפראנדי השתער על האויב מצדו בעוד אשר חשב כי ברגע זה יגיח גם רעאדא ממקומו, אך לאסונו העביר השני את המועד, ויהי כאשר נתן ליפראדי אות מלחמה התנפלו עליו הצרפתים ברבבותיהם אשר היו פי שלש ממחנהו ויכלו בו חצי חמתם, יותר מחצי שעה עברה במהומת מלחמה נוראה והנה עזב גם רעאדא את רבצו ויחל לירות על האויב, אך לדאבון לבו כבר מצא את האויב מריע תרועת נצחון על המחנה הראשונה ותהי גם מחנהו לשלל, ואך נתן אות מלחמה בא כדור מות וירוצץ גלגלתו, ואנשי החיל בראותם כי מת שר צבאם לא עמדו ולא משו ממקומם בעוד אשר צבאות האויב המטירו עליהם גשם כדורי כלי תותח ולא ידעו אנה יפנו, ויהי כאשר נודע לגאָרטשאַקאָוו כי מחנותיו נגפים וימהר וישלח את שר הצבא מייענדארף ויצוהו לקחת אתו את הגדוד החמישי מחיל המלואים אשר נשארו עוד על הרי מעקענזי למען יחיש עזר לאחיו הנגפים, אך בעוד מייענדארף רץ מַשמים ומבֹהל וקורא מרחוק אל אנשי החיל “על פי פקודת ראש שרי הצבא בואו הנה חיש קל!” שכח להגיד איזה גדוד מהם ילך, המה הולכים, ויפקח את עיניו וירא את טעותו כי לא זאת המחנה נחוצה, וישלחם לשוב למקומם ויצו להמחנה החמשית לצאת, ובין כה וכה עברו איזה שעות, ובעוד אשר כבר לא נשאר כל זכר כמעט להמחנות הראשונות באה המחנה הזאת לעזר ותפול גם היא לפי חרב, ובעוד אשר שארית הפליטה ממחנה הרוסים התאמצו לעמוד עוד על נפשם, התאזרו צבאות צרפת תחת יד שר הצבא פאָשע להמטיר עליהם אש וגפרית לבל יהיה להם פליטה, ולמלאות סאת אסונם התנפלו עוד הזוּאַווים הפראים אשר באו מערבות אפריקא בלוית הבאשו-בוזוקים לרגלי התוגרמים, וכזאבי ערבות צמאים לדם גזרו על ימין ועל שמאל, והרוסים העיפים והיגעים רעדה אחזתם בראותם את החיות הטורפות האלה אשר חשך משחור תארם וימהרו לנוס על נפשם, אפס הסרדינים סגרו עליהם את הדרך לבל יוכלו לשוב ולעבור במעבר הנחל השחור, וברגעי מהומה ומבוכה כאלה נהרגו רבים משרי צבאות רוסיא וכל פקידי החיל כמעט ובתוכם גם שר הצבא ווימארען, ותהי תבוסת הרוסים שלימה ביום ההוא.

ביום ההוא עוד טרם פרצה המלחמה שלח גאָרטשאקאָוו פקודה לחיל המגן אשר עמדו על הסוללות בקרבת העיר, כי אם יצלח לו לנצח את האויב אז יתן להם אות בשעה ידועה כי יחלו גם המה לירות על האויב מסוללותיהם, השעה עברה והמה חכו בכליון עינים כי ינתן להם האות, אך תוחלתם נכזבה, ולדאבון לבם שמעו מהמגפה הגדולה אשר נגפו אחיהם לפני האויב וכל פנים קבצו פארור, יותר מעשרים אלף איש מחיל הרוסים כסו את כל פני גי ההרגה מלבד אשר החלישו את כחם ואבדה מהם כל תקוה להגן עוד על העיר, פני שרי הצבא נפלו מאד ועין בעין ראו כי לא לאורך ימים יוכלו להחזיק מעמד נגד האויב העצום מהם, וחיל מלכי הברית שמחו מאד בנצחונם ויחזק לבבם להאריך עוד ימי המלחמה על העיר עד רדתה.

ביום המחרת (5 אגוסט) כאשר ראו צבאות האויב כי הרוסים נגפים לפניהם וימהרו ויחדשו את המלחמה על העיר בפעם החמישי, ויחלו לשלוח חצים ומות על העיר מצד הקאראַביעלניע, שתים עשרה שעות רעשה הארץ מקול הרעמים האדירים אשר התגוללו כזרם ברד ואש מתלקחת עד כי רעד האויר לקול שאונם, ואף כי הרוסים עמדו לפניהם בגבורה נפלאה בכל זאת לא יכלו לעצור מנוסתם, וביחוד הצטיינו ביום ההוא גבורי צרפת עד כי הצליח להם להתקרב אל גבעת מאַלאַכאָוו המצודה האחרונה והיותר בצורה מהנשארות, כי במדה אשר התאמצו הצרפתים ללכוד את המצודה הזאת, כן השתדלו הרוסים בכל עז לחזקה ולאמצה, אך בפעם הזאת אשר כבר הספיקו הצרפתים לשפוך סוללה רק במרחק חמשים צעדים ממנה, אז רפתה רוח הרוסים ולא יכלו עוד להגן עליה, ויכלו את כל כחם להגן רק על אוצרות אבק השריפה והכדורים לבל תצית בהם אש, ובין כה כה הרסו הצרפתים חצי המצודה וגם הגענעראל טאָטלעבען נלאה לתקנה כאשר הסכין לעשות עד כה, במקומות רבים בעיר אחזה האש בפנות הבתים ובאוצרות אבק השריפה, ואניה אחת אשר עמדה על החוף בשתי מאות חביות יין דגן עלתה כליל באש, באבק השריפה אשר העבירו מחלק העיר הצפוני אל החוף הדרומי נפלו איזה כדורים ותהי למאכלת אש, והנזק עלה לסך עצום ביום ההוא מלבד המון החללים אשר נפלו כעמיר מאחרי הקוצר, וגם במחנה האויב היתה מגפה גדולה ובכל זאת יצאו צבאות מלכי הברית גם ביום ההוא כמנצחים, וגם אחרי היום ההוא לא הרפו משלוח זקי מות אל העיר הנצורה והאומללה הזאת, ובמשך שלשה ימים שלחו על מצדות הרוסים מאה וחמשים אלף כדורי תותח גדולים מלבד כדורי כלי נשק שונים אין מספר, ושמונת אלפים איש נוספו עוד על חללי הרוסים עד כי נהרי נחל דם שטפו מעל המצדות כמים מוגרים, והרוסים עמדו עוד בחרף נפש כגבורים לבלתי עזוב מקומם עד השעה האחרונה אשר אז נוכחו לדעת כי אין כל תקוה עוד ותרפינה ידיהם.

למן היום ההוא עברו עוד עשרים יום וצבאות מלכי הברית אשר ראו כי קרוב עת קץ סעוואַסטאָפאָל התחזקו ויחדשו את המלחמה יום יום ברעם ורעש נורא ויותר מאלף וחמש מאות איש נפלו חלל יום יום במשך העת הזאת ואם אמנם הרבה החרב לאכול גם במחנה האויב אבל קשה מאד להגיד אל נכון מספר חלליהם ופצועיהם, ובכן באה העיר עד משבר.

בעשרים ושלשה לחדש יוני שלח גארטשאקאוו פקודה להשר בוכמייער לקנות עצים בחערסאן לעשות גשר על פני רוחב לשון-ים הגדולה ממצודת ניקאלאי אשר בעיר עד מגדל מיכאיל מעבר השני צפונה, ששים אלף שקל כסף עלה מחיר העצים אשרש קנה ומאה איש עבדו יומם ולילה בעבודה הזאת לעיני צבאות האויב אשר ראו זאת מרחוק, אורך הגשר היה 3010 רגל ורחבו 21, המעשה הזה היה רע מאד בעיני האויב ויחלו לירות על הגשר ועל עושה המלאכה, אך לא עלתה בידם להפריע את העובדים מעבודתם כי מרחק המקום ממקום עמדתם עמד לשטן להם, ובחמשה עשר לירח אגוסט נגמרה מלאכתו, וכל יושבי העיר אשר ישבו עד היום סגור ומסוגר מהרו לעזוב את העיר לעבור מעבר ללשון הים צפונה המקום הבטוח מפחד כדורי האויב ותהי להם הרוחה כמעט, והצרפתים התפלאו מאד על אמץ לב הרוסים ועל המלאכה הגדולה והכבדה אשר הספיקו להחל ולכלות במשך ימים מעטים, ותהי לפלא.

במשך הימים האלה אשר הכינו הרוסים את נפשם לעזוב את העיר, המציאו הצרפתים חדשה להשליך במחנה הרוסים טנא מלא כדורים בפעם אחת עד כי השתוממו הרוסים מאד מאין לקחו המון כדורים במספר רב כזה? ואחרי כן בעשרים ושלשה לחדש אגוסט החלו להשליך חביות גדולות מלאות אבק שריפה על העיר והמצדות, ובכל מקום אשר נפלה חבית כזאת הסבה נזק גדול מאד, ולמחרת היום ההוא נפלה חבית כזאת באחת מאניות רוסיא ותהי למאכלת אש כרגע, ואחרי כן ביום 26 אכלה האש עוד אניה אחת אשר עמדה על חוף לשון ים הדרומי עד כי מעט מעט עלה צי ים השחור בתהו ויאבד.

מספר כדורי התותחים הגדולים אשר שלחו רק הצרפתים לבד ביום ההוא עלה עד שבעים אלף, מלבד מיתר צבאות מלכי הברית, ואין קץ לכל המהומה והמבוכה אשר נהייתה בעיר, אין בית אשר לא נשמע בו קול תאניה ואניה, ואין רחוב אשר לא התגוללו והתערבו בו פגרי אנשים עם ערמות אבנים מנופצות וכל כלי חפץ, וגם במחנה האויב רבתה מאד המהומה כי יותר מחמשים פקידי החיל ושבעת אלפים, אנשי חיל נפלו חלל רק במחנה הצרפתים לבד, מספר הנופלים במחנה הבריטנים היה מעט.

יג

     גבעת מאלאכאוו נלכדה ביד האויב, הרוסים עוזבים את סעוואַסטאָפאָל מכל וכל, שריפת העיר.

בששה ועשרים יום לחדש אגוסט קרא פעליסיא עצרה מכל שרי החילים להתיעץ מה לעשות לסעוואסטאפאל ללכדה ברעש פעם אחת, בתוך האספה הגדולה והנכבדה ההיא היו גם הגבורים הנפלאים סיר האררי יאָנעס האנגלי ושר הצבא ניל, וכלם כאחד יעצו למהר ולכלות מעשיהם בסעוואסטאפאל, יען ימי החרף קרובים ואנשי החיל לא הצטידו לימים רבים בכל צרכי המלחמה, ואם אמנם פעליסיא יעץ לחכות עוד עד אשר ישיגו עזר וצרכי מלחמה חדשים מצרפת, אפס רבים מהנאספים הראוהו לדעת כי עצתו עצה נבערה בפעם הזאת, וכראות פעליסיא כי עצתם נכונה ויחליט את המלחמה ליום מחר בחצות היום.

עוד מיום עשרים לחדש ההוא לא חדלו צבאות מלכי הברית להרעים בכלי תותחיהם הנוראים על סעוואסטאפאל יום יום, וכן הגיע יום כ"ז לחדש ההוא אשר כבר חכו עליו הרוסים כפעם בפעם, ובכן העמידו צבאותיהם על מצדותיהם וסוללותיהם עוד טרם אור הבקר, ולא ידעו כי היום הזה יהיה להם האחרון על אדמת סעוואסטאפאל. הבקר אור וצבאות האויב התנפלו ברעם ורעש וימטירו אש נוראה על העיר האמללה ויהפכוה למבול אש להבה, וגם הרוסים לא חבקו ידיהם בצלחת ויפילו עם רב ממחנות האויב ער כי במשך שתי שעות נפלו משתי המחנות יותר משמונה אלף איש מלבד פקידי החיל ושרי מאה במספר רב מאד.

בשעה השמינית בבקר (27 אגוסט) החלו להרעים על גבעת מאלאכאוו כפעם בפעם, ומרחוק ראו הרוסים כי חיל עצום מהצרפתים מתנועעים הנה והנה ואחרי כן עמדו במערכות וסדרים ולא ידעו מה הדבר, יען לא עלתה על דעתם כי צבאות מלכי הברית חושבים מחשבות ללכוד את העיר והמבצר בסערת מלחמה בעוד אשר ידעו כי מחכים המה עד אשר יבואו אנשי חיל חדשים לעזרתם, ועל כן לא הביאו גם הרוסים את חיל המלואים אשר חנו רחוק מהעיר, התחבולה הזאת להתנפל על גבעת מאלאכאוו והמצודה השניה ( 2-й бастiонъ ) ברעש פתאום, ולעור את עיני הרוסים לבל יתבוננו כי מגמת פניהם להקיף אותם לאורך כל קו-המגן ברגע אחד היה סוד כמוס אצל צבאות מלכי הברית ימים רבים עד אשר הפיקו זממם, השכילו צבאות מלכי הברית בפעם הזאת לעשות בתחבולות מלחמה.

השעה האחת עשרה הגיעה וכל שרי הצבא ופקידי החיל כוננו את מורי השעות אשר להם ע“פ מורה השעות אשר ביד שר הגדוד, יען עשו ביניהם חוזה לבל ינתן כל אות כאשר תחל סערת המלחמה, ורק כחצות היום יגיחו כל שרי הצבא עם אנשי החיל בסערת פתאום לעמת העיר, ובשעשה האחת עשרה החלו לירות מעט מעט עד אשר בשעה הי”ב חדלו מכל וכל.

חצות היום הגיע, ופתאום התנשאו כל צבאות מלכי הברית בקול תרועה גדולה וישתערו על סוללות הרוסים, באסקי שר צבא הצרפתים בראש חמשה ועשרים אלף איש הגיח מול גבעת מאלאכאוו והמצודה השניה אשר עמדו עליהן תשעה אלף רוסים מלבד צבא המאסף תחת פקודת קארפאוו, ויחלק את מחנהו לארבעה ראשים, הראש האחד העמיד לעמת גבעת מאלאכאוו במספר תשעה אלף ושש מאות איש תחת יד מאַק מאַהאָן, והראש השני עם חיל שבעת אלפים וארבע מאות איש הציג לעמת המצודה השניה, הראש השלישי עם ארבעת אלפים ושלש מאות איש העמיד תוך להפריד בין הרוסים העומדים על גבעת מאלאכאוו והמצודה השניה, והרביעי במספר ארבעת אלפים מלבד אלף איש מחיל המאסף עם 24 כלי תותח עזב בתור צבא המלואים, עברה השעה השתים עשרה ובלי כל אות התנפלו צבאותיו על מאלאכאו כפריצי חיות וילכדוה אחרי אשר חכו על זה ימים רבים, וברגע זו נתנו גם הבריטנים אות מלחמה, ומחנה אחת ממספר 10720 איש השתערה על המצודה השלישית, ועוד העמידו צבא גדול ממספר 20580 צרפתים תחת פקודת שר הצבא “דע סאללע” להיות נכונים להתנפל על המצודה החמשית הקרובה אל העיר, תכלית התחבולה הזאת היתה כי אם יצלח להם ללכוד את המצודה הזאת כי אז נקל יהיה להם להפוך את פניהם אל הרוסים אשר עמדו במצודה הרביעית מאחריהם למען יאבד מהם כל מנוס, המלחמה התלקחה בשצף קצף ובחימה נוראה, והרוסים טרם הספיקו להעמיד צבאותיהם במערכות וסדרים כבר דרך האויב על סוללותיהם ברגל גאוה, והחיל המעט אשר עמדו להגן על גבעת מאלאכאוו הספיקו לירות מתותחיהם רק פעם אחת – על דברת סופרי הרוסים עצמם – ואחרי כן נאלצו לעזוב עמדתם ויתנפלו מראש המצודה ארצה איש על רעהו, ורבים לֻקחו בשבי באין מפלט מחיל האויב אשר הקיפום מכל עבר, ובתוך המהומה הגדולה ההיא הצליח לארבעים איש מהרוסים אשר נשארו עוד במגדל מאלאכאוו – ועוד איזה אנשים אשר לא הספיקו עוד לנוס על נפשם לסתום את המבוא אל המצודה, וישליכו את נפשם מנגד להלחם עד הרגע האחרון, ורבבות הצרפתים אשר הקיפו כבר את המצודה מכל עבר ופנה וגם נשאו נס לאות נצחון לא נועזו לבוא אל המצודה פנימה, ויקראו אל הרוסים לצאת אליהם לתת את נפשם בשבי, אך לא שמעו אליהם ולא חדלו מלירות עוד זמן רב, והצרפתים אשר אבו להחיש מעשיהם לבוא אל המצודה פנימה ולשמוח בנצחונם, ומפחד פן יבואו אנשי חיל חדשים להדפם ממצבם אבו להשליך אש לשרוף עליהם את המצודה, אפס נחמו ממחשבתם מיראה פן נמצאו שמה מנהרות ואוצרות אבק שריפה ויחבלו לנפשם, אף כי באמת לשוא פחדו פחד, וכה לחמו הרוסים המעטים בגבורה נמרצה ובחרף נפש עד השעה החמישית לפנות ערב בתקותם אולי יבואו אנשי חיל חדשים לעזרתם, אך בראותם כי תקותם נכזבה, נאלצו לתת את נפשם לשבי, עד כי שרי צבאות צרפת התפלאו אחרי כן על אמץ רוחם בראותם כי מתי מספר היו ובכל זאת לא עזבו את מקומם חמש שעות רצופות, עוד הצרפתים עושים הנה והנה, והנה גדוד אחד מהם התפרצו אל המקום אשר עמדו שם תותחי הרוסים ועמם כארבע מאות איש מחיל המורים אשר לא עזבו עוד את מקומם ותתלקח ביניהם מלחמה כבדה ורבת הדמים, ובין כה וכה באה מחנה חדשה לעזור להרוסים, ויתנפלו איש על רעהו בחמה שפוכה וילחמו מלחמת יד, איש איש הכה את רעהו בכל אשר מצאה ידו, זה אחז בגרזן וזה בעץ, זה באבן וזה במטיל ברזל או בחרב נשברה, ואלה הכו איש את רעהו באגרוף, וכה לחמו זמן רב כנואשים עד כי הצרפתים הגדילו בהמון אלפיהם, ובעת המהומה האיומה הזאת נפצע שר צבא הצרפתים “מאטטעראנע” ומפקד צבא הרוסים “קארפאוו” נשבה בידי הצרפתים.

הנה כי כן נפלה גבעת מאלאכאוו המצודה האחרונה במבצר סעוואסטאפאל אשר כלו כחם עליה עשתי עשר חדש, ורבבות מבחרי גבורי רוסיא, צרפת, בריטניא וסרדיניא הוצעו חללים בעד כברת ארץ הזאת. ויהי כאשר הגיעה השמועה הרעה הזאת לאזני גארטשאקאוו, וימהר וישלח צבא רב מחיל המאסף אשר עמדו הכן מעבר ללשון הים צפונה לנסות את כחם אולי יצליחו לגרש משם את האויב, עברה חצי שעה למן העת אשר הרימו הצרפתים נס נצחון על גבעת מאלאכאוו, והמון צבאותיהם התלקטו מכל עבר ופנה וימלאוה מפה אל פה, ובין כה וכה באו הרוסים אשר שלח גארטשאקאוו ויהינו להתקרב אל הגבעה, אפס הצרפתים אשר עמדו על מרום הגבעה המטירו עליהם זרם אש פלדות ולא יכלו לגשת אליה וגם התעלות העמוקות עמדו לשטן להן, ויהי כאשר הגיע קול הרעש לאזני שר הצבא הגבור הרולאוו, וימהר וירכב על סוסו ויקרא אל צבאותיו בכח: “מהרו לכו אחרי”! ויקח את אות הכבוד מעל חזהו וירימהו למעלה להראותו לכל בני החיל למען הלהיב רוח גבורתם כי גם המה נכונים לקבל אותות כבוד כאלה בעשותם נפלאות ביום קרב, הוא עושה הנה והנה להעמיד את צבאותיו במערכה, וכדור אש עף ויכרות את ידו השמאלית, ובכל זאת לא עזב את מקומו מפחד לבל יודע הדבר לאנשי חילו בעוד אשר כבר החלו לשלוח מות ואבדון בצבאות האויב בחרף נפש, ולא הביטו על המון החללים אשר נפלו מימינם ומשמאלם וידרכו על גויותיהם רק למען יגיעו למטרתם, עברו איזה רגע ושר צבאם נחלש מאד עד כי לא יכל עוד לשבת על סוסו, ויקרא אל הקרובים אליו להחזיק בימינו, ובעוד מעט הובל לבית החולים ופני צבאותיו נפלו מאד בראותם כי נפקד גבורם אשר כבדוהו בכל לב ונפש.

בשעה הרביעית אחרי חצות היום צוה גארטשאקאוו לכל הצבא לעבור את הגשר ולעזוב את העיר מכל וכל בשעה השביעית בערב, ובאשר הגשר היה צר מאד הכינו גם איזה אניות לשאת את החיל וכל הכבודה מעבר ללשון הים צפונה המקום הבטוח מפחד אויב, המעבר הזה היה מסוכן מאד בעוד אשר רבבות צבא האויב עומדים על הגבעה ורואים מעשיהם, ומה נקל היה להם לרדת מן הגבעה אל העיר הקרובה מאד ולזנב את הנחשלים או לשרוף את הגשר אבל גארטשאקאוו לא שם לבו לזאת כי לא היה דרך אחרת לפניו, ויהי כאשר הגיעה השעה אשר יָעד לעבור, צוה גארטשאקאוו להעמיד איזה מאות אנשים על המצודות והסוללות ולירות מעט מעט על צבאות האויב למען הסיר את עיניהם מהעוברים על הגשר, בראשונה העבירו את החולים והפצועים ואחרי כן נהרו כל הצבא, רבים מאנשי החיל אשר שמעו כי עליהם לעזוב את העיר האמללה אשר אלפי רבבות אחיהם הקריבו את נפשם על מזבחה בכו מאד משברון לב, ויעמדו כל הלילה על המצודה לשלוח אש על ראש האויב טרם ילכו מזה, והם היו האחרונים אשר עברו את הגשר, רבבות אנשי חיל בריאים וחולים, נשים וטף התרוצצו וידחפו איש את רעהו וכלם נחפזו לנוס על נפשם דרך הגשר והאניות עד כי בשעה השביעית בבקר עברו כל הצבא וכל יושבי העיר לא נשאר בה כלל נפש חיה מלבד חמש מאות חולים אשר נשארו באחד המגדלים אשר שכחו להעבירם, הרוסים טרם עזבו את העיר העמידו חביות מלאות אבק שריפה בכל פנות העיר להעלות את כל העיר באש, וגם באוצרות כלי הנשק ואבק השריפה השליכו אש, עד כי בכל רגע ורגע נשמע קול רעם ורעש בנפול בתי העיר והמצדות והמגדלים הבנוים מאבנים גדולות, קול הכדורים אשר התפוצצו באויר הרעימו בשאון נורא וצבאות האויב לא ידעו מכל הנעשה, וגם האניות הנשארות הטביעו במי הים או הציתו באש, ואחרי אשר נהייתה כל העיר למאכלת אשר הסירו גם את הגשר, וכאור הבקר לא נשאר מכל העיר רק ערמות עפר ואבנים שרופות, רק שלשת אלפים ככר אבק שריפה ושלשת אלפים ושש מאות ותשעים ושבעה כלי נשק שונים נשארו בחל העיר “קאראבעלניע” אשר נפלו ביד האויב, מלבד תשעים כלי תותח גדולים אשר הטביעו בים בפקודת ראש שרי הצבא, ויודעי מלחמה יתפלאו עוד היום על הפקודה הנמהרה הזאת, וכן נשארו אוצרות בר וכל צרכי אוכל נפש אשר היו רחוקים מן העיר וגם אלה נפלו בידי האויב.

שני ימים עמדו צבאות מלכי הברית ולא נועזו לבוא אל העיר כל עוד אשר עלה עשנה השמימה ומפחד פן טמנו הרוסים מוקשים לרגליהם, אחרי כן התעורר פעליסיא וירכב על סוסו בהדר גאונו ואחריו באו כל צבאות מלכי הברית אל העיר השוממה, ואחרי אשר נוכחו לדעת כי אין כל אסון, החלו לבנות בתי עץ שניים ושלישים למעון אנשי החיל ופקידי הצבא עד כי במשך ימים אחדים הקימו עיר חדשה, וגם חדשו איזה מצדות וסוללות להתחזק בהן, והצרפתים פקדו את הגענעראל באזען לראש פקיד העיר (גובערנעטאר), וישם את משכנו בבית הקיסרית יעקאטערינא על חוף גראפסקי, הוא באזען ראש שרי צבאות צרפת לפני נאפאלעאן הנודע במלחמותיו את פרוסיא בשנות 1870–71.

יד

     הקיסר אלכסנדר בינקלאיעוו וסעוואַסטאָפאָל, פקודת הקיסר, אחרית המלחמה, השלום, הטראקטאט.

הרוסים אשר עזבו את עיר מולדתם אשר הגינו עליה בדמי רבבות גבוריהם שלש מאות ושבעה ועשרים יום ויעברו את לשון הים צפונה, החלו לבצר שם את המצדות והבחונים ולעשות משטרים וסדרים חדשים במערכות צבאותיהם, ורק לפעמים רחוקות נסו לירות איזה כדורים בתוך העיר החדשה אשר בנו הצרפתים להתגרות בהם, רוב אנשי החיל לקחו עמדתם על מרום גבעות מעקענזי והרי פעדיוכין ובעל-בעק, ובזאת הצליחו כי הדרך העולה לסימפעראפאל ופערעקאפ נשארה בידיהם ונקל היה להם להביא אוכל וכל צרכי מלחמה לכל הצבא, אם אמנם אניות בריטניא חדרו גם לתוך לשון-ים הפערעקאפי, אל לא יכלו לרדת משם על החוף באשר מי הים במקום ההוא אינם עמוקים ואניותיהם לא יכלו להתקרב אל החוף, וכן היה גם בגעניצעסק ועוד איזה מקומות על חפי ים האזאווי.

בעת ההיא בא הקיסר לניקאלאיעוו לשים עין על מעשי ידי צבאותיו וישב שם כחדש ימים, בראשון לחדש אקטאבר נראו אניות חיל מלכי הברית אצל המבצר אטשאַקאוו או קינבורן, ובשלישי לירח ההוא הקיפו את המבצר ההוא משני רוחותיו ויחלו לירות עליו ברעם ורעש, ובחמישי לירח ההוא לכדו את המבצר בסערת מלחמה בעוד אשר הקיסר ישב עוד בניקאלאיעוו, לב יושבי ניקאלאיעוו נמס כמים לשמע הבשורה הרעה הזאת, כי מי לידם יתקע כי לא יעבור הכוס הזה גם על עיר מולדתם ולולא ישב הקיסר ביניהם כי עתה עזבו כלם את העיר ולמען הרגיע את רוחם קרא הקיסר לכל אנשי החיל לעמוד לפניו, ובאשר ראה בעיניו את העבודה הגדולה והנאמנה אשר עבדו שמה להגן על העיר ההיא, הביע להם רחשי תודות לבבו, ויפיח בהם רוח גבורה חדשה לעמוד על נפשם אם ירהב האויב להתנפל גם על העיר הזאת, ועל כן שקט רוח יושביה.

באחרית חדש אקטאבר הודיע הקיסר כי מגמת פניו לבוא ולבקר את צבאותיו אצל חומות סעוואסטאפאל, ובשמונה ועשרים לחדש ההוא בא לבאחציסאראי בקול המון חוגג בלוית הנסיכים הגדולים ניקאלאי ומיכאיל, ושם בחר לו אחד מבתי העיר השפלים לשכון כבוד בתוכו באשר ארמון מלכי הטטרים “חאן-סאראי” נמלא מפה אל פה מהחולים והפצועים במלחמה, ואחרי כן עזב את העיר הזאת וילך לבקר את צבאותיו אצל סעוואסטאפאל, ויקרא אליו את כל פקידי החיל, ויען ויאמר אליהם:

• בכליון עינים חכיתי לראות את פני צבאותי גבורי קרים.

• הידד! הידד! היתה תשובת אנשי החיל על דבריו הנעימים.

כהתימו לבקר את כל צבאותיו אשר חנו על ההרים הלך לבקר את כל המצודות החדשות אשר כוננו על חוף לשון ים הצפוני בלוית הנסיכים, והנשיא גארטשאקאוו הלך עמו לשלחו, וכאשר כלה לראות הודה להם בשמו ובשם אביו הקיסר המנוח.

• הידד! הידד! ענו כל הצבא פעמים רבות עד כי חרדה הארץ לקולם.

• מה מאֻשר אנכי כי יש לאל ידי להודות לכם במו פי בעד גבורת ימינכם ועבודתכם באמונה אשר על זאת כלו עיני מילות זה ימים רבים.

אחרי כן ירד מעל סוסו וילך ברגליו אל כל להקה לבד וידבר אתם טובות, וירא בין הצבא והנה שני אנשים איש ובנו חגורים חרב-כבוד מחרבי הצרפתים.

• מה החרבות אשר חגרתם במתניכם? שאל אותם הקיסר.

• זאת לנו מיד הנסיך וואסילציקאוו בעד גבורתינו, ענו האנשים.

• המרצון נפשכם באתם לעבוד בצבא? שאל הקיסר שנית.

• כן הוא! הוד מלכות! מרצון חפשי באנו לסעוואסטאפאל למות בעד מלכנו ודתנו.

• תשואות חן לכם כי תהיו מופת לרבים ענה הקיסר, בואו נא אלי לפעטערסבורג ואני לא אשכחם כל ימי צבאי.

אחרי כן קרא הקיסר לכל פקידי החיל ושרי המאות ויודה גם להם על היותם תמיד הראשונים מול פני המלחמה, וגם המה ענו בקול: הידד!

אחרי אשר כלה לבקר את כל הצבא ויכן את נפשו לעזוב את קרים, הוציא פקודה אל כל אנשי החיל (30 אקטאבר) כדברים האלה:

"גבורי צבאות קרים! בפקודתי מיום השלשים לירח אגוסט הגדתי לכם תודתי וברכתי אשר רחש לבי לכם בעד עבודתכם הגדולה אשר עבדתם להגן על סעוואסטאפאל ובזה עשיתם לכם שם עולם אשר לא יכרת, אפס בכל זאת לא יכלתי לתת מנוח לנפשי בהביעי לכם רחשי לבי מרחוק טרם יכלתי לראות את פניכם ולהודות לכם פנים אל פנים בעד גבורתכם, ובשום נפש בכף עמדתם על נפשכם כמעט שנה תמימה עד כי גם אויבינו השתוממו על גבורתכם ואמץ רוחכם, עתה הנני נותן לכם תודתי פנים אל פנים לשמחת לבבי, וגם מזאת רויתי די ענג כי מצאתי אתכם במצב טוב מאד יותר מאשר קויתי, ועוד הפעם הנני נותן לכם תודתי בעד גבורתכם אשר בזאת השארתם לכם שם גדול בארץ, והדבר הזה יתן תקוה בלבי כי גבורתכם לא תעזבכם גם לימים יוצרו להשליך נפשכם מנגד בעד מלככם ואמונתכם לתפארת רוסיא ארץ מולדתכם.

לזכר עולם בעד צבא מגיני סעוואסטאפאל הכינותי אות כבוד מטבע מכסף על חוט געאָרג אשר ישאו אותם תמיד על לבם, והאות הזה יהיה להם לעד חלף עמלם ולמופת להעובדים בצבא בימים הבאים למען ישכילו לדעת מה מלכם וארץ מולדתם דורשים מהם.

על המטבע הזאת חרותה תמונתי ותמונת אבי, וזאת תהיה לכם לערבון על תודתינו ולמען ישאר שמי ושם הקיסר ניקאלאי פאיולאוויטש חרות על לוח לבבכם, כי כמהו גם אני הנני מתגאה בכם ומאמין כי בנים נאמנים הנכם לארץ מולדתכם הממלאים חובתם בכל לב ונפש, ובשמי ובשם אבי הנני נותן תודתי לכל גבורי סעוואסטאפאל ותשואות חן לכל אנשי החיל".

אחרי נפול סעוואסטאפאל וצי ים השחור לפי חרב צבאות מלכי הברית, חשבו כל אדירי איירופא כי תמהר ארץ רוסיא לקנות את השלום בעד כל מחיר, ופרייסען ועסטרייך התערבו להוציא את השלום למענהו. אבל קיסר רוסיא לא שעה להצעותיהם, יען כי דרש ממנו כבוד אביו וכבוד כל ארץ רוסיא לבד ידמו כי בנפול סעוואסטאפאל נפל גם לבב כל יושבי הממלכה האדירה הזאת, ונאפאלעאן אשר השיג מטרתו במלחמה הכבדה הזאת לשית הוד גבורים על ראש עם צרפת אף כי הרבה מאד במחירה, לא שם לבו על זה, ויחליט להאריך עוד את המלחמה להוריד גאון רוסיא אשר היתה נוראה למלכי ארץ עד המלחמה ההיא, או כי תקנה ממנו את השלום במחיר יקר כתאות נפשו, וקיסר רוסיא הוחיל עד אשר יצאו צבאותיו כמנצחים במקום אחר, ותקותו לא נכזבה, כי בעוד מעט היתה יד הרוסים על העליונה באזיא הקטנה, וידי צבאות תוגרמה קצרו להגן על המבצר הגדול “קאַרס” אשר נפל בידי הרוסים, ואף כי בראש חיל תוגרמה עמדו אז הגבורים הנפלאים וואסיף-פאשא התוגרמי, ווילימאס האנגלי וקענט האונגרי, בכל זאת נאלצו לפתוח שערי המבצר ההוא לפני צבאות רוסיא, וגם גבורת ימין הגבור המהלל אָמאַר-פאַשא אשר בא עם חיל כבד להציל את המבצר ולהשיבו אליו לא הועילה להתוגרמים, ויד הרוסים רוממה, ואחרי הנצחון הזה נדרש קיסר רוסיא לתת אזן קשבת אל דברי יועצי השלום בידעו כי מלכי הברית לא ירהבו עוד עז בנפשם להכביד עליו תנאי השלום.

ביום 27 דאצעמבר נשא הקיסר את ראש הגענעראל לידרעס לראש שרי צבאות קרים, הוא האיש אשר הראה את גבורתו בשנת 1848 באונגארען.

בראשית שנת 1856 שלח קיסר עסטרייך את הנסיך פאוועל עסטערהאטשי לפעטערסבורג לדבר אודות אופני השלום עם בגראף גאסעלראד, ואחרי כן התאספו צירי כל מלכי הברית בפאריז בשנים אחד לחדש פעברואר לתַּוך את השלום, ונאפאלעאן היה ראש המדברים באספה הנכבדה ההיא וישם את דבריו בפי הגראף וואלעווסקי המיניסטער לענינים החצונים בממלכת צרפת, ופרוסיא שלחה את השר מאנטייפעל לשבת בסוד האספה, וסרדיניא אשר לקחה חלק גם היא במלחמה הזאת, שלחה את צירה הדיפלאמאט המהלל קאַווּר, וכן שלחו גם יתר ממלכות איירופא את ציריהן אל וַעַד האספה הגדולה (קאנגרעס) והנכבדה ההיא, ובשבעה עשר לחדש פעברואר נכתבו אופני השלום, פרטי הברית ההיא היו כ"א במספר, רוסיא התחייבה להשיב לתוגרמה את המבצר קאַרס, ובמחיר זה תשוב סעוואסטאפאל וכל ערי חוף הים השחור והאזאווי אשר לכדו צבאות מלכי הברית לרוסיא, רוסיא התחייבה לשלם חלק קטן מהוצאות המלחמה, ולבל תשוב לבנות מבצר בסעוואסטאפאל, ולבל תחדש נעורי צי-ים השחור, ולבל תהיה “היא לבדה” למגן על הנוצרים בתוגרמה, והמשפט הזה יהיה גם לכל מלכי הברית, ותחת זאת התחייבה תוגרמה לתת להנוצרים בארצה כל משפטי וזכיות האזרחים, וערֻבה תתן כי תשמור הבטחותיה, ורוסיא לא תתערב בעניני ארצה פנימה, וגם כברת ארץ קטנה על חוף ים השחור נתנה רוסיא לתוגרמה, ומבלעדי זאת לא נגרע מרוסיא וכבודה מאומה, וחיש קל אחרי המלחמה האיומה הזאת הופיע אור חדש על שמי רוסיא ותגדל עוד יותר מבראשונה, ותחת זאת לה היה כל שכר למלכי הברית בעד עמלם הרב ומבחרי גבוריהם אשר הוציאו אל הורג על אדמת נכר, מלבד אוצרות הכסף אשר הוציאו להוצאות המלחמה הגדולה הזאת, ורק נאפאלעאן עשה לו שם עולם כגבור מנצח ויהי נורא למלכי ארץ, וכל איירופא כלה ייחלה למוצא שפתיו כארץ ציה למטר השמים.

ממחרת היום ההוא (18 פעברואר) נכתבו ונחתמו אופני השלום (טראַקטאט) מכל מלאכי ממשלות איירופא אשר נשלחו אל הועד לשמחת לב כל יושבי אירופא אשר קוו לשלום זה ימים רבים, ועל כל יושבי רוסיא נגה אור חדש כי יותר משתי מאות אלף מאנשי החיל שבו לבתיהם ולעבודתם, והנחה עשתה הממשלה מקחת אנשים לצבא במשך חמש שנים, ועוד איזה הנחות וזכיות שונות נתנו להאזרחים בכלל ולנו בני ישראל בפרט.

טו

     תבנית סעוואסטאפאל קודם המלחמה ואחריה, המבצרים והמצדות, גולות המים ומבוא האניות, מאלאכאוו קורגאן, סביבות העיר.

המקום הראשי והמפאר בעיר הוא ככר הגראפסקי, שם על חוף הים עמדה המצודה הבצורה “אלכסנדראָווסקי” אשר נבנתה מחלמיש צורים, ולא נשאר ממנה כל זכר כעת רק על הנייר המחקה מעשי ידי צַיָר קודם המלחמה, אצל קצה גן העיר (בולוואר) המתנשא על מרום גבעה גבוה ממעל לככר הזה עמד בית שעשועים לאצילי העיר (קלוב) אשר הצטיין ביפיו על כל בתי שעשועים אשר נבנו בימינו בערי ממלכות איירופא, משם ישתרע רחוב יעקאטערינאווסקי אשר אין ערוך להבתים היפים אשר נבנו כלם מאבני שיש-לבן החצובות מהרי אינקערמאן, לאורך הרחוב לימין יתנוסס בית אוסף דברים עתיקים אשר בנה הגענעראל טאטלעבען, ושם חדרים למעון הקיסר ומשפחתו בבואם לסעוואסטאפאל, נוכח הבית הזה עומד בית תפלה לנוצרים יוָנים גדול ומפאר אשר נבנה מחדש על משואות ההרוס, שני צדי הרחוב מרוצפים באבני גזית מרובעות או באבני שיש, הלאה מזה היו עוד בתים גדולים ונחמדים לגדולי שרי הצבא וכעת לא נשאר להם כל זכר.

בקצה הרחוב הזה מישור רחב ידים הנשען על יד הגבעה “דיק הבתולות”, והעומד על הגבעה הזאת יוכל לראות את קו-המגן אשר נבנה בימי המצור, משמאל להרחוב הזה יוכל לרדת אל העמק במקום אשר תכלה לשון-ים הדרומי, וכעת נבנה שם חצר מסלת הברזל, ומן העמק יוכל לעלות ברגל לחלק העיר קאראבעלניע.

בקצה רחוב יעקאטערינינסקי יכלה גם רחוב “צעסמענסקי” ורחוב “הים” ואם יחפוץ האיש לסבב את כל העיר עליו רק ללכת דרך רחוב הים ואז יבוא עוד הפעם לככר הגראפסקי, בינות לשני הרחובות האלה גבעה גבוה וארוכה ½ 1 וויערסט, ועל הגבעה הזאת יתנוסס רחוב צעסמענסקי, מככר הגראפסקי יוכל לעלות על הגבעה בשלבי אבני שיש גדולות ויפים מאד ויפגוש ראשונה בגן העיר, שם על ראש הגבעה יתנוסס עמוד פאר בתבנית אבעליסק לזכר הגבור קאזארסקי, ועליו כתוב באותיות בולטות

Потомству въ примъръ Казарскому 1834, הלאה מזה בלב הגן יתנוסס בית משחק הקיץ בחן ויופי, והלאה גם מזה לאורך הגבעה יפגוש בבית התפלה הגדול לזכר “וולאדימיר” נסיך קיעוו אשר החל להבנות קודם המלחמה ולא נגמר עד היום, הכסף אשר הוציאה הממשלה לבנין הבית הזה עולה לכמה מיליאָן, ואין קץ ליפיו ותועפות חסנו, ממסד עד הטפחות נבנה מאבני שיש-יקר מצבעים שונים, קירותיו מכוסים באבני אלבאסטער נחמדים, בבית הזה מתחת להרצפה קבורים שרי הצבא “קארנילאוו, איסטאמין, לאזארעוו ונאחימאוו”, מבית התפלה הזה ישתרע רחוב צעסמענסקי היפה בכל רחובות העיר, ברחוב ההוא יתנוסס בית שעשועים הגדול אשר היה בית אוצר הספרים קודם המלחמה, ויותר מעשרים אלף כרכים בלשונות שונות נמצאו בו, בגן אשר בחצר נמצאו פסילי אבני שיש עתיקים ויקרים במספר רב מאד, מלבד חפצים עתיקי ימים אשר הובאו מארצות שונות או מאלה אשר נמצאו במעבה אדמת קרים פארו את הבית הזה, משני צדי הבית היו שלבות אבני שיש ךועליהן עמדו איזה “ספינקיס” ופסילי אבן אשר הובאו מאיטליא ופרחים יקרים הכתירום מכל עברים, בתוך הבית נמצאו מכונות שונות קטנות (מאדעל) למלאכות שונות מעשי ידי הבריטאנים, תמונות וציורים שונים ממלחמות שונות על הים וביניהן מפת הארץ אשר מחירה עלה עד חמש עשר אלף שקל כסף ומטבעות עתיקות אשר אין ערוך לערכן, כל כלי הבית נעשו מעצי הָבנים ומחירם עלה לרבבות אלפי כסף.

על חוף הים הגראפסקי נשאר עוד שער אבנים גדול ומפאר ומשם ירדו בשלבים מאבני גזית גדולות לחוף הים, והעוברים דרך לשון הים צפונה עליהם לבוא אל המקום הזה, רוחב לשון הים במקום הזה הוא ¾ 1 וויערסט, חלק העיר הצפוני קטן מאד, לשמאלו תֵּראה המצודה הגדולה והבצורה “קאָנסטאַנטינאָווסקי” אשר השאירה האש מיתר אחיותיה אשר לא נשאר להן כל זכר, המצודה הזאת עומדת על שפת הים אצל המבוא אל העיר עד כי מקצתה טבוע במי הים, והמלחים יספרו כי כל כדור אשר נפל עליה שב אחור ולא נגע בה לרעה, יען נבנתה מאבנים מכֻשפות, לימינה עומדת עוד מצודת “מיכאילאווסקי” עצם תקפה, ולא הרחק משם נבנו מחדש בתי מעון לאנשי החיל.

במרחק 2 וויערסט משפת הים בחלק העיר הצפוני יתנוסס חצר-מות להרוסים אשר נפלו חלל במלחמה, אם אמנם רבים המה בתי מועד לכל חי המפוזרים סביבות העיר, אבל רק על זה פקחה הממשלה את עיניה ביחוד לפארהו בכל פאר והדר, עצי חמד ונטעי שעשועים ישגשגו בכל עבר ופנה, פרחים נחמדים המרהיבים עין רואם נטעו שדרות שדרות, פארי עמודים זרועים על כל אפסים ובראשם פאר עמוד הגדול הנבנה מאבני שיש יקרי הערך, רצפתו מעשי מאזיק, על קירותיו תמונות וציורים שונים וביניהן תמונת מחוקק הנוצרים ותחתיו כתובה בכתב ושפת עבר “ישוע הנוצרי מלך היהודים”, סביב הקירות מבית חקוקים שמות שרי הצבא הגדולים אשר מצאו שם קבר, אצל הפתח בַבִּאה מבוא אפל ומשם יעלו בשלבי ברזל עד מרום קצו אשר משם יוכל האיש לראות את כל העיר וסביבותיה, סביב פאר העמוד מבחוץ עומדים שבעה תותחים גדולים במעגל ופיהם פתוח כקבר אל כל רוח כשמורים לבל יעוז אנוש להחריד רפאים מקבריהם, במדרגה שניה נגד העמוד הזה הוא פאר העמוד בתבנית אבעליסק גדול ויפה מאד אשר אין ערוך אליו – זולתי עמוד אלכסנדר נעווסקי על הגשר “ניקאלאי” בפעטערסבורג – לזכר ראש שרי הצבא גאָרטשאַקאָוו אשר הובא הנה מווארשא אחרי מותו על פי מצותו, בתוך האבעליסק הזה עומד פסל גאָרטשאַקאָוו חקוק מאבן גראניט-יקר במלאכה נפלאה מאד.

על דברת שומרי פאר עמוד הגדול – אשר יכיל בקרבו גם בית תפלה אשר עלה מחיר בנינו עד 260000 רו"כ – נקברו במעבה אדמת חצר מות הזה מאה וארבעה וחמשים אלף איש. אנשי חיל אשר נפלו חלל הובאו הנה בעגלות הטטרים (מאַדזאַראַ) ובכל עת עמדו חופרים לחצוב להם קבר, הבורות היו גדולים מאד עד כי כל אחד מהם הכיל בקרבו מחמשים עד שתי מאות איש, ואחרי אשר הורידו אל הבור איזה חללים שפכו עליהם עפר וסיד לבל יִשַחֵת האויר, ואחרי כן הוסיפו להוריד בבור ההוא עוד שדרה שניה ושלישיה, באשר לא מצאו החופרים די עת וכח להכין די בורות לפי מספר ההרוגים אשר נוספו בכל שעה ושעה, ואחרי אשר מלאו בור כזה בפגרים מתים הניחו על גל קברם מצבת אבן, ועליה חקוקות המלות “קבורת אחים” “Братская могила”, לכל אחד מהחללים נתנו נר של שעוה בידו לקחת אתו בקבר, ובלילה טרם ירדו דומה הדליקו את הנר, רוב ההרוגים נקברו בבגדיהם העבים המגואלים בדם ואצבעות ידיהם הניחו בתבנית שתי וערב אצבע על אצבע, ולאחדים מההרוגים תפרו את בגדיהם העליונים מסביב וכן הניחום שם כמו בשקים, ולעתים לא רחוקות נמצא בין ההרוגים האלה גם צרפתי או בריטני, אך לאלה לא נתנו נר בידו.

אצל שער המבוא לחצר מות הזה מימין, בית להשומרים והנוטעים, לשמאלו אבעליסק גבוה ויפה מאבן שיש-לבן כתבנית האבעליסק העומד נגד היכל החורף להקיסר בס"ט פעטערסבורג.

במרחק 1 וויערסט מחצר מות הזה על שפת לשון הים הצפוני יראה בית מועד לכל חי לחיל צבא היהודים אשר נפלו חלל על מרומי שדה קטל המוקף בגדר אבנים מסביב, ובתוכו רק פאר עמוד אחד אשר הֻצב למזכרת בני ציון היקרים, העמוד הזה נבנה מאבן שיש-לבן מעשה חרש אבן באַדעססא, ועל טוב יזכר שם המשכיל היקר ה' שאול שמערלינג אחד מתושבי סעוואסטאפאל – וכעת בפ“ב – אשר העיר את אחינו במכתב עתי “השחר” הרוסי ( Разсвътъ ) לאסוף כסף לתכלית בנין העמוד הזה, ולולא הוא כי עתה לא נשאר לאחינו אלה אשר שפכו דמם כמים בעד ארץ מולדתם שם ושאר, העמוד הזה הוקם בשנת 1864 ועליו חרות בכתב ושפת עבר מצד אחד כדברים אלה: "ציון לזכרון אנשי הצבא היהודים אשר נפלו חללים על מרומי שדה המלחמה בסעוואסטאפאל בשנת 1854–1855 בחרפם את נפשם למות בעד ארץ מכרותם ובעד מלכם הקיר"ה " ומצד השני כתובים הדברים האלה בשפת רוסיא באותיות מזהבות, ושלשה נשרים סוככים בכנפיהם על הכתבת מלמעלה, ובין כנפי הנשרים חצוב בסלע תואר מלאך האוחז שופר בידו לאות כי יעוררם שופר שדי לקום לתחיה, ומתחתיו חרותים הפסוקים: הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך (ישעיה נ"ו): ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון (תהלים פ"ד): יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (שם קט"ז)”, ומלבד העמוד הזה לא נמצא כל ציון וזכרון לאחינו היקרים האלה זולתי ערמות אבנים מפוזרות הנה והנה.

חלק העיר הנקרא “קאראבעלניע” (מבנה האניות) קודם מלחמה נבנה בטוב טעם ויופי, בו היו חוצות ישרים להתושבים ובתים גדולים למעון פקידי חיל האניות, ועתה לא נשאר מהם כל זכר, על כל שעל ושעל תפגוש גלי אבנים מנופצות וחרבן נורא ואיום, לא הרחק משם תתנוסס גבעת מאלאכאוו ועליה חצר מות קטן ויפה להרוסים והצרפתים יחדו, בית חומה אחד שפל הקומה בלי חלונות ורק דרך שער ברזל קטן נוכל לבוא אל תוכו, ומשם נרד בשלבים למנהרה גדולה וארוכה אשר חשך ישופנה, ושם תמצאנה חביות מלאות פיח שריפה, והאיש אשר ירד שמה הוא בסכנה גדולה לבלי יעלה משם עד עולם כאשר חזו עיני בשומי נפשי בכפי לרדת אל מערת צלמות הזאת, ובעמל רב מצאתי את השלבים לעלות משם, וזאת עשיתי רק באשר למיום החלותי לתפוש עט בכף החלטתי לבל אכתוב מאומה על פי השמועה או על פי קריאה בספרים טרם תחזינה עיני.

על ראש הגבעה הזאת תֵּראה עוד באר המים אשר כרו הרוסים בעת המלחמה לבל יאלצו להביא מים מרחוק, סביב הגבעה תמצאנה עוד תעלות ובורות אשר חפרו הרוסים להגן עליהם מפני כדורי האויב, אך מהצריחים והבחונים לא נשאר כל זכר.

על חוף לשון ים הדרומי נבנו מחדש (1859) בתים למבנה האניות ואלפי איש ימצאו להם די עבודה, וזה לא כביר נוסד שמה בית ספר למלאכת האניות וכל מלאכת חרשי ברזל, אצל האדמיראליטעט על חוף הים נבנו עשרה בתי חומה גדולים ויפים למעון אנשי החיל, בקצה הבתים האלה לימין על ראש הר נשפה, יראה שרידי הבית הגדול למעון אנשי הצבא אשר הכיל בקרבו יותר מששת אלפים איש, מתחת לרצפת הבית נעשו מערות ומנהרות ארוכות אשר שרידי חרבותיהן תראינה עוד היום, הבית ההוא נבנה מאבני אינקערמאן הלבנות כשלג בגובה שלש מכפלות והיקפו יותר מארבעת אלפים רגל, מחוץ לבית הזה על קצה הגבעה יתנוסס פאר עמוד גדול לזכר שר צבא חיל הים האדמיראל לאזארעוו, פסל האדמיראל עשוי מברזל עשת ומחזיק קנה רובה תחת זרועו, ובגאה וגאון יביט על פני הים.

גֻלות המים אשר נעשו בימי הקיסר ניקאלאי למשוך את המים מנחל השחור ואשר מלאכתן נשלמה בשנת 1853, ובשנה ההיא העלו שמה את האניה הראשונה, נהרסו עד היסוד כעת, בראשונה נחתו בהן כדורי הצרפתים, ואחרי אשר נלכדה העיר לפניהם הרסו אותן עד בלי השאיר להן כל זכר.

במרחק 6 וויערסט מן העיר על אם הדרך העולה לבאלאקלאווא תפגוש חצר מות להצרפתים והאנגלים, חומת אבן גבוה מקפת את משכנות הרפאים האלה, בפנים החומה יתנוססו שמונה עשרה פארי עמודים מאבני שיש-לבן לזכר שרי צבאותיהם אשר נפלו חלל במקום הזה, העמודים האלה נעשו כמו:

  _
| ם |

ששה בכל צד, ובתָּוֶך פאר עמוד גדול מאד אשר במעבה אדמתו ינוחו ששה ושלשים שרי צבא, ועצים רעננים יסוככו בדליותיהם על העמודים האלה והבריטנים ישתדלו בכל עת לפאר את חצר מות הזה לשוֹת עליו הוד והדר, אצל המבוא אל החצר פנימה עומד בית חומה גדול למשכן השומר את ראשי הרפאים האלה אשר הוצעו חללים על אדמת נכר.

במרחק 10 וויערסט מסעוואסטאפאל על אם הדרך אצל באלאקלאווא יפגוש הנוסע חצר מות גדול להסרדינים וגם שם נמצאו פארי עמודים גדולים ויפים, ומלבד אלה נמצאו עוד חצרי מות זרועים על כל אפסים על כל הר וגבע, בכל העמקים והבקעות, עד כי קשה לדעת מספר כלם.

בשנת 1873 פקדה הממשלה את סעוואסטאפאל לעשותה לעיר פלך Градоначальство ואחד מגבורי המלחמה הגענעראל אדיוטאנט א.פ. פערעלעשין הפקד לראש העיר Градоначальникъ, ובשנה ההיא הבטיחו פקידי העיר לעדת ישראל לפאר גם את החצר מות ליהודים, אך עד היום עוד לא עשו מאומה, וכבר התפלא על זה אחד מאדירי איירופא אשר ראה עשר כבוד חצר מות להרוסים וְעָני חצר מות ליהודים בשאלות "אם יש הרשיון לאלה לגור בסעוואסטאפאל……?

באוצר דברים עתיקים (מוזעאום) לא נמצא כל חפץ רק מאלה הנוגעים למלחמה, שם נמצאו תבנית אניות קטנות (מאדעללע) מאניות הרוסים ואניות מלכי הברית, תמונות כל שרי הצבא והגבורים, כלי נשק וכלי תותח גדולים וקטנים אחד או שנים מכל מין, תמונות ממערכות הצבא וסדרי המלחמה, תבנית העיר ומבצריה קודם המלחמה ותבנית הריסותה אחרי כן, בגדי שרי הצבא ואותו הכבוד אשר הֻחנו בהן בעד גבורתם, ספרים רבים בכל שפות איירופא המדברים מקורות המלחמה הזאת, וששת ימים בכל שבוע נתן הרשיון לכל החפץ לבקר את הבית הזה חנם אין כסף.

טז

     עדות פקידי החיל ומחשבותיהם אודות המלחמה.

כי הראו הרוסים גבורותונפלאות במלחמת קרים, על זאתיעידו גם הצרפתים עצמם, ומי לנו עדים נאמנים יותר מהם? - אבל תחת זאת לא יכסו פקידי חיל הרוסים עצמם על המגרעות אשר נפלו במלחמה ההיא, בידעם כי אין משוא פנים לפני כסא דברי הימים, וכאלה כן אלה לא יועילו מאומה אם יאמרו להכחיד את הטוב ואת הרע תחת לשונם, יען ספרי קורות עולם יגלו את האמת לעיני השמש, ובכל זאת יבין כל איש דעת כי ראוים הרוסים לתהלה בגלותם לנו דברים רבים ולא יכסו על עון רעיהם להביאם במשפט לפני דעת הקהל, ולמשל לוא שמענו מפי סופרי צרפת ובריטניא את אשר נשמע מפי הסופר הרוסי “מארקאוו” כי עתה לא יכלנו להאמין להם באשר נוגעים הם בדבר “וכל בעל בית–מרזח ישבח את יינו” יאמר המשל ההמוני, אפס אם הרוסים עצמם לא יכסו על פשעי אחיהם, אות הוא כי אמת בפיהם וכבוד ותהלה נחלו מאת כל אוהב אמת באמת.

אחד מהמו“ל מכתבי עתים לחדשים באשכנז כתב מאמר גדול אודות מלחמת קרים בכלל, ויפיל אור פני הרוסים כי לא נמצא ביניהם שרי צבא חכמים מלמדי מלחמה, ועל ראש המודדים הגענעראל שילדנער אשר שלח פאסקעוויץ אל הדאנוי החליט, כי לא היה ברוחו נכונה, ולפי דבריו היה האיש ההוא בעל שכל חד אשר החל לעשות עשר מלאכות שונות בפעם אחת ולא עשה אף אחת, המכתב ההוא נעתק לשפת רוסיא במ”ע. Русс.старина ובצדו נכתב עליו בקרת ארוכה המפיץ אור על כל מעשי הגענעראל הזה אשר היה הרוח באופני המלחמה אצל הדאנוי ויראה לנו באותות ומופתים נאמנים כי היה האיש ההוא באמת איש הרוח, ועוד זמן רב קודם המלחמה הראה את רוחב תבונתו בהמכונות החדשות אשר המציא והקיסר ניקאלאי אהב אותו אהבה בלי מצָרים, ולאות כי נאמנו דברי המ"ע הרוסי לא יכחיד תחת לשונו גם את המגרעות אשר מצא בשרי הצבא ופקידי חיל האחרים. תסמר שערות ראש האיש הקורא את המאמר

Замътки Артиллериста Русск. стар. т. III אשר בו יגלה לנו בדברים ברורים את כל השערוריות והעשק והגזל אשר עשו רבים מפקידי החיל וביחוד אלה אשר כל צרכי אכל נפש וצרכי המלחמה Интенданство היה תחת ידיהם, האנשים האלה לא נתנו רחמים לאחיהם העומדים בקשרי המלחמה וכל מגמתם היתה רק לאסוף כסף כאפר, לא הביטו און בהסוחרים אשר הביאו קמח דגן מעורב בסיד או לא הביאו מאומה כי הכסף עור את עיניהם, וכן הראו חשבונות אלפים אשר בעדם קבלו כסף מאת הממשלה ואנשי החיל היו רעבים ללחם, ואם כי הענישה הממשלה קשה לאלה אשר נתפשו בכף כיאות להם בצדק ובמשפט, אבל המתים ברעב לא קמו עוד מקבריהם ורבים מהחומסים האלה נמלטו אל ארץ אחרת או המקרה לא גלה על עונם, והמ“ע הזה לא אחד הוא במינו, כי גם עוד רבים יגלו לנו דברים כאלה, וגם הספר “אספת כ”י אודות מצור סעוואסטאפאל” אשר הוציא לאור בן אדוננו הקיסר עשיר הוא במאמרים כאלה, אשר על כן המשפט לסופרי קורות עולם לתת אמון לדברי סופרי הרוסים אף בדברים אחרים הנוגעים לתפארתם וטובתם, בראותם כי לא יכסו גם על מגרעותיהם, והנה מהנוגע לאנשי החיל עצמם אין אף אחד אשר יאשימם בדבר מה יען מה היה להם לעשות ולא עשו? כל אלה אשר ראו את המלחמה בעיניהם כלם יעידו לנו פה אחד כי הרוסים עמדו על נפשם כגבורים אף אם לא פעם ושתים היו רעבים ללחם וצמא למים ובאין כסות בקרה התגוללו על אדמה לחה תחת יריעת השמים, אבל האשם תלוי רק על פקידי חיל אחדים אשר מצאו להם עת נכונה למלא חוריהם כסף ועל ראש בני הקאזאקין אשר הציגו את האי קרים על גחליו ריקם בחמס ידיהם ובעלילותיהם הנשחות ולא למותר הוא להביא בזה את דברי הספור מארקאוו¹⁴ אשר דבר בחום לבו, וז"ל:

אחד מהתנאים הנחוצים להחזיק בריאות אנשי החיל הוא בלי ספק להכין למענם מאכל טוב ובריא וזאת ראינו באמת אצל חיל מלכי הברית, וכאשר הסכינו בהיותם בביתם להתענג על ספל קאפפע ולחם נקי כן לא יחסר להם זאת גם בעבדם בצבא, וכן לא חסרו להם כל תענוגות בני האדם, ועל כן יש בהם כח לעבוד עבודתם בלב שמח ולא יפלו בעיניהם כצבאות חילינו, צבאות הברית בנו להם מסלת ברזל ומסלות אבן אף כי ידעו כי לא ישארו פה לעולם ואנחנו לא יכלנו להכין לנו מסלת אבן אחת בין סעוואסטאפאל וסימפעראפאל במשך חמש ושבעים שנה למיום בא חצי האי קרים תחת ידינו, הדבר הזה היה לאבן נגף לצבאותינו אשר נאלצו ללכת רק בדרך ההיא המלאה חתחתים על כל מדרך כף רגל, ומה גם בימי הגשם אשר הלכו העגלות אסורות לשורים אשר נפלו תחת משאם לאלפים וצבאות החיל התגוללו תחתיהן על אם הדרך בלי לחם ובלי רופא.

פקידי החיל יספרו כי צבאות מלכי הברית לא נגעו ברכוש התושבים מחוט ועד שרוך נעל ועוד יתרה עשו כאשר לכדו את בית הנזירים ס"ט געארג נתנו מכיסם כל ההוצאות הדרושות לו ויכבדוהו כחוק לנוצרים, ונפלא מאד כי כל יושבי קרים מספרים תהלות צבאות מלכי הברית עד היום, וכאשר באו פקידי צבאותיהם לעיר או כפר השתדלו להגן על רכוש התושבים ובתי התפלות לבל יתנפלו עליהם התוגרמים, או חוף באלאקלאווא תקנו עד אשר נהיה לחוף טוב למצב אניות רק כאשר שב לידינו נהרס באפס יד…..

למען לא נשאר למפיחי כזבים בעיני סופרי דברי הימים נחוץ לנו להודות כי אזרחי קרים מאשימים את צבאותינו יותר מצבאות האויב בנפלם בשדה או בכפר לשלול שלל ולבוז בז.

תחת להכין מעון לצבאותינו הכינו מערות בסלע או באדמה לחה ואנשי החיל התגוללו שמה על הארץ בלי כסות בקרה, ובאמת נפלא היה גם בעיני האויב על כי לא נפל רוח אנשי החיל אשר הלכו רגלי מנפות טווער, וולאדימיר, ועל שכמם נשאו את כל חפציהם עם קני רובה הכבדים ולחם נקודים לאכול, וביניהם היו רבים מהחפשים (ראטניקעס) אשר באו לאלפים איש ומגלו או קרדומו על שכמו בעוד אשר לא ידעו בעצמם סבת המלחמה ושם האויב מי הוא, מובן מאליו כי אנשים כאלה בלי חרב וחנית נפלו כעמיר מאחרי הקוצר, החפשים האלה בבואם הביאו אתם לחם לאכול, ואשי החיל הרעבים גנבו את לחמם וחפציהם היו להם לשלל… ולמותר לנו לכסות על התועבות האלה אחרי אשר הממשלה בעצמה גלתה על עונם ותיסר למשפט כל עושה עול.

בכלל יתאוננו יושבי קרים על פקידי הערים בעת ההיא כי לא השתדלו לקדם פני הרעה טרם פרצה המלחמה, ובדברי שחוק והתולים נחמו אותם על תדו לאמר: שלום שלום! אין דבר! ולא פעם ושתים התאמצו להכחיש הודעות מכתבי העתים אשר השמיעו כי בוא יבוא האויב לקרים, בעיר איוופאטאריע הפתוחה לפני האויב בכל עת, הכינו התושבים את כל חפציהם וכלי ביתם על עגלות ויעמדו הכן לעזוב את העיר, שני ימים טרם בא האויב הופיע פקיד העיר ויבטיח לכם כי כל השמועות ע"ד המלחמה הקרוב לבוא בשקר יסודן, ובלי כל פחד נגד עיניהם יוכלו לנוח בשלום בבתיהם, ואזרחי העיר קבלוהו בכבוד גדול בעד הבטחתו ויעשו משתה לכבודו, ובערב הציתו אש בכל רחובות העיר לכבודו בעוד אשר כבר הגיעו אניות בריטניא קרוב לחפי קרים ומרחוק הביטו על המחזה הזה על ידי כלי זכוכית מגדילות, וכבר הכיו את תותחיהם הגדולים, ואחרי שנים שלשה ימים נאלץ הפקיד גבור חיל הזה להמלט מן העיר בלוית כל פקידי הצאליציי, ואזרחי העיר אשר ראו כי בורח הוא ויפחדו לנפשם גם המה להותר שמה וירוצו אחריו בקול יללה נוראה מאד, רבים יספרו כי שר הצבא גארטשאקאוו אשר ישב בעת ההיא בבעססאראביען שלח לקרים רץ ממהר לראות באיזה מקום בקרים הוריד האויב את צבאותיו מהאניות, ובבוא הרץ נתנו לו הפקידים לאכול ולשתות ויבטיחוהו נאמנה כי לא בא כל אויב לקרים, כי לא ידעו, וכן שב לשולחו, זמן לא כביר טרם הושיב האויב את צבאותיו אצל קאנטוגאן עמדה שם מחנה קטנה מצבאותינו וראש שרי הצבא היה שם בעצמו ויבטיח להם כי לשוא יפחדו פחד והאויב לא יבוא, פתאום בבקר אחד והנה אנשים באו לעורר את בעל הבית – אחד מהאצילים – משנתו ויספרו לו כי לא הרחק מזה נראה המון עם רב אצל קצה גגו, ויהי כאשר קם משנתו וירא כי במרחק 1 וויערסט מביתו נאספו כעשרים אלף איש מצבאות האויב, חיש קל עזבו בני משפחתו את הבית הזה והוא בעצמו רכב על סוסו לבורליוק לספר את אשר ראה, אפס בני החיל לא האמינו לדבריו באמרם “הן זה לא כביר היה ראש שרי הצבא והוא הבטיח לנו כי אין דבר”.

יושבי המקום יספרו עוד היום בקול בוכים זכר מלחמת אלמא, מספר הצבא היה מעט, בערב קודם המלחמה באו צבאותינו מקערטש ולא הספיקו עוד לנוח מעמל הדרך וכן הלכו לקראת נשק עיפים ויגעים, אחרי המלחמה הנוראה הזאת עוד לא הכינו בתי חולים והחפצים הדרושים בעד החולים והנפצעים, גם רופא אחד לא היה להם, ומה עשו? הובילו את הנפצעים וישליכום לבתי העיר והמגרנות בסימפעראפאל אשר נשארו שוממים מאין יושב ושם התגוללו בחסר כל ואיש לא שם לבו עליהם אם חיים הם עודנה או כבר מתו ברעב, רבים מהמובילים את הפצועים על סוסים ושורים הטבעו בבץ רגליהם בדרך העולה סימפעראפאלה, וכראות העגלונים כי אין לאל ידם למלאות משלחתם מחסר מספוא ולחם, עזבו את סוסיהם ועגלותיהם עם הפצועים על אם הדרך וימלטו על נפשם, וכן התגוללו אנשים, סוסים, שורים ועגלות על מלוא כל הדרך במרחק 30 וויערסט בין באחציסאראי וסימפעראפאל, והחולים אשר הצליחו אחרי עמל רב לבוא ברגל אל העיר גם הם לא מצאו שמה רוב נחת, פה הביאו עגלה מלאה חולים ובעל הבית לא יאבה לתת להם מקום בביתו, וזה ידרוש רשיון הפקיד אשר איננו בביתו, והשלישי יושב במנוחה ודורש בספרים למצוא חוק… ובין כה וכה רבים מאנשי החיל מתו בעודם מתגוללים על העגלות מחסר כל או עורם נקפא מקרה, ובעוד אשר כלם ידעו כי מלחמה להם את איירופא כלה כמעט, לא הכינו כל הדברים והחפצים הדרושים למלחמה גדולה כזאת, ביחוד עשו להם שם עולם אלה משרי המאה אשר על יד איש איש מהם נתנה הממשלה מספר עגלות וסך כסף בלי חשבון למען יכינו כל דרכי החולים ולהובילם לערים שונות, הפקידים האלה שמו את הכסף בכליהם ובמחירם עשו להם משתה תמיד בסימפעראפאל, קנו להם מרכבות, שתו יין לשכרה, והנפצעים מתו לעיניהם באין משים ולא הכינו לא סוסים ולא עגלות…..

מכל נפות ארץ רוסיא שלחו רבים “לחם נקודים” Сухаръ וכל צרכי החולים למערכות המלחמה בתקותם להושיע להאמללים האלה, אפס לדאבון לבנו לא נהנו מזה מאומה, יען טרם הגיעו לקרים נתעפשו או הרימו תולעים, ואלה אשר היו ראוים עוד למאכל בני אדם, הנה רק בעמל גדול הצליחו העגלונים לדבר על לב הפקידים כי יקבלו מהם את אשר הביאו, יען שמו להם לחק כי כל איש אשר יביא דבר מה לצרכי בני החיל ישלם להם בעד הקבלה, והאיש אשר לא אבה לשלם נאלץ לחכות ימים על שנה טרם יקבלו מתנתו, ולעת קץ הימים בראותם כי האכל נרקב ולא יצלח עוד אף למאכל כלבים, הראו חשבון לעיני הממשלה כי הוציאו כסף רב להוליכם ולהשליכם על פני השדה.

מוזר הדבר מאד – יתפלא מארקאוו בצדק – כי תחת אשר נחוץ היה מאד להמית בקנה רובה את כל הפקידים הנבלים האלה אשר עשו מלאכתם רמיה, העמידו אנשים ישרים מול כדורי הרובים, והמה “הטאַטאַרים”. עוד לא נעשה כעול הזה לאיש מיושבי קרים כאשר נעשה להטאַטאַרים הישרים בלבותם והמועילים לחברת האדם, הרוסים הכבידו עליהם אכפם לעזוב משכנותיהם ויכסו מעשיהם תחת מכסה שקר לאמר “מורדים המה הטטרים”, אמנם האיש היודע אף מעט מתכונת חצי האי קרים יודה לנו כי בעזוב הטטרים את ארץ מולדתם אבדנו אבדה שאינה חוזרת, בלעדם אין איש היודע לנטוע כל עצי פרי שונים על אדמת הערבה הטוירית, המה מלאו כל הערבה צאן קדר ואילי נביות, על השדות רעו רבבות גמלים אשר הביאו טובה רבה להארץ וגם האשכנזים בכל חכמתם ודעתם בעבודת האדמה ובמרעה בהמות השדה לא יכלו להתחרות אתם במקום הזה, ובמקומות אשר היו לפנים גנים ופרדסים, עדרי צאן ובקר, מעינות מים ותבואות השדה, עתה הנם מדבר שממה, אין עץ ואין שיח, לא צאן ובקר ולא גמלים וחמורים, אשר על כן גדול היוקר על כל דבר אכל, מחיר “עבודה” עלה למעלה ראש מחסר ידים חרוצות, באחת! כי אחרי אשר עזבו הטטרים את חצי האי קרים נשארה הארץ כבית בלי חלונות, ואם אמנם הקול נשמע בארצות רוסיא כי מרדו הטטרים באדונם, אך הבא לקרים לא כן ישמע, וכל האזרחים יעידו פה אחד כי בלעדי הטטרים כי אז אבדו כלם בימי המלחמה הזאת.

מודעת היא כי הערים, באחציסאראי, סימפעראפאל ואיוופאטאריע נשארו בלי כל מגן ומחסה מצבאותינו אשר יהיו עליהם סתרה מפני האויב, ובעת ההיא היו המון עם רב המטטרים בערים ההן וכל הכפרים היו מלאים רק מהם, ומי יכל לעצור בעדם לבל יתנפלו עלינו להמית אותנו כאיש אחד? ובכל זאת לא נגעו בנו לרעה אם אמנם עלינו להודות כי היתה להם סבה נכונה לעשות זאת, יען אנחנו הכבדנו עליהם אכפנו לשלם בעד האדמה אשר ישבנו עליה וכל חילם ואונם נתנו לנו מחיר הרשיון לשבת על אדמת ארץ מולדתם, לרגעים הלכנו עליהם אֵמים פן נגרשם מן הארץ ובכל זאת לא הרימו בנו יד.

ראש פקידי הפאליציי בבאחציסאראי העיד, כי בעצם היום אשר בו באו צבאות מלכי הברית לקרים לא נשאר אף איש חיל אחד בעירו המלאה טאַטאַרים מפה לפה, ובכל אלה לא מצא בהם אף שמץ דבר רע וזכר מרידה, בסימפעראפאל נבאו כלם ולא בסתר, כי אחרי אשר יעזבו פקידי הפאליציי והזאנדארמים את העיר יקומו הטטרים ויהרגו את כל הרוסים לפי חרב, והשמועה הזאת הגיעה גם לאזניהם אך המה לא נגעו באיש לרעה, ואם אמנם ישנם כאלה אשר אבו להוכיח על מרידת הטטרים באשר ירו על הרוסים בקנה רובה אצל איוופאטאריע, אבל על זאת לא יאשמו, יען לא מדעת עצמם עשו זאת רק צבאות מלכי הברית אשר לקחו אותם בשבי העמידום במערכות מלחמה ויאלצום לירות על הרוסים, ומה יכלו לעשות? אמת כי הענישו הטטרים איזה פקידי הממשלה אשר נפלו בידיהם, אך על דברת אחד מהפקידים האלה אשר היה שבי בידיהם לא עשו לו מאומה ועוד כבדוהו בכבוד הראוי לו, יען מה? יען ידעו כי גם הוא לא הכביד אכפו עליהם וייסרו קשה רק את אלה אשר עשו להם עול ויקחו מהם שחד, ומי יוכל להאשימם כי חטאו נגד הממשלה? אחד האצילים ספר לי כי צוה להטטרים לשלוח אש בהגרנות המלאות זני אכל כאשר יבואו צבאות האויב, והטטרים הבטיחוהו לעשות זאת וימלאו את הבטחתם, ואם גם זאת יעשו מורדים במלכות? הלא נקל היה להם לתת את הלחם והמספוא לצבאות מלכי הברית, ולוא גם עשו זאת גם אז היה לנו להצדיקם, כי באמת נחוץ להיות צדיק תמים לסבול בדומיה את כל התלאה אשר מצאתם מידי פקידי חילינו בימי המלחמה.

"אחד מפקידי צבאותינו אשר לא ידע הכלם וימסור את כל צרכי המלחמה אשר היה תחת ידו ביד האויב בלי כל מלחמה לעיני עדים רבים החיים עודנה, העמיד את הטטרים ערומים כיום הולדם ואחרי כן העטיפם בסדינים וחריטים ויצו לדוש את בשרם בשוטים בלי חמלה, באמרו מורדים המה, ומה עול מצא בהם? רק זאת כי אחד הקאזאקים פגש על דרכו טאטארי אחד אשר הלך רגלי מכפר אחד למשנו, ובעד החטאה הגדולה הזאת הכה אנשים נקיים עד צאת נפשם, אם נראו אספת טאטארים מעשרים איש ברחוב העיר כרגע צוו לירות עליהם בקנה רובה, וגם זאת היא מרידה?….. והמלה הנעימה הזאת “מרידה” ישרה מאד בעיני הקאזאקים עד כי חשבו את כל יושבי קרים בכלל למורדים, ונשען על הדעה הזאת שללו שלל ויבוזו בז מכל הבא בידם ולא שאלו אם הוא קנין כסף אחיהם הרוסים או אויביהם הטטרים, כל הצאן והבקר אשר מצאו בשדה לקחו להם, הכפרים ובתי הקיץ הנחמדים שלחו באש ועינם לא חסה גם על מחמדי אצילי הרוסים אשר ידעתים בשם ונודעים המה בכל לחצי האי קרים, בבואם אל אחד הבתים שברו כרגע את החלונות והגליונות הכסאות והשלחנות, חפשו בכל ירכתי הבית אולי ימצאו כסף וזהב, ואם באו אל כפרי הטאטארים נאלצו האחרונים למלט את נפשם על ההרים והיערות או התנפלו אל האויב למצוא מחסה מפני הקאזאקין, וגם אנשי חילינו לא ישבו בחבוק ידים ולא נופלים היו מקאקאזקין, ולעד אביא פה איש אחד אשר ראה הדבר בעיניו:

"כאשר באו צבאות מלכי הברית לקאנטוגאן עזבו האצילים את בתיהם והיכליהם וימלטו על נפשם ורק הנשים והמשרתים נשארו לשמור על הבית, אל אחד מההיכלים האלה בא המארשאַל הצרפתי “סענט ארנא” וישאל, אפוא הוא בעל הבית?

• ברח וימלט על נפשו, ענהו המשרתים.

• לחנם! לשוא עשה זאת, הוא יכול לשבת פה בביתו בלי כל מפריע, ענה המארשאַל, ואחרי כן שאל איה הוא חדר האורחים וחדר המשכב והמשרתים הראוהו את כל מוצאי הבית ומובאיו, ובראותו תמונות קדושי הרוסים צוה להחביאן במקום סתר לבל תפולנה בידי הירקים, והוא שם משכנו בבית הזה, ויצו כי ישאר כל דבר וכלי הבית על מכונם ואיש לא העיז אף לנגוע בם, ופקידי צבאותיו שמו משכנם לא רחוק משם באחד הכפרים כאורחים נכבדים ולא עשו לאיש רעה, פעם אחת בא אחד ממשרתי הבית ויתאונן באזני המארשאַל על אחד מבני הצבא אשר אסר את סוסו לעץ פרי ולפי דבריו ישחית בזה את העץ, וכרגע צוה המארשאַל ליסר את האיש קשה באמרו: “לא למען השחית ערים ויושביהן באנו הנה” ופעם אחת לקחו צבאותיו עדר צאן בלי שאול פי בעליהם וישלמו בכסף מלא במטבעות זהב אף כי איש לא העיז את פניו לדרוש זאת מידם, ויהי כאשר עזב המארשאַל את הבית ההוא ויצו לסגור את כל חדרי הבית ולתת את המפתחות ביד בעל הבית בלוית מכתב ידידות אשר כתב בעצם ידו להודות לו על חסדו במצאו מנוח בביתו, ויהי כאשר עזב הוא ומחנהו את המקום הזה חיש קל באו צבאותינו שמה, ואחי אדון הבית היה אז לא רחוק משם וימהר לבוא לבקר את בית אחיו, ובבואו לחדר משכן בעל הבית אחיו מצא שם שני אפיצירים רוסים עומדים ומחפשים בהשתדלות נמרצה את כל הניירות אשר מצאו שם בתקותם למצוא דבר מה….. כל כלי הבית מצא בלי סדר ומשטר ומהם שבורים ונשחתים מידי צבאותינו, ורצפת הבית היתה שבורה ומנוקבת מרמחי הקאזאקים….. כל אלה ספר לי אחד ממשפחת אדון הבית ההוא".

מכל דברי הסופרים אשר הבאתי בזה בקצור נמרץ יבין כל משכיל כי המעשים האלה פעלו הרבה לרעת המלחמה, ואף כי הענישה הממשלה לכל עושי עול, כראוי להם בצדק ובמשפט, אפס את אשר נעשה אין להשיב, ובלי ספק תחזה הממשלה עתידות לה לבל יקרו מעשים כאלה לימים יוצרו בזאת אשר צותה ללמד לכל אנשי החיל דעת ולהשכילם בינה כבכל ארצות איירופא הנאורות.

   

דברים אחדים

ראיתי ספרות ישראל והִנֶהָ עניה מספרי דברי הימים בכלל וקורות המלחמות בפרט, יותר מעשרים שנה עברו למיום התאחדו צבאות מלכי הברית: צרפת בריטניא, תוגרמה וסרדיניא ויעלו כשואה להלחם בארצנו, וספרים למאות נכתבו בכל לשונות איירופא לקורות המלחמה ההיא, ומסופרי ישראל יושבי רַסִיָא לא התעורר אף אחד לכתוב זאת זכרון בספר בשפת עבר, אנחנו אשר קורות המלחמה האיומה ההיא נוגעות לנו ביחוד יען יושבי רוסיא אנחנו ובכל צרת ארץ מולדתנו גם לנו צר, אנחנו אשר אלפי אחינו נפלו חלל על מרומי שדה המלחמה בסעוואסטאפאל בעד מלכינו וארץ מולדתינו לא נדע מאומה מקורות המלחמה הנוראה הזאת? ואם אמנם שמענו כי אחד מסופרי גאליציען הר"מ מאחר כתב את כל דברי המלחמה הזאת על ספרו “חוט המשלש”, אבל עד היום לא נראה אף אחד מספרו זה בארצנו ולא נוכל לשפוט עליו טרם ראינוהו, אפס זאת נוכל להחליט אף למשמע אזן כי בלי ספק נולד גם הוא בין לילה ככל יתר ספריו אשר מספרם עולה למאה ועשרים. אשר על כן אמרתי אני למלאות את החסרון הזה ואתעורר לכתוב את כל קורות המלחמה ההיא כפי אשר מצאתי בספרים, ומה גם כי לפי דעתי אין לאל יד איש לכתוב את כל פרטי המלחמה הזאת ולהוציא דברים ברורים ואמתים אם לא יבקר בעצמו את כל המקומות אשר שם נגעל מגן גבורים, ואם לא יראה בעיניו את אשר יפליט עטו, ועל כן לא יפלא אם הסופרים והמעתיקים היושבים בווילנא ערבבו ובלבלו שמות המקומות והציונים ויציינו לנו מצודות והרים אשר לא היו ולא נבראו, ובספרי הגעאָגראפיע בראו לנו דובים במקום אשר גם יער אין וערים מבלי יושבים אשר לא ראה אותן אף עין כל מלאך ושרף, ואנכי איש לא אמון לא כתבתי מעולם דבר כמעט טרם חזו עיני, אשר על כן בישבי ימים רבים בסעוואסטאפאל חשבתי בנפשי כי עלי החובה לכתוב קורות המלחמה ההיא על ספר, ולתכלית זאת לא חשכתי רגלי ללכת ולבקר את כל המקומות הנזכרים בספרי זה, למען אוכל לשפוט למראה עיני.

ואתה קורא יקר אשר אולי אחד מאחיך או אוהביך מצא קבר לו במעבה אדמת סעוואסטאפאל האומללה, קחה נא את ספרי וקרא בו ותזכור את אוהבך השוכן שם וירוח לך, ואם תמצא בו חפץ ישמח לבי גם אני

בערדיאנסקי על חוף ים האזאווי.

אפרים דיינארד

---

לקורות היהודים באמריקה

מאת

אפרים דינרד

לקורות היהודים באמריקה / אפרים דיינארד

הישוב בקארני-אַרלינגטאַן

(נ.ד.) צפון אמעריקא

מאת

אפרים דיינארד

אחד התושבים הראשונים

תרנ“ג – תרפ”ה

________

המחברת הזאת אשלח חפשי חנם לכל חכמי ישראל,

רבניו וסופריו בכל הארצות.

מגש בכבוד

לכבוד ראשי מנהלי קהלת ישראל בעיר קאַרני-ארלינגטאַן נ.ד. מאת כותב המחברת הזאת. אשר היה כמעט הראשון בין כל היהודים תושבי העיר (רק לכבוד פטר חמור זכה איש אחר אשר קדמני ירחים אחדים) (תרנ“ג – תרפ”ה).

כ“ד אלול, תרפ”ה.

המחבר

לקורות היהודים באייראפא בכלל

הסוד הגדול, שלא להלאות את הקורא, אף כי רבים יזכרוהו בספריהם. אך מעטים מאד אשר ידעו להשתמש בו, וביחוד בספרי מדע, או הקרובים למדע, והגדול בכל סופרי כותבי דברי הימים לישראל הד“ר גראטץ היה הראשון והאחד אשר גלה את הסוד הגלוי הזה, בכתבו את ספרו בשפה המושכת את הלב, ובזה קנה לו קוראים לאלפים. תחת אשר המדע היבש ימשוך אחריו רק יחידים, סופרים וחכמים, אבל לא הקורא הפשוט, הקורא רק לשם קריאה ולא לתכלית מדעית. ומבלי התפאר בזה, אוכל להשמיע בלי פחד, כי עוד בימי נעורי התאמצתי בכל חבורי לבלתי תת לקוראי דברים יבשים אשר ילאוהו, ותמיד שמעתי כי ספרי נקראו בחפץ לב. וכלל זה הנני לשמור אף בספר קטן זה. כי לוא אמרתי לספר בזה רק קורות העיר הקטנה “קארני-ארלינטאָן”, הנני בטוח, כי מלבד אנשים מספר בקהלה הקטנה הזאת, איש לא ימצא חפץ בספר כזה. אחרי אשר ענינים כאלה זרים המה לרוב הקוראים עברית. בספרתנו נמצאים רק ספרים מספר אשר ספרו לדור קורות איזה ערים עתיקות, כוילנא, לובלין, לבוב, קראקא, בריסק, ולערים קטנות, אף כי עתיקות, לא נשאר כל זכר כמעט. ולולא ספורי גזרות ת”ח, אין לנו ידיעות נכונות אודות הערים זסלב, קאָנסטאַנטין ישן, לוצק, אוסטרהא, סלאָוויטא, פולנאה, מיר (בה חרבות עתיקות מימי חמעלניצקי), שקלאָוו, נעמיראָוו, אלעקסניץ, (בה נוסד הדפוס הראשון ברוסיא בשנת תק"ך), סטנוב, וכדומה. ואין לדבר עוד מהערים החדשות, עוד לא עלה על לב איש לכתוב קורות אַדעססא, טאַגאַנראג וכו‘. ובבוא איש לכתוב קורות ישראל ברוסיא ימשש באפלה. וה’ דובנאָוו יוכיח, כי בכל עמלו לא מצא רק איזה ידיעות קצרות מזמן האחרון, דלות ורזות, וביחוד אודות יחוסם אל הממשלה. ומהנוגע לחיי העם הגשמי והרוחני. רק פנקסים מספר נשאר בידי איזה קהלה ונער יכתבם. ובאופן כזה לא יפלא, כי הד"ר גראטץ לא ידע מה לכתוב אודות יהודי רוסיא¹ והחסרון הגדול הזה ראו איזה מאצילי בני ישראל באמעריקא, וייסדו אגודה בשם Jewish Historical Society (אגודה לחקרי תולדות ישראל). ועד כה כבר הצליחו לאסוף חומר רב אשר ידפיסו בספר אחד בכל שנה. זה יותר משלשים שנה, דאקומענטים לרוב אספו אודות חיי אחינו ומצבם בצפון אמעריקא. למן היום אשר החלו היהודים להשתקע באמשטרדם החדשה (עתה נויארק), ועתה יחסר לנו רק גראטץ שני לסדר ספר “דברי הימים לישראל בארצות הברית”². תחת אשר בכל איירופא כלה טרם נוסדה אגודה כזאת (מלבד בבריטאניא). ואני שקדתי על הדבר הזה, ותמיד בקשתי מאת הסופרים בערים שונות, כי איש איש בעירו יכתוב זכרון בספר קורות היהודים. ועתה בבוא הענין לידי, בהיותי כמעט היהודי הראשון בקארני-ארלינגטאָן, וכאשר נוסדה עתה קהלה יהודית על מכונה, אמרתי לקיים מה שיעצתי לאחרים וממני יראו וכן יעשו, כי באה העת.

נבוא חשבון

זרם האימיגראטיאָן, הביא לנו לאמעריקא (ארצות הברית) כשני מיליאָן יהודים במשך ארבעים שנה האחרונות, ועם אלה אשר כבר ישבו בארץ זה לפני מאתים ושבעים שנה, ועם הרבוי הטבעי, כבר עלה מספר בני ישראל בארצנו ליותר מארבעה מיליאָן³, והרבוי הטבעי בארצנו, שונה הוא מבכל ארצות תבל. יען רוב הגולים אשר באו הנה היו צעירי ימים אשר עזבו את איירופא מפני עבודת הצבא, ובארץ הזאת נקל מאד לבחור בתולה ולבוא בברית מבלי כל שאלות דתיות או מדיניות. בחור ובתולה ההולכים לשוח ברחוב בעיר מושבם או בעיר אחרת ואף בכפר קטן, בראותם שלט ועליו כתוב המלה “רעוורענד”, יהיה יהודי או נוצרי, או שלט “שופט שלום”, הנושא משרה קטנה בלי שלומים מצד הממשלה. יבואו אל ביתו וישלמו חצי שקל, ובמשך חמשה רגעים ישיגו “תעודת חתונה”, ובצאתם מן הבית, הנם כבר איש ואשתו, והקשר הוא קשר אמיץ מאד. ולהשיג אחרי כן ספר כריתות קשה כקריעת ים סוף. וזאת היא הסבה הנכונה לרבוי החתונות באמעריקא יותר מבכל ארצות תבל. והרבוי הלא – טבעי במספר תושבי הארץ. ואף כי אמת היא, כי צעירי יהודה אינם קלי דעת בענינים כאלה כצעירי הנוצרים ולא ימהרו לקחת נשים “בלי חשבון” והמנהג הפרא השורר באיירופא כי הבתולה צריכה לקנות את הבחור במחיר יקר יותר מערכו, כהפראים בארץ הקדם הקונים את הבתולות מיד אביהן, ומהמנהג הנבזה הזה אשר לפי הנראה לי, ראשית מקורות בסחר עבדים ושפחות, לא ידענו באמעריקא עד לפני שלשים שנה בערך. וגם עתה עוד לא חדר לבתי אנשים נכבדים, ורק בין המון דלת העם הרחוקים מרגשי כבוד, פשטה המגפה הזאת אשר הביאה צרות רבות ורעות ברוסיא, עסטרייך אשכנז ואיטליה ביחוד. ובכל זאת גדול מספר החתונות גם בין היהודים יותר מבאיירופא, ואני בטוח כי לוא יכלנו לאסוף סטאַסטיק מדויק, כי עתה מצאנו באמעריקא מיליאָן יהודים יותר מהמספר המקובל הנוסד רק על השערות רחוקות ודמיונות חולמי חלומות.

ישוב היהודים בערים הגדולות.

זה ימים רבים, למן היום אשר החלה גלות רוסיא בשנות השמונים במאה העברה, הסכינו אחינו העשירים בנויארק לדאוג לעתידות עמנו בהאספה לקהל גדול בעיר ההיא. מצד אחד פחדו פחד, פן לא תשא אותם העיר, כי ימצאו לחם, ומצד שני פן יאמרו הגוים, כי רב מאד מספר היהודים אשר תפשו בכפם כל ענפי המסחר והעבודה, אמרו ועשו. ויכוננו אגודה מיוחדה “לפזור היהודים” ולשלוח את העניים והנחשלים לערי השדה, ואין לכחד כי רב טוב עשתה האגודה ההיא. יען כל אלה אשר עזבו את נויארק כלם מצאו נתיבותם בערי השדה. וכמה קהלות חדשות נוסדו אז על ידם, ומעט מעט גדלה כל קהלה, וכל אחד הבא לשבת בקהלה חדשה, משך אחריו את קרוביו ואוהביו מעולם הישן, ונויארק לא הרגישה כל מחסור ביהודים. הזרם שטף ברעש ויכס את כל העיר ופרבריה מסביב, עד כי בנו להם היהודים עיר מיוחדה לישראל, “בראָנזוויל”. ברוקלין לקחה גם היא חלק גדול מיהודי נויארק, עד כי מספרם בנויארק הגדולה עולה עתה לשני מילליאָן. ועתה כי חדל הזרם, עתה שאלה גדולה לפנינו, מה טוב לנו, הקבוץ הגדול בערים הגדולות או הפזור לערי השדה. ואף כי אמת הוא כי העם לא יבוא לקחת עצה מפינו, אם לשבת תחתיו או לצאת לגור באויר צח ולחיות חיי שלוה בעיר קטנה, בכל זאת לא יתכן להכחיש, כי “הפראָפאָגאָנדאָ” עזרה הרבה בענינים שונים. את המון העם קל האמונה, לטובה ולרעה, נוכל להטות בלי עמל רב, ושאלת הפזור טרם נפתרה עד היום, ועלינו לפתור אותה עתה בכל אופן שיהיה. עתה, מבלי כל תקוה להגדיל מספרנו ע"י האמיגראטיאָן, עתה עלינו לפתור את השאלה. אם נחוץ לנו שני מיליאָן יהודים בעיר אחת, ושני מיליאָן אחרים פזורים בין אלפי ערים בארץ הגדולה הזאת.

מהשקפה כלכלית כבר נפתרה השאלה לטובת הפזור, הנסיונות הרבים הורונו יום יום, כי הגולים אשר עזבו את הערים הגדולות כלם מצאו לחמם בלי עמל רב בכל ערי השדה. ברבם קנו להם בתים. יסדו חניות או גם בתי חרשת, וכלם שמחים בחלקם. כלם שלמים עם שכניהם הנוצרים. אין קול אנטיסעמיטים נשמע בערים הקטנות. כתבי העתים כרובם ימלאו פיהם תהלת היהודים בכל עלילותיהם. שם אין אַנאַרכיסטים. אין “גענגסטערס”, אין פראָפאָגאנדא ואין “שביתות” סאָציאליות, באין מהומות פועלים יהודים. סוחרים יהודים מבינים לקנות לב עם הארץ בידם הפתוחה לכל. רופאים, אינזינערים ועורכי דין עושים מעשיהם באמונה, ולא דבר חדש הוא. כי הנוצרים יבחרו באיש יהודי לשופט או לפקידות העיר. יש יהודים רבים – לפי הערך – עורכי כתבי עתים או סופרים בשפת המדינה, וכלם שבעים רצון, והשאלה נפתרה.

אבל!

שאלה אחרת עומדת לפנינו הדורשת פתרון גם היא. והיא, השאלה המדינית.

אמעריקא נודעה בכל העולם לממשלה דעמאָקראטית, חפשית וטובה. על ידי הקאנסטיטוטיאָן הנפלאה אשר אין כמוה בכל התבל כלה כמעט, (מלבד אולי בריטניה). הקאנסטיטוטיאָן היתה טובה בעתה, בעת אשר מנהלי המדינה היו אנשים ישרים. נשיאי הארץ אוהבי עמם בכל לב ונפש, וכן היו גם השרים הגדולים אשר כל חפצם היה רק להגדיל ולהאדיר עושר ואשר הארץ. וכלם הצליחו במעשיהם. עד כי במשך מאה שנה או יותר היתה אמעריקא לארץ גדולה עשירה ומאושרה מאין כמוה תחת השמש. הודות להעמיגראטיאָן החפשית, והעושר הטבעי. אפס ברבות טוב הארץ רבו גם אוכליה, ומבלי זרע צמחו אנשים אשר ידיהם מאנו לעשות כל מלאכה, ונפשם רחבה לראות חיים בלי עמל כפים, החלו לשלוח יד במלאכת “הפאָליטיק”, לא פאָליטיק במובן המלה הזאת באיירופא. רק פאָליטיק פנימי, איש איש בעיר מושבו. או פאָליטיק כללי, “אַמעריקאני” או יותר נכון “פאָליטיק כלכלי”. והנהגת הארץ. תחת אשר יודעי משפט המדינות, משפטים הנוגעים להנהגת פאָליטיק חוץ היו והנם עוד היום זרים למנהיגנו, זרים להם חקי איירופא ותכונת ארץ הקדם, כי על כן היה התואר “פאָליטישען” לחרפה, מבלי היות מובנה כמלת “פאָליטיקער” באיירופא, הקרובה למובן “דיפלאָמאט” ודיפלאָמאטים טרם צמחו על אדמת קאָלומבוס, מלבד אולי חמשה או ששה איש בכל משך שנות ממשלת הרעפובליק.לפאָליטישען אמעריקאני לא נחוץ לדעת מאומה באיזה מענפי המדינה. לו די והותר אם חנן מידי אביר הטבע בלשון רכה מדברת תהפוכות, שקר במסוה דקה של אמת, לדבר חנף ומרמה. אהבת אדם ואושר כל בני תמותה. פאַטריאָטיזמוס בלי גבול וחשבון ולהיות דעמאָקראַט נלהב לפני הבחירות, ואויטאָקראַט למחרת הבחירות. ובאמצעים כאלה נפלה הממשלה ביד הפאָליטישען ההולל. ובעלותו על גב החמור, ירכב עליו בגאוה ובוז, כל הבטחותיו אשר הבטיח קודם הבחירות נשא הרוח. כח זכרונו יעזבהו, עד כי לא יזכור עוד אף את המקבת או המרצע אשר אחד בידו לפנים.

היהודי הגר אשר לא הבין מאומה בראשית בואו, לא רדף לדעת תכונת הארץ וסדר ממשלתה בבואו. על היהודי היה למצוא לחם ראשונה, ואת התקוה למנוחה וחופש דחה לעת מצוא, ומה גם בראותו כי גם ההמון בין הנוצרים לא טובים המה ממנו, ואיזה מהעמים, כמו האיטלקים, הפולנים, הרוסים, הליטאים, היונים ועוד כאלה, לא יחושו להיות אזרחים בארץ. והרוב הגדול מהם נשארו זרים. וכרבם יחשבו ויחכו רק עד אשר יאספו די כסף לשוב לארצותיהם. תחת אשר היהודי הבא הנה, חשב להשתקע מבלי שוב עוד אל ארץ מולדתו. רק טרדות הפרנסה ומעט עצלות הניעו רבים מהיהודים למלא את חובתם להיות לאזרחים, ומה גם בצאת החק בימי הנשיא רוזוועלט, כי על כל הבא לבקש תעודת אזרח, עליו לענות להשופט על איזה שאלות קטנות, ובכן על הגר היה להבין שאלות השופט ולענות עליהן בשפת הארץ. ורבים מהמון העם אשר לא הבינו אנגלית, חדלו מלכת לבקש זכות אזרח, ובאופן זה נשארו זרים בארץ, וממשלתנו מתאמצת בכל עוז, כי יהיו כל תושביה לאזרחים. ועלינו עתה לאסוף את כל כחותינו לתכלית זאת. כי נהיה כלנו אזרחים. ולוא ידעו כל רודפי משרה בממשלה כי ביד יהודי נויארק להכריע ברוב דעות איזה בחירה שתהיה, אז לא נועזו בוואשינטאָן לצאת ביד רמה נגד האימיגראטיאָן, על אף נבחרי היהודים בקאָנגרעסס ובחירי כל האגודות הגדולות, ולואיס מארשאל בראשם, לא נועזו לצאת בחוצפה נוראה, להשמיע גלוי באזני הקאָנגרעס (הפארלאמענט) כי “הצפונים” המה בחירי אלהים. גזע מאד נעלה על כל הגוים, והדרומים, ובתוכם היהודים המה שפלים, ולאמעריקא אין שוה להניחם בארץ, בעוד אשר אחד הנבחרים הודה בעצמו, כי הוא יודע כי כל זה “הוא הבל ורעות רוח, רק העת דורשת זאת לסגור שערי הארץ בפני היהודים”. וגם יהודי שיקאגא, פילאדעלפיא ועוד, יכלו להכריע בעריהם. ומטעם זה טוב לנו קבוץ גדול של יהודים באיזה ערים. רבים המה עתה חברי האגודה הזעומה, “קו קלוקס קלען”, בין נבחרי הקאָנגרעסס, ומה נוכל לקות מנכבדי טאָרקוואמאדא (פראָטעסטאנטים, לא קטולים) אשר לא בשו לחדש את האינקוויזיטיאָן אף מבלי שאול רשיון האפיפיור. וכל זה לא ברוסיא החשוכה, ולא בתוגרמה הרקובה. רק בארץ החפש, על אדמת וואשינגטאָן, זעפערסאָן, לינקאָלן, רוזוועלט, ווילסאָן. ארץ אשר תתפאר בחופשתה וסדריה. ארץ הקוראה לעצמה “נאורה”, תהיה הסבה מה שתהיה, אחת היא אם המלחמה הגדולה אשר הניאה ראשם ותבלבל את דעתם. או התנין האכזר קם ויחי אחרי מותו מות מדומה. רעיון האינקוויזיטיאָן הקיף את כל הארץ מקטן ועד גדול, ומספר חברי אגודת ק. ק. ק. כבר עולה למיליאָנים במשך שתים שלש שנים. ועתה היא אומרת לקחת את ממשלת הארץ בידה. ובכל עיר יתאמצו בכל תחבולות איך לבחור את חבריהם לפקידי הממשלה כי על כן עלינו לעמוד על המשמר לחזק את מחננו, ולא לחוש לשריקות “רודפי שלום” האומרים כי עלינו לעמוד מנגד ולחכות כי “מן השמים ירחמו”, או “שבקיה לרויא”. העצל ימצא לו תמיד התנצלות בעד עצלותו. ובבוא עליו שואה, על ה' יזעף לבו. והוא מה?

כל הדברים האלה אינם חדשים בעיני היהודים היושבים בארץ זה זמן רב, אך זרים המה “לירוקים” וליהודים בארצות אחרות אשר אין להם מושג נכון אודות אמעריקא בכלל ויהודיה בפרט.

קהלת ישראל בקארני-אַרלינגטאן

כי אדם הראשון וחוה אשתו היו חייטים, בזה לא יספוק איש אף רגע. יען כן תעיד התורה עצמה, כי ראשית עבודתם היתה “לתפור להם כתנות”. אדם תופר וחוה גומרת (פינישינג). ומטעם זה נקראה גם העיר נויארק בשם “עיר החייטים”. יען בה ינוה שר צבא המחטים, בראש מחנה גדולה ממאות אלף חייטים יהודים. וכבר נודע פסק ההלכה, כי החייטים המה מעשרה הראשונים היושבים במלכות השמים, ובממשלת המכנסים. יחוו “דעת” כמושלים. יצמחו בכל מקום אשר לא יזרעום. וביסוד כל עיר חדשה באַמעריקא, הנה החיט היהודי הוא החלוץ הראשון. עד כי היה למשל בפי בני עמנו, “כי כל יהודי דומה לחיט”.

גם בעירנו הקטנה “קארני-ארלינטאָן”, לא ישב בה יהודי או חייט מעולם, עד שנת תרנ"ב (1892) לבריאת העולם, ובשנה ההיא החלה העיר לקום משנתה, ותחל לבנות בתים חדשים, ולמכור חלקי אדמה לבנין בזול. בהיות העת ההיא עת מהומה והתעוררות לבנות בתים וליסד ערים חדשות, וגם לקארני-ארלינגטאָן שלח אלהים את מלאכו בתבנית “חייט”, לבשר ענוים, כי בא מועד ליסד גם בה קהלה יהודית. החיט הזה, לא היה חיט פשוט היושב על מכונת התפירה וסופר ומונה מספר דקירות המחט. רק הביא בכיסו חמשים שקל ובכסף הזה פתח לו חנות, וישלם ששה שקל לחודש שכר החנות. דירה מיוחדה לא שכר לו מחסרון המצלצלים. ועל כן נאלץ ללכת הוא ואשתו ובניו ללון בבית אחיו אשר ישב הרחק מן העיר. ובבקר שבו כלם לחנותם⁴.

בבקר לא עבות אחד, בא האיש אלי לנוארק נ.ד., ויבקש ממני להדפיס למענו מודעת בשפת אנגלי לחלקן בין תושבי קארני-ארלינטאָן, ויספר לי כל אשר ידע אודות העיר הזאת. וביום השני הלכתי שמה וקניתי חלקת אדמה לבנין בית, ואחרי ירחים אחדים (בשנת תרנ"ג [1893]) הסעתי את כל אשר לי מנוארק, ואהיה לתושב בקארני, וביתי היה בית היהודי הראשון בעיר הזאת. ומאז החלותי לדבר על לב איזה יהודים כי יבואו לעשות במלאכה או מסחר וקנין. במשך שתים שלש שנים באו עוד שני חייטים אשר מצאו די עבודה. ואחרי כן בא יהודי עם כסף בצלחתו ויקנה לו בית מרזח גדול ויעשה עושר. אבל עם בואו, חדלו אחרים לבוא, כי בשמעו כי אני מתאמץ ליסד פה ישוב של יהודים, הזהיר את מיודעיו לבל יבואו הנה. באמרו, כי יפחד מפני התחרות היהודים, ולמה לו קאָנקורענטים? ועל כן לא הצלחתי להביא הנה רק עוד שלש משפחות בעלי מלאכה, במשך איזה שנים.

ויהי היום, קבלתי איזה מכתבים מגדולי חכמי ישראל באיירופא, כהד“ר שטיינשניידער, ד”ר נייבויער, ד“ר קויפמאן ועוד איזה, אשר העירוני לעזוב את רבצי באמעריקא, ולשוב למלאכתי בארץ הקדם. לחתור לבקש ספרים וחפצים עתיקים כאשר הסכנתי מעודי, באמרם אלי, “רב לך שבת באשמנים, בעוד אשר אין גואל אחר זולתך, למן היום אשר הרב הגדול ר' רפאל נטע ראבינאָוויץ ז”ל עזב את ארץ החיים, ואתה נשארת האחד המכשר למסעות כאלה, לגלות שפוני טמוני אוצרות כתבי יד וספרים עתיקים. אבל גם אני ידעתי זאת זה כבר, אך לא יכלתי לעזוב את הארץ טרם כלות חמש שנים לבואי הנה, למען אשיג תעודת אזרח. וביום הראשון לירח נאָוומעבער, 1893 בקבלי את התעודה הזאת, הרגשתי בנפשי, כי הנני איש חפשי, וידי לא אסורות עוד. ועוד ביום ההוא החלותי לחשוב מחשבות לעזוב את הארץ. וראשית דבר בקשתי ליסד איזה אוצרות ספרים בערים הגדולות בארצנו, בתקותי, כי במשך הימים אצליח להפיץ ספרת ישראל בארץ היבשת הזאת, ולהמטיר עליה גשם נדבות, למען תוציא צמחי מדע בחכמת ישראל, תחת אשר עד העת ההיא לא נמצא עוד אף אוצר ספרים עברי אחד בכל הארץ. ואם לאיזה חכם יהודי נחוץ היה ספר עתיק, עליו היה ללכת לאיירופא, לבריטיש מוזעאום או באדלעאן באוקספאָרד, ואם לא חרפה היא לארצנו העשירה בכלל, ולאזרחיה עשירי יהודה בפרט, כי הננו יושבים כמו בכפר גדול. באין מעין לשאוב תורה וחכמה, כמו ישבנו במדבר בארץ תלאובות, עד כי הרגשתי כאב אנוש בלבי למראה החרפה הזאת. וראשית דברי היתה לפנות בהצעה אל חברי הקאָנגרעס של אגודת “חוקרי עתיקות ארץ הקדם”, Oriental Society, המאוחדת משמונה אגודות שונות, כמו לפילאָלאגיע, לדברי הימים, לחקרי הלשונות וכו'. ובהיותי חבר אל האגודה הנכבדה הזאת, אשר מספר חבריה עלה אז עד 2200 איש, כלם חכמים מפורסמים, פראָפעססאָרים בבתי מדרש גבוהים, כלם נוצרים, ורבים מהם יודעי עברית. ואנחנו החברים היהודים רק מתי מספר, תשעה איש. כמו אָסקאר שטרויס, מאיר זולצבערגער, סיירוס אדלער, פראָפ. ריכארד גאָטהייל, פראָפעססאָר כהן (בן החכם המהלל אלבערט כהן מפאריז), פראָפ. בלומפעלד, האסיראלאג⁵ הנודע באוניווערזיטעט דזשאן האָפקינס בבאלטימאָר, ועוד יהודי רוסי אחד, עורך מ”ע ערבי בנויאָרק (שכחתי שמו), ופראָפעססאָר יאסטראוו בפילאדעלפיא.

הצעתי היתה ליסד ביבליאָטהעקא⁶ גדולה בוואשינגטאָן (שנתמלאה רק אחרי עבור 19שנה) ע“י הממשלה⁷, ואז חדלתי מדאוג ליסוד קהלה עברית בקארני-ארלינגטאָן, ואצא לדרכי לאיירופא, אזיה ואפריקא כמה פעמים, עד אשר אספתי אוצר ספרים גדול, ובשובי בשנת תרס”ג, יסדתי לי דפוס קטן בביתי בקארני רק לעצמי, למען הדפיס את חבורי, ובמשך שנת תרס"ד (1904) הדפסתי איזה ספרים, אשר מקום דפוסם נרשם השם “קארני”⁸ ועל ידי זה ישאר שם לעיר מושבי לזכרון בספר, כאחת הערים אשר שם נדפסו ספרי ישראל בעברית, אשר לא ערים רבות זכו לזאת מלבד הערים הגדולות.

בשנת תרס"ח, קניתי כברת אדמה בקצה העיר, אשר חלק גדול ממנה היתה אדמת בצה, ואשכור לי פועלים למלאותה עפר, ועשיתי שלשה רחובות, אשר קראתם בשם “קוויסי פלייס, ארלינגטאָן עוועניו ורחוב הערצל”. אבל זה השם השלישי נאלצתי להחליף, בשם “דזאהן הייא עוועניו”, על פי עצת אחד מאוהבי בבית מועצת העיר, אשר העירני כי המועצה, או לוא גם רק אחד מחבריה, תמצא תמיד תואנה להחליף שם הרחוב, לשם פאטריאָטיזמוס, ועל כן החלפתי את שמו, על שם שר החצון דזאן היי, אשר היה אוהב ישראל וספרותו. ויכתוב גם מכתבים בעברית, ואלי ביחוד נטה חסד איזה פעמים.

החלותי למכור חלקי אדמה לבנין בתים, ואני נאלצתי להיות הראשון בין הבונים, ואבנה איזה בתים, ואיזה יהודים קנו ממני חלקי אדמה, ואז עלה הרעיון בלבי ליסד במקום הזה מושב יהודים. בהיותי בטוח כי במשך הימים יהיה המקום הזה לשכונה מסחרית. ואיזה משפחות יהודים כבר התישבו שמה על אדמתי, וגם בעצם העיר כבר ישבו כעשרים משפחות במקומות מפוזרים. ואחרי אשר ביתי הראשון, המקורי, היה ברחוב ווינדזאָר התאמצתי זה כבר לאחד את הנפזרים. גם עשיתי “מנין” לימים הנוראים על חשבוני, קניתי ספר תורה, ובעמל רב הצליח לי לאסוף את הנדחים כי יבואו להתפלל, ופעם אחת קרה כי בערב יום כפור לא יכלנו להשיג עשירי למנין. וקרוב לחדר המנין היתה חנות לחיט אחד, ולא יכלנו להביאו למנין אף כי כבר היה חשך. עברה שעה ושתים, ואיזה מאתנו הלכנו אליו לבקשו לבוא למנין, אבל הוא באחת, כי עוד לא גמר את מלאכתו. ורק בשעה מאוחרה קודם חצות הלילה בא. ופעם אחת בערב ראש השנה בלילה לא היה לנו מנין שלם. אף כי כבר היו די יהודים בעירנו בעת ההיא. אשר על כן החלטתי, כי לא יתכן ליסד איזה קהלה, כל עוד אשר לא יהיה לנו בית כנסת קבוע, ות“ת בעד ילדי היהודים. ולתכלית זאת הודעתי, כי הנני נותן כברת ארץ רחבה לבנין בית הכנסת, אף הכינותי די אבני מלט מרובעות, ותכנית הבנין עשה למעני האדרכל הצעיר ה' כהן אשר בנה לו שני בתים בשכונתי ברחוב ווינדזאָר. את התכנית עשה בלי מחיר, והתכנית היתה יפה ונחמדה מאד. ובעשותי מנין לר”ה ויוה“כ⁹ בבית אוצר ספרי ברחוב “ארלינגטאָן עוו.” הודעתי לכלם, כי הנני נכון להניח יסוד בנין בית הכנסת על הוצאתי, ובקשתי את כל היהודים תושבי העיר כי יבואו לאספה ביום שמחת תורה לפנות ערב. ואמנם התקבצו כעשרים וחמשה איש. ואני הראיתי להם את המקום אשר יעדתי לבנין בית הכנסת, וכל חמרי הבנין, ובקום החיט-החנוני, ויאמר, כי המקום לא מצא חן בעיניו, אמרתי לכל הנאספים כי יוכלו ללכת ולבחור מקום אחר בין כל שלשת הרחובות אשר לי. אבל כלם הודו כי המקום אשר בחרתי אני, הוא היותר מכשר. יען זה היה קרוב לאוצר ספרי, ולכל חלקי האדמה אשר קנו יהודים. באופן, כי יעמוד בית הכנסת בתוך, וטרם יבנו היהודים בתים, אוכל אני להשגיח על בית התפלה. ומלבד זה הבטחתי לכונן ת”ת¹⁰, ואני אהיה מורה לילדים חנם עד אשר יגדל מספרם לשכור מלמד או מורה אשר יבוא על שכרו.

אחד הנאספים עמד על רגליו וישאלני, באיזה נוסח יתפללו בבית הזה, ומה תכונתו אם אָרטהאָדאָקסי או רעפאָרמי? ואני עניתיו, כי בדעתי להניח תיבה סגורה תחת יסוד הבנין, ובה כתבים, אשר יצוו, כי בית תפלה זה ישאר עד עולם נחלה ליהדות העתיקה, וחלילה לאיש להביא בו רעפאָרם. אז קם החיט-החנוני, וימחה נגד הצעתי זאת. באמרו, כי על דעתו יפים המה בתי התפלה לרעפאָרמים, מכל משכנות אביר יעקב לחרדים. ואני מצדי חשבתי לי לאי-כבוד וגם לחרפה להתוכח עם חיט בור. והוא החל לדבר בלחש אל הנאספים, ולא התערבתי ביניהם, ואשב לחכות להחלטתם. ובהיות כי החיט-החנוני נתעשר כבר בימים ההם, והוא היה עשיר היהודים, אף התפאר לפני הקהל כי ינדב מאה שקל לבנין בית הכנסת, רק אם יבנו בית רם ונשא בלב העיר, ובלחש אמר לכלם כי אין טוב לקחת את נדבתי, יען טובת עצמי אני מבקש. למען ישאר לי הבית לזכר עולם, כי אני אני הוא החוטא המבקש כבוד (מעשרים וחמשה איש, חייטים, תופרי נעלים, רוכלים, ואיזה חנונים קטנים) אף כי השמעתי באזני כלם, כי לעולם לא אקח עלי המשרה להיות ראש העדה או מנהלה, אשר שנאתי מעולם. אף השמעתי כי בכל לב אתן לו את כל הכבוד, הגדולה והנשיאות. אבל הוא באחת, כי העדה עודנה קטנה, ואין לנו חפץ בבית תפלה או ת"ת. על כן רפו ידי כלם, וישובו איש איש לביתו ולא דברו דבר. ואז נואשתי מחפצי ליסד קהלה יהודית. ובראותי כי בור חצוף ועשיר יושב לכסא, נערתי חצני מכל הענין ולא הוספתי להתערב בזה. ומה גם, כאשר נודע לי, כי החייט עם שנים מרעיו שלחו לטרענטאָן בירת מדינתנו, ויקחו להם רשיון ליסוד קהלה על שמו של החייט המיוחס הגדול¹¹. והשם ההוא נשאר עד היום, אף כי רוב היהודים אינם יודעים סבת השם הזה, ואולי יחליפוהו במשך הימים, כאשר יודע להם, כי מקורו לא טהור, וחרפה לקהלה אשר תקרא על שמו. קהלה אשר כבר הכירה אותו בימים האחרונים, על פי הריח הרע אשר עזב אחריו בצאתו את העיר לבלי שוב עוד.

במשך הימים נמצאו איזה אנשים אשר לקחו להם מורה עברי לבניהם, למען ידעו קרוא עברית להתפלל, אף כי אין מקום ואין בית לתפלה. ואחרי כן לקח עליו אחד ממשפחת דזייקאָב מהערריסאָן את העבודה לאסוף את הכסף לשלם להמורה. אף השיגו רשיון מבית מועצת העיר ליסד בית ספר עברי באחד מחדרי בית הספר הכללי היותר גדול בעיר חנם אין כסף. וברבות מספר היהודים נמצאו אנשים צעירים אשר לבם לב יהודי, ויחליטו כי באה העת לבנות בית כנסת ות“ת יחדו. אמרו ועשו, ויקנו כברת אדמה לבנין בית תפלה, ואף כי החייט הנזכר היה להם לראש, והוא התאמץ בכל כחו להפריעם ממעשיהם. אבל חזקו עליו דבריהם, אחרי אשר מספר משפחות היהודים בעירנו כבר עלה למאתים וחמשים. אף נאלץ להבטיח לתת להם נדבתו (אף כי לא שמר הבטחתו) אך בכל מקרה שלח ידו לבל יבואו למחוז חפצם, באמרו תמיד כי לא נחוץ כל בית כנסת, ומה גם ת”ת. תלמוד תורה היה ביחוד כעשן לעיניו, יען כי גם בנו היחיד נשאר בור לא ידע קרוא בסדר התפלה. ובמה נעלים המה בני עניים כי יבינו יותר מבנו? אבל היושב בשמים השגיח ממקום שבתו, וירחם עלינו, ואת מלאכו שלח לפניו ויהי לרוח שקר בפיו, ויסיתהו לשלוח ידו במסחר חדש אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובמשך ירחים אחדים אבד רוב הונו, ומשבר רוח נפל למשכב, במחלה עזה. ואז קמו והתעוררו איזה יחידים בעלי לב רגש, ויחליטו כי עתה באה העת לבנות את הבית, משכן לאביר יעקב, וגם ת"ת לבניהם. עתה, בעת אשר השטן שוכב למעצבה, וידיו קצרות להפריעם, אמרו ועשו. ובמשך חצי שנה ימי חליו מהרו ויאספו את הכסף ויבנו את הבית במחיר עשרים אלף שקל.

“ועד הבונים” נוסד, מאת החברים, ה' אברהם חיים סעוויטץ הנבחר ליושב ראש, ביחד עם הצעיר החרוץ במלאכת שמים ה' מינץ, מזכיר הקהלה; ה' שמואל סמאָל, ה' אליהו נאקש, אהרן האָבערמאן, יעקב קאָפיל, דייוויס (ז"ל) ש. מיללער. וכלם עבדו בלב ונפש, באמונה, השכל ודעת. ואגודת בנות ציון עזרו על יד הגברים, ולצרכי הבית פנימה, נמצאו בלי כל עמל אנשים אשר נדבו, ספר תורה, פרכת, אור עלעקטריק וכל הנחוץ לזה. ומבלי חכות רגע, בחרו להם מורה לבניהם את ה' אהרנסאָן. והמורה הוא גם השו"ב והמתפלל, וארבעים שקל לשבוע קצבו לו מחיר מלאכתו, מלבד הכנסות שונות. וכלם שבעים רצון, ויהיו שמחים על כל הטוב אשר עשה להם אלהים. כי גער בשטן, וכלם שחקו מטוב לב, כי בקומו מחליו, וירא כי נבנה הבית, נאנח בשברון מתנים ויאמר: “צר לי מאד כי חליתי והקהלה נשארה כאניה בלי רב חובל בלעדי”, כי אמנם לולא חלה, לא יכל הבית להבנות.

בחג השבועות שנת תרפ“ד (1924), בשובי מנוי אָרלעאנס הגידו לי, כי החייט העשיר אחרי אבדו את רכושו, מהר וימכור את בתיו וכל אשר לו ויעזוב את העיר. ואז באתי אל הבית להתפלל בחג ההוא. כל הבנין מצא חן בעיני בהביטי עליו מבחוץ, אבל בכניסתי פנימה ובראותי את הפרכת, המכסה את ארון האלהים, פגשו עיני ציור מגואל אשר היה לי כבר לזרא. ציור נודע לכל בכל נבלתו. ובכל זאת לא ראיתי עוד אף אחד הסופרים אשר העיר על התועבה הזאת. והוא ציור תפור בחוטי זהב משזר תמונת שני חתולים, וזנבים ארוכים להם אשר יסבו על גבם, עד קדקדם יגיעו. ובשתי כפות רגליהם יאחזו בלוחות אלהים, ועל ראשם “כתר תורה”, כתבנית הכתר אשר שמו לפנים על ראש התנין, “איוואן האיום” קיסר רוסיא. ובלבי חשבתי, מה יענו לוא יקום היום משה רבנו ע”ה מקברו וישאל את פי גבאי בתי הכנסיות מתי ראיתם או שמעתם כי ירד אלהים על הר סיני וימסור את תורתו לחתולים?¹² אמנם לא על הגבאים אני כועס, אשר הרוב הגדול מהם, וביחוד באמעריקא, הנם בורים, ואולתם כפרתם. ולא על האומנים הנפלאים, “הארטיסטים” ר“ל”, אשר הביאו את המפלצת הזאת מעבר לים וישתלוה על אדמת קאָלומבוס. לא אודותם אדבר, אחרי אשר “בור מה לי הכא ומה לי התם”. והחלאה הזאת הלא נשרשה כבר ברוסיא פולין ורומעניען זה יותר ממאה שנה¹³. וחלילה לי לתת דופי במנדבים השמחים במצוה זאת, בהזילם כסף לקנות פרכת, או איזה תשמישי קדושה לטובת בית הכנסת. כי לא עליהם לדעת מה טוב ומה רע. אבל קצף לי על הרבנים, הרבנים האמתים אשר כבודם יקר בעיני כל ימי חיי, ועמם אכבדה. אבל החריש לא אוכל בראותי, כי שכחו לאו מפרש בתורה “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”, ומה גם בבית מקדש מעט. על מכסה קודש הקדשים, “והבל” (אשר התחפש לחצי רב) הביא לי ראיה פעם אחת, מן הכרובים פורשי כנפים אשר היו בית המקדש. וישכח, כי הכרובים נעשו על פי ציווי מיוחד, ורק בבית המקדש¹⁴ ואין איש בעולם יוכל לותר על ה“לא תעשה” בעשרת הדברות. מלבד העוואנגעליום אשר יספר בשם ישו הנוצרי, כי לא האמין בחמשת הדברות הראשונים. ונשען על יסוד זה יעשו הנוצרים תמונות ופסלי עץ ואבן. אבל לא זה חלק יעקב. והרבנים אשר לא יחושו לכמו אלה, הלא תכסם בושה, כי גם בבתי תפלות לרעפאָרמים לא נראו תמונות מבהילות כאלה בשום מקום.

מטרת דברי אלה לא היתה לשום דופי במנהלי עדתנו החדשה בקארני ארלינגטאָן. יען המה לא חדשו דבר, רק הלכו בעינים עצומות אחרי הפסחים בקהלות גדולות. ובם האשם. ועל כל חכם יהודי החובה לצאת במחאות נמרצות נגד הרועים האוילים.

בסוף קיץ שנת תרפ“ד, נדבה אגודת הנשים כשלשה אלף שקל, להכין ספסלים וכסאות לביהכ”נ. וברוכות תהיינה בנות ציון העדינות אשר לא שכחו את חובתן לעמן, ולמען השאיר להן שם ושארית לזכר עולם, אמרתי להזכיר את מעשיהן הטובים אשר עשו עד כה. והנני בטוח כי תחזקנה ידיהן לעשות טוב גם לימים יוצרו.

הקהלה כבר רכשה לה “בית עלמין”, על אחת הגבעות בקצה היער, ואחד מטובי בניה, ה' דייוויס ז"ל היה הקרבן הראשון למצוא מנוחה במקום ההוא. ועל אף הטפשים החושבים זאת לחרפה להיות הראשון להקבר בקברות ישראל, הנה הוא באמת לכבוד ולזכר עולם להיות הראשון. כמו שהוא לכבוד להיות הראשון בכל דבר טוב. ואין טוב, אלא המות. וזה יהיה לנוחם למשפחת המת הנכבד אשר נקטף בלא עת פתאם¹⁵.

לשמחת לבבי השמיעוני איזה מראשי מנהלי הקהלה, כי בדעתם ליסד אגודה ללמודי קדש. שמחתי מאד לשמוע כי בין התושבים נמצאו גם יודעי ספר. ועל כן נדבתי לבית הכנסת ספרים חדשים ללמוד ש“ס, תנ”ך, מלבי“ם, עין יעקב, משניות, מדרשים וכו'. תחת נדבת כסף אשר יוכלו להשיג מנדיבים אחרים, והנני מלא תקוה כי בעוד מעט אזכה לשמוע קול אלהים. קול התורה יוצא מן הבית הזה הבנוי לשם אביר יעקב. ובזה יובישו בני הקהלה הקטנה הזאת פני קהלות גדולות ממנה, אשר אין כל ריח תורה בבתי תפלותיהן, ואשר רוב מנהלי הקהלות אינם יודעים, כי היהדות החיה היא בבית המדרש, והמתה בבית התפלה. והאות היותר נאמן הוא בתי תפלה לרעפאָרמים, שם שכינת אל שוכנת רק על ראש הגג (בתנאי אם אין עליו סמל “מגן דוד”) אפס אל הבית פנימה לא חדרה מעולם. תחת אשר אם יקבצו עשרה איש לעסוק בתורה אף בבית פשוט, שם בעדת אל, שם ירגיש כל איש קרבת אלהים. שם שכינת עזו חופפת בתוך קירות הבית בלי כל סמל “בית תפלה”. אמנם יודעי תורה יודעים זאת כמוני, אבל לא לחרפה היתה זאת לדעת, גם “לנשיאי” וגבאי בתי התפלה בכל מדינות אמעריקא אשר זכו לנשיאות לא ברוב חכמתם, רק בזכות ה”דאָללאר" הקדוש, שאר בשרם אשר בו יתימרו.

חיי היהודים ומצבם בעירנו

הציור מחיי אחנו הרוחנים אשר נתתי בזה איננו יחיד במינו. כמהו תפגשו בכל אשר תלכו, אולי בשנוים קטנים, והנני בטוח כי הוא ראי נאמן להביט בו על כל הקהלות הקטנות בארצות הברית, כאשר ראיתין בתורי את הארץ לארכה ולרחבה. ביחוד אנחנו, גולי רוסיא, פולין, ליטא, גאַליציען ורומעניען. תחת אשר ליסוד קהלות רעפאָרם נפגוש שנוים יותר גדולים. הרעפאָרמים ידאגו לבנין בתי כנסיות, ואחרי כן גם לקחת להם “ראבבי” ומטיף “מגיד פשע”. אבל מעולם לא חשו להביא שוחט, או מלמד לבניהם. אחרי אשר להתפלל יוכלו בשפת אנגלי, ושחיטת פיצפאטריק כשרה להם די והותר, ה“רעליגיאָן”, לא התורה, היא דתם. וזאת היא יהדותם. והרוב מהם עושים מעשיהם באמונה, בהאמינם כי כל הבל היוצא מפי רבם קדוש הוא. תמימים המה כתינוק שנשבה בין העכו"ם, ורק מטיפיהם התעום. ואם בכל מעשיהם יתאמצו לחקות מעשי הנוצרים, הנה נעלים המה על הרעפאָרמים או המתבוללים באיירופא, כי לא יבשו בשם ישראל, ורבים מהם מתגאים ביהדותם. תחת אשר רבים מגולי רוסיא או גאליציען יסתירו את יהדותם בכל כחם. ולדאבון לבנו רבים מהם נמצאים גם בעירנו הקטנה. כי מלבד 250 משפחות יהודים, נמצאות עוד יותר מחמשים משפחות מתבוללות אשר עזבו את עמם, אף כי לא המירו את דתם. מהם אשר לקחו נשים נכריות, ובניהם יבקרו בבתי תפלה לנוצרים, ועם יהודים לא יתערבו.

ליהודים בעירנו יש 135 חנויות. 10 בעלי בתי חרשת או יותר, וכמאה ותשעים בתים להם. אין עני בתוכנו אף אחד. ולפני חג הפסח אספו כסף, קמחא דפסחא וישלחו את הכסף לנויארק. ולכל דבר טוב, לכל חסד וצדקה נקל לאסוף כסף, תחת אשר קשה להשיג מאספים, יען כי כל אחד טרוד במסחרו. ובכל זאת, ימצאו גם מאספים, אם הדבר נחוץ.

שלות השקט שוררת בין כל היהודים פה, וכן שלום לנו עם שכנינו. קול אנטיסעמיטיזם לא נשמע, והנוצרים הנם שבעי רצון כי יוסיפו היהודים לבוא להשתקע בעיר הזאת¹⁶. יודעים המה ומשמיעים בפה מלא, כי היהודים החיו את המסחר. היהודים קונים ובונים בתים, ויתנו עבודה לפועלים, תחת אשר לפני בוא היהודים היתה העיר שקטה כחצר מות. ועתה יחכו כלם, כי בעוד מעט יגדל המסחר, לרגלי בתי חרשת הגדולים הנכונים להבנות מעט. ותקוה גדולה לעיר הזאת כי תיף ותגדל, וקהלת ישראל תהיה לשם ולתהלה. ואין כל ספק, כי אם יבואו עוד יהודים אנשים ישרים, ימצאו פה מנוחה ולחם, יהיו פועלים או סוחרים. תחת אשר בנויארק הגדולה הקרובה אלינו מהלך רבע שעה, אף אם ימצאו שם לחם, אבל למנוחה אין מקום בבבל החדשה, הגדולה פי שלשה מבבל העתיקה. שם גם העשיר לא ימצא מנוחה, אף אם ישבע כסף.

עירנו עומדת על גבעה גבוהה, ומחלונות בתי “סקאָילער עוז” נוכל לראות את מגדלי נויארק והיכליה הנשאים. את העיר באיאננע וגבעת דזערזי סיטי. בגבולות קארני-ארלינגטאָן נמצאים בתי חרשת מעשה גדולים, עם אלפי פועלים. תחנת מסלת ברזל לנויארק (במרחק 15 מינוט). לה בית ספר גבוה, בית אוצר ספרים למקרא חנם.

בקצה ארלינגטאָן נוסדה עוד עיר קטנה, חדשה ויפה בשם “צפון ארלינגטאָן”, ועוד קהלה חדשה לישראל נכונה להוסד בקרבתה, בעיר ראטעפאָרד, ורחוב אחד ארוך “קארני עוו.” יאחד את כל שלש הערים האל.

מספר תושבי קארני-ארלינגטאָן כעת, יגיע עד קרוב לשלשים אלף, ומחוברה אליה על ידי גשר, היא העיר הערריסאָן, המחוברה על ידי גשר שני להעיר הגדולה נואַרק, נ.ד.

העמים השונים תושביה, המה אַמעריקאנים מלידה, אנגלים, אירלאנדים, אשכנזים, שוויידים (במספר רב), דענים, נאָרוועגים, שווייצארים, אונגארים, יונים, סערבים, ארמענים, עסטרייכים, איטאַלקים, פולאנים, רוסים, ליטאים והאָלאַנדים. היהודים כרבם הנם ילידי רוסיא, ורק אחד הוא בן ארץ הקדם יליד ארם צובה. בא הנה פועל עני, ועתה מצבו טוב, וידו פתוחה לכל מעשה צדקה וחסד, ונכבד בעיני כל העם. היה פה גם יאפאָני אחד, עשיר ונאור אשר נשא לו אשה יהודית וילך.

---

מלחמת תוגרמה בארץ ישראל

מאת

אפרים דינרד

את אשר ראו עיני ושמעו אזני בהיותי בארץ ישראל מראשית מלחמה. ורשמתי על ספר כל מה שנגע לבני עמי על אדמת הקדש

ותהי ראשית מלאכתי זאת באלכסנדריא של מצרים, אחרי עזבי את ציון בראשית שנת תרע"ו.

“חרב עורי על רועי ועל גבר עמיתי” ( ז כריה י"ג, ז')

(הצלב וחצי הלבנה, לפי רמזי הראב"ע)

מסעי לא“י בשנת תרע”ד

בשנת תרע“ג קניתי לי גן ברמלה, נטעתי עצי פרי, בניתי בית. ואחרי כן הלכתי אל הקאָנגרעס הציוני בוויען. ואחרי הקאָנגרעס שבתי לאמעריקא למשך חצי שנה. ואחרי חג המצות תרע”ד, אחזתי דרכי לשוב לציון. ובקץ ירח יוני באתי לקוסטאנציא, חוף ים השחור ברומעניען. ושם ישבתי באניה ההולכת לקאנסטאנטינאפאל, ובכ"ה יוני חדרה האניה אל לשון ים הבאספארי. בבקר השכם, עמדתי על ספון האניה להתענג על חמדת הטבע אשר אצל מהודו על שתי הגבעות הקרובות, איירופא לימין ואזיא לשמאל. ואף כי כבר עברתי במקום ההוא פעמים רבות, בכל זאת לא שבעה עיני תמיד מהתענג על צבי חמדתו. ועל לבי עלו המון מחשבות למראה שני חלקי תבל קרובים איש לרעהו, רק מרחק שתים או שלש מאות רגל רוחב לשון הים. אבל מה רחוקים המה בתכונתם, צפון מים, כגבוה שמים מעל הארץ. מצד אחד לימין, אנשים חרוצים, בעלי דעה, לב חושב ויד חרוצים. ופה לשמאל, שפלות ידים, עצלות, תרדמת אלהים, אי דעת, אין בנה, אף כי למראה עין איש הוא ככל האדם, הולך על שתים. אבל ידים נתן לו אַללאַה רק לחבקן בחיקו או לעשות את זקנו, רגלים לכרוע ולשבת עליהן, עינים להביט אל השמים אל מחמד ראַסול אַללאַה, פה לעשן את האַרגעלע, ולספר ספורי הבלים בשבתו, ורגליו סרוחות תחת ירכו. פה שם אלהים גבול בין האדם והפרא, והבאספארוס הוא מכתב אלהים, לוח חרות משני עבריו. “ידו בכל”, מצד אחד. ויד כל בו, בעבר השני. ולשון הים הוא הגבול בין שניהם.

­­­

קאנסטאנטינאפּאל

בקרוב האניה לחוף גאלאטה, והנוסעים ירדו, אל החוף. ראיתי כעשרה איש, ועל צואר כל אחד תלוי לוח ניר כתוב באותיות גדולות: “צדקה גדולה לבנין אנית מלחמה”, וביד כל אחד מהם קופה של צדקה וכלם מצלצלים בקופותיהם ונגשים אל כל הנוסעים האורחים, ויגשו גם אלי. לקופת הראשון השלכתי מעדזידי שלם, ויבוא השני ואתן לו חצי מעדזידי, וכן השָלישי והרביעי, עד כי כלו כל מטבעות הכסף אשר היו בכיסי, ולא יכלתי לתת עוד, עד כי שמעתי נחרת אחד מהם אשר קצף עלי. ולוא הייתי ירוק בתוגרמה, אז הלא, היה הדבר לפלא בעיני, כי מנדבות כאלה תבנה הממשלה אנית מלחמה, תחת לבקש נדבות לבנות בית חולים בבירת ממלכתה, או מושב זקנים, בית ספר או איזה בתי חסד אחרים שלא נוסדו עוד משנת רי"ג (1453) עד היום הזה. אבל בתוגרמה אין שואלים שאלות הבל כאלה, כי אין עונה עליהן. סרתי אל “מלון רובין” אשר על הגבעה הגבוהה נגד גן העיר, ושם מצאתי איזה אורחים אשר שבו מארץ ישראל, ומפיהם לא שמעתי כל בשורה טובה, רק תנואות על הציונים אשר יוליכו את העם שולל בשקריהם. ואני התאמצתי תמיד להוכיח כי שגו מאד, וכי לא יכלו לדעת תכונת הארץ במשך איזה שבועות, והציונים לא הבטיחו לאיש מאומה. יען אין להם מה לתת, ועל כל אוהב ציון לשען על בינתו, ישאל בעצת אנשים ישרים, ולא להשען על קנה רצוץ. ומה גם כי רוב, או כמעט כל הציונים אינם יודעים את הארץ, ורק את חזון לבם יספרו.

בשבוע השני, לבואי, בערב יום הראשון הלכתי לשוח בגן לשמוע נגינות מנגנים. כחמש מאות איש היו אז בתוך הגן, כלם איירופאים, אין תוגרמי ביניהם. ופתאם, אש אחזה בכל פנות הגן מכל רוחותיו. הבתים בתי עץ, וגדר עץ מסביב, והגן קטן מאד, כמאתים רגל רחבו, וארכו כשלש מאות. ותהי מהומה גדולה, כלם נִסו להמלט על נפשם, ובעמל גדול נמלטנו דרך השער אשר כבר היה ללהב אש נוראה. בשובי אל מלוני נגד הגן, חכינו כי יבואו מכבי האש כרגע, אבל לשוא קוינו, ורק אחרי חצי שעה, באו כעשרים איש, כלם יחפים, נושאים על שכמם תיבת ברזל, חציה מלאת מים. את התיבה הציגו על הארץ. אבל לא ידעו מה לעשות עם המים, כי כלי מזרק לא היו להם. ויעמדו מנגד ויתחממו נגד האש. וכל ההמון עומד, מביט על הלהב, ואין מניף יד לכבות את האש. וכרגע נוכחתי עוד הפעם, מה טובים סדרי אטאמאן, ועד כמה צדקו מושלי איירופא אשר התחננו אליה תמיד, כי תקיץ מתרדמתה. אבל ההשגחה העליונה לא נתנה אזנים לתוגרמה, עם גדול חסר לב ואזן.

איזה ימים עברו, ופתאם קול כדור קנה רובה נשמע מעיר סעראיעווא, כי נהרג יורש עצר עסטרייך. קול הכדור החריד לב כל העולם הנאור, כלם הרגישו כי קרובה מלחמה לבוא בשערי איירופא. הסערבּים אמרו להתנצל, אבל עסטרייך דרשה מהם תנאים קשים מאד אשר לא יכלו למלאות. ובתוך המהומה לשמע צלצלי חרבות, בעסטרייך, רוסיה וסערבּיען, והנה הקיצו גם פה, התוגרמים הצעירים, ויחלו גם המה, לצלצל בחרבותיהם החלודות, וידברו גבהה גבהה בעזות נמרצה, כמו היו אדירי התבל. כתבי העתים פערו פיהם כתנים לדבר נגד איירופא בכלל, מבלי להזכיר על מי ירמזו, ועם מי ידו גורל למלחמה. החוצפה הנוראה אשר שמעני מפיהם יום יום, גבהה עד שמים, והקוראים חשבו כי חרב תוגרמה מורטה נגד איטליה אשר זה לא כבר גזלה ממנה את טריפולי בלי משפט, או נגד בריטניה אשר לקחה לה את מצרים לאחוזת עולם, או עסטרייך אשר גזלה ממנה כברת ארץ גדולה, ועוד יותר נגד רוסיא אויבתה מעולם. וכלם הבינו כי מקור החוצפּה מברלין מוצאה. אבל גם זאת ידענו כי חרב אין ביד תוגרמה הדלה, אין כלי נשק ואין אניות מלחמה, ואין קשיטה באוצרה, ובעלי האוצרות באיירופא כבר סגרו את כיסם בחותם צר, ואין ממשלה אשר תלוה לה אף שקל אחד, ועל מה ישען כסיל בוטח זה? חידה היתה לכל תושבי בירת הממשלה. אבל עין בעין ראינו כי קרובה המלחמה לבוא מוויען ולב כלם היה חרד מיום הבא.

ביום ד' (28 יולי) הכינותי את עצמי ללכת ליפו. הלכתי אל הבּאַנק העברי לקחת משם חלק מכספי, אבל הפקיד דבר על לבי כי לא טוב לקחת את כספי אל הבאנק ביפו. שבתי אל מלוני, ובדרך, אצל הגשר, ראיתי המון רב הקיף את הבּאַנק העסטרייכי, נגשתי אליהם, ואשאל מה המהומה, ויגידו לי, כי הסערבים נאספו על הבּאַנק לדרוש את כספם. והדבר לא היה לפלא, אחרי אשר כלם ידעו, כי עוד מעט, והמלחמה תפרוץ בין שני העמים האלה. ועל לבי עלה הרעיון להחליף את שטרות הכסף אשר היו בידי, ולקחת מטבעות זהב במקומם. יותר מעשרים אלף פראנק בנירות עסטרייך, אשכנז, צרפת ואיטליה היו בידי, והבאַנק נתן לי מחירם בזהב בלי כל עמל, אף בלי קשיטה אחת.

ומחרת היום ההוא, יום ה' (29 יולי) ישבתי באניה צרפתית ההולכת ליפו. וביום הששי, למחרת היום נגשה האניה לחוף סמירנא. הנוסעים על האניה היו מעטים, רק ששה איש היינו בלשכה הראשונה והשניה, וכחמישים איש בלשכה השלישית. ובקרוב האניה אל החוף לא ירד ממנה אף אחד, מלבד רב החובל אשר הבטיח, כי בעוד שלש שעות נלך לדרכנו. מעל ספון האניה ראיתי, כי כל החוף שקט, כמו נם שנתו, אין תנועה ואין חיים, אין אנשים רצים ושבים, כדרכם תמיד על חף ימים, ומה גם בתוגרמה, אין אניות שיט הסובבות תמיד בלשון הים, אין מביא סחורות למכור לנוסעים באניתנו כאשר הסכינו בכל עת, אין בא אלינו, ואין יורד מאניתנו. ועוד יותר גדל הפלא כי רב החובל לא שב כל היום עד השעה העשירית בלילה, ואז הודיע לנו כי האניה תלך לדרכה רק למחרת היום (שבת) בשעה 10 בבקר. ראינו כי פני רב החובל זועפים, והננו מתלחשים בינינו כי איזה מקרה לא טהור קרה אותו, אבל לא ידענו מה.

בשעה העשירית אמנם עזבה האניה את החף, ותמהר ללכת במהירות נפלאה. וכחצות היום, הדביקו מודעה, כי עסטרייך הכריזה מלחמה על סערבּיען, ואז הבנתי כי רב החובל התמהמה תמול בבית הקאנזולים בסמירנא.

ביום הראשון בבקר קרבה אניתנו לחוף האי חיאס, והנה ראינו אניה חדשה יפה מאד, בשם “ניקאלי השני”, עומדת אצל החף. אבל אין כל ילוד אשה נראה על האניה. אך עד מהרה נודע לנו, כי הממשלה עצרה את האניה, ואת כל המונה, הפקידים והמלחים שלחה לקושטא. ואף כי לפלא היה הדבר, אחרי אשר לא תוגרמה ולא רוסיא הכריזו מלחמה אשה נגד רעותה. אבל אין שאלות ואין תשובות בתוגרמה, כי התשובה הכללית על כל השאלות, היא רק “אַללאַה יודע” או מן השמים ירחמו.

אניתנו עמדה שם רק שעה או שתים, ותמהר ללכת לדרכה. ואחרי עבור זמן קצר, הודיע רב החובל שנית, כי אשכנז קראה מלחמה נגד צרפת. ואניתנו עפה כעל כנפי נשרים, עד כי בערב הגיעה לחף בּיירוט, ורב החובל צוה על כל הנוסעים לרדת לאניה אחרת אשר עמדה כבר הכן. וברגע ההוא עלו על האניה כשלשים איש כמרים צעירים, והקאנזול הצרפתי בראשם, והוא דבר אליהם בקול חרד, וינחמם, כי המה שבים לארץ מולדתם חלוצים למלחמה נגד אשכנז אויבתה. ואנחנו עלינו על האניה השנית, אשר מהרה לעזוב את החף אחרי עבור שעה אחת. ובבוקר יום השני, והנה אנחנו עומדים אצל חף יפו.

ברדתנו מן האניה לסירות דוגה לגשת אל החף הרחוק מיל אחד. המלחים הערביים הראו עוד הפעם כי נתקיימה בהם ברכת המלאך: “והוא יהיה פרא אדם”. וכדרכם תמיד עמדו בלב ים, ולא הלכו אל החף עד אשר נשלם להם. וכלם יודעים כי אף אם ישלמו להם חמש פעמים, לא יתנונו לעזוב את הסירה עד אשר נשלם להם עוד פעם ועוד פעם, ועל כל דרישותנו להגיד לנו כמה לשלם. וכלנו ידענו את המחיר הקבוע, אבל הפרא לא יגיד לך כמה, רק תן כסף! וכמה שתתן לו, תמיד יצעק הב הב! ואני אשר ידעתי את הפראים האלה זה שנים רבות, יעצתי לנוסעים לבל יענו על כל צעקותיהם, וזמן רב לא יעמדו בלב ים. ואחד הפראים שמע את עצתי, ויגש אלי ויאחזני בזרועי לתת לו כסף, ואני הרימותי את מקלי, לרוצץ את גלגלתו אם לא יעזבני כרגע, אף הוצאתי את תעודת מסעי, למען יראו הפראים כי הנני “אמעריקאני”, מיוחס גדול בעת ההיא. כלם צעקו, המו ויתגעשו, וכסף לא השיגו מיד איש עד רדתנו על החף, ושם לקחתי מרכבה להביאני למלון בתל אביב.

יפו ­­­­­­­­­­­­­– תל אביב

לפנים בישראל, בעלות על לב הנביא לברוח מלפני ה', בלי תעודת מסע אמעריקאנית, התנפלו עליו המלחים, הערביים הפראים הקדמונים. אבל לא עתה, תחת ממשלת הכאליף וחסות נשר אמעריקא. רעדה תאחז פראים בשמעם שם “אמעריקא”. המרכבה עברה על פני בית מועצת העיר (סאַראַאי) והנה נעצרה המרכבה מהמון אדם רב אשר עמדו צפופים סביב הבית, ומספרם היה כאלף איש, ועל שלבי הבית עמדו איזה פקידי הממשלה, ואחד מהם הטיף לפני ההמון, כי באה העת לתוגרמה לרכז את כל כחתיה, ולהיות נכונה למלחמה בכל עת מצוא. כל השומעים הטו אזנם לשמוע. והנה אחד מן ההמון קם על רגליו וישאל: “מה לנו ולהלוחמים, אשכנז עסטרייך או צרפת, מה לנו ולהם?”. הדבר עודנו בפיו, וטרם כלה את דבריו, והנה כדור מות עף אל לבו וכרגע נפל שדוד, כי הפקיד המטיף שלח לו את הכדור ביד נדיבה. כל העומדים חרדו רגע למראה הרצח, ולא ידעו מה לעשות. והנה ערבי שני, משומד נוצרי רץ אל הפקיד, ויצעק אליו לאמר: “מה חטא האיש אשר הרגת על לא חמס בכפו, הן הוא דבר דברים נכונים ואמתים?”. וגם זה השני לא הספיק לכלות את דבריו, וכרגע שכב גם הוא מתבולל בדמו על הארץ. ולמראה הרצח הזה חרדו כל הנאספים, וכלם החלו לנוס במנוסת חרב. ואני עצרתי ברכבי לראות קץ המחזה. אבל במשך רגעים אחדים נשאר כל הככר והרחוב רקים מאדם. המקרה הנורא הזה ברגע אשר דרכה כף רגלי על אדמת ציון, נתן בלבי מחשבות נוגות לחדור להתבונן על המעשים לימים יוצרו. ירדתי למלון “ירדן” אשר אצל גן העיר תל אביב. פניתי אל הגן, ואמצא שמה איזה אורחים מאמעריקא, ובשמעם כי זה עתה באתי גם אני מאמעריקא, סבבוני לספר להם חדשות, וביניהם היה יהודי אחד מברוקלין אשר שמע את שמי, ויגש אלי ויברכני בעד מחברתי “הבו תמים” (ירושלם תרע"ג) באמרו אלי “כל דבריך אמת וצדק, ולוא היינו עתה בברוקלין, אז על כפים נשאוך”. כארבעה עשרה איש אמעריקאנים היו שם. וכלם הגידו, כי בעוד מעט וכלם יעזבו את הארץ בהוכחם כי לא יארכו הימים ותוגרמה תוציא גם היא את חרבה מנדנה. ומי בן ארץ אחרת יואיל להותר בארץ מאפליה זאת בעת מלחמה? ובחפצי לדעת חדשות מאיירופא, הלכתי אל בית סגן הקאנזול האמעריקאני, האשכנזי האדון הארדעג, ושם נודע לי, כי כבר בלעו האשכנזים את בעלגיען הקטנה ויעשו בה שמות נוראות כיד ווילהעלם הנדיבה. שאלתי את פי הקאנזול, היתכן הדבר? הן בּעלגיען עומדת תחת חסות כל מלכי איירופא, באופן כי איש לא יוכל להתנפל עליה, ומה גם בלי כל סבה מצדה. הקאָנזול הניע בכתפיו ולא ידע דבר מה יענני. ובין כה קבל טעלעגראמא כי גם בריטניא הכריזה מלחמה נגד אשכנז. ואז היה הדבר ברור, כי מלחמת גוג ומגוג פרצה בתבל, וכל איירופא כלה תהיה למאכולת אש, ומי יודע מה גורלנו פה בארץ. ורגע עלה על לבי השפק, אולי טוב לפני כי אשוב גם אני לאמעריקא. ואני הנני גלמוד, בלי משפחה, יושב אל עקרבים בין ערביים פראים מצד אחד, ונושאי צלב בעל שש קצות מצד השני (מגן דוד ר"ל). אך כצל עברו כל המחשבות הנוגות האלה, ונקוטותי בפני על חסרון כח לב. כי איך יכלתי אף לחשוב לנוס מן הארץ בעוד אשר כמאה אלף יהודים ישכנו בה. ואני אשר מעודי לא פחדתי אף משדי שחת, האני אברח מפחד איזה פרחח האוכלים מאבוס ציון המלא רק בחסדי אחי אזרחי אמעריקא? ואם לברוח, הלא ינוסו השפנים האלה ראשונה, בראותם את האבוס ריק. חרפה היא לי לנוס מן המערכה, ומה גם כי הייתי בטוח כי אמעריקא לא תתערב במלחמה הזאת בלי כל סבה. ומה גם לפי המסורה והמצוה אשר הנחילו לה אבות האומה, נשיאיה הראשונים, מסורה קדושה בפי רוזני הארץ, כי לעולם לא תתערב אמעריקא בעניני איירופא. ואני בתור אזרח אמעריקא אין לי מה לדאוג מצד ממשלת תוגרמה. אשר על כן הלכתי לבקר את ביתי וגני ברמלה אשר שם ישבה משפחה קרובה לי, אשר נתתי לה את הבית והגן בלי שלומים. ובבואי מצאתי הכל על מכונו, וגם באוצר ספרי אשר אספתי לא מצאתי מגרעת, ועל לבי עלה הרעיון לבנות עוד בית בעד אוצר הספרים, בית גדול עם חדרים למשכן סופרים עברים, אשר חשבתי להועידם לבוא לשבת בגני חפשי חנם, למען ינוחו מעבודתם, או יכתבו שם את ספריהם, בהיותם קרובים לביבליאטעקא גדולה אשר אתאמץ להגדילה יום יום. ובחלומות נעימים כאלה, אמרתי, וכן עשיתי, כי החלותי לקנות חמרי בנין שונים, אבנים סיד, מלט, קרשים ועוד. ושלשה יהודים חרשי עץ צעירים העמדתי להכין דלתות וחלונות. אף קויתי כי במשך הימים יצלח לי להכין מושב יהודים בעיר ההיא, אשר זאת היתה תכלית קנין הגן בראשיתו, ליסד ברמלה מושב לבני ישראל, בדעתי, כי לא כל יהודי מסוגל לסול מסלה ראשונה, כי כרבם אוהבים לבוא לאכול מן המוכן, ותל אביב או פתח תקוה הוכיחו כי כן הוא, אף כי ישלמו שמה פי חמישים מחיר כברת ארץ. ואני אמרתי תמיד “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש”, אף כי שלמתי מחיר יקר בעד הפתגם הזה. ובין כה ראיתי כי טעיתי, אחרי אשר הממשלה החלה להראות את אגרופה ושיניה החדות. היא הכריזה כי כל עבד תוגרמה יבוא וירשום את שמו בין אנשי החיל אשר יבואו לעבוד בצבא. והערביים החלו לברוח אל הכפרים או לעבר הירדן, עזבו את שדותיהם בלי זרע. והממשלה החלה לגזול מכל עבדיה כל אשר מצאה ידה, כסף, כלי בית, סוסים, וכל מיני בהמה, החלה להריק את החנויות, וכל סחורה אשר מצאה לקחה לה, ואיש לא נועז לפתוח פיו, ואם דבר רק מלה אחת, עליו היה לדעת מראש, כי מלתו זאת תהיה האחרונה על דל שפתיו והוא ידום סלה. ושנאת עם הארץ נגד הממשלה גדלה יום יום, ובצדק. וכלם השמיעו פה אחד כי ינוסו מן המערכה ולא ילכו ללחום מלחמת תוגרמה אשר שנאו תכלית שנאה, ויקללוה קללות נמרצות. ומהתוגרמים אין איש אחד בכל הארץ מלבד שר הפלך, בירושלם. ומה גם אחרי בוא הרשע העריץ המשוגע ג’מל פאשא שונא הערביים שנאת מות, ולא בסתר השמיע כי יעשה אותם כעפר לדוש. כרוז על כרוז יצאו ממנו יום יום, והעם הטה לו עורף, וינוסו אל כל אשר נשאם הרוח. ואחינו כל בית ישראל חרדו מפני תנופת יד העריץ, ויחכו לרחמי שמים, כי מי יעמוד להם ביום עברות. פני היהודים חשכו משחור, והעריץ המושל הפרא ידו בכל, בכל רגע חבל תחבולות כחש ומרמה להתעולל בנו, וביחוד, יען כי רוב היהודים היו נתיני רוסיא אשר לחמה נגד אשכנז. ובראותי את כל הנעשה סביבי, רפו ידי, ואתנחם על הבנין אשר אמרתי לבנות, בהוכחי כי לא לאורך ימים אותר פה. והדבר היה כבר ברור בעיני, כי בעוד מעט ורעב יהיה בארץ. האניות כבר חדלו מבוא, ובארץ אין כל אם יסגר חף הים. וכסף הנדבות אשר שלחו אחינו לארץ ישראל מכל קצוי תבל חדל, ומה תקות האמללים החולים, הזקנים, הנשים והטף בלי עזרה מחוץ? כל מוסדי חסד וצדקה עמדו הכן להסגר, ומהם כבר נסגרו, ומה תהי אחרית כל אלה. כי על כן החלותי לחשוב מחשבות לאסוף את כל ספרי, את כל החפצים העתיקים אשר אספתי ליסוּד מוזעאום עברי, אספה נכבדה מכל מטבעות היהודים, ולשלחם כלם לאמעריקא, בדעתי עתה כי אין בטוחות אף לי המיוחס האמעריקאני, ובצאת השטן לחול במחולות, לא יקרא את תעודת מסעי, ואף בפני עבד אַללאַה לא יביט בעת אפו. ורק שמחה אחת קטנה הרנינה את לבי, בצאת הקול, כי הממשלה נכונה לבנות מסלת ברזל מחיפה ללוד ורמלה, למען תתאחד עם מסלת דמשק. אבל כל תקוה לימים טובים מאלה לא ראיתי. יום יום התאמצתי להשיג כתבי עתים מאיירופא למען דעת חדשות המלחמה. אבל מצאתי רק מחלת לב, שקרים וכזבים עד בלי חק, כזבים אשר גם נער קטן יכל להבינם. ואני חשתי כי כל התבל כלה סגורה בפני, חשך מכל רוחותיה, אין ברק אור, אין תקוה לחיים, אין מנוס מיד צר. גם הקאנזול האמעריקאני הגיד לי כי גם הוא יושב באשמנים ולא ידע עד מה, אף כי דזעמאל פאשא היה לו לאוהב, ותמיד סר אל ביתו, וגם הוא התאונן באזני, כי לא יוכל עוד לשבת פה, ומחכה רק לפקודת הממשלה בוואשינגטאָן אשר תקראהו לשוב לארצו. ובין כה כלנו ממששים באפלה וסביבותנו חשך מצרים, ענן כבד על ראשנו, חשך עולמים.

הכנות אשכנז היו סבת המלחמה בתוגרמה

כי יד אשכנז חולה את המלחמה הנוראה בשנת 1914, בזה אין עתה כל ספק בעולם, לרגלי המון הוכחות ואותות ומופתים אשר אין להכחישן.

אחרי תם מלחמת אשכנז בצרפת בשנת 1871, בעת אשר חשב ביסמאַרק כי הכניע גאון צרפת, ובמשך דור אחד או יותר לא תרים ראש. אבל בראותו כי בעבור רק ארבע שנים אחרי המלחמה כבר הצליחה לשלם את הסך הנורא חמשה מיליאַרד פראנק, זהב חמסים אשר גזל ממנה. ובראותו כי יום יום יגדל עשרה ואשרה, החל לחשוב מחשבות להכניע אותה עוד הפעם, ולתכלית זאת יסד את הברית המשולשת, אשכנז עסטרייך ואיטליה. בכל לב ונפש התאמץ למשוך את רוסיא בחכה, אך לא הצליח. כל הכסף אשר לקח מצרפת, נועד רק להגדיל חיל אשכנז בים וביבשה, ובכל שנה ושנה הוסיף מסים על העם לצרכיי מלחמה. כל העולם הנאור, וביחוד איירופא, כלם ראו והבינו כי אשכנז תכין את עצמה למלחמה גדולה ונוראה, כלם ידעו כי תקנא קנאה גדולה לבריטניה ורוב עשרה. ובמדה אשר הגדילה אשכנז בים חילה, נאלצה בריטניא להוסיף אומץ בים. וביבשה היו עיני אשכנז, וביחוד פרייסען, נטויות לא לבד על צרפת, אך גם אל הבאלקאנים. וראשית מעשיה היתה, להושיב מלכים לכסא ממלכות הבאלקאנים מנסיכי אשכנז. ובזאת הצליחה ברומעניען, בולגאריען ויון, ובשנת 1913 גם באלבאניה. ובין כה החלה להחניף את תוגרמה, וגם בזה הצליחה על ידי הבטחות שקר וחנף, כי קבלה תוגרמה את פקידי צבאות אשכנז למורים ולמסדרים על פי תכסיסי אשכנז, וגם שפת אשכנז החלו ללמוד, אף כי פקידי תוגרמה הביטו על פקידי אשכנז בעיני חשד תמיד, מלבד אשר לא יכלו נשוא את הדעספאטיזם האשכנזי וגאות היונקערים.

ווילהעלם השני נחל תורת ביסמארק רבו, וגם עלה עליו במזמותיו, ויחלום לחדש את ממלכתו על חרבות כסא רומא כימי קדם, ולחקות מפעלי נאפאלעאן הראשון, ועיניו צפו למרחוק לבלוע את כל התבל, ולתכלית זאת נסע תמיד מארץ לארץ, ובכל יום כמעט דבר חלקות היום למושל זה ומחר למלך אחר, ותמיד היה שם אלהים בפיו, ויקרא שלום לכל העמים והחרב מתחת למדיו. ובכל אשר פנה הרשיע. ווילהעלם שלח את אורביו לכל קצוי תבל, עד כי לא נשארה כל ממלכה בתבל, קטנה או גדולה נקיה ממרגלי חרש ואורבים אשכנזים. על כל בן אשכנז כקטן כגדול היה לדעת, כי אשכנז לגדולות נוצרה להיות המושלת בתבל. והפתגם “דייטשלנד איבּער אלל” (אשכנז נעלה על כל העולם) נשמע בפי כל “מיכל השוטה”. וכן ארגה את קוריה במשך ארבעים שנה, ותקו למצוא עת מכשרה להפיק זממה, עד אשר אנה אלהים לידה בהריגת יורש עצר האוסטרכי בסעראיעוו, את המקרה אשר בקשה ימים רבים.

בימים האחרונים הוסיף וויהעלם השני לשלוח את פקידיו לתוגרמה, עד כי היה אשכנזי גם לראש שרי צבאות הטורקים הצעירים, אשר ידעו מחשבת אשכנז, ויאמינו כי דבר לא יבצר מהם בהיותם שותפים לאשכנז, ומה גם בהיות ווילהעלם בדמשק, בעת אחת עם הריסת הדרכים והידיעות על יד טעלעגרף (קאָמוניקאַטיאן), המסד במצרים (בית ספר) הוא טוב מאד למטרה זאת ביחוד.

"איך שיהיה הדבר, עלינו להיות חזקים ומוצקים, למען תמצא ידנו להשמיד את אויבנו במכה גדולה אחת במזרח ובמערב. אך במלחמה הקרובה לבוא באיירופא, נחוץ מאד, כי הממלכות הקטנות יאלצו להלות אלינו, או לנצחם במלחמה, אם ימאנו. אחרי אשר על ידי תנאים ידועים נקל להרוס את מבצריהם ולנצח את צבאותיהם, ולפי הנראה, זה יהיה גורל בּעלגיען והאָלאַנד. לבלתי תת לשונאינו במערב מדרך כף רגל על האדמה, אשר יוכלו להתבצר נגדנו. ובצפון אין לנו לפחד מפני דענעמארק וארצות סקאנדינאוויא לנצח את כל הקמים נגדנו, ואם במקרה רע תאלץ דענעמאַרק לעזוב את מצב הבינים בחזקת יד בריטניא. אך בעת ההיא כבר יהיה הנצחון בידנו בים וביבשה. המחנה הצפונית אשר לנו תוכל להתחזק על ידי האָלאַנד נגד כל אויב במקומות ההם.

"בנגב עומדת שוויץ כחומה בצורה נגד צרפת, אשר בכחה להגן על מצבה הבינים, ולא תאונה לנו כל רעה.

"כאמור למעלה, השאלה היא בדבר הממשלות הקטנות וצבאותנו בצפון… ועלינו להיות נכונים למלחמת תגרה במחנה כבד מן הרגע הראשון. ולתכלית זאת עלינו לאסוף מחנה גדולה למען נוכל לאלץ את הממלכות הקטנות כי תבאנה לעזרתנו, או למצער כי יעמדו מרחוק מבלי עשות מאומה, או להשמידן אם יתיצבו נגדנו. ואם נוכל לפעול על לב הממשלות ההן כי יכוננו את מבצריהן באופן שיהיו לנו למחסה ומעוז, אז לא נחוץ יהיה לנו להתנפל עליהן. אכן לתכלית זאת עלינו להביא סדרים חדשים בצבאותנו בבעלגיען למנוע אותה ממלחמת תגרה. אפס אם צבאותיה יעמדו הכן רק למלחמת מגן נגדנו, ובזה יעזרו לשונאינו במערב, אז לא נוכל לתת לה כל ערובה כי תשאר במצב הבינים בשום אופן.

“על פי הסדרים אשר נעשה למטרה ולתכלית הזאת, נוכל לקות כי תמצא ידנו לקרוא מלחמת תגרה, בלי התמהמה, בעת אשר יהיו כל הסדרים כבר נכונים בחיל צבאותנו במורד הרהיין, אולטימאטום (המלה האחרונה) צריך להיות לזמן קצר, ובעוד מעט נתנפל על האויב, ובזאת נצדק בעיני העולם מהנוגע למשפטי עמים”.

הנה כי כן מכל תחבולות און אלה, נקל לראות, כי במשך שנה וחצי קודם המלחמה הכינה אשכנז את עצמה למלחמה הזאת, אשר עמלה בה ארבעים שנה. וככל הכתוב במגלת ספר זאת, כן עשתה באמת אחרי עבור כשנה וחצי. וראש השרים ה' בעטהמאן האלוועג עצמו לא בש להודות ביום הכרזת המלחמה, באזני הרייכסטאַג לאמר:

"אדוני הנכבדים, הננו עתה במצב הכרחי, וההכרח איננו "יודע כל חק ומשפט. צבאות חילינו כבר כבשו את לוקסעמבורג, "ואולי דרכו כבר גם על אדמות בעלגיען. אדונים נכבדים, הדבר "הזה הוא פרץ במשפטי עמים. אמת הוא כי ממשלת צרפת הודיעה "בבריסעל, כי תשמור על מצב הבינים בבעלגיען, כל עוד אשר "ישמרו גם מתנגדיה כזאת. בכל זאת הננו יודעים, כי צרפת עמדה "נכונה להתנפל על בּעלגיען, (ידיעת שוא ושקר אשר כבר הכחישו מכל עבר ופנה).

"צרפת יכלה לחכות, אך לא אנחנו, כי לוא התנפלה צרפת "על אגף חילנו במורד הרהיין, כי אז היה זה אסון גדול, כי על "כן נאלצנו לבלי שים לב למחאות לוקסעמבּורג ובּעלגיען הצודקות. "הרעה – הנני מדבר בגלוי – הרעה אשר עשינו, נשתדל להטיב, "ברגע אשר יגיעו חיל צבאותנו למטרתם. האיש אשר קרהו אסון "והוא לוחם בעד רעיון נעלה, רק הוא יוכל להבין איך לפרוץ לו “דרך”.

הדברים האלה יכו בחרפה על לחיי אשכנז בעד המלחמה הנוראה הזאת, והמון הרציחות אשר חלו ידי צבאותיה בבעלגיען וצרפת, ישארו רשום בדם על לוחות ספרי דברי הימים עד עולם.

הנה כי כן לא יפלא, אם תלמידי אשכנז הטורקים הצעירים החלו להצטיד עוד לפני ארבע או חמש שנים לקחת חלק במלחמה הזאת. אמת הוא, כי אשכנז לא דברה דבר ולא הניעה אף אצבע קטנה לעצור בעד איטליה בצאתה לכבוש את טריפולי מיד תוגרמה אהובתה. אפס לפי הנראה, הנה גם תוגרמה עצמה לא דאגה הרבה באבדן טריפולי, אשר לא יכלה להחזיק בה מעמד, יען אניות לא היו לה, והארץ ארץ פראים אשר לא הביאה לה כל פרי, ותוגרמה משלה עליה רק בשם, כאשר משלה בתימן או כממשלתה על הבעדואינים בעבר הירדן. וארץ מלחה ההיא לא יכלה לשלם לה מכסת ההוצאה להחזיק בה חיל צבא גדול, וגם איטליה עצמה לא תשבע ממנה רב נחת ימים רבים, ובתור בעלת ברית איטליה לא יכלה אשכנז לעצור בעדה, ותחת זאת, הבטיחה עזרתה לתוגרמה להשיב אליה את מצרים, ובהיות מצרים בידה, אז במה נחשבה טריפולי, ומה גם בהיותה שכנתה של טריפולי, תוכל להשיגה בכל עת שיעלה רצון לפניה, לעורר את הערביים בעלי דתה נגד איטליה הנוצרית. והאבן אשר קלעה אשכנז נטבע במצח הטורקים המאמינים, כי בעוד מעט, והמה יהיו המושלים במצרים ותעלת זועץ, ועם זה ימשלו גם על ים התיכון וים האדום, ומי זאב לא יתאו למאכל תאוה כזה העומד לנגד עיניו? והמאמינים לא חשו פן דבר בליעל יצוק באהבת אשכנז, זאת אשכנז הנודעה לכל יושבי תבל כי תשנא את כל האדם אשר על פני האדמה, וכלם ישנאוה משנה שנאה, ובכן הלכו כשור לטבח ויקראו, מלחמה!

האשכנזים, שדים או צבא מלחמה

יום יום הננו שומעים איזה חדשות נפלאות אשר חוללו ידי האשכנזים בחכמתם. ואחת מהנה, הוא אשר הרימו על נס, כי שד, חמס, גזל, רצח, שפך דם, תרמית וכו' היא חכמה עמוקה, עד כי בקרב הימים יש תקוה, כי ייסדו אוניווערזיטאט מיוחד לכל החכמות והמדעים האלה, אחרי אשר פראפעססארים מומחים בתורה הזאת כבר יש לה די והותר.

דרך כל רוצח, לרצוח את קרבנותיהם, ואח"כ לשרוף עליהם את הבית, לבל תוכל יד המשפט למצוא את הרוצח. וכן תעשה אשכנז עתה בצרפת ובעלגיען, אחרי רצחה את התושבים השלוים, להצית אש בבתיהם, ולהכרית כל אוכל ומחיה להם גם לימים יוצרו. כהאשכנזים כן עשו ההודים באמעריקא במלחמותיהם נגד האיירופאים, אף כי לההודים היתה צד משפט, אחרי אשר האיירופאים באו בגבולם לגזל את נחלתם. ובכן צדקו ההודים נגד אחיהם האשכנזים בהתנפלם באניות אויר על לאנדאן להרוג אנשים נקיים, נשים וטף.

-——–

זה לא כבר הביאו איש צבא אשכנזי פצוע, לבית החולים בעיר קטנה בצרפת, וימצאו בכיס מעילו יד אשה קטועה, ועל האצבעות ארבע טבעות מעולפות ספירים.

-——–

הרצח הנורא בטביעת לוזיטאניא, הצדיקו כל כה"ע באשכנז.

סבות שונות למלחמה

העלאלאנד אשר החליפה אשכנז במחיר זאנזיבאר אשר נתנה לבריטניה, כרגע השמיע ווילהעלם, כי האי הזה יהיה נכון לחף מלחמה, ויוציא עליו כחמש מאות מילליאָן מאַרק לבצרהו במצודות.

סאזאנאוו, היה קצר רואי, ועשה הנחות גדולות לאשכנז, ולא לבד כי לא עמד לשטן לה בבנין מסלת בגדד, אבל עוד הבטיח לה, כי רוסיא עצמה תשלום את המסלה עד טעהעראן בפרס, סאזאנאוו עלה לגדולה בעזרת “המאה השחורה”.

אשכנז הראתה פנים שוחקות לשכניה, בעת אשר חשבה מחשבות לרכוש את כל התבל, ובין כה הכינה הכל למלחמה נוראה, ותגדל את חילה בים, ובכל עז התאמץ ווילהעלם להגדיל את הצי, למען יוכל לעמוד נגד בריטניה. ואף כי הרגישו זאת בבריטניה. ופעם אחת בשנת תרס"ד הלך עדואַרד השביעי, דודו של ווילהעלם, ויתראה עמו, ועל פי עדואַרד היתה שומה, כי ווילהעלם העמיד את מכונת המלחמה לזמן לא רב. ובשנת 1912 רעשה בריטניה עוד הפעם ותשלח את הלארד האלדאן לברלין, והקיסר הצליח לעור את עיניו בשקר וחנף, ובשובו ללאנדאן השמיע, כי הכל טוב ויפה, ואין כל פחד. ובאופן כזה נסך רוח תרדמה על ברינטיה.

-——–

בשנת 1913 שנה אחת קודם המלחמה, שלחה אשכנז מלאכי שלום להטיף שלום בעולם, לכל שכניה, בעת אשר כבר שלפה את חרבה מתחת למדיה.

-——–

בראשית שנת 1914 כחמשה ירחים טרם פרצה המלחמה שלחה אשכנז ללאנדאן אורחים נכבדים בתור מלאכי שלום, והמלאכים היו רק אלה אשר הכינו את כל צרכי המלחמה, וראש מבטם היה לתור ערות בריטניה, מרגלים פשוטים.

-——–

אם ישנן סבות נכונות לקרוא מלחמת תגרה בכלל, בימינו, הוא ספק גדול. אחרי אשר עינינו רואות, כי כל עם יחפץ לשבת במנוחה, ואין איש אשר ישתגע להוציא בניו להורג ולהרוג אחרים אשר לא עשו לו רעה. ואם ישנה לפעמים איזה סבה קלה, הנה היא רק מצד המושל. מושל זה פגע בכבודו, וכבודו הלא הוא כבוד כל עמו אשר ימשל עליו במקל חובלים – בחסד אלהים. כל עם ועם יודע כי אם גם יצלח המושל במלחמתו לרד לפניו גוי אחר, לא תבואתהו טובה, בית איש זר לא ישיג, ואדמת העם המנוצח לא תנתן לו, ובנו אשר נפל במלחמה לא יקום לתחיה, וגם בכסף מלא עליו יהיה לשלם ימים רבים מחיר הנצחון אשר לא לו הוא רק למושלו העריץ. ואם אחרי כל אלה המה יוצאים למלחמה בעלות רוח המושל עליהם, הנה כלם ירגישו כי כצאן לטבח יובלו נגד חפצם. כלם יודעים כי נחש ינחש המושל בעורק העם בשם הדת או הלאמית. ובכל זאת לא ימצאו די כח לב להשמיע באזני המושל בשפה ברורה, לאמר: הרף! אסוף ידך! אין חפץ לנו במלחמה, כי איש לא עשה לנו רעה ולא נגע בכבודנו. רק העבדות אשר שקעו בה כל העמים עד הימים האחרונים, והבצה אשר טבעו בה שנות מאות או אלפים, עמוקה מאד. ולא במשך דור אחד או שנים יצאו למרחב מכבלי מושלים עריצים. ואם ימצאו המושלים איזה תואנה לקרוא מלחמה, הנה לא מצאה תוגרמה אף צל כל סבה קלה למלחמה הזאת, ומה גם אחרי אשר הכתה שק על ירך זה פעמים במשך שתים שלש שנים, וחובותיה עצמו משערות ראשה, עד כי לא נמצא איש בתבל אשר ילוה לה חמש קשיטות. כל הכנסות הממשלה נתונות לעמים אחרים אשר מכרה אותן כבר, וההכנסות אשר נשארו לה, אין די בהן אף לשלם לפקידיה, והארצות אשר לקחו ממנה הן לא ישיבו לה עד עולם, ומעולם לא חלמה כזאת ולארצות זרות הן לא יכלה לקות, וגם אין חפץ לה בהן, כי בעד חמש עשרה מילליאָָן טורקים אשר לה, הלא די והותר אדמתה הטובה והרחבה, אשר רבה שמה ושממה מאין עובד. כל חרשת מעשה הרחיקה על פי חקי סדום השוררים בארצה זה שנות מאות. כלנו יודעים כי בארצה נמצאים מיני מתכות יקרים, שמן אדמה, גחלי אבן ופחמים, וכאלה רבות. ומעולם לא נתנה הרשיון לאיש לחפר באדמה ולהוציא את עשרה, לא נתנה כל רשיון להביא מכונות ליסוד בתי חרשת, ויד איש לא נגעה עוד בכל אוצרות אדמתה הפוריה. התוגרמי העצל העובד את אדמתו, יעבוד רק למען יהיה לו די לחם לאכול, ויותר לא יחפוץ בתבל. ואם פקידי הממשלה יגזלו לחמו מפיו, הן רצון אַללאַה הוא, גזרה קדומה מן השמים. ואם כן מה לתוגרמה ולמלחמת תגרה? מה תרויח אם גם תנצח, ואם תנצח גם בפעם הזאת הלא יבוא הקץ לממשלתה עד עולם. ואיך ערבו הטורקים הצעירים את לבם להעמיד את עמם וארצם בסכנה גדולה כזאת הקרובה להפסד ורחוקה משכר? ואם היתה להם איזה סבה, מדוע לא השמיעו אף מלה אחת באזני בני עמם והמון עמים אחרים היושבים בארצם ואשר מספרם גדול ממספר הטורקים בכלל, כאשר יעשו מושלים אחרים החפצים להצטדק בעיני בני עמם אשר עליהם לתת את בניהם להקריבם למלך. אבל האמת הוא, כי לא מצאו כל סבה למלחמה, כאשר לא היתה כל סבה אחרת להוריד את עבדול חמיד מכסאו, רק החפץ לממשלה.

כל עמי תוגרמה יודעים ומודים, כי היה עבדול חמיד חכם מדיני מהלל, והוא אמר פעם אחת, כי הוא יושב על כסאו רק בחסדי מושלי איירופא אשר יריבו איש ברעהו ולא יוכלו להתפשר לחלק ביניהם את ירושתו. הוא ידע והבין טבע בני דתו היושבים תחת ממשלות צרפת ובריטניא, ולא חלם מעודו לקרוא את “הדגל הירוק” לעזרתו בכל מלחמותיו, בדעתו כי טוב להם בארצותיהן מאה פעמים יותר מבארצו, ואך שוא יקרא להם לבוא ללחום את מלחמותיו. כשלש מאות מילליאָן מאמיני איסלאם אמנם נמצאים בתבל, אבל כלם אינם בני גזעו, ואם שם “כאליף” נקרא עליו, אבל השם הזה הוא שאול עמו, ושלם ישלם שנה שנה לשומרי הדגל הקדוש במודענא, אחרי אשר התאר כאליף יאות רק לערבים ממשפחת מחמד, ולא ליוצא ירך אסמאן, ומעולם לא יצא למלחמת תגרה נגד כל ממלכה, ואז היה מלך חכם, רחמן וצדיק מושל ביראת אלהים, וכלם נתנו כבוד לשמו בעד חסדיו וצדקותיו, כי אמנם נתן פזר לאביונים כיהודים כנוצרים. וכאשר הורידוהו מכסאו, פתאם נהפך למושל עריץ בפי הטורקים הצעירים, ולא לבד כי הורידו את המושל, אבל גם את כל שריו ועבדיו הגדולים הורידו לטבח, עד כי לא נשאר להם כל חכם מדיני, ואף לא שר צבא אחד משוח מלחמה.

תאות הממשלה עורה את עיני הטורקים הצעירים, והתאוה הזאת גברה על חכמתם, עד כי נשענו על קנה רצוץ, על עזרת אשכנז, אשכנז היא אמנם ארץ חזקה אשר לה חיל כבד וצי אדיר. אבל לא בעד תוגרמה הכינה את כל צרכי המלחמה במשך יותר מארבעים שנה, ולא למען הציל את תוגרמה מידי צרפת ובריטניה ורוסיא, בקש ווילהעלם להשיג רשיון הסולטאן לבנות מסלת ברזל אשר תאחד את קאָנסטאנטינאפאל, הים התיכון עם לשון ים פרס, ברלין וקאנסטאנטינאפאל. ווילהעלם חשב מחשבה גדולה לתקוע יתד בשני הימים אשר לא היה לו כל חף לאניות במקומות ההם, וכל חפי הים האדום סגורים לפני אשכנז. ואם תהיה מסלת בגדד בידה, אז הלא בידה תהיה גם מסלת מעקקא, ומה נקל לה להשיג אחד מחפי ים האדום חף אקאבה או חודידא. והדבר הזה יהיה לקץ בעיני בריטניא, כי אז איננה בטוחה עוד בתעלת זועץ מצד אחד ובּאַבּ אל מאנדעבּ (עדן) והודו מצד השני, ואם תקנה לה אהבת תוגרמה מצד אחד, ואורבה אשר הושיבה בכל ארצות הקדם מצד השני, אז תהיה היא המושלת בכל ארץ הקדם. והטורקים הצערים חשבו כי עתה באה העת לקרוא למלחמה קדושה – על פי עצת ווילהעלם השני ובהסכמתו – בשם הדת והדגל הירוק. ולא הבינו כי לוא נאלצו ללחום מלחמת מגן, אז אולי באו מתנדבים לעזרתם. אבל לא למלחמת תגרה שאיננה קדושה, ומה גם כי המון רב מאמיני איסלם הנם עוד חצי פראים היושבים בארצות רחוקות אשר אין להם כל מושג מה היא תוגרמה ויחוסה אליהם. אמנם כלם יודעים את מעקקא עיר מקדשם, אבל מעקקא היא ערבית, ואיש אין בה אשר יבין אף מלה אחת בשפת תוגרמה. המה יודעים את ספר תורתם הכתוב ערבית ולא טורקית, ואם יבוא איש מהם למעקקא, אז יוכח, כי במעקקא שונאים את תוגרמה שנאת מות, בעוד אשר שם בריטניא נשא על כל שפה. ואשכנז היודעת את ארץ הקדם הרבה יותר מהתוגרמים, אמנם הצליחה על ידי אורביה לעורר רוח פרצים בין “המצרים הצעירים” אשר בעזרתה, בכספה ואורביה בראה את האגודה ההיא. ובכן האמינה כי כן תצלח בכל ארצות הקדם. רק דבר אחד לא ידעו האשכנזים כי האהבה אשר קנו בכסף ומרמה לא תארך ימים, ולא רחוק הדבר, כי ברבות הימים תהפך להם לרועץ, אחרי אשר מעולם לא הצליחו לקנות להם אוהבים טבעים, בשום מקום בתבל. והטורקים הצעירים אשר לא ידעו אף את ארץ מולדתם, אין כל פלא כי לא ידעו את ברלין, ויפלו בפח אשר פרשה אשכנז לרגלם. אשכנז לא הסתפקה במושבותיה הרחוקות באזיא אפריקא וים השקט, אשר לא הביאו לה כל פרי, ותעשה חונף לתוגרמה בימים האחרונים, ועבדול חמיד נתן לה זכויות מיוחדות יותר מאשר נתן לצרפת ובריטניה אשר השקיעו אוצרות זהב בארצו. ואשכנז באהבתה הגדולה לתוגרמה שלחה לה איזה פקידי צבא ללמדה סדרי אשכנז, אף כי התלמידים לא שבעו רצון ממוריהם. אשכנז תפשה את תוגרמה בצוארה לנשקה עד צאת נפשה. ועבדול חמיד חשב לטוב לו לאחוז את החבל בשני קצותיו, בריטניה וצרפת מצד אחד, ואשכנז מצד השני. ויחשוב כי באופן זה יהיה בטוח מרוסיא שכנו המסוכן. ולמהומות במוקדוניא ואלבניה הבטיח להביא תקונים וסדרים, ומעולם לא חשב למלא הבטחתו, ויהי אהוב ונחמד לווילהעלם השני. ומכל מלכי תבל היה ווילהעלם האחד אשר בא לקושטא להתעלס באהבים בארמון יילדיז. ובנפול עבדול חמיד ביד הטורקים הצעירים, פחדה אשכנז לטובה, ועל כן החלה להחניף את הגבורים הצעירים. ומלכי איירופא שבעו רצון באמת, בחשבם כי הטורקים הצעירים יחדשו את פני ארצם העזובה על פי הקָאנסטיטוטיאָן.

שנה, שנתים ושלש עברו, והקאָנסטיטוטיאָן נשארה רק פסת ניר חלק. ובריטניה וצרפת ראו ולא התבוננו כי אשכנז אורגת חוטיה בסתר. ורק איטליה מצאה עת נכונה לקרוע את טריפולי מיד תוגרמה, בדעתה כי אין ממלכה אשר תעמוד לשטן לה. ואחריה עמי הבאלקאנים, וביחוד בולגאריען ויון אשר לטשו עיניהן על קאנסטאנטינאפאל נגד רצון רוסיא, ועל כן לא יצאה לעזרתן. ולוא שררה ביניהן אהבת אחים, כי אז אולי באו למטרתן. עסטרייך כבר לטשה עיניה על שאלוניק זה ימים רבים, והנה נפל הנתח השמן הזה אל פי יון מבלי כל עמל. ועסטרייך שמחה כי מצאה סבה למלחמה בסערבּיען, ובזה מצאה אשכנז תואנה להגיע לקאנסטאנטינאפאל, אשר עיני רוסיא עליה כל הימים. ועל כן מהרה להוציא חרבה מתערה טרם הספיקו מלכי הברית להכין את עצמם מלחמה גדולה ונוראה כזאת. ולתכלית זאת תפשה את תוגרמה בצוארה ותדבר אל לב הטורקים הצעירים, כי תעזרם להוציא את מצרים מתחת ידי בריטניה, אשר ידעה בלי כל ספק, כי למטרה כזאת לא תגיע לעולם. אבל לא עזרת תוגרמה נחוצה היתה לאשכנז, רק תוגרמה עצמה, לבלעה חיים. והטורקים הצעירים נבלעו בפח אשר פרשה אשכנז לרגלם. ובכן קראה למלחמה קדושה מבלי כל סבה, ומבלי דעת היתה לשחוק, באמרה, כי תלחם בעד חרותה, חרות אשר היתה להלחם עם מנהלי ממשלתה הדעספאטים עצמם, שונאי חרות ואוהבי בּאַקשיש.

ועד כמה טחו עיני הטורקים הצעירים מראות נכוחה נראה מדברי מ“ע “טאנין” המדבר בשם הממשלה, ודבריו נעתקו במ”ע “קעלנישע צייטונג”, ואלה דבריו:

"למן היום אשר הכריזה ממשלתנו את ה קאנסטיטוטיאן, גדלה ההתנגדות נגד אשכנז בארצנו, יען קודם מתן הקאנסטיטוטיאָן, היו רבים מגדולי שרי הממשלה קשורים עם עניני אשכנז, ובנפול המושל נפלו גם המה, ופעולת רוח צרפת ובריטניא עלתה למעלה ראש, אך תחת להוציא תועלת ממצב כזה נשארה הדיפלאמאטיא הצרפתית והבריטית קרה ככפור לעמת תוגרמה, ולא שמו לב לנו. גם כבישת באסניען והערצאגווינא ביד עסטרייך, וכבישת טריפאלי ביד איטליה בעלת ברית אשכנז, לא יכלו למשוך לב תוגרמה אחרי אשכנז. אך עתה סרו כל המכשולים לרגלי אהבת אשכנז אלינו (?) עד אשר באנו בברית עמה, וצר לנו רק, כי המצב הזה אחר את המועד מעט. אך הננו מקוים כי רוח האהבה שוררת גם בעסטרייך – אונגארן כבאשכנז. וממשלת תוגרמה הבינה היטב את מצבה התלוי באויר בנוגע לצרפת ובריטניה ובעלות בריתן, וממשלתנו נשארה בודדה ועזובה משתי המחנות, הברית המשלשת מצד אחד, וצרפת ובריטניה ורוסיא מצד השני, ולא ידענו למי לפנות לעזרה. ולפי הנראה הביטו כלם עלינו כעל אבר מדולדל אשר הוא רק למשא על נושאהו, כי על כן עלינו היה לבוא בברית עם אחת הממשלות האדירות, אחרי אשר באופן אחר לא יכלנו לרומם קרן ארצנו, לא יכלנו לעשות תקונים ולהביא סדרים בארצנו פנימה, מחסר כסף. ואם לא נוכל עתה לתת עזר רב לבעלי בריתנו, הוא, יען כי לא היינו מוכנים למלחמה, ובכל זאת יש לנו כמיליאָן חיל צבא בארבעה מקומות מלחמה, ובידנו לתת עזר לא מעט לאשכנז, עסטרייך ואונגארן.

"העת הנכונה בעד אשכנז ועסטרייך אונגארן לפנות אלינו ולמצוא שכר עמלם היתה, בעת מלחמת הבאלקאן, שתי הממשלות ההן יכלו לעזור לנו הרבה, אך לא שמו לב אל הכח הטמון בעמנו הנרדם, ולא האמינו כי ניקץ לתחיה. אך הדבר כבר עבר, והנסיון ילמדנו דעת לימים יוצרו להוציא ממנו תועלת. ובהיות עניני ממשלתנו וממשלת ברלין בידים בטוחות, עתה, יש תקוה לעתידותנו.

“בבואנו בברית אשכנז ועסטרייך, טרם הספיקה לנו העת לנוח מעמל המלחמות אשר סבבונו, נתנו להן כל מה שהיה בידנו לתת, בתקותנו כי אחרי תם המלחמה נקצור גם אנחנו ברנה את אשר זרענו בדמעה. ועלינו להחל עתה בבנין עתידותנו על עמודים חזקים בעזרת בעלי בריתנו (?), להרים מצב הכספי והכלכלי. ולוא גם יהיה כי רק את טובתנו אנחנו מבקשים, אך את בריתנו את אוהבנו לא נפר גם להבא. ותמיד נעמוד על יד ימינם (?) ותקותנו תעודדנו כי אשכנז תחשבנו מעתה לבעלת ברית אשר תשוה לה”.

הדברים האלה נכתבו בראשית המלחמה, כאשר מצאה אשכנז את כל העולם הנאור לא מוכנים למלחמה. אך במשך הימים, כבר ראתה תוגרמה בלי כל ספק, כי כל יושבי תבל כמעט כבר התעוררו נגד אשכנז, ולעולם לא יתנו לה חפצה להשתרר על גוי ואדם, לפי התכנית אשר התוה לו דזינגיז חאן השני מושל אשכנז. וחזון שוא חזה לו הטאנין ועמו הטורקים הצעירים בהביטם תמיד למעלה, לתשועת זרים, מבלי הבט בראי לראות את עצמם. כי אמנם לוא היו באמת אוהבי עמם וארצם, יכלו להעלות את הארץ למדרגת ארץ נאורה כל העמים, אחרי אשר כל טוב הארץ היה בידם, ולוא ראו מלכי הברית כי יתאמצו לקים את אשר הבטיחו, בקחתם את רסן הממשלה בידיהם, כי אז מצאו משען עז בכל אשר פנו, ולא נאלצו עתה להוציא את בניהם להורג, ולהביא שואה על כל הארץ העניה והשוממה גם בימי שלום, בתקוה כוזבה, כי אחרי המלחמה ימלאו חוריהם זהב משלל גוים אשר תאסוף אשכנז. הטורקים הצעירים שכחו, כי בהכריזם “מלחמה קדושה” נגד הנוצרים, תעורר את שאלת ארץ הקדם בכל תקפה, וכל הממשלות האדירות תתאמצנה לפתור את השאלה הארורה הזאת, והשעיר הראשון לעזאזל תהיה תוגרמה מעוררת השאלה. והדיפלאמאטים העורים האלה זרעו רוח וסופתה יקצרו. ובאופן היותר טוב יודו לאלהים חסדו אם יצאו מהמלחמה הזאת ועצמותיהם לא תפזרנה לפי שאול.

הפּאליטיקא התוגרמית

ביום אשר הודיעה עסטרייך כי קראה את צירה מבעלעגראד, ותהי נכונה למלחמה, הודיע ראש המינעסטעריום הטורקי (גראן וויזיר) לכל צירי הממשלות בקאנסטאנטינאפאל, “כי תוגרמה תשאר במצב הבינים, ויתן בנה בלבם, כי מצב עניני תוגרמה יאלץ אותה לשבת במנוחה בלי כל ספק, אף כי עליה לעמוד על המשמר פן תגע המלחמה בעניניה, אחרי אשר יתכן כי המלחמה הזאת תעבור גבול שני הלוחמים. ובעת מצוא נוכל להוציא תועלת לנו באמצעים דיפלאמאטים. ואם אמנם במצב בינים לא נוכל להטות לאחד הצדדים, בכל זאת עלינו לאסוף את כחותינו לשמור על ענינינו וגבולותנו”. וברגע ההוא כבר החלה להכין את עצמה למלחמה. וכתבי העתים בכל הארץ החלו לדבר בלשון מדברת גדולות, כי עתה הגיע תור הזהב לתוגרמה להשיב אליה את כל הגזלות אשר גזלו ממנה הממשלות השונות. והדת נתנה כי כל איש מבן עשרים וחמש עד בן ארבעים וחמשה יצא לצבא, או לשלם 50 לירא טורקית. וגם העניים מכרו שמלתם לעורם, למען תמצא ידם לשלם את הכסף הדרוש. יען העם לא מצא כל חפץ לצאת עוד הפעם למלחמה חדשה, אחרי המלחמות אשר לחמו שנה שנה בימים האחרונים, ומכל המלחמות יצאו וידיהם על ראשם. נתיני ארצות אחרות, וגם נתיני תוגרמה הנוצרים מהרו לעזוב את הארץ גדודים גדודים, עד כי במשך עשרה ימים נסו יותר מעשרת אלפים איש יונים רק מקאנסטאנטינאפאל לבד, וכרבם ברחו לאמעריקא. ואף כי פקידי תוגרמה שמרו את הגבולים מכל משמר, אך הבּאַקשיש אשר היה תמיד המפתח לפתוח אף דלתות נחושה, הראה את כחו גם עתה, ורק תחת אשר בימי שלום השתפק הפקיד בעשרה פראנק, לקח עתה עשרה או עשרים לירא. ופקידי הטורקים הצעירים אספו כסף למילליאָנים בנקיון כפיהם, והמהומה גדלה מיום ליום בכל הארץ, וביחוד אחרי אשר הכריזה בריטניה מלחמה, נתכה חמת הצעירים על האנגלים, בלי ספק על פי פקודה מברלין. התוגרמים היו כבר נכונים להתנפל על יון וסערבּיען ברגע אשר ישמעו נצחון עסטרייך נגד סערבּיען. אפס כאשר נודע הדבר כי הרוסים בקוקז עברו את גבול תוגרמה בארמעניען ויכבשו את ערזערום הבצורה, אז אבדו פקידי הממשלה את ראשם ושכלם, ויחלו לחמוס ולגזול מכל הבא בידם. בעיר הבירה, הריקו את כל החנויות מכל אשר מצאו, אכל וכל צרכי האדם, ומכל האניות אשר עמדו על החף לקחו מחוט עד שרוך נעל. באיזה מקרים נתנו שטרי קבלה שאינם שוים אף את הניר אשר נכתבו עליהם. המון חנויות נסגרו לעולם, האופים חדלו לאפות לחם, ומחיר כל אכל עלה למעלה מכח העני לקנות, ועל כל פת לחם חוללו מהומות, ביחוד נשים וטף צעקו ללחם בכל רחובות העיר ואין מושיע. שבת כל מסחר, וכל מלאכה לא נעשתה מאין כסף ומאין לחם ושמלה. הסחורות אשר קבלו תמיד מאיירופא חדלו, מרכבות החשמל בעיר עמדו מלכת מאין גחלי אבן. כל בתי הבאנקים סגרו מטעם הממשלה, והמון העם אשר הפקידו את כספם, ביחוד בהבאנק הווינאי, צרו על הבאנק כל היום ויחוללו מהומות – למן היום הראשון אשר הכריזה עסטרייך את המלחמה נגד סערבּיען בעשרים ושמנה לירח יולי. חפי הבאספארוס והדארדאנעלים סוגרו מאין יוצא ואין בא.

ביום הראשון, אוגוסט 2, סגרה הממשלה את הפארלאמענט, אשר זה עתה נפתח.

איזה ירחים טרם פרצה המלחמה, פקדה אשכנז את הגענעראל ליימאן פאָן סאַנדערס להביא סדרים חדשים בצבאות תוגרמה, באופן שתוכל להיות נכונה למלחמה בכל רגע. ובראשית ירח מאי 1914 שלחה הממשלה הראשית מכתבים חתומים לכל ראשי ופקידי הערים בכל הממלכה, ותצו, כי יפתחו את המכתבים רק כאשר יקבלו פקודה על ידי הטעלעגראף. וכן היה, כי ביום ב', שלישי לאוגוסט, צותה לפתוח את המכתבים, ובכל מכתב נמצאה הפקודה להיות נכונים למלחמה, וניר אחד עם שני דגלי תוגרמה ירוקים, ותחתם חרב, קנה רובה וכלי תותח, ותחתם כתבת: "הכנה כללית למלחמה, "תתחיל ביום…….. ועל כל אלה אשר עליהם לצאת בצבא “לבוא ביום…….. אל המקום הנועד……..”

בעת ההיא הלכו טאַלאַת בּיי שר הפנים וחליל – בּיי נשיא הפּארלאמענט לבוקארעסט לתוך את הסכסוכים בין תוגרמה ויון. ולפי הנראה חשבו למשוך גם את רומעניען בחכה. וכה"ע אשר להממשלה רקדו כאילים משמחה יום יום, באמרם כי מעתה יופיע אור חדש על תוגרמה אשר הפילה את גורלה בידים בטוחות (אשכנז) ועל תוגרמה עתה, רק לחזק עמדתה על הים על ידי אניות חדשות ורבי חובלים חרוצים. וגם הדיפלאמאטיע התוגרמית היא במצב מאושר. ובכן, התקוה משחקת לפניהם, כי מעתה תצא תוגרמה מתחת עול איירופא ותעמוד ברשות עצמה ככל הממלכות האדירות, והדיפלאמאטים הבטוחים האלה לא הבינו, כי שאול פתוחה תחתם בחסדי אשכנז, ואשכנז עצמה תבלעם בעת רעבונה.

בעשירי לירח סעפטעמבער, הודיעה הממשלה לכל צירי ממלכות איירופא, כי "בחפצה להרים קרן ארצה, ולעשות תיקונים "בממלכתה למען תשוה לעמוד בשורה אחת עם כל הממשלות "הנאורות (?). והאות הנאמן לזה הוא, יסוד הקאנסטיטוטיאן "אשר נתנה לעמה, והקאנסטיטוטיאן הצליחה באופן נעלה מאד (?), "ורק מכשול אחד עומד על דרכה, והוא “הקאפיטולאטיאן”, אשר כל "נתיני ארצות אחרות עומדים תחת חסות הקאנזולים, ובכל "משפטיהם וריבותיהם וסכסוכיהם יפנו אל הקאנסולים ולא אל "שופטי תוגרמה. והדבר הזה יעמוד לה לשטן לכלות את מלאכתה "בסדרי התקונים אשר החלה לעשות, והנתינים הזרים חפשים "ממסים (מסי עבודת הצבא) וזאת יכבד על הממשלה את משאה. "ועל כן החליטה הממשלה, כי מראשון לירח אוקטובר (1914) תחדל "הקאפיטולאטיאן וכל ההנחות אשר התענגו עליהן כל הנתינים "הזרים, ויחד עם זה תשמור ת כל תורת משפטי העמים (?), "ותקוה כי כל הממשלות תשבענה רצון (?) וחלילה לה ממחשבה "זרה להכעיסן, ובכל לב תחפוץ לבוא בברית מסחר עם כלן על “יסודות משפטי עמים”.

כתבי עתים השונים בארץ לא דברו כמעט מטוב ועד רע, על דבר הדיפלמאטיע הכוזבה הזאת. ורק מכתב עתי “תאספירי עפקיאר” אשר להממשלה, הודה, “כי לא נוכל לקות, כי כל ממלכות איירופא ישבעו רצון מהודעת ממשלתנו, אבל מצד השני הננו נכונים לקבל ברצון כל מחאה מאיזה ממשלה שתהיה, למען נדע מי הוא לנו ומי לצרנו”.

למן העת ההיא, החלו כל כתבי עתים התוגרמים לשפוך מררתם על רוסיא צרפת ובריטניא יום יום, וכל אחד אמר להעביר את רעהו בחכמת הדיפלאמאטיע, ולא בסתר דברו – למרות חקי הדיפלאמאטיע – כי לא כימים הראשונים הימים האלה לתוגרמה, העומדת כבר מזוינה וערוכה למלחמה, ובידה עצה וגבורה לנצח את כל מנדיה, אוהביה לפנים. מלבד מכתב העתי אשר להממשלה, אשר היה האחד אשר דבר בלשון ערומים, כי חלילה לתוגרמה לחשוב מלחמה, ומה גם מלחמת תגרה.

ביום 29 לירח אקטאבער, כבר הכריזה תוגרמה מלחמה לרגלי התגרה בין אניות רוסיא ותוגרמה בים השחור. הכרוז הראשון היה לכל חיל הצבא, ויאריך בלשונו נגד כל אויבי תוגרמה. והתקוה הגדולה אשר תקוה, כי מהמלחמה הזאת תצא בזר נצחון בעזרת אשכנז, וכל הארצות אשר אבדה עד הנה תשובנה אליה. והכרוז השני היה, כרוז המלחמה הקדושה לכל מאמיני דת איסלאם בכל ארצות תבל, לאנשים ונשים (פעטיווא), וזה דבר הכרוז:

"השאלה הראשונה: – אם אויבים נכונים להתנפל על ארצות "האיסלאם, אם סכנה מרחפת על האיסלאם, אם במקרה כזה "מחויבים זקנים וצעירים, חיל רגלי ורוכבים בכל ארצות תבל "בכל מקום אשר בני דת מחמד נחיתים לקחת חבל ולעזור במלחמה "קדושה בכל נפשם ומאודם, אם יכריז הפאדישא (הסולטן) מלחמה "קדושה? – וענית אמן!

"השאלה השניה: – למן היום הראשון אשר רוסיא, בריטניא, "צרפת וממשלות אחרות העוזרות לשלש הממלכות הנזכרות קראו "מלחמה על הכאליף המחמדי וממלכת אָטאָמאַן בים וביבשה, "האם נחוץ כי כל המחמדים השוכנים בארצות שלש הממלכות "הנזכרות יקומו נגד ממשלותיהן לקחת חבל במלחמה הקדושה "הזאת? – וענית אמן!

"השאלה השלישית: – בכל אופן שיהיה, אחרי אשר המקרים "הביאו את הענין עד מרום קצו, והדבר תלוי, אם כל מאמיני "מחמד יבואו לעזור במלחמה הקדושה הזאת, והיה אם יבואו "לעזור במלחמת מצוה זאת, האם יענשו בעד הדבר הזה (מאת "האלהים)? – וענית כן!

"השאלה הרביעית: – המחמדים היושבים בארצות האויבים, "אשר יהיו נאלצים לצאת בצבאות אויבנו להלחם נגדנו, ואחרי אשר "על פי הדת אסור להם לעשות זאת, אף אם יסכנו חיי כל בני "משפחתם, האם ראוים המה לענש (מאת האלהים) ואם יחשבו "כרוצחים בעשותם כזאת, וענשם יהיה, כי ישפטו באש תפתה? – המענה, כן!

"השאלה החמישית: – אחרי אשר אבדה גדולה היא "להכאליף, יען מחמדים רבים יושבים ברוסיא, צרפת, בריטניא, "סערבּיען ומאנטאנעגרא ולוחמים נגד אשכנז ועסטרייך–אונגארן, "הגואלים הגדולים לממלכת המחמדים הגדולה, ואם כן, היענשו “אלה המחמדים הלוחמים נגדנו בענש קשה? – המענה, כן!”

ביום החמישי לירח נאוועמבער, הודיעה בריטניא, כי מלחמה לה בתוגרמה, וביום ההוא הודיעה כי ספחה את האי קפריסין לממלכתה. האי הזה היה תחת חסות בריטניא משנת תרל"ח, אחרי הקאנגרעס הברליני.

הכרזת מלחמה

ביום השבת בקר, בראשון לירח נאוומבער, נודע לנו, כי הכריזה הממשלה, כי מלחמה לה ברוסיא, צרפת, ובריטניא. הכרוז קרא לכל שלש מאות מליוני המחמדים לצאת לעזרת תוגרמה למלחמה קדושה נגד שונאיה מעולם אשר אמרו לבלעה חיים, אף כי איש לא שמע עד היום ההוא כי פרץ איזה ריב או חלוקי דעות בינה ובין הממשלות הנזכרות. ואין איש הבין כל סבה למלחמה נוראה כזאת. אמת הוא כי הממשלות ההן סבוכות במלחמה נוראה, ועל כן שעה מכשרת היא לאחוז בזנב הארי בעמדו על נפשו נגד יריביו. אבל אוי אוי לה לכבשה צולעה אם תעוז לגשת לגוב האריות. ואנחנו כלנו תושבי ציון הננו מאמינים כי אין ממלכה אחרת אשר תבוא לעזרתה, ואנחנו כלנו פה יודעים, כי הערבים שונאים את תוגרמה. ולא בסתר השמיעו כי מחכים המה לביאת הבריטנים לארץ הקדושה אשר יקבלום בזרועות פשוטות, וימלאו שחוק פיהם על הכרזת המלחמה הקדושה.

ביום השבת בצהרים בא פּחת ירושלם אל גן העיר, להטיף באזני העם, ויודיעם כי מרגע זה חדלה הקאפיטולאטיאן (חסות הקאנסולים), ולאזרחי ארצות אחרות אין מזח עוד בצירי ממשלותיהם. הערבים הפראים בשמעם את הדברים האלה יוצאים מפרש מפי שר הפלך, החלו לרוץ כמשוגעים בכל רחובות קריה, ובראותם איש יהודי עובר לפניהם החלו להכותו. ולאחרים מרחוק הראו בהעבירם את ידם הימנית על השמאלית הנה והנה כי ישחטום כבהמות. ופחד אלהים נפל על כל היהודים היודעים את הפראים בהשתובבותם. ואם אין לנו עוד מחסה בהקאנסולים מי יצילנו מכף עריצים. כל אניות איירופא חדלו מקרוב לחפי א"י, וגם יכלת לא תהיה בידנו להודיע צרתנו בתבל, וכל תקותנו עתה נשענה רק על צור ישראל בשמים, ועל שתי האניות האמעריקאניות אשר שטו הנה והנה במימי ים התיכון בין חפי סמירנא ואלכסנדריא להגן על אזרחי אמעריקא. והפחד הי הלא מפני חיל תוגרמה רק מזדון לב הערבים הפראים תושבי הארץ אשר השמיעו בפה מלא כי יהרגו את היהודים והנוצרים. וביחוד גדל הפחד בערי השדה והמושבות. ובירושלם לא גדלה הבהלה, אחרי אשר רוב תושביה המה יהודים ונוצרים, ויכלנו לקות גם לעזרת אנשי הצבא. אבל עיר אלהים חרדה לרגעים מפני תנופת יד המושל החדש, שר הים ומפקד עליון על כל המחנה הרביעי, דזעמאַל פּאשא.

דזעמאל פּאשא ברגע בּואו ירושלימה, הראה כי הוא שונא את היהודים והערבים, ולא יכל להביט בפני אשכנזי. ותהי ראשית מעשהו להשמיע כי היהודים אינם נאמנים לתוגרמה. ליהודים יש בתי כנסיות הרבה שאין להם צורך, ולפי דעתו די להם בשלשה בתי כנסיות בכל העיר. ליהודים בתי ועד ובתי דין מיוחדים, וכל אלה אך למותר, ומדוע לא ילכו לבקש משפט אמת וצדק אצל השופט התוגרמי–הערבי. הועדים בכל המושבות המה נגד החק, ועוד כאלה. ורעדה אחזתנו פן ימלא אחרי דבריו לבטל את כל המוסדים העתיקים האלה באמת. ראש הרבנים אמנם הגיש אליו מחאה ויראהו לדעת כי שקר העלילו על היהודים הנאמנים תמיד לאדונם הסולטאן. וכן החל דזעמאל פאשא להוציא פקודות חדשות לבקרים מבלי דעת בעצמו מה חפצו. קרא לעורכי כתבי העתים העברים ויהלך עליהם אמים כי אין די אהבה לתוגרמה בכליותיהם, ואין די שירות ותשבחות בעליהם, אף כי מלאו את עליהם תהלות שקר וחנף לגועל נפש. וכל הידיעות והבשורות משדה המלחמה נאלצו לכתוב רק מאשר קבלו יום יום מהפּאָליציי והיכל המשפטים, או אשר מצאו במכתב עתי הקושטאי “אָטאָמאַנישע לאיד” באשכנזית וצרפתית היו“ל בעיר הבירה ע”י יהודי אשכנזי אחד. כל שלטי החנויות אשר היו כתובים עברית או בשפות איירופא צוה למחוק, ולכתוב רק ערבית וטורקית. ובמשך הימים שנה את פקודתו לכתוב רק טורקית. ואחרי כן צוה כי יביאו את שלטיהם אל הפּאָליציי ושמה יכתבו בעדם, ועליהם לשלם מלבד שכר הכתיבה מס גדול לפי גודל השלט. וביפו התחכמו כל בעלי החנויות ויסירו את שלטיהם עד אחד מקצה העיר עד קציה, ולא נותרו רק שלשה או ארבעה שלטים בכל העיר. וכאשר הודיע כי בוא יבוא ליפו למשך שעה או שתים, צותה החכמה העליונה לצבוע בצבע אחד את כל החלונות והדלתות אשר בעיר, ואם בכל אלה אין די, הנה יצאה גזרה רעה ונוראה באמת (על פי עצת האשכנזים הרשעים) לנקות את הרחובות מכל חלאה, החלאה העתיקה אשר נקדשה כבר בשלש קדושות בארץ הקדושה בין הערבים והיהודים משנים קדמוניות, ואשר לא ראו נקיון מעולם, מלבד ברחובות האפקורסים בתל–אביב, ופתאום גזרה כזאת? והלצים לא ידעו בשת להתלוצץ על הבטלנים ביפו אשר חשבו כי מצוה רבה היא לגזור תענית צבור ולבקש רחמי שמים לבטל את הגזרה. אבל אוי אוי לדבר טוב אשר יוטל בחיק פראים. כי כאשר החלה הפּאָליציי להוציא את הפקודה לפעלת אדם, אז נהפכה הפקודה לגזרה באמת. את האחד הכו מכות רצח, ואת השני תפשו ברחוב ויטילו עליו לשלם כסף ענושים מבלי כל סבה. ביפו ראיתי כי תפשו מלמד אחר אשר הלך לתמו ויצוו עליו לשלם שני מג’ידי, וכאשר שאל מדוע? ענו, אם כן תשלם ארבעה. ובשאלו עוד מה פשעו? ענו, אם כן תשלם שמונה, וכאשר לא האמין למשמע אזניו כי יענישו איש הולך ברחוב בלי כל תואנה, ענו, אם כן תשלם ששה עשר מג’ידי. בכה האמלל ולא ידע מה לעשות, כי העלילו עליו, כי מצאו ברחוב קליפת תפוח זהב, ובלי ספק השליך העני הזה את הקליפה, אף כי כבר התגוללה ברחוב יום תמים או חודש ימים. והיהודים אשר דאבה עינם לראות בצרת אחיהם האמלל, ובדעתם, כי אם יוליכוהו אל בית הפּאָליציי, אז לא יצא עוד חי מכור הברזל ההוא, החלו לאסוף נדבות עד אשר שלמו את הכסף הגזול. ומעשים כאלה נעשו בכל רגע ובכל שעה במשך ימי הנקיון וימים רבים אחרי כן.

ביום אשר הכריזו את המלחמה, תפשו את מסלת הברזל אשר היתה בידי בעליה הצרפתים, וירימו דגל תוגרמה על כל התחנות ורבים מהפקידים גרשו וישימו תחתם איזה פראים אשר לא ידעו בין ימינם ושמאלם. ואלה אשר נשארו על משמרתם נאלצו ללכת לבית המשפט, ושמה השביעום באלה חמורה, כי ישארו נאמנים לתוגרמה. וממהפכה כזאת אין לדבר עוד עד כמה שונה המצב בעניני ההנהגה לרעה.

על פי פקודה מיוחדה נאלצו כל נתיני ארצות הלוחמות לעזוב את הארץ כרגע, ואלה אשר לא ישמעו לקול הפקודה ישלחו לארץ גזרה, ולאיזה ארץ? זאת לא ידע איש, אף לא הממשלה עצמה. וכלם החלו לנוס על נפשם לערי החף. ובכל אניה אשר קרבה לאיזה חף הצילו את נפשם הרוסים, הצרפתים והאנגלים, ורבם יהודים, אחרי אשר מספר הצרפתים והאנגלים הנוצרים היה קטן מאד. והרוסים הנוצרים היו רק אלה אשר ישבו על “ככר הרוסים” בירושלם, והממשלה תפשה את בתי תפלותיהם ורכושם החרימה, ובהם בתי ספר, בתי חולים, בתי נזירים ונזירות. והיהודים השכירו את בתיהם לכל בא בידם, ובתל אביב הושיבו גם שכנים חנם. אבל הממשלה באה ותדרוש מהשכנים שכר מעון, ותהי הרוחה להממשלה אשר מעולם לא היו לה בתים יפים וטובים כאלה, וכאשר העבירה את הפּאָליציי לבית הנזירות הצרפתי העומד בגן יפה בירושלם, אמר אחד הפקידים: “מאד יצר לי, כי אחרי המלחמה עלינו יהיה לשוב אל החורבה אשר ישבנו בה עד הנה”.

מהחנויות היהודים החרימה כל אשר מצאה, כל כלי ברזל ונחשת, כל כלי עבודה, עצים, בגדים, חבלים, שקים, נעלים, כל מיני בד ואף משי, כובעות, כרים וכסאות, סיד, גחלי אבן ופחמים, כל הנפט הנמצא בכל הארץ, נופת, ועל המושבות צותה להביא סוסים וגמלים ועגלות, ומ“פתח תקוה” לקחה את המכונות המרימות את המים להשקות את הגנים, ותשלח את פקידיה לעקור את הצנורות מתחת הארץ, כי אמרה לעשות צנורות מבאר שבע עד תעלת זועץ, ותקח מהם כשמונה אלף אמה בשתי פעמים, והוא בערך 4 קילאמעטער וחצי לאורך, והמרחק מבאר שבע עד התעלה הוא לערך 270 קילאמעטער, ולוא גם מצאה צנורות בעד כל המרחק הרב הזה, הן גם אז אין די בהם להשקות חיל צבא גדול עם הסוסים והגמלים במדבר הגדול ההוא תחת חם שמש לוהט. ובעת ההיא הן כבר אבדה כל תקוה להביא דבר מה מאיירופא, והמחסור הולך וגדול, והיוקר נורא, והעם נשאר ערום יחף ורעב. אבל חלילה להתאונן, אסור להגיד כי המצב רע, אסור לכתוב במכתבים, כל המכתבים ישלחו ראשונה לדמשק, כי שם מושב הצענזוריא. ואם כתבתי מכתב מירושלם ליפו אשר יביאוהו תמיד במסלת הברזל במשך ארבע שעות, שלחוהו לדמשק, ועל פי רוב שם היתה קבורתו, או שב אחרי איזה שבועות. ולשלוח מכתב ע"י איש ההולך ליפו, כבר דאגה הממשלה לבלי יהיה באיש חטא נורא כזה, ותעמיד שוטרים אשר נסעו תמיד במרכבות מסלת הברזל ויחפשו בבגדי כל הנוסעים פן ימצאו מכתב, מלבד אשר על כל אחד היה להראות ראשונה את תעודת מסעו, ולא בשו אף למשש תחת בגדי נשים ולעשות דדיהן.

כל סוסי העגלונים בעיר לקחה לה, עד כי נאלצנו ללכת רגלי, מהערבים לקחה את כל הצאן לזבוח לצבא חילה, וכן לקחה את הגמלים לשאת משאה, ובעלי הגמלים נאלצו ללכת עמם ולנהלם ולתת להם אכלם, והכל חנם אין כסף. ונקל להבין עד כמה גדלה המהומה, בארץ אשר אין לה מאומה, וכל דבר קטן או גדול נחוץ להביא מארצות אחרות. בכל הבנינים אשר החלו לבנות שבתה המלאכה, והפועלים הלכו בטל. ביד בעלי החנויות לא נשאר מה למכור, וביד העם אין קשיטה. המכתבים והכסף אשר הביאו תמיד בכל אניה מכל ארצות תבל חדלו. בעלי הבתים והעשירים עזבו את הארץ ונשארו רק אלה אשר לא ראו כל תקוה למצוא לחם במצרים, וארץ אחרת לנוס לא ידעו, אחרי אשר המלחמה פשטה בכל איירופא. ורק מעטים היו בין הגולים אשר היה בידיהם די כסף ללכת לאמעריקא, ורבים שבו לרוסיא. ונשים אשר בעליהן הלכו לאמעריקא נשארו עטופות ברעב עם ילדיהן, ורבים אשר שלחו כסף ע"י הדר. רופין חכו עד צאת נפשם. כל מוסדי צדקה וחסד בירושלם היו בכל רע. ולבבי נקרע לגזרים בבואי פעם אחת לבית מושב זקנים אשר מחוץ לעיר, ובראותי זקנים בני שמונים ותשעים בוכים בדמעות שליש כי לא בא לחם אל פיהם זה שני ימים. תושבי ירושלם אמנם עשו לטובת העניים ככל אשר מצאה ידם. אבל האם יכלו לעזור לכל ההמון הרעב בעת צרה כזאת.

ההכנות למלחמה

בנוהג שבעולם, אם אחת הארצות מכינה את עצמה למלחמה, הנה תכין לה מראש אוצרות תבואה וכל מיני מכלת, תכין לה בתי נשק, בתים לצבא, בגדים ונעלים לכל צבאותיה, בתי חולים בעד החיילים הפצועים, רופאים ובתי מרקחת, אינזינערים וכדומה, ומה גם כלי נשק שונים, מעברים או רפסודות למעבר נהרות, סוסים ועגלות, יש לה בתי חרשת לכלי נשק או תקנה כאלה בארצות אחרות, מלבד המון כסף וזהב לכלכל את חילה, ועוד המון הכנות נחוצות למלחמה. אפס לא כן חשבה החכמה העליונה בבירת תוגרמה, כסף אמנם אין לה. אבל האם תם כל הכסף בכיס כל העם הנושא את עלה? ואם בתים לצבא אין לה, מה לה ולבתים, כל עוד אשר האדמה עוד לא ברחה מתחת רגליה? ואם ביריעות השמים אין די לכסות גויות צבאותיה הערומים? ובבגדים ונעלים הן לא הסכינו הערביים עבדיה מעולם. ערומים ויחפים המה מיום הולדם, ובמה טובים המה עתה בעמדם בקשרי מלחמה מאז? ואכל? האם נחוץ באמת לפנק בשרם. תחת אשר בימי שלום יסתפקו בשנים או שלשה “פּתות” ¹ליום, ומדוע לא די להם שתי פּתות ליום גם בעת מלחמה? וכסף מזומן, הן הבטיחה לה אשכנז מאה ועשרים מילליאָן מאַרק. ובאלה די לכלכל את פקידיה עת ידועה, וכתם הכסף הזה הנה תבטיח לשלם להם במשך הימים כאשר עשתה עד הנה מאז ומעולם. והפקיד או נושא איזה משרה ידע זאת מראש, ולא קוה לקבל את משכרתו מאת הממשלה לעולם, וישא את עיניו למקח שוחד, וכלי נשק הלא תשלח לה אשכנז, וגם פקידי צבא, לא תמנע ממנה. ובכן תמצא ידה להמשיך ימי המלחמה עד אין קץ.

ראשית דבר הטילה הממשלה מס על הערים בכלל, ועל אנשים פרטים בפרט. בתי מסחר שונים נאלצו להביא כסף יותר מכחם, ובאיזה מקומות החלו הפקידים לבקר בבתים ידועים למען תמצא ידם לקחת מכל אשר ימצאו. בבירוט מצאו בבית איש עשיר אחדי כלי בית יקרים ויקחום, וגם תכשיטי זהב וכסף לא מאסו. ואחרי כן החלו לבקר את כל החנויות, וכל אשר מצאו לטוב להם צוו לאנשי החיל לקחת מבלי שאול את פי אדוני החנויות. אצל האחד מצאו עצי בנין, ואצל השני כלי ברזל ונחשת, נעלים בגדים בגדי אנשים ונשים, בהטי שש ורקמה, או משי, סחורות לבגדים, עורות, רקועי פחים, כלי נשק, כלי בישול, קמח, חטה ושעורה, גחלי אבן, נפט, חוטי ברזל, מלט, סיד, נרות, סמי מרפא מבתי מרקחת, כתנות ועוד. ואחרי אשר הריקה את החנויות, מצאה חפץ גם במיני מגדים. ובירושלם לקחו מיהודי אחד טליתות של צמר, וכאר שמעה כי נמצאו סוחרים אשר הסתירו את סחורותיהם, צותה כי יומת האיש אשר תמצא בידו או ברשותו איזה מיני סחורה. וכן הכריזה פקודה נמרצה, כי כל איש יביא שני שקים רקים ושתי תיבות מרקועי פחים, והאיש אשר לא יביא ישפט במשפט הצבא. כלם אמנם הבינו מטרת השקים אשר על הממשלה היה להניח בהם את כל החפצים אשר אספה. אבל מטרת התיבות לא יכלנו להבין. אחרים אמרו, כי בהם יקחו מים לאנשי החיל והבהמות אשר תשלח לתעלת זועץ. ופקיד חכם אחד השמיע, כי הוא יודע אל נכון מה מטרת התיבות, לפי דבריו, החליטה הממשלה לחבר אותן אחת לאחת לרוחב ואורך, וכפול ארבע בקומה, ולעשות מהן גשר לעבור את תעלת זועץ, אשרי אשר התיבות הריקות תשיחנה במים. ואמנם בראשונה חשבנו זאת להתול נחמד, אשר בדא איזה לץ מלבו. אבל כאשר נודע הדבר ברבים, אז שמענו כזאת גם מפקידי צבא אחרים, באמרם, כי אין להם גשר אחר לעבור את התעלה. ומפה לפה שמענו ספור שורר בין העם, כי שלחה הממשלה אינזינער אחד לתור את התעלה, ויחוה את דעתו כי רק שחוק הוא לחשוב, כי בגשר כזה יעבירו את הצבא וכל כליו למצרים. והממשלה שמה עיניה עליו לרעה להמיתו, וימהר האינזינער ויברח למצרים. חקרתי ודרשתי ולא יכלתי למצוא אם אמת הדבר או לא. אבל ספורים כאלה יעידו על חכמת העם המושל, אשר יתן יד לספורים כאלה. והערבי הפראי אשר הסכין בספורי בדים מיום הולדו, יאמין בכל הבל אשר ישמיעו באזניו. וכאשר הוציאו פקידי הממשלה קול, כי ווילהעלם קיסר אשכנז נולד מוסלימאני, ורק בחזקת היד חנכוהו באמונת הנוצרים בילדותו. אבל עתה הפך עורף לדת ויהי למחמדי. ועל כן הוא תומך עתה ביד תוגרמה, האמינו הפתאים גם בזאת. וגם בכתבי עתים הערביים קראו לו שם חדש מוסלמאני.

באמרי “הכנות למלחמה” אינני חפץ להגיד כי הממשלה הכינה דבר מה. הן כסף לא היה בידה, חיל צבא לא שלחה לארץ הקדושה, בתים לצבא לא בנתה מעולם, חרב חנית וכידון, קני רובה ותותח לא נראה בכל הארץ, וכל הכנותיה נמצאו רק בצלחת איזה פקידים כתובות על ניר. וברגע אשר יצאה הפקודה לגיוס, נאספו אנשים וכסף, סוסים גמלים וחמורים גזלו בכל עבר ופנה, עשתרות צאן הביאו מן השדה אל העיר, לאנשי הצבא לא נתנו בגדים או נעלים, והאיש אשר ראה אספת אנשי הצבא על פני השדה, ראה לפניו רק אספסוף צוענים קרועים ובלואים, חשופי שת ויחפים, מהם ערים באחת מעיניהם, אלמים וחרשים, בם גם גבן וחרום, רעבים וצמאים וצרות לבם יכל כל איש לקרוא מפניהם הקודרים, והפקידים עצמם לא ידעו מה לעשות באספסוף כזה, אשר לא ידעו תכסיסי מלחמה מעולם. ועל כן שלחום מעיר לעיר כל הימים, עד אשר בא שר הים וראש פקידי המחנה הרביעית ג’מאל פּאשא, והוא צוה עליהם ללכת לעבוד בבנין מסלת הברזל.

בירח אפריל אחרי עבור יותר משמנה ירחים מתחילת הגיוס, באו לרמלה אל ביתי עשרים וארבעה יהודים מפנים הארץ רעבים ויחפים, ויספרו לי כי לקחום לעבודת הצבא בראשית הגיוס וישלחו אותם מכפר לכפר ומעיר לעיר, ועד העת ההיא טרם ידעו עוד לאיזה מקום יובילום ומה מטרת לכתם רגלי זה שמונה ירחים. ובכל העת לא נסתה הממשלה ללמדם תכסיסי מלחמה, ובכל פעם התגוררו איזה ימים בכל כפר ועיר. וכן ראינו חמש מאות איש אשר שבו ממלחמת תעלת זועץ, כלם קרועים ויחפים רעבים וצמאים ועורם צפד על בשרם, מבלי פקידים ובלי כלי רובה. וכאשר שאלתים אנה פניהם מועדות, ענו רק פה ברמלה המה מקוים לקבל איזה פקודה מה להם לעשות. האנשים ההם הראו לי כי רגליהם פצועות, אחרי אשר הלכו יחף זה כמה שבועות בין הררי חול וסלעים, מבלי לחם לאכול ומים לשתות, ורק בכל פעם אשר הגיעו לאיזה כפר, נתנו להם תושבי המקום לחם ומים, ויותר ממאתים איש מהם מתו בדרך. וסדרים כאלה שררו גם אצל בנין מסלת הברזל. ולא יפלא אפוא אם רבים נסו מן המערכה, ביחוד נסו הערבים לפנים הארץ בארץ הגלעד בין הבעדואים. וכן נסו רבים מהתושבים אשר היו להם גמלים וצאן, ובדעתם כי הממשלה תקח מהם כל אשר תמצא בידם, ברחו על נפשם עם גמליהם להתגורר במדבר ערב.

אניות מלחמה היו ביד תוגרמה במספר קטן. מלבד אניה אחת גדולה אשר התגוררה בים התכון במשך מלחמתה את איטליה. ובחף קושטא עמדו תשע חרבות אניות עץ אשר ראיתי במשך ימי שבתי בעיר ההיא, ואיש אחד תולה על בדי עץ ראיתי תמיד אשר הצביע את האניות ההן בצבע אדום. האניות ההן נראו לי כתבנית אנית קאלומבּוס, ואיזה לץ יכל לחשוב כי נועדו ללכת לבקש למצוא אמעריקא חדשה, ולולא נשענה על תשועת אשכנז, כי אז לא יכלה אף לחלום לקרוא מלחמה על בריטניה וצרפת. ואשכנז אמנם שלחה לה שתי אניות מלחמה. ובמשך הימים שלחה לה גם אניות השטות תחת המים אברים אברים ע“י מסלת הברזל, וגם אנשים לנהל את האניות לא נמצאו בתוגרמה, ואף לא מלחים פשוטים. ורק בירח אב תרע”ה באו איזה אנשים בבגדי מלחים ויתגוררו בחוצות ירושלם, אולי למען יראה העם, כי יש לאל יד תוגרמה להתחרות את בריטניה, לא לבד במימי הים, כי אם גם לנהל את אניותיה, על חף הר הזיתים.

שמעה תוגרמה כי הלוחמים באיירופא ישתמשו בחוטי ברזל לעשות חיץ, ותעש גם היא כמהם. ובאין חומר כזה בידה, הלכו פקידיה ויגזלו את הגדר סביב תל אביב, ואיזה פרדסי תפוחי זהב, וגם מגני אשר ברמלה לקחו כעשרת אלפים אמה. בבתי המלון ביפו באו השוטרים ויקחו את כל הכסאות והמטות, כרים וכסתות ושמיכות, וכל אשר מצאו לטוב להם. ובירושלם התפרצו באחד הלילות בבית היתומים אשר תחת הרב דיסקין, ויגזלו מכל החניכים את המטות והכרים, והאמללים הקטנים נאלצו להתגולל על מרצפת האבנים הקרות ובלתי חלקות. חנויות רבות הריקו ולא השאירו מאומה, ואם הסתירו איזה אנשים את סחורותיהם, הנה באה ההשגחה העליונה בעצמה לעזור לפקידי תוגרמה, בשלחה את בחירה “מלשין העיר” את “החנוני” היהודי, מענדיל קרעמער, והוא הוליך את הפקידים להראותם מקום מחבא הסחורות, ומענדיל קראמער עשה פימה עלי כסל, בחלקו שלל את הפקידים, מדם אחיו האביונים ולא לבד סחורות נסתרות, אבל גם אנשים חיים הביא יום יום. ומנהגו היה תמיד ללכת כל היום ברחובות קריה, ובראותו איש יהודי, נגש אליו וידרוש ממנו סך כסף, וכאשר שאלהו האיש, למה ועל מה זה? כבר היה מענה נכון בפיו: “עליך להתיצב לפני פקידי הצבא”. להשני ענה כי הוא חייב כסף מס הבית. להשלישי ענה כי הוא יודע, כי הסתיר את בנו לבל ילך לעבוד בצבא. להרביעי אמר כי הוא נתין רוסיא והממשלה חפצה לשלחו מן הארץ. לבעל מלון אחד אמר כי הוא יודע כי במלונו לא ישמרו חקי הנקיות, וידרוש ממנו שני נאַפּאָלעאן, וכאשר לא נתן לו חפצו, בא עם אחד השוטרים אל המלון, ויביט הנה והנה וירשום לו בספר וילך לו. ובעוד איזה שעות נקרא בעל המלון לפקודת העיר ויענישוהו לשלם כפלים, ולא הועילו לו כל טענותיו כי שקר הדבר. ובאופן כזה נצל אנשים למאות, עד כי פעם אחת הלך אחד ממיודעי להתאונן באזני הפקיד על הנבלות האלה, והפקיד ענהו, כי הוא יודע, כי רוב מלשינותיו שקר, אך מה לעשות והאיש (המלשין) נחוץ לנו, אף כי כלנו שונאים אותו, והמנהג כמנהג רוסיא Rossin Lubit donossov, no ne Donostchikov.

בירושלם הכינו חנות מיוחדה אצל שער יפו, בעד החדשות משדה המלחמה, אשר שמה ידביקו מודעות מכל נצחונות אשכנז ותוגרמה, ולפי המודעות ההן לא נשאר עוד כל נפש חיה כמעט בכל ארצות שונאי אשכנז. אבל השקר הכי גדול ישמיעו כתבי העתים האשכנזים לשים אשם המלחמה הנוראה הזאת בראש מלכי הברית, אחרי אשר הנסיון הורה כי לא היו מוכנים למלחמה, אף לא ידעו את הסכנה הגדולה הרובצת לפתחם לרגלי הכנות אשכנז. היא עורה גם עיני צִירי הממשלות בתת להם ענין להוללות ומשתה תמיד, והציר אשר לא מצאה ידו להוציא מאות אלפים למשתה ושמחה תמיד, נאלץ לעזוב את משמרתו, כאשר קרה להדר. וויליאם ציר ארצות הברית, כי כאשר נודע הדבר בברלין, כי עני האיש, ומשכרתו 17500 שקל לא תספיק לו לבלות ימיו במשתה תמיד, לא חפצה אשכנז לקבלו, ואף אחרי אשר נאלצה לקבלו, נאלץ לעזוב את משמרתו מרצונו הטוב מחסר כסף להשביע רעבון היונקערים הגאיונים.

כי ידעה תוגרמה חפץ אשכנז לפני שלש שנים ויותר, בזה אין כל ספק, כי מי תכן את רוחה לבנות את הכפר “באר שבע” לעשותו לעיר אם לא אשכנז? הן זאת היא תוגרמה אשר מעולם לא יסדה אף כפר קטן גם בלב ארצה, ולא בנתה אף לול תרנגולים לצבאות חילה. ופתאום התעוררה לכונן עיר מבצר על גבול החול ראשית מדבר יהודה למען יהיה לה מעבר לתעלת זועץ. והאם לא ראתה כי בימים האחרונים לפני המלחמה החלה אשכנז לכלות בנין מסלת הברזל הבגדדי בחריצות ובמהירות נפרזה? בריטניה אמנם ידעה יותר מהממשלות האחרות, ובכל זאת לא ידעה הכל, כאשר הראה הנסיון במבצרי הדארדאנעלים. רק תוגרמה לא הבינה כי שאול צעדיה יתמוכו בהשענה על אשכנז. הטורקים הצעירים החכמים בלי מדע אשר שאבו את כל חכמתם בבתי מרזח בפאריז ובברלין, טחו עיניהם מראות כי אשכנז כורה שוחה לרגלם, יען אם ינצחו מלכי הברית רוסיא, צרפת, בריטניה ואיטליה, ועמם עמי הבאלקאן, אז הן ימחה שמה ממפת התבל. ואם יעמוד הנצחון על יד ימין אשכנז ועסטרייך הלא יבלעוה חיים על קרבה ופרשה. ואם בטחו על הכרזת “מלחמה קדושה” כי יבואו כל מאמיני האיסלם לעזרתה, אבל האם הכו כל עמי האיסלם בעורון ולא יראו כי טוב להם עוללות בריטניה מבציר תוגרמה? בעוד אשר גם עור בשתי עיניו יכל לראות כי רק נחש ינחשו בקאנסטיטוטיאן, מלה ריקה באין תכן, אחרי אשר במשך שבע שנות ממשלתם האם שנו מצב הארץ אף כחוט השערה? האם נתנו אף גרגיר חפש לעמם? והאם תקנו אף תקנה טובה אחת במשך עת ממשלתם? ומדוע ישתגעו ויאמינו האיסלאמים ללכת בעינים עצומות אחרי הכליפית אשר יקנוה בכסף מידי הערביים במעקא ומאדענה, שנה שנה? תחת אשר הערביים יודעים כי הסולטאן התוגרמי מגזע המאנגאלים איננו הכליף האמתי, ולא לו הצדקה להקרא בשם “ראש המאמינים”. וכן הורה להם הנסיון, כי ביום אשר קרא הסולטאן למלחמה קדושה, מלאו הערביים שחוק פיהם, ואם השמיעו כתבי העתים התוגרמים, כי פה ושם התאספו מתנדבים תחת הדגל, הנה מי כמנו יודעים כי שקר הדבר, כי אמנם לא נמצא אף איש אחד בכל הארץ אשר בא בתור מתנדב מרצונו הטוב. אנחנו ראינו ודברנו את המתנדבים הטשערקעסים, והמתנדבים הבּעדואינים, וכלם התאוננו כי לקחו לצבא בחזקת היד, ומה גם בחורף, בעת העבודה בשדה ובכרם. ולוא חכו הטורקים הצעירים למתנדבים כאלה, כי עתה לא אספו אף עשרה אנשים לגרש יתושים “מהיכל ילדיז”. והמה שכחו כי גם המהפכה אשר חוללה ידם בשנת תרס"ט לא בכח העם עשו את להטיהם, רק בכח הצבא, והעם לא ידע. ולפי הנראה נבא לב העם כי לא ירויחו מאומה אם יחליפו דעספאט זה בדעספאטים אחרים, ירבעם או רחבעם.

כדברים האלה דברתי בשנת תרס"ט בהיותי בקושטא, וראיתי את החג הגדול ביום 23 יולי, היאהרצייט הראשון למתן הקאנסטיטוטיאן, באזני החכם בּאַשי. ואחרי כן כתבתי אליו מכתב ארוך בסגנון כזה, ובו השמעתיו, כי הונו הטורקים הצעירים את כל העולם בכלל והיהודים בפרט, חפש בפיהם ושקר בכליותיהם, ואין כל ספק כי בבטן אחת נוצרו החפש הקושטאי והפעטערבּורגי גם יחד, ושניהם מתו על פני אמם בצאתם מרחם. ואם תנצח אשכנז, אז לה יהיה הקרן והריוח, ולא לבד כי תבלע את תוגרמה, אבל גם רעותה עסטרייך– אונגארן תהיה לברות לשיניה ברגע אשר יסגור המושל הישיש את עיניו, אחרי אשר זה כבר לטשה אשכנז את עיניה על באהמען וטיראל, ורק אונגארן אולי תציל את נפשה, אם תקרע מעל עסטרייך למען יסד ממלכה לעצמה, ותתן ידה לשלום עם איטליה.

בנין מסלות הברזל

ראש דאגת הממשלה היתה בנין מסלת הברזל בין אפולא – רמלה למען תמצא ידה לאחד את המסלה יפו – ירושלם עם מסלת חיפה – דמשק, וכן לבנות עוד מסלה בין התחנה סעדזעט והעיר באר שבע, אשר שם הכינה הממשלה לרכז את כחותיה, יען היא העיר היותר קרובה למדבר יהודה, ומשם תוכל לשלוח את צבאותיה להלחם נגד תעלת זועץ. באר שבע איננה עיר במובן איירופי אשר כל איש יוכל למצוא בה חפצו לקנות ולמכור, או בכלל דברים שונים הנחוצים לתושבי ערים, רק כפר גדול פרוע ופראי כמו עזה, רמלה ולוד. ורק מים יש בה, אשר משם קותה הממשלה לקחת מים בעד הצבא בכלים מרקועי פחי ברזל וחמות – עור, אשר ינשאו על דבשת גמלים במרחק קרוב לשלש מאות קילאמעטער דרך מדבר החול הנורא, תחת שמש בוער כתנור בכל עתות השנה כמעט.

ראש האינזינערינם איש אשכנזי “מייזנער פאשא” – לפי הנראה איש יהודי – אשר בנה את מסלת מעקקא, ואשר עבד גם אצל מסלת בגדד, נקרא לבוא לארץ הקדושה לבנות את המסלות. בבואו לרמלה בעגלה רתומה לשלשה סוסים, וחמשה אנשי צבא רוכבי סוסים לוו את המרכבה. סר אל ביתי ראשונה, בשעה 8 בלילה בראשית ירח דעצעמבער, ויבקש ממני לתת לו חדר למשכן לו. אבל כל חדרי הבית היו מלאים ספרים עד אפס מקום, אף כי בכל לבי חפצתי לתת לו את חדרי האחד אשר ישבתי בו, כי בדברי עמו מצאתיו לאיש חכם ונבון ואיש רם המעלה. אבל הוא מאן לקבל את קרבני, ויקם ללכת, באמרו כי על שר העיר לדאוג לו. וכאשר לויתי אותו החוצה ובהיותו נכון לשבת במרכבתו, בא שר העיר ועמו איזה פקידים ושוטרים לקבל את פניו, וירוצו לפני מרכבתו ואבוקות בידיהם להאיר לו את הדרך, ויביאוהו לבית נזירים היוני. אבל אחרי כן בלכתו הנה והנה, סר כמה פעמים אל ביתי לאכול לחם, והאיש הראה תמיד את טוב לבו לישראל.

כמעט כל אנשי החיל היהודים נשלחו לעבוד אצל מסלת הברזל, ויעבדו עבודת פרך, מבלי תת להם לחם לאכול רק שתי פתות ליום, בלי בגדים ונעלים רק מאשר הביאו עמם. ואחרי אשר לא היו קורות עץ בעד המסלה, ולא מוטות ברזל, אף לא גחלי אבן להסיק, ומאיירופא לא יתכן היה להביא דבר, אחרי אשר חדלו האניות לבוא לחפי אה“ק וסוריא. על כן התחכמה הממשלה להרוס חלק ממסלת יפו – ירושלם במרחק 23 קילאמעטער מיפו עד רמלה, ותקח את כל החומר ההוא לבנות ממנו את המסלה החדשה. ואם מעטים היו קורות העצים, הנה מצאה הממשלה כי היהודים נטעו יערי עקאליפּטוס במושבותיהם ב”רחובות“, “פתח תקוה”, ועוד יותר ב”חדרה", ותצו לכרות את העצים מבלי שלם מאומה, כאשר לא שלמה מאומה בעד כל דבר אשר לקחה מאת העם. אבל תחת זה, שלמה בכסף מלא להאשכנזים אשר עבדו אצל המסלה בתור חוכרים או פועלים.

ראשית בנין המסלה מהתחנה אפולא – הקרובה להמושבה “מרחביה” – החלה זמן רב עוד קודם המלחמה, ומטרתה היתה אז לאחד את אפולא עם ירושלם דרך שכם. ובימי שלום יתכן היה לכלות את המלאכה, בזמן קצר. אבל לא בתוגרמה העצלה. ועל כן כאשר החלה המלחמה, אז ראו כי לא יתכן לכלות את המלאכה ההיא, אחרי אשר המסלה נמשכת בין הרים וגבעות, ובאיזה מקומות נחוץ היה לבנות גשרים ומנהרות, ובאין כל חומר למלכה כזאת, עזבוה מכל וכל, ויחלו לבנותה מאפולא עד רמלה דרך אדמת מישור. וגם את שכם עזבו, יען גם היא בין הרים מושבה. וכאשר נגמרה כמעט מלאכת המסלה הזאת, אז הביאו חמר לבנין במסלת סעדזעט – באר שבע, מדמשק ומשרידי חרבות מסלת בגדד, אשר חדלו לבנותה ביום אשר קראה תוגרמה מלחמה נגד מלכי הברית. ושקר גדול השמיעו כתבי העתים האשכנזים, כי בנין מסלת בגדד הולך הלוך וכלה, בעוד אשר ממשלת תוגרמה צותה כרגע לקחת את כל החומר לבנין אשר הכינו האשכנזים, רק איש לא ידע אם נעשה כזאת ברצון ממשלת אשכנז, או נגד רצונה, ורבים מהפועלים אשר עבדו שם, באו לארץ הקדושה בתקותם כי ימצאו פה עבודה.

פקודה יצאה, כי כל נוסע במסלת הברזל או בעגלה ישלם סך קטן בעד משפחות אנשי הצבא. ואני ראיתי ערבית אחת אשר לקחו את בעלה לצבא, והיא נשארה עם ששת ילדיה, ותבוא אל הפקיד ברמלה לבקש כי יתן לה מעט כסף לקנות לחם יבש, ויצו עליה לבוא ביום אחר, וכן הלכה כמה פעמים ולא השיגה מאומה. ובאופן כזה חדלו כלם מלכת לבקש עזר, והכסף הנאסף נשאר בכיס הפקידים. בתי משכן לצבא לא היה בשום מקום, וכן לא הכינה הממשלה בתי חולים, ורק אחרי עבור חצי שנה במלחמה אז ראינו בירושלם שתים שלש עגלות וחמש עשרה איש ושלשה רופאים אשר שלחה אשכנז בתור עזר להצלב האדום או חצי הירח האדום. ורק בירושלם אשר שמה מצאו בית חולים בין בתי הרוסים אשר לקחה לה הממשלה, ובין אנשי החיל אשר עמדו בשדה בתוך סכות – בד, נמצאו ג"כ איזה רופאים באחת הסכות, ושם הכינו מקום גם לחולים אשר התגלגלו על רצפת האדמה הלחה בחורף.

אוצרות חטים אשר לקחה הממשלה מיד התושבים חנם, אצרה בבתי יחידים אשר לקחה לה בחזקה, או בבתי הצרפתים, האנגלים והרוסים, ואחרי כן גם בבתי האטלקים, בתי המיסטיאָן, בתי תפלה ובתי נזירים. הכל מצאה הממשלה נכון לפניה מכל אשר בנו זרים.

מפיחי כזבים

חסר כתבי עתים בעת מהומת מלחמה נוראה כזאת, ומה גם בארץ הקדם, הארץ המלאה הולכי בטל, חסר עבודה ומלאכה אף בעד אנשים חרוצים. ובארץ המגדלת ערביים, העם הנודע לעם החי על שקריו אף בימי שלום, העם אשר הוליד על ברכיו סופרים כבעל “אלף ולילה אחד”, ובניהם יהודים הנודעים לרודפי חדשות, וקוראי כתבי עתים, מספרם רב מאד ביניהם, וכלם יושבים באשמנים, ולהם רק מכתב עתי “החרות” המדפיס רק דף אחד בכל יום, והדף מלא חדשות אשר יקבל מאת הפּאָליציי הטורקית בירושלם, ואיזה מודעות. מכתב עתי כזה הן לא יוכל לרות צמאון העם לחדשות. ועל כן נוסדו איזה לצים למנות את החסרון בשקרים והזיות, האחד שמע מפי איש נבון אשר לא הבין מה שקרא, והשני לא הבין מה ששמע, והשלישי לא קרא ולא שמע, רק ראה בחלומו, והרביעי אף חלום לא חלם, רק בדא מלבו ככל אשר הורהו רוח שגעונו. וכלם שטטו ברחובות העיר להשמיע את שקריהם באזני מיודעיהם, ולקבל מחירם שקרים אחרים. והמון הולכי בטל מכל המינים הלכו הנה והנה ויספרו מפה לאזן כל אשר קרה על שמי המלחמה, בארצות וערים אשר לא ידעו לקרוא בשם, אתמול נסו מאתים אלף איש מן המערכה ויפלו במי הים, והיום נהרגו שמונים אלף רוסים, ומחר נפלו חמישים אלף צרפתים שבי בידי האשכנזים. הטורקים כבשו מבצרי רוסיא בקוקז ויהרגו מהם רבבות, ומהטורקים לא נפצע אף אחד. כדורי הבריטנים המה רכים, ולפי הנראה נעשו מקמח פסח, אחרי אשר אין קרופ אחר אשר יעשה כדורים טובים ראוים לאכילה, וכל צבאות מלכי הברית המה רק צלמי אנשים, כל מאמיני איסלאם בכל התבל התקוממו נגד הצרפתים והבריטנים לוחציהם, ונכונים המה לצאת בתופים ובמחולות להתענג על הדרור אשר קראה תוגרמה לכל העמים. קיסר אשכנז נולד מחמדי ורק על פי מקרה חנך אצל הנוצרים, ועתה שב לדת אבותיו, וכתם המלחמה ילך למעקקא להתפלל על קבר מחמד ולהודות לו בעד כל נצחונותיו. אמעריקא אמנם לא יצאה עוד במחול, ותשלח מכתב לקיסר אשכנז, אבל הקיסר הגבור הנורא מלא שחוק פיו על האמעריקאנים הנמלים הקטנים, ועל היאפאנים הגמדים נתכה כאש חמתו, וישלח דברו ביד שרי צבאותיו לבל יחיו כל נשמה ביאַפּאַן, כי כן דבר המלך גם בשנת תר"ס בשלחו את צבאותיו לסינים, ויהי דברו לשרפי מעל הצעפּלינים להמטיר ברד אש וגשם כדורים על ראש יריביו, והתוגרמים כבר כבשו את חצי האי סיני ²טרם דרכה עוד כף רגל תוגרמי אחד על אדמת המקום ההוא. והאנגלים לא ישבו שם מעולם, מאין מקום לשבת במדבר שמם ההוא לבן איירופא, עד כי גם מספר הבּעדואינים הפראים קטן מאד בערבה ההיא.

בתל אביב, בגן הקטן אשר בה, יש ספסלים שונים להולכים לשוח, ולבטלנים. בעד בונדיסטים לבד, ומורים לבד. בעד “עברים” ובעד ה“פועל הצעיר” לבד. למנהיגים ואוכלי שאר עמם לבד. ורק למשקרים אין ספסל מיוחד, אחרי אשר להם קרא הגן דרור לשבת בכל המקום אשר יבחרו. והמשקרים הבינו למצוא חפץ בחפשיות תוגרמה והדרור אשר בגן, וייסדו להם אגודה מיוחדה, ובכל לילה התאספו בגן, וכל חבר ספר איזה שקרים אשר בדא היום בעיר, והשני התפאר כי השקר אשר בדא הוא, נעלה על כל ההולכים לפניו, ושקריו היו כבר למלה בפי כל יושבי העיר. והספסל האמלל נאלץ לשאת עליו משא כל המשקרים ולשמוע את כזביהם ולחשות, אחרי אשר הממשלה גזרה ותשים ענש מות על כל אשר ישמיע איזה דבר אמת, ומה יעשה באמת האיש אשר לו שתי ידים יתרות, ושתי רגלים מאין מקום ללכת בלי תעודת מסע, ולו גם לשון בחיך ואסור לדבר. ובכן עלינו היה לחכות כל היום עד אשר נשמע חדשות ליליות. ובהיותי אז במלון “ירדן”, אשר אצל הגן, הלך ה' גינצבורג בעל המלון בכל לילה לשבת שם במושב לצים ההוא עד חצי הלילה, ובשובו ספר לנו תמיד את החדשות אשר שמע מפי “כתבי עתים החיים” ההם, ונשבע ענג, מאין ענג אחר מזה.

אצל פתח “חדר החדשות” אשר יסדו האשכנזים בירושלם, עמדתי פעם אחת וקראתי מודעה ארוכה בשפת אשכנז אשר הדביקו אל הקיר, ואיזה יהודים עמדו סביבי לשמוע. וככלותי קרוא, ענה אחד העומדים “אם כן, אמת הדבר כי שמונים אלף אשכנזים נפלו חללים ביום אחד”. וכאשר שאלתיו מאין תדע זאת. ענה בלב בטוח, “הלא ברגע זה קראת זאת בעצמך”. וכאשר עניתי לו, כי בלי ספק לא הבין את אשר שמע ממני. אז ענני בגאון, נוא! אך זה הוא יהודי ואלה תכונותיו להכחיש מה שקרא בעצמו" וזאת לדעת כי כלם האמינו ויאמינו גם עתה, כי סוף סוף ינצחו ארבעת מלכי הברית ואשכנז תאבד דרך עם כל נצחונותיה. וכל היהודים החליטו פה אחד, כי אם ינצחו האשכנזים אז עליהם לעזוב את הארץ מנער ועד זקן ולא ישאר איש יהודי בארץ הקדושה. וההחלטה הזאת נוסדה על כל הרדיפות אשר החלה הממשלה לרדוף את הציונים והמוסדות על האיסור אשר אסרה (בסתר) למכור אדמה ליהודים, אף לא יהודי ליהודי אחיו. חסר חסות הקאנסולים וממשלת בית אשר נתנה הממשלה ביד הערבים הפראים, רשעת הנוצרים בקנאתם לישראל, אי–סדרי הפּאָסט התוגרמי, אשר איש לא יאמין לשלוח כסף על ידה, חקי סדום העתיקים אשר עמדו תמיד למכירה בעד איזה אגורות כסף, עלה עתה מחירם פי עשרה ביד פקידי הערבים, אי בטחון הרכוש והחיים אסור כל חרשת מעשה, אסור חפירות באדמה להוציא את אוצרותיה מבטנה חסר חפי ים למעמד אניות, אי–סדרי בתי שלום המכס, והדברים אשר יצאו מפרש דזעמאל פאשא כמה פעמים, כי הממשלה לא תתן עוד מדרך כף רגל ליהודים חדשים אשר יאמרו לבוא להאחז בארץ הקדושה, עד כי לא שם רסן לפיו מהשמיע כזאת בישבו את המשתה אשר עשו אכרי “ראשון לציון” לכבודו באמרו “אמת הוא כי כל אשר עשו היהודים בארץ הקדושה הוא טוב מאד, וכלם מצאו חן בעיני, ובכל זאת לא אתן ליהודים חדשים לבוא אל הארץ”. והדר. שמידט קאנסול אשכנז בירושלם אמר לאחד ממיודעיו כי נכונה אשכנז לעשות את ארץ הקדושה למדינה מיוחדה תחת יד נציב או נסיך מיוחד (בלי ספק אשכנזי), אחרי אשר כל מלכי הנוצרים יש להם חלק וענין בארץ הזאת, ומה תקות ישראל מנצחון אשכנז? ובקראנו במקרה באיזה מכתב עתי זאַרגאָני מאמעריקא, התפלאנו על אי ידיעת הציונים, בדברם טוב על אשכנז העומדת (לפנים) על יד ימין תוגרמה, בתקוותם תקות כסיל בוטח על תהו. ואם אמת הוא, כי שנאתם הצודקת לרוסיא הארורה תעשה זאת, אבל את האמת האחת לא ידעו עד כמה הרעה אשכנז לישראל באה“ק. אף לא ידעו כי מצב היהודים נתיני רוסיא בארץ ישראל טוב היה ממצבם ברוסיא עצמה אלף פעמים. ואם לא אהבתה ליהודים, רק שנאתה לתוגרמה עשתה זאת. אבל בין כה ובין כה היה מצבם איתן באה”ק. וכאשר קראנו את הדרשה אשר דרש ר' שמעריל לעווין בשובו מלאנדאן לנויאָרק, ויצדיק עלינו משפט תוגרמה, אז אמרו כלם, כי לוא בא ברגע ההוא לארץ הקדושה, כי אז על כפים נשאוהו ויטילוהו אל הים, או קרעוהו כדג. ואנחנו בארץ הקדושה לא ידענו עוד כי טבל את עצמו במקוה חדשה וכשרה, ויהי לנתין עסטרייך, זאת הממלכה הכבודה אשר היתה לפלגש בהרמון הסולטאן ומשומד מדיני, כמשומד דתי, הן עליו להראות כי הוא קאטוליק יותר מהפּאבּסט. ובהיותו אחד ממנהלי הציונית – במחיר עשרים אלף מארק לשנה – לא ידע להזהר בלשונו, ויהי למליץ יושר לאהוב פראנץ יאָזעף, ולא עלה על דעתו, כי נפש עמו הוא חובל בדברי הבלים, במחיר לא גדול.

הוללות ודברי חנף כאלה יתכן היה לשמוע רק מפי “פּאָליטישען אמעריקאני” הנכון למכור את עמו בכסף. והאיש הזה (שמעריל) מקבל רק עשרים אלף מאַרק לשנה מכיס הציונים. וכל סוחר בדם ישראל יודע, כי מחיר כזה הוא בזול גדול מאד. והציונים באמעריקא הן עינים להם ולא ראו כי גם הפּאַטריאָטים הגדולים אוהבי תוגרמה אשר הדפיסו והדביקו מודעות בכל רחובות ערי יהודה, לבקש את היהודים ל“התעתמן” (להיות עבדים לאָטאָמאַן) רק לבל יעזבו את הארץ, והמה עצמם ברחו מן הארץ. כזאת עשו בן יהודה ומאסענזאָהן (האחרון יצא בהיות כבר הרשיון בידו להשאר בארץ). ואחרי כן יצא הפּאַטריאּט שענקין ורעיו אשר מכרו את החול אשר אמל:ראשון לציון“, ואשר עשה עשר ויבנה לו היכל בתל אביב ופרדסים קנה לו ב”נס ציונה", וגם הוא לא בש עוד להטיף לצעירי רוסיא באלכסנדריא של מצרים, כי ישובו לארץ הקדושה לעבוד בצבא תוגרמה, והוא הבטיח להם עזר כסף (מכיס הציונים או מכיס קאַנסול תוגרמי אינני יודע), ואם לא הצליח באלכסנדריא, קוה כי יצלח בנויארק והציונים באמעריקא אינם יודעים כי האורב יושב תחת שלחנם, ועוד כרה הכינו לכבודם בעד עשותם המזמתה למכור את עמם ביד צורריו. ואם אלה המה ציונים? זמרו לשמם הללויה!

דזאמעל פּאשא בא ירושלימה

חרדה אחזה ציון בשמעה דבר בוא השר הזה לעיר קדשנו, אם כבר ידעוהו מלפנים, או רק לבם נבא להם יום חשך, זאת טרם אדע אל נכון. כלם כיהודים כנוצרים, כערבים כטורקים, כלם אי נקי, חזו להם עתידות לא טובים. ואמנם הפחד אשר פּחדו לא פחד שוא היה, כי ברגע בואו החל להוציא פקודות וגזרות חדשים לבקרים. את כל הפקידים האשכנזים גרש וישיבם לעיר הבירה, כל איש אשר בא להתאונן באזניו נגד איזה עול, צוה להכותו מכות רצח. ובפה מלא השמיע באזני איש נכבד נודע לשם בכל ארץ הקדושה, כי שונא הוא את האשכנזים והערבים. את הקאימאקאם הצורר מיפו, לקח אליו להיות מזכירו. והצורר הוא, כבר אמר בפה מלא “כי יתאמץ כי לא ישאר אף יהודי אחד בכל ארץ הקדושה”. ועל פי עצתו, קרא דזעמאל פאשא בשם שלשים איש מתל אביב ויפו לבוא להתיצב לפניו. וביום הששי בערב באו לפניו כלם וידבר אליהם דברים קצרים ומתלהמים: “עליכם ללכת כרגע לקאנסטאנטינאפאל”. ויפן ויצא מחדרו בחרי אף טרם שמע מה יענו לו. והאנשים יצאו מבהלים ודחופים מבלי דעת מה חפצו ומה עול מצא בהם כי ישלחם לעיר הבירה, בלי כל ספק לא להאכילם דגן שמים, והאנשים יצאו המסדרונה ויבקשו את אחד מפקידיו. לשאול את פיו, אם יקבל איזה מליץ בעדם. והוא ענה כי כן יעשה רק בתנאי כי לא ישלחו אליו אשכנזי או ערבי. ועל כן מהרו לשלוח אנשים לבקש את ה' ענתבי לבוא כרגע, והוא לא אחר מבוא אף כי כבר השמיע הפעמון את השעה העשירית. את ה' ענתבי קבל ברצון, אחרי אשר הגיד לו כי הוא אזרח תוגרמה מדור דור ואבותיו כבר ישבו בארץ הזאת זה שמונה מאות שנה. ואחרי אשר שמע ענתבי כי יצא הקצף על הציונים, האומרים לכבוש את הארץ, הראהו לדעת כי רוב האנשים האלה אינם ציונים באמת, זה חנוני מוכר בגדים, והשני מוכר עורות או כלי ברזל. ועל כן הוריד את מספרם עד ארבעה עשר איש, ועליהם צוה לצאת מיפו למשך ט"ו יום. ורשיון נתן להם לשבת בתחום חמש ערים: חיפה, ביירוט, צפת, טבריה ועוד אחת מערי הגליל. וכן היה, כי שבו כלם ליפו, ומשם נסעו לערים הנזכרות. ומכסף הנאטינאַל פאָנד לקחו רק חמשה אלף פראנק להוצאות הדרך (כן התפארו כי לא הוציאו הוצאות רבות על חשבון העם). ורק שלשה איש שלח אחרי כן לקושטא ובינהם ה' חאנקין אשר קנה אדמה פעמים רבות בעד ציונים. ועד היום אין איש יודע מה נעשה בהם. על הענש הקל הזה לא התאונן רק איש אחד שענקין שמו, יען עליו לא נגזרה הגזרה, ויתאונן כי בלי ספק לא יחשבוהו לאיש בין אנשים. ולדאבון לבו לא יזכה לבוא בסוד הקרבנות (מאַרטירער) לטובת ציון אשר אהב סלה, זאת ציון ארץ זבת חלב ובּאַקשיש אשר לעט ממנה מלא הפה וגם שם בכליו.

מה היתה באמת מטרת ענש גלות ארבעה עשר איש למשך שבועיים, גלות נוראה להתענג במלון יפה על חף הים ולאכול מעדנים על חשבון הציונית מבלי קצין ושוטר עומד על גבם. זאת לא הבין איש. ומדוע נפל הגורל רק על הציונים בתל אביב ולא על ציוני ירושלם, המתחממים לאור הציונית ונהנים מזיו שכינתה לא פחות מהשנאָרער הגדולים בתל אביב. לצים אחדים חשבו, כי אמר דזעמאל פאשא להונות את הצוררים בדמשק אשר התאוננו באזניו על הציונים, ובענש זה ישכך את חמתם. ומביני דבר אמרו, כי דזעמאל פאשא לא ידע בין ימינו לשמאלו, וברגע אשר הראה ענתבי לדעת, כי שקר ענה הצורר הקאימאקאם מיפו. אבל כבר גזר גזרה ויכלם להשיב את גזר דינו מכל וכל. ועל כן הסתפק בענש קל. והנסיונות במשך הימים הוכיחו, כי אמנם צדקו אלה האחרונים.

תכונת רוח דזעמאל פּאשא

האיש הזה אשר היה רוח החיה בכל עניני ארץ הקדושה וסוריא, והמושל בממשלה בלתי מגבלה על החיים והמתים. ועד היום אין איש אשר ידע את תכונתו. הוא היה שר הים, אבל לא על מי הים, מלבד המים המעטים בים השיש. הוא נקרא בשם שר צבא המחנה הרביעית, והמחנה טרם היתה בעולם, כי בבואו לאה“ק לא היה בה אף צל כל מחנה, והמחנה אשר אסף מיהודים וערבים, היתה רק אספסוף ערומים ויחפים, בם עור ופסח. מבן עשרים וחמש עד ששים, וכלם יחדו מתגוללים תחת כפת השמים ואוכלים למעדנים מלא הכף קמח ערבי ליום, ואיש מהם לא ידע תפוש חרב או קנה רובה בידו, איש מהם לא הבין אף מלה אחת טורקית או אשכנזית, שפת המפקדים, ואיש לא נסה למדם תכסיסי מלחמה, עד אשר באו כחמשה אלף איש מצבא תוגרמה, ואלה היו אנשי צבא באמת, ואת כל האספסוף אשר אסף שלח לעבוד אצל בנין מסלת הברזל, אשר גם כסיל אדם יכל להבין, כי לעולם לא תמצא ידי להעביר את הצבא וחפציהם במסלה כזאת, אשר לא היה כל חומר לבנינה, ומה גם כי לא היתה כל תקוה להשיג פחמים, או רק עצים להסיק. ובכל אופן שיהיה, הן יכל להביא דבר מה רק מה שימצא בדמשק או אלעפא, כי בשתי הערים הנזכרות היו קצות שתי המסלות. ומנפות אזיא הקטנה וארמעניאן לא היה דבר מה להביא, לוא גם נגמרה מסלת בגדד. אחרי אשר הארצות הנזכרות הנה במצב פרוע ופראי מאה פעמים יותר מאה”ק וסוריא, הנחשבות כבר לארצות נאורות בתוגרמה. וגם בדמשק הגדולה אין כל צל לחרשת מעשה, ומעולם לא שמעו תושביה קול חליל מכונות, ולא ראו כל מכונה בעיניהם. מלבד המכונה האחת אשר חנן אלהים את עבדיו “המאמינים”, מכונה לכל פרא אדם להוליד חמשה או ששה פראים כמהו…

כל חושבי מחשבות, חשבו, חקרו, ולא מצאו תכונת רוח דזעמאל פאשא, אם איש טוב הוא, רך לב או אכזר, חכם או טפש, איש יודע הליכות מדינה או דעספאט פשוט. את הערבים שנא אבל פחד מהם, ובכל פעם אשר עזב את ירושלם מעולם לא נסע במסלת הברזל, וגם בנסעו במרכבת חשמל (אויטאמאביל) הסתיר את מסעו תמיד מעין רואים. ושמענו כי בנסעו בסוף הקיץ העבר בארץ הגליל, לקח לו את “השומר” העברי לשומר ראשו ואשר ילוהו על דרכו. העברים אשר בראשית בואו העליל עליהם כי אינם נאמנים לתוגרמה, אף כי כל עמי תוגרמה יודעים, כי אין עם אחר נאמן לתוגרמה יותר מיהודים. והנסיון הורה להם במלחמתם את בולגאריען לפני שלש שנים, כי נסו הנוצרים מגדוד תוגרמי ויפלו אל מחנה האויב, וזאת לא יעשו היהודים לעולם, ומה גם בימים האחרונים, בכבוש היונים את סאלוניק. וברגע אשר פרשו את ממשלתם על העיר האמללה ההוא, נשארו היהודים נאמנים לתוגרמה, והמונים המונים עמדו נכון לעזוב את העיר ללכת להשתקע בארץ הקדושה וסוריא בין אחיהם. רק תוגרמה לא נתנה להם חפצם, ולהתישב בין הפראים באזיא הקטנה טרם נולד האיש המשוגע. ואם נשארו רוב היהודים בארץ הקדושה תחת חסות מלכי איירופא ואמעריקא, הן לא בהם האשם, רק בתוגרמה עם כל אי סדריה ואי בטחון החיים והרכוש. הנני רואים כי לא עלה על דעת איש יהודי הגר הבא להשתקע באמעריקא להשאר נתין הארץ אשר עזב. וכן היה הדבר בלי כל ספק, לוא ידעו כי ישבו בטוחים בארץ אבותם, ואיש לא יחריד מנוחתם. ואחרי כל אלה, הן גם הנתינים הזרים בארץ הקדושה נשארו נאמנים לתוגרמה, אף כי לא היו נתיניה, ומעולם לא מצאה הממשלה צל כל בגד בישראל, מלבד נביחות מזכיר דזעמאל פּאשא הצורר, ואיזה צוררים אשכנזים ביפו וחיפה אשר רעה עינם בהצלחת היהודים במושבותיהם ובתל אביב. והאשכנזי קיבלער (סגן קאנזול ספרד ביפו) אמר פעם אחת: “תל אביב היפה והגנים היפים אשר ליהודים במושבותיהם נאותים רק לנו האשכנזים, ואם נגרש את כל היהודים מארץ ישראל, אז אבחר לי אני את הבית היותר יפה בתל אביב, והנשארים יקחו אשכנזים אחרים”. ועל פי הצוררים ההם חרץ דזעמאל פּאשא לחשוד את היהודים כי אינם נאמנים לתוגרמה מבלי צל כל אות ומופת. ואם כזאת יעשה איש מדיני שר וגדול? לסדרי, או יותר נכון לאי סדרי הנהגת הארץ לא עשה מאומה, ואם צוה לבלתי קחת שוחד, האם לא ידע כי לריק עמלו, והאם ראה מעולם כי יצוה איש באיסור גמור על חתול לבלתי געת בחריצי חלב ויעמוד? והאם לא השחוק הוא לצות על הערבי לבל יגנוב ולבל ישקר, ואף בּאַקשיש לא יקח? והאם לא ראה כי כל הפקידים אשר שלח ענוויר פּאשא לאה"ק היו כלם רודפי שלמונים וצוררי ישראל ממדרגה הראשונה ³אף כי אמת הוא כי איזה ממשרתיו ופקידי הצבא “התוגרמים” נזהרו מקחת שוחד, אבל רוב הפקידים הן ערבים המה, ולעשותם לאנשים ישרים אין כל תקוה בעולם, אף כי אחת היא, אם מטבעם המה משחתי המדות, או אי סדרי הממלכה השחיתום עד היסוד. ולזאת אין כל תרופה אחרת רק להרחיקום מכל משרה ופקודה בעולם, וכל עוד אשר לא תהיה כזאת, אין לנו היהודים אף צל כל תקוה להתנחל בארץ, וגם הממשלה לא תכון ביד תוגרמה לאורך ימים.

דבר קטן וטוב אמר דזעמאל פּאשא לתקן ביפו וירושם להרחיב מעט את הרחובות הצרים, ובכן הרסו את הקירות מחצר הרוסים בירושלם בשני מקומות, וכמאה איש צבא עבדו במלאכה הזאת. אך במשך שנה תמימה לא כלו את המלאכה אשר היתה דיה לחמשה איש איירופים לכלות את העבודה במשך שנים שלשה שבועות. והאיש אשר לא ראה את עבודתם, לא ראה שחוק ילדים מימיו. ובצבא חרוץ כזה החליט ללכת לכבוש את ארץ מצרים ותעלת זואץ מיד בריטניא, ואם לא אות הוא על ידיעותיו בתכסיסי מלחמה והנהגת ארצות, אבל הוא צוה ללכת למצרים ויהי מה.

המלחמה הראשונה אצל תעלת זועץ

החרב הוחדה, שני יהודים עניים מרודים יושבי חנויות קטנות ברחוב החסידים בירושלם, החיים על מלאכתם מלטישת סכינים, נתכבדו בכבוד מלכים, כי נתנה המשרה על שכמם – למרות רצונם - לנקות את כל החרבות אשר התגוללו בשכם, אולי עוד מזמן נוסעי הצלב, להסיר מהן את החלודה למען היות להן ברק. ובאלה יכין דזעמאל פאשא מטבח לגור אריה בריטניה הרובץ על יאור מצרים. והיהודים העניים המאשרים נאלצו לעבוד עבודתם בלי כל מחיר, באמור השר, כי די להם הכבוד הגדול לבד, ולחם לנשיהם וטפם יתן להם הנותן להם לכל בשר, ואם שני היהודים לא יכלו לכלות את המלאכה, הנה צוה השר להעמיד עשרה אנשי צבא לעמוד או לשכב אצל חנותם למען יעזרו על ידם חליפות, ובאמת נקו איזה עשרות חרבות. ובין כה התערבו שני ימי ראש השנה תרע"ה והמלאכה שבתה מכל וכל, וכל הכבודה נשלחה על דבשת גמלים לחברון ולבאר שבע.

מסלת אבן החל לבנות מחברון לבאר שבע, ואנשי הצבא החדשים נשאו את האבנים על שכמם ויניחון על המסלה. מכונה לפוצץ את האבנים לגזרים קטנים לא היתה בארץ, ועל כן נאלצו לפוצצן בידיהם. מלט להדביק את האבנים אין בכל הארץ, עגלות להוביל את האבנים לא היו בארץ מעולם, רק המספר המעט אשר היו ביד האכרים היהודים והאשכנזים. אבל סביבות חברון ובאר שבע אין מושבה עברית או אשכנזית, ועל כן נשאו את האבנים הקטנות בחצן. וכן עבדו בפרך עשר שעות ביום תחת שמש לוהט מבלי אף לחם יבש לשובע. וזה היה החסד הגדול אשר הבטיח הקאמאנדאט הירושלמי ליהודים, כי לא ישלחם למערכת המלחמה, ויתן להם עבודת-בית קלה, בעוד אשר כלם יודעים, כי על פי חקי דת האיסלם אסור לשלוח אי מאמינים למלחמה עם צבאות המאמינים, ומה גם במלחמה קדושה, אף כי הטורקים הצעירים אינם חסידים יראים, וגם לאנשי הצבא לא נתנו להתפלל אף פעם ביום. ובכל זאת חשבו להם לצדקה אף להונות ולרמות את אחיהם בדת לטובת ארץ מולדתם, כי אך פּאָליטיקא היא, וזאת הן תפארתם.

מלבד שתי ההכנות הנזכרות, נחוץ היה להכין לחם בעד הצבא, לחם ומים, לבל יאמרו הגוים, כי תוגרמה תתן לצבאותיה רק לחם יבש, ומה גם במדבר סיני השמם והיבש באין כל מעין מים. ובבאר שבע אמנם יתכן להשיג מים, ובאין כלים לשאוב את המים הלא יש אלהים בשמים והוא ידאג לנו. ובכן צוה שר הצבא לאפות לחם נקודים יבש, ובאין תנור להממשלה, הלא ישנם תנורים לאופים פרטים. והדת נתנה לאופים ההם לאפות בעד הממשלה על הוצאותיהם, ולהפועלים ישלמו האופים מכיסם. וכמו בכל עבודת הממשלה אשר החליטה לאחוז בעצת חכמי התלמוד: “מה הוא בחנם אף אתה בחנם”, כן עשתה עם הלחם. והחטה אשר לקחה חנם מאת הסוחרים או האכרים, הובילה אל כל בתי הטחנה, ותצו לטחון קמח בחנם. ורק לבעל הטחנה האשכנזי היושב לא רחוק מחצר מסלת הברזל בירושלם, לו שלמה בכסף מלא, כי כן הבטיח לי הוא בעצמו בהיותו בביתי ברמלה. וגם להאשכנזים האכרים במושבה שרונה או ווילהעלמינא, אשר נתנה להם עבודה אצל בנין מסלת הברזל שלמה מחיר גדול. וחסאן-בּיי הצורר ביפו צוה על בעל הטחנה היהודי, היושב אצל גן הבאראן, כי יטחן ביום השבת, וכאשר מאן היהודי לעשות זאת, שלח את רכבו עם עגלתו להביא אליו את ראש הרבנים ר' עוזיאל בשבת בלילה. הרב אמנם לא נסע בעגלה וילך אליו רגלי, והצורר הלך עליו אמים כי יצוה על היהודי לעשות את מלאכתו ביום השבת, והרב מאן לעשות זאת, ואז קצף עליו, ויצו על היהודי בחזקת היד לחלל את השבת, מבלי אשר לא היה כל הכרח למלאכה הזאת.

כן צוה הצורר כי יתאספו כל החייטים היהודים ביפו ומושבותיה, וכחמישים איש נאלצו לשבת מן הבקר עד הערב ולתפור בגדים בעד אנשי הצבא. רבים מהם צמו כל היום בעשותם מלאכתם, ובני ביתם צמו בבתיהם מאין פת לחם. ואם אחד החייטים עבד בלילה בביתו למען ירויח מעט לקנות לחם לבל ימותו בני ביתו ברעב, ויאחר לבוא בבקר רק איזה רגעים הכה מכות נמרצות, למען ישמעו אחרים וייראו. ובירושלם הלכו שוטרי הפּאָליציי מבית לבית ויטילו על הנשים לתפור כתנות בעד אנשי הצבא, ואם לא מצאו די בד, לקחה מהחנויות שש רקמה ומשי, ומאלה עשו כתנות בעד הפקידים, והכל חנם.

בראשית ירח יאנואר 1915 החלה הממשלה לשלוח את צבאותיה לתעלת זועץ וחצי האי סיני. כל המחנה הלכה בלי משטר וסדר, זה יחף וזה רעב, זה ערום בלי לבוש, והשני מדיו קרועים, האחד בלי כובע, והשני בלי מכנסים, ביד האחד שוט לסוס וביד השני מקל רועים או ענף עץ. ומאשר היה האיש אשר מצא איזה חרב עתיקה או קנה רובה מימי תובל קין. גזרי גשר עץ קבלו מאשכנז ויוליכום על דבשת גמלים, ועל שתי מרכבות מסלת הברזל הניחו ארבע סירות דוגה אשר לקחה הממשלה מיד הדיגים ביפו, ותוליך אותן לירושלם ותניחן בחצר מסלת הברזל. שאלתי לאחד מפקידי המסלה לאיזה תכלית תוליך הממשלה את הסירות ההן, ויענני, כי נועדו להשלח אחרי כן מירושלם לתעלת זועץ לעבור בהן את התעלה. ואני הפתי תעיתי לחשוב, כי שר הים דזעמאל פּאשא יעביר בהן את צבאותיו ממרום הר הזתים עד איזמאיל ביבשה, ולא ידעתי כי תוגרמה טרם הולידה טהאָמאַס עדיסאן שני, ולא המציא עוד מכונה להוליך סירות ואניות בים החל אשר במדבר סיני, ועל כן נשארו הסירות מתגוללות בחצר מסלת הברזל עד היום הזה.

ביום השני לירח פעברואר נסו התוגרמים להקים גשר לעבור את התעלה בשלשה מקומות, והאנגלים גרשום על נקלה, וישאירו אחריהם את כל הכבודה אשר ברגלם. ובמשך שלשה ימים אחרי המפלה הראשונה, נסו להתנפל שלש פעמים על תעלת זועץ אצל איזמאיל על יד קצה צפון יאור טימסא לעמת טוסום, ועל יד אלקאנטארא במרחק עשרים פרסא מאיזמאיל, ויגרשום האנגלים בלי כל עמל. אך בגשת חיל תוגרמה אצל “טור” על יד הר סיני בשנים עשר לירח פעברואר, שם היתה תבוסתם שלמה כי לא נשאר איש חי מכל ההמון הרב, ורק מחנה אחת קטנה אשר צוה עליה שר הצבא לעמוד מרחוק בתור צבא עוזר, נצלו ממות בטוח. ופתאם ביום בהיר אחד הודיעה הממשלה, כי חל צבאה עברו את התעלה, ויהרגו שנים עשר אלף בריטנים ושמנה עשר אלף לקחו שבי, ולרגלי הבשורה הטובה הזאת צותה על העם לחג חג הנצחון. אבל העם לא הניף יד ורגל, כי לא האמין לשמועה. ואיזה מפקידי הממשלה עצמם לא כחדו כי כל השמועה שקר וכזב, אף כי דזעמאל פּאשא עצמו שלח את הבשורה הטובה הזאת לירושלם ולהממשלה העליונה בעיר הבירה. ובאמת אחרי עבור כעשרה ימים, ואיזה אנשים אשר זכו לשוב משדה המלחמה ספרו נוראות על דבר המפלה הגדולה לחיל תוגרמה. ומה גדל עוד התמהון בקראנו בכתבי העתים, כי קיסר אשכנז שלח לדזעמאל פּאשא חרב של זהב מעלפת ספירים לכבוד נצחונו. ואז נוכחו כלם, כי גם “מיכל הטפש” כבר למד לדבר שקר וחנף, ועל כן לא האמין איש גם בנצחונות אשכנז. ואמנם לא נחוץ היה להיות נביא, או חכם בתכסיסי מלחמה להגיד מראש, כי מלחמה במצרים במצב כזה הוא מות בטוח, וחרפת עולם על ראש האיש אשר עלה רעיון רוח כזה על לבו. ולפי הנראה מדברי דזעמאל פּאשא אשר התפאר בגלוי “כי יום אחד קודם הכרזת המלחמה, שאלהו ציר בריטניא, לאיזה מטרה תכין תוגרמה את עצמה למלחמה, והוא ענהו, כי אין נפש תוגרמה למלחמה חלילה, וחפצה רק, כי בריטניא תשיב לה את מצרים ולא יותר” חוצפה ואולת כזאת מפי שר תוגרמי תראה לדעת, כי הוא, דזעמאל פּאשא עצמו, היה אחד ממחוללי רעיון המלחמה הזאת, והוא עצמו אמר להוציאה לפעלת אדם, מבלי דעת בין ימינו לשמאלו.

ראשית דבר לא ידע, כי כל הערבים והנוצרים בארץ הקדושה מקטן ועד גדול כלם שונאים את תוגרמה שנאת מות, ולשנאתם יש יסוד נאמן ובטוח. שנית לא ידע, או עשה עצמו כלא יודע, כי בלי כסף, בלי כלי מלחמה, בלי מסלות ברזל, בלי סוסים ועגלות לא יאסור איש מלחמה, לוא גם יהי הטורקי. הוא לא ידע או לא חפץ לדעת כי כל עוד אשר לא ישלים בנין מסלת הברזל מקאנסטאנטינאפאל עד ארץ הקדושה, אך שוא יבנה מסלת ברזל חדשה עד באר שבע. והמסלה ההיא לא היתה כל תקוה להשלימה אחרי אשר האינזינערים עצמם הודו, כי גם בעת שלום ובאין כל מפריע, תארך מלאכת המנהרות דרך הרי טוירוס, למצער שלש שנים. הענף עד אנגורא טרם נגמר, והדרך המלאה מנהרות בין קאניא ואדאנא במרחק עשרים פרסא, ומזה מנהרה אחת בת ששה או שבעה קילאמעטער שאין דומה לה בכל איירופא, מלבד “גאטהארד” בין שוויץ ואיטליה, ולא בידי תוגרמה תבנה, בלי מכונות מאשכנז ועסטרייך. ולהביא את המכונות עד הבאספאר דרך הדאנוי נחוץ היה להיות בטוח ברצונה הטוב של רומעניאן, וממוקשי רוסיא בים השחור. מסלת בגדד לא נגמרה, ולא היתה כל תקוה להשלימה, כל עוד אשר חף באססארה (בצרה) סגור לפניה. ומחוף אלכסנדרעטטא בים התיכון אין לדבר עוד, אחרי אשר לא נשארה אף סירת דוגה אחת לתוגרמה בכל מימי הים ההוא, הפתוח רק בעד אניות בריטניא, צרפת ואיטליה, ורוסיא (מצד וואלדיוואסטאק ודרך תעלת זועץ). ואחרי כל אלה, לא נראה אף צל כל תקוה, לבנות מסלת ברזל דרך החל הנורא במדבר סיני, אשר על הבונה מסלה כזאת לרפד את כל הדרך באבנים לעשות חיץ גבוה מפני החל הנשא תמיד על כנפי רוח זלעפות, או לבנותה במרום האויר על יסוד מוטות ברזל. ולמלאכה גדולה וכבדה כזאת לא יכלו לגשת אף האשכנזים מבלי אף מסמר אחד להתחלת המלאכה, ומבלי אשר יניחו די צנורות למשוך את המים מבאר שבע לאורך מאה ושבעים פרסה (לערך 274 קילאמעטער) ולא בידי פועלים ערבים פראים לכונן מסלה כזאת, ופועלים איירופים לא היו בארץ. ודזעמאל פּאשא הלא נוכח, כי לא מצאה ידו לגמור אף בנין מסלה קטנה מפולא (ממרחביה) דרך שכם לירושלם, מפני המנהרות והגשרים שהיו נחוצות לתשלום המלאכה, ויאלץ לעזוב את המלאכה ההיא. ויצו למייזנאר פאשא לבנות מסלה חדשה עד לוד ורמלה, למען תתאחד מסלת דמשק במסלת ירושלם, ועמה תתאחד גם מסלת אלעפפא (ארם צובה). אבל מכל המקומות הנזכרים אין מה להביא, מלבד אנשי חיל מאה"ק וסוריא, ולשלוח צבא רב למצרים נחוץ היה למצער ארבע מאות אלף איש, ולהארץ הקטנה והעניה הזאת (א"י) אין די לחם אף לחמשים אלף אדם ובהמה. וכל איש דעת בארץ הקדושה מלא שחוק על פיו על גאות האשכנזים אשר התפארו יום יום, כי בעוד מעט והטורקים חבריהם היקרים יבלעו את ארץ מצרים כבלעם עשן מקטרת הארגילע. ולא רחוק מלהאמין כי דזעמאל פּאשא לא ידע אף את הגעאגראפיע של ארץ ישראל, כאשר לא ידעוה גם פקידיו, כי לוא ידע זאת, איך לא עלה על לבו הרעיון לחפר תעלה מקצה ים המלח עד לשון-ים אקאבי, ומה נקל היה בנין תעלה כזאת ביד איזה מאות נערות הבעדואינים בנות שבע או שמונה כאשר עשו פקידי בוני המסלה אצל רמלה, אשר אספו המון נערות קטנות מבנות רמלה, ויאלצון לשאת עפר בכתנותיהן ובסלים קטנים ולהשליך את העפר על המסלה, ומהחל והעפר הרב מחפירת תעלה כזאת, יתכן היה לסתום את כל תעלת זועץ, ומים יכלו להביא באניה מקצה הירדן הנופל לתוך ים המלח עד אקאבי. ולבנות מסלת ברזל קצרה מירושלם עד ירחו לא דבר כבד הוא, ומה גם, כי מסלת אבן כבר נכונה שם. ומאי דעת הגעאגראפיע נוכחתי בדברי פעמים את פקידי הצבא ברמלה ובמלון “בער” בירושלם. ופעם אחת בא שר אלף (טאַבּור) אחד לחדרי, באהבתו להתוכח עמדי, וימצאני יושב נשען על השלחן, ומפת הארץ פרושה לפני, ויבקשני להראות לו אפוא היא ארץ הקדושה, ואיה היא ארץ מצרים ותעלת זועץ, וכאשר הראתי לו באצבעי כה וכה, ענה, כי לא יבין באופן כזה, ואני לקחתי ניר וארשום לו בעט עופרת בקוים וסימנים קלים להבין. אבל גם אז ענה עוד הפעם כי לא יבין, ויבקשני להראות לו באצבעו באויר, איה היא מצרים ואפוא הוא הים התיכון. ובשום אופן לא יכלתי להבינו את כל הענין הזה. והוא ספר לי, כי שמע מפי שר מאה אחד אשר שב ממלחמת תעלת זועץ, באמרו, כי אם יצוו עליו ללכת שנית לזועץ, אז ימית עצמו בחרבו כרגע, ועל כן חפץ לדעת איזה סכנה היא ללכת בדרך הזה. והפקיד הזה כבר למד לדבר אשכנזית, אך את הגעאגראפיע או למודים אחרים לא למד מעולם, וכן היו כל חבריו מבלי כל מדע והשכל, ואין איש יכל להוכיח, כי ראש שרי הצבא יודע יותר מפקידיו.

השמחה אשר השמיעה אשכנז בכל העולם, כי הטורקים לכדו כבר את כל חצי האי סיני, דיה היתה לשמח ילדים בצעצועי עץ, אף כי אמת הוא, כי גבול סוריא הוא במרחק ארבעים פרסא מבאר שבע אצל אודיא, ומשם והלאה עד זועץ נחשב לאדמת מצרים. אבל כל אלה המה רשומים על הניר, כי כסוריא כן מצרים לא החזיקו שתיהן באדמת מדבר שמם זה, ואין איש ישב עליה לא מצרי ולא סורי, מלבד איזה בעדואינים פראים נעים ונדים באיזה מקומות. ובעבור חיל תוגרמה דרך המדבר ולא פגשו כל מעצור בדרכם, הן בזאת עוד לא כבשו את הארץ, אחרי אשר בשובם מתעלת זועץ נשאר המדבר שמם כאשר היה בתחלה, וגבול מצרים וסוריא לא נמחק מן הניר. והשמחים בנצחון גדול כזה, מדוע פחדו לבנות את מסלת הברזל בדרך יותר טובה וקרובה, מיפו עד עזה ורפיא, ותוצאותה פּאָרט סעיד לאורך חף הים. ומיפו עד רפיא האדמה היא חזקה באין חל כמעט, וגם מים יש למצא, ובכל המרחק הזה יושבים בני אדם, כמו כן יושבים אנשים קרוב אל הדלתא. האמנם פחד דזעמאל פּאשא מאניות צרפת ובריטניא פן יקלקלו את המסלה בכדורי תותחיהם. והוא הן ראה, כי לא בתותחים קלקלו הבריטנים את המסלה מחף אלכסנדרטא, וישלחו רק מאה איש ויהרסו את המסלה במשך שני ימים ואיש לא עמד בפניהם. וכן באו ולקחו את מכונת הטעלעגראף וינתקו את חוטי הטעלעגראף בצידון ואיש לא דבר דבר, איש לא הניף אצבע להפריעם ממעשיהם, ואיש לא ברח מפניהם, והכל כאשר לכל נעשה בדעה מיושבה ובלי כל צל מלחמה מצד בריטניה. ועד היום עוד עשה כל סימן איזה דרך יבחר לבנות את מסלת הברזל מאודיא עד התעלה. אחרי שתי דרכים לפניו, האחת היא הדרך אשר בחר לשלוח את צבאותיו ראשונה בירח פעברואר דרך המדבר בקצות רוכסי הררי מאגהארא ויעללעג אשר עברו ביניהם. והדרך השניה, היא הדרך העתיקה אשר זה שנות מאות הלכו בה המצרים הנוסעים למעקקא, דרך אקאבא. והדרך הזאת היא טובה יותר לרגלי חלקת אדמתה, ואדמה חזקה, ורק מכשול אחד בה, כי תעבור מעל רוכסי הרים בקרבת אקאבא, והדרך מאקאבא עד תעלת זועץ לא רחוקה היא יותר ממהלך יום אחד על דבשת גמלים. ועד היום עוד יתגרד בגבחתו ולא ידע לחרוץ איזה דרך יבחר לבנין המסלה אשר ראו האשכנזים בחלומם, או חשבו להונות את כל העולם הנאור. ולא יכלנו לעצור משחוק פינו, בפגשנו במקרה בעלה זארגאני מנויארק, אשר בו כתבו החכמים הגדולים יושבי המרתף, כי המסלה כבר נכונה, ובעוד מעט יבואו האשכנזים והתוגרמים, ויחדו על מצרים, אשר יקחוה וישימוה במלתחה – ואולי יביאוה לברלין עם תעלת זועץ יחדו. העת הנכונה לעבור את המדבר מארץ הקדושה עד תעלת זועץ היא רק שנים שלשה שבועות בירח מאַרץ, אשר אז יחדל הגשם. ובקיץ אין די כח באיש ומה גם למחנה גדולה ללכת תחת שמש לוהט בוער כאש להבה במדבר האיום הזה, ולפעמים לא רחוקות בקום סערה, תכסה את כל המחנה בחל, ובנפלם לא יוסיפו לקום.

עצה וגבורה למלחמה! ותוגרמה אומרת לא בי היא.

השגעון הנורא אשר הלם ראש דזעמאל פּאשא ברעיון כבוש ארץ מצרים מצד המדבר, הפריעהו לבל יחשוב אף רגע, מדוע חכו הבריטנים יותר משלשה ירחים ולא נסו לכבוש את הארץ הקדושה בעת אשר לא נמצא בה אף אלף איש צבא. והנקל היה להם לבלוע אותה בעודה בכפם, ולהפריע בזה את כל מחשבותיו הטובות. והאנגלים הן ידעו ברור כשמש, כי אין אחד בכל העם אשר יעוז להניף אצבע נגדם, ובכל הארץ אין אף מבצר אחד, כי גם המבצר הקטן והעתיק אשר עמד על חף עכו הרסו הטורקים בידיהם, לבל ימצאו האנגלים תואנה לירות עליו, לפי חקי העמים. ולוא הורידו הבריטנים שלשים אלף איש על יד חף עזה, כי אז לא נחוץ היה לו אף לחשוב רעיון הבל כזה בבנין המסלה לזועץ, או גם לשלוח מחנה צבא רגלי דרך המדבר. והוא, השר, לא חשב מעולם, לפי הנראה, מה יעשה הצד השני, ואולי חשב כי האנגלים נמו שנתם ולא יקיצו עוד. אף כי לא רחוק מלהאמין, כי בריטניה וצרפת חכו לראות מה הרושם אשר תעשה הכרזת “המלחמה הקדושה” על לב המאמינים בכל העולם. ואולי פחדו באמת פן יתעורר כל עם איסלם באזיא ואפריקא, ויקום כאיש אחד להציל את הכאליף התוגרמי משני “הכלבים האפקורסים”.

והגבור להכין “פּאָגראָמים” על היהודים ביפו ביום ה' חנכה, תרע"ה, חסאן-בּיי, התחלחל בראותו, כי אניה צרפתית קרבה אל החף וממנה יצאה אניה אוירית קטנה, ובה יושבים שני אנשים ויעופו ממעל העיר. וכרגע צוה, כי כל הנשים והטף תעזובנה את העיר. וצו נתן כי תלכנה לחצר מסלת הברזל, ומשם נשלחו לרמלה חנם באין כרטיסי מסע. וכן הוליכו את הנשים מן הבקר עד חצי הלילה, מפחד פן תתנפל האניה האוירית להחריב את העיר. ורעדה אחזתהו בפעם אחרת, בעמדו על חף הים אצל בית שלום המכס, וירא והנה אניה צרפתית החלה לשלוח כדורי מות על ראשי המחנה הקטנה אשר רבצה על שפת הים אצל המקום הנורא “אליהו הנביא”, במרחק שעה אחת מן העיר. ויקם וינס אל הרחוב וישב במרכבה וינס מן העיר. ובראות אנשי הצבא המעטים את מעשהו וינסו גם המה, ואחרי אשר נוכח כי הצרפתים לא ירו על העיר, והאניה הלכה לדרכה, אז שב הביתה, וחמתו בערה בו על אנשי הצבא על אשר נסו מן העיר. וגבודות כאלה הראה עוד איזה פעמים, ועיני הצרפתים והבריטנים רואות בכל עת אשר שלחו אניות באויר לתור את הארץ. גם ידעו מהקשר אשר קשרו כל נכבדי הערבים בבירוט, בדמשק ובכל ערי יהודה להשליך מעליהם על תוגרמה, ורבים חפרו באדמה ויסתירו שם דגלי בריטניה, בתקוה להרימם ברגע אשר ישתערו האנגלים על הארץ הקדושה. והאנגלים לא נחפזו לבוא אל הארץ ולכבשה, ויאמרו לחכות עד אשר יבוא השטן ויסית את דזעמאל פּאשא ללכת למצרים, ואז יקבלוהו אותו ואת צבאותיו בזרועות פּתוחות על פי חקי “הכנסת אורחים” הנהוגים בארץ הקדם, ושר הים וראש שרי צבא המחנה הרביעית לא שם לב לקטנות כאלה, ויוליך את צבאותיו כצאן לטבח. ופקידיו כלם האמינו, כי לא יוסיף עוד לחשוב מחשבות ללכת שנית בדרך הזאת. אבל הוא רוח אחרת היתה עמו, אחרי קבלו את חרב גאותו מיד קיסר אשכנז, וישמיע, כי הלך ילך שנית ברב כח בדרכו הסלולה הראשונה.

אל המערכה בנסיון הראשון, הביא דזעמאל פּאשא רק עשרים וחמשה אלף איש, וכל המלחמה ארכה רק עד יום השלישי לפעברואר בלילה, אשר באמת לא היתה מלחמה, רק תגרה קלה. ובכל זאת אבדו התוגרמים שלשה אלף איש, ושנים עשר אלף נפלו שבי או מסרו את עצמם לשבי בידי חיל בריטניא ההודים. הבריטנים לא נסו לעבור את התעלה, ויחכו עד אשר יבואו התוגרמים קרוב אל התעלה. והאניות הרבות אשר שמרו את התעלה שלחו את כדוריהן במרחק גדול, תחת אשר כדורי תוגרמה נפלו במרחק 9000 מעטער מן התעלה. הנה כי כן נחל ווילסאן שר צבא בריטניה נצחון גדול במחיר זול מאד, כי רק 111 איש אבד, חללים ופצועים. והתוגרמים אשר נסו מן המערכה בלילה, השאירו אחריהם נשק רב וכלי מלחמה שונים. בין חללי תוגרמה נמצא פקיד אשכנזי מת, ובידו דגל לבן. המרמה הזאת היתה תמיד לכלי חפץ ביד צבאות אשכנז, להונות את אנשי מלחמתם גם באיירופא, ובהרימם את הדגל הלבן, ירו על שונאיהם, נגד כל תכסיסי מלחמה ומשפטי עמים. אבל ראש שרי ממלכת אשכנז כבר החליט בגלוי, כי “ההכרח לא ידע כל חק ומשפט”, ומדוע יהיו פקידיו טובים ממנו ומאדונו הקיסר עצמו?

ההתנפלות על ביתי ברמלה

ביום ב', באחד עשר יום לחדש יאנואר 1915, בשעה החמישית, לפנות ערב, ראינו מחנה של שלש מאות ושמונה עשר רוכבים טשערקעסים באה אל העיר רמלה. מאה מהם הלכו ישר ללוד במרחק שלשה קילאמעטער, והנשארים נשארו ברמלה. ואחרי עבור חצי שעה הביא אחד המוכתרים (שוטר) עשרים וחמשה רוכבים לביתי, עם כל כליהם וסמרטוטיהם, ואחריהם קהל גדול ערבים, זקן ונער, ופניהם צוהלים משמחה, בהראותם, כי גם דגל אמעריקא אשר רחף באויר מעל גג הבית לא הועיל לי בעת כזאת אשר סר מעלי צל חסות ממשלתי, לרגלי חק הקאפיטולאטיאן החדש. ואני לקחתי מקל בידי וגרשתי את כל ההמון מן הגן עם השוטר יחדו, כי ברגע ההוא נגש אלי שומר גני סוליימאן, ויספר לי כי זה הוא האיש אשר דרש ממני בּאקשיש על ידו, והוא לא נתן לו, אף כי דרש מידו כזאת שלש או ארבע פעמים, ופעם האחרונה אמר אליו השוטר, כי ימצא עת ומקום להתנקם בי, ועתה קים את דברו. והטשערקעסים התפשטו בכל הבית אשר היה מלא באלפי ספרים, ויותר מששים תבות מלאות, כבר היו נכונות להשלח ליפו ומשם על האניה לאמעריקא. והיום רד, ואדליק את מנורת הנפט על שלחנו, ואקח את העט בידי לכתוב טעלעגראמא אל הקאָנזול האמעריקאני בירושלם, ופתאם נגש אחד הטשערקעסים אל השלחן ויחטוף את המנורה וילך לו לחדר אחר, ומנורה אחרת אין בבית, ולקנות אחרת לא יתכן היה למצא בכל העיר הערבית אשר בה כעשרים אלף תושבים, ובעד כל דבר קטן נאלצנו לנסוע לקנות ביפו. וכאשר קרבתי אליו כי ישיב לי את המנורה הוציא קנה רובה ויעמידהו נגד פני להפחידני, ובשפת רוסיא נלעגה החל לצעוק ולחרפני, ואחריו עזרו עוד שנים מחבריו. ובראותי כי מלאו גם את חדרי ומטתי, וגם את היציע מלאו בחפציהם, ולא נשאר בעדי אף מקום לשבת, צויתי על סוליימאן שומר גני, כי יקח את חפצי הנחוצים ויביאם אל הסכה אשר בגן, הרחוקה כשלש מאות רגל מן הבית, והשומר נשאר ללון עמדי בסכה. הלילה היה ליל אפל מאד, וגשם שוטף התפרץ בלוית קולות וברקים כל הלילה, ולא ידעתי מכל הנעשה בבית. ומשפחת קרובתי נשארה בחדר קטן אחד, ויפחדו לצאת אלי אל הסכה.

שתי תיבות גדולות מלאות ספרים עתיקים ואינקונאבעלים יקרים כלם בלי כריכות אספתי לבדנה, אשר יעדתי להוליכם לירושלם לתת עליהם כריכות טובות, ואותן העמדתי על השבכה פתוחות טרם באו המשחיתים. ובליל גשם ההוא מצאו חפץ בתיבות הפתוחות ההן, ויריקו את כל הספרים וישליכום החוצה, ואת התיבות לקחו להם לישן עליהם. ובצאת שומרי בבקר השכם, שב אלי בפחד וקצף, ויספר לי כל אשר קרה לרכושי. יצאתי וראיתי ועיני נמלאו דם ודמעות בראותי את אוצרי היקר אשר בכסף לא יסולא. ואמהר ואשלח טעלעגראמא אל הקאנזול ואבקשהו כי ישלח איש אחד ממשרתיו לראות את החרבן בביתי. את הגן ופריו ופרחיו רמסו ושברו ברגליהם ורגלי סוסיהם, ואיש לא נועז לדבר דבר נגדם, יען “מתנדבים” המה אשר יצאו לעזרת בני אמונתם. המתנדבים האלה יצאו מרוסיא זה כשתים עשרה שנה, והממשלה האטאמאנית נתנה להם אדמה בסוריא חנם, בתנאי, כי בעת מלחמה יצאו חוצץ כלם בתור מתנדבים, כאשר עשתה לרבים מאחיהם אשר יצאו מרוסיא בשנת 1878 אחרי מלחמתה בתוגרמה. ומלבד בגני הביאו איזה מהם גם לגן ידידי ה' טויבקין מליבוי, אף כי אין שם כל בית מלבד סכת נוצר. והנשארים מהמתנדבים נשארו תחת חפת השמים ברחוב נגד בית הפּאָליציי החדש אשר לקחו מיד אשה אנגלית אשר יסדה שם בית ספר לערבים חנם, ואת האשה גרשו, כאשר גרשו את כל הנזירות הצרפתיות מבית תפלתן, ואל בתי הערבים לא הביאו אף אחד מהמתנדבים. עבר יום, יומים ושלש, בתקותי כי יבוא איש שלוח מהקאנזול, ופתאם באו עוד עשרים וחמשה מתנדבים ויכבשו את הבית והגן. אני וקרובתי יצאנו לבקש את המודיר (שר העיר) אשר היה תמיד מבאי ביתי וסכתי בלוית מרעיו, ונפגשהו ברחוב, והוא הלך עמנו לבית הטעלעגראף, באמרו כי הוא לא יוכל לעשות מאומה לטובתי, יען כל הממשלה היא עתה ביד פקידי הצבא. וכבואנו אל בית הטעלעגראף, יצא הוא עם פקיד הטעלעגראף לחדר אחר לדבר עמדו, ואחרי כן יצא אלינו וישמיענו, כי לא יוכל לקבל עוד טעלעגראמא אל הקאנזול, ולוא גם יקבל, גם אז הן יקבל הקאנזול את הטעלעגראם, אולי רק אחרי עבור חמשה ימים. ואז הבנתי כי גם הטעלעגראמא הראשונה לא באה עוד אל יד הקאנזול. ועל כן יצאתי במסלת הברזל לירושלם. ובבואי, התפלא הקאנזול כי לא שמע דבר המקרה, ולא קבל את הטעלעגראמא אשר שלחתי אליו לפני חמשה ימים. ואמנם עוד ביום ההוא ישב במרכבתו, ויצא אל הפחה, או שר הפלך, והוא הבטיח לו, כי יחקור את הדבר, ויצוה להרחיק את הטשערקעסים מביתי, ואני חשבתי כי כבר באתי למטרתי, ולא מהרתי לשוב הביתה ואתמהמה בירושלם שנים שלשה ימים. ולכתוב מכתב ולקבל מענה על ידי הפּאָסט הטורקי לא היתה כל תקוה רק על יד איש עתי. והנוסעים הנה והנה פחדו לקחת מכתבים בצלחתם, ואם שלח איש טעלעגראמא, קבלו הפקידים את הכסף, ואת הטעלעגראמא לא שלחו.

בעת ההיא, ביום השבת 16 יאנואר, היה גשם שוטף, וצעירי בני ישראל נקראו להרשם בספר פקידי עבודת הצבא, ויבוו כשלש מאות איש בשעה 7 בבקר קודם התפלה, ויעמדו בחוץ, והפקידים הוליכום אל הבית אחד אחד. וממטר וקור רעדו עצמות האומללים בעמדם כל היום כמעט במשך שמונה שנות בלי אכל ומבלי אשר התפללו, ויקוו, כי אחרי אשר ירשמו את שמותיהם בספר, ירפו מהם וישובו לבתיהם. ופתאם יצא אחד הפקידים בלוית איזה אנשי צבא, ויקרא אליהם: “יאַללאַ ! לכו הלאה!”, ויוליכום מחוץ לעיר וישלחום רעבים ורועדים מקר וגשם בדרך שכם. יהודים למאות או לאלפים מקרוביהם ואוהביהם עמדו כל העת לחכות עליהם, והנה מתלאה. ולב כלנו נמג ממראה אכזריות כזאת, אפס מי יוכל להושיעם? האמללים הלכו רגלי, והגשם לא חדל כל היום. רק בבוא הלילה, נתן הדר. אויערבאך מ“פתח תקוה”, אשר היה בעת ההיא בירושלם, מאה מג’ידי (לערך יותר מארבע מאות פראנק) וישכרו עגלות וישלחו בגדים ואכל לרדוף אחרי הצעירים האמללים, ואני שמעתי כי גם “ועד כל הכוללים” נתן איזה סך כסף לתכלית זאת. והעגלונים מהרו וירדפו וישיגו את האמללים אשר צמו כל היום עד שעה מאחרת בלילה, וילכו בלי כח תחת גשם שוטף, ותחי רוחם מעט כאשר השיגו את הלחם. וכל היהודים תושבי עיר הקדש נבוכו, בראותם גורל בניהם בנפלם ביד פראים. ונקל היה להבין, עד כמה פעלה עליהם הקריאה הגדולה אשר קראו הפּאטריאטים התוגרמים יום יום בכתבי העתים העברים לבוא ולהרשם בבית הפּאָליציי, כי חפצם להיות נתיני תוגרמה, וגרונם נחר מדבר יום יום על דבר החסד הגדול וההנחה הנעימה אשר עשתה הממשלה רק ליהודים באהבתה אותם, ורק אותם תקבל להיות נתיניה, תחת אשר לא עשתה כזאת להנוצרים הזרים היושבים בארצה. ורק דבר אחד שכחו להזכיר, כי מספר הנוצרים הזרים היה מעט מאד, והמעטים האלה יצאו את הארץ כרגע אשר הכריזה מלחמה. ובעד כל הון לא יכלה למצוא אף נוצרי אחד אשר יאות לקבל עליו על תוגרמה ולהיות הפקר כצפור דרור נגד כל מושך בקשת. ורק הנוצרים האשכנזים נשארו בארץ, כי הממשלה משכה להם חסד. ולוא גם אמרו לעזוב את הארץ, הן לא יכלה האניה האמעריקאנית לקחת מין סחורה אסורה כזאת בחיקה, מפחד אניות בריטניא וצרפת. ורבים מהיהודים האמללים אשר לא יכלו לעזוב את הארץ מבלי מצוא ארץ אחרת להסתר בה מחמת המלחמה, נאלצו רבים לקבל מרות תוגרמה על אפם וחמתם. ויום השבת ההוא הראה להם, כי נכונים להם עוד ימי חושך רבים בעתיד. והרוב הגדול נשאר תלוי באויר, מבלי קבל עליהם על תוגרמה, וגם לצאת את הארץ לא יכלו מאין כסף להוצאות הדרך, ומאין דעת אנה ינוסו לעזרה. ושמועות משמועות שונות שמענו מאלה אשר הלכו לאלכסנדריא של מצרים. אלה אמרו כי מצאו שם לחם ומנוחה, ואחרים ספרו כי יגועו שם ברעב, ודבר אמת לא ידענו, מאין עובר ושב ובאין מקבל מכתב משם.

ביום ב' 18 יאנואר יצאתי מירושלם, ובבואי אל מרכבת מסלת הברזל פגשתי את הדר. אויערבאך יושב את אחד מאוהבי, תלמיד חכם זקן, אכר ממושבה “קאטרא” (גדרה) ומדברים ביניהם “עברית לא-עברית”, המדוברת בין שתי הכתות החדשות, כת העברים וכת הבּונדיסטים בארץ ישראל. ובדעתי את שניהם ליראים וחרדים, שאלתי אותם, אם לא שמעו כי כל היהודים החרדים הנאמנים לעמם ולארצם קימו וקבלו עליהם כי כל איש השומע עברית – אשר דברו בן אמוץ ובן חלקיהו – לא ידברו בשפת אץ קוצץ החדשה אשר אביה אמורי ואמה חתית (בן יהודה והיפפיה בביתו…) וכאשר הבינותי להם, כי מאד נחוץ הדבר “כדי להוציא מלבן של הצדוקים” נענו לי כי צדקתי. ובבואנו לרמלה ירד הזקן לגני וילן עמי בסכתי, למען יקום בבוקר לשוב לביתו. ויהי כאשר ראה את הספרים היקרים אשר נפרזו לכל רוח לכל קצות הגן, ובעמדו אצל גן הספרים הקרועים הרטובים והמעפשים, ראה כי בא ערבי אחד וימלא תיבה מלאה מהספרים הקרועים ההם, וישימה על גב החמור וילך לו. אז נמס לבו ויקרע את בגדו כדין, בראותו כי בין הספרים נקרעו גם ארבעה ספרי תורה עתיקים כתובים על עור וגויל, והמה מתגוללים באשפתות. ואני צויתי להשומר לחפר בור גדול ונשים בו את כל הספרים הקרועים, והנם שם עד היום הזה.

חכיתי ימים אחדים אולי תבוא פקודת שר הפלך להסיר את נגע הטשערקעסים מביתי. אפס לשוא קויתי ולא שמעתי מאומה. והטשערקעסים יוצאים יום יום חליפות לבוז בז במושבות, כי כן צוו עליהם פקידי העיר בבואם אליהם לבקש אוכל להם ולסוסיהם. והפקידים ענו להם: “בידנו אין כל מאומה, לכו ופשטו במושבות היהודים וקחו לכם מכל הבא בידכם”. וכן עשו גם במושבות היהודים וגם בכפרי הערבים. ובהביאם את שללם מכרו להערבים בכסף מלא. ומחנה קטנה כשלשים איש מהם יצאו לחפש את האויב על חף הים, אף כי הפקידים עצמם ידעו כי אין דבים ואין יער. ופעם אחת ראיתי כמעט עין בעין אמץ לב הגבורים ההם אשר למדו חכמת “הפּאָגראָמים” ברוסיא ארץ מולדתם, כי בנסוע סוכן יהודי צעיר לימים אשר סר תמיד ללון בביתי, מיפו לרמלה, פגש בדרכו ארבעה טשערקעסים רוכבים הולכים ליפו, וישאלוהו אם אמת הדבר כי באו האנגלים ליפו, והצעיר ענה להם בשחוק כי כן הוא, וברגע אחד הפכו את סוסיהם וישובו קל מהרה לרמלה מלאי פחד וחלחלה.

באחד הימים בא אלי ערבי אחד ממכרי, וישמיעני סוד כמוס, כי אמנם באה פקודה משר הפלך להוציא את הטשערקעסים מביתי, אבל פקידי העיר כתבו אליו כי כל הענין הוא שקר, אף כי באחד הימים בא השר המודיר בלוית שנים מאוהביו ויראה בעיניו את כל החרבן אשר בביתי, ואני חשבתי כי כן יענה לשר הפלך, ואשכח כי גם הוא איננו יתר מכל אחיו הערבים אשר פיהם ידבר שוא מיום הולדם עד יום מותם. וישמיע באזני מיודעיו, כי לא יוציא את המשחיתים מביתי, לבל יאמרו כי יפחד מפני “האמעריקאני”. והערבי אשר הביא אלי את הידיעה הזאת, יעצני ללכת להתראות את שר הצבא ושר העיר ביפו, אחרי אשר רמלה עומדת ברשות שר הצבא היפואי, וכן עשיתי. ובואי ליפו, ובבואי לפני שר העיר (קאַמיקאַם) שאלני “האמנם לא יצאו עוד הטשערקעסים מביתך, ואני הן כתבתי לפקידי העיר זה לפני ימים אחדים כי ירחיקום מביתך?”, וכאשר שמע ממני, כי לא חתו גם מפקודת שר הפלך, שאלני, מה היא הסבה אשר ירדפוני ברמלה, ואען ואומר אליו “בּאַקשיש”, ואני לא הסכנתי באמעריקא ארץ מכורתי לתת בּאַקשיש, וגם ברוסיא ארץ מולדתי לא עשיתי כזאת מעולם. והשר הביט עלי בעיני חוקר, ויאמר אלי, שובה נא לרמלה, והיה בטוח, כי ברגע זה אכתוב שנית לפקידי העיר ההיא ולא תירא רע. וכן היה, כי למחרת היום יצאו כל הטשערקעסים מביתי, אחרי גנבם כל אשר מצאו, וגם קירות הבית והרצפה קלקלו בזדון. ופקודה מהקאנזול בירושלם באה לסגנו אשר ביפו יאקאב הארדעעג, כי ילך לרמלה ויראה בעיניו מכל אשר נעשה בביתי ויודיע לו בכתב. ואני שכרתי למענו עגלת צב, ויסע אלי בלוית הקאוואס (מלאכו) ומזכירו, נער יהודי אמעריקאני אשר התישב זה לא כבר ביפו. ובבואו אל ביתי, כבר חכו אנשים ונשים, ערבים, למען יעידו מה שראו בעיניהם. אבל הוא לא חפץ לראותם וגם מאן לחבר “פּראָטאָקאָל”, יען הוא אשכנזי אשר לא הצטיין מעולם באהבתו את היהודים, והוא תושב יפו ולו בית מלון “בחצר האשכנזים”, ופקידי העיר הערבים באים תמיד לביתו לאכול ולשתות, ואיך יעשה דבר אשר ידע כי לא יהיה להם לרצון. ואני בעשותי משתה למענו, בקשתיו לעשות את חובתו, וימצא בכל רגע תואנה אחרת להשתמט ממני. וכאשר נגש אליו שומר הגן לספר באזניו את כל אשר ראה בעיניו, גער בו לאמר: “בלום פיך!”. וכאשר לא הרפיתי ממנו, צוה על מזכירו, כי יעשה הוא את הפּראָטאָקאָל, והנער הטפש, כבר למד “חכמת בני קדם” לעשות בזהב ובכסף… כחק, ויכתוב מין פּראָטאָקאָל שלא יהיה, לא בשר ולא דג, ועוד הפעם דמי בראשי, כי לא נתתי בּאַקשיש.

אני כתבתי כל פרטי ה“פּאָגראָם” בביתי ואמסור את מכתבי אל יד הקאנזול מירושלם, והוא שלחהו להאדון הענרי מארגענטהוי ציר אמעריקא בקאנסטאנטינאפאל, ואחרי עבור זמן לא רב, קבלתי מענה הציר (על יד הקאנזול) אשר בו דרש לשלוח לו רשימה מדויקה מכל הספרים אשר השחיתו המשחיתים, וכן עשיתי, ואחרי זה הודיע הציר כי מסר את כל הענין על יד הוויזיר הגדול בקושטא.

בראשית בואי לארץ הקדושה וקולות התותחים נשמעו בכל ארצות הלוחמים, לא האמנתי כי גם תוגרמה תצא במחול עם כל המשחקים על במת שדה קטל. ועל כן החלותי לבנות לי בית גדול שני, ליסד בו אוצר ספרים גדול, ואוציא שלשה אלף פראנק על החומר הנחוץ ליסוד הבנין. אכן בראותי אחרי כן, כי גם תוגרמה הכריזה מלחמה נפל לבי. ובראותי כי ראשית מלחמתה היא נגד היהודים בכלל והציונים בפרט, ובשמעי כי גם שמי נזכר בין החוטאים אשר נסעו אל הקאָנגרעס הציוני בוויען, אף כי לא היתה לי כל סבה לפחד מזה, בהיותי אזרח אמעריקא, אך מי יאמר לפרא עד פה תבוא! ובהוכחי כי הישוב החדש הולך וחרב יום יום, והאכרים היהודים כלם פה אחד משמיעים, כי לוא יכלו לעזוב את הארץ, כי אז לא נשאר אף אחד מהם בארץ, בהיותם עתה הפקר לכל זד ארור ופרא אדם, ולתשועת אחיהם באיירופא אין כל תקוה, נואשתי מכלות מלאכת הבנין, ואחליט לשלוח את ספרי לאמעריקא, ואני אשאר בארץ עוד איזה ירחים, למען אראה בעיני מכל הנעשה בציון בעת מהומה כזאת. ובדעתי, כי איש אין בארץ אשר ירשום בספר לזכרון עולם מכל הנעשה באה“ק, אחרי אשר כל הסופרים היו כלם לנתיני תוגרמה, ואין אחד בהם אשר תמצא ידו לכתוב דברי אמת מכל אשר ראה ושמע, ובכן חשבתי לי לחובה להיות האיש הנכון לתכלית זאת. ואמלא 79 תיבות מלאות ספרים וחפצים עתיקים, ואשלחן ליפו, למען תהיינה נכונות בכל עת לשלחן על ידי אניה אמעריקאנית. ואני החִלותי לחקור ולדרוש אם אמת כל השמועות אשר שמעתי מכל הנוגע לישראל, בדעתי כי השקרים צמחו לרגעים, אף כי דזעמאל פּאשא הודיע גלוי, כי ענש מות יושת על המספרים אף דברים אמתים. וכן הודיע מפרש כי יומת האיש אשר יגיד כי נפלו אצל תעלת זועץ יותר מאלפים איש. ועוד הפעם צוה לחג חג הנצחון החדש אצל ארדאגאן וקארט, אשר באמת שם הלכו התוגרמים שבי לפני חיל הצר הצורר במספר ארבעים וחמשה אלף איש, ובראשם כל שרי הצבא, ביום ב' לחדש יאנואר 1915, וביום החמשה עשר לחדש ההוא, נפלו מהם שבי ביד חיל רוסיא חמשה אלף איש ועשרת אלפים צאן ובקר אצל ערזערום, וביום 31 ליאנואר תפשו הרוסים את טאבריז. וכל אלה למעו הונות את העם, אשר לבו נבא לו כי שקר חג הנצחון, ואיש לא שמח לבשורות האלה, ומה גם בהודע להם התרמית עם עשרים וארבעה רוכבים כושים אשר באו ליפו רוכבים על גמלים, לבושי מכלול משונים. ויום אחד לפני בואם, צוה שר הצבא על כל יושבי העיר לצאת נגדם בתפים ובמחולות, יען הכושים האלה עבדו בחיל בריטניא ויברחו על נפשם ויספחו לחיל תוגרמה בעברם את הים סוף, ואם לא אות נאמן הוא כי תמים לב האביסינים עם תוגרמה, אף כי נוצרים המה ולא מושלמנים. ואמנם כלם יצאו לקראתם, ונערים ופראים גדולים חללו בחלילים וירקדו כעגלים לקראת האורחים הנכבדים ההם, ויעשו משתה לכבודם. וכשובם אחרי כן מן העיר, פתאם תמס הלכו, ועין איש לא ראתם עוד, כמו סגרה הארץ בריחיה בעדם. והולכי רכיל ספרו, כי הכושים ההם היו ערבים מאה”ק, והממשלה עצמה שלחה אותם, ויתחפשו בבגדי כושים. ואחרי החג ביפו שבו איש איש לכפרו, ובא האות, כי לא נראו בשום מקום אחר, וגם זכר לא השאירו אחריהם.

היו עותמנים!

הקריאה הזאת קראו כל כתבי עתים העברים, ועל קול הקריאה חתומים בן יהודה, דוד יעלין וענתבי: - “היו לאטאמאנים ולכו עבדו את תוגרמה אשר משכה לכם חסד, ותאות לקבל אתכם במספר עבדיה”. והקריאה נדפסה יום יום, ואיש לא שם לבו אליה, אחרי אשר גם נער קטן ידע, כי טוב לשבת אסור בכלא מהיות עבד תוגרמה. ועל כן לא נסו היהודים הזרים לקחת עליהם על תוגרמה כל ימי שבתם בארץ. אכן כאשר החלה הממשלה להלוך עליהם אמים, כי אלה אשר לא ינוסו לארץ אחרת וישארו בארץ הקדושה תשלחם לארץ גזרה למדברי ערב, נמצאו אנשים מספר אשר רשמו את שמותיהם להיות נתיני תוגרמה. בירושלם נרשמו בבית הרב החכם בּאַשי, וכל אחד השיג תעודה למען הראות לשוטרים כי כבר הודיעו דעתם להיות תוגרמים. ועל הנתינים החדשים היה לשלם 38 פראנק (בערך 7.50 שקל אמעריקאני) בעל כל נפש, ועל איש עני אשר חננו אלהים בבנים הרבה, היה לשלם סך רב לבלתי נשוא. ויתאונן העם, כי אין לאל ידו למלאות פקודת הממשלה מחסר כסף. והממשלה הודיעה, כי קבלה ידיעה מעיר הבירה והנחה עשתה לעניים לקבלם חנם, וירב מספר הנתינים החדשים במשך איזה ירחים בירושלם לבד עד אלפים ושלש מאות. ולפי הערך גדל המספר ביפו, יען שם היו פועלים רבים, מורי בתי הספר וגם איזה מתלמידי הגימאנזיום. רק החסד אשר עשתה הממשלה עם העניים בירושלם לא נעשה ביפו, יען הצורר חסאן-בּיי לא ידע כל ממשלה אחרת מלבד ממשלתו, והוא רעץ ורצץ את היהודים בכל אכזריות לבו הרע. ומה גדל קצף העם על איזה עוכרי ישראל בתל אביב אשר הדפיסו והדביקו מודעות להפחיד את העם כי ימהרו “להתעתמן”. וגם עצות טובות יעצו הזדים הארורים ההם – הנודעים לכל יושבי ציון כי עשו פימה עלי כסל מדם אביונים, מכסף הקדשים אשר יאספו כל אהבי ציון בכל העולם, שיינקין, דיזענגאף, רופין, טהאָן, זאגאראדסקי וכל האספסוף אשר אספו ב“משרדם” ומנהלי “יער הערצל” מהדבים הנוראים, מלבד איזה חיות טורפות קטנות הולכי על שתים. וכל אלה היו לבעלי טובות ופּאטריאטים תוגרמים, מפחדם פן יגרע ממספר הזהב אשר יקבלו בעד העניים, אם יודע הדבר כי המונים המונים עוזבים את הארץ. ונדיבי אמעריקא החלו כבר להריק את זהב הארץ ההיא לכיס בעלי טובות האלה, וידברו השכם ודבר בשם ציון האמללה ובשם תוגרמה ירום הודה אשר תמשך חסד לישראל זה יותר מארבע מאות שנה. רק את “כיסם” שכחו, ואת הפרדסים אשר קנו, וההיכלים אשר בנו לא זכרו. ובאמת, מי האיש הבא ערום ויחף לארץ עניה כארץ הקדושה, ובמשך זמן קצר עשה עשר ויבן היכלות, ועל יין ותירוש יתענג ועל ראש כל העם הנדכא ירמוס כבימי הזבארשציקים (המאספים) ברוסיא בימי ניקאָלאי הראשון ואחריו זמן ידוע. ואיש כזה הנושא עליו גם אות “מגן דוד” ובשם ציוני יתימר, ובעיני כל הבונדיסטים יכבד, ואשיסקין עליו סתרה לכסות על כל פשעיו, והממשלה ביפו תמשך לו חסד חנם… היתכן כי לא יהיה פּאַטריאָט תוגרמי ואשכנזי, אף כי את יהודי אשכנזי יתעב? ובכן שרצו הרעקלאמות בכל עבר ופנה, אף כי ידעו בעלי טובות האלה כי צוררי ישראל ביפו ירקמו בסתר להביא שואה על עם חרמם. כלם ידעו כי הערביים נכונים להתנפל על היהודים, המה ידעו כי הצעירים בתל אביב יסדו אגודה מחמש מאות איש לעמוד על נפשם ביום תוכחה, אף לא נעלם מהם כי האשכנזים ביפו וסביבותיה נוסדו עם פקידי העיר יחדו לגרש את כל היהודים מן העיר. המה ידעו, כי קטגור העיר, איש תוגרמי ישר דרך עמד לשטן נגד הצוררים אשר בראשונה קבלוהו באגודתם, ואחרי אשר נודע להם, כי איננו תמים דעים עמם, הלכו רכיל לפני דזעמאל פּאשא, בחפצם להרחיקו מן העיר, והשר קראהו לבוא אליו ירושלימה, ואחרי אשר לא מצא בו עול, שב ליפו. והצוררים לא נחו ולא שקטו, וילשינוהו לפני שרי הממשלה בעיר הבירה, ויקראוהו לבוא לעמוד למשפט לפניהם, ובין כה הרחיקוהו מיפו, והצוררים עשו את מעשיהם בלי כל מפריע, ופתאם בא השטן ויתו קו שחור על חשבון בעלי הטובות בתל אביב ביום ה' חנכה תרע"ה.

הפּאָגראָם ביפו

היום ההוא יהי חשך

הפחד אשר פחדנו בא ביום המר והנמהר, יום ה' חנכה תרע"ה, אבל לא בתמונתו אשר הציג הדמיון לפנינו. פחד פחדנו מפני ההמון הערבי אשר לא בסתר דבר כי ישמיד את כל היהודים, ופתאם כרעם נורא ביום בהיר התנפלה עלינו הממשלה בכבודה ובעצמה מבלי עזרת ההמון.

ביום ה' בבקר, קרבה אניה איטלקית לחף יפו, ההולכת לאלכסנדריא של מצרים, וכרגע יצאו כל שוטרי העיר, בלוית אנשי הצבא ויתפשטו בכל רחובות העיר, וכל יהודי אשר פגשו בדרכם, יהיה מי שיהיה, זקן או נער, טף ונשים, את כלם לקחו וינהלום כשבוים אל הפּאָליציי, וכאשר מלאו את כל הבית, הובילום לבית הנזירים היוני, ומהומה ומבוכה נוראה התחוללה בעיר. כלם נסו איש איש לביתו או לבית מכרו. האכרים והפועלים מהמושבות ברחו על נפשם, ובראות השוטרים כי אין יהודי עוד ברחוב, באו אל החנויות ויתפרצו אל הבתים החצרות ויוציאו את האמללים סחוב והשלך אותם לבית הכלא או לבתי הנזירים, ולא נתנו לאיש לקחת בידו מאומה מביתו או חנותו, ויחפשו בבגדי השבוים והשבויות, ויריקו את כיסם, כל אשר מצא חן בעיניהם, כסף זהב או חפצים יקרים בזו להם, ואם נסה איש לעמוד על נפשו, או רק לשאול, מדוע ולמה? הכה שוק על ירך עד כי לא יסף לשאול עוד.

אשה עבריה אחת ידועה ליפת תואר ורבת חן, והיא בעולת בעל, נתפשה בידי השוטרים עם שלשת ילדיה, ויוליכוה לבית ערבי עשיר ויסגרו את הדלת בעדה, ואת ילדיה הובילו אל בית הנזירים, צעקה האמללה כי יתנו לה את בניה, אך איש לא ענה לה. אחרי כן בא אליה אחד הפקידים וידבר על לבה כי תכין עצמה לקבל את פני השר… אך האמללה לא שמה לבה להנבל, ואחת צעקה כי ישיבו לה את בניה. והשר אמנם בא פעמים ושלש, ולא שמעה אליו ולכל דבריו הנעימים… ורק בשעה העשירית בלילה, לקחוה ויובילוה אל האניה.

בין השבוים, אשר מספרם עלה לשמונה מאות איש, היה מספר ידוע אשר קנו כבר כרטיסי מסע עוד טרם באה האניה. כל היום הוליכו את האמללים בסירות דוגה אל האניה האיטלקית, ואחרי עבור רגעי מספר, עמדו מוליכי הסירות בלב ים ויחלו לדרוש כסף מיד השבוים, וכל אחד נתן חפצם. ובכל זאת לא מהרו עוד לגשת אל האניה הגדולה, כי בראותם טבעות זהב על אצבעות הנשים, נזמים ותכשיטים אחרים עפו אל השלל, ויקרעו את הנזמים מתנוך אזניהן עם הבשר יחדו, וכן עשו עם הטבעות, וקולות השבוים והשבויות הגיעו עד חף בית שלום המכס, אשר שם עמדו הפקידים ושרי צבאותיהם ויראו מרחוק את כל הנעשה, וישחקו מטוב לב. והמלחים הרוצחים לא הובילו את השבוים אל האניה עד אשר כלו לנצל את כלם, וכן עשו כל היום, ואיש לא כהה בהם. בין העומדים על החף היה המון רב יהודים אשר חכו כי תשוב הסירה לקחת גם אותם, ועיניהם מלאו דם ודמע לשבר אחיהם ואחיותיהם, וגם ידעו בטח, כי בעוד מעט, וכן יהיה גם גורלם, והזעקה הקיפה את כל העיר, כי אמרו המלחים להשליך את השבוים אל הים, ואין קץ למהומה, ואיש אין בעיר אל מי לפנות לעזרה. טעלעגראמים או מכתבים לירושלם לא קבלו, ורק בשעה מאוחרת בלילה כאשר הביאו המלחים עוד סירה אחת מלאה יהודים אל האניה הגדולה, ופקידי האניה לא חפצו לקבלם מאין מקום עוד באניה, ובכן נאלצו להשיבם אל החף, ורק אז שבתה המהומה מעט.

ממחרת היום נודע הדבר בירושלם מפי עוברים ושבים, ותהם כל העיר, והערבים שמחו לאיד ישראל וחרפתו. ודזעמאל פּאשא אשר חובתו היתה להגן על התושבים, עשה עצמו כלא יודע. ומן הרגע ההוא נוכחנו כי תרעד הארץ תחת רגלינו והננו הפקר כדגי הים לעשות בנו כלה ואיש לא יוכל להושיענו. ויהי בהודע הדבר באלכסנדריה מפי שמונה מאות האמללים אשר הביאה האניה האיטלקית, מהרה הממשלה האנגלית ותתן לגולים את הבתים הגדולים על חוף הים אשר נועדו לקאראנטין, ותשלח להם אוכל פעמים ביום, על ידי יהודים אשר יסדו מין קאָמיטעט. והקאנזול הרוסי עזר לאנשים רבים, וביחוד הצעירים, אשר קוה לשלחם משם לעבוד בצבא רוסיא, ויתן לכלם הוצאות הדרך וכרטיסים על האניות אשר הוליכום מאלכסנדריא דרך חפי אלבאניען או דרך תעלת זועץ עד וולאדיוואסטאוק וחארבין, ומהם אשר מאנו לשוב לרוסיא, אמרו, כי אם נפל גורלם לעבוד בצבא, אז יותר טוב להם לעבוד בצבא אנגליה, והממשלה האנגלית קבלה אותם בזרועות פתוחות. רבים מהצעירים אשר ידעו איזה מלאכה לא פנו לא לפקידי אנגליה ולא אל הקאנזול הרוסי, וימצאו עבודה בעיר, או הלכו לקאירה, ומהם אשר מצאו גם משרות נכבדות, ורבים מצאו עבודה אצל הממשלה, אשר החלה אז להכין כל צרכי מלחמה, תחת אשר עד העת ההיא טרם הכינה דבר. וכל אניה איטלקית או יונית, ולפעמים גם אנית מלחמה האמעריקאנית, כלן הביאו גולי ארץ ישראל למאות ולאלפים לאלכסנדריא, וכל איש אשר יכל להציל את נפשו ברח מארץ הקדושה, והממשלה האנגלית קבלה את כלם ותתן להם מעון ואוכל. מלבד אלה אשר מצאו עבודה בעיר, אלה שכרו להם מעונות בבתי אנשים פרטים ויודו לה' חסדו במצאם מקום בטוח לחייהם, ויקראו גם לאוהביהם בארץ ישראל כי יבואו אליהם לאלכסנדריא. המכתבים הביאה תמיד האניה האמעריקאנית ותמסרם ביד סגן הקאנזול האמעריקאני ביפו. וכן הביאה גם את הכסף בעד הבאנק העברי וכסף אנשים פרטים, ותהי הרוחה מעט, ועיני כל יושבי הארץ היו נטויות תמיד לבוא האניה האמעריקאנית.

על דבר הקאָמיטעא אשר יסדו באלכסנדריא בעת ההיא ומעשיו הטובים, כבר דברתי מעט בספרי “פחדו בציון חטאים”, בתור עד ראיה בבואי בראשית שנת תרע"ו לאלכסנדריא, אשר התמהמהתי שמה תשע עשרה יום, למען אוכל לחקור ולדרוש מכל אשר חפצתי לדעת דבר ברור.

ידיעות שונות עפו מפה לפה בארץ הקדושה, כי הפּאָגראָמים ביפו עשה רושם נורא על הציונים באמעריקא. אחרים ספרו כי הציונים בוואשינגטאן התנפלו על ציר תוגרמה וישליכו עליו בצים נרקבות, ולולא הפּאָליציי אשר התערבה בדבר, כי אז היה בכל רע, ועוד ספורים כאלה. והדבר נודע גם לנוצרים אשר שמחו על הדבר הזה, אך איש לא ידע עד כמה יש מן האמת בספורים ההם. והיהודים מביני דבר אמנם התעצבו אל לבם לשמע האולת הזאת, כי לא זו הדרך.

כתבי העתים במצרים הודיעו דבר הפּאָגראָם ביפו, ובמשך זמן קצר נודע הדבר בכל העולם הנאור. ובלי ספק ידע זאת גם ה' מארגענטוי ציר אמעריקא, ואם עשה דבר מה לטובתנו בענין זה, לא ידענו, אף כי ידענו כי הוא עמד תמיד על המשמר להגן על ישראל בכל כחו. רק הקאנזול האשכנזי בירושלם הדר. שמידט לא הודיע מזה דבר לממשלתו. ולא לפלא הוא עוד, כי בתוגרמה לא ידע מזה איש, אחרי אשר אסור היה להזכיר אף מלה אחת בלי רשיון הממשלה, עד כי גם כתבי העתים העברים בירושלם פחדו להזכיר את הדבר, מלבד ה“אחדות” להסאציאליסטים, אשר כתב מאמר אודות זה. וגם גבורי “הפועל הצעיר” התחבאו בחוריהם ולא הזכירו מאומה, והכל מפני חבתם לציון ולהיארמולקע האדומה. ומאלכסאנדריא שלחו טעלעגראמא להנשיא ווילסאן בוואשינגטאָן, ויודיעהו על דבר הפּראָגראָמים ביפו.

מארת צפעונים

כל עוכרי ישראל אשר בנו קן להם בתל אביב ובחפצם להתראות כבעלי טובות, אף כי ידעו כי כל העם יושב ציון בלי יוצא מן הכלל כלם יקללו זכרם, החלו להרעים ברעקלאמות נדפסות לדבר על לב העם הנדכא להרשם בספר “נתיני תוגרמה”, ולא בדברי חן ורכות, רק בפחדים ואיומים, וכל הקוראים קללום קללות נמרצות, ועל הפאסקווילים האלה לא חתמו הבוגדים את שמותיהם, בדעתם, כי לוא כזאת עשו, כי אז עליהם היה לצות לביתם, אחרי אשר לא בסתר דברו כל מרי נפש ביהודה, כי כל בעלי הטובות האלה באים על שכרם מאת הממשלה, אורבים המה לנפש עמם, כי על כן התמכרו למכור את עמם בכסף, ועם זה ימחו ממצחם כל אות אהבת ציון כאשר חשדה אותם הממשלה לשוא. אף כי במדה ידועה היו באמת ציונים נלהבים, בעמדם כל הימים לאכול לשבעה מאבוס ציון, עד כי כמעט בקעה בטנם מרוב אוכל, אכלו ויותירו, בנו בתים והיכלות, קנו פרדסים וגני חמד בדם בני ציון התמימים בכל העולם. ומי איש רשע רע כזה ולא יהיה ציוני, אף כי תמול היו בונדיסטים, אנארכיסטים וכל מיני “איסטים”, זה אוראַדניק בבאלטא, והשני נוהג בעגלה באדעססא, והשלישי חרש עצים או חיט במאהליוו. ופה היו לנציבים מטעם מענדל הראשון יר“ה, ועבדים רצים לפני מרכבת ווארבורג ורופין, וגם רסן הנהגת העיר וכל הנוגע לישראל תפשו בחזקת היד, אחרי אשר גם מזה לכסף מוצא. וגם הסרסרות לא דבר ריק הוא, והמה הלא “סרסרים מושבעים” מאושרים ומקוימים בגושפנקא דמלכא קדישא ר' מענדיל אוסישקין יר”ה, ובחותם האגודה הברלינית “להרמת מצב המסחר והקנין” בארץ ישראל, ואיך יוכלו להיות אחרת אם לא ציונים?

צר לי עליך ציונית אמללה כי נפלת בידים לא מטוהרות כאלה, ובשמלתך היקרה יכסו על כל פשעיהם. ולא התולים דבר הממשל, כי

אין חסידים בליובאוויץ.

אין קאַטולים ברומי.

ואין ציונים בציון.

אחרי כל אלה אחטא אל האמת, אם לא אגיד, כי רוב העם יושב תל אביב הנם אנשים ישרים, ומהם גם נכבדים מאד, אשר דבר אין להם עם האבוס, בהם גם חכמים ונבונים ושומרי תורה. ואשר לולא “בעלי הטובות” היו נכונים לפעול ולעשות הרבה לטובת הישוב. אפס בראותם את הנחש הכרוך על הציונית, נערו כפיהם מכל וכל, אף כי עינם דאבה לראות את המארה אשר הביאה משלחת מלאכי אדעססא וברלין. ולוא יכלנו להסיר את הנחש מעל צואר תל אביב, כי עתה היתה העיר הקטנה והנחמדה הזאת לאבן חן בעטרת הישוב החדש.

לא אספר בזה פרטי כל התועבות אשר נעשו בתל אביב, אחרי אשר לא זאת היא מגמת ספרי זה. אפס כל החפץ לדעת, ימצא פרטים רבים בספרי “פחדו בציון חטאים”.

הרדיפה אחרי הציונית, וטעות הממשלה

מלשינות כתבי העתים הצוררים לישראל בּבּיירוט, דמשק, חיפה ויפו, ודבת מזכיר דזעמאל פּאשא אשר היה לפנים קאימיקאַם ביפו, ולא השיג מכסת בּאַקשיש די נפשו הרחבה וכיסו הריק, ומבלי חשוב הרבה, ומבלי חקור דבר לאשורו, עלה רעיון מאשר בלב הדיפּלאָמאַט הגמד דזעמאל פּאשא לרדוף את הציונים וספרת ישראל. הוא חשב כי מלא הקומץ ציונים אשר ביהודה, הם המה אשר באו אל הארץ לרשת אותה ולגרש את התוגרמים מעל אדמתה. כזאת שמעתי מפרש אחרי כן מפי שופטי הצבא אשר עמדתי לפניהם למשפט. וכאשר נודע לו כי הסופר האמלל והמהלל, העור בשתי עיניו, ה' א. מ. לונץ, הדפיס בדפוסו ספר שירים ציוני בשם “כנור ציון”, אף כי לא הוא היה המדפיס הראשון, יען הספר ההוא כבר נדפס פעמים ברוסיא. ובכן שלח את פקידיו ויסגרו את בית דפוסו, ואת ה' לונץ הבהילו לבית המשפט, חפשו את הספר בכל העיר ולא מצאוהו, ויבוא לחפשו בבית אוצר הספרים “בית נאמן” אשר יסד הדר. חאזנאוויץ, ובראות המחפשים אוצר ספרים גדול כזה, השתוממו על המראה אשר לא ראו מעולם, וישאלו לאיזה תכלית נחוצים ספרים רבים, ומה יעשו בהם, ואם אין בזה תכלית מדינית נסתרה, אחרי אשר התוגרמי לא הסכין לראות כזאת אף בבירת הממלכה, ומה גם כי אין כל ספר ביד איש פרטי, אשר רק אחד מאלף יבין קרוא, וכאשר לא מצאו שם את הספר אשר חפשו, סגרו גם את אוצר הספרים, וכרגע היה בין ה' אהרן כהן פקיד אוצר הספרים ובין בית האסורים, לולא עמדו אנשים ידועים בפרץ. ואת ה' לונץ הועידו למשפט יום יום כמעט, ובכל פעם שאלוהו שאלות נבערות אשר כל השומע לא יכל לעצור משחוק פיו. זמן רב עמד בית דפוסו סגור, ואחרי אשר לא מצאו בו כל עול, הענישוהו לשלם חמשים לירא טורקית (בערך 230 שקל אמעריקא), והסופר האמלל אשר ידע כי לא חטא נגד הממשלה במאומה, כי אמנם בעת אשר הדפיס את הספר ההוא, הלא לא היה כל איסור מצד הממשלה להדפיס ספרים המדברים אודות הציונים, ואלפי ספרים כאלה הובאו מאיירופא לתוגרמה, אף טרם מתן תורת הקאָנסטיטוטיאָן ר“ל, ואז הלא משלה עוד הצענזוריא בתוגרמה בכל עז כחה כב”רוסיא הקדושה", ובכן הגיש מחאה נגד פסק הדין על ידי עורך הדין, אחנו ה' מאני בירושלם, ועד היום עוד לא נגמר המשפט האוילי הזה.

בראשית בוא דזעמאל פּאשא, עלה על לבו עוד רעיון נחמד לאסור את השפה העברית, לכתוב, לדבר או גם להתפלל בה, אפס אחרי אשר החליף את פקודותיו עשרת מונים יום יום, ולא ידע בעצמו מה ואיך להחליט דבר, וכל רעיונותיו ופקודותיו נשא הרוח. ובשמעו כי בעלי ה“אחדות” קוראים לעצמם בשם “ציונים”, אךף כי לא הזכירו בשם ציון בכל המחברות והעלים אשר הדפיסו, ומעולם לא היו רק סאָציאליסטים פשוטים אשר באו להתענג על הדרור והחפש התוגרמי אשר לא ראו ברוסיא, ואשר חלמו כי גם באמעריקא ואנגליה לא יתכן למצוא חרות גמורה כבתוגרמה, והילדים הגדולים האלה התענגו על רוב שלום, ויהיו בטוחים כי איש לא יקרא את עליהם בארץ הקדושה. והדבר אמנם היה לחק בישראל יושב ציון כי כל איש אשר אמר להסתיר סוד למען ישאר כמוס לאורך ימים, עליו היה רק לרשום זכרון בספר ה“אחדות”, ואז לבו נכון ובטוח כי איש לא יגלה סודו. ואת הציונים היקרים האלה חשב דזעמאל פּאשא כי המה גבורי ישראל אשר באו לגזול את ארץ ישראל מיד תוגרמה. ומה גם בהודע לו כי הנם סאָציאַליסטים רעוואָלוציאָנערים אשר ביד כל אחד מהם להחריב עיר ומלואה עם כל זבוביה ופרעושיה, ומספר צבאותיהם יגיע עד חמשה איש, ואיך לא תרעד האדמה תחת רגליו מפחד הענקים ההם, ויהי נבוך, רועד משואת פתאם, ויקרא “חרב על הציונים!”. ולפי הנראה לוא ידע הדיפּלאָמאַט המהלל הזה, כי כל כח מתנגדיו הוא ברגליהם, כי אז שם בסד רגלם. ובעד נצחון גדול כזה יכל לקבל עוד אות כבוד “הנשר השחור” מעולף ספירים מיד ווילהעלם השני משנה הנביא מחמד. אך מן השמים עצרוהו, וגבורי ישראל שמו רגלם כאילות וינוסו לארצות “יענקי דודעל”, ועיר אלהים נשארה בלי כל מחסה ומעוז בכף העריץ, והעכברים פחדו לתלות את הפעמון על צואר החתול, ויתחבאו בחוריהם. מיסדי “כת העברים” בארץ ישראל, בראשית שנת תרע"ד, אשר חוללו את המהומה בבתי הספר נגד ההילפס-פעראיין, הפיצו את השמועה בחוץ לארץ כי ה' אפרים כבן הלשין את הציונים לפני הממשלה, למען הנקם מהסופר דוד יעלין ואיזבל אשתו מחוללי המהומה. אכן פלא הוא, כי אין איש בארץ הקדושה אשר שמע כזאת, וגם ה' כהן עצמו לא שמע כי חשדהו בנבלה כזאת, ובערמה עשו המשקרים להרחיק עדותם. כי אמנם לוא אמת היה הדבר, כי אז היתה המלשינות דבר בעתו אז בעת המהומה או אחריה, תחת אשר במשך יותר משנה תמימה, איש לא דבר נגד הציונים, והממשלה לא נסתה לרדוף אותם. ולוא היה ה' כהן המלשין כי אז ידע את מי להלשין, אחרי אשר הוא יודע את כל יושבי ציון. ואין כל ספק כי ה' יעלין וכל המורים ותומכיהם היו הראשונים להוציא עליהם דבה, תחת אשר הממשלה התנפלה על אנשים אשר מעולם לא התערבו עם הציונים. הממשלה שמעה רק מפי הצורר מי שהיה קאימאקאם ביפו – אשר לא בסתר דבר באזני אחד מנכבדי היהודים, כי לא ישאיר אבן על אבן בבנין הציונית, וכלה גרש יגרש אותם מן הארץ. וכן הלשין לפני דזעמאל פאשא את כל איש אשר לא נתן על פיו, ודזעמאל פאשא מצא מקום להראות לפני הממשלה בעיר הבירה, כי מצא אמעריקא חדשה בציון, ויאמר לרדוף את הזרים אשר לא חפצו לקבל עליהם עול תוגרמה, ואחת היא אם היו ציונים או לא, בעוד אשר לא נגע בציונים נתיני תוגרמה, ובעיר הבירה הן לא ידעו מרדיפות כאלה בכל עת המלחמה, ואיש לא דבר רעה על הציונית. וכלם ידעו כי ציר אמעריקא ה' מארגענטוי היה מחסה ומעוז לציונית, והממשלה לא מצאה בו כל חטא, וכן לא מצאה חטא בהקאנזול האמעריקאני בירושלם, החסיד שבאומות העולם, הדר. גלאזברוק. ודזעמאל פאשא בכל מכתביו אליו, כנהו בשם “אוהב נאמן”, ותמיד בא אליו לבקרו, ויתמהמה בביתו איזה שעות בכל פעם. ובעיני אין כל ספק, כי הציונית היתה בעיניו רק כסות עינים למען הנקם מאלה אשר מאנו להביא צוארם בעול תוגרמה. הממשלה סגרה איזה בתי ספר בירושלם ויפו, אשר לא עמדו תחת רשותה, ולא סגרה את בתי הספר לחברת “כל ישראל חברים”, הקיימים על חשבון יהודי צרפת אויבתה, ורק יען כי אלה האחרונים עמדו ברשותה ורשיונה, ומנהלי הציונית הבטלנים באדעססא לא מצאו לנחוץ לקחת רשיון הממשלה ביסדם את הבתים ההם, כי נשענו על החפש התוגרמי הבנוי על יסוד הבּאַקשיש. והממשלה המקומית חשבה כי המיסדים והמנהלים המה באמת רועי ציון והציונית, ולא ידעה כי כל ציונותם היא בּאָקשישית. ואם יבואו ביום מחר רועים אחרים אשר תעיז ידם עליהם לגרשם מן האבוס, אז יחדלו כרגע מהיות ציונים, ויהיו כאחד האדם. וכראות דזעמאל פּאשא כי אלה אשר עשו פימה עלי כסל מהציונית קבלו עליהם נתינות תוגרמה, ולפי שנותם אינם מסוגלים עוד ללכת לעבוד בצבא,תחת אשר רבים מהצעירים עזבו את הארץ וילכו לעבוד תחת דגל בריטניה, השיבה לציונים ההם את תעודת מסעם הרוסית, ותשלחם מן הארץ למען ילכו לדבר באזני הצערים באלכסנדריא כי ישובו לארץ הקדושה לעבוד בצבא תוגרמה. ושיינקין עצמו ענה לאיזה צערים באלכסנדריא אשר באו לבקש לחם מיד הקאָמיטעט, כי יתן להם הוצאות הדרך אם יאותו לשוב לארץ הקדושה לעבוד בצבא תוגרמה. ידוע ידע דזעמאל פאשא, כי שיינקין וחבריו המה פאַטריאָטים גדולים, אחרי אשר עליהם לשוב לארץ הקדושה אשר עזבו שם את כל הונם, היכליהם ופרדסיהם. ובכן מי כמהם בטוחים כי יארבו לנפשות הצעירים… וישמיעו תהלת תוגרמה בארצות אחרות. וכסף הן לא יחסר להם בארצות גלותם, כל עוד אשכנז עומדת על תלה… כאשר הראה הנסיון אחרי כן. והאורבים ההם אמנם הלכו מארץ לארץ להשמיע תהלת תוגרמה, ובמצח אשה זונה הכחישו את כל השמועות על דבר הרדיפות בארץ הקדושה אשר ראינו כלנו בעינינו יום יום, אף כי אמת הוא, כי בכלל לא נרדפנו על צואר כברוסיא הקדושה, היחידה במינה בכל העולם הנאור, ואין איש ישר בכל התבל כלה, יהודי או נוצרי, היודע את רוסיא וידבר טוב עליה. ואנחנו מדברים פה אודות תוגרמה המתפארת בסבלנותה בנוגע לישראל, תוגרמה אשר כבר נוכחה במשך ארבע מאות וששים שנה, כי מכל הלאמים השונים היושבים בארצה, אין גם אחד אשר יהיה נאמן לה כיהודים. ולוא היה דזעמאל פּאשא איש מדיני חכם ונבון, כי עתה עליו היה למשוך את לב היהודים בחבלי אהבה. הוא כבר שמע מכל אלה אשר הציגם לפני שופטי הצבא, כי כל היהודים בתבל המה ציונים, כלם מתפללים זה יותר מאלף ושמונה מאות שנה שלש פעמים ביום לשוב לציון ארץ אבותם, והוא לא הבין כי אם יגע בתקותנו לציון, יגע באישון עיננו. עליו היה להבין, כי אף אמנם אין לנו ארץ וממשלה מיוחדה בתבל, בכל זאת כח גדול לנו בכל ארצות פזורנו, ואם נתאחד לאגודה אחת גדולה בכל קצות תבל, לעבוד בלב אחד להשיב לנו את ציון, אז כחנו גדול ככח תוגרמה, ואולי עוד יותר. לתוגרמה ארץ בלי אנשים, ולנו אנשים בלי ארץ, ומעולם לא כבשה הארץ את אנשיה, ורק אנשים כבשו את הארץ. ודזעמאל פּאשא שכח או לא ידע, כי מלחמתו נגד היהודים המעטים בארץ הקדושה, היא מלחמה נגד כל עם ישראל בתבל. שכח כי כל עמי הבאלקאנים אשר מספרם היה גדול ממספרנו, בכל זאת לא יכלו לשחרר את ארצותיהם מעול תוגרמה, בלעדי עזרת אחיהם מושלי איירופא. ובמה היה בטוח, כי לא ישיגו גם היהודים עזרת איזה ממשלה גדולה בזמן מן הזמנים, ומי יכל להבטיח לו, כי לא יתעוררו כל היהודים בתבל לאסוף חיל כבד תחת יד בריטניה לקחת את ארץ הצבי מידה, תחת אשר עד הנה לא עלה כזאת על לב איש מהציונים. אנחנו כלנו חשבנו בלב תמים, כי תתן לנו תוגרמה להשתקע בארץ, להרים קרן המסחר, ההשכלה ועבודת האדמה, ולשבת בשלוה תחת דגלה, ולהיות נאמנים לה כל הימים, מבלי בקש עזרת ממשלות אחרות. דזעמאל פאשא לא זכר כי אחרי כלות המלחמה בהתאסף ראשי הממשלות לתוך את השלום, לא תשכח בריטניה לדרוש כי תספח את ארץ הקדושה לאחזתה במצרים, בהיותה לפנים חלק ממנה תחת יד מושלי מצרים. ועליו היה להבין כי כנוצרים כערבים השונאים את תוגרמה שנאת עולם, יהיו לעזר לכל עם אשר יבוא לכבוש את ארץ הקדושה, יהיה מי שיהיה, רק למען לצאת מעול תוגרמה אשר לקחה מהם את נפשם ורכושם, ולא נתנה להם מאומה במשך ימי ממשלה בציון.

דזעמאל פּאשא בשנאתו לאשכנז, הבין בלי ספק, כי אהבת אשכנז לתוגרמה היא קורי עכביש. אהבת מסלת ברזל הבגדדית, ובסור צל אשכנז ממנה, הן נקל לבריטניה לכבוש את ארץ הקדושה מצד הים, אחרי אשר ששת ערי הפרזות: עזה, יפו, חיפה, עכו, צר וצידון תאספנה כאסוף בצים עזובות. ומצד היבשה פתוחה הארץ מלשון ים אקאבה ותעלת זועץ, ושם דרך המדבר נקל למחנה קטנה לכבוש את מסלת הברזל המעקאית, ובחמשים אלף איש צבא מלמד יכסו את כל שלשלת ההרים מצידון לרוחב הארץ, ובלי עמל גדול תשארנה שתי המסלות חיפה – דמשק, ומסלת רמלה – באר שבע וירושלם ביד הכובשים. ואז אין כל ספק כי כל תושבי הלבנון אשר כבר היו נכונים לפרוק מעליהם עול תוגרמה יקומו כלם כאיש אחד, לשחרר את נוף סוריא, אחרי אשר כבר טעמו מעט טעם חפש תחת חסות צרפת זה יותר מחמשים שנה, וכבר נמצא בהם קשר בקיץ שנת תרע“ה, אשר אז נתלו אחד עשר איש מנכבדי בּיירוט. ולא נחוץ להיות נביא להגיד מראש, כי שתי הערים היותר גדולות ונכבדות, בּיירוט ודמשק תפולנה ביד הסורים, ברגע אשר ישמעו כי נכבשה ארץ הקדושה בידי זרים, ואז תשאר בידיהם מסלת בּיירוט – דמשק המשתרעת מעל ראשי הררי הלבנון, ועמה ענף המסלה לאלעפפא ובאופן זה תשאר ארץ הקדושה סגורה ומסוגרה לפני חיל תוגרמה תחת קיר ברזל. ולא דמיון כוזב הוא בעיני כל יודעי פרק בגלילות הארץ. ואם לא עשתה זאת בריטניה עד הנה, עוד לא אות הוא, כי לא תעשה זאת בבוא מועד. וכל אלה אשר דברתי עמם בראשית הכרזת המלחמה יזכרו בלי ספק, את אשר אמרתי אז, כי בריטניה לא תציג כף רגלה על אדמת קדש במהרה, אחרי אשר לא תאחר מעשות זאת בכל עת אשר תמצא נכון לפניה ⁴. ואם תנסה תוגרמה לשלוח מחנה גדול מקושטא או סמירנא לאה”ק, הלא לא יפלא מבריטניה וצרפת לחסום את הדרך בעדה אצל אדאנא או אלכסנדרעטא, ולכבוש חלק ידוע ממסלת בגדד. וזאת היא הסבה אשר לא נסו האשכנזים לשלוח את צבאותיהם לעזר לתוגרמה בדרך אזיא הקטנה, בידעם כי תחת נצחון אשר הסכינו באיירופא ימצאו קברם בדרך מות זאת. וכל איש יודע משפט מלא שחוק פיו על התפארותם, כי ילכו לעזר תוגרמה לקחת את תעלת זועץ, והדבר הזה היו לא יהיה לעולם. ואם תקותה על אשכנז תהפך לה למבטח בוגד, הן שוא בטחונה – או יותר נכון בטחון דזעמאל פּאשא – על איזה הוללים מבני ישראל אשר הלכו לאמעריקא, להבטיח לאחיהם הבטחות שקר וכזב בשם הטורקים הצעירים אשר הונו אותנו למן הרגע הראשון אשר לקחו רסן הממשלה בידם בשנת תרס"ח. איש לא יאמין בהם עוד, אף אם איזה צעירים הוללים הבאים על שכרם, יטיפו יום יום בכתבי עתים הזארגאָנים אשר בידהם לטובת תוגרמה, אשר אין להם כל מושג ממנה וממשלתה הנרקבה.

אמנם כן, הוא הדבר אשר דברתי, כי תעה דזעמאל פּאשא והתעה את הממשלה, ברדפו את הציונית מבלי חשוב הרבה, או לא חשב מאומה, בהשמיעו בראשית בואו לאה"ק: “כי עליו לכבוש את ארץ הקדושה ראשונה, טרם ילך לכבוש את מצרים”. וכאשר לא כבש את מצרים, כן לא יכבוש גם את כנען… ועוד חזון למועד, וימים ידברו ⁵.

הקאנזול האמעריקאני בירושלם ודז’עאַלעט המתורגמן

Dr. Otto A. Glasebrook, American Consul at Jerusalem and Dzelate the translator of the Consulate.

בהיותי בקאנסטאנטינאפאל בראשית ירח יולי, 1914, ובדברי עם צירנו ה' הענרי מארגענטהוי, והתאוננתי באזניו על הקאנזול האמעריקאני בירושלם, אשר עמד שם על משמרתו כמה שנים, ויהי לצנינים בעיני היהודים, ואז לא ידעתי עוד כי הדר.גלאזברוק נפקד זה לא כבר לקאנזול בירושלם. והציר הבטיח לי, כי הקאנזול החדש: “הוא ישיש נכבד ואיש ישר מאד”, ובכל זאת – אמר אלי – אם אמצא, כי דרכו לא יתכן, עלי למהר להודיע לו. אבל ברגע בואי ירושלימה, כבר שמעתי תהלתו בפי כל היהודים בלי יוצא מן הכלל, תחת אשר בסגן הקאָנזול, איש יהודי אמעריקאני צעיר לימים ה' אדעלמאן, מצאו מגרעות, עד כי לא שמעתי אף אחד אשר ידבר עליו טובות, וכלם שנאוהו. וכאשר עזב אחרי כן את ירושלם וילך לאלעפא (ארם צובה) אשר שלחתהו ממשלת אמעריקא להיות שם לסגן הקאנזול, ברכו כלם: “ברוך שפטרנו” מהיהודי הזה.

הדר. גלאזברוק היה כהן דת בצבא המגן בעיר עליזאבעט, נ. דזש. במרחק עשרה רגעים מעיר מגורי, וגם שם בעיר מושבו כבדוהו היהודים מאד, בידעם אותו לאוהב ישראל אשר לא רבים כמהו. ובהיותו מודע ואוהב לנשיאנו וואודרוב ווילסאן, ובדעתו את אהבתו לציון וליהודים, שלחהו ירושלמה. ועלינו להודות אלף פעמים לווילסאן נשיאנו בעד כל הטוב אשר עשה לישראל יושב ציון בשלחו את האיש היקר הזה, אשר היה לנו למלאך מושיע בעת צרה כזאת, ונחוץ שלא לשכוח, כי לא היה רק קאנזול אמעריקא, אחרי אשר כל נתיני הממלכות הלוחמות כלם עמדו תחת חסותו. רוסיא אמנם היתה האחת אשר מסרה את נתיניה תחת חסות איטליה, כי לא חפצה חסות אמעריקא, יען ציר אמעריקא הוא יהודי. אפס אחרי אשר יצאה גם איטליה למלחמה, וגם היא מסרה את נתיניה תחת חסות אמעריקא, הנה כי כן עברו גם נתיני רוסיא תחת חסות הקאנזול האמעריקאני אף נגד רצונה. ולא לבד היהודים, אך גם הרוסים הנוצרים היו שבעי רצון. כל מזכירי איטליה, רוסיא, צרפת, בריטניה עם כל סוכניהם ומשרתיהם בכל בתי הקאנזולים אשר היה להם, עברו כלם לבית הקאנזול האמעריקאני, וכל נתיניהם מלאו את הבית יום יום עד אפס מקום. והדר. גלאזבורק קבל את כלם בפנים צוהלים, וכל מה שהיה בכחו לעשות עשה בעד כלם בלי הבדל דת ולאם, אבל רוב עתותיו הקדיש לטובת היהודים. יען הם המה רוב תושבי ירושלם, ורבם נתיני ארצות אחרות. ולא לבד האשכנזים, אך גם מיהודי ספרד היו רבים נתיני צרפת, בריטניה, ספרד ואיטליה, וכלם נאלצו לפנות אליו בכל ענין וחפץ. מארצות שונות שלחו כסף על שמו איש איש לקרובו באה"ק. והוא בחר באיש יהודי היודע את כל מוצאי ומובאי העיר, ועל ידו נתן רשימת כל האנשים אשר קבל כסף למענם, וילך האיש ויבא את כל האנשים אל הקאנזולאט, וכלם קבלו את כספם בלי נכיון אף גרה אחת – לא כאשר עשה הדר. רופין אשר נכה עד 15 פּראצענט מהכסף אשר קבל בעד העניים – כן קבל כסף רב בעד מוסדי צדקה וחסד שונים, וכלם קבלו את כספם כרגע בלי כל נכיון ובלי כל תלאה. ובבוא ה' ווערטהיימער חתנו של ה' מארגענטהוי ויביא עמדו חמשים אלף שקל, נעשתה החלוקה בבית הקאנזול, וכאשר הודיע בשם ממשלת אמעריקא, כי נכונה אנית מלחמה אמעריקאנית לבוא לחף יפו לקבל את כל הגולים והמגורשים הנכונים לרדת מצרימה חנם, וגם אכל תתן להם בלי מחיר, ועל כל גולה רק לבוא אל הקאנזול להראות את תעודת מסעו, והקאנזול יחתום עליה, הנה באו אנשים בהמון, נתיני ארצות שונות, וידי הקאנזול ומזכירו המתורגמן היו מלאות עבודה, לכתוב רשיונות בעד כלם, ולחתום על תעודותיהם ולא לקח מיד איש אף קשיטה אחת, מעשה אשר לא עשה מעולם שום קאנזול בתוגרמה, אך העבודה היותר כבדה היתה על שכמו, בבוא אנשים רבים אשר לא היו בידם כל תעודה, ובלי תעודה, הן לא נתנה ממשלת תוגרמה לאיש לעזוב את הארץ, והקאנזול נאלץ למצוא דרך נכונה איך לחלצם מן המצר. באו נשים רבות אשר בעליהן יושבים באמעריקא, אבל בידיהן אין כל תעודה, ואין כל אות, כי בעליהן המה אזרחי אמעריקא, ואף כי הממשלה לא יכלה לגרשן, אכן נאלצו לעזוב את הארץ מפני זלעפות רעב, כי בימים האלה הארץ סגורה, אין מכתב ואין טעלעגראמא, והאמללות לא קבלו מבעליהן כל ידיעה או כסף, והקאנזול הישר באדם מצא דרך להושיע גם לאמללות ההן, ותלכנה לאלכסנדריא של מצרים, ומשם נקל היה לקבל מכתבים וכסף מאמעריקא, ואניות מלחמה האמעריקאניות קבלו את כל הגולים ברחמים רבים, ורבי החובלים שמחו לעשות צדק עם האומללים באופן נפלא מאד, עד כי יצא שם אמעריקא לתהלה ולתפארת בין כל העם, והערביים שאלו תמיד, איזה ארץ היא אמעריקא? איך יתכן כי תקבל נוסעים חנם, וגם אכל תתן להם כאות נפשם בלי כל מחיר, יהיה מי שיהיה, עשיר ורש יחדו. שמעו כי אמעריקא שולחת כסף רב לעזר היהודים, מבלי אשר עשתה כזאת כל ממלכה אחרת בעולם, ויתפלאו. ובאמת לולא חסדי ממשלת אמעריקא, וחסדי נדיבי עמנו אשר לא שכחו את ציון, כי אז רבו חללי ישראל בחוצות ירושלם, אף כי כל תושבי עיר הקדש התאמצו להקל ענות עניי העם, בתתם את נדבותיהם ליסוד בית תבשיל חנם או במחיר מצער מאד, אך סוף סוף קצרה ידם להושיע לכל האמללים אשר פרשו כפם להשיג פת לחם יבש להם ולטפם, אחרי אשר גם העשירים ירדו פלאים, וגם ביניהם היו כאלה אשר צמו יום ויומים מבלי הגש לחם לפיהם. ומהם אשר השיאו עליהם מות בידיהם, בהיותם כבר קרובים למות ברעב. והמחסור בעיר אלהים גבר מיום ליום, ותקות אביונים האחרונה היתה רק אמעריקא. ועל כן באו יום יום אל הקאנזול לשמוע, אולי בא מכתב או כסף מקרוב או מודע, ובחפצי לדעת תמיד מכל הנעשה בין המון העם, לא מצאתי מקום יותר מכשר לחקור ולדרוש מכל הנעשה בעיר מבית הקאנזול. ואהיה מבאי הבית כמעט יום יום. על כל נגע, כל צרה ותלאה אשר קרה בעיר, ידעו כלם רק דרך אחד ללכת אל הקאנזול האמעריקאני. וכל מקרה יוצא מן הכלל, הודיע הקאנזול אל הציר מארגענטהוי בעיר הבירה, וכלם ידעו כי יש לנו גואל בבירת תוגרמה העומד כצור נגד כל פגע ומכשול. ופעם אחת הייתי כהלום רעם בבואי אל הקאנזול אחרי טביעת האניה לוזיטאנא, והקאנזול אמר אלי:

וגם ה' הארדעעג סוכן הקאנזולאט האמעריקאני ביפו, והוא יליד ונתין אשכנז התוכח עמי פעמים בכל חם לבבו, ולפי דבריו רק באמעריקא האשם, כי טבעו האשכנזים את האניה הגדולה ההיא, בחפצו להוכיח כי על האניה ההיא הובילו סחורות אסורות, תחת אשר כל באי עולם כבר הוכיחו כי שקר הדבר, ופעם אחרת ספר לי הדר. גלאזבורק, כי אשכנזי אחד העיז פניו נגדו, באמרו אליו: “אחרי אשר נגמר נצחוננו ברוסיא, אז נלך להלחם עמכם אמעריקאנים”. חוצפה כזאת יתכן היה לשמוע מפי כל עולל ויונק אשכנזי, ופקידי אשכנז המעטים אשר באו אל הארץ מקושטא אין קץ לעזותם, כמו כבר כבשו את כל התבל, ועל כל שוכני ארץ להשתחות להדום רגלם, וגם על פקידי צבא תוגרמה דרכו ברגל גאוה, ובראותם פקיד תוגרמי ברחוב, ירקו בפניו, או מלאו שחוק פיהם, ותמיד הראו עליהם באצבע לאמר: “הנה החזרים האספסוף עדת כנים”, ועוד כנוים יפים כאלה.

פעם אחת בשובי מבית הקאנזול, פגשתי חבל נשים עבריות ואחריהן נערים ונערות, הולכות ובוכות, וכאשר נגשתי אליהן לשאול מה הדבר, ענו לי בשאלה אם אנני יודע משכן הקאנזול האמעריקאני, הנה הולכות אליו להתאונן באזניו, על אשר התנפלו שוטרי הפאליציי על חנויותיהן ויריקו אותן מבלי השאיר מאומה כמעט, ובשאלי אותן, אם בעליהן המה אזרחי אמעריקא, ענו, כי הקאנזול הטוב האמעריקאני לא יבדיל בין נתין אמעריקא או נתין ארץ אחרת, והנן בטוחות כי יעשה כל אשר בכחו לטובתן אף כי אינן בנות אמעריקא. ואמנם כל אשר היה בכחו לעשות עשה. כמעט יום יום נאלץ לנסוע לשר הפלך או לדזעמאל פאשא לבקש חסד או משפט, אף כי לא תמיד מלאו חפצו, ודזעמאל פאשא כבדהו מאד, ותמיד הבטיח לו לעשות טוב. רק בכל פעם סטר המלאך הממונה על השכחה על מצחו, וישכיחהו, כמנהג תוגרמה.

ביום הרביעי לירח יולי 1915, ביום אשר יחוג כל עם אמעריקא את חג חרותם, באו כל היהודים אזרחי אמעריקא לברך את הקאנזול, וימלאו את הבית עד אפס מקום, והוא דרש לפניהם דברים טובים ונחומים, ובין דבריו אמר, כי הוא מאמין באמונה שלימה כי עוד יום יבוא וישראל יקום לתחיה, ועוד יורה לכל העולם דעת צדק ומשפט. וגם אני ועוד שנים ענינו לו בתודה רבה על דבריו הנעימים ועל מעשיו הטובים לכל אדם בכלל ולבני ישראל בפרט. הקאנזול מצא תמיד ענין לראות את מנהגי ישראל הדתים, ויבוא פעם לברית מילה, פעם לחתונה או חג אחר ויהי שבע רצון. והיהודים אמרו להתאחד לתת לו תשורה נכבדה, או ליסד איזה מסד צדקה לכבודו, ואני תקוה כי כל היהודים באמעריקא ישתתפו באיזה זכרון נכבד אשר יעשו, להיות לו למזכרת נצח, למען ידע, כי הננו יודעים חין ערך איש יקר מחסידי אומות העולם.

מסלת הברזל הבּגדדית

כלם יודעים את המקום, בו ראשית ותחלת המסלה, כלם יודעים את המקומות אשר תעבור בהם, אך לא כלם יודעים אפוא הוא קץ המסלה. כי אמנם לא בגדד צריכה להיות קצה, רק לשון ים פרס. ומבגדד עד בצרה (באסרא) הוא מהלך שלשה ימים באניה על פני הנהר פרת ולשון הים, ואשכנז עם פתגמה הידוע “פאליטיק העולמי” (וועלט פאליטיק) הן לא יכלה להשתפק אם קץ המסלה יהיה בבגדד, מבלי כל תוצאה אל הים. ועל כן השתדלה אשכנז בכל העת קודם המלחמה, בבירת תוגרמה ובלאנדאן, כי יתנו לה רשיון למשוך את המסלה עד בצרה חף מעסאפאטאמיא אשר בלשון ים ההוא ישפוך הנהר “שהאת אל ערב” את מימיו, במרחק ששים פרסה מלשון הים, ובחלומה ראתה, כי במשך הימים תמצא ידה להמשיך את המסלה עד קוביית, מהלך מאה פרסה לבצרה, דרומית, ומשם הן יכלה להחריד את הדו הבריטית.

בירח נאוועמבער 1899 השיג ווילהעלם השני את הרשיון לבנות את המסלה, מיד אבדול חמיד סולטאן תוגרמה. ובשנה הבאה, (1900) התאמץ להשיג רשיון למשוך את המסלה עד קוביית Kuweit מאת השייך מובאראק מושל העיר ההיא, אך הקיסר אחר את המועד, יען בירח יאנואר 1899 כבר בא השייך בברית בריטניה.

עיני בריטניה לא טחו מראות את הסכנה המרחפת על ראשה ממסלת בגדד, ועל כן בברית עם השייך, אשר הבטיחה לו את חסותה ועזרתה, ואמנם בלעדי עזרתה לא יכל עמוד, אחרי אשר בראשית שנת 1901 באה אניה תוגרמית לקוביית ותאמר לאסור את השייך ולהוליכו לקאנסטאנטינאפאל – בלי ספק מטעם אשכנז. אבל כרגע באה אנית מלחמה בריטנית ותגרש את הטורקים עם אניתם, ובבוא האשכנזים אל השייך ויבקשו לשכור ממנו עשרים פרסה מרובעות מאדמתו, לא שעה אליהם, ולא חפץ לדבר עמם. ובזה הפריעה בריטניה את אשכנז מהפיק כל זממה בארץ הקדם. וזאת היא מטרת אשכנז גם עתה בהבטיחה עזרה לתוגרמה במעסאפאטאמיען, למען תשיג חפצה למצוא מוצא למסלתה אל הים אם תגרש את הבריטים מבצרה. וגם תוגרמה עצמה דרשה מהפארלאמענט להחליט הלואת שני מילליאן לטרא שטערלינג באשכנז, למען תוכל למהר לכלות בנין המסלה הבגדדית. ובין כה מת השייך הנזכר, ובנו השייך דזאביר יורשו, ספק גדול הוא אם ימשוך חסד לאשכנז יותר מאביו, אביו היה בן שמונים במותו, והבן יזכור ברית אביו עם בריטניה, כי כן היו תנאיה עמו. אביו היה איש חרוץ ומושל ישר, עד כי רבים נהרו לשבת בעיר בירת ממשלתו מפרס ומתוגרמה, וישבו שם בטח, את אשר לא יכלו למצוא בערים אחרות. איזה ירחים לפני מותו, קבל אות כבוד גדול ממשלת בריטניה, והלארד הארדינג אשר היה אז משנה מלך הדו סר לקוביית בדרכו לבצרה, אשר תפשה בריטניה מתוגרמה בעת ההיא, והלארד הגיש אליו את אות הכבוד, באמרו: “זה הוא אות כבוד ממלך בריטניה לאות אהבתו אליך ובריתו עמך, יען הנך שומר על הסדרים בממשלתו, אך לך דגל מיוחד, אבל באמת חסות בריטניה עליך היא, והנך בכל זאת מושל חפשי”.

ממשלת מובאראק תכיל את העיר קוביית ומאה פרסה למזרח ומערב, וכחמישים פרסה לצפון, ואף כי היה איש לא למד, ולא ידע כתוב וקרוא, בכל זאת הבין להכין בעירו כל הדברים הטובים אשר נעשו באיירופא וכבודו היה גדול בעיני יודעיו ומכיריו.

בנין מסלת בגדד נמשך חמש עשרה שנה עד המלחמה ולא נגמרה מלאכתה גם היום. ראשית, יען לא דבר נקל הוא להביא את כל החומר הדרוש למלאכה מאיירופא לארץ שוממה ועזובה, מבלי דרכים ומסלות. וזאת שנית, כי מעטים היו הפועלים האיירופים, ופועלי הערביים אינם שוים אף מחיר הלחם אשר יאכלו, ואם התנהלה המלאכה לאטי במקומות מישור, הנה שבעתים ארכה עת המלאכה בין הרי טוירוס, אשר שם נאלצו לבנות מנהרות רבות, ואחת מהנה ארוכה כשבעה קילאמעטער, מלבד אשר ימצאו הבונים מכשולים על כל מדרך כף רגל מצד פקידי תוגרמה, אשר בלעדי בּאַקשיש לא יוכל איש לעשות כל מלאכה, לוא גם יהיה בידו פורמאן הסולטאן עצמו.

ראש מטרת אשכנז היתה מעסאפאטאמיען, נהר פרת וחדקל, אך לא קאנסטאנטינאפאל, ועיר הבירה נחוצה לה רק בתור גשר ומעבר אשר בלעדה לא יכלה להגיע לקץ חפצה, וכל עוד אשר לא תאסוף אשכנז ידיה מאזיא הקטנה, לא תחדל בריטניה מהלחם נגדה, אחרי אשר בשום אופן לא תוכל לתת ניר לאשכנז במסאפּאטאַמיען, פן תחריד את ממשלתה בהדו, אף כי אין חפץ לבריטניה באדמת הארץ ההיא, יען אדמה לא תחסר לה בהמון כל ארצות ממשלתה. וכאשר השיגה את חף עדן לא בקשה עוד איזה כברות אדמה סביבה, כי די לה החף לבד, מפתח ים האדום לים הודו. ובריטניה עצמה הבטיחה לתוגרמה שלמות אזיא הקטנה בשנת 1878, ובעד חסדה זאת נתנה לה תוגרמה את האי קפריסין בשכירות במחיר תשעים ושלשה אלף לטרא שטערלינג לשנה. מלבד אשר הלארד ביקאנספיעלד הציל אותה מכף רוסיא בקאנגרעס הברליני בשנה ההיא. ומובן מאליו כי במסאפּאטאַמיען לבד איננה בטוחה עוד נגד אשכנז מכל וכל, כל עוד אשר מפתח הרי טוירוס ימצא בידי תוגרמה או אשכנז. ולתכלית זאת נחוץ לה לתפוש את אדאנה, ואולי גם אלעפפא (ארם צובה), ובהיות טראפיזאנד וערזערום ביד רוסיא, אז אין מזח עוד לתוגרמה מכל רוחותיה. מפתח אדאנא הוא ביד חף אלכסנדרעטא הקרוב אליה ומוקף בחומת הרי טוירוס מצד מערבית צפונית, והרי אמאנוס מצד מזרח, ולהתנפל על אלכסנדרעטא מצד הים הוא דבר מסוכן מאד, יען בלי ספק כבר התחזקה תוגרמה על מרומי ההרים הנזכרים, והמנהרה הארוכה דרך טוירוס אשר לא נגמרה עוד מלאכתה, ישמרוה עתה האשכנזים כאישון בת עין, וכעשרת אלפים איש אשכנזים יגינו עליה בכל עת המלחמה. חלק ממסלת הברזל אשר נבנתה קרוב אל הים, כבר נהרס במקומות רבים על ידי אניות אויר אשר השליכו כדורים ויהרסו את המסלה. וכן הרסו איזה מקומות גם במסלת באר שבע בארץ הקדושה, וגם הרסו גשר אחד קרוב לאדאנא במקום היותר מסוכן, ובמקומות ההם לא דבר נקל הוא לתקן את ההרס.

נבואת רבים אשר חזו עתידות קץ המלחמה בבאלקאן, לפי הנראה לא תקום ולא תהיה, אחרי אשר הבאלקאנים חדלו עתה מהיות ראש מטרת הלוחמים, והמלחמה הראשית תנטש על פני אזיא הקטנה. וכל העולם הנאור מקוה, כי שם ימצא חלום אשכנז את קברו. ובראות ווילהעלם השני כי תקות ה“וועלט-פּאָליטיק” אשר ברא בחזיונו עברה כצל, אז ילאה עד מהרה לשאת את תוגרמה על דבשתו, ותוגרמה תלאה מנשוא את הדעספאטיזמוס הפרוסי, ואהבתה ישא הרוח ברגע אשר יעצר זרם הבּאַקשיש לשטוף בצרורה הנקוב.

פּורים בביתי ברמלה (תרע"ה)

סביב גני חנה כדור מחנה אנשי חיל במספר אלף ושתי מאות איש (טאַבּור), ומחנה שניה כזאת עמדה מחוץ לעיר בדרך העולה אל המושבה “באר יעקב”. המישור סביב גני הוא “הגורן” בעד כל אכרי העיר. וראש העיר (ראש הבּאלאדי) בא אלי לבקשני לתת מים בעד אנשי הצבא, אחרי אשר אין מקום אחר לשאוב מים, ואני נתתי לו הרשיון בתנאי, כי יעמידו איש צבא מהמחנה לשמור על השער יומם ולילה, לבל יבואו כל אנשי הצבא בהמון, רק אחד או שנים יחדו, וכן עשו, כי העמידו שני אנשי חיל חליפות בכל שמונה שעות. ואיזה מפקידי המחנה אשר לא מצאו ענג ללון בסכות בד אשר הקימו להם, בקשוני לתת להם ללון באחד בחדרי ביתי, וארבעה או חמישה מהם לנו בביתי חליפות, ואהיה שבע רצון, כי מצאתי מהם אנשים ישרים, רק בלי כל מדע והשכל. כמעט כלם היו תוגרמים, ורק לפעמים רחוקות נמצא בהם ערבי אחד. סופרי המחנה, כרבם היו יהודים אשר ידעו שתי הלשונות ערבית ותוגרמית, ומספר היהודים במחנה בכלל מעט היה. וקודם הפורים בקשתי את שר האלף לתת חפשה ליהודים למשך שלשה ימים: יום השבת, יום ראשון, פורים ברמלה וביפו, ויום שני הוא הפורים בירושלם. ויבואו אלי כל היהודים אנשי הצבא אשכנזים וספרדים, ואכרה להם כרה בכל יום וילינו אצלי, ונקרא את המגילה כחק, ונאכל ונשת בענג רב, כי זכינו לשבת כשבת אחים בעת מהומה כזאת. ומצרות אחינו ברוסיא וגאליציען לא שמענו כמעט מאומה, מאין כתבי עתים מאיירופא, ורק לפעמים קראתי איזה עלים בבואי אל הקאנסולאט ביפו או ירושלם. ביום השני, הפורים הירושלמי, הלכו אורחי היקרים רגלי לשוח למושבות היהודים הקרובות, וגם שמה קבלום ברצון ויאכילום וישקום ביד נדיבה, ואחרי שלשה ימים שבו מהמושבות, ופקידי הצבא לא דברו דבר על אשר לא שבו במועדם, ונהיה שמחים.

בין פקידי הצבא היה רופא צעיר לימים ערבי נוצרי, אשר התפאר תמיד כי לקח אשה עברית לו לאשה, אחת מהמשפחות המיוחסות בצפת, בהיותה צעירה לימים, בת שש עשרה, והוא גנב אותה מבית אבותיה. והאיש טוב לב, ועל ידו הצליח לי להשיג חפשה לשני צעירי יהודה חלשים באמת אשר לא יכלו לעבוד עבודת פרך בבנין המסלה. ועוד איש אחד בא בימים, הצליח לי להציל בחסדי ראש הרופאים, איש תוגרמי, והאיש האמלל ההוא היה אב לששה בנים. ובכלל הראו פקידי צבא תוגרמה, כי רחוקים המה משנאת לישראל.

השעריף ממעקא

כשבוע ימים טרם בא השעריף ממעקא אשר הביא עמו את הדגל הירוק, כבר שמענו מפי כתבי העתים כי בירושלם נכונה הממשלה לקבלהו בכבוד מלכים. השעריף היה איש זקן בן שמונים, ועמו באו שני בניו, בני שלשים או ארבעים. ביום השבת באמצע ירח אפריל, בא ירושלמה, ותצא כל העיר לקראתו, ודזעמאל פּאשא “הגדול והקטן” בראשם, עם כל פקידי הצבא והקאנזולים, ויביאוהו העירה בתפים ובמחולות, ואיש לא ידע מה מטרת בואו, ולאיזה תכלית הביא את הדגל הירוק ושני בניו עמו. אפס אחרי עבור שבעה ימים מת ביום הששי, בשבוע ההוא, ורבים היו אשר חשדו את הממשלה במותו, אף כי לא נודע כל סבה. ושני בניו בחרו לשבת במלון יהודי, הנודע בשם “מלון בּער”. נגד גם העיר בעליה העליונה, ובמלון ההוא ישבו רק פקידי הצבא התוגרמים. והמקרה הביאני, גם אני לקחת לי חדר במלון ההוא, אחרי אשר לא מצאתי נחת במלון כרמל, ושם נודעה לי סבת בוא השעריף ירושלמה.

ממשלת תוגרמה ידעה, כי שתי הערים הקדושות מעקקא ומאדענא מתאמצות לצאת מעל תוגרמה, וכל העם מקצה עיניהם נטויות לבריטניה, ולהערבים בתימן הקרובה נאלצה לתת ממשלת בית כאות נפשם. הנה פחדה כעת בימי מהומת המלחמה, פן יקחו את הדגל הירוק ויביאוהו מצרימה, אחרי אשר ממשלת בריטניה נתנה להכעדיבּ החדש במצרים את התאר “כאַליף”, והיה אם יביאו גם את הדגל הקדוש מצרימה, אז הלא ידעו כל עמי האיסלם, כי חדל סולטאן תוגרמה מהיות ראש האיסלם, ולא לו המשפט לדבר בשם הדת. ועל כן צוה דזעמאל פּאשא כי יבוא השעריף עם הדגל ירושלמה, וירושלם הלא היא העיר השניה בקדושתה. ולבל יבין העם את חפצו האמתי, צוה לתת להשעריף כבוד מלכים. ובמות השעריף הלך בנו הבכור לבקש מאת דזעמאל פּאשא לתת עליו משרת שעריף בתור יורש כסא אביו, ועם זה יקבל חמשים לירא (216 שקל אמעריקא) טורקי לחדש, כאשר קבל אביו, אך דזעמאל פּאשא לא אבה שמוע. וכראות הבן כי אין לו מה לקות עוד מדזעמאל פּאשא, דרש ממנו למצער, כי ישיב את שני האחים לעיר מולדתם. ואחרי אשר הגידו לו, כי אין כסף בכיסם להחיות נפשם, הנה צוה לתת לכל אחד מהם ארבעה נאַפּאָלעאָן (בערך 16 שקל) לחדש. בכו ויתחננו לו, כי בכסף מצער כזה לא יוכלו לחיות. אבל הוא באחת, כי לא יוסיף תת כסף, וגם לא ישיבם לעיר מולדתם. ועוד יתרה עשה, כי צוה על האח הבכור לשבת בחברון עם הדגל הקדוש, לבל יהיה למפגע לו יום יום בבקשותיו. ובכן נאלץ הבכור לעזוב את ירושלם, והצעיר נשאר בעיר. ובראותו כי אין לו כל תקוה לשוב לביתו או להשיג די כסף מחיתו, צוה לבני ביתו במאדענא למכור את חנותו ולשלוח לו את הכסף, וכן עשו. מכסת הכסף אשר קבל (50 לירא) לא הספיק לו לזמן רב, וינס את מזלו עוד פעם לבקש את דזעמאל פּאשא כי ישלחהו לביתו, או יתן לו כסף די מחיתו. ובקשתו הועילה, כי נשלח גם הוא מן העיר, ויצוהו לשבת בעזה, כפר פראי גדול, אשר בלשון תוגרמה נקרא בשם “עיר”. אפס אחרי עבור כשלשה או ארבעה שבועות שם ירושלמה. האח הצעיר הזה הוא רם הקומה ויפה תאר, איש ערום וחכם לב, ומהלכו כבן מלך וכל יודעיו כבדוהו ויאהבוהו. ואני הסכנתי דרכיו והתבוננתי, כי בכל העת לא נסה לגשת אל אחד מפקידי הצבא אשר היו במלון, ותמיד ישב בעליתו בדד, או דבר עם בני הבית היהודים בעליתו. היו אמנם עוד איזה ענינים אשר אוכל להשמיעם רק בעת אחרת… לבל יבולע לאיש. ומדבריו נוכחתי כי שקר היו ידיעות כתבי העתים פה באה"ק, אשר ספרו, כי בריטניה היתה נכונה להתנפל ולהחריב את שתי הערים הקדושות מעקקא ומאדענא, והודות לחיל תוגרמה אשר גרשו את הבריטנים מחופי חודידא ויעדא, ובזה הצילו את הערים הקדושות מכליון חרוץ. אף כי אין איש דעת אשר האמין לשמועה הזאת, כי מי כבריטניה יודעת למשוך אליה לב כל העמים, ושגעון כזה לא יעלה לעולם על לב איש בבריטניא להחריב מקדש האיסלאם. ואני כבר אמרתי לאלה אשר פחדו פן יבואו הבריטנים ללחום בארץ הקדושה, כי הנני בטוח, כי לוא קרה כזאת, גם אז לא יהין הבריטי להשליך אף כדור אחד על ירושלם, העיר הקדושה לכל עמי התבל. והשקר הנזכר בדו כתבי העתים, למען הראות להערביים עד כמה תדאג תוגרמה לקדשי מחמד. וגם הערביים הנבונים הבינו כי שקר הדבר.

אחרי עזבי את ארץ הקדושה, נשארו בני השעריף עוד בירושלם, ובשובי לאמעריקא, כבר נודע מפי כתבי העתים, כי השעריף מרד בממשלת תוגרמה, ויכונן ממלכה קטנה בשתי הערים הקדושות. ולדאבון לבי לא אוכל עתה לדבר דבר אודות איזה ענינים נכבדים הידועים לי, ואולי יבוא היום אשר אוכל להשמיע את אשר נודע לי בענין זה…

הארבה

בתפשי עט בכף לכתוב אסון הארבה בארצנו הקדושה בשנה הזאת, תרע“ה, אמרתי אלכה לי לבחר איזה ממליצות הנביא יואל, אולי תתאימנה אל הארבה בימי. ובזכאי כי תמיד חשבתי את מליצות הנביאים לשירה רמה ונשגבה הרחוקה מן המציאות הפשוטה, חשבתי, כי לא עת עתה במאה הי”ט לחרבן, בתקופת הפראזא לכתוב מקרים כאלה במליצות רמות, לבל יאשימוני גבורי אץ קוצץ בעלי המהלך החדש, כי הנני אוהב מליצות כהנביא זעום נפשם, רחמנא לצלן. אבל מה ישתומם הקורא, כי גם במליצות הנביא לא מצאתי די מלים להביע את כל דבר האסון אשר ראו עיני. ובמלים פשוטות, הנני מחליט, כי במליצת הנביא מצאתי רק פראזא פשוטה בשפה נשגבה, או כי האסון בשנה הזאת עולה על האסון בימי הנביא, למצער באריכת ימי ממשלת הארבה, אשר ארכה יותר משלשה ירחים.

ביום הראשון כאשר התנפל על המושבה “עקרון” לא שמענו עוד מאומה ברמלה, ולמחרת היום באתי לתחנת מסלת הברזל לנסוע ירושלימה, ומצאתי אנשים רבים מחכים כמוני לבוא המרכבות. ופתאם שמעתי מפי איש אחד הבא מיפו, כי תמול נראה ארבה ביפו, והשני ענהו, כי תמול בא ארבה גם בגבול “עקרון”, ואנחנו פה לא ראינו ולא שמענו מאומה. ובעזוב המרכבות את רמלה, במשך עשרה רגעים בעברנו על פני עקרון לימיננו, ופתאם ראינו והנה מחנה ארבה כבד, מלא את האויר, עד כי כמעט לא נראה אור השמש, פתחנו חלונות המרכבה בחשבנו כי יעופו אלינו לתוך המרכבה, ובראותנו כי לא באו, שלחנו את ידנו החוצה לתפשם, אבל לא הצלחנו והארבה נראה לעינינו כסופת שלג ביום סער, והמחנה הלכה נגדנו, כמו באה מירושלם. הרחקנו לעבור עוד איזה רגעים, והמחנה הולך וגדול, וכל האדמה היתה כבר מכוסה כבצעיף ירוק, עד כי לא ראינו עוד את פני האדמה. ורק אחרי עבור כשעה וחצי בבואנו אל תחנת המושבה “ארטוף” קצה גבול תחלת הרי יהודה, נעלם הארבה, ועד בואנו ירושלימה דרך ההרים, לא ראינו עוד אף אחד מהם, ולא ראינו כל שדה או עץ נשחת, כמו לא עברו בדרך הזה.

למחרת היום, כבר שמענו בירושלם, כי פשט הארבה על כל פני השרון ויתנפל על המושבות והכפרים, וכלם יצאו לקראתם במקלות ובקולות תפים לגרשם. אבל לדאבון לב כלם, לא פנה הארבה ללחשים כאלה, ויאכל את תבואת השדה וכל ירק אשר פגש בדרכו, ויתנפל על כל עצי ויאכל את הפרי עם העלים יחדיו, עד כי נשארו העצים ערומים כבימי חורף באקלים קר. ובירושלם ראינוהו רק פעמים במשך איזה שעות בעופו מעל לעיר, ובעיר לא נגע לרעה, ולעת ערב לא נשאר ממנו אף אחד. וכמעט יכלנו לחשוב, כי מאן הארבה לחלל את קדושת העיר ולהשחיתה, ובשורות רעות עפו מכל עברים, היום השחית את השדות והגנים במושבה זאת, ומחר באחרת, וכלם כנער כזקן יצאו חוצץ לגרשהו, וכל עמלם לריק, וביחוד גדל הפחד מנבואת הכורמים, כי הארבה יניח את בציו באדמה עמוק מעט, ואחרי חודש ימים יקום דור חדש אשר יכסה את כל עין הארץ. ואחרי שלשה שבועות בשובי לרמלה, ראיתי משני צדי מסלת הברזל שדות רבים נשחתו, אבל לא כלם, וביחוד השחית את תבואת הקיץ וגני הירק ואיזה מיני עצי פרי אשר לא גמלו פרים. והארבה בא אלינו יום יום בבקר בזרוח השמש וימלא את האויר עד שעה 4 אחרי חצות היום, ואחרי השעה הרביעית נעלם פתאם, ולא נראה עוד עד מחרת היום בבקר. ויום יום עמדנו על המשמר, כלנו אנשים נשים וטף לגרשהו, ואם גרשנוהו רגע ממקום אחד התפשט בעוד רגע במקום אחר. באחד הימים ראיתי כי התנפל ברבבותיו על “עץ הערצל” בגני, ועיני דאבה מאד לראות בהשחיתו את העץ הזה היקר לי מאד. וזה דבר העץ: כאשר קניתי את הגן בשנת תרע"ג, מצאתי בו עצי פרי שונים, וביניהם ששה עצי תאנים גדולים מאד, אשר לא ראיתי כמהם בכל הארץ, ושנים מהם בקדמת הגן קרובים איש לרעהו במרחק מאה ועשרים רגל, ורעיון עלה בלבי, להקדיש את שתי התאנים הטובות האלה, לזכר דר' הערצל ור' דוד וואלפסאן. ואצו לעשות גדר סביב, ונטוע פרחים, וסביבם בקרבתם נטעתי יער עקאליפּטוס קטן, יכיל חמש מאות עץ בסדר ומשטר יפה, למען תעמוד התאנה בתוך היער על שם הערצל, והעץ גדול ועב מאד, ופרותיו יכבידו עליו בכבד משאם, עד כי ענף גדול אחד היה נכון להתפרץ, ואבנה קיר אבן תחתיו, ובדעתי היה לבנות אצל הקיר הזה “מצבת הערצל” כתבנית מצבתו על קברו בוויען, וכבר דברתי עם חרש אבן ביפו אשר הראיתי לי תמונת המצבה חרותה על ידי פאטאגראף ולולא חשבתי לעזוב את הארץ, או למצער לוא יכלתי להוציא את כספי מהבאנק, כי עתה הייתי נכון לעשות זאת כרגע, אך למצער חשבתי לשמור על העץ לבל יבולע לו, ואקרא אלי את שארי היושב בביתי ושומר הגן הערבי ושלשתנו התאמצנו לגרש את הארבה מענפי העץ ולא הצלחנו בעמלנו כל היום, ואף כי עפו כלם בשעה הרביעית, בכל זאת נשארו מהם הרבה בין ענפי העץ הסבוכים, והעץ גבוה, ואיש לא יכל להתרומם עד רום קצו. ולמחרת היום חדשו את פני המלחמה, ולא עצרנו כח לעמוד נגד הארבה החזק ממנו, אף כי לא הרפינו ממנו יום יום. בגני הערביים בשכונתי לא מצא הארבה מה להשחית, אחרי קציר השעורה, ועצי פרי אין להם אף אחד, כי על כן היה להם רק גני לשדה מלחמה. ואחרי עבור זמן מה, נעלם הארבה פתאם ולא יספנו לראותו, וכבר חשבנו את עצמנו למאשרים. ומה גם בלכתי איזה פעמים ליפו, ובקרבת העיר רבים מאד פרדסי תפוחי זהב, ושמה לא הגיע הארבה ולא נגע בכל עצי פרי, וביפו עצמה לא ראוהו בכל העת, כאשר לא ראוהו בירושלם, ורק זאת ידענו כי השאיר את ביציו בכל השדות והגנים, ופקודה יצאה מאת ממשלת העיר יפו וסביבותיה, כי על כל איש מבן שש עשרה עד ששים שנה להביא ששה ראטעל (37 וחצי לטרא) ביצי הארבה, או לשלם במשך שני ימים מעדזידי וחצי (1.30$ בכסף אמעריקא) והגובים יצאו לגבות את הכסף, ובעד ביצי הארבה קבעה מקום מיוחד מחוץ לעיר, ואיזה ערביים הפקדו לשקול את הבצים. ואלה אשר לא יכלו לשלם יצאו אל השדה ללקוט. רבים מהיהודים הולכי בטל הלכו ללקוט אל מושבות היהודים, והאכרים נתנו להם לאכול או שלמו בכסף, אבל בהביאם את הבצים אל פקידי המשקלת מצאו, כי נחוץ היה להביא עוד דבר נכבד יותר מביצי הארבה והוא “באקשיש”, אל האיש אשר הביא את המשקל הדרוש, אמרו כי לא הביא אף החלק החמישי, ועליו לשוב להביא עוד ארבעתים. ובלעדי זה לא נתנו לא שטר קבלה, והאיש אשר הביא חציא ליטרא עם שנים שלשה בישליק כסף, קבל כרגע “גט פטורין” וישב שמח וטוב לב. וברחובות העיר עמדו השוטרים וידרשו מכל הלך להראות להם שטר קבלה כזה, ואם לא היה בידו מה להראות, סחבוהו לבית הפאליציי לשלם כסף ענושים, ורבים פחדו ללכת דרך הרחובות הגדולים, ויסתתרו בבתיהם, וכראות “פקידי הביצים”, כי מעט מעט חדל העם מהביא, התחכמו ללכת בכבודם ובעצמם לחנויות ובתי יחידים למכור שטרי קבלה בזול גדול, ורבים קנו את “המציאות” האל.

לא עברו עוד ימים רבים, ופתאם והנה מתלאה, הארבה היונק הרך יצא מבטן האדמה, בהמון נורא למילליאנים על כל שעל עפר, ויחל לנתר על הארץ, ועוד ביום הראשון עלו על העצים ועל קירות הבתים ועל הגגות, ויאכלו את כל העלים אף מעצי סרק, וגם עור עצי פרי חשפו וישחיתו את העצים עצמם, ויבואו אל הבתים פנימה ויכסו את כל הרצפה והקירות, עד כי לא יתכן היה לשבת בית עוד, ובחוץ לא נראתה האדמה מכל וכל, כי כסוה בביליאנים ומילליארדים אין מספר, ויהי תאניה ואניה בכל הארץ, ומיפו וירושלם יצאו המון רב יהודים לעזור לאחיהם במושבות, ופקידי מסלת הברזל הובילו יותר מאלף צעירי ישראל מירושלם חנם, אשר יצאו לעזר לאכרי המושבות, ופועלים רבים הלכו אל המושבות אשר קבלו פראנק וחצי ליום בעד עבודתם, ותהי ראשית מלאכתם לחפור תעלות, ואת הארבה אשר זחל על הארץ גרשו אל התעלות ויכסום בעפר, ובכל עמלם לא הצליחו לקבר אף אחד מרבבה, או גם אחד ממילליאן, ובעוד אשר היהודים התאמצו בכל כחם ואונם להציל את השדות והפרדסים, הנה לא עשו הערבים העצלים מאומה כמעט, ורק במושבות הקטנות ביהודה התנחמו, בזאת אשר לא זרעו את השדות, כמו בקאסטינא ועקרון, אלה מחוסר זרע, ואלה מחוסר סוסים ועגלות לעבודה, אשר לקחה מהם הממשלה, ומלבד עורם לנפשם לא נשאר להם מאומה, ולא חשו לגרש את הארבה משדות לא זרועים, ודלותם נהפכה להם לאשר, ומעט הירק אשר היה להם, הן לא יכלו להציל בהיותם מתי מספר, אף כי גם בהמושבות הגדולות לא הצילו מאומה, וכל עמלם וכספם אבדו בתהו.

הארבה הצעיר הזה הנודע בכתבי הקדש בשם “הגזם” היה קטן בצאתו מרחם האדמה ראשונה. ארכו היה צאלל וחצי, אבל גדל יום יום, עד כי במשך חדש ימים ארך פי חמשה, ומעט מעט החל לפרוח באויר, וכאשר גדלו עוד, התרוממו באויר ויכסו עוד הפעם את עין הארץ, ולא נשאר מקום ריק מהם בכל חלל אויר הארץ, וזמן רב לא נראו בירושלם וההרים סביבותיה, אבל סוף סוף החלו לזחול מן השרון ויגיעו עד ירושלם, והמהומה גדלה בעיר, ובמשך ימים אחדים כסו את הגנות ויאכלו את כל העלים מהעצים, והשוטרים שטטו בכל הרחובות ויגרשו את כל האנשים אל מחוץ לעיר לחפור תעלות. וביום הראשון סוגרו כל החנויות בתוך העיר, מהם אשר הלכו לעבודת התעלות ומהם אשר פגרו מלכת ויסתרו בבתיהם, והממשלה פקדה לשלם לירא טורקית כסף ענושים בעד כל איש אשר לא יביא שטר קבלה כי הביא שמונה ראטעל (52 ליטרא) מהארבה הצעיר. ובמחיר הכסף לא שכרה אנשים לעבוד עבודת התעלות, ויהי הכסף לה והארבה לנו ⁶. אכן גם פה כביפו, מכרו הפקידים את שטרי הקבלה במחיר זול ברחובות העיר, וביחוד אצל שער יפו ומצודת דוד, ביחוד סבלו היהודים אשר נתפשו בכל עבר ופנה ויאלצו ללכת לעבוד מחוץ לעיר, ורבים הכו מכות נמרצות בידי השוטרים, עד כי באחד הימים נפל חלל איש יהודי צעיר כבן עשרים, והוא נתין עסטרייך, וכאשר נודע הדבר להקאנזול, צוה על כל נתיניו לבל ישמעו לקול השוטרים ולא ילכו לעבוד. וכן צוה גם הקאנזול האשכנזי, ומאש חדלה גם הממשלה לתפוש אנשים ברחושב כאשר עשתה עד הנה.

לרגלי הארבה החל הנגף בין הבהמות אשר מתו לאלפים, כי שתו מן המים אשר נפל בהם הארבה, והרופא צוה עלי לבלתי אכול בצים או בשר עופות, אשר בלעו את הארבה. מהתמנים בירושלם ראיתי כי לקטו ברחובות את הארבה אשר צלום ויאכלום, אבל מטעם הרופאים צותה הממשלה לבל יאכלום, ואשר לא ישמע יענש, ובכן חדלו מאכול את המעדנים האלה.

ביום הראשון כאשר התנפל הגזם על ביתי וגני, בבקר השכם, מהרתי ושכרתי איזה ערביים אשר יעזרוני לגרשם או לעצור מהלכם לבל יבואו אל הגן, אבל אחרי עמל איזה שעות, ראיתי כי גם אלף איש לא יעצרהו כח לגרשם, נערתי כפי, ובשובי הביתה לא מצאתי עוד מקום לשבת, כי כסו את כל הקירות בבית ובחוץ, על החלונות והרצפה, ובבית נשמע קול נחרתם מעל הגג ויעלו על המטות והכסאות לרבבות, עד כי לא נראו פני הרצפה או התקרה, ואצא אל הגן אולי אמצא מקום לשבת, או לעמוד במקום בטוח שלא יזחלו עלי, ולפחדתי ראיתי כי כסו את כל בגדי, וארוץ הנה והנה מבלי מצוא מנוחה ולא מקום לשבת, ואמהר לתחנת מסלת הברזל ללכת ירושלימה, אשר שם לא הגיע עוד הארבה.

הממשלה לא הניעה אף באצבע קטנה לבער אחרי הארבה, ולא שמה לב לאנקת האכרים, אשר כל הכורמים נבאו, כי הארבה ישאיר ביציו עוד הפעם, ובשנה הבאה יהיה לנו ארבה חדש, ותחת להקל עול האכרים, בשרה להם בשורה חדשה, כי בשנה הזאת תקח את “העשור” לא עשרה רק שלשים למאה. אחרי אשר הרבה אכל הגזם, ואם תקח רק עשרה למאה, הלא תפסיד הרבה. אמנם אך זה הוא הגיון ישר לא יבינוהו כל שדי שחת.

באחד הימים, והנה הרחנו ריח רע מאד, ובעוד מעט נוכחנו כי הריח הגיע אלינו מקברות פגרי הארבה אשר קברו בתעלות, שלחתי את שומרי לפקידי העיר, אולי יעשו דבר מה בענין זה, ואיש לא ענהו, ואז אמרתי לכל אוהבי ומיודעי כי כבר באה העת לעזוב את הארץ, כי מי יערוב לנו ערובה אם תעשה הממשלה דבר מה בפרוץ מגפה בימי המלחמה. ובאויר חם כבארץ הקדושה, ובעת אשר לקחה הממשלה את כל הרופאים בארץ לעבוד בצבא, ובארץ אשר אין להממשלה אף בית חולים אחד, וסמי מרפא אין להשיג בעד כל מחיר, והנסיון כבר הראה כאשר שבו אנשי הצבא המעטים ממלחמת תעלת זועץ, ומחלת הטיפוס פרצה במחנה, והממשלה לא עשתה מאומה, מלבד אשר פקדה לשמור על הנקיון איש איש בביתו, ובירושלם אמנם החלה לחפור צנור למי רפש, ותכביד אכפה על בעלי הבתים לשלם מחיר המלאכה מראש, אבל לגמור מלאכתו, יש תקוה רק לימות המשיח, ובערים אחרות לא נסתה אף להחל במלאכה, ואיך יתכן לשמור על הנקיות בלי תעלות וצנורות רק אַללאַה, או כסיל אדם הוא יודע.

מסלת הבּרזל יפו – ירושלם

אם יאמר איש להביא במשפט עלילות תוגרמה מהנוגע להרמת קרן ארצה, אשר לא נסתה בכל משך ימי ממשלתה, יותר מארבע מאות וששים שנה. הנה נקל לה עתה להראות באצבע, כי עשתה במשך שנת המלחמה, מה שלא עשו כל מלכי איירופא בשנות מאות. זה כתשעים שנה למיום אשר החלו לבנות מסלות ברזל בכל קצוי תבל, אף גם בארצות פראים אשר באו תחת חסות איירופא. ורק תוגרמה נשארה יחידה בתבל אשר לא חפצה לעשות “כמעשי הגוים”. ולולא צירי הממשלות בקאנסטאנטינאפאל אשר הכבידו אכפם עליה, כי עתה לא נתנה גם להבאראן הירש לבנות את המסלה הרומילית. והמסלה הקצרה לאנגארא לא מצאה לנחוץ להמשיכה עד סמירנא, ולאחד אותה עם עיר הבירה. ולולא בנתה אגודה צרפתית את המסלה הקטנה יפו – ירושלם באורך 87 קילאמעטער, כי עתה עלינו היה לנסוע עוד עתה בעגלה או לרכב על גב חמור ודבשת הגמל, כאשר עשינו עד הימים האחרונים. וכן בנתה אגודה צרפתית את המסלה בּיירוט – דמשק, וענף המסלה ריאק – אלעפפא אצל בעל-בעק, הנודע בשם “חרבות שלמה”. וגם מסלת חיפה - דמשק בנתה חברה אנגלית. והממשלה הטובה הניחה תמיד מכשולים על דרך הבונים, והמלאכה ארכה שנים רבות. ולולא “בּאַקשיש” לא יכלו לגמור את המלאכה אחרי מתי עוד, כאשר יראה הקורא הלאה, בדברי אודות מסלת האבן בין רחובות ויפו. לכל בוני מסלות ברזל בתבל נחוץ היה להכין כסף, אינזינערים, חומר לבנין ופועלים. ופתאם הראתה תוגרמה ביום בהיר אחד את חכמתה וחריצותה, כי החלה לבנות מסלה בלי כסף, בלי פועלים ובלי כל חומר, ורק בעזרת אינזינער אחד אשכנזי.

לרגלי המלחמה, כאשר החלה הממשלה לחשוב מחשבות לשלוח צבא רב נגד תעלת זועץ, ובלי מסלת ברזל לא יתכן היה אף לחלום חלום נעים כזה. פקדה לאחד את מסלת חיפה – דמשק את מסלת יפו – ירושלם, ולבנות גם ענף למסלה הזאת מהתחנה “סעדזעד” עד באר שבע. ותהי ראשית מלאכתה מתחנת פולא אצל המושבה “מרחביה”, ותחת לסול את המסלה ישר לירושלם דרך שכם, סבבו את המסלה מרחק רב, ויעזבו גם את שכם ויחלו לבנותה עד לוד ורמלה, יען לבנותה דרך שכם לירושלם נחוץ היה לבנות חיץ בין ההרים, וגשרים באיזה מקומות. ולבנין כזה נחוץ חומר למלאכה, עץ ואבן וברזל, ופועלים יודעי מלאכה. ובאין כל אלה, השתפקה בשלחה את האנשים אשר לקחה עתה לעבודת הצבא לחפור באדמה וליישר את המסלה, לשאת את האבנים על גבם. ובאין סדני עץ (שפּאַללען) להניח לרוחב המסלה, מצאו עצה נכונה לכרות את יער עצי עקאַליפּטוס אשר נטעו אכרי ישראל ב“חדרה” ויהי העץ הרך והלח הזה גם חומר להסיק את מכונת המרכבות. ואם אין פסי ברזל, התחכמו להרוס את המסלה יפו – רמלה לאורך 23 קילאמעטער ואת הפסים הישנים ההם הניחו על המסלה החדשה, ושפך העפר על המסלה נעשה בחפזון ובלי כל חזיון משני צדי המסלה, עד כי כאשר נסו להוליך עליה את המרכבות בפעם הראשונה, נפלו ונהפכו על פניהן.

פעם אחת הוגד לי, כי לא רחוק מביתי עובדות נערות קטנות לשפוך את העפר למסלה חדשה, ואצא לראות והנה אמת נכון הדבר. נערות ערביות מבנות העיר הובלו ביד חזקה, וביד כל אחת טנא קטן, ובידיה תאסוף את העפר מן השדה ותשפוך על המסלה, ובהן נערות בנות שבע ושמונה. וכל זה יען ברגע ההוא לא היו אנשי צבא בעיר, ולשכור פּועלים אין איש אשר יחשוב לו זאת למצוה רבה לשלם מכיסו, ואיזה חוכרים אשכנזים מהמושבות האשכנזיות, מצאו, כי עבודת נערות קטנות העובדות חנם לא תביא נזק לכיסם. ורק ה' הורוויץ, איש יהודי, אשר גם הוא היה בחוכרים, שכר פועלים מיהודי תימן. ואיזה מאות יהודים אנשי צבא עבדו אצל התחנה “טול כרם”. וכאשר נגמרה המסלה הזאת, כל רואיה מלאו שחוק פיהם, כי באמת היתה רק שעשוע ילדים, כי נופלת היא גם ממסלת יפו – ירושלם, אשר כבר היתה למלה בפי האורחים מאיירופא, כי בלעדי שני צמדי בקר אשר יאסרו אל מכונת הקטור, אין בכחה להוליך את הנוסעים ירושלימה במשך ארבע שעות. בתחנות אחדות אין מים, רק באמצע הדרך יש באר מים, ושם תכין לה המכונה את המים הנחוצים לה. ובכל תחנה אשר אין שם מים יכינו חבית לשפוך אליה מים מהמכונה בבוא המרכבות. בראשונה כאשר הרסו את המסלה מיפו עד רמלה, נאלצו כל הנוסעים מיפו לירושלם לבוא לרמלה בעגלה. בראשית הימים נסעו המרכבות פעם אחת ביום, ואחרי זמן קצר, החלו ללכת רק פעם בשבוע, מאין גחלים להסיק. ואני שחקתי מטוב לב, בנסעי מרמלה ביום אשר התנפל הארבה על ביתי, ומנהל התחנה הבטיח כי תבאנה המרכבות מדמשק בשעה 10 וחצי בבקר. ואני מהרתי לבוא בשעה 9, אחרי אשר לא מצאתי מקום לשבת בביתי מהמון הארבה, וגם לא טעמתי לאכול מאומה, והמרכבות לא באו גם בחצי היום, ופקיד התחנה הבטיח עוד הפעם, כי בוא תבאנה המרכבות בשעה 3 אחרי הצהרים. אבל גם אז לא באו, והמון רב באו מיפו ומהמושבות, וכלנו חכינו עד שעה 7 בערב. ובגשתנו לקנות כרטיסי מסע, ענה המנהל, כי אין לו אף אחד. ובכן לקח פסת ניר, ויכתוב כרטיס בעד כל אחד. אבל בראותו מספר הנוסעים כי רב הוא, אמר כי גם ניר אין לו. והנוסעים החלו לבקש איש איש בצלחתו, אולי ימצאו איזה ניר חלק. ויתחכם הפקיד, ויכתוב כרטיס אחד לכל ששה איש. אבל תחת לתת כרטיס ישר לירושלם, כאשר דרשו כלם, מאן לעשות זאת, ויתן את הכרטיסים רק עד אמצע הדרך, בין רמלה וסעדזעד, המקום אשר משם התחילו לבנות את המסלה החדשה עד באר שבע. ובמקום ההוא אין כל תחנה, רק ערמות עפר ואבנים, בורות ותעלות, ואיזה מרכבות עתיקות אשר לא תצלחנה עוד לכל מלאכה. ועלינו היה לעזוב את מרכבותינו, אשר הלכו מדרך באר שבע, וללכת לבקש את המרכבות המובילות ירושלימה, והלילה ליל אפל נורא, ולא ראינו מאומה, ואחד הפקידים הוליכנו אל המרכבות, ובכל רגע נפלנו על האבנים או בבורות, עד אשר זכינו לבוא אל המרכבות. אבל גם בהן אין אור ונשב משמים בחשך. והנה בא אחד הפקידים ויגרשנו ללכת לקנות כרטיסים, באחת המרכבות העתיקות, וברוב עמל באנו שמה. ובבקשנו לתת לנו כרטיסים, ענה, כי אין נר למאור, וכרטיסים אין בידו, ועליו לכתוב את הכרטיסים ושמות הנוסעים, ואיך יעשה זאת בחשך? וכל אחד מאתנו חפש בכיס מעילו איזה עצי גפרית, ולאורם כתב את הכרטיסים, כרטיס לששה או לשמנה איש, ואחרי שעה תמימה נסענו לדרכנו. אך בכל חצי שעה עמדו המרכבות. בראשונה חשבנו, כי נשחתה המכונה, או מצאו מכשול אחר על המסלה. אפס אחרי כן נודע לנו, כי יסיקו את מכונת הקיטור בשרשי עצי זית לחים, וכמה פעמים נכבתה האש, ועל כן חדלה המכונה את עבודתה. ואחרי עבור שבע שעות באנו ירושלימה בשעה 2 אחרי חצות הלילה, ולא נמצא אף עגלון אחד להביאנו העירה, או למצער נושא סבל. ומלבד השוטר האחד אשר עמד בשער לבקר את תעודות מסעינו, לא ראינו כל נפש חיה, יען על פי פקודת דזעמאל פּאשא אסור היה לנו להתראות בחוץ אחרי השעה השביעית בערב. השוטר החכם הביט על תעודות מסעינו לאור חצי הירח, ואין כל ספק כי לא יכל קרוא אף מלה אחת. ובזה תם מסע מסלת הברזל מיפו לירושלם, כי זאת היתה הפעם האחרונה להביא נוסעים פרטים לירושלם. ומאז והלאה נאלצו כלם לנסוע בעגלות.

המסלה מסעדזעד עד באר שבע עוד טרם נגמרה, ומבאר שבע והלאה דרך המדבר, נגמרה המסלה במחשבה, ותצא לפעולת אדם, אולי רק אז כאשר יעלה החמור בסלם. ואם גם הצליחה הממשלה לבנות את המסלה החדשה, הטובה באמת רק לשעשוע ילדים, הנה לא תביא כל פרי בכל ימי המלחמה מאין פחמים, כי להביא פחמים מבולגאריען או רומעניען לא יספיק לה הכסף לשלם מחירם הגדול, וספק גדול הוא אם תשיגם בכל מחיר. ואחרי כל אלה אין דרך להביאם לסוריא על דבשת גמלים. ומה גדול השגעון לחשוב עוד מחשבת הבל אודות בנין מסלת ברזל דרך המדבר מבלי כל חומר למלאכה, בלי פחמים, בלי מים, בלי מוטות ברזל, מבלי עץ, מבלי ישוב אנשים, תחת שמש בוערה כתנור אשר רק חודש ימים אחד בשנה (פעברואר) יסכון למעבר בני אדם. ואנחנו קראנו פה מאמר אחד במ“ע “פראנקפורטער צייטונג”, המרבה לספר את כל הנפלאות אשר עשה דזעמאל פּאשא בבנין המסלות, ואשר לפי דבריו נכונים האשכנזים לבוא במסלות האלה ולרדת מצרימה בעוד מעט. ובעד נפלאותיו אלה שלח לו קיסר אשכנז הרב – גאוה מצופה זהב ואבני חפץ, ונשחק על השקרים אשר ילעיטו בהם את:מיכל הטפש”. ובלי ספק ימצאו מאמינים בכולם אשר יאמינו בדברי מכתב עתי זה הנודע לתהלה בכל איירופא.

עוד בראשית המלחמה צוה דזעמאל פּאשא לתקן את מסלת האבן יפו – ירושלם, וירושלם – חברון. ואמנם זאת האחרונה תקנו מעט, יען בדרך הזה נשלחו אנשי צבא וצרכי מלחמה יום יום. אבל מסלת יפו – ירושלם היחידה אשר נשארה לנו לבוא מכל הערים והמושבות לחף הים או לירושלם, נשארה בחורבנה כבימי קדם.

מסלת אבן זאת נעשתה בשנת 1867 לכבוד הקיסר פראנץ יאזעץ, ומאז ועד היום לא תקנוה, וכל הדרך מלאה חתחתים, עד כי יסכנו הנוסעים בעגלות, ביחוד חצי הדרך בין יפו ורמלה. ויותר משלש מאות איש מאנשי הצבא החדשים נשלחו לתקן את הדרך ויעבדו איזה שבועות, ובכל העת הזאת חפרו תעלות צרות משני עברי הדרך לאורך שני קילאמעטער, והמסלה עצמה נשארה בלי תקון כמקדם. וכמה פעמים עמדתי לראות את העבודה, והנה שעשוע ילדים ולא יותר. ואחרי עבור יותר מחצי שנה, שפכו אבני חצץ בין יפו ומקוה ישראל לאורך חצי קילאמעטער, ושומרים אנשי צבא הפקדו לבלי נתון לאיש לעבור על האבנים ההן, כמו נעשו רק להביט עליהן, והעגלות מיפו נאלצו לסבב דרך רחוקה בין השדות. ופעם אחת בנסעי בעגלה במסלה ההיא, ונבוא אל המקום הזה, והשומרים לא נתנונו לעבור, וירד העגלון ממושבו ויקרב אל השומרים, ובמחיר בּישליק אחד השיג את ה “היתר” לעבור. ובכל זאת חמשים שנה מקבלת הממשלה כסף מכל עגלה היוצאת מיפו. ובחברון משלמים כל תושבי העיר שנה שנה מחיר המסע על המסלה אם יסעו או לא, ואת הכסף יגבו בחזקת היד, ולא לפעמים רחוקות במקל חובלים. זאת תורת חקי תוגרמה הישרים.

חרפת עם נבל

חרפת עולם לעם פּולין

“למתעב גוי לעבד מושלים” (ישעיה מ"ט)

לוא ידעתי כי הפּולאנים בני דת משה יקראו את ספרי, חי פרעה, כי לא יכלתי תפוש עט בכף להחריד את האוזים מרבצם, בדעתי, כי יכוני בלשון לפני האב הקדוש ברומא, או יהרגוני בהבל פיהם, אחרי אשר מלבד המאדיארים בני משה, אין עוד יהודים קאַטולים יותר מהפבאסט כהפולאנים בני משה. והנני בטוח כי לעולם לא ישמעו שם ספר עברי אף אם יכתוב מרורות נגד הפּולאנים הקדושים אוהביהם הנאמנים.

כתבי העתים המובאים מאיירופא הודיעו, מהמון רדיפות ורציחות אשר חוללו ידי הפּולאנים נגד היהודים בעת מלחמה הזאת. ואם ישתוממו העמים הזרים למעשי עריצי פולין, הנה לא דבר חדש הוא בעיני יהודי רוסיא פולין וגאליציען היודעים את כל התלאות אשר סבלו עד הנה במשך שנות מאות. וביחוד במאה האחרונה, למן היום אשר נחלקה ארצם בין רוסיא, עסטרייך ואשכנז. הפּולאנים נודעים לנו למדי למפיחי כזבים, חנפים, גאים ונעוי לב, משחתי המדות, העומדים בשורה אחת עם היונים והערבים. ולא נחוץ לנו לקרוא את דברי ימיהם, אחרי אשר די לי את אשר ראו עיני בימי ילדותי בפלך קאוונא, אף כי חבל ארץ ההוא לא לפולין יחשב. אבל רבים המה בחבל ההוא, וביחוד העשירים ביניהם הנודעים בין היהודים בשם “פריצים” בעלי נחלות גדולות. והיהודים היו תמיד חוכרי הנחלות וכמה ערים קטנות אשר אדמתן היו נחלות הפריצים.

תלאות אין קץ סבלו היהודים בכל מקום אשר יד הפריץ הגיעה, ואוי אוי היה ליהודי אשר נאלץ למצוא לחם מיד הגאים השובבים האלה, אין קץ ואין מספר לתעתועי הפריץ ושגעונותיו. רבים יזכרו עוד בחרדה את השר המשוגע “אוגינסקי” מריטאווע, פלך קאוונא, ועוד איזה ערים קטנות אשר נבנו על אדמתו. וכל תושבי הערים ההן, לא לבד כי כלם נאלצו לשלם לו שכירות האדמה אשר עליה בנו את בתיהם, אך כלם היו עבדים לו, עבדים אשר חייהם היו בידו להמית או להחיות, וכמהו היו לאלפים בין הגאים ההם. הנני זוכר באר הטיב את המרידה בשנת 1861, אשר רבים מהיהודים הנאורים עזרו על ידם בכל לב ונפש, ואחד מגדוליהם הודה אז בפה מלא, כי לולא עזרת היהודים לא יכלו להאריך את ימי המרידה אף שבוע אחד, ובכל זאת מה הגמול אשר גמלו לאוהביהם אלה, כי בכל אשר פנו הרשיעו. הנני זוכר כי יהודי קאוונא התפללו לאלהים כי יבואו צבאות רוסיא לגרש את הרוצחים הפּולאנים, כי בכל מקום אשר מצאו איזה יהודי מבלי מחסה, כרגע תלוהו על עץ מבלי כל סבה, רק לעשות להם שחוק. עטי ירעד בידי בזכרי, כי גם אבי נתלה בידם בפגשם אותו נוסע בעגלה – במרידה הראשונה בשנת 1831 – בהיותו בחור כבן שמונה עשרה, ושתי פעמים נפסקה החגורה אשר תלוהו עליה, ורק אז עזבוהו לנפשו כל עוד נשמה באפו, ומאז נחלה בשתי עיניו עד יום מותו. וחללים כאלה היו לאלפים בין היהודים האמללים אשר גורלם הפילם לשבת בין גוי פרא ושובב זה.

והנה עתה קודם המלחמה, הן ראו כל יושבי תבל את עריצותם נגד היהודים בפולין הרוסית, ואם לא מצאה ידם להרוג ולהשמיד את עם חרמם תחת שבט רוסיא, הנה הכינו להם מטבח כלכלי, ויגזלו את לחמם מפיהם, ויחלצום וירוצצום בכל עריצת עם פרוע. ובמשפט עלילת הדם בקיעוו נגד האמלל מענדיל בּייליס, היו כתבי עתים הפּולאנים היחידים בעולם אשר הצדיקו את המשפט, ויתנו צדק לרציחות שצאגילעוו שר המשפטים ברוסיא. ולא לבד בפולין, אבל גם באמעריקא החפשית, אשר בלעדי היהודים לא יכלו למצוא מעון ולחם בראשית בואם, והיהודים עזרו להם על כל מדרך כף רגלם, אך בכל עת מצוא הראו שנאתם לישראל כבארצם. ובעיר פּאַסייאיק במדינת נוי דזערסי, יסדו להם מכתב עתי קטן, אשר בו נבחו על היהודים יום יום. ובעת משפט בּייליס קרא תמיד, כי אמת נכון הדבר, כי היהודים צריכים לדם נוצרי לחג המצות, עד כי נקרא העורך לבית המשפט, והשופט הגיד לו בדברים ברורים, כי אמעריקא איננה אחת מארצות פּולין, ורק אז נאלם דומיה.

לב מי לא יתפלץ בשמעו עתה, בעת מלחמה נוראה זאת, אשר הפּולאַנים עצמם הנם לוחמים איש נגד אחיו בחיל אשכנז, עסטרייך ורוסיא, ואחים ישפכו דם אחיהם, כמנו היהודים הלוחמים איש נגד אחיו בכל צבאות איירופא, אזיא ואפריקא. עתה לא שכחו הפּולאנים את עריצותם וזדון לבם. עתה יעוללו עלילות שקר על שכניהם היהודים היושבים בפּולין, למען קחת את נפשם. בבוא חיל אשכנז בארצם, כרגע העלילו על היהודים, כי מרגלים ואורבים המה לטובת רוסיא. והאשכנזים הישרים תלו את כל היהודים אשר הראו עליהם הפּולאַנים. וברגע אשר ראו את צבאות רוסיא, העלילו, כי היהודים המה מרגלים אשכנזים, והרוסים הרוצחים תלום על העץ מבלי חקירה ודרישה, רק על מוצא פי איזה שכור פּולאַני. עד כי פעם אחת קרה בזאמושץ, כי כהן רוסי אשר עוד זיק יושר נשאר בלבו, הלך והעיד, וישבע באלהים נגד המשקרים עם הצלב בידו, ובזה הציל איזה יהודים ממות. שערורות כאלה קרו כמעט יום יום, וכל כתבי העתים בעולם מלאים מחאות נגד הפּולאַנים הרוצחים, עד כי התעורר גם אוהבם הנאמן, הסופר והמבקר הגדול, היהודי ג’עארג' בראנדעס, אשר כתב ספר שלם לטובת עם פּולין, אף כי לטובת היהודים לא טבל את עטו בדיו. ורק עתה התעורר וימלא פיו תוכחות להגיד לפּולאַנים פשעם נגד היהודים במאמר ארוך אשר נעתק ללשונות שונות, ובהמשך דבריו הוא כותב:

"אף כי לא נכון הוא מצדי לצאת בדברים בוטים נגד הפּולאַנים אשר הראו לי אותות אהבה וכבוד בשבתי ביניהם (בשנות 1886–1887) ועל כן הנני כותב בלב דוי:

שלילת זכיות אדם מיהודים, היא בטבע הרוסים. כל איירופא חרדה לשמע הרצח בקישיניעוו וערים אחרות. כלם יודעים, כי אספה את כל היהודים לתחום מושבם בפּולין וסביבותיה, עד אפס מקום בעדם לחיות או למות. רוסיא לקחה מהם זכות התנועה. רוסיא לא תתן להם הזכות ללמוד בבתי הספר ובאוניווערזיטאטים, רק במספר קטן, ורק אלה אשר גמרו חק למודם באוניווערזיטאט להם זכות לשבת בערי בירות הממלכה (פּעטערסבּורג ומאסקווא). אין זכות לעלמה עברית לשבת קרוב להאוניווערזיטאט בפּעטערסבּורג ומאסקווא, רק אם נרשמה בספר הזונות. וכבר קרה כי התאוננה הפּאָליציי על הנערות העבריות אשר לא שמרו את החק, ולא התפרנסו מתבל וזמה, ויבלו את שנותיהן בלמודי מדעים. רופא יהודי במאסקווא, אם בעל אשה הוא, תוכל אשתו לשבת עמו. אפס אם בן להם, בן שנתים לא תוכל אמו לקחתו עמה בנסעה במסלת הברזל, או לשבת עמו בעיר, יען אין כל זכות ישיבה לילד כזה, רק על ההורים לבקש חסד מאת הגענעראל גובערנאטאר, אשר רק בידו העז לתת לילד את הזכות לחיות בבית הוריו. באיזה מקומות אשר התנפלו על היהודים, יצאו הרוצחים נקיים מפשע. אחד מגדולי חכמי הכלכלה ברוסיא, והוא בעל נחלה גדולה אמר לי, כי בעת הבחירות אל הדומא הראשונה, הגידו לו, כי האכרים היושבים על נחלתו, כלם נתנו את דעותיהם איש איש לעצמו, וכאשר שאל אותם בתמהון לבאר לו מה הדבר, אחרי אשר באופן כזה הן לא יבחר אף אחד מהם. אפס האכרים ענוהו בשאלה: “האם לא יקבל כל נבחר סך כסף בכל ימי שבתו בבית הנבחרים, ואתה התחשוב כי נתן את כספנו לזרים?”. פעם אחת שאל האיש הנזכר את האכרים, אם לקחו חבל בפּאָגראָמים נגד היהודים בעיר הקרובה להם, אחרי אשר לפי דעת האיש הנה אנשים ישרים וטובי לב, ולא יוכל להאמין כי עשו נבלה כזאת. אך לתמהון לבו, ענוהו, כי אמנם כן עשו. וכאשר שאל אותם, מדוע עשו זאת? מאיזה סבה? ועל זאת ענוהו: “הלוא כמנו כמוך כלם יודעים, כי היהודים הרגו את אלהינו, ועל כן הרגנו אותם”. והאיש באר להם, כי לא היהודים בימים אלה הרגו את גואלם, ולא עתה קרה הדבר, ואף לא בארצנו ועל זה ענו האכרים בתמהון, מתי היה הדבר? אנחנו חשבנו כי מקרה הריגת מושיענו קרה בשבוע העבר, לא רחוק מפה, כאשר באר לפנינו כהן הדת.

"על פי תנאים ואופנים כאלה, נקל להבין את המהומות נגד היהודים. אפס בפּולין הרוסית, אשר העם יבין קרוא וכתוב, אם גם שם תפרוץ השנאה לישראל, על זה ישתומם כל איש. המון רב יהודים יושבים בממלכת פולין זה ימים רבים מימי קאזימיר הגדול (1309–1370) אשר מאהבתו לאסתר פלגשו פתח את שערי ארצו לפני היהודים, ויתן להם זכויות מיוחדות, ומאז רבו זכיותיהם ומספרם, אחרי אשר מלכי רוסיא סגרו אותם בפּולין, ואף כי נבדלו מהפּולאנים בבגדיהם, כיהודים בדענעמאַרק בימי האלבּערג, בכל זאת היו נאמנים לפּולין בכל לבם. עוד בשנת 1794 לחמה מחנה צבא יהודים חפשים תחת דגל קאסציוסקא, ושר האלף אשר להם נהרג בשנת 1809. ובשנת 1830 במרידת פּולין, דרשו היהודים מאת הממשלה הזמנית בפּולין לתת להם הרשיון לצאת בצבאותיה, אף חפצם לא נתן להם… גדולי עם פולין התאמצו אמנם לעצור בעד הרעה, כהסופר אדאם מיצקעוויץ אשר בכל ספריו דבר טוב על היהודים… ובשנת 1861 כאשר ירו הרוסים על ההמון ברחובות ווארשא, כאשר שרו “שיר העם”, יצאו היהודים במחאה גלויה נגד רוסיא, והמה עם רבניהם באו לבתי תפלות הנוצרים, והנוצרים לבתי כנסיות של היהודים להתפלל, ושמה שרו כלם את שיר העם: " Zdymen pozarow ". והדבר הזה פעל על רוח סופרנו הגדול ה' איבסען, עד כי זכר זאת כמה פעמים. ועתה בסערת שגעון הלאמית אשר הקיפה את כל איירופא, הכל נשכח.

"הסופר ירחיב לדבר עוד על דבר הבחירות בשנת 1912, אשר למרות הבוחרים היהודים בחרו באחד הצוררים לישראל, אף כי היהודים יכלו לבחור אחד מבני אמונתם, ורק בחפצם כי הנבחר מווארשא יהיה פּולאני מלידה ומבטן, ועל כן ותרו על זכותם, וידרשו מאת הפּולאנים כי למצער הנבחר לא יהיה צורר ישראל. אך על אפם וחמתם בחרו בקוכארשענווסקי הצורר, אשר השמיע בפה מלא, כי כל מגמתו להיות נבחר, רק למען תמצא ידו להשמיד את כל היהודים בפּולין, ומובן מאליו כי היהודים לא יכלו לתמוך ביד איש כזה, ויחפשו למצוא נבחר אחר איש ישר אשר לא ישנא את ישראל, אבל לא מצאו. עד כי הודיע הסאציאל דעמאָקראַט יגעללא כי הוא נכון להיות בחיר היהודים, ואמנם נבחר. ובחירתו לא מצאה חן בעיני מנהלי פולין, ועל כן ירדפו עתה את היהודים, אשר אלצום כי יבחרו באיש כזה.

"הננו יודעים, כי בכל משך ימי המאה האחרונה חתרו נכבדי עם פולין לעשות רעה לישראל. אבל עד הימים האחרונים עשו במחשך מעשיהם, יען פחדו מפני הנאורים באיירופא, אך עתה, לרגלי הבחירה האחרונה, הרימו את המסוה מעל פניהם, ויהיו לצוררים בגלוי… והסופר הולך ומספר את כל התועבות אשר חוללו ידי ראשי העם וסופריו הגדולים, אשר יזכיר את כלם בשמותיהם, וכן דרשות כהניהם בבתי התפלה, וכן עוררו כל כתבי העתים הפולנים את חמת העם בעלילת בּייליס, עד כי הסופר החפשי נעמאיעווסקי כתב ספר מיוחד לאמת את השקר הנודע, כי היהודים צריכים לדם נוצרי. ועוד יתרה עשה כי נסע מעיר לעיר להטיף נגד היהודים המשתמשים בדם נוצרי על פי חקי דתם.

"לשוא עמל לאדיסלאס מיצקעוויץ, ויבוא מפּאַריז מושבו התמידי לווארשא, ובאספה גדולה התחנן לבני עמו כי יחדלו מצרור את היהודים, אשר היו תמיד אוהביהם. אבל לא נמצא אף מכתב עתי אחד בפולין אשר הדפיס את דרשתו. וכל אלה קרה קודם המלחמה, ועל פי שנאתם לישראל, ירד סחר היהודים בפּולין, עד כי התרוששו. אך עתה בימי המלחמה התפרצה הלהבה ברעם ורעש, ורוסיא לא עשתה מאומה לכבות את האש.

"בימי הגיוס למלחמה הודיעו כתבי עתים הפּולאַנים באותיות גדולות בראש עליהם: “כי בבריטניא פרצו פּאָגראָמים נגד היהודים, אך הממשלה לא חשה לעזרת היהודים”. אף כי המודיעים עצמם ידעו כי שקר הדבר, וכל מגמת כתבי עתים ההם היתה, רק לעורר את ההמון הפּולאני כי יקומו גם המה להשמיד את היהודים.

"כאשר הרגישו מחסור בזהב וכסף, השמיעו כל כתבי העתים הפּולאנים, כי היהודים הסתירו את כל הזהב. ובאמת הראה הנסיון, כי אמנם שקים מלאים זהב וכסף נמצאו ביד נוצרים פּולאנים. וביד אחד מהם עשיר גדול ה' איגנאשעווסקי בלובלין, נמצא אוצר גדול זהב וכסף, אשר בעד חטאתו זאת נענש קשה, אך ביד יהודים לא נמצא מאומה מכמו אלה.

“כתבי העתים הפּולאנים הלכו רכיל, כי היהודים הוליכו בארון מתים מיליאָן וחצי רובל במטבעות זהב לאשכנז. וכאשר מחאו כל היהודים ורבניהם נגד השקר הזה, הדפיסו כל כתבי עתים הרוסים את המחאה, אך בין כ”ע הפולאנים לא היה אף אחד אשר הדפיס או זכר את דבר המחאה.

"אם אין די עוד באלה, הדפיסו הצוררים הפּולאנים עלה אחד בזארגאן, קול הקורא לכל היהודים להתקומם נגד ממשלת רוסיא, והצוררים ארבו לכל יהודי ברחובות העיר, וישימו את קול הקורא בצלחת בגדיהם בסתר, מבלי אשר הרגישו היהודים, וכרגע הודיעו זאת להפאָליציי, וכל יהודי אשר קול קורא כזה נמצא בצלחתו הומת כרגע.

"אחרי כל אלה, חדשו הצוררים הפּולאנים את העלילה העתיקה, כי היהודים השליכו סמי מות בבארות המים, וכי מת איזה קאָזאַק או איש צבא רוסי, העלילו הפּולאנים כי היהודים אשמים במותם.

"האשמה היותר גדולה אשר העלילו על היהודים היתה, כי מרגלים ואורבים המה, ויעלילו לפני צבאות רוסיא כי היהודים תומכים את האשכנזים, והיהודים הומתו כרגע. וכי באו האשכנזים, העלילו כי היהודים המה אורבים התומכים את צבאות רוסיא, והאשכנזים המיתום בלי משפט. ובאמת נמצא רשימה משמות האורבים, אך ביניהם לא נמצא אף יהודי אחד. וסוף סוף שלמו הפּולאנים בדמם בעונם, ובכל זאת יאמינו עוד גם עתה באשמת היהודים.

"בכל ערי פּולין התנפלו הפּולאנים עצמם על היהודים ויהרגום, בזזו את בתיהם ורכושם גזלו חמסו ושדדו בעצם היום לעיני רואים. וכן המה עושים עוד היום הזה בנפות ווארשא, ראדאם, פעאריקאוו וקעלץ.

"עדי ראיה ספרו לי, כי ראו אנשי חיל יהודים בתי חולים, כי הכו בשגעון, לא ממהומת המלחמה, רק ממראה עיניהם אשר ראו בעברם דרך הערים הנהרסות, ובראותם חללי אחיהם וחרבות בתיהם, ומהם טעו לחשוב כי הנהרגים המה הוריהם, אחיהם או בנותיהם.

“שכחו הפּולאַנים כי על ידי מעשים כאלה הביאו שואה על ארצם, ואיך יקוו כי יקומו לתחיה עוד הפעם, בעשותם המזמתה לעיני כל יושבי תבל ואני אינני כותב בתור יהודי, רק כאיש המרגיש מכאוב אנשים נקיים הנרדפים על צואר בידי החזקים מהם, ומסבה זאת הייתי אוהב לפּולין, עד כי בהיותי בשנה זאת באמעריקא, התנפלו עלי כתבי העתים העברים לחרפני, על אשר לא כתבתי לטובת היהודים”.

העתקתי קצור דברי בראנדעס, רק למען הראות כי גם האוהב הנאמן לפולין התפלץ לשמע תועבות בני פּולין ועלילותיהם נגד היהודים, אף כי גם בלעדי כתב אשמה זה, ידענו מה היא פּולין, בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו תועבות העם הזה. ועל כל הסופרים בישראל לרשום זאת זכרון בספר, למען יספּר לדור אחרון, ובכל עת ידעו סופרי דברי הימים, כי נכתם עון פּולין, חרות בצפרן שמיר על לוחות השמים. זכור נזכור את עמלק דורנו, אף אם חלומם יקום ומושלם מקרבם יצא, וארצם תהיה לממלכה מיוחדה. הנה תקותי חזקה כי חרותם לא תאריך ימים, אחרי אשר לא לגוי נבל כזה להיות גוי מושל, ולא נחוץ להיות נביא לחזות עתידות, כי ימי חשך נכונו למענו, תחת התקות הטובות אשר יקוו מהבטחות מושלי אשכנז ועסטרייך לעשותם לגוי. ובשמעי קול צעקת דם בני עמי השפוך בידי עריצי פּולין, הנני מרגיש בנפשי, כמו קול אל נקמות קורא בכח לכל איש היודע תפוש עט בכף לאמור:

לך הנבא ואמרת לגוי נבל, עם פּולין, כה אמר ה' אלהי ישראל: בידכם בני פּולין הפקדתי את עמי זה שש מאות שנה, וגם בימי שלום ואשר השפלתם רוח בני עמי וכבודם. כרמש היו בעיניכם, כזוחלי עפר. אך אמרתי אחטם לכם, אולי תשכילו ותטיבו דרככם באחרית הימים. אמרתי כי יחדו עם בני עמי תתענגו על רוב שלום בארצכם הפוריה, ותהיו לברכה בתבל. אכן חללתם ברית אחים, ותוסיפו לשפוך דם נקיים, דם יהודה צועק אלי מאדמתם, והדם הנקי על ראשכם יטוש, כי על כן יעצתי עליכם רעה, עבדי עבדים תהיו עד עולם, מרמס לרגלי שכנכם, לא תמותו אך גם לא תחיו, למען תראינה עיניכם בניכם ובנותיכם נתונים לעם אחר ללחום מלחמותיהם, לחמיכם זרים יאכלו ואתם תרעבו, בעון בצעכם, בפשע בניכם וחטאת כהניכם תזרו בגוים, כי מלאה סאתכם, נאום ה' אלהי ישראל. דם נקיים שפכתם, דם ירדפכם ודם לא ימוש מביתך פולין עד עת קץ .

הטורקים הצעירים

טעות גדולה היא באיירופא ואמעריקא אשר ישמעו תמיד את השם “טורקים צעירים”, ויחשבו, כי באמת נמצאה אגודת צעירים משכילים, בני הדור החדש, החפשים בדעות, אוהבי ארץ מולדתם ומתאמצים להטיב מצבה, כצעירי רוסיא תלמידי האוניווערזיטאט, והמון סופריהם אשר נלאו נשוא עקת מושלם העריץ והמון פקידיו הרשעים, ויקרבו את דמם ומאדם על מזבח אהבת ארצם, ויחוללו מהומות ומרידות למען תמצא ידם לנתק את מוסרותיהם ולתת חפש לעמם, עד כי כל העולם הנאור נטה אחריהם, וכל איש ישר יברך חילם, וכולם נכונים לסעדם ולתמכם עד אשר יביאו גאולה לעמם ולכל העמים השונים השוכבים למעצבה תחת רגלי זד ארור אשר ירמסם כטיט חוצות. אך בתוגרמה אין כל זכר לכמו אלה, וגם השם “טורקים צעירים” כמעט לא נודע בארץ הזאת, אחרי אשר באמת אין צעירים ואין זקנים. בתואר זקנים יתארו את כל פקידי הממלכה אשר עבדו לפנים תחת ממשלת עבד אַל חמיד, והצעירים המה אלה אשר הרימו את העטרה מעל ראשו וישימוה על ראש אחיו, ויתנו לו תואר סולטאַן. אבל רק את השם והתואר נתנו לו, אך לא את הממשלה, אחרי אשר רק זאת היתה מגמתם, כי ימשלו המה בשם הסולטאַן, ולמראית עין להונות את כל העולם נתנו לעמם מין קאָנסטיטוטיאָן, אך לא חפש. כל החקים הנושנים אשר כבר אבד עליהם כלח, נשארו בתקפם, ויוסיפו עליהם עוד חקים מעיקים חדשים, עוד מסים חדשים, עוד מלחמות חדשות, רק למען מלא תאות בצעם. רבים מהם היו פקידים גם לפנים, אך לא יכלו לרות צמאונם לממשלה ובצע מעשקות, ויקנאו בגדולים מהם אשר שמנו מדם אביונים ויבלו כל ימיהם בכל תענוגות בני אדם.

זכיות הסולטאַן הנן בלי גבול. בידו לבד החיים והמות, רק הוא לבדו יכל להמית את כל נתיניו מבלי שאול פי איש, ורק בפדיון כסף יכל איש לקנות את חייו, והזכות הזאת הביאה אוצרות כסף וזהב לכיס המושל, אשר אין קץ להוצאותיו הגדולות, ועיני פקידיו רואות וכלות, כי לא מצאה ידם לעשות כמתכונתו. כי על כן, ברגע אשר לקחו הצעירים את הממשלה בידם, הערימו סוד לפלס חמס ידיהם בארמעניען, ולא יען כי שונאים המה את הארמענים יותר מעמים אחרים, רק יען הארמענים יושבים באשמנים בלב הארץ, בארץ רחוקה מדעת והשכלת איירופא, בחבל ארץ באין דרכים ומסלות, באין כתבי עתים וספרים, באין עוברים ושבים מאיירופא, ובאין רואה ושומע מחוץ, הלא נקל היה לטורקים הצעירים לכלות בהם חמתם ולבוז את רכושם, ולהתנצל אחרי כן, כי הארמענים יחשבו מחשבות מרד. והממשלות האדירות אשר חובתן היה להגן על אחיהם הנוצרים, לא עשו מאומה לטובתם, על פי החק האוילי, כי כל ממלכה לא תוכל להתערב בעניני ממלכה אחרת פנימה, אף כי פעמים רבות כבר התערבו בעניני תוגרמה פנימה, כאשר נגע הדבר ללבם וכיסם, אך מה הגמול אשר יכלו לקות מיד הארמענים האמללים. והטורקים ידעו זאת על פי נסיונות ימים רבים, ועל כן שמום כעפר לדוש, הרגום בלי חמלה, טף ונשים עם עוללי טפוחים (בשנת תרס"ט) ורכושם היה לבז.

על פי הקאנסטיטוטיאָן, אשר על פיה חק ומשפט אחד לכל עמי תוגרמה, הנה הדבר ברור, כי על כל העמים, כיהודים כנוצרים היה להביא את בניהם לצבא, ואם אסור הדבר על פי חקי דת האיסלם, הלא הנחה עשו, כי כל איש יכל לפדות את נפשו מחובת הצבא במחיר אלף פראנק, וכן עשו כלם באמת, ומיליאָנים אין מספר הובאו לכיס הפקידים. אך ההנחה הזאת ארכה רק שלשה ירחים, ואחרי עבור תשעים יום, נדרשו עוד הפעם להחלץ לצבא, או לשלם אלף פראנק שנית, ואחרי כן שלישית עד אין קץ. עד כי העניים פשטו עורם מעל עצמותם, ואחרי אשר לא נשאר בהם כח עוד לשלם, נאלצו לצאת לצבא. ובעיני ראיתי, איש יהודי עני מהמושבה “עקרון”, איש זקן, אשר למראהו היה בן ששים וחמש או יותר, עור בשתי עיניו, ונער קטן נוהג בו, נאלץ לכתת את רגליו כמה פעמים ליפו, מבלי כסף בכיסו לשלם מחיר עגלה. ואחרי אשר קראו לו דרור, הנה פקדו עליו לבוא עוד הפעם ועוד הפעם, יען הדרור אשר נתנו לו, איננו חפש תמידי.

הנה כי כן, בתנאים כאלה, לא יפלא אפוא, כי נמצאו המונים המונים אשר ינהו אחרי ממשלת הזקנים לפנים, והנם נכונים להודות לאלהים חסדו, לוא זכו להיות עבדים עוד הפעם לעבּד אַל חמיד “העריץ”, תחת הצעירים הצדיקים אשר כשאול לא ישבעו כסף חמסים. ואין כל ספק בעולם כי ממשלת זדון זאת לא תאריך ימים, או ארצם תשאה שממה, ובניה ישארו עבדי עולם לממשלות זרות.

איזה פעמים דברתי עם פקידי הצבא ברמלה וירושלם, וכלם עד אחד מודים, כי המלחמה הזאת תורידם לבאר שחת. מעיני כלם לא נעלם, כי המה לוחמים ברוח, מבלי כל תקוה להבנות ממנה, לוא גם יעמוד הנצחון לימים אשכנז. אחרי אשר בנצחון אשכנז יהיו התוגרמים לברות לה ראשונה. ואם תנוצח אשכנז, אז הלא תהיה תוגרמה השה לעולה על מזבח מלכי הברית, ומבשרה לא ישבעו. ואם לא הבינו מניעי אופן הממשלה דבר פשוט כזה, הלא מקומם היה להיות רועי צאן, ולא מנהלי ממלכה גדולה העומדת כשה נאלמה בין כפירי אריות זה כמאתים שנה, ובכל רגע היא נכונה להיות טרף לשיניהם. עצה וגבורה למלחמה, מלבד אוצרות כסף וזהב ובטחון העם למושלו, וכל אלה הן יחסרו לתוגרמה, ומה יש לה?

כל איש ישר נאלץ להודות, כי כמה פעמים עול עשו הממשלות האדירות לתוגרמה, וכלן שמחו לאידה אם הצליח ביד איזה ממשלה לקרוע ממנה איזה חבל ארץ. אך בפעם הזאת, אשמה בראשה אם תקרע לגזרים, ואף כי אמת הוא, כי לא בעם תוגרמה האשם, רק ברועיו הרעים. אבל גם להעם עינים לראות, ולא עליהם היה ללכת כשור לטבח אחרי מאשריו המתעים, ואם עינים להם ולא יראו, הן אמנם צאן אובדות המה, ולא לעם כזה להיות גוי מושל.

באשמנים

הננו יושבים בחשך, כמתים באשמנים כלנו ביום כבלילה. בלילה אין נר למאור, אין נפט, אין אור חשמל כבכל ארצות תבל. הננו יושבים איש איש בחדרו או בחצרו ונהנים מאור הירח מאין אור אחר, ובלילות אפלים הננו יושבים ומשוחחים בדממה לבל ישמע קולנו, יען אזנים לקיר, ואורבים מתחפשים על כל מדרך כף רגל. בעניני מדינה, פּאָליטיקא אסור לדבר, ובכל זאת כל דברינו היו תמיד רק עניני המלחמה, אף כי רוב המון העם לא ידע בין ימינו לשמאלו. קוראי כתבי עתים בעיר אלהים המה כמעט כלם מזרע יעקב, ומעט הנוצרים אשר נשארו בעיר. הערבי והתוגרמי איננו קורא מאומה. וליהודים המבינים רק עברית נשאר רק עלה אחד, יכיל דף אחד בכל יום ושמו “החרות” והעלה הזה הוא רק מין “מודעה מאת הפּאָליציי”. בכל יום שולחים אליו, או מענדל קרעמער מביא אליו ידיעות הממשלה להדפיסן, ןרק לפעמים רחוקות יעתיק איזה מאמר מדיני ממכתב עתי “אָטאָמאַנישע לויד” מקאנסטאנטינאפאל, אשר יקבלוהו בירושלם פעם בשבוע, אחרי עבור שני שבועות,והוא כתוב אשכנזית וצרפתית. והחרות מקבל את הטעלעגראמען מצירי אשכנז ועסטרייך בקושטא, ע“י הפּאָליציי, המלא תמיד נצחונות וחרופים וגדופים נגד מלכי הברית צרפת בריטניה ורוסיא. והקוראים העברים כהנוצרים לא יאמינו אף מלה אחת מכל הנדפס שם. הקאָנסולים אינם מקבלים שום מכתב עתי, מלבד הקאנזול האשכנזי אשר על פי מקרה יפול לידו איזה עלה בן חדש ימים או יותר, ובלב כלנו חשך גם בצהרים. הננו מגששים כעורים ולא נדע מאומה, מכל הנעשה בתבל הגדולה. מכתבים לא יגיעו אלינו, עד כי אין אנחנו יודעים מה גורל אחינו הנגרשים אשר הלכו לאלכסנדריא, זאת העיר הקרובה אלינו אשר נוכל להגיע אליה במשך עשרים שעה אף באניה ההולכת אַט. ומה יעשו שם האמללים בארץ נכריה, בלי כסף, בלי מודע ואוהב, ואף כי יש שם קהלה ספרדית מסודרה, הנה אספוק מאד אם דאגה לגורל אחיהם הגולים, אחרי אשר בכלל סדרי קהלותיהם רחוקים מאד מסדרי קהלות ישראל בין האשכנזים, ובצדקה וחסד לגרים לא הצטיינו מעולם, וגם לעניי בני עדתם לא ימהרו לפתוח את כיסם, וככל בני ארץ הקדם הנם קרים ככפור בהגיע התור לעזור לאחיהם האביון, ומה גם לגרים אשר לא יאהבו, וביחוד באלכסנדריא אשר לא הצליחו עוד גולי רוסיא ורומעניען ליסד להם עדה מסודרה, מחסרון אנשים נכבדים וישרים, עד כי שם יהודי אשכנז באלכסנדריא מנאץ גם בפי יהודי איירופא… ומה תקוה לגרים אשר באו עתה מארץ הקדושה, אף כי בלי ספק נמצאו בניהם גם אנשים טובים מהקודמים לפניהם. אין אנחנו יודעים מה נעשה לאחינו יושבי עמק הבכא ברוסיא במלחמה הנוראה הזאת. אמנם שמענו לפעמים, כי הפּולאנים העלילו על היהודים לפני פקידי רוסיא כי אינם נאמנים להצר החסיד והקדוש. ולמחרתו לפני פקידי צבאות אשכנז מצאו עלילה אחרת. ובזאת הננו מאמינים באמונה שלמה כי כל הדברים האלה הנם יותר מאמת, אחרי אשר כלנו יודעים את הרוסים, את הקאָזאַקים ואת הפּולאנים הנופלים גם מהרוסים, גם מהקאָזאַקים. עם טמא שפתים זה נוכל להכיר גם באמעריקא החפשית בזדון לבם הנשחת אולי יותר מכל עמי התבל. הננו שומעים כי בכל מקום אשר באו האשכנזים לפולין דברו חנף לישראל, ובכל זאת נתנו להפּולאַנים לרדות בהם כחפץ לבם, וגם בזאת אנחנו מאמינים, יען הננו יודעים את האשכנזים ולבם הטוב לישראל מימי לוטער ועד שטעקקער בימינו. עוד לא שכחנו את האנטיסעמיטיזמוס הפשוטה והמדעית אשר הפיצו בתבל בכלל וברוסיא בפרט. ועתה באו לרוסיא לראות בעיניהם מה הפרי אשר הביא הזרע אשר זרעו בראשית שנות השמונים למאה הי”ט. הננו שומעים כי בצרפת אמרו לשלוח את צעירי יהודי רוסיא לעבור בצבא נגד רצונם, וגם זה יתכן להאמין, כי מי ישיב את פני הקאנזול הרוסי ריקם? אחרי אשר גם בארץ הקדושה דרש כזאת הקאנזול הרוסי. אבל למצער נמצא שמה בפאריז סופר מהלל אשר הרים קול צעקה גדולה נגד העול הזה, ויחדלו. גם מבריטניה שמענו, כי מכתב עתי הגדול “טיימס” הלשין על היהודים באמעריקא כי כתבי העתים הזארגאנים אשר להם, כלם עומדים על ימין אשכנז, אך מי יאמין להטיימס? ומכתב עתי זה הן לא זאת היא לו הפעם הראשונה לעולל עלילות כי הציונים נמכרו לאשכנז, ואנחנו כלנו יודעים כי שקר הדבר. אמת הוא כי במקרה ראינו פה שנים שלשה עלים מה“פאָרווערטס” המגביה עד לשמים שיא אשכנז, אפס ממכתב עתי זה אין לשפוט על כתבי עתים האחרים. ה“פאָרווערטס” הן כבר מכר את עמו, ואין כל פלא אם ימכרהו עוד פעמים בכל יום אם רק ימצא קונה, יהיה מי שיהיה, אשכנזי או כושי. אבל חלילה לחשוב מחשבת און על עורכי כתבי עתים האחרים, ומה גם בעת מלחמה, ימי השוק (היריד) לכתבי עתים, ובעת הזאת הן יאספו כסף רב במשפט ויושר, ומדוע ילכו לנוע אל “מיכל השוטה” אשר באופן היותר טוב אין בכיסו אף דאללאר אחד, מלבד “מארקען” אשר גם בעת שלום מחירם רק 24 סענט באמעריקא, ובעת מלחמה הן ירד מחירם בלי ספק, ולעולם לא יעלה על לב איש יודע את אמעריקא להשוות את העת הזאת לעת הבחירות. ובעת הבחירות הן גם כתבי העתים בשפת הארץ כלם דורשים ומטיפים משום “דרוש וקבל שכר”, בּיזנעס הוא, ועל בּיזנעס אין כל “פקפוק” בעולם. וגם הרב הגאון הגדול הצדיק המפורסם ר' שלום אלחנן יפה בכבודו ובעצמו יתן להם הכשר גמור חתום בגושפנקא דמלכא, מאן מלכי רבנן. ובכן פסקנו הלכה למעשה פעם אחת בשבתנו בבית אחד ממיודיענו ב “מאה שערים”, כי אין למדים מה“פאָרווערטס”, וכתבי העתים הזאַרגאָנים באמעריקא הנם “אָללרייט”.

הננו יושבים בחשך, ורעה עוד מכל אלה, כי לא נודע לנו מאומה אף מהנעשה בארצנו, בתוגרמה. הננו שומעים לפעמים מנצחונות התורקים על יד הדארדאנעלים, וכשאני לעצמי האמנתי תמיד החצי, בדעתי, כי התוגרמי הוא איש מלחמה. והנני זוכר את הגבורות אשר הראו אצל פלעוונא נגד הרוסים. הנני יודע כי התוגרמים הנם רוכבים מהירים, התוגרמי מסתפק במועט, ככר לחם וגבינה יבש די לו לחיות בהם ימים על שנה, במותרות לא הסכין מעודו, וימים טובים מאלה לא ראה גם בביתו. שמועות בעל פה שמענו מפי הערביים, כי האנגלים נלחמים אצל אלעפפא וינחלו נצחון, ולא האמנתי אף מלה אחת, בדעתי, כי בקפיצת הדרך לא יכלו לבוא מבאסארא. ומצד ים התיכון הן על האנגלים היה להתנפל ראשונה על אדאנא או אלכסנדרעטטא, ומשם עד אלעפא עוד רב הדרך. שמעתי, כי כבשו הטורקים את חצי האי סיני והאמנתי, אחרי אשר לא חכמה רבתי ולא גבורה נפלאה נחוצה לכבוד מדבר שממה מאין יושב, ובאין עומד לשטן. שמענו כי כל תושבי הודו התקוממו נגד בריטניא לגרשה מן הארץ, ואיש לא האמין בשקר כזה. ראינו אניות אויר צרפתיות משוטטות מעל לראשנו ומשליכות מודעות נדפסות בשפת ערבי הקוראות לערביים בארץ הקדושה לקום נגד תוגרמה אויבתם אשר פשטה את עורם מעל עצמותיהם, ונהיה בטוחים, כי לא יהינו הערבים להניע יד ורגל נגד תוגרמה, אף כי בכל לב היו נכונים למרד לוא מצאה ידם. והנסיון הוכיח אחרי כן כי אמנם נמצא בהם קשר, וביום אחד תלו אחד עשר איש מנכבדי בּיירוט, ואיזה מהם גם בירושלם ויפו. ופעם אחת קרה, כי ברמלה גזלה הממשלה מיד ערבי סוחר בהמות ארבעים וחמשה כבשים, ואחרי כן קנה לו חמשה כבשים אחרים, וגם את אלה גזלה ממנו, ויעמוד ברחוב העיר אצל בית המשפט, ויקרא בקול גדול: “מה לנו ולממשלת תוגרמה גוזלת לחמנו מפינו, הן שני אחים לי עובדים בצבא והנם קרועים ויחפים ורעבים ללחם, וגם את הכבשה האחרונה לקחו ממני, והממשלה תנחמנו כי בעוד מעט נלך לכבוש את ארץ מצרים, ואני אומר מי יתן ויכלתי לשבת במצרים והייתי מאשר ככל הערביים היושבים שם תחת צל בריטניה, ולוא היתה נפשנו תחת נפשם, והיינו גם אנחנו מאשרים כמהם, ואנחנו פה הננו כעפר לדוש תחת רגלי תוגרמה”. ערביים רבים הקיפו את האיש הדובר וכלם נתנו צדק לדבריו, אבל לא ענו מאומה, ופקידי הפּאָליציי שמעו גם המה, ואיש לא פקש עליו עונו, כי מהתוגרמים אין אחד ברמלה. ובכל פעם בבוא מקרה לידם דברו דברים בוטים כמדקרות חרב נגד הממשלה, אבל בפועל לא עשו ולא יעשו מאומה לרגלי דלותם.

שמענו כי בולגריא מתרפקת על דודנו ישמעאל, גם ידענו כי אשכנז עומדת על גבה ודוחפת את פערדינארד בן ארצה לצאת לישע תוגרמה, בתקותו להציל את הנתח השמן אשר נפל לפי יון בלי כל מלחמה, את שאלוניקא וחלק מקדוניא הסערבית, והנסיון הראה, כי נתנה הרשיון להוביל בלי מלחמה לתוגרמה דרך ארצה כחפץ אשכנז. מבין השורות קראנו כי סערבּיען הקטנה הראתה גבורות נפלאות בחילה הקטן נגד עסטרייך, אפס מי יודע אם תמצא יד רוסיא לצאת לעזרתה, כי ממקום אחר אין לה כל תקוה לעזרה מלבד עזרת כסף.

פתאם ראינו בירושלם כי גרשה הממשלה את בית הספר לאטלקים אשר היה בחצר גדולה מנגד להבנין הנפלא אשר בנתה איטליה, והבנין טרם נגמר כלו, והקאנזול האטלקי צוה כרגע כי יעזבו הבונים את מלאכתם וישובו לארצם. והדבר היה ברור כי לא יעבו ימים רבים, ואיטליה גם היא תתערב במלחמה נגד עסטרייך אויבתה מעולם, ובלי ספק מצאה עתה עת מכשרה לקרוע ממנה את טריעסט, פיומא ואת המצודה החזקה פאלא, מפתח ים האדריאטי. וכלם האמינו, כי ברבות הימים תכבש לה גם את “אוולאנא”

המפתח למבוא ים האדריאטי מים התיכון דרך ברינדזי. ואני בעצמי אשר מצאתי תמיד ענין בדברי ימי מלחמות העמים בימי קדם וכן בימינו, וידעתי כי צבאות איטליה עוד לא הצטיינו לא בגבורתם ולא בחכמתם בכל מלחמותיהם. אבל גם זאת ידעתי, כי צבאות עסטרייך נופלים גם מהם, ובכל מלחמותיהם בשנים האחרונות תמיד הכו מכות נמרצות מיד שונאיהם. והנני זוכר עוד, כי אוהביהם עתה, האשכנזים, התנפלו עליהם בשנת 1866, ובמשך שבוע אחד כבר עמדו רגליהם בשערי וויען, ולולא עזרת רוסיא לא יכלה עמוד אף נגד אונגארן בשנת 1848. ובאחד הימים בשבתי בבית הקאָנסולאַט האמעריקאני ביפו, הביאו טעלעגראמא מציר איטליה בקאנסטאנטינאפּאל, אשר בה הודיע, כי קבל רשיון מה' מארגענטוי ציר אמעריקא, כי בבוא האניה האמעריקאנית לחף יפו, תקבל גם את נתיני איטליה להוליכם לאלכסנדריא. הנה כי כן, כבר ידענו ברור, כי כלה ונחרצה המלחמה בין איטליה ועסטרייך. וכל האותות הראו, כי המלחמה לא תגע בתוגרמה, אחרי אשר אין כל סבה לאיטליה לקרוא למלחמה נגד תוגרמה, טרם נרפאו פצעיה בטריפולי, אף כי גם המלחמה ההיא היתה בלי כל סבה מצד תוגרמה, ואיטליה ככל אחיותיה הממשלות הגדולות, מצאה ארץ קרובה לה, ונחוצה לה מאד למען עצור זרם העמיגראטיאָן השוטף מארצה לצפון ולדרום אמעריקא, ובמשך הימים במצאם שם מנוחה ועושר ישכחו את מקור מחצבתם, ואם הדבר נחוץ, אז הן לא ילך כל מושל לשאול שאלת אסור והיתר לקחת או לגנוב ארץ שלמה עם כל יושביה, נחוצה היא! וזה די, ומי זה ילך לשאול את פי אזרחי הארץ אם יאותו להענות תחת יד המנצח. ובכן לקחה גם איטליה חלקה, וכל רעותיה עמדו אז על דם הנגזל וידמו סלה, אף כי אשכנז ועסטרייך חרקו שן על הנתח השמן הזה אשר נפל לפי איטליה, תחת אשר אשכנז עצמה כבר היתה נכונה לבלוע את טריפּאלי בכל עת מצוא, אך איטליה קדמה לה, בדעתה את מחשבת אשכנז ותמאן לחכות עוד. אבל עתה, לוא גם מצאה איזה סבה, הן אין עוד מה לקחת מתוגרמה, כי מלבד עורה היבש לא נשאר לה מאומה כמעט, ובכן, נקל היה להבין כי המלחמה תשאר רק בין איטליה ועסטרייך. ואני מהשקפתי בתור יהודי, מאד גרסה נפשי לראות כי יגדל מספר היהודים תחת ממשלת איטליה, הטובה לנו יותר מכל ממלכות איירופא ואף בריטניא בכלל.

באחד הימים באו שלשים ותשעה איש כהנים ונזירים איטלקים מירושלם ליפו, לחכות שמה עד בוא האניה האמעריקאנית. ואחרי עבור כשני שבועות, והאניה לא באה בעתה, צוה דזעמאל פּאשא להשיב את האנשים ההם ירושלימה. סבות לא בקשנו, בדעתנו כי כן גזרה חכמתו העליונה, ואין לשנות. אפס אחרי כן נודע לנו, כי הלכו לחיפה, ומשם לוקחו באניה אמריקאנית, ותוליכם לחף קרעטא.

הסכסוכים באיירופא

מרומעניען ארץ הדמים שמענו, כי היא מתעתדת לפול בזרועות אשכנז, ובלי ספק הבטיחו לה “בּאַקשיש” שמן מבשר עסטרייך או סערבּיען, אף כי רוסיא הבטיחה להשיב לה חלק מבּעססאראבּיען, ועל חלוף כזה אין לנו לבכות או לשמוח, עמלק קטן או גדול, אחת הוא, ארורים גם שניהם.

בשבתי באחד הימים, בסכת גני ברמלה, וחושב מחשבות אולי תמצא ידי לגלות את פני הלוט, מה יהיה גורל הישוב החדש בארצנו אחרי המלחמה, יעצוני כליותי, כי ראשית דבר נחוץ לדעת גורל העמים הלוחמים, וגורל שכניהם העומדים מנגד ולא יתערבו במלחמת גג ומגוג זאת, אשר בלי כל ספק ישמע גם קולם באספת השרים אשר יתאספו לתוך את השלום. אף כי הדבר היה ברור בעיני, בלי כל ספק בעולם, כי יארכו עוד ימי המלחמה ארבע או חמש שנים, ולוא גם ישבּתו מריב לזמן ידוע עד אשר יבואו לידי פשרה ­– אשר לא האמנתי ולא אאמין גם עתה – הן גם ימי הפשרה יארכו למצער שנה תמימה או יותר, אחרי אשר לתוך שלום רק בין שני לוחמים, גם אז ימשך הדבר ימים רבים, ומה גם בהיות מספר הלוחמים רב, ובכל עת יגדלת מספרם.

אשכנז עומדת כעת על מרום פסגת הצלחתה, וגם עסטרייך אשר חרדה לרגעים מפני תנופת יד רוסיא, הרימה ראש. וראש השרים בברלין הודיע על ידי סוכניו בשוויץ מה יהיו תנאי השלום אשר תדרוש אשכנז. ראשית דבר ישלמו לה מלכי הברית כסף וזהב אין מספר, באופן שלא ישאר אף קשיטה אחת בכל ארצותיהם למשך שנים רבות, מפחד פן יכונו להם כלי נשק עוד הפעם. בּעלגיען האמללה אשר בלעה בעושק ונליז, החצי תהיה לה, ומושל אכזרי תושיב על כסאה למוץ את דמה, לבל תחשוב עוד מחשבת נקם. את פולין תעשה לממשלה מיוחדה תחת חסות אשכנז למען תהיה לה כחומה בצורה נגד רוסיא. ענגלאנד תאלץ להשיב לה את אחוזותיה באפריקא, וכל הימים בתבל יפתחו לפניה בלי כל מפריע. את צרפת תעניש בענש כסף אשר לא תוכל שאת, ואת האדמה אשר כבשה עד הנה תחזיק לערבון או לא תשיב לה לעולם. ורוסיא תשלם כסף ענושים, באופן שלא תספיק לה כל הכסף וכל הזהב הנמצא במכרי הרריה בסיבּיר, ולוא גם תמכור את כל האנטיסעמיטים והקאָזאַקים בארצה במחיר שקל לגלגלת, גם אז תמעט מכסת הכסף די שלומים לאשכנז. ורק דבר אחד לא יכלתי להבין, למה תדרוש מבריטניה לפתוח לפניה שערי כל ימי התבל אשר לא היו סגורים לפניה מעולם, הן אשכנז כבר פרשה כנפי מסחרה על כל חפי העולם הישן והחדש, ואניות מסחרה שטות בכל קצוי תבל באין מפריע. תעלת זועץ לא נסגר לפניה מעולם. שער בּאַבּ אַל מאַנדאַבּ (עדן)פתוח לכל אניות התבל, וגבעות הערקולעס בלשון ים גיבראלטאר לא הפחידוה מעולם, ואף גם בהתערב ווילהעלם השני בריב לא לו במאראקא, לא עלה על דעת בריטניה לסגור לפניו שערי ים התיכון. בריטניה לא סגרה עד הנה את תעלת אמאנס בעד כל אניה, ולשון – ים פרס גם היא פתוחה, תחת אשר תעלת קיעל היא באמת סגורה, יען לאשכנז היא. ואם כן מה חפצה בדרישת פּתיחת הימים? האמנם השתגע ראש שרי אשכנז לחשוב, כי תתן לו בריטניה חלקה, חלק כחלק בכל מפתחות ימי התבל אלה, למען תהיה אשכנז המושלת עליהן? ואם כן הוא, מדוע לא יבקש לו ווילהעלם השני גם עטרת קסרית הודו? ואמנם נמצאו פּתאים בין פקידי צבא הטורקים הצעירים אשר חשבו כי בעוד מעט וחפץ אשכנז ישלם. אף כי אין איש דעת אשר האמין כי בתם לבב חשב שר אשכנז, כי חלום כזה יש לו איזה ערך, ורק למען הפחיד את אויביו ולהתפאר לעיני בעלי בריתו, השמיע גאוה כזאת, בדעתו ברור, ככל אשר ידעו כל יושבי תבלּ, כי כל מלכי הברית לא היו מוכנים למלחמה גדולה ונוראה כזאת, ולא בחדש אחד תמצא ידם להכין כל צרכי מלחמה, את אשר הכינה אשכנז במשך ארבעים שנה. ובכל זאת לא קם חלום ווילהעלם אשר התפאר כי במשך שלשים יום תעמודנה רגליו על אדמת פאריז. ומלכי הברית אף כי עתה המה עומדים בקשרי מלחמה, הנה ידיהם מלאות עבודה להכין הכל כל אשר פגרו מלהכין קודם המלחמה. ובעיני כל איש נבון הדבר ברור כשמש בצהרים, כי עתה היא רק התחלת המלחמה ומלכי הברית ענו לחלום ראש שרי אשכנז, כי ימשיכו את ימי המלחמה עד אשר יפילו את החרב מיד היונקערים בפרייסען, וכל עוד אשר לא יהיו בטוחים בשלום אמת אשר יעמוד לאורך ימים לא ישבו חרבם אל נדנה. והנני מאמין באמונה שלמה כי באופן אחר לא יבוא הקץ למלחמה הזאת אף אם תארך עשרים שנה. ועל שאלת הכסף ימצאו מלכי הברית פתרון בטוח יותר מאשכנז אשר נשארה סגורה בארצה, ושונאיה יכתירוה מכל עברים מאין יוצא ואין בא. ושאלת הלחם וכל מיני מכלת באשכנז לא תפתור אף אם יהיו בידה כל אוצרות קרעזוס, רוסיא ואמעריקא, שתי הארצות אשר הספיקו לה כל צרכי אוכל למשך ארבעה ירחים בכל שנה, חדלו מהביא, ולולא הצליחה אשכנז לכבוש את מכרי הברזל והגחלים מיד צרפת, כי עתה עליה היה כבר להפיל חרבה מידה, ועוד מיני מתכיות אחרים יחסרו לה גם עתה. ואם התפארה אשכנז על בריטניה, כי כספה ישאר בארצה, תחת אשר בריטניה תוציא את כספה באמעריקא, הנה גם כסיל אדם יבין, כי גאוה כזאת טובה לגמולי מחלב, אחרי אשר בכל לב היתה נכונה בכל רגע לעמוד במקום בריטניה להשיג את כל הדרוש במחיר כספה, ואשכנז תוציא את כספה לתוגרמה מבלי השיג כל חפצה. מילליאנים אין מספר תפזר לכל האורבים אשר שלחה לכל קצוי תבל לסכסך את אויביה בכל ארצות הקדם, באמעריקא ובאפריקא, מלבד כח ארצות איירופא. מחיר שטרות כספה ירד מאד, וכסף עסטרייך ירד עד עפר, עד כי לא רחוק הדבר, כי עסטרייך תפשט את הרגל, ובנפלה, תקומה לא תהיה גם לאשכנז, וסוף סוף תהיה לה תוגרמה למעמסה כבדה מנשוא, ובלי עזרתה לא תוכל תוגרמה עמוד אף שלשים יום. ואם לא הצליחו מלכי הברית עד הנה לכבוש את הדארדאנעלים, הנה מי יערוב לנו, כי ביום מחר לא תתעורר גם יון להתיצב על ימין מלכי הברית, למרות עיני מלכה האשכנזי. יון מפחדת מפני בולגריא, ואם תבוא האחרונה בברית אשכנז ותוגרמה, הנה אין בטוחות ליון רק אם תתן את ידה לצרפת ובריטניא, אשר גם עתה כבר לקחו לערבון את האי מאטאלין בידם, האי הנחמד העומד כחומה בצורה נגד שער לשון­‑ים סמירנא ומפתח לאזיא הקטנה, מלבד המון איים אחרים בים האיים הקרובים אל הדארדאנלים, וכל איי יון הנם כחומר בידי אניות צרפת ובריטניה, אשר בכל רגע תוכלנה להכביד אכפן על יון אם תאבה או תמאן. ואיטליה מאחור תוכל לקחת לה לערבון את האי קארפו, וביד אשכנז אין כל במה לבוא לעזרתה לא בים ולא ביבשה. וספק גדול הוא אם תמצא ידה אף לתת לה עזרת כסף. ואם יסגרו מלכי הברית את חפי יון, אז על הארץ הקטנה והעניה הזאת למות ברעב במשך חדש ימים, יען בעבודת האדמה לא הגדילו היונים עשות. רוב אייה מכוסים הרים רמים ונשאים והשפלה אשר בין ההרים נטועה עצי פרי המביאים שכר טוב לעובדיהם יותר מתבואות השדה, ורוב תושבי האיים מביאים לחם וכל מיני מכלת מחוץ לארצם. פחמים לאניות ומסלות הברזל יביאו מענגלאנד, ועתה שמענו כי שלחה אניות לאמעריקא להביא כל אשר לא יכלה להביא מבריטניה, ולפי הנשמע חזקו דברי ראש שרי יון וויניציאלוס מדברי המושל. וויניציאלוס ראש השרים ודיפּלאָמאַט מהלל נודע לאוהב נאמן למלכי הברית, והוא עומד על המשמר להמשיך את ארצו בקשרי המלחמה, ויוכל להיות כי מטרתו היא להתנפל על קאנסטאנטינאפאל מצד היבשה, אחרי אשר כמחצית העיר ההיא מיושבה יונים אשר לא יוכלו להיות לעזר גדול במלחמה. וסימנים רבים יוכיחו, כי אין חפץ לצרפת ובריטניה לתת את רוסיא להתנפל על קאנסטאנטינאפאל ולכבשה, ואף כי רעה היא להם במלחמה הזאת, בכל זאת יותר נעים היה להם לראותה נחנקה בגרונה, מראות נתח גדול ושמן כזה בפיה. וזאת היא לפי דעתי הסבה, כי עד היום לא נסתה רוסיא לשלוח צבא רב דרך קוקז להתנפל על קושטא, ודבר כזה היה בכחה לעשות, ומה גם עתה, כאשר אספה תוגרמה את כל כחותיה סביב הדארדענעלים, ואז היתה לה המלחמה מפנים ומאחור.

כתבי עתים האשכנזים מתפארים, כי בעוד מעט ויפתחו לפניהם כל הדרכים לבירת תוגרמה, ואז יעלו לקחת את מצרים מיד בריטניה. אמנם, כי ימצאו דרך לקושטא יתכן להאמין, אם תפתח בּולגאריא לפניהם שערי ארצה. אך כי יצלחו לסול מסלה לתעלת זועץ, אספוק מאד אם יאמינו בעצמם בתקוה כוזבה כזאת, אשר לא תבוא לעולם. האשכנזים יודעים את הדרך מקושטא לזועץ הרבה יותר מהתוגרמים עצמם. יודעים המה כי לא יתכן להביא חיל גדול לנהלם דרך ישימון ומדבר שממה, ויודעים המה כי לעולם לא יספיקו להביא צדה וכלי נשק למצער בעד שלש מאות אלף איש, אחרי אשר בדרך הרחוקה מקושטא עד אלעפא לא ימצאו מאומה, והדרך מלאה חתחתים אין מספר, בלי מסלות ברזל כמעט, והמסלות המעטות הנן בעלות פס ברזל אחד, באופן כי המרכבות לא תוכלנה להפגש באמצע הדרך. המרכבות הנן קטנות כתיבות עץ אשר אין בכחן להכיל כלי נשק כבדים, ולהוביל כלי נשק גדולים על דבשת גמלים גם כן לא יתכן על רכסי הרים, ואם כל הגמלים באזיא הקטנה יאספו הימצא להם? מים לשתות מעט מאד, מלבד אשר לכל מסלות הברזל בכל הארץ אין גחלים להסיק, זה ירחים אחדים. גם עצים יבשים להסיק לא היו מעולם בתוגרמה. ואם יאמרו להביא חומר לבנין המסלות שלא נבנו עוד, ולגמור מלאכת המנהרה הגדולה דרך הרי טוירוס ימשך הדבר שנים רבות, ובבואם אחרי עמל אין קץ לבאר שבע אשר שם הוא תחלת המדבר הנורא, אז יפול לבם בראותם שאול פתוח לפניהם, ורק לאזני חסרי דעת יוכלו להשמיע הבלים כאלה. ודזעמאל פּאשא המתפאר כי ילך עוד הפעם לתעלת זועץ, יודע כי “הדבור הוא בזול”, והערביים לא ימלאו אחרי דבריו, מאין שומע לו, לוא גם יחפוץ לעשות זאת באמת, יען מהפקידים, כאנשי הצבא כלם עונים קול אחד, כי רק הוא לבדו חפשי ללכת בדרך ההוא, אבל איש לא ילך אחריו, מלבד אם יביא מחנה גדול מהתוגרמים, ובלשון מדברת גדולות לבדה לא יכבשו את ארץ מצרים. ובעיני הדבר הוא ברור, כי כל חפץ אשכנז הוא רק לתקוע לה יתד נאמן בבירת תוגרמה, ודי לה אם תשים בה אלף או אלפים מפקידי צבאותיה, ואיזה עשרות אלף מחיל צבאה לחזק את עמדתה בקושטא. וכבר בא האות, כי הבטחון אשר בטחה תוגרמה כי אשכנז תשלח לה מחנה אנשי צבא, היה מבטח בוגד, ולוא גם הקימה את דבריה, אז אוי אוי היה לה לתוגרמה מהאורחים הגיאיונים האלה. ונחוץ שלא לשכוח כי ענוויר פּאשא שר המלחמה הוא הרוח החיה עתה בכל אופני הממשלה, והאיש הוא מהיר חמה, גא מאד, וכגל אבק שרפה בהרימו אש, כן תתך חמתו ברגע אשר ישמע מלה אחת לא לפי רוחו מפי איזה פקיד צבא אשכנז, ובקצפו הוא נכון לחבל את כל מעשי ידיו מבלי התבונן לאחרית הדבר, ולא סוד כמוס הוא בעיר הבירה, כי כל פקידי צבא תוגרמה שונאים את האשכנזים וגבהות לבם. ואם נמצא איזה סופר במכתב עתי “פראַנקפורטער צייטונג” המנבא עתידות מצרים בידי אשכנז ותוגרמה, הנה נכון הדבר כי מוחו מלא תבן, אם לא במרמה ידבר להונות את תוגרמה.

מאת הממשלות הקטנות הסקאנדינאוויות אין אנו יודעים פה מאומה, כמו לא היו בתבל. אבל הן לא יתכן כי מתו כלם, או הנם הוזים שוכבים כמו לא היו בתבל. אבל הן לא יתכן כי מתו כלם, או הנם הוזים שוכבים כמו לא נגעה המלחמה אל לבם, והמלחמה כבר נטושה על פני ים הבאלטי. ים הלבן כבר קרע את מעיל הקרח אשר נשא זה ירחים רבים, וחף ארחאנגעלסק כבר פתוח לפני אניות בריטניה להביא כלי נשק לרוסיא, ורוסיא החלה לבצר את איי האָלאנד הקרובים לשוועדן, וסכנה מרחפת על ראש הממשלה הקטנה הזאת מאת הדב הלבן, ושנאתה העתיקה לרוסיא טרם נמה שנתה, ומצד השני חרב שלופה ביד אשכנז מהלכת עליה אמים למען תצא לעזרתה. דענעמארק עוד לא שכחה בלי ספק את שלעזוויגר האלשטיין אשר קרעה אשכנז מאדמתה, ונקל להבין כי עוינת היא את אשכנז. נארוועגיען הראתה תמיד פנים צוהלים לבריטניא, ואין לבה לאשכנז. ואשכנז אשר בלעה את בּעלגיען, יען נחוץ היה לה להתפרץ לצרפת ובּריטניה, מדוע לא תעשה כן בהיות הדבר נחוץ להתפרץ לרוסיא? והאָלאַנד שכנתה הקרובה בלי ספק לא על שושנים תדרוך. כל חפי מימיה בים הצפוני צפוים למלחמות בכל רגע בין אניות אשכנז ובריטניא, ואם עד כה החביאה אשכנז את כל אניותיה בתעלת קיעל, אך הן לא לעולם תסתר מפחד צי בריטניה, ומי יודע אם לא יקראוה למלחמת בינים נגד רצונה, וביום בהיר אחד תוכל להתנפל על האָלאנד בלי כל סבה. ויותר מכלם סכנה מרחפת על ראש הארץ הקטנה והנחמדה שוויץ, זאת הארץ העומדת בלב איירופא, ומצבה בעמים הוא כמצב בּעלגיען, אבל היא מוקפה במלחמות מכל ארבע רוחותיה, צרפת איטליה אשכנז ועסטרייך. ואף כי הרוב הגדול מתושביה מדברים שפת אשכנז, אבל לבם לצרפת, ואת אשכנז ישנאו עם עסטרייך חברתה. והשנאה הזאת לא שנאת חנם היא, אשכנז חללה את כבודה לא פעם אחת, אורבים אשכנזים מלאו תמיד את הארץ בכל עבר ופנה גם בימי שלום, וחקי שווייץ היו לה למשחק, אף כי היא עצמה חתמה על ברית האמנה אשר הבטיחו שלמות שווייץ בשנת 1870. ובשנת 1889 נוסדו יחד זה ווילהעלם אוהבנו עם בּיסמאַרק מודענו ויפילו עליה גורל לחלקה בין אשכנז וצרפת לפי מכסת מספר דוברי שפת אשכנז וצרפת, ואחרי אשר רוב תושביה מדברים אשכנזית, הנה חלקה הגדול יפול בידה. וכאשר עשה ווילהעלם עתה לבּעלגיען, כן חשב אז לעשות לשווייץ. זאת הארץ הקטנה והברוכה העומדת לנס עמים בסדריה הטובים ובחקי ממשלתה הישרים, אשר לא לחרפה היה לעמים גדולים וכבירים לבוא לקחת מפיה לקח. ואין כל פלא כי תתאמץ בימים האחרונים להתקרב לצרפת יותר ויותר, ועם זה להפיץ את השפה הצרפתית למען ישכחו מעט מעט את השפה האשכנזית, וגם השפה האיטלקית תתפשט בין תושביה היושבים על גבול איטליה. ובין כה היא עומדת על הר געש מפחד אשכנז ועסטרייך, אבל אין אנחנו יודעים מה נעשה בה. הנה כי כן, בבוא מועד לאספת שלום, הנה לא יעמדו גם העמים הקטנים הנזכרים מנגד, וכל אחד ידרוש בטחון לשלמות ארצו, ואז גם עלינו לחשוב, מה יהיה גורל ציון בפרט – מבלי דבר עתה מגורל ישראל בכל ארצות המלחמה בכלל.

פה בארץ הקדושה כבר החליטו כל היהודים פה אחד כקטן כגדול, כי אם תשאר ארץ הקדושה ביד תוגרמה, אז לא ישאר אף יהודי אחד על אדמת ישראל, אחרי אשר אין לנו מזח עוד בצירי ממלכות איירופא, ותוגרמה עוינת אותנו, והערבים הפראים ישנאונו, ואין איש בטוח בחייו בכל רגע. רכושנו הפקר לכל שודד ומרצח, לקנות ולמכור אדמה לא יתנונו, בתי חרשת מעשה אסור ליסד על פי חקי הפראים, ואם אין חרשת מעשה ועבודת האדמה, הלא נשאר לנו רק רשיון אחד למצוא קבר בעמק יהושפט, וגם זה רק אם יצלח איש למות במשך שלשת הירחים אשר לו הרשיון להתמהמה בארץ קדשנו. ודזעמאל פּאשא הן הזהירנו זה כמה פעמים בדברים ברורים לאמר: “כי לא יבואו עוד יהודים חדשים לארץ ישראל, על זאת תדאג קאנסטאנטינאפּאל, וכי ימעט מספר היושבים בה מכבר, בעד זאת אדאג אני”. אף כי גם זה אמת הוא, כי איש לא חת ולא פחד מדבריו אלה, על פי הרגש הטבעי היושב עמוק עמוק בלבנו, כי ארץ קדשנו לנו היא אף אם אלף פעמים יבעלוה אדונים זרים. ודזעמאל פּאשא איננו הצורר הראשון, וארצנו היקרה לנו עתיקה מטאמערלאן וטשינגיז כאן, ועמנו חי חי הוא אף כי לא אדמת אבותיו, תחת אשר בני עמו של דזעמאל פּאשא עומדים על אדמתם ורגלם האחת בקבר. אך לעולם הן לא נוכל להסתפק בחלומות ורגשי לבב לבד, עלינו לעמוד על המשמר ולהביט סביבותינו למען נדע מה לעשות בבוא מועד. שמענו אמנם מרחוק כי אחינו באמעריקא ובריטניה מתעתדים להתאסף בקאנגרעס כללי לעבוד לטובת אחינו האמללים בארצות אשר משפטם גזול בכלל, ובעד ארץ אבותינו בפרט, ותגל נפשנו. אף כי טרם נדע מי המה המנהלים, והמנהלים המה העיקר בענין גדול ונכבד כזה, כי אוי אוי לנו אם מנהלנו יהיו המתבוללים העשירים, וכפלים תגדל הצרה, אם בעלי הברית הבונדיסטים ובכללם כח אלה הנכונים למכור את עמם בעד בצע כסף או כבוד יעמדו בראש הקאָנגרעס. כאשר הראני הנסיון באספת הקאָנגרעס הציוני בוויען בשנת תרע“ג, כי אמנם רק למראה עין היה ציוני, ותוכו מלא הות… ובכל זאת תקעו כל כתבי העתים בשופר גדול ויריעו בשמחה כי הגדילו לעשות. ואם כזה יהיה גם גורל הקאָנגרעס האמעריקאני, אז טוב ממנו הנפל. אך מי יודע מה ילד יום, ואני יושב פה באשמנים, רחוק מביתי כששה אלף מיל, ושמועות נכונות אין להשיג, ואינני יודע אם להאמין בדברי “החרות” אשר הודיע, כי האיש הדגול מרבבה “העורך” דין המהלל ה' לואס בראנדייס מבאסטאן נכון לעמוד בראש הקאָנגרעס האמעריקאני, ואם אמת השמועה, תגיל נפשי מאד, כי גדול האיש ויקר, ולבו טוב לציון, ולוא ילוו אליו גם האדונים נתן שטרויס והשופט הר”מ זולצבערגער, מה טוב.

מפי השמועה למדתי, כי הקאנזול האשכנזי פה בירושלם הדר. סמידט, אמר לאחד מאוהביו, כי אשכנז חושבת ליסד בארץ הקדושה ממשלה מיוחדה, ובלי ספק תחת חסות אשכנז, ומי יתן ולא נזכה לראות כזאת לעולם.

דעתי אודות עתידות ציון, היא דעת כל היהודים תושביה, כי התקוה האחת לעת עתה היא, כי סוף סוף יצאו כל מלכי הברית כמנצחים מהמלחמה הזאת, ואז תקח לה בריטניה את הארץ הקדושה, וצרפת תפרוש כנפיה עוד הפעם על הלבנון וחלק גדול מסוריא, או גם סוריא כלה. ארץ הקדושה נחוצה לבריטניה יותר מבּעלגיען לאשכנז. ארץ הקדושה היא החומה לתעלת זועץ, ובשום אופן לא תתן לעם אחר למשול עליה. בריטניה היא האחת אשר עז בידה לעצור בעם פרא כהערביים, כי כבר הסכינה בכמו אלה. אדמת ארץ הקדושה לא נחוצה לה, אחרי אשר אין מדה ואין קצב לאדמת אחוזותיה בכל ארצות תבל. האכר הבריטי לא יבוא לעולם לעבוד אדמת הקדש אשר מחירה יקר מאין כמוה, תחת אשר כל בריטי החפץ בעבודת האדמה, יוכל להשיכ אדמה חנם בקאנאדא, בריטיש קאלומבּיא, אוסטראליען וזעלאנד החדשה ברגע בואו בלי מחיר ובלי כל עמל. ואם יבואו סוחרים ובעלי הון ליסד בתי מסחר וחרשת מעשה מה טוב. ענגלאנד נותנת תמיד חפש גמור בכל מדינותיה, וכל אזרחיה יאהבוה באמת ובתמים. ואם כל חקי סדום בארץ הקדושה ימחו מספר החיים, אז הארץ פתוחה לפנינו לקנות אדמה, ליסד ערים חדשות, לבנות בתי חרשת ולהביא אליה סחר גוים. ואם ניסד עוד “אגודות אניות” אז לא רחוקה התקוה, כי במשך עשר שנים יעלה מספר בני יהודה על מספר בני ערב. ואז אם יבוא אלינו דזעמאל פּאשא לבקרנו לא נגרשהו חלילה, כאשר עשה לנו, למען ידע כי לא כניני טעמערלאן, ניני אברהם יצחק ויעקב. ובין כה, עינינו למרום כי תבוא תקותנו, וידנו לא תחדלנה מעבוד עבודתנו הקדושה לציון בלי הרף ובלי שפלות ידים. ובבוא מועד לאספת השלום, עלינו להגיש את עצומותנו לפני צירי כל הממשלות על ידי גדולי חכמי ישראל הנודעים בתבל, אשר כח בהם לעמוד בהיכלי מלך ושרים. ועלינו להשיג הסכמות ממשלת אמעריקא, צרפת, בריטניא ואיטליה, ולא נעלים עין גם מהסכמות שרי הממשלות הקטנות למען נהיה בטוחים ברוב דעות, ואז תקוה לעתידותינו. ועד העת ההיא, הנה חובתנו הראשונה היא לתמוך את הישוב הישן והחדש. הישוב עומד עתה על פתחי שאול, ואם לא תבוא עזרה מרחוק, סכנה נוראה לפנינו, עניי העם גועים ברעב, הפועלים ילכו בטל, רוב החנויות סגורות, וגם העשירים המעטים יאכלו לחמם בדאגה מפחד יום הבא, ורובם כבר עזבו את הארץ, כל מוסדי צדקה וחסד נכונים למשואות אם לא יחישו אחינו לעזרתם, וכל הישוב יחרב ויהרס.

עתידות ציון

חסיד שוטה הנותן “פּדיון” לרבו למען יתפלל בעדו אל אלהיו, בטחונו חזק כי אלהים ישלח לו עזרתו בזכות תפלת הצדיק. הדר. הערצל אמנם האמין גם הוא, כי אם יצלח לו לתת כופר פדיון ארצנו הקדושה להצדיק עבּדול חמיד, אז ישיג חפצו. וכל אחד מאתנו האמין אז כי לוא מצאה ידו לתת את הבּאקשיש שבעים וחמשה מילליאָן פראַנק, יכלנו למצער לקות, כי יצליח בדרכו. אבל על מה יבטחו עתה החסידים הציונים? המאמינים כי מתוגרמה תבוא ישועת ציון. הטורקים הצעירים הנם נקיי כפים, בּאַקשיש בסתר לא יקחו, כי חרפה היא לאנשים נאורים חניכי פּאַריז לקחת שוחד, ועל כן התחכמו לקחת ביד רמה ככל אות נפשם, ומאומה לא יבטיחו מחיר הגזלה. ליהודי ארץ הקדושה עשו חסד גדול בקבלם אותם תחת חסות תוגרמה, ומחיר החסד הזה פשטו עורם מעל עצמותם, ויבטיחו עוד כי לא יתנו עוד ליהודי לבוא לציון, ולא למכור אדמה לאזרחיה היהודים, ולעת עתה אין אנחנו רואים אף צל כל תקוה מהצדיקים האלה, ומה הבטחון אשר יבטחו הציונים, ועל מה ולמה ירימו עד שמים צדקת תוגרמה? אף כי אינני אומר כי הטורקים הנם רעים מעמים אחרים אשר לא יתנו לנו להרים ראש. אבל בשום אופן אינם טובים מהם – מלבד רוסיא ורומעניען ­­‑. ומשנת 1840 אשר אז השיגו היהודים את הפירמאן להשותם עם בני העמים האחרים, לא ראינו כל דבר טוב אשר עשתה תוגרמה לישראל, זכיותיהם נשארו על הניר, ומעולם לא יצאו אל הפועל, פּאָגראַמים ועלילות דם קרו לא אחת ושתים בארצה, אף כי רובם אמנם היו בידי הנוצרים, אבל הממשלה לא שמה לב, ובמעט בּאַקשיש יצאו הרוצחים לחרות. כן היה בדמשק, בסמירנא, שאלוניק, קרעטא, פּאָרט‑סעיד, רהאדאס ועוד, בעוד אשר כל כבוד וגדולה ועושר נפל לחבל להארמענים אשר כל הממשלה כמעט היתה בידיהם, ולא יען כי עלו בכשרונותיהם על היהודים. ואף גם כאשר מצאה בהם קשר בעיר הבירה בשנת 1896, ואחרי ההרג הרב אשר הרגה בהם ששה אלף איש במשך איזה שעות, נשארו רבים מהם על משמרתם בעבודת הממשלה. ועתה אחרי אשר החלה לקחת אנשים לצבא גם מהנוצרים גם מהיהודים, ובמלחמתה את בּולגאַריען, עזבו רבים מהנוצרים את המחנה וינוסו למערכת האויב, בכל זאת לא הרימה ראש בני ישראל למעלת פקיד או שר מאה, מלבד אחד, בן אחד מנכבדי המושבה “רחובות” אשר ראיתיו בקאנסטאנטינאפּאל, ובין כל פקידי הממשלה רחוק למצוא איש יהודי, אף כי בכשרונותיהם וידיעותיהם נעלים המה על התוגרמים בכל ענין. המשרה אשר נתנה על שכם החכם בַּאַשי, היא לטובת עצמה, יען עליו החובה לגבות את המסים, אשר לולא זאת עליה היה להפקיד פקידים מיוחדים. והנסיון הורה לה, כי המסים על ידי פקידיה ישאר תמיד באמתחתם, ומשכרת הרב שלמו היהודים.

העול הנורא אשר סגרה בעדנו את כל קברות אבותינו הקדושים בארץ ישראל לא יכפר לה עד עולם. עול כזה לא עשתה אף רוסיא או רומעניען. ואם יש איזה טענה מצד הערביים “הישמעאלים” על קברות האבות, ובית תפלת אמאר, אבל מה להתוגרמים המאנגאלים ולאבותינו הקדושים? מי נתן להם המשפט לסגור עלינו את כל המקומות הקדושים ולא יתנונו אף להביט עליהם, וכמה פעמים אסרה עלינו אף לגשת לכותל המערבי שארית פליטת מחמדנו. ובשנה העברה אסרה הממשלה להציג שם איזה ספסלים או כסאות בעד הזקנים אשר לא יוכלו לעמוד על רגליהם שעות אחדות, ופעמים רבות ידו אבן על כל הקרב לכותל המערבי, והממשלה לא תפריע את האספסוף ממעשיהם, ואף כי הממשלה נתנה את המקום הקדוש הזה במתנה להבאראן ראטהשילד, והבאראן היה נכון לשלם כסף רב מחיר המתנה, ואחרי כל זאת האם נתנה לו בפועל? לא דובים ולא יער, כי כן הוא טבע התוגרמי, תמיד יבטיח ולעולם לא יקיים. והדבר הזה הוכיח להדר. הערצל, כי שוא הבטחות תוגרמה וינער כפיו ממנה. ואני הן בעיני ראיתי בקץ תרס"ב בבואי בלוית וואלפסאן לקאנסטאנטינאפאל את כל הכבוד הגדול אשר כבדהו הסולטאן, ומי יכל להאמין אז כי כל אלה היתה רק אחיזת עינים מצד תוגרמה. ועתה אחרי אשר גם הערצל גם וואלפסאן אינם עוד בארץ החיים, עתה מי ילך לנו? אולי הטפש באדעססא, הסרסרים בתל אביב, או הסוחרים הקטנים בברלין? אמנם כן, ידעתי צעקת איזה בונדיסטים ומלמדי תנוקות, כי אין להם חפץ “בהשתדלות”, טוב ויפה! אבל האם ימצאו די כח לב לבוא לקאָנסטאנטינאפּאל ולאחוז בזקן הסולטאַן לבקש משפט, ואם לא יאבה שמוע יוליכוהו אסור בחוטי ציציותיהם לבית מדרשו של ר' ליב שרה’ס, כי יתן לו שתין פולסא דנורא, האף אין זאת גבורי ישראל! ואנחנו כלנו הן ידענו את תנואותיכם. כלכם תאמרו להיות מנהלים ומנהיגים, ועל כן אתם אומרים כי שקר ההשתדלות על ידי אנשים גדולים ונכבדים אשר לא תגיעו עד קרסולם, למען תהיו אתם השתדלנים בשם כל העם אשר לא שלחתם, ואשר לא יאמין בכם לעולם. ואם לא כן הוא, הבו לנו את חכמתכם ועצותיכם הטובות, כי עתה באה העת לכם, העת לצוד דגים במים עכורים בימי מהומת מלחמה הזאת…

בענג, אך גם בלב דוי שמעתי מפי מורה ראש, חסיד וטפש גליציאני, וכן מפי אורב יהודי בתל‑אביב הבא על שכרו: “כי עלינו להשליך יהבינו על אשכנז ועסטרייך, כי ישיבו לנו את ארץ קדשנו”. והנני מפחד פן ימצאו עוד חכמים כאלה בחוץ לארץ, אשר שכחו כי בשנת 1878 בעת הקאָנגרעס בברלין, אשר אז השתדלו בריטניה, צרפת ואיטליה בעד זכיות היהודים ברומעניען, הנה היו רק שרי אשכנז ועסטרייך אשר עמדו על ימין רוסיא וצוררי רומעניען לסוך דרכי צירי חכ“י בסירים. וגם אז מלך המלך הטוב והמטיב פראנץ יאָזעף המושל גם עתה ⁷ ואשר עד היום עוד לא מצא די יושר בלבו להוציא את “הילזנער” לחפשי, ולענוש את הרשעים המעלילים. ועלילת הדם בטיסא עסלאר לא נגרע מכבודה מאומה נגד עלילת בּייליס בקיעוו. ובספר קורות הפּולאנים הצוררים לישראל בפּולין הרוסית בשנים האחרונות, הן לא יפקד גם זכר הצוררים הפּולאנים בגאליציען תחת ממשלת הקיר”ה הרחמן פראנץ יאָזעף, הוא המלך החסיד אשר מכר את ישראל יושב וויען ביד הצורר לועגער (שר"י) לעשות בהם כטוב בעיניו, וממנו תקוו לגאולת ציון, ומאיש הנושא עליו תאר “מלך ירושלם” תחכו כי יחלק מכבודו לר' מענדיל אושיסקין? או אולי מווילהעלעם השני, אשר מבלי יכלת לשלוח את אניותיו לים האטלאנטי הציף את כל איירופא בים של דם ודמע, זה טאמערלאן השני אשר גם דם עבדיו הנאמנים חשב כמים, ההוא יחוש לגאולת ישראל?

בריטניה

התקוה האחת והנכונה לשיבת ציון, היא בריטניה, היא ולא אחרת, יהיה איך שיהיה קץ המלחמה. ביד בריטניה גורל ארץ הקדושה, וכאשר לא תתן לעולם את תעלת זועץ ביד זרים, כן לא תוכל לתת גם גורל ארץ אבותנו בידי ממשלה אחרת, לוא גם יהיה אוהבה היותר נאמן. והבל יפצה פה פתאים המאמינים, כי בנפול תוגרמה, תפול ארץ הקדושה בידי הרוסים, אחרי אשר אין בכח רוסיא לבוא לאה"ק ביבשה לעולם. ומצד הים, הלא בריטניה היא האחת מושלת ים התיכון, וארץ הקדושה היא החומה הבצורה החוסה על תעלת זועץ. ולא רחוק הדבר, כי במשך הימים תאחד את ים המלח עם לשון ים אקאבי על ידי תעלה, ואז תברא תקופה חדשה בארצנו השוממה והעזובה, כאשר בראה במצרים. בריטניה יודעת כי היהודים ישארו לה נאמנים עד עולם, וכל מביני דבר בארץ הקדם, כלם פה אחד מחליטים, כי תוגרמה לוחמת עתה את מלחמתה האחרונה, מלחמת הגסיסה. היהודים נתיניה אמנם ישארו לה נאמנים עד צאת נפשה. אבל בעדנו, יהודי כל ארצות התבל אינני רואה כל נחיצות להיות כסילים בוטחים על תהו, או חנפנים שפלים לעשות דדיה, עלינו להביט בפני המקרים האחרונים בעינים פקוחות, ולא להמשך אחרי איזה מאמרים כתובים בכתבי עתים עברים בידי איזה מורים בטלנים הרואים רק את חוטמם. עלינו כל בית ישראל לאסוף את כל כחותינו לבוא בדברים את ממשלת בריטניה, נבחר לנו אנשים מגדולי עמנו בכל ארצות פזורנו ונשלחם לונדונה, טרם כלות המלחמה, אנשים אשר ידברו בשם כל ישראל וברוחו. בריטניה יודעת ערך כשרונות היהודים וכחם יותר מתוגרמה, כי אמנם לוא הבינה תוגרמה מה הוא כח ישראל, כי עתה לא היתה ארץ פראים, ולא היתה אמללה. אבל עם בריטניה לא נחוץ לנו להרבות דברים, היא מבינה אותנו ואנחנו מבינים אותה. הננו מבינים סוד “שאלת ארץ הקדם”, והננו יודעים כי סוף סוף תמצא בריטניה את פתרונה, היום או מחר. ובשבת היהודים על אדמת קדשם תחת מחסה עזה, אז לא נהיה האחרונים בפתרון השאלה… הדר. הערצל בשעתו, בחכמה עשה כי קנה מניות ממסלות ברזל הבגדדית, בצפיתו כי המסלה ההיא תביא חיים חדשים באזיא הקטנה. ובכן נחוץ היה כי לא יהיו היהודים האחרונים בתחית הארץ ההיא. ולוא הבינה תוגרמה את אשרה, כי אז נתנה לישראל זכיות מיוחדות בכל רחבי ארצה, ובכחה היה למשוך אליה לב רבבות אלפי ישראל מכל קצוי תבל בכלל ומרוסיא בפרט, ובידה היתה להפיח רוח חיים באף פגרה הגדול. אבל היא לא הבינה מעולם ולא תבין גם עתה מה טוב לה. תוגרמה אשר באה מלב אזיא הסכינה לחיות על חרבה מאות בשנים, ולא שמה לב להשכלת איירופא, ותועים לחשוב, כי גם עתה ימשלו ביד חזקה על עבדיהם. עורים המה הטורקים הצעירים ולא יראו, כי כמעט כל עמי התבל כבר חלצו את צוארם מעל נוגשיהם, אף כי המושלים היו עצמם ובשרם. ואם גם המלחמה הזאת לא תפקח את עיניהם, מראות כי על שבכה יתהלכו, אז לא יראו עוד אור לנצח.

המלחמה הקדושה, אשר עליה השליכו יהבם, כי שלש מאות מילליאָן מחמדים יבואו כלם לעזרתה, ובמספר עצום כזה יוכלו לבלוע את כל התבל. חלומם זה הוליכם שולל, ובמשך כל עת המלחמה איש לא שעה אליהם, ובזה הלא די היה להוכח כי חלום שוא חלמו, ואם המחמדים בני דתם פנו להם עורף, מה יוכלו לקות מאשכנז השופכת דם בני דתה בלי חמלה, כי תצא לעזרתה בבוא יום פקודתה. מכל ארצותיה באיירופא הן לא נשאר בידה מאומה כמעט בלעדי עיר הבירה ואדרינאפאל, ושכניה עריה יכתירוה מכל עברים. ואם לא מצאה עוד יד בריטניה לפרץ לה דרך הדארדאנעלים, אבל נקל לה בכל עת לסגור עליה את הים התיכון, ואז נגזרה היא מארץ החיים, כי רק דרך אחד ישאר פתוח לה, והוא דרך קושטא - אנגארא, וגם הדרך הזה איננו עוד בטוח מצד רוסיא. והבטחון האחד אשר ישאר לה אחרי תם המלחמה, הוא רק “אַללאַה ומחמד נביאו”. ועל קנה רצוץ זה ישענו הציונים החדשים בעלי ברית תלמידי קראפאטקין.

אל יתעה הקורא בדברי נגד הציונים החדשים, כי כונתי על המון העם אוהבי ציון הנותנים את כספם או עמלם לטובת ציון. חלילה לי מזאת, כמהם כמני הנני אוהב שערי ציון. הישוב הישן והחדש, כלם אהובים לי כנפשי, כמהם כמני הוצאתי כסף רב ועמלתי במשך ל"ח שנה. כמה פעמים הלכתי לארץ הקדושה וקניתי לי נחלה במקום אשר עמלתי ליסד שם ישוב יהודים חדש. ואם אומר להתל בהם או לחרפם, הנה חרפתי אל חיקי תשוב, יען לא טוב אנכי מהם. אפס בדברי רתת עם הציונים בתל אביב, ברלין, אדעססא או נויארק, הנני מדבר לא נגד נותני הכסף, רק נגד הלוקחים, ולא נגד העובדים לטובת ציון בתם לבב, רק נגד המנהלים, הרועים את נפשם ולא את הצאן. הרועים הרעים האלה אשר תפשו את הממשלה בידם אחרי מות הדר. הערצל הנם ציונים רק בשם, ואגודתם נוסדה ממין “ערב רב” של קולטוריסטים, בונדיסטים, פועלי ציון, הפועל הצעיר, סתם סאציאליסטים אשר עזבו את ארצם בריבם את ניקאלאי השני, סרסרים במעיל “לשכת המודיעין”, סוחרים עקספלואטאטארים בדמות “משרד” (פּאלעסטינא אַמט), “כת העברים” אשר מטרתה להביא כליון חרוץ על היהדות בארץ ישראל, ולהושיב על כסאה את הקולטורא הארורה אשר בדו מלבם, וסתם הולכי בטל, החיים על חשבון האבוס הציוני.

ואם נשארו עוד איזה אנשים ישרים ונכבדים בתוך המחנה, הנה מלבד אשר מספרם מעט, אך גם המעט הזה יעזבו בקרוב את המערכה ברצונם או שלא ברצונם. וכאשר נאלץ הדר. נארדוי כן יאלצו גם ה' קאהן מהאג, גם הדר. גאסטער, בענטוויטש, קאווען וגרינבערג ואחד העם מלאנדאן, פישער מאנטווערפען ועוד מעטים כמהם לעזוב את העדר. ואינני חפץ כי יאמינו לי הקוראים על דברתי, רק יחפשו לשמוע מה בפי האנשים אשר שבו מארץ הקדושה בשנה האחרונה. ובאמעריקא ישאלו נא את פי מלאכי “האחוזות” אשר עזבו את הארץ בקץ שנת תרע“ד, ויוכחו כי רק טפה מן הים גליתי בספרי “פחדו בציון חטאים”. ורק אחת אבקש, כי איש לא יתן אמון על דברת ה”שנאָרער" אשר באו לאמעריקא אל הדוד העשיר לאסוף נדבות בעד… כיסם. ואף אם לא יתנו את הכסף על ידם, יקבלו חמשים למאה כחק בארץ הקדושה בעד כל השדרי“ם מאספי נדבות מהישוב הישן או החדש בלי כל הבדל. אך הבדל אחד יש ביניהם, כי אלה יתמכו בידי עניים, חולים, זקנים ות”ח, ואלה יתנו יד לבונדיסטים ולהדגל האדום.

אלה לה', ואלה לעזאזל.

עתידות ערב והיהודים

כי התאמצו עתה כ נבוני בני ערב להשליך מעליהם על תוגרמה, אין זה סוד כמוס, וגם דזעמאל פּאשא ידע זאת בראשית בואו, ועל כן השמיע פעם אחת בשפה ברורה לאמר: “טרם נלך לכבוש את ארץ מצרים, עלינו לכבוש את ארץ הקדושה ראשונה”. וכרגע החל להראות להם נחת זרועו, ועד היום האחרון משל ביד חזקה, כפי אשר הורוהו מוריו האשכנזים האמונים עלי שכר ומקל חובלים.

האיש אשר לא ראה את הערביים בארצותיהם עתה, ויודע אותם רק מפי סופרי דברי הימים, ויתבונן עליהם מהשקפתו על בגדד וקארדאווא וספרותם בימי קדם, לאיש כזה אין כל צדקה לשפוט עליהם בימינו. והאיש אשר יכירם עתה פנים אל פנים וישפוט עליהם מהשקפת בן איירופא או אמעריקא, ימצא בהם עם נבל, עם אשר נתקיימה בו ברכת אלהים “והוא יהיה פרא אדם” במלואה. ואף כי לא עם סכל, אבל עם מלא תוך ומרמה, עם משחת המדות, אשר מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. המרמה לחמו והגנבה חיי רוחו, עם אשר שד, חמס ורצח כשחוק הוא בעיניו רק למען מלא הות נפשו, עם עז פנים ככלב ומג לב כשפן, עם משתפק בפתותי לחם יבש לא מצדקתו רק מעצלותו, עם מואס דעת, אשר לא ימצא כל חפץ לחנך את בניו לעשותם לאנשים החיים מעמל כפם. הנער בן שש יודע כבר לנהל את חמור אביו ולשלוח ידיו בגנבה, עם אשר רק אחד מאלף יודע קרוא וכתוב, ואם תחפש בנרות לא תמצא כל ספר בביתם, ואין להם כל מושג מספרותם העתיקה. עם אשר כל מוסרות עורקיו נתקו, ואין לו כל רגש לאמי או מדיני. ואם נמצא אחד מאלף יוצא מן הכלל, לא ימצא כל דרך ואופן לדבר אל אחיו אשר לא יבינו כל שפה ואם תשמע איזה ידיעה מפי הערבי, תדע, כי כלם יודעים רק על פי השמועה, בעל פה, איש מפי איש. הערבי נכון להאמין לכל שמועת שקר והבל, מאין לו כל מושג בחיים להבדיל בין האמת והשקר. ואם יאמר איש לשקול בפלס רשעת האשכנזי והיוני, מרמת הפּולאני וגאותו, ורוע לב הרומיני והארמעני, אז במאזנים ישאו תכונת לב הערבי בכלל, אף כי יש מעטים יוצאים מן הכלל. ומההנחה הזאת, נקל לשפוט, מדוע נתן העם הזה גוו למכים לתוגרמה אשר תמשול עליהם במקל חובלים, בארצם, אשר מספר תושביה עולה לשלשה עשר מילליאן, ופקיד תוגרמי אחד בעיר נוהג בם, ואת כל צבאות חיל תוגרמה המעטים בכל ערי מושבותיהם יכלו להטביע ברוק פיהם. ובמקומות רבים, הנה גם אנשי הצבא המה אחיהם בני ערב, ובכל זאת לא עלתה על לבם כל מחשבה זרה למרוד בתוגרמה. והמעטים בדמשק ובּיירוט אשר קשרו עליה בימים האחרונים, היו הנוצרים ילידי הארץ, אחרי אשר חצי העיר בּיירוט היא נוצרית. ובדמשק נמצאה “מושבה אמעריקאנית” במערב העיר בשפולי ההר, נוצרים אשר אספו כסף באמעריקא ויסדו להם מושבה מיוחדה בנויה בטעם אמעריקא, ואשר הביאו עמם רוח חפש מארץ החדשה, והמה הפיחו רוח מרד בלב תושבי העיר ההיא, עיר עשירה ורוכלת עמים זה אלפי שנים. אבל הערבים היושבים בדד בעריהם וכפריהם, ישכבו למעצבה, ותרדמת מות נפלה עליהם, מלבד הבּעדואינים הפראים והחפשים אשר עד היום לא יכלה הממשלה לשים חחים בלחייהם, וחקי תוגרמה למשחק להם. הממשלה אמנם פקדה על כתבי העתים להודיע, כי המון רב מהבּעדואינים באו כמתנדבים לעזרתה עתה בימי מלחמה. ואנחנו כלנו ראינו אותם בירושלם בבואם מחברון בערך ששים איש, כלם לבושים כתנות בד לבן, וקנה רובה ישן נושן בידי כל אחד. ואחרי שעה או שתים כבר ידענו, כי לא דובים ולא יער, לא מתנדבים ולא בּעדואינים, רק ערביים ככל ההמון, אשר צותה הממשלה כי ילבשו כתנות לבנות, למען יצטיינו מיתר אנשי הצבא הערומים והיחפים, ואותם קראה בשם “בּעדואינים מתנדבים”, כאשר עשתה עם “הכושים אשר ברחו מעול בריטניה, ויסתפחו לצבא תוגרמה” לפני ירחים אחדים ביפו. וחפץ תוגרמה ללמוד תחת “ההומבוג” מאשכנז לא הצליח לעור עיני תושביה, והערביים הערומים הביטו על כל אלה בשחוק קל ולא שמו אל לב.

המשפט אשר חרצתי על הערביים, איננו משפט כללי על כל הערביים, רק על הערביים בערב. הערביים בצפון אפריקא המה בעלי תכונות אחרות, וביחוד שונה תכונת הערבי בטוניס לטובה מיתר אחיו, ואינני יודע אם ממשלת צרפת פעלה עליהם לטובה, או שינוי מזג האקלים, או סבה אחרת עשו זאת. הנני זוכר את הערבים במצרים טרם באה הארץ ההיא תחת מחסה בריטניא, אשר במשך שלשים ושלש שנה השכילו מעט, אבל בתכונתם לא ראיתי עתה כל שינוי כמעט, בעוד אשר הערבי האזיאטי עומד חי לפנינו כאשר ראינו תארו בכתבי הקדש לפני שלשה אלף שנה, עם כל חסרונותיו, והערבי הספרדי אשר איזה סופרי דברי הימים תארוהו בתור אדם המעלה, סופר, משורר, פלוסוף, רופא חכם, יודע בינה לעתים וכל המדות הטובות שמנו חכמים בדור נאור, הנה צר לי להשמיע כי אינני מאמין גדול בכל הכתוב בדברי הימים הכללים. האיש המעמיק לחדור בפרטי ספורי דברי הימים, יגלה כרגע, כי דברי הימים לכל עם ועם נכתבו בעד המושלים וברוחם. רוב דברי הימים יכילו רק מלחמות המושלים איש ברעהו, התחתנות בני המלכים, סכסוכיהם, גאותם, נצחונותיהם או מפלתם. כל סופר כתב לפי רוח המושל למצוא חן בעיניו או בעיני בני עמו, ודברי “ימי העמים” אין לנו באמת. ואם יאמר איש למצוא ציור ומושג נאמן מתכונת רוח עם ידוע, יעמול לשוא אף אם יחפש בנרות בספרי דברי הימים, יען לא בעד העם נכתבו, ואולי לא מצאו העמים אז כל חפץ בספרים כאלה מלבד אשר הסופרים עצמם לא היו מלאכי אלהים אשר ירדו משמים ארץ לזכות את התבל ויושביה בספורים אמתים רחוקים משקר וחנף. ומה גם אם נשפוט ממראה עינינו בימינו, אז לא נאבד הרבה, אם נעלה ספרים רבים ממין זה על המוקד. הננו רואים ושומעים יום יום עט שקר ביד סופרים הבאים על שכרם הכותבים לפי רוח המושל על פי “פקודת הפאליציי”. כתבי עתים המה עתה המושלים בתבל, ועל “דעת הקהל” שאיננה במציאות, ורק כתבי העתים בדו זאת מלבם, למען יאמינו כלם, כי המה, כתבי העתים, מדברים בשם הקהל, וכלם יודעים כי זה הוא שקר מוחלט, והכותב בשם “דעת הקהל” הוא איש אחד היושב שם בתא מיוחד במרתף או בעלית קיר, הרואה ושומע רק שריקת נות ביתו בערב בשובו ממלאכתו, ובשבעו ממרורים ישפוך חמתו על כל איש אשר לא יאהבהו, או אם לבו טוב עליו, ישמיע תהלת איש נבל וחלל רשע בתקותו להבנות ממנו, יהיה איש פרטי, מושל עריץ, או להפך, וכתבי עתים האלה הן יכינו את החומר לסופרי דברי הימים, ובאופן היותר טוב נמצאו לפעמים סופרים נאורים בין שרי הצבא ושרי הממלכה, אבל רק רוממות מושליהם כל מגמתם. ואם נמצא אחד אשר נסה לגלות איזה “סוד מהחדר”, יצוו לשרוף את ספרו כאשר ראינו ברוסיא אחרי מלחמתה עם יאפּאן. ומי יגיד לנו מספר “נשרפים” כאלה בארצות אחרות, וביחוד בארצות הפראים או חצי פראים, אשר העמידה הממשלה “מלאך דומה” ולו תאר “צענזור” ובידו חרב שלופה להעבירה על צואר הסופר אשר יכתוב לא לפי רוחו. ואם הדבר הוא אמת מחלטה בין סופרי העמים, אשר בהם נמצאים רבים עשירים, הנה אין כל ספק באמתת המשפט הזה על סופרי ישראל הנשכרים בלחם לעורכי כתבי העתים ורבם ככלם עניים אשר משען לחמם האחד הוא העט, ומה יעשו האמללים האלה בעלות עליהם רוח המושל נותן לחמם?… ומי איננו יודע, כי הסופרים בימינו מספרים תהלות תוגרמה אשר לא ראו מעולם, ומי איננו יודע, כי לא נסה אף אחד הסופרים באה“ק לספר רשעת הערביים והמון הרציחות, שד, חמס, גזל, משפט ועלילות שוא יום יום, ועל כל שעל ושעל. ומי איננו יודע כי רק מפחד הממשלה שמו הסופרים יד לפה, ומי איננו יודע כי “המשולחים” מהישוב החדש אשר הלכו עתה בימי המלחמה לאמעריקא ותרמיל מלא ציונות למכור, לא ימצאו כל עול בעלילות תוגרמה, בתקותם לשוב לציון כ”בעלי טובות" אשר סבלו תלאות הדרך רק למען החיות את הישוב. ובלי ספק לא יעיזו לחלל שם הערביים הטובים שארי בשרינו היקרים, והמון העם האוהב שערי ציון באמת בלי תקות בּאקשיש, ימשש כעור באפלה, וכתבי עתים העברים או הזארגאנים באמעריקא ירימום אל על אם ימצאו בהם חפץ, כדרכם תמיד בבוא איזה אורח בלתי קרוא היודע כתוב איזה מאמר בעברי טייטש, או להטיף בקהל עם במליצות הבל וגוזמאות אין מספר. אפס אם צלחו כבר, ואם יצלח עוד להונות את העם זמן ידוע, אבל הן לא לעולם ישב שקר לכסא, והנני בטוח כי עוד ימים באים וצדקת מבקרים ישרים תצא כנוגה. מבקרים אשר לא מכרו את דעתם בכסף, כהמבקר החרוץ ה' סמילאנסקי, ועוד סופר אחד בארץ הקדושה אשר אקוה כי לא לעולם יחשה גם הוא, ואז ידע העם מי המה אוהביו באמת, ומי המה אשר הוליכו שולל ימים רבים במחיר כבוד וכסף. ואני הנני יודע, כי לא אנחל כבוד מספרי זה, וגם מחיר ההדפסה לא ישוב לכיסי, וידעתי גם כן כי יקומו המון נבלים לנבל את שמי, וכמעט יכלתי להביא במספר את כל המון כתבי עמל, אשר יעופו על ראשי מכל עברים, ולא כבד עלי לקרוא בשם כותביהם, אבל הן לא בעד כבוד סופרים אלחם, ובכסף לא מכרתי את עטי מעולם גם בהיות הכסף נחוץ לי, ומה גם עתה לעת זקנתי אשר אין לי בו כל חפץ.

בלב מתנה ובאמונה שלימה, הנני משמיע את דעתי, כי ארץ הקדושה לא תשאר תחת עול תוגרמה אחרי המלחמה, ודעתי זאת היא דעת כל תושביה אי נקי. ובריטניה, היא היא אשר תשים משטרה בה, היא ולא אחרת. אם ימרדו בני ערב בארץ הקדושה נגד תוגרמה, הדבר תלוי עד כמה ימשכו ימי המלחמה, אם יבוא השלום במשך שנה או שנתים, אז יאריכו אפם וישיאו עולם בדומיה, אחרי אשר בזמן קצר תקצר ידם להתחבר עם אחיהם בכל אראביסטאן. המון העם הוא עני ודל וחסר השכלה, ועשיריו ונבוניו המעטים אין בכחם להרים דגל המרד, ואף אם יצלחו לעשות זאת, לא יוכלו להפיק זממם אולי רק בדמשק וביירוט, אבל לא בארץ הקדושה אשר תושביה הנוצרים מעט, וכרובם גם המה עניים. אפס אם תמשך המלחמה לאורך ימים, אז יתעוררו אחיהם הפראים בתימן ויתחברו עם ראשי כהני הדת במעקקא ומודענא, ובעזרת בריטניא ירימו נס המרד, ואז נקל יהיה גם לאחיהם באה“ק וסוריא לבוא בברית עמם, ותוגרמה לא תעיז לשלוח חיל צבאותיה לערי מקדשיהם להלחם בהן, ומלבד אשר המורדים יוכלו לכבוש את מסלת הברזל מעקקא–דמשק מצד אחד, תהיה בריטניא לעזר להם מבאסארא לאורך הנהר פרת מצד אחר, וחפי לשון ים פרס עד עדן מצד השני, ובגדד עם חלק מסלת ברזל האשכנזית תהיה להם זרוע לחסום את הדרך בעד צבאות תוגרמה העומדים במאזול, ורוסיא הלא כבר פרשה את כנפיה על פרס, ולוא גם תחפוץ פרס לבוא לעזרת תוגרמה, תקצר ידה לעשות זאת מפחד רוסיא ובריטניה, כאשר לא התערבה במלחמה עד עתה ⁸. הודעות תוגרמה, כי איזה משבטי ערב באו כמתנדבים לעזרתה, הוא שקר וכזב, אף כי יש ערביים בן צבאותיה, אבל אלה המה אשר לקחה מהם ביד חזקה, וברגע אשר ירימו נס למרד, יהפכו עורף לפקידיה, וינוסו למערכות אויביה, ובעבור צבאות תוגרמה דרך ארמעניען מעיר הבירה או קו–קז, לא תוכל לקות לטוב מאת הארמענים אשר החריבה עתה את ארצם עוד הפעם, נוספות על החרבן בשנת תרס”ט, זאת תוגרמה עצמה אשר השאירה מדבר שממה בארץ ההיא, ושרידי תושביה נמוגים ברעב, אף לא תוכל להעביר חיל גדול בלי מסלות סלולות, דרך מדבר לא זרוע, באין לחם ואין כל, ומי יודע אם לא ימהרו הרוסים לזנב את הנחשלים, או ימצאו עת מכשרה לכבוש את המצודות החזקות בארמעניען, ובמשך זמן ידוע יגרשו את הטורקים ממושבותיה בארמעניען, ולא נחוץ להיות נביא, כי אחרי הנצחון תשאר הממשלה ביד בריטניה, והנצחון הוא בטוח מהמשפט, כי לשמור על הנצחון ולאכול מפריו כבד יותר מהנצחון עצמו, הוא אמת בלי כל ספק מהנוגע להערביים, לשמור על הנצחון נחוץ כסף, דעת ומשטר, וכל אלה יחסרו להערבי, ובלי בריטניה יהיה לריק עמלם ונצחונם, ואז תשית בריטניה את ידה על הארץ כאשר עשתה במצרים.

והיהודים?

בבוא הארץ תחת חסות בריטניא, בלי ספק לא תשנה את משטרה אשר שמה בכל מושבותיה, תושיב נציב מושל ראשי על עניני הארץ פנימה ותתן לעם חקי חפש ישרים כבמצרים, ומבני הארץ הנאורים תבחר לה פקידים ותשלם להם ביד נדיבה לבל ישאו עיניהם אל הבאקשיש, תחת השגחת אחד מפקידיה הישרים, חקי סדום הנהוגים מטעם תוגרמה ימחו מספר החיים, וחקים חדשים יוחקו להרמת קרן העם והארץ, בתי ספר שונים יוסדו, בתי חרשת יקימו רבים אשר לא יכלו להשיג רשיון ממשלת תוגרמה, העושר הטמון בארץ אשר לא נתנה ממשלת הפראים לגעת בו יגלה במשך זמן קצר, ועושר הארץ רב לפי מדתה הקטנה, אדמת הגלעד הברוכה תפרח בידי אכרים חרוצים, ובלחיי הבעדואינים הפראים תשים חחים, אחרי אשר מפני הפראים האלה יגורו גם הערבים השקטים, כי גם על כפריהם יתנפלו לבוז בז בכל עת מצוא, הערבי יפחד מפני הבעדואין יותר מהאיירופי, יען הוא יודע יותר תכונת לב הפרא הזה. ממשלת בריטניא אמנם לא תתן לאיש לנגוע בקדשי הנוצרים והמחמדים, ובלי ספק לא תתן להערבי לנגוע גם בקדשי בית ישראל ואל ידינו ישובו כל המקומות הקדושים לנו – למרות עיני הבּונדיסטים הממלאים שחוק פיהם על קדושת הארץ – כי מי עם מאמין בכתבי הקדש כעם בריטניא, ובעת אחת אל לנו לשכוח, כי אגודה גדולה ונכבדה מהנוצרים בבריטניא אשר תעודתה היא להשיב את ישראל לנוהו, עומדת ותעמוד עוד לימינינו, וכבר הדפיסה ספרות שלימה בענין זה, וגם באמעריקא רבים חבריה.

בהודע הדבר בעולם, כי באה ארץ הקדושה תחת מחסה בריטניא, ינהרו אליה היהודים מכל קצוי תבל, יהודי רוסיא יהיו הראשונים בלי ספק, אבל גם יהודי בריטניא ואמעריקא לא יהיו האחרונים, ורבבות אלפי יהודים אשר הלכו לראות את הארץ במשך שלשים וחמש שנה האחרונות וישובו בפחי נפש, יתעוררו לבוא עוד הפעם, ובפעם הזאת ימצאו בה חפץ. ממשלת בריטניא תבנה חפי ים חדשים, תחת אשר תוגרמה לא נסתה לעשות זאת בכל חפי ארצה, עד כי לולא אגודה צרפתית אשר בנתה חף קאנסטאנטינאפּאל, לא יכלה כל אניה לגשת אל החף עד היום, הרעיון לבנין מסלת ברזל לאורך חף הים מפארט סעיד עד בּיירוט, יצא לפועל, ואם לא תבנה בידי הממשלה, תעשה זאת אגודה פרטית, יען כלם מבינים מה נכבד הדבר לאחד את מצרים את ארץ יהודה, שתי הארצות אשר תמלאינה אשה מחסור רעותה. ומה נכבד מרכז פּארט סעיד, אשר אליו יבואו מאפריקא מצד אחד, ומאזיא מצד השני, מרכז אשר אליו ינהרו כל אניות התבל עם סחרן הגדול, ומה נכבד יהיה לבנות עיר חדשה לעמת פּארט סעיד מצד אזיא, אשר משם תחל המסלה החדשה לאורך חפי ארץ יהודה, והיהודים החרוצים ימהרו למצוא חפץ במסחר ועבודה, ולא יחכו עד אשר יבוא אחד ממיליאן לקנות לו חמשים דונם אדמה (4 דעסיאטין או 17 אקער) ולעמול שנים רבות עד אשר יצלח לאכול לחם יבש, ובצלים לקנוח סעודה מפרי אדמתו, כי אם יהיה דרור בארץ, אז לא יתכווצו עוד במאורותיהם ביפו וירושלם לאכול איש בשר רעהו, כהאמללים בתחום המושב ברוסיא, ואז תחל באמת תקופה חדשה על אדמת ציון.

בכל כתבי העתים העברים בתבל המדברים אודות הציונית, לא פגשתי מעולם אף אחד אשר התעורר לשאול ולבאר את הסבה, מדוע לא התעוררו יהודי ספרד בתוגרמה, לוא גם מתי מספר לעבוד לטובת ציון, ליסד איזה מושבה, בית חרשת מעשה או ענין אחר לטובת הישוב. אף כי אמת הוא, כי תוגרמה החשוכה נסכה עליהם תרדמה עזה, בכל זאת, היתכן כי לא ימצא בהם אף אחד מרבבה, איש רגש אשר יקח חלק ביסוד הישוב החדש? אבל הדבר יתבאר על נקלה, כי ציונינו לא ידעו זאת, ואם יש אנשים בישראל אשר אינם יודעים את ציון ותוגרמה, הם המה הציונים, והמעט מהם היודעים, חלילה להם לפתוח פה, להשמיע דבר אמת, אמת מרה אשר לא תביא כל פרי. והאמת הוא כי יהודי תוגרמה היודעים את ממשלתם, יודעים כי כל מעשינו ועמלנו בארץ הקדושה תולים על בלימה. המה יודעים יותר ממנו כי הננו הולכים על גשר של גיר. המה יודעים, כי אם יש איזה צל של ממשלה בעיר הבירה, הנה ככל אשר יתרחק האיש מעיר הבירה יחלש גם צל הממשלה, עד כי במקומות הרחוקים תשתרר אנארכיה גמורה, אחת היא אם ברצון הממשלה או לא. אבל זאת ברור הוא, כי הממשלה יודעת זאת, ולשנות את פני הדבר לא תוכל לרגלי הרקבון אשר הניחה ביסודות ממשלתה. ואם תאמר להביא סדרים בארצה, וחקים ישרים בעד נתיניה עליה להפוך את הקערה על פיה. וזאת אשר התפארו הטורקים הצעירים לעשות ולא עשו, יען באמת לא צעירי ימים המה אשר לא טעמו טעם חטא, רק צעירים אשר לא זכו עוד עד הימים האחרונים לטעום טעם הבּאקשיש המתוק. כת מדיני כזאת יבינו באמעריקא אלה היודעים את “הרעפארמער” הרבים, אשר הבטיחו כי אם תבוא הממשלה לידם, אז יביאו גאולה לעולם, וכאשר זכו להפיק זממם, אז שבו להיות “רגילים” ושמם החדש “רעפארמים” החביאו בכיסם, ושמם לא נזכר עוד. ואלה המה הטורקים הצעירים אשר אחינו הספרדים יודעים אותם, וכלם בלי יוצא מן הכלל, כלם מודים, כי טוב היה להם תחת שבט “המושל העריץ” עבדול חמיד, מהתענות תחת ידי המתהללים בשקר, הטורקים הצעירים. ומנהלי ציון המעטים היודעים זאת, למדו גם המה להיות דיפּלאמאטים, לדבר הרבה מבלי הגיד מאומה, המה יודעים רק אחת כי בעלות מחיר כל צרכי אוכל נפש, נחוץ היה גם להם להעלות את המחיר אשר קצבו חז“ל “מילי בסלע ושתיקותא בתרי”, והעם רואה ושומע קהל מחוללים מכים בתף, ומשמיעים קול רעש גדול, ואיננו יודע מה המהומה, מה החג. העם יודע רק אחת כי הוא נתבע למשכן, ונותן לעגל, המנהלים מבטיחים במכתביהם אל בני הגולה, כי הישוב החדש יפרח כשושנה, בעוד אשר באמת כבר נהרס הרוב ממנו ומשרידי חרבותיו לא תשאר אבן על אבן אם תמשך המלחמה, עוד שנה או שנתים. ואם לא תבוא בריטניה לקחת את הארץ תחת ידה, אז אין כל תקוה לישוב החדש בחסדי הטורקים הצעירים, והערבי ישאר פרא אדם, שודד ורוצח במדה יותר גדולה, יען עתה נשאר באמת ערום ויחף, בלי לחם לשובע, ומי יודע אם לא תפרוץ עוד מגפה בעם אחרי כלות המלחמה, והרעב יכבד יום יום, והממשלה אומרת הב הב בלי הרף, וגם אנשים ישרים יהפכו לפעמים לשודדים אם יציקם הרעב. ומה גם הערבי, אשר חשבנוהו תמיד ל”עם הדומה לחמור", הלא יהפך על נקלה ל “חמור הדומה לעם”, חמור שאיננו יודע משפט שלי שלי ושלך שלך, והערבי גם הוא יודע רק המשפט “שלך שלי” מיום הולדו עד לקבר יובל. – הנה כי כן, אחת אמרתי כי רק מבריטניא ישועת ציון, והיא האחת אשר תוכל לתת להערבי הפרא לב בשר, הערבי אשר עלינו לשבת עמו יחדו, אם נאבה או נמאן.

כתבי עתים הטורקים יתפארו, כי הערביים במצרים נכונים למרד נגד בריטניה, אבל שכחו להזכיר כי לוא גם הצליחו “המצרים הצעירים” גם אז לא יתאחדו לעולם עם תוגרמה, אחרי אשר כבר טעמו טעם חרות ומשטרי איירופא אשר הנהיגה בריטניה במצרים. בריטניה אשר בראה את החף הגדול באלכסנדריא, אשר לא רבים כמהו בתבל, חף מסחר וחף לאניות מלחמה, ואין קץ לאוצרות זהב אשר הוציאה במצרים, עד אשר במשך שלשים שנה, הננו רואים את אלכסנדריא כראות פני פאריז ביפיה וליווערפול בסחרה. בריטניה, לא תוגרמה יצרה בתי חרשת מעשה, והיא נותנת עבודה למאות אלפי איש. היא הביאה סדרים בעבודת האדמה, בחקי ומשפטי הארץ. היא, בריטניא, נתנה בטחון החיים והרכוש במשך זמן קצר כזה, אשר לא יכלה תוגרמה לתת בכל ימי ממשלתה.

חרבּן הישוב החדש והישן

בתפשי עט בכף לדבר אודות חרבן הישוב החדש, אשר כבר נוכח הקורא בין דברי המפוזרים בספרי זה, וכבר שמע את דעתי אודותיו, הנני חושב, כי חובה עלי לתת בנה בלבו, כי רק מאהבתי לציון אדבר את דברי, וכי רק נביאי שקר הטיפו לעם לאמר, שלום שלום ואין שלום, ורק מפיחי כזבים ידברו עתה אל העם, כי ציון עומדת על תלה, והישוב הולך הלוך וטוב, כל דבריהם שקר וכזב, אלף פעמים שקר. הישוב הולך וחרב יום יום. הישוב החדש, ביסוד המושבות האחדות איננו הישוב החדש, באמת, ולוא גם יסדו עוד איזה מושבות כאלה התלויות בשערה מההשקפה המדינית והכלכלית, גם זה איננו ישוב. הישוב האמתי איננו תלוי ביסוד איזה בתי ספר, יען גם הישוב הישן היה לו בתי ספר, ולוא גם בתמונת ישיבות ותלמוד תורה, אשר נתנו לנו יהודים נאמנים לד' ולישראל ולארצו, אף כי לא ידעו פירוש המלה “לאמית”. כל איש יהודי הדבק בעמו ושומר דתו, ואוהב לשבת בארץ הקדושה, הנהו כבר גם לאמי גם ציוני, אף כי לא נשא את הסמל הציוני ה“מגן דוד” על כנף מעילו. הישוב החדש, החל באמת, בבוא יהודים לשבת בערים העתיקות או בנין ערים חדשות, ביסוד איזה בתי חרשת, בבוא בעלי מלאכה ואומנים לבנות את הערים, אומנים אשר לא היו בארץ עד העת ההיא, אומנים חדשים אשר אצלו מרוחם על האנשים מהישוב הישן אשר לא חשו ליפות את מלאכתם, בחשבם כי אין דורש ואין מבקש לאומנות יפה. האורחים החדשים אף גם אלה אשר לא השתקעו בארץ הפיחו רוח עז ותקוה באף בעלי כשרון שונים להקיץ מתרדמתם. הבצאלאל, בית חרשת מטוה, בית חרשת שטיין ביפו, מעשה אבני מלט מרובעות, צעצועי אבן שונים, עבוד עורות, חרשת עץ לדלתות וחלונות, ועוד כאלה, הם המה אשר יסדו את הישוב החדש. והאורח אשר בא לתור את הארץ בתקותו למצוא איזה מסחר או מלאכה, וראה כי ההולכים לפניו עשו והצליחו, לא פחד גם הוא מנסות את מזלו. ובאופן כזה הקימו את העיר הקטנה והיפה מאד “תל אביב”. וכמתכונתה יסדו את “זכרון משה” בירושלם, והפרור “רחובות” מחוץ לעיר בירושלם על ידי יהודי בוכארא וגרוזיא, אף כי אינן יפות כתל אביב, בכל זאת עשו דבר טוב, עד כי חשבו ליסד עוד פרור כזה סביב ירושלם. וגם “גבעת שאול” על ההר הנשקף על פני “מוצא” תביא תועלת ברבות הימים. וכל אלה עשתה יד הישוב החדש, והישוב הטוב והיפה הזה נוסד על תהו ביד קלי דעת אשר האמינו בטובת לב תוגרמה וקלת דעתה.

תוגרמה, אשר אהבתה לישראל תוכל לשמוע מפי כל נער היושב אחרי התנור ביעהופּיץ. וזאת תוגרמה השונאת את הנוצרים, בכל זאת נתנה להם כל חפצם. וליהודים אוהביה לא נתנה הרשיון לקנות אדמה, אם המה נתיני או אזרחי ארצות אחרות, ואף לאזרחיה היה הדבר קשה כקריעת ים סוף, ביחוד יהודי רוסיא. והיהודים החכמים קנו איזה כברת אדמה על שם איש אחד, נתין תוגרמה, או האָלאַנדי, והקניה נאשרה על ידי הרב, או ועד העיר (היהודי) אשר גם הוא (הועד) איננו מאשר כחק. ובספר הועד נרשם, כי כברת האדמה אשר קנה ה' כבן מהאג חלק לחלקים קטנים, וכל חלק נרשם על שם האיש אשר קנה ממנו את החלק, אף כי ה' כהן עצמו לא ידע מזה מאומה, וכל אחד בנה לו בית על חלקת אדמתו, והממשלה איננה יודעת מזה יותר מה' כהן. ובדרשה לשלם לה מס הבתים, היא דורשת מה' כהן מס בעד כל בתי העיר, ויושבי הבתים נחשבים רק כ“שכנים” היושבים בבתי זרים. ואם יקרה כי תאמר הממשלה לקחת לה את אחד הבתים, אז אין ל“השכן” כל צדקה לבוא להתאונן, כי עשו לו עול, אחרי אשר לא הוא אדון הבית. ובאופן כזה קנו רבים אדמה ובתים איש מרעהו בערים ובמושבות, וכל רכושם ואחוזתם תלוי באויר. ומצד השני יש יסוד לקלות דעת זאת, בדעתם, כי גם אם יצלח איש פרטי להשיג שטר מקנה על אדמתו, הוא רק בעיר ולא במושבה, וגם על זה עליו להוציא כסף רב ועמל אין קץ, ולא כל איש הוא כביר כח לו וסבלן לשאת את כל העמל, ולא כל איש יאות להוציא הוצאה גדולה בעד שטר המקנה מאשר ביד הממשלה, בהיותו בטוח, כי הרב והועד לא יעשו עול. אף כי זכיתי כבר לראות יותר מפעם אחת בעשות הועד עול גדול. ועל פי סדרים כאלה נרשמו גם בתי חסד שונים על שם איש פרטי, יען אין כל זכות לעדה לקנות דבר על שמה, ורק זכות אפוטרופוס לה. וכבר קרה פעמים רבות, כי לא יכלה העדה להוציא את הבית מיד המחזיק בו, ורבבות כסף יוציאו למשפטים כאלה. אמנם יש חק, אשר כל איש יוכל להקדיש את ביתו או אדמתו לטובת העדה או הקהלה, ועליה להועיד איזה אפוטרופוס, אבל אז אין להקאנזול כל צדקה עוד להתערב או לקחת את האדמה תחת חסותו, ורק ממשלת תוגרמה תשאר בעלת הבית, ולא רבים המה המאמינים בצדקתה. והנה עתה בסור צל הקאנסולים מעלינו כל נתיני ארצות אחרות, הננו הפקר בנפשנו ורכושנו, ואין לנו למי לצעוק. עד הנה בהיות איזה סכסוך או ריב בין נתין זר והערבי, היה הקאנזול שופטנו, ולהממשלה לא היתה כל צדקה לאסור במאסר כל נתין זר, תחת אשר עתה, בבוא הפרא לביתי לדרוש בּאַקשיש, ואני אינני ממהר לתת לו כחפצו, כרגע ימצא עלי עלילה כי חרפתי אלהים ומלך, אף כי לא יבין את לשוני, והשופט יאמין לו, בדעתו, כי יבוא על שכרו בעד אמונתו. הנה כי כן מי פתי יבוא היום לשבת אל עקרבים בין עם פרא אשר לו חקי סדום כאלה, לוא גם ישיג הרשיון להשתקע בארץ יהודה. ואחינו הספרדים בעיר הבירה וסביבותיה הבינו זאת יותר מהזרים, כי על כן המה נתיני תוגרמה המה מימי קדם. ולא יפלא עוד, כי לא יבואו לשבת בציון ולא יעזרו להישוב החדש הנוסד על קורי עכביש.

כששים למאה מאחינו ביפו ותל אביב, ראשי מוסדי הישוב החדש נגרשו או ברחו מן העיר בחורף תרע“ה. והעובר ב”נוה שלום“, יראה כי כמעט כל החנויות סגורות, והעיר נשארה ריקה ושוממה, ותל-אביב היתה לתל שממה, ובכל רחובותיה אשר המו מאדם נראה רק צל אנשים מספר. בתי כנסיות ביפו אשר היו תמיד מלאים, והעובר ברחוב שמע תמיד קול מתפללים, מטיפים או לומדים, יתפלא עתה, כי נחוץ לקרוא אנשים ל “מנין”. רננת פועלים בערב, זמרת מנגנים, וצהלת אגודת “מכבי”ם” חדלה, יותר מארבע מאות תלמידי הגימנאזיום עזבו את הארץ, יען לא חפצו להתהדר ביארמולקא אדומה ולהיות “טורקים צעירים”. המורים הראשים, דר. מאסעזאהן, באגראטשאוו, לוריא ועוד מנכבדי המורים ברחו או נגרשו. כל בתי המלון, אשר בשנה העברה לא היה די מקום בעד המון האורחים, כלם רקים מאדם, וחוכריהם לא ישלמו עתה אף קשיטה לבעליהם. בתים גדולים ונחמדים סגורים על מסגר, וברבים מהם באה הפּאָליציי ותקח את כל כלי הבית. שומרי תל אביב היהודים גרשה הממשלה, ותחתם הביאה שומרים ערביים, אשר רבם המה בעלי ברית הגנבים והשודדים. משומרי היהודים במושבות לקחה הממשלה את קני הרובה, ואת השומרים אמרה לקחת לעבוד בצבא, ורבים נסו על נפשם. יערות עצי עקאליפּטוס אשר נטעו בעמל רב, עד אשר זכו לראות עצים רעננים, ו“בחדרה” כבר הביאו מכונות לעשות קרשים, צותה הממשלה לכרות את העצים, העצים האלה, אשר ראש מטרת נטיעתם היתה ליבש את הבצה הגדולה אשר במושבה ההיא, הבצה הנודעה לחרדה אשר הובילה לקבר מאות אכרים מן היום אשר נוסדה המושבה, ואשר בימים האחרונים נקו העצים את האויר, הנה באה הממשלה הטובה ותנף עליהם ברזל, והאויר ישחת עוד הפעם. וכן עשתה גם ב“פתח תקוה” ו“רחובות”, ורק בעזרת בּאַקשיש הצליחו להציל מעט משיני הגרזן. על הבּאנק העברי גזרה כליון, ואלפי איש אבדו את כספם ומסחרם. וכפי אשר הגידו לי פה אחד כל מנהלי הבּאנק, אין כל תקוה להשיבו לתחיה, ורבים מהערבים אמנם מתאוננים כי לרגלי גירוש היהודים, אבדו משען לחמם. אבל מי ישים לב להם ולתלונתם. בקיץ הזה (תרע"ה) שלחה הממשלה אנשי חיל ל“פתח תקוה” לתפש את הפעלים היהודים לגרשם מן הארץ, ותאסר את כלם, ותושיבם במלון “בעללא–וויסטא”, וכשלשה ירחים היו עצורים יותר משלש מאות איש בבית אחד, עד אשר תבוא אנית מלחמה אמעריקאנית להוליכם לאלכסנדריא של מצרים. על דר. באגראטשאוו העליל ערבי אחד, כי הכה איזה נער ערבי, וכלם ידעו כי שקר הדבר, והממשלה גזרה עליו, מאסר שנה אחת, אך לאשרו הצליח להמלט על נפשו לאלכסנדריא של מצרים.

זקנים וזקנות בירושלם אשר באו לפני שנים רבות לבלות יתר שנותיהם על אדמת קדשם, מבלי אשר נגעו זבוב בקיר, גורשו בלי חמלה. כמעט כל מיסדי ובוני הפרור “רחובות” בירושלם, נגרשו כלם מן הארץ, ורבם אנשים זקנים, ובהם רבים עשירים לבשו כלי גולה, ובתיהם נשארו שוממים. את כל היתומים אשר גזלה את יצועם מתחתם בלילה אחד, אלצה כי יהפכו לתוגרמים, בתקותם, כי כאשר יגדלו תקח מהם אנשים לצבא. כל עשירי ישראל אשר לא חפצו לאבד את כל רכושם ובתיהם ויקבלו עליהם מרות תוגרמה, הנם עתה עניים ואביונים, כידידי האיש היקר הרב ר' יעקב יצחקין מדערבענט, איש עשיר, אשר הניח ששה כרמים גדולים בדאנגיסטאן, ויבוא לארץ הקדושה לבלות יתר שנותיו, וייסד את המושבה “באר יעקב” וכרמים גדולים לו, בא עד ככר לחם, עד כי נאלץ למכור מעט מעט את אוצר ספריו לשבור רעבון ביתו, וכמהו עוד רבים.

הממשלה פקדה עתה בסתר לבל ימכרו אדמה או בית לאיש יהודי. אף לא יהודי לאחיהו, בתקותה לרשת את נחלתם, ולהרחיקם מעל אדמת אבותם. ואם נמצאו עוד ציונים תמימים בתבל המאמינים בישרת לב תוגרמה ובאהבתה לישראל, אז, אז תקוה לכסילים מהם.

האכרים במשבותיהם כצללים יתהלכו מבלי דעת מה לעשות ועל מה לקות. הצעירים לוקחו לעבודת הצבא, ועוד מרבים לקחת בכל עת. רוב אדמתם לא נזרעה, מאין זרע לזריעה וסוסים לחרוש, ועגלות למשא, ותמיד עליהם להיות מכניסי אורחים לא קרואים, שוטרים הבאים מן העיר במלאכת הפקידים וקוראים הב הב, ואם אין מה לתת עוד, יסחבום אל בית המשפט בעיר, ו“הכפרה” הראשונה הוא המוכתר (השוטר) היהודי, כי בבואו העירה ובידו אין די כסף יכוהו מכות רצח, כמנהג תוגרמה. וכלנו ראינו ושמענו אנקת המוכתר מפתח תקוה, אשר הכוהו מכות נאמנות, יען לא יכל להביא די כסף למלא נפשות שני השודדים, חסאן בּיי וסגנו הפסח, אשר פקודתו היתה רק אחת “להכות” לכל הבא לבית המשפט ביפו (במשך הקיץ נהרג בידי ערביים ברמלה). אחד משני אחים בעקרון אשר לוקחו לצבא, הביא כסף פדיונו חמשים לירא טורקית בירושלם, וכאשר קבלו את כספו לא הרפו ממנו וישלחוהו לעבודת הצבא, וכאשר פתח פיו לבקש כי למצער ישיבו לו את כספו, צוה הפקיד כרגע להפילו על הארץ ולהכותו “מאה מלקות” על רגליו, עד כי כפשע היה בינו ובין המות.

הארבה אשר עשה שמות בארץ, והאכרים היו החללים הראשונים, לא לבד, כי לא השתדלה הממשלה לתת להם עזרתה, אך התאמצה עוד לאכול את יתר החסיל, ותשים “מס הארבה” על כל העם, מין “פרנסה” חדשה, לא שערוה כל שעירי שחת. ותחת ה“עשור” על כל יבול האדמה ופרי העץ, הודיעה, כי בשנה הזאת תקח שלשים למאה, ואם המון העם יגוע ברעב, הן לא בה האשם, יען לא היא הביאה את הארבה, ולא עליה היה לגרשהו. ואם לא למדה אל דרך אשכנז לדאוג בעד העם לבל ימות ברעב, בחלקה את הלחם במדה כקטן כגדול, כעשיר כרש, מי יועידה למשפט, אחרי אשר גם על פי משפטי העמים אין לכל ממלכה הצדקה להתערב בעניני ארץ אחרת, ומה גם עתה, אשר מורה ומדריכה עצמו, שכח כל חק ויפר כל ברית עמים, ומי יאשימה אם התלמיד איננו יודע יותר מרבו, ולתוגרמה הלא די והותר, כי השיגה “סמכת רבנות” מהרב הכולל ווילהעלם השני, ומה לה עוד?

יום יום שולחת הממשלה את ידיעותיה אל תא–החדשות אשר תדפיס רק עקזעמפּלאר אחד במכונת הכתיבה - אשר לקחה בהלואה או בקשה את האמעריקאני הצעיר הסוכן למכונות “זינגער” כי יעשה הוא את המלאכה חנם – כתוב אשכנזית וצרפתית, ובערבית בכתב יד, באין מכונת כתיבה בשפה הזאת. וכל ידיעותיה הנה רק נצחונות אשכנז ועסטרייך אשר תקבל מאת צירי הממלכות ההן בקושטא, מלבד נצחנותיה היא. יום יום יתקוממו שבטי ערביים שונים באזיא ואפריקא נגד הבריטנים נוגשיהם ונספחים לצבאות תוגרמה אשר תבטיח להם גאולת הגוף והנפש. והקוראים או השומעים את כל החדשות האלה יניעו ראש, ירמזו בעיניהם ומתלחשים מפחד האורבים. אך בכל עת מצוא בראותם את מכיריהם ומיודעיהם, ידברו בשפה ברורה כי לא יאמינו אף מלה אחת בכל אשר קראו או שמעו. יהודי ספרדי אחד ממכירי, אשר יתערב תמיד בין הערביים אשר יסחר אתם, ספר לי, כי בכל פעם בבואו לחנותי הערביים, ישאלוהו, אם לא שמע איזה חדשות אחרות ממקורים נאמנים, בדעתם כי היהודים קוראים כתבי עתים אחרים ומקבלים מכתבים מאיירופא, תחת אשר לא יאמינו מאומה מהודעות הממשלה, ובכל רגע יחכו כי בוא יבואו ה“אינגליז” לגרש את התוגרמים. שני ערביים הודו לי כי קברו דגלי בריטניה במעבה האדמה, למען יהיו נכונים להרימם ברגע אשר יבואו הבריטנים לארץ הקדושה. ובהוכיחי על פניהם, כי סכנה מרחפת על ראשם אם יודע הדבר להממשלה, ענוני, כי אחד מחבריהם אמנם יושב עתה בבית האסורים, יען הממשלה חשדה אותו, כי לא תמים לבו עמה, אף כי לא מצאה בביתו מאומה, מאשר בקשה, והנם בטוחים כי ימי ממשלת תוגרמה באה"ק ספורים, אך לא יאמינו כי בכחם ועוצם ידם יוכלו להמיש צוארם מעול תוגרמה. המה יודעים, כי לוא גם יתאחדו כל שבטי ערב באזיא, לא תמצא ידם ליסד להם ממלכה מיוחדה, מחסר כשרון דעת וכסף לבנין גדול כזה במאה העשרים, ועל כן עיניהם נטויות לבריטניא, ואנחנו מה? האם יש לנו תקוות יותר טובות ובטוחות?

היהודים בצבא תוגרמה

על פי חקי דת האיסלם אסור ל“כופרים” לעבוד בצבא המאמינים, ומעולם לא נלקחו יהודים ונוצרים לצבא, רק למן היום אשר לקחו הטורקים הצעירים את רסן הממשלה בידם, החלו לקחת גם כופרים. ועוד יתרה עשו במלחמה “הקדושה” הזאת, אשר גם ה“מקילים” בדת לא יכלו להביט בלב מתנה על חלול קדושת הצבא באופן מבהיל כזה, ויעשו הטורקים הצעירים בלהטיהם, וישמיעו בגלוי, כי לצבא הכופרים לא ילמדו כח תכסיסי מלחמה, ולא יתנום להתערב בין המאמינים, ויהיו רק לפועלים, רקחים, טבחים, נושאי סבל, נוהגים בעגלות או חמרנים, ובכלל כל עבודת פרך הנחוצה בעת מלחמה, רק במערכות הלוחמים לא יבואו. ובכן אין כל יכלת לעשות את היהודים לפקידים או שרי מאה. עד כי גם הרופאים, האיזינערים, סופרים וכאלה, נשארו אנשי חיל פשוטים. על הרופאים אשר משכורתם בצבא הוא 8 – 10 לירא טורקית לחדש בכלל, מצאה הממשלה חטא, כי השיגו תעודותיהם באיירופא ולא נתאשרו בתוגרמה, ועל כן לא נתנה להם תואר אופיציר, ולא משכורת. ובשאלי איזה פעמים את פי היהודים העובדים במערכה, ענו כלם, כי לוא קבלו אותם לעמוד במערכות המלחמה, כי אז חשבו את עצמם למאושרים, יען לאלה תתן הממשלה בגדים ואוכל. ועובדים בזמן קבוע, תחת אשר להם, להפועלים לא יתנו מאומה, ועובדים עבודת פרך בלי מנוח, ועל פי רוב, עבודת פרך לא לפי כחם, ותמיד המה מוכים ומעונים. ואמרי אליהם, כי אחרי כל אלה למצער הנם בטוחים בחייהם, ענה לי ספרדי אחד, כי גם בעבודתם עתה לא יאמינו בחיים, תמיד הנם רעבים ללחם, ערום ויחף ילכו כל הימים, ועובדים תחת שמש לוהט, תמיד נענים ונדכאים, ובעד כל דבר קל יפילום על הארץ ויכום על הרגלים בלי דין ומשפט, ולפעמים יבקשו את המות כמטמונים, ומהם אשר הכו באמת עד מות על לא דבר.

בשביעי של פסח תרע“ה, בבקר באו חמש מאות איש, ויעמידו את אהליהם סביב ביתי, האהלים האלה נעשו מבד לבן, אבל עתה חשך משחור תארם. ומהם באו אל גני ויבקשו לתת להם מים. שומר הגן אמר להם, כי יתן מים רק לאנשי צבא, אך לא לצוענים או בּעדואינים, אבל המה הוכיחו כי אנשי צבא גם המה, אף כי ערומים ויחפים, ויספרו לו כי עתה שבו מהמלחמה אצל תעלת זועץ, אשר היתה זה לפני איזה שבועות. וכאשר אמר להם השומר, כי אדון הגן הוא “יהודי אמעריקאני” הלכו להם, ויבחרו מהם איש יהודי אחד ספרדי לשלחו אלי, וידבר עברית, ויספר לי, כי גם הוא בא עם המחנה הזה, ויוציא מתרמילו איזה פתותי מצה, ויבקשני לתת לו אכל כשר וגם מקום לנוח, ויספר לי כי המצות נתנו לו האכרים היהודים בעברו עם המחנה דרך המושבה “קאסטינא” תמול, וכן נתנו לו במושבה “קאטרא”, ושם מצא איזה ממיודעיו, אחרי אשר בשנה העברה היה שומר ב”רחובות", ויראני את רגליו הפצועות בלכתו יחף כל העת, וכל המחנה תועה בלי פקיד, מכפר לכפר, ובכל כפר נתנו להם הערביים מעט לחם, וכל עוד נשמתם בהם. ובעברם דרך העיר עזה, אמר להם איזה פקיד כי ילכו לרמלה, ושמה יגידו להם מה לעשות. שני ימים חנו האמללים סביב גני, ואחרי כן צוו עליהם ללכת לחיפה, וכן הלכו בלי מנהל ובלי לחם. וכאשר שאלתי מדוע אין בידם כל חרב או קני רובה, ענוני כי קנה הרובה הכבדים לא יכלו נשוא בלכתם דרך המדבר, תחת שמש בוער כתנור בים החול, ובכן השליכו את כל המשא הכבד אשר היה בידם, אחרי אשר עגלות או גמלים לא היו להם.

ביום כ"ד ניסן, בשבתי בסכתי אשר בגן, ראיתי כי נפתח השער וששה איש באו, והשומר הראה להם ללכת ישר אלי אל הסכה, אחרי אשר אמרו לו כי יהודים המה, והשומר ידע, כי עליו לתת לבוא לכל איש יהודי, אף באישון לילה מבלי שאול את פי. והאנשים נגשו אלי, וכל אחד מהם נשק את ידי כמנהג ארץ הקדם, וידברו אלי עברית. וכאשר שאלתי, מי המה, מאין באו ומה חפצם. ענוני, כי המה אנשי צבא, ומספרם עשרים ושנים איש. וזה כתשעה ירחים לוקחו לעבוד בצבא, אבל כל עבודה לא נתנו להם, אף לא לחם לאכול ובגד ללבוש, רק פקדו עליהם ללכת לאיזה עיר אשר שכחו את שמה, וילכו לאט לאט, מכפר לכפר, ובכל עיר קטנה או גדולה התגוררו שבוע או עשרה ימים, ואחרי כן פקדו עליהם ללכת לעיר אחרת, עד אשר באו ביום הראשון של פסח ירושלימה, וישארו בעיר עד יום אתמול. ובירושלם הגידו להם, כי בעברם דרך רמלה ישאלו לשמי, וכן עשו. ובראותי את ענים, מדויהם קרועים, יחפים, ועורם צפה על עצמותיהם נמג לבי, ואוציא מכיסי איזה סך כסף ונתתי על ידם, אבל כלם פנו פניהם ממני וימאנו לקחת, וכל תחנוני כי יקבלו את מתנתי לא הועילו, שאלתי אותם אולי המה רעבים, וכרגע אצוה לתת להם אכל, וגם זה לא קבלו, ואשאלם מה שם עיר מושבם, ויענוני, כי שם העיר הוא “סוליימאן” ורחוקה שלשה ימים ממערכת המלחמה בין הטורקים והרוסים בקו­­‑קז, ומספר היהודים בעיר מושבם הוא מאתים משפחה, וטרם לוקחו לעבוד בצבא באו שוטרי הממשלה ויקחו מהם כל אשר מצאו, כסף וסחורה ואוכל וינצלום, ואחרי כן שלחום בדרך לא ידעו, וגם עתה אינם יודעים מתי ואפוא יהיה קץ מסעם. ואחרי אשר ישבו עמדי כשלש שעות, ויספרו לי עוד ענינים אשר חפצתי לדעת, קמו ללכת, ובצאתם מן הגן, רדפתי אחריהם, ואקרא אלי איש אחד מהם, ולמרות רצונו נאלץ לקחת ממני את הכסף אשר מאנו לקבל ראשונה. ויהי הדבר לפלא בעיני, כי לא יכלתי להאמין כי עשירים המה עד כי יחשבו להם לחרפה לקחת את נדבתי.

אחרי כל ההבטחות, כי לא ישלחו אלי את היהודים לעמוד במערכת המלחמה, בכל זאת קבלו רבים מהם, אם מצאו ביניהם צעירים ורעננים, ובעיני ראיתי בשבתי בבית האסורים בירושלם (כאשר אספר הלאה), כי הביאו איש יהודי צעיר לימים כבן שלשים, גבה הקומה ויפה תאר, איש צבא מן המחנה, והוא יליד רוסיא, אשר מצאו בו חטא נורא, כי ראוהו בצאתו לרחוב לבוש מעיל מצבע אחר מעט, יען את המעיל אשר נשא תמיד נתן על יד הכובס, ובעד החטא הזה, יצא משפטו להכותו על רגליו חמש עשרה מכות בכל יום במשך שלשה שבועות אשר ישב בבית האסורים, וכאשר הביאוהו לבית הכלא כבר לא יכל לעמוד על רגליו מהמכות הראשונות, תחת אשר כל אנשי הצבא הערביים היו לבושים קרעים, טלאי על טלאי, יחפים, ובלי כובעות, ואיש לא שעה אליהם, אחרי אשר הממשלה לא נתנה לה מאומה, ואף קני רובה לא היו בידיהם, יען כל עבודתם היתה רק להסיע אבנים, לחפור באדמה, או ללכת בטל, כי לא למדום תכסיסי מלחמה, מפחד פן יהיו לרועץ לתוגרמה במשך הימים, ותוגרמה הלא יודעת כי הערביים ישנאוה, ובכל עת מצוא הנם נכונים למרד, ולא מחכמה עשו להעיר חמת הערביים, ועל כן מצאו פקידי תוגרמה להתנקם מהיהודים למצער היהודים שאין להם קרוב או גואל בין כל משפחות האדמה אשר ידרוש דמם.

יחס היהודים להדארדרנעלים ושאלת ארץ הקדם

שאלת ארץ הקדם היתה לשאלה, למן היום אשר החל כוכב תוגרמה לרדת זה כמאתים שנה. פעטער הגדול כבר חשב מחשבות לחדור לארץ הקדם, ולהכניע את תוגרמה. נאפאלעאן הראשון, אמר פעם אחת: “תנו לי את קאנסטאנאינאפאל ועשרים אלף צוענים, והנני קיסר כל ארצות איירופא”. בריטניה וצרפת החלו לפתור את השאלה הגדולה הזאת מצד אחר, מצד אפריקא ואזיא. שתי הממלכות האלה ידעו, כי לא זו הדרך לפתרון השאלה בכבשם את קאנסטאנטינאפּאל, הבאספארוס והדארדאנעלים. בדעתם, כי עיני כל המוסלמאנים בתבל נטויות אל הסולטאן, הכאליף, הפאדי-פאשאה, אשר הכירוהו למושל בחסד אלהים על כל המאמינים, והנוגע בו נוגע בבבת עינו. ועל כן התאמצו להכניע את המוסלמנים בארצות הפראים הגדולות והברוכות מאת הטבע, ויהפכון לארצות נאורות ברב או במעט, ויתנו לעמי הארצות הנכבשות חקים טובים, למען הראותם את ההבדל הגדול בין ממשלה נאורה, ובין ממשלת תוגרמה החשוכה, לבל ינהו אחרי הסולטאן אשר לא יתן גם לבני עמו להרים ראש. בריטניה, אשר כל חפצה היה להיות המושלת על כל מימי ימי העולם, לא לבה הלך לרשת את האדמה, רק את חפי הים. וכן כבשה את כל מפתחות הימים הגדולים, את גיבראלטאר מפתח הים התיכון וים האטלאנטי, את בּאבּ-אַל-מאַנדעם אצל “עדן” העתיקה, הרחוקה כמהלך שתי שעות מן הים, ותבנה לה עדן חדשה על שפת מפתח הים האדום וים הודו. לשון ים פרס אצל בּאסארא, המפתח לבגדד וסחר פרס לקחה לה באפס יד ובלי כל מלחמה, רק במחיר הטוב אשר עשתה לתוגרמה להצילה מיד רוסיא אויבתה, ותבצר שם עמדתה במבצרים חזקים על גדות נהר פרת. תעלת זועץ אשר חפרוה הצרפתים לקחה בכסף, בקנותה את רוב המניות מיד אגודת בוני התעלה, בחכמת דיזראעלי-ביקאנספּילד, נשיא המיניסטעריום. ורק את חוף אלכסנדריא של מצרים לקחה בחרבה, ובראשונה בנתה רק חוף לאניות סוחר, ורק בימים האחרונים נעשה לחף אניות מלחמה, ועתה הוא אחד החפים הגדולים בתבל, ואת מצרים הרימה למעלת ארץ נאורה ועשירה, למען יראו המוסלמנים מה בינה ובין תוגרמה. זאת מצרים העזובה והעניה, אשר בעיני ראיתיה טרם באה תחת חסות בריטניה, ועוד גם עתה במשך שלשים וחמש שנים, עוד לא ספחה את הארץ לאחת מארצות ממשלתה. ושם בריטניה עוד לא נקרא עליה, אף לא התערבה בחקי הארץ פנימה, והכדיב מושל הארץ מבני ערב ימשול גם עתה על הארץ, ולפני שלש שנים הוסיפה לו תואר כבוד “כאַליף” ראש המוסלמנים, את אשר לא חלם מעולם כל מושל במצרים. ולבריטניה אין רק נציב אחד בארץ להשגיח על סדריה, והוא גם שר צבאותיה, באופן כי כל גוף הארץ הוא מצרי, ורק הנשמה היא בריטנית, וכן תתנהג בכל ארצות ממשלתה בתבל, ובזאת קנתה לה לב כל העמים. והדיפּלאמאטיא הבריטית התאמצה תמיד לעמוד לימין תוגרמה נגד רוסיא אשר היתה נכונה לבלעה חיים בכל רגע. בריטניא עשתה יד אחת עם צרפת וסרדיניא לעזור לתוגרמה במלחמת סעוואסטאפעל, ותכניע את גאון רוסיא, ותנאי השלום היו, כי אסרו על רוסיא לבנות מבצרים על חפי ים השחור, ואסור לה לבנות צי מלחמה בים ההוא. וכן אסרו עליה מלכי הברית להעביר אף אנית מלחמה אחת דרך הבאספארוס והדארדאנעלים, וכל אלה רק למען הרחיקה ממחשבתה לכבוש את קאנסטאנטינאפּאל. ומנצחון רוסיא בתוגרמה בשנות תרל“ז-ח, לא הרויחה מאומה כמעט, עד כי נהפך לה נצחונה לאבל, כי אחרי אשר כבר עמדו צבאותיה בסאן סטעפאנא פרור קאנסטאנטינאפּאל, ותאמר לשלוח את צבאותיה, בלתי חמושים דרך חוצות העיר, רק לראותה, וגם חפצה זה לא נתנו לה. ובקאָנגרעס השלום בברלין בשנת תרל”ח, היה דיזראעלי רוח החיה בכל אופני השלום, והוא בחכמתו הכניע את רוסיא, עד כי יצאה מאת הקאָנגרעס וידיה על ראשה. והנני זוכר עוד את המאמרים המלאים רעל וגדופים במ"ע “גאלאס” על ראש “היהודי הארור”, אשר השפיל לארץ גאון רוסיא בערמתו, עד כי גם ערמת בּיסמארק לא עמדה לה לרוסיא, זה בּיסמארק איל הברזל נמס מפני אש היהודי, הבּריטי. ואחרי שתים עשרה מלחמות אשר לחמה רוסיא עם תוגרמה לא יכלה להפיק זממה. וכל אלה עשתה יד בריטניה רק לבל תתן למוט רגלי הסולטאן הכאליף, וכן עשתה גם לצרפת בכל עת מצוא. היא התערבה במהומת הדרוזים ותקח את הרי הלבנון תחת חסותה, ותשמור על הסדרים, את אשר לא יכלה תוגרמה לעשות. והלבנון היה בימינו לגן עדן נחמד לכל רואיו ותושביו, אף בנתה חפים לאניות ומסלות ברזל, תחת אשר תוגרמה עצמה לא עשתה מאומה לטובת ארצה. תושבי אלגיר וטוניס שמחים בחלקם כי יצאו מעול תוגרמה תחת חסות צרפת, אף כי צרפת לא נתנה לנתיניה החדשים את החפש אשר נתנה בריטניה לארצותיה הרחוקות.

אמת הוא, כי לא התערבו צרפת ובריטניה במלחמות עמי באלקאן הקטנים נגד תוגרמה, אחרי אשר תמיד הזהירוה להטיב דרכה עם נתיניה הנוצרים, והיא לא שמה לב לכל ההזהרות, ומדרכיה הנלוזים לא סרה אף בראותה את החרב על צוארה. ואם הצליחה פעם אחת במלחמתה נגד יון הקטנה והחלשה בשנת תרנ"ז, יען בריטניה וצרפת עמדו מנגד, כי לא הסכימו למלחמת יון ולחלומותיה לכבוש את האיים בים התיכון וחפי אזיא הקטנה, ולעולם לא יתנו לה למשול על מפתחות ים העגאי ולסגור עליהם דרך הדארדאנעלים. וזאת היתה חכמת דיזראעלי אשר שכר את האי קפריסין מתוגרמה במחיר 93 אלף לירא שטערלינג לשנה, אף כי האי לא הביא כל פרי לבריטניה, וכל ערכו הוא, יען הוא המפתח לחפי אזיא הקטנה, על פי מצבו הגעארגראפי. ורק עתה בראשית המלחמה, הודיעה בריטניה כי לקחה לה את האי לאחזת עולם, וזאת היתה האבדה הראשונה אשר אבדה תוגרמה בלי שפך דם. וכן הלא עשתה גם איטליה בלקחה לה את האי רהאדוס רק לפי שעה עד אשר יעזבו צבאות תוגרמה את טריפאלי, ובלי ספק, תשכח להשיבו לבעליו, אף כי אמת הוא, כי כל מלחמתה עם תוגרמה היתה בלי משפט וצדק, רק לקרב קץ פתרון שאלת ארץ הקדם, ותחליט גם היא לקחת נתח שמן מבשר החולה, בחשבה כי הוא נוטה למות. ורוסיה מצדה אשר ידיה היו אסורות מבלתי יכלת לפרוץ לה דרך לים התיכון ולהשיג איזה חף ים פתוח כל השנה, חפשי מקרח, ומעמד בטוח לאניות מלחמה, נאלצה להסתפק בכבוש קוקז, בתקותה כי יצלח לה למצער לכבוש את שארית חפי ים השחור מצד אזיא בארמעניען, ומצד בוכארא וטורקעסטאן נקל היה לה לחדור לגבולות פרס ולהחריד את בריטניה מפאת הודו דרך אפגאניסטאן, העוינת את בריטניה בסתר, וכל הימים היתה רוסיא לצנינים בעיני בריטניה, עד כי נאלצה לתת לה יד ותבוא בברית עמה, ויחדיו לחלק שלל, והברית הזאת הביאה פחד בלב תוגרמה, ותתן יד לאשכנז כאשר ינוס איש מפני הדב ויפול אל פי הארי. תוגרמה ראתה כי קץ ממשלתה באיירופא קרוב לבוא, וכבר נמצאו באמת יודעי בנה לעתים בארץ הסולטאן, אשר חזו לו עתידות לא טובות אחרי מלחמת הבאלקאן האחרונה, ועצתם היתה להעביר את כסא המלוכה מסטאַמבּול לאחת מערי אזיא, וראש מבטם היתה דמשק, ובזה חשבו להציל את שארית הממלכה האדירה לפנים, בתקותם, כי שם באזיא לא יחרידו הזאבים את רבצה. וכבר נשלח אינינער בריטאני מהלל לתור את הארץ ולחות דעתו במה ואיך להרים מצב אזיא הקטנה בכלל, למען תצלח למלוכה, אף כי כל איש דעת לא יכל להבין על מה כל העמל הזה חנם, כי לוא הבינו הטורקים הצעירים לעשות תקונים בחבל ארץ מושבותם באיירופא, כי אז למותר היה להם לבקש מפלט באזיא, ואם ינהלו את ממשלתם באזיא כאשר נהלו באיירופא, אז תקומה לא תהיה להם גם שם.

פתרון שאלת ארץ הקדם אשר ממנו חתו כל אדירי התבל לפני חמשים שנה, בהיות תוגרמה ממלכה אדירה, חדל עתה מהיות צלם בלהות למושלי איירופא, ויום יום קרעו איזה נוצות מאברותיה ולא קרם אסון, עד אשר נחלש כח תוגרמה, ולא היה עוד ממי לפחד, ומאמיני האיסלם היושבים בארצות רחוקות שכחו כמעט את הכאליף אשר שמעו רק את שמו, והמאמינים אשר הלכו לבקר את קבר נביאם במעקקא הביאו לארצם רק בשורות מעציבות מהערביים תושבי הערים הקדושות העוינים את תוגרמה, ולא עלה על דעתם ללכת לעזור לה במלחמה הזאת, ומלכי הברית כמעט לא שמו לב להכרזת המלחמה הקדושה אשר הכריזה תוגרמה, ואחד מכתבי עתים הקרובים להממשלה בפאריז, ענה על הכרזת המלחמה לאמר: תוגרמה קראה עלינו מלחמה, אבל אנחנו לא נעשה זאת, ולא נקרא עליה מלחמה ורק אם תתנפל עלינו, אז הננו נכונים נגדה. ובאמת לא הרים איש את ידו נגדה עד אשר שלחה את צבאותיה לנסות את כחה אצל תעלת זועץ אחרי עבור יותר משלשה ירחים. ויוכל להיות כי מלכי הברית חכו לראות מה יעשו המוסלמנים באזיא ואפריקא, ומה יענו “למלחמה הקדושה” אשר הכריז הסולטאן. אפס אחרי ראותם כי המוסלמנים שוקטים בארצותיהם, אז החליטו להשתער על הדארדאנעלים, אף כי גם אז נמצאו מתנגדים למלחמת הדארדאנעלים בין שרי בריטניה, בדעתם, כי נתנו די עת לתוגרמה לחזק את מבצרי הדארדאנעלים בעזרת אשכנז, ויודעי מלחמה שערו כי לא יתכן לכבוש את קאנסטאנטינאָפּאָל מצד הים, אבל לפי הנראה היתה מטרה אחרת לעיני חפצי קרבות, ראשונה חשבו, כי תוגרמה תאלץ למשוך את צבאותיה אשר התגרו עם הרוסים בקוקז להביאם לחוף ים השיש, ובזה יתנו יד לחיל רוסיא למהר לבוא לעזרתם דרך ארמעניען. וזאת שנית, כי חשבו לפעול על לב עמי הבאלקאנים כי יבואו גם המה להספח למלכי הברית, בראותם כי צרפת ובריטניה הביאו את הדארדאנעלים במצור, וגם בטחו כי בזאת ימשכו אחריהם לב איטליה, אשר התנועעה הנה והנה מבלי דעת מה להחליט במשך תשעה ירחי המלחמה, ואולי פחדו בסתר לבבם, פן תתנפל רוסיא בכל כחה לכבוש את קאנסטאנטינאפּאל ולא רוחם, אחרי אשר מאז מעולם התנגדו לזה, ואם לא יכלו להתנגד לה עתה בגלוי, בהיותה בעלת בריתם, ויאמרו לנסות את מזלם טרם תצלח רוסיא לבוא עד הבאספארוס. וגם קוו כי יון תצא לעזרתם ⁹ולמצער יהלכו אמים על בולגאריען לבל תלך אחרי אשכנז. אבל בשתים טעו צרפת ובריטניה. האחת כי לא שלחו את צבאותיהן מחנה גדולה בפעם אחת. ושנית כי השאירו במצרים יותר ממאתים אלף איש מבלי כל עבודה, רק למען ישמרו את תעלת זועץ, בעוד אשר גם חמשים אלף היו די והותר לתכלית זאת. ואחרי כל אלה נחלו הבריטים נצחון גדול פעמים. האחת אצל אנשאק, והשניה אצל סובלא, ולוא שלחה להם עזר במועדו, אז אולי נחלו נצחון גמור. אפס כאשר נספחה בולגאריען לתוגרמה ואשכנז, והדרך נפתחה לבירת הסולטאן וכל תקות נצחון אבדה, אז נאלצו מלכי הברית להסיע את צבאותיהם לשאלוניק ולחזק שם את עמדתם, ואולי החליטו אז כי קץ המלחמה יהיה בארץ הקדם הקרובה ולא באיירופא. ועם קץ המלחמה יקרבו גם קץ שאלת ארץ הקדם, ואולי ימצאו לה פתרון שלם. ולפתרון השאלה הארורה והסבוכה הזאת אין כל תקוה כל עוד אשר כח אשכנז חדש עמה, כי תחת אשר לפני חמשים שנה לא התחשבו עמה, הנה עתה כבד הדבר הרבה יותר מלפנים, טרם החלה אשכנז לכבוש לה מושבות באזיא ואפריקא, וטרם החלה להתחרות במסחר עם בריטניה וצרפת, ובעת אשר השיגה אשכנז את הרשיון מאת הסולטאן לבנין מסלת בגדד, מהרה בריטניא ותשיג זכיות מיוחדות בלשון ים פרס ולאורך נהר פרת עד בגדד, וזאת היתה הסבה כי לא מהרה אשכנז לכלות מלאכת בנין המסלה במשך שנים רבות, בדעתה כי הפרי אשר תביא המסלה יפול בגורל בריטניא אשר בידה מפתח הים, המבריח את פרס עם בגדד, ותוצאותיו למזרח הרחוק, ולאיירופא דרך ים האדום אשר גם מפתחות עדן ותעלת זועץ בידה, ועל כן התאמצה אשכנז להשיג רשיון. ועתה לוא גם יצלחו לגרש את תוגרמה מאיירופא, גם אז לא ימצאו פתרון לשאלת ארץ הקדם כל עוד אשר לא יכנעו את אשכנז עד רדתה, ועוד זאת, כי שאלת הבאלקאן תתעורר מחדש, וכל זמן אשר לא יקרעו את באסניען והערצאגווינא מיד עסטרייך, למען תהיינה למנה, לחלקן בין עמי הבאלקאן, אין תקוה לשלום בין עמי באלקאן הקטנים, אשר כלם יתנפחו כברבורים, וכל אחד מהם מבקש לבלוע את רעהו ולהבנות מחרבנו, ואם גם ישיגו חפצם לקרוע את הנפות באסניען והערצאגווינא, גם אז ספק גדול הוא אם ישבו בשלום ולא יסתכסכו ממלכה בממלכה, אחרי אשר ראש מגמת אשכנז הוא לסכסך עם בעם כי יריבו תמיד איש ברעהו, ובין כה תעשה בלהטיה, למשול עליהם, ומה גם כל עוד אשר רוסיא תומכת את סערביען ועוינת את בולגאריען, ועין מלך איטליה נטויה על מאנטענעגרא ארץ ממשלת חותנו. ואלבניה תלויה באויר, וידי כלם נטויות לחטוף איזה נתח במקדוניא, אשר תושביה מעורבים מבולגארים סערבים ויונים, וכל אחד העמים ההם מתאמץ לפרוש כנפי ממשלתו עליה. ואם לא יתאחדו כל העמים הקטנים בבאלקאן ליסד רעפּובּליק אחת גדולה תחת נשיאות אחד מהם, לא ישבו על אדמתם בטח. ביסוד רעפּובּליק בבאלקאן תחלש פעולת רוסיא, אשר סכסכה עם בעם גם היא למען תוכל לחתות אש מיקוד בידי זרים, אחרי אשר על ידם קותה להגיע למטרתה לפתוח לפניה שער מצד הבאספארוס, והננו זוכרים עוד כי בראשית ירח יוני 1914 כשני ירחים קודם המלחמה, לא התעצל ניקאלאי השני לבוא לקוסטנציה ברומעניען לדבר על לב קארל מלך רומעניען להתאחד עמו, וכעבור ימים אחדים אחרי עזבו את רומעניען, ופתאום דרשו שניהם מאת תוגרמה לפתוח לפניהם את הדארדאנעלים. ועתה אם תצא אשכנז בעטרת נצחון ותוגרמה תשאר כמו שהיתה קודם המלחמה, אז תשאר גם שאלת ארץ הקדם בלי פתרון, ואולי סבוכה עוד יותר מאשר היתה לפנים טרם היו עמי הבאלקאנים לממלכות קטנות עומדות ברשות עצמן, ואם תנוצח אשכנז, ועמה תפול גם תוגרמה אז תתרחב השאלה עוד יותר, תוגרמה לא תוכל לשבת בשלוה גם באזיא בין הערביים השונאים אותה. על יד דמשק עומדים הדרוזים שונאיה מאז, ביירוט הנוצרית וסביבותיה בלבנון כבר נסו להקרע מתוגרמה, ובשנה העברה היו נכונים למרד בכל רגע, ותוגרמה עצרה בעדם בחרב ובדם. מעקקא ומודינא עמדו תמיד כעצם בגרון תוגרמה, והמסלה האחת אשר בנתה תוגרמה בלי כל מטרה מסחרית להרמת קרן ארצה, היא מסלת הברזל למעקקא דרך ערבות חיל ומדברות שוממים, רק למטרה מדינית, למען תוכל לשלוח את צבאותיה לדכא את הערביים המורדים, ובא האות על זה, כי לא האריכה את המסלה עד לאחת מערי חף ים האדום למען הגדיל את המסחר בפנים הארץ, לבלתי תת תואנה לבריטניה או לאיזה ממשלה אחרת לחדור אל הארץ, ותמאן לחזק את ידי הערביים ולהשכילם בינה לדעת מה גדול אסונם תחת מרות תוגרמה. ואם תשאר קאנסטאנטינאפאל בידי מלכי הברית, סכנה נוראה היא לבל תפרוץ מלחמה בין האוהבים עתה, ואין כל ספק, כי אין אחת בין הממשלות האדירות אשר תסכים כי איזה מבעלות בריתה תמשל עליה, אם לא, כי יסדו ועד מנבחרי כל הארצות ובאי כח לנהל את כל עניניה בשם כל הממשלות.

ותוגרמה, לוא גם ישאר לה צל ממשלה באזיא, לא תוכל להחזיק מעמד אף חמש שנים, ולוא גם ישאירו לה איזה חפי ים באזיא הקטנה. סמירנא היא עיר נוצרית ויהודית, וחוף אדאנה לא יהיה לעולם לחוף מסחרי או מדיני ביד תוגרמה, כי מעולם לא נסתה לבנות חף ים, ואגודות עשירי איירופא לא ימצאו חפץ להשקיע את כספן בחוף כזה אשר לא יביא כל פרי, יען התוגרמי איננו סוחר מטבעו, ואין כל תקוה כי יפרח המסחר באיזה חף ים בידי תוגרמה, ואין אות יותר נאמן מזה, כי אחרי אשר בנו זרים את החף בסמירנא, אשר לה לשון ים ארוכה איזה מיל, ולוא היתה העיר והחף ביד איזה ממשלה נאורה, כי עתה היתה סמירנא לרוכלת עמים, משני עברי לשון הים נמצאים הרים גבנונים אשר המה עליה סתרה וקרוב למבוא לשון הים נמצא האי הנחמד מאטאלין העומד כשומר לראשה, ובכל זאת נשארה סמירנא עיר פראית ועניה כאשר היתה לפנים, וחוף אלכסנדרעטא, שהוא החף הטבעי והמפתח לאזיא הקטנה מים התיכון, מה הוא עתה, אם לא שחוק נערים, ורק בריטניא הבינה מה נכבד המקום הזה, ותקח לה את האי קפריסין העומד נגד אלכסנדרעטטא, והאי קפריסין הוא שומר לראשה, ולוא ישאר גם חף אלכסנדרעטטא ביד תוגרמה, לא יועיל לה מאומה, בכל עת אשר המפתח הוא ביד בריטניה, ומה תסכון לה בגדד, אם באססארה לא לה תהיה עוד עד עולם, חוף אקאבא הטבעי אשר יכל להביא ברכה לחצי האי סיני וארץ הקדושה, לוא נמשכה תעלה ממנו עד ים המלח, נשכח בלי משים וחוף חודידא ביד איזה ממלכה נאורה, יכל להביא ברכה לאדם רב בפנים אזיא, לוא נבנתה מסלה למודענא ומעקא הסגורות עתה לפני כל העולם הנאור בחסדי תוגרמה, המפחדת פן יחדרו איזה קוי אור במחשכי חבל הארץ ההוא, ותפקחנה עיני תושביה, ולהאנושיות בכלל אין חפץ בממלכה בטלנית כזאת אשר לא תדאג לשלום נתיניה, וכל חפץ מנהליה הוא רק לחלק רכוש הארץ לפקידיה, ובימינו אלה לא תכון ממלכה כזאת, אשר במשך ארבע מאות וששים וחמש שנה לא הראתה כל כשרון במסחר, בחרשת מעשה או באיזה חכמה ומדעים, עד כי לא הולידה אף חכם מהלל אחד, ולא בראה כל ספרות אף כספרות העמים הקטנים אשר השליכו זה לא כבר את עולה מעל צוארם, עד כי קשה לעורכי כתבי עתים בשפת תוגרמה להשיג סופרים אשר יכתבו בעדם בשפת הארץ, וכל כתבי העתים אשר להם איזה ערך כלם כתובים בצרפתית, ועתה נמצא גם אחד מהם בצרפתית ואשכנזית “אטטאמאנישע לאיד” הנוסד ביד יהודי אשכנזי, ולא לממלכה כזאת למשול על עמים ולאמים שונים בימינו, ולא ממנה תקוה אם תיסד ממשלה חדשה בארצותיה באזיא, בעוד אשר עמים נאורים יכתירוה מסביב, ולא לאורך ימים תכון ממלכה כזאת, אשר מזעזיה יקיצו חדשים לבקרים להזכירה כי כבר הגיעה המאה העשרים, והסכסוכים בבית ובחוץ לא יתנו לה מנוח, ושאלת ארץ הקדם תשאר תלויה באויר גם אחרי אשר יגרשו את תוגרמה מגן עדנה על יד ההעללאספאנט ¹⁰.

חלומות יון לפרוש כנפי ממשלתה על אזיא הקטנה, אשר כפשע היה בינה ובין המלחמה עם תוגרמה בירחי יוני ויולי בשנת תרע"ד ישארו חלומות נעימים לימים רבים. וכאשר אמרה בריטניה לתת לה את האי קפריסין לאחוזה אם תצא לעזרתה במלחמתה על הדארדאנעלים, לא מצא קאנסטאנטין מלכה האשכנזי עת מכשרה לקבל את המתנה היקרה הזאת לטובת נתיניו, יען מאן להיות זרוע לשונאי אשכנז. קאנסטאנטין הוא מושל בחסד אלהים כהסולטאן בתוגרמה, וארץ יון לא טובה הרבה מתוגרמה. הארץ הברוכה ההיא יכלה להיות לגן עדן לכל תושביה, לוא גם היה מספרם פי עשרה ויותר. עבודת האדמה היא עזובה כבתוגרמה, חרשת מעשה דלה ועניה, בני יון שונאים את הגר, מי שיהיה, ואם לא יוכלו לנצלו, אין להם חפץ בו, ועל כן לא יבוא איש זר לשבת בתוכם, ומסחרה דל וקטן עד כי גם היהודים ילידי הארץ לא יבואו לשבת בעיר הבירה שהיא ראשית רכלתה, וכמעט כל היהודים אשר בממלכה השפלה הזאת יושבים אל עקרבים בקארפו, ומספרם שם כשלשה אלף איש, וכמעט כלם עניים ואביונים, יען לא יתנו להם לשלוח במסחר ידיהם כחפצם, אף כי אין חק גלוי לרעת היהודים, ויהודי זר יבוא אל הארץ רק לפעמים רחוקות לקנות אתרוגים בקארפו, או ירד מן האניה ההולכת מאלכסנדריא לקאנסטאנטינאפּאל דרך פירעאוס, לראות חרבות אטהען, ובראותי אותה בפעם הראשונה בימי נעורי, אמרתי אז בלבי, מי יתן ואזכה לעמוד גם על חרבות בוקארעשט ופעאערסבורג ועוד איזה ערים כאלה, ומה גדול האסון לישראל יושב שאלוניק למן היום אשר באו בני יון ויכבשוה, וסחר שאלוניק ירד פלאים, מאין איש זר אשר יבוא לעשות בה מסחר וקנין, ועם שפל ובזוי כזה יאמר להרקיע שחקים למשול בעמים ולאמים שונים, ועלינו היהודים להודות לד' חסדו, כי לא נסחפה ארץ עמלק זאת בזרם המלחמה, יען אין כל ספק כי במלחמה היו היהודים הראשונים להוציאם להורג, ואחרי המלחמה היתה לה תואנה לחלק שלל בנצחון מלכי הברית.

ותוגרמה עצמה, אשר בשלה כל הסער, והיא היא אות השאלה בשאלת ארץ הקדם, תוגרמה אשר בה יתפארו עתה האשכנזים, ואהבתם גדולה ונפלאה כאהבת האשכנזי לשכר בייערן, יאמרו עתה כי הסולטאן הוא איננו חולה חלילה, ומצב תוגרמה איתן כעמוד ברזל, אבל שכחה אשכנז לשאול את פי התוגרמים עצמם, אף כי אמת הוא כי צבא תוגרמה לא נופל הוא מצבא רוסיא, אבל עם תוגרמה יצא למלחמה כאיש ההולך למות, כלם שאלו למי המלחמה ומה נרויח לוא גם יעמוד הנצחון לימיננו? בעד מה נלחם, ומה חפצנו? הן כל הארצות והנפות באיירופא כבר נאבדו לנו לעולם, ויד אשכנז לא תשיג להשיב לנו את האבדה, ורבים מהמבינים בעם היו כמעט שבעי רצון בהקרע הנפות האחרונים מתוגרמה, באמרם כי הנפות ההם אשר רוב תושביהם המה נוצרים, הביאו לתוגרמה רק צרות ותלאות חדשות שנה על שנה מבלי כל תועלת לעם המושל, מלבד לאיזה פקידים אשר על הבאקשיש פרנסתם, התוגרמי כבר נלאה נשוא עקת המלחמות אשר נשא על שכמו כל ימי חייו, אחרי אשר כמעט לא עברה אף שנה אחת בלי מלחמה בתוגרמה, והוא יודע כי לעולם לא יונח לו, כל עוד אשר ימשול על עמים אחרים, ולמה יוציא את בניו להורג למען מלאות תאות נפש איזה פאשא, ולא רבים בין המון התוגרמים אשר יבכו על אבדן שבט מושלם באיירופא, ואם תיסד תוגרמה בירת ממשלה חדשה באזיא, אז, לא יעזוב התוגרמי את קושטא או אדריאנאפאל ללכת לאזיא הפרועה והשוממה, ונסיון מאות בשנים כבר הראהו כי לא ביד מושלי ופקידי אטטאמאן להחיות מדבר שמם, ולמה ילך לשבת בין עם אשר לא ישמע לשונו והשונא אותו שנאה נצחת (הערביים), ואין לנו אות יותר נאמן מזה, כי עד היום כבד למצוא איש תוגרמי בארץ הקדושה וסוריא, וטריפולי, ומלבד ראשי פקידי הממשלה הנשלחים מעיר הבירה אין איש תוגרמי, בשלשת הנפות האלה, ואין איש אשר יבין שפת תוגרמה, אין מכתב עתי תוגרמי, ואין בית ספר תוגרמי, וגם פקודות הממשלה נדפסות רק בערבית או צרפתית או שתיהן יחדו, וגם עור בשתי עיניו יוכל לראות כי לא ביד ממשלה כזאת לרד גוים ולהושים ארצות נשמות באזיא, ובאזני שמעתי מפי איזה פקידי הצבא ברמלה וירושלם, כי לא נעלם מהם, כי אבדה תוגרמה לרגלי מלחמתה האחרונה נגד מלכי הברית. כלם יודעים ומבינים, כי קנה רצוץ הוא משענת אשכנז, ורוח כי יחלוף על פני בּולגאריען יען לבלתי תת מעבר לאשכנז דרך ארצה, וכל עמלה יהיה לריק. ותוגרמה הן היא יתומה בתבל, כי כל שכניה היו לאויבים לה כקרובים כרחוקים, ועיני המבינים לא טחו מראות כי לא אשכנז היא הארץ אשר תדרוש שלום תוגרמה המוסלמנית, תחת אשר תשנא גם את הנוצרים בני דתה אם לא זכו להראות ספרי יחוסם עד ההונים הוריהם, ואם אשכנז הפיחה בה עתה רוח חיים כמעט רגע, בכספה וזהבה ובעזרת פקידיה בצבא תוגרמה, הן רק לטובת עצמה עשתה זאת, בתקותה לסול לה מסלה מקושטא עד בגדד. והיה אם חפצה זה לא יצלח, אז תשאר תוגרמה בּודדה ועזובה, ומלכי הברית יבלעוה חיים, תחת אשר עד הנה תמכוה על ערש דוי ולא נתנוה למות, ולהאמין בנצחון אשכנז לפרוץ לה דרך לבגדד, נחוץ להיות יותר מפתי, והטורקים הצעירים הלכו כשור לטבח אחרי מדיחיהם, למען הראות גבורתם, וכי לא מתה עוד תוגרמה, וישכחו כי לא בידם לעור את עיני כל העולם. כלם יביטו עתה על תנועת תוגרמה, כעל הגוסס אשר לא לפעמים רחוקות יתעורר ויראה סימני חיים פתאם. וכעבור איזה שעות ואיננו. וכמעט נעלה מעל כל ספק, כי זה יהיה גורלה, ואם תסח ממשלת תוגרמה מגדות הבאספארוס ותאלץ לתקוע אהלה על אדמת אזיא, גם אז תשאר מחלת הסרטן בבטנה. העמים הפראים תושבי הארץ ביחד עם שלש עשרה מילליאן ערביים שונאיה, מספרם גדול הרבה ממספר הטורקים אשר ישארו נאמנים לה. כי גם לאורך נהרות פרת וחדקל, בבגדד כמו במאזול מספר הטורקים נער יכתוב, ולא בכחה לעצור בעדם, כאשר לא עצרה בעדם עד כה. ארץ הקדושה הערבית – הנוצרית, ובמדה קטנה גם עברית, וסוריא הנוצרית – הערבית, שני הנפות האלה לא ישארו ביד תוגרמה, לוא גם יעמוד הנצחון לימין אשכנז, - אשר אין איש מאמין בזה מלבד עורכי כתבי העתים הבאים על שכרם, או אינם יודעים בין ימינם לשמאלם – בריטניה לא תוכל לתת לעם זר למשול ביהודה, כל עוד אשר תעלת זועץ היא בידה, והתעלה הלא היא הספיר הנוצץ בעטרת ממלכתה, וארץ הקדושה היא החומה הבצורה למחסה התעלה, אשר בלעדיה היא צפויה תמיד לסכנה, ואם החומה הזאת תהיה בידה, אז היא בטוחה מכל רוחותיה, ובמדה אשר תשמור על תעלת לא-מאנש, אשר לרגלי זה באה בברית עם צרפת, כן עליה לשמור על תעלת זועץ בריח ים התיכון וים האדום (ים סוף), וסוריא אשר עמדה עד הנה קשורה בנפש צרפת, ועמי הלבנון עמדו גם תחת חסותה, ויהיו שמחים, כי לא נגעה בהם יד תוגרמה לרעה כלכל נתיניה, ובכל עת היו נכונים למרד, והיה המקרה הראשון אשר יתן להם איזה סבה למרד, יקומו כלם כאיש אחד נגד תוגרמה, וצרפת השומרת צעדיהם בכל העת, תהיה הראשונה לבוא לעזרתם. ודי יהיה להם את יתפשו את בּיירוט, דמשק ואלעפא ושתי המסלות בין הערים הנזכרות, והנם כבר אדונים בטוחים בסוריא, ולא בכחה תגבר תוגרמה על תושבי שלשלת ההרים ההם. ולהמורדים נקל מאד לתפוש גם את מסלת מעקא, והערביים בכל מקומות מושבותיהם יהיו שבע רצון ועוזרים על יד שונאי תוגרמה, ולוא גם יצלח לתוגרמה לכונן את ממשלתה באזיא, גם אז לא תכון ממלכתה ולא תשקוט במכונה, כל עוד אשר לא תהפך סדרי ממשלתה ממסד עד הטפחות, ושוא דברו בעלי החלומות להושיב גולי ישראל בארץ מאפליה ההיא, וברור הוא בעיני כי בעלי החלומות עצמם לא ראו את הארץ, וסדרי חייה, ולוא באו וראו בעיניהם גורל היהודים תושבי פנים הארץ, אזרחיה מעולם, כי אז נערו כפיהם מהשתדלות נבערה כזאת, ואם בעיר גדולה כדמשק, רוכלת עמי אזיא לא יוכלו היהודים אזרחיה למצוא לחם, וכלם הנם דלים ואביונים, עניים בכסף ובדעת, וכן הוא גורלם גם באלעפא (ארם צובה) ומה גם במאזול ואורפא (אור כשדים). ואיזה תקוה נשקפה לנו עוד להושיב עוד גולים חדשים בערים הקטנות, או גם במושבות, רחוקים מאלהים ואדם, רחוקים מחפי ים, ורחוקים מהשכלת איירופא, והתקוה האחת היא רק לעשותם לפראים כשכניהם, ואביונים כמהם, ולוא גם תבטיח תוגרמה את עזרתה, אשר אין בכחה לתת, ומעולם לא נסתה להושיט יד עזרתה לנתיניה להטיב מצבם, ואף גם לבני עמה לא עשתה כזאת, ומי פתי יבטח על תהו?

שאלת ישוב ארץ ישראל, לא תוכל להפתר, רק אם תפתר שאלת ארץ הקדם בכלל. ארץ הקדושה היא חלק נכבד בארץ הקדם, אשר עיני כל העמים נטויות אליה, ואם לא במדה גדולה כשאלת הבאספארוס והדארדאנעלים, או תעלת זועץ, אבל בשום אופן לא במדה קטנה ממדת שאלת לשון – ים באב אל מאנדעב או לשון ים פרס וגיבראלטאר. וההבדל הוא רק, כי כל המקומות הנזכרים כבר חדלו מהיות שאלות, ושאלת ארץ הקדושה עוד טרם התפתחה, ואם תתפתח, אז, לא ברגע אחד תפתר. גדולים חקרי לב לשאלה נכבדה כזאת, אשר מלבד מצבה הגעאגראפי אשר משך עליה עיני הדיפלאמאטיע האיירופית, שהיא שאלה חמרית, הנה יש עוד שאלה אחרת יותר נכבדה, והיא השאלה הדתית, המחמדית עם בית תפלת אמאר בירושלם העומד תחת השגחת ה“שעך אחל איסלם” ראש כהני הדת. רוסיא מתאמצת בכל כחה לקנות או להשיג באופנים אחרים את כל המקומות הקדושים, והמאנאפאל אשר לקחה לה להיות למחסה על היונית הקאטולית, ותבנה לה בתי תפלה ובתי נזירים במקומות שונים באה“ק. וכן עשו היונים, הארמענים, הכושים, האבעסינים, הלוטעראנים, האשכנזים, הבריטנים, והקאטוילים הצרפתים והאטלקים, והאמעריקאנים, וכל אחד מהעמים הנזכרים מתאמץ בכל כחו לקנות את האדמה עם לב הערביים, ולכלם בתי ספר אשר יקבלו נערים ונערות חנם ללמדם תורת דתם, ולפעמים גם לחם ובגד יתנו, והמון רב בטלנים יחיו ויתענגו איש איש על חשבון ממשלתו, מלבד נדבות יחידים, אין קץ לכל ההון הרב אשר יפזרו למען החזיק מעמד בארץ ישראל. ובבוא העת לפתרון שאלת ארץ יהודה, אספוק מאד אם תפתר ביד הדיפּלאמאטיא לבדה, מבלי אשר יתערבו גם ראשי הדתות, כהשעך אל איסלם, והאב הקדוש ברומי, וראשי הדתות בארצות הלוחמות, ועל היהודים לעמוד הכן בעזרת הממשלות הנאורות לתת להם מקום בסוד יועצי הממשלות, והראשונות במעלה הנה ארבע הממשלות האדירות, אמעריקא, בריטניה, צרפת ואיטליה, ובכלל הננו בטוחים כי תעמודנה לימיננו. וכן נוכל להיות בטוחים גם בבולגאריען, תחת אשר אין כל ספק כי אשכנז, עסטרייך ותוגרמה תעמודנה לשטן לנו, כאשר כבר הראה הנסיון בקאנגרעס הברליני בשנת תרל”ח, גם אז עמדו עסטרייך אשכנז ורוסיא נגדנו בשאלת היהודים ברומעניען. וגם זאת לדעת כי לא רבים בקרבנו היודעים והמבינים את שאלת ארץ הקדם, וביחוד באמעריקא נמצאו רק שנים שלשה יהודים אשר היו צירי ממשלתנו בחצר הסולטאן, ושם למדו לדעת מה היא תכן השאלה, אבל המון בני עמנו לא ידעו ולא יבינו מאומה. וגם הדיפּלאמאטים האיירופים לא הסתפקו בידיעותיהם עד אשר הלכו בעצמם לראות את כל ארצות הקדם בעיניהם וללמד דעת תכונת יושביהן. ועל כן לא נקל יהיה לנו לבחור אנשים אשר כח בהם לעמוד בסוד דיפּלאמאטים מהירים. ומלבד מארגענטהוי שטרויס או סיימאן וואלף, אינני רואה עוד איש אחר באמעריקא, תחת אשר באיירופא, ובייחוד בצרפת, בריטניה ואיטליה, יתכן למצוא אנשים אשר ילכו לפנינו.

רבים מתנאי השלום אחרי המלחמה הזאת, יהיו תלוים בפתרון שאלת ארץ הקדם ולא באיירופא לבד, והנצחון במזרח הקרוב יקרב את הקץ למלחמה הזאת. אף כי אינני מאמין כי בפעם הזאת תפתר שאלת ארץ הקדם, ושאלת היהודים במזרח הלא היא סבוכה בתוך שאלת הקדם, וכל עוד אשר לא תפתר האחת, אספוק מאד אם יתכן לקות לפתרון השניה.

עוד יש שאלת היהודים בפרס התיכונה, זאת הארץ החוטאת הרודפת את ישראל בלי חמלה, הנה יש תקוה, כי חלק מארצה ישאר תחת חסות בריטניה, ולא כבד יהיה להם למצוא בית ולחם על גדות לשון ים פרס בואכה בגדדה. ובאמת כבר באה העת, כי תחדל פרס הארורה מהיות מושלת גוים, וחרפה היא למאה העשרים, אשר בה יתימרו גויי איירופא ואמעריקא, כי נתנו לחיה טורפת, שפלה ובזויה כזאת להדיך עמים תחתיה. והפתגם “אין מקום לממשלת פראים במאה העשרים” צריך להיות משל בפי כל צירי הממשלות בועד השלום. ולא לבד בעד הפראים בארץ הקדם, אך גם בעד הפראים הנאורים באיירופא הנאורה. ואם אשכנז ועסטרייך תעשינה את פולין לממלכה עומדת ברשות עצמה, אז עלינו לעמוד על המשמר, כי לא תהיה לנו רומעניען שניה. ואולי עוד רעה ממנה, אחרי אשר ברומעניען האשם הוא רק בראש הממשלה, ועם ההמון הפשוט יכלו היהודים לשבת שקט ושאנן כאשר היה לפני ארבעים שנה ברוסיא. תחת אשר בפולין המצב הוא אחר, הפּולאני כעם ככהן, כנקלה כנכבד כלם שונאים את ישראל, ורוב גדול מהם המה משחתי המדות אשר לא לחרפה תהיה להם לעמוד בשורה אחת עם הפרסים או הערביים, עד כי בבואם לאמעריקא, דלים ואביונים, ובכל עת פנו ליהודים לעזרה, יען מלבד היהודים לא יוכלו לדבר עם איש, ובכל ימי חייהם לא ילמדו לדבר אנגלית. ובכל זאת המה היו הראשונים והיחידים אשר נועזו להתנפל על היהודים, והם המה אשר יסדו מכתב עתי אנטיסעמיטי בעיר פאסייאיק בנוף גוי דזערזי. ובעת משפט בייליס בקיעוו, נבחו הפולאנים באמעריקא על ישראל, ויצדיקו את הדין על עם חרמם האוכל והשותה דם נוצרי, בעוד אשר רבים מהם מצאו לחם מידי יהודים, ולאשרנו הננו אזרחים באמעריקא, ובארץ הברוכה הזאת לא יוכלו הפראים להרים ראש. אבל בפולין ארצם, אם תהיה הממשלה בידם, ברור בעיני כי גורל ישראל יהיה רע ומר מאה פעמים יותר מברוסיא, אף אם ישיגו משפטי אזרחים, ואף אם תשאר תחת חסות אשכנז ועסטרייך, וביחוד זאת האחרונה, הן כלנו יודעים גורל ישראל בגאליציען אף כי אין להם להפּולאנים ממשלה לעצמם.

כי ישלחו הציונים ציר או צירים לועד השלום אחרי המלחמה, בזה לא אספוק אף רגע. אך מכשול גדול אחד עומד על דרכנו, כי לא נוכל לשלוח ציר מתוגרמה, לוא גם נמצא איש ראוי למלאכות כזאת. יהודי נתין תוגרמה לא יסכין את נפשו ונפש עמו במלאכות מסוכנה כזאת, ופחדם איננו פחד שוא, ולנו נחוץ מאד ציר מתוגרמה, היודע את הארץ ותחלואיה. ועל הציונים לשים לב להרים את המכשול הזה באיזה אופן שיהיה, כי בלכתנו לצאת במחול העמים בפתרון שאלת ארץ הקדם עלינו להעמיד איש מקרב הארץ פנימה, היודע מחסורי העם ומכאובו יותר מהדיפּלאמאטים מחוץ, וחלילה לנו לעזוב את הדבר ביד המקרה.

העיר שאלוניק אשר נפלה בידי יון, בראה למעננו עוד שאלה חדשה, אשר עלינו להתאמץ בכל עז למצוא פתרונה. במושב בני ישראל בתוגרמה, היתה שאלוניק בירת היהודים, ועדתה היהודית היתה הנכבדה בכל הארץ יותר הרבה מקהלת ישראל בקאנסטאנטינאפאל. מאזני שיווי המשקל בעיר ובחוף היו ביד היהודים, עד כי היתה באמת עיר עברית, והממשלה משכה להם חסד, נגד היונים צורריה וצוררי ישראל אשר מספרם עלה עד ארבעים אלף, ומספר היהודים משבעים עד שמונים אלף, מלבד עשרת אלפים איש מכת שבתי צבי, אשר גם המה התקרבו תמיד אל היהודים, ולולא פחד הממשלה התוגרמית, כי עתה שבו אל היהדות זה כבר. ועתה בסור פחד תוגרמה מעליהם, איש לא יוכל להפריעם משוב לדת אבותיהם. אבל כל עדת ישראל בכלל אבדה ערכה ומצבה, למן הרגע אשר באו היונים החדשים, נוספות על אחיהם הצוררים אשר ישבו בעיר מלפנים, והממשלה בידם, ועדת ישראל ירדה מכבודה, ממסחרה ועשרה, ולא תוכל להרים ראש, וכבר היו נכונים לעזוב את העיר מכל וכל מפני עקת היונים. ואין כל תקוה בעולם כי ישבו היהודים בטח תחת ממשלת עריצים, אשר גם בהיותם תחת ממשלת תוגרמה, וכלם ידעו כי הממשלה עומדת לימין היהודים הנאמנים לה, ובכל זאת נסו תמיד להתנפל על עם חרמם בשאלוניק כמו בסמירנא ובכל ערי מושבותיהם תחת ממשלת אטטאמאן. וכבר התעוררה השאלה, אם לא יתכן לעשות את העיר לעיר חפשיה העומדת ברשות עצמה, וחף הים יהיה חף חפשי, אחרי אשר לממשלת יון אין כל משפט מנצח על העיר הזאת, והצדקה היתה לבולגאריען לפרוש עליה דגלה. ועל כן לא יפלא, כי לא מצאו מלכי הברית כל הפרת משפט עמים בלקחם את העיר לראש מושב צבאותיהם, אחרי אשר לא ליון היא בצדק ומשפט. ובידי מלכי הברית, צרפת בריטניה ואיטליה להחליט גורלה עתה, מבלי הבט למחאת יון, אשר היתה לגוי מושל בחסדי צרפת ובריטניה, ושתי אלה עם רוסיא הבטיחו את שלמותה. ועתה נהפכה לאויב למלכי הברית בחסדי מלכה הרשכנזי. ועתה אם יעוררו היהודים את שאלת שאלוניק, אשר גם תוגרמה, גם עמי הבאלקאן ימצאו בה חפץ. עתה יש תקוה להאמין כי נצליח להוציא את העיר מיד יון ולהעמידה ברשות עצמה, ותעמוד תחת מחסה צרפת ובריטניה או איטליה, וליהודים תהיה הרוחה.

רע ומר מאד היה גורל היהודים במקדוניא גם בהיותה תחת יד תוגרמה, לרגלי ריבות הבולגארים הסערבים והיונים אשר מלאו את הארץ חמס, היהודים במאנאסטיר נשאו נפשם בכפם תמיד, וחייהם היו תלואים להם מנגד יום יום, עד כי פחדו לצאת מקיר העיר חוצה. וכן פחדו יהודי הסביבה ואף יהודי שאלוניק ללכת אליה, ומספר יהודי מקדוניא נגרע יום יום, מפני חמת חצי הפראים תושביה. ועל צירי ישראל לועד השלום לשים לב לגורל אחינו הנדחים בפנה ההיא, אשר יכלו למצוא בה עבודה ולחם, יען אדמתה היא טובה ופוריה ואוירה נעים, והארץ במצבה הפראי צריכה לחריצת היהודים. אחת מתבואת הארץ היא, הטאַבּאַק הטורקי, הנודע לתהלה בכל התבל, וחלק גדול מסחר הטאַבּאַק באיירופא ואמעריקא הוא בידי היהודים, ולוא השיגו היהודים במקדוניא הזכות לבטחון החיים והרכוש, כי עתה העשירו את כל המדינה בחריצותם ובריתם אם אחיהם באיירופא ואמעריקא.

אפגאניסטאן, זאת הארץ עומדת כנקודה שחורה בשאלת ארץ הקדם. אפגאניסטאן היא “תוגרמה הקטנה” במדה ידועה, ע"פ תכונתה ודתה, ומצבה הגעאגראפי. האפגאנים כלם המה מאמיני מחמד, ועל הסולטאן התוגרמי יביטו כעל יורש כסא מחמד וראש המאמינים, ובכל עת הנם נכונים לצאת לעזרתו. וכאשר הכריזה תוגרמה את “המלחמה הקדושה” בקש הסולטאן עזרת העמיר אשר בידו היה לשלוח מאה אלף איש צבא חמושי נשק איירופא, וכלם האמינו כי בעוד מעט וקאבול עם קאנסטאנטינאפאל נשקו. אבל עד היום עומד העמיר במצב הבינים ולא הניע אצבע לטובת תוגרמה אהובתו, וזה הדבר:

זה כשבעים שנה עמדו רוסיא ובריטניה כשני חשופי עזים אשה מול רעותה באזיא התיכונה, ורק אפגאניסטאן עמדה באמצע לשטן לשתיהן. רוסיא התאמצה תמיד להתקרב לאפגאניסטאן למען תמצא ידה לפרוץ לה דרך להתנפה על הודו הבריטית, ולתכלית זאת בנתה את מסלת הברזל הפרסית עד סאמארקאנד, ועוד מסלה ממערוו עד גבול כושקלינסק ותהי נכונה כבר להאריך את המסלה עד העראט, ומצד השני חברה את המסלה הסיבירית עם מסלת קוקז, על ידי המסלה ארענבורג – טאשקענט, למען תמצא ידה חהביא כל צרכי מלחמה מרוסיא האיירופית. ובריטניה מצד השני, פרשה כנפיה על באלודזיסטאן, ותבצר את עמדתה על יד קוועטא, אחד המבצרים הגדולים בתבל ביבשה, כגיבראלטאר על הים, ושם אחדה את המסלה ההודית עם מסלת חאמאן החדשה על גבול אפגאניסטאן, ובזה סגרה את השער המערבי להודו, דרך קאנדאהאר או דרך זייסטאן. וכן החלה בריטניה לבנות עוד מסלות ברזל למען תהיה נכונה נגד התנפלות רוסיא, ורק אחרי בואה בברית רוסיא, אז חדלה מהכנותיה למלחמה.

בריטניה הצליחה להושיב את אבּדור רחמן על כסא אפגאניסטאן, ועד היום הוא חתן בבית חותנו, ומקבל מאה ועשרים אלף לירא שטערלינג לשנה מאוצר בריטניה להוצאות היכלו, ובעזרתה הצליח להביא סדרים בחיל צבאותיו, ובהיות כסאו נכון, התאמץ להשקיט סערת לב העם המלא חימה נגד בריטניה. ובראותו כי בריטניה ורוסיא באו בברית, ושתיהן עומדות על גבול ארצו, הנה לא יפלא אם יגפהו לבו משאגת ארי והמית הדב משני עבריו, אשר בלי עמל רב יכלו למגר לארץ כסאו, ולחלק את ארצו בחבל בין שתיהן. ועל כן נאלץ להשיב את פני סולטאן תוגרמה ולא בא לעזרתו, אף כי בני עמו היו נכונים לעשות זאת. וכתבי עתים התוגרמים כבר התפארו, כי בעוד מעט ואפגאניסטאן תכריז מלחמה נגד מלכי הברית. ואמנם מלחמה כזאת יכלה להביא תלאות רבות לרוסיא ובריטניה מצד השבטים השונים, אשר כרבם המה מוסלמנים, ובמלחמתה, יכלה אפגאניסטאן למשוך אליה לב השבטים הפראים לצאת לעזרתה. ובעת אשר בריטניה יודעת כי הבּאַקשיש יענה את הכל בארץ הקדם, ידעה עתה גם להודיע להעמיר, כי אם לא ישקוט במכונו, אז אחריתו מרה, ובכן אסף את ידיו והארץ שקטה.

רבים מחוקרי דברי ימי עמי הקדם, יאמרו להוכיח כי מספר גדול מבני ישראל התערבו בהאפגאנים, אשר ישבו שם מימי גלות שלמנאסר, ולעד יביאו, כי פני האפגאנים דומים לפני יהודים. והאגודה הבריטית אשר הוציאה כבר ספרים רבים להוכיח, כי הבריטים המה שרידי עשרת שבטי ישראל, תשען על האגדה כי הבריטים מוצאם מאפגאניסטאן אשר שם ישבו גולי ישראל, ומשם באו ויתישבו באיי בריטניה באיירופא. ובשנת תרנ"ט, בהיותי בלאנדאן נקראתי לבוא לאספותיהם, וגם כתבתי מחברת מיוחדה אודות הענין הזה, אשר בה הוכחתי, כי אם באמת ובתמים יתאמצו להשיב את ארץ הקדושה לישראל, כאשר יוכיחו בכל ספריהם, אז, הלא עליהם לצאת לעזרתנו לא בספרות לבד, אחרי אשר ביד בריטניה יש אמצעים יותר בטוחים להשיב לנו את נחלתנו. אך כפי אשר שמעתי מפי איזה מנכבדי חברי האגודה, הנה השטן העומד על דרכם הוא, התנגדות עשירי ישראל בבריטניה ליסוד מדינת יהודים בארץ יהודה. ואמנם, בריטניה איננה האחת בתבל, ועשירי ישראל בכל ארצות פזורנו, הלא לקחו להם קרנים לנגח את עמם בכל הארצות. וכבריטניה כן צרפת, וכרוסיא כן אשכנז, ועשירנו אלה אשר איש לא בחר בהם להיות ראשי העם ומנהליו, ירוצו תמיד, בכל עת ובכל מקום לפני המנגנים, ומביאים אסון לעמם. והנני ירא כי גם עתה, אחרי תם המלחמה, יצאו לדבר בשם העם לפני ועד השלום, שליחי ארצות הלוחמות. ולא רחוק הדבר, כי יביאו עלינו אסון אשר לא נדע שחרה.

שאלת היהודים הכללית אשר עלתה עתה על שלחן סופרי ישראל לרגלי המלחמה הנוראה, אשר הביאה אסון נורא לעמנו יותר מלכל עמי הלוחמים, קשורה עם שאלת ארץ ישראל. וכל עוד אשר לא נמצא פתרון נכון להציונית, אין תקוה לשלום ישראל בכל ארצות תבל, לוא גם נשיג תורת ומשפטי אזרח בארצות צוררנו, אחרי אשר כבר הורה לנו הנסיון, כי גם בארצות אשר משפט ישראל כתוב במפורש על הניר, אמנם נשאר על הניר, ובמעשה, לא יצא לפעלת אדם. מלבד בצרפת, בריטניה, ואטליה ואמעריקא, בעוד אשר רוב מספר בני ישראל, הוא ברוסיא, אשכנז, עסטרייך ורומעניען, יותר מתשעה מילליאן נפש אדם. וכל עוד אשר לא נשיג מקלט בטוח בארץ אבותנו, נהיה תמיד עם נודד וכלי גולה על שכמו, וצוררי ישראל לא ימותו וגם אחרי השלום, ושאלת היהודים לא תחדל מהיות לשאלה גם אחרי כן, יען אין איש מאמין, כי המלחמה הזאת היא המלחמה האחרונה בתבל, ולא ביום מחר תרעינה פרה ודב יחדו, ועוד הפעם תהיה חרב יהודי רוסי באחיהו האשכנזי, והבריטי בתוגרמי, מבלי דעת על מה ולמה הננו הורגים ונהרגים איש ביד אחיו היהודי. ואם טרם באה העת לשלום כללי בתבל, ואם עלינו יהיה לצאת לצבא ולהוציא את בנינו להורג, למצער נדע כי הננו לוחמים בעד עמנו, ולא בעד צוררנו. אשר על כן חובה קדושה על כל החרדים לטוב עמם, ללמוד ולדעת כל פרטי שאלת ארץ הקדם הנוגעת לנו יותר מלעמים אחרים, החפצים להבנות ממנה רק למען הוסיף עושר על עשרם, ולנו היא שאלת החיים. ולדאבוני לא שמו סופרנו אל לב לדעת תכן השאלה עד היום, ואין ספר אחד בכל ספרת ישראל החדשה אשר נסה לדבר אודות השאלה הסבוכה הזאת, כמו לא היתה במציאות. והציונים אשר זאת היתה חובתם הראשונה לדעת בהטיפם לציון, יטיפו לרוח מבלי דעת בעצמם כי בחשכה יתהלכו, ועוד לא הגיעו למדרגת “אינם יודעים שאינם יודעים”. ובכל עת אשר אשמע דרשות הדרי"ם המדברים גבהה גבהה, הנני מרגיש שרטת בנפשי, כי אנשים בעלי דעת מדברים כנערי בית הספר.

עתה, בכתבי דברי אלה, עומדת שאלת ארץ הקדם בכל גאונה לפני כסא משפט העולם. צבאות מלכי הברית וצבאות שונאיהם כשמונה מאות אלף איש שולפי חרב עומדים בשאלוניק וארצות הבאלקאן וידם נטויה איש על רעהו. יון עומדת כנדהמה מבלי דעת לזרועות מי תפול, וכמעט אין ספק כי סוף סוף תאלץ לצאת ממצב הבינים להספח למלכי הברית, על אף קאנסטאנטין מלכה, אם לא יחפץ לצאת בגולה. ולא רחוק הדבר, כי תצנח העטרה מעל ראשו, וארץ יון תכריז ממשלת – עם, רעפּובּליק. ותוגרמה מבטת בחרדה על אויביה העצומים הנכונים לבלעה. וטאלאת-בּיי ראש שרי הממשלה, וענוויר פּאשא שר המלחמה הנמהר לא יעצרו כח להציל את ארצם ביום חשך, אשר הביאו שואה על ארצם בידיהם, מבלי אשר חשבו מראש, כי לוא גם ינצחו עם נצחון אשכנז, גם אז לא תבואתם טובה, ומה גם כי הנצחון כבר בושש לבוא, ודרכו רחוקה ומלאת חתחתים. מפלת צבאות מלכי הברית אצל הדארדאנעלים לא הביאה כל טוב לתוגרמה, ועתה בשלחה את צבאותיה לעזרת עסטרייך ואשכנז לא תרויח מזה מאומה, ואם ביום בהיר אחד יתנפלו עליה צבאות שאלוניק, הלא תאלץ להשיב אליה את צבאותיה מעסטרייך ורומעניען, ויד עסטרייך אהובתה החדשה תקצר לבוא לעזרתה, כאשר לא באו צבאות אשכנז לעזרתה במלחמתה הנבערה על יד תעלת זועץ. ואם המלחמה בדארדאנעלים היתה טעות, על ידי התקוה הכוזבה אשר קוו מלכי הברית כי יון ואיטליה תבאנה לעזרתם. הנה היתה מלחמת תוגרמה בזועץ שגעון נורא, מבלי כל חשבון ודעת, רק אולי לאלץ את בריטניה להחזיק חיל צבאה הרב במצרים, תחת אשר גם בלעדי זה, היתה מצרים לתחנה מרכזית לצבאות בריטניה וצרפת, והגורן הגדול לכל צרכי מלחמה בארץ הקדם, וחוף אלכסנדריא היה עתה לחוף מלחמה היותר גדול בתבל, ואין קץ לכל הכבודה אשר אספה בריטניה באלכסנדריא וצבאותיה באים ויוצאים יום יום, ומספרם עתה ממאתים עד שלש מאות אלף איש. ומספר גדול כזה לא נחוץ למען הגן על התעלה, והממשלה תעצרם במצרים לא מפחד התנפלות תוגרמה. ולוא גם תהין תוגרמה להתנפל שנית ושלישית, אך הן לא יתכן לעשות זאת בפתע פתאם, כמו באיירופא, אשר ביום אחד יתכן להעביר מחנה גדול ממקום למקום, במסלות ברזל ובעגלות חשמל, תחת אשר פה דרך מדבר יהודה בים של חול וחם נורא בכל השנה, באין מים ואין מסלה, באין מחסה משרב, ומאין רק לחם נקודים יבש בעד אנשי הצבא, במקום אשר שלמו פקידי הצבא עד חמשה פראנק בעד הין מים, ורבים מתו בצמא במסע הראשון. וטרם יספיקו התוגרמים להביא עשרה או עשרים אלף איש, ואחריהם מחנה כבד גמלים טעונים מכלת, נשק לכל צרכי מלחמה, בעת אשר צבאות בריטניה עומדים הכן על יד התעלה, ולהם לא יחסר כל מאומה, ואלכסנדריא היתה לתחנת – מלחמה כללית, לשלוח ממנה צבא ונשק לפארט סעיד, איזמאיל, עדן ובאסרא. אבל ראשית גבורתה היא שולחת לשאלוניק. ובעיני מביני דבר, לא יפלא, על אשר יחזיקו צבא רב יותר משלש מאות אלף איש בשאלוניק וסביבותיה מבלי נסות מלחמה כמעט זה זמן רב, יען מלכי הברית מתעתדים לפתור את שאלת ארץ הקדם, ולהביא שלום אמת באיירופא, את אשר לא יכלו לעשות, לוא גם הצליח להם לפרוץ דרך הדארדרנעלים.

רוסיא התאמצה בכל כחה לכבוש את קאנסטאנטינאפאל, ובכל זאת לא נסתה לפרוץ לה דרך הבאספארוס, אף כי אורך הבאספארוס הוא רק חלק שלישי מאורך הדארדאנעלים, אך המעבר דרך לשון הים הצרה הוא כבד מאד, עד כי לא יאמן אם יש בכח איזה צי אדיר לעבור בה, לרגלי ההרים והגבעות משני עברי הבאספאר, והמון המצודות הקרובות אשה לרעותה לכל אורך לשון הים, והמבוא מצד ים השחור הוא צר מאד. ולרוסיא אין צי אדיר כזה בים השחור, אשר בכחו יהיה להתפרץ לתוך הבאספאר, ולהסיע מחנה גדול מקוקז דרך ארמעניען עד קאנסטאנטינאפּאל ביבשה לא דבר נקל הוא, יען על הרוסים לעבור דרכים לא סלולות במרחק יותר משבע מאות קילאמעטער מערזערום. מסלות ברזל אין בארץ, אף לא מסלות אבן, כמנהג תוגרמה, והתקוה להגיע לקאנסטאנטינאפּאל בים או ביבשה עודנה רחוקה. ולולא התקוה הזאת, לא היה כל חשבון לרוסיא לצאת למלחמה ארוכה ונוראה כזאת. ולפי הנודע הבטיחה לה בריטניה כי תשיג את קאנסטאנטינאפּאל, אף כי למורת רוחה, כי מי כמוה יודעת, כי בתתה את קאנסטאנטינאפּאל ביד רוסיא, אז עליה לפתוח לה גם את תעלת זועץ, גם עדן וגיבראלטאר, ובזה היא מעמידה את עצמה בסכנה גדולה, ולצרפת ואיטליה אחוזות גדולות לאורך ים התיכון, והדבר נוגע גם להן, ולא על נקלה תתנינה הסכמתן לתת חפשה לדב לצאת ממאורתו. ועל כן משתדלות שלש הממלכות, בריטניה, צרפת ואיטליה לכבוש את קאנסטאנטינאפּאל בלי עזרת רוסיא, ואם חפצן יצליח, אז אינן מחויבות להביא יונה צלויה אל פי רוסיא בלי עמל, וכל עמי הבאלקאן כלם, ואף סערבּיען בכלל, יתנגדו בכל תוקף כי תהיה קאנסטאנטינאפּאל נחלה לרוסיא, אשר בכל עת תוכל לסגור עליהם את המעבר מים השחור אל העולם הגדול. ועל כן רכזו את כל המחנה הגדול לשאלוניק, והנם מתחזקים שם יום יום עד אשר ימצאו, כי די אונים להם, והעת המכשרה כבר הגיעה, ואז יתנפלו על בולגאריען, ואחרי כן גם על בירת תוגרמה, ואז אולי יתנפלו שנית גם מצד הים, ואם לא גאליפאלי, הלא דאדאגאטש או חוף אחר, ואז יאבד כל מנוס מתוגרמה, ובראותה את החרב על צוארה, תבקש שלום בכל מחיר שיהיה אם רק לא יגרשוה מקאנסטאנטינאפּאל, ואשכנז לא תוכל להצילה אם תארך המלחמה, וכחותיה לא יספיקו לה לשלוח עזרה רבת צבאות לתוגרמה, ויוכל להיות כי תקצר יד אשכנז להאציל אף את הנשק והכסף הנחוצים לתוגרמה. ואם תקרא תוגרמה לשלום, יש תקוה כי יאותו מלכי הברית לתת לה חפצה ולהשאיר בידה את קאנסטאנטינאפּאל. מתת אותה ביד רוסיא. אבל רק אם לא תאחר תוגרמה את המועד, אף כי כמעט נעלה מכל ספק, כי כל איי ים העגאי ישארו לערבון או לנחלת עולם בידי מלכי הברית, למען יהיו מפתחות הדארדאנעלים בידיהם תמיד, וסוריא וארץ הקדושה יקחו להם בלי עמל רב, ורוסיא תאלץ להסתפק בחלקה אשר כבר לקחה או תקח עוד מארמעניען ואיזה חפי תוגרמה בים השחור. ואם תארך המלחמה עוד, אולי יצלח לה להגיע עד אחד מחפי ים התיכון. ולא נחוץ להיות נביא להגיד מראש כי לא יהיה שלום בארץ כל עוד אשר לא תכנע אשכנז, וכל עוד אשר לא יפתחו שערי הדארדאנעלים לרוסיא, באיזה אופן שיהיה.

ואשכנז? היא לא הסתפקה במושבותיה באפריקא, אשר לא הביאו לה כל פרי, כאשר הוכיח הדר. דערענבורג נציב המושבות, ולא ראתה כי בה האשם, אחרי אשר לפי סדרי ממשלתה לא תצלח לעולם, כאשר הצליחה בריטניה. אשכנז בארצה פנימה היתה ביד ווילהעלם השני לפּאָליציי גדולה, והעם, מיכל הטפש החריש, בתקותו, כי הקייזער ירוממהו לשמי מעל, עליון על כל הארץ. ובסדרי ממשלה כזאת לא תצלח לעולם במושבותיה הרחוקות, והנתינים או העבדים הפראים הקרובים לגבולות בריטניה, רואים את ההבדל בין ממשלת בריטניה ובין ממשלת אשכנז, והאיירופים הבאים להשתקע באפריקא לא ילכו למושבות אשכנז, וגם האשכנזים עצמם לא יחושו לבוא שמה. ובא האות, כי בהיות ווילהעלם השני בארץ הקדושה, ואכרי המושבות בכרמל ושרון התיצבו לפניו והוא דבר על לבם כי יעזבו את הארץ הקדושה וילכו להשתקע באפריקא, אשר שם ישיגו אדמה חנם, ופה יכלו למכור את אדמתם במחיר גדול, ובכל זאת לא שמו לב לדבריו והבטחותיו, ויבחרו להשאר תחת ממשלת תוגרמה. ואשכנז לא ראתה את אשמתה, ותאמר להשיג עוד מושבות, או למצער לכבוש סחר התבל במקומות נושבים מכבר. הנה כי כן שמה עיניה לסחר אמעריקא הדרומית, אחרי אשר ראתה כי רוב ארצות אזיא ואפריקא הנן כבר בידי צרפת, בריטניה ורוסיא. אפס באמעריקא הדרומית עומד הרעיון ה“מאנדאי” לשטן לה, וממשלת ארצות הברית היא לה כקוץ מכאיב, ובכל עת מצוא בקשה תואנה להכעיסה, וכפתע היה בינה ובין המלחמה אצל שערי מאגילא בירת הפיליפינים בקרוב אליה רב החובל דואיי האמעריקאני בשנת תרנ"ח.

ועל כן חבל ווילהעלם תחבולות לפנות לו דרך לאזיא הקטנה על ידי מסלת בגדד, ובזה חשב לתפוש את החבל בשני קצותיו, מצד אחד יעמוד לשטן לרוסיא מצד קוקז ולבריטניה מצד לשון ים פרס, וגם בפרס עצמה השתדל לסכסכה בבריטניה ורוסיא על ידי אורביו הרבים. ולתכלית זאת נחוצה היתה לו תוגרמה, וקאנסטאנטינאפּאל היתה לו לברלין שניה, ולא לבד כי נתן קטורה באף עבּדול חמיד, אך החניף גם ליהודים. ויהודי אשכנז ידעו ברור, כי עליהם להפיץ שפת אשכנז בתוגרמה, וכן עשו באמת ביסדם בתי ספר לישראל. ואשכנז השיגה רשיון הסולטאן ליסד בתי ספר בכל הארץ, רשיון ליסוד בתי חרשת, חפירות להוציא את הנפט באזיא הקטנה, ועוד רשיונות כאלה אשר לא השיגו צרפת ובריטניה. ווילהעלם שלח את שרי צבאותיו ללמד תכסיסי מלחמה לצבאות תוגרמה, אף כי התלמידים לא שבעו רצון ממוריהם. ובנפול עבּדול חמיד ביד הטורקים הצעירים. פחדה אשכנז פן לקח עבּדול חמיד את אהבתו עמו לבית ה' לאטיני בשאלוניק, ותחבל תחבולות להעלות את הטורקים הצעירים בחכה. ובעת אשר כל מלכי איירופא שמחו לקראת הקאנסטיטוטיאן אשר נתנו הטורקים הצעירים, לא מצאה אשכנז רוב נחת ממעשי אוהביה החדשים, ותתאמץ לשים לאל את כל ההבטחות הטובות אשר הבטיחו הטורקים הצעירים לכל העמים והלאמים השונים בתוגרמה. ומכל הקאנסטיטוטיאן לא נשאר רק השם, ותושבי תוגרמה עוד לא זכו לראות אף צל הדרור אשר הבטיחו. וכאשר התחוללה המהומות בארמעניען בשנת תרס"ט, ורבבות ארמענים הובלו לטבח, ואשכנז לא השמיעה אף מלה אחת לטובת האמללים, נוצרים כמהם. כל הבטחות תוגרמה לעשות תקונים ולהביא סדרים במקדוניא, נשארו רק חלום נעים בחסדי אשכנז, ובשום אופן לא חפצה להתערב בעניני תוגרמה אוהבתה, כאשר עשו כל מושלי איירופא, אשר שלמות תוגרמה היתה פתגמם ומחשבתם תמיד. ואף כי לא טחו עיני הטורקים הצעירים מראות, כי אשכנז לא באה לעזרתם במלחמת איטליה, ותמכור כלי נשק וצרכי מלחמה לאיטליה לרעת תוגרמה, ובמלחמת הבאלקאנים עמדה אשכנז עוד העם מנגד נגעם. וכל איש דעת יכל להבין כי מעולם לא דרשה אשכנז טובת תוגרמה, ובסתר לבבה שמחה למפלתה, ותקו, כי בבוא מועד, ותוגרמה תעמוד על פתחי שאול אז תצא לעזרתה, ותחת מסוה העזרה תשית עליה כפה לכבשה. והאלהים אנה לידה מקרה – במחשבה תחלה – סכסוך עסטרייך בסערבּיען, ואז החליטה אשכנז, כי באה העת להוציא את מחשבתה הגדולה לפעלת ידים. אשכנז ידעה, כי רוסיא וצרפת לא הכינו את עצמן למלחמה גדולה, אף לא חלמה כי בריטניה תעמוד לימינן בפועל, ותבטח בכחה לנצח את רוסיא וצרפת, ובעמוד תוגרמה על יד ימינה, תבוא למטרתה אל נקלה בארץ הקדם, ואז תהיה באמת עליון על כל ממלכות התבל, ותמהר לקרוא מלחמה מבלי הודיע מראש כל סבה למלחמת פתאם, כנהוג בכל העולם הנאור, ולתוגרמה נתנה מועד שלשה ירחים להצטיד, ותתן לה שתי אניות מלחמה, כסף וכלי נשק ותחזק מבצרי הדארדאנעלים, ושרי צבאות אשכנז היו למנהלים ומושלים בכל עניני הטורקים הצעירים.

הפּאליטיקא האשכנזית בימי ביסמארק היתה אחרת. בּיסמאַרק התאמץ תמיד לחיות בשלום עם רוסיא, ועל ידי אורביו הצליח כי המשרות הגדולות ברוסיא נתנו על שכם האשכנזים, ילידי קורלאנד ועסטלאנד, ובעזרתם הוליך שולל את אלכסנדר השני והשלישי, ובּיסמאַרק חשב כי ביד שני מושלים דעספאטים ברוסיא ואשכנז לכבוש את כל העולם, ויהי אומן את הצעיר ווילהעלם השני בראשית ממלכתו. אפס במשך הימים מרד ווילהעלם וימאס בתורת רבו, וישלחהו להנפש בביתו, כי רוח אחרת היתה עמו, כי לבדו יוכל לפעול גדולות בלי עזרת רוסיא, ויבוא בברית עם עסטרייך ואיטליען מרכז איירופא, וראש מטרתו היה כבוש הימים וסחר התבל. ולתכלית זאת נחוץ צי אדיר כצי בריטניה, ונחוצות מושבות כמושבות צרפת ובריטניה אשר הביאו עושר וגדולה למושליהן. שלעזוויג האלשטיין כבר נקרעה מיד דענעמארק, ויבנה תעלת קיעל להיות לו למוצא חפשי לים הבאלטי, תחת אשר דענעמארק יכלה לסגור עליו את המעבר דרך ארצה, ודענעמארק הן היא קשורה בקשרי משפחה עם רוסיא ובריטניה, ולא במהרה תשכח את שלעזוויג האלשטיין, ומושבותיה הגדולות באפריקא, הגדולות יותר מכל ארצות אשכנז באיירופא, הביאו תאות האכל לחיך ווילהעלם השני, ורעבון בטנו לא נמלא אף אחרי השיגו מושבה באזיא, ויקנה את איי סאלאמאן בים השקט מיד ספרד אחרי מלחמתה בקובא באמעריקא במחיר זול מאד, יען ספרד לא מצאה עוד חפץ באיי הקאניבאלים אוכלי אדם ההם, אחרי אבדה את אניותיה במלחמה ההיא, ובלי אניות הן לא יתכן למשול על איים רחוקים. והאלהים אנה לידו מציאה יקרה, את האי הנחמד העלגאלאנד מיד בריטניה, והאי קרוב לאשכנז בים הצפוני, או כאשר יכנו האשכנזים את המקום בשם “ים אשכנז”. ווילהעלם חשב עוד מחשבה גדולה ליסד קסרית אשכנז שניה במערב אפריקא, לולי עמדו בריטניה, בעלגיען ופארטוגאל לשטן לו. ווילהעלם הושיב אורבים בספרד להיות לצנינים לבריטניה, ועל פיו היתה שומה, כי בראשית המלחמה הזאת, נועזה ספרד לדרוש מבריטניה להסב אליה את גיבראלטאר. בסכסוך צרפת עם מאראקא, פתאם הופיע ווילהעלם ברוב גאונו והדרו להראות את גדלו לעיני הפראים המאראקאנים, ויהלך אמים על צרפת למען יחלק עמה שלל, אף כי הדבר לא נגע אליו בשום ענין. וכן חש כנשר אל טרפו בכל מקום אשר מצא איזה בדק, ולאורביו בארצות הברית באמעריקא פזר כסף למיליאנים לסכסך את אמעריקא ביאפאן ומעקסיקא, והמון כתבי עתים נקנו או נוסדו מחדש להטיף לאשכנז, ואורביו חוללו מהומות בין הפועלים בבתי חרשת למלאכת כלי נשק, ובתי חרשת שונים עלו על המוקד, ויקוה כי מלחמה תהיה לאמעריקא עם יאפאן ומעקסיקא, ובזה יכרית אכל וכלי נשק מפי בריטניה, צרפת איטליה ורוסיא, וכל כתבי העתים אשר מכרו את נשמתם לווילהעלם המטירו גפרית ואש על ראש ווילסאן נשיאנו, החכם והישר באדם אשר לא קם כמהו באמעריקא מימי לינקאלן עד היום הזה. ווילהעלם הושיב איזה משפחות מאורביו באי סאמאא, למצוא עלילה להתנפל על האי בעת רצון, ואורביו נטושים בכל איי האנטיליען לסכסך את תושביהם באדוניהם. וזה שנים רבות אשר כבר הציעה דענעמארק למכור את הא סט. טהאמאס ושני האיים הקרובים אליו לממשלת אמעריקא, ואורבי אשכנז התאמצו להפריע את המכירה, בתקותם לקנות את האיים בעד אשכנז, אף כי לא נעלם ממנה, כי לעולם לא תתן אמעריקא לממשלה איירופית לקחת את האיים האלה לאחוזה, האיים הנחוצים לאמעריקא למחסה לתעלת פאנאמא. אמעריקא הוזילה מחיר הבולת מכתבים לבריטניה במחיר הפאסט בארצה פנימה, ויבוא גם ווילהעלם וידרוש גם הוא חלקו, לעשות גם לו הנחה כזאת. וכאשר הוסיפה אשכנז על מס הסחורות המבואות מאמעריקא, וממשלתנו אמרה לשלם לאשכנז במטבע כזאת, הרים ווילהעלם קול צעקה.

וילהעלם אוהב תוגרמה ראה את הדם הנשפך באלבאניען, ולא בא לעזרת תוגרמה, למצער בעצה טובה, אבל מהר אל השלל וישלח את אחד מבני משפחתו וימשחהו למושל על הארץ הקטנה והאמללה ההיא, אף כי הדבר נגע רק לעסטרייך ואיטליען, ולא לו, יען זאת היתה מטרת אשכנז תמיד למלא פני תבל בנסיכי אשכנז. עד כי לא חשה אשכנז אף לקרוא מלחמה על צרפת בשנת 1870 לרגלי המלך אשר חרצה לשלוח למלוך בספרד, על אף נאפאלעאן השלישי. וכאשר גנבה רוסיא את הנסיך אלכסנדר בבאטענבּערג ממשכבו בלילה בסאפיע, מהרה אשכנז לשלוח את פערדינאנד למלא מקומו. בבולגאריען ראה ווילהעלם כי נהרגה אליזאבעטא קיסרית עסטרייך, ויעט אל השלל לרשת את היכלה הנפלא על שפת הים בקצה העיר קארפו, למען ימצא תואנה לבוא שמה, ובין כה יתור את המקומות או האיים אשר יכל למצוא בהם חפץ באחד הימים, אף מצא תואנה להושיב שם איזה אורבים, אף כי מעולם לא היה אף אשכנזי אחד בכל האי קארפו. באספת הדיפּלאמאטים בלאנדאן חרצו להושיב משגיחים על הסדרים בשבעת הנפות בארמעניען. רק ווילהעלם התנגד לזה, אף אחרי אשר אמרו לשלוח איש אחד האלאנדי ואחד נארוועגי, לבל ימצא פתחון פה כי המה נוגעים בדבר. ורק אחרי עמל כל הממשלות האדירות במשך איזה ירחים, נאלץ להסכים למורת רוחו. באספת ועד השלום בהאג, היה ווילהעלם האחד אשר התנגד לכל דבר טוב אשר הציעו לטובת שלום התבל, יען עיניו היו תמיד נשואות למלחמה כללית. ומצדיק מושל ביראת אלהים כמהו, לא גדולה תקות תוגרמה. ואם תנצח אשכנז, בלי כל ספק תהיה תוגרמה השה לעולה ראשונה. אפס כל איש אשר עיניו בראשו ולא מכר את נשמתו בעד בצע כסף, איננו מאמין בסוף נצחון אשכנז, ומה גם אם יארכו ימי המלחמה, ועל אשכנז תכבד המעמסה לשאת את כל בעלי בריתה על שכמה, והמחסור בבשר אדם יגדל מיום ליום, וכל צרכי אוכל נפש תחלק במדה ובמשורה, רק לבל יגוע העם ברעב. ואחרי עבור עוד שתים שלש שנות מלחמה, אם יביט העם סביביו ויחל לשאול שאלות בעד מי ובעד מה אנחנו נלחמים, ומה הטוב אשר מצאנו בכבוש בעלגיען, פּולין וסערבּיען, וכל יושבי תבל היו לנו לאויבים, וכלם יביטו עלינו כעל רוצחים, שודדי ים, הוננים פראים. ושר הממלכה בעטהאם האלוועג עצמו לא בוש להשמיע בדברים ברורים (ברביעי לירח אגוסט 1914) כי “ההכרח לא ידע כל חק”. ואם זאת היא תעודת עם נאור אשר התפאר תמיד בהמון חכמיו וספרותו הגדולה, והעם אשר אמר להיות לאור גוים היה לעם היודע רק רצח ושפך דם, חרבן והרס, ועם כזה לא יהיה מורה דרך לאחרים לעולם. ומלכי הברית כבר חרצו להלחם עד נטף דם האחרון לא נגד עם אשכנז, רק נגד הקיסר והפרוסים. וכבר השמיעו ראשי מנהלי הסאציאליסטים את קולם באזני נבחרי העם בברלין נגד הנהגת הקיסר ושרי הממלכה בדברים בוטים. הסופר הנערץ הארדען כבר הוכיח כי הממשלה תוליך את העם שולל בדברי שקר ונצחונות שלא היו ולא נבראו, והעם איננו יודע מצב המלחמה כמו שהיא באמת. ויש תקוה כי במשך ימי מלחמת גוג ומגוג זאת יחכם עם אשכנז וישליך מעליו כבלי ההאהענצאלערן, וישלחוהו להתענג יחדו עם עבדול חמיד השני אוהבו הנאמן. ולא רחוק הדבר כי ייסד לו ממשלת עם, רעפּובּליק חפשי, אחרי אשר מושלי ונסיכי המדינות הקטנות באשכנז, אין נפשם לפרייסען, וביחוד תושבי נגב אשכנז הנם אנשים שקטים, ורוב גדולי חכמי אשכנז המה ילידי הדרום, והמה קרובים לארצות חפשיות, תחת אשר פרייסען יושבת על גבול הדעספאטיזם הרוסי. ומי יודע אם לא יחלק העם לשנים, כאשר היה הדבר באמעריקא קודם מלחמת בני הנגב נגד תושבי המזרח והצפון בשנות 1861–65. ולא רחוקה העת, אשר גם תושבי תוגרמה יפקחו עיניהם ויוכחו, כי ווילהעלם הוליכם תהו, למען מלא הות נפשו. הטורקים הצעירים היו בטוחים כי ווילהעלם יעזור על ידם לכבוש את ארץ מצרים ותעלת זועץ. וסוף סוף יוכחו, כי לוא גם חפץ לעשות זאת, גם אז שאלה גדולה היא אם יש בכחו להרקיע שחקים, אף כי הוא מושל בחסד אלהים וקרופ נאמן ביתו, וכל תקוה אחרת לא יכלה לעלות על לב הטורקים הצעירים. ואם תקותם זאת כבר נהפכה להם לאכזב, מה תמריצם להאריך עוד את ימי המלחמה? ועד היום הן כבר אבדו את כל איי הארכיפעלאג בים האעגאי, וחלק ידוע בארמעניען, ולא בכחם ישיבו אליהם את האבדה.

תוגרמה פתחה לפני ווילהעלם את שערי עיר הבירה, ותביא שואה על ארצה, כי גדל הרעב בארץ, בחסדי ווילהעלם אשר לקח את כל צרכי אוכל נפש אשר מצא וישלחם למלא רעבון צבאות חילו, ותוגרמה נשארה בלי לחם, אשר גם בימי שלום לא היה די למלא צרכי ארצה, ותמיד נאלצה לקנות מרוסיא ורומעניען. וכבר בראשית המלחמה נשפך דם בעיר הבירה בין הטורקים הצעירים והנוהים אחרי עבּדול חמיד אשר התנגדו למלחמה הזאת. וסוף סוף ישליכו הערביים מעליהם עול תוגרמה, והיא חסרת אונים לעצור בעדם. מספר הערביים נתיניה הוא כשלש עשרה מילליאָן, ובהתקוממם נגדה, ימצאו עזר בין השבטים השונים או הערביים אחיהם הקרובים והרחוקים, ואם יעמוד הנצחון לימינם, אז אבדה תוגרמה וממשלתה עד עולם, ושאלת ארץ הקדם תפתר בלעדה במשך הימים. ועוד בשנת 1911 כבר החליט הבאראן ערענטהאל שר החיצון האוסטרי, כי “אין כל תקוה לתחית תוגרמה”, אחרי אשר ראה ונוכח כי הטורקים הצעירים לא יכינו להביא סדרים בארצם. אין את נפשי להחליט, כי עבּדול חמיד היה טוב ממתנגדיו הצעירים, אך בזה לא אספוק אף רגע, כי לוא ישב עתה על כסאו, לא בא בסוד המלחמה, וימי ממלכת תוגרמה נמשכו עוד זמן רב.

טביעת לוזיטאניא

השמועה האיומה, כי אניה אשכנזית תחת המים, הטביעה את האניה הגדולה לוזיטניא עם אלף ושש מאות איש, לא אנשי צבא ולא צרכי מלחמה, הרעישה כל לב, וכמו פחד אלהים רחף על כל פנים בשמעו את הרצח הנורא הזה. עד כי אחד הערביים מבאי ביתי שאלני: “האמת הוא כי האשכנזים המה עם נאור או ארצם היא ארץ פראים”. ימים אחדים היתה הלוזיטאניא כל שיחתנו. שודדי-ים, רוצחים, הוננים, פראים, היה השם אשר שמענו מפי אלפי איש, עד כי היה שם אשכנזי לחגא אף בפי פקידי הצבא התוגרמים. כלם ענו, כי אם יחדלו כל משפטי מלחמה בין העמים הלוחמים, ומשפט עמים יהיה לאפס, אז הלא יחדלו כל אנשי החיל מהיות לוחמים, ויהפכו לחבר רוצחים המתנפלים איש על רעהו בלי חק ומשפט. ובאופן כזה, מי יאמר להרוצחים המנצחים הרף, אם ימיתו את הלקוחים בשבי מות נבלים, ושר הצבא יהפך ל“תליון פשוט”. ומי יועידם למשפט אם יתנפלו על ערי הפרזות להשמיד ולהרוג אנשים נשים וטף היושבים לבטח, אם רק ימצאו כי רצח כזה נחוץ למטרתם, ורכוש המנוצחים יחלקו השודדים, ואז תהפך המלחמה לרצח ושמד כללי, כאשר שמענו, כי אמנם כבר עשתה אשכנז כזאת בשלחה אניות-אויר להשליך כדורי מות בערים הפרזות בצרפת. ורצח נורא כזה לא נעשה בידי מאראקאנים ופרסים, ולא בידי קאפערים פראים באפריקא, כי אם בידי פקידי אשכנז הנאורה, זאת הארץ המתימרת בהשכלתה, והמזמרת “דייטשלאַנד איבּער אַללעס” (אף להמית את כל העולם) והאומרת להתמם לעיני כל יושבי תבל, כי מלכי הברית אלצוה להוציא את חרבה מתערה ולא רוחה. זאת הצדקת אשר הציפה את כל העולם מהמון אורביה, השמיעה עתה שקר גלוי, כי באניה האמללה הזאת הוליכו צרכי מלחמה במחיר חמשה מילליאן שקל, ואורביה בנויארק הזהירו את הנוסעים לבל יסעו באניה הזאת. והשקר הזה הן יבין אף כסיל אדם, כי לוא אמת היה הדבר, הלא היתה זאת חובת ממשלת אמעריקא להזהיר את העם, ולא יתכן כי שומרי החף לא ראו, כי צרכי מלחמה בכמות רבה כזאת הובילו אל האניה. ולוא גם אמת היה הדבר, הלא חובת אשכנז היתה להוריד את האנשים מן האניה ולהובילם לחף בטוח, או לקחת את האניה שבי. ופה בארץ הקדושה משתדלים האשכנזים לשים את האשם בראש האמעריקאנים, ומפיהם יז קצף בדברם אודות אמעריקא כאשר שמעו אזני איזה פעמים. וגם ה' הארדעעג סגן הקאנזול האמעריקאני ביפו דבר אלי רתת, כמו בי היה העון בטביעת הלוזיטאניא. והקאנזול בירושלם אמר אלי פעם אחת: דע לך כי צירנו ה' מארגענטהוי אבד עתה את כל כחו ופעולתו בקאנסטאנטינאפּאל לרגלי אסון לוזיטאניא, והשקרים אשר בדו האשכנזים האורבים", ויספר לי כי פעם אחת אמר אליו אחד האשכנזים בפניו לאמור: “עתה אחרי אשר נכלה מלאכתנו ברוסיא, אז נלך אליכם לאמעריקא להראות את כחנו”, ובעזות נמרצה כזאת יחשבו האשכנזים לדכא את כל העולם הנאור תחת רגלם, ובהיותם שכורי נצחון ברגע זה, שכחו כי המלחמה הזאת היא לא ליום או יומים, וביום בהיר אחד יוכל נצחונם להיות להם לאבל. ואם נצחה את פולין יען הרוסים לא היו מוכנים למלחמה, או שרי צבאותיה מכרו את עמם בכסף, ובהתנפלה על בּעלגיען וצרפת פתאם, הנה עוד לא אות הוא כי לעולם ימשכו ימי נצחונותיה. ובין כה הלא אבדה את מושבותיה באפריקא ואזיא, ואניות בריטניה וצרפת גרשוה מכל ימי התבל, וסחרה הגדול נפסק בכל העולם, וחוסר לחם ושאר צרכי אכל יציקו לה מאד. ואם יאריכו מלכי הברית את ימי המלחמה, אז ספק גדול הוא, אם לא יקום עם אשכנז נגד היד הרודה בהם. וסוף סוף תלאה עסטרייך לשאת כובד המלחמה. עסטרייך העניה העניה בכסף, וחיל צבאותיה המאוסף מלשונות גוים שונים אינם אשכנזים, ואין איש יודע מי הוא “עם עסטרייך” רק ארץ עסטרייך, מושג געאגראפי, והארץ היא, פולאנית, רוטינית, בעהמית, אונגארית, איטלקית, סערבית, רומענית, מאראבית, אשכנזית, דאלמאצית, קראאטית ועוד כאלה, ולא לעולם יובילו את בניהם לטבח למען תמוך ממשלת בית האבסבּורג אשר אין להם חלק בה, ואשר לולא הקיסר הזקן אשר לא יחפצו להוריד את שיבתו ביגון שאולה, כי עתה כבר מצאנו שם עסטרייך רק זכרון בספרי המתים. ובמות עסטרייך תרעש הארץ לקול מפלתה. אונגארן תהיה ביום אחד לממשלה מיוחדה, והעמים האחרים יחלקו להם את הארץ, איש איש על אדמת נחלתו. ואם תשאר אשכנז בדד, אז הן מבשרה לא ישבעו, וכל מלכי הברית יבלעוה חיים. וכל המלחמה עתה תלויה בחיי איש אחד, האיש אשר נתן לה פתחון פה, ואודותיו קראה אשכנז לחרב. וזאת היא הסבה אשר השמיעה על ידי סוכניה, כי נכונה היא לשלום, כי אם תחכה עוד, מי יודע אם לא יהפך עליה לילה ברגע אחד במות הקיסר פראנץ יאזעף, והוא בם שמונים וחמשה, וגאון אשכנז וכל נצחונותיה ישא הרוח. ובהיותה שקועה עתה ביון המלחמה, שכחה, כי שנאת עולם וחרפת כל התבל כלה נחלה עתה לרגלי הרצח השלישי הזה, הנוסף על רצח לוקסעמבּורג ובּעלגיען.

לוקסענבּורג, הארץ הקטנה והשלוה אשר ישבה לבטח באחת מקרנות איירופא, ואשר לא נשמע קולה, למן היום אשר חתמו כל אדירי איירופא לשלימותה בשנת 1867, ואשכנז, או פרייסען בראש החותמים. על פי הברית ההיא החליטו לבל תבנה מצודות ומבצרים, יען כל אדירי איירופא נתנו ערובתם לשלימותה, ואשכנז התאמצה, כי גם המבצרים אשר היו לה מכבר יהרסו, אחרי אשר ללוקסעמבּורג אין כל חפץ בהם. הנה כי כן ברור הדבר, כי עוד לפני חמשים שנה, כבר הריחה ריח קרבנה אשר תאכלהו לעת מצוא בהיותה רעבה. ועתה באה העת לבלעו חיים, ולא זכרה את הברית אשר חתמה, ואשר עליה היה להגן על לוקסעמבורג גם מפני אחרים, ופתאום היתה המדינה הקטנה והחלשה הזאת ראשית קרבן אשכנז. למחרת היום אשר קראה מלחמה, ביום השני לחדש אגוסט 1914, הודיע הקיסר כי צבאותיו כבשו את לוקסעמבּורג, יען צרפת התנפלה עליו. ולמחרת היום, שלישי לאגוסט, הודיע שר המדינה בלוקסעמבּורג, פאול איישען, בבית הנבחרים, כי הודעת אשכנז היא שקר וכזב. והאיש הנכבד הזה אשר עמד על משמרתו בתור ראש המיניסטעריום במשך עשרים ושש שנה, ואשר כלם כבדוהו בעד ישרו וצדקתו, עמד וקרא באזני כל באי עולם, כי שקר דברי הקיסר.

בשנת 1872, ואחרי כן בשנת 1892, כרתה אשכנז ברית עם לוקסעמבּורג, כי, “ממשלת הקיסר התחיבה לבל תשתמש במסלת ברזל הלוקסעמבּורגית להוביל חיל צבא או צרכי מלחמה לעולם, אף בעת אשר תלחם עם איזה ממלכה”. וביום ג' 4 אגוסט הודיע שר השרים הדר. בעטהאמאן האלוועג בבית הנבחרים בברלין, כי, “צבאותיו כבר כבשו את לוקסעמבּערג, ויוכל להיות כי כבר דרכה רגלם על אדמת בּעלגיען, אף כי הוא נגד משפטי העמים”. אך הבטיח כי יש בידו אותות ומופתים להראות כי בּעלגיען עשתה חוזה עם צרפת ובריטניה. אך עד הנה לא הראה עוד כל אות להצדיק מעשי אשכנז, וכמעט אין כל ספק, כי שקר דבר כנהוג בין דיפּלאמאטים אנשי שם. ומהנוגע ללוקסעמבּורג לא מצא לנחוץ אף למצוא איזה תואנה, מדוע התנפלה אשכנז לבלעה בלי כל סבה, יען באמת לא היתה כל סבה, ואף עלילת שקר לא יכל לבדות עליה, עד כי לא בש להשמיע כי “ברית עמים היא רק פסת ניר קרוע, ועלינו לפנות לנו, דרך באיזה מקום שיהיה”.

הנה כי כן, אם כריתת ברית משפט עמים, צדק ויושר כבר נמחו מספרי מלים האשכנזי. היפלא אפוא כי לא בקשו חשבונות רבים להטביע אניות מובילות נוסעים מעמים אחרים שאינם עומדים בקשרי המלחמה. ומהיום והלאה, על כל העולם הנאור לדעת, כי צרפת ובריטניא לוחמות נגד חבר שודדי ים ורוצחים פשוטים אשר הכינו עצמם לטבח נורא במשך ארבעים שנה, ויחכו רק עד היום אשר ימצאו פתחון פה, ואשר על כל העולם הנאור לא לשכוח, כי העם אשר לא יחוש למשפט עמים, בקהל עם לא יבוא כי כמשפט אדם פרטי, כן הוא גם משפט גוי שלם. אדם פרטי אשר יכחיש בכל חק ומשפט, ויעשה כל עול אשר לא יעשה, יגנוב, ירצח, ירמה וישדד, משפט נבל כזה, הוא, כי ישללו ממנו כל זכיות האדם, אשר לא יאמין בהם, ויושיבוהו בבית הכלא למנוע אותו מבוא בדמים, ומדוע לא ישפט גם גוי שלם במשפט כזה. ואם לא נוכל להושיבו בכלא, אבל לא כבד הוא לשלול ממנו זכיות ומשפטי העמים. וזאת היא חובת העמים העומדים במצב הבינים ולא יתערבו במלחמה הזאת, כחובת איש או אנשים, הרואים כי יקום איש על רעהו ורצחו נפש, לתפוש את הרוצח ולתתו בפלילים. והדיפלאמאטיע אשר החליטה כי לא תתערב שום ממלכה בענינים הפנימים בממלכה אחרת, היא רק דיפלאמאטיע ולא אמת, דיפלאמאטיע הרחוקה מצדק ומשפט. והתקוה תעודדנו, כי נמצאים עוד סופרים ישרים בעולם אשר ישלמו לאשכנז כרשעתה, ודור יבוא ידע, כי כרתה אשכנז ברית עם שודדים, וכמשפט השודדים ישפטוה.

המלחמה הנוראה הזאת הראתה לכל העולם, כי גם השכלת אשכנז וחכמתה לקחה לה להיות חרב בידה. כל חכמיה הקטנים והגדולים עסקו ועוסקים גם עתה, רק למצוא המצאות חדשות להרוג ולהשמיד עמים רבים, למען הגדיל תורת רצח ודם. ובכל בתי האוניווערזיטאטים ישמיעו הפראפעססארים חכמת שד וחמס, לירות בכדורים מעורבים בסמי מות, לעוף באויר ולהשליך כדורים על אנשים חפי פשע, לשחות במים ולהטביע אניות סוחר ואניות מסע עם כל המון הנוסעים ורכושם, לשלוח אורבים בכל אפסי תבל לדבר על לב עמים יושבים לבטח למרוד במלכם או ממשלתם, להזיל כסף וזהב אין מספר, לקנות מכתבי עמל להשמיע שקרים וכזבים למלא בהם פני תבל בכתבי עתים וספרים, עד כי לא נפקד אף מקום איזה כתבי עתים עברים פה ושם, לעמוד על ימין רוצחי אשכנז, לחרפת ספרותנו, ואלה כתבי עתים עצמם, אשר זה לא כבר מלאו שחוק פיהם על פטפוטי ווילהעלם השני ודרשותיו הנבערות, ימלאו עתה את עליהם זמירות ותשבחות לטאמערלאן השני, היושב עתה לא על שק מלא זהב כהראשון, רק על הר גבוה ותלול אשר התרומם מפגרי אדם חללי חרבו, ולא חרב מלחמה, רק חרב חבל רוצחים.

אניות מסע רבות כבר שלחה אשכנז לתהום רבה עם אנשיהן ורכושן, אבל טביעת לוזיטאניא, היא מצבת חרפת נצח לאשכנז, למלכה ולשריה. מצבה אשר תקים אמעריקא בנויארק או וואשינגטאן לזכר חרפת גוי נבל, מצבה אשר עליה יחרת הפזמון הנעים לאזן האשכנזי, “דייטשלאנד אונטער אללעס”.

אחלי, מי יתן ותבוא תקותי, כי תגרש שפת אשכנז מכל בתי הספר בארצות הנאורות, וספרות אשכנז מכל אוצרות הספרים בתבל, כי חרפה היא, חרפת עולם ללמוד שפת עם נבל ושודדי ים, וכלימת נצח לאסוף ספרת – רוצחים במקדש ספרות העולם, ומלחמת ספרות כזאת נחוצה היא יותר ממלחמת מלכי הברית נגד אשכנז, והנצחון יביא פרי יותר ממלחמת הדמים לכל העולם הנאור. אשכנז וחכמיה מתאמצים לפרוש כנפי ממשלתם באמצעות ספרותה. והספרות ביד אורביה היא חרב חדה לתפוש לב עמים שונים מבלי דעת כי מות בה. ברוסיא ואמעריקא ביחוד, יטיפו האשכנזים לקחם בכל האוניווערזיטעטים ומעט מעט יסכו נטפי רעל בלב תלמידיהם, והם המה המדברים על לב התלמידים, כי ילכו לאשכנז להוסיף לקח, בהתפארם כי החכמה העליונה רק באשכנז מושבה, ואלה השבים משם בפחי נפש, יכלמו לספר כי בשו מסברם, וכן היה הדבר למנהג כי כל תלמיד אשר גמר חק למודו באיזה אוניווערזיטאט, ילך להשתלם בלמודו לאשכנז, ושם יסבלו חרפת גיאונים שותי שכר במשך חצי שנה או שנה, עד אשר ישובו על עקב בשתם, וכבר באה העת לעזוב מנהג עבדות בזויה הזה, ואם יחדלו מלכת לאשכנז תחדל גם ספרותה מהיות נר לרגלם, ובזה יגלו חרפת אשכנז מהחכמים הצעירים ברוסיא ואמעריקא. וכפלים לחרפה על ראש הסופרים העברים הכותבים עתה זארגאן- אשכנזי בימינו, והמתימרים עוד לברוא “ספרות זארגאנית” בעד המון העם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו. זארגאן-אשכנזי, בת נעות המרדות, בת שודדי ים, אשר תאציל מרוחה על כל נוהג בעגלה, ועל כל שפחה חרופה והבוגדים בעמנו יתפארו עוד להושיבה על כסא גבורתה העברית, הוי חרפה! הוי כלימה!

שכח עם אשכנז ומושלו גם יחד, כי אם ברית קודש כרותה בין העמים, היא אין ואפס, מי ישלים עם אשכנז, מי יאמין לה על דברתה, מי יכרות ברית עמה, ברית מסחר או מדיני, אם האמנה אשר חתמה עליה כלא נחשבה, או אם חשבה באמת כי נקל לה לכבוש את כל העולם ולרדות עמים באף, אם יאבו או ימאנו? אמנם לפי הנראה מכל מעשיה, כן היתה מחשבתה באמת, ולא לחנם חסמה פי מכתב עתי “בערלינער טאגעבּלאטט” על אשר השמיע גלוי, כי לא היתה לאשכנז כל סבה למלחמה, ולא חפצה לשמוע דברי שלום מפי גריי שר החיצון בבריטניא, יען ידעה, כי רוסיא לא הכינה עצמה למלחמה, ועל כן נקל יהיה לה, לאשכנז הנצחון על רוסיא וצרפת גם יחד, ועתה מצאה לה עת מכשרה להפיק זממה, ואשר על כן לא שמה לב למשפט עמים, ותתנפל על לוקסעמבּורג בלי כל תואנה, ועל בעלגיען מצאה תואנה כתואנה כתואנת הערבי " חרפת את אלהים ומחמד נביאו“, וזאת הצדקת מדברת עוד רתת נגד ארצות הברית על אשר ימכרו כלי נשק למלכי הברית, ותשכח כי גם היא עשתה כזאת עד הנה, היא ולא אחרת מכרה כלי נשק וגם אנשים שלחה לעזור להבורים בדרום אפריקא בשנת תר”ס, ומלכה ווליהעלם השני שלח טעלעגראממא של ברכה לנשיא הבורים במלחמתו נגד בריטניא, וגם מכרה כלי נשק לאיטליה במלחמתה נגד תוגרמה אהובתה, ואמעריקא הן לא הפרה ברית עמים בזאת, אחרי אשר לפי משפטי העמים אין איסור בזה, ולוא חפצה אשכנז לקנות כלי נשק, הן ימכרו גם לה, ומה גם כי באמעריקא דבר אין להממשלה עם כלי הנשק, ובתי החרושת לכלי נשק כלם המה ביד אנשים פרטים, והממשלה עצמה תקנה מידם כל הנחוץ לה.

למיום עלות ווילהעלם השני על כסא אשכנז, נהפכה כל ארץ לבית כלא גדול בעד ששים או שבעים מילליאן נפש אדם, ובחכמת דעספאטיזם עלתה גם על רוסיא ותוגרמה, והיא היא המדברת בשם החפש על הימים, ובעד מי?

תלמידים מקשיבים! אם תחפצו ללמוד תורת שקר, חנף, צביעות ותרמית, לכו לאשכנז!

מחאת אמעריקא

גם פני קאָזאַק יאדמו מבשת בהתפשו בכף עם הגנבה, ופני “מלך הדרשנים” לא חורו למחאת אמעריקא על דבר הרצח בטביעת לוזיטאניא. על הקאָזאַק החכם מספרים: כי בזחלו על גחונו לגנוב דבר מהסוכה כאשר ישבו העברים לאכול, ויפול דרך הסכך על השלחן, מצא כרגע תירוץ מספיק, וישאל להמסובים אם לא ראו את סוסו אשר ברח ממנו. וחכמת אשכנז לא מצאה אף תירוץ מספיק כזה. הפלא ופלא.

מחאת אמעריקא כתובה בידי נשיא ארצות הברית, וו. ווילסאן, החכם והסופר המהלל אשר שמו כבר נודע לתהלה גם טרם נבחר לנשיא, בהיותו נשיא האוניווערזיטאט הגדול בעיר פרינסטאן, נוי דזערזי. והוא כתב את מחאתו כדבר מושל חכם לרעהו, ויקו, כי למצער יתנצל הקיסר וימצא איזה מענה הראוי להשמע, ויתחיב לשלם להאלמנות והיתומים איזה סך כסף לאלה אשר נשארו בלי משען לחם במות אביהם או להאלמנות במות בעליהן בידי שודדי ים ההונים הפראים. ולתמהון לב כל איש אשר דם אדם נוזל עוד בעורקיו, הננו קוראים מענה הקיסר כדבר “אטאמאן של קאָזאַקים”, זה בחיר האלהים, אלהי הערקוליס, אשר לפי דבריו תמיד, משחו אלהים למלך על עם “טייטאן” ורוח אלהים מדברת מגרונו כל הימים. וצדיק מושל ביראת אלהים זה, לא מצא כל שפה אחרת בפיו, רק כדבר איוואן האיום לעבדיו השפלים, בחוצפה נוראה שלא נשמע מעולם מפי מושל, ולא זכר טאמערלאן כי גדול כבוד נשיא ארץ גדולה וחפשיה כארצות הברית, מאה פעמים מכבוד כל מלך אדיר באיירופא המושל בחסד אלהים במקל ורצועה לא על כל עבדיו, אשר בהם נמצאים חכמים למאות ולאלפים העומדים אלף מדרגות למעלה ממנו בכל חכמה ומדע ויחוס אבות, רק יען כי זכה להולד על ברכי איזה מושל בחסד אלהים אחר, נין ונכד לאיזה שר צבא אשר הכה חמשים אלף איש ביום אחד בחסד עליון. ובקראי מענה ווילהעלם השני להנשיא ווילסאן, חשבתי כי הנני שומע שפת אתונו של בלעם. המושל הצדיק איננו מתנצל, ולא יודה על פשעו, רק יראה באצבעו על ענגלאנד כי הפרה ברית עמים בחסמה את דרך הים לפני אניותיו, ואמעריקא מוכרת כלי נשק לאויביו, כגנב אשר יובא אל השופט, המתנצל כי הוא איננו הגנב האחד בעיר, ומראה באצבעו על בית הכלא המלא גנבים רבים, והוא מה? ואם אמת הדבר, כי גם בריטניא לא תמיד שמרה ברית עמים, אבל הן כפיה לא נגואלו בדמים. ואם עשתה עול לסחר איזה עם או עמים, הן בטוחים המה, כי אם יביאוה במשפט, אז תשלם את נזקם, כי מהנוגע לכסף, לא תחלל אנגליה את כבודה בתבל, אחרי אשר לא ווילהעלם הוא המושל בממלכה הגדולה ההיא, רק העם, העם הגדול והחפשי, העשיר והישר המושל בצדק ומשפט על ארצות רבות, החלק הששי מכל התבל כלה, תחת אשר אם הצליח ווילהעלם לכבוש איזה חלקי אדמה באפריקא, לא לבד כי איש לא יבוא להשתקע שמה, אך גם האשכנזים עצמם לא ילכו לשבת שם. ובא האות, כי בהיות ווילהעלם בארץ הקדושה, הבטיח להאשכנזים במושבות שרונה, כי יתן להם אדמה ועזרה אם ילכו להתישב באפריקא, ופה בארץ יכלו למכור את אדמתם במחיר גדול בכל רגע, ובכל זאת לא שמו לב להבטחותיו, בדעתם מה היא ממשלת ווילהעלם באפריקא, ויבחרו לשבת בין ערבים פראים תחת ממשלת תוגרמה. מהיות עבדים נרצעים תחת יד מושל מקרבם.

ווילהעלם השני מדבר עזות נגד אמעריקא, בדעתו כי עם שוקט ואוהב שלום הוא העם החופשי יושב ארצות הברית. העם אשר לא הכין לבו למלחמה, ולו אין צבא ונשק, והעם אשר אין לו כמו אלה במה נחשב. אבל רק אחת שכח בגאותו, כי בעשרה ובמספר אנשיה, ובאהבת העם לארצו, גדולה היא אמעריקא מאשכנז, וכל עמי התבל אוהבים ומכבדים את אמעריקא, תחת אשר את אשכנז ישנאו כלם, כלם בלי יוצא מן הכלל. ועל ווילהעלם להודות לאלהיו, כי לא רוזוועלט הוא עתה נשיא הארץ, רוזוועלט לא נשא בשרו בשיניו בשמעו חרפת ווילהעלם וגאותו. ומי יודע אם לא בא כבר קץ למלחמה, לוא התנשא עם אמעריקא לעזור לצרפת, בריטניה ובּעלגיען תחת הנהגת רוזוועלט, תחת אשר הנשיא ווילסאן מתנהג במתינות, ויתאמץ למנוע את העם ממלחמה, אשר על זאת, אמנם הודוהו כל אוהבי שלום. אבל באמת ספק גדול הוא, אם שלום כזה הוא שלום אמת וצדק. הנני רואה איש מט להרג בידי החזק ממנו, ואני עומד מרחוק ואומר שישו בני מעי, כי בי לא נגעה יד המכה, האצדק? אמעריקא אמנם מתעשרת עתה מחורבנה של איירופא, ומי יודע אם א ישמחו גדולי עשירי הארץ למלחמת דמים המובילה לטבח רבבות איש יום יום, והמה העשירים, ימלאו חוריהם זהב, וטוב טוב להם כי ימשכו ימי המלחמה עד אין קץ. ואם זה הוא השלום השורר עתה באמעריקא, שלום כזה לא ישוה הוד והדר על ראש העם אשר הצטיין תמיד בלבו הטוב והישר.

הדיפלאמאטיע האיירופית החותרת בחשך ארצות וממלכות, טרם מצאה קן לה באמעריקא. ממשלת אמעריקא היא דעת הקהל, והקהל דורש לדעת מכל הנעשה ב“בית הלבן”, ודיפלאמאטים אשר ישמחו לאיד איירופא, ואשר יקוו, כי אם תחלש איירופא בזאת תתחזק אמעריקא, אין לנו עוד. לאמעריקא אין כל חפץ בדיפּלאמאַטיע כזאת, אחרי אשר רוב תושביה הנם גרים אשר עזבו את אבותיהם וקרוביהם באיירופא, ורבם קשורים עוד בחבלי אהבה לארצותיהם אשר משם באו, עד כי בעמי נמצאו פתאים, בין גולי רוסיא אשר קאה אותם ארץ מולדתם, והטפשים האלה ידברו עוד בשפת איוואן האיום, ואת הקאזאק הקדוש ישאו עוד על שכמם, והקאצאפיזמוס מתקה לחכם, עד כי יזכרו עוד את הבצלים וה“קאפּוסטא” אשר אכלו ביעהופיץ, ועם כזה לא יכל לעמוד על דם איירופא. ואם אמת הוא את אשר ספרו לנו כתבי העתים בשם רוזוועלט לאמר: כי כל עמי איירופא המובלים לטבח בידי שמונה או עשרה מושלים הנם באמת צאן אדם, ואין לאיש לרחם עליהם אם יושיטו את צוארם להורג בחפץ לב, תחת אשר בידם היה להגיד למושליהם המשחיתים הרף!“. ואם אמת הוא כי כן דבר, הנה הוא רק פתגם יפה בפי מטיף על הבמה, כי מי כרוזוועלט יודע, כי הנשיא באמעריקא לא יוכל להוליך את הצאן לגיא ההרגה כמושל איירופאי. ובכל זאת כאשר קראה ספרד מלחמה על אמעריקא בשנת תרנ”ח, והנשיא מק’קינלי דרש מאת העם 125.000 מתנדבים, באו כשני מילליאן איש במשך שנים שלשה שבועות מרצון נפשם. והמלחמה היתה באמת מלחמת מצוה, להציל את קובּא משיני ספרד, מבלי כל תקוה להבנות מחרבן ניני טארקוואמאדא, בעוד אשר באיירופא כל מושל בחסד אלהים ידבר חונף אל עבדיו בשם אהבת ארץ מולדת, בשם אלהים והדת, בשם נשיהם וטפם. וה“עבדים הנאמנים” יודעים, כי יוליכום בכבלי ברזל אם לא יאמינו, ושרי הצבא הן יחכו למלחמה כחכה למלקוש, כי מה יעשו אלה, אם כל ימיהם יבלו רק בהכנות למלחמה, ומה חייהם אם ימותו בלי מלחמה? ורוזוועלט הן גם הוא איש מלחמה מנעוריו, והוא יודע כי במקלו לבד לא יכל לעבור את האטלאנטיק להלחם באשכנז, כאשר התפאר, ומה כחו אם לא ימשוך את הצאן אחריו, וצאן אדם לא נחוץ לחפש בנרות גם באמעריקא החפשית, ומה גם באיירופא תחת שבט מושלים עריצים.

הנשיא וילסאן מחא נגד אשכנז, אבל ספק גדול הוא אם מחאתו תביא פרי, כל עוד אשר לא תראה אמעריקא כי גם לה עצה וגבורה למלחמה. כאשר הראה הנסיון, כי גם תוגרמה החולה תעיז פניה נגד ארצות הברית, וכבוד אמעריקא ירד פלאים, אף כי לא באשמת ווילסאן, ולא באשמת וויליאם טאפט הנשיא אשר קדמהו. ואם רוזוועלט מצא עתה מקום ועת לגבות את חובו מווילסאן הדעמאקראט, הנה בראשו אשמו. הוא איש המלחמה, ובהיותו נשיא הארץ יותר משבע שנים, מדוע לא הכין הוא צבא רב ואניות מלחמה די להפיל חתתו על כל גוי עם פנים, ותחת זאת הלך לאפריקא להרגיז את הדבים ביערותיהם, ואותנו עזב לאנחות? ומה יכל הנשיא ווילסאן לעשות במשך ימי ממשלתו הקצרים, זה שבע עשרה ירחים עד הכרזת המלחמה מאיירופא? אחת היא על כן חשבתי, כי אשכנז לא תכנע לאמעריקא אם לא יתעורר ווילסאן לדבר אליו רתת, ולהראותה את אגרופו. ואם תאטים אזנה, יגרש את צירה מוואשינגטאָן, וגם מבלי מלחמה תכנע לאמעריקא, בדעתה כי אם תוסיף גם את אמעריקא על מספר אויביה, אז אין לה כל תקוה לנצחון, ומה גם אם יארכו ימי המלחמה כנבואת קיטשנער, שר המלחמה בבריטניא.

ממשפט רצח לוזיטאניא אשר התברר לפני בית המחקקים בוואשינטאן ובלאנדאן, התברר, כי אורבי אשכנז אשר מלאו את כל ארצות אמעריקא, הוליכו את רב החובל טורנער שולל בכונה מיוחדה להטביע את האניה, כאשר הוכיח הסופר יאנעס בספרו אודות האורבים והמרגלים האשכנזים. שנה תמימה חפש הסופר למצוא כל מוצאי ומובאי אגודת אורבי אשכנז בנויארק, עד אשר אסף אספה גדולה של מכתבים ודאקומענטים שונים, די חומר למלאכת ספרו, אשר בו הוכיח, כי הלוזיטאניא היתה כקוץ בעיני אשכנז, אשר בה חזו גדולת בריטניה גברת הים. ורב החובל ה' טורנער בהיות אניתו בלב ים, קבל טעלעגראמא מזויפה – לפי הנראה מסאווילא, בנוי-דזערזי - לסור מדרכו הנכונה כפי אשר החליטו אורבי אשכנז בנויארק להטביע את האניה. האורבים ידעו כי אנית תחת –מים לא תוכל לרדוף אחרי הלוזיטאניא לרגלי מהירת מהלכה, וכן ידעו גם את המקום אשר שם יעמיד רב החובל את האניה תמיד אצל אחד מחפי בריטניה לקבל פקודות האדמיראליטעט בלאנדאן, ומן המקום ההוא תלוה אליה אנית מלחמה לשמרה. ועל כן החליטו האורבים להוליכה שולל בדרך עקש על ידי הטעלעגראמא המזויפה. מלבד זה, נחוצים היו עוד שני מיני תרמית: על אורב אחד באניה הזאת היה לגנוב את הספר המבאר את הטעלעגראמים של האדמיראליטעט, והשני אשר יוכל קרוא את הטעלעגראמים – הכתובים בסימנים ושפה אחרת – למען יוכל להחליף את הטעלעגראמא האמתית במזויפה. והאורבים השיגו חפצם, כאשר הצליחו לגנוב גם את ספר הסימנים לצירי אמעריקא מבית המיניסטעריום לעניני חוץ בוואשינגטאָן. רב החובל עצמו אשר נצל ממות, ענה לאיזה סופרי כתבי העתים, כי רק אחרי המלחמה יספר את כל פרטי האסון.

אגודת אורבי אשכנז מסודרה באמעריקא בסדר נפלא, ראשית, הנם מתאמצים להשיג משרות נכבדות אצל הממשלה, ואחרי כן ילמדו לדעת ולהכיר את הפקידים ורפיון רוחם, למען יוכלו לפעול על לבם בכל מיני אמצעים. כסף השיגו מאשכנז לרוב, על ידי הקאַפּיטאַן פראַנץ פאן רינטעלען - אחד מעוזרי ציר אשכנז בוואשינגטאָן, וראש האורבים, והוא עצמו השמיע ביום אשר עזבה הלוזיטאניא את נויארק, כי “יש לו שני אנשים טובים על האניה” והמה אורביו אשר שלח באניה ההיא.

על האניה נסעו 1.254 נוסעים, מלבד שמונה מאות איש מלחים ומשרתים. ביום הראשון לירח מאי עזבה האניה את חף נויאָרק, וביום השביעי לירח ההוא בהיותו קרוב לחף בריטניה, שלח טעלעגראמא להאדמיראליטעט בלאנדאן, ותחת מענה מאת האדמיראליטעט קבל את הטעלעגראמא המזויפה, ועל פיה סר מדרכו. האדמיראליטאט אמנם שלחה אנית מלחמה לשמור את הלוזיטאניא, אך לא מצאה בדרך הנכונה. והלוזיטאניא באה בין שתי אניות תחת-מים אשר חכו עליה להטביעה, ורב החובל לא ידע כי מלאכי משחית הערימו סוד להוריד את אניתו לתהום רבה עם אנשיה, וברגע אשר שמע רב החובל את היריה הראשונה, הבין כרגע כי הוליכוהו שולל. וכאשר עמד רב החובל לכסא משפט, הראה את הטעלעגראמא אשר קבל, ואדמיראליטעט הראה את הטעלעגראמא אשר שלחה אליו, ועל ידיהן נוכחו כלם כי יד האורבים היתה ברצח הזה.

הסופר יכנה בשם את כל ראשי האורבים באמעריקא, אשר במשך הימים נגרשו רבים מהם מן הארץ, ומהם אשר ברחו למעקסיקא או לארצות אמעריקא הדרומית.

ההרג בארמעניען

מנהג תוגרמה ישן נושן, כי יחטא איש להממשלה, וחייו לה למעמסה, לא תציגהו לפני כסא השופטים, ולא תתן לסנגור להגיד עליו ישרו, רק תשלחהו לבית כלא העומד על שפת הבאספארוס, ומשם תשלחהו דרך צנור לשחות במי הים, ואיש לא ידע את קבורתו. אבל בעד הארמענים בראה חדשה בשנים האחרונות, חדשה אשר למדה מרוסיא שכנתה. ואת אשר עשתה רוסיא לישראל, עשתה תוגרמה לארמענים. ראשונה בשנת תרנ“ו, קראה “פּאָגראָם” על הארמענים, ובמשך שלש שעות הרגו בהם ששה אלף איש ברחובות קריה בעיר הבירה. ואחרי כן בשנת תרס”ט שרקה להבּאשי-בוזיקים הפראים להרוג ולהשמיד את הארמענים בארמעניען עצמה. ומלכי איירופא אשר שם אלהים לא ימוש מפיהם, עמדו מנגד ולא הניעו אצבע לטובת האמללים, יען הדיפּלאמאטיא הברוכה לא מצאה הדבר נכון לפניה, כאשר לא מצאה כל חפץ להתערב ברוסיא ורומעניען לטובת היהודים. וגורל הארמענים בתוגרמה כגורל היהודים ברוסיא. ואף כי תוגרמה היתה תמיד הדום לרגליהם, ולא פחדו ממנה כאשר פחדו מרוסיא. אך חק הוא אשר חקקו חקקי און לבלתי התערב בעניניה הפנימים של ארץ אחרת – מלבד בעת נחוצה להם. ומההשקפה הזאת הן צדקו כלם, כי אם תתערב היום איזה ממלכה בעניני ארץ אחרת, תמצא האחרת תואנה ביום מחר להתערב בעניניה היא. ולוא מחאה אשכנז נגד הפּאָגראָמים ברוסיא בשנת תרמ“א, הלא יכלה רוסיא להראות באצבע על הפּאָגראָם בשטעטין בשנת תר”ם אשר אז התקומם האספסוף ויהרס את בית הכנסת אשר בעיר ההוא, פּאָגראָם לכל חקתו ומשפטו, אשר היה אחרי כן לעינים להקאַצאַפּים לעשות כמתכונתו. וההבדל היה רק, כי נכלמה אשכנז הנאורה, ולא הוסיפה לדבר אודות זה, ופני הקאָזאַק לא חורו, וישת על הפּאָגראָמים נוספות שנה שנה. ותוגרמה מצאה חפץ להשמיד את הארמענים שנואי נפשה, וכן חדשה את מעשיה גם בשנה הזאת (תרע"ה). ואנחנו פה תושבי ארץ הקדושה הננו יודעים מעט מאד מכל הנעשה בארמעניען, אחרי אשר כתבי עתים הטורקים נאלמו דם, והננו שומעים רק שמועות רחוקות מפי פליטי חרב, ברמזים וסודות איש מפי איש. כן שמענו שמועות שקר כי הטורקים ילחמו את האנגלים בארמעניען, תחת אשר באמת התבצרו האנגלים בין באססארה ובּגדד, ושמה הוא שדה למלחמה. וכן שמענו שמועות נוראות על דבר הרציחות בארמעניען מפי אנשים אשר באו מאלכסנדריא של מצרים, אשר שם ישיגו כתבי עתים וטעלעגראמים יום יום מכל קצוי תבל. ואנחנו פה יושבים בחשך ועלינו להסתפק בידיעות כתבי עתים אשכנזים אשר יקבלו לפעמים על ידי הקאנסולאט האשכנזית, או בידיעות מכתב עתי “אטאמאַנישע לאיד” הבא אלינו אחרי עבור שנים עשר יום או יותר מעיר הבירה. וכבר חכמנו לקרוא בין השורות את אשר שכח הצענזור למחוק. אבל הננו יודעים בכלל, כי חיי הארמענים תלואים להם מנגד, ולאלפים ולרבבות כבר נהרגו. המונים המונים יגועו ברעב ואין איש שם על לב. ואנחנו בני יהודה, האמללים שבאמללים, על גורל מי נבכה ראשונה, אם על גורל הארמענים, או על גורלנו אנחנו, ועוד יותר על גורל ששה מילליאן נפש אחינו בשרנו ברוסיא הארורה, או על אמללי אחינו בגאליציען, אשכנז, צרפת ובריטניה, ואין לאל ידינו להושיע. והנוחם האחד הוא, כי אחינו באמעריקא לא ישכחו את חובתם לאחיהם עצמם ובשרם. אחינו באמעריקא המה המאשרים היחידים בעולם, אשר לא נגעה בהם יד הרעה, ואף כי שמענו כי שלחו כסף לפולין וגאליציען. אבל כמר מדלי הוא לרפא שבר בת עמי הגדול כים.

כן נודע לי כי אנית מלחמה אמעריקאנית השומרת חופי סוריא ופאלעסטינא, חפצה לקחת איזה מאות ארמענים ולהביאם לאיזה חף בטוח. אך תוגרמה לא נתנה לעשות זאת, אף לא נשים וטף, בלי כל סבה, בלי משפט והגיון, רק יען, כי שתי המלות האל חסרות בספר מלים התוגרמי. אפס מה גדול הפלא, כי אשכנז הנוצרית המתימרת בהשכלתה, האומרת ללמד דעת לכל יושבי תבל, וזאת אשכנז אשר הכבידה אכפה על תוגרמה כי תריב ריבה, מדוע תחשה היא? מדוע תחשה עסטרייך-אונגארן? הן היא קראה מלחמה על סערבּיען רק בעד הריגת שני אנשים, ולוא גם יורש העצר ואשתו, אשר בכל אופן שיהיה לא היו יתר משני אנשים אחרים, ולכל אחד מהם לא היה יותר מראש אחד ושתי רגלים, ולהארמענים אלפי ראשים ורבבות רגלים, והמה גם נוצרים, והנצרות הלא היא האידיאל היותר נכבד בעיניהם, עד כי בשנת תר"ס שלחו כל מושלי איירופא אניות מלחמה לסינים למען הציל איזה עשרות איש מנתיניהם, וקיסר אשכנז צוה לצבאותיו לבל יחיו כל נשמה היושבת בבשר הסיני, ועתה שתמו תפלת רבבות בני אמונתם הנהרגים על לא חמס בכפם ביד חבריהם התוגרמים המושלמנים השונאים את הנצרות זה יותר מאלף ושלש מאות שנה. ואם זאת היא הפּאָליטיקא של המאה העשרים, תאלתי לה ולכל הנשבעים לדגלה.

ואחרי ראותנו את כל אלה, היש עוד לדבר אודות תלאות בת עמי ברוסיא ורומעניען, שתי ארצות חשך, כסדום ועמורה, אם גם הארצות הנאורות לא טובות הנה מהן. ואם יכלו הארמענים לקות לישועה, הנה האחת היא אמעריקא, הנכונה תמיד להושיט יד עזרה לכל קשה יום. אך לפי הנראה תפחד גם היא לדבר רתת נגד החולה אשר מחם מחלת הטיפוס קם על רגליו פתאם ותועה הנה והנה כמכה ירח, והעומדים מרחוק יחשבו, כי באמת סרה מחלתו, ויהי בריא אולם ככל האדם. אבל לא יארכו הימים רק עד אחרי תם המלחמה, ואז יוכחו כי באמת קרוב קצו… בחסדי אשכנז מטיבו.

איטליה הכריזה מלחמה

זה כתשעה ירחים אשר עיני כלם תלויות לאיטליה. כלם הבינו, כי סוף סוף תקרא איטליה מלחמה על עסטרייך שונאה מימים רבים, למרות קשר שלש הממשלות, אשכנז עסטרייך ואיטליען. ועוד לפני שני ירחים, כבר השמיע הקאָנזול האיטלקי בירושלם באזני בני ארצו את “עצתו” כי ישובו לאיטליה, ויצו להשבית מלאכת הבנין הנפלא אשר בנו האיטלקים אצל “מאה שערים”. ודזעמאל פּאשא צוה לקחת מהאיטלקים את הככר הגדול אשר שם היה בית ספרם. וכשבועים טרם נכרזה המלחמה, ישבתי ודברתי עם ה' הארדעעג סגן הקאנזול האמעריקאני ביפו, ולעיני הביאו אליו טעלעגראמא מציר איטליה בקאנסטאנטינאפּאל, אשר בה יודיעהו, כי מטעם ציר אמעריקא ה' מארגענטוי, נתן הרשיון לאנית מלחמה האמעריקאנית לקחת עמה את האיטלקים מחף יפו. ואז כבר ראינו עין בעין, כי המלחמה עומדת אחר כתלנו. וכלם ידעו מראש, כי המלחמה לא תגע בתוגרמה, כאשר לא תגע באשכנז, ואף כי על דברת כתבי העתים התאמץ פאן בילאא צירו המיוחד של ווילהעלם להטות לב איטליה לשלום. אבל נקל היה להבין, כי לוא חפץ ווילהעלם באמת למנוע את איטליה ממלחמה, אז יכל לפעול על לב שרי עסטרייך לתת הנחות טובות לאיטליה, בדעתו, כי עיני איטליען נשואות לטריעסט, פיומא ופאלא אשר רוב תושביהן איטלקים, ורק השפה האיטלקית וספרותה שוררת בערים האל. ולוא נתן לאיטליה חפצה, עם הנחות לעסטרייך בחפי ים האדריאטי, כי אז לא קראה איטליה מלחמה. אבל מלאכות פאן בילאאו היתה רק אחיזת עינים להונות את עסטרייך ואיטליה יחדו. ווילהעלם השני כווילהעלם הראשון זקנו כבר לטשו עיניהם על טיראל בפרט ומושבות האשכנזים בעסטרייך בכלל. ומי יודע אם לא עשה חוזה בסתר עם איטליה לחלק את טיראל ביניהן והוא יעמוד מרחוק ולא יתערב בין איטליה ועסטרייך. והקייסר פראנץ יאָזעץ הן לא לעולם יחיה, ובמותו הלא יחלקו את נחלתו ואז יקח ווילהעלם את חלקו מבלי כל קרבן למלחמה. ולא לחטא גדול יחשב לחשוד את ווילהעלם, כי ממנו היתה שומה, כי בחרה עסטרייך אלף איש מראשי נכבדי טריעסט ותשימם בכלא לערבון על לא דבר, רק למען הכעיס את איטליה. והדיפּלאמאטיא בברלין שמה מסוה על פניה ותמחא נגד איטליה על אשר הפרה את הברית המשלשת. פרצה קוראה לגנב! ואם לא השחוק הוא, כי ימחא הגנב נגד השוטר אשר לקח ממנו את כלי נשקו, או את המפתחות אשר בהן יפתח דלתים סגורות.

ווילהעלם השני, למן היום אשר לקח רסן הממשלה בידו, לטש עיניו על כל גוי וממלכה פן ימצא בדק, וכרגע ירד כעיט על הפגר ויתקע את צפרניו בצואר טרפו. הוא נחל את ערמתו מבּיסמאַרק רבו, וגם העבירו, עד כי לא יכלו לשבת יחדו, ובּיסמאַרק נאלץ לעזוב את משמרתו בסוף ימיו. ווילהעלם השני תמיד התפאר כי הוא מלאך השלום והחרב מתחת למדיו. הוא לא הסתפק מעולם בציריו היושבים בחצרות המלכים, ויסע בעצמו להתראות עם כל מושל ויהי לשדכן כללי לשלום התבל. ובאמת היה אורב, אשר האציל מרוחו על כל ציריו כי יתורו ערות כל הארצות, ומלאך השלום פשט עור עבדיו במסים כבדים למען הרבות צבאותיו ואניותיו. הוא דבר שלום לבריטניא ורוסיא וכמה פעמים הלך ללאנדאן, ויתראה עם ניקאלאי השני בסתר בלב לשון ים הפיני, מדאגה בדבר פן יבינו בפעטערסבּרג את ערמתו. הוא היה המושל הראשון והיחידי באיירופא אשר הלך לראות את פני הסולטאן עבּד-אל-חמיד, ובין כה יראה אם נקל הוא לכבוש את הבאספארוס. וגם לארץ הקדושה חלק מכבודו, תחת מסוה חנוך בית התפלה המפאר אשר בנה בעד האשכנזים בירושלם אשר מספרם עולה ל“מנין” שלם. הוא קנה את ההיכל הנפלא בקרפו, נחלת עליזאבעטע קיסרית עסטרייך, אשר באמת לא מצא בו כל חפץ, ורק פעמים הלך שמה, ולא בדרך ישרה להגיע אליו, במשך שני ימים במסלת הברזל עד ברינדיזי, או דרך אונגארן ואלבּאַניען, רק דרך הים הרחוק מאד למען ימצא תואנה לתור את חפי ים התיכון. וכן נסע למאראקא למען יראה אם לא תכבד עליו העבודה לגנוב את עמודי הערקולעס השלום פשט עור עבדיו במסים כבדים למען הרבות צבאותיו עם לשון ים גיבראלטאר. ואורביו בספרד יפיצו כתבי עתים וחוברות, לעורר את הספרדים לרשת את לשון ים גיבראלטאר ולגרש משם את הלויתן הבריטי, והשפנים עם לא עז, לבשו עזות, לדרוש מבריטניה לתת להם את גיבראלטאר, אך בריטניה בחרה בדברי החכם “אל תען”. הוא העמיד פניו וילך לדרוש בשלום הישיש מושל דענעמארק, אף כי ידע כי בקאפענהאגען עוד לא שכחו את שלעזוויג-האלשטיין ואת הגזלה אשר גזלה אשכנז, ועוד מצא די עזות בלבו להשמיע, כי נכון היה ללכת גם לפּאריז, ורק הצרפתים הרשעים מחלו על כבודו, ויכבד וישב בביתו. וגם לאמעריקא אשר לא יכל ללכת מפני המרחק, שלח את אחיו לדבר אליה שלום, ובין כה יביא אליו ידיעות נחוצות לו לדעת, ולא הסתפק באלפי אורביו בארץ ההיא. וזה לא כבר בראשית המלחמה גרש את ציר יאַפּאַן בחרפה מברלין, ויצו לשרי צבאיו כי ימותו עד אחד על קדוש השם, ולא יתנו את מושבותיו למשיסה ביד יאַפּאַן. אפס אחרי אשר הראו לו ה יאַפּאַנים, כי צבאותיהם לא נופלים מצבאותיו, החל עתה לדבר שלום אליהם, אף כי רחוק מאד מלהאמין, כי היאַפּאַנים הערומים יתנוהו להעלותם בחכה. יאַפּאַן יודעת, כי כל זמן אשר מפתחות ימי העולם נמצאות ביד בריטניה, תהיה יד אשכנז על התחתונה, ועזרתה הבל במזרח הרחוק, ותעלת לאמאנש היא קיר ברזל בינה ובין העולם הגדול, וגם הדרך סביבות סקאטלאנד איננה סלולה ובטוחה, אחרי אשר ביד בריטניה לסגור עליה את הים הצפוני בכל עת. ובכן לא רחוק הדבר מלהאמין, כי בסתר לבו ישמח למלחמת איטליה, והוא לא שלח אף אחד משרי צבאותיו לעזור על יד עסטרייך נגד איטליה, וישמיע בגלוי כי רק אז יקרא מלחמה אל איטליה, אם תעיז לגעת בתוגרמה אהובתו, אשר לה שני פנינים יקרים בעטרת מלכותה הנחוצים לו מאד יתר הרבה מכברת ארץ בטיראל. שני הספירים, הבּאספארוס והדארדאנעלים אשר מחירם לא יערך גם בכתר מלוכה של ארץ גדולה, אלה שתי לשונות הים, וקאנסטאנטינאפאל בתוך, אשר עליהן אמר נאפאָלעאָן הראשון: “תנו לי את שתיהן עם עשרים אלף כושים, והנני מושל בכל איירופא”, וחלילה לו לתת לעם אחר לגעת בנתח השמן הזה. והטורקים הצעירים החכמים בלי מדע, לא הבינו את הפתגם האמתי “כי אם תנסה לתת רק אצבע אחת לשדים, יקחו ממך את כל היד” ובאולתם חשבו את ווילהעלם ועמו לאוהבים, ולא זכרו, כי המושל והעם השונאים את כל האדם, ואף את בני אמונתם, לא יהפכו פתאם לאוהבים לתוגרמה המחמדית, השנואה לכל הנוצרים בתבל, והמרמה הצליחה ביד “מיכל הטפש” להעביר את החולה התוגרמי למטה אשכנזית, ובברלין יחנטוהו וישמוהו בארון למען יעמוד ימים רבים בבית אסף חפצים עתיקים ברחוב האלונים.

השאלה אם נחוצה המלחמה הזאת לאיטליה ולקיומה, על זאת ענו מתנגדי הממשלה ברומי בשלילה, וגיאוואני גיאלליטטי בראשם. השקפתם על סחר איטליה אשר זה לא כבר החל להתפשט על ידי אניות סוחר אשר תשלח לכל קצוי ארץ להוביל סחורות שונות, ביחוד מארץ לארץ, בלעדי תבואת ארצה אשר ערכן לא גדול בכלל, וחרשת המעשה עומדת עוד בשפל, וגם את לחמה עליה להביא ממרחק, וזה לא כבר רכשה לה את טריפאליס הפרועה, ועוד שנים רבות תעבורנה עד אשר יעשוה לארץ נושבת בכל סדרי איירופא, והערביים הפראים יזעזוה לרגעים, ולא יתנוה לישון במנוחה, ומה גם כי עסטרייך נאותה כבר לתת לה איזה כברת ארץ, והארץ היא עניה בכסף וכלי מלחמה, וצבאותיה עוד לא הצטיינו בגבורתם במלחמה גדולה כזאת, מספר אניות מלחמה גדולות וחזקות, מעט מאד נגד אשכנז ועסטרייך, והדרך לנצחון רחוקה מאד, ועל כן עמדו על דעתם לשקוט במכונם עד אשר יראו, כי עסטרייך הולכת למות, ואז, אז אולי ילכו לקרב את מיתתה, אבל חזקו עליהם דברי אוחזי רסן הממשלה, הממשלה יודעת, כי חיי איטליה תלואים בים התיכון, וביד צרפת ובריטניה לסגור עליה את כל מבואות הים, לא לבד גיבראלטאר, בּאַבּ-על-מאַנדאַבּ (עדן) ותעלת זועץ, אך גם מבואות הים האדריאטי בין ברינדיזי וקארפו מצד אחד, ולשון ים מעסינא וחפי פאלערמא ואייה האחרים מצד השני ¹¹. איטליה הביטה בעיני קנאה על יסוד ממלכת אלבאניען החדשה בעזרת אשכנז ועסטרייך, ונפשה מרה לה על אבדן אוולאנא אשר חשקה נפשה מאד לתפוש את החף ההוא, כן חשבה לה לחובה לעזור על יד ניקאלאי מלך מאנטאנעגרא חותן מלך איטליה, ובעת אחת תהיה זרוע לבני גזעה הצרפתים. טריפוליס יושבת בתוך בין מצרים האנגלית וטוניס הצרפתית, אשר באפס יד יכולו לגרשה משם. חסרון הכסף תמנה בריטניה המפזרת זהבה לכל רוח והיה אם יעמוד הנצחון לימינה מה טוב. ולא? זאת הן לא יתכן, כל זמן אשר מפתח ימי כל העולם הוא ביד מלכי הברית ואשכנז סגורה על חלקת אדמתה הקטנה מבלי צאת, סחרה הגדול בכל קצוי תבל חדל מכל וכל, סחורות חוף ומכלת לא תוכל להביא לארצה, וסוף סוף תלאה מכבד משא המלחמה, תחת אשר כל העולם פתוח לפני מלכי הברית, ואם עשו מלכי הברית משגה באחרם את המועד לצור על הדארדאנעלים, הנה ימצאו עצה בלי ספק לצאת מן המצר, ואם אם לא יכבשו את הדארדאנעלים, אבל תוגרמה תשאר תמיד סגורה בלי חף פתוח אל ים האעגאי והתיכון, ועמה גם אשכנז ועסטרייך. הידיעות מבולגאריען ורומעניען סותרות אשה את רעותה יום יום, אף כי תוגרמה מתפארת כי עשתה חוזה עם בולגאריען, אך מה תענה יון אויבתה, רק לאלהים פתרונים, ועל כן אחרי ויכוחים רבים בבית הנבחרים ברומא, נצחה הממשלה נגד מתנגדיה, וביום העשרים ושלשה לירח מאי הכריזה מלחמה נגד עסטרייך, והמלחמה החלה, מלחמה כבדה על הרים הנשאים המכוסים שלג גם בימי קיץ, והאוסטרים הכינו הכל למלחמה במשך קרוב לשנה, ולא על נקלה תקרב לטריעסט ביבשה, ומצד הים לא יעלה על לב איש לגשת אליה, לרגלי מעמדה על גבעה גבוהה הנשקפה על פני הים. והאוסטרים מודיעים, כי כבר הספיקו להשליך איזה כדורי תותח על העיר אנקונא. בעיר ההיא נמצא מבצר עתיק על מרום הגבעה בדרום העיר, וכל העיר פתוחה אל הים. וכן לא גדולה הגבורה אשר הראו האוסטרים בהשליכם כדורים על הערים הפרזות הקטנות העומדות בשורה ארוכה לאורך חפי ים האדריאטי, כמו סיניגאליע, פיזארא (פיזרו) ורימיני, ובניהן אין אף אחת אשר לה חף למעמד אניות. וכן היא גם וויניציא, העומדת על חלקת אדמה בלי כל גבעה בעיר וסביבותיה, ורק מבצר קטן אחד עומד בראשית התעלה הגדולה ולשון הים לא עמוקה, עד כי אניה גדולה לא תוכל לגשת אל העיר והמבצר, תחת אשר לא במהרה תעיז עסטרייך להתנפל על מעסינא או נעאפאל, ומה גם על גענוא. ואם הרגה אנשים שלוים או נשים וטף בערי הפרזות למרות כל חקי העמים הן לא יגדל כבודה בעיני התבל, ושמות הכבוד אשר רכשה לה אשכנז, הוננים, שודדי ים, רוצחים פשוטים, וכאלה, יעטרו גם את ראש פראנץ יאזעף בימיו האחרונים למלאת לו שמונים וחמש שנה, וברציחות כאלה לא ינצח את המלחמה, אף אם יהרוג עוד מאה פעם נשים לאלפים ועוללי טפוחים לרבבות, וחרפת עולם זאת לא תמחה, רק ביום אשר תמחה עסטרייך מסדר החיים. אפס אם בעיני איש זר לא צדקה איטליה בצאתה למלחמה נגד עסטרייך, הנה אחרת יחשוב בקראו משפט סופר דברי הימים האיטלקי ראסקאע טהאיער במכתב עתי החדשי “קוררענט היסטארי” לחודש מארץ 1915, ואלה דבריו:

“על פי תנאי ברית המשולשת בין אשכנז, עסטרייך ואיטליה, על כל אחת מהנה היתה החובה להודיע לכל רעותיה כל דבר נפל ביניהן ובין עמים אחרים. ובחודש יולי לא הודיעו לאיטליה מאומה, רק אחרי אשר כבר הכינו הכל למלחמה בלי ידיעתה, ואז, בערב המלחמה, דרשו ממנה כי תצא לעזרתו, והיא השיבה פניהן ריקם בהוכחה, כי אשכנז ועסטרייך קראו למלחמת תגרה, תחת אשר על פני תנאי הברית, עליה לעזור להן רק במלחמת מגן, ובידה די אותות ומופתים, כי שתי אלה חוללו את המלחמה. ובראותן כי הצליחו להטות אליהן את איטליה, החלו להלוך עליה אימים, כי כתם המלחמה יעשוה שמיר ושית. ואחרי אשר גם זה לא הועיל, הבטיחו לה משען כסף ואיזה כברות אדמה. אך גם אלה נשא הרוח. ומי לא שחק בשמעו מפי שליחי בעטהמאן האלוויג בדברם אודות קדושת ברית עמים, והוא עצמו השמיע בפה מלא, כי ההכרח לא ידע חק ומשפט, וברית עמים היא רק פסת ניר”.

בראות אשכנז כי כל שקריה לא הביאו לה כל פרי, שלחה לאיטליה את הסאציאליסטים לדבר על לב אחיהם ברוח, כי לא יתנו לאיטליה להתחבר למלכי הברית, וכל איש דעת שאל לנפשו, אפוא היו הסאציאליסטים האשכנזים אשר מספרם עולה לחמשה מילליאָן בקרוא ווילהעלם מלחמה, ומדוע עמדו על ימינו לחזק את הדעספאטיזם הצבאי? ווילהעלם ובני עמו לא יכלו להונות את איטליה על ידי כל מיני שקרים וסכסוכים כדרכם תמיד, יען כל עם איטליה יודע מי המה ומה מטרתם. כלם ידעו כי כפשע היה למלחמה איירופית לפני שנתים ימים בעת מלחמת הבאלקאן. כלם ידעו לאיזה תכלית נבנו מסלות ברזל חדשות לגבולות בעלגיען ורוסיא. כלם ידעו לאיזה תכלית נבנו מסלות ברזל חדשות לגבולות בעלגיען ורוסיא. כלם ידעו לאיזה תכלית הגדיל ווילהעלם את חיל צבאו בים וביבשה שנה בשנה, אף גם זאת ידעו, כי לעולם לא תצא איטליה למלחמה נגד בריטניה אשר בידה עתותי מימי העולם, וזאת ידעו תמיד גם בצרפת, והסבה לזאת, היא, כי בשנת 1871 חשב בּיסמאַרק כי כבר החליש כח צרפת למי דור אחד. אפס בראותו כי במשך ארבע שנים שלמה לאשכנז את כל הכסף אשר הטיל עליה, וסחרה פרץ בארץ, ומצב צבאותיה פרח עד להפליא, ויחשוב מחשבה להתנפל עליה שנית. אך בידעו, כי בפעם הזאת לא יתנוהו הממשלות האדירות להפיק זממו, ועל כן הרפה ממנה, ויחבל תחבולות לקשר אליו את עסטרייך ורוסיא. אך לא הצליח למשוך אליו את האחרונה, ועל כן התאמץ להעלות את איטליה בחכה, ואיטליה נמצאה אז במבוכה. היא ידעה כי צרפת ועסטרייך הקאטולית יביטו עליה בעין רעה, יען לקחה את הממשלה מיד אב הקדוש, ותירא מהן. וגם בארצה פנימה נמצאו עוד רבים מתומכי כהני הדת. ובשנצ 1877 כאשר התראה שר השרים קריספי עם בּיסמארק, מצא את לבבו נאמן לאיטליה ויהי נכון לבוא בברית עמה, ולתת לה את טוניס, וחלק בחפי מזרח האדריאטיק. אך בשנת 1878 בקאנגרעס הברליני לא חש לטובת איטליה, ויעורר את עסטרייך להרחיב את ממשלתה בבאלקאן. אך בשנת 1882 לקחה צרפת את טוניס לדאבון לב איטליה אשר חשבה תמיד, כי חבל ארץ ההוא יפול בידה, אחרי אשר לא רחוקה הארץ ההיא מחוף סיציליען הדרומי, ולטוניס נהרו האיטלקים תמיד לשבת בה אך איש לא פנה אז למחאתה, ואיטליה לא ידעה אז וזמן רב אחרי כן, כי מביסמארק היתה שומה כי תקח לה צרפת את טוניס, ולאָרד סאליסבּורי היה שבע רצון ממעשי צרפת, ולא מאהבת בּיסמארק לצרפת עשה זאת, רק משנאתו אליה. הוא ראה כי ארבעים שנה עמלה צרפת עד אשר הצליחה להביא סדרים באלגיר, ורבבות מצבאות חילה הקדישה לטבח במלחמתה עם הערביים, ובכן אמר להוסיף עוד משא כבד על צוארה ולהחליש את כחה לבל תחשוב מחשבת נקם נגד אשכנז, ואיטליה מפחדה מעסטרייך באה בברית המשולשת בשנת 1882. וכרגע שטפו האשכנזים את איטליה ברוב סחרם. וכן הפיצו שנאת אחים בין צרפת ואיטליה, ויסכסכו עם בעם, וכן הצליחו האשכנזים לגרש את הצרפתים וסחרם מאיטליה, ובאופן זה חלק לב איטליה מצרפת. ואם אמנם איטליה היתה בטוחה מצד עסטרייך, אבל תמיד הראתה עסטרייך את שנאתה אליה בכל עת מצוא, ואשכנז לא חשה לזאת, וכאשר לקחה לה עסטרייך את באסניען והערצאגווינא בשנת 1908 לא שאלה את פי איטליה, ואשכנז החרישה, ועל כן לקחה איטליה את טריפאלי, בדעתה, כי ווילהעלם כבר היה נכון לקחת את המדינה ההיא, בהיותה כבר בקשרי אהבה עם תוגרמה, ועיניה כבר היו נטויות למלחמה עם בריטניא, ואם כן נחוץ היה לה חבל ארץ וחף ים בים התיכון קרוב לתעלת זועץ, ואיטליה לא חפצה לחכות עד אשר תבלע אשכנז את טריפולי בבטנה.

ידוע ידעה אשכנז, כי איטליה לא הרויחה מאומה מברית המשולשת, ובשנת 1895 כאשר התראה הסענאטאר לאנצא עם הקיסר ווילהעלם, אשר אמר אליו “אמת הוא כי איטליה לא הרויחה מבריתה עמנו, אבל חכו נא מעט, ובעוד מועד תשיגו את כל חפצכם”, ומאז זה עשרים שנה לא עשתה אשכנז מאומה לטובת איטליה, מלבד אשר איטליה שמה לה את הדרור לקו, ולא תוכל להיות לעזר בית האבסבורג והאהענצאהלערן לחזק את הדעספאטיזמוס, ועל כן מצאה עתה עת מכשרה להושיע לנפשה, מבלי חכות לעזרת אשכנז והבטחותיה בצר לה, ואיטליה הנה בטוחה, כי סוף סוף ינצחו מלכי הברית, ועמהן תחלק שלל.

חרב גאוה

כתבי עתים הטורקים הצעירים שמחו מאד לקראת הבשורה, כי קיסר אשכנז שלח חרב של זהב מצופה אבני חן וספירים לדזעמאל פאשא, בעד הנצחון הגדול אשר נחל בירח פעבּרואר אצל תעלת זועץ.

בקראנו את השקר הגדול והנורא הזה, השתוממנו כלנו, איש את רעהו שאל, אפוא אנחנו? האמנם הננו חיים במאה העשרים? האמנם איירופא היא אשר יכנוה בשם “העולם הנאור”? היתכן כי מושל אדיר לא יבוש להשמיע שקר גלוי כזה באזני כל יושבי תבל? האמת המרה, כי דזעמאל פאשא נחל מפלה גדולה ונוראה אצל היתכן כי פקידיו ואורביו הרבים בארץ הקדושה לא הודיע לו את תעלת זועץ, עד כי בלילה הראשון במשך שתי שעות אבד את רוב צבאותיו, והוא עצמו ברח מן המחנה, ואפוא המה הקאנזולים בכל ערי ארץ הקדושה. האמנם כלם כאיש שלחו בשורות שקר? כל הערביים והנוצרים כלם שחקו מטוב לב בשמעם את גדולת דזעמאל פאשא ונצחונותיו, ואין כל ספק כי ידע זאת גם קיסר אשכנז. חכמי היהודים אמנם התירו לשנות (לא לשקר) מפני דרכי השלום, אבל לשקר ולכזב מפני דרכי המלחמה, הן גם האלהים לא צוה. אך הדיפּלאמאטיא הצנועה מצאה, כי טוב ונכון לשקר, לבל תתפאר בריטניה בנצחונה, ולא ירך לבב המושלמנים במפלת תוגרמה, ועתה האם לא יחורו פני כל חומדי לצון אשר התעללו תמיד בווילהעלם בעד דרשותיו הנבערות ויוסיפו לו על כבודו את התאר “דר' פטפטן” או כאשר יקראו לו האשכנזים Dr. D.D. (דאקטאר דער דומהייט) ועתה על אפם וחמתם יומרוהו לאיש מזמות, וגאון הדיפּלאמאטים, ואם גם ישחקו עליו נערי הערביים היחפים, אין רע, אזניו הן לא ישמעו זאת, ואורביו יכחשו לו, ואף אם ביום מחר יעשה אולת עוד יותר גדולה מזאת, אין דבר.

בקרת ספרי ומשפט הצבא

אחרי אשר לא הצליח לי להשיג רשיון הממשלה לשלוח את ספרי וחפצי לביתי לאמעריקא, ובראותי כי כבד עלי להשאר בארץ הקדושה, אשר כל צרכי האדם יחסרו בה מיום ליום, ואחרי אשר בעיני היה הדבר ברור בלי כל ספק, כי המלחמה תארך עוד ימים רבים, ולבי נבא לי, כי בעוד מעט ויהיה רעב בארץ, ולרגלי המלחמה, לא רחוק הדבר כי תפרוץ מגפה בארץ, ובארץ אין דבר לעצור במגפה, מאין רופאים ובתי חולים, באין סמי מרפא, ובאין כל מסד לשמירת בריאות העם. כשל כח סבלי, ואומר לשוב לביתי, וחשבוני היה, כי אחת משתי אלה, אם תשאר ארץ הקדושה תחת יד תוגרמה, אז הלא אין כל תקוה לי כלאלפי אחי האמללים להשאר בארץ בלי מחסה הקאנזולים, ואין כל הבדל אם אעזוב את הארץ עתה, או אחרי תם המלחמה, ואחריתה מי ישורנה, אפס אם תצא מרשות תוגרמה לרשות בריטניה, אז הלא אוכל לשוב, כאשר ישובו כל הנגרשים והבורחים, ואחרי אשר גמרתי הדפסת ספרי “שבלים בודדות”, עתיקות יהודה" ו“מעשה נסים” החלטתי לשוב באנית המלחמה האמעריקאנית, אשר כבר באה כמה פעמים ליפו, ותקח את הבורחים והמגורשים ותוליכם לאלכסנדריא של מצרים. ובעת ההיא ישבתי בירושלים, וביום אחד קבלתי כרטיס מאת הקאנזול הד"ר גלאזבּורק אשר הודיעני לבוא אליו, ובבואי אליו, יעצני למהר לצאת את הארץ. ואחרי אשר בעוד שלשה ימים תבוא האניה האמעריקאנית לחוף יפו, האיץ בי למהר ללכת ליפו, וכן עשיתי, ועוד אנשים למאות אשר שמעו דבר בוא האניה נהרו ליפו, וכלנו חכינו בכליון עינים לבואה, אך תקותינו נשארה רק תקוה, ובכן החלו רבים לשוב לירושלם ולהמושבות כי נלאו לשבת ביפו, וגם אני שבתי ירושלימה כי נחליתי מרוב צרה ויגון, ורופא אין ביפו, יען כלם לוקחו לצבא. ופתאם הודיעני שארי דוד מנחם דיינארד, אשר בביתו עזבתי את כל ספרי וחפצי אשר מלא בהם שני חדרים, כי ביום בהיר אחד באו שלשה פקידי הממשלה, ובהם איש צבא יהודי, אחי הרב החכם באשי מיפו, ושוטר הפאליציי אחד, ועוד פקיד אחד מירושלם, ויקראו לפועלים ערביים מן הרחוב לפתוח את כל תיבות ספרי, ומספר התיבות שבעים ותשע, ושלשת הפקידים אמרו כי הממשלה שלחה אותם לבקר את כל הספרים עד אחד. וכן עשו שנים עשר יום בלי הרף, מן הבקר עד חצי הלילה, ולא הגידו לאיש מה חפצם ומה יחפשו שמה. וכאשר כלו את עבודתם, בחרו מספר ספרים וישימום בשק אחד ובתיבה אחת, ויוליכום למלון קאמעניץ, ועל שארי צוו לחתום על איזה כתב אשר לא ידע מה כתוב שם. והוא בתור נתין תוגרמה נאלץ לעשות חפצם ולחשות. ובשמעי את כל אלה שבתי ליפו והחלטתי לחכות שם על האניה, אשר קויתי כי בוא תבוא באחד הימים, ופתאם בבקר השכם ביום העשרים וחמשה לחדש יולי, בא שארי למלוני ויספר לי, כי בלילה ההוא, באו אליו שני שוטרים אשר שאלו לשמי, והוא הגיד להם כי משכני הוא במלון בתל אביב, וילכו שניהם לבקשני, ובידעם כי שמי אפרים, באו לבית איש אחר גם שמו אפרים, ומלאכתו עגלון, והאיש חולה שוכב על מטתו, ויתנפלו עליו להוליכו לבית הפאליציי והערבי הפרא לא יחוש לשם המשפחה. אך כל בני הבית וקרוביהם הוכיחו לשוטרים, כי לא הוא האיש אשר יבקשו, וירפו ממנו וילכו להם. וברגע אשר שמעתי את הדברים האלה, מהרתי והלכתי אל הפאליציי, אף כי השעה היתה השעה הששית בבקר, אך הימים היו ימי צום הראמאדאן, וכל הפקידים והשוטרים היו נעורים כל הלילות, ובכן החלותי לחקור ולדרוש, מה חפצם ומדוע האיצו לבקשני אחרי חצות הלילה. אבל אין איש מגיד לי דבר. הלכתי לשאול את פי הקאמאנדאנט הצורר חוסיין ולא מצאתיו. שבתי אל הפאָליציי, ואז בא גם חוסיין והוא אמר לי לחכות עד בוא סגנו, החגר, הנודע בעיר בשם “המכה”. ובבואו, השמיעני כי קבל טעלעגראממא מירושלם לשלחני כרגע ירושלימה, וסבת הדבר לא נודעה גם לו, והוא אמר לי, כי עליו לכתוב איזה מלות על גב הטעלעגראממא לשלחה ביד שוטר אשר יסע עמדי לירושלם, ועד אשר כתב שתים שלש מלות נאלצתי לחכות כל היום בבית הפאליציי מבלי אשר בא אכל אל פי, ולפנות ערב שלח עמדי את השוטר אשר לוני עד בית שארי דוד מנחם. אך בדרך עברי על בית הקאנזולאט האמעריקאני “במושבה האשכנזית” סרתי אל בית הקאנזולאט, וה' הארדעג, הלך אל הפאליציי, ויבקש כי יתנו את הטעלעגראממא על ידי, ואני בעצמי אלך ירושלימה מבלי שוטר, והוא יערבני. ובכן נשארתי בלילה ההוא ביפו ולמחרתו לפנות ערב שכרתי עגלה ואלך בלוית שארי ירושלימה. ויהי בעברנו דרך רמלה, אשר שם ינוחו העגלונים כשעה אחת, והנה שמענו מהומה בעיר, כי זה לפני איזה שעות הרגו שמה את הפקיד החגר סגן הקאמאנדאנט קרוב אל העיר, אך לא יכלנו להציל דבר אמת מפי המספרים, מי הרגו, ומאיזה סבה, ואחרי אשר ידענו כי רבו שונאיו בין הערביים על אשר הפליא להכותם תמיד בלי כל סבה, רק מאהבתו את המלאכה היפה הזאת. ועל כן לא היה הדבר לפלא בעיננו.

מסעינו ארך כל הלילה, כי כן משפט כל הנוסעים בעגלות מיפו לירושלם או מירושלם ליפו לנסוע רק בלילה, כי לא יוכלו לנסוע מרחק רב כזה, ולעלות הרים גבוהים ביום כחם השמש הבוער כתנור. ובבקר השכם באנו ירושלימה, ונסור למלון “בער” אשר נגד גן העיר, ואחרי כן הלכתי אל הקאנזול והראתי לו את המכתב הסגור הנתן על ידי, ואשר על גבו היה כתוב “לשופטי הצבא”. הקאנזול התחלחל ופניו נפלו, כי פחד עלי פן אחיב את ראשי למלך. ואני לא שמתי לבי לזאת, בדעתי כי לא עשיתי כל עול, ועם שונים לא התערבתי, והקאנזול צוה על ה' זעלאטא מתורגמנו ללכת עמדי, לקחנו מרכבה ונסע לשר הפלך (הפחה) ואחרי חפש מחופש לא מצאנו מענה, ונלך אל הפאליציי, וגם שם ענונו, כי אינם יודעים מאומה, ולא קבלו את המכתב אשר הבאתי, ולפנות ערב באנו לתא שופטי הצבא, ושמה קבלו את המכתב, ויודיעוני, כי הנני אסיר המלך, וכאשר שאלתי במה זכיתי לכבוד גדול כזה, להיות אסור בבית האסורים בעיר אלהים נחלת אבותינו, ומי יודע אם לא אשב במקום אשר ישב אסור אחד ממלכי יהודה או נביא מנביאי ישראל, על שאלתי זאת לא מצאתי מענה. והמתורגמן מהר לשוב את הקאנזול לספר לו את אשר קרני כי גם לו לא הודיעו דבר, על מה ולמה נאסרתי, למחרת היום בבקר בא הקאנזול אל בית האסורים בלוית המתורגמן ושני “קאוואסים” (משרתי הקאנזול ובני לויתו) לבקרני, ויספר לי כי בלילה ההוא ברגע אשר שמע מפי המתורגמן כי הנני אסור בבית האסורים, שלח טעלעגראממא לה' מארגענטהוי ציר ארצנו בחצר הסולטאן, ובעוד שני ימים הוא מחכה למענה. זה היה ביום החמשי, ואמנם ביום השבת שלח אלי את מתורגמנו לספר לי כי קבל טעלעגראממא מה' מארגענטוי, אשר בו יבקשהו להתודע מכל פרטי המשפט. ויודיעהו כי דרש מאת ענוויר פאשא שר המלחמה, כי אם ימצאו בי השופטים בירושלם איזה חטא, ישלחו את כל הפרטים לקאנסטאנטינאפאל. ועוד ביום ההוא קבלו השופטים טעלעגראמא מאת ענוויר פאשא להודיעהו מה עול מצאו בי, ובכן קראוני לבוא לעמוד לפני כס משפטם, ולא לבד כי לא נפל לבי, אך הרגשתי בי אמץ לב כאיש מנצח, בהיותי בטוח בנקיון כפי, יהי המשפט מה שיהיה.

בבואי לחדר השופטים מצאתי ארבעה פקידי צבא, ואחד מהם הניח על השולחן חוברת בעלת ששה או שמונה דפים, כתובה בדיו אדום, ואצלה תכריך מכתבים אשר בחרו מהמון מכתבי אשר מצאו המבקרים בתבות ספרי ביפו, את מכתבי הכרתי כרגע, וגם ניר הכתיבה אשר לי, ועל פי החוברת הכתובה בדיו אדום, ידעתי כי “מסירה” היא כתובה בידי הולכי רכיל ביפו. והקטגור צוה עלי לשבת על הכסא אצל השלחן. והשאלה הראשונה היתה, אם הנני ציוני, ואני עניתיו כי כל היהודים המה ציונים, אחרי אשר כלם מתפללים בנוסח אחד, והביאנו לציון עירך, ותחזנה עינינו בשובך לציון ועוד תפלות רבות כאלה.

אבל הנך חבר לאגודת הציונים בארץ הקדושה.

– שקר כפול הוא, יען אינני חבר לשום אגודה בארץ הזאת, אף לא שמעתי עד הנה, כי יש פה אגודה כזאת.

הקטגור פתח איזה ממכתבי אשר עליהם נדפסו סמל המגן דוד, וישאלני אם המכתבים שלי המה. וכאשר עניתי לו כי כן הוא שאלני אם המגן דוד איננו סמל הציונית, ואני עניתיו, כי רק איזה בורים אשר לא ידעו עד מה בקורות ישראל, אמנם שמוהו לסמל הציונית בשנת תרנ“ז באספת הקאנגרעסס הראשון הציוני בבאזעל ואני בעצמי כתבתי אז מחאה להד”ר הערצל, יען המגן דוד היה סמל “נוסעי הצלב” ולאות אמתת דברי, הוצאתי מכיסי שתי מטבעות נחשת וברזל ועליהן סמל המגן דוד, ופרט השנה 1229. ואני ראיתי בין מטבעות נוסעי הצלב מטבע אחרת, אשר מעבר האחד ציור מגן דוד, ומעבר השני שתי וערב, וכל המכתבים האלה הלא לא אני כתבתים, רק נשלחו אלי, וגם בהם אין כל דבר רע, אחרי כן הראני ניר חלק לכתיבה, ושמי נדפס עליו למעלה, ושם נדפסו המילים “אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני”. וישאלני בקול מנצח, האמנם אין זאת ציונית - כן הוא! עניתיו, אבל לא מלבי הוצאתי את המלים האל, אחרי אשר דוד המלך מחבר התהלים כתב אותן. – – מה הוא ספר התהלים אשר אמרת?

– ספר תהלים הוא אחד מספרי כתבי הקדש. הנודעים בשם הכולל “הביבליאה”. ספר הנודע אף לכל נער קטן בבית הספר. מפי אך יצאו הדברים האלה, וישאלני בקצף לאמר: התחשוב כי נערים קטנים אנחנו, ואני אינני יודע מה הוא הביבליאה. – חלילה לי! כזאת לא אמרתי, אבל מעולם לא עלה על דעתי, כי יש אנשים אשר לא שמעו שמע הביבליאה, הספר הזה הוא קדוש לנו היהודים ולכל הנוצרים בתבל, כקדושת הקאראן אצל המושלמנים.

ומי הוא דוד המלך אשר אמרת, ואפוא משכנו, ואני הן לא שמעתי מעולם, כי יש מלך בישראל?

לדבריו אלה לא יכלתי לעצור משחוק פי, ובאצבע יד ימיני הראתי על מקום “מצודת דוד” ואמרתי זאת היא המצודה אשר בנה דוד. אבל לא תמול היה הדבר, רק לפני אלפים ותשע מאות שנה ¹².

הקטגור הביט עלי במבט זעם, ואחרי כן קרץ בעיניו אל השופטים אשר לא דברו אף מלה אחת בכל עת החקירה, ובזה נגמרה החקירה הראשונה. ואני שבתי אל בית מאסרי, הוא הבית אשר בנו הרוסים בגן הגדול אשר להם בלב העיר. וכאשר נגרשו הרוסים מן הארץ, תפשה הממשלה את הגן וכל הבנינים הרבים, עם בית התפלה היפה, ותהפך את הבתים לבתי מאסר, למשכן פקידי הצבא, לבתי חולים, לבתי משפט, ובתי אוסף לאנשי חיל, ועוד ענינים נחוצים אשר חסרו להממשלה עד המלחמה, וברגע אשר קראה מלחמה נתעשרה פתאם על חשבון רוסיא, צרפת בריטניה ואיטליה.

בלילה ההוא, בא אלי ה' דזעלאטא המתורגמן ויודיעני, כי שופטי הצבא קבלו עוד הפעם טעלעגראממא מענוויר פאשא, אשר דרש להודיעהו דבר משפטי, אבל הוא, המתורגמן, לא ידע להגיד לי, מה ענו השופטים לשר המלחמה, ובין כה העבירוני לחדר אחר, אשר בו היינו שלשה יהודים נוצרי אחד ושני ערביים מנכבדי העם. כל אסירי היהודים היו אחד עשרה איש, עשרה מהם, הובאו ביתה האסורים, יען בניהם או קרוביהם לא באו לעבוד בצבא, ובחדרי ישב אחי הרב הנודע ה' ווינאגראד מיסד הישיבה בירושלם, יען בנו בנו הלך לאמעריקא, ובחדר שני ישב סופר ס"תם איש כבן שמונים, יען נכדו לא האמין כי בעבודתו בצבא בין ערביים פראים, מבלי לחם לאכול ובגד ללבוש יזכה לחיי עולם הבא, ובכן הלך לבקש אשרו במצרים, וכן היו כלם, ובבית המשפט הוליכו עליהם אמים, כי ישלחום לעבוד בצבא תחת בניהם או קרוביהם וכן עשו להם באמת אחרי עבור ימים אחדים.

באחד הימים הביאו לחדר גדול בין עשרים ושלשה אסירים איש יהודי צעיר לימים יפה עינים וחסון כאלון, והוא איש צבא, אשר ביום אחד פגשוהו ברחוב ומעילו היה בצבע אחר, יען את הבגד אשר נשא תמיד, נתן על יד הכובס לכבסהו, ויובילוהו לבית משפט הצבא, ושם חרצו עליו לשבת במאסר שלשה שבועות, ובכל יום יכוהו על רגליו חמש עשרה מכות, וכאשר הביאוהו אלינו לבית האסורים אחרי אשר הכוהו בפעם הראשונה, לא יכל ללכת ישרה ברגליו מגודל הכאב. והוא אחד מצעירי הבונדיסטים אשר זה לא כבר קבל עליו עול מלכות היאַרמולקא, וכאשר שאלתיו מדוע לא עזב את הארץ, כאשר עשו אלפים מבני ישראל, ענני, הלא רעיון הוא… ולא היינו שלשים אלף איש, כי אז אחרת דברנו. ובראותי כי דבר לי עם בור ופתי, לא יספתי לראותו עוד. ואחרי כן ספרו לי היהודים האסירים אשר ישבו עמו בחדר אחד, כי כלם ישנאוהו, וכל רחקו מעליו על דבריו וחלומותיו.

נשי האסירים הביאו אוכל לבעליהן יום יום, ואלה אשר הביאו קסמים בידיהם (בּאַקשיש) יכלו לבוא אל חדרי האסירים פנימה ולהתמהמה שם אף כל היום, רק אלי, האסיר האיום, לא נתנו לאיש לבוא, מלבד הקאנזול או מתורגמנו הלבוש בגדי שרד, כי חשבוני לכבד עון מורד במלכות הסולטאן, אחרי אשר נשפטתי בבית משפט הצבא.

אחרי עבור שלשה ימים, הביאוני עוד הפעם לבית המשפט, ועל השלחן הניחו עוד הפעם כעשרים או שלשים מכתבים, ועוד הפעם שאלני הקטגור אם אינני חבר לאגודת הציונים בארץ הקדושה “אשר קשרו קשר לכבוש את הארץ מיד תוגרמא ולמשול עליה”. לשמע הדברים האלה, נראה צחוק על פני, והקטגור קם מכסאו, ובקצף קרא אלי “האינך יודע אפוא, כי בבית משפט הנך, ומה הוא הצחוק על שפתיך. אנחנו כבדנוך, יען שמענו כי פלוסוף הנך ¹³ ואתה מדבר בקלות ראש”?

אדוני! עניתי לו. דע לך כי אצל ביתי וגני ברמלה חונה מחנה אנשי צבא, אלף ומאתים איש עם כל הכבודה סוס ופרש וכלי תותח, התאמין כי אני לבדי במקלי אשר בידי יצאתי להלחם נגדם, ואם לא תשחק אם יספרו לך הבלים כאלה?

• אבל אתה כבר הודית לי כי הנך ציוני, הלא? ובדברו לקח את אחד ממכתבי ויראהו לי לקרוא בו, והמכתב כתוב אנגלית במכונת הכתיבה, ונכתב אלי בשנת תרנ"ט בקליוולאנד באמעריקא, אשר בו הודיעה לי האגודה הציונית, כי בחרה בי להיות צירה אל הקאנגרעס הציוני, ואת המכתב קבלתי בלאנדאן, ואחרי קראי את המכתב עניתי להקטגור, לאמר: כן הוא, המכתב נכתב אלי, ואינני מוצא בו כל און.

– אבל ציר אל הקאנגרעס הלא ציוני הוא, ואתה האם לא ידעת כי הציונית היא אסורה בתוגרמה?

לשמע פתיות כזאת, נהפכו מעי, ולא יכלתי עוד למשול ברוחי, ואקום מכסאי, ובחמתי עניתי, אדוני! דע לך כי הנני אזרח אמעריקא החפשית, ולי הצדקה להיות ציוני או לחדול. ובלכתי אל הקאנגרעס לפני שש עשרה שנה, התאמין כי עלי היה ללכת ראשונה לקאנסטאנטינאפּאל לבקש רשיון? ועל איסור הציונית בתוגרמא לא שמעתי עד הנה. ואני הנני יודע ההפך מזה, וכמה פעמים הייתי בקאנסטאנטינאפּאל, וקראתי כתבי עתים ציונים, וקניתי ספרים ציונים אשר נדפסו בתוגרמא, ואיש לא כהה בי, וכתבי העתים הטורקים כתבו תמיד אודות הציונית, וביחוד מכתב עתי “הטאנין” בקושטא.

הקטגור הביט במבט חודר על חבריו השופטים וישב על כסאו, ואחרי כן צוה גם עלי לשבת, וישאלני מי אני, כי הציר האמעריקאני ושר המלחמה ענוויר פאשא ימצאו ענין במשפטי, ומה מלאכתי?

– הנני איש ככל האדם, אזרח אמעריקא, ומלאכתי לקנות ספרים עתיקים וחדשים, בעד הביבליאטהעקא של הממשלה בוואשינגטאן, וגם בעד אוצר ספרי.

האם לא נתת את ספריך למקרא לאנשים זרים?

– לא! עניתי, ברמלה אין יהודים למי לתת למקרא, ולוא גם נתתי, הלא בכל ספרי לא נמצא כל דבר רע, ואני הן זה כבר שמתים בתיבות סגורות לשלחם לאמעריקא.

לאיזה תכלית נחוץ להם לקנות ספרים במספר רב כזה?

– הלא ביבליאטהעקא כללית היא אשר בה נמצאים כבר שני מילליאן וחמש מאות אלף ספר, ועוד ירבו לקנות יום יום, וכן יעשו בכל ערי ממלכות איירופא.

הקטגור הביט עלי ויניע בכתפיו כאיש אשר לא יאמין למשמע אזניו. ויען ויאמר: אני אינני יודע מזה מאומה, ואצלנו אין כמו אלה, ולא אוכל להבין לאיזה מטרה יאספו המון ספרים במספר רב כזה, הלא?

• אדוני. אמרתי, לא אשמתי הוא כי לא תדע מזה, ואני יודע כי יש עוד ענינים וחפצים רבים באמעריקא אשר אינם אצלכם.

התוכל להוכיח לי, כי ספריך נועדו בעד ממשלת אמעריקא?

• כן! עניתיו, אבל הכתבים הנם חבושים במלתחתי אשר השארתי ביפו, והנני לשלוח היום את שארי דוד מנחם דיינארד להביאם אלי, וכן עשיתי, ואחרי עבור שני ימים הביא לי את הכתבים. האחד נכתב ביד שר החיצון וויליאם דז. בראין לכל צירי אמעריקא. והשני ביד ראש הביבליאטהעקא הד"ר הערבערט פוטנאם, ועוד איזה מכתבים שונים משרי הממשלה גרעשהאם, דזאהן היי, ואלניי אשר כתבו איש איש בימי כהונתם לכל צירי אמעריקא והקאנסולים בכל התבל, ועוד איזה מכתבים מנשיאי ארצנו הקודמים. ואת המכתבים נתתי על יד דזעלאטא מתורגמן הקאנזול אשר בא לבקרני יום יום במצות הקאנזול, והוא מסר אותם על יד השופטים.

החקירה השלישית

כאשר הובאתי בפעם השלישית והיא היתה גם האחרונה, בבואי לחדר המשפט, ראיתי שק מלא ספרים מתגולל בפנת החדר, והשק פתוח, קרבתי אליו, והנה כלם המה ספרי אשר לקחו המבקרים מבית שארי ביפו, ואז ידעתי ברור, כי הספרים היו בעוכרי.

השופטים ישבו אל השלחן, והקטגור שאלני, באיזה ארץ נולדתי, וכאשר עניתי לו, כי רוסיא היתה ערש ילדותי, שאלני, איך יתכן, כי יליד רוסיא הפך לאזרח אמעריקא?

– ואיך נהפכו אלפי ילדי רוסיא במשך איזה שבועות לנתיני תוגרמה פה בארץ הזאת, עניתי, בשאלה על שאלתו. ועל שאלתי זאת, תחת מענה, הגיש לי ספר אחד מספרי, ספר כתוב אנגלית, ושמו Zionist work in Palestine (פעלת הציונים בארץ ישראל) ובדברו הראה לי על שלשת הדפים הראשונים, ועל שוליהם רשומים בעט עופרת אשר לפי דבריו נדפסו שם דברים נגד ממשלת תוגרמה. לקחתי את הספר בידי, וקראתי את כל המקומות אשר רשמו, ולא מצאתי אף מלה אחת אשר תאמת את האשמה. ואז עניתי ואמרתי אליו בדברים נמרצים לאמר: ראשית דע לך אדוני, כי לא אני הוא מחבר הספר, ולוא גם כתב נגד תוגרמה, גם אז לא אשמתי היתה. אבל הדבר הוא שקר מחלט, כי לא נמצא בו אף מלה אחת נגד תוגרמה, ואף גם שמה לא נזכר במקומות הרשומים, ואם תחפוץ הנני להעתיק לעיניך כל הדברים הנדפסים אשר רשמת.

לא אני רשמתי את המקומות האלה, ואיך יתכן כי הרושם רשם בשקר?

– יתכן ויתכן, ואחת משתי אלה עשה המלשין, או כי לא הבין שפת הספר, או כחש בכונה בחשבו, כי יאמינו לו על דברתו, ואם תרשני, הנני דורש, כי יתנו את הספר על יד המבקר ה' בראנשטיין ¹⁴השומע אנגלית, הנני בטוח כי גם הוא יעיד כמני.

לא אשמתנו היא כי הלשינו עליך, והמה הלא אחיך בני אמונתך, ואנחנו לא נגענו בך לרעה, ומאד חפצתי לדעת מה עול מצאו בך אחיך הציונים כי הלשינו עליך?

– אדוני! הנני חושב, כי חטאתי נגדם היא, מחברתי “הבו תמים” אשר הדפסתי פה בירושלם לפני שנתים ימים, אשר בה דברתי משפט עם הנוכלים בתל אביב אשר תקעו את שתי ידיהם עמוק עמוק בכיס הציונית והמה אינם ציונים לפ דעתי, ואני אינני מהם ומהמונם, ועל כן המה עוינים אותי פה, כחבריהם הבונדיסטים באמעריקא.

ואפוא הוא ראש מושב הציונים והציונית אם לא באמעריקא?

– לא אדוני, ברלין בירת אשכנז הוא המקום, וכל הציונים בתבל נכנעים אליה.

ומה מעשיהם פה בארץ הקדושה – אשר אתם קוראים אותה על שמכם בשם “ארץ ישראל”, והיא לא ארצכם, רק ארץ תוגרמה.

– השם ארץ ישראל לא תמול הוא, ולא הציונים בדאו את השם הזה, הנודע בכל ספרותנו העתיקה, עוד בטרם נודע שם תוגרמה בעולם וכן נשאר השם הזה גם בספרות העולם, ומעשינו פה הוא רק להתישב בארץ לעבדה ולהרימה משפל מצבה, ולחיות בשלוה תחת דגל תוגרמה. והנני מבטיח לך על אמונתי, כי אין כל מחשבה זרה בלב הציונים האמתים וכל העלילות אשר בדאו צוררנו, כלן שקר וכזב, ואתה אדוני הלא תדע, כי צוררנו רבים בארץ הזאת, ואולי יותר ממספר האנטיסעמיטים באיירופא.

– היום תהיה חפשי, קרא אלי, ואתה תלך אל הפאליציי לחתום את שמך, כי לא תעזוב את העיר עד אשר יצא משפטיך לאור, וכן הלכתי אל הפאליציי, והמתורגמן בא גם הוא וגם הוא חתם בשם הקאנזול, ואחרי כן שבנו שנינו אל הקאנזולאט, והד"ר גלאזבּרוק שמח לקראתי.

בערב ההוא, בשובי למלוני ישבתי אל השלחן לאכול לחם, והנה באו כל השופטים אל המלון ¹⁵ובראותם אותי ברכוני לשלום בפנים צוהלים, ואחד מהם אמר “אנחנו ידענו מראש, כי הבל וריק כל המשפט, וידענו כי תצא צדיק בהשפטך, אבל חמסי על בני אמונתך אשר הלשינו עליך”. ואני עניתיו, כי עתה לי הצדקה לדרוש, כי תגידו לי שם המלשין או המלשינים, למען תמצא ידי להביאם במשפט, ועליכם שופטים לדעת, כי כל עוד אשר לא תגלו לי, מי המה המלשינים, הנה על פי חקי ארצי לי המשפט לדרוש כסף ענושים שלומים מאת ממשלת תוגרמא, על אשר הושיבוני במחשכים במשך ארבע עשרה יום על לא דבר. ואחד מהם ענה, אמנם צדקת, ואני אמלא את משאלתך. וכן היה, כי אחרי עבור שני ימים שלחו שוטר אחד למלוני, ויקראני לבוא לבית המשפט, ושמה נודעו לי כל רזי המלשינות, ואקוה כי לעת מצוא אוקיע לעין השמש את כל פרטי הנבלה, למען ידעו כל אוהבי ציון כי חר פתנים היא תל אביב, ומכסף הקדשים יאכילום ויעשירום למען יוכלו להפיץ את רעלם הנורא בין התמימים בישראל, הנותנים לעגל ארבעתים מאשר יתנו למשכן.

ובין כה, והאניה האמעריקאנית אשר אנשים למאות חכו עליה בכליון עינים, טרם באה והקאנזול ספר לי כי ממשלת בריטניה לא תתן הרשיון להביא עוד גולים חדשים לאלכסנדריא, וצירנו ה' מארגענטוי השתדל להשיג רשיון מאת ממשלת איטליה להוריד את הגולים המגורשים אל אחד מחפי איטליה הקרובים, כברינדיזי או מעסינא, ואיטליה השיבה את פניו ריקם. ואחרי כן השתדל אצל ממשלת יון, והיא אמנם נתנה לו הרשיון, להביא את הגולים לאי קרעטא, אבל בתנאי, כי כל הקאנזולים ידאגו בעד הגרים, איש איש בעד נתיני ממשלתו. וכן הלכה האניה האמעריקאנית לחפי ביירוט וחיפה, ותקח משם ארבע מאות איש, ותוליכם לקרעטא. אפס אחרי אשר רוב הגולים היהודים היו נתיני רוסיא, והקאנזול הרוסי אמר לתת להם להוצאת הדרך בתנאי כי ישובו לרוסיא, מובן מאליו כי הודו לו על חסדו ולא קבלו נדבתו, ואלה אשר היה בידם די כסף הלכו משם לאמעריקא דרך איטליה, ומה שעשו העניים, לא נודע לאיש. ועל כן מלך עלי לבי, והצעתי לפני הקאנזול, כי אקח לי מועד לאסוף חתימות אזרחי אמעריקא תושבי ארץ הקדושה הנכונים לשוב לארצות הברית, ואת שמות החותמים אתן על ידו. והוא הקאנזול, ידרוש מאת ממשלתנו, כי האניות המביאות גחלי אבן מאמעריקא בעד שתי אניות המלחמה השטות והשומרת את חפי סוריא כי תצוה הממשלה לקחת את הגולים מחף יפו להביאם ישר לאמעריקא. עצתי מצאה חן בעיני הקאנזול, ויבטיח לי, כי כן יעשה אם אביא אליו את הגליון עם שמות החתומים. ואני מסרתי גליון אחד ליד המזכיר של “כולל אמעריקא” ועוד גליון על יד איש צעיר לימים אמעריקאני, וגליון אחד לקחתי לי, ובמשך שלשה או ארבעה ימים אספנו יותר משלש מאות חותמים. הבאתי את הגליונות אל הקאנזול, ובהביטי עליהם, אמר אלי: התחשוב כי כל אלה החתומים כלם המה אזרחי אמעריקא באמת. ואני אוכל להראותך כי שתי שלישיות מאלה אינם אזרחי אמעריקא, ובדברו צוה על משרתו להביא אליו ספר אחד, אשר בו רשומים שמות אזרחי אמעריקא ובפּתחו אותו, הראני, כי בראש כל דף כתוב באותיות גדולים המלה Temporary ויבאר לי, כי עשה זאת לטובת האמללים אשר באו אליו לבקש מחסה, בעת אשר אמרה הממשלה לגרש את כל אלה אשר לא נמצאה כל תעודה בידם, לאיזה ממשלה יתחשבו. מהם כאלה אשר היו פעם אחת באמעריקא אבל אינם אזרחים, מהן נשים אשר בעליהן נסעו לאמעריקא זה לא כבר, ועוד כאלה. ואם יתן על ידי כל אלה תעודה למען יקבלום על האניה אשר תוליכם לאמעריקא והיה בו חטא. אך אני הוכחתי לו, כי בתעודה כזאת הן לא יעשם לאזרחי אמעריקא. והאניה לא תבוא למענם רק בעד האזרחים האמתים, וממשלתנו הטובה לא תחוש לזה אם תבאנה נשים אמללות לבעליהן אשר לא יוכלו לשלוח כסף לנשיהן עתה במהומת המלחמה, והנשים עם טפיהן גועות ברעב פה, והקאנזול נאות לדברי, ויבטיח לי כי יעשה כל אשר תמצא ידו בענין זה, וגם אני חשבתי לחכות בירושלם עד בוא אניה כזאת. ועל פי חשבוני, האמנתי כי ימשך הדבר כשני ירחים, ובין כה קרה מקרה הראוי לרשום זכרון בספר, והוא המקרה עם הרבנים.

ששה רבנים בבּית האסורים

אשה עבריה היושבות “במאה שערים” קבלה עשרים שקל מבעלה באמעריקא, ביום הששי, ואחד הגנבים ראה בקבלה את הכסף ויחליט, להעביר את הכסף מכיסה לכיסו, ויחכה עד הערב כאשר הלכה האשה להתפלל בבית הכנסת, אז בא הוא ואחד ממרעיו עמו, ויבואו אל הבית לקחת את שללם, ובין כה שבה האשה, וכאשר שמעו את צעדיה, ברחו על נפשם דרך החלון, ובהחפזם לנוס, השאירו אחריהם מלתחת יד קטנה. אך אחרי כן שב אחד מהם וימצא את המלתחה וילך לו. ובלכתו ברחוב הגדול המוליך לשער יפו, פגש בשוטר אחד, אשר שאלהו מה ישא במלתחתו, וידרוש ממנו כי יפתח אותה. והגנב ענה כי אין המפתח בידו, והוא נכון לשוב לביתו להביא את המפתח, ואת המלתחה ישאיר לערבון ביד השוטר, והשוטר נאות לו. ואחרי אשר שכח הגנב לשוב עם המפתח, הביא השוטר את המלתחה אל הפאליציי, ושם פתחוה ויצאו בה סחורה אסורה, טריפה כחזיר ממש, עד כי תסמרנה שערות ראש כל רואיה. ואלה פרטיה: איזה מאות מודעות או מכתבי בקשות לנדבות כתובות עברית נדפסות, אשר הדפיסו הרבנים בעת מלחמת איטליה ותוגרמה. ובמכתבים אלה כתוב מפרש, כי רע ומר גורל העניים בעיר הקדש לרגלי המלחמה, המסחר שבת והיוקר על כל צרכי אכל נפש גדול מאד, ועל כן יבקשו רחמים מאת עם אלהי אברהם לשלוח את נדבותיהם על שם הרבנים החתומים מטה:…

ומלבד זה מצאו חבילה מעוטפה בניר אשר היתה נכונה לשלחה ע"י בית הרצים, וחותם הפאסט על המעטפה. והפאליציי הביאה את החבילה אל הפאסט, וה' אליהו האניג אשר נשא משרה בפאסט הטורקי, באר, כי האיש אשר הביא את החבילה, לא היה בידו די כסף לשלם, ועל כן השיבו לו את החבילה אחרי אשר כבר הניחו עליה את חותם הפאסט, ובעד החטא הנורא הזה, גרשו את ה' האניג ממשמרתו, ועל חמשה הרבנים אשר היו חתומים על מכתב הבקשה אשר נדפס לפני שלש שנים, גזרה הממשלה כי כל אחד ישלם חמשים לירא טורקי כסף ענושים ולשבת איזה ירחים בבית האסורים. ובין הרבנים ההם היה גם הרב הישיש מדובראוונא איש בן תשעים, ומקום מאסרם היה באיזה רפת, אשר לא צלחה אף למעון בהמות, ועל ה' האניג הטילו רק ענש כסף בלי מאסר, והמהומה גדלה בעיר אלהים, ושני אנשים נכבדים באו אלי ויבקשוני ללכת לספר את הדבר להקאנזול האמעריקאני, בתקותם כי הקאנזול הישר באדם ימצא באיזה אפן לשלם את הכסף ולהוציא את הרבנים לחרות, הקאנזול השתומם למשמע אזניו, ואני בקשתיו, כי יודיע את הדבר לצירנו ה' מארגענטוי בקאנסטאנטינאפאל, ויבטיחני לעשות זאת, אך קץ הדבר לא ראיתי, אחרי אשר בין כה נאסרתי גם אני ונאלצתי לעזוב את הארץ.

עריצות כזאת לכבוד היה אולי לראש מלאכי משחית האדון ווילהעלם השני יר"ה, אך לא לתוגרמה, אשר עליה העיד לארד קיטשנער כי צבאות תוגרמה התנהגו עם השבוים והערים הנכבשות בחסד ורחמים יותר מכל צבאות הלוחמים באיירופא. אך דזעמאל פאשא חפץ להראות כי תלמיד מקשיב הוא לתורת רבותיו היושבים בצל “האלונים” בברלין, ולוא שוא כבדוהו בחרב גאוה בעד מפעליו הגדולים.

הגרוש מירושלם

כל הנוצרים הרוסים, הצרפתים, הבריטנים, האיטלקים והסערבּים כבר עזבו את הארץ ברגע הכרזת המלחמה, וגם יהודים כאלפים איש מירושלם וכשלשה אלף איש מיפו והמושבות עזבו את הארץ. אך רוב היהודים נשארו תלואים באויר מבלי דעת מה לעשות. הממשלה הלכה עליהם אמים יום יום, כי אם לא יקבלו עליהם מרות תוגרמה, תשלחם לארץ גזרה, אך לא הודיעה את המקום אשר בחרה למען האמללים. כשני אלפים ושלש מאות משפחות יהודים הלכו כשור לטבח ויקבלו עליהם את עול מלכותה, אף כי ידעו כי נתין תוגרמה הוא הפקר לכל מעול וחומץ. וכתבי עתים העברים בירושלם תקעו והרימו יום יום ל“התעתמן”, אם עשו זאת מרצונם הטוב, או על פי פקודת הממשלה, לא אוכל להחליט. אך ממעשי הממשלה נקל להאמין, כי העורכים נאלצו לעשות זאת, תחת אשר ביפו עשו זאת ה“פּאַטריאָטים” מתל אביב, אולי בתקותם לשבת בגן עדן אחד עם הטורקים הצעירים.

הפּאַטריאָטים הדביקו תמיד מודעות בכל העיר, כי חלילה לאיש יהודה לעזוב את ארץ ישראל, אף אם יגועו ברעב, בפחדי מות ובכל מיני מצרי שאול, אחרי אשר פחדו לטובם פן יחדל גשם הנדבות בהשמע בעולם, וביחוד באמעריקא, כי העם עוזב את הארץ. והם המה אשר חזקו את ידי הממשלה כי תכביד אכפה על האמללים. ובכן החלה לרדוף אותם בכל אשר מצאה לטוב לה, וראשונה החל דזעמאל פאשא לגרש את הנשים הזקנות. וביום בהיר אחד אסף כמאה נשים, מהן בנות שמונים, תשעים או מאה, והשוטרים גרשו אותן רגלי לתחנת מסלת הברזל, וכל רואיהן בכו למשובתן, בלכתן כפופות בהתאמצן לעלות על ההר הגבוה, ואשה אחת בת מאה מתה בלכתה, וישיבוה העירה. ומלשינים מבני ישראל הלכו רכיל ויוליכו את השוטרים לכל בית איש יהודה אשר לא נתן על פיהם, וכרגע נשלחו בעגלות בלוית שוטרים ליפו, ושמה נאסרו עד בוא אניה אמעריקאנית להוליכם לאלכסנדריא של מצרים. אבל תמיד אחרה האניה מבא, יען בכל פעם נחוץ היה כי תשיג האניה רשיון מצרפת או בריטניה לגשת אל החף, ונחוץ היה גם רשיון הצורר חוסיין בּיי שר החף ביפו כי יתן את הנגרשים ללכת, ולא תמיד שמע לפקודת דזעמאל פּאשא, יען הוא נשלח ליפו מאת ענוויר פּאשא שר המלחמה, ולא חשב את דזעמאל פּאשא לעליון עליו. ובין כה נאסרו יותר משלש מאות איש במלון “בּעלע וויסטא” ולא נתנו לאיש לגשת אליהם. ובמשך הימים נשלחו שוטרים לתפוש את הפועלים בפתח תקוה, וביום אחד נתפשו עשרים ושמונה איש. ועל המוכתר מפתח תקוה נתכה חמת הפּאָליציי על אשר לא הלך רכיל ללכוד את האמללים, ויכוהו מכות רצח, ונאלץ לעזוב את משמרתו. ופעם אחת הודיעה הממשלה במ"ע “החרות” כי ממספר 2300 איש יהודה אשר רשמו את שמותיהם, כי נכונים המה לקבל עליהם עול תוגרמה, לא באו רק אלף ושבע מאות, ועל כן דרשה כי יבואו הנחשלים. והאמת הוא, כי כלם באו פעמים שלש ויותר, ובכל פעם דרשו מהם כסף, ואחרי שלמם את הכסף לדרוש לא נתנו להם כל תעודה כי נתקבלו לנתינים, ותמיד ענו להם פתגם תוגרמי: “תבוא בפעם אחרת”, ובפעם האחרת, דרשו כסף עוד הפעם ועוד הפעם, עד כי נלאה העם, ויחדלו מבוא. ופקידי הממשלה מצאו בזה מכרה זהב לבּאַקשיש, ורבים מלטו ליפו לחכות על האניה האמעריקאנית. אך על כל העולים אל האניה, היה להביא תעודת הקאנזול האמעריקאני, אשר נתן לכלם חנם ביד רחבה. ובאופן כזה הצליח לרבים להמלט. לרבים אשר שאלו בעצתי אם לצאת את הארץ יעצתי, כי ימהרו להמלט על נפשם, בהראותי להם כי אין כל תקוה כי ישליו, אחרי אשר שבת כל מסחר. הפועלים הולכים בטל, העשירים עזבו כבר את הארץ, הממשלה לקחה לה כבר כל אשר מצאה, ולהאמללים לא נשאר ביד המחלקים הצדיקים, ושותפם הנאמן, הארבה אכל את הנשאר. מחלות שונות כי תפרוצנה בימי מלחמה בארץ נאורה, למצער ישנם בתי חולים רופאים ורפואות, בעוד אשר בארץ הקדושה אין כל מאומה, ואיש כי יחלה עליו להתגולל על ערש דוי ולחכות למות במנוחה. רעב כי יהיה בארץ, אין איש אשר ירחם עליהם, והרעב הן יעמוד כבר תחת כתלנו. חפצים רבים הנחוצים לכל איש, כבר ספו תמו מן השוק, אין נר למאור ורבם ככלם יושבים באשמנים. נעלים אין להשיג בעד כל כסף, והנשים בירושלם החלו לטות נעלי פשתים. קאפע, טהיי, אורז, דוחן, תפוחי אדמה ועוד מיני מכלת כאלה אינם עוד. נופת (צוקער) אין להשיג, וגם טאַבּאַק אין עוד, והממשלה שולחת גזרות חדשות לבקרים. ועוד יותר מזה, כי הפּאַטריאָטים עצמם בורחים מן הארץ בתקותם להתעשר באמעריקא. ותקותם אמנם באה. המונים המונים עמדו הכן לעזוב את הארץ, אך לא יכלו לעשות זאת, אלה מחסר כסף, ואחרים בהיותם נתיני תוגרמה, אשכנז ועסטרייך אשר לא יכלה האניה האמעריקאנית לקבלם.

ביום השבת כ"ה אלול, אחרי הצהרים, בא שוטר לבית מלוני ויקראני ללכת לבית המשפט לשמוע פסק הדין. ובפעם הזאת ישבו שמונה שופטים כלם פקידי הצבא, ועוד הפעם שאלוני את כל השאלות הקודמות אשר ארכו כשתי שעות. וסוף הדבר היה, כי הנני נקי מכל אשמה, והנני חפשי “ותוכל אף לעזוב את הארץ”, ולא עניתי מאומה. ובטרם עזבי את החדר ראיתי עוד הפעם את השק עם הספרים, ושאלתי אם ישיבום אלי, ואחד מהם ענני: לא! הספרים ישרפו באש. וכן שבתי למלוני, וחשבתי לחכות בירושלם או ביפו עד בוא האניה האמעריקאנית. אך לא עברה שעה אחת, והנה שוטר ובידו פסת ניר, ועליו כתוב כי עלי לעזוב את העיר כרגע, ולא האמנתי למשמע אזני, הן זה אך שעה אחת חרצו השופטים כי הנני חפשי, ופתאם והנה חדשה. ואמרתי להשוטר כי לא אסע ביום השבת, יהיה מה שיהיה, אם לא כי יקחוני ביד חזקה. ואחד מבני המלון רץ ויודיע זאת להקאנזול האמעריקאני, והוא שלח את זעלאטא מתורגמנו לבית הפּאָליציי, ואחרי כן בא למלוני, ויודיעני כי אוכל להתמהמה עד יום ב' או ג‘. וביום ב’ לפנות ערב שכרתי עגלה ללכת ליפו, וטרם יצאנו את העיר, עמדה עגלתי למען הראות לשוטרי הפּאָליציי את תעודת מסעי. אך השומרים לא נתנוני ללכת, באמרם כי עלי להביא עוד רשיון מיוחד, אף כי הראתי להם כי רשיון כזה מאשר ומקוים מאת הפּאָליציי ושר הפלך והקאנזול האמעריקאני יש בידי, אך כל אלה ללא הועיל. ועל כן נאלצתי לשוב למלוני, ואחד מבית המלון רץ אל הקאנזול להודיעו את המקרה החדש, ועוד הפעם בא המתורגמן ויודיעני, כי בעוד מעט יביאו לי את הרשיון הדרוש, ויפן וילך לו. ואמנם אחרי עבור איזה רגעים, בא השוטר ויביא עמו איש יהודי ספרדי, ערום ויחף ויושיבוהו בעגלתי וגם הוא ישב עמנו, ואלי אמר: “כי עליו ללכת ליפו במלאכות הממשלה, ובכן ילך עמי בעגלתי, ובהיותי זקן נכבד בעיניו, ישרתני בדרך”. מין כבוד כזה לא מצא חן בעיני, אבל לא דברתי דבר, בחשבי, כי במשך המסע אוכח, במה זכיתי לכבוד כזה. בלילה עמדה העגלה בּבּאַבּ­­-על­-וואַד, המקום אשר שם יעמדו כל העגלונים ההולכים ירושלימה או ישובו ליפו. והנה וראיתי כי השוטר השומר לראשי יספור צעדי, וכרגע נוכחתי כי אסיר הנני עוד הפעם, למרות ההבטחות שופטי הצבא ופסק דינם. נוכחתי עד כמה צדקו כל מלכי הנוצרים אשר לא נתנו אמון בהבטחות תוגרמה, עד כי לא יבשו בקידיה לכזב בגלוי, ולא ידעו הכלם, כי במעשים כאלה יעטו חרפה על ממשלתם ועמם.

יום ג' בבקר באנו ליפו. העגלה עמדה במקומה התמידי, ואני צויתי ליהודי ספרדי צעיר נושא סבל, לשאת את מלתחתי וחפצי לבית המלון בתל אביב. אבל השוטר צוה עליו לשאת את חפצי אל הפּאָליציי, ולי הראה מכתב חתום אשר עליו לתת על יד ראש הפּאָליציי ביפו אודותי. הבטתי עליו בעין בוז, ואני ראיתי כי הוא מחכה לבּאַקשיש, בעד הכבוד אשר כבדני בדרך, ואני פניתי לו עורף ונלך אל הפּאָליציי, ושם מצאנו רק סופר או שומר אחר, בהיות השעה השביעית, וכלם נמו עוד שנתם. ואני שלחתי את נושא הסבל ללכת מהרה למלון ה' הארדעעג, קאנזול – אגענט האמעריקאני, ואחרי עבור כשעה אחת בא, וימצא רק את אחי ראש השוטרים, והוא הגיד לו, כי עליו לבוא בשעה העשירית ואז ימצא את ראש השוטרים ואת הקאַימאקאם, ובכן פנה הלך ה' הארדעעג. וכרגע נגש אחי שר השוטרים אל הצעיר אשר הלך לקרוא את הארדעעג, וישאלהו, מדוע הלך לקרוא את הארדעג, והצעיר ענהו, כי עשה זאת לרגלי בקשתי. והפרא התנפל עליו באגרופיו ויכהו מכות רצח, יען רע עליו המעשה, כי לא יכל לקחת ממני באקשיש כנפשו חפצו, אחרי אשר כבר נודע להקאנזולאט דבר בואי, אשר בזה הציל מפיו טרף, עיני נמלאו דם למראה החיה ההולכת על שתים, וחית טרף כזאת היא המושלת בציון תחת דגל חצי הירח, אך לא יכלתי לעשות מאומה לטובת הצעיר האמלל המוכה על לא דבר, ובלבי חשבתי, לוא באו הנה הציונים המחזיקים באזני ישמעאל דודנו, וראו את מעשיו הטובים, ומשפטי הטורקים הצעירים, ולוא ישבו תחתנו בחר פתנים זה, אז אולי אחרת דברו, אם לא עלה עוד בשר חי על לשונם, ואת האורבים אשר הלכו ועוד ילכו לאמעריקא לתנות צדקת בן האמה כלה יגרשו מכל בתי בני ישראל.

בשעה העשירית בא הסוכן ה' הארדעעג, וידבר עם שר העיר לפי דבריו, אך השר לא נאות אליו לתת לי חפשה עד בוא האניה, ולפי דבריו, מאן השר לקחת ערובתו, באמרו אליו: כי אם אברח, אז הלא הוא (הארדעעג) ערב בדבר, ואותי הן לא יכל להביא בית כלא במקומי, אני הבנתי כרגע כי שקר דבר אלי, בהיותו אשכנזי השונא את האמעריקאנים, ובכן הושיבוני בעגלה עם עוד עשרה גולים, ובניהם אשה עבריה וששת ילדיה, ויביאונו לאחד הבתים בתל אביב, ושם מצאתי כארבעים איש ואשה אסירים, כלם מתגוללים על הרצפה, אין כסא ואין שלחן ואין מטה, רק ארבעה קירות רקים, והבית הוא אשר בעליו ברחו על נפשם כבר לאלכסנדריא, והשוטר אשר הביאנו אל הבית הזה, אמר אלי, חכה נא פה עוד מעט, ואוליך אותך למקום אחר טוב מזה, ואחרי שתי שעות אמנם בא ויוליכני לבית אחר, אשר שם שמה הפאליציי קנה, ובבואי אל הבית, מצאתי את שיינקין, איטין, דר' לורא וזאגאראדסקי יושבים אל השלחן ומשחקים בשחוק השאך, והשוטר הגיד לי, כי גדול כבודי בעיניו, ועל כן הביאני בין אנשים נכבדים, ובכן לו הצדקה לבקש באקשיש. נתתי לו חמשה פראנק במחיר חסדיו הגדולים עמדי, אך הוא לא פנה ללכת וישאר אותנו בבית, ועוד שוטר שני עב כשור פר ישב בבית בחדר מיוחד, ולי הוגד, כי ארבעת המשחקים גם המה אסירים כמני נכונים להשלח עם האניה האמעריקאנית אשר כלם מחכים לה. אפס אחרי עבור שעה אחת, והנה ארבעת האסירים חלפו להם לעיני השוטרים, ואיש לא כהה בהם. ורק אותי, האסיר הנורא, את עקבי ישמורו, ואני נשארתי האסיר האחד בכל הבית, ורק בלילה שבו איזה מהם ויביאו להם מטות וכרים וחם להם, ובבקר יום המחרת, ערב ראש השנה תרע"ו, שבו איש איש לביתו.

ביום ההוא בא המתורגמן של הקאָנסולאט לבקרני, ואתן על ידו מכתב לה' הארדעעג, כי ישתדל לתת לי חפשה ללכת לבית הכנסת להתפלל, ומכתב שלחתי להקאנזול בירושלם למען ידע מכל הנעשה בי. ביום הראשון לראש השנה בשעה העשירית בבקר, בא השוטר ויודיעני כי אוכל ללכת להתפלל בהגימנאזיום בתל אביב, אבל רק בתנאי, כי הוא, השוטר ילוני, ויחכה עלי עד כלות התפלה. ובהביני כרגע כי יד שיינקין ודיזענאָהף עשתה זאת, למען השפילני בעיני כל באי בית מסגדם, הודיתי לו על חסדי משלחיו, ולא הלכתי, וכן נשארתי שני ימי ר"ה לבדי בבית תחת השגחת שני השוטרים, ובבית יושבת משפחה עברית עניה, אשר השאיר אדון הבית לשמרו, יען בעל הבית היה נתין בריטניה וינס לאלכסנדריה.

אחרי ראש השנה הובאו עוד שני אסירים, האחד איש צעיר לימים, דאווידזאהן שמו, היושב ביפו זה שנתים ימים. והשני איש זקן מחזיק בית מלון לעגלונים ממושבות יהודה זה עשרים וחמש שנה, וכל חטאתם הוא, כי שמותיהם כשמות שנים מהבונדיסטים אשר חללו מהומה ביפו לפני שמונה שנים, והבונדיסטים ברחו אז מן הארץ, ושר השוטרים החכם מצא כי שם “משפחת” שני האסירים, הוא כשמות המשפחה להבונדיסטים, אף כי שמם העצמי הוא אחר, וכלם יודעים אותם כי לא המה. אך הפּאָליציי בקשה רק תואנה להפטר מאת היהודים, ובכן החליטה לשלחם מן הארץ ¹⁶

הדר. גלאזברוק הקאָנזול מירושלם, שלח טעלעגראמא לה' הארדעעג להוציאני לחפשי, אך הוא לא שעה לדבריו, ושארי דוד מנחם הלך לדבר אל החכם בּאַשי הרב ר' עוזיאל מכירי ומיודעי, כי ישתדל לתת לי חפשה ללכת לביהכנ"ס להתפלל ביום הכפורים, והרב מהר למלאות בקשתי, וילך בעצמו ויבקש את הקאימיאקאם, אשר אמנם נתן לו שאלתו, ויתנצל באזני שארי, כי לא יוכל לבוא לבקרני, יען לא יוכל לראות את פני הצדיקים היושבים עמדי בחדר, והוא ישנאם תכלית שנאה, ואני ידעתי, כי כן הוא באמת.

ביום התשיעי לירח תשרי, הוא ערב יוהכ“פ, בא הצדיק התמים ה' דיזענהאף, והוא ראש השועלים בתל אביב, בלוית אחד השוטרים, ויראה באצבעו על ארבעת חסידיו, כי אלה צריכים להיות חפשי, אך לא האסירים האחרים, אשר לא זכו להמנות בין “כת העברים” החדשה. ובכל זאת יצאנו כלנו חפשים בחסדי החכם בּאַשי. בבקר יוהכ”פ הלכנו כלנו לבתי כנסיות שונים, ועל מפתן הגימנאזיום לא דרכה כף רגל איש יהודי, מלבד בעלי הכת החדשה, ובערב שבנו לבית מאסרנו.

יום יום חכינו לבוא האניה האמעריקאנית בכליון עינים, ועוד יותר ממני כלו עיני האסירים בבית המלון “בעלא וויסטא” אשר שם היו יותר משלש מאות אסורים, מלבד האסורים במקומות אחרים. והנה בבקר יום ב', י"ב תשרי ראינו שתי אניות אמעריקא הולכות וקרובות אל העיר, והשוטר בא לבשרנו, כי עלינו להיות נכונים ללכת אל האניה בשעה התשיעית. ומיציע הבית ראינו כי רגשו כל היהודים בעיר, ועל כל פנים שמחה לבשורת בוא האניות, ובבית כלאי הייתי רק אני והזקן. ובין כה באו שלשה איש מנכבדי יפו, וכה אמרו אלי בשם העדה: כי מאד יכאב לבם על אשר הנני נאלץ לעזוב את הארץ הקדושה, ויבקשוני בשם העדה להודיע באלכסנדריא כי היום הזה נועד להיות חג בין יהודי יפו, על אשר בחסד אלהים פטורים המה היום מעול השודד העול, חלל רשע הנודע לדראון עולם בכל ארץ הקדושה, מנחם שינקין, ועם זה עלינו לדעת, כי לא ככל האסירים נשלח גם הוא מן העיר, אחרי אשר הוא נתין ופּאָטריאָט תוגרמי, והממשלה לא מצאה בו כל עול, חלילה, רק מאהבתה אותו, ומדעתה כי ישלים חפצה בכל מקום בואו, ול כן השיבה לו את תעודת מסעו הרוסי, אשר בלעדי זה לא יקבלוהו על האניה, והקאנסולאט האמעריקאני לא תתן לו הרשיון.

הלכתי אל האניה בלוית השוטר, ובבית שלום המכס על חף הים, מצאתי המון רב יהודים, אנשים נשים וטף, וכלם נכונים ללכת אל האניה, ושוטרי הפּאָליציי בדקו את כל תעודות הגולים ומלתחות חפציהם. והמון הערביים הולכי בטל המתגוררים תמיד במקום הזה, גנבו ככל אשר מצאה ידם, תמידים כמנהגם.

בשעה הרביעית אחרי חצות היום, ישבתי בסירת דוגה עם עוד גולים אחרים כעשרים איש, אך הסירה לא משה ממקומה זמן רב, ופתאם ראיתי כי הד"ר גלאזברוק עומד על החף, ויושיט את ידו לי לברכני בברכת הפרידה, וישמיעני כי השיג את הרשיון לשלוח את ספרי מיפו, ואני אמרתי לו, כי אינני מאמין ברשיונות והבטחות דזעמאל פאשא או פקידי תוגרמא האחרים. והנסיון הראה אחרי כן כי צדקתי, וספרי נשארו שם עד היום הזה.

סירתנו עזבה את החף בשעה החמשית, אחרי אשר שלמנו שלשה פראנק בעד כל איש לפקידי החף, אבל בבואנו בלב ים, העמידו המלחים את הסירה, וידרשו לשלם להם עוד הפעם. ואנחנו כל הנוסעים נאלצנו לשלם עוד הפעם, ובקרבנו אל האניה “דעס מאינס” וכל פקידי האניה והמלחים עמדו והביטו עלינו ברחמים, עמדנו כלנו על רגלנו, ונקרא בקול גדול, הידד! לכבוד דגל אמעריקא! והפקידים צהלו לקראתנו, ובעלותנו על האניה, קבלונו בזרועות פתוחות, ורב החובל שם עינו עלי לטובה ביחוד, כי הכרני למן היום אשר היה ביפו ויחדו נדברנו איזה פעמים בבית הקאנסולאט, ויבקשני להגיד לכל הגולים, כי ינתן להם אוכל ככל אות נפשם, ורק על דבר אחד צר לו מאד, כי לא יוכל לתת להם חדרים למעון, אחרי אשר אניתו היא אנית מלחמה ועל אניה כזאת אין חדרים לנוסעים, אבל צוה לכסות את כל האניה במכסה בד עב, ובעוד מעט הכינו מלחים את השלחנות ויתנו לכל הנוסעים לאכול ולשתות כנפשם שבעם.

לפנות ערב עזבה האניה את החף, והאניה השניה נשארה על מקומה אצל יפו עוד יום אחד, יען לרוב הגולים לא נתנו פקידי החף לעזוב את העיר, אחרי אשר לא יכלו לבדוק את כל תעודת המסע ביום אחד. והתעודות הן נכתבו בשפות שונות אשר לא יבינו אף אחת מהן, וכל ידיעתם בתעודות ההן היתה, כי הכירו עליהן את דגלי או נשרי הממלכות, ובראותן נשר פורש כנפיו, הבינו כי התעודה היא אמעריקאנית, וכל אחד מהפקידים הביט על התעודה, ויחוה את דעתו מה היא, ולא דבר נקל הוא לתרנגול שחור לקרוא “בני אדם יושבי חשך” בעל פה בלי סדור תפלה.

למחרת היום, ביום ג' לפנות ערב, אחרי מסע עשרים שעה, קרבה אניתנו לחף אלכסנדריא של מצרים, וסירה גדולה באה ותביאנו אל החף ולא דרשו כל שלומים מהנוסעים, ויובילנו לבנין גדול מאד כמאה וחמשים רגל ארכו, ובו שלחנות ארוכים וספסלי עץ, ובנינים כאלה רבים, קרובים איש לרעהו, והפקידים חלקו אותנו למחלקות שונות, ובבנינים שונים. הרוסים לבד, הצרפתים לבד וכן גם הנשארים.

הציונים בעלי “הועד” הראו לנו את טוב לבם, בהציעם לכל איש לשלם להם רק חמשה פראנק (שקל אמעריקאני) בעד כל איש, ובמחיר זה יביאו לו שק מלא תבן לשכב עליו הלילה ומה שמח לבי כאשר זכיתי לראות עוד הפעם ציונים נחמדים כאלה מחדר שיינקין על אדמת חם, אחרי אשר כבר חשבתי, כי בעזבי את ארץ אבותנו לא אוסיף לראותם עוד עד עולם, וזה היה לי לאות נאמן כי הציונית לא תמות לשחת, אחרי אשר תצמח גם במקומות אשר לא יזרעוה – אם רק השדה זרוע פראנקים או שיללינגים.

חוש הריח אשר חנן אלהים את עבדיו, צעירי הבונדיסטים מתל-אביב, וחברי “הועד” האלכסנדרוני, הציונים האמתים, הוא הפלא ופלא, עד כי שומרי הצאן בהרים, ההולכים על ארבע, יאדמו פניהם מבשת, כי ברגע אשר קרבה סירתנו אל החף, הספיקו לגנוב את הדר. לוריא מתוכנו, ובלילה הראשון גנבו את שלשת הצדיקים הנשארים ויוליכום למלון “דע פראנס”. וכן הריחו כי גם אני האמלל, השונא את ציון בכל נפשו ומאדו, גם אני הנני בין הגולים, ולא החמיצו את המצוה לרדפני כל עוד אשר אין מצוה אחרת כתובה ב“שלחן ערוך” לכת העברים­-המצריים האלה. כי ביום המחרת, ערב סכות, באו שנים מבעלי הועד וידרשו לתת להם את תעודות מסענו, והמה יתנון על יד הקאנזולים השונים, ואחרי כן יבוא כל קאנזול לקחת את נתיני ממשלתו, כי כן הוא חק הממשלה בעת מלחמה. ובאמת באו הקאנזולים, וכל אחד לקח את נתיני ממשלתו. ורק אני ועוד ששה אזרחי אמעריקא נשארנו, יען הקאָנזול האמעריקאני לא בא, וכן נשארנו גם הלילה השני. למחרת היום, יום הראשון לחג הסכות בראותי כי אין דורש ומבקש לנו, ובשאלי את פי בעלי “הועד” ואין עונה, הבנתי כרגע, כי רק ידם במעל. ובין כה נודע לי כי באחד הבתים בחצר ההיא נמצא טעלעפאן, אך בעלי הועד שמרו צעדי, וימהרו המה אל הטעלעפאן ולא נתנוני לגשת אליו, וידברו, עם אנשים שונים, ומדבריהם שמעתי כי כל חפצם הוא רק לבל יתנוני לדבר אל הקאנזול. ואני עמדתי כל היום כמעט, וגם המה עמדו כנציבי שיש ולא משו ממקומם. ובכן נשארנו גם הלילה השלישי בקאראנטין. אפס ביום הששי, ראיתי מעבר הגדר איש צעיר אטלקי והבטחתי לשלם לו אם ילך להודיע להקאנזול האמעריקאני דבר בואנו, וכן עשה. ואחרי חצות היום בא הקאנזול, ואשאלהו מדוע נתן לנו לשבת פה בקאראנטין, בעוד אשר כל הגולים כבר יצאו שלשם, והוא התנצל כי לא ידע עד כה, ורק היום הביאו אליו את תעודותנו. ובכן נודע לי הדבר ברור, כי “הועד” היה בעוכרנו, ועל כן החלטתי להשאר באלכסנדריא ולחקור ולדרוש, מה הוא הועד הזה ומה מעשהו, אף כי הייתי נחפז לשוב לביתי. ואחרי אשר את אלכסנדריא ידעתי זה ימים רבים, הן לא כבר היה לי למצוא חפצי בשנים שלשה ימים הראשונים, ואת אשר ראיתי ושמעתי רשמתי בספרי “פחדו בציון חטאים”, במאמרי “הועד באלכסנדריא”.

אלכסנדריא של מצרים

איד הדברים אשר נגע אל לבי, היה, לדעת כל פרטי “הגדוד” אשר יסד הסופר ה' זאבאטינסקי. ראשית דבר מצאתי כי לא הוא לבדו יסד את המסד המוזר הזה, והנני יודע בשם כל האנשים אשר עזרו על ידו. אך ידעתי כי לא ינעם להם אם אגלה את שמותיהם, מפחדם לטובם בארץ הקדושה, ועל כן חרצתי כי ישאר הדבר כמוס עמדי עד עת קץ. בין האנשים אשר עזרו ליסוד הגדוד היו גם אנשים יודעי בינה, ואף כי את ה' זאבאטינסקי אינני יודע פנים אל פנים, בכל זאת אחשב, כי שוא התנפלו עליו כתבי העתים העברים בחרפות וגדופים כמו באמת היה סכל נורא ורשע עריץ, אשר לפי דבריהם יכל להביא שואה על ישראל יושב ציון בפרט, ויהודי תוגרמה בכלל. תחת אשר רבים מעורכי כתבי העתים העברים או הזארגאנים הנני יודע כי רבים אינם צדיקים גמורים, אף לא חכמים וסופרים, ואין איש אשר בחר בהם לדבר בשם דעת הקהל, וביחוד כתבי עתים הגדולים הנם רק סוחרים פשוטים מהמון דלת עם הארץ, ואיש איש מהם פתח לו חנות על חשבונו, והקונה את העלה במחיר קשיטה אחת או שתים לא ישמיע את דעתו באזני העורך אשר לא ראהו מעולם. ובמדה אשר לא יוכל החנוני אשר לו חנות גדולה ולו קונים הרבה לדבר בשמם, אף כי החנוני רואה את קוניו יום יום ומדבר עמהם, כן, ועוד מעט ממנו הצדקה לחנוני המוכר עלים למקרא אשר הכין בבית מלאכתו בידי סופריו הפועלים הבאים על שכרם, ומסדרי האותיות העובדים בעזרת המכונה לדבר אל הקונים בשמם, ודעת העורך הפרטית בשום אופן לא תוכל להכריע דעת הקונה היחיד, טרם נדע למי משניהם חלק יותר גדול בדעת. אבל אחת הננו יודעים ברור, כי בדברם טוב על איש, הן לא הדעת, ולא הצדק והיושר מדברות מגרון העורך, ולא נחוץ לעלות השמימה לבקש אותות, אחרי אשר כל תופש עט בידו בלי ספק כבר נוכח, כי אם יאמר להשמיע מלה אחת אמת באזני העורך בפה או בכתב, ימצא אזנים אטומות ודלת סגורה. הנה כי כן רק חסר דעת ישפוט כל ענין נכבד על פי הכתוב באיזה מכתב עתי, וביחוד הזארגאנים הכתובים בעד המון העם. וזאת הננו רואים ושומעים יום יום, ועוד יותר בענינים ומקרים אשר קרו בארצות רחוקות, ולא לפעמים רחוקות ימיטו שואה על איש נכבד אשר שרוך נעלו יכריע את כל חכמתם וצדקתם, רק יען כי לא ידעוהו או לא נתן על פיהם, ואחד מאלפי מקרים מוזרים קרה גם עם ה' זאבאטינסקי.

צעירי ישראל נתיני רוסיא ברחו או נגרשו מארץ הקדושה, יען מאנו להיות עבדי תוגרמה. הנה כי כן גם כסיל אדם יבין, כי בתור נתיני רוסיא עליהם לצאת לעבוד בצבא רוסיא, ואם יתכן, להאמין כי קצף דזעמאל פּאשא אודות הדבר הזה, הלא שבעתים גדל קצפו בשמעו כי ארבע מאות אלף יהודים עובדים בצבא רוסיא מראשית המלחמה, ורבבות יהודים עומדים במערכות צרפת, בריטניה ואיטליה, ומספר כלם עולה על מספר כל יהודי תוגרמה, ואם נגרשו התוגרמים מרוסיא, צרפת ובריטניה, הלא ידעו הממלכות ההן מראש, כי התוגרמים אשר ישובו לארצם יצאו בצבא ארצם, ורק איש אשר מוח עצמותיו נחר יוכל לחשוב, כי כלה תעשה צרפת בנתיניה התוגרמים ילידי ארצה השלמים עמה ועוזרים בכספם ודמם, ואם כה יאמרו, כי תוגרמה איננה ארץ נאורה כצרפת או בריטניה, ודזעמאל פאשא רחוק מבאלפור כרחוק השמים מן הארץ, אבל בעניני מלחמה ומשפטיה יודעת תוגרמה אולי יותר מהבריטים, אחרי אשר כל ימי חייה טרודה היא במלחמות, ומהנוגע לשמירת משפטי העמים בימי מלחמה, הודה גם קיטשנער, כי תוגרמה עומדת במדרגה יותר גבהה מכל רעותיה באיירופא, וכל המון הרציחות אשר חוללו ידי האשכנזים בבעלגיען צרפת וסערביען, לא נעשו מעולם בידי התוגרמים ­– מלבד בארמעניען, אשר שם עשו שמות גם בימי שלום לרגלי מקרים וסכסוכים אחרים – ולהפחד פן תרדוף תוגרמה את היהודים ילידי ארצה אין כל יסוד בעולם. והרדיפה על הציונית החל דזעמאל פאשא רק נגד נתיני ארצות אחרות, או גם הנתינים החדשים אשר קבלו עליהם עול תוגרמה לא מחפצם הטוב, ואין כל פלא כי לא רבה אמונתו בהם, בעת אשר באולתו חשב כי הציונים הזרים המה מסוכנים לארצו.

צעירי ישראל אשר באו מארץ הקדושה למצרים רעבים ויחפים ומבלי דעת שפת הארץ, הלכו כצללים ברחובות קריה מבלי דעת מה לעשות, והממשלה הבריטית חמלה עליהם, ותתן להם לחם לאכול. והקאנזול הרוסי הראה להם אותות אהבה בכל אשר פנה, בחפצו למשכם ברשתו, למען ילכו לעבוד בצבא רוסיא, ויתן להם הוצאות המסע ביד נדיבה. אך בדעתם את רוסיא והליכותיה לא מהרו לקבל חסדי הקאנזול, ופקידי בריטניה דרשו מהם, כי ילכו לעבוד בצבא הארץ, אם ימאנו ללכת לרוסיא חברתה במלחמה, וברצונם או שלא ברצונם עליהם היה לבחור אחת משתי הצרות, ובכן בחרו בשניה, ומה גם כי לא לוקחו לעמוד בקשרי המלחמה, ולא למדום תכסיסי מלחמה. ובספר אשר נתנו לכל איש, אשר בו נדפסו כל תנאי עבודתם כתוב מפרש, כי אינם אנשי צבא, רק פועלים, עובדי עבודה בעת מלחמה, ורק אלה אשר ידעו שפת בריטניה נתקבלו לאנשי צבא. וההבדל הוא גדול מאד, אלה בתור פועלים קבלו רק שיללינג ליום מלבד לחם ובגדים, תחת אשר אנשי הצבא קבלו 7 שיללינג ליום, ואם הצטיינו בעבודתם הלא יכלו לעלות למעלת פקידים. אפס מכל הצעירים האלה לא היה אף אחד אשר שמע אנגלית, ועל כן היו כלם רק פועלים, ומספרם עלה עד ארבע מאות, החצי מהם היו ילידי רוסיא, והנשארים, ילידי או נתיני צרפת, ספרד ואיטליה, רבם יהודי ספרד. וזעבּאטינסקי חשב מחשבה גדולה ויואיל לדרוש מאת ראש שרי הצבא מאקסוויל לשלוח מחנה כבד לכבוש את ארץ הקדושה, בתקותו, כי אם ישמעו היהודים בכל התבל כי נכונה בריטניה לגרש את תוגרמה מארץ אבותינו, אז ינהרו כל היהודים מכל קצוי תבל לעזור במלחמה כזאת. ותקוה כזאת אמנם לא נוסדה על תהו, ובעיני אין כל ספק, כי לוא קראה ממשלת בריטניה ליהודים לבוא לעזרתה לכבוש את הארץ הקדושה, אז התלקטו אליה צעירי יהודה מכל ארצות תבל, ובעת ההיא נקל היה לגרש את דזעמאל פּאשא ומלא הקומץ צבאות חילו מכל ארץ יהודה. ומהשקפת יהודי אוהב ציון פשוט, שאיננו שר צבא מלחמה בממלכת בריטניה, הלא צדק זעבּוטינסקי בלי כל ספק בעולם. ואם השר מאקסוויל לא נאות לעשות כחפצו, בלי כל ספק צדק גם הוא, אחרי אשר לו נגלו תעלומות ותכסיסי מלחמה אשר לא נדע אנחנו. ובכל זאת לא לחטא גדול יחשב להחליט, כי פעמים רבות אחרה בריטניה את המועד, וברוב פעולותיה בראשית המלחמה התנהגה בעצלתים, ובעד זאת שלמה מחיר יקר. והנסיון הראה, כי סוף סוף שלחה בריטניה מחנה כבד לכבוש את ארץ יהודה, ואחרת לא יתכן היה גם לחשוב. ואם לא דרשה עתה עזרת היהודים, הוא, יען יתכן כי אין לה כל חפץ בזה, אחרי אשר די כח לה במצרים, או יען אין לנו עוד איש או אגודה אשר תוכל לבוא בדברים עמו, איש אשר לו המשפט לדבר בשם כל עם יהודה (יורידישע פּערזאָן), ומי יודע אם הודעת שר הצבא מורריי מפקד צבא בריטניה בארץ ישראל, כי תתן בריטניה את הארץ לישראל לנחלה, והודעות גדולי שרי בריטניה בימים האחרונים בסגנון זה. מי יודע אם לא היו ההודעות האל כמין קול קורא לכל עם יהודה לעשות את חובתו ולבוא לעזרה. ומאד צר לנו, כי עוד לא נולד הערצל שני בישראל אשר ילך לפנינו. ובכל אופן שיהיה לא היה כל משפט לעורכי כתבי עתים להתנפל על ה' זעבּאטינסקי כל עוד אשר לא הביאו טוב לישראל יותר ממנו, וחכמתם לא תרון עוד בתבל, ואיש לא נתן להם כח ורשיון לדבר בשם כל העם. יחרישו, ותחשב זאת להם לחכמה.

כן שקר הדבר, כי מצעירי ישראל אלה נהרגו איזה מאות איש אצל הדארדאנעלים, כאשר הודיעו איזה כתבי עתים. אני חקרתי ודרשתי ומענה אחד שמעתי מפי כלם. אלה אמרו כי רק חמש עשרה איש נהרגו, ואחרים אמרו שבע עשרה. ובכל אופן שיהיה לא נהרגו יותר מעשרים והצעירים הן כלם ידעו איש רעהו, וכלם עבדו יחדו תחת פקיד יהודי אחד. ואחרי אשר שבו מהדארדרנעלים וגדודם תמס הלך, יען לא יכלו לחיות בשלום עם צעירי הספרדים, ויעזבו את המחנה, הנה יסדו הספרדים באלכסנדריא גדוד לעצמם. ובהיותי באלכסנדריא נשלחו באניה לאיזה מקום אשר לא ידענו. וגם הרוסים אמרו ליסד להם גדוד אחר, אף כי רבים מהם הלכן לאמעריקא, ומהם אשר שבו לרוסיא.

זמן רב אחרי כתבי את הדברים האלה, אמנם נוסד “גדוד עברי” בלאנדאן בהסכמת הממשלה, ואנשי חיל יהודים אשר עבדו בין גדודים אחרים, נלוו אל הגדוד הזה, תחת יד פקיד יהודי. אך המתבוללים בין עשירי היהודים בבריטניה, דרשו מאת הממשלה לבטל את השם ה“גדוד העברי” והממשלה נאותה לבקשתם.

ענינים אחרים הנוגעים לישראל באלכסנדריה, כבר נדפסו בספרי “פחדו בציון חטאים” צד 93.

כתבי עתים הזארגאנים האמעריקאַנים

מה “פאָרווערטס” הסאָציאַליסטי בנויארק, וכן אחיו הטומטום, חצי אדום וחצי לבן ה“פאָלק”, המתימר לציוני, כבר למדתי לדעת, בקראי את שניהם בירושלם, כי שניהם נחר גרונם מקרוא הידד לנצחונות אשכנז ותוגרמה, ושמחים למפלת רוסיא. ואם אמנם רוב תושבי ירושלם הנם ילידי רוסיא, וכלם נשארו נתיני רוסיא, ובעד כל הון לא אבו לקחת עול תוגרמה על שכמם, וככל דרי מעלה במכפלה העשירית, וככל יושבי המרתף ברחוב הענרי, כלנו יודעים את רוסיא ואת תועבותיה. אך רבים ביננו היודעים גם את אשכנז ועלילותיה, ואולי עוד יותר מגבורי צאינה וראינה, אשר הכירו את אשכנז, רק בעברם דרך המבורג, אשר שם נאלצו לרחוץ את בשרם במרחץ אשכנזי בחצי המחיר, וגם את אדמתה ראו דרך החלון בשבתם במרכבת מסלת הברזל במדרגה הרביעית. ודעתם זאת היתה בידם לקו המדה להבדיל בין רוסיא ואשכנז. שלומי אמוני ישראל ידעו כי ששה מילליאָן זרע יעקב יושבים ברוסיא, וגם ידעו מצות התורה “לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו”. ובכל אופן הן לא טוב היה גורל היהודים תחת ידי פרעה, מגורלם תחת יד ניקאלאי השני, ואין אחד בכל המון בית ישראל יושב ציון אשר שמח לאיד עם רוסיא, והמושל העריץ הן לא יכאב לבו אם יהרגו או יפלו שבי עוד רבבות איש מבני עמו, ומה גם בני עמים אחרים. והראדיקאַלים האלה – לא עליכם בית ישראל – הלא צעקו תמיד, כי טובת רוסיא המה מבקשים, ומה הטוב אשר מצאו בטשינגיז חאן השני, מלך פרייסען וקיסר אשכנז? הדעספאטיזם בשנים האחרונות עלתה באשכנז עשר מעלות מעל רוסיא, וגורל היהודים בארץ ההיא היה, גורל יושבי בית אסורים גדול. אך מה לראַדיקאַלים וליהודים? היהודים, וביחוד המון הפועלים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, טובים המה רק כפרה חולבת בעיני האכר, ובכל העת אשר עטיניה מלאים חלב יחליבוה, וברגע אשר צמקו דדיה יוליכוה לבית המטבח. ומה יענו בעלי ה“פאָלק” העומדים וראשם נשען על האבוס הציוני לאכול לשבעה? מה המה יודעים מאשכנז, ומה למדו בתוגרמה אשר ראו בחלומם? ואם כה יאמרו, כי פחדו לדבר נגד היאַרמולקא האדומה יען חצי מילליאָן יהודים יושבים אל עקרבים בארץ מאפליה ההיא, ופן יבולע להם, בהודע להסולטאן כי שני נערים יושבי המרתף ברחוב הענרי פגעו בכבוד ענוויר פּאשא, הצועני הנוהג את הדב. אך מדוע לא פחדו לטוב ששה מיליאָן אחים אמללים ברוסיא. האמנם חשדו את הסולטאן לאיש אכזר יותר מניקאלאי השני? ובלי ספק ידעו בנויארק כמונו פה באלכסנדריא של מצרים כי איזה כתבי עתים גדולים בלאנדאן יאשימו את כל יהודי אמעריקא כי ידם תכון עם אשכנז, ויהי הדבר לפלא בעיני, בדעתי רוח בני עמי בארץ החדשה אשר רבם לא ידעו את אשכנז וטובה, ולהם אין כל סבה לאהוב את “מיכל הטיפש” ולשנוא את בריטניה, צרפת ואיטליה בעד תועבות ניקאָלאי השני, אשר בכל אופן לא נופל הוא מווילהעלם השני, אחיו בדעספאטיזים. אך כעבור איזה ימים מצאתי איזה עלים זאַרגאָנים מנויארק אשר לא ראיתים בארץ הקדושה, ואז נפתרה לי החידה, על מה רגשו כתבי עתים הלאנדאנים, ובקראי בהם לא האמנתי למראה עיני, כי כלם מתפללים נוסח אשכנז, כלם כמו אם אחת חבלתם, מתנבאים בסגנון אחד, תחת אשר בענינים אחרים ריב עולם ביניהם “כנהוג בין בעלי בתים חשובים”. ועוד יותר גדול הפלא, בדעתי כי להממשלה והעם האמעריקאני אין כל סבה לאהבה את אשכנז, ומה גם אחרי טביעת הלוזיטאניא, הרצח הנורא אשר הרעיש את כל העולם הנאור, אין זה כי אם רוח שגעון חלף על פני כל בתי עורכי כתבי עתים הזארגאָנים, אשר שכחו את חובתם לעמם וארץ מולדתם החדשה, או כי יבואו על שכרם כיד אשכנז הרחבה. ואם חמשה או ששה איש משוגעים או נבלים בנויארק, אל יאשם עמי יושב אדמת קאלומבּוס הנאמנים לארצם החדשה בכל לב ונפש. זאת הארץ הברוכה אשר נתנה לנו כל טובה, לנו הגרים הנודדים אשר אמעריקא היתה לנו לחף בטוח האחד בתבל, לנו גולי רוסיא, גאליציען ורומעניען אשר במשך זמן קצר גדל מספרנו בארץ עד שלשה מילליאָן, וכלם מצאו מנוחה ונחלה, ורבים עשו גם עשר, רבים עלו לגדולה להיות שופטים ופקידים נושאי משרות נכבדות בממשלה, אשר לא ראינו אף בחלום בארצות חשך באיירופא. לנו הזוכרים את המהומות והפרעות בשנות תרמ“אֹ - תרמ”ב ברוסיא, וברומעניען הארורה כמה פעמים, וכלנו לא שכחנו עוד, כי לולא מחאות בריטניא, צרפת ואיטליה בעת ההיא, והכסף אשר אספו לטובת האמללים, כי אז, כלתה עלינו הרעה. ואשכנז לא לבד כי לא מחאה נגד העריץ אלכסנדר השלישי, אך הרחיבה עוד את המדורה אשר הציתה ברוסיא ורומעניען בידי שטעקקער וטרייטשקע חכמיה וסופריה. אשכנז היא ארץ מולדת האנטיסעמיטיזם המעשי והמדעי, והיא היא אשר שלחה את הזמורה באף הקאַצאַפּים הבורים התמימים אשר מטבעם לא שנאו את היהודים, ורק כאשר קבלה הממשלה הארורה את תורת אשכנז, ותתן לה מהלכים בין העם, והיא, הממשלה עצמה שלחה אנשי צבא מתחפשים בלבושי אכרים לעשות פרעות בישראל, ואז ידענו מה טובו אהלי חכמת ברלין. זאת אשכנז אשר מלאה את כל התבל בהמון אורביה לסכסך עם בעם למען הגדיל את המהומות, בתקותה כי אז תמצא ידה לצוד דגים במים עכורים, ומכל מהומה תוציא איזה תועלת מדיני לנפשה הרחבה כשאול לבלוע את כל התבל, ופתגמה “אשכנז נעלה על כל” שמה בפי כל יונק ועולל. וחלילה לאל מעול לתת עטרת נצחון על ראש טאמערלאן השני, וגדודי רוצחיו בים וביבשה. יאבד יום אשר בו ישלימו שני המשחיתים, השטן והאשמדאי, ווילהעלם השני וניקאָלאי האחרון, היום ההוא יהיה חשך, כי ביום ההוא תאבד תקות כל העולם הנאור לימי אורה בכלל, ותקות ישראל על אדמת איוואן האיום בפרט, ואין לדבר עוד מתקות ציון.

הנה כי כן נגלה הסוד, כי לא לחנם התנפלו הרועים הזאַרגאָנים על ה' זאבּאטינסקי, יען הדבר היה רע בעיני סוכני ומרגלי אשכנז. ומי יודע אם לא אמת היא השמועה אשר שמעתי פה, כי נאלץ ה' ל. מיללער לעזוב את משמרתו בתור עורך מ"ע “וואַהרהייט” יען מאן להתפלל נוסח אשכנז כחפץ אדוניו.

טענות שוא אשר שמענו בשם הזאַרגאָנים, כי משנאתם לרוסיא יספרו תהלת אשכנז, יבין כל איש אשר מוח בקדקדו, תחת ראש מלא תבן. כלנו שונאים את ממשלת רוסיא כמהם, אך אפוא היא הסבה לאהבת אשכנז, אשר בכל אופן שיהיה לא טובה היא מרוסיא?

הנגף, הרעב והגרוש בא"י

בראשית הקיץ תרע"ו, פרצה מגפה בעם, מחוסר נקיון, מחסור בלחם, בבגדים ונעלים, ובכלל כל צרכי האדם אשר הביאו תמיד באניות מאיירופא, ועל כלם מחסרון פרנסה. המסחר שבת מכל וכל, אין אורחים מחוץ, כסף הנדבות ותמיכות מכל קצוי תבל חדל. אין אניה ואין מכתב, אין עושה במלאכה, כי אין עבודה. האכרים לא זרעו את שדותיהם מחוסר זרע לזרוע, והקונים לא קנו מאין אגורת כסף, העשירים ברחו מן הארץ או נגרשו בתגרת יד העריץ המשוגע דזעמאל פאשא. נורא לשמוע גם עתה, ומה גם לראות חללי המגפה בהתגוללם ברחובות העיר שוכבים למעצבה, חיים ומתים וגוססים, נפוחי כפן, בוכים מתחננים: הבו מים! הבו לחם! וההולכים ברחוב רואים ושומעים, וידם תקצר מהושיע. מקברים מתנדבים הולכים ומאספים את המתים מן הרחוב, אבל אין די מקברים. החם גדול והאויר נשחת, והמגפה תגדל בכל יום ובכל שעה. ואחרי המגפה בא הרעב הנורא, אנשים הולכים כצללים נופלים ומתים ברחוב ממחסור בלחם. אין בית בלי חללי רעב, וממשלת דזעמאל פאשא אף לא נסתה להיטיב את המצב, רק מצאה לטוב לה לגרש את היהודים לגלותם מן העיר או הארץ מבלי כל סבה. כל התלאות אשר עברו עלינו בראשית המלחמה כלא נחשבו נגד המצב בימי הרעב והמגפה והגרושים. ופתאם, כברוק ברק הופיע לעיננו:

כרוז בּאַלפור

וכלנו היינו שכורי-שמחה, כלנו חשבנו כי עתה באה תחלת גאולת ישראל. כלנו קראנו את הכרוז פעמים ושלש, יען לא מצאנו בו דברים ברורים: מה תתן לנו ממשלת בריטניה, אך כל יהודי מצא נכון לפניו, להאמין, כי לב בריטניה אך טוב לישראל, כי לולא זאת, מי אלץ אותה להוציא כרוז כזה? ולאיזה תכלית עשתה זאת אם לא מרצונה הטוב להיטיב לישראל? ואנחנו הלא כבר ראינו, כי עוד בימי הדר. הערצל הציעה לפנינו כברת ארץ באוגנדא, מבלי אשר דרש איש ממנה כזאת, וכרוז בּאַלפור הלא קדם עוד טרם נכבשה כל ארץ ישראל לפני צבאות בריטניה. אמת כי נמצאו בנו דיפלאמאטים גדולים וקטנים, אשר חשדו את בריטניה האדירה, כי טובת עצמה דורשת זאת מידה, למען יהיו היהודים לסתרה על תעלת סועץ. ואני דברתי עם כמה ציונים דיפלאמאטים אשר לא ידעו אף מקום התעלה ולא גבולות ארץ ישראל, ובאיזה אופן יוכלו היהודים להיות מגיני התעלה. אבל המאמינים האמינו, ומי חכם ילך ויהרוס היכלי דמיונים על לא דבר?

על יסוד כרוז בּאַלפור, נוסד ה“גדוד העברי” ¹⁷ וצעירי ישראל נהרו מכל קצוי תבל, להיות זרוע לצבאות בריטניה, ולבל יאמרו הגוים, כי היהודים עמדו מרחוק בעת אשר הנוצרים נתנו את נפשם בעד כבוש הארץ הקדושה, והיהודים אוהבים רק לחתות אש מיקוד בידי זרים.

כרוז בּאַלפור העיר את הנרדמים וכלנו חשבנו, כי בידנו עתה לנקר עיני כל שונאי ציון, וביחוד הרעפארמים והסאָציאַליסטים, כי לא הבל עמלו הציונים במשך ארבעים שנה, וסוף סוף הגענו אל החוף. אפס למגנת לב כל איש יהודה, תעינו כלנו והדיפלאמאטיא הארורה הוליכתנו שולל כילדים תמימים, מחוסר רועים נאמנים בין הציונים, רועים – יודעי בינה לעתים, רועים – נבחרי כל בית ישראל. לא רועה אטד מולך מעצמו, לא עבד עבדים אשר לא הבין לדרוש פתרון ובאור ברור לכרוז בּאַלפור לבל יתעה את העם בהבטחות שדופות קדם. רועה אשר קצרה יד בינתו להבין, כי:

בריטנה רמתנו

ואנחנו, כל בית ישראל, מלבד איזה יחידי סגולה, כלנו כצאן תעינו, כי לא ידענו שפתי מרמה, ועל לב כל איש ישר לא יכל לעלות כל חשד, כי בריטניה האדירה המושלת על חלק ששי מכל ארצות תבל. זאת הממשלה הגדולה והעשירה, אשר באפס יד תוכל ל“גנוב” כברת ארץ קטנה ככף איש ולתתה בכיסה הרחב. כי זאת הממשלה מסוגלה להוליך שולל עם אמלל כמנו. היאמן איש כי ראטהשילד יוכל לגנוב חמש אגורות מכיס עני חסר לחם? אבל לדאבון לבנו, הנסיון המר הוכיח, כי כנען אשר בידו מאזני מרמה לעשוק אהב, אף אם עשיר הוא, יען אוהב הוא את העושק אשר הסכין בו במסחרו.

כרוז בּאַלפור עורר את הערביים הנרדמים, וביחוד את הערבים הנוצרים (משומדים) ויסכסכו איש ברעהו נגד היהודים. ולא זמן רב עבר, ושר-המושבות בלאנדאן נתן לנו פתרון גמור ובאור ברור על הדעקלאראטיאן הבּאַלפורית, כי בריטניה לא הבטיחה לישראל כל מאומה. ועם באורו נפל המסוה מעל פני הדיפלאמאטיא הבריטית, ותקות ישראל היתה לאכזב. כעשן כלה כרוז המשיח החדש, ורק פתאים מאמינים, או נוכלים הבאים על שכרם, לא חדלו מלהאמין בו עד היום. אבל אלה אשר עינים להם, וכבר התרוננו מיין שכרונם. עתה, יבינו כלם, כי בגד בוגדים בגדה בריטניה, שחוק ילדים ערכה לפנינו, והשחוק נהפך לנו לאבל.

עוד בשנת תר"פ כתב אלי ידידי מנוער, החכם המהלל פראפעסאר הערמאן ל. שטראקק, באחד ממכתביו לאמר: “גראסס בריטאניען האָט דען יודען בעטראגען”. אבל עוד טרם כתב אלי, כבר כתבתי אני לרבים מאוהבי, כי בריטניה רמתנו, ואיש אין לנו לנהל את הציונית אשר תפשוה זרים ביד חזקה. אנשים קטנים, בעלי “קטנות המוחין” אשר כל חכמתם תנוח בתוך מגבעתם.

מרמת ערומים היתה פקודת יהודי לנציב ארץ ישראל. בריטניה חשבה לעור עיני היהודים ולהוליכם תועה למען יחשבו כי באמת נתנה להם דבר מה. אבל ידי הנציב היו אסורות, יען באמת לא נציב מושל היה, רק עבד שר המושבות ועל כל דבר קטן עליו היה לחכות לפקודת אדונו, עד כי לא מצא עז בנפשו אף לענוש את הרוצחים אשר שפכו דם ישראל על לא דבר. אף לא מצא לנכון לעצור בעד הפראים לחולל פּאָגראָמים נגד היהודים, כמעשי הקאַצאַפּים בימי פעטלורא. ובריטניה לא מצאה לנכון אף להתנצל לעיני כל יושבי תבל, אף לא ידעה בשת נגד תוגרמה, אשר משלה על הארץ ימים רבים בשפלות ידים ובכל זאת לא נועזו הפראים להתנפל על היהודים. והפראים אשר ציריהם ישבו בלאנדאן ויום יום דפקו על דלתות שרי המלוכה, ידעו בלי ספק את האמת, כי אין דבר אשר יעמוד להם לשטן, אף כי למראה עין. היהודי הוא נציב הארץ, והנציב אשר אליו פנו בני עמו, לבקש רחמים, ומבלי יכלת למלא חפצם נגד חפץ אדונו, נאלץ למצוא חן בעיני היהודים, בלכתו להתפלל בחורבת ר' יהודה החסיד. והחרדים בירושלם חרדו לקראתו, ויהללוהו בשערים, על טובו ורוב חסדיו אשר עשה עם אלהיו, ובתפלה קצרה אחת קנה את עולמו בשעה אחת, והחרדים שכחו את הפאָגראָמים והרוצחים, את הפקידים האנטיסעמיטים. אף כי לא יכל הנציב למלא חפצם בדבר קטן כזה, כי יתנום לגשת אל הכתל המערבי, או למקומות הקדושים לישראל אשר תפשו הערביים בלי משפט. והנציב נשאר רק כתבנית איש, כצלם בלהות בתוך הכרם להפחיד את הצפרים, אחרי אשר לא יאומן כי יסופר, ובשום אופן לא אאמין כי יכל איש יהודי מושל בארץ לעמוד על דם אחיו ולמלא פיו מים למראה רציחות נוראות לעיני השמש ולדום. עד כי כל מביני דבר אמרו בפה מלא, כי טוב טוב היה להם, לוא ישב נוצרי, איש ישר, על כסא נציב תחת היהודי, העבד וידיו אסורות, העבד החפץ להתרצות לפני אדוניו, ועם זה להתיפות בעיני אחיו המאמינים התועים.

בריטניה אמנם רמתנו, והמושבה “בּאַלפוריא” אשר יסדו היהודים מבלי דעת בעצמם, כי באויר המושבה תלו שלט גדול, כתוב משני עבריו: “לברכה או לקללה”, לברכה – אם תמלא בריטניה את הבטחותיה, לישראל. ולא? תשאר המושבה ציון לחרפת עולם, כתם שחור על עטרת ראש דזאהן בּולל כי גנבה את לב היהודים וארצם, אשר לא מחלנו ולא נמחול על זכותה עד עולם.

-——

לפתרון החידה, מה היתה מגמת בריטניה, ולאיזה תכלית אמרה להונות את היהודים בכל ארצות תבל, אך הבל הוא דעת הבטלנים, כי חשבה להגן על תעלת זועץ, כי אמנם לוא חשבה כזאת, באמת, אז הלא נאלצה למלא את הבטחותיה לשיראל, או אף לתת להם יותר מאשר הבטיחה. עליה היה להתאמץ לכונן ערים ומושבות בנגב ארץ יהודה, במקומות קרובים אל התעלה, וליסד שם חוף ים, ולפתוח שערי הארץ בלי כל שטן ומפריע למען הרבות מספר בני ישראל, תחת לסגור את הארץ בפני היהודים ולפתחה לפני הערביים בלי חק מגבל, ועוד הנחות רבות כאלה, ומה גם אדמת הממשלה חנם לכל החפץ לעבוד. אבל הדיפלאמאַטים הבריטים לפי הנראה, יבינו מעט יותר מכל הבטלנים מנהלי הציונית, אף כי לא נחוץ להיות דיפּלאמאט להבין דבר קל כזה, כי לוא התישבו שם איזה אלפים או אף רבבות יהודים, אין בכחם אף לגרש את היתושים ולאסוף את הפרעושים מעל תעלת זועץ. אנית מלחמה אחת בכחה להרוס את פּאָרט סעיד ביום אחד, ולמלאות את התעלה באניות מלחמה עד קץ התעלה, העיר זועץ ושער ים האדום. לשון ים בּאַבּ-אל-מאַנדאַבּ (עדן) היא בידה, ושם הוא המפתח לים הודו וולשון ים פרס, ואת לשון ים “עקבה” תוכל לקחת באפס יד – אם לא לקחה עוד עד היום – ומה יעשו לה היהודים האמללים, איזה אכרים או פועלים עניים במדבר שמם ההוא, בים של חול לוהט, אשר גם הבּעדואינים הפראים ברחו משם.ורק על לב הטפש המטרף דזעמאל פאשא יכל לעלות, כי במאתים שקים אשר גזל מאת האכרים, ואת השקים ימלא חול, ובהם יסתום את פי התעלה לעיני הבריטים בפאָרט סעיד. ועל השאלה לאיזה תכלית שלחה בריטניה את הכרוז הבּאַלפורי, ולאיזה תכלית חשבה להונות את היהודים בכל ארצות פזוריהם? על השאלה מי העיר את בריטניה לצאת בכרוז בּאַלפור בלי כל סבה מיוחדה? על השאלה הזאת אמנם כבר ענו חסידי פּינסק, ויספרו “מעשה נפלא” הראוי כי נספחהו ל“שבחי הבעש”ט". החסידים מספרים, כי הרבּי מפינסק הקדוש דר. וויצמאַן המציא המצאה נפלאה לנצח את אשכנז במלחמה, ויתן את המצאתו חנם לממשלת בריטניה. הממשלה אמנם חפצה להעשירו עושר רב כיד המלך, אך הרבּי לא חפץ לקבל את הכסף והזהב. רק אם ארץ ישראל תנתן לו לנחלה בעד היהודים, וכן עשתה הממשלה. אך מדוע שלח בּאַלפור את כרוזו להאדון ראטהשילד ולא אל הרבי? אל המענה על השאלה הזאת אמנם יתפלל כל חסיד.

אך המתנגד הפושע שאיננו מאמין אף בקדושים, יודע לספר פלא אחר, טבעי, בלי מופתים. מעשה שהיה סוד כמוס, נודע רק ליחידי סגולה כל ימי חיי נשיא ארצות הברית

וואודרוף ווילסאן ז"ל

למיום עלות הנשיא הזה על כסאו, היה לבו טוב לציון על ידי אוהביו ומעריציו היהודים, כאסקאר שטרויס, מארגענטהוי, ודר. הערצל בן בריתו של שטרויס (כאשר שמעו אזני מפיו) ועל ידי המון מכתבים ותעודות מכל שרי הפלך בארצנו אשר היו בגנזי “בית הלבן” עוד מימי הכהן הנוצרי ה' בלעכסטאן. ווילסאן בהיותו בפאריז עבד בכל כחו לטובת היהודים כי א"י תנתן להם לנחלה. בראשונה ידע זאת רק מזכירו הפרטי, היהודי ה… (מלבד מזכירו בבית הלבן) אך על יד מקרה מיוחד נודע הדבר עוד לשני אנשים הקרובים אל הנשיא. והדבר נשמר בסוד כמוס כל ימי חיי ווילסאָן אשר באו באלה ובשבועה לבלתי גלות את הסוד. ובריטניה הלא שלחה את צירה המיוחד היהודי לוואשינטאן אשר הפיק זממו בוואשניגטאן, כי מצא חן בעיני הנשיא. היהודי ההוא, אשר היה אחרי כן משנה למלך בהודו, והשופט בראנדייס אוהב נאמן לווילסן, אלה וכאלה נקבצו ליד הנשיא, עד אשר עבד בכל כחו לטובת ציון. וכלנו זוכרים עוד, עד כמה עמלה בריטניה למצוא אהבת ווילסאן בימי המלחמה. ורק בריטניה היא היא אשר פעלה על ווילסאן כי יקרא מלחמה על אשכנז, ועל כן נאלצה לעשות רצונו בדבר ציון. ומזה יצא העגל הנודע בשם “כרוז בּאַלפור”.

אפס מצד השני היתה עוד סבה שניה למצוא גם אהבת היהודים בכל התבל והיא,

הבּאלשעוויזם

ראתה בריטניה את המהפכה ברוסיא, וראשי מהרסיה המה יהודים, ותתחלחל. לב בריטניה היה חרד על איזה ממדינותיה אשר היו תלואות באויר. אירלאנד רגזה, מצרים מלאה מוטה, הודו עומדת על הר געש, אפגאניסטאן מרדה באהבתה בימי המלחמה, ותבוא בברית תוגרמה, וכל מאמיני מחמד בארצותיה השונות החלו לזורר, הבאלשעוויזם הגיע עד סינים ופרס, ובריטניה יודעת מאד, כי היהודים המה בעלי כשרון גדולים לפראפאגאנדא. ובעת ההיא וטראצקי אליל הבאלשעוויקים שר המלחמה לכל צבאות רוסיא אשר חרדו כמעט לכל קצוי ארץ הקדם. ועל כן נחוצה אהבת היהודים בכל קצוי תבל. ובמה תתרצה אל העם הזה, אם לא בציון משאת נפש כל איש יהודי, המתחנן לאלהיו בעד ארצו שלש פעמים ביום (מלבד הציונים). ובכן שלחה את הזמורה אל אפנו, בדמות כרוז בּאַלפור, הכתוב בשפה דיפלאמאטית, מלאה תוך ומרמה, למען תוכל להתנצל לעת מצוא כי לא הבטיחה מאומה.

ביאת העובד החרוץ ה' ז. זבוטינסקי הוא דבר בעתו. ואם יתאמץ להקים את אגודת ה“רעוויזיאוניסטים” אז תקוה טובה נשקפה לציון בכלל ולהציונות באמעריקא בפרט.

---

מסתרי ניו יורק

מאת

אפרים דינרד

מסתרי ניו יארק או התפתחות התנועה הלאמית באמעריקא:

(מאמר בקורת)

התנצלות­­ המו"ל

­קורא נכבד! אם יפלא בעיניךָ מה המרצני עתה להוציא לאור את המאמר “התפתחות התנועה הלאמית באמעריקא” אחרי אשר נדפס זה עשר שנים, ומדוע דנוהו אז לגניזה?

למען הגד לפני הקוראים קושט דבר אמת ולבלתי העלם מהם מכל אשר עברו עלינו, עלי ללכת עשר שנים אחורנית ולספר איך התנועה הלאמית התנועע אז כנוע עצי יער מפני רוח. וכל רוח מצויה יכל לעוררה עד היסוד בה ורוחות ושדים ומזיקים אשר חרקו עליה שן היו למכביר.

וגם בין המתימרים לאוהבי ציון ונושאי דגלה אשר מעט היו ונער יכתבם נמצאו משחיתים כאלה אשר אם לא חלקו להם כבוד כפי חפצם ורצונם אשר תארו בדמיונם, או לא נתנום למשול באנשים התמימי ממשלת בלי מצרים, כפי טבעם הדעספאטי, השחיתו כל חלקה טובה והרסו את אשר בנו הם ואשר בנו אחרים, ורחם לא ידעו. לדאבון לבנו כמעט כל אלה אשר עמדו אז בראש התנועה היו מאותו הַמין אשר רק להשתרר או להנשא על כפים ולהקרא לפניהם אברך היה כל מגמתם.

בעת ההיא נוסדה אגדה לציון בשם “ציון המצוינת” אשר מספר חבריה היו כ"נ המה רבני ניו יארק וסביבותיה המתנגדים להתנועה לבד אחד אשר היה חובב ציון אמתי. הם יסדו אגדתם בשם הזה למען יוכלו לבוא במחנה הציונים באין מפריע ולראות מפעלותיהם, ואם יעשו חיל אז יקומו כאיש אחד ויגדרו את דרך התנועה לבלתי לכת הלאה, כן ספר לפי תומו אחד מחבריה.

וכאשר שמעתי מעצתם זאת אמרתי כי אין טוב לנו להפר מחשבותם כ"א ליסד אגדה ממשכילי העיר וסופריה והאגדה הזאת תהיה כחומץ לשני שונאי ציון וכעשן לעיני אשר עינם רעה באושר התנועה.

אז קראתי להחכם הסופר ה' אפרים דיינארד אשר ידעתיו לחובב ציון באדעססא וגם קראתי ספרו “עתידות ישראל” אשר משאו יעלה בד בבד עם התנועה הלאמית הנוכחי, ויסדנו אגדה בשם “ספרת ציון” אשר תחת דגלה נאספו כמעט כל חכמי העיר וסופריה ומטרתה היתה לבנות בית לשם ספרתנו בעיר הזאת ולעמוד כחומה בין התנועה ומתנגדיה לבל יגעו בה לרעה. כל זה ימצא הקורא בעלי המה“ע “הפסגה” אשר הוא היה המ”ע האחד בארצנו אשר הטיף לציון.

האגדה הזאת עשתה חיל והיתה לתפארת ולשמחה לב לכל אוהבי אור ושערי ציון באמת ולחרדת לב לכל העטלפים המורדי אור ושונאי ציון.

אבל אש קדחה באף פלוני ודר. הוא, אשר התימר לחובב ציון והוא היה ממין אשר הזכרתי למעלה, מדוע ידי אחרים יסדו האגדה הזאת ולא הוא? ומדוע בחרו ליושב ראש את ה' א"ד ולא אותו? כל אלה לא נתנו מרגוע לנפשו ואחת נשבע באפו להדוף את היושב ראש מכסאו ולשבת תחתיו ואם לא יהיה לאל ידו לרשת את הכסא יצא בגזרה גם לי גם לך לא יהיה וישתדל בכל מאמצי כחו להרס את האגדה ולמחוק את שמה מתחת שמי ד'.

ובכן ויקח קרח את כלי תשמישו בידו ויקרא להינשוף והתנשמת ועוד עופות טמאים כאלה ויתפרצו אל בית האספה ובקולם ומחאותיהם הפרו את הנהגת ומשא ומתן האספה הזאת ויצעקו בקול אין לנו חלק בהיושב ראש ולא נחלה בהאגדה וכן עזב היושב ראש את כסאו ואת האולם וילךְ לביתו ומני אז האגדה החלה ללכת אחורנית עד שחדלה מתת פריה מכל וכל.

אחרי עבור שלשה חדשים באו אלי חברים אחדים, תמימים בדעותיהם לציון, אשר ידעו כי אני הייתי הראש והראשון ממיסדי האגדה הזאת ושאלוני מדוע חדלו האספות ומדוע יעלה כל עמלינו בתהו? ואחרי אשר ספרתי להם מכל אשר עברו עלינו, בקשו ממני ליסד אגדה אחרת תחתיה אבל לבלתי אסוף חברים בעלי ריב ומדון, ושמעתי לקולם ויסדנו עוד הפעם את האגדה הזאת ונוספנו לה שם כתרופה לחולים מסכנים, ותחת “ספרת ציון” קראנוה “מפיצי ספרת ציון”, ובשלש האספות הראשונות לא מצאנו איש אשר יאבה להיות יושב ראש, והפצרנו לה' א"ד שיקח המשרה הזאת על שכמו ויאות לנו.

ויהי כאשר ראה הדר. כי הופר עצתו ומזמתו לא עזרה לו ותחת כבוד הנחיל קלון, כי מעשיו הטובים נדפסו בהפסגה שנת תרנ“ח¹ גליון 18 – 19 בהמאמר “שמים אור לחשך” ובהערת המו”ל שם על מאמר אחר. ויצא מן המחנה ויתחבר להמדפיס כתבי פלסתר הידוע, וישפךְ מררתו באחד מהמכתבים הנ"ל הכתוב בשפת בכל, על האנשים הטובים ממנו בכלל ועל מיסדי האגדה בפרט.

והיה ביום אכתב אי“ה דברי הימים לציון באמעריקא, מיום החל רוח הלאמי לפעם במחנה העברים בניו יארק, אזכור כל או”א² כמפעלו ואציגם לפני הקוראים למען ידע דור אחרון מי היה לציון ומי לצריה.

ראשית מלאכתנו היתה להוציא לאור ספר בש"ע אשר ידבר על ציון ועל מקראיה. כל חכמי ישראל בעיר ניו יארק ורב אחד גדול בתורה הביאו חומר להבנין הזה וגם כותב הטורים האלה הביא המאמר “היהדות והתנועה הלאמית באמעריקא”.

ראש האגדה הסופר הידוע ההא“ד הביא מאמר כתוב בשם “התפתחות התנועה הלאמית באמעריקא” וכאשר החילותי לקרא את המאמר מצאתי כי הסופר נגע בקצה עטו בּכף ירךְ איזה אנשים, אם צדק היה במשפטו נגדם או לא דעת לא אוכל כי לא ראיתי ולא שמעתי מעשיהם על שדי ציון גם לא ידעתי אם לנו או לא לנו המה אבל מה שנוגע “לאבן בהו” אשר יעמידהו לעמוד הקלון, אדע נאמנה כי לא הפריז על המדה וכי גם אחד מאלף לא ספר ממעלליו ורק אפס קצהו גלה ממעשיו להקוראים, בכ”ז יצאתי במחאה גדולה נגד המאמר הנ“ל ובקשתי את בעל המאמר לתת מאמר אחר על מקומו למען לא נקניט את האווזים כי פן יצאו וישחיתו את הזרע אשר זרענו בשדי ציון, אבל כל עמלי להטות את לב בה”מ להצעתי נשאר מעל כי מנהלי החברה נתנו צדק לו באמרם כי אחרי אשר יחתום את שמו על המאמר אין אחריותו על האגדה כי רק איש פרטי נגע בכ' האנשים והאגדה נקיה מכל פשע, וכן בתור מדפיס נאלצתי להדפיסו כמו שהוא ותקותי היתה חזקה כי ביום תבוא האגדה על שכרי בעד הספר, תשלם לי גם בעד המאמר הזה.

אבל כאשר יצא המאמר הזה מתחת מכבש הדפוס והראתיו להמנהלים נדפס שחור ע"ג לבן, אז שנו את טעמם ותחת אשר אתמול אמרו נדפוס ולא נירא רע אמרו היום מות בסיר, ולשמחת לבי דנוהו לגניזה והצפנתיו.

לא אפריז על המדה אם אומר כי אגדה ספרותית כמו זו עשירה בתורה וחכמה והשכלה גם יחד וע“כ דעת לנבון נקל כי כ”א מחברינו הביא אשכר להספר ממבחר ילדי רוחו, זה בא בשירו וזה במאמרו, זה בתרגומו וזה במדרשו ובּילקוטו, ולא חסר לנו מאומה רק הכסף לעושי המלאכה, כי אין כסף לחברינו החכמים כש“כ ולא לחכמים וכו' וע”כ נטל היה עלי למלאות החסרון הזה וכאשר לא יכלתי לבדי לשאת את המשא הכבד הזה, קבלתי חתומים פראנומעראנטען אשר אחדים מהם שלמו מראש מחירו 50 סענט ורבים מהם הבטיחו לשלם בעת יקבלו את הספר אחרי קבלוהו הבטיחו עוד הפעם והבטחתם לעולם עומדת, בין כה ובין כה שלמתי אני ממיטב כספי לעושי המלאכה ובשכר זה זכיתי כי כל הפערלאג נמכר לי מטעם האגדה לצמיתות.

מה שנוגע להמאמר אשר ידובר בו אף כי דנוהו לגניזה בכ“ז נשאר זכרו בּספר בהמאמר “ציון וירושלים” להחכם י”ד אייזענשטיין אשר יזכירו מפורש צד 12 בהערה בזה"ל "החכם הסופר אפרים דיינארד כתב בקרת על זה חוברת בשם “התפתחות התנועה הלאמית באמעריקא”.

הנני לעורר כי עוד טרם יצא הספר מתחת מכבש הדפוס נבחרתי ליושב ראש האגדה, וע"כ החתומים אשר קבלו את הספר ואחרי קראם את המאמר “ציון וירושלים” ואת המאמר “התפתחות” לא מצאו בספר, התאוננו רע באזני לאמר הבה לנו את המאמר הנזכר, ומדוע נשמט? מה זה היה בו אשר עינכם רעה לתתו לנו? שאלות שונות כאלה באו אלי מכל עברים ולכלם הבטחתי כי לעת מצוא אוציאו לאור בחוברת מיוחדה.

ועתה הקרה ד' לפני סוחר אחד אשר יאמר לקנות את כל העקז. הספר “ספרת ציון” אשר נמצאים בידי אבל בתנאי אם אמלא את חסרון המאמר הנ"ל בחוברת מיוחדה להדביקהו אל הספר ולהשלימו, וזהו אשר המריצני עתה, אחרי עבור עשר שנים, להוציאו לאור כי בזה אקוה לעשות שתי טובות, אמלא את הבטחתי ואולי אמצא במכירתו מה שאבדתי בהדפסתו.

ומה שנוגע להמאמר ותוכנו, היינו לאנשים אשר הוכו בשבט סופר, עד ד' ועדים האנשים אשר היו עמדי ואשר עודם חיים אתנו היום, כי אני הייתי האחד נגד מאמר הבקורת הזה בכלל וביחוד בגלל האחד הנזכר שם, אשר עתה נ“ע ומנוחתו ב”ש, מכירי היה וכבדתיו בעבור נדבת לבו כי היה לאחי־עזר לרבים אמללים אשר בקשו ממנו עזרה בצר להם.

יואל אַראנסאן, 127 איסט בראדוויי.

התפתחות התנועה הלאמית באמעריקא

שוא עמלו איזה סופרים להוכיח כי מקור התנועה הזאת נובע מבאר תלאות ישראל בארצות חשךְ אשר כבר נלאה העם לשאת ולסבול, כי על כן החל לבקש לו חפש, כי אמנם לוא כזאת היתה, אז עליו היה לבקש מנוס לו בימי הבינים, בימי צרה ויגון אשר כמוהם לא נשמע תחת השמים למיום הוסדה הארץ. ימים רעים היו לישראל בימי האינקוויזיטיאן הארורה. בימי חשךְ באשכנז ועסטרייךִ, ובכלל הם לא ראו מנוח בכל ארצות תבל, ואף כאשר פתחה ממשלת תוגרמה את שערי ארצה לפני גולי ספרד ותתן להם לראות אור וחפש, ומושלי תוגרמה נתנו להם משרות נכבדות, ודון יוסף הנשיא היה למושל על איזה איים וחלק מארץ הקדושה, ובכל זאת לא עלה על דעת היהודים לבקש להם ארץ מולדת, ולא בקשו חשבונות רבים, ודי היה להם רק לדעת כי תנתן נפשם לשלל ואיש לא יגזל לחמם מפיהם ולא יפריעום מנשוא תורתם על שכמם, אךְ מעולם לא האמינו כי עוד כחם במתנם לעמוד על רגליהם. המה ידעו רק זאת כי עליהם להמקות בעונם אשר לא חטאו, ועד עת קץ חללה להם לחשוב מחשבות כי תסמכם זרועם, ובראותם עדן ועדנין חלפו ואין קצה לקץ, הנה החלו לבקש ולמצוא סודות ורמזים לעתידותיהם בספרים עתיקים, ותחת אשר הקץ היה בידם בכל עת אךְ לא ראוהו דרך בתי העינים אשר שמו על חטמם.

אמנם כן, אסיר כלא לא יחלום לעטרת מלךְ, ודי לו אם תבוא תקותו לראות אור שמש.

האור המעט אשר חדר כמעט רגע דרךְ בקיעי בית יהודה. החלונות השקופים מבחוץ והאטומים פנימה אשר פתחו למו העמים באיזה ארצות איירופא, הראו לישראל כי שוא יבקשו ארבות בשמים, ורוח העת אשר נשבה על פני כל העמים ותתן בלבם להתאחד למען תמצא ידם לשבת על אדמתם בטח. הרוח הזאת חלפה עברה גם על פני יהודה להראות לו את הדרך המובילה אל הקץ אשר שוא בקשוהו במסתרים ימים רבים. הנה כי כן, לא ימי חשךְ, כי אם אור יום הראה למו את המסלה, אפס לא כלם ראו את המסלה הנכונה, וכן נטו רבים הצדה.

מסלת ציון היתה רחוקה כבר מלב רבים באשכנז, צרפת ובריטניא, אשר יצאו פתאום מעבדות בזויה לראות אור וחיי חפש, ועיניהם כהו מראות תמורה כזאת, ויתעו לחשוב כי כבר בא הגואל לישראל, וזה הוא קץ הפלאות באמת, וכן התאמצו להרחיב צעדיהם ללכת מהרה לקראת אור מתעה הזה, עד אשר הגיעו כמעט אל הדרךְ אשר לא ישובו ממנה עד עולם, וראשית מעשיהם היתה לתת דגלם ביד אויב, ומסוה שמו על חוטמם לבל ילךְ רכיל להשמיע חרפתם בגוים כי ממי יהודה יצאו. רוח ישראל היתה להם לזרא ותורתו לגדופים, בתקותם כי במחיר זה ימצאו גואלים בין העמים ויהיו ככל הגוים בית ישראל, ולא התבוננו כי אור עץ רקבון חשבו לאור שבעת הימים, וכל עוד אשר לא יוכחו כי כסף סיגים מצופה על חרש נתנו להם העמים מחיר תורת קדשם, אין כל תקוה כי ישובו אל עמם. אפס אם המה לא ראו זאת, הנה לא טחו עיני אחרים בארצות אחרות לראות נכוחה.

הסופרים והמטיפים לציון אשר היו כלם מבני הדור החדש, עמדו בין שני עמודי אש וקרח בראשית התנועה. מעבר מזה החרדים אשר חרדו לחלומם הנעים פן יקיצו ובעיניהם יראו כי חלום נעים לא ישביע נפש רעבה, ומעבר מזה המתבוללים אשר חרדו לשלומם פן יחסדם הרואה כי לא נכון רוחם את העמים אנשי חסדם אשר אמרו בצלם יחיו.

העת עשתה דרכה ותסל מסלה לציון בלב בניה ברוסיא ורומעניען, מבלי הבט על שתי המחנות אשר יצאו לקראתם למלחמה.

בחירי בני ציון אשר לא האמינו מאז בחלומות היראים, פקחו עיניהם, והנה ראו כי גם קוי האור אשר חדרו אל משכנות יעקב במערב איירופא לא יגיהו חשכנו, ואף אם יבוא הגואל לישראל בידי העמים, אךְ אז הן לא ימצא עוד את מי לגאול, אחרי אשר נוכחו כי כימי דור אחד כבר רחקו מגבול ישראל, ועוד דור אחד או שנים ושמם ימחה מספר קורות עם יהודה, אשר על כן חרצו לצאת ביד רמה נגד שתי המחנות, ויאמרו ציונה נעלה! כי מציון תצא תשועת ישראל, ושם על אדמת יהודה לא נהיה לנציב קרח מקר החרדים ולא נכוה מאש המתבוללים.

ובכן התעוררה התנועה הלאמית, ובמשך שנים מעטות נהרו אלינו גם רבים מגדולי הרבנים היראים, עד אשר היתה כמעט לקנין כל העם.

אמעריקא.

אחרי עבור איזה שנים נוסדה אגודת “חובבי ציון” הראשונה בנויארק. בכח האגודה הזאת היתה למשוךְ אבירים בכחה לוא עמדו בּראשה אנשים רמי המעלה, או למצער אנשים האוהבים שערי ציון באמת. אפס לא אח אחת מאלה היו לה, כי על כן לא גדלה ולא עשתה פרי, ולא האצילה מרוחה על הערים האחרות. במשךְ השנים נוסדו עוד שתים שלש אגודות בבאסטאן, בבאלטימארע ושיקאגא, ומלבד באלטימארע כלו בעשן ולא נשאר להן כל זכר. בנויארק התנהלה האגודה בעצלתים בידי חמשה איש מהמון דלת העם, וכל איש דעת ואוהב ציון נדד הלךְ ממנה לרגלם, ולולא אלפים שקל כסף אשר היו שמורים באוצרה, וכל אחד מהמנהלים חכה לרשת נחלתה, כי אז כבר נפחה נפשה.

בלכתי למסעי לכל קצות אַרצות הברית, פגשתי על דרכי המון רב מגולי רוסיא ורומעניען אשר הביאו אתם את אהבתם לציון מעבר לים, אבל חסרי אונים היו הכחות המפוזרים האלה להרים נס לציון ביד רמה. ביחוד הרגשנו חסרון מכתב עתי ברוח ישראל למיום חדלו “הלאמי” ו“הפסגה”, ולהותנו נוספו עוד המון כתבי עתים בשפת צוען (זארגאן) אשר השליכו שקוצים על ציון ומקראיה, ואם החלו איזה שונאי ציון לתת מכתב עתי עברי המדבר חציו בשפת ירושלם וחציו בשפת נאווגאראד, הנה זאת היתה ראשית מבטם להביא שואה על הפסגה ועורכה איש חרמם. הנה כי כן אךְ שוא כלו עינינו מיחלות כי ינשא דגל ציון על חומת בת יהודה יושבת אמעריקא.

“שבי ציון”.

שמרני אל מאוהבי

ומאויבי אשמר אני.

לוא קם השטן הבוחר בירושלם להסית בנו את כל המשחקים על במת משחק בבית משחק העברי בנויארק, כי אז לא יכלו לצחק בנו יותר ממיסדי שתי האגודות “שבי ציון”.

תכנית האגודות אמנם טובות היו מאד, ולוא התנהלו בידי אנשים ישרים, אוהבי עמם וארצם, בכחם היה להביא רב טוב לארצנו הקדושה בכלל ולהתנועה הלאמית בפרט. אבל עיני המנהלים ראו מרחוק לא לבד ארץ זבת חלב ודבש אשר יוכלו לשבור רעבונם, כי אם גם ארץ אשר עפרה זהב ומהרריה יחצבו שקלי אמעריקא… רוב חברי האגודות לא היו אוהבי ציון מעולם, ורק כאשר הציעו המנהלים בראשונה כי בדי מאה שקל כסף די לקנות בית שדה וכרם בארץ הקדושה, ואיש איש ישב תחת גפנו ותאנתו ולחמו לפיהו יביא בלי כל עמל, הנה לא יפלא כי במשךְ שנה אחת נאספו חמש מאות איש תחת דגל האגודה הראשונה, אשר שלמו כל אחד שקל כסף בכל שבוע. הנה כי כן אספו כשלשים וחמשה אלף כסף, ויאמרו לקנות כברת ארץ מיד הבאראן ראטהשילד. וכאשר ארכה להם העת לחכות החלו לדרוש את כספם, ואמנם השיגום בנכיון עשרת אלפים דאל. (חמשה אלף עלו הוצאות המסע בפעם הראשונה לראות את הארץ) ואח“כ התלקטו מחדש כארבעים או חמשים איש ויאמרו לחדש נעורי האגודה, ויקנו את האדמה, והמנהל הלךְ עוד הפעם לאה”ק, ושם הביא את כספם לקברות, ועתה אין כסף ואין מושבה.

האגודה השניה נוסדה בידי איש אשר היה ראש האנארכיסטים, אף הוציא לחשך מ“ע בשפת בבל בעד “הדגל האדום”. אפס הדגל האדום לא ישביע נפש רעבה, ויהי לרופא חולים היודע כל מדוי מצרים, וגם בזה לא הצליח, כי על כן היה לחובב ציון, ואוהביו השמיעו במחנה, כי אביו אשר בא לאמעריקא צוה עליו במפגיע לעזוב את האנארכיזמוס ולהיות לחובב ציון, ורבים ישרי לב האמינו בּו ויעזרו על ידו. אבל הוא לא אבה לתת לעם לחכות לגאולה ימים רבים כאשר עשה המנהל מהאגודה הראשונה, ובראותו כי שמונה אלף כסף כבר נמצא בכיס האגודה, או יותר נכון בכיסו, אמר ועשה, וילךְ לשוח באה”ק והכסף שם בכליו, והאגודה נשארה פתאום בלי כסף ובלי מנהל ותהי כלא היתה.

כאשר עמדה עוד האגודה הזאת בעצם תקפה, ואין איש ידע מחשבת המנהל לבלוע חיל זרים, אז קם נגדו בעל “היודישע גאזעטטען” לחרפו ולגדפו בלוית כל האגודה, בחפצו כי יחלק עמו בנחלת העניים האמללים, אפס כאשר נודע הדבר כי נתפש המנהל בכף, אז חדל שרהזאהן להתחרות בו, ויהי אוהבו, ולא יסף לדבר אודותיו ואודות האגודה למטוב ועד רע, ואף כי בקשו חברי האגודה לגלות שולי המנהל על פניו, אךְ אז היה שרהזאהן כאלם…. שתיקותא בחר….

מר ממות אמנם האשה

ומ"ר ממנה האיש.

שני מנהלי האגודות האלה, ועוד איש אחד מלמד דרדקי ורוכל, אשר היה גם הוא לרופא בחסדי האנשים הטובים אשר מכרו אז תעודת רופא במחיר שלשים שקל ברחוב העסטער. לשלשת האנשים היקרים האלה חייבים כל שונאי ציון תודה רבה, יען בלעדם לא מצאה גם יד שרהזאהן להוביל לקברות את כל הרעיון הקדוש.

השלישי, מי הוא?

– – איש גדול בענקים, קומתו זרת, משכמו ומעלה גבוה מנמלה, עבי גבו קש יבש, רוחב לבו חור מחט, וכיסו…. כפתחו של אולם, בידו חמש אצבעות ארוכות, ופיהו מלא לשון מדברת עזות, ומעשהו, רוכל, נושא שמן־רצין בילקוטו לרפא שבר בנות אירלאנד, אבן־בהו שמו.

ולהענק הגמד הזה עינים כעיני העטלף לראות גם בחשךְ, וירא את הכסף בצלחת אגודת “חובבי ציון” ויצר לו, ותשפךְ לארץ מררתו פן יקדמוהו אחרים, ויאמר להיות עורךְ מ"ע בשפת מצרים בשם “שולמית” על שם האגודה. בפיו דבר ובידו מלא, ובמשךְ תשעה ירחי עמל הצליח להביא גאולה לכספם. את הדפוס והעלה מכר לבכור שטן, לראש שונאי ציון ויהודה, ועם זה שת קציר לכל התנועה הלאמית באמעריקא לימים רבים, יען בראות העם כי אךְ לכסף עיני המנהלים נשואות, נער כפיו מתמוךְ בידי האגודה. הנה כי כן רק שם האגודה נשאר זכרון בספר, ואיש לא ידעה ולא אבה לדעתה.

עברו ימים רבים.

שם ציון נשכח כמעט כמת מלב העם. מ“ע הלאמי, ואחרי כן הפסגה אשר עבדו על הררי ציון בחרף נפש חדלו. גם מכתב עתי “איזראעליט” בבאלטימארע תחת יד החכם וו. שור אשר היה לפה לציון ולכל דבר טוב בישראל נדמה. ורק משפחת שרהזאהן לא נלאתה מהשליךְ שקוצים על תקות ישראל, אין שקר ותרמית בעולם אשר לא הביאו מנחה על מזבח שנאתם לישראל וטובי בניו. אין משומד ואנארכיסט בכל ארצות הברית אשר ידע תפוש עט בכף, אשר לא היה עורךְ למכתב עתם או סופרם, או למצער כלי למעשיהם, בדעתם כי הנבלים ההם היו תומכי כבודם בכל עת, ועל עזותם יוכלו להשען, כי אין איש ישר אשר יצא להלחם אתם. אפס בראותם, כי כל האנשים הטובים בישראל ירחיקו את עליהם כטומאת הנדה, ויאמרו לנאץ שם ציון וכל הקוראים בשמה גם בשפת עבר, ואחרי אשר אין אחד מכל המשפחה הכבודה הזאת יודע תפוש עט בכף, על כן היתה ראשית דבריה אלי, למען אהיה אני לעורך מ”ע עברי בעדה.

בן יקיר להמשפחה הזאת “חאצקעלע” שמו, ויבוא האיש אלי ביום השביעי לחג המצות (תרנ"ב?) ויבקשני להחל לתת מ“ע בשפת עבר על הוצאות בני משפחתו, אכן אחרי אשר השמעתי באזניו כי ציון היא כל חיי רוחי, וכל קדשי בית ישראל קדושים לי, וטוב עמי וכבוד בניו הנאמנים לא אמכור במחיר כל אוצרות חשךְ וכל כפר לא יטני מדרכי, בעוד אשר לבני משפחתו נחוץ מכתב עתי רק למען יהיה בידיהם ככנור בידי זונה נשכחה, חלף הלךְ לו, וימצא איש כלבבו, איש אשר בעד שקל כסף אחד, לא לבד את עמו ונחלתו, כי אם גם את נפשו ימכור למלךְ בלהות, והוא היה לעורךְ מ”ע “העברי” הכתוב חציו בשפת ירושלים וחציו בשפת נאווגאראד. ובשפת עלגים החל להשליךְ שקוצים על כל יקירי בני ציון אשר עמדו כעצם בגרונם, ושונאי ציון ראו כן שמחו, ואף כי אבדה המשפחה היקרה הזאת כסף רב בכל שנה בהוצאות מ"ע זה לחשךְ, בכל זאת החזיקו באזניו, רק לבלתי תת ניר לציון על אדמת ארץ החדשה, כאשר השמיעו בפה מלא, לא כחדו.

במשך הימים ההם נוסדו איזה אגודות לציון בבאסטאן, שיקאגא ובאלטימארע, ומלבד האחרונה, ארוכה לא היתה להן. האגודה בבאלטימארע עומדת גם כעת, ולוא נמצאו למצער עוד עשר אגודות כאלה בכל ארצות הברית, אז יכלו לעשות רב טוב לציון, כי אמנם להאגודה הזאת נאוה כל תהלה, וכל אוהבי ציון באמת יזכירו את שמה לברכה בארץ.

עדת ישראל בבאסטאן היא העדה היותר נכבדה בכל ארצות הברית, וכל העומדים בראשה המה אנשים ישרי לב, משכילים ואוהבי עמם, ואם אגודתם לציון לא יכלה להחזיק מעמד, לא בראשי העם האשם, ולפי הנראה היו צעירי העם בעוכרה, אשר לקחו את הענין הקדוש הזה בידם, ובידם תמס הלכה. ואולי היתה גם יד פרידערמאן באמצע, האיש הזה אשר כנה עצמו בשם “רב” בעיר ההיא הנודע לשונא ציון מאין כמהו – בלעדי חותנו יעקב ליפשיץ בקאָוונא – והאיש הזה כבר הראה את פחזותו אחרי כן גם בנויארק.

הקאנגרעסס הראשון בבאזל.

(בשנת תרנ"ז)

לוא נפתחו ארבות השמים וכל צבא המרום במרום המטירו ברד ואבני אלגביש על ראש שונאי ציון וישראל, או לוא הוציא האב הקדוש שוכן סינסינאטי את החרם הגדול מאוצרו נגד כל מטיף לרעפארם האוכל שבלול חי או תמס, אז לא נבהלו האלופים המטיפים לרעפארם, כאשר חרדו לשמועה, כי מכל קצוי תבל יבואו צירי בני ציון היקרים להתיעץ על דבר עתידות עמם. כרצח בעצמותם היתה הבשורה האיומה כי עוד נצח ישראל חי ושומרי חומת ציון עוד לא נמו שנתם.

אמנם כן! היתכן? היתכן כי העם הזה אשר ידברו על לבו השכם ודבר יום יום כי יאבד עצמו לדעת, ובסתר לבם כבר האמינו כי בעוד מעט והוא לקברות יובל, ואשר על כן העריצו את תפלת “הקדיש” יותר מכל קדש תחת השמים. היתכן כי פתאם יקום העם הגוסס הזה על רגליו מבלי שאול את פי רופאיו הרוצחים? היתכן כי כחתן עוד מלבש פאר אפריון לצאת לחיים חדשים? היתכן כי יעזבו המתים את שדה הקברות מבלי רשיון החברה קדישא? והמה, הקברנים יראו זאת וישימו יד על פה? ומה אחרית כיסם…? היו לא תהיה כזאת!

והנה קול מלחמה במחנה הרעפארמים!

ראש המשחיתים כארי התנשא, וישרוק לכל שרץ ועוף טמא למינהו להתאסף תחת דגלו, ופתאום יצאו מחוריהם, כלם קהל גדול, בם עור ופסח, מצורעים וחשופי שת, זרזיר מתנים וחזיר מיער, כל עז פנים וכל בור אשר לא ידע ספר, וכלם התנפלו על אוהבי ציון ילידי רוסיא עם חרמם, ויצחק הלבן ראש המשחיתים בראשם לפקד צבא מלחמה, אף כי לבם נבא להם כי בפעם הזאת תכבד עליהם המלחמה, עוד קאנגרעסס אחד, עוד מגפה אחת גדולה כזאת, והמטיפים לבן מרים יצאו וידיהם על ראשם. והנה כי כן נאלצו להלחם כנואשים מנפול כבני עולה.

פתאום נשמע קול רננה במחנה הבוגדים! לוא הופיע כבוד ישו הנוצרי בבית מדרשו של יצחק הלבן, ולוא נשאה “האם הקדושה” על כנפי רוח קדשה, ותשק על ראש בנה הצעיר אזרח “נצרת החדשה”, אספוק מאד אם שמחו יותר מאשר שמחו לקראת הבשורה הנעימה, כי נחה רוח אלהים רעה על חמשה מטיפים לרעפארם באשכנז, אשר יצאו במחאה נגד האספה בבאזל, רוח שקר זה וכל משלי אפר אשר השמיעו ברבים באשכנז, היה כחרב ביד נער בידי כל בוגד בעמו בארץ החדשה, וכל המון הבורים האלה לא בשו להשמיע בכתבי עתים בשפת הארץ, כי אהבת ציון היא נגד חזות הנביאים וכתבי הקדש – אשר לא ידעו אותם רק מפי השמועה, ואחריהם החרו החזיקו רוב כתבי העתים בשפת ההמון, וביחוד אלה אשר עורכיהם המה אנארכיסטים או משומדים, והמה הלא הרבים בארץ.

אך חדל נא עטי ממחזה המשחת והמגאל הזה במחנה האויב, הבה נשים פנינו אל מחנה ישראל. גם המכונה היותר טובה לא תנוע אם לא תגע בה יד חכם חרשים, גם אבק שרפה לא יתפרץ אם לא תגע בו יד האש, ורעיון גדול ונשגב הטמון בלב העם לא יצא מסתר מחבואו, כל עוד לא תוליד העת איש אשר רב כח לבו להפיח בו רוח חיים.

כשנים עשרה מאות אלף איש זרע יעקב ילידי ארצות הסלאווים מתגוררים בארצות הברית, ומהם רבים אשר הביאו אתם רעיון תחית הלאם על אדמת אבותנו. וביחוד אלה אשר הביאו תורתם בלבם, וכסופרי ישראל ברוסיא אשר היו הראשונים להפיץ את הדעה הזאת בין העם, כן התאמצו לעשות גם על אדמת קאלומבוס, ואם לא הצליחו להפיח בו רוח חיים, אבל למצער הכינו את אבק השרפה, את החמר לבנין ציון.

כקול שופר שדי בצאתו לעורר רפאים מקבריהם היתה הבשורה הנעימה והיקרה, כי צירי עם אלהי אברהם התפקדו לעלות באזעלה, כל לב אוהב עמו וחבל נחלתו פחד ורחב לשמועה, כי פקד ד' את עמו, ויחלו לחשוב מחשבות לצאת מגיא ההרגה לנאות שלום. שם ד"ר הערצל ונארדו נשמע מכל פנה, ומקצה יאור לארענס עד חוף ים השקט נשא שם ציון על כל שפה. מאנטרעאל וסאן פראנציסקא נשקו, ולוא עמדה העיר באזל בלב אמעריקא, כי אז נהרו אליה מכל עברים, ומבשרי חזיתי זאת בהיותי בעת ההיא בסאן פראנציסק, אסור בחבלי עבודתי לטובת האכרים מבני עמי, אשר לא יכלתי לעזבם אף רגע, כעל גחלי רתמים עמדו רגלי בראותי מרחק שבעת אלפים פרסא מפריד ביני ובין באזל, ולוא למצער בנויארק הייתי, כי אז פרשתי ארבות ידי לחצות מי ים האטלאנטי. בעת ההיא לא ידעתי נפשי, עורקי לא שכבו יומם ולילה, כל חושי בי היו בבאזל, ורגש כזה חשתי גם בעורקי אוהבי ציון ממיודעי ואוהבי, וכן עבר זרם חשמל הזה דרך עורקי וגידי כל הנאמנים לעמם, ולבי נבא לי כי בפעם הזאת ינשא דגל ציון על חומת בת יהודה לאורךְ ימים.

בעת ההיא התעורר ידידי החכם ואוהב עמו ה' וו. שור לתת את “הפסגה” עוד הפעם, ויקדישו כלו לטובת ציון. יום יום נוסדו אגודות ציון חדשות בכל ערי ארצות הברית, עד כי במשךְ איזה ירחים נוסדו כשלש מאות אגודות בארץ. מיסדי האגודות ומנהליהן היו רבם ככלם חובבי ציון אשר הביאו אהבתם אתם מעבר לים, כל מחשבות המיסדים בערי השדה היו טהורות וקדושות לציון, וכן קוינו כי ידי אוהבי ציון באמעריקא תעשינה גדולות ונפלאות, על אף כתבי העתים למטיפי הרעפארם אשר לא חדלו מהשליךְ עלינו שקוצים בפה ובכתב, ואחריהם כתבי העתים לאנארכיסטים וסאציאליסטים בנויארק ופילאדעלפיא.

בּעת ההיא החל אחד מאחינו יליד רוסיא ה' פארווין לתת מ“ע בשפת הארץ בשם “כוכב ישראל” Star of Israel בשיקאגא, הוא היה מכתב עתי הראשון בשפת אנגליא כתוב בידי יליד רוסיא לטובת ציון. מ”ע הזה היה קדש לציון וישראל, וכל רואיו שמחו בו, אבל חטא חטאה בת עמי כי לא ידעה ערכו ולא תמכה בימינו, עד אשר אסף נגהו, לדאבון לב כל אוהב ציון באמת, כי אמנם בכח מ“ע הזה היה למלא חצץ פה כל דובר נבלה על ציון וישראל, ומכתב עתי אחר עוד לא נולד לישראל יושב ארץ החדשה, ו”הפסגה" לבדה חסרת אונים היא לדבר כאות נפשה ונפש דורשי שלום ציון באמת, ומתי ימנה החסרון הזה? אל אלהי ציון הוא יודע!

אפרים דיינארד.

---

חרב לה' ולישראל

מאת

אפרים דינרד

נגד הספר “ישו הנוצרי ותורתו” מאת ד"ר יוסף קלויזנער. אשר בו יתאמץ להכניסנו תחת כנפי השכינה החדשה, כנוח עליו רוח בן מרים.

לד"ר קלויזנער

גשה נא ואמשך בני האתה זה בני עשו?

(בראשית כ“ז כ”ח.)

אני ה' ראשון שלא קבלתי מאחר ואת אחרונים אני הוא, שאיני עתיד למסרה לאחר.

(ירושלמי סנהדרין פרק א').

אני ראשון שאין לי אב, ומבלעדי אין אלהים שאין לי בן.

(שם.)

אם יאבה קלויזנער, האַפּאָסטאָל החדש, למצוא במאמר זה רמז נגד ישו הנוצרי משיח צדקו, הנני נותן לו הרשיון, רק בתנאי לבל יקדים את המאוחר, ולבל ייחסו לחז"ל אשר חיו קודם החרבן.

הספר הזה ימנה מספר 49 למנין הספרים אשר הדפסתי, ואקוה לאל כי יחייני לראות את ספרי היער באין דוב נדפס, למלא בו מספר החמשים. הספר ההוא יהיה הראשון בעברית, אשר יוכיח כי ישו הנוצרי לא היה ולא נברא. לא נולד ולא מת.

מהרסיך ומחריביך. (במקום מבוא)

והכרתי כשפים מידך ומעוננים לא יהיו לך.

(מיכה ה', י"א)

לא למלחמת תגרה יצאתי היום, אף כי ריב לישראל הוא. ואקוה כי אין איש אשר יאשימני כי ריב לא־לי הוא. ריב לישראל, ריב כל איש פרטי הוא, ריב לכל איש אשר רגלי אבותיו עמדו על הר סיני. ובכל זאת, מלחמתי היא רק מלחמת מגן נגד “אזאוו” הספרותי, הראשון במשך גלותנו הארוכה אשר יצא מקרבנו לנקום נקמת היהודי הבדוי ישוע בן יוסף ומרים, אשר יצרו צוררנו למען יהיה לנו למכשול עון. יהודי אשר מעולם לא נודע שמו וזכרו בדברי ימינו, וצוררנו מצאו לטוב להם לתלותו על עץ, תחת לתת לו למות מות טבעי, יען אם כמות כל אדם ימות בן אלהים, הן לא אלהים הוא, ואם אלהים הוא, עליו להתלות. ורק התלוי, לא מת טבעי, יוכל לעלות השמימה. ומי אשם בזה, אם לא היהודי הערום אשר ברוב נכליו יוכל להתחפש לבן אלהים ואף לאלוה עצמו. פתאם אחרי עבור אלף ותשע מאות שנה, יצא אחד הסופרים העברים, מחדר “העברי החדש” וילבש בגדי כומר, חגור חרב עט והצלב בידו לאמר: הנה הבאתי לכם את האלוה בידי, נשקו בר אלהה. הנה אלהיכם! Ecco Deus! ויגש לנו את ספרו “ישו הנוצרי ותורתו” ויכסהו בשמיכה מדעית, לבל יכירו כי מות בו, תהיה מטרת המחבר מה שתהיה ערמה או פתיות, אבל ספרו הוא סם מות לצעירי ישראל, וחרב חדה בידי צוררנו, ועל כל איש יהודי, היודע תפוש עט בכף החובה להרוס שניו בפיו לבלי תת לחמת צפעוני לשפוך את הרעל המסכן לכוס צעירי הדור החדש, ובכן נלכה ונעבוד כלנו, ולד' הישועה!

כּללים.

ובערתי אחרי בית ירבעם כאשר יבער הגלל עד תמו

(מלכים א' י"ד, י')

א) מראשית יסוד הנצרות החל ממחברי העוואַנגעליום. ראשי אבות הכנסיה הנוצרית. כהניהם וכמריהם. חכמיהם וסופריהם בימי הבינים, עד הפראפעססאָרים האחרונים בימינו, ובכלל כל אלה אשר כתבו התנצלות בעד הנצרות, כלם היו והנם עד היום צוררי ישראל. ובספריהם, ורק בספריהם השתמש ד"ר קלויזנער לחבור ספרו “ישו הנוצרי ותורתו”.

ב) לכל חכמי הנוצרים הנודעים בתבל אשר כתבו והוכיחו כי ישו הנוצרי לא היה במציאות מעולם. לא נולד ולא מת. או הוכיחו כי אין אף מלה אחת אמת בכל העוואַנגעליום, לכלם כמעט אין זכר בספרו של קלויזנער, ושנים שלשה אשר הזכיר את שמם כמו הפראפעססאָרים ווילליאם ב. סמיטה. ארטור דרעווער, מ. פרידלאנדער, הלא זכר רק את שמותיהם כלאחר יד, אבל לא הביא מאומה ממה שכתבו, מלבד פרידלאנדער, אשר נגדו יצא למלחמה, יען כחש במציאות ישו. ככל החכמים האחרים. ורק יען כי יהודי הוא, וכיהודי מלומד ידע לחזק את דעותיו גם עפ"י תורת ישראל.

ג) כל הזיופים ביאַזעפוס, אשר גם הסופרים האַנטיסעמיטים נאלצו להודות כי נוספו בידי מזייף, בידי עשו גסות אשר לא הבין אף לחקות שפת וסגנון הסופר הגדול, ועתה אין סופר בתבל אשר ינסה להתנצל ולהצדיק את הזיופים, לבל יהיה לשחוק, או יחשבוהו לבור פשוט, ופתאם יצא ד"ר קלויזנער איש המדע, העומד בתוך (לפי דבריו) בין היהדות והנצרות, ואיננו נוטה חלילה לשום צד, וקורא בקול רם, כי אין כל זיוף בספרי יוסף בן מתתיהו הכהן שר צבא ישראל, כמו לא ידע, כי בימים ההם, עוד לא היתה כל סבה לאיש הגדול ההוא להחניף את הרומאים ולהזכירם כי איש יהודי עשה עצמו לאלוה. בעוד אשר הרומאים היו כלם עובדי אלילים. והשליחים מבשרי אמונת ישו נחשבו למורדים אשר חיבו ראשם, וגם זה קרה רק כמאה שנה אחרי מות יאָזעפוס. ולוא גם אמת היה כי ידע ממציאת ישו, גם אז לא נועז להזכיר בשמו, אחרי אשר הנצרות הטיפה נגד האלילית־הרומאית. אבל מה לו לקלויזנער, לדברי ימי ישראל וליהדות, אחרי אשר כבר נשבע לדגל ישו, נשבע ולא ימיר… אשרהו!

ד) ד"ר קלויזנער מאמין בעוואַנגעליום, וכל מלה ומלה קדושה בעיניו. עד כי יחשוב את כל הספורים לאמתים, חזקים ומוצקים כספורי דברי הימים אשר אין להכחישם, ואמונתו זאת רבה מאד. עד כי הגדול בכמרי הנוצרים לא יעיז להתחרות עמו.

ה) ד"ר קלויזנער הוא מאמין גדול בספר “חנוך”, יען בכל ספורי העוואנגעליום תראו במראה ולא בחידות את כל הספר “חנוך” ומה גם כי נמצא בו קאַפּיטל מזויף בידי נוצרי כתבנית הזיוף ביוזעפוס. עד כי כבר נמצאו איזה חכמים בלי מדע אשר אמרו, כי בעל ס' חנוך גנב את ספוריו מהעוואַנגעליום¹ אף כי כבר הסכימו כל חכמי ישראל וחכמי העמים כי הספר נכתב שנים רבּות קודם החרבּן, ומתוכנו נקל לשפוט כי חבּר אחרי חבור ספר דניאל, והשתמש לא לבד בעניניו, אבל גם בסגנון שפתו, ולפי דעתי, היה ספר חנוך היסוד הגדול – אף כי לא הראשון² ליסוד רעיון הנצרות וישו בראשה…

ו) בהיות האדון קלויזנער חסיד מלידה ומבטן, מאמין בבעש“ט מנעוריו, וכרבּים מהסופרים החדשים מבעלי “המרכז הרוחני” או “כת העברים” הוא נוח לאמונה. הנה לא יפלא כי קרוב הוא גם לאמונת ישו, על פי הכלל אשר הגיד לנו הרמב”ם ז"ל, כי “לפתח האמונה הכפירה רובצת” וכל המאמין על פי האותות ידוע שיש בלבו דופי. אך אם לא יפלא הדבר הזה. הנה פלא הוא, כי המאמינים האלה כרבם נוטים לאמונת קארל מארקס, והנם סאָציאליסטים למחצה, פּחות או יותר. ותחת שלש אלה רגזה הארץ באמת, וביחוד בימינו.

ז) הפתגם הנודע בּין כל היהודים, כי מעולם לא המיר איש יהודי את דתו הוא אמת טהורה. והמומרים, כבר לא היו יהודים עוד קודם ההמרה. והפּתגם הזה הוא אמת היסטאָרית גם בנוגע לסופרים, כי מעולם לא כתב איש יהודי מלה אחת להתנצלות ישו והעוואַנגעליום, והכותב כזאת, עומד קרוב לבית הטבילה.

שכר שיחה בטלה

אמנם כן, בעיני אין כל ספק כי ד"ר קלויזנער כבר קבל שכר שיחה בטלה מיד אחרים. כי הן צדיק בארץ ישלם. ולוא אמרתי גם אני לשלם לו שכר סופרים. שכר הראוי לו באמת על פי פעלו, אז עלי היה לצאת מחוג הסופרים, ואף מגבול בן תרבּות, ואם אמרתי לתת חפש לעטי לדבר את אשר יהגה לבי. אז, בלשון אחרת דברתי עמו.

איש יהודי, סופר, מלומד, עורך מ“ע עברי המתימר לאוהב ציון, וחבר לועד הלאמי בירושלם. ואיש כזה לא יבוש להשמיע בשער ספרו. כי יכתוב, חיי ישו, זמנו ותורתו. איש כזה, חובתו הראשונה היתה, להודיע גלוי כי איננו יהודי, ולא כאשר כתב בערמה בהקדמתו, כי הוא רק אביעקטיבי, כעומד מן הצד, מרחוק, ואיננו נוטה לשום צד. ר”ל אף לא לצד היהדות. ולוא שמר את הבטחתו זאת גם אז הלא חדל מהיות יהודי, למצער בכל משך ימי כתיבת ספרו, והוא לפי דבריו משך של עשרים וחמש שנה. אבל מן הדף הראשון עד האחרון הראה לכל, כי התאמץ בכל כחו, ואף באמצעים לא כשרים. בשקרים וזיופים, להראות לקוראי עברית את האשר אשר מצא בנצרת. ואת התורה היקרה אשר מצא בבית לחם יהודה. בארוה.

אַביעקטיב

במלה זאת אחז המחבר, להורות לנו כי בידו מאזני משקל להכריע בין היהדות והנצרות, וכאיש ישר ומדעי, לא יטה חלילה לשום צד לחובה או לזכות. ובכן לקח עליו המשרה רק להראות באופן אביעקטיווי את השנוי בין היהדות והנצרות. “ואם מתוך שנוי והבדל זה תצא זכות הקיום של היהדות מאליה, (?) יהיה זה רוח גדול” (הנה כי כן, לוא הכריע חלילה לצד הנצרות, אז אין להיהדות כל זכות הקיום, ואבדנו את הרוח הגדול הזה?). ובכן בא המחבר לקץ מגמתו, כי אם יעלה בידו לתת לקוראים העברים מושג יותר נכון מישו ההיסטורי (זכרו נא, כי עוד טרם הביא את כלי נשקו הכבדים כבר הודיענו כי יש ישו “היסטורי”)… ועם זה יתן מושג מתורה "קרובה ליהדות (?) ורחוקה ממנה כאחת… ומכל חיי "ישראל בימי בית שני… שעשו חזיון היסטורי (עוד הפעם יניא ראשנו בהיסטורי, כמו הביא לנו את ישו בידו לנקר את עינינו לאמר: ראו הנה ישו!) "זה ותורה חדשה (?) זו אפשריים – אדע שמלאתי עמוד חלק אחד בדברי ימי ישראל (כל מה שלא נכתב ולא נודע בדברי הימים הוא עמוד חלק. ולא נחוץ למלאותו). “שעד עתה היו כותבים אותו כמעט נוצרים בלבד”. (צד 3.2).

בהקדמתו זאת, כבר הראה מחבר “ישו הנוצרי ותורתו” יושר לבו האביעקטיווי, באופן בולט כמיססיאָנער גמור. הבונה את מעלותיו על שלשה עמודים מוצקים. חוצפה, סכלות־תמימה ושקרים גלוים. כשדכן רגיל.

חוצפּה.) כשופט רמים יאמר לשפוט על שתי הדתות כשופט צדק. אף כי אין איש משתי הדתות בא אליו לבקש משפט. וישכח כי בעלי הדתות האלה אינם שנים שאחזו בטלית, זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי, הנצרות החזיקה בטליתה, אשר לפי דבריה מצאה ביהודה, ואומרת כלה שלי. והיהדות לא באה בטענה נגדה מעולם לבקש אף את החצי, היהדות אומרת אם מצאת חפץ נחוץ לך, קחי לך כלו, כי לי אין חפץ בו, ומה גם בדעתי כי אני לא אבדתי ואת לא מצאת מאומה. ובאספך רוח בחפנך, יהי לך אשר לך. וחוצפה נוראה היא, בבוא איש לא קרוא, לאמר: שמלה לי קצין אהיה לכם, ואתם הקשיבו למשפטי, כי צדקה אדבר. ועוד יותר, כי אין שני בעלי דינים במציאות. ביהדות ונצרות הננו רואים רק מכה ומוכה, חזק וחלש. אגרוף רשע ואנקת דל. החלש דורש רק כי ירפּה החזק ממנו, ולא יותר. ומעולם לא באו שניהם אל המתוך כי ישפוט ביניהם.

סכלות־תמימה) אף לחשוב, כי יתכן לכל בן דת, תהיה איזה דת שתהיה, להיות אביעקטיווי בויכוחים, או אף רק בחקירת דת מתנגדו – היורד עד לחייו, והנכון להשמיד ולהרוג את כל המתנגדים לו אשר לא יאמינו כמהו, לוא גם יהיה רך כדונג. ושרירי בטנו רכו ממשי, והאיש המתפאר בכמו אלה. סכל הוא ונוכל כאחד, ושוא יבקש פתאים אשר יאמינו לו. כאשר לא מצאו הנוצרים אף אחד מהם אשר קיים מצות ישו “אם יכך איש על הלחי, תן לו גם את הלחי השני”. יען הוא נגד טבע האדם. (ועל זה אמר קהלת, יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט.) וכל המוסיף הרי זה משובח.

שקרים גלוים) שמע נא יקירי! לא עבודה מדעית לקחת על שכמך, רק מלאכת שדכן פשוט. הבא אל החתן המיוחס, ויציע לפניו שדוכים שונים. כלה אחת עשירה. אבל יחוסה פגום, אין איש יודע מי אביה. השניה קומתה דמתה לתמר, אבל עורת באחת מעיניה (כזב לו השדכן, כי אמנם עורת היא בשתי עיניה מיום הולדה). לשלישית, זרוע עם גבורה להיות סתרה על דודה ולהגן עליו מחמת שונאיו בידיה החזקות כמטילי ברזל, וחסרונה האחד, הוא, כי חסר לה רך אשה טובת טעם. (חסרונות אחרים יכחיד תחת לשונו כדרך השדכנים) ועוד אחרת, עשירה בכל מנעמי התבל. אבל כל רכושה לא ירשה מאבותיה העניים, ורק בלכתה לעשות חסד עם המתים, פשטה על החללים המובלים לקברות, כי אין חפץ למת בכסף וזהב. ובכן אתה, מיוחס עני, עליך להיות אסיר תודה לי, בעד החסד אשר אני אומר לעשות, להשתדך עמך, ועוד יתרה אני מגיד לך. כי בהיות לבי טוב עלי, אָריק את חניכי לבקש כתבים עתיקים באמתחות הפסילים הנפלאים אשר עשו אבות אבותי, ובלי ספק אמצא שם “כתבי יחוס” אשר יוכיחו באותות ובמופתים. כי ראש בית משפחתך אשר בו תתגאה, היה קרוב ומודע גם למורי ואלהי, ובכן נתחתן, והיינו למשפחה אחת וגוי אחד.

נאום השדכן, ד"ר יוסף קלויזנער. הבא על החתום. פה ירושלם עיר הקדש. עוד בראשית הקדמתו, במחתרת בא אלינו להפחידנו לבל נתגאה ביהדותנו, ויוציא את הצורר וואלטייר מקברו ויציגהו לפנינו כסמל בלהות נגד היהדות, אף כי אין כל צורך וכל תועלת להשליכו מקברו אשר ירקב שם זה מאה וחמשים שנה. צורר ישראל זה אשר איש ביהודה כמעט לא שם לב אליו בחייו, ומה גם בימינו. אין איש בין היהודים הקורא את ספריו אשר כבר אבד עליהם כלח. וצוררים רבים קמים עלינו חדשים לבקרים. ולנו אין כל חפץ ורצון ללין בקברים ולבקש שם אַנטיסעמיטים רקובים למען נשמע שריקותיהם מלפני מאתים שנה. לנו די והותר זכר המן האגגי פעם בשנה. להזכירנו כי הננו יושבים אל עקרבים מאז עד היום. ואם נאמר לרשום בספר שמות הצוררים, לא יכילום עשרה ספרים, אבל לקלויזנער השופט האביעקטיווי, נחווץ היה לבוא אלינו ומקל חובלים בידו, להלוך עלינו אימים, כי אם נקשה עורף לבלי התחתן עם בנות הערלים. מרה תהיה אחריתנו. ואם לא זאת היתה מחשבתו, יורני טעותי.

חיי ישו

הלמתים תעשה פלא

(תהלים פ"ח, יא).

“חיי ישו”, כן כותב המחבר על שער ספרו, קשה להחליט כי לא ידע קלויזנער החלטת גדולי חכמי העמים בזמננו, כי ישו הנוצרי לא היה ולא נברא, והכנסיה הנוצרית בראה לה בדמיונה מין ישו על פי רוחה. והאות הוא, כי בכל תקופה תתן לאידעאַל שלה פּנים אחרת, תמול נחוץ היה מין ישו מפליא לעשות נסים ונפלאות, ולמחרת היום, כאשר חדל העם מהאמין בכמו אלה, יצרה לה מין ישו אחר, ישו בבגדי רענאן, ובתקופה האחרונה, ישו הסאָציאַליסט, הבאלשעוויק, ומי יודע איזה מין ישו יולידו אחרי חמשים שנה. וקלויזנער כותב “חיי ישו”? שחוק צדיק תמים! שלא ראה ספר מימיו. המצא קלויזנער אף איש אחד בתבל אשר ראה את ישו הנוצרי? (את העוואַנגעליום יסתיר בתיק טליתו בדברו ליהודים.) המצא אף איש אחד במשך מאה שנה קודם חרבן הבית ואחריו³ אשר דבר עמו? המצא איש יהודי מאמין בעוואנגעליום בלתי אם בא בשכרו? ואם מצא בור ועם הארץ מאמין, האם יחשוב לו זאת לכבוד להיות נמנה עמהם?

חיי ישו! האם מצא בין כל ראשי אבות הכנסיה הנוצרית טאָציטוס, טהעאָפילוס הבדוי, יוסטין, ארעגינוס, צעלזוס, אייזעביוס, ורבים כמהם. אף אחד אשר ראה את ישו חי על האדמה? האם מצא קלויזנער בכל ספרות ישראל העתיקה, אף אחד בין חכמי ישראל אשר ראה את ישו הנוצרי חי? העוואַנגעליום אמנם יספר כי ישו התוכח עם הפרושים ויחרפם. הובא למשפט לפני הסנהדרין. אך מכלם אין כל זכר ורמז בדברי הימים, כי ראו את ישו הנוצרי, או התוכחו עמו? אבל תחת זאת הלא ידע וראה קלויזנער גדולי חכמי התבל, נוצרים מלידה ומבטן המכחישים מציאות ישו חי. עד כי לא נחוץ לי להזכיר בשם. את הפראפעססאָר וויליאם ב. סמיטה מנוי ארלעאנס בספרו Ecce Deus, Die Urchristliche lehre des reingoetlichen Jesu. Yena 1911. או העתקתו האנגלית Ecce deus, Studies fo primitive christianity London 1912. וכן וורעדע אשר הרעיש את כל העולם הנאור בספרו The Christ Myth, Arthur Drews. Translated from the third Edition by C. Delisle Burns, Chicago, 1910. 8. ועוד רבים כאלה, ביחוד בין כהני הנוצרים באמעריקא אשר החלו להטיף מעל הבמה נגד יסודי הנצרות ואלהות ישו⁴, וכל כתבי העתים מלאי מהם, ורק הרב הגדול ר' יוסף קלויזנער המלא בכל חדרי תורת ישו לא ידע מזה וכפוילוס בשעתו – אם היה איש כזה במציאות – הופיעה עליו רוח הקדש, לעזוב את היהדות ולהטיף לבן מרים.

אנה פני קלויזנער מועדות, ומה היתה מטרתו בחבור ספרו אשר עמל עליו חצי יובל שנים, קשה להבין, ורק אם נתבונן אל הלך רוח הסופרים החדשים בכלל, אשר יצרו לנו בשנים האחרונות ספרות של שמד וזמה בעברית, וספרות חסידות־בעשטי“ת בזארגאָן, והסופרים באו על שכרם מיד חברות וכתות ידועות – כמו הזארגאָנים בכתבי העתים האמעריקאנים אשר נהפכו פתאם למיססיאָנערים חסידים, ובראשם יצחק אבן. ובין הסופרים העברים שניאור, טשערניכאָווסקי, ברדיטשעווסקי, שטיינבּערג ועוד. אז נבין איזה רוח עבר על אחד מחבריהם ד”ר יוסף קלויזנער, ואם שגיתי במשפטי, אחלי, תנו לי פתרון יותר נכון..

הפתח לגיהנם בירושלם

(עירובין דף י"ט).

עומד לו יהודי שמל ולא טבל, יהודי עורך “השלח”, על פתח השער, וספרו “ישו הנוצרי” בידו, וקורא אל היהודים לאמר: מי פתי יסור הנה, וחי!

אל שער ספרו כתב שקר גלוי “ישו הנוצרי, זמנו, חייו, ותורתו”. שקר גדול אחד הכולל רבבות שקרים שונים.

א) ישו הנוצרי, איש כזה לא נודע בדברי ישראל.

ב) זמנו, היש זמן לדבר שלא היה בעולם? ולכל היותר יוכל החוקר לחקור באיזה זמן בדו את השקר. אבל בשום אופן לא יתכן להגביל את היום ואת השנה. את אשר לא ידע העוואנגעליום עצמו.

ג) חייו, אם אין איש בכל העולם כלו אשר בכחו להראות לנו את מציאותו, מלבד המאמינים בעוואנגעליום – באותות ומופתים נאמנים מדברי הימים. איך יוכל איש אשר למד מעט הגיון להשמיע ולדבר אודות חייו. חיים שלא חיה מעולם?

ד) תורתו. לא לבד כל איש יהודי יודע תורה אשר קרא את כל ספרי המעשיות בעוואַנגעליום לא מצא בו כל זכר לאיזה תורה, מלבד איזה פסוקים המכילים מדות ומוסר אשר העתיקו מחברי העוואנגעליום מספרי ישראל. אבל גם כל גדולי חכמי העמים בתבל יודו כיום, כי אין תורה ואין דת בכל העוואנגעליום, מלבד ספורים למאמיני כל דבר, ובכל אופן לא יתכן לכנותם רק בשם “אמונה”. והאמונה הלא איננה תורה ולא דת. ולבדוא איזה אמונה לא נחוץ להיות מחוקק, אף לא חכמה רבתי נחוצה לאיש החפץ להפיץ איזה אמונה אשר בדא מלבו, או שמע מפי אחרים. ופתאם הופיע רוח הקדש מקבר גלגלתא בבית מדרשו של הד"ר קלויזנער, לספר לנו מעשיות לא נודעו לחכמי ישראל, במשך אלף ותשע מאות שנה. מעשיות שכבר הכחישו אף גדולי חכמי הנוצרים בכל התבל. ולספורי העוואַנגעליום המכחשים כבר, קרא בשם “דעת” ולמען הפחיד את הפתאים המאמינים עם האפקורסים הרשעים כתב בהקדמתו לאמר: רק דבר זה הוא מטרת הספר הנוכחי שהשתדלתי “לעשות אובייקטיבי ככל האפשר (?) ומדעי ככל האפשר (?) והתרחקתי בו ממגמות דתיות ולאומיות סובייקטיביות ועומדות מחוץ למדע (?)… כי לא ללמד סניגוריה על היהדות (ובזה אני מאמין לו) וקטיגוריה על הנצרות (מה שאינני מאמין), ולהיפך אני רוצה בזה אלא לבאר ולהסביר את “הנגוד הגדול” שמדבר עליו וולטיר (וואלטער). העובדה שהיהדות הולידה את הנצרות. (???) מוכיחה, שהנצרות דומה להיהדות הרבה…(??)… ויחס אובייקטיבי כזה השתדלתי לשמור בכל הספר (?)”.

שפתים ישק מחברנו איש המדע אשר גלה לנו אמעריקא חדשה. כי יתכן לכתוב ספר מדע בנוי על יסוד ספורי בדים. וכי איש יהודי אשר נולד, חנך ולמד תורת ישראל, ועל ישראל פרנסתו, יוכל להיות אביעקטיבי (שלא להטות לאחד הצדדים) בדברו אודות הנצרות והיהדות. השמעו אזניו מה שדבר בפיו? או האם חשב כי לגמולי מחלב ידבר, ואיש לא ישאלהו. אם הוא יהודי באמת? אם לא לב אבן לו? אם לא מכר את נשמתו? היתכן, סופר עברי אשר ראה עני עמו ברוסיא. כל המון הצרות והתלאות אשר עברו על ישראל בימינו אלה. גזרות, הריגות, שחיטות וכל מצרי שאול אשר החרידו את כל התבל כלה. סופר אשר ראה עוללי טפוחים נפוצים אל הסלע. אמות רחמניות נשחטות כבני צאן, בנות ציון עדינות נענות ורטושות בידי חיתו טרף מאמיני “תורת ישו” הונם ורכושם למשיסה בידי רוצחים פראים. בתיהם עולים על המוקד לעיניהם ומתגוללים תחת כפת השמים מבלי גג על ראשם, בלי כסות בקרה ומבלי לחם להם ולטפם.

יתומים לרבבות תועים כצאן בלי רועה, רעבים ויחפים. משלכים כטיט חוצות כמו נולדו מאבן, נהרגים בידי חרשי משחית בלי רחם, והכל בידי מאמיני “תורת האהבה”, וסופר עברי מתפאר כי הוא כותב על דבר הנצרות ברוח שוקטה ולב מתנה מבלי להטות לאיזה צד? היאומן כי יספּר? ולוא גם לבו לב אבן, היתכן? הן גם נוצרים ישרי לב בכל העולם הנאור הרימו קול גדול על הרצח הנורא אשר חוללו ידי הפראים. והמחבר, הסופר, העורך מכתב עתי עברי לעברים, היודע כי כל הצרות והתלאות אשר ראה בעיניו אינן מקרה פתאם, רק המשך שלשלת ארוכה אלף ותשע מאות שנה. וכליותיו לא יסרוהו פן יתפש בכף? ולוא גם יבטיחנו על אמונתו כי בא בשכרו מידי המשלחת, גם אז אין איש יאמין לו, כי יוכל להביט במנוחה על כל הנעשה לבני עמו. אבל מחברנו איש המדע אשר לבו לא יגפהו בראותו צרות עמו, עוד יתרה עשה, ולא לבד כי לא נטה לצד היהדות. אך בכל ספרו, מן המלה הראשונה עד האחרונה, הננו רואים אותו נוטה לנצרות, ולא לבד נוטה, אבל גם מתנצל. ולא לבד מתנצל אבל גם מכחיש פעמים שתים שהוא ארבעה. ולא לבד זה, אבל גם זיופים גלוים, כמו הזיופים ביאָזעפוס פלאוויוס אודות ישו ויוחנן המטבל, אשר כל העולם הנאור כבר החליט כי זיופים גסים המה, זיופים אשר נעשו בידי עשו אשר אין איש נסה עוד להתנצל בעדם. ומחברנו הסופר העברי מצא נכון לפניו להשמיע כי אינם זיופים, וכי שר צבא ישראל, כותב קורות בני עמו הנאמן, אשר כל העולם הנאור נשען עליו במשך קרוב לאלף ותשע מאות שנה, יוכל לכתוב בספרו הי"ח לעתיקות ישראל בדברו אודות הרעות אשר עשה הצורר פילאטוס נציב רומא לבני עמו ביהודה לאמר:

“ויהי בימים ההם היה איש בשם ישו, איש חכם, אם בכלל יתכן לקרוא אותו בשם איש, הוא עשה נפלאות גדולות, ויהי מורה לכל תאבי דעת ואמת, ורבים נהרו אחריו, יהודים ולא יהודים, הוא היה המשיח אשר האשימוהו רוזני בני עמנו וגדולנו, ופילאטוס הביאו לתליה, ובכל זאת למרות כל אלה, לא עזבוהו אוהביו הראשונים, ונראה חי עוד הפעם שלשה ימים אחרי התלותו, כאשר נבאו עליו איזה נביאים. עם עוד מופתים אחרים אשר עשה, וישנם עוד היום קהל בני אדם הנושאים עליהם שם “משיחיים” אשר קבלוהו עליהם לראש”.

והד"ר קלויזנער לא ידע בשת להשמיע על הזיוף הגס הזה. כי נכתב באמת ביד יאָזעפוס, וכי הוא איננו נוטה לא להיהדות ולא להנצרות. וממאות הספרים אשר הזכיר בספרו, מדוע בחר רק את אלה המתנצלים בעד הנצרות, ולא זכר רק כלאחר יד את כל חכמי הנוצרים הגדולים ומפורסמים בכל התבל המתנגדים לנצרות ומכחישים בפה מלא מציאות ישו בכלל?

שים נא ידך תחת ירכי ד"ר קלויזנער והשבעה לי בשם ישו משיחך, אפוא מצאת את כל הספרים המתנצלים בעד הנצרות? באדעססא לא היו מעולם, ובאוצר ספרי “אברבנאל” בירושלם אין זכר להם. יען אני יודע את כל הנמצא באוצר ספרים ההוא, ואם לא צירי המשלחת חפשו ומצאו אותם בלאנדאן ובערי אשכנז למענך? ומדוע שכחו להביא לך ספרי החכם הגדול ווילליאם ב. סמיטה⁵ או ספרי החכם המהלל הפראפעססאָר ארטהור דרעווס אשר הרעיש את העולם בספרו The Christ Myth ועוד המון רב חכמים נודעים בתבל חדשים גם קדמונים, אף כי ידעת אותם בשמם ושם ספריהם? הגם זה הוא יען אינך נוטה לצד אחד? ובחפצך להשפיל כבוד היהדות ולהעלות כבוד הנצרות דברת תועה על ר' אליעזר בן הורקנס אחד מגדולי עמודי ישראל, אשר אמרת לכסותו בטלית נוצרי. דבר אשר לא נועז עוד להשמיע אף מיססיאָנער אדוק, תחת אשר כלנו יודעים כי חכמי ישראל התרחקו ממנו, רק יען כי לא הטה אחרי רבים, כדין התורה, מפני החק אשר שם לו לבל יגיד דבר אשר לא שמע מפי רבו, ולפני מותו נזכר, כי דבר פעם אחת עם יעקב איש כפר סכניא, ויחשוב לו זאת לעון, ואתה קלויזנער יקירי עשית מזה מטעמים להמשלחת אולי בכונה כי יעלוך אל על לשבת על כסא בישאף בלאנדאן. ובא האות, כי המשלחת באמעריקא מדפסת עתה את ספרך בהעתקה אנגלית, במטרה לחלקו חנם לכל צעירי ישראל, ובלי ידיעת ורשיון המחבר הלא לא יעיז איש להעתיק את ספרו, ושכר ידיעה כזאת בהאי עלמא ידוע לרבים. ובלי ספק היית לסמל לאלה צעירי ישראל אשר הלכו לעבוד במערכת מכתב עתו “ירושלם חדשה” הערוך על ידי אשה נוצרית מטעם המיססיאן בעיר אלהים, בראותם כי הותרה הרצועה, ועל ידך נפתח הפתח לגיהנם לרוחה בעיר קדשנו, כי לאיזה תכלית אחרת רשמת על ספרך “מותר לתרגם ספר זה ללשונות אחרות רק בנטילת רשות מאת המחבר”. הלא זה הוא דבר מובן מאליו, ובכל ארצות תבל יודע גם נער קטן כי אסור להעתיק ספר ללשון אחרת בלי רשיון המחבר? האין זאת קריאה למשלחת, לאמר, בואו והעתיקו ברשותי?

קלויזנער יודע בלי ספק את ההבדל הגדול בין ההלכה והאגדה, או הפשט והדרש, והנה בהלכות חז“ל יכחיש בדברים ברורים, כי לא נהגו בישראל קודם החרבן. וחז”ל בדו ההלכות מלבם. אבל באגדות יאמין ויאמין כפשוטן וככל נוצרי אדוק יאמין באגדות אשר חזק למצוא בהן רמז לנצרות. ולא חפץ לדעת כי כל הענין עם ר' אליעזר בן הורקנס הוא אגדה. ותנור של עכנאי יוכיח, כפי אשר פתר בטוב טעם הרש“ט ז”ל בספרו “פרדס רמונים” אודות הבת קול וכותלי בית המדרש, ועד כמה היה ר“א רחוק ממינות, נוכיח משנאתו לע”ז, עד כי החמיר כי כל האוכל פת עכו"ם כאוכל בשר חזיר. ועל צדיק כביר זה יעיז סופר עברי לעשותו נוטה לנצרות? שמו שמים!

תורת ישו הנוצרי

כי עברו תורות חלפו חק. הפרו ברית עולם.

(ישעיה כ"ד, ה.)

כל חכמי העמים, וביניהם גם כהניהם אשר לא הכו בעורון, יודעים ומודים, כי מעולם לא נתן ישו הנוצרי כל תורה חדשה, מלבד “אמונה”. אמונה הממלאת את כל העוואנגעליום מן הדף הראשון עד האחרון. והאמונה היא, להאמין במופתי ישו, האמונה כי מת לכפרת פשעי העולם, קרבן כללי, אשר מעולם לא דרש יוצר התבל כי איש אחד, או אף אומה שלימה יקריב את נפשו למות למען כפר בעד חטאות אחרים. אחרי אשר גם בנים לא יומתו על חטאת אבותיהם. עול כזה לא יוכל איש דעת להאמין, כי אלהי הצדק והרחמים ידרוש מות איש צדיק וישר בעד פשע זרים.

העוואנגעליום דורש, כי יאמינו, כי ישו נולד שלא כדרך הטבע, מאב ואם, רק מרוח הקדש. והאמונה הזאת היתה לחק וליסוד הנצרות, וכל הכופרים באמונה זאת נחשבו לאפיקורסים, ואין להם חלק ונחלה בישו.

העוואנגעליום דורש, כי יאמינו במופתי ישו – אשר עין איש לא ראתה מעולם. מופתים אשר על ידם באו לכלל ידיעה, כי רק בן אלהים או אלהים עצמו יוכל לעשותם, ועל כן עשו את ישו לבן אלהים, ואף לאלהים. וכל הכופר בזה, קטן יהיה במלכות השמים, ותקומה לא תהיה לו ביום בוא היום הגדול והנורא, אבל, תורה חדשה? מי שמע כזאת? העוואנגעליום עצמו מיחס לישו את הדברים, כי לא בא להוסיף או לגרוע אף קוצו של יוד מתורת משה. ואם כן מי יעיז ליחס לו תורה חדשה? ואם לא נועזו כל חכמי הנוצרים וכהניהם, ואף לא האב הקדוש ברומא לבדות שקר כזה. הנה ילד יולד לנו יוסף קלויזנער שמו, אפאסטאל יותר גדול מפּוילוס, ומיחס לישו “תורה חדשה” אשר מועלם לא עלה על לבו, וכל זה הוא, יען הוא מתאמץ להיות נוצרי יותר מפוילוס ואף מישו עצמו. אבל איה אפוא היא תורת ישו הנוצרי "אשר הבטיח לנו על שער ספרו? חפשו נא בכל ספרו – אשר לפי דעתי בצדק אכנהו בשם “העוואנגעליום החדש”, אם תמצאו בו מלה חדשה אחת אשר לא שמענוה כבר מפי העוואנגעליום?⁶

לא לבד החרדים בישראל אשר מעולם לא ראו את העוואנגעליום, אבל גם החפשים, אספוק מאד אם אחד מרבבה קרא בו, ואם קראו איזה פסוקים, ברור הוא בעיני כי מעולם לא העמיקו להתבונן עליו, כאשר לא התבוננו עליו כל חכמי ישראל וסופריו בכל הדורות, וזה האות כי לא חשבוהו לספר הראוי לשום לב אליו והמעטים אשר כתבו נגדו, עשו זאת, לא מחפץ לב, על פי הכלל אשר צוו נביאי ישראל “ילכו איש בשם אלהינו” ורק יען הצוררים בקשו תמיד תואנה להתוכח עם חכמי היהודים, על אפם וחמתם, ומעולם לא קרה עוד, כי אחד מחכמי ישראל יקרא לחכמי הנוצרים לבוא להתוכח, ורוב הויכוחים הנמצאים בדפוס או בכ"י, רבם ככלם הנם כלליים, והאחד הכולל איזה פרטים הוא ס' חזוק אמונה, וגם זה חבר בידי קראי, ולא יכיל בקרת על כל העוואנגעליום, רק על איזו קאפיטל המיוחסים לשלשת השליחים, מתיא מרקוס ולוקס.

הנה כי כן הנני מוצא חובה לי להראות להקורא העברי, אשר לא ראה, או לא חפץ לראות את העוואנגעליום, מה היא “תורת ישו הנוצרי”, אשר ד“ר קלויזנער יתאמץ לשננה לבנינו, לבל יתעו לחשוב כי אמנם ישנה תורה כזאת במציאות, ואם ימצאו איזה ענינים נכחים בהעוואנגעליום, הלא כלם לקוחים מדברי הנביאים או ממאמרי חז”ל בתלמוד. וזאת היא כל התורה:

א) (מתיא, ה' ג.) אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמים (?)

ב) אשרי המתאבלים כי המה ינחמו. (על פי העתקת זאלקינסאן) (שם ד.)

ג) אשרי הענוים כי הם יירשו ארץ. (שם ה')

ד) אשרי הרעבים והצמאים לצדקה כי הם ירויון (שם. ו.).

ה) אשרי בעלי הרחמים כי הם ירחמו (שם ז')

ו) אשרי ברי לבב כי הם יחזו את אלהים (כוונתו על עצמו) (שם ח')

ז) אשרי עושי שלום כי הם יקראו בני אלהים (שם ט')

ח) אשרי הנרדפים עקב צדקתם כי להם מלכות השמים (שם).

ט) אשריכם אם יחרפו ואם ירדפו אתכם, ובשקר יביאו דבתכם רעה בעבור שמי.

י) שישו וגילו כי שכרכם הרבה מאד בשמים, כי כן רדפו את הנביאים אשר היו לפניכם.

י"א) אתם מלח הארץ, ואם המלח יפוג טעמו במה ימלח.

י"ב) אל תחשבו כי באתי להפר התורה או הנביאים, לא להפר באתי כי אם למלאות (שם י"ז)

י"ג) כי הן אמנם אנכי מגיד לכם עד אשר השמים והארץ יעברון לא תעבור יוד אחת מן התורה, אף לא קוץ אחד עד כי כלם יקומו (שם י"ח).

י"ד) לכן כל המפיר אחת ממצות קטנות (?) אלה והורה כזאת לאנשים, נקלה יקרא במלכות השמים, והעושה אותן ומלמד לעשותן נכבד יקרא במלכות השמים. (שם יט.).

ט"ו) שמעתם את אשר יאמר לקדמונים לא תרצח, והאיש אשר ירצח ונתן למשפט בפלילים, ואני אומר לכם המתעבר באחיו ונתן למשפט בפלילים, והקורא לאחיו ריקה ינתן בידי הסנהדרין, ואם נבל יקרא־לו יפול באש גיהנם (שם כ"ב).

ט"ז) על כן אפוא כי תקריב קרבן על המזבח ולבך יגיד לך שם כי דבר ריב לאחיך עמך, הנח שם קרבנך לפני המזבח ולך התרפס ורהב אחיך, ואז בא והקרב קרבנך (שם כ"ד).

י"ז) מהר השלם עם איש ריבך בעודך עמו בדרך פן יסגיר אותך איש ריבך בידי השופט, והשופט יסגירך ביד השוטר, והוא יתנך לבית הסהר. (שם כ"ה).

י"ח) ואני אמנם אומר לך כי לא תעלה משם עד אשר תשלם את הפרוטה האחרונה (שם כ"ו).

י"ט) שמעתם את אשר נאמר לא תנאף, ואני אומר לכם, כל הנותן עינו באשה לחשק בה ברוח זנונים, נאף אותה בלבו. (שם כ“ז. כ”ח.)

כ) ואם עינך הימנית תכשילך, נקרה והשליכה ממך. (?) טוב לך באבד אבר אחד מהשלך כל בשרך לגיהנם (שם כ"ט).

כ"א) ואם ידך הימנית תכשילך, קצצה והשליכה ממך, טוב לך באבוד אבר אחד מהשלך כל בשרך לגיהנם (שם ל).

כ"ב) ונאמר כי ישלח איש אשתו ונתן בידה ספר כריתות ואני אומר לכם אם ישלח איש אשתו אם לא על דבר זנות, משים אותה לנאפת (?) והלוקח גרושה לו לאשה נואף הוא (?) (שם ל“א. ל”ב.)

כ"ג) ועוד שמעתם את אשר נאמר לקדמונים⁷, לא תשבע לשקר ואת נדריך תשלם ליי. ואני אומר לכם, לא תשבע כל שבועה (?) לא תשבע בשמים כי כסא אלהים המה, ולא בארץ כי הדום רגליו היא, ולא בירושלם כי היא קרית מלך רב, ולא תשבע בראשך, כי לא תוכל להפוך שער אחד לבן או שחור, אך זה יהי דברכם הן הן לא לא. (ל“ג. ל”ד. ל“ו. ל”ז. שם).

כד) שמעתם כי נאמר עין תחת עין ושן תחת שן, ואני אומר לכם לא תתיצב בפני הבא להרע לך, אם יכך על לחי הימנית תן לו גם השמאלית. (שם לח. לט.)

כה) וכל החפץ לריב עמך לקחת הכתנת מעליך, הנח לו גם מעילך (שם מ).

כו) והנוגש בך ללכת עמו כברת ארץ אחת, לך עמו שתים (שם מא).

כז) תן למבקש ממך, ומאת החפץ ללות מידך אל תסתר פניך (שם מב).

כח) שמעתם כי נאמר ואהבת את רעך ואיבת את אויבך, ואני אומר לכם, אהבו את אויביכם והעתירו בעד רודפיכם (שם מג. מד.)

כט) כי אם תאהבון את אוהביכם מה שכר לכם, הלא גם המוכסים יעשו כן, ואם תפקדו לשלום רק את אחיכם מה יתרון לכם, כן יעשו גם הגוים (שם מו. מז.)

ל) השמרו לכם מעשות צדקה למראה עיני האדם, פן שכר לא תשיגו מאת אביכם בשמים, לכן בעשותך צדקה לא תשמיע קול תרועה כאשר יעשו החנפים בבתי הכנסת וברחובות למען ישיגו כבוד לעיני בני האדם (ו. א. ב.)

לא) וכי תבואו להתפלל אל תהיו כאנשי חנף האוהבים לעמוד להתפלל בבתי הכנסת ופנות השוקים למען תראינה אותם עיני בני האדם (שם ה. ו.)

לב) וכאשר אתם מתפללים אל תבטאו בשפתים כגוים אשר יחשוב לבם כי ישמעו בעתרת דברים, לכן אל תשוו למו כי יודע אביכם מה מחסורכם טרם תשאלו מידו (שם ז. ח.)

לג) ואתם כה תתפללו, אבינו שבשמים יתקדש שמך, תבוא מלכותך תן לנו היום לחם חקנו וסלח לנו את אשמתנו כאשר סולחים אנחנו לאשר אשמו לנו, ואל תביאנו לידי נסיון (שם ט. י. יא. יב.)

לד) וכי תצומו אל תהיו כחנפי לב מקדירי פנים אשר יפילו פניהם להודע לבני אדם בתעניתם (שם יד. טו. טז.)

לה) ואתה כי תצום תסוך ראשך ותרחץ פניך ולא תודע לאדם בתעניתך כי אם לאביך בסתר (שם יז. יח.)

לו) לא תאצרו לכם אוצרות בקרב הארץ ששם יאכל עש ורקב וגנבים יחתרו ויגנבו, אפס אצרו לכם אוצרות בשמים שם לא יאכל עש ורקב וגנבים לא יחתרו. (שם יט. כ. כא.)

לז) לא יוכל איש לעבוד אדונים שנים (?) כי אם ישנא את האחד ואת האחר יאהב… לא תוכלו לעבוד את אלהים ואת הממון, לכן הנני אומר לכם לא תדאגו לנפשכם מה תאכלו ומה תשתו ומה כסות לכסות בשרכם, הלא הנפש יקרה מאכל ובשר איש מכסותו (שם כד. כה.)

לח) הביטו אל עוף השמים לא יזרעו לא יקצרו ולא יאספו למגורות, ואביכם בשמים מכלכל אותם ואתם הלא נעליתם יתר הרבה עליהם. (שם כו.)

לט) ולמה תדאגו לכסות, התבוננו אל שושנה השדה איכה יעלו יציצו ולא ייגעון ולא יטוון, ואני אומר לכם גם שלמה בכל הדרו לא היה לבוש כאחת מהן… לכן אל תחרדו לאמר מה נאכל ומה נשתה או מה נלבש, כי כל אלה מבקשים הגוים ואביכם בשמים יודע כי אלה מחסוריכם המה, אך בקשו ראשונה מלכות אלהים וצדקתו, וכל החפצים ההם ינתנו לכם מתנות נוספות, לכן אל תדאגו ליום מחר, יום מחר ידאג לעצמו (?) די ליום בצרתו (שם כח. כט. לא. לב. לג. לד.)

מ) לא תשפטו ולא תשפטו, כי במשפט אשר תשפטו תשפטו גם אתם, ובמדה אשר תמדו ימד לכם גם אתם. (ז. א. ב.)

מא) ולמה תביט אל שבבים אשר בעין אחיך ולא תשת לב אל הקורה אשר בעיניך… (שם ג.)

מב) לא תתנו הקדש לכלבים ואת פניניכם לחזירים פן ירמסום ברגליהם ושבו וטרפו אתכם (שם ו.)

מג) השמרו לכם מנביאי שקר הבאים לפניכם בעור כבשים והם זאבי טרף, בפרים תכירו אותם, היבצרו ענבים מעקרבים או תאנים מצנינים, כן כל עץ טוב יעשה פרי טוב, ועץ נשחת פרי משחת. (שם טו. טז. יז.)

מד) הנה אנכי שולח אתכם (לתלמידיו אמר) כצאן בקרב זאבים, על כן היו ערומים כנחשים ותמימים כיונים, (מתיא י. טז.)

מה) אל תחשבו כי באתי להביא שלום בארץ, לא באתי להביא שלום, כי אם חרב, כי באתי להפריד בין איש לאביו בין בת לאמה ובין כלה לחמותה, ואויבי איש אנשי ביתו (שם ז. לד. לה. לו.)

מו) האוהב את אביו ואת אמו יותר ממני איננו שוה לי… (שם לז.)

מז) כי כל הנביאים והתורה עד יוחנן נבאו (מתיא יא. יג.)

מח) פנו אלי כל עמל ומסבל ואני אתן לכם מרגוע, שאו את עלי עליכם ולמדו ממני כי עניו אנכי ושח לבב… כי עלי רך ומשאי קל (שם כט. ל.)

מט) אשר יבוא אל תוך הפה לא יטמא את האדם, אפס אשר יצא מתוך הפה הוא יטמא את האדם. (מתיא טו. יד)

נ) על שאלת איש אחד, מורי! אי זה הטוב אעשה לרשת חיי עולם, ענהו ישו לאמר, שמור את המצות האל. א) לא תרצח. ב) לא תנאף. ג) לא תגנוב. ד) לא תענה עד שקר. ה) כבד את אביך ואת אמך ואהבת לרעך כמוך. (רק חמשה מעשרת הדברות.) (מתיא יח. יט).

נא) פרושים באו לנסותו, וישאלוהו אם מותר לאיש לתת ספר כריתות לאשתו, ועל זה ענה כי משה התיר זאת ולא רוחו, ובביתו שאלוהו תלמידיו שנית אודות הדבר הזה. ויען ויאמר אליהם, איש כי ישלח את אשתו ונשא לו אחרת נואף הוא, ואשה כי תצא מבית בעלה, והיתה לאיש אחר נואפת היא (מרקוס י. ד־יב)⁸

נב) אחד מעקרי אמונת הנוצרים נוסד על דברת יוחנן המטבל, (קאפיטל ו. נג־נח.) לאמר: ויאמר אליהם ישוע אמנם אני אומר לכם אם לא תאכלו מבשר בן האדם ומדמו לא תשתו לא יהיו לכם חיים בעצמותיכם, האוכל מבשרי והשותה מדמי יש לו חיי עולם ואני אקימנו ביום האחרון, כי בשרי הוא אוכל אמת ודמי שקוי אמת. האוכל את בשרי והשותה את דמי הוא ישכן בי ואני בו.

נג) והסופרים והפרושים הביאו לפניו אשה אשר נתפשה בנאפופיה ויעמידוה בתוך ויאמרו אליו (לישו) מורנו, האשה הזאת נתפשה בנאפופיה כגנב במחתרת, ובתורה צוה לנו משה לסקל באבנים אשה כזאת ומה תאמר אתה, ובזאת אמרו לנסותו למצוא עליו דבר לשטנו, וישתוחח ישוע ויתו באצבעו על הארץ, וכאשר הוסיפו לשאול אותו ויקם ויאמר מי בכם נקי מעון ידה בה אבן ראשונה… והם (הפרושים) כשמעם את זאת, יצאו איש איש מזקן ועד צעיר ויותר ישוע לבדו והאשה עומדת בתוך, ויקם ישוע ויאמר, אשה, איה הם מרשיעיך הכי לא הרשיעך איש, ותאמר אין גם אחד אדני, ויאמר אליה ישוע גם אני לא ארשיעך לכי לביתך ואל תחטאי עוד. (יוחנן ח. נ־יב)

נד) בהתפאר ישו כי הוא אור העולם, והפרושים אמרו כי עדותו על עצמו לא נאמנה, ענה, כי גם בתורתכם (לא בתורתו) כתוב, על פי שנים עדים יקום דבר, “ואני הוא המעיד על נפשי ואבי אשר שלחני גם הוא לי לעד”. ואביו, הוא זה אשר לא ידעו הפרושים מי הוא, והוא לא חפץ לדבר רק ברמזים, ולא גלה מי הוא אביו (יוחנן ח. יח.)

נה) הנה מצוה חדשה אני נותן לכם לאהבה איש את רעהו כאשר אהבתי אתכם כן גם אתם איש את רעהו תאהבון (יוחנן לג. לד.)

נו) ועל אודות הגוים המאמינים אנחנו כבר צוינו עם הספר אשר יבדלו מזבחי אלילים ומן הדם ומן הנחנק ומן הנאופים, (מפעלות השליחים כא. כה.)

נז) כי כל עוד רדפנו חיי בשרים קראה מצות התורה לתשוקות און בקרבנו אשר התגרו בנו ונעש פרי למות, אך עתה נחלצנו מיד התורה ומוסרותיה השלכנו ממנו, אחרי אשר מתנו לה ובכן עלינו לעבוד את ה' ברוח החדשה ולא לפי טעם המלות הנושנות בתורה (אל הרומיים ז. ה. ו.) ומה נאמר עתה הכי התורה חטא היא חלילה, אפס חטא לא ידעתי אם לא על פי התורה, כי לחמוד לא ידעתי לולא אמרה התורה לא תחמד, והחטא מצא לו תאנה במצוה ויעורר בי כל תאוה, כי מבלעדי התורה החטא כמת הוא, ואני חי הייתי לפנים בלא תורה, וכבוא המצוה קם החטא ויחי, ואנכי נפלתי מת, והמצוה הזאת אשר חיים בה, נמצאה לי כמות, כי החטא במצוא תואנה במצוה השיאני וביד המצוה ההיא הרגני. (אל הרומיים ז. ח. ט. י. יא.)

נח) איה חכם איה סופר איה שוקל חקרי העולם, הלא סכל אלהים את חכמת העולם הזה (?) כי אחרי אשר העולם בחכמתו לא ידע את אלהים, באה חכמת אלהים ורצונו בסכלות הבשורה להושיע את המאמינים, כי היהודים שואלים אות והיונים מבקשים חכמה, ואנחנו מבשרים באזניהם המשיח הנצלב, ליהודים למכשול וליונים לסכלות. (פוילוס אל הקורינתים א. כ. כא. כב. כג.)

נט) ליהודים הייתי כיהודי לקנות את היהודים, לבעלי התורה כבעל תורה, אף כי לא הייתי בעל תורה לקנות את בעלי התורה, ולאלה אשר הם בלא תורה הייתי כמו בלא תורה, אף כי לא הייתי בלא תורה לפני האלהים, כי תורת המשיח תורתי לקנות את אלה אשר הם בלא תורה לרפי ידים הייתי רפה ידים לקנות את רפי הידים, כל הייתי לכל… וכל אלה אני עושה בעבור הבשורה (פראפאגאנדא). (פוילוס אל הקורינתים, ט. כ.־כג.)

ס) כל איש אשר יתפלל או יתנבא וראשו מכוסה בוזה את ראשו, וכל אשה אשר תתפלל או תתנבא ואת ראשה לא כסתה, את ראשה בזתה, כמו אם גלחה את ראשה, כי אם האשה לא תתכסה למה גם לא תגז ראשה, ואם חרפה היא לאשה לגז או לגלח שערותיה, תתכסה, והאיש איננו מצוה לכסות את ראשו בהיותו צלם אלהים וכבודו. (קורינתים יא. ד. ה. ו. ז. ח. ט. י.־טז.)

סא) נשיכם תשתוקנה בקהל כי אין להן רשיון לדבר שם כי אם להכנע כאשר אומרת גם התורה (?), ואם חפצן ללמוד דבר תשאלנה את בעליהן בבית, כי חרפה היא לאשה לדבר בקהל (שמעו נא רעפארמים יהודים) (קורינתים יד. לד. לה.)

סב) ואחרי אשר נקרא כי המשיח קם מן המתים, איך יאמרו אנשים מכם כי תקומה למתים אין, ואם אין תקומה למתים גם המשיח לא קם, ואם לא קם המשיח אז הבל קריאתנו והבל גם אמונתכם, ואף נמצא עדי שקר לאלהים, אחרי אשר עדים היינו לאלהים כי הקים את המשיח, ולא הקימו, אם אמת הדבר כי המתים לא יקומו, כי אם לא יקומו המתים, גם המשיח לא קם, ואם לא קם המשיח, אמונתכם הבל וחטאיכם עודם עליכם. ואף הישנים במשיח אבד נצחם, אם רק בחיים האלה שמנו מחסנו במשיח, אז עניים מרודים אנחנו מכל אדם. (אל הקורינתים א. טו. יב־יט.)

סג) אבל הבוטחים על מצות התורה מצאו קללה בצדה, כי כתוב ארור אשר לא יקים את כל הדברים הכתובים בספר התורה לעשות אותם, וכי על יד התורה לא יצדק איש לפני אלהים דבר ברור הוא, כי צדיק באמונתו יחיה, והתורה לא אמונה תבקש כי אם את האדם אשר יעשה את משפטיה וחי בהם, המשיח פדה את נפשנו מקללת התורה כאשר היה לקללה תחתינו, כי כתוב ארור כל התלוי על העץ (?) (אל הגלטיים י. יא. יב. יג.)

סד) אמרו לי אתם החפצים לחיות תחת משטר התורה, האם לא תבינו דברי התורה? הן כתוב כי שני בנים היו לאברהם האחד מן השפחה והשני מן הגבירה, בן השפחה נולד כדרך כל בשר ובן הגבירה בדבר אלהים, ואלה הדברים הם למשל, כי שתי בריתות הנה, האחת מהר סיני היולדת ילדיה לעבדות, וזאת היא הגר, כי הגר היא הר סיני בערב דמתה לירושלם כיום כאשר היא בעבדותה עם בניה, אך ירושלם אשר למעלה היא עיר החפש והיא האם לכלנו⁹ (אל הגלטיים ד. כא־כז.)

סה) כבד את אביך ואת אמך, זאת המצוה הראשונה אשר שכרה בצדה, למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך על האדמה, (אל האפסיים. ו. ב. ג.)

סו) חגרו כלי נשק אלהים למען תוכלו לקום לפני נכלי השטן, כי לא עם בשר ודם מלחמה לנו, אך עם אלופים ואלים שליטי ארץ מאפליה ומלאכי רעים אשר במרומים (אל האפסיים ו. יא. יב.)

סז) הוא אשר במוצאותיו נמצא בדמות אלהים (ישו) ובכל זאת לא חשב היותו שוה לאלהים כשלל לו, כי אם התנצל את כבודו וילבש דמות עבד ויהי כתבנית אחד האדם. (אל הפיליפיים. 2. 6. 7.)

סח) לזאת אפוא, מי הוא החפץ להיות אוהב העולם, אויב לאלהים יחשב. (אגרת יעקב. ד. ה.)

סט) ידידים לא מצוה חדשה אני כותב אליכם, מצוה ישנה היא התורה אשר שמעתם, והנני מוסיף וכותב לכם מצוה חדשה (?) ונאמנת היא גם בו גם בכם כי החושך עבר ואור אמת זורח, האומר כי באור הנהו ושונא את אחיו הוא עודנה בחשכה (אגרת יוחנן השליח. א. ב. ז. ח. ט.)

ע) לא תאהבון את העולם ולא את אשר לעולם איש כי יאהב את העולם אין בקרבו אהבת האב (אגרת יוחנן השליח א. ב. טו.)

עא) יש לך שמות מעטים בסרדיס אשר לא טמאו את בגדיהם, הם יתהלכו עמי בבגדים לבנים, כי להם יאתה, המנצח הוא ילבש לבנים (החזיון ג. ד. ה.)

זאת היא התורה, כל תורת ישו הנוצרי אשר הבטיח ד"ר יוסף קלויזנער להביא מנחה לה' ולישראל עמו:

עתה נלכה נא לראות, איזה חלק ממנחתו היא לישו הנוצרי באמת, והנני להביא במספר את כל המצות הלקוחות מתורת ישראל, אשר אין חלק להן בתורת ישו, ואותן אציג לבדנה, והנשארות נשיב לדר. קלויזנער בתשואות חן, כי ישמור הוא לעשותן, בלעדינו.

סימן ב. כתוב מפרש בישעיה ס"ו. י. שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.

סימן ג. פסוק בתהלים לז. יא. “וענוים יירשו ארץ”.

סימן ד. (לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה' (עמוס ח. יא.)

סימן ה. הרחמנות היא עיקר בתורת ישראל. והתורה צותה אף על צער בעלי חיים, “כי תראה חמור אחיך רובץ תחת משאו… עזוב תעזוב עמו”, “ורחמנים בני רחמנים” הוא סמל היהדות. וחז"ל אמרו “מה אני רחום אף אתה רחום”.

סימן ו. מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב. (תהלים כד. ג. ד.)

סימן ז. בקש שלום ורדפהו (תהלים לב. טו. וכתובים רבים כאלה).

סימן ח.ט. הנעלבים ואינם עולבים, עליהם הכתוב אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. (וכן המצוה לא תקום ולא תטור).

סימן יא. שאלת סבי דבי אתונא, (בכורות ח').

סימן יב. יג. יד. מצוה לשמור את התורה, ולבל יגרעו ממנה אף קוצו של יוד. ומתיא זה עצמו, אומר בשם ישו כי עם יוחנן המטבל בטלה התורה מכל וכל (מתיא יא. יב), כי יוחנן זה הוא אליהו הנביא העתיד לבוא.

סימן טו. המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא, (אבות פרק ג').

סימן יט. הלא זאת כבר נכללה בלאו של “לא תנאף”, ובלאו של לא תחמוד אשר רעך. ובחז“ל נמצאות אזהרות רבות כאלה בכל הש”ס, לבלי הסתכל באשה.

סימן כג. כבר אמרו חז"ל, צדק צדק תרדוף, הן שלך צדק ולאו שלך צדק. והוכיחו זאת על פי המלות הכפולות “צדק צדק”.

סימן כז. הלא מצות התורה היא ללות לעני בשעת דחקו, וחז"ל אמרו גדול המלוה יותר מן העושה צדקה (שבת ס"ג).

סימן ל. מתן בסתר יכפה אף, כבר אמר המלך החכם (משלי כא. יד.) וחז"ל דרשו, כי הנותן צדקה בסתר גדול יותר ממשה רבנו.

סימן לא. כבר הוכיחו כמה נביאים נגד הצביעות, וחז"ל הזהירו על זה פעמים אין מספר, “אל תתיראי מן הפרושים, רק מן הצבועים העושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפנחס”.

סימן לב. תפלה בלחש, כבר למדו חז“ל מתפלת חנה “רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע” (שמואל א. יג.) וחז”ל אמרו “כל המגביה קולו בתפלתו, הרי הוא מקטני אמנה”.

סימן לד. כבר הרעים ישעיה הנביא על הצמים החנפים “הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגשו”. (ישעיה נח. ג.) ובכלל התנגדו הנביאים אל הצומות, (זכריה ז. ה. ו.) וחז"ל אמרו כל המתענה הרי זה חוטא.

סימן מא. פתגם חז“ל ידוע “טול קיסם מבין עיניך א”ל טול קורה מבין עיניך” (בבא בתרא טו.)

סימן מג. כבר צעקו כל נביאי ישראל על נביאי השקר בקול גדול, ואליהו הנביא, אסף ארבע מאות וחמשים מהם ושחטם. (מלכים א. יח. מ.) ירמיה הנביא מלא כמעט החצי מספרו נגד נביאי השקר, יחזקאל, עמוס, הושע, וביחוד ישעיה בשפתו החדה והמרוטה, ומה יתכן להוסיף עוד על דבריהם?

סימן נא. הלא גם נער קטן יודע, כי הבעל יוכל לתת ספר כריתות לאשתו רק אם מצא בה ערות דבר. וחז"ל דרשו כי כל המגרש את אשתו הראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. ולהוספת העוואַנגעליום לכנות את האיש אשר לקח לו אשה אחרת בשם “נואף” ואת האשה הגרושה אשר יצאה והיתה לאיש אחר, בשם “נואפת” אין כל יסוד, ואין הגיון, והנוצרים אינם שומרים באמת את המצוה הזאת.

סימן נה. הכתוב אומר מפרש “ואהבת לרעך כמוך”, ובכן הלא זאת היא האהבה היותר גדולה בתבל, כי מה עזה מאהבת עצמו? והעוואַנגעליום קורא זה בשם “מצוה חדשך”, השמעתם?

סימן סד. כבד את אביך ואת אמך, הלא זאת היא מצות התורה, ועשרת הדברות, וכבר העירו חז"ל, כי זאת היא מצוה אשר מתן שכרה בצדה, ומה הוסיף בזה העוואנגעליום?

הנה כי כן, המעט הזה, אשר מצאנו בעוואנגעליום אשר לקחו מתורת ישראל, הן לחשבם עם חשבון תורת ישו הנוצרי. ועתה נלך לבדוק את המצות הנשארות אשר צוה ישו או תלמידיו, ונראה אם יתכן לכנות זאת בשם תורה, כעדות בעל המדע ד"ר קלויזנער.

סימן א. כל איש דעת אשר מח עצמותיו עוד לא נחר, לא יבין בשום אופן, מדוע יזכו “עניי הרוח”, ר"ל אנשים בורים, בלי חכמה ובלי כל רעיון נעלה, למלכות השמים? ובמה נעלה הבור על החכם?

סימן ט. איזה אושר מצאו הנרדפים בעבור ישו? ובידנו אין כל זכר בדברי הימים, ואין איש יודע אף מקום קבורת תלמידיו, כמו שאין זכר בטוח אף למציאת ישו מורם.

סימן יד. האם לא הפר בעצמו אף המצות הגדולות ואף כל התורה כלה, בהעידו כי עם התגלות יוחנן המטבל בטלה התורה ולמודי הנביאים, ומה יענה קלויזנער על תהפוכה כזאת?

סימן טז. איזה חכמה או תורה מצא קלויזנער במצוה זאת, קשה להבין, מלבד אולי מתן שכרה בצדה.

סימן יז. המצוה הזאת יבין גם כסיל אדם, מבלי לחכות לעצת העוואנגעליום.

סימן יח. זאת יודע לכל איש ברגע אשר יובא לפני השופט

סימן כ. כא. רק המאמין “בתורת ישו הנוצרי” כדר. קלויזנער, עליו לנסות ולקיים את המצוה הזאת אחרי אשר כבר נכשל בשתי עיניו, אף כי נוצרי מבטן ולא אחד מתלמידיו נסה לקיים את המצוה הזאת, ואולי, יען אין איש מבין את החכמה הנפלאה האצורה בה, ואנחנו בני ישראל מאמיני תורת משה יודעים מצוה יותר מחכמה, כי כל החוטא לשוב בתשובה שלימה, ומודה ועוזב ירחם, ואולת מאין כמוה היא לעשות עצמו בעל מום, אשר בזה יזיק לעצמו ולקרוביו, בלי כל תועלת.

סימן כב. ומי התיר לתת ספר כריתות לאשה, אם לא מצא בה ערות דבר? אפס מדוע תהיה אחרי גרושה לנאפת? ואם מצא בה “ערות דבר” הלא כבר היתה נאפת טרם גרשה?

סימן כג. ומה הוא החידוש במצוה זאת, הלא כבר ידענו כל אלה מפי התורה, והנביאים.

סימן כד. אין אחד מתלמידיו, ואין נוצרי בתבל אשר קבל ויקיים את התורה הזאת, ואספוק מאד אם תבוא ליד האב הקדוש ברומא, ויקיים אותה, ולא יפלא זאת, יען הוא נגד טבע האדם, ועוד יותר מזה, כי גם ישו עצמו לא קיים את מצותו זאת, כי כאשר הכוהו על הלחי לעיני הכהן הגדול קיפא, לא הושיט אל המכים את לחיו השני (מתיא כו. סז) והמקרה הזה נשנה אצל מרקוס (שם יד. סה) ועוד הפעם בלוקס יז. סג. ומה גדול הפלא, כי יוחנן המטבל אשר עליו אמר ישו, כי הוא הוא אליהו הנביא, שכח או לא ידע, כי בספרו את הענין הזה, הוסיף עוד, כי כאשר הכה משרת כהן הגדול את ישו על הלחי, התרעם עליו על אשר הכה אותו חנם? (יוחנן יח. כב. כג.)

סימן כה. כו. שתי המצות האלה הנה אחת, וההגיון הבריא יתנגד להן כאל המצוה הקודמת, והאות, כי אין אחד אף בין קדושי הנוצרים אשר נסה לקיים אותן, ואף לא ישו עצמו, ואולי קיים אותן תלמידו המובהק עורך “השלח” בירושלם?

סימן כח. “שמעתם כי נאמר ואהבת את רעך ואיבת את אויבך”. בכל דברי העוואנגעליום, בכל מקום אשר יזכירו פסוק או דין התורה, פחדו להשמיע בדברים ברורים לאמר “כן כתוב בתורה”. ותמיד כתבו כלאחר יד, “שמעתם”. אמנם כן, על פי רוב לא שמענו, יען כרבם זייפו את הכתובים, וכן גם פה שקר דברו כי כן כתוב בתורה, כי אמנם בתורה כתוב רק “ואהבת לרעך כמוך”, ולא יותר, (ויקרא יט. יח.) והיא מצוה אשר על כל איש יהודי לקיים, אבל אין כל מצוה בתורה לשנוא את האויב, ולהפך צותה התורה “כי תפגע שור אויבך או חמורו השב תשיבנו לו, ואם ירבץ החמור תחת משאו, עזוב תעזוב עמו”, וכן צותה התורה לא תקום ולא תיטור.

סימן כט. הגיון נפלא! אם המוכסים או הגוים עושים דבר טוב, האם בעד זה אבד כל דבר טוב את ערכו? ומה אם המוכסים או הגוים יעשו צדקה וחסד, האם בעד זה עלינו לחדול מעשות צדקה וחסד? ולפי הגיון זה, אם המה הולכים על שתים עלינו ללכת על ארבע, האין זאת תורה מפוארה?

סימן לג. איזה חידוש נמצא בתפלה זאת? ואם חסר תפלות בית ישראל בימים ההם? אף כי אין מקום לתפלת “תן לנו היום לחם חקנו” בעד מאמיני ישו, אחרי אשר צוה להם לבלי עבוד, ולא לדאוג ליום מחר, תחת אשר היהודי המתפלל לאלהיו “הטריפני לחם חקי” לא יחשוב לשבת בחבוק ידים ולחכות עד אשר יפול המן אל פיהו בלי עמל ועבודה, ובלי דאגת יום מחר, והמלך החכם אומר “לך אל נמלה עצל וכו‘, אוגר בקיץ לחמו וכו’, והתורה אומרת “בזעת אפך תאכל לחם” וחז”ל אומרים, ובצדק, כי הבטלה מביאה לידי שעמום. סימן לה. על פי התורה והנביאים אין כל חובה ומצוה על איש פרטי לצום, מלבד תענית צבור, שהיא חובת כל ישראל, ובאופן זה הן לא יוכל איש פרטי להתפאר בתעניתו, אחרי אשר כלם יצומו ביום ההוא, ואם איזה פתי יתענה “תענית חלום” למען יתפאר בתעניתו, הנח לו! והשוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין, אך לפי הנראה, כל החדוש באזהרת ישו זאת, הוא רק להתנגד לקבלת חז“ל, שלא לסוך ולא לרחוץ בתענית, וחז”ל למדו זאת ממקור נאמן, כי בקום דוד המלך מתעניתו, רק אז סך, רחץ ויחלף שמלותיו (שמואל כ. יב. כ.) ולא חכמה גדולה דרושה ליסוד אמונה או דת חדשה להכעיס, לעשות ההפך נגד הדת העתיקה, השוררת, ומה נקל לאיש, אף מדלת העם, לבוא אל ההמון ולקרוא בקול גדולה לאמר: התורה אסרה לכם לאכול דם, כל שרץ נבלה וטרפה, ואני אומר לכם, הכל מותר לכם, כי כה דבר אלי אבי האדון שבשמים, וברוכים יהיו אלה אשר ישמעו אלי, ואני מבטיחם כי ישבו עמי בגן עדן אצל כסא האב, כי האב בי ואני בו, ורבים מעמי הארץ ילכו אחריו, ומה גם אם איזה מהם ילכו בין העם לספר נפלאות אשר בדו מלבם, ואם האדון קלויזנער יאמין באמת ובתמים בכל הכתוב בעוואנגעליום, חימה אין לי עליו, אבל טוב עשה לוא שמר את אמונתו בחבו, תחת אשר עתה בהדפיסו את ספרו, יאלץ עוד להתנצל בעדו למען הצילו מיד מבקריו, ומי יודע אם לא יאלץ לעזוב את עמו ודתו אף למרות חפצו, אחרי אשר בספרו משך עליו עין האורבים המחכים ללכוד נשמת איש יהודי, ומה גם נשמת יהודי מלומד.

סימן לו. המצוה הזאת, היא רק להתנגד לתורת ישראל, מבלי מצוא בה כל רעיון נעלה, התורה מבטחת לנו “יפתח ה' לך את אוצרו” (דברים כח. יב.) והחכמה מדברת בשפתי שלמה המלך “להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא” (משלי ח. כא.) וה' עצמו מוריש ומעשיר (שמואל א. ב. ז.) ודוד מלכנו יאשר את כל ירא ה' ומבטיחו כי "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, ויהיה חונן ומלוה, “ופזר יתן לאביונים”. הנה כי כן אין חטא ואין חסרון להיות עשיר, רק אם יעשה עושר במשפט, ובעשרו ייטיב לבני אדם, ורעיון הבל הוא להתאמץ להיות עני, ולהיות תמיד תלוי בחסדי נדיבים, ואם כלם יהיו עניים, מי יעזור להם בשעת דחקם?

סימן לז. על פי מצותו זאת, על כל איש ללכת בטל ולא לעשות כל מלאכה ומסחר, רק להתפלל כל היום וכל הלילה, תחת אשר חז"ל הניחו כלל גדול “כי לא לתהו בראה לשבת יצרה”, ועובד אדמתו ישבע לחם, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, ועם זה יהיה גם עובד אלהים, ואיש טוב וישר, וזאת היא תורת ישראל הזרה אל העוואנגעליום.

סימן לח. המשל מעוף השמים הוא חסר טעם והגיון, אחרי אשר גם לעוף השמים לא יפול האכל אל פיהם, ועליהם לעוף ולעמול עד אשר ימצאו איזה גרעין או גרגיר חול למלא בטנם, וכל עוף בונה לו קן, ובבוא החורף יעוף מעבר לים למצוא מנוחה וטרף בארץ חמה, את אשר לא יוכל למצוא בארץ מולדתו, והטבע הלא יורה דרכו ההפך מתורת העוואנגעליום.

סימן לט. למה לנו ללכת לקחת מוסר משושני השדה כי יציצו מבלי ייגעו, ומה נעשה בחורף, בימים אשר לא יציצו ויגועו? והאם לא טוב לנו לקחת מוסר ממלאכי אלהים, כי לא יאכלו ולא ישתו, ונהנים מזיו השכינה, ומדוע לא נעשה גם אנחנו בני אדם כמהם? ולדאוג לכסות, למה לא נלמד מהפראים באפריקא ההולכים ערומים? ומדוע לא נמצא איש אחד בכל התבל אשר יקיים מצותו זאת? ואם אמת בפי העוואנגעליום, כי ישו בא אל היכל ד' להוכיח את הפרושים על חטאתיהם, מדוע לא זכר אף מלה אחת, על חטא שחטאו בהיותם כלם לבושי בגדים?

סימן מ. פלא הוא באמת, מדוע יסדו מאמיני ישו בתי משפט בכל הארצות הנאורות, ויחקו מעשי היהודים והרומאים, ולא שעו לתורת ישו? ורב טוב יעשה עמנו האדון קלויזנער אם יפתור לנו את החידה הזאת. סימן מב. המצוה הזאת, רק במלים אחרות, כבר נזכרה אצל כל השליחים, אשר הזהירם לבל יטיפו את מוסרם באזני הגוים, באמרו "לא טוב לקחת לחם הבנים ולתת לפני הכלבים, (מרקוס ז. כז.), רק פה, הוסיף עוד את המלות “ופניניכם לחזירים פן ירמסום ברגליהם ושבו וטרפו אתכם”. הנה כי כן מזה נבין את מחשבתו, כי האלילית תבלע את היהדות, ואמנם לא את היהדות בלעה, רק את הנצרות אשר באה אל קרבה במלוא קומתה.

סימן מד. המבטא כצאן בקרב זאבים לקוח מספר חנוך, קאפיטל פ"ט, אך המצוה להיות צבועים, “ערומים כנחשים ותמימים כיונים” יקיימו המטיפים לנצרות בכל לבם ונפשם. וביחוד המיססיאָנערים הנמולים. ואם זאת היא תורת ישו אשר הגיש לנו האדון קלויזנער הלא יהודוהו רבים בלי כל ספק, וביחוד המשלחת.

סימן מה. המצוה הזאת היא כמעט האחת אשר כל גדולי הנוצרים, המאמינים, הכהנים והכמרים, השרים והרוזנים, המלכים ושרי הצבא כקטן כגדול, כלם יקיימוהו במלואה, ולא שוא כנו את אלהיהם בשם “אדון השלום”, שר שלום, בן מלך השלום

סימן מו. מצות תורת ישראל היא, ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, ובכל מאדך, אבל מעולם לא הזהירה לצאת מגבולות הטבע, ודברת אלהים “כבד את אביך ואת אמך” חזק מצור, ומקובל בין כל העמים הנאורים מבלי הוספות שדופות קדים.

סימן מז. ואם בטלה התורה עם התגלות יוחנן, איה פיהו אשר אמר כי אף אם תהרס התבל ועמודי שמים ירופפו, והתורה לא תבטל? האמנם הרשו כותבי העוואנגעליום לעצמם להכחיש את דברי ישו אלהיהם? היתכן? האמנם צדקו חכמי הנוצרים בימינו, אשר החליטו, כי ישו הנוצרי והעוואנגעליום המה שני ענינים שונים הסותרים זה את זה? לישו תורה אחרת, ולהעוואַנגעליום ישו אחר?

סימן מח. אמנם אין איש דעת יוכל לכחד, כי רק עניו אמתי יוכל להתפאר ולאמר “למדו ממני כי עניו אני ושח לב”, ועל כן שאו את עלי עליהם, כי קל הוא.

סימן מט. ובמצוה זאת אמר לחזק את תורת משה והנביאים? להתיר דם, כל שרץ, נבלה וטרפה וכל מיני רמש, ואם אמנם פעם אחת באר לתלמידיו, כי הדברים האלה המה משל על דברי שקר ולשון תהפוכות היוצאים מן הפה, שהוא טמא, אבל לא ענה על הנכנס אל הפה, אחרי אשר דבר שקר לא יכנס אל הפה. והעד, כי הנוצרים קבלו את דבריו כפשוטם לאכול כל טמא.

סימן נ. במצוה זאת כחש בעשרת הדברות בפה מלא, כי לא זכר את חמשת הדברות הראשונים, כי באמת איך יכל להודות כי אלהים הוציא את עמו ממצרים, והוא הלא חשב את עצמו לאלהים, ועל כן לא יכל להודות על “ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני”, גם כן מטעם זה, וכן לא חפץ להודות – או למצער כותבי העוואנגעליום אשר דברו בשמו – כי אסור לעשות כל פסל וכל תמונה, בעוד אשר קוה למשוך אחריו את עובדי האלילים. בראותו כי היהודים לא ישמעו לו. ואיך יכל להטיף לשמור את השבת, אשר הוא עצמו צוה לתלמידיו כי לא ינוחו ביום ההוא, ויורה להם כי האדם הוא אדון השבת. לחללה, תחת אשר גם חז"ל התירו לחלל את השבת אבל רק בתנאים ידועים, כמו בעד חולה מסוכן וכדומה, ואיה הפה אשר צוה לשמור תורת משה לכל פרטיה? וכן המצוה “לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא”, הלא חלל בעצמו פעמים רבות.

בכתבי דברי אלה, השמיעו כל כתבי העתים באמעריקא, כי הכנסיה העוואַנגעלית בבריטניא, חרצה למחוק ששה מעשרת הדברות מתורת הנצרות, ראשית דבר, וביחוד, להתרחק מן היהדות עוד יותר מאבותיהם, ועם זה יתקרבו אל האלילית. וזאת שנית, יען העם לא ישמור לעשותם אף כי כתובים המה בספר. ושלישית, יען ישו עצמו לא צוה לעשותם, ובפה מלא הכחישם, ואין על הנוצרים כל חובה להיות צדיקים יותר ממיסד דתם. ובזה אמנם צדקו מאד, ועוד יותר יצדקו, אם יבטלו גם את ארבעת הנשארים, אשר גם אותם לא יקיימו בפועל. ולא נחוץ לנו ללכת מרחק רב להצדיקם. די והותר לנו אם נתבונן אך רגע אחד, על המלחמות, הרציחות וכל תועבת ד' ואדם אשר נעשו עד 1914. לא לבד נגד היהודים. אבל גם הנוצרים איש לאחיו, גוי נגד גוי, וממלכה נגד ממלכה, ואלף פעמים עוד יותר בימי המלחמה האחרונה, ואין אחד מהלוחמים הלך לשאול שאלת חכם, אם הלאו “לא תרצח” כבר נמחק מספר החקים. ובכן, האם לא טוב הוא כי ימחה זכרו מספר החיים, לבל יהיה להם כמזכיר עון.

סימן נב. בתורת משה אשר צוה ישו לשמור, אמנם כתוב מפרש “כל דם לא תאכלו” ואפילו דם ישו, אבל הוא צוה ועל הנוצרים לקיים. והמצוה הזאת יקיימו לכל פרטיה. בשתותם דם היהודים ובאכלם את בשרם ימים על שנה, לקיים מצות אלהיהם. אחרי אשר היהודים המה בשר מבשרו. (על דברת העוואַנגעליום).

סימן נג. אכן תורה נפלאה היא, עד כי חכם כרענאן וצורר היהודים כדעליטש (הבן) יוכלו להתפאר בה. ובפסק דין כזה, הלא יתכן לפטור את כל העולם מן הדין. יהיה גנב, רוצח וכל עושה תועבת אלהים ואדם, נקל להצדיקם בטענה כזאת. ועוד יותר מזה, כי לא יסכון איש בתבל להיות דיין ושופט. כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא. ואם לא מצאתי מענה עד היום בפי כל מתנצלי העוואנגעליום. אולי יואיל בטובו האדון קלויזנער לתת לנו תירוץ מספיק?

סימן נד. ומה יענו מתנצלי העוואנגעליום, הכותבים עליו פירושים ובאורים וספרי מדע, על עדות כזאת? החוטא מביא שני עדים להעיד על צדקתו. העד הראשון הוא עצמו, המעיד על נפשו, (השמעתם עדות נאמנה כזאת), והעד השני הוא אביו אשר ימאן לגלות מי הוא. ואפוא הוא, ולעולם לא יבוא להעיד עליו. האין זאת תורה נפלאה? וזאת היא תורת ישו הנוצרי אשר בעדה נתן קלויזנער עשרים וחמש שנה מימי חייו, ואם כה יקרה נפשו בעיניו, הלא אשאלהו: מה יקר?…

סימן נו. אמנם תורת חסד היא מאין כמוה. תורת ישראל צותה, כי אם ישמרו בני נח רק שבע מצות, יוכלו לשבת בטח בין היהודים עם כל זכיות גר תושב, ופוילוס עשה הנחה גדולה לעובדי אלילים בצותו עליהם לשמור רק ארבע מצות. וההולכים בדרכי פּוילוס, שהמה עתה כל הנוצרים בתבל, לא יתנו לבני ישראל משפטי גר תושב אף אם ישמרו חקי כל התורה כלה, היצדקו?

שבע מצות בני נח מה הנה? שפיכת דמים, גזל, גילוי עריות, ברכת השם, עבודה זרה, דיינים ובאחרונה, גם אבר מן החי. אלה המצות אשר יעשה אותן כל בן תרבות, אשר על ידן יוכל להיות גר תושב בישראל, ועוד יותר מזה. כי התורה אשר צותה “לא תחיה כל נשמה” במלחמת מצוה, היא רק נגד אלה עובדי האלילים שאינם שומרים את שבע המצות האלה. כי לולא זאת, הן לא יתכן להרוג אותם, בהיות להם דין גר תושב, אשר אנחנו מחויבים אף לתמכם, לבקר את חוליהם ולקבר את מתיהם, ואף לפרנסם עם עניי ישראל. עתה נראה חכמת פוילוס, ראשית עזב מצות “ברכת השם”, ועל כן אין חטא בעיניו לחרף את אלהים. ובכן אין כל ספק עוד, כי לא האמין באלהים, מלבד ישו. למנות דיינים, אמנם צדק, יען גם ישו רבו, צוה “שלא לשפוט, למען לא ישפטיכם”. ובכן על השומרים מצותיו לחיות בלי חקים ומשפטים כפראי מדבר. צוה להבדל מן הנחנק, ואם לא יבין הקורא מה הוא “נחנק”, יען כבר צוה על הדם – ר"ל שפיכת דמים, ובחפשי בין מפרשי העוואַנגעליום לא מצאתי באור מספיק למצוה זאת. הנה כי כן אחשוב, כי בתור “עם הארץ” אשר שמע דבר מה מחקי היהודים ולא ידע מהותם. נפל מפיו דבר אשר לא ידע בעצמו תוכנו. כי בהיותו טרוד כל הימים עם בני נח עובדי האלילים. כנראה מכל המון אגרותיו. חלם את החלום מה דינו של בן נח העובר על אחת משבע המצות, ואחרי אשר כלם ידעו כי בן נח (ר"ל עובד אלילים) העובר על אחת משבע המצות, נהרג, ומיתתו בסייף. הנה היתה מצוה אחת יוצאת מן הכלל, אשר עליה היה חייב מיתה בחנק. והיא גילוי עריות, ואחרי אשר בימי פוילוס (לחשבון המאמינים) כבר לא היה דין זה נהוג בישראל, שגלה מעל אדמתו. והוא שמע זאת רק כמו מסורה קדומה, כמו מתוך עב הענן, על כן הזכיר זאת בלי דעת, כמו ששכח להזכיר “גזלה” שגם היא אחת משבע המצות, אשר היתה מובנה אף לעובדי אלילים שקדמו לו. ומה יענה על זה רבי קלויזנער אשר העלה לשמים שיא תורת ישו הנוצרי? הידע בשת?

סימן נז. אם כל מאמיני העוואנגעליום ההולכים בדרכי פּוילוס ישימו לב למצותיו, פלפולו והגיונו הנפלא. כי כל חטא ועון יעשה איש על ידי למדו את התורה, ולולא קרא בתורה “לא תחמוד” לא ידע מה היא חמדה. ולולא היה כתוב תורה “לא תגנוב”, “לא תרצח”, “לא תנאף”, לא היה גנב, רוצח ונואף בעולם. והוא מעיד על עצמו, כי מצות התורה הרגוהו, ולפי זה הלא על כל ממלכות הנוצרים לשרוף את כל ספרי החקים והמשפטים, כל ספרי מוסר ומדות, עם תורת משה וחלק ידוע גם מהעוואנגעליום עצמו. ופלפולו זה שנה וישלש (אל הרומיים ג. כ.) ועוד הפעם, באמרו: כי מפאת התורה “יצא הקצף, כי באשר אין תורה אין פשע”, (אל הרומיים ד. טו.). ועוד הפעם אמר: “ובין כה וכה באה התורה לבעבור יגדל הפשע” (אל הרומיים ה. כ.) ועוד במקומות שונים האריך בפלפולו זה. ומה יענה החוקר הבלשן איש ירושלם לפלוסופיא כזאת? הזאת היא תורת ישו הנוצרי אשר אמר לזכות בה את ישראל?

סימן נח. חכמי הנוצרים הישרים בלבותם, ענו לי! האם לא אדמו פניכם מבשת בקראכם את הדברים האלה? השמעתם, כי בראות אלהים כי בחכמה לא תכון ארץ, שלח סכלות הבשורה (העוואנגעליום) להושיע את המאמינים. בהמשיח הנצלב, להיות ליהודים למכשול (ההתנגדות לתורתם) וליונים לסכלות, (יען כי לא האמינו בסכלות הבשורה). ובשאלתי זאת אינני פונה אל היהודי עורך השלח, אשר בלי כל ספק כבר קרא את הדברים האלה ופניו לא חורו, יען פּוילוס, בעל המאמר הזה, גם הוא התפאר כי היה לפנים יהודי יודע תורה, ואיך יעיז להלבין פני חברו? ובכן מלתי רק אל חכמי הנוצרים. סימן נט. ייטיב נא בעל ספר “ישו הנוצרי ותורתו” להגיד לנו על אמונתו (אם יש בחנותו סחורה כזאת) אם פּראפאָגאַנדא וצביעות כזאת אשר יתפאר בה המיסד האמתי של הנצרות “פוילוס הקדוש” (כן יכנוהו כל הנוצרים) דיה היא להצדיק את הנצרות, אם לא זכה עוד להיות חבר לתלמידי איגנאטיעוו לאָיאָלא, או להשיג תואר ד"ר באחד מהמון בתי ספריהם הגדולים באמעריקא, (באירופא נגרשו מן גו). ואם לא היה בכח דברי פּוילוס אלה להיות יסוד נאמן למיסד כת היעזואיטים (ישועיים)? וסוף סוף החליטו כל ממלכות הנוצריות לגרשם מארצותיהם, ודברי פּוילוס עוד לא מחקו מהעוואנגעליום.

סימן ס. הטעם כי “האיש איננו מצוה לכסות את ראשו בהיותו צלם אלהים וכבודו" הוא טיח תפל, ובצלם מי ברא אלהים את האשה? ומה הוא הכבוד בגלוי ראש, ואיזה חרפה היא בכסוי הראש? ומה החטאה האשה כי נבזוה? ואם לא דבר שפתים הוא להשמיע תורה כזאת, בעת אשר רק מנהגים שונים שוררים בין כל עמי התבל, ואלהים לא צוה. לא לכסות ולא לגלות את הראש, בין איש בין אשה.

סימן סא. לא אמת הוא כי צותה התורה על האשה להכנע, ואם אמרה התורה “והוא ימשל בך”, אבל אין מזה כל ראיה, כי עליה להכנע, ולהיות כשפחה חרופה, ואיה הבאר ממנה שאב לאסור על האשה לדבר בקהל? מה חטאתה? ועל איזה יסוד התירו כל הממשלות הנוצריות לתת חפש לנשים להתערב בכל עניני העולם ולהתחרות עם האנשים נגד מצות העוואנגעליום? האם שמע פּוילוס לאגדת חז"ל, כי “קול באשה ערוה” (קול זמרה ונגון)? ומה יענה הראדיקאל עורך השלח? היאמין גם בתורה הזאת?

סימן סב. אם אין למאמיני העוואנגעליום כל אות ומופת אחר על האמונה בתחית המתים רק תחית ישו, ואשר לפי הודאת פּוילוס עצמו “כי אם לא קם המשיח הלא אמונתכם הבל, ואנחנו המעידים על תקומתו נמצא עדי שקר לאלהים”, ועדותו הלא גם בלעדי זה עדות שוא, יען הוא לא ראה מעולם את ישו כעדות עצמו, כי רק בחלום נגלה אליו בלכתו לדמשק, וזה עשו להם הנוצרים לעקר באמונתם, תחת אשר אמונת תחית המתים שררה בישראל מאז מעולם ולא נוסדה על אות ומופת הפורח באויר, יען לו חפצו היהודים להאמין על פי האותות, הלא יכלו למצוא אות באלישע אשר החיה את הנער (מלכים ב.ד.) או אליהו (מלכים א. יז). אבל כלל גדול הוא בידנו לבלתי האמין על פי האותות (הרמב“ם במו”נ מחליט, כי כל המאמין על פי האותות, בידוע שיש בלבו דופי), יען ממקרה יוצא מן הכלל אין למדין על הכלל. ואם קרה כי פצתה הארץ את פיה ותבלע את קרח, אין זאת הוכחה כי תמיד תפתח את פיה לבלוע את הרשעים, תחת אשר התורה והנביאים הנה עדויות יותר נאמנות, ודניאל אומר בדברים ברורים “ורבים מישני עפר יקיצו, אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות לדראון עולם” (דניאל יב. יב.) ומשענת פּוילוס היא קנה רצוץ, ומה יעשו עם ההמון הרב הנוצרים הנאורים בימינו אשר לא יאמינו בתחית ישו?

סימן סג. פוילוס מעיד בזה כי אין לו חפץ בתורה, ואף לא בתורת ישו, שלא היתה ואיננה גם היום בתבל, זולתי באמונה, והאמונה היא, כי המשיח פדה את נפש מאמיניו מקללת התורה, אף כי ישו עצמו (על דברת העוואנגעליום) צוה לשמור את התורה בכל פרטיה, ומה נחמדה עדותו של פּוילוס, “כי כתוב (בתורה) ארור כל התלוי על העץ”, השמעתם? היש איש בתבל אשר מצא פסוק כזה בתורה? יקום נא עורך השלח ויחפש, אולי ימצא הוא, באחד מחדרי תורת משיחו.

סימן סד. כתפוחי זהב במשכיות כסף הוא המשל, כי הגר היא הר סיני, והר סיני דומה לירושלם בעבדותה כיום, ורק ירושלם של מעלה היא עיר החפש, ואם כן הנצרות היא מירושלם של מעלה, וזאת היא הברית השניה, ר"ל מיצחק. אמנם דרוש, רמז וסוד נפלא, הוא, רק הפשט חסר בו, ועל כן קשה לאיש דעת להבינו, ואיך תוסד תורה חדשה על יסוד דרשות כאלה? על האדון קלויזנער לפתור!

סימן סו. כל העוואנגעליום מלא ממלחמות עם השטן, שהוא אחד מעקרי הנצרות, והנצחון הגדול אשר נצח ישו את השטן, והשדים אשר גרש לעדר חזירים, ואין כל פלא, כי איש מדעים, עורך מכתב עתי ראדיקאלי, סאציאליסט, וחסיד מלידה ומבטן, יאמין כי ישו הנוצרי היה גדול מהנביאים ותורתו בוקעת חלוני רקיע, כי אמנם לא דבר קטן הוא לעמוד תמיד על המשמר “חגור כלי נשק אלהים” ללחום עם אלופים ואילים שליטי ארץ מאפילה ומלאכי רעים אשר במרומים? ובעינינו ראינו ובאזנינו שמענו באמעריקא הנאורה שני גבורים מפורסמים החיים אתנו כיום, האחד המטיף הלאמי האדון “בּיללי סאנדיי”, ומשנהו שר צבא השדים המוכיח הלאמי, ה' “סמיטה דזיפסי”, הסובבים את כל הארץ כל הימים, ומאספים אספות גדולות שלא נשמע כמהן בתבל, למען הראות גבורת ימינם במלחמת השטן והשדים בכל הערים הגדולות בארצנו, וכי יקרה להם אסון לפעמים, כי אין השטן או השד בביתו, או שכחו לבוא אל האספה לשמוע את הדרשה, הנה יש לכל אחד מגבורי ישו אלה שד או שטן מן המוכן, אשר יוליכו עמם בדרך, ובזרוע נטויה ימשכוהו באזניו ורגליו אל אולם האספה למלחמת הבינים, הכל כנהוג בכל הארצות הנאורות, וחבל כי דר. קלויזנער לא זכה עוד לשמוע דרשותיהם, ובזה מנעו אלהים לכתוב פירוש מדעי חדש על איזה קאפּיטל מתורת ישו, הלא?

סימן סז. לא אמת הוא, כי ישו לא חשב עצמו לאלהים, אחרי אשר כבר השמיע את אלהותו פעמים רבות, ולא רק במשלים וחידות, אבל גם בדברים ברורים, וכן יעבדוהו כל הנוצרים בתבל ובשמו ישבעו, וכמעט יום יום הננו רואים ושומעים בארצנו הנאורה – אשר בה יגורו כמאה ושבעים כתות נוצריות שונות, אשר כהניהם הנאורים מכחישים אלהות ישו, והקולות והמריבות בין קהלותיהן מצד המאמינים האמתים ועוד יותר בין המתחפשים לחרדים, ממלאים את כל כתבי העתים בארץ בצעקותיהם על הכהנים והכמרים האפקורסים¹⁰ אשר הופיעו בשמי הנצרות בימים האחרונים, אבל בכלל, יאמינו כל הנוצרים באלהות ישו.

סימן סח. לפי הגיון כזה, הנה אלהים שונא את העולם, ואם כן הלא לא יבצר ממנו להחריב את עולמו ברגע אחד? ועל פי פלוסופיא כזאת, הן רעים וחטאים המה כל נדיבי לב, כל עושי טוב בארץ, וכל אוהבי האנושות בכלל, המה שונאי ושנואי האלהים, וזאת היא תורת ישו אשר בה קלויזנער יתפאר?

סימן סט. אם מצוה ישנה היא כדבריו, אם כן מה חדש בה? ומה היא עצם המצוה? למצוה אנחנו קוראים כל “עשה” או “לאו”, ומה שם נקרא למצוה זאת אשר לא ידענוה מעולם, ולא נמצאה בתורה? ובכל זאת, תוך כדי דבור, הוא אומר “הנני כותב לכם מצוה חדשה”, ומה הוא החידוש? עורבא פרח!

סימן ע. בפתגם זה, או כאשר יכנהו העוואנגעליום בשם “מצוה חדשה”, הוסיף רק באור על סימן סח, לשנוא את העולם, ומי הוא העולם? האם יחשוב בכלל זה גם את אחיו ובני משפחתו, בני ארצו ובני אמונתו? ובהחליטו כי “איש אשר יאהב את העולם אין בקרבו אהבה האב”, (האלהים בשמים או ישו?) מדוע לא השמיענו אמרות אלוה אשר צוה מפרש לשנוא את העולם – אשר ברא לכבודו? ומה תכלית כל הבריאה כלה? שאלות כאלה אינני שואל את הנוצרים המאמינים, המאמין האמתי יוכל להיות איש ישר וצדיק תמים אף אם יאמין בכל הבלי שוא, אבל הנני שואל את האדון קלויזנער אם גם הוא מאמין אמתי ככל הנוצרים הפשוטים אשר לא למדו מאומה? ומאד אשמח אם יענה כי כן הוא, ויהיה אלהיו עמו.

סימן עא. כל “החזיון” או “חזיון יוחנן” כמו שהוא, לקוח מספר חנוך. ואחת היא אם הבגדים הלבנים המה כנוי לטהרת הנפש והאמונה בישו, או לא, אחרי אשר כלנו יודעים כי הבגדים הלבנים היו לסמל לכהניהם (ביחוד הקטולים) והכת השחורה “קו קלוקס קלען” באמעריקא, ואם קהלת אומר (קהלת ט. ח.) “בכל עת יהיו בגדיך לבנים” אין בזה כל סמל אמונה, רק דברים פשוטים להתענג בעולם הזה ללבוש בגדים יפים, ולאכול ולשתות, ולראות חיי ענג עם האשה אשר בחר לו, כי אין שלטון ביום המות.

הא לך חמורך טרפון!

Ecce Deus!

סליק תורת בן מרים.

ועתה, יקירי איש המדע, הראנו נא ראשונה את ישו בקומתו וצביונו, כמו חי חיים ממשיים, דברי הימים! היסטארי אני דורש! ואל תאמר להלעיטנו ברמזים או השערות איזה שליחים. ברמזים והשערות נוכל לברוא עולמות ולהחריבם יום יום, ערב ובקר וצהרים, אך הארץ תעמוד לעולם, וממקומה לא תמוש, אף אם תרבה לנו רמזים ככוכבי השמים לרוב, ואז, רק אז, בהביאך את ישו לפנינו, למען נראהו חי או מת, אז תפתח לפנינו את ספר תורתו החדשה, אבל לא זאת המפוזרה בעוואנגעליום. התורה בעוואנגעליום – שאין בה ריח תורה, היא רק שלילית, ואם נציג אותה במערכה נגד תורת ישראל, הלא תמס כדונג, שלילה איננה חכמה גדולה, ומה נקל לכל איש להיות מחוקק דת חדשה על ידי שלילה. כי די לו למחוקק כזה לאמר: אתם מאמיני תורת משה אומרים לשמור את השבת, ואני אומר "לא תשמרו. אתם אומרים לא יהיו לך אלהים אחרים על פני, ואני אומר יהיו ויהיו. אתם אומרים כי כתוב בתורתכם לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה ואני אומר עשו ועשו, ודי לכם אם תאמינו בי כי נולדתי ברוח הקדש, ובאופן זה יוכל להפוך ביום אחד את כל הלאוין שבתורה, לאמור ההפך, והנה תורה חדשה, לא הרה ולא חלה ותלד! ואם לא זאת היא תורת ישו אשר הביא קלויזנער לפני בני ישראל, אם כן אפוא היא? סיום התורה.

ועתה הנני שואל, אם יבוא איש פשוט, שאין לו כל תביעה למדעים, ויאחז בזקן הסופר הטהעאָלאָג המדעי, וישאלו שאלה קטנה לאמר: בא לעירנו דרשן או מטיף וידרוש באזני שנים עשר איש איזה דברי מוסר ותורה במשך שעה אחת, האם נוכל לכנות את המטיף ההוא בשם מחוקק בן אלהים, נותן תורה חדשה, ואף אלהים עצמו, ענה נא קלויזנער! ענה! אם יש מענה בפיך. עתה נבוא אל עצם הספר. בצד 10 כותב המחבר “כי אין הידיעות שבשלשת העוואנגעליום הראשונים מאוחרות בזמן כל כך (?) אין להטיל ספק (???) במציאותו של ישו (כמו שרצו כמה חכמים במאה הי"ח ובזמנינו) ואף לא ברוחו הכללי כפי שהוא מתואר באיוואַנגליונים הללו זהו הערך ההיסטורי האחד שיש להידיעות התלמודיות הקדומות של ישו”. ולהלאה הוא מודה כי אין כל ערך היסטאָרי לאיזה דברי אגדה אשר נשארו בידינו מימי האמוראים האחרונים בזמן. ומביא ראיה שלא ידעו, וערבבו את בן סטדא ויחשבוהו לישו או בן פנדירא, מה שבאמת אין הדבר כן. נשארו לנו אם כן רק האגדות מימי התנאים בברייתות ובמדרשים קדומים" (?) ¹¹.

הנה כי כן, ראשית דבר מודה המחבר כי אין כל ערך לידיעות בעוואנגעליום הרביעי (יוחנן) אשר כל חכמי הנוצרים הגדולים מכחישים את מציאותו. זה יוחנן המטבל אשר כל שלשת השליחים מתיא, מרקוס ולוקס מעידים כי ישו בא אליו לטבלו. והוא הוא אשר סמך ידו עליו (מתיא 3. 13 –. מרקוס 1. 9. לוקס 3 . 21) הנה כי כן, כל מה שמספרים שלשה השליחים אודות ישו ויוחנן המטבל מכחשים מאליהם אף לדברי המחבר. ומה גם לדעת חכמי הנוצרים המכחישים אף את מציאותו. ולפי זה הלא נחוץ למחוק מן העוואנגעליום את כל הענין עם יוחנן המטבל. מלבד אשר אם נוכל להכחיש ענין נכבד כזה מכל שלשת השליחים. הלא כל גופם צריך בדיקה. כי מי יערוב לנו, כי הספורים האחרים אשר יספרו לנו, טובים ונכונים יותר מספור זה שלא היה ולא נברא? כאשר כן הוכיחו באמת רוב חכמי הנוצרים וכל חכמי ישראל כאשר יראה הקורא הלאה.

מחברנו אומר “כי אין להטיל ספק במציאותו של ישו” ובמה יוכיח החלטה כזאת? ואם יחפוץ כי נאמין לו על דברתו, מדוע לא נאמין לגדולי חכמי הנוצרים בתבל המכחישים מציאותו. על ידי חקירות עמוקות בדברי הימים. ואני וכל חכמי ישראל אשר דברתי עמם במשך כל ימי חיי¹² הננו מכחישים מציאותו בפה מלא וכל איש היודע פרק בהגיון לא יוכל לדרוש ממנו אף הוכחה, אות או מופת, יען זאת יתכן לדרוש רק מבעלי החיוב. אבל לא מבעלי השלילה. ואם כי אמת הוא, כי “לא ראינו אינו ראיה” אבל הרואים צריכים להביא עדות כי ראו, ועדות כזאת, לא היתה במציאות מעולם. ואין איש נאמן בכל ספרות העולם אשר העיד כי ראה את ישו הנוצרי, ישו זה, אשר אודותיו ידבר העוואנגעליום. זה העוואנגעליום המכחש מן המלה הראשונה עד האחרונה. ואם ד"ר קלויזנער מאמין בו בכל לבו, נגד הכחשת חכמי ישראל וגדולי חכמי העמים, ילך נא לספר אמונתו בקהל הכומרים ויהודוהו סלה. אבל לנו היהודים אין חפץ בו ובספרו.

מחברנו מתאמץ להוכיח כי רק מהברייתות נוכל להוציא חומר למציאת ישו. ורק הספור אודות בן סטדא עומד כעצם בגרונו. אחרי אשר הספור הזה נמצא בברייתא (שבת ק“ד ע”ב). ושם יסופר כי בן סטדא נסקל בלוד, וישו הלא נתלה ולא נסקל. וכן קרה זה בירושלם לא בלוד, והמספר הוא ר' אליעזר הגדול שהיה חי בימי הבית, והיתה לו ישיבה בלוד, והוא כראש בית דין, או למצער ראש החכמים הלא ידע בלי ספק מה שקרה בעירו, ואין איש בעולם יוכל להכחישו "רק אם נחליט כי בן סטדא היה איש אחר לא ישו¹³ ור' אליעזר זה מדוע לא ספר לנו דבר אודות ישו שנתלה רק כעשרים שנה לפני הולדו? ומה גם על דבר מאמיני העוואַנגעליום כי ישו עשה רעש גדול בכל ארץ ישראל, ואנשים לרבבות רצו אחריו. ולא לבד ר' אליעזר הגדול, אבל מכל חכמי ישראל בתקופה ההיא ועוד שבעים חברי הסנהדרין לא נמצא אף אחד אשר הזכיר כי ראה את ישו, והעוואנגעליום הלא יספר כי הסנהדרין דנו אותו למיתה וישלחהו לפילאטוס. ומהסנהדרין אין איש יודע זאת? האם לא דבר הוא? האם אין די בזה להוכיח כי לא היה ישו כזה במציאות?

ה' קלויזנער המתאמץ להוכיח כי השם בן פנדירא הוא עתיק מאד, ולאות יביא את אוריגינוס המספר “כי צעלזוס האלילי שמע מפי יהודי לערך בשנת 178 כדברים האלה (צד 14): מרים גורשה מאישה, נגר על פי מלאכתו, לאחר שהוברר הדבר, שהיא מנאפת, נדחתה מאישה ונודדת בחרפה, ילדה בחשך את ישו מחיל אחד פנתיראס, ואוריגינוס עצמו אומר, שיעקב, אביו של יוסף, אביו של ישו נקרא בשם (זה) ובזה רצה אוריגינוס, כפי הנראה, לבאר, מפני מה קורין היהודים לישו בן יוסף “בן פנדירא” (?) או בן פנטירי!… על כל פנים עתיק הוא השם “בן פנדירא” מאד (?) מאחר שכל ספור זה על לידתו של ישו מחיל אחד אינה אלא אגדה שצמחה מתוך החלטתם של הנוצרים מימי פּוילוס ואילך (?)שישו נולד בלי אב טבעי, על כן אי אפשר (?) לנו לחשוב. שאמנם היה חיל רומי בשם פנדירא או פנתירא שהיה לו יחס אל אמו של ישו”¹⁴.

מה תכלית כל הפלפול הזה, אם לא רק למצוא תואנה לכסות על חרפת הלידה, לוא גם בהשערות שדופות קדים. ואפילו בשקרים גלוים. ראשית דבר כי לא מפּוילוס החלה האגדה כי ישו נולד בלי אב. אחרי אשר מתיא בראשית ספרו (א. יח.) מספר זה בשפה ברורה, וכן לוקס ב. ז. יספר עוד פרטים אחרים שלא נודעו למתיא וכן יוחנן א. י“ג, אומר: אשר לא מדם ולא מחפץ הבשר אף לא מחפץ גבר נולדו כי אם מאלהים. והדבר נהיה בשר וישכון בתוכנו ונחזה כבודו ככבוד בן יחיד לאביו (העתקת דעליטש), הנה כי כן לא פּוילוס היה הראשון אשר בדה לידת ישו בלי אב. אמנם כן יוכל להיות כי מאמין גדול כד”ר קלויזנער המאמין בכל מלה כתובה בעוואנגעליום, חרה לו כי יוחנן לא ספר את כל ענין הלידה מפרש כהשליחים האחרים, ועוד יותר מזה, כי השליח מרקוס, אשר כל חכמי הנוצרים החליטו, כי הוא העתיק מכלם, וכלם שאבו ממקורו. וזה מרקוס לא השמיע אף מלה אחת על דבר הלידה. אין מרים ואין יוסף, אין נצרת ואין בית לחם, אין רפת ואין מלאך מבשר בשורת הלידה, וכמו משמים ארץ פתאם נפל ישו אל פי השליח הזה, כמו לא נולד מעולם, ואם הוא לא ידע דבר אודות לידת ישו, מאין שאבו השליחים האחרים המאוחרים ממנו את ידיעותיהם? הנה כי כן עלינו להחליט אחת משתי אלה, או כי האחרונים בדו את כל הענין בעצמם. או מרקוס ידע והעלים בכונה. יען בש לעטות חרפה על משיחם ואמו. אבל אל נא ישכח עורך הדין הסנגור בעד הנצרות, איש המדע שאיננו נוטה לשום צד חלילה, עורך השלח בכבודו ובעצמו, כי לנו היהודים אחת היא באיזה אופן נולד ישו, ולנו אין כל הבדל אם היה שם אביו יוסף או חיל רומי פנדירא או פנתירא, אם נולד בכשרות או ע“י מלאך, ואפילו ע”י הקב"ה עצמו. לנו נכבד לדעת, כי איש כזה לא נולד מעולם, ועל כן לא מת ולא נתלה, ורק בעלילה באו עלינו צוררנו לכלותנו, ואם ישנם בנו טפשים נתעים בשוא המאמינים – ואולי בכונה, כי כבוד גדול הוא לנו, כי אלוה הנוצרים היה יהודי, ועל כן כדאי לנו לסבול כל עמל ותלאה ורבבות עלילות שקר אשר יבדו עלינו יום יום. הנה במקום הטפשים האלה נמצאו חכמים מפורסמים בין הנוצרים אשר החליטו, כי ישו לא היה יהודי, מטעם, כי רוב תושבי הגליל בתקופה ההיא היו ערלים. ולאות יראו, על ציור פני ישו, כי פּניו אינם פני בן שם, שערותיו צהובות וחוטמו אריי דק וחד, כאשר החליט החכם המהלל פּראָפעססאָר פּאול הויפּט מבאלטימאָר, ורבים החושבים כמהו, ורענאָן עצמו אשר העלה לשמים שיא ישו, מעיד כי ישו לא ידע אף עברית, וככל תושבי הגליל לא למד מאומה.

והחפצים להחזיק בדעה זאת,ימצאו עוד תירוץ מספיק במה שהחרישו כל חכמי ישראל בתקופה ההיא ולא דברו אודות ישו, יען הדבר לא נגע לישראל, כמו שלא זכרו מקרים אחרים אשר קרו בין העמים, ובכל לב ונפש יכלנו למחול להם את הכבוד עם המכות והפאָגראָמים, רק למען ירפּו ממנו. לנו די הכבוד כי הננו בני אברהם יצחק ויעקב, בני הנביאים והמלכים. לנו די הכבוד, כי אַנשים גדולים אשר האירו פני תבל בחכמתם, נולדו על ברכי עמנו, במשך ימי גלותנו הארוכה בהיותנו נעים ונדים, נדחים לכל קצוי תבל, באשמנים, בחורי עפר, בין חגוי סלעים, בין שיני לבאים, ולוא גם היה ישו כזה בעולם. ולוא גם היה אדם גדול כאשר יספרו מעריציו, גם אז יכלנו לותר עליו. ומה גם אם כל הענין הוא עורבא פרח, להד"ם. אפס אם אין די עוד בזה.

הנני לגלות עוד סוד אחר. כי ד"ר קלויזנער שאינו נוטה חלילה לאיזה צד, לא יבוש לחקות מנהג המיססיאן לעשות את הרגל לפי מדת הנעל, כדרך העוואנגעליום מראשיתו עד אחריתו, והנקל בעיני מחברנו אף לזייף את דברי הימים רק למען הקדים את המאוחר, הנה כי כן בהביאו את דברי אָריגענוס (לא אורוגינוס) הוא מציין את דבריו משנת 178 לספרית הנוצרים, בעוד אשר אריגענוס נולד באלכסנדריא בשנת 185, ועד אשר יצא שמו לתהלה בין הכנסיה הנוצרית, ונקרא לבא לרומי, ואחרי כן שב לאלכסנדריא ובלי ספק רק אז כתב את ספריו, בהיותו למצער בן ארבעים או יותר, וקלויזנער יקדימהו בחמשים שנה בערך. ולאיזה תכלית? כן אשאלהו. מי נתן לו המשפט להחליט כי ספור אריגענוס אודות לידת ישו הוא ספור אגדי, האמנם יען הוא דבר טבעי, כי יבוא איש צבא רומי ויחמוד לו נערה עברית בהיות כל הארץ מלאה צבא רומי, ובהיות מחברנו איש מדע, יותר נעים לו להאמין כי רוח הקדש יביא לה הריון? ואולי יחשוב זאת לאגדה יען אריגענוס אומר כי שמע זאת מאיש אחר. ואם כן בכל אופן לא נופל ספורו זה מספורי העוואַנגעליום. והשליח לוקס מתחיל את ספרו בדברים ברורים לאמר (לוקס א. א.) “הן ידי רבים כתבו על ספר את מערכי הדברים אשר כוננו בתוכנו אל נכון כאשר מסרו לנו אלה אשר היו עדים רואים מראש ומשרתי דבר ה', ובכן גם אני אשר בחנתי היטב את הדברים ההם מראשיתם, הכינותי את לבי לכתבם אליך תאופילוס גבור החיל”. הנה כי כן, הוא מעיד, כי הוא עצמו לא ראה מאומה, מלבד מה שכתבו אחרים. ומדוע אין כל דבריו דברי אגדה? ועוד יותר מזה, כי ראשי הכנסיה הנוצרית עצמם מודים, כי זה תאופילוס אשר אליו ובעדו כתב את כל הספר, הוא איש אגדי, בדוי מלב, לא היה ולא נברא איש כזה.

איש המדע, המאמין בכל דברי העוואַנגעליום כנוצרי כשר¹⁵ שכח לשאול, היתכן כי אחד מראשי הכנסיה הנוצרית כאריגענוס, יספר דבר חרפה אודות לידת ישו, בעוד אשר כל שלשת השליחים מדברים אודות רוח הקדש אשר בא בבטן מרים ואיך העיז לספר מקרה טבעי המתנגד לכל העוואנגעליום? האמנם לא מצא איש המדע מענה נכון לשאלה זאת? האמנם יכלה האמת להזיק למסחרו, לוא השמיע כי בערך מאתים ושלשים שנה למספרם עוד לא היה העוואנגעליום בעולם? האמנם פחד לספר לעברים, כי השליחים לא כתבו מאומה. וכי רובם בדוים מלב. ואין איש יודע מי כתב את העוואַנגעליום. והגדולים בחכמי אשכנז כבר החליטו, כי למצער, נכתב בידי שנים עשרה איש שונים ובזמנים שונים. אמנם סכנה גדולה היא לאיש מדע לגלות טפח מן האמת פן יבולע למסחרו. כי על כן הוא איש מדע ואיננו נוטה לשום צד, הלא?

אחרי אשר ירחיק, ובצדק. את כל אשר הזכירו האמוראים אודות ישו, וישאיר לו רק את הברייתות, ומביא את הספור עם יהושע בן פרחיה בכל נוסחאותיו השונים הסותרים זה את זה. כמו בסנהדרין ק“ז ע”ב. ובסוטה ס“ז ע”ב. ובירושלמי חגיגה פ"ב המביא את הספור לא על יהושע בן פרחיה רק על יהודה בן טבאי, ולא שמעון בן שטח כתב “אני ירושלים עיר הקדש ליכי אלכסנדריא של מצרים אחותי” רק “והיו בני ירושלם כותבים כן. מירושלם הגדולה לאלכסנדריא הקטנה”. ובנוסח זה, הירושלמי, לא נזכר שם ישו כלל. רק אחד מתלמידיו, ואחרי אשר העיר, ובצדק, כי כל הספור הזה הוא נוסף אל הברייתא ביד מאוחרת, ועצם הברייתא הוא רק המלות האחדות “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת”. עד כי הוא עצמו מודה כי הספור בצורתו שבבבלי הוא משונה כל כך וכל כך מאוחר, עד שאין לאבד אף מלה אחת כדי להוכיח את אי־איסטוריותו, (צד 17) והלאה הוא אומר: ועל כן אני נוטה לחשוב, שלא רק הספור האמוראי הבבלי מאוחר הוא הרבה, אלא אף שסוף הברייתא, לא כאלישע שדחפו לגיחזי בשתי ידים, ולא כיהושע בן פרחיא שדחפו לישו [הנוצרי] בשתי ידים, אינו אלא הוספה מאוחרת, ועיקר הברייתא היו רק הדברים “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת”.

הנה כי כן, יוכל הקורא הפשוט לחשוד את המחבר למבקר איש ישר המדבר גם כיהודי, אבל חכו נא מעט, ותראו כי סתר פנים ישים, כאורב היושב בחדר ומחכה לעת מצוא להתנפל על טרפו.

בעמוד י"ח, מביא את הברייתא השניה אשר עליה יאמר “כי ערכה ההיסטורי גדול יותר”. הנה כי כן יתגנב בלב הקורא לחשוב, כי להברייתא הקודמת יש גם כן איזה ערך היסטורי, אף כי לא גדול. בעוד אשר עשה עצמו כמו שכח את דבריו הקודמים, “כי אין לאבד אודותה אף מלה אחת”. ובכן, אין לה כל ערך היסטורי כלל.

וזאת לשון הברייתא השניה (והתניא): בערב הפסח תלאוהו לישי [הנוצרי] והכרוז יוצא לפני מ' יום [ישו הנוצרי] יוצא ליסקל על שכישף והסית, והדיח את ישראל, כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו, ולא מצאו לו זכות ותלאוהו בערב הפסח, אחר־כך באו דברים אלה של האמורא עולא: אמר עולא: ותסברא [ישו הנוצרי] בר הפוכי זכות? מסית הוא ורחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו, שאני ישו דקרוב למלכות הוה. (עולא היה תלמידו של ר' יוחנן וחי בארץ ישראל בסוף המאה השלישית לספירת הנוצרים)¹⁶.

עד כמה יתאימו הדברים האלה עם ספורי העוואנגעליום בכלל ודברי הימים לישראל בפרט, הלא יבין גם נער קטן. על דברת העוואנגעליום פסק הסנהדרין את משפטו למות בלילה אחד, בלי כל כרוז הוציאוהו לתליה במחרת היום. על פי פּקודת פילאָטוס נציב רומי, תלוהו ולא סקלוהו. ובירושלם ולא בלוד. והסנהדרין לא ישב בלוד. כי בלוד היתה רק ישיבה לר' אליעזר הגדול בסוף בית שני. ולא הרב ולא תלמידיו זכרו אף מלה אחת מכל המקרה הזה. המסופר אחרי עבור איזה מאות שנה. ומאין ידע בעל המאמר להחליט “כי ישו קרוב למלכות הוה”. את אשר לא ידעו אף מחברי העוואנגעליום. כי לוא שמעו זאת אף מפי שמועה רחוקה, הלא מהרו להתפאר בזה.

שנית, הלא ידענו, כי אף הסנהדרין חדל לשפוט דיני נפשות בימים ההם. ובעל המאמר, בברייתא זאת, לא יזכיר אף במלה אחת מי היו השופטים אשר דנוהו לסקילה.

שלישית, בעלי העוואַנגעליום מעולם לא זכרו כי היה ישו בלוד.

קלויזנער בהערתו צד י“ח, מבטל בדבור אחד את כל טענותיו של מ' פרידלאַנדער בספרו Die religioesen Bewegungen innerhalb des Judentums in Zeitalter Jesu המוכיח כי כל המקומות התלמודיים המדברים אודות ישו, להוספות מאוחרות וזיופים פשוטים. הוכחות נאמנות כאלה הנה כעשן לעיני האיש החפץ ומבקש להפוך חשך לאור. ואם לא יאמין בזיופים אשר עשו אחרים. כמו המומר נכד ר' אליהו בחור, אשר הדפיס את כל הש”ס בבאזיליאה משנת של“ד עד של”ח, אשר עשה בו זיופים אין מספר, עד כי לא חפצו היהודים לקחתו בידם אף בחנם. וגם בהש“ס הראשון ע”י שונצינו משנת רמ“ד־רע”א. ואחרי כן הש“ס הנדפס בשלמות בשנות ר”פ־רפ“ג, בשניהם שנוים לאלפים, ואם לא עשו זאת בכונה לזייף, הלא עשו זאת מפחד הנוצרים. ואין לדבר עוד מהשסי”ן שנדפסו אחרי שרפת התלמוד בשנת שי"ד. וביסוד הצענזוריא בכל מושבות היהודים. ואם לא יאמין בכל הזיופים האלה הנראים לכל מעיין בתלמודנו, אבל למצער עליו להאמין בזיופים אשר עשה וזייף הוא עצמו במחילה מכבודו. והנה הנם:

הקורא אולי הרגיש כי בכל פעם אשר יזכיר המחבר את השם ישו, יוסיף בסוגר מיוחד את המלה [הנוצרי] או [ישו הנוצרי] תחת אשר בתלמוד חסרות המלות ההן, וכוונתו, הלא גלויה, כי יתאמץ בכל עז להביא את ישו הנוצרי בתוך התלמוד יותר ויותר, ולא יחוש אף לזיוף גלוי כזה, כי כבר ידעו חכמי התלמוד התנאים ממציאת השם “נוצרי” על שם העיר “נצרת”, שלא היתה עוד בעולם בימיהם. ובכל הש“ס לא נזכר שם העיר הזאת, אשר לפי הנראה עשו העוואנגעליום “רגל לפי מדת הנעל” ויבדו להם שם עיר, כאשר בדו פּסוקים שאינם בכתבי הקדש, או הוסיפו וגרעו כפי הנחוץ לפּראָפאָגאַנדאָ. וד”ר קלויזנער ראה בלי ספק גם את הש“ס כ”י מינכען הנדפס ע“י הפּראָפעססאָר הערמאן ל. שטראָקק על ידי פּאָטאָגראפּיע, ועתה יעמוד נא על רגליו ויעיד, כמה פעמים מצא בש”ס זה את המלות “ישו הנוצרי”? אף כי גם ש“ס זה, היחיד בעולם (בשלמות) איננו עתיק מאד, כי נכתב בשנת ק”ג לאלף הששי. ועד כמה מכשרים מדפיסים יהודים, ומה גם נוצרים אשר הדפיסו ספרים עברים, לזייף בכונה או מפחד הצענזוריא, עד כי החליפו את שם “הישמעאלי” (מחמד) בשם “אותו האיש”, המרמז על ישו הנוצרי. כי כן כתוב ברמב“ם סוף הלכות מלכים (דפוס קושטא רס"ט.) מפרש “כי הישמעאלי בא ליישר דרך למלך המשיח” (כוונתו בלי ספק על מחמד ואמונת האחדות אשר יאמינו המושלמנים) תחת אשר הנוצרים יאמינו בשלוש. ועוד יותר נפלא. כי ברמב”ם הנדפס על ידי נוצרי בוויניציא ש“י־שי”א, כתוב בהלכות ע“ז מפרש, כי הנוצרים המה עובדי עבודה זרה. ויבואו המדפיסים היהודים ויכתבו “כי הנוצרים אינם עובדי ע”ז? השמעתם? ולד”ר קלויזנער לא נעמו הוכחות פרידלאנדער, כי נעשו זיופים בתלמוד אודות ישו הנוצרי. הלא דבר הוא!

עתה נבוא אל הברייתא השלישית. בסנהדרין מ“ג ע”א. וז“ל: חמשה תלמידים היו לו לישו. מתאי, נקאי, נצר, בוני ותודה, וקלויזנער עצמו מודה, “כי מיד אחרי זה מתחלת הוספה אמוראית מאוחרת, שהיא נכרת על פי לשונה הארמית ועל פי החדודים של “לשון נופלת על לשון” שבה. “אתיוה למתי, אמר להו, מתי יהרג? הכתיב, מתי אבוא ואראה פני אלהים, אמרו לו, “אין, מתי יהרג, דכתיב, מתי ימות ואבד שמו”. אתיוה לנקאי, אמר להו, נקאי יהרג? הכתיב, ונקי וצדיק אל תהרוג. אמרו לו, אין, נקאי יהרג, דכתיב, במסתרים יהרוג נקי (?) אתיוה לנצר, אמר להו, נצר יהרג? הכתיב, ונצר משרשיו יפרח. אמרו לו. אין, נצר יהרג. דכתיב, ואתה השלכת כנצר נתעב. – אתיה לבוני, אמר, בוני יהרג? הכתיב, בני בכורי ישראל, – אמרו לו, אין, בוני יהרג, דכתיב, הנה אנכי הורג את בנך בכורך. אתיוה לתודה. אמר, תודה יהרג” הכתיב, מזמור לתודה? א”ל, אין, תודה יהרג. דכתיב, זובח תודה יכבדני”. “כל התגוששות בפסוקים זו אי אפשר שתהא שייכת להברייתא. על כל פנים אינה היסטורית, שהרי אי אפשר הדבר, שבית דין המוציא אנשים להריגה יפלפל בפסוקים עם היוצאים ליהרג, ושחמשת תלמידיו של ישו נהרגו כלם בבת אחת, הברייתא עצמה אך מחלטת, שהיו לישו חמשה תלמידים. בעוד שהאיוונגליון מדבר על י”ב תלמידים. מה שמספר זה שבאיוונגליון הוא מספר שבטי ישראל יכל להיות דבר מכוון מצד ישו עצמו, ובכן היסטורי (?) אבל הוא יכל להיות גם דבר מכוון מצד מחברי האיוונגליום, ואז אינו היסטורי, כמו שאינה היסטורית הידיעה על שבעים התלמידים שבחר ישו".

מאריה דאברהם! האם שמעו אזניו מה שהשמיע בפיו? הלא מספר י"ב תלמידים כתוב גם כן רק בעוואנגעליום, ואיך יוכל להיות היסטאָרי יותר ממספר שבעים שכתוב בעוואַנגעליום זה עצמו? ועוד, היתכן כי לא ידע העוואַנגעליום ממיתת תלמידי ישו?

כן שכח מתנצל הנצרות להעיר, כי מעתיקי העוואַנגעליום ממקורו היוני כותבים תמיד את השם “ישוע”, ולא ישו. שאין כל זכר לו בעוואנגעליום, ובשם ישוע הלא נקראו רבים בבני ישראל והעוואַנגעליום קורא בשם אחיו ואמו בשמות יהודים. ומי יודע מי הוא זה “ישו” הנזכר רק פעם או שתים בכל הש“ס? שם לא נודע בישראל. ואך הבל יפצה פי הצורר וואַגעזייל¹⁷ כי היהודים (ר"ל חכמי התלמוד) כנו אותו בשם יש”ו, שהוא ר“ת “ימח שמו וזכרו”. דרש נחמד לבעלי גמטריאות. כי אם יכתבו על איש אחד בר”ת יש“ו. מי ידע על מי ירמוז דבריהם. ולמשל אם אכתוב היום על אחד מצוררי ישראל בר”ת כזה, הלא יוכל להיות כי ארמוז על הצורר פאָרד באמעריקא, ולוגער בוויען, מאַכנאָ באוקראיינא. סטאָלאָפין או פאָביעדאָנאָסצאָוו בפּעטאָרגראד. ואולי סובאָרין, או טרייטשקע בברלין. סמיטה בקאנאדא, פּאָדערעווסקי בוואַרשאָ, ורבּים כאלה. ואם חפצו חכמי התלמוד לציין שם איש בר“ת כזה, הלא יותר נקל להאמין כי רמזו על הצורר פילאַטוס נציב רומי אשר רטב כל אדמת ישראל בדם היהודים. וכלם יכלו להבין כרגע על מי ירמזו בר”ת זה, ר"ל “ימח שמו וזכרו” של פילאטוס, או טיטוס?

הנה כי כן, גם מהברייתא הזאת יצא המתנצל בעד הנצרות וידיו על ראשו, כי לא הרויח מאומה בכל פּלפוליו.

ובין כה עזב את כל הענין עם חמשת התלמידים במלים מעטות והודיע רק שאינה היסטורית, ולא באר בדיוק. מי היה הבית דין, באיזה עיר? באיזה יום חודש ושנה? בעד איזה חטא הובאו לב“ד? והב”ד לא האשים אותם במאומה, רק יען כי מצאו בפסוקים איזה מלות דומות מעט לשמות התלמידים. ובכן בן מות הוא כל איש אשר שמו דומה לאיזה מלה בכתובים. למשל, יביאו איש שלא חטא, רק יען ששמו הוא ברשע, והשופט ימצא פסוק “בן הכות הרשע”. וע“כ משפּטו למות, השמע איש מעולם שגעון כזה? שחוק במלים הוא. התול לא מוצלח בפי דרשן, עד כי גם שוטה שבשוטים לא יעיז להשמיע, כי יש בכל הספור הזה אף ריח ממשי מלבד אגדי. ובכל זאת נחה רוח הקדש על איש המדע. ויחל לפלפל בפילאָלאָגיה ע”ד השמות המוזרים האלה ולהשוותם לשמות השליחים, כמו למשל נקאי הוא לוקאס. והוא מוסיף עוד המלות “בלייפק” (?) נצר, הוא אנדרי, אחיו של שמעון פעטרוס. בוני הוא נקדימון, שנקדה חמה בעבורו, כי כן נזכר שמו בברייתא (תענית ב' ע"ג). וא"כ היה נקדימון בן גוריון תלמיד ישו. וברייתא זאת לא ידעה, ותכנהו בשם “בוני” ולהמחבר נראה, כי בוני הוא שבוש מן יוחני, או יואנו. “אחיו של יעקב בני זבדי”, וכו'. והמחבר שכח, ובלי ספק בכונה. כי, אם כל הספור הוא איננו היסטאָרי, הלא הוא עורבא פרח. ואין מקשין על האגדה, ואין מפלפלים בפילאָלאָגיע בדברים הפורחים באויר, ורק מבלי עולם הבאים על שכרם יבלו את העת היקרה לבהלה, להראות כי שלש פּעמים אפס, הוא אחד ממשי, והאחד הוא בן אדם, ששמו ישו.

“המרבה דברים לאוהבו, סימן הוא כי איננו בטוח בו”. ולפי הנראה, מטעם זה מצא קלויזנער לנחוץ להביא ראיה על מציאת ישו מס' ילקוט שמעוני, (צד 26), ומדייק עוד, כי ראה את הדפוס הראשון (שאלוניק רפ“א־רפ”ו), אבל שכח להודיע להקוראים הפשיטים, כי הילקוט הוא ספר מאוחר. אשר על דעת בעל ס' מאור עינים, היה במאה הראשונה לאלף הששי, כי היה הכ“י בידו משנת ע' לאלף ההוא, ועל דעת הגאון שי”ר (כרם חמד חלק ז' מכתב א.), היה מחברו לא ר' שמעון אשכנזי מפראנקפורט, רק ר' שמעון קרא, אשר מת בשנת ד“א תתק”ל (1170), ודעת צונץ הוא, כי הוא מאוחר יותר. וחי בדרום אשכנז בתחלת המאה הי“ג. וזה מתאים עם דעת ר”ע האדומי. הנה כי כן יעשה כל חנוני, בראותו כי הקונה לא יחפוץ בשום אופן לשלם את המחיר אשר ידרוש בעד סחורתו, יוריד מהמחיר. וכן עשה קלויזנער, בראותו כי הוכחותיו מהתלמוד צולעות, נאלץ לאחוז בקרני ספר מאוחר. מראשית האלף הששי, ספר דרושים, ולא ספר דברי הימים, ואם טוב הוא לדרשנים, מדוע לא יכון גם לחוקר דברי הימים? (היסטוריאן, לפי מבטא קלויזנער).

בצד 27, מתחיל לארוג קורי עכביש עוד הפעם על יסוד אגדות עתיקות שאינן אומרות כלום. כמו הכנוי ממזר, הוא על ישו. המלה “פּלוני” הוא ישו, והוא עצמו מודה, כי ה' דאָלמאן ראש המיסיאָנערים מתנגד להחלטה זאת. ומה נאמנו דברי חז“ל, בהחליטם, כי אפקורס ישראל פקר טפי, בחפצו להעביר שנהב דרך חור מחט. וכל יסודותיו וטענותיו בנוים רק על “רמזים” באין מלה ברורה אף אחת. ומטעם זה, יתאמץ להטביל בשחת את ר' אליעזר (הגדול) דוקא, אף כי בשום מקום לא נזכרה המלה “גדול”. רק יען, כי ר' אליעזר הגדול הוא הראשון והקדמון שהיה חי בימי הבית, ואם כן קרוב היה לימי חיי ישו, והוכחותיו בנויות על יסודות העוואַנגעליום, אף כי העוואַנגעליום לא ידע ולא זכר את שם ר' אליעזר. אבל לקלויזנער נחוץ הדבר מאד לעשות את ר' אליעזר הגדול לנוצרי במדה ידועה אף כי התחרט אחרי כן. ובכל הספור שבתלמוד, שדבר עם יעקב איש כפר סכניא, הוא אגדה, ולא מעשה בפועל, ואגדות רבּות כאלה נוספו בתלמודנו בידי מזייפים. כי לולא כן, איך נהיה הדבר, כי התלמוד אשר בידנו עתה, הוא כמעט ספר אחר. נגד תלמוד הכ”י, עד כי הר“ן ראבינאָוויץ עשה מהשנוים הרבים ט”ז כרכים מספרו “דקדוקי סופרים”. ועוד לא גמר בהם את כל הש“ס, כי מת בחצי ימיו, ונקל להבין מה גדולים היו השנוים, המלאים והחסרים, לוא מצאנו תלמוד כ”י יותר עתיק מזה אשר במינכען משנת ק"ג לאלף הששי.

ואם יחפוץ איש לדעת, איפוא מצא קלויזנער בדברי ר' אליעזר בן הורקנוס שידע את ישו הנוצרי, יען שבברייתא אחת אנו קורין לומר: שאלו את ר' אליעזר (לא נזכר בן הורקנס, או הגדול) פלוני מהו לעולם הבא? אמר להם, לא שאלתוני אלא על פלוני וכו‘, ועל זה מעיר רבנו קלויזנער (צד 28) לאמר: האמוראים הנושאים והנותנים במאמרים אלו ביומא, כבר לא היו יודעים, למי נתכוונו השואלים, וחשבו, שבמלת "פלוני, נרמז “שלמה המלך”. וכו’. הנה כי כן. האמוראים, שהיו קרובים ברוחם, בחכמה ובשנים לר' אליעזר לא ידעו ולא הבינו על מי רמזו השואלים. ורק בבית מדרשו של קלויזנער הופיע רוח הקדש, ויודיעהו, כי השואלים רמזו על ישו הנוצרי. אמנם, סוד ה' ליראיו…

קלויזנער לא מצא חוב לו להשמיע להקוראים פשוטים את הכלל הגדול, כי כל אגדה, איזה שתהיה, ובכל זמן שנאמרה, ואין כל הבדל אם נמצאה בברייתא קדומה, או שמענוה מפי אמורא אחרון, אגדה היא, ואין למדין ממנה. ואין איש חכם וישר דרך אשר יבנה עליה בנין מוצק לדברי הימים, לוא גם דברה בדברים ברורים, ומה גם אם אין בה דבר, מלבד השערות של מחפשי מומין הרואים חלומות באספמיא, בכונות גלויות ונסתרות למצוא חן בעיני הנוצרים, או כי יזכו לרשת כסא יוחנן המטבל…

אמנם כן, לוא היתה האגדה בנין חזק לבנות עליה חומה בצורה, אז הן יכל כל איש דעת לשאול, איזה מינות מצאו בר' אליעזר. ומפני מה העלוהו לגרדום? איזה מעשה רע עשה, או איזה מינות מצאו בדבריו? ומי העלהו לגרדום? אם לא היהודים, אשר מצאו בו חטא מינות? וההגמון אמר אליו “זקן שכמותך” המראה כי כבר היה זקן מופלג. וקלויזנער עצמו מודה כי בכל אופן שהוא. לא יכל להיות יותר מבן שלשים, ולוא גם ארבעים. ואם התנצלות של שלש מלים “נאמן עלי הדיין” דיה לפטור אותו מן הדין. מלות שאינן אומרות כלום?

בצד 30 מתמרמר קלויזנער על המלומד החכם פרידלאנדער המכחיש מציאת ישו, על פי התלמוד, בספרו “דער פארכריסטליכע יידישע גנאסטיציסמוס”, ובספריו המחוכמים האחרים. ובכעס עצור יאמר עליו, וז"ל: “למרות כל כרכוריו של מ' פרידלנדר הרוצה לפתותנו שכל תלמודי ראוי לשם זה. יודע, שהמקומות התלמודיים המועטים שמדברים על ישו, הוספות מאוחרות הן, שהמקורות התלמודיים של המאה הראשונה ושל הרבע הראשון מן המאה השניה אינם מעידים אפילו על הידיעה היותר קלה ממציאותו של ישו ושל הנצרות” ובאמת היכופר לו לפרידלאנדער העון הזה לעולם. בבואו לפתותנו להיות יהודים נאמנים לאלהיהם, ולסור מאחרי אלהים חדשים אשר עשו להם הגוים שכנינו? היתכן? הלא בן מרים הוא גם אלהי קלויזנער ואיך יביט במנוחה כבוא איש לבלע את הקודש לעיניו? אכן, מה רבו מעשיך ה'. ומה גדול גן החיות אשר בראת בעולמך?

כל פלפוליו והשערותיו של קלויזנער על דבר יעקב איש כפר סכניא, ויעקב אחי האדון (הנזכר באגרת אל הגלטים, א. י"ט)¹⁸, בנוים על יסוד העוואנגעליום, על הזיופים שביאָזעפוס, ועל דברת השקרן הנודע אייזעביוס, (זה האיש, צורר היהודים אשר דבר רעה על ישראל בספרו Demonstratio Evangelica ויביא את דבתו רעה באזני קאָנסטאַנטין הגדול. ויגמור את ספרו בשנת 324, והוא הוא אשר בא לירושלם להראות לאם קאָנסטאַנטין מקום קבר ישו. את אשר לא ידע איש מעולם). אבל מד"ר קלויזנער לא נבצר כל מזמה לחתור בחשך, בתקותו למצוא חרש להתגרד בו. ולא בש להביא את הספור, אשר גם עור בשתי עיניו יוכל לראותו ולמששו בידו, כי הוא מזויף בידי חרשי משחית. והוא הספור של אימא שלום אשת ר' אליעזר הגדול בת ר' שמעון בן גמליאל, עם הפלוסוף הנוצרי, אשר באה אליו והביאה לו מנורת זהב בתור שוחד. ותשאלהו דבר הלכה על פי תורת ישו. והפלוסוף ענה לה לאמר: מיום שגליתם מארצכם ניטלה תורת משה. ובמקומה נתנה תורת עון גליון. ורבן גמליאל עצמו הזכיר להפלוסוף את הכתוב בעוואנגעליום, “אל תחשבו כי באתי להפר התורה או הנביאים, לא להפר באתי כי אם למלאות. כי הן אמנם אנכי מגיד לכם. עד אשר השמים והארץ יעברון לא תעבור יוד אחת מן התורה, אף לא קוץ אחד עד כי כלם יקומו (מתיא ה' יז־יט.), ואל יתעה הקורא לחשוב כי רבן גמליאל ראה את העוואנגעליום בהעתקה עברית, של זאָלקינסאָן או דעליטש, חלילה, אף את ההעתקה הסורית לא ראה. כי לוא ראה למצער את הספר “דיתיקא חדתא”. קפלאון (קאפיטל) ה‘. אז הן לא ספר את ספורו בארמית, ולא יכל להגיד "שפלית לסיפא דספרא (וקלויזנער מצא נוסח אחר “דעון גליון”). בעוד אשר הפסוקים הנזכרים אצל מתיא, המה בראשית העוואנגעליום. ולפי זה כבר היה העוואנגעליום בעולם. טרם נולדו עוד השליחים ותלמידי תלמידיהם אחרי עבור כמאתים שנה. אחרי אשר השליחים עצמם לא כתבו את ספריהם. וספק גדול הוא אם היו במציאות בכלל. ורבנו קלויזנער מוצא לו דרך לצאת מן המבוכות האלה. ומחליט, "ובכן הרצאתו (של הספור) מאוחרת היא בלי ספק, אבל גוף העובדה אינו בדוי. הנפשות הפּועלות בו אימא שלום. אשת ר’ אליער ואחותו של רבן גמליאל, ורבן גמליאל עצמו. הלא היו במציאות. ואם כן העובדה, ר”ל הספור איננו בדוי. ובאופן הגיון כזה, קשה להבין באמת, מה הוא האדון קלויזנער. אם ללצים יליץ, שוטה, או נופל משניהם. הנה כי כן, אם יבוא איש ויגיד לכם כי ראה סוס פורח באויר. לא תאמינו לו. אבל עצם ספורו הוא אמת ולא בדוי. והאות הוא, כי הסוס ישנו במציאות, האויר ישנו וכלם יראוהו. וכנפים ישנן לכל צפור. ואם תעוף הצפור, מדוע לא יעוף גם הסוס. ומטעם זה, אומר קלויזנער (צד 39), "יש להסכים לדעתם של ניקולסון (ניקאָלסאָן) והירפורד, שהמעשה המסופר אירע מיד אחרי החרבן, לערך בשנת 73 (?) אבל מה יעשה עם העוואנגעליום שלא היה עוד בעולם?

תיקו!

אחרי כל האגודת המעשיות של “אלף ולילה אחד” ההשערות שדופות הקדים, הזיופים, וספורי בדים של העוואנגעליום, יחליט מחברנו, ועושה “סך הכל” מכל גל האשפה אשר אסף לאמר: אם נסכם (?) “כל מה שהבאנו עד עתה, נמצא על ישו א). ידיעות היסטוריות (?) ראויות להשמע: ששמו היה ישוע (ישו) הנוצרי: שכישף (כלומר הראה נפלאות, כרגיל בזמן ההוא (?) והסית והדיח את ישראל: שהלעיג על דברי חכמים: שדרש מקראות כהפרושים (?): שהיו לו חמשה תלמידים (?): שאמר שלא בא לגרוע מן התורה, אף לא להוסיף עליה: שנתלה (נצלב) (?) בערב פסח, שחל להיות בשבת (?) בתור מסית ומדיח, שתלמידיו רפאו חולים בשמו. ב). ידיעות טנדנציוזיות (עברית במחילה!) או מוטלות בספק, שהיה ממזר מאשת איש, שאביו היה “פנדירא” או “פנטירי”, שכרוז יצא והכריז ארבעים יום קודם הצלבותו, על מה הוא יוצא ליהרג, כדי שיבוא אדם וילמד עליו זכות, ואדם כזה לא נמצא¹⁹ שספק הוא, אם יש לו חלק לעולם הבא וכו':” (צד 39).

אין כל פלא, כי תלמידו המובהק של ישו הנוצרי, כאיש המדע יתאמץ להתנצל בעד רבו ומשיחו, אף כי בדברים רבים יתנגד, יוסיף ויגרע על דברי התלמידים הקדומים מחברי העוואנגעליום אשר לא ידעו אף ברמז מכל הידיעות אשר ישמיענו התלמיד הששי, ומאד צר לנו, כי לא באו אף אחד מחמשת התלמידים ללמד עליו זכות באזני הסנהדרין, ולוא היה קלויזנער במעמד ההוא, הלא נקל היה לו להביא לב"ד את ספרו “ישו הנוצרי, זמנו, חייו ותורתו” וברגע אחד יכל להצילו ממיתה, כי מי מתנצל כמהו בין כל כמרי הכנסיה הנוצרית לפנים, ואין דומה לו גם בימינו בלאנדאן הבירה…

על יסוד השערותיו וחלומותיו של המחבר עצמו הוא מחליט (צד 40) “כי היה ישו בן ישראל גמור, (ולא פחות מתלמידו) הוא מועמד במדרגה יותר עליונה מנביאי אומות העולם, ואפילו את חלקו לעולם הבא אין מעיזים לגזול, יתר על כן: הוא מתואר כאחד מן הסופרים והתנאים (שמעו נא!) דורשי המקראות ויוצרי האגדה המדרשית וכו' והלאה הוא אומר; וכך הם מנסים להפוך את המעלות שנשתבח בהן אחר כך באיוונגליום לחסרונות ואף לעברות חמורות, הם אינם מטילים ספק בדבר (?) שעשה נפלאות, (שכן כתוב באיוונגליום, ונשנה בספר “תולדות ישו הנוצרי”, שכתב איזה לץ) אלא שהם חושבים מעשים אלה למעשי כשפים, ואת לידתו מרוח הקדש הם מהפכים ללידה שלא בכשרות (כאמונת קלויזנער)” ולהלאה אומר מחברנו, כי רק ר' אליעזר הקפר מאשים את ישו “שעשה עצמו לאלוה”. הנה כי כן הוא מאשים אותו לשוא, ואיה היה העוואנגעליום אשר הזכירה אימא שלום אשת ר' אליעזר הגדול, אשר ידעה אותו בעל פה והעתיקה ממנו פסוקים שלמים? ובו בהעוואנגעליום, הלא יתפאר ישו, כי הוא והאב הוא אחד? קצף גדול יקצוף קלויזנער על החכם מ. פרידלאנדער אשר בספרו “דיע רעליגיעזען באוועגונגען (172־178) יכחיש כי בכל מקום הנזכר בתלמוד “מין” הוא ישו הנוצרי, או אחד מתלמידיו, ובאמת לא עלה כזאת מעולם על דעת חז”ל, ולא על דעת חכמי ישראל בכל הדורות, מלבד בימים האחרונים, החל מגייגער עד רא“ה ווייס (דור דור ודורשיו ח“ב. פ”א. פי"ד. ועוד) ועל יסוד השערות כאלה בונה מחברנו בנין גדול, ומה יעשה לי, אם אשער כי חז”ל רמזו על הבונדיסטים ברוסיא, על הציונים בלי דת, על שבתי צבי ותלמידיו ומשיחי שקר אחרים? ומי יבטיחני, כי בכנוי “מין” חשבו דוקא מין ישראל ולא מין אינו יהודי: האם מעטים המה המינים בין העמים לפנים והיום? ומדוע לא חגר כלי קרב להלחם בפרידלאנדער להראותו משוגתו?

קרית תהו.

(לתולדות ישו).

יחידים בין הקוראים עברית, אולי שמעו, כי נמצאה בעולם איזה ספר בשם “תולדות ישו”. אבל כרבם לא ראוהו עד הימים האחרונים, מטעם פשוט, כי נדפס פעם אחת בידי הצורר הנודע וואגענזייל בספרו הרומי Tela igneu Satanea Libelus Toldos Jeschu Altdorfi Noricorum, 1681 4 ביחד עם ספרים אחרים אשר נדפסו בעברית נגד הנצרות, כמו “חזוק אמונה”, (דפוס ראשון) “הנצחון” של ליפמאן ממילהויזען (שנדפס ראשונה בנירנבורג 1644, עם תרגום רומי), ויכוח ר' יחיאל מפאריז, ויכוח הרמב“ן, המאסף הצורר עשה זאת למען הראות רשעת היהודים אשר כתבו נגד הנצרות, על כל הספרים הנזכרים זכר הצורר את שם מחבריהם, מלבד ספר זה “תולדות ישו”, לא הגיד לנו מי הוא מחברו, ואפוא מצא את הכ”י, ואמנם, לוא מצא באמת איזה כ“י עתיק, אז, אין כל ספק, כי זכר את שם מחברו בכל חפץ לב, ויוקיעהו לפני קהל הנוצרים, לראוה בו, כאשר עשה עם הספרים האחרים אשר הדפיסם בספרו הנ”ל, עם ויכוחים ותשובות עליהם.

בכל ארץ רוסיא, במקום אשר משלה הצענזוריא ממשלה בלי גבול, לא נראה ספר זה מעולם, ורק על פי השמועה ידענו כי ישנו ספר כזה בעולם, ואך בימים האחרונים יצאו מחוריהם איזה הוללים בורים, אשר חשבו זאת למציאה גדולה להדפיסו שנית בהוספות ומגרעות, אף העתיקוהו לזארגאן, והדפיסוהו גם בעברית בשם “תם ומועד” )חמו“ד, ואני יודע את כל המקומות אשר הדפיסוהו שם) ובשם “דתי מחוקק הנוצרים,” וכתבו עליו, כי נדפס בנויארק, ונדפס באמת בעסטרייך. וכן “תולדות ישוע הנוצרי” ע”י המומר אלכסנדר אבן מאיר (מאיראוויץ) נויארק 1880 (רשום בספרי ספרת ישראל באמעריקא, מחלקה ב. צד 96, סימן 482). וכן נדפס בזארגאן ע“י מו”ס בור אחד בנויארק, אשר העיר עליו חמת המומר קאמסטאק, אשר הועידו למשפט לפני שופטי הממשלה (בשנת 1889) בהתאוננו, כי חרף אלהים בספר זה, וכן נדפס עוד פעמים בזארגאן ע“י סופרים זארגאנים, אשר חשבו באולתם, כי טוב יעשו בעמם בהדפסת ספר בדוי, כאשר השמיע הבור המו”ל משה שליאמסקי בהדפיסו את הס' “מעשה תלוי” בזארגאן, (שנת תרן, נויארק) ולא בוש להשמיע שקר גלוי לעיני בורים כמהו, כי לקט את הספר ממסכת סנהדרין עתיקה. (כאשר כבר העירותי עליו בספרי “ספרת ישראל באמעריקא”, ח"ב צד 62. 63.) וכן נדפס על ידי גרשום באדער בשם, “חלקת מחוקק” ועל ידי דר. קרויס בספרו Das Ieden Jesu nach Judischen Quellen ואם לא בגד בי כח זכרוני אחשוב כי ראיתיו גם באישפניולית, שנדפס בעת אחת עם ס' חזוק אמונה באישפניולית.

הספר הזה, שאיננו ראוי כי סופר עברי היודע ספרות ישראל העתיקה יאבד עליו טפת דיו אחת, מצא לו גואל בדר. קרויס, אשר עשה ממנו מטעמים, כמו קלויזנער בתורת ישו הנוצרי. ראשית דבר מצא שלשה כ“י, מספר זה, בנוסחאות שונות, וזה לבד, הוא ענין גדול²⁰ ונכבד מאד בעיני דאקטארים השואבים את חכמתם מענציקלאפּעדיוס, ומראה מקומות בבקיאות נפלאה ממאמרי כתבי עתים אשכנזים²¹ ודר. קלויזנער המנקר באשפתות למצוא חומר למלאכתו הקדושה, נפל על המציאה לצלצל בפעמון כי שלשה כ”י עתיקים נמצאו ביד דר. ש. קרויס, ולא עלה על לבו פן יבוא איש היודע פרק בכתבי יד ויחקרנו וישבר את אליליו, שבר נוכלים.

אמנם כן, לא ראיתי אף אחד מכתבי היד אשר ישמח בהם, ובכל זאת הנני לתת לו ערובתי לחיב את ראשי אם יראני אף כ“י אחד מהם עתיק יותר מהנדפס בשנת 1681 (תמ"א) אחרי אשר בעיני אין כל ספק בעולם כי כ”י כאלה כלם נעתקו מן הנדפס, יען הנדפס היה תמיד יקר המציאות, ובספרות כתבי יד העברים אין זה דבר חדש, וכתבי יד למאות נמצאים אצלנו אשר נעתקו מספרי דפוס עתיקים, וזה לכם האות, כי אין כ“י עתיק המספר תולדות ישו בכל אוצרות הספרים בתבל, ואם לא יאמין לי הלא רשימות כל כתבי היד העברים בעולם פתוחות לפני כל יודע ספר, כמו רשימות רמש”ש, פינגער, נייבויער וכו‘, וגם באוצרות הספרים אשר לא הדפיסו את רשימותיהם נקל להתודע אם נמצא אצלם כ“י עתיק “תולדות ישו”. ואני בטוח כי כ”י עתיק כזה איננו במציאות. ולהעיד על כתב יד אם הוא עתיק או לא, לא יוכל כל איש, ולוא גם חכם גדול במדעים שונים, כל איש אשר יראה איזה כ“י מטושטש, קרוע ומלוכלך, והכתב מוזר מעט בעיניו, ישפוט כרגע כי הוא עתיק, ואם יהיה בן מאתים או שלש מאות שנה אז יחשוב כי אמנם עתיק הוא, תחת אשר בפי יודעי ספר פקידי אוצרות כתבי היד, נקראים כ”י כאלה בשם “חדשים”. ואני יודע אף פקידי אוצרות ספרים גדולים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם. ולד"ר קרויס הצדקה “שלא לדעת”. כלכל בן אדם רמה, והנני זוכר, כי בצאת ספרו לאור, משך עליו חשד איזה קוראים אשר חשדוהו כי הוא נוטה יותר מדי אל הנצרות, ועל כן לא יפלא עתה, כי קלויזנער מודענו אחז בי בשתי ידיו, כי קרוב הוא אליו בהלך רוחו. ואף כי איננו מסכים עם ה’ קרויס כי ס' תולדות ישו חבר לערך חמש מאות שנה לספירת הנוצרים, והוא מסתפק ליחסו למאה העשירית, וביד אחת ירחיקהו משלחן דברי הימים, באמרו: (צד 47), “ואי אפשר שיהיה לו ערך היסטורי ואין להשתמש בו בתור חומר לחיי ישו כלל וכלל” וכרגע יתהפך בלשונו לאמר: "ואולם ערך אחד יש לו, וגם זהו ערך היסטורי במובן ידוע. מתוכו אפשר להכיר את השקפתם של היהודים על חיי ישו ותורתו ואף מושגיהם מפעולותיו ודעותיו מן המאה החמשית עד העשירית לספרתנו (?) (כי כמה ידיעות שבו הן ודאי (?) קדומות הרבה מזמן חבורו (השם ישו לבד הלא די והותר להקדימו, הלא?) כמו שמתוך המאמרים על ישו שבתלמוד אפשר להכיר (?) את השקפתם של היהודים על חיי ישו ותורתו (עוד הפעם תורתו?) ואת מושגיהם מפעולותיו ודעותיו במשך חמש המאות הראשונות אחר לידתו (?).

כמה זיופים וסמיות עינים ישנם בדברים המעטים האלה, אשר דברי ה' קרויס היו לו לעינים:

שקר גמור הוא מהחל ועד כלה, כי ס' תולדות ישו כבר היה לעולמים במאה החמשית ואף בהעשירית, כחפץ קלויזנער, ואני דורש ממנו בחזקה להביא עדות נאמנה, אם מציאותו נודעה בעולם אף במאה הט“ו. יביא נא לי את הצורר סעבאסטיאן מינסטער, אשר ידע וכתב עברית, והדפיס ספרים רבים נגד היהודים והיהדות, וביחוד ספרו “הויכוח הנוצרי המאמין ויהודי החצוף והמורד” (באסיליאה 1539, רצ"ט) והתנ”ך הגדולה עם הויכוחים נגד היהודים, בשם “מקדש ה', עשרים וארבע ספרי המכתב הקדוש” אשר בהעתקו הרומית על כל דף, הביא את כל אשר כתבו היהודים נגד הנצרות, ובכל זאת לא מצא כל זכר לספר תולדות ישו, ואם לא אות הוא כי במשך ימי הדפסת התנ“ך (1534־1535) עוד לא נודע ספר זה, וכן לא נמצא זכר לו בפי צוררי ישראל אחרים עד שנת הדפסתו הראשונה בשנת 1681. וכל עוד שלא יוכל להראות עתיקות הספר הזה, הנה כל פלפוליו, מחקריו והשערותיו רוח כקש תשאם, ולשוא עמל הוא וה' קרויס להוכיח מספר זה על השקפת היהודים על הנצרות, אשר לוא גם עתיק היה, גם אז אין לשפוט ממנו אף על השקפת עשרה אנשים, כמו שלא יוכל איש לשפוט על השקפת היהודים על הנצרות בימינו על פי ספרו של קלויזנער או קרויס. “לכל איש הצדקה להיות טפש” יאמר היינע, ולכן לא יבושו איזה בורים בין רבנו הרעפארמים באמעריקא להשמיע בחוצפה נוראה, כי היהודים יודו כי ישו הנוצרי היה הנביא היותר גדול בישראל, וכלם מאמינים בו, והמטיף הרעפארמי ה' ענעלוי מהיכל²² עמנואל בנויארק, נועז לכנות את ספרו בשם A Jewish View of Jesus H. G. Enelow. New York 1920 (השקפה יהודית על ישו). תחת אשר מעולם לא בא בסוד יהודים יודעי תורה, ולא שאל את פי אחד מהם להגיד לו את השקפתו על הנצרות, ורק מחפצו לדבר חנף באזני הנוצרים לא יבוש להשמיע שקר גלוי בשם היהודים אשר לא ראוהו ולא ידעוהו, ולא יחפצו לדעתו, וערך כזה יש גם להשקפות קרויס וקלויזנער, הבנויות ע”י השערות שדופות קדים, ועל רמזים וזיופים.

הנה כי כן, אין כל ספק בעולם, כי הספר תולדות ישו חדש הוא, עד כי לא ידעו ממנו אף המומר הצורר יונה, או כאשר קרא לעצמו בשם “יוחנן המטביל” בספרו, וביחוד בהקדמתו הארוכה כאורך הגלות לספרו "ארבעה אבני הגליונים מהתורה החדשה (רומא 1668), אף לא בוקסדארף (האב) או הוטטער.

מי היה מחבר הספר הזה, אין איש יודע, אחרי אשר גם המדפיס (1681) לא ידע מי הוא, אף לא נסה לחקור אודותו, ובזה נתן תואנה בטוחה לחשוד אותו, כי הוא עצמו הוא המחבר, אף כי יכל להיות כי בקש מאת יהודי אחד לכתוב למענו, וידים להשערתי, הנה הידיעות אשר הביא בתוכו, את אשר לא ידע היהודי, ולא יכל לדעת, ואין איש בין כל היהודים אשר קרא בזמן ההוא ספרי אבות הכנסיה הנוצרית–, אשר גם היום זרים המה לכל סופרי ישראל, ומה גם להמון העם, ועדות נאמנה על זאת היא, כי בכל הספרים הנדפסים נגד הנצרות, וכמעט כל כתבי היד שכתבו בידי חכמי ישראל, ונשארו בכ"י, כלם היו בידי²³ והנני זוכר את תוכנם.

הגוזמאות, השקרים, החלומות וההוללות הנמצאות בספר הנאלח הזה, לא יכל כל יהודי לבדות מלב, כמו שלא יכל יהודי הנאמן לאלהיו לבדות, כי ישו עף באויר ושם המפרש בפיו, ועשה נסים ונפלאות אשר לא ידעו אף מחברי העוואַנגעליום. היהודי היודע תורה אף מעט, ידע כי ישו הנוצרי לא יכל להיות בימי ר' יהושע בן פרחיא, כמאתים שנה קודם החרבן, ולא יכל להיות מאמין בעוואנגעליום כקלויזנער חתן דנן, או כקרויס מורו ורבו, או כהרעפארמים הבורים והחנפים באמעריקא, ולא יכל להמציא כלבים של נחשת שעמדו אצל שער בית המוקד והיו נובחים על כל מי שלמד את השם, ועל ידי כך נשמט מזכרונו, ועל ידי שם המפרש רפא חגר ומצורע, ועוד נסים ונפלאות כאלה. ואף כי במקומות אחרים יחרף את ישו, אך הלא זהו דרך האפאלאנעטיקא (ויכוח בדוי) לכתוב בעד וכנגד. ובכן חפץ המחבר להתגנב ללב הקורא היהודי התמים המאמין בהבלים בכלל, ולהאמין בנסים ונפלאות שעשה ישו. וכבר הוכחתי, כי היהודים בכלל לא ידעו מאומה אודות ישו, ואיש לא קרא את העוואנגעליום, כי לא מצאו חפץ בו, ומה גם, כי בימים הראשונים, להתגלות הדפוס לא נמצא עוד כל העוואנגעליום בעברית, עד שנת 1831, אשר אז נדפס ראשונה ע“י באגסטער בלאנדאן, ביחד עם התנ”ך, וכן הלא עשה סעבאסטיאן מינשטער עצמו בספרו “הויכוח הנוצרי” אשר בדא מלבו, וכן אין כל ספק בעיני, כי כן הוא גורל ס' “תולדות ישו” אשר המדפיסים הבורים החדשים, הוסיפו עליו חלומות ושקרים כהות נפשם, בתקותם הבל, כי כל היהודים מקטן ועד גדול, כלם יביאו בחצן את כל כספם וזהבם לקנות את ההבלים האלה, ואולי שמעו “כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא.” אבל עברה, שכרה בצדה.

הנה כי כן, כל עוד לא ידפיס תמונה פאטאגראפית מכל שלשת כתבי היד אשר זכר דר. קרויס, ולא יראנו שחור על גבי לבן, כי כתבי היד אשר זכר הנם עתיקים, במובן המלה “עתיקים” אצל חוקרי כתבי ידות, לי הצדקה להשמיע, כי כל חקירותיהם (הרב והתלמיד) הבל, והשערותיהם תהו, ולשוא בלו את העת היקרה, רק למען היות זרוע לנצרות, ואם ה' קרויס עשה זאת אולי בשגגה מחוסר דעת, הנה אין כל ספק, כי תלמידו עשה זאת במזיד.

בארת נשברים

עשרים וחמש שנות עבודת קלויזנער ללמוד תורת ישו הנוצרי, הורוהו לסול לו מסילה חדשה בדרכי לאיאלא, ובשיטה זו אחז מראשית עד אחרית ספרו.

אחיזת עינים, כאמגושי (מאגיק) רגיל היודע את מלאכתו לגנוב לב הבאים לראות את נפלאותיו, כן יגש רבי קלויזנער למלאכתו, בראשית כל מאמר, וכן עשה גם בראשית מאמרו, “המקורות היונים והרומיים” (צד 49) בדברו אודות יוסיפוס פלאוויוס, העומד כעצם בגרון כל המסיתים, זה פלאוויוס כותב דברי הימים הגדול, הקדמון האחד, אשר כל העולם הנאור נשען עליו, וכלם הכירו כי כל דבריו אמת וצדק, ואשר גם קלויזנער יודע "כי לא הניח אפילו פרט קטן שבקטנים מן המאורעות המדיניים והחברותיים שאירע ביהודה ביחוד מימי הורדוס הראשון ועד חרבן בית שני. כל מרידה חולפת, כל מהומה שעתית (עברית, במחילה!) כל חריגה במשפט ושלא במשפט, אם רק היה לה איזה ערך מדיני־חברותי, מצאו להם תאור מפורט בספריו (של יאזעפוס), טבעי הוא אפוא, לדמות, שבספריו הנזכרים נמצא תאור מפורט מן התנועה, שעוררו בארץ ישראל בימי הנציב פונטיוס פילאטוס חטפתו של ישו ומיתתו המשונה, ואולם במקום תאור מפורט אנו מוצאים על זה רק “בקדמוניות היהודים” שנתחברו בשנות־התשעים של המאה הנוצרית הראשונה, דברים מועטים מאד, יותר מועטים אפילו מן הדברים שאנו מוצאים בספר זה על יוחנן המטביל, ומה שגרוע מזה, אף בדברים המועטים הללו ניכרים זיופים גלויים שנעשו בידי המעתיקים הנוצרים. שנים הם המקומות ב"קדמוניות" שבהם מדבר יוסף בן מתתיהו על ישו. הזיופים ניכרים במקום הראשון… שזיופם קרוב לוודאי.

הנה כי כן, קלויזנער מודה לכל החכמים והסופרים בתבל (בלי גוזמא והפרזה) כי המעתיקים הנוצרים זייפו את דברי יאזעפוס, בזה, שהוסיפו איזה שורות אודות ישו ויוחנן המטבל, את אשר לא ידע יוסף בן מתתיהו, אף כי היה יליד ציון ואחד מראשי העם וגדוליו, ואיך לא ידע מקרה גדול ונורא כזה, כי קם בישראל איש אחד אשר קראו לו בשם “משיח”, והוא עצמו קרא לו “בן אלהים” ובמשך ימים מעטים הודיע, כי הוא האלהים. כי הוא והאב הוא אחד, וכי נולד מרוח הקדש. וידע מראש כי יתלוהו על עץ, וכי אחרי שלשה ימים יקום מקברו, ויעוף אל השמים לשבת לימין עליון, האב בו, והוא באב, האיש אשר הרעיש את כל עולם היהדות, ותמיד למד דעת את העם בבית המקדש ויתקוטט עם הסנהדרין. פעם השמיע כי חלילה לגרוע אף קוצו של יוד מן התורה, ובפעם אחרת למד את העם כי עם יוחנן המטבל כבר בטלה כל התורה, ועמה אף חמשה מעשרת הדברות. ואיזה משבע מצות בני נח, ויזעפוס לא ידע? וכל חכמי ישראל ושבעים איש מזקני ישראל חברי הסנהדרין כלם, כלם, כמו לא היו בעולם, כלם לא ראו ולא שמעו, ולא השמיען אף רמז קל, מכל המקרה עם בן האלהים ישו, הלא דבר הוא? ואם כן, לחזק את הנצרות, הלא נחוץ היה מאד, נחוץ כאויר לנשימה לזייף, ולהוסיף, למצער איזה מלים אודות ישו בספרו של יוסף בן מתתיהו, אך להוסיף הרבה פחד המזייף, פן ברוב דברים יתפש בכף, ועל כן נאלץ להסתפק במועט, בשורות אחדות. אבל כל קורא מבין הכיר כרגע את הידים הגסות ידי עשו בזיוף זה אשר גם קלוינער, פוילוס השני, נאלץ להודות על הזיוף. ובכן, הכל טוב, יפה ונעים, ואין כל טענה עוד נגדו. הלא?

אבל לא! היהפוך כושי עורו? קלויזנער נשבע לדגל ישו ולהעוואנגעליום, ועליו החובה למנות את החסרון, ומה עשה? דבר פשוט! ממצב האמת אשר עמד רגע, על ראש ההר, החל לרדת מעט מעט, עד הגיעו עמוק עמוק לעמק השדים עד אשר נטבע בים השקר. החל להביא מקורים מספרי כהני הנוצרים חדשים גם ישנים, אשר כל אחד מביא דברי הקודם לו ומבקר את דבריו. השני הוא אנטיסעמיט המוציא ענין להשליך שקוצים על היהדות. השלישי הוא מאמין גדול בכל דברי העוואנגעליום, ובונה עליו היכלות באויר, ואחרי אשר נאלץ להביא איזה מלות של החכמים סאלוואדאָר ושירער אשר הוכיחו כי ההוספות בפּלאוויוס הנה מזויפות, ואף כי יכל להביא הוכחות כאלה לרוב, אז החל לרדת אל העמק. “וכה דבריו (צד 51) ואולם לדעתי אין כל יסוד נכון לחשוב את כל הדברים האלה למזויפים (השמעתם?) יוסף בן מתתיהו מדבר באריכות ידועה על יוחנן המטביל, מעשיו ומיתתו המשונה, ומה שהוא מדבר אינו שוה כלל וכלל למה שמספרים עליו העוואָנגעליונים, ובכן אין מקום לחשוד אף כאן, ביחד עם גרעטץ את המעתיקים הנוצרים בזיוף.”(?)

הנה כי כן בא במחתרת ויביא לנו סחורה אסורה אחרת לעדות על הגנבה הראשונה. דברי יוסף בן מתתיהו אודות יוחנן המטבל הלא הוא המשך הזיוף אודות ישו, ומי שכתב את הזיוף הראשון, הלא כתב בלי כל ספק את הזיוף השני. כי איך יתכן להזכיר בשם ישו ולעזוב את יוחנן המטבל, אשר הוא היה הראשון והאחד (על פי העוואנגעליום) אשר העיד על משיחית ישו ואלהותו? ובכן אם דברי יאזעפוס על יוחנן המטבל אמת, הלא אמת גם דבריו אודות ישו.– אשר זה רגע הודה קלויזנער כי מזויפים המה, ובין כה התגנב אלינו דרך פתח החצר, ויביא לנו בשר פגולים, באמרו (שם) “אבל הרי קדמוניות היהודים” נתחברו לערך בשנת 93 לספירת הנוצרים, ואז כבר נעשו הנוצרים כתה גדולה ורווחת ביהודה, ברומי ובאסיה הקטנה, ועוד במדינות אחרות" ושקר גלוי זה הוא מביא כלאחר יד, כמו היה דבר ידוע כבר בדברי הימים כי לערך עשרים וחמש שנה אחרי החרבן כבר היתה כתה גדולה של נוצרים בארץ יהודה, אשר לא ידע אף העוואנגעליום המחבּר אחרי מאתים שנה ויותר? האין אלה מעשי להטים של מיססיאָנער ויעזואיט פשוט? ובכן עתה בא לכלל החלטה, כי גם הזיוף אודות ישו, איננו זיוף עוד, ובחלקת לשון יעזואיט הוא מחליט לאמר: וכן ממש עשה (יאָזעפוס) בדבריו על ישו (זה אך רגע הודה כי דבריו על ישו הוא זיוף, ואם כן הלא לא דבר מאומה על ישו. רק המזייף דבר) הוא תאר אותו בתור “אדם חכם” (מי תאר אותו; יאָזעפוס או המזייף?) כמו שתאר את יוחנן המטביל בתור “אדם טוב”. זכר נא קורא, כי כל אלה תאר המזייף.

הלאה הוא אומר (שם צד 52) "הוא תאר את ישו בתור "מלמד לבני האדם המקבלים בעונג את האמת, כמו שתאר את יוחנן בתור "קורא ליהודים לשאוף לצדק, וכו': והוא (מי? יאזעפוס או המזייף?) תאר אותו בתור “עושה מעשים נפלאים” מפני שהוא – יוסף עצמו (בטח לא יוסף בן מתתיהו, רק יוסף קלויזנער) היה מאמין אדוק בנסים²⁴ הוא כתב עליו (המזייף, לא יוסף בן מתתיהו) "שמשך אחריו הרבה יהודים וגם יונים²⁵.

ועל פי הזיופים אודות ישו ויוחנן המטביל, הלא נבין על נקלה, גם את הזיוף על דבר יעקב אחי ישו, בעוד אשר העוואנגליום עצמו מספר כי אחי ישו לא האמינו בו, וישו לא יכול להראות נפלאותיו לעיני בני עירו, כי אמר אין נביא בעירו. ועל המזייף היה להביא זיוף אחר למען הצדיק את הראשון, כי הלא פתגם ידוע ואמתי הוא. כי אם יתפש השקרן בכף, יתאמץ לבדות עשרה שקרים חדשים לתרץ את הראשון. ומה לנו אות נאמן מזה, כי גם אריגענוס (במאה השלישית²⁶) טרם ידע מזיופים אלה. בדמותם כצלמם, ורק אייזעביוס, זה השקרן ההיסטאָרי יודע הכל. עד כי ידע אף להראות "לאם קאָנסטאַנטין הגדול מקום קבורת ישו, אשר לא ידע איש מתושבי ירושלם, והוא, השקרן עצמו לא היה בירושלם עד בוא אם קאָנסטאַנטין, (במאה הרביעית).

וסוף דבר. בא המתנצל, הסנגור האהוב לישו הנוצרי, לכלל החלטה (שם צד 56) לאמר: אלו הם שני המקומות “שבקדמוניות” שנזכר בהם ישו (מיד המזייף) “ושאנו חושבים לאמתי – כולו את השני מהם, ואת הראש לאמתי רק מקצתו” הנה כי כן, על אף חכמי ישראל, ועל אף גדולי חכמי העמים, ועל אף כל היהודים מאמיני תורת משה, אשר כלם מכחישים את ישו. ואף את מציאותו, הנה קלויזנער הוא האחד והראשון בספרת ישראל לאמת את כל הזיופים וההכחשות, את אשר לא נסה עוד כל מומר להכעיס לעשות במתכונתו. ולקנוח סעודה הביא עוד את דברי חוואלסאן המומר, אשר נאלץ לחנוף את הקאצאפים, להראות כי הוא נוצרי נאמן, לבל יתלה על עץ.

אפס, לפי הנראה החל הספק לדפוק על דלת קלויזנער, וינבא לו כי אחרי כל הכשפים ואחיזת עינים וחכמות לאיאלא, לא יאמינו בו, וע“כ חתר ומצא בארות נשברים אחרים. שקרים חדשים לתרץ את הישנים. ומה עשה? אסף גל של אשפה ממקורי האליליים להעיד על הקודמים. כמו כל עובדי האלילים תושבי ארצות רחוקות ידעו מכל הנעשה בארץ הקדושה יותר מהיהודים, – אשר לא ידעו מאומה אודות ישו ויוחנן המטבל, ולא שמעו מעולם דבר אודות הבתולה הקדושה ובניה. וכל מה שנודע היום, הכל הוא ירושת נחלה אשר השאירו עובדי האלילים לזכר בהעוואנגעליום, וראשית דברו הוא מביא את טאָציטוס²⁷ המדבר כמו מתוך עב הענן, בפרק ט”ו בספרו Annals ואחרי זה מביא עוד אחרים שאינם אומרים מאומה, או דבריהם מכחשים מסופרי הימים, רק בעיני קלויזנער המה טהורים, עוברים לסוחר. כמו לא ידע זה הגאון הגדול הבקי בכל חדרי תורת ישו הנוצרי “כי ישו בן אלהים הנולד מהבתולה הקדושה מרים” כבר היה נודע בין עובדי האלילים מאות בשנים טרם נודע ישו זה אשר בעוואנגעליום. אפס, הצדיק החרד לתורת ישו הנוצרי שלנו, לא הסתפק עוד גם בזה, ויבא לנו את כלי נשקו הכבדים, את התותחים הגדולים אשר באמתחתו, ויורד עלינו מבול של הוכחות ועדות אשר לא נוכל עמוד נגדם במלחמת תנופה. ודי לי אם אזכירך רק את שם הגבור הנורא פּוילוס השליח. זה האיש אשר הביא את כל תורת האלילים להיכל הנצרות. ולפני זעמו מי יקום? ומה גם אם ד"ר קלויזנער היה לנושא כליו, (אולי בתקוותו להבנות ממנו ולהיות כמהו).

במאמרו²⁸ “פּוילוס השליח” (צד 59) פתח לנו את כל מכמני אוצרותיו להראות לנו את כל החמודות אשר בעוואנגעליום ואת הפנינים אשר הביא פוילוס באמתחתו. ואומר לנפשי, מה חפץ האדון קלויזנער? מה מטרתו? האמנם יחשוב לחבב עלינו את העוואנגעליום? האם שכח כי הוא איננו הראשון אשר הביא לנו את האלוה בידו? האם מלבד העוואנגעליום לא ידע מאומה בתולדות ישראל? והלא ידע כי כבר קדמוהו רבים וגדולים ממנו אשר באו אלינו עם צרור כספם וזהבם. גם כבוד גם גדולה הניחו על שלחננו, רק למען נעשה עמם מסחר וקנין, למכור להם את אלהינו החי. ולקחת מחירו את אלהיהם המת? ומה הביא לנו העני הזה? אבטיחים רקובים עטופים בסחבות ניר, אשר להם קרא בשם “ספר מדעי”? והאם לא ידע הביבליאָגראף המצוין הזה, כי גם בזה איננו הראשון, יתושים גדולים קדמו לו. כהמומר זאלקינסאָן בספרו “סוד הישועה”, והפירוש המדעי “על פי המבשר לוקס” מהמומר ביזענטהאָל (בּרלין 1855), וכן ספרו המדעי “פי' על אגרת אל הרומים”, (בּרלין 1853־57) ובאורו של הירשזאָן על הב“ח, (לייפּציג 1913²⁹) ופירוש מדעי של זאלקינסאָן על “האגרת אל הרומיים” (עדינבּורג 1855) וספר “הליכות אורח”, ב”ח של י. בוניאן (לאָנדאן 1844, שם 1851־2. שם 1858). והמומר פ. לבר טוב בספרו “פּוילוס השליח”, חייו, פעליו ונסיעותיו, ו“דרך סלולה” של המומר טעמקין. ועוד כמאתים ספרים וחוברות אשר הדפיסה המשלחת הלאנדאָנית בעברית, מלבד בזשאַרגאָן, כלם המה ספרי מדע כספרו של קלויזנער ואם לא בשפתם, אבל במטרתם רוח אחד להמה. אף כי בלי ספק אין אחד מהם עמל עשרים וחמש שנה על “ספרו המדעי”, ואני לא אוכל להבין את ההבדל בין כהן גדול אשר עמל שמונים שנה ואחרי כן נעשה צדוקי, ובין החרוץ במלאכתו ויהי לצדוקי בין לילה, ואם יש איזה הבדל בין שניהם, אולי הוא, כי הראשון היה טפש, והשני ערום.

פירוש מחברנו על פּוילוס השליח הוא יקר מאד להכיר על ידו, לא את פוילוס השליח, רק את פּוילוס המבאר והמפרש. המפרש לא הביט און בפּוילוס השליח, אשר לא ראה את ישו מעולם, ולפי דבריו רדף את כל המאמינים בישו, עד אשר ראה את ישו בחלומו בלכתו לדמשק. ופתאם נהפך לאיש אחר, לשליח ולמבשר, אבל לא נועז להשמיע כי ישו צוה עליו לבטל את התורה, ואף איזה משבע מצות בני נח. ולא הגיד לנו, כי ישו עצמו טעה בצואתו לבלי לתת את לחם הבנים לפני הכלבים, ובכן נהפך לבו אל הכלבים, ויצוהו לתת להם את הלחם גם את הבשר, וגם בויכוחו עם פעטרוס אשר על דברת העוואנגעליום התחזק עוד ביהדותו, והוא פעטרוס, הלא היה תלמיד ישו אשר הלך אחריו, וידע בלי ספק את כל מערכי לב רבו – לא נועז פּוילוס להשמיע אף מלה אחת כי כן צוה עליו ישו להחרים את היהדות, ואף לרדוף את היהודים, וגם בכל “מכתבי־שנאָרער” הרבים אשר שלח פּוילוס לערים רבות, וביחוד, אל הקורינתים, לא דבר דבר, ולא התנצל על אשר מרה פי ישו לתת את תורתו לעובדי אלילים, ולא השמיע אף מלה אחת אודות חיי ישו, זמנו ופעולתו, כמו היה חי אלף שנה לפניו וקלויזנער לא מצא כל סתירה בכל פּעולות פּוילוס, כי לא את תורת ישו למד לחניכיו, רק את תורתו הוא, אשר יחסה לישו לשוא. וקלויזנער מאמין בכל דבריו, כאמונתו התמימה בכל העוואנגעליום, עד כי יחשבהו להיסטאָרי גמור, למרות אשר אין בדבריו מלה כמעט אשר לא תסתור את רעותה, למרות מה שלא ידע את ישו ולא שמע דבר אודותו. אולי רק על פי שמועה רחוקה. למרות מה שלא נמצא אף מלה אחת אשר כתב ישו בספר. ומה גם, כי לפי הנראה לא ידע ישו אף קרוא וכתוב. עד כי התפלאו עליו בני עירו לאמר: הלא זה הוא האיש הפשוט בן הנגר אשר ידענוהו מילדותו לעם הארץ, ואף רענאָן עצמו מודה כי ישו לא ידע כל שפה בעולם, ואף לא עברית. ובכן לא יפלא כי לא כתב מאומה, וכל מאמיניו נאלצו כלם לדבר בשמו בעל פה, וכל אשר לו פה לדבר יכל ליחס לו תורה ומצות כהות נפשו. ואמנם כן עשה פּוילוס ושליחים אחרים, ובאופן זה חבּר העוואנגעליום כלו בידי אנשים שונים אשר אין איש יודע מי המה. ומי יערב לנו, כי “השליחים” עצמם אינם אנשים בדוים, כישו ויוחנן המטבל עצמם? והממציא את ישו מדוע לא יוכל להמציא גם את פּוילוס? ואבות הכנסיה הנוצרית הלא לא ידעו יותר מאשר שמעו עפ“י שמועות רחוקות, ואין עדותם עדות, יהיו מי שיהו. ובאמת הלא היו כלם, או עובדי אלילים, או נוצרים צוררי ישראל, וידברו אודות הנצרות רק למען הכעיס את היהודים, ותורתם אשר היתה כעשן לעיניהם, ומה גם, כי גם בנצרותם נשארו עובדי אלילים (על פי תורת פּוילוס). וקלויזנער עצמו נאלץ להודות (שם 62) כי הפתגמים אשר יחסו לישו, לא יצאו מפיו, והכל מודים בזה. וחוקרים מפורסמים אחדים, למשל ווילהוזן בספרו Einleitung in die ersten drei Evangel וכן יוליכער במ”ע Theolog Literatur Zeitung חושבים שאין בכל הפּתגמים אשר “יחסו לישו אף אחד אמתי, אשר יצא מפיו”. כמו לבם נבא להם, או ידעו בסתר לבבם, כי לא יתכן ליחס פּתגמים לאיש³⁰ שלא היה בעולם, מלבד בעולם הדמיון.

לחקירות קלויזנער ע“ד העוואנגעליום הגנוזים והחיצונים, ר”ל האפּוקריפין, יכלו להועיל הרבה יותר, לוא עמל לחקור ולמצוא מקורות היסטאָרים בספורי “אלף לילה ולילה אחד” או בבא מעשה. וגם אודותם נקל היה להחליט, כי "זהו דבר חשוב כל כך, עד שמצד זה אין לשער את החשיבות של ידיעת התלמוד והמדרשים (שבאמת אינן אומרות כלום). ספריהם של יוסף³¹ בן מתתיהו (ר"ל הזיופים שבהם), טאָציטוס (הקלוטים מן האויר) וסוויטוניוס ואבות הכנסיה הראשונים (עובדי האלילים³² האנטיסימיסטים³³ ושנית, על ידי הידיעות המקוטעות שבהם, על חיי ישו ותורתו (עוד הפעם חיים ותורה שאינם במציאות) יש לנו רשות (?) להחליט בבטחה גמורה (ר"ל מהשערות, חלומות וזיופים יתכן להחליט בבטחה גמורה הלא?) שישו היה במציאות³⁴ היה בעל אישיות יוצאת מן הכלל, וחי ומת בימי שלטון הרומיים ביהודה (?), עובדה זו נשארה חזקה (כקורי עכבש) ומוצקה (ככדור בורית), וכל הספקות בנידן זה, שנתעוררו על ידי ברונו בויער בימיו ואלברט קאלטהוף וארטור דריווס בימינו אין להם יסוד מוצק (?), (שם 67).

הנה כי כן, להספקות אין כל יסוד מוצק. אבל הן החכמים הנזכרים ועוד חכמים גדולים אשר לא זכר את שמם, לא כתבו ספקות רק ודאות. וכלם מכחישים בפה מלא את מציאותו. ולודאות הלא יש יסוד מוצק. ואתה³⁵ יקירי הן לא נסית אף לסתור את הוכחותיהם, בדעתך, כי באמרים רקים לא יתכן להרוס קיר ברזל. למשל, קחה לך רק ספר אחד “חיי ישו” של פרדינאָנד דאויד שטרויס, וענה על כל אלפי הסתירות אשר מצא בהעוואנגעליום, ותראה אם יספקו לך אף חמשים שנה לסתור את דבריו. ואתה עתה נסה נא להראות לי כמה חוקרים וחכמים בין העמים מצאת, אשר יעיזו להחליט כמוך מציאת ישו, מלבד איזה כהנים וכמרים החיים על אמונתם, ותורת ישו לחמם, ובכל זאת, לא יעבור יום כמעט, אשר לא נשמע כהן פלוני הודיע ברבים את אי אמונתו בישו. ומהם אשר פשטו בגדי כהונתם וילכו לעבוד עבודה אחרת, אשר תחיה את בעליה בנקיון כפים, ולא לאכול לחם כחש, מחיר אמונה אשר לא יאמינו בה. ואתה יקירי עשית ההפך מכהני הנוצרים הישרים. ובאמרך (שם 67) "במשך חמשים השנה – ועוד פּחות מזה – שעברו מן היום, שבו מת ישו בקירוב על פי האוונגליונים הקאנוניים (לא מיתה באמת, רק מיתה על ידי האיוונגעליוניים, אשר המיתוהו ברוח פיהם, אך לא על ידי היהודים או פילאטוס אשר לא ידעו מאומה על דבר מותו, כאשר לא ידעו על דבר חייו) "ועד ימיהם של יוסף בן מתתיהו ור' אליעזר בן הורקנוס מצד אחד ופּוילוס וטאָציטוס מן הצד השני, אי אפשר היה שתתפוס דמות בדויה של ישו מקום מוצק כל כך בדמיון העם עד שיאמינו במציאותו של יציר דמיון זה היסטוריונים כיוסף בן מתתיהו וטאָציטוס, ואדם נודע לזהיר במסירת דברים ששמע מפי רבותיו כר' אליעזר בן הורקנס, וכולם ידברו עליו כעל אדם, שהיה חי ופועל לפני זמן מועט, והיו לו אחים ותלמידים. ועד שפּוילוס יהא מלא אמונה בו ולא יטיל שום ספק בזה שיעקב הוא אחיו ופטרוס־כיפא וחבריו הם התלמידים המקוראים. דבר זה ברור הוא (?) ומי שרוצה להכחיש לגמרי בישו – לא רק להכחיש את הצורה, שקבל ישו עכשיו בעולם, או אפילו את הצורה, שיש לו על פי האיוואנגליונים, אלא את עצם הויתו או אפילו רק את הערך החיובי או השלילי הגדול של אישיותו אינו אלא מכחיש את המציאות ההיסטורית (?) (שם 68).

כן אדני? אתה חרצת?

ואני מה אשיב לך? רק הבה לי את אזנך, אנהגך אביאך אל דבריך בעמוד 49 אשר שם אמרת “כי אף בדברים המועטים (של יוסף בן מתתיהו) הללו ניכרים זיופים גלוים שנעשו בידי המעתיקים הנוצרים… שבהם מדבר יוסף בן מתתיהו על ישו. הזיופים ניכרים במקום הראשון… שזיופם קרוב לודאי”.

הנה כי כן, שכחה ידך השמאלית מה שכתבה הימנית, כי ירדת מעט מעט מן ההר את התהום ותשקע בבצה עמוקה, והזיופים הודאים חדלו מהיות זיופים ויהיו לאמת היסטאָרים. ומי שמכחיש מציאת ישו מכחיש אמת היסטאָרית ואתה יקירי הלא כמני ידעת כי אם אין זכר לישו בקדמוניות של יוסף בן מתתיהו, אין כל ישו במציאות. ובאופן זה, הלא ישאר לנו רק האיש ישו העוואנגעלי, ר"ל ישו הבדוי, מבלי כל יסוד היסטאָרי. ואיה פיך?

כן יקירי טעית בחשבך, כי ארגת לך מיתרים לחים ותקשר בהם את יאָזעפוס, טאַציטוס, ר' אליעזר בן הורקנוס עם פּוילוס ופּטרוס ויעקב אחי ישו, ותחלום כי איש לא ירגיש כי קורי עכביש ארגת וכי ערמה יעזואיטית היא, לעשות חשבון כזה. כי משתי פעמים אפס תמצא סך הכל של ארבע ממשית. ואתה בעצמך הלא השמעת, כי אין כל ערך לטאָציטיס בנוגע לענינינו, כאשר אין כל ערך גם לענינים אחרים אשר דבר אודותם.

ורבי אליעזר בן הורקנוס? האם מצאת אף מלה אחת אשר בה הזכיר את ישו? התחשוב כי ברגע אחד נשכח ונסלח לך כי שמת עלילת שקר על ראש גלת ישראל, אשר עליו העיד רבו ר' יוחנן בן זכאי, כי אם יהיו כל חכמי ישראל במאזנים, יכריע את כלם? ואם ממנו תוציא החלטת היסטאָרית על מציאת ישו? אוי אוי לך כי נלכדת.

ומה הוא פּוילוס, פּעטרוס או יעקב אחי ישו? האם הבאת לנו אף אחד מהם עם לוח הסיטאָרי על לבו? העוואנגעליום! ועוד הפעם העוואנגעליום! ולפי הנראה שכחת כי באזני יהודים דברת. יהודים המאמינים בעוואנגעליום כמו שיאמינו בך, כי לוא האמינו בעוואנגעליום הלא חדלו מהיות יהודים, ויהיו לנוצרים. ויהודים אינם יודעים מאומה ממציאת פּוילוס, או פּעטרוס, ואם אינם יודעים מציאת ישו, איך ידעו ממציאת יעקב אחיו (אחיו של מי? של איש בדוי?) ואתה יקירי שמת מצחך נחושה ולא בושת לכתוב “וכלם (ר"ל יוסף בן מתתיהו, טאָציטוס, ר' אליעזר בן הורקנוס) ידברו עליו כעל אדם, שהיה חי ופועל לפני זמן מועט והיו לו אחים ותלמידים”. ואפוא ומתי דברו עליו בדברים ברורים כאלה, מלבד המלות המזויפות המעטות ביאָזעפוס? האין זאת אחיזת עינים וערמה יעזואיטית מוראה ומגואלה? ואיך לא חורו פניך מבשת באמרך, בקצה מאמרך (צד 68) לאמר: זו תהיה תשובה מספקת (?) גם לברונו בויער וקאלטהוף ודריווס כלפי תלי־תלים של ראיותיהם המדעיות המדומות". האמנם כל ראיותיהם הנה מדומות, ותשובותיך מספיקות? ובמה הוכחת זאת? על פי איזה זיופים גלוים אשר תאמר להניח עליהם חותם האמת? אנא אדני! חנני נא! לא בירושלם, רק בלאָנדאָן מקומך…!

קסמים

הנה כי כן, קלויזנער איש המדע כבר חלף הלך לו. ולפנינו יופיע עתה קלויזנער הקוסם. אך דא עקא, כי למד “אחיזת עינים” באדעססא ולא בהדו. רבבות אנשים וגם אני ביניהם, ראו קוסמים הודים בלהטיהם, אבל לא אחד ממנו הצליח לתפוס את הקוסם בערמתו, לגלות חרפתו. אך בבוא הקוסם היהודי האדעססאי לפנינו ומטה הקסמים בידו, והנה מתלאה! כי באפס יד נתפש בכף, וחרפתו לא תמחה. הבא ונראה!

בעמוד 69 במאמרו “האוונגליונים הקאנונים וחקירת תולדות ישו” אחרי אשר נאלץ להודות, כי אחרי כל חקירותיו לא מצא כל ידיעה נכונה על דבר חיי ישו ותורתו רק בהעוואנגעליום, אשר כל החוקרים כבר באו לכלל החלטה, כי נקל למצוא רשפי אש בתהומות ים מלמצא אמת היסטאַרי בעוואנגעליום. ומה גם, כי כהני הנוצרים עצמם מתנצלים, כי העוואנגעליום איננו ספר הסטאָרי רק דתי, ובתור ספר כזה אין לדרוש ממנו כל ענין אחר. אבל כל זה טוב ונכון רק למאמין בעינים עצומות, אך אין זה תירוץ מספיק בעד החוקר לכל תכלית, וקלויזנער החפץ להתראות כאיש חוקר מדעי נאלץ לקחת מטה הקסמים בידו, אולי ימצא המצאה חדשה בסודות אחיזת עינים. הלך למשש באמתחתו אולי ימצא מרפא פילאָלאָגי להוציא יין מן הקיר. ואמנם מצא, כי המלה איוואנגעליום ביונית, תרגומה “בשורה טובה”. וגם במלות “גליונים” ו“ספרי מינים” שעליהם נאמר בתלמוד “שאין מצילין אותן מפני הדליקה” ור' טרפון היה מוכן לשרפם עם אזכרותיהם“, ואף התלמוד מכוין בזה נגד האיוונגעליום³⁶ אז, לא היה קץ לאשרו. כי אמנם לא דבר קטן הוא למצוא את העוואנגעליום נזכר בתלמוד מאתים שנה טרם שהיה בעולם. ובין כה התגנב לספר לנו –, את אשר לא נחוץ לנו לדעת, ואשר כלנו יודעים גם בלעדו – חכמת דיימארוס. עם גל השקרים הידועים מכבר, וביחוד, נראה חפץ קלויזנער להטעים משיחית ישו, כי כל היהודים היו עיניהם ולבם כל היום רק אל המשיחית. כמו לכל תורת ישראל אין כל ערך בלעדי המשיחית. המשיחית היא חליל הרועים הרעים אשר כל בּית הנצרות נשען עליה. ובכן אין פלא כי קלויזנער גם הוא משיחי גדול, אשר בלעדי זה אין ישו ואין נצרות בעולם. וע”כ חובה קדושה עלינו לבער אחריה ולפקוח עיני הקוראים אשר לא הרבו חקור, ובתומתם לא ידעו כי המסיתים העלו את המשיחית על נס ללכדנו ברשתם. וכמו בכל העוואנגעליום המלא משיחית מראשו ועד סופו, כן המה כל ספרי המשלחת מן הראשון עד האחרון, כלם יתאמצו לפתותנו כי כל היהדות עומדת על המשיחית. ובכן, בא ישו וימלא את החסרון³⁷. ואם כן תוכל התורה להבטל, אחרי אשר כבר באה תקות ישראל על ידי ישו, מיסד המרכז הרוחני.

דרש המשיחית והמרכז הרוחני

בכל כתבי הקדש נקרא המלך, הנשיא. וכהן הגדול בשם משיח, יען כלם נמשחו בשמן הקדש כאשר נבחרו להיות מושלים בישראל, אבל “למשיח וגואל" לעתיד לבוא אין כל זכר בכה”ק, ואם נמצאו דברים ברורים, הוא רק על המלך מבית דוד אשר הבטיחו אלהים. וכל מלך היה משיח בימיו. ותוארו היה מלך, ולא נקרא בשם משיח. ועד גלות ישראל מעל אדמתו, וישראל היה לבזה נפש ולעבד מושלים, לא היתה כל תואנה לחכות לאיזה משיח. ועל זאת רמז הלל במאמרו הידוע “אין משיח לישראל כי כבר אכלוהו בימי חזקיהו” אשר אז ישב ישראל בטח בארצו, וחזקיהו אכל את המשיחית, ועמו נמלאה התקוה. ומה נאמנים דברי חז“ל “כי ביום שחרב בּית המקדש נולד משיח” ר”ל רעיון המשיח. אשר עד החרבּן לא היתה כל תואנה לחכות למשיח. ואחרי כל אלה, כל תקות המשיח היתה, רק להגאל מידי צורריהם ולהיות עם חפשי מושל על אדמתו, וכלם מודים, כי אין בּין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. וכן פסק הרמב"ם להלכה לאמר: "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כן. שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה, והיה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונותם, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, וכו'. (הלכות מלכים פרק יא).

(שם פרק י"ב) “אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או שיהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, ומה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, הוא משל וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבים לבטח עם רשעי עכו”ם המשולים כזאב ונמר, וכו'. וכן כל היוצא באלו הדברים הכתובים בענין המשיח הם משלים ובימות המלך המשיח יודע לכל לאיזה דבר היה משל ומה ענין רמזו בהן.

"אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. יראה מפשוטן של דברי הנביאים וכו' ".

אמנם כן, לא אמרתי בזה אף מלה אחת חדשה שלא נודעה לכל יודע ספר בישראל, ובלי כל ספק יודע זאת גם ד"ר קלויזנער, ובכל זאת מלא את כל ספרו הגדול במשיחות, כמו היתה כל יסוד היהדות, כחפץ העוואַנגעליום, וקלויזנער יודע כמנו כלנו. כי האיש הכופר בכל התורה כלה כעוואנגעליסט ומאמין במשיח, איננו עוד יהודי, ומה גם במשיח כזה בצורתו של ישו, ולא לבד זה. אבל קלויזנער כבר החל להטיף למשיחות ימים רבים לפני הדפסת ספרו, במאמרו בהשלח “והעתיד”, אשר מהם נראה, כי כבר ישב במארב ללכוד תמימים או בורים ברשתו. ובדמותו וצלמו היום ראינוהו כבר למיום היותו לאיש. ואקוה כי לא אחטא לאלהים, אם אחשב, כי נחל את אמונתו ונטיתו לנצרות ממוריו הנוצרים באשכנז. ואולי גם הבטיח להם מתן איזה נשמות עבריות להכניסן תחת כנפי שכינת בן מרים. ולולא זאת, הלא לא יאמן כי יספר, כי בּעת הנאורה הזאת, אשר גדולי חכמי הנוצרים מכחישים מציאת ישו, ועמה את העוואנגעליום, ועל כל איש יהודה חובה קדושה לעזור על ידם ולהפיץ דעותיהם בין יהודים ונוצרים. בתקוה, אולי נפטר בזמן מן הזמנים מהעלילה כי היהודים המה רמאים ונוכלים, עד כי מצאה ידם להונות את הגוים ויתנו להם איש יהודי לא למד, בן נגר, ויעשוהו לאלהים, למען הכבד בעיני כל יושבי תבל, וזאת היא חובתנו הקדושה לאלהינו ועמנו. ועוד יותר עתה. אשר חפשה נתנה להמשלחת לעשות כטוב לבה בכל רחבי ארץ הקדושה. והנה איש יהודי שלא טבל עוד, ויהי למליץ יושר להעוואנגעליום?

התנאים הראשונים קודם החרבן ואחריו עד חרבּן ביתר לא ידעו מה הוא משיח רוחני, ובר כוכבא היה האיש אשר עליו הביטו כעל גואל ישראל מיד רומא, ועליו דרשו דרך כוכב מיעקב. לא יען כי הבטיח להם “מלכות שמים”. רק יען כי ראו בו גבור נפלא, משוח מלחמה, אשר עז בידו לגרש את הרומאים מארצם. וכל שר מלחמה מי שיהיה נקרא בשם “משוח מלחמה”. ורק אחרי כל המלחמות והמרידות, בראותם, כי לעת עתה אין כל תקוה עוד להגאל מידי צורריהם. אז החלו חכמי התלמוד, להטיף למשיח. וביחוד האמוראים, אשר החלו לדרוש ברבים, כי לא לעולם אבדה תקות ישראל, ועוד יבוא יום וישובו בנים לגבולם. וכל אחד מצא לו איזה סמך או רמז לדרשתו באיזה פסוק מן התורה והנביאים, והשליחים הנוצרים אשר בדאו להם איש בשם ישו, ויכנוהו בשם משיח. ומבלי מצוא בו כל תכונה הדרושה למשיח מלך, יחסו לו משיחית רוחנית, ר"ל כאב־בטן, אשר אין כל רופא יוכל להכיר את המחלה. משיחית, אשר ביד כל איש, לא לבד בן נגר, אבל גם בן חיט או תופר נעלים, יוכל להתפאר, כי אלהים שלחו להיות לאור גוים. ואם לא תאמינו לו, לכו ושאלו את פי האב בשמים. ומני אז נתפשטה האמונה המשיחית בישראל בכל ימי גלותנו הארוכה. אף כי לא היתה מעולם עיקר בדת, והרב בעל “העיקרים” אומר מפרש “כי האמונה במשיח ראוי שיאמינהו כל בן דת משה, אבל מי שאיננו מאמין בו לא נקרא כופר חלילה”, והאמונה התמימה של ההמון הביאה עלינו צרות רבות ורעות, והריגות אין מספר, על ידי משיחי שקר בכל הזמנים.

האסון האחרון של המשיחית הרוחנית הביא עלינו רעיון, “המרכז הרוחני”, הדומה למשיחית נצרית, הדורשת לחדול ממשיחית ארצית וגאולה חמרית, ואם לא נחשוד את מחוללי הרעיון בכונה זרה לחזק את הנצרות. הנה אין כל ספק כי לא ראו את הנולד, כי סוף סוף ירחיקו לכת עד הגיעם לגבול הנצרות. ופטרוס השני יביא לנו עוואנגעליום חדש בתבנית פירוש מדעי על העוואנגעליום הישן, והאיש הוא תלמיד ותיק הבקי בתורת ישו “המרכז הרוחני” בעל פה. וכן יבינו היום רוב כהני הנוצרים את תורת הנצרות, בהיותם נאלצים להודות, כי איננה תורה או דת מעשית בשום אופן, ובכן הנה רק רוחנית, ומרכזה הוא ירושלם. ואם איזה מראשי אגודת "שומר פתאים ה' " לא יבינו זאת, אין זה פלא “שוטה איננו מרגיש”…³⁸

כל מי שקרא את הספרות החדשה של המשלחת הלאָנדאנית, יודע, כי שלשה חלילים לקחו בידיהם והמה: המשיחית, הקרבנות ותחית המתים. ו“בעמי הארצות” והחוצפה הגסה המיוחדה לשליחי לאָנדאָן, אמרו למצוא משיחית על כל מדרך כף רגל. הכל כאשר לכל, כנהוג בעוואנגעליום. לסרס ולזייף את דברי הנביאים.

הקרבנות, אנחנו יודעים, כי הנביאים התנגדו לקרבנות בכלל, והרמב“ם ז”ל, מודה כי הציווי על הקרבּנות בתורה, היה, רק יען כי קשה היה להרחיק את העם מגלולי הגוים רגע פעם אחת. ועל כן צוה אלהים ולא רוחו, ועל יסוד זה התנגדו הנביאים אל הקרבנות בידעם חפץ אלהים. ועם חרבּן בּית המקדש בטלו הקרבנות מכל וכל. אבל שליחי לאנדאן לא חדלו מחלל בחלילים באזני בּורים. כי הקרבן הוא ראשית חובת יהודי לאלהיו. ובאין קרבנות אחרים, הנה בא ישו, הקרבן הגדול לכפר על כל העולם. – ואם יאמר איש לעשות כל תועבה על חשבון זה. אשרהו! – ישו כבר כפר על כל חטאתיו.³⁹

תחית המתים. האמונה המקובלת בישראל, איננה צריכה להסכמת העוואנגעליסטים. הסכמה שנוסדה על יסוד תהו. על תקומת ישו, ואף כי קלויזנער לא ידבר על העיקר הזה בפרט. אבל להמאמין בעוואנגעליום בכלל, לא נחוץ כי ידבר על כל פרט ופרט, בעוד אשר עתו נתונה רק למשיחות. והגות לבו אך היסטאָרי, לברוא יש מאין, ולא אספוק רגע כי לא יכחיש חלילה באחד מיסודי הנצרות, כאשר צוה פוילוס, אף אם לא יאמין בה מצד יהדותו.

כבר אמרתי למעלה, כי קלויזנער כבר ישב במארב ללכוד נפשות לפורחות, זה שנים רבות, והנה עתה מצאתי במקרה את השלח לשנת תרס"ג, חודש תמוז. ובצד 3 הוא אומר: “וגם את העתיד של עמנו ושל האנושית כלה יתן הרעיון המשיחי בלבנו; המשיחית שמוצאה מן העבר הקודם היא סכום התקוות (זכרו נא סכום! ר"ל סך הכל) היותר נשאות לעתיד מזהיר אשר צפו לו חולמנו היותר עדינים” (פּוילוס או שבּתי צבי?).

בעמוד 13, שם, הוא אומר: “אכן הרעיון המשיחי הוא אולי המרגלית היותר מבהיקה בכתרה ההדור של היהדות”.

טוב מאד! נניח כי הוא אמת למחצה, אבל יטריח נא הוד מעלתו כבוד הדאָקטאָר קלויזנער את הדר זקנתו להראות לנו מתי ואפוא חכו היהודים לאיזה משיח אשר יתן להם תורה חדשה או דת חדשה? אולי מצא במערה איזה תורה אחרת שלא נודעה לנו עד היום? התורה הנגלית לנו ולבנינו תלמדנו רק לחכות לגואל אשר יבוא ויגאלנו מבין הגוים צוררנו, וינהלנו לציון. להיות עם יושב על אדמתו, עם חפשי מעול זרים, למען נוכל לחיות חיי יהודים על פי התורה העתיקה, תורת משה, שלא תהא מוחלפת. ועתה לכה נא ושאל את פי חכמי ישראל שאלה פשוטה כזאת: נצייר נא בנפשנו, לוא הצליח בר כוכבא במלחמתו לגרש את הרומיים מארץ ישראל, ולשבת בטח על כסאו, ואף לבנות את בית המקדש החרב, והיהודים שבו לשבת בטח איש תחת גפנו, ופתאום יבוא אל העם ויתפאר כי אחרי אשר כבר האמינו עליו כי הוא הוא המשיח המקוה, כמו שהעיד עליו רבי עקיבא, הנה עתה יתן להם תורה חדשה, תחת אשר התורה העתיקה בטלה עם התגלותו המשיחית. התחשוב יקירי כי נהרו אליו מכל אפסי ארץ לקבל עליהם את תורתו החדשה⁴⁰. ומה היה, לוא לא התעצל לכנות את עצמו גם בשם בן אלהים הנולד מרוח הקדש. או אלוה עצמו, ובידו לרפא חולים ולגרש את השדים לבטן החזרים. התחשוב כי לא סקלוהו באבנים?

עתה נשא עיננו אל ההוה. כולנו ידענו וראינו את פני מנהלנו הגדול ד“ר הערצל, כלנו אהבנו אותו אהבת אמת, כלנו כבדנוהו כראוי לו, כלנו חכינו כי במשך הימים ינהלנו ציונה לשבת בטח על⁴¹ אדמתנו. עתה נצייר נא בנפשנו, כי ד”ר הערצל כבר הגיע למטרתו וכל ישראל נהרו אל הר בּית ה'. ובמשך עשרים או שלשים שנה יכלנו לראות ציון בנויה על תלה. וד“ר הערצל נמשח לנשיא בישראל. וכל העולם הנאור, ובתוכם כל מלכי ארץ, שריהם ורוזניהם כלם שולחים לנו ברכות, טעלעגראמות לרבבות מכל קצוי תבל כי אחרי תלאות אין מספר במשך אלף ותשע מאות שנה זכינו להיות עם חפשי ככל העמים. וחרפת עמים, כי זרים אנחנו בארצותיהם, לא נשמע עוד. ופתאם ביום בהיר אחד יקום הד”ר הערצל ויודיענו כי התורה, תורת משה, היתה לה זכות הקיום רק עד ימיו ומעתה היא בטלה, והוא, הערצל גואלנו ומושיענו, יתן לנו תורה חדשה, מתנגדת מכל וכל לתורתנו העתיקה. התחשוב יקירי כי העם, חכמיו וסופריו, רבניו ומנהליו כלם יענו אחריו אמן? התחשוב, כי אם לא קם בנו רוח לסקלו באבנים, למצער הלא גרשנוהו מן הארץ? כי באין תורה מה לנו ולמשיח? מה לנו ולארץ ישראל? באין תורה הלא נוכל להיות ככל הגוים, ואין לנו חפץ בארץ מיוחדה. התחשוב כי כלנו נהפך “לפועלי ציון”, לחברי “כת העברים”. או למאמיני העוואנגעליום, כחפצך?

עורך השלח! הלא תורה הרבה למדת (תורת ישו הנוצרי) ובספרך הלא רשמת ספרים למאות, אשר קראת. ספרי כמרים, כהנים, בּורים ומלומדים. בהם אנטיסימיטים גדולים וקטנים, חכמים וטפשים. וכלם יודעים רק אחת “המשיחית” ואתה תפשת בקצה אדרתם לרוץ אחריהם כנער משרת אחרי אדונו. וגם אתה כמהם ידעת רק אחת “המשיחית”. אבל מדוע שכחת לחפש בספרת ישראל, כמה ספרים כתבו חכמינו בענין “המשיחית” במשך אלף תשע מאות שנה? הידעת אם לא שמעת, כי בכל ספרתנו נמצא רק ספר אחד בשם “ישועות משיחו” לדון יצחק אברבנאל, וגם זה נדפס רק פּעמים במשך הדורות (קארלסרוה תקפ"ח, ועוד פעם בקאניגסבּערג או שטעטין?) ורוב העם לא ראו את הספר ולא מצאו בו חפץ רב. כי לולא זאת, הלא לא נבצרה מהם להדפיסו פעמים רבּות. ולפי הנראה חמל האברבנאל על ענין זה, לרגלי הענין אשר מצא בבאור ספר דניאל, בספרו “מעייני ישועה” והספר הראשון, היה כמין המשך מהשני, והאות כי המחבר עצמו לא שם לבו עליו תחת אשר התאמץ להדפיס בחייו את ספריו “זבח פּסח, נחלת אבות וראש אמנה” (קושטא רס"ה), וכל ספריו האחרים נדפסו פעמים רבות, יען העם מצא בהם חפץ, בעוד אשר מעטים מאד שמו לב לספרו “ישועות משיחו”, תחת אשר המשלחת הלאָנדאָנית כבר הדפיסה כמאתים ספרים במשך ששים או שבעים שנה האחרונות. וכלם על דבר המשיחית. ועתה, ציר ממרום שלח להם בתבנית בן פורת יוסף קלויזנער כמאסף לכל המחנות, ולא נתפלא אם המשלחת תצא לקראתו בתופים ובמחולות.

יתר דברי הפרק הששי “האיוונגליונים וחקירת תולדות ישו” (מצד 69–115) ותלמידיו. זכר תמצית דברי איזה מסופרי הנוצרים בשנים האחרונות, בהם כמרים, מומרים, חכמים וטפשים, מאמינים וחצי מאמינים ואם מצא בהם איזה התנגדות או אפקורסות, הוא משתדל לרכך את דבריהם בשמן. למשל, אם לעססינג קרא את ספרו בשם Neue Hypothese ueber die Evangelisten als bloss menschliche schriftsteller betrachtet ר"ל “דמיון חדש אודות השליחים רק בתור אנשים סופרים (פשוטים), מוסיף ה' קלויזנער “שצריך להשקיף על האיוואנגליונים לא כעל דברים נאמרים ברוח הקדש, אלא כעל כתבים דתיים היסטוריים, (שם צד 79) והמלות האחרונות הנה אחיזת עינים. כי מה הוא פתרון המלות “דתיים היסטוריים” אם לא לחזק את העוואנגעליום עוד יותר, אשר מעולם לא עלה על לב לעססינג? ואחרי כן יתאמץ ליישר הדורים אודות סתירות השליחים בינם לבין עצמם. והשאלה מי מהם קדם למי, הוא פלפול של הבל על ביצה שלא נולדה ביו”ט, פּלפּול הראוי רק למאמינים תמימים בכל מלה בעוואנגעליום, לא בעד חוקר חפשי אשר בשום אופן לא מצא אף מלה אחת היסטאָרית בכל העוואנגעליום מראשו עד סופו. וכל הפּלפּול הוא מלחמה ברחיים של רוח. ביחד עם דעות המאמינים למחצה אשר נתנו לספורי נפלאות ישו פנים טבעיים⁴² אבל לא העיזו לגלות את הסוד, כי כל הנסים והנפלאות עם המספרים והמסופר כלם חלום אחד הוא, עורבא פרח. מאין כל זכר היסטאָרי. והיה כמשקר המשקר חשב כי מצא בדק לתקן את דברי פרידריך שטרויס, ולתת להם פנים אחרים אשר לא עלו על לבו. שטרויס מביא את הסתירות בעוואנגעליום בכל פסוק, וכמעט בכל מלה. ואודות הנסים והנפלאות וכל מעשי ישו על פי ספורי השליחים אשר התאמצו לעשות רגל לפי מדת הנעל למען יתאימו ספוריהם עם ספורי הנביאים בכתבי הקדש. ובכן, בדו מעשים אשר יתאימו לאיזה פסוק בתנ”ך. והחוקר העברי, חשב בלי ספק כי אין איש יודע מה שכתב שטרויס, ועל חשבון זה יוכל להפוך את דבריו כחפצו וחפץ המיססיאָן (שם 84). על פי הסתירות אשר מצא שטרויס (ואשר גם העור יוכל לראותן) בכל דברי וספורי השליחים, נקל לכל איש דעת להחליט כי כל דבריהם וספוריהם ישא רוח, כי כלם לא דברו נכונה כפי אמונתם, רק כסוחרים בעלי פניות המתחרים איש ברעהו בטיב סחורתם. ובענין זה יסכים גם פאלקמאר בספרו Der Ursprung unserer Evangelien כי השליחים התחרו איש ברעהו. (אף כי לא ראו ולא ידעו איש את רעהו רק על פי השמועה.) והנה בא החכם ברונו בּויער ויגל את כל לבו כי כל הספּורים וההזיות כלם המה ילידי הדמיון עם ישו יחדו, שלא היה ולא נברא רק בדמיון השליחים הבודים, וקלויזנער איש המדע שם ידיו על חלציו ויבכה את בּויער “כי עשה צעד מסוכן”. אמנם צעד מסוכן בעד המשלחת, ועל דא קא בכי קלויזנער היהודי, כי נפל חלילו מידו. (שם צד 86). (אוי לו על שברי כי נכמרו נחומי עליו!). אבל תחת זה מצא נוחם בספרו של רענאן (חיי ישו), שהוא באמת לא מדעי, לא היסטאָרי ולא פלוסופי, רק ראמאן כתוב בשפה יפה ותכן שקר־דמיוני. גם אָנטיסעמיטי, (אשר שכח קלויזנער להזכיר מפני שאיננו אביעקטיבי חלילה). אף כי רענאן לא יאמין בנסים ונפלאות ישו. אבל לקלויזנער די והותר, כי רענאָן עשה את ישו לאיש נעלה גדול בענקים שלא קם כמהו למיום ברוא אלהים אדם על הארץ. ואף חסרונותיו, זדונותיו ושגגותיו המסופרים בעוואנגעליום, כלם המה מעלות רמות ונשגבות, עד כי גם אי ידיעתו בשפה היונית, ואף לא עברית, יחשוב לו לישו לכבוד וליהודים לחטאה. וקלויזנער החוקר שכח להעלות על לב, במשך עשרים וחמש שנה, איך יתכן להאמין במציאת איש שאין לו תמונה מיוחדה ותכונות מיוחדות, ולבלי תת היכלת לכל סופר, לכל כהן וכומר, לכל חכם וסכל, לכל מאמיני הבלים, ולכל חוקרים ישרים, חפשים ואדוקים, אשר כל אחד יברא לו מין ישו כחפצו. ישו עוואנגעלי, ישו יהודי על פי טעם פטרוס. ישו מאמין בתורת משה בכל לבו. ישו על פי פּוילוס נוצרי גם אלילי, מכחיש בתורה. ישו מכחיש בעשרת הדברות, ישו מכחיש בשבע מצות בני נח. ישו מכחיש באלהים על פי קאָנסטאָנטין בּרונא. ישו האציל. העם הארץ אשר שיאו לעב יגיע כישו הרענאַני, ישו על פי יוחנן המטבל. הנביא. המשיח. הרופא, הבעל שם המגרש שדים ורוחות. הגבּור הלוכד את השטן, והשטן מדבר אליו עזות. ישו המחיה מתים, ואת נפשו לא יכל להציל ממות. ישו הבן אשר הוא באב והאב בו, ואשר כל העולם הוא כחומר יוצר בידו, וצועק “אלי אלי למה עזבתני”, ישו בן יוסף הנגר מעיר נצרת (עיר שלא היתה בעולם) ישו בן פנדריא או פנטירא איש צבא רומי, יליד בּית לחם. ישו לפני מאתים שנה קודם החרבּן. ישו שבעים שנה קודם החרבּן, ישו של שטרויס. ישו של פרידלאַנדער, ישו של לעססינג. ישו של וואָלטער, ישו הקאַטולי, ישו הפראטעסטאַנטי, ישו יליד באָסטאן ואמו עדדי. ישו בן הבתולה מרים. ישו בן האלהים, וישו המכשף. ישו הארטהאָדאָקס, ישו המתקן. הרעפאָרמי, ישו המטיף, המלמד ליהודים את תורתו בבית המקדש, ושנים עשר בּורים, דיגים ומוכסים אשר לא יבינו את דבריו והמה תלמידיו. ישו של דרעווס, שלא נולד ולא מת, ישו של סמיטה שנולד בבטן משמרים הבלי שוא. ישו של ראָבּערטסאָן המרכב מעוואנגליאני מיטהאָלאָגי, יהודי ואלילי, ישו של הפראָפעססאָר ההאַלאָנדאני באָילאַנד⁴³. וישו של הפולאני ניעמאָווסקי⁴⁴. ישו של הכומר האשכנזי קאַלטהאָף. הוא הנולד ברעיון המון העם הגס, הפּראלעטארי⁴⁵ אשר נלאה נשוא עקת בעלי הרכוש. ישו של יוליכער⁴⁶ וישו של Jacoiliot הצרפתי הנהפך לישו ההודי. Jesus ein Inder ביד ה' פלאָנג. ישו של פראמוס, אשר בספר Die entstehung des Christentum הראה בראיות ברורות כי ישו הנוצרי לא היה במציאות. וכן החכם המלומד בחקרי קדמוניות ארץ הקדש, ה' קארל וואָללער, בספרו המחוכם Die Welt religionen in ihrem Geschichtlichen Zusammenhane (1907) החליט, כי האמת אודות מציאות ישו, עומדת על יד המכחישים במציאותו. תחת אשר ביד המאמינים אין כל עדות נאמנה. וכן ה' פ. יענסען בספרו Moses, Jesus Paulus. Drei sagen varianten des babylonischen Gottmenschen. Gilgamesch, 1909. מכחיש אף מציאות פּוילוס. אף כי אמת הוא, כי בתור חוקר חפשי יכחיש גם מציאת משה רבנו. וקלויזנער שלנו מאמין דוקא במציאת ישו, ומכחיש רק מציאות משה ודוד המלך.

לא טוב מאלה, הוא, ישו של החכם המלומד הגדול, הישיש טשאַרלס וו. עליאָט. מי שהיה נשיא האוניווערזיטעט הארוואַרד בקעמבּרידש (אצל באָסטאָן באמעריקא), המקוה, כי ישו האידעאלי, הדעמאָקראטי אשר המציא הוא בחכמתו (לא זה אשר בעוואנגעליום), זה יהיה האדון המשיח האמתי⁴⁷ אשר אליו גוים ידרושו. והוא ישו של כת היוניטאַרים, אשר לא תאמין באלהותו ובמופתיו, וברוחם קרובים המה להרעפאָרמים היהודים שאינם מאמינים באמת במאומה ורק שלא לפרוש מן הצבור. וביחוד בבריטניא ואמעריקא אשר יביטו אחרי כל איש בן בלי דת, כעל אַנאָרכיסט. בן פריץ. ואני חושב כי לא נחוץ להזכיר בזה, כי לטאָרקוואַמאַדא הקאַטולי היה ישו אחר. לא זה אשר יצר לו לוטהער. אף לא ישו של המתקן הקנאי קאלווין. ועוד מיני ישו רבים כאלה, אשר מספרם יגדל משנה לשנה. ושנות חיי איש תקצורנה לקְרוֹא את כל ספריהם השונים. אבל איש המדע, הסופר העברי, שאיננו נוטה לשום צד, לא מצא נכון לפניו להביא לפנינו את שני הצדדים, ולהעמידם מערכה מול מערכה. אף כי בתור יהודים יודעי ספרת ישראל וקורות בני עמנו אין חפץ לנו לדרוש אל המתים בספורי בדים האליליים, למען דעת את כל אשר קרה בביתנו הלאמי קודם החרבן. בעדנו היהודים אין כל עוואנגעליום במציאות. ואין אנחנו מתחשבים עמו. זולתי, להראות כי מהשקפתנו הוא כלו מכחש מראשיתו עד אחריתו עם שליחיו וסופריו יחדו. ואם קלויזנער וחבריו יאמרו ההפך. ילכו להם לבקש מאמינים ותומכים בין בני אמונתם, אך לא בין יהודים.

המצאתיך

יקשתי לך וגם נלכדת

(ירמיה נ. כד.)

בהיותי פה ניו אָרלעאנס רחוק מאוצר ספרי, פּניתי במכתב להאדון ה' אָקא פקיד אוצר הספרים בביהמ“ד לרבנים רעפאָרמים בסינסינעטי לשלוח לי איזה ספרים, ובטובו שלח לי גם את ספריו של הנוצרי האדוק ר. טראווערס הערפאָרד. Christianity in Talmud and Midrash (London 1903.) (הנצרות בתלמוד ובמדרשים). וברגע הראשון הכרתי בו ידי עשו, ונזכרתי כי הוא הוא כמעט כל ספר “חיי ישו הנוצרי ותורתו” של היהודי המדעי ד”ר יוסף קלויזנער בעברית. והשאלה היא רק מי גנב ממי, אף כי אמת הוא כי ספרו של הנוצרי הערפאָרד נדפס כעשרים שנה קודם, אבל לבי לא יתנני להאשים איש יהודי, סופר מדעי, כי שלח את ידו במלאכת רעהו, כי על כן הנני נוטה להאמין, כי הגוי גנב מהתלמוד והמדרשים, ויכתוב באורים לכל מאמר. באורים לפי טעם נוצרי אדוק. והאדון היהודי לקח (לא גנב חלילה) את דבריו ויעתיקם לעברית, ולצאת ידי חובת חוקר מדעי, לא הסכים עמו באיזה פרטים, כמו בבן סטדא, אם הוא ישו או לא, אבל בכלל הסכימו שניהם להרים את ישו עד גבהי שחקים. ובין היהודי המדעי והנוצרי האדוק אין כל הבדל, מלבד המילה והטבילה. כל הבקיאות בתלמוד ומדרשים, כל הפירושים והבאורים, החקירות והפלפּולים, הפילאָלאָגי והרמזים, כלם כלם אחת לא נעדר לקח קלויזנער איש המדע. וגם התנצלותו, כי הוא עומד בתוך כאיש הבינים, אביעקטיווי, שאינו נוטה חלילה לשום צד, כל אלה העתיק מספרו של הנוצרי המאמין האדון, ה' טראָווערס הערפאָרד. אשר יתפאר כי הכה בים התלמוד גלים, ויעשהו כמצולה בלי דגים. הכל הכל העלה ברשתו. כל אשר מצא מפרש או לא מפרש אף רמזים ולא רמזים. רק בתקותו אולי ימצאו נוצרים אחרים רמזים מה שלא מצא הוא. כמו כל אגדות התלמוד אודותיו אשר חשבו איזה חכמים נתעים רמזים על ישו. ורק מפחד חכמי התלמוד להזכיר מפרש בשם ישו, כנוהו בשם בלעם. הספור האגדי אודות ר' אליעזר בן הורקנוס שנתפס למינות, שהעלוהו לגרדום (מי העלהו? ובעד איזה חטא? ועל מה יסרהו ההגמון? ותשובת ר' אליעזר, אשר כל אלה הוא מעין חתום עד הנה, על כל אלה אין מענה בפי החוקרים המדעיים) הספור אודות אימא שלום. הספור של ר' יהושע בן פרחִיא אשר ברח למצרים עם ישו. בן סטדא שנסקל בלוד ערב פסח, והבאור הרחב אודות הכנוי “מין” או “מינאי” אשר כל מאמיני העוואנגעליום הסכימו כבר, כי “מין” הוא סתם מכחיש, על אף החכם החוקר המעמיק ה' מ. פרידלאנדער אשר בספרו Der Antichrist in den vorchristlichen Yuedischen Qellen. Goetingen 1901. הראה ברור כשמש בצהרים כי אין כל זכר, ולא יתכן כל זכר ורמז במלת “מין” על הנצרות כאשר אדבר אודותו הלאה. אבל נוצרים ערלים ומולים מצאו במלה זאת די מזון להחיות נפשם הרעבה, ועל כן התאמצו למלא את כל התלמוד בנצרות אחרי אשר השם “מין” נזכר במקומות רבים בדברי חז"ל. בעוד אשר התאר “מין” אפּקורס כבר נודע בין היהודים זמן רב טרם בדו את השם ישו. אף כי ידעתי כי היו איזה חכמים בישראל אשר לא יתכן לחשדם בכונה רעה, ובכל זאת חשבו גם הם לתומם כחפץ אוהבי הנצרות. אך בעד אלה עלינו ללמד זכות, כי טעו בשקול הדעת, ולא העמיקו חקור, ובראותם דרך קצרה לצאת מן המבוכה, מהרו ויחלטו, כי “מין” או מינאי הוא נוצרי, או למצער אחד מהכת הבדויה אשר קראו לה “יהודים נוצרים”⁴⁸ ואחרים מצאו דרך אחרת קצרה וסלולה מבלי כל עמל. ומבלי חשוב הרבה לקחו את האיסיים לזרע הנצרות. אף כי האיסיים נודעו לחסידים שומרי דת, חרדים עד קצוניות. ולמען תהיה הרגל לפי מדת הנעל, מצאו איזה השתוות בין האיסיים, ובין איזה מלות בהעוואנגעליום. לא מעשים בפועל. השתוות שבין רשע לצדיק בענינים רבים, כמו הרשע הולך על שתים ככל הצדיקים. לו שתי ידים. רגלים. אזנים, עינים. ואף לו כצדיק תמים, יאכל שלש פעמים ביום כיהודי כשר. וקלויזנער מצא עוד דמיון ברור בין יוחנן המטביל ובין האיסיים, כי היה לבוש שק או עור של גמל… ובכן, הבנין כבר בנוי כמו רמים. וכת יהודית־נוצרית עומדת על תלה. ועליה כר נרחב לבדוא עוד ספורי בדים אחרים. ולוא כנים היו חוקרנו, באכער, קרויס, לעווי, גייגער, ווייס וחבריהם בבקשת האמת כה' פרידלאַנדער, ויעמלו לבוא עד תכלית, כי עתה מצאו דרך ישרה ואמתית, לוא שמו לב אל הכתות הרבות באלכסנדריא של מצרים⁴⁹, אשר אודותן ידבר פילון היהודי⁵⁰ ויוסף בן מתתיהו (יאָזעפוס), ולוא בחרו להם למצער אחת הכתות אשר נוסדו באלכסנדריא זמן רב קודם ישו, כמו כת “מלכי־צדק”, ואשר התאחדה עם הנצרות אחרי כן, כאשר עשו גם כתות של מינים אחרים, אשר במשך הימים נבלעו כלן בבטן הנצרות. והעוואנגעליום לא יחשוב אותן לכתות מיוחדות, אחרי אשר בעת אשר יצא העוואנגעליום לאויר העולם. כבר לא נשאר באמת כל זכר להן. אבל הדעות השונות אשר שררו בין הכתות ההן נתקבלו בתוך הנצרות. וזהו הסוד האמתי, אשר רבים מחוקרי הנצרות, מצאו בה כל חפצם, איש איש לפי מעלות רוחו ונטיותיו, וזאת גם הסבה האמתית אשר נתנה די חומר למיסדי הכתות השונות בין הנוצרים, גם לפנים גם היום. וכל כת תוכל להראות כי צדקה מרעותה. ואמנם כלן צדקו. יען כל אחת מצאה גרעין אחד לפי רוחה, ויזרעוהו עד כי צמח ויגדל. הכל לפי הזמן והמקום ועל פי תכונת השדה הזרוע. ורק הכת הנאורה ביותר, לא הצליחה ולא גדלה מאד. כמו כת היוניטאַרים, המכחשת באלהות ישו ובמופתיו. והנני לתת פה איזה מושג מכת “מלכי צדק”. וממנה יבין הקורא גם תכונת כתות אחרות, אשר הספיקו די מזון לנצרות של פּוילוס.

כל הכתות השונות אשר יסדו היהודים באלכסנדריא, רובּן ככלן סרו מדרך התורה, מעט או הרבה, וגם אלה אשר האמינו בתורה הכחישו את המצות המעשיות. ויפרשון במשל וחידות, כדרך מפרשי אגדות התלמוד. מהן היו כתות פלוסופיות, כתות אשר ערבו “חכמת יונית” בחכמת התורה. מהן אשר קבלו איזה מנהגי עובדי אלילים שכניהם, ואשר עליהן התאונן פילון היהודי ויתוכח עם תורתן. וביניהן היתה כת “מלכי צדק”.

מי ומה היה זה מלכי צדק. אם זה הוא שם עצם או שם תואר, אין אנחנו יודעים עד מה, אחרי אשר התורה לא ספרה לנו מאומה, מלבד כי היה מלך שלם וכהן לאל עליון. ולאברהם אבינו הוציא לחם ויין בשובו מהמלחמה. וכן נזכר עוד הפעם (תהלים ק"י) “אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק”. ולפי הנראה היה זה שם עצם. ותוארו מלך שלם. וחכמי ישראל ומפרשי התורה, לפי הנראה, לא מצאו חזון בדברי הימים אודות מלכי צדק, ועל כן נשאר כל הקאפיטל ק“י בתהלים בלי באור נכון. חז”ל באגדותיהם בארוהו על אברהם, וגם הפרשן הגדול רש“י ז”ל לא מצא לו באור כפשוטו. והראב"ע ועוד איזה מבארים בארוהו על דוד, אף כי על פי הדחק. אבל מחברי העוואנגעליום לא עמלו הרבה. אמרו ומצאו פתרון כרגע. וכדרכם, תלו הכל על ישו (אגרת אל העברים, ה. ו.).

סופרי דברי הימים יספרו לנו, כי בתאר מלכי צדק, חשבה הכת לציין, כח אלהי נעלה על כל ותחסרהו מעט מאלהים, משנה למלך עליון, היושב לימינו, עד כי נעלה הוא גם על המשיח. נברא בלי אב ואם, בלי משפחה וקרובים, והוא המתוך האחד בין אלהים ואדם, ורק על ידו יוכל אדם להשיג חסד אלהים. יען הוא אבי הצדק, ובכן הושיבו אלהים בשמי על בתור בן אלהים, מלכי צדק לא ידע עוד כל חק ותורה. ולא ידע מה היא מצות מילה, שבת ומועד (כי נברא קודם מתן תורה) ובכן לא האמינו גם בני הכת בחקי התורה. אבל בארו את מצותיה רק על פי משל וחידה, לא הלכה למעשה, ואף אחרי כן כאשר התאחדו עם הנוצרים מכת פּוילוס, לא חדלו מלהאמין, כי מחוקקם מלכי צדק הוא הראש, וישו נהיה רק למשרתו או שני לו, וקרובה לאמונתם היתה גם אמונת בני “שת”, וכתות אחרות, וגם אלה התבוללו בּין הנוצרים, כת “שת”⁵¹ האמינה כי ישו נולד במשפחת שת. אך לא נולד ככל האדם מאב ואם. ואחרים האמינו כי הוא שת עצמו אשר אמו שלחתהו מן השמים, וישו בא לעולם במלאכות מלכי צדק, והיה תלוי בדעתו, מבלי כח עצמי, וכל אלה האמינו על סמך הכתוב ואתה כהן עליון על דברתי מלכי צדק, ובכן היה ישו משיח שלוח מאת מלכי צדק לנהל את העולם במעגלי צדק על פי דרכי הגנאָסטים הקודמים להם, וברוחם. והנה נמצאו גם אחרים מאבות הכנסיה הנוצרית אשר חלקו את המלוכה באופן אחר. מלכי צדק לקח עליו המשרה להיות המתוך בין אלהים והמלאכים, ולישו נתנו את המשרה למתוך בין אלהים ואדם. ועל זאת יורו הדברים “באגרת אל העברים (ב. ט"ז) לאמר: כי לא למלאכים נטה ידו להושיעם, כי אם לזרע אברהם הוא למושיע (ישו), ובמשך הימים נתנו למלכי צדק כבוד אלהים עצמו. ואין עוד בלעדו, כאשר עשו אחרי כן הנוצרים עם ישו אשר עשו אותו לאלוה (פרידלאנדער 13, 29) ו”המינים" אשר לא האמינו במאומה לא היו לכת מיוחדה, מין ניהיליסטים רוסים או באלשעוויקים, וממילא לא האמינו בתקומת ישו ומופתיו. ומספרם רב היה במאה השניה לספירת הנוצרים, עד כי היו לכח גדול, ועליהם התאוננו ראשי הכנסיה, וגם סופרי האלילים הראו עליהם באצבע, ואותם זכרו גם חז"ל, ויכנום בשמם האמתי מינים, או אפקורסים. אבל לא נוצרים. אחרי אשר הנוצרים האמינו בדבר מה, לוא יהיה ישו או מלכי צדק. (ראה המאמר “המכונה העוואנגעליות” בסוף הספר).

המינים והנצרות⁵²

ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל

(נחום א. יא.)

מורה ורבו של קלויזנער, הכומר ר. ט. הערפארד, מלא יותר מחצי ספרו הגדול במינות, וכל מלה או מאמר בדברי חז“ל אשר מצא, פתר על הנצרות. עד כי היתה לו המינות ללחם חקו. ועל המלה “מין” בנה את כל יסודותיו, וכן עשה גם קלויזנער, אשר הלך אחריו, אף כי לא בעינים עצומות. ואף כי אמת הוא, כי הערפאָרד איננו הראשון והאחד הנשען על קנה רצוץ זה, אבל ד”ר קלויזנער ידע בלי ספק, כי ישנם גם חכמים נודעים אחרים בין הנוצרים אשר הודו כי הכנוי או התואר מין כבר נודע בישראל טרם לדת הנצרות. קלויזנער ידע בלי ספק כי החכם ההאלאנדי בבקורתו לספרי פרידלאַנדער, אף כי לא הודה לו בענינים אחרים, ובכל זאת הסכים בכל לבבו לאמר:

Ich sage hinzuzufeugen auch abzuschliessen um zu erweisen, das man bei den MINIM der Talmudisten des ersten Jahrhunderts nicht an Christen und bei ihren Giljonim (גיליונים) die ebensowenig wie ihre Schriften vor Verbrennung gescheutzt warden sollen, nicht an die Evangelien denken darf… Ein Min ist ein Philosoph, der Gott und sein gesetz verachted…

(פרידלאנדער בהקדמתו לספרו “דער אנטיכריסט” צד X). והמאמין בעל ספר “ישו הנוצרי ותורתו” לא יכל נשוא את העול אשר עשה לו אחיהו היהודי. הכופר בעוואנגעליום. “המין” פרידלאנדער. כי “המינים” היו כופרים באלהים. נראה ברור מדברי ר' טרפון האומר “נכנסתי לבית עבודה זרה ואיני נכנס לבתיהן (של המינים) שעובדי עבודה זרה אין מכירין אותו (את אלהים) וכופרין בו והללו מכירין אותו וכופרין בו. (תוספתא שבת ח.). וכן הנני מוצאים במסכת גיטין מ”ה, ע“ב. אמר רב נחמן נקטינן ספר תורה שכתבו מין ישרף, כתבו עובד כוכבים יגנז”, ומזה הננו רואים ברור, כי ידעו את ההבדל בין מין ובין עובד אלילים. ובמסכת סנהדרין (בדפוס ראשון מהש“ס השלם רפ”ב). כ“ט ע”א. “א”ר יוחנן לא גלו ישראל עד שנעשו עשרים וארבע כתות של מינים" הנה כי כן. אף כי דבריו אלה הנם דברי אגדה, אבל נקל להוכיח מזה כי היו כתות מינים שונים קודם החורבּן. וכן היה הדבר מקובל באומה, אבל לנצרות אין כל זכר.

"שאלו מינין את רבן גמליאל מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים, אמר להם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ולא קבלו ממנו וכו' (סנהדרין צ', ע"ב). ומזה הלא ברור הוא, כי המינים לא האמינו בתחית המים, כמו הצדוקים, תחת אשר אצל הנוצרים הוא עיקר גדול בדתם, כאשר הוכיח העוואנגעליוס בכלל, ופוילוס בפרט, כמובא לעיל.

אמר ליה ההוא מינא לגביהא בן פסיסא ווי לכון חייביא דאמריתון מיתי חיין, דחיין מיתי דמיתי חיין, א“ל ווי לכון חייביא דאמריתון מיתי לא חיין. (סנהדרין צ“א ע”ב), הלא ברור הוא מזה, כי המינים לא נוצרים היו, כי תמיד כפרו בתחית המתים”.

תניא ר“ש בן אלעזר אומר, לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המינין, שנאמר ואשליכהו ויצא העגל הזה. (מס' מגילה, כ“ה ע”ב)”, ומה יענו על זה, אלה המערבים מינות בנצרות, הגם בדור המדבר היו כבר נוצרים? כי לא רמזו חז“ל בשם מינים על איזה כתה ידועה, רק בכלל, ולכל הכופרים קראו בשם זה, יוכיח המאמר הנוגע להלכה ולדברי הימים, בספרם “כי בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם, משקלקלו המינין התקינו שלא יקבלו אלא מן המכירין, תנו רבנן מה קלקול קלקלו הבייתוסין, פעם אחת וכו', (ר“ה כ”ב, ע"ב) ומזה נראה כי גם הבייתוסין שקלקלו נקראו בפי חז”ל ג”כ בשם מינין.

מאמרים כאלה מפוזרים במדרשים שונים לרוב, במכילתא, ספרי וספרא ובפסיקתות, ואם נמצאו איזה מאמרי אגדה, אשר כל החפץ והמחפש רמזים ימצא בהם חפצו, לא נוכל ללמוד מהם מאומה להעמיד חזון בדברי הימים, ובכל אופן שיהיה נאמרו מפי אחרונים אשר ידעו כבר כי ישנה כתה גדולה של נוצרים, או שהנצרות כבר היתה דת מקובלה ומאושרה ע"י קאנסטאנטין הגדול, וכל המתאמץ למצוא באגדות כאלה חזוק להעוואנגעליום, הנהו לא רק תועה, אבל מתעה בכונה מיוחדה להביא מנחה לבן מרים, ואם ימצא איזה פתי מאמין, כי דר' קלויזנער כתב את ספרו רק לשם המדע, יחנק בגרונו. ואם איש ישר הוא קלויזנער, עליו להדפיס “שער” חדש על ספרו, ובמקום “דר' יוסף קלויזנער” יכתוב ר. טראווערס הערפארד, B. A. ומקום הדפוס, לאנדאן, תחת ירושלם.

עד כמה יתכן להשען אף על חכמים כותבי קורות ישראל. בענינים הרחוקים אלפים שנה, יוכיח לנו ראש כותבי תולדות ישראל, גרעץ בכבודו ובעצמו, והוא עצמו מודה “כי כל מה שנראה לנו מיוסד ביותר בחקירתנו על תולדות ישו אין לו אלא ערך של השערה”. ואם כן אין זה היסטארי רק דמיון, ובכל זאת יחשוב לדבר אמת ההשערה כי האסייתית, היא אם הנצרות. אף כי גם זאת היא רק השערה, בלי כל יסוד נאמן, רק מאשר מצא איזה השתוות בין האיסים והנוצרים, אבל כל זה יכל להיות טוב ויפה רק למאמיני העוואנגעליום, אפס מה יעשה האיש שאיננו מאמין בעוואנגעליום? וההשערות ההיסטאריות הבנויות על אדני תהו לא תעמודנה על עמדן מחוסר רגלים, וגם חכמים גדולים שכחו לפעמים את הכלל, חכמים הזהרו בדבריכם“, פן מתוכם ילמדו לשקר, ובאמת הננו רואים מה גדול הנזק אשר הביאו לנו חכמים חסרי זהירות בדבריהם. והפלא הוא, כי בכל ענין היסטארי שלא נשאר בספרותנו כל חומר לדברי הימים שם, נמשך גרעץ אחרי שמועות רחוקות או גם ספורי הבלים השוררים בין המון העם. ועל זה יורו דבריו על דבר הבעש”ט ותולדות החסידות, שאין להם כל ערך היסטארי. והבעשטי"ת הלא קרובה היתה לו לגרעץ רק מאה שנה בכתבו את ספרו “תולדות ישראל”.

בין כל עמודי תהו אשר הביא קלויזנער לבנינו, לא יכלתי לעצור שחוק מפי, בהביאו לו לעד את הרב הרעפארמי ענעלאוי (קצר ושינה את שמו הרוסי) בספרו A Jewish View of Jesus. ענעלאוי כרבים מחבריו הרעפארמים המצוינים בעמי הארצות, ורחוקים מיהדות וספרות ישראל, כרחוק קאזאק מיושר, ויותר מחצי מספרם לא יבין קרוא אף בסדר התפלה, וכל כהן נוצרי באמעריקא יודע את היהודים והיהדות עשר מונים יותר מידיעת כל חניכי סינסינעטי, ואשר בכל עבודתם ודרשותיהם אינם יודעים מאומה מלבד הנצרות וענעלאוי הוא אחד מהם אשר החליטו כבר בהחלטה גמורה, כי ישו הנוצרי הוא נביאם, וזה רק חודש ימים באספתם בנויארק הציעו לשנות את סדר תפלתם ולהכניס בו גם תפלה לישו הנוצרי. ואם יש חפץ לקלויזנער בעמודים חזקים כאלה, אוכל להביא לו למצער עוד חמשים או ששים עמודי ברזל כאלה באמעריקא, ספרו של ענעלוי ראוי היה להכתב בידי בן כפר שלא ראה איש יהודי מעודו, ובקי בספרת ישראל כאיוואן בספר “הזהר”, ועוד בשבוע העבר דרש דר' סטיפען ווייס לפני קהל גדול, ויתפאר, כי הוא איננו מאמין כי עשרת הדברות נתנו מאת אלהים על הר סיני, כמו שאיננו מאמין בתורת משה בכלל, אף כי בזה לא חדש מאומה, ואין איש שם לב לדבריו, יען דברים כאלה הננו שומעים יום יום מפי כל המטיפים לרעפארם באמעריקא. וקלויזנער הסופר העברי לא ידע בשת להפיל גורלו בעדת הבורים האלה, אשר כתבו כתב ספר כריתות לעמם ותורתם, וספרו של קלויד מונטיפיורי לא טוב הוא מכל ספרי הרעפארמים. מונטיפיורי זה, אשר כל כומרי הנוצרים המה יהודים ביחס נגדו, ועל כן מצא אותו קלויזנער לעוזר ותומך לנצרותו (שם צד 103) ומה נחמדה שאלת קלויזנער (שם צד 104 בהערה) נגד גייגער לאמר: איך יכולה לצאת אמונה מקובלת למאות מיליוני אדם מלא כלום? וישכח לשאול, איך יצא האיסלם? איך יצא קאנפוציוס? איך יצאה כת “קריסטיאן סיינס” על ידי אחת מבנות עם הארץ בבאסטאן, ובמשך עשרים שנה השיגה חברים למיליונים, בימינו ולעיננו? וזה רק שנה וחצי שנוסדה כת "ק. ק. ק. באמעריקא, וכבר יש לה כמיליאן וחצי חברים, ומהם רבים מגדולי הארץ ורוזניה? וקלויזנער עושה עצמו כלא יודע, כי לא ברוח, רק בדם ואש כבשה הנצרות את התבל. ואיה היא המיססיאן? הלא כמנו כלנו יודע גם קלויזנער, כי גם האיסלם נצח חלק גדול מאזיה ואפריקא בכח החרב, אף יסתפק עתה בלי מיססיאן, כמו הנצרות אשר החליפה עתה את החרב בכסף וזהב, וגואל חדש מצאה הנצרות בימינו באמעריקא העשירה, המפזרת כסף כאפר לשליחיה בכל קצוי תבל, עד כי המשלחת האנגלית כלא היא נגדה.

לאיזה תכלית האריך קלויזנער לבאר וללבן את דברי המומר המיסיאנער עדערסהיים, אם לא להראות גם את הטוב אשר מצא בספריו, ותחת זה זכר את ארטהור דרעווס רק כלאחר יד בשתי שורות (צד 104) וכן האריך לבאר ולפרש את התורה אשר מצא בספרו של חוואלסאן, כמו לא ידע, כי חוואלסאן המיר את דתו לא לשם שמים, כמו לא ידע כי כל משומד, וביחוד זה התולה בדעת אחרים. ובפעטערסבּורג תחת ממשלת הסינאד הקדוש, ופאביעדענאסצעוו נשיאו, היה נאלץ לכתוב ברוח קאָצאַפּ טהור, בידעו, כי תמיד הביטו אחריו ולא האמינו בנצרותו, והוא עצמו ספר לי (בשנת תרל"ו) כי הלשינו עליו לפני הסינאד, על אשר לא יבקר את בית תפלתם, ובכל ימי חייו לא זכה להיות פראפעסאר מן המנין. וקלויזנער מהלל את חוואלסאן (שם צד 114) על אשר כתב נגד דרעווס, ובספרו Ueber die Frage, ob Jesus gelebt hat הוא עונה אמן אחרי העוואנגעליום. ואיך יכל לעשות אחרת? ומדוע לא נסה הוא עצמו להשיב על דברי דרעווס? האמנם לא מצא מענה מדעי?

בסוף ספר ראשון, (צד 118) אחרי אשר אשר וקיים את העוואנגעליום ומחבריו, ומסיים “כי לכפור לגמרי בהיסטוריותם של העוואנגעליונים הסינאפטים נעשה אי אפשר, (ליהודי אפשר), ומזה בא לידי החלטה גמורה, כי עתה אפשר לנו להכיר את ישו ההיסטורי (כבר היה להיסטורי?) את ישו היהודי שהיה יכל לצאת אך מישראל (?) אבל מפני מסבות היסטוריות שונות ומפי תכונות אישיות אחדות⁵³ שנכירן בפרקים הבאים, לא היה ישראל יכל לקבל אותו בתור משיח, ואת תורתו – בתור תורת הגאולה”. ואיה היתה המשלחת הבריטית בעת ההיא? ולהמאמין בעוואנגעליום הלא עליו להאמין גם בתקומת ישו, ולוא היה ישו יהודי, וראה את כל הכתוב אודותיו בעוואנגעליום, הלא העלהו על המוקד בלי ספק.

האין זאת אות נאמן כי לא היה יהודי, ולא היה במציאות? בהערות כלליות, (מצד 121 – 127), יתאמץ המחבר להוכיח, כי כל כל הדינים וההלכות, וממילא גם הלכה למשה מסיני, כלם בדוים מלב חז“ל אחרי החרבן, תחת אשר בעת אשר ישב ישראל על אדמתו, לא ידעו מכל הדינים ההם, וביחוד טומאת עם הארץ (ובזה ישען על המאור הגדול ה' ביכלער בלאנדאן) ומצד שני “דיני נפשות, והוא מבאר לנו (צד 126) כי אין שום ספק בדבר (?) שכל עוד שעמד בית שני על מכונו עדיין לא “נקראה סנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה בשם חובלנית”, ולא היו עוד נוהגים כל אותם הדינים המרובים והמסובכים של חייבי־מיתה, שאנו מוצאים אפילו רק במשנת סנהדרין, דוגמה קטנה: על פי משנה זו (סנהדרין פ“ו. מ”א.), “אפילו הוא (הנידון) אומר: יש לי ללמד על עצמי זכות, מחזירין אותו אפילו ארבע וחמש פעמים, ובלבד שיש ממש בדבריו”, הכונה ודאי עד הרגע האחרון, ואולם ביחד עם זה אנו מוצאים מאמר של ר' חסדא, שברייתא עתיקה נותנת לו תוקף; “היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו…” ואם באמת היה הדין עוד בימים שבני ישראל היו דנים דיני נפשות, שהנידון יכול ללמד זכות על עצמו אפילו ארבע וחמש פעמים, היאך יתכן להשקותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו? הנה כי כן, בעת אשר מחברנו מתאמץ לעשות את חז”ל לבדאים, ואינו מאמין בדבריהם ההיסטאריים אפילו במה שנוגע להלכה ובעת אחת יאמין באגדות, ורק באגדות, אשר מצא בהן איזה רמז לישו או לנצרות. ואפילו במדרשים מאוחרים, ולא שם לב אל כל הסתירות אשר סתר את דברי עצמו. ובשאלה שלא מדעת, על דבר קורט הלבונה, הלא יבין גם נער קטן, כי נתנו לו את הכוס לשתות רק אחרי אשר לא מצאו לו זכות ברגע האחרון, והלאה (צד 127) הוא אומר, כי מספוריו של יוסף בן מתתיהו נראה ברור, שהרבה מדיני שבת, מהלכות מלכים, סנהדרין ועוד, שהם ממלאים את רוב המסכתות התלמודיות, לא היו נוהגים כלל כל עוד היו חיי ישראל נורמאליים”. ותחת אשר שאב את חכמתו זאת מבאר חכם נוצרי (ה' באנבי) מדוע התעצל להראות לנו את המקורים בדברי יוסף בן מתתיהו עצמו? מלבד אשר יאזעפוס עצמו לא נחשב בין חכמי התלמוד, ואיננו פוסק בעניני הלכה.

בצד 128 במאמרו “החיים המדיניים” יספר לנו קלויזנער “כי בימי ממלכת פרס לא נודעה אף מציאת ארץ ישראל, הם ידעו רק את “סוריה”, את “פלשת”, אבל לא את יהודה”. ולהוכיח אמתת דבריו, יספר לנו כי אבי סופרי דברי הימים העראגאט לא יזכיר אותה, והוא מדבר רק הסורים של פלשת. (פלא הוא, מאין ידע כורש לשלוח את היהודים ליהודה?)

הקורא התמים יוכל לקרוא את הדברים האלה, מבלי הבין את הערמה אשר הבליע בהחלטת שקר זאת, למען תת חרב בידי הערביים בימינו, הטוענים כי ארץ ישראל איננה מדינה מיוחדה, רק חלק מסוריא, ואין להאמין כי כתב זאת סתם מבלי דעת, כי כאשר נסע העראדאט דרך פלשת, כבר לא היו יהודים בא“י. יען זה היה במשך שבעים שנות גלות בבל, והעראדאט נולד 484 לפני ספירת הנוצרים, ואת ספרו כתב בסוף ימיו, כאשר החליטו כל כותבי תולדותיו. ואיך יכל לכנות את הארץ בשם “יהודה”? וכי לא נקראה א”י בשם “פלשתינא” בפי כל הסופרים כל ימי גלותנו עד היום הזה? ובקראי את דברי קלויזנער אלה, חשבתי בלבי, מי יתן והייתי בחברתו של אבטליון בכתבו את דבריו המחוכמים “חכמים הזהרו בדבריכם” ובקשתיו כי יוסיף עוד שתי מלות, ו“אוילים החרישו”!

גנבת דעת כזאת הננו מוצאים בספרו (צד 176) עוד הפעם בספרו לנו דבר חדש, כי איזה מחכמי התלמוד היו בעלי מלאכה, כר' יוחנן הסנדלר, הלל הזקן שהיה חוטב עצים, ר' יהושע בן חנניה פחמי, ועוד איזה, וביניהם יחשוב גם את ישו הנוצרי שהיה נגר, ושאול הטרסי, שהוא פוילוס השליח, שהיה רוקם יריעות, ושכח לספר לנו, מי הגיד לו כי ישו עצמו היה נגר, וכן עשה עצמו כלא יודע, כי פוילוס לא היה בארץ ישראל, ולולא חרש בעגלתו (העוואנגעליום) הלא לא מצא את המציאה הזאת, כי מקור אחר אין לו, ובגנבת דעת זאת, אמר להביא את ישו בין גדולי ישראל. האין זאת אחת משבע חכמות של תלמידי לאיאלא? ולחזק את השקר הראשון, בדא שקר שני, כי העיר נצרת היתה עיר של נגרים, (שם 177), תחת להראות לנו ראשונה, אם היתה עיר כזאת במציאות, ורק יען כי למחוללי ישו, שלא היה במציאות, נחוץ היה לבדוא גם עיר בשם “נצרת”, ואחרי כן לעשותה לעיר של נגרים, כדי לקיים ספורי העוואנגעליום, ומדוע לא נוכל לשער, כי קראו לישו בכנוי “נוצר” יען כי בדו עליו כי לא נולד כאחד האדם, רק נוצר בידי יוצר התבל⁵⁴ כי לוא היתה באמת עיר בשם “נצרת” הלא היה להם לכנות את ישו “הנצרתי” לא הנוצרי, והעוואנגעליום עצמו אומר כי נקרא בשם נוצרי, על שם הכתוב. ולפי זה בנו אחרי כן עיר ויקראוה “נצרת” על שם הכתוב, (הרגל לפי מדת הנעל), ומדוע לא כנוהו בשם “הלחמי” על שם בית לחם יהודה אשר שם נולד (מתיא 2. 1) .

בעמוד 193, יספר לנו המחבר דבר חדש, – אשר שמע “מפי סופר נוצרי, כי לרגלי הפוליטיקה הכלכלית של הורדוס, שהוציאה את היהודים מחוגם הכלכלי המיוחד ועשתם אומה של סוחרים (?), ובכן אומה קוסמופוליטית יותר מלאמית (?) גרמה להוליד בקרב היהדות שאיפה לדת עולמית, שאיפה, שנתגשמה אחרי כן בצורתה של הנצרות (?)”, הנה כי כן, כבר הכין לו חומר לפראפאגאנדא נצרית, ומה יענה אם אדרוש אות נאמן מדברי הימים? ומה יענה אם אראה לו ההפך מהחלטתו, כי המהפכה הצרפתית, לא לבד שלא הולידה רעיון דת עולמית, אבל התאמצה לגרש את הדת מכל וכל? המרידה החדשה, או הבאלשעוויזם ברוסיא, המרידה האמריקאנית נגד בריטניה, המרידה התוגרמית בימינו, היונית, הסינית, הבולגארית, וכל המרידות בכלל הלא מוצאן היא הכלכלה. והאם הביאו רעיון דת חדשה, עולמית? והמעשים והמקרים אשר הזכרתי הלא ינקרו עיני כל מטיף לנצרות בין יהודים, כי כל מרידה, איזה שתהיה, כלכלית או מדינית, מתאמצת לגרש את הדת, אשר על דברת חסידי קארל מארקס, רק הדת היא בעוכרי הפראליטאריאַט, והקאמיססארים הנמולים ברוסיא אשר גרשו את הישיבות והחדרים, את הרבנים וכל קודש בישראל, המומרים הנבלים האלה הלא יטפחו על פני מחברנו, כי לא אמת היסטארית הוא מבקש, רק פראפאגאנדא מיסיאנערית פשוטה בעד הנצרות, בעת אשר כל נער קטן יודע, כי מטרת הפראלעטאריאט היא להכחיד את הדת ולעקרה משרש בכלל, והפראלעטארים היהודים הצטיינו תמיד בחוצפה יתירה נגד הדת, הרבה יותר מפראלעטארים בני דתות אחרות, ובעינינו הלא ראינו, כי רוב מנהלי הפראלעטארים הנוצרים, ברוסיא, אשכנז ועסטרייך, ובמדה ידועה גם באמעריקא, הנם יהודים. עזין שבאומות ישראל, ואם מעט לך זאת, אתה הקורא, הנה הגיש לנו ר' קלויזנער כוס רעל חדשה, עוד שקר חדש, לתרץ את השקר הישן, כי “בזמן שאחרי חורבן בית שני והריסות ביתר (זכרו נא מאה ועשרים שנה אחרי ישו) בשעה שהצרות הנוראות והמפלה הנוראה של בר כוכבא (אשר גם אותו כנה ר' עקיבא בשם גואל) נתנו את הצבעים לציורי – פלצות או לחזיונות נקמה וגם לציורי – ישועות “רבגוניים” (אינני יודע מה שם החיה הזאת, בעברית, “רבגוניים”. חי פרעה!), (צד 204) ועזים ביותר. בימי ישו לא היה יותר ממה שצויר בזה, אבל גם מה שצויר היה בו די להלהיב את דמיונו של העם בתקות גאולה מעול הגוים ושלטון על הגוים המשעבדים אותו (מה החלום הזה. אם לא מלשינות כל צוררי ישראל בימינו, כי היהודים מתאמצים לכבוש את כל העולם?) וככל עושה־נפלאות ומטיף מוסר, היה העם, שנתחנך על “הנביאים העממיים”, מחברי הספרים החצונים המלאים אפוקאליפסות משיחיות, רגיל לראות גואל כזה ושליט כזה, מלך ומשיח גואל מדיני שלמעלה מן הטבע וגואל רוחני מלא רוח אלהים, את מלך המשיח, וגואל מדיני ורוחני כזה ביחד ראה העם מתחלה אף בישו” וכו'. השמעו אזניו מה שדבר פיו? האמנם לא עלה על דעתו כי יתפש בכף כמיסיאנער פשוט? האם לא ידע כי לא היו לנו נביאים עממיים מחברי ספרים חצוניים, אשר חז“ל אסרו לקרוא בהם? האם קרא בשם, מי היו מחברי הספרים החצונים? האם חשב כי כל יודעי ספר בישראל אינם יודעים, כי האפאקריפין המה קדושים רק אצל הנוצרים, יען דבר להם עם נסים ונפלאות השטן, שעשוע העוואנגעליום ופסולים אצל היהודים? ומתי קבלו היהודים את ישו לגואל רוחני ומדיני מאה ועשרים שנה אחרי מותו, ר”ל אחרי חרבן ביתר? האם לא דבקה בו מחלת דלקת המח בכתבו דבריו אלה?

הלאה בעמוד ההוא (204) הוא אומר; “כל עם ישראל כלו צפה למשיח, אבל צפיה זו לא היתה שוה לכל. יותר מכל היתה להוטה אחר המשיחות כת הקנאים; היא (הכת) אף נסתה לקרב בידים את ביאת המשיח”. ואני שואל מאיזה מקור משחת שאב את הידיעה הזאת? ומי היו מחפשי המשיח הקנאים? ולמי ידבר קלויזנער הבלים כאלה? לגמולי מחלב? קלויזנער חפץ לפתותנו כי הפרושים והכתות האחרות חכו למשיח מדיני ורוחני, (שם צד 205) ועל כן בא ישו למנות את החסרון הזה, בראשונה בתור משיח מדיני, ואחרי כן התנחם, ויהי רק למשיח רוחני. ומה טעם לפראפאגאנדא של “משיח רוחני”. ר"ל נותן דת חדשה. אם לא המשלחת? ובין כה יבשר לנו קלויזנער בשורה טובה כי בעוד מעט יכין, או כבר הכין לדפוס חלק שלישי “של היסטוריה ישראל”. ומזה נקל להבין כמה משומדים יחנך בישראל בהיסטוריה כזאת, ובלי ספק תקבל המשלחת את היסטוריותו בבתי ספריה בארץ ישראל ושכרו הרבה מאד, כי גדול יהיה “במלכות השמים”. והוא יהיה היהודי הראשון אשר יזכה לשבת בגן עדן בחברת יוחנן המטבל – אף כי בלתי טבול, בזכות מלאכתו הקדושה אשר קבל על עצמו עבודה קשה מאד לפתור את “הפרובּלימה הקשה והסבוכה, שהיא עיקר גדול בכל ספר על חיי ישו, ואותו אנסה לפתור בספר הנוכחי”⁵⁵

כל המאמר “החיים הרוחניים” מצד 195 – 233 אשר בו יספר, כל מה שנודע כבר לכל קוראי ספרי יאזעפוס מתקופת החשמונאים ובית הורדוס, נכתב בכונה מיוחדת לארוג את ישו והעוואנגעליום בתוך דבריו בכל רגע, אשר זאת היא מטרתו היחידה בספרו בכלל, כן יתאמץ למשל, להראות כי האיסיים היו מחוללי הנצרות, אף כי לא בדרך ישרה, וישו הטיף לעם רבות ממוסר הצדק כמו האיסיים, האיסיים היו סאציאליסטים ישרים, וכמהם היה ישו “סאָציאליזמוס מוסרית של הנביאים, מוסרית טולסטית, אבל טאלסטית יהודית (ר"ל קאצאפּיזמוס בטלית שכלה תכלת), סאציאליות אַנסית (מלה גנובה אולי מאוצר מלכות השמים, ולא אדע אכנה) (שם 214) ועם זה גם באלשעוויסטית מצדדיה השליליים (לא פתר לנו מה הוא הצד השלילי בבאלשעוויזם). המנזרים הנוצריים המה חקוי של בתי האיסיים, האיסיית היא תורה יהודית – לאמית, סוף דבר, כל הטוב והיופי, הצדקה והיושר, האמונה והתבונה, הכל, הכל נמצא אצל האיסיים”. ובכן “יש בנצרות הרבה מן האיסיות, והאות, הוא יוחנן המטביל מבשרו של ישו, קרוב לאיסיים בכל דרכי חייו יותר מישו, וכן היה “יעקב אחי האדון” וכל אלה הוא הסטורי אמתית כי כן כתוב מפרש בעוואנגעליום. וא”כ, הנצרות היא סמל הטוב והיופי שבאיסיות, אף כי יוסף בן מתתיהו לא כן יחשוב, יאזעפוס מהלל את הפרושים, והעוואנגעליום שופך עליהם חמת אפו ככל האנטיסעמיטים לפנים והיום, והכל בשם ישו עצמו, וקלויזנער "כשדכן הגון, מצא לנכון להמתיק את כל המרירות שבעוואנגעליום, ואומר; (צד 218) כי “אין מן הראוי להכחיש את כל הדברים האלה (העלילות והגדופים של העוואנגעליום נגד הפרושים) ולומר שהם בדוים מן הלב, כמו שנוהגים רוב חכמי ישראל מתוך כוונות של סנגוריה”. ובאמת גדול עון חכמי ישראל המכחישים עלילות העוואנגעליום, מבלי שאול אף פי המשלחת הלאנדאנית. וקלויזנער איש המדע לא יבוש להשמיע כזאת באזני היהודים, ופניו לא יחורו? ובמה טוב הוא מאנטיסעמיטים אחרים?

בערמה יעזואיטית הוא קורא להפרושים בשם מפלגה או כת, בעוד אשר הפרושים היו רוב מנין ורוב בנין, והצדוקים היו מפלגה קטנה, העשירים ובעלי זרוע, כמו יהודי אשכנז הרעפאָרמים באמעריקא ואם נמצאו בין הפּרושים יחידים, צבועים ונוכלים אשר התחפשו בטלית של חסידות צבועה, הנבזים גם בעיני חז"ל, כמו שיחשבו שבעה מיני פרושים, אבל את מי אין כמו אלה? היתכן לקות כי כל העם כלם יהיו צדיקים וישרים? והעוואנגעליום מתנפל בחרפות וגדופים גסים לא על ההמון, רק על ראשי חכמי ישראל, יען לפי דבריו, לא פנו לדברי ישו. זה ישו, אשר בדו מלב. ישו שלא נולד באמת כדרך כל האדם, רק בדמיון מהבילים, ולמען הוכח באמתת ההחלטה הזאת, די הוא רק לקרוא את העוואנגעליום בעיון, ולהיות בקי בכל חדרי הנצרות העתיקה, ועל בעלי החיוב להביא ראיה, ראיה היסטארית חזקה ומוצקה על מציאת ישו. וראיה כזאת, הלא יבקשוה זה אלף ותשע מאות שנה, ועד היום לא מצאוה עוד.

כן ערמה יעזואיטית היא, בדבר המחבר כמו יתנצל בעד הפרושים לאמר; “מה היו חוקרי הנצרות אומרים, אלו היינו שופטים על הנצרות לא על פי מחוקקה, אבות הכנסיה שלה וקדושיה, שמתו על קדוש שמה, אלא על פי הנוצרים החנפים והצבועים המרובים שבכל דור ודור” (שם צד 220). את מי יאמר קלויזנער להונות? האם עד כה עוד לא ידע, כי כל אשר הנוצרים עושים, גם טוב גם רע, הלא כל מעשיהם נוסדו על העוואנגעליום, וגם ערמת היעזואיטים (ישועיים) בעוואנגעליום מקורה, והאב הקדוש ברומי נתן חותמו על יסוד הכת הזאת. האם לא העוואנגעליום הוא אשר צוה בשם ישו “היו תמימים כיונים וערומים כנחשים”, יאמרו הנוצרים מה שיאמרו, הננו יודעים ושופטים אותם רק על פי העוואנגעליום, ועל פי העוואנגעליום, אין כל פלא כי צוררים המה לישראל. וכל הכתות הרבות המתחדשות, כל זמן אשר העוואנגעליום היה להן ליסד מוסד, כלן עד אחת, צוררות לישראל, ואיך יתכן אחרת. אם על כל שעל ושעל ימצאו בו חרפות וגדופים, עלילות וקללות אין מספר? ולבקי בתורת ישו כקלויזנער, הלא לא נחוץ לי לקרוא בשם כל פסוק איה מקומו, כי הוא, קלויזנער, יודע אותו בעל פה, אולי יותר ממני.

אם מעט לך הקורא בכל אלה, הנה עוד פרח נחמד בפרדסו של קלויזנער, כי הלא כה דבריו (שם עמוד 220) לאמר; היתה, אמנם, בעיקר למודיה של הפרושיות (ר"ל פירושי תורה שבכתב) פגימה גדולה שנתנה מקום לחנפים להתגדר במצות (?) ונתנה מקום לישו (ר"ל למחבר העוואנגעליום, אשר בלעדו אין כל ישו אף בדמיון) להלחם בה בתור יהודי (?) ואף בתור פרושי (?) שהרי אם פרושי גמור לא היה ישו (למשל, כמו קלויזנער) היה, ככל “רב” “ומורה” (הציונים, הנודעים בספרות בשם “רגלי אווזים”, המה של קלויזנער) באותו זמן, “הרבה יותר פרושי מצדוקי, פגימה זו היתה – מה שהחשיבו הפרושים את המצוות שבין אדם למקום כמעט כהמצוות שבין אדם לחברו” אף כי קלויזנער יודע, שהוא שקר גמור. שקר נורא כעלילת דם בפי הנוצרים, כי מי לא שמע באורי חז“ל על ואהבת לרעך כמוך? מי לא ידע, כי על עברות שבין אדם לחברו אין יוכ”פ מכפר? מי לא ידע כל המדות הטובות אשר הורו הפרושים במסכת אבות? מדות שאין למעלה מהן בכל אומה ולשון, מדות שאין דומה להן לא בעוואנגעליום הישן, ולא בעוואנגעליום הטאלססטאי החדש.

הלאה (221) הוא אומר; “ודבר זה, (חשיבות מצוות שבין אדם למקום, יותר ממצוות שבין אדם לחברו) עורר את ישו הפרושי להלחם בפרושיות, כמו שעורר אחר כך את שאול־פוילוס לבטל את המצוות המעשיות, למרות מה שאמר על עצמו שהוא פרוש בן פרוש”. אבל מה יענה הסנגור של ישו, אם אשאלהו, ומה עשה ישו – אף לפי העוואנגעליום – לטובת העם ואשרו? האם דבר אף מלה אחת נגד נוגשיו הרומאים העריצים? הוא הבטיח לכלם מלכות השמים ולא דאג בעד העניים הרעבים, אף הטיף להם כי טוב להיות רעב, ערום ויחף, האין אלה בחשבון של מצות שבין אדם לחברו? כמה בתי חולים, בתי יתומים, בתי תלמוד תורה, בתי מושב לזקנים, בתים ליולדות, לחולי מחלת הרוח, ובתי מחסה לאלמנות יסד ישו או אף אחד מתלמידיו? ואיש כזה, אם היה במציאות, האם לאיש כזה הצדקה לדבר אודות מצות שבין אדם לחברו? ופוילוס בטל את המצות המעשיות, ברוב צדקתו, יען מצא פגימות בתורת הפרושים, או אנשים צבועים וחנפים ביניהם, ובזה יצדיק קלויזנער לא לבד מעשי פוילוס, אבל כל תועבות הבונדיסטים והבאלשעוויקים ברוסיא, אשר גם מפיהם הננו שומעים יום יום טענות כאלה, וזאת, הלא היא התנצלות כל האנטיסעמיטים בתבל, יען מצאו איזה פגימה או כתם על בגד איש יהודי, יחיד, ולא לפעמים רחוקות. כתם, שהוא לכבוד לבן דת אחרת, ומי היה פוילוס עצמו? מי ידעהו? מה היו מעשיו טרם זכה לראות את ישו בחלומו? ולמלחמת ישו ופוילוס נגד היהדות, יעשה קלויזנער את זקנו, יניח שתי ידיו על בטנו, וקורא, שישו בני מעי, שישו! “כי המלחמה הזאת היתה בזמנה ובגבולים הראוים”, וכן היה צריך להיות, וחכמתו העליונה גזרה כי “מן הראוי רק לקבוע דבר אחד, כי בלא הפרושיות אין כל פעולתו של ישו מובנה, ואין כל פעולתו זו אפשרית”. ומי לא יבין זאת, כי זה האיש אשר עשה את הנעל, לא יכל להשאיר את הנעל ריק, בלי כל תכלית, ועל כן עשה, או נאלץ לעשות גם רגל לפי מדת הנעל.

מחברנו מאריך לספר לנו ענינים ידועים מכבר אודות הצדוקים, למען ימצא מקום לארוג בו רשת בעד ישו, וביחוד בהגיעו להלל, פה מצא כר נרחב (עמוד 230) לדמות את ישו להלל, חליל רועי הנצרות בשנים האחרונות, וסוף הדבר, יבוא לכלל החלטה, כי טבעי הוא, כי ישו יצא במחאה נגד הפרושים, אשר עשו את הדת עיקר והאנושית טפל. ובכן גדול היה ישו מכל חכמי ישראל בימיו. ומחברנו שכח בין כה, כי ישו לא חפץ לדעת מאומה בתבל מלבד “מלכות שמים” ותהלת עצמו בכל רגע.

בספר שלישי, החל מצד 237, מצא קלויזנער את עצמו כבן יחיד בפרדס אביו, וכמעשהו בפרקים הקודמים, כן החל גם בפרק זה, אשר קרא לו בשם “ילדותו ובחרותו של ישו” לדבר כיהודי ראשונה ולסיים כנוצרי אדוק מחדר לאיאלע באחרונה, ראשית דבר יספר לנו אודות תחלת “ספירת הנוצרים” אשר כל סופרי דברי הימים כבר החליטו, כי תחלת הספירה החלה משנת האלף אחרי מות או אחרי לידת ישו, אבל קלויזנער כמאמין אדוק, חשב לו למצוה גדולה להקדים את המאוחר, למען תת לנצרות “דין קדימה”. אחרי כן הודה כי לא נדוע ביהודה עיר בשם נצרת, ואם כן הלא השכל הישר מחייב, כי הוא זיוף, או כאשר קראתי לו בלשון נקיה “הרגל לפי מדת הנעל”. אבל לא, הוא מצא את נצרת בקינות לת“ב של הקליר, ולא מלת נצרת מפרש, רק נזרית, או נזירת, וכרגע נהפכה בפי קלויזנער לנצרת, אף כי גם זה יועיל לו כלחש למת, אחרי אשר הקליר טרם נולד בזמן חבור העוואנגעליום, ואחרי אשר נצרת החדשה יפה היא מטבעה, אם כן, הוא מקום מתאים ללידתו של מטיף מוסר ומתקן עולם כישו”⁵⁶ אבל אם נצרת היא מולדת ישו, הלא בהכרח נחוץ לכחש בבית לחם יהודה, שבדו העוואנגעליסטים כדי שתתאים הרגל למדת הנעל, כי היה ישו מבית דוד, שעליו אמר הכתוב "ואתה בית לחם אפרתה (מיכה ה') וקלויז נער מכחיש זה באמת, ובנצרת לא יכל להולד, יען עיר כזאת לא היתה עוד בעולם בעת ההיא. ובודאי לא נולד מפיוטי הקליר. ובכן לא נשאר לקלויז נער כל דרך אחרת, רק להחליט "שישו היה ילד כשר ככל ילדי היהודים בגליל (שם צד 241) ומזה מוכח (אף כי אין כל הוכחה) כי השקפות טשעמבּערליין, הויפט (זה הפראפעסאר המלמד, פאול הויפט מאוניווערזיטעט דזאן האפקינס בבאלטימאר), וקאמינקא, כי ישו לא היה מזרע היהודים, אינן נכונות, ויען מה? יען אם ישו לא היה יהודי, הלא לשוא כתב קלויזנער את ספרו, ולהבל בלה עשרים וחמש שנות נעוריו. אף לא יחוש להסיר מעלינו את העלילה, כי היהודים הנוכלים בדו להם איש מהמון בני עמם ויעשוהו לאלהי הנוצרים, והלא אלף פעמים טוב היה לנו, לוא החליטו הנוצרים, כי ישו לא נולד יהודי, ואז הלא דבר לא היה לו לבוא להטיף באזני היהודים, ויהודים הלא לא יתנו לנכרי עובד אלילים הקורא את עצמו בשם בן אלהים, או אלוה עצמו, לבוא להטיף בבית המקדש, ודבר אין ליהודים לשפוט אותו או לתלותו, ובמועל כפנו יכלנו לברך “ברוך שפטרנו מענשו של זה”. כי לא לנו הוא, לנוצרים לא היתה כל סבה לקרוא אחרינו, “הורגי אלהים”⁵⁷, ואם אלהים הוא בעד קלויזנער, ילך אחריו, ואם איזה נוצרים ימצאו בזה סתירה מצד העוואנגעליום, מה לנו ולהם, אין אנחנו ערבים בעד העוואנגעליום, כמו שאין אנחנו ערבים בעד אלפי סתירותיו האחרות, והמלומדים שבהם יבקשו וימצאו תירוצים מספיקים או לא מספיקים, וטוב להם. המון העם הנוצרי איננו מבקר, המה מאמינים בני מאמינים, ואם לבם לא יגפם להאמין ביהודי שנוא נפשם בכלל, הלא יותר נקל יהיה להם להאמין בבן אלהים יליד גזע אחר, לוא גם יהיה מאנגאלי, ואז ירפו ממנו, ובאמת אין הוכחה ברורה גם מהעוואנגעליום, כי יהודי היה, ומשמות היהודים שנקרא הוא ואבותיו אין להוכיח מאומה, כי רבים המה בין הנוצרים גם עתה עם כל שנאתם לישראל, ובכל זאת יקראו לבניהם שמות יהודים, ומדוע לא יכלו אז להקרא בשמות יהודים בשבתם בארץ יהודה?

מאיזה מורה או מלמד יהודי למד ישו בנערותו אין כל זכר בעוואנגעליום, ומה גם, כי רוב תושבי הגליל היו בני עמים שונים, והיהודים היו המעטים, מעטים ובורים, ועל אי ידיעתו שפת עבר, הלא יעיד אחד מראשי מכבדיו, הפראפעסאר ערנסט רענאן עצמו, ובכל משך ימי חייו – באמונת העוואנגעליום, לא ראינוהו מקיים איזה ממצות התורה, מלבד פעם אחת באמרו לאכול את הפסח וזאת הלא יכל לעשות גם לא יהודי היושב על אדמת יהודה, כמו שיש היום רבים בין היהודים החוגגים חגי הנוצרים, ואולי חפץ להתחפש כיהודי, לקיים מה שאמר לתלמידיו “היו ערומים כנחשים”. וכן התפאר גם פוילוס, כי בין היהודים היה כיהודי, וכעובד אלילים בין עובדי אלילים, וכן נוהגים שליחי לאנדאן גם היום, עד כי יסדו להם בית תפלה אשר יתפללו בו בעברית, ויש להם סדר תפלה מיוחד בעברית, בשם “סדר תפלה למשיחיים” ובזה נבין, מדוע הוכיחוהו הפּרושים על תלמידיו אשר לא ישמרו חקי התורה, יען התחפשו כמו היו יהודים, אף כי לא ידעו את היהדות, ולא עם הארץ חסיד. ולא ידעו מהיהדות אף כשפחה נוצרית המשרתת בבית יהודי כי מכל דבריהם הממלאים את העוואנגעליום אין מלה ואין זכר ליהדותם כמו שאין כל זכר כי קיימו אחת ממצות התורה, אף אין כל זכר באיזה שפה דברו התלמידים עם ישו מורם יחדיו, כמו שאין כל זכר לתלמידיו מה עשו אחרי מות אלהיהם, איפוא חיו, ובאיזה מקום מתו, ואין יודע קבורתם, כמו שלא ידע איש אף מקום קבורת ישו עד בוא אייזעביוס אחרי עבור יותר משלש מאות שנה (315 בדיוק), ולא לבד אלה שלשה החכמים הנזכרים אשר החליטו, כי ישו לא נולד מאבות יהודים, אבל גם החכמים המפורסמים, כסמיטה, דרעווס ודומיהם אשר הראו במופתים נאמנים, כי ישו כזה לא היה במציאות, ומודים רק, כי ישו הוא רק רעיון, אבל רעיון שנולד על ברכי עובדי אלילים. רעיון שלא יכל להולד על ברכי יהודה. ועל כן לא יפלא על המון הסתירות בעוואנגעליום, אשר כתבו עובדי אלילים שונים ובזמנים שונים, כל אחד ככל העולה על רוחו, כל אחד אשר שמע שמועה מפי השמועה ומה ששמע האחד לא שמע האחר, וכל הספורים אודות יוסף ומרים ובניהם יעקב, יוסי, יהודה ושמעון אשר זכרו המזייפים את יאזעפוס ובעוואנגעליום, כלם ישא רוח⁵⁸, ואם יפלא איך יוכלו אנשים לבדוא ענינים כאלה, די הוא לקרוא בספרו של דר' קלויזנער, ותמצאו בו זיופים כאלה בכל דף, כמו למשל, בצד 243 הוא מספר בשפה ברורה, כמו קרא זה בלוח השנה דפוס אדעסא, כי “יוסף למד לישו בנו לא רק אומנות, אלא גם תורה, כדרך הימים ההם, כדי לקיים מצות “ושננתם לבניך” ומאין ידע זאת? ומי הגיד לו כי היה יוסף יודע תורה? הלא גם בעוואנגעליום אין זכר לזה⁵⁹. ואף המזייפים את יאזעפוס לא נועזו לבדוא שקר כזה, והנה בא קלויזנער ויוסף “נופף משלו”, והוא לא יחשב זאת לו לעון זיוף גלוי, ואחרי כן הוא מוסיף עוד איזה השערות בלשון “אפשר”, כמו “אפשר שיוסף בתור בעל מלאכה גלילי היה גם מ”מעוטי תורה ולא יכול לשננה לבנו”, וישו למד תורה מפי “חזן הכנסת” בעירו, שהיה “מלמד תינוקת בדרך ארעי, אפשר, אף קודם לתקנתו של יהושע בן גמלא⁶⁰ ובתוך “האפשרות” האלה, תוך כדי דבור כבר מצא, כי אין ספק בדבר שישו ידע את התורה והנביאים,… אבל אפשר ששמע את התורה נקראת עברית ומתרגמת ארמית, כלשון המדוברת בפיו, בבית הכנסת של נצרת”.

הנה כי כן, אם באופן כזה כותב איש מדע ספר “תולדות ישו ותורתו”, וכל עוד ששערי “האפשר” פתוחים. באין מאָנאָפּאָל על המלה הזאת. הלא אוכל גם אני להשתמש בה. באופן שמושו של קלויזנער, לאמר: אפשר ואפשר. כי עיר “נצרת” לא היתה במציאות. כמו שנודע לכל סופרי דברי הימים. ואם כן אפשר ואפשר, כי באין עיר, אין בּית כנסת. ומאד אפשר, כי אם אין בית כנסת, אין חזן. ומאד מאד אפשר, כי אלה אשר למדו את התלמוד, יזכרו עוד, כי “החזן” בבית המקדש לא היה חזן מתפלל לפני התיבה, רק “שמש” אשר עליו היה להשגיח על כלי הבית ועל בגדי הכהנים וכדומה. ואם אין עיר נצרת, אין בּית כנסת, ואין חזן, ובכן אפשר כי לא היה שם גם יוסף, וממילא גם אין ישו. ואם כי אין להכחיש כי יש ד"ר יוסף קלויזנער בירושלים, ואני מאמין בזה באמונה שלימה, אף כי לא ראיתיו, אבל אפשר שהוא פתי תמים. אפשר שהוא מאמין לכל דבר. אפשר ואפשר שהוא בא על שכרו, שהרי “עמך ישראל צריכים פרנסה”. ובאחרית כל “האפשרות” הלא אפשר גם לי להשתמש בסגנונו של קלויזנער לאמר: אין ספק בדבר. הלא?

השמעתם חוקר, מדעי, מציאה מצא להוכיח, כי ישו דבר ארמית. (אף כי הוא דבר מובן בלי חקירות ודרישות, יען כל העם דבר ארמית) והמציאה היא, עוד הפעם בעוואנגעליום, “שהרי כל הבטויים של ישו, שנשתמרו בעוואנגעליום בלשונו ממש, ארמיים הם. למשל “טליתא קום, (קומי)”, “אפתח”. “ריקא”. “רבוני” ועוד. ובשעת ההצלבות הוא קובל בפסוק מתהלים בארמית, אלהי, אלהי, למא שבקתני”. לא, אלי אלי למה עזבתני בעברית. הנה כי כן, מזה נקל להוכיח ביחוד, כי לא ידע את התהלים בעברית (על אף קלויזנער אשר אמר ההפך). אבל לא כבד הוא להוכיח כי דבר אנגלית. אחרי אשר בעת אשר מצא קלויזנער, (בדרך לא ישרה, בספרו של ארנאָלד מאיר, תחת הספר “דיתיקא חדותא” לונדן 1836) כי התרגום הסורי, מרקוס ט“ו. ל”ד. אומר “קעא ישוע בקלא רמא ואמר איל איל למנא שבקתני”, הנה מצאתי אני בעוואנגעליום אחר, בשפה אחרת כתוב לאמר: Jesus cried with a loud voice saying… My God, my God why hast thou forsaken me?

וא“כ הלא דבר ישו בשפת דזשאהן בול. ואם לא בגד בי כח זכרוני, כתוב בעוואנגעליום של “קראסני פּאָליאַני” לאמר: Boze ti moi, Boze ti moi, potshemu ti osttavil menja. וא”כ דבר ישו בשפתו של איוואן האיום. ואני בטוח, (אף כי אין הספר בידי) כי בעוואנגעליום של האדון דעליטש, כתוב: Ach, Got mein Got, Warum hast du mich verlassen? אף כי אולי במלים אחרות, ובכן הלא דבר אלהי ווילהעלם השני בשפתו הטייטאַנית. וגם האטלקים ובני עמים אחרים עודם חיים גם המה. ואני מאמין כי העוואנגעליום נדפס גם בשפתם. ובכן באיזה שפה דבר ישו? וכשאני לעצמי, כבר החלטתי כי לא דבר בשום שפה… או דבר בשבע מאות לשונות, כמספר העתקות העוואנגעליום. אבל בזה אין כל ספק כי לא ידע קרוא באחת מהנה. מלבד אולי הארמית⁶¹ אשר היתה אז שפת העם. וכל זה, רק על דעת אלה המאמינים במציאותו.

באמרי למעלה, כי כל כבוד חכמת קלויזנער במדעיו הוא להנוצרי האדוק ה' הערפארד, לא חשבתי בזה לגזול חלקם של חכמי הנוצרים האחרים, כמו שידער ועוד, ואף גם חלקו של החכם היהודי מאָריץ פרידלאַנדער, אשר את קליפתם אכל קלויזנער ותוכם זרק. אמנם קלויזנער קצף מאד על פרידלאנדער, כי יהודי הוא. יהודי, יותר מאשר תוכל קיבת קלויזנער לעכל. אבל כל מה שמצא לטוב לו, לא מנע מקחת ממנו, וימלא שקו מהם. ואם מצא בדבריו דעות מתנגדות לנצרות בכלל, ולמציאות ישו בפרט, שפך עליו כל חמתו. כראוי לאיש שאיננו נוטה לשום צד, אַבּיעקטיבי ומדעי, ר"ל. אבל אם מצא בו גם דעות מתנגדות לרוח היהדות כמו כעסו וחמתו על הפרושים, זאת בלע קלויזנער כבכורה, יען גם העוואנגעליום מחרף ומקלל אותם.

קלויזנער בחר לו דרך קצרה להגיע למטרתו, דרך רחוקה ממדע, וקרובה מאד ליעזואית\טית. בראשונה הוא כותב “השערה” ובעוד רגע, והנה היא “החלטה”. למשל בצד 244, הוא משער, כי יוסף אבי ישו מת, בהיות ישו נער. וכי ישו אהבו, ובעוד מעט, והנה היא החלטה. בעוד אשר לההשערה אין אף כל רמז, כי לא זכר שם אביו אף פעם אחת. וכי גם את אמו שנא. הלא זה ברור מדברי ישו עצמו. ובין כה התגנב לתאר יפי העיר נצרת, ואת הרושם אשר עשתה על ישו הסביבה היפה, כמעט מלה במלה כתבנית אשר הראה לנו רענאָן בספרו “חיי ישו” ואשר אותו הציג לו למשל, וישכח החלטת כל חכמי העמים. כי רענאן כתב רק ספור אהבים ולא ספר מדע. ואיש מהחכמים לא שעה אליו, אף לכתוב בקרת על ספרו, מלבד פּוילוס קאַססעל, במחברתו Ueber Renanis Leben Yesu, Berlin 1864. אשר קצף עליו, רק יען כי לא האמין באלהות ישו ומופתיו. וקאססעל כיהודי מומר, הלא זאת חובתו להיות “סניגור” לישו, ובעד מלאכתו הלא בא על שכרו, כי נמנה לפּראָפעססאָר, ואף לכהן הדת בבית הקיסר. ואחרי כל אלה היה יהודי יותר מעורך השלח. (כי ידעתי את האיש פנים אל פנים, ומה שיחו).

הנה כי כן, נצרת היפה, הרריה הנעימים והטבע הנהדר סביב העיר ההיא, “מוכרח היה ישו הצעיר להעשות חולם וחושב מחשבות לא על עתידות עמו, שהיה רחוק מסערותיו המדיניות, לא על העול של הרומיים, שכמעט לא הגיע עדיו, אלא על דאגת הפרט לנפשו ועל “מלכות שמים”. מלכות שלא מעולם זה… נצרת זו קרן הזוית הנחמדה, אבל הנדחת השכוחה מלב (ולעיל הודה כי אין זכר לעיר כזאת בתלמוד.)… יכלו ליצור רק את החולם לתקן עולם במלכות שדי”. ובזה חשב קלויזנער לתת מענה לשואלים מה עשה ישו, או מה אמר לעשות לטובת בני עמו. להצילם מעקת הרומיים? וקלויז נער לא יבוש בבטלנות כזאת, לספר לנו עתה, אחרי עבור אלף ותשע מאות שנה לתלאותנו ביד הנוצרים, כי ישו התאמץ לתת לעמו “מלכות שמים”, מפחד פן יחסר לאיזה יהודי בירושלם חלק שמן משור הבר והלויתן. והפרושים הרשעים מאנו לקבל מנחתו?

האורב היושב לנו בחדר, ממשיך את דבריו (שם 245) לאמר: נשארו לנו “שמועות רחוקות מזמן יותר מאוחר (שמעו נא! בזמן מאוחר ידעו מה שלא ידעו הקדמונים. אף לא מחברי העוואנגעליום) שישו היה מתבודד בהרים והיה מכלה את הלילה תחת כפת־השמים הזרועה כוכבים בתפלה, שבוודאי (אם כן כבר היה הדבר לודאי!) היתה מתלוה בחשבון הנפש ובמחשבות על האדם והעולם!” בעוד אשר לעיל, שער קלויזנער "כי ישו עצמו היה נגר, ועליו לבדו נטל לפרנס את אמו האלמנה עם ארבעה אחיו ואיזה אחיות, בהיות הוא הבן הבכור. ובעל מלאכה עני אשר עליו לפרנס שמונה או תשע נפשות מעבודתו, איך יכל להתבודד בין ההרים בתפלות? ואיך גזרה חכמתו העליונה של קלויזנער, כי ישו לא ידע מעקת הרומאים אשר שטפו את הארץ בצבאותיהם. וידכאו לעפר חיי כל העם, ובמרחק איזה שעות מירושלם ואולי במרחק איזה רגעים מנצרת לא ידע ישו מכל הנעשה לעיניו? אמנם סנגור כזה בעד חכמת ישו, ראוי להושיבו על כסא קארדינאל, הלא? והלאה יספר לנו הסנגור "כי עוד שני כחות עצומים השפיעו על ישו. והמה, “התורה והחיים”. והעוואנגעליום עצמו לא ידע לספר לנו ממי למד תורה? ומתי למד? ואין איש יודע מה עשה בכל ימי חייו (שלשים שנה), טרם היה לבן אלהים, ובני עירו הראו עליו באצבע, "הלא זה הוא האיש הפשוט, בן הנגר אשר ידענוהו כי לא למד מאומה? ואיזה כח החיים השפיע עליו, בעוד אשר לא ידע אף תלאות ומצוקת העם מיד הרומאים לוחציהם. ויתהלך בּין ההרים להתפלל, ובעוד מעט (צד 246) שכח קלויזנער מה שכתב זה רגע, וכותב: “ישו, שיצא מתוך ההמון וחי בתוך ההמון, יודע בצערו ובמכאוביו ואָמון על הנביאים (?) עם יעודיהם ותנומותיהם ודאי (כבר היה לודאי) חשב מחשבות הרבה על המצב… המדיני והרוחני… דבר זה יכולים אנו אך לשער, (א"כ עוד הפעם רק השערה), על פי מה שהיה אחר כך, כשכבר מלאו לישו כשלשים שנה, ידיעות בּרורות מחייו ומעשיו (במחילה! שקר אתה דובר יען גם ידיעות לא ברורות אינן, כי אין כל ידיעה ואין כל זכר באמת, מה עשה כל ימי חייו) עד שנתגלה יוחנן המטביל אין לנו, וספּורו של לוקאס, כי פעם אחת הלך לירושלם בהיותו בן י”ב, ונשאר שם שלשה ימים, והתוכח עם הפרושים בלשכת בית המקדש, עד שהתפלאו על חכמתו. ספור זה לא נודע לכל מחברי העוואנגעליום. ובכן מצא סניגרו של ישו ערמה חדשה. כי גם מגדולי ישראל אחרים לא ידענו מאומה, כל עוד שלא יצאו על במת ההיסטאָריע. כמו הלל, ר' אליעזר הגדול, רבי עקיבא. ישעיה, וכדומה. אבל כחד תחת לשונו. כי האנשים הגדולים ההם למדו הרבה. ועל ידי למודם וחכמתם עשו להם שם עולם. אך אין אחד מהם היה לחכם בין לילה, בלי עמל, בלי למוד. בלי רב ובלי מורה. כלם עמלו שנים רבות, בהיותם רעבים ללחם. ויעסקו בתורה ויתאבקו בעפר רגלי מורי העם וגדוליו עד אשר זכו לעשות להם שם בישראל. ואל מי תדמו את ישו הנגר אשר לא למד מאומה. לא תורה ולא חכמה. רק עשה את מלאכתו לפרנס משפחה גדולה? (כעדות קלויזנער עצמו).

בית עכביש לוא הלך קלויזנער ללמוד דעת מפי עכבּיש, אז הלא יכל להודע, כי גם העכביש לא יארוג את קוריו, ולא יבנה את בּיתו באויר, מבלי השען על קיר אילן או חפץ ממשי אחר. וקלויז נער מקדיש 12 עמודים מספרו (מן 248–260) לאמת את הזיוף אודות “יוחנן המטביל” ביאָזעפוס, כאשר עשה עם הזיוף אודות ישו. קלויזנער יודע כי “אף פיסקה זו של יוסף בן מתתיהו, כפיסקה על ישו ש”בקדמוניות" נחשבת למזויפה, ביחוד החליט דבר זה בוודאית גמורה גריץ (גרעטץ) שקרא לכל הדברים על יוחנן המטביל שב“קדמוניות” בשם “זיוף בלי בושה” (Unverschaemte interpolation) ויוסף קלויזנער יודע, כי גרעטץ איננו האחד המגלה שולי המזייף. וקלויז נער יודע, כי לא נחוץ אף ללכת לבקש עדות חכמים גדולים, להעיד על זיוף גם כזה, אשר גם עור בשתי עיניו יוכל לראותו, או למששו באצבעותיו. ובכל זאת, לא בש להצדיק את המזייף ולבנות עליו בית עכביש. אף כי ידע כי אין איש ישען עליו, וכל אלה עשתה ידו רק לרומם כסא ישו ותורתו, בלי כל מחשבה אחרת לטובת המדע ההיסטאָרי. וכי היתכן לאיש אשר למד באוניווערזיטעט, טרם ידע עד היום, כי אין חפץ לקוראי הדורות לעשות להם מטעמים מפרי עצי זיוף. ועל קורי עכביש לא ישענו. וקלויז נער בפּלפּוליו שכח בּין כה, כי רבּים המה המכחישים אף מציאת יוחנן המטביל, ומלבד העוואנגעליום – שלא כלם יאמינו בו, כמו קלויזנער המאמין התמים – אין כל הוכחה למציאותו. ואיך יארוג איש קורי עכביש על יסוד קורי עכביש. ובאויר? – לישו הנוצרי פתרונים! קלויזנער ידע, את אשר ידעו כבר גדולים וטובים ממנו, כי ספור הריגת יוחנן (בעוואנגעליום) על פי בקשת האשה הירודיאס, הוא עורבא פרח, והוא עצמו מודה כי הספּור הוא בדוי, ובכל זאת יבנה עליו מגדל רם. ויעשה את יוחנן המטביל לאליהו הנביא. ויוחנן המטביל עצמו לא ידע מזה, ואף הכחיש כי הוא אליהו הנביא. והמשכילים בעם (אז) חשבוהו למשוגע פשוט. או שד בו (מתיא י“א. י”ח. לוקס ז. ל"ג) ויודעי דעת היום, יודעים עוד יותר מזה. כי לא שד ולא אדם, רק חלום הוא. לא היה ולא נברא. ורק האחד אשר לא ידע זאת, הוא קלויזנער איש המדע. אבל ידע לפרש את הכתוב “הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא”. (מלאכי ג' כ"ג) על יוחנן המטביל, ורק את הכתוב לפני פסוק זה “זכרו תורת משה עבדי” שכח מכל וכל. ולא בו האשם, כי חשב בטעות, כי שם כתוב “זכרו תורת ישו הנוצרי”. אף כי לא שכח להשמיע שקר גלוי כי היהודים השתמשו בבטוי “מלכות שמים”, שלא נמצא רק פעם אחת בדניאל, ואין אחד מחכמי התלמוד אשר השתמש בבטוי זה ורק העוואנגעליום מלא ממנו בכל רגע, וכן גם ספר “חנוך”, אשר התאמץ לחקות את ספר דניאל, בחזיונותיו, וישתמש גם בבטויו, וממנו לקח העוואנגעליום. אף כי אמת הוא, כי ספר חנוך איננו המקור האחד – ביחוד לקח ממנו הכותב בשם “יוחנן המטבל”, אשר אליו יחסו את “החזיון”, והכותבים בשם השליחים האחרים, אספו שמועות וספּורי בדים מעובדי אלילים הקדמונים. מדעות בעלי הכתות השונות באלכסנדריא, מ“המינים” השונים. עברים או לא עברים. ואיזה גם מדעות פילון היהודי. האיסיים. הפריצים וכדומה, וגרעץ ככל חכמי ישראל אשר קדמוהו⁶² לא מצא לנחוץ לחדור לעמקי הנצרות, ובתוצאה הראשונה מספרו הגדול “דברי ימי ישראל” לא זכר את ישו אף בשם. ורק כאשר אכפו עליו רבים. יהודים ונוצרים. להזכיר את הנצרות, נאלץ לעשות זאת בתוצאה שניה, בחלק שלישי מספרו, ומבלי כל חומר בספרת ישראל. לקח לו את העוואנגעליום לחומר. דרך סלולה, קלה וקצרה. כאשר כן עשה בדברו על כתות אחרות, כמו הקראים והחסידים. ואין להתפלא על זה יען לא לאדם אחד. אף אם כגובה ארזים גבהו לכתוב כל פרטי תולדות ישראל במשך גלותם הארוכה. כי למלאכה שלימה כזאת, נחוצים עשרה חכמים גדולים, אשר כל אחד מהם יכתוב אודות תקופה אחת. ואחרי כן יתקבצו כלם לויכוח כללי, עד אשר יבואו להחלטה גמורה. ורק מאספת חכמים כזאת נוכל לקות “לדברי ימי ישראל”, בלי השערות, פּלפּולים ופּניות. ומבלי ספורים יפים ארוגים מחוטי העוואנגעליום, כאשר עשה גרעטץ בשפתו הצחה והנעימה.

כי יוחנן המטביל הוא יציר כפיו של מחוללי ישו, בזה מודים גם גדולי חכמי הנוצרים. למחוללי ישו המשיח, נחוץ היה אליהו הנביא אשר יבשר ביאת האדון (מלאכי ב' ג'.) ועל כן הולידו את יוחנן וילבישוהו עור של גמל ואזור במתניו. לחקות בגדי אליהו. והוא טבל את ישו, וינבא עליו גדולות, וישו עצמו התפאר בזה. וישו עצמו אמר על יוחנן "כי לא קם בין ילידי אשה גדול מיוחנן המטבל, וכי הוא הוא אליהו העתיד לבוא (מתיא י"א. י. יא. יב. יג.), ועם זה שכח ויסתיר דברי עצמו, באמרו “כי הקטן במלכות השמים יגדל ממנו (יוחנן)”. ולא באר את דבריו מדוע הקטין את ערכו ויעשהו שמיר ושית (כמליצת הנביא), ופתאם שולח יוחנן את תלמידיו לישו לשאול אותו אם הוא הוא המשיח. וקלויז נער עצמו מודה כי תלמידי יוחנן לא האמינו במשיחות ישו. ובאלהות לא כל שכן (עמוד 259). וכן לא יאמין בספורו של מרקוס (ו'. יז.–ל.), אודות ראש יוחנן, אשר צוה הורדוס להמיתו, ולהביא את ראשו בקערה או ספל מנחה להורידיה אשתו. ומאמין רק בזיוף הספור של יוחנן אצל יאָזעפוס. ובמה נעלה זיוף זה על ספורו של מאַרקוס? והמזייף ביאָזעפוס המספר מות יוחנן המטבל, מדוע שכח לספר מות ישו, או גם פלאות לידתו? האמנם שני מזייפים שונים היו. האחד אודות ישו, והשני אודות יוחנן? לפי הנראה אמנם כן הוא, כי המזייף אודות יוחנן הוא מאוחר, ובראותו כי המזייף הראשון אשר זכר את ישו, קצר בדבריו מאד. מצא לנחוץ להאריך ספּורו אודות יוחנן, כי סוף סוף בלי רגל אין חפץ גם בנעל, ובלי יוחנן מטבל אין מקום בעד מציאות ישו. וזאת יבין גם כסיל אדם. אך לא בעל ספר “ישו הנוצרי ותורתו”. ועוד יותר מזה יודע קלויזנער, כי אפולוס שבא לאפסוס בימי פּוילוס לא ידע רק את טבילת יוחנן לבדה, אך את ישו לא ידעו, ורק פּוילוס הורה להם להאמין בישו, וקלויז נער יודע כי “כל הספור של מתיא ולוקאס, ששמע יוחנן מעשי נפלאות ישו, והשאלה אשר שלח לשאול ממנו על משיחותו, אין לו שום ערך היסטאָרי” ואם כן, אם אלה השלוחים ספרו מעשיות שאין להם כל ערך היסטאָרי (או לדבר בשפה ברורה, ספורי בדים, שלא היו ולא נבראו), והזיוף ביאָזעפוס הלא ברור הוא כשמש בצהרים. ואם כן. על מה, ועל איזה יסוד בנה את כל ביתו?

ישו אומר, כי התורה נתנה רק עד בוא יוחנן המטבל, ועם המטבל בטלה התורה מכל וכל. ובין כה שואלים תלמידי יוחנן את ישו מדוע לא ישמרו תלמידיו את דת ישראל? וישו ענם במשל שאינו אומר כלום, ומדוע לא ענם כי התורה כבר בטלה, ואיה פיו?

קלויזנער מאמין, כי “התבודדות לשם ברור רעיון גדול (למשל לבדוא דת חדשה, או לפרסם את עצמו למשיח), לא להבלים קטנים, כמו מציאת הטעלעגראף, חשמל, אניות אויר, טעלעפאן בלי חוטי ברזל, ראדיום, ועוד מעשי נערות כאלה, הוא תנאי קודם להתגלות מימי משה בחורב עד ימי ר' ישראל בעש”ט בהרי הקרפאטים" ואף כי לא יאמין במציאות משה רבנו, וממילא לא התבודד בחורב, אבל הוא מאמין כי בהתבודדות נער יתום עזוב, בור, אם רק יתבודד בין ההרים, כרגע יחזה מחזה שדי, כי איך יתכן להיות אחרת? הלא אלהי הרים הוא אלהי ישראל, ואת שכינתו ישכין רק על בור עני, התועה בין ההרים, ומי עד נאמן על זה יותר מהבעש“ט? גם את שבתי צבי לא שכח, ובכן במה נופל הוא ישו מהם? גם הוא תועה בין ההרים, (שם 263) ובכן “נתגלה בתור רב ומורה גלילי רגיל, כאחד מן הפרושים והסופרים, רב ודרשן גלילי נודד היה דבר רגיל (?) שהרי היה לו שם מיוחד “עובר גלילאי”, פשוט, כדרשן בערי ליטא, קודם מלחמת 1914, ורק הבדל אחד היה בינו ובין הדרשן בליטא, שלא פחד לבוא ולדרוש אף בקאוונא או ווילנא, ולא הראה אותות ומופתים, והרב, המורה, הדרשן הגלילאי, דרש, וביחוד עשה נסים ונפלאות בכפרים ובמדבריות כ”בעל שם” בפולין, ורק לבוא ולהראות את מופתיו בירושלם, לא נתנהו לבו, ובהיותו בעיר אלהים לא הראה אף מופת אחד, וברור הוא, כי לוא בא הבעש"ט לירושלם אשר בליטא, לא יכל גם הוא להראות אף מופת קטן שבקטנים, “לאסוף פרעושים ולגרש יתושים”, יען אין השכינה שורה בירושלם עיר הקדש, עיר מלאה חכמים וסופרים, ומקומה רק במדבר או על הררי נצרת, קארפאטיס או הימאלאים, ואם במקרה יתעה שם, נער, בור, יתום עזוב, נגר או רועה צאן, כרגע תתפשהו השכינה בבגדו ותשלחהו להיות מחוקק דת חדשה ולהראות מופתים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת.

במאמרו “פעולתו הראשונה של ישו ונפלאותיו” “צייר לנו את ישו בתמונת הצדיק של החסידים”, והוא אומר; (שם 274) “כי על כן התישב ישו בכפר נחום, יען בערים הגדולות בני אדם קטני אמנה הם והרשות מצויה (הפאליציי) שם, מה שהיה מסוכן לישו מכמה צדדים, אבל הרי ישו רוצה להתגלות ולפרסם את תורתו (ממש כמו נחמן מבראסלאוו) ולשם כך אי אפשר לו גם כן לבחור בכפר או בעיירה קטנה ביותר. ובעמוד 290 – 291. הוא אומר: בחבורתו של ישו היו גם נשים צעירות וזקנות יותר, גרויות – עצבים ובעלות לב טוב, להוטות אחר נסים ואחר מעשים טובים כאחד (ממש כמו בראכמעסטריווקע)… ולוקאס מעיד שהנשים הללו והרבה אחרות הנאוהו מנכסיהן⁶³ ובודאי נהנה מזה לא ישו בלבד, אלא אף תלמידיו, ואף בזה היה כח מושך ידוע, דוגמת השלחנות של “צדיקי החסידים” בימינו”.

הנה כי כן, יצר לנו קלויזנער החסיד, עוד מין ישו חדש, נוסף על מאות מיני ישו אשר יצרו כבר חכמי הנוצרים וכמריהם. ישו, לפי השקפת חסיד, ישו נוסע לערים קטנות ומקבל פדיונות ומברך את הנשים, ומגרש מהן את הרוחות כבעל שם בפולין ואוקראינא. ובעד חדושו זה יברכוהו טובים, והשאלה היא רק, מי למד ממי? ישו מקדושי החסידים או להפך, ועל זאת אין מענה בפי קלויזנער. אפס אם ירשני המחבר, אהיה לו “תנא דמסייע” כי בספר הקדוש “שבחי הבעש”ט" תוצאה ראשונה (ברדיטשוב תקע"ה 4) נמצא ספור, כי הבעש“ט עלה בלילה אחד אל השמים, ובטיולו (בגן עדן?) ראה כי הוא עומד על דף אחד או קרש אחד עם ישו הנוצרי,⁶⁴ ובזה רמז המחבר כי הבעש”ט עמד במדרגה אחת עם אלהי הנוצרים, ואולי שניהם לדבר אחד נתכוונו, ועל יסוד זה החלו עתה כל הממרחים הזארגאנים באמעריקא (ואולי יותר באיירופא) לספר גדולות ונצורות על קדושי החסידים, יום יום בכתבי העתים הזארגאנים, וכל “צדיק” היה להם לישו חדש, וכלם מתנבאים כפוילוס בשעתו, ומקבלים שכר יותר ממנו ו“הצדיקים” פשטו כילק על פני אדמת קולומבוס, וכמעט אין אניה אשר לא תביא איזה צדיק בשוליה לנויארק.

קלויזנער מבאר לנו מענה ישו לתלמידי יוחנן, אשר העירוהו, כי תלמידיו לא ישמרו מצות התורה, במשלו, כי המצוות של תלמידי יוחנן, הנן רק “הרכבה חדשה על גבי הישן, תפירת מטלית חדשה על בגד ישן וקרוע ונתינת יין חדש בתוך נאדות ישנים ובלים, כלומר: תוכן חדש (ר"ל תורת ישו) צריך גם ללבוש חדש, צריך לשנות את היהדות הפרושית שנוי עיקר, ולא להוסיף על המצוות המעשיות של הפרושים עוד הוספה אחת בצורת תשובה ומעשים טובים לשם הבאת המשיח, בדברים הללו יש רמש (אמנם לא רמז, רק דברים ברורים) לבטול המצוות המעשיות… וקלויזנער מרמז ג”כ (בדברים ברורים) על אגדת חז"ל “מצוות בטלות לעתיד לבוא” (נדה ס“א ע”ב), וקלויז נער (שם 289) מתאמץ לבאר לנו, כי ישו ידע כבר בימיו את הפתגם הזה של האמורא רב יוסף, ובכן היה לו על מה לסמוך לבטל את המצות, ועמן כל התורה כלה, ולא אכחד, כי מעשי ידי אמן נפלא הוא, ראוי אף להמומר הירשזאן (ליכטענשטיין) בספרו “חמשה חומשי תורה לפי התלמוד” (לונדן תרל"ו?).

ומה נחמדה התנצלות קלויזנער (אשר התכסה בטליתו של חוואלסאן) בעד מחברי העוואנגעליום אשר החליפו פסוקי כתבי הקודש, לא רק מלות, אבל גם בטויים ופסוקים שלמים, (שם 293), והוא קורא זה בשם “חלוף” תחת זיוף, וזיוף בכונה, והוא מתנצל כי כתבו זאת בעל פה, ואת חוואלסאן הביא לעד (אף כי חוואלסאן לא היה עוואנגעליסט אדוק כקלויזנער), כמו לא היה בטוח להשען על בינתו ויתלה באילן גדול, וכמו לבו הגיד לו, כי בהתנצלות כזאת יעטוף חרפה על מחברי “תורת ישו הנוצרי” אשר נגשו אל המלאכה הקדושה בקלות ראש כזאת, להעתיק פסוקי כתבי הקודש בעל פה, ויתעצלו לעיין בספר, אף כי באמת יוכל גם העור לראות, כי לא בטעות, רק בכוונה מיוחדה זייפו פסוקי התורה, בעד המון העם, וביחוד בעד עובדי האלילים אשר לא ידעו את כתבי הקודש ממקורם בעברית, למשל, במתיא ב‘, ג’, כאשר שאל הורדוס איה יולד המשיח? ענוהו, בבית לחם יהודה, כי כה כתוב ביד הנביא “ואתה בית לחם ארץ יהודה, אינך צעיר באלפי יהודה כי ממך יצא מושל אשר ירעה את עמי ישראל”, תחת אשר בספר מיכה ה, א, כתוב; “ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה, ממך לי יצא להיות מושל בישראל”, ואם לא בכוונה זייפו ויכתבו “ארץ יהודה” תחת אפרתה, יען שני מקומות היו בשם בית לחם, בארץ ישראל, ולהעוואנגעליום נחוצה רגל לנעל, דוקא בית לחם יהודה, עיר מולדת דוד המלך, למען ייחס את ישו ליוצא חלציו, ותחת המלות “צעיר להיות” זייפו ויכתבו “אינך צעיר”, ובמיכה לא נמצאו המלות “אשר ירעה את עמי ישראל” מכל וכל, ואיך לא ידע איש בשת להשמיע כי הפסוק הזה נכתב בעל פה? כמו כן בדאו על הנביאים, דברים אשר לא אמרו מעולם, כמו, מתיא, ב, כ"ג באמרו על ישו “ויבוא וישב בעיר הנקראת נצרת למלאת את דברי הנביאים כי נצרי יקרא לו”, ואיה נמצאו דברים כאלה בדברי הנביאים?

אם לא פלא הוא, כי מחברי העוואנגעליום החליפו (בלשון נקיה) את פסוקי כה"ק, אבל מה גדול הפלא, כי ישו עצמו עשה את השטן לעם הארץ, ויתן בפיו פסוק מזויף לאמר “כי מלאכיו יצוה לך, על כפים ישאונך” (תהלים צ"א), ועוד כתוב “לא תנסה את ה' אלהיך”, תחת אשר בתורה (דברים ו, ט"ז) כתוב “לא תנסו את ה' אלהיכם”, וכמעט אין כל ספק, כי בזה רמז על עצמו כי הוא הוא ה' אלהים. (מתיא נ, ו,).⁶⁵

ישו צוה לאנשיו לבל יגלו אותו ואת מופתיו, באמרו, כי בזאת ימלאו דברי ישעיה הנביא לאמר; “הן עבדי בחרתי בו ידידי רצתה נפשי” תחת אשר ישעיה אמר: הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי" תחת אשר ישעיה אמר: הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי (ישעיה מב. א.) ובפסוק שני שם, כתוב בעוואנגעליום ולא ישמע בחוץ קולו, תחת אשר ישעיה אמר "ולא ישמיע בחוץ קולו, ולזה רמז העואנגעליום או ישו עצמו, על עצמו, כי לא יחפוץ כי קולו ישמע בחוץ, כאשר הזהיר תמיד את אנשיו כי לא יגידו לאיש מאומה מאשר ראו ושמעו ממנו, ולתכלית זאת דבר תמיד במשלים וחידות, לבל יבינו כלם את דבריו, ובפסוק ד' שם, שינה דברי ישעיה “עד ישים בארץ משפט ולתורתו איים ייחלו”, וישו אמר בשם ישעיה “עד יוציא לנצח משפט ולשמו גוים ייחלו”. והיתכן להאמין לקלויז נער או לחוואלסאן, כי השנוים האלה נעשו יען כתבו בעל פה? ומי עור ולא יראה את המכוון בשנוים אלה?

וכן בישעיה כ“ט י”ג כתוב; “ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה” שינה העוואנגעליום, ויכתוב “מצות אנשים מלמדים” להורות על הפּרושים אשר חרף שם, כי ישמרו מצות אנשים מלמדים (פרושים), הגם זאת היא טעות שבעל פה? ואיך יפתור המתנצל בעד ישו, את החלוף של אחימלך באביתר (מארקוס ב, כ"ג), ואיך יתנצל, כי הספור הזה עצמו נמצא עוד הפעם בלוקס (6, 1, 5), ושם לא ידע לכנות בשם לא אחימלך ולא אביתר, וכתב רק "כי בא דוד אל בית אלהים (?) ויקח (?) את לחם הפנים, (שמואל א', כ"א), אף קרא למקום “בית אלהים” ואיש לא ידע מעולם לכנות את הבמה הקטנה בשם בית אלהים? ואחימלך נתן לדוד את הלחם, על תנאי אם אנשיו המה טהורים והלחם היה קדשים קלים, ודוד לא לקח, כדברי וכמעשי ישו בלי רישון בעליו. רק הכהן אחימלך נתן לו, כאשר מצא לו היתר לעשות זאת. ומה יענה קלויזנער על המון חלופים. בכונה כאלה הממלאים את כל העוואנגעליום. עד כי נחוץ היה לכתוב אודתם ספר מיוחד? ואולי יבאר לנו תלמיד ישו החדש, את הפסוק בעוואנגעליזם (יוחנן ו. 45.) באמרו “וימצא פיליפוס את נתנאל ויאמר אליו מצאנו אותו אשר כתב עליו משה בתורה והנביאים את ישוע בן יוסף מנצרת”. ואפוא מצא את ישו בן יוסף מנצרת בתורת משה והנביאים? האין זאת עלילה גלויה המנקרת את העינים!

במאמרו “התגלות ישו בתור משיח”. קלויזנער מושך את עגלתו לאט לאט, עד אשר הביאה לקץ מטרתו כמעט, כי ישו ידע כבר דרשת חז"ל אודות חבלו של משיח (שם עמוד 320), ובכן התעתד להיות נהרג, ועל כן הלך לירושלם בתור משיח, כי אין מקום "מוכשר להתגלות המשיח מזה. ואין זמן מוכשר להתגלות המשיח מחג הפסח. חג הגאולה והשחרור (ובכן חנו של משיח?) שלשמו היו נוהרים לירושלם “המונים המונים”. ואם ישאלהו איש, איזה חג חגו היהודים למשיח? ומה לחג המצות, זכר ליציאת מצרים, לחגו של משיח שלא היה ולא נברא? ואם הוא עצמו מודה. (כמובן עפ"י העוואנגעליום), כי ישו פחד ללכת ירושלימה מפני המיתה. מדוע הלך, ולא הסתפק להתגלות בערי השדה? אף כי כבר השמיע מאה פעמים במשלים וחידות ואף בדברים ברורים, כי הוא הוא המשיח? על זה יענה המאמין קלויזנער, כי כל הדברים המסופּרים בעוואנגעליום בענין זה "הן הוספתם המאוחרת של תלמידי ישו שספרו או רשמו את תולדותיו לאחר זמן, כשכבר עברו המאורעות של חייו ומיתתו דרך השפופרת של האמונה, שדווקא מיתתו הבזויה של ישו היא עדות נאמנה על משיחותו. מפני שבלא האמונה, שישו חזה את מיתתו המשונה מראש, לא היו תלמידיו היהודים יכולים לקבל “משיח צלוב” “קללת אלהים תלוי”. ואם כן, הודאתו זאת. כי הכל הוא בדוי זמן רב אחרי מותו, הלא שכחה שמאלו מה שכתבה ימינו בכל הספר עד הנה. ולשוא עמל והדפיס 320 עמודים מהתחלת ספרו עד הנה. ואם ישר הוא, הלא עליו להעלות את ספרו על המוקד, ואם לא כלו. למצער שלש מאות ועשרים עמודים. ואחרי כן נראה מה לעשות את הנותר, על פי חקי הצדק והיושר. כי אמנם לא חרפה היא למחבר, יהיה מי שיהיה, להודות כי טעה. וכל איש ישר יודה לו ויכבדהו בעד מפעל כזה. והיה אם לא יעשה זאת, הלא נכתם עונו לפני בני עמו עד עולם. וכל נהרות תבל לא יכבסו פשעו, ואם יאמר להתנצל עוד, להצדיק מעשהו, הלא יאלץ להוסיף עוד חטא על פשע.

השועל בכרם ⁶⁶

הסר משוכתו והיה לבער, פרץ גדרו והיה למרמס.

(ישעיה ה.ה.)

לפי הנראה, כבר חשב קלויזנער כי קרוב הוא אל הנצחון. אחרי אשר בלע אל קרבו חיל זרים, שלל כמרי הנוצרים. פּלפּולים תלוים בשערה או באויר. בקיאות אספו מומרים וצוררים. אגדות שאינן אומרות כלום. רמזים שלא ירמזו מאומה. זיופים גלוים ומוסכמים אשר אמר לעשות מהם מטעמים היסטאָריים. ובהאמינו כי הוא עומד כבר איתן על מצבו, עתה באה עתו ליהנות משלו. לעשות זיופים על חשבון עצמו, מבלי בקש נדבת ערלים.

העוואנגעליום מספר, כי בלכת ישו לירושלם, ובהיותו קרוב אל העיר, שלח שנים מתלמידיו אל הכפר אשר מנגד (לירושלם?) ושם ימצאו אתון אסורה ועיר אצלה. ויקחום ויביאום אליו. “למען מלאת את אשר נאמר ביד הנביא לאמר: אמרו לבת ציון הנה מלכך יבוא לך עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתנות”. (מתיא 5.21.). הנה הזיוף בדברי זכריה נראה לעין כל הרוצה לראות, כי אחרת דבר הנביא לאמר: “גילי מאד בת ציון, הריעי בת ירושלם. הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע, הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתנות” (זכריה ט. ט.). וכוונת הזיוף הלא גלויה היא, כי העוואנגעליום אמר עוד הפעם לעשות רגל לנעל. ובדעתו כי איש לא שמח ולא ישמח לבוא ישו ירושלימה, אחרי אשר פחד לבוא בגלוי, ואף לא נועז ללון בירושלם. ואם כן מה לעשות עם פסוק כזה העומד כעצם בגרון. הנה מצאו תרופה למחלה זאת. אשר הרופאים יכנוה בשם imitation ובלשוננו “זיוף” ותחת “גילי מאד”, כתבו “אמרו”, ר“ל כי התלמידים יכריזו כי בא ישו, אף כי בהחבא, ואת המלות “צדיק ונושע הריעי בת ירושלם” השמיטו מכל וכל. בידעם כי איש לא חשב את ישו לצדיק ונושע. ואיש לא יריע לקראתו. ואולי ידעו כי צדיק ונושע אשר כל יושבי ירושלם יריעו לקראתו, לא ישלח לקחת חפץ איש זר או בהמתו מבלי שאול פי בעליו⁶⁷. והיה אם מעט לכם הזיוף האחד הזה. הנה בא (יוחנן 12, 12) ויתקן מעט את הזיוף, בספרו ענין אחר “כי רבים מן עולי הרגל אשר באו ירושלימה לקחו כפת תמרים בידם ויצאו לקראת ישו ויריעו הושע נא ברוך הבא בשם ה' מלך ישראל, וימצא ישוע עיר (אחד, לא שנים, כאשר כתב מתיא), וירכב עליו, ככתוב: אל תיראי בת ציון הנה מלכך יבא לך רוכב על עיר בן אתנות”. הנה לפניכם זיוף שני חדש לתקן את הראשון. והנה בא אבי ישו החדש, יוסף, הד”ר (לא הנגר) להגן על סופרי העוואנגעליום מעריצי בנו, וישיב לנו את הכתוב בזכריה, כצורתו, בשם העוואָנגעליום, אחרי אשר לא יכל לשאת חרפת זיוף על מעריצי ישו בנו. אף כי הגדולים ממנו במלכות השמים, המומר זאַלקינסאָן והנוצרי האדוק פראנץ דעליטש, שני מעתיקי העוואנגעליום היותר טובים, לא חשבו להם זאת לחרפה, להעתיק את הכתוב המזויף כמו שהוא במקורו ביונית. וקלויזנער לא חש לזיוף אף את העוואנגעליום (בספרו עמוד 331) וכותב עליו פירוש נחמד, ומבאר לנו כי העם קרא לו (לישו) “הושענא”, מפני שבחג הסוכות היו קוראים “הושענא” בשעת חבוט הערבה והיו נוטלים אז כפות תמרים, אף כי ידע קלויזנער, כי בערב הפסח היה הדבר, וגם כל נער נעור בירושלם יודע, כי אין חובטים ערבה, ואין לוקחים כפות תמרים בפסח אצל היהודים. אבל מה לא יעשה איש צדיק החפץ ביקר העוואנגעליום? קלויזנער התעצל להזכיר. כי לוקס ספר את הענין הזה באופן אחר⁶⁸ ולא זכר את הכתוב בזכריה. ולא ידע כי מירושלם יצאו לקראת ישו בכפות תמרים. אבל ידע כי בעל החמור שאל את תלמידי ישו מדוע יקח את חמורו בלי רשיונו? והמה ענוהו, כי כן צוה האדון ישו, ומאַרקוס מספר את הענין הזה באופן אחר, משונה מהקודמים, ועם זה לא ישכח לספר, כי בראשון לחג המצות, למועד זבח הפסח⁶⁹ שלח את תלמידיו להכין לאכול את הפסח, ובערב ההוא, ביום ראשון של פסח, אכלו את הפסח. וקלויזנער שכח להעיר על טעות גוי זאת. ויסתפק (לעיל) בפּלפּולי חוואלסאָן, אודות ערב הפסח⁷⁰, בעוד אשר במאַרקוס כתוב מפרש, כי היה זה ביום הראשון לחג המצות (ט"ו ניסן). ואם כן, הלא תתעורר שאלה שניה. מתי נשפט לפני הסנהדרין? ומתי תלוהו? ובכל אופן שיהיה, הלא לא קרה זה בערב הפסח. כחפץ המאמינים. תיקו!

במאמר “טהור – המקדש” (צד 335) מתאמץ קלויזנער לתרץ את כל המון הסתירות בעוואנגעליום אודות ביאת ישו לירושלם קרוב לחג הפסח. ישו, לפי דבריו, “הוא חולם־חוזה, מאמין וותיק באלהים, רבי מקיל, רב גלילי. קדוש החסידים, מורה תורה, אשר התעתד לעשות רב, מעשה צבורי גדול שיהא נעשה בגלוי, בפרסום מרובה, בעסק גדול, דתי צבורי, ומה עשה? החליט לטהר את המקדש, והיה מה לטהר, ובכן “לקח חבלים וישרג אותם למלקה בידו ויגרש את כל המוכרים בקר וצאן ויונים ומחלפי כסף מן ההיכל, חוצה לו עם הצאן והבקר, וישלך את כסף המחלפים ארצה ואת שלחנותיהם הפך”. (יוחנן ב'. יד. טו. טז.) והיהודים שאלוהו מה האות הראה להם על עשות זאת, מבלי שאול פי מנהלי בית המקדש, וישו ענה “הרסו את ההיכל הזה, ואני אבנהו מחדש במשך שלשה ימים”. מענה מספיק אמנם למאמינים, אבל לא בעד אנשים אשר לא הכו עוד בשגעון. וקלויזנער שכח אף לשאול, ומה ענו החלפנים והמוכרים בראותם איש זר, עני לבוש קרעים עם חבל בידו להכות, וכלם יברחו מפניו ולא יספרו כל עצמותיו? ואחרי אשר אין כל ספק בעולם, כי אין איש יעוז לבוא ולהפוך את בית המקדש לשוק של בהמות, ואין איש אשר יתן רשיון כזה, בעוד אשר בשבע עינים הביטו על טהרת המקדש, וקלויזנער יודע, כי אסור היה לכל איש לבוא אל המקדש וכסף בצלחתו או בסדינו ובאבק שעל רגליו או במקלו ובפונדתו, או לרוק שם. ועוד יתר מזה. הלא השאלה היותר גדולה היא, מי הוא המספר את האגדה הזאת? הלא יוחנן המטבל! זה יוחנן אשר נהרג כבר (בידי העוואנגעליום) לפני זה, וא”כ לא ידע ולא ראה כל זאת. ואם יאמר להתנצל כי יוחנן עצמו לא כתב את ספרו. אבל איך יכלו כותבים אחרים לייחס לו דבר שכלם יודעים ויתפשו בכף כמכזבים? ואפוא היו השוערים, הכהנים, הסגנים וכל משרתי המקדש הרבים. וכלם ראו מעשי ידי איש זר אחד, ולא אסרוהו בחבליו? ועל כל השאלות האלה, ימצא קורא ספרו מענה נכון אשר יספרו החסידים על אחד מקדושיהם. כי בשבת הרבי בסוד חסידיו לסעודת הערב בראש השנה, פתאם קם הרבי על רגליו, ויקרא, “שלום עליכם! עליכם שלום!” שלש פעמים. וכאשר שאלוהו חסידיו סבּת הדבר, ענה, כי במרחק אלפים מיל, ראש איש יהודי, בדד ביער, מקדש את הלבנה. וקורא שלום עליכם, ומאין איש אשר יענהו, עליכם שלום, עמד הוא וענה. אבל נמצא חכם אחד בין החסידים, וישאל שאלה חמורה הלא ראש השנה היום, ובכסא, ואין הלבנה זורחת בלילה הזה, ויבוא חכם אחד ויתנצל בעד הרבי, באמרו, אף כי אמת הדבר, כי הלבנה לא תתראה בלילה הזה, אבל מה גדול הפלא, כי הצדיק יכול לראות מה שנעשה במרחק אלפים מיל, ובזה לבד די להאמין בנבואת הצדיק ועיניו המאירות. הלא?

מפּלפּולו של קלויזנער במאמרו “הוכוחים בעזרה” (צד 341) הננו רואים אותו כותב פירוש נחמד על העוואנגעליום, ומייחס לישו כי ידע כבר את כל דרשות חז“ל, אשר נכתבו מאות בשנים אחריו. וכה הולך לאט לאט ומושך את עגלתו בחבלי שוא, ובדרך ספורו יפזר אבק סמי רעל לתפוש את הקורא בלבו, לבל יכיר כי הסתיר לשון אפעה תחת כר מושבו. למשל, הוא מספר את החרופים והגדופים והקללות אשר חרף ישו או העוואנגעליום את הפרושים. – ר”ל רוב מנין ורוב בנין של כל בית ישראל, ובין כה יתגנב בשתים שלש מלות לאמר על זה, “ודאי היה הרבה צדק בזה” (בקצה עמוד 345 ותחלת עמוד 346) “כמו טהרת כלים נעשתה (אמנם לכהן, אבל בפני ר' צדוק) קשה יותר משפיכת דמים”. ומביא עוד עדות התלמוד משבעה מיני פרושים. כמו לא ידע כי התלמוד עצמו מכנה דברים כאלה בשם “אגדה”. והוא יודע, כי אם נתתי תמול חמש אגורות בסתר לדבר שבצדקה, אינני גדול עוד ממשה רבנו. ואם אנחנו קוראים איזה ספור אגדי של רבב“ח, בגוזמאותיו, לא נשפוט מזה על תכונת רוחו, כי היה מגזם בכל הליכות חייו. וקלויזנער מחליק לשון ואומר: “והרי חלק גדול מהם (מהפרושים), וביניהם רבותיהם ומנהיגהם, עשו ממש מה שצוה ישו עצמו, אוי לכם, הסופרים והפרושים החנפים, כי מעשרים אתם את המנתה ואת השבת ואת הכמון ותניחו את החמורות שבתורה, את המשפט ואת החסד ואת האמונה⁷¹… ומה היא כל תורתם של הפרושים אם לא לאחוז במצות שבין אדם למקום ושלא להניח גם את המצות שבין אדם לחברו”. וקלויזנער הלא יודע כמנו כי שקר ידבר. אחרי אשר המצות שבין אדם לחברו תמיד עמדו בשורה הראשונה אצל חז”ל. והוא מתאמץ רק להראות כי צדק ישו נגד חכמי התורה בגדופיו וקללותיו. אף כי בחסדו הגדול נכמרו נחומיו עליהם. ואומר, כי לא כלם היו אנשים נשחתים, וישו הפריז מעט על המדה, בהאשימו את כלם, בלי יוצא מן הכלל.

יהודה איש קריות) ציור דמותו הרוחני של יהודה איש קריות, ביד ציר מדעי כהאדון קלויזנער. אמנם מעשי ידי אמן נפלא הוא. (שם עמוד 349), טבעי הוא. אבל “דא עקא” כי הלבנה לא תאיר בליל ראש השנה. וגם עין הרבי הצדיק תכהה מראות בחשך, מה שנעשה לפני אלפים מיל. אמנם כן, איש כיהודה איש קריות לא יתכן, אף אם לא היה מציאת ישו חלום. אבל יהודה איש קריות הוא גלגל נחוץ מאד במכונת העוואנגעליום. להשלים את המכונה לבל תעשה את מלאכתה רמיה. ועם זה, הוא צמח אנטיסעמיטי נגד היהודים בכלל. צמח אילן גדול ההולך וצומח ויגדל מיום ליום, עד כי היה איש קריות סמל לכל היהודים בתבל. ויהי למשל בפי כל הסופרים הנוצריים ביום הזה, מאה או גם אלף פעמים בכל יום. סמל לערמת היהודי ורדפו שלמונים, הנכון למכור את נפשו ואמונתו במחיר שלשים כסף, הוא המחיר אשר קבל בעד ערמתו למסור את ישו בידי הסנהדרין (על דברת העוואנגעליום). והרבי הגלילי (?) ידע זאת מראש, כי ימסרהו. ובכל זאת התרועע עמו, ויהי לו אחד מראשי תלמידיו. ואם יש בספור זה סתירות רבות. אך “אין מקשין על אגדות. וכי אגדה אמנה היא. אלא דרוש”… ורק אצל קלויזנער, הוא “אישות היסטאָרית” ובעמוד 358 הוא מניח את חותמו על ספור זה ועוד ספור אחר, באמרו: “כל ספור זה חותם האמת האנושית (ואיזה אמת איננה אנושית?) טבוע עליו, ואין להטיל ספק אלא בפרטיו, אבל לא בכללו”, (חלילה! אסור להיות אפקורס, אבל להיות אנטיסעמיט להצדיק את העוואנגעליום, מותר).

משפט ישו) הד“ר קלויזנער, הלוחם מלחמת ישו עד נטף דם האחרון, מציאה מצא, כי לא למשפט הובא ישו לפני הסנהדרין, רק לחקור אם אשם הוא בכלל. כתבנית “סוד המושבעים באמעריקא, Grand jury, ובזה יצדיק את כל הסתירות, ויישר את ההדורים אשר בעוואנגעליום, המספר ספורים מוזרים לדיני ישראל, בדבר משפט ישו, אשר גם עור בשתי עיניו יוכל לראות, כי נכתבו בידי עשו. או מומרים להכעיס, שאין בכל דבריהם אף מלה אחת אמת, נגד מה שאנו יודעים מפי התורה, ועוד יותר מפי התלמוד בכל פרטי דיני נפשות, ואנחנו יודעים, כי אין כל זכר “לסוד מושבעים” בישראל. והסנהדרין לא ישב לשפוט איש ביו”ט. ואף לא בערב יו”ט. ומה גם בלילה (כספורי העוואנגעליום). ואת החוטא לא הביאו לפני הכהן הגדול, וכל הספור מיהודה איש קריות, כלו בדוי. יען על פי יוחנן השליח כמעט תמיד היה ישו בירושלם, ובכל יום למד בהיכל, ובלילה הלך לישון מחוץ לעיר. ותמיד התוכח עם הסופרים והפרושים. ובכל יום יכלו לתפשו. ולא נחוץ היה לתת שוחד ליהודה איש קריות כי יראה להם בּית מושב ישו, ולהראות מי הוא (ע"י נשיקה) יען לא יכלו להכירו, כי לא ידעוהו. ולא טובה גדולה יעשה לנו קלויזנער אם יתאמץ לאמת את כל המשפט, וישיב את האשם בראש הצדוקים, אחרי אשר סוף סוף גם הצדוקים היו יהודים. והעוואנגעליום יודע רק סופרים ופרושים ולא יזכיר את הצדוקים. ומאמיני העוואנגעליום הלא יאמינו להשליחים, ולא מפי קלויזנער יבקשו תורה. יען בכל מקום אשר ימצא לנחוץ, יכחיש גם דברי השליחים, ככל הדרוש לחפצו.

קלויזנער המתנצל בעד כל חלומות העוואנגעליום, בדא עוד שקר חדש אשר לא ידע אף העוואנגעליום, באמרו (צד 375) “אין ספק בדבר שהכהנים חשבו את ישו למורד ככל המורדים”. ואין כל זכר לזה בשום מקום מחוץ לעוואנגעליום כי לוא חשבוהו למורד, הלא לא נחוץ היה אף להביאו לפני הסנהדרין. ודי היה לשלחו ישר לפילאטוס. ופילאטוס עצמו, הלא העיד על ישו, כ־ לא מצא בו כל חטא, ויאמר לשלחו חפשי. אף לקח מים וירחץ את ידיו לעיני העם ויאמר נקי אנכי מדם הצדיק הזה (מתיא 27. 24) מארקוס אמנם אינו יודע כי רחץ פילאטוס את ידיו. ולא כנהו בשם צדיק, ולא ידע אף מה שאמרה אשת פילאטוס להצדיק את ישו. אבל גם הוא מודה, כי פילאטוס אמר לשלחו לחפשי. ואין לדבר עוד מלוקס (שם קאפיטל 22. 23.), אשר על פיהו נשלח לפילאטוס פעמים. אחת עלי ידי הסנהדרין, ואחת על ידי הורדוס. ואף כי היהודים הלשינו עליו (על פי לוקס) כי הוא מתעה את העם לבל ישלמו את המס להקיסר, בכל זאת לא מצא בו פילאטוס כל עון מרד. ועל פי יוחנן השליח, הן לא הובא ישו לפני הסנהדרין, רק לפני הכהו הגדול לבד. ומבית הכהן הגדול הובא ישר לפילאטוס (יוחנן 28.18) וארבע פעמים אמר פילאטוס כי לא מצא בו חטא נגד הממשלה. והפלא הוא, כי קלויזנער עצמו איננו מאמין בכל פרטי ספורי העוואנגעליום בענין פילאטוס. ובכן, הלא יגיד לנו ההגיון הישר, כי אין לו כל סבּה להתנצל בעד העוואנגעליום. והוא עצמו מודה כי האלילים בקשו תמיד תואנות להתנפל על היהודים. והוא יודע, כי מטרת כל מחברי העוואנגעליום רק להשליך שקוצים על ישראל בכלל ועל הפרושים בפרט. ואיך תסתור ידו הימנית את אשר כתבה השמאלית? והמענה האחד והאמתי, הוא, כי אם תשליך את החתול על גבו, תמיד יפול על ארבעת רגליו. קלויזנער עודנו מדבר רגע כיהודי (צד 387) ובעוד מעט, והנה "ישו, שבוודאי היה תשוש ודל כח ככל “הרבנים”, אפס כחו לגמרי לאחר הלילה שעבר עליו ולאחר המלקות (שהוא עצמו איננו מאמין בזה), וישו הוא רב ככל הרבנים? (צד 382) ואם כּן, כבר נהג קלויזנער “סמיכת חכמים” בירושלם. והוא עצמו נותן התרת הוראה. או “סמיכה” לישו הנוצרי. מבלי פנות לגדולי רבני ירושלם, ובטח, בלי הסכמתם.

ויושב בשמים? ישחק!

מכל חכמי העמים, אשר לא הכו עוד בעורון, אין אחד אשר מצא אפוא הוא המקום “גלגלתא”. יען איש לא יאמין, כי מקום קבורת ישו הוא בלב העיר ירושלם הקדושה. והנה בא “המסמיך” ומפלפל בהשערות תהו. לאמת את השקר אשר בדא אייזעביוס במאה הרביעית, כי זה הוא המקום (צד 380). ובסוף דבריו הוא אומר: “ובכן נסתם הגולל. תולדותיו של ישו באו עד קצן”. ואני מצדי אוכל להבטיחו, כי עם זה נסתם הגולל על ספרו “ישו הנוצרי ותורתו”. נסתם הגולל גם על קבורת המחבר עצמו, אשר מת על פני ספרו מיתה רוחנית, בזויה ומגואלה.

“אונד ווער ווירד נאָך מיר קדיש זאַגען?”⁷² (היינע).

אכן הספר “ישו הנוצרי ותורתו” לא החיה את ישו, רק המית את מחברו. אמנם, לא גמרתי עוד את “ההלל” על ספר “ישו הנוצרי ותורתו”. יען כי חשבתי כי בעד כל בן דת תורת משה די יהיו הדברים אשר כתבתי עד הנה, ולמשומדים אין תקוה להשיבם מדרך חשך, אף אם כחול נרבה דברים, ומה גם כי במשך הימים כבר התעוררו גם איזה כתבי עתים ויכריזו עליו. כי בין מיססיאָנערים חלקו. קלויזנער איש המדע מאמין בספורי העוואנגעליום, ועל ידו יאמין כי היה איש בשם “ישו” במציאות. אף כי הוא יודע, כי מחברי העוואנגעליום לא ראו את ישו מעולם. והם המה אשר בדו את שמות השליחים, והמה אשר כתבו כי השליחים (האפאסטאָלען) ראו את ישו. ואם ישאל איש את פי החוקר, אם יאמין במציאות הערקולעס, דיאנא, ווענוס ויופפיטער, פלעקהונט ובבא. ואלף ולילה אחד. מה יענה על זה? האם יעצור כח להראות לנו יתרון ספורי העוואנגעליום על ספורי ספרי מיטהאָלאָגיע אחרים? איזה הבדל יש בין הטעלעמאַק⁷³ והחזיון של השליח יוחנן? ובמה זכה ישו הנוצרי, אשר גדולי חכמי העמים מכחישים מציאותו, נגד דוד המלך אשר קלויזנער הכחיש מציאותו עם הספור אודות גלית הפלשתי⁷⁴, האמנם יען במלחמת דוד את הפלשתי אין דבר זר יוצא מדרך הטבע? וקלויזנער בתור מורה דברי הימים בישיבת אָדעססא נועז להכחיש, בלי כל יסוד מדעי, במציאות דוד המלך⁷⁵, או למצער ספורי כה"ק אודותיו, בעת אשר כבר אז, הראה אהבתו ואמונתו לישו? וכל אשרו היה כי לא נמצא בין תלמידיו, אחד אשר רוח בו, לקום על רגליו ולשאול שאלת יוליוס צעזאר “הגם אתה ברוטוס?”

קלויזנער מתאמץ להוכיח צדקת הטבילה ביד יוחנן המטבל, מעדות חז"ל אשר לעגו על טובלי שחרית. אבל טובלי שחרית נמצאים גם בימינו בין החסידים. והתנצלותם היא, להתפלל בגוף נקי. ואספוק מאד, אם גם קלויזנער החסיד יטבול במקוה בבקר בבקר קודם התפלה. אבל יוחנן המטבל לא הודיע אף ברמז מה חפצו בטבילתו. ואם בטבילה לבד די לכפר על חטאת המוכסים הגנבים ואשות הזמה, האם נהפכו כל הנטבלים לצדיקים גמורים? ובלבי אין כל ספק כי לא יהודי היה היוצר אשר בדא מלבו מטבל כזה. יוחנן המטבל הוא יציר כפיו של איזה ערל עובד אלילים אשר לא ידע את היהודים והיהדות. ויצירתו היתה נחוצה, רק, כטבעת במכונה, אשר כנוה בשם “עוואנגעליום”, כמבשר ביאת המשיח. ולא מצאו לאליהו הנביא זה עבודה אחרת רק הטבילה. ובגד עור גמל.

השטן) אחד מראשי המשחקים על במת העוואנגעליום, הוא השטן. אשר לפי הנראה היה “כפר נחום” מקום לידתו. בכל העוואנגעליום הולך השטן כצל אחרי ישו. השטן הוא אויבו היותר גדול. והוא, ישו, ילחם עמו יום יום על כל מדרך כף רגליו. וכן צוה לחניכיו ללחום עמו כל הימים. וכן עושים כל הכמרים עד היום הזה. ומובן מאליו, כי בלי שטן, אין כל מלאכה ועבודה אחרת לישו, ובלי השטן אין מקום ואין כל צורך אף למציאות ישו. ועל כן נולד השטן בקרבת משכן ישו. למען יהיו שכנים קרובים. ושכנים בני אלים כמהם. הלא לא יתכן כי יהיה שלום ביניהם. וקלויזנער אשר לא הניח אבן על אבן בעוואנגעליום אשר לא יגע בו, שכח את השטן מכל וכל, אף לא זכר בשמו, כמו שלא היה במציאות חלילה. ובמה חטא השטן? במה נופל הוא מיהודה איש קריות? האמנם חשב לו איש המדע לחרפה להאמין במציאות השטן? הוא, קלויזנער אשר יצר לו מין ישו משונה, ישו הרב, וצדיק קדוש החסידים. הלא דרוש היה השטן לתארו בתור “מתנגד”. ומה גם כי יכל למצוא זכר לשטן גם בכתבי הקדש. זה השטן האמלל אשר כל העוואנגעליום מלא ממנו. לא מצא חן בעיני קלויזנער אף להזכיר בשמו. ומדוע? האמנם איזה דבר סתר יצוק בזה? ולוא חפצתי לדבר בסגנונו של קלויזנער, אמרתי, “אפשר כי חטא השטן הוא, יען הנוצרים כנוהו בשם אנטי כריסט”. ר"ל, מתנגד לישו הנוצרי. וכל המתנגד לו, הוא גבר לא יצלח בעיני קלויזנער. ועל כן לא זכה כי יפקדהו אף במלה אחת.

הוי שטן אמלל! נחומי נכמרו עליך, צורר ישו, ועל תלמידו היושב על כסאו בועד הלאומי בירושלם.

המכונה העוואנגעלית

(יש מאין)

בכל המצאות בני אדם, הננו רואים יום יום, אדם ממציא מכונה חדשה ומנסה אותה, היא עובדת לאט לאט, שלמות חסרה לה, אבל הממציא הראשון אין בכחו לעשותה כלי שלם, יפה וטובה לכל פרטיה, הממציא הוא יגע ועיף, ובראותו כי כבר הגיע לקץ מטרתו, הוא מניח לאחרים לשכלל אותה במשך הימים, ובאמת נמצאו תמיד אנשים המוצאים חפץ במכונה, ומתאמצים להשלימה ולהוציא את התועלת אשר יקוו ממנה. ובאופן זה, נוצרה גם המכונה העוואנגעלית.

יסוד כתה דתית, קלה הרבה יותר מיסוד כתה מדינית, המדינית, היא על הארץ, והדתית בשמים. המדינית יסודה בעניני כלכלה, ידיעת משפטי התבל, הנהגה, הזמן והמקום, האקלים, ובדרך כלל כל מה שהיא אנושית, תחת אשר לכתה דתית חדשה, לא דרושה חכמה רבתי, ודי רק לדעת חולשת בני המדינה, ומצבם השפל בדעת. נחוץ כי המיסד יהיה איש ערום כנחש, כוסה מזמות, מתמם כיונה, משנה טעמו לעת מצוא. פתי לכשירצה, ידבר ראמות, יתפלל בלחש לעין רואים, יקרוץ בעיניו, יעמיד אזניו, כמו ישמע סוד שיח שרפי קודש, על אל אלים ידבר נפלאות והבלים, והעם, הגולם, רואה ומשתומם, ואנשים תמימים או ערומים נמצאים תמיד, החפצים קרבתו. הפתי בתם לבו, והנוכל בערמתו, האחד יקוה כי על ידו יתקרב גם הוא אל האלהים, והשני יקוה לטוב לבוא על שכרו מכיס אוילים תמימים. ומשני מינים אלה יולדו תלמידים, וכל אחד יתאמץ לספר נפלאות רבו שלא היה ולא נברא ובמשך הימים יגדל מספרם, עד כי נחוץ לעשות איזה סדרים בההנהגה, ובאופן כזה יחלקו ביניהם את המלוכה ואת הכסף אשר יאספו מאת ההמון, האחד יהיה לסוכן והשני לגבאי, השלישי יהיה למלצר, והרביעי למזכיר, וכן הלאה, וברבות העם וירבו אוכליו, נחוץ לשלוח מלאכים להשמיע תהלות הצדיק ונפלאותיו במרחקים, ולתכלית זאת יבחרו רק נוכלים, אשר להם לשון ערומים. פתאים תמימים לא יצלחו למלאכה זאת, ובין כה, הרבי יושב לו בעיר קטנה או כפר קטן, בין דלת העם חסרי בינה, אבל לא בעיר או כפר מולדתו במקום אשר כלם יודעים מי הוא, יען על פי רוב בן בוז משפחות הוא.

אחד המשרתים את פני הרבי, מספר היום בסוד, לרעהו או קרובו, כי בעיניו ראה מופת נפלא אשר עשה הרבי, ולמחרתו יספר עוד חזון או נבואה אשר חזה הרבי, והשומע יספר לשני לשלישי ולרביעי ואחרי ימים אחדים יספר עוד נסים ונפלאות חדשים. ולפתאים מאמינים אין מחסור אף בין העם החכם והנבון, ואליהם תספחנה עוד נשים זקנות. ובמשך זמן קצר יהיו כלם למחנה גדולה, וכלם מספרים נסים ונפלאות אשר שמעו איש מפי רעהו. ואם האחד יודע את המספר לאיש תם וישר, הנה הוא כבר בטוח, כי הספור הוא אמת, ואם ספור מופת אחד הוא אמת, כי הרבי הוא נביא וצדיק הדור, אז, הן נחוץ להאמין בכל הספורים האחרים אשר ישמעו מספרים אודותו, ובין כה, והטבע עצמו יצא לעזרתו, כי יקומו מתנגדים לו, אפקורסים חסרי אמונה, ומלחמה קטנה תתלקח בראשונה בין המאמינים והמכחישים, עד אשר תהיה למלחמה גדולה במשך הימים. והנצחון יעמוד תמיד לימין הרוב, המאמינים, ובעצם המלחמה, והנה מתלאה! אסון גדול לההמון, ואשר גדול להתלמידים “המקורבים”, כי בפתאם יקרא הרבי אל על לעלות השמימה. מקרה כזה נותן מקום רחב ידים לספורי בדים, האחד ראה, כי נעו שפתי הקדוש קודם מותו, ובלי ספק דבר אז עם משה רבנו, אליהו הנביא, או נביא אחר אשר הופיע לפניו לנחהו ישר לגן עדן, לבל יאלץ לבקש רשיון השומר לבוא בו, והשני ראה כי הרבי קרץ בעיניו, ובלי ספק התעמת בסודות השמים בלכתו לשוח בין שדרות עצי אלהים, ואל השלישי אמר שתים שלש מלים, די לעשות מהן ספר שלם, והרביעי ראה אור גדול כאור שבעת הימים, אבל רק הוא האחד אשר זכה לראות זאת בעת אשר טחו עיני הנשארים בבית. ולעת מצוא, אם נחוץ הדבר, שמעו גם “בת קול” מן השמים קורא: פנו מקום לצדיק בשמים ממעל תחת כסא הכבוד. ובנו יורש כסאו, אף כי לא את כל כבוד אביו, עד אשר יזקן גם הוא, ורק אז יכבד על פני העם אשר יזכרו עוד גדולת אביו המת, ואם בן אין לו, אז תתלקח מלחמה בין התלמידים אודות המלוכה, וכל אחד מתאמץ להוכיח, כי עליו סמך הצדיק את ידו, וכטוב לבם, יקראו לעדות מן השמים, באותות ובמופתים, והנצחון יעמוד תמיד לימין הערום, הדיג, היודע לאסוף סכלים במכמרתו, וככל אשר תגדל ערמתו, כן יגדל מספר תלמידיו וחסידיו, וברוב עם הדומה לחמור, הדרת מלך מושל בכסילים, ודור לדור יספר נפלאותיו, עד כי דור שלישי או רביעי יחדל הצדיק מהיות רק איש צדיק פשוט, ויהי לבן אלהים, אשר לו נפתחו ארבות השמים, וישב לימין עליון. ואם נמצאו מתנגדים הרודפים אותם, יתאחדו ויהיו לכת מיוחדה, כת המתאמצת להתרחק ממקורה יותר ויותר. ואחרי אשר מספר הסכלים גדול פי מאה על בני בינה, הנה אין פלא, כי ברבות הימים יגדל כח הכת להכריע קמיה, וברובה הגדול תמשול על המעט, והממשלה נכונה בידה, ובכחה זה תלך לבטח דרכה לכבוש עמים וארצות, ובאופן כזה נוסדו כל כתות עובדי האלילים הקדמונים, וכת מאמיני ישו ומחמד באחרונה. אבל, כל זה לא יוכיח ולא יחייב כי יולד איש אשר יכתירוהו בתאר צדיק, יהיה מי שיהיה, לא ולא! יופיטור והערקוליס לא נולדו מעולם, רק בדמיון, ככל אלילי הגוים בשמותיהם השונים, בודהא וקאנפוציוס והמונם. לא נחוץ כי יהיו או היו במציאות. המכחישים יוכלו להכחיש, ואף להראות כחשם על פי אותות דברי הימים. אך המאמינים לא יחושו לקטנות כאלה, או לא יקראו דברי המכחישים האפיקורסים, או יכריעום לטבח בהיות לאל ידם, ובחרב ודם יוליכו אמים על כל איש אשר יעוז לקום או אף לדבר נגדם, ובריב שנים, הנצחון עומד תמיד על ימין החזק והמנצח הוא הצדיק בריבו, והאגרוף הוא העד הנאמן על אמתת הדת. וקלויזנער “מורה דברי הימים בישיבת אדעססא” מביא עדות נאמנה על אמתת הנצרות, יען מיליאנים בני אדם מאמינים בה. ועומדת בתקפת זה אלף ותשע מאות שנה, וישכח בכונה, כי גדול מספר עובדי האלילים מהנוצרים, ואליליהם כבר זקנו קודם יסוד הנצרות, וגם המה עומדים בתקפם כיום הזה, ורבים מחכמי הנוצרים באספת חכמי כל הדתות בשיקאגא בשנת תרנ"ג (1893) הודו בפה מלא, כי נעלה היא תורת קאנפוציוס על תורת הנצרות, ובדברנו אודות הנצרות ביחוסה אל האלילית, הנה יותר נקל לבוא לידי החלטה, כי סבת אריכת ימי הנצרות היא, יען התחתנה עם האלילית, והנצרות הפוילוסית המושלת הלא היא אלילית תשעים ותשעה ממאה, והאחד הנשאר, דבר אין לו עם תורת ישראל, כי אמנם די לכת מאמינים באלהות בן אדם, לחשוב אותה לאלילית, אף גם בלי פרטי מנהגי עובדי אלילים, ובכן הלא יודו – אם יחפצו או ימאנו – כל המסיתים והסנגורים המטיפים לבן מרים, כי האלילית היא היא האמונה האמתית, והאלילית אשר בלעה את הנצרות אין לה כל חלק ונחלה בתורת ישראל, “הבודהיזם הוא אבי רעיון ישו הנוצרי”, ועומד בשורה אחת עם יופיטער, ומנהגים פרטים המקובלים אצל איזה כתה דתית, אינם אומרים כלום, אחרי אשר שכנים קרובים יקבלו תמיד איש מרעהו איזה מנהגים, וכן נתקבלו גם אצל המון היהודים איזה מנהגים זרים לרוח ישראל, וכאשר ראו שכניהם עושים ומאמינים, עשו גם המה כי אין מאזני משקל ביד ההמון.

כי אין די אומץ בתוך הנצרות לעמוד על רגליה בלי משען המכונה, תוכיח המשלחת, כי אמנם רק זקן חלש אשר ברכיו כשלו, נאלץ להשען על מטה חזק. וכלנו יודעים, כי המשלחת איננה פרי קודש מעדן גן אלהים, ותומכיה אינם קדושי עליון הדואגים לנשמת כל יושבי תבל, ומלכי ארץ ורוזניה הסוככים באברתם על המיסיאן בכל כח ידיהם, אין איש יחשדם “ביראת שמים” במדה גדולה, ותחת לדאוג לנשמת עבדיהם בארצם, יתאמצו להציל נפשות חוטאים בארצות רחוקות, אשר לא המה הם הערבים בעד נשמותיהם, אבל המדינית דורשת, להרבות מספר מאמיני הנצרות, למען הקל מעליה את העבודה לכבשם לעבדים, ולגזול את ארצם, והמיסיאן היא אבר חזק במכונת הנצרות, וכמעט היסוד הראשון אשר עליה נבנתה הנצרות מיום הראשון לקיומה, תחת אשר היהדות לא הלכה מעולם על רגלי עץ, ולא דרשה תמיכת יתדות ברזל למשענת. לא שלחה צירים וחבלים להביא אמונה בלב עמים בחרב, בדם ובכסף, היהדות לא דרשה “אמונה” אף מהגרים אשר באו לגור בארצה, רק שיהיו אנשים ישרים (שבע מצות בני נח), יאמינו מה שיאמינו, או לא יאמינו במאומה, וקלויזנער עומד ושואל שאלה מיסיאנערית עתיקה, רקובה מזקן, “הלא מאפס יוצא אפס”, וישכח, כי כל שקר בדוי, הוא אפס, ובכל זאת יהיה ליש ממשי, עד כי יצלח אף למלוכה, ואיך יעמדו לנס עמים שקרים מוסכמים אין מספר, אשר יסודם מאפס, ובכל זאת מצבם בחיים איתן, יותר מכל דברי אמת וצדק?

תחדל נא כל ממלכה מתמוך בידי המיסיאן, יחדלו נא הפתאים לתת את כספם על יד הצבועים, יחדלו נא מניעי אופני המכונה להוסיף גחלי אש על המדורה, ותראו, כי במשך מאה שנה, יהיה גם היש לאפס…

ימין או שמאל!

ימין או שמאל.

סוף דבר, שתי דרכים עתה לפני דר' קלויזנער, להימין או להשמאיל. לשוב לעמו, ולכתוב ספר נגד ספרו, ויודה על פשעו כי הלך עקלקלות, ומודה ועוזב ירוחם, או לעזוב את היהדות מכל וכל, יטבל בירדן ויטהר, ואז נדע כי לא לנו הוא עוד, ונחדל מהתוכח עמו, אחרי אשר קיבת היהדות לא תוכל לעכל חצי יהודי וחצי נוצרי, או יותר נכון, יהודי רק ממתניו ולמטה, ובהיותו נוצרי בגלוי, ויחשוב לעשות לו שם בין הגוים, יוכל להפיק חפצו בלי עמל רב, ביסוד כתה דתית חדשה בתוך הנצרות, או תמורת הנצרות, כתה דתית לפי רוח העת, דת נאורה אשר תמשוך אחריה רבים ובין הנוצרים הנאורים, דת אשר תכיל השקפת הציוויליזאציאן החדשה, ואחרי אשר קלויזנער יודע את הפתגם “הישועה באה מן היהודים”. נקל יהיה לו למשוך אחריו גם ההמון הנוצרי המאמין, ויהיה לאפאסטאל גדול כפוילוס בעתו.

ומי יודע, אולי ירוח גם לנו מעט, ובכל אופן שיהיה לא נאבד מזה מאומה ואני מאמין כי בידיעתו הגדולה את הנצרות ינחל כסא כבוד בממלכת כהניה, ורוזניה ישלמו לו חלף עבודתו עשרים וחמש שנה לתפארת אלהיהם, וטוב לו, רק ירף ממנו.

עדות חכמי הנוצרים

(כי ישו הנוצרי לא היה ולא נברא).

עם המאמר האחרון כבר חשבתי לגמור את ספרי, אבל אחד ממיודעי אשר קרא את הכ"י, העירני, כי להקוראים העברים אשר הסכינו להאמין במציאת ישו, תהיה הכחשת מציאותו דבר חדש. ולא נקל לשרש אמונה מלב איש בפעם אחת. ומה גם כי לא הבאתי די עדים נאמנים אשר יעידו על אמתת החלטתי. ובעברית הן לא נמצא עוד אף ספר אחד המכחיש מציאת ישו. אף כי בספרות הכללית אין זה דבר חדש. וסופרים למאות כבר החליטו לנעלה מעל כל ספק בעולם כי ישו הנוצרי היה כבר רעיון עתיק, ונודע בין כל עובדי האלילים. והנצרות לקחה את הרעיון ותלבישהו בגד עברי. גם לידתו של ישו, מותו ותקומתו, הכל כאשר לכל כבר היו לעולמים, ובהוכחם אחרי כן, כי עם היהדות אשר השקיעו בתהום העוואנגעליום לא יאריכו ימים, בדאו להם איש אחד בשם פּוילוס, מומר יהודי אשר גרש את היהדות מתוך הנצרות עד לבלי השאיר לה שריד. וישנה את הנצרות כלה, ויביאיה להיכל האלילים פנימה. עד כי היתה הנצרות המעשית ענין אחד, פויליסטית־אלילית, והנצרות העוואנגעלית ענין אחר, חתום בספר לזכרון, להלכה אך לא למעשה. ומחנה גדולה, סופרים נוצרים מלידה ומבטן, ובהם גדולי חכמי התבל בראו ספרות שלימה לתכלית זאת, לפקוח עיני ההמון. למען ידעו, כי דרכם חשך. וכבר הצליחו, כי רבּים מכהניהם הבאים על שכרם נספחו אליהם. וכמעט יום יום הננו שומעים מפיהם דברים ברורים כי לא יאמינו במציאות ישו, ומלעיבים בתורתו. ואין כל ספק בדבר, אם ישמעו, כי קם היום סופר יהודי המאמין במציאת ישו ותורתו, יחשבוהו לפתי תמים, או לאיש תככים ומרמה אשר מכר את נשמתו לבעל בעד בצע כסף. ואם יש למיסיאן במה להתפאר באמת הוא, כי זכתה בגורל את המחבר, עורך השלח, בעל ספר “חיי ישו ותורתו”. ציד דג גדול כזה, לויתן העלתה בחכה, הוא באמת אוצר בלום לצודדי נפשות, לשום אותו על נס לעיני ההמון. ובעד אלה חשבתי לחובה לי לתת בידם את ספרי זה, ואם לא יאמינו לאיש יהודי המדבר אליהם, בחשבם כי קנאת דתי אכלתני, ועל כן אולי הפרזתי על המדה, כי על כן מצאתי חובה לי להביא עדות גדולי חכמי הנוצרים, אשר איש לא יוכל לחשדם בקנאת דת. החכם המלומד John E. Remsburg בספרו הגדול The Christ. A Critical Review and Analysis of the Evidences of His Existence. New York במאמרו הראשון “מציאת ישו לא תתכן” אומר: לבי ירחש כבוד גדול לאיש המקריב את נפשו לטובת העם. ועל קבר איש כזה הנני נכון לשפוך דמעות חמות. ולא נגד איש כזה ערכתי את ספרי, רק נגד ישו הנוצרי האלהי, איש אשר בשמו נשפך ים דמי נקיים. איש אשר בשמו נמלאה הרשימה השחורה אשר בה נרשמו כל חטאת הקוראים בשמו. איש אשר חמש מאות אלף כמרים יעבדוהו כיום, ואיש כישו מבית לחם, המשיח הנוצרי, איש כזה לא יכל להיות במציאות מעולם. איש אשר מיום הולדו עד יום מותו, ועוד טרם הולדו ואחרי מותו, היה כלו מופת אחד. אם לא יתכן ישו בלי מופתים, הן לא יתכן כל ישו בכלל, וכן הוכיח פאראר בספרו Witness of History to Christ, Page 25. באמרו: אם המופתים בעוואנגעליום לא יאמנו, הנה כל הנצרות היא שקר וכזב. והחכם מאַנועל בספרו Aids to Faith, Page 3. מודה, כי כבר הצליחו מכחישי מופתי ישו בספריהם. ובכן כל בנין הנצרות הנוסד על מופתי העוואנגעליום נהרס בלי חמלה. דר. וועסטקאַט, בספרו, Gospel of the Resurrection, Page 34 כותב: שרש ויסוד הנצרות המה המופתים בעוואנגעליום, ואם יתכן להוכיח כי המופתים אינם נאמנים, או כי לא יתכנו, אז כל הדרישות והחקירות אודות פרטי ספורי העוואנגעליום אך למותר.

ה' רעמסבּערג מסיים את הפרק הראשון (צד 23) לאמר: את המופתים נחוץ לגרש מעולמנו לעולם התהו, ויותר מכלם, את ראש בּעלי המופת, ישו הנוצרי, איש שלא יתכן ולא היה במציאות מעולם.

במאמרו “דומית סופרי דברי הימים אודות ישו” (צד 24) הוא כותב לאמר: עוד עדות נאמנה, כי המשיח הנוצרי לא היה במציאות מעולם, וכל המסופר אודותיו, הוא רק משל בדוי, אבל לא ספור היסטאָרי. יוכיחו כל סופרי דברי הימים אשר היו בעת ההיא (אשר בדו את ישו) אשר כלם לא ראו ולא שמעו ולא זכרו את ישו. אמנם אין זה מן הנמנע כי היה שם בארץ ישראל איזה מורה שפל מדלת עם הארץ. ואשר אותו לקחו למשל בעד ישו הנוצרי. אבל אין איש ידע וראה אותו. ואין איש שם לב אליו לכתוב את תולדתו, ואם רענאן ואחרים נסו לכתוב זאת, הנה כלם החטיאו את המטרה, מפני שלא מצאו כל חומר היסטאָרי לתכלית זאת⁷⁶. והסופרים אשר חיו בימים ההם לא השאירו לנו אף מלה אחת אודות ישו. ודורות רבּים אחריו – מלבד איזה אגרות הכמרים – אין לנו כל זכר אודותיו.

ואלה הסופרים אשר חיו בזמנו (של ישו) עד מאה שנים אחריו, אשר כתבו ספרי דברי הימים, ולא ידעו מציאות ישו. והגדולים בהם הנודעים בתבל, כמו, יאָזעפוס, פילון היהודי, סענעקקא. פליניוס. (הבכור), מארטיאל. פּלוטארך. יוסטוס מטיבּעריוס, אפאללאניוס, פליניוס הצעיר. טאציטוס, לוקאנוס, סועטאמוס. מארטיאל, פערסיוס. קווינטילליאן. עפּיקטעטוס. יוליוס איטאליקוס. סטאטיוס. פטאלעמי, הערמאגאנעס, וואלעריוס מאקסימוס, אפיון. טהעאן מסמירנא. פלעגאן. פאמפאן מעלא. קווינטיוס קורטיוס, לוציאן, פאויזאגיאס. וואלעריוס פלאקוס פלארוס לוציוס. פאווארינוס. פהאָעדרוס. דאָמוס. אוילוס געליוס קאַלומעללא. דיא כריסאסטאָם, לוזיאס. אפיון האלכסנדרוני. יובענאל (Juvenal) ארריאן. פעטראניוס. דיאן פרוזעאוס. פאטערקולוס וכו'.

כל הסופרים האלה כתבו ספרים רבּים, די למלא בהם אוצר ספרים. ומלבד שני הזיופים ביאָזעפוס וטאָציטוס, אין כל זכר לישו הנוצרי."

“פילון היהודי נולד קודם ישו, וחי ימים רבּים אחרי מותו המדומה. והוא כתב אודות חיי היהודים בכל משך ימי חיי ישו הבדוי. ועיר מגורו של פילון, הלא לא רחוקה היא מירושלם, ויכול לדעת מקרה לידת ישו, והספור אודות ההריגות של הורדוס. וכן יכל לדעת בבוא ישו בכל הדרו לירושלם. והוא, פילון יכל לראות תלית ישו. ורעש הארץ. החשך אשר שרר בתבל. ותחית ישו, ככל המסופר בעוואנגעליום, ונפלאות כאלה הלא יכלו להרעיש את כל התבל כלה. והוא, פילון, לא ידע אף רמז מכל המקרים הגדולים ההם”.

"יאָזעפוס הסופר היהודי הנודע, היה יליד ציון, נולד בשנת 37 לספירת הנוצרים. ואם כן היה בן זמנו של השליחים (אפּאָסטאלען), ועת ידועה היה שר פלך הגליל. הגליל, מולדת ישו ומשפּחתו. ויאזעפוס נסע לבקר את כל ערי הגליל לכל רוחותיו. וישב גם בקאנא. המקום אשר בו הראה ישו את מופתיו הראשונים. ויאָזעפוס (יוסף בן מתתיהו הכהן) מזכיר שמות כל האנשים הנכבדים בארץ, ומספר כל פּרטי המקרים הגדולים כהקטנים במשך שבעים השנים האחרונות. רק את זכר ישו לא ידע ולא הזכיר.

"יוסטוס מטיבעריוס, יליד הגליל, ואם כן שכן קרוב לישו, והוא כתב ספר דברי הימים בזמן חיי ישו הבדוי. ספרו אמנם נאבד, אבל המלומד הנוצרי פאטיוס במאה התשיעית ידע עוד את הספר ההוא. והוא כותב לאמר: יוסטוס לא יזכיר אף במלה אחת את ישו הנוצרי, וכל מה שקרה עמו, ולא אחד המופתים אשר הראה (Photius Biblioth code 33)

"ארץ ישראל היתה אז תחת ממשלת רומא, וכל המקרים אשר קרו בה נרשמו בספרי זכרונות רומא. רק למקרה ישו אין כל זכר. וכן נאלמו כל סופרי יון בארצם הקרובה לארץ ישראל. וכן כל סופרי היונים באלכסנדריא לא ידעו מאומה מכל המקרה עם ישו.

המחבר הזה מאריך לדבר אודות הזיופים ביאָזעפוס, ומעיד כי הזיוף נעשה בידי נוצרי. יען על פי הסגנון והשפה נקל להבין כי חלו בזה ידי עשו, מלבד אשר בתור יהודי נאמן לדתו ואלהיו, לא יכל יאזעפוס להרים את ישו עד גבהי שחקים. כזאת יוכל לעשות רק מיסיאָנער הבא על שכרו, או נוצרי מאמין אדוק. מלבד אשר גם קצורו (רק ד' או ה' שורות) יוכיח על הזיוף. בּעוד אשר יאזעפוס האריך לדבר אף על ענינים קלי הערך. ורק אודות ישו, זה הנביא, המשיח המרומם, אשר כל נביאי ישראל נבאו עליו (כדברי המזייף), איש גדול בענקים, אשר המזייף כותב אודותיו, כי ספק הוא אם נוכל לכנותו בשם איש, ואודותיו יכתוב יאָזעפוס רק איזה שורות קצרות?

"אבות הכנסיה הנוצרית, הקדמונים, לא ידעו ולא זכרו את ישו, אף לא זכרו מלה אחת כי מצאו זכרון ישו ביאָזעפוס. ובזה אין כל ספק, כי לוא מצא יוסטין, טערטולליאן, קלעמענט האלכסנדרונים או אריגענוס, איזה זכרון לישו בספרי יאָזעפוס, אז יכלו להרים על נס, כי מצאו את משיחם, וזה האות, כי עד כלות המאה השלישית טרם נעשה הזיוף ביאָזעפוס, עד בוא השקרן אייזעביוס, אשר כל הסופרים הנוצרים יאשימוהו, כי הוא הוא המזייף, יען הוא הוא הראשון המזכיר את הזיוף, והוא הוא אשר לא ידע בשת להשמיע בפה מלא “כי לטובת הכנסיה הנוצרית טוב ונכון אף לרמות ולהונות, רק למען חזק את הנצרות” (כי כן צוה גם ישו “היו ערומים כנחשים”). וכן נודע, כי הוא הוא אשר שנה וסכסך את ספריו של יאָזעפוס לפי ראות עיניו, והאב הקדוש הזה כותב בספרו Evangelical Demonstration Book 3, page 124 אשר חבר בראשית המאה הרביעית לאמר: “בּרור הוא עתה, כי אחרי כל האותות והזכרונות אשר גליתי אודות משיחנו, אין כל ספק עוד במציאותו, ובכל זאת לא יחשב לי לעון אם אביא גם עדות יאָזעפוס היהודי” (אשר בדא הוא עצמו).

“כריזאַסטאַס גם פאטיוס שניהם התכחשו לזיוף של אייזעבּיוס ביאָזעפוס. הראשון הקורא והמבאר את ספריו של יאָזעפוס (בסוף המאה הרביעית) בהתנצלותו בעד הנצרות. ועדות יאָזעפוס הלא יכלה להיות לכלי חפץ בידו, ובכל זאת לא נתנהו יושר לבו להשתמש בזיופיו של אייזעבּיוס. וכן פאטיוס אשר חקר ודרש בספרי יאָזעפוס חמש מאות שנה אחרי אייזעבּיוס, הודה, כי יאָזעפוס לא הזכיר את ישו הנוצרי, אף כי כבר ראה את הזיוף”.

“חכמי הנוצרים החדשים בכלל, יודו כלם כי זכר ישו ביאָזעפוס הוא זיוף. ד”ר לאָרדנער, אחד המתנצלים המפורסמים בעד הנצרות כותב: לא נכון ולא ישר הוא להשתמש באמצעים לא כשרים ובחומר מזויף בדברי הימים לטובת הנצרות, חומר אשר מעולם לא ידעו אבותנו הנוצרים קודם אייזעבּיוס. כמו כן אינני זוכר אף מקום אחד אשר בו יזכיר יאָזעפוס את השם והמלה משיח (כריסט) בכל ספריו, מלבד יעקב אחי ישו. הזיוף מפסיק את ספוריו באמצע. השפה (שפת הזיוף) היא נוצרית. ולא נזכר (הזיוף) אצל כריסאסטאָס, אף כי תמיד יזכיר את יאזעפוס, ולא יכל לשכח, לוא היה אז הזיוף לעיניו בספרי יאָזעפוס". וכן לא הזכירו פאטיוס, אף כי כתב שלשה מאמרים אודות יאָזעפוס, ובמאמרו “יוסטוס מטיבּעריוס, אומר פאַטיוס בשפה ברורה, כי סופר דברי הימים יאָזעפוס, בהיותו יהודי, לא חש אף להזכיר בשם ישו”.

“לא יוסטין בוכוחו עם טיפהא היהודי, לא קלעמענס האלכסנדרוני אשר הביא בספרו מאמרים רבים מסופרים אחרים אשר קדמוהו, ולא אריגענוס בוכוחו נגד צעלזוס, ראו את הזיוף ביאזעפוס, ועוד יותר מזה, כי בפרק ל”ה בספרו הראשון, מעיד אריגענוס בפה מלא, כי יאזעפוס אשר זכר את יוחנן המטבל, לא זכר את ישו".

"דר' לארדנער כותב עוד הפעם: זכרון ישו אצל יאזעפוס לא נזכר אף ברמז אצל כל הסופרים הנוצרים אשר חיו קודם אייזעביוס (אשר היה חי בראשית המאה הרביעית), כי אמנם לוא נמצא זכר ישו אצל יאזעפוס, הלא יכלו הסופרים ההם – בויכוחיהם עם היהודים ועובדי האלילים – לנקר את עיני מתנגדיהם, אבל אין כל זכר לזה אצל יוסטין, קלעמענס, טערטולליאן או אריגענוס, והסופרים ההם נודעו לחכמים גדולים, וכלם קראו את ספרי יאזעפוס, ונקל היה להם לנצח את היהודים בחומר יקר כזה בפי יהודי, סופר גדול ונכבד כזה, וחזוק גדול לנצרות, בהיות יאזעפוס קרוב מאוד לזמן ישו, וידע את כל עניני היהודים בארץ אבותיו, ואשר היה גדול נכבד מאד, והשיג טובות רבות מיד אספסייאנוס וטיטוס, ובלי ספק קבלו הנוצרים בשמחה מין מציאה כזאת, (אודות ישו) לא מצאו זכרו בספריו של יאזעפוס.

(Lardner’s Works, Vol. 1, Chapter IV.)

“בישאף ווארבורטאן, כותב מפרש, כי זכר ישו ביאזעפוס הוא זיוף, יען, היהודי אשר יודה באמתת הנצרות, טבעי הוא, כי יאהב ויחבק אותה, כי על כן הנני מחליט, כי המאמר אשר כתב יאזעפוס אודות ישו, זה יאזעפוס אשר היה יהודי נאמן לתורת משה, והוא יכיר את ישו למשיח ישראל, במלות ברורות ומוצקות כאלה, (כמו שכתב המזייף) הוא זיוף גלוי, ועם זה גם זיוף גם, אוילי”. (מובא אצל לאָרדנער, חלק א' פרק ד').

דר' גילעס מהכנסיה הנוצרית האנגלית כותב:

“אלה הבקיאים יותר בכתבי יאזעפוס, וסגנון שפתו, לא יחשבו הרבה, וישפכו כל חמתם על המזייף אשר זייף את המאמר הזה (אודות ישו) ויכניסו בתוך ספרו של יאזעפוס, במשך המאה השלישית, והזיוף נעשה בידי נוצרי אדוק, אשר חרה לו מאד, כי סופר מהלל כיאזעפוס, לא יזכיר את ישו או שליחיו, אבל המזייף לא הגיע למטרתו, כי אמנם נקל לנו לבצור ענבים מקוצים ותאנים משקמה מלמצוא זכרונות אודות ישו בכתבי יאזעפוס היהודי, יען כלם יודעים כי הסופר ההוא היה יהודי קנאי, נוצר תורת משה והתלמודיים, ואיך יכל לכתוב כי ישו היה המשיח? יען על פי הודאה כזאת הלא היה בעצמו נוצרי גמור⁷⁷, ובתור נוצרי, הלא קצר מאד המאמר אשר כתב, ובתור יהודי, המאמר (המזויף) הוא ארוך מאד, והמזייף כמו השקיע אבן טובה במקום לא נכון לה… ולוא אמת היה הדבר הננו בטוחים כי יוסטין, טערטולליאן וכריסאסטאס השתמשו בו לטובתם בויכוחיהם נגד היהודים, ובלי ספק זכרו זאת אריגענוס או פאטיוס, ורק אייזעביוס הוא הראשון אשר יזכרהו, ואמונתו על משפטו, ועוד פחות מזה על ישרת לבו של הסופר הזה, לא תתננו לשים לב על כל אשר יצא מעטו ללא אמת”.

Christian Records, page 30.

הסופר האשכנזי, האדון הויזראטה, כותב אודות הזיוף ביאזעפוס לאמר: “הזיוף הזה נכתב בידי איש אשר לא ידע בשת, כנוח עליו רוח שגעון”, (קלויזנער! השמעת?).

ככל הדברים האלה, בהוספת וטעמים שונים, כתבו עוד סופרים רבים, ולבלי האריך בענין זה, אזכיר רק שמות עוד איזה סופרים, כמו בארינג גולד בספרו Lost and Hostile Gospel.

וכן הסופר דר' טשאלמער, בספר Kneeland’s Review והפראפעססאר מילמאן בספרו Gibbon’s Rome, Vol. 11, p. 285 בהערה, וכן הסופר המהלל קאנאן פארראר בספרו Life of Christ, Volume 1, page 46.

וכן הסופר הנוצרי האשכנזי, טהעאדאר קיים, בספרו “ישו הנוצרי” צד 25.

וכן הכהן הנוצרי דר' הוקאס ההאלאנדי, כותב דברים נמרצים בענין זה בספר Bible for Learners, Vol. 111, p. 27.

ודר' אלכסנדר קאמפבעלל, סופר נוצרי מפורסם באמעריקא למבקר חרוץ, בספרו Evidences of Christianity, p. 312. אומר: “בנוגע למיסד הנצרות, מצא יאזעפוס טוב ונכון לפניו לבלי הזכיר את שמו בספריו”, אף כי בספריו הנמצאים עתה בידנו, נמצא זכר לישו בכבוד גדול וקורא אותו בשם “משיח” אפס, יען כי יאזעפוס לא המיר את דתו בדת הנוצרית, והדברים אודות ישו לא נמצאו ביאזעפוס עד המאה הרביעית, הנה כי כן, מטעם זה ועוד טעמים אחרים, מוסכם ומקובל אצל כל הסופרים כי הוא זיוף.

בטעם זה כותב גם הענציקלאפעדיא בריטאַניקא.

נָס ישראל מן המערכה

(אבל לא יוסיף)

אלף ותשע מאות שנה תרדפנו הנצרות, ואנחנו נסים. בורחים. מתנצלים מפני כדורי דתם בּעת סכנה, ואף כי לא השיגונו עד הנה ואין כל ספק כי לא ישיגונו עד עולם, יען כדוריהם כדורי בּורית, ותותחיהם קש. אבל כבר הגיעה העת, כי נחדל מהיות מתנצלים נסים, לוחמים מלחמת מגן. מלחמה אשר נתנה קטורה באף רודפנו להלחם בלי קץ ותכלית. הבה נקרא לרודף, פה עמוד! הבה נתראה פנים במערכה! הבה! יראו נא רודפנו כי כדורנו המה כדורי מות, ותותחינו ברזל עשת. ואחד מאתנו יניס אלף. ואז ינוסו המה. יתחבאו במחלות עפר. ולא יוסיפו להרגיזנו. ועוד יודו לאלהים חסדו כי נרפה מהם. ולא נהפכנו לרודפים. נלמדם בינה כי ילכו לרעות בשדה זרים. אבל אל כרמנו אנו לא יהינו לגשת, כי תחת ענבים ימצאו אבנים. ואם בלעו איזה בוגדים מקרבנו אשר התמלטו אליהם, לא נפל לבנו. אבל עלינו עתה לפקוח עין על הבוגדים החדשים. הבוגדים בבית ישראל פּנימה, הבוגדים בלי טבילה, אשר נוספו על שונאינו, ואת מחננו לא עזבו, והבוגדים האלה אמנם מסוכנים לנו הרבה יותר מאויבנו מבחוץ. אשר על כן אמרתי “גדולה עברה לשמה”, ואלך ללמוד חכמת הנצרות. וממנה אקח לי כדורים, חרב חנית וכידון להלחם עם גלית. והנני בטוח כי אבני לא יחטאו המטרה. ולתכלית זאת הנני מכין לדפוס את ספרי הגדול “היער באין דב” למען יוכחו הקוראים עברית כי הנצרות היא קורי עכביש, כי אין דב ביערה הגדול. ישו הנוצרי לא היה ולא נברא, מעולם לא נולד ולא מת. עורבא פרח. ואם יוסיפו איזה סופרים לבוא אחרי, לצאת למלחמת ד', אז נבער את הבוגדים מקרבנו. ושונאינו מבחוץ לא יוסיפו לגשת אלנו, הבו!

חֵץ תשועה לישראל!

---

ציון בעד מי? בעד באלשעוויקים או יהודים?

מאת

אפרים דינרד

צִיוֹן תִתְיַפֵּחַ

הָרֵי יִשְרָאֵל! הִנֵה קְרָאתִיכֶם לָצֵאת בְּרֹאשׁ צִבְאוֹתֵינוּ. הַמַחֲנֶה עֲרוּכָה וְשַֹר הַגְּדוּד טֶרֶם הוֹפִיעַ. רֹעֵי יִשְרָאֵל הוֹזִים, נַחֲרָתָם אֵימָה, וְהָעָם. הַצֹאן נָפוֹץ. זְאֵבֵי עֶרֶב יַכְתִרוּם וְאֵין חוֹלֶה עֲלֵיהֶם. לְעֵינֵינוּ צִיוֹן לְעִיִים בְּיַד פָּרִיצִים. קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ נֶהֶפְּכָה לִמְעוֹן תַּנִים. נְבִאֵי הַקוּלְטוּרָא שִֹפְתוֹתֵיהֶם יַטִיפוּ עָסִיס. וּלְשוֹנָם חֲמַת עַכְשּוּב. וּצְעִירֵי עִיר אֱלֹהִים נִלְכְּדוּ בְּרִשְתָּם. רָחֵל מְבַכָּה. צִיוֹן מְחַכָּה. וּבָּנֶיהָ סְרוּחִים עַל עַרְשּׂוֹתָם. נִבְחַר לָהֶם מוֹת שַאֲנַנִים מֵחַיֵי חֲרוּצִים. קֶשֶּר בּוֹגְדִים בְּשֵּׁם צִיוֹן יִתְהַלָלוּ לְגַרֵש אֱלהִים וְתוֹרָתוֹ מִקִרְבָּה. עֲצֶרֶת בָּאלְשֶּוִויקִים נוֹסְדָה לְהוֹשִיב אֶת טְרָאצְקִי עַל כִּסֵא דָוִד, וּזְקֵנֵינוּ יְעֲשּׂוּ זְקָנָם וּמַחְשִים. וְצִיוֹן דֹרֵשּ אֵין לָהּ.

אֲבִיר יַעֲקב! עַד מָתַי?

דברי חכמים בנחת נשמעים

עצת החכם מכל אדם שמעתי מפי איזה מאוהבי ומיודעי, אשר הוכיחוני על דברת ספרי “פחדו בציון חטאים” (תרע"ז), ועל דעתם לולא דברתי רתת בשפה ברורה נגד כל שונאי ציון הנשכרים בכסף, ובציונים יתחשבו, ובאדרת כחש יכסו ערמתם, כי אז יכל ספרי לפקוח עיני העורים בעמנו, תחת אשר המון המעשים והתועבות הפאקטים הברורים אשר אין איש יוכל להכזיבם, נחלשו לרגלי סגנון השפה. אף כי בראש ספרי ההוא הודעתי זאת מראש, כי הנני כותב בסגנון עברי, והעברית לא היתה מעולם שפת ערומים, ורחוקה מדיפלאמאטיא, כרחוק הדיפלאמאטיא מן האמת. ומה יכלתי עשות אחרת? השפה הממזרת החדשה אשר בדו איזה הוללים תועבת נפשי היא, ואני הנני בטוח כי אלה אשר בחרו לדבר בה, כבר שכחו עברית, ועל כן לא נשאר לי דרך אחרת, לדבר עברית, או לכתוב זארגאן, והציונים הישרים הן יודו לי, כי לוא דברתי אל המון העם בשפתו, אז הן יכלתי לסכן את הציונית היקרה לי מחיי. ההמון איננו יודע, כי הציונית האמתית איננה אחות הציונים הקולטוריסטים והבונדיסטים. ולא יבין כל הבדל בין ציונית לציונים. והנסיון הראני, כי אם תגיד לאיש המוני, כי מותר לשאת מורה שעות בכיס הבגד ביום השבת, אז יענה “אם כן, מותר לאכול גם דם חזיר”. ורעה זאת לציונית יותר מאשר תזיק לציונים הבאים על שכרם. ומלבד זה הנני לשאול שאלה קטנה; באיזה שפה דבר אדון הנביאים את כל דברי תוכחותיו? האמנם לא הבין את השפה הדיפלאמאטית כאשר יבינוה כל אוהבי מנוחה בעמנו, ומדוע השמיע מרע"ה את תוכחתו לצאן מרעיתו בשפה חוצבת להבות אש, עד כי לוא דבר איש היום בשפת רעם ולפידים כמהו, הלא רגזה הארץ תחתיו, ויריעות השמים חתו מגערת קצפו. האמנם גם אלהי ישראל עוד לא הבין אז את הטאקטיק הספרתי כאשר יבינוה היום גם כסילים בוטחים? ובאיזה שפה דבר התשבי נגד הקולטוריסטים נביאי הבעל? שאלו נא את פי נחמיה בן חכליה מדוע קלל והכה וימרוט לחיי הציונים המתבוללים בימיו? ובשבתו ימים רבים בחצר המלך, בלי ספק הן שמע שפת דיפלאמאטים, אולי יותר מאשר שמעו איזה סופרים בטלנים אשר ישבו שנות מספר ויאכלו תפוחי אדמה תחת התנור בבית המדרש הישן. ואחרי כל אלה אבקש סליחת אוהבי, אם אחליט, כי לא העמיקו חקור להבין פשט המלים אשר יעץ המלך שלמה, באמרו “דברי חכמים” נחוץ לשמוע בנחת, למען הבינם, ולא להתנפל עליהם טרם בחנו הטיב את מחשבתם, וישמעו בנחת דברי החכמים יותר מאשר ישמעו לזעקת מושל בכסילים. אף כי באמת לא תורה המלה נחת תמיד על המדבר במנוחה, כי אם להפך, חפשו הטיב בכתבי הקדש ותמצאו¹), ובכל זאת אינני מכחיש, כי לא תמיד ולא בכל מקום נחוץ לדבר ברעם ורעש. כי אמנם ישנם זמנים וענינים הדורשים לשמור את הטאקטיק הספרתי, אך לא בראות איש ביתו נהרס בידי קאצאפים. ואחת היא אם הקאצאפ הוא נכד איוואן האיום, או אחד מקאצאפיי בני ישראל, ומי סכל יגש אל הקאזאק להשתחות לפניו לאמר; שמעני נא אדון נכבד. הן לא נאוה לצדיק תמים כמוך לרטש אם על בנים, ולהשליך ילדים רכים על רצפת הרחוב דרך האשנב, וכן לא יעשה כל אציל בעמו, האף אין זאת דיפלאמאטים נכבדים? ואמנם לוא מאבן נולדתי ודם דגים דמי, גם אז לא החרשתי, ואני הנני בטוח כי לוא הייתם במקומי, וראיתם את אשר ראו עיני, כי אז רתחו גם מעיכם, ואם לא לכלכם די כח לב לדבר דברים נמרצים בשפה ברורה, לא בי האשם כי דמי חם ורותח. והבט אל עמל לא אוכל. ואם עול עשיתי כי מכרתי את פי ועטי?

איזה סופרים מאוהבי ומיודעי העירוני, כי לפי השקפתם, השד איננו נורא כאשר תארתיו אני, ולוא דברתי בלב מתנה, אז יכלתי לפעול יותר מאשר אפעל עתה בכתבי את ספרי בדברים בוטים. הדבר הזה תלוי בשקול הדעת. יוכל היות כי לפי השקפתם אולי צדקו. ואני חושב כי אחרי אשר מלחמתי איננה מלחמת סופרים. לא מלחמת שיטה בשיטה או רעיון ברעיון, רק מלחמה פשוטה נגד חבר בוגדים, אשר גם בחרב סופרים אין די לעצור משובתם, כל עוד אשר לא ירועם שבט ברזל. ואם אלה העומדים מנגד, ולא יחפצו לחגור חרב, וישתפקו בקריאת הספר ולהגיד משפטם על הספר, לא על המעשים המתועבים הרשומים בו. לא אוכל להסכים בשום אופן, כי אם יראה איש ביתו ובית אחיו בוער באש, וגרי הבית הוזים, ואינם יודעים כי בעוד רגע יהיו למאכלת אש, והיה אם לא יקרא האיש בקול גדול, מהרו הצילו! הקיצו! אז הן נופל הוא גם מהחיה והבהמה. ואם קוראי הספר לא ראו את האש, וידיהם לא נכוו, עוד לא אות הוא, כי הלהבה קרה ככפור. וגם בער מאיש יבין, כי לא אכנה בשם שודד, או נבל, את האיש אשר לא אסכים עמו באיזה ענין מפשט. השודדים והנבלים אשר קראתי בשם, הנם שודדים ונבלים פשוטים אשר תפשתים בכף, ואקראם בשם למען תת יד להם להביאני בפלילים לפני שופטי המדינה כחק. וזה לכם האות, כי נאלמו כלם עד אחד, בדעתם איש איש בצרת נפשו, כי ממשפט גלוי בבית משפט הממשלה יצאו וידם על ראשם, וערותם תגלה לעיני כל העם. וגם כתבי העתים אשר המה להם לפה לא יצילום ביום בוא חשבון, תחת אשר עד עתה התאמצו שכיריהם לבלי הדפיס את מודעתי. ולא נסו אף להזכיר בשם הספר, מלבד הטאגעבלאט והפאלקספריינד. בעת אשר “הקוריער” משיקאגא, השיב לי את הכסף מחיר המודעה אשר שלחתי אליו, כי לא אבה הדפיסה. ואם חפץ המו“ל ה' גינצבורג להראות כי אוהב הוא שערי ציון יותר ממני, תקוה לכסיל ממנו, והנני מאמין באמונה שלימה כי הוא כנען ככל אחיו, ואני הנני איש טוב וסלח ודן אותו לכף זכות, כי בתור סוחר יפחד פן יגרע מספר הקונים בחנותו, וזה כל האדם, ואף כי לתכלית זאת לא נחוץ להיות ציוני, רק חנוני פשוט ככל הולך על שתים, והוא הן חנוני כולל אשר בחנותו תמצאו סחורות “מכל המינים” גם ציונית, גם סאציאליזמוס, באלשעוויזמוס, קאצאפיזמוס, עם יראת אלהים ומרק פגולים בדוד אחד, ולא הבין המו”ל הפתי כי רק שחוק עשיתי לי למען נסותו, כי אמנם כבר ידעתי, כי האיש החפץ להסתיר סוד יגלהו לאזני “הקוריער”, ואם ידפיסהו, אז יוכל האיש להיות בטוח, כי ישאר סוד כמוס עד עולם, כמו סגרהו בתיבת ברזל, והמו“ל האדם הגדול בענקים, אשר שכח כי משכמו ומעלה הוא גבוה מנמלה, חשב בלי ספק, כי בזכותו זכה כי שבחוהו כל הגוים זה לא כבר בחגותו חג השלשים. ולא הזכיר אף בשם זאלאטאקאף הסופר המהלל, אשר בלעדו לא זכר איש את עליו, ובלי זאלאטאקאף העורך, נשאר השם “הקוריער” אחד “מרזי עולם”. וחוב קדוש על המו”ל לתת תודה גם לי, כי הזכרתי את שמו, לבל ישכח מארץ החיים, כאשר אין זכרון לאנשים מן השוק, אף כי חנונים גדולים ממנו.

“טאמאני האלל בזעיר אנפין” קראתי למנהלי הציונית בנויארק בשנה העברה. אך במשך שנת תרע“ח, לרגלי בשורת ממשלת בריטניה כי נכונה היא לתת את ארץ הקדושה נחלה לישראל עלתה טאמאני האלל לגדולה, עד כי על האדון מוירפי לבוא עתה לקחת לקח ברחוב 23. סימן 44. וטאמאני הציונית. אם לא קראה בעצמה את ספרי – מאין אחד בין מנהליה המבין מלה עברית. ומהם אשר לא למדו עוד אף צורת אות עברי, אבל שמעה דבר הספר מפי איזה מלשין. ובכל זאת לא נסתה להכחיש את דברי. אף קצפה מאד על הרב דר' מאזעסאן עורך “הטריבונא” בפארטלאנד, ארעגאן, ותשם את דבריה בפי פראממענזאן נביאה לדבר רתת באזני העורך על אשר נועז להלל את הספר, וידרוש, כי יושיבו ועד לחקור ולדרוש אם כדברי כן הוא. ונביא ציון לא מצא כל התנצלות אחרת, מלבד “דיינארד כתב נגד מונטיפיורי”. וכל איש אשר למד רק ראשית כללי ההגיון הלא יודה בלי ספק, כי על יסוד זה יוכל כל גנב לגנוב, כל שודד בצהרים לשלול שלל ולעשות כל תועבה, ולא יאשם. ואחרי מענה המו”ל על דבריו, לא מצא עוד חפץ לדבר משפט עם הרב דר' עמיל הירש בעד מאמרו “פחדו בציון חטאים” במכתב עתו “רעפארם אדוואקאט” גליון 25, מן 26 יאנואר 1918, אשר בו דרש העורך מאת הציונים כי יביאוני במשפט על דברי, ואם לא יעשו זאת, הן יהיה זה לאות נאמן כי אין להם מה לענות. והמה כאלמים, אמנם לא פתחו פיהם, אף שמו מחסום על פי כל כתבי העתים הבאים על שכרם, וכלם מאנו אף להזכיר בשם הספר. הנה כי כן החלטתי לקורע סגור שפתותיהם, ואם אראה כי קהה הברזל לנקב חור בעורם העב, אקוה כי אמצא עוד באוצרי איזה כדורי אש לפרוץ בחומתם פרץ נבעה אשר לא יסתמוהו באפס יד. ומי יודע אם לא יאלצו עוד לנוס מן המערכה בין הפרצים.

אחד ממיודעי, סופר נודע, כותב אלי כי לא עת עתה “לחשדים” ועל דעתו נכון היה לעזוב את כל הריב, ולחכות עד…כי יבוא שילה, ואולי הצדק עמו. אבל בעטי נשבעתי כי לוא היה זה באמת רק “חשד”, אז לא עלה על דעתי לכנות את החשוד בשם שודד או נוכל. תחת אשר נתפשו בכפי, כי מצאתים במחתרת, וחובתי להביאם בפלילים, ואם לזאת יקרא בשם “חשד”, הנה אין עוד גנב ושודד בתבל. ואם לא נביאם במשפט עתה, מי יודע אם לא ימשלו עלינו ביום מחר, בשם טראצקי משיחם, או אוסישקין מלכם?

המון רב גולי ציון בארצות הברית וקאנאדא אשר היו הראשונים אשר קראו את ספרי בשום לב, וכלם שמחו עליו ויברכוני. כלם בלי יוצא מן הכלל. כלם אשר ידעו את כל הסודות גם טרם גליתים, וביניהם היו כאלה אשר באו מערים הקרובות לברכני בביתי, ולוא יכלתי להדפיס את כל מכתביהם, כי עתה מלאתי בהם ספר גדול, ואולי אעשה זאת אם אקבל רשיון כל כותבי המכתבים, אשר ביניהם סופרים וחכמים, פראפעסארים ובאנקירים – ומאלה גם אשר נתנו רבבות כסף לטובת ציון. ואם רובם ככלם הנם חסרי כח לב לצאת ביד רמה, כל עוד אשר לא נמצא איש גבור חיל לצאת בראש צבאותיהם, הנה עוד לא אות הוא כי הנצחון ישאר ביד האויב. ואם פועלי ציון השמיעו עתה בדברים ברורים “כי מלחמה להם עם הציונים”. אף כי השיגו כל חפצם באספת פיטטסבורג. הנה עליהם לדעת, כי לענין וטראצקי אינם מושלים עוד בציון. והמיניסטעריום ברחוב 23 בנויארק יוכל למשול רק על כסף העם אשר תפשו בידיהם, אבל לעולם לא ימשלו על רוחו חזרה לשניהם. כי לא טובים המה המשחיתים ברחוב 23 מהמחבלים ברחוב גראנד 266.

איש נכבד אחד מגולי ציון נתן לי הרשיון לפרסם את מכתבו רק לבלתי הזכיר את שמו פן יבולע לו. יען הוא נושא משרה נכבדה באחת הקהלות במדינת נויארק. ואלה המה דברי מכתבו הנוגע לענין ספרי;

הנני לוקח לי את החפש לבוא לפניו במכתבי זה, ביחד את הבעת תודתי אליו בדבר ספרו אשר הוציא לאור “פחדו בציון חטאים”. קניתי אותו בנויארק וקריתי אותו מהחל עד סוף, ושמחתי שמחה גדולה באמרי כי סוף כל סוף יודע להעולם את המעשה התעתועים אשר הציונים המה עושים בציון, וביחוד רופין ימח שמו. ואמרתי בעצמי כי חוב גדול מוטל עלי להגיש לפני מעכ"ת את רגשי תודתי, לפלא יחשב לי למה לא פרסם זאת בהעתונים, האם לא חפצו לקבל את המאמרים האלה מידו? וכעת הצעתי היא כי ישלח את ספרו לכל רב ונשיא בישראל, למען ידעו מה עליהם לעשות בעת חירום כזאת, ולמה נחריש בעת כזאת אשר המה הולכים וקובצים כסף בשם קופת הגאולה, עבור מי? עבור רופין, עבור חיסין ועוד כמהם בתל אביב.

אני בעצמי הנני יליד ירושלם, גם אבי היה יליד ירושלם. ואני באתי לפה רק לפני שנתים וחצי, ואני יודע את כל המעשים אודות האני' וואולקאן, וגם המעשים אודות השטרות אשר הוציא הבאנק ואת הסרסרים שלהם, כל דבריו אמת הוא, אין שקר בפיו, הנני רואה בו כי כבודו הוא ציוני נלהב באמת, אבל מה יוכל כבודו לעשות נגדם בעצמו, נגד הגנבים הגזלנים ימח שמם.

רעיתי באה פה זה תיכף אחר חג הסכות העבר (תרע"ח) ביחד עם כל גולי ירושלים, בודאי ראה זאת בהעתונים, ואני הייתי שולח לה כסף ע“י העררי־פישעל, אך פעם אחד שלחתי לה ע”י הציונים, והיא ספרה לי את כל מה שסבלה עד שנתנו לה את כספה. קודם כל היתה הולכת לדוד יעלין בכל יום ויום והוא היה עונה לה, אין בא עדיין, ואח“כ כי נמאס עליו התירוץ הנ”ז נתן לה בכל פעם איזה בישליקעס. שומו שמים. למה נשב בחיבוק ידים ונחריש. הבה נעשה איזה תעמולה בדבר, ברגשי כבוד וידידות, בברכת ציון וירושלים.

ש.ש.

כותב המכתב מתאונן רק על אבדן הכסף, אך המון מכתבים אחרים מתאוננים על אבדן היהדות, וכשאני לעצמי יכלתי לסלוח להם חטאת הכסף, לוא ידעתי כי יקחו להם את הרכוש אשר גזלו במרמה וילכו להם, רק אם ירפו מציון. גזל רכוש היהודים הן לא דבר חדש הוא, כי כבר הסכינו לפאגראמים, ועוד פאגראם בשלום מיד אוהבנו לא ירע לנו הרבה. אף כי אני בעצמי סבלתי מפאגראם זה יותר מאמללים אחרים. (ע"י הבאנק ממלשינות מ' שיינקין וחבריו אוהבי תוגרמה, אשר הלשינו עלי באזני שופטי הצבא בירושלם) והכסף אשר אבדנו כלא נחשב נגד הפאגראם הרוחני, ההתנפלות על היהדות לא לבד בציון ארץ חמדתנו, אך גם בכל משכנות יעקב בתבל. בכל עיר גדולה או קטנה הפיצו תורת שקר אשר הביאו הקולטוריסטים ויוליכו את העם שולל בבתי ספריהם וספרתם, במוריהם ומטיפיהם. במלחמה בשלום החלו, ואחריתה בכשיל וכילפות כאיוואן בקישינעוו (המורים בירושלים תרע"ד). הפאגראם הזה הולך הלוך וגדול יום יום גם עתה, ורעה לנו אלף פעמים יותר מגזל הרכוש. ואני רק אחת הנני מבקש, ועל זאת אתפלל, כי כאשר יקימו כבר את מצות התורה והייתם נקיים מד' ומישראל, יקימו עוד להיות נקיים מציון. ואוהבינו אלה הן לא יבושו עוד להודות בפה מלא כי נקים המה מד' (לאמית בלי דת) ואת ישראל לא ידעו – מלבד לקחת את כספם. ומדוע לא יהיו גם נקיים מציון, כי יעזבוה לנפשה. ואני הנני הראשון לתת להם נדבתי להוצאות הדרך אם ילכו לבקש להם ציון חדשה עם חברי היט"א, רק כי ירפו ממנו הדורשים שלום ציון בעד יהודים, ורק בעד יהודים הנאמנים לעמם ותורתם.

כותב המכתב התמים מתפלא "מדוע לא הדפסתי את כל דברי ספרי באיזה מכתב עתי, וגם אני אשאלהו מדוע לא שלח את מכתבו זה לאיזה עורך מכתב עתי להדפיסו. ואז נקל היה לו למצוא מענה ברור על שאלתו, את אשר לא ידע הוא ורבים כמהו, כי כתבי העתים העברים כהזארגאנים לא נוסדו בעד העם, כמו שלא נמצא חנוני אשר יפתח לו חנות רק לטובת הקונים. מכתב עתי עברי הוא חנות, והחנוני ישכור לו פועלים ומשרתים לעשות מלאכתו כאשר יצוה עליהם. ואם יבוא איש זר בעצותיו יגרשוהו מן החנות, יהיה מי שיהיה. והכותב התמים לא חלם לפי הנראה, כי הציונים משלמים לעורכי כתבי העתים למען ידברו טוב עליהם, מלבד כתבי העתים אשר יסדו בעצמם על חשבונם, בעברית, זארגאן ואנגלית. בין עורכי כתבי העתים ישנם כאלה שאינם ציונים או גם שונאי ציון, אך בחנותם תמצאו ציונית למכירה בגלוי ובסתר, ואחד מאלה אשר על פתח חנותו תלה ציוני נלהב במקום שלט: ציוני אשר בכל נפשו ומאודו הוא, נכון אף להמיר את דתו בעד הציונים (א.ק.) והעורך עצמו ענני על תוכחתי, מדוע לא זכר את שם ספרי “כי איננו ציוני, ודבר אין לו עם הציונית”. ובכל זאת יש בחנותו ציונית למכירה, ציונית מכל המינים, אחרי אשר הציונית היתה עתה סחורה עוברת לסוחר, ובלי מחיר אין סחורה, ולא בי האשם כי נמצאו בעמי תמימים אשר לא ידעו, כי באו אנשים מדלת העם ויאחזו בצואר הציונית, ויומרוה למזמתם למען אסוף כסף או כבוד. ממשלה ודעספאטיזם, ומהם מסיתים ומדיחים אשר היו נכונים אף להוציא כסף רב מכיסם למען הדיח את ישראל – לולא היו דלים ואביונים. ואם רבים ממבקרי ספרי במכתביהם הוכיחוני, מדוע לא דברתי בלב מתנה ולשון רכה, לא ידעו כל אלה, הן אשמתם היא. ואם ידעו זאת כמני, הן אצדק אם אוכיחם בגלוי, מדוע החרישו עד הנה? מדוע לא יצאו לדבר בגלוי, למצער בלשון רכה על פי שיטתם? ומדוע לא היו למחברים תחת היות מבקרים? ינסו נא לכתוב ספר כספרי “פחדו בציון חטאים” לפי תכונת רוחם, ויתנו לי להיות המבקר. והנני מבטיחם, כי אדבר בנחת אודות ספרם, אף כי הנני יודע ביניהם אנשים חכמים השונאים את מנהלי הציונית כמני, ורק בגלוי ידברו אחרת, לא כאשר יחשב לבם. ואני האמלל הנני מודה כי אינני אמן נפלא כמהם. ואם בי העון כי לי רק לב אחד וראש אחד? ואם יש לציונית איזה ערך בעיניהם, יצאו נא מסתר מחבואם למען נראה את פניהם בלי מסוה, ואם כה יאמרו כי לא ביד כל אחד לכתוב ולהדפיס ספר שלם. אבל הן זאת לא יכבד עליהם, אם יכתוב כל אחד איזה מכתב או מאמר הנוגע לענין זה וישלחהו אלי, והנני נכון להדפיס את כלם. ואם לא בשו לכתוב מאמרים בעד אגודה אנארכיסטית ידועה בנויארק, אשר חבריה יתאמרו להפיץ תורת שפת עבר ויוליכו את העם שולל לתמוך את האגודה בכסף. הלא לא יבצר מהם לכתוב גם אלי, ואם כל חטאתי היא כי אינני אנארכיסט, אף לא בונדיסט או באלשעוויק, אבל הן לא כלו עוד רחמי אלהים, ועמו הסליחה.

עת מכשרה עתה לכל ישרי לב אוהבי ציון באמת לצאת ביד רמה גלוי לעיני כל ישראל להשמיע את דעתם אודות מנהלי הציונית, אשר מספרם בנויארק לא יעלה יותר מעשרה. ומספר ההוללים והזוללים, הנוכלים והשודדים מארץ הקדושה אשר התחפשו לציונים, וירדו אמעריקא לעזרה (שנאררען בלע"ז) לא גדול ממספר הגבעונים אשר התחפשו בימי יהושע, ועל נקלה נוכל לנתק מוסרותיהם בלי אל מלחמה, ולשלחם המקום אשר משם באו. ואם לא נקדם את פני הרעה בעוד מועד, הנה לא רחוק היום, וגורל רוסיא ביד טראצקי, יהיה גורל ציון. וכל אשר לו עינים לראות הלא כבר נוכח, כי אבן פינה לממשלת באלשעוויקים כבר הניחו באספת פיטטסבורג, וכבר חלקו להם את המלוכה מבלי שאול פי כל ישראל, מבלי מלאכי כל הקהלות, ורק כסף ענושים שמו על העם שלשה מיליאן שקל, העם אשר לא שלחם להיות לו לפה, ואשר ישלם להם בחפץ לב אם ירפו ממנו. ועתה הנה ערבון גדול ביד העם לתת את המס רק על יד אלה אשר יבחר מרצונו הטוב. על יד אלה אשר ישלח ציונה לעשות שם סדרים ולהודיענו דברים ברורים ואמתים. על יד יהודים אשר ילכו ארצה יהודה במלאכות כל היהודים, על פי התכנית אשר התויתי בספרי זה, או יעשו להם תכנית אחרת לפי חכמתם (במאמר עתידות ציון) ואם העם לא נוכח עוד כי לא הפרזתי על המדה בספרי תועבות החיות הטורפות בארץ הקדושה, בראותו כי לא נועזו להכחיש את דברי, ואם מעט הוא זאת להם, יוכלו עתה להוכח על פי מראה עיניהם אשר ראו באספת פיטטסבורג, אשר שם כבר חקקו להם חקים ומשפטים לפי רוחם, כמו היו אדונים לציון. כמו כל עם ד' היו עבדים להם רק למלא הות נפשם, ועלינו יפילו גורל למלא אמתחותיהם משד עניים, כי הנה על פי חשבונם הוציאו בנויארק בשנה זאת יותר מששים ושמונה אלף שקל לחזק את ממשלתם, ולשנה הבאה כבר יעדו להם ארבע מאות אלף שקל בעד נפשות ביתם. ושני מיליאן ושש מאות אלף ישלחו לבני בריתם בארץ ישראל. והנה פה באמעריקא ארצנו עובדים שמונה מיניסטארים, וכל אחד יקבל שנים עשר אלף שקל, והנשיא עצמו מקבל שבעים וחמשה אלף, ועליהם לנהל אחת הארצות הגדולות בתבל, אשר לה גם איים ולאמים בקצות ים במחיר 171000 שקל לשנה. וארבעה מיניסטארים ברחוב 23 יקבלו ארבע מאות אלף שקל, אחרי אשר הנשיא לא יקבל מאומה בעד עבודתו. ואם יפלא הדבר בעיני העם, כי אנשים מדלת העם אשר עבדו במחיר 15 או 20 שקל לשבוע, ילכו לאספה ציונית בשיקאגא (בחורף העבר) וכל אחד מהם יקח לו ארבעה חדרים במלון לאסאל, המלון היותר גדול בעיר הגדולה ההיא. והוצאות כל אחד עלו לארבעים שקל ליום, ועל שאלת דע האז את פי אחד הרבנים מדוע לא יתאמץ לאסוף כסף בעד הציונים, ענה הרב, כי לבו יגפהו לבקש נדבת עניים למען תמצא יד מנהלי הציונית להשליך את כספם בחוצות. לבש דע האז גאון ויענהו לאמר; הלא דיפלאמאטים אנחנו, אנחנו הננו מנהלי המיניסטעריום לעניני חוץ בעד היהודים. ואתה האם תחשוב כי בבוא האדון לענסיג שר החיצון בוואשינטאן לשיקאגא, האם יעלה על דעת איש כי ילך לגור במלון אחר? המענה הזה לא ידרוש כל באור. ודי הוא להופיע נהרה גם על מחשכי בני בריתם בארץ הקדושה אשר באו לנצל את העם בשם הציונית, הרחוקה מלבם וקרובה לכיסם. כאשר יראה הקורא בסוף הספר במאמר “ועל ירושלים ידו גורל”. ואם גם עתה יחרישו נכבדי העם וגדוליו יהיה זה לנו לאות, כי עלה בשר חי בבשר האומה וציון לא לנו תהיה.

יהודים!

הידעתם כי לא נאה ולא יאה לכתוב הקדמה? ואם כן, הבה ואספרה לכם את אשר קרני:

על פתח חנות עברתי, ראיתי שלט גדול ויפה, חרות באותיות זהב תלוי מעל הדלת, ועליו כתוב: “בית מסחר בשמים ופרחים”. ואלה אהבתי מעודי, ואפתח את הדלת, והנה לפני איש עוטה בלויי סחבות, מוכר זפת, חלבנה ונפט, וחמתי בערה בי כי רמני, ואשתחוה ואריק בפניו שלשת פעמים ואצא. הצדקתי? אנא, הגידו לי.

הפעם הנני יושב, שמאלי תחת לראשי, וימיני חובקת עט סופר, והנה איש לבוש בגדי אצילים דופק על הדלת, מציע לפני לקנות מניות מסלת ברזל הפענסילוואנית במחיר זול. קניתי ואשמח על המציאה, ורק עתה בבוא העת לקחת את הריוח, מצאתי כי מזויפות הנה.

יהודי תמים, ענני! האם אחטא לאלהים ואנשים אם אקרא בשם הנוכל, ואביאהו בפלילים לפני דעת הקהל? ענה בי!

הנה שלחתי את מלאכי לפני, הקראתם את ספרי “פחדו בציון חטאים?” ענוני, ענוני, כי למשפטכם איחל.

הנה קראתי את שם ספרי “פחדו בציון חטאים”, ולא אכחד כי שמתי באמתחתו מלא הקומץ פיח טאבאק מר, אבל לתמהוני החלו החוטאים והפושעים באמעריקא לזורר, היצדקו? אנא הבינו לי.

היום היה יום בהיר בשחקים, ואני הנני תועה בין הררי ציון, מתענג על הדר הטבע הנעים, והגנות היפים, ולוא יכלתי לחבק את כל ההרים בזרועותי ולנשקם, חשבתי לי זאת לאשר אין קץ. והנה לפָני עץ נחמד, נושא פרי הלולים, ובלבי ברכתי את האלהים בציון אשר הביאני לארץ חמדתינו, ופתאם באו חבל שודדים ויביאו עמהם איש זר, אורח אשר שדדו את כספו ראשונה, ואחרי כן תלוהו על העץ הנחמד. דמי רֻתח בקרבי, ואתחבא תחת אחד השיחים לבל יראוני הרוצחים. עודם מחלקים ביניהם את השלל, והנה תרבות סכלים באה מן העמק, ובראותם את החלל התלוי על העץ, ויקללו באלהים וארצו, ויאמרו לכרות את העץ, באמרם כי בחטאו הומת איש נקי.

אנא, השמיעו משפט הפתאים האלה, האין מקום בעדם בבית המשוגעים? ובאלהים נשבעתי, כי בעיני ראיתי איזה מהם יושבים על כסא רב ומטיף לרעפאָרמים באַמעריקַא.

נדיבי עם אלהי אברהם נאספו, ויאמרו לבנות משכן לאביר יעקב על אדמת קדשו. ואחרי עמל אין קץ הצליחו להכין את כל החומר לבנין, אך השומר אשר עמד על המצפה ראה אורחת גנבים ושודדים באה במחתרת, ויגנבו דים, ועל הככר מקום הבנין שפכו הר אשפתות, ויקרא בקול גדול, ויצעק מכאב לב, אנא הושיעו! ויבואו אוהביו לנחמו. לאמר: מה כל החרדה, למה תזעק? הלא דברי חכמים בנחת נשמעים. הצופה צועק, הה ראשי ראשי! ואחד האוהבים אומר להביא רופא חכם, לכרות את ראשו מעל כתפיו ולא יוסיף לדאבה עוד. ועל פי חכמת הרפואה, הן לא נופל הראש משן רועָה, ושן כי תכאב הלא יבוא הרופא ויעקרה משרש. מה תאמרו אתם לפלוסופיא כזאת? טודרוס אומר דברים של טעם. ויאַקיל עונה – מן השמים ירחמו!

אנא חנוני רעי כי רמיתיכם, ואתם לא ידעתם כי זאת היא

במקום הקדמה

במחברתי “הבו תמים” (ירושלם תרע"ג) כבר הבטחתי לתת ביד הקוראים עברית, מחברת בשם “בנו ערים”, וכבר הייתי נכון להדפיסה בשובי ציונה בשנת תרע“ד. ואף כי ידעתי כי בעת ההיא לא דבר נקל היה להוציא רעיון זה אל הפועל תחת ממשלת תוגרמה ועריצות פקידיה, אפס בהיותי בטוח כי הרעיון ימצא חן בעיניי תושבי הארץ הקדושה, ואיזה אנשים הבטיחו לי, כי יהיו הראשונים למיסדי אגודה לבנין עיר, וגם אני אמרתי להיות חבר לה, חשבנו כי בדעת וחריצות ובאַקשיש תמצא ידנו להסיר כל מכשול, ואין כל ספק כי יכלנו למצוא חברים רבים לאגודה כזאת בארץ ישראל עצמה. אך פתאם פרצה המלחמה ותהרס את כל חלומותינו, אולם עתה כי זכינו לראות את הצורר דזעמאַל פאשא חורק שיניו מרחוק, ולא יוכל לשוב אף כגולי יהודה אשר הגלה בשנת תרע”ה, והארץ באה תחת דגל בריטניא, אשר הבטיחה לנו לשבת עליה בטח, עתה עלינו להקים הריסותיה, אך לא ללכת בעינים עצומות אחרי בטלנים חולמים, או סרסרים נוכלים אשר התעו את העם בדברי שקר עד הנה. ואינני יודע אם פלוסופים חוזי חזיונות או כנענים ערומים המה בשיקאגא, אשר תחת לתלות פעמון על צואר החתול מתל אביב, נתנו מכמר על צוארו למען ילכוד את קרבנותיו בלי עמל. ורעה עשו כי נתנו תעודה כשרה על ידו לנצל את בני ישראל, ולא חשו, אם עליהם יהיה לתת דין וחשבון במשך הימים, ועל ראשם תחול האשמה בהתעותם את העם התמים, והאגודות אשר יסדו, והקרקעות אשר מכרו או ימכרו בירושלם של מעלה כעשן יכלו, ובין כה הנני מזהיר את העם, כי מנוכלים ופתאים, ומבטלנים וסרסרים ערומים לא תבאתם טובה, והנני בטוח כי בדמעות שליש יזכירו את אזהרתי, ובחרפה יכו על לחי מאשריהם המתעים, הצדים דגים במים דלוחים בעת הזאת, בעת אשר הרגישו כי חג לעם, ובצאתו לשוח בגן, נקל לחמוס את ביתו, ואם ימצאו אנשים בין הקרבנות החדשים במזבח שיקאגא אשר לא ישתפקו בדברי הסתומים, וידרשו לדעת ולשמוע דברים ברורים, הנני להשמיעם, ואגלה להם סוד אחר, כי אם הטיפו הציונים ברוסיא לפני שלשים או ארבעים שנה לקנות אדמה וליסוד מושבות, אז עשו זאת בלב טהר, יען אז נבחו כל צוררי ישראל, כי היהודים המה רק סוחרים החיים מן הרוח, וינוסו מפני עבודת פרך בעבודת האדמה, אף כי כלם ידעו כי ממשלת הדמים אסרה עליהם לקנות אדמה. הנה כי כן בליל בהיר אחד נתעברו כלם ברעיון עבודת אדמה, ואם לא יכלו להפיק זממם ברוסיא, הנה ארץ ישראל לפניהם, ואם סגרה גם תוגרמה את הארץ ותאסור לקנות אדמה, הנה ידעו היהודים כי בתוגרמה יש סגולה בדוקה ומנוסה אשר בכחה לפתוח גם דלתות נחושה, ובאַקשיש שמה. ובכן הצליחו ליסד איזה מושבות אף כי בחרף נפש, יען מים גנובים ימתקו. ורוח עועים לבשה את השטן הבוחר בירושלים ויצא ויהי לרוח שקר בפי איזה חולמי חלומות ויתנבאו במחנה ישראל, כי ביסוד מושבות, לוא רק אחת בשנה, יושיבו את ציון וימלאוה יהודים, ולא יבשו לספר ספורי בדים גם היום, כי ארבעים וחמשה – והנדיבים יוסיפו עוד עד חמשים – מושבות כבר עומדות על תלן בארץ הקדושה, בדעתם כי איש אין בארץ אשר יעיז להכחישם, ואם מבלי משים השמעתי במחברתי “הבו תמים” כי לא נמצאו יותר משמונה מאות משפחות אכרים בכל ארץ הקדושה, אחרי אשר אספתי סטאטיסטיק מדויק, ואני אמרתי אכרים, ורק אכרים, לא פועלים, אכרים ולא חנונים. לא בעלי מלאכה, ולא רבנים, שוחטים ומורים, אשר מספר כלם יעלה על מספר האכרים, אך נער הולל אחד מנערי “הפאלק” התאנף בי, ויאמר לבלעני חיים עם נעלי אשר ברגלי, ולוא ידעתי כי כה גדלה אהבתו להמושבות עד להחנק, כי עתה הייתי נכון לחזק את דברי בסטאטיסטיק פרטי, מכל מושבה ומושבה, ואולי אעשה זאת גם לטובת בית הסרסרים מתל אביב.

קמצא ובר קמצא, המה שני ראשי אבות הסרסרים בתל אביב, ומצודתם פרושה על יפו ומושבותיה סביבה, ושניהם מתחרים איש ברעהו, שיינקין ורופין, ושחוק עשה להם השטן, כי לשניהם נתן מאורה תחת גג אחד למען ידעו איש איש סודות רעהו. האחד עכבר קטן וערום, והשני טחור גדול צועה ברב כחו, ולשניהם תומכים ומאזרי זיקות, מרגלים ואורבים הבאים על שכרם, לאחד קופה של שרצים מאחוריו באדעססא, ולהשני חמש עשרה שכירים “במשרד הארצי־ישראלי” והאבוס המלא מהנאציאנאל פאנד מלפניו לעשות בו כאות נפשו, ותומכיו – אשר לא ידעוהו – מלאים פני תבל, וכסף תועפות לו מכל עבר ופנה, עד כי העכבר הוא רק כזבוב לעומת השנהב, אבל ערמתו תסמכהו וילחם נגדו, ויעשה עושר אף כי לא במשפט. ושתי תודות הסרסרים האלה מצאו תומכים ועוזרים בין נערי “הפועל הצעיר” ביפו, הבטלנים הסרוחים על ערשותם ואוכלים פתבג חנם אשר יאספו בעדם רעיהם העוילים הקטנים ברוסיא ואמעריקא, ומשל בפי כל הנערים, כי כל תקות ישראל על אדמת אבותיו למלא את הארץ יהודים, הנם המושבות. ובגלל הדבר הזה נחוץ היה לברוא דבים במקומות אשר גם יער אין, לגזם, לכזב, לקרוא יש מאין, למען יאמינו כלם כי ארץ ישראל כבר מלאה מושבות יהודים, ואם כן נקל הדבר מאד לכל אשר לו איזה מאות שקל כסף להתנחל בארץ, ועל כן מצאתי לחוב קדוש לי להציג את האמת ערומה.

להפר אתות בדים

מחנים, מושבה נוסדה בחפזון, בידי שונאי דר' הערצל למען הכעיסו, ועוזריה היו שלשה שונאי ציון נודעים לשם בוויען, פראנקפרט ולאָנדאָן, אך ימיה היו כימי קקיון יונה. וכל תושביה עזבוה עד אחד, עד כי לא נשאר לה כל זכר ואדמתה לקחו אכרים יהודים במושבות הקרובות ואוהבי שקר יחשבוה גם עתה במספר המושבות.

בני יהודה, דר' רופין יזכיר תמיד, כי במקום הזה יש לבני המושבה 315 העקטאר אדמה (בערך 787 אקער). המקום הזה הוא, אשר אודותו בלה האמלל התמים ר' שמואל שולמאַן מצפת, שלש שנים בבירת תוגרמא בתקותו, כי ממשלת תוגרמא תתן לו כברת ארץ חנם ליסוד מושבה עברית וכמה פעמים הוכחתי לו (בשנת תר"ם!) כי לשוא יחכה איש לחסדי פקידי בן הגר וידיו ריקות, ודברי לא הועילו לו. וסוף סוף אחרי המון תלאות הצליח, כי צותה הממשלה, כי יוכלו איזה יהודים להתישב בין הערביים באחד הכפרים על שפת ים כנרת נוכח העיר טבריה בעבר הירדן. אך לא נתנה להם כברת ארץ מיוחדת למענם, ובראשונה באו איזה עניים מצפת, ומאין תומך בידם התגוללו שמה ברעב וחסר כל איזה שנים, עד אשר עזבו את המקום, ורק שנים נשארו שם. ועתה אין שם אף איש יהודי אחד, ואיש לא יוכל להראות אף שעל עפר ליהודים.

דילפּ, גם המקום הזה יחשבו בין המושבות, המקום הוא אמנם יפה ונחמד, על מרום ההרים בדרך המלך רמלה ירושלים, ונקנה ביד דר' רופין על חשבון הנאציאנאל פאנד, ויושיב שם איזה פועלים יהודים, אך שכח לשלם בעד האדמה, והערביים באו ויגרשו את הפועלים, ושם המושבה העתידה נשאר על הניר.

קאלאנדיא, במרחק שתי שעות מירושלים בדרך שכם, נקנה גם כן ביד שר הרכוש לממשלת קרן קיימת, ויושיב שם משפחת המנהל ושלשה עשר פועלים, אך בהיותו נחפז לכבוש את כל הארץ בעד צבאות חילו, שכח שני ענינים קטני הערך, נתן רק דמי קדימה וישכח לשלם את מותר הכסף, מחיר האדמה, וזאת שנית, כי לא ראה מראש כי התושבים הערביים לא יתנו דרך או מסלה לבוא או לצאת אל המושבה דרך שדותיהם! בכל עת היה חלקם ריב ומדון עם הערביים, עד כי סוף סוף התנפלו הערביים על הפועלים פעמים ושלש, ובחורף שנת תרע“ה ירו על המנהל וימחצו את רגליו ואשתו הובילתהו ירושלימה לבית החולים, ועמו עזבו כל הפועלים את המקום ההוא, וישבו במלון כרמל, אשר שם גרתי גם אני, והפועלים בקשו ממני לקבל ברמלה את חפציהם אשר שלחו ע”י ה' בראזא ממוצא, והמה עצמם נאלצו ללכת רגלי לא בדרך המלך, – מאין תעודות מסע בידיהם, – ויתעו דרך ההרים עד בואם לחולדה, ומשם באו לרמלה לקחת את חפציהם מביתי. וילכו לבקש עבודה ביער הערצל בבן שמן, והמושבה קאלאנדיא – שלא נבראה, נשארה רשום בספר הזכרונות למלכי כזב ושקר.

כפר אוריה, אודותה כבר דברתי בספרי “פחדו בציון חטאים” (צד 27) ולעת עתה איננה עוד מושבה, כי רק איזה פועלים יושבים בה, מפחד הערביים שלא יתפשו את האדמה אם אין איש יושב עליה.

מרחביה, לא נועדה להיות מושבה, ונוסדה רק ללמוד דיני שחיטה על צואר בת יהודה, כי הושיבה עליה ארבעה עשר בחורים, גבורי הקבוצות (קאַמוניסטים) בתור נסיון, אולי יצליחו ליסד בציון ממשלת באלשעוויקים, ואם שמונה משפחות קנו את האדמה הנשארה אשר קצרה ידם לעבדה, איננה עוד מושבה, אף לא תהיה כזאת גם בימים הבאים. כי בשמונה משפחות לא תכון כל מושבה, וגם אודותה דברתי ברחבה בספרי “פחדו בציון”.

מוצא, זה ימים רבים למיום החלו יהודי ירושלם להביט על המקום הזה כעל מקלט ליחידים להוציא לחם מאדמתה, בהיותו קרוב לירושלם, ובשנת תרל"ט, כמעט גמרתי את הקניה מאת ה' יוסף ליאן, אשר היה אדון המלון והמעין, ובמשך הימים קנו איזה יהודי ירושלים כברות אדמה קטנות למזרע ירק, אך כלם יושבים בעיר, ורק בימים האחרונים כאשר יסדו שלשה שותפים בית טחנה, אז בנו גם איזה יהודים בתים למושב, ולשנים מהם היו גנים, האחד רופא אשר החל לבנות שם איזה מסד, ומחוסר כסף לא כלה את מלאכתו וילך לאמעריקא, והגן אשר נטע נשאר נעזב ושומם, ואיש זקן אחד בלי בנים אבד את ביתו בעד חוב כסף לא גדול, וכאשר בנו הערביים להם בית טחנה מיוחד בכפר לא רחוק משם, נאלצו היהודים לעזוב את בית הטחנה אשר בנו המה, ובעזבם את מקומם, השליכו כל היהודים הנשארים את בתיהם, ועתה הנם כלם ריקים. ורק האיש החרוץ האחד, ה' בראזא נשאר במוצא והוא העובד אדמתו האחד, ובשכונתו יושבים שני אחים אשר באו מאמעריקא ויסדו בית חרשת למעשה רעפים. ורק את הנסיון הראשון עשו ולא יספו, מחסרון כסף. והאחד מהם הלך עוד הפעם לאמעריקא. ואשה אלמנה אחת, גם היא ישבה בשכונה ההיא לפנים, אבל שבה לגור בירושלם ועוד יהודי אחד יושב שם בעמק לשמאל הדרך, באכה ירושלימה, אך אין איש יודע מה יעשה שם בבית חרשת אשר הקים, כי לא יבוא בסוד אנשים, הנה כי כן נשארו עתה רק שלשה יהודים במוצא, ומהם אכר אחד. ומפיחי כזבים יחשבו גם עתה את “מוצא” במספר המושבות.

רמלה, היא עיר ערבית, על אם הדרך בין יפו וירושלים, כשלשה קילאמעטער מלוד. לפני עשרים וחמש שנים בערך, החלה אגודת “למען ציון” באשכנז, להושיב יהודים בכל הערים אשר לא היו שם עד העת ההיא, ובהם היתה גם רמלה. ותושיב בה כעשרים וחמש משפחות פועלים, אשר הלכו בכל יום לעבוד במושבה “רחובות” במרחק שתי שעות, ותושיב שם גם שו“ב. והבאראן קנה בית אחד, אשר בו קבעו חדר אחד לבית תפלה, ומקוה לנשים, אך לא עברו ימים רבים, כאשר השיגו בני רחובות רשיון לבנין בתים, אז עזבו פועלי רמלה את העיר וילכו לרחובות, והעיר נשארה עוד הפעם ריקה מיהודים, ורק השוחט נשאר בה, ועוד יהודי ספרדי זקן ועני. ובבואי בשנת תרע”ג, מצא המקום חן בעיני, ואתאמץ ליסד בה ישוב יהודים, ואקנה לי גן בקצה העיר נגד תחנת מסלת הברזל, ולולא המלחמה אולי הצליח חפצי, ובין כה יושבת שמה רק משפחה אחת על אדמתי.

יהודיה. לא רחוקה מפתח תקוה. המקום נקנה בראשית יסוד פתח תקוה, רק לבנין בתים, כי לא יכלו לשבת בפתח תקוה בעת הראשונה מפני האויר המשחת, אך כאשר קמה המושבה והאויר הוטב, עזבו כלם את יהודיה, וכל הבתים אשר בנו בה הנם עזובים ושוממים.

מקוה ישראל, בית ספר לעבודת האדמה במרחק שלשה קילאמעטער מיפו בדרך המלך העולה ירושלימה. נוסדה על אדמת הממשלה אשר נתן הסולטאן לחברת “כל ישראל חברים” שם יושבת משפחה אחת, משפחת הדירעקטאר, ועד המלחמה עבדו שם כתשעים נערים וילמדו להיות עובדי אדמה. ובראשית המלחמה נשארו שם רק ארבעים וחמשה, ומעולם לא היתה, ולעולם לא תהיה מושבה.

גן הבאראן ראטהשילד במרחק חצי שעה מרמלה. שם יושבת משפחת המנהל ואיזה פועלים יהודים, אך רוב הפועלים הנם ערביים, ולא נועד להיות מושבה. המטרה הראשית לקנות המקום הזה היתה, לחפור באדמה ולהוציא ממנה חפצים עתיקים מימי קדם.

פוריה אמנם נועדה למושבה אמעריקאנית, אך איננה עוד מושבה במובן המלה הזאת, בה יושבת משפחת ה' גאלדמאן המנהל ומספר פועלים יהודים. ועוד שנים רבות תעבורנה עד אשר תהיה למושבה. ולוא ידעו את האמת בסט' לואיס, אז יכלו לתת תשובה נכונה לעתידות המושבה.

חולדה, בן שמן, דגניה ועוד כאלה אשר האדמה נקנתה על חשבון הנאציאנאל פאנד. ובהם יושבים פועלים וקאמוניסטים, נועדו מאת ההשגחה העליונה (בברלין?) לבתי נזירים ממין חדש, או כאשר יקראו להם בעלי “הסגנון החדש” בשם “מנסטיר מודרני”. בית נזירים לעמי הנוצרים. אמנם נועד לתפלה ועבודת אלהים, והמאמינים יאמינו בלי ספק כי הנזירים היושבים בדד בשדה יקבו חור ברקיע השמים להעביר את תפלותיהם עד כסא הכבוד. ומבית נזירים הבונדיסטי יורו כדורי תותח ישר ללב היושבי בשמים להמיתו אך למושבות אין כל זכר במקומות ההם. אחרי אשר לא לתכלית זאת נועדו. ואם כה יאמר לכם כי לא אבדנו מאומה, אחרי אשר האדמה אדמת העם היא, ואדמת העם תשאר עד עולם, אנא הגידו נא לו בשמי כי סכל הוא. ואם תחפצו הלא תוכלו לנסות זאת בכל יום. נסו נא להושיב עשר משפחות יהודים באחד המקומות האלה, ותוכחו כי כל עמלכם יהיה לריק למצער כל עוד אשר ההנהגה הציונית היא בידי ציונים באלשעוויקים, אשר כל מגמתם לנשל גם את האכרים היהודים אשר קנו את אדמתם בכספם. כאשר הראו זאת בפעל כפים יותר מפעם אחת. ומי פתי יאמין, כי אדמת העם היא?

כנרת איננה מושבה ואספוק מאד עם תהיה כזאת גם בימים הבאים. מטרת יסודה אמנם טובה היא, יען בה תלמדנה בנות ישראל להיות אכרות במשך הימים. אבל בשום אופן לא נוכל להביא איזה בית ספר במספר המושבות, אשר להן תעודה אחרת.

מתולה, אמנם היתה מושבה קטנה, אך אינני חפץ לדבר אודותה, לבלתי הכאיב לב אוהבי ציון התמימים, אחרי אשר גם לבי ידאב לגורלה, אשר לא אוכל לגלות.

עתה נלכה נא לתור את המושבות שהנן מושבות באמת, הקטנות עם הגדולות.

פתח תקוה, הגדולה בכל מושבות היהודים בארץ הקדושה. לפי הסטאטיסטיק בשנת תרע"ד, היו בה מאה ושבעים וחמש משפחות אכרים העובדים את אדמתם, מהם בכח ידיהם, ומהם בעזרת פועלים. ולכלם בתים לשבת, ומהם כאלה אשר בנו יותר מבית אחד, למען השכירם לאחרים. והאחרים המה; חמשים ושלש משפחות חנונים. מלבד רבנים, מורים, שוחטים, סרסרים עגלונים, סוחרים, פועלים, ובעלי מלאכה ועוד כאלה. ויש עוד רבים אשר באו וכסף בידם, ויקנו להם חלקת אדמה קטנה רק לבנין בית, וחיים מפרי כספם, ולא יעשו כל עבודה. ומספר כלם כמאתים ושלשיים משפחות, מלבד האכרים. וביחד הנם יותר מארבע מאות משפחות.

ראשון לציון השניה במספר אכריה. נמצאים כמאה ועשרים משפחות אכרים, מלבד תושבים אחרים כמו בפתח תקוה, ובה מספר פועלים יהודים העובדים במרתף היין. ומספר כלם גדול כמעט כמספר האכרים.

רחובות, אכרים מאה משפחות, ומספר התושבים האחרים לא רב הוא כבמושבות הנזכרות.

נס ציונה או ואד חנין. על אם הדרך בין ראשון לציון ורחובות, בערך י"ז משפחות. ומלבד בית מלון אין תושבים אחרים.

קאסטינא, ט"ז משפחות. כלם חיים – או יותר נכון גועים ברעב – מאדמת זרע. ארבע משפחות יצאו לאוסטראליען ושלש משפחות מפאלטאווא מלאו מקומן. בה רק מורה אחד בלי משפחה, שוחט, מחזיק בית טחנה ואלמנה חנונית.

גדרה, או קאטרא. י“ח משפחות. היא המושבה אשר יסדו בני ביל”ו. מורה, ומלמד אחד אשר שלח דר' אויערבאך ללמד לבני האכרים להתפלל, ואיזה פועלים.

באר יעקב, במרחק עשרים רגעים מרמלה. נוסדה ע“י הרב הישר באדם ה' יצחקין, מי שהיה רב בדערבענד. ובה י”ג משפחות, מהן ילידי קו־קז. נטועה שקדים הרבה והאכרים טרם מצאו לחמם מפרי עבודתם.

ארטוף או הרטוף. קרובה לתחנת מסלת הברזל יפו ירושלים. י"ג משפחות, ולא אדע אם הביא ה' גאלדבערג כבר את בני משפחתו, ואז תתגדל במשפחה אחת.

עקרון, בה שלשים וחמש משפחות, מלבד הרב, והוא גם המורה והשוחט. חיים במסכנות על זרע השדה ועצי זית. כלם עובדים בידיהם. יראי אלהים ואנשים ישרים, אף כי רחוקים מדעת התבל.

חידערא, בת ארבעים משפחות – לפנים בעת הוסדה היו בה כפלים כמספר הזה – בה פועלים העובדים בגן שמואל ובפרדסי אגודת הנוטעים. לפי שטח אדמתה יכלו לשבת בה יותר ממאה משפחות, אך מפני אוירה המשחת יפחדו רבים מקרוב אליה.

זכרון יעקב, על אם הדרך בין יפו וחיפה. בה מאה משפחות אכרים וכורמים, מלבד פועלים ומשרתי הקהלה.

עין זתים, קרובה לצפת בה י"א משפחות. ובימי הקיץ יבואו תושבי צפת לשבת בה לרגלי אוירה הנעים.

רחמה, נועדה להיות מושבה, ולעת עתה יעבדו שם רק איזה פועלים. והוא המקום היותר רחוק מאלהים ואנשים.

נחלת יהודה לא רחוקה מראשון. נוסדה מחדש זה ארבע שנים. כעין גנים בקרבת פתח תקוה. שתיהן אינן מושבות באמת. אחרי אשר לכל אחד מתושביהן נתנו רק גן קטן, ועל כל תושביהן נטל לבקש עבודה במושבות הקרובות, כמו התימנים היושבים בסביבות פתח תקוה, רחובות ונס ציונה. וההבדל ביניהן הוא רק כי לתימנים האמללים נתנו רק דונאם אדמה למשפחה ועל הדונאם הזה נבנה ביתו וגם גנו, ולסאציאליסטים בנחלת יהודה ועין זתים מנה אחת אפים או שלש. בעין זתים נמצאות י"ז משפחות, ובנחלת יהודה אינני יודע ברור מה מספרן.

כפר סבא בשנת תרס"ט היו בה שבע משפחות, ומספרן עתה לא נודע לי, ואולי נוספו עוד שלש.

סעדזערא, (סגר"ה) בערך שלשים ושבע משפחות.

טאנטורא, המקום אשר קנה הבאראן ראטשילד, ויקים בית חרשת למעשה זכוכית. כל אדמת המקום הוא 40 דונאם (14 אקער) על שפת הים. ואחרי אשר אבד הבאראן כשני מיליאן פראנק נשאר הבית שומם מאין איש. והרוצים לשקר יחשבו גם זאת במנין המושבות.

ראש פנה, המושבה העתיקה אשר נוסדה בראשית התנועה, אמנם נשארה על מכונה. בה נטעו עצי משי רבים, וגם בית חרשת למשי הכין הבאראן, אבל ענין המשי נעזב. ובשנת תרס"ט בהיותי בביירוט, הגיד לי ה' ראבינאוויץ בעל המלון (אחד האכרים הראשונים בחדרה) כי פקידי הבאראן יחפצו למכור את המכונות למשי במחיר זול. בה כמאה משפחות.

משמר הירדן מבני מינסק, שרידי “אגודת האלף”, י"ז משפחות עניות.

יסוד המעלה, המושבה אשר סבלה המון תלאות בראשית יסודה יותר ממושבות אחרות. מתנהגת בכבדות גם עתה. מספר אכריה בערך 42 משפחות.

מסחה, אטליט, מלחמיה, ימה ובית דגן, יבנאל, מגדל, קרקור, שרונה, רחמה, אינן מושבות במובן המלה הזאת, כי אדמתן על פי רוב לא אדמת אכרים. מהן אשר נקנו על חשבון הנאטיאנאל פאנד, ומהן בכסף יק“א, ובהן יושבים רק פועלים. והפועל אשר ימצא לו מקום אחר טוב ממנו, הלא ילך לו ויעזוב את מקומו. ואדמת הנאטיאנאל פאנד איננה עוד לישראל, והתנאים אשר שמה יק”א לפני קוני או חוכרי אדמתה רעים המה הרבה יותר מתנאי ניקאלי השני, ואין איש אשר לו רגש כבוד אדם, ילך להיות לה לעבד נבזה, עבד עולם.

היו סרסורים, פורשי מכמורת לאסוף תמימים ברשתם, אשר חשבו גם את “גן מונטיפיורי” למושבה.

מכל דברי אמת האלה, הלא יוכל כל איש אשר לא יחפץ להונות את עצמו או אחרים לשפוט, כמה הנה מספר המושבות ואכריהן באמת. והאמת היא כי מספר משפחות אכרים לא יעלה גם היום יותר מאלף, אף אם נחשבו גם את הפועלים בעין גנים ונחלת יהודה, ואם הנוכלים ישמיעו כי נמצאים יותר מחמשה אלף או גם עשרת אלפים, הנה הוא רק אחיזת עינים. המה אומרים “חמשה אלף” וישכחו להזכיר כי חמשה אלף נפשות הנה רק אלף משפחות. והמון העם הקוראים לא יבחינו בין משפחות לנפשות. כן לא יבחינו בין אכרים היושבים על אדמתם ובין בעלי מלאכה, חנונים, סרסרים, פועלים, עגלונים, מורים או סתם בטלנים היושבים בתוך המושבות.

אל יטעה הקורא התמים כי כל חפצי הוא להשפיל כבוד המושבות, או להוריד ערכן בעיני כלל ישראל. חלילה לי מזאת. כל מושבה אשר בה יושבים יהודים על אדמתם וימצאו די לחם לנשיהם וטפם יקרה היא בעיני ונכבדה. ובכל לבי אומר לוא ירבו כמהם על אדמת אבותינו. אבל אין את נפשי להוליך עם ד' טועה, כי תמצא ידנו להושיב נשמות יהודה על ידי יסוד מושבות. מלבד אשר אתנגד בכל כחי לסדרי דר' רופין וכל המחזיקים באזניו, לתת את האדמה להקבוצות, ואם מצא פתחון פה למעשיו אלה, בהיות הארץ תחת ממשלת עריצים, ומשפטי סדום היו לה לקו, כי כל ערבי אשר מצא שדה לא זרוע, יכל לבוא ולכבוש את האדמה, או הממשלה עצמה לקחה לה את האדמה אחרי עבור שתי שנים אם לא נעבדה, הנה אין עוד כל פתחון פה עתה תחת ממשלת בריטניה. ואם נחפוץ להגדיל את הישוב, על מנהלי קרן הקיימת לקנות אדמה, ולמכרה לכל החפץ לקנות, ולא יקצב רופין את המחיר פי שנים, ודי יהיה לו אם ירויח שלשה למאה, ולא יחזיק חבל בטלנים “במשרד הארצי־ישראל” על חשבון העם, למען יהיו לו לסריסים ומספרי כזבים, אשר ידברו על לב הגולים החדשים, כי הד"ר רופין הוא צדיק תמים, למען יפנו אליו בקניותיהם, תחת לפנות לסרסרים אחרים. ואם כי אמת הוא כי הסרסרים האחרים לא טובים המה ממנו, אבל למצער הן לא ימשלו על כסף העם. ועל המנדבים לקרן הקיימת הצדקה לדרוש כי לא ישליכו את כספם לחוץ, ולהמנדבים הצדקה לדרוש כי יושיבו איש ישר ואוהב עמו אשר לא יעשה בכספם כחפץ לבו. ואם חשב רופין ליסד מין “תחנות צבא” להשקיט חמס ידי הערביים בהתנפלם על המושבות, אז עליו היה ליסדן רק אצל המושבות הקיימות, למען יהיו זרוע להאכרים, תחת אשר לפי סדריו עתה יהיו רק לפוקה להם במשך הימים בהיות הממשלה בידי הבונדיסטים. ומי יערב לנו כי לא יעשו להמושבות את אשר עשו בבתי כנסיות היהודים ברוסיא? ומי יערב לנו כי לא זאת היא כל מגמתו? וכתבי העתים אשר להם באמעריקא (בזארגאן) הלא ברור ימללו יום יום כי נכונים המה ליסד ממשלת באלשעוויקים בציון, ואם ינוס טראצקי מפעטראגראד יושיבוהו על כסא דוד בירושלים. הנה כי כן בכל חפצי הטוב כי תפול אדמת אבותינו בידנו, לא אוכל לדבר על לב אוהבי ציון תמימים, כי יתאחדו עתה לאגודות לקנות אדמה בשום אופן בעולם. והישרים בקרבנו החפצים לשמוע דברי אמת במנוחת לב, ולא להתנפל על כל איש אשר ידבר ולא רוחם. יקראו נא את המאמרים “ציון בעד מי” “העתודים על הצאן” המזרחי והיתומים, אשר יבואו הלאה במחברת הזאת. אף כי לא עלה על דעתי להיות רועה כסילים, ועם נערים תעלולים לא אתוכח, וכבוד עטי לא אחלל לדבר עמם משפט, ולא אמרוט אף זקן תישים זקנים אם יורידו רירם עלי, אבל זאת אעשה להם ביום רצון, כטוב לבי. אקחם ואניחם על ברכי, או אצוה להם להיות נכונים, סרוחים על הספסל לארכו, ואפקוד עליהם כי יחלצו מכנסיהם עד שתותיהם. ואני אכין למענם שבטים לחים, דקים ורכים, ואספור אמנה על השת החשוף אחת, שתים ושלש, כאשר עשו המלמדים לפנים, בימים הטובים, למען ייטב להם באחרית הימים. והיה אם יזקינו, יזכרו כי לא תהו ברא אלהים שבט לנו כסילים, ואם יתגרדו מעט בשת או גבחת אין רע. רפאות תעלה תהיה זאת, להעלות להם ארוכה לימים יוצרו.

כנגן המנגן

כן ירקדו המחוללים

שרים כחוללים

חג היום לישראל. חג גדול כביום צאת גולי בבל במצות כורש. ולא פלא הוא כי פה ושם הננו שומעים שרים ומנגנים. במערכות כתבי עתים באיזה אסיפות, שם ידברו, ישירו, המטיפים יטיפו עד כי יחר גרונם. כלם יעירו ויעוררו את האהבה לציון. אך זה פלא, פלא גדול מאד, כי אין מרקדים. ומדוע? האמנם טפש לב העם, היתכן כי כבר עלה בשר חי בבשרו, ולא יחוש עוד אם טוב או רע יבשרוהו. ואפוא הוא העם המתפלל שלש פעמים ביום לציון. האמנם רק שפתיו נעות כמכונה ולבו לוואשינגטאן, פעטראגראד, פאריז ולאנדאן ולציון יאמר די כי זכרה נשאר רשום בסדר התפילה? ובמה יתגאה החרד על הרעפארמי, הן הוא מתפלל ולא יאמין בתפלתו, והשני לא יאמין ולא יתפלל. ואם נבוא חשבון, הלא נקל להראות יתרון הרעפארמים על החרדים. כי בהם נמצאים אנשים נכבדים, נותני כסף לטובת ציון. ועובדים בכל לב ונפש להחיש גאולתינו. ובין החרדים השלך הס, וכמעט אין דורש לציון, מלבד איזה רב אשר יסחבוהו הציונים בציצת ראשו לפעמים לבוא להטיף באיזה בית תפלה, והוא ירא להשיב פניהם והולך, או “משום דרוש וקבל שכר” (חמשה שקל?). ואם בצד המטיף יחכו המנגנים או עלמות תופפות, יבוא העם לפעמים לשמוע. וכאשר יבוא כן ילך, קר ככפור. ואת ציון ישאיר לציונים, יהלמו ראשם – המה הבטלנים אשר אין להם בעולמם כל מסחר אחר. אך ירפו ממנו, ואם יבואו לבקש נדבה רבע השקל, אתן להם רק לבל יניאו ראשי בחלומותיהם הבל. הלאה מגבול זה לא רחק העם ללכת, למרות הבשורה הגדולה, כי פקד ה' את עמו על יד בריטניה הגדולה, מלבד איזה יחידים. ואם בעלית בית באלטימארע גזרו להרים מיליאן שקל לראשית העבודה בארץ ישראל, הנה אין כל ספק, כי יאספו את כל הכסף רק מנדבות יחידים ועשירים. והעם יפגרו מלכת אחרי הציונים. ומה היא הסבה? שמענו אמנם כי בשיקאגא נוסדה אגודה ליסוד מושבה גדולה – בלי ספק על פי התכנית אשר רשם לה הסרסר מתל אביב. ואם לאגודות כאלה נקוה, אז עלינו לחכות עוד הפעם אלפים שנה, וציון לא תבנה. ולוא גם יצלחו יהודי אמעריקא ליסד עשר מושבות, אבל לזאת נחוץ לחכות למצער עשרים שנה, ואחרי כן… ילד ההר עכבר.

כלם יודעים כי אין אנחנו עם עובד אדמתו, ואלה אשר פתאם הרו וחלו ללדת איזה מושבה לא ידעו עד מה מתכונת ארץ ישראל, תושביה ואדמתה. ועוד יותר מזה, כי לא ידעו אף תכונת אמעריקא בכל הנוגע לעבודת האדמה. אף כי באמעריקא יוכלו לקנות אדמה במשך יום אחד, או גם בעשרה רגעים מבלי כל מפריע, לא מצד המוכר ולא מצד הממשלה. כל כלי עבודה הנחוצים ישיגו בכל עת שיחפצו. מסלות ברזל ומסלות אבן מתוחות לאורך ורוחב כל הארץ. לקנות זרע או למכור תבואת הארץ יוכלו בכל רגע, והממשלה עומדת הכן לעזור על יד כל איש האומר להוציא לחם מן הארץ. במקומות רבים יוכלו לקחת אדמה חנם או במחיר זול. ועל הקונה לשלם עשרה למאה בעת הקניה, או יותר מעט, והנשאר יוכל לשלם במשך ימים רבים. וכל התנאים הטובים לעבודה זאת ימצאו באמעריקא. ואחרי כל אלה, למרות זרם הגולים אשר באו בשנים האחרונות עד כדי מיליאן ושלש מאות אלף איש בכל שנה, הנה נגרע מספר עובדי האדמה. במשך שלש שנים קודם המלחמה עד כדי חצי מיליאן. והסבה האמתית היא, יען מלבד די לחם לשובע לא תתן האדמה כל עושר לעובדיה. והאשר אשר תתן לו אויר נקי אין בכחו למשוך אחריו את לב העם. ואחינו ברוסיא אשר התאמצו להשיג אדמה לעבדה, המה ברבם עניים אשר חייהם תלואים להם מנגד יום יום מדאגת יום המחר. ועניים הן לא יוכלו לקנות אדמה ולבנות בתים וכל הנחוץ לאכר בארץ הקדושה והשקרים אשר יספרו הסרסרים כי בשנים שלשה אלף שקל יוכל כל איש להכין הכל, יפקחו עיני האורחים הבאים לארץ הקדושה. כי אמנם להיות אכר בארץ הקדושה למען ימצא לחם לשובע בלי דאגה, נחוץ עשרת אלפים שקל. ומה גם עתה, אם יבואו המונים מכל עבר ופנה כאשר נקוה. והערביים הערומים ידרשו בעד כל שעל עפר פי עשרה, והסרסרים יעזרו עוד על ידם. ותנאי אחד נחוץ לדעת לכל אורח הבא לאה"ק, כי לא יקוה להשיג אדמה טובה ביהודה. את אשר לא השיג עוד אף אכר אחד עד היום הזה. אדמה נקיה מאבנים או בצאות לא ימכור הערבי בכל מחיר. ורק בגליל יתכן להשיג לפעמים גם אדמה טובה. אבל אדמת הגליל היא לשדה תבואות. ומשדה תבואות לא תכון כל מושבה בארץ ישראל בשום אופן בעולם, מטעמים אלה;

1) הוצאות מושבה בעלת מאה משפחות לכל צרכי העדה תעלינה לא פחות לעשרת אלפים שקל אמעריקאני – או 500 פראנק לכל משפחה. ההוצאות הנה להחזיק בית ספר כללי, להרב, השוחט, הרופא, בית מרקחת, בית כנסת, בית ספרים, שומרים ועוד כאלה. ומושבה קטנה לא תוכל שאת הוצאה כזאת. וה' בעלקינד עצמו הגיד לי, בהיותו בביתי ברמלה, כי בחידערא גדלה ההוצאה, עד כי על כל אכר היה לשלם אלף פראנק לשנה (200 דאללאר) להוצאות המושבה, בעלת ארבעים משפחה. ובשום אופן לא יוכל האכר להוציא מאדמתו סך רב כזה. ועל כן הננו רואים באמת, כי כל המושבות הקטנות תלויות באויר, וכלם המה עניים ואביונים, וחייהם אינם חיים. למרות חלומות כותבי מאמרים בכתבי עתים, אשר ראו את כל האשר בחזון, ועל אף הסרסרים מפיחי כזבים במחיר. ולהוכיח אמתת דברי לא נחוץ להרחיק נדוד לבקש חשבונות ופלסופיא. שלחו נא שני אנשים ישרים למשך שנים שלשה ימים לתור את באר יעקב, עקרון וקאסטיניא, מושבות אשר האכרים עובדים בעצמם בלי עזרת פועלים זרים, ותוכחו. כמה ימותו בלא עת מאין רופא ובית מרקחת. מה הוא בית הספר המחכה לנדבת הציונים המשלמים למורה בור אחד בקאסטינא, אשר בכל עת שיעלה רצון מלפניו יעזוב את בית הספר לשבוע או שבועיים ללכת להשתעשע בעיר (המורה הוא בלי אשה). ואם ינסה איש להוכיחו על מעשיו, יענה כי הוא איננו תולה בדעת המושבה ואבות התלמידים, יען לא המה המשלמים את שכרו. והתלמידים ישארו בורים. אף כי מלבד “מעטהאדע” עברית אין כל זכר לשפה אחרת בבית ספרו. ואם טוב מעט המצב בעקרון, הוא יען כי העניים ההם המה יראי אלהים ומשלמים מכיסם למורה נאמן, לבל ישארו בניהם בורים גסים כבמושבות קטנות אחרות.

2) לאכר אשר כל קיומו נוסד על מזרע תבואות, נחוצה לא פחות משלש עד ארבע מאות דונאם אדמה. ולמושבה בת מאה משפחות, אשר לה משלשים עד ארבעים אלף דונאם נחוצים שומרים רבים. ובעד כל שומר עברי עליה לשלם אלף פראנק לשנה, מלבד העמל לצאת מרחק רב איש איש לשדהו.

3) רחוק מאד למצוא, ואולי לא ימצאו לעולם כברת ארץ גדולה, כאשר הזכרתי, במקום אחד. ואם כן לא יתכן יהיה ליסד מושבה בעלת מאה משפחות בשום אופן. ומושבה קטנה, אשר מלבד המפריעים וההוצאות אשר הזכרתי, הן לא בכחה יהיה לחפור בארות מים ולהעלות את המים במכונות. וחוסר המים בארץ ישראל לא יוכל להמנות כל עוד אשר לא תוסד אגודה גדולה ועשירה למשוך צנורות ברזל תחת האדמה מאיזה נחלים או מעינות להשביע רצון המושבות, כי מבלעדי המים הן לא יוכלו לזרוע רק פעם אחת בשנה, בחרף.

4) לעת עתה אין דרכים ומסלות להוביל את תבואות השדה אל השוק, והשוק עצמו עוד לא נברא. ובעד תושבי הארץ עצמם הן די והותר תבואות הערביים גם בלעדי אכרים יהודים. ואם כן הלא נחוץ טרם כל ליסד איזה שוק לממכר הזרע. ובלי שוק קבוע להוציא את התבואות לארץ אחרת, הלא ירד מחירן עד אשר לא יוכל האכר עמוד, והעולה על כלנה הוא;

5) כי היהודי הבא מקרוב לשבת על אדמתו איננו עוד אכר, ואם נמצאו בנו רבים אשר כשחוק בעיניהם חכמת האכר, אבל בבואם לעמוד אל המבחן, ומחולם יהפך לאבל. אז יבינו כי חלמו בהקיץ. העבודה היא כבדה, ולא תשלם לעובדיה. והדור הצעיר אשר לא נולד במושבה ולא חנך על ברכי אכרים, ולא יחוש כל אהבה אשר תקשרהו אל האדמה, לא ישאר אכר, וברגע הראשון אשר יחלום כי ימצא נתיבותיו בעיר, או גם בארץ אחרת, כאשר הראה הנסיון בכל המושבות. והאב הזקן כי יאלץ לשכור פועלים לא יוכל להתחרות עם הערבי העובד בעצמו ומוכר את תבואתו בזל, ובשלשה פראנק לשבוע די לו למחית בני ביתו.

6) צעקת צוררי היהודים בשנים האחרונות עלתה עד מרום קצה, לרגלי “המשרד הארצי־ישראלי” והמון הסרסרים, ומכל עבר ופנה שמענו תנואותיהם, כי באו היהודים לנשלם מעל אדמתם. שני כתבי העתים אשר להם, “הפאלעסטין” ביפו “והכרמל” בחיפה נחר גרונם מנבוח יום יום לא לבד על היהודים הקונים, כי אם גם על הפקידים אשר נתנו רשיון לעשות שטרי מקנה. ואני בבואי ביום הראשון בפעם הראשונה לרמלה, בבקשי לקנות בית או כברת אדמה, ושלשה סרסרים סבבוני. ועוד לא דברתי עם איש אודות איזה קניה, והנה ממחרת היום הודיע הפאלעסטין כי כבר קניתי כמעט את כל העיר, ועם זה הוריד דמעות כתנים כי בעוד מעט יאלצו כל הערביים לנוס מן הארץ, וכל הארץ תפול נחלה ליהודים. ומי לא יזכור את כל המון התלאות וההריגות אשר חוללו באכרי ישראל בכל עת מצוא, וכל אלה עשו בעת אשר כל הקניות נעשו בסתר ובשחד אין קץ. ואם יסורו עתה כל המכשולים אשר הניחה תוגרמה על דרך היהודים, ותחת חסות בריטניא יקל הדבר, אז הלא ינבחו בלי הרף, ומחיר האדמה יעלה עד אין קץ, ומה גם אם יבואו היהודים בהמון, והאשר אשר ימצאו היהודים מקניות חדשות על כנף צפרים ינשא, ועוד מכשולים רבים יפגשו הרודפים אחרי קניות אדמה, אשר לא הזכרתי בזה.

אינני חושב לרפות ידי העם כי יחדלו מהתנחל על אדמת אבותינו. האדמה אמנם נחוצה לעם האומר לבנות לו בית נאמן בציון. אבל עלינו לקנות מעט מעט, לעת מצוא, בלי רעם ורעש, לבלתי העלות עלינו חמת הערביים. אנחנו העם אשר כבר נסינו במסות כאלה זה אלף ותשע מאות שנה. ואם לא נעשה מעשינו בהשכל ודעת, לא במנוסה וחפזון. אז הלא יצדקו בעיניהם צוררי ישראל מבית ומחוץ בקראם תמיד, כי היהודי הוא צרעת ממארת לכל העמים. ושונאי ציון עתה, עם המתבוללים בכל משכנות בני ישראל, הלא יראו באצבע כי צדקו בהניחם מכשולים על התנועה הלאמית. ואם ימצאו עוד כי מספר ידוע מהגולים אשר הלכו להשתקע בציון יאלצו לשוב לארצות מגוריהם, כי לא מצאו נתיבותם בארץ הקדושה, הלא נתן חרב בידם לעצור בעם, וציון לא תושב.

חטא נורא יחטאו צעירי “פועלי ציון” מבלי דעת את הארץ בפרט והתבל בכלל, בהטיפם לפועלים באמעריקא, כי ימהרו להצטיד לעזוב את הארץ ללכת ציונה, בתקותם כי אם יבואו הפועלים ראשונה, אז יכבשו את העבודה, וביחוד עבודת האדמה. כי מלבד אשר אין לנו עוד לא עבודה ולא אדמה, ועליהם יהיה לחכות עד אשר יבוא איזה קאפיטאליסט אשר יפול אל פיהם. הנה שכחו כי הקאפיטאליסטים האמעריקאנים יבינו הליכות התבל יותר מהם. והנסיון עם פועלים סאציאליסטים כבר הורם מה לעשות. ויהודי רוסיא הן גם המה למדו כבר איזה פרקים מתורת הבונדיסטים בארצם. אף כי ברור הוא באין כל ספק בעולם, כי עשירים גדולים לא יעזבו את ארצותיהם אשר נקשרו אליהן בעבותות מסחר. באהבת הארץ והמשפחה. ולא נחוץ להיות נביא מגיד עתידות, כי גם המטיפים לציון הנלהבים, הכותבים מליצות וחזיונות וחלומות אודות הארץ היקרה והחמודה אשר לא ראו מעולם. גם הציונים היקרים האלה ישארו על אדמתם הטמאה, ולא יעזבו את האבוס הנותן להם די תבן ומספא, וישתפקו “בקדחת הטובה מאד לבריאות האדם אם רק תדבק בבשר אחרים”. את אחיהם ישלחו למערכות המלחמה, והמה, המטיפים, ישבו אל הכלים.

אם ימצאו פתאים נתעים בשוא בין הפועלים אשר יאמינו למורי שקר, ויכינו את עצמם לצאת את הארץ, עליהם לדרוש ממטיפיהם מה הבטחון אשר יבטיחו להם כי לא יוליכום שולל. ואם יניחו אוצר כסף באיזה באנק בטוח, לשלם הוצאות הדרך בעד כל פועל ההולך לארץ הקדושה, והוצאותיו לשוב אם לא ימצא שם חפצו. ועל כל הפועלים לדעת, כי לא בארץ ישראל הוא המקום להרויח עשרים, שלשים שקל לשבוע, עליהם לדעת כי מחיר העבודה בארץ ישראל, הוא פראנק וחצי ליום (29 סענט אמעריקאני) ורק בחורים סאציאליסטים נלהבים המאמינים כי בכחם להביא גאולה לכל העולם, רק המה יוכלו להקריב את נפשם למלך. אך לא הפועלים אשר עליהם לתת לחם לנשיהם וטפם. והאדמה בארץ הקדושה לא תתן עבודה לפועל די לכל השנה. רק לשנים או לשלשה ירחים. ועליהם להתחרות עם הערביים העובדים בזול. ואני בעיני ראיתי ערביים עובדים במחיר באשליק, או באשליק וחצי ליום (11 – 16 סענט) במושבות הרחוקות מן העיר. ואיך יוכל היהודי לבוא להתחרות עמם. והיהודי האכר הן לא ילך אל העיר לבקש לו פועל יהודי ולשלם לו כפלים, בעוד אשר בכל רגע יוכל להשיג פועל ערבי במחצית המחיר, מלבד אשר לא יוכל להשיב את פני שכנו הקרוב אליו המבקש אצלו עבודה.

על הפועלים באמעריקא לשום לב, כי הולכי בטל רבים מאד בארץ הקדושה. המבקשים עבודה ואין. ורבם ככלם הנם עניים מרודים. וחטא לא יוכל כפרה יחטא הפועל האמעריקאני ללכת ציונה לשים על עניינו נוספות, ולגזול לחמם מפיהם אם ימצאו איזה עבודה. ומי כחברי היוניאן יודעים את המהומות והמלחמות אשר יחוללו פה בארצנו בכל עת אשר פועלים אחרים באים וממלאים את מקומם, ואיך ימלאם לבם ללכת ששה אלף מיל, במטרה לגזול לחם אחיהם מפיהם? האם זאת היא תעודת הפועל העברי? ואף אם יהיה סאציאליסט יותר גדול מקארל מארקס אלהיו, האם בזאת יביא גאולה לעולם? ומה גם, כי לא כל הפועלים היהודים הנם סאציאליסטים. והפועל הנאמן לעמו ויודע נפש העני, הן לא יעשה זאת אף אם ידע כי ירויח שם יותר מבאמעריקא. ואם כלה ונחרצה מאת ההשגחה העליונה לשלוח משיח מיוחד לסאציאליסטים. יקחוהו בשתי אזניו ויובילוהו לאמעריקא, אל הדוד העשיר. אשר באוצרו ימצא די כסף וזהב לחלק ליראיו, מאה שקל לגלגלת. אבל מה ימצא בארץ הקדושה מלבד קברים עתיקים ואבני גיר בהר ובשפלה?

אין את נפשי, ולא עלה על דעתי לעצור בעד זרם העמיגראטיאן ללכת ציונה, אחרי אשר בכל לבי חפצתי לראות את ציון בבנינה. אפס בקראי כעת את קול הקורא אשר הדפיסו כתבי העתים הזארגאנים להסאציאליסטים, הקוראים בכח לכל הפועלים היהודים באמעריקא. הנני נאלץ להזהיר את המון הפועלים כי אסון גדול יביאו על נפשם ועל ציון מחמד עינינו, אם ילכו בעינים עצומות אחרי הנערים מוריהם המתעים. הנני מקוה כי ציון תבנה במשך הימים, לאט לאט, בסדר ומשטר כפי אשר יתוו אנשים בעלי מדע, על פי תכנית ידועה. לאט לאט ידרשו פועלים אומנים לבוא ציונה בעת הדרושה. ולא ימלאו את הארץ עניים הולכי בטל, ומבקשי עבודה במקום שאיננה. וגם בלעדי תלמידי טראצקי נקומם הריסות ארץ אבותינו, ולא נזיל אף נטף דמע אחד אם לא נצליח להפוך את ירושלים לפעטראגראד שניה. ואם דגל ציון ישאר לבן ותכלת – לא אדום כדם, אין רע, ואם יחסרו לנו איזה פראלעטארים לחולל מהומות, אז נשלח מרכבה מרקדה להביאם ציון ברנה. ועד העת ההיא עוד לנו עבודה רבה על אדמת ישראל אשר נוכל לעשות בלעדם.

ומה העבודה לכם? שאלה נבערה כזאת הן לא ישאלוני רועי הפראלעטאריאט, והנני בטוח כי לא יביאוני במשפט לפני כסא אחד הרבנים. אחרי אשר גם כסיל אדם יבין, כי לא להם לשאול,ולא עלי לענות. כי אמנם טרם ישאלוני, הלא לא יבצר גם ממני לשאול מי שם אתכם אפוטרופסים לעבודה עברית בציון משכן אלהי ישראל אשר מאסתם? מה לכם ולישראל עמי, כי תבואו לדבר בשמו? הן מכל יהדותכם לא נשאר לכם מאומה, מלבד הזארגאן ואות ברית קדש. ובמה נעליתם על הערביים הנמולים? אפס לאחי הציונים התמימים הנכונים לעלות ציונה בתם לבב לבנות הריסותיה, לאלה אענה.

בנו ערים בציון!

1) ראשית כל, יבואו חמשים איש בברית יחדו, במטרה לבנות עיר אשר תהיה עברית ממסד עד הטפחות.

2) כל חבר יניח איזה אלפי שקל בבאנק בטוח על שם האגודה. ובהיות בידם למצער רבע מילליאן שקל כסף, יוציאו מניות קטנות בתשלומים לא גדולים על סך שני מילליאן שקל.

3) חמשה איש ילכו לארץ הקדושה, וביניהם אינזיניער אחד, ויתורו את הארץ על חף הים. ביחוד במקום אשר ימצאו לשון־ים וקרוב למחצב אבנים.

4) מקום ליסוד עיר יוכלו לבחור בין יפו לחיפה. ואולי גם בין עזה לחיפה. ונקל יהיה לקנות כברת ארץ אצל אכרי המושבה חידערא, טאנטורא. מקום בית חרשת למעשה זכוכית מיד הבארון ראטהשילד, על שפת הים, או בקעת נחל ירקון הנופל לתוך הים הקרובה ליפו. וקצה נחל יוכל להיות מקלט בטוח לאניות אם ירחיבוהו ויתקנוהו. ועוד מקומות אחרים אשר יוכלו לקנות במחיר לא יקר, אחרי אשר לא יבקשו להשיג אדמת זרע.

5) בקנותם את האדמה יגשו כרגע אל המלאכה לעשות תכנית העיר. ויבנו שנים שלשה בתים הראשונים, בעד המנהלים והפועלים הראשונים.

6) יכינו מפה גדולה, וירשמו בדיוק מדת כל נחלה לבנין בית ומחיר קבוע לאלה אשר יקנו וישלמו כרגע. ומחיר אחר בעד אלה אשר יקנו לשלם מעט מעט, ואיזה נחלות יתנו חנם להבונים הראשונים.

7) חלק ידוע ירימו לטובת פועלים נחוצים ליסוד העיר. ואיזה בתים תבנה האגודה על הוצאותיה לתתם לפועלים אשר ישלמו מעט מעט במשך הימים, או ינכו ממשכרתם בכל חדש.

8) ברבות מספר קוני המניות, יחלו בבנין החף, ואחרי אשר לשון ים בטוחה מרוח סערה אין בכל חפי הארץ הקדושה, הנה נחוץ יהיה לחפור תעלה ראשונה, כתבנית התעלות אשר בהאלאנד, למען תת מקום בטוח לאניות, כי לא לבד. כי ביום סגריר לא תוכל כל אניה לגשת לחף יפו. אך גם החף הקטן בחיפה לא יצלח למאומה. ואם במשך הימים יבנו גם שם חף חדש, אבל הן לא לישראל הוא, אחרי אשר העיר הנה כבר מיושבה ערבים, ובהם גם האשכנזים היושבים במורד הכרמל. ולנו נחוץ מאד כי תהיה העיר כלה ביד היהודים.

9) במרחק לא רב מן העיר יקציעו כברת ארץ ליסוד עיר גנים, ולהושיב עליה מאה משפחות. ולכל משפחה יתנו שנים שלשה מענה (אקער) אדמה לבנין בית ולמטע גן ירק, או לגדול בהמות. וברוב עתות השנה ימצאו עבודה בעיר. ומה טוב כי ימצאו ביניהם בעלי מלאכה הנחוצים לכל עיר. והאדמה הזאת תמכר בלי כל ריוח להאגודה.

10) בראשית יסוד הבתים הראשונים תיסד האגודה בית חרשת מעשה לכלי ברזל ואיזה מכונות נחוצות. ועם זה ייסדו בית חרשת אשר ימצאו לטוב להם. ביחוד מהחומר אשר ימצאו בארץ. בית חרשת למעשה מלט אין עוד בכל הארץ, וקודם המלחמה הביאו את המלט מעסטרייך. ומחיר כל חבית היה 13 – 18 פראנק. ולרגלי המחיר היקר הזה לא רבים היו הקונים, ובמקום מלט השתפקו בסיד, והבתים אשר בנו בסיד לא יעמדו ימים רבים. ומה גם בתי העיר יפו לא יצלחו למאומה. ואם לא יתקנו את הקירות בכל שתים שלש שנים, הנה במשך חמש עשרה שנה יפול הבית למשואות, אחרי אשר החומר לבנין בתים ביפו איננו אבן, רק מין אדמה קפואה וברדת עליה הגשם ימסו הקירות הטוחים בסיד, תחת אשר המלט יכל לעשות את הבתים מוצקים כאבנים. הנה כי כן טרם יגשו אל הבניה, על המנהלים ליסד ראשונה בית מלאכת המלט, ולעשות רעפים לכסות את הגגות. עד המלחמה הביאום ממארסייל, ומחירם היה 18–25 פראנק כל מאה. ובירושלים החל נוצרי אשכנזי לעשותם ממין טיט אשר מצא על אם הדרך בין ירושלם ומוצא, וגם במוצא עצמה החלו שני אחים יהודים גם המה לעשות כמתכנת האשכנזי. אבל הטיט ההוא לא יוכל להתחרות עם החמר באיירופא, ועל כן נחוץ לבקש אולי ימצאו חמר טוב מזה. נמצא אמנם חמר כזה ממרחק חצי מיל מביתי ברמלה, ואיש אחד אשר לו בית חרשת למעשה רעפים בפולין הרוסית הגיד לי, כי כבר שלח את החמר ההוא למבחן לפיומא באונגארן ולמארסייל, ותשובתם היתה כי טוב הוא מאד, אך לא יכל לתת לי אות נאמן לאמת את דבריו.

11) בהיות מאה בתים בנוים בעיר – מלבד בתי הפועלים והגננים, נחוץ כי האגודה תיסד לה באנק מיוחד בתוך העיר. ואין כל ספק כי המון פקדונות יובאו אל הבאנק לא לבד מיהודים אך עוד יותר מהערביים שכני המקום.

12) הבתים הראשונים אשר תבנה האגודה יהיו: בית מלון יפה לאורחים, כמתכנת בתי מלון באיירופא או אמעריקא, עם פרטים שונים הנהוגים בארץ הקדם לפי טעמם, ועל פי רוב נמצא גן בתוך החצר. בית ועד העיר, ובית חולים לא גדול לפני מכסת תושבי העיר. אבל נחוץ להשאיר ככר רחב ידים בעד בית חולים יותר גדול אשר יהיה נחוץ במשך הימים. ובית ספר לא גדול.

13) צנורות מים לאורך כל הרחובות, עד כי כל הבא לבנות לו בית, יוכל למשוך את המים מן הרחוב אל הבית.

14) צנורות למי שפך. זה יהיה דבר חדש שלא נמצא עוד בשום מקום בארץ הקדושה, ואף לא בירושלים. ואין כל ספק כי הדבר הזה הוליך אלפי אנשים לקבר בדמי ימיהם. והממשלה התוגרמית מעולם לא שמה לב לקטנות כאלה. ואני זוכר עוד כי בכל חוצות קאנסטאנטינאפּאל וירושלם התגוללו רבבות אלפי כלבים חיים ופגרים.

ובקאנסטאנטינאפאל לבד חשבו את מספרם לחצי מיליאן, ולולא מחאת צירי מלכי איירופא, כי אז יכולנו להתענג על המראה הנחמד הזה גם עתה.

15) מאורי עלעקטריק נחוצים בראשונה למצער ברחובות אשר יחלו לבנות.

16) מרצפת מעורבה חל ומלט בשני צדי הרחוב היא חובת האגודה בראשית מלאכתה. ומרצפת הרחוב תוכל לעשות אז, כאשר יקימו חלק ידוע מן העיר החדשה.

17) גן לשוח יהיה עגול באופן אשר יקיף את כל העיר ויעבור דרך כל הרחובות כתבנית הגן בהאמבורג או פראנקפורט דמייין. גן כזה ימשוך עליו עין האורח, בראותו חמדת העיר וסדריה, עד כי כל איש אשר יבנה לו בית באיזה רחוב שיהיה יוכל לבוא אל הגן מבלי ללכת דרך רחוקה. מלבד זה תקציע האגודה עוד מקום לגן על שפת הים.

18) לחפירת התעלה אמנם נחוץ כסף רב. ואם לא תשיג יד האגודה לבנותה על חשבונה, הנה יתכן למסור את בנינה ביד אגודה אחרת (סינדיקאט) אשר תשלם בעד האדמה והרשיון, ומאדמת התעלה יוכלו לשפוך סוללה לאורך שפת הים, ועליה יטעו גן, ומצדה הפנימי תהיה תעלה צרה למעמד סירות דוגה, והסוללה תהיה עליהן סתרה מרוח סערה. ומצדה החצון יהיה בית רחצה לרוחצים במי הים.

19) לדרום העיר, תקצוב האגודה ככר רחב ידים לבנין “שוק הדגים”, בנין גדול, מרובע או עגול, כתבנית בניני דרום איטליה, הנחוצים מאד באקלים חם. והטוב מהם, הוא זה הנבנה בעיר קאליארי Cagliari בירת האי סארדיניען. אל הככר הסובב את הבנין יביאו האכרים את פרי אדמתם בבקר השכם. והסוחרים יקנו מהם ויביאו אל הבית. וכן יקנו גם תושבי העיר ישר מיד האכרים. בבנין ההוא אין חלונות, רק גג של זכוכית נעשה ככיפה לבלי תחדור השמש פנימה. וכל סוחר או חנוני יש לו מקום מיוחד אשר ישלם בעדו לממשלת העיר שנה שנה. שמה ימכרו גם בשר גם דגים, פירות וירק. ובאופן זה תוכל הממשלה לשמור ולהשגיח על נקיון העיר, ולא תרשה לאיש לפתוח חנויות כאלה ברחובות אחרים להשחית את האויר.

20) שוק לסוחרים, תבנה האגודה בלב העיר על ככר מיוחד, נטוע עצים סביב, למחסה משמש. שוקים כאלה בנוים בטוב טעם ויופי בערי איירופא הגדולות, ביחוד בברלין, ועוד יותר טובים מהם בוויניציאה ובנעאפאל, אשר יביאו שכר טוב לבעליהם. והסוחרים והקונים שבעים רצון. שמה נמצאים גם בתי משתה או קאפע יפים, ובנוים באופן אשר השמש לא תוכל לחדור בהם.

21) שוק לבהמות, תקצב האגודה מחוץ לעיר, ושמע תעשה גדרי עץ מהקצעים בעד בהמה אחת, שתים ושלש. ומוכרי הבהמות ישלמו איש איש בעד המקום אשר יבחר לו. גדרי עץ או ברזל כאלה נמצאים לרוב באמעריקא, אך בארץ הקדושה עוד לא ראו כזאת, ובשוק כזה נמשוך אלינו חלק מסחר הארץ, כי מלבד העיר לוד אין שוק כזה בכל הארץ. שמה יבואו הקונים אף מערים רחוקות, מאין שוק אחר. השוק בלוד הוא בכל יום שני, ומתנהג ככל סדרי בני ערב.

22) טרם יחלו לבנות בתים, נחוץ לעשות את צדי הרחובות ראשונה. ובעת אחת לנטוע עצים למחסה משמש משני עברים. צדי הרחובות יהיו רחבים למצער י"ב רגל. חמש רגל באמצע תהיה המסלה להולכים, ושבע רגל משני עבריה למטה עצי צאלים, כתבנית צדי הרחובות באדעססא.

23) האגודה תקצב מקומות מיוחדים אשר לא תמכור לאנשים פרטיים. המקומות האלה יהיו שמורים עד אשר תגדל העיר ותעמוד על תלה. ונחוץ יהיה לועד העיר לבנות בניני הקהלה, כמו בית כנסת, בית אוצר ספרים (דביר) בתי ספר, בית משכיות לעתיקות יהודה, בית חולים כללי, בית המועצה, בית עם או כלוב לצעירים, בית מרחץ, הכנסת אורחים, בית לת"ת וישיבה, ועוד כאלה. כי רק באופן כזה תתכונן העיר בסדרים נכונים, וכל בנין מבניני הקהלה יבנה על מקומו הנכון לו מראש, תחת אשר בוני ומיסדי ערים רבות אשר לא ראו עתידות העיר, ולא חשו לקצוב מקומות מיוחדים לבניני הקהלה, נאלצו אחרי כן לשלם מחיר גדול, ולהרוס בנינים פרטים, וסוף סוף נשחת משטר העיר.

24) שמות הרחובות יחליטו מראש, וישאר חק עולם לדורות, לבל יבואו מתחכמים חדשים אשר יבדאו להם שמות לפי רוחם. חלק אחד בעיר יקראו את הרחובות על שמות אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב, משה רבנו, שאול, דוד, שלמה, וחלק אחר בשמות הנביאים. וחלק אחד בשמות גדולי ישראל האחרונים אשר הצטיינו בעבודתם לטובת ציון. הערצל, נארדוי, וואלפסאן, העסס, ראטהשילד, מאהליווער, עליאשברג, קאלישער, גוטמאכער, סמאלענסקין, ולעוואנדא, ועוד כאלה. ואיזה רחובות גם על שמות נשיא ארצנו ווילסאן, באלפור, וויקטאר עמנואל, ביקאנספילד, אליפהאנט, וכדומה. למען ידעו העמים כי לא שוכחי טוב אנחנו.

25) שם העיר עצמה יקרא רק בשמה העתיק הנודע בדברי ימי ישראל, כי אמנם חטא גדול חטאו מיסדי המושבות, כי לא שאלו פי חכמי ישראל להורות להם את השמות העתיקים, ויקראו להם שמות אשר בדאו מלבם, לחרפת עם עתיק יומין האומר לחדש נעורי ארצנו הקדושה, ואקוה בי לא אחטא להעסטעטיק הספרתי אם אכנם בשם “בורים”, והשם או הכנוי הזה לא ימחו ממצחם כל עוד אשר לא ישנו את שמות המושבות לכנותם בשמותיהם הקדמונים, והשמות החדשים אשר קראו למושבותיהם, ישלחו אל האכרים בארגענטינא. שמה נאה להם השם פתח תקוה או רחובות, ראש פנה ובאר יעקב, אך לא בארץ אבותינו.

26) על האגודה להתאמץ לפרסם שם העיר בתבל, למשוך אליה לב העם, לבוא להשתקע בה, ולעשותה לעיר רוכלת עמים. וכי יודע שמה בגוים, בכחה להרים כבוד ישראל בלאמים, ולהביא אליה אשר ועושר. וגם אלה מאחנו אשר לא האמינו בכשרונותינו לנהל עיר ומתים, וישחקו עלינו לאמר: כי לא נוכל לשבת בשלום יחדו, ואיש בשר זרוע רעהו נאכל, “וסדרים” נוכל לעשות רק בחג המצות, גם אלה יאלצו להודות כי לא ידעו את ישראל ותכונותיו. ואם לא יאמינו עתה טרם נוסדה עיר כזאת בציון, הנה אות נאמן אחר ינקר את עיניהם, העיר הקטנה “וואודביין” בנוף נוידזערזי, ובראנזוויל הגדולה אצל ברוקלין. עיר שכלה יהודים, קמה ונהייתה במשך שנים מעטות, ומספר תושביה עולה קרוב לרבע מיליאן, עם רחובותיה היפים ובניני הקהלה הגדולים אשר הקימו, ובסדרי העדה אשר לכבוד היה לכל עם נאור לעשות כמתכנתה. וכל זאת יסדו ידי המון העם בלעדי עזרת עשיריו וחכמיו. אם אמנם יתכן היה לבנותה בסדרים יותר טובים ונכוחים, לוא היה בנין העיר ביד ועד מיוחד, עם תבנית ידוע מראשית הוסדה.

27) רחובות רחבים יעשו כתבנית הרחובות החדשים אשר נעשו בניו ארלעאנס. הרחוב נחלק לשלשה, באמצע הרחוב מקום למסלת החשמל ברוחב חמשים רגל. ומשני עבריו נטועים עצים רעננים לצל. ביחוד עצים אשר לא ישליכו את עליהם לעולם: ובחלק זה אין מקום להולכי רגל או עגלות. בין עץ לעץ נטועים פרחים אשר לא יבלו. ומשני העברים שתי מסלות ברוחב שלשים וחמש רגל כל אחת לעגלות. נעשו ממלט, וחכמי הכימיא אולי ימצאו חפץ בחמר השחור הנמצא על שפת ים המלח.

28) אסמי תבואות יבנו ראשונה במרחק מיל אחד מקצה העיר, ובמשך הימים כאשר תגדל העיר, לא ישאר מקום ריק בינם ובין העיר. ואחרי אשר סחר התבואות יחלו בראשית החורף בימי הגשם, נחוץ כי תהיה מסלה טובה מן העיר אל האסמים להקל מסע העגלות.

29) תחנות לשומרי השרפות אינן נחוצות בימים הראשונים, אחרי אשר שרפת בית הוא חזון יקר בארץ הקדושה, אשר כל בתיה המה בניני אבן, ובבתים החדשים יסדו חדר מיוחד לבשול לבד בתוך החצר. אחרי אשר אין כל חפץ להחם את הבית מקר. ואף גם בירושלים אשר אוירה לא חם הוא כבערי השפלה, גם שם לא יחממו את הבתים, ובאופן זה מעטות הנה הסבות לשרפה.

30) בית לשלום המכס מאניות תבנה האגודה אצל התעלה.

31) האגודה תיסד בנויארק בית מתוכחים, לקנות את כל החומר הדרוש לבנין העיר, ובעת אחת תוכל לשלוח גם סחורות אחרות הנחוצות בארץ הקדושה, אחרי אשר בימי המלחמה נשארה הארץ ריקה מכל. כי מלבד אשר במשך שלש שנים וחצי לא באה כל אנית מסחר לחופי ארץ הקדושה, הנה גם הסחורות אשר נשארו באיזה חנויות היו למשיסה בידי התוגרמים. וסחורות רבות לא יתכן להשיג בעד כל הון.

החף יהיה חפשי (פארטא פראנק) ובזה יהיה הראשון בין כל חפי ים התיכון. ממשלת תוגרמה לא דאגה מעולם לטוב ארצה וסחרה, ואף בלשונות ים היותר טובות בארצה, כמו סמירנא וקאנסטאטינאפאל לא יסדה חף לאניות. ולולא קמו אגודות בני עם אחר לבנות את החפים, כי עתה לא היו לה אף חף אחד עד היום. והאגודות ההן הלא לא דרשו טובת הארץ בלעדי טובת עצמן, והרעיון ליסוד חף חפשי לא יכל לעלות על לבן. אף כי כל איש יודע מה נכבד הדבר להתפתחות סחר הארץ ואשרה. בוני החפים בתוגרמה קצבו מחיר גדול בעד האניות אשר תקרבנה לעמוד אצל החף. ורוב האניות מבלי יכלת או חפץ לשלם את המחיר, לא קרבו אל החף, והנוסעים והסחורות נאלצו לרדת באניות שיט קטנות. ומי האיש אשר לא ירד בעצמו אל אחד מחפי תוגרמה, לא ראה שד וחמס, גזלות ורציחות מהומה ומבוכה מימיו. והאורח אשר ראה זאת בפעם הראשונה בימי חייו, ידע כרגע כי בא לארץ פראים. והפראים יחשבו זאת לצדקה להממשלה אשר תתן להם הרשיון למצוא לחם בעושק ורצח, כי לולא זאת הלא נאלצו ללכת לטמא את ידיהם הנקיות בעבודת האדמה. והאדמה עומדת ומתחננת לבניה, כי יבואו לעבדה, אך מי ישים לב להבלים כאלה, אם גם הממשלה עצמה לא תדע כל מחסור באושר הארץ. אך על היהודים לתקן כל אשר עותה הממשלה הפרועה.

הנני מקוה כי הסוחרים בין אחנו באמעריקא יודעים את האשר הצפון בחף חפשי. אפס למען אלה אשר לא ידעו זאת, עלי להשמיעם בקצור נמרץ, כי למקום חף חפשי יוכלו כל סוחרי התבל להביא את סחורתם חפשי ממס המכס. ואת הסחורה יניחו באסם הממשלה, עד כי יבואו הקונים, והקונים ישלמו את המכס. הדבר הזה ייטיב להסוחרים מביאי הסחורה, כי יוכלו להביא את סחורתם בכל עת שימצאו נכון לפניהם. והקונה יוכל לבוא ולקנות בכל עת שהסחורה נחוצה לו. תחת אשר אם על המוכר לשלם את המכס, לא בכל עת יוכל להביא את סחורתו, טרם יכין לו די כסף לשלם מראש, טרם מכר עוד, ובאופן זה עליו לחשוב דרכו אם טוב לפניו להביא או לשלוח את סחורתו לחף זה או למקום אחר. וחסרון גדול הוא בסחר אמעריקא, כי אין לנו עוד אף חף חפשי אחד, יען הקאנסטיטוטיאן עומדת לנו לשטן, באסרה דבר כזה. יען היו רבים משוכני חף ימים אשר דרשו מאת נבחרי העם לשנות את הסעיף הזה, או להוסיף עליו סעיף חדש בתוך הקאנסטיטוטיאן. הנה פחדו כי בצאת חק חדש כזה, אז יתעוררו תושבי כל החפים לדרוש חף חפשי בעד כלם, ומספר חפי אמעריקא על שפת ים האנטלאנטי גדול מאד, מלבד חפי הים השקט. ובין כה נשאר הדבר תלוי באויר. כל הסוחרים הגדולים יראו באצבע, על האשר אשר הביאו החפים החפשים באיירופא, כי מי העלה את אדעססא מכפר קטן האדשי ביי לעיר גדולה ומפארה במשך שנות מספר, אם לא החף החפשי, אף כי לא נשאר חפשי לאורך ימים, וכן היתה האמבורג לעיר רוכלת עמים לרגלי חפש החף.

לא אדבר עתה אודות חופש המכס בכלל, כנהוג בבריטניא, יען הוא ענין מדיני נכבד מאד, ואולת היא למכור את עור הדב, והדב עודנו ביער.

32) בעלי מלאכה ופועלים נוכל להשיג בירושלם די לראשית יסוד העיר ולא נחוץ לקרוא אנשים מארצות אחרות, מלבד אשר רבים יבואו טרם יקראו. ואם טרם כלות המלחמה לא יוכלו יהודי רוסיא לבוא ציונה, אך מאחנו בעסטרייך לא יבצר לבוא דרך תוגרמה ביבשה, אף כי ממשלתם היא בריב עם בריטניא. ובעד יהודים הן נוכל לתת ערובה לממשלת בריטניא, כי בבואם לארץ הקדושה, המה באים כיהודים וכאוהבים. וכן יבואו אחנו מבולגאריען, הנודעים לאוהבי ציון נלהבים יותר מבארצות אחרות. וכן נקל יהיה להביא המון רב מאחנו התמנים האמללים המתענים תחת יד פראים אכזרים בתימן ארץ הדמים. וקריאה אחת לעדן העתיקה וצנעא (סאנאה), תביא אלפים מאלה אשר ישמחו אלי גיל בשמעם כי נחם ד' את עמו להביאם אל הר קדשו. והאנשים התמימים האלה המה אוהבי עבודה, כלם יודעי ספר, ויש גם מנשיהם המבינות ומדברות עברית. והמה יהיו ליסוד נכבד בישוב ארצנו. ועלינו יהיה לקרוא מאמעריקא או איירופא רק אומנים חרשי חושב מלומדים, ביחוד ליסוד בתי חרשת מעשה, חכמי הכימיא, חשמל, עושי מכונות, חוקרי האדמה (געאלאגים) מודדי אדמה, ומעטראלאגים, ועוד כאלה אשר יחסרו בארץ הקדושה.

33) על האגודה ליסד מחלקה מיוחדה ללות כסף לאלה אשר יקנו חלקה או שתים וישלמו בעדה, למען תמצא ידם לבנות להם בתים, כתבנית האגודות ברוב ערי אמעריקא BUILDING …& … LOAN … ASSOCIATION על פי תנאים קלים לשלם בכל חודש, עד אשר במשך עשר שנים יהיו בתיהם חפשים ונקיים מכל החוב. והאגודה תתן ערובה להממשלה, כי תשמור את כל החוקים אשר יחוקו בספר טרם יגשו אל המלאכה.

נחיצות עיר מיוחדה ליהודים

ישוב היהודים במשך ארבעים שנה האחרונות, מלבד רגז לב לא הביא כל טוב לעמנו, לא בכלל ולא בפרט. אני הנני זוכר את העיר יפו בהיותה עוד כפר נבזה ומגאל, בהיות מספר היהודים מתי מעט, ואז חשבו מספר כל תושבי העיר בששה עד שבעה אלף. ועתה, בבוא היהודים ויבנוה ויפארוה ויעשרוה הנה כל הבנינים הטובים נשארו בידי הערביים, וביד היהודים נשארו רק איזה חורבות הראויות לרפתי בקר יותר מלמשכן בני אדם, ורבם ככלם עניים ואביונים. וממשלת העיר כלה ביד הערבים, ורק “מוכתר” יהודי אחד נמצא בין כל פקידי העיר, והמוכתר הוא מין שוטר, החי מן הרוח, והיהודים נענים ונדכאים על כל מדרך כף רגל, וכל אכרי ישראל במושבות, עיניהם תלויות לחסדי פקידי יפו אשר מצו את דמם. וכל איש ידע כי בלי באקשיש אין לבוא לפקידות העיר או לגשת אל השופט, האכרים בנוף רמלה, אשר על פי החק להם הצדקה להשתתף בבחירת שר העיר, לא באו אף אחד מכל המושבות, באמרם אלי כי יודעים המה כי עמלם לריק. והנסיון הראה לי כי אמנם צדקו בזה, יען האיש אשר נבחר ברוב דעות, כפלים ממתנגדו הלך לירושלם, וישלם את הבאקשיש, וישב על כסאו. וליהודים במושבות אשר היו תמיד ממתנגדיו, ולא באו אל הבחירות להתנגד לו, זכר את חסדו להם, ובכל פעם שלח אליהם את אחד מפקידיו לקחת באקשיש. וכן היה בירושלם, אף כי רוב תושביה המה יהודים. ותמיד מצאו אזנים אטומות בבית המשפט ובכל פקידות העיר. והמצב לא יוכל להשתנות גם עתה תחת ממשלת אדונים חדשים, כל עוד אשר הערביים הנם הרוב, וכל עוד אשר לא נבנה ערים אשר ההנהגה תהיה בידי היהודים. והמושבות וגם כפרי הערביים סביבותיהן תהיינה תלויות לעיר יהודית אשר תהיה בירת המחוז. אין לנו לקות מאומה אם נוסיף עוד להעשיר את הערים העתיקות אשר כבר אחזו בהן הערביים או הנוצרים הצוררים לישראל, צוררים שאין כמהם באיירופא, אף כי מספרם קטן ממספרנו. אך אל לנו לשכוח כי כל הנוצרים עומדים תחת חסות ממשלותיהם, וחזקים המה ממנו בכל עת ובכל מקום. ואם נחפוץ לשבת בשלום עם הערביים ועם הנוצרים עלינו להתאמץ כי תהיינה ערים בידנו, ובזה נגדיל מספרנו וכחנו, אף כי היהודים בערים העתיקות ישארו על מקומם. ואולי יגדל מספרנו גם שמה במשך הימים.

באמרי נבנה עיר, אינני חושב כי נסתפק בעיר אחת. ואם נאבה לחזק מצבנו בארץ, עלינו ליסד עוד עיר בלשון ים חיפה, בין חיפה ועכו מטעם אחר.

הדבר הוא ברור לכל אשר לו עינים לראות, כי אין ליפו כל יתרון לסחר הארץ על פי מצבה הגעאגראפי. ואין לה כל הסגולות הנחוצות לעשותה לעיר רוכלת עמים. ואם היתה השער למבוא ירושלם בעד תרי הארץ, זאת לא תתן לה עוד כל כשרון לעיר רוכלת גדולה. לוא גם יבנו בה חף לאניות, אשר באמת הוא דבר כבד מאד, והוצאות הבנין תעלינה למיליאנים, והכסף לא ישוב לעולם לכיס הבונים, אחרי אשר מעטות הנה האניות אשר באו לחף יפו גם בימי שלום, והתקוה אינה גדולה כי ירבה מספרן גם בימים הבאים. מספר האניות אשר באו בכל שבוע היה לא יותר משבע או שמונה, ולפעמים רחוקות יותר מעט, וביום סער לא השליכו עוגן, וילכו להן לדרכן. ובכל אלה היה די להביא את כל הנחוץ בעד יפו וירושלם, ולקחת את פרי הארץ אשר הביאו ליפו. ירושלם עצמה לא שלחה מאומה כמעט לשוקי איירופא, ותבואות הארץ בשרון נמכרו במקומן, די לכלכל רק את יושבי העיר והסביבה. ואם מסלת הברזל אשר בנו עתה עד עזה תהיה במצב טוב, או יתקנוה כי תמשך בדרך ישרה מפארט סעיד עד יפו, אז יאבד חף יפו גם אתת ערכו הדל לעולם. יען אז יתכן יהיה לשלוח ולקבל ממצרים על ידי מסלת הברזל כל הנחוץ בארץ הקדושה, ויפו תהיה קשורה לתעלת זועץ, עם ים התיכון וים האדום (ים סוף).

לעיר חדשה בלשון ים חיפה עתידות גדולות. מסלת הברזל אשר בין חיפה ודמשק, אם תהיה ביד חרוצים, בכחה להגדיל את הישוב משני עבריה, וכל הגליל העליון ועבר הירדן העשירים בתבואת הארץ, ובמיני חומר טבעים המונחים עוד במעבה האדמה אשר יד איש טרם נגעה בהם עד היום. ובמשך הימים אם יבנו מסלת ברזל לאורך כל חף הים מיפו עד צידון, דרך חיפה, עכו וצור, אז תהיה הארץ במצב מאשר מאד. וגם מהשקפה מדינית נחוץ לחזק עמדתה מצד סוריא ודמשק, אחרי אשר לא נוכל לדעת עתה באיזה אופן ישלימו הלוחמים, ומי יהיה המושל על המדינות האלה. כי אל לנו לשכוח אף רגע, כי הננו הולכים ליסד לנו מקלט בטוח בתהום שאלת ארץ הקדם, והתהום ההיא עמוקה משאול. ועלינו להיות עינינו פקוחות תמיד על המצב המדיני בכל ארץ הקדם, ומה גם במזרח הקרוב. ואם בין מנהלי הציונית אין לנו עוד כל חכם מדיני, הנה עלינו יהיה לחפשם בנרות במקום אחר. וממצב מדיני נחוצה לנו עיר מבצר אחת גם במקום שפך הירדן לים המלח, ונחוצה היא לנו עתה יותר, לרגלי מסלת אבן החדשה אשר עשה דזעמאל פאשא בעבר הירדן צפונה בין הרי גלעד, תחת אשר עד הנה עמדו ההרים כחיץ לארץ הקדושה מצד זה. ועוד זאת, כי גם ממצב מסחרי נחוצה תהיה לנו עיר אצל ים המלח. וזה לפני שלשים שנה כבר הצעתי בספרי “עתידות ישראל”, כי אין קץ לאשר הארץ אם נחפור תעלה בין ים המלח ולשון ים עקבה, לאחד את ארץ הקדושה עם ים האדום. ובזה נוכל להשיב אלינו חלק ממסחר מזרח הרחוק, ולא נחוץ יהיה אז ללכת סביב מים התיכון דרך תעלת זועף עד ים האדום. ואת ים המלח נוכל לחבר עם ים התיכון במסלת ברזל קצרה. ואחרי אשר לשון ים עקבה היא ביד בריטניה, אין כל ספק כי תעזור עוד על ידינו לבנין התעלה. ותחת אשר עד עתה כל חבל הארץ הוא מדבר שממה, הנה בכח התעלה להרבות מספר תושביה, ואם נתאמץ לשים רסן בפי הבעדואינים כי יחדלו מחיי חמס, ולא יהיו עוד נודדים כל ימי חייהם באין מושב תמידי, אז יוכלו להיות לעזר לא מעט לישוב אורך התעלה. והעיר אשר תוסד בקצה התעלה או בקצה הירדן תהיה לחומה לכל עבר הירדן ולהביא סדרים בין הבעדואינים. וראשית דבר עלינו יהיה להציג שומרים לבל יתנום לבוא חמושים לארץ הקדושה, ולבל יבואו עם עדריהם לגנוב ולחמוס. והאדמה תחלק ביניהם לעבדה ולשמרה למען יהיו טובים. והישרים ביניהם נבחר לראשים עליהם במשך הימים. ואם נשכילם בינה, יהיו לנו לחומה ממשפחות אחרות הרחוקות, ואולי גם מהקרובות, בעת מועד.

להתפתחות הישוב בארץ נחוץ בראשית מלאכתנו ליסד אגודה לבנין או לקנין.

אניות סוחר

הנני מציר בנפשי, לוא באה אניה יהודית לחף אדעססא או טריעסט, קאנסטאנטינאפאל, מארסייל ונויארק לקחת נוסעים לארץ הקדושה, ותביא עמה סחורות ארצנו ותמלא את האניה בסחורות הארץ אשר באה אליה. הנני מציר בנפשי את הרושם הגדול אשר יעשה מקרה כזה בין יהודי המקום. ולא נחוץ להיות נביא להגיד מראש, כי דבר כזה יעורר את העם לשוב לציון, מלבד המונים המונים אשר יתעוררו ללכת לראות את הארץ הקדושה, ולראות מצב אחיהם. ומהם אשר ילכו בעתות החורף להתענג על הדר הטבע והאקלים החם, תחת אשר עד עתה ילכו למדינות החמות לדרום ולמערב בצפון אמעריקא. ומאיירופא ילכו לאיטליה או למצרים, וגם אלה ההולכים מצרימה, יוכלו לבוא במשך יום אחד לארץ ישראל. ולא יעברו ימים רבים וסחר הארץ יתרחב לארצות שונות. ובתי מתוכחים (קאממיססיאן) ייסדו היהודים בחפי הערים הנזכרות. וביחוד יגדל המסחר בין ארץ הקדושה וארצות הברית, זאת הארץ העשירה בתבל אשר לא יחסר כל בה למלאות כל חפץ האדם. תחת אשר בארץ הקדושה אין כל מאומה כמעט בעת הזאת, ומחוט ועד שרוך נעל נחוץ להביא ממרחק. ובארץ הקדושה מודעת זאת לכל, כי בעלי האניות אספו כסף כאפר מסחר חפי הים התיכון, מלבד המון התלאות אשר שבעו הנוסעים באניותיהם, וביחוד הנוסעים היהודים אשר לא יאכלו כל טמא. והחרפות והגדופים ממלחי האניות, או גם מפקידיהן. והיה אם תקום אגודה כזאת, ואולי בעזרת הבאנק העברי, אז מלבד האשר אשר תביא לישוב ארץ ישראל וסחרה, הנה תרים קרן ישראל וכבודו בלאמים. וראו כל העמים כי עיני העם העתיק הזה עוד לא כבדו מזקן וליחו לא נס במשך ימי גלותו הארוכה, ועוד כחו במתניו להתחרות עם העמים הצעירים על שדה החיים.

ציון בעד מי?

כקול קורא ממרום, כקול שופר שדי שמענו את הבשורה הנעימה אשר השמיעה ממשלת בריטניה באזני כל העולם בכלל, ולאזני כל ניני אברהם העברי בפרט, כי נכונה היא להשיב שבות ציון, ולתת את אדמתה הקדושה בידי בעליה הראשונים, כל זרע יעקב בתבל. ביחוד גדלה השמחה בלב כל אוהבי ציון באמת, אשר נתנו את חילם, כספם, עתם ועמלם במשך ארבעים שנה האחרונות, ואף כי כלם האמינו כי סוף סוף וציון לנו תהיה, אך אין איש האמין כי בפתע יהיה הדבר. והבשורה היתה באמת בשורה פתאומית, ולא יפלא אפוא כי הרנינה כל לב.

ובבוא הבשורה לאזני לא היה קץ לשמחתי, ולבי צר מהכיל. ברגע ההוא נדמה לי כי כל העולם סביבי יצא במחול משחקים, חפצתי לחבק את התבל בזרועותי ולנשקה נשיקות בלי גבול. ובעלות הרעיון על לבי כי בעוד מעט, בעוד שלשה ירחים וחצי יכלו ארבעים שנות עבודתי, כימי דור המדבר, ושלשים ושמונה שנות עבודת כל הטובים בישראל, והנה באה העת לעבודה חדשה, עבודה יותר כבדה ונכבדה מלפנים, עבודת מחשבה ומעשה הדורשת את כל המוח, הלב, הידים והכסף, ועל כלם מנהל ותכנית, חכם לב וגדל דעה, אוהב עמו, ארצו ותורתו. ובנשאי עיני מסביב נפלו פני, לבי סחרחר, וכסלי מלאו נקלה, כי מכל המנהלים אשר ידעתי לא מצאתי את האיש המורם מעם הראוי לעמוד בראש התנועה הגדולה אשר תחל מעתה. ואלה הראוים למשרה גדולה ונכבדה כזאת עומדים עוד מנגד או יתנגדו לנו. ומי ילך לפנינו? רעיון תחית האומה הוא נשא משחקים ועמוק מתהום, רחב מני ים וארוך מגלותנו. ועל המנהל הראשי להיום מרום ונשא מכלם. יהודי גדול, דיפלאמאט מהלל, אוהב משפט וצדק, בעל עינים בהירות, או יותר נכון, איש מלא עינים וכח לב, רחוק מכל כתה מדינית, וכל לבו ונפשו יהיו נתונים לעתידות עמו, לחזק עמדתם בארץ אבותנו. הארץ אשר נקוה כי יקוו אליה אחנו מכל תפוצות הגולה. ואיש איש יביא עמו את דעותיו ומחשבותיו. קולטורא בעלת צבעים שונים אשר ינקו משדי ארצות גלותם. ורבים מהם אשר לא יבינו איש שפת רעהו. איש אמיץ לב אשר לא יחת מפני הזרמים הזרים אשר יאמרו להטביע בהם את כל העם. ועלינו לא להונות את עצמנו כי המון העם ילך לשבת בציון מאהבתו אותה. אהבת ציון עודנה רחוקה מרחק רב מלב כל העם, והגולים הראשונים אשר יעלו ציונה, יהיו אידעאליסטים. אבל לא כלם אידעאליסטים אוהבי ציון באמת. כי מי לא ידע כי רוב האידעאליסטים הישרים בלבותם כבר עזבו אותנו לאנחות, ובין הציונים החדשים נמצאים מינים שונים, מהם ציונים הבאים על שכרם מחיר עבודתם, מהם מדברים ומטיפים והמה הרוב. ומהם גם אלמים המדברים ברמז, בקריצות עין, ציונים הרשומים בספרי חשבונות הפעדעראטיאן כי שלמו איש איש רבע שקל כסף. ציונים בלב האוהבים את הציונית ושונאים את הציונים. ערב ציונים המקוים כי יגישום אל האבוס המלא תמיד, ובין כה ישתפקו אם רק ישליכו להם עצם להחנק, והמה העורבים האורבים לכל נתח שמן כי יפול אל פיהם. ציונים סאציאליסטים בונדיסטים המדברים בשפה ברורה לברוא פראלעטאריאט עברי־ערבי בציון, ולהרים את הדגל האדום על הררי ציון, ומתאמצים להביא את היהדות לקברות בציון, את אשר לא מצאה ידם לעשות בגולה. יש ציונים ממין היותר חדש, אשר קנאו בטראצקי חברם, המעלים לשמים שיאו, ומטיפים להמון העם אשר לא יבינו קרוא ספר מלבד הזארגאן, כי ילכו ליסד ממשלת באלשעוויקים, והציונים הבורזוקים יהיו להם למאכל טעם, ועורכי כתבי העתים המדברים בשמם, יקוו כי כמוהם כטראצקי יעלו לגדולה, ומה גם בדעתם כי איזה ממנהלי הציונית המה עצמם ובשרם אשר יוכלו להשען עליהם, ועזרתם בטוחה. והמה מטיפים עתה כי בני חברתם יהיו הראשונים לרוץ לפני המנגנים, ולא יביטו אחוריהם, אם העשירים או חצי עשירים ילכו אחריהם להיות להם לברות. יש ציונים מתעים המדברים בשפת חלקות, כי ראשית דבר עלינו לקנות את כל אדמת הארץ בכל מחיר שיהיה, בכונה מיוחדה למלא מגמת פני הפראלעטאריאט אשר יבואו אחרי כן לקחת אותה מידי אדוניה, אחרי אשר המה עצמם קצרי יד הנם לקנותה. ויש ציונים תועים המאמינים כי כל עוד אשר לא תהיה האדמה בידנו (בידיהם) אין כל תקוה לישראל בציון. ואם ימכרו הערביים את אדמתם, הלא יאלצו להסתפח לאגודות הפראלטאריאט, וחלק כחלק יחמסו הון זרים. ואחת היא להם, אם תקום סערה בין הערביים לאמר; כי היהודים הזרים באו וינשלום מעל אדמתם, כאשר צעקו כבר, בראותם שנים למאה מאדמת הארץ היתה נחלה לישראל. ומה תגדל זעקתם אם יבואו היהודים ויקנו עוד יותר, כי אמנם למה ידאגו לעתידות ישראל. ואם תקום מהומה ומבוכה בארץ, הן זה הוא משוש דרכם, כי רק בימי מהומה יחוג ערב־רב את מועדיו. ובעת מהומה ומבוכה כזאת, בעת אשר עינינו תלויות אם הוליד העם איש אשר רוח אלהים בו לנהל את אניתנו הנעה בין גלי ים זועף, הנה העם עומד מנגד לתחית האומה, ומחכה, ומי יודע אם לא יחכה עד עבור המועד?

האמנם חציר העם הזה? האמנם מתו כל רגשותיו. היתכן כי לא יחוש עוד מכאובו יען בשר חי עלה בבשרו, או אולי לבו ינבא לו, כי טרם בא מועד להשליך עפר שפלותו מעל ראשו ורגליו. ואם אמת הוא כי גם לבני נביאים נצפנו עלילות ויחזו נכוחה, או הוא רק פתגם מליצי לתפארת הלשון?

ואני לעצמי, האאמין או אחדל? הן גם אני הנני בן העם הזה, וכמהם כמני תקוה אחת תעודדנו, אידעאל אחד לנו. ואם אני עבדתי לטובת ציון, בעת אשר רוב העם עמד מנגד, ולא פעם אחת שבעתי בוז וקלון מאלה אשר התימרו לציונים, או משונאי ציונים הבאים עתה על שכרם ויהיו לאוהביה, אבל הנני מרגיש כי עלי החובה עתה לחדור לעמקי מחשבות העם, למען אמצא די חומר לשפוט על מהלך רוחו, ולדעת אם יש תקוה לתחית הלאם. ואני אינני ראדיקאל כליליענבלום, אשר פסק להלכה במחברתו “תחית ישראל” בשפת רוסיא, (אדעססא תרמ"ב?) באמרו; או שמד או פאלעסטינא, ואינני קולטוריסט כאשר גינצבורג להדוף ברוח פי את כל הקולטורא העתיקה בת אלפי שנה. הקולטורא אשר עליה הורגנו כל הימים, אנחנו ואבותינו להחליפה בקולטורא של איבסאן וטאלסטאי וחבריהם השונים. ואינני מבקש ירושלם של מעלה על הגג. הקולטורא הביבליאגראפית אשר רבים מסופרנו החדשים לא ידעו אף את שמה, היא אור חיי, ובשמה עבדתי עבודתי לציון. ולי אין כל חפץ בקולטורא זרה, לוא גם ילמדוה על פי שטת עברית בעברית. ואני אינני אב המון גוים לבונדיסטים ובאלשעוויקים ולא מהם אקוה לגאולת ציון. תקותי היא, תקות ראש גלות ישראל רבנו משה בן מימון (בהלכות מלכים) וממנה לא אותר אף שרוך נעל. ואני הנני בטוח כי זאת, ורק זאת היא הציונית אשר אליה תלויות עיני כל ישראל, והעם העומד מרחוק ומחכה, בראותו כי מנהליה החדשים מתאמצים להוליך את הציונים התמימים לארץ גזרה, לא לארץ העברים. לא למעין היהדות, רק לפאלעסטינא בונדינסטית עם קולטורא טאלסטאית. אין כל פלא עוד כי יעמוד מרחוק, ואם נחוץ עוד אות נאמן עד כמה רחוקים בני עמנו באמעריקא מהציונות, הנה הראה הנסיון זה לא כבר, כי בכל עמלם לדפוק על דלתות העם לאסוף שקלים בנויארק הגדולה, ביחד עם ברוקלין, בראנסוויל וכל פרוריה אספו כשמונה אלף שקלים, והוא שקל אחד למאתים איש יהודה, או חצי פ“א למאה. ובערים אחרות לא אספו אף מספר כזה. ואים המה כל בית ישראל? או הימצאו עוד בעמי סכלים אשר יאמינו למנהל המזרחי אשר פסק להלכה “כי כל איש אשר לא ישלם את השקל איננו יהודי”. ואם כי גדולי הרבנים מחאו נגד חוצפה ונבלה כזאת, אבל הן גם בלעדי מחאתם, דים המה דברים כאלה להרחיק את העם הנאמן לאלהיו מהציונית, ואף גם הציונית של המזרחי, אשר לפי רוחה וטעמה נוסדה בעד החרדים, ולמותר עוד לדבר אודות עצת זאנגוויל, במכתבו לאגודת “המנורה” בנויארק “להחליף את יום השבת ביום הראשון”. ואם על פי פסק שני רשכבהגי”ם האלה יקום דבר. הנה די לכל מופקר העושה כל תועבות ד' ואדם, להיות יהודי כשר וציוני, אם רק ישקול על יד מאיר ברלין או המגיד מאונגעני רבע שקל אחד. ולא אכחד כי סוחרים נפלאים המה עד כי מצאה ידם להוריד מחיר היהדות עד עשרים וחמשה סנטים לגלגלת, עד כי תשיג גם יד בונדיסט עני לקנות את עולמו ברגע אחד במחיר זול כזה. הנה כי כן יודה גם הסכל שבסכלים, כי לא בכח המזרחי לבד למשוך אחריה לב כל החרדים לתורת ישראל במחיר מצער כזה. ואם עוד יחסר לנו חלק ידוע מהמון העם, הראדיקאלים, הרחוקים מד' ומישראל. והבאלשעוויקים הנמולים האלה יתימרו כי יביאונו ציונה, עד כי לא יותר אף איש יהודי אחד בנויארק לצרפו למנין בבית מדרש הגדול, האף אין זאת מנהלים נכבדים!

והשאלה הגדולה, ציון בעד מי? עוד לא נפתרה. ואני אינני פוסק. לכו ושאלו את פי רבן של כל בני הגולם רבינו ליפסקי ובית דינו. זכותו יגן עלינו. אבל דעו נא כי עליכם לדבר אליו רק אנגלית, יען במחילת כבוד הציונים לא יבין מלכם יר"ה לא עברית אף לא זארגאן, כי על כן הוא התיש ההולך בראש העדר. אפס אם לא תמצאו מענה נכון בפיו, כאשר אקוה, הנה עלינו לפנות בדרך ישרה לראש המניסטעריום השר באלפור בלאנדאן ולשאול את פיו, אם הבטיח לתת את ציון מתן לליפסקי פראמענזאן ודע האז, או לשנים עשר ראשי המטות של הסאציאליסטים. ואם כן יענה, אז נדע כי לכל העם, לכל המון בית ישראל אין חלק ונחלה בציון.

גבורי ישראל, איכם?

העבדים הנכבדים, ילידי בית ביסמארק וטרייטשקע האשכנזים בני דת משה, כבר פסקו הלכה למעשה גם באמעריקא, כי חלילה לאיש ישראל להתחלק “לאגודה ישראלית” מפחד פן יאמרו הגוים כי עם לבדד אנחנו. ואנחנו איננו עם, רק קבוצת נמלים מאמינים בתורת משה. ובארצנו אין כל חטא משפט מות לאיש אשר לא יאמין אף בתורת האשה הצנועה מרת עדדי מבאסטאן. ומפלגת בני דת אחת פסולה להתערב בעניני מדינה. ואם יסדו להם אגודת “בני ברית” הנה מטרתה היתה רק ללמד לבני ישראל תורה, מצות ומעשים טובים, אשר שכח משה רבנו לכתוב בתורתו. ואם בנו בתי כנסיות, והמה בלי כל ספק למטרה דתית, בכל זאת, מפחד למה יאמרו הגוים כי היהודים בונים במות לעצמם, קראו להם בשם “היכלות” (טעמפלען), שם אשר קראו עובדי האלילים במצרים, יון ורומא לבתי תפלותיהם. מוגי לב המה אחינו אלה, הנסים ואין רודף, אוהבי קוגעל ונסים מנבחת כלב. ומה נעשה אם עד היום עוד לא הצליחו כל רופאי התבל למצוא מזור למחלת הפחד. אבל אנחנו האמללים כל זרע יעקב, ועמנו כל הנשבעים לדגל ציון, הן לא פחדנו מעולם להשמיע גלוי לכל שוכני ארץ כי עם אנחנו, עם על פי תורת ישראל, וכל חוזי יה קראו לנו בשם זה, ולא הזכירו אף ברמז כי העם הזה הוא כתה דתית. כי לוא כזאת עשו, אז הלא לנו היתה הצדקה להבדיל את הרעפארמים מקהל ישראל, אחרי אשר לא דתם דתנו. ונקל היה לנו להבדיל מקהל הגולה את כל איש אשר לא שמר אחת ממצות התורה. ורק בורים אשר לא ידעו את התורה, יכלו לגלות שקר כזה, אשר לא יאמינו אף חכמי הנוצרים אשר קראו רק מעט בכתבי הקדש בהעתקות שונות. הנה כי כן. בתור עם. ומה גם עתה, כי ממשלה אדירה בתבל כממשלת גור אריה בריטניה הודיעה גלוי לכל, כי תכירנו לעם חי אשר לו המשפט לשבת ולמשול בארץ אבותינו. הנה כי כן עלינו להראות כי אם חי אנחנו, אם אשר כחו במתניו, ורגליו ישרות ללכת בלי רגלי עץ למשען לו.

היו יהודים “פחדנים” חרדים, אשר חרדו לשמועה, כי ה' זאבאטינסקי אסף “גדוד” צעירי ישראל באלכסנדריא של מצרים. ומספרם עלה לארבע מאות איש. ויבקש מנציב בריטניה השר מאקסוועל, כי ישלח את הגדוד למלחמה בארץ הקדושה. אך השר לא נאות לו, ועל כן הלך הגדוד למלחמת הדארדאנעלים (תרע"ה). וכפי אשר ספרו לי איזה מחברי הגדוד אשר שבו מגאליפאלי נהרגו מהם בערך עשרים איש. ובהיותי אז באלכסנדריא יסדו להם צעירי יהודי ספרד גדוד חדש משתי מאות איש, ואני ראיתים כאשר עלו על האניה, כי נשלחו מאת הממשלה לאיזה מערכת מלחמה אשר לא ידעתי מקומה. ובשובי משם לביתי באמעריקא מצאתי כי כל כתבי העתים הזארגאנים מלאו שחוק פיהם על אולת ה' זאבאטינסקי, ויוכיחוהו על רשעתו, ולפי דברי אחד מהם, נהרגו איזה מאות מהגדוד ההוא אצל גאליפאלי. והדבר חרה לי מאד, בדעתי כי שקר ידברו, שקר אשר בדו מלבם. ואכתוב לאחד הסופרים ממיודעי העובד באחת ממערכות כתבי העתים, ואמרתי אליו; אמנם כן. אולת היא אם יניח איש נוצה אחת מראשותיו. אפס אם יניח כר מלא נוצות תחת ראשו, אז הן לא אולת היא עוד. הרעיון ליסוד גדוד, כשהוא לעצמו, טוב ויפה הוא בלי כל ספק. אכן לא גדוד של ארבע מאות איש, אחרי אשר במלחמה נוראה כזאת אך מר מדלי הוא, ובכל זאת אין כל ספק כי במצרים הביטו כלם על הגדוד הזה בכבוד, וכלם מלאו שחוק פיהם על “החרדים” לטוב ישראל בתוגרמה, באמרם כי כי תוגרמה תקח נקם מאת היהודים נתיניה, כמו לא ידעה כי כל הגדוד היו נתיני רוסיא, צרפת, בריטניה ואיטליה, אשר כלם עמדו בקשרי מלחמה נגדה, ומנתיני תוגרמה אין אחד. ואמנם לוא יכלנו לאסוף מחנה גדול משלשים או ארבעים אלף איש, כי אז מהרה ממשלת מצרים לשלוח את צבאותיה לכבוש את הארץ הקדושה זה כבר. אפס, כיום הזה אשר כבשו כבר את ירושלם וסביבותיה ועל צבא בריטניה לכבוש עוד את הגליל, ואחרי אשר כבר הבטיחה גלוי לכל יושבי תבל כי תתן את הארץ נחלה לישראל, ואחרי אשר גם ממשלת ארצות הברית התערבה במלחמה לעזור על יד מלכי הברית, עתה אין עוד כל פתחון פה לפחדנים, עתה עלינו חוב קדוש לאסוף מחנה כבד לשלחו לעזור לצבאות בריטניה בארץ הקדושה, לבל נתראה כעניים מקבלי נדבת חנם, היושבים על הכלים ומחכים כי יעוף השלו אל פינו בלי כל עמל. ואלה היודעים את הארץ הקדושה, כלם יעידו, כי גם כתם המלחמה נחוצה לנו מחנה צבא יהודים לשמור על הארץ מאויביה מבית ומחוץ, ואיש לא ישען על שיחת הילדים אשר התנו איזה מנהלי הציונית עם איזה ערביים בלאנדאן. נחוץ מאד לדעת כי הערביים בארץ הקדושה לא שלחו את נבחריהם ללאנדאן לדבר בשם כל העם, ומנהלים ראשים אין להם. והתנאים אשר התנו עמם אינם שוים אף מחיר הניר. ולוא גם היתה להם אגודה מאוחדה כאגודת הציונים בין היהודים, גם אז היתה משענת קנה רצוץ. הערבי איננו יודע תרגום המלה חק, משפט, צדק ויושר. ומה גם תנאי כתוב על פסת ניר בידי איש אחר אשר לא בחר בו לדבר בשמו. ובראותם יהודים זרים באים אל הארץ להשתקע בה ולקנות את אדמתם, לא ילכו לשאול את פי כותב “התנאים” אם מותר לחמוס או לרצוח את היהודים. שאלות איסור והיתר כאלה לא שאלו מעולם אף בהיותם בעצמם נדכאים ונרמסים תחת רגלי ממשלת תוגרמה. וכל עת מצוא גנבו, חמסו ורצחו כאות נפשם, ולא יועיל מאומה אף אם אלף פעמים נרדוף שלום לשבת יחדו כאחים. הטעות אשר טעו כלם, כי הגזע יאחדנו, והטעות הזאת חלמתי גם אני לפני ארבעים שנה. עתה כבר הקיצונו. עתה הננו יודעים כי חלום שוא הוא, עתה הננו יודעים כי הנוצרים הצוררים תושבי הארץ כבר הצליחו למסוך רעל נורא בדם הערבי, ויעשוהו לצורר ישראל כמהם. ובלי ספק לא ישבו בחבוק ידים ויביטו במנוחה על כל הנעשה סביבם. ובלי עזרת היהודים לא תמצא גם יד פקיד בריטניה לעצור בעם הפרא והערום. וראש דבר עלינו להעמיד מחנה אנשי חיל יהודים, וביניהם כאלה המבינים את השפה הערבית, לשמור את הערים והמושבות, את הדרכים והמסלות, ולתת בינה בלב הערבי, כי ממשלת תוגרמה כבר מתה לשחת. ועתה עליהם לחדול מהיות פראים. ידעו נא כי מעתה לא יהיה עוד הבאקשיש לשופט. עתה יבואו נא צעירנו להראות את גבורתם לא על שדה קטל לבד, רק להביא שלום בארץ אבותנו, ולשמור על השלום כל הימים אשר אין אנחנו בטוחים בו.

כן נחוץ לבל ישכחו החולמים בהקיץ, כי ארץ יהודה איננה עוד בידינו באשר איננה עוד כלה גם ביד בריטניה. וכל עוד אשר לא נחתם השלום בכל התבל, שלום אשר ישחית טעם אשכנז לבלוע את כל העולם, ועמה גם תוגרמה החולמת לשוב ולמשול בציון, כל עוד אשר לא יהיה כדבר הזה אין אנחנו בטוחים עוד בתקותנו. וצעירנו החולמים ליסד ממשלת באלשעוויקים, טוב יעשו אם יאספו צבא רק באמעריקא להתאחד עם הגדוד העברי בלאנדאן, ולא יחושו על דברת הרעפארמים העבדים־האצילים, אם הדבר לא ימצא חן בעיניהם הבהירות. ואם יצעקו מכאב לב, איש לא יענה להם, כל עוד אשר ממשלתנו לא תתנגד לזה. אף ישכחו חלום הבאלשעוויקים והבונדיסטים, אחרי אשר גם ראש טראצקי משיחם איננו נטוע עוד במסמרות לכתפיו, ועטרתו תצנח מראשו ביום סגריר אחד. ואם יצאו צעירנו בראש החלוץ להקריב את נפשם בעד תחית עמנו. אז, רק אז צדקה תהיה להם לדרוש חלקם בין בוני הישוב. תחת אשר זה רק איזה שנים למיום בואם למחנה הציונים. וכל מעשיהם היה לאסוף איזה שקלים, או לכתוב איזה מאמרים בזארגאן במכתב עתי “הקעמפפער”. בעוד אשר רוב מאמריהם ועבודתם הקדישו להפראלעטאריאט, והציונית היתה להם לכסות עינים להחזיק מעמד בתור מפלגת פועלים מיוחדה. תחת אשר קנאו “בהפארווערטס” אשר לקח לו את הממשלה למאנאפאל, ויאמרו לחלק עמו את המלוכה, אשר בלעדי מפלגה מיוחדה, לא נשאר מקום ריק בעד מנהלים חדשים, ואבוס חדש, ואמנם נחומי מי לא יכמרו למנהלים אמללים אשר עליהם לדאוג בעד מאות אלפי יהודים לכלכלם בלחם גשמי ורוחני. ומי יוכל להביט בלב מתנה על בעלי חיים אמללים הרובצים תחת משאם ולא יבוא לעזרתם? הנה כי כן כתורה עשו הצעירים בעלי הפועל הצעיר או פועלי ציון ביסדם אגודות מיוחדות לעזרת הפועלים העברים באמעריקא. ולהכינם ליום הגדול להוליכם לטבח על אדמת ישראל. ובקראי את הקריאה הגדולה (אשר הדפיסו), לכל הפועלים להצטיד וללכת לארץ הקדושה, נפלאתי על הדיפלאמאטיע העמוקה אשר הסתירו בין השורות. לא דגל ציון הרימו, ולא קראו לצעירי יהודה לאמר; קומו ונעלה ציונה, ללחום מלחמת ד' ועמו, לעזור לצבאות בריטניה לכבוש את הארץ, לבל נהיה כילד גמול על שדי אמו אשר תגיש אוכל לפיו, יען חסר אונים הוא להושיע לנפשו. תחת אשר ברגע אשר הרימו את העטרה מעל ראש ניקאלי השני. היו המה הראשונים אשר עטו אל איוואן לחלק עמו שלל. לפי הנראה חפצו להראות להקאצאפים כי בנים נאמנים המה לקארל מארקס, ועל פי תורתו עליהם להיות הראשונים לעזור על יד המורדים. אך בתור ציונים לבוא לעזרת עמם ימצאו די עת לחכות עד אשר ימצאו שלחן ערוך לפניהם, אשר יכינו הבורזוקים בעדם. ואם חטאתי אל האמת, אחלי יורוני נא אם שגיתי. ואם ציון יקרה בעיניהם כפעטראגראד, ישכחו נא כעת את חלומם הנעים להביא אשר לכל גויי הארץ, וידאגו לעתידות עמם. והעולם הגדול ימצא נתיבותיו בלעדם. ידאגו נא ברגע הקדוש הזה להראות לכל באי עולם כי נוכל להקריב קרבנות יותר גדולים מרבע שקל לגלגלת. ואם מאות אלפי צעירי ישראל נתנו את נפשם בעד קאצאפים ורומענים, בלי כל תקוה אחרת כמעט, רק לראות בעיניהם את עולליהם מנופצים אל הסלע. ואבותיהם גולים לערבות סיביר, גועים ברעב ובקור. הנה לנו הצדקה לדרוש מהם, כי יעשו זאת גם בעד עמם וארצם. חי אני, כי לוא הייתי עתה למצער בן חמשים כי עתה לא חכיתי רגע לצאת לצבא, או לוא היו לי בנים זכרים כי עתה שלחתים אל הגדוד בלונדון, לבלי היות רק נאה דורש, ולאסוף כסף ידאג כל העם, בראותו את צעיריו מקריבים את נפשם בעד רעיון נעלה. העם יתן את הכסף הנחוץ בחפץ לב. ומלבד נדבות, הנני בטוח כי רבים יקריבו את כל הונם לטובת ציון. ורבע השקל יתנו לקנות מגדנות בעד נערי בתי הספר ביפו. כי לא בקשיטות תבנה ציון. ודעו וראו, כי לא יהודי צעיר אשר דמו חם ורותח קורא אליכם צעירי ישראל, רק קול איש זקן אשר כבר עבד בצבא ציון זה ארבעים שנה, השמח בּחלקו כי זכה לראות קץ גאולתנו קרוב, ולו הצדקה לקרוא בקול גדול

גבורי ישראל איכם?

ידעתי אמנם, כי בּצדק תענוני, הן ששים אלף צעירי ישראל כבר עובדים בצבא אמעריקא. כלם בני 21־31 שנה. אבל במה הננו בטוחים, כי במשך הזמן לא תדרוש הממשלה גם בני ארבעים או יותר, כאשר דרשו בכל ארצות איירופא? ואם כבר הלכו איזה מאות איש להסתפח ללגיון היהודי מלאנדאן, תבוא עליהם ברכת כל ישראל. אבל האם די באלה המעטים להגן אף על עיר אחת בארץ הקדושה, ועל אחנו לדעת כי ממשלת בריטניה לא תקח את הערביים לעבודת הצבא אף במצרים, יען לא תוכל להשען על אמונתם. ובארץ ישראל נחוצים לנו אנשי חיל יהודים לשמור על הסדרים לא לבד עתה, אבל גם אחרי המלחמה. ועד העת ההיא לא נוכל לקות כי יבואו צעירנו לעזרת ישראל מארצות אחרות. מלבד אמעריקא ובריטניה. ואם לא יבואו מארגענטינא ובראזיליען, הנה ישאר כל העול על צוארנו, אשר עלינו לשאת אותו בכל חפץ לב ונפש. אחרי אשר זאת היא הפעם הראשונה במשך גלותנו הארוכה אשר לא נתן לזרים חילינו, ובלבי אין כל ספק, כי לוא יכלו יהודי רוסיא להגיע עתה לארץ הקדושה בלי מפריע, כי עתה יכלנו לאסוף מחנה של מאה אלף איש או יותר. אך לפי מצב הענינים ברגע זה, אשר רוסיא עצמה היא כסיר נפוח, ולאחנו האמללים אין דרך אף לנוס משם. ומה כחנו לוא גם יצלח לנו לשלוח מאמעריקא עוד מאתים או שלש מאות איש, ואחרי אשר יסדו ועדים בנויארק ושיקאגא, חובה קדושה על כל איש ואשה למהר לבוא להחסות תחת דגל ציון. יעוררו נא את אחנו באמעריקא הדרומית, ואלה המפוזרים בכל קצוי תבל, אשר בהם לא נגעה עוד המלחמה, כי יחלצו לצאת בראש צבאותינו, ולא יתמהמהו רגע, כי כל רגע לשנה יחשב לנו עתה. ונקוה כי האלהים בציון ישים כבוד ועטרת נצחון על ראש גבורנו החלוצים היקרים, ובם נכבדה.

והצלתי צאני מפיהם

ולא תהיין להם לאכלה.

(יחזקאל ל"ד)

העתודים על הצאן

מה קול הצאן באזני משוחחות אשה באזני רעותה. כי הנה עדר תישים גלשו מהר ציון. תישים ממין חדש, הולכי על שתים ומראיהם כפני אדם. אומרים כי באו לרעות ביעקב, לנהל את הצאן במרעה שמן על אדמת ישראל. והצאן עלות, טרם נסו במסות, בין רועה נאמן לשן רעה לא יבדילו. את צמרם יתנו לכל גוזזיהם, וחלבם לכל צמא, כי כן צוה הרועה.

היו ימים לישראל, וכל איש חרד לדבר ד‘, ומהם רבים אדירי התורה. אחרי כלות חשבונם עם חבלי התבל, הלכו ציונה לשבת לפני ד’ באהלה של תורה. ובצר להם, בהיותם רעבים ללחם וקודרים מקרח מאין כסות בקרה, שלחו מלאכיהם לבני הגולה, אחיהם עצמם ובשרם, להושיט להם יד עזרה. והעם נתן בחפץ לב. לא היה בית בכל תפוצות הגולה בלי קופת צדקה גדולה, לרמבעה"נ, לישיבות, בתי חולים, בתי יתומים ועוד כאלה. וכל איש ואשה כלם ידעו, כי עניי ארץ ישראל קודמים לעניי העיר. ואם נתנו לעניי העיר ביד אחת, נתנו לעניי ארץ ישראל בשתי ידיהם ובכל לבם. כלם ידעו כי ירושלם הוא בית הנזירים האחד בישראל. העיר היחידה בתבל העומדת לנס עמנו. מצבה חיה למחמדנו מימי קדם. ובבוא המשולח מירושלם קבלוהו בכבוד, עד כי גם הכילי שלח ידו לכיס ויתן. אף כי המשולח לא בא בטענות ותביעות, כי כאיש יהודי ידע, כי אחיו המה רחמנים בני רחמנים וכל אשר לו לב יהודי יתן בחפץ לב. ומנדבות כאלה נבנתה יותר מחצי העיר ירושלם. ואם חסרו להם סדרים נכונים בחלוקת הכסף, הנה בנו בנותני הנדבות היה האשם, כי לא שמנו לב לההנהגה ולמנהלים. קמה הציונית ותאמר, לא! לא נדבות נבקש, רק חובות. קמו ציונים בלי ציונית, ויקראו, אם תתנו טוב, ולא? פה תהא קבורתכם. הב הב! בעד מי? אין בודקין מן המזבח ולמעלה! ואם תחפצו להביא לכם עד נאמן הא לכם את “העברי” הנדפס בנויארק (גליון 2 שנה שמינית צד 3) קראו נא בשים לב ותראו, הלא כה דבריו באש;

בין הקרובים, ההולכים ונוספים עתה (?) אל מחנה הבונים (?) נמנים גם בני ישראל, השוהים בארץ זו. גם הללו עד כמה שהם קרובים לעמנו ולרוחו, עד כמה שהם קשורים אל הארץ, עמדו כמעט כלם מנגד להעבודה הציונית, והתיחסו אליה בשלילה גמורה (?). וחזיון זה היה מעציב ומתמיה בכפלים, זה היה דבר שאי אפשר להעלותו על הדעת, כי יהודים שנולדו, או נשתקעו בארץ ישראל, שהארץ חביבה ויקרה להם, שהביאו עליה קרבנות מרובים, שיהודים כאלה יתנגדו לבנין הארץ (?). הרי שורת ההגיון נותנת כי היהודים הללו יהיו הראשונים לבנין, יהיו עושים ומעשים, ולו גם לשעה מבלי לראות את הנולד ומבלי להכניס בחשבון את העתיד ואת הכרוך בו. אולם מה שלא יעשה השכל תעשה הגלות. וגלות זו, האי־נורמליות שבחיינו, יצרה לנו בארץ ישראל שני מיני ישוב, ישוב חדש וישוב ישן. שני עולמות מיוחדים, שאין ביניהם אלא קנאה, שנאה וצרות עין, וגם כשבני הישוב עזבו את הארץ, ברצון או באונס, ונתגלגל ובאו לארצות אחרות וארצות נכר, הביאו אתן את גרעיני הקנאה והשנאה והיו רואים גם שם זה את זה כאויבים בנפש, כמסיגי גבול וכמהפכים בחררת אחרים".

מאין באת ר' מאיר אדני? מציון, ברלין או וויען?! ולאן תלך לירושלם, יפו או לבאלטימארע ושיקאגא? ומה מלאכתך מלבד לאסוף שקלים? ומאין תדע כי בני ציון “התיחסו אליה בשלילה גמורה”, ולמי התיחסו בשלילה גמורה לציונים או לציונית? ובאמרך כי “הביאו קרבנות מרובים” הנה כבר לא התיחסו בשלילה גמורה, ולא התנגדו לבנין הארץ. ומה תענה אדני אם אשאלך, אם אתה בנית את חצי העיר ירושלם, או למצער יסדת מושבה אחת, לעזר הישוב החדש? וכמה ישיבות, בתי כנסיות, בתי חולים, בתי יתומים, מושב זקנים, הכנסת אורחים, בתי חנוך לעורים יסדת בעד הישוב הישן? ואיזה מוסדות יסדת אף גם בעד המזרחי, וגם בית הספר הקטן “תחכמני” ביפו, הן לא ביד המזרחי נוסד, רק ביד איש יהודי נאמן רוח ר' אליה אהרן כהן מיפו וחבריו, בעזרת החרדים בפראנקפורט דמיין, אשר אמרו לבנות חומה בצורה נגד זרם ההפקרות של הגימנאזיום בתל אביב, ורק אחרי כן, בראותם כי תחת חומת אבנים בנו רק גדר דחויה, נערו כפיהם מבית ספר זה. וייסדו בית ספר אחר בפתח תקוה בעד שלש מאות נערים תחת הנהגת הדר' אויערבאך הישר באדם, ומאז בא התחכמני תחת יד המזרחי, אין חולה עליו. וההוצאות לכלכלת בית הבטלן המגיד מאונגעני; פישמאן הכהן עלו אולי על הוצאות כלכלת כל בית הספר, ואפוא המה המסדים אשר יסדה אגודת המזרחי, כי תעיז לדבר גבהה בצואר נטוי, כמו כבר הביאה גאולה לציון. ואפוא ישן ר“מ ברלין כאשר יסדו בני ציון את המושבה הראשונה, פתח תקוה, ואחרי כן את ראש פנה. ולא ידע עמל ה' שולמאן ואלעזר רוקח ליסוד “בני יהודה” וראש פנה, ובאמת איך יכל הר”מ ברלין לדעת זאת, אחרי אשר טרם נולד בעת ההיא. ומיום הולדו עד הנה הוא טרוד במזרחי, ולא הספיקה לו העת ללכת ציונה לראותה ולהבינה. לא על פי השמועה מפי איזה בטלן ההולך אחריו כצל. והוא, כיהודי חרד ואיש דעת, נקל היה לו להבין, כי לא לבד גולי ציון באמעריקא. אך גם כל עם ד' יושב אדמת הקדש, כלם מתנגדים לא לציונית רק לציונים, ולא לכל הציונים רק למנהליהם, והוא כעורך מכתב עתי ליראים. ציוני וראש המזרחי באמעריקא. יענה נא על שאלה אחת קטנה, מה חשב הוא, ומה יכל לחשוב, למשל לוא היה בירושלם בבוא מנהל הציונית האמעריקאנית, ולא מצא לנחוץ לסור למלון יהודי ולאכול כשר, ולעזוב את העיר ביום השבת, נוסע במרכבה מן המלון אשר אצל שער יפו עד חצר מסלת הברזל, בעצם העת אשר יצאו היהודים מכל בתי כנסיותיהם, וכלם הראו באצבעותיהם לאמר; ראו נא את מנהל הציונית באמעריקא, וראש קהלת ישראל היותר גדולה בתבל, כי כשחוק הוא בעיניו לחלל את קדושת השבת בעיר אלהים לעיני ששים אלף בחירי זרע יעקב. ועתה הנני שואל את פי ראש המזרחי, יענה נא גלוי לעיני כל ישראל, אם יכל לחשוב אחרת אודות הציונים, מאשר יחשבו יקירי ירושלם. ואם לא ידע זאת עד הנה, אבל על סריסו הבטלן הצדיק המכנה את עצמו בשם “רב” היה לדעת זאת ולהודיע לאדונו. “ורב מארות” זה חותם את שמו “הרב” אולי רק יען מצות התורה היא “לרב תרבו נחלתו”, ואיך יכל לדרוש מאת גולי ציון כי יביטו בעינים אחרות על מנהל הציונית. ומלבד זה, יוכל להיות כי לא ידע. כי עניי ציון לא באו לאמעריקא למשתה שמנים, ועד היום רבם ככלם הנם עניים מבקשי לחם, ואף כי אמת הוא כי גם העני באמעריקא יוכל לשלם רבע שקל פעם בשנה, אבל היאמין ראש המזרחי, כי לוא עשו זאת כל גולי ציון, האמנם יכלו לקנות את עולמם בשעה אחת ולהביא גאולה לישראל? ואם כן הוא, הן לא נחוץ לכתוב קינות ירמיהו, ולא תוכחות המגיד מקעלם. על דבר קטנות כאלה. ואני אם כי אינני עשיר, הנני נכון בכל רגע לשלם אלף שקלים בעד אלף משפחות גולי ציון, אם יבטיח לי מנהל המזרחי כי באלה יביא לציון גואל.

בסוף דבריו מבאר לנו מנהל המזרחי, כי כל דברי תוכחותיו לגולי ציון קולעים למטרה אחת, כי יסתדרו לכנוס לתוך הסתדרות המזרחי. ואם לא יעשו זאת, “הבנין יבנה והעבודה תיעשה בלעדם, והם ישארו מן החוץ”. אהה, אל אלהי הרחמים! אנא אנחנו באים. ומה נעשה אם מנהל המזרחי יסגור עלינו שערי הארץ ולא יתננו לבוא אליה לשבת בבתינו אשר עזבנו, ולא יתן לנו לראות את אבותינו או קרובנו, ואין לדבר עוד, כי לא יתן לנו אף שעל עפר בכל כרמיו ושדותיו, ולא יקבל את בנינו לבית ספרו “תחכמני” אשר נהרס בּיד תותחי אניות צרפת בחורף העבר. ואסון גדול נשקף לנו אם לא נמהר ללכת לקנוסא להשתחות לפני האדון הגדול כי יכפר על כל עונותנו. מהרו אחים אמללים! מהרו, פן תאחרו את המועד.

אחרי כל הדברים האלה אל יתעה לחשוב, כי הנני מתנגד לאגודת המזרחי עצמה, חלילה לי מזאת, הנני מתנגד רק למנהל המזרחי כלמנהלי הציונית. המדברים גבהה גבהה, כמו כבר בנו לנו את בית הבחירה. הנני דורש רק כי יחדלו מהיות דיפּלאמאטים, וידברו בלא לב ולב. הנני דורש כי ראשונה ילמדו בעצמם ואחרי כן יורו לאחרים. הנני דורש כי ילכו ראשונה לשבת בציון, ולחקור ולדרוש כל תהלוכותיה, למען ידעו מה טוב ומה רע, ובלעדי זאת כל עצותיהם ישא רוח. הנני דורש בחזקה כי יהיו אנשים כנים, ולא ידברו כזב על פי שמועות רחוקות. הנני דורש כי ישמיעו באזני העם את האמת הערומה, בלי מסוה מליצות יפות. אחרי אשר כבר הראה הנסיון, כי אלה אשר נלכדו ברשת חזיונות שוא ומליצות קסם, וילכו לארץ הקדושה ויראו את האמת בלי צבעים, שבו בפחי נפש, ולא לבד כי לא הביאו כל תועלת לתנועה הלאומית, אך הרעו עוד, כי בשובם איש איש לארצו קללו את הציונים עם הציונית יחדו. וכזאת ראינו עוד בראשית התנועה, ולא לבד אנשים פרטים, אבל גם אגודות שלמות, כי מי לא יזכור את הבעססאראבים אשר נתנו את כספם על יד הבאראן ראטהשילד, והוא קנה למענם את קאסטינא, וסוף סוף אחרי אשר התגוררו קרוב לשלש שנים בארץ הקדושה עזבו את הארץ, כלם עד אחד. ובבואם אלי לאדעססא ופיהם מלא אלה, קללו וחרפו את כל הציונים אשר הוליכום שולל, אף כי לא יכלו להראות באצבע מי הוא אשר התעם בשקר. כי די היו להם המליצות אשר קראו אז בכתבי עתים ציונים, ובהיות אז כל העמיגראטיאן על ידי לא מצאתי עת לכתוב מאמרים נלהבים, אף התנגדתי לכל כותבי מליצות כאלה. והנה אם יתכן למצוא איזה התנצלות בעד הצעירים הנלהבים בראשית התנועה. בעת אשר הציונית היתה רק חלום נעים ותקוה טובה, ונחוץ היה לעורר את לב העם לחשוב מחשבות. הנה אין כל מקום עתה למליצות וחזיונות. עתה, אשר כל תקותנו היא, כי המון רב יזרום לארץ אבותנו להשתקע בה ולבנות הריסותה. ועתה אם יבואו רבים וימצאו כי חזיונות שוא חזו להם, וישובו לארצם. אז תאבד תקותנו לנצח. בשנת תרע“ד פגשתי ביפו שנים יהודים מקוקז, אשר באו לקנות אדמה, ובשמעם כי מאמעריקא אני בא, נגשו אלי וישאלוני, אם גם אני נתעתי בשוא על פי מרמת הציונים לבוא לקנות אדמה. וכאשר שאלתי אותם מה המרמה, ומי הוליכם שולל, ענוני כי קראו תמיד ימים על שנה מאמרי כתבי העתים ויחשבו כי אדמת הארץ היא זבת חלב ודבש באמת, והאדמה בזול. ואחרי אשר לא ידעו מה היא מדת “דונאם” אשר שמעו כי יתכן לקנות במחיר שלשים פראנק, הלכו ציונה וימצאו כי שנים עשר דונאם המה רק “דעסיאטין” אחד, ובמחיר שלשים פראנק אין להשיג אדמה הטובה לזריעה, ונחוץ לשלם מארבעים עד חמשים פראנק כל דונאם, וגם זה רק במקומות הרחוקים מן הישוב. הנה כי כן עליהם לשלם מחמש עד שש מאות פראנק בעד כל דעסיאטין, ובכסף רוסיא יהיה זה לערך שלש מאות רובל כל דעסיאטין. ואדמה טובה ממנה יוכלו לקנות בקוקז במחיר עשרה רו”כ. ואורחים כאלה היו רבים מאד, וידידי הדר' בנימין גארדאן מפילאדעלפיא הן לא יכחישני, כי כאשר הלך לתור את הארץ בלוית ה' בלום בשנת תרס“ט, ועמם הלך עוד איש משכיל ועשיר מקוקז, ואני פגשתים בקאנסטאנטינאפאל, והאיש מקוקז בשמעו את שמי, נגש אלי ויאמר; היה נא אתה לשופט ביני ובין הדר' גארדאן: דר' גארדאן אומר כי בשובו לאמעריקא יחל להטיף לעם כי ילך לקנות אדמה בארץ ישראל, ואני אומר כי אין לו כל צדקה לעשות זאת, אחרי אשר כמהו כמני עברנו את כל הארץ במשך חמשה שבועות, ובכל מקום לא יכלנו להתמהמה יותר מיום אחד, או רק איזה שעות, והידיעות אשר אספנו הנן דלות ורזות, ואיך נוכל ליעץ לאחרים את אשר לא נדע אנחנו בעצמנו. והדר' גארדאן הוא איש משכיל וחרוץ. אוהב ציון וספרת ישראל, ועוסק בצרכי צבור בפילאדעלפיא יותר מכל חבריו הרופאים בעירו. וכל אלה לא עצרוהו ממשגה אשר שגו רבים, אשר למדו לדעת תכונת ארץ ישראל על רגל אחת. אף כי כונתם היתה לטובה, באהבתם את ציון כאהבת אשה רחמניה וסרת טעם לבנה יחידה אשר לא תאבה שמוע עצת החכם: חושך שבטו שונא בנו. ואיך לא ידאב לב כל אוהב ציון לראות. כי רוב מנהלי הציונית באמעריקא, ואחריהם כל עורכי כתבי העתים, עברים, אנגלים וזארגאנים, כלם מדברים ומטיפים לציון, נותנים מקום בעליהם לכל שקר והבל והמה עצמם ראו את ארץ הקדושה רק בחלומם, ומהם אשר אולי חפצו ללכת לראותה, לא יוכלו לעשות זאת מבלי דעת שפת עבר או זארגאן, ומפחדים לבוא לבית איש יהודי בארץ הקדושה, יען מנהגי היהודים זרים להם, ומשפטם כמשפט “תינוק שנשבה בין העכו”ם”, והמה רועים? ומי ישמע למורה המורה דרך לאחרים והלוך לא ילך בה? כמעט יום יום הנני קורא מליצות ארחי ופרחי בכתבי עתים. האחד מספר “מה נאוו על ההרים רגלי הערבי היחף הרועה את צאנו, וההלך מתענג לשמוע קול חלילו בהשתפך נפשו אל חיק אללה, כעל קולות כנור אלהים ממרום חביון עזו. ומה נהדר הגמל ההולך לאט בגרון נטוי כגבור הודו במלחמה, בדעתו כי כפות רגליו הרחבות תדרוכנה על אדמת קדש. ומי יערוך המית הנחלים הנעימים והגלים הקטנים המספרים סודות עולמים ושיח שרפי קדש, ומה דמות תערכו להוד תכלת רקיע השמים הזרוע כוכבי אור בחשכת ליל אפל, אשר לא ראתה עוד עין כל מלאך ושרף, ומה ירנין לב הפועל העני ההולך רגלי, משענתו בידו ולבו יחרד לרגעים מפחד פן יתנפלו עליו הערבים או הבעדואינים. אם יראה את השחר הפרוש על הרי יהודה, ואין קץ לשמחתו בצאת השמש מתחת מכסה הליל להאיר לארץ ולדרים עליה. וקרני אורה המופזות יבריקו כעין הבדולח. ועין ההלך לא תשבע מראות פרחי הוד ושושנים מפיצים ריח גן אלהים מכסים את כל פני האדמה, וצפרי שמים מכוסות נוצות זהב מזמרות שיר אלהים בין ענפי ארזי אל. וכל הארץ פרושה לרגליו, מכוסה בירקרק חרוץ, כגן עדן לפניו”. ועוד מליצות נעימות כאלה זרועות על פני כתבי עתים העברים והזארגאנים, ומי פתי יאמין כי כל המון המליצים האלה נולדו באיזה כפר בערבות סיביר, אשר לא ראו מעולם כל הר וגבע. ולא ראו אור שמש אף ביאַקוטסק או ארכאנגעל, ולא שמעו זמרת צפרים בין ענפי אלונים, ואף בחלום לא עברו נחל קטן הזורם את מימיו בנחת או ברעש, עד אשר באו לארץ הקדושה, ושם נפקחו עיניהם לראות אור בהיר וחלומות בהקיץ. ומה יעשו לי אם לא אאמין כי שם נבקעו לפניהם תהומות המליצה, בראותם את חמדת עדן גן אלהים. ואני ידעתי מהם איזה מליצים אשר היו פועלים פשוטים או הולכי בטל פשוטים. ורק בבואם הנה לאמעריקא, נחה עליהם רוח שיר ציון, ולברק אור השקל אשר ישלם העורך בעד מאמר מליצי החלו להתנבאות. ומבלי דעת מאומה מכל הנעשה במחנה ישראל בארץ יהודה. מה נקל הוא לכתוב מליצות הבל להלהיב לב איזה בונדיסט צעיר. אבל חלילה לאיש דעת לשים לב לחשופי שת אלה הנכונים למכור את כל טוב עמם במחיר איזה שקלי כסף, והפלא הוא, כי לעת כזאת אשר מחיר כל צרכי האדם יגדל מיום ליום, והסוחרים מתחרים איש ברעהו להעלות מחיר סחורתם, הנה הראו הספעקולאנטים הציונים כי אידעאליסטים המה באמת, ולא העלו את מחיר הציונית אשר ימכרו, ומחיר השקל נשאר 25 סאנט כמקדם.

החרישו עוללים! הרפו מספר שקרים ומליצות! ציון לנו היא, ולנו תהיה אף אם לא יהיו בה הרים וגבעות, וכנף רננים נעלסה אין למצוא באמת בכל הארץ. ציון יקרה לנו אף אם יהיו שמיה נחושה. והערבי הפרא לא נעים לי יותר מהקאצאפ הבור, ואולי עוד מעט ממנו. והחפץ להתענג על חליל רועים, ילך לשמוע נגינות הרועה המאלדאוואן על מרום הררי קארפאטען. וארצנו הקדושה תשביענו רצון גם בלעדי חליל פראים. ופרחי הוד נמצאים באחת מערי אמעריקא בדרום הארץ במספר גדול ויפה הרבה מכל פרחי ציון. ולא בעד הפרחים הננו נכונים להביא כל קרבן ואף לשפוך דמנו. ואם לא יהיה בה כל דבר טוב יותר מבהררי מאנטאנעגרא הערומים, גם אז יקר ערכה בעיני כעדן גן אלהים. ורק בעד אנשים אשר אין להם כל רגש אהבה לארץ אבות נחוץ כח מושך לפרוש רשת לרגלם, ולסבבם בכחש. והיה בבואם אחרי כן אל הארץ ולא ימצאוה זבת חלב ודבש, יקללו באלהים וארצו. תחת אשר האיש אשר לא שמע את כל הגוזמאות, ובא וראה, כי אמנם טובה היא יותר מאשר חשב מראש, אז יאהבנה באמת ויתאמץ להשתקע בה. ואני הן ראיתי את הארץ לפני חמשים וארבע שנים ביותה פרועה ועזובה לגעל נפש, אך האם לא אהבתיה אז כמו עתה, אף כי הייתי צעיר לימים ומלא רוח חיים? ובמשך הימים ראיתי ארצות יפות ממנה מאה פעמים. ומה יענה האיש אשר ראה את המראה הגדול והנפלא על ראש פסגת העיר אורבינא באיטליה, עיר מולדת הציר רפאל. או המחזה הנפלא הנשקף מראש צורים על העיר סאקראמענטא בקאליפארניען. וגם בקרבת ארץ ישראל עצמה. הן אין ערוך לחמדת הלבנון, העמקים והגאיות, הגנים, הפרדסים והים החובק בזרועותיו את כל הארץ סביב, אבל מה יסכן לי היכל נחמד אם לא לי הוא. ואם לא ינעם לי אהל דלים נחלת אבותי, אשר בידי לשכלל יפיו ולעשותו להיכל מלך, אשר אוכל להגיד בפה מלא כי לי הוא, ובו אשים מעוני עם כל בני משפחתי לשבת בטח. ורק אספסוף צוענים יהללו תמיד היכלי זרים והמה עצמם ינועו מכפר לכפר באין מעמד. ואנחנו הן כבר שבענו נדודים, ועת בא לנוח על אדמת אבותנו, ואם יפה היא מה טוב, ולא? נתאמץ לעשותה יפה, אבל לא בשקרים וספורי בדים נמשוך את לב העם אשר הסכין בחיי צוענים מדר דר, ולא באמצעים כאלה תבנה ציון. ולא נערים חשופי שת אשר נעו כצללים ממושבה למושבה ומעיר לעיר לבקש לחם. יהיו מורי דרך לישראל ליסד להם בית נאמן בציון. ולא לבד לעניי צאן אלה, אך גם לרועיהם המתעים, התישים הגדולים נורה באצבע לאמר;

ועתודים לא חפצתי

המזרחי והיתומים

אם נשפוט מצב הציונית על פי מאמרי כתבי העתים, יתכן היה להאמין, כי כאשר תשקוט המלחמה יצאו רבבות אלפי ישראל מאמעריקא אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותנו, המה, נשיהם וטפם, עד כי החלו גם טובי הנוצרים לפחוד פן יגרע מספר אזרחי הארץ הטובים אשר הביאו לה רב טוב. אפס אם נפנה לדבר אל העם ולשמוע מה בפיו, אז נשמע פזמון אחר, והדבר הוא ברור בעיני כשמש בצהרים, כי רק אחד מאלף אולי ילך להשתקע בארץ הקדושה, אף כי גם זה ברור הוא, כי רבים מעשירי העם ילכו לראות את הארץ למשך איזה שבועות, כאשר הלכו לפנים להתענג באשכנז ואיטליה. ואף הפועלים בעלי אשה ובנים לא ילכו לבקש עבודה במחיר 29 סענט ליום, מלבד אשר כסף רב נחוץ להסיע משפחה שלימה מאמעריקא לארץ הקדושה, ולא יד כל פועל תשיג לעשות זאת. ורק איזה בחורים סאציאליסטים נלהבים ימהרו לרוץ לפני המנגנים, כאשר עשו בבוא בשורת המרידה ברוסיא, וגם זאת היתה להם לישועה. כי הקאנזולים הרוסים נתנו הוצאת המסע לכל סאציאליסט אשר הלך לרוסיא. אך לנו אין עוד קאנזולים כאלה, וגם הזוג הנחמד בערקמאן ועמא גאלדמאן בכל לבם הטוב, אספוק מאד אם יתנו את כספם להוצאות המסע בעד תלמידיהם אשר יתנדבו ללכת ציונה להפיץ שמה את תורתם, ואלה כותבי המאמרים הנלהבים יום יום בכתבי עתים, הקוראים בכח, לכו ציונה, אלה המעוררים עצמם הלא ישארו כלם פה בארץ בטח, ואיש לא יוכל להאשימם, כי אינם פאטריאטים ציונים, יען אם יעזבו את אמעריקא, הלא תמות הציונית בלעדם, מאין איש אשר ימלא מקומם, ושכרם הרבה מאד מאת האלהים בציון אשר היו לו לפה ולעזר להביא את בניו ממרחק ציונה. והמה עצמם ישבו על סיר הבשר על אדמת קאלומבוס.

הסוחרים והעשירים בעמנו, המה כלם חדשים מקרוב באו לארץ הזהב, ושנים רבות עמלו וסבלו עד אשר הצליחו להציב להם יד בעולם המסחור, ובעלותם עתה בּסלם ההצלחה אחרי עמל ימים ושנים, הן לא ישתגעו פתאום לעזוב את בתיהם המלאים כל טוב. ללכת לארץ שוממה, ולשבת בין חצי פראים ולחכות עד אשר ימצאו לחם. ואינני מאמין כי יצא אחד מאלף מאמעריקא. כי לפי חשבון זה יצאו לערך שלשה אלף ומאתים איש, ומספר כזה לא יצאו בשנה הראשונה לחרות ציון. וכל התקוה היא על אחינו אמללי איירופא, אבל גם אז אין איש אשר יוכל להבטיח לנו כי לא ינהרו ראשונה לאמעריקא, אשר לכל אחד יש גואל ומודע בארץ החדשה, ותקותי היותר חזקה היא על אחנו האמללים בתימן, אשר יעזבו את ארצם הארורה בכל רגע אשר תמצא ידם, ובעזרת בריטניא נוכל להוציאם מבור צלמות במשך ימים מעטים. ואינני מקוה אף ליהודי סאלוניק אשר סבלו תלאות אין קץ מיד היונים, יען היהודי הספרדי לא הסכין לנוע לארצות אחרות. וזה לכם האות, כי בכל משך שנות התנועה הלאמית, אשר יכלו לבוא לארץ הקדושה ולקנות אדמה, כפי הודעת ממשלת תוגרמה, ובכל זאת לא נסו להניע אף אצבע קטנה ללכת ציונה, ורק ספרדים מעטים אולי יבואו מבולגאריען, הנודעים לאוהבי ציון בתם לבבם. ואם יש תקוה לישוב גדול בארץ הקדושה, היא רק התקוה האחת מיהודי רוסיא.

ואמעריקא? ממנה תקוה לכסף ולא יותר. ועם הכסף נוכל לעשות דבר טוב להגדיל את הישוב, ועם זה נעלה ארוכה לפצע גדול בגו האומה.

היתומים. בכל ארצות איירופא נשארו רבבות יתומים אמללים, אשר לא תמצא יד שרידי חרב לחנכם ולעשותם לאנשים ויהודים, כי די והותר תהיה להם העבודה לדאוג איש איש לנפשו ונפשות ביתו. והיתומים האלה אינם אישים פרטים, רק יתומי כל העם. ועל כל העם לדאוג להם. ואחרי אשר ידי כל נכבדי אחינו באמעריקא מלאות עבודה לעזרת הממשלה במלחמתה הגדולה. מלבד העבודה לאסוף כסף לטובת נגועי המלחמה באיירופא, ולעזור לכל קשי יום בארצות שונות. הנה לא יפלא כי שכחו למנות את החסרון הגדול הזה לדאוג בעד מאה אלף יתומים אמללים אשר לא יכלו להושיע לנפשם. והודות לאחד מרבני הרעפארמים, והוא גם יהודי, אשר התעורר לכתוב על דבר הענין הנכבד הזה. אף כי כבר נסו לדבר מזה פעם אחת לפני שנה או יותר, ומהם אשר הציעו להביא את היתומים לאמעריקא. וכל איש נדיב לב יבחר לו יתום אחד לגדלו בביתו ואמנם טוב היה הדבר לוא יכלנו להביא את כלם לאמעריקא, אפס אחרי אשר דבר כזה לא יתכן, ולוא גם נביא מהם עשרת אלפים, הן גם אז ישארו עוד כתשעים אלף, ומה תהי אחריתם אם לא נדאג להם בעוד מועד, אשר על כן אחשוב כי לא אחטא לאלהים אם אשאל את “המזרחי” איכה?

הנני שואל לא את המזרחי הרשום על הניר. אינני שואל את המגיד מאונגעני. רק את ר' מאיר ברלין הנושא את המזרחי במלתחתו. כי יראה לנו אפוא היא “האגודה” אשר יכנה בשם זה, ומה היא הפראגראממא אשר נתן לה. ומה היא מטרתה ומי המה מנהליה בלעדו, ומה היתה תכלית כל האספות אשר אסף בערים שונות. ומה עשו המנהלים – אם ישנם כאלה בעולם הזה, ואם יחשוב באמת כי בלעדו לא יכון בית ספר למורים בנויארק. ואם בית ספר כזה נחוץ מאד מדוע לא ימסור את ההנהגה ביד איזה מנכבדי העיר הגדולה ההיא, והמה ידאגו לו כאשר ידאגו בעד מוסדי צדקה וחסד אחרים הנחוצים להם, והוא, ר' מאיר ידאג בעד המזרחי, בעד האגודה, אשר בשמה בא לאמעריקא, וחברי האגודה אשר אסף, הן לא ילדים רכים הנם בלי ספק, ובראות העם כי אמנם יש אגודה במציאות, לא רק על הניר, אז יתכן להאמין כי המונים המונים יספחו אליה. יתן נא להאגודה פראגראמע טובה וקצרה, לא להבטיח ש“י עולמות בפעם אחת את אשר לא יוכל לקיים. ודי הוא אם תקח האגודה מעמסה אחת על שכמה, מעמסה אשר תביא תועלת לאזרחי ארץ ישראל בכלל, ותמשוך אחריה את לב כל העם בפרט, על האגודה לזכור כי הציונים לא הביאו עד עתה כל טוב לתושבי הערים בציון בגשמי, ועיניהם כלו מראות, כי כל עבודת הציונים במשך קרוב לארבעים שנה היתה רק בעד שמונה או תשע מאות משפחות האכרים, כמו לא היו שמונים אלף יהודים תושבי הערים בעולם. והדבר הזה לבד די היה, כי יביטו בעין קנאה על המושבות. ואם יחפוץ איש לדעת את האמת, ישאל נא את פי תושב ירושלם, צפת, טבריה. חיפה ועזה, אם ראה בעיניו איזה מושבה בימי חייו, אם לא עבר בה במקרה. כל אזרחי ציון ראו כי איש מהציונים לא שם לב להטיב מצבם, ופתאם באו בעלי טובות אורחים לא קרואים ליסד למענם בתי ספר לפי טעם הקולטוריסטים אשר שנאו שנאת מות תחת לכונן בעדם איזה מקור מחיה לבלי היות חייהם תלואים להם מנגד יום יום, אחרי אשר החלוקה הארורה נתנה להם רק לשלם שכר מעון – ויהודי אונגארן היו יוצאים מן הכלל –, ולחם לאכול להם ולטפּם בקשו מן האויר, והאיש אשר לא ראה את חיי האמללים האלה בבתיהם בעיניו, לא ראה אמללים מימיו, ואיך יכלו להביט על הציונים בעינים אחרות? הנה כי כן, ראשית חובתנו עתה היא להטיב מצב הישוב הישן, להיות מושבו איתן. ואם אני אומר “חובתנו” אינני פונה בדברי אל הציונים המושבעים. אודותם כבר שכחתי, המה ציונים בעד ציונים, ולא בעד ציון והציונית. אבל הנני פונה אל אחי היהודים, אשר לב בשר להם, ובשם ציונים לא נקראו, ומספרם הוא תשעים ושמונה ממאה. יהודים בלי צלב בעל שש קצות, יהודים אשר לא קנו את יהדותם במחיר 25 סענט בחנותו של ליפסקי או דע האז, ולא ימכרוה אף בשלשים שקל, לראש ישיבת “יאסנאיא־פאליאנא” ותלמידיו הקולטוריסטים. יהודים המתפללים בכל לב “והביאנו לציון עירך” מבלי אשר יחשבו את המלות האלה לפסת ניר חלק. scrap of paper ואם לא כלם יוכלו לשוב לציון, הנה המה יודעים כי עליהם החובה לבוא לעזרת בנין ציון, למען ישובו אחים אחרים. ואם חלק קטן מהם כבר נספחו אל המזרחי, חלילה להם לחשוב, כי בזה כבר עשו את חובתם. ציון דורשת מאתנו את נפשנו ומאודינו. ולא באיזה קשיטות נקים הריסת ארצנו. על היהודים הנאמנים לד' ולישראל לתת גם את לבם. רוחם ונפשם, ולא יעשו מעשיהם כמכונה מלאכותית. ואם תוסד אגודה מזרחית, ומבין חבריה תבחר יהודים ישרים ותמימים, ולא דורשי פאליטיק – אשר יהיו לועד ההנהגה, ותושיב ועד כזה גם בירושלם, יפו, חיפה וצפת, ותודיע לכל העולם כי הועד יחל לבנות בתי יתומים בעד יתומי המלחמה. וכן גם היתומים החדשים אשר השאיר הצורר דזעמאל פאשא בארץ הקדושה. והבתים יבנו לא בירושלם, רק בערי השדה או גם אצל המושבות, ובכל בית כזה ייסדו בית מלאכה לחרשי חושב. לא כאשר למדום בירושלם רק מלאכת חיטים, תופרי נעלים וסופרים, וכלם לא מצאו לחם בהיותם לאנשים. עתה נחוצים יהיו לנו בעלי מלאכה יותר טובים וחרוצים את אשר לא יכלנו למצוא עד הנה בארץ הקדושה. ומושבה מיוחדה תוסד בעד הגדולים. ואצלה בית ספר לכורמים ויוגבים, אז נוכל להיות בטוח, כי יסדנו אבן פינה לישוב הארץ, ואם יתוספו אלינו אלפי צעירים אשר נתחנכו באויר ארץ ישראל בין אחים יהודים. אז נדע כי אין לנו לנוע לבקש פועלים או בעלי מלאכה בין הבונדיסטים והבאלשעוויקים. אדמה לבנין הבתים ליתומים וליסוד המושבות נקח מאת הנאטיאנאל פאנד. והכסף לבנינים ולמחית היתומים יתן העם, ויתן בלי עמל, ויותר נקל מאשר יתן בעד הציונים, והנסיון כבר הראה יותר מפעם אחת, כי הרחמנים בני הרחמנים יתנו לצדקה אשר ידעו תכליתה, מאה מונים מאשר יתנו בעד דבר אשר לא ידעו מה הוא. בתי יתומים כללים בעד כל יתומי המלחמה בעולם, יפתחו כל לב וכל כיס, ולא נחוץ יהיה לבקש רחמים בשם ציון. אחרי אשר אם יביאו איזה אלפים יתומים לאמעריקא, הנני בטוח כי במשך ימים אחדים יקבלו את כלם בזרועות פּתוחות, וגם בבתי היתומים השונים בארץ יקובלו רבים בלי כל עמל, ואם כה יאמר להם, כי הכסף אשר יוציאו להחזקת היתומים פה יתנו לבתי היתומים בארץ ישראל, יתנו מבלי חשוב הרבה, וכן ימצאו נדיבי לב אשר ינדבו לחנך איש איש יתום אחד על חשבונו במשך איזה שנים, ואחרי עבור עשר או שתים עשרה שנה נמצא מחנה צעירים רעננים בארץ אבותינו אשר יהיו ליסוד מוצק לישוב הארץ. ואם נמצא בין הצעירים האלה גם בעלי כשרונות למדעים שונים, מה טוב, ונדיבים בעמנו לא יחסרו, אשר ינדבו גם סכומים גדולים לתכלית זאת מבלי היות ציונים, אף גם מתנגדי הציונים. רבים מהיתומים ימצאו מנוחה גם במושבות, ביחוד בין האכרים בעלי משפחות קטנות, וכל יתום אשר ילמוד חצי היום בבית הספר, וחצי היום השני יעזור מעט בעבודת השדה והכרם, הן ירויח את לחמו, ולא יאכל לחם חסד, והיה אם כה תעשה אגודת המזרחי, אז ידע העם כי יש לה זכות הקיום, והעובדים בעדה ידעו כי יעמלו בעד מטרה גדולה ונכבדה, והאפוטרופסות לחנוך ילדי ישראל אשר יבטיח לנו אדון המזרחי יעזוב נא ביד היהודים עצמם, אזרחי הארץ, ואם כה יאמר להטיף נטפי סם חיים בכוס החנוך, תחת סם המות אשר שמו בה הקולטוריסטים, הנה זה לנו האות הנאמן כי לא ידע מכל הנעשה בארץ הקדושה, ולא ידע, כי לולא המלחמה, כבר אולי בא הקץ לממשלת ההפקרות, וביום בהיר אחד יהפכו שוליהם על פניהם עם בתי ספריהם יחדו, אחרי אשר לא לעולם ישקוט העם במכונו, ולא לנצח יבּיט במנוחה בראותו את בניו מובאים למולך ביד מורים מתעים, ואם יד העני האומלל לא השיגה לשלם למורה בניו, הנה יש תקוה, כי אם תחל ציון להבנות, ימצאו כלם את לחמם בכבוד ואז יתנו לבניהם חנוך עברי על חשבונם, ובאפס יד יוכלו לאלץ את מנהלי בתי הספר לכי”ח ולההילפספעראיין לשנות את סדרי למודיהם ומוריהם, או ישלחום לעזאזל אם לא יאבו לעשות רצון העם. ובלכתם, יקחו עמהם גם את “מרכז המורים” עם בתי ספריהם להוליכם המדברה, ואם רק החנוך לבד תהיה עבודת המזרחי, אז אין לה כל זכות הקיום בעולם, תחת אשר איזה יחידים בפראנקפורט דמיין כבר פעלו לטובת החנוך עשרת מונים יותר מהמזרחי, – אשר עד כה לא עשתה מאומה, ולא יפלא כי הבטלן מאונגעני לא השמיע באזני כוכב המזרחי את אשר עשה הדר' אויערבאך, ולוא רק בפתח תקוה לבד, כי ברגע אשר פתח את בית ספרו, עזבו שלש מאות נערים את בית הספר הציוני, עד אשר נשאר כמעט ריק. וכן שלח מורים יהודים גם למקומות אחרים, והיחידים בפראנקפורט לא הרעישו את העולם באגודתם, ולא שלחו מלאכים ומטיפים לכל קצוי תבל, והמנהל אשר שלחו עושה מעשהו באמת ואמונה, והוא מסור להנהגת בית הספר בכל לבו ונפשו, מלבד אשר יעשה רב טוב בכל אשר יפנה גם בלעדי החנוך, ועתה יראה לנו המגיד מאונגעני מה פעל במשך שנתים ימים אשר התגרד בגבחתו בתל אביב.

וזאת שנית, אם המזרחי עומדת על יסוד הפראגראמא הבאזילית, אשר החליטה. כי דבר אין להציונית עם הדת, ולא להתערב בה בכל אופן שיהיה. הן עליה היה החוב הראשון לצאת במחאה גלויה נגד הציונים הקולטוריסטים “הלאמים בלי דת” אשר תפשו את החנוך העברי בידיהם, ויהפכו את כל הציונית לחדר מלמדים, ללמד לצעירי ציון כי אין תורה ואלהים בישראל, נגד הפראגראמא אשר הסכימו עליה כל הציונים, וכונת החק הזה היתה, לבל ילך איש לחפש אם לא נפסק חוט אחד מציציות הציוני, ולבלתי יבקרו את הציוני אם הוא תמים עם אלהיו – או לא, ומי נתן להם המשפט להיות מיססיאנערים להסיר את לב העם מתורתו ואלהיו? ומי נתן להם הרשיון להוציא נדבות כל העם למען מלא תאות נפשם להפקרות בדת? ואפוא היא אגודת המזרחי הצדקת המשתעשת בפאליטיק לעשות דדי הציונים בנויארק, עד כי הצליחה להשלים עם משנאיה, ועתה היו שתי המחנות למחנה אחת. רחבעם וירבעם השלימו ביניהם לחלק את המלוכה. ואם יחשוב ראש המזרחי כי רק זאת היא מטרת אגודתו להיות זנב לאריות, ולהבטיח לנו כי תיסד עוד בית ספר, אז, אז טוב לה יום המות מיום הולדה. ובעד היתומים תדאג אגודה אחרת, או כל עם ד' תהיה לאגודה אחת בעולם, אשר תשלח את כל האגודות השונות לחפרפרות. וארץ אבותינו תשאר נחלה לבניה דורשיה ויורשיה האמתים, אף מבלי הקרא בשם “ציונים”.

ציונים וציונות

אם היו סכלים בעם ד' אשר האמינו כי זכר ונקבה ברא אלהים, ציונים לציונית. אודה על אולתי, כי אני אני הוא הסכל… אני עם כל סופרי ישראל ורבבות אוהבי שערי ציון אשר האמינו כמני, בקרבנו אל העבודה ליסוד הציונית לפני ארבעים שנה.

אם נמצאו בעמי צדיקים אשר קמו בדור החדש, ויגנבו את הציונית, ויסתירוה בכר הגמל לבל ימצאוה מבקשיה, ולעצמם קראו בשם “ציונים” בלי ציונית, וציונית בלי יהדות. עברים בלי עברית וקולטוריסטים חסרי קולטורא, הנה בקהלם לא יחד כבוד איש יהודי האוהב שערי ציון, ונעים לי להשאר סכל כל ימי, מתת ידי להם אף רגע אחד.

אפס אם יש בעמי גם חכמים וישרי לב, ובזה לא אספוק אף רגע, כי ישנם בנו לאלפים ורבבות, הנה זאת היא העצה היעוצה – ראשונה, ילכו נא לחפש את הציונית העיקרית, כמו שהיתה ביום הלדתה, ובלי ספק ימצאוה בספרים, חוברות וכתבי עתים שנכתבו בימים ההם ואם יביטו בפניה, יוכחו כי לא זאת היא אשר ידברו בשמה היום. ואף לא בתה היא, רק מולדת חוץ, ואת “הציונים” החדשים ישלחו להפיץ את הקולטורה לירושלם של מעלה. או לפנות להם מקום בתפת בירושלם של מטה.

באמרי “ציונים” עלי להשמיע בדברים ברורים כי אין בחשבון זה כל הציונים, אף לא רובם, או גם מעוטם, רק אולי אחד מאלף והמה המנהלים. ואף לא מנהלי האגודות השונות בערי השדה, רק המנהלים הראשים בנויארק, באדעססא, ברלין ותל אביב, ואחת היא על איזה מפלגה ימנו. כי אמנם לוא נשארה הציונית בטהרתה, כי עתה לא היה מקום למפלגות. אחרי אשר על דגלה כתבנו “ציון ויהדות ליהודים”, ובאופן זה למותר היה ליסד מפלגת המזרחי, ומעולם לא עלה על דעת איש לספח לדגלה המלות; בונדיסטים, סאציאליסטים ובאלשעוויקים. כי מה להם וליהודים, ואם המנהלים כעת יצפצפו יום יום, כי חובה על כל העם ללכת אחריהם, אי נקי ואף כל זב וצרוע, כל הולל וצורר ישראל, כל גבורי ההפקרות ומיסדי סעודות פורים ביום הכפורים, הנה רק לכבוד עצמם המה דורשים ומטיפים, בדעתם כי מהם ישנם כאלה אשר בין היהודים לא התחשבו מעולם, ולרגלי ציונותם המזויפה, נתנה להם היכלת להפיץ את תורתם בין היהודים אשר שנאו מעולם, והמה באמת צרעת ממארת לבית יהודה, ואם ישמחו כי מספר יהודים חדשים נלכדו ברשתם, לא שמחת הציונית היא, רק שמחת זאב טורף כבשה תמימה.

ושאלה גדולה ונוראה עומדת לפנינו עתה. מי יבנה חרבות יהודה? הציונים או הציונית?

בנין ילדים או סתירת זקנים

הציונים הידועים לנו למהרסים, יתאמרו כי המה יהיו הבונים, ומקוים לעזרת כל העם השונא אותם. אות נאמן הוא עד כמה המה יודעים רוח העם, ואם אחרי עמל רב יוציאו איזה שקלי כסף מכיס העם, הודות להצלחתם, כי לכדו ברשתם איזה רבנים תמימים, אשר לא ידעו להזהר, ומהם ההולכים “אל אשר יהיה הרוח ללכת”. המתאמצים להיות “מפורסמים” או “גאונים גדולים” ונכונים לצאת במחול. משחקים בכל משתה ושמחה, ומרקדים לפני הכלה בכל חתונה שתהיה, ולוא גם חתונת השטן עם לילית אהובתו. ולולא המה כי עתה לא אספו גם את המעט הזה. והנה למען ידע דור אחרון את האמת, למען יהיה להם מושג נכון מכלל הנעשה עתה בימינו ולעיננו, אם יבואו אלה המטיפים במחיר לזייף את דברי הימים, כאשר עשו עד הנה במשך עשרים וחמש שנה האחרונות, ומוסיפים זיופים ושקרים יום יום בכתבי עתים וספרים. ולמען ידעו בנינו אחרינו, כי רוב מכתבי עמל כתבו רק חזון לבם. רבם ככלם לא ראו את ארץ אבותינו, ושקר ידברו בשם “דעת הקהל” אשר לא שמעו מעולם. ואם נמצאו רבים היודעים את האמת, ויהיו נכונים גם להשמיע את אשר ידעו, הנה לא מצאו מקום להשמיע את דבריהם, כל כתבי העתים העברים ועוד יותר הזארגאנים כלם סגורים לפני העם. לכל עורך מכתב עתי יש איזה שכירים, עם פראגראממא קבועה מה לכתוב ומה לחדל, ואין איש, יהיה מי שיהיה אשר יפתחו לפניו את הדלת להשמיע דעתו, כאשר היו כתבי העתים לפנים באיירופא. וזה לכם לאות, כי אין בכל כתבי עתים האלה מאמרים כתובים בידי סופרים אחרים, בלעדי השכירים היושבים תמיד בבית המערכת, ואדון העלה יושב כשופט רמים, ומצוה מה שנחוץ לו לכתוב. ואם הוא מצוה לכתוב בשם ד', או בשם השטן, בשם דעת הקהל ובשם כל העולם, אין מקום להכזיבו, יען כלם כקטן כגדול – לא גדול בישראל חלילה, רק העשיר מהם הוא הגדול – כלם למדו בבית ספר אחד תורת כסף ויודעים חין ערך ההומבוג. והם המה אשר החלו בימים האחרונים להשמיע קול רעש גדול מצלצלים בכל הפעמונים, מחללים בחלילים, מתאוננים ומבכים את העם. העם אשר חשבו כי כבר הנם בכיס העורכים, ובשמם דברו הבלים ושקרים. היום המה מתפלאים, ומחר יהלכו עליו אמים. האחד אומר כי כל אלה אשר לא יתנו על פיהם ישארו בחוץ בבוא משיח צדקנו. ואחד מגבורי “צאינה וראינה” הצומח בכל מקום אשר לא יזרעוהו, שואל את כל העם בחוצפה נוראה “הלנו אתה אם לצרנו! כמו היה שקול נגד כל ישראל, וישכח להשמיע מי הוא, או מי המה אשר בשמם יאמר “לנו”. האם הוא וסוסתו, או הוא ואדונו, וכל העם הוא “לצרנו”. ופרחות אלה יסובבו עיר מבית לבית לאסוף נדבות לציון, ועל חשבון ציון יעופו מטיפים לכל ערי השדה. מתופפים על לב כל איש יהודה, וגרונם יחר מקרוא, יהודים הבו כסף! יהודים לכו ציונה ועשו ככל אשר נצוה לכם, כי הנה משיח צדקנו עומד כבר תחת כתלנו. ומלבד יחידים הנותנים מעט “כאלו כפאם שד”, הנה כל העם עומד מרחוק, ואוטם אזנו, ואלה אשר לא זכו עוד לשמוע דברי מטיפיהם שוקטים, ובוטחים כי לא יקרם אסון אם לא יחושו לדרשות הפאטריאטים האמללים, ושנתם נעימה כמו לא היו יהודים או בני נביאים מעולם. ואם יהפכו המטיפים והמולי”ם הזארגאנים את כל העולם לתהו ובהו, בהם לא תגע הרעה. אפס אם יתמלאו המולי"ם, ישתקשקו בפעמונים, יקראו ויתחננו. יהלכו אמים ויקללו. יביעו, ידברו עד אשר תיבש לשונם בפיהם, יתגודדו עד שפך רירם על זקנם המגולח. והעם כמלפנים יעמוד גם עתה מנגד, לא יתן את כספו ולא ילך לארץ הקדושה, כל עוד אשר המון הוללים המה המטיפים, המנהלים, היועצים ומקבלי הנדבות, וכל עוד אשר לא ימצא העם מקום להשמיע את קולו ולחות דעתו, עד העת ההיא לא תבנה ציון, ואם ינסו הציונים לבנותה רק לעצמם, הנה אנחנו יודעים, כי בנין כזה יהיה רק, הריסת ציון.

הנני לבאר את דברי.

למן היום אשר השיאו מות על בחיר ישראל הדר' הערצל, קמו רוצחיו ומזעזעיו וירימו ראש. חיים ווייצמאן ראש הפראקציע הסאציאליסטית. מענדיל אוסישקין ראש הבונדיסטים, ואחד העם ראש הקולטוריסטים. והמתבולל דר' ווארבורג, ואחריהם קופה של שרצים אשר התלקטו לכבוש חנוך ילדי ישראל בארץ הקדושה. עזב העם את הציונית בראותו מי המה מנהליה, ומעט מעט החליטו, כי הציונים והציונית אינם מעור אחד, ומספר אוהבי ציון נגרע יום יום, ורק נלהבים מעטים נשארו בתוך המחנה ויעמדו במערכה, ורבם ככלם צעירי ימים נספחו לפועלי ציון או למחנה הקולטוריסטים, וכלם לא לשם ציון או היהדות אשר לא ידעו ולא חפצו לדעת. ובתוכם גם אלה אשר קראו בגרון ללמוד עברית בעברית – לא עברית באמת. עברית הקשורה בכתבי הקדש ותורת ישראל. רק איזה מין עברית טטרית אשר ילמדוה על רגל אחת מפי איזה מעטהאדע, להשכיח תורת ודת בישראל, ולתכלית זאת החלו להשליך שקוצים על כל סופרי ישראל אשר כתבו עברית, וירימו עד שמים שיא כל המצפצפים אשר בדאו להם את השפה הממזרת החדשה. הזארגאן המגאל המעורב במליצות אץ קוצץ, ומלות משער האשפה. והכל לשם הציונית הניהיליסטית אשר קוו כי על ידה יביאו גאולה אנארכיסטית לישראל ולכל העולם, כאשר הראה עתה בנסיון משיחם החדש לעאן טראצקי בפעטראגראד אשר ישישו וירקדו לפניו ברגע זה ראשי מנהלי הציונית האנארכיסטית בכתבי העתים הזארגאנים אשר בידיהם, ביחוד בנויארק ושיקאגא, תחת אשר כלם יודעים כי כל אדוני כתבי עתים ההם רחוקים מציון כרחוק קאזאק מיושר. כלם זוכרים, כי זה לא כבר השליכו שקוצים על הציונים והציונית, ויקללו את דר' הערצל ויתנוהו לשמצה, ובידי נמצאים עוד איזה עלים מאלה אשר הסתרתי למשמרת לדור יבוא. ובכל פעם אשר נסה איש לתת מכתב עתי ציוני, התנפלו עליו מכל עברים לקברו חי או מת, ומעטים בין סופרי הדור העבר החיים ונשארו נאמנים לציונית, נדחפו ונגרשו מהציונים החדשים, אשר ראו טוב להם ולכיסם להתחפש בבגדי ציונים – בלי ציונית – שנואת נפשם באמת, וכל העם כלם רואים וזוכרים את כל המעשים הטובים, ובמשך שנים החליטו כי כל הציונית חדלה מהיות רעיון נעלה, ותהי למסחר שפל ביד כנענים פרטים, ואם נספחו להם איזה תמימים קלי דעת אשר נלכדו ברשת מבלי משים, הנה המה רק יוצאים מן הכלל, ומי יחוש להם ולמעשיהם. אגודות אין מספר ישנן בכל הערים הגדולות בארצנו, וכל חבר יחוש רק לעניני אגודתו, ולא יתערב בעניני אגודות אחרות, ואחת היא לו אם טובות או רעות הנה, ואם איזה כתבי עתים ידברו בשם איזה אגודה, הנה מנהלי האגודות יודעים את הסוד, כי בלי שלומים לא יפתחו פיהם, וכל המשלם הוא הצדיק בריבו. וסוף סוף נאלצו הציונים אשר לא מצאו מרעה בשדה אחר, ליסד להם מכתב עתי זארגאני לעצמם, ויושיבו אחד או שנים מחבריהם, ויאמרו; הא לך חמורך טרפון. לך ודבר אל העם הסכל כי יפתח את שקו לנו וטוב לכם. ואם בני הנביאים לא מצאו בו חפץ, בכל זאת לא חסרו לנו גם סכלים, ותהלה לאל כי הצליחו לתת די מספא לרועיהם ובהמתם, והאבוס היה מלא תמיד, אכלו וישבעו. ולא חשו כי עמד כל העם מנגד, אחרי אשר, להם, להרועים, היה די והותר, ומה להם ולכל ישראל? ואם לרגלי המלחמה מצאו חדשה בארץ, ויקראו לקאנגרעס עברי, אשר ידבר בשם כל העם, ומדעתם את כל אברי המכונה המדינית על פי נוסח טאמאני האלל בנויארק, ידעו כי הם המה יהיו הנבחרים אל הקאנגרעס, כי מי לנו גוי גדול יותר מעורך מכתב עתי זארגאני, או אחד הכותב רק מאמר אחד פעם בשבוע. וכל הנבחרים הלא יבואו על שכרם. ולתכלית זאת קצבו עשרה סענטים לגלגלת. ואם לא אספו כסף רב כתקותם, בכל זאת לא במסכנות אכלו לחמם. כי נאסף סך שלשים וארבעה אלף שקל, ומשנת בצורת לא ידאגו עוד. ואלהים בציון לא יעזוב את חסידיו. ואם לא כלם היו ציונים, אבל כיס וקיבה הן לא יחסרו לכלם. ואם הקאנגרעס ישן שנת עולמים, תערב לו שנתו, ונפשו בטוב תלין. והרועים הן לא אבדו מאומה, ויחכו ליום בהיר אחד אשר יזרח להם השמש באחד הימים, והיום ההוא בא בא.

ממשלת בריטניא הודיעה לכל יושבי תבל, כי נכונה היא לתת לישראל ניר על אדמת אבותיו. וכל העם שמח שמחה גדולה – מלבד איזה קוצים כסוחים אשר קוו כי בעוד מעט יצליחו להטביע את העם במי בן מרים. זה העם אשר חכה קרוב לאלפים שנה בתקותו לשוב אל נחלת אבותיו, הלא יכל בצדק לשמוח, וברגע ההוא היה נכון לעשות כל אשר בכחו למהר גאולתו, אך כעבור השמחה הראשונה, פתאם רפו כל ידים. החם התקרר, ועל מקומו בא קרח נורא. והרועים התחלחלו. קראו עצרה בערים שונות. המטיפים הטיפו. הפעמונים צלצלו. כתבי העתים קראו בגרון. פועלי ציון תקעו והריעו, ויקראו “לחבריהם” ותומכיהם להושיב את קארל מארקס על ראש הר בת ציון, הבאלשעוויקים בנויארק ושיקאגא הרימו ראש, ויקראו בשפה ברורה כי בא עת לחננה להושיב את טראצקי או למצער את אחד מנושאי כליו על כסא דוד בירושלם. הבונדיסטים קראו אל הפראלעטאריאט להחיש מעשיהם וללכת מהרה לכבוש את העבודה במושבות יהודה. ולהקוראים התמימים קראו וידברו על לבם כי יעזבו את כל אשר להם בארץ הזאת למען יקנו את האדמה הנחוצה להם מאד, תחת אשר בערי יהודה אין להם מה לעשות, מבלי דעת כל חכמה או מלאכה. ובתי חרשת מעשה אינם עוד בארץ אבות, והבורזוקים העשירים כבר שכחו להביא את עליהם לבתיהם וקוראים אנגלית, או לא יקראו מאומה. והבונדיסטים מכל המינים המה תמיד כעשן לעיניהם, ואין איש מהם אשר יחוש לציון – סאציאליסטית, ורק אם יבואו אליהם בקולי קולות לפתוח צרור כספם, יש מהם הנותנים איזה שקלים ולא רוחם, לבל יתראו כצרי עין, והמה יודעים כי נחוץ לפעמים להשליך איזה מטבעות לחוץ לטובת מסחרם או כבודם. נתבעים ונותנים גם לעגל, והנסיון הראה, כי כאשר הודיעו הציונים, כי נחוץ להם לאסוף מיליאן שקל להתחלת העבודה בעד המלאכים – אשר איש לא שלח ולא בחר – מלבד אולי ציוני לאנדאן ההולכים לסדר את המלאכה בארץ הקדושה, במשך שני ירחים, יאנואר ופעברואר שנת 1918, ולכסף הזה קראו בשם “גאולת הארץ”, ולולא העשירים האחדים אשר נתנו סכומים גדולים, כי עתה יכלו לחכות עוד שבע שנים עד אשר יאספו סך לא גדול זה. הנני רואה כי מכל העמל אשר עמלו במשך שני ירחים אשר קצבו, לא אספו אף החצי, לולא הנדבות הגדולות אשר נתנו העשירים, אך לוא התנדב העם רק אחד אחוז משלש מאות איש אז הלא מצאו י"ב אלף מנדבים בשיקאגא העיר הגדולה אשר מספר יהודיה עולה לשלש מאות אלף, ומספר המטיפים הציונים גדול ממספר הרפאים בעמק יהושפט. ועל העיר ההיא הטילו מס של מאה אלף שקל לגאולת ציון, וכבר עבר גם החודש הששי, והעם עוד לא נתן שלשים קשיטות לגלגלת, האמנם מקרה הוא? והעם הן כבר הראה בכל משך ימי המלחמה כי נתן עשרים מונים מסכום זה, ונדיב אחד בשיקאגא הלא נתן לטובת נגועי המלחמה מיליאן שקל, ובמה נגרע גורל ציון? ואם גם קארל מארכס וטראצקי אינם שוים להקריב שלשים קשיטות בעד נשמותיהם, אהה ד' אלהים! איך יבנו הבאלשעוויקים במות לבעל בעיר דוד. ובלעדם מי יבנה ציון, הבורזוקים? היהודים?

הס מלהזכיר!

ציוננו הנאהבים. הרועים הנאמנים, כבר השמיעו בשפה ברורה כי יתעתדו להוציא מניות, הלואת־עם על סך מאה מיליאן שקל, ובנויארק הגדולה אשר מספר תושביה היהודים הוא החצי מכל בית ישראל יושב אמעריקא, ואם העיר הזאת לבדה יכלה לתת שמונה אלף רבע שקל במשך שנה אחת. מדוע לא תוכל לתת למצער חמשים מיליאן שקל בפעם אחת, ועוד חמשים מיליאן שקלים נבזים במה נחשבו בערי השדה, והיה אם כל אחד יתן את תרומתו מעשרת אלפים שקל ומעלה, אז יוכלו לאסוף את הכסף על רגל אחת. ואם לא הבורזוקים, הן לא קצרה יד שלשה אלף פועלי ציון בארץ, ומאתים אלף קוראי הפארווערטס והקעמפפער, ואולי גם מאתים וחצי קוראי “הקוריער” בשיקאגא למנות את החסרון. ומהשקפה זאת נוכל לישון במנוחה מעתה ועד עולם.

וציון?

מה לה ולנו. המה מאספי הכסף, והמה הבונים, להם הקולטורא וכבוש העבודה. להם הפועל הצעיר, האחדות, ומרכז המורים. להם ארבעה או חמשה בתי ספר והגימנאזיום, ולהם כארבע מאות פועלים המפוזרים בכל הארץ, ובשוב ד' שיבת ציון יבואו בלי ספק עוד איזה מאות, וכטוב לבם יתאחדו עם הערביים ויהיו לעם רב כצואת קארל מארקס אל הפועלים להתאחד בכל העולם. ובאופן זה, תקותנו לארץ אבות תבוא גם בלעדי היהודים.

והיהודים?

פשוט! אם יתכן ציון בלי יהודים, מדוע לא יתכן יהודים בלי ציון? ומי יוכל לחזות עתידות מראש, אולי תשאר הציונית הטהורה באמעריקא, אם יעזבוה הציונים ללכת ארצה כנען.

והציונית?

אמעריקא אומרת לא בי היא. ואם תחפצו לראותה, לכו ופתחו קברות מיסדיה התמימים, ושם תמצאו גם את קברה. ואם עוד לא עלו עשבים בלחייה, קחוה למען תהי למשמרת ביד יהודים, אולי יבנו ממנה.

שאלת היהודים והערבים

כשנה וחצי טרם כתב פינסקער את מחברתו “אויטאעמאנציפאטיאן” וטרם ראה את ציון אף בחלומו. כבר נקרה השאלה את מוחי, איך נוכל לשבת בטח בין הערביים בארץ הקדושה. שאלה גדול וכבדה היתה גם אז, אף כי לא הערביים היו אדוני הארץ. ובדעתי את תוגרמה ויחוסה להערביים אשר פּחדה מפניהם תמיד, התעוררה השאלה בלבי, איך נוכל לבוא ציונה ללכת בין שני שבילים, אש ומים, חשבתי, זמותי, ואחליט ללכת לבירת תוגרמה להתיעץ עם איזה מגדולי ישראל, ובתוכם גענעראל קאנזול יהודי, ה' וו. והציוני הנלהב דר' שווארץ אשר היה כבן בית בבתי שרים גדולים – אשר הציונים החדשים לא זכרו אף את שמו עד היום – ואחד מגדולי שרי הממלכה אשר ידענו בטח כי לבו טוב לישראל יותר מכל אחיו, ואני כתבתי מעמאראנדום ואתנהו על יד הקאנזול, תוכנו היה התכנית אשר הצעתי אחרי כן במחברתי “מסע בארץ הקדם” (פרעסבורג תרמ"ג). ואחרי כן הגשתי עוד פתשגן ממנו להשר הנזכר. אבל הקאנזול היהודי הניאני מחפצי, באמרו כי בלי אוצרות כסף לבאקשיש, אין להחל לעשות מאומה, בכל ענין שיהיה, אף אם אלף פעמים יהיה לטובת הממלכה, ומה גם לטובת היהודים. ואחרי לכתי איזה פעמים לקאנסטאנטינאפאל החלטתי לשלוח איש אחד על הוצאותי לשבת שמה זמן ידוע, ואשלח את ה' ישראל איסר הלוי לנדא (עתה מבקר ספרי ישראל בפעטראגראד) ובשובו, נוכחתי כי שוא עמלי בבירת תוגרמה, ואשים פני אל בני ערב, ואני בלוית אחד מאוהבי יליד ארץ הקדושה החלטנו לשלוח מלאך מיוחד לראש שבטי הערביים אשר ישב אז בעכו, להתיעץ עמו, מה לנו ולהערביים לעשות לצאת מעול תוגרמא,² ובאיזה אופן נוכל להיות אחים לצרה לשבת יחדו בטח, הגבור הערבי ההוא ישב אז אסור תחת השגחת הממשלה אשר שמרה צעדיו במבצר ההוא, וארבעה ימים חכה מלאכי טרם הצליח לראות את ראש השבטים, אשר היה לפנים גם שר צבא. והמעמאראנדום אשר הביא לו המלאך מצא חן בעיניו מאד וישמח לקראתו, ואף כי בפועל לא יכל אז לעשות דבר מה, בהיותו אסור ביד תוגרמא. אבל “אורו עיניו לראות כי גם היהודים הקיצו משנתם” (כן ענה להמלאך) ויבטיח לעשות ככל אשר תמצא ידו. והסוד הזה גליתי רק פעם אחת להדר' הערצל בוויען בשנת תר"ס.

השאלה הגדולה, איך נחיה בין הערביים, כל עוד אשר המה רוב תושבי הארץ ואזרחיה, לא היתה כל שאלה בעיני הציונים, אשר למדו את כל ציוניותם מפי כתבי עתים, ואת תוגרמה ידעו על פי השמועה, ורק עתה, ברגע האחרון, אחרי הודעת ממשלת בריטניה, כי נכונה היא לתת ניר לישראל על אדמת אבותיו, והציונים בלאנדאן באו בדברים עם איזה ערביים היושבים שם. עתה היתה לשאלה, אך לא בכתבי עתים העבריים בארצנו, חולמי חלומות בהקיץ, בעדם אין כל שאלה מוצאת. להם די להיות ציונים, ולהטיף לעם לאמר. ציונה לכו, ומה נקל לשבת על סיר הבשר, ולהוכיח לרבים כי יענו בצום נפשם.

שאלה גדולה ונוראה עומדת לעינינו ברגע זה. שאלה המונחת כאבן גדולה על דרכנו לציון. ואם נקלה היא בעיני העורים אשר הסכינו לראות רק את חוטמם, הנה כנטל החול תכבד על כל יודעי תכונת הערבים ויחוסם לישראל בעת הזאת. ועוד לפני שנתים ימים כבר כתבתי בספרי “חרבן ארץ ישראל השלישי” במאמרי “עתידות ערב והיהודים” לאמר;

"האיש אשר לא ראה ולא התאמץ לדעת את כל הערביים בארצותיהם השונות בימינו, ויודע אותם רק מפי סופרי דברי הימים, ויתבונן עליהם מהשקפתו על בגדד וקארדובא וספרתם בימי קדם, לאיש כזה אין כל צדקה לשפוט עליהם בימינו. כי לא כגוים המתים אשר השאירו זכרון בספר בשבתם על אדמת ספרד הגוים החיים עתה על אדמת ישראל. ראשית דבר, כי הגוי המפוזר והמפורד בארצות שונות, לא יתכן כי יהיה בעל תכונה אחת, ובאמת הננו רואים כי שונה רוח הערבי אזרח טוניס מאחיו התימני, כרחוק הבריטי מן היוני, והערבי בארץ הקדושה שונה מכל אחיו בהיותו בעל תכונות מעורבות, לרגלי דם העמים השונים הנוזל בעורקיו, כי מי כמהו התבולל בעמים מימי מסע הצלב עד הנה, ולמדיחי הנוצרים עוד כר נרחב בערב. ורק אחת עוד לא הצליח להמסיתים, להשיב מעליהם ברכת אלהים לזרע ישמעאל… ואף כי לא עם סכל הוא, אבל תוכו מלא הוות, וכשאני לעצמי אינני מאמין גדול ברבים מספורי דברי הימים בימי קדם, וכל הכתוב אודות הערביים מכוסים במסוה שירים ומליצות, מלבד אשר דברי הימים הכללים נכתבו רק בעד המלכים והמושלים ולא בעד העמים עבדיהם. רוב דברי הימים יכילו רק מלחמות המושלים איש ברעהו, התחתנות בנֵי המלכים. סכסוכיהם, גאותם, נצחונותיהם או מפלתם, וכל סופר כתב לפי רוח המושל למצוא חן בעיניו, או כתב על פי פקודתו, ודברי “ימי העמים” אין לנו באמת, ואך שוא יבקש איש למצוא ציור נאמן מתכונת רוח איזה עם, מלבד אשר הסופרים עצמם לא נודעו לנו למלאכי אלהים אשר ירדו משמים ארץ לזכות את התבל בספורים אמתים, רחוקים משקר וחנף, ואם נפקח עין לשפוט ממראה עינינו בימינו, אז, לא נאבד הרבה אם נעלה ספרים רבים ממין זה על המוקד, ואם אמת הדבר בספרת העמים, אמת הוא אלף מונים בספרתנו העניה, אשר ידענו את כל סופריה, וכל ספריהם נגולו לפנינו. ומי לידי יתקע כי הימים הראשונים היו טובים מאלה היום, ואם אמת הוא גם כן, כי לא נשארו בידנו ספרים עתיקים כתובים בידי נערים, אשר נחלו את כל ידיעותיהם מקריאת איזה עלים נושנים מהמגיד והמליץ לפני שלשים או ארבעים שנה, ובין לילה היו לסופרי דברי הימים, אך גם ספרי תולדות ישראל כתובים באצבע סופרים מהירים לא נשארו בידנו מימי ממשלת ערב ועלינו לשפוט אותם רק על פי מראה עינינו, והמראה איננו נחמד ונעים.

רבות חשבו היהודים בראשית התנועה הלאמית אודות הערבים ויאמינו, כי יקבלו את היהודים כאחים בני גזע אחד, ובמשך הימים ישבו בטח כאחים ורעים. ומה גם בהיות גם המה נדחים ונדכאים ביד תוגרמה אולי יותר מהיהודים, וגם אני חשבתי כזאת, כי יבינו הערבים, כי ביד היהודים למנות את החסר להם בכסף ודעת. ואף גם כאשר אסרה הממשלה על היהודים להתישב בארץ ולקנות אדמה או בית, לא גדול היה הפחד, בדעתנו, כי מלבד הפחה בירושלם אין תוגרמי בארץ, וממשלתה תלויה בשערה, ובמחיר באקשיש ימכור הערבי גם את אלהיו עם הסולטאן יחדו. וכן הראו בפועל פעמים אין מספר, ובכן יכלנו לחשוב כי מאהבת הבצע ואהבת הגזע יתאמצו לקרב את היהודים, וברבות הימים יכלנו להיות לכח גדול, המה במספרם ואנחנו בידיעותנו וכספנו, ויוכל להיות, כי לוא חשבו את עצמם לעם, ויעשו להם סדרים ומנהלים בראשם, אז אולי יכלנו להבין איש שפת רעהו, ולבוא להסכמה אחת הטובה לשנינו, אבל כזאת לא היתה, ומי יודע אם תהיה במשך הימים, יען חיי הערבי הוא חיי צאן אובדות, איש לבצעו מקצהו, ולא לבד כי לא זכרו ברית אחים בגזע, אבל בכל עת מצוא הראו שנאתם לישראל, וירעו לנו על כל מדרך כף רגל, ורק אחת ידעו למוצץ דם היהודי, להתנפל עליו בהיותו בדד בשדה, לגזול ולגנוב את תבואות שדהו, למכור את האדמה ולקחת את מחירה, ולהתנפל אחרי כן על תושביה היהודים לגזול את נחלתם, לעולל עלילות שקר, לקרוא מלא אחרי כל יהודי הקרב אליהם, עד כי לולא היתה הארץ קדושה לנו, כי עתה לא ישב בה יהודי מעולם, ואם נפתח עוד ספרי זכרונות היהודים לפני מאה, מאתים, או שלש מאות שנה, וכל המון התלאות אשר סבלו מידי הערביים בארץ הקדושה, אז לא נחוץ עוד להביא עדים אחרים להרשיעם. ואין כל ספק בעולם, כי לולא חסות הקאנזולים וצירי ממלכות איירופא ואמעריקא לא יכלנו ללון שם אף לילה אחד. וכן הראה הנסיון. כי ברגע אשר השמיע שר הפלך בירושלם בדרשתו בגן העיר, ביום השלשים לירח אקטאבער 1914, כי מהיום חדלה חסות הקאנזולים על נתיניהם, החלו הערבים לרוץ בכל רחובות העיר שמחים וטובי לב, שמחים לאיד היהודים, ובפגשם איש יהודי התקלסו בו לאמר; האח, עתה הנכם בידנו כצאן לטבח, ונוכל לעשות עמכם כטוב בעינינו, עד כי פחדנו לצאת החוצה יותר משבוע ימים, ומה גם בערב ישבנו כלנו כלואים בבית כל ימי החורף ההוא, והתקוה האחת אשר נשארה בעדנו, היתה על פקידי הצבא אשר לא נתנו להערביים לכלות בנו חצי חמתם, והערביים ידעו, כי דזעמאל פאשא ישנאם שנאת מות, ולא ידע רחם אם יתפשו בכף, ובביתי ברמלה לא יכלתי לשבת, לולא מחנה הצבא אשר חנה כדור סביב ביתי, ופקידי המחנה מצאו מעון בביתי, ומים בעד כל המחנה לקחו בגני מאין מקום אחר לשאוב, ואם עתה תחת ממשלת בריטניה אולי יפחדו מעשות רעה לישראל בגלוי, הנה השאלה היא, מה יעשו עתה בראותם כי בני ישראל יחלו לבוא בהמון, וראשית מטרתם לקנות אדמה, אין כל ספק אמנם כי רבים מהם יהיו נכונים למכור את אדמתם. הערבי נכון למכור את ביתו ונחלתו תמיד, ולא לבד אדמתו, אבל גם אדמת זרים ימכור במרמה ונלוז, אבל גם בזה אין כל ספק, כי יעלו את המחיר עד גבהי שחקים, והנוצרים תושבי הארץ, או המומרים הערבים הנודעים מאז לצוררי ישראל, יתאמצו להרחיק את היהודים בהוסיפם על המחיר פי עשרה, ואם גם ימצאו ציונים נלהבים ועשירים אשר ישלמו כל מחיר אשר ידרשו מהם. אך מה יעשו הצוררים? שני כתבי העתים הצוררים, הפאלעסטין ביפו, והכרמל בחיפו לא חדלו מנבוח יום יום על היהודים, אף מבלי כל סבה, ואם כן עשו תחת ממשלה דעספאטית, אשר כל פקיד יכל לסתום את פיהם, ואיזה פעמים נענשו באמת, הנה מי יסתום את פיהם בממשלה חפשית, ומי יודע אם לא יקומו עוד צוררים חדשים לקצות בישראל, ומה נקל יהיה להם להרים קולם ולבוא בברית עם אחיהם במצרים העוינים את בריטניה, ושם חדש קראו למו “ערבים צעירים” על פי נוסח הטורקים הצעירים, ובזה לא אספוק אף רגע כי כן יהיה. שמענו אמנם, כי מלאכות ציונים יצאה מלאנדאן לארץ הקדושה, אחרי אשר עשו חוזה עם איזה ערבים וארמענים בבירת בריטניה, לטוב לכלנו, אבל הבטחון הזה טוב הוא לגמולי מחלב. אנחנו הננו יודעים כי אין מנהל לערבים אשר אליו כלם ישמעו, וכל אשר דברו והבטיחו לא ישוה אף גרה אחת, ואין כל תקוה אחרת לבוא להאחז בארץ, כל עוד אשר לא יהיה לנו שר פלך איש יהודי חכם ונאור, איש מדיני מנעוריו, ולו עוזרים ופקידים מבני עמנו היודעים את הארץ ושפתה. וזרוע וגבורת צבא יהודים למשען לו, ויושיב ועד מיוחד בכל הערים למצוא אפוא היא אדמת הממשלה, אשר בעלות “השעכים” ולא במשפט. והאדמה הזאת תוכל הממשלה למכור לחלקים קטנים, כל חלק די למחית משפחה אחת, ולא תמכור חלקים גדולים לעשירים, והמחיר לא גדול יהיה למען תשיג גם יד עני לקנות חלקו. וביניהם גם עניי הערבים, ועד אשר יהיה כדבר הזה, סכנה גדולה נשקפת לנו, אם יבואו יהודים בהמון לקנות אדמה בלי כל חשבון ודעת. כן לא נוכל להעלים עין אף רגע משאלה אחרת. והיא שאלת הסורים שכנינו, אשר לא הצטיינו מעולם בלבם הטוב לישראל. אף אם לא נתחשב עתה עם הארמענים הנודעים בשנאתם לנו מדר דר. ואין אנחנו יודעים מה יהיה גורלם בעתיד, כי איך שיהיה. הן לא קרובים המה לנו כהסורים, אשר המון רב בהם המה נוצרים מלידה או מומרים. וגם המה הרימו ראש, ואם היו שבעי רצון בשבתם תחת חסות צרפת, אבל עתה המה דורשים לצאת לרשות עצמם, ומה גם כי הרוב מהם לא עמדו תחת מחסה צרפת, וכבר שמענו כי לא בשו לדרוש לספח גם את הארץ הקדושה לנחלתם, באמרם כי גם פאלעסטינא נקראה בשם סוריא. ואף כי ברור הוא, כי בריטניה לא תשעה להם ולדרישותיהם, אך עלינו להיות עינינו פקוחות תמיד להביט סביבותינו, או גם צופיות למרחוק.

אם לא נחפוץ ללכת לרשת את הארץ בעינים עצומות, או כחשיף עזים ההולך אל אשר יהיה רוח הרועה, הנה עלינו לדעת כי הננו יורדים אל העמק, והעמק עמוק מאד, וכבר בקרוהו, דרשוהו, חקרוהו מכל עבריו, את הפתח לבוא אל תוכו מצאו כמעט בלי עמל, אך לצאת ממנו עוד טרם מצאו את הפתח עד היום. והעמק ההוא נודע לנו למדי בשמו, והוא.

שאלת ארץ הקדם

השאלה הגדולה והנוראה הזאת, עמדה ועומדת גם היום כדב שכול על דרך חכמי המדינות, ולא לכל בן אדם לדעת מסתריה, את אשר לא ידעו אף רבים מחכמי התבל, ולא אלבש גאון לדבר אודותה לא בכלל ולא בפרט. אבל הנני חפץ לתת ציור קטן ממנה לאלה מאחנו אשר לא ידעו מאומה, או לא חפצו לדעת, יען השאלה ההיא לא נגעה בנו בתור יהודים בדרך ישרה עד הנה, אבל לא כן הוא עתה. עתה היא קרובה ללבנו, אם נאבה או נמאן.

הדיפלאמאטיא העתיקה אשר שמה חשך סתרה, ורק בחדרי מלך ארגה קוריה, ותשם מסוה שחורה על השאלה המסוכסכה הזאת מבלי מצוא פתרון בטוח, יען בחדרי מלכים אחרים ארגו ארגים אחרים את קוריהם, או אם נקרא לה בשמה האמתי, עלינו לכנותה בשם “העכביש בהיכלי מלך”.

זה יותר ממאתים שנה למיום נולדה שאלת ארץ הקדם. הראשון היה פעטר הגדול אשר החל לחשוב מחשבות לחדור לארץ הקדם ולהכניע את תוגרמא, אשר החלה אז לרדת מגדולתה. פעטר מצא כי אין לרוסיא כל פתח אל הים, אם לא דרך ים השחור החפשי מקרח כל השנה, נאפאלעאן הראשון אמר פעם אחת “תנו לי את קאנסטאנטינאפאל ועשרים אלף צוענים, והנני קיסר כל ארצות איירופא”. ובריטניה החלה לפתור את השאלה הזאת בלי מלחמת דמים, וראשית עבודתה היתה במזרח הרחוק, בפרשה את כנפי ממשלתה על הדו הגדולה והעשירה, ובחפצה לשמור על גבולות הארץ נאלצה לבוא בברית עם כל שכניה מסביב, ועם האוכל תבוא תאות האוכל, ולרגלי המושבות הרחוקות נאלצה להגדיל מספר אניותיה. ותרא ראשית לה להשיג חפי ים בטוחים בכל חלקי תבל, ולמען תהיה בטוחה על הים מכל עבר ופנה, התאמצה כי יהיו כל מפתחות הימים בידיה, ובאופן זה הצליחה לקחת לה את מבצרי גיבראלטאר מפתח ים התיכון לים האטלאנטי, את עדן מפתח ים האדום (ים סוף) לים הדו, ובמכירת מניות תעלת זועץ קנתה בסתר את רוב המניות והתעלה נשארה בידה למרות חפץ צרפת אשר חפרה את התעלה, ובחפצה להיות בטוח, כי איש לא יגאל ממנה את התעלה, לקחה לה את אלכסנדריא של מצרים בחרבה, ותפרוש את ממשלתה על מצרים, אשר היתה תחת מחסה שולטן תוגרמה רק בשם לבד. וכאשר ראתה כי אשכנז מתאמצת לתקוע יתד באזיא הקטנה, על ידי בנין מסלת בגדד, המסלה אשר תתן חרב ביד אשכנז להחריד את פרס והדו מצד אחד. וממשלתה בים האדום מצד השני, מהרה להשיג את באסרא ולשון ים פרס, ובאופן זה לוא גם תצלח אשכנז להסב אליה את סחר בגדד, גם אז תשאר היא (בריטניה) גברת מפתח הים, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלי בריטניה, שם הביאה אור, חפש ואשר, וכל העמים אשר הבינו מה טוב להם, ברכו את העם הגדול הזה ועמים רבים קנאו באשרם ועשרם. אבל גם רוסיא אויבתה חשבה מחשבות גם היא להדוך עמים תחת רגליה, אך באמצעים אחרים, בחרב ודם, ועם כל המון המלחמות אשר לחמה בתוגרמה לא הצליחה להסב אליה את קאנסטאנטינאפאל ולשון ים העללעספאנט (הדארדאנעלים). הנה החלה לארוג קוריה מצד אחר. שנים רבות לחמה עם כל שבטי קו־קז, לא יען כי חסרה לה אדמה בעד נתיניה, רק יען כי החליטה לסול לה מסלה דרך קו־קז ואזיא התכונה לים הדו מצד אחד. ולא השתפקה בחפי ים השחור, נאוואראססייסק, סוכום־קאלע, פאטי ובאטום, כל עוד אשר לא כבשה את החפים הנשארים אשר נשארו עוד ביד תוגרמה, וכן הלכה הלוך וכבוש עד פרס הגיעה, וכן בנתה את מסלת הברזל הארענבורגית עד טאשקענט לאחד את סיביר וקו־קז, למען תוכל להביא לחם וצרכי מלחמה מרוסיא האיירופית, ומצד בוכארא וטורקעסטאן נקל היה לה לחדור לגבולות פרס ולהחריד את בריטניא מפאת הדו דרך אפגאניסטאן. בדעתה כי אפגאניסטאן עוינת את בריטניא בסתר.

ואפגאניסטאן עצמה מה היא?

זאת הארץ עומדת כנקודה שחורה בשאלת ארץ הקדם. אפגאניסטאן היא “תוגרמה הקטנה” במדה ידועה, על פי תכונתה ודתה, ועל פי מצבה הגעאגראפי. האפגאנים כלם המה מאמיני מחמד, ועל הסולטאן התוגרמי יביטו כעל יורש כסא מחמד וראש המאמינים, ובכל עת הנם נכונים לצאת לעזרתו, וכאשר הכריזה תוגרמה את “המלחמה הקדושה” בשנת תרע"ד (1914), בקש הסולטאן עזרת העמיר, אשר בידו היה לשלוח מאה אלף איש צבא חמושי נשק איירופא, וכלם האמינו כי בעוד מעט וקאבול עם קאנסטאנטינאפאל נשקו, ובכל זאת נשאר העמיר במצב הבינים עד היום הזה (תרע"ח) ולא הניע אצבע לטובת תוגרמה אהובתו, וזה הדבר;

זה כשבעים שנה למן היום אשר התרוצצו רוסיא ובריטניה ותמיד עמדו כשני חשיפי עזים אשה מול רעותה באזיא התיכונה, ורק אפגאניסטאן עמדה באמצע לשטן לשתיהן. רוסיא התאמצה להתקרב אליה למען תמצא ידה לפרוץ לה דרך להדו הבריטית, ותבנה את מסלת הברזל הפרסית עד סאמארקאנד, ומסלה שניה ממערו, עד גבול כושקלינסק, ותהי כבר נכונה להאריך את המסלה עד העראט, אך בריטניה קדמה את רוסיא בפרשה את כנפיה על באלודזיסטאן, ותבצר את עמדתה על יד קוועטא. אחד המבצרים הגדולים בתבל ביבשה, כמצב גיבראלטאר על הים, ושמה אחדה את המסלה ההודית עם מסלת חאמאן החדשה על גבול אפגאניסטא, ובזה סגרה את השער המערבי להדו דרך קאנדאהאר או דרך זייסטאן, וכן החלה לבנות עוד איזה מסלות, להיות לשטן לרוסיא, וכן הצליחה בחכמתה להושיב את אבדור רחמן על כסא אפגאניסטאן, ועד היום הוא חתן בבית חותנו, ומקבל מאה ועשרים אלף לירא סטערלינג לשנה מאוצר בריטניה להוצאות היכלו, ובעזרת בריטניה הצליח העמיר להביא סדרים בחיל צבאותיו, ועל כן נאלץ להשקיט סערת לב בני עמו נגד בריטניה, ומה גם בראותו כי בריטניה ורוסיא באו בברית, ושתיהן עומדות על גבול ארצו, הנה לא יפלא אם יגפהו לבו משאגת הארי והמית הדב, אשר בלי עמל רב יכלו למגר לארץ כסאו, ועל כן נאלץ להשיב את פני הסולטאן ולא בא לעזרתו, אף כי בני עמו היו נכונים לעשות זאת בכל לב. ובראשית המלחמה כבר התפארו כתבי עתים התוגרמים, כי בעוד מעט ואפגאניסטאן תכריז גם היא מלחמה קדושה נגד מלכי הברית, ואמנם, מלחמה כזאת יכלה להביא תלאות רבות לרוסיא ובריטניה מצד השבטים השונים אשר כרבם המה מושלמנים, ובראותם מלחמה באפגאניסטאן בלי ספק מהרו לצאת לעזרתה. אך בריטניה הודיעה להעמיר, כי אם לא ישקוט במכונו, מרה תהי אחריתו, ובכן אסף את ידיו. והארץ שקטה, אבל אחריתה מי ישורנה, כל עוד אשר לא בא קץ המלחמה.

צרפת לא הביטה מרחוק, לרשת ארצות הקדם, ותשתפק בלקחת לה לאחוזת עולם את הארצות הקרובות אליה. בראשונה לקחה את אלגיר, ואחרי כן את טוניס. ובימים האחרונים שלחה ידה אל מאראקא. ואת תוגרמה כבשה ברוחה ושפתה, עד כי נהפכו כל אצילי תוגרמה לצרפתים גמורים כמעט. וצרפת היא אשר הביאה מעט אור במחשכי ארץ מאפליה ההיא בבנותה מסלות ברזל. חפי אניות. וביסוד אוניווערזיטאט בבירוט, עד כי היתה שפת צרפת לשפת העם בכל הארץ, וכל פקודות הממשלה נדפסו תמיד תוגרמית וצרפתית. ורוב סופריה כתבו צרפתית ויקראו ספרים בשפה ההיא. תחת אשר כמעט אין סופרים לה בשפת תוגרמה. וקוראיה מעטים מאד.

עמי באלקאן הקטנים אשר סבלו במנוחה שנות מאות עול תוגרמה, לא הביאו מהומה באיירופא, עד אשר יצאו מרשותה. ויהיו לעמים מושלים, ורוסיא היתה הראשונה לסכסך עם בעם. ובצאת בולגאריא לחפשי בעזרתה, חשבה רוסיא כי לה משפט הבכורה להניח את רגלה על צוארה. וכאשר גנבה באחד הלילות את הנסיך אלכסנדר באטטענבערג מהיכלו ותוליכהו שבי, עזבה את הגענעראל קולבארס לעשות שם סדרים. אבל הבולגארים מצאו נכון לפניהם לגרשו מן הארץ על אף אלכסנדר השלישי, ובראותו כי לא יוכל להטות את לב הבולגארים לרצונו, שם פניו לסערביען, שכנת עסטרייך הקרובה אליה, כי רק נהר הדאנוי מפריד בין בעלגראד בירת סערביען, לזעמלין העיר האוסטרית, וגשר אחד יאחד את שתי הערים ההן, וסערביען הרימה ראש, ובהשענה על זרוע רוסיא, החלה לחלום חלום “סערביען הגדולה”. אך גם עסטרייך לא נמה שנתה, ותמיד היו עיניה נטויות לקרוע את שאלוניקי מיד הסולטאן. אפס הדבר היה רע בעיני קיסר אשכנז אשר כבר חלם חלום לפתור את שאלת ארץ הקדם על ידי מסלת הברזל ברלין קאנסטאנטינאפאל – בגדד, ושאלוניק היתה נחוצה לבעל אחותו מושל יון, ועל כן מצא לטוב לו להסית את עסטרייך לקחת לה את באסניען והערצאגווינא, למרות תנאי השלום בשנת 1878 ועל אף סערביען אשר לטשה עיניה על שני הנפות האלה, אשר רוב תושביהם הנם סערבּים, ומאז 1908 היה השלום בין סערביען ועסטרייך תמיד תלוי באויר, אחרי אשר רוסיא היתה נכונה לתת יד עזרה לסערביען נגד עסטרייך.

הברית המשולשת אשר כרתה אשכנז עם עסטרייך ואיטליה היתה לא מפחדה מנקמת צרפת אחרי מלחמתה בשנת 1870 רק לחלק שלל גוים, ותהי ראשית מעשיה להשיג כברות ארץ גדולות בכל חלקי תבל, וביחוד באפריקא, אשר קותה ליסד שם ממלכת אשכנז שניה למען התחרות את בריטניה, ולתכלית זאת נחוץ היה להקים צי אדיר, ועם כסף הענושים, חמשה מיליארד פראנק אשר לקחה מיד צרפת, החלה מעשיה, ובכל שנה הוסיפה לבנות אניות מלחמה גדולות, וכעיט על הפגרים מהר ווילהעלם השני לרדת בכל מקום אשר ראה איזה נתח שמן, לקחת ביד חזקה, בחרב ובדם, וישמח לכל מקרה אשר אנה הזמן לידו להראות מלתעות שיניו. כל משפטי עמים היו לשחוק בעיניו, מאתים וארבעים מיליאן מארק הניח לקרן קיימת לשלם לאורביו בכל ארצות תבל לתור ולמצוא בקיעים אשר יוכל לחדור בהם לטרף טרף, וכאשר לקחה צרפת את טוניס, לא חפץ ביסמארק להפריעה ממעשיה, באמרו כי טוניס תחליש כחה, אחרי אשר עליה יהיה להחזיק שם מעמד צבא רב, ולשמור עליה ימים רבים ולא לבה ילך לחשוב מחשבת נקם מאשכנז, אף לא תמצא ידה לעמוד לשטן לה במקומות אחרים, ואם רע היה הדבר בעיני איטליה, אשר כבר חשבה כי בעוד מעט וטוניס לה תהיה, בהיות ארבעים אלף איטלקים יושבי העיר טוניס בירת הארץ אך ווילהעלם הבטיח לה כי ימצא למענה נתח שמן אחר לעת מצוא, וזאת היתה הסבּה כי עמד מנגד ויחריש כאשר התנפלה אטליה על טריפולי, ולא חש לעניני הסולטאן עבדול חמיד אוהבו, ואטליה אשר ראתה שנים חלפו, וכל שכר לא היה לה במחיר בריתה את אשכנז, ועוד יותר כאשר נודע לה כי ווילהעלם השני עצמו מתעתד לקחת לו את טריפולי, על כן מהרה (1912) לקדם את פני מושל אשכנז, ומבלי כל סבה למלחמה נגד תוגרמה לקחה את הארץ ההיא, אשר היתה נחוצה לה באמת, לעצור בעד זרם העמיגראטיאן מארצה לצפון, ועוד יותר לדרום אמעריקאַ, תחת אשר אטליה העניה לא יכלה לתת די לחם לכל המונה, וטריפולי הלא קרובה אליה מרחק שני ימים באניה ממעסינא או נעאפאל. ומלבד טריפולי לקחה לערבון גם את האי רהאדאס, ערבון אשר לא ישוב לבעליו עד עולם, וטריפולי עצמה, אף כי לא רבה הטובה אשר תביא לאטליה במשך שנים, אבל מצבה הגעאגראפי תתן לה עז ועצמה, בהיותה בתוך, בין טוניס הצרפתית ומצרים האנגלית, וחף בים התיכון נגד ארצותיה ואייה הן לא מצער הוא לממשלה שוכנת בלב ים כמוה, וצרפת, בריטניה ורוסיא שמחו בראותם כי נקרע עוד אבר אחד מגו תוגרמה ועמדו מנגד נגעה, תחת אשר אטמה אזניה משמוע עצת אוהביה לשנות סדרי ממשלתה. אבל תוגרמה עצמה אשר בשלה כל הסער מה היא, ומה מטרת ממלכתה?

תוגרמה מה היא?

מהשקפת העולם הכללי, והיהודים בפרט.

זה לי יותר מחמשים שנה אשר הכרתי את תוגרמה בכל ארצותיה השונות באיירופא, אזיא ואפריקא, ובקראי אודותה בכתבי העברים, כמעט תמיד מצאתי תהלות ותשבחות לכבודה. תמיד זכרו לה סופרי ישראל את חסדה עם גולי ספרד, כמו היה זה לחק, כי האיש אשר עשה טוב לרעהו פעם אחת או שתים, אז לו הצדקה להכאיב את לבו אחרי כן ימים על שנה על חשבון טובתו, אמנם כן, מדה טובה היא בישראל להיות אסירי תודה לכל העמים, או גם לאנשים פרטים אשר עשו עמם חסד, וגם להפריז על המדה עד גבול העבדות. כל הסופרים בישראל יודעים את תוגרמה רק על פי שמועות רחוקות, וסופרים ילידי ארצה טרם נולדו, ואם נולדו הנם חסרי כח לדבר כאשר עם לבבם. רסן ברזל שמה “ממשלת החולה” על פי כל תופש עט לפנים, כהטורקים הצעירים עתה, לבל יעיז איש לדבר או לכתוב לא לפי רוחה, ועל כן מצאו לטוב להם להשמיע תמיד תהלות הסולטאן “וחסדיו הגדולים לכל איש בן איזה דת שיהיה, בלי הבדל” והשקר הגלוי הזה הביאם להאשים תמיד את הנוצרים כי משנאתם לתוגרמה האמללה, הצדקת החפה מפשע, יעוללו עליה עלילות שקר, להיות להם לפתחון פה לבלוע אותה על קרבה ופרשה, ולרשת נחלתה. ואם אמנם יש בזה מעט אמת, אך לא משנאת דת אשר ישנאו הנוצרים את האיסלם, רק על פי החק “כל דאלים גבר” אשר שמו להם המושלים לקו, וכן הסכינו כל מושלי תבל הגדולים לבלוע את העמים הקטנים והחלשים אף אם המה נוצרים כמהם, והדת לא השיבה ידם מקחת כל אשר מצאה ידם במרמה ודיפלאמאטיא, או בחזקת היד בלי בושה וכלימה, ולוא היתה שנאת מושלי איירופא לתוגרמה רק שנאת הדת, כי עתה כבר עלו עשבים בלחייה לפני מאה שנה או יותר, כי לוא עשו חוזה ביניהם, הן יכלו לבלוע אותה כרגע, ולמצוא תואנה לרחוץ בנקיון כפיהם לעיני המחמדים בארצות רחוקות, כי על כן למדו מרמת הדיפלאמאטיא. אך האמת היא כי שם “החולה” אשר קראו למושל המאמינים הוא השם הנכון אשר מצאו בעדו, כי אמנם חולה הוא במחלה ממושכה, מחלת הרוח אשר לא על נקלה תרפא. כל עוד אשר לא יאלצוהו הרופאים לשתות סמי מרפא בחזקת היד ואם ראו הרופאים כי החולה נוטה למות, וימאן להגיש כל סם מרפא לפיו, ובלבם חרצו כי אין תרופה עוד למחלתו, הנה אין כל פלא, כי הפילו גורל על נחלתו. בחשבם, כי בקבר לא יקח עמו מאומה מאוצרותיו, ולמה יחכו עד אשר יובל לקברות, בעוד אשר זרועם מושלה להם לקחת כרגע בלי עמל רב, ואחרי מותו, אז יחלקו ביניהם את כל נחלתו עוד הפעם, כחק “לחברה קדישא” במות להם איש זר בלי גואל וקרוב או מודע, ואחת היא להם באיזה דת האמין המת, או לא האמין בכל דת, ואין כל ספק, כי לוא ידעו המושלים חולה כזה בין מלכי הנוצרים, כי אז חלקו גם לו כבוד הסולטאן, אכן האיש היודע את תוגרמה באמת. ולא יחוש לה אהבה יען הוא יהודי. ולא ישנאיה יען הוא נוצרי. ומביט עליה בעינים בלתי משוחדות, ושופט בלב מתנה רחוק משנאה ואהבה. אז ימצא כי לא עלילות שקר בדו הנוצרים על תוגרמה. יוכל להיות אמנם כי הפריזו על המדה לפעמים, או גם פעמים רבות. אבל שנאתם אליה איננה בלי כל יסוד. ומה גם העמים הנאורים אשר הסכינו לראות עולם אחר וסדרים אחרים, ובבואם לתוגרמה ורואים פראות ואי סדרים על כל מדרך כף רגל. שד, חמס, עות הדין, באקשיש, וכדומה, אז אין כל פלא, כי החליטו כי אין לתוגרמה כל זכות הקיום בתור עם מושל על עמים ולאמים שונים, אבל משפט כזה הן חרצו רבים מחכמי הנוצרים הישרים גם על רוסיא הנוצרית. אף כי במצבה הקולטורי היא עומדת במדרגה גבוה מתוגרמה מאה מעלות.

עתה הבה ונראה מה פעלה תוגרמה בכל משך שנות ממשלתה. שאלו נא את פי הספרות הכללית מי היו חכמי תוגרמה? איה היא ספרותה וסופריה? חפשו נא בנרות אם תמצאו אף אחד חכם אשר הצטיין באיזה חכמה ומדע. ספרות תוגרמה אין בעולם. אין סופרים ובתי ספר. ואם נמצא לפעמים איש אוהב דעת, עליו היה ללכת ללמוד באיירופא, והרוב מהם הלכו לפאריז. בתי חרשת מעשה לא נתנה הממשלה ליסד. ועל כן לא היה לה כל חפץ ביסוד בתי מדע לטעכניק, לכעמיע, לעלעקטריק, לאינזיניערים וכדומה. עבודת האדמה אשר כל הממשלות הנאורות תשתדלנה לעזור לאכרים לכורמים ויוגבים, עזובה בתוגרמה, עד כי ידאב הלב לראות אדמה שמנה ופוריה שוממה מאין יושב ואין עובד. ולולא האכרים הנוצרים, כי אז על תוגרמה היה לקנות גם בר וחטה מארצות הקרובות, וכה רבה העזובה, עד כי גם בתי טחנה טובים אין לה, וקמח לבן ונקי הביאו תמיד מאדעססא, ולא לבד בחרשת מעשה, כי גם במסחר וברכוש לא עשו ידי התוגרמים תושיה, וכל הרכוש אשר רכשו להם איזה משרי הממלכה או עפפענדים, היה רק מעושק וגזל ושוחד, אך לא ממסחר וחרשת מעשה, ואם עתה התעוררו כתבי העתים הטורקים לצעוק חמס על איירופא הנוצרית אשר היתה בעוכרם, אבל אפוא היו הטורקים בימי שלותם וגאונם, בעוד אשר כל מלכי איירופא תכו לרגלם, וכלם חרדו מפניה? הן מראשית המאה החמשה עשר עד 1712 לא נגעה בהם יד איש, ומה עשו בכל משך הזמן הרב ההוא? האם בנו אף חף אחד לאניות בכל ארצותיהם, האם יסדו אף עיר אחת חדשה או תקנו את הישנות, אף גם מוסדות צדקה וחסד לא יסדו להם בשום מקום. ואיך נוכל להאשים את הממלכות הנוצריות אשר ראו את העזובה בארצה, אשר בה גדול מספר הנוצרים והערביים ממספר הטורקים, ומה גם כי בכל פעם קראה תוגרמה עצמה למלכי הנוצרים לבוא לעזרתה. האחת לותה לה כסף לבנין אניות, והיא נאלצה לתת ערבון את פרי אדמתה, או הכנסות אחרות, והכנסותיה הן רבו מהכנסות ארצות אחרות. ובעד העם לא עשתה מאומה, וכל הכסף נשאר באמתחת השרים והפקידים. וגם עליהם אין להתפלא, אחרי אשר על כל פקיד היה לקנות את משמרת פקודתו בשוחד רב. ועל כן נאלץ אחרי כן למלא חוריו זהב למען ישיב לכיסו את כספו אַשר הוציא. ומהשניה לותה כסף להוצאות מלחמותיה הרבות, וכן הלאה. הננו רואים, כי במשך ארבעים שנה משנת 1842 עד 1882 לותה סך נורא של 2,925,000,000 פראנק ובכל העת לא יכלה לשלם אף את התרבית, ולמרות כל העמל אשר עמלה הקאממיסיאן אשר יסדו בעלי חובותיה, ברשיונה, בקאנסטאנטינאפאל וסניפים בכל ערי ממשלתה הגדולות לגרוע מכסת חובותיה, הנה עלו חובותיה בשנת 1913 עד הסך 3,500,000,000 פראנק. רוב הכסף לותה בצרפת ובריטניה, שתי הממשלות האדירות אשר עמדו על ימינה תמיד, ולולא עזרתן כי אז כבר עלו עשבים בלחייה, כי מי לא ידע, כי בכל מלחמותיה ברוסיא תמיד היתה ידה על התחתונה, ולולא צרפת בריטניה וסארדיניען אשר לחמו בעדה בסעוואסטאפאל בשנות 1854 – 1856, כבר היתה רוסיא המושלת על הדארדאנעלים. והממשלות ההן השיגו תמיד בתוגרמה איזה זכיות מיוחדות מחיר עזרתן, עד אשר נשארה כעבד לוה לאיש מלוה, ועל מי ועל מה תתלונן? תוגרמה בראשית בואה מערבות אזיא, כבשה עמים רבים ושונים. אך מעולם לא התאמצה לדעת תכונת העמים ההם ותמלוך עליהם ביד חזקה. היא לא יסדה לה כל קולטורה מיוחדה, ולא יכלה להשפיע על עבדיה, וכל העמים השונים נחשבו לה לזרים. ולא לבד כי לא השפיעה עליהם, אך גם לא נתנה לכל קולטורא להשפיע עליה. חלונותיה היו סגורים לבל יבקיע בהם כל קו אור, וכל יסודות ממשלתה עמדו על החרב והדם. בשנת 1828 במלחמה את רוסיא היה מספר עבדיה ארבעים וחמשה מילליאן, ומהם רק תשעה מילליאן מוסלמאנים. ותוגרמה לא שמה לב לשנות את ממשלתה הפראית לרוח העת. לא חשה להטיב מצב עבדיה הזרים לבל יתקוממו נגד עריצות ממשלתה. ותשכח כי שמונים למאה עוינים אותה, ובצדק, ואת אשר יחשבו רבים, כי קנאת דתם אכלתם, ועל כן עמדו מנגד לכל דבר חדש וטוב אשר נולד על ברכי העמים הנאורים. בזאת אינני מאמין, הנוצרים לפי מעלת רוחם והשכלתם הנם קנאים בדת יותר מהמחמדים, קנאת דת האיסלם היא רק מן השפה ולחוץ, בלי כל רעיון פנימי. והנסיון הראה כי המחמדי אשר יצא לאויר העולם ולמד מעט דעת, פנה עורף לדתו אשר לא ידע ולא למד מעולם, וכל ידיעותיו היו רק איזה ספורי מעשיות אשר שמע מפי איזה מהבילים, ובזרוח עליהם אור השמש נמוגו כדונג. וזאת היתה הסבה כי פחדה הממשלה לתת את האור לחדור לארצה פן יבולע למחשכי ממשלתה. והנוצרים עבדיה לא התאוננו מעולם על קנאת דת האיסלם, רק על עריצות מושליהם. הטורקים לא שלחו מיססיאנערים בין הנוצרים, להפך. היא כבדה תמיד את הדתות השונות, ולכל כהניהן נתנה עז ועצמה כי יתנהגו על פי דתיהן כחפץ לבם, ובאופן כזה נשארו כל כתות הנוצרים השונות עם בתוך עם, אשר לא עשו כזאת כל מושלי איירופא, ולוא הוסיפה מעט דעת, אור ויושר אל הדבר הטוב הזה, כי עתה יכלה לשבת בטח ושאנן בארצה, ולא אבדה את כל ארצותיה באיירופא. אבל היא לא כן עשתה, ותחת אשר המושל האחרון אמר בפּה מלא “כי כסאו נכון רק על הקנה הרצוץ, יען מושלי איירופא עוינים איש את רעהו ולא יוכלו לחלק ביניהם את ירושתו” הנה חשבו הטורקים הצעירים כי עתה באה העת לנתק את מוסרותיהם בעזרת אשכנז, ולא שמו אל לב במה טובה אשכנז מצרפת ובריטניה. תוגרמה שכחה כי רוסיא היא שכנתה, ותמיד תוכל להיות לצנינים בצדה. בריטניה צרפת ואיטליה מושלי הים יוכלו לסגור עליה כל חפי ים התיכון והאדום מבלי כל מלחמה גלויה, ואחרי כלות המלחמה הזאת, לא יהיה בכח אשכנז לעזור לה. חובות אשכנז עלו עתה למאה ועשרים וחמשה בילליאן מארק, והוא יותר מחובות רוסיא צרפת ואיטליה יחדו. וספק גדול הוא אם תמצא ידה להלות עוד כסף לתוגרמה. ותוגרמה לא יכלה לשלם את הרבית מחובותיה אף קודם המלחמה, ומה גם אחרי המלחמה, יען לרגלי המלחמה תגרע הכנסתה בסך עצום. אחרי אשר כבר פשטה עור עבדיה ותציגם ערום. שבת כל מסחר, ערים וכפרים של הארמענים והיונים היו לשמה. ורוב סחר הארץ (66%) בידם היה. ובלי ערבון לא תשיג תוגרמה אף קשיטה אחת, וכל אשר יכלה לתת בעבוט הן כבר נתנה. ואם תצא עתה מהמלחמה וידיה על ראשה, הן רק בה האשם. ולוא גם תמצא יד אשכנז לעזור לה בכסף, הלא ברור הדבר כנכון היום, כי אז תהיה תלויה בדעת אשכנז יותר הרבה מאשר היתה לפנים תחת מחסה צרפת ובריטניה. ובכל רגע יהיו חייה תלואים לה מנגד מפחד מלכי הברית שכניה האדירים, אשר ינגשו בה לשלם להם את חובותיה. ומלבד אלה איננה בטוחה עוד בעבדיה בארצה פנימה. ואת אשר קרה לפני חמש שנים בתימן, נקרה עתה בין שלש עשרה מילליאן הערבים בארצה. ולא יארכו הימים ויבוא הקץ לממלכתה עד עולם. ואם הטורקים הצעירים וענוויר פאשא בראשם לא חפצו להבין זאת, הנה לא טחו עיני כל העם לראות נכוחה. וכלם כקטן כגדול התנגדו למלחמה הזאת, אשר בכל אופן שיהיה, לוא גם תנצח אשכנז, לא תרויח תוגרמה מאומה, אף כי אין איש אשר יאמין בנצחון אשכנז בארץ הקדם, ואם תנוצח אשכנז. אז יבוא הקץ לממשלת תוגרמה. ותקותה תאבד לנצח. כל מלכי הברית לא יסלחו לה על כל הרציחות בארמעניען, ואחת משני אלה יעשו לה, כי יקרעו ממנה את כל חבל ארמעניען והארמענים ישארו תחת ממשלת רוסיא, או ייסדו למענם ממשלה מיוחדה, וממשלה כזאת, מלבד אשר תגרע חלק גדול מארצה, הנה תהיה תמיד לקוץ מכאיב בצדה, והטורקים הצעירים טחו עיניהם מראות, כי לוא נשארה תוגרמה במצב הבינים, כי עתה הרויחה הרבה מאד מהמלחמה הזאת, ומה גם אם נתנה ידה למלכי הברית, הלא ברור הדבר כנכון היום, כי העלוה למדרגת עם מושל בארצו במשפט וצדק, ולא קרעו מארצה מאומה, ויכלו להביא שלום בינה ובין הערביים מנדיה, תחת אשר מלחמתה זאת תביא עליה כליון חרוץ, על אף ענוויר פאשא והאשכנזים תומכיו. ולמרות כל דברי חנף אשר ישפיעו עליה כל כתבי עתים באשכנז, תחת אשר כל יודעי מדינה ינבאו לאשכנז ימי חשך. ודי יהיה לה, אם תצלח להפקיע את עצמה ממלחמה נוראה הזאת, אשר לא היתה עוד כמוה למיום ברוא אלהים אדם על הארץ, ורק כסילים בוטחים או עורים בשתי עיניהם לא הבינו ולא ראו, כי איך שיהיה קץ המלחמה, כלה ונחרצה בלב מלכי הברית לעשות קץ לממשלת תוגרמה על העמים הזרים אשר לא מבני אמונתה. ובשום אופן לא ישלימו את אנשי ריבם כל עוד אשר תשאר תוגרמה מושלת על הנוצרים, ולעולם לא תשיב בריטניה את חבל הארץ במעסאפאטאמיען, עם תושביה הערבים לתוגרמה, להענות תחת ידיה עוד הפעם, ומה גם הממלכות הקטנות אשר יסדו להם הערביים בארצותיהם באזיא. הטורקים הצעירים שכחו ללמוד קורות דברי ימיהם, כי כל חבר ארץ אשר נקרע מתוגרמה לא שב אליה מעולם, תוגרמה אבדה את אונגארן, דרום רוסיא, כל אפריקא הצפונית, קו־קז, יון, רומעניען, כל ארצות הבאלקאנים. כל איי ים העגאי. האי ציפרוס ועוד ועוד, מלבד אשר אבדה כעת באזיא הקטנה, ועל לב איש לא עלה מעולם רעיון רוח כזה, כי ישיבו לה את הארצות האובדות לה. אין איש בעולם, אף אוהביה בכלל, לא יאמין, כי תצלח למלוכה למשול בגוים. הטורקים הצעירים שכחו או לא ידעו כי עוד בימי ממשלת סולטאן איברהים (1640–1648) הזהיר ציר בריטניה את תוגרמה, כי כלה ונחרצה באיירופא לעשות קץ לממשלת תוגרמה. הדיוק מארגיל אשר היה מיניסטער תחת ראש השרים פאלמערסטאן, כתב בימי מלחמת סעוואסטאפאל (1854) לאמר: כשאני לעצמי מעולם לא האמנתי כי תוגרמה תקום לתחיה, וכן לא יאמינו כל רעי, ואף לא לארד פאלמערסטאן עצמו. דוד סטארר יארדאן, מי שהיה נשיא האוניוורזיטאט, בספרו “ספיח המלחמה” כותב; ממשלת תוגרמה לא צלחה תמיד, גזע הטורקים בהיותם תמיד אנשי מלחמה, לא יצלחו לנהל כל ממלכה. החכם הגדול טשארלעס עליאט כתב בשנת 1907 בספרו “תוגרמה באיירופא” כי תוגרמה היא קץ סבלנות האדם. הערבערט אדאמס גיבבאנס בספרו “מפת איירופא החדשה” אומר; סבת המצב הרע באזא הקטנה ומעסאפאטאמיען היא, יען תושביהן לא מצאו עת מכשרה להיות ככל האדם למן היום אשר באו תחת ממשלת תוגרמה. יעקב גולד טורמאן לא יאמין בממשלת הטורקים הצעירים כי ייטיבו את המצב בתוגרמה, ועל האמללים במקדוניא הוא אומר; אם הסולטאן הקודם דש את בשרם בשוטים, הנה עתה ייסרום בעקרבים תחת ממשלת הטורקים הצעירים" ולפי הנראה לא יבינו החכמים הצעירים, כי בני עמם יודו לאלהים חסדו, אם יצאו מסבלות מושליהם האכזרים, אם רק ידעו כי ישבו במנוחה תחת ממשלת עם זר, ורבים מהם כבר השמיעו כזאת בדברים ברורים, כי חשבו להם לאשר לשבת תחת צל בריטניה כאחיהם במצרים, וביחוד האכרים ותושבי הערים הקטנות, ומשל בפיהם, כאשר ישאלום אודות ממשלתם הרקובה "כי כאשר שאל פעם אחת האדון את פי הגמל, מדוע אפו חרום? והגמל ענהו, בהביטו על כל גוו. לאמר; “ואיזה חלק מחלקי גופי הוא ישר, כי תשאל לאפי?”

תוגרמה מהשקפת היהודים. ועתידות ציון

בדברי אודות השקפת היהודים על תוגרמה, אין בחשבון זה השקפת היהודים הכותבים עברית. אחרי אשר כרבם אינם יודעים אותה, ואין לדבר עוד מהמון בני עמנו, אשר להם אין כל מושג מה היא תוגרמה, עד כי גם אלה היושבים בארץ הקדושה ימים רבים לא ידעוה. אחרי אשר רק שם ממשלת תוגרמה נקרא על ארץ אבותינו, ובאמת היא ביד בני ערב, תוגרמים אין בה מלבד שר הפלך הנשלח מעיר הבירה. לקולטורה תוגרמית אין כל זכר בציון, ואיש לא ראה מעולם מכתב עתי תוגרמי, ואם יראה לא יבין מה שכתוב שם, מבלי דעת את השפה, היהודי ידע רק כי הוא נספה בלי משפט בשם תוגרמה ביד בני ערב, המדברים בשמה, ואם אמת או שקר, הדבר תלוי באמונה, סדרי חק ומשפט נדפסים אין למצוא אף ביד עורכי דין, ומלבד איזה עלים מפוזרים בכתב יד ערבי לא ראה איש ספר חקים כתוב תוגרמית מימיו, כל פקיד ערבי עושה מה שלבו חפץ מאין איש אשר יוכיח לו משוגתו או משובתו, ואם יתאוננו עליו באזני הפאשא (שר הפלך) עליו לדעת מראש, כי הפקיד יודע במה לכפר את פני הגדול ממנו ויצא נקי בהשפטו, ואם יבוש שר הפלך לפעמים להשאירו על משמרתו, בחפצו להתראות כאיש ישר, יתן להפקיד משמרת אחרת במקום אחר, ולפעמים גם משמרת יותר נכבדה מהראשונה, ואם כי אמת הוא כי גם הערבי עצמו סבל תלאות מיד אחיו הפקיד, אך בכל אופן לא גדלו תלאותיו כתלאות היהודי, אחרי אשר הערבי הערום מצא דרכו תמיד לצאת למרחב אם עזב את מקומו ויברח, והוא ידע כי איש לא ירדוף אחריו לבקשהו, תחת אשר היהודי לא ידע אנה ינוס לעזרה, הנה כי כן קשה לשפוט באמת מה היא השקפת היהודים, ועלינו רק לשום לב ולהתבונן להשקפת יהודי תוגרמה אזרחי הארץ תושבי עיר הבירה, או יהודי איירופא היושבים בה ימים רבים, ומהלכים להם בבתי שרי הממשלה, אף כי מספרם³ לא רב הוא, ועד היום אשר תפשו הטורקים הצעירים את הממשלה בידם, ידעו היהודים רק אחת, כי החק הקבוע האחד אשר עליו יכלו להשען, היה הבאקשיש, הבאקשיש הפך גם את הצורר לאיש טוב, וכל אשר עלה על לב איש לעשות, יכל לקות כי יפיק חפצו אם יביא אלהי זהב בידו, ואחרי אשר היהודים ברבם עניים, לא עלה על דעתם להתרומם על מצבם השפל, ויבלו ימיהם בעוני וחוסר כל בדומיה, ולא קוו לגדולות, וישתפקו כי לא יחרידו רבצם. יהודי תוגרמה היו והנם גם עתה היסוד האחד בכל הממלכה אשר נשארו נאמנים למושליהם יותר מכל גויי הארץ, מעולם לא התערבו עם שונים, ובסוד נוצרים אויבי הארץ לא באו, בדעתם כי הנוצרים בתוגרמה כרבם המה צוררי ישראל, ותמיד חרשו עליהם רעה, והנוצרים התרחקו מהיהודים, יען ידעו כי נאמנים המה לתוגרמה, ולא מהם יוכלו לקות כי יהיו בעזרתם נגד הממשלה. הנוצרים נשאו את עיניהם תמיד לאחיהם מושלי איירופּא כי יקומו לגאלם מיד תוגרמה אשר שנאו, תחת אשר היהודים ידעו ויודעים גם עתה כי אין להם גואל בין כל מושלי תבל. היהודים ידעו כי עד המאה האחרונה היה מצבם בתוגרמה יותר בטוח מבכל איירופא, אף כי לא על שושנים דרכו רגליהם תמיד, היהודים בתוגרמה היו והנם גם עתה עניים מרודים החיים חיי צער ויגון ככל בני עם הארץ. משפחות לרבבות משתפקות בלחם נקודים יבש, ולא יתאוננו על גורלם, בראותם כי גורל עם הארץ לא טוב מגורלם. וחיים טובים מאלה לא ראו ולא ידעו. השכלת איירופא זרה להם כלכל בני עם הארץ, ובשמעם כי אחיהם בארצות אחרות נרדפים על צוארם, היו שבעי רצון כי בהם לא נגעה הרעה. ועד הימים האחרונים לא ידעו כי נמצא תחת שמי ה' עולם טוב מעולמם, כל שיח ושיג לא היה להם עם אחיהם בארצות המערב. ועל היהודי “האשכנזי” הבא אליהם מאיירופא הביטו מגבוה. בחשבם את נפשם למיוחסים אשר אבותיהם האַוזים הצילו את רומא. ובשבתם לבטח, בכל זאת פחדו תמיד לטובם לבל תדבקם הרעה אשר קרה את אחיהם בארצות חשך. וכל רמז קל מפי אחד מפקידי הממשלה די היה להלוך עליהם אמים. כזאת ראינו בראשית התנועה הציונית בבואי עם שמונה מאות גולים באניה הראשונה מאדעססא לקאנסטאנטינאפאל, פחדו יהודי תוגרמה אף להביט בפני הגולים האמללים בשמעם כי עינינו נשואות לציון. ואולי לא פחד שוא פחדו, מדעתם תכונת ממשלת ארצם אשר הביטה בעין חשד על כל איש זר, פן אורב הוא לה. הממשלה ידעה כי כל זר עומד תחת מחסה ממשלתו, והיא חסרת אונים לעשות בו כרצונה, ובמשך שלשים וחמש שנה האחרונות הניחה מכשולים על דרך שבי ציון, ואחרי אשר הדר' הערצל הוכיח לה בדברים ברורים מה מטרת הציונית, החלה הממשלה לפחוד מפני הערביים עריה. היא פחדה פן יעשו היהודים יד אחת עם הערביים בעלי גזע אחת, כמה פעמים התאוננו היהודים על האנטיסעמיטים, עורכי “הכרמל” בחיפה, ועורך “הפאלעסטין” ביפו, והממשלה לא שמה לב, יען בסתר לבה שמחה לנבחת הערבים, למען יגדל הפרץ בין היהודים והערביים. דם רב שפכו הערבים הפראים, דם אכרי ישראל אשר לא עשו רעה לאיש, ויביאו ברכה לארצנו השוממה, והמון רב מבני ערב נעשרו עשר רב אשר לא חלמו מעולם, והממשלה לא דרשה את דמם, בתקותה כי יברחו היהודים על נפשם בראותם כי נפשם ורכושם הפקר לכל פרא אדם, ועתה אחרי אשר נוכחה, כי האנטיסעמיטיזמוס כבר פרשה כנפיה השחורות על כל רחבי ארץ הקדושה, עתה הסירה את המסוה מעל פניה, ועל ידי דזעמאל פאשא מלאכה הנאמן השמיעה בפה מלא מה שהסתירה עד היום תחת לשונה. כי אין חפץ לה בישוב היהודים בארץ ישראל, בפיה דברה ובידיה מלאה. אף כי זאת הממשלה עצמה תקעה בשופר גדול לפני שמונה שנה, כי הארץ פתוחה לפני בני ישראל. זאת הממשלה אשר חשבה להונות את כל העולם הנאור בקראה דרור לכל יושבי ארצה, והדרור ההוא היה כקצף על פני מים. בחשבה, כי עתה ישובו אליה ימי באיאזעט השני, וכל כסאות מלכי תבל יהיו הדום רגלה, והחוצפה והעזות הנוראה אשר קראנו בכתבי העתים בקאנסטאנטינאפאל הראו לדעת בחצי השני לשנת 1914, כי אמנם כן חשבו באמת, והטפשים האלה לא ידעו, כי בדבר שפתים לבד לא יגזלו את החרב מיד מלאך המות העומד תחת כתליהם. ודזעמאל פאשא בהבטיחו כי מעט מעט יגרש את כל היהודים מציון, שכח רגע כי ציון איננה נחלת אבותיו, ובימי מלחמה נוראה כזאת יוכל להיות כי לא יכירנו מקומו עוד אחרי עבור איזה ירחים. החרב היא בעלת פיפיות, והאוחז בה בידים ערומות לא ינקה רע. לוא גם יהיה טורקי צעיר. וכל עוד אשר לא ישכחו היהודים את ציון מקדשם, לא תשקוט תוגרמה במכונה, ואם אמנם אולת עשה ה' זאבאטינסקי ביסדו את “הגדוד” באלכסנדריא של מצרים, בתנאי כי ישלחם שר הצבא מאקסוועל נגד תוגרמה בארץ הקדושה, אך האולת הזאת היתה לא בעצם יסוד הגדוד, רק במעט מספר אנשי הגדוד אשר עלה רק לארבע מאות איש ולוא עמד בראש רעיון נכבד כזה אחד הגדולים בארץ אשר בכחו וכספו מצאה ידו להציג במערכה חמשים אלף איש, ולפקוד עליהם שר צבא אנגלי מהלל. כי אז לא נחשב הדבר לאולת, בשום אופן. כי אם יניח איש נוצה אחת מראשותיו אז היא אולת באמת. אך אם יניח כר גדול ורך תחת לראשו. אז לא אולת היא עוד. והטורקים הצעירים יודעים רק, כי יש חכמה בראש היהודי, ויש גם כסף בכיסו, ולוא ידעו כי לו גם אגרוף, אז יכלנו לשיר להם שיר חדש…. כי אמנם עתה היא עת מכשרה לנו לעשות דבר מה בפועל כפים, באה העת כי נחדל מהתרפס לרגלי כל פרא אדם הדורך עלינו כעל תולעת בזויה. באה העת כי נחדל מהשתעשע בחלומות אשר יספרו לנו כי “נשבעו בני ישראל שלא יעלו בחומה.” בכל ספרי קורות ישראל אין כל זכר לשבועה כזאת, ורק לעתיקי משדים יתכן לספר ספורי ילדים כאלה. הננו יודעים מפי דברי ימי העמים הכללים. כי אין עם בתבל כמעט, אשר כבש את ארצו באמצעים כאלה אשר ישתמשו היהודים בימינו. ואם אוהבי ציון אנחנו באמת, הלא רק שחוק ילדים הוא בשלחנו איזה צעירים לאסוף נדבות רבע שקל לגלגלת. ולא לפלא כי כחגבים היינו בעיני הטורקים הצעירים בראותם מעשה נערות כאלה נעשים בידי העם החכם והנבון. כמונו כמוהם, וכל העולם כלו יודע, כי הבולגארים אשר סבלו כמנו מתגרת יד תוגרמה, ובעלות רעיון על לבם לצאת מעבדות לחרות, לא יסדו בתי ספר וגימנאזיומס ראשונה. ולא השתעשעו בהבלי “ועד הלשון.” למצוא ניב שפתים לתרגום המלה “פיפערנאטער”, לא יסדו “כת עברים” ולא בדאו להם שפת אץ קוצץ חדשה. לא שלחו סרסרים למכור ד' אמות קרקע, ולא שלחו בחורים ובתולות למכור פרחים מגני שדותיהם. ואף כי חצי פראים היו, בלי ספרות ובלי מדע, בכל זאת הבינו כי לא באלה יקימו הריסות ארצם. הבולגארים ידעו רק אחת כי שפת תותחי קרופּ היא שפה ברורה יותר מכל לשונות הדיפּלאמאטיע עם ועד הלשון יחדו. ורק אחרי השיגם חפץ עמם, וארצם נכבשה לפניהם, אז יסדו בתי ספר, בתי אוצרות ספרים ואוניווערזיטעטים וילמדו מדעים ובמשך שלשים שנה כבר היו לעם נאור. והקולטוריסטים הציונים יסדו במשך שנות מלכותם בית ספר – אחד לבנות ביפו, ומשלמים לאיזה מורים במושבות, אשר ילמדו לאיזה חניכים לצפצף מלות אחדות בשפת מצרים חדשה, ושמחים על המושבות אשר יסדו ידי אנשים פרטים, ומתגאים על “לשכת המודיעין” אשר ישא הסרסר מנחם שיינקין בכיסו, ובעד עמלו לשאת משא כבד כזה יקבל שנים עשר אלף פראנק לשנה בחסדי מענדיל אוסישקין שר צבא הבונדיסטים. יש לנו רופינים. טהאנים, מודדים, כורמים, יוגבים, פועלים, קאמוניסטים, סאציאליסטים, קבוצות, נערים ובתולות, מכבים, מזמרים, משחקים בבמה, מנגנים, ועדים, כתבי עתים, זורנאלים, סופרים, בעלי טובות, מורים ומורות, ועוד מיני מטעמים כאלה, ורק דבר נחוץ אחד חסר לנו. דבר אשר בלעדו הבל וריק כל מעשה הציונים. והוא יהודים ואנשים. ואם כאלה אין לנו, מה יש לנו?

יחס הערבים ליהודים

כבר אמרתי כי לא גדולה התקוה להטיב יחס הערבי אל היהודי, ואם ישנא את התוגרמי בן דתו, מדוע לא ישנא את היהודי “הכופר”, כאשר ישנא את הנוצרי הכופר. מצב השכלתו הוא כמצב האכר הרוסי, ורק בתומתו ויושר לבו נופל הוא מן האכר הרוסי התמים מאה פעמים, אם כי ערום הוא ממנו. וגם התוגרמי נעלה עליו בתם לבו ויושר דרכו כרחוק מזרח ממערב. כל סימני עם מיוחד ותכונה מיוחדה וקולטורה ידועה אין להכיר בכל תהלוכות הערבי. כל חיי הערבי יכלו במקרים, לא על פי שיטה או מטרה ידועה, כי על כן אין חפץ לו במנהלים, גם לא ישמע אליהם לוא גם היו לו כאלה. ואחת היא, אם הממשלה הרקובה עשתה אותו לחדל אישים, או ברכת המלאך לראש בית אבותיו נתקיימה במלואה⁴ ועל כן לא יפלא כי שלשה עשר מיליאן נפש אדם שחה לעפר נפשם ויתנו את גום למכים לנוגשיהם, ולא העיזו להרים ראש ולדבר דבר, בעת אשר המה היו אדוני הארץ בכל מושבותיהם, ויקבלו עליהם עול כל פקיד אשר שלחה הממשלה מקאנסטאטינאפאל, – אשר ידעוה רק על פי השמועה, ויתנחמו רק בדעתם כי בבאקשיש יפיקו רצון הפקיד. ולמען הבין תכונת נפשם, נקל לשפוט ממקרה אחד ביפו. עשיר ערבי אמר לבנות לו בית גדול על אדמתו בקצה הרחוב הגדול, וכאשר דרש רשיון הקאימאקאם לבנין, והקאימאקאם בקש מאתים לירא בקאשיש, והאיש מאן לתת. הלך לירושלם לבקש משפטו מאת הפחה, והפחה נתן לו הרשיון. אבל בשובו ליפו ענה הקאימאקאם כי לא יתן לו לבנות על אף הרשיון אשר הביא משר הפלך. וברגע אשר הביא אנשים להניח יסוד הבית, שלח הקאימאקאם שמונה שוטרים, ולא נתנוהו להחל במלאכה, באמרו “פה ביפו הנני אדון העיר, ולוא היה שר הפלך במקומי, אז לא נתן הרשיון”. אך האיש לא התעצל, ויסע לקאנסטאנטינאפאל, ואחרי אשר נאלץ להתמהמה שמה כשנה תמימה, ואחרי אשר פזר באקשיש לרוב, שב ליפו ורשיון המיניסטעריום בידו, ויגש אל המלאכה לבנות, וכרגע באו השוטרים ולא נתנוהו לבנות עוד הפעם, עד כי סוף סוף נאלץ לשלם להקאימאקאם את הבאקשיש אשר דרש בראשונה. ומעשים כאלה הן לא מקרים היו, רק ילדי יום, ואם יאמר לך אדם כי יש קאנסטיטוטיאן וחפש בתוגרמה, תאמין לו אם יביא לך מים בכברה, ויראך את הים הבוער באש, והחמור כי גדלו לו כנפים. שלשה אלה המה אמת אחת כאמתת חפש תוגרמה, וכל המאמין בה יחכם אחרי מותו.

המון העם הערבי יבין את המלה חפש, כאשר יבינוה עתה הבאלשעוויקים השכורים ברוסיא. שד, חמס ורצח כאות נפש, בלי כל חק ומשפט, והמון הטורקים הצעירים הראו כי כן יבינוה גם המה. מנהלי הטורקים הצעירים למדו דעת חיי הפקרות בפאריז, ואת החכמה הזאת הבאו לארצם, ויקראוה בשם “חפש”, וכל העולם הנאור האמין, כי כמהם כהמורדים ברוסיא – אשר הקריבו את נפשם בעד אשר העם, אשר כרבם היו יודעי דעת ואוהבי עמם וארצם, ועל כן התפלאו כי עברה המרידה בתוגרמה מבלי שפך דם, מבלי ריב אזרחים, ומבלי אשר לקח העם איזה חבל במהפכה ההיא, כאשר לא קרה כזאת מעולם כמעט בכל המרידות בארצות אחרות, ורק בתוגרמה עצמה לא היה הדבר לפלא. העם ידע את הממשלה הרקובה ממסד עד הטפחות, העם ידע את כל פקידי הממלכה הקודמים והחדשים, הקטנים עם הגדולים, כי כלם המה עדת שודדים ורודפי בצע מעשקות, המחלקים ביניהם את כל הכנסות הארץ, וההבדל ביניהם הוא רק כי הפקיד הקטן מקבל שוחד חמשה או עשרה פראנק, והגדול יקח אלף או רבבה. ובהיותם צעירים אמונים על חיי הפקר בפאריז, הוסיפו על מכסת הבאקשיש, בפקודתם כי אסור לקחת באקשיש, ר“ל מתן קטן. מזקן ועד נער ידעו כלם כי המלות משפט, צדק ויושר הנה מלות חסרי טעם כאשר היו לפנים, ועל האיש אשר אמר לבקש משפט בתוגרמה טרם ישלח ידו לכיס, הביטו כלם כעל שוגה ופתי, או כעל איש הבא מעולם אחר, אשר לא ידע אנה נשאהו הרוח. כי איך יתכן לדרוש משפט בלי מחיר, דבר אשר לא ראה איש אף בחלומו. ואם כיסו ריק, עליו לדעת כי לא לאיש עני לבקש משפט, ועליו להיות עדי אובד בעניו. העם ידע כי הפקידים הגדולים יקנאו איש ברעהו, וכל אחד יבקש להגדיל את ממשלתו ואוצרו. העם ידע כי גם המושל עצמו יקח שוחד, ועל כן לא יחוש למעשי משרתיו ופקידיו, ולא יכהה בהם. כי על כן לא דאג העם לעתידותיו, ולא לקח חבל במרידה, יען אחת היא לו מי ימלוך ומי ימשול, שודד זה או אחר. העם לא הראה כל אות שמחה כאשר השמיעו הטורקים הצעירים כי יתנו קאנסטיטוטיאן, בדעתם כי הבל יתפאר האיש המבטיח לבנות היכל באויר, בלי יסוד על הארץ. ואני בעיני ראיתי בשובי מארץ הקדושה לקאנסטאנטינאפאל בקיץ תרס”ט, ובעשרים ושלשה לירח יולי היה חג השנה הראשונה למתן הקאנסטיטוטיאן. ועל דבר החג הזה נכתבו המון מאמרים, מודעות והכנות. והסולטאן החדש עצמו יצא לחוג את החג עם איזה אלפים אנשי צבא מחוץ לעיר, והוא דבר חדש שלא יראה מעולם בקושטא, כי יצא המושל חפשי בין העם החוגג. ואחרי כל ההכנות והמודעות, יצאו השדה לא יותר מחמשה אלף איש, נשים וטף הולכי בטל. ולולא אגודת “המכבים” מצעירי בני ישראל אשר התאמצה לפאר את החג, כי אז לא רחוק היה כל החג מאיזה הלוית מת לאיש נכבד, שמת זקן ושבע ימים. כל נכבדי העיר כלם נשארו בבתיהם, איש לא יצא השדה, אף כי קרוב המקום לקצה העיר. בירח אייר תרס"ט, בהיותי בשכם, באתי ראשונה לבית הכהן הגדול יעקב בן יצחק בן אהרן הכהן, ראש השומרונים, ונאלצתי לבקש לי מעון בבית איש פרטי, יען אל המלון האשכנזי האחד אשר היה בעיר לא יכלתי לסור, כי כה אמר אלי בעל המלון, כי כל אורחיו כלם נסו מן העיר והחדרים רקים, וכל משרתיו עזבוהו מפחד מרידה. יען מאה אנשי הצבא אשר היו בעיר לקחו עמם את כל כלי הקרב וילכו להם, ובעיר לא נשארה כל מחסה מחמת המורדים. ומרידה כפי אשר יבינוה הערביים היא שוד, חמס, גנבה ורצח. בחשבם כי עתה, בהנתן חפש, עתה באה העת הנכונה לחמס ושוד, ואיש לא יכהה בהם על פי חקי החפש. אחד מראשי עשירי השומרונים אסף אותי ורבים ממכיריו לביתו, בית גדול מאד, וכלנו ישנו על הרצפה. ואף כי נסגרו כל השערים למבוא משכנות השומרונים, בכל זאת נפל פחד אלהים על כלם, כי בכל רגע חכו להתנפלות הערביים, אשר האמינו כי הקאנסטיטוטיאן נתנה הרשיון לשד ורצח, כי אם לא כן הוא, מה בצע בחפש.

בראשית ירח סיון בקיץ ההוא, נסעתי באנית קטור קטנה מחיפה לביירוט. בשבתי על הספון, ומתענג על הדר רוכסי הררי הלבנון, נגש אלי פקיד תוגרמי אשר הודיעני בטובו כי גם הוא ישב באמעריקא חמש שנים, וכי הארץ הזאת היא יפה, טובה ומאשרה מאה פעמים יותר מאמעריקא, וכי מעתה בבוא הממשלה ליד הטורקים הצעירים יופיע אור חדש על שמי תוגרמה, ועוד מיני ממתקים כאלה. וכאשר שאלתיו, מה יענו הפקידים הקודמים הנוהים אחרי עבד־אל חמיד, והעם אשר איננו שבע רצון מהממשלה החדשה, ענני, מבלי חשוב רגע “אותם נהרוג בלי חמלה”. ועל שאלתי, איך יתכן הדבר להרוג את רוב העם, ענני “כן נעשה ולא נחשוב איש, יהיה מי שיהיה”. ויהי בקרוב אניתנו לביירוט, ומדעתי את התלאות עם מלחי הסירות הקטנות המביאים את הנוסעים מן האניה אל החף כדרכם בכל חפי תוגרמה, פראות וחמס שלא נודעו בכל העולם הנאור, ואיש זר שלא ראה זאת בעיניו לא יוכל לצייר בדמיונו את המהומה והמבוכה בבוא אניה המביאה אורחים חדשים, כי על כן בקשתיו כי ישב עמדי בסירה אחת למען אנצל בזכותו מכף המלחים, אשר הודיעו לנו כי מחיר המסע אל החף הוא חצי פראנק. והמרחק הוא כמאה אמה, שלמנו את המחיר ברגע שבתנו בסירה, ובבואה אל החף, והפקיד הלך לדרכו, אך את מלתחותינו לא נתנו לנו, טרם נשלם להם עוד שלשה פראנק, כל אחד מהנוסעים. המהומה החלה, ואנחנו נאלצנו לשלם כאשר דרשו, באמרים כי חצי הפראנק היה רק בעד האיש, ובעד המלתחה נחוץ לשלם שלשה פראנק שלמים, כי כן הוא החק לפי דבריהם, וכי הדבר הוא שקר, זאת ידעו כלם. ורק בעיר אחת היו חיי האדם בטוח, בדמשק, אשר כלם הודו לשר הפלך – והוא גם שר הצבא אשר משל על הפראים ביד חזקה, וישם רסן בפיהם, עד כי נסיתי שתי פעמים לעבור רגלי בלילה דרך השוק הארוך (באזאר) הנודע בכל ספרי מסע, ולא קראני אסון. והיהודים בעיר הגידו לי, כי עד בוא שר הפלך ההוא, לא יכל איש לעבור בשוק ההוא בלילה כל הימים. ושר הפלך ידע כי העיר ההיא היתה תמיד קן המורדים והשודדים, ועל כן שם עינו עליה לרעה, ולהתושבים היתה הרוחה.

הקאנסטיטוטיאן שמה לחק חפש הדפוס והדבור, אך באספת הפארלאמענט בקיץ ההוא, החלו הויכוחים בבאור המלות חפש הדפוס והדבור, וסוף הוכוחים היה כי אסרו להוציא לאור כל מכתב עתי, אם העורך לא יהיה נתין תוגרמה. אסרו להתאסף לאספה בלי רשיון שר הפלך, בכל אספה אסור לדבר עניני לאמית או פאליטיק. אסור ליסד דפוס בלי רשיון – כחק אשר היה לפנים. – נחוץ להדביק תו הממשלה (מארקע) על כל עלה נדפס. יהיה מכתב עתי או מודעה. אסור לדבר מלה נגד אי סדרי הממשלה, ועוד הנחות כאלה. וכן התוכחו נבחרי הפארלאמענט על כל סעיף בשלחן ערוך החדש, עד כי מכל החפש נשארו ביד העם החקים העתיקים עם הוספות דעספוטיזם חדש, והוצאות באקשיש אשר לא ידענו עד הנה. כמו חקי עבודת הצבא, אשר עד מתן התורה החדשה על כל איש יהודי ונוצרי היה לשלם שני מעדזידי לשנה מחיר עבודת הצבא אשר היו פטורים ממנה. והחק החדש צוה לשלם ששים לירא טורקית (315 מעדזידי), ועתה בימי המלחמה דרשו לשלם כזאת בכל שלשה חדשים. המחלה העתיקה אשר אסרה בכבלי ברזל את כל האכרים ובעלי הגנות, מחלת “העשר” נשארה בתקפה כבימים הקדמונים⁵ וכל עוד לא יביאו לה מרפא תשאר הארץ עניה, עזובה ואמללה. שגעונות חקי בנין בתים כבר נודעו למדי. שגעון חק “החזקה” לא יאומן כי יספר. כל איש אשר לו כברת אדמה אשר יחפץ למכרה, לא יוכל לעשות זאת טרם יחתמו כל שכניו מסביב על שטר המקנה, ולכלם נחוץ לשלם, וכל שכן אשר ימאן לחתום, יוכל לעצור בעד המכירה, בזכות "בר מצרא, ודי לו להשמיע כי הוא ישלם את המחיר אשר יאמר הקונה לשלם, אף כי לא ישלם לעולם, ואיש לא יוכל לאלץ אותו לעשות זאת. איש כי קנה אדמה ולא זרע עליה, או לא נטע גן, תוכל הממשלה לקחת לה את האדמה אחרי עבור שנתים ימים. ואם בא איש פרטי ויקח לו את האדמה, לו תהיה אחרי עבור שלש שנות החזקה. איש כי ישב שלש שנים בבית איש אחר, ואחרי עזבו את הבית, לא יוכל בעל הבית להשכיר את ביתו לשכן אחר, אם לא ישלם להשכן הקדם שכר “חזקה”. מחוץ לעיר, בכפר או מושבה, או רק בקצה העיר, אסור לבנות בית, ואם ישיג איש רשיון לבנין אחרי עמל אין קץ והוצאה רבה, יכתבו ברשיונו מפרש כי יוכל לבנות רק רפת, ובראות הפקיד או השוטר כי יעשה חלונות בבנינו, יעירהו כרגע כי אם לא ישלם באקשיש, לא יתן לו לבנות. וכן קרה גם לי, כי אחרי אשר הוצאתי מאה וחמשה עשר נאפאלעאן (460 שקל אַמעריקאַ) על שטר המקנה והרשיון לבנין הבית באמצע הגן, כתבו ברשיוני כי לי הצדקה לבנות רפת, אשר יכיל מאה ושמונים אמה בהקיפו, ואסור לי לעשותו לבית ספר, לבית תפלה או לבית אוצר ספרים. והקאימאָקאַם בא בעצמו ובכבודו מיפו לרמלה עם חבל משרתיו לראות את הגן ותכנית הבנין אשר אמרתי לבנות, ועלי היה לשלם הוצאותיו, ובהיות הכל על מכונו, והרשיון בידי, אז שלח פקיד רמלה את שלישו אלי, להגיד לי כי בלעדי רשיונו לא אוכל לבנות, על אף רשיון שר העיר יפו הגבוה עליו, ונאלצתי לשלם גם לו, ובתנאי כי הבונה יהיה ערבי ולא יהודי, מלבד חרשי עץ שלא מצא בין הערביים, והפקיד בכבודו ובעצמו ערב לי כי יחטנו אם יעשה מלאכתו רמיה, וערבי אחר אשר התראה כאוהב לי ויהי מבאי ביתי, הבטיחני כי אם ימצאו עוד עשרה צדיקים כאלה בעיר, אז אחריתה כסדום תהיה. ואחרי כלותי בנין הבית והחלותי לעשות גדר סביבו, החלו השוטרים לבוא איש אחרי אחיו לבקש באקשיש, יען ברשיון הבנין לא נכתב מפרש כי אוכל לעשות גדר. איזה פעמים נתתי להם שנים שלשה פראנק, ופתאם שלח הפקיד את משנהו לתת לו שני נאפאלעאן, וכאשר השיבותי את פניו, שלח ששה שוטרים ויגרשו את הפועלים. השוטרים שכבו למעצבה אצל השער רוב היום ההוא, ובהיותם רעבים בקשו ממני לתת להם אוכל ובקצפי אמרתי להם כי ילכו לבקש לחם מיד הפקיד אשר שלחם, ולמחרת היום בא הפקיד עצמו, וידרוש ששה נאפאלעאן תחת השנים אשר לא חפצתי לתת תמול. ויהי אחרי עבור איזה ימים, ואני לא כליתי מלאכת הגדר, בקשני אוהבי הערבי לבוא אליו בדבר ענין אחר, ואני לקחתי עמי את ה' רפאל בן החכם שמכון אשר עבד אצלי, ובבואנו אל בית הערבי ה' אבדין, והנה מצאתי שם את הפקיד ומשרתו אשר שלח אלי לדרוש באקשיש, ועתה בא אל ביתו למען יהיה הוא (אבדין) המתוך בינינו, ובמשך דברנו, קם הנבל המשרת ויעיד בפני כי חרפתי את הסולטאן ומחמד נביאו. לשמע השקר הזה עלה עשן באפי, ואמרתי לו בדברים ברורים כי אם יעיז לבוא אל ביתי עוד הפעם אמחץ רקתו כרגע, אם לא יגיד לי באיזה שפה דברתי. והפקיד הלא הבין כרגע את השקר, ויגש אלי ויאחזני בידי לשימה ביד משרתו לאות שלום בינינו. אבל אני משכתי את ידי מידו, באמרי, כי לעולם לא אתן יד לפושע נבזה כזה, וסוף דבר היה כי אבדתי שלשה אלף פראנק ולא יספתי לבנות, לבלתי היות עוד ככדור ביד נבלים, אחרי עמל שלשה ירחים להשיג את הרשיון.

הממשלה החדשה שמה לחק להביא מכונות מארצות אחרות חפשי ממס, ובעד ארץ בלי כל חרשת מעשה, יכל חק כזה להביא רב טוב, אך מה ישתומם כל איש לשמוע, כי החק הישן לבלתי הביא כל מכונה, ולבלתי תת רשיון ליסוד בית חרשת, נשאר בתקפו, והחק החדש היה רק לאחיזת עינים, אך הודות להבאקשיש ועמל רב הצליח לפעמים להביא איזה מכונה אברים אברים באניות שונות.

כל האוצרות הטמונים בחיק האדמה נשארו עד היום באשמנים, כי לא נתנה הממשלה להוציאם לאויר העולם, אף כי יכלו להעשיר רבבות אלפי איש, וגם הממשלה עצמה יכלה לקחת מס ידוע מכל מטמוני אדמתה, ואחד מאוהבי בקאנסטאנטינאפאל שאלני, אם אוכל למצוא איש או אגודה אשר יהיה נכון להניח באיזה באנק בערך מאה אלף לירא טורקית לשלם באקשיש, ואז ישיג רשיון לפתוח בארות נפט באזיא הקטנה.

מכל הטוב אשר תקעו בשופר ויחללו בחלילים, בכל כתבי העתים הציונים לתהלת תוגרמה, אין אחד בהם אשר יכל להראות אף דבר טוב אחד אשר עשתה תוגרמה לטובת ישראל, מלבד אשר לא נתנה אותם להרג, כאשר עשתה להארמענים, והסבה היתה, יען היהודים התחבאו בחורים, תמיד לנו בקברים ולא יצאו לאויר העולם. לא נתנה להם לקחת חבל בעניני המדינה, ולא לקחה מהם לפקידים, וכל הבאקשיש נשאר בידי פקידיה, מבלי תת ליהודי אף לקט, שכחה או פאה, וכאבלים ישבו בדד איש איש בחורבתו, ויאכלו בשר זרועם, לא התערבו בין שונים, ויחיו חיי צער ועוני ולא פתחו פיהם, וכחגבים נדמו בעיני הפקידים, וידרכו עליהם כעל תולעת נבזה. והיהודים סבלו בדומיה, ולא נתנו כל פתחון פה לאיש להזכיר אף בשמם. ורק כאשר נבחר אחד היהודים אל הפארלאמענט, אז ראינו כי הנחש הרים את ראשו. ונבחרי הערביים החלו לקלל ולחרף מערכות ישראל, ונשיא הנבחרים לא הניא אותם ולא כהה בהם. והרב ר' חיים נחום, אשר בראשית היה לבו טוב לציון, נהפך לבו להיות עריה, יען כי רמזה לו הממשלה, ושר הפנים טאלאת ביי אשר התימר לאוהב ישראל, הגיד להרב בשנת תרע“ב “כי הציונים מדברים הרבה ועושים מעט”, ומביני דבר היודעים את תוגרמה, הבינו את דבריו באופן אחר, לפי עומק פשוטם… ועתה כאשר עלה למעלת ראש המיניסטעריום, ועל שאלת אחד המדינים בברלין “אם תאות תוגרמה לתת לישראל בארץ יהודה איזה מין ממשלת בית” – אף כי כבר נגרשו התוגרמים מיהודה וירושלם מיד צבאות בריטניה, ענה השר, כי היו לא תהיה כזאת. ובשום אופן לא תתן ליהודים כל יתרון, מלבד הזכיות אשר היו להם לפנים. והזכיות האלה הן כבר טעמנו בחסדי דזעמאל פאשא. זכיות אשר בכחן היה לגרש את כל איש יהודי מארץ אבותיו. זכיות אשר לא נתנו לאיש יהודי אף לגשת למקומות הקדושים להם, והיקרים מכל יקר לכל בית ישראל. זכיות אשר לא יכלנו לקנות אף בעד באקשיש. זכיות פתקא אדומה לשלשה ירחים לשבת בארץ הקדושה. זכיות שלא לקנות אדמה ולא לבנות בית. זכיות שלא לתת לשומר יהודי לשמור על רכוש אחיו. זכיות להיות נהרגים בידי פראים, ודמנו לא ידרש. זכיות אשר יאלצו את אחנו בקאנסטאנטינאפאל להשמיע גלוי לעיני כל יושבי תבל, כי אין להם חפץ בארץ אבותינו, כמו היו כלם סאציאליסטים או רבנים לרעפארמים באמעריקא. זכיות אשר הפכו רבים מיהודי תוגרמה היושבים בנויארק לשפנים, עד כי גם המה ענו לשמועה כי באה מבירת תוגרמה, כי אין חפץ להם בציון, אף כי אין כל פחד נגד עיניהם בשבתם לבטח בארץ חפשיה, ורק העבדות אשר הביאו על שכמם נתנה בפיהם דברים כאלה, אשר כלם השתוממו למשמע עבדותם. ולא יען כי יתנגדו לישוב הארץ בטעם הסאציאליסטים או הרעפארמים, רק פשוט, מרוב עבדות אשר הסכינו בה מנעוריהם, ואני יודע בהם ציונים בכל לבם. וביניהם גם מ”ע “לה אמעריקא” באישפניולית, היו“ל בנויארק. ובכל זאת לא יכלו להתרומם משפל עבדותם להשמיע גלוי את אשר בלבם, ולא חשו לכבודם, כי אין איש יאמין להם, כי כפיהם כן לבם. והעבדות הזאת נתנה תמיד מלים בפיהם להשמיע תהלות תוגרמה. יהודי עיר הבירה ראו בעיניהם את הכבוד הגדול אשר אצל הסולטאן לדר' הערצל, ובכל זאת פחדו להתאסף אף עשרה איש בחדר אחד לדבר אודות הציונית, יען חזקו עליהם דברי ר' משה הלוי, כי אסור להזכיר שם ציון, ובקיץ שנת תרס”ב, בהיות הדר' הערצל בלוית ה' וואלפסאן בקאנסטאנטינאפאל, שאלתי כזאת מפי החכם באשי, והוא הביט עלי בפחד והשתוממות, ולא ענה כרגע, ורק מזכירו הרב ר' רפאל אשר עמד אצלנו ברגע ההוא, ענה בעדו “כי כן צוה המיניסטער”. כמה פעמים התאמצתי לאסוף אספה ציונית בקושטא, וכלם ענו בפחד וחלחלה “חלילה לך מעשות זאת, יען אסור הדבר מטעם הממשלה”, וכן קרה לי גם בשאלוניק. והציונים הצעירים “המכבים”, אשר להם היה אולם מיוחד גדול, ואוצר ספרים, ושמה התאספו תמיד. ובכל זאת פחדו לדבר אודות הציונית, ויוכיחו לי כי פעם אחת התנפלו שוטרי הממשלה על בית אחד הצעירים ההם, ויהפכו את כל הבית ממסד עד הטפחות, יען הלשינו עליו כי קבל עלה אחד “מהפסגה” אשר יצא אז לאור בשיקאגא. ובגליון ההוא נדפסו איזה מלים נגד כבוד תוגרמה, הרודפת את הציונית. ואם היה זה בימי ממשלת “המושל האכזר”, אבל האם נשתנה המצב בימי ממשלת הנאורים הטורקים הצעירים? השמע איש אספה ציונית קטנה או גדולה, משנת תרס“ח עד הנה בכל ארץ תוגרמה? וזאת היא תוגרמה הטובה והחפשיה, תחת אשר ברוסיא ארץ הדמים, היו אספות אין מספר בכל ערי ישראל, אף כי גם שם נאסרה הציונית. אבל הממשלה העקובה מדם יהודה לא הצליחה להשפיל את רוחם, כאשר הצליחה תוגרמה לכלוא רוח היהודים, עבדיה. ופעם אחת קרה לי, כי הלכתי בלוית אחד מאוהבי לבית הרצים. והאיש הוא אזרח הארץ, ויהי אחד מחותמי “הצפירה”, וברגע אשר הושיטו לו את עלי הצפירה, התנפל עליו שוטר חרש, ויחטוף את העלים מידו, ואותו הוליך לבית האסורים. יען שמע כי הצפירה היא מכתב עתי ציוני, ורק אחרי עמל איזה ימים ורב כופר הצליח לצאת לחפשי, ולא יסף עוד לקבל כל מכתב עתי עברי מאיירופא בעון הציונית, והציונים בכל התבל ידעו רק אחת, כי נטל עליהם לספר חסדי תוגרמה עם היהודים, ופתאים רבים אשר ידעו בין ימינם לשמאלם, ספרו ויספרו עוד גם היום את חסדיה בתם לבב, והטורקים הצעירים מצאו בזה חפץ להתפאר לעיני כל העולם, כי נאורים וטובי לב המה בנוגע ליהודים, וצדקתם תהום רבה. ובלבי אין כל ספק בעולם, כי לוא הצליחו צבאות תוגרמה נגד צבאות בריטניה בארץ הקדושה, כי עתה לא נשארה אף רגל יהודי על אדמת הקדש. וחסדיה האחרונים אשר הראתה לישראל, בבוא צבאות בריטניה לארץ הקדושה יעידו על צדקותיה לפנים. השד, החמס והרציחות אשר חוללו ידי פקידיה ביפו, ירושלם והמושבות, טרם עזבו את הארץ, וחמס ידיהם בבגדד, אשר לא עשו כן לנוצרים והערביים, הנודעים מכבר לשונאי תוגרמה, המה אותות נאמנים, כי תוגרמה אוהבת את ישראל לא יותר מאהבת ניקאלי השני והקאצאפים עבדיו לפנים ואוהביו היום. ולוא היו בין מנהלי הציונית אנשים יודעי מדינה, הלא יכלו להבין, כי בשפת חלקות דברו הטורקים הצעירים, ולא נחוץ היה להם לשלוח ברכות לראש תוגרמה בכל קאנגרעעסס ציוני, ועוד יותר, לוא שלחו קול קורא לכל ממלכות הבל, להחלץ נגד תוגרמה ולאלצה לעשות סדרים בממלכתה, ולתת חקים טובים ומשפטים צדיקים לכל העמים השונים היושבים בארצה, ואשר מספרם גדול ממספר הטורקים בכלל. והיה כי ראו כל יושבי תבל, כי גם היהודים הנחשבים לאוהביה מתעוררים להקיצה מתרדמת מות אשר נסכו עליה מושליה, וגדולי היהודים באיירופא ואמעריקא הלא יכלו באמת לדבר עמה משפט, אז נפלו פני גבורי באקשיש, אשר ידעו כי אף אם אין ממלכה מיוחדה לישראל, בכל זאת כחם גדול ככח ממלכה, בהיות להם יד ושם בכל ארצות תבל, ובכל פנה אשר תפנה תכבד עליה יד היהודי. ולא לבד בארצות נאורות, אבל גם ברוסיא יכלו היהודים להועיל להותה. והנסיון הראה כבר כמה פעמים, כי בכל פעם אשר פנו היהודים למושלי רוסיא נגד תוגרמה, עמדה הממשלה לעזרתם מבלי חשוב הרבה. אנחנו ראינו זאת באדעססא בלכתי, אני וה' שמואלזאהן לבקש עזרת שר העיר הנסיך גארטשאקאוו – כאשר דברתי כבר מזה בספרי דה”י לציון – וכן ראו זאת גם בימים האחרונים כאשר חפצה תוגרמה לגזול את בית חרשת המעשה “העתיד” בחיפה, ובעלי הבית פנו לעזרת הגענעראל קאנסול הרוסי, ובמשך ימים מעטים נאלצה תוגרמה להשליך את טרפה. ובמחאה כבירה אחת מצד היהודים לא נועזה תוגרמה לסגור שערי ארץ הקדושה לפני בני ישראל, ולתתם לחרפה בעיני הערביים בפתקא האדומה, ולא יכלה לכזב תמיד, בשלחה טעלעגראמים לכל קצוי תבל, כי כבר הסירה את החרפה, ובכל פעם היה הדבר שקר וכזב, עד שנת תרע"ד. והדיפּלאמאטים הגדולים בין הציונים, אשר הצטיינו תמיד באומץ לבם, וימלאו פני תבל בקריאות הידד נגד “ההשתדלנות” בכל עת אשר התחבאו אחורי התנור, ותמיד קראו בפיהם “נשא ראש, ולא נלך עוד שחוח לבקש חסדי עמים, רק משפט! משפט נדרוש! אבל דרישת המשפט נשארה תמיד בחבם, ולא נועזו להניף אצבע, לחזק את דרישותיהם. והמה עצמם הראו עבדות שפלה יותר מכל השתדלנים. השתדלנים דברו תמיד לפני שרים ונסיכים, וגבורנו החדשים דברו באזני עתים זארגאנים או עברים, ויברחו להתחבא מחמת שוטר, וכן ראינו גם עתה, בשנת תרע”ה, בראשית המלחמה. הציונים בארץ ישראל כתבו מאמרים יום יום בכתבי העתים בירושלם, ומודעות נדפסות הדביקו תמיד ברחובות ערים אחרות, וידרשו כי ישארו היהודים בארץ, לבל תשאר הארץ עזובה מבניה, והמה עצמם, הציונים בעלי הטובות, היו הראשונים לנוס מארץ הקדושה, יען ראו כי המלחמה עומדת להם לשטן, ולא יוכלו עוד למלא חוריהם זהב כמלפנים. ולא אכחד, כי אמנם גבורים המה, קלי רגלים לנוס מן המערכה, וזאת כל תהלתם. ברחו לא רק אלה אשר לקחו את כל רכושם בידם, אך גם עשירים אשר עזבו את בתיהם והיכליהם בתל אביב ופרדסיהם במושבות. ברחו גם כותבי המודעות וההזהרות עצמם. ורק היהודים שפלי ברך האמונים עלי השתדלנות נשארו בארץ, אף כי ידעו כי גם שתדלנים אין להם. נשארו אלה אשר שנאו את הציונים, אך בכל לבבם אהבו את ארצנו הקדושה. נשארו בלי לחם לאכול, בלי כסות בקרה, בלי בתים ופרדסים, בלי עזרה מרחוק. נשארו תלואים באויר ונפשם בכף, וחרדת מות החרידתם בכל רגע בתגרת ידי הפראים, ורק הגבורים, מנהלי הציונית, מלאי כיס ובטן, שונאי השתדלנות ואוהבי ציון עד להחנק, נסו ויברחו מצרימה לעזרה, ואחרי אשר נצלו גם את מצרים נסו אל ארץ טמאה, אמעריקא באו, ויביאו את מרכלתם עמם, את הציונית חנותם, למכרה בכל הערים הגדולות והקטנות במחיר קטן או גדול, וסגולה יקרה לסחורה זאת, כי כל אשר יוסיפו למכור, כן תוסיף הסחורה לבוא חנם. ומבלי אשר יגרע ממנה מאומה. ולא נחוץ לקנותה, רק למכור, ולמכור תמיד עד אין קץ.

ישבו הגבורים, דגרו ביציהם בברלין, התיעצו על צפונותיהם. אך שכחו הדיפלאמאטים, כי ברלין היא בירת תוגרמה שניה, פחדו פן לא תעכל קיבתם העדינה את ההשתדלנות הגסה. ולא השתדלו להטיב מצב העם בציון בחזקת יד המושל “טאמערלאן השני” אשר היה גם למושל תוגרמה. ולוא השמיעו מנהלי הציונית את חפצם בשפה ברורה, ועם זה להראות גם את האגרוף, אז כבר עלה מספר היהודים בארץ ישראל חמש פעמים יותר. ודזעמאל פאשא לא דרך עליהם כעל נמלים. ולא החריב את הישוב, ולא השפיל את היהודים בעיני הערבים, עד כי גם המה רמסו עלינו כעל תולעים. אם יחשוב איש, כי עתה תחת מחסה בריטניה תרום קרננו בעיני הערבי, הוא תועה או חולם חלום נעים. אם לא נתיצב ביד רמה ובחיל צבא יהודים עומדים על המשמר, כי “הוא יהיה פרא אדם” עד עולם. כל עוד יהיו מנהלי הציונית תועים ומתעים.

חלילה לי לרפות ידי העובדים לטובת ציון. ולעולם לא יעלה על דעתי לערב שמחת כל ישרי לב בעמי, להפך. הנני חפץ כי יחזקו לבם לפעול ולעשות בכל כח ידיהם עתה, עוד יותר מלפנים. אבל הנני חפץ כי ישימו עיניהם על דרכיהם לבל יפתה לבבם אחרי מאשרי מתעים האומרים שלום שלום. הנני חפץ כי ידע העם את האמת אשר העלימו ואשר יעלימו גם עתה. יען הנני מאמין באמונה שלימה, כי רק זאת היא הסבה הנכונה, כי העם עומד מרחוק, ועוד יעמוד מרחוק כל עוד אשר לא יתן אמון במנהלי הציונית, וכל עוד אשר לא ידע את האמת הערומה, בלי מסוה כחש ודיפלאמאטיא. זאת הדיפלאמאטיא הארורה אשר פשטה עתה את הרגל, ותגל ערותה לעיני כל יושבי תבל, כי היא, ורק היא הביאה את המלחמה האיומה בימינו. ואיש לא יתן אמון בהה עוד עד עולם. אף כי הדיפלאמאטים היו כלם חכמים מחכמים, אך מה נאמר אנחנו, אשר מנהלינו לא היו מעולם דיפלאמאטים, ובסוד רוזנים לא באו, ומהם, אשר לחרפתנו היו אנשים מן השוק, או גם נערים תעלולים. ואם לא אוי אוי לנו, כי אלה המה מנהלי הציונית?

הציונית. הרעיון הרם והנשגב בכל גדלו ותפארתו, ותוכנו הפנימי והחיצון, כאשר הבינוהו מיסדיו, ועמהם כל הטובים והחכמים בישראל ובעמים, ירד עתה עד לשער החייטים, ביד איזה פועלים צעירים מחדר “הפארווערטס” הזארגאני, ויהי למין “צעך” בערי רוסיא הקטנות. והם המה המשחקים על הבמה, ומפניהם יחתו כל נכבדי עם לפתוח שפתם. והמה האומרים לרשת את ציון, ולעשותה לשדה מלחמה בעד הסאציאליזמוס. ואם נשאר עוד איזה ספק בלב איש, כי תפרוץ מלחמה, הנה כבר שמענו כי בנויארק נוסדה אגודת סתרים להלחם נגד הציונים ואולי גם נגד הציונית, ומי לא יבין זאת, כי בכח אגודה כזאת להלהיב לב הקנאים גם בארצות אחרות, וביחוד בארץ ישראל עצמה, ולא דבר כבד הוא לחולל מהומות ולהזיק לציונות יותר מאשר יזיקו להציונים, וריבות הכתות בארץ הקדושה, יחזקו ידי שונאי ציון להראות באצבע, כי לא יסכון היהודי למשול בארצו. ובאספת השלום בין הממשלות הלוחמות עתה, הן יתנו חרב ביד שונאינו, להוכיח כי רוב העם אין חפץ לו בציון. והסכנה הגדולה הזאת עומדת כבר אחר כתלנו, ושכורי הנצחון ברגע זה, ישימו זאת אל לב, להתעורר, אם יאהבו את ציון יותר מכיסם וכבודם, והנני מזהירם עוד הפעם ועוד אלף פעמים כי יתרוננו מֵיין שכרותם. יביטו סביבם ויוכחו כי על שבכה יתהלכו, והמעברה היא גשר של ניר, וכל עם ד' לא ילך אחריהם כבהמה בבקעה. אמת הוא כי כשאני לעצמי אינני מאמין כי ישימו לב לדברים כתובים עברית. שפה אשר לא ישמעו רוב מנהלי הציונית, אבל נכבדי עמי ורבניהם בראשם, להם לא יכפר העון הזה אם יעמדו מנגד ברגע מסוכן זה. רגע אשר שונאי ציון מצד אחד, וטפשים קנאים מצד השני, והעולה על כלם, הבאלשעוויקים אשר התעטפו באדרת ציון, וכלם יחדו אורבים בסתר ובגלוי לאכול את ציון. אך לא לבנותה. והנה לכם אות נאמן כי לא שמו לב אף לדברי אחד מגדולי חכמי הנוצרים, חבר הפארלאמענט האנגלי, ה' סיר מארק סייקס, היודע את ארץ הקדושה בחלום הלילה יותר מכל מנהלי הציונית בהקיץ ובכל עניני ארץ הקדם תקח הממשלה עצה מפיו, ואלה דבריו אשר דבר באזני אספה ציונית במאנשעסטער אשר הזהירם לאמר; הנני מאמין כי הקולטורא הערבית תקום לתחיה, ונחוץ כי היהודים בראשית בואם לארץ הקדושה ישתתפו לחיות עמהם בשלות השקט, לבל יביאו אסון על עצמם ועל הערביים באחרית הימים. הערביים יפחדו פּן תבאנה אגודות עשירות ותעשינה יד אחת לקנות את כל אדמת ארץ ישראל, והערביים ישארו פראלעטארים בלי יסוד מחיה ואדמה תחת רגליהם. כן יפחדו פן יעזבו האכרים היהודים את מושבותיהם בארץ הקדושה וילכו לסוריא ולמעסאפאטמיא (ארם) ויהיו שם לסוחרים ואנשי הבינים וידחקו רגלי הערבים, ועל הציונים לשים לב לזה, להוכיח לערביים, כי לא יקנו אדמה רק אם ימכרו להם ברצון טוב, והאדמה תעבד רק בידי אדוניה, ולא תשאר נחלת עשירים למען עשות בה מסחר לרעת תושביה, ועל הציונים לשים לב לסכנה זאת לבלתי הביא שואה על אדמת הקודש. כן על הציונים לשים לב לבוא בברית שלום עם הארמענים והערביים אשר גם המה סבלו מתגרת יד נוגשיהם, וגם להם המשפט לחיות חיי עם על פי דרכם. הנה שמענו כי הטורקים לא נגעו ביהודים. והסבה היתה יען היהודים לא חיו חיי מדינים, ולא עבדו את האדמה. אפס בראות הטורקים כי גם הציונים החלו לעבוד את האדמה, אז החלו להביט עליהם כעל הבולגארים, הסערבים, היונים, הארמענים וערבים. וכל עוד אשר לא יהיו הארמענים חפשים, אין בטוחות גם ליהודים, ועל כן עליהם לכרות ברית יחדו למען יוכלו לעמוד נגד האויב. אם ינסה להתנפל עליהם. כן נחוץ למנהלי הציונית לשים לב לבוא בברית שלום עם הסורים אשר התעוררו עתה לדרוש חלקם על אדמת ישראל, באמרם כי ארץ הקדושה נחשבה תמיד לגוף סוריא, ואם כי מעולם לא היתה להם ממלכה מיוחדה, אבל ידועים המה לנו בשנאתם לישראל. וביחוד ירגישו זאת אחנו תושבי ביירוט על כל מדרך כף רגל. וזאת היא הסבה, כי מעטים מאד מבני ישראל אשר באו לגור בעיר ההיא, ובשנת תרס"ט היה מספר היהודים האשכנזים בעיר ההיא רק כשלשים משפחות. הסורים אשר רבים מהם המה ערביים מומרים, רעים המה לנו יותר מנוצרים מלידה, ושנאתם לישראל היא שנאה גלויה נודעה לכל עד כי גם האורח הבא אל העיר ההיא ירגיש אותה ברגע בואו. ועתה ברגע אשר נודעה להם החלטת בריטניא לתת את ארץ הקדושה נחלה לישראל. הרימו ראש בגאון וחוצפה בטעם היונקערים בפרייסען, כמו היו אדירי התבל, וזה לא כבר השמיע הכהן הנוצרי ה' טהאמפסאן במכתב עתי פילאדעלפי Sunday School Times אשר היה מנהל המיססיאן בירושלם באמרו: המכונים סורים יסדו את הערים בארץ ישראל, והיא ארץ מולדתם, והמה מתאוננים מרה על אלה החושבים כי ארץ הקדושה לישראל היא, וזה לא כבר אמר אלי אחד מחכמי סוריא, איש אשר כלה חק למודו באוניווערזיטאט בביירוט, ועתה גמר חק למודו גם באוניווערזיטאט בבאסטאן “כי אם תתן בריטניא את ארץ ישראל ליהודים, אז נצא למלחמה נגד בריטניא” ונחוץ לזכור, כי לולא נגע הדבר להסורים, אז עמד גם האיש הזה לצד היהודים. טענת הסורים היא חזקה מאד בלי כל ספק. אף כי הגזע הסורי הוא מעורב מהכנענים והעמים אשר לחמו עמם וינצחום עוד מימי יהושע, ואף כי ידברו בשפת עם זר ומעולם לא היו לעם מושל, ובכל זאת יש להם זכות ומשפט על הארץ ההיא אשר היתה נחלת אבותם. ואף כי אין כל ספק כי אם ישוב ישראל להיות גוי מושל באַרצו, ישבו גם כל העמים השונים בטח, ולא יעלה על לב איש לגזול משפט איזה עם או איש. בני ישראל אינם רוסים או אשכנזים, לא רומענים ולא טורקים, ומעין איש לא נעלם כי בשבתנו על אדמתנו, עלינו לעמוד תמיד על המצפה, ולהזהר לבלי תת חרב ביד שונאינו למצוא בנו איזה כתם מדיני, אך היועילו דברים לצעירי הבאלשעוויקים בקרבנו? האם לא נסו הבונדיסטים, אשר אך זה באו לארץ הקדושה (פורים תרסו?) וכל מספרם היה איזה עשרות איש, וכרגע חוללו מהומות ביפו, ואיזה אנשים נהרגו ביום ההוא, עד כי נאלצה עדת ישראל לאסוף כסף להשיבם לרוסיא. ונקל להבין מה יהיו מעשיהם עתה בבואם בתור אדוני הארץ – אשר אין להם בה אף שעל עפר. ולא נחוץ להיות נביא להגיד מראש, כי יתחרו עם הערביים והנוצרים אזרחי הארץ, והאשכנזים אוהבנו מאז הלא יקומו לעזרת הערבים עד כי תהיה חרב איש באחיו, ונחוץ שלא לשכוח אף רגע, כי הערבים במצרים מתנשאים תמיד למרוד בבריטניא, וגם המה יהיו זרוע לאחיהם בארץ הקדושה, וכל היודע את הערבי יודה כמני, כי די יהיה רשף אחד להצית אש במחנה ערב אשר תלהט את כל הארץ. די יהיה כי ינצו שנים שלשה באלשעוויקים עם איזה ערבים לעורר נגדנו את כל המונם. ותוגרמה, ואחריה גם אשכנז, תמצאנה פתחון פה לצלצל בפעמונים, כי היהודים עזי הפנים באו להוריש את כל תושבי הארץ מפניהם, ואם יראו עוד חמשים או מאה איש זרים באו לקנות אדמה, ואלף סרסרים רצים הנה והנה ממוכר למוכר כמנהגם, אז ימלאו פני תבל בצעקותיהם כי היהודים ינשלום מעל אדמתם. ואם כן עשו בעת אשר לא ידעו עוד מה הוא חופש הדפוס: נקל להבין מה שיעשו בהיות חופש הדפוס והדבור. ואלף פעמים הנני מזהיר את אחנו שלא יבואו בהמון לקנות אדמה בארץ הקדושה, כי מלבד אשר רבם ישובו בפחי נפש, מבלי השיג חפצם, עוד ירעו, כי מחיר האדמה יעלה, עד כי לא יוכלו גם אנשים פרטים לקנות. ואם לא יבטלו את החקים העתיקים בנוגע לקנות אדמה, אז לא יקנו אף עשרה איש בשנה אחת. ואלה האוהבים את ארצנו הקדושה באמת ובתמים, ומתאמצים להושיב נשמות יהודה, ישימו זאת אל לב, לבל יאהבוה אהבת הדב. יכולים המה ללכת ולראות את הארץ לחקרה. והנני בטוח כי יחדלו לחלום בהקיץ, ובהיותם שמה יוכחו כי שקר כל הבטחות הסרסרים אשר באו מארץ הקדושה לאמעריקא לאסוף תמימים ברשתם. הבל וריק כל מאמרי הסאציאליסטים וחלומותיהם המטיפים יום יום כי ישוב הארץ תלוי בקנית אדמה, למען יירשוה המה בהיות מספרם גדול בארץ. בתהו יתעו את הפועלים העניים ללכת ציונה להרויח פראנק וחצי ליום (29 סענט) אם ימצאו עבודה. הרשעים האלה הם המה שונאי ציון היותר גדולים ומסוכנים לנו, מלבד אשר הפועלים היהודים באמעריקא אינם יודעים עוד מה היא עבודת האדמה אשר לא נסו בה, וגם אכר מנעוריו אשר עבד את אדמתו באקלים קר, לא ימצא ידיו ורגליו בבואו לארץ חמה, ורק אלה אשר היו עובדי אדמה בקאליפארני, ידעו מה לעשות בארץ הקדושה, יען האקלים שוה כמעט בשתי הארצות האל, וביחוד, יען בשתיהן אין מטר במשך שבעת ירחי הקיץ. בעוד אשר האכרים אשר עבדו את האדמה סביבות לשון ים מעקסיקא, אף כי גם שם האקלים הוא חם, כמו בלואיזיאנא ופלארידא, אבל עבודתם לא תצלח בארץ יבשה והררית כארץ ישראל. ורק כסילים בוטחים, ובטלנים מאחורי התנור יקוו כי מעבודת אדמה תושב ציון, ולדאבון לבי הנני רואה וקורא מאמרים בכתבי עתים יום יום, כי עיני כלם נשואות לעבודת האדמה בארץ הקדושה, מבלי היות להם כל מושג מעבודה הזאת בכלל, ומה היא הארץ בפרט. ולא התול מר היה בפי שר העיר פעטערסבורג, הצורר טרעפאוו, אשר נתן צו, כי כל היהודים תושבי העיר ההיא אשר אין להם הזכות לגור בה, יביאו “תעודות בעלי מלאכה”. וארוכה נתן להם שני שבועות. ואמנם משך הזמן ההוא, הביאו היהודים שלשה אלף תעודות כי בעלי מלאכה המה כלם, ובראותו את הפלא הזה אמר: “הנני בטוח כי לוא פקדתי על היהודים הגברים כי יולידו בנים, כי אז נתעברו כלם בלילה אחד”. ואנחנו יודעים לדאבוננו, כי מקרה כזה הוא אמת, ולא רק התול נחמד. ודי לנו אם טפש או הולל אחד ישמיע איזה שקר או אולת, וכרגע ימצא סכלים או נוכלים יוצאים בתף ומצלתים, להחריש אזנים, ולא שוא שמו עלינו עטרת “מאמינים בני מאמינים”, ומאמינים אף אם אלף פעמים ידעו כי המצלצלים בפעמונים הנם רשעי ארץ הבאים על שכרם, ובכן נהפכו כל אחנו הסוחרים והפועלים, סופרים ומלמדים זקנים עם נערים, כלם כלם היו בן לילה לאכרים בחזיון ליל. ומאמינים באמונה שלימה לדברי אחד הולל. אחד מלמד, ואחד השודדים אשר באו הנה מארץ הקדושה להריק אמתחותיהם המלאות כזב, למען מלאותן שקלי אמעריקא. והעם הולך אחריהם כפסח אחרי העור באשמת כתבי העתים אשר יוליכוהו שולל. ואם ינסה איש לפקוח את עיני העם, הנם נכונים לבלעו חיים, ואין כל תקוה אחרת, עד אשר ילכו אנשים ישרים לתור את הארץ ולהביא ידיעות נכונות, ואז יוכחו מה גדול ההבדל בין אוהב שערי ציון לאוהב כסף ציון, וידעו לשלם לאיש איש כגמולו. אז, יתנחמו על קלות דעתם, כי האמינו בכל הבלי החוזים החדשים. יספקו כף על ירך כי לא שמעו לקול אוהב אשר הזהירם לבל יניקו ראשי פתנים בכספם ועמלם, ומי יודע אם לא יאחרו את המועד ונחמתם תבוא אחרי אשר לא יוכלו עוד להושיע. ציונים ישרים! הרימו ראש, פקחו עין, חדלו מהיות נחבאים אל הכלים. התיצבו בראש המערכה. הרגע הזה יקר הוא לנו מכל הון. רגע תחית האומה. רגע אשר עליו חכינו והתפללנו שנות אלפים. רגע אשר בו יטל גורל עתידות עמנו, והרגע הזה הוא ביד עורים שוגים ומשגים, הנני אומר “שוגים”, מפחד פן לא תעכל קיבתם העדינה מלה יותר קשה ויותר ברורה, ואף יותר אמתית, יען כבר נוכחתי יותר מפעם אחת, כי מלה אמתית בלי כל צבע מליצית איננה עוברת לסוחר בספרות, כמו בחיי יום יום. וזה היה אסוני כל ימי חיי, כי החלטתי לשחות נגד הזרם. להשמיע דברי אמת בלי כל מסוה, בעת אשר ראיתי כי האויר נשחת מקטב מרירי ושקר הות, וידעתי כי הרודים בספרות לא יאבו שמוע. ורוב ההמון הולך אחריהם כבהמה בבקעה. אבל המלאך המכה את כל עשב וצמח ואומר לו גדל, מכה גם אותי ואומר, כתוב, ודבר! אם ישמעו או יחדלו. לא דברתי בחזון כאשר ידבר המשורר אודות האביב הנעים באיטליען או קאליפארניען, בשבתו בין הררי קרח בגרענלאנד, ושיניו דא לדא נקשן מקר. רק הלכתי לכל מקום לראות בעיני, לחקור ולדרוש עד אשר מצאתי את האמת לפי דעתי, ולפי זה אחשוב כי לי הצדקה לדבר נגד אלפי חוזים היושבים אחרי התנור וחולמים חלומות בהקיץ ומוליכים את העם תועה, ואלה היודעים את האמת ישימו יד על פה, מפחד החיות הקטנות או הגדולות, המשוטטות באויר או הרומשות על הארץ. וצר לי מאד כי המלאך העומד על גבי, שכח ופסח על בתיהם.

ציונים אנשי לב ואוהבי אמת אנא הביטו. אשכנז עוד לא מתה, ותוגרמה נסחבת אחריה כזנב אחרי החתול. קץ המלחמה טרם בא ואין איש יודע אחריתה, לבאים יחרקו שן מחוץ, ואין בטחה בבית, והסכנה קרובה משני עברים, וחלילה לכם לעמוד עתה ברגע זה כשועלים בפרצות ולחכות לקץ החזיון מבלי להניע אצבע, ואם קצרה ידכם להושיע נגד חיתו טרף מחוץ, למצער תוכלו להועיל לגרש את האויב מבית. תוגרמה לא תותר על זכותה בארץ הקדושה כל עוד אשר לא שחה לעפר נפש אשכנז, ואשכנז הן כשאול לא תשבע אף אחרי מפלתה – כאשר נקוה אנחנו ועמנו כל העולם הנאור, ותמיד תחפש עלילות ותחבולות. לתגר בנו את שכנינו הקרובים והרחוקים, בארץ פנימה וחוצה לה, ועלינו להזהר בלכתנו על גשר של ניר, ולהביט בשבעה עינים סביבותנו, לבל תמעד רגלינו, תחת אשר האויבים מבית לא יחושו לקטנות כאלה, והמה הן לא דאגו לזאת מעולם אף בשבתנו בגולה. עד כי עתה, בימי המהומות ברוסיא ענו הבונדיסטים כי לא להם לדאג לחללי היהודים, ומה גם לקדשי בית ישראל שאינם קדושים בעיניהם. והבונדיסטים ברוסיא כבאמעריקא, או בארץ יהודה הן אֵם אחת חבלתם, וגם בארץ ישראל כבר נסו להסית בנו את הערביים, על פי התורה אשר למדו והורו הלכה למעשה כי הפראלטארים המה עם לבדד, ובין הגוים לא יתחשבו, כאשר צוה קארל מארקס אלהיהם, ואלהים אחרים זולתו הן לא ידעו. ויותר מפעם אחת קרה, כי התחרו עם הערבים למען הראות גבורתם, וסכנה נוראה רחפה על המושבה אשר ממנה יצאו, ואף זה לא כבר קודם המלחמה וכפשע היתה “רחובות” בסכנת מלחמה עם שכניה הערבים, בעת אשר הרגו את בן השעך, ודם ה' פרידמאן נשפך על לא דבר, מבלי אשר לקח חבל במלחמה ההיא, וכשלשה שבועות פחדו כל אכרי רחובות לצאת מן המושבה מנקמת הערבים. עד התגרה ההיא באו אנשים מרחובות לרמלה לתחנת מסלת הברזל יום יום, ומן העת ההיא חדלו ארחות. ופעם אחת, כשבועים אחרי ההריגה הלך רוכל יהודי יליד בוכארא וסחורתו על שכמו, וכאשר ראוהו הערבים שכני רחובות רדפו אחריו ויאמרו להמיתו, בחשבם כי תושב רחובות הוא, ובעמל רב הצליח לו להוכיחם כי הוא תושב ירושלם, וכאשר עזבוהו לנפשו רץ בכל כחו עד הגיעו לביתי כל עוד נשמתו בו. אלה וכאלה קרו פעמים אחדות, וכתבי העתים העברים הסתירו את הדבר תמיד, ולא אספוק אף רגע, כי כרבות מספרם בארץ, כן תרבינה המהומות והרציחות, ושם ישראל יחלל באופן נורא. ובדעתנו את הערבים האוהבים לעשות שנהב מנמלה, נקל להבין מה גדולה הסכנה כי חופש הדפוס יהיה בידם כחרב ביד נער. ובכל חפצנו הטוב לשבת אתם כשבת אחים, לא גדולה התקוה כי יצלח חפצנו, אם יבואו הסאציאליסטים בהמון. ואם מנהלי הציונית עצמם המה גם שרי צבאות הבונדיסטים, נקל להבין מה דמות נערוך לממשלת עם כזאת. ממשלת טראצקי על קרבה ופרשה.

אחת היא על כן אמרתי, כי אם לא יתעוררו ראשי בני עמנו ונכבדיו לקחת את הציונית בידם, על פי התכנית אשר ארשום במאמר הבא “עתידות ציון”. או ימצאו דרך יותר טובה ממנה, הנה שוא כל עמלנו. הבל כל תקותנו, וארצנו תהפוך לזרים, והשרידים בה ינוסו ממנה מנוסת חרב.

(חזות קשה הוגד לי.)

ישעיהו כ"א

עתידות ציון

לא נביא ולא בן נביא אנכי להגיד האותיות לאחור. אפס כראות אנוש אשר עבד בצבא ציון למן היום הראשון זה ארבעים שנה, ולעיניו עברו כל המחנות עם פקידיהם. כל המקרים וסבותיהם, כל החליפות והתמורות בארצות שונות, ועומד גם עתה על המצפה ומחכה לראות קץ החזיון. הנה לא נחוץ להיות נביא, וכמנו ככל איש אשר עיניו פקוחות יכל להשמיע את אשר יקרה באחרית הימים. אם המחזה אשר לפנינו ברגע זה לא ישנה דרכו עד כלות שנה או שנתים אחרי תם המלחמה.

מחזה נעים ונפלא לעינינו היום. מחזה אשר זה רק לפני איזה ירחים לא קוה איש כי יתראה לפנינו כה מהרה. ובכל זאת בא ויאת. מחזה אשר לא ראינו מימי כורש מלך פרס, מחזה אשר הרנין כל לב, עד כי משך אחריו גם לב רבים אשר התנגדו לציון, ויהיו רחוקים גם מישראל, עד כי לשחוק היה האיש, אשר נבא לנו חודש ימים לפני בוא בשורת בריטניה, כי אנשים כאלה אשר מעולם לא באו בסוד בני עמי, יסתפחו פתאם אל הציונית. ורבים מנכבדי וגדולי הנוצרים התעוררו להטיף לציון ולדבר נחומים על לב העם הבזוי, כי בעוד מעט ואור חדש, אור בהיר יופיע על מחשכי העם הזה, ורבים ינבאו לו עתידות, כי בעוד מעט ויהיה לאור גוים, ומי איש אשר לא יתענג לשמוע תהלות וחנף מפי גוים גדולים. ואולי למותר הוא לספר עתה מה שראו עיני, בעוד אשר כל החיים עמנו היום כלם רואים זאת כמני. אפס אפחד מאד, כי לא כל הרואים יתבוננו, ורבם לא יעמיקו חקור תכונת כל המחזה. והכלל כי כל איש יראה רק חפצי לבו אשר יעור גם עיני פקחים לפעמים, יפחידני, כי יעותו משפט. ואין לדבר עוד כי אוהבי תרמית וחנף יחוגו עתה חג גדול. ובבוא דור יבוא לשפוט על כל המעשים אשר נעשו לעינינו עתה, אין כל ספק כי ישתו מים רעים מבארות חמר, אחרי אשר הנסיון הורני כי גם היום קמו בינינו סופרים אשר לא ראו ראשונות וימלאו פיהם שקר וחנף ככל אשר למדו לדעת מפי השמועה, ויתנו לציונית פנים חדשים, עד כי הוליכוה בדרכים נלוזים לגיא צלמות, ותהי לזועה לכל העם כמעט, ואין איש אשר יתן לנו ערובתו, כי סופרי דור שני לא יטבעו בים של שקרים אשר ינחילו להם דוברי הות בימינו. אשר על כן מצאתי לחוב קדוש לי להעיר אזן הבאים אחרי, לבל ימהרו לקחת כסף סיגים תחת זהב סגור.

הימים האלה המה ימי מהומה ומבוכה בכל העולם הנאור לרגלי המלחמה הנוראה זה קרוב לארבע שנים, ובחצר היהודים גדולה המלחמה עשרת מונים. קול יללת בת עמי נשמע לרגעים מכל קצוי תבל, אמללים למיליאנים בוקעים חלוני רקיע בקולות אנחותיהם. כבד פגר וחללים אין מספר, חללי חרב וחללי רעב מתגוללים כדמן על פני השדה. כל הר וגבע יטיפו דם נקיים. מיליאנים גולים ואסורים בערבות סיביר. כצללים יתהלכו ברחובות ערי יאפאן ורומעניען ארץ הדמים, ובפולין העקובה מדם. זאת ליטא אשר היתה עד המלחמה בית מדרש כללי לתורת ישראל, נהפכה למעון תנים, מיום בואה תחת עול שדי שחת היונקערים האשכנזים. זאמוט משכן התורה והחכמה אשר אין דומה לה בכל דורות גלות יהודה, מלבד יבנה וחכמיה, היתה לגיא תפתה תחת ממשלת תלמידי טרייטשקע. כל נאות יעקב בגאליציען, רומעניען, קורלאנד, עסטלאנד וכל ארצות תוגרמה היו למעי מפלה, וזעקת חלליהן תבקיע גם לב אבן. וגם אמעריקא עצמה אשר אליה נשואות עיני כל האמללים בתבל לעזרה, גם היא נטבעה בתהום המלחמה. ובכל זאת יד אחנו פתוחה לתת עזרה לאחיהם האמללים הפזורים בכל אפסי ארץ, ופתאם בתוך ההמולה הנוראה הזאת נשמע קול שופר אלהים מפי ממשלת גור אריה בריטניה לאמר; הקיצה ישראל! היה לעם על אדמת קדשך אשר ממנה נגרשת זה קרוב לאלפים שנה, ואם רבים ישרי לב בין הנוצרים שמחו לבשורה, הנה נקל להבין מה גדלה השמחה בין כל קהלות הגולה, כל כתבי העתים, כיהודים כנוצרים מלאים מאמרים וחזיונות. אלה מספרים מה שקרה כבר, ואחרים ינבאו עתידות מה שיקרה באחרית הימים בשבת ישראל על אדמתו. ובאמרי “כל כתבי העתים” הנה רק איזה כתבי עתים קטנים, שבועים היוצאים לאור או לחשך בידי רעפארמים, הנם יוצאים מן הכלל, אך אין קולם נשמע רק באזני יחידים איש איש בעירו, ובין כל רבבות כתבי העתים בארצנו, נמצא רק אחד “הטיימס” מנויארק המתנגד לציון, והעורך גם הוא יהודי רעפארמי, ובכן אינני מפריז על המדה באמרי “כלם”. וכבר עברו כתשעה ירחים והקולות עוד לא חדלו, יום יום אספות בערים שונות, האחד יטיף והשני יתן כסף, האחד מוכיח והשני מנגן, זה ישיר וזה ירנן. וביחוד שפך אלהים את רוחו על הזארגאנים, וכלם ממלאים את עליהם חזיונות וחלומות. כלם, גם טף ונשים היו לסופרים ונביאים מגידים אותיות לאחור לגועל נפש. איזה מאות צעירים הלכו ללאנדאן ללמד ידיהם קשת, למען ישלחום אחרי כן לעזרת צבא בריטניה תחת יד שר הצבא אלענבי בארץ הקדושה, ולפי ההשקפה הראשונה הוא דבר טוב ונחמד אשר ישביענו רצון. המלאכות אשר יצאה מלאנדאן לבנות או לתקן את המושבות הנהרסות ביד הפרא דזעמאל פאשא, ועם זה להניח גם יסוד ממשלת היהודים בארץ אבותנו, היא סבה לשמחת ההמון הרואה רק לעינים. הבאנק העברי כבר נפתח בכסף אמעריקא. מכתבים הבאים מארץ הקדושה מספרים את כל התלאות אשר סבלו עד אשר נגרשו התוגרמים מירושלם, והשמחה הגדולה השוררת שם למן הרגע אשר באו צבאות בריטניה, ושר צבאם הישר באדם המתאמץ להטיב מצב האמללים, ותהלתו בפיהם על כל מדרך כף רגל, ועל הדבר הזה שמחנו בצדק. אם כי לבנו ידוה על המון האמללים אשר נקטפו בלא עת בתגרת יד ממשלת “פרא אדם”. אך זאת נחמתנו, כי עתה היתה הרוחה לנשארים, והתקוה המשמחת לב, כי בעוד מעט ירימו נס יהודה על הררי ציון, רב כחה להפיח רוח חיים חדשים בלב עם שרידי חרב. ובכליון עינים הננו מחכים ליום אשר תבואנו הבשורה הנעימה כי נגרשו צבאות תוגרמה גם מערי הגליל, אשר שם יושבים עוד אחנו אל עקרבים, כאשר ישבו עד עתה ביהודה. ועד היום טרם שמענו אף מלה אחת מכל הנעשה בחיפה, טבריה, צפת והמושבות. ומי יודע מתי יבוא הקץ לצרותיהם גם המה. כל כתבי העתים שכורים משמחת הנצחון ביהודה, וישכחו את הגליל. ואקוה כי לא יחשוב לי אלהים לעון אם אחשוד את נביאיו וחוזיו, כי יש ביניהם כאלה אשר לא ידעו מציאות ארץ הגליל, כי בקראי את דבריהם יום יום, הנני רואה כי מפת הארץ היא ספר חתום לאחדים מהם, וביחוד הסופרים החסידים, המספרים כמעט יום יום מפלאות קדושיהם⁶ וביניהם “המעשה הנפלא” מהבעש“ט, אשר היה נחפּז לבוא ליום השבת לאחד מאוהביו, וביום הששי בבקר נסע בעגלה מרחק מאה אלף מיל עד חצי היום, על פי קפיצת הדרך. ומי יחוש להבלי הגוים אשר רשמו על המפה איזה נקודה קטנה ושמה הגליל. ואם הוא זצ”ל עבר עליה ולא התבונן, אות הוא לחסידיו, כי ליהודים אין שוה להשגיח עליה. או להאמין במציאותה. ואם כי אמת הוא כי כל השמחה היא בנויארק, יען שמה יחוגו חג החתונה, בה יושבים החתן והכלה, המחותנים ומחותנות, המנגנים והמשוררים, השדכנים והבדחנים, המרקדים והמחוללים, ורק הד קולה נשמע בשתים שלש ערי השדה. אבל גם זאת היא אמת, כי בכל עיר אשר אין מכתב עתי זארגאני, שם השלך הס. במערב הארץ, ועוד יותר בצפון ודרום אין פועלי ציון ואין מרקדים ומחוללים, לא סאציאליסטים ולא באלשעוויקים להרעיש את האויר. והעם יושב לו במנוחה כמו לא קרה דבר. לא ישמח ולא יבכה. איש לפעלו ועבודתו. ואם יש חסידים וקהלות חסידים גם באיזה ערים מלבד נויארק ושיקאגא, הנה זה פלא, כי חסידיהם אינם “אתרוגים מרכבים”. “כהמודרנים” אוהבי קוגעל מרקח בחלב חזיר, רק יהודים פשוטים כאשר צוה אלהים, ואחת היא להם אם תבנינה חרבות יהודה או ציון שדה תחרש. ומהרעפארמים אין מה לדבר. המה יושבים כבר בארץ הקדושה, איש תחת גפנו, וציון לא רחוקה מהם, פה באמעריקא, כי כן גזרו רבותיהם בעלית בן פיצפאטריק. ואני כשאני לעצמי אינני חושד אותם כי מרוע לב החליפו את וואשינגטאן בירושלם, רק יען כי “עמך ישראל צריכין פרנסה”. והרבנות הן גם היא מסחר אשר תתן לחם לסוחריה, וסוחר אשר לא ידע להפוך בלשונו בכל עת מצוא, יחשוב תמיד כי מסחרו לא יצלח. והנסיון הראה כי רבים מרבותיהם אשר מצאו או חשבו למצוא מרעה בשדה אחר, עזבו את הרבנות לאנחות. אחרי אשר בעונותינו הרבים, גם לו, להראבי ברא אלהים פה מלא שינים, וגם קבתו איננה נאד נפוח, והוא נותן לבני עדתו לחם רוחני יבש כקש כאהבם, והעדה תמלא רעבון ביתו מחיר עמלו ואם מוחו ריק לפעמים, ובידו אין כל מה לתת לנותני לחמו, הנה חומר נכון בידו תמיד, היא הציונית. ואם המלך שלמה עשה לו שם בעולם בבנותו את בית המקדש, בא טיטוס אשר אמר גם הוא לעשות לו שם גדול בעולם ויהרסהו. ואחרי כל אלה ישנם רבים ביניהם ציונים, וציונים יותר נאמנים מהציונים הבאים על שכרם. ורבם ככלם המה בערי השדה. תחת אשר בנויארק, בהיכל קדש הקדשים, כל איש זר הקרב אל הציונית יומת. וזאת היא הסבה כי אין אחד מהרבנים ונכבדי הקהלה הגדולה ההיא נספחו אל הציונים, מלבד הנדיב ה' נתן שטרויס. ואם נבוא חשבון כי בנויארק הגדולה מספר בני ישראל עולה על מספר כל היהודים באשכנז, צרפת, בריטניה, איטליה, שווייץ, האללאנד, דענעמארק, שוויידען, נארוועגן, בעלגיען, רומעניען, בולגאריען, סערביען ויון (עם סאלוניק). העיר אשר בה בתי כנסיות ורבנים למאות, ומטיפים אין מספר וחמשה כתבי עתים יומים בזארגאן, ושנים בעברית, מלבד כה“ע לשבועות וירחים, ומלבד כתבי עתים אנגלים לישראל, וכלם המה ציונים, ועליהם מאות כתבי עתים הכללים, והמון רב מהם בכל שפות התבל כמעט. וכלם עד אחד מדברים טוב על הציונית, ומהם אשר דברו בהתלהבות עצומה. מלבד המון שרי הממשלה, דיפלאמאטים, פראפעססארים, צירי ממלכות שונות, והמון רב כהני הדתות והכתות השונות, וכלם פה אחד מתנבאים כי בא היום הגדול לישראל, היום אשר עליו נבאו חוזי יה כי ישוב ישראל לקדמותו, וכל העם רואים את הקולות בבית וברחוב, ואין חולה מהם על ציון, ואם כן האם נחוץ עוד אות אחר, כי לא אשמת הציונית היא, רק אשמת הציונים. ולהותם נוסף עליהם הסופר ח' זאנגוויל, ובמחיר הכבוד אשר אצל על הציונים בהספחו אליהם, דרש מאת אגודת “המנורה” בנויארק כי יחליפו היהודים את יום השבת ליום הראשון, למען יזכו להיות ככל הגוים בית ישראל, ואין איש מהציונים שאל לנפשו האמנם פתי הוא הסופר החכם הזה, כי פנה אל צעירי המנורה אשר לא יד ולא שם להם בישראל, ומדוע לא פנה אל הרבנים אשר להם המשפט לחרוץ בעניני הדת, אם לא כי ידע כי הרבנים וכל נוצרֵי תורה ביהודה ימלאו שחוק פיהם על חלומותיו. אבל מפי תלמידי אוניווערזיטעט, ובהם גם ציונים, חשב כי נקל יהיה לו להשיג הסכמתם, ובלכתם לארץ הקדושה אשר שם מספר בני ישראל לא רב הוא, והתלמוד וכתבי הקדש כבר גרשו שם מכל בתי ספריהם, וכל יהדותם נשארה בתוך המעטהאדן, ולהשפה העברית כמעט אין זכר עוד בארץ הקדושה, “וכת העברים” רחוקה מהנצרות לא יותר מאמה או זרת, ומנוחתה כבוד בתל אביב באר הציונית. וזאנגוויל כאיש חכם ידע את אשר לפניו, וידע אל מי לפנות בהצעתו המחוכמה, ובא האות כי נמצאו בורים הוללים בין עורכי כתבי העתים הזארגאנים הראדיקאלים, אשר הלכו לשאול את פי הרבנים החרדים לחות את דעתם, אם יסכימו להחליף את יום השבת, והפלא כי לא שאלו עוד אם יסכימו הרבנים לאכול דם חזיר ביום הכפורים. ואלה הראדיקאלים עצמם המה ציונים לא עליכם. ואחרי מעשה תעתועים כאלה, האם נחוץ עוד לשאול, מדוע יעמוד העם מנגד ולא ישעה אל הציונים? ואם יפלא אפוא כי נמצא גם אחד הרבנים בנויארק אשר כתב מחברת בזארגאן, ובה פסק להלכה כי אסור לכל איש יהודי להיות ציוני, והוא עצמו ידע בלי ספק כי כל הוכחותיו ישא רוח, אף לא חש לכבודו לחלל את כהונתו לכתוב מחברת כזאת בזארגאן. (השמעתם באיירופא כי רב חרד לא יבוש לכתוב בשפת הפארווערטס? תחינה לשון ממש). ואולי עשה זאת משום “עת לעשות ד'” בראותו מה הציונים האמללים עושים,ואם הציונית תלך בעצלתים גם בימים הבאים, והציונים לא ישימו לב כי בהם האשם, מה תקותם לבנות חרבות יהודה? ואם טחו עיניהם מראות, יען מנהליהם באמעריקא בסוד עמי לא באו, ורחוקים המה מיהודים ויהדות. הנני להשמיעם, אם יאבו שמוע או יחדלו, כי עיני העם לא טחו מראות, כי הציונים לקחו עליהם עבודה אשר לא להם היא, עבודה המתנגדת לפראגראממא הבאזעלית מן הקצה אל הקצה. בבאזעל כבר החליטו כי דבר אין לציונית עם הדת. ובכל העולם כלו הבינו. כי הציונים לא יתערבו בעניני החנוך. וראשית החנוך בישראל הוא הדת, ופתאם כמו מארץ צמחה הקולטורא הארורה אשר נתנו לה שם חדש לעור את עיני העם, והאספה בווארשא בשנת תר”ס, הלא הראתה להם לדעת כי המלחמה תהיה להם מפנים ומאחור. אך המה אחור לא נסוגו אף בראותם כי דר' הערצל התנגד להם, ולא נתן לשאלת הקולטורא – אשר מעולם לא היתה לשאלה בישראל – לעלות על שלחן הקאנגרעס, וכזואיטים גמורים החלו לחקות מעשי הקולטורים האשכנזים. וההבדל היה רק, כי היונקערים האשכנזים אמרו בפה מלא, כי יעמלו לתלות את “הקולטורא האשכנזית” על צואר כל העולם. והציונים הכחידו תחת לשונם ולא גלו לאיש איזה מין קולטורא בחרו בעד עמם. אך מתוך מעשיהם בבתי הספר אשר יסדו, כבר ראו כולם, כי בחרו בקולטורא ניהיליסטית, בונדיסטית ובאלשעוויקית, אף כי גם ילד קטן יכל להבין, כי אם יבואו במחתרת תחת הדת, תפול גם הציונית למשואות, אחרי אשר סוף סוף רק הדת, היא היא אשר נתנה נשמה באף היהודי בכל ימי גלותו, ובלעדה הלא כבר לא היה זכר לשם ישראל, ולעולם לא יתנו את הדת כופר הלאמית, ולעולם לא יתנו מקל רועים ביד “הלאמים בלי דת” לרעות ביעקב. אבל הקולטוריסטים לא חשו לכל אלה ובהיותם בטוחים בכחם, יען כל כתבי העתים היו בידיהם. ובכל מקום אשר מצאו איזה הולל עז פנים שמוהו לראש, ויגדלוהו וירוממוהו, וישימו במרום קנו עד כי הפכו את הלטאה למעלת ארי, והנמלה נהפכה לשנהב, וכאוב מארץ עלה מחנה בעלי טובות. ציונים גדולים. סופרים. מתופרים. משוררים מסוררים, ציוניסטים מבונדיסטים, גאונים מגאיונים, מורים מבורים. מנהלים מעגלונים ורבנים מדרבנים. וכל המחנה הזאת פשטה כילק על כל מחמדי בת ציון, ויקחו את הציונית בידם בחזקת היד, ויהיו מנהליה על אף כל עם ה'. והעם עמד מנגד ולא הניע אצבע נגדם, יען חשב את כל המחזה לשחוק ילדים. “שב ואל תעשה עדיף” היתה למלה בפי הרבנים החרדים, יען לא ראו כי סער מתחולל על ראש היהדות, וישתפקו בהתנגדותם לציונית, והמעטים מהם אשר נספחו להמזרחי, לא ידעו מה לעשות. ותהי ראשיתם בטלנות ואחריתם “פאליטיק”, ולמותר לספר באזני מי שיהיה, כי פאליטיק ואמת אינן אחיות מבטן, כי אמנם לוא ראו החרדים והרבנים בראשם את הנולד, כי אז באו אל הקאנגרעסים הציונים בהמון, ובמעט עמל יכלו לקחת את כל התנועה הלאמית בידם, ואם אחרו את המועד אז, אולי יש תקוה כי יפקחו עיניהם עתה, בהיות מנהלי הציוני שכורי נצחון, וטרם יפוג יינם נקל יהיה להביאם בית כלא לעצור משובתם.

אינני רב ולא חרד, איש לא נתן בידי מפתחות הדת, ומעולם לא הייתי אפוטרופוס לה. אך כצופה העומד ורואה מרחוק את כל ההמולה, וכיהודי נאמן לעמו הנני מוצא לחובה לי להשמיע את אשר אני רואה במשך ארבעים שנה, ובהיות קץ החזיון קרוב לבוא, הנני קורא בקול גדול למורי העם ומדריכיו לאמר; הקיצו, כי בא מועד!

ברור הדבר כשמש בצהרים, כי נצני מלחמה כבדה החלו לצמוח עוד בשנת תרע"ג, קודם הקאנגרעס הוויני. ומבלי דעת, ואולי בכונה מיוחדה השמיעו איזה סופרים שקר מחלט, כי המלחמה היא בין המדינית והמעשית. הסופרים העורים היו כרבם בטלנים “בעלי מעשה” אשר רקדו כאילים בשמעם כי איזה תיבות מלאות תפוחי זהב מוצאות מפתח תקוה, ומריח יין כרמל תעו ויתעו את העם לבל יסור לראות את הרעל אשר שמו בכוסו. והמדינים לא התנגדו מעולם לכל דבר טוב אשר נעשה בציון, רק לבעלי המעשה, אשר שמו מסוה “מעשית” על פניהם, ומתחת למדיהם הסתירו כשיל וכילפות להשמיד את היהדות על טהרת הקדש. המדינים הצטידו למלחמה באספת וויען, אפס בראותם כי חזקה עליהם המלחמה בבוא אוסישקין ולהקת יחפיו על ימינו, וכל הבונדיסטים וכת העברים עם תרבות עזי פנים משמאלו, אז החלו לחשוב מחשבות למלחמה גלויה מחוץ לקירות אולם האספה. ובהביטם מסביב הנה והנה, ומבלי היותם מלומדי מלחמה, לא נזהרו מפני “המעשיים” אשר ראש מושבם היתה ברלין, “ומתחת האלונים” למדו כבר תכסיסי מלחמה מהיונקערים האשכנזים, אשר התנפלו על מתנגדיהם פתאם, מבלי קרוא מלחמה ראשונה, ומלחמתם הראשונה פרצה בירושלם, והיונקערים נצחו. ולולא המלחמה הכללית, כי עתה אולי פרצה כבר מלחמת בית בין הציונים והציונית. ושדה המלחמה נועד בקאנסטאנטינאפאל, ברלין וירושלם.

המחנה האחת “הציונים”. כבר ערוכה וסדורה על פי תכנית צבאות אשכנז, חיל צבאה התלקט מכל מר נפש אשר לא מצא די לחם מסאציאליזסמוס. מכל איש מצוק אשר מאנו ידיו לעשות כל מלאכה, וכל חכמה לא למד, ויהי למטיף בשער בעמדו על עגלת בקר בעלת שני אופנים, ויטיף לציון ובאקונין. למען תפוש את הפועלים והציונים יחדו בכפו. כל בור אשר לא ידע ספר היה לסופר זארגאני־ציוני, או אם למד בילדותו קרוא בסדר התפלה, היה לאחד מגבורי אץ קוצץ, ואז כבר היה בטוח כי כל גוים ישבחוהו, וישימו בשמים פיהם לספר תהלתו. כל שוטה בחרוזים וטפש בפראזא אשר ידע לחרוז מורים בחמורים או פורים בשכורים, היה למשורר בחסד אלהים, וכיהודה הלוי עשה לו כלי שיר ויהי למשורר עם. דאקטורים חמורים אשר ידעו כל מדוי מצרים, היו למנהלים. מופקרים חסידים היו לפקידים. ומבלי היות בתי נזירים לישראל, הביאו לציון בתולות זקנות שלא הגיעו לפרקן, ותהיינה לרקחות בסוד בחורי הקאמונא, ומהן אשר שלחו לאיים רחוקים לספר תהלות הציונים, ואורבים במסוה פועלים שמו במושבות האכרים, וכלוב להוללים ובטלנים נוסד בירושלם בשם “בית עם” וכל עורב למינהו ידע כי בתל אביב ימצא קן לו, כי יספחוהו אל אחת הכהונות אשר לא תדרוש כל עבודה. והאבוס יהיה תמיד מלא בעד המון משרתים, מכזבים, מוכרי ד' אמות קרקע בירושלם של מעלה במחיר זהב פתאים, עד כי לא חסר להם אף קאזאק כאסינאוו מלאך רוסיא לאביסיניען בצורת גאון השנארערים בתבל, אשר הלך במלאכותם מגוי אל גוי, ובכל שבוע או חודש ימים החצה את הים מאמעריקא לדרום אפריקא, ולמחרתו כבר בא על כנפי רוח לתל אביב. וביום השמיני בקאנסטאנטינאפאל או קאליקוט, תמול בנויארק או שלשם ביאהאניסבורג, וביום השביעי שבת וינפש בבונעס־אייראס, וזה פלא כי מכספו לא אבד אף קשיטה אחת להוצאות בני ביתו, כי על כן נדיבים המה שרי ציון, והמשרה אשר שמו על שכם ציר ציון זה, היתה נקיה וקלה. רק ללקק כנף מעיל כל איש עשיר להביאו בסודם. “ללחך פינכא” אצל כל בתולה זקנה ועשירה, כי תמיר דתה בדת “העברים” או תמלא את האבוס הריק. ויהי האיש גם למשגיח ואורב לכל איש אשר לא יאמין בצדקת הציונים, והוא הן לא אחד היה במחנה. וכמהו עוד רבים שטו ולקטו גם כסף גם זהב. לקטו בעד האבוס, וגם נתנו אל הכלים מעט. וחקי “המשולחים” אשר אספו קשיטות קשיטות לטובת “החלוקה” שמו להם האצילים האלה לקו. מחצה על מחצה, ואחת היא, אם אסף המשולח העני חמשים כסף בשני שבועות, ויהי לו החצי בעד עמלו, ואציל הציוני אסף במשך זמן כזה ארבעים אלף שקל, וכבן ראטהשילד ישב על כסא שן במלון גדול אשר שם ישבו אדירי הבערזע, והוצאותיו עלו למאה שקל בשבוע, ובכל העת הלך רק אחת לאספה גדולה להטיף באזני שק הזהב, כי יפתח את שקו, והכל לשם קדוש ישראל וציון הר קדשו, ואם במחיר קרבן חטאת אשר הביא בנפש בכף על מזבח האריאל, לקח את החצי אשר אסף, הן לא נופל הוא מהשד“ר ההולך במלאכות “ועד כל הכוללים”, ולא אשמתו היא, כי השד”ר עטוי מעיל ארוך. ופאות ראשו אמה וחצי ארכן, ומקבל נדבה גם רבע שקל כסף בתודה. כי מי אכף עליו לקחת עמו על האניה גם את המעיל, גם את הפאות הארוכות, ועוד לשלם בעדם מחיר המסע.

אלה וכאלה המה מפקדי צבא הציונים, ואלהים ברך אותם בימים האחרונים גם בווילהעלם קטן ראש לכל שרי הצבא. ומספר כל אנשי החיל, בערכך אחד למאה מכל משפחות בית ישראל.

והמחנה השניה?

המחנה הזאת המונה מספרה למיליונים. היא עודנה תועה בין ההרים, כצאן נפוץ מבלי רועה, ומבלי שר צבא לאסור את המלחמה. וכי תפרוץ מלחמה, היום, מחר, או לאחר זמן מה, בזאת לא אספוק אף רגע. והמלחמה תהיה מלחמת דת בהפקרות. מלחמה לה' בקולטורא זרה, מלחמת היהדות במהרסיה, וברגע אשר יופיע שר הצבא על פני שדה המערכה, ירימו נס לאות מלחמה. אשורנה והיא לא רחוקה, ואם מנהלי הציונית הבוטחים על חילם ברגע זה יכנוני בשם אויל הנביא או בכל שם אחר שיבחרו למעני, אחת היא לי, אני בדעתי אחזיק כי תכבד עליהם המלחמה, אף כי מלאך אלהים לא נגלה אלי, ולא גלה לי סודו, אבל גם אני לא אגלה לו סודי עד בוא מועד, והדבר הגלוי לכל, מלבד למנהלי הציונית, כי למיום היתה יהודה לגוי, היתה אדמתה אדמת קדש בעד עם קדוש, ויקרה היא להם מצד הדת, ואם היהודים בעלי דת ינערו ממנה, והבאלשעוויקים יהפכוה לרוסיא קטנה, וירושלם תהיה לפעטראגראד שניה. אז תפרוץ המלחמה לא רק על אדמת הקדש, כי אם גם בכל הערים אשר שם בני ישראל נחתים. וכל מפלגה תבקש לה כחות חדשים מחוץ, מכל העולם, וארץ ישראל לא תוכל לעמוד על רגליה ימים רבים מבלי עזרת ארצות הגולה. ובימי מהומת מלחמה לא עת היא לבנין חרבות יהודה, ואם יקוו הציונים כי המחנה הגדולה לא תקיץ משנתה גם לימים יוצרו, ולעולם לא תאסור מלחמה, הנה גם תקות ציון היא רק חלום ולא יותר, כי אם לא תבוא המחנה הגדולה ברבבותיה, במי ימלאו את הארץ, ולוא גם יביאו איזה אלפים צעירי הבונדיסטים, הלא לא ימצאו רכוש מי לקחת, ומה יעשו חשופי שת אלה אם לא יבואו הבורזוקים, יען מהערביים אין מה לקחת, ואם ינסו לפשוט יד לקחת הונם, יוכלו להיות בטוחים כי מבלי חשוב הרבה יקצצו בהונות ידיהם, והערבי לא יתן להם לחייו למורטים, והיה בהשמע תרועת מלחמה במחנה ישראל, ברגע ההוא יחשך כוכב ציון, וכל העולם הנאור יצדק במשפטו, כי אל ליהודים להיות גוי מושל בארצו, מבלי אשר ידעו כי המושלים הנם יהודים רק בשם. כאשר הראה הנסיון עתה לעינינו ברוסיא, אף כי כמה פעמים הכחיש טראצקי כי איננו יהודי, אבל הקאצאפּים האשימו את כל היהודים ויתנפלו עליהם להשמידם בעון טראצקי היהודי, וקאצאפּים הן לא יחסרו בכל העולם גם מחוץ לרוסיא, ולא זאת היא הפעם הראשונה לנו לסבול כלנו בעון איזה יחיד, אם עשה או לא עשה עול. ואם אמנם כי לא גדל הפּחד “מליל בארטהאלאמי” בירושלם או בעיר אחרת, אחרי אשר מקרה כזה רחוק מתכונת היהודי, בכל זאת אין לשכוח, כי כבר קרה כזאת בין חסידי הקדוש ר' יוחנן מרעזישצעוו, ובין חסידי אחיו דוד מטאלנע, והפאגראם ההוא הן חדש הוא עוד בזכרון זקני דור הזה, וכן לא שכחנו עוד את הפאגראם ביום הכפורים על בית תפלת “הנחמן צוקים” באומאן פלך קיעוו. בידי חסידים מתנגדיהם, והמהומה הנוראה ההיא חללה שם ישראל בלאמים. ולולא הגענעראל גובּערנאטאר הישר באדם, השר וואסילשציקאוו – אשר התלחשו עליו כי מימי יהודה מוצאו –, לולא הוא אשר התאמץ להשקיע את המהומה והריב, מי יודע מה היתה אחריתה.

חלום נעים ומקסם כזב יחזו להם הראדיקאלים צוררי היהדות, בחשבם כי כבר בא גואלם בתמונת משיח בן יוסף. טראצקי אוהבם, ועליו נבא אליהו הנביא במעיל קארל מארקס. יוכל היות אמנם כי על ראש משיחם יעלה הכורת ביום בהיר אחד, בידי “חבר” אחד מבני בריתם. אבל גאולתם עודנה רחוקה, ותשועתם לא מציון תבוא, ואם אמת דבר החוזה, אדון המזרחי, כי הימים האלה אינם עוד “ימות המשיח” כאשר הזהירנו בחסדו בכל כתבי העתים, הנני מאמין באמונה שלימה כי מלאך אלהים נגלה אליו במראה, ויגלה לו רז זה, ומי יודע אם לא יסול מסלה לעצמו לנהלנו לציון ברנה! ואיך שיהיה, שמחת הראדיקאלים לא תאריך ימים. ואם שמח הטפש, אחד מתלמידי טראצקי, במ“ע “קוריער” על המציאה, כי חמורו של בלעם בתבנית “הפארווערטס” הזארגאני בנויארק נהפך פתאם לציוני בטעם “פועלי ציון”, הנה הבשורה הנעימה הזאת יכל לשלוח על ידי ערלים אחרים, כי הנה כה דבריו במאמרו; “העתים משתנים”. לאמר; לא האמנתי למראה עיני בקראי מאמר מלא התלהבות נפלאה בהפארווערטס, ואהבתו הגדולה לציון, עד כי הנני חושב לי לחובה להעתיק את כל דבריו, לאמר; הנני מודיע בזה גלוי לכל כי הנני מסכים, כי ימצאו להם בני ישראל בית נאמן בארץ ישראל” הדברים האלה יוכל עתה כל פועל יהודי להשמיע בגאון על פי תכנית פועלי ציון, למען ידעו כל באי עולם מה כָּמֵהַ לב הפועל היהודי להקים הריסות ארצו ועמו. "פועלי ציון, מתאמצים עתה להשיג דעות כל הפועלים העברים בארץ, ולפי הנראה ישיגו חפצם. כי במדה אשר ירבו הפועלים לתת את דעותיהם לטובת ציון, כן תגדל פעולת היהודים על מתוכי השלום בין הלוחמים, ובכל אשר יוסיפו לתת את דעותיהם עתה, כן יוסיף העולם הנאור לעזור על ידם! (?), ודעת הפועלים תכריע בבנין הארץ, ואם ישלחו הפועלים מלאכות גדולה אל הקאנגרעס הציוני, אז תכריע דעתם גם שמה. ועל כן מתאמצים פועלי ציון עתה להרבות מספר משלמי השקל. ואם עד הנה לקחו שקלים רק מבני אגודתם, הנה עתה יקחו מכל הבא בידם. וכל שוקל שקל צריך לחתום את שמו “כי הוא חפץ כי ארץ ישראל תבנה לטובת הפועלים היהודים, חפש וסאציאליזמוס”.

לפי הנראה הצליחו מאד במעשיהם, עד כי ביום אחד אספו בטאראנטא 840 שקלים. בווינפעג 800, דעטראיט 500, קליוולאנד 400, ספרינגפיעלד, מאסס. 400. האמנם אין זה פלא?

אם פלא הוא באמת בעיני חכם הרזים הנזכר, או רק חנף ידבר “להבינטעל” בן בריתו למען יספחוהו אל האבוס, זאת לא אדע, אך אין כל פלא לכל יודעי העדה היקרה בעלי “הפארווערטס” בנויארק. אין כל פלא על החוצפה הנוראה בפי הנבלים “כי יסכימו לבנין ציון”, תחת אשר לא נמצאה עד הנה כל נפש שפלה בין כל עם ד' אשר בקשה הסכמת הבינטעל.⁷ ואם הסכימו הפעם, הן לא הפעם הראשונה זאת להם להונות את העם. כאשר (כבר הזכרתי בספרי “פחדו בציון חטאים” במאמר, לה' או לעזאזל צד 120) ועל פי תרמית הבינטעל הן נוסדה אגודת פועלי ציון. ולפי הנראה יחל גם הפארווערטס לאסוף שקלים. וחמורים נותנים ימצאו למרבה. וכן לא פלא הוא, כי הסאציאליסטים והבאלשעוויקים תמיד יצמחו במקום אשר לא נזרעו. “והחבר” השיקאגאי השמח לנצחון פועלי ציון, הוא שמח לאיד ישראל ולהריסת ציון, כי אין איש יאמין לו כי הפך הכושי את עורו, ואלף תודות נשלח לו אם ישאר הבינטעל יושב במנוחה על עגלתו, וסוסיו ימשכוה כקדם, ולא יזכיר בשם ציון, או יתנגד לה כלפנים, כי אמנם הקעמפפער והקוריער מסוכנים המה לציון יותר מהפארווערטס, אשר כלם יודעים כי לא לישראל הוא. וכלם רואים יום יום ברמסו ברגליו הטמאות על כל קדש בישראל, ואיש לא יחוש לו, “ובעל השמחה” בשיקאַגא יוכל להיות בטוח כי ברגע אשר יסופחו בעלי הפארווערטס אל הציונים. ברגע ההוא יהיו כל עם ד' מתנגדים גם לציונית, ובצדק, ואני אני עבדכם הצעיר יהיה הראשון, כי אמנם די והותר לנו הדם הנקי אשר שפכו הבונדיסטים והבאלשעוויקים ברוסיא, וחלילה לנו ללכת עמם גם ציונה. כי טרם באה העת כי יגור זאב עם כבש, ולא לאיש יהודה לבוא בקהלם.

הטעות הגדולה אשר החליטו הרבנים והמשכילים באספת באזעל להביא תחת דגל ציון את כל איש אשר ישלם את השקל, יהי זב או צרוע, או גם אנרכיסט ובונדיסט. בעד הטעות הזאת כבר שלמה הציונית מחיר יקר מאד, ותחת איזה אלפים חלאת מין האדם אבדה את כל כנסת ישראל. טעות כזאת אולי לא טעות היתה לחנוני הפותח פתח חנותו לכל הבא לקנות, אם רק ישלם מחיר מקנתו, ובכל זאת גם חנונים נקיי הדעת לא יתנו לכל הולל יחף להתערב בין קוניו הנכבדים. ועל הנאספים בבאזעל היה לדעת כי ארץ ישראל נועדה מאז מעולם רק בעד עם ישראל, ואם אולי לא ראו את הנולד בקאנגרעס הראשון, אך בבוא הפראקציע הסאציאליסטית, ובראשם ווייצמאן וחבריו, אוסישקין וקופה של שרציו, מאצקין ופועלי ציון, אז נקל היה למנהלים להבין כי ברגע ההוא שרכה הציונית דרכה, והעם לא ילך אחריהם כבהמה בבקעה, וכי לא יבינו זאת גם עתה, אות הוא כי לא יצלחו להיות מנהלי הציונית בשום אופן בעולם. על מנהל רעיון גדול ונכבד כזה היה להשקיע ראשו ולבו לתכלית אחת. ומה גם אם הוא בא בשכרו, ולא ידאג למחית בני ביתו. למנהל כזה אין כל צדקה לשים לב לענינים זרים, לוא גם יהיו טובים. על המנהל להביט סביביו מקרוב ומרחוק ובכל אשר ימצא בדק, עליו לתקן כרגע. ולא ישים לב אם יחסרו לו מאה שקלים. מאה איש אשר להם מאה ראשים ושתי מאות ידים, טובים המה לנו משלש מאות שקלים, אשר יוכל גם איש אחד לשלם, אך בשום אופן לא יוכל למנות חסרון הידים. וכי לא הבינו המנהלים את חובתם, זאת ראינו בכל משך הימים. וגם עתה ברגע האחרון, ברגע נכבד כזה לא עלה אף על דעת מנהל המזרחי לשלוח מבריטניא רב נאור אחד או שנים, כהרב ד"ר דייכעס (הצעיר) ואם יאמין כי כל אשר יעשה ראש הפראקציע הסאציאליסטית הוא טוב ויפה, אם כן, המזרחי למה לנו? ואם כבר תקע כפו לליפסקי, למה לנו שני דברים לדור לא חכם אחד. ושני “יקום פורקן” שוים הן נדפסו רק לבל ישאר הניר חלק, וניר חלק שוה לפעמים כפלים מניר נדפס. ואם המנהל הוא “פאליטישען” אשר לא יחפוץ לבוא בריב עם איש ולא יחוש אף אם יבואו גנבים במחתרת לגנוב חיל צאן מרעיתו, תערב לו שנתו, אך ימסור את המפתח בידים אמונות, כי אמנם רק עור בשתי עיניו, או “ירוק” אשר זה לא כבר התנפל במקרה אל מחנה הציונים, לא יראה את התהום העמוקה אשר תחלק עתה את הציונים והציונית, היהדות והניהיליזמוס הר סיני ואלימפוס, ולעולם לא ילך הסלע אל הסוס, כאשר לא יבוא כל קהל ד' להכנע תחת רגלי איזה חברי טראָצקי המקוים לפרוש את ממשלתם בהר ציון. ואלה אשר התנחלו כבר על אדמת ישראל, הן לא יעזבו את מקומם מפחד באלשעוויקים, אף אם יגדל מספרם. ואם יאבו או ימאנו תפרוץ המלחמה בין שתי התורות האלה, ואחת היא על יד מי יעמוד הנצחון, כי בין כה ובין כה וציון תחרב, ואולי חורבן עולמים. ועל כל אוהבי ארץ קדשנו באמת, הנכונים להקריב עולות מחים על מזבחה, ולא להשתפק במנחת עני אשר מחירו רבע השקל. עליהם לשים לב כרגע זה, ולא לחכות עד יבוא צר בשעריה. יתאספו הרבנים וכל נכבדי העם לאספות בכל עיר ועיר, יביאו עצה, יתאחדו כל קהלות ישראל, ישלחו מטיפים חרוצים מעיר לעיר, יאספו כסף. לא יביטו אל כל אגודה, כי לא מאגודות תבוא תשועת ישראל. ולא נחוץ ליסד אגודה חדשה. ולא יקראו בשם אגודה ולא יזכירו בשם ציונית, השם אשר היה לזועה לאזני רבים מהחרדים, ובארץ הקדושה היה לחרפה ולשנינה. ולפי דעתי זאת תהי ראשית מעשיהם; –

הפראגראממא

א) ייסדו ועד בכל עיר גדולה. יכיל' הרבנים וכל נכבדי העדה, והועד הגדול יהיה בנויארק. ואחרי אשר יבואו כל הועדים בברית יחדו.

ב) יוציאו קול קורא בשם כל הועדים לכל תפוצות ישראל, כי כל הכסף הנועד לקרן הקיימת (הנאציאנאל פאנד) לבנין בתי התימנים, או לכל מיני צדקה וחסד השונים בארץ ישראל, ישלחו אל הועד הגדול, אי נקי. ויודיעו כי הועד הזה איננו ועד פרטי מאיזה אגודה, רק כללי מכל עם ישראל, והועד יודיע מפרש כי

ג) לא יקבל אף קשיטה אחת מאיזה אגודה ראדיקאלית, או גם מאנשים פרטים המתיחסים למשפחת הסאציאליסטים, יהיה מי שיהיה, אחרי אשר ארץ ישראל נועדה בעד עם ישראל, וצריכה להבנות בידי היהודים ובכסף היהודים, ולבלי תת פתחון פה לאחרים כי עזרו אותנו בכספם.

ד) הועד הגדול יקרא אספה גדולה מכל הועדים בערי השדה, וכלם יבחרו מלאכות מחמשה רבנים וחמשה סוחרים נכבדי עם, ובהם בעלי חרשת מעשה – פאבריקאנטים, מלבד מודד אדמה ואינזינער לחרשת מעשה ובנין בתים, כעמיסט, רופא מהלל, חכם המטעים, מינעראלאג, ואדרכל, ולמזכיר, סופר היודע עברית ואנגלית. גם מורה פדגוג מהלל יהודי בלב ונפש. גנן מנפות החמים בארצנו, מקאליפארניען או פלארידא. ובין הסוחרים יהיו סוחרי עץ וברזל, פירות ותבואת השדה.

ה) לתת רשיון וכח ביד המלאכות ליסד ועדים בכל ערי ארץ הקדושה, ובירושלם או יפו יהיה מושב ועד ראשי. ומזכיר אשר יבוא על שכרו, ואשר יעמוד בברית תמיד עם ועדי הערים השונות. וכן ייסדו ועד מיוחד בעד כל המושבות ביפו וטבריה.

ו) המלאכות בלוית הועדים בארץ ישראל יקראו אספה גדולה בירושלם מכל הערים והמושבות, להתיעץ אודות בנין עיר חדשה וליסוד בתי חרשת מעשה.

ז) האספה תשלח מחאה להאג ולאנדאן שלא יוציאו לעת עתה אף גרה אחת לקנין אדמה. ולא לתת אדמה קנויה מכבר לשום איש, ולהעמיד את האדמה תחת רשות הועד. וכן תשלח האספה קול קורא לכל עם ישראל בתבל בשפות שונות, על ידי כתבי העתים הגדולים, כי לקח הועד הכללי השגחת כל בתי הספר תחת ידו. והועד יבחר לו ועד מיוחד להשגיח על כל בתי הספר ולדאוג לקיומם.

ח) הועד יבטל את כל בתי הספר ובתי ספר למורים, אם ימצא כי אינם לפי רוח ישראל, וייסדו אחרים במקומם.

ט) הועד ישלח שני מלאכים לתימן להוציא משם את אחנו האמללים, אחרי אשר אלה אשר כבר התישבו בארץ הקדושה כבר הראו כי המה היסוד היותר נאמן לתחית ישראל על אדמתו.

י) לגרש את כל המעטהאדען מכל בתי ספר, ולהנהיג למוד כתבי הקדש כאשר למדנו אנחנו ואבותינו. ואת השפה האנגלית ילמדו שעה אחת ביום בכל בתי הספר, או בבית ספר מיוחד לתכלית זאת.

י"א) בועד ההשגחה על בתי הספר יבחן כל מורה. וביניהם גם אלה הנושאים משרה כזאת מלפנים, יהיה מי שיהיה. ואם לא יחפץ לבוא לעמוד למבחן, יודיע הועד כי האיש ההוא פסול הוא לעבודת הקדש.

י"ב) הועד וכל המנהלים יתאמצו להרחיק כל קנאת דת במעשיהם. כי עליהם לדעת כי גם נוצרי תורה בישראל אינם קנאים. וברגע אשר ירימו נס קנאת דת, ירחיקו מהם את כל הטובים בישראל, וחלילה לנו ליסד כת יזואיטים בכל אופן שיהיה.

י"ג) הועד יודיע כי ככלות המלחמה ידאג בעד כל הצעירים חברי הלגיון היהודי אשר הלכו לעבוד בצבא בריטניה בארץ ישראל לתת להם נחלת שדה וכרם במושבות מיוחדות למענם, מכסף הנאציאנאל פאנד, למען ידעו כי לא שוא הקריבו את נפשם על מזבח ישראל. ולמען ידעו כי עיני כל העם עליהם לטובה, ושמם ישאר חרות על לוח דברי ימי ישראל. ושמות הנופלים במלחמה, או ישארו פצועים, ירשם בספר מיוחד אשר ידפיסוהו לזכרון עולם. ומצבת כבוד תתנוסס על אחד ההרים סביבות ירושלם, לזכר גבורי ישראל אלה, כי אין קץ להערך הגדול לוא נשאר בידנו ספר כזה לזכרון גבורי המכבים לפנים.

י"ד) הועד יקצב מחיר עבודת פועלים לפי מכסת ותכונת העבודה, אחרי אשר אין כל ספק, כי אחרי תם המלחמה ישאר היוקר על כל צרכי האדם לזמן רב, ובמחיר פראנק ו חצי או שנים אשר שלמו קודם המלחמה, לא יוכל כל פועל לכלכל את בני ביתו. וגם ועד מיוחד ישב תמיד לתוך בין הפועלים ונותני עבודה.

ט"ו) הועד יתאמץ לבטל את המנהג אשר נהגו הערביים בכל ארץ הקדושה, כי כל איש ישלם מחיר המעון מראש בעד כל השנה. ולבטל את “החזקה”, וכן יעשו לחק לבטל את הנשך הנורא אשר ישלמו למלוי ברבית ואף להבאנק. רבית שלא נשמע בכל העולם הנאור, ומלבד אשר כל סוחר לא יוכל עמוד, אם יאלץ לשלם נשך גדול, נחוץ הדבר להסיר חרפה מישראל, ביחוד מארץ הקדושה. וכן יתאמצו לבער את המלשינים אשר לחרפתנו נמצאו בארץ ישראל לרוב. הודות לחקי “פרא אדם” אשר נתנו ידים לכל מלשין ואורב למוץ דם האיש או העדה אשר שמו בו עיניהם. ובירושלם היו גם מלשינים בגלוי אשר תמכה הממשלה וכלם יודעים אותם.

ט"ז) מהתקונים הראשונים הנחוצים מאד, אשר בלעדם לא תכון כל עיר, המה חסרון מים טובים, וחסרון צנורות למי שופכין ובתי מחראות, וחסרון מנורות למאור בכל רחובות ירושלם. ורק תחת ממשלת פראים יכלה עיר גדולה להתקיים בלעדי כל אלה, ואיש לא חש לכל המחלות השונות אשר שררו בעיר לרגלי זה, ואסור היה לבקר את הממשלה, כי לא עשתה מאומה לטובת אזרחיה או עבדיה. וכל כסף המסים אשר הוציאה מכיס העם, נשאר בכיס פקידיה תמיד. ומעולם לא בקשה ליסד מכונות עלעקטרי או גאז, אף בעיר הבירה.

י"ז) לחקור ולדרוש מי המה, ומה היו מעשי הצדיקים הציונים אשר באו לאמעריקא בימי המלחמה, ואין כל ספק בעולם, כי תסמרנה שערות ראש כל איש יהודי בשמעו ידיעות נכונות מפי שליחי ישראל, כי לא לבד אשר לא הפרזתי על מדת האמת בספרי “פחדו בציון חטאים”, אך לא הגדתי עוד אף העשיריה, ואלה מתומכיהם ועוזריהם המחלקים עמם שלל אולי יבשו – אם ידעו בשת, אולי יכלמו וידמו סלה.

י“ח) בדבר השפה העברית, אשר כת העברים והקולטוריסטים הונו ויונו גם עתה את כל בית ישראל, ויעשוה לשאלה, הודות לחסרון דעת העם מכל השערוריות הנעשות בארץ הקדושה, והודות להכזבים אשר ישמיעו בכל כתבי העתים יום יום, כי כבר עשו את העברית לשפת העם בארץ הקדושה, ולמען ידע כל העם את השקר הגדול הזה, כי לא דבים ולא יער, נחוץ מאד כי המלאכות בלוית הועד יודיעו גלוי לכל יושבי תבל את השקר אשר הפיצו ברבים. ולעשות שם סדרים בענין זה, לבלתי תת ידים לכל בור להיות מורה אם יצפצף איזה מלות בעברית–מצרית ולהביא שואה על היהדות כחפץ לבם, אשר זאת היא ראש מטרת מנהלי הציונית, ואולי יבטלו את הדבור העברי בכל בתי הספר “משום עת לעשות לד'” כאשר עשו אבותנו כי בטלו את הכתב העברי והניחו אותו להדיוטים, למען הבדיל את הכותים–השומרונים מבית ישראל, “וכת העברים” עתה רעה לנו לא פחות מהשומרונים. והנסיון הראה כי אחנו התימנים אשר מעולם לא למדו ממעטהאדען בבתי ספר לבורים “מודרונים”, בכל זאת כלם מדברים עברית, וכן ידברו כל הספרדים, וכל איש יהודה יודע ספר ילמד לשונו לדבר במשך זמן קצר, והאות היותר נאמן הוא כי הבונדיסטים הבורים אשר כבר שכחו אף קרוא בסדר התפלה, ובכל זאת יצפצפו עברית־טטרית. גם המה, ורק הם המה נושאי דגלה, על אף אחיהם באמעריקא אשר יסדו בתי ספר ללמודי זארגאן. ואם יחפץ איש לדעת תכונת “העברית” אשר יצפצפו בה כל העופות הטמאים בארץ ישראל, ילכו נא לשמוע פעם אחת את “המטיפים הציונים”, והנני נותן להם ערובתי כי יאחזם גועל נפש, בשמעם זארגאן חדש, נאלח ונבזה, ולא יכירו כמעט כי מוצאה מעברית. ואם תשמעו סופרים עברים היודעים עברית, ובכל זאת יהללו את הזארגאן החדש, תדעו כי בין “כת העברים” יחלקו שלל, ופיהם מלא חנף. ואם תמצאו ביניהם איזה אוהבי שקר אשר יתפלאו עלי, איך יתכן כי סופר עברי יתנגד לדבור עברי, הנה יוכל כל איש לפטרם בשאלה קטנה אחת, כי אלה הסופרים העברים האומרים, כי נכונים המה למות על קדוש השם בעד הדבור העברי, או גם להמיר את דתם, ובכל זאת אלה הסופרים עצמם התמכרו לכתוב זארגאן, והם המה אשר נתנו לה ניב שפתים ויביאו את הזארגאן לכל בית איש יהודה, תחת אשר עד הנה, חשב כל איש יודע ספר לו לחרפה לקרוא מ”ע או ספר זארגאני. ומי כמני ידע את ספרותם וסופריהם, מהבדחן המטורף לינעצקי והחייט בעקקערמאן באדעססא, עד מחבלי “הפארווערטס” בנויארק, הלא יכלו לברוא ספרות זארגאנית רק לשפחות ועגלונים, לולא באו סופרי ישראל לעזרתם. וכאשר נודע הדבר בעולם, כי שני ראשי המשוררים בישראל, דאליצקי וביאליק, והסופרים הנודעים פרישמאן, בריינין, אבראמאוויץ, זאללאטקאף, זעליקאוויץ, פרץ, באדער ועוד כאלה, החלו לכתוב זארגאן, אז החלו גם יודעי ספר קרוא את ספרותם, ולא יפלא עוד כי היה לכבוד לכל תופר נעלים להמנות במספר הסופרים. ואם כן לא להם המשפט לקנא קנאת העברית אשר מכרוה להזארגאנים. ולמען כסות על חרפּתם קראו לה שם חדש “אידיש”, ובארץ הקדושה הן כלם יודעים כי כל יודע תורה ביהודה יבוש לדבר שפת הבונדיסטים וכת העברים, לבל יחשדוהו כי הוא חבר להם, ועל הועד רק לקרוא שם אחר לכת העברים ודי יהיה אם יכנום בשם “ממרים” או “חלפנים” למען ידע ישראל מי המה המהרסים בקרבנו המתימרים בשם “ציונים”, ובזה לבד נתן להם ספר כריתות, למען יחדלו לעשות טוב עמנו.

יט) הנני משמיע בקול רם, כי לא עלה על לבי לחלק את העם לשתי מפלגות, אחרי אשר באמת אין שונא מפלגות כמני, ושנאתי זאת הניאתני לדבר רתת נגד הקראים, החסידים, וכת העברים, ועתה נגד כת מנהלי הציונית, אבל כל חפצי הוא כי יהיה ישראל לגוי אחד בארצו, ואם יש בנו מפלגה קטנה אשר לקחה לה את הציונית למאנאפאל, – או מפקיעי שערים בשפת חז"ל – והפכוה משרש, הנה על כל העם החובה לקחת אותה מיד מנדיה, והעם יהיה המושל היחיד על עניניו, והישרים בין הציונים הממלאים את האבוס, יפנו עורף לרועיהם הרעים, ויהפכו את האבוס על פניו, וישובו אל העם, ובמשך ימים לא רבים והציונית הטהורה תחדל מהיות מרפש לרגלי המפלגה, והמפלגה, או הכת, תמס תלך ותהיה כמק.

בלבי אין כל ספק, כי מלאכות אמעריקאנית כאשר הצעתי בזה, בכחה לשים לאל כל חלומות הסאציאליסטים האומרים למשול ביהודה, וגאות הקולטוריסטים תשח עד עפר, ותקות “יוניאן המורים” בא"י לשית קציר לתורת ישראל, כעשן תכלה, ובתי ספריהם יהפכו לרפתים, ושפת אץ קוצצית תשאר נחלת “בן יהודה” רק לו ולזרעו אחריו, אם לא ימירו את דתם.

כל הדברים האלה אודות השפה העברית, דברתי רק נגד תנועת איזה סופרים, ואקוה כי באלה די לסתום את פיהם. אך כשאני לעצמי, הנני מודה כי מאד חפצתי גם אני כי תהיה לנו העברית לשפת עם, אבל בכל חפצי הטוב, חלילה לי להסכים להקריב את כתבי הקדש וכל היקר לעמנו מדר דר על מזבח השפה. בעוד אשר אנחנו רואים כי בכל ימי גלותנו הארוכה בארצות שונות ובין עמים שונים, הנה נשאר ישראל מוצק כברזל אף אם לא דבר עברית. כל עוד אשר נצר תורתו בלבו. תחת אשר ברגע אשר זנח את תורתו באשכנז, איטליה, צרפת, דענעמארק ויון, והרעפארמים הראשונים באמעריקא, כמעט נכחד זכר לישראל. ולוא ידעתי כי בארץ ישראל ידברו עברית ברוח כתבי הקדש, באופן אשר לרגלי השפה יאלצו ללמוד ולהגות בספרי קדשנו, כי אז הייתי הראשון לתת ידי לדבור העברי, אבל לדבר וגם לכתוב בשפת מצרים בלולה, בזויה ושפלה יותר מהזארגאן הישן, ולכנותה בשם עברית, ולגרש אודותה את כתבי הקדש מכל בתי הספר ולהחליפם באיזה מעטהאדען, רק למען גרש את היהדות מארץ הקדושה, לזאת לא יסכים כל איש יהודי אשר לא נתן עוד ספר כריתות ליהדותו. ואלה היודעים זאת, ושמחים לאיד ישראל ותורתו, אינני מוצא בעדם שם נכון מלבד “מיססיאנערים”, שליחים הנופלים משליחי לאנדאן המטיפים לבן מרים, יען אלה העברים יטיפו ללא דת ואמונה בכלל, ואיפה אחת אנארכיה נעימה להם מכל תורת ישראל ואמונתו.

הנה כי כן, הדבר הוא ברור בעיני, כי כל תקות ישראל לשוב לארץ אבותיו, תלויה עתה באויר נויארק. עדת ישראל היותר גדולה בתבל למיום היתה יהודה לגוי, ועליה עיני כל ישראל, ועל רבניה, סופריה ונכבדיה לשים לב ולחשוב מחשבות, ולא ישכחו רגע כי אשר כל ישראל תלוי עתה בכף מאזנים, ובידם להכריע את הכף לטובתנו, אם יקחו את כל הענין בידיהם.

כ) בכתבי דברי אלה ברגע זה, קראתי קריאת הגאון רא"י קוק, אשר נבחר לרב בירושלם, לכל החרדים להתאחד. ואם אמנם לא ראיתי את מחברתו “דגל ירושלם”, אבל מפי כתבי העתים הנני מבין כי לא רשם כל פראגראממא מה לעשות, ובאיזה אופן יתאחדו. אך הקריאה לבדה דיה להראות כי בשבתו בלאנדאן וראה ערות איזה מנהלי הציונית, מלך עליו לבו, כי לא מהם תקוה לישראל על אדמתו. ואולי שמע גם הוא מה מטרת הבאלשעוויקים אשר נספחו אל הציונים, ומה יחשבו לעשות בארץ הקדושה, תחת אשר לא ראה זאת עד הנה בשבתו ביפו, או חשב את כל מעשיהם לשחוק ילדים, ועתה נפקחו עיניו לראות, כי אם לא יקומו כל היהודים להציל את ארצם ברגע זה, אז תאבד לנו לנצח, והאשמה תפול על ראש נכבדי נויארק, והם המה אשר עליהם יהיה לתת דין וחשבון לפני כסא משפט דברי ימי ישראל. והנני בטוח כי לא ימים רבים יעברו ויוכחו אם לא יקרם דברי, אבל אז אולי יאחרו את המועד.

אדוני המזרחי מהרו עתה להשמיע, כי הרב רא"י קוק אשר על פי השמועה נבחר לרב בירושלם, הוא הוא מנהל המזרחי, אף כי כלנו יודעים, כי לא היה מנהל מעולם, יען אין אף אגודה אחת למזרחי בארץ הקדושה, ובמשך כל השנים, למיום בוא הבטלן המגיד מאונגעני, היתה רק אספה אחת אשר אסף ביפו, ואל האספה באו כעשרים איש. ורק כאשר דרש הרב קוק פעם אחת, אז באו אנשים לשמוע את דרשתו. ואחרי כן נסתם “הגולל” על המזרחי בכלל, ואיש לא ידעה, ואיש לא חש לדעתה, וביניהם גם הרב קוק עצמו. אפס אם איזה כתבי עתים שמו עטרת מנהל על ראשו, או אולי בקשו ממנו איזה מהאגודה ההיא בלאנדאן – אשר גם בה לא היתה כל אגודה, הנה כל הענין הוא רק אחיזת עינים. וכאשר לא היה מנהל עד הנה, כן לא יהיה גם לימים יוצרו, יען רב בירושלם ימצא עבודה רבה לפניו גם בלעדי המזרחי, ומה גם עתה אחרי החרבן. מלבד אשר בכלל איננו האיש המכשר להיות מנהל ענין כזה, על פי תכונת רוחו ומהלך מחשבותיו, ואינני מאמין כי יקבל עליו משא כבד כזה. ואם יקבל, לא יועיל מאומה להמזרחי.

כ“א) אחד הענינים היותר נכבדים ונחוצים בעבודת המלאכות האמעריקאנית הוא יסוד שני כתבי עתים באה”ק, האחד בעברית והשני בזארגאן. ולהפיץ את שניהם בכל חלקי תבל. בשנה הראשונה ישלחו את העלים חנם אין כסף לכל תפוצות הגולה, וישלמו רק אלה אשר יחפצו לשלם מרצונם הטוב. הזארגאני לא נחוץ הוא בארץ הקדושה עצמה, יען כרבם יבינו עברית. ואם יטאטאו את גל האשפה והחלאה אשר אסף בן יהודה, אז יבינו כמעט כלם, וכלם יקראו את העלים בעברית בחפץ לב. ורק הסוכנים ומו"ס בכל ארצות תבל אשר לא יאבו לחלק את העלים חנם, יוכלו לקבל מאת כל חותם מחיר מצער בעד טרחתם, ואוהבי ציון יקחו עליהם את העבודה חנם, ורק במשך הזמן יקצבו מחיר לא גדול על כל מכתב עתי, למען תשיג יד כל איש לקנותו. ובכח שני כתבי עתים כאלה, ערוכים בידי סופרים חכמים ואוהבי אמת, לפקוח את עיני כל בני הגולה. אם ידעו כי עורכיהם המה חברי “הועד הגדול בירושלים”, אשר לא יתמכרו לאליל הזהב למכור את עמם. ואם כתבי עתים האלה יסולו מסילה לאמת בין העם, אז ימצאו את נתיבותיהם מעצמם.

רבים בעלי הגיון בקרבנו, ויש גם בין חכמי הנוצרים אשר כבר השמיעו דעתם, כי רבות יקוו מכשרונות בני יהודה אשר ישובו לשבת בטח על אדמם, בהאמינם כי עם ישראל מסוגל להביא רב טוב לכל העולם הנאור, כאשר הביא כבר אף בשבתו אל עקרבים, בשכלו החד ובתעופת רעיונו, עד כי מצאה ידו לחולל נפלאות, את אשר לא השיגה אף יד בורא כל התבל כלה לעשות. כי בכל כחו הגדול והנורא לא יכל לברוא אף אלוה קטן שני לו, ולוא נסה את כחו לברוא כזה, אז הן לא אלוה היה עוד, רק יצור נברא. אך יד העם הדל, העבד הנכנע תחת יד רומא, הצליחה לעשות ולחולל פלא כזה, ואם כן מדוע לא יאומן כי תמצא ידו לחולל עוד נפלאות גדולות מאלה. והפלא היותר גדול יהיה, אם יצלח העם הזה להושיב משפט אמת, צדק ויושר לכסא, ולהשבית מלחמות מן הארץ. אפס במצב הציונית ומנהליה עתה אין כל תקוה לחלום נעים כזה. כי לא מתרמית יצא משפט, ולא מכזב צדק, ועל יסודות שקר לא תבנה ציון. ויסוד הרקוב הראשון, הוא יסוד הסאציאליזמוס. ראש מטרת מנהיגי הציונית. ושני לו ההולך כצל אחריו, הוא השמד, או כאשר יכנוה בשפת חלקות “לאמית בלי דת”, אשר זרעו כבר בשדה ציון, וגם עשו פרי ויביאו בכורים, ומה תקוה לכשרונות היהודים, אם תמלא הארץ “פראגרעסיווים ואינטעלעגענטים” אשר כרובם לא ידעו לחתום את שמם, ובאופן היותר טוב, יוכלו לברוא עוד “בינטעל” חדש על אדמת ישראל.

הסאציאליזמוס כמו שהיא באיירופא, היא שאלת הבטן מבלי כל אידעאל נכבד. ובכל זאת רוב הפועלים אינם סאציאליסטים בארצות חופש, כבריטניא ואמעריקא. והסאציאליסטים כרובם אינם פועלים בעצמם, וחיים רק על חשבון הפועלים. באשכנז אמנם הנם כתה מדינית, תחת אשר בארצות חופש הנם רעוואלוציאנערים אשר אין להם כל צדקה להקרא בשם “כתה מדינית”. המון אנשים האומרים כי אין להם ארץ מולדת, אין להם כל טענות ותביעות באיזה ארץ שתהיה. תחת אשר הפועלים חפצים רק להטיב מצבם, בעוד אשר הסאציאליסטים יבקשו ממשלה ממין ידוע אשר אין להם בעצמם כל מושג ברור. וברוסיא הן הראו את צורתם הגשמית והרוחנית, כי מלבד אשר בעניני מדינה הנם ילדים רכים, אבל גם בעניני כלכלה אחזו במנהג יהוא, ויביאו על הארץ שוד ושבר ורצח, גזל משפט, דעספאטיזם, מהומה, רעב ומחסור. ואם לא נחפוץ להאשימם כי מכרו את כל העם במחיר איזה מארק לאשכנז, הנה כל התנצלותם היא כי סכלים או משוגעים המה. ואם בין הנוצרים מנהלי הסאציאליזמוס נמצאים אנשים בעלי דעת וגם חכמים ידועים, הנה מעולם לא עלה על דעת איש לחשוד את הסאציאליסטים העברים בכמו אלה. כי כרובם הנם מדלת עם הארץ, חסידים ממין חדש, אשר קראו איזה עלים בספר “קאפיטאל” של מארקס וכל ספר “שבחי הבעש”ט" ובאלה די חומר למענם לצפצף באזני בעלי חיים בורים כמהם. ואם תראו בכתבי עתים או זורנאלים איזה “מעשה’לע” מקדוש אחד, תבינו כרגע כי הכותב הוא סאציאליסט. ואם תפגשו מחברת זארגאנית אודות סאציאליזמוס, עליכם לדעת מראש כי הכותב המרָח הוא חסיד שנטבל באיזה “מקוה” בטשערנאבעל או טאלנע. ואלה המה העתודים העולים על הצאן, הפועלים, האומרים לנחותם ציונה ליסד שם ממלכת באלשעוויקים בצלם טראצקי אלילם. ואם חברה כזאת, אשר כל רכושם הוא הפה והבטן ימלאו אף חלק קטן מן הארץ, אז אפסה כל תקוה לאיזה רעיון נעלה להתפתח בארץ קטנה טבועה בהבלי דורות קדומים, ומוקפה בחומת אולת משכניה הפראים. ואם אורחיה החדשים יניאו ראש העם בשעשועי בטן, אז לא ישאר עוד מקום בראשו לחשוב מחשבות יותר נעלות ונשגבות, וגם בעניני כלכלה לא יוכלו לחדש דבר. תחת אשר אם תהיה הארץ ביד היהודים, והיהדות תתפתח על פי תורת ישראל ומשפטיה הישרים, אז יש תקוה גדולה כי גם שאלת הרכוש והעבודה תפתר במשך הימים, הימים אשר תגיע ארץ הקדושה למדרגת ארץ נאורה, מלאה חרושת מעשה כבעלגיען בעתה. וגדולים חקקי לב בעמנו ימצאו פתרון נכון על פי התורה והמדעים החדשים כי ישבעו כלם רצון, כרש כעשיר. ואם יודע בכל העולם הנאור באיזה אופן פתרו היהודים את שאלת הפועלים, אז יגדל כבוד ישראל בעמים באמת, ואז יבינו כלם כי חזון הנביא “כי מציון תצא תורה” היא לא רק מליצה יפה, אבל גם מעשה בפועל. ואם יש איזה סכנה לחרבן הישוב, היא רק סכנת הבאלשעוויקים, תחת אשר אין כל פחד מהתנגדות הרעפארמים. ובלב מתנה אוכל להבטיח את אשר נודע לי מפי הנסיון – אף כי כזר יחשב הדבר בעיני אחינו היודעים את הרעפארמים רק מאשר יקראו בכתבי עתים אודותם – כי כרבם לא המה המתנגדים לציונית, רק מספר ידוע מרבניהם ומטיפיהם. ועל פי רוב רק אלה הנושאים משרה בקהלות עשירות, על פי הכלל כי כל חנף ועבד שפל מתאמץ להיות קאטולי יותר מהפאבסט. העם, ילידי אשכנז המה אנשים תמימים, אינם יודעים מאומה מהיהדות, והנם יהודים בלב ונפש, ואם לא ישמרו חקי הדת, אשמת מטיפיהם היא, וככל האשכנזים נתחנכו על המשמעת. האשכנזי ידע תמיד לשמור חק, ואם המטיף או הראבי יחליף את יום השבת ליום הרביעי, ישמעו אליו מבלי שאלות ותשובות. ואם הראבי יגזור כי נחוץ לקנות אתרוג לחג המצות ולהכות את המן בחג השבועות לא ימרה את פיו. ואם כה יאמר הראבי, כי כל יהודי צריך להיות ציוני, ולנדב כסף לטובת ציון, הנה יהיו כלם לציונים. וכיוצא מן הכלל יהיו רק “הרוסים” אשר נספחו אל הרעפארמים בחטאת עשרם. והמה הן כבר הסכינו לדבר עזות נגד הרבנים עוד בהיותם רוסים פשוטים, ובין הרעפארמים יחשבו את עצמם “ללמדנים”, ועליהם להראות כי יבינו יותר מהראבי, תחת אשר בין הרעפארמים ילידי אשכנז רחוק מלמצוא כאלה. ואני יודע מקרה אחד, כי הראבי החדש אשר קבלה קהלה רעפארמית קיצונה היה ציוני, ובראשית משמרתו החל להטיף לציון, ואחרי דרשתו נגש אליו נשיא הקהלה וישאלהו, איך יכל לדרוש לציון בקהלה רעפארמית, והראבי שאלהו לאמר: הגידה לי אדני, מי הוא פה הרב, אני או אתה. ואם אני הוא, הן זאת חובתי להטיף, וחובתך רק להטות אזן לשמוע ולעשות, ומני אז לא נועז עוד לדבר. וסוף הדבר היה כי בבוא עת בחירת הנשיא לא בחרו בו עוד, באמרם כי איש אשר העיז פניו נגד הראבי לא יכון למשמרת נשיא. וכן הננו יודעים קהלות רבות, אשר הראבי הוא ציוני, וידרוש תמיד לציון, ואיש לא יעיז פניו נגדו. וכל שונאי ציון בין מטיפיהם, רק הות נפשם ידברו, בחשבם כי בזאת יגדילו עקב על החרדים, ובזאת יצדיקו חטאתם לעמם, כי גרשו זכר ציון וירושלם מסדר תפלתם. כן הנני יודע ראבי אחד יליד שוועדן, בור נורא אשר לא יכל למצוא כל חומר לדרשותיו, ותהי לו הציונית לחמר לדבר נגדה, יען ארבעה רבנים אחרים בעיר ההיא המה ציונים. ובכל זאת נמצאו בין חברי עדתו רעפארמים ציונים אשר כתבו מאמרים נגד רבם וימלאו פניו קלון. וכן תעידנה בנות ציון אשר נסעו לערי השדה לאסוף כסף לטובת “ההדסה”, כי רוב הכסף אספו בין הרעפארמים, ואיש מהם לא נסה לדבר נגד הציונית, אף כי כלם יודעים כי רבים מרבניהם מתנגדים לציון, ומהם כאלה אשר היו קרובים אף למלשינות. ובכל דרשותיהם נגד ציון לא יכלו לעקר את הרגש הפנימי מקרב לב בני עדתם, היודעים כי רוב מטיפיהם המתנגדים לציון המה בורים ורקים מדעת התורה והיהדות, תחת אשר הרבנים הרעפארמים המטיפים לציון כרבם יודעי תורה, היודעים כי “הרבנות הרעפארמית” הוא רק שם בלי תכן, וכל עבודתם היא רק להיות עוסקים בצרכי צבור. ואם הראבי ישתפק רק ברבנותו, יביטו עליו בני עדתו כעל בטלן, כעל אופן החמשי לעגלה, אשר לא יצלח לכל מלאכה, ועל כן נתנו להם עבודה אשר לא ידעו רבני ישראל מעולם, לסדר קדושין, לספוד כל מת, ללכת להתפלל בבית כל אבל, לבקר כל חולה, להציב מצבות, להיות המתפלל במקום החזן, להשתתף בין אגודות הנשים, לבקר את כל חברי הקהלה בבתיהם בכל עת מצוא, ללמד לבניהם בכל יום ראשון בבקר, למען ידעו כי יתכן להיות בור ויהודי כאחד. ועוד עבודות נכבדות כאלה אשר עשו ועושים השמשים בבתי כנסיות לחרדים, וזאת היא כל הרבנות. ונקל להבין איך יביטו אנשים בעלי דעת על משרה כזאת, ולולא התאר “רב” אשר העמיסו על שכמם בסינסינאטי על לא חמס בכפם, כי עתה עזבו הרוב מהם את משמרתם, אשר לא תוסיף להם לוית חן, וחייהם תלואים להם מנגד בכל שנה בימי הבחירות, תחת אשר יכלו למצוא לחמם ממשמרות יותר נכבדות ויותר נעימות, ובאמת רבים ביניהם הפונים עורף להרבנות, האחד יהיה לעורך דין והשני לרופא, או פרנסה אחרת, וישכחו כרגע אף את “המיססיאן” ההוללה אשר בדו איזה הוללים, אשר ידעו גם בהיותם רבנים, כי המיססיאן הזאת היא רק נאד נפוח בלי כל תכן. והנני בטוח כי מצד הרעפארמים אין כל פחד ואין כל סכנה לציונית, לולא פחד הבאלשעוויקים והקנאים. ואם יתעוררו נכבדי עמנו לשים לב לציון בכל נפשם ומאדם, הנקל יהיה להם לשוף גם את ראש הנחשים האלה.

הנה שמענו עתה כי נוסדו הרבנים בפולין וגאליציען לפעול ולעשות לטובת ציון. ואם תמצא המלאכות “האמעריקאנית” או הועד האמעריקאני בנויארק או בירושלם לנכון, לבקש את הרבנים ההם להספח אלהם, אז אין כל ספק כי יבואו אחריהם כל רבני ישראל ונכבדיהם גם בארצות אחרות, וכלם כאחד יוכלו לקחת את הציונית בידם, ויעשוה לקנין כל העם, ותחדל מהיות מאנאפאל ביד איזה אנשים אשר קפצו בראש ויהיו למנהלים כיד החוצפה הטובה עליהם. החוצפה והעזות אשר הצטיינו בהן הבונדיסטים הפשוטים, כבר עברו גבול ותהיינה נחלת הסאציאליסטים הציונים, עד כי יחשבו באמת כי בעוד מעט ויירשו את הארץ, הנה כי כן שלחו עתה קול קורא לכל הפועלים בפרט ולכל עם ישראל בכלל, וידפיסוהו בכל כתבי עתים הזארגאנים⁸ לאמר:

"הננו פונים אליכם ברגע הנכבד הזה בקול קורא היוצא מקירות לב, והננו קוראים אליכם פועלים יהודים לקחת חבל באספת הקאנגרעס בעד עניני ארץ ישראל אשר תתאסף בנויארק מן 18 – 22 מאַי. הננו קוראים אליכם בתור יהודים ובתור פועלים, ובתור רעוואלוציאנערים לוחמים בעד חרות עמם (?) כי תתיצבו בראש העבודה הגדולה לבנות לנו משכן בטוח בארץ ישראל. אין אנחנו קוראים לכם להסתפח לאיזה אגודה (?), יען ארץ ישראל איננה קנין אגודות, רק קנין כל העם…

"בין יוצרי דברי ימי העולם נשמע קול גדול וברור, קול הסאציאליסטים הכללי, קול העמים הקטנים אשר יצאו מעבדות לחרות, המרגישים כי כל עוד אשר עם ישראל הוא נענה ונדכה, גם חרותם איננה שלימה. וקולות האלה קוראים לבני עמנו בעת מכשרה זאת לבנות להם בית נאמן בציון בכלל, ולפועלים העברים בפרט, כי יקחו בידם את ההנהגה והשגחה על הבניה. ועלינו, פועלים יהודים, האחריות הגדולה, יען בלעדנו לא תוכל ארץ ישראל להבנות בשום אופן, וחובה גדולה עלינו לפעול ולעשות בכל כח ידנו בתור בנים לישראל, ועוד יותר בתור פועלים יהודים, חובה יותר גדולה עלינו, יען לפנינו שדה רחב ידים לפעול לטובת הרעיון הרם, הסאציאליזמוס.

"הפועלים העברים אשר הסאציאליזמוס היתה להם מקור חיים. הפועלים העברים אשר נשאו דגל הסאציאליזמוס הרעוואלציאנערית בגאון בין העמים והמדינות. הפועלים העברים האלה מחויבים להרים עתה נס הרעוואלוציאן הסאציאליסטית בעבודתנו הלאמית. תקוה טובה מאד נשקפת עתה לפועל העברי להתיצב בראש ההנהגה בארץ ישראל החדשה, יען רק על ידו תוכל הארץ להבנות. ובאספת הקאנגרעס עלינו יהיה למצוא האמצעים היותר טובים ונכוחים לתכנית העבודה הנוגעת לנו, הפועלים. באיזה אופן נביא סדרים בארץ ישראל, סדרים אשר יוכלו לעמוד בשורה אחת עם הארצות אשר האגודות הסאציאליסטיות היו לראש הכחות (הבאלשעוויקים ברוסיא) בהנהגת הארץ. באספת הקאנגרעס עלינו יהיה למצוא דרך באיזה אופן יוכלו הפועלים אשר ישארו פה באמעריקא לתת עזרתם לפועלי ארץ ישראל, למען תמצא ידם לבנותה לפי רוחם וטעמם על יסודות החפש הסאציאליסטי.

"הנה כי כן, בואו נא כל הפועלים אל האספה הנזכרה, שלחו צירים לכל האספות הקודמות אשר תהיינה בכל ערי השדה, ידעו נא כל הסאציאליסטים ואגודות הפועלים אשר ענו בשמחה רבה לקול הקורא לחופש עמנו, ידעו נא כי נגעו בעורקי הפועל העברי, להכין את עצמו לעבודה גדולה הנכונה בעדו.

"אחים ואחיות, חברים לאגודות הפועלים, התעוררו לעשות סדרים בכל כחנו, ובאמונה שלימה בכחם ובמוחם והתלהבותם לחרות עמנו, ולקרב קץ הסאציאליזמוס כי תהיה לאור עולם, לאשר ואחות כל העמים…

בברכת סאציאליסטית – יהודית

יוסף שלאסבערג מזכיר ראשי לפועלים מאוחדים (אמאלגאמייטעד) סאציאליסטים

מאקס צוקערמאן מזכיר היוניאן של עושי בגדים וכובעים וכו'.

א. מילער, המנצח על עושי מכנסים

ה' ברלין נשיא היוניאן 10

לואיס מארגאלין, נשיא יוניאן 2 לעושי בגדים וכובעים

שלום אַש (מחבר נאטקע גנב?)

י.מ. בודיש (שמו לא מצאתי בשום ענציקלאפעדיא)

דר, ה. זשיטלאווסקי (אוהב עברית אהבת מות.)

דר. נ. סירקין. (אות על הלחי?)

דוד פינסקי (אוהב מעשיות?)

דוד פרענק ראזנבלאט. (אודותיו אשאל את אם זקנתי.)"

_____________

קול קורא נורא כזה יכל באמת להחריד לב כל איש יהודה, לוא היו כל הפועלים הנקראים אל הקאנגרעס פועלים חרשי עץ ואבן, בונים, חוצבי בהרים, בוני אניות ובתי חרשת מעשה. או אכרים ויוגבים ועוד מלאכות כאלה הנחוצות לבנין הריסות ציון, ואם בעלי מלאכה כאלה יבואו באמת לבנות עיר כפעטראגראד, “ולעשות סדרים אשר יוכלו לעמוד בשורה אחת עם הארצות אשר האגודות הסאציאליסטיות היו לראשי הכחות בהנהגת הארץ” כהבאלשעוויקים הנחמדים אשר במעט עמל ועת לא רבה מצאה ידם להחריב ארץ גדולה כרוסיא המכילה חלק ששי מכל כדור הארץ. הנה לא קשה היה להם להחריב את כל ארץ הקדושה הקטנה במשך שני ימים. אך לאשרנו קראו לפועלים עושי כובעים ומכנסים, ומהם אין כל פחד לבנין ציון, אחרי אשר הדבר נודע לכלנו, ולא נעלם מעיני “מי שאמר והיה העולם” כי איש אין בארץ הקדושה אשר ימצא חפץ במכנסים וכובעים. הערבים רוב תושבי הארץ הולכים כמעט ערומים, ואינם יודעים אף איך להכניס רגליהם במכנסים, ואחנו החרדים בירושלם ישאו כובעים מזנבות שועלים הקדושים להם, ולעולם לא יטמאו את ראשם בכובעי אמעריקא הטמאים. והבין לא אוכל איך יקימו פועלי נויארק היכל לסאציאליסטים מגל של מכנסים עם גג של כובעים על ראש הר הזיתים. והנני בטוח כי הפועלים יכבדו וישבו בבתיהם ברחוב העסטער כחק לגוברין יהודאין, אם לא יתנו נביאי הסאציאליסטים למצער אלף כסף לכל משפחה ללכת ציונה, ולהניח ערבון כסף ביד הממשלה, בעד כל משפחה אשר תאלץ לשוב אל אדמת קאלומבוס, מבלי יכלת לעבוד במחיר 10 פראנק (2 דאלאר) שבוע תמים, ולתת די לחם ונפת (קענדי) לבני ביתו כאשר הסכינו באמעריקא. ומאד המו מעי לבאלשעוויקים בנויארק, כי לא מצאה ידם עד הנה לשלוח כסף לבני בריתם בפעטראגראד להוצאות דרכם לשוב נויארקה ואיך ישיבו את תלמידיהם אשר ישמעו להם לעלות ציונה? רק קארל מארקס אלהיהם רק הוא יודע.

אפס אם אחרי כל הוללות הבאלשעוויקים ימצאו פועלים יהודים נאמנים לעמם האוהבים שערי ציון בלי חלומות סאציאליסטים, פועלים הנחוצים באמת לבנין ציון, ויחדיו עם אגודת הארדכלים בנויארק ושיקאגא יעלו לארץ קדשנו לעזור על יד הבונים, אז ברכת כל ישראל עליהם תבוא, ושמם יזכר לטוב בדברי ימי בני ישראל עד עולם.

הנה כי כן, מטרת “פועלי ציון”, או יותר נכון הציונים הבאלשעוויקים, היא עתה ברורה יותר מלפנים, ואין כל ספק כי לולא נשענו על מנהלי הציונית הכללית אשר הרוב מהם המה תמימי דעים עמם, כי עתה לא נועזו לצאת בחוצפה נוראה כזאת בגלוי לקרוא לכל עם ישראל, אשר עזבו כבר, להשתתף עמם. ועל גדולי נכבדי עמנו עתה להביא עצה לבנות חרבות יהודה בידי יהודים, בכסף יהודים ובעד יהודים ועוד יותר בעד היהדות. הנה המה אומרים ליסד כעת אוניווערזיטאט בירושלם. ואם יצלחו לבנותו עוד ספק גדול הוא אם יביא לנו איזה תועלת, מלבד אולי למצוא חן בעיני העמים. ותחת זה נמצאים בינינו אנשים החושבים כי עתה באה העת ליסוד “סנהדרין” בירושלם, אשר אודותו כבר דברתי בספרי “עתידות ישראל” (נוארק תרנ"ב) במאמר “השכלה לאמית” יסוד סנהדרין בירושלם. אם מהשקפה ראשונה ושטחית יתראה הדבר לתועלת לא גדולה לבנין ציון, אבל אם נרד רגע לעומק הענין, הנני חושב כי נמצא בזה חומר רב לבנין. ננסה נא לתאר בדמיוננו כי המלאכות אשר תלך מאמעריקא לארץ הקדושה תיסד “ועד גדול” בירושלם, והועד הזה עם הועדים בכל ערי ארצנו הקדושה שלח מכתב גלוי לכל גדולי גאוני ישראל ונכבדיו בתבל, כי מכל עיר ומדינה ישלחו צירים לירושלם להכין תכנית העבודה, ומה מטרתה, ואיזה כח ינתן לסנהדרין כזה. מה יהיה משפטו מלבד חקי הדת, אם גם בדיני ממונות ובדיני נפשות יהיה הסנהדרין הכח הראשי בארץ, ואין לדבר עוד מכל המון הענינים הסכסוכים אשר נתחדשו בתבל אחרי חתימת התלמוד, ועוד יותר אחרי הפוסקים האחרונים, אשר לא נזכרו בספריהם, ורק אחרי פלפולים שונים וגזרות שוות נוכל להוציא משפט על פי התורה, ואם לא נשכח עוד כי חלק “חשן המשפט” כמעט נגנז בארון בשבתנו בגולה, ורוב הרבנים לא יחושו לו, ומהם אשר לא ידעוהו מעולם כי השתפקו “בהתרת הוראה” לבד, ועתה אם ינתן לסנהדרין כח “שופטים” בכל הנהגת הארץ, ואליהם יבוא כל ריב גם בין הרכוש והעבודה, ומשפטם יהיה משפט חרוץ ככל משפטי הדת, ובזה לא יספוק איש אף רגע, כי דיני ישראל נוסדו על יושר וצדק נעלים על כל משפטי העמים, ואם נוסיף עוד כי בין הסנהדרין ימצאו כאלה היודעים גם החקים הטובים אשר חקקו שופטי צדק בין העמים הנאורים החפשים, אז אין כל ספק כי צדקת משפטי ישראל תצא כנוגה להאיר מחשכי ארצות רבות. וסוכנת טלעגראפית יהודית אשר תוסד בירושלים, תעמוד על המצפה להשמיע באזני כל יושבי תבל כל החדשות אשר נקרו ויאתיו בעיר אלהים בפרט, וארץ יהודה בכלל. ואם תורת ישראל תשמיע את קולה הקורא בשם הצדק, אז תחרשנה אזני צוררי ישראל בכל מקום שהם. ואוהבנו בין העמים ישאו ראש, וכבוד ישראל ירום בגוים, והטובים בהם יעלו ציונה לראות את הפלא, את אשר לא ידעו ולא הבינו עד כה. ולא דבר ריק דברו חכמנו ז“ל כי על הסנהדרין היה לדעת שבעים לשון, כמספר חבריו, באופן אשר על כל חבר היה לדעת למצער שפה זרה אחת, וכל היודע שפת איזה עם נכר, הלא יוכל לדעת גם משפטי העם ההוא, מלבד אשר לא יאלצו לדבר ע”י מתורגמן עם אנשים המדברים שפות שונות.

לשמע אזן בהוסד סנהדרין בירושלם אשר בידו הכח לשפוט על כל עניני העם ולענוש קשה את כל עושה עול, תפול החרב מיד הסאציאליסטים ולשונם תמק בפיהם מבלי מצוא כל פתחון פה לקרוא חמס על הממשלה או אנשים פרטים, או יפגרו מבוא לארצנו הקדושה. רעדה תאחזם כי לא אחד מהם יבחר לבוא בסוד הסענאט העברי, אשר כלם צריכים להיות גדולי התורה, חכמים ידועים וישרי לב בכל תושיה. תהיה סנהדריה גדולה או קטנה, או שתיהן יחדו, והיו לבית נבחרים העליון והתחתון. בעותי מות יפילו חתת על כל הולל ועז פנים, המתימר להפיץ את תורתו בין עם ד' יושב ציון. יברח ויתיאש ממנה, ישוב למאורתו ברחוב העסטער ויבקש לו מקלט בטוח בין חבריו כמלפנים. יחלום לו ממשלת באלשעוויקים באיי סאלאמאן או בתחתיות ארץ, רק ירפה ממנו ומארצנו.

לקול הקורא אשר ישלח הועד הגדול מירושלם ליסוד הסנהדרין, נחוץ כי יבואו לא רק רבנים, אבל גם גדולי נכבדי עמנו מכל תפוצות הגולה, אשר גם מהם יבחרו איזה חברים לסנהדרין, אחרי אשר על הסנהדרין יהיה לבחור ועדים מיוחדים לענינים שונים כמו ועד משגיח על בתי הספר והישיבות, ועד לכלכלת הארץ. הוצאה והכנסה. ועד מדיני לעניני חוץ. להנהגה פנימית. למשפטים. לסמיכת זקנים או רק התרת הוראה. (תואר רב או רבי), ועד משגיח על כל בתי חסד וצדקה, על המושבות וקרקעות, ועוד כאלה, ולכל אלה הן לא נחוץ כי כלם יהיו רבנים, אף כי הבחירות תהיינה לפי חקי התלמוד.

אין כל ספק כי רב מאד יהיה מספר הרבנים אשר יעלו ירושלימה לקבל “סמיכה” מהסנהדרין מכל ארצות הגולה. ובשוב הרב “המוסמך” מירושלם לארצו ועירו, על פני כל העם יכבד, ובזה יגדל כבוד התורה, והרב לא יהיה עוד מרמס לרגלי הבור “הפרעזידענט” אדון כל בית תפלה. אשר יחשוב את הרב לעבד לו. וכן יהיה אם יבוא מורה לילדים ובידו תעודה מירושלם, כי גמר חק למודו בבית ספר למורים תחת השגחת הסנהדרין, וכל עדה אשר תדרוש כי ישלחו לה רב או מורה תאלץ לשלם לו ביד רחבה, לבל יאלץ לבקש לו פרנסות, “מן הצד” ולחלל בזה את משמרתו הקדושה.

“הסמיכה” מצד הדת לא תמצא מתנגדים לה בין הרבנים, כל עוד אשר תצא מיד הסנהדרין ובירושלם העיר, יען גם ההתנגדות אשר מצאה מיד הרלב“ה בשנת רצ”ח, היתה לא מצד הדת, רק יען כי לא נעשתה בירושלם. וכל גדולי התורה אשר היו אז בצפת, הן כלם הסכימו לה, כי תהיה אף מחוץ לירושלם.

הרבנים והמורים המוסמכים מירושלם, ישארו תמיד נאמנים לציון, תמיד יחזקו את הקשר בין ארץ ישראל וארצות הגולה, תחת אשר לב רוב הרבנים עתה רחוק מציון, ואין כח מושך אותם אליה. ובאופן היותר טוב, יביטו עליה כעל בית נזירים או מושב זקנים הראוים לתמיכה, יען אין להם כל מושג מה היא הארץ, ומה חובתם אליה. ומהם גם מתנגדים לה בלי כל טעם וסבה אחרת, רק יען כי מנהלי הציונית המה חפשים בדת. אך אלה אשר יעמיקו חקור, ידעו ויבינו כי לדאבון לבנו גם אנו, הנה הציונים והציונית המה שני ענינים נבדלים, רחוקים זה מזאת מרחק רב מאד וכל איש יוכל לאהוב את ציון והציונית מבלי היות “ציוני” בשם, כמני היום פה, ורבבות אחנו בארץ הקדושה עצמה. ואם לא טוב הוא היות איש בלי תואר מהיות “תואר” בלי איש?

אין כל ספק בעולם, כי ביסוד הסנהדרין תיעשה ציון למרכז היהדות, ועיני כל ישראל תכלינה אליה מקצה תבל עד קציה, והדבר הזה יהיה כח מושך נפלא למשוך אליה עיני כל העם. והישוב יגדל מיום ליום, והיום אשר יקבעו לפתיחת הסנהדריה יהיה חג גדול לישראל בכל מקום אשר לא נפסקו עוד עורקי היהדות. היום ההוא יספר לדר כיום הראשון לגאולת ציון, ורבים ינהרו לארץ קדשנו להתענג ביום הגדול ההוא, ממזרח וממערב, מצפון ומן הדרום, וכבוד ישראל יהיה מלא הגוים. אשורנו ולא רחוק.

1 אפריל 1918

(ואם הבעל לכו אחריו)

מלכים א' י"ח

חג לבעל!

ההגדה מספרת, כי מקרה נכבד קרה ביום הזה בדברי ימי הנוצרים ועל כן יעדו את היום הראשון לירח אפריל לחוג בו חג גדול אשר כנוהו בשם חג השקר, ומצוה גדולה היא אף לאוהבי אמת, לכזב למצער פעם אחת בשנה.

והאלהים ברך את היהודים בנויארק באגודת אנארכיסטים צעירים, ובכתבי עתים אשר הביאו לנו בשורה נעימה אשר בכחה לדשן אף עצם פרעש אחד, כי מנהלי האגודה ההיא החליטו, כי באה העת גם להם לחוג את “חג השקר” ביום הרביעי לחודש אפריל, לבל יתראו כמתבוללים לחוג ביום אחד עם הנוצרים. ויתקעו בשופר גדול, כי כל איש השמח לאיד תורת ישראל ושפת קדשו, כל אוהב חלקות ומדבר תהפוכות, כל מפיחי כזב וכל הנשבעים לשקר, כלם בלי יוצא מן הכלל. יהיה כשדי, חתי, פלשתי או צועני, בעלי מהלך החדש, גבורי אץ קוצץ, זארגאניסטים, סאציאליסטים, באלשעוויקים ושרי צבאות “הקיבעצארני” הנויארקית, כלם יבואו לחוג את היום הגדול. ולראות כאשר ירקדו המחוללים לקראת העגל החדש אשר עשו ידי ניני יוצאי מצרים, שרידי “הערב רב” לזכר חנכת חג השקר בפעם השניה למיום צאת בני ישראל מארץ מצרים. ולכבוד המתהללים באלילים ולתפארת החג, באו גם איזה סופרים עברים, חנם בלי כסף, בלי “שכר הליכה”, רק למען תחשב להם זאת לצדקה. ומעתה יהיה לחק לכל בני ערב רב לחוג את חג השקר מימים ימימה ברביעי לירח אפריל, למספר חסידי בן מרים. ויקרא שם החג בישראל שקר עברי.

מחול השטן

מע! מע!

מה קול הצאן! מה יום מיומים? האם חג לעם הוא אשר עשה לו עגל חדש, או חג לעגלים, ואולי חג סיום התורה. מי יודע. אמנם כל שלומי אמוני ישראל יחוגו חג סיום כתיבת וקריאת התורה. אבל רק במטרה להתחיל קריאתה מחדש. והחג הזה ליובלו של בן יהודה הוא באמת סיום התורה, אך ממין אחר. סיום בלי התחלה אחריו. סיום כללי ונצחי, סיום לדורות, נסתם הגולל, ולא יאמר עוד לישראל “קחו את התורה והשיבוה להר סיני, חכמים המה החוגגים לכבוד “הקברן” אשר הובילה לקברות. למען הנקם מהחוזה אשר נבא “כי ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען”. ואם במצרים ידברו עברית, האם לא מן היושר לקחת נקם. ולדבר מצרית בארץ ישראל. ומדוע לא ישמחו באמת בחג “קבורת התורה” ושפת הנביאים, כי מן הרגע הזה תחל תקופה חדשה בספרת ישראל. כל פסח ידלג כאיל, אזני חרשים תפתחנה ועיני עורים תפקחנה, ולשון כל אלם תרון, וכל בור אשר לא ידע קרוא בסדר התפלה ידבר מצרית כבן יהודה רבו. וכל בונדיסט יוכל למלאות שחוק פיו על שפת הבטלן ישעיה הנביא, וכל אשה סרת טעם תהי לסופרת, והשפה הממזרת תהיה לגברת, ואם יחפוץ איש יהודי להתענג ולראות אירלנדי שותה שכור עולה על הבמה וקורא בכח. חלילה לכם לשתות שכר, כי מות בכוס. ראו נא וקחו מוסר כ”פראהיבישיאניסט" אני, ומבקש ענג כזה ימצאהו, אם ילך למערכות כתבי עתים הזארגאנים ויראה סופרים עברים כותבים צחות בשפת “צאינה וראינה” וקוראים בקול גדול, כי אין ציונית בלי עברית. לכן עשו כמנו ותהיו לעם, אם תדברו אץ קוצצית, הבו עברים! נצא במחול, כי “כן צוה הרבי להיות שמחים”, שמעו ותחי נפשכם, כי הלא כה דברינו אליכם בעברית צחה לאמר: "צווישען די פערשיעדענע יובעליאומס וואס מען האט דיא לעצטע צייט געמאכט צו פייערן דעם געבורטסטאג פון אגרוסען אידען, איז דער וויכטגסטער פון אלע דער קומענדער 60 יעהריגער יובילעאום פון אליעזר בן יהודה פון ירושלים, וועלכער האט זיך בעזעצט אין נויארק, מיט זיין פאמיליע ביז די מלחמה וועט פאראיבער. מיר האבען פיעל (?) בעריהמטע העברעאישע שריפטשטעלער, מיר האבען אויך אהאלבען צעהנדליג גרויסע העברעאישע פאעטען (אלף זאבים?), און אפשר אויך אטוץ געלעהרטע, מיר האבען אבער בלויז איין איינציגען (וגם זה יותר מדי) בן יהודה, א אידישער פאטריאט (חנני נא, אל תסק על קירות חלקים) וועלכער האט מיט פינף און דרייסיג יאהר צוריק אוועקגעווארפען אין פאריז (?) זיין שטודיום אין אוניווערזיטעט, האט אבגערייזט נאך ירושלם מיט דעם איינציגען צוועק צו מאכען העברעאיש פיר אלעבעדיגע שפראך צום טעגליכען געברויך. אדאנק זיין פאטריאטישע עקשנות (כפוילוס השליח), זיין אייזערנעם ווילען און זיין ליטערארישע באגאזש איז איהם געלונגען פרעכטיג צו פערבלייבען דער אדריכל פון הדבור העברי, דער ארכיטעקט פון העברעאיש (אשר הפכה לשפת פוט ולוד מוראה ומגאלה) אלס אלעבעדיגע שפראך. (חיה, בפי חיתו טרף) דען ניט נור ריידען זיינע אלע קינדער (?) ווי ער און זיין פרוי (?) דעם לשון פון די נביאים (איזה נביא דבר אץ קוצצית?) אלס א מוטער שפראך. זאנדערן זיי האבען אויך געלייגט דעם פונדאמענט פיר אלע דוברי עברית (אני יודע רק בור והולל אחד בנויארק. פ. שמו) קלובס און פעראיינען, וויא אויך פיר אלע היינטיגע רעדנער אין העברעאיש (הבונדיסטים בתל אביב?)

מיר ווייסען גאנץ גוט אז דער געניאלער בן יהודה האט אפט געמאכט דיפלאמאטישע פעהלער (נביחה בלע"ז) אין זיין בעציהונג מיט דיא ארטהאדאקסען (בחפצו לגרש את האלהים מציון) אין דאס הייליגע לאנד, אבער ווען מען זאל אוועקלייגען אויף איין וואג בן יהודה’ס פערדיענסטען פיר העברעאיש (אשר הפכה לכושית) צוזאמען מיט זיין העברעאישען ריזען־ווערטערבוך (הודות לשער האשפה בירושלם) און אויף דעם אנדערען וואג שאל זיין משכילישען קאמפף מיט ארטהאדאקסען (ומלחמתו את ד' ותורתו ושפת חוזיו) וועט אהן אצוויפעל אראב וועגען זיין נאבעלע (?) ארבייט (נבלה ארבייט?) פיר אונזער נייסטיגע פאַטערלאנד (האמנם יש לנו ארץ מולדת לכל תועבה?) לשון קודש. (אשר מכר לועד הערבי במצרים) און דאַס אליין איז גאנץ גענוג צו פערוואַנדלען בן יהודה’ס 60 יעהריגען יובילעאום אין אַ אידישען יום טוב" (לכת העברים בארץ ישראל, אך לא ליהודים).

צר לי עליך ליליענבלום כי לא זכית לקרוא את ההלל הזה, ולא חטאת בשפתך להגיד לבן יהודה בפניו בבואו אליך בפעם הראשונה, כי יחדל לדבר “כפאיאיץ”, ובעל “הפלוידערזאק” לא נועז לכנות את מכתב עתו בשם “הגדי”, ולא קרא עליו המקרא “והיתה ירושלם מרמס לרגל השור והחמור” ולא כתב את מאמרו “ע”ד מיתת הלשון". ובלי ספק אדמו פניו מבשת, בדרשו מבן יהודה – אף כי האב היהודי איננו בביתו – בשחוק פרוע כי יבאר לו תרגום המלות השמא, פפרנטר, קארפ, לבמבם אשר לא ידעו כל בני שחץ, ויחיאל מיכל פינס לא ענה עזות לכתוב התולים דוקרים כמדקרות חרב נגד “השפוררת” ורבני ירושלם לא החרימוהו בחית הגדול. וכל משכילי ציון לא הרחיקוהו כטומאת הנדה, יען קרא את בנותיהם למשתה ביום השבת ויאכילן טרפות, בכונה מיוחדה למען הראותן כי איש לא יחנק אף אם יאכל את החזיר והעכבר, בעיר משכן קדוש ישראל. ואם לא ידעו זאת בעיר אלהים עד עת בוא הפאטריאט הגדול בן יהודה. הנה שכרו לפניו בנויארק רבתי. ועל פני כל ההוללים יכבד. “והמלון” ימצא מעתה ביד כל חנוני מוכר דגים מלוחים או שבלולים. ועתה אתם אדני, אם תוכיחו לי כי ההלל הגדול הזה נכתב בלי מליצה ושפת חלקות. חי אני אם לא אגיח את כל מי ים האטלנטי אל פי, בלי גוזמא כמוכם.

החג זה, ככל חגי “המודרונים”, אביהם פרעה מלך מצרים, ואמם אולי חתית. מי יודע. החג הזה, חג הלדת היה כמעט לחק בלאמים, והמודרוני הנמול החליט לעשות כמתכונתו. ויהי “למנהג ותיקין” למשפחות מספר. במלוא שבעים שנה לראש המשפחה, ויביאו לו את הבשורה הנעימה כי בא התור לו לנוח ולשכב עם אבותיו, והמה, בני המשפחה יעבדו את עבודתו ברשת את נחלתו. ובמשך הימים נתפשט המנהג גם בין מיודעי איזה זקן, וביחוד אם הוא סופר או עוסק בצרכי צבור, לעשות לכבודו משתה, ולהודיע בכתבי עתים את כל הגדולות אשר עשה או חשב לעשות, ועוד יותר לפרסם שם המתעסקים במצוה גדולה כזאת, למען דעת כל עמי הארץ מי המה היודעים ומבינים חין ערך הזקן. בתקותם כי כן יעשו גם להם אם יזכו לזקנה. "ובבבל החדשה, בנויארק הגדולה, כבר נוסדה אגודת “פי תמיד⁹) ברוח פי מו”ל מכתב עתי זארגאני, אגודה אשר כל תעודתה בחיים לסבוא שכר פעמים בכל יום או בכל שבוע, ולחוג חג הלדת לכל חבריה, וכל איש אשר יזכה בעיני האגודה, תעשה למענו “חג היובל” על חשבון כסף אוילים. ותהלה לאל כי מעולם לא היה רעב לסכלים בין אדירי הגיבעצארני בנויארק ומסדרי החג, אגודת “חברה קדישא” החליטה שלא להשתפק בחג דל ורזה לבד, ותצב לה גם צלב שחור על קבר שפת ציון, ותקרא את שמו “ס' הזכרון לאליעזר בן יהודה”, וכי ירחק המקום לעלות ירושלימה מימים ימימה לתנות על קברה, יקראו את המגילה מדי שנה בשנה ברביעי לירח אפריל, ויזכרו את משיחם מרחוק.

תנצב"ה

לא אל עם עמקי שפה

וכבדי לשון אתה שלוח

(יחזקאל ג')

לה"ק, עברית או אץ קוצץ?

מטרת קבוץ כל מגלות כתבי הנביאים, לא היתה לתת שפה לעמנו, אחרי אשר מעולם לא היו אבותנו פראים בלי כל שפה. והמטרה הראשית היתה בלי כל ספק לתת לעם דעת מוסר השכל ויראת ד', קורות העם ודברי ימיו, זכר אבותיו הקדושים, אבות האומה ומנהליה. והדורות הבאים אחריהם התאמצו להפיץ תורה בישראל על ידי למוד כתבי הקדש. למען דעת מה יעשה ישראל. כי על כן קראו את השפה אשר בה נכתבו ספרי הנביאים בשם “שפה קדושה”, או לשון הקודש, יען בשפה הזאת נכתבו כל מצות התורה. וכן נמשך הדבר מדור דור עד ימינו אלה. וזאת היתה הסבה, כי מעולם לא חברו ספרים מיוחדים ללמודי הדת לנערים צעירים בחדרי המלמדים או בישיבות, יען בלמדנו את כתבי הקדש ואחרי כן גם את התלמוד, לא נחוץ היה לנו עוד כל ספר אחר ללמודי הדת, כאשר עשו כהני הנוצרים בספרי “קאטעכיזם” ואחריהם הרעפארמים בעמנו, אשר גרשו את כתבי הקדש מבוא בחדריהם ובבתי תפלותיהם. ומטעם זה לא היו לנו ספרי “מעטהאדען” ללמוד השפה, יען לא את השפה למדנו, רק כתבי קדש, והאיש אשר למד את הספרים הקדושים, הן כבר ידע את השפה אשר נכתבו בה. והאיש אשר ידע בנפשו די כשרון להיות סופר כתב בשפה הזאת, איש איש לפי ידיעותיו וחכמתו, למען הפיץ תורה וחכמה בין העם, מבלי כל מטרה אחרת.

כל הסופרים בישראל, כרבנים כותבי ספרי דת ואמונה, כסופרים אשר כתבו ספרים בחכמת התבל, כלם עמלו לא למען אסוף כסף מחיר עמלם. כלם היו אידעאליסטים אשר כתבו רק לשם התכלית. אשר קוו, לעשות טוב בעמם, ובעיני כלם לא היתה השפה עיקר מטרתם. ועל כן היו רבים אשר לא חשו לדקדוק השפה עד הימים האחרונים, ולא נוכל להאשימם במאומה, אחרי אשר לא במעל עשו זאת. ואלה אשר לא למדו לשונם לכתוב צחות, ויערבו בספריהם מלות מהמשנה והתלמוד, עשו זאת לא למען הרחבת השפה, רק למען הביע חפצם, אשר לא יכלו לעשות באופן אחר, ומהם היו אשר לא למדו את כתבי הקדש די באר, ולא ידעו כי יש ביד כל סופר לכתוב ברור כל הגיוני לבו על הגליון מבלי השתמש במלות זרות רק לעתים רחוקות. אך איך שהוא, הן כונתם היתה טהורה.

המרחיבים הראשונים, בני משפחת אבן תבון, אשר העתיקו איזה ספרים טובים מערבית לעברית, גם המה לא חשבו להרחיב את השפה הקדושה, רק למען יבינו הקוראים עברית את כל הכתוב בהעתקותיהם, אך את מטרתם לא השיגו באמת, יען רוב הקוראים לא הבינו את דבריהם. וס' מורה נבוכים וס' חובות הלבבות יוכיחו, כי לא היו לספרי עם, רק לרגלי ההעתקה הנשחתה. הספרים היקרים האלה יכלו לשנות דעות העם מן הקצה אל הקצה, לוא נעתקו בידי מעתיקים חרוצים, המבינים כי לא יתכן להעתיק כל ספר או מכתב משפה אחת לשפה אחרת מלה במלה. כאשר העידו כבר חכמי התלמוד “כי כל המתרגם פסוק כצורתו הוא בדאי”. הנה כי כן איש לא מצא כל חפץ במלות אשר בדו המרחיבים הנזכרים. ורק איזה מלות מהן נתקבלו אצל הסופרים, ורבן, המלות הנמצאות בתלמוד הידועות לכל.

בדורות הנביאים לא מצאנו כל זכר ורמז למרחיבי השפה, ולא השאירו לנו כל ספר בדקדוק, או ספרי מלים. אות נאמן הוא, כי לא עלה על דעתם, לעשות את השפה לשפת עם לדבר בה. כי על כן נקראה גם אז “קדושה”, למען השתמש בה רק לשם הדת והתפלה וספרי קודש. בעוד אשר השפה המדוברת היתה שפה אחרת, ושפה מדוברת לא תוכל להיות קדושה, ועל כן לא נשאר לנו אף ספר אחד בעניני העולם או מדעי התבל בעברית מימי קדם. ובעיני ברור הדבר, כי ספרים כאלה לא נכתבו אז בעברית, מלבד ספרי דברי הימים אשר נאבדו במשך הימים, כפי אשר נזכרו בכתבי הקדש. וגם בימי הבינים, במשך דורות רבים עד ימי הרמבמ"ן נכתבו ספרים מעטים בעניני חול, ואם נביאם במספר לא יעלו אף לחמשים ספרים, עד כי בעל ס' הברית נאלץ לשאוב את כל ידיעותיו מספרי שפות זרות, ואם לא אות נאמן הוא כי לא עלה על דעת איש לעשות את השפה הקדושה לשפת עם, ולא מצאו כל חפץ בהרחבת השפה.

המרחיבים שכחו את התנאי הראשון, כי להרחיב את השפה נחוץ לדעת ולהשתמש ראשונה בשפה המקורית, ולהרחיבה רק במקום ובזמן שלא נמצאת כל מלה בספרי הנביאים. והחכמים האלה יתאמצו להכעיס לב כל יודעי עברית להשתמש במלות זרות במקום מלות הנמצאות בכתבי הקדש, ומטרתם הראשונה והיחידה היא לברוא זארגאן חדש למען השכיח שפת הנביאים ועמה גם תורת ישראל, יען אם ילמוד הנער את כתבי הקדש, הלא ידע – מלבד השפה הקדושה – גם דברי ימי ישראל, וידע גם מצות התורה, והדת והמוסר וכל מדה טובה. תחת אשר אם ילמד את המעטהאדען אשר בדאו למאות, הן ידע רק תמונת הכלב והחתול ושמותיהם בעברית ולא יותר. ובאלה יאמרו להוגות את כל עם ד' כי זה הוא חנוך עברי. מרמה גלויה כזאת לא לחרפה היתה לשליחי לאנדאן להביא את צעירי בני ישראל תחת כנפי השכינה החדשה, מרמה אשר כסוה בשמיכה חדשה “עברית בעברית” להונות את העם. ובראותם את בניהם מצפצפים איזה מלות בעברית, יחשבו באולתם כי כבר מלאו את חובתם לתת לבניהם חנוך עברי, ועל ידי מאה או מאתים מלות בעברית, יהיו לעבדים נאמנים לעמם ותורתם, ובעלי “המהלך החדש” לא יבשו עוד להתפאר כי הם המה מפיצי תורת שפת עבר בין העם, וכמיססיאנערים גמורים שכחו בכונה מיוחדה להזכיר, כי עיקר למוד השפה הקדושה הוא למען יהיו העברים “יהודים” מאמיני תורת אל חי באמצעות השפה הקדושה. ואם רק לדעת פירוש המלה כלב, חתול וסוס, הלא זאת יוכל לדעת גם בן עם נכר, ולא על ידי המלות האלה יהיה ליהודי.

הננו מוחאים בכל לב ונפש נגד המרחיבים המחריבים, כי רק ידם במעל, כי חדל העם מקרוא עברית ומקנות ספרים עברים, ועל כל שאלה בענין זה יענו כי לא יבינו שפת עלגים החדשה, ולא עת להם ללכת לחדר ללמוד שפה חדשה. המה יודעים רק את השפה הקדושה אשר למדו בנעוריהם מפי כתבי הקדש, ועל כן אין להם חפץ בספרים חדשים הכתובים בשפה מוזרה להם. ורוב הקוראים עברית הן הם המה כל המון בית ישראל, ובלעדם כל ספרת ישראל אך למותר, אחרי אשר גם בתי אוצרות ספרים חדלו מקנות את הספרים החדשים, ולא לבד לרגלי שפת מצרים החדשה, אך גם לרגלי תוכנם, המלאים ספורי הבלים, שמד, תבל וזמה והפקרות בדת.

בהשקפתי זאת אינני מחליט להתנגד לעיקר הלמוד עברית בעברית, אשר כבר כתבו מורים ואומנים שונים. אך כפי הנודע לי שכחו להזכיר את התכלית מלמוד זה. אין לדבר עוד, אם קץ הלמוד יבוא עם סוף המעטהאדען, ואז יצא הנער מבית הספר, ולא נחוץ להיות נביא, כי ישאר בור לעולם אשר לא ידע אף להתפלל מסדור התפלה אשר לא למד מעולם. אפס אם גם יחל ללמוד את כתבי הקדש גם אז ספק גדול הוא, אם ירויח הנער מהעברית בעברית והדבור העברי אשר למד עד הנה. הנסיון הראה כבר כי לב הילדים אשר הלכו לגני הילדים שנה או שנתים נשחת, עד כי בבואם אחרי כן לבתי הספר היו התלמידים היותר רעים. יען כי בגני הילדים למדו רק להשתעשע ולהתענג בהבלי ילדים. ובכן חשבו כי גם בית הספר הוא מין גן ילדים לילדים יותר גדולים, ואם הסכינו בשעשועי ילדים במשך שנה או שנתים, מדוע לא יעשו כן גם בבית הספר. ומדוע לא יהיה כן גם לנערים אשר למדו לשונם לצפצף מלות זארגאן–עברית וסגנון אחר לא ידעו. ובהחילם ללמוד את כתבי הקדש, וימצאו כי לא זאת היא השפה אשר למדו ודברו עד הנה, ואז ימאסו בכתבי הקדש, ורק מעטים מהם ישכילו להבין מעצמם, כי המעטהאדען גזלו מהם עמל איזה שנים לבטלה, וידעו כי מוריהם התעום בלמודים אין בהם מועיל. ואני ראיתי בארץ הקדושה בורים רבים בין הבונדיסטים המדברים עברית בטעם “המהלך החדש” ושפתם נופלת עוד משפת האכרים ברוסיא הקטנה, ואם עברית–האכליס כזאת תהיה שפת הדור הצעיר, תקוה לזארגאנים מהם, וכל עמל “הסגנון החדש” ישא רוח, ותקותם על כנף צפרים תנשא.

מששתי דופק איזה סופרים צעירים גבורי “אץ קוצץ” ואמצאם כלם בורים ועמי הארץ אשר מעולם לא טעמו טעם כתבי הקדש. והבורים האלה לא יבשו עוד למלא שחוק פיהם, על ערטער ומאפו, סמאלענסקין, רמ“ג ושטיינבערג, על יל”ג ופרידבערג, ובכלל על כל הסופרים אשר כתבו עברית. בכל ספר או מאמר אשר ראיתי בימים האחרונים, אין זכר עוד “לשפת קדש או לשון הקדש, יען כל חפץ המחריבים רק לעשות את “העברית” לשפה מדוברת. זארגאן עברי, כאשר הודה בן יהודה עצמו, יוצר האץ קוצץ. וראש מטרתם באמת היא להסיר לב בני ישראל מכתבי הקדש. התנ”ך עומד כעצם בגרונם, נגד “הלאמית בלי דת” ולתכלית זאת הניאו ראש העם, וצועקים תמיד “עברית, עברית”. עברית טהורה מכל דת. עברית אשר ילמדו לחניכיהם מפי מעטהאדען, ותערובות המלות אשר בדו, תחת המלות הברורות הנמצאות בכה“ק, טובות הנה בעד “עמי הארץ” אשר יתימרו למרחיבים, למען יחשבו עמי הארץ האחרים כי כבר השתמשו בכל המלות בכה”ק, ועתה עליהם רק למנות את החסרון, למלא את שפתם במלות חדשות שאינן בכתבי הקדש. ולקץ מטרתם שנו גם סגנון שפת קדש, לבל ישאר כל זכר לדברי הנביאים תועבת נפשם.

המרחיבים מתאמצים לתרגם כל מלה זארגאנית לעברית בסגנון זארגאני, אף כי המלות החדשות אשר בדו, דבר אין להן עם השפה העברית, תחת אשר כל חכמי התלמוד אשר דברו אודות כל עניני התבל, נהגו לכתוב כל מלה זרה כמו שהיא בשפתה המקורית, כמו אפותיקו, סרדיוט, הדיוט, וכן גם עלינו לעשות בכל המלות המלאכותיות אשר נתקבלו אצל כל העמים לרגלי ההמצאות החדשות, ואולת היא להעתיק את המלה טעלעגרף לדלוג רב, מלה אשר נתקבלה בין כל שפות העמים וידועה לכל, וטובה היא גם לנו.

לכסות על תרמיתם, בדו שקר נעים ויפיצוהו בין המון העם, עד כי כל נער ובער יודע עתה “כי היתה שפתנו שפה מדוברת בפי אבותינו לפנים” את אשר לא ידעו עד הנה כל חכמי התבל רק בתור אגדה יפה, אך לא מעשה בפועל. עד היום עוד לא נסה כל חכם בישראל ובעמים להראות באותות ומופתים נאמנים מדברי ימינו מתי דברו אבותינו עברית. שפת כנען אמנם היא מקור שפת עבר, ואם משפחת יעקב אבינו הביאוה למצרים, אשר היו במשך הימים לעבדי עולם, עבדים בארץ נכריה. המשפחה האחת ההיא, באין ספר ומעטהאדען, לא יכלה להוריש את שפתה אשר הביא עמו האב הזקן לנכדיו העבדים הנדכאים, ובלי כל ספק נאלצו לדבר בשפת אדוניהם מציקיהם. כל כתב על ניר כמובנו היום עוד לא היה בכל התבל כלה, וכתב החרטומים חרתו רק באבן, ולא נודע לכל העם. ובצאת בני ישראל ממצרים, טרם נולד “בן יהודה”, והגוים באשכנז עוד לא החלו להדפיס את “מלונו”, ופטפטן אחר בלעדו לא יצא ממצרים, ואיש לא ברא להם שפה חדשה, מלבד שפת מצרים אשר לקחו עמם, ובבואם לארץ הקדושה היו טרודים מאות בשנים במלחמות את שונאיהם, ורק במשך ימי שבתם על אדמתם, כאשר נחו מעט מאויביהם, וימליכו עליהם מלך, אז אולי באה העת לחשוב מחשבות לתת בפי העם שפה ידועה, והשפה היתה ארמית, אשר למדו משכניהם. שפה עתיקה הקרובה במדה ידועה גם לשפת כנען, אשר ידעו רק איזה יחידי סגולה, אחרי אשר רק שני ספרי תורה נמצאו בישראל, בבית ד' ובבית המלך. כי עד ימי שלמה הננו יודעים מפי סופרי מלכים ודה“י (מלכים א' ט' דה"י ב' ה' י') כי אין בארון רק שני לוחות האבנים. והמון העם הן לא ידע מאומה, רק אשר הורו הכהנים והלוים, והשפה אשר דברו בה נקראה בפיהם “יהודית” יען היהודים דברו בה, ואחת היא מה שהיתה, ארמית או שפה אחרת, ושפת התורה היתה “לשפת קדש” לתפלה וספרים קדושים, (סאנסקריט), וכן היה גם אצל כל העמים, וכן הוא גם היום, שפת הדת והתפלה לבד, ושפת העם לבד, כמו רומית לקאטולים, סלאווית לרוסים, ערבית לטורקים, ועוד. שפת כנען אשר חדלה אז מהיות שפה מדוברת גם לשכניהם, ועיר מקדשם קרתגא כבר היתה למעי מפלה בידי הרומאים, ועמה חדלו מהיות גוי, אז קמה שפת כנען לתחיה על ידי אנשי כנסת הגדולה, והסופרים בימים ההם, אשר עשו בה שנוים לטובה ותקונים נכבדים. למשל: להקל על הקריאה חדשו בה את האותות הכפולים **מנצפ”ך** (צופים אמרו) אשר לא היו בשפת כנען, וכן הוסיפו אותיות אהו"י הנחים הנסתרים למען הקל על הקריאה. למשל בשפת כנען כתבו המלה את בלי הא, לאות זכר, ועל הקורא היה להבין את המלה, אם היא זכר או נקבה, רק על פי הענין. כן חדשו מבטאים ובנינים אשר לא ידעו הכנענים, ולשפה המתוקנה הזאת קראו “לשון קדש”, יען נועדה רק לספרות ולא לדבור. ספרי מלים ודקדוק לא נשארו בידינו. יען מעולם לא נכתבו. ועזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמוד בישראל חק ומשפט, את אשר לא ידעו עד העת ההיא, (עזרא ז' י') ובקרוא עזרא בתורה הבינו הלוים ויבארוה לפני העם, (בלשונם). סכות לא עשו מימי יהושע בן נון עד עזרא. ולוא ידעו את התורה לא יתכן כי ישכח כל העם מצוה מפורסמה כזאת. ישעיה הנביא אמנם נבא “כי יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען”, והנבואה ההיא טרם נתקיימה ויש תקוה כי תתקיים עתה, עתה, כאשר החלו אדירי אץ קוצץ לדבר בשפת מצרים בארץ הקדושה, עתה אולי יחלו לדבר עברית צחה בארץ מצרים למען הנקם משונאיה ביהודה.

בימי בית שני, כאשר חפצו לעשות את התורה לקנין כל העם, נאלצו לתרגם את התורה לארמית, ויעשוה לחובה על כל העם לקרוא “שנים מקרא ואחד תרגום” למען ילמוד העם לדעת את התורה, ומתי, אם כן, דברו אבותינו עברית?

הנה כי כן. הדבר הוא ברור, כי לא שפה חיה בפי העם הנחילונו אבותינו, רק ספר עתיק ימים. ספר קדוש לכל העמים, ספר התורה והנבואות, וחכמי ישראל יודעי התורה ושפתה, שפת הדת, כתבו גם את ספריהם, ספרי דת, בשפת התורה, ואיש לא חלם מעודו לעשותה לשפה מדוברת, לחלל קדושתה. מלבד אשר יחסרו לה המון מלים ומושגים אשר התחדשו בכל יום. והרעה היותר גדולה, כי בני ישראל מפוזרים בכל קצוי תבל בין המון גוים ולאמים שונים, ולכל עם ולאם שפה אחרת ומושגים שונים. ואם נאמר להעתיק מושגי כל השפות שבעולם לעברית, עלינו לברוא ספר מלים אשר יכיל את כל המלות והמושגים שבכל העולם, ומספרן יעלה למיליאנים, עד כי תהיה מלה אחת עברית בתוך עשרת אלפים מלים זרות, ואם לזאת תקרא עברית? ולמרות המליצות הנשגבות בכתבי הקדש, הנאותות רק למשוררים בעלי דמיון חזק, בכל זאת הראו סופרים רבים במאה האחרונה נפלאות, בכתבם על ספר ענינים שונים בשפה ברורה בלי מליצות, וכל העם, יודעי ספר אשר למדו את השפה מפי כה"ק בנעוריהם, קראו את דבריהם בחפץ לב, ויבינו בספר ואיש מהסופרים לא התאונן, כי לא מצא די מלים להביע חפצו בדברים ברורים, אחרי אשר כי ידוע ידע המתאונן העני, כי יש מענה נכון בעדו לאמר: מי בקש זאת מידך להיות סופר. והעצה היעוצה לך היא: לך ועשה לנו נעלים ותצלח. והעצה הטובה הזאת עוד לא אבדה ערכה בעד הסופרים התופרים גם היום. אפס בעד הסופרים היודעים עברית ממקורה, וכותבים בכל זאת בשפת מצרים בכונה מיוחדה להשכיח תורת הנביאים מישראל, אותם נשלח למקום אחר, לקבל איזה משמרת אצל “המשלחת” בלאנדאן.

הנסיון הראני כי חסידי השפה הממזרת, בעלי הסגנון החדש, העברי החדש והמהלך החדש, כרבם, הנם יוצאי ירך החסידים לפנים, וההבדל ביניהם הוא רק כי החסידים הראשונים פחדו ללמוד את כתבי הקדש פן יהי לאפקורסים, והחסידים החדשים שונאים את התנ“ך, מפחד פן יהיו ליהודים. כי על כן סבבו בכחש את כל העם ללמוד עברים בעברית, אך מעולם לא דברו דבר ולא הזכירו בשם “יהדות”, כמו לא היתה בעולם, כמו די היה להיות יהודי נאמן לעמו, תורתו וארצו אם ידע תרגום המלות כלב, חתול וסוס אשר ילמד מפי המעטהאדע. ואם הנער ידע לצפצף איזה מלות כאלה, אז נהיה לעם על אדמת אבותינו, אף אם לא נדע את היהדות. ואחרי אשר אנחנו יודעים כי אבותינו ישבו על אדמתם בטח אף כי מעולם לא דברו עברית. מדוע לא נוכל גם אנחנו להיות כמהם, ואקוה כי כבר חכמו או מתו כל החכמים אשר מחאו נגדי לפני שנים אחדות במ”ע “הלאם”, על אשר השמעתי אז כי מעולם לא דברו אבותינו עברית. וחכם אחד שאלני על דבר המלות שבלת וסבלת, בחשבו כי בזה כבר נתפשתי בכפו, ולא שם אל לב כי על פי אותיות כאלה נקל להוכיח כי כל בני קאוונא מדברים עברית, יען תמיד תשמעו מפיהם המבטא “סבת” תחת “שבת”, ולא כבד להראות כי גם פרעה מלך מצרים וסריסיו, אחשורוש, המן, זרש, ושתי, חרבונה, בגתן ותרש, ועוד רבים כמהם כלם דברו עברית, יען כל דבריהם כתובים עברית. וכשאני לעצמי לא אדאג אף רגע באיזה שפה ידברו בארץ הקדושה. אם רק יהיו יהודים ויודעי ספר כלם. תחת אשר על פי שפת מצרים החדשה, הננו בטוחים כי יהיו בורים ולא יהודים. וארץ יהודה אשר תגדל בנים משחיתים כאלה, לא תהיה למופת לאחיהם בגולה, ולא תמשך אחריה לב העם לתמכה ולסעדה, ויותר נקל להאמין כי יברחו משם כל הנאמנים בברית ישראל.

שמעתי איזה תינוקות, שכבר טעמו טעם חטא, באים בטענה כי לא יוכלו להעתיק איזה מלות מזארגאן לעברית, ולהם נכון מענה קצר, לכו לחדר ולמדו עברית ראשונה, ואחרי כן תלמדו שפה אחרת, ואז תבינו דבר חדש, כי אין שפה בעולם אשר נוכל להעתיק ממנה כל מלה ומלה לשפה אחרת. ולא לבד מלים בודדות, אבל גם משלים או פתגמים. חדודים והתולים אשר ינעמו לחיך מדבר שפה ידועה, יהיו כשריקות העורב באזני בן עם אחר המדבר שפה אחרת אם יעתיקום ללשונו, או לא יבין את כל הענין, ואם כי אמת הוא כי בשפתנו תחסרנה מלות ומושגים אשר בלעדן לא יבין איש לדבר עברית, אבל האם בעד זאת נקריב את כתבי הקדש וכל קדשי בית ישראל, יען פתי אמלל אחד דבר על לב סכלים כמהו להפוך את העברית לזארגאן? ואמנם לוא ראינו כי כבר הריקו את כל המלים מכתבי הקדש אל תוך ספריהם ולא מצאו להם, אז הן לא יכלנו להתאונן על הסופר אם יבחר לו מלים ממשנה או התלמוד, מלים אשר מוצאן עברית, אך לעזוב את כה"ק מכל וכל ולנקר באשפה למצוא או לגנוב מלות מוזרות במקום המלות הברורות הנמצאות בדברי הנביאים, רק למען השכיח תורה מישראל, האין זה עוכר עמו שאין כמהו?

אנחנו כל בית ישראל, מעולם לא למדנו עברית בתור שפה. למדנו תורת ישראל הכתובה עברית, למען נהיה עברים, ובדעתנו את התורה הנה כבר למדנו עברית, בלי מטרה מיוחדה לדבר בה, כאשר לא דברו בה אבותינו מעולם. הננו חפצים כי יהיו בנינו יודעי תורה, ועמה יבינו גם עברית. הננו מתאמצים לגרש את “עמי הארצות” מקרבנו, ואם יהיו בנינו יודעי תורה, אז יאהבו גם את ציון, והמה יבנו חרבותיה, תחת אשר חניכי המעטהאדען, לוא גם יבינו עברית – אף כי אין איש מאמין בזה – אבל יהודים לא יהיו לעולם. ובאופן זה אחת היא לנו אם בנינו יצאונו ידברו טטרית או סינית, אחרי אשר לא לנו יהיו, כאשר הורנו הנסיון זה כבר.

הארטאגראפיע

מפשע אוילים שוכני שער האשפה בעיר הקדש, כרוזא קרא לכל הפתאים או נעוי לב לשנות סדר ומשפט כתיבת שמות עצמים פרטים וכללים אשר הסכינו בהם כל סופרי ישראל בכל התבל, מבלי כל סבה אחרת, רק להתראות כמחדשים המצאה חדשה, תחת אשר לא ידעו לחדש איזה דבר טוב ונחוץ. סבי דבי תנורא אלה יגעו ומצאו כי יתכן לכתוב ורשה תחת ווארשא, קובנא תחת קאוונא, מלר תחת מיללער, או פושט תחת פאסט. החכמה הנפלאה הזאת מצאו בזארגאן האישפניאלי, ויחשבוה להמצאה גדולה, אף נתנוה חפשי חנם לכל בור וסכל, מבלי אשר לקחו “פאטענט” מאיזה ממשלה, לבל יבוזו זרים יגיעם. והנה, אם אולת היא להתאונן על גמולי מחלב בעשותם מעשה ילדים, אכן על ילדים גדולים היה להבין כי הקוראים לא יבינו ואינם מחויבים להניא ראשם לדעת את כל אשר יעלה על לב איזה משוגע. הילדים הגדולים המתימרים להיות סופרים, עליהם היה לדעת למצער כי יש בעולם חכמה ידועה – אף כי לא נודעה להם – ושמה ביבליאגראפי, הנצבת כשומר לראש הספרות, לבל יבואו נערים תעלולים לחלליה, ולכתוב איש איש כהות נפשו ושגעונו. בכל עם נאור נמצאה אגודה פילאלאגית לחקר לשונו. חברי האגודה המה כלם ראשי חכמי העם, וכל עבודתם היא להציב גבולות השפה. חקרי מלותיה ומשפט יושר הכתיבה, ורק בין סופרי ישראל אין אגודה כזאת. הביבליאגראפי אצל כל העמים היא חכמה מיוחדה ואיננה קשורה כמעט עם החכמות האחרות, תחת אשר בישראל היא שזורה בתוך הספרות, והיא היא הנודעה אצלנו בשם “חכמת ישראל” אשר בלעדה יוכל איש לכתוב רק ספורי אהבים, אבל לעולם לא יהיה חכם מלומד עברי. הביבליאגראפי תזכיר בכל רגע שמות אנשים, ערים, כפרים, הרים ונחלים וקשורה תמיד עם ידיעת גלילות הארץ, ולמען יכיר הקורא או הסופר את האיש והמקום, עליו להתאמץ לכתוב כל מלה בדיוק גדול, ולעולם לא יתן את הספרות מרמס לכל הולל לשנות את הארטאגראפי לפי שגעונו, ואם המון העם בין אחנו הספרדים ישנו את הארטאגראפי מחוסר דעת, אל לנו ללכת לחפש סכלות ממטמונים במרחקים, בהיות לנו סכלים די והותר “מאנשי שלומנו”.

שאלה חדשה עומדת עתה לפני הרבנים הדורשת פתרון ברור. הרבנים מסדרי גיטין וקדושין נהגו לכתוב כל שמות האנשים והנשים כפי הארטאגראפי אשר כתבו גם הסופרים, ובכל ספרי הלכה קבעו שיטה ידועה בכתיבת השמות אשר לא יוכלו לשנות. והנה עתה, לרגלי תהפוכות איזה חסרי דעת ימצאו השם “תדרש” תחת “טודרות”, או העיר “פלאצק” תחת השם “פאלאצק” בנוף וויטעבסק, או פלאָצק, עיר אחרת בפולין הרוסית. ואיך יוכלו לדעת איזה עיר היא? ואיך ידעו מה שם העיר מנסק, אם היא “מאנאסק”, מונסעק, מוינעסק, מענעסעק או מאנסיק. האם ילכו בכל פעם לדפוק על קבר אחד מבעלי המהלך החדש כי יגיד להם את הקריאה הנכונה, אשר אולי שכח כבר אחרי מתו? ומה יעשה הרב בבוא לפניו האדון “זנבל” לתת ספר כריתות “ליכן כלי” אשתו, והרב לא ימצא שמות כאלה בספר טיב גיטין? רבנים, שימו זאת אל לב!

סופרים בישראל! הטרם באה העת כי תקומו כלכם כאיש אחד לגרש את כל ההוללים מכרם ספרתנו? האם לא ראיתם עד כמה השפילו “המחריבים” את ספרתנו עד כי גם אוהביה נדדו ממנה? האם לא שמעתם כי כל אלה אשר הסכינו קרוא עברית כל ימי חייהם, לא יגעו עתה בספר עברי, ומענה אחד בפי כלם, כי לא יבינו את השפה הממזרת עברית–טאטארית–זארגאן–אץ קוצץ. ולא עת להם עתה ללכת וללמוד איזה שפת שדים חדשה, וספר כתוב עברית הלא יקר מציאותו. ובין כה, והמחריבים מפזזים ומכרכרים כפראים, בדעתם כי איש לא ירגיז מנוחתם, ובּעזותם יתקצפו עוד כי קצרה יד שפתנו לתת להם די מלים ומושגים, תחת אשר חובתם היתה לחכות עד אשר יבואו הקוראים עברית להתחנן לפניהם כי ימירו את העט במרצע, ולספרת ישראל תהיה הרוחה.

ספרת ישראל או ספרת השמד.

מכַתבי עמל החדשים, בעלי המהלך החדש “והסגנון החדש” אשר בראו להם גם “עברי חדש” כבר הסכינו להתפאר בכל ספריהם ומאמריהם, נגד סופרי דור העבר וספריהם, כי אלה הקודמים היו בטלנים. כותבי מליצות, באורים במקרא, חקרי קדמוניות ומחקרי הלשון, עד כי גם הספורים הכתובים עברית צחה לא זכו בעיניהם. ולאלה קראו בשם “דור ההשכלה” “דור ההתבוללות”, עד כי כל קורא צעיר אשר לא ידע את הסופרים ההם ולא קרא את ספריהם, יצייר לו בדמיונו את הסופר בימים ההם לאיש משחת המראה, בטלן בעל פאות ארוכות, ומיץ אפו יורד על זקנו הארוך, יושב והוגה דעות אפוא ימצא איזה מליצה בכתבי הקדש לארגה בתוך מסכת הבליו. וקורא אחר יחזה לו אנשים פרועים מתבוללים, אוכלי השקץ והעכבר כסופרים הצדיקים אשר יראה בעיניו בימינו, מתבוללים אשר הוליכו את העם לנצרת כמנהגם היום. ועוד רעה מזאת, כי כתבו עברית בטעם כתבי הקדש. הספרים הקדושים הטמאים בעיני כל טמא שפתים.

אמנם לא קנאת סופרים אכלתני, אחרי אשר כל יודע ספר אשר קרא את הספרות החדשה עד שנת תר“ן (1890) יענה כחשם. אפס, רק למען הראות תכונת מכתבי עמל אשר המירו את המרצעה בעט סופרים, ואת המחט בקסת. הנני להעיד באמונת סופרים, כי ידעתי כמעט את כל הסופרים בישראל פנים אל פנים, ברוסיא, אשכנז, צרפת, בריטניא, אטליא, רומעניען, עסטרייך, תוגרמה, ארץ הקדושה ומצרים אשר חיו בימי. ולא לבד הסופרים אשר כתבו עברית, אך גם אלה אשר כתבו בשפות העמים. וכל ספרת ישראל החדשה נגולה לפני. והנה בין כל הסופרים אשר כתבו עברית ידעתי רק שנים למתבוללים. א”ב גאטלאבער וש“י אבראמאוויץ. הראשון אמנם, לא יען אהב את ההתבוללות, רק יען אהב את הכסף, ובעד השקל היה נכון לעשות כחפץ כל איש. והשני היה מתבולל על פי חשבון. משנאתו את כל איש יהודי והיהדות, עד כי פעם אחת בשנת תרל”ז שמעתי מפיו – בהיותו בבית הר"א צוקערמאן בווארשא, לאמר: “תהלה לאל, כי בני אינם יודעים אף את האלפא ביתא העברית. יען כן הסכנתים מנעוריהם לבל יזכר שם אלהים בביתי”. ובלעדי שני אלה היו עוד רק שנים שלשה מתבוללים בין הסופרים הרוסים, באגראוו, פארטוגאלאוו ולנדא (בעל הוואסחאד). וכל הנשארים היו כלם יהודים, רחוקים מהתבוללות כבעלי מהלך החדש מן האמת.

לולא סופרי דור העבר, כי עתה לא היתה לנו כל ספרות במציאות. במשך מאת השנים האחרונות, משנת תקמ“ד (1784) השנה אשר בה נדפס המאסף הראשון, עד תרמ”ד, שנת מות סמאלענסקין, נדפסו הזורנאלים היותר טובים. המאסף, בכורי העתים, כרם חמד, החלוץ, אוצר נחמד, השחר, ישרון, גנזי נסתרות, כנסת ישראל ועוד מאספים רבים, כמו “מקיצי נחמדים”. ובמשך הימים ההם החלו להופיע גם כתבי עתים שונים בכל שבוע ובכל יום. במשך הזה נכתבו ונדפסו המון ספרים יקרים כמעט בכל ענפי המדעים, כמו ספרי חשבון ומדידה, ספרי תכונה, רפואה, ספרי געאגראפיע ומסעות, דברי הימים לישראל, ודברי הימים הכללים. תולדות אנשי שם, ספרי מחקר ופלוסופיא, מליצה ושיר, בקרת וחקרי קדמוניות ישראל, דקדוק וספרי מלים, ידיעות הטבע, תולדות הצמחים, הדומם, חכמת המוסר והמדות, ביבליאגראפיע, בקרת התלמוד וכה“ק על פי רוח ישראל, מכתמים, פתגמים והתולים, פאראדיען וספורים נחמדים, מקורים והעתקות, חכמת הנפש, חרשת המעשה, כימיא וכדומה. ונחוץ לזכור כי היו כלם אידעאליסטים, יען איש לא שלם להם שכר עבודתם, וגם עתה הננו רואים כי כל הספרים אשר להם איזה ערך ספרתי, כלם יצאו מידי הסופרים המעטים אשר נשארו לנו מדור העבר, תחת אשר הדור החדש עוד לא הוליד לנו שד”ל ורובין חדשים, לא שי“ר ולא יש”ר, לא ערטער ולא שור, לא מאפו ולא רמא“ג, לא ריב”ל ולא קראכמאל, לא נייבויער ולא צעדנער, לא מאנדלשטאם ולא סלאנימסקי, לא פלונגיאן או סמאלענסקין ומאנדעלקערן, שמחה פינסקער ושטיינבערג, ועוד רבים כאלה. והאיש אשר יכנה את הספרים היותר חדשים בשם ספרות, וכותביהם בשם סופרים, הוא לועג לרש. ורק התולים ידבר. שחוק רשע ערום ולא יותר. כי אמנם תכן רוב הספרים החדשים יתכן לרשום במלות אחדות: מליצות אץ קוצץ. ספר בלי שפה, ותוכנו איזה ספורים קטעים בלי ראשית ובלי אחרית ותכלית, הנודעים בשם “סקיצים”. המון ספורי בדים מקדושי החסידים. ימלאו עתה את ספרתם. הבעש“ט וישו הנוצרי הם גבוריהם. הסבא מספאליע, מענדיל מליזענסק, ברוכל מפרעמישלאן, ישראל מרוזין עם כל החיה והבהמה הנודעים בשם “שמונה שרצים”, “דוד מלך ישראל” הצדיק מטאלנע, אשר כלנו ידענו את מעשיו הטובים ואחיו יוחנן, אברהמי”ל מאקארעווער (ובתו?) והצדקת האלמית מקאמניץ פאדאלסק, ועוד למאות כאלה, הם המה הנותנים נשמה לספרתם וגאות עריצים להמון נבערים המתימרים להיות סופרים. דוברי נבלה וזמה פשטו בארץ, אשר לא ידעה ספרת ישראל מעולם. ולא שוא כנה הדר' שעכטער (ראש בית מדרש הרבנים בנויארק) את הספרות החדשה בשם “ספרת הזמה”. ומשוררים בלי שפה קמו ויציצו כקוצים במדבר, ובפרחי אץ קוצץ יתהללו. וכל אשרם הוא כי איש לא יבין דבריהם. כי לולא זאת כבר הובאו לבתי חולי הרוח על חשבון הקהל. הנני יודע אחד מהם אשר היה חיט ולא הצליח במלאכתו. וישליך את מחטו מבין אצבעותיו ויהי לחרש ברזל, ומלאכתו לעשות נעלי ברזל לסוסים. וגם עט ברזל עשה לו, ויהי לסופר (לסוסים?). וכותב עתה ראמות בחכמת הכלכלה, סאציאליזמוס ואנארכיזמוס, מלאכה קלה המחיה את בעליה בלי עמל. מהם היו גם לציונים ממינים שונים. ציונים קולטוריסטים, בונדיסטים, באלשעוויקים רק לא ציונים יהודים. יען האבוס הציוני סגור חותם צר בעד כל איש יהודה, אם לא יביא תעודת בגרות מאיזה בית כלא (מעשה שהיה). וכל האספסוף הזה אינם מתבוללים חלילה. צדיקים גמורים שלא טעמו טעם חטא. ובעד “עברית אץ קוצצית” הנם נכונים אף להרוג את אלהיהם. ובטלנים? הס מלהזכיר. כי מי פתי יאמין על סופר בור מדבר עזות, אשר בכחו לבלוע שבלול חי על קרבו וכרעיו ולא יחנק, הלגבור ישראל כזה יאות שם בטלן? אף לא נחוץ ללכת לחפשם בשבתם כפופי ראש נשענים על עטם באהלי תורה באוצר הספרים, כי בלי עמל תמצאום בבתי מרזח, נשענים אל שלחן הקלפים, הוגים “בש”ס קטן", יעמיקו עצה “בפלפול וסברא” איזה קלף יצא ראשונה ללחום באחיו ולנצח, ולקחת כסף ענושים מיד יריביו ואוהביו, ואם את אלה נקרא בשם בטלנים, אתה ד' אלהים! קץ לכל בשר!

אמנם כן, מהשקפת פועל שכיר יום, או איזה חנוני יש הצדקה לנערי הדור החדש לכנות את סופרי דור העבר בשם בטלנים, יען עבדו את עבודתם באמונה מבלי כל תקוה לגמול, והרוב מהם אבדו את כספם בהדפסת ספריהם. כל הסופרים – מלבד אחד הר"ק שולמאן – לא מצאו לחמם מן הספרות. כרבם היו מורים, וככלותם את מלאכתם נתנו שארית עתם לתורה וחכמה, רק מאהבת החכמה, וכל אחד מהם התאמץ למנות כל חסרון בספרתנו. ידוע ידעו כלם כי הספרות היא חדשה וצעירה, ורבות יחסרו בה, ועל כן השתדלו איש איש לפי ידיעותיו למלא את החסר בה. ושארית לחמו גזל מפי בניו למען תמצא ידו לשלם להמדפיס, ולפעמים לא רחוקות נשארה כל התוצאה ביד המדפיס, יען לא השיגה יד המחבר לשלם. ומי פתי יעשה זאת היום? יושב לו הרכב על עגלתו ומחכה עד אשר יבוא איש לשבת על מרכבתו להוליכו לכל אשר יצוה, ואחת היא להרכב, אנה יסע, לבית תפלה, לבית מרזח או לגיא תפתה, אם רק שלומים יקח כחפצו. ויושב לו הסופר הצעיר בחנותו הקטנה, סחורתו לפניו, סחורה אשר לא קנה מעולם ותמיד ימכור, וחנותו לא תחסר לעולם. אמת, צדק, משפט, יושר שטוחות על שלחן אחד. ועל השני שקר, תרמית, כזב, רשע, כסל, שמד וזמה. ועוד סחורות עוברות לסוחר לא רק בשוק הסוחרים, אבל גם בבית משחק כבבית תפלה. באהל ציונים באלשעוויקים, ואצל כל מין מחירו בצדו. וכל קונה ישלם מראש בעד כל שורה אשר יכתוב הסופר החנוני, וכקונה כמוכר שניהם שבעים רצון. כנהוג בין הסוחרים. ואם נביא במספר את כל הסופרים בדור העבר, לא נמצא אף אחד אשר יוכל להתחרות במסחרים כאלה אף עם הקטן שבכל עדר הצעירים, כי על כן היו בטלנים.

בשנת תרס“ט (1909) בשובי מארץ הקדושה ותוגרמה, אחרי אשר ראיתי את כל השערוריות אשר חוללו ידי בעלי “מהלך החדש” בארץ אבותינו, כתבתי מאמר בשם “תולדות ספרת השמד”, ונדפס אז בספרי “ספרת ישראל באמעריקא”, ח”א צד 73 (נויארק־יפו תרע"ג) לאמר:

ויהי בשנת חמשת אלפים שש מאות חמשים ואחת למספר בני ישראל, כטוב לב השטן, קרא עצרה ויקדיש את קרואיו עדת חסידיו, וכרגע התאספו גדודים גדודים אלפי שדים ורוחות לרבבות מכל קצוי תבל, ויתיצבו לפניו, ואזניהם קשובות לכל הגה מפיו. והשטן המושל האדיר קם מכסא מלכותו, ובחימה נסתרה ובקול אדיר וחזק דבר אליהם לאמר:

הנה עם בני ישראל, זה העם אשר עיני ולבי עליו לרעה כל הימים. זה שנות אלפים אשר הנני שולח את כל מגפותי אל לבו. אין צרה ופגע רע בעולם אשר לא הבאתי עליו. כבר זריתיו בארצות רחוקות בין העמים אשר לא ישמע לשונם, מחצתיו זרוע אף קדקד, עד כי אין מקום עוד לפצע חדש בבשרו. הקימותי עליהם מושלים אכזרים, ניני המן הצורר, גרשום מגוי אל גוי, גזלו את רכושם ונפשם, וכבר הייתי כמו בטוח כי בעוד מעט וחדל מהיות, כי יתערב בין הגוים וזכר לא יהיה לו עוד בתבל. והנה פתאם קמו איזה סופרים דלים, עניים ואביונים אשר עד היום איש לא שם לב עליהם, ויפיצו רעיון ישן נושן, אשר הטיפו נביאיהם בימי קדם לאמר: כי העם הזה הוא “עם ככל העמים” אף כי אין לו אף שעל עפר בכל התבל כלה, ולהבליהם קראו בשם “התנועה הלאמית” ציונית, או חבת ציון. וידברו השכם והערב והטיף להקים שממות ארץ אבותם. ולמען מצוא מסלות בלב העם, התעוררו ברב כח להפיץ תורה ושפת ציון בין המון העם אשר לא ידע ספר. ובמשך זמן קצר כבר הראו נפלאות בין עם חרמי, ועתה אם לא נתאמץ להפריעם ממעשיהם עד ארגיעה, הנני נותן לכם ערובתי כי בעוד מעט ונהיה בכל רע, אחרי אשר יום יום תוסיף התנועה הלאמית חיל, ורבים מאצילי העם הזה, רבניו וגאוניו, חכמיו וסופריו נספחו עליהם, ובימים האחרונים נלוו עליהם רבים אשר כבר פנו להם עורף, וביניהם גם עשירים אשר מאז מעולם היו “אנשי שלומנו”. ובכל אספותיהם תשמעו רק שירי תקוה ושמות גבוריהם אשר היו הראשונים להרים נס לציון תועבת נפשי ונפש כל הנאמנים בבריתי, הנה כי כן אם לא נקדם את פני הרעה, עלינו יהיה לאסוף את ידנו מאת העם הזה מכל וכל. ואני חפצתי לדעת, במי האשם. האמנם נרפים אתם, נרפים אוהבי לנוס, ועל כן לא מלאתם חובת עבודתכם. ענו בי, אם לא כן הוא!

ראש שרי התפת קם על רגליו וישתחוה, ובקול בטוח ענה לאמר: חלילה לך אדוננו מלך בלהות לשאת עלינו חרפה על לא דבר. הן לא נכחד ממך כי לא נחנו ולא שקטנו כל הימים למען הכאיב לב העם הזה בבשר ורוח. עצתך הראשונה לפני איזה מאות שנה להוסיף על תורתם עוד תורה חדשה אשר קראת בשם “קבלה” הן קמה ונהיתה. ומי הפיץ את השקר בין ההמון להאמין כי ביד מקובלים ערומים ובעלי קמעות הוללים לשנות סדרי בראשית אם לא אנחנו? מי הוליד את בנך בכורך שבתי צבי, ומי קרא לפראנק והבעש"ט להוליך את העם הזה תועה. מי שרק לאיזה חכמי אשכנז, כי יקראו מלחמה על התורה והתלמוד? מבטן מי יצאה כת הרעפארמים ומתבוללים אשר השכיחה תורה ושפת קדש מישראל באשכנז? הלא פועל כפנו הוא. מי העמיק עצה להושיב את טארקוואמאדא על כסא אינקוויזיטיאן, ומי הביא את עולותיהם על מזבח אויטא דעפע, ומי הסית בהם המון מלאכי משחית אשר גרשום מארצותיהם ויבזו את רכושם וגם את נפשם לקחו, אם לא אנחנו עבדיך הנאמנים? מי דבר על לב נאפאלעאן הראשון לקרוא אספת רבנים למען יענו על שאלותיו לפי רוחו וטעמו, אם לא אנחנו? ואתה אדוננו הלא כבר נוכחת כי בצרפת, איטליען ודענמארק ידנו רמה. ולא ימים רבים יעברו וזכר לא ישאר לתורת ישראל בארצות ההן. ומי כמוך יודע כי למען הכעיס את צוררי יהודי רוסיא וגאליציען אשר בכל מקום בואם הפיצו את תורתם אשר הביאו עמהם, יסדנו ביניהם כת סאציאליסטים מיוחדה במינה, השונאת את עמה ומולדתה, וכת שנית הקושרים (בונד) אשר כבר הביאה צרות רבות ורעות על העם ממנו יצאה. ועודנה נכונה לאידו ביום מועד. ובימים האחרונים האלה, ברגע אשר ראה העם הזה אור עץ רקבון בתוגרמה, ובאולתו חשב כי כבר עלה השחר, הנה השתמשנו בעת מכשרה זאת, ומהרנו להאציל מרוחנו על איזה נחשלים בהם, שליחי האלליאנס איזראעליט מפאריז, אשר החלו להטיף להתבוללות בין יהודי ארץ הקדם, ורבים אמנם כבר התמלטו לדת מחמד, וכלב עז נפש בדמות עורך מכתב עתי אישפניולי דוד פריסקו שמו, הולך ונובח לפנות להם דרך מעקקא. ומי האציל מרוחו על פלעהווע וסטאלאפין לסגור שערי בתי המדעים בעד צעירי יהודה, עד כי המונים המונים פנו עורף לעמם ויטבעו בבטן צורריהם, אם לא אנחנו, ועוד רבות כאלה עשינו בכל ארצות פזורי ישראל, ומה לעשות עוד ולא עשינו? ואם אתה אדוננו אשר חכמת מכל יצורי תבל, עוד טרם מצאת מזמה נכונה למחות זכר עם חרמך, ונחנו מה?

שמע השטן תנואות אחד משרי צבאותיו וחמתו שככה, ויקרא ויאמר: אמנם כן, עתה נוכחתי כי לא עשיתם מלאכת השטן רמיה, ובלב בטוח אוכל להשען עליכם. והנני רואה כי לא בכח נגבר על עם חרמנו, יען אחרי כל הרדיפות האיומות אשר רדפנום, בחרב ובדם שפטנום וכל כלי משחית אשר כוננו ידנו נגדם, וכלם החטיאו את המטרה,– אף כי לא אכחד, כי משיחי השקר, החסידים, הרעפארמים, הסאציאליסטים, הבונדיסטים והזארגאנים ועוד פגעים רעים כאלה הביאו מהומה ומבוכה בכל גבול ישראל, אבל אין כסאי בטוח כל עוד אשר לא שכחו את תורתם מכל וכל, ועל כן מלך עלי לבי לסול מסלה חדשה “למהלך חדש”, “סגנון חדש” “ועברי חדש”. ולהפיץ את כל החדשות האלה בין העם ההולך בחשך אחרי מאשריו המתעים, ואם מנהליהם וסופריהם יבואו על שכרם ביד נדיבה, אז יש תקוה כי נצליח. כי לא כסופרים הבטלנים האידעליסטים לפנים סופריהם כיום הזה, אשר מבלי הכסף לא יטבלו את עטם בדיו. כי על כן הרבו להם כסף, הרבו זהב, קומו עדת חסידי! משחו מגן וצאו אחרי למלחמה נגד התורה ושפת הנביאים, קחו עמכם דברים, והיו לרוח שקר בפי סופריהם אשר יבואו על שכרם ללמד לעמם תהפוכות כי התורה והשפה העתיקה כבר בלו מזקן, והעת החדשה דורשת מהם שפה חדשה אשר לא ימצאו בתורה, ואם כן אך למותר היא להם, ולהדת הן כבר נתנו ספר כריתות. דברו על לבם כי בקרת כתבי הקדש אשר פשטה בין האנטיסעמיטים הנוצרים המלומדים באשכנז, אשר בזדונם ושנאתם לישראל הפכו דברי אלהים חיים, ולהבליהם קראו בשם “ביבעל קריטיק” היא היא החכמה העליונה, והיו בטוחים כי כל חסרי טעם שפת קדש ילכו אחריהם כעורים אחרי פסחים. וראשית דבר עליכם ללמוד אל דרכי שליחי לאנדאן, וזאת עשו ראשונה;

1) לכו נא לאדעססא ליסד שם אגודה נסתרה בשם “בני משה” ולמען הונות את העם תשמיע האגודה כי כרתה ברית את תורת הנביאים – בלעדי התלמוד.

2) ולהשכיח גם תורת הנביאים, קראו נא לבני בכורי היושב בציון, ומלאו את ידיו לחבר ספר “מלון” מהמון המלות אשר אסף בשער האשפה בעיר אלהים, וגם המלות הנמצאות בכה“ק יחליף במלות אשר יבדאו מלבם הוא ומרעיו שרי צוען, ובזה תרחיקו את העם מספרי המלים אשר להם משרשי לה”ק אשר בספרי הנביאים. השתדלו לאסוף חותמים על ספר כזה, ואם לא תמצאו די כסילים או בורים טובי לב אשר ישליכו את כספם לבהלה בהדפסת ספר נבזה ומגואל כזה, הן לא פסו עוד פתאים גם בין העמים, והמה ישקלו את הכסף, אם רק ידעו כי ספר כזה יהיה לחגא לישראל עם חרמם, ואתם הלא ראיתם כי לספר גדול מזה, נמצאו גואלים בין המיסיאנערים בנויארק ואשכנז.

3) השמיעו נא בחוצות ווילנא, ווארשא, ברדיטשוב ואדעססא, כי בללה שפת כל הארץ, ושפת הנביאים חדלה מהיות שפת ספרת ישראל. ומציון הופיעה שפה חדשה וכבר קבלוה “המרחיבים” בעלי “המהלך החדש” בספריהם, ויעשו להם “סגנון חדש” הרחוק מסגנון שפת עבר כרחוק שודד מיושר. ואם ימאנו הסופרים הנאמנים בברית ישראל לעזוב את שפתם הטהורה, תשליכו עליהם שקוצים כידכם הרחבה, ותקראו אחריהם בטלנים, כותבי מליצות, רודפי הבל, ובכל שמות חרפה אשר תמצאו “במלון הירושלמי”. ואחרי כן שימו פניכם אל כל חצוף ועז פנים, וכל נוהג בעגלה, לחייטים ותופרי נעלים, ושימו קסת סופרים במתניהם, ואותם תכנו בשם “סופרים”, ולמען הכעיס לב הסופרים האמתים אשר מעולם לא מצאו לחם מהספרות, צוו נא על מפיצי ספרת אץ קוצץ לשלם ביד רחבה לכל הולל אשר יבדא מלבו איזה מלה בשפת צוען, ואחרי אשר לשפה חדש נחוץ היה גם כתב חדש, מה טוב היה לוא דברתם על לבם כי יבחרו באיזה כתב צו"ר (צאינה וראינה) או בעשיטי, או איזה כתב אחר. אפס אם תמצאו כי יותר נקל לגנוב את לב העם, אם יגנבו את הכתב האשורי כאשר גנבוהו הזארגאנים, למען יחשוב העם כי גם ספריהם כתובים עברית, יחנקו נא בגנבתם.

4) פקדו נא לגרש את התורה והנביאים מכל בית ספר, והמורים יחברו להם “מעטהאדען”. בתנאי כי לא יזכירו בשם אלהים והיהדות. והמלות בעברית תהיינה העתקות מזארגאן, מלה במלה, למען ישכח סגנון הנביאים.

5) בכל הערים הגדולות תיסדו כתבי עתים כתובים בשפת שדי שחת, כשפת “הגדי” או “העור” בירושלם, ולא ימים רבים יעברו, וכל קוראי עליהם ישכחו שפת אבותם.

6) אחרי אשר תשכח התורה והשפה הקדושה, תשרקו אל כל צעיר רודם, עצל וחסר לב, להיות מנהלי עם לא בינות, והמה יכתבו ספרים וחוברות, כתבי עתים וזורנאלים בשפה הממזרת אשר תתנו בפיהם, יכתבו ויטיפו להוללות, שמד וזמה, האצילו מרוחכם עליהם די עזות וחוצפה כידכם הרחבה, למען ידברו הות נפשם בלי מורך, מאין אחד אשר יתנגד להם, אחרי אשר כל היודעים את השפה הקדושה ממקורה הן לא יקראו את ספריהם הכתובים עברית–טטרית, והצעירים אשר כרבם לא ידעו את כתבי הקדש, לחכם הלא ימתק כל רעיון הבל אם רק שם אחד מאליליהם נקרא עליו, וביחוד ינעם להם הרקח משיטת החסידות הבעשטי"ת בקלחת בן מרים, כאשר הראה הנסיון בספריהם החדשים.

7) התאמצו להביא מהומה ומבוכה במחנה אוהבי ציון. בחרו נא איזה עזי פנים נודעים לשם בין הבונדיסטים, ופסת ניר קטן אשר עליו תכתבו המלות “פועלי ציון” תשימו תחת לשונם, והמה ירוצו לפני המנגנים, ויקראו בקול גדול אל הפועלים “הפראלעטארים” להרים את הדגל האדום על ראש הר בת ציון למען הכעיס לב כל שומרי חומת ציון הנאמנים לדגל ישראל, ובלב דוי יראו באצבע על ההוללים האלה לאמר: “אלה המה הציונים ההולכים לבנות חרבות יהודה”, ועל ידם תצליחו להרחיק את כל העם מהציונית.

8) קראו נא עצרה, אספת צוררי היהדות לטשערנאוויץ, ושם ירימו את הזארגאן על נס, שם תצוו עליהם להחליט כי הזארגאן האשכנזי היא השפה הלאמית בישראל, ושפת עבר תמחה מארץ החיים.

9) בכל עיר גדולה או קטנה ותחת כל עץ רענן, תיסדו כתבי עתים בעד המון העם. ומקום רחב ידים יפנו בעד ספורי הבלים וזמה, יכתבו ספרים כאלה לפי רוחם וטעמם, ואת הזארגאן תרימו למעלת “ספרות”. ולכל לץ יקראו “סופר” וכל בור אשר לא ידע לחתום את שמו יהיה “לאינטיליגענט” ובבתי ספריהם לא יזכר ולא יפקד כל ספר עברי. כי על כן המה סאציאליסטים–באלשעוויקים.

10) אם תמעט מכסת הכסף די שלם לכל המון מחבריהם הבורים, תאספו גל אשפתות גדול ותשלחו לאמעריקא, ושם תמצאו שוק רחב ידים, לתבן ומספוא הבא מרוסיא.

והיה אם תשמעו לעשות את כל עשרת הדברים האלה אשר צויתי לכם, אז היו בטוחים כי עשרת הדברים הכתובים בספר תורתם יהיו למותר, ואיש בכל נאות יעקב לא ישים לבו אליהם עוד, ועתה לכו לעבודתכם".

הדברים אך יצאו מפי מלך בלהות, וכל גדודי גבוריו מחאו כף וירונו בגאון מלכם וחכמתו, ויקראו הידד! ובלב מלא תקוה יצאו דחופים, וכרגע פשטו כילק בכל רחבי תבל, ובמשך עשרים שנה כבר מלאו את כל פקודות אדוניהם, ועוד ידם נטויה באספות הבאות.

מודעה

נשף ספרותי (ליטערארישע פינסטערניס) לכבוד מחברי ס' ספרת השמד חלק ראשון, שיצא עתה לאור. מחירו… לא יבוא בית ה' … נמצא למכירה בכל בית חפשית לנגועי מחלת “המהלך החדש”. הנואמים לכבוד החג: דר' בן מרים, בן טרפון, בן בלי אב, פרופיסור טפש’זאהן, לחבל. החלק השני יודפס ע“י אגודת “העבריה” (דיא העורך דין בן תרמית, בן תמליון, והמטיף הלאמי בן משחית אידענע), בנויארק, ביום הכפורים הבע”ל, אי"ה.

צפיו עורים…. כלבים אלמים

לא יוכלו לנבח… והמה רעים!

(ישעיה נו.)

זארגאן ויהדות

אויב יעהופיץ איז אקהילה,

או קרופניק איין אכילה

איז זארגאן אליטעראטור:

אם יש הצדקה לגבורי “צאינה וראינה” להתאונן על סופרי ישראל כי פאנאטיקים, קנאים המה, אז להם עד נאמן אַשר יוכלו להראות עליו באצבע כי הסופר החוזה הגדול בּישראל ישעיה הנביא, היה קנאי אשר דבר רתת נגד ההוללים הזארגאנים אשר חזה ברוח קדשו, מבלי אשר יכנם אף בשם “סופרים”, אם כי לא הבין אף מלה אחת בזארגאן, את אשר הבינו אף הקטנים שבכל האספסוף אשר התקבצו בטשערנאוויץ לברוא ניב שפתים לאלמים וספרות לעגלונים.

אולת היא להתוכח, אם יש זכות הקיום לאיזה שפה מדוברת החיה בפי העם. העם מדבר בה, זה הוא מעשה בפועל, ואחת היא אם סופר אחד או גם מאה סופרים יתנגדו לה, העם לא יחדל מדבר בה ברגע אחד או בשנה אחת, כי רק מקרים גדולים וסבות נכבדות בחיי העם ובמשך דורות יוכלו להביא תמורה גדולה כזאת, כי ישנה העם את שפתו, תהיה השפה מה שתהיה, טובה או רעה. ושינוי כזה יתכן רק בעם נודד מגוי לגוי, אשר עליו לרכוש לו שפת העם אשר בא לשבת בקרבו, ועל העבד נטל תמיד להתאמץ לדבר בשפת אדונו, ובהיותנו נודדים בלאמים, נאלצנו לרכוש לנו שפות העמים השונים, ושקר גדול הוא לכנות איזה שפה אשר נדבר בה בשם “אידיש”, כל עוד אשר לא היתה מעולם שפת אבותינו הקדמונים. וגם שפת קדשנו איננה “יהודית” יען בה דברו אבותינו, רק “עברית” לרגלי ספרת העם העברי, הכתובה בשפה הזאת. והשפה המדוברת אשר דברו אבותנו בשבת ישראל על אדמתו היתה “יהודית”, לא עברית. ועתה, אם נכנה את הזארגאן האשכנזי בשם יהודית, הלא יש הצדקה גם ליהודי ספרד המדברים אישפניולית, ערבית, איטלקית, ולהקראים בקאנסטאנטינאפאל המדברים יונית, וכן ידברו גם יהודי יון, ועוד רבים המדברים בשפות שונות, הן לכלם הצדקה לכנות את לשונם בשם “אידיש” או יהודית, יען היהודים המה המדברים. ובכן, איזה תהיה השפה היהודית האמתית, אחרי אשר אין כל הבדל אם המדברים את הזארגאן האשכנזי המה הרבים, כי לעולם לא נוכל להחליף שם השפה המאנטענעגרית, יען לא רב מספר המאנטענעגרים המדברים בה. ואחנו הספרדים לא אבדו את זכותם לקרא את שפתם בשם ‘יהודית’ לרגלי מספרם הקטן נגד האשכנזים המדברים זארגאן אשכנזי.

הנה כי כן אולת היא באמת להתוכח אם טוב הדבר כי ידבר העם זארגאן או לא. אחרי אשר עד היום עוד לא בא אף אחד לשאול שאלת איסור והיתר באיזה שפה יבחר לדבר, כל איש מדבר בשפת אבותיו אשר למד מנעוריו, ויעזוב את שפתו בכל עת אשר ימצא לנכון לו להחליפה באחרת. ואם לא שחוק ילדים תמימים הוא הויכוח, באיזה שפה ידברו היהודים בארץ הקדושה, כמו כבר באו או נכונים לבוא לשאול עצה מפי המתוכחים. ואות נאמן להם, כי גם אחרי אשר הכריזו הרבנים בירושלם לבלי ידבר ההמון בשפת אץ קוצץ אשר לקט בן יהודה בשער האשפה ויתן אותה בפי חמוריו, ובכל זאת נמצאו איזה בעלי אזנים ארוכות, ואם לא בין היהודים הן באו הבונדיסטים הבורים ויחלו לצפצף בה, למען יאמין העם כי יודעי ספר המה, ולא שמעו לקול רבני ירושלים. יען רבני היהודים המה, ואף לא תלמידי באקונין וקראפאטקין, ומה לבאלשעוויקים ורבנים? ואף גם יהודים תמימים לא ישמעו לקול איש אשר יצוה לאמר, כה תדבר וספר זה תקרא או לא תקרא, ולמה אם כן נתוכח על דבר אשר לא בידנו לשנות. ובאמת לא רבו הסופרים העברים על דבר “הדבור הזארגאני”, רק על דבר ההוללות אשר החלו הכתבנים הזארגאנים לכתוב על ספר, ואת גל האשפה אשר אספו, ויקראוהו בשם “ספרות” ומאספיהם בשם “סופרים”. ועוד רעה עשו בפחזותם, באמרם כל היום, כי כונתם לטובה להשכיל את ההמון אשר לא ידע קרוא ספר עברי, או ספר כתוב בשפת עם אחר. כי מי כמני יודע אלפי קוראי זארגאן, אשר באמת גם את הזארגאן לא יבינו, מלבד אם יקראו ספורי אהבים מלאים תבל וזמה. לא פעם אחת נסיתי לשאול את פי הקורא מכתב עתי זארגאני, כי יגיד לי תכן הענין אשר קרא, ותמיד לא ידע מה שכתוב שם, או ההפך ממה שנכתב בו, כי על כן היה למשל בפי “כי היהודי היודע רק להתפלל, איננו יודע אף להתפלל”. והדעת אשר הביאו בלב ההמון למן היום אשר החלו לתת בידו את החלאה הכתובה בספריהם, הננו יודעים כלנו, כי ההפקרות היתה ראש וסוף השכלתם. כי מי שמע או ראה לפנים חייט, רצען או עגלון אוכל טרפות ומחלל שבת ומועד בגלוי מבלי אשר יבוש מפני איש, מי שם חכמה בטוחות בור קורא הפארווערטס לכחש באלהים לולא קרא או שמע מפי חבריו תורת פייגענבוים ושירי עדעלשטיין. על ברכי מי נולדו הבונדיסטים האנארכיסטים? והגענגסטער (תרבות פושעים) בנויארק. השמע איש כאלה ברוסיא, גאליציען ורומעניען לפני ארבעים או חמשים שנה, טרם באשה הארץ מנבלת ספרי זארגאן? יקום נא אחד ויורני איש בור קורא ספרי זארגאן במשך שלשים שנה אם השכיל עתה מאז. ואנחנו יודעים כי רבים מבני הפועלים העניים היו לגדולי התורה, מהם יצאו רבנים חכמים וסופרים, יען כל אחד התאמץ לתת חנוך עברי לבניו. ואם לא כלם היו לחכמים, אבל למצער נשארו יהודים תמימים עם אלהים ואנשים. ומה המה עתה חניכי הזארגאן, ומה יהיו חניכי בתי ספר לראדיקאלים אם לא אנארכיסטים או אזרחים בבתי כלאים.

כל ספרת הזארגאן כמו שהיא עתה לפנינו, תכיל רק שני ענינים. חציה הראשון מימות שמ“ר היא תבל וזמה, וחציה השני היא סאציאליזמוס ואנארכיזמוס. ואם יש בה מעטים גם ממין היותר טוב, לכו נא ושאלו את פי סוחרי ספרים ויגידו לכם כי לא אחד מאלה נמצא ביד ההמון. ההמון לא יבין ולא יחפץ להבין שום ספר אם אין בו “העכסט אינטערעסאנטער ראמאן”. קחו נא בידכם איזה מכתב עתי זארגאני אם לא תמצאו בו יום יום למצער שני ספורי אהבים, אף כי העלה הוא קטן והחצי ממנו מלא מודעות, ובלי ספק לא עשו זאת עורכי כתבי העתים לולא ידעו כי כן יאהב ההמון, ואמנם המונים המונים מהם קוראים את העלה רק לרגלי הראמאן. שאלנו נא את פי כל עורך מ”ע זארגאני ויגיד לכם, כמה בורים יביאו להם ספרים, שירים ומאמרים בכתב יד, אשר גם פני הניר נחורו מבשת בעליהם. יען כל בור יחשוב כי לו הכשרון להיות סופר אם יכתוב כאשר ידבר. ובהיות בזארגאן מלות רבות עבריות, יכתבו אותן בארטהאגראפי זארגאנית, מבלי דעת בעצמם כי מוצאן עברית. ולולי הסופרים העברים אשר התמכרו למכור את עטם למלך, כי עתה היתה כל ספרותם רק זמה, אנארכיה והוללות, עד כי חרפה היא אף להתוכח עמם. הזארגאנים יודעים כי סוף סוף יכחד הזארגאן מן הארץ ברבות הדעת בין העם. הדור הצעיר באמעריקא כברוסיא אשר למדו באיזה בית ספר לא יקראו עוד את הזארגאן, ונשאר רק נחלת הבורים מהדור הישן, ואלה הן לא לעולם יחיו. זארגאן דברו לפנים באשכנז, האללאנד, ומעט גם בשווייץ ואיטליה, ועתה לא נשאר כל זכר להמון ספרי זארגאן אשר נדפסו במשך ארבע מאות שנה, מלבד זכר אחד ברשימת באדלעאן לרמש"ש. ושטיינשניידר עצמו ענני על שאלתי, לאיזה תכלית יאסוף ספרי זארגאן, באמרו כי יען הוא בטוח כי כל ספרי הזארגאן יאבדו מן הארץ, ועל כן יאספם בתור “מצבה” על קבורת ספרותם. והמכתבים ההוללים יתאמרו לעשות את הזארגאן לספרת–עם, וכן יגדילו את גל האשפה בהוסיפם על הגל ערמת חלאה חדשה יום יום. וברבות האשפה תגדל הצחנה עד כי יברח ממנה כל אשר לו אף להריח. ובמשך ארבעים או חמשים שנה ותקות הזארגאנים תאבד לעד.

שמעו הצופים העומדים על המשמר בראש פסגת גל האשפה, כי הציונים אומרים ליסד אוניווערזיטעט עברי בירושלם, ויאמרו ליסד כמתכונתו אוניווערזיטעט זארגאני גם בנויארק. פחד קראני בשמעי את הבשורה האיומה הזאת, בדעתי, כי נקל יהיה לשנים שלשה זארגאניסטים משחקים על הבמה לבנות חמשה אוניווערזיטעטים ברחוב עססעקס בנויארק, טרם ישפיקו הציונים לבנות אף רפת אחת בארץ הקדושה, אחרי אשר שם בארץ הקדושה, אין כל חומר לבנין מלבד אבנים. שם אין אף מורים פראפעססארים יודעי עברית. שם אין עוד ספר למוד בעברית, אף לא תלמידים לקחת לקח. תחת אשר נויארק היא כגן עדן לזארגאנים ובית רחצה לכסילים. חומר לבנין יש באמעריקא די והותר. תלמידים לאוניוורזיטאט זארגאני יתגוללו בכל רחובות העיר, אף לא נחוץ יהיה לחפשם בקיבעצארני. ספרי למוד ימצאו לרוב מתגוללים על פני שלחנות הרוכלים הסוחרים בספרי זארגאן בכל חוצות העיר. ובמורים פראפעססארים אין כל מחסור, מספרם כמספר החיות ההולכות על ארבע בחוצות קאנסטאנטינאפאל לפנים, ומה נקל יהיה לעשות רשימת כל המחלקות השונות (פאקולטעטים) ומוריהן במשך איזה רגעים. למשל:

1) המחלקה למחלות הרוח. דר' חברוני, לינעצקי.

2) להגיון ורהעטאריק. בעקערמאן (החייט באדעסא)

3) לחכמת הנפש. הקלאטשע, געוואלד וואו איז מיין בארד?

4) לחכמת הנתוח. (הכיס?) מנחם שיינקין.

5) למוסר ומדות. הבינטעל

6) לרפואות בכלל. מרת עדדי מבאסטאן והרבי ממאקאריעוו.

7) לתורה ודת. פייגענזאהן.

8) משפטי עמים וכלכלה. א. ב. כהן, יאהאן מאסט ובאקונין.

9) לספרות היפה. יאהאן פאליי, שמ"ר. 2 קעץ אין איין זאק

10) לפלוסופיא. כל אצילי הקיבעצארני וחכמיה.

11) לשפות ארצות הקדם. כוש פוט ולוד, כשדית חתית, מצרית, צוענית ואץ קוצץ. בן יהודה.

12) הנהגת המדינה. כל אחד מתלמידי טראצקי.

13) פראפעססארים לעברי טייטש, זארגאן, אידיש, אידיש דייטש ומאמע לשון לרוב, בארץ ממעל ומתחת.

אם יחסרו עוד איזה פראפעססרים אין רע, וכבר הורונו חז"ל (שבת קנ"ה “דלית עתיר וכו'”) ובכל עת ימצאום בכל בתי מרזח בנויארק.

והכסף? יתגולל כאבנים בכל מקום אשר דבר “הפארווערטס” מגיע, וכל עוד אשר לא יחדל בור מן הארץ וסכל בין הפועלים, לא יבואם מחסור בכסף.

הנה כי כן, האוניווערזיטאט הזארגני עומד כמעט נכון תחת כתלנו, אין דבר חסר, רק הרשיון ממני.

באספת הועד הגדול, במעמד רוזני ארץ, אדירי צאינה וראינה, צירי מאטקע גנב, סערקעלע, אלף ולילה אחד, מעשה בבא, יאחצע דל גאה, החזן האלם, המרקד הפסח, גן עדן לנשים, המת החי ועוד אצילים נכבדים כאלה, כלם נסדו יחדיו בהיכל איסט בראדווי, ופה אחד הסכימו להכריז בכל בית מרזח בשמים ממעל ובארץ מתחת, מחאה גדולה ואיומה נגד כל הסופרים העברים אשר יעיזו עוד הפעם לכנות את הזארגאן בשם “השפחה” ואת העברית לגברת. אחרי אשר כבר ברחה מבית גבירתה, ולוא גם גנבה איזה כלי בית. תחת אשר הגברת לא שלמה לה שכר עבודתה אשר עבדה בפרך שנות מאות. פעם אחת הוכתה הגברת בשגעון ותאמר להעתיק את סדר התפלה לעברי טייטש. וכרגע לקחה את השפחה, ותתן אותה בקצה כל דף מתחת. וכן עשתה עם המחזור, הסליחה, ההגדה, קינות וחובת נשים, וכטוב לבה בחפצה לעשות שחוק בשפחתה, נתנה אותה על יד אשה זקנה סרת טעם לכתוב “מעשיות” משדים ורוחות, מקדושי החסידים, בבא ופלעקהונט לראוה בה, ומעולם לא נתנה לה אף זכיות פלגש, כל רואיה הזילוה, ויחשבוה לכושית שחורה. אפס עתה חלפו השנים הטובות, אין עוד עבד ואדון, אין גברת ואין שפחה. כל הנשים קמו למרוד אף בבעליהן, ובמקומות רבים כבר לקחו להן זכיות הגברים בחזקת היד, והננו מאמינים באמונה שלימה כי לא יעברו אף תתקע“ד דורות וכל העולם כלו יהפך ממסד ועד הטפחות, והסאציאליזמוס היהודית, עם הזארגאן אחותה ישבו לכסא מושלים. עתה, לא לבד כי איננה שפחה עוד, אבל הנקל לנו לעשותה אף לגברת לרשת נחלת גבירתה לפנים, והארץ לא תרגז כאשר הפחידנו המלך הבורזוק בחכמותיו. ולא נדאג הרבה אף אם תרגז תחת רגלי האצילים הגיאיונים, כי על כן סאציאליסטים רעוואלוציאנערים אנחנו, ובהמיר ארץ נהיה אנחנו האצילים והעשירים. אחת היא על כן אמרנו, כי אין כל סבה מוצאת מדוע לא תירש השפחה את גברתה, ואם אין לה עוד שלמות יקרות כאשר תלבשנה בנות הגבירות, כמו דקדוק, ארטהאגראפיע, ספרי מלים וסגנון ידוע, ומנדיה יחרפוה כי אין לה יחוס אבות, יען אין איש יודע מי אביה, והלצים אומרים כי אביה הראשון אשר כתב ספר זארגאני ברוסיא היה מומר באדעססא¹⁰), ומומר ברוסיא הן כבר חדל להיות מיוחס, אבל מי פתי ילך לבקש עתה יחוס משפחה, ולא דבר כבד הוא להלבישה גם מחלצות, ועוד זאת נעשה לה, כי נשיב להגברת גם את האותיות העברים אשר שאלנו ממנה ונבחר לה אותיות רומי, כאשר עשו אנוסי ספרד באיטליען והאללאנד. אשר הדפיסו את סדורי תפלותיהם בעברית ואותיות רומי. ובצר לנו, אם לא יבינו חכמינו קרוא, נוכל להדפיס את כל כתבי קדשנו¹¹) באותיות ווייבער טייטש כמלפנים, לבל נתערב עם העברים כלל וכלל. וגם המלות העבריות אשר ערבו בלשוננו לדאבון לבנו, נהפכן לזארגאן טהור. למשל, המה הגיאונים כותבים בעל הבית, רחמנות, עברה, רב, תורה, תנ”ך וכדומה. ואנחנו נכתוב “באלעבאס, ראכמאנעס, אוויירא, ראוו, טוירא, טאנאה” וכו'. לבל יהי לנו עסק עמהם, ולא יתגאו עלינו עוד. וגם את הסופרים העברים אשר באו בגבולנו נגרש מקרבנו, לבל יתחרו בנו לגזול לחמנו מפינו, עד כי קמו ביניהם גם רבנים, גם מטיפים וכותבים ספרים בלשוננו אנו, ואנחנו מחשים, ואיך לא נתפלץ בראותנו כי צעיריהם יסדו להם מין כתה חדשה אשר קראו לה “המהלך החדש”, ויבראו להם “סגנון חדש” ומעתיקים כל מלה זארגאנית בעברית, כמו אם אחת הבלתם, כמהם כמנו, והמה שונאים את הסגנון העברי – אשר השתמשו בו נביאיהם – כמנו, בכונה מיוחדה למען השחית את שפתינו וספרותנו. למשל, המה כותבים במודעותיהם באותיות גדולים "נשף ספרותי”, וההעתקה הנכונה בזארגען טהור, היא “ליטערארישע פינסטערנעס”, למען עשות שחוק בספרותנו, עד כי כבר בדאו להם ספרות זארגאנית שניה, מעורבה כלה במלות עבריות, והכל לתכלית מסחר, יען מעט מאד מספר הקוראים עברית צחה, והזארגאן מלא עתה פני תבל, עד כי יש תקוה כי בעוד מעט יחלו אף להתפלל בזארגאן, והמלאכים מקבלי התפלות יאלצו ללמוד זארגאן.

ברשות בית דין של מטה ובית דין של מעלה, גאוני צאינה וראינה. במעמד נביאי הבינטעל החיים אתנו כיום, ונשמות הקדושים היושבות ומתענגות כבר בגן עדן המחמדי, הננו מוחאים נגד אחינו בשרנו, הבונדיסטים והבאלשעוויקים אשר הלכו בתור שליחים לפאלעסטינא, להפיץ שם את תורתנו החדשה, והמה בגדו בנו, ויחלו לדבר בשפת צוען משונה, מין אץ קוצץ וואלאפיקית לא ידעוה שדי שחת, ואת הזארגאן כלה גרשו, עד כי בבוא אליהם אחד קדוש מגדולי חוזנו, למען הוכיחם על חטאותיהם, לא נתנוהו לדבר, ויכלאוהו בחדרו ולא נתנוהו לצאת החוצה, עד אשר נאלץ לעזוב או לברוח מיפו, ממש כיונה הנביא בשעתו, ולוא עשו “העברים” נבלה כזאת החרשנו. כי על כן קנאים המה, רחוקים מדעת, ואינם יודעים אף פירוש המלות, אינטיליגענט, פראגרעסיסט, פארטגעשריטענער, אשר אנחנו משתמשים בהן להפך מהוראתן אצל הבורזוקים, למען הכעיסם. אפס אם עול כזה יעשה בידי זארגאנים מלידה ומבטן, לא נוכל התאפק עוד. והעון הזה לא יכופר להם עד אשר יבקשו סליחתנו, או יבארו לנו טעם נכון למעשיהם, ואולי ידברו שם בשפת בבל החדשה רק למען הכעיס את לב החרדים, אשר נשבעו לבל ידברו עברית–האַכלית אשר בדא “החלפן” מירושלם “כדי להוציא מלבן של צדיקים”. וכלם מדברים זארגאן בארץ ישראל להכעיס את לב הציונים אשר יאהבו כעשן לעינים, ואם איזה מאות איש מבני בריתינו ידברו בשפה אשר לא יבינו בעצמם, בזה הן עוד לא יהפכו לשון כל יושבי הארץ ההיא, אבל יביאו נזק רב לתנועתנו לעשות את הזארגאן לשפה לאומית, ועל זאת לא נוכל סלוח להם.

הננו מוחאים נגד הסופרים העברים אשר יכנו את שפתם בשם “לשון הקדש” ואת פלשתינא בשם “ארץ הקדושה” ותורת משה בשם “התורה הקדושה”, והדבר הזה יעכב גאולת הזארגאן, יען בעינינו אין כל דבר קדוש אשר נוכל להראות עליו. כי מה היא “שפה לאמית” אם לא שפת בעריל, יעקיל או יענטא, ואדמת פלשתינא היא עפר ככל עפרות תבל, ועל התורה הקדושה כבר חרץ דר' סירקין כי מארקס ולאסאל המה הנביאים האמתים, ואין כל קדושה בתורת משה, עד כי גם “כת העברים” היא תמימת דעים עמנו, ומה גם הרעפארמים, ואם יש לנו קדושה אחת משולשת, הזארגאן, הסאציאליזמוס והבערות, הקדושה לנו הפראלעטארים באמת, הן לא לבד שאיננה קדושה בעיני הבורזוקים והציונים, אך ימלאו עוד שחוק פיהם עליה.

ועל כן עלינו לשלם להם כגמולם.

“פקודה נמרצה יוצאת היום, 30 אפריל שנת 1918 למספר בן מרים, כי מיום המחרת, הראשון לירח מאי, לא תזכר עוד אף מלה אחת בעברית בכל בתי הכנסיות, בתי הספר והישיבות. המתפללים מחויבים להתפלל בזארגאן, בבתי הספר ילמדו רק זארגאן, וכן בכל הישיבות בחו”ל ובפלשתינא, והאיש אשר לא ישמע לקול הפקודה הזאת, רכושו יחרם, וימחק מספר הפראלעטאריאט, וכל חלק ונחלה לא יהיה לו בחלוקת פלשתינא החדשה והנהגת הממשלה הפראלעטארית, על פי חקי מארקס ולאסאל. למען ידעו כל יושבי תבל, מבראנקס עד ברוקלין, ומשניפישאק עד הגשר הירוק, כי כל ישראל המה פראַלעטארים מעתה ועד עולם".

ועל החתום באו כל גדולי גאוני הפארווערטס, הענקים שבגבורי הקעמפפער, וכל הרבנים אדירי התורה בקוריער השיקאגאי, פה בבצת בארא פארק תובבא"א

דר' שמענדריק פראכוואסטקי

דר' גרעגארי שמירענאווסקי

דר' פעטרושקי דלפונאוויץ

פראפעסאר דר' אידיאטאווסקי, ראש הפראלעטארים.

________

לזכר עולם יהיה שם הסופר הנערץ טוביה פעדער, אשר עוד לפני מאה שנה כבר ראה והבין את הרעה הנוראה אשר תביא לנו העתקת ספרי קדש לזארגאן, ובדברו רתת נגד ר' מענדיל לעפין, במחברתו הנפלאה “קול מחצצים” הגיד מראש, כי הזארגאן תהיה סבה להפיץ “עמי הארצות” בין העם. הזארגאן תעשה את הקודש לחול, יען כל בור אשר יקרא איזה העתקה זארגאנית יחשוב את עצמו ללמדן, וכבוד התורה ירד ממעלתו, ואף כי בימיו כבר לא היתה העתקת התורה כדבר חדש, וספרי תפלות בהעתקה זארגאנית כבר מלאו פני אשכנז, אפס כל ההעתקות ההן לא נראו ברוסיא, וברוסיא עצמה לא נדפס כל ספר בעברי טייטש, וגם העתקת ס' משלי של ה' לעפין נדפסה בלעמבערג. והנני זוכר עוד מימי עלומי כי כל יודע ספר אשר ראה ספר בהעתקה זארגאנית, הביט עליה בעיני בוז, ואף גם עתה, ובאמעריקא הזארגאנית, לא תמצאו כל ספר זארגאני בבית איש יודע ספר, אף כי הוא עצמו מדבר זארגאן. וכאשר פתחתי את בית מסחר ספרי באדעססא, בושתי ונכלמתי כי נמצא ספר זארגאני בחנותי, כיהודי כשר אם ימצאו כי ימכור בשר חזיר בבית מסחרו.

החסידים, אשר מיום גיחם מבטן התאמצו לחקות מעשי שליחי לאנדאן להפיץ את תורתם והבליהם, לא נועזו בכל זאת להעתיק אף את “שבחי הבעש”ט" לזארגאן עד הימים האחרונים, בדעתם כי האמונה העורת בקדושת רבותיהם תביא להם פרי יותר מכל העתקות כסילים. עד כי החליטו כי טוב לקרוא את ס' הזהר מבלי הבין תרגום המלות, יען קריאה כזאת “מסוגל לנשמה”. וכאשר הצעתי פעם אחת לפני ה' פייגענזאהן, מנהל בית דפוס ראם בווילנא, כי ידפיסו את “הזהר” בשפת עבר, על פי ההעתקה הנמצאה מכבר באוצר הספרים בפאריז, ענני כי החסיד לא יקנה לעולם ספר כזה, אם ידע כי כל יודע ספר יוכל לקרוא בו, ואז יחדל מהיות “הזהר הקדוש”. וכלם יתנגדו להעתקתו. ואמנם צדקו דבריו, וממשלת רוסיא כהקאטולים אסרו מכירת כתבי הקדש עם ברית החדשה בשפת רוסיא להמון העם מטעם זה, למען ידעו את אמונתם בעל פה ולא מן הכתב הנדפס. והמחמדים עוד יתרה עשו, כי אסרו אף להדפיס את הקוראן. והמחמדי החרד לא ביד יקח את האלקוראן אשר הדפיסו הנוצרים בביירוט, או במקום אחר, ומה גם כי לא יביט על באורי הנוצרים הכתובים בשפות שונות, וכל אלה רק לבלתי חלל קדושת תורתם. והסופרים העברים, ועמהם כל מוקירי תורת ישראל הריחו והרגישו כבר, כי השפחה אומרת לרשת את גברתה, אך לא יצאו נגדה למלחמה, יען “פחדנים” המה. אצילים איירופאים שומרי “הטאקטיק הספרותי”. אשר מפיהם שמענו תמיד כי לולא יצא הגר“א נגד החסידים ביד חזקה, כי עתה זכר לא נשאר לחסידים וחסידות. הפתגם הזה הוא אמת, כפתגם אשר הפיצו הגנבים בין ההמון לאמר: “אם תחפוץ להיות בטוח מגנבים, תנה את המפתח על יד הגנב”, ואז תוכל להיות בטוח כי… יגנוב מבלי מפריע. והפתגם הזה פתח את הדלת בעד הזארגאנים לגנוב את לב בני ישראל להאמין כי הזארגאנים יביאו חכמה בלב ההמון, כי ע”י הזארגאן יעוררו הסופרים את לב ההמון ללמוד עברית, ולתת לבניהם חנוך עברי, ועוד דברים טובים הבטיחו לנו האנשים הטובים ההם. ואם תועים היו הזארגאנים לפני ארבעים או חמשים שנה, הנה אין כל ספק כי בימינו אלה הנם מתעים בכונה, הנם מתעים יען המה ראו כבר את הטוב אשר הביאו הראשונים, המה רואים יום יום כי הזארגאן הביא רק את ההפקרות במחנה ההמון. המה יודעים עתה כי יכתבו לא בעד ההמון, רק בעד כיסם. וזה לכם האות, כי אם נמצאו גם עתה תועים, אנשים ישרים אשר האמינו בלב תמים כי בתתם ספר טוב באמת ביד ההמון, אז יביאו טובה רבה, הנה כבר הראה להם הנסיון את טעותם הגדולה. כי הנה ראיתי בימים האחרונים שני ספרים טובים באמת כתובים זארגאן, אך לא ביד יוקחו. הספר “משה וישראל” מאת הר“מ עפשטיין, והס' “קינדער ערציהונג” מאת הר”מ לעווין נמכרו מעט מאד, וגם זה רק להמבינים עברית, והמחברים אבדו לא לבד את כספם, אך גם את תקותם להטיב להמון בני עמם. דברי הימים לישראל הוא בלי כל ספק ספר טוב ונחוץ, אבל לכו נא ושאלו, מי מההמון קנה ספר זה, ומי קרא בו. תחת אשר ספרי זמה, מעשיות, התולים, הלצות והבלים, אנארכיזמוס וסאציאליזמוס נמכרים לאלפים ורבבות. ואם לא שחוק השטן הוא, כי הסופרים העברים עצמם כותבים זארגאן. ולוחמים בעד העברית בזארגאן. ובאזני מי ידברו. אם לא אל הבורים השונאים את העברית כשועל את הענבים, ושוכחים בדעת או בלי דעת, כי בכל מאמר טוב אשר יכתבו. יחזקו עוד מערכת האויב, והזארגאנים הבורים יתפארו עוד בספרתם, כי גדולות עשתה, ומה דמות תערכו לגבורי ישראל אלה הלוחמים נגד הזארגאן, ועומדים בעצמם בראש מערכת האויב לעזור על ידו? ומהם עוד יתרה עשו, כי הפכו את העברית לזארגאן. הנה כי כן, כל המלחמה אשר פרצה עתה בין הזארגאנים והעברים היא רק מלחמה נגד הרוח. כל עוד אשר לא תהיה המלחמה נגד “עמי הארצות”. ייסדו נא בתי למוד בכל עבר ופנה בעד ההמון, והזארגאן הספרתי כעשן תכלה באפס יד.

הנני מבקש מחילה וסליחה מהדר גאון “בי דינא רבא” היושבים על מדין באיסט בראדוויי, לתת חקים וכללים לזארגאן ילד שעשועם, כי הנני משתמש במלת “זארגאן” פעם בלשון זכר ועוד פעם בלשון נקבה, מבלי דעת מה הוא, או מה היא, זכר, נקבה, טומטום או אנדרוגינוס.

ברכתי האחרונה אל הספרות הזארגאני

צאתך לשלום,

קחי כנור

סבי עיר

זונה נשכחה. (ישעיה כ“ג י”ז)

לכי לשלום ותמצאי מנוח בבית כל בור, באשפות שפחות ועגלונים, ורק לבית איש יהודה לא תקרבי.

ועל ירושלים ידו גורל

(עובדיה א')

לזכר אספת הציונים בפיטטסבורג, תמוז תרע"ח.

אחי היקרים, כל זרע יעקב! הנה נא הואלתי לשאול לתומי, הן כמני שמעתם וגם ראיתם כי באו ארבעה אנשים מנויארק, אנשים פשוטים ככל הולכי על שתים, ויביאו את “ציון” בחוצן, ויראוה לעיני שש מאות צירים. צירים אשר עשו ידיהם. צירים רבים אמנם אבל גם חבלים לא מעט. וביניהם גם איזה יהודים. גם נכבדים ונדיבים. אך גם ערב רב במספר לא קטן. וביניהם לא נמצא אף אחד אשר שאל, מי עשה את ליפסקי לראש ופראמענזאן לזנב. מי עשה את דע האז לדיפלאמאט, ומי נתן אזנים ארוכות לחמוריו. ומי מכר להם את ציון למשול עליה. ומי נתן את ישראל לעבד להם? האם הביאו שטר מקנה כי קנו את אדמת אבותינו, או תעודה כתובה וחתומה ביד דוד בן ישי כי ארבעה אלה המה יורשי כסאו אחריו. והאנשים האלה הן את ישראל לא ידעו מעולם, ורבבות כמהם מתגוללים בכל חוצות נויארק, ואיש לא ישים לב אליהם. ואפוא לקחו להם קרנים לתת חק ומשפט לעתידות העם בציון, ואם ירדו עשרה קבין חוצפה לעולם, אפוא לקחו להם פי עשרה כמספר הזה? האם עד כה סר צלינו ולא נדע בושת עוד לשאת חרפה נוראה כזאת. האם לא נאמר להרים כסונו, אם בין שש עשרה מיליאן זרע יעקב, אשר לו תורה בת אלפי שנים, ואשר היתה לאור גוים במשפטיה הישרים. העם אשר במספר בניו ימנה רבים מגדולי חכמי התבל. זה העם אשר נשא את תורתו על שכמו בהתהלכו מגוי אל גוי. ועל תורתו הלך באש ובמים ולא נתנה ביד צר, ועתה אחרי עבור אלפים שנות עמל ויגון בראות קץ תלאותיו קרוב לבוא, הוא עומד משמים ומביט בלב מתנה על ארבעה תינוקות שנשבו בין העכו“ם, ואשר במשך כל ימי חייהם עוד לא מצאו די עת וכסף לשכור להם מלמד ללמדם את הא”ב העברי. והם המה אשר באו פיטטסבורגה ויביאו עמהם תורה חדשה וחקים חדשים מעשי ידי עורך דין אמעריקאני, למען תהי לחק ומשפט בישראל בשבתו על אדמתו. והעורך הודיע לנו בחסדו, כי הקאנסטיטוטיאן אשר חבר נוסדה על יסוד תורת משה. אבל שכח להביא תעודה מלשכת הגזית כי ישב לרגלי גאוני ישראל ללמוד תורת משה ומפרשיה. ואם לדעת משפטי תורת משה דיה העתקת המלך דזיימס, הן יוכל כל נער נוצרי לשבת בסוד הסנהדרין, אם רק יבין קרוא אנגלית. ואיש לא שאל את המחוקקים החדשים, אם גם משה עבד ה' התאמץ לעשות חונף לפועלי ציון. למען יתמכוהו בכספם ועזותם, או יען טרם נולדו הבאלשעוויקים בימיו. ועל כן לא כתב חקי “קאמונא” בתורתו. ובכן באו תלמידי באקונין למלא את החסר בתורתה.

אם היו גם ציונים בין הצירים בפיטטסבורג, איך לא עלה על דעתם להזכיר בשם דר' הערצל יוצר הציונית החדשה, אשר בלעדה לא יכלו למלא את האבוס. וכי נופלים המה גם מהחמור היודע אבוס בעליו? ואם אמנם האבוס הוא יציר כפם, ולהערצל אין חלק בו. אך הן לא נאות לאצילים כמהם להיות כפויי טובה. ומדוע לא למדו לעשות כמתוקנים שבאומות העולם. לעינינו באמעריקא הגדולה והעשירה בתבל, את אשר לא חלם געארג וואשינגטאן מעולם, ובכל זאת זכרונו חי בלב האומה, ומקטן ועד גדול יברכוהו בכל יום, והערצל נשכח מלב.

רעדה אחזה באלשעוויקים בשמעם ראש המזרחי מדבר בשם היהדות, וכאצילים גמורים לא שלחו בו יד, ולא סחבוהו מעל השלבים. וכאנשים נאורים התעוררו כלם וימחאו כף לכל הגה מפיו עד כי צבו ידיהם ולא נתנוהו לדבר, עד כי נאלץ לעזוב את הבמה. ואם לא גדלה כסדום חטאתו לדבר יהדות באזני יותר ממאה בונדיסטים, אבל אפוא היו היהודים והציונים. המתעתדים להשליך מעליהם שפלות הגלות והעבדות. וייראו לגרש את האספסוף מאולם האספה, והגבורים האלה יתמרמרו בלי ספק בשובם לעריהם, ואחרי התנור יספרו גבורתם.

היו גם אנשים גדולים ונכבדים בתוך האספה, ואם יתפלאו היודעים תעתועי המנהלים איך נתנו הרשיון כי יבואו נכבדי עם, כהפראפעססאר פראנקפורטער, נתן שטרויס, ובראשם השופט ל' בראנדייס, ואנחנו יודעים כי המיניסטער שר החיצון דע האז וחבריו תמיד לא מצאו חפץ באנשים נכבדים. הנה בעיני לא יפלא כי במשך הימים הביא לבב חכמה, כי טוב להתחמם לאור שמש מהתחמם לאור נר כהה. ולולא היו הנכבדים הנזכרים באולם האספה. הן לא יכל דע האז למצוא עז בנפשו לדרוש ג' מיליאן שקל, ומזה איזה ארבע מאות אלף שקל נבזים להוצאות הבית. והוא בטוח כי העורבים יביאו את המכלת למאורתו, כאשר השמיע בפה מלא.

לא אדבר עתה אודות הדעספאטיזם אשר אמרו תופשי רסן הממשלה לנהג נשיאותם ברמה, וגם נחלו נצחון נגד מתנגדיהם, אחרי אשר הדבר נוגע למנהלי אגודות ציון בערי השדה, ובידם לשנות את פני הדבר אם לא יהיו מוגי לב. ואם יבינו כי בתי הכלא בארצנו אינם עוד תחת יד שר המשפטים ברחוב 23, לאסור בהם את המורדים במלכותו. אז יוכלו לצאת לחפשי מעול נוגשיהם, וכל רע לא יאונה להם. והנני מבטיחם כי יוכלו לנוע בכל רחבי ערי ארצנו אף בלי תעודת מסע משר החיצון ברחוב 23. ואני הקטן הנני עד נאמן כי לא קרני כל אסון בדרך מבלי תעודה דע האזית.

דבר טוב אחד יכלנו לקות מאספת פיטסבורג, והיא בחירת האיש היקר השופט הנכבד ה' מאק לנשיא הפעדעראטיאן. אפס יען כי מושבו התמידי היא שיקאגא ולא יוכל להשגיח על עושי המלאכה, כי על כן אין תקוה אחרת להשיב לב העם אל הציונית כל עוד אשר לא יגרשו את כל מנהליה בנויארק, עם כל עוזריהם וכל האוכלים מן האבוס, עד כי לא תשאר להם פרסה, ויהיו נקיים מציון כאשר היו נקיים מד' ומישראל. ואז תקוה לציון מאמעריקא.

---

עם תועי לבב

מאת

אפרים דינרד

יספר לדור תהלת החסידים וקדושיהם, חכמתם

וסכלותם, מזמותיהם ונכלי תרמיתם, האבות

והבנים, הנכדים והגבאים, בקצור נמרץ

כיד ה' הטובה עלי

(הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא. (ואז) ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר).

(ישעיה כ“ט י”ד).

בספר גבעת הערלות

(תוצאה שניה ומתוקנה, דף נ״ט. פעטריקוב תרפ״ג 8)

מצאתי כתוב לאמר:

“שמשון הגבור לכד שלש מאות שועלים, ויפן זנב אל זנב ולפידי אש ביניהם וישלחם להשחית כרמי פלשתים, ולא הצליח. אבל הצדוקים והחסידים לכדו יותר משלש מאות אלף שועלים קטנים, ויקשרו את זנבותיהם אחד אל אחד, ויציתו אש בכל נאות יעקב ויצליחו. והכל על פי קבלה מעשית”.

א. מתי נולדה כת החסידים?

ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה, וחסידים יכשלו בה.

(מרן לגאון בעל נודע ביהודה והצלח).

להגביל בדיוק, מתי נוסדה כת החסידים, לא יתכן בשום אופן. אחרי אשר לא נשאר לנו כל זכר בדברי ימי ישראל, לא מיסד ולא מסד, לא זמן ולא מקום, לא רועה ולא מנהל, לא תקנות, חקים ומשפטי האגודה או הכת, חובת החברים איש לרעהו, וכדומה. מכל זה אין כל זכר, ואנחנו יודעים רק אחת כי הכת הראשונה היתה “כת שבתי צבי” הנוסדה על למודי הקבלה. ואחרי המרת שבתי צבי, נשארה כת גדולה באמנה את משיחם, וכלם היו מאמיני הקבלה. ואחרי כן בשוב יעקב פראנק מתוגרמה לפולין, יסד כת גדולה. ומאמיניו היו פזורים בפולין, אשר היתה אז ממלכה גדולה, אשר הכילה כל פלכי פולין גדול, גאליציען, וואהלין ופאדאליען. והכת נוסדה בשם “פראנקיסטים” על שם מיסדה יעקב פראנק. אפס, אחרי אשר המיר את דתו ומת, נשארו מאמיניו כצאן בלי רועה, ומהם אשר מאנו להמיר את דתם כאשר עשה מורם ורבם. יסדו להם בסתר בית תפלה אשר קראו לו בשם “שטיבעל” (בית קטן) מפחד ההמון, ובבית תפלתם לבשו בגדי בד לבן, לזכר הדערווישים התוגרמים המשומדים מבני ישראל. ובית תפלה כזה כבר מצאנו בבראדי. ומבלי מנהל או מיסד קראו לעצמם בשם “חסידים”. אבל בפי כל ההמון נקראו תמיד בשם פראנקיסטים, או “הכת”. ואני זוכר עוד כי בהיותי בעיר מאהליוו, ברוסיא הלבנה, בערך שנת תרכ״א או תרכ״ב נקראו בפי כל החרדים רק בשם “הכת” ויתקצפו על האיש אשר כנה אותם בשם “חסידים”. וברבות חברי הכת, קמו איזה נוכלים הוללים, מהם חצי בורים, או יודעי ספר מעט, וכל אחד באיזה עיר קטנה השמיע על עצמו כי הוא מקובל, קדוש, בעל שם עושה נפלאות, וההמון הנס הלך אחריהם כשיות תמימות.

כל קדוש כזה היה לעתוד ההולך לפני העדר. עשה נפלאות ויאסוף כסף וינחל גם כבוד רב. והמון הבורים העלילו על קדושיהם, בי הנם לומדי תורה, וגם תואר רב וגאון נתנו להם ביד נדיבה. ובאופן זה פרו וישרצו הקדושים כצפרדע של מצרים, עד כי באשו את כל ארץ פולין וחלק מרוסיא, וכמעט מספר הערים היה מספר האלילים הקדושים, עד כי היו למחנה גדול. ובין כה, ורוח אלהים רעה, לבשה את בן השוחט ה׳ דובער בר׳ שמואל שוחט, בקאיפוסט ¹ ) אשר חדה עמל וילד שקד, ויברא לו עוואנגעליום הדש, אשר קרא בשם "שבחי הבעש״ט״, אשר ידעו החסידים עד כה. ועל יסוד המופתים אשר עשה הבעש״ט החלו כל קדושיהם הרבים להראות גם המה מופתים בשמים וארץ, ובעלי שמות רבו כארבה.

כבר אמרתי, כי בפי ההמון לא נקרא הכת בשם "חסידים״ כלם ידעו רק את הפראנקיסטים או שבתי צבי. וכן הננו רואים בכל הכרוזים והחרמות אשר לא ידעו שם אחר, לא בימי הגר״א וזמן ידוע אחריו. ובכל החרמות בערים שונות לא ידע הרב בעל ספר “אהבת דוד” את התואר חסידים, רק פראנקים, ושבתי צבי והחרדים בישראל אשר יקללו זכר הכת, הלא לא יואלו ולא יכסלו לכנותם בשם יפה כזה, חסיד העומד במדרגה יותר גבוהה, מצדיק, תואר כזה לא ינוח על ראש רשעים. והנה לכם עדים נאמנים כי מעולם לא נקראו בשם חסידים בפי היהודים עד הימים האחרונים. הראשון בהם בעל ספר “זמיר עריצים” הראשון ² ) (אלעקסניץ תקל״ב 8) וכי הננו רואים במחברת “זמרת עם הארץ” להגאון ר׳ בנימין משקלאון תלמיד הגר״א. ³ ) ורק עתה בימים האחרונים הסכין העם כלם לכנותם בשם חסידים. אך לא לפי מושג התואר חסיד, רק לשם חרפה, תואר פתי מאמין, בור ועם הארץ, הוללים או שכורים בטלנים או נוכלים, אך כי באמת נמצאים גם ביניהם יודעי תורה, אך כי במספר קטן מאד, גם אנשים ישרים ויראי אלהים מאמינים בתעתועי קדושיהם בתור נחלת אבות, כי כן הסכינו לשמוע מפי הוריהם מיום הולדם.

ההתנגדות נגד הכת, יצאה בגלוי ראשונה בשנת תקל״ב. בכרזים וחרמות בכל בתי הכנסיות בערים הגדולות באיירופא, בראות הרבנים את הסכנה הגדולה המרחפת על תורת ישראל באשר נבדלה הדת מקהל הגולה, על ידי בתי כנסיות (שטיבלעך) מיוחדים, שוחטים מיוחדים, נוסחאות התפלה, בטול הישיבות, טבילות במקוה (במקומות שונים עשו מקוה תחת השטיבעל, ועיני ראו זאת בימי חרפי בערי וואהלין) בבטול תורה בשחוק פרוע נגד כל גדולי גאוני ישראל שאינם מקובלים ולא מאמינים במרמת קדושיהם הבורים. ולפי הנראה לא היה הגר״א הראשון לצאת במחאה נגדם. ואני מצאתי, כי הגאון ר׳ יוסח שטיינהארט, הרב בעלזאס בהקדמת ספרו ״שו״ת זכרון יוסר" (פיורדא תקל"ג 2) שופך עליהם כל חמתו. ואלה דבריו שם, מלה במלה:

אשרי הזוכה ומחכה לקץ הימין, ולא יאמין, בשוא נתעה, ובדברי שקר אל ישעה, מבני פריצי עמנו שגגו ושלו, ינשאו להעמיד חזון ונכשלו, שמו למישור העקוב, אמרו על איש ידוע שבתי צבי ימ״ש ירקב, היותו משיח אלקי יעקב, וגם לאחר מותו עודם מחזיקים בטומאתו, ומתנהגים בדתו, המזויף והשקר, ונוטים מדת האמת והעיקר, לא ישמעו לדברי חכמים, דתיהם שונות מכל העמים, זדון לבם השילום לנהוג קלות בכמה מיני עבירות. ומנתקים גם בעריות החמורות וכבר היה הרבה מכת הזאת הארורה בזמנינו, במדינות פולניא בקרב אחינו, שהיו מתנגדים שם לרבותינו, והלשינו עליהם אצל שרי המדינה, עד הביאום קרוב לסכנה, ובחמלת ה׳ עלינו נתברר כי לא דברו נכונה, ושאין בהם תבונה, ולבעבור זאת יצאו מן הכלל והמרה היתה באחרונה, וידוע כי כת הזאת משתתפים שם שמים ודבר אחר, לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה שאין לו שחר, ככלב, שב על קראו כולם, יעקרו מן העולם ותוצץ הרעה מהם, גם אל הבאים אחריהם ותולדותיהם כיוצא בהם:

וגם לזאת יחרד לבבי, חס לבי בקרבי, בראותי בספר אחד קטן מכונה זמיר עריצים וחרבות צורים, נדפס מקרוב במדינות פולין ע״פ המורים, כי גם עתה קמה שם כת אחת, אשר אין מהם נחת, מתכנה עדת חסידים ופרושים, יבדלו במעשיהם ומנהיגיהם מקהל עדת קדושים: אחור נסוגים, מגושים רוב ימיהם כחגים, בתפלתם מצפצפים ומהגים, יתנו קולי קולות משונים ומשנים כמה וכמה מנהגים, אשר הנהיגונו וגבלו לנו הגאונים, ורבותינו הקדמונים, ובלי ספק מאשר חוו עיניהם, ממנהגי החסידים ומעשיהם, החכמים הגדולים אשר שם במדינה עמהם, רצו להדמות אליהם ולעשות כמוהם, ובאמת אין הדמות ושיווי ביניהם ורחוקים המה מהם, מרחק רב, כרחוק מזרח ממערב, באשר שאותן הגדולים כבר מלאו כריסם מש״ס ופוסקים, ובהם תמיד עוסקים, וכבר שמענו את שמעם הטו׳ באזנינו, לשכון כבוד גם בארצנו, והם השיגו ארחות חיים וחכמת האמת על בורי׳, ידענו שאין ברוחם רמי׳ וכוונת׳ לשם שמים רצוי‘, המה ידעו דרך ה׳ הסלולה, לעלות במסלה, בית אל עולה, ולכוין בהרמת קולם בתפלתם, ורנתם ותנועותם, כפי מחשבותם, לפי המקום והשעה והזמן ענין אלוק לא יושג לזולתם, ולא כן אלה המתדמים אליהם כקוף לאדם. כי לא כן בדם, מראים א״ע בפני המון אנשים, וקהל קדושים, כחסידים ופרושים ויקוו לעשות ענבים ויעשו באושים, והמה מדברי תורת האמת בטלים, ומבטלים אחרים קטנים עם גדולים מטיילים בפרדס יומם ולילה, עוסקים תמיד בספרי הקבלה, והיא להם לתקלה) יתפארו בחכמת האמת פי ידעוה בשלימותה, וכבר הגיעו עד תכונתה, ובאמת אינם משיגים החכמה לאמיתתה, ואולי מקצצים בנטיעות ויסבבו כמה דעות, כי בסתר רזי כתר חכמה ובינה, אין בהם תבונה, ומימי חסד הגדולה המתוקים וממתקים בגבורה, אש התבערה, הפכן למי רוש לענה ומרה, ושפע זיו תפארת נצח הוד יסוד מלכות שמים, ימשיכו לאחורים) גם יגלו דברים שכיסה עתיק יומין היקרים, העומדים ברומה של עולם ונסתרים, לעמי הארץ ובורים ולבחורים נערים מנוערים, ויסודי סודי חכמה הצפונה, יפרסמו לפני עוללים שועלים תעלולים אוילים סכלים שפלים לא קנו חכמה ובינה, משליכים הפנינים לצנינים וקמשונים, ולכל אשר אליהם יתחברו ולהם פונים, בידיעת דעת עליון יתפארו וחלומות שוא ידברו, כי מפאת חמדת ממון ואהב שבח בני אדם, למען יתנדבו אליהם ממה שבידם, ישימו כזב מחסם ובשקר נסתרים, ויאכלו אל ההרים, ועדת חנף גלמוד, ימאסו בלימודי יסודי התלמוד, ימיקו ברע יביעו ידברו עתק תועה וסרה, על הגאונים ורבנים דעסקן באורייתא תדירא, במקרא משנה וגמרא, בפלפול ובסברא, דתנו ומתני סיפרי וספרא ותוספתא, וכולהי גמר׳ ומסקי שמעתת׳ אליבא דהילכת’, וידוע ומפורסם שהרבנים יש להם יתרון עליהם בכמה וכמה מעלות גדולו׳ מעולות, ובמדות נכבדות חמודות, ובכל זאת ידברו עליהם, ויציאו עתק מפיהם, מילין לצד עילאי ימללו, ותורת האמת שבע״פ יחללו, ובלי ספק אנשים כאלה מעכבים עקבות משיחא, ולא תוכל לבוא הנכוחה, ומאחרים קץ הגאולה, לעם סגולה, ה׳ יצילני מהם ודומיהם, וכל ביוצא בהם, ונפשי יודעת מאוד שפל ערכי, ע״כ יראתי מאוד פן יאמרו עלי מי אנכי, כי עתה באתי להזכיר עונם, ולגלות קלונם, ומה כוחי לבוא להוכיח בדברים, ולדבר לפני מלכים ושרים אדירים אשר קטנם עבה ממתני, ולכן יבהלוני רעיוני, פן יאמרו רמות רוחא הוא דנקיטא לי, והיא נשאתני כי העתרתי עליהם דברי בחרבותי מילולי, אמנם ה׳ היודע כל המחשבות, ובוחן לבבות, הוא יודע כי לא מגובה לבבי, או רוח גאוה אשר בקרבי, זאת עשיתי, ורק בתום לבבי באתי, ומשיחי וכעסי דברתי, ומפאת גורל צערי, אשמיע את דברי, עצור במילין, מי יוכל, נלאתי כלכל, ע״כ אמרתי דאגה בלבי אשיחנה, לפני גדולים ממנה אספרנה, אולי יתפעלו ע״י זה יתאמצו ויתעוררו לקנא קנאת ה׳ צבאות, ויראי לטובה אות, להשפיל דמים, המחבלים את הכרמים, ישתדלו החכמים, להפר עצת ערומים, ולא יפנו עוד דרך כרמים, ורק ישובו לעלות במסילה, בדרך הישרה וסלולה, העולם בית אל למעלה, ויהי להם לשם ולתהלה ואם ישמעו ויאזינו טוב ארץ העליונה יאכלו, ואם ימאנו וימרו בחרם יאכלו לחרפה ולכלימה, מבקר עד ערב יוכתו, יורדפו עד החרמה, וה׳ ישימנו מאנשי עבודתו, ויתן בלבנו אהבתו, ואהבת תורתו, בכל לב ונפש ולנצח, ונזכה לשכון בצל צח:

ויהי אחרי מות הגר״א ז״ל, ובכל נאות החסידים שמחה וששון, וישתו וישכרו ויתהוללו כמשוגעים, ⁴ בתקותם כי מעתה שבת הנוגש, ואיש לא יחריד רבצם, אבל טעו בחשבונם, כי מענת תקנ״ח נדפס ס׳ הויכוח לר' ישראל לאבל, אבד״ק נאוואהרדאק נגדם, ובשנת תקנ״ט נרפס גם ספרו “מדת חסידות” (פראנקפורט דאדר. 8), כי בראות הרבנים, כי הגר״א שר צבא מחנה הלוחמים נלקח מהם, התחזקו לעמוד בפרץ איש ואיש בעיר מושבו, ובהם היו רבים גאונים וחכמים, כמו הגאון בעל “נודע ביהודה”, הגאון בעל “תשובה מאהבה” בספרו “אהבת דוד” (ראה עולת חודש) פראג תק״ס. 8 כותב בכמה מקומות לאמר:

במכתב של החכם האדון נפתלי הירץ ווייזל, בראש הספר הוא כותב:

"לא נעלם ממני, כי כן יקרה לכל משתגע מאד, בעניני׳ אלדיים כאלה ער וויל קיינע פראגע או צד הסותר אן הערן, לא כן אנכי עמדי ווען יעמאנד צור מיר זאגט, איך גלויבע ניכט, בדברי הזוהר וכ׳׳ש בקבלת האר״י ז״ל, אני מאמין באמונה שלימה באלדי ישראל ומגדלו בכל הגדולות הכתובות בתורת משה רבינו עליו השלום ובספרי הנביאים, ושומר מצותיו מאהבה ויראה, אם אמת כאשר דובר, הוא אצלי מחסידי ישאל ומאהובי עליון, חי נפשי כי שמעתי בנעורי מפי הגאון המקובל הגדול שהי׳ יודע הזוהר וכל ספרי האר״י ז״ל בע״פ, הוא הרב מוה״רר יונתן אייבשיטץ זצ׳׳ל, שהי׳ אומר לשומעי דבריו בעניני הקבלה, כשראה שהם מפקפקים בהם, ואמר אם לא תאמינו אין בכך כלום, כי אין אלו מעיקרי אמונתנו, וכן היה אומר לאלו המביאים הקדמות מדברי הקבלה ליישב איזו גמרא או מדרש, לא חפצתי בזאת, ומה חדוש עפ״י הקבלה תוכל ליישב מה שתרצח, אמור לי הפשט הברור ע״י נגלה ואז אודך, ובכל זה אמת, איך בין איין גראסער פרעהרר דער קבלה, בין אבער הצנע לכת, וואט איבער איין האריזאנט שטייגט, נעמליך ווא איך קיין עמפפינדונג. אודר בגריף אין חבי, בלייבט פיר מיר נעלם ומכוסה, ולא במרכבה ביחיד אא״כ חכם ומבין מדעתו, איך ווייס ניכט וויא איך מיין טעפפער עהרין קן במלי׳ בלי טעם כו׳ איך בין איבריגנט מיט אללער האכאכטונג צו איחרע בפעהלי:

אוהבו ומכבדו נפתלי הירץ וויזל.

בדף ג עמוד א הוא כותב:

אני הגבר ראה ראיתי את עני עמי, בו נמצאים שני מיני אנשים הפושעים, מבוהלים ומשוגעים, אם במאזנים לעלות המה מהבל מעשה תעתועים, ודומין עלי לאחד שקנה שתי חביות של יין, ופתח אחת מהן וטעים את היין, ואמר שהוא רע שאין רע למעלה ממנו, ופתח את השני׳ וטעים, ואמר שהוא גרע מן הראשון, כך בעוננו שני סוגי רשעים בעולם, סוג אחד בתכלית הרע שאין רע למעלה ממנו, וסוג השני רע יותר מן הראשון, הנה המינים והאפיקורסים הכופרים בחידוש עולם, ובמציאת הש״י, המה רעים וחטאים בנפשותם מאד, בתכלית הרשע, ואין לך רשע ופשע יותר מזה עכ״ז סוג השני קשה מהם, והמה פגרי האנשים הרשעים, הנוטים אחר קבלת שוא ותפל, משלשה רוח הטומאה, שבתי ברכי׳ יעקב תפח רוחם ונשמתם (ובל אשא שמותם בכל עת על שפתי, אמרתי אזכרם בסימן רע ובי״ש כי בי״ש ר״ת משמות הרשעים האלה שר״י) כי הנה האפקורסים המתפרצים בעם פרץ על פני פרץ, ועושים עבירות מפהרסיא כמו מחללי שבתות, ואוכלי נבלות וטרפות, אין דבריהם נשמעים, כל רואיהם יכירו וידעו כל מעשיהם הבל ורעות רוח עועים, אנשי אמת יראי ה' וחושבי שמו, מרחיקים אותם ואת ביתם בית פרץ, כהרחקת העיר מן הקברות ומן הנבלות, ולא ילמדו מעשיהם המקולקלים, והם גם הם לא יאמרו, מצוה היא לראות את ערות הארץ, ועל כל אכילת מאכלות האסורות יקבלו שכר, אלא כופרים בכל שכר ועונש שמים, ובהפקירא ניחא להו, וענינו אל ה׳ אלדינו שיחננו, וישקיף וירא בעני עמו, ויבער הקוצים מכרמו, ויגדור פרץ, ורשעים לא ישכנו ארץ, גם בענינו ראינו ובאזנינו שמענו, אף הרשעים גמורים, ביום נחלה עבר על נפשם בהיותם כואבים, השליך איש אלילי תאותיו, ואת גלולי מחמדיו, ותוהא על הראשונות, אבל סוג השני העוסקי׳ בעסק בי׳׳ש, זו רעה חולה מכה נחלה מאד, דתיהם שונות מכל עם ולשון בארץ, ואת דתי המלך אינם עושים, מכסים מעשיהם הרעים במכסה היראה נפלאה, נראי' כירחי' מתעטפים בעשרה לבושים מתנשאים בסוד קדושים, צביים ודומי' לפרושים, אלה לחרפות ולדראון עולם, מסיתים ומדיחים בחלקלקות לשונם, רוממות אל בגרונם, כאלו עושים באמת וביראה רצון קונם, ואינם עוסקים לא במשנה ולא בגמ׳ ולא בפוסקים, אף לא בחכמות טבעיות ולמוסיות שחברו חכמי או״ח, מבלים ימיהם ולילות בחלומות שוא והבל, וכת זו נודעה, מדורות ומשעה, פגיעתן רעה, שואלין ודורשין אגדות של דופי, ויתעם לב המון עם לא התבונן, בתהו לא דרך בהילוך שבתי, ולא בהילוך צדק, ומפורשים טעמי מצות בטעמים פגומים זרים מרים ומאררים, לחצוב להם בארות בארות נשברים, מילדי נכרים, והבלי נכר, ונמשכו אחר דעות הנפסדות, מחשבות הנדחי' אבי אבות הטומאה, המסית הנחש ש״צ הי׳ ערום, ואחריו שני בני יצה״ר, ויהי שניהם ערומים, ויעשו גם המה בערמה ומרמה, ה״ה ברכי׳ ויעקב ידו אחוזת בעקב אחיו ברמאות, (כדבעינן למימר קמן אי״ה מעשיהם הרעים בארוכה) ועל שתי כתות יחדו, אמר הנביא ע״ה (ישעי׳ א׳) אם יהי' חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע, כצמר יהי‘, ודקדקו למה אצל תולע נאמר אדימו, ואצל שנים לא נאמר יאדימו, ולמה אם כשנים כשלג ילבינו שהוא לבן מאד, ואם כתולע אינו מלובן לגמרי, רק כצמר שאינו לבן כשלג, מה הפרש בין זה לזה, ונראה גם חזון ישעי׳ אשר חזה, על שני סוגים הנזכרים, כי הנה השני, הוא נראה אדום לעין כל, כי החיצון אדום, כמו כן אפיקורסי׳ והכופרי׳ בה’, נראי׳ רשעיהם בגלוי, וכמו השני, מן האדום האדום הזה לא יאדים אחרים, כן המינים ועובי עבירה בפומבי, לא ילמדו אחידים ממעשיהם המכוערים, כי כלם יודעי׳ שמעשיהם רעים וחטאים לה‘, והתולע הוא להפוך פנימו אדום וחיצון לבן, כמו כן בן מבי״ש תוכו טמא לנפש רוח ונשמה, ומגבו נראין בו סימני טהרה, ומותר לקורעו כדג ומגבו (כאשר ביארתי בס״ד בדברים של טעם ודעת לנבון, בחבורי עולת צבור ח״א מאמר קי״ז, ופקח עיניך וראה מ״ש לקמן אי״ה) וכאשר התולע צבע אחרים, כך מאמיני חלמא בי״ש מחטיאים ומדיחים אחרים, ומביאים אותם חיים שאולה, ואמר הנביאי ע״ה במשל ומליצה, כמו השני הזה שהוא אדום ואינו מאדים אם יהיו גם חטאיכם כך, דהיינו בגלוי, ולא החטיאו ומדיחו אחרים, אם תשובו אל ה’, אז כשלג ילבינו ר״ל שימחול להם העון לגמרי, אבל אם כה יהיו חטאותיכם שמראין עצמן כשרים, בבית שכלו ספרים, ומתעטפים בטלית שכלה תכלת הדומה לרקיע, וטומאתן מבפנים טומאה בלועה, ומטמאין אחרים, רוגמת התולע שפנימו אדום ומאדים, אז אך אם ישובו מדרכיהם הרעים, אין העון ילובן לגמרי רק כצמר יהי', שאינו לבן כמו השלג (וקרוב לזה מצאתי בס׳ אה״י):

בדף ו׳ עמוד א׳ הוא כותב:

אחי ורעי השמרו מאד בנפשותיכם לא תשאו ולא תתנו דרך ויכוח, בחכמה ודעת, עם האיש אשר בו נגע צרעת, ואף אם יהי׳ נראה בעיניך, המצורע הוא גבור חיל, תחלתו וסופו יראת שמים, לא תאבה ולא תשמע לו, כי עקיצתו עקיצת עקרב ולחישתו לחישת שרף מעופף, ובהדי דשליף שדי זיהרי, (ע״ד שכ׳ הרמ״א ז׳׳ל משלי א׳ יו״ד) בני אם יפתוך חטאים אל תאבה, עצה טובה קמ״ל, אל ידחה את המפתים בטענות, פן ידחום, ויתפתה, רק יאמר שאינו רוצה, בלי טענה, וז״א אל תאבה, והאריך בדברים של טעם, ובקשת משם ומצאת את לבבו נאמן לפניך) וכי תאמרו במה נדע, מי המה האנשים הטמאים לנפש אדם בליעל, המטמאין במשאות שוא ומדוחים, אחרי אשר תמיד מספרים כבוד אל וקדושתו, יום יום יביעו אהבתו ויראתו, כ״מ שאתה מוצא גדולתו, ואתן לכם סימנים מובהקים, אלה שאינם בקיאים בש״ס ופוסקי', ועוסקים באגדות ובספר זוהר זיהרא אית להו, וקלי זיהרייהו, כאשר איגלו בהתייהו זה לכם טמא הצב למינהו, גם אלה אשר הנשים יושבות ועוסקות אף עמהם, כי שב״י כלהו איתנהו בהו, הכל ממירין א׳ אנשים וא׳ נשים, הכל סר יחדו נאלחו בדברי שוא, גם את האנשים יודעי דעת מביני מדע, אשר כח בהם לעמוד בקשרי של תורה, ועשו קשר ללמוד כתבי בי׳׳ש, ופורשי׳ מן הים הגדול תלמוד בבלי, ומליעבים בחכמי תורה שוני הלכות גדולות נגעים ואהלו׳, ומתעתעים את דבריהם החקר אלדי תמצאו בפלפול הגמרא, אם עד תכלית שדי תגיעו, הוא קשר בוגדים וחבור עצבים (ויתר סימני טומאה תמצא לקמן בדרוש הזה אי״ה) שאלני אחד הצבים, לו יהי׳ כדבריך, מחשבותנו מחשבת ע״א, ואנו חבור עצבים, הלא תדע הלא תשמע הלא הוגד מראש חכמי ישראל (ב״ר פ' ל״ח ובילקוט שמעוני רמז תק׳׳כ) ר׳ אומר גדול השלום, שאפילו ישראל עובדי׳ ע״א, ושלום ביניהם, כביכול אינו יכול לשלוט בהם, שנ׳ חבור עצבים אפרים הנח לו, אבל משנחלקו מה הוא אומר, חלק לבם עתה יאשמו, והיא בעצמה ראי׳ מהימנא, כי תורת אמת בפינו, אחרי שכל יאחד ממנו, אוהב את רעהו כמהו, ואין בינינו לא קנאה ולא שנאה זולת אהבת ריעות, ושלום איש את אחיהו, והשבתי לו מה שאתם באהבה ואחוה וריעות לא מפאת אהבת ריעים, וחברת בני האדם, זולת בעבור שאתם שנואים ותועבים בעיני הבריות, ונרדפים מכל מבקשי האמונות והדעות, עשיתם עצמיכם אגודה אחת, כמשל שמשלו חכמים (סנהדרין ק״ח א׳ לשני כלבים, שהיו בעדר, והי׳ צהובין זה לזה, בא זאב על האחד אמר האחר אם אין אני עוזרו, היום הורק אותו, ולמחר בא עלי בו׳, אמר רב פפא היינו האמרי אנשי כרכושתא נשונרא עבדו הלולא, מתרבא גדא בי׳׳ש, גם מה שאמרו ז׳׳ל גדול השלום אפילו עע״א ביניהם הק״בה מוחל להם, היינו אם עושי׳ תשובה:

בדף ט׳ עמוד ב׳ הוא כותב:

(בשנת התפ״ד) חזרה טומאה הישנה, טומאת בית הסתרים בסתרי תורה שוא והבל ורעות רוח הטומאה, כי איזה אנשים בני בלי שם, החזיקו את הטמא המודח ש״ץ ש״ט, הוא יהי׳ הגואל, ויעלה ויבא ויגיע ויראה ויגלה, והאמינו בו ובתורתו (תורת המצורע המוסגר בשאול תחתי׳, ולא יפתח, ואיש לא יבא בו, ושמה יהי׳ לחרפות לדראון עולם, ולא יראה ולא ימצא) להיות עושי׳ ימי אבל לי״ט, ויום שתכפו אבלי ציון, לשמחת עולם, והוסיפו על של אבותם אבות הטומא׳ כל העריות למישור כל התועבות השנואות לפני המקו׳ ב״ה, הן הן תיקוניהם, שתפו ש״ש וד״א, וחכמי הדור ההוא, עמדו בפרץ, ובנו עליהם מצודי׳ גדולי׳, מצודים וחרמים, והעבירו קול תרועת מלחמה, בכל מחנה העברים, והשמיעו בכל בתי כנסיו׳, כל שרצי׳ (יש אהם ארס) אחר צבי, והם רצי׳ לבאר שחת סורו טמא קראו למו, סורו סורו אל תגעו, כטומאת ע׳׳א וטומאת הנדה, היתה דרכם, ויטמאו את בית ישראל בעלילותם (גם פה עיר הגדולה לאלדים, נדפס התפ״ו קול כרוז מגדולי הדור ופרנסי העדה, ונדפס פעם שנית שנה זו ממני ומאחי הרבני׳ המובהקים המאורות הגדולים ב״ד מו׳׳ש נר״ו) עד שבזרוע עוזם פזרו הרשעים, מפוזר ומפורד וגו׳, ופזר לרשעים נאה להם ונאה לעולם, ואין לך דבר שמביא תקלה לעולם אלא קשר הרשעים ואגודתם עלי ארץ, כמאמר רז״ל כנם לרשעים רע להם ורע לעולם, ובו תרמז הכתוב (תהלים קי׳׳ט ק״כ) קרבו רודפי זמה מתורתך רחקו וזהו כלל גדול לשבור זרועות הרשעי׳ האמיני ש׳׳ץ תר״ו, להתחכם עליהם תמיד, שלא יאמרו בכנופי׳, ולא יעשו אגודה, ויאבדו מאליהם, ואפילו אם ילכו שנים יחדו הוא לציר מכשיול, ולאבן נגף, לבית ישראל, ומזקנים אתבונן, כי זה הי׳ אחד מן התנאים שהתנו, טפסרי קושטאנטינא, וגבירי אנדרי נופולי, עם נתן שיהי׳ שתוקי שלא יהי׳ באסיפה בכ״מ אשר הולך רק ישב בדד וידום (עי' בשו״ת דבר שמואל שאל׳ עש׳׳ה בארו׳) אמנם לא פסקה זוהמת נחש לגמרי, וחלב טמא קאי ביני אטפי. וטומאה בלועה, עכ״ז אין הצבור נדחי', רק איש איש הי׳ טמא לנפש, אבל אחרון הכביד כמשא כבד יבבדו עונותיו (שנת התקי״ט) הי׳ חוזר וניעור האיסור:

בדף י׳׳ז עמוד ב׳ הוא כותב:

אשר בעו׳׳ח ע״י לימוד חכמת הקבלה הרבה קלקולים חלולים חלולים, שנתחלל שמו הגדול בין הגוים, אשר לא ידעוהו, ובין הממלכות אשר בשמו לא קראוהו, העבדים הביטו לראות, על ימי הרשע עז פנים ש״ץ שחיק עצמות, כל העמים אשר שמענו חמרתו ששו, היינו חרפה ובוז לשכננו, כיום מועד מגורינו מסביב, משל בפי הגוים, לעג הרבה מכל צד, ואחרון הכביד עונו, והרע לעם הזה, הוא המשוקץ והמתועב יעקוב הנקוב, אשר נקב בשמות הבעלים והאליאלים, הוא יצא ראשון אדמוני, לבוש אדום לבושו, גם ריעיו הרעים מן האדום אדום הזה, רכב על סוס אדום, ואחריו עבדיו על סוסים אדומים, כלם דמות מראה אדום, וכל מה שכותבים הוא בצבע אדום, וחבר דת למו, והיא לא דת עברי, ויצא דת נוצרי, יצא ישראל, וצא ישמעאל, ולא כדתי פרס ומדי, דתיהם שונות מכל יודעי דת ודין, וקרא לדתו בשם דת אדום, חיצון אדום, ופנימו לבן שאל את התרפים, ואת הגילולים, ואת כל שקוצים, אשר נראו בארץ, אלה, וכחש, וגנוב, ונאוף, ופרץ, שואלי׳ ודורשים, פסוקי התורה ונביאים ומדרש לפרושים, שיסכימו על דתם ודעתם, ועשו להם כונים, כפי טעותם באמונתם, בדברים שאין הדעת סובלת, ולא יקבלו השכל האדם, משיח ה׳ נצכד בשיחתם, שיחות שדים, ושיחות תקצות, הסכצות, וההוצצות, ומקדחים ומחרזים, כצ נבואות הנביאים והחוזים. וכצ רמזים, מחכמי הרזים, ממשיח ה', על משיחם, המשוח באלי׳, ובחלב טמא, המטומאה בטומאת עבודת אליצלים כרות יכרתון, שיתי לבכם היש עם נבל וסכל, ופתי יאמין לכל דבר, בכתאים האלה, אחד מיסודי דתם הוא, מה שאז״ל בשיח יתיב אפתחא דרומי, כיונו על מבצר טשענסטכאב (מקום אשר הי' אסור שם משיח המדיח) הוא תרעא דרומי, חבל דלית לי׳ דרתא, ותרעא לדרתי׳ עביד, כי הוא דר בשחת, בעומק שאול מתחת, אשו לא תכבה אש מתלקחת, והי׳ שם דראון עולם, עד מתי פתאים תאהבו פתי, עד מתי אתם מאבדים שתי עולמות ותבלו ימיכם ואף לילות, מקבלה בטלה מגוללה, מרוכסי איש בליעל שנתגעל, ירד שאול ולא יעל, עד מתי אתם מהפכים דברי אלדים חיים, מרבותנו בעלי האגדות ומשלי חכמי חידות, עד מתי תקשו ערפיכם, ותכבדו אזניכם, ותשעו עיניכם, לראות ולשמוע במה יקלקולים גלוצלים, יצאו מהקבלה נבלה, מהנבל אשר נבל צור ישועתו, עשה זמה ונבלה בישראל, וחלל את גאון יעקב, משפיל גאים, ומגביה שפלים, במדרגה העליונה במו עמלק, בלעם, ירבעם, וכי״ב, אורחות פרץ, לטהר את השרץ, ולראות ערות הארץ, ושרש כל הקלקול הוא, בעבור שאינם עוסקים בגמרא וש״ע, רק במדרשי האגדות ובמאמרי זוהר, לחזק בנינים של שוא ותהו:

בדף י״ט עמוד א׳ הוא כותב:

אחי ורעי הנאמני׳ בבריתי, שמעו ותחי נפשכם, די לנו ולבנינו בתוך הגולה״ אם אנו עוסקים לילות כימים, בתלמוד בבלי עם הרי״ף והרמב״ם ותוס׳ והרא״ש והטור והש״ע, עם האחרונים, הוא תלמוד הקדוש, והעוסקים בו קדושים (וקבלה בידינו מאת גאונים הקדמוני׳ הקדושי' אשר בארץ המה, אם משיח ה׳ אשר יתגלה כבודו בימינו בקרוב, לא יהי׳ בקי בכל הש״ס, עם בל הראשונים והאחרונים, אף שיהי׳ שלם בכל החכמות הרמות ונשגבות, ברור כשמש שאין זה משיח ה׳, אלא מלבד כל המעלות ומדות שמנו חכמים ונביאים, צ״ל ג״כ גדול שבגדולים בגמרא ופוסקים, וכלל גדול הזה, הוא בכלל דברי הנביאים והחכמים והמשכיל יבין) אשריהם מה טוב חלקיהם, העוסקים כל ימיהם, בחיובא דיומא, תדיר ומקודש, בעבורם, יחון ויבנה בהמ״ק, ולאי שאנו בקיאים, בדיני התורה הנהיגים מדי יום ביומו, ומדי שמת בשבתו ובעוננו בעינינו ראיני, עוסקים בס׳ מערכות (צ״ל מערכות אלהות) ואינם בקיאים בהלכות ק״ש וברכות, לא גמירי ברכת מזוני, והציבו ציונים בס׳ ציוני, (לריקאנאטי) אינם יודעים דיני קדיש וקדושה, ומקהילין קהלות קהלות ודורשין בס׳ ויקהל משה, וכן ביתר ספרי קבלה, ולא נודע להם משפטי התפלה, ודיני נטילה, יען בכל אלה השוטים והטפשים, המשכיל ידום, ויקיים כנפשו האנק, דום, כי אינם מרשיעים את זולתם, בשטותם ואולתם, מי ישית בטוחות כסילים חכמה, מי ירפא ויחבש את החמור התועה מדרך השכל, או מי יפקח כל העורים בדרך, אבל אחרי אשר ראינו זה קל״ה שנים, יצאה התקלה, מבעלי הקבלה, מיום היות רשע עריץ, אשר בקע ביצי צפעוני והשריץ. והוליד בן פריץ, כי משרש צפע, יצא נחש ביעקב אחרון שבאבות הטומאה, וריש בריוני, נשך כנחש פרש כצפעוני, פרושים באושים ע״פ קבלה שוא ורעיון רוח טומאתו, כאשר עלה באשו וצחנתו, כי הגדיל לעשות רע לשמים ורע לבריות, התיר כ׳׳מ שנ׳ השחתה ע״א וגלוי עריות, וברוח זנונים התעה לב המון עם לא בינות, ויזני מתחת אלדיהם, כי פורש להם שהוא תקון גדול בשמים ממעל, נפש כי תחטא ותמעל מעל, ואיש כי ישכב עם הטמאה ובעולת בעל, כי לא יפקיד ה׳ על בנותיהם כי תזנינה, ועל כלותיהם כי תנאפנה, וכהנה גלה להם הנבל, מוסדות תבל, (והוא מלשון תבל עשו דמיהם בם) באמרי שקר לחבל, בתועבות זרים, כמעשה מצרים, ודרכי האמורים, שיעבירו זרעם למולך בנותיהם לשדים ובניהם לשעירים, וכרוזא קרא בחיל, מלכא משיחא אנא, ושלוחא דרחמנא, כי מטה זימנא דת וזימנין להשנא, בדוכתא ביש׳ מכולא תמן תשכח פורקנא, ומלכותא ושלטנא, ורבותא די מלכות תחות כל שמיא יהיבת לנא, ועוד הרבה זרות סוררות אשכולות מרורות, נזקי צרורות, מיד ולדורות, אשר לא נתנו לכתוב ולא נתנו לקרות, על פי הבלי קבלה, שוא ותהו, על ה׳ ועל משיחו, שואלין ודורשין מאמרי זוהר כעין חשמ״ל, ארבע כתות שאינו מקבלות פני שכינה, כלהון איתנהו בהו, (חניפו׳ שקרי', מספרי לה׳׳ר לצים) עתה אין לך הדומי׳ תחלה, כי כל אח עקוב יעקב, ישמחו כי ישתקי חכמי לב, ויאמרו שתיקה כהודאה, למען ספות הרוח את הצמאה, להוסיף טומאה על טומאה, בקבלה זרה ונסתרה והיא נטמאה, (וקבלה בידי מאת אדוני מורי, רבן של ישראל, נשמתו בג״ע, כל מי שאומר לחברו, ואיש בריתו, שמע עצתי הוי פקח ושתוק ואל תדבר דבר, לא ממאמיני ש״ץ, ולא מדעת יעקב, שם רשעים ירקב, טובתם ורעתם בל תדרוש, הוי יודע האומר כן הוא אחד מן הנבלים, המאמין מחלומות והבלים, מצבי נבל) והיתה דעתי עצה היעוצה, שבל יפרו וירבו הטמאים בכל שרץ, ויתמו חטאים מן הארץ

בדף כ״ג עמוד ב׳ הוא כותב:

שיתו לבכם אם לעת הרעה הזאת הי׳ חי עמנו כבוד איש חי בגן האלדים רבינו גדול העולם אשר ממזרח שמש עד מבואו (ר׳ יחזקאל לנדא) נודע ביהודה איך חי׳ מסר נפשו על קדושת הש״י לבער הרשעים אשר בחייהם מטמאין טומאת רקב מאמיני קבלת האולת מרשע יעקב אשר חרף וגדף את ה׳ ונקב זכרו נא לימים הראשונים הטובים מאלה מה עשה כבוד איש האלדים קדוש רבינו הגדול נר ישראל (בליל הושענא רבא תקי״טל) כאשר החל השרץ הטמא להשריץ צחנתו בארץ פולין והחרים בארור חרם נדוי שמתא בתקיעת שופר ובכבוי נרות את יעקב רמאה ואחוזת מרעהו את הצב למינהו ומן השמים הסכימו עם קדוש עליון ונתפרדה החבילה ותחבולה מחבלי שוא ונתפזרו הרשעים והי׳ נאה לעולם וכן בכל זמן מן הזמנים שהיו הללו נוצצים הללו הנבלים מנובלת צבי אזר חלציו להלחם כנגדם מלחמת חובה הן תועבה ובניהם תועבה ורדפם עד חרמה ומחה את שמם מקרב הארץ, וברוב הדרשות אשר דרש במקהלות הזכיר מכת הרשעה הארורה הזאת ואמר עודנה המה בעוצם כי צפה והביט בחכמתו הנפלאה במחשך מעשיהם בחדרי חדרים בטומאת בית הסתרים וצבי שמור בתוכם בחדרי לבבם הערל והטמא וסוף הטומאה לצאת טומאה בלועה וכעת נראה לכל כי רוח ה׳ דבר בו הוא הי' מניד מראשית אחרית כי בעו״ה מעת אשר נגנז ארון האלדים הטומאה בוקעת ועולה ועשו חבור לטומאת ע״א כי לדעתם השפלה הנבלה שפתינו אתנו מי אדון לנו או לצרינו איש הישר בעיניו יעשה אין להם עוד קצין שוטר ומושל הרודה אותם בשבט עברתו נתננו ה׳ בידי לא אוכל קום בתולתי אלו הקדושים אשר בארץ החיים אבל לא כן הוא כי ת״ל לא אלמן ישראל מגדולים חקרי לב אשר להם זרוע עם גבורה גדולי הדור אשר עודנה חיים המה יחזקי מגן וצנח וכלי קרב המה יעברו חלוצים ויורו המורים חצים לבל יחללו עוד הפרצים ושבל תרמשו עוד השרצים ויבערו את הברקנים ואת הקוצים את הגלולים ואת השקוצים המשקצים אה נפשותם בטומאת מת יעקב שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו וגו':

בדף כ״ה עמוד א' הוא כותב:

כדאמרו ז"ל (מכות כ״ד א') אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו, הנה כת הארורה הזאת, ראשית הסתה ללכת לעבוד אלהים אחרים ומתעים המון עם אשר עיניו השע, ולא ראה מאורות מימיו, בלשון הזוהר מגו חשוכא אתידע נהורא תפח רוחם ואת בניהם יקפחם (מוציאים לעז אל אותו צדיק רשב״י, בדברים שקרים, אשר לא עלי על לבו מעולם, לא בהקיץ ולא בחלום) ויתר דברי פתויים ובדויים, כלו כחשים וכזבים לכל דבריה׳:

בדף כ״ה עמוד ב' הוא כותב:

כאשר בעו״ח סוררים ומורים בה' ובמשה עבדו, מאמיני הטמא שיבתי צבי ש״ט, כי הרשע עז פנים הזה, התברך בלבבו הערל לאמר, אני אעשה לתורת מושקא בטל (אם הישמעאלים רוצים לכנות למי ששמו משה קורין לו מושקא) הוא ותלמידיו ותלמידי תלמידיו, יבטלו כחרס הנשבר, ואות אחת מתורת משה עבד ה', לא יבוטל בשום זמן, עד עולם ועד, והתפאר שיתן תורה חדשה, ומצות אחרות וצוה לעשות שבת הגדול ביום כ״ב תמוז, ויתר מעשים אשר לא יעשו (הלא הם כותבים, על ס׳ צידת צבי מודח, ומובא בס׳ הברית, חלק א׳ מאמר כ', פל׳׳א עיין שם) היינו לשחוק בפי העמים, לעג וקלס בין האומים, ברוך המקום שאבד זכרו מן העולם ועד עולם, אבל האחרון הכביד, חטאתו כבדה מאד, ועונו גדול מנשוא, הוא יעקב איש רע מעללים, ברא חלולים חלולים, לחלל ברית אבותנו, להשמיד מנער ועד זקן, טף ונשים מאים לשמוע קבלת יעקב רמאה, ועוסקי׳ יחדו במעשה מרכבה טמאה, למען ספות הרוח את הצמאה, בחורים וגם פסולות זקנים עם נערים, שואלין ודורשין כתבי ארי במסתרים, וכתבי צבי ויחמור חמרים חמרים, ומחרב הפגר מורה שקרים, ומיתר רשעים גמורים, אשר חדשים מקרוב באו חדשים לפגרים, ומזונה מופקרת, אשר היא מדברת, מאי מדברת נבעלה ונסתרה והיא נטמאה, זאת אומרת כזאת וכזאת ראיתי במראה, את כל התלאה, אשר יקרא לעם נלאה, כהנה וכהנה מעשה שגעון ינהגו חרו, אנשים ונשים, בחורים ועוללים, והי׳ מקינן הנביא שמעו נא כל העמים, וראו מכאובי בתולותי ובחורי הלכו בשב׳׳י, הכל מטמאין בנגעים, הכל חייבין בראיות פנים בעיר אשר נקבר שם, גם בחור גם פסולה, גם שב גם ישיש:

בדף כ״ט עמוד ב' הוא כותב:

וז״ל המהרש״ל (בתשובה סי׳ צ׳׳ח) דע אהו׳ חדשי׳ מקרוב באו, ורוצים לחיו׳ מכת המקובלים, וממדרשי הנעלמים ומחולשי הראיות לא יביטו באור הזוהר, ולא ידעו מוצאו ומבואו וכוונתו, אלא שכך מצאו בספרי רשב״י, ודע אהובי שכל רבותי ואבותי הקדושי׳, ששמשו גאוני עולם, ראיתי מהם לא נהגו כך, אלא כדברי התלמוד והפוסקים ואם הי׳ רשב׳׳י עומד לפנינו, וצוח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים, לא אשגחינן בי׳, כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו כו׳, לכן מוהבי אל תלך בדרך אתם, ואין לך עסק בנסתרות המתיהרים בחידושי׳ כאלה, הין יודעי׳ ומבינים רזי תורה וצפונים, והלואי שידעו הגלוים, מה יפה כח של ר׳ שמשון מקינון, אחד שלמד סתרי הקבלה, אמר שהוא מתפלל כתינוק בן יומו וד״ל כו׳, ויהי׳ להם מה שלהם, אבל דע שכל המשנה ידו על התחתונה, וידינו על העליונה עכ״ל, גם רבינו המהרש׳׳א ז״ל הרבה להוכיח בתוכחות צחות, על העוסקים בנסתרות, ועיין עליו בחי״א פ׳ אין דורשין, ובפ' עשר יוחסין, ועיין בש“ך י״ד סי' רמ״ו סוה סק״ו ועיין מהרש׳׳א חי״א ב”מ ל״ג ע״ב, ומי לנו גדול יותר ממקובל האלדי הקדוש והטהור, אחד מגדולי הראשונים, הוא כבוד רבינו הרמב״ן ז״ל, שכתב בסוף הקדמתו לביאור התורה, וז״ל ואני הנני מביא בברית נאמנת, והיא הנותנת, עצה הוגנת, לכל מסתכל בספר הזה, לבל יסבור סברא, ואל יחשוב מחשבות בדבר, מכל הרמזים, אשר אני כותב בסתרי התורה, כי אני מודיע נאמנה, שלא יושגו דברי, ולא ידעו כלל בשו׳ שכל ובינה, זולתי מפי מקובל חכם לאזן, מקבל מבין, והסברא בהן אולת, מחשבה מועלת, רבת הנזקין מונעת התולעת, אל יאמין בשוא נתעה, כי לא תבואהו בסברותיו, רק רעה, כי ידברו על ה' סרה אשר לא יוכלו כפרה, שנ׳ אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח, אל יהרסו אל ה' לראות, כי ה׳ אש אוכלה הוא, אל קנאות והוא יראה את רצוייו מתורתו נפלאו׳, אבל יחזו בפרושנו הדוש׳ בפשיטים ובמדרשים יקחו מוסר מפי רבותנו הקדושים, בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך בל תשאל, במה שהורשית התבונן, שאין עסק בנסתרות עכ״ל. ומה מאד האריך הגאון (בעל שו״ת ח״י סימן ר״י) בסכנה העצומה בלמוד חכמת הקבלה, וערבים ונכונים דברי אביו הגאון זצלל״ה, בס' שמן למאור, אשר ראוי לכל בעל תורה לעיין בהם, כי כל דבריהם כגחלי אש שלהבת יה (ואביא דבריהם אי״ה בל"נ בחלק שני בארוכה עם מה שחנני אלדי׳ בזה, מפי סופרים ומפי ספרים) ועתה שיחו לבכם, אם המה לא ראו מעשה תעתועים, מכת המשוגעים, ולא דברו מהקלקולי' חלולים חלולים, חרופים וגידופים שמסתעפים מהם ותלמידהם, אנו בעינינו ראינו, ואבותינו ספרו לנו, כמה המירו כבוידם נהפך למשחית הודם, כמו השקץ שבתי צבי וסיעתו שם רשעים ירקב, אשר עשו מעשים אשר לא יעשו, ע"פ קבלה שלהם קבלה מזובלה מה מאוד יאות לרחק' בזרוע, צאו וראו מ״ש רבינו הגדול נשמתו בג״ע עליון (בס׳ נ״ב סימן ע״ד בחלק י״ד) וז״ל והנה בדברי הזוהר אין רצוני להאריך, ומה מאז חרה אפי, על ואלו העוסקים בס׳ הזוהר ובספרי קבלה בפרהסיא, פורקי' עול תורה נגלות מעם צוארם, ומצפצפים ומהגים בס' הזוהר, וזה וזה לא עלה בידם, ועי״ז תורה משתכחת מישראל, ולא עור אלא בדורותינו נתרבו המינים מבת שבתי צבי שחיק טמיא, הי׳ ראוי לגדוד גדר בלמוד הזוהר וספרי הקבלה כו‘, ועכ״פ אין מורין הלכה מן הזוהר, ואין רצוני להאריך בכוונת הזוהר כי אין לי עסק בנסתרות, ומה שהורשתי אתבונן עכ״ל וגם (בסי' צ״ג שם) כ׳ וז״ל (על ששאל לו אחד על נוסח לשם יחוד) עד שאתה שאלני נוסח אמירתו, שאלני אם נאמר כי טוב באמירתו, ולדעתי זה רעה חולי בדורנו, ועל הדורות שלפני זמננו, שלא ידעו מנוסח זה, ולא ואמרוהו, והי׳ עמלים כל ימיהם בתורה ובמצות, הכל ע״פי התורה, וע״יפי הפוסקים, אשר דבריהם נובעים ממקור מים חיים ים התלמוד, עליהם נאמר תומת ישרים תנחם, והם הם אשר עשו פרי למעלה, ולדול מעל שמים חסדם, אבל בדורנו הזה, כי עזבו את תורת ה’ ומקור מים חיים, שני התלמודיים בבלי וירושלמי, לחצוב להם בורות נשברים ומתנשאים ברום לבבם, כל אחד אומר אנכי הרואה, ולי נפתחו שערי שמים, ובעבורי העולם מתקיים, אלו הם מחריבי הדור, ועל הדור היתום הזה אני אומר, ישרים דרכי ה׳ צדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם עכ״ל, ועיין עוד דברים מתוקים מדבש וחלב תחת לשון צדיק (בס׳ צל״ח על ברכות דף כ״ח ע״ב בד״ה עוד נלע״ד) אם אמר על זמנו כך, שהי׳ במחשך מעשיהם ולא היו מסיתים לעיני כל, ולא הלכו אז על קבר תהום רבה, מפגר יעקב הסרחן (ועיין ראשית צמודים שיער ששי מבע׳׳ח הנושכי׳ כו׳ סדר הששי סימן כ״ה) ולא היו אומרים אז, שהוא על עפרו יקום, והוא משיח המשוח בזפת מבית ומחוק בכופר, ולא היו כופרים אז בכל עשיין ול״ת וכל המצות האסורות בתורה, ולא שתפו אז שם שמים ודבר אחר, כעת שאינם מעשיה' בהסתר, ויתעו ממדבר סיני שניתנ' התורה לישראל, ויחנו בקברות התאוה, אשר שם קברו את הכלב סרוח מעיקרא, הוא יעקב, עציץ נקיב, עציצא דבית הכסא, ומרמזים עליו רמזים ורזים, יעקוב מצא, קיא צואה, יש מכנים, אותו בשם משיח, המשוח בשמן המר ממות, ויש עובדים אותו ומפערין לפניו, ומשתטחים על קברו, ואומרים ששומעים בקברות חמור נוער, הוא החמור אשר ירכב עליו הזב והצרוע, וכל טמא לנפש בית יעקב, וכהנה דברי תעתועים השחיתו התעיבו עול, ומחשבותם מלא גשמות, פסל ומסכה תועבת ה' ואמר הרשב״י בעצמו לתלמידיו דעל אינון נאמר, ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה:

הנה כי כן נראה ברור בלי כל ספק בעולם, כי ראשי המדברים בהתנגדותם אל הכת, לא ידעו עוד, או לא חפצו לדעת את הכנוי ״חסידים״, ולא זכרו עוד אף את אלילם הבעש״ט, אחרי אשר החסידים לא הכירוהו עוד לראש האלילים עד אשר נדפס העוואנגעליום בשנת תקע״ה. ואם לא פלא הוא, כי כן היה גם גורל העוואנגעליום לנוצרים. הנוצרים לא ידעו מאומה ממציאת ישו עד אשר נתפשט העוואנגעליום. ובאופן זה לא היה הבעש״ט מיסד הכת מעולם, כאשר לא יסד ישו את הנצרות להפך, הנצרות יצרה את האליל ישו, והחסידות ילדה את האליל בעש״ט. על ברכי העוואנגעליום הקאפוסטי, וטוב היה לוא נמצא איש חכם ומקור לחקור ולדרוש אם יש איזה זכר מתי הקימו את המצבה על קבר האליל ב״גלגלתא השניה" (מעזיבוז) אחרי אשר בזה לא יספוק איש דעת אף רגע, כי לוא היה חי ומת במעזיבוז, ואחרי מותו הציבו ציון על קברו, הלא ראשית דבר היה לציין שנת ויום מותו, את אשר יעשו תמיד אף על קבר כל איש פשוט, ומה גם קדוש וצדיק, ראש כל אלילי הכת. ובעיני אין כל ספק—אף כי לא הייתי במעזיבוז— כי מצבה כזאת איננה שם, אחרי אשר גם החסידים עצמם אינם יודעים מתי נפטר, ובאיזה מקום עלה למרום, והחסידים יודעים זאת לא יותר מידיעת הנוצרים אודות מות אלילם ומקום קבורתו. אף כי העוואנגעליום יזכיר זאת יותר מפעם אחת, רק אין איש דעת אשר יאמין בשקר זה, והאמת הזאת תתן עז להחלטתי, כי האליל בעש״ט לא היה ולא נברא.

ב. התגלות הבעש״ט.

על השאלה מי קדם למי, החסידים או הבעש״ט? נקל לענות כי החסידים קודמים. כי כן טבע כל האלילים שנעשו או נוצרו בידי עובדיהם וכל יוצרי פסל הלא קודמים לפסלם, ויוצרי הבעש״ט יצרו את “ההתגלות”, כי בלי התגלות אין האליל שוה אח שרוך נעל.

לאיזה תכלית נחוצה ההתגלות? — הענין הוא פשוט.

כל איש גדול, בישראל או בעמים, לא נפל מן השמים, חכם, מלומד, יהיה חכם בחכמת התורה, חכמת הטבע וידיעות העולם, חכם חרשים, אלמן נפלא, צייר, יוצר פסל, פלוסוף ובכלל כל מדעי התבל, כל איש נודע לשם, כלם למדו מנעוריהם כלם הצטיינו מילדותם בשכל חד ובשקידה גדולה, התמדה נפלאה, מבלה ימיו ושנותיו בלמודים, ומהם הממיתים את עצמם באהלה של תורה וחכמה. הקרובים רואים והרחוקים שומעים ובמשך הימים, בהראות חכם כזה את כחו בתורה וחכמה, אז יצא לו שם בעולם. ואנחנו כלנו יודעים את כל גדולי ישראל בכל הדורות מתי נולדו, ממי למדו, ומספריהם הננו יודעים לשפוט על רחב בינתם, ואין אחד בהם אשר “נתגלה” פתאם, אין אחד אשר היה תמול עם הארץ, ולמחרתו ״גאון״. תמול איש מן השוק, ולמחר קדוש וצדיק. ומלבד זה הנני מרגיש “רוח נצרות” בכל “התגלות”. ישו הנוצרי נתגלה פתאם, בן שלשים היה (על פי העוואנגעליום) כאשר נתגלה. פוילוס נתגלה, וכן נתגלו רבים מקדושי הנוצרים. האפיפיור מגלה את “הקדוש” אשר ימצא חן בעיניו. ואם הוא יניח את חותמו עליו, אז יהיה קדוש, אף הקדוש שלא נולד מעולם. והתגלות הבעש״ט, לא דבר חדש הוא, גם האר״י גם הדב, גם רח״ו, גם שבתי צבי, גם יעקב פראנק, כלם נתגלו פתאם, כי אמנם זה הוא מענה יקר על שאלת התם, היתכן? הלא אני יודע את האיש, והוא איש פשוט מן השוק, ואיך היה פתאם לגאון קדוש?

אמנם כן, יש מין התגלות אשר אני מאמין בה, התגלות אשר ראיתי בעיני אבל רק התגלות ממין אחר, ההפך מן הקצה אל הקצה, התגלות אשר המון פתאים חשבו על איש ידוע כי הוא צדיק תמים, קדוש מרחם, ופתאם נתגלה, כי נובל הוא, איש כבד עון, מלא תוך ומרמה, אשר ידע להסתיר את תועבותיו, עד אשר “נתגלה” ונתפש בכף. כי נמצא במחתרת.

החסידים, או כאשר נקראו ראשונה “כת שבתי צבי”, או פראנקיסטים, כבר היו להם קדושים קודם הבעש״ט. והתלמיד הראשון, ואולי יוצר הבעש״ט המקורי, הנוכל הנודע (עיין דה״י לגראטץ) בעל “תולרות יעקב יוסף” אשר שמענו את שמעו בפעם הראשונה על ידי ספרו “תולדות יעקב יוסף” זאלקווא תקמ״ד, אשר זכר איזה פעמים את השם בעש״ט, בערך עשרים וחמש שנה אחרי מותו (לפי השערת גראטץ, בין תקי״ט — תקכ״ה) ולקוטים מספר זה, הרימו ואספו הוללים אחרים, וידפיסו ספר קטן בשם “כתר שם טוב”. ומאז יצא להבעש״ט שם בין החסידים, אשר מיום ליום העלוהו למעלה רמה, עד כי שמו בשמים קנו, ויוצר העוואנגעליום מצא כבר די חומר למלאכתו. וכן יצא העגל על קרבו ופרשו בשנת תקע״ה, אחרי אשר כבר היו להם קדושים כדי ארבה לרוב. ואת הבעש״ט עטרו בעטרת “אליל על בל האלילים”, כאשר כן עשו גם הנוצרים עם אלילם ישו.

הנה כי כן, החסידים קדמו לבעש״ט, מעשי ידיהם, ומעולם לא יסד את כת החסידים, כאשר לא יסד ישו את הנצרות. כי אם להפך. ובזה נבין איך היתה “התגלות” הפתאמית, מאין איש אשר ראה או ידע מקום מולדתו, אבותיו או מוריו, קרוביו ובני משפחתו כי מאין יצא ולתהו ישוב עד עולם.

ג. הבעש״ט מי הוא?

(אליל החסידים והמקובלים האחרונים).

כמו רבים ממיסדי כתות שונות, גם שם הבעש״ט ותולדתו מכוסה בערפל. והדבר הוא טבעי, איש גדול, נדיב וחכם לב הנודע לשם ולתהלה בעמו לא יעלה על דעתו לסכסך איש ברעהו, לערוך קרבנות, ולא לפעמים רחוקות שפיכת דמים, מלחמת אחים חרבן ערים, וגם מדינות, תחת אשר כל הדיוט קופץ בראש, לאמר אני אמלוך בעיני ההידיוט, כן בוז משפחות לא יכבד להקים בן באביו ובת נגד אמה (כדברים אשר שם העוואנגעליום בפי ישו הנוצרי) ההדיוט לא יבוש להתפאר בשקר אך לעיני יודעיו ומכיריו היודעים כי אין בפיהו נכונה. ההדיוט אשר מצחו נחושה לא יפחד מפני כל תועבת אלהים ואדם למען יגיע למטרתו, כי על כן לא יפלא כי כל קוראי הדורות נבוכים מבלי דעת למצוא את האמת בתולדות מיסדי הכתות וכל מה שנודע לנו, הוא רק מה שיספרו לנו לא המיסדים עצמם, אשר ביניהם גם בורים־אשר לא ידעו תפוש עט בכף, רק מה שהודיעו לנו תלמידיהם, ורוב התלמידים רעים היו עוד יותר מהרבי המיסד עצמו. ולפעמים קרה, כי באמת לא היה כל מיסד בעולם, רק התלמידים יצרו את הרבי, התלמידים הנוכלים אשר יאמרו להתעלות באיזה אופן שיהיה. ובדעתם כי בשם עצמם לא יצליחו, נאלצו להתלות באילן גדול, ואם לא מצאו אילן גדול בקרבתם, מפחד פן יתפשו בכף, נאלצו להרחיק עדותם כטבע כל משקר. או תלו את עצמם על אילן סרק או אטד, למען יזכו המה “התלמידים הקרובים למלכות”. ומשדה קוצים כזה צמח גם הבעש״ט.

אם כת שבתי צבי נשארה באמנה את מורם ורבם אף אחרי אשר המיר את דתו, וכלם נשארו בתורגמה, וביחוד בגאליפאלי שאלוניק וקושטא, ומאמיני ש“צ באיירופא עזבוהו. הנה הפראנקיסטים אשר הלכו ללמוד קבלה ותורת שבתי צבי, שבו כלם לפולין, ואך אחרי אשר המיר פראנק את דתו, נשארו רבים אשר האמינו בו ובקבלתו. ולמען הפרד מן הפראנקיסטים המשומדים קראו לעצמם בשם “חסידים” וייסדו להם בתי תפלה בסתר. ומפחד העם, לא כנו אותם בשם “בית תפלה” רק בשם “שטיבעל”. וכן נשאר השם הזה בפי החסידים עד היום. ביחוד, בבראדי התפללו ע״י כוונות קבלת ש״צ. ובעת התפלה לבשו בגדי משי לבן ומצנפת לבנה כהדעדווישים התורגמים. וכן עושים עוד היום גם השומרונים בשכם. ואת “הטבילה” העלו עד מרום קץ הקדושה, הכל כמו שצוה יוחנן המטבל לכל הנוצרים, אשר בלעדי הטבילה לא יקבלו כל משומד, אף אם יהיה ד”ר יוסף קאויזנער עצמו. וסרוחי טבולים אלה אשר בראשונה בהיותם עוד מעטים, עשו במחשך מעשיהם. אבל כאשר ראו כי הכת גדלה והצליחה, והבורים בפיולין אוקריינא, פאדאליען, וואהלין וסביבותיהן, יצאו לעשות מעשיהם בגלוי, ומבלי מנהל ומורה דרך אחר, נמצא בכל עיר אטד אחד, אשר אמר אני אמלוך, אני הוא הקדוש. ולאות, הנה לכם טבילה בבקר בבקר בכל יום תמיד, הנה לכם בגד משי לבן, ומקובל? מי לא יוכל להעיד על עצמו כי מקובל הוא. כאב בטן הוא, כאב אשר גם רופא מומחה לא יוכל להכיר מחלתו אף אם מאה פעמים ימשש את בטנו מבחוץ. מקובל ההולך לטייל בגן עדן בכל לילה, כבן בית, ושם ילך שלוב זרוע עם האבות הקדושים, עם משה רבנו, עם כל הנביאים, משיח ואליהו הנביא וכו', ומי יוכל להכזיבו כי שקר ממרום ידבר? ובאופן כזה נפוצו הקדושים כצפרדע של מצרים, כל אחד מהם נחל את הצאן האובדות אחר המדבר בשקריו והבליו, ות״ל כי בערבות אוקריינא לא היה כל מחסור בבורים ופתאים, וכלם היו לחסידים, מאמיני כל הבל. ואף אם נמצא בהם לפעמים איזה איש נבון, הלא ידע מראש כי בנפשו הוא אם יעוז לדבר דבר נגד ההוללים. וכן התנהל העדר עד אשר התעוררו איזה נעוי לב, עזי פנים ועריצים (ראה גראטץ) ויאמרו למשול. ואגדת החסידים מספרת כי רש״ז מלאדי, נסע לתהות על קנקנו של המגיד ממעזריטש, אך לא הגיד לנו מה שמצא בקנקן ההוא. רש״ז לא נסע אף למעזיבוז, יען בימיו טרם נדפס עוד העוואנגעליום לחסידי (שבחי הבעש״ט נדפס ראשונה) בקאפוסט בשנת תקע״ה, ורש״ז נפטר בשנת תקע״ב) ואולי לא ידע גם ממציאות הבעש״ט, ולמצער לא ידע כי איש מופת היה כת חסידי החב״ד (ר״ל חכמה, בינה, דעה, שלש מלות זרות המקובלים) ואם כן היתה הכת הזאת אשר מצאה קן לה בפלכי רוסיא הלבנה (ויטעבסק מאהליוו) בחסדי רש״ז מלאדי, והם המה החסידים המתגאים תמיד נגד חסידי פולין המכונים בפיהם בשם “ברורים ופראים” וכל חסידי פולין עם כל קדושיהם, אינם ראוים אף להתיר שרוך נעל שלאחד מקטני חסידי ליבאוויטש. ועם כל המון השקרים והזיופים אשר הפיצו חסידי חב״ד כיעזואיטים ממדרגה ראשונה, לולא זאת, יכל הרש״ז להיות ראש כל החסידים בתבל. לולא קם פרעש אחד, ויריעש את כל הבצה והצחנה עד שמי מרום.

הפרעש ההוא היה, איש אחד, שו״ב בעיר קטנה “קאפוסט” פלך מאהליוו.

ומדוע אחר השו״ב הטפש או הנוכל בספורי בדיו עד שנת תקע״ה, קרוב לששים שנה אחרי מות הבעש״ט (לרעת גראטץ) הוא פשוט, יען עד העת ההיא לא ידע ולא שמע מאומה אודות נפלאות הבעש״ט ורק, כאשר נדפס הספר הנבזה “לקוטי מוהר״ן” מהמטורף נחמן מבראסלאוו, אשר התפאר כי הוא נין ונכד להבעש״ט, כי כן עשו החסידים רגל לפי מדת הנעל. ובעת אשר אחרים ספרו כי להבעש״ט לא היו בנים או בנות. ובאופן זה הן לא נשאר לו שם ושאר בישראל, ועל כן נאלצו לתת לו בת ושמה האדעל, ואחריה הוסיפו לו גם בן, הירשעלע שמו, וכאשר נדפס (בלעמבערג?) ס׳ לקוטי מוהר״ן עם כל המון שקריו והבליו, אז יכל גם טפש שני למצוא לו חומר לחבור שקרים חדשים על זקנו של המטורף עצמו, (הבעש״ט), אבל אין כל ספק בעיני כי לא השתפק בעל שבחי הבעש״ט רק עם לקוטי מוהר״ן לבד, רק קרא עוד את העוואנגעליום בעברית או זארגאן, וכל השקרים היפים אשר בדו עובדי האלילים על אלילם “ישו הנוצרי” אשר נועדו גם כן רק בעד נשים זקנות וספרים בורים. הנה כי כן מצא מחבר “שבחי הבעש״ט” לטוב לו להעתיק את השקרים ההם על שם הבעש״ט ואולי ראה המחבר גם את המחברת “שבחי ר׳ חיים ויטאל” אשר כתב רח״ו עצמו בעצם ידו (אני ראיתי את הכ״י באוקספורד), ואם רח״ו עצמו, המקובל הקדוש, יספר על עצמו נפלאות גדולות כאלה, מי רשע ולא יאמין חלילה?

הס׳ המגאל “לקוטי מוהר״ן” נדפס ראשונה בשנת תקס״ט, שש שנים לפני הדפסת שבחי הבעש״ט. בראשונה מלאו כל החסידים שחוק פיה על הבליו, אבל במשך הימים נתקדש אצלם, אף כי חסידיו בראסלאוו באומאן שנואים על כל החסידים, וטמאים הם להם כטומאת הנדה עד היום הזה. ומלבד באומאן אין לחסידיו כל שטיבעל אחר בעולם.

אם יפלא הדבר בעיני הקורא אשר לא ידע את החסידים, ויתפלא לאמר: היתכן, כי איזה חסיד שוטה יעתיק ספורים מהעוואנגעליום (בעברית כתוב עליו ״ס׳ ברית חדשה") וישימם על ראש קדושו הבעש״ט? אך האיש היודע תכונת החסידים בכלל, וחסידי חב״ד בפרט, אשר שמו להם כל הליכות היעזואטים לקו. יודע, כי החב״דים אינם מפונקים גדולים לבחירת ספורי נפלאות על קדושיהם יהיו מה שיהיו, ומי שיהיו, ובכלל, הן אין להם ממה לבחור, תבן בלי בר, שקר קדוש זה או נוכל אחר. והעם בערבות אוקריינא, זה העם ההולך בחשך, למן היום אשר כסתה החסידות אור פני היהדות הטהורה בצלמות, וזה לכם האות, כי בתוצאה הראשונה בקאפוסט, נמצא ספור אחד בשם הבעש״ט, כי פעם אחת בלילה בעלותו השמימה (עלית נשמה) ראה את עצמו, והנה הוא עומד על דף אחד עם "אותו האיש״ (ישו הנוצרי). הנה כי כן כבר רמז הנוכל הראשון אל החסידים, הסופרים היעזואטים החדשים, להשוות את הבעש״ט לישו הנוצרי, וכן עשה באמת הד״ר יוסך קלויזנער במאמריו הרבים במ״ע השלח. ואחרי כן גם בספרו “ישו הנוצרי חייו ותורתו”. וכן מתאמצים המיסיאנערים לחסידות, כהאדון הצדיק האראדעצקי וחבריו הבאים על שכרם בעולם הזה, על ידי חסידי אמעריקא ופולין.

חומר אחר, מלבד אלה אשר הזכרתי בזה, לא יכל החסיד מחבר “שבחי הבעש״ט” למצוא בכל העולם, אחרי אשר להבעש״ט לא נשאר כל זכר בספרתנו. אין אישי בתבל אשר ראה אותו בחייו (מלבד הכ״י מאוסטרהא אשר הזכרתי באחת החוברות אשר הדפסתי בשנת תרס״ד, בשם “חרב חדה”, זמיר עריצים הראשון, וכו׳. וכשאני לעצמי טרם החלטתי אם להאמין בכ״י ההוא.) אין איש בתבל ידע מי הוא, מי היו אבותיו, אצל מי למד, באיזה עיר נולד, ומה עשה כל ימי חייו, וכמה היו שני חייו, האם צעיר לימים היה או הזקין? ועל כן נאלץ בעל שבחי הבעש״ט לבדות הבל נפלא. נעים מאד לאזן הסיד אשר למד “חכמת האמת” בטוב טעם ודעת, והוא: ⁵

כי הלך השוחט מקאפוסט לבקש את הדב ביערות אוקריינא, אין זה פלא כל בעלי השמות אשר שרצו כצפרדעים בין החסידים אף בפלך מאהליב, כלם נודעו לנעוי לב, רקים ופוחזים, ולוא גם רצה לשמוע לעצת חז“ל להחנק ולהתלות בליצן גדול לא יכל לעשות זאת בכל חפצו הטוב, מאין אילן גדול, גדול התורה בין החסידים בעת ההיא. כל קדושיהם עד אחד, כלם היו עמי הארץ או בורים פשוטים, הגדול בהם, ר' לוי יצחק מברדיטשוב היה עם הארץ, כמו שהוכיח בעליל בספרו ״קדושת לוי”. ולרש״ז מלאדי עוד לא יצא שם בארץ כי משני ספריו אשר הדפיס בחייו "התניא״ והלכות פסח, משו״ע או״ח, לא נראה גדלו בתורה. ובעת ההיא טרם העתיקו החסידים את הס' “חיי אדם” עם איזה שנוים, אשר הדפיסו אחרי ימים רבים בשם “שו״ע הרב רש״ז מלאדי”, ובניו שני בני היצהר, האחד ר׳ בערעניו אשר השתקע בניעזין, ויחלה ויאנש וימת במחצה מגונה…. רר בשרו…. מלבר אשר היה עם הארץ גמור, ואחיו משה אשר התקצף ויקלל באלהיו, אשר חשב כי אחיו עשה לו עול נורא בגזלו ממנו את המלוכה אשר לו יאתה כי היה הבכור, וגם יודע ספר יותר מאחיו, וילך וימיר את דתו וקדושי החסידים האחרים כלם אילני סרק, אין להתלות עליהם. והשוחט מקאפוסט כאחיו ההולך לפניו ר״מ דליאון, הן לא את הדב בקשו רק את השקל, וזאת מצאו שניהם בלי עמל רב. והדבר הוא ברור עתה, כי השוחט מקאפוסט הרויח כסף רב מהעוואנגעליום החדש, ובא האות על זה, כי עוד בשנה ההיא, נמצא כבר עוד חכם כמהו בברדיטשוב, וימהר וידפיס את שבחי הבעש״ט כתבניתו, בצלמו כדמותו. ואין כל ספק כי שניהם נדפסו במספר רב מאד, אחרי אשר עוד היום, אחרי עבור קי״ב שנה נמצאים המה לרוב בשוק הספרים, אף כי נדפס פעמים רבות אחרי כן בדפוסים שונים. וגם במעזיבוב עצמה אשר לא ידעו שם הבעש״ט עד העת ההיא, גם שם נדפס בשנת תקע״ז ברגע אשר יסדו שם בית דפוס. ובני העיר הקטנה ההיא שמחו מאד, כי דג גדול נפל אל פיהם בחסדי השוחט מקאפוסט.⁶

ד. הבעש״ט ופוילוס הקדוש.

בדבר אחד אמנם צדקו החסידים החדשים, מליצי הבעש״ט, המתאמצים להציג את שני האלילים בשורה אחת, הבעש״ט וישו הנוצרי. קאויזנער והאראדעצקי, שני חסידים נוצרים, אדוקים, והדמיון בין שני האלילים אמנם נקל למצוא בכל ענין וחפץ, עד כי גם יוצרי האלילים כמעט נשתוו. וההבדל הקטן בין שניהם, הוא רק, כי הראשונים היו ערלי בשר, והאחרונים ערלי לב. כי דברי הימים הכללים יורונו, בכל מקום אשר יצרו אליל חדש, נתנו לו לעזר, תלמיד ותיק למלא חסרונות רבו, אשר שכחו או לא ידעו יוצרי האליל בראשית יצירתו. וכן הולידו מומר יהודי אשר קראו לו ראשונה בשם “שאול”. ובהמירו את דתו נקרא בשם רומאי “פוילוס” על היותו נתין רומי.

פוילוס, הוא הוא מיסד הנצרות האמתי, ועל פיהו ישק כל נוצרי יהיה מאיזה כתה שיהיה. פוילום מלא כל חסרון בעוואנגעליום. בראות יוצרי ישו, כי על פי העוואנגעליום לא תכון אמונתם, מאין בו כל יסוד לדת, ואף לא לאמונה. כי מי הוא מחויב להאמין בכל המון הסכלות ההוללות והסתירות בעוויאנגעליום מי עד יעיד על אותות המופתים והנפלאות? בעוואנגעליום אין חק ומשפט, אין עצה ואין תבונה להשכיל לבני אדם, אף אין כל רמז לדת חדשה. ואף כי הסכילו הערלים לתת דברים בפי אלילם, כי תורת משה נתנה רק עד יוחנן המטבל, אבל שכחו לתת בפיו מלים אודות דת חדשה על מקום תורת משה, תחת אשר במקום אחר נתנו בפיו דברים, ההפך מן הקצה אל הקצה, “כי מתורת משה לא יחסר את קוצו של יוד”. כי על כן נחוץ היה למנות חסרון גדול כזה, ובבית חרשת למעשי אלילים בראו בריאה חדשה בשם “פוילוס”. והוא אמנם מצא את החסרון, ואת כי לא בכל פרטיו, אשר חשבו למותר, בדעתם כי יציר כפם זה הולך להטיף אמונה באזני כלבים (כן כנה ישו את כל העמים הערלים) ולהשביע רעבון בלבים די להשליך לפניהם עצם יבשה. וכן עשו גם ערלי הלב יוצרי האליל “בעש״ט”.

יוצר העוואנגעליום “שבחי הבעש״ט” בן השוחט מקאפוסט (ואולי מבערדיטשוב) לא ידע לספר דברי תורה, חקים, משפטים, דינים, הלכות ומנהגי ישראל מדורות קדומים. ובחפניו אסף רק המון ספורי הבלים אשר שמע מפי חסידים ונשים זקנות. הבלי קדושיהם אשר היו להם לחסידים, זה כבר בכל ערי מושבותיהם, וחסידי כל עיר ספרו נפלאות מרבם וקדושם, ובהיות מספרם רב וגדול, נקל היה לכל הולל לאסוף ספורים חמרים חמרים ולתתם לפני החמורים ביד נדיבה. וכמו בעוואנגעליום של הנוצרים לא נמצא דבר כמעט, מלבר ספורי הבלים, סכלות, לשון תהפוכות ושקרים נגד היהודים. כן עשה גם יוצר העוואנגעליום לחסידים. וביחוד גנב ספורים רבים אשר מצא כבר בדפוס, מספורים על הנוכל המטורף ר׳ נחמן מבראסלאוו, אשר כתב והדפיס טפש או נוכל אחר, הוא תלמידו, או כאשר יכנו החסידים הולל כזה בשם “גבאי”, הוא ר' נתן מנעמירוב בספרו “לקוטי מוהר״ן” (ח״א אוסטרהא תקס״ח, וח״ב, מאהליאוו תקע׳׳א. שבחי רח״ו ושבחי האר״י ודילה ריינא) האליל הקטן, ר' נחמן מבראסלאוו היה להם לכל החסידים “פוילוס השני”. הבעש״ט, אשר יחסוהו, כי הוא נכד הבעש״ט, אף כי אין איש יודע את בני הבעש״ט. ⁷ ) כמו שאין איש יודע בני ישו או אבותיו. כל אוהבי נפלאות ושיחות נשים זקנות כבר קראו מופתי פוילוס מאומאן, טרם קראו עוד את העוואנגעליום “שבחי הבעש״ט” שנדפס אחרי כן, בשנת תקע״ה. ואין כל ספק כי האפאסטאל הקאופוסט גנב גם משבחי רה״ו ואר״י וגדולת משה רבנו. וכל הנפלאות אשר הראו שבתי צבי ויעקב פראנק, שני המקובלים היותר גדולים, ועל יסוד העמודים החזקים האלה בנה את היכלו במעזיבוז, ושם הרביץ את הרב ביער החסידות, ואם יפלא הדבר, כי במעזיבוז עצמה לא ידעו מזה דבר. וכאשר נוסד דפוס ביער ההיא בשנת תקע״ז, מהרו וידפיסו שלישית העוואנגעליום אשר יקבלו מקאפוסט וברדיטשוב. וצר לי כי לא יכלתי להשיג את התוצאה הזאת, השלישית, למען דעת במי האמין המדפיס במעזיבוז, להאפאסטאל הבערדיטשובי או הקאפוסטי, יען בהקדמת שבחי הבעש״ט, יספרו שני המדפיסים שני שקרים משונים. האחד יספר כי השיג כתבים אשר מצאו סגורים בתוך אבן, אשר הם הניחם המקובל הגדול ר' “אדם” (ומי לא ידע את המקובל הגדול ההוא, שהיה חי בימי ישו הנוצרי?) ואחרי מותו השביע בנו את האבן והכתבים יצאו לחפשי ונשלחו ליד המדפיס. והמדפיס השני אשר הדפיס את העוואנגעליום הנ״ל אחרי התוצאה הראשונה, ומפחד ההתחרות פן יתפש בכף המדפיס הראשון, נאלץ למצוא את החומר במקום אחר, ועל כן כתב כי השיג את הכתבים מארץ ישראל, ורק במעזיבוז עצמה לא ידעו מזה עד שנת תקע״ז.

ר׳ נחמן זה, הנכד, היה בן לאביו ר׳ שמחה, ור׳ שמחה זה, אשר אין איש יודע מי היה, ואין כל זכר כי היה חתן הבעש״ט, או כי שם אשתו היה האדעל. בכל זאת קרא שם בנו נחמן הנכד, איך שיהיה, נכד או לא נכד, אבל אפאפטאל היה בלי כל ספק והוא הוא אשר כי חיי החסידים תלואים בו, גם הטובים גם הרעים. ובקראי את ספרי החסיד המקובל “ד״ר האראדעצקי” הריחותי ריח חכמת פוילום ור׳ נחמן מבראסלאוו, וכאחים נראו לי באמת שני הצדיקים האפאסטאלים ההם, כמו אם אחת חבלתם, והצדק עם האראדעצקי המתאמץ להרים את הבעש״ט עד שמי ישו הנוצרי, והדברים עתיקים.

ה. השוחט הקאפוטי הוא יוצר הבעש״ט.

האיש החפץ לבקש חומר לתולדות הבעש״ט, ⁸ אומר לכל, כי לא למד לדעת את ישראל וספרתו, אם לא יחפוץ לשמוע תחלתו, כי סכל הוא, תולדות ישו הנוצרי כתולדות הבעש"ט, שתיהן ממקום קדוש אחר יהלכון.

העוואנגעליום יספר, כי ישו הנוצרי נולד בלי אב טבעי, רק על פי רוח הקדש. וכן נולד גם הבעש״ט ע״י פלא בלי אב ואם. ישו הנוצרי הלך כאח ורע עם השטן, והשטן הלך בצל גם אחרי הבעש״ט, ושניהם מלחמת תמיד היתה להם עם השטן, פעם גבר האחד ופעם גבר השני. ישו הנוצרי התבודד על ההרים, ושם למד את תורתו בלי ספר ובלי מורה. וכן יספר גם בלק שבחי הבעש״ט, כי התבודד בין הקארפאטים בהיותו רועה צאן, תחת אשר בעיר לא למד מאומה, בהיותו נער עזוב בלי אב ואם. המופתים אשר הראה הבעש״ט שוים המה למופתי ישו הנוצרי בכל ענין, ולפעמים עלה גם על ישו, עד כי מתנגדיו אמרו עליו כי מכשף הוא. דברי חכמה ומוסר אשר השמיע לפעמים, ולא קלעמים רחוקות גם מוסר הבלים כעם הארץ גמור, שוים לדברי ישו, על דברת העוואנגעליום. ישו והבעש״ט, שניהם לא ידעו תפוש עט בכף. ובזה לקה הבעש״ט על ישו, כי היה למחבר ספרים אחרי מותו, ותחת אשר הסופר כתר שם טוב שנדפס בשנת תקנ״ח, ועד העת ההיא לא ידעו מהבעש״ט מאומה, רק איזה רמזים מבעל תולדות יעקב יוסף. ועל יסוד זה הדפיסו איזה מאמרים אשר יחסו להבעש״ט. הנה עתה בימינו, התחכמו החסידים להדפיס ספרים שלמים אשר כתב הבעש״ט אחרי מותו, דבר אשר לא נסו עוד אף היעזואיטים הקאטלקים ליחם לישו איזה ספר או מכתב.

פוילוס הקדוש, המיסי אנער היותר חרוץ אחרי מות ישו היה, המיסד האמתי של הנצרות, ועל פיהו יחיו היום כל הנוצרים בתבל, אף כי פוילוס עצמו לא ראה את ישו מעולם. וכן היה גם נחמן מבראסלאוו מיסד החסידות, ועל פיהו מתנהגים כל החסידים, ואף גם חסידי חב״ד, (על פי ס׳ לקוטי מוהר״ן) אף כי החסידים ישנאוהו תכלית שנאה. ואת חסידיו המעטים הנודעים בשם “נחמנצוקים” וראש מושבם באומאן פלך קיעוו. הנה כבר קרה כי בהתאסף הנחמנצוקים באומאן להתפלל שם בר״ח ויוכ״פ, התנפלו חסידי העיר, עובדי אליל אחר, על בית תפלתם בליל יום הכפורים, ויהרסוהו עד היסוד, לא השאירו אבן על אבן אף לא נתנו להם מקום אחר להתפלל. ומה חטא נכד הבעש״ט ־— אם היה נכד באמת, והחסידים הן לא הגידו לנו עוד בן מי היה באמת ובשום ספר לא נזכר כי היה לו להבעש״ט חתן או נכד. והבעש״ט סופרי החסידים אשר נתנו להבעש״ט בת ושמה האדעל, ואולי היא היא אשר ילדה את הנכד ר׳ נחמן, אם כן, נחוץ היה, כי יתנו אותה לאיש, ומי היה האיש אשר זכה להיות חתן המלך, הבעש״ט עצמו? האמנם איש מן השוק אשר חשבו להם לחרפה להזכיר בשמו? או אולי יחסו לה בן שנולד ברוח הקדש כמרים או ישו ? והבעש״ט אשר עשה עלית נשמה בכל לילה (עניו גדול היה הבעש״ט, ומעולם לא התפאר כי עלה השמימיה עם הגוף) ואולי ידע כי קשה מעט לעלות השמימה בלי סלם ארוך, ושם בשמי מרום הלא היה כבן בית, וכל צבא המרום במרום שרתוהו כעבדים נכנעים, ומדוע שכח לבקש כי יולד לו בן גדול בישראל כמשה רבנו? היתכן לחשוד את החסידים וסופריהם הנשכרים בכסף, כי ידברו כזב חלילה?

ישו הנוצרי החיה שני מתים, טרם שנקברו. והבעש״ט חקה את מעשיו ועוד הפליא לעשות, בראותו תרנגלת שכבר בשלה בקלחת על האח, וכאשר הביאוה על השלחן לאכלה, קרא הבעש״ט כי התרנגלת היא טרפה, והשוחט אשר ישב גם הוא אל השלחן התקצף בשמעו שמו מנאץ, כי הוא מאכיל טרפות, קם על רגליו וימחא, ויאמר, כי התרנגלת נשחטה כדין, והיא כשרה, אז ענה הבעש״ט, ויאמר: תקום נא התרנגלת בעצמה ותעיד, וכרגע קמה התרנגלת מן הקערה, ותקרא בקול גדול (בעברית או זארגאן?) “אמנם הנני טרפה”. ובכן מי יוכל להכחיש כי עלה הבעש״ט גם על ישו הנוצרי? ובכן הנני נבוך מבלי דעת למי הצדק, לד״ר קלויזנער או הארארעצקי, ואולי צדקו גם שניהם, כי אמנם לדבר אחד מתכונים ולהשוות את ישו להבעש״ט או הבעש״ט לישו. ורק עוד בדק אחד עליהם לתקן, כי ישו הנוצרי לא היה מקובל, ולפי הנראה לא ראה את הזהר וקלויזנער אשר עשה את ישו לקדוש החסידים בלכתו לברך את הנשים, ויכנהו בשם “רב גלילי” כר׳ הלל פאריצער בשעתו, הוא, קלויזנער יוכל לתקן עוד בתוצאה השניה, בהדפיסו שנית את ספרו “המדעי״, “ישו הנוצרי חייו ותורתו”, “ומהיות טוב אל תקרא רע” הנני להיות לו לעזר מעט, להוכיח, כי “הרב הגלילי” משיחו היה גם מקובל, אחרי אשר המקובל ר״י אירגס עצמו אומר מפרש בספרו “שומר אמונים” (אמשטרדם תצ״ו 4) כי עזרא ובית דינו כבר היו מקובלים, וממילא היו גם כל חברי הסנהדרין יורשי אנשי כנסת הגדולה גם המה מקובלים וישו הנוצרי אשר העוואנגעליום מספר עליו כי התוכח תמיד עם הפרושים, בלי ספק היה ויכוחיו רק בעניני קבלה, כי בדברי תורה הכתובה והמסורה הלא לא יכל בשום אופן להתוכח עמם, בהיותו עם הארץ פשוט. ורב גלילי הן לא יתכן כי יהיה איש פשוט לא מקובל, ואת תורת הקבלה למד מפי החזן בבית הכנסת של העיר נצרת (שלא היתה בעולם בעת ההיא) כפי השערת קלויזנער עצמו, ואשר על פי ההשערה הזאת כבר הוכיח הוכחה היסטארית, כי ישו היה רב גלילי, מברך את הנשים ככל קדושי החסידים, ו״רבי החסידים” בלי קבלה, היתכן? חמור בלי כנפים, והדברים עתיקים.

אם אנחנו, ועמנו כל דורשי דעת בישראל, לא נתברכנו מאת ההשגחה העליונה באמונת חסידים וקרשים. ועד היום עוד לא מצאנו את הרב (ישו הנוצרי) בכל יער הנצרות, כמו שלא מצאנו את השפן (הבעש״ט) בחורבות החסידות, ואשר על כן, אם נאבה או נמאן עלינו להכחיש מציאות שני ברואים אלה בפה מלא, אך בעד החכמים המאמינים הבאים על שכרם, עליהם אתפלא, למה רגשו גוים בימים האחרונים האלה. לבקש חומר לתולדות הבעש״ט, כר״א כהנא והלל צייטלין, ומדוע לא השתפקו בחומר היקר אשר אסף החוקר המדעי המקובל האדון האראדעצקי בלי כל עמל, הוא לקח לו את ״שבחי הבעש״ט" וידפיסהו על חשבונו עוד הפעם. לא בקש חשבונות רבים כי האמין בכל לבבו בחומר אשר מצא בראש העוואנגעליום החדש, והחומר הוא כה פשוט, טבעי, מלא הגיון כרמון, אמת ויציב ונכון וישר, נעים ונחמד וקיים צעד, עד כי היה החומר הזה ביד איש מדעי אביעקטיבי כד״ר יוסף קצויזנער, הלא נקל היה לו לחבר עוד ספר מדעי, ספר מדעי בשם ״ישו הנוצרי השני הבעש״ט״. והחומר בה ברור ואמתי, אשר אין חסיד בעולם אשר יעוז לעורר איזה ספק חלילה, כי הלא כה דברי "שבחי הבעשי״ט״ אשר הדפיס החוקר המדעי, הפלוסוף המקובל האדון האראדעצקי לאמר:

איש אחד היה בעולם (אחת היא באיזה עוצם) ושמו “אדם”, אך לא רק אדם היה, אך רק מלאך או בן אלהים. והוא כתב כתבים אשר לא זכה הדור ההוא לראותם, ועל כן סגר אותם בתוך אבן, והוא הניח אחריו גם בן. ויהי היום, וגם עוד איש אחד היה בעולם ושמו אליעזר ואליעזר ואשתו לא ילדה בנים או בנות, ויהי היום, בהיות שניהם בני מאה, בא אליהו הנביא ויבשר להם, כי יולידו בן אשר יאיר את כל התבל כלה, וכן היה. ומזה נוצר הבעש״ט הכל כאשר לכל כמו שעשה המלאך למרים אם ישו הנוצרי, הבעש״ט נשאר יתום (ד״צ) ולמד תורה על ההרים ביחד עם בנו של ״אדם“, והתבודדו בין הרי הקארפאטען מחוץ לעיר בראדי. ⁹ ואז נפתחה האבן וכתבי אדם נתגלו, שם היו כתובים כל ספורי המעשיות של הבעש״ט אשר באו ליד השו״ב הקאפוסטי, ומן הכתבים ההם יצא ספר ״שבחי הבעש״ט” הקדוש.

הנה כי כן מי לא יודה כי החומר הזה די ומספיק לספר תולדות הבעש״ט? החוקר הר״א כהנא הלא יכל למצוא עוד חומר אחר אשר לא ירע האראדעצקי, כי בשנת תקע״ה אשר בה הדפיס הקאפוסטי את העוואנגליום הראשון. התקנא בו מתחרה אחר, אשר ראה בלי ספק באספקלריא מאירה, כי מעוואנגעליום זה לכסף מוצא. וכרגע מהר וידפיס גם הוא את העוואנגעליום שנית. אך פחד מהסגת גבול, ובכן נאלץ לקחת את החומר לספורי המעשיות ממקום אחר, אחרי אשר הכתבים אשר היו סגורים בתוך האבן נפלו כבר ליד הקאפוסטי, הנה כי כן נאלץ להשיג את הכתבים מארץ ישראל, הארץ המבורכה אשר הצמחה וגדלה את ישו הנוצרי וקלויזנער תלמידו, ושם בארץ ישראל הלא צמחו גם מקובלים על כל קוץ ודרדר. העוואנגעליום השני, מספר עוד פלא כהעוואנגעליום הראשון, והוא הבעש״ט מתה עליו אשתו (לפי הנראה ספק גדול הוא עוד אם היתה נקבה) ותלמידיו יעצוהו כי יקח לו אשה אחרת, אבל הבעש״ט ענה, “כי הוא פרוש זה שנים רבות”. ואם תאמר הערשעלע בור, נולד על פי הדבור, ופלא כזה לא הראה אף ישו הנוצרי, כי להוליד בן על פי הדבור (על ידי המכונה "ראדיא״ עוד לא היה נהוג בארץ ישראל קודם החרבן.) ומה תאמרו אנשי מדע על נפלאות כאלה? היפלא עתה אפוא, כי מה שלא יעשה השכל תעשה הקבלה והנצרות.

ועתה הקורא, אם תחפוץ לדעת מי היה הבעש״ט, קרא נא את כל דברי העוואנגעליום “שבחי הבעש״ט”, בתנאי אם כח אבנים כחך לקרוא את כל, והיה בגמרך את קריאתו אז תדע מי היה הבעש״ט, או יותר נכון, אז תדע מי לא היה הבעש״ט, ותדע עוד יותר, כי בעש״ט כזה היה רק בדמיון הנוכל המכזב, אך לא באמת, במציאות ככל האדם, במציאות כישו הנוצרי עצמו שהיה במציאות רק בפי מפיחי שקר עובדי האלילים במצרים מחברי העוואנגעליום הראשון, ואם ישאר עוד איזה ספק בלב הקורא, ולבו לא יתנהו להכחיש מציאות אליל נודע בישראל יחכה נא עוד אשר יתעורר עוד סופר אחר, איש ישר אשר לא יבוא על שכרו, איש חוקר נאמן ודורש אמת ואקוה כי אז תצא כנוגה צדקת משפטי.

ו. הבעש״ט לא היה ולא נברא.

(והאלוהים כליל יחלוף). (ישעיה)

עוד בימי נעורי, לפני ששים שנה בקראי את ה.עוואנגעליום בעברית, כבר החלותי לכחש במציאות ישו הנוצרי. ואז כבר ידענו כי מאיזה מלות באגדות חז"ל, על ידי ומפי האמוראים האחרונים. אין כל ראיה בעוצם, ואין מקשין על האגדה. ומה שמח לבי, בקראי בימים האחרונים ספרי מדע אשר כתבו גדולי חכמי הנוצרים, אשר יכחישו מציאת ישו הנוצרי בראיות מוכיחות שאין כל איש דעת בעולם אשר בכחו להכחישם. ואני אמרתי עוד בשנת תרס״ט להרב רא״י קוק ביום ד׳ לחדש סיון, אז בנסענו יחדו במסלת הברזל מירושלם ליפו, כי על הסופרים והרבנים בא״י, חובה קדושה להכחיש מציאת ישו, אישר לי פי מקורי ספרת ישראל אין כל זכר למציאותו, אף לפי איזה אגדות חז״ל מפי האמוראים האחרונים, אשר לא ידעו מאומה רק מפי השמועה אשר שמעו מרחוק בשבתם בבבל הרחוקה, ואין אחד מכל חכמי התלמוד אשר העיד כי ראה את ישו אי תלמידיו. ואם היהודים יכחישו את מציאותו, אז תחדל הטענה, והכמרים יאלצו לקפוץ פיהם להשמיע יום יום באזני ההמון, כי היהודים הרגו את אלהיהם. ואם לא חרפת נצח היא, כי עלינו היה לחכות עד היום הזה, עד אשר החלו גדולי חכמי הנוצרים עצמם להכחיש מציאותו, ולא על פי מקורי ספרת ישראל, רק ממקורות זרים. ועלינו סופרי היהודים עתה רק ללכת אחרי חכמי העמים, לעזור על ידם עד שתתפשט הדעה הזאת בין כל המון הנוצרים, ואז אולי תהיה לנו הרוחה.

כגורל ישו הנוצרי, כן גורל הבעש״ט בלי כל הבדל. שניהם נולדו ברוח הקדש, רק הראשון יותר טבעי כי אמו היתה צעירה וגם נשארה בתולה עד עולם. — אף כי לפי העוואנגעליום ילדה עוד ארבעה בנים אחי המשיח. והבעש״ט נולד לאמו, בהיותה בת מאה, וגם אביו בן מאה, ובהולדם, איש לא ראה ולא שמע, וכן לא נודע באיזה עיר נולדו, כי לפי העוואנגעליום הראשון נולד ישו גם בנצרת גם בבית לחם יהודה. ובעוואנגעליום השני (שבחי הבעש״ט) אין זכר לעיר מולדתו. שניהם לא למדו בשום מקום, וממילא נשארו עמי הארץ, בורים שניהם תעו בין ההרים. אך אין איש יודע אל איזה הרים. שניהם היו עניים מרדים בלי לחם ושמלה. הראשון התאונן (על פי העוואנגעליום) כי מקום אין לו להניח את ראשו, אף כי היה בן אלהים, ולפעמים האלהים עצמו. כי כן אמר מפרש כמה פעמים “אני והאב הוא אחד, והמושל בגבורתו עולם המתפאר, כי לי הכהה ולי הזהב” לא נתן לבנו ושותפו אף לחם לאכול, ונאלץ לבקש נדבות מידי נשים זקנות, הבעש״ט האביון נאלץ גם הוא ללכת ממקום למקום לברך את הנשים הפתיות. וכישו הנוצרי, כן לא ידע איש, מתי באיזה שנה נולד, או לא נולד ומתי מת, ואיה מקום קבורתו, איש לא הספיד את שניהם, שני גדולי התבל, ואין זכר לאיש עוסק בקבורתם. ואם ישו קם מקברו — על פי העוואנגעליום אחרי שנות מאות — מי יודע אם לא יכריזו החסידים אחר מאה שנה, כי גם הבעש״ט קם מקברו ויעל השמימה, כאשר עשה בחייו בכל לילה ולילה (עלית נשמה). וכי לא רחוקה העת ההיא, הנה כבר ראינו סימנים מובהקים, כי עתה אחרי מותו ימים רבים, היה עתה למחבר ספרים שנדפסו מחדש בפיעטרקוב, בעוד אשר בחייו לא ידע תפוש עט בכף. וכישו הנוצרי אשר אין איש בתבל ראהו בחייו, כן לא נמצא כל זכר, מי ראה את הבעש״ט בחייו, באיזה עיר. עין איש לא ראתה את “הערשעלע בנו הנולד על פי הדבור”. עין איש לא ראתה את האדעל בתו אשר בדו החסידים מי היה בעלה, או מתה בתולה, איה מקום קבורתה ומצבתה. כי איך יתכן לבת איש אלהים כזה כי ימחה שמה לנצח. והערשעלע בנו, הלא נתחנך על ברכי צדיק מושל ביראת אלהים. בלי ספק לא נשאר בור רועה צאן בין הרי הקארפאטים — מחוץ לעיר בראדי — כאביו הקדוש, ואיך סגרה הארץ בריחיה בעדו לעולם, עד כי נשכח אף מלב החסידים, כמו לא היה בעולם, או, כי החסידים עצמם לא יאמינו חלילה גם בספורי “שבחי הבעש״ט” ובלי ספר קדוש זה הלא אין בעש״ט בעולם. כמו שאין ישו בעולם בלי עוואנגעליום. היתכן? הן בלי בעש״ט אין גם חסידים אין קדושה, אין נסים ונפלאות, ומה יעשה ר״א כהגא והאראדעצקי הלא ישארו הולכי בטל בלי כל מלאכה ועבודת אלילים, ואני דואג מאד לעתידותם, חי אני!

כל מיסדי כתות בישראל, וכן גם בין העמים, כלם נודעים לנו, אם מעט או הרבה, עד כי גם ענן ושאול מיסדי כת הקראים הקטנה, נודעים לנו. גדולי ישראל עוד לפני אלף שנה ויותר, כתבו נגדם ספרים שלמים ומאמרים, או פתגמים ואף גם אנשים פרטים, פוחזים ומזייפים כר"מ רליאון, ר״א אבולאפיא. תועים ומתעים כדוד הראובני ור״ש מולכו. כלם נודעים לנו, המה ומעשיהם, ומה גם שבתי צבי, איש צעיר, ברגע אשר השמיע את הבליו עורר רעש גדול במחנה ישראל, הרב ר״י אייבשיץ אך כתב איזה קמעות הבל והנה עורר עליו חמת רבנים וגאונים, וספרים רבים נכתבו נגדו. ההולל פראנק (מיסד כת החסידים באמת) כלנו יודעים מי היה ומה מעשהו. ורק הבעש״ט הוא האחד שאין אנחנו יודעים מאומה אודותיו, אין יודע מתי נולד, מתי חי, ומתי מת. והוא הוא מיסד כל כתות החסידים לפי אמונתם. הלא דבר הוא! הגאון יעב״ץ, בכל ספריו נגד הזהר והקבלה, נגד החסידים, אשר לפי אמונתם היה הבעש״ט חי בעת ההיא. וכן יאמין גם גרעטץ, ובכל זאת לא נזכר שם הבעש״ט בין כל ספרי הגאון.

הר״ם חאגיז בכל ספריו נגד תלמידי שבתי צבי, ונחמיה חייא חיון ביחוד אשר בימיו היה גם הבעש״ט, ובכל זאת אין אף רמז קל בכל ספריו אודות מיסד כת החסידים, אשר כמהם, ככת שבתי צבי אין כל הבדל ביניהם, ואם שבתי צבי המיר את דתו בדת מחמד דת שאיננה אלילית למצער, והוא המיר את דתו באונס ולא ברצון ומי יערוב לנו, כי לוא נסה מקובל אחר בנסיון כזה, אם נשאר בו רוח להחזיק באמונתו? הן גם התלמוד עצמו מאמין, כי לוא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה היו עובדים לצלם, ובכל זאת נשאר שם שבתי צבי לקללה בפי כל היהודים. ושבתי צבי הלא היה באמת יודע תורה, וגם מקובל, תחת אשר הבעש״ט, אף לפי מחבר "שבחי הבעש״ט״, היה בור, ומדוע לא זכה הוא כי יזכירו את שמו, אף לא לקללה?

הגאון ר׳ יוסף שטיינהארט, בעל שו״ת זכרון יוסף (פיורדא תקל״ג 2) בהקדמת הגדולה לספרו זה, מדבר רתת נגד כת החסידים והמקובלים, אבל את שם הבעש״ט לא ידע, הגאון הנ״ל מזכיר בפעם הראשונה את הספר “זמיר עריצים” שנדפס באלעקסניץ בשנה ההיא ¹⁰ אשר כל הספר נכתב רק נגד החסידים וגם אין כל זכר להבעש״ט כמיסד הכת.

והגר״א ז"ל עצמו? ראש מתנגדי הכת. האחד אשר התעורר נגדם בכל כח לבבו. ובין כל הגזרות, החרמות, האלות והשבועות בין כל שמות חרפה אשר חלק לחסידים כידו הרחבה. אך אין זכר להבעש״ט בכל אלה. היאומן כי יסופר?

כל המקובלים, ובהם גם מעריצי שבתי צבי, כמו נתן העזתי, אברהם היכיני, בעל חסד לאברהם וכו' אין איש אשר זכר את הבעש״ט, אף כי חיו בימיו, ועד שנת תקנ״ד אשר אז נדפס הס׳ הקטן “כתר שם טוב” ח״א אשר בו נזכר הבעש״ט בפעם הראשונה, לא נודע זכרו לאיש. ומאד אתפלא, אפוא הוא המקור אשר ממנו שאב גרעטץ את ההשערה, כי מת בין חקי״ט — תקכ״ה?

הלא אין איש אשר ראהו בחייו. והמקור האחד אשר מצאתי אני בכ״י אקספורד, כי בא פעם אחת לעיר אוסטרהא, איננו עוד מקור מים חיים. כאשר העירותי כבר בהקדמתי לס׳ זמיר עריצים הראשון, אשר הדפסתי בקארני, שנת תרס״ד.

בכל ימי חיי הבעש״ט לא כתב, לא לבד איזה ספר, כי זה מובן מאליו, כי כל עם הארץ איננו מחבר ספרים בחייו. אבל גם מכתב אחד לא נמצא ממנו בתבל, וגם בעל שבחי הבעשי״ט לא זכר כי הבעש״ט כתב איזה מכתב בחייו, מפחד, פן ימצאו איזה חסידים אשר יבקשו לשלם מחיר גדול בעד כתבי יד הבעש״ט. ומכתב כזה אין בעולם. וזה, לא יתכן, כי איש גדול כזה לא שלח ידו אל העט אף פעם בימי חייו. וזה יתכן רק אם האיש לא נולד ולא מת מעולם.

בעל שבחי הבעש״ט יספר לחמוריו, כי תלמידים רבים היו להבעש״ט. אף כי לא הבין לשקר ולהודיע באיזה עיר ישבו תלמידיו, ומה למדו ממנו, ומה שמם, ואיך לא נשאר בידם כל זכר מרבם. כמו רח״ו אשר ידע לספר לוא גם כזבים ושקרים מרבו האר״י? אין עונה ואין משמיע מי היו תלמידיו אשר היו עמו. ומה עשו, ומה ראוהו עושה כל ימי חייו?

הכי קרא הקאפוסטי את שמו “בעל שם טוב” ומי היה בעל שם רע? הן בעלי השמות כלם עם אחד, המה נוכלים, צבועים, ורבים גם בורים, ואיזה, הבדל נמצא בין בעל שם טוב, ובעל שם רע? ור׳ יואל בעל שם הלא היה יודע תורה, (האב והנכד) ואתנו חיים גם היום, איזה אנשים המתיחשים על בני משפחתו אף פה באמעריקא. ובכל זאת אין איש אשר תארהו בשם “בעל שם טוב”. אחרי אשר לא כבוד גדול הוא להתיחש על משפחת איזה בעל שם יהיה מה שיהיה.

הקאפוסטי, מחבר העוואנגעליום לחסידים, שכח לפי הנראה לתת להבעש״ט כל שאר או קרוב, מצד אביו או מצד אמו, עד כי לא נותר מהבעש״ט כל שם ושאר בישראל. ועד שנת תקס״ט אשר אז נדפס ראשונה הספר המגאל “לקוטי מוהר״ן” אשר בו יתפאר המחבר ר׳ נתן כי הוא נכד הבעש״ט, ועד העת ההיא לא ידע איש מזה. והשקר הזה איננו הראשון מספר משוגעים הלז, עם שגעונות של שבעה קבצנים (7 בעטלער) והחסידים יאמינו לו, מאין ברירה אחרת. ואם בשנת תתר״חף הבאה עלינו לטובה, יולד הולל שני ויקרא את שמו “אח הבעש״ט” שנולד גם הוא לאביו ולאמו בהיותם בני שלש מאות, הלא יאמינו גם להם, כי אין מעצור לאמונת הבלים המביאה פרי זהב וכסף, חי האראדעצקי!

ועתה אתה הקורא, חסיד או לא, הגידה נא לי מה שם נקרא לאליל פולין זה, אליל אשר לא נולד ולא מת מעולם, רק כל ימיו בלה במלחמות עם השטן, שדים ורוחות, כישו הנוצרי בשעתו, ואיש לא ראהו לא בשמים ולא בארץ, בן תהו, זה שמו הנכון לו. ואלה אלהיך, ישראל. (בעל שם טוב).

ז. משרש נחש יצא צפע.

הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש. (בראשית)

הנחש כבר מלא את תעודתו. וימלא יום יום ביתר שאת. הנחש ישלח בנו לשון אפעה ואנחנו מחשים, כמו לא הרגשנו את עקיצותיו. הנחש מראשית ימות העולם היה ערום מכל חית השדה, היא ידע כי טוב לו לפנות ראשונה אל האשה קלת הדעת באין אישה עמה. אפס במשך הימים ברבות מין האדם על פני האדמה, וגם בין אנשים מצא קלי דעת לרוב, שנה את משטרו וחלקת לשונו. ותחת עץ הדעת, אשר הביא טוב לאדם, החל להטיח באזני קלי הדעת הגברים. כי טוב לאכול פרי אולת, ותחת לפקוח את עיניהם, הכה אותם בסנורים, בהראותו להם, כי הסכל נתן במרומים. ומפרי אולת ישבעו רבים, יאכלו ויותירו גם לבניהם אחריהם. ולפרי עץ אי־דעת קרא בשם “חכמת האמת” ופתאים מאמינים הלכו לנקוט דודאים פרחי אולת, נחמדים למראה עין כל סכל. וישבעו רצון כי מצאו גם לחם גם כבוד, ומה להם עוד?

והנחש היה עוד צעיר וקטן. ובין היהודים, לפני שש מאות שנה, לא מצא לו גואלים, לא הביאו את הנחש אל ביתם בידעם כי חמת עכשוב תחת לשונו. ואם “קבלה” היא לא נקבל, ועל כן שם הנחש אל הנוצרים פניו, אשר מצאו בו חפץ, חכמת ישו אלילית לפי מדת אמונת הבלים. והנוצרים קבלוהו בשתי ידים. נקוהו, טהרוהו, וילבישוהו בגדי פעטרוס, ויעשוהו כתפארת אליל. וימים רבים היה שעשועם, ורוב היהודים לא ידעו כי האורב יושב לו במאורתו, ויחכה להם לעת מצוא. והעת אמנם באה אחרי עבור קרוב לשלש מאות שנה, כי יצא ממחבואו ויתגל במנטובה העיר בשנת שי״ח לאלה הזה, הנחש הזקין ויוליד צפעונים אשר נפוצו על פני תבל, ולבני ישראל היה חשך בכל מקומות מושבותיהם, בכל מקום אשר נשא התנין ראש. חשך מצרים, ענן וערפל כסו פני היהדות בצלמות. הסכלות ישבה לכסא, והאולת פרשה כנפיה השחורות על תורת ישראל ודתו הטהורה. התנין בלע אל קרבו את כל הקרוב אליו, קטן או גדול. והנבלעים בבטנו חשבו כי בגן עדן מושבם, כעטלפים התענגו על חשכת ליל, ובראותם את החשך כי אב הוא. קראו לרעיהם להתענג כמהם. מחזה שדי ראו בבטנו ויהיו שמחים. ותורת ישראל יצאה מן המקובלים וידיה על ראשה, ומה עלינו לעשות עתה אם לא לשוף ראש הנחש?

(לחדש פני המלחמה) זאת היא העבודה הראשונה אשר עלינו לעשות לפי דעתי. אמנם הנני זוכר, כי עוד בימי נעורי שמעתי תמיד מפי משכילי ליטא, כי החסידות כבר מתה לשחת, והמלחמה נגדה היא אך למותר, ומהם אשר חשבו, כי גם מלחמת הגר״א ז״ל לא הביאה כל תועלת. רק להוסיף עוד שמן על האח. אבל ההשקפה הזאת היתה רק מצד המשכילים אשר ידעו את החסידים והחסידות רק על פי השמועה, תחת אשר אני אשר ישבתי ימים רבים בין החסידים ידעתי אחרת. ובעיני אין כל ספק בעולם, כי לולא הגר״א אז כבר היינו נטבעים בבצת החסידות עד צואר. והגר״א ז״ל הציל את זאמוט וליטא מגיא צלמות. ובא האות, כי באין איש כהגר״א, הננו טובעים בים של רפש. והרפש הולך וגדול ומתרחב, עד כי התנין נשא ראש, ויפתח את לועו הנורא, יחפוז זנבו, וכל הקרוב אליו יסכן.

הפאגראם על היהדות ברוסיא ביד הקאצאפים מבני ישראל. אם יתרוננו מטיבי ראות במאסקווא, ימצאו, כי רוב מחוללי הפרעות, הבאלשעוועקים כרבם הנם מבני החסידים אשר יצאו לתרבות רעה, כהפאגראם של קדושי החסידים על היהדות עצמה באמעריקא. ולהוסיף יגון על יגון, התחברו עתה עמון ומואב. והחסידות עם הנצרות, האדאדעצקי וקלויזנער, מארטין בובער והלל צייטצין וחבריהם כלם מקובצים, חסידים, נוצרים, באלשעוויקים, סאציאליסטים, חצי אנארכיסטים, וכלם יחדו על היהדות האמללה, החסידים התחכמו לחקות מעשי המיסיאן הבריטית לקנות נשמות בכסף. ובשוק הנשימות יתכן למצוא סחורה כזאת די והותר. והמסחר החל בכסף אמעריקא. ראשית דבר שרצו קדושי החסידים כרמש על הארץ, בורים, צדיקים למאות נהרו מכל אגמי גאליציען כדי ארבה לרוב. והחסידים ידעו (על פי הקבצה) כי לקנות אמת ולא למכור, אין זה דרך הסוחר לקנות ולא למכור מאומה, כי על כן בחרו בדרך ישרה, להשיג את השקר חנם, ולמכרו במחיר גדול, ולתכלית זאת נחוצות רק איזה נשמות רקובות, ובכסף יש לקנות בהמון, וכן עשו ועושים גם היום והמסחר הולך וגדול. הפאגראם מתחזק ומתרחב בכל יום נגד היהדות הטהורה. ומשכילנו וסופרנו בנויארק, ביחוד הסופרים העברים כלם רואים ויודעים זאת. ויום יום הננו מדברים אודות הפאגראם הספרתי, אשר התנפלו עלינו החסידים ברבבותיהם. ואך כי אינם עוד רוב העם, אבל כחם גדול, וכל מחיר לא יקר בעיניהם, לקנות נשמות, תחת אשר היהודים הנאמנים בברית ישראל, עוד לא הניעו אף אצבע קטנה נגד המגפה החדשה באמעריקא, אשר חוללו ידי החסידים הבאלשעוויקים.

לחדש פני המלחמה. עלינו לדרוש ראשונה מיד מגיני הבעשטי״זם, כי יראו לנו אותות ומופתים נאמנים, ראיות והוכחות ברורות, לא מעשיות משבחי הבעש״ט, או מס׳ מצרף העבודה, רק מפי עדים נאמנים, כי היה בעש“ט כזה בעולם. יען הננו מכחישים מציאותו בפה מלא. ולא לנו להביא עדות על השלילה, רק עליהם בעלי החיוב, להביא ראיות לא מאיזה זיופים אשר זייפו בשנים שלשה ספרים, ראיות מי היה זה ר׳ גרשון קיטאווער אשר בו יתפארו כי נתן את אחותו להבעש״ט הבור. ובכן הלא הוא עצמו היה גם כן בור לא קטן. יביאו לנו ראיות, איך היה המטורף בעל לקוטי מוהר״ן נכדו של הבעש״ט, ואם היה נכדו באמת, מדוע יתעבוהו כל החסידים, אחרי אשר באמת, כל מנהגי החסידים כלם, הנם על פי מוהר״ן, כהנוצרים השומרים לא תורת ישו, רק תורת פוליוס. יוכיחו לנו באיזה עיר נולד הבעש״ט, מי היה אביו או אמו (לא על פי שבחי הבעש״ט), רק ממקור נאמן בשנת הולדו, ואם על פי שבחי הבעש״ט עצמו היה יתום בור. יוכיחו נא מעריציו ממי למד אף להיות ״בעל שם רע”, יוכיחו לנו אם ידע תפוש עט בכף, יראו לנו מי ראהו בחייו, ועם מי בא בברית. ואפוא נעלם ״הערשעלע" בנו? האם נשאר לו נין או נכד, שם ושאר בישראל, ומדוע היה גורלו באמת כגורל ישו הנוצרי. אין יודע את אביו ואמו אין איש אשר ראהו בחייו או במותו. וכל הידיעות אודותיו, הוא רק חעוואנגעליום, כהידיעות אודות הבעש״ט בעוואנגעליום החדש "שבחי הבעש״ט״. ואחרי אשר יוכיחו לנו את כל אלה (אולי באלף השמיני) אז נודע לדרוש עוד דבר מה. וכל עוד אשר לא יוכיחו את כל אלה, הננו משמיעים בקול רם, כי החסידות הבעש״טות היא עבודת אלילים, ועל כל איש יהודי להתרחק מהם כמפני טומאת הנדה, ועל קדושיהם נביט כעל נוכלים חותרי בחשך בתים, מאספי הון מהבל הבלים על ידי שקר ותרמית מכים פתאים ההולכים אחריהם כעורים אחרי הפסחים. עכס אל מוסר אוילים.

ח. הקבלה אם כל הבל בישראל.

(מאתות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה).

בראשית צאת ספר הזהר מיד האמן ר“מ דליאון, ומספר ההעתקות בכתב יד היה מעט מאד כי לא רבו המאמינים בו, ומעתיקים אחרים לא מהרו להעתיקו. הנה לא רב היה גם מספר המקובלים, ובכל משך הדורות בין חבור הזהר בשנת ס״ח לאלה חששי עד שנת שי״ח, היו מקובלים מעטים מאד, עד כי איש לא שם לב אליהם. וגדולי התורה חשבום לאנשים שאינם מן הישוב החיים בעולם התהו, ורק אז שמו לב להם, בצאת אחד הנוכלין להשמיע בגלוי כי הוא הוא המשיח אשר עליו נבאו הנביאים, והוא אשר יביא גאולה לעמו, ורק אז בראות גדולי ישראל כי סכנה נוראה מרחפת על היהודים והיהדות, רק אז התעוררו ויקיצו מתרדמתם. כמו שקרה להרשב״א עם הנוכל המקובל ר״א אבוצפייא, ורק כאשר נס וימלט על נפשו במקום סתר באיטליה, קם הסער לדממה, והכל שב על מכונו כמקדם. וגדולי הדור לא דאגו עוד לשרש אחרי הקבלה עד רדתה, כמו שלא דאגו ולא מצאו חפץ לדעת את הנצרות, ולא שמו לב לאזהרת חז”ל “ודע מה שתשיב”. ורק בבוא עת צרה, כי נקראו לויכוחים אז נמצא להם איש חכם אשר בחרו בו להיות להם לפה ולמליץ בעד היהדות וישתפקו בהתנצלות לבד, תחת אשר לוא ידעו את הנצרות, הלא נקל היה לחכמי ישראל למחות באפס יד כל תורת הנצרות, מבלי אשר יעיזו כמריהם להרים ראש בפעם שניה. ובזה כמו בהבלי הקבלה חטאו גדולנו חטא לא נוכל כפרה, כי לא שמו לב לעתידות ישראל, וצרות רבות, תלאות אין מספר, מהומות, שפיכת דמים, ריב משפחות כתות גדולות וקטנות, משיחי שקר, נביאי הבעל, מפיחי כזבים, מוליכי עם ד׳ שולל, תועים ומתעים, מקובלים, בעלי שמות, מעוננים מכשפים. נפוצו כדי ארבה לרוב בין העם. ההמון אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ורועי ישראיל לא שמרו את צאן מרעיתם להצילן משיני זאבים, לא ראו את הנולד כי מקבלה תצא היהדות וידיה על ראשה, ורק אחד היה בדור האחרון הגר״א ז"ל אשר ראה אחרית הקבלה והחסידות, ועמד על המשמר להזהיר את העם התועה בישימון, תחת אשר לוא עשו כמהו כל גדולי ישראל בראשית צמיחת הקבלה, אז לא נוצרו לנו משיחים כדוד ראובני ר״ש מולכו לא היו לנו תועים כהאר״י, ולא נוכלים כרח״ו, לא משיח כשבתי צבי, פראנק, הבעש״ט, וההוללים הקטנים עם הגדולים. לא יהיו לנו קדושים בורים ונוכלים, בעיר ובהלות כטאלנא לא זכתה כי בה ינוח “דור מלך ישראל חי וקים” ולהנשא בכסא כסף טהור על שכם חמוריו (מעשה שהיה) ומעזיבוז לא היתה לנצרת שניה, ושבחי הבעש״ט לעוואנגעליום חדש. וערי פולין וגאליציען לא יהיו קן לכל קדוש בור ונוכל, ולא התעו את עמי בדרכי חשך. עד כי היינו חרפה לשכנינו, סחי ומאוס בעיני עצמנו, עם קדוש זה אשר לו תורת אמת שאין דוגמתה בכל העולם, למיום ברוא אלהים אדם על הארץ. ועם קדוש וטהור זה היה לשחוק בעיני עצמו בחסדי רועיו קצרי עין ועצלים, ולא שמרו ולא עמדו על משמרתם כמשפט רועים נאמנים.

הקבלה הזוללה בראה מנהגי הבל ורעות רוח אין מספר, ורועי ישראל עצמו את עיניהם, ולא הבינו כי רוב בני הדור החדש מתאוננים, כי קשתה עליהם יד הדת. ולוא הודיעו כל גדולי התורה גלוי לעיני כל, כי מנהגי הבל אינם דת, והדת עצמה תדחיקם כמו רוח. ולמשל, לוא הכריזו הרבנים בכל בתי כנסיות לבטל מנהג כפרות, ולא השתפקו באיזה מלות קצרות בשו״ע, כי מנהג שטות הוא, או עבודת אלילים. וכלנו יודעים כי העם איננו יודע מה שכתוב שם בשו״ע. ואף לא אחד מאלף יקרא בו, או לוא הודיעו כי מנהגי הבל למאות הכתובים על לוח ספר חסידים המה דברים בטלים. אז ידעו גם צעירנו להבדיל בין הדת הטהורה, ובין החלודה אשר העלו עליה המקובלים המתעים. המקובלים עזבו את התורה הכתובה והמסורה, וישימו כל מעינם בתפלות וכוונות, כמו כל תורת ישראל נשענת על התפלה, עד כי כל מתפלל מתהולל נחשב להם לקדוש. ועיני ראו בעיר קאינווטאפּ—פצך צערניגאוו— בשנת תרל״ב בערך, בבוא אחד מקדושי החסידים אל העיר, והחסידים קראו לו בשם “המתופלל” הוא היה יודע ספר מעט ובכל יום בבקר כאשר גמרו כל המתפללים את תפלתם בבית הכנסת עמד הוא להתפלל. וסדר תפלה עם כוונות ר׳ שבתי מראשקוב פתוח לפניו, אף כי לא הביט בו ולא קרא ממנו את תפלתו. התפלל בעל פה, ואצל כל מלה התכוון וירקד כמו עגל, קפץ באיל, וישתגע כמטורף אמתי, שם ראשו בין שתי רגליו כמו "קלאון״ רגיל, ובכל כחו השמיע קולות משונים, געה כשור פר, שרק כעורב צהל כסוס ויצפצף כצפרדע, וכה התמהמה שעות אחדות, גם בתפלת שמונה עשרה לא עמד על מקום אחד, ואחרי אשר לא נשאר עוד כל איש בבית הכנסת, אז גמר את תפלתו, וילך לביתו. ושם נקבצו אליו חסידים,אשר הביאו לו מנות, וכה התמהמה שנים שלשה ימים בכל עיר, ויאסוף כסף מחיר תפלתו, וכה הלך למסעיו כל ימי חייו. ובפלך פאדאליען ברך אלהים את חסידיו גם באשה יהודית טובה ואלמית, אשר קראו לה בשם “דיא שטומע גוטע אידענע”. האשה הטובה ההיא בהיותה אלמית, עוררה עליה רחמי שמים ביחוד, וכל צבא המרום במרום עשו עמה חסד להשלים כל חפצה. ועל כן נהרו אליה חסידים וחסידות מכל עברים, והיא עשתה מופתים גדולים ונוראים כהבעש״ט עצמו. והחסידים הוסיפו לספר נפלאותיה, ומי רשע אכזר יכזיבם?

בקרבת בריסק דליטא, התגלה צעיר בור אחד, רועה צאן, אשר התבודד ביער או בשדה, ויספר על עצמו, כי יום יום הוא רואה מחזה שדי, ובכחו לעשות נפלאות גדולות, ובבואו אל העיר יום או יומים, נהרו אליו המון פתאים ויתנו לו מתנות, ואחרי כן נעלם עוד הפעם. ולפעמים יצאו אנשים את העיר לבקשהו ביער ובראותו את מבקריו פרש כפיו אל השמים, ויקרא בקול גדול, גאטוניע! טאטעלע פאטער! ומבקשיו התפלאו על ההתלהבות הנוראה, ועל האור הנוצץ מבין חרכי עיניו, ובזמן קצר היה. לקדוש. אך לדאבון לב החסידים, פתאום נעלם האיש, ומקומו לא נודע עד היום. וזה היה בערך בשנת תרל״ז או תרל״ח. ובהיותי אז בבריסק שמעתי רבות אודותיו, אבל לא זכיתי לראותו.

אמונות שוא ותפל חוללה יד הקבלה לאין מספר. אמונות הבלי הגוים עובדי האלילים האסורות על פי התורה בכל חומר הדין, בעלי השמות בין מאמיני הקבלה רבו כילק. השבעות שדים ורוחות תפלות למלאכים, קמעות ולחשים בידי נוכלים כנחשים, סגופים, טבילות ומקואות, סגולות ונבואות, חכמת היד (לקחת שוחד) צירופי שמות והבלי חזיונות רבו עד כי אין מספר לכל אלה.

מנהג יפה אף נעים נהגו החסידים — על פי קבלת הבעש״ט — לשתות יין שרף בבית אלהים בכל בקר אחרי התפלה, “תקון לנשמה”, לזכר איזה יאהרצייט, בר מצוה, ברית מילה, וכדומה. תקון נשמה יבשה להרטיבה ביין שרף הנחשב לדבר גדול אצל החסידים ולעשות את בית אלהים לבית מרזח היא מצוה. אשר גם פני קאזאק יחורו מבשת.

ט. החסידות לפני כסא המשפט.

אקמצא ובר קמצא חרבה ירושלם. בעל האגדה חפץ להשמיענו כי על ידי מקרה קל הערך אשר אין שוה לדבר בו, יצאו דברים גדולים ומעשים נוראים, טובים גם רעים, אף כי לא חדש בזה מאומה, אחרי אשר הנסיון היומי יורנו זאת תמיד בכל הזמנים. וכן היה גם הפעם במקרה ספר הזהר. סופר עני מעתיק ספרים במחיר, חפץ להתעשר פתאם, ויכתוב ספר דרושים בזארגאן ארמי, ובשבתו בארץ ספרד מצא את הספר במערה בארץ ישראל, ולא במערה ממש, אחרי אשר מעולם לא היה בא“י, רק במערה אגדית בתלמוד. ואף כי לא הצליח למצוא פתאים איש יאמינו לו, ובא האות, כי מת עני ואביון, ואיש לא קנה ממנו את המציאה היקרה אשר מצא באמתחת שקריו. ולפי הנראה עתה ברור, לא מצא אף טפשים רבים אשר נסו לעשות פתשגן מספרו. והאות הנאמן על זה הוא כי עד היום אין כתב יד עתיק מספר הזהר בכל העולם, כ”י עתיק רק בן שש מאות או רק חמש מאות שנה, ואין כל הוכחה כי חכמי ישראל ראוהו במשך מאתים וחמשים שנה – משנת ס“ח לאלף הששי זמן חבור הזהר עד שנת שי”ח שבה נדפס, עד כי ספק גדול הוא אם נמצא אף מקובל אחד, עפ“י הזהר – בכל דור – אם נחשוב כל דור לשלשים שנה. ומקרה כזב זה היה כה שפל ודל בעיני גדולי התורה, עד כי איש כמעט לא שם לב אליו ולא הזכירו את ס' הזהר אף בשם, מלבד שנים שלשה מקובלים אחרונים כמו הריקנטי ור”י טריוש (בעל סדר תפלה עם הכוונות הראשון, טהינגען ש"כ, ובעל ס' מקור חיים) ולולי נדפס הזהר, היה גורלו בלי ספק כגורל מאות ספרים כ“י כמהו המתגוללים כאבן שאין לה הופכים באוצרות ספרים שונים ואיש לא יחוש להם, אבל לאסון כל בית ישראל הצליחה המרמה, והספר נדפס, ומחלת הקבלה נתפשטה בין אברי האומה, עד אשר הולידה משיחי שקר, כתות גדולות וקטנות, אשר כל כת יצרה לה אליל אחר, כת שבתי צבי ותלמידיו, כת של פראנק ויורשיה, כת גדולה אשר קראה לעצמה בשם “חסידים” והמגפה הביאה בשר חי בבשר יהודה, עד כי הגר”א ז“ל היה האחד אשר שם לב לגורל עתידות היהדות, ויתאמץ לעצור בעד זרם הרוחות הטמאות אשר באו מערבות אוקריינא, ועוד הפעם על ידי מקרה קטן ודל, כי איזה שו”ב בעיר קטנה יצר לו הוליל חדש בעיר קטנה אחרת, מעזיבוז“¹¹ אשר אין כל זכר לה בתולדות אוקריינא בימי קדם, כמו נצרת בא”י, והשקר הקטן הזה מצא לו אזנים ארוכות במספר גדול, עד כי היתה הכת לחרדת אלהים, ולולי הציל הגר“א את ליטא ממגפת החסידות, כי עתה אולי נטבענו בתהום אולת נצרות ועבודת אלילים עד צואר, ואף כי החסידים לא שעו לדברי הגר”א, בכל זאת עזרו החרמות נגדם, כי לא עזבו את היהדות מכל וכל, והקאטאליציזמוס נשארה על אם הדרך, מעורבה רומית מעזיבוזית. ולפני דור אחד או שנים, כבר חשבו משכילים רבים, כי החסידות כבר ספה תמה, כלתה כעשן, ואני כשאני לעצמי עמדתי תמיד נגד הדעה הכוזבה ההיא, תמיד עמדתי על המשמר, וידעתי כי התנין הרובץ בביצת מעזיבוז אך ישן הוא, כדרכו שנת החורף, ובבוא הקיץ יקוץ גם הוא, וכן היה, עתה הרים התנין את ראשו נכון לבלוע את כל הקרוב אליו, וביחוד מצא לו חוף ים בטוח באמעריקא בארצות הברית, וסכנה נוראה מרחפת עתה על היהדות כלה, החסידות והנצרות עשו שלום אמת, אף כי מעולם לא היה ריב גדול בין שתיהן. קלויזנער והאראדעצקי, מארטין באבער, אברהם כהנא, הלל צייטלין ותלמידיהם כלם נוצרים, חסידים, מיססיאנערים נשכרים, ואמעריקא היא ארץ עשירה נתבעת למשכן ונותנת מאה, ואלף לעגל, וגדולי התורה מה עשו עד הנה לעצור בעד המגפה?

קסברי רבנן שב ואל תעשה עדיף. לוא קמו כל גדולי התורה ויצאו חוצץ כלם לעזרת הגר“א בימיו ואחרי מותו, אז אין כל ספק, כי מכל החסידים נשארה אולי כת קטנה ככת שבתי צבי בשאלוניק. הגאונים יעב”ץ, ר"י שטיינהארט (בעל שו"ת זכרון יוסף) ר' יחזקאל לנדא, פלעקלש, ורבני שקלאוו אמנם עשו מעט, אבל למצער לוא עשו גם אחרים כמהם, גם אז יכלו להביא איזה תרופה נגד המגפה. אפס, כרבם עמדו מנגד, בחשבם כי מחלה עוברת היא ובמהרה תרפא. ועתה הננו רואים כי טעו בחשבונם, ועתה אם לא יתעוררו גם היום, הנה לא נחטא אל האמת אם נשים את כל האשם בראש הרבנים בכלל וגדולי חכמי ישראל בפרט, ערבים המה לנו, ועליהם לתת דין וחשבון לפני כסא דברי הימים אם לא יקיצו מתרדמתם גם היום, ואם ישאלו, מה עלינו לעשות כיום הזה?

התשובה היא!

אספה גדולה ונכבדה מכל רבני ישראל, חכמיו וסופריו בארצות שונות למרכז אחד אשר יבחרו להם, באיירופא או אמעריקא, ואל בית האספה יביאו את כל הספרים המדברים אודות הזהר, הקבלה והחסידות, בעד וכנגד, הנאספים יקראו את כל הספרים הנחוצים לענין זה, למען ידעו להתוכח ביניהם, ואחרי אשר ידעו כלם מה לדבר, יבחרו להם ועד של רבנים יודעי דעת, לא בטלנים היודעים רק ד' אמות של הלכה, וסופרים חכמים, הנאמנים בברית ישראל, לא מחדר האראדעצקי וחבריו, חכמים יודעי תורה ודברי ימי ישראל מבקרים תרוצים, מבלי נטיה לצד אחד. אל האספה יוכלו להועיד גם איזה מקדושי החסידים יודעי דעת (אם נמצא בהם כאלה) וזמן ינתן להועד שנה תמימה עד אשר יקראו את כל הספרים הנחוצים, ועד אשר יבואו להחלטה גמורה, ואחרי אשר יתבררו ויתלבנו כל הדברים, אז יודיעו בכתבי עתים זמן האספה הכללית, לויכוח גלוי, וחפש ינתן גם לחכמים ידועים מחוץ לועד לבוא בשאלות לפני הועד והועד יהיה מחויב לענות לכל שואל מדעת, ואחרי ברור כל הענין מכל צדדיו, יחליט הועד ויודעיה פסק דין, גלוי לכל איש ישראל, מה לעשות עם ספר הזהר. מה יחוס היהדות אל הקבלה החדשה, ומה יהי גורל החסידים בדברי ימי ישראל, אם להכירם כיהודים אמתיים, באופן כי לא יחשבו עוד לכת מיוחדה, אשר נקרעה מעל היהדות הטהורה, או לא.

אמנם ידעתי, כי מאד יתכן, כי החסידים או קדושיהם יענו עזות ולא יבואו אל האספה, או ימאנו לעמוד למשפט עם תורתם החדשה, אז נקי הועד מד' ומישראל, ויוכל להשמיע את פסק דינו אשר יקובל בכל תפוצות ישראל, והועד ימחה את השם “חסידים”, ושם חדש ינתן להם “קרעים” אשר נקרעו מעל בית ישראל. והקבלה עם הזהר יכחדו מן הארץ בתור ספרים שאסור לכל יהודי להחזיקם בביתו, ואם כי ידאב לבנו אם יקרע שבט מישראל, אבל מה יעשה הרופא בראותו בשר חי בגוף האדם, אם לא להרחיק את הבשר החי לבל ישחת כל הגוף, ואם יפחדו איזה מחברי הועד לחתום על פסק דין כזה, עליהם לא לשכוח מצות התורה “לא תגורו מפני איש”. והגר“א והגאונים יעב”ץ, ר“י לנדא, ור”י שטיינהארט וכו' כלם צדיקים גדולי התורה, לא כחדו תחת לשונם, גזרו חרמות, כתבו ספרים שלמים, ובזה הצילו אלפי נפשות תמימות מהלכד בפח פרשו נוכלים לפני אנשים ישרים אשר לא ידעו להזהר, ואין כל סבה לפחד עתה יותר מאשר היה לפני מאה שנה. ואני זוכר כמו תמול היה הדבר, כי עוד לפני ששים שנה, בהיותי במאהליוו (על הדניעפּער) כי בפעם הראשונה, כאשר עמדתי למבחן לפני שני דיינים מב"ד הרב ר' מאיר ברלין, כמנהג אשר נהגו אז עם כל חתן יודע תורה, והרב ר' שאול יפה – אשר היה לי לחותן אחרי כן – נגש אלי וישאלני לאמר: “טרם נגש אל הבחינה, הנני חפץ לדעת אל נכון, אולי הנך יליד משפחת חסידים, ואם חסיד אתה, אין לדבר אודות התחתנות עם בתי, יען שבועת ה' שוררת במשפחתנו, לבל יתערב חסיד בינינו”. ויהי שבע רצון, כאשר עניתיו כי בעיר מולדתי מעולם לא שמענו אף שמע החסידים. ופעם אחת, איזה ירחים אחרי חתונתי (בשנת תרכ"ה) קרה הדבר, כי חמותי לותה איזה פארור או קלחת לבשל מאת שכנתה, ובשוב חותני אל הבית בערב, שמע את המקרה המוזר הזה, ויען ויאמר לחמותי, “עתה תדעי כי כל הכלים בבית כלם טרפה המה”. וכן היו עוד רבים בין החרדים הנאמנים לבית ישראל אשר לא התחתנו עם חסידים, לא אכלו משחיטתם, ויתרחקו מהם כמו מפני נוצרים גמורים, ומי יתן, ושמרו זאת בני ישראל בכל ארצות פזוריהם, כי עתה לא שטפנו מבול מחסידות והקבלה האלילית.

י. הגר"א איננו מקובל.

ישנם בנו טפשים במספר לא קטן, בחפצם להרבות בכבוד איזה רב, יוסיפו לו עוד תואר “מקובל” בחשבם באולתם כי מלבד ידיעתו בתורה הנגלית, יגדל כבודו בידיעתו את הנסתר, מבלי דעת בעצמם מה הוא נסתר בתורה. ואם ישנם איזה עיונים דקים הנסתרים בעמקי השפה, טעמיה ונקודותיה. הנה אין אלה הבלי המקובלים עובדי אלהים אחרים. בין הטפשים, המחברים אשר כבר היו לחרפה ולשנינה בין כל יודעי תורה, הוא בלי ספק הפתי המהלל האדון לעווין, בעל ספר “עליות אליהו” אשר חשב לכתוב תולדות גאון ישראל זה, ובאולתו חשב כי בספרו עליו הוללות קדושי החסידים יגדיל בזה את כבודו. ולא ידע ולא הבין עד כמה השפיל את כבודו בספרו עליו ספורי נפלאות אשר מקומם היה בשבחי הבעש“ט, שבחי רח”ו¹², לקוטי מהר“ן. הטפש בעל עליות אליהו לא הבין לתת לנו שיטת הגר”א בלמודו, הליכותיו עם אלהים ואדם. מעוף שכלו הנעלה אשר לא קם כמהו מימי הרמב“ם עד היום. תם דרכיו כי לא נתן לאיש להדפיס אף מלה אחת מחידושיו בחייו, יען לא חפץ ליהנות מכבוד התורה פן ימצא נחת בראותו חדושיו נדפסים לעיניו. בעל התולדות לא ידע ולא הבין עד כמה נחוץ היה לאסוף אל כל כתבי יד הגר”א ולהניח עליהם חותם צר מפני המזייפים, כי אמנם דברים וענינים שונים, וגם ספרים אלמים נדפסו על שם הגר“א בשקר. כאשר יעשו כל המזייפים לתלות את דבריהם באילן גדול, ומהם אחד משני סדורי התפלה שנדפס בירושלם. וכן הפירוש על רעיא מהימנא המזויף. והגאון לא ידע מזה דבר, יען מעולם לא שלח ידו אל הקבלה. כי עוד בימי חרפו כבר קרא את כל ספרי הגאון יעב”ץ, ואת כל אשר כתב נגד הזהר והקבלה. והגר“א לא התערב בריב יעב”ץ עם הר“י אייבשיץ, יען דבר לא היה לו עם הבלי המקובלים. כי לולי זאת, הלא טבע הענין מחייב, כי בהיותו ראש הגאונים בתבל, הלא על המריבים היה לפנות אליו לשמוע את דעתו. אין זאת רק, יען כלם ידעו כי כל גדולתו בתורה, היא דעת התורה הטהורה בלי סייגי אלילים. בעל התולדות לא ידע איך נפלו הגהות הגר”א על הש“ס ביד המדפיס הנוצרי בוויען, ואיזה רוח הביא את הפירוש על ס' רעיא מהימנא, בעוד אשר הספר עצמו הוא מזויף ככל ספרי הזהר, זהר חדש, תקונים, אדרות, היכלות, מדרש הנעלם, רות וכו'. והנני מעיד עלי שמים וארץ, כי נקל היה לאיש בעל עינים פקוחות להכיר את כ”י הגר“א במבט עין הראשון, כתב יד הגר”א הצטיין באותיות קטנות, עגולות, נקי, הקל מאד לקריאה. מאד נחוץ היה לדעת באיזה אופן נפזרו כל כ“י הגר”א בידי זרים. או כי באמת אינם כ“י הגר”א עצמו, וכל איש חכם לב ברוח בקרת חדה יכל לברר את האכל מתוך הפסולת. אם רק ידע שיטת הגר“א בלמודו. ולפי הנראה לי, הנה גם עתה עוד לא ידעו לומדי תורה ערך הגהותיו בש”ס, אשר כהנה יש עוד למצוא אוצר יקר של בקרת נפלאה במינה. ולומדי התלמוד לא שמו לב לאלה מפני קצורם, ולא ראו רוחב בינת הגר“א מבין חרכי ההגהות הקצרות שנאמרו בשתים שלש מלות הדורשות בקיאות גדולה בתלמוד ובכל חדרי התורה. אבל חלילה לנו ליחס לגאון ישראל זה הבלי מקובלים מכזבים ומזייפים, עינו החדה חדרה לכל פנות התורה, ולא הניח דבר קטן או גדול מכל התורה הכתובה והמסורה אשר העלים עינו מאיזה פנה. ולוא חשב את הקבלה לענין שיש בו ממש, אז היה הוא הראשון בלי ספק לכתוב פירוש על הזהר, והגר”א, לא לבד שלא כתב מאומה אודותיו, אף לא זכר בשמו, כמו שלא היה בעולם. והבל הוא מה שיחסו להגר“א דברים אשר אמר, כי לא כל אשר כתב רח”ו המה להאר“י באמת. כי מאין יכל לדעת זאת, בעוד אשר כל אשר כתב רח”ו, הלא לרח“ו המה, אחרי אשר מהאר”י לא נשאר שום כ“י בעולם. וגם מהגאונים אשר ישבו אז בצפת, אשר לא שמו לב להאר”י, כמו לא ידעוהו. ובאמת, במה נחשב איש צעיר לימים לא נודע לגדול בתורה, מתהלל בחזיונות הבל, שדים רוחות קליפות, בעיר מלאה חכמים וסופרים, תלמידי חכמים גדולים בישראל. איש לא שם לב להאר“י, ועוד פחות ממנו לרח”ו התועה והמתעה, והגר“א עוד לא ראה אף את שבחי רח”ו ושבחי האר“י שלא נדפסו עוד בימיו, ואם נדפסו לא באו לידו אחרי מותו, בימי הגר”א עוד לא היה דפוס בווילנא (הספר הראשון נדפס בווילנא, בשנת תקנ“ט, שנה אחת אחרי מות הגר”א) וכל ספרי חיים ויטאל נדפסו על ידי החסידים בעריהם, בקארעץ, פאריצק, מעזיבוז ומאהליוו פאדאלסק. ולליטא מעולם לא הוראו הספרים ההם, ספרים אשר כל יודעי תורה לא חפצו אף להביט עליהם, ועד כמה אהב הגר“א את הקבלה והחסידות נראה ברור מתוך מכתבו נגד החסידים, באמרו בראשית דבריו לאמר: אלה אלהיך ישראל עץ ואבן (ראה מחברת “זמרת עם הארץ”), ובאופן זה הלא חשב אותם לעובדי אלילים. ושקר העיד בעל “מצרף העבודה” כי ר”ז מלאדי בא אל הגר“א להתוכח עמו. ככל השקרים אשר בדו החסידים על הגר”א, עד כי לא בשו לשלוח מלאכים לכל ערי ישראל, להשמיע כי הגר“א חזר מדעתו נגד החסידים השקר כי בא ר”ז מלאדי לווילנא, רק לא נתנו לו להתראות עם הגר“א, יען הגר”א אמר כי אסור להסתכל בפני אדם רשע, אבל ר' זלמן הוא יכל לדבר את דבריו למצער באזני הרבנים הגדולים בווילנא, ומה גם באזני תלמידי הגר“א. אפס בדברי ימי תולדות ווילנא אין זכר לביאת קדוש החסידים או ליציאתו מן העיר. ואספוק מאד אם שמע הגר”א אף שם ר“ז מלאדי, יען בשלחו את מחאתו לכל ערי ישראל בשנת תקל”ב, ובשנת ההיא כבר נדפס הספר “זמיר עריצים” הראשון באלעקסניץ (עיין שו“ת “זכרון אפרים” בהקדמתו, פיורדא תקל”ג) ואם היה הר“ז מלאדי צעיר לימים, אולי כבן עשרים, ועוד לא יצא לו שם, אף גם בין החסידים אשר עיני כל החסידים היו תלויות לקדושי וואהלין ופולין, ור”ז מלאדי עוד לא הדפיס אף את ספרו התניא בעת ההיא. וצעיר לימים, חסיד מעיר קטנה מפלך מאהליוו יעוז לגשת לפני גאון כל הדורות הישיש הגר"א, אשר כל התבל כלה כבר מלאה תפארתו.

את כל הדברים האלה כתבתי, יען כמה פעמים שאלוני אנשים שונים אשר שמעו מפי חרפת הקבלה באמרם אלי, ומה תענה על הגר“א שהיה מקובל? ובכל פעם עלי היה להוכיח כי שקר בדו על הגר”א כי היה מקובל למען יציגוהו בשורה אחת עם ההוללים קדושי החסידים. וחלילה לנו להשכין לעפר כבוד גאון כל הדורות זצ“ל. לא נופל מהשקר אשר בדו על הגר”א, הוא השקר אשר בדו אוהבי “חכמת האמת” על הרמב“ם ז”ל, אף כי חפשתי בכל חדרי ספרתנו ולא מצאתי אף ספר אחד בקבלה כתוב בידי הרמב“ן בטעם קבלת הזהר והמקובלים אשר הוליד בעל הזהר, כקבלת הרמ”ק, האר“י, רח”ו תלמידי שבתי צבי והבעש“ט. כי כן דרך החסידים להתלות על אילן גדול, רק אם יוכלו לחנק אחרים. ושני גדולי ישראל אלה, הרמב”ן ןהגר“א אינם היחידים, כי גם על איזה רבנים בדור האחרון בדו שקר זה, כהרב בעל הפלאה¹³ וכו'. אחרי אשר מעולם לא היו רבנים גדולי תורה אף אחד בין החסידים. וע”כ אמרו לטבול בבצת הקבלה למצער איזה רב נכבד אשר ישב קרוב אל הבצה.

יא. כת חדשה, חסידים נוצרים.

NIEMTSHI OBESTIANA VIDUMALG

הפתגם הרוסי, כי האשכנזים המציאו את החיה

נתאמצת עתה בירח תמוז שנת תרפ“ו, ביציאת ווילהעלם השני, מי שהיה קיסר אשכנז באשמה חדשה נגד היהודים, אשר לפי דבריו יאמרו היהודים ליסד “אמונה או כת חדשה” מעורבה מחסידות ונצרות. ובזה יאמרו להכחיד את הנצרות הטהורה מן הארץ, ומביא ראיה לאשמתו מד”ר יוסף קלויזנער וד“ר סטעפאן ווייס. את הראשון אמנם יזכיר בשמו, ורק את סטעפאן ווייס יזכיר בשם רב גדול ומהלל באמעריקא. (אנא אל תשכחו להזכיר את הצדיק ר' וועלוועלע האהענצאהלערן, כי הרב המהלל ההוא לא ידע אף את הא"ב העברי) האשמה אשר חשב ווילהעלם כי גלה אמעריקא חדשה. והוא לא ידע כי אני היהודי הפשוט, שלא הייתי מעולם קיסר אשכנז אף יום אחד, אף לא בן מלך, ולא אשכנזי מלידה ומבטן. ואני כבר גליתי זאת עוד טרם נפלה העטרה מעל ראש ווילהעלם, במחברתי “הבו תמים” (ירושלם תרע"ג) כי מי לא ראה, כי יוסף קלויזנער כותב מאמרים בהשלח אשר בהם יתאמץ לאחד את ישו הנוצרי עם הבעש”ט. ולתכלית זאת הוציא לחשך את ספרו “ישו הנוצרי” למען יהיה לעוואנגליום חדש בעד הכת החדשה. וכבר נמצאו אפאסטאלים ברוסיא, האדונים האראדעצקי, א' כהנא והלל צייטלין, וכלם באים על שכרם מיד החסידים בנויארק, כי פה בנויארק, התאספו עתה המון צדיקים וקדושי החסידים כדי ארבה לרוב, גן חיות גדול היתה נויארק לחסידי פולין וגאליציען, מרבץ לכל רמש וכל עוף טמא למינהו¹⁴. נויארק היתה עתה אחות לירושלם, שם מציון כבר יצאה תורה וידיה על ראשה, ומקומה ירשה תורת חשך על פי נוסח הנוצרי ד"ר יוסף קלויזנער. ומנויארק, אלפי זהב וכסף למען הפשיט את התורה החדשה בין החסידים. והמיסיאן גם היא ידיה מלאות עבודה, המיסיאן יודעת מפי הנסיון כי אם יבשלו בפארור אחד בשר כשר ובשר טרפה, ישאר הכל טרפה. ומה גם שני מיני טרפה יחדו, הנסיון כי חסידי שבתי צבי, וחסידי פראנק המירו כלם את דתם, וכן תהיה גם אחרית הדת החדשה, בלי כל ספק בעולם. ואם ישנם עוד די עורים בין החסידים אשר לשמע “נוצרית־חסידית” תרגז בטנם, לעולם לא יסכימו כי בניהם הצעירים ימירו את דתם בדת נוצרית חדשה, הנה על ראשה האשמה, כי לא יחפצו בתבונה, האמונה העורת סגרה את עיניהם. עליהם להתעורר ולפקוח עין, למען יראו כי דרכם חשך, אל בור ינוסו, כי אבדו דרך.

יב. התנצלות המקובלים.

למה תהגו ריק, מקובלים נכבדים?

למן היום אשר יצאה הקבלה מרשות היחיד לרשות הרבים, מכ“י לדפוס בשנת שי”ח, לא תמיד שכבה תחת שמיכה חמה, ולא תמיד ערבה עליה שנתה. כפעם בפעם הקיצו מזעזעיה ולא נתנו לה מנוחה בשאלות וספקות, וביחוד למן היום אשר יצא ס' יוחסין הראשון על פני תבל (קושטא שכ"ז), והיו גם חכמים בישראל אשר לא ראו את הספר הנ“ל, ורק בכח חכמתם לבד מצאו את “הרקב בדענעמארק” כמו הרב ר' יש”ר מקאנדיע, בספרו “מצרף לחכמה” אומר כי בכחו להתנצל ולהגן על הקבלה, אף להכחישה ולהכחידה ולוא האמין בה בכל לבבו, למה היא לו לעורר ספקות באזני הקוראים, תחת אשר כל איש יוכל להבין, כי אם יש בכח איש חכם להכחישה, אז הן כל התנצלותו לא תשוה אף שרוך נעל. ר' משה חיים לוצאטו המקובל אשר מתנגדיו האשימוהו כי האמין כי הוא עצמו הוא משיח, ובכל זאת מצא לנכון לכתוב ספר “חוקר ומקובל” למען הראות את החיוב והשלילה, ולמה עשה זאת¹⁵? המאמין התמים הן לא יעלה על דעתו כל צד שלילה, ולא ימצא נחת בויכוחים, בדבר שהוא מאמין בלי כל ספק, האין זה אות כי איזה ספק רצע את אחזו. והוא בלי ספק ידע, כי רבים מרבני וויניצא לא האמינו בקבלה, ובתוכם ר“י אריה די מודינא. ואין כל ספק כי ידע, כי אחד מתלמידי רח”ו (יעקב צמח) כבר הקדיח תבשילו בעיר ההיא. הוא ידע את כל הרעש והמהומה בישראל אודות שבתי צבי ותלמידיו המקובלים. ועל כן לא יפלא כי לא בכל התנצלותו בספרו חוקר ומקובל לא הצליח אף במאומה לרפא מחלת הקבלה. עת צרה היתה להקבלה בימי הגאון יעב"ץ ואביו, הגאון חכם צבי והמון רבנים אשר הלכו אחריו, והמלחמה התלקחה כמעט בכל פנות בית ישראל. ולוא נשארה הקבלה רק בתור למוד נסתר בידי איזה מאמינים תמימים, אז יכלו מתנגדיה לנוח ממלחמה, והקבלה תמס הלכה מבלי משים, אבל אוהביה לא השתפקו מרעיונות מפשטים לבד, כי חלקוה לשנים, לקבלה עיונית בעד טפשים תמימים הולכי בטל, מוחות מבולבלים שאין להם כל מלאכה ועבודה אחרת רק לעוף בשמים בלי כנפים, הרואים חלומות בהקיץ לשוח בגן אולת גדול הפתוח לפני כל פתי או חצי משוגע. והחלק השני, הקבלה המעשית, לקחו להם אנשים אשר הפכו את הקבלה למסחר, עמך ישראל צריכים פרנסה, ואם לא ימצאו די לחם מעבודתם בארץ, הנה אמרו להתפרנס מדגן שמים, כי מה נקל לדבר שקר ממרום, ולא יתפש בכף? וגם לדעת כל פרטי חלומות המקובלים לא מצאו לנכון, הן חכמה נסתרת היא ולא יוכל לגלותה לזולתו, ודי לו אם ברמזים קצרים יעיד, כי תמול בלילה היתה לו עלית נשמה, ושם בשמי שחק היה חבר למשה רבנו, וילך לשוח בגן עדן עם דוד המלך, ואת ישעיה הנביא ראה מרחוק אף שמע חן דבריו ומליצותיו הנעלות, רק לדברים קלי ערך כאלה מי ישים לב? ובלילה אחר התראה עם שר הפנים מטטרון ויעש עמו חוזה, כי בכל פעם אשר יתפלל יזכיר את שמו, יבוא כרגע לעזרתו. והמלאך רזיאל מסר לו כל סתרי “חכמת האמת”. ואם איש תמים ישאל לתומו, האמנם? היתכן? התרופה הבדוקה והמנוסה היא, דקרוא “אפקורס” הנך מכחש באלהים ובעבדיו הקדושים, והאיש יוכל להיות בטוח, כי יש משרתי המקובל אשר על קדושתו פרנסתם, מן גו יגרשוהו או ירצחוהו נפש, ובאופן כזה אין פלא, כי רבים אחזו במסחר זה ויעשו גם עושר, גם כבוד, והקבלה היתה להם למחסה כזב, וכנען בידו מאזני מרמה ידע להונות את הקונים התמימים עד היום הזה, עד כי פרח המסחר ויעש פרי למכביר.

אחרי אשר שקטה המלחמה אשר ערכו תלמידי הגר“א נגד הקבלה והחסידות, וקדושי החסידים שרצו כצפרדעים בכל ערי פולין וגאליציען ואיש לא החריד רבצם. התעוררו ארבעה אנשים להגן בעד הקבלה מבלי כל סבה מיוחדה, בלי לוחמים נגדה, נסו ואין רודף, תחת אשר בעת תרועת מלחמה נדמו כאלמים כלם איש מהם לא נועז להראות כי לא צדק הגאון יעב”ץ, איש לא חגר חרב על ירך נגד הר“מ חאגיז, נגד הגאון ר' יחזקאל לנדא, והגאון בעל “תשובה מאהבה”, ומה גם נגד הגאון ר' יוסף שטיינהארט, בעל שו”ת “זכרון יוסף” (פיורדא תקל"ג) או הרב ר' לייבעל בעל ס' הויכוח וס' מדת חסידות, וזמיר עריצים. ארבעה אלה אשר זכרתי, היו, ר"מ קוניץ אשר הדפיס ספר גדול ארוך ורחב בפארמעט משונה כמעט משוגע. במדה אשר בארכו ורחבו אין ספר אחר כמהו בכל ספרות ישראל, באופן, כי נחוץ שלחן גדול אם יפתחו את ספרו “בן יוחאי”, ועם משקל הספר, כי יקל ערכו, עד כי על כנף זבוב ינשא, ספר אשר ינקר את העינים כי מחברו בחלום ידבר, מבלי חשוב, כי יש עוד בעולם ענין, ושמו הגיון עד כי חרפה היא לאי דעת לענות עליו או אף לדבר בו דופי, כי מה ישתעשע עם ילד זקן עובר ובטל.

שני לו, יצא עוד איזה חסיד, מקובל שוטה באיטליה, אליהו נסים שמו, במחברת קטנה ככנף הפרעוש, בשם אדרת אליהו (ווילנא תרמ"ו תוצאה ב') ובאדרתו הגדולה אין די אף לכסות כנף הזבוב, וכפי הנראה מדבריו, חשב לצאת נגד החכם הגדול שד"ל ונגד ספר הנעלה “ויכוח הקבלה”. (ריגייו תריב") ולא טוב ממנו הוא השלישי בעל ספר “מגן וצנה” (חסר מקום ושנת דפוס. לפי הנראה נדפס בשטעטין או קאניגסבערג בערך בשנת תרט"ו), חושבים כי המחבר היה בסולבאך. ואם אמת היה הדבר, הלא ידענוהו למקנא לא חכם, אשר העיז להחרים את הגאון הנערץ ר' חיים פיליפאוועז על היותו מקיל. ספרו מגן וצנה ראוי היה להכתב ביד איזה מלמד דרדקי, ובאמת לא נמצא עד היום אף אחד בין כל הסופרים אשר שם לב אליו, כי אמנם חרפה היא אף להזכיר בשמו.

הנכבד בין כל הארבעה, הוא הרב ר' דוד לוריא מביחאוו ישן פלך מאהליוו אשר במחברתו “קדמות ספר הזהר” (קעניגס. תרט"ז) חשב לבנות חומה בצורה באויר בלי כל יסוד, מעשי או הגיוני. עד כי נקל מאד למחנה כבד של עשרה זבובים להפיל את החומה בנשיקת פיהם. אפס אחרי אשר המחבר היה רב נכבד, הנה כי כן ראוי הוא למענה, אף כי המחברת מצד עצמה איננה ראויה לזאת, כאשר יראה הקורא במשך הדברים.

הרב רד“ל, בעל הפירוש על “פרקי דר' אליעזר” נודע לי שמו עוד מימי נעורי בשבתי במאהליוו, הוא לא היה מקובל ולא חסיד רק מאמין בקבלה, כי כן היה לפנים דרך כל רב חרד, כי לולא האמונה, הלא יחשבוהו לכופר חלילה. הרב הזה שמע לפי הנראה איזה טענות מתנגדי הקבלה, הוא ידע כבר את הטענה הצודקת והאמתית, אשר בכחה לבד די למחות את כל ספר הזהר לבל ישאר ממנו שריד ופליט. הטענה, כי דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמר בכתב. ומטעם זה הלא לא מצאנו אף ספר אחד כתוב בידי אחד מחז”ל במשך חמש מאות שנה עד כלות דור רבנן סבוראי. והרב המחבר רד“ל מצא לו פתח לא פתוח לצאת מן המבוכה על ידי המצאה חדשה אך בלתי אמתית. כי אסור היה לכתוב דברי תורה רק בעברית, ולא בארמית, אף כי אין זכר למציאה זאת בכל התלמוד. חלום הוא, חלום שוא, בלי כל יסוד בדברי הימים, כי אמנם לוא התירו חז”ל דבר כזה, הלא הרשב“י לא היה האחד בין חכמי ישראל ובמשך שנות מאות ימי חבור התלמוד הלא היו חכמים לאלפים, ומהם גדולים מהרשב”י, ואיך יתכן כי לא נמצא אף מחבר ספר אחד – למשל ר' עקיבא רבו היה דורש כל ה“את”ן שבתורה, אשר לפי ההשקפה השטחית, אין זה דבר גדול, אבל באמת, יכל איש גדול כר' עקיבא לחבר ספר גדול ונכבד במחקרי מלות התורה, אשר במקומות רבים יכלה לעזוב את המלה “את” על פי סגנון שפת עבר, בר קפרא יכל לאסוף את כל דרשותיו ולעשות מהן חבור נפלא בלשון ארמית, חבור נחוץ להמון העם אשר באו לשמוע את דרשותיו רבה בר בר חנה יכל לאסוף את כל ספוריו המופלאים¹⁶ ולעשות מהם ספר נפלא בשם “פלאי הטבע, או נפלאות הבורא”. ולוא ספר לנו ר' זירא אשר ברא נברא, מאיזה חומר עשה את האדם, מבשר בהמה כשרה, או מעפר ומים, כתבנית הגולם בפראג, בריאה אשר לא יכל אף אהרן אחי משה רבנו לברוא רק עגל אך לא אדם בצלם אלהים. ור' זירא בלי ספק איש טוב היה, ולא מנע את הטוב מספרו לספר לנו כל פרטי האדם אשר יצר. הליכותיו עם אלהים ואנשים, מאכלו ומשתהו, ערך בגדיו, ושנות חייו, הכל כאשר לכל, ובלי ספק עשה כל אלה רק על ידי “חכמת הקבלה” וספר כזה הלא נכבד היה בעד המקובלים אלף מונים יותר מהזהר עצמו.

הרב רד“ל ידע כי בספר הזהר נמצאים דינים חדשים שלא נודעו לחז”ל, והוא ידע בלי ספק, כי המחדש דינים חדשים עובר על הלאו של “לא תוסיפו”. האמנם יכל רב גדול בתורה להאמין כי חז“ל לא ידעו את התורה הכתובה, עד כי השאירו מקום לאיש אחד לחדש דינים שאין להם כל מקור בתורה? ורשב”י ככל חכמי התלמוד הן לא מצאו כל ספר כ“י לפניהם, וכל אשר ידעו היה רק את אשר שמעו איש איש מפי רבו. וממי יכל הרשב”י לשמוע דינים חדשים אם לא מפי רבו ר' עקיבא, ואם הוא שמע זאת, הלא שמעו זאת גם תלמידי ר' עקיבא האחרים, אשר התלמוד מונה מספרם עד כדי כ“ד אלף. ואיש מהם לא ידע דבר רק הרשב”י, ורבו ר' עקיבא עצמו הלא נחל את תורתו גם הוא מרבותיו. וכלם לא ידעו ולא השמיעו דינים חדשים שאין להם כל מקור בתורה?

הרב רד“ל ידע גם כן, כי בפרשת יתרו נמצא בזהר זכר לספורי מלחמות הישמעאלים מאמיני מחמד. והלא דבר כזה ינקר את העינים, כי כותב ספר הזהר הוא איש מאוחר בזמן, ובכל זאת לא יבוש ללחוש על המכה, כי הרשב”י ראה מלחמות המחמדים בנבואה, דבר שאין לו כל ענין עם היהודים. והלא יותר נחוץ היה, לוא נבא רשב“י על גלות ספרד, גלות נוראה אשר נגעה עד לב היהודים בכל העולם כלו. הנבואה על שבתי צבי והמהומה אשר הסב במחנה ישראל, ועוד נבואות כאלה אשר יכלו להיות לעזר גדול לוא ידע ישראל האותיות לאחור. ומדוע לא נבא רשב”י כי יקום מזייף אחד ושמו ר' משה דליאון ויזייף ספר אחד בשם “הזהר” על שמו ר' שמעון בן יוחאי? אין זה, הלא, רק יען כי הרשב“י לא היה נביא מעולם, כי לוא נביא היה, הלא היה עליו לדעת למצער, כי שפתו, שפת ס' הזהר איננה ארמית, רק לשון עלגים, זארגאן מארבה מכמה לשונות. הרב רד”ל ידע בלי כל ספק את כל המון הזיופים בס' הזהר אשר הגאון יעב“ץ מצא את מספרם עד כדי מאתים ושמונים, והוא לא נסה אף לענות על אחד מהם. הרד”ל המתנגד לחסידים אשר ישב בביחאוו הקרובה לשקלאוו, אשר היתה אז עיר ואם בישראל, ושם, בעיר ההיא היה מרכז המחלוקת נגד החסידים, ובלי ספק ידע או שמע, את החרמות אשר הפיצו תלמידי הגר“א, ובתוכם הרב ר' בנימין משקלאוו. ובחרמות האלה נקראים החסידים המקובלים בשם “עובדי אלילים” (ראה מחברת זמרת הארץ, אשר הדפסתי בס' מפלגות בישראל. נויארק 8) ולא סוד כמוס היה בימיו את אשר הוכיח ראש סופרי ישראל ברוסיא. הריב”ל בספרו “שרשי לבנון” נגד קדמות הזהר, אשר הרים על נס איזה מאמרים מהזהר כתובים בטעם הנצרות, אשר אין איש בעלם אשר יוכל להכחישם. הלא אין זה רק, כי חפץ הרב רד"ל לצאת ידי חובת מאמין ולקיים “מוטב שאהיה שוטה כל ימי”.

כל מעריצי הקבלה לא מצאו עז בנפשם להתנצל בכל עת מלחמה, מבלי כל כלי נשק בידם, ואף גם כאשר יצאו גדולי חכמי ישראל בספרים מחוכמים מאד, כספר אר“י נוהם לרי”א די מודינא, נדפס על ידי פירשט לייפציג, 1841 (ת"ר, 8) ספר ויכוח הקבלה לחכם עמנו שד"ל.

ס' בחינת הקבלה לר' יצחק שמואל ריגייוו, (קרי רעדזיז הנודע בשם יש“ר (גורוציאה תרי"ב, 8). פראפאסער פראנק בספרו “קבלה” (נעתק עתה לעברית). ה”ר יעללעניק, וכל ספרי ד“ר רובין “סנחויתון” (מעשה בראשית) סוד הספירות, מעשה מרכבה, ס' המלאכים, (כלם נדפסו בהשחר) וכן ספרי ר”ד כהנא, אבן נגף אבן אפל, ואבן התועים, והתוצאה החדשה בשם “תולדות המקובלים”, ב“ח, (אדעססא תר"ע 8) ס' יקר מאד, וכן ס' תולדות הקבלה והחסידות לה' גאטלאבער, ועוד איזה אשר גלו ערות הקבלה והחסידות. וכנגד כל האויבים הנוראים הנזכרים, מצאו החסידים מגן בעדם בתבנית איש עור ופסח אשר העמידו על חומת הקבלה, את החסיד בלי חסידות, המורה בבית מדרש לרבנים מטעם הממשלה בזיטאמיר, האדון הר”א צווייפעל וספרו המגאל, “שלום על ישראל” אשר החסידים שלמו לו שני אלפים רו"כ בעד עמלו הבל, וספרו סנגור המלא הבלים וצביעות, כיד הצביעות אשר היתה טובה עליו בכל ימי חייו. והחסידים המקובלים לא יכלו למצוא בין כל המון חכמי ישראל, סופריו ורבניו, אף אחד אשר יקח על שכמו את העבודה להתנצל בעד הקבלה, ויען מה, יען שקר אין לו רגלים. ועל כן יסעו כל קדושיהם במרכבות, מקובלים קדושים! עד מתי תדברו כזב סלה?

לדבר אודות מתנצלי הקבלה והחסידות החדשים אלה משכילי החסידים ברוסיא, אחשוב לי לחרפה, בהיותם שכירים במחיר מיסיאנערים הבאים על שכרם, אשר אחזו בדרכי בעל “שלום על ישראל”, כי גם עמיו לא התוכחתי אף כי כתב נגדי בספרו “סנגור” להתנצל בעד הקראים, ורק פעם אחת אמרתי לו פא“פ בהיותי באדעסא, וכאשר נודע לי ברור כי לקח כסף מאת חכם הקראים ה' שלמה ביים, אמרתי לרא”צ, “בפעם הראשונה בהתנצלך בעד החסידים עליך היה להתמצל גם בעד נפשך לפני הגענעראל גובערנאטער בקיעוו. ועתה בקחתך שוחד מאת הקראים אין לך בעד מי להתנצל, כי פה אין פעאדאראו. ועתה עוד דרך אחרת פתוחה לפניך¹⁷ לקחת שוחד מידי המיסיאן להתנצל בעד הנצרות, לך והתראה עם הד”ר בנ־ציון, ואז יהיה החוט המשלש שלם.

יג. שקר גלוי בדברי הימים

לפי הנראה, נשבע אלהים בימינו לשמור רגלי חסידיו מהלכד בפח¹⁸ האמת.

ד' אלהים הטה להם חסד, ומנות חלק לנוצרי תורת מעזיבוז, לחסידי פולין (נוסח ספרד) נתן ספורי נשים זקנות כידו הרחבה, לחסידי גאליציען סכלות ועמי הארץ במדה מרובה וסכלות אין קץ. ורק לחסידי חב“ד (נוסח אר"י) נתן מנה אחת אפים. תרמית נכלי זדונים, וכל לראש גם עט שקר סופרים, סדרי וחכמות לאיאלע, ביחוד בימים האחרונים ברוסיא –, והם המה אשר הפיצו את השקר הגדול, כי סבת יסוד החסידות היתה, “כי הרבנים הכבידו עול התורה על צואר העם, עד כי נלאה נשוא”. ועל כן התפרצו החסידים להקל משא הרבנים. ובזה אמרו להתפאר, כי היו לרעפארמים כמארטין ליוטהער אשר התפרץ נגד עול הקאטוילים ברומי. ואמנם לוא התירו קדושי החסידים למצער בשר חזיר, מלאכה בשבת, לוא בטלו מילה, נשואי תערובות, יו”ט שני של גליות, אז יכלו החסידים להתפאר באמת כי גדולות עשו, והרעפארמים באשכנז ואמעריקא יכלו להודות להם חסדם. אפס, לפי הכלל המקובל באומה כי אין ב“ד יכול לבטל דברי ב”ד אחר, רק אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, ואיה הוא הב“ד של הגדולים אשר הושיבו החסידים, וב”ד של שלשה הדיוטים, כהקדושים מברדיטשוב, טשערנאבעל, ופרעמישליאן יכלו להתיר אולי לגרש פרעוש אחד בשבת. אך בעיקר הדבר, הוא שקר גלוי, בכל ספרי דברי הימים לישראל לא מצאנו כל ספר, מתי התאונן העם על רבניו אשר הכבידו עליהם עול התורה. ומה גם כי בדורות האחרונים עד יסוד ועד ד' הארצות, הלא לא עשה כל רב דבר חדש מדעתו, מלבד מה שקבל הועד. ומי יתן והיה לנו ועד כזה היום. ולפני מאתים שנה היה מספר היהודים באוקריינא כה מעט, דלים ובורים אשר שבו מעט מעט לקומם הריסות חמעלניצקי, עד כי לא מצאנו ביניהם אף גדול אחד בתורה. ובין הערים הנהרסות, הנזכרות בס' יון מצולה, אין כל זכר לעיר בשם “מעזיבוז” שנתקבלה עתה בפי החסידים (הודות לבעל שבחי הבעש"ט) לנצרת חדשה. רבני ישראל כאז כן עתה היה להם השו“ע לפסק הלכה, ורק איזה רבנים גדולים באמת, התירו להם לפעמים להקל נגד השו”ע, תחת אשר רבנים קטנים, פחדו תמיד לצאת מגבול השו“ע. אחרי אשר רק השו”ע עשה אותם לרבנים. ומהם אשר קבלו רק “התרת הוראה” בלי ידיעת חשן משפט. ובידיעה מעטה בתלמוד ופוסקים ראשונים. ומבין החסידים הלא לא היו רבנים בכלל, מלבד קדושים בורים. ואם קבלו רב באחת מערי החסידים, לא היה הרב מכת החסידים, מלבד בימים האחרונים בימי ממשלת ליבאוויטש¹⁹ אשר התיר לו האפיפיור הקטן להושיב רבנים ושוחטים אשר שלח הוא, מבלי הבט אם היו מוסמכים, או לא, ולמצוא רב מוסמך מילידי החסידים, נקל היה למצוא אולי בשמים ממעל, אך לא בארץ מתחת. כי בני החסידים לא הלכו ללמוד בישיבות וואלאזין, מיר, איישישאק וסאלאנט, כי מי יתיר לאיש חסיד ללכת ללמוד אצל הליטוואקים, המתנגדים האפקורסים? ואך שוא יתפארו החסידים ברבם וקדושם רש“ז מלאדי, אשר על שמו הדפיסו בימים האחרונים מין שו”ע חדש, אשר איש לא ידע ממנו בחיי הרש“ז. כי הספרים המעטים והרעים אשר חבר, הלא נדפסו כלם בחייו. ולוא השאיר איזה כתבים אחרי מותו (בדרך במלון נוצרי) הלא יכל בנו ר' בערעניו מניעזין להדפיס (אחיו השני משה המיר את דתו, ונעלם מעיני כל חי, כמו סגרה הארץ בריחיה בעדו) אבל גם אז לא הדפיסו מאומה. והחסידים הבקיאים ונודעים כבר למומחים בחכמת היד (הזיוף) וכדרכם בקדש, לקחו את הס' חיי אדם וחכמת אדם, וישנו בו איזה ענינים קלים, וידפיסוהו בשם שו”ע של הרב מלאדי, (ווארשא תקצ"ח) אף כי בימי חייו לא נודע רק חלק קטן על הלכות פסח. אף כי בעל החיי אדם עצמו לא נחשב בין גדולי התורה, כי היה האיש ר' אברהם דאנציג רק סוחר ולא רב. וכן עשו החסידים את ר' מענדעלי לגאון גדול ר“ל²⁰ כי הדפיסו על שמו ספר “שו”ת צמח צדק”. ולא אתפלא רגע, אם ביום מחר ידפיסו ספר “יצחק ירנן” על שם ר' יצחק מלאנצהוט, או ס' “צמח דוד” על שם דוד מטאלנא אחרי אשר גם מחבר ס' שו"ת “צמח צדק” היה ר' מענדל מניקלשפורג. (אמסטרדם תל“ד, אלטדורף תקכ”ד), אפס בכל זאת לא יתכן לקפח שכר שיחה נאה של החסידים אשר הקילו עול הרבנים מעל צואר הכת, כי אמנם לא שמו עול תורה על צואר בניהם, כי לא למדום לא תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה, ולא גדלו תלמידי חכמים. וזה לכם האות גם היום באמעריקא, כי בין שני אלפים רבנים בארצנו אולי נמצא רב מוסמך אחד מבין החסידים, ותחת זה שרצו עתה בורים קדושים בנויארק כדי ארבה לרוב, והבא לבקר את הקדוש מטאלנא, יזהירו משרתיו לבל ידבר עם “הרבי” בדברי תורה, יען הרבי הוא איננו בן תורה, רק קדוש מרחם, ביחוד זקנו הצדיק הנודע לדראון עולם בפי כל יודעיו, תחת אשר אנחנו האמללים אשר לא זכינו להולד על ברכי חסידים. בהיותנו עוד נערים בני עשר, הלכנו רגלי ללמוד תורה בישיבות. קור וכפן לא עצרו בעדנו אף לנוס בסתר מבית הורים, ערום ויחף רק לשמוע דבר ה' מפי גדולי תורה, ראשי הישיבות בכל ערי ליטא. ועוד יותר בזאמוט (פלך קאוונא אז) ואני עד לעצמי כי כן עשיתי גם אני, אף כי הייתי יחיד להורי, ובבית אבותי לא היה חסר לי מאומה.

עתה יבואו נא סופרי החסידים, יגידו ויראו לנו איזה עול אחד הסירו מעל שכם כל היהודים (מלבד החסידים) עתה יבואו ויוכיחו לנו, כי הקילו את העול מעלינו, בשכין חד (לא חלק) אשר בדו להם. ואשר החמירו הרבנים לבלתי אכול בשר משחיטת החסידים מחשש טרפות על ידי שכין פגום אשר לא יתכן להרגיש מפני חדודו או ההיתר אשר התירו להפוך את בית אלהים לבית מרזח, לכבוד תקון הנשמה, או העול הכבד של קריאת שמע בזמנה, ותחת לשמוע תורה מפי הנציב בוואלאזין, או הגאון ר' אליעזר גארדאן בטעלז, ללכת לשמוע ספורי נשים זקנות מפי הוללים בווילעדניק או סאדיגורא, או לקנות ולמכור סחורות ידועות (ליודעי חן) בניעזין… את אשר ראיתי עוד בעיני בשנת תר"ל, בהיותי שם בבוא “בן המלך מליבאוויטש” לשבת על כסא מפטרא זקנו.

עוד דבר טוב אחד, אשר בו יוכלו החסידים להתהלל, ובצדק כי השליכו מעליהם עול הרבנים, והוא, כי קימו וקבלו עצת התלמודי “מנעו בניכם מן ההגיון” ר“ל מחכמת יון. והחסידים עוד יתרה עשו כי מנעו את עצמם ובניהם מלהגות בכל ספר שיהיה תורה או חכמה, הגיון או סכלות, כי אף את העוואנגעליום הקאפוסטי לא יקראו. ואינם יודעים מה שכתוב בו. והשם “שבחי הבעש”ט” די להם להאמין בקדושים, ועיני ראו זה עתה בנויארק, בראשית שנת תרפ“ז כי הובא ס' שבחי הבעש”ט, התוצאה החדשה על ידי המקובל הקדוש ה' האראדעצקי למאות חסידים. ואיש לא מאמין גדול העיר את רוחם על האולת על חשבון הבעש“ט אשר התפאר כי אשה עצורה לו זה ימים רבים והוא פרוש. והבעש”ט אומר “וא”ת (ואם תאמר) הערשעלע בני? וי“ל על פי הדבור. החסידים בשמעם זאת, צעקו מכאב לב, כי שקר הוא. רק האפקורס האראדעצקי הוסיף זאת נופך משלו. והאיש המביא את הספר נאלץ ללכת ולמצוא שבחי הבעש”ט ישן נושן, ואמנם מצאהו אצל המו"ס שפיגעל רחוב לודלאוו. ובראות החסידים כי האראדעצקי לא הוסיף מאומה, ואיננו אפקורס חלילה. שככה חמתם כמעט, אך נשכו את בשרם בשיניהם מבשת, וישתקו.

מלבד העמל בקריאת ספרים, ומלבד העמל היותר גדול עוד ללמוד לדעת קרוא בספר, הנה חשכו להם את הכסף הנחוץ לקנות ספרים. וזה חזון יקר כי יקנה חסיד איזה ספר כי אם אין קורא אין קונה. מלבד אולי איזה צעירים אשר בחסידות געלה נפשם. והמה, אולי אחד ממאה אלף. אבל תחת זה יזילו כסף וזהב לקדושיהם הבורים, וכל אחד מהם אשר הציג כף רגלו על אדמת קאלומבוס רק שנה אחת, יצא מפה וכיסו מלא כסף וזהב. ורבים מהם עשו עושר ונשארו בארץ, כי ראו לפניהם כר נרחב מלא דשן, די לחיה ולבהמה. ותמצא הארץ חן בעיניו לאכול מפריה ולשבוע מטובה בלי עמל כפים, ולבלי תת ידים להחסידים להכזיבני אמרתי להזכיר בזה קדוש אחד אחוז מאלף, והוא הרבי מגור אשר אסף ספרים הרבה. ובשנת תרל“ז הראו לי בווארשה רשימה נדפסה באותיות רש”י מכל הספרים אשר יבקש הרבי לקנות, ספרים יקרי המציאות באמת, אשר לפי הנראה ברור, היה מחבר הרשימה איש יודע ומבין בספרים. וזה היה הראשון והאחרון אשר ראיתי או שמעתי בין כל כתות החסידים בתבל. ויודעי ספר המעטים ביניהם לא יקנו אף ספרי חסידות או קבלה, וגם שם הספרים לא יחושו לדעת. ופתגם בפי חסידי דרום רוסיא לכנות את הספר בשם “ספאלניק” (ר"ל מפיל תרדמה) כי לחפץ אחר לא יכון כל ספר רק להפיל תרדמה על עפעפי איש אשר לא יוכל לישון.

הנה כי כן אקוה, כי לא הפרזתי על המדה, בהוכיחי ברור כשמש, כי שקר יתפארו סופרי החסידים, כי הקילו משא הרבנים מעל שכם העם. ורק טפה אחת קטנה, קצת אמת יש בזה, כי החסידים עצמם השליכו באמת עול הרבנים מעל שכמם, אבל בזה לא הרויחו מאומה, כי היו עבדים שפלים קדושים בורים, אשר יוליכום בתהו לא דרך. ואני רשמתי את הדברים, למען ידעו הקוראים התמימים, כי עט שקר עשו להם סופרי החסידים, ומהם צעירים אשר התחילו לכתוב גם ספרי תולדות ישראל. וכתוכיים יביעו ידברו, יגמגמו בלשונם איש איש מאשר שמע מפי רעהו מבלי חקירה ודרישה, כי לא לחסידים מחקר, ולא לקדושים בינה. ואתם מליצי הבעש“טיזם, הלא תבשו הלא תכלמו, כי כמני ידעתם כי פעלכם מאפע, אחרי אשר גם נער קטן יבין כי שכורים אתם הבאים על שכרם. ועליכם לדעת כי כל איש דעת לא ישים לב לערמתכם, כלם, אי נקי, כלם יבינו, כי לא מפי מיסיאנער תצא אמת, אחת היא, אם מיסיאנער לנצרות או בעש”טית, ולמה זה הבל תהבלו להונות, עם ה' בתעלוליכם? עד אָן תהבלו, עד מתי תבקשו כזב סלה?

כלימת עולם לכם אם לא תשובו מדרככם, חרפת נצח לא תמחה. אכן, שקר אין לו רגלים, אבל מה טוב היה לוא היה חסר ראש.

יד. המדע והאמונה

(שתי קצותן אכלה האש).

ישנם בנו חכמים – טפשים המאמינים בכל לב, כי כבוד גדול הוא לנו לתפאר, כי בני ישראל “מאמינים בני מאמינים המה”. החכמים האלה טרם השכילו להבין, כי לוא היינו “מבקרים בני מבקרים” היינו מאושרים הרבה יותר מהיות מאמינים בני מאמינים, כי לוא ידע המאמין כי גם אביו היה פתי מאמין, אז לא היה מתפאר בסכלותו גם הוא. בני המאמינים הביאו עלינו צרות ותלאות אין קץ באמונתם הבל, בלי אמונה לא יכלו משיחי שקר למצוא אזנים ארוכות ללכת אחריהם, בלי פתאים מאמינים לא יכלו מקובלים נוכלים וטפשים להונות עם ד' בסכלותם ותרמיתם, בלי אמונה מצד היהודים, אולי לא יכלה גם הנצרות להרים ראש, כי לוא הינו מבקרים לפני אלף ושמונה מאות שנה, בראשית צמיחת הנצרות, ולוא יצאו אז היהודים להכחיש את העלילה, כי בן נולד לנו בעיר תהו, שלא היתה עוד בעולם, לא הכחישו כי בני אלהים אין בישראל, או כלם הנם בני אלהים אף אלה הכופרים באלהים, לוא יצאו אז במחאה גלויה, הלא לא מצאה עוד יד הנבל המזייף אייזעביוס להראות קבר ישו בגלגלתא, בשנת 325 לספירת הנוצרים, ולא יכל לזייף עוד את ספרו של יוסף בן מתתיהו (יאזעפוס) להוסיף בו שקר גדול כזה. לא נמצא בנו עד היום אף מבקר אחד אשר יאסוף את כל המאמרים הקטנים, המלות האחדות המפוזרות בתלמוד המזכירות את הנצרות ולהוכיח מהם ברור כשמש בצהריים, כי חז"ל לא ידעו מאומה אודות ישו והנצרות רק מפי איזה שמועות רחוקות, בלי כל תכן ואמת, והנוצרים עצמם אף בזמן הזה לא מצאו כל חפץ במאמרים אלה, כאשר הסכינו לעשות שנהב מזבוב.

לוא מבקרים היינו, תחת מאמינים בני מאמינים, אז לא לקחנו על שכמנו משא דבשת גמלים אשר עמדו עלינו המון הוללים, מקובלים, מטורפים, משוגעים, נוכלים, בעלי שמות, קדושים, מגידי בעלטה, עם כל המון ספרי הבלים, שקרים, זיופים, מעוננים ומכשפים אשר הוליכו עם ה' תועה ואשר המיתו בו כל רגש שכל אדם בריא, עד כי תמצאו בין ההמון אנשים לאלפים הכופרים באלהי ישראל ותורתו, ומאמינים בשדים, רוחות, קדושי החסידים ובעלי שמות, וההרגל אשר השחיתה האמונה הטפלה אף טעם אנשים בעלי דעה, ובתוכם גם סופרים, עד כי לא ידעו עוד להבדיל בין ספר מדעי באמת, לספר מלא עינים כמלאך המות, אם המחבר יודע לאחוז את העינים, להזכיר בשם ספרים שונים, אשר לא קרא מעולם, או ראה רק את “שער הספר” וכותב בכל רגע (עיין בספר Zur Geschichte der Dumheit. P. xxxxxx Berlin 1989.8. מפלסוף המהלל ה' פראנץ דומקאפּף. ועיין עוד, עוד וכו'. וזאת יחשבו סופרנו “המודרונים” לספר מדעי, כמו שהעיד קלויזנער עצמו על ספרו המזוהב, הטמא “ישו הנוצרי חייו ותורתו”, אשר הדפיס שנית עם הוספות שקרים וזיופים חדשים, וספר מדבר בשפה ברורה, בהגיון, אשר כל איש דעת יכל להבינו על נקלה וימצא בו את האמת הברורה, ספר כזה איננו ספר מדע בעיני המודרונים הצעירים. ספר בלי אחיזת עינים, בלי שפה בלולה, בלי מליצות אץ קוצץ, איננו שוה אף להביט עליו. הנה כי כן השחיתה האמונה העורת גם טעם המדע, עד כי קשה עתה להבדיל בין שבחי הבעש“ט תוצאה חדשה של ה”ד“ר האראדעצקי,” (בלי ספק קבל תואר ד. ד. ד. (דאקטאר דער דומהייט) ובין “ישו הנוצרי חייו ותורתו” או ספר חסידים תוצאה חדשה (ע"י מקיצי נרדמים) וכל אלה באו עלינו, יען טפשים מתפארים, כי אנחנו בני ישראל הננו מאמינים בני מאמינים בחשבם כי אחת היא עם הפתגם “כי הננו רחמנים בני רחמנים”, שהוא כבוד באמת.

מגפת תוארי “ד”ר" בעד כל מחברת מלאה “הבל מדעי” הגיעה כבר עד “שער העפוש”. וכל לץ מודרוני אשר הגיש לאיזה אוניווערזיטאט, או בית חרשת מעשה לרבנים איזה “דיססערטאטיאן” בת עשרה דפים, המדברת באיזה שפה איירופית בלשון מדעית, אודות “המכנסים של רב פפא”, ארכם ורחבם, כמה כפתורים, תפירות, סדקים ובקיעים, ובעד החכמה הגדולה הזאת יקבל תואר “ד”ר לסכלות" בלי עמל. הנה כי כן, אולי נכון הדבר, כי נגיש גם אנחנו כל המון בית ישראל, דיססערטאטיאן פרטית אודות “הקבלה המדעית” והפלוסופיא של הבעש“ט, גל של הבל גדול, ולקבל תואר “ד”ר למאמינים בני מאמינים” על שם “כנסת ישראל”. ואז נהיה כלנו דאקטוירים לפלוסופיא וסכלות בלי עמל רב, האין זאת אחי?

האמונה בכל הבל, היא סחורה עוברת לסוחר. בזול גדול, כמעט חנם, בכל עיר וכפר תמצא בלי עמל, בלי מחיר ובלי דעת. ודורשיה רבים, לא יספרו מרוב, תחת אשר הדעת לא על נקלה תמצא, דורשת עמל רב ועבודה קשה, עבודת הלב והנפש, ושנות עבודה לא מעטה, כי על כן כבר אמרו המושלים כי המלה “עם” נמצאה ביחיד, וגם ברבים, כמו “עמים”. כי כן העיד הכתוב: “כי הן רבים עתה עמי הארץ”. תחת אשר המלה “שכל” נמצאה רק ביחיד, יען “כי לא רבים ישכילו” (רמא"ג באחד מספריו) ומטעם זה רבו מאמיני הקבלה, ומעטים היו החכמים מבקריה, מהם אשר מאנו לבלות את העת לבהלה, בחשבם אותה להבל וריק, ומהם אשר לא ידעוה ולא חפצו לדעתה. באמרם, כי רק תורה אחת לנו, אשר צותה עלינו “לא תוסיפו”. ובזה די להרחיק את הקבלה, לוא גם חכמה היתה באמת, ומה גם אולת קשורה בעבודת אלילים, תחת אשר תורת ישראל וחכמתה די רחבה ועמוקה לבלות בה שנות כל חכם אמתי, אבל עתה עם התפשטות הנצרות בין המון הצעירים הבורים בישראל וביחוד באמעריקא, הנני חושב למצוה רבה על כל חכם אוהב עמו, לאמר גם להקבלה, פה עמוד! הלאה אלילית! צאי לך! כי בבית ישראל לא יכירך עוד מקומך.

טו. הקבלה בצה עמוקה.

אמנם פתי יאמין לכל דבר, אך לעולם לא יאמין כי פתי הוא, כי על כן קשה למצוא איש תבונה אחד בין כל המון החסידים, הפתי יאמין כי “הרבי” הוא קדוש מרחם, אף אם הוא עם הארץ גמור, הפתי מאמין, כי כל קדוש לחסידים הוא מקובל, אף אם לא ידע פירוש המלות מסדור התפלה. הפתי לא יאמין כי הרבי הבור הוא נוכל פשוט, צבוע ורודף בצע מעשקות, ואם אלף פעמים תכתוש את החסיד במכתש ישאר חסיד פתי, המאמין כי על פי הקבלה יוכל הקדוש להפוך את העולם לתהו ובהו, אף כי לא יתכן להכחיש, כי ראיתי בין החסידים גם רבים היודעים ומבינים את כל החלאה אשר בבצה, אבל נוכלים וצבועים המה אשר עשו להם את הצביעות לפרנסה, והמה הלא רעים המה אלף פעמים מהחסידים הפתאים התמימים, הרמאים הנוכלים יודעים כל מה שנמצא בבטן הבצה העמוקה, המה יודעים, כי מלבד, בלויי סחבות, גזרי עץ רקוב, שברי כלי חרס, ועוד חמודות כאלה יותר לא העלה איש מן הבצה, אף אם ירד אל עמקי תהום, אבל הפרנסה, אם כל חטאת, לא תתן לנוכל וצבוע להביט בעינים פקוחות על דרכו, כל עוד אשר ברק הזהב יעור את עיניו.

טז. האב, הבן ורוח הקדש (חכמת הנצרות) האב, הבן והנכד (חסידות)

(ויאמרו העצים אל האטד לכה מלכה עלינו). (שופטים)

על שלשה עמודים חזקים, מצוקי ארץ, עולם החסידות עומד, השקר, הפתי והבור.

אם לא התול נחמד הוא, כי ברגע אשר ישמע החסיד מפי איזה הולל, בור ומכזב, הקורא את עצמו בשם קדוש או צדיק, כרגע יתארהו בתואר “רבי”, תחת אשר כל נער יהודי יודע, כי בתואר זה נתאר רק את הרב המורה תורה לבני עדתו, או “המלמד” מורה תורה לצעירים, ראש ישיבה וכדומה. אך אם נפגוש איש עני ואביון ובתרמילו אין אף פתותי לחם למלא נפשו כי ירעב, ואותו נתאר בתואר “נדיב”, האין זה רק התול נחמד ושחוק לנערים או לועג לרש?

כל הולל אשר אחת נשבע בקדשו להיות צדיק וקדוש. די לו, אם יקח לו “גבאי”, ילבש מעיל משי לבן, קורץ בעיניו, ועיניו לשמים תצפינה, ידבר איזה מלים בלתי מובנות, והגבאי משמיע בקול רם, “הרבי שלנו יליד עיר רחוקה, הוא עיר וקדיש מן שמיא, קדוש עליון, אחד מזרע המלוכה בפולין או גאליציען”. וכרגע יודעים כל תושבי העיר הקטנה, כי יונה צלויה נפלה אל פיהם. ויבקשוהו להשתקע בעירם, בדעתם, כי ככל “רבי” מביא פרנסה אל העיר, מרוב אורחים הבאים אל הרבי מקרוב ומרחוק. ולוא גם ידעו כי כל הענין הוא שקר, הבל הבלים. אך בזה הן לא יאבדו מאומה והפרנסה היא בטוחה. ואם יאמר איש להוכיח משוגתם או יעיד כי יודע הוא את “הרבי” לנוכל ואיש מרמה, לא ישמעו לו או גם יגרשוהו בחרפה. ולהרבי יכינו מעון יפה. יעמדו לפניו כעבדים לשרתו, בתקותם, כי מזה יהיה חלקם שמן, ובני העיר יפרסמו את שמו ברבים, יספרו עליו נפלאות גדולות, שקרים אין מספר, ובעוד מעט ינהרו אליו פתאים מאמינים, מכל עבר ופנה, ואיש איש יביא לפניו מכאובי לבו, ואם הרבי לא יצליח בהבטחותיו שקר, הלא מענה נכון כבר בפי החסידים, כי ה' חפץ דכאו. והרבי הלא עשה כל מה שבידו לעשות. התאבק עם כל שרפי מעל. כבר נסה השבעת שדים ורוחות, קמעות ולחשים, אך השטן גבר עליו, ולהאמלל אין דרך אחרת רק להכנע ולקוות לחסדי השם, הרבי כבר יושב על כסאו בטח, הונו יגדל מיום ליום, כי ינהרו אליו פתאים לאלפים או גם לרבבות, וכל אחד יביא לו מנחה, ולכל טפש יבטיח לאכול מדגן השמים, והוא עצמו אוכל משמני הארץ. והיה אם בן או בנים לו, יסמוך את ידו על ראש הפר, והבן יהיה לקדוש. ואם נכד לו, יברכהו גם אותו, בן לילה, והוא קדוש, בן קדושים, נין ונכד לקדושים, וכל אחד מבני משפחתו יהיה לקדוש, וימצא לו או יבחר לו איזה עיר לשים בה משכנו, והוא מאושר. על הרועים הרעים חרה אפי.

יז. הכתות בין החסידים.

תולדות הכתות הדתיות, ככתות המדיניות, הסבה אחת היא.

תאות הממשלה.

איש אחד, אמיץ לב או עז פנים המבקש ממשלה על העם, אשר לא יוכל להשיגה, ימצא תנואות על המושל או פקידיו, קורא ומטיף אל העם להתקומם נגד המושל ומשפטיו, ותמיד ימצא לו מקשיבים לקולו. מאמינים, לפעמים קלי דעת, ובכן ויסד לו כת מיוחדה, והוא עומד בראשה, והכת נקראת על שמו, זה הוא חק עולם.

כל דת או אמונה בתבל תתפאר כי נתנה מן השמים, ועל כן, על כל מיסד כתה דתית חדשה לעלות השמימה, ולהביא משם סבות ותנואות להתנגד אל הדת הקיימת. וכל המרבה לספר שקר ממרום, יגדל כבודו בעיני פתאים מאמינים. ומה גם אם חנן המיסד בפה חנף ושפת חלקות לקחת לב העם. ואם הוא נוכל ערום יאסוף במכמרתו גם נוכלים צבועים הבאים על שכרם מכיס העם, העם, הפתי הגדול, והצבועים יהיו לתלמידים מספרי נפלאות המיסד המושל בשמים. ובאופן זה נוצרה הנצרות גם האסלם. אפס אם המיסד הוא אחד מסלת העם וחסר כח לב, וירגיש בנפשו כי העם לא יתן בו אמון ללכת אחריו. ומחפצו הכבד למשול לא יוכל להתאפק, אז ימצא לו עצה עתיקה להתלות באילן גדול. והוא הוא רק התלמיד אשר זכה לראות את פני רבו, והוא הוא אשר למד מרבו חקים ומשפטים חדשים, ואם לא ימצא אילן כחפצו, יברא לו אילן שלא היה בעולם. והעם, הפתי המאמין לא יחוש ולא ירגיש כי יוליכוהו תהו לא דרך, והולך אחריו כבהמה בבקעה. והתלמיד המיסד האמתי יהיה תמיד לראש המדברים.

כן היה וכן יהיה עד עולם, “כת החסידים”, מעולם לא נוסדה כת בשם זה, כי אין זכר זה בדברי ימי ישראל. אבל ההיולי הראשונה היתה, כת שבתי צבי, וש“צ היה גם המיסד הראשון לכל “הכתות” אשר יצאו מבטן הקבלה. והמקובל יעקב פראנק הביא את תורתו לפולין, וימצא לו מאמינים רבים, ורק אחרי המרתו עזבוהו רוב מאמיניו, אשר לא חפצו להמיר דתם. ואיזה אלפים מהם אשר נשארו באמנה אתו, נאלצו להסתיר את דתם ואמונתם, אך הרוב מהם נפלגו והיו למפלגה מיוחדה, מאמיני קבלה ככל תלמידי פראנק, ויהיו לכתה מיוחדה, ויקראו להם בשם “חסידים” בלי כל מיסד ומנהל, אפס גם זנב הנחש לא יתנועע זמן רב בלי ראש, וכלם ידעו את הכת רק בשם פראנקיסטים. (עדי כי עוד בשנת תק"ס לא נקראו בשם חסידים, והגאון בעל “תשובה מאהבה” קורא אותם תמיד בשם פראנקיסטים או שבתי צבי). ובכן נאלצה הכת למצוא לה מיסד אחר, יהיה מי שיהיה. והנוכלים הצבועים בדו להם שם איש שלא היה ולא נברא, אשר קראוהו בשם ישראל בעל שם. ולמען הבדילו מכל בעלי השמות הרבים אשר שרצו כצפרדעים ביאורי פולין בעלי שמות בכח הקבלה, ועל כן הוסיפו על שם אלילם תואר “טוב”. ואולי חשבו להעיר בזה, כי יש גם “בעל שם רע” ורק אלילם הוא בעל שם טוב (בעש"ט). וקדושי הכת הראשונים מעולם לא הזכירו אף ברמז, כי הבעש”ט היה מיסד הכת בעוד אשר כל הקדושים עצמם, בכל עיר ועיר כל אחד התנשא למלוך, אחרי אשר אין אחד אשר יכל להתפאר כי ראה את הבעש“ט, או היה תלמידו. וכל הולל קדוש אשר מצא אזנים ארוכות להאמין בו, היה לאליל עומד ברשות עצמו, על חשבונו, כל קדוש ראה מראות אלהים, כל קדוש היה לנביא מגיד עתידות, כל קדוש פוקד עקרות, עושה נפלאות גדולות בשמים ובארץ, ורק אחרי כן, אחרי צאת העוואנגעליום לחשך, והבעש”ט היה לאליל על כל האלילים, רק אז, החלו הקדושים להתפאר כי התראו פנים עם אלילם הכול, שם ברקיע השמים, וברבות הנוכלים רבו הקדושים, ואיש מהם רודף כבוד ובצע התקנא ברעהו, איש איש מהם שלח מלאכים, לא לבד לאסוף כסף “המעמד”, אבל, וביחוד להסית ולהדיח המון מאמינים, וכן הצליחו באמן. וכל הולך על שתים, ולבו לב טפש ואזניו ארוכות, כלם נספחו אליהם, עד כי היו למחנה גדול. והקדושים הצדיקים אשר רבם ככלם היו והנם גם עתה עמי הארץ, בורים פשוטים, אשר לא ידעו להכין די תבן ומספוא לחמוריהם, אנשים בלי תורה ובלי חכמה, ומבלי דעת מאומה בדברי ימי ישראל, הנה נאלצו להכיר את הבעש“ט לראש כל הכתות השונות, אליל כל האלילים, והמה, הצדוקים, כלם המה תלמידיו, ואת תורתו למדו מפי העוואנגעליום “שבחי הבעש”ט”, וממנו למדו לשקר איך לעשות מופתים בשמים ובארץ, ואם לפעמים נמצא בין הקדושים אחד יודע ספר מעט, השתמש בידיעתו זאת ויתנשא על האלילים הקטנים אשר סבבוהו, עד אשר היה להם לראש, והאלילים האלמים קטני ארץ אלה נאלצו לכוף ראשם ולכרוע ברך נגדם, ולפעמים הרויחו בזה כי התפארו להיות תלמידי האליל המפורסם לגאון וצדיק.

הכתות הרבות בין החסידים נוסדו באופן זה.

ראשית דבר יבחר לו הקדוש עיר קטנה לשים בה משכנו, רחוקה מאדם וקרובה אל אלהים, רחוקה מתורה ודעת, כי כן “אמר אלהים לשכון בערפל”, ומלבד זה, הדבר כבר בדוק ומנוסה, כי בעיר גדולה גם הסכנה מפני “עין הרע”. והלצים האפקורסים יוכלו להחרים את כל העולם חלילה, על ידי מלשינות לפני הממשלה. ובני האדם בכל עיר גדולה, המה מטבעם קטני אמנה. ואיך יזרעו זרע חסידות על צחיח סלע?

הצדיק שולח מלאכים לכל הערים הקטנות סביבו לאסוף חסידים אשר ישלמו “מעמד” שנתי. ובכל עת צרה יבאו אליו לשפוך שיחם, וישלמו “פדיון”.

הצדיק מתאמץ והגדיל כבודו ופרנסתו. ונוסע אל הצדיק הגדול אשר כבר קנה לו שם בערמתו. יושב אצלו איזה ימים או שבועות ללמוד ממנו תורה. לא תורת משה הכתובה או המסורה, לא! סחורה כזאת אין בבית מסחרם, הוא למד קבלה, איך לקבל פדיונות, ולהבטיח לכל עקרה כי אלהים יפתח את רחמה, ולעגונה כי תלד שבעה. ואם בנים ובנות לקדושים, יתחתנו ביניהם, והיה הצדיק הקטן מחותן עם הצדיק הגדול, ואחרי שובו אל ביתו או כפרו, יביא עמו אמתחת מלאה עצה ותושיה. ועם זה יגביה עד שמים שיא “רבו” הגדול והקדוש, ומספר עזוז נפלאותיו בשמים ובארץ. והוא התלמיד, הלא התחמם לאור תורתו, ונצדק קודש.

הנסיון הראשון נודע לנו – לא מפי דברי הימים חלילה – רק מפי החסידים עצמם, כי מיסד כת חב“ד רש”ז מלאדי שמע שם האדמו“ר ר' בער ממאזריטש, או בעל “תולדות יעקב יוסף” ויבוא מלאדי – או לאזני, לקחת מפיו לקח, והוא הוסיף על השמועה, ורש”ז ראה מראות אלהים דרך ארובות השמים אשר היו פתוחות תמיד בכל ערי וואהלין, ובשובו לביתו נחה עליו רוח אלהים ויהי לצדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ובהיותו גם יודע ספר – לפי הנראה הרבה יותר מכל רבותיו – הנה נתעלה פתאם ויהי לאליל גדול וראש לכל חסידי חב“ד, ובו יתפארו נגד כל קהל הצדיקים הבורים, כי לא קם כמהו. ומלבד בניו ונכדיו לא מצאו חסידיו חפץ בכל האלילים האחרים, בני רש”ז ונכדיו כלם ירשו נחלת אביהם, וכלם ישבו על כסא קדשו, כלם מלבד בנו משה אשר המיר דתו,²¹ כלם צדיקים, כלם קדושים, נכדים ובני נכדים עד סוף כל הדורות. וכן היה להם לחק עולם בין כל משפחות הצדיקים הקדושים, ואז אשת הצדיק ילדה לו בנות, אז תהיינה לנשים רק לבני קדושים אחרים, כאשר יעשו גם מלכי ארץ להתחתן רק עם זרע המלוכה, ובאופן זה נקשרו הקדושים איש ברעהו, וכל הקרוב אליהם יהיה הוא ומשפחתו קדוש.

יח. חסידי פולין וחסידי חב"ד.

עפה, כי לא כח לב, רק כח הזרוע יחסר לי לעת זקנתי לתאר את כל דרכי החסידים, וביחוד קדושיהם המפוזרים בכל קצוי תבל, אחרי אשר החסידות כבר דגרה ביציה ותלד נחשים וצפעונים בכל גל של אשפה, עד כי בשלש קלשון אשר בידי, אין די כח לגלות את כל האשפתות, אשר על כן אמרתי לגלות רק מעט מאלה אשר ראו ברוסיא ארץ מולדתי. ובכן לא אדבר פה מחסידי גאליציען אשר על סופרי הארץ ההיא החובה לטהר את ארצם מן החלאה וגלי האשפה הגדולים אשר צחנתם כבר עלתה באפנו מעבר לים, וחובה קדושה על הסופר הנערץ ה' בראנדשטאטער וחבריו להרים מכשול ודרך עמם.

במספר חסידי פולין נחשבים, כל החסידים בעשרה פלכי פולין גדול, כל פלכי וואהלין, רוסיא הקטנה (קיעוו פולטאווא וצערניגאוו), פאדאליען, בעסאראביען, ומספר ידוע גם בפלכי רוסיא הדרומית, ומספר ידוע גם בפלכי הוראדנא ומינסק. חסידי ארצות אחרות לא נחשבו בחשבון חסידי פולין, כמו חסידי גאליציען ורומעניען. כי נבדלו בשפתם הזארגאנית, כמו בקריאתם בתורה, במנהגיהם ובכל תהלוכותיהם, ולהם היו קדושים ואלילים אחרים, ולא ידעו איש את אחיו, ורק אליל כל האלילים (הבעש"ט) חשבו גם הגאליציאנים להם לאלוה, ואי אין את נפשי לדבר אודות אלה האחרונים אשר לא תכנתי את רוחם לכל פרטיהם, והחובה על סופרי הארץ ההיא היודעים אותם יותר ממני לדבר אודותם.

חסידי פולין הכי טובים – בין עשר מכות – המה בפולין גדול, יען ביניהם היו גם יודעי ספר, ובערים הגדולות קבלו רבנים מפורסמים, אף כי לא היו חסידים, ורבם מהם אשר ידעתי פנים אל פנים, כמו הרב רא“ח מייזליש בלאדז, שני האחים דיסקין בבריסק ולאמזא, ר' שמואל מאהליווער, הגאון מלבים (לונטשיץ) רד”ב מייזליש וגעזונדהיט בווארשא. ר“י בכרך בסייני, פלק, ר”ז מקוטנא, ר“א וואקס, שפירא במעזריטש, ר”ח פיליפאפאווער, ועוד. ולפעמים חדרה ההשכלה גם בין חרכי החסידות החשוכה, עד כי יתכן היה ליסד אף בית מדרש לרבנים בווארשא, מטעם הממשלה. אך הבית ההוא לא האריך ימים, יען רוב תלמידיו לא נתקבלו לרבנים מטעם הממשלה, כמו ברוסיא, וכמעט כל התלמידים המירו את דתם, ולאושר חסידי פולין – אף כי הם חשבו זאת לאסון גדול – ישבו רבים מבני ליטא בפולין, וביחוד בפלכי סובאלק ולאמזא, וביניהם יודעי תורה רבים, גם סופרים ומשכילים, תחת אשר בפלכי וואהלין, צערניגאוו, פאלטאווא, קיעוו, פאדאסלק, ובעסאראביען אשר התישבו שם אחרי גזרות ת“ח – ת”ט. וגאנטי שר“י רבם ככלם היו בורים, והליטאים לא חדרו לערבות אוקריינא עד הימים האחרונים. וכל בן ליטא היה קוץ מכאיב²² בעיניהם, עד כי גם רבנים מוסמכים לא לקחו להם וישתפקו ברבנים בורים מאגודתם. ויהיו לקנאים גסים מאין כמהם לרוע. ועל כן רחוק היה באמת למצוא יליד ליטא בעריהם, עד אשר נוסד בית המדרש לרבנים (מטעם הממשלה) בזיטאמיר, בשנת תר”ג. ויהודי ליטא נהרו אליהם רק בשנת הרעב (תרכ"ז) כי גדל הרעב בזאמרט. ואני ישבתי אז בצערניגאוו, עיר מלאה בורים ונעוי לב בעת ההיא, אשר עשו להם שם גדול לחרפה ולשנינה, על רוע לבבם אשר הראו לאמללי ליטא אשר עזבו את משכנותיהם בל ימותו ברעב. ואני עזבתי את עבודתי מכל וכל כמעט, ואהיה טרוד יומם ולילה לדאוג בעד אחי האמללים והגולים אשר נהרו דרך העיר ההיא למאות ואלפים, ורק מעטים מהם נשארו בעיר היונה ההיא.

כת חב“ד הצטיינה ברשעתה נגד הגולים האמללים בכלל, ונגדנו אפקורסים בלי כל אמונה ודת. ורבם ר' פרץ בראשם. וחסידי חב”ד עלינו. ומה גם בראותם כי יסדנו אגודה לבנות לנו בית תפלה אשר בו נתפלל בנוסח אשכנז, הלשינו עלינו כי הננו מורדים, פליטים, אפקורסים בלי כל אמונה ודת. ורב ר' פרץ בראשם. וחסידי חב“ד אדוק ה' חיים חלפן הצטיין בכזביו, והנני מזכירו רק למען ישאר שמו לדראון עולם. בין כתות חסידי פולין וחסידי חב”ד עומדות בתוך עוד כתות אחרות, ולכל כת אליל מיוחד, כמו כת אהרן מקארלין אשר נהג את ממלכתו ברוב הדר וגאון, ויעש לו שם גדול בין אצילי הנוצרים, וירוממוהו בקהל עם, כי הוא מומחה גדול בסחר הסוסים. ואל כל שוק גדול (יריד) בארץ, שם הופיע ברוב גאונו, והוא עצמו בחן את כל הסוסים הטובים, ויהי הקונה היותר גדול תמיד, והחסידים התפארו כי בארות הרבי נמצאים תמיד יותר מאלף סוסים נבחרים. וכל האצילים הנוצרים, יבואו אליו לקנות ממנו סוסים, והקדוש יוסף הון רב, גם מן הסוסים, גם מן “החמורים”. (ראה מאמר המשורר יהלל בשחר, אודות “הינוקא בסטאלין”).

כת הצדיק ר' ישראל מווילעדניק (עיין ס' שארית ישראל, אשר הדפיס הצדיק מיכאל לוי פרומקין, ראדקינזאן) על שמו. כת ר' אהרן שטראסעלער, (פלך מאהליוו) תלמיד רש"ז מלאדי, אשר התנשא למלוך אחרי מות רבו, בטענה, כי הבן היורש ר' דובער הוא עם הארץ, אבל לא הצליח, כי הכת אשר יסד לא גדלה מעולם. ורק בית תפלה אחד לה במאליוו, על שמו, בחלק העיר דובראווענקא. עוד כת אחרת בקאידאנאוו, כת משוגעים בקאצאק, וכתות רבות יוצאי ירך ר' מאטאלא מטשערנאבעל, ומהן שמונת הכתות הנודעות אז בשם “שמונה שרצים”. ריח רע מאד השאיר אחריו הצדיק ר' ישראל מקאזניץ בברחו מבית האסורים, בעזרת הכסף הרב אשר הוציאו חסידיו לקנות לב כל פקידי ושומרי בית הכלא, אשר ברחו יחדו עם הקדוש לגאליציען, מפני חמת הממשלה, והצדיק הזה גדול שמו מאד בין חסידיו עד היום. שבתו בבית האסורים היה, לא יען כי חטא חטאה גדולה חלילה, והאפקורסים מאמינים, כי אכל כזית בלי נטילת ידים, והממשלה קצפה עליו קצף גדול, בחשבה כי שגגת צדיק עולה זדון.

יט. בירת ממלכת החשך.

רומא הקטנה, (ליבאוויטש), משכן האפיפיור בזעיר אנפין. הדעספאטיזם הקאטולי בין חסידי חב"ד (ר"ת חסרי בינה ודעת), כפי אשר ראו עיני לפני ששים וחמש שנה.

עד עתה²³ דברתי אודות מיני חסידים שונים וקדושיהם בפלכי רוסיא השונים, אבל ראיתי נכון לפני להשאיר זכרון בספר את אשר ראו עיני בליבאוויטש, אחרי אשר עד הנה לא ראיתי כל תמונה נאמנה אודותה באיזה ספר, כתובה בידי סופר אשר בעיניו ראה, ובידיו משש את החשך כמני, ואחרי אשר גם בלעדי זה אקוה כי החסידים יברכוני שבע ביום על הטוב והחסד אשר עשינו עמם, כי על כן יוסיפו לברכני גם בעד מאמרי זה עד עולם.

ליבאוויטש, היא עיר קטנה בפלך מאהליוו (על יד נהר דניעפער) לא רחוקה מעיר המלוכה לאדי, לפנים בירת ממלכת רש“ז מלאדי, ראש משפחת שנאורזאהן, וראשון לקדושי חב”ד, ערי מצער, רוב תושביה היה יהודים עניים מרודים, כבכל ערי תחום המושב ברוסיא, ורק כאשר העלוה החסידים לבירת ממשלתם, יצא להם שם בישראל. רבים מתושביה מצאו לחמם על ידי האורחים הרבים אשר נהרו אליה מפלכי רוסיא הלבנה, מאהליוו – וויטעבסק או מינסק. ויחידי סגולה נתברכו על ידי “הקבלה” במסחר חדש אשר לא ידעו עד כה, כי העבירו אליה סחר ניעזין, לפנים דירת “האמצעי” ר' דובער בן המלך, רש“ז. כבר יצא שם גדול בין כל חכמי “חכמת היד”, אשר אליה הביאו את כל פרי עמלם ועבודתם, ואליה נהרו כל הסוחרים הקונים כל חפץ יקר במחיר זול, אפס אחרי מות אלילם, וזרם האורחים נדמה, והסוחרים חדלו לבוא שם, העבירו את המסחור אל הבירה החדשה, ליבאוויטש. ולתושבי העיר הקטנה ההיא – אשר לא היו חסידים מטבעם – היתה הרוחה. ובזכות “הרבי” הקדוש נבנו גם המה. כל ימי חיי האפיפיור הזקן, הצדיק, ראש אלילי החסידים, הולד לו ששה בנים, וכלם זכרים, וכלם ילדו להם בנים, וכלם ישבו לבטח בבירת ממשלת אביהם, ויחיו חיי עונג על חשבונו, לכלם בתים יפים וגדולים וכלם התענגו על רוב טוב. והכי נכבד מכלם היה הצעיר ר' שמואל, ורק אחד מן האחים הקדושים, אברהם שלום, עזב את העיר ההיא, בראותו כי איש לא ישים לב אליו, בהיותו בור ועם הארץ פשוט, ועל כן עזב את העיר וילך וישתקע בעיר אוורוטש, ויהי שם לצדיק וקדוש. וחמשת אחיו נשארו כלם בליבאוויטש, עד מות אביהם בשנת תרכ”ו.

זרם הכסף דרב הלך הלוך וגדול יום יום. כי נחוץ היה לא לבד לכלכל את כל משפחות זרע המלוכה, אבל גם להשביע רעבון פקידי הממשלה אשר כבדו את הרבי, ויבואו לבקרו כפעם בפעם. ובעיני החסידים נחשב זאת לכבוד גדול, כי גם פקידי הממשלה יודעים לערוך חין ערך אלילם. וגם תואנה מצאו תמיד, כי הפקידים באו להתרפא ממחלתם או תלאות אחרות אשר לא נתנו להם מנוחה, עד כי לא מצאו מזור מיד הרופאים, ועל כן פנו אל קדוש חסידי חב"ד, אבל הרבי זכה לכל הכבוד הזה רק בזכות “ההלואה” אשר בקשו הפקידים תמיד. וחקי הממשלה נגד קדושי החסידים נתנו חרב ביד הפקידים לבקש הלואות תמיד. וזה הדבר: על פי חקי הממשלה אסור היה לקדוש החסידים לעזוב את עיר מושבו ללכת לנוע הנה והנה לא יותר ממרחק 30 קילאמעטער, ואם הדבר היה נחוץ מאד, על הקדוש היה לבקש רשיון מיוחד, ולרשיון כזה זכה רק אם צפה אותו בזהב טהור מבית ומחוץ. ועל כן נאלצו כל הרביים לשבת בית, ולשלוח מלאכים לכל ערי ישראל לקבץ “מעמד” מאת כל המאמינים. וליבאוויטש עלתה על כלנה. ומשלחת מלאכי רעים אלה לקחו מכל הבא לידם, ברצון או באונס, כי היו לפעמים פקידים גדולים מעיר הפלך אשר בקשו הלואה עשרת אלפים רובל או יותר. והצדיק הלא ידע כי עיני הממשלה לרעה על הקדושים והחסידים. ובכן נחוץ היה לחזק כל בדק בעיר הפלך, על ידי שתדלנים, והשתדלנים קראו תמיד הב הב, אשר על כן התחכם האפיפיור הקטן לעשות גדולות, פלא נכבד ומופת מהלל את אשר לא עשו כל הקדושים אשר בארץ למיום ברא²⁴ אלהים אדם על האדמה, וזה מעשהו: חקי רוסיא הישרים נגד היהודים הלא נודעו לכל, היהודים לא יכלו לצאת מתחום המושב לגור בפלכי רוסיא האחרים, ואף סוחרים גדולים לא יכלו לבוא לפנים רוסיא או לעיר הבירה, פעטערסבורג או מאסקווא²⁵, עד אשר שלמו מס שנתי גדול אשר קראו בשם “גילדע”. גילדע ראשונה, שניה ושלישית. כל מחלקה משלש המחלקות האל נתנה לסוחר זכיות מיוחדות, עד לשבת חצי שנה גם בעיר המלוכה. אבל עוד נתח שמן, היה טמן באוצר הממשלה. והוא, התארים “אזרח נכבד”, ועוד גדול מזה “אזרח נכבד לדורותיו”. אך לגשת אל הנתח השמן הזה, לא יכל בלתי אם עשיר גדול אשר הונו הגיע עד מיליאן רובל או יותר, אחרי אשר עליו היה לשלם מס גילדע ראשונה בעד שלשים שנה בפעם אחת, ואחרי כן סכום של ששים אלף שקל. ומלבד זה נחוץ היה עליו להראות כי הוא אדון אחוזה גדולה, כפר או עיר קטנה. וחקים כאלה היו גם בארצות מערב איירופא. והרבי הדק והצנום בליבאוויטש חשב מחשבה גדולה להשיג תואר “אזרח נכבד²⁶ לדורותיו” בעד כל מחיר. ועל כן היתה ראשית מעשהו להביא את כל הכסף הדרוש אל בית גנזיו, ועשירי החסידים נאלצו לשלם איש לפי עשרו, והצדיק שלם לאוצר הממשלה את כל הכסף הדרוש, אבל עוד שטן אחד עמד על דרכו, להשיג אחוזה גדולה. אך אלהי ישראל הלא ישמור רגלי חסידיו, ולא יתן למוט רגל נאמן ביתו הקדוש. וגם על השטן הזה גבר בזרוע כח קדושתו, ויונה צלויה נפלה אל פיו בלי עמל רב, וזה הדבר:

בדרך המלך, לא רחוק ממאהליוו או באברויסק, עמדה מושבה²⁷ יהודית זה מזמן רב. ומספר תושביה היה כארבע מאות משפחות, והרוב חסידי חב"ד. והאפיפיור דרש ביד חזקה לרשום את המושבה על שמו, ואף כי היו גם מתנגדים לזה בין אזרחי המושבה, ביחוד האכרים, אבל מפחד האפיפיור ועבדיו ומשרתיו נאלצו לחתום את שמם, אף הבטיחו להם השמים ושמי השמים. המושבה נרשמה על שם הרבי, כי אחוזתו היא, ובאופן זה הגיע למטרתו להשיג תואר אזרח נכבד לדורותיו.

זכיות התואר הזה היו גדולות מאד ברוסיא העדינה, ראשית דבר, כי נתן הרשיון להמאושר לגור בכל רחבי ארץ רוסיא, לסחור את הארץ בכל מיני סחורה, לקנות אחוזות גדולות בלי כל מס מיוחד. שנית, אסור היה לכל איש לנגוע בכבודו, ואף גם על חטא גדול לא יכלה הממשלה לאסרו בבית כלא. לו היה הרשיון לנסוע במרכבה רתומה לשלשה זוגות סוסים לאורך, וכבוד גדול חלקו לו על כל מדרך כף רגליו, מבניו לא לקחו לעבוד בצבא, ככל האצילים, ועוד ועוד, עד כי רק יחידי סגולה מעטים מאד זכו לאושר כזה. והצדיק ר' מענדעלע היה אחד מהם.

בית הקדוש הזה התנהג על ידי דעספאטיזם מיוחד את אשר לא ראו בבתי הקדושים האחרים. וחסידיו לבשו גאות נגד כל הקדושים והחסידים בעולם, באמרם, כי המה בחירי יה, לומדים וחכמים, תחת אשר חסידי פולין כלם המה בורים, נעוי לב, סכלים, פתאים מאמיני כל הבל, המאמינים כי קדושיהם עושים מופתים ונפלאות בשמים וארץ. לא כן אנחנו, אנחנו חסידי חב"ד לא נאמין חלילה כי הרבי הוא אלהים, חס ושלום, הרבי הוא רק גאון עולם, רבן של כל בני הגולה, צדיק וקדוש ומצוה עלינו לפרנס אותו בכבוד גדול, לא יותר, ובכל זאת אם נואל איש להוציא הגה מפיו, כי לא יאמין במופתים, היו נכונים אף לרצוח נפש המתנגד, ולמצער לרדוף אותו עד חרמה.

ואלה היו סדרי ליבאוויטש כאשר ראו עיני איזה פעמים, ופעם אחת התמהמהתי שם יותר מחודש ימים, בבואי קודם ראש השנה עד חוה"מ סכות.

המונים המונים הלכו לליבאוויטש רגלי, מהם דלים ואביונים אשר לא מצאה ידם לשלם שכר עגלה, ומהם אשר התפארו כי רק מטוב לב המה הולכים רגלי, כעולי רגל לירושלם בזמן הבית, ויתברכו בלבבם כי יקבלו “שכר הליכה” בעולם שכולו טוב ואני יצאתי בכל יום מחוץ לעיר לראות את עולי הרגל, רובם ככלם נשאו את נעליהם על שכמם וילכו יחף למען ישארו הנעלים שלמים ללכת בעיר ולא יקרעו בדרך, ובבואם הלכו וימצאו מנוחה באיזה אכסניא, או בית איש פרטי במחיר מצער מאד, בימים ההם, אכלו פתותי לחם יבש אשר נשארו בתרמילם כיד ה' הטובה עליהם, ויהיו שבעי רצון כי זכו לדרוך על אדמת הקדש.

בבית הרבי היו חדרים גדולים, רקים בלי כל כלי בית, אף לא כסא לשבת, לא שלחן ולא מנורה, מלבד ארבעה קירות הבית, וכל החדרים היו מלאים כצאן אדם, כלם מדברים, מתוכחים, מספרים נפלאות רבי זה או אחר, עושים מסחר, קונים ומוכרים בסתר, ברמזים, במלות זרות בלתי מובנות, שם מתפללים מנחה ומעריב לפעמים, ורק לעת ערב כאשר ידליקו נרות, אז יבוא אחד הגבאים, יפתח את הדלת, למען יבואו לחדר הקדוש, “יחידות” קראו לבקור כזה, הגבאי איש חסון כאלון עומד באמצע הפתח, וכפיו החזקות כמטילי ברזל פרושות לשתי המזוזות לבל יהין איש לעבור. האורחים עומדים צפופים, דוחפים איש את רעהו לגשת אל הפתח, וכאינקוויזיטאר רגיל יחקור את כל איש המקרב אליו, וביחוד, בראותו איש עני לובש קרעים ופאות ראשו סרוחות על פניו, אולם בראותו איש לבוש בגדים יפים, או הוא אחד ממכיריו, את אלה יתן לעבור בלי דרישה וחקירה. בבוא האורח לחדר האפיפיור כרגע יגש אליו הגבאי השני העומד לשרת לפני הרבי, וישאלהו אם יש לו “פתקא”, בקשה כתובה על ניר אשר עליו ישפך שיחו לפני הקדוש, ובלי פתקא, יצוה עליו הגבאי למהר להגיד לו חפצו, ואז ימסור הגבאי את דבריו חמש או שש מלות באזני הרבי בלחש, והרבי עונה “לך לשלום וד' יצליח דרכך”. ואם ידרוש האורח כי יתן לו הרבי איזה מטבע “להצלחה” ימהר הרבי ויתן “קאפייקא” אחת על יד הגבאי, והגבאי ימסרהו להאורח. ופעם אחת ראיתי, כי האורח מאן לקחת את המטבע יד הגבאי, באמרו כי יחפוץ לקחת רק מיד הרבי, עות הרבי את חוטמו, אבל מלא את שאלתו. אפס בבוא איש ויגיש²⁸ גם “פדיון” עם הפתקא, אז ידבר אליו הרבי בעצמו, ויקרבהו כמו נגיד. בכל חודש אלול, יקבל הרבי משלש עד חמש מאות איש בכל ערב, הרבי התפלל תמיד ביחידות בחדרו,ורק בשבת ויו“ט יצא לבית התפלה, הנשען על יד חדרו, יצא רק “לקדושה” ואחרי חזרת הש”ץ, הגיד דברי תורה, ר"ל חסידות, אבל אין איש שמע את דבריו, אף גם אלה אשר עמדו על יד ימינו, ואני התאמצתי בכל כחי לשמוע דבר מה, אף כי הייתי קרוב לו, אך לא שמעתי אף מלה אחת, וככלותו²⁹ את דבריו במשך רבע שעה ישוב לחדרו, “והחוזר” יבוא ויעתיק את דברי הקדוש למען ישמעו כלם. ופעם אחת ראו כלם כי החוזר לא היה בחדר ולא שמע את דברי הרבי, ובכל זאת אמרו הקרובים כי חזר על כל דברי הרבי מלה במלה, כמו “סטערעאטיפּ” ויהי הדבר לפלא עד כי חשבו איזה פתאים, כי “המגיד” מן השמים למדהו את כל הדרוש.

תואר פני הקדוש הזה עשה עלי רושם רע מאד בכל פעם אשר ראיתיו, הוא היה קצר קומה, דל בשר גידי פניו שורגו, עורקיו כמו התעותו, ועיניו העמוקות הפיצו זועה כעיני צפעוני. אף שחוק לא נראה על שפתיו, ומקורביו ספרו, כי מעולם לא ידע לדבר רכות אף עם בניו, וכל בני משפחתו עמדו לפניו כעבדים שפלים, ועל כל יצורי גוו נראה הדעספאט בכל הדרו.

(הירושה) וזאת התעודה לכל קדושי החסידים, אחת נשבעו כי בניהם אחריהם ירשו את מקומם, ועל כסא קדוש לא ישב זר, ירושה היא, נחלת אלהים לקדושיו, ואם אין בן לו להקדוש, יירש חתנו את כבודו וקדושתו. ואחרי אשר להקדוש ברומי הקטנה היו ששה בנים, היו כלם לקדושים, וכל אחד מהם הלך להשתקע בעיר אחרת, והבכור בהם ר' ליב, אף כי כלם ידעו כי עם הארץ גמור הוא, ובכן חפצו רבים כי הצעיר ר' שמואל יהיה הממלא מקום אביו, אבל הבכור נסע לערים שונות, איזה ירחים לפני מות אביו, למען יטה את לב עשירי החסידים להיות בעזרתו נגד אחיו, אבל האל הטוב לא נתן לו להפיק זממו, כי בהיותו בדרך מת אביו, ולא ראהו קודם מותו, ואחרי שובו לביתו, מת גם הוא, ותוחלתו לרשת כסא אביו נכזבה.

כ. חובת הרבנים באמעריקע

הרבנים אשר הרימו³⁰ קול נגד נושאי הצלב בחורף שנת תרפ“ו (כמסופר בספרי “צלם בהיכל” סט. לואיס תרפ"ו) על הרבנים ההם וגם הנשארים אשר פגרו מלכת אחריהם, על כלם החובה הקדושה, להראות כי לא שוא ישאו משמרת “שומרי חומת הדת”, עליהם לאסוף אספה גדולה לעצור בעד משובת החסידות־ הנוצרית לבל תתפשט באין אברי האומה, עליהם החובה לכתוב ספר מיוחד למען גרש המפלצת החדשה מבית ישראל. עליהם החובה לגרש את כל “הרביים” הנוכלים הקדושים האוכלים שאר עמם במרמה ונלוז, כי מי לא שמע הצדיק מטאלנא, אשר בקרוב איש לבוא אל ביתו, יזהירו משרתיו את האיש לבל ידבר “דברי תורה” עם הרבי, יען הרבי איננו בן תורה, רק קדוש מרחם, ואבותיו הקדושים הלא חיו בימינו, וכלנו יודעים כי לא טובים היו מבניהם ונכדיהם. שודדים פשוטים כהצדיק ר' דוד’ל מטאלנא, אשר ידעתיו פנים אל פנים, מאז שבתו באדעסא לרחוץ במי הים, כל אחיו הקדושים, אשר היו נודעים לחרפה ולשנינה בשם “שמונה שרצים” אשר עד היום עוד לא נמצא בישראל אף מפולפל אחד אשר נסה לטהר אותם, מלבד אולי האראדעצקי וחבריו. ונאמן עלי הדיין, כי בשנת תרל”ד בשבתי בסעוואסטאפאל, ישב בביתי המורה ה' הירש ליפשיץ מקאוונא, אחי יעקב ליפשיץ, והאיש איש דעת, כותב צחות בעברית, ולפנים ישב באומאן, והוא כתב את הספר “מגן דוד” הנדפס על שם ר' דוד’ל מטאלנא. וביום בהיר אחד קבל מכתב מר' דוד’ל אשר בו יבקשהו לבאר לו איזה ענין בהקדמת ספרו, כי לא הבין מה שכתוב בו. ובקראי את המכתב אשר הראהו לי, בקשתיו לתת לי את המכתב, ואני אשקול על ידו שלשה רו“כ. אך הוא מאן לעשות זאת, יען חשב כי המכתב ההוא יהיה בידו תמיד למקל חובלים נגד הקדוש. ובורים מחברי ספרים כאלה רבים היו והנה עוד היום. ומהם בורים אשר³¹ חיו לפני מאה שנה ויותר, אשר בחייהם לא ידעו תפוש עט בכף. ועתה אחרי אשר כבר נרקבו עצמותיהם, עתה היו למחברים, וספריהם נדפסים בפיעטרקוב יום יום כמעט, עד כי גם הבעש”ט הבור היה עתה למחבר.

הנה כי כן צדק הפעם ווילהעלם השני, אף כי בכל ימי מלכותו דבר הבלים אין קץ, בנשאו עטרת מלכות כבדה, גדולה פי מאה מראשו הקטן. אבל עתה כי חדל מהיות מלך, החל להיות איש, למצער בפעם הראשונה. והצוערים (יוקער) באשכנז, והכמרים באמעריקא עליו יגילו כי הגדיל לדבר. ואולי באה העת גם לחסידים להתרונן מיינם.

זאת חטאת הקבלה וזה פריה.

כא. קבורת מת מצוה

שלשה אבות נזיקין קמו בישראל במשך מאתים וששים שנה האחרונות. שנים הראשונים כבר נקברו עמוק עמוק בתחתיות ארץ, האחד בגאליפאלי (שבתי צבי) השני בטשענסטיכאוו (יעקב פראנק) והשלישי? הדבר מוטל עוד בספק, החסידים, היורשים האמתים בני ונכדי שני האלילים הנזכרים, אומרים, כי השלישי, מלכם ואלהיהם כבר הובל לקברות “בגלגלתא” החדשה (מעזיבוז), ורק אני הצעיר לא אאמין במותו, כאשר לא האמנתי בחייו.

היתכן, כי אביו בהיותו בן מאה ואמו בת מאה כי יולידו בנים, ואם קרה מקרה נפלא כזה, כיוצא מן הכלל, הלא בלי כל ספק עשה זה רושם גדול בעולם, ורופאים גדולים, שרים ורוזנים, הלא בטח השתוממו ויבואו לראות את הפלא אף מארצות רחוקות. איך תניק בת מאה את בנה, ומה תואר ילד נפלא כזה, אשר בלי כל ספק אין דומה לו בין כל הילידים על פני תבל. ואם לא נמצאו חכמים ועשירים אשר התנדבו לחנך את הנער הנפלא כזה היחיד במינו. ואיך יתכן כי לוא גם מתו עליו הוריו, כי כלם יעזבוהו, רעב ללחם, ערום ויחף, עד כי נאלץ להיות רועה צאן, ולא נתנוהו אף ללמוד בת“ת או בישיבה? היתכן כי לא נמצא איש נכבד בישראל לקחת אותו ולחנכו, ולתת לו אשה מבנות אצילי ישראל? היתכן כי איש לא רשם את המקרה הזה בספר, עד כי אין איש אשר שמע שם אביו, אין איש זכר שם אמו, אין איש זכר מי לקח אותו לחתן לבתו, ומה שם אשתו? באיזה עיר ישב כל ימי חייו? במה התפרנס. מדוע אין סופר בישראל אשר זכר, ידע או ראה אותו בחייו? גם בעל ס' תולדות יעקב יוסף המזכיר בשמו איזה הבלים – בתנאי אם אין זיופים בספרו, כנהוג בין המקובלים – לא אמר כי דבר עמו. ובאיזה עיר היה זה הבעש”ט, ומדוע אין כל זכר כי ישב במעזיבוז, מלבד בשבחי הבעש“ט? היאמין אם יספר, כי במות בן אלהים זה אשר החסידים עשוהו לאליל, היתכן כי איש לא ידע יום מותו? היתכן כי איש לא הספידו? היתכן כי איש לא ידע שם חתנו? ואיש אלהים נורא כזה, אשר עלה השמימה בכל לילה וכל צבאות שחק היו לו כאחים מבטן, ועוד יותר מזה, כעבדים המשמשים את הרב, והאליל עצמו פקד עקרות לאלפים, והוא עצמו נשאר עקר? והערשעלע בנו, הלא הוא רק חתול נחמד, כי לוא היה לו איזה בן באמת, הלא בלי ספק היה נודע לכלם. ועתה אין איש יודע איפה היה, ומתי פצתה הארץ את פיה ותבלעהו עד כי אין זכר לו אף בין החסידים? וכל אנשי הכנסיה החסידית, מצאנו וראינו את תמונותיהם, תמונת שבתי צבי, יעקב פראנק, נתן עזתי ועוד ועוד, מכלם נשארו תמונותיהם, ורק הבעש”ט הצעיר מכלם, ממנו אין כל תמונה במציאות? והחסידים מספרים כי הבעש“ט נסע לארץ ישראל, רק התנחם בהיותו בדרך וישב לביתו, ואיך יתכן כי לא התראה עם איש, ואיש אינו יודע מתי שב הביתה, ובאיזה עיר היה ביתו? ואפוא עזב את אשתו, או כי הלכה עמו, ומדוע אין זכר אף למותה, מתי ואפוא נקברה? ומתי מתה האדעל בתו? ומה היה לחתנו? ואם בתו לא היתה לאיש ונשארה בתולה, אם כן איך היה ההולל ר”נ מבראסלאוו נכדו? מי היה אביו או אמו? ועל פי איזה סבה נאלץ לשים בעיר אומאן קינו? והטפש או הצבוע, זה הגבאי הצועני מנהל הדב, ר' נתן אשר מלא ספר גדול “לקוטי מהר”ן" הבלים משא “תליסר גמלי”, לא מצא נכון לפניו להזכיר אף מלה אחת אודות יחוס משפחת הדב?

החסידים, ויש גם סופרים המיחסים להבעש“ט יסוד הכת, ואני חפץ מאד לדעת על איזה יסוד בנו את ספוריהם, בלי כל חקירה ודרישה, בנוהג שבעולם, כל איש האומר ליסד כתה דתית חדשה, הלא ראשית דבר עליו לדעת את הדת ההיא לכל פרטיה, ואחרי כן יאסוף אליו מספר אנשים אשר מצאו מגרעות במנהלי וראשי מבארי ומפרשי הדת ומנהליה, אבל בשום אופן אין להאמין כי איש מן השוק יאסוף אליו מספר אנשים, והוא יורה להם חטאת הרבנים והגאונים אשר חטאו נגד דת ישראל ותורתו, אם לא היה משוגע או פרא אדם, עז פנים שאין כמהו תחת השמש. הנה כי כן על מעריצי החסידים ותורתם החדשה להראות לנו מתי אסף הבעש”ט את העם, באיזה עיר? באיזה יום בשנה, ומה הטיף להם? ומה הנה המגרעות אשר מצא בתורת הבנים? ואיך, ולמה קמו איזה חצי בורים לשנות נוסח התפלה. מבלי דעת לתרגם אף פסוק אחד בתורה? האם ידע שבתי מראשקוב תולדות הנוסחאות בישראל? מי היה מיסד הנוסח האשכנזי העתיק? האמנם כה גדלה ידיעתו בחכמת הדקדוק עד כי מצא מגרעות בדרכי הלשון בי“ח ברכות אשר תקנו אנשי כנה”ג? ומי טפש לא יכל להבין כי עם שנוי נוסח התפלה הלא נחוץ יהיה לבנות גם בתי תפלה מיוחדים, ולברוא כת מיוחדה, ולמה? לאיזה תכלית? הן בכל משך ימי גלותנו היינו עם אחד, שפה אחת, תורה אחת אשר כלם האמינו בה, ואלה המעטים אשר לא מצאו בה חפץ, נסו למערכות האויב וימירו את דתם, ואיש לא שם לב אל המומר, אם רק לא נהפך לצורר ישראל, ואיזה סבה אלצה את הכת החדשה, החסידים לפרוש מן הצבור ולצאת מכלל ישראל, ולברוא לה אליל בתבנית אלילי הנוצרים, וליחס לו מעשים מגואלים בטעם כמרי הקאטוילים, הזרים לרוח ישראל ותורתו? מה המריצם לעשות זאת, אם לא יען כי חקו מעשי עכן ויטמינו באהליהם נזמי שבתי צבי, וחמודות יעקב פראנק, וכל שרידי האספסוף אשר פגרו מלכת לעבוד את ישו הנוצרי, בנו להם בית (שטיבעל) ויהיו לכת בלי כל מסדר ומנהל, ורק במשך הימים ספרו איזה הוללים כי פעם אחת נולד איש אחד על ידי רוח הקדש, ויעש נסים ונפלאות, ועל כן מדוע לא יולידו עוד איש כזה, כי גם הראשון גם השני שניהם היו יהודים טובים, את האחד לקחו להם הנוצרים והשני נקח לנו, ולעשות מופתים בשמים ובארץ – על הניר – הלא הוא דבר קטן, הניר הוא סבלן, אלם, ולא יקצוף אם יעמיסו על גבו שקרים והבלים, הניר נושא את מכאובו בדומיה, לא יצעק ולא יתאונן אף אם נלכד בידי נוכל או מזייף ובן השוחט הקאפוסטי יוכיח על אמתת דברי. הנה כי כן באופן זה נוסדה הכת באפס יד, רק מפתותי הלחם הנרקב אשר מצאו תחת שלחן יעקב פראנק, ומהם עשו מטעמים חדשים, ושם חדש קורא להם “חסידים”, ואחרי אשר אין כל מנהל להם, על כן מצא לו כל הולל³² להתיצב בראש איזה פתאים בכל עיר, וכל אחד יסד לו כת מיוחדה הנקראת על שמו, ואיש את רעהו יצודו חרם, וכתותיהם רבו כילק. ועתה? הואילו נא אדנים נכבדים להראות כי לא נכונה דברתי, ואם יש לכם אותות בטוחים ונאמנים חרותים בעט סופר על לוחות דברי הימים הבו ונראה!

---

מאָהליוו על יד הדניעפער

מאת

אפרים דינרד

בשלישי לששי בשנת חמשת אלפים שש מאות ועשרים וחמש, ואני יושב והוגה בתלמוד, ויבוא השטן ויתיצב לפני, עוטה במעיל שדכן, וידבר אלי עזות בשם ד' שותפו הגדול, כי בא לשבור בחורי, יען לפי דבריו הגיעה לי עת דודים ואני לא ידעתי, ויקחני בחזקת היד, ויעבירני את הנהר לחלק העיר לופעלאוו, ויתן לי את האשה אשר הוכיח לי ה' אלהיו, ואמנם לולא הבליעל ההוא אשר עשה מלאכת ה' ושותפו רמיה כי עתה יכלתי להיות עוד היום בן שמונה עשרה לחפה, לוא חכה עלי עד אשר אתבונן על בתולה, אשר מעולם לא עלה על לבי אולת כזאת, ובכן נהפכתי לאיש בין לילה, על לא חמס בכפי, ואהי בעל לאשה וחתן לחותן, מופלג בתורה וממשפחה מיוחסה בישראל, הרב ר' שאול יפה משקלאוו, אשר ישב באחרית ימיו במאהליוו, ויהי כאשר הקיפו ימי המשתה, החלותי ללמוד שפת אשכנז וערבית, את הערבית חפצתי לדעת יען לבי נמשך אחרי למודי הגעאגראפיע, ועל לבי עלה הרעיון לתור את ארצות תבל במטרה לראות את אחי בכל ארצות גלותם ומצב חייהם, וחותני אשר ראה את עבודתי יעצני ללמוד שפת רוסיא אשר לא ידעתי אף אות אחד. שמעתי לעצתו, ובאין מורה להורותני הדרך אבחר, קניתי לי ספר מלים של מאנדעלשטאם וס' דקדוק לשון רוסיא, ואלמוד לדעת את המלות ותרגומן בעל פה במשך חודש ימים או יותר מעט. למדתי את המלים בסדר הספר, ואף כי הגיתי בו כל היום, אך לבי לא רחש כל אהבה ללמודי, יען ההברה היתה זרה לרוחי, והשפה עצמה צלצלה באזני כקול הקאזאק בהרימו שוט על גב יהודי, אף לא חשבתי כי השפה תביאני לאיזה מטרה בחיים, ורק למען מלא רצון חותני אשר אהבתי ואשר חשבתיו לאיש חכם לב היודע את התבל ודרישותיה יותר ממני, ובין כה החלותי ללמוד גם שפת סוריא, ואכתוב לראש חכמי הקראים ה' פירקאוויץ (אבן רש"ף) להורות לי הדרך בארצות הקדם, ובקבלי את תשובתו, עזבתי את ביתי לנוע בתבל, וראשית מעשי היתה להתודע אל הסופרים העברים פנים אל פנים, וגם מכתבים הרביתי לכתוב לכלם, וכלם הרהיבוני לאחוז דרכי לראות את אחי, ובעת ההיא יצא לאור ספר “אבן ספיר ה”א", והוא עורר בי תשוקה עזה למסעות. בין כה יצאתי לגור בטשערניגאוו, בית ממלכת החושך והחסידות, ואהי למורה עברית ואשכנזית לבחורים גדולים, ובזמן קצר דבקו אחרי ויאהבוני, ועיני החסידים רואות כי גוריהם יעזבו רבצם מעט מעט, והצעירים החלו לדרוש בחכמה, וגם הביאו “וויעסטניק עברי”¹ לבתיהם, ויתגודדו עלי “האפקורס”, אשר הצתי אש זרה במאורתם, ומכל עברים החלו לשפוך עלי כוס רעלם, וישימוני לגדופים בשקרים וכזבים אין מספר, ורבם ר' פרץ רועה על ידם. המתנגדים המעטים וביניהם גם איזה נכבדים עמדו לימיני בכל עת, וביניהם שני מורים בבית הספר להממשלה, ראסקין ושיקין, ובאספת שלשתנו פעם אחת, החלטנו ליסד בית כנסת מיוחד למתנגדים, אשר לא היה עוד בעיר ההיא למיום הוסדה, ובמשך ימים אחדים נאספו תחת דגלנו כל המתנגדים בעיר, ורשיון נתן לנו מאת שר הפלך לשכור בית “למנין”. ועיני החסידים נמקו בחוריהן לראות את האפקורסים בונים במה לעצמם, וילכו וילשינו עלינו לפני שר הפלך, ושר הפלך קרא את שלשתנו להתיצב לפניו, ולאשרנו יצא אז מבית הדפוס סדר התפלה נוסח אשכנז בהעתקה רוסית מאת הורוויץ. לקחנו עמנו את סדר התפלה, למען הראות לשר הפלך, כי זה הוא נוסח התפלה המאשר מטעם הממשלה, ולא לבד כי שר הפלך לא מצא בנו כל חטא, אבל הבטיח לתת לנו רשיון לבנין בית כנסת מיוחד, ואיש עשיר אחד צבוע ונוכל, איש מזמות וחסיד מכף ירכו עד קדקדו, חיים חלפן², הלשין עלינו עוד הפעם כי הננו מלעיבים בד' ובמלאכיו הקדושים, ועוד הפעם עלינו היה להתנצל, כי הננו מלעיבים רק בקדושי החסידים המתעים את העם בהבליהם ובהבטחותיהם שקר, ומאז הונח לנו.

זמן קצר אחרי זה, עבר עלינו ר' ליבל חסיד מקעלם במסעו לארץ הקדושה, ובבואו להתפלל בבית הכנסת “פועלי צדק”, ראו החסידים ותמהו, כי לא יכה כף אל כף, לא ירוץ הנה והנה, ולא ישתגע בתפלתו כאשר הסכינו לראות מר' פרץ רבם, ואחרי התפלה הגישו אליו כוס יין שרף וימאן לשתות, דרשו ממנו לשיר איזה נגון, והוא הביט בפניהם ולא ידע מה המה חפצים, ואחד החסידים תפשהו בכנף מעילו, וידרוש ממנו לרקוד ולצאת במחול, ובהיותו נכון לעזוב את בית התפלה, קראו החסידים אחריו “מתנגד”! שוא רמונו המתנגדים לכנות איש כזה בשם חסיד. השמעתם, חסיד שלא ישתה “תקון” בביהכנ"ס? חסיד שאינו יודע לרקוד? הא! הא!. והאיש נמלט מידם וילך לדרכו, אך כפי אשר שמענו אחרי כן שב מדרכו ולא בא לארץ ישראל.

יום אחד עבר עלינו הגאון ר' ישראל סלנטער. הוא נסע בעגלת הפאסט, ועליו היה לחכות כיום תמים טרם הכינו לו סוסים, ובין כה בא אחד ממשרתי הפאסט ויודיע לנו דבר בוא הגאון, ואנחנו המתנגדים מהרנו ללכת לקבל את פניו, ומן החסידים לא בא רק אחד סופר סתם, איש שמן כשור פר, ועז פנים כהלכה, אשר בלה רוב ימיו ביין ושכר, ובבואו וירא את כלנו יושבים במעגל, והגאון בתוך. התפרץ החסיד, ובעזות נמרצה קרא “האתה הוא ישראל סלאנטער אשר המתנגדים נתנו לך תואר “גאון”, ואם כן, הגידה נא לי, מדוע נכתב אות ה במלת אתה? כי בתור מתנגד, הנך בלי ספק בעל דקדוק”! למראה החוצפה הנוראה הזאת, ענה איש אחד ואמר אליו: “לפי הנראה היה אביך מופלג גדול בתורה, יען חבר ספר עב וגס (גראָב) כמוך”. ונקום כלנו ונאחז באזניו ובמעילו ונשליכהו החוצה, וגם צדה לדרך נתנו לו איזה מכות גדולות ונאמנות, למזכרת נצח.

יום אחד עבר עלינו הרב הגאון ר' משה נחמיה כהניו מחאסלאוויץ בנסעו לארץ הקדושה. המתנגדים באו לקבל פניו בכבוד, אבל מן החסידים לא בא אף אחד, ורק בבוא ר' ישראל נח בן הקדוש ר' מענדעלי מליובאוויץ, יצאו החסידים לקראתו בקול המון שכורים חוגגים, וירקדו לפניו כאילים, ביחוד מחוץ לעיר, אבל בבואו העירה פחדו להרים קול מפני עין הרע, בדעתם כי אסור היה לקדושים לסבב בערים. כשני שבועות התמהמה הצדיק בעיר, והחסידים שלמו בכסף מלא מחיר הכבוד אשר הנחילם, כי מלבד “הפדיונות” אשר הביאו אליו בהמון, כבדם גם שר הפלך, כי שלח את שלישו אל הצדיק ויבקש ממנו “הלואה” שלשים אלף רובל. שר הפלך היה איש זקן ועני ובעל משפחה גדולה, ותהי ראשית מעשהו לקרב את היהודים להתראות כאוהבם, ועל ידי איזה יהודים החל לקחת “הלואות”, וגם הסכל שבסכלים הבין, כי סכנה וחרפה היא לדרוש ממנו להשיב את נשיו, ובכן נאלצו החסידים לתת לו גם עתה הלואה קטנה, ובשכר זה לא הובא הצדיק ביתה האסורים. הצדיק הלך לניעזין ויבנה לו קן תמיד בבירת ר' בערעניו לפנים, וישב שם עד יום מותו.

בשנה ההיא החלה העמיגראטיאן ללכת ברעם ורעש. יהודי קאוונא, ווילנא וסביבותיהן עזבו את בתיהם והוריהם, וילכו לבקש לחם “במדינות הטובות”, ואמללים לאלפים נהרו דרך צערניגאוו, נדדו בלי מטרה ומבלי דעת מתי ואפוא לנוח, ומהם אשר נשארו גם בעיר ההיא, אם נמצא להם איש אשר הראה להם הדרך או הושיט להם יד עזרה, כל צרכי אוכל היו בזול גדול, עד כי נמכר כל פוד קמח דגן במחיר 15 קאפייק, בשר 3 קאפ' הליטרא. בצים, עשרה במחיר 3 קאפייק. אוז חי 30 קאפייקען, ולפי הערך הזה היה מחיר כל צרכי האדם, והגולים האמללים אשר שמעו זאת, התאמצו להשתקע בעיר וסביבותיה, ואני לקחתי עלי את המשא לדאוג לאמללים האלה, רצתי הנה והנה לעורר רחמי אוהבי ומיודעי, להשיג עבודה בעד האחד, מעון בעד השני ולחם בעד השלישי, ואתודע אל הגולים אשר שמעו את שמי איש מפי איש, עד כי לא מצאתי עוד עת לעשות לביתי, זנחתי את עבודתי בהוראות, ואשתי הטובה נהלה הוצאות הבית מפרי כפיה בתפרה כתנות בעד עשירי העיר, ולא התאוננה, וכל הוצאות ביתי עלו לשני רובל לשבוע. פעם אחת בערב שבת בבקר, בא אלי אמלל אחד, גבה הקומה ודל בשר ויספר לי בדמעות חמות את אסונו הגדול, כי בנסעו מפלך קאוונא עד הנה על עגלתו הקטנה עם אשתו וחמשת בניו הקטנים, מת סוסו בדרך לא רחוק מצערניגאוו, והוא עם אשתו משכו את עגלת החורף על חלקת השלג, ובבואו העירה לא מצא בית למשכן לו. יעצוהו אנשים טובים כי יסור לחצר בית הכנסת פ"צ, והאיש עזב את כל בני ביתו בחוץ בקור נורא, וילך לבקש טרף להם, ובין כה נחלה אחד מבניו נער בן חמש שנים, ובאין לחם ורופא, ובאין גג על ראש המשפחה האמללה, גוע הנער בזרועות אמו, והאב השכול נאלץ עוד לרוץ לבקש משכן נצח בעד מתו הקטן, וכה נשארה כל המשפחה תחת כפת רקיע השמים כארבעה ימים, עד בוא האיש (אליעזר חייט) אלי, רצתי לראות את המחזה הנורא בחצר בית הכנסת, ואמהר ללכת לה' יצחק טורין, והוא צוה כרגע להביא את כל המשפחה לביתו, בית מיוחד אשר היה לו בחצרו, וימן להם כל צרכיהם, ואחרי השבת נתן לאיש ההוא עבודה, וגם שלחהו לאיזה מאוהביו, עד כי בזמן קצר הרוויח די מחיתו מעמל כפיו, וכל יודעיו אהבוהו בעד ישרת לבו ותם דרכיו עם אלהים ואנשים, וגם הוא עזר תמיד להגולים אשר מצא בעיר, ויהי מבאי ביתי כל ימי שבתי בעיר ההיא, ורבות עזר על ידי לדאוג בעד הגולים אשר באו לשבת בעיר, או עברו דרך העיר למרחקים, כל העזר אשר השגנו בעד האמללים היה מאת המתנגדים, בראותנו כי החסידים המה קרים ככפור באסון “הליטוואקים”. רבים מהגולים שלחנו להערים הקרובות ניעזין, קאנאטאפ, ובכל מקום מצאו לחם ומנוחה, בהיות רבם בעלי מלאכה, ובעת ההיא והנה קול יללת בת עמי מארץ רחוקה, פרס הארורה, אשר החלה להשמיד ולהרוג את תושביה היהודים בלי חמלה, ובכל העולם הנאור קראו לנדבות, ובכל שבוע מצאנו במכתב עתי “המגיד” המון נדבות מכל עבר ופנה, אפס עד צערניגאוו לא הגיע רק העלה האחד בידי, ואיש לא ידע ולא חפץ לדעת אסון אחינו האמללים בארץ מרחקים, ובכל חפצי הטוב לא יכלתי לעשות מאומה. זמן לא רב ישבתי בצערניגאוו, ואשלח את אשתי לשבת עם אמה ובני משפחתה במאהליוו, וזמן רב לא ישבתי גם בקאנאטיפ, ואני יצאתי לתור את התבל, ובמסעותי מצאתי כר נרחב לעבודה בחצי האי קרים, וארץ הקדם.

---

ראשית השכלת החסידים ברוסיא

מאת

אפרים דינרד

הנכד פרומקין – קויפמאן – אלטער – ראדקינזאָן והמשכילים

ותקופתו ברוסיא, אשכנז, בריטניא ואמעריקא.

ווילנא, קאוונא, פעטערסבורג, צערניגאוו, קארעליטש, ווארשא, קעניגסבערג, וויען, פראג, ברלין, לאנדאן, נויארק, סינסינעטי ועוד ערים אחרות.

במדה אשר תופשי התורה בליטא וזאמוט היו הראשונים אשר הביאו את זרע ההשכלה וישטחוה על פני שדה תבואות דשן ורענן, והצמח הביא די פרי לנושאי אלומותיו, והזורעים, הסופרים העברים ראו לשמחתם כי לא זרעו על צחיח סלע, והזרע נפל בין צעירי תופשי התורה בישיבות ובבתי המדרש. הנה ממקור אחר הֵקֵרה השכלת החסידים במערב ודרום הארץ, ממקור לא טהור באה ויזרעוה על פני אגם רפש ובצה.

אחד המשכילים הראשונים בין החסידים ברוסיא הלבנה היה, מיכאל לוי פרומקין, איש אשר כל הפוקרים התכסו באדרתו ויהיו בנושאי כליו, ואלה תולדותיו בקצרה.

בעיר קטנה “סטראסעליע”, רחוקה 84 וויערסט (קילאָמעטער) מעיר הפלך מאהליוו על יד הנהר דניעפער, ישב לפנים איש חסיד, ואהרן שמו, ויהי האיש אחד הבטלנים אשר לקט פתותי לחם תחת שלחן ר' זלמן מלאדי קדוש החסידים וראש הכת הנודעה בשם “חב”ד“, וכאשר עזב רבו את לאדי עיר מושבו לרגלי מלחמת נאפאלעאן הראשון בשנת תקע”ב, והאיש אהרן נשאר בלי “רבי”, ויאמר “אני אמלוך”, ויפרסם בין החסידים כי רבו סמך ידו עליו, ובמשך ימי המלחמה מת הרב ר' זלמן בדרך במלון, ויובילוהו לקברות בעיר קטנה “האדיטש” בפלך פאלטאווא, ואז מצא עת נכונה למשוך אחריו מתי מספר מחסידי לאדי, אבל ר' זלמן עזב אחריו שני בנים, הבכור משה, איש יודע ספר אשר חשב כי לו יאתה לרשת כסא אביו, תחת אשר אחיו הצעיר דובער היה עם הארץ ואיש מזמות, ובדעתו כי בעיר מושב אביו לא תכון מלכותו, יען שם ידעוהו כלם, כי לא לו למלא מקום אביו, הלך למרחוק וישתקע בעיר ניעזין פלך צערניגאוו, עיר מלאה חסידים בורים אשר קראו להם “חסידי פולין”, תחת ממשלת רוזני טשערנאבעל מחדר אלימלך מליזענסק ורבי מאטעלע, ואחיו משה אשר ראה כי אחיו הצליח במזמותיו לשבת על כסא אביו, והוא נשאר כערער בערבה, התקצף ויעזוב את עמו ודתו, ויסתר מעין רואים, ואחיו הקדוש דובער שלח את מלאכיו לרוסיא הלבנה להשיב אליו את הצאן האובדות אשר עזב שם, וכאשר הגיעו לסטראסעליע, ויראו כי קם להם מתחרה במסחר, ויחר להם מאד, ויפיצו שמועות שונות אודות אהרן המולך מעצמו, כי מעולם לא היה אף תלמיד הרב הזקן, והחסידים הן ידעו כלם, כי בכלל אין תלמידים לקדושיהם, כנהוג בין רבני המתנגדים הנודעים לשם, אשר אליהם ינהרו תלמידים “לצקת מים על ידיהם”, תחת אשר החסידים הולכים למשכן הצדיק רק לצקת יין שרף אל פיהם, ולפי דעת קדושים (נחמן מבראסלוב בעל לקוטי מוהר"ן) גם זאת תורה היא “ונחוץ ללמוד איך לשתות”, ואם כן, איך יכל אהרן מסטראסעליע להתחרות עם בן הרב הקדוש מרחם, והמלאכים הלא הביאו מכתביהם מאנ"ש כי כלם נתנו את העטרה על ראש היורש מניעזין, ובכל ערי ממשלתו כבר קצבו “מעמד” שנתי בעדו ובעד משפחתו הגדולה, והמון החסידים המתגוררים סביב שלחנו¹, עד אפס מקום לסוחר אחר, ובלי עמל רב הצליחו לגרש את “ירבעם” מארץ ממשלת “רחבעם”, ואהרן הקדוש נשאר כזנב בלי חמור, מאין נוהה אחריו, מלבד איזה חסידים אשר התלקטו במאהליוו ויבנו להם בית מדרש או “שטיבּעל” בשם “סטראסעליער”, והוא האחד בכל הארץ, ולהצדיק העקר הזה אין יורש זכר מלבד בת ושמה “ראדקע”, ולראדקע שני בנים האחד יודע תורה הלך לשבת בירושלם, והשני בור ועם הארץ, איש תככים ומזמות, מיכאל לוי שמו, היה למשכיל, ובהיותו חסיד על פי הירושה, ומשכיל מבית מרזח… והשכלה, אשר “טועמיה חיים זכו”, אמר ועשה את החסידות וההשכלה למקור מחיה, ותהי ראשית מעשהו לבדות איזה שקרים והוללות ויכתבם בספר בשפת עלגים ויקרא את שמו “קהל חסידים”, ואף כי על פי חקי הצענזוריא ברוסיא אסור היה להדפיס ספרי חסידים וחסידות, ומה גם ספורי הבלי קדושיהם עד ימי אלכסנדר השלישי, עד כי אסור היה להדפיס אף את ספר הזהר, עד אשר התירו המבקר והמומר ה' רפפורט בפעטערסבורג במחיר שמנה מאות רובל, אשר קבל מהמדפיסים בווילנא, בכל זאת הצליח להדפיסו בווארשא בלי רשיון הצענזור, בהשתדלות חסיד סוחר בספרים – אשר שלם אחרי כן מחיר יקר בעד חסידותו, כי עטרוהו בעטרת “ראש ישיבה” בבית הכלא למשך שנה תמימה.

והחסידים אשר היו רעבים וצמאים לספורי הבלים, והספר הקדוש “שבחי הבעש”ט“, הלא היה יקר מאד במציאות, וע”כ קנו את “קהל חסידים” לרבבות, ומיכאל לוי אסף כסף רב, וינחל כבוד חסיד ומשכיל מאת כל “חתן לתרבות רעה” במחנה “אנשי שלומנו”, עד כי הדפיסו שנית בלעמבערג ויחלקהו לחוברות, ולכל חוברת קרא בשם אחר, וממכירת הבליו החל לסחור בספרים, ומאין יכולת לחיות חיי הפקר בשבתו במקום אחד, החל לנסוע אל השוקים (ירידים), בערים שונות, ובימים ההם נודעו לשם, ימי השוק הגדולים בזעלווע, פאלטאווע, גראמניץ, ניעזין, ראמען ויארמליניץ, מלבד ניזני נאוואגאראד, ואל השוקים האלה נסעו לא רק סוחרים גדולים לקנות ולמכור, אך גם חכמי חרשים “בחכמת היד”, אומנים אשר הצטיינו “במעשי אצבעותיהם” עד להפליא, ומדוע יפקד שם חכם הרזים כמיכאל לוי ביניהם, ויסע וילך גם הוא לירידים קטנים וגדולים, ובערים אחרות עמד רק לנוח ולאסוף כסף ממסחר אחר, סחר שדכנות, וכל חלקה טובה אשר מצא לטוב לו לקח לעצמו, ויודעיו מספרי תהלתו בקהל חסידים התפארו בו, כי בעת ההיא אשר “האצילות” ישבה עוד על גפי מרומי קרת כבר היה החסיד המשכיל מיכאל לוי פרומקין דעמאקראט גמור ולא חש לאצילות אבי זקנו, ויקח מכל הבא בידו, בתולה או בעולה, אלמנה או גרושה, בת עגלון או שומרת יבם, אם רק כסף בצלחתה, וברגע אשר הריק את אמתחתה ותהי עניה, הלך לו לעיר אחרת לבקש עשירה ממנה, והאלהים השומר רגלי חסידיו תמיד שלח לו את מלאכו לבל ילכד בפח השוטרים מגיני ארץ, ולא אנה לו כל רע, ויהי בכל דרכיו משכיל ומצליח, אך לאסונו קרה לו מקרה לא נעים פעם אחת, בנפול תרדמה על השוטר ממרום, ושוטר אלכסנדר השני בא וימלא מקומו, ויתפשהו בצערניגאוו העיר, היושבת על נהר סאז, וישימהו במשמר.

בבקר יום בהיר אחד בשנת תרכ“ז, ואני יושב אל השלחן לאכול ארוחת הבקר, והנה הרב מטעם הממשלה ה' אפרים פריידין בא אל ביתי, ויבקשני ללכת עמו לרחוב בדבר נחוץ לו מאד, ובצאתי עמו החוצה, שאלני אם נודע לי איש אחד בשם מיכאל לוי פרומקין, ואני אמרתי לו, כי ראיתיו פה זה לא כבר בלכתו למסעיו למכור את ספרו הקדוש “קהל חסידים”, וה' פריידין ספר לי כי האיש הזה הוא עתה פה אסור בבית כלא, יען שלש נשים מערים שונות אשר נשא, ויגנוב את כספן וימלט, הלכו לבקשו, ובדרך פגשו אשה את רעותה, עד אשר נודע להן, כי בצערניגאוו הוא, ויתנוהו במשמר, והנה הוא יושב פה זה שבועיים, ובית המשפט מחכה עד אשר תבוא עוד אשה אחת מערי השדה (קאזעליץ). ועתה כאשר הביאו את הדעמאקראט הנכבד הזה לבית המשפט, השמיע באזני השופט, כי בהיותו יהודי אין בזה כל חטא לפי תורת ישראל, אשר מעולם לא אסרה לקחת נשים רבות, ועל פי חוקי רוסיא, הן לא התערבה הממשלה בעניני הדת, כי גם המחמדים יקחו להם נשים רבות, ובכן לא ידע השופט (ה' פאדאלסקי) מה לעשות, וישלח לקרוא את הרב מטעם הממשלה לחות דעתו מה לעשות עם האסיר, “והרב מטעם” הזה לא ידע בתורת ישראל מאומה, בהיותו בן חסידים מילידי העיר, ובבית מדרש הרבנים לא למד, מלבד בבית הספר להממשלה בעל ארבע מחלקות, ועל כן בקשני ללכת עמו לבית המשפט, אחרי הגידי לו מה לענות לשופט, כי ירא פן יכשל בלשונו, או נחוץ יהיה לו לשאול ממני עוד איזה ענין אחר, וכן ענה להשופט, כי על פי תורת משה אין איסור בדבר, מלבד על פי תנאים ידועים, והיהודים באיירופא קבלו עליהם חרם רגמ”ה², ועתה על האסיר לתת ספר כריתות לכל נשיו. ובכן צוה השופט להוליך את האסיר בלוית שני שוטרים לבית הרב, ואנחנו כלנו שבנו מבית המשפט לבית הרב ר' פרץ – הרב הדתי, ועוד ביום ההוא בשעה החמשית כבר שלח מיכאל לוי את כל נשיו, ויהי חפשי ללכת ללכוד צפרים חדשות, וכן עשה באמת, כי מהר כרגע לצאת את העיר, ובערב בבואו בעגלתו עד המעברה לעבור את הנהר סאז במרחק שבעה קילאמעטער מן העיר, התנחם על עזבו את העיר בדד וגלמוד, וישב אל העיר, ומבלי כל עמל לקח לו רעיה… בלילה ההוא וילך לדרכו שמח וטוב לב, ובכל מקום בואו נשא את השכלתו בימינו וחסידותו בשמאלו, וצעירי החסידים אשר נלאו נשוא עקת הוריהם המתחסדים, ויאמרו לחיות חיי הפקר על חשבון ההשכלה, נהו אחריו ויהיו תלמידיו ברוח, ויוסף להדפיס ספרים לבהלה בטעם, “תולדות חסידי חב”ד" אשר כתב במסירת הקולמוס, אחרי אשר הוא עצמו לא ידע תפוש עט בכף, וכן כתב את כל ספריו עד יומו האחרון בידי זרים, כרוב ראשי אבות החסידים, מן הבעש“ט עד דוד מלך ישראל –מטאלנע. ויהי מיכאל לוי פרומקין לסמל ההשכלה והחסידות, בהראותו כי כל ספורי הבלים הכתובים בשבחי הבעש”ט ואשר בדא הוא עצמו מלבו, וכל ספורי נשים זקנות אשר יספרו החסידים בעל פה, איש איש על רבו וקדושו, כל אלה אינם כפשוטם חלילה, רק רעיונות נשגבים ופלוסופיא גבוהה מעוטפים סחבות כחרצן בתוך הזג, והאלהים בזיטאמיר שלח את מלאכו לפניו, ויהי לרוח שקר בפי חסיד משכיל אחר, אליעזר צבי הכהן צווייפעל בן החסיד הבטלן הנודע במאהליוו בשם “המשתין”, אשר כתב את ספרו “שלום על ישראל” במחיר שני אלפים רובעל אשר שלמו לו החסידים³, ויהי למגן ומחסה לתעתועי החסידות, אף כי המשכילים כבר מלאו שחוק פיהם על ספרו “מינים ועגב” ויכנוהו בשם “מינות וענבים”, ומבלי מתנצל אחר טוב ממנו, היה למשל בפי החסידים “כי באין דגים גם שרץ המים דג הוא”, ויהי להם צווייפעל ליוחנן המטבל, ומיכאל לוי המפיץ תורתו בכל הערים והירידים לפאול הקדוש, וצעירי החסידים, תחת “זמירות הרבי” החלו לזמר שירי וואלף עהרענקראנץ (וועלוויל זבארזער) בכל עת מצוא. זה האיש וואלף – אשר פגשתיו פעם אחת בקאנסטאנטינאפאל – חי חיי הפקר ושכרות, אבל כל שומעי זמירותיו התענגו על מהתלותיו אשר הדפיס אחרי כן בספריו “מקל חובלים” ומקל נועם, ורוב מהתלותיו כוננו נגד החסידים וקדושיהם, ויהי לאופן השלישי במרכבת ההשכלה החסידית, ובין צעירי החסידים בצערניגאוו שמעתי בפעם הראשונה שיר עגבים מגואל אשר יחסוהו לבן זאב, ועוד שיר נאלח מיוחס לאב"ג, אשר הפיץ את השכלתו ראשונה בברדיטשוב בירת ממלכת החשך, ובהיותו חסיד מלידה ומבטן, לו הכבוד לשבת עתה בגן עדן בסוד תלמידיו אשר עטרוהו בעטרת משורר שיר כסילים על עלמות שיר… ועמו נשלמה המרכבה על ארבעת אופניה.

סוף סוף הורה הנסיון לגבורינו המשכיל החסיד והדעמאקראט כי מסחר עלמות תופפות ומעשיות מקדושים לא יתעשר, ויהי לסוחר בניר, ולניר סגולה יקרה להעשיר את בעליו, אם רק ידע סוד עושר הבאנקירים, אשר כל עשרם הוא על הניר, ויהי גם הוא לבאנקיר, הלוך ונסוע ומוכר שטרי באנקים פרטים ושטרות הממשלה אשר עשו ידיו, אפס לדאבונו הלך השטן אחריו על כל מדרך כף רגליו, עד אשר הובל אל המקום הנועד לו על פי מזלו הרע – ביתה האסורים, פעם בהוראדנא, פעם בווילנא, ופעם בפעטערסבורג, ויען כי על פי חקי רוסיא לא יכל עוד להשיג תעודת מסע מעיר מולדתו, ובארץ ההיא נקל היה לסובב בערים בלי טלית ותפילין, אך לא בלי תעודת מסע, כי על כן מצא לו מזמה חדשה, וילך לבעססאראביען, ובעיר קטנה אונגעני על גבול רומעניען סוחרים בני ברית אשר יעבירו נוסעים בלי תעודות מסע מעבר לגבול, ותעודות מסע נכונים בידיהם תמיד למכירה, ויקן לו הבאנקיר שלנו, גם הוא אחת מאלה, על שם קויפמאן, ויהי שמח בחלקו, אפס בעברו דרך קאמעניץ פאדאלסק, בא השטן ויתחפש בשמלת פקיד הפאליציי וימצא כי תעודת מסעו היא מזויפה, והוא, הבאנקיר עצמו לא ידע כי רמוהו, יען לא ידע קרוא רוסית, ויודה לאלהים חסדו כי פדה את נפשו בבאקשיש, ולא הביאהו לבית כלא בזכות זקנו הקדוש, ואחרי כן קנה עוד איזה תעודת מסע, ושם חדש קרא לו “ראדקינזאָן”, ויהי סוחר בשטרות, גורלות, שטרי פטור מעבודת הצבא, ובכל הבא בידו באיסור אם לא בהיתר, ובין כה נתפש ביד הפאליציי בפעטערסבורג, ולא יען כי אכל כזית בלי נטילת ידים, וימן לו האלהים שתי רגלים קלות כאילות, ויעזוב את הפאליציי ומאסרו לאנחות. וילך לדרכו נתפש עוד פעם בהוראדנא עם שטרות מזויפים וגם שם בא השטן לעזרתו וימלט לווארשא, ובין כה הספיק עוד ללכת ולשים משכנו בקאניגסבערג, ויהי לעורך מכתב עתי “הקול” להיות לפה להסאציאליסטים העברים, וה' גאוואכאוויץ, וה' ראבינאוויץ (או"ר) היו לו לעורכים, וליליענבלום היה לו לעוזר מאדעססא, בהאמינו כי ראדקינזאָן יהיה לרעפארמער בישראל, כי לא ידע מי הוא, ולא ראהו מעולם, ואולי ראהו בסתר מבלי אשר ידע איש מזה, וכי יתראה ראדקינזאָן בחוצות אדעסא, לא שמעתי מעולם, אבל ללשכה השחורה בעיר ההיא עינים בהירות ופקוחות הרואות גם בחשך, ואני שתום העין, הן עמדתי גם שמה מחוץ למחנה, ולא יכלתי לדעת כל מסתרי הלשכה.

ויהי בשנת תרל“ז ואני בווארשא, ובבואי לראות את פני ידידי הסופר אברהם צוקערמאן – סוחר בספרי השכלה וסוכן “השחר”, שאל בעצתי, אם נכון הדבר בעיני כי יתעשר, יען האהלים הביא מטמון לפניו, אך לא יאמין בעצמו אם יצלח בשלחו את ידו לקחת את האוצר אשר הציע לפניו אחד מגדולי ישראל, נכד אחד הקדושים בארץ, ואף כי מעולם לא שמע את שמו, והאיש הבטיחהו כי ירויח למצער שמונים אלף שקל בכל שנה, אם ישתתף עמו להחל תת מכתב עתי עברי, מקדש לחסידים ולהתנצל בעד מפעלות קדושיהם, מכתב עתי שבועי, אשר מחירו יהיה ששה רובל לשנה, ולא יגש אל המלאכה טרם יהיו לו חמש עשרה אלף חותמים אשר ישלמו את כל הכסף מראש, והדבר נקל מאד לעשותו, יען הוא נכד אחד הקדושים וכל החסידים יכרעו לו ברך, וברגע אשר ישלח עלה למבחן לכל קצוי איירופא, ימטירו עליו זרם זהב וכסף, אך הוא לבדו לא יוכל עשוהו מחסרון כסף ומחוסר רשיון הצענזוריא, יען ראש המבקרים ה' פיאדאראוו שונא את החסידים, מלבד אשר לא יוכל לקחת לו לבדו את הכבוד הגדול להיות עורך מכתב עתי עברי באין סופר אחר עמו, וה' צוקערמאן האמין בכל הגוזמאות האלה, אך לבו פחד פן לא תעכל קיבתו אושר פתאם כזה, וכהביטי בעין חמלה על תמימות אוהבי זה, שאלתיו במנוחה מי הוא ההולל אשר ספר באזניו חלום נעים כזה, ענני: מיכאל לוי פרומקין: – אם כה הוא, עניתיו, אל תתן אותו לדרוך על סף ביתך עוד הפעם, ולא תלוה אליו בלכתךך ברחוב העיר, פן תגוף רגלך בהתחברך לנבל כמהו, וכל יודעיו אשר יראוך הולך בחברתו, יחשבו כי כמהו כמוך, הרף ממנו ואל תדבר עמו מטוב ועד רע”. אך ה' צוקערמאן לא יכל להתאפק, ויתראה עמו שנית, ויספר לו את כל הדברים אשר דברתי באזניו, אך ר"ז לא יסף לבוא עוד אל ביתו.

בעת ההיא בא הסופר ה' זאסניץ לווארשא למכור את ספרו “אכן יש ד'”, זאסניץ היה איש מלומד, תם דרך וישר לב, חסיד מאמין בקדושים, אף כי חפשי בדעות, שני הפכים במוח חסיד מבטן, ובהיותו מלמד כל ימיו ויושב בעיר קטנה – בירז פלך קאוונא על גבול קורלאנד, ולא ידע את התבל ותהפוכותיה, כי על כן קרא את ספרו בשם אשר היה לו לחגא, וכל החרדים היו נכונים לנקר את עיניו בהראותם עליו באצבע, כי זה הוא האיש האומר להוכיח כי אכן יש ד‘, כמו אין אלהים בארץ עד היום זולת אותותיו ומופתיו, ומאיזה בתים אשר הביא את ספרו למכור גרשוהו בחרפה, באלה וקללה, ויהי האיש עני ואביון מכתת רגליו כל היום, דופק על הדלתות, ויהי אך שמח בהמצא לו קונה אשר שלם לו 25 קאפייק בעד הספר. ויהי בהודע למיכאל לוי כי ה’ זאסניץ הוא סופר ומלומד, וגם חסיד מלידה ומבטן, ויבוא אליו וידבר אל לבו, כי יהיה לו “לשותף” תחת צוקערמאן אשר אבד באשמתי, ויהי באחד הימים פגשתי את ה' זאסניץ ברחוב העיר, ואעיד בו כי יברח מפני ההולל הלז, אבל הוא ספר לי, כי בכל חפצו הטוב לא יוכל לעשות זאת עתה, יען כבר עבר המועד, אחרי אשר כבר הכין עלה גדול למבחן, והעלה נמצא כבר ביד הצענזור, ובכל אשר הוכחתי לו, כי הדבר איננו תלוי בהמבקר, אחרי אשר לתת מכתב עתי נחוץ ראשונה להשיג רשיון מפעטערסבורג, והמבקר יוכל לתת רשיון רק על ספר או עלה מיוחד, אך כל דברי לא הועילו, ובטרם נפרדנו, אמרתי לו כי הנני מקוה כי לא יארכו הימים, וראדקינזאָן יתנפל עליו להכותו בהיותו שותה שכור כל הימים. ויהי אחרי עבור חמשה ימים, והנה זאסניץ בא לבית צוקערמאן, ואני לא הייתי בבית, וישב ויחכה לבואי, ויהי בשובי מן הרחוב, ענה ואמר אלי בעברית: דיינארד! דבריך עשו פרי.

– ומה הדבר, שאלתיו. מה קרה?

– – פשוט, לפני שלשה ימים, בא ויתחנן אלי לתתו לשבת בחדרי אחרי אשר אין לו במה לשלם לבעל מלונו, אני נתתי לו הרשיון, וילך ויביא את חפציו לחדרי, וכפי אשר הבנתי התגנב מבית המלון מבלי לשלם, מפתי אכל בחדרי, וגם איזה מטבעות כסף לקח ממני, וינחמני כי בעוד מעט הלא אתעשר בגללו. ואני הפתי האמנתי לכל שקריו, והיום שב מן הרחוב שותה שכור ויתנפל עלי להכותני, וידרוש ממני כסף, ובאמרי אליו כי כיסי ריק, רץ החוצה, ויקרא, כי הוא הולך אל הפאָליציי להלשין עלי, כי הנני יושב בווארשא בלי תעודת מסע. ואני נחמתיו כי יפחד ר“ז עצמו ללכת אל הפאָליציי, אחרי אשר לא נעלם ממנו, כי אם רק יזכיר את שמו, אז יתפש ביד כרגע, וכן הלך ה' זאסניץ ויספר את הדבר לה' חז”ס בעל הצפירה, אשר הוא, (זאסניץ) היה סופרו התמידי, וממני בקש ללכת אל הצענזור לבקשו, כי לא יתן רשיון להדפיס את “העלה למבחן” וכן עשיתי, ור“ז לא אחר לבקש את ה' פעאדאראוו לתת להעלה לראות אור, ופ. השיב לו את העלה בלי רשיון ויגרשהו מביתו, ובין כה, קרה לר”ז מקרה לא טהור אחר ברחוב העיר… ואחד השוטרים בא לבקשו ולא מצאהו בביתו, ואחרי בואו, כאשר הגידו לו כי הפאליציי בקשה קרבתו, חשב מחשבות וימצא כי לא ישבע רב נחת בקרבתה, וילך ויעלם.

להוסיף השכלה בין החסידים, החל ר"ז לתת מכתב עתי חדשי סאציאליסטי בשם “אספת חכמים”, מלבד “הקול” השבועי, והכל במסירת הקולמוס, גם בהפאליציי בקעניגסבערג היה לאורח תמידי, כמעט אזרח, ושמו הולך הלוך וגדול בשתי הארצות השכנות רוסיא ואשכנז, ויהי אהוב לשני בתי הפאליציי, עד כי סוף סוף עזב גם את קעניגבערג לאנחות עם שוטריה מזעזעיה, וילך לברלין ולייפציג, ושם מצא תומך ועוזר לתקוניו בדת מידי הפראפעסאר פראנץ דעליטש, ובעזרתו החל לתת מכתב עתי גדול בשם “החוזה”, בברלין, וראשית מעשהו היתה להעתיק את הספר האשכנזי הנודע “רבי ישו הנוצרי גענאנט יעזוס קריסטוס אויס נצרת”, וכן הדפיסו בכל עלה, אפס אחרי אשר כל הקוראים עברית החלו לזרות פרש על פניו בעד העתקת הספר ההוא, אסף את ידיו, והעלה נאבד מן העולם אחרי עבור איזה ירחים, ויעזוב את ברלין, וילך לפראג ולוויען, ושם החל את עבודתו לטובת הצורר רוסטוס מפראג, כאשר הוכיח הרב דר' בלאך במכתב עתו “עסטרייכישע וואָכענשריפט” בעת ההיא, עד כי נאלץ לעזוב גם את עסטרייך, וישם פניו אל “המשלחת” בלאנדאן.

צדק לפניו הלך בדרכו על אדמת בריטניא, והמשלחת קבלתהו כאורח נכבד, ותשם על שכמו עבודה נכבדה, נחוצה למטרתה לכתוב ספר מיוחד נגד מצות “תפילין” בשם “תפלה למשה”, במחיר תשעים לטרא שטערלינג, אחרי אשר נוכחה, כי מחברתו “מצת מצוה” נכתבה לפי רוחה וטעמה, ותתמכהו בכסף, ובעת ההיא באו עוד שנים מחברי המיססיאן ללאנדאן בטענות ותביעות לתת להם משמרת פקודה בהנהגת המשלחת. האחד היה פרידלאנדער אשר ישב ימים רבים בירושלם ויכנה את עצמו בשם “ראבינער מאזעס”, והשני דר' בן ציון מאדעססא, חסיד יליד ברדיטשוב, וראדקינזאָן היה להם לראש ומנהל, ויריבו כלם את המיססיאן באמרם כי להם יאתה המלוכה, אבל המנהלים שטערענבערג, דאווידאוויטש ובערגמאן וחבריהם חזקו מהם ולא נתנום לגשת אל האבוס, אף חדלו משלם להם את משכורתם, עד כי נאלצו לעזוב את לאנדאן, הראשון מהם היה פרידלאנדער, בא לנויאָרק בידים ריקות, וברגע הראשון לא מצא לחם, אחרי אשר המשלחת הלאנדאנית רדפה אחריו, ואחרי עבור שנים שלשה שבועות נפל חלל רעב בחוצות נויאָרק, בראשית תרמ“ט, ובשבוע ההוא בא גם חברו ואוהבו מיכאל לוי ראדקינזאָן וימלא את מקומו. אבל ר”ז היה ערום ממנו ותחת לפנות כרגע להמיססיאָן, פנה אל הרעפארמים, אף כי המסית וואלף לוקי כתב לכבודו מאמר יפה מאד במ"ע “עדות לישראל” אשר הוציא לחשך באלפרעד סענטער (בקרבת נויאָרק, רשום בספרי "ספרות ישראל באמעריקא סימן 364) ועלי האמלל שפך כאש חמתו ויכנני בשם “אוכל מיססיאנערים”⁴ ועוד שמות חרפה אשר אחשוב לכבוד לי. הרעפארמער הראשון אשר הושיט לו יד עזרה, היה הדר' גאטהייל, אשר האמין לתמו במכתבים מזויפים מאיירופא אשר הראה לו. אפס אחרי אשר בקשני לבוא אליו ולספר לו עלילות ראדקינזאָן, הסתיר פניו ממנו, ורק בנו ריכארד גאטהייל לא חדל מהאמין בכל שקריו, וכאשר נודע לו לריכארד גאטהייל, כי כתבתי מאמר ראשי “בהלאמי” בשם “אספרה כל עצמותיו” חרה אפו בי, וישלח אלי מכתב ויהלך עלי אמים, כי יביאני בפלילים לפני שופטי הארץ, ולא ידע, כי תחת להפחידני נתן שמחה בלבי, ובכן עניתי לו כי הנני שבע רצון אם יעשה זאת, ועוד יותר מזה, הבטחתיו כי הנני נכון לשלם לעורך הדין אשר יועיד בעד רז‘, ואני אקרא רק בשם הקאנזול הרוסי, ואולי גם האשכנזי להעיד עדותם, ואמנם השד לא נורא היה כאשר אמר, ואימתו לא הבריחה אף זבוב מן הקיר, ואחרי אשר נוכח כי ממשפט כזה לא ינחל כבוד רב, אסף את ידיו, ורז’ פנה לסינסינעטי, והדר' ווייס קבלהו בזרועות פתוחות, ויפתח לפניו את שקו, ויציגהו לפני תלמידיו אשר לא ידעו קרוא את המחברת “תכונת רוח הישראלי”, ומה גם הדר' ווייס עצמו אשר לפי הנשמע האמין בקדושת כתבי הקדש, ואיך יכל לקרוא בלב שקט “כי ראש אומתנו אברהם אבינו היה לכנען נבזה, ובעד בצע כסף מכר את שרה אשתו לאבימלך” ככתוב מפרש במחברתו הנז' של ראדקינזאָן, דבר אשר גם המיססיאָנערים האומרים כי יאמינו בתורת משה, לא יכלו לשמוע נבלה כזאת, נוספות על כל הנבלות אשר הקיא במחברותיו הקודמות לה, ובכל כתבי העתים אשר הוציא לחשך – אף כי בידי זרים, ואם יפלא עוד בעיני כל איש יהודי, כי אש קדחה באפי בראותי זאת, ועל כן הייתי למפגע לו בכל אשר יכלתי. ופתאם שמענו כי רז' עמס על שכמו עבודה הראויה לחכם גדול ומופלג בתורה, ובור זה אשר התפאר לפני הרעפארמים כי יודע תורה הוא, האמינו לו כי יגזור את “התלמוד” לגזרים ויעשה ממנו כלי חפץ ומטעמים לפי רוחם, ומעתיקים לאנגלית נתנו לו, ולנתח את התלמוד לנתחיו, אשר לא ידע מעולם אף לקרוא בו בלי נקוד, אנה אלהים לידו מטמון יקר, יונה צלויה עפה אל פיו בלי כל עמל.

שלשה מומרים צעירים באו בעת ההיא מאיירופא לנויאָרק, האחד מהם הלך למישיגאן ללמוד תורת בן מרים למען יהיה להם לכהן, (הוא אשר התודה אחרי כן במ"ע “הלאמי”). ושנים מהם היו לאנארכיסטים וסופרים זארגאנים, והאחד מהם דוד אפטייקער, אשר ידע עברית, וגם הדפיס מחברת בעברית וזארגאן, ויהי גם למלמד הת“ת בנויאָרק, התמכר לראדקינזאָן בן אמונתו, ובמחיר שמונה דאללאר לשבוע עבד בביתו לנתח את התלמוד ולכתוב הערותיו, והרעפארמים הדפיסו את “התלמוד” ההוא על הוצאותיהם, וגם איזה נוצרים עמדו על ימינו. אחד המעתיקים היה הגאון לעאנארד לעווי, אשר היה אז סגן להמטיף קרויזקאפף בפילאדעלפיא, אשר ידע את התלמוד כפאבעדאנאסצאוו בשעתו, ורק הדר' קויפמאן קאהלער התנחם על מעשהו, וינער כפיו מתמוך ביד ראדקינזאָן, יען האיש הוא יודע תורה, ובראותו את עמי הארצות, והנתוח אשר נתח בו כחיט אמן, הודיע גלוי לעין כל, כי נחם על הסכמתו, וגם הסופר י”ד אייזענשטיין לקח לו מועד לכתוב נגדו מחברת מיוחדה, אף כי ידע, כי אין אומרים בקרו…המומר השלישי, אשר זכה להיות עורך מ"ע זארגאני ליראים בנויאָרק, עשה נבלה נוראה שלא נשמע כמוה בישראל, נבלה גדולה יותר מפלגש בגבעה, ובידעו כי לא ינקה רע, הלך ויחנק… כן יאבדו.

ידעתי כי רבים יתפלאו עלי, כי הארכתי לספר תועבות חלל רשע אחד, תחת אשר לא חסרו בעמי רשעים גם בלעדו, ומי ילך לאבד עת וניר לדבר אודותם, אבל מטרתי היתה לא רק להשמיע מי היה בן ראדקי, רק להעיר לב דור הבא על החזיון המוזר הנראה עתה לעינינו, ואם איש לא ישים לב לתת לו פתרון נאמן עתה, הנה ישאר דור יבוא נבוך מבלי דעת מקור החזיון, ומי יודע איך ישנו פניו, איש איש לפי מערכי לבו, והאמת תהיה נעדרת, כאשר קרה כבר למקרים רבים כמו אלה.

ימים רבים ישבו החסידים באשמנים. קדושיהם התישבו רק בערים קטנות רחוקות מאלהים ואדם, ומעולם לא מצאנו אף אחד יושב בעיר גדולה, מפחדם מעין הרע, שמה בערי מצער התקבצו החסידים כאל חור לעכברים, שם דגרו ביציהם, מכוסים בערפל, ואין איש אשר התאמץ להביט על מעוריהם ואף להציץ בין החרכים, לא ידעו ולא חפצו לדעת מציאת הספרות החדשה, לא ידעו ולא שמעו כי סופרים נודעים לשם כתבו אודותם או מלאו שחוק פיהם על הבליהם, כי מה להם ולערטער, ריב“ל, פערל, מיזיס, אב”ג, רפ“ס ועוד כאלה, ובכל העת קנו להם רק סנגור אחד, את אליעזר צבי הכהן צווייפעל, בזיטאמיר, ואת הצורר הנודע בראפמאן בפעטערסבורג, אשר נשאר נאמן לקדושו, אף אחרי אשר המיר את דתו ויהי ערינו (כאשר הוכחתי במ“ע “עברי אנכי” בשנת תרל”ו). החסידים לא הביטו און בנפשם, אם תשעים ממאה מיססיאנערים היו מבניהם אשר יצאו לתרבות רעה בעון הבליהם, ולהם לא נגע הדבר עד שנת תר”ן, שנת הרת “המהלך החדש, העברי החדש והסגנון החדש”, ובשנה ההיא, כסער קטב יצאה החסידות מאגם רפש הגדול אשר שכבה שמה למעצבה יותר ממאה שנה, ותהי לרוח זלעפות, וכהר פרצים התפרצה ותפיץ להבות אש ותמרות עשן, לפידים ועשן קטרת תועבה, עד כי כמעט נהפכה כל היהדות החסידית לבית משוגעים גדול בתגרת ידי מחנה הוללים אשר התפרצו ממסגרותיהם, כמו נפתחו כל הכלובים בגן החיות ברגע אחד, וברגע ההוא יצאה תקופה חדשה מבטן שאול, היא התקופה הרביעית במחלת הרוח אשר פרצה ביהודה מימי המקובלים הראשונים בימי אבולפיא, שבתי צבי, יעקב פראנק והבעש“ט. ועתה ראדקינזאָן אבי המהלך החדש, והוא אבי התקופה הזאת ומחוללה, ותלמידיו, – בכונה או לא, כלם מחקים את מעשיו והוגים בתורתו, אשר הרחיבוה וילבישוה עוד מחלצות “מודרוניות” כיד הקאצאפיזמוס הטובה עליהם. ראדקינזאן אביהם החל את תקופת עבודתו בספורי הבלים, “קהל חסידים” “עדת צדיקים” ארבעה מטיבי לכת, שקרים נסים ראוים לבטלנים בורים ונשים זקנות, ובמשך הימים בחפצו להפיץ השכלה בין חבל חסידיו, החל להיות “מודרוני” וישנה את פני הבליו, ויקרא להם שם מודרוני “תולדות חב”ד” וכו', ותואר “מודרוני” אצל גם על הדפסת הספרים עצמם, למען יתראו כספרי השכלה, חסידות לפי רוח העת, ואחריו באו תלמידיו אברהם כהנא “בתולדות הבעש”ט" ולא הוסיף אף לא גרע מאומה מחכמת רבו, רק “הפירוש המדעי” על כתבי הקדש אשר בו דגרו ביצי צפעונים שונים, פילוסופיא מזויפה, חסידות הוללה ומיטהאלאגי זוללה, בתבנית ותכונת פירושיו של “בן אמוזג”. פירוש מדעי על כה“ק ושבחי הבעש”ט יש להם ערך כהרעפארם של החסיד יוסף ראבינאוויץ מקישינעוו, אשר, אחרי אשר המיר את דתו, וייסד את “ישראל החדש” או העברי החדש, פתח את ספר התורה לעיני כל העם, ועליו הניח צלב בעל ארבע קצות, למען יראו כי תורת משה, והבלי בן מרים אחת היא. חסידות והשכלה, אש ומים, שלובי זרוע יצאו במחול, ואם המומרים ראבינאוויץ, פרילוקער וגארדין לא הצליחו לברוא תקופה חדשה, אבל הארס אשר הפיצו בדרום רוסיא, בין חסידי פולין קטן ובעסאראביען נבלע בדם צעירי החסידים, ומצד השני צצו חסידים ציונים, אשר לקחו להם את הלאמית למחסה כזב, כי יתכן להיות יהודי לאמי, אף בלי כל דת אחרי אשר להיות יהודי – נוצרי כיוסף ראבינאוויץ, וחוץ למצער להאמין בדבר מה, ולהיות אידעאליסטים כגארדאן ופרילוקער ללבוש בקיץ אדרת שער מעשי ידי כפרית רוסית, ונעלי מחצלאות של קנים, ולבוא עירה יעליסאוועטאגראד בבגדי כבוד כאלה, למען הראות כי יתכן לברוא קאצאפּ עברי מחומר חסיד משכיל, אידעאליזמוס כזאת לא נעמה לחיך בעלי “המהלך החדש” ויבראו להם “עברי חדש”, גולם של ניר, ויתנו בפיו פסת ניר כתוב בשפה חדשה, ואף ארטהאגראפיע חדשה בדאו למענו, ויאמרו אלה יהודיך ישראל, כתבנית אשר הראה להם, ראדקינזאן בשפתו, מעשיו ודעותיו, ובזאת יתפארו עתה, כי בראו תקופה חדשה בספרות ובחיים, והתקופה, היא באמת התקופה הרביעית במחלת הרוח אשר חלו בה המקובלים הראשונים לפני שש מאות שנה, ומי יודע מתי נרפא ממנה, אם לא יבוא רופא חכם לשנות פני המחלה או להכחידה כליל, הערצל שני נחוץ לנו לברוא תקופה יותר חדשה, אשר תגרש את התקופה ההוללה היושבת עתה לכסא, תקופת המהלך החדש לפי תורת בן רדקי וטעמו. הנה כי כן חשבתי לי לחובה לתת מושג אמתי לכותב קורות ישראל בתקופה הזאת אשר ראוה עיני מיום גוחה מבטן תהו, וידעתי גם את מחוללה פנים אל פנים, וידעתי גם את תלמידיו ועוזריו החיים והמתים, ולי הצדקה, יותר מלאיש אחר, לדבר אודותה בלב בטוח בצדקת משפטי, אשר לקחתי מאוצר החיים, תחת אשר הסופרים אשר יבואו אחרי לא יאלצו לאסוף חומר מן הרוח, כרבים מחוזי חזיונות וחלומות, המגששים באפלה בתקופת פראנק והבעש"ט, ועוד יותר המזייפים בכונה מיוחדה את התקופה ההיא למען התאימה עם דעותיהם ומערכי לבם, וכן החלו כבר תלמידי ראדקינזאן גם עתה לזייף את תקופת ההשכלה בישראל ברוסיא, למען כסות על ערותם, ולוא נמצא סופר נאמן בכל תקופה, אשר ראה בעיניו את כל הנעשה, וכתב את דבריו על ספר, כי עתה לא יכלו נערים תעלולים למלא את ספרותם שקרים וזיופים, חזיונות וחלומות מצדקת אליליהם וחכמת קדושיהם.

“עברי חדש” כי יבוא אליך בטענה, כי “אחד העם” הוא יוצר התקופה בספרת השמד החדשה, תגיד לו בטובך, כי “יתוש קדמו”. ראדקינזאָן ברא את התקופה הזאת, ואחד העם נתן לה כנפים וניב שפתים, ויניח את חותמה עליה, כנחמן מבראסלאוו יוצר החסידות המעשית, ומשפחת שנאורזאָהן הרחיבה ותניח את חותמה עליה בתקופה הקודמת כאשר הוכחתי כבר בהקדמתי למחברתי “כתות בישראל” (נויאָרק תרנ"ט) אמנם חלילה לי להציג את שני אלה במערכה אחת, כזאת לא עלה על דעתי מעולם, אף אין את נפשי להשפיל כבוד אחד העם הסופר המהלל, איש הוגה דעות אשר ידעתיו גם לאיש ישר בדרכי החיים, וחרפה היא אף להזכיר בשם הבור הנבל ר“ז אצל השם הנכבד אשר גינצבורג, כי רק בענין אחד נשתוו, כי שניהם המה ממשפחות קדושי החסידים ולנשמותיהם והלך רוחם יש איזה קרבת משפחה, “חסידות יוצאת דופן…” להפקרות, ראשית ותכלית התקופה הזאת בימינו, תקופת החסידות המופקרת. ידעתי אמנם, כי תלמידי ר”ז לא יוסרו בדברי אלה, ומי יודע אם לא יעמידו עוד צלב זהב על קברו למען הכעיסני, כאשר עשו זאת כבר לאיזה מבחירי אליליהם, וביחוד, יען ראדקינזאן רבם סלל להם מסלה חדשה בספורי מעשיות מקדושים, ותחת היותו אחד, צצו כעת כעשב השדה מספרי מעשיות, עד כי אין אף מכתב עתי זארגאני אחד בכל אמעריקא אשר לא תמצאו בו “מעשיות מקדושים” יום יום כמעט, עד כי היתה לפרנסה, ומקור לכסף לכל הולל מכזב, וכל המוסיף לשקר יגדל כבודו ומספר שקליו, ותמונת הגדול בין מספרי הבלי שוא עטוי “יארמולקא מודרוני” ידפיסו אצל ספוריו, כאשר עשו כתבי העתים האנגלים לתמונות המון “הרבנים הכוללים” בנויאָרק. היארמולקא המודרוני, היא סמל “חסידות לפי רוח הזמן”, כמו שיצאה מבית חרשת היוצר הגדול מיכאל לוי פרומקין, אלטער, קויפמאן, ראדקינזאן, ומי יודע אם לא יקומו תלמידיו לחבר ספר “שבחי ראדקינזאן”, ואז חלילה להם לשכוח כי הצדיק עצמו התפאר כי ישב שבע עשרה פעם בבתי כלאים, ומכלם הצילהו אלהי יוחנן המטבל בזכות אבותיו הקדושים ובעזרת רגליו המהירות ומעט באקשיש, וספר כזה יהיה לאבן חן בספרת השמד החדשה, ושכר רב יביא למחברו.

בני ישראל בני נביאים המה, ולא יפלא אפוא, כי הגר“א ותלמידיו חזו חשך לעתידות עמם בראשית צמיחת הכת, ועתה אחרי עבור כמאה וחמשים שנה הננו רואים את פריה. ראשית דבר בדאו להם שקר גלוי, כי החסידות יצאה לאויר העולם עקב העול הקשה אשר שמו רבני ישראל על צואר עמם בחומרות וסייגים עד לבלי נשוא, ובכן יצא העגל הזה בתור מחאה, עד כי היתה למרידה כללית נגד היהדות, אבל אין איש בין כל המזייפים האלה נסה להראות לנו אף מקור אחד אשר יעיד על משפט זה. בכל ספרת ישראל לא מצאנו אף רמז קל כי התאונן העם על רבניו, ואיזה עול הקילו קדושי החסידים, מלבד למוד כתבי הקדש והתלמוד אשר עזבו לרגלי בערותם, בהיות הקדושים עצמם חצי בורים, ולמען כסות חרפת בערותם נאלצו לשים לאל את כל למודי היהדות אשר בהם ישראל התפאר. כן נחוץ לזכור כי החסידות לא נולדה בליטא, זאמוט פולין וגאליציען, בארצות אשר התורה והרבנות ישבו לכסא, רק בערבות אוקריינא, במקומות אשר העם לא ידע את התלמוד מה הוא, ומרבנים אין אנחנו יודעים מאומה מזמן גזרות ת”ח עד זמן צמיחת החסידות, וכל החדשות אשר חדשו קדושיהם היו רק, כי הקדוש הוא שותף להקב“ה, ועל הבוערים רק ללכת רגלי למשכן הצדיק ולבלות שם שבועות וחדשים בבטלה ובספורי הבלים, לשתות יין לשכרה ולהאמין בכל הבל, ולא לבד אז, אבל גם עתה בעת חפש הדת, עוד לא נסו קדושיהם להתיר דם חזיר לצאן מרעיתם, או לקבל גרים בלי מילה, לא התירו עגונות לשוק ולא בטלו אף נטילת ידים לסעודה, ואם התירו לחסידיהם לבל ישמרו עת התפלה במועדה בדיוק נמרץ, אבל בעצם התפלה הן הכבידו עוד יותר מהרבנים מתנגדיהם, ואם חמה אין לי על גראץ אשר לא ראה את החסידים מעולם, וידע אותם רק על פי השמועה, הנה אין כל התנצלות לדובנאוו אשר ישב בין החסידים באמטשיסלאוו ומבלי חקור ודרוש שרשי החסידות נמשך אחרי קול ההמון, מטעמקין בעל “דרך סלולה” עד בראפמאן בעל “הקהל”, וראדקינזאן בעל “עמודי חב”ד”, ועל יסוד שלשת החסידים עמודי עולם אלה, נוסדה “הספרות החדשה” “המהלך החדש” “הסגנון העברי החדש”, ואידך, זיל גמור…

ה' שעכטער, מי שהיה ראש בית המדרש לרבנים בנויאָרק, בקראו את דברי, כי כניתי את הספרות החדשה בשם “ספרת השמד” ענה, כי בעיניו היא “ספרת הזמה”, ואמנם צדק גם הוא, יען כל אשר יקרא שירי שניאור ושטיינבערג, ועוד, יודה כי רבים ממשוררי שירי עגבים החדשים הנם נכדי המרגלים אשר התחבאו תחת מטת הקובה באהל רחב ביריחו, ושם כתבו את שיריהם הנעימים לאזן כל באי בית מרזח, שומרי “נשף…ספרותי”, כי לולא זאת מאין ידעו כל סתרי תורת האהבה…?

הנה כי כן, מתקופת הקבלה, שבתי צבי, פראנק, בעש“ט, וחב”ד, נולדה השכלת ראדקינזאן ותצא לאויר חפשי בספרתם החדשה, ופעולתה נכרת בין הציונים “המודרונים” בבונדיזם, באלשעוויזם ופועלי ציון, חסידות הלל צייטלין ואברהם כהנא, והפילוסופיא של “ירושלם של מעלה”, ציונית בלי דת, מספרי ספורי קדושים בכל כתבי העתים, הכפירה באלהים ותורתו, שפת מצרים החדשה ומנעימי שירי זמה, כל אלה בראו את ספרתם החדשה, ואת “העברי החדש”, (עברי לא יהודי), ובצדק המה מלעיבים בדור ההשכלה, היהודית, דור אשר לא ראה ולא חלם לראות השכלה כזאת, ולא עברי כזה, ומה גם “ספרות באלשעוויקית” כזאת. זה הוא “הסך הכל” של “המהלך החדש” בספרות ובחיים בשנת תר"ף.

הדברים האלה בנוים על עמודים חזקים ומוצקים, על מעשים בפועל, אשר קרו ויאתיו לעיני כל יושבי תבל. לא השמעתי השערות חוקרי קדמוניות, או שמועות רחוקות, ואלה אשר ימצאו שגיאות בדברי עליהם להכחיש את המציאות, יראוני נא את משוגתי ואודה להם בכל לב אם אמצא כי כנים דבריהם, וכל עוד אשר לא ימצא מבקר איש ישר ויודע את הספרות העתיקה והחדשה, להכחישני, הנני עומד על דעתי כי ישר משפטי, וכל קוראי הדורות יוכלו להיות בטוחים מהשערות וחלומות, ומה גם אם הספרות עומדת פתוחה לפניהם למצוא חפצם כתוב שחור על הלבן, ולא ילכו אחרי התהו אשר בדא לו ה' רייזין בספרו האנגלי, ספר נתעב ונאלח אשר קראהו בשם “דברי ימי ישראל” לחרפת עמו אשר על ברכיו נולדו סופרים תופרים כאלה, המוכרים את עטם לזארגאנים ומשחקים על הבמה, במחיר איזה שקלי כסף, ולא יתבוששו כי יתפשו בכף. חוצפה ובערות כזאת, אמנם יתכן לתת רק ליאַהודים או נוצרים אך לא לקורא עברי היודע את עמו וספרתו.

---

גורל סופרי ישראל

מאת

אפרים דינרד

כפי אשר ראו עיני במסעותי בתבל

אם כי אמת הוא, כי גם בין סופרי העמים היו רבים אשר סבלו עוני ולחץ בראשיתם, אבל כמעט כלם שכחו את רישם כאשר יצא שמם בארץ וכרבם היו לעשירים בסוף ימי חייהם, ולא לבד כסף, אבל גם כבוד גם גדולה נחלו מאת בני עמם, עד כי גם מושלי התבל בקשו קרבתם, והכבוד הגדול החיה את רוחם להתרומם, ומעוף דמיונם העלה אותם מעלה מעלה על פני כל המון העם, ובלב מתנה יכלו לחשוב מחשבות ולכתוב כאות נפשם, להמציא המצאות חדשות בכל מדעי התבל בשבתם בהיכלי ענג, תחת אשר כל סופרי ישראל היו עניים מרודים, כרבם מלמדים או מורים רעבים ללחם, באהל דל, החורב בקיץ והקור בחורף, יושבים אל עקרבים מפחד השוטר או הקאצאפּ הפרא ורצועת הפולאני השכור, ולוא גם היו גאוני הרוח לא יכלו להתרומם לדבר גבהה גבהה על גוי ואדם. באשמנים ישבו ואור התבל לא ראו, ולא ידעו מכל הנעשה בה. החכמות וההמצאות החדשות היו רחוקות אף מסופרי רוסיא, מלבד מעטים מהם אשר עזבו את הארץ וילכו לגור בארצות נאורות וחפשיות, ושם מצאו עוזרים ותומכים, וינחלו כבוד וגדולה, בעוד אשר לסופרי ישראל היו כל הדלתות סגורות אף בארצם, באין עוזר ואין תומך, עשירי העמים המה מאספי אוצרות ספרים, והם המה כלם קוני הספרים ותומכי ספרתם, תחת אשר עשירי ישראל היו מעטים, ומהם גם רעים, והעשירים החדשים אשר עשו עושר פתאם, היו כרבם מדלת העם אשר לא ידעו ספר ולא חפצו לדעת, כי על כן ראינו מחזה מוזר, מחזה מעציב, בין הסופרים העברים, אשר לא ראינו בין כל סופרי התבל, כי נטל עליהם לסובב בערים ולדפוק על דלתות העשירים למכור את ספריהם אשר עמלו לכתוב, ובעמל אין קץ אחרי כן לשלם להמדפיס, יען סוחרי ספרים העברים, אשר כרבם היו גם המה עניים ומעטים במספר, לא קנו את הספרים מיד המחברים להדפיסם על חשבונם, ואף על ספרים נדפסים לא רבו הקונים, והסופר האמלל אשר הביא את ספרו אל העשיר, עליו היה לחקור ראשונה אם יבין האדון עברית, ואם איש נכבד הוא אשר לא יעיז למלא את פני הסופר קלון, ואחרי כל זאת, רבים היו אשר קבלו את הסופר בפנים זועפים, ואם שלם לו מחיר הספר, חשב לו זאת לצדקה, כי חסד עשה עם הסופר העני, והסופר יצא מביתו אבל וחפוי ראש, והנסיון הראה, כי הסופר אשר נסה כזאת פעם אחת בחייו, לא יסף עוד לכתוב או להדפיס, ואם הדפיס, לא הלך שנית לדפוק על פתחי נדיבים, וספריהם נשארו בידיהם ימים רבים, עד אשר נמצא להם קונה אשר שלם מחיר קטן, או היו מאכל לעכברים, ובתנאים כאלה לא יתכן היה לקות לגדולות בספרת ישראל, ופלא גדול הוא גם על המעט אשר יצרנו עד הנה, תבן לא נתן לנו ולבנים עשינו, ואם תנאי שוק הספרות טוב עתה מאז, הנה על הסופרים החדשים לתת תודה לסופרים בדורות עברו אשר סלו להם את המסילה בנפשם ודמם, ואם נמצאו כיום חכמים חדשים, אשר זה עתה יצאו מחוריהם מלאים טענות ותביעות, כי לא היו בנו “גאונים”, הנה עליהם להראות לנו אפוא המה הגאונים החדשים, ואם לא יחשבו את “הסגנון החדש” אשר יצרו על יסודות “אץ קוצץ” העתיק לגאונות, הן עליהם למצער להראות מה פעלו במשך שלשים שנה האחרונות, משנת תר“ן־תר”ף, נגד יצירות הסופרים בשלשים שנה הקודמות, תר“ך־תר”ן, ואם נביא חשבון אלה לעמת אלה, ישארו בעלי חובות גדולים, אשר לא שלמו עוד אף את הרבית, והמה התובעים? ואם לא חכם מהם הרב אשר בני עדתו הסירוהו ממשמרתו, יען אין להם חפץ בו, והרב החכם ענה, כי לא יעזוב את קהלתו כל עוד אשר לא יוסיפו לו על שכרו, ואם סכל היה שלמה המלך אשר אמר לעשות לו שם עולם בבנותו את היכל ד' בעמל רב ובפזור הון עצום, הנה חכם ממנו היה טיטוס, כי הרס את ההיכל בלי עמל, ויעש לו גם הוא שם עולם.

כל סופרי ישראל בימי, וגם לפני זה, אין אחד מהם אשר מצא לחמו מהספרות, מלבד קלמן שולמאן אשר הרויח חמשה או ששה רו"כ לשבוע, את אשר שלמו לו בני ראם המדפיסים אשר כתב רוב ספריו בעדם, ותמיד, כיום כלילה מצאתיו יושב נשען על עטו, אף בעת אשר כבר כהו עיניו, ולא מש מביתו כל הימים, ושנים רבות לא בקר את אוהביו, ורק אחת בשבוע יצא לשוח על אחת הגבעות לא רחוק מביתו, למשך חצי שעה או יותר מעט, בין הערביים, ובסוף ימיו כאשר יצאוהו בניו ונשאר הוא לבדו עם אשתו, גם אז לא יכל להחליף את מעונו הדל. מחיר כל כלי הבית לא עלה לחמשה או ששה שקל. בגד ללבוש לא היה לו אף לשבת ומועד, ושמלתו לעורו היתה סחבה בלה וקרועה, וכן היו בגדי אשתו, וכל אוצר ספריו – אשר אסף ממתנות אוהביו – היה שוה כמאה שקל, ולא טוב ממנו היה גורל כל הסופרים אשר הקדישו את ימיהם להיות מורים לצעירי ישראל, מלבד איזה יוצאים מן הכלל, והנני למנות אחד אחד, את אשר ראו עיני, ולא מפי השמועה:

אבראמאוויץ היה מורה בהיותו בזיטאמיר, ובעמדו למבחן בבית מדרש הרבנים, למען השיג תעודת “רב מטעם” ולא הצליח, עזב את הספרות העברית בשנת תרל“ג, ויהי לסופר בשפת בבל, ובראותו כי גם ממנה לא יבנה לו היכלות, שב להיות מורה ראשי בהת”ת באדעססא, ולפי הנשמע אסף כסף בימיו האחרונים מאוצר הזארגאן, כי ירשה השפחה את גברתה, ומרכושה אצלה גם לו ברכה, כי בנה בכורה הוא וראשית אונה, ואחריו עטו רבים אל השלל, ויאמרו, כי “נכדים” המה, אשר להם חלק בירושת האב הזקן, ועל כן קראו לו בשם “זיידע”. (אב זקן).

אייזענשטיין, סופר חרוץ, ולו גם הכסף, החל וכלה את המלאכה הגדולה בחבור הענציקלאפעדיא העברית “אוצר ישראל” בעשרה חלקים, וגם הדפיס ספרים אחרים לתורה ולתעודה, והנהו אחד המעטים המאושרים אשר קימו את התורה מעושר, ה' אייזענשטיין הוא אחד משרידי דור העבר, ומתנגד גדול לבעלי “המהלך החדש” וכל הבאשעוויקים הספרותים המה אנשי ריבו.

באבער, שלמה, איש עשיר בלעמבערג, לקח לו למטרה בחיים להדפיס מדרשים שונים עם באוריו ולקוטיו ויצליח במלאכתו, ויעש לו שם עולם, גם חבר ספרים אחרים ויעשיר את ספרותנו העתיקה והחדשה.

בלומענפעלד, הציב לו יד בספרתנו בתוצאות ספרי השנה “אוצר נחמד” ד' חלקים, והספרים האלה טובים ויקרים וערכם הגדול ישאר לדור אחרון עד עולם.

ברודס, ראובן, סופר חרוץ ומספר נחמד עשה לו שם בספרו “הדת והחיים”, וגם כתב ספרים אחרים, ויהי עורך מ"ע “הבוקר אור” של גאטלאבער, בלה כל ימיו במחסור ועוני, למן היום אשר עזב את ווילנא עיר מולדתו, ויהי נע ונד באדעססא, רומעניען וגאליציען, ובסוף ימיו היה העורך של “העולם” הזארגאני בוויען, וימת בלא עת, ואלמנתו ויתומיו נשארו מבלי פת לחם.

בעהאק, יהודה. יליד ווילנא, חבר לאדם הכהן, בן יעקב ושערשעווסקי, וישתתף בהוצאות כתבי הקדש עם הבאור ותרגום האשכנזי ובאורים חדשים, וידפיס גם ספריו “עץ יהודה” וספר “תלמוד לשון עברי” עם באורו, ויהי אחד בין המעטים אשר לא אכלו לחם עצבים מעץ הדעת, כי סוחר היה, אף כי לא עשיר.

באכער, שמעון, בודאפעסט. כתב והעתיק ספרי שירים שונים, אשר לא נעמו לאזן מבין שירי ישראל, ויקצוף עלי פעם אחת, בכתבי אליו, כי חרוזיו טובים לצוארי השור והחמור, ובעיני אין כל ספק, כי לוא חי עתה, היה לאחד מגדולי המשוררים, אם נסה רק למלוח את שיריו במלח אץ קוצץ. בנו, היה המלומד הנודע, פראפעסאר דר' באכער אשר עשה לו שם בספריו.

באראש, בעל “אוצר חכמה” ספר נכבד מאד בפלוסופיא עם הקדמת הגאון שי"ר. הספר יצטיין במלות מלאכותיות אשר מצא המחבר להביע חפצו בעברית, ולא הלך ללקוט בשער האשפה בירושלם.

בענדעטסאן, הפדגוג הנודע, היה כל ימיו מורה עני בהוראדנא, וכן היה גם הסופר הנעים ה' פריעדבערג בעיר ההיא. בריל (יחיאל) מו"ל הלבנון, היה עני ואביון כל ימיו, כבירושלם, כן בפאריז, ואחרי כן כאשר מצאתיו במאינץ, ובסוף ימיו בלאנדאן, אף כי עבד בעצמו בדפוסו הקטן עבודת פרך יותר מהפועלים. בריל במינסק, היה מורה עני ואביון כל ימיו, ויהי דל שמח בחלקו, וכן היה חלק רעהו ה' וואהלמאן (בע"ס הכוכבים). בכרך יעקב, אף כי לא היה מורה, ויעבוד בזעת אפו בבתי מסחר יין שונים בביאליסטאק וסעוואסטאפאל, ואף בהיותו מגיה בדפוס בשטעטין וקעניגסבערג, ויעבוד כל היום, הנה היה לו הלילה לתורה וספרות.

ברלינער (אברהם) היה מורה בברלין, ויהי עני ככל אחיו הסופרים, ורק בסוף ימיו אסף כסף מעט ממכירת ספרים עתיקים אשר אסף באיטליען.

בערקאוויץ (בע"ס לחם ושמלה) אשר עשה לו שם עולם בספריו, וממנו לקחו מחברים אחרים וישימו בכליהם, ובידו לא נשאר מאומה מלבד דלותו.

בן יעקב, סוחר ספרים בווילנא, הביבליאגראף האחד בין כל הסופרים העברים בימיו, עבד כל ימי חייו בחבור ספרו “אוצר הספרים” אשר לא זכה אף לראותו נדפס כלו. עבודה קשה כזאת עוד לא עמס על שכמו אף אחד המתחכמים החדשים, עבודה הדורשת ידיעה רחבה בספרתינו העתיקה, אשר יתעבוה חכמינו החדשים כשועל את הענבים.

גארדאן (יל"ג) המשורר המהלל, היה מורה בפאניוועז ימים רבים, ואחרי כן היה לסופר הקהל בפעטערסבורג, וישבע לחם, אך לא יותר, אבל ימי שלותו לא ארכו כאשר נתפש בכף הפאליציי בשנת תרל“ט על ידי מלשינות אחד הסופרים אשר קנא במשמרתו, אשר לא יכל להשיגה (ראה שירו “הרקב לבית יהודה” הערוך נגד הרכבי), ובשובו מגלותו, אחרי אשר נוכחה הממשלה כי נקי הוא מהאשמה אשר השיאו עליו, לא שב עוד למשמרתו, ויחי חיי צער עד יום מותו בשנת תרנ”ב. גארדאן, אריה ליב, בן עירי, איש גדול בתורה, ואחדים כנוהו בשם “גאון”, המדקדק היותר גדול בישראל, היה מורה ימים רבים ברוסיא, ובלילה עבד להמציא מכונות חדשות. חכם בחכמת הכעמיא, היה גם מגיה בדפוס ראם, ואחרי כן מנהל מרתף היין בראשון לציון בתור “כעמיסט” ובסוף ימיו נאלץ להיות הסופר או המזכיר באחד מבתי החסד בירושלם במחיר ששים פראנק לחודש (בערך 12 דאל.), וימת בעניו מחסר לחם. גארדאן דוד, עורך ומו"ל המגיד, קבל משכורתו שמונה שקל לשבוע, וימת בעוני וחוסר כל.

גינצבורג (רמא"ג) אף כי לא ידעתיו פנים אל פנים, בהיותי ילד בשנת מותו (תר"ז) אבל כולם יודעים כי היה מורה עני למיום בואו לווילנא, וייסד לו בית ספר לנערות.

גאלדבערג בעריש, (ב"ג), בהיותי בביתו בפאריז בפעם האחרונה בשנת תרל"ח כבר היה זקן קרוב לבן שמונים, בניו יצאוהו, והוא לבדו, איש אחד ישב וכתב כל הימים, ויהי מאכלו פת חרבה מנדבת הבאראן ראטהשילד, וכן סגר את יומו בעניותו.

גאסטער, משה, דר', ידעתיו עוד טרם בא ללאנדאן, כי היה בבית מסחר ספרי באדעססא, בהיותו עוד צעיר לימים, וכל עשרו היה ספריו אשר אסף בעמל רב, ויהי לאיש מצליח כאשר נקרא להיות חכם הספרדים בלאנדאן, ועל ידי ספריו הרבים אשר הדפיס עשה לו שם עולם בישראל ובעמים, ואחרי כל אלה הנה הוא עני מכבד עתה לעת זקנתו.

גייגער, אברהם, חכם תלמודי, רב לרעפארמים באשכנז, יצא לו שם גדול בישראל על ידי ספריו המחוכמים, חוקר חפשי, עמקן, ומרוב חכמתו אשר השפיע על הספרות האשכנזית־העברית, אצל גם ברכה מעטה לספרת ישראל בספריו “מלא הפנים”, פרשנדתא, ציצים ופרחים, קובץ ויכוחים, מגן וצנה, ובמאמריו בס' נטעי נאמנים ואגרת השמד, באוצר נחמד (תולדות הרד"ק), “וקבוצת מאמרים” אשר הדפיסו אחרי מותו, ואם היראים לא היו שבעי רצון מדעותיו החפשיות, ובצדק, הנה איש לא יוכל להכחיש, כי לוא היה עתה באמעריקא, חשבוהו לצדיק תמים, אף כי הרעפארמים מתימרים בכבודו אבל בדרכיו לא ילכו, ואני ראיתי את אהבתו הנפלאה לחכמת ישראל, כאשר הבאתי אליו את השיר הנודע “אפודת נזר לשבט מושלים בממלכה הנהלאה” הנדפס בראש ספר הכוזרי, אשר רבים מחכמי ישראל עמלו למצוא מי הוא מחברו, ובתוכם הוא עצמו, שד“ל ובנו “אוהב גר”. ואני הבאתי בידי יונה צלויה, את אשר מצאתי בכ”י עתיק באספת פירקאוויץ, כי בר"ת השיר העתיק נמצא מפרש שם המחבר מנחם בן סרוק, אשר לפי הנראה הוא היה גם כותב המכתב מאת בן חסדאי ליוסף מלך הכוזרים, וכאשר קרא גייגער את השיר שמח שמחה גדולה, עד כי היה נכון לפול על צוארי לנשקני, ולא הרפה ממני לשבת עמו כיום תמים, ובפיו הגיד לי “כי לא יזכור את העת אשר בה בלה כיום תמים עם איש אחד, והמציאה אשר הבאתי אליו אמנם נכבדה היא”, והוא הודיע זאת בשמי בשנה ההיא (תרל"ג) במחברת הרביעית ממכתב עתו.

גאלדענטהאל, יעקב. דר‘, חכם מהלל בוויען, כתב ספר “דקדוק לשון ערבי”, ויחבר רשימת ספרי ישראל באוצר הממשלה, הדפיס ספרי קדמונים עם הערותיו, כמו “מפתח מנעולי התלמוד לרבינו נסים, נרבוני על מורה נבוכים, שו”ת ר"י די לאטיש, משרת משה לר’ קלונימוס, מקדש מעט, שירים עתיקים לר"מ ראיטי, מאזני צדק לאלגזלי, ציון, ספר שנתי ועוד כאלה.

גורלאנד, חיים יונה. אחד מתלמידי בית מדרש לרבנים בווילנא, למד באוניווערזיטאט בפעטערסבורג ימים רבים, עד אשר השיג תואר “מאגיסטער”, ויהי למשגיח על בית הספר למורים בזיטאמיר, בא לאדעססא, ויפתח לו בית גימנאזיום לנערי בני ישראל, ואחרי עמל רב הצליח להדיח את הדר' שוואבאכער מכסא רבנותו בעזרת הממשלה, ואחרי עבור עליו איזה שבועות בכהונתו החדשה, נפל מת בעמדו להטיף לפני ארון האלהים בביהכנ"ס הגדול. מטבעו היה איש ישר, תמים עם אלהיו ועמו, ויכתוב מאמרים רבים בהמגיד בחקירת קדמוניות היהודים, ויחבר איזה ספרים בענינים הנוגעים לקורות ישראל, גם אחיו הבכור, יעקב הדפיס ספר דרשות אשר דרשו מורי בית מדרש לרבנים, אבל לא ראיתיו מעולם.

גאטטלאבער. מורה עני כל חייו, היה מורה גם בבית מדרש לרבנים בזיטאמיר, וכאשר נסגר הבית בשנת תרל"ג, נאלץ לדפוק על פתחי נדיבים כל שארית ימיו, בנסעו מעיר לעיר למכור את ספריו.

גאלדמאן יצחק, משורר נעים היה מאושר, כי לא מצא לחמו מהספרות.

דאליצקי, משורר נעים, האחד אשר נשאר לנו אחרי מות יל"ג, היה מורה כל ימי חייו במאסקווא, וגם זמן ידוע אחרי כן גם באמעריקא, עד אשר נאלץ למכור את עטו לשטן בעד פת לחם, לכתוב “מעשיות” בזארגאן, יען מהספרות העברית יכל להשיג רק נקיון שנים במחיר שיריו, אף כי תשעים ותשעה מהמשוררים הנוראים אשר צמחו כעשב בשדה הספרות, כלם יחדו לא יעצרו כח לחבר אף שיר אחד בשירי ציון אשר שר לנו לפני שלשים שנה.

דאנציג (האשקעס) סבב את כל ארץ רוסיא וידפוק על דלתות הנדיבים בספריו בעברית ורוסית, וסוף סוף נאלץ לבקש לחם ממקור אחר במאסקווא.

דובזעוויץ, היה מורה בקיעוו, ויתפאר כי הרויח שבעים רו"כ לחדש, ומרוב עושר נאלץ לבוא לאמעריקא, לחיות בחסדי אחד הנדיבים.

דוקעס, לעאפאלד, עני נודד כל ימי חייו, לא נשא אשה, רק מחפצו להיות חפשי לתת את כל עבודתו לספרת ישראל, את כל ספריו הדפיס במספר מעט, לבל יבלה עת עתו במכירתם, וכרובם היו יקרי המציאות בראשית צאתם לאור, כמו נחל קדומים, קובץ על יד, קונטרס המסורת, תשובות דינש בן לברט, גנזי אוקספרד, שירי שלמה בן גבירול, וספריו בשפת אשכנז בלעו כבכורה, מפאת תוכנם ושפתם החמודה, איזה מנדיבי עמנו תמכוהו בכספם, ואחד מהם הנודע לי, היה הסופר החכם ה' בוימגארטען בוויען. דוקעס היה אחד מיחידי סגולה אשר הקריבו את נפשם בעד חכמת ישראל, ז"ל.

דיק, אייזיק מאיר, אמנם לא היה מורה, כי מצא עושר בלי הוראה, יען מדפיסי ווילנא שלמו לו שני רו"כ לשבוע בעד מעשיותיו, והנשאר נתן לו בנו אשר היה פקיד מסלת הברזל.

האלבערשטאט, (שזח"ה) סוחר וסופר, חוקר מעמיק בקדמוניות ישראל, כתב ספרים ומאמרים רבים בחכמת ישראל, ושמו יצא לתהלה במערב איירופא. אסף המון כ"י ואינקונאבעלן, אשר נאלץ למכרם בחייו באבדן כספו, ואחרי מותו נמכר אוצר ספריו לבית מדרש הרבנים בנויארק.

הירשענזאן, חיים, רב וחכם, יליד ירושלם, מו"ל “המסדרונה” זורנאל תלמודי, כתב ספרים רבים, והדפיס גם ספרי קדמונים, סבל הרבה מהקנאים בירושלם, וילך לגור לבירת תוגרמה ויעש חיל בחנוך ילדי ישראל. ספריו מלאים רוח דעת ובקרת, אף כי רבים לא הסכימו עמו באיזה פרטים, עתה הוא רב ליראים בהאבאקען בקרבת נויארק, כתב מאמרים הרבה “באוצר ישראל”. הרב החכם הזה הוא אחד משרידי חכמי ישראל בדור העבר, ועד היום לא חדל מתת לנו מתקו, ומי יתן ויאריך ימים להמשיך את עבודתו בחכמת ישראל.

הערצבערג, יוסף. מעתיק ס' סלם הטבע משפת צרפת, וס' מועדי שחר להרמבמ"ן משפת אשכנז, ידע גם שפות אחרות, ויהי מלומד במדעים שונים, ויהי מאושר כי לא היה מורה, ואת ספריו הדפיס במספר לא גדול, ולא נאלץ לדפוק על פתחי נדיבים.

הרכבי, אברהם אליה. היה עני גם מבלי היות מורה, המשכרת 1500 רו"כ לשנה, אשר השיג מאת הממשלה, היתה ראשונה רק בתור נדבה, יען בחשבון הוצאות הממלכה לא נמצא מעולם סכום כסף לפקיד המחלקה העברית באוצר הספרים, והמיניסטעריום אשר חפצה כי יהיה לה מלומד עברי אחד נכון לה לעת מצוא, מצאה מקור צדדי למענו, ולוא קוה למלא נפשו מפרי עטו, עלי היה להשתפק בפת לחם יבש אחת בשבוע.

ווייס, אייזיק הירש. חכם תלמודי מהולל עשה לו שם גדול בישראל בכל ספריו, ועוד יותר בספרו הגדול “דור דור ודורשיו” היה רב “בבית המדרש” הנשען אל ביהכנ"ס ובית מדרש לרבנים בלעאפאלד שטאט (חלק מעיר וויען, מקום אשר רוב היהודים נחיתים שמה), ועקב איזה דעות חפשיות מעט אשר לא מצאו חן בעיני היראים, נולדו לנו עוד שני ספרים יקרים, “דורות הראשונים והאחרונים” ולוא היו שני הספרים האלה נגד עיני כותבי תולדות ישראל יאסט וגרעטץ, כי אז ראינו בספריהם אור גודל.

וויענער, שמואל. הביבליאגראף היותר גדול בין סופרי ישראל בימינו, ומחבר ספרים יקרים, מצאתיו במינסק בשנת תרמ“ו, עובד במחיר 2 רו”כ לשבוע בחנות קטנה אצל המו“ס סאלאמאן, ועל פי עצתי הלך במלאכות ה' רפאל נטע ראבינאוויץ ממינכען למכור את ספריו ברוסיא, ובבואו לפעטערסבורג, קבלהו ה' פרידלאנד לפקיד אוצר ספריו במחיר 75 רו”כ לחדש, וזמן לא רב עבד גם בעד הבאראן דוד גינצבורג, לכתוב את ספריו ולחבר את רשימתו, וכתם המלאכה שלחהו לנפשו, בחסדי הרכבי אשר היה אויבו בנפש בלי כל סבה, כי לא יכל נשוא איש היודע באיזה עניני ספרות יותר ממנו, כי כן נהגו גם חכמי אשכנז בראותם יהודי מלומד אשר לא זכה להולד על אדמת ביסמארק, להרחיקו ולנבל את שמו, ויהי וויענער עני ואביון עד יומו האחרון.

ווערבל. משורר נעים בשירי ציון, מורה לשעות באדעססא, וכל ימיו בלה בעוני ומחסור, וכן היה גם ווארשאווסקי (שנים) באדעססא.

ווערזבעלאווסקי, מרים. העתיקה לעברית צחה את הספר “היהודים באנגליא”, אשת סוחר לא עשיר בקאוונא, ואת ספרה חלקה חנם כמעט.

זאגארסקי (אפרים) קרוב למשפחתי, איש הוגה דעות בפילוסופיא הכללית ומופלג בתורה, וכאשר הדפיס את ספרו “תורת אל־מות” חלק שני, לא מצאה ידו לשלם להמדפיס, בווארשא, והספרים התגוללו בדפוס ימים רבים אחרי מותו, ואין איש שם על לב.

זקש, שניאור בן להרב בזאגאר ישן. התגורר ימים רבים בלי לחם ושמלה בברלין, וגם אחרי אשר קבלהו הבאראן גינצבורג למורה בניו, לא שבע לחם בפאריז, לולא תמיכת ערלאנגער והרב צדוק כהן.

זאסניץ. מורה כל ימי חייו, היה עני ואביון בבירז עיר מולדתו הקטנה – פלך קאוונא, על גבול קורלאנד, ואחרי כן בריגא, ווארשא ונויארק, ומכל ספריו ומאמריו הרבים בהצפירה לא יכל להשביע נפש בנות ביתו אף חודש ימים, ובנותיו בנויארק עבדו עבודת פרך למלא רעבון ביתם.

זיבענבערגער, יצחק, בסובאלק. כתב ספר גדול ונכבד אשר היה לכלי חפץ ביד כל הוגי שפת עבר, בשם “אוצר השרשים הכללי” בשלשה כרכים, יכיל לא לבד כל המלות בכה"ק, אבל גם בכל ששה סדרי משנה, ובהיות ס' אוצר השרשים לבן זאב יקר המציאות ברוסיא, הנה היה הספר הזה האחד אשר משל ברוסיא, וגדול הוא פי שלשה מס' של בן זאב.

זילבערבוש, דוד ישעיה, יליד גאליציען, סופר מהיר, כותב עברית לעברית, ולא טמא את עטו בבצת אץ קוצץ, הדפיס איזה ספרים, ויהי גם עורך מכתב עתי חדשי “האור” (ח' חוברות).

חיות, ר' צבי הירש, רב בזאלקווא, גאון תלמודי, בעל הגיון ישר, ובעשרה מספריו קנה לו שם גדול בישראל, וכרבנים כן משכילים חפשו את ספריו בנרות, בספרו “תורת נביאים הרעיש את העולם הספרתי, ויהי אהוב לכל קוראיו, כתב גם הגהות על הש”ס דפוס וויען (תר־תר"ט), ושו“ת מהרי”ץ, ועוד. וכל ספריו היו ויהיו לאור עמו עד עולם.

יעלינעק, אדאלף, דר', מטיף נודע לשם בתבל, רב בוויען, אסף אוצר ספרים יקרים נדפסים וכ"י, וידפיס ספרים רבים בעברית ואשכנזית, ושמו נודע לכל בית ישראל.

כהן, מרדכי בן הלל, יליד מאהליוו, כל ספריו ומאמריו כתובים עברית צחה ונעימה, איש עשיר אשר הביא עשרו עמו לארץ הקדושה, ופלא כפול הוא כי לא דבקה בו “מחלת הרוח” אשר פשטה את שגעונותיה על כל מלמדי דרדקי ועל סתם בורים בארץ הקדושה לעשותם לסופרים אף בלי שפה, ומהם כאלה אשר היו סופרים, וישכחו את השפה, או גרשוה בכונה עם כתבי הקדש יחדו, למען עשות להם שם בין גבורי אץ קוצץ.

כהנא, הלל, מורה ופדגוג נודע לשם בבוקארעשט, בעל גלילות הארץ, היה עני ואביון כל ימיו, ותחת כסף הנחילוהו כבוד, וימת בדמי ימיו בעוני ומחסור, מאושר ממנו היה ידידי ואוהבי ה' דוד כהנא באדעססא אשר ירש בית והון לא רב, לא עשה כל מלאכה ולא שלח במסחר ידיו, בהיותו עקר בלי בנים, וישבע לחם מכסף ירושתו, ויכתוב ספרים רבים ונכבדים, ובהיותו כלי, לא הוציא מעולם אף קשיטה אחת להדפסת ספריו, ויהי איש מצליח גם בזה, כי כל חבוריו נדפסו על חשבון אחרים, אבל הוציא כסף לקנין ספרים יקרי המציאות.

כהן צדק, יוסף, יליד גאליציען, למד תורה הרבה, עורך ומו“ל מ”ע המבשר והגשר, ישב כל ימיו באהל תורה בגאליציען ואחרי כן בלאנדאן, כתב איזה ספרים, ובתוכם שנים נגד ראדקינזאן, ויהי גם מגיד מוכיח ודין, ואחרי כל אלה לא היה שבע לחם, לולא תמיכת איזה נדיבים בלאנדאן, את ספריו אשר אסף בימי חייו אהב יותר מנפשו, ואני כבדתיו מאד בעד תם דרכיו והליכותיו עם אלהים ואדם.

לוצאטו, שמואל דוד (שד"ל) אחד מגדולי חכמי ישראל בדור ההשכלה העברית, כתב ספרים ומאמרים רבים אשר היו ויהיו לעינים לכל דורשי דעת בישראל. וכגדלו בתורה וחכמה, כן גדול היה לוצאטו היהודי באהבתו לעמו, אלהיו ותורתו. היה עני ואביון כל ימיו בהיותו ראש ביהמד“ר לרבנים בפדובה, בנו בכורו בעל כשרונות נפלאים מת על פניו, ובנו השני ידעתי פא”פ, לא ירש מאביו הגדול אף טפה אחת מחכמתו.

לאנדסהוט, אליעזר. בתולדות הפייטנים ופיוטיהם בספרו “עמודי העבודה” היה לעינים לכל חוקרי קדמוניות בישראל, ויעזור הרבה בבאורו למדור הגיון לב אשר עבד יחדו עם הרצ"ה עדעלמאן.

לאפעץ, יצחק. בעל ס' כור מצרף האמונות, ס' ויכוח גדול נגד הנוצרים ודתם, כתוב בשפה צחה ונמרצה.

לונץ, אברהם משה. יליד פלך קאוונא, בלה כל ימיו בעוני ומחסור בירושלם, עור בשתי עיניו, ובכל זאת עסק בתורה וחכמה. בחריצות נפלאה, וביחוד שם לו למטרה חקירת ארץ הקדושה ויעש לו שם בכל ספריו הנודעים לכל קוראי עברית, ובאחרית ימיו החל להדפיס את הירושלמי עם באור והגהה נפלאה, ולולא ראו עיניו את עבודתו, לא יכלתי להאמין כי בתנאים רעים כאלה יתכן לאיש לעבוד עבודה כזאת. הוא ידע את כל פנות העיר עד להפליא, ותמיד הלך לבדו בלי מנהל, ומה השתוממתי באחד הלילות בשנת תרע“ה בדפקו על דלת חדרי במלון בשעה אחת עשרה, ועמו עוד איש אחד ה' טולידנו מטבריה, הוא נהג את האיש הזר אשר לא היה מעולם בירושלם, והוא לקח עליו את העבודה להראות לו כל מוצאי ומובאי העיר, ולהציגו לפני האנשים אשר בקש להתודע אליהם, ולדאבון לב כל מוקירי ספרת ישראל נקטף בלא עת טרם גמר את עבודתו, ואם יש בנו אוהבי ארצנו הקדושה וספרתה באמת, עליהם לכלות את המלאכה אשר לא השלים המנוח ז”ל.

הסופר היקר הרא"מ לונץ בשבתו רוב ימי חייו בירושלם, לא שנה את טעמו ושפתו, ויכתוב את כל ספריו בעברית בלי תערובת הזארגאן הטאטארי אשר בדאו להם ההוללים בארץ הקדושה.

ליכטענפעלד, גבריאל יהודה, איש גדול בתורה, ידע שפות רבות, חכם מהלל בחכמת החשבון, איש ריב לסלאנימסקי ימים רבים, איש בעל מדות טובות, ישב כל הימים לבדו בחדרו, ויהי תמיד רעב ללחם בכתבו את ספריו, ופעם אחת ראיתי בשנת תרל"ז, כאשר התפרץ י' ל' פרץ חתנו אל חדרו, ויקרא, חותן! תן לי פת לחם אם לא תחפוץ כי אמות ברעב לעיניך, ויקרב לארון עץ קטן ויקח משם פת לחם שחור במשקל שני לטרא ויתן לו, ופרץ לקח את הלחם וינס מן הבית, ליכטענפעלד נשאר משמים ולא ענה אף מלה אחת, ואני הבנתי כי אין לו לחם אחר, ואשאלהו במה ישביע רעבונו הוא, כי ידעתי את עניו, כי הראה לי, כי בכיסו נשארו 6 קאפייקען, ומדוע לא יוכל חתנו למצוא לחם לנפשו והוא צעיר לימים, ענני במנוד ראש לאמר: הוא מבקש לחיות חיי הפקר, וכן סגר החכם הישיש ההוא את יומו ברוח ונפש נשברה.

לעבענזאהן, אדם הכהן, היה מלמד ומגיד מוכיח, ואחרי כן מורה בבית מדרש הרבנים, עני ככל הסופרים, ורק בסוף ימיו כאשר עשה בנו אריה לעבענזאהן עושר, וירכש לו בית מלון יפה בווילנא, אז רוח לו, וישבע לחם בכבוד על חשבון בנו.

ליליענבלום, היה מורה כל ימיו באדעססא, ויהי שמה כאשר קבלוהו למורה בת“ת במחיר שלשים רו”כ לחודש, יען להורות בבתי אנשים פרטים קשה היה לו להשיג עבודה, בהיותו ערל שפתים, ואשתו עבדה עבודת פרך בתקון נעלי גומי, וגם בנו חרש עצים ובתו עזרו למלא מחסור הבית. וכאשר שאלתיו פעם אחת מדוע לא נתן לבניו ללמוד דבר מה, ענני, כי בהיותו עני, ובתו תהיה עלמה מלומדה אז הן לא תחפוץ להיות אשה לאיש מן השוק, ובידו אין כל לתת לה נדה, ועל כן אין טוב לה רק להיות אשה לאיש פשוט אשר יחשוב לו זאת לכבוד להיות חתן ליליענבלום, ולבנו אין כל כשרון ללימודים, ומה מאושר היה כאשר קצב לו הדר' פינסקער שלשים רו"כ לחודש להיות מזכירו בעניני הציונית, תחת אשר אני כתבתי את כל המכתבים בעדו עד העת ההיא חנם, ופינסקער שאל בעצתי, ואני עניתיו כי כן יעשה בתת מקום להרויח לסופר אשר כל כחו בעטו ולא בפיו, ואחרי כן מצא ליליענבלום עבודה תמידית, בהיותו למזכיר בחברה קדישא, בהיות המשכיל ה' סימאנאוויץ לראש החברה, ומני אז נחשב למאושר, ולא ידע מחסור.

לערנער, אחד ממורי ביהמ“ד לרבנים בזיטאמיר, מדקדק נודע לשם, ויהי כאשר נסגר ביהמ”ד ההוא בשנת תרל"ג, נשאר בלי פת לחם, ויהי למורה פרטי, ויחי חיי עוני ומחסור.

ליפשיץ, יעקב, בקאוונא, היה מלמד בת“ת, ויהי עני ואביון כל ימי חייו, ואף כי האשימוהו כי אסף כסף במחיר קנאתו לדת, ויכנוהו בשם הל”ץ, ומיסד “הלשכה השחורה”, אבל זאת אני יודע, ובעיני ראיתי את דלותו בהנהגת ביתו, ולבנותיו למד עברית עד כי כתבו בשפה הזאת, ואחד מחתניו הוא הרב פרידערמאן בבאסטאן.

לאנדא, יהודה ליב, דר', יליד גאליציען, סופר מלומד ומשורר, סבל עוני ומחסור, עד אשר אחרי שבתו בלאנדאן הצליח להשיג משמרת רב בדרום אפריקא, ועתה הוא ראש הרבנים ביאהאניסבורג.

לעטעריס, מאיר הלוי, יליד זאלקווא בגאליציען, סופר, משורר ומעתיק ספרי תפלות. בימי נעוריו עבד בדפוס אביו בעיר מולדתו, ושם החל לתת מ“ע קטן בשם “הצפירה” בשנת תקפ”ד, ואח“כ העתיק ספרים משפות אשכנז וצרפת, וידפיס ספרי מחברים אחרים עם הקדמות ממנו. כתב איזה ספרי שירים אשר עשו לו שם במשוררים בימיו, ביחוד זכו שנים משיריו לשם, כי הושרו בכל בתי בני ישראל בשבת ומועד, ביחד עם הזמירות לשבת הידועות. שירו “יונה הומיה” שרו כלם בנגון נעים והתלהבות מיוחדה, וכן גם שירו “יתומה עורת” וכלם ידעו את שני השירים האלה בעל פה, עד כי הגיעו גם לערים הקטנות בפלך קאוונא. לעטעריס עשה טוב בעמו בהדפסת ספר “אוצר השרשים” לבן זאב עם תקוניו, וספר “הצופה לבית ישראל” לה' ערטער, עמק הבכא לר”י הכהן, אלה בני הנעורים, לוצאטו, ושפת יתר להראב“ע, אבל באחת חטא לעמו, בתתו את שמו על התנ”ך המלא שבושים אשר הדפיסו מנהלי המיססיאן, ועל כלם נדפס “מוגה ע”י מאיר הלוי לעטעריס" ולוא הגיה אותו באמת, גם אז גדלה חטאתו בתת יד לנוצרים למכור את כה“ק בין היהודים לאלפים ולרבבות, אבל לא הגיה מאומה, ובין כה עזבו מדפיסי היהודים את תורתנו ביד המיססיאן למכרה יחדו עם תורת בן מרים, ולא עלה על דעת איש עד היום להדפיס תנ”ך מוגה בידי היהודים, וכבר העיר על זה גם סמאלענסקין באחד ממאמריו.

לעווין, יהודה ליב (יהל"ל). סופר ומשורר, בנעוריו היה מורה עני ואחרי כן בא לשרת אצל הגביר ה' בראדסקי בקיעוו. האיש הוא איש ישר ותם דרך, ובהדפיסו פעם אחת בהשחר שיר אשר ריח סאציאליזמוס נודף ממנו, הסירו אדונו ממשמרתו, ויהל"ל שלח מכתב לאדונו, אשר בו יוכיחוהו על פניו, באמרו, כי במעשיהו זה, הוכיח האדון כי צדקו דבריו בשירו אשר כתב, כי האדון יחפוץ למשול גם על רוח משרתיו, והוא, המשרת, הן לא מכר את נשמתו, רק כח ידיו, ומכתבו מצא חן בעיני ה' בראדסקי, וישיבהו אל כנו, וגם הוסיף לו על שכרו, ויודה לו כי צדיק הוא ממנו, ובכל זאת נשאר עבד עני כל ימי חייו.

לעווינזאן, יצחק בער. (ריב"ל) לא ידעתיו פנים אל פנים, אבל קראתי את כל ספריו בחייו (מת בשנת תר"ך). למותר לספר מה היה לעווינזאן לישראל וספרתו, ואם נמצאו היום איזה צעירים מתחכמים אשר לא בשו להשמיע כי לספרי ריב“ל אין כל ערך בעת הזאת, הנה אלה המה הגבורים עצמם אשר החליטו כבר כי כל הספרות העתיקה כבר בטלה מן העולם, ועמה גם התלמוד וכתבי הקדש, אחרי אשר נכתבו רק בעד זמן מחבריהם, אבל לא כן הוא, אם איש כתב איזה “ספור אהבה” לפני חמשים או ששים שנה, אז, הוא ענין אחר, האהבה היא בת השמים ועומדת לעד, כל עוד אשר לא תמו שמות איוואן, סטעפאן ופאראשקא מן הארץ, ולהם ערך נצחי בלי כל ספק (בעדם) אפס, לנו כל בית ישראל ינון שם ריב”ל וספריו עד עולם.

מאפו, אברהם, מורה ומלמד כל ימיו, בראסיין, ווילנא וקאוונא, חי חיי עוני וצער. בווילנא היה מורה פרטי בבית העשיר הבור יודעל אפאטאוו, ולבור עשיר, חייט לפנים – אין די לענות עזות בפיו, אבל נועז גם להרים יד ולהכות את המורה על הלחי, ואז עזב מאפו את ביתו וילך להשתקע בקאוונא, ועבודת המלמדות לא נתנה לו די לחם לשובע, ויהי נאלץ לקחת נדבת אחיו יקותיאל, ומרוב עוני ולחץ חלה את חליו, וילך לדרוש ברופאים בקאניגסבערג וימת שם בשנת תרכ"ט. ספריו “אהבת ציון ואשמת שומרון” היו ויהיו לברכה כל ימי הספרות העברית.

מאנדעלשטאם, לעאן, יליד זאגער בפלך קאוונא, על גבול קורלאנד, גדול בתורה כאחד הרבנים, כתב בעברית, רוסית, אשכנזית ואנגלית, ידע שפות מזרח ומערב, העתיק את כה“ק לשפת אשכנז, עם ביאור עברי ואשכנזי, העתיק את ס' יד החזקה להרמב”ם לשפת אשכנז, כתב ספר מלים עברית רוסית ורוסית עברית בשני חלקים, ספר דקדוק לשון רוסיא בהעתקה עברית, חנוך נערים ב“ח, מנין המצות להרמב”ם עם העתקה אשכנזית, ויעש לו שם עולם בשני ספריו “ביבלישע אונד תלמודישע שטודיום” וידפיס גם סדור תפלה נוסח הרמב“ם עם העתקה אשכנזית, והגדולה מכלם, היא העתקתו את כל כתבי הקדש לרוסית, העתקה נפלאה ויחידה במינה בין כל ההעתקות הנודעות לנו בכל שפות איירופא, מ”ש לא השגיח על כל ההעתקות הקודמות ויעשה באמת העתקה חדשה, לפי עומק סגולת הלשון ובקצור נמרץ מאין כמהו, ויגלה חדשות ונצורות לא ידעון כל מעתיקי התורה, ואף כי לא כתב כל ביאור, הנה חבר ס' מלים עברי גדול, מתורגם אשכנזית, רוסית ואנגלית ושם באר את כל מערכי לבו, הוא הראה לי את כל הספר “בקארעקטורען” וגדלו היה כספר המלים של שטיינבערג, ואינני יודע הסבה מדוע לא נראה בעולם עד היום, ומי יודע אם לא הצליחה הלשכה השחורה להחרימו, כאשר החרימו את כל העתקת הנביאים והכתובים, באש… עד כי לא נשאר ממנה כל זכר. אחיו בנימין מאנדעלשטאם בסימפעראפאל חבר שני ספרים, “חזון” הכולל חומר לקורות ישראל ברוסיא, “ופאריז”. ואחיו הבכור יחזקאל מאנדעלשטאם בפאלטאווא בספרו “באורים” גלה חדשות בכבתי הקדש, וביחוד בתרגום המלות, לא ידעון כל חכמי לב בישראל עד היום, ומי יתן והיה הספר הזה ביד כל יודעי עברית, ואז אולי היתה כל ספרת “המהלך החדש” למאכולת אש.

מאנדעלקערן, שלמה, דר'. אחרי עזבו את משמרתו בכהונת סגן “הרב מטעם” באדעססא, היה נודד ללחם בארצות איירופא ואמעריקא, אף כי כבר עשה לו שם בספריו הקודמים, ועוד יותר אחרי כן בחבורו הגדול הקאנקארדאנץ אשר בו מנה את כל החסרונות אשר מצא בהקודמים, והוא אמר לי, כי מצא שני אלפים פסוקים חסרים בכל התוצאות הקודמות, וגם פירשט לא תקן את המעות, וגם הוא ככל אחיו הסופרים נשאר עני עד יומו האחרון.

מרגאלין (אמ"ת) כתב צחות, וידפיס איזה ספרים, ויותר מהם נשארו בכ"י, כי לא מצאה ידו להדפיסם, וישב בפעטערסבורג בבית בנו אשר נשא משרה במיניסטעריום לאוצר הממלכה, ולולא בנו לא יכל לחיות אף יום אחד מעמל כפו.

מאני. איש צעיר לימים תלמיד האוניווערזיטאט בפעטערסבורג, משורר נעים בשירי ציון, היה תמיד רעב ללחם, ובעברי דרך מינסק, בקש אביו ממני להביאו בית קויפמאן, וכן עשיתי בבואי לעיר המלוכה, ועל פי בקשתי אצל למענו שלשים רו"כ לחודש במשך ימי למודו בעיר הבירה, אבל לא ארכו לו הימים, ומרוב עבודה חלה ויאנש, ומהמטה אשר עלה עליה לא ירד עוד לדאבון נפש כל יודעיו, אשר ידעוהו מלבד כשרונותיו, גם לבעל נפש עדינה, יהי זכרו ברוך.

מזאה, יעקב. יליד מאהליוו ממשפחת חפץ, הכרתיהו ראשונה בבית דודו ה' חפץ בקערטש (קרים) ובהיותו אז תלמיד הגימנאזיום ראינו בו כשרונות נעלים, אוהב ספרת ישראל וכותב צחות, ובגמרו חק למודו במאסקווא ויקבל תעודת עורך דין בשנת תרמ"ז, נשא בתולה עניה לו לאשה, כי כן הבטיח לה זמן רב טרם גמר חק למודו, ובהיותי בביתו בשנה ההיא ראיתי את עניו ודלותו, כי מאס למצוא לחמו בבתי משפט, ועדת ישראל במאסקווא קבלה אותו לרב ומורה דרך, ובישרו וצדקתו, בעטו ובמדברותיו קנה לב כל הטובים בישראל ברוסיא, וגם קהלת אדעססא אמרה לתת לו משמרת רב ומנהל, כי גדול שמו בישראל.

מרגליות, יצחק. רב וסופר, כתב הרבה מאמרי מדע בהמגיד, העתיק ספרי רפואה, ויהי הראשון בספרתנו אשר העתיק אגדות חז"ל לעברית צחה, בספרו “ספורי ישרון”, ויהי עני בבאלטרימאנץ, ואת דלותו הביא עמו לווארשא, אשר שמה ראיתיו יום יום כמעט, ונוסף על עניו היה ידוע חולי, וימת טרם הגיע לימי זקנה, בנו הוא הדר' מאקס מרגליות בפילאדעלפיא.

מבש“ן (ברוינשטיין) יליד רומעניען, סופר הוגה דעות ודובר צחות, אחד משרידי דור העבר אשר נשאר נאמן בברית שפת ציון, כתב הרבה בהיותו בארץ מולדתו, וקודם המלחמה בא להשתקע בירושלם, עם בנו החרוץ ובעל כשרונות טובים, ויודע לשונות הרבה, ובעת המלחמה לוקח לצבא, וממשלת תוגרמה נתנה לו משמרת מבקר (צענזור) בעיר אלהים. ה' מבש”ן היה זמן קצר מורה “בבצלאל”, ואף כי הוא איש שוקט ולבו לב מתנה, בכל זאת לא יכל לשאת את משמרתו, עקב הדעספאטיזם הממלא כל חללו ואוירו של הבית ההוא כבכל מוסדי הציונים החדשים, כירושלם כנויארק, כאדעססא או תל־אָביב, ובהיות ה' מבש"ן סופר ואיש ישר, אין כל שאלה עוד אם הוא עני, ובכל זאת ידפיס גם עתה חוברות שונות בעיר קדשנו.

מאלאכאווסקי. סופר חרוץ ודובר צחות, פדגוג נודע לשם באמעריקא, בא מרוסיא זה שנים רבות, כתב הרבה, וביחוד ספרי חנוך, שפתו בעברית צחה ונמרצה, ועד היום עוד לא נסה לטבול את עטו ביון “הסגנון החדש”, וכי אסף אוצרות כסף בארץ הזהב, אין להתפלא, אחרי אשר היה ראש המורים בת"ת במעלה העיר נויארק, מקום משכן לכל החייטים העשירים, אף כי אספוק מאד אם הגיע משכורתו למאה אלף שקל לשנה.

נייבויער, אדאלף, דר' ופראפעססאר. יליד אונגארן, פקיד המחלקה העברית באוצר הספרים הבאדליעאני (אקספורד), הדפיס ספרים יקרים בעברית, אנגלית, אשכנזית וצרפתית, העתיק כרבם מכתבי יד עתיקים, ויהי האחד בין המאושרים בימיו האחרונים, עד אשר אבד מאור עיניו.

נאטהאנזאן, בערנהארד. אף כי כתב בעצמו רק ספר מלים אחד, אבל עשה רב טוב לספרת ישראל בהעמיסו עליו את העמל להדפיס את כל ספרי הסופר הגדול ר' יצחק בער לעווינזאהן (ריב"ל) ויתאמץ להפיצם בישראל, בנסעו לכל ערי רוסיא הגדולות ימים על שנה, ולולא הוא, כי עתה לא זכינו לראות בדפוס ספרים יקרים אשר שכבו למעצבה בכ“י בעלית קיר קטנה באדעססא באהל שארו של המחבר, ישראל יעקב לעווינזאן, יהי' שם המו”ל ברוך, אפס אם עשה המו"ל עושר רב בעמלו, הנה אני אני הוא עד נאמן, כי לא הגיע אף לקרסולי ראקפעללער.

סובאלסקי, יצחק, בא ללאנדאן, אחרי אשר חבר איזה ספרים ברוסיא, אשר שם עבד בבית מסחר ספרים עם אביו בווארשא, ויהי עורך מ"ע “היהודי”, ומפני חמת הצענזוריא ברוסיא, שנה את שמו “הדגל” על העלים אשר שלח לרוסיא. בכל ימי חייו בבירת בריטניא ראה עני, יען מאן להכנע לדבר חונף למנהלי עדת ישראל בלאנדאן, ועל כן מררו את חייו, פעמים בא לאמעריקא לאסוף חותמים, וימת בדמי ימיו בעוני ומכאובים, בשובו מאמעריקא, וביום אחד לפני מותו, מת עליו בנו, בן עשרים, צעיר בעל כשרונות נפלאים, הוא בחטאו מת בעון דברי אמת אשר השמיע נגד הרועים הרעים, ויהי למוסר תוכחה לסופרים צעירים לבל יהינו לגשת אל פתח בית האמת כי בנפשם הוא, ולחרפת קהילת ישראל בלאנדאן נשארה אלמנתו עם צאצאיה הקטנים בלי כל משען לחם, זאת נחלת סופר אשר מאס לטמא את עטו בשקר, או להטבע ברפש הזארגאן.

ה' סאבעל, היה ראש ישיבה בימי עלומיו בקאוונא, ובבואו לאדעססא היה למורה, וידפיס את ספרו “החוזה חזיונות בד' עולמות”. יצא לאמעריקא בערך שנת תרל“ד, בעיני ראיתי את עניו בעיר ההיא, בהיותו מורה וגם באמעריקא הפיץ דעת שפת עבר בין המון תלמידיו הרבים, כתב מאמרים רבים בכה”ע, וידפיס מחברת קטנה בשם “שיר זהב” ויכתוב מאמרים גם באנגלית. ואחרי כן שם משכנו בשיקאגא.

ספיר יעקב, מופלג בתורה וסופר חרוץ, תושב ירושלם, ויכתוב מאמרים רבים ונכבדים בחוברות “הלבנון” אשר יצא לאור בראשיתו בירושלם ביד חתנו ה' יחיאל בריל, ואחרי כן הלך במלאכות “ועד כל הכוללים” לערי תימן ואוסטראליען, ועל דברת אזרחי ירושלים אשר שמעתי בהיותי בעיר הקדושה בשנת תרל“ט־תר”ם, היתה לו עוד מטרה אחרת במסעו לתימן בשני ספריו אשר הדפיס על דבר מסעותיו, קנה לו שם עולם, וכל הקוראים עברית קראו את הספרים בחפץ לב, וגם מחברתו “אגרת תימן השנית” עוררה עליה דעת הקוראים, היה עני כל ימיו, ומכל מסעותיו נשאר לו רק ספר אחד “התגין” אשר מכר להקיסרית אייגעניא נאפאלעאן במחיר אלפים פראנק (400 שקל).

סמאלענסקין, פרץ. יליד ביכאוו פלך מאהליוו, ישב בשקלאוו בנערותו, היה משורר אצל אחד החזנים, (כפי אשר תאר בספרו “התועה בדרכי החיים”), עזב את החזנות ויהי למורה במאהליוו בבחרותו, ואחרי כן הלך בלוית אחיו לאדעססא, ומשם לעסטרייך, ושם החל לתת את השחר בשנת תרכ"ט, ויהי עני כל ימיו, למרות עבודתו הכבדה בבתי דפוס שונים בתור מגיה, ויתר תקפו ומעשיו כתובים על ספרי דברי הימים בתקופה ההיא.

סלאנימסקי, חיים זעליג. בנעוריו היה מלמד באיזה ערים קטנות בפלך הוראדנא, ורק לערב ימיו נקרא להיות המשגיח בבית מדרש הרבנים בזיטאמיר, כתב ספרים הרבה בתכונה, וחשבון, ומו"ל הצפירה. מספריו למדו רבים, וביחוד רבנים אשר אהבו את החשבון וחכמת התכונה, חכמות הרחוקות באפקורסות, ויהי מורה לרבים, ויעש לו שם גדול בישראל.

סאקאלאוו, נחום. היה לו לעוזר בהצפירה, אחרי הסופר שאול פנחס ראבינאוויץ אשר עבד עמו איזה שנים, ואחרי כן קנה את הצפירה ויהי לעורך ומו"ל, כתב ספרים הרבה, וממתנגד לציונית היה לציוני, אחרי אשר התקרב לדר' הערצל. ויהי לבעל תשובה, ועתה הוא אחד מראשי מנהלי הציונית החדשים.

עדעלמאן, צבי הירש התגורר רוב ימיו בבתי אוצרות הספרים הגדולים באוקספרד ולאנדאן. ויוציא מהם פנינים יקרים, ולתפארת ספרתנו גלה המון כ“י יקרים אשר שכבו למעצבה מאות בשנים מגדולי חכמי ישראל הקדמונים, ומהם נתן לנו את ספריו, חמדה גנוזה, מלוכת שאול, דרך טובים, לר”י אבן תבון, והרמב“ם, דברי חפץ, מגלת ספר ואגרת הפורים, עלים למבחן, כלי נחושת להראב”ע גנזי אקספרד, וידפיס שנית את הס' היקר כפתר ופרח לאשתורי פרחי, ויגדל לעשות בסדור התפלה “הגיון לב” בחקירת קדמוניות התפלות, ויהי האיש עני ושמח בחלקו כי הצליח להוסיף אבני חן בבנין ספרתנו.

עפשטיין, אברהם, האחד המאושר בין כל סופרי ישראל, בעיר מולדתו קאנסטאנטין ישן היה סוחר עשיר ובעל נחלאות, ואחרי כן נטש את כל מסחרו וילך לשבת בוויען, ויכתוב ספרים טובים ונכבדים אשר העשיר בהם את ספרתנו, הוא אסף המון כ"י עתיקים, ואינני יודע ביד מי נפלו אחרי מותו.

עדעלמאן, אייגעש (שר העדולמי), יליד קאוונא, מופלג בתורה וחרד לדבר ה', מאן לקבל משרת רבנות, ויהי לסוחר וסופר, במסחרו לא הצליח כבספריו, היה במאהליוו מזכיר הקהלה. בספרו “שושנים” סלל לו דרך חדשה, אף כי אספוק מאד אם היו היראים שבע רצון ממנו. בספרו “המסלות” התאמץ לעשות שלום בין המסורה והתלמוד, במקומות שיש בהם חלוקי דעות, ואחרי כן הדפיס ספר גדול, ביאור על מדרש רבה, גם אשתו כתבה עברית.

פאליטשינעצקי, מורה כתבי הקודש בבימד“ר לרבנים בזיטאמיר, וכאשר נסגר הבית בשנת תרל”ג, הלך לגור בבערדיטשוב, וידפיס את ספרו הנעלה “קרוא מקרא” על הגעאגראפיע בכה"ק, ויגלה חדשות יותר מכל הסופרים אשר קדמוהו; ויהי מורה עני כל ימי חייו, אף כי לא היו לו בנים או בנות, כי עקר היה.

פרידבערג, מורה עני בהוראדנא, כתב צחות בעברית, ויהי מחליף מכתבים תמיד את הר“א מאפו. בסגנון שפתו הנעימה מצא חן בעיני כל הקוראים עברית, ויהי עוזר “להמליץ” בפעטערסבורג, ובסוף ימיו היה למבקר ספרי ישראל בווארשא, מי יתן וימצא גואל להדפיס את כל מכתבי מאפו. אשר שבעתי ענג בקריאתם עוד בשנת תרל”ו, ולוא באו לידי, כי עתה הדפסתים על חשבוני.

פרעהליך, בעל המדריך, לתולדות תורה שבע“פ. המחבר איש עני יליד ליטא, מורה פרטי בווארשא, ורבים החליטו, כי הספר הזה ראוי היה להכתב ביד הר”א גייגער, כי אמנם ספר יקר הוא בספרת ישראל, אבל המחבר האומלל היה איש נחבא אל הכלים, ורק מעטים ידעוהו, ואני פגשתיו בווארשא בשנת תרל"ז.

פלונגיאן, מרדכי. איש גדול בתורה, עד כי הגאון ר' יצחק אלחנן העיד עליו, כי עוד לא ראה מופלג בתורה כמהו אחרי אשר הגיה את אחד מספריו אשר נתן לדפוס, כתב צחות בעברית אשר לא רבים כמהו, חבר ספרים יקרים, ידע שמונה לשונות אל נכון, ויהי מורה בנעוריו, ואחרי כן מגיה בדפוס האחים ראם בווילנא, איש ישר ותם דרך, ועל סדור תפלה גדול אשר הדפיסו בני ראם עם שני פירושים גדולים, בשם “כוונות פשטיות וכוונות ישרות”, אשר כתבו כי הפירושים ההם יצאו מידי אחד הגאונים, מאנו להזכיר את האמת, כי ה' פלונגיאן היה המחבר האמתי, הסופר הזה לא בקש לו כבוד ותהלה, ויהי עניו מאד בכל הליכותיו, ומלבד אוהביו הקרובים לא רבים ידעו לערוך תכונת רוחו, בכל ימי חייו היה עני ושפל ברך, ולא הלך בגדולות.

פינעטא, זבולון, יליד ציטעוויאן, פלך קאוונא. למד בישיבות, ובבואו לווילנא מצאו בו כשרונות נפלאים לחכמת החשבון, וישלחוהו לפעטערסבורג אל האוניווערזיטאט, אף כי לא למד כל שפה ולא ידע את הגימנאזיום. הדר' זייבּערלינג הציג אותו לפני חכמי האקאדעמיא הקיסרית, וכלם השתוממו על “הגאון” הליטוואק, צעיר בן שמונה עשרה, קצר הקומה וגבן, וקצר רואי, מבלי דעת כל שפה מלבד עברית, ואיש כזה יעיז לבוא ישר אל האוניווערזיטאט, ובפעטערסבורג? עיר קדושה אשר החרימה כל בשר ודם פשוט מבוא בגבולה, איש אשר אין לו כל צדקה אף להחלות או למות בה, וכה ספרו לי, כי הפראָפעססארים הציעו לפניו שאלה או חידה גדולה מסוכסה, למען נסותו, והוא לקח את העט בידו והתירה ברגעים אחדים, באמרו לדר' זייבּערלינג, כי החכמים ישחקו עליו לנסותו בדבר קל כזה אשר ינסו בו נערים קטנים, והפראפעססארים לא האמינו למראה עיניהם מהירות שכלו החריף, ויקבלוהו נגד החק, ובזמן קצר למד איזה שפות, עד אשר חבר את ספרו בשפת צרפת, עם השטה החדשה אשר המציא בלאגאריטמען, ורעהו בן עירו החכם הנודע צבי הכהן ראבינאוויץ העתיקו לעברית בשם “לוחות המגבילים” ולא ארכו הימים, והמיניסטער לאוצר הממלכה שם על שכמו משמרת משגיח ורואה חשבון הבאנק של הממשלה, עד כי רבו אויביו אשר קנאו בגדולתו, ועוד יותר מזה, יען על ידי שטתו החדשה מצא כי מאתים איש הוסרו ממשמרת עבודתם, כי היו למותר, ובאחד מימי החורף בשנת תרל"ט, יצא מביתו החוצה מבלי מעיל עליון, ולא שב עוד, כאשר השמעתי אז במועדו בספרי “מסע באיירופא”, וכלם חשדו כי אורבים שמו עליו וישליכוהו היאורה, וכן נכבה כוכב מאיר זה בימי עלומיו.

פרישמאַן, דוד. הכרתיו בשנת תרל"ז, בהיותו כבן שמונה עשרה, בעבדו בבית אורגים אשר לאביו בלאדז, והוא יליד ליטא. הצטיין בכל ספריו ומאמריו בשפה קלה, צחה ועשירה במלים, ועתה הוא אחד הסופרים המפורסמים אשר הראה לכל הפסחים והעורים, כי יתכן לכתוב עברית בלי חכמת אץ קוצץ, ומכל ספריו הננו רואים, כי למד את כתבי הקודש, חזון יקר מאד בין הסופרים הצעירים הכותבים עברית זארגאנית, מסוכה בטאטארית עתיקה. אם טוב גורל הסופר הזה מכל אחיו הסופרים אשר קדמוהו, אספוק מאד. ובכל אופן שיהיה, לא יאסוף הון כאחד הסופרים בין העמים. כי על כן הוא יהודי, וגם עליו תחול ברכת יעקב אבינו, “אחלקם ביעקב”…

פרומקין, ישראל דוב. עורך ומו"ל “החבצלת” בירושלם במשך יותר משלשים שנה. כתב, והעתיק ספרי הדר' לעהמאן לעברית. ולו הכבוד, כי היה הראשון להפיץ דעת שפת עבר בין החרדים בעיר אלהים, וכמה פעמים נאלץ להלחם עם הקנאים ולעמוד על נפשו, וכמהו כמיכל פינס אשר על היראים נמנו, ועליהם תכבד המלחמה יותר מעל אנשים חפשים, אשר עליהם יניעו הקנאים ראש, ולא יגשו להחריד רבצם, בחשבם את אלה לשברי כלים שאין להם תקנה לעולם, ועל כן סבלו שני האנשים האלה יותר מהמשכילים החפשים. פרומקין היה עני כל ימיו, ויהי חרוץ במלאכתו, והוא היה האחד אשר בנה בתים מחוץ לעיר בעד אמללי תימן ביסוד האגודה “עזרת נדחים”, ואחרי מותו נשארה אלמנתו בלי כל משען לחם. בנו עורך הדין ה' גד גם הוא לא היה שבע ענג ונחת תחת ממשלת תוגרמה, ורק עתה תחת ממשלת בריטניא נמנה לשופט בעיר הקדושה.

פין, שמואל יוסף. היה גם הוא אחד המאושרים, כי לא היה מורה ולא מצא לחם מהספרות, בהיותו בעל בית חרשת מעשה ללבון לבנים, ושותף בדפוס עברי, ויהי אחד ממנהלי קהלת ווילנא, בלוית ה' מתתיהו שטראשון. לכל ספרי רש"י פין יש ערך גדול לתולדות היהודים בליטא בכלל, ועיר ווילנא בפרט.

פיליפאווסקי, צבי, יליד ליטא. התגורר ימים רבים באוקספארד ולאנדאן באוצרות הספרים הגדולים ההם. בראשונה החל להדפיס זורנאל שנתי בשם “האסיף” ואחרי כן שם פניו להוציא פנינים יקרים מאוצרות הספרים ותהי ראשית מעשהו להדפיס את ס' העבור לר' אברהם ב“ר חייא בעדינבורג שנת תרי”א. ובשנה ההיא הדפיס גם ס' מבחר הפנינים עם באורו ותרגום אנגלי, בלוית מגילת אנטיוכוס, (לאנדאן תר"י, 32) אשר מצא בכ“י. ובשנת תרי”ד הדפיס ספר “מצרף לכסף” לר“ע מן האדומים. ובשנה ההיא הדפיס בפעם הראשונה מכ”י את הספר המהלל “מחברת מנחם” לראש המדקדקים והראשון למחברי שרשי לשון הקדש, לר' מנחם ב“ר יעקב בן סרוק. ובשנת תרט”ו הדפיס את הס' תשובות דונש בן לברט. בשנת תרי“ז הדפיס מכ”י נוסח אחר את ס' “היוחסין” ויוסיף בו גם את אשר החסירו כל המדפיסים, את הפרק י“ח, אשר היה רק בדפוס הראשון, (קאנסטאנטינאפאל שכ"ו) אשר בו יסופר כל הענין אודות זיוף ספר הזהר. בשנת תרכ”ב הדפיס ספר תפלה עם העתקתו החדשה באנגלית. כל הספרים אשר הדפיס, היו והנם עוד היום ספיר נחמד בעטרת ספרתנו, לא לבד מצד תוכנם, אבל גם ביפים החיצוני, כי מאז נדפסו ספרי ישראל בדפוס עטיאש באמשטרדם באותיות עלזוויר היפים אשר בהם התפארו כל העמים, מאז לא נראה כל ספר יפה בכל ספרת ישראל, עד ה' פיליפאווסקי אשר הדפיס את כל ספריו בעדינבורג באותיות עלזוויר. ושם המחבר, המעתיק והמו"ל כירח יכון עולם בספרתנו.

פרידמאן, מאיר. איש שלום, מורה תורה ודרשן “בבית המדרש” בוויען, הדפיס ספרים יקרים עתיקים עם באוריו, ויהי חבר נאמן לרא"ה ווייס כל ימי חייו, וילמוד תורה מעוני עד יומו האחרון. היה אהוב לבריות וכל תלמידיו הוקירוהו, ויכבדוהו כאב להם.

פאללאק, גבריאל יצחק, באמשטרדם. כתב, העתיק, אסף ולקט והדפיס ספרים רבים, ומהם הכי נכבדים, ס' חותם תכנית (אמ“ד תרכ”ה) הליכות קדם, הפורט, שער טעמי ג' ספרי אמת, תולדות יעבץ ובן גרני, העתיק ספרי תפלה להאללאנדית, ועוד, ויתאמץ להפיץ דעת שפת עבר בהאללאנד, בכלל.

פירשט, יוליוס, דר'. מחבר ספרים רבים גדולים ונכבדים, בספרו אוצר לשון הקדש, הוא הקאנקארדאנץ הגדול, עשה לו שם גדול, בהיותו הראשון אשר עמס עליו את העבודה למנות את החסרונות בתוצאות הקודמות, וגם תרגם ובאר את המלות, עד כי היה עם זה גם לספר מלים, ומלבד שני ספרי מלים עברים הגדול והקטן הדפיס את ספרו “חרוזי פנינים”, ויהי הראשון לחבר רשימה כללית מכל ספרת ישראל בעברית ושפות אחרות בשם “ביבליאטהעקא יודאיקא”. הדפיס את כל התנ“ך עם תרגומו ובאורו, והוסיף עליו כל ציורי “דארע” ועוד ספרים אשר הביאו לו כבוד וגדולה, רק לא כסף ולא זהב. בחבור רשימתו עזר לו בן יעקב בידיעתו הגדולה בספרות העברית, ואם כי אמת הוא, כי טעיות רבות יחשיכו זהרה, אבל גם דבר טוב נמצא בה את אשר לא היו ברשימות אחרות, כי הזכיר שנת הלדת כל מחבר, ועל פי רוב גם שנת מותו. גם מספר הדפים בכל ספר, את אשר לא עשה צעדנער. וכל איש אשר ימצא איזה ספר חסר, יוכל למצוא כרגע כמה עלים יחסרו בו, מלבד אשר ספרו כתוב אשכנזית, שפה מובנה לכל סופרי ישראל באיירופא, תחת רשימת רמש”ש ברומית, שפה אשר לא יבינוה, לא רק הרופאים, אבל מוזרה גם להמון העם ולסופריו, אשר לא זכו אף לראותה מפני יוקר מציאותה ומחירה הגדול.

צעדנער, יוסף. הדפיס ספרים שונים, ויצא לו שם עולם בישראל ובעמים על ידי רשימת ספרי ישראל בבריטיש מוזעאום, אשר בה רשם יותר מעשרת אלפים ספרים נדפסים הנמצאים באוצר ספרים גדול ההוא (עד שנת תרכ"ו) בדיוק נמרץ מאד אשר גם שטיינשניידער לא הצליח כמהו, ואין אוצר ספרים בתבל אשר לא יהיה לו הספר הזה לעינים. הוא כתב עברית צחה בטעם כתבי הקודש, כאשר הראה ביחוד בספרו “לקוטים מספרי דברי ימי ישראל”, עם תרגום אשכנז והערות (בלי שם עברי), ונודע רק בשם “אויסוואהל היסטארישער שטיקקע וכו'”. ברלין 1840.

צעדערבוים (ארז). מו“ל המליץ ומחבר איזה ספרים, יליד זאמוטשט בפולין, בעל בית חרשת למלאכת בגדים באדעססא. חרוץ במלאכתו, יסד את המליץ ומ”ע זארגאני “קול מבשר”. הוא היה ראשית חטאת להפיץ קריאת ספרי זארגאן בדרום רוסיא, אשר רוב תושבי הפלכים ההם היו חסידים בורים, ובחשבו להיטיב, הרע לעם ד' בלי דעת, יען על ידי הזארגאן נפצה ההפקרות והניהיליזמוס בין ההמון אשר לא ידע להבדיל בין אכילת כזית בלי נטילת ידים ובשר חזיר, ורק כאשר הלך לגור בפעטערסבורג, חדל מהזארגאן ויהי למו"ל גם מכתב עתי רוסי. ואז קמו “מושיעים” אחרים לתת בינה בלב ההמון בספרי זארגאן, בראותם כי יש לכסף מוצא מכיס הבורים. וכן השחיתו טעם העם ומדותיו הטובות על ידי ספורי אהבים וזמה עד היום הזה, עד כי נועזו להשמיע, כי הזארגאן הוא השפה הלאמית, ועתה יסדו גם בתי ספר ללמוד זארגאן וסאציאליזמוס, מין בית חרשת ליצירת בורים ומופקרים.

צוקערמאן, אברהם, היה מלמד עני בקאוונא, ויהי לסוכן “השחר” בווארשא. כתב עברית צחה, וידפיס איזה ספרים. וביסוד בית מסחר לספרי השכלה עזר הרבה להפיץ דעת שפת עבר וחכמת ישראל ברוסיא, וימת בלא עת.

קאנטאר, יהודה ליב, חניך ביהמ“ד לרבנים בווילנא, למד בברלין חכמת הרפואה ושב לרוסיא, ולא יכל להשיג תעודת רופא, ויהי לעורך מ”ע “רוססקי יעווריי”, בהיות ה' בערמאן והסופר צבי הירש הכהן ראבינאוויץ המולי"ם, ואחרי כן החל לתת את “היום”, מכתב עתי יומי בעברית, ויהי הראשון אשר סלל את המסלה לבאים אחריו לבל יפחדו מפני ההוצאה הגדולה, בהיותו בטוח כי המון רב בבני ישראל מחכים למכתב עתי יומי בעברית, ויהי האיש סופר חרוץ ואיש ישר אשר עשה מלאכתו באמונה, ואחרי כן היה לרב מטעם בעיר ליבוי, וימת טרם הגיע לימי זקנה.

קראכמאל, אברהם, בן להרנ“ק, כתב איזה ספרים חפשים בדת, ויותר מכלם, בספרו “הכתב והמכתב”, תחת אשר בספרו “דעת אלהים בארץ” הציב לו יד ושם בספרתנו, ויהי עני מדוכא כל ימיו, וימת בפראנקפורט דמיין בשנת תרמ”ט, ואיש לא שם לב עליו במותו כמו בחייו, יען בדרכי אביו, האדם הגדול, לא הלך.

קירכהיים, רפאל, בפראנקפורט דמיין. סוחר, עובד חרוץ בספרות, עשה לו שם בספריו “כרמי ושמרון”, שבע מסכתות קטנות, ובמאמרים נכבדים אשר כתב בהוציאו לאור את ס' הרקמה, תשובת דונש בן לברט, פי' רד“ק על התורה, ובס' עמודי כסף לר”י אבן כספי (תוצאות ווערבלונער) ומחברת “תוכחת מגולה” להגאון שי"ר נגד הרעפארמים, וס' טעם זקנים ודברי חכמים לר' אליעזר אשכנזי, ויהי האיש איש טוב וישר בעיני אלהים ואדם.

קאסאווסקי, חיים, בירושלם. איש נחבא אל הכלים, גדול בתורה ומדעים, הדפיס כבר איזה ספרים נכבדים, ובראשית המלחמה החל להדפיס ספר גדול, ענצילאפדיא תלמודית על חשבון אחד מנכבדי ווארשא. אני ראיתיו ביד המחבר, ואשתומם על הסבלנות והמלאכה הכבדה והנכבדה אשר עמס על נפשו, ואין כל ספק, כי בצאת הספר לאור, ישמחו עליו כל אוהבי חכמת ישראל.

קרעמיע (משה כרמי), אבי השר אדאלף קרעמיא, ממשפחת סופרים באיטליה וצרפת. כתב ספר ענקי בשנים עשר כרכים בשם “הואיל משה באר” על הראב“ע עה”ת, על הצומות, התחינות הפיוטים ומנהגי ד' קהלות, ולפי הנשמע נדפס רק עשרים וחשה עקז', ועל כן יקר מאד מציאותו, עד כי איננו שלם אף בבריטיש מוזעאום, ואחד שלם היה בידי מעזבון הפראפעסאר דוד קויפמאן ומכרתיו לאוצר ספרי הקיסר בפעטערסבורג. ספר יקר ערך מאד, נדפס תקפ“ט – צ”ה בעיר עיש Aix ולוא נדפס במספר גדול, כי אז עשה לו המחבר שם גדול בספרת ישראל.

רפפורט, שלמה יהודה, (שי"ר) יליד גאליציען. גאון בתלמוד וחוקר מעמיק בקדמוניות ישראל, ובסוף ימיו היה לרב בפראג, כתב מאמרי מחקר רבים, וספרים נכבדים אשר היו לעינים לחכמי ישראל, וערכם לא יאבד לעולם.

רובין, שלמה, דר‘, יליד גאליציען. בא לרוסיא ויהי למורה פרטי בבית הגבירים זוסמאן באוסטרהא פלך וואהלין, ואחרי כן בבית הגביר ר’ יעקב פאליאקאוו בטאגאנראג, כתב ספרים הרבה, וכלם קראו את ספריו בחפץ לב, ובסוף ימיו שב לארצו, וכאשר מתו עליו כל בני ביתו, ויהי נעזב וגלמוד, הוסיף לחבר ספרים רבים עד יומו האחרון, וימת זקן ושבע ימים ורוגז.

רייכערסאן, משה, אחד המדקדקים הגדולים בישראל, כתב ספרי דקדוק ושירים, ויהי האיש חוקר מעמיק בסגולת שפת הנביאים. בווילנא עיר מולדתו היה מורה עני כל ימי חייו, ולעת זקנתו בא לנויאָרק, ויהי גם שם למורה בת"ת במחיר חמשה שקל לשבוע, כבן שבעים וחמש היה במותו, וכמו בחייו, כן גם במותו לא נמצא איש אשר הזכירהו לטוב לדאוג לבני ביתו אשר השאיר אחריו. איזה ספרים הדפיס גם באמעריקא, והחפץ לדעתם, ימצאם בספרי “ספרת ישראל באמעריקא” מחלקה ב'. (נויאָרק – יפו, תר“ע – תרע”ג).

ראבינאוויץ, צבי הירש הכהן, יליד ציטעוויא פלך קאוונא, ישב ראשונה עם אחיו בדינאבורג (עתה דווינסק), ואחרי כן הלך לגור בפעטערסבורג, וישב שם עד יום מותו, בספריו בחכמת הטבע, הפהיזיק, כעמיא ועלעקטריק אשר הדפיס בעברית עם ציורים, היה הראשון בספרת ישראל, גדול היה כחו בחכמת החשבון, ויהי עוזר במיניסטעריום לאוצר הממשלה, וכל יודעיו הוקירוהו ויכבדוהו מאד בעד תכונת רוחו, וכגדלו במדעים, כן היה גדול בתורה, ויהי רע נאמן לפינעטא בן עיר מולדתו, בנו נמנה לפראפעסאר בפאריז, וימת בבחרותו.

ראבינאוויץ, שאול פנחס, (שפ"ר) למד תורה הרבה בווילנא, וילמד שפות אשכנז, פולין, צרפתית ורומית, ויהי למורה עני בווארשא, ואחרי כן עוזר להצפירה איזה שנים. כתב איזה ספרים בעברית צחה, במשך הימים היה לאחד ממנהלי הציונית בווארשא, ויעש לו שם עולם בהעתקתו ספר “דברי הימים לישראל” מאת ה' גראטץ לעברית, וימת באשכנז בערום וחוסר כל טרם הגיע לימי זקנה.

ראבינאוויץ, בעל “הפלס” “מגיד משרים” באחת הקהלות הקטנות בפאלטאווא, ראה איזה הוללות מצד הציונים החדשים, ויאמר לשפוך את מי הרחצה עם הילד, וידפיס את ספרו “ציון במשפט” לא לבד נגד הציונים, אבל גם נגד הציונית בכלל, וימצא לו תומכים בין החרדים והקנאים, אשר לא ידעו או לא חפצו להבדיל בין ציונית טהורה לציונים טמאים. ויהי למכשול לציונית עד יום מותו, וחטאתו זאת לא תכפר לו עד עולם.

רומש, מורה בפאניוועז פלך קאוונא. כתב צחות בעברית, כתב איזה ספרים, ושמו יצא לתהלה ביחוד, בצאת לאור ספרו “כור עני”, אשר כלם קראוהו בחשק נמרץ מפני שפתו הצחה והנעימה.

ראזנבערג, א. ח. אחד מבני הדור הישן, היה “רב מטעם” בניקאלאיעוו פלך חערסאן, יליד פינסק. ובבואו באחרית ימיו לאמעריקא, החל להדפיס את ספרו הגדול “אוצר השמות” במ“ע “נר המערבי” בשנת תרנ”ה־ו. ועד עתה הדפיס ששה חלקים ממנו. הספר הזה יהיה לאבן חן בספרת ישראל, אם ימהר המחבר לכלות את הדפסתו.

רייפמאן, יעקב, תלמודי, סופר, חוקר קדמוניות ישראל. היה מורה, גם חנוני עני, מאן לקבל משרת רבנות אשר בידו היה להשיגה, ויכתוב מאמרים וספרים הרבה בשפה צחה וברורה, ויעשיר את הספרות החדשה במחקריו, ובכלל, היה היורש הספרותי אחרי שי“ר ושד”ל, ויהי תמים עם אלהיו ועמו, זצ"ל.

ראבינאוויץ, רפאל נטע. גדול בתורה כאחד הגאונים, עמס עבודה גדולה וקשה על נפשו בחבורו הגדול “דקדוקי סופרים” להשוות את הש“ס־ן הראשונים אשר נדפסו בלי צענזוריא מכתבי יד עתיקים, נגד הש”סין החדשים, והדפיס בעצמו ט“ו כרכים, וכרך אחד נדפס אחרי מותו בפשעמיסל. המלאכה הגדולה הזאת עומדת במעלה אחת עם ס' פחד יצחק, ואולי עוד גדולה ממנה. ראבינאוויץ הדפיס גם ספרי חכמים אחרים, ולהביבליאגראפיא העברית הוסיף אבן חן יקרה בספרו “מאמר על הדפסת התלמוד” הנדפס ראשונה בס' דקדוקי סופרים על סדר זרעים, ואחרי כן בהוספות ותקונים בספר מיוחד. כל ימיו ישב על התורה והעבודה, ואף כי היה קנאי אדוק, בכל זאת למד גם חכמת העמים, ובבואו לקיעוו בשנת תרמ”ח, מת פתאם בדמי ימיו.

שטיינשניידער, משה מורה עני, מחזיק בית ספר לבנות בברלין, ופקיד בית אוצר הספרים להממשלה במחלקה העברית עשה לו שם גדול בכל העולם ברשימתו הגדולה מאוצר באדלעאן (אקספארד), וברשימותיו האחרות אשר כתב ברומית ואשכנזית, וגם בעברית (אוצרות חיים, המבורג תר"ח), ויהי עורך מכתב עתי ביבליאגראפי בשם “המזכיר”, וגם ספרים קטנים רבים הדפיס בעברית. הוא היה האחד ואין שני לו אשר עבד בשדה הספרות בחריצות נפלאה מאין כמהו בימי חייו הארוכים, וימת בשיבה טובה זקן ושבע ימים, ועד יום מותו לא הניח את העט מידו.

שור, יהושע העשיל (יה"ש) עורך ומו“ל “החלוץ” בלוית מרעהו ה' דובש, מבקר חפשי, למד תורה הרבה, ויתגדר בתורתו, יען היה גם עשיר ויחשוב כי לו המשפט גם לענות עזות אף לגדולי הקדמונים ויהי אויב לרבים, עד כי גם אוהביו עזבוהו, ובכל זאת יש ערך גדול אף למאמרים רבים אשר כתב הוא עצמו, מלבד חכמים רבים אחרים אשר השתתפו עמו, בצואתו הנחיל את כל ספריו בעד אוצר הספרים בבימד”ר לרבנים בוויען.

שולמאן, קלמן. יליד ביחאוו פלך מאהליוו, בבואו לווילנא היה מורה בנעוריו, אבל מאס במלמדות, בראותו כי לא יצלח למלאכה הזאת, ובצאת לאור ספרו “שפה ברורה” בשנת תר"ח וימצא חן בעיני הקוראים, הוסיף לחבר ספרים שונים בעברית צחה, אף כי לפעמים השתמש במליצות כתבי הקודש בלי כל צורך רק “לתפארת הלשון”. היו אמנם גם אז משכילים אשר התלוננו עליו בעד מליצותיו, תחת אשר הסכינו בשפת מרדכי אהרן גינצבורג אשר כתב עברית בטעם שפה איירופית, ובכל זאת קראו את כל ספרי שולמאן בחשק נמרץ, יען מצאו ענין בתוכנם העם אהב מאד לקרוא את ספריו אודות הארץ הקדושה, “הליכות קדם, אריאל, הראל”, ובעודם בכפם בלעו את ספריו “קדמוניות היהודים”, “הריסות ביתר”, ועוד כאלה. שולמאן היה איש מתון ונוח לבריות, אף כי “בטלן” בכל הליכותיו, כל ימיו חי בעוני ומחסור עד נשימתו האחרונה.

שולמאן, אליעזר. היה מאושר, כי היה אחד מפקידי העשיר הגדול ה' בראדסקי בקיעוו, חותנו ה' קאראצונסקי, איש משכיל ומאסף אוצר ספרים גדול, אשר נשאר לנחלה בידו, והוא הוסיף עליו עוד יותר, עד כי היה לאוצר ספרים היותר גדול ביד איש פרטי ברוסיא. בחבוריו האחרונים אשר נדפסו בהשחר (לתולדות היינה ובערנע) עשה לו שם בתור סופר איירופי. שולמאן לא היה יליד רוסיא.

שטיינבּערג, ווילנא, חתנו של אד"ם הכהן, מליץ נפלא, אחד מבחירי תלמידי בית מדרש לרבנים, מבקר ספרי ישראל. בימיו האחרונים עשה לו שם גדול בספר המלים רוסית עברית ועברית רוסית. הודות להמדקדק הגדול ה' ארי' ליב גארדאן אשר הגיה ותקן אותו באופן נעלה.

שטערן, מאנדיל. כתב, והעתיק ספרים לאשכנזית, בספרי שירים אשר חבר – כמו כתר תורה, תפארת התשבי, רחל, ירושלימה, ועוד אשר העתיק ממסעות דר' פראנקעל, לא הצליח. שפתו היתה שפה גאליצית עתיקה. אבל עשה לו שם בהעתקותיו לשפת אשכנז, את הס' חובת הלבבות, מורה נבוכים חלק שני, וספרי תפלות. הוא היה גם עורך ומו“ל חוברות “כוכבי יצחק”. יותר ממנו הצליח ה' זלמן כ”ט שטערן, כי הדפיס ספרים טובים אשר חברו חכמים אחרים, כמו “מחברת הערוך” צורת העולם, יסוד מורא להראב"ע, אור ה', תולדות הרב המאירי, ועוד.

שערשעווסקי, אידל, בעל ספר “כור לזהב” על אגדות חז“ל. בחר לו דרך חדשה בבאוריו, ויפק רצון מרוב הקוראים, והוא נתן תואנה לה' שאצקעס בעל “המפתח” להרחיק את כל הנסים והנפלאות אשר ספרו בעלי האגדה, והצעירים החפשים היו שבעי רצון, עד כי חשבו כי אמעריקא חדשה גלה ה' שאצקעס, ורוב ההמון הן לא ידע כי הרמב”ם ור“א בנו כבר הוכיחו כי אין הדברים כפשוטן. ויותר מזה עשה ר' שם טוב שפרוט (קרי Shafrut), בספרו “פרדס רמונים” (סביוניטה שי"ד) אשר באר את ההגדות אודות אליהו הנביא, כי היה בימי חז”ל איש בשם זה, וכותלי ביהמ"ד אצל ספורי “תנור של עכנאי” היו בעלי הישיבה אשר למדו בבית המדרש ההוא, ועוד כאלה, אשר לקח לו שאצקעס ליסוד בנינו, ועל פי זה באר ענינים רבים, אף כי לא בכלם הצליח.

שור, וואלף, יליד זאמוט. נסע להודו ויכתוב על ספר. נסע עם ה' וויסאצקי לאה“ק, ונשאר באדעססא, וילך לוויען ולפאריז, ועל פי בקשתי נתן לו הרב צדוק כהן בית ונחלה להתישב בארץ הקדושה, אבל הוא התנגד אז להישוב החדש, ורק בבואו לאמעריקא בשנת תרמ”ח, ויהי לעורך “הפסגה”, אז נהפך לציוני נלהב בכל לב ונפש, וכן לחם מלחמת ציון עד יומו האחרון. איש תם וישר היה בכל הליכותיו, וכן היתה גם עבודתו לציון בלב תמים, בידים טהורות, אשר אין אחד מכל מנהלי הציונית באמעריקא יוכל להתפאר בכמו אלה. עני היה האיש כל ימי חייו, ובמותו בבית החולים בשיקאגא לא ידע איש, כאשר לא ידעוהו בחייו לתמכו לבל יגוע ברעב, בהיותו חולה ימים רבים. וכל זה, רק יען כי לא זכה להמנות בין גדולי “צאינה וראינה” ולא בא בסוד “המהלך החדש”.

שולבוים. כתב והדפיס ספרים שונים ממחברים אחרים, ובימים האחרונים עשה טוב בעמו בהדפיסו את “אוצר השרשים הכללי” לבן זאב, ויוסף עליו כפלים, והספר הוא עתה ספיר יקר בספרתנו.

שפירא, קאנסטאנטין. סופר ומבקר חרוץ ומשורר באמת, המיר דתו באונס (משום מעשה שהיה…) ויהי עצוב רוח כלימי חייו על אשר נאלץ לעזוב את עמו, ובכל לב ונפש תמך את תלמידי האוניווערזיטעט בפעטערסבורג, ולוא היה חי עתה, היה בלי ספק מהראשונים ללכת ציונה ולשוב לעמו.

שפירא, ט"ף. סופר כותב צחות, הדפיס איזה ספרים, ויבוא לאמעריקא זה לפני ארבעים שנה, וישב לרוסיא, ובנו הוא דר' ישראל שפירא פקיד המחלקה העברית באוצר ספרי הממשלה בוואשינגטאן.

שיפער, פייבל. כתב איזה ספרים בעברית צחה, ויעש לו שם בספרו “המהלכים” עם אלהים ואנשים, אשר בו למד “דרך ארץ” לבני הנעורים. הספר נמכר מהרה, עד כי היה ליקר המציאות, ועל כן לא יפלא כי לא קראוהו בני הנעורים החדשים…

הנה כי כן, אף כי לא הזכרתי בזה את כל הסופרים אשר ידעתי פנים אל פנים, ומה גם הסופרים אשר קדמוני, אשר היו בוני הספרות הראשונים, כמו בן זאב, קראכמאל רנ"ק), וויזל, היידענהיים, כרמולי, פירשטענטהאל, שמשון בלאך, זאמושץ, סטנוב, לעפין, שיינהאק, פינסקער, ועוד רבים כאלה, אחרי אשר ראש מטרתי הוא רק להראות לצעירי המתחכמים מה פעל דור ההשכלה אשר בשחוק השטן על שפתם ילעגו לו, למען ינסו להראות לנו מה פעלו המשכילים החדשים “בדור ההסכלה” החדש, כי מלבד איזה מאות ספורים קטנים כתובים חצים כמו עברית וחצים בשפת צוען, הנה גם תוכנם לא לישראל הוא. כרבם העתקות מספרי שמד וזמה אשר מצאו באשפות זרות, או שירי כסילים על עלמות בחרוזי חרטומים, וזה הוא כל ספרתם החדשה. ואם נדפסו גם איזה ספרים טובים בימים האחרונים, הן לא מיד סופרים חדשים באו לנו, רק מהשרידים המעטים אשר נשארו לנו מדור העבר, ולא עליהם תחול חרפת בעלי המהלך החדש.

דור ההשכלה ברא לו לא לבד המון קוראי הספרות, אבל גם קונים ומאספי ספרים אשר לא נודעו לנו עד העת ההיא, אספות ספרים גדולים אספו ברוסיא. הברון גינצבורג, פרידלאנד וחוואלסאן, ארקאדיע קויפמאן בפעטרסבורג. שטראשון וסוויאדאסט וראזענסאן בווילנא. ה' באמפי והשו“ב ראבינאוויץ במינסק. העורך דין ה' סלאנימסקי במאסקווא. הר”ם גראד בסמאלענסק. ה' קאראצונסקי ואלעזר שולמאן חתנו בקיעוו. עטינגער במאהליוו, דר' חאזאנאוויץ בביאליסטאק (בעד אוצרו “בית נאמן” בירושלם) דוד כהנא, ואגודת “טרוד” באדעססא. איגנאץ בערנשטיין, מאטיאס בערסאן ואוצר ספרים הגדול על יד בית הכנסת ברחוב טלאמאצקי, כלם בווארשא. אברהם עפשטיין בקאנסטאנטין ישן ואחרי כן בוויען, כהן צדק והמטיף ה' זונדל מכבי בלאנדאן, אוצר הקהלה בברלין, מערצבאכער במינכען, שענבלום, ובאכער, שזח“ה, יה”ש בגאליציען, ושני אוצרות ספרים בקהלת וויען, אוצר ספרים יקרים של הבאראן ראזענטהאל (רשימת יודע ספר) ואוצר קהלת הספרדים באמשטרדם, ואוצר נחמד באספת הבאראן ראטהשילד בפראנקפורט. מלבד אוצר ספרים עברי גדול ונכבד מאד קנין ממשלת העיר ההיא. אספת הגאון ר' חזקיה מדיני בקאראסובאזאר (עתה בירושלם) אספת פראפ. דוד קויפמאן, ואוצר ספרים גדול מאד בבית מדרש לרבנים בבודאפעסט, אספות אלמנצי, מורטארא, רמש“ש, ואוצרות הספרים בטריעסט, פדובה, מנטובה, פירארא, ליוורנו, ולעהרן באמשטרדם, ועוד רבים כאלה. ואים המה המאספים מבעלי “העברי החדש?” כן לא הזכרתי בזה אוצרות הספרים אשר נוסדו ונאספו על ידי באמעריקא, אשר לא היה כל זכר להם עד בואי, ועתה נמצאים בארצנו תשעה אוצרות ספרים גדולים, מלבד אספות קטנות בידי יחידים, אשר נלאיתי למנותם, כי רבים המה באיירופא וארץ הקדם, תחת אשר “להעברי החדש” אין חפץ בהבלים כאלה, וכמו שאין חפץ לקדוש החסידים לדעת וללמוד תורה, אחרי אשר הוא עצמו תורה הוא. להם אין חפץ בספרות העתיקה אשר ילעגו עליה, ולוא גם חפצו, הלא אין להם מה לאסוף, והאוצר הגדול אשר יבטיח להם ה' סטיבל, הן לא לישראל הוא, ומכל ההעתקות אשר הבטיח (רשומות “במקלט”) לא מצאתי, כי הבטיח להעתיק ספרי גייגער, צונץ, גראטץ, פראנקל, יואל, לעהמאן, כהן, דערענבורג, יעללינעק, סאלוואדאר, ווייל, צדוק כהן, בערסאן (הדפוסים העברים), פיליפסאן, מאנדעלשטאם (ביבלישע אונד תלמודישע שטודיומ’ס) קייזערלינג, באכער, כרמולי, שטיינשניידער, האמבורגער, היינע, בערנע, ועוד רבים כאלה בכל שפות איירופא, ותחת אלה הלוך ילך בראש מחנהו לדרוש אל המתים בקברי עכו”ם, להחיות עצמות יבשות, ולתת לנו נדבה לספרת ישראל, אשר כל איש יהודה נאמן בברית עמו לא יביא את ספריו הביתה. ספרי טאלסטאי ישלח נא בטובו להבאלשעוויקים למען יהיו לשומרי דת, וספרי זאלא לנביאו הנאמן, נעים זמירות שומרי נשף, ואם האדון “הפריץ” הנדיב לא יבין יותר מזה, טוב יעשה לנו כל בית ישראל אם יצפון את חכמתו וכספו בארון סגור במאסקווא, מנחה לבאלשעוויקים, כי לנו אין חפץ בהם, ובעד חיל צבא סופריו אשר ברא לו, יבקש מלאכות ופרנסות אחרות, וטוב להם ולנו. ספרת ישראל תכיל רק הספרים אשר נכתבו בידי יהודים ובעד יהודים, ובחשבון זה גם הספרים אשר נכתבו בשפות אחרות מלבב (“מלבד” – הקלדנית) עברית, אבל לא ספרי זרים אשר דבר אין להם עם ישראל אף אם נכתבו עברית, ומה גם אם זרים המה גם לרוח ישראל. יוצאים מכלל זה המה ספרי חכמה ומדע, שהמה קנין כל העולם, וגם לנו, כלכל העמים הצדקה והצורך להביאם בספרתנו, הנה כי כן, האיש אשר יאמר למנות את החסרון בספרתנו בהביאו לנו נדבה אשר לקט מאשפתות העמים, לאיש כזה אשר לא יבין מחסורנו, ויאמר להלעיטנו בנדבותיו נגד רוח עמנו, לאיש כזה אשר לפי הנראה לא התיעץ עם חכמי ישראל וישען על בינתו הדלה, או שמע לעצת נערים, וייסד לו בית חרשת מעשה לעשות ספרים, וכפאבריקנט רגיל לא יחוש לדעת תכונת הפועלים, יהיו טפשים או חכמים, פסחים או מצורעים אם רק יעשו את מלאכתו. על איש כזה לדעת כי סחורתו אשר יאמר למכור לנו בכסף מלא, באמור אלינו “שרי כיסך ואפתח את שקי”, עליו לדעת, כי תקותו לא תבוא, ולא לבד כסף, אבל גם כבוד לא ינחל. שקילא טיבותך…

---

מלחמת רוסיא ותוגרמה

מאת

אפרים דינרד

עוד הפעם עזבתי את פעטערסבורג לשוב לקו־קז, מסלת ברזל לא נבנתה אז רק עד וולאדיקאווקאוו, קצה גבול הקאזאקים הדאנים, ומשם והלאה לחדור לאזיא התיכונה, נחוץ היה ללכת בעגלות או לרכוב על גב סוסים, דרך ארחות עקלקלות, הרים רמים ונשאים התומכים עבי שחקים, ולפעמים לא רחוקות גם ממעל לעבים. נחוץ היה לעלות בין חגוי הסלעים, בכפים וחורי עפר לראות את אחי האמללים הנודעים שם בין ההמון בשם “פרים” (ביקי) והסופרים כנו אותם “יהודי ההרים”, בשם פרים כנו אותם, יען בהיותם עבדים לראשי השבטים הפראים שכניהם ומושליהם, רתמו אותם למחרשה לחרוש את השדות במקום פרים או סוסים, טרם נכבשה כל הארץ ביד צבאות רוסיא, ויהיו להם הרוסים לגואלים, ובמשך זמן קצר קנו את לבבם ויהיו להם לאוהבים, ובכל נשארו עוד אמללים רבים נפוצים בין ההרים במקומות אשר לא חדרו צבאות רוסיא, והאיזבעקים (נשיאי הכפרים) רעום בשבט ברזל. ובבואי לטיפליס ובידי מכתב אל הנסיך הגדול קאנסטאנטין נציב קו־קז מאת האקאדעמיא הקיסרית, נתן לי הנסיך מכתב גלוי לכל פקידי המדינה לסוכך עלי מחמת הפראים ולהיות בעזרי ככל אשר יוכלו. ואני עשיתי לי תכנית גדולה ורחבה לתור את כל אזיא התיכונה, בוכארא טורקעסטאן, חיווא, פרס, אפגאניסטאן, בלודזיסטאן, ולהגיע משם לבגדד, מאזול, ארפא, דמשק עד הארץ הקדושה. מטיפליס שמתי פעמי לדערבענד בירת דאגיסטאן, וראשית מעשי היתה לתור את העיר העתיקה ההיא עם כל מבצריה ומגדליה, את ההיכל העתיק מזמן החאנים המושלים, את חף הים וסביבות העיר המוקפים בגני חמד, ומהם קנין היהודים, והנה טעלעגראמא שלוחה אלי מאת השר ארקאדיע קויפמאן למהר לבוא כרגע לקישינעוו, המקום אשר אליו נאספו כל צבאות רוסיא נכונים למלחמה נגד תוגרמה, והקיסר אלכסנדר השני בראשם. התיעצתי עם שנים או שלשה איש מאנשי המקום, וכלם יעצוני לעזוב את מסעי עתה, כי בפרוץ מלחמה בין רוסיא והמחמדים, לא יתכן יהיה לנוסע איירופי, ומה גם רוסי, לנסוע בין הפראים אשר כרבם גם המה מוסלמנים.

ובכן לא נשאר לי רק לשוב, וללכת אחרי הקול אשר קראני, אף כי לא ידעתי מה מטרת הקריאה אשר קראני, אבל לבי הגיד לי, כי חפצו הוא לתת לי איזה משמרת בהכנת צרכי המלחמה. וכן היה באמת, כי בבואי לבית מלונו בקישינוב, מצאתיו בשני חדרים גדולים ואנשים רבים סביבו, והוא לבוש בגדי שרד של סגן אדמיראל, וכאל מלקוש יחכו לדבריו, וכאשר ראני רץ לקראתי ויחבק את ידי כמו הייתי לו מלאך הגואל, ובאצבעו הראה לי על ההמון העומדים עליו, באמרו: "ראה נא, הנני איש זקן והעבודה תכבד עלי מאד מן הבקר עד חצי הלילה, ועלי הן לענות לכלם, והאנשים זרים לי, מי יודע מי המה, כלם מבקשים משמרת עבודה, ולפי דבריהם, כלם אנשים חרוצים וכנים. ואמנם אנשים רבים נחוצים לי, כי לא דבר קטן הוא לאסוף פה שמונים וחמשה אלף עגלות ולקנות כל צרכי אכל, בר תבן ומספוא בעד כל הצבא. הלשכה הראשית עם המזכיר והסופרים כבר עברו את הגבול לרומעניען, ואני הנני פה לבדי, ובלי ספק ידעת מי הוא שותפי, (באראנאוו, שר העיר פעטערסבורג ולפנים שר פלך קאוונא) והוא איננו פה, ומה אוכל לעשות? הנה כי כן מצאתי כי אתה תהיה בעזרי לשבת עמדי פה, או ללכת להשגיח על הלשכה ברומעניען. ואם ידעת אנשים כנים בארצנו, אנשים אשר אוכל להשען עליהם, תוכל לקרוא אותם בשמי לבוא הנה, ואתה הלא ידעת את ארצנו ויהודיה יותר ממני בעברך כבר בכל רחבי ארצנו, ואני קבלתי עלי את העבודה בחפץ לב, בדעתי כי תמצא ידי לתת עבודה לאדם רב, ואכתוב מכתבים רבים למיודעי לבוא קישינאווא, ואנשים למאות קבלתי בכל יום במלון קויפמאן, עד אשר עברו כל חיל הצבא לרומעניען. אבל ללכת לשדה המלחמה לא חפצתי, אף כי ה' קויפמאן הבטיחני כסף רב, כסף אשר לא רדפתי אחריו מעודי, ומסע לארץ עתיקה אשר לא ראיתי עוד, יקר היה בעיני מכל הון, ואותר בקישינעוו עד אשר נחליתי במחלה עזה, ולולא איש משכיל אחד אשר לא ידעתיו עד אז אשר בא לעזרתי, הוא ורעיתו העדינה, ה' שלמה משה חזן, מורה בגימנאזיום בעיר ההיא. לולא הוא, כבר עלו עשבים בלחיי. האיש היקר ההוא, הוא עתה מורה בבית הספר של האלליאנס בנויארק, אך לא ראיתיו זה זמן רב.

מנסיונות החיים אשר ראיתי בימי המלחמה ההיא ואחריה, ומהאנשים אשר באתי בסודם, למדתי תכונת בני עמי ברוסיא בעת מהומה, בעת רתיחת הדם, עת פחד ותקוה. בעת אשר חוט המחשבות של החיים השקטים נפסק, חדל גם ההגיון הישר להיות מורה הדרך בדרכי חיי העם בכלל, ואנשים פרטים רבים נפלו חללים כתועים ביער או שכורים מיין. כל ההמון הרב אשר באו לבקש אשרם בקישינעוו, כרבם היו עניים מכל קצות הארץ, בהם מלמדים, מורים, בעלי מלאכה, חנונים קטנים ואנשים החיים מן הרוח, אבל כלם חרוצים במעשיהם, אין עצל בהם, וברוצם כל היום ברחובות העיר לבקש עבודה, או משרה. ואם לא השיגו חפצם כרגע, היו לסרסרים, רצו אל הכפרים לשכור אכרים עם עגלותיהם להביאם העירה, קנו בר ומכלת, תבן, מספוא וכל צרכי המלחמה, דברו עם האכרים המאלדאוואנים אשר לא הבינו לשונם, ברמיזות וקריצת עין, מהם אשר קנו לעצמם סוסים ועגלות יהיו לעגלונים, יען קבלו ששה רו“כ ליום בעד כל עגלה ושני סוסים. והמחיר הזה גדול היה בימים ההם. קנו סוסים וחפצים שונים וימכרום לפקידי הצבא, וילכו אחרי המחנה, הכינו בתי מרזח באהלי בד וירויחו כסף רב, עד כי כל צרכי המלחמה הוכנו בידי יהודים, ורבים מאד שבו לבתיהם ככלות המלחמה ויביאו רבבות כסף בצלחתם, אך חזון יקר היה למצוא בכל אלה איש אשר נשאר עשיר, והסבה היתה, כי העני אשר לא ראה עושר מימיו, ונתעשר פתאם, לא ידע מה לעשות בכספו, ומהם אשר אמרו לטעום טעם חיי עשיר, ויפזרו את כספם לבהלה. שנים או שלשה ירחים אחרי המלחמה פגשתי את ה' ה… איש עני ואביון כל ימיו, ואני נתתי לו משמרת (בקישינעוו) כי ילך בתור משגיח על מאה אכרים ועגלותיהם במחיר 30 רו”כ לחדש. ובמשך שמונה ירחים שב לביתו ובכיסו ששים ושלשה אלף רו“כ, וכאשר שאלתיו איך יכל לאסוף סך רב כזה ממשכורתו הדלה? ענני, כי מעולם לא חלם לעשות און או לגנוב, אבל המצב אלצהו לאסוף כסף ולא באשמתו. למשל, פעם אחת הוליך שלשה אלף פוד מספוא לסוסים למסור לשר האלף פ… במחנה הרוכבים, ויבוא אליו בערב, והבית מלא פקידים, הלומי יין, ולא נתנוהו לבוא הביתה, ושר האלף מאן לצאת אליו, ויתן את האגרת החתומה אשר בידו על יד המשרת להגישה לשר האלף, והאדון השכור יצא אליו בחמת אפו לאמר: “נבל יהודי! מה הבאת לי מספוא? לך לעזאזל עם המספוא!” וישלך אליו את האגרת. האיש המביא את המספוא הלך ויגד לאכריו, כי שר האלף לא יחפוץ לקבל את אשר הביאו, והאנשים לא ידעו מה לעשות. ויהי למחרת היום, הלך עוד הפעם לדבר אל שר האלף, בחשבו, כי עתה כבר התרונן מיינו, ובעמדו לפניו, דבר אליו רכות לאמר: “הן יהודי אתה, לא סכל בלי ספק, ואיך לא הבנת, כי בהיות אורחים פקידי הצבא בביתי, אז לא עת היא לדבר מסחר. המספוא אמנם לא נחוץ לי כי יש לי רב”, וכאשר ענהו, כי עליו החובה למסור את המספוא ולהביא שטר קבלה ללשכת הצבא אשר שלחתו, ענה שר האלף, “אם כן, הבה לי שלש מאות רו”כ, ואתן לך שטר קבלה, ואתה עשה עם המספוא כחפצך”. האיש נתן לו שלש מאות רו“כ, ואת המספוא מכר בעיר במחיר שלשה אלף רו”כ. וכן נאלץ למכור צרכי אוכל אחרים את אשר לא קבלו פקידי הצבא. פעם אחת הוביל אלפי כור שבלת שועל, ופקיד הצבא השליכהו מן הבית, באמרו, כי לו נחוץ יין דגן, יין שאמפאניא, רקיקים טובים ובשר יבש ועוד כאלה, והאיש נאלץ למכור כל אשר הביא, ולקנות כל אשר דרש הפקיד, ובעד עמלו נאלץ להרויח אלפי כסף. האיש ה… הבטיחני כי בכספו יקנה לו אחוזת שדה בפוילין, אשר שם התירה הממשלה ליהודים להאחז בארץ, וכן עשה באמת, קנה בשותפות עם איש אחר, אשר הונה אותו, ויאבד את כל כספו, והשדה קם למקנה לשותפו הבליעל, ואחרי עבור כשנה אחת פגשתיו בווילנא בימי החורף ולא הכרתיו, כי היה לבוש קרעים, וימשכני אחריו להראות לי את מעונו הדל, ואמצא את אשתו האמללה ושלשת בניה קודרים מקרח ורעבים ללחם, והאיש אמר אלי “עתה תן לי מקום להרויח והנני נכון לעבוד אף במחיר שני רו”כ לשבוע“. כן ידעתי איש אחד באדעססא, אשר נשא משרה בלשכת קויפמאן, ומשכורתו היתה שלש מאות רו”כ לחודש. ואחרי המלחמה הביא לביתו ארבע מאות אלף רו“כ. ולא עברו שנה וחצי, ויהי לעני ואביון. סוחר לא היה מעולם ודרכי המסחר זרו לו, ועל כן קנה לו בית גדול ויפה מאד, ובמחיר שלשים אלף רו”כ קנה כלי בית יפים ונחמדים, ואחרי כן סגר את הבית, ויקנה לו מרכבה יפה וארבעה סוסים אבירים, וישכר לו רכב וילבישהו מחלצות, ויקח את אשתו ובניו ויסע לאשכנז, שווייץ, אטליה וצרפת במרכבתו, ויתמהמה בארצות ההן בבתי מלון הגדולים, עד כי נמס כספו כדונג, ובשובו לאדעססא נאלץ למכור את ביתו הגדול, ויקנה לו בית קטן ודל, ואז החל לבקש לו משרה למצוא לחם, ובאופן זה אבדו רוב העשירים החדשים את כספם. וקויפמאן עצמו אבד את כל הונו כמעט, כשמונה מילליאן רו"כ, אחרי המלחמה, כאשר ספר לי אחרי כן בבואו לאדעססא, ויקלל את יומו, כי הכניס את ראשו בעסק לא לו.

אלפי היהודים אשר באו לקישינעוו בעת הכרזת המלחמה, וילכו עם המחנה לרומעניען, נהפכו פתאם לאנשים אחרים. ראשית דבר סגרו את הדת במלתחתם או שלחוה לביתם, בחשבם כי לזקֵנה הזאת, הדעספאטית העדינה, לה אין מקום בשדה המלחמה, מי ידע אז להתפלל או להשגיח על הכשרות, לא מנו את הימים לדעת שבת ומועד, ומהם כאלה אשר לא שאלו את פי הרב אם הרו“כ היה כשר… על פי חקי הדת, הכסף לא נחשב למאומה, ופזרונו להוללות לא היה חזון יקר, ואז מצא ה' גאלדפאדען עת מכשרה ליסד במת משחק ברומעניען, ויאסוף כסף גם הוא, ובשובו אחרי המלחמה לאדעססא פזר את כספו לכל רוחות השמים, וכאשר בא אליו אחד מנושיו אשר נשה בו עשרים אלף רו”כ, לדרוש את נשיו, וה' ג' ענהו כי אין לו כסף, ויקצוף האיש ויאמר אליו, אם אין כסף מזומן בידך, תוכל לשלם לי באיזה חפצים, שוה כסף, – טוב! ענהו גאלדפאדען, זאת אתן לך כרגע, וימשכהו לחדר מיוחד, ויבקשהו לשבת על הכסא, והוא החל לשיר לפניו שיר זארגאני. האיש התקפץ ויאמר, עתי לא תרשני לשבת פה לשמוע שירך, הבה לי את החפצים אשר אמרת. – הלא אלה המה החפצים אשר אמרתי לך, חנותי היא זאת, ונגינתי סחורתי, ואת אלה אוכל לתת לך כנפשך שבעך, ובמשך שנה תמימה אשיר לך שירים למאות, ואשלם לך את כל חובי. מלא כעס ומכאובים עזב האיש את ביתו ולא יסף לבוא.

גורל נשי צבא היהודים שונה היה מכל וכל, לאלפים מהם בעלי אשה ובנים נתנו הקהלות תמיכה, ויקבלו עליהן לדאוג לבניהם. הצעירים בעלי אשה בלי בנים נתנו “תנאי גט” לנשיהם ובעמדם במערכת המלחמה התאמצו לשמור את דתם ככל אשר יכלו. מהם היו אשר לא טעמו טעם בשר כל ימי המלחמה. מהם אשר שמחו כי למצער לא יאלצו להרוג את אחיהם במחנה האויב, כי לא היו יהודים בצבא תוגרמה, אף כי התעצבו אל לבם כי האויב עצמו איננו אויב להם, ויתרון הצלב על חצי הלבנה לא הבינו, ואף סבת המלחמה לא ידעו, ומהשקפה מדינית היו רחוקים כמונו החפשים אשר לא לקחנו חבל במלחמה. כלנו ידענו רק אחת, כי שנאת עולם שוררת בין רוסיא ותוגרמה, בין הצלב וחצי הלבנה. רוסיא כשאול לא תשבע לבלוע ארצות זרים בארץ הקדם, ובעיני צפעוני תביט על בירת הכאליף ולשון ים הבאספארוס, ובתור רוסים ועבדי משפחת ראמאנאוו היינו בטוחים כי תוגרמא לא תתנפל עלינו להלחם בנו, ולנו בתור יהודים אין כל סבה לשנוא את תוגרמא, ומה גם בראותנו, כי גם ברומעניען, סערביען ובולגאריא לא קבלו את צבאות רוסיא בזרועות פתוחות, וגורל היהודים גם בסערביען ובולגאריען היה רע כברומעניען, והיהודים בכלל אינם צמאים לדם, ואף לא לדם שונאיהם, ומדוע נלך לשפוך דם עם זר, אשר ידענו כי לבו טוב לישראל הרבה יותר מלב מושלינו ניני איוואן האיום, ובכל זאת הצטיינו רבים מבני עמנו בגבורתם על שדי קטל, אבל איש מהם לא זכה לעלות לאיזה פקידות, לוא גם היותר קטנה. יהודי איש צבא אחד הציל נפש הנסיך הגדול (אחי הקיסר?), איש צבא ההוא היה מכה בתף בגדוד המנגנים, ובעינו החדה ראה כדור מעופף ירוץ נגד ראש הנסיך, וימהר וירם את התף מעל ראשו, והכדור הכה בתף וביד האוחז בו, והנסיך נצל, ובעד זאת נתנו תודה לאיש הצבא, ויאמרו לו כי מחכמה עשה את מעשהו, וזה היה כל שכרו, וכזה, כן הצטיינו רבים מחיל היהודים, וכלנו חכינו כי “המושל הטוב והרחמן” ישונה לטוב, אבל יותר נקל היה לקות כי יעמוד השמש בחצי הלילה, מחכות כי יהפוך הנמר חברבורותיו, ולשוא נשפך דם צעירי ישראל לרבבות על מרום הרי שיפקא וסביבות פלעוונא, ולא לבד היהודים, אך גם כל העמים השונים תושבי הממלכה לא שמחו בנצחון רוסיא, נצחון אשר הביא לה פרי לא יותר ממפלתה אחרי כן במלחמתה את יאפאן. הנצחון אשר הראה לכל באי עולם כי “המלך החולה” לא יחשוב עוד לצות לביתו, וכלם הודו ברוסיא כי כבוד גבורים נאוה לצבאות הסולטאן יותר מלצבאות אלכסנדר השני, וליהודים לא הביאה המלחמה אף שביב אור.

בראשית המלחמה, ירו אניות תוגרמה כדורי תותח על סעוואסטאפאל, ורבים ברחו מכל ערי חפי קרים, ואשתי קראה אותי לשוב לביתי ולקחת אותה למקום אחר מחוץ לגבולות הים השחור, ובכן העברתי את משכני לבערדיאנסק על חוף הים האזאווי, אשר שם היינו בטוחים מפחד אניות האויב, יען עד אשר תגיענה לים האזאווי, עליהן לעבור ראשונה דרך המבצר הגדול בקערטש, ובחורף יקפא ים האזאווי, והאניות תחדלנה מבוא אליו כל ימי החורף.

---

קרים

מאת

אפרים דינרד

(כבוד)

אחר כבוד שלחני אל הגוים, (זכריה' י"ב)

בבואי לקרים, מצאה העיר סעוואסטאפאל חן בעיני לשבת בה תמיד, אף אחרי אשר תרתי את כל חצי האי וראיתי ערים יפות ממנה. בה ישבו אז (תרל"ג) מאה ועשרים משפחות יהודים, וחלק נכבד מהם היו אנשי צבא אשר עבדו כבר תחת ממשלת ניקאלאי הראשון, ואם לא היו ביניהם עשירים, אבל כלם מצאו לחם לשובע, ועשירים היו רק בין הקראים, אשר ראיתי והכרתי בפעם הראשונה בימי חיי. התענגתי מאד מהאויר החם והנעים כל ימי החורף, על לשון ים היפה, על זכרונות המלחמה משנות תרי“ד־תרט”ו, על המקומות העתיקים הנמצאים סביבותיה, ועוד יותר על החפש המדיני אשר לא ראיתי עוד ברוסיא, עד כי היה כל חצי האי בעיני כרעפובליקא מיוחדה מחוץ לרוסיא. בה מצאתי את הרב החכם הישר באדם ר' יעקב בכרך, איש גדול בתורה ותמים דרך אשר לא רבים כמהו, ואהיה אוהב וחבר לחכם הקראים שלמה סולטאנסקי, והוא קראני להיות מורה לבני הקראים בבית הספר לקהלתו, שתים או שלש שעות ביום. רוב היהודים היו בעלי מלאכה אשר מצאו לחמם בכבוד, לא הרגשנו כל שנאה מצד הנוצרים או הטאטארים. איש לא שאל לתעודת מסע, או רשיון לגור בעיר כבימי ניקאלאי. שר העיר והחף (גראדאנאטשאלניק) היה שר צבא חיל הים, איש ישר ולבו טוב לישראל, ובלבי אמרתי, מי יתן וידעו זאת רבים מבני עמי, ויבואו לשבת בגן עדן התחתון הזה. כל צרכי החיים היו בזול גדול ונהי מאושרים.

באחד הימים בא הזקן אברהם פירקאוויץ אל העיר, וימצאני בבית הספר להקראים, ויבקשני לבקרהו בבית בנו משה, אשר גר שם, ובבואי החל לדבר על לבי לעזוב את בית הספר וללכת לשבת עמו בבית אוצר ספריו בסלע היהודים, עיר חרבה ושוממה מאין יושב, מלבד משפחתו ועוד קראי אחד. ואני הלכתי עמו, ובבואי וראיתי את כל המון כתבי היד העתיקים אשר אסף, דבקה נפשי אחריהם, ויהיו לי לשעשועים, לא עזבתים רגע כמעט, כמו נולדתי עמם ואחים היו לי, שכחתי מאכול לחמי באהבתי אותם. כל היום ישבתי נשען על עטי ומעתיק כל הענינים הנוגעים לקורות ישראל והקראים. שש עשרה שעות ביום עבדתי בחשק נמרץ, ואהיה שבע רצון ממלאכתי.

תרים ונוסעים רבים, רוסים, יהודים, אשכנזים, צרפתים ואנגלים באו תמיד לבקר את העיר החרבה הזאת, ובהם שרים גדולים ונכבדים באו תמיד לראות את עיר הפלאות ההיא, החרבה והשוממה. שרי ממשלה, רוסים, צרפתים, אנגלים ואשכנזים היו תמיד אורחים בבית פירקאוויץ, פראפעססארים מלומדים נודעים בתבל בקרוהו תמיד, וכל אחד נתן לו את נדבתו, ומהם אשר שחרוני ללכת עמם לתור את הסביבה, אשר בכל מקום נמצאו זכרונות עתיקים. כסף לא לקחתי ולא דרשתי אף קשיטה אחת מאת פירקאוויץ, אחרי אשר חשבתי לי זאת לאשר גדול לשבת באהל תורה וחכמה, ומה גם אחרי אשר מצאתי חידת כל מעשי פירקאוויץ להראות גדולת הקראים וספרתם, וכי הקראים המה תושבי קרים זה כאלפים שנה, ועם זה להראות כי לא היו בארץ ישראל קודם החרבן, ולא לקחו חבל במות ישו הנוצרי, וכי נשארו יהודים טהורים ככל אבותנו שומרי תורת משה מבלי “הוספות התלמוד”, וכאשר נתן על ידי להעתיק את רשימותיו למען הדפיסן באדעססא, ובראותי את עצם הרשימות בקצה ספרי התורה, או ספרים אחרים כתבי יד, ומצאתי כי רוב הרשימות הנה מזויפות, אז החלותי לכתוב בקרת על כל רשימה ורשימה. הבקרת רשמתי בספר מיוחד אשר כתבתי בכל לילה בלכתי לישון במכפלה הראשונה, אשר הכילה איזה חדרים רקים. יותר מארבע או חמש שעות לא ישנתי, וכל הגיגי היה לגלות עוד זיופים ככל אשר השיגה ידי. כל השבוע ישבתי בסלע היהודים, ורק ביום הששי בצהרים ירדתי אל העמק לעיר באחציסאראי בירת מלכי הטאטארים לפנים, לראות את שלום אחי היהודים ולאכול תבשיל בשר אשר לא טעמתי כל ימי שבתי בבית פירקאוויץ, מלבד אורז וחלב אשר בשלה שלומית אשתו למעני בפארור מיוחד. עם הקראים גרתי בשלום, ורק לפעמים רחוקות התוכחו עמי בעניני הדת, ובראותי כי בכל וויכוחיהם יביאו תמיד לעד כל הוכחות פירקאוויץ וזיופיו, חדלתי מויכוחים, בשמרי את הדבר בלבי, כי לעת מצוא אשמיע את דעתי בגלוי בספר מיוחד, ובין כה בקשני פירקאוויץ לכתוב לשר הפנים ושר ההשכלה בפעטערסבורג, להציע לפניהם כי יקנו את כל אוצר ספריו כתבי היד, וכן עשיתי, אך לא במהרה מצא מענה. המחיר אשר דרש בעד ספריו, היה שלש מאות אלף רובל.

ככלותי את מלאכת ספרי, משא קרים ומסע בחצי האי קרים, עזבתי את הארץ ואלך ללאנדאן, פאריז וברלין, בתקותי לשוב לקרים, ורק באשכנז התמהמהתי עת ידועה בחפצי להתודע לכל סופרי ישראל וחכמיו אשר עשו להם שם גדול בעולם בימים ההם. החכמים הגדולים. צונץ, גייגער, לעווי, שטיינטהאל, לאצארוס, גראטץ, יואל, פראנקל, שטיינשניידער, פירשט, לעהמאן, הילדסהיימער, הירש, קאססעל, ועוד רבים בערים שונות, כלם הרהיבוני להאריך ימי מסעותי, לאסוף כתבי יד עתיקים הנוגעים לדברי ימי ישראל, מלבד האחד הר"מ שטיינשניידער אשר כהה בי, ויהי לי הדבר לחידה, אפס כאשר ספרתי את דבריו אלי באזני איזה מחכמי ברלין, ענוני כי בעיניהם לא יפלא הדבר, אחרי אשר רדף גם את פירשט, יען בא בגבולו ויחבר ספר ביבליאגראפי (ביבליאטהעקא יודאיקא), וכן היה עוין את ראיעשט וצעדנער, ורק בבן יעקב מצא חפץ, יען זה האחרון עזר על ידו בידיעותיו הרבות בספרת ישראל, אשר לא מצא באיש אחר, מלבד אשר מטבעו שנא את כל ילידי רוסיא אשר מצא בהם איזה דבר טוב. הוא היה אשכנזי יותר מווילהעלם, ואת כל יהודי רוסיא חשב לבארבארים, ואם ראה או שמע איש בעל כשרון, ומה גם איש אשר כבר עשה לו שם בעולם, יהי סופר או יוצר פסל, רופא, ציר או חכם חרשים, את כלם שנא, יען לא זכו להולד על אדמת ביסמארק, עד כי ברשימתו הגדולה מספרי באדלעיאן אשר בה אמר לרשום את כל ספרת ישראל העתיקה והחדשה, לא הזכיר בשם אלפי ספרים אשר נדפסו ברוסיא, לבל יהי נאלץ להזכיר בשם מחבריהם, ואלה אשר זכר את שמם, הזכירם כלאחר יד, ואני הן לא מצאתי בי כשרונות מיוחדים אשר יתנו לו הצדקה לעוין אותי, מלבד אולי ידיעותי בספרת ישראל וכח זכרוני, אשר באלה הכיר בי סימני ביבליאגראף. ובכל זאת פנה אלי תמיד במכתביו במשך שנים רבות אחרי כן עד יומו האחרון, וצחוק עשה לי פעם אחת בצאת לאור מחברתי “פלוידערזאק”, כתב אלי וישאלני “אם הנני נכון לכתוב גם נגדו ולשחק בו”. עול ואולת אשר לא עלה על לבי מעולם, כי מלבד חסרונותיו בתור איש, הנה כבדתיהו מאד על רוב חכמתו, ובעד כל הטוב אשר עשה לספרת ישראל ברשימותיו הרבות אשר בזה היה אחד בדורו ואין שני לו, אף כי יש די חומר למבקר למצוא עליו תנואות, על אשר כתב את רשימתו הגדולה רומית, שפה מתה הזרה לכל עם, מלבד איזה יחידים, ומי יערב לנו כי לא עשה זאת בכונה למען התפאר, ועם זה לבל תמצא יד יודעי ספרת ישראל לבקר את דבריו והחלטותיו, תחת אשר צעדנער עשה את מלאכתו באמונה, בדעת ולב תמים, ואיש אין בארץ אשר יוכל למצוא בו חטא בספרות.

אחרי אשר עברתי בכל ערי אשכנז הגדולות, בקשני ה' זילבערמאן מו“ל המגיד לכתוב איזה מאמר אודות הקראים, ומעיר שווינאמינדא שלחתי לו מאמר אשר בו נגעתי בכף ירך פירקאוויץ אודות מציאותיו, ואחרי כן שבתי לקרים עוד הפעם, ופירקאוויץ בא עוד הפעם לסעוואסטאפאל לבקשני לשוב אליו, וברוב עמל הצליח לו להביאני אל ביתו, וישבתי עמו עד קרוב לפני יום מותו בשנת תרל”ד. ובקיץ השנה ההיא באו הדר' רא“א הרכבי והפראפעססאר הערמאן ל. שטראק מברלין לבקר את אוצר ספרי אבן רש”ף, מטעם ממשלת רוסיא, ויבואו בני פירקאוויץ אלי לבקשני לבוא לסלע היהודים לקחת חבל בבקרת הספרים אשר ידעתי כבר, והנה מצאתי כי יורשי המת יחניפו את הרכבי יתר על המדה, וגם שטראק ראה זאת ויתבונן, עד כי גם עור בשתי עיניו יכל לראות כי דבר בליעל יצוק בזה. זרח בן פירקאוויץ הבכור, איש כבן ששים או יותר, לקח עליו את העבודה היפה לנקות נעלי הרכבי, ואל הדר' שטראק לא שעו, בדעתם כי לא הוא יהיה הסרסר למכור את הספרים להממשלה, ועיני שלומית אלמנת פירקאוויץ הצעירה לימים לא טחו מראות כי יתלחשו ביניהם לשלחה ריקם, אף כי ילדה בן לבעלה הזקן. והיא פנתה אלי לעזרה, אף הגידה לי כי שבתי בבית הוא כעשן לעיני שניהם, היורש והסרסר, ובאמרי אליה כי הנני נכון לשוב לסעוואסטאפאל כרגע, בכתה ותתחנן לפני לבלתי עשות זאת, יען עלי היתה כל תקותה, כי לא אתן למכור את הספרים כל עוד אשר לא ידאגו לה יורשי בעלה, ובכל זאת הייתי נכון לעזוב את סלע היהודים עוד ביום ההוא. וזרח ועוד אחד מאחיו נגשו אלי ויפצרו בי להשאר עד תם בקרת הספרים, והנם נכונים לשלם לי בעת העת אשר אשאר בביתם, ואם ימכרו את הספרים, – ובזה הלא היו כבר בטוחים מפי הרכבי – אז… אז יתנו לי מנה אחת אפים. ומפיהם הצלתי מלים, כי יודעים המה כי יש בידי ספר נכון לדפוס, אשר בו הראתי את כל הזיופים אשר עשה אביהם, ובכל עז התאמצו לעצרני בבית, מפחדם פן יבולע להם אם יצא ספר כזה לאור. פראפעססאר שטראק לא ישב עם הרכבי בבית אוצר הספרים, רק בחר לו לשבת בדד בבית הכנסת הריק, אשר שם לקח עמו את הספרים כ“י אשר היו נחוצים לו למלאכתו, ביחוד ספרי התורה, דקדוק לבקרם עוד הפעם, ומסורה, ואליו באתי כפעם בפעם, יען ראיתי כי הרכבי מתאמץ להרחיקני מכ”י ידועים אשר חפצתי אף כי כבר ראיתים טרם בא הנה, וה' שטראק הראה לי איזה זיופים אשר מצא גם הוא, אף כי לא חדשים היו בעיני. ויהי כעבור חמשה שבועות לשבתנו בסלע היהודים, והמלאכה נשלמה, ואהיה נכון לשוב לביתי, פניתי להרכבי ואמרתי אליו: “הנני מבקשך כי בשובך לפעטערסבורג ותתן ספר זכרון על יד הממשלה, כי יהיה כתב אמת, ותודיע את כל הזיופים הנודעים לכלנו ולא תעלים דבר” והוא הביט עלי בתמהון, ויען ויאמר: האמנם תחשדני כי אעשה שקר בנפשי לכסות על האמת? וכה נפרדתי מן הבית, ואחרי עבור שנים שלשה ימים, בא גם הרכבי לסעוואסטאפאל, אחרי אשר נשאר לבדו בסלע היהודים, יען גם שטראק הלך לביתו. ועוד הפעם הזהרתיו כי יגלה את כל האמת לפני הממשלה.

הרכבי הלך לדרכו, ואני עזבתי את סעוואסטאפאל ואלך לקו־קז לתור את הארץ ההיא. אחרי עבור איזה שבועות, ובבואי לטעמיר־כאן־שורי על יד ים הכספי, והנה קראתי במכתב עתי “גאלאס” (הקול) בפעטערסבורג, כי הרכבי הרים עד לשמים תהלת אוצר ספרי פירקאוויץ והממשלה אמרה לשלם ליורשיו מאתים אלף רובל, ועל דבר הזיופים לא מצאתי כל זכר, ונקל היה להבין, כי לוא זכר הרכבי את הזיופים כי אז לא מהרה הממשלה להציע מחיר גדול כזה. ובכן מהרתי וכתבתי אליו מכתב אשר בו הוכחתיו על פניו, ומכתב שני כתבתי לפראפעססאר הוואלסאן, בדעתי כי ימצא חפץ לדעת מכל הנעשה בסלע היהודים, ויהי כאשר קבלתי תשובת הוואלסאן, בלוית מחברת קטנה בשפת רוסיא מאת ה' הרכבי, לא יכלתי עצור ברוחי, ואשלח מעלעגראממא וגם מכתב מיוחד להמיניסטער, אשר בו אמרתי, כי יש לאל ידי להראות זיופים רבים בכ“י פירקאוויץ, וגם שטראק יוכל להעיד כמני, ויהי אחרי עבור כשני שבועות, קבלתי טעלעגראממא מאשתי למהר לשוב לסעוואסטאפאל, ובשובי מצאתי גם מכתב גם טעלעגראממא מהאקאדעמיא הקיסרית הדורשת ממני לבוא לפעטערסבורג להראות את הזיופים כאשר אמרתי, אחרי אשר בין כה נשלחו כל הספרים מסלע היהודים לעיר הבירה. ובמכתב האקאדעמיא בקשוני לעלות על ראש “הר הדב” (מעדוויער גארא) לחפש שמה מצבה עברית עתיקה אשר ראה הפראפעססאר סטרוקאוו, ויעש ממנה העתקה על ניר, אך ההעתקה איננה נכונה, ואיש לא יבין קרוא אותה, יען המעתיק לא הבין עברית, רק יום וחצי התמהמהתי בביתי, ואמהר ללכת ליאלטא, למען עלות על ההר הנמצא בקרבתה, ובבקר השכם עזבתי את יאלטא לבדי, ואלך רגלי מרחק 9 קילאמעטער במסלת האבן, כי לא יכלתי להשיג עגלה, ומשם סרתי מן הדרך, והחלותי לעלות על ההר הזקוף אשר גבהו מגיע לארבעה אלף רגל, זחלתי על ידי ורגלי בין ענפי עץ סבוכים וסלעי מגור, מאין דרך ומסלה, פעמים רבות נאלצתי לשבת ולנוח מאין כח עוד לקפץ על הסלעים. לחם לאכול לא לקחתי עמי, יען לא ידעתי מראש את העמל הרב המחכה לי, ואחרי עמל אין קץ עליתי על ראש ההר הנשען שחוח מעל פני הים כראש הדב, בשעה החמשית אחרי חצות היום, ואשב לנוח על האחו בין הסלעים, ובהיותי עיף ורעב, שכבתי ואישן. והקצותי אחרי איזה שעות, והנה חשך סביבי, ואישן שנית, וכעלות השחר קמתי ללכת לחפש את האבן. אורך מעלה ההר הוא כשלשה קילאמעטער, ועל כן עבר זמן רב עד אשר מצאתי את האבן בשעה השניה אחרי חצות היום, ובידים רפות ורגלים כושלות מרעב, עשיתי את ההעתקה, ואמהר לרדת מן ההר, ובדעתי כי לא אעצור כח לשוב רגלי ליאלטא, שמתי פני אל המקום היותר קרוב, להיכל השר הגענעראל ראיעווסקי הנשען על שפת הים. השר לא היה בביתו, ואשתו בעלת נפש עדינה, וחברה לאגודת דורשי קדמוניות קרים, קבלתני בפנים צוהלים, אחרי אשר קראה בכתבי עתים זה כבר אודות מלאכתי בקרים. לנתי הלילה, ולמחרת היום שלחה עמי עגלה ושני אנשים להביא את האבן להיכלה. ושם עשיתי העתקה שניה יותר טובה וברורה, ושלחתיה לפעטערסבורג. שבתי לביתי בסעוואסטאפאל, ולא חפצתי לנוח רק יום אחד, ואמהר ללכת לפעטערסבורג, וכבר מצאתי שם את הפראפעססאר שטראק אשר בא מברלין גם הוא על פי בקשת האקאדעמיא, ובלכתי לבקרו בבית מלונו, פגשתי ברחוב את ה' זרח פירקאוויץ, והוא לוני עד המלון, ושטראק הודיעני כי פירקאוויץ יבקרהו תמיד, אף כי איננו שבע רצון מבקוריו. איזה ירחים ישבנו בעיר הבירה, ותמיד הלכנו לבית אוצר ספרי הממשלה לבקר את הזיופים בכ”י אבן רש“ף, והרכבי נאלץ לחבר ספר מיוחד בלוית ה' שטראק, אשר בו רשמו חלק מהזיופים. וה' שטראק לבדו כתב מחברת מיוחדה בשפת אשכנז בשם “אַ. פירקאוויץ אונד זיינע פנטדעקונגען” אשר עזרתי על ידו, ובה העתיק גם איזה ענינים מספרי “משא קרים” אשר היה אז בידי בכתב יד. והרכבי בקש ממני לתת את הכ”י על ידו לקרוא בו גם הוא, וכן עשיתי, ועל לבי לא עלה הרעיון כי יחרוש בעגלתי. האקאדעמיא הדפיסה את ספרו המשותף עם ה' שטראק, וכל אשר מצא לטוב לו לקח מספרי וישם באמתחתו, וספרי נשאר בידי בכתובים, מאין כסף להדפיסו, וזמן רב לא ראיתי את הספר אשר הדפיסו שניהם, כי נדפס אחרי עזבי כבר את עיר המלוכה.

באחד הימים ואני הולך ברחוב, ואפגוש את ה' זרח פירקאוויץ, והוא פנה אלי ויספר לי, כי כ"י יקר אחד, חומש בכתב שומרוני על קלף, נאבד או נגנב מאוצר ספרי אביו, ומחיר הספר לפי דבריו ערכו עד עשרת אלפים רובל, ופקידי אוצר ספרי הממשלה דורשים ממנו להשיב את הספר. האיש הלך אחרי עד מלון שטראק, ושם דברנו שנינו על לבו, כי יבקש את הספר ביד הרכבי, אך הרכבי לא ענהו, וילך האיש וידרוש מראשי האקאדעמיא כי יחקרו את הדבר, וכן עשו, והספר נמצא בידו, ויתנצל כי לקח את הספר לביתו להגות בו. המענה הזה לא מצא חן בעיני חכמי האקאדעמיא, ויהי כי קראו אותו לבוא אל האספה התמידית – בכל יום ד' בערב, – ובבואו מלאו פניו קלון, ומרוב חרפה נפל על הארץ עלוף, ויקחוהו וישלחוהו בעגלת חורף לביתו, ומי אז חדל מבוא אל האספות, וחוואלסאן חזה נקם באיש ריבו כנפשו שבעו.

באחת האספות “לאגודת חוקרי קדמוניות של האקאדעמיע הקיסרית”, וראש האגודה הנסיך לאבאנאוו ראסטאווסקי נהל את האספה, הצעתי, כי מלבד הזיופים בתוך כתבי היד, יש לאל ידי להראות כי בהמצבות היותר עתיקות בחצר מות בסלע היהודים עשה פירקאוויץ זיופים. תמונות המצבות נדפסו בספרו אבני זכרון (ווילנא תרל"ב) והאספה החליטה לשלוח איש אחד לסלע היהודים להעתיק את המצבה שנית ולהראות את הזיופים על פי כללי דברי הימים בכלל וחקי הפאלעאגראפי בפרט. הדבר נגע בכף ירך חוואלסאן, יען הוא היה כבר בתומכי פירקאוויץ במכירת אספתו הראשונה, בשנת תרי“ז. ואז כתב ספר רוסי בשם “שמונה עשר מצבות עתיקות בקרים (1857?) ובו התאמץ להוכיח כי המצבות ההן הנן כשרות ואמתות, ובכן התנגד לההצעה להעתיק את המצבות ולהעביר עליהן קו בקרת זעומה. אך כלם הבינו סבת התנגדותו ולא שעו לדבריו. הציעו לפני הפראפעסאר שטראק כי ילך הוא לקרים עוד הפעם, והוא ענה כי עתו לא תרשהו ללכת דרך רחוקה כזאת ולבלות זמן רב בהעתקת המצבות, ועל כן הציעו, כי אני הנני השני המכשר לעבודה הזאת, אחרי אשר הנני יודע כבר את כל הענין, והנני תושב סעוואסטאפאל, הקרובה רק 34 וויערסט מסלע היהודים, מלבד אשר ידעו כי אני הנני האחד אשר למדתי חכמת “הפאלעאגראפיע”, – חכמה הזרה עוד אף לגדולי חכמי העמים, ומה גם ליהודים, כי אמנם לרגלי עבודתי בחכמת הנומיזמאטיק אשר ממנה נמצא לחמי בסחר המטבעות נאלצתי לעמול לדעת גם את הפאלעאגראפיא, ובכן החליטה האספה כי עלי ללכת לקרים. ויהי אחרי האספה, הועידני הנסיך לאבאנאוו לבוא לביתו ביום מחר, ובבואי אליו אמר אלי, כי מאד חרה לו על שני החכמים המלומדים חוואלסאן והרכבי אשר מכרו את נשמותיהם לפירקאוויץ. יען בראשונה, בשוב הרכבי מקרים, הוכיח כי כל מציאות פירקאוויץ הנן כשרות ונאמנות, ורק אחרי כן, כאשר הודעתי אני כי הנן מזויפות, וגם שטראק הוכיח כזאת, אז לא יכל עוד לעמוד על דעתו, ויודה גם הוא על הזיופים, ועם זה הוכיח גם את זיופי פירקאוויץ אשר זייף באספתו הראשונה אשר נמכרה להממשלה על פי סרסרות חוואלסאן, ויספרו מפה לפה כי חוואלסאן בא בשכרו מידי המזייף, ומי יודע אם גם ידיו (של הרכבי) נקיות, ואני עניתי לו כי אינני יודע מאומה מזה, כי לא חפצתי לנבל שם חכם וסופר בישראל, אך הנסיך לא הרפה ממני ויוסיף לחקרני אם לא הציעו יורשי פירקאוויץ לפני לקחת כסף מידם, ועל זה נאלצתי להודות, כי אמנם עשו זאת, ובשחוק אמרתי לו “כי נשמת שדי אשר תחיני, נתנה לי לפקדון אך לא למכירה, ואני נאלצתי להודות, יען ידעתי כי גם שטראק ידע מזה, אף כי הבנתי כי מהודאתי זאת יוכל הנסיך לשפוט, כי החכמים השנים, הרכבי וחוואלסאן, אשר דברו טוב על מציאות פירקאוויץ, נגואלו כפיהם… והנסיך אמר אלי, כי עלי יהיה לחכות בעיר הבירה, עד אשר תשיג יד האקאדעמיא את הכסף הנחוץ לי להוצאות דרכי לקרים, והוצאות חפירת המצבות אשר בלי עזרת ארבעה איש לא יתכן לחפור ולהוציא את המצבות הכבדות אשר ארכן היה שבע, שמונה עד עשר רגל, ואני עניתיו כי לא אוכל לחכות זמן רב, בדעתי סדרי רוסיא, ועל כן אמרתי כי הנני נכון לנסוע בלי כסף האקאדעמיא, ואשתפק אם האקאדעמיא תדרוש מאת ועד קהלות הקראים באיוופאטאריע כי ישלח עמי אחד מחכמי הקראים לעמוד לימיני בחפירת המצבות, לבלתי תת פתחון פה להקראים כי עשיתי מלאכתי רמיה, ועם זה ישלמו לי גם ההוצאות, יען הדבר נוגע להם, אשר כל זיופי אבן רשף רבם עזרו להם להשיג זכיות מיוחדות על חשבון היהודים, והצעתי מצאה חן בעיני הנסיך, וכעבור שני ימים נתנה האקאדעמיא על ידי מכתב גלוי להקראים בקרים, מלבד מכתב שני אשר שלחה ישר לאיוופאטאריע להודיעם, כי הנני שלוח במטרה לחפור בחצר מות בסלע היהודים, וכן באתי לסעוואסטאפאל. ויהי כאשר ראני ידידי ה' שלמה סולטאנסקי חכם הקראים בעיר ההיא, הזהירני לבלתי לכת לאיוופאטאריע, יען סכנה נשקפה לי…, בדעתו כי הקראים עוינים אותי, ואני עניתיו, טוב הדבר, וביום ההוא הלכתי אל שר העיר והראתי לו את מכתבי מהאקאדעמיא, וספרתי לו את כל הענין בקצרה, ואבקשהו כי יתן לי קמיע לעין הרע, והשר ענני: “מחר ביום הששי הולכת האניה מפה לאיוופאטאריע, ואתה לכה נא בלי כל פחד ואני אדאג לך, כי לא יקרך רע”. ויהי בקרוב האניה אל חף יעוופאטאריע, ואשא עיני ואראה חבל נכבדי הקראים והחכם (הרב) ה' יהודה סאוואסקאן בראשם נגשים אלי, ויבקשוני לעלות על המרכבה אשר הכינו בעדי, ועוד שתי מרכבות למענם, ויוליכוני לבית מלון, ואחרי כן חכו לי בבית תפלתם היפה, לעת קבלת השבת, ולמחרת היום בבקר הלכתי לבית כנסת היהודים אשר ידעו כבר מטרת בואי, וכלם הזהירוני מחלקת לשון הקראים אשר ישיתו לי בחלקות, ותחת לשונם חמת עכשוב, אך לבי לא הכני ולא הרגשתי כל פחד, מלבד אשר ידעתי כי יש עין רואה עלי, ולא קרני כל אסון. ובמוצאי השבת, קראו עצרה בבית תפלתם ויחליטו לשלוח עמי את רבם ה' סאוואסקאן, אשר ידעו כי אויב הוא לי, ואני הייתי שבע רצון ממלאכותו, בדעתי, כי איש מהקראים לא יוכל עוד לחשדני כי עשיתי מדחה בהיות שונאי נגד פני תמיד, ובחברתי. ובכן העתקנו את המצבות עוד הפעם, ואיזה מחצבות (“מצבות” – הקלדנית) שלחנו לעיר הבירה, ואחרי כן שבתי עוד הפעם לפעטערסבורג, ובכל יום הלכתי לבית אוצר הספרים לחפש את הזיופים בכ”י פירקאוויץ, ותמיד בא אחד הפראפעססארים אשר מצא ענין בכ”י ההם, ולפעמים באו גם שנים או שלשה, ויהי באחד הימים, והנה פתאם הופיע הקיסר דון פעדרו מושל בראזיליען, וראש הביבליאטהעקא ה' גוצקאוו אחריו, ויהיו דבריו אלינו ראשונה, אם נכון הדבר כי הצלחנו להוכיח זיופי אבן רש”ף. ובשמעו ממנו כי כן הוא, ענה, “כי מאד תערוג נפשו להשיג אספת כ”י עברים כזאת, רק בלתי מזויפת", וה' גוצקאוו אמר אליו – בהראותו באצבעו עלינו – לאמר: “האדונים האלה הצילו כבוד רוסיא, כי לוא חכינו עד אשר יבואו חכמי ארצות מערב איירופא ויורינו כי כתבי יד האלה הנם מזויפים, ואנחנו הבורים (Bolvany) לא ידענו, ואז הלא נחלנו חרפת עולם”.

אחרי הדברים האלה, כתבתי מכתב להבאראן אלגאנדרא ציר בראזיליען בפעטערסבורג, ובקשתיו כי ידבר אל הקיסר בשמי, כי נשען על דבריו אשר שמעתי מפיו, הנני נכון ללכת לארץ הקדם לאסוף כ"י עתיקים למענו, אם ישלח לי רשיון ללכת בשמו, אך תשובתו הגיעה לידי אחרי אשר עזב הקיסר את עיר המלוכה, אף כי ראיתי את הקיסר עוד הפעם בבואו לבית הכנסת הגדול באדעססא, ויעל על הבימה ויקרא בתורה בעברית ויתרגם את הפרשה לשפת פורטוגאל. וזמן לא רב אחרי זה, הדפיס מחברת בעברית ופארטוגעזית, והנה היא עתה באספת ספרי אשר מכרתי לאוצר הממשלה בוואשינגטאן. המחברת נדפסה רק במספר 25 עקזעמפלארים.

אחרי אשר נגלו זיופי אבן רש“ף לעיני כל, וכתבי העתים בעיר המלוכה מצאו חפץ לדבר אודותם, נפלו פני בני פירקאוויץ, וכהלומי רעם היו, כאשר שמעו, כי הדבר הגיע לאזני הנסיך הגדול קאנסטאנטין אחי הקיסר, והוא נשיא “אגודות חוקרי קדמוניות אשר על יד האקאדעמיא הקיסרית”, והנסיך שאל את פי אחד מחכמי האקאדעמיא אם אמת הוא כי נגלו זיופי אבן רש”ף, וכאשר ענהו כי כן הוא, ענה הנסיך לאמר: “אמנם זה הוא הגמול אשר גמלו לנו הקראים מחיר זכיות אזרחים אשר נתנו להם ביד רחבה”. והממשלה נחמה משלם לבני אבן רש“ף מאתים אלף רו”כ, ותקצוב מחיר הכ"י רק מאה ועשרים אלף, וכל השכר אשר הגיע לחלקי חלף עבודתי במשך איזה שנים, היה, כי חוואלסאן והרכבי היו לי לאויבים, ושניהם נקמו בי נקמתם. הראשון כתב נגדי בספרו להתנצלות המצבות המזויפות, והשני, עוד רעה מזה עשה, כי זייף ספר כתב איש זר למען חרפני, והדבר קרה, אחרי אשר בקשתי את השר ארקאדיע קויפמאן כי ישתדל להדפיס את ספר המסעות של ה' טשארני, אשר התגולל זמן רב אצל אגודת “מפיצי השכלה ברוסיא” וקויפמאן שלם את כל הוצאות ההדפסה, לקח הרכבי עליו את ההגהה לנקותו משגיאות הלשון, את השגיאות לא תקן מאומה, ורק הוסיף “הערות” שלא מן הענין. וכל ההערות ערוכות נגדי. ימים רבים לא ראיתי את הספר, ואחרי כן בבואו לידי, החלותי לכתוב מחברת מיוחדה בשם “זיופי הרכבי”, ואמרתי לשלם לו על יתר, אבל לא גמרתי את המלאכה, ועתה יכלתי אמנם לכלות את המלאכה, אבל אחרתי את המועד במותו, כי לא אחפוץ למלא רעבון צוררי, בתת להם תואנה לאמר, כי עול הוא לשאת חרפה על איש אשר לא יוכל לענות, ומה בצע גם לי אם לא יקרא את דברי? ולקהל הקוראים בכלל, הלא אין חפץ לדעת ריב שני אנשים פרטים. ובכן חדלתי מחשוב מחשבת נקם.

---

חובת עבודת הצבא הכללית

מאת

אפרים דינרד

בשנת תרל"ד יצא חק חובת הצבא הכללית ברוסיא, וכל צעיר בן עשרים ואחת נאלץ לבוא לפני פקידי הצבא בעירו, ולרשום את שמו ולעמוד לבחינה אם יסכון לעבודה הזאת, ואני ישבתי בעת ההיא בסעוואסטאפאל, ואתבונן לכל המעשים הנוגעים לישראל בפרט, אבל לא העלמתי עין גם מהנעשה בין הקראים והטאטארים אשר היו חפשים מעבודת הצבא עד השנה ההיא. להטאטארים נתנה הממשלה זכיות מיוחדות, מפחד פן יתחמקו מהעבודה, וכן היה באמת, כי לאלפים מהם נסו לתוגרמה בעלת דתם. הממשלה בנתה למענם בתי אוסף לצבא מיוחדים בבאחציסאראי עיר הבירה לפנים, ופקידי הצבא מבני דתם, וגם מאכלים כשרים לפי תורת מחמד, והטאטארים עם שוקט בכלל לא חשבו למרוד, וישאו את מכאובם בדומיה, ורק הקראים רגזו באהליהם בראותם כי שחה גבהותם אשר התגאו תמיד נגד היהודים בזכיותיהם המיוחדות, ולוא ידעו כי רב כח מספרם, אז אין כל ספק כי היו נכונים למרד. וישתפקו “בהשתדלות” ויפזרו כסף רב, אבל כל אלה לא הועילו, וכל קראי נאלץ ללכת לעבוד ככל אנוש רמה, ובכל זאת לא אבדו את זכותם להתעלות לפקידים בצבא את אשר לא זכו היהודים.

על פי החק, נאלץ כל צעיר להביא רשימת יום הלדתו, הנוצרי מאת כהן הדת, והיהודי מאת “הרב מטעם”, ואלה אשר לא יכלו להראות שחור על גבי לבן, כי בני עשרים ואחת המה, עליהם היה לחכות לחסדי פקידי הצבא אשר ערכו את שנותיהם לפי מראית עינם (נארוזני וויד), והיהודים סבלו מזה תלאות נוראות, יען מלבד אשר הרבנים מטעם לא שמרו תמיד לרשום את כל הנולדים, ולפעמים החליפו שם זכר בנקבה בפנקסיהם, הנה בערים הקטנות לא היו רבנים מטעם, ואיש לא רשם שמות הנולדים, ונעים היה לחכות לחסדי השטן מלחסדי פקיד צבא רוסי.

ביום חשך אחד, בבקר השכם, יצאו מאתים איש מפקידי הצבא לרחובות העיר, ובפגשם איש יהודי צעיר או זקן, לקחו את כלם ויוליכום לבית הפאליציי, מבלי אשר ידע איש מה היתה מטרתם, ורבים מהם הלכו לבקש את היהודים בבתיהם, עד כי נקהלו כל יהודי העיר בבית הפאליציי איש לא נעדר, עד כי היה הבית והחצר מלא אדם. כלנו שאלנו את פי הפקידים לאיזה תכלית נאספנו הנה, ומה חפצם, ועל כל שאלותנו לא מצאנו מענה, עד בוא ראש הפאליציי, טפש נודע לשם, אף כי לא איש רע, ועל שאלתנו, ענה לנו בקצרה: “יהודים! אתם אינכם יודעים את גורלכם!” ועל דבריו אלה שאלנו עוד הפעם “האם תאמר הממשלה לתלות את כלנו על העץ?” ענה ואמר: “אינני יודע, בחרו לכם שנים שלשה אנשים וילכו לדבר עם שר העיר והחוף”, ויבחרו כרגע שלשה אנשים ואני בתוכם, ובבואנו אל השר האדמיראל (שמו שכחתי) יצא אלינו וידבר רכות לאמר: “יהודים! אין לכם ממה לפחד, הדבר הוא פשוט, הנני חפץ לדעת מספר הצעירים אשר עליהם להרשם בספר חקי עבודת הצבא”, וכאשר הגדנו לו כי כל יהודי העיר נאספו בחזקת היד, ובהם רבים זקנים, ענה, “האמנם זאת עשה הטפש ראש הפאליציי? לכו לשלום ולא יקרכם רע”, וכרגע שלח לקרוא אליו את ראש השוטרים, ויצו לשלוח את כל היהודים חפשי לבתיהם.

אני נתפשתי ברחוב, ובביתי ישב המורה ר' צבי הירש ליפשיץ – אחי יעקב ליפשיץ מקאוונא, ויבואו שני פקידי צבא, שכורי יין ויביטו עליו, ויערכו את שנותיו לבן עשרים ואחת, וכן הגישו את רשימתם לפני שר העיר, האיש התחלחל מאד, בדעתו כי בנו היחיד אשר עזב בביתו – בעיר קטנה בפלך קאוונא – גם עליו לעמוד לפני הפקידים להעריך את שנותיו. עברו שני ימים ויקבל מעלעגראמא מאשתו, כי בנם, בן שמונה עשרה נערך לעשרים ואחת שנה, פני האיש נהפכו לירקון ודמעות חמות נזלו מעיניו מרוב מכאוביו, ואני אמרתי אליו, כי טובה הבשורה אשר קבל, ואאחוז בידו, ואוליכהו לבית שר העיר, כי לא הבין האיש אף מלה אחת בשפת רוסיא. בבואנו לחדר השר, הגשתי לו את הטעלעגראמא, מבלי דבר דבר, ובקראו שאלני: ומה תחפצו, הלא בטעלגראמא זאת אין כל דבר זר? – כן אדני, עניתיו, אבל הצעיר אשר ערכוהו שם לבן עשרים ואחת, הוא בן האיש הזה אשר פה ערכו גם אותו לבן עשרים ואחת. ואם כן, הלא הבן והאב נולדו שניהם בשנה אחת. השר הביט עלינו בתמהון, ויניע את כתפיו, ויאמר, “איך יתכן הדבר? הלא האיש הזה בעל זקן הארוך אשר שערותיו הלבינו כמעט, ואיזה משוגע יוכל להעריך אותו לבן עשרים ואחת? לכו נא לבית הפאליציי וחכו עלי כחצי שעה”, ואנחנו הלכנו כרגע, ואחרי עבור רק רבע שעה בא השר, ויקרא לראש השוטרים, וישאלהו, “מי העריך את האיש הזה לבן עשרים ואחת – בהראותו באצבעו על ה' ליפשיץ, ואל הסופרים אשר ישבו סביב השלחנות, פנה ויאמר: “אכן סדרים יפים מאד שוררים בבית הפאליציי בסעוואסטאפאל, והנני מצוה כי תשלחו אלי את הפקיד אשר היה בבית האיש הזה והעריך אותו לבן כ”א שנה”, ואלינו אמר “לכו לשלום כי לא יקרכם רע”.

בכלל שררה חפשיות גמורה בקרים בעת ההיא, ולא ראינו כל שנאה לישראל, עד כי חשבנו כי בגן עדן מושבנו, מלבד הקראים תושבי הארץ ואזרחיה אשר הביטו עלינו מגבוה, בהיותם סוחרים עשירים, והיהודים אשר כרבם היו אורחים חדשים, בעלי מלאכה, ומצבנו שם היה, כמצב גולי רוסיא באמעריקא לפני שלשים או ארבעים שנה, נגד יהודי אשכנז אזרחי הארץ אשר הקדימונו לבוא ויהיו מאשרים, וההבדל האחד היה, כי עם הארץ לא אהבו את הקראים, ויכנום בשם “צועני היהודים”, עקב שפתם הטאטארית, ובגדיהם וכל הליכותיהם כטאטארים גמורים, ובכל זאת נבחר היהודי ה' יאקאבסאן לשופט שלום בסעוואסטאפאל, וראש הרופאים לכל מחנות הצבא אשר חנו בעיר ההיא, היה היהודי הנאמן לעמו הסופר העברי הדר' ראובן קולישער, והרב הגאון הצדיק ר' חזקיה מדיני ז“ל הרב להקרימצאקים בקאראסובאזאר, אף כי לא ידע מלה אחת רוסית, בכל זאת כבדוהו והוקירוהו כל פקידי הממשלה וכל הנוצרים בכלל אשר שמעו את שמע צדקותיו. בבחירת ה' יאקאבסאן לשופט בפעם הראשונה לא התנגד אף איש אחד, ורק בבחירתו השניה, מצאו שני כדורים שחורים נגדו, וכאשר נודע לו הדבר נער כפיו ולא קבל את המשמרת, ובהיותו שופט, נסע במרכבה עם אשתו ביום הכפורים, וכאשר עבר לפני בית הכנסת וירא המון יהודים מעוטפים בטליות וישמע מנגינות החזן, עמד וישאל אם חג הוא לישראל, וכאשר ענוהו כי יום כפורים הוא, בקש כי יגש אליו גבאי ביהכנ”ס, ה' ראזומני, ויתנצל לפניו כי לא ידע, כי קדוש היום לאחיו, ולולא זאת, חלילה לו להכאיב את לב אחיו לחלל קדושת היום בגלוי, ולמחרת היום שלח להגבאי נדבה לבית הכנסת מאתים רו“כ לכפר על חטאתו, והמתבולל ההוא מאן למכור את אמונתו, בבוא הקיסר אלכסנדר השני בלוית שריו באניה, וכל פקידי ושרי העיר נאספו על חף הים, וכל הוצגו לפני הקיסר, פנה שר הפנים לה' יאקאבסאן ויאמר אליו " הנה שמעתי עליך כי שלש תעודות בידך משלשה אוניווערזיטאטים, והנך איש חכםלב ותם דרך, והיה אם תאות לקבל אמונת הנוצרים הנני לתת לך משרה גבוה בעיר המלוכה”, ויאקאבסאן ענה כרגע “אין אני סוחר באמונתי”, אף כי היהדות בכלל ישבה בשפל בכל חצי האי קרים בימים ההם.

---

פאריז וכי"ח.

מאת

אפרים דינרד

האספה בשנת תרל"ח.

בקיץ שנת תרל“ח נועדו כל צירי מושלי איירופא לברלין לתוך את השלום בין רוסיא ותוגרמה, וחברת “כל ישראל חברים” בפאריז עמדה אז במרום גדולתה, עיני כל ישראל בתבל היו נשואות אליה, כעיני עניים אל דודתם העשירה. והחברה קראה לאספה בבירת צרפת. שלשים וחמשה אלף מכתבים שלחה לכל קצוי תבל לכל חבריה ותומכיה כיהודים כנוצרים – גם נוצרים נתקבלו תמיד לחברי האגודה, – ורק לחבריה ברוסיא לא קראה בגלוי, יען הממשלה הטובה מצאה בה ערות דבר, כי היא היא המושלת ברוח ישראל, ועל כן אסרה על עבדיה היהודים מהיות חברים לכי”ח, ורק איזה יחידים נועזו ללכת פאריזה בסתר, ה' מתתיהו שטראשון מווילנא וה' דובער באמפי ממינסק, לעאן ראזענטהאל מפעטערסבורג, ואולי עוד איזה אשר לא ידעתי. והסבה השניה, ואולי עוד יותר נכבדה, היתה, כי בראשון לירח מאי בשנה ההיא נפתח “מחזה העולמי” בבירת צרפת, ומכל קצוי תבל באו מלכים, שרים ורוזנים ומאות אלפי איש ממרום עמי הארץ לראות במחזה, אשר השפיקה צרפת להראות אחרי מפלתה לפני שבע שנים, את אשר לא יכלה אשכנז עם כל הרכוש אשר רכשה מנצחונה, ואיש לא חשב זאת לחטאת לכי"ח בחפצה גם היא להראות השפעתה הגדולה על כל היהודים בתבל, וכחה לעבוד לטובת ישראל על ידי ממשלת צרפת, אבל באחת לא מצאה חן בעיני הצירים אשר באו מארצות מערב איירופא, כי לא קראה החברה אספה גדולה ולהתיעץ עם העם או למצער עם צירי העם, ולהודיע גלוי לעיני כל העמים מטרת החברה ופעולותיה לטובת השכלת העם בארץ הקדם – אשר זאת היתה תכלית עבודתה, – כל היהודים כקטן כגדול האמינו בה בעינים סגורות, ואיש לא נועז לבקר את מעשיה בגלוי מפני כבוד אדאלף קרעמיע נשיאה האהוב לכל יודעי שמו, ובצדק, ואמנם גדול היה האיש לא רק בתור איש, אבל גם יהודי גדול, אשר לא רבים, ואולי אין שני לו בכל איירופא כלה, אפס לדאבון לב כלנו, כל הבאים פאריזה, מצאנו את קרעמיע חולה ברגליו, יושב מחוץ לעיר, ורק ליחידים נתן הרשיון לבקרו, וכאשר בקרתיו אני בלוית הפראפעססאר דערענבורג מצאנוהו במטתו שוכב על גבו, ושחוק קל על שפתיו בראותו אותנו, ויתנצל כי לא יוכל לקום, ואותי שאל איזה שאלות על דבר היהודים הקרימצאקים אשר מעולם לא שמע את שמעם, ועל דבר חיי היהודים בקו־קז, ומה תקותנו ברוסיא עתה אחרי המלחמה, ואם אוכל לכתוב על ספר מה חסר לנו לפי דעתי, ואחרי אשר עניתיו על שאלותיו בקצרה, אמרתי, כי לנו היהודים ברוסיא חסר הרבה מאד, והחסרון היותר גדול הוא, כי אין לנו “אדאלף קרעמיע שני”. לדברים האלה נהרו פניו ועיניו האירו מצחוק קל ונעים, אחרי כן שאלני אם הנני יודע גורל היהודים בפינלאנד, ועל תשובתי בשלילה, ענה “נחוץ מאד לדעת, ועליך להתראות עם ה' איזידאר לאעב והרב צדוק כהן”, וכן עשיתי.

את “המזכיר” איזידאר לאעב מצאתי, כי הוא יותר ממזכיר, גם מנהל, בעל הבית ואדון החברה, איש קשה כברזל, אוהב חנף, ואין הבדל בינו ובין “מזכירים” אחרים באגודות גדולות, כמו דר' אשער בלאנדאן וי“ל גארדאן בפעטערסבורג, ורק בזאת נבדל מהם כי לא היה יהודי כמהם, והוא עושה כל מעשיו על פי טעמו ורוחו, ומה גם איש פולאני אשר עלה לגדולה, ופעם אחת בדברו דופי על יהודי פולין בכעס עצור, שאלתיו אם לא נולד גם הוא בפולין? – אין דבר ענני, אני הנני צרפתי “ויהודי טוב מיהודי פולין”. אמת הוא, כי איזידאר לאעב אשר כלם ידעוהו לשונא יהודי פולין, ובכלל יהודי פולין נחשבו כל יהודי מזרח איירופא, לא היה הראשון והאחרון. כל יהודי אשכנז צרפת ובריטניה כלם בלי יוצא מן הכלל, שנאו את בני עמם אשר לא זכו להולד במערב, אפס לא כלם נועזו להשמיע את שנאתם בפה מלא, ויותר מדלת העם שנאו את “הפאלאק” אשר מצאו בו איזה כשרונות לחכמה ומדעים, החכמה, הדעת, אלה הנה קניני מערב איירופא, ויהודי המזרח הלא הנם פראים, או למצער חצי פראים, ואיך יעיזו להראות, כי גם להם לב לדעת חכמה, אשר על כן לא לפלא היה בעיני, כאשר ספרתי לה' מיכאל ערלאנגער, כי בפאריז יתגורר איש עני ואמלל, בעל כשרונות מיוחדים, הישיש אשר בער מקאוונא, אשר כבר עשה לו שם גדול בשנת תרל”ג, בהמצאותיו אשר הציג במחזה העולם בוויען, מלבד אשר הוא איש ישר, למד תורה הרבה, ובכל זאת הוא אובד בעניו, ועוד רע ממנו חלק הדר' ישראל מיכל ראבינאוויץ – מעתיק התלמוד לשפת צרפת, אשר עשה לו שם גדול בעולם, ועל זה ענני ה' ערלאנגער לאמר: “אבל ראבינאוויץ הוא ניהיליסט”. נעויתי משמוע כזאת מפי איש ישר ונכבד כמהו, אשר כולם ידעוהו לטוב לב ותמים עם אלהיו ועמו, ואשאלהו: “התגיד לי אדני מפי מי שמעת כזאת, כי אמנם לוא התערב עם שונים, אז לא התגולל בעלית קיר בלי כסא לשבת ובלי מטה לשכב עליה, אף בלי שלחן לכתוב, יען לא מצאה ידו לשלם שכר מעון יותר מחמשה או ששה פראנק לחדש, ומי העיז לספר עליו שקר כזה”? – אני אינני יודע רק מה ששמעתי מפי איזידאר לאעב, ענני, “ואודות אשר בער”, אמר אלי, “אמנם שמעתי עליו, כי הוא חכם בחכמת החשבון, אבל מעולם לא ראיתי את האיש, וכאשר השמעתיו כי אשר בער אמר אלי פעם אחת, כי בכחו להראות אמתת “הכדור המרובע”, קפץ ממקומו, ויענה, “היתכן? הן לו יצלח להראות זאת, הנני מבטיחו כי יצא ברחובות פאריז במרכבת זהב, שלחהו נא אלי ואדבר אליו”, ובלאנדאן כבפאריז וברלין כן היה גורל כל בעלי כשרונות ילידי ארצות המזרח. כלם היו נרדפים, חלכאים, ואחיהם המיוחסים לא נתנום להרים ראש, ומאשרים היו רק המעטים אשר הצליחו לחצות את הים ויבואו לאמעריקא, ושם מצאו נתיבותם, אך לא אחד במערב איירופא, גם שני החכמים הזקנים ה' שניאור זקש וה' בּ”ג, היו עניים אמללים כל ימי חייהם בבירת צרפת, ורק תמיכה קטנה בתור נדבה קבלו מבית ראטהשילד או כי"ח על ידי ה' ערלאנגער, אף כי לא יתכן לכחד, כי גם ראש רבני צרפת, ה' א. איזידאר, והרב לעדת פאריז ה' צדוק כהן, שניהם היו טובי לב ויקרבו את אחיהם הגר, אבל עזרתם לא הרחיקה ללכת הלאה מגבול תמיכת כסף לעני. ובזאת, ורק בזאת הצטיינו כל נדיבי ישראל באשכנז, תחת אשר באמעריקא, נתנו הנדיבים ידים לגר להתעלות, כמנהג תושבי ארץ החדשה בכלל.

בשבתי כמה פעמים בלשכת כי“ח, מצאתי תמיד רק את איזידאר לאעב לבדו, אין סופרים ומשרתים אחרים, ואתפלא איך יוכל איש אחד לעשות את כל המלאכה הגדולה לנהל חברת כי”ח המפוארה בכל התבל? חשבתי וחלמתי תמיד כי אלפי איש מתרוצצים יום יום מן הבקר עד הערב בתא הסופרים, והמזכיר ידיו מלאות עבודה, ולו רק שתי ידים ופה אחד, ובעשרים וארבע שעות ביום הלא אין די לענות לקוראיו, ומה אני רואה? אין איש זר בתא, וצמד ידיו מתנהגים בעצלתים, ועוד די עת לו לכתוב מאמרים בעד כתבי עתים, ככל אשר ראיתי בפעטערסבורג, גארדאן יושב וכותב שירים, כותב ומוחק בתא לשכת הקהלה וחברת מפיצי השכלה, או כהדר' אשער בלאנדאן, ואבן כבדה נגולה מעל לבי בהוכחי, כי אמנם השד איננו נורא כאשר יתארוהו המכשפים, ואם השם הגדול, הרחב והארוך “כל ישראל חברים”, עם חברים לרבבות ומכתבים לאלפים, וכלם נחמרו באיש קטן וצנום אחד היושב בשפלות ידים בתא לא גדול אחד. הנה מה דמות אערוך לי מחברות קטנות? שם, בלי ספק אין תא ואין גם מזכיר, והחברה תלויה באויר, הלא? הנה כי כן, עם כל גאותי כי חכמתי מכל האדם, נאלצתי להודות לתוגיון נפשי, כי גם קהלת לא סכל היה, באמרו “הבל הבלים, הכל הבל”!

שני ימים טרם נפתחו שערי “מחזה העולם”, הודיעו כתבי העתים, כי בראשון לירח מאי, יראו כל באי עולם פלא גדול אשר לא ראו עוד בימי חייהם, כי ארבעה “שרי צבא יהודים” יפקדו שלש מאות אלף צבאות צרפת ביער הבולאני, וברגע קראי את הדברים האלה אמרתי לה' אשר בער, ראה נא מה שפל מצבנו בתבל, כי יתאר הגא לאמר: “ראו נא רהבים מה עניו אני, כי השפלתי כבודי ולא בושתי לתת לחדל אישים כזה לדרוך על סף ביתי, ואף כסא לשבת הגשתי לו”, ומרחק הדרך מענות נפש כזאת עד אנטיסעמיטיזמוס הוא רק זרת ארכו.

הרב צדוק כהן היה הראש והראשון אשר לא הבדיל בין יהודי רוסי למערבי, לכלם התאמץ להיטיב בכל כחו, וכלם אהבוהו בעד טוב לבו, ויהי תמים עם אלהים ועמו, אשר לא רבים כמהו בין רבני ארצות המערב.

בעשרים וארבעה לירח יוני, נתן ה' איזידאר לאעב על ידי שלשה מכתבים כתובים עברית אשכנזית וצרפתית, בשם הועד לחברת “כל ישראל חברים” בחתימת יד נשיאה ה' אדאלף קרעמיע וחתימתו גם הוא (המזכיר) ללכת במלאכותה לאסוף ידיעות נכונות בארץ הקדם על דבר היהודים בארצות שונות¹ ועם זה הזכירני חפץ ה' קרעמיע להתודע אודות גורל היהודים בפינלאנד, ואני הבטחתיו לעשות זאת בחורף הבא (תרל"ט) אשר אז יתאסף “הסיים” (הפארלאמנט) הפינלאנדי בהעלזינגפארס, וכאשר הלכו צירי כי“ח לאספת הקאנגרעס בברלין, הלכתי גם אני, כי חפצתי לראות בעיני את כל פרטי המעשים אשר יעשו לטובת ישראל ברוסיא, רומעניען וארצות הבאלקאנים, וכלם קוו כי יצלחו הצירים במלאכותם, אחרי אשר ממשלת בריטניא, צרפת ואטליה הבטיחו לעמוד לימין הצירים. כל פרטי מעשיהם הדפיס ה' לעווען בספר מיוחד זה לא כבר קודם המלחמה, אבל הספר לא הגיע לידי, ורק איזה גליונות בהעתקה עברית ראיתי במ”ע “החרות” בירושלם. ואחרי שבתי כחודש ימים בברלין שבתי לרוסיא, ושם הדפסתי בפעם הראשונה, תמונות של כל סופרי ישראל ברוסיא ע“י פאטאגראפיע, בשתי תמונות שונות. הזקנים לבד, 35 תמונות על לוח אחד, ושלשים ושלש תמונות הסופרים הצעירים לבד, דבר אשר לא קדמני איש בתבל, וחברת כי”ח שלחה סך כסף להמדפיס הר"י גאלדמאן לכלות הדפסת ספרי “משא קרים”.

---

עלילת הדם בקוטאיס

מאת

אפרים דינרד

(תרל“ח תרל”ט)

בספרי “מסע באיירופא” (פרעסבורג תרמ"ו) הזכרתי מקרה עלילת הדם בקוטאיס בקצרה, אחרי אשר לא יתכן היה להשמיע כל פרטי העלילה בתגרת יד הצענזוריא, ועתה בראותי כי ה' דובנאוו גם הוא כתב רק בכלל, אמרתי אספר נא איזה פרטים אשר לא נודעו עד הנה בדפוס.

בראשית החורף שנת תרל“ט הלכתי לפינלאנד, ובעברי דרך פעטערסבורג לקחתי עמי איזה מכתבים מנכבדי עיר הבירה לאוהביהם הרוסים השוכנים שמה. בערים שונות דפקתי על דלתות חברי הסיים, וכמעט מכלם שמעתי מענה אחד, כי לא לבם ילך לשנות את הקאנסטיטוטיאן, ורק שר פלך טאַוואסטהוס הבטיח לי לדבר טוב על ישראל, לתת להם איזה זכיות לקנות אדמה ולסחור את הארץ, ואמנם שמר מוצא שפתיו, אך שומע לא היה לו מכל חבריו, ובראותי כי לשוא כל עמלי, שבתי לפעטערסבורג, אחרי אשר קבלתי איזה מכתבים מכי”ח להודיע לה כל פרטי שני המקרים הנכבדים אשר קרו בחורף ההוא. אספת הרבנים אשר באו לפעטערסבורג על פי פקודת הממשלה, ומשפט עלילת הדם בקוטאיס, ע“ד אספת הרבנים ההיא כבר דברתי במאמר “אור מתעה” בספרי “מסע באיירופא”, ועל דבר העלילה הנוראה ההיא אשר עשתה את כל הארץ כמרקחה, התעוררה עדת ישראל בעיר הבירה, בכל תקפה, וכלם דברו אודותה בשברון מתנים, מפחד השופטים המושבעים, חצי פראים, כפרים שכורים אשר נבחרו על פי הקטגור הצורר, והצורר ליוטאסטאנסקי אשר בא גם הוא לפעטערסבורג עם ספרו הנבזה אשר בו האשים בגלוי את היהודים כי צריכים המה לדם נוצרי, ויורש העצר אלכסנדר השלישי חזק את ידיו ויתמכהו גם בכסף, וגם שונאינו בנפש, ראש “הסינאדא הקדושה” המן הרוסי פאביעדאנאסצאוו עמד על ימינו ויחלקו את ספרו לרבבות חנם, ועיני האמללים, עשרה איש יהודים אשר התגוללו בבית האסורים מימי חג המצות בשנת תרל”ח, היו נשואות לאחיהם בבירת הממלכה, כי לא יכלו להושיע לנפשם, בהיות עדת ישראל בקוטאיס קטנה ודלה, ומבין שופטי צדק באחת מערי קו־קז הקטנות, חצי פראים, לא יכלו לקות לטוב, ויהודי פעטערסבורג אמנם הראו כי אחים הם לצרה, ואף כי היו בטוחים בצדקת האסירים, אבל לבם פחד מצדקת השופטים, ועוד יותר מזה פחדו, כי בכתב האשמה לא נאמר מפרש כי עלילה דתית היא, רק משפט רצח פשוט, ובכל זאת דברו כלם אודות עלילת דם על פי דת ישראל, ותהי ראשית מעשה הקהלה בעיר הבירה לאסוף כסף וה' משה ברלין והסופר צבי הכהן ראבינאוויץ הלכו ביום אחד לחמשה עשירי ישראל, גינצבורג, פאליאקאוו, מלכיאל, ווארשאווסקי וקויפמאן, וכל אחד מהם נתן חמשה אלף רו“כ, ומטעם העדה פנו להפראפעסאר חוואלסאן בבקשה כי ימהר להדפיס שנית את ספרו נגד עלילת הדם, או יתן רשיון והקהלה תדפיס את הספר על הוצאותיה לחלקו חנם בין הנוצרים, וחוואלסאן ענה, כי העת קצרה, והוא אומר לשנות את פני ספרו ולהוסיף עליו ענינים רבים, כי על כן יש את נפשו להדפיס רק קצור ממנו, בתנאי כי תשלם לו העדה חצי רו”כ בעד כל מחברת. ומטעם הקהלה הדפיס מחברת תכיל שני בויגען, במספר שלשים אלף עקז‘, והעדה שלמה לו חמשה עשר אלף רו"כ, ואת המחברת חלקה חנם לכל דורש. ואחרי כן החלו לבקש עורך דין מפורסם אשר ילך לקוטאיס, ואחרים אמרו לשלוח שנים או שלשה עורכי דין, וכלם שמו עיניהם על עורך הדין היהודי (אשר שמו שכחתי ברגע זה) בעיר הבירה, אשר חשבוהו לחכם לב ובעל הגיון ישר מאין כמהו ברוסיא, ופאליאקאוו עצמו הלך אליו לבקשו כי יקבל עליו את הערובה הגדולה ללכת לקוטאיס, והעדה נכונה לשלם לו ככל אשר ידרוש, אף הודיע לו, כי ה’ קופערניק עורך הדין המפורסם (יהודי מומר מקיעוו) הציע בעצמו ללכת קוטאיסה מבלי כל מחיר, אבל האיש יעץ כי לטובת המשפט נחוץ כי ישלחו רק עורך דין נוצרי, לבלתי תת פתחון פה לצוררנו, כי היהודים עותו משפט, והוא יעץ כי יבחרו בעורך הדין אלכסאנדראוו הרוסי, וכן עשו, ויתנו על ידו עשרת אלפים רו"כ כרגע, יען גם הוא לא היה בטוח בתוצאת המשפט, ועל כן דרש כי ישלמו לו מראש, וילך קוטאיסה, ובין כה קרה מקרה לטובת היהודים, כי הנסיך הגדול קאנסטאנטין נציב קו־קז היה נכון לבוא לפעטערסבורג, והעדה התעתדה לשלוח איש אחד להתראות עם הנסיך, אשר כלם חשבוהו לאיש ישר וחפשי מדעות קנאים, ויבחרו בחוואלסאן להיות המליץ, ולחוואלסאן מודע בחצר הנסיך הגענעראל לעהרך שלישו, אשר היה תלמיד חוואלסאן בהאוניווערזיטאט, ובבוא הנסיך, בקש חוואלסאן את תלמידו זה כי יציגהו לפני הנסיך, וכן עשה, והנסיך שאלהו לאמר: “האמנם הנך כה בטוח כי כל העלילה היא שקר מוחלט”? וחוואלסאן ענהו, כי בתור יהודי מלידה ומבטן היודע את כל מנהגי היהודים, ויודע את ספרותם, ובתור נוצרי נאמן לדתו היום, הנה הוא מעיד על אמונתו, כי אין כל יסוד לעלילה נתעבה כזאת, וכי כבר הראה פחזותה בספרו הגדול אשר הדפיס נגד עלילת הדם בעיר סאראטאוו, והנסיך דרש ממנו להביא לו עשרה עקז' מספרו ההוא. בהיות חוואלסאן בהיכל הנסיך, הייתי אני ועוד חמשה או ששה איש אשר הכינו בבית חוואלסאן לשמוע ממנו מענה הנסיך, ובשובו אמר אלינו, מהרו ופשטו בעיר לאסוף תשעה עקז' מספרי, יען בידי נמצא רק אחד, ועלי להביא עוד היום את הספרים אל הנסיך בשעה החמשית לפנות ערב, וכלנו רצנו להשיג את הספרים – אשר היו כבר יקרי המציאות, אני קניתי שנים, צעדערבוים הביא שלשה, ועוד שנים השיגו אחרים, ויותר לא יתכן היה לאסוף במשך איזה שעות. הנסיך לקח את הספרים מיד חוואלסאן, וישלחם כרגע לראש השופטים בקוטאיס. הספרים הובאו ישר מבית הדוהר (“דואר” – הקלדנית) לבית המשפט בעת אשר ישבו כל השופטים על כסאותם, ויהי אך ראה ראש השופטים על הכתבת, כי הספרים נשלחו אליו מיד הנסיך הגדול, הבין כרגע חפץ המשלח, ופני המשפט שנו כרגע כי גם הקטגור הבין לרמיזת הנסיך.

מלבד עורך הדין אלכסנדראוו, באו גם עורכי דין מפורסמים מערים שונות לשמוע דבר המשפט, וביניהם היה גם ה' קופערניק מקיעוו, ועל אף המון הצוררים אשר התאמצו בכל כחם ותרמיתם להפיץ את השקר, כי אם לא כל היהודים, למצער הקנאים והחסידים ישתמשו בדם נוצרי, לא הצליחו בפעם הזאת, והנאשמים זכו בדין ויצאו לחפשי, אחרי הסגרם כעשרה ירחים בבית כלא, לשמחת כל ישראל יושב רוסיא.

אודות אספת הרבנים בפעטערסבורג בחורף ההוא (תרל"ט) כבר כתבתי בספרי “מסע באיירופא”.

בחורף ההוא נסיתי לאסוף חומר לסטאטיסטיק היהודים ברוסיא, על פי בקשת כי“ח, וצעדערבוים סדר את קול הקורא לדפוס, אבל המבקר אסר עליו לראות אור, יען שם כי”ח נקרא עליו.

בחורף ההוא נאבד פתאם החכם המהלל זבלון פינעטא, ואיש לא ידע קבורתו עד היום הזה, ואם לא בגד בי כח זכרוני, הנה גם הדר' ליפקין בן הגאון ר' ישראל סלאנטער מת בחורף ההוא בפעטערסבורג, ואביו בא לקחת את בנו המת לבית עולמו בקאוואנא (?).

בחורף ההוא ישבתי יותר משלשה ירחים בעיר הבירה, ובכל כחי התאמצתי לדעת כל מסתריה בכל הנוגע לישראל, ולעיני נגלו המון ענינים נעלמים, את אשר לא נודעו לי עד העת ההיא, אף כי כבר ידעתי כל עניני היהודים שם ממסעותי הקודמים. ועל דעתי, לא למותר יהיה להשמיעם בקהל עם, אולי ימצאו קוראי הדורות חפץ בהם.

בחורף ההוא נולד הרעיון בלבי ליסוד מושבה לאכרים בארץ הקדושה, וה' ארקאדיע קויפמאן החליט להוציא את הדבר לפעולת אדם, ובמלאכותו הלכתי אז ציונה, וכתבתי את דברי על ספר בשם "מסע בארץ הקדם (לעמבערג תרמ“א, פרעסבורג תרמ”ג).

---

מסתרי פעטערסבורג.

מאת

אפרים דינרד

(עתה פעטראגראד)

היה היו שתי “לשכות שחורות” בקאוונא ואדעססא, אשר הוליכו עם ד' תועה, אשה אשה על פי דרכה, לשכת קאוונא מכוסה בצעיף יראת אלהים, ואדעססא באדרת ההשכלה. שם בקאוונא דגרה לילית ביציה בקן שני עורבים שחורים, אשר נקבו בשמם הל“ץ (יעקב ליפשיץ) והמורה אהרנזאהן, שניהם מלמדים בת”ת. וכלם ידעו אותם ומעשיהם, לא כחדו. אבל אחרת היתה באדעססא החכמה והמשכלת, הנאורה כאחת מערי איירופא, אשר כל רודפי תענוגות חיי בשרים “חיו בה כאלהים באדעססא”. זאת אדעססא אשר עליה אמרו המושלים “כי אש הגהינם בוערת שבעה מיל מחוץ לעיר”, וראשי הלשכה השחורה, כמשכילים מדור החדש ידעו להסתיר ראשם וזנבם מעין כל חי. ראשי מנהלי הלשכה אמנם גם שם רק שנים מלמדים היו, למצער עד אשר עזבתיה בראשית שנת תרמ"ח – ליליענבלום “ואיש נעמי” (אלימלך ריעדקא קראד) אשר כנה עצמו בשם “וועקסלער” (חלפן) אולי יען ישב שמונה ירחים בבית המיססיאנערים נכון להמיר את דתו, ולשני אלה היו גם עוזרים בין הצעירים אשר היו תלמידיהם אשר חנכו לפי רוחם וירקדו כאילים לזמרת “התקונים בדת” אשר קראו “בהמליץ”, כאשר הזכרתי מזה כבר בספרי “דברי הימים לציון” (קארני תרס"ד). אך העולה על שתי הלשכות הנזכרות, היתה הלשכה הגדולה צבועה בצבעים שונים מלבד שחור, בבירת ממלכת החשך, פעטערסבורג.

אודות הלשכה הזאת אמנם כבר דברתי בספרי “מסע באיירופא” (פרעסבורג תרמ"ו). אבל אז לא יכלתי לדבר חפשי כאות נפשי, מפני חמת הצענזוריא, אשר זאת היתה הסבה להדפיס את ספרי ההוא בארץ אחרת, והחכם המהלל ה' לעאן מאנדעלשטאם אשר נתתי לו את הכ"י למקרא, יעצני למחוק ממנו איזה ענינים, אשר על ידם לא יתכן יהיה להביא את הספר לרוסיא אף אם אדפיסהו בארץ אחרת, כי על כן לא יצאו הדברים ברורים ומובנים לכל הקוראים, אשר לא ידעו אז, ואינם יודעים גם היום מכל הנעשה בעיר המלוכה בעניני היהודים בעת ההיא, ואני חשבתי לי זאת לחובה להשאיר זכרון בספר.

למן היום אשר שם הבאראן יוזל גינצבורג קן לו בפעטערסבורג, חשבוהו כלם לשתדלן כללי בעד כל אחיו ברוסיא, אף כי אין עדה ואין קהילה אשר בחרה בו, רק יען כי כבד היה לאיש יהודי בלי תעודת גילדע או תואר דר' לבוא להשתקע בעיר המלוכה, ואם באו אנשים פשוטים, רק בשר ודם, הן באו בסתר, ועליהם היה להתחבא באורים, ולא רבים היו אשר חפצו להתענג לשבת אל עקרבים ולחזות בנועם פני הפאליציי במלון “בית יעקב” (כן כנו את המלון, דאָם יאקא בלעוו) אשר היהודים האורחים ישבו בו, ועל כן השליכו היהודים את יהבם על הבאראן גינצבורג, וביחוד אלה היושבים בערים הרחוקות מאד מעיר הבירה, ועל פי רוב שכח הבאראן למלא חפץ אחיו, עד אשר סוף סוף נאלצו לשלוח איש אשר לו המשפט לבוא לפעטארבורג, ויהי שם הבאראן נשא על כל שפה מבלי דעת אותו ואת מעשיו, מלבד אשר ראו לפעמים באיזה מכתב עתי אשר בו נזכר שמו בתור ראש “חברת מפיצי השכלה”, וראש עדת הנאורים אשר להם היה בית כנסת מיוחד בעד עשירי העיר. בנדבת לבו לא הצטיין מעולם, ומלבד הוצאות הקהלה אשר נתן ככל חבריה, לא נדב לטובת אחיו רק מעט ולעתים רחוקות, ובכל אופן נתנו אחרים יותר ממנו, ובין כה גדל מספר היהודים בעיר הבירה, לרגלי בעלי המלאכה אשר השיגו רשיון הממשלה לשבת בה, והאבות אשר בניהם למדו בגימנאזיום יכלו לשבת בזכות בניהם. רבים התישבו בזכות היותם משרתים בבתי העשירים בעלי הגילדא הראשונה, והמון רב ישבו בזכות “באקשיש” אשר שלמו להפאליציי מדי חודש בחדשו, עד כי עלה מספרם עד כדי ששים אלף בשנת מות אלכסנדר השני, אף כי איש לא ידע ולא יכל לדעת מספר מדויק, וגינצבורג העשיר היותר גדול בין יהודי רוסיא, העושה חסד לאלפים בדיון הבטלנים המתחממים אצל התנור ביעהופיץ, היה המושל ביהודה בבירת ראמאנאוו, ורבים בקשו קרבתו למען היות עבדים לו, והסופר באגראוו כנה את ממשלתו בשם “ממשלת ממסך היין (פיטייני צארסטווא), ויתלקטו אליו כל איש חנף וכל עבד שפל, כל יעזואיט וכל מלשין אשר מצאו לחם מפרנסות יקרות כאלה, ובראשם איש אחד בשם “חנא כהן”. יעזואיט כלאיאלא וערום כנחש, איש ירא וחרד לדבר ד' אשר הדת משחק לו, איש עושה רב טוב לבית ישראל ועושה כל תועבת ד' ואדם. שולח מכתבים לכל קצוי הארץ ומתפאר כי הוא הוא השתדלן האמתי בעד עמו, וגינצבורג עומד על ימינו, ועל כן נחוץ לו מעט כסף לחלק “באקשיש” לפקידים גבוהים או שפלים, וגינצבורג ידע כל אלה ויחריש, ולאחר מאוהביו אמר גינצבורג פעם אחת “הנני שונא את חנא תכלית שנאה, אבל לא יתכן לנגוע בו, יען נחוץ הוא לנו מאד”. וגם הרכבי, זייבערלינג, חוואלסאן ועוד כאלה היו לכלי חפץ ביד הבאראן לנהל את ממשלתו, ופתאם כמו משמים ארץ נפל כוכב חדש על אדמת פעטערסבורג, ושמו שמואל פאליאקאוו, עשיר גדול יותר מגינצבורג, איש פשוט מדלת עם הארץ, אחד מתושבי העיר ארשא (פלך מאהליוו) אשר היה עגלון מנעוריו, ועל פי מקרה וגם שכלו החד הצליח לבנות מסלות ברזל בארץ ויעשה עושר, והממשלה כבדתהו בתאר כבוד “יועץ המדינה”, ובמשך הימים הוסיפה לתת לו תואר “דייסט. סטאט. סאוויעטניק”, והוא כתואר “גענעראל”. וביתו היה מלא כל היום שרים ורוזנים, עד כי שכר לו איש אשר היה לפנים שר צבא להיות המלצר בביתו, ויתנהג ברמה יותר מאיזה מיניסטער, והמעט לו זאת, וישלח את החכם ה' לעאן מאנדעלשטאם לאיטליען לקנות למענו כברת ארץ גדולה ונכסים רבים במחיר שלשה מיליאן לירא, למען ישיג את התואר “דוכס” כחק המדינה ההיא. ובכל אשר פנינו שמענו רק גדולת שם פאליאקאוו, ובהיותו שבע כבוד וגדולה מיד הממשלה ורוזניה, שם פניו לנחול כבוד גם מבני עמו, על פי עצת מאנדעלשטאם, ויהי דברו אליו ליסד אגודה גדולה לבנין מושבות רבות וגדולות לבני ישראל בקו־קז ובמקומות נבחרים אחרים, ואל האגודה נספחו כבר, בונה מסלות הברזל ה' גובאנין, ואחד המיניסטארים, ועוד גדולי עשירי הארץ ושריה, וכאשר בא איש בשם פאליאקאוו לדבר אל גינצבורג, כי יספח גם הוא אל האגודה, ענה לאמר: “חרפה היא לי לבוא בסוד פאליאקאוו אשר לא אתנהו אף לנקות את נעלי”. ותקטן עוד זאת בעיניו, ויתאמץ בכל כוחו להרוס את האגודה, אשר היתה כבר נכונה לכל פרטיה, ויצלח עד כי מאנדעלשטאם אמר אלי פעם אחת, בדברנו אודות האגודה ההיא לאמר: “לא יכפר להם העון הזה עד עולם” ומני אז החל גינצבורג לעוין את פאליאקאוו על כל מדרך כף רגליו, ולא קבלוהו אף להיות חבר הקהלה היהודית, ופעם אחת שלח פאליאקאוו שני אלפים רו”כ לחברת “כל ישראל חברים” בפאריז, ובבוא הדבר לאזני גינצבורג, שלח טעלעגראממא, וידרוש כי תשיב החברה את הכסף לבעליו, והוא ישלם את הנזק, יען לפי דבריו, חרפה היא לכי“ח כי יהיה פאליאקאוו חבר לה, והכסף אמנם הושב אליו. ובבוא מונטיפיורי לפעטערסבורג בשנת תרל”ב, וגינצבורג ראש הקהילה הציג את השמש מבית הכנסת לאנשי צבא היהודים ה' קרעט לשומר הפתח, צוה על האיש, כי לא יתן לפאליאקאוו לבוא לחדר מונטיפיורי, וכן עשה באמת, ובבוא פאליאקאוו לדבר אל מונטיפיורי, עצר השמש בעדו, ויען ויאמר אליו בדברים ברורים לאמר: “האדון מונטיפיורי לא יחפוץ לראות פניך”. וכן התאמצו כל משרתי גינצבורג לנבל את שם פאליאקאוו בכל אשר פנו, עד כי היה לשמצה בעיני היהודים, ויבזו את צלמו, בשמעם תמיד כי פאליאקאוו שונא את בני עמו, ולא יניף אצבע לטובתם, כי כן צוה גינצבורג לדבר, ויהי שם פאליאקאוו מנואץ בפי כל העם מבלי דעת את האמת, כי עמד גינצבורג לשטן לו בכל דרכיו. פאליאקאוו חשב לעשות גדולות להפיץ את עניי בני עמו היושבים צפופים וגועים ברעב “בתחום המושב”, למען ימצאו לחם בכל רחבי הארץ הגדולה והעשירה, אבל השטן עמד על ימינו. ובשנת תרל“ח אחרי בחירת ועד הקהילה, והשר ארקדיע קויפמאן – אשר היה אחד מראשי הועד, וגם ראש הקהלה, ואחרי עבודתו שנים רבות לטובת העדה, ויהי ראש הנדיבים בכל מוסדי צדקה וחסד, ואחרי כל אלה היתה שומה מאת גינצבורג, כי לא יבחרו בו עוד הפעם, יען היה אוהב לפאליאקאוו, ויתאונן האיש באזני לאמר: “הנך רואה ויודע מכל הנעשה בעדת ישראל בפעטערסבורג, ואם תחפוץ הא לך ספר חשבונותי ותראה אם לא אתן לצדקה יותר מגינצבורג אף כי עשיר הוא ממני, והוא מרויח שלשה מיליאן רו”כ לשנה, ובכל זאת השליכוני לעת זקנה, ובחזקת היד יאמרו לגרשני מעבודתי לטובת עמי, ועתה הגידה נא לי מה אעשה כיום הזה, חפצי הוא ליסד איזה מסד קים לדורות למען הזכיר את שמי, הן יש לי כברת אדמה גדולה בפלך סמאלענסק, אדמה פוריה מאד וטובה למושבה עברית, ולא רחוק ממנה כברת ארץ יותר גדולה קנין כסף שמואל פאליאקאוו. ואני דברתי על לבו ליסד שתי מושבות על אדמתנו, די להושיב עליה איזה מאות משפחות יהודים, ושנינו הלכנו אל השר וואזא, המיניסטער לעניני פנים הארץ לבקש ממנו רשיון ליסוד המושבות, והוא ענה לנו בחן שפתיו לאמר: הלא ידעתם אדוני כי אסור לבני ישראל לגור בפלך סמאלענסק, שהוא מחוץ לתחום המושב, ואין בידי להושיע”. ועתה, הממשלה צועקת כי היהודים יחיו מן הרוח, כי ימאנו לעבוד עבודה קשה, והיא עצמה אוחזת בצוארנו ולא תתן לנו לעבוד, הנה כי כן עוצה נא עצה מה לי לעשות?“, ועל דבריו אלה עניתיו ברגע ההוא לאמר: “אדני! אם לעצתי תשמע, תמכור את נחלתך בפלך סמאלענסק ותיסד מושבה לבני ישראל בארץ הקדושה, ואם יאות גם פאליאקאוו לעשות כמוך מה טוב, ובעשותכם את ההתחלה, אין כל ספק בעיני, כי גם אחרים יראו ויעשו כמוכם”. הדברים אך יצאו מפי, וימחא כף אל כף, פניו צהלו, ובעיניו נראו כמו דמעות גיל, ויען ויאמר האח! רעיון נפלא! הנני הולך כרגע לדבר אל פאליאקאוו, ואתה שבה נא פה וחכה לי עד שובי”. וכעבור שתי שעות שב הביתה מלא שמחה כי הצליח דרכו, ויספר לי, כי פאליאקאוו הבטיח לו לתת מאה וחמשים אלף רו“כ, והוא עצמו יתן חמשים אלף, ובמאתים אלף שקל יקוה, כי די יהיה ליסד מושבה בעד מאה משפחות, אפס אם מעט יהיה, יוסיף עוד “ועתה, לך ואל תעמוד, לכה נא לארץ הקדושה והביאה לי ידיעות נכונות מכל הנחוץ לדעת בענין זה, אך לא! ראשית דבר עליך להביאני בברית עם מונטיפיורי וחברת כל ישראל חברים, יען הנני איש זקן לא ידעתי יום מותי, ואם לא אדרוש עזרה גשמית, אבל עזרה רוחנית נחוצה לי”, ואני עניתיו כי ממונטיפיורי אין לו כל תקוה, אחרי אשר לא יתן לאיש להתערב בעניני הארץ הקדושה בכל הנוגע ליהודים אשר יחשבם לקנין כספו, תחת אשר אקוה כי מהאליאנס ימצא חפצו. ובכל זאת כתבתי למונטיפיורי, אך הוא לא ענה, ומחברת כי”ח קבל קויפמאן מענה מרהיב לב, וקרעמיע ראש החברה שלח אלי מכתב תעודה למסרו על יד הגראף שאנזי, ציר צרפת בפעטערסבורג. השר קבלני בפנים צוהלים באמרו, כי ישמח לראותי בביתו, אחרי אשר כבר ידע את שמי מפי מכתב אדאלף קרעמיע אשר קבל טרם בואי אליו, ויבטיחני עזרתו. וחברת כי“ח שלחה עוד איזה מכתבים לה' משה ברלין, לה' מלכיאל, ווארשאווסקי, ועוד. ותבקשם להיות זרוע לה' קויפמאן, וזה היה פרי מסעי לארץ הקדושה בשנת תרל”ט, כמסופר במחברתי “מסע בארץ הקדם” (ראשונה במ"ע האור, ותוצאה שניה במחברת מיוחדה) לעמבערג־פרעסבורג תרמ"ג).

הדבר אך נשמע בבית גינצבורג, ויגדל הקצף, מפחד פן יהיה הדבר לכבוד לבית קויפמאן ופאליאקאוו, כי אמנם לוא הצליחו שני האנשים האלה להניח יסוד לבנין מושבות על אדמת הקדש, כי אז גדל כבודם בעיני כל ישראל, וכבוד כל בית גינצבורג אשר עמד על יסוד תהו, הומבוג וחנף, לא יכל להחזיק מעמד לאורך ימים, אף כי עמודיו עשת ברזל, וסריסיו חוואלסאן, הרכבי, זייבערלניג והשוטר חנא כהן, ומאז החלה ההתנגדות לישוב א“י מצד גינצבורג ותומכיו, גם אחרי מות קויפמאן, פאליאקאוו ומאנדעלשטאם, ובכל כחו התנגד ליציאת האמללים לאמעריקא אף גם בעת הפאגראמים, ולתכלית זאת קרא לאספת הרבנים בפעטערסבורג בראשית המהומות, ועל שאלתי לדר' שוואבאכער מדוע לא הלך האספה בפעטערסבורג, ענני: “התחשבני לפתי מאמין בחכמת גינצבורג לעצור בעד האמללים פליטי חרב המבקשים מפלט בארץ החדשה, ילכו נא! ילכו כל עוד אשר כח בהם ללכת”. אבל כנגדו עמדו פאליאקאוו וגדולי שרי הממשלה, ומאנדעלשטאם אשר בכבודו התימרו גם בבית הקיסר אלכסנדר השני, אשר היה שם למורה שפות מזרח ומערב, ובעניני היהודים שאלו בעצתו. ומראשי אוהביו אשר היו תמיד מבאי ביתו היה שר המלחמה מיליוטין, אשר בא תמיד לבלות עמו איזה שעות בשחוק השאך. המיטראפאליט (ראש כהני הדת) הפעטערסבורגי היה אוהב נאמן לו בכל עת, ולא הניח דבר מהנוגע ליהודים אשר לא יבוא להגיד למאנדעשטאם, ובכל פעם אשר עליו היה לעזוב את העיר לימים אחדים, בא לקחת ברכת הפרידה ממאנדעלשטאם, ופעם אחת השתומם מש' עצמו על אמונת המיטראפאליט אליו. הדבר היה כאשר העתיק מש' את כתבי הקדש לרוסית. ההעתקה היא נפלאה במינה מכל ההעתקות בעולם, כי מלבד אשר העתיק מלה במלה – לא לפי הענין כרוב ההעתקות, הנה התאמץ כי לא תרבינה מספר המלות ברוסית על המלות העבריות, אף כי שפת עבר היא קצרה ומליצית, ובכל מקום אשר מצא לנכון רמז בהעתקתו נגד העתקת הנוצרים אשר התאמצו להראות רמזים על ישו הנוצרי, ובמקום אחד הצליח בהעתקה גאונית לתרגם את המלות “ואין מידי מציל” (דברים ל"ב) Issruck ze moich, Spassitelia Niet כי בשם “ספסיטעל” יכנו הנוצרים הרוסים את ישו אלהיהם, והרכבי אשר היה בימים הראשונים, בהיותו תלמיד האוניווערזיטאט אחד מבאי ביתו של מאנדעלשטאם, מפתו אכל תמיד, ועשרים וחמשה רו”כ לחדש נתן לו תמיד להוצאותיו במצאו בו איש יודע תורה, ויגלה לו גם סודות העתקתו אשר בה טהר את כה“ק מטומאת העתקות הנוצרים, והרכבי לא חכה, ויגל אזני הלשכה השחורה והכהן הגדול העומד בראשה, והלשכה לא אחרה לשלוח מלשינות אל המיטראפאליט “והסינאדע הקדושה”, כי מש' מתאמץ להתנגד לתורת הנוצרים, ועל כן לא יתנו לו הרשיון להדפיס את העתקתו, וברגע אשר קבל המיטראפאליט את כתב המלשינות, מהר ויבוא לבית מש‘, ויאמר אליו: “ראה נא מה אחיך אלה עושים, ואני הן זאת משמרתי לשמור על אמונתי, ולא אוכל להושיעך, אף כי חפצתי לעשות זאת בכל לבי, ועוד יותר כי הגיעה המלשינות גם אל הסינאדע, ואני אינני דן יחידי”. וזאת היתה הסבה, כי נאלץ מש’ לקנות אותיות שפת רוסיא וישלחם לברלין, ושם הדפיסו את העתקתו בשנת תרל”ב. וגם אחרי ההדפסה עברו ימים רבים טרם הצליח להשיג רשיון להביא את הספרים לרוסיא, אף כי הצענזוריא היתה תמיד נכונה לשרת את הלשכה השחורה, אבל מש' מצא לו תומכים בין גדולי שרי הממשלה אשר התימרו בכבודו.

הדר' זייבערלינג, שלא היה חכם גדול מטבעו, ספר באזני בלי כל בושה וכלימה, כי שלח איזה פעמים כתבי עמל, פאסקווילים מלאים התולים למאנדעלשטאם, ויחשוב לו זאת לחכמה, מבלי הרגיש, כי כל עושה זאת הוא נבל שבנבלים וחרפת מין האדם.

כראות הלשכה השחורה, כי אחרי כל עלילותיה לא הצליחה להשמיד את העתקת מאנדעלשטאם, חשבה מזימות ותכתוב בקרת על ההעתקה, ותשלח את הזמורה אל אף המורה ה' רומש בפאניוויעז, ותדפיס על שמו מחברת קטנה בשם “קנאת ספרי קדש”, ובה הראה המבקר חוצפה ואי דעת די לעשרה מבקרים, אפס בראות הלשכה כי גם בזה אין די, ולא בקמעות ולחשים יגרשו העתקת מאנדעלשטאם, אמרו ויגשו להדפיס את התורה בהעתקה חדשה, ויודיעו בכל כתבי עתים כי במחיר רו"כ אחד יתנו ספר מכורך בהעתקה חדשה, אף כי ידעו כי הסינאדע לא תתן הרשיון להעתקה אחרת, ולסמא את עיני העם נתנה הלשכה על יד שני החכמים ה' לעוואנדא וה' גערשטיין בווילנא לעשות העתקה חדשה. והיא עצמה החלה להדפיס את העתקת הסינאדע, וכאשר הגישו לה שני החכמים הנזכרים חלק מהעתקתם, ענתה הלשכה, כי אין לה עוד חפץ בהעתקתם, אחרי אשר לא יכלה לחכות זמן רב, ותאלץ למהר את ההדפסה עקב המון החותמים והקונים. וכל זה היה שקר וכזב, כאשר שמעתי מפי ה' לעוואנדא עצמו, אשר חשב להביא את הלשכה במשפט לשלם לו בעד עבודתו. הלשכה הודיעה כי הדפיסה ששה אלף עקז‘. ואני בעצמי – בשבתי אז בסעוואסטאפאל, דרשתי מהם לשלוח לי עשרה עקז’, והמה שלחו לי חמשים, ובבוא הספרים לידי, וכלנו נוכחנו כי אין זאת העתקה חדשה, ובכן לא נמכרו רק ארבעה ספרים, וכן היה גם בכל ערי ישראל, ברגע אשר נוכחו כי הוליכו את עם ה' שולל.

(מאנדעלשטאם וחוואלסאן). בהיות מאנדעלשטאם על גפי מרומי הכבוד והגדולה, קבל מכתב מאיש יהודי אחד, יליד ווילנא (פרור אנטיקאליע), אשר גמר חק למודו באשכנז, ושמו דניאל חוואלסאן, והאיש לקח לו לאשה בת אחד רבני הרעפארמים (בהעססען), וגם נדה הביאה לו ארבע מאות שקל. ואחרי חתונתו ראה כי באשכנז לא יוכל למצוא לחם, אחרי אשר בן ארץ אחרת לא יכל לשאת משרת רבנות, או גם משרה אחרת, ועליו היה לשוב לרוסיא ארץ מולדתו, ואף גם תואר דר' לא השיג, הנה כי כן פנה לה' מאנדעלשטאם לעזרה, ומאנדעלשטאם שלח לו חמש מאות רו“כ כי יבוא לפעטערסבורג, בחשבו כי ישיג למענו איזה משרה בהיות כל בתי הספר לישראל ברוסיא תחת פקודתו. חוואלסאן ואשתו באו, ואחרי זמן קצר נולד להם בנם הבכור – הנודע עתה לאנטיסעמיט. – וחוואלסאן הודיע לה' מאנדעלשטאם כי אין לו די כסף להכין סעודת ברית המילה אשר עליו לעשות לכבוד אנשים רבים ונכבדים מתושבי עיר הבירה, ומאנדעלשטאם שלח לו עוד הפעם שלש מאות רו”כ, וכן תמכהו בכל פעם. אבל חוואלסאן בקש לו דרכים חדשים, וימלך עליו לבו לפנות לשר ההשכלה הגראף אוואראוו, לתת לו משרת פראפעססאר לשפות בני שם, למרות היות הפראפעססאר קאססאוויץ מלומד גדול ממנו אשר נשא כבר את המשרה ההיא, ולמרות כי לא ידע חוואלסאן את השפה הרוסית – אשר לא למד לכתוב בה כל ימי חייו, וכל ספריו כתב אשכנזית ונעתקו לרוסית בידי זרים, – ולמרות אשר כלם ידעו כי אין לו הכשרון ללמודי שפות זרות, אבל הוא חשב אחרת, כי בעד הקאצאפים הבורים הוא יודע די והותר. וכן הלך ודפק על דלתות שרי הממשלה, עד כי הגידו לו, כי אין להם חפץ בו, כל עוד אשר לא ימיר את דתו. ואמנם בראשונה מאן לעשות זאת, ויאמר לקבל איזה משרה אשר יתן לו ה' מאנדעלשטאם, אבל אשתו הציקתהו להמיר דתו ולהיות פראפעססאר, אשר לכבוד וגדולה כזה לא יזכה היהודי אף בארץ מולדתה, ובכן בא חוואלסאן אל הגראף אוואראוו ויודיעהו חפצו לקבל עול שכינת בן מרים במחיר כסא פראפעססאר, השר אשר כל יודעיו העידו, כי היה איש חכם ולבו טוב לישראל ויהי אוהב נאמן למאנדעלשטאם הביט עליו בעין בוז, וישאלהו “אם באמת ובתמים יאמר להמיר דתו על פי אמונת לבו, או רק על פי חשבון?” וחוואלסאן נאלץ להשמיע, כי נוכח לדעת יתרון תורת הנוצרים על תורת ישראל, ורק אחת יבקש כי ישאר הדבר סוד כמוס לבל יודע ליהודים דבר “החליפין”. ובעוד מעט קמה הנצרות לו למקנה. ובמחירה היה לפראפעססאר שלא מן המנין, (עקסטרא ארדינארי), ומלבד מאנדעלשטאם לא ידע איש יהודי את דבר המסחר, ומן הרגע ההוא הוקיר חוואלסאן רגליו מבית מאנדעלשטאַם, כי בבואו אל ביתו בפעם הראשונה בעוד אשר האמין כי אין איש יודע עוד דבר חליפתו, לא נתנהו מש' לדרוך על סף ביתו, ומי אז, שם חואלסאן פניו לבית גינצבורג, ויהי שם לאוהב ויועץ.

כל הדברים האלה שמעתי מפי הפראפעססאר קאססאוויץ לכל פרטיהם, ואחרי כן שמעתי זאת עוד פעם מפי ראש האקאדעמיא הקיסרית, האקאדעמיק ה' קוניק, יליד אשכנז, אשר אמר אלי פעם אחת “כי חוואלסאן הוא חרפת האקאדעמיא הקיסרית, יען האיש העושה מסחר בדתו עומד במדרגה אחת עם הצועני הסוחר בסוסים. ואני שמעתי כי נמצאו טפשים בין בני עמך אשר יאמינו, כי חוואלסאן המיר את דתו בגלל טוב עמו אשר עזב, וכל הטוב אשר עשה, הלא הוא בספרו נגד עלילת הדם, אבל היהודים שלמו לו בכסף מלא, ואני קראתי העתקת ספר “אפס דמים”, והוא ספר מלא דעת והגיון הרבה יותר מספרו של חוואלסאן”. וזקן האקאדעמיא הישיש ה' דארן (גם הוא היה אשכנזי) ספר לי כל פרט עלילת הדם בסאראטאוו, וההגדה של פסח בתרגום לאדיני אשר מצאו בה את הציור האמלל המתאר את פרעה מלך מצרים יושב ורוחץ את בשרו בכלי עגול מלא דם ילדי ישראל, ואנשים עומדים סביבו ושוחטים את הילדים והדם ישפך אל סיר רחצו, ותחת הציור כתוב כל הענין בשפת אישפניולי אשר לא ידעו היהודים בעיר ההיא לתרגם, ועל כן חשבו המעלילים כי היהודים שוחטים ילדי הנוצרים למען ירחצו בדמם, ועל העלילה ההיא ופתרון הציור נתנה הממשלה על יד הפראפעססאר לעווינזאהן (יהודי מומר), ובין כה מת הפראפעססאר, ועל כן נמסר הדבר על יד חוואלסאן, ומלבד המקרה הזה לא עשה מאומה לטובת ישראל בכל ימי חייו הארוכים, ולא לבד לטובת הכלל לא עשה מאומה אם לא בא על שכרו, אבל גם לטובת אנשים פרטים, ככל אשר יעשו אף אנשים קטנים טובי לב, לא הניע אצבע לעשות דבר מה, וזאת ראו עיני כמה פעמים, ואף גם אחרי כלות משפט קוטאיס, הייתי עד ראיה, כי בא אליו אחד ממשרתי גינצבורג ויבקשהו בשם אדונו לתת עתה הרשיון לקהלת ישראל בפעטערסבורג להדפיס שנית את ספרו הגדול, וחוואלסאן ענה, כי נכון הוא עצמו להדפיסו, רק בתנאי כי ישלמו לו מאה ועשרים רו“כ בעד כל בויגען מלבד שמונה קאַפּ. בעד כל שורה, ושני רו”כ בעד כל עקז‘, במספר עשרת אלפים עקזעמפלארים, ועל פי חשבונו דרש כי ישלמו לו 26520 רו"כ. אבל גינצבורג לא נאות לשלם לו מחיר כזה, וחוואלסאן הטוב והמטיב, אשר עליו ספרו חסידיו נפלאות, כי המיר את דתו “לשם שמים” למען יפתח לו “פעטרוס הקדוש” שערי ההיכל לבוא פנימה להתחנן בעד עמו אשר עזב, חוואלסאן זה עצמו סגר דלתי ביתו לפני כל אמלל אשר דרש עזרתו, אם לא הביא את אליל הזהב באמתחתו. לספרת ישראל לא הוסיף אף מלה אחת, ובכל ספריו ומחברותיו הזכיר רק, כי הוא נוצרי מאמין אמתי, ומספרת ישראל הוציא רק איזה מלות אשר היו נחוצות לו לאמת את דעותיו – אשר באמת לא האמין בהן, ולולא זאת הן איש לא אלצהו לחנך את בניו להיות אנטיסעמיטים נוראים, תחת אשר ידענו, כי ה’ סארקין (מעתיק ס' אפס דמים, מסעות בנימין ועוד) אשר נחם על מעשהו, שלח את בניו לאשכנז, למען ישארו יהודים, ובשוב בתו מאשכנז לפעטערסבורג בתור נוצרית, נגד חפצו, ירה כדור מות אל לבו וימת, לבל תראינה עיניו את בניו ונכדיו מומרים. וחוואלסאן גם הוא יכל לצאת לארץ אחרת ולהשאר יהודי, כאשר עשו רבים. וכן עשה ידידי לפנים ה' ישראל איסר הלוי לנדא, מבקר ספרי ישראל בפעטערסבורג, אחרי כתבי אליו את מכתבי “שובה ישראל” (נדפס עם תשובתו בספרי שבלים בודדות, ירושלם תרע"ה), כי שלח את כל בני משפחתו לאשכנז ונשארו יהודים, והוא נסע לבקרם כפעם בפעם. כן עשה גם ה' גרשוני מווילנא, כי שב לדת ישראל בפאריז (ראה מאמרו “מודה ועוזב ירוחם” בהמגיד שנה ט'?) ואח“כ הלך לאמאריקא ויהי רב לרעפארמים בשיקאגא, וימת יהודי בנויאָרק. חוואלסאן כתב שני ספרים באשכנזית והעתיקם לרוסית, רק למען התנצל בעד המצבות המזויפות אשר הביא לו פירקאוויץ, למען חזק על ידן את כל הזיופים אשר זייף בכתבי היד אשר אסף, ונמכרו ראשונה אל הממשלה הרוסית רק על פי השתדלות חוואלסאן במחיר… אשר לקח מיד אבן רש”ף (האסיפה השניה נמכרה להממשלה ההיא בחסדי אברהם אליה הרכבי בשנת תרל“ד־ל”ה, אשר אודותה דברתי בספרי “משא קרים”) והוא הלא ידע כי בעלות כף המאזנים לטובת הקראים, ישפיל גורל ישראל וכבודו, אבל הכסף היה יקר בעיניו מכל טוב עמו אשר עזב בלי בושה וכלימה, לטובת עצמו, ואף כי היה עשיר גדול, לא הוציא קשיטה אחת אף לעזרת קרוביו, ומה גם לעזרת זרים, ואני אף כי הייתי תמיד מבאי ביתו בכל (ככל – הקלדנית) סופרי ישראל בעיר הבירה, ובכל זאת לא הסתיר קצפו עלי, יען לא מניתיו במספר חכמי ישראל וסופריו, וזה הדבר: בהיותי בפעטערסבורג, בשנת תרל"ו, מלך עלי לבי לאסוף את כל תמונות חכמי ישראל וסופריו ילידי רוסיא, ולעשות מהן תמונה אחת גדולה, או יותר נכון, שתי תמונות גדולות, האחת תכיל הסופרים הזקנים החיים והמתים, והשניה את הסופרים הצעירים הנודעים לשם. ובהחליטי לעשות זאת, החלותי כרגע לאסוף את התמונות, ובעיר הבירה עצמה ישבו אז סופרים וחכמים רבים, ואקח מכל אחד מהם את תמונתו, ובהיותי פעמים רבות בבית חוואלסאן לא הזכרתי מזה דבר, כי לבי נבא לי כי גם הוא יחפץ להתערב בין הסופרים. ופתאם בבואי פעם אחת לביתו, מצאתי את צעדערבוים יושב בחדר ספריו, וכעבור איזה רגעים עזב צעדערבוים את הבית, וחוואלסאן קם ממושבו וילך לו לחדר אחר, ויביא את תמונתו בידו, ויאמר אלי: “הנה שמעתי כי הנך מאסף תמונות חכמי ישראל וסופריו, הא לך גם את תמונתי, אבל אבקשך לבל תציג אותי בשורה אחת עם צעדערבוים”. דבריו אלה הלמו ראשי, ולא ידעתי מה לעשות ברגע ההוא, ואשאלהו רק, במה גדול עון צעדערבוים כי ימאסהו, ואני הן ידעתי כי צעדערבוים הוא אחד מבאי ביתו תמיד? – “הנני שונא את האיש הזה תכלית שנאה, ענני, כלכל לא אוכל אותו, וכל דבריו והליכותיו” מדבריו אלה נוכחתי על תכונת רוחו כי בכל שנאתו לבאי ביתו, בכל זאת ידבר עמם כאוהב נאמן, ואני מבשרי חזיתי, כי האיש אשר אשנא תכלית שנאה לא יבוא אל ביתי ולא אתנה עמו אהבים, ובצאתי מביתו ספרתי את המקרה לאיזה ממיודעי, וכשאני לעצמי החלטתי לבלתי הדפיס את תמונתו בין יתר התמונות, אף כי ידעתי כי יקצוף עלי, ובבוא איזה מקרה לידו יעשה לי רעה, וכן היה באמת, ואחרי אשר הדברים נוגעים רק לי, אחשוב למותר להזכיר את כל מעשיו, אף לא עניתיו על חרופיו נגדי בספרו הגדול אשר הדפיס אחרי כן עם תמונות מצבות מארצות אחרות, אשר על ידן אמר להצדיק את המצבות בקרים, וכאשר הראה לי את התמונות אשר השיג מספרד ואיטליה, והתבוננתי עליהן, אמרתי אליו כי לא אאמין גם בהן, ועל זה קצף עוד יותר, אבל לא שמתי לב לקצפו וגדופיו, כל הוכחותיו ועדותיו היו בעיני כאיש האומר לשחות נגד הזרם, או להפיח נגד רוח סערה.

הריב בין חוואלסאן ומאנדעלשטאם החל עוד בשנת תרי“ז, בעת אספת הרבנים מכל ערי רוסיא מטעם הממשלה, הועיד הבאראן יוזל גינצבורג את הרבנים למשתה בביתו, ובנו האראץ נסע במרכבה להביא את כל האורחים ונכבדי עיר הבירה. ובבואו לבית מאנדעלשטאם, שאלהו, את מי מתושבי עיר הבירה הועיד לביתו? ובהזכירו בין הנועדים גם את שם חוואלסאן, ענהו מנדעלשטאם לאמר: “אמור נא לאביך, כי אל השלחן אשר ישב מומר יהודי, שם לא יוכל מאנדעלשטאם לשבת”, ומני אז פרץ הריב אשר הביא רעה לישראל יושב רוסיא, ואף כי אז טרם נודע שם פאליאקאוו, אבל בבואו אחרי כן פתאם, וכבודו גדל בארץ, ויבקש קרבת הסופרים והמלומדים, וגם הראה להם נדבת ידו, אז נפתחו דלתות הלשכה השחורה בבית גינצבורג להתנגד לכל מעשי ידי פאליאקאוו, ותהי ראשית מעשיה להשליך עליו שקוצים, יען איננו מיוחס, אביו לא היה מעולם מלך היין, והוא עצמו “עם הארץ” אשר עשה עושר בזמן קצר, והכבוד הגדול אשר נחל מאת הממשלה היה כעשן לעיני הלשכה, כי על כן חשבה מזמות לבלי תת אותו לבוא הסוד הנהגת הקהלה, ולא לקבל ממנו נדבת כסף, והפרץ רחב יום יום, עד אשר נאלצו גם אוהבי פאליאקאוו להוקיר רגליהם מביתו, מפחד קנאת הלשכה אשר עמד גינצבורג בראשה ויהי מנהל העדה, ולוא נמצאו איזה “עזי פנים” אשר עשו דבר “למרות עיני כבודו”, אז עליהם היה להכין להם כלי גולה לנוס מן העיר, או להשלח על ידי “יעטאפ” – האורחה הכבודה הנודעה ברוסיא העדינה. אורחה אשר לא היתה כמתכנתה בכל העולם הנאור, ועל כן שמו כלם יד לפה, וגינצבורג נשאר המושל היחידי כניקאלי בימיו, ועושי דברו תקעו והריעו בכל כתבי העתים חין נפלאותיו וצדקותיו אשר לא עשה מעולם, ויחקו מעשי החסידים לספר רוב גדולת הוד קדשו בשמים ממעל, מקום אשר לא תשיג יד איש להורידו משם, או להכחישו על פניו, תחת אשר כל יושבי עיר הבירה כקטן כגדול כלם ידעו כי כל צדקות גינצבורג ישא רוח. וגם מעריציו עצמם לא כחדו לפעמים כי “ההומבוג” איננו נחלת עולם רק לאמעריקא וגם בבירת הקאצאפים ידעו להשתמש בחכמתו, בהנהגת העדה והלשכה השחורה, ובערמתה הצליחה לגרש את פאליאקאוו מגבול ישראל, ולוא היה האיש נרדף בברלין, לאנדאן או פאריז, אז אין כל ספק כי לא נשאר נאמן לעמו ודתו, אבל הוא היה יהודי בכל לב ונפש, כשני אחיו יעקב בטאגאנאראג ולאזאר במאסקווא, אשר בבתיהם היו יהודים יותר טובים ונאמנים מכל בית גינצבורג, ואני ידעתי את שניהם לא על פי השמועה. בבית יעקב פאליאקאוו מצאתי בקץ (קיץ – הקלדנית) שנת תרל”ד את הסופר המהלל דר' שלמה רובין, אשר היה מורה לבנו, וראיתי את הכבוד הגדול אשר כבדוהו כל בני הבית, ומלבד חדרים מרוחים נתנו לו מרכבה מיוחדה ומשרת מיוחד. הבית התנהג על פי חקי “השלחן ערוך” לכל חקתו ומשפטו. וכן היה גם בבית לאזאר במוסקווא. והוא הוא אשר בנה ביהכנ“ס יפה להלל, בעוד אשר בית תפלה אחר לא היה עוד בבירת איוואן האיום, ומורה עברית לבנו ובתו היה הדר' הערץ – יליד גאליציען. וצדקות לרוב עשה אשר לא עשה גינצבורג מעולם, ואני הן ראיתי את ידידי החכם הסופר הישיש ר' שניאור זקש ז”ל בפאריז בשנת תרל“ח, והוא ספר לי כי כל העושר אשר נחל בבית גינצבורג היה אלף וחמש מאות פראנק לשנה (300 דאָללאָר) במחיר עבודתו בבית אוצר ספריו, והכסף הרב הזה נתן לו בתור נדבה, יען היה מורה בביתו ימים רבים לפני זה, ולבל יגוע ברעב כאשר חלה את רגליו, אצל לו את הברכה הזאת, ולולא תמיכת ה' מיכאל ערלאנגער לא יכל לחיות אף שלשה ירחים בשנה. וכן ראיתי את הרכוש אשר הנחיל גינצבורג לעבדו נאמן ביתו, ה' יקותיאל מאפו (אחי הסופר ר"א מאפו) וה' בנימין מאנדעלשטאם בסימפעראפאל, ומשרתיו האחרים אשר עבדו עמו ועם בית אביו כל ימי חייהם, ואשר מידם לו כל העושר, וגם את אוצר ספריו היקרים אספו למענו בקרים בלי מחיר, והוא הן לא קנה ספרים מעולם, ומשרתיו לקחו במרמה את הספרים כ”י מיד הקרימצאקים התמימים אשר לא ידעו ערכם הגדול בעת מלחמת קרים, כאשר כן עשה גם פירקאוויץ בין אחיו הקראים והקרימצאקים וגם להמלומד במשפחת גינצבורג “דוד’ל” אשר כתב כתב ספרים ומאמרים בידי ידידי ואוהבי הביבליאגראף המהלל ה' שמואל ווינער, גם הוא לא קנה כל ספר, אף לא קבל כל ספר אשר שלחו לו מחברים וסופרים שונים, כאשר ראו עיני בביתו בשנת תר“ס בשובי מארץ הקדושה, וזה הדבר: בשובי מאה”ק אמרתי לפתוח בית מסחר ספרים באדעססא, ולהשיג את הכסף הנחוץ, לקחתי עמי כמאה ספרים כ“י יקרים למכרם לה' קויפמאָן כאשר הסכנתי, אבל קויפמאן ענני, כי יצר לו מאד, כי לא יוכל לקנותם, יען, אבד את כל הונו כמעט אחרי המלחמה, ועל כן יעצני לכתוב להבאראן הצעיר דוד גינצבורג העוסק בספרות. ובכן שלחתי אליו את רשימתי עם מחיר הכ”י בזול גדול. ולמחרת היום קבלתי ממנו מכתב פתוח אשר בו ענני כדברים האלה: “רשימתך קבלתי, ואמנם כל ספריך כלם טובים, כלם אהובים. כלם ברורים ובכלם חפצה נפשי לקנותם, אך אין כסף לאדון זה”. וכאשר הראיתי את המכתב לה' קויפמאן, חרה אפו, ויאמר אלי, הבה, הנני ללכת עמך לגינצבורג, ואני אדבר על לבו, כי יקנה את כל כתבי היד, ויצו לרתום את מרכבתו ושנינו באנו ביתה גינצבורג, אבל גם לקויפמאן ענה כאשר ענה לי, ויוסף לספר לנו “כי זה לא כבר אספנו את כל בני ביתנו לאספה קטנה, וכלנו החלטנו לקמץ בהוצאות, ולסגור את דלתותינו בעד אורחים בלתי קרואים, ומהנוגע למעשה הצדקה, הרים אבינו עשרים וחמשה אלף רו”כ, ויניחם בבאנק שלו לקרן קימת, ואת הרבית נחלק לצדקה“. קויפמאן בשמעו את הדברים האלה קפץ ממקומו, ויקרא, הלא משחק אתה? – לא! ענה דוד. הנני מדבר דברים כנים וברורים. ובין כה בא נער עברי תלמיד הגימנאזיום מהלשכה החמשית, ויגש אל הבאראן הצעיר ויושיט אליו כרטיס מאת עורך “הרוסקי יעווריי” הדר' קאָנטאר (אח“כ מו”ל “היום” בעברית) אשר בו יבקש נדבת הבאראן לערך 10 רו”כ הנחוצים לנער לקנות את הספרים הנחוצים לו בגימנאזיום, והנער הוא בן עניים. הבאראן פתח ארון ספרים גדול, ובו מתגוללים המון ספרים בלי סדרים, ויבחר מהם ספר גדול אחד ויתן אותו על יד הנער. ובפתחו את הספר, ענה כי אין לו כל חפץ בו, כי היה ספר ישן אשר לא ילמדו ממנו עתה, ור' דוד ענה, כי רק זה יוכל לתת לו, והנער יצא כאשר בא ואת הספר לא לקח, ובהיות ארון הספרים פתוח, ראיתי, כי המון ספרים מתגוללים במעטפות חתומות כמו שהובאו מבית הדואר, ואקרב אל הארון, והנה חותמות הפאסט והתוים אשר כבר עברו עליהם חמש שש שנים, ואשאל את הבאראן מדוע לא פתח את המעטפות, ואיך יכל לענות להמחברים אשר שלחו אליו את ספריהם, והוא ענני כי אין לו חפץ בהם, כי בקראו על המעטפה שם המשלח, וכל מחבר הלא יספח לספרו גם מכתב, ובכן הוא יודע כי הספרים הנשלחים אליו כלם כתובים עברית בידי מחברים ברוסיא, ואיזה חכמות ימצא בספריהם? הנה כי כן, לא יפתחם ולא יחפוץ לדעתם, ולא יענה לשולחיהם“. הבטתי בפני קויפמאן, וארא כי עותו פניו בשמעו את הדברים האלה, ואני הוספתי לשאול “האם לא יצוך הצדק והיושר להשיב את הספרים לשולחיהם, אם לא תחפוץ לקבלם, – לא! ענני, לא! הן אני לא בקשתי מאיש כי ישלח לי את ספרו, והיה אם יראו כי לא ימצאו מענה, אז יחדלו משלוח”. ויהי אך עזבנו את הבית, קרא קויפמאן ברגזה “הא לך בית גינצבורג! הלא שמעת כמני את כל הטוב היוצא מן הבית הזה, וכמני הלא ראית, איך שלח מפניו את הנער הגימנאזיסט, ועתה אני אשלח את העשרה רו”כ להדר' קאנטאר בעד הנער, ומהיום והלאה בי נשבעתי כי לא תדרוך כף רגלי עוד על מפתן הבית הזה”. וגם אני הוקרתי רגלי מבוא אל ביתו עד עולם. ורק פעם אחת בשבתי בבית מסחרי באודעססא, שלח אלי מכתב ויקנה ממני כ"י אחד עתיק, כלו שירים עתיקים. ובהם שיר אחד לר' דוד בן זכאי, אחד ממריבי ר' סעדיה גאון, ולא יסף עוד.

אחד מקרבנות היהודים על מזבח ההשכלה הרוסית, היה בלי ספק הפראפעססאר ציון, יליד אדעססא, והוא האיש אשר הרעיש את העולם במצאו עורק חדש בגו האדם אשר היה נעלם מכל חכמי התבל, ובדרך פלא נמנה לפראפעססאר בפעטערסבורג, ויהי היום בבואו אל האוניווערזיטאט להטיף לקחו, קמו כל התלמידים הקאצאפים ויקראו “לך מזה יהודי נבזה!” ולא נתנו לו לדבר, ויעזוב האיש את פעטערסבורג וילך להיידעלבּערג ויהי שם לפראפעססאר, ואחרי כן הלך לפאריז, ושם נתקבל בכבוד גדול. ויהי גם לסופר מדיני בעד מכתב עתי “גאלאס” הרוסי, הגדול והנכבד בכל הארץ בעת ההיא, ועל ידי מאמריו הראשיים בכל עלה, עלה מ“ע ההוא למרום גדולתו, ובחורף תרל”ט בשבתי בחברת הר“ז פינעטא בבית הסופר רצ”ה ראבינאוויץ, והנה הפראפעססאר ציון בא הביתה. מטרת בואו בעת ההיא לפעטערסבורג, היתה, כי קוה להשיג משמרת ציר רוסיא בצרפת, ולפי הנראה הבטיחו לו כי ישיג חפצו אם ימיר דתו. וכן עשה באמת אחרי שובו לפאריז, הלך והמיר דתו בבית תפלת הרוסים בעיר ההיא, ועוד בשנה ההיא שמענו כי היה ציון גם במוסקווא. אך אל מטרתו לא הגיע, וקהל הגולה אבד אחד מבניו אשר יכל להיות לתפארת עמו. הפראפ' ציון היה חתן היהודי המתבולל העשיר ה' ניקאלי באדעעסא.

עוד מקרה מוזר נודע לי מפי ה' קרעט, השמש והמנהל מבית הכנסת לאנשי הצבא בעיר המלוכה. זה כשנה או יותר התלחשו בפעטערסבורג כי נערה יהודית יפת תואר ומלומדה מאד נמצאה בחצר הקיסר בתור אומנת, אבל איש לא ידע להגיד דבר ברור מי היא, ומאיזה ארץ באה לחצר המלכות. והנה פתאם נקרא ה' קרעט לבית שר הזענדארמים, להפאליציי הנסתרה, ויצו עליו לקחת עמו עוד איזה יהודים ללכת לחצר הקיסר כרגע, וכרטיס נתן על ידו לאות כי יפתחו לפניו שערי היכל המלך. קרעט הלך ויקח עמו חמשה איש, ובבואו לחצר הקיסר, הוליכם אחד משומרי הסף לחדר גדול ויפה, ועל המטה הראה לו ולבני לויתו על גופת מת, נערה כבת שמונה עשרה, יפה כלבנה, ועדינה כשושנה, ושומר הסף צוה על היהודים לעשות עם גופת המתה ככל חקי היהודים. ה' קרעט קרב אליה וירא כי ידה האחת קמוטה כמו אגרוף, ויבן כי הסתירה דבר מה בידה טרם מותה, ויפתח את ידה וימצא מזוזה קטנה במשכית זהב, ויעשו לה ככל חקי הדת ויניחוה בארון יפה, ובשתי מרכבות יצאו עמה לחצר מסלת הברזל וירכיבו את הארון במרכבה מיוחדה, וכלם ששה איש לקחו עמם צדה לדרך, לא עמדו בדרך רק איזה רגעים אצל תחנות שונות, עד בואם פאריזה, ובתחנת פאריז כבר חכו איזה יהודים גברים ונשים לבושי מכלול, אשר קבלו את הארון, ולהאנשים אשר הביאו את הארון מפעטערסבורג שלמו ביד נדיבה, ויבקשום כי ישאר הדבר סוד כמוס, ושם בפאריז נודע להם, כי המתה היתה בת עורך מכתב עתי צרפתי ליהודים ה… אשר נלקחה לחצר הקיסר בתור אומנת בידיעת הוריה. אפס איך, ובאיזה אופן, ומאיזה סבה מתה הנערה, או אולי אבדה עצמה לדעת, כפי השערת אחרים, כל זה נשאר סוד כמוס עד עולם.

(המהומה בשביעי של פסח, תרל"ט). הנני הולך ברחוב בלוית אחד ממיודעי, ובחפצנו לעבור דרך רחוב אחד, והנה שוטרי הפאליציי לא נתנונו לעבור, ויקראו לנו: סורו מזה מהר! והנה ראינו כי כל הרחוב ריק מאדם, ורק שוטרים עומדים במשטר לאורך הרחוב, וכרגע הרגשנו כי קרה איזה מקרה נורא, ובלכתנו הלאה, ראינו אנשים רצים רגלי ובמרכבות, ולא נועזנו לשאול פי איש מה הדבר, ובין כה פגשנו איזה יהודים רצים, ונשאלם מה המהומה, והאנשים התפלאו לאמר: “האמנם לא ידעתם כי ניהילסט אחד ירה על הקיסר, וכרגע צותה הפאליציי לגרש את כל הזרים מעיר המלוכה, יהיה מי שיהיה, יהודי או נוצרי, אם אין לו רשיון לשבת בעיר, או אם אין תעודת מסע בידו”. אפס בעד יהודים הן לא תועילינה גם תעודותיהם, אחרי אשר לרוב היהודים אין רשיון לשבת בעיר, ובקרבנו אל הרחובות המלאים יהודים, ראינו את המהומה בכל נוראותיה. עגלות למאות עמדו אצל כל שער מלאות כלי בית, נשים וטף, כלם מבוהלים, נחפזים, והשוטר עומד וצועק, מהרו! נוסו מפה! ושם עגלות קלות רתומות לסוס אחד רצות ומקשקשות על מרצפת האבנים ממהרות להגיע לתחנת מסלת הברזל. אנשים באים וקרבים אל השער, והשוער לא יתנם לבוא אל הבית טרם ידע מי המה, ועליהם להראות תעודותיהם, ואחרי כל אלה לא יתנם לבוא הביתה טרם יפתחו לו את כיסם. ובראותי את כל המהומה, אמרתי אלכה נא גם אני לראות מה נעשה בבית אשר שכנתי בו אצל ה' מאלקין, אשר חשבתי כי הוא יושב בטח על פי חקי “שלחן ערוך הקאצאפי” ובחלק העיר “אי וואסילי” לא ישבו יהודים רבים, מלבד תלמידי האוניווערזיטעט, ולתמהוני מצאתי, כי ה' מאלקין ובני ביתו כבר הוליכו את כל חפציהם וילכו להם אל מחוץ לשער נארווע, רחוב ארוך כמה מיל מחוץ לעיר, והפרור ההוא נחשב לעיר מיוחדה, ושם חדלה ממשלת הפאליציי ושר עיר המלוכה, ומשפחות למאות או לאלפים יצאו את העיר ויפזרו לכל פרוריה. ומבלי דעת אפוא (איפה – הקלדנית) לבקש את חפצי, עלי היה לבקש לי מעון ללון הלילה, אחרי אשר לא יכלתי למוש מן העיר טרם כליתי את עבודתי, ואחליט ללכת לבית אחד הפראפעססארים הנוצרים אשר שם אהיה בטוח מהתנפלות הפאליציי, אשר שוטריה פשטו כילק על כל בתי העיר, ואבוא לבית אוהבי הפראפעססאר קאסאוויץ אשר ידעתיו לאיש טוב לב ואוהב נאמן לי, ולדאבון נפשי ענני, כי לא יוכל להסתירני בביתו, יען גם הוא איננו בטוח כי לא יתנפלו על ביתו, ומרשמי פניו הכרתי, כי לא מרוע לב השיב את פני, וינחמני כי המהומה לא תאריך ימים, אחרי אשר להקיסר לא אנה כל רע, וכדור המות אשר ירו עליו לא נגע בו, והפראפעססאר יעצני ללכת לה' קויפמאן אשר בביתו הייתי כבן בית, וכן עשיתי, אבל השתוממתי לשמוע גם מפיו מענה כזה, כי הוא ירא גם לנפשו, אחרי אשר הפאליציי הפעטערסבורגית, בהנתן לה רשיון, אז לא תדע פדות בין יהודי ליהודי, וה' קויפמאן אמר אלי: “הא לך את כרטיסי, ולכה נא לה' קרעט, ותגיד לו בשמי כי ימצא למענך מעון, ולו נקל הדבר לעשותו, יען הוא עומד תחת מחסה שר צבא הפאליציי הנסתרה (זענדארמעריא), ופקידי הפאליציי לא יעיזו לבוא אליו והוא, ה' קרעט, בטוח הוא עתה יותר ממני, ומיוחס גדול יותר מהקאנטער אדמיראל ארקאדיא אלכסנדראוויץ קויפמאן היהודי. העצה הזאת אף כי לא מצאה חן בעיני, אבל מאין טובה ממנה, נאלצתי לקחתה. ובבואי לה' קרעט ואתן על ידו כרטיס ה' קויפמאַן, אמר אלי, הכרטיס הזה למותר הוא לי, כי ידעתיך גם בלעדו, ואני הנני שמח לקבלך בביתי כאורח יקר, וכל ביתי לפניך, שבה עמדי כל ימי שבתך בעיר המלוכה, ובביתי הנך בטוח באמת יותר מבבית קויפמאן או גינצבורג. ועתה סעד לבך פת לחם, ואחרי כן נלכה יחדו לחדר הקהל, יען עשירנו פתחו צרורות כספם, ויצוו לפתוח דלתות חדר הקהל לחלק כסף וכרטיסי מסע לכל היהודים העניים הנסים מן העיר, ומספרם הלא יגיע לאלפים, ועלי נחוץ להתבונן על כל הנעשה שמה. באנו לחדר הקהל והנה הוא מלא אנשים ונשים, עומדים צפופים, איש את רעהו ידחקו, כלם מתאמצים לגשת אל שלחן המחלקים והסופרים, האחד צועק, מהרו, פן נאחר מועד צאת מרכבות הברזל, והשני מתחנן, אנא רחמו, אשתי חולה ואני עזבתיה עם הטף בחצר מסלת הברזל, ושם אין מקום אף לשבת עקב ההמון הגדול אשר נאסף מכל קצות העיר. והמחלקים לא יחפזו, שואלים וחוקרים את כל איש, כמה נפשות בבני ביתו, מה שנותיהם, לאיזה עיר יאמרו ללכת, אם בטוחים המה כי ימצאו לחם בליטא, ועוד שאלות כאלה, נחוצות ולא נחוצות. ובין כה יגדל מספר האמללים הבאים לבקש כרטיסים, וכלם עומדים כעל גחלי אש מחכים לגורלם, והמחלקים עושים מעשיהם במנוחה, בסדרים כראוי לאנשים נאורים במאה הי”ט. נשפך לארץ כבדי בראותי עקת לב הגולים, ואין בידי להושיע. חשבתי אמנם למהר לכת לבית קויפמאַן, ובדעתי את תכונת רוחו הייתי בטוח כי יצוה לעשות כרגע סדרים אחרים, אבל בהעלותי על לב כי לא אמצאהו בביתו בשעה ההיא בלילה, עזבתי את מחשבתי זאת, ואומר לחכות עד מחרת היום, ואמהר ללכת לחצר מסלת הברזל, לראות מה האמללים האלה עושים שם, ביחוד הנשים והטף המחכות לבעליהן אשר יביאו את הכרטיסים, ומה ראיתי! אל אלהים ד'! כל האולם הגדול מלא אדם רב, רבם יהודים, אף כי גם רוסים מדלת העם לא חסרו, מהם שותי שכור, האולם מלא עשן עד להחנק, כל החצר מסביב מלאה מרכבות קלות, כמו הובאה במצור, ובכל רגע יגדל מספרן. הבטתי בפני האנשים המחכים לצאת בגולה, ולבי נקרע לגזרים למראה פניהם הקודרים המלאים דאגה ויאוש. פגשתי שנים שלשה ממיודעי, ואשאלם מה יחשבו לעשות בקאוונא או במינסק, וכלם ענו "העת לחשוב עתה מה לעשות בשובנו לתחום המושב? ידענו גם ידענו כי שם איש בשר זרועו יאכלו, אבל פה הן אש הגהינם בוערת תחת רגלינו, והיה אם רק תמצא ידינו נעזוב את הארץ ונלכה לאמעריקא, כי אין מנוס ומפלט אחר בעדינו. פה ושם ראיתי נשים בוכות על מר גורלן, אלה מתאמצות להשקיט צעקת ילדיהן ואין קץ למהומה, ועל לבי עלה זכר מחזה גלות ספרד עם כל צרותיה כמו חי נגד עיני, ואומר לנפשי, עתה באה העת לבקש לנו ארץ בטוחה, ארץ אשר לא תרגז האדמה תחתינו, והארץ ההיא, היא ארץ קדשנו, ואחרת אין לנו. אמעריקא אמנם חפשיה היא, אבל תושביה נוצרים, ולישראל אין תקוה לשבת בטח כל עוד אשר ישאר היהודי נאמן לעמו ותורתו, וכבר קראנו גם אז בכתבי העתים כי נערים שובבים באמעריקא, ידו אבנים על הגולים החדשים, והשנאה לישראל לא תחדל לעולם אף בארצות הנאורות, ומי יודע אם סוף סוף לא יהיה גורלנו באמעריקא כמו באיירופא?

במגנת לב, נדכה ושחוח שבתי לבית ה' קרעט, ואמצא את אדון הבית מחכה עלי בדאגה, מפחדו פן קראני אסון בלילה. הוא נשאר עוד כשעה אחת בחדר הקהל, ויספר לי עוד איזה פרטי המחזה אשר ראה, ובבקר השכם הלכתי לבית קויפמאן, ואספר לו מכל אשר ראו עיני, והאיש ענני, חכה נא עוד מעט ואלך גם אני, ואם אראה גם היום מחזה כזה כאשר ראית בלילה, אחלק להם חבלים ביד רחבה. שנינו הלכנו ונבוא לחדר הקהל, והנה המון רב צרים על הבית, ובפני רבים נראה כי לא ישנו כל הלילה, כי התגוללו כל הלילה באולם מסלת הברזל, ויחכו לבקר להשיג כרטיסי מסע, יהודים לאלפים כבר עזבו את העיר, ביחוד אלה אשר היה בידם די כסף לשלם מחיר המסע. אבל בבקר נוספו עוד רבים אשר חשבו למצוא מעונות מחוץ לעיר, ותקותם נכזבה, ומאין מוצא אחר, השליחו את כלי ביתם והחפצים הכבדים, או מכרום לנוצרים בלי מחיר, ויבואו גם המה לחצר מסלת הברזל, ואף כי היו אז עוד שתי חצרות למסלות הברזל למאסקווא ופינלאנד, אבל שם לא היה מקום בעד יהודים, כי לאן ילכו במסלות ההן, למאסקווא? להעלזינגפארס? שם מאורות לצפעונים, מרבץ לכפירים, ארות לסוסים, רפת לבקרים, אַקו ודישן, אך לא גג על ראש יהודי, הנה כי כן נשארה רק מסלת “פעטערסבורג־ווארשא” פתוחה לגולים, ואחרי אשר לא היו די עגלות להוליך את כל ההמון הרב, הצליחו לנסוע רק אלה אשר די כסף בצלחתם לשלם בעד המחלקה הראשונה והשניה, ורק מעטים היו המאושרים אשר נדחקו במרכבות המחלקה השלישית.

בבואי עם ה' קויפמאן לחדר מחלקי הכרטיסים לא קרב אל השלחן, רק עמד מרחוק בין ההמון ויתבונן למעשי המחלקים כרבע שעה, ופתאם התנשא בכח ויקרב אל השלחן, ויצעק בקול גדול: זדונים! כסף מי תחלקו? כמה אלפים הוצאתם מכיסכם? למה תכאיבו לב המון האמללים האלה בשאלותיכם הבל? ומדוע תפריעו אותם משוב לעריהם בעוד אשר בני ביתם מתגוללים שם בחצר מסלת הברזל ומחכים אל הכרטיסים עוד מיום אתמול, חדלו משאלות ומענות! ואתה ר' קרוב! קרא אל אחד מהעומדים בקרבתו, לאן אתה הולך? למינסק, ענה האיש, – וכמה כסף נחוץ לך? – כששים וחמש רו"כ – הא לך הכסף ולך. וכן קרא עוד לאיזה אנשים ויתן להם כסף מכיסו. ואחד המחלקים אמר אליו, אדוני! אם תחפוץ כי גם אנחנו נחלק את הכסף באופן כזה, אז לא יספיק לנו הכסף אשר בידינו, – אם כן, ענה קויפמאן, תנו לכל איש כמה שנחוץ לו מבלי דבר דבר, עשירי פעטערסבורג לא יעָנו אם יוציאו עוד איזה רבבות שקל, הא לכם עוד שלשה אלף שקל מכיסי ובעוד שתי שעות אביא לכם כסף די והותר, וימהר ויצא ויעל על אחת המרכבות וילך לפאליאקאוו ולעשירים אחדים ויאסוף סך רב, ויביא את הכסף לחדר הקהל, וברגע ההוא היתה הרוחה, וכל הנצבים ברכו את קויפמאן ונדבת לבו. גלות פעטערסבורג נמשכה ימים אחדים, עד אשר נסו כחמשה אלף נפש איש יהודה. והעיר שככה.

זה האיש קרעט, אחרי שבתי בביתו ימים עשרה בערך, וראיתי את כל הליכותיו, מצאתי ענין לדעת תכונתו ומעשיו, כי מצאתי בו איש יודע תורה ואוהב חכמה, לב נדיב ובעל נפש עדינה, ובתור שמש בבית כנסת לאנשי הצבא, היה יחיד במינו, ועל כן בקשתיו, כי יספר לי מעט מתולדותיו בקצרה, ויהי דברו אלי לאמר: “הנני יליד ליטא, עבדתי בצבא הקיסר ככל היהודים, לב פקידי הצבא היה טוב עלי, כי מצאו בי איש כלבבם בענינים שונים חוץ מעבודתי, וככלותי צבא עבודתי ואהי לאיש חפשי, ומאין מלאכה בידי, נאותי לקבל משרת שמש בביהכנ”ס לאחי בני החיל היושבים פה בעיר המלוכה, ופתאם ביום אחד נקראתי לבוא לבית הפאליציי, וסגן ראש הפאליציי נתן על ידי מכתב להובילו לראש פקידי הזעדארמים הגענעראל… ואני לא ידעתי מאומה מה חפצו. ידעתי אמנם כי לא חטאתי ולא עשיתי רעה לאיש, בכל זאת הכני לבי, בדעתי כי היהודי בפעטערסבורג נכון לצלע בכל עת אף אם יצדק כאיוב בימיו. בבואי אל השר, האיר פניו אלי, וינהלני לחדר מיוחד וידבר אלי לאמר: “הנה שמעתי עליך מפי פקידי הצבא כי איש חכם וערום הנך, ואיש כזה נחוץ לי מאד, איש אשר אוכל להשען עליו ולהיות בטוח באמונת לבו. הנה כי כן הנני מבקשך כי תעמוד לימיני בענינים הנוגעים למשמרתי, וזה הדבר: לי המון אנשים שומרי גבולות פרייסען ועסטרייך מגנבות המכס, ומהם רבים העושים מלאכתם רמיה, לוקחי שוחד, עצלים, גם שכורים, ואיזה מפקידי יעצוני כבר לבחור אורבים מבין היהודים, באמרם כי היהודי הוא ערום, לא עצל ולא שותה שכור, חרוץ במלאכתו, גם יבין לשונות שונות אשר לא יבינו אחי הרוסים. כי על כן הנני דורש ממך להיות ליועץ לי, וכל יהודי אשר תמצא מכשר לעבודת שומר הגבול, תוכל להביאו אלי, ועליך אשען ובאמונתך אבטח כי לא תוליכני שולל, ועליך לדעת כי ערובה גדולה הנני מעמיס עליך, אף כי אינני דורש ממך כי אתה תהיה לאורב, זאת לא זאת, ואני חפץ רק כי תבוא אלי פעם בשבוע להתיעץ”, ואני חשבתי בלבי כי גם אני אמצא חפץ במקרים ידועים להיות לעזר לאחי, ובאמת עבדתיו באמונה, והוא שבע רצון מעבודתי, עד כי איזה פעמים נסה לשלם לי שכר עבודתי, אך עד הנה לא דבק בכפי מאום, ותהלה לאל כי הצלתי איזה נפשות יהודים, את אשר לא יכל איש לעשות לוא פזר כסף לאלפים. והנני עד היום כבן בית בהיכל השר, והדבר הזה איננו סוד כמוס. כל תושבי העיר יודעים זאת, ועל ידי זה מצאתי אזנים קשובות גם בין גדולי עשירנו, ואם אפנה אליהם לפעמים, הנני בטוח כי יעשו חפצי. פעם אחת בבואי להיכל השר, נתן על ידי רשימה אשר קבל על ידי פאסט מאחד המלשינים, ובה רשומים שמות יהודים אנשים נכבדים היושבים פה נגד החק, וישאלני אם הנני יודע את האנשים ההם. ואמנם ידעתי רבים מהם, והשר שאלני מה לעשות בהם, אם לשלחם מן העיר ולהביא עליהם שואה, ומי יודע אולי כנים המה, ורק המלשין קצף עליהם מפני עניניו הפרטים. ואני עניתיו, כי הנני ערב בעד האנשים אשר ידעתי כי כנים המה, ולוא יהיה אמת הדבר כי אין להם רשיון לשבת פה, אבל כל עוד אשר לא עשו רעה לאיש, ומהם גם חכמים וסופרים, אין כל יסוד צדק להחריד רבצם. ואני הזכרתי לו את שר העיר טרעפאוו לפני איזה שנים, והאיש לא היה אוהב היהודים, ופעם אחת החליט לגרש את כל היהודים אשר אין להם רשיון לשבת בעיר המלוכה, ויצו כי כל יהודי אשר לא יביא אליו תעודת בעל מלאכה במשך שני שבועות, יגרש מן העיר בלי חמלה, וביום הנועד הגישו שלשה אלף יהודים תעודות בעלי מלאכה. טרעפאוו השתומם, כי לא האמין למראה עיניו, כי בזמן קצר כזה ישיגו תעודות וכלן חתומות בחותמות ערי מולדתיהם, ויאמר: “אכן עם חרוץ העם הזה מאין כמהו, ובעיני אין כל ספק, כי לוא גזרתי על הגברים כי יולידו בנים, אז בלילה אחד אחזום חבלי לידה, וביום המחרת וילדו”. ואף כי ידע כי רוב התעודות לא היו כשרות על פי רוח החק, אבל ידע גם זאת כי “בעלי התעודות” היו אנשים ישרים, והחק… החק עצמו לא נולד על ברכי ישרים, רק למען עשות רעה לאנשים ישרים על לא חמס עשו. וטרעפאוו עצמו הרפה מהיהודים ולא יסף לרדפם, ופעם אחת קרה מקרה, כי איש יהודי עני היה נרדף על צוארו בחמת ידי הפאליציי, יען לא יכל למלא הות (אות – הקלדנית) נפש אחד מפקידיה, ובאחד הימים חכה לבוא טרעפאוו לבית פקידות העיר כדרכו יום יום, וטרם ירד מעל מרכבתו, התנפל היהודי על השלבים ויחל לנבוח ככלב בקול גדול, טרעפאוו עלה על המעלות ועליו היה לדרוך על גב האיש אשר לא חדל מנבוח, וטרעפאוו קרא בקצף, מה לך יהודי ארור, לך מזה כרגע! אבל היהודי לא חדל מנבוח ולא קם ולא זע ממקומו, ויצו השר לאחד השוטרים להקימו ביד חזקה, ואז צעק על היהודי, מה היה לך כי נבחת, האם משוגע הנך, או מערמה עשית זאת? לא אדוני! ענה האיש, אינני משוגע, אף אין כל ערמה ומזימה בלבי, הנה רק חפצתי לבקשך כי תתן לי זכות כלב, לא יותר, לכל כלב הצדקה לגור בפעטערסבורג ואיש לא יגרש אותו, ובמה נופל אני ממנו? המקרה הזה פעל על טרעפאוו, עד כי הודה בעצמו, כי החק הזה הוא אכזרי. ואם כן, אינני רואה במה נפלינו היום מאז, והיהודים הלא הנם אזרחי רוסיא ונושאים בעול הממלכה ככל אזרחיה“. דברים כאלה וכאלה השמעתי תמיד באזני השר עד כי נהפך לבו עלינו לטובה, וזה הוא אשרי בחיים לעשות טוב לעמי”. ועד היום תמיד זכרתי את האיש קרעט לטובה בכל עת מצוא, ולא אשכחהו לנצח.

עוד רבות יכלתי לספר ממסתרי פעטערבורג, אך אין את נפשי להוגיע נפש הקורא בענין ארוך אחד, ואקוה כי גם מן הדברים האלה יבין כל הוגה דעות תכונת מנהלי קהלת ישראל ובעלי טובותיה, אשר המון חנפים מלאו פני תבל תהלתם.

---

מיססיאָנער קדוש החסידים.

מאת

אפרים דינרד

בשנת תרל“ג עמדתי פעם אחת בחנות המו”ס דר' בער בברלין, והדר' הראה לי באצבעו על איש אחד שפל הקומה בעל זקן ארוך, כבן חמשים וחמש, עומד אצל הספרים ומעיין בהם, והדר' אמר אלי בלחש, כי האיש הוא יהודי רוסי העובד עבודתו בברלין אצל המסיתים, ושמו ליכטענשטיין, אחרי כן פנה האיש אל אדון החנות, ויבקש ממנו להראות לו זוג תפילין, טלית וציצית, הדר' בער השתומם, וישאלהו “למה לך כל אלה, האמנם תאמר לשוב לדת ישראל.” לא, ענה האיש, רק הנני נכון ללכת עתה לראות את בני ביתי ברוסיא, ולא אוכל לבוא בין יהודים מבלי טלית ותפילין, ויקנה מידו את כל אלה, ואחרי כן דרש ממנו למצוא למענו סדר תפלה נוסח ספרד, אשר לא היה בחנות, ואני פניתי אל האיש לדבר אליו, ואמצאהו יודע תורה, חסיד, בטלן וטפש בעניני העולם, אחרי ימים אחדים פגשתיו עוד הפעם ברחוב העיר, וילך עמי לרחוב “אחר האלונים” ונשב לנוח, ואז החל להוכיח לי, כי הוא “מקובל” ועל פי דרכי הקבלה מצא, כי ישו הנוצרי היה בן אלהים באמת, ובדברו הוציא מחיקו מחברת כתובה עברית בשם “חזוק אמונת אמת” נגד ספר “חזוק אמונה”. ויתנה על ידי. שחקתי להבליו, ואומר אליו, כי מעתה אהיה למתנגד יותר גדול ללמודי הקבלה, אחרי אשר אם יתכן כי הקבלה תתן עז למיססיאנער לחזק על ידה תורת בן מרים, הלא אות נאמן הוא כי משחתה בה, ואעזוב את האיש ולא יספתי לראותו.

בשנת תרל“ז או תרל”ח, בבואי לווארשא, באתי לחנות ספרי השכלה, לידידי ה' אברהם צוקערמאן, ואמצא בין הספרים ספר חדש גדול בשם “חמשה חומשי תורה לפי התלמוד”, ועל השער כתוב שם המחבר הירשזאן, דפוס לאנדאן, ופרט השנה “והיה כמלקט שבלים בעמק רפאים”. וכרגע אמרתי, כי הספר חבר בידי המיססיאָן, הפכתי איזה עלים ומצאתי, כי כל המאמרים אשר בחר מהתלמוד, נבחרו בכונה מיוחדה רק אלה אשר יתנו יד ללצים להתקלס בם. הראיתי את הספר לצוקערמאן, ואמרתי לו כי הספר נכתב ביד איזה מסית, והוא ענני כי לא קרא בו ואיננו יודע מה הוא. אבל הודה לי כי המיססיאנער דר' דווארקאוויץ, ראש המיססיאן בווארשא – אחד משרידי תלמידי ביהמד"ר לרבנים אשר היה בווארשא לפנים – נתן את הספר על ידו למכירה, אף הראה לי, כי בגליון האחרון של “הצפירה” נדפסה מודעה אודות הספר ההוא, והוא יודע, כי גם בשבוע זה תדפס המודעה עוד הפעם, ובשמעי זאת, מהרתי לבית סלאנימסקי, ואעיד בו לבל ידפיס את המודעה ולבל יוליך עם ד' תועה, וסלאנימסקי לא מהר למלא שאלתי, עד אשר דברתי אליו קשות, ואומר אליו, אם יעיז להדפיס את המודעה שנית, אודיע קלונו במכתב עתי אחר, ולמורת רוחו נאלץ להסיר את המודעה, וביום המחרת כאשר לא מצא דר' דווארקאוויץ את מודעתו בהצפירה, הלך לסלאנימסקי גם הוא לבקש ממנו דין וחשבון, וסלאנימסקי ענהו כי בדיינארד העון, וימהר האיש לבית צוקערמאן וימצאני, ובדברו עמי הודה לי, כי מלאנדאן נשלח הספר אליו למכירה, אבל הוא עצמו אינו יודע מה שכתוב בו. ואין את נפשו להכאיב לב היהודים אחיו לפנים, האחים בבשר. ועל כן חימה אין לו עלי, וצוקערמאן השיב לו את הספר, ולא יסף לבוא עוד בקהל.

בשנת תרל“ט, בשובי מפעטערסבורג ללכת לביתי, בהיותי בדרך, קבלתי טעלעגראמא מהגביר ר' אברהם גרינבערג, ראש עדת ישראל בקישינעוו, המבקשני לבוא לחנוכת בית החולים אשר בנו מחדש. לזכר הרוגי ישראל במלחמת רוסיא בתוגרמה. ומיקישינעוו סרתי לאיזה ערי בעססארעביען, ובבואי לארגיעוו, הלכתי לבקר את ידידי יוסף בילקיס. אחד מנכבדי העיר, והנה ראיתי ספר חדש על השלחן בשם “דרך הקודש”, ומבלי משים מצאתי כי המחבר הוא מין מקובל, ועם זה ידבר כמיססיאנער, על שער הספר לא היה רשום שם המחבר, רק כי נדפס בברלין. קראתי בו עוד באיזה מקומות, ואמצא כי מחברו הוא נוצרי גמור, ואשאל את פי ה' בילקיס, איזה דרך בא לידו ספר כזה, המלא קבלה ונצרות, והאיש השתומם לשמוע מפי דברים כאלה, ויען ויאמר, לא אדני, לא יתכן הדבר, אנחנו פה יודעים את המחבר, כי יליד בעססאראביען הוא, מופלג בתורה וקדוש לחסידים, וברגע זה הוא בעיר הזאת, פוקד עקרות ורופא כל מחלה, ומקבל פדיונות ככל הקדושים. ושמו הירשזאן. ואז פקחתי את עיניו כי הוא הוא גם מחבר ס' “חמשה חומשי תורה לפי התלמוד”, והוא הוא המיססיאנער ליכטענשטיין בעל ס' “חזוק אמונת אמת” אשר ידעתיו פנים אל פנים מאז ראיתיו בברלין בשנת תרל”ג. ובין כה באו ששה או שמונה צעירי המשכילים לבית בילקיס לשמע דבר בואי, ויהי הדבר למלה בפי כל, כי הצדיק הירשזאן קדוש החסידים עתה היה מיססיאנער בכל עת שבתו בברלין. וה' בילקיס אמר, עצתי היא להביאו הנה אל ביתי בהיות ה' דיינארד פה, ואם לא יאבה ללכת יביאוהו בחזקת היד, אבל אקוה כי בוא יבוא, אם לא יגידו לו לאיזה תכלית נחוץ הוא לנו, ושנים מהצעירים הלכו ויביאוהו אל הבית, אחרי הבטיחם לו כי בבית בילקיס נכון לו “פדיון” שמן. ויהי בפתחו את הדלת הכרתיו כרגע, ואען ואומר אליו, האח ליכטענשטיין! מה שלומך? האמנם טוב להיות קדוש לחסידים מהיות מיססיאנער בברלין? האיש הביט עלי כמשתומם, וכמו לא הכירני, ענה בנחת “ומי אתה אדני? – האמנם שכחתני במשך שש שנים למיום אשר ראיתיך פעמים בחנות הדר' בער בברלין, וגם הלכתי עמך לשוח “תחת האלונים” ואתה בידך נתת לי את ספרך “חזוק אמונת אמת” ואז קנית טלית ותפילין בהיותך נכון לשוב לרוסיא, הלא? ליכטענשטיין־הירשזאן קרב אל השולחן, ואקח את ספרי “משא קרים” ואפתחהו לעיניו, והראתי לו כי בהערה צד 29, שם עשיתי לו “הזכרת נשמות”. הוא לקח את הספר וישען את ראשו על שתי ידיו ויביט בספר מבלי נוע. ואני יושב בקרבתו, ואשא עיני, ואראה כי הצעירים מתלחשים ביניהם, ובלבם להתנפל עליו ולהכותו, וארמוז להם לבל יעשו זאת, כי לא זו הדרך, וכה עברו כעשרה רגעים בדומיה. כלם החשו, כלם חכו מה יענה המיססיאנער – הקדוש על תוכחתי, ופתאם התנשא ויאחז בידי ויאמר: “קומה אדון דיינארד ונצא מן הבית, ובחוץ אגיד לך דבר גדול אשר תשתומם עליו”, כלם אמנם הבינו כי מטרתו היא רק כי יברח מפנינו, ואני יצאתי עמו החוצה, ועיני כל הנאספים בבית חכו לראות קץ המחזה, והקדוש אמר אלי בשפה ברורה לאמר: “דע נא אדני, כי אני מצאתי בתלמוד דבר מפורש כי אמנם היהודים צריכים לדם נוצרי בפסח”. כהלום רעם הייתי ברגע ההוא, לבבי התחמץ וידי רעדו מקצף נורא, ובחמתי הכיתיו על הלחי מכה אחת אפים, ואקרא בקול גדול “נבל! אתה מצאת את אשר לא מצאו אלפי מומרים ורבבות צוררים במשך גלותנו הארוכה, הראה לי כרגע את המאמר בתלמוד”. לקול צעקתי יצאו כל הנאספים מן הבית, וכאשר ספרתי להם את אשר הגיד לי, אחזו בו וידרשו ממנו כי ישנה את דבריו גם באזניהם, ובעזות חסיד אמתי, ענה להם כי אמנם מצא בתלמוד את האשמה על ישראל, וידבר אליהם ללכת עמו למעונו, כי שם נמצא ש”ס שלם, ורק ברגע זה לא יזכור באיזה מסכת מצא את המציאה. ואני עניתי, לא! נלכה נא לבית מלוני, ולחתן בעל המלון יש ש"ס שלם. וכן החליטו כלם. ובין כה נאספו המון אנשים סביבנו, ונלך כלנו דרך השוק הרחב, וכל ההולכים אחרנו ספרו איש לרעהו את דבר המקרה, כי הקדוש המברך את הנשים הוא מיססיאנער, ובכל רגע גדל מחנה המלוים אותנו, ועד בואנו לבית מלוני, כבר נקהלו כשלש מאות איש, עד כי לא הכילם הבית.

בבואי עמו אל החדר אשר בו ארון הספרים, החל לחשוב באיזה מסכת יבחר, ואני עומד עליו ומחכה לראות במה יבחר, וכה עמד איזה רגעים ופתאם שלח את ידו ויוציא את המסכת כתובות, וברגע ההוא הופיעו לעיני רוחי המלות האחדות “מעשה ששחטוהו בערב פסח”. “נבל! קראתי בקול, נבל הנני יודע את מציאתך, הבה ואראך בדף ק”ב, ואם יש לך מאמר אחר מלבד זה, הוציאהו נא אלי". והוא ענני כי אמנם זה הוא המאמר. לקחתי את המסכת ואצא עמו אל הנאספים בבית, ואקרא, מי איש יודע ספר יקרב הנה, למען יראה בעיניו אם יכיל המאמר אף רמז קל על האשמה המתועבה הזאת. כל ההמון בבית היו נכונים לכלות חמתם בנבל ההוא, ומפחדי פן תחל מהומה ויהרגוהו, קראתי אל העם להוליכו לבית הפאליציי ולקחת עמם גם את המסכת לתרגם את המאמר בפני ראש הפאליציי. ההמון סביב הבית נאסף לאורך כל הרחוב, וכלנו יצאנו עם המיססיאנער הקדוש, ולויה גדולה ונהדרה נהרה אחריו, כמעט כהלוית מת מצוה במות זארגאניסט¹ בנויאָרק, ולוא גם מומר כליטענשטיין, (מלבד איוואַן פאליי) וראש פקידי הפאליציי בראותו את כל ההמון הרב השתאה, בראותו איש עברי זקן כבן ששים מובא לפניו, ואקרב אליו בהגישי לו את המסכת, ואבקשהו כי יקרא לאיזה יהודי יודע תורה לתרגם לו את המלות האחדות ולבארן, למען יבין מה הדבר. ובין כה בארתי לו אני, והפקיד ענני, “ומה חפצך ממני לעשות עם האיש?” – חפצי הוא, עניתי, כי תחסה עליו מפני חמת ההמון ברגע זה, ואחרי כן תשלחהו לקישינעוו, ושם בעיר הפלך ידעו מה לעשות לו. שם מושב שר הפלך, שם הרב מטעם הממשלה, ושם גם ראש מושב המיססיאן האשכנזית תחת פקודת ראש כהניהם ה' פעלטין, וגם אני אשוב לקישינעוו, וכן נשאר הקדוש ביד הפאליציי, וההמון נמוג וילך.

שבתי לקישינעוו, ואחרי עבור איזה ימים נודע לי, כי על ידי השתדלות ראש המיססיאן קראו לו דרור, ויעזוב את העיר ועקבותיו לא נודעו. ורק אחרי שלש שנים בהיותי באדעססא הופיע פתאם מאמר בהמליץ, כי הירשזאן־ליכטענשטיין עובד עבודת המיססיען בקיעוו, ואמהר ואכתוב מכתב להמליץ ולהמגיד ושם הודעתי מי הוא האיש, וכאשר נודע הדבר להפאליציי ותבקש להביאו בית כלא, נס מן העיר והארץ, ראשית, יען המיססיאן עצמה היתה אסורה ברוסיא, מפחדה פן תגזל נחלת “הפראוואסלאוויא” בגן עדן, וזאת שנית, בחשבה את הקדוש – המיססיאנער ליהודי אשר אין לו הרשיון לשבת בקיעוו. אך לא עברו ימים רבים, והנה אגרת שלוחה אלי מיד הדר' בלאך מו“ל “עסטררייכישע וואכענשריפט”, המבקשני לתת לו איזה ידיעות פרטיות אודות שני המיססיאנערים ליכטענשטיין וראדקינזאן, ותשובתי הדפיס במכתב עתו, ועקב המאמר ההוא, נדפס אחרי כן מכתב אחר מאונגארן, המודיע, כי ליכטענשטיין היה לרב אצל החרדים באחת מערי אונגארן, ובהודע הדבר, נאלץ לנוס גם משם, ויתקע אהלו בבודאפעסט, ושם היה עוד הפעם למיססיאנער בגלוי, ויכתוב עוד שני ספרים נגד היהודים והיהדות – מלבד ספרו “שבע חכמות” אשר הדפיס בלעמבערג (?) וזה לא כבר קנה המו”ס ה' מאזין בלאנדאן את כל התוצאה וישם על הספר שער חדש, כי נדפס בלאנדאן – וכן נשאר ליכטענשטיין־הירשזאָן נוצרי עד יום מותו, והחסידים אבדו אחד קדוש. כן יאבדו כל מתעי עמי.

---

לוחות משה רבנו ומסתרי ספר בן סירא החדש.

מאת

אפרים דינרד

יהודי פשוט, אחד מדלת העם באדעססא, ושפירא שמו, מצא לטוב לו לנוס מן העיר מפחד הפאליציי, ויבוא לקאנסטאנטינאפאל. אינני יודע ברור מה עול מצאה בו שומרת הסדרים, אפס לפי הנשמע לא בעלילה באה עליו כי אכל כזית בלי נטילת ידים. ובבירת הסולטאן מצאו שליחי לאנדאן תמיד קן בטוח להם, וישבו במארב ללכוד נשמות עברים ומחמדים, וגם זה האיש שפירא נתפש בחרמם, וילמדוהו תורת בן מרים על רגל אחת, כי הבטיח להם האיש כי היה רב בישראל, כאשר יעשו רוב המומרים, ובמשך זמן קצר גמר חק למודו בישיבתם, וישלחוהו ירושלימה לשבת שם תמיד, בתקותם כי באור תורתו יגיה חשכת היהודים בעיר הקדושה, והאיש ערום מאד, ויבן כי לא זה המקום להפיץ תורתו, וישם אל המסחר פניו, ויפתח לו חנות למכור חפצים עתיקים ברחוב הנודע בשם “הרחוב הטרפה”, רחוב אשר לא תדרוך בו רגל איש יהודי, והוא היה הראשון אשר החל לעשות תמונות פאטאגראפיות מכל המקומות העתיקים בארץ הקדוש, וימכרן בזול גדול, ובמשך הימים עשה עושר, ואחרי כן הלך לתימן, ושם התראה כיהודי ירושלמי, ובכל מקום בואו קנה מאת היהודים ספרים כתבי יד עתיקים במחיר איזה קשיטות, וימכרם לבריטיש מוזעאום בלאנדאן, ואיש לא ידע בתימן כי הוא הוא המומר “ממשלחת לאנדאן”.

בבואי לירושלם בשנת תרל“ט־תר”ם, קניתי פעם אחת איזה כתבי יד מאת ה' נתן קורוניל (בעל ס' בית נתן) והוא ספר לי, כי ביד המומר שפירא נמצאים כ“י תימן בהמון רב, ומלבד כ”י ישנן בידו מטבעות ישראל לרוב. הלכתי לבית המומר וקניתי ממנו מטבעות וכ“י, והוא עצמו ספר לי את חכמתו באיזה אופן יונה את היהודים העניים בארץ מאפליה ההיא, ויחר לי מאד, ואחרי אשר חקרתי ודרשתי נודע לי, כי המומר יצטיד ללכת בעוד מעט עוד הפעם לתימן, יען נודע לו, כי במקום אחד באחד הכפרים בפנה נדחה סביבות העיר צנעא (סאנאה) נמצא אוצר גדול מלא כתבי יד עתיקים, ואחליט להפריעו ממעשהו, ובין כה מצאתי יהודי ספרדי אשר היה “משולח” וידע כבר את כל מוצאי ומובאי היהודים בתימן, ושנינו כתבנו יותר משלשים מכתבים להרבנים ונכבדי הקהלות למען ידעו להזהר בבוא המומר להונותם ולקחם מהם את כתבי היד אשר למדו מהם, יען בעת ההיא היה ספר נדפס חזון יקר בתימן, וכלם למדו מכ”י, ואף המלמדים בחדריהם לא השתמשו בספרים נדפסים¹. בירושלים התלחשו כי המומר מצא מציאה יקרה במעבה האדמה על הר סיני, חפץ עתיק אשר יעשרהו עושר רב. אבל מה הוא, זאת לא ידע איש להגיד, וכמעט נתפתיתי לשוב למצרים ולבקש את אחינו ה' בלום, – יהודי אונגארי מיניסטער בהיכל הכדיב – כי יתן לי תעודה ושומרים ללוני אל הר סיני, וללכת אחרי כן לתימן, ורק מחוסר כסף חדלתי ממסע כזה, ובשובי לרוסיא, החלותי את עבודתי לציון, עזבתי את כי“ח, ואלך להשתקע באדעסא, החוף האחד ללכת משם ציונה, והחלותי להטיף לציון בפה ובכתב, ובעת הראשונה הייתי המנהל האחד לכל הגולים, ובשנת תרמ”ג, פתאם ביום אחד הריעו כל כתבי העתים, כי המומר שפירא מירושלם מצא לוח אבן, אחד משני לוחות הברית אשר נתן משה לישראל על הר סיני, ועל הלוח חרותים עשרת הדברות, ובהם פסוק אחד משונה המדבר בפה מלא אודות ישו הנוצרי, ואת הלוח ההוא הביא ללאנדאן למכרו במחיר חמשה מילליאָן ליטרא שטערלינג, וכי הבאראן הצעיר דוד גינצבורג מהר וילך ללאנדאן לראות את הפלא, וכתבי העתים ספרו, כי כבר נמצאו איזה מכהני הנוצרים אשר שמחו לבשורה הזאת אשר בכחה לנקר את עיני היהודים, הכופרים כי אלהים ברא לו אלוה קטן לשחק בו בבית לחם יהודה. כתבי העתים הנוצרים הרעישו את העולם במציאה הזאת, ואיש לא נסה להכחיש או להשמיע איזה ספק באמתת המציאה, ולא השמיעו אף מה מדברי החכם הר“מ שטיינשניידער, אשר אליו הראה המומר את הלוח בעברו דרך ברלין ללכת ללאנדאן, ושטיינשניידער אמר לו כרגע, כי הלוח הוא מזויף, מלבד אשר כל החכמים חוקרי קדמוניות יחשבו כי לוחות משה רבנו נעשו מאבן מאלאכיט, אשר גם היום ימצאו ממנה פתיתים על הר סיני, אשר אולי על זאת רמזו חז”ל, כי משה נתעשר מפסולתן, יען האבן ההיא יקרה מאד. שטיינשניידער אמר מפרש להמומר, כי איש לא יאמין לו כי מצא את האבן בתחתיות ארץ, יען גם אותיות הכתב המה חדשים, והמומר הבור החל להבין כי לא נקל יהיה לו להונות את כל העולם, ובבואו ללאנדאן פנה אל המומר כריסטיאן דוד גינצבורג אשר ישב תמיד בבריטיש מוזעאום, והוא אחד מראשי “המשלחת” ואיש עשיר, והנוצרים חשבוהו למלומד יהודי, עקב אשר הדפיס את “המסורה הגדולה” אשר לא כתב מעולם², ושפירא בקש ממנו כי יהיה הוא הסרסר למכור את הלוח אל המוזעאום הבריטי. וגינצבורג דרש ממנו עשרים אלף לטרא שטערלינג שכר סרסרות, אבל סך גדול כזה לא נמצא בצלחת שפירא, ויבטיחהו לשלם אז כאשר ימכור את הלוח, ובין כה הניח את הלוח בידו למשמרת. שמע הפראפעססאר רענאן דבר מציאת הלוח, ויבוא ללאנדאן לראותו, אבל גינצבורג מאן להראות לו את המציאה, ולפי הנראה, לבו הגיד לו, או היה בטוח כי “עינא בישא” של המלומד הגדול, אשר גם בלעדי זה לא היה אהוב המיססיאן בעד אי אמונתו כי ישו הנוצרי היה יתר מאדם, “ועין הרע” כזאת תזיק לו במסחרו, ורענאן חרץ משפט קשה על הלוח כי מזויף הוא אף מבלי ראות אותו, והמאמינים אשר חשבו כי כבר לכדו את היהדות ברשתם נאלצו לדום כאבן, והמומר שפירא בראותו, כי כל העולם הנאור השמיע דעתו, כי הלוח הוא מזויף, וכל תקותיו הגדולות להתעשר ולנחול כבוד עולמים עלו בתהו, ומעתה איש לא יאמין בו אם יביא למכור חפצים עתיקים אחרים, יען רבים ממאספי חפצים עתיקים הנם מאמינים יותר ממבינים, כי על כן לא חשב מחשבות רבות, ובהיותו באמשטרדם קרא אל המות לקחת אותו בזרועותיו, ויור כדור אל לבו וימת מות נבל. ולמחרת היום כבוא בשורת מותו לאשתו היונית בירושלם, ואחינו ה' אדאלף זוטרא מסאן פראנציסקא ישב ברגע ההוא בבית הקאנזול האמעריקאני, והקאנזול אמר לו, כי עתה עת מכשרה לו לקנות את כל כתבי היד והמטבעות מיד האלמנה, אחרי אשר בלי ספק יבואו הנושים לקחת מאת האלמנה כל מה שימצאו, מהר ה' זוטרא וילך לבית האלמנה ויקנה ממנה במחיר 7500 פראנק (1500 דאָללאר) את כל העתיקות אשר בידה³, ואז נגלה הסוד בירושלם, כי הלוח המזויף נעשה בידי חרש אבן יהודי בעיר הקדושה, אשר עבד בו כחמש עשרה שנה, והמומר שלם בעד המלאכה בכל שנות עבודתו.

אם המקרה הזה הרעיש את העולם בעת ההיא, הנה קרה עוד מקרה נכבד בחורף ההוא (תרמ"ג) אשר נשאר סוד כמוס עד היום, ולאשרי הייתי אני השני אשר ידע מזה, והראשון היה הדר' אברהם אליה הרכבי, וזה הדבר:

באחד לילות החורף, ואני יושב בבית מסחר ספרי באדעססא, ופתאם בא אוהבי הנאמן ה' ישראל בלום מקערטש הביתה. שמחתי לראותו, אחרי אשר לא ראיתיו מיום שובנו שנינו מארץ הקדושה בראשית שנת תר“ם. (הוא האיש אשר לו הקדשתי את ספרי “מסע בארץ הקדם” הנדפס בפרעסבורג בשנה ההיא) ובשבתו עמי בקשני ללכת עמו אל בית מלונו, ובבואנו אל חדרו גלה לי סוד בואו לאדעססא, וכה ספר לי, כי זה לפני ששה שבועות, בא אליו איש יוני, ויתן על ידו עלים מפוזרים בכ”י, והכתב עתיק מאד, באותיות מרובעים בעברית, והיוני אמר לו, כי הביא רק את העלים האלה למבחן, אבל המון רב עוד עלים בלים כאלה נמצאים בידו באיזה עיר קטנה קרובה לקאנסטאנטינאפאל, והיוני בקש ממנו כי ישלח את העלים לאיזה חכם יהודי לראותם, יען הגידו לו כי יקר ערכם מאד, והוא חפץ למכרם כלם. בלום לא חשב הרבה, וישלח את העלים לדר' הרכבי בפעטערסבורג, והרכבי ענה לו, כי אם ישיג עוד רבים מהעלים האלה, אז יוכל למכרם במחיר מאתים אלף רו“כ, יען העלים המה מספר בן סירא הקדום אשר עד הנה לא מצאנו את הספר בשפתו המקורית, בעברית, ובמכתבו הזהירהו הרכבי לבל יגלה דבר מזה לאיש, ועתה בא היוני אליו לקערטש שנית, והוא הולך עמו לקאנסטאנטינאפאל לקנות את המציאה, ובעברו דרך אדעססא מצא לנכון לגלות לי את סודו, בדעתו כי הנני יודע דבר מה בענינים כאלה. ולבקשתי, הראה לי ארבעה עלים מאלה, ואקרא בהם בשים לב, ואמרתי לו כרגע, כי הענין הוא נכבד רק יען, כי ההעתקה הזאת היא עתיקה לימים מהעתקת בן זאב משלש עד ארבע מאות שנה. אך להאמין כי זה הוא ספר בן סירא המקורי, הכתוב עברית ביד מחברו, נחוץ להיות או חסר דעת שפת הנביאים, או נוכל, כי אמנם השפה בעלים ההם היתה שפת פייטני יהודי יון, כאשר יודה לדברי כל חוקר קדמוניות הפיוטים, ואני הגדתי לאוהבי זה לבל יבנה לו היכלות באויר, והבטחת הרכבי להשיג מאתים אלף רו”כ, היא מבטח בוגד והון מהבל. ואף כי הרכבי הוא איש חכם ומלומד, אבל מעולם לא היה חוקר בחכמת השפה וסגנונה. גם הפאלעאגראפיא היא עדות נאמנה כי הכ“י איננו עתיק מאד, ובין חכמי ישראל חוקרי השפה אין איש אשר יסכים לו כי זה הוא הספר בן סירא המקורי. ה' בלום הלך לו לבירת תוגרמה, ומאז לא ראיתי ולא שמעתי דבר, אם קנה את כתב יד בן סירא או לא, אפס אחרי עבור כארבעה ירחים, בראשית הקיץ בשנה ההיא, נועדו חוקרי קדמוניות בפעטעטרסבורג לבוא לאספה באדעסא, וכתבי העתים אשר בשרו לנו את הבשורה הזאת, הודיעו כי גם הרכבי יבוא בין הנאספים, ואני השגתי מיד אחד מחברי האגודה היושב באדעססא – אשר בה היה מושב “אגודת חוקרי קדמוניות קרים ודרום רוסיא” עלה נדפס על ידי ליטאגראפיא, והעלה אחד מעלי כ”י הבן סירא, אשר אמר הרכבי להטיף אודותו באספת החוקרים, ואני הגדתי אל האיש, כי כל הענין הוא שקר וקורי עכביש, ואם יבוא הרכבי וישמיע את דרשתו, אשמיע ברבים את אשר אני יודע, ואשים כל הוכחותיו לאל, ובנינו יפול למשואות, וקץ הדבר היה, כי הרכבי לא בא, ולא דרש, וכל הענין נשכח, ורק ימים רבים אחרי כן, כאשר נפזרו עלי הבן סירא לכל רוח, וחלק מהם נפל גם ביד ה' שעכטער, וחכמים שונים יהודים ונוצרים כתבו והדפיסו פירושים הגהות והשערות, ויגהרו עליו בידיהם ורגליהם כהמפרשים על “חד גדיא”, רק אז נודע דבר הספר הזה בעולם, תחת אשר ראיתיו עוד בכ“י בשנת תרמ”ג, וכאז כן עתה ברור הדבר בעיני כי איננו הספר המקורי בעברית. ועוד בשנת תרנ“ט בבואי לאוקספורד וברגע אשר פתחתי דלת חדר אוצר הספרים במחלקה העברית, מצאתי את הדר' נייבויער והפראפעססאר קאולי (אשר היה אחרי כן לממלא מקום נייבויער). ונייבויער נגש אלי וישאלני לאמר: “הגידה נא לי אם האיש אשר מצא איזה ספר או ספרים כ”י יוכל להקרא בשם מלומד רק בעד “המציאה” לבד? ואני חשבתי כי דבריו אלה ערוכים נגדי, עניתיו לא! כי לוא כן היה הדבר, אז הלא יכלו כל הפתאים להאמין כי אני אני הוא החכם היותר גדול בעולם, אחרי אשר אין איש בתבל אשר חפש ומצא כ”י במספר רב כמני, – אבל לא זאת היא מטרת שאלתי, ענני נייבויער “הנני חפץ לדעת ראשונה אם שמעת מימיך שם מלומד יהודי בשם “שעכטער” ואם קראת את הספר בן סירא החדש, ומה דעתך אודותו?” ואני עניתיו, כי את הבן סירא הנדפס עוד לא ראיתי, ואת שעכטער ראיתי יום יום לפני שלש שנים (בשנת תרנ"ו) בבית השופט ה' זולצבערגער בפילאדעלפיא, אשר הביאו מלאנדאן להעמידו למבחן לעיני הקהל, בחשבו בטעות כי הוא מטיף חכם אשר בכחו להכריע תחתיו את המטיפים הרעפארמים. כונת ה' זולצבערגער היתה טובה בלי כל ספק, כי גם הוא עצמו דרש דרוש נעים ונפלא נגד הרעפארמים בנויאָרק בעת ההיא, ואחרי כן הביא לתכלית זאת גם את הסופר ישראל זאנגוויל, אשר סבב בערים ויטיף נגד הרעפארמים. ואני ראיתיו בכל יום בערב, בשוב ה' זולצבערגער לביתו, ואז היתה ראשית מלאכתו לשבת עם ה' שעכטער לתקן את שפת הדרשות אשר הכין שעכטער (שתי דרשות במשך ששה שבועות) ואחרי עבור שלשה שבועות הראשונים, וילך אל האולם הגדול להקיא את דרשתו, ואחרי אשר חכינו עד אחרי השעה העשירית בלילה, ויותר מששה איש לא באו לשמוע, הטיף עשרים רגעים באזני ארבעה קירות האולם, ועם הנאספים יחדו היינו “למנין” שלם, ולמחרת היום בבואי לבית ה' זולצבערגער לעשות את מלאכתי בחבורי “אור מאיר”, שאלני ה' זולצבערגער מה דעתי אודות הדרשה תמול בלילה, ואני עניתיו בשפה ברורה, כי את התורה החדשה אשר דרש לנו ה' שעכטער, יוכל כל איש לשמוע מפי איזה “מגיד” פולאני, וההבדל הוא רק, כי המגיד “דורש” בשפת עלגים בזארגאן, והמטיף שעכטער באנגלית שבורה ורצוצה“. ומחכמתו בחכמת חקירת קדמוניות ישראל ידעתי, כי ברשמי אז בספרי אור מאיר את הכ”י “פירוש המשניות להרמב”ם סדר “זרעים” ועל גבו דבקתי פתקא, וקראתי בשם הספר וכי נכתב בשנת ע“ז לאלף הששי”, ובבואי באחד הימים מצאתי פתקא אחרת דבוקה על גב הספר, ורשום באנגלית, כי “הכ”י הוא ממאה הי“ח”. ואם כן הוא בן מאה שנה, ובזה חפץ החכם להראות את ידיעתו הגדולה בכתבי יד עתיקים, ואפי חרה מאד על הנבלה הזאת, ואפתח את הספר והראתיו לה' זולצבּערגער, ושאלתיו מה דעתו אודות הכ“י הזה, ובאיזה שנה בערך נכתב, בדעתי כי ה' זולצבערגער ידע כבר מאה פעמים יותר משעכטער, כי כאשר החל לקנות כ”י ואינקונאבּעלן, העמיק לחקור בהם, כביבליאגראף רגיל, וזולצבערגער ענני “לפי דעתי נכתב בסוף מאה הי”ג או בראשית הי“ד, ואז הראתי לו, כי בסוף הספר, בעצם כתב יד הסופר רשום מפורש כי נכתב בשנת כ"ג בעמרא אתרכח (לשטרות) והיא שנת ע”ו או ע“ז לאלף הששי, וה' זולצבערגער הודה, כי שעכטער הדביק את הפתקא החדשה, יען לא הבין את הפרט לשטרות מה הוא, או לא ראהו, ויכתוב כהות נפשו, בחשבו כי זולצבערגער יאמין לו ולא לי, וכמתעתע אהיה בעיניו כי רמיתיהו, ומכרתי לו כ”י חדש תחת עתיק. ואומר לה' זולצבערגער “עתה ראה נא אדני ישרת לב האיש ורוב גדולת חכמתו”. והמקרה הזה זכרתי בדפוס בספרי “אור מאיר” עמוד 44 סימן 16, ושם העירותי, כי האיש שעכטער אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו בכל הנוגע לעתיקות יהודה, לא עליו להכניס ראשו וחטמו בענינים כאלה". וכן נדפסו דברי, וכאשר שלח המדפיס ה' אהרנסאן את הספר הראשון לה' זולצבערגער, וירא את דברי אלה, שלח דברו אל המדפיס וידרוש ממנו לכרות את העלה ההוא מתוך הספר ולהדפיס עלה אחר במקומו, וישמיט את הדברים אשר כתבתי נגד שעכטער, וכן עשה המדפיס, אך על פי בקשתי, לא כרת את העלים מכל הספרים, ומספר ידוע מהם נשארו כמו שנדפסו עם הערתי, ואף כי צדק ה' זולצבערגער במאנו לחלל בגלוי שם האיש אשר הוא עצמו הביאו לאמעריקא, ושלם הוצאות הדפוס, הנה לא און פעלתי גם אני, מחבר הספר, אשר לא לקחתי אף גרה אחת מחיר עבודתי.

ככל הדברים האלה השמעתי באזני שני החכמים נייבויער וקאוליי, ובתתם את הס' בן סירא על ידי לקרוא בו לעיניהם, ספרתי להם את המקרה עם הבן סירא אשר ראיתי ביד ה' בלום בשנת תרמ“ג, ואת החלטתי אז כי הספר נעתק ביד איש יהודי יוני. וכן נתחזקה החלטתי זאת עוד הפעם כאשר מצאתי סדור תפלה נוסח יון בקארפו, בשנת תרס”ט (הנמצא עתה באוצר כ“י בביהמד”ר לרבנים בנויאָרק), ושפת הפיוטים בסדור תפלה ההוא שוה לשפת בן סירא החדש, והאיש אשר יחליט כי בן סירא זה הוא הנכתב עברית לפני אלפים שנה ויותר, איש כזה כבר חרץ משפט על נפשו כי לא יבין גם שפת הנביאים וסגנונם, וסוף הדבר הוא, כי מציאות פירקאוויץ, המומר שפירא, ומציאת הבן סירא, את כלן ישא הרוח.

---

הומבוג משלש

מאת

אפרים דינרד

(אדעססא), הזארגאן, זארגאנים ובמת משחק.

מין חיה או בהמה, חדשה, אשר לא הביא נח זקנינו אל התבה והומבוג שמה. החיה הזאת היא בעלת שלשה ראשים ורבת רגלים כנחש, קלת המרוץ כבת היענה וכנפי נשר לה לעוף בשמים. לה גם סנפיר וקשקשת לשחות במים. קולה שובר ארזים ושאגה כלביא לה, ומגערתה יחתו איילים, לה קרנים כקרני ראם לנגח כל תמימי דרך, בכחה להביא בחצן אש קרה ככפור, וכפור לוהט. ההומבוג כבר הראתה נפלאות להפוך בקר לצלמות, ההומבוג ברא תורות ודתות חדשות, מחוקקים בלי אב ואם, מקובלים בלי תורה, בעלי שמות בורים אוחזים בכנף מעיל אלהי ישראל, משיחים מביאי גאולה לעמם, ועוד פלאי תבל רבים כאלה, ובימים האחרונים, ברא לנו גם יהדות חדשה אשר קראוה בשם “יהדות נביאים”, ציונית חדשה, ציון בלי דת, ציונים בלי ציונית. ציונים בונדיסטים, סאציאליסטים ובאלשעוויקים, ועוד. ההומבוג ברא לנו גם שפת עבר חדשה, לא שערוה כל חוזי יה. ועוד שפה בלולה אחת הנודעת בשם זארגאן, עברי טייטש, תחינה לשון, מאמע לשון, ומבשת ערות אמהּ, הפכוה ויכנוה בשם אידיש, (יהודית).

אמנם כן! אנחנו ואבותינו ילידי רוסיא ופולין כלנו דברנו ומדברים גם היום בשפת עלגים זאת, אבל כלנו יודעים כי לא שפתינו היא, כמו שיודעים יהודי ספרד, תימן, פרס, בוכריה והודו כי לא את שפתם המה, רק שפת עם זר ידברו. אבל גבורי ההומבוג בקרבנו, עמי הארץ אשר לא יבינו כל שפה אחרת, אמרו לכתוב גם ספרים בזארגאן בעד ההמון אשר לא למד מאומה, והסופר כהקורא, הבורים השנים, שבעים רצון, כי יצאו ידי חובת למודים באי־דעת, בספורי אהבים, מעשיות בגנבים, בסוסים וסוסות, באהבה חפשית, שני חתולים בשק אחד, חכמת סטעפניאק ופלוסופיא של טראצקי, ועוד. ובמחנה הבורים שמחה וששון, כי קמו להם גואלים גם מבין הסופרים העברים, עד כי הרימו ראש, ובעזותם הגדולה לא בשו אף להשמיע באספת נמלים בטשערנאוויץ, כי הזארגאן היא השפה הלאומית בישראל, ולשפת ציון אין עוד כל חלק ונחלה, בחיי העם, ואף לא חלק השפחה אשר עבדה בעד גברתה שלשה אלף שנה. ואם נסיתי לשעשע את נפשי רגע, בעשותי לי שחוק בהוללים, אף כי רק שחוק קל כשחוק עדינה בעשותה חלקת צואר חתולה הקטן (בספרי ציון בעד מי, סט. לואיס תרע"ח), התאנף בי אחד מזקני הזארגאן וירעיש עלי שמים וארץ, כמו אחזתי באזני כלב, והריב היה ריב לא לי, ומרוב שיחו האשימני כי כתבתי ספר “הפלוידערזאק” בזארגאן נשחת. ובכן אין לי הצדקה לחלל כבוד השפחה אשר נתעשרה על חשבון הגברת. ואמנם לוא גם אמת היה הדבר, הן לא גדל עון הכותב זארגאן רע, שאין איש בעולם יוכל להראות כי זה הוא רע, וזה השני הוא טוב. אחרי אשר אין סגנון קבוע בלשון שאיננה שפה, עם כללים ידועים ומקובלים בין המדברים בה, לשון אשר אין לה לא דקדוק ולא סגנון, ובכל ארץ, ואף בכל נוף ידברו אחרת. הזארגאן הווילנאי רחוק מהבעססאראבי כרחוק קאזאק מיושר. הזארגאן בסיביר רחוק מהזארגאן בווהייט טשעפעל כרחוק לאנדאן מוולאדיוואסטאק, וההבדל בין הזאערגאן בלובלין ובוקארעשט, לא קטן הוא מההבדל בין החתול והתרנגול, והאיש אשר שמע את הזארגאן על גדות הנעווא, לא יבין כמעט את רעהו המדבר אליו בשפתו על גדות הנילוס, ומה דמות תערכו להזארגאן הנויארקי נגד מליצות לינעצקי, מבאר חפרוה ההיידאמאקים בפאדאלסק. ינסה נא יהודי יליד ווארשא לדבר ליהודי מדערבענד או טאמסק, ותראו אם יבין איש שפת רעהו, ואם כן, איזה הוא זארגאן טוב או רע? ואחרי כל אלה, אם אחפוץ לדבר בשפה דיפלאמאטית, הלא נקל לי להראות, כי כל האשמה כי כתבתי את ספרי הנזכר בזארגאן רע, הוא “שקר גלוי”. כי אמנם נכתב כלו “בעברית חדשה” בסגנון אץ קוצץ. "פאראדיע הוא, ובכונה חקותי שפת המצריים החדשים לראוה בם. והמבקר המחרף לא ראה את הספר מעולם, תעה ויתעה אחרים, על פי השם “פלוידערזאק”, המלה האחת בזארגאן בכל הספר. זאת תורת שר צבא זארגאני, וזאת צדקת ממרחים בדיו שחור על ניר לבן, החפצים להקרא בשם “סופרים” (רחמנא לצלן).

ומעתה אדבר עמם משפט בלי שחוק ומהתלות, למען ידעו גבורי “צאינה וראינה” כי רק שחוק, מהתלות ולצנות המה השבטים היותר נכונים לגום, ואין כל יסוד לדבר אודותם ואודות ספריהם או מאמריהם המחוכמים בשפה עדינה כדבר איש אודות איזה דבר נכבד, ואם דברי אלה יהיו כמתלהמים באזניהם, הנה הרגשתי אני, להפך, כי דברי רכו משמן, בערך נגד חטאת שאול אשר חטאו לעמי.

מי הוא אבי הזארגאן, ובאיזה שנה נולד, חידה היא, זאת אין איש יודע. הננו יודעים רק כי אמו היא “טייטאנית” – אשכנזית. ובטרם נודע הדפוס בעולם לא כתב איש זארגאן בכל העולם, ובא האות על זה, כי בין אלפי ספרים כתבי יד בעברית, לא נמצא אף עלה אחד זארגאני עתיק, ורק אחרי אשר נוסדו כבר עשרים ושבעה בתי דפוס לישראל באיטליה, ובעת אחת גם בליסאבאן, פארא, קאנסטאנטינאפאל, שאלוניק, פאס, (פעץ) ואחרי כן גם באשכנז, ורק אז אחרי עבור כששים שנה, כאשר מלאה כל התבל ספרים נדפסים, נמצאו שני יהודים אשכנזים, אשר מצאו, או חשבו למצוא פרנסה חדשה מהזארגאן. הראשון היה ר' אליהו בחור, אשר לא עשה כל מלאכה אחרת בכל ימי חייו, מלבד היותו מורה וסופר, ומזה לחמו נמצא, ובשבתו כל היום בעליתו הקטנה כלול תרנגולים, על גג אחד הבתים בשוק מנטובה – הקימת גם עתה, – חשב כי בהעתיקו את התהלים לזארגאן, ימצא כסף די רעבונו, וידפיסהו בוינידיג (וויניציא) בשנת ש“ד. והשני, מיכאל אדאם בציריך העתיק את היוסיפון וידפיסהו שם בשנת ש”ו. ומטרת שניהם אז, כמטרת הזארגאנים היום, הפרנסה. ולפי דעת איזה ביבליאגראפים העתיק הראשון גם את “הבבא מעשה” מאטלקית לזארגאן, ובזה הלא אין כל ספק, כי מטרתו לא היתה לתת חכמה בלב ההמון. והשני העתיק גם את התורה לזארגאן, בחשבו למצוא די “עמי הארץ” אשר יקנו את סחורתו. וימים רבים לא נראו ספרי זארגאן בעולם, עד אשר החל ההתחרות בין מדפיסי אמשטרדם ומדפיסי אשכנז, והאחרונים אשר לא מצאו די עבודה בבתי דפוס הרעים אשר כוננו בערים רבות, החלו להדפיס ספרים רבים בהעתקות לזארגאן, אשר לפי הנראה, ידעו כי די בורים ברא אלהים בארצם למלא כיסם הריק, ובפראנקפורט דמיין כמו בפראנקפורט דאדר, בזולצבאך כמו בפיורדא (פירטה). בהמבורג כמו בהומבורג פר דר הא, בוואנזבעק כמו בווילמרשדארף, ועוד רבים אשר רבו מספור, כלם הדפיסו העתקות רעות מסדורי תפלה, תנ“ך, וספרי מוסר, ואם גם באלה לא די היה להם, החלו להדפיס ספרי תחנות לנשים, ספורי הבלים, מעשיות משדים ורוחות, ועוד כאלה, אשר לא ראו ולא ידעו כל היהודים בתבל, ואיש לא מצא בהם חפץ, ומי קרובים לאשכנז יותר מיהודי זאמוט, ובכל זאת לא נמצא כל זכר לספרים הנעתקים ההם על אדמת רוסיא ופולין, ותקופת מענדעלזאהן כבר מצאה שדה זרוע מלח, בלי תורה ויהדות טהורה, והתקופה ההיא התאמצה רק לגרש את הזארגאן עם כל חלאתה, ולהביא במקומה את הקולטורא האשכנזית, אשר על ידה קוו גם להבנות במצבם המדיני, ולא זמן רב עבר, והזארגאן כליל חלף הלך לו מאשכנז, כמעט באין זכר, לולא הותיר לנו שטיינשניידער זכרון ברשימתו הגדולה, ומר מדלי מהם נשארו במוזעאום הבריטי, ועין איש לא ראתם, ולאיש אין כל חפץ לראותם, וברוסיא ופולין אף כי נשאר הזארגאן בפי כל היהודים, בכל זאת לא נודע לנו כל ספר זארגאני עד “שבחי הבעש”ט” הנדפס ראשונה בברדיטשוב בשנת תקע“ה, והמתחרה בקאפוסט ראה כי רב מספר הבורים הקונים, מהר להדפיסו שנית עוד בשנה ההיא. אפס לתהלת המדפיסים באשכנז נחוץ להזכיר, כי לא חפצו לחלל כבוד הספרות העברית, וכלם הדפיסו את הזארגאן באותיות “צאינה וראינה” (צו"ר, בפי הביבליאגראפיע) לבלתי חלל קדושת אותיות לה”ק, ובכל מקום אשר ערכו מלה עברית, הדפיסוה באותיות מרובעות וסגרוה בשני חצאי לבנה, כמו (טלית) (ספר) וכו‘. למען ידע הקורא כי המלה ההיא היא עברית, ואף כי ברוסיא היו אז יותר מארבעים בתי דפוס, בכל זאת לא חשו להדפיס איזה ספר בזארגאן, ואף לא העתקת התפלה, ומה גם ספרים אחרים. ואם נסה מענדיל לעפין להדפיס העתקת ס’ משלי, התנפל עליו הסופר טוביה פעדער וירעיש עליו שמים וארץ. והנני זוכר עוד, את הרעש בין הרבנים כאשר הדפיסו ברוסיא קיצור ס' חיי אדם בזארגאן, ויקראו חרם גם על העתקת המשניות, בטענתם, כי הבור אשר לא ידע ספר יוכל להורות הוראה לעצמו מבלי שאלת חכם, וכונתם היתה לטובה בלי ספק, אבל אחת לא ידעו הרבנים, כי הזארגאן יוליך את כל מחנה הבורים הרחק מאד, אלף מיל מעבר להשלחן ערוך, ואולי לא ידעו גם נפש הבור אשר אף אם יקרא מאה פעמים דף אחד, ואחרי כן לא יבין מה שקרא בו, ומהשקפה זאת אמנם לא הביא הזארגאן כל נזק ליהדות, והאיש הפשוט, ידע תמיד כי נחוץ לשאול את פי הרב בכל ענין וחפץ, וגם הבור ידע כי גם יודעי תורה לא ישענו על ידיעתם, וילכו לבקש תורה מפי הרב, אשר בלעדו לא יהין איש לפסוק הלכה למעשה, אף אם ידעו את ההלכה כהרב עצמו, ומעתיקי הספרים הקדושים לא יצאו מתוך העם, ואיש לא ראה כי הדבר נחוץ, מלבד המדפיסים אשר חפצו להתחרות איש ברעהו ולברוא חדשות, ולמצוא מין קונים חדשים, כאשר שמעו אזני פעמים רבות מפי מדפיסים שונים, וכאשר הצעתי לסוכן דפוס ראם כי ידפיסו את ס' הזוהר עם העתקה עברית – הנמצאה באוצר כ"י בפאריז, ענני, כי יפחד מפני החסידים לבל ירגזו מפני חלול כבוד הזוהר, אם כל יודעי ספר יבינו מה שכתוב בו. ומאד יוכל להיות כי צדק במשפטו, אחרי אשר המון העם אומר קדוש רק לכל דבר אשר לא יבין, ומטעם זה החלטתי כבר, כי חטא גדול חטאו כל מעתיקי תפלות ישראל, כי גזלו את קדושת התפלה מהמון המתפללים, ואחרי כן עזבו גם את התפלה עצמה עם בית התפלה יחדו. איש המוני כי יבוא לבית הכנסת ושומע את התפלה בשפתו אשר ידבר בה ברחוב, עם השפחה והעגלון, אז תחדל התפלה מהיות קדושה, ועוד יותר, כי הוא יודע, כי גם הכהן הנוצרי יתפלל בשפה זאת גם לישו הנוצרי, ואם כן אפוא היא קדושת התפלה? כי על כן לא ימצא עוד חפץ לבוא להתפלל. וכן היה גם עם הזארגאן, וראשית חטאתם באדעססא.

באדעססא, עיר חדשה, בנויה בגאוה במרחק לא רב, רק “שבעה מיל ממדורי גהינם” על שפת ים השחור, נוסדו ארבע קהלות בעד שמונים אלף איש יהודה לפני ארבעים שנה, ולקהלות ההן ארבעה בתי כנסיות, לא יותר, ורק בעד “הימים הנוראים” שכרו להם אולם אחד, ושני בתי כנסיות הגדולים היו סגורים כל ימי השבוע. המון היהודים כלם חדשים מקרוב באו מדרום רוסיא, בעססאראביען, פאדאלסק, וואהלין, ומעטים גם מגאליציען, אשר נחשבו בעיר ההיא “כיאהודים בנויארק”, ומספר הבורים היה תשעים ותשעה למאה, ויודעי תורה המעטים היו ילידי ליטא אשר פעולתם לא נכרה בעיר הגדולה ההיא, אשר ממנה פשתה המספחת הזארגאנית לכל רוסיא הדרומית.

צעדערבוים, אקסענפעלד, והמטורף לינעצקי אשר נגרש מבית אביו בוויניצא (פלך פאדאלסק) בעד שגעונותיו, החלו להפיץ את הזארגאן בין המון העם בדרום רוסיא, בעוד אשר בליטא החל רק איש אחד אייזיק מאיר דיק בווילנא אשר כתב חוברות קטנות בעד המדפיסים בני ראם, אשר שלמו לו שני רובל במחיר כל חוברת, אבל אין איש שם לב לחוברותיו ההן, מלבד התחינות לנשים אשר כתב על שם “נשים צדקניות אשר הסתירו את שמותיהן, או הובאו מארץ ישראל” אף כי באמת יש לחוברות דיק איזה ערך לדברי הימים¹ יותר מלכל גל של אשפה אשר צברו חמרים חמרים הממרחים הזארגאנים אשר באו אחריו, ואף אבראמאוויץ יורשו של דיק לא העיר את המון העם, ואיש לא חפץ לנגוע בספריו, מלבד “הקליאטשע” (סוסה), עד בוא גאלדפאדען ושייקעוויץ בשובם מרומעניען אחרי מלחמת רוסיא בתוגרמה (תרל"ז־ח), ושניהם באו לאדעססא, בידעם כי בגל של אשפה יולדו וישרצו רמשים שונים, ועל כן בחרו להם את אדעססא. שניהם הביאו אלפי כסף אשר אספו בימי המלחמה, ולא ידעו מה לעשות בכספם. גאלדפאדען יסד לו במת משחק ויאבד את כספו, אבל הצליח להפיץ את חזיונותיו אשר הציג על הבמה, בחוברות נדפסות אשר אהב ההמון, ושייקעוויץ אבד את כספו ביסוד בית מסחר אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ומבלי דעת כל חכמה או מלאכה החל לכתוב ספורי הבלים און (אין – הקלדנית) מספר בזארגאן, ובאדעססא מצא לו בית מסחר ספרים אשר יסדו שני אחים תופרי נעלים, והמה קנו ממנו את כל אשר הקיא עטו, אף כי לו יכלו קרוא גם זארגאן ולא ידעו מה שכתוב באשפת שמ“ר. כי די היה להם לדעת, כי ימכרו את כל החלאה בכסף מלא, והקונים רבו גם בבערדיטשוב אשר גם שם סחרו בספרים, ובראות שמ”ר כי יש לו קונה תמידי בטוח, ישב וכתב כל הימים ויצא לו שם גדול בין ההמון הגס, עד כי מאדעססא עד בערדיטשוב, ומווארשא עד ווילנא לא היתה אף שפחה אחת ולא עגלון אחד אשר לא נשאו שם שמ“ר על שפתותיהן. כלם הודו לשמו כי גדולות עשה בתתו להם ספורי אהבים לפי טעמם, ושייקעוויץ עצמו אשר היה מבאי בית מסחרי יום יום לא השמיע מעולם כי יחשוב לו זאת למצוה, “להשכיל להיטיב לההמון”. הוא ידע כי נבזה הוא בעיני כל יודעי דעת, ועל כן נסה לכתוב ספורים גם בעברית, ועל כל ספר זארגאני גדול כתב גם שיר עברי, למען הראות כי איננו בור פשוט, כהממרח החיט בעקערמאן, אשר החל להתחרות בו בהדפסת ספורי הבלים כמהו, וכהצלחתו הצליח גם גאלדפאדען בשיריו וחזיונותיו, כי גם המה נתפשטו בין ההמון, ובעת ההיא התגוללו ספרי אבראמאוויץ באשמנים, ואיש לא חפץ לנגוע בם, ומיססיאנערים לזארגאן ומטיפים הבאים על שכרם טרם נולדו בעת ההיא, וכל איש יודע ספר התקלס בם ובמחבריהם, ואני בעצמי בפתחי את בית מסחר ספרי באדעססא בראשית שנת תרמ”א, לא עלה על דעתי להביא את החלאה הזאת אל ביתי, ורק אחרי עבור שנה תמימה כאשר נוכחתי כי בית מסחרי לא יכון בלעדה, רק אז נאלצתי להביא את האשפה אל ביתי, ותמיד חשתי בנפשי מין גועל נפש, כחנוני יהודי המוכר בשר חזיר, אם חנותו נמצאה ברחוב של נוצרים. ובבוא אחד לקנות ספר זארגאני, חקרתיו תמיד למען דעת מה חפצו ומטרתו בקריאת הבלי ספורי שמ“ר ולמה ישאף, אם לדעת חכמה, או רק להתענג בספורים יפים לפי טעם ההמון אשר חכו לא יבין כל ענג רוחני מבלי עגבים, וכלם עד אחד ענו תמיד, כי חפצם הוא רק לבלות את העת בעתותי המרגעה ולהתענג על הספור הנעים, ואם נסיתי להציע לפניהם לקנות איזה חוברות מספורי דיק או ספר אחר מבלי ספור אהבים, ספר אשר יכל ללמוד ממנו דבר מה, אין אחד חפץ לגעת בם, וכלם פה אחד לא אבו שמוע, אף אם הצעתי לפניהם ספורים ממחברים אחרים. שמ”ר היה אלילם, ומבלעדו אין עוד, שמ“ר נתן חומר גם למשחקים על הבמה, אחרי עזוב אותה גאלדפאדען, ובית המשחק עבר ליד יהודה לערנער (המיר דתו אחרי כן) והמיססיאנער דר' בנציון היה לו לשותף. שם בבית המשחק ידעו, כי אין איש נכבד היודע רגשי כבוד יבקר את הבית ההוא, כי על כן לא בשו לשיר שירי עגבים והוללות, ויחד עם ההתולים על סכלות החסידים, עשו צחוק ביהודים בכלל, ולמותר להגיד כי הבורות ועמי הארצות ישבו לכסא על במת המשחק, ואמנם מלבד ההמון הגס, הביט כלם על בית משחק ההוא כעל מפלצת, כעל גל של אשפה גבוה אשר בו ישרצו כל מיני רמש אשר באשו את האויר, ופתאם והנה קפדה! הממשלה אסרה את הבמה הזארגאנית, והמשחקים נפזרו לכל רוח, וגם על שמ”ר בא הקרץ, כי מתחרה במלאכתו קם לאויב לו, בצאת לאור עולם התהו ספר זארגאני חדש בשם “שמ”ר’ס משפט" מאת שלום ראבינאוויץ, איש צעיר אשר לכד לו אשה מבנות העשירים בפעריאסלאוו בהיותו מורה לנערות, ולאשרו ירש הון חותנו, ומבלי דעת מה לעשות בכספו, אבן הון רב במשך זמן לא רב, ובהנשאר החל לסחור בזארגאן, וישלם לכל ממרח היודע לטנף את הניר בדיו שחור, וידפיס ספרים וזורנאלים בשפת בבל, ותחת ספורי הבלי שמ“ר אשר לא עשו רעה לאיש, מלבד גזלת העת היקרה לכל אדם, – מלבד ההמון והבטלנים אשר עתם איננה שוה מאומה, – הנה עתה נתנו הזארגאניסטים החדשים ענין חדש לכל בטלן או פועל בור לענות בו, והוא הסאציאליזמוס וההפקרות, ושמ”ר אשר לא היה סאציאליסט מטבעו, איש תם ולא חכם, או יותר ברור, יהודי לא גדול וטפש לא קטן, נפצע מחצי ראבינאוויץ (אשר כנה את עצמו בשם “שלום עליכם”), וכל השפחות, החיטים, העגלונים וחרשי ברזל אוהביו לפנים עזבוהו, וילכו ויהיו לבונדיסטים סאציא־ליסטים או מופקרים בלי כל שם מיוחד, ועל פי התורה אשר למדו מהזארגאניסטים החדשים, נאלץ שמ"ר הנעלב לעזוב את שדה המערכה לחזקים ממנו, וילך ויבוא לאמעריקא, אשר בה קוה ליסד לו ממלכה חדשה על משואות ממלכתו אשר בעלוה זרים בארץ מולדתו.

עם התפשטות הזארגאן עלתה ההפקרות למרום פסגתה. בן קם באביו והבת באמה, כי כן הורה גם שמ“ר בכל ספריו, כי “האהבה הטהורה – מכל דת והגיון – לא תדע כל גבול, והאב או האם לא אדונים המה על פרי בטנם, ואם לא ההורים, מי הוא האחר אשר לו המשפט לחות דעה? ואם איש צעיר חפשי הוא מעול אבותיו, הנהו כבר חפשי גם מעול הדת, ומה גם מעול הממשלה, תהיה טובה או רעה. חפשי כצפור שמים, לולא פחד רצועת הקאזאק, והודות להזארגאן מרדו אף במוריהם החדשים, ולא השתפקו עוד בתורת שלום עליכם, אבראמאוויץ וי”ל פרץ, ויהיו ל”דעמאקראטים גמורים" המושלים על נפשם, וייסדו להם בתי דפוס בסתר, ויכתבו להם חוברות קטנות לפי טעמם, ועל הזארגאניסטים המורים הביטו רק כעל “בני מלכים” או שרי צבא היושבים ספונים בהיכליהם ומפקדים את מחנה הלוחמים מרחוק, וקול רעש בלי תותח עדיהם לא יגיע, וכה הלכו הזארגאן וההפקרות צמדים, עד כי הביאו את הניהיליזם לרחוב היהודים, ולב כל הטובים בישראל חרד פן יביאו שואה על כל העם, ובאמת לא עבר זמן רב והסער התחולל על ראשינו באשמת הזארגאניסטים ותורתם אשר הטיפו באזני ההמון ההולך בחשך.

הממשלה הארורה, אשר גם בלעדי זה היתה עינה לרעה על ישראל עם חרמה, מצאה עתה תואנה להסית בנו את כלביה “העקריים”, אשר גם הניהיליסטים הורו את התורה הזאת, כי כל חפצם הוא רק להביא חופש במחנה האכרים העקריים, והנערים הבורים בין הפועלים היהודים, גם המה הטיפו לטובת האכרים נגד אחיהם היהודים, והאכרים ידעו רק אחת כי כל יהודי הוא “קראמאלניק” (מורד במלכות) ומצוה להכותו ולבוז הונו, והפאגראמים יצאו דחופים מעיר לעיר עד הגיעם ממרכז הזארגאן לליטא. שם לא רב היה מספר הבורים הניהיליסטים, והליטאים עצמם הנם אנשים שלוים ושקטים, והממשלה הלא לחצה גם אותם, הנה כי כן לא נגעו גם ביהודים. אבל הממשלה התאמצה בכל עז להביא פאגראמים גם שמה, ותשלח אנשי צבא עטופים בבגדי אכרים להשמיד ולהרוג את היהודים. אבל הפקידים והשרים הגבוהים עצרום ויפריעום ממלאכתם, והיהודים נצלו. ביחוד נצלה זאמוט מפאגראמים, בהיותה נקיה גם מחלאת הזארגאן אשר לא הגיעה אליה, כי רק ברבות בורים יגדל כבוד עברי טייטש. ומהשקפה זאת, היו הזארגאניסטים ראשי הסבות לפאגראמים.

ויורשי שמ"ר? תחת להיות אסירי תודה לאביהם ורבם אשר סלל להם מסילה חדשה, חרש וזרע את השדה. והנה יורשיו אשר קצרו ברנה פרי עמלו השליכו עליו שקוצים, ויען מה? יען לא היה דעמאקראט־ניהיליסט כמוהם, ויהודי יותר מהנחוץ לניהיליסט, וירימו את העטרה מעל ראשו וישימוה על ראש אבראמאוויץ, אשר כלם ידעו כי שנא את עמו שנאה גדולה. ולא לבד את עמו, אבל גם את תורתו, כי על כן “אב זקן” קראו לו, ובכבודו יתימרו נכדיו.

האלהים הבוחן כליות הוא יודע, כי אין כל סבה מוצאת לי לנבל שם אבראמאוויץ, אשר לא עשה לי כל רעה, ורק למען ידעו זאת רבים אשר לא ידעוהו פנים אל פנים, הנני מחויב לגלות להם ולכותב קורות הזארגאניסטים – אם ימצא טפש כזה בישראל, – אף כי כל תושבי אדעססא יודעים כמני תכונת מלך הזארגאנים ושנאתו לבני עמו.

אבראמאוויץ היה שונא כל האדם בכלל (מיזאנטראפּ), אבל יותר מכלם שנא את עמו, מעולם לא הלך לבקר בבית איש, אם לא מצא בו חפץ לטובת נפשו, ואיש לא דרך על סף ביתו, בלכתו ברחוב לא קרא שלום לאיש, יען תמיד הלך ועיניו לשמים מבלי הבט אל איש, בראשונה הכרתיו בראשית שנת תרל“ג בזיטאמיר, בקרתיו בביתו, למרות אזהרת לערנער, כי הוא יושב כמוחרם ואין איש מדבר אליו. בבואי מצאתיו יושב בלי מעיל, ועל השלחן ניר ארוך, ולאורך הגליון כתובות מלום הדומות בהברתן, כמו הר, כר, בר, דרך, ברך, ירך, דור, שור, בור, בקש, עקש, טפש, וכדומה, ואבינה כרגע, כי אל כל מלה בסופה יספח איזה מלות ראשונה, ומאלה יולד שיר חדש, ואשתומם על המראה, כאשר נגלה לפני סוד מלאכת השירה, תחת אשר תמיד האמנתי בחפזי, כי אמנם “בת אלהים” היא, אשר שלחה ממרומים לדודה בחירה. והנה היא לאה? לא שאלתי את פי בעל החרוזים, אשר הבנתי כי לא תנעם לו שאלתי, בראותי כי מהר לחטוף את הניר מעל השלחן, דברתי עמו רק איזה רגעים, כי לא בקשני אף לשבת על כסא, ומאז לא ראיתיו עד חורף תרל”ז בווארשא. ובשבתי תמיד בבית הר“א צוקערמאן, ופתאם בא אבראמאוויץ הביתה, כי דבר היה לו עם מוכרי ספרים שונים ובתוך דבריו התפאר לאמר: Slava tibie hospody zto moiy diety ne znajut daze Yevreiskaho Alfavita, ibo imia Boga v moiom dome ne vspominajut (תהלה לאל כי בני אינם יודעים אף את האלפא ביתא העברי, יען שם אלהים לא יזכר בביתי). ואמנם רק שלש שנים אחרי זה נשא בנו יחידו בת אל נכר וימיר את דתו, ומאז לא ראיתיו עד אשר יסדתי את בית מסחרי באדעססא, אשר בעיר ההיא קבלוהו למורה ראשי ומשגיח על הת”ת תחת נשיאות הסופר ר"ד כהנא.

בראשית התנועה הציונית, נגרשו כשני אלפים פועלים יהודים מחוף אדעססא בתגרת יד הפועלים הקאצאפים, אשר קראו אליהם “לכו לפלשתינא כי שם מקומכם, רק פה לא תעבדו”, ובהגיע הדבר לאזני ביום ההוא, קראתי לכל אוהבי ומיודעי ליסד אגודה אשר תתאמץ לגרש את כל הקאצאפים הסוכנים, המשגיחים והשומרים מכל בתי בני ישראל, ולהביא יהודים תחתם, ובזמן קצר הצלחנו לתת לחם לאיזה מאות יהודים, וכל בעלי הבתים היו שבעי רצון לקבל יהודים, מפחדם משומריהם הרוסים פן יעשו יד אחת עם מחוללי הפאגראמים, ובבוא הדר' כהנא לבית מסחרי, בקשתי גם אותו לקבל איש יהודי לשומר בת“ת, והוא ענני, כי בכל לב נכון הוא לעשות זאת, אבל לא יאבה להתגרות עם האנטיסעמיט אבראמאוויץ, מבלי שאול את פיו, והוא איננו מדבר עמו”, ועל כן יעצני ללכת לדבר אליו, וכן עשיתי, וכאשר השמעתי באזני אבראמאוויץ את כל הנחוץ לו לדעת, וכי כבר החליפו איזה עשירי העם את השומרים והסוכנים הנוצרים ביהודים, ענני בשחוק רשע לאמר: היהודים יהיו לשומרי הבתים? היתכן? הן היהודי הוא אציל מטבעו, ואיך יוכל לטנף את ידיו הטהורות במלאכות בזויות, להשחירן בגחלי אבן, לבקע עצים ולטאטא את הבית? ומה יעשה ביום השבת, והוא הן אסור לו להדליק נר ולהחם את התנור, ומה יעשה אם ברגע אשר יאכל את הקוגעל ויזמר זמירותיו, ופתאם נחוץ יהיה לעשות איזה מלאכה? והיהודי הן יתעצל לתת כבוד לאדונו נותן לחמו. אם אדונו הוא יהודי אחיהו, כי רק בעד הנוצרי הוא נכון לכוף ראשו ולזמר “מה יפית”, ואיך אוכל לקבל יהודי למשמרת כזאת?" וכל טענותי לא הועילו להרך לבו, ואף כי הוכחתי לו, כי אלה הפועלים הלא עבדו על חף הים גם ביום השבת, ואדעססא היא איננה שאלוניק, ואוהבי קוגעל כבר החליפו זמירות ר' יהודה הלוי, בן גבירול והראב"ע לזמירות גאלדפאדען. אך הוא לא אבה שמוע, בטענותיו, כי היהודי לא יצלח לכל מלאכה, ומני אז לא ראיתיו, ואף איש אחד בכל ששת השנים אשר ישבתי באדעססא לא הזכיר את שמו, כמו לא היה בעולם, וגם תושבי העיר לא ידעו מציאותו, וכמת נשכח מלב כלם, ולוא מספר ספורים הייתי, אז נקל היה לי להציגו לסמל טפוס משונה, אשר לא ראינו כמהו לרוע. הנה כי כן כונו הזארגאנים אל האמת בכנותם אותו בשם “אב זקן”, כי אמנם בתור ראש הזארגאנים היה האב, הניהיליזמוס בנו, ומחוללי הפאגראמים נכדיו, ובצדק יתפארו בו.

כלנו שמחנו, כאשר נגרשה מאתנו מחלת “בית המשחק”. אבל המצורעים נשאו את המגפה בכליהם ויפתחוה בארצות אחרות עד לאנדאן הגיעה, ומשם עברה גם את הים הגדול וישתלוה על אדמת קולומבוס, ואת אשר ראו עיני אספר בזה.

באחד הימים בירח תמוז תרמ“ו, ואני בלאנדאן. אני וה' דובער שטיינהארט מירושלם לקחנו עלינו את העבודה להיות עורכי מ”ע “פריינד” למשך חודש ימים בעת הבחירות אל הפארלאמענט לבקשת עורכו התמידי ה' ראבינאוויץ (או“ר, אשר היה לפנים שותפו של ה' ווינטשעווסקי בעריכת מ”ע “פולישער אידעל”) והמשחק ה' אדלער הועיד את שנינו לבוא לראות במחזה, בתקותו, כי בתור עורכי מכתב עתי נכתוב איזה מאמר לדבר טוב עליו, ובראשית המחזה כבר נוכחתי כי זאת היא המחזה אשר חבר המיססיאנער דר' בנצוין באדעססא, ויהי נכון להציגה על הבמה בשם “הכהן הגדול בבית המקדש בעין גדי”. וזה תוכנה: בבית המקדש בעין גדי, יכהן כהן גדול איש בליעל ונבל בנבלים, והוא גם שר הצבא, ובבואו לעבוד עבודת הקודש, ראה בין הקהל הגדול אשה יפת תואר והיא בעולת בעל. בעלה הוא איש חיל וצדיק תמים, ושניהם, הוא ואשתו המה “יהודים–נוצרים” ככל הנוצרים הראשונים, ויעש כהן הגדול בערמה, וישלח את האיש למערכת המלחמה, והכהן פקד על האשה לבוא לפניו להתודות על חטאתיה באחד מחדרי ההיכל בפנת הבית, ובהיותו לבדו, ואיש לא ידע מוצאי ומובאי החדר הנסתר ההוא, ובבוא האשה לפניו, דבר על לבה כי תעשה מדחה… אבל היא כאשה כשרה וצנועה מלאה פניו קלון, והכהן הגדול הנבל הלך עליה אמים, כי אם לא תשמע אליו, ינסה אותה במים המאררים וסם מות ישים במים, לצבות בטנה ותמות, ומותה הלא יהיה לאות נאמן לבעלה כי נטמאה, אך האשה באחת לא תשמע אליו, בהיותה נוצרית צנועה, והכהן סגר אותה בכלא, שם בתחתיות אדמה במרתף תחת היכל ד‘, ורק לחם יבש ומים נתן לה לאכלה, ותמיד בא אליה להציקה בדבריו, ובמשך הימים בראותו כי לא יכול לה, חרץ לשים קץ לתאותו, ויביא עמו כוס מלאה מים מאררים להשקותה, ואז נקל יהיה לו לענותה, ובפתחו את פיה להשקותה בחזקת היד, פתאם הופיע בעלה פקיד הצבא בלוית איזה אנשי חיל ויתפשו את הכהן הגדול בהחלו לעשות המזמתה… וברגע ההוא קמנו שנינו, אני ושטיינהארט ונקרא בקול גדול אל המשחקים: “נבלים! רדו מן הבמה! או נסקלכם באבנים!” וכל הנאספים קמו כלם ממושבותיהם, ומהומה נוראה פרצה באולם, כלם צעקו, דברו ואיש לא הבין שפת רעהו, יען הבורים אשר היו בין הנאספים לא הבינו במה גדול עון המשחקים, המשחקים ירדו מעל הבמה ויבואו אלינו וישאלונו מה עול מצאנו במחזה הזאת, ואנחנו קראנו להם, “בורים! האם לא תבינו בעצמיכם מה שתציגו לפני ההמון? האם כה קצרה דעתכם כי לא ראיתם את החרפה אשר תעטו על ישראל במקסם כזב כזה, שלא היה ולא נברא, רק למען הראות כי רק נוצרים–יהודים המה הצדיקים, והכהן הגדול בישראל היה נבל שבנבלים, מלבד אשר אין כל זכר ורמז בדברי ימינו לבית המקדש וכהן גדול במקום ההוא”. כשתי שעות ארכה המהומה, והנאספים לא עזבו את האולם עד השעה הראשונה אחרי חצות הלילה, ובשובי למלוני מלא כעס ורוגז, לא עליתי על יצועי, וכרגע כתבתי מכתב להרב דר’ נתן אדלער, ובקשתיו כי לא יתן למשחיתים אלה להציג עוד הפעם מחזות כאלה לפני ההמון, ובשעה 2 בלילה יצאתי אל הרחוב לשים את מכתבי בתוך תיבת המכתבים, למען יבוא מכתבי ליד הרב אדלער בבקר יום הבא, וכן היה. והדר' אדלער אמנם שלח דברו אל המשחקים עוד ביום ההוא לאמר: "כי אם יעיזו עוד הפעם להציג מחזות כאלה על הבמה, יגרשם מן העיר והארץ, ויחדלו. וה' אדלער המשחק הוא זה הנודע עתה באמעריקא לראש המשחקים, וגדול לכל אוהבי חכמת הקופים, המתפארים כי ילמדו “מוסר היהדות” בבמת משחק הזארגאנית.

בדברי אודות העת ההיא בלאנדאן, אחשוב לא למותר להזכיר עוד מקרה אחד, אשר אולי ימצאו קוראי הדורות בבריטניא איזה חפץ בו במשך הימים, וזה הדבר: בהיות אני ושטיינהארט עורכי מ“ע “הפריינד” כחדש ימים או יותר מעט, עשינו זאת בלי כל מחיר בעד עבודתנו רק לבקשת ה' או”ר, אשר עזב את הסאציאליזמוס ויהי ליהודי, ויתערב בין הכתות המדיניות, והעת היתה ימי הבחירות אל הפארלאמענט, ובשכונת היהודים בחלק העיר ווהיט טשעפעל, עמדו שנים לבחירה, אחד נוצרי מכת הקאנסערוואטיווים, והשני יהודי מכת הליבעראלים – אשר עמדו על ימין האירלאנדים דורשי זכיות מיוחדות בעד ארצם, שם היהודי היה ר' שמואל מאנטאגו (אחרי כן לארד סוועטלינג), וה' יחיאל בריל מו“ל מ”ע זארגאני בשם “שולמית” עמד על ימין הנוצרי וידבר רתת נגד היהודי מאנטאגו, ואנחנו ידענו כי מהשקפתו ומצבו צדק ה' בריל, אבל יען כי ה' מאנטאגו הוא יהודי וליבעראל, ומי איש אשר לא יעמוד לימין ליבעראלים, ומה גם כי חפצם הוא לעזור לעם נגש ונרדף. ועל כן כתבנו מאמרים רבים, הלכנו להטיף בכל האספות, ונעש כל אשר מצאה ידינו לטובת מאנטאגו, וה' מאנטאגו בא איזה פעמים לבית המערכת לראות את עבודתינו, ופעם אחת בקש ממני לכתוב מאמר גדול בשם “יהודים בפארלאמענט” להדפיסו במ"ע ההוא, וגם על גליון גדול מיוחד להדביקו על עמודי הרחובות. וכן עשינו, הדפסנו ששה אלף גליונות גדולים ושכרנו איזה אנשים אשר ילכו להדביקם ברחובות, וביום הבחירות עמדנו כל היום עד חצי הלילה להטיף לעם הנאספים סביב אולם הבחירות, ואחרי חצות הלילה בהודע לנו כי נבחר ה' מאנטאגו שמחנו בנצחונו, כמו שלל רב נפל בחלקנו, ועוד בלילה ההוא שלחנו לו טעלעגראמא בעברית לברכו בנצחונו.

לא עברו שני ימים, והנה מאמר באחד כתבי עתים האנגלים, כי ה' מאנטגו בלוית הדר' אשער – מזכיר הקהלה, – שניהם מתעתדים ללכת לרוסיא, וראש מטרתם לראות מצב חיי היהודים תחת ממשלת אלכסנדר השלישי, אך הדר' אשער אמר לסופר מ"ע ההוא “היות כי יהודי רוסיא היושבים בלאנדאן מתפארים תמיד ביחוס אבותיהם אשר נשארו ברוסיא, כי שם בארץ ההיא, כלם מופלגי תורה, גאונים, צדיקים וחסידים, תחת אשר אלה הגולים פה המה רק מדלת עם הארץ, ובכן לקח על שכמו את העבודה והמצוה הגדולה להראות כי אך בשקר יתימרו, יען הוא יודע ברור, כי גם שם ברוסיא לא טובים המה מאלה היושבים פה”. ואַני מהרתי ואלך לראות את ה' מאנטאגו בבית הבאנק אשר לו, ואשאל את פיו אם נכון הדבר ככל אשר קראנו בכתבי העתים. ואם אמת דבר מטרתו, יצר לי מאד כי עמלתי יותר מחדש ימים לטובת בחירת יהודי ההולך להוציא דבה על אחיו בני עמו ברוסיא. שמע ה' מאנטאגו את תוכחתי, ויענני כי אמת הוא, כי ילך לרוסיא בלוית הדר' אשער, אבל בדבר המטרה איננו יודע מאומה, ועל כן אם אחפוץ לדעת כל הפרטים עלי להתראות עם הדר' אשער. לא חכיתי רגע, ואלך לראות את הדר' אשער אשר ישב תמיד בלשכת הקהל, ואדבר אליו תוכחות במוסר אכזרי, והוא ענני בעזות מצח, כי אמנם כן יעשה, להראות כי גם היהודים ברוסיא המה רק סוחרים קטנים, בני בלי תרבות, בטלנים או סאציאליסטים ואין כל הבדל ביניהם ובין אחיהם היושבים בלאנדאן, ובשמעי זאת מפיו, בערה כאש חמתי, ואקרא: “לזאת לא תזכה לעולם! והנני מקוה כי בבואכם לרוסיא תשיבוכם הממשלה מעבר לגבול, בהיותכם נתיני ארץ אחרת”, ועל דברי אלה ענני: “אל תדאג לנו, אחרי אשר ה' מאנטאגו הוא אחד מנבחרי הפארלאמענט האנגלי”, – טוב! אמרתי, אם נחיה נראה אם יקרך דברי.

בלב דוי עזבתי את הבית, ובבואי למלוני החלותי לכתוב מכתבים לכל גדולי ישראל והרבנים המפורסמים ברוסיא, כתבתי לקאוונא, ווארשא, בריסק, ביאליסטאק, הוראדנא, ווילנא, מינסק, דינאבורג, ריגא, פעטערסבורג, מאסקווא, בערדיטשוב, קיעוו ואדעססא, יותר משלשים מכתבים במספר. כל היום ויותר מחצי הלילה ישבתי וכתבתי ובין המכתבים היה גם לה' מאנטאגו, אשר בו הוכחתי לו, כי לא רב כבוד ינחל ממסעו זה, ואם יאמר להיות “מונטיפיורי קטן” פתשגן מדודו הגדול, הן לא זו הדרך, ולא דר' אשער הוא האיש למלא מקום דר' לעווי, ואת כל המכתבים שלחתי בפעם אחת, והנה למחרת היום קבלתי מכתב פתוח מאת הדר' אשער, אשר בו יבקשני לבוא אליו ללשכתו. לקחתי עמי את ה' שטיינהארט למען יהיה לי לעד, כי שמע את דברינו. ובבואנו פתח דר' אשער בעצמו את הדלת, ואני אך הצגתי כף רגלי על הסף, וירם את ידו לאות כי לא יתן לה' שטיינהארט לבוא הביתה, ובראותי זאת, יצאתי גם אני, ה' אשער התנצל כי לא מרוע לב, ולא יען כי יאמר להרגני חלילה, בהיות שנינו לבדנו, רק יען כי לא יחפוץ כי ישמע זר את דברינו. ובראותו כי החלטתי לבלתי בוא הביתה לבדי, נאלץ לבקשנו שנינו לבוא, ויהי דברו אלי ראשונה לאמר: מי נתן לך המשפט לכתוב נגד הדר' אדלער בספרך החדש “מסע באיירופא”? ואם לא ידעת זאת עד הנה, הנני להשמיעך עתה, כי אבדת חמש מאות לירא באשמת דבריך אלה, וכאשר עניתיו כי הנני כותב מבלי שאול רשיון מאיש, וכסף לא אבדתי, כי הכסף אשר קבלתי מחיר ספרי באוקספורד שלחתי לביתי, ומהמוזעאום הבריטי טרם קבלתי עוד", ענני, לא זאת היא אשר חשבתי, כי חפצתי רק להגיד לך, כי עד עתה יצא לך שם בבריטניא, ואני בעצמי יכלתי לאסוף חמש מאות לירא בעד ספרך. ובדברו הוציא מכתב ממלתחתו ויפתחהו לפני, ויאמר: “הכר נא הכתב ידך הוא זה?” והנה ראיתי לפני את המכתב אשר שלחתי להרב ר' יצחק אלחנן בקאוונא. ברגע הראשון היה לי הדבר לחידה, איך בא המכתב ליד ה' אשער, אבל הוא הראה לי אחרי כן גם את המעטפה, והכתבת היתה על שם ה' מאנטאגו, והחידה נפתרה לי, כי בטעות הנחתי את המכתב במעטפה לא לו, ויצר לי מאד, כי נגלה לדר' אשער את אשר עשיתי, והוא עומד אלי ושואלני “האמנם הנך מאמין בדברים אשר כתבת אל הרב?” ובדברו הראה באצבעו על ראשית דברי המכתב אשר כתבתי לאמר: “ה' מאנטאגו נבחר הפארלאמענט מתעתד ללכת לרוסיא בלוית הדר' אשער מזכיר קהלת ישראל בלאנדאן, ועוכר ישראל זה אומר להראות…” כן עניתיו, מעולם לא כתבתי נגד אמונת לבי, – אם כן הוא, ענה, האם תוכל לאמת את דבריך אם אביאך במשפט לפני שופטי הממשלה? טוב מאד עניתיו, הנני פה איש זר מארץ אחרת ובידך לעשות כחפצך ואם לא תמצא ידי להראות כי צדקו דברי, אז הלא תראה ונהרת משמחה, ואם כן, לך והביאני בפלילים, אבל מהר נא מעשיך טרם אעזוב את העיר והארץ. – לא! ענני, עתה לא תרשני העת לעשות זאת, אבל אמצאך גם ברוסיא, – אם רק זאת היא תקותך, עניתיו, הנני נכון לחכות פה עד שובך, אבל הוא לא הסתפק בדברי אלה, ויאמר אלי “אם תחפוץ, אוכל להראותך כי צדקתי במשפטי על יהודי רוסיא, ואתה הגידה נא לי, איזה גזרה חדשה יצאה זה לא כבר מאת ממשלת רוסיא נגד היהודים, והרב ר' יצחק אלחנן נסע לפעטערסבורג לקרוע את רוע הגזרה?”

– – בגזרות חדשות אין לנו כל מחסור ברוסיא, עניתיו, אבל הנני יודע בטח כי הרב ר' יצחק אלחנן לא נסע לפעטערסבורג, אף לא יוכל לנסוע, יען לא יבין את שפת הארץ ואיננו עורך דין, ומעולם לא היה שתדלן בענינים כאלה, ואם נסע פעם אחת בשנת תרמ“א או תרמ”ב לעיר המלוכה, היה זה רק לבקשת הבאראן גינצבורג אשר אמר לאסוף שם אספת רבנים.

– – אם כן, הא לך מכתב מאת אחד מיועציו הנאמנים, אשר כתב לקהלת לאנדאן, ומבקש לשלוח כסף עזר לתכלית מסע הרב לפעטערסבורג, ואני בעצמי שלחתי מאתים וארבעים לירא לתכלית זאת, ורק אחרי כן נודע לי, כי כל הענין היה שקר וכזב, לא גזרה ולא מסע הרב, ואם מבית הרב הזה אשר כבודו גדול מאד בבריטניא, תצאנה עלילות כאלה, מה נשאר לנו עוד לחשוב ולשפוט אודות המון העם?

– – אם מבן בליעל אחד תשפוט על ששה מיליאן בני יהודה, חצי כל קהל הגולה, הנני בטוח כי אמצא יותר מנוכל אחד בין כל עם ד' יושב בריטניה, אשר מספרם לא יעלה אף לשלש מאות אלף, ואם הנוכל הוא מבאי בית הרב, אך אין איש בתבל היודע תכונת נפש הרב הגאון ההוא, יעיז לספוק אף רגע בצדקתו, וחסרונו האחד הוא, כי הוא איש רך לב בעל נפש עדינה ומזג טוב, והאות הנאמן, כי הוא עצמו בקש לבל ישענו על סמיכותיו אשר יתן לרבנים צעירים, באמרו, כי לא יוכל להשיב פני איש ריקם, וכן הוא עם מכתבי מליצה אשר יתן לאנשים שונים על פי בקשתם, ואיך יתכן אף לחשוב, כי יגרש איש מביתו לוא גם ידע, כי עול הוא?

חפצתי להסב את דברינו לענין אחר, ואשאלהו, מדוע כה חרה לו על אשר כתבתי נגד הדר' אדלער, ואני הן גם נגד מונטיפיורי דברתי? – לא! ענני, למונטיפיורי לא אחוש, כי אמנם הוא לא היה שוה בכל הכבוד אשר אָצלו לו מעריציו.

– – אם כן גם לי המשפט לדבר נגד הדר' אדלער אשר אף מעריצים אין לו, עניתיו.

ושניהם דר' אשער ומאנטאגו מהרו וילכו לרוסיא, ואחרי עבור שני שבועות שבו ללאנדאן בפחי נפש, ולא השמיעו דבר אודות מסעיהם, ואני נשארתי בכל העת ההיא בלאנדאן, ובשובי לרוסיא נודעו לי איזה פרטים אשר לא הודיעו בכתבי העתים.

בכל הערים הגדולות אשר עברו, לא בא איש לקבל פניהם, בווארשא כתבה הפאליציי על תעודות מסעם כי “יהודים המה”, והמה לא ידעו ולא שאלו פי איש על מה יורו המלות ההן. בביאליסטאק שלח הרב ר“ש מאהיליווער איש אחד על פי בקשתם, להראות להם את כל בתי החסד בעיר, ואיש לא בא לבקרם. בבואם לווילנא סרו “למלון איירופא” ובראותם כי אף בעל המלון ה' ארציק לעבענזאהן (בן אד"ם הכהן) לא בא לדרוש בשלומם, שלחו את המשרת לבקשו כי יבוא לחדרם, ובבואו שאלהו הדר' אשער, אם נכון הוא כי יהודי ברוסיא יהיה מגולח זקן, והר”א לעבענזאהן ענהו כרגע "אם יתכן כי יהודי אנגלי יהיה פרא אדם, מדוע לא יהיה הרוסי מגולח זקן? היום ההוא, יום הששי בערב הלכו להתפלל לבית הכנסת הגדול, וימצאו כי לא רבים באו לראותם, וילכו וישבו בקיר המזרחי, ורק איש אחד בא לברכם בשלום, והדר' אשער אמר לה' מאנטאגו לאמר: “כן הוא, הלא אמרתי לך מראש, כי היהודים פה הנם פראים”, ואיזה אנשים שמעו את דבריו ויחרישו. אבל עד מחרת היום בבקר בבואם עוד הפעם לבית הכנסת, כבר ידעו כלם מחשבת דר' אשער, ואיש לא קרב אליהם, ורק בעת קריאת התורה נמצא איש אחד “מלוה ברבית” אשר קנה את “המפטיר” ויכבד בו את הדר' אשער, וככלות התפלה קרא את שניהם לאכול עמו ארוחת הצהרים, ועוד בלילה ההוא עזבו את ווילנא, וישלחו טעלעגראמא “להרב מטעם” ה' חאנעלעס במינסק כי בשעה ידועה יבואו אל העיר ההיא, ויחכו על התחנה, כי יבואו אנשים לקבל פניהם, אך איש לא בא, ובראותם כי איש לא יחוש להם, לא סרו אל העיר וילכו למאסקווא. ובבואם אל המלון ויגישו את תעודות מסעיהם, ועליהן הכתבת “יהודים” שלחה הפאליציי להגיד להם, כי לא יוכלו להתמהמה בעיר יותר מעשרים וארבע שעות, ולא השפיקו לראות פני איש יהודי, כי נחפזו לעזוב את העיר והארץ, וישובו ללאנדאן מבלי עמוד בדרך באיזה עיר אף לנוח, ואני זכיתי עוד לחזות נקם באויב עמו בשובו לאנדאנה, ואכתוב אליו מכתב רק למען התחרות בו, ואמרתי לו, עתה לכה ארה לי, הביאני במשפט, וכבוד רב תנחל, תחת הקיקלון אשר נחלת ברוסיא. אבל גם הוא חכם, ולא ענה עוד, כן יאבדו כל אויבי עם ד'.

הזארגאנים חלקו את כל עם ד' לשנים. ליהודים וסאציאליסטים. כת הסאציאליזמוס בלעה בבטנה גם את האנארכיסטים, גם הבונדיסטים, הבאלשעוויקים, וכל הפוקרים בין פריצי בני עמנו, כלם נספחו עליהם, עד כי היו עתה למחנה גדולה, והנם כרקב לבית יהודה, בשר חי בגו האומה לא לבד ברוסיא, אבל בכל מקום אשר דבר הזארגאן מגיע, באמעריקא הצפונית והדרומית, בבריטניא כמו בגעליציען, וכילק פשטו גם על ארץ יהודה, ואחת היא אם החליפו שם את הזארגאן האשכנזי בזארגאן עברית־אץ קוצצית, והבאלשעוויזם נשארה להם לנחלה, וכאשר השתגעו פה באמעריקא, כן שלחו את המגפה גם לציון עד כי באשה כל הארץ כמעט, והם המה אשר מלאו פני תבל בצעקותיהם “עבודה עברית” כמו היו עברים באמת. והאמת האמתית היא “עבודה באלשעווסיטית”, כאשר הורה הנסיון, כי ברגע אשר באו “החברים” בעלי הלגיון, וימצאו עבודה במושבות, החלו כרגע להראות כי לא עבודה בקשו, רק ממשלת באלשעוויקים, ואם האכרים הראו להם את הדלת, צעקו בכל כתבי העתים, כי האכרים הבורזוקים המה שונאי טראצקי ועבודה עברית, טרם הראו כי עברים המה, וישכחו כי השמות “עברים ובאלשעוויקים” אינם “שמות נרדפים” בעברית, ואם לא יעזבו את עמם ללכת להסתפח לאחיהם הקאצאפים בבירת איוואן האיום ברצונם הטוב, על כל בית ישראל החובה והמצוה לכרות שרירם מבטן האומה ולהרחיקם מגבול יהודה כליל, כי לא להם ולנו לבנות חרבות ציון.

ועתה אחי בני עמי. חנוני נא, הגידו, השמיעו, אם נחוץ באמת טפש גדול כגלית הפלשתי לקנא קנאת הזארגאנים, או גם שוטה קטן “כויזתא” די לעשות את המלאכה היפה הזאת. אפס אם היו הזארגאניסטים, הזארגאָן ובמת המשחק רק הומבוג משולש בראשית עבודתם, הנה נהפכו עתה למגפה כללית אשר חרדה (חדרה – הקלדנית) גם ללשכת עורכי “המקלט”, עד כי מצאו טוב להם לא לבד לבקר את הספרים הזארגאנים, וישכחו דברי רשב"י “אין אומרים בקרו חזיר…”² אבל גם לטהר את השרץ (המקלט, חוב' ד') בטענות שליחי לאנדאן, ומי יודע אם ביום מחר לא יטהרו גם את הבאלשעוויזם בעברית, למען ימצאו חן בעיני “הפריץ” היושב במאסקווא בירת לענין… וכל סופר שומר כבודו ינוס מגן החיות, וחי.

כי כניתי את הבמה הזארגאנית בשם “חכמת הקופים” אין זה התול או עקיצה רק אמת גמורה ומחלטה, הבמה הזאת לא נופלת היא מבמת ירבעם לא במטרתה ולא במעשיה, ואם רעה היתה בראשית יסודה, הנה נופלת היא עתה מאז, עתה אחרי עבור עליה יותר מארבעים שנה, ואם בראשיתה נועדה רק לשחוק והתולים, הנה היא עתה במה להפקרות ממין היותר בזוי ושפל. כמעט כל מחזה אשר יציגו לפני ההמון כתובה בידי בורים או נעווי לב אשר לא יחושו אם ישחיתו טעם ההמון, רק אם ימלאו כיסם, וראשי המשחקים אמנם שמנו כעגלי מרבק ויעשו עושר מדם אחיהם העניים ומלבד כספם הנה גם את נפשם קבעו בצלמי בלהות אשר יציגו לעיניהם, ואם תחפצו לראות את פניהם השחורים, לכו וברו לכם איזה מחזה שתחפצו. הנה כה הציגו זה לא כבר מחזה כזה, כאשר תאר אותו ש. רובינזאן במ"ע זארגאני לאמר; הבמה מוארה באור עלעקטרי, והנה בית כנסת עם ארון קודש ויהודי גבה הקומה וחסון כאלון, בעל זקן ומעיל ארוך עומד עטוף בטלית לפני העמוד וחושב מחשבות, ופתאם יתנשא ומוציא את ספר התורה מארון הקודש, יקרב אל העמוד ובקול בוכים יחל לזמר “כל נדרי”, והמנגנים מנגנים אחריו, ופתאם בהגיעו אל המלות “מיום כפורים זה” החל לזמר זמר הוללים בזארגאן, זמר מלא הוללות סכלות ונבול פה בנגון הכל נדרי, בהיותו עטוף בטליתו וספר תורה בזרועו, וההמון הגס ירוה נחת וימחא כף למראה מגואל כזה, המחלל קדושת האומה וכבודה. כל נדרי ונבול פה וספר התורה בזרועות נבל מדבר נבלה לעיני אלפי רואים.

– קומה ונלכה מזה! קרא אלי אחד מאוהבי, הנה כבר ראינו די חלאה.

– – לא! עניתי, נחכה עוד ונראה עד כמה ירחיקו ההוללים ללכת. המסך נופל, ומחזה אחר לפנינו, איש עב כשור פר, לבוש בגדי פקיד צבא רוסיא והשגל לימינו, עולים על הבמה ומזמרים זמרת כסילים, שירים נודעים בכל בתי מרזח הנעימים לאזן שכורי יין, וכל ההמון ימחא כף בהתלהבות עצומה לאות רצון.

מחזה שלישי. בית רב חרד באחת מערי רוסיא, ובבית יושבת הרבנית ואצלה “החזן” אשר זה לא כבר ראינוהו יושב מזמר כל נדרי בבית הכנסת, אבל עתה זקנו מגולח, לבוש כאציל ומתנה אהבים באזניה, והיא תשיב לו אהבה בנשיקות שפתים. החזן הוא עתה גם “שליח המיססיאן” והוא נותן צלב על יד הרבנית אשר תקבלהו ברצון, והמעט לו זאת עוד, ישמיע באזניה כי גם בן הרב, והוא בן יחידו עליו ללכוד ברשתו, ובעזרת נערה נוצרית הפיק זממו, כי בחן שפתיה לכדה לב הצעיר ותוליכהו לכהן נוצרי ושם המיר את דתו, ואת הנערה הנוצרית לקח לו לאשה. הדבר אך נודע להרב וירץ וילך ויציל את בנו ברגע השמד, במצאו אותו מכתר בצלמי אלילים, אבל את הרבנית גרש מביתו, ומאהבה החזן המומר בגד בה ולא יחפוץ לדעתה עוד, ומעוצר רעה ויגון נשתגעה, ובן הרב לקח לו שפחת אביו לאשה, היא השפחה אשר התנה עמה אהבים זה כבר, והשפחה היא בת החזן המומר, והיא עצמה לא ידעה מי אביה, ובין כה ישירו שירי נבלים וזמה, וההמון מוחא כף בענג רב, ולקץ המחזה בהופיע הרב ובנו ושפחתו כלתו, יקבל ההמון את פניהם בקול תרועה, הידד! יקראו לגבורים האלה, ורק בהופיע המומר והרבנית, אז יקרא ההון נגדם בו… בו… לאות חרפה וקיקלון, ואחד הרואים במחזה ענה, טוב מאד! תרוץ הרבנית המשוגעה ברחובות קריה, זה שכרה, יאכלוה כלבים וילקקו את דמה ענה השני, עוד מעט ויבוא יומה וכפגר מובס תהיה מאכל לעוף השמים קרא השלישי, ואחת הנשים הרחמניות נכמרו נחומיה על הרבנית האמללה, וברוב רחמיה תאמר: “הן לא בה האשם, רק המומר ימח שמו וזכרו אשר התעה אותה מדרך הישר”,

---

אמת, אמת! ענה אחריה איש כבן חמשים, אמת, נשים דעתן קלות, ועל נקלה יוכל כל נבל לפתות את האשה.

– הראית מימיך רבנית כזאת? שאלתיו

– – הנה היא לפניך, הלא ראית זאת בעיניך כמני.

– אבל, הן זה הוא רק מחזה על במת המשחק, עניתי

– – לא ולא! זה הוא חזיון אמתי לקוח מחזיונות החיים והדבר הוא ברור (כשמש בחצי הלילה).

והנה עוד מחזה אחר. איש כבן ארבעים מתהדר בלבושו כאציל, נכון לקבל פני כלתו אשר יעד לקחת לאשה, ואיש אחד בן עירו, אחת מערי רוסיא הקטנות יכהה בו כי נבלה היא, יען לו אשה ובנים אשר עזב בעירו הקטנה, ואיך יקח לו אשה אחרת פה באמעריקא, אבל כשחוק הוא בעיני החתן, הן האשה אשר עזב שם לאנחות הנה “ירוקה”, והוא הנהו כבר “אמעריקאני” ועליו לקחת גם אשה אמעריקאנית, וגם כלתו יודעת כי חתנה הוא בעל לאשה אחרת, אבל לא תחוש להבלים כאלה, היא אוהבת אותו וזה די לה, והנה בעמדם שניהם תחת החופה, פתאם הופיעה אשת האיש. מראיה כשד משחת, מכוערה, לבושה קרעים, ופיה מלא אלה, קללות חרפות וגדופים, וכל הרואים מתענגים למראה הפרועה, והאשה מתנפלת על הכלה, אוחזת בשערות ראשה, והכלה גם היא לא תחבק ידיה ובאגרופה תחלק די מכות לצרתה, וכל הרואים מתענגים למחזה נחמד זה, והעם נדון ומתוכחים ביניהם את מי הצדק. ולפי דעת הנאורים בהם הלא צדק החתן, כי באמת איך יוכל איש אמעריקאני לראות חיים עם אשה ירוקית מנולה כזאת, והנשים הזקנות תתנינה צדק להאשה הירוקית, כי לה המשפט על בעלה הנבל.

מחזות כאלה יתנו תמיד די חומר לויכוחים בין המון העם, וזאת היא התורה אשר ילמדו בבית מדרש המשחקים הזארגאנים, ועל אף איזה כתבי עתים המבקרים הוללות המשחקים, ירבה ההמון לבוא לראות חרפת עמו, ואם ישתומם איש לראות, כי כתבי עתים אלה המתקלסים בם, והמה עצמם ידפיסו יום יום “מודעות” גדולות על דבר המחזות ההם? הנה לא פלא הוא בעיני כל יודעי “סודות בית המערכת”. להם נודע הסוד, כי המשחקים משלמים בעד מודעותיהם פי חמשה נגד בעלי מודעות אחרות, ומשכורת כזאת הן יקבלו גם בעלי הבתים המשכירים את בתיהם למחזיקי בתי חרפה… או להשודדים המתחבאים בבתי מרזח אשר בהם מצאו קן להם.

זאת היא הזראגאן וזה פריה.

ועתה, מקנאי קנאת עברי טייטש, לכו והראו לי את הטוב אשר הביאו הזארגאנים, הביאו לי איש אחד אשר למד דעת ויהי לאיש מקריאת ספרים בזארגאן, חפשו היטיב אולי תמצאוהו בארץ החיים. אני נלאיתי כבר לחפשו, ואמנם מצאתיו, אבל רק בתחתיות ארץ…

---

טפוסים משונים.

מאת

אפרים דינרד

אשר פגשתי על דרכי בחיים במסעותי בתבל.

במה אכף לאלהי מרום כי נתן בינה בלבי לדעת, כי אינני יודע מאומה בתורת חכמת הנפש, ועל כן הנני כותב רק את אשר ראו עיני ושמעו אזני, ומעולם לא ישבתי במארב לארוב לאיש, לחפש כליותיו ולבו ולשפוט על מחשבותיו, והנני מאמין באמונה שלימה כי כל איש אם רק איננו דיפּלאמאט, מדבר בפיו כאשר יחשוב לבו, ולוא חשבו כל מספרי ספורים קטנים, ועמם גם המבקרים, כמני, כי עתה לא עלה מחיר הניר, ולולא הדעת הזאת, הלא יכלתי גם אני להמנות בין מספרי ספורים, לקחת גלמי עץ וליפותם לעשותם כתפארת אדם – על הניר, ולהספח לבוני הספרות היפה. אבל לאסוני, כי אני האשם, כי לא חפצתי בזאת, והנני לרשום בזה איזה טפוסים בלי כל צבע, רק למען הראות את פניהם האמתים, וחכמי הנפש באמת ישפטו מהם על תכונת העם אשר הוליד טפוסים כאלה בארץ ידועה, אם אלה המה פרי הארץ אשר בה נולדו וימותו, או פרי העם אשר על ברכיו נולדו, ובאופן השני, הלא יכלו להולד על ברכי העם ההוא גם בארץ אחרת.

“כל יהודי דומה לחיט”, זה הוא כלל גדול נודע בין החיים והמתים, ואני אומר, כי גם לכל כותבי ספורים קצרים המשפט להמנות בין חברי “הצעך”, ורק אני לבדי, האמלל האחד אשר הבדילוני לרעה, ולא אבו להכניסני לעיר מקלטם, “המקלט” האחד אשר ינוס שמה כל… מרבה רגלים, כי לאסוני, לא תואר חיט לי, ורק היושב בסתר עליון הוא יודע, אם נשארו עוד שנים שלשה אמללים כמני בתבל ארצו, כי על כן נטל עלי ללכת לשוח בשדה, אט, לבדי, מבלי היות חבר בכלוב “גן החיות”.

עקב המקרים השונים אשר ספרתי בספרי זה, נאלצתי לתאר איזה טפוסים משונים, טובים ורעים, כר' שמעון קאפטאן, המגיד מקעלם, קרעט, הירשזאָן־ליכטענשטיין, ראדקינזאן וליפקע גנב, אבל בזכרוני נשארו עוד איזה טפוסים אשר לא מצאתי מקום להזכירם במשך דברי הספר, והנני להציגם לבדנה במאמר מיוחד.

החסיד: בקיץ תרכ“ו בהיותי בראמען, פלך פאלטאווא, בקשתי עגלה לשוב לביתי במאהליוו (על הדניעפער) ולא מצאתי, ולמסלת ברזל ואף למסלת אבן אין כל זכר בשנה ההיא במקום ההוא, ואין גם עגלונים מיוחדים להוליך נוסעים או סחורות, איזה שבועות ישבתי בעיר ההיא בבית אחות חותני וחכיתי לעגלה ולא נמצאה, עד אשר ביום בהיר אחד בראשית ירח תמוז, באו ששה אכרים רוסים אשר הביאו יותר מעשרים עגלות מלאות חטים, ועליהם לשוב בעגלות ריקות לבתיהם בכפר לא רחוק ממסלת האבן המוליכה להאמליע, והאכרים הבטיחו להובילני עד אחת התחנות, אשר משם אוכל לנסוע עם העגלונים היהודים הנוסעים תמיד במסלת האבן בין מאָהליוו, האמליע, צערניגאוו וקיעוו, ומחיר המסע עלי היה לשלם מראש. במוש”ק בלילה עזבנו את ראמען, ונסע כל ימי השבוע, בכל לילה לא עמדו ללון במלון יען עליהם היה לשלם לבעל המלון ולהוציא כסף ליין ושכר, ועל כן לנו בשדה, וביום הששי בשעה השלישית אחרי הצהרים כבר היינו קרובים אל כפר מושב האכרים, ואז הגידו לי כי יעזבוני פה, ולא יובילוני לתחנת מסלת האבן, באמרם כי רבה עליהם העבודה בשדה, ופה בכפר יושב איש יהודי אחד ובביתו אמצא מנוח, וטרם באנו אל הכפר פגשנו אשה יהודית עניה הולכת וסלה על שכמה, ואחריה שתי נערות כבנות שתים עשרה או יותר, והאכרים הגידו לי, כי זאת היא אשת בעל המלון היהודי, ואחרי רגעים אחדם הובילוני אל המלון, ואשתומם כי אין זה מלון כאשר הסכנתי לראות בדרך, רק חורבה קטנה בעלת חדר אחד, בלי רצפת קרשים, ושנים שלשה עצים רעננים יסוככו בענפיהם על כל החורבה. בעל הבית בראותו עגלה נושאת איש יהודי, נגש אלי ויברכני בשלום, שאלתיו אם אוכל לשבות את יום השבת בביתו, ויענני, כי כל יהודי הוא אורח יקר לו, סבותי את עיני לראות אפוא הוא המלון, והנה אין כל מאומה מלבד החדר האחד, באין כלי בית, רק ספסל ארוך אחד, ושני קרשים ארוכים במקום שלחן, ועוד שני קרשים למשכב במקום מטה, אף אין חביות ליין ושכר ואין כוסות, ואיך יקראו להיכל כזה בשם “מלון” רק האלהים הוא יודע? ובבואי עיף ורעב בכל זאת לא נועזתי לבקש לתת לי מה לאכול, בראותי ענות בעל המלון, ואשאלהו אפוא היא אשתו, ויענני כי הלכה עם בנותיה ללקוט ביער אורות או פקועות וכל אשר תמצא. בין כה בא גם בנו, נער כבן עשר, בלי מעיל כאביו, יחף ומכנסיו קרועים וכתנתו שחורה ומגאלה כמו מוצאה מאגם רפש, והאב ישב ללמוד עמו את פרשת השבוע. פני נער חמרמרו, עצמותיו שפו, כמו חולה במחלת השדפון. תרתי את כל קירות החדר ולא ראיתי מקום לבגדים, ובעל המלון עצמו עטוי רק טלית קטן ארוכה עד ברכיו. שאלתיו אם יש בידו איזה ספר להגות בו, ובשברון לב ענני כי מטה ידו לקנות אף ספר אחד, ורק החומש הקרוע ועוד ספר תהלים, יותר אין בביתו מאומה, אף כי ראיתי כי הוא יודע ספר. בערב אחרי קבלת שבת, ישבנו לאכול, והנה ראיתי רק חלת לחם חטה קטנה, ממשקל רבע הליטרא, וחצי לחם דגן, ויחצום לשנים, החצי בעד הערב וחצי השני בעד מחרת היום, ובעלת הבית גזרה את הלחם פתיתים ותתן לכל בני הבית לכל אחד חלקו, עם מעט פקועות, וככלות המשתה הייתי רעב כבראשונה, כי כל הלחם לא היה די להשביע רק שני אנשים, ואנחנו היינו כלנו ששה איש, אחרי הסעודה ישב בעל הבית עוד הפעם ללמוד עם בנו שנים מקרא ואחד תרגום, ומאין לי ספר אחר לקחתי את התהלים להגות בו בשירי בן ישי וחמדת מליצותיו, וכאשר שאלתי את בעלת הבית אפוא תתן לי מקום לנוח, ענתני “באשר נישן תישן גם אתה”, ותוליכני אל החצר תחת אילן גדול, כי שם הכינה כבר מעט תבן ועשב לח, ותאמר אלי, כי כל בני הבית ישנים פה בחרבוני הקיץ, מאפס מקום בחדר צר אחד, ובאמרי אליה כי אין גדר סביב החצר, ענתני בתמימות, כי בטוחה היא מגנבים, ואיש לא יבוא לגנוב את דלותה, ובהיותי עיף ורעב שכבתי על התבן המעט אשר רפד יצועי, אבל לא הרך את האדמה הקשה, ואישן. ובעלות השחר קמתי בעוד אשר כלם היו טרודים עוד בחלומותיהם, העיפותי עיני ואראה רק כשלשים בתי הכפר בנוים מרגבי אדמה קשה, בתים קטנים ושפלים מכוסים בגגות תבן, ובמרחק חצי וויערסט יער לא גדול, ואחליט ללכת לראות את היער, ובלכתי אנה ואנה חשבתי כי אדבר היום אל בעל המלון, מדוע לא ידרוש מאת רבו וקדושו – כי חסיד היה – לתת לו פרנסה, ומצער עצה טובה להיטיב מצבו. בשובי הביתה מצאתי את בעל המלון (ר' אברהם חיים?) יושב ומתרגם פרשת השבוע לבנו. בעת התפלה ראיתי, כי לא לבש כל בגד או מעיל, ואהי בטוח כי גם בגד ישן אין לו, ונחומי נכמרו לאמלל תמים זה אך ידי קצרה מהושיע. הארוחה הדלה אחת היתה כמו בערב, מאין די לחם לשובע, וכל בני הבית החרישו, כמו היו שבעי רצון. אחרי ברכת המזון אמר בעל הבית לאשתו לאמר: “דעי נא כי מחר הוא יום תענית שבעה עשר בתמוז, ואין לנו לדאוג עוד מה נאכל מחר”, והיא לא ענתה מאומה לדברי תנחומותיו. אחרי שינת הצהרים בקשתיו ללכת עמי לשוח מעט ביער, ואשאלהו מדוע יחריש ולא ידרוש מקדושיו, כי יוציאוהו למרחב מיון דלותו, והחסיד התמים ענני, כי זה לפני שנה היה בטשערנאבל, והרבי אמר לו, כי רק זה הוא יהודי אמתי “המקבל באהבה” את כל הבא עליו ולא יתאונן, וד' יראה וירחם". שאלתיו מדוע אינני רואה אף אחד האכרים כי יבוא אליו לשתות שכר, ועל זה ענני, כי זה כשני שבועות אין לו אף כוס אחת יין שרף, ויקוה כי בעוד מעט יקבץ כסף די לקנות הין יין שרף, יען בעת הזאת אין כסף ביד האכרים, והחובות ישלמו לו מעט מעט בתבואות או פרי הגנים, והאכרים עצמם המה עניים, והכפר הוא קטן, והבית אשר יגור בו לא נבנה להיות מלון, רק יען הוא מחוץ לכפר, ולבעל הבית אין חפץ בו, כי משכנו הוא בתוך כפר, על כן שכר את הבית הזה במחיר ששה רובל לשנה, וגם כסף “במזומן” לא ישלם, כי ישלם לו ביין ושכר, ולוא אמר לשכור לו מלון באיזה כפר גדול או בדרך המלך, אבל לזאת קצרה ידו מחוסר כסף, ובכן הוא משתפק במה שיש לו, ומקוה כי סוף סוף ירחם עליו היושבי בשמים.

במוצאי השבת, הלך אל הכפר הקרוב לבקש אולי ימצא לשכור עגלה למעני להביאני למסלת האבן באיזה מלון, ואחרי עבור שתי שעות שב ובשורה בפיו כי אין להשיג עגלה “בעד כל הון”. בשורת איוב זאת הממתני, ואשאלהו אולי ימצא איזה עצה אחרת לצאת מזה, והוא ענני, הרגע נא, כי מחר בבקר השכם תלך מזה, ומדבריו הבנתי, כי יקוה להשיג עגלון למחרת היום, לחם לא היה עוד בבית, ואשאלהו אולי יתכן לקנות לחם אצל האכרים בכפר, ויענני, כי כבר דאג לזה, בלכתו מבית לבית לבקש עגלה, אבל לא הצליח להשיג מאומה, ואני כמעט נטיו רגלי ולא יכלתי עמוד בהיותי רעב, ואתפלא מאד, כי בני הבית, ועוד יותר הקטנים, אין אחד דורש ללחם, ואבינה כי כבר הסכינו להיות רעבים ולא יחושו עוד. כל הלילה נדדה שנתי בהתגוללי על מצע התבן, ואקו לאור בקר אשר יוציאני מבית כלא חפשי זה, אף כי טרם ידעתי מי יהיה המלאך הגואל אותי. בבקר השכם קם בעל המלון וילך לבית אכר אחד אשר הבטיחהו, כי יתן לו עגלה אם רק תמצא ידו, ואחרי רגעים אחדים שב בידים ריקות, ומבלי חשוב הרבה, לקח את מלתחתי על שכמו, ויאמר אלי, קומה ונלכה! כי הדרך רחוקה יותר מעשרים וששה וויערסט, ובהיותנו בדרך אולי נפגוש איזה עגלה, ובראותי זאת אמרתי לו, כי לא אתנהו לשאת את משאי, ואני הנני צעיר לימים ממנו, ואומר לשלם לו בעד האוכל והמעון, אבל הוא באחת, כי חלילה לו לקחת ממני אף קשיטה אחת, יען לא רבים המה אורחים יהודים הבאים אליו, ועליו לקיים מצות אשל, על פי תרון התלמוד, אכילה, שתיה, לויה, הפצרתי בו כי יתן לי את מלתחתי, כי די והותר למענו אם ילך מרחק רב כזה רגלי ביום צום, אך הוא באחת כי לא יתן לי לשאת משא. בברכים כושלות הלכתי אחריו במסלות לא סלולות, ולא פגשנו כל עגלה, מלבד אכר רגלי אחד, ואשאלהו אולי יאות לשאת את מלתחתי עד המלון במסלת האבן, ובלבי חשבתי כי ישמח החסיד אם ימצא כי חפשי הוא לשוב לביתו, אבל טעיתי מאד, כי כה ענה להאכר – אשר נאות לקחת את מלתחתי ולהובילנו למלון הנועד במחיר חצי רו"כ, – כי לא יתן לו את מלתחתי ולא יעזבני ללכת בלוית אכר רוסי אשר לא ידע מי הוא. לבי נשבר בקרבי לראות את האמלל נושא משא כבד תחת שמש בוערה, ונטפי זעה נוזלים על פניו הדלים, ואשתומם כי ילך בצעדי און יותר ממני הצעיר, בכל הדרך דברתי עמו ואחקרהו לדעת כל פרטי חייו, ומכל תשובותיו נוכחתי כי הוא דל שמח בחלקו, וביחוד יודה לד' חסדו כי אשתו היא בת ישרים הנושאת משא צרותיה בדומיה כמהו, ומעולם לא נסתה לדבר בו דופי כנשים אחרות האומרות הב הב, אף כי אין לה בגד ללבוש, וכן תחנך את בניו ביראת אלהים מבלי בקש חשבונות רבים, ועל שאלתי מאין יקח בשר כשר לביתו, אחרי אשר אין שוחט קרוב לכפר מושבו, ענני, כי כבר שכח לאכול בשר, ורק בבואו עם בני ביתו לאיזה עיר קטנה “לימים הנוראים”, אז יטעמו טעם בשר, גדי עזים אמנם היה לו לפנים, אבל ד' נתן וד' לקח, כי נגנב או נאבד ביער, אך יקוה כי במשך הימים ימן לו אלהים גדי אחר ואז יחיו בני ביתו בנעימים.

לפנות ערב לעת המנחה הגענו למלון יהודי גדול על אם הדרך במסלת האבן כארבעים וייערסט מהאמליע, ואשאל את בעל המלון אם יש לו למכור מכלת אשר אמרתי לקנות בעד החסיד האמלל, כי יקח עמו בשובו לביתו, בדעתי כי לבני ביתו אין לחם לאכול אחרי הצום, וגם בקשתיו לנוח מעט, ובין כה ירד היום ויוכל לסעוד לבו פת לחם במקום הזה, אבל הוא לא אבה שמוע, ולא נח רגע ויברכני בשלום וימהר לשוב, ובלב מלא דוי הבטתי אחריו, ואספר לבעל המלון את כל אשר קרני עם האיש ההוא, והוא ענני, כי כבר שמע דבר “החסיד השוטה” אבל לא שם לב אליו, וחסיד שוטה זה לא מש מזכרוני כל ימי חיי, עקב בטחונו החזק ואמונתו באלהים חיים.

תופר נעלים במינסק. בשנת תרכ“ח או תרכ”ט, בהיותי במינסק ומשכילי העיר היו תמיד בחברתי, והנה באחד הימים בבקר, באו הסופרים ה' בריל ורעהו ה' וואהלמאן (בעל ס' הכוכבים) למלוני, ויבקשוני ללכת עמהם לראות איזה דבר פלא “אשר לא ראיתי מעודי”, אך לא הגידו לי מה הוא, וכה הלכנו שלשתינו עד קצה העיר, עד כי נראו השדות ועוד לא ראיתי מאומה, ואשאלם בשחוק “אפוא תוליכוני? האם להרגני אתם אומרים למוץ את דמי, וחג המצות עודנו רחוק? – הרגע נא ענני בריל, “אקוה כי בעוד מעט תראה ונהרת, הנך רואה שם במרחק רבע וויערסט מפה בית שפל, ואל הבית ההוא נוליך אותך, ושם תראה דבר הפלא”. בבואנו הביתה ראיתי חדר גדול, קירותיו חשכו משחור, בלי רצפת קרשים, בלי כלי בית, ויהודי אחד כבן ארבעים יושב שחוח על כסא או ספסל קטן ומתקן נעלים בלים, ואשה אחת לבושה קרעים באחת הפנות יושבת ותופרת, ברכנו את האיש בשלום, אבל הוא לא קם ממושבו, וכה אמר אלינו בעברית “סלחו נא אדוני כי לא אוכל לקום כי דרך נשים לי, עתי מכורה לאיש אשר ישלם לי, ולא אוכל לגנוב את עתו, חכו נא כחצי שעה עד אשר אשלים את מלאכתי”. ומאין כסא לשבת גם בלעדי זה, יצאנו החוצה לבל נפריעהו מעבודתו, ושמה ספרו לי תכונת האיש ומעשהו, האיש הזה הוא מופלג בתורה, אשר החליט לבלתי עשות את תורתו קרדום לחפר בה, ואחרי אשר תורת מלאכתו נחל מאביו אשר היה גם הוא תופר נעלים, איש ישר וירא אלהים אף כי עם הארץ, הנה לקח לו את המלאכה הזאת למשען חייו, בנים או בנות לא היו לו, ועל כן נתנה לו מלאכתו די לחם לשובע אם עבד רק שתים שלש שעות ביום או בלילה, וכי ישבות ממלאכתו יעסוק בתורה ומדעים, עד כי כל ספרי מחקר ופלוסופיא בעברית מכל חכמי ישראל הקדמונים ידע בעל פה, ויהי חבר לכל האגודות אשר מטרתן להפיץ תורה וחכמה בין העם, ובכל לילה הוא לומד תלמוד בבית המדרש לבעלי מלאכה, ולפעמים יגיד לפניהם שעור בס' “חובות הלבבות” לכל דבר טוב, לכל דבר שבצדקה הוא הראשון לתת עתו ועמלו, וגם את הקשיטה האחרונה יתן לצדקה, וכבודו גדול גם בעיני רבנים כמו בעיני העשירים ואליו לא יעיז איש לדבר כדבר לבעל מלאכה מההמון, אף כי רחוק מלבו לרדוף כבוד, ותמיד מלה בלשונו “לוא רב הייתי, הלא גם אז הייתי מצוה על פי התורה שלא לרדוף כבוד ולקחת גדולה לעצמי, ומה גם עתה בהיותי רק תופר נעלים עני”… ובין כה, פתח את הדלת ויבקשנו לבוא הביתה, ואני שאלתיו מדוע עזב את התורה אשר אהב, ותחת להיות רב בחר לו מלאכה עניה לא קלה ולא יפה? האיש הביט עלי בשחוק קל, ויענני בלב מתנה ובטוח לאמר: “דע נא יקירי כי לא את התורה עזבתי רק הרבנות, והרבנות גם היא רק פרנסה עניה, ובעיני איננה גם יפה כאשר יחשוב ההמון, ראשית דבר נחוץ כי יהיה הרב גם דיפלאמאט, להזהר לא רק במעשיו אבל גם בדבריו, על כל מדרך כף רגלו עליו להתבונן פן ירמוס איזה תולעת, פן יגע, או בלי משים ידרוך על יבלת רגל אחד מבעלי הבתים, ומה גם העשירים, על הרב לראות און ולהחריש, מפחד ללחמו וכבודו, ואם כן מה הטוב אשר יוכל לעשות בעדתו? ומה חיי איש אם עליו לעמוד תמיד על המשמר לבל יגזלו לחמו, מלבד אשר רוב רבנינו אוכלים לחם עצבים, ובערים הקטנות הנם כלם עניים ואביונים, ומצד המוסרי לא יוכל הרב לעשות רב טוב בעירו. הרב לא נועד להפיץ תורה ברבים, יען עתו נתונה להוראה, שאלות איסור והיתר, דיני תורה, פשרות, עניני הקהלה ודברי ריבות, עד כי בערים הגדולות אין די עת בעד הרב אף ללמוד לעצמו, ומה גם לאחרים, ומפיצי תורה בישראל המה רק ראשי הישיבות ולא הרבנים, כי על כן מאסתי את הרבנות מחפצי לחיות מעמל כפי מבלי היות תלוי בדעת אחרים, ובכונה מיוחדה בחרתי לי את המלאכה הזאת הבזויה בין העם, למען הראות כי אין מלאכה בזויה, אם בעל המלאכה איננו בזוי, ואם ישנם עוד בקרבנו בעלי בתים או עשירים מפונקים המתגאים כי אין בעל מלאכה במשפחתם, אין כל תרופה אחרת רק להרים מצב בעלי המלאכה וללמדם דעת, כי יהיו טובים, ואני יודע כי רבים מבני אומנתי נהפכו ויהיו לאנשים טובים ורודפי דעת על ידי תוכחתי, והנני מאשר כי הצליח לי לעשות טוב יותר מאיזה רב. עתי, נפשי ורוחי נתונות רק לתכלית זאת, וכבר נמצאו עוד אנשים ישרים אוהבי עמם המטיפים לעם כי בא מועד לעזוב ולעקור את האולת העתיקה מלב העם, כי חרפה היא לשלוח ידם במלאכה, תוכל להאמין לי אדני, כי כל אלה הנותנים לי לעשות מלאכתם ישלמו לי כמעט פי שנים, רק יען כלם יודעים כי חלילה לי להונות איש, והנני עושה את מלאכתי באמונה, ותחת לקנות זוג נעלים בחנות במחיר שלשה רו”כ, ישלמו לי חמשה, בדעתם כי בזה ירויחו עוד, ואני מוכיח לאחי בני אומנתי לבל ישפילו את מלאכתם וכבודם, בהוזילם מחיר עבודתם ולא יחושו אם יעשו מלאכתם רמיה, הנני מוכיחם ללמד לבניהם דעת, למען יהיו לבעלי מלאכה ואנשים ישרים, ואז ישונה גם מצבם בחיי החברה, ומצד שני נסיר את האולת מלב הטפשים המתגאים נגד בעלי המלאכה, אינני רודף כבוד מיד אחרים, לי די כבודי פנימה בקרב לבי, כי הנני שבע רצון מעבודתי בהראותי דיני שחיטה על צוארי, ואף כי נשים דעתן קלות, אבל גם דבר טוב נמצא בהן, כי נקל לפעול על רוחן גם לטובה, ואשתי הטובה היא תמימת דעים עמי, עד כי הייתי בעיניה לאדם המעלה, וכבודה חדש בין רעותיה לא פחות מנשי האצילים, אף כי לא תלבש מחלצות ולא תתהדר בעגילי זהב ונזמים, הנני חי חיי איש חפשי מבלי בקש למצוא חן בעיני מי שיהיה, אין לי חפץ בחנף ודבר תהפוכות, מאיזה טעם שיהיה, הנני ישן במנוחה מבלי דאגת יום מחר, מלבד אשר אדאג איך לעזור לכל אמלל, והנני שמח בכל עת אשר תשיג ידי לעזור לאיש, ומה לי עוד?”.

שאלתיו אם יש לו ספרים בביתו, ואיזה מיני ספרים יאהב ביחוד, והוא הראה לי תיבה מלאה ספרי מחקר היותר טובים בספרתנו, ובדברנו נוכחתי כי הוא בקי בכתבי הקדש ומעמיק בסגולת הלשון, יודע שירי ר' יהודה הלוי בעל פה, ומאמרי התלמוד לא ימושו מפיו, עד כי אמר להוכיח לי כי בלעדי התלמוד לא יכל עם ישראל להתקיים, ולוא נשארנו קראים, כי עתה כבר בא קצנו כקץ הקראים, ורק התלמוד עם כה"ק יחדו ארכו ימי שנותנו, וברגע אשר נעזוב את התלמוד נעזוב גם את ארץ החיים, הוא הוכיח לי כי האיש ההולך מזאמוט דרך ליטא, רוסיא הלבנה, רוסיא הקטנה, וואהלין, פאדאלסק, בעסאראביא עד אדעססא, ירגיש בנפשו כאיש היורד מן ההר לאט לאט עד בואו אל העמק, מעט מעט תשפל התורה בכל עיר או פלך, ובכל מקום אשר עזבו את התלמוד חדלו גם מלמוד כתבי הקדש, עד כי ברוסיא החדשה כבר נשארו בני עמנו רק “יהודים מאמינים”, חסידים אשר כל יהדותם תלויה בשערה בלי כל יסוד חזק, תחת אשר כל יודע תורה הוא מאמין לא על פי האותות (הרמב“ם במו”נ).

שני בני לויתי לא יכלו להתמהמה עוד וישובו העירה למלאכתם, ואני נשארתי בבית האיש עד לפנות הערב, כי לא שבעה נפשי משמוע את דבריו המחכמים, ובלבי אמרתי מי יתן ואשמע כזאת מפי רבנים ומנהלי קהלות ישראל, כי אז קרבה שנת ישועתנו.

נעלי הרב: בשנת תרט“ו, בשאוויל העיר (פלך קאוונא) התחתן תופר נעלים יהודי צעיר כבן עשרים וחמש, את בת אדונו אשר עבד אצלו, ויהי האדון לחותן והפועל לחתן, כי מצא חן בעיני אדונו, בהיותו איש ישר ואומן במלאכתו, וארוחה על שלחנו הבטיח לו חותנו לשנה תמימה, כמנהג המקום והזמן בין בעלי בתים חשובים. עברה חצי שנה אחרי חתונתו, והנה קם בבקר לא עבות אחד, וישמיע באזני חותנו, כי החליט לעזוב את העיר ולגלות למקום תורה, ושם ישב וילמוד תורה עד אשר יהיה לרב בישראל. חותנו הביט עליו כעל משוגע, בדעתו כי הוא עם הארץ גמור, ומעולם ועד עולם לא שמע כזאת כי ימיר תופר נעלים את המרצע “בחושן משפט”, וחוטי זפת “ביורה דעה”, וכאשר שאל את חתנו אם באמת החליט כזאת או רק התולים ידבר, ענהו, כי כן החליט, וכל כח בעולם לא יעצרהו מהפיק זממו, וחותנו לא ידע כי גם יד בתו תכון עם בעלה, כי כן התנו שניהם בסתר לבל ידע אביה ויגרשהו מביתו. החותן והחותנת פנו לבתם לתנות על מר גורלה, והיא העמידה פניה כבוכיה, ותדבר בשפת חלקות באזני בעלה כי יחדל ממחשבות הבל, אך כל אלה ללא הועיל, וכראות אביה כי חתנו יצטיד לעזוב את ביתו, לקח ממנו את הטלית, התפילין, הבגדים גם את נעליו הסתיר ממנו, ואחרי כן אמר אליו, עתה קח ולך אם תוכל! אפס גם זאת לא הועיל, ובאחד הלילות יצא את הבית ויעלם, בלי מעיל עליון בקור נורא, ובנעלים קרועים אשר מצא באיזה פנה, וילך רגלי בדרך המלך עד בואו לבית מלון יהודי אשר רחם עליו, בשמעו מטרת לכתו ערום ויחף ומבלי כסף, ויתן לו בגד ישן ללבוש, ולחם לאכול כחק בימים ההם לכל בעלי מלון בדרך המלך לתת לחם ומקום ללון לכל בחורי ישיבה או תופשי תורה אחרים עוברי אורח, ובתי מלון אלה כלם היו בידי יהודים בלי יוצא מן הכלל, וכן הלך האיש מעיר לעיר וממלון למלון עד בואו לראסיין, ויסר אל בית המדרש אשר בו ישבו כעשרים פרושים ואיזה בחורי ישיבה מבלי ראש ישיבה, ויפנה אל השמש ויספר לו את כל קורותיו ומה חפצו, השמש ענה לו כי בית המדרש פתוח תמיד לכל הוגה בתורה ובחורי הישיבה יעזרו לו בלמודו, והאיש לא אחר ויפנה לבחורי הישיבה, וכלם פנו אליו בשמחה ויבטיחו לו עזרתם, האחד לקח לו חומש וילמדהו פרשה בתורה, וכן עשה השני והשלשי, ובערב אחר התפלה בקש השמש מאת אחד המתפללים, כי יקח את האורח לביתו לאכול לחם, ולמחרת היום נמצאו עוד איזה בעלי בתים אשר הבטיחו לו ארוחה איש איש יום אחד בשבוע, ואמי בשמעה זאת, שלחתני לבית המדרש לבקש את האורח כי יבוא לאכול בביתנו שני ימים בשבוע, ובבואו לאכול בקש את אמי לבל תתן לו בשר לאכול, יען נדר נדר לבלתי אכול בשר כל ימי השבוע כל עוד אשר לא ישיג “סמיכה” להוראה, ואחרי אכלו לא התמהמה רגע בבית, ויהי נחפז לשוב לביהמד”ר, וגם שם לא דבר לאיש ולא נתן לאיש לדבר אליו מלבד דברי תורה, כל פרשה בתורה למד עד אשר ידע בעל פה, ואם לא ידע איזה ענין – וזה היה בכל עת ובכל שעה, פנה לאחד הפרושים, ויתחנן אליו כי יורהו, וכן למד יומם ולילה, ובראותו כי הפרושים לא ישנו רק שתים שלש שעות במשך כ"ד שעות היום, עשה כן גם הוא, ואף כי לא היה בעל כשרון ללמודים, אבל התמדתו מלאה חוסר כשרונותיו, ואחרי עבור חצי שנה החל ללמוד משניות, וישמח שמחה גדולה כי יצא מכלל “עם הארץ” וילמוד משניות על הסדר עד אשר היה בקי בכל ששת סדרי המשנה, ואז החל ללמוד גמרא, שלש שנים ישב ולמד בהתמדה נפלאה כמעט מעל לכח אנוש, עד אשר הרגיש בנפשו כי יוכל ללמוד לבדו בלי עזרת בחורי הישיבה, ובין כה, ופתאם ביום אחד בא חותנו לראותו, ויפנה למנהלי בית המדרש כי ידברו על לב חתנו כי ישוב לביתו, אפס איש לא שעה אליו, והשמש הוכיחו על פניו, כי חטא יחטא לאלהים בחפצו להפריע את חתנו מלמוד התורה, בהיות כלם בטוחים בהתמדת האיש כי במשך הימים יהיה מופלג בתורה, וירפה ממנו וישב לעירו.

אחרי כלות שלשת השנים הראשונות, פנה אל הרב הגאון ר' אברהם שמואל וישאל בעצתו, והרב יעצהו ללכת לאיישישאק – העיר הקטנה אשר היה רבה ומורה טרם לוקח לרב בראסיין, ואיישישאק נודעה בימים ההם לבירת הפרושים ברוסיא ותהי לאבן חן בעיני כל תופשי התורה, וילך האיש לברך את כל בעלי הבתים אשר נתנו לו מלחמם בכל ימי שבתו בראסיין, ויפנה לאיישישאק עמוס ברכות מאליפות מפי כל יודעיו ומכבדיו.

שלש שנים עברו ולא שמענו מה היה לו, וכמעט נשכח מלב, והנה ביום אחד שב אלינו ראסיינה, ויפן אל הרב להודות לו על עצתו, כי הצליח לשוב מאיישישאק “וסמיכה” בידו “יורה יורה, ידין ידין”., והרב שמח לקראתו, ואחרי אשר נסהו ויבחנהו עד כמה גדול כחו בתורה, סמך את ידו עליו גם הוא, ואחרי אשר התמהמה איזה ימים בעירנו, שב לשאוויל, עיר מושב אשתו וכל משפחתו, ואין קץ לכל שמחת בני ביתו, ורעיתו צהלה לקראתו כמו הביא לה אוצרות מלכים. כל יודעיו ומכיריו לפנים באו לברכו, והאיש אמר לכל, כי עליו להודות לאשתו אשר חזקה את רוחו, וששת שנות עמל ומכאובים סבלה בדומיה, עבדה עבודת פרך להחיות נפשה, והנותר ממשכורתה שלחה אליו כל הימים בסתר לבל ידע אביה, וחותנו בא אליו להתחנן על נפשו, ויבקש סליחתו על כל הרעה אשר עשה לו בראשונה, ותהי ראשית מעשי הרב החדש ללכת להתודע לרב העיר אשר קבלהו בלב שמח, ורבים מתופשי התורה בעיר באו לברכו, וכלם הביטו עליו כעל גבור מלחמה השב מן המערכה, ועטרת נצחון על ראשו, ואחד מאוהביו לפנים בא אליו, ויספר לו, כי הסתיר זוג הנעלים אשר עשה למענו טרם עזב את העיר, ולא לבשם לבל יקרעו, והנם שמורים עמו לזכרון, בהיותו בטוח כי תופר הנעלים ישוב לביתו גדול בתורה, והנעלים ההם יהיו לו לזכרון עולם, והרב בקש ממנו למכור לו את הנעלים, למען ישארו בידו למשמרת להראותם לכל עוזבי תורה, כי אין דבר העומד בפני הרצון החזק והבטחון באלהים.

משה בן יוסף ראזענסאן הרב והדאקטער נ"ע, (כן חתם את שמו, מחבר אחד בווילנא)

בשנת תרל“ח, ואני בסעוואסטאפאל, העיר אשר בחרתי לשבת בה, באחד ימי הקיץ קבלתי מכתב עם שלשים וחמשה רו”כ, בלוית ארבעה ספרים בשם “מלחמה בשלום, מרבי שלום, דברי שלום, שלום משוח” כל אלה שלוחים אלי מיד איש אחד אשר לא ידעתי מעולם, רק את שמעו שמעתי מרחוק ולא שמתי לב אליו, וגם את ספריו לא ראיתי מעודי. במכתבו הוא כותב אלי כדברים האלה¹ “הנני שולח לך את ספרי, ואבקשך לבל תחוס עינך עלי, דבר עליהם כאות נפשך, הך ואל תחמול, כי בקראי את מאמריך בהמגיד והצפירה ראיתי כי עין בקרת חדה לך, ולפניך חנף לא יבוא”, לא הזכיר מלה אחת על מה ולמה ישלח לי את הכסף, אך לבי הגיד לי כי יאמר לשחדני. ברגע ההוא החלותי להביט בספריו, ועל פני כלם מצאתי שברי פסוקים, מאמרי חז"ל, פסוקים מהקראן וברית החדשה, כלם מסובכים בלי כל קשר ויחס, מלים בודדות מבלי כל מטרה, ולא יכלתי למצוא אף רמז קל מה חפץ האיש הזה, מה מטרת כל ספריו אלה, אך פתאם הופיע רעיון בלבי, ואקח את העט בידי לענות לו, וכה אמרתי אליו: “אדני! אם חשבת בלבך לשחדני בכסף, תעית תעות גדולה, הכסף שלוח לך חזרה, ובקרת על ספריך לא אכתוב, יען לא ספרים המה, רק גל של פסוקים אשר שמת כלם בדוד אחד, שברי פסוקים ומלות בלי הבין, בלי מטרה ובלי סדר, ואספוק מאד אם המחבר עצמו ידע חפצו, ואם לא אחשבהו למשוגע פשוט, הנה לבי יגיד לי כי מטרתך היא לברוא דת חדשה מעורבה מיהדות, נוצרית ואיסלם, ואף כי גם זה הוא שגעון, אבל על מחוקק חדש כזה היה למצער להגיד דבר ברור מה מטרתו, אם לא כי חפצת לחקות את הקוראן עם פסוקיו, ואני אינני רופא ואין בידי מרפא לחולי הרוח, אומרים אמור כי רפואה מנוסה ובדוקה לחולים כאלה היא, לשפוך על ראשם מים קרים, וזאת אמנם יכלתי לתת לך ביד נדיבה, כי על מים רבים מושבי, על שפת ים השחור, ובבטנו די מים אף לאלף מחברים כמוך, אבל אין די חבלים בעירי למשוך את הים ולהביאו לווילנא, ורק ברבות הימים בבואי לווילנא העיר, אשאב לך מעט מים מיאור וויליאה”.

עברו כשני שבועות, והנה מכתב עוד הפעם, עם תכריך כתבים יכילו תולדותיו, די למלא בהם ספר קטן, ותחת 35 רובל אשר השיבותי אליו, שלח עתה שבעים רו"כ, ובמכתבו הוא אומר: “חמה אין לי עליך כי קראת לי בשם משוגע, והנני נותן לך תודתי וברכתי, והכסף נתון לך לא בתור שוחד, רק מחפצי לתמוך ביד כל סופר עברי, ואתה אינך הראשון והאחרון, וחלילה לך להשיב לי את הכסף, כי יש לי רב, ומהנוגע לספרי אמנם כונת אל האמת, ומשתי מאות וששים מכתבי בקרת אשר קבלתי מכל חכמי ישראל וסופריו, אתה הוא הראשון והאחד אשר מצאת חידתי” ועל פי מכתבו זה הבנתי כי דבר לי עם חצי משוגע, ולא יספתי לכתוב אליו.

בשנת תרל“ו בירח אדר באתי לווילנא, ואסור למלון “לאנדאן”. יום סגריר וגשם היה היום, ואלך לבקר ראשונה את ידידי ה' גבריאל ראוויטש, ואשאלהו אודות המחבר המשוגע משה בן יוסף ראזענסאן מי ומה הוא, והוא ספר לי, כי האיש הוא עשיר גדול, לו בתי חומה רבים בעיר, הוא מלוה ברבית לאצילי פולין על בטחון היכליהם ואדמתם, הוא גבר יחידי בלי אשה, ורק בת אחת לו גרושה מאישה היושבת עמו בביתו, לו אוצר ספרים ותומך ביד סופרים, בעניני העולם הוא איש ערום, כל עניני מסחריו ינהל בעצמו, ובלי עורכי דין יעמוד לבדו בבתי משפט, יניא ראש השופטים בפלפוליו אף אם יתפש בכף בעשותו עול, ובין היהודים יש רבים אשר ישנאוהו ויקללו זכרו, האחד יכנהו בשם רשע, אפקורס, מסית ומדיח, ויש גם מברכים אותו, יען ידו פתוחה לדל, ולא ישיב פני מבקשי טובה, ובכלל הוא איש לא טוב ולא רע מכל יתר בני האדם, ורק בדברך עמו בעניני דת או ספרות, אז ידבר כמשוגע, והיה אם תחפוץ לראותו, הבה לכה נא עמדי ואביאך אל ביתו, וכן הלכנו שנינו. בית מושבו היה הבית האחרון אצל הגשר הירוק, הדלת אל הרחוב היתה סגורה, ונסב את הבית ונלך דרך חצר גדולה, ונעל במעלות אל המכפלה השניה, ובדרכנו אל היציע, והנה איש זקן גלוי ראש רץ נגדנו, ויקרא בחפזון “מה הניעכם ללכת דרך החצר ומדוע לא באתם בפתח אשר אל הרחוב?” וכאשר שמע מפינו, כי הדלת היא סגורה שם, ענה “אם כן לא נחוץ היה לבוא גם דרך החצר”, ובשמעי את דבריו אלה הבינותי כי הוא הוא משה ראזענסאן אדון הבית, ואקרא לרעי ה' ראוויטש לאמר: “הבה נלכה מזה כרגע, אחרי רואי כי האדון ה' ראזענסאן הוא משוגע לא לבד בעטו אבל גם בפיו”, ואוחז ביד רעי ואמשכהו אחרי, ירדנו מן השלבים, ודרך החצר יצאנו אל הרחוב לשוב העירה, ויהי אך הרחקנו כמאה צעדים, והנה קול נשמע מאחרינו, ראוויטש למה ברחתם! הפכנו פנינו ונרא את הזקן גלוי הראש רץ אחרינו בגשם שוטף, ובהגיעו אלינו קרא עוד הפעם מדוע נסתם מביתי? ואני עניתיו, הן גרשתנו, ומה היה לנו לעשות, אם לא לנוס מבית משוגע, ובשמעו את דברי ענה “אמת כי הנני משוגע, ואם לא ידע זאת האדון הזר הזה – בהראותו באצבעו עלי, אבל אתה ראוויטש הלא ידעת אותי ושגעונותי, ולך אין כל סבה לנוס מביתי, ועתה שובו נא מהרה ורחמו על שיבתי כי הגשם שוטף על ראשי, ועם זה הנני חפץ כי תגיד לי מי הוא האורח אשר הבאת עמך, כי ברור בעיני, כי איננו בן העיר הזאת ולא איש מהמון העם, יען בן עירי או איש מההמון לא יעיז לכנני בשם משוגע בפני”, ואני אמרתי לה' ראוויטש כי יחריש ולא יגלה לו את שמי, ומבלי יכלת לעמוד בפני תחנוני הזקן, שבנו לביתו, ותהי ראשית מעשהו להביא לנו יין ומעדנים ואחרי כן החל לבקש עוד הפעם להגיד לו מי אני, ורק אחרי עבור כשתי שעות גליתי לו כי הוא עצמו הודה במכתבו אלי לסעוואסטאפאל כי משוגע הוא, וכשמעו את דברי, ענה, אם כן הלא דיינארד הנך, טוב מאד! צדקת! לך המשפט לתארני בכל תואר שתחפוץ, ועתה הנני לשאול ממך שאלה אחת, הודיעני נא אם תדע, מי הוא אלהים? לשאלת פתאם כזאת השתוממתי, ואביט עליו כעל משוגע באמת, ועניתי “התחת אלהים אני לדעת זאת את אשר לא ידע כל בן תמותה, ופלוסוף קדמון כבר אמר “לוא ידעתיו חייתיו”. – אבל אני יודע, ענני שנית, אני הנני האחד היודע, ואתם כלכם הנכם עורים, ואת בתי הלא תגידי לאורחנו מי הוא האלהים, בתו הביטה עליו ולא ענתה לו, ותעזוב את החדר, והוא הוסיף לדבר “האלהים הוא הוא… הידעתם? הוא נירון קיסר”, ומפינו פרץ שחוק גדול, והוא הביט עלינו בעינים מזרות אימה כפראפעססאר העומד על הבמה ומדבר חכמות ראמות, ותלמידיו הבורים ילעגו לו מבלי הבין את דבריו, “מה אעשה לכם!” קרא אלינו עוד הפעם, מה אעשה, והאלהים סגר את עיניכם לבל תראוהו, ואני, תהלה לאל כי פקח את עיני והנני רואה מחזה אלהים”, טוב מאד עניתיו, אשריך וטוב לך כי זכית לחזות מחזה שדי, ואני הנני שבע רצון אף אם הוכתי בסנורים, כרוב יושבי חלד מבקשי דעת בארץ ולא אמצא חפץ לעשות סולמות לעלות השמימה להחריד את האלהים מרבצו, המלאכה הזאת עזבתי בעד חוברי שמים, פלוסופים, מקובלים ומשוגעים”, והאיש הביט עלי במנוד ראש כעל איש אובד דרך ואמלל בתבל מבלי מצוא תרופה למכתו, וכה ישבנו ונדברנו איזה שעות עד לפנות ערב, ובקומנו לעזוב את ביתו, ענה ואמר, לא! לא תלך מפה! ה' ראוויטש הוא בעל משפחה ועליו לשוב לביתו, אבל אתה מה? למה תמהר לנוס מביתי, ואני הנני לשלוח את משרתי להגיד לבעל המלון אשר שמת משכנך בו, כי הנך יושב פה עמדי, ולא אעזבך יום, יומים או יותר, ובעד כל העת אשר תשב עמי הנני לשלם לך עשרה רו“כ ליום, ועתה הבה לכה עמדי ואראך את אוצר ספרי ואתה תרשום לי שמות כל הספרים החסרים לי למלאכתי, כי הנני כותב ומדפיס גם עתה ספרים חדשים, ואתה כיד הביבליאגראפיא הטובה עליך הלא תגיד מה טוב לי, ואקנה בחפץ לב, כי עד עתה קניתי רק את אשר יעצני המשגיח על אוצר ספרי הרב… הבא אל ביתי בסתר מפחד הקנאים, וגם שארי המדקדק משה הכהן רייכערסאן יבוא אל ביתי רק בצר לו, בהיותו תמיד רעב ללחם, והנני תומך בידו בכל עת בואו, ועל שאלתי מה עול מצאו בך תושבי העיר כי ישנאוך, ואם תחלק צדקה לעניים ומבשרך לא תתעלם כדבריך, וביתך יתנהג בכשרות כחק ליהודים, ואם כן, בלי ספק יש איזה סבה אחרת להרחיקם מביתך, או גם לרדפך, – חלילה! ענני, רק אותי יתעבו, אבל את כספי יאהבו, ובכל עת יבואו אלי ראשי הקהל לכבדני ולקחת את כספי, ואני אומר להם תמיד, קחו לכם את רכושי, רק את נפשי לא אתן לכם, ואך המון העם אשר לא ידע ספר לא יבואו אל ביתי, מפחד פן תפקחנה עיניהם ויחזו את האלהים”, ויהי בראותי כי אמנם הוא משוגע לדבר אחד, חדלתי מדבר עמו בעניני דת ואמונה, ראיתי את כל אוצר ספריו, ואמצא כי איננו אוצר ספרים במובן המלה הזאת, רק אספת ספרים כמעט ממין אחד, ספרי קבלה, דרוש ומוסר ומעט ספרי מחקר, איזה ספרים בשפות אשכנז וצרפת המדברים בעד הדת וכנגדה, כתבי הקדש בהעתקות לשפות שונות, ברית חדשה תוצאות שונות, אלקוראן בעברית ואשכנזית, ועוד כאלה, ועל פי עצתי החל לקנות ספרים רבים, ממין אחר, ומהם כאלה אשר יפקחו את עיניו.

חמשה ימים עצרני בביתו, ובמשך העת ההיא ראיתי את האנשים אשר באו אליו ולאיזה מטרה בקרו בביתו, ואמנם ראיתי כי כרבם באו לבקש חסדו ולא השיב פני איש ריקם, ראיתיו כותב מכתבי בקשה או התנצלות לבתי המשפט, ואתפלא על שכלו הישר כעל פלפוליו הנפתלים כעורך דין רגיל, ובעת ההיא נראה לי כי לא זה הוא ראזענסאן המשוגע בדברו אודות הדת, ובשובי למלוני התפלאו כלם איך יכלתי לשבת זמן רב כזה עם “המיססיאנער המשוגע” ולא יניא ראשי בהבליו, ועוד יותר התפלאו, בהוכיחי להם כי איננו מיססיאנער, רק משוגע לענין אחד, ובהיותי נכון לעזוב את העיר בא למלוני, ויקחני במרכבה לתחנת מסלת הברזל, וגם כרטיס מסע לפעטערסבורג קנה למעני על חשבונו, ויבקשני לכתוב אליו בכל עת, וכל טורח לא יכבד עליו לעשות חפצי.

עברו כשלש שנים, ובמשך העת עשיתי שתי התמונות מכל חכמי וסופרי ישראל ברוסיא, ואת המלאכה לעשותן עזבתי על יד ידידי ה' אברהם צוקערמאן בווארשא, ובהיותי בפאריז, הודיעני כי ה' קלמן וויסאצקי שלח אליו מאה רו“כ למען ידפיס גם את תמונתו בין החכמים והסופרים, וראזענסאן שלח גם הוא מאתים רו”כ לתכלית זאת, וכאשר דרשתי ממנו, כי ישיב להם את הכסף ולא ידפיס את תמונותיהם, ענני, כי כבר עשה מעשה ולא יוכל לשנות, מאד חרה לי על הדבר הזה, לבל יחשדוני כי נמכרתי בכסף, תחת אשר לוא חפצתי לאסוף כסף, הלא יכלתי להדפיס תמונות עשירים גדולים ונכבדים משני אלה.

בשנת תרל“ט בקיץ, בעברי דרך ווילנא, בקרתי את האיש עוד הפעם, ויבקשני לבוא לחנוכת הבית אשר בנה בתוך הגן החדש אשר נטע מחוץ לעיר, וביום הנועד באתי ואמצא כל או רוב סופרי ווילנא ומשכיליה, כלם יושבים בתוך הגן, ומספרם כעשרים איש, ואדון הבית הביא יין שכר ומגדנות, והוא עומד עלינו לשרתינו, ופתאם פנה אלינו בשאלה לאמר: “אדוני! כלכם קראתם את ספרי, ואני אחודה לכם חידה, הגידו נא לי מה חפצי בכל חבורי? והאיש אשר ימצא את חידתי יקבל ממני חמש מאות רו”כ. כלם השתוממו לדבריו ויחרישו, בראשונה לא חפצתי להשמיע דעתי, בראותי סופרים וחכמים כבירי ימים ממני, אך כאשר רמזתי לאחדים מהם כי יענו, ולא מצאתי אף אחד אשר יפתח את פיו, עמדתי על רגלי ועניתי לאמר: דעתי היא כי בראש האדון ראזענסאן נולד רעיון מוזר להוליד דת חדשה בתבל, דת אשר תהיה מעורבה משלש הדתות הנודעות, ולתכלית זאת הביא את כל הפסוקים מתורת הנביאים, ברית החדשה והקוראן וכן מאמרי חז”ל המדברים אודות אושר האדם, והאדון ראזענסאן יחשוב להיות המחוקק, ואם לא הגיד זאת מפורש, הוא רק יען כי אסור להשמיע דברים כאלה מטעם חקי רוסיא, ועל כן נאלץ לשים מסוה על פני ספריו, ומבלי דעת חשדהו ה' ליליענבלום למיססיאנער, בעוד אשר כלנו יודעים, כי כל המיססיאנערים יוצאי ירך היהודים, המה כלם פליטי העם אשר מכרו את נשמתם בכסף, תחת אשר ה' ראזענסאן, הוא עשיר המפזר חלק מכספו", ובדברי הבטתי בפני האיש, בהאמיני כי ימאן להודות לדברי, אבל ראיתי כי קמט את מצחו ופניו נהפכו לבן וכלו רועד, ואחרי כן נגש אלי ויקחני בזרועי ויוליכני אל הבית, ושם אמר אלי בקול רועד: “אמנם מצאת חידתי, אבל למה היה לך להשמיע זאת באזני אנשים רבים, ואתה הלא לא נכחד ממך, כי בהודע הדבר להממשלה ישלחוני לסיביר?” – יוכל להיות כי צדקת, עניתיו, אבל בך האשם כי שאלת את שאלתך באזני כל הנאספים, ואולי שכחת כי כבר כתבתי לך את דעתי לפני איזה שנים, ואתה הודית לי אז, אכן אקוה כי סופרי ווילנא ומשכיליה לא ילכו רכיל, ואיש לא יעשה לך רעה, וגם שונאיך לא ימצאו ידיהם להראות מקור חטאתך.

מן העת ההיא עברו ימים רבים, ותמיד כתב אלי, ויבקר מעשי מנהלי הקהלה והנהגת העיר בנוגע ליהודים, ואף גם לאמעריקא כתב אלי עד יום מותו.

משכיל קנאי. מורה עני אחד היה באדעסא, ושמו ר' משה זביב, ובין העם נודע רק בשם “דיאגענעס”, ולא יען כי היה תלמיד הפילוסוף היוני, רק יען כי השתפק בלחם צר כמהו, וכל עתו ועמלו הקריב על מזבח השכלת עמו, יומם ולילה ראינוהו הולך בחפזון, דופק על דלתות עשירים וחכמים לעזור לכל קשי יום החפץ ללמוד תורה, חכמה או מלאכה ואין ידו משגת, ואחרי אשר כלם ידעו את לבבו הטהור ובר כפיו, האמינו בו ויפתחו לפניו את דלתותיהם, וירכש לו לב איזה עשירים נדיבים, ובכל פעם אשר בא אל ביתם קבלוהו בפנים צוהלים, וראשית שאלתם היתה: “ר' משה כמה כסף נחוץ לך?” ותשובתו היתה כבר נכונה בפיו “לי אין חפץ בכסף, הנני עשיר גדול, והכסף נחוץ רק לעניים”, ובאמת לא נגע בכסף אשר אמרו לתת לו, ואיש לא הצליח מעולם כי יקבל את הכסף מידו, ועל הנדיב היה לשלוח את הכסף אל המקום אשר הראה ר' משה, נער עני בעל כשרון עמד למבחן בגימנאזיום, אך הוריו לא יכלו לשלם שכר הלמודים, ונחוץ היה רק כי יודע הדבר לר' משה, ואבי הנער קבל את הכסף על ידי שליח מיד איש לא נודע לו. נערי עניים לומדים בת"ת, ושמלותיהם בלואות או קרועות, והנה בא ר' משה ויוליכם לחנות בגדים וילבישם על חשבון איזה נדיב. לנער אחר נחוץ מורה פרטי לענף איזה מדע, ור' משה דאג לו, פעם יבוא אלי לבקשני ללכת להתראות את ראש הישיבה הדין ה' פילשטיין כי יקבל לישיבתו נער הלומד בגימנאזיום, אך נפשו חשקה גם בתורה, והוא מחכה עלי עד שובי ובשורה בפי כי הצליח חפצי. לפעמים ילך הוא עצמו ללמד לאיזה תלמיד אשר מצא לנכון ללמדו חנם. מעולם לא ראינוהו עיף ויגע, אף כי היה כבר בן חמשים או יותר. מעולם לא טעם מאומה בבית איש יהיה מי שיהיה. קור, שלג וגשם שוטף לא עצרוהו רגע, אם ידע כי עליו לדאוג בעד איזה אמלל ביום ההוא. יותר מאיזה רגעים לא התמהמה בבית איש, באמרו תמיד, עוד עבודה רבה לי היום, אך לא הזכיר איזה עבודה. צנוע היה האיש ולא חפץ כי יודעו מעשיו בקהל, כל ימי מגורי באעדעססא לא ראיתיו לבוש בגד חדש, וגם המקטרת הקטנה מאד אשר נשא תמיד בפיו לא החליף, באמרו כי היא חברתו אשר תלוהו זה עשרים שנה, ואיך יוכל לבגוד בה לשלחה ולהחליפה באחרת, ואולי מטעם זה מאן להחליף שמלותיו, ואף בשבת ומועד לא לבש בגד אחר, ובעברו לפני בית מסחרי, תמיד סר אלי, ועל שאלתי “האם ראית פרי במסחרך היום?” היתה תשובה ערוכה כבר בצלחתו לאמר: "טוב סחרה מכל סחורה, תהלה לאל מסחרי הולך וטוב יותר מסחר כל עשירנו והרכוש אשר ארכש לי אצור בבאנק בטוח מגנבים ושודדים, תמיד הנני שבע רצון, ואין לי כל טענה ותביעה אל האדון העשיר הגדול היושבי בשמים, הוא יספיק לי צרכי ביד נדיבה.

במדה אשר עמל בלי הרף בעד השכלת בני הנעורים, עמל גם לטובת כל איש אשר דרש עזרתו, הוא עזר על ידי לטובת הציונית, אך תמיד הסתיר פניו לבל יראוהו באספות עם מפחד לבל ישמיעו תהלתו בפניו. בכלל לא השיב פני איש ריקם, וכל דורש עזרתו מצא בו את האיש אשר הוא מבקש. בפועל היה יהודי תמים עם אלהיו, אף כי חפשי בדעות, ולמן היום אשר עזבתי את אדעססא לא שמעתי אודותיו מאומה, ואם חי הוא נעים יהיה לי לדעת כי שמע את ברכתי, ואם עזב אותנו ויעל השמימה, למצער ידעו כל מוקירי זכרו כי שמו נשאר לברכה בפי כל יודעיו עד עולם.

---

קויפמאן, אהרן (ארקאדיא אלכסנדראוויץ)

מאת

אפרים דינרד

האיש הזה אשר הזכרתיו פעמים רבות בספרי זה מפרש בשמו, ובספרי “מסע בארץ הקדם” ברמז, בשם “אחד מגדולי ישראל בארצנו ה' ק'” מפחד הצענזוריא, האיש ההוא היה נפלא במינו. הוא נולד בהוראדנא בבית הורים עשירים ממשפחת הגאון הצדיק ר' אלכסנדר זיסקינד בעל ס' “יסוד ושורש העבודה”, ובהיותו עול ימים, יפה תואר חרוץ במעשיו ויודע שפות פולין, רוסית ואשכנזית, מצא נתיבות בית שר הפלך ויהי לו לבן בית, ובאחד הימים דבר אל לבו ללכת לפעטערסבורג אשר שם חזה לו עתידות טובות, ויתן על ידו מכתבים לגדולי שרי הממלכה, ובהיותו סוחר עצים ויערות, קנה מאת הממשלה את הזכות לכרות עצים מיערותיה במחיר 5 קאָפּייק כל עץ אשר יבחר, ובמשך שנה הראשונה הרויח שני מיליאן רו"כ, ויקח את כל הכסף ויביא מתן לאוצר הממלכה, באמרו כי אין את נפשו לגזול מאת הממשלה את כספה, וגם ספר כתב ברוסית ואשכנזית, אשר בו הראה כחו בידיעת היערות, וגם יעץ להממשלה לבל תתן עוד לכרות את עצי היער אשר לפי חשבונו תשאר האדמה מדבר שממה במשך עשרים וחמש שנה, אם תוסיף לתת לגרזן כי ימשול על יערותיה, ומאשכנז קבל תואר דר' בעד ספרו, ושר הרכוש הציגהו לפני הקיסר ניקאלי הראשון וימצא חן בעיני המושל ויהי לו לאוהב, עד כי הלך עמו שלובי זרוע ברחובות עיר הבירה, “למען הראות לכל כי יאהב איש ישר אף אם הוא יהודי” והקיסר נתן על ידו בנין אניות מסחר ומלחמה בחוף ניקאלאיעוו, במקום שפך נהר דניעפער אל תוך ים השחור, ובהיות הקיסר בניקאלאיעוו בשנת 1837 והאניות מצאו חן בעינין נתן לקויפמאן תואר “סגן אדמיראל”, וכרגע הלבישוהו בגדי שרד.

בשנת 1843 הלך עם הקיסר ברחוב, מיליאן" אשר על גדות יאור נעווא, וירא הקיסר איש יהודי עטוף שמלה ארוכה ופאות ארוכות, וישאל את קויפמאן לאמר: “ומה עצתך לעשות ליהודיך אלה?” וקויפמאן ענהו, “יצוה נא הוד מלכותך לכרות את מדויהם ופאותיהם”, והקיסר שמע לעצתו, ויצו לעשות כן לכל היהודים בעלי פאות ושמלות ארוכות, ובעיני ההמון היתה הפקודה ההיא לגזרה, באשמת הפקידים אשר מצאו בה מוצא לכסף למוץ דם אביונים.

בעת ההיא, לפי הנראה לא שכח קויפמאן גם את ספרת ישראל, ויכתוב מאמר בעברית “על דבר החנוך” בספר “פרחי צפון” (ב“ח ווילנא תר”א־ד), ומאז היה אחד מעוסקי בצרכי צבור בכל לבבו, ויהי חבר חרוץ בכל האגודות לטובת ישראל, אך מאן כי יפרסמו את שמו, עד כי רוב בני עמנו מחוץ לגבולות עיר הבירה לא ידעוהו, ובעיר הבירה רבים לא ידעו ערכו וישנאוהו, רק יען כי כן צותה הלשכה השחורה, וגם תכונת רוחו לא הביאה לו אוהבים רבים, ושונאיו כנוהו תמיד בשם “הפריץ המשוגע”, ובתכונת רוחו אמנם היה טפוס משונה מרוב בני האדם, כי היה מהיר חימה, ובקצפו יכל איש זר לחשוב כי יהפוך את כל העולם לתהו ובהו, אבל אך רגע באפו, ובעוד מעט והנה הוא כבשה תמימה, וקצפו קצף על פני מים. פעם אחת בשבתי בביתו, בא אחד ממכיריו ויספר לו כי יהודי חנוני נתפש בכף הפאליציי יען מצאה במלתחתו איזה צלוחיות יין שרף אשר מכר בבתי אנשים פרטים נגד החק, וקויפמאן קפץ ממקומו, ויקרא, הוי נבלה! שערורה! איש יהודי יעיז לחלל שם ישראל בבירת הממלכה! לא! היו לא תהיה! תנה לי את כתבתו ואלך כרגע ואקרעהו כדג, והאיש נתן לו חפצו, ואני לא חפצתי להשקיט רוחו ברגע כעסו, פן אעיר את חמתו עוד יותר, ואמרתי אליו רק את המלות “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, לחנותו, כי מי יודע אולי עני האיש מאד, ולא מחפץ להתעשר עשה מעשהו? – אם כן, אם איש טוב אתה להתנצל בעד איש רשע, הבה לכה נא גם אתה עמדי לחנות האיש, ובעיניך תראה את חלומותיך, יען הנני בטוח כי איש אשר לו חנות בפעטערסבורג איננו חסר לחם, ושנינו יחדיו באנו אל החנות, חנות מכלת קטנה ומחיר כל הסחורה כחמשים רו”כ, ואשה כבת ארבעים יושבת בפנים זועפים. “מי הוא בעל החנות בזה?” קרא קויפמאן, – אבי הוא, אבל איננו פה ברגע זה, ענתה האשה.

– – ידעתי, ידעתי! הוא אסור במשמר יען מכר יין שרף נגד החק, הוי נבלה! איך לא ידע איש יהודי כי ישיבת היהודים בפעטערסבורג תלויה בשערה וחלילה לנו להעיר חמת הממשלה, ואת בתו מדוע לא מנעת את אביך מעשות מעשה רשע כזה?

– אני הנני אלמנה ולי שני בנים. אמי כבר מתה, והנני יושבת עם אבי בבית אחד, והחנות קטנה, מאין די סחורה, ועל כן לא תשפיק לתת לנו כל צרכנו, ומאין עצה אחרת יכתת אבי הזקן את רגליו לעלות במעלות החומות הגבוהות יום יום למען ירויח רו"כ אחד ליום, ולולא עבודתו זאת הלא תמנו לגוע, ולוא מצאה ידינו להגדיל את החנות יכלנו לחיות בלי פרנסות אחרות.

– – טוב, ענה קויפמאן, ויפנה אלי ויבקשני לשבת בחנות לחכות לו עד אשר ישוב מבית הפאליציי, וכעבור שעה או יותר, והנה שב עם בעל החנות, אשר ערב בעדו בהפאליציי, ויען ויאמר אל האשה, “כמה כסף נחוץ לך להגדיל את החנות לבל יאלץ אביך למכור יי”ש נגד החק? –

– מאה ומחשים רו"כ בערך, ענתה האשה.

– – הא לך מאה וחמשים כסף, ויפתח את כיסו ויתן על ידה, אבל הזהרו נא לבל תשובו לעשות שערורה כזאת עוד הפעם, ואם לא תשמרו את נפשותיכם, דעו לכם כי אשלחכם מן העיר. ובשובנו מן החנות אמר אלי, צר לי מאד על האמלל הזקן, ולוא ידעתי כי ימצא לחמו בליטא, כי עתה נתתי לו הוצאות הדרך לכל בני ביתו.

כחמשה ירחים ישב קויפמאן באדעססא בשנת תרמ"א לרגלי משפטיו אשר לא נשלמו בבתי המשפט אחרי מלחמת רוסיא בתוגרמה. כל הימים מן הבקר עד השעה התשיעית בלילה ישב בבית מסחרי, ובכל מקום אשר היה לו ללכת, נאלצתי ללכת עמו, בהתאוננו תמיד כי לא ידע מוצאי ומובאי העיר, ויהי בלכתנו ברחוב ביום סגריר, והנה אשה יהודית עניה יושבת על הארץ בפנת הרחוב ומבקשת נדבות, וקויפמאן אמר אלי “האין זאת משוגעה היושבת על הארץ וגשם שוטף יתך עליה, ומחסה ממטר אין לה? – אבל מי יודע אולי רעבה היא, אולי בנים רעבים לה בבית, עניתי. ויהי אך הרחקנו כמאה צעדים, פנה אלי ויאמר: “צר לי מאד, נכמרו נחומי על האמללה, הבה נשובה אליה”, ובשובנו נתן לה שלשה רו”כ, ויאמר: אמי! קומי שובי לביתך והכיני ארוחה לבני משפחתך.

ביום ערב סכות בבקר והוא יושב בבית מסחרי, ואיש אחד הביא בידו לולב ואתרוג למכור, וידרוש מחירם שלשה רו“כ, קויפמאן לקח את הלולב בידו ואת האתרוג נתן על ידי לראות אם טוב הוא, ויציע לשלם להאיש רו”כ אחד, האיש מאן לשמוע, ועל כן הוסיף לו עוד עשרים קאפּייק, וימהר האיש ויחטוף את הלולב מידו בחמה גלויה, ואני אמרתי אל האיש כי אולת עשה בהחפזו, ואקח את הלולב מידו ואגישהו לקויפמאן, וכרגע פתח את כיסו ויתן על יד האיש שטר בן עשרה רו“כ, והאיש ענה לו כי אין לו שבעה רו”כ להשיב לו, וקויפמאן ענהו, קח לך את העשרה ולך לך לעזאזל! למחרת היום, ראשון של סכות הלכנו להתפלל בבית הכנסת הגדול, אשר בו התפלל החזן המפורסם ה' באכמאן, ובשמעו את השבושים מפי החזן, אשר היה באמת עם הארץ גמור, קרא, עברי, עברי! ואל הגבאי אשר עמד אצלו אמר: “אמנם נעים זמירות הוא זמיר הליל, אבל הוא עוף טמא”. וכאשר גמר החזן את “הקדיש” וירא קויפמאן כי הוא כורע ומשתחוה, יכוף ראשו ימינה ושמאלה כמעשה כהני הנוצרים, ויגש אליו מאחוריו ויאחזהו בשתי ידיו ויניעהו בזרועותיו, ויקרא Stoite priamo (עמוד ישר) החזן השתומם ויבהל, וכל העומדים מסביב השתאו, אך איש לא דבר דבר, מלבד הגבאי אשר שמח על המקרה בשנאתו להחזן. ביום שני של סכות הלכנו להתפלל לבית הכנסת “הבראדי” ובראותו את הרב דר' שוואבאכער עולה על הבמה להטיף, ואחרי שמעו את דרשתו, אמר אלי: “ראה נא אם לא תוארו כמלאך אלהים, ושפתותיו נוטפות תוכחות חוזי יה”, ויעל אליו אל הבימה וישק את ידיו בתודה רבה.

ביום הראשון של חוה“מ, בבואו אלי בבקר, אמר אלי, כי מאד יצר לו על העול אשר עשה להחזן, ועל כן אכפרה את פניו במנחה, הא לך ארבע מאות רו”כ, מאתים תתן להחזן והנשאר למשורריו. בראשונה מאן ה' באכמאן לקבל את הכסף, אפס ביום השני בא אלי ויקחם.

מעשים כאלה ראיתי ממנו לרוב, עד כי יכלתי למלא מהם ספר שלם, טפוסים אחרים ממינים שונים אשר ראיתי ברוסיא היו “בנימינקע המשוגע בסלוצק, מיכאל היילפערן נכד הגאון מלבי”ם, העילוי מטשאסניק בפעטערסבורג, העילוי מדאקשעץ, הקדוש דוד’ל טאלנער, משה’קע רמב“ם בשקלאוו ומאהליוו, אייזיק מאיר דיק, מאטקה חב”ד, ועוד איזה גם באמעריקא, ואם אשמע מפי נבונים כי ספורים כאלה יביאו איזה תועלת לחוקרי חכמת הנפש, הנני לדבר אודותם עוד הפעם באיזה ספר.

---

ישו הנוצרי לא היה ולא נברא

מאת

אפרים דינרד

אין דבים ואין יער, לא נולד ולא מת

עוד לפני חמשים וחמש שנים החלותי לחבר ספר בשם “לא דבים ולא יער”, ומטרתי היתה להראות, כי האיש ישו אשר כל גוים יעבדוהו ויעשוהו לאלוה, איש כזה לא נולד מעולם בין היהודים, כי בכל ספרת ישראל העתיקה אין כל זכר ורמז מתי ואפוא נולד ומה היו מעשיו, ואם נזכרו אודותו איזה ענינים מפוזרים בין אגדות חז“ל, אין אלה חומר לדברי הימים, מפאת היותם רק אגדות, מלבד אשר אין אחד מהתנאים הראשונים אשר השמיע בדברים ברורים כי ראה אותו או את מעשיו, וספור האגדה של ר' יהושע בן פרחיא הלא היה זה כמאה שנה לפני ספורי העוואנגעליום, וכמעט כל אגדות חז”ל המזכירות את הענין, כלן נכתבו בידי האמוראים, שלש, ארבע עד חמש מאות שנה אחרי יסוד הנצרות, וחז“ל ידעו כי כבר ישנה אמונה כזאת בעולם, אף כי בעיניהם לא ראו את הנוצרים בבבל, אבל שמעו שמועות רחוקות, והאות הוא, כי כל זכרונותיהם לא יתאימו עם ספורי הנוצרים, למשל, העוואנגעליום מספר כי שנים עשר תלמידים היו לישו, וחז”ל יזכירו רק חמשה, אשר יקראום בשם, ומהם רק אחד אשר שמו נזכר גם בעוואנגעליום (מתי, או מתיא).

כל ספרי ויכוח אשר כתבו היהודים נגד העוואנגעליום¹ (אשר רק מעטים מהם נדפסו עד הנה, ורבם הנם עוד בכ"י) כלם הוכיחו באותות ובמופתים הגיונים כי אין אף מלה אחת אמת בכל ספוריו, ובכל עמל החכם הנוצרי ה' מוישטער אשר מלא גליונות התנ"ך הגדול אשר הדפיס בשם "מקדש יי' ", לא הצליח להפיל אף מלה אחת מכל דברי בקרת חכמי ישראל (נדפס בבאזעל רצ"ד־ה, 2), וכן שוא עמל החכם הויקשפאן בבקורתו על ספר הנצחון לר' ליפמאן מילהויזן, (נירנברג 1644, ואלטדארף 1645), והצורר וואגענזייל נגד ס' חזוק אמונה, ועוד רבים מחכמי העמים, ובדבר הזה לבד די להראות ולהכחיש מציאת ישו הנוצרי, אחרי אשר אם אין יסוד ואין יכלת ביד כל חכמיהם להעמיד חזון אמתת ספורי העוואנגעליום, אשר עליו נוסדה כל תורתם ואמונתם, וישו הנוצרי מאין? ואם היהודים לא ידעו מציאותו בימיו, טרם היו עוד נוצרים בתבל, אם כן אפוא הוא המקור אשר ממנו ישאבו מים טהורים לטהר בהם את ספורי הבדים אשר בדאו אנשים אשר לא ידענום? וזאת ראו גם חכמיהם גם כהניהם, ועל כן נאלצו לבדוא שקר חדש לתרץ את השקר הישן, ויחליטו לזייף את הספר “קדמוניות היהודים” ליאזעפוס פלאוויוס, ספר דברי הימים לישראל הנעתק לכל לשונות העמים הנאורים, ומקובל לאמת אצל העמים יותר מאשר קבלוהו היהודים, ויוסיפו בו בספר השמונה עשרה “לעתיקות ישראל” בדברו אודות הרעות אשר עשה הצורר פילאטוס נציב רומא בירושלם לאמר:

“ויהי בימים ההם היה איש בשם ישו, איש חכם, אם בכלל יתכן לקרוא אותו בשם איש. הוא עשה נפלאות גדולות ויהי מורה לכל תאבי דעת ואמת, ורבים נהרו אחריו, יהודים ולא יהודים, הוא היה המשיח אשר האשימוהו רוזני בני עמנו וגדולנו, ופילאטוס הביאו לתליה, ובכל זאת, למרות כל אלה, לא עזבוהו אוהביו הראשונים, ונראה חי עוד הפעם שלשה ימים אחרי התלותו, כאשר נבאו עליו איזה נביאים, עם עוד מופתים אחרים אשר עשה, וישנם עוד היום קהל בני אדם הנושאים עליהם שם “משיחיים” אשר קבלוהו עליהם לראש”.

על דברי שקר כאלה אשר שמו המזייפים בפי שר צבא ישראל² בן כהנים גדולים אשר בו שמו כל ישראל את מבטחם להצילם מכף עריצי רומא, ועל הזיוף הזה כבר התעוררו חכמי הנוצרים עצמם, זיוף אשר יכירהו אף העור בשתי עיניו, והנה חדשה:

בחורף תרמ“ג, הודיעו כל כתבי העתים, כי נועד יום אחד בפאריז אשר בו ימכרו ספרים וחפצים עתיקים במכירה גלויה לכל המרבה במחיר, וליום הנועד באו שרים ורוזנים עשירים וחכמים, ובין הספרים העתיקים נמכר ספרו של יאזעפוס, האינקונאבל הראשון, במחיר ארבעים ושנים אלף פראנק, מחיר גדול מאד לא נשמע כמהו, מלבד המחיר אשר שלמו בעד התנ”ך הראשון תוצאת גוטטענבערג, וספר זה זכה להמכר במחיר יקר מפנינים, רק בעד הערה אחת קטנה, בעלת שתי שורות, אשר העיר הפועל המסדר לדפוס לאמר: “כי בתוך הכתב יד העתיק אשר ממנו סדר את הספר, לא נמצאה אף מלה אחת אודות ישו הנוצרי, והוא זיוף אשר הוסיפו אחרים”, וכאשר נשלמה מלאכת הספר בדפוס, וקנאי הנוצרים מצאו את ההערה הזאת, שמו את הפועל המסדר בכלא, ויוציאו עליו משפט מות להשרף (אויטא דע פע), וגם את כל הספרים שרפו באש, ורק שלשה ספרים מהם נצולו, ואחד מאלה היה זה אשר מכרוהו במחיר מ“ב אלף פראנק, הקונה היה איש אנגלי, ובקראי את כל הדברים האלה הייתי נכון כרגע ללכת לפאריז לראות את הספר ההוא, ולדאבון לבי נוכחתי כי ימים רבים יעברו טרם אשיג תעודת מסע ללכת לארץ אחרת, ואחדל, אבל מאז עד היום בקשתי בכל אוצרות ספרים הגדולים אולי אמצא ס' יוסיפון כ”י עתיק בשפת יון או רומי בין רבבות כתבי היד לנוצרים הנמצאים בתבל, וביחוד המוזעאום הבריטי, העשיר בין כל אוצרות הספרים, ולא מצאתיו, וזה הוא הספר השני אשר בקשתי בכל ימי חיי ולא מצאתי, אחרי אשר כבר בקשתי למצוא כ“י עתיק מספר הזוהר, עתיק יותר מהנדפס ראשונה במנטובה שנת שי”ח, וגם ספרי קבלה אחרים אשר מספרם רב מאד, כלם כמעט חדשים המה, אשר על כן החלטתי עתה, אם יהיה אלהים עמדי ויתנני לשבת במנוחה באוצר ספרי, הנני לשלם נדרי אשר נדרתי לפני חמשים וחמש שנים לכלות את המלאכה, בספרי “לא דבים ולא יער” להראות בכתב אמת וברוח בקרת נאמנה, כי מעולם לא נולד ולא נתלה איש בשם “ישו הנוצרי”, למען ידעו בני עמי אלה אשר לא העמיקו חקור בענין זה, המאמינים בספורי מעשיות אשר יספרו כהני אל נכר, ולא יבינו, כי אם אין ישו הנוצרי, אין מקום לכל אשמות הבל אשר יטילו על ראשינו כל הצוררים מבין הנוצרים, ואני מוצא לי לחובה להזכיר בזה, כי זה כבר הפצרתי בחתני הרב דר' שמואל ס. דינארד כי יחבר הוא ספר כזה באנגלית, והוא אמנם התחיל במלאכה וידפיס כבר איזה מאמרים במכתב עתו האנגלי, אפס לא כלה את מלאכתו, מפחד ראשי האוניווערזיטאט במיננעאפאליס אשר בו נשא משרת פראפעססאר, ואולי גם מעצלות מעטה, ולוא כלה את מלאכתו, אשר היתה באמת מלאכה וחכמה גדולה, כי עתה היה לשם ולתהלה בכל הארץ, ואולי יתעורר עתה לגמור את ספרו, והיה לנס עמו, כי הוא האיש היודע שפות מזרח ומערב שכם אחד על כל חכמי ישראל, ואולי גם על כל חכמי העמים באמעריקא, ולמלאכה זאת נחוצה דעת שפות שונות, ומי יתן וישים זאת אל לב, והעצל יהיה לחרוץ, ואז יברכוהו טובים.

לטובת הביבליאגראפיא העברית, הנני מוצא חובה עלי להזכיר, כי בשנת תרס“ד הדפסתי שנית את המחברת הנפלאה “הודאת בעל דין” נגד הנצרות, מאת דון דוד נשיא, ובהקדמתי כתבתי אז לאמר: בין כל המון השקרים אשר בדו העמים על ישראל, השקר הכי גדול הוא, כי איש יהודי אחד עשה עצמו לאלוה”. כל התוצאה נשרפה בשרפת דפוס ה' ליפשיץ בנויארק, ובידי נשאר רק עקזעמפלאר אחד.