רקע
יעקב גלילי
חיי עמוס – במלאות עשרים לנפול עמוס גלילי
1.png

ד' באדר תרפז – יט בטבת תשח


“לא יברח איש כמוני” – – –

דבריו אלה של עמוס, הנביא מתקוע, עולים בזכרוני כל אימת שאני נזכר בעמוס גלילי, ידידי מנוער.

תמיד אזכור אותו כאחד מן הראשונים, נחלץ לכל משימה – קטנה כגדולה – ומעולם לא עלתה בלבו האפשרות כי איש כמוהו עשוי לברוח, להתחמק מתפקיד או שליחות.

משום כך היה אחד התלמידים הראשונים במחלקה;

משום כך היה אחד הפעילים והמפעילים בתנועת הנוער.

וכשם שהיה בן מסור ונאמן למשפחתו – כן היה אזרח נאמן למדינה שבדרך, מדייק בתשלומיו לקרנות ובכל הצווים והמצוות האחרים.

נאמן לדרך החיים שבחר בה ולרוח שספג בבית הוריו ובתנועת הנוער, הוא יוצא להגשים בגופו יעוד זה ועולה להתיישבות. ולאחר שרצון הלימודים גבר בו – הריהו הולך לטכניון, שם הוא לומד מקצוע (הנדסת בנין) שיסייע בבניית הארץ. כדי לממן את לימודיו, הריהו נעשה פועל בנין. קשה העבודה ומפרכת, אולם – יילא יברח איש כמוני".

כל אותן שנים הריהו גם חבר פעיל בארגון ה“הגנה”: מתנדב לקורסים שונים, אימוּנים וּפעוּלות רבות־אחריות ומסוכנות עד לקרב אשר ממנו לא שב.

בעמודים אלה מקופלת דמותו התוססת והרבגונית של עמוס: רשימות ודברי זכרון של בני משפחה, מחנכים וידידים; אגרות רבות עניין הנוגעות ללב שכתב להורים, לאחות, לידידה, בכל אלה זוהרת שאיפתו של עמוס לשלמוּת – לעשות הכל בדרך השלמה ביותר, ללא ויתוּר וּפשרות.

בכך נעשה עמוס סמל ומופת לנוער אשר הביא לנו בגופו את עצמאותנו. ראוי כי הספר הזה יגיע לידיהם של בני הנוער היהודי בארצנו ובתפוצות, אשר יתחנכו על דמותו המופלאה וילכו לאורה בנתיב ההתנדבוּת והשאיפה לשלמוּת.

אוריאל אופק


 

מצבת זכרון    🔗

מאז נפל בננו עמוס, ביום י“ט בטבת תש”ח (31.12.47), הגיתי ברעיון להוציא חוברת לזכרו. ברם, רבים היו המעצורים הנפשיים שמנעו ממני לבצע את הדבר.

בחדשים הראשונים לאחר מותו, העלה מחשבה ורצון עז להנצחתו גם חברו מילדות, ברוך (בובי) אמון, בנם של אחותי וגיסי, בת ציון ויהודה רובינשטיין מ״הבימה".

״המחשבה על מזכרת־מפעלית לזכרו אינה נותנת לי מנוח״, כתב אלינור ברוך, באותם הימים של מלחמת העצמאות, מאחת העמדות בירושלים וסביבתה, בעיצומם של קרבות והפגזות. "פגשתי חברים שידעוהו והוקירוהו. נוכחתי בגאון כי שמעו, כאיש שורה הגיע עד כאן ואנשים מרבים לספר בשבחייו. יחד אנו חושבים בשאלה זו''.

ובמכתב אחר, יום לפני נפילתו: "עמוס קיים לנו בשמו הטוב, במעשיו הצנועים ובעלילות שעוד ידובר בהן… כיצד נוכל להנציחו, להציב לו יד־עולם? לא בלבותינו – כי בהם הוא חרות, אך גם למען החיים, למען אותו עם המהלך בחוצות קריה, לארכה ולרחבה של הארץ הזאת ואינו יודע ואינו מכיר ומעריך כי רק בזכותו ובזכותם של אחרים הוא חי, נושם ומהלך על האדמה הזאת – כיצד ננציחו? שאלה זו אינה מניחה לי״.

ואם דבר ההנצחה לא נסתייע בידי ברוך, הרי לא היה זה כלל באשמתו. יד גורלו של עמוס השיגה, לאחר ששה חדשים, גם את ברוך, סטודנט האוניברסיטה ומשורר, בי“א בתמוז, תש”ח, בקרג אכזרי לכיבוש המישלט חירבת אבו־לחם, ליד ירושלים, (חוברת לזכרו, בשם “ערגון וסער” הכוללת שירים ומכתבים, הופיעה לאחר מותו).

אכן עמוס וברוך, הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. ״בובי״ כבר לא יוכל לטפל בהנצחת רעו עמוס, אך בגילוי רצונו ושאיפתו זו, יש משום צוואה לנו – לקום ולעשות.

ואמנם, ככל בן תמותה וכרבים שקדמוני, נתפס גם, החתום מטה, לאותה חולשה אנושית של הפחד בפני הכליה ללא השארת זכר. יש הצדקה לרעיון, שאסור לתת לדברים כי יישכחו ויש להעלותם על הכתב, למען נזכור אנו ולמען ידעו אחרים את השביל, שעברו בנינו בחייהם הקצרים, שיזכור העם את גיבוריו, שרוחם תהא מרחפת בינינו ומאצילה עלינו.

חולשה זו, היא שדחפה והניעה ללקט ולצרור משרידי עזבונו.

הרי בזה ספור חייו הקצרים, מצבת רוחו.

אך ספור זה, לאמיתו, לא רק שלו הוא, כי אם של רבים כמותו, עלמים מלבלבים בחמודותיהם, אלמונים, שהתהלכו בינינו ללא התגלות, שכן מחומר אחד קורצו.

י. אבי עמוס


 

בכל מאודו    🔗

מתוניס ובגדד עד שכונת־בורוכוב

סיפור חייו של עמוס עלי אדמות נתקפל בעשרים אביבים בלבד. תחילתם בד' באדר תרפ"ז, חמישי לפברואר 1927, בבית חולים צרפתי בעיר תוניס, בגולת תוניסיה, שם נולד לאמו בינה ולאביו יעקב, המורה העברי, שבא מארץ ישראל בשליחות הוראה ופעולה ציונית מטעם המוסדות הלאומיים, לפי הזמנת הפדרציה הציונית בתוניסיה.

קראנו את בננו־בכורנו עמוס, מתוך הזדהות עם הערכים להם הטיף נביא קדמון זה מתקופת התנ"ך.

אור גדול זרח עלינו בדירתנו בתוניס עם היוולדו של בננו־בכורנו. עמוס’יק הקטן הפיג, במידה רבה, את הרגשת הנכר שלנו. היינו מאושרים בו. הילד היה יפה תואר, הקדים לצעוד, ללכת ולפטפט, היה תמיד מוקף חיבה של תלמידי וידידי ואף זכה לפרסום באחד העתונים הצרפתיים המקומיים.

אחרת היה מצבו של בננו עם בואנו לבגדד, מקום שליחותי השני, בשנת 1929, כמורה בבי"ס תיכון, משנסתיימה תקופת שהותנו במשך שנתיים בתוניס.

בגדד שימשה, כבר בתקופת המלך פייסל, אחד ממרכזי תנועת “האיסתקלל” של הערבים, והיוותה מוקד לתעמולת המופתי מירושלים נגד הציונות והציונים. לפיכך התנהלה העבודה הציונית בבגדד בהסתר, במחתרת, מאחורי חלונות מוגפים פרט ללימוד השפה העברית שהיה ברשות. יותר מכולם סבל בננו הפעוט מהתמורה שחלה בחיינו. לא אחת גולגל בזדון ע"י השאבאב מעשרות המדרגות של הבית בו התגוררנו וחובל קשות. כל זה בא לו בעוון היותו בן למורה עברי מארץ ישראל, שבא להפיץ את השפה העברית ואולי עסק גם בפעולה ציונית.

עמוס לא התאקלם במקום וסבל ממחלות שונות. הילד חי בסביבה ללא חברים. מאידך נוצר מצב, שאביו לא יכול היה לבקר את בית הספר ולחזור לביתו ללא ליווי מיוחד של שומר. מורה לאומני שנמנה, כפי שהתברר, על משפחת המופתי, איים לרצוח את המורה העברי מ“פלסטין”. תוצאת מצב זה היתה שעוד לפני תום שנת הלימודים, באחד מלילות האביב, בחצות, נאלצנו לקחת את בננו הקטן ולחצות את נהר חידקל בדרך לסוריה ולאחר מכן לביתנו החדש בבנימינה.

כבר בגיל שלוש ניכרו בילד זכרון בלתי רגיל וכשרון לספר ספורים ששמע מפי הוריו. בייחוד נהנה מהם ברוך הקטן (בובי), בו דודתו שהיה בן גילו של עמוס. כשנזדמן לביתנו, היו השניים שרועים, מעדנות, במטה ומגלגלים שיחות. מאז נקשרו קשרי חיבה וידידות בין שני בני הדודים, ידידות ורעות, שנתמשכו עד יום נפילתו של בננו.

מגיל רך זה זכורים לנו עדיין מקצת מן “החכמות” של עמוס, שפיו הקטן היה תמיד מלא שאלות ותהיות על עולם ומלואו.

כך איווה, למשל, עמוס לדעת לא רק מי ברא את השמים ואת הארץ. אלא גם מי ברא את בוראם, את האלהים וכדומה.

מתקופה זו זכורים לנו גם כמה מההברקות שלו כגון: "אם אומרים על יום שיבוא אחרי מחר – מחרתיים, מדוע לא יאמרו על אתמול – אתמוליים״ ועוד. וקצר המצע מלמנות את כל “החכמות”.

2.png
3.png
4.png

בבית הספר החל הילד לבקר בשכונת בורוכוב מקום מגורנו החדש. הסביבה החדשה, בית הספר ותנועת הנוער לאחר מכן, בנוסף לבית ההורים עיצבו את אופיו של הילד ודמות דיוקנו. עמוס ספג, איפוא, בקרבו את כל נכסי הרוח של כל הגורמים הללו. הסביבה, שכונת בורוכוב, שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל, שנוסדה על ידי אנשי העליה השניה ושהושתתה על חזון פועלים, עקרונות של אורח חיים ויסודות חברת העובדים על צביונם המיוחד. כאן טופח הווי מיוחד ואקלים של עבודה עצמית, עזרה הדדית ויחסי חברה. כאן טופחה תנועת הנוער העובד, אליה השתייך עמוס, התנועה החדירה בלבות חניכיה תודעת הגנה, הכשירה אותם להגשמה ולחלוציות, להתישבות ולערכים חברתיים ולאומיים. הרבה מאלה "נדבקו בעמוס.

5.png

נבואה שלא נתקיימה    🔗

בית הספר בשכונת בורוכוב נמנה עם בתי הספר הטובים מיסודו של זרם העובדים. המורים היו מעולים ומסורים ובקשו לשלב בלימודים ערכי עבודה ציונות וחברה מתקדמת. גם הבית לא היה גורם מבוטל בעיצוב אופיו של עמוס, כבן להורים בני העליה השלישית, חלוצים לשעבר, סוללי כבישים ומייבשי ביצות וכד' שנמנו עם תנועת העבודה והיו נאמנים לערכיה.

עמוס הנער היה חבר טוב, נוח וצנוע, רחוק מרצון להתבלטות, מתרחק מכל נצחנות, עם זאת היה פעיל מאוד בכל ההרפתקאות השונות, המבצעים והפעולות וכל מעשי השובבות של בני הנוער. מבצעים אלה קשורים היו בטיפוס על עצי התות בעונת הבשלתם, האסקדיניות ועצי פרי הטובים למראה ולמאכל, סיורים לאורך נחל אילון, משם היה מגיע מלוכלך ורטוב עד צוואר, חיפושים אחרי חפצי עתיקות בסביבה, טיולים שונים “בלתי ליגליים” כדי לראות את העולם ללא ידיעת ההורים, משחקים שונים וכדומה.

בבית הספר בשכונת בורוכב ובגמנסיה “אהל שם” ברמת־גן לא נמנה עמוס דוקא עם התלמידים המצטיינים פרט למקצועות: פיסיקה, מתמטיקה בהן הצטיין. הוא היה בעל תפיסה מהירה ו“ראש פתוח”, כפי שכינוהו חבריו לספסל הלימודים ולא אחת הפתיע ביזמתו לפתור בעיות במקצועות המתמטיקה בדרך מיוחדת ומקורית.

באחת הפגישות, התנבא פרופ' סטארץ, מורו למתמטיקה, ואמר לנו: “בנכם נועד להיות מהנדס טוב וצפוי לו עתיד”. לאסוננו הגדול איתרע מזלנו ונבואתו של המורה לא נתקיימה.

6.png

העבודה כאתגר תמידי    🔗

שטח התענינותו של בננו היה מגוון. נוסף ללימודיו, פעילות ודיונים בנוער העובד, משחקי שחמט ועיסוק בספורט, הקדיש עמוס זמן רב לטיפול במשק הזעיר שליד ביתנו, הוא טיפל בעז ובצאצאיה, בלול, בגן ובעצים. כל מה שעשה, והוא אז בן ארבע־עשרה, עשה ביסודיות. הוא שהתקין גדר ושער לחצר וכן עזר לפועל מקצועי בהתקנת סוללות (טרסות). עמוס ידע לעשות פטנטים" מכל מסמר, חוט ברזל או פח, שנזדמן לידו, לכל תקלה שאירעה במיתקני הביוב, או במערכת המים – היתה הכתובת ידועה – עמוס, הוא מצא תמיד במהרה ובזריזות תיקון למחדל זה או אחר.

חלומותיו ותכניות על עיסוקיו בעתיד לא התגבשו עדיין בימים אלו, אך בעבודה פיסית ראה שלב בדרך להתקדמותו ומילוי מאוייו ושאיפתו, וכן אתגר שיש להתמודד איתו תוך חיפוש דרכים ו״שיטות" משלו לפתרונים.

"בימים טרופים אלה״…    🔗

עמוס היה ישר וכן, לא ידע סטיות. לפיכך התיחס תמיד בביקורת קטלנית נגד אלה אשר רב המרחק בין דבריהם ומעשיהם, לאלה הנואמים בלילה כשרוממות החזון והאידיאל בגרונם וניגודו וחוסר המעש בידיהם – ביום. וכל פעילותם בחיי יום־יום ודרך התנהגותם נוגדים למה שהם מטיפים לאחרים.

הוא היה בז לכל צחצוחי מלים, “לעושי פרצופים”, כפי שהיה מתבטא. נפשו היתה סולדת מכל דברי מליצה וגינונים וכל מה שקרוי “ציונות” במרכאות, שאין מאחוריהם מעש, כנות, הזדהות, תוכן ממשי, אמיתי ולפיכך לא חשׂך משבט בקוֹרתוֹ ושנינוּתוֹ.

גישתו זו גילה והמחיש בחיי יום־יום בבית, וכן גם בין החברה, כשהיה לובש לפתע מעטה של רצינות ופותח את דבריו בצורה פטטית: “בימים טרופים אלה, כשארצנו מתבוססת בדמיה וכו' וכו”.

חבריו לספסל הלימודים בבית הספר וכן חבריו בתנועה ידעו למי רומזים הדברים ונהנו מאוד מפורקן זה בפגישותיהם השונות.

הבן המסור והנאמן    🔗

מסירותו למשפחה ויעילותו הרבה במילוי הצרכים של משק הבית, בחצר ובגן ונכונותו לעזור ולמלא כל מה שנדרש, יצרו לעמוס מעמד נכבד בחיי משפחתנו הקטנה ועשוהו בגיל צעיר ליועץ נאמן ומשענת הבית. לא היה ענין בו לא שיתפנו אותו בעצה ובהחלטה. עמוס היה קשור מאוד למשפחה ואהב אותה מאוד. את יחסו זה ביטא בדרך משלו – בעזרה לאמו בעבודות המטבח מתוך יוזמה עצמית. לא היה מאושר ממנו כאשר הצליח לאחר לחץ בלתי פוסק להשפיע על אביו להיענות להפצרותיו ולהרכיבו על אופניו, כברת דרך, בשעות הלילה. בשנים 1940־41, כשגברו התקפות הערבים על ישובי גוש דן וכל חברי ההגנה שבאיזור יצאו בלילות לעמדות כדי לשמור על גבולות הישובים, הפתיע אותי לא פעם עמוס בהופיעו בשעות הבוקר המוקדמות, בעמדות כדי להחליפני ולאפשר לי להגיע במועד לעבודה.

7.png

בכל מאודו    🔗

הכניסה ל“הגנה” חוללה מפנה הד בחיי עמוס והוא נעשה סגור וחתום בפנינו. את כל לבו נתן הנער לפעילות חדשה זו בחייו הצעירים.

חיי המחתרת של “ההגנה” הטביעו, איפוא, את חותמם העמוק בעיצוב דמותו וקוי אופיו והתנהגותו. עם זאת השתלבו יפה חיים אלה עם הפעילות ב“נוער העובד” ואף הסתייעו בה. עמוס היה בדרך כלל עניו, ממעט בדבור ובעל אופי סגור, אם גם כלפי חוץ היה על פי רוב מלא עליצות וחדווה.

פעם הפתעתי את עמוס, והוא אז נער כבן 15, כשבאתי הביתה מוקדם מן הרגיל. מצאתיו לבדו, יחידי בחדר, כשהוא יושב רכון ליד השולחן ומטפחת לבנה פרושה לפניו ועליה חלקים רבים ומגוונים של אקדח “פרבלום” מפורק והוא מטפל בהם בשקידה ודבקות. משראה אותי הרכיב מיד ובזריזות את כל החלקיקים, דבר שעורר בי פליאה ואף קורטוב של גאוה…

עמוס דיבר באהבה רבה על הנשק, שניתן בידו ועל הייעוד והחובות, שההגנה מטילה על צעיר יהודי, בן הארץ הזאת.

ברבות הימים משנקרא עמוס לעמוד במבחן של שתי אהבותיו וחובותיו: למשפחה ולהגנה, שהזדתה1 עם המושג מולדת ועם – היתה ידה של האחרונה על העליונה. ואת חובתו זו כלפי ההגנה, העם והמולדת מילא עמוס, כדרכו – בכל נפשו ובכל מאודו.

חיי קיבוץ והתישבות    🔗

חיי הקיבוץ היו האתגר החדש בחיי עמוס, שאתו התמודד מיד עם סיום לימודיו בבית הספר התיכון “אהל־שם” ברמת־גן.

לפני קבלת תעודת הבגרות יצא עמוס יחד עם חבריו מהסתדרות הנוער העובד לעבודות הכשרה בקיבוץ מעוז, בעמק־יזרעאל, ולאחר מכן לקבוצת כפר־סולד, לקראת התיישבותם העתידה בקיבוץ והתגשמות חלומותיהם.

בקיבוץ מעוז היתה ראשית התארגנותם, לקראת ההתישבות, של חניכי “הנוער העובד” משכונת בורוכוב, נשר (על־יד חיפה) וסניפי “הנוער העובד” האחרים. בסך הכל 60 חברות וחברים, ביניהם גם מספר “דמשקאים ובגדדים. שקליטתם בקיבוץ היתה קשה”.

חברי הקיבוץ ואנשי ההתישבות לעתיד התפזרו, לאחר מכן, למקומות שונים בארץ, ביניהם כפר גלעדי, דפנה, בנימינה ועוד, שם עסקו בעבודות חקלאיות ואחרות, ובעבודות חוץ לפי תנאי קבלנות.

במכתבו ממקום שהותו בכפר־סולד מ־ 27.10.44, מספר לנו עמוס:

“המצב בקיבוץ עומד בסימן של מתיחות וציפיה לעתיד, אנו מתחילים לעשות הכנות להעברה למחנה בשער־הנגב, ליד גדרה, מבלי לקבל הסכמה ברורה מהמרכז החקלאי או ממזכירות הקיבוץ”

כעבור כמה ימים מודיע לנו עמוס, שההעברה בוצעה ושהקיבוץ שלו ייקרא מעתה “בארות”, על־שם בארי־ברל כצנלסון ויהיה במסגרת הקיבוץ המאוחד.

כך הפך בננו, שהיה אז בגיל 17 מתנחל על אדמת הלאום במסגרת התישבות קיבוצית. החבריא עסקה בכל מיני עבודות חקלאיות וכן בתעשיית בלוקים, יציקת ביטון, גננות ועוד. החיים, בתקופה הראשונה לא היו נוחים; תנאי השכון היו גרועים, הכלכלה אף היא לא הצטיינה במיוחד, לא בטיבה, לא באיכותה ואף לא בכמותה. ברם, עמוס היה מרוצה מאוד מהתמורה שחלה בחייו.

“שתי ידיים ימניות”    🔗

בזמן הראשון לא התבלט עמוס, היה שקט וצנוע, ממלא במסירות את תפקידו ונחבא אל הכלים, לאט־לאט זקף ראשו וחדר לענינים ואף התפרסם כ“בעל שתי ידיים ימניות” שידע למצוא פתרון לכל בעיה, שהתעוררה בעבודה, בכל מה שטיפל עמוס – הצליח, אם בעבודות חקלאיות, נגרות, עבודות מלט וכדומה, תמיד היה מבוקש. מעמדו בקיבוץ התחזק והוטל עליו למלא, נוסף לעבודתו הרגילה, את תפקיד האחראי על הבטחון והמחסנאי של הנשק.

. במכתבו מי1 ביולי 1945 הביא עמוס לידיעתנו בנימת ההומור שלו: “נבחרתי לחבר של ועדת התרבות, מחוץ להיותי חבר ועדת הבטחון. ממש קרירה”. דרך חדשה זו בחיי עמוס אשר סימניה – קנאות לערכים והגשמתם בהתמדה, נראתה לו פשוטה ועקבית, מובנת מאליה. אחרת לא יכול להיות. הוא היה תמיד שמח בחלקו ומלא חדוות חיים.

הרווקיה העליזה    🔗

בינתיים חל שיפור בחיי הקבוצה ובתנאי השכון שלה. עמוס יחד עם עוד שני חברים עברו לחדר גדול ומרווח יותר ויסדו להם רווקיה. “רבו הקופצות להיכנס לחדרנו”, – כותב עמוס בדרך ההומור שלו, בה רוויים כל מכתביו, “שהוא גדול מאוד. קיבלנו רק שלוש מהן בתנאים שהצגנו להן וביניהם: רחיצה ושטיפה יומית של הרצפה, דאגה כללית ונקיון החדר ומנורת הנפט, ניקוי הזכוכית וכדומה. בקיצור, בחדר שוררים נקיון וסדר מופתי”.

בשיחות, שקיימתי עם עמוס בביקורי בקבוצה, או כשהזדמן במקרה לביתנו, נוכחתי בשינוי גדול בכל ישותו. הוא הרצין, נעשה שקול, תוך גילוי רמת שיפוט גבוהה. הוא ידע גם למתוח ביקורת יסודית על התופעות השונות שהזדקרו בחברה הישראלית דאז, מגלה טפח ומכסה טפחיים.

עם זאת, חשדתי, וגם חזותו העידה על כך, שמשהו מכרסם בקרבו ושעוברים עליו מאבקים פנימיים.

באותה תקופה בחייו עסוק היה עמוס בשעות הפנאי והמנוחה בחיטוב כלים עשויים עץ. בין אלה נימנים חרב קטנה, חרב־תותבת עשויה עץ, שהעידה בשבילי, כסימנים רבים אחרים, על מאמצים להפיג את הרגשת הריקנות, שפקדה אותו לפתע בתקופת התבגרותו. לא פעם מייסרני מצפוני, שמא פחות מדי תשומת לב הקדשתי לבן יקיר זה. ברם, מסופקני אם על ידי כך יכול הייתי למנוע בסופו של חשבון את נפילתו, אם כי יכולתי, אולי, להקל עליו כשפקדוהו משברים.

באחד הערבים הגיע אלינו מעמוס פתק, שבו הוא כותב בין השאר: “יש לי כמה תכניות לעתיד. לכלל החלטה לא הגעתי ואיני חושב שאגיע מהר, כפי שאני רגיל – “בהחלטה מהירה”, בכל אופן תימצא הזדמנות לשוחח בינינו, השעה עתה שלוש אחרי חצות, ואני משתמש בזמן זה, בהיותי שומר, למסירת דרישת־שלום באמצעות יוסקה. עלי לסיים, אחריות מחנה בארות רובצת עלי”.

כעבור מספר ימים ועמוס והוא אז בן 18, הופיע לפנינו קורן, כרגיל, בחיוכו, התבדח עם בני המשפחה ואמר: “עזבתי את הקיבוץ”.

עם כל הפתאומיות והתמיהה שבצעד זה בחייו, קיבלנוהו בזרועות פתוחות, בפנים מאירות ובאהבה, ולא בכדי.

עמוס חסר היה לנו מאוד בתקופת היעדרו, בחסרונו הרגשנו על כל צעד ושעל. התגעגענו אליו תמיד. לא הרבינו לחקור אותו. עם זאת היה צעדו זה לא מובן לנו. מה הניע אותו בכל זאת לעזוב את הקיבוץ, שכה נתקשר אליו? האם היתה בזה גם יד נערה?

כפי שהסתבר לנו לא היה עמוס מעונין ואף לא רצה להתקשר ולהתחיל בחיי משפחה, דוגמת חבריו הרבים בני גילו בקיבוץ, שנעשו אבות לילדים. לא על בת אחת בקיבוץ התחבב עמוס, שהיה בעל קסם אישי, נאה, תמיר, נוח לבריות, עדין, תרבותי, נעים הליכות ומקובל בחברה שלו. מעמדו בקיבוץ אף הוא היה איתן, לא הסתכסך אף פעם וכל חילוקי דעות סתר בחיוך ומילות בידוח. הוא גם הצליח בכל תפקיד שהקיבוץ הטיל עליו, ובכל זאת ידענו משהו מכרסס בתוך לבו, למרות שידע להאפיל על כך כלפי חוץ. היו לו מאבקים קשים עם עצמו ואת סודו זה לא גילה. דבר אחד היה ברור – עמוס לא רצה לוותר על השתלמותו.

בקשר לזה ביקש מהקיבוץ שחרור ותעודה על שנת שירות כנוטר, כדי שיוכל להוציא את תעודת הבגרות, שבלעדי אותה תעודה לא יכול לקבלה. הדבר, משום מה, נשתהה ואולי זה פגע בו. כך או אחרת נוצר איזה חלל בינו לבין הקיבוץ, שלא נתגשר.

8.png

אתגרים חדשים    🔗

לאחר שחזר מן הקיבוץ לבית ההורים וקיבל את תעודת הבגרות, לא ישב עמוס שלנו בידיים ריקות. הוא החליט להשתלם בהנדסה והגיש בקשה להתקבל לטכניון בחיפה לפקולטה לבנין. עד שנתקבלה התשובה, שהשתהתה קצת, הסתער על אתגרים חדשים ולא תמיד קלים ביותר. בשעורי הערב של – בית הספר על־שם מקס פיין התחיל ללמוד מקצועות טכניים שונים, חשמלאות, מכניקה ועוד. ואילו בשעות היום עבד תקופה קצרה בבית־חרושת “ארגמן” ולאחר מכן בעבודות בנין, כפועל פשוט, כדי לאגור כסף להוצאות לימודיו ולא להכביד על הוריו.

תוך כדי עבודה בבנין למד את מקצוע הטפסנות, בקורסים שאורגנו על ידי הסתדרות פועלי הבנין. בשל תפיסתו המהירה וחריצותו הגיע תוך זמן קצר להשגים בסיווג וקבלת מעמד של טפסן סוג ב' וסוג א'. כאן על הפיגומים בפגישה עם פועלי בנין ותיקים שלרוב דיברו אידיש, נפתח בפני עמוס בן ה־18 עולם חדש של חוָיות והתרשמויות שהיה מסיח עליהם בבית תוך שימוש בניבים שאימץ לעצמו בשפת אידיש וכן בדיחות וסיפורים מהווי הפועלים שהתענג בהם מאוד.

כפועל בנין וחבר ההסתדרות נעשה עמוס לאזרח פעיל של ״המדינה בדרך“. הוא היה בעל תודעה אזרחית אותה אימץ לעצמו בעבודה גופנית מפרכת; בתחילה בעבודות הכשרה שונות, בחקלאות במשקי ישובי העמק, לאחר מכן כמתיישב על אדמת קק”ל וחבר קיבוץ בארות ב“שער הנגב” שליד גדרה.

עם עזיבת הקיבוץ – לפני היותו בקורס המחלקה להנדסות־בנאות של הטכניון, – כפועל בניין פשוט, פועל מקצועי וטפסן בעבודות “סולל־בונה” וקבלנים פרטיים.

כך הצטרף עמוס לשורות חברי ההסתדרות הכללית, עם פנקס עבודה של “סולל בונה”, ושילם מסים ומסי הקרנות הלאומיות מרווחיו.

על פנקסים, כרטיסים וקבלות אלה – רבה היתה גאוותו של עמוס.

9.png

איש ההגנה ותלמיד הטכניון    🔗

התקופה האחרונה בחייו של עמוס, כסטודנט הטכניון וחבר פעיל בהגנת חיפה וסביבתה, ארכה כשנה ורבע.

לא קל היה לעמוס המעבר, לאחר הפסקה של שנתיים מלימודים, חיי חברה אינטנסיביים ועבודה פיסית, חיי תנועה וקיבוץ, פעילות בהגנה, ולאחר מכן עבודה בבנין – לחזור שוב למעגל לימודים סדיר. דרושים היו, איפוא, רצון ומאמצים מיוחדים.

במכתביו הרבים והמפורטים מאותה תקופה, שנכתבו לעתים קרובות, כדרכו, בנימה של הומור, הביע עמוס קורת־רוח מרובה מהתמורה, שחלה בחייו, הגם שהיו קשורים בהסתגלות לא קלה לתנאי חיים חדשים.

הלימודים עצמם בטכניון עשו עליו רושם טוב ברמתם הגבוהה. בחריצות והתמדה הסתער על אתגר חדש זה ואף הגיע לציונים טובים ברוב המקצועות. כמו כן היה מרוצה מהמשפחה, אשר אצלה השתכן.

כאיש משפחה מובהק, בן ואח מסור מתיחס עמוס במכתביו, כרגיל, לאירועים משפחתיים: יום הולדת של אמא ובריאותה, התקדמותה של אחותו בנגינה (כנור), פרטי פרטים על המשק הזעיר של המשפחה, העז, הלול והעצים, מדריך ונותן הוראות כיצד לטפל בהם ועוד. כל אלה, בנימה של הומור, בידוח הדעת, כשהוא משלב את הידע שלו בשפת אידיש, וכמו־ כן מביע שביעת רצון ש“הראש נכנס לאט לאט לעול”. ברם, דא עקא, שנת 1946 היתה שנה קשה מבחינה בטחונית בכל הארץ. התחבורה הבין־עירונית שובשה עקב התקפות הערבים ואף הוכרז מצב צבאי. מצב זה הטביע את חותמו על הלימודים בטכניון.

כחבר ההגנה ובעל נסיון וידע, גוייס עמוס לפעולה אינטנסיבית בהגנה לכל מבצע ותפקיד. עבר קורסי השתלמות שונים בעמק הירדן ובעמק יזרעאל, בשימוש כל סוגי נשק, סיירות, חבלה, חמרי נפץ ועוד. הוא הגיע לדרגה של סגן מפקד פלוגת ההגנה של הטכניון. הוא חלש על עמדות הגנה ואף שימש מדריך.

בתום שנת הלימודים הראשונה חזר בננו הביתה ולא שקט ולא נח עד שמצא שוב עבודה בבנין, במקצוע שלו – טפסנות; כדי, לפי דבריו, “לאגור מצלצלים” למימון הוצאות לימודיו בשנת הלימודים השניה. בעבודה בבנינים המשיך עמוס גם כשחזר לטכניון ללימודיו. יחד עם סטודנטים אחרים קיבל עבודה בתור בעל מקצוע ומנהל עבודה, מקבלנים ומהנדסים, ומילא אותה לשביעות רצונם.

10.png

"ארבעה ימים וארבעה לילות בעמדות הגנה״    🔗

בראשית חודש דצמבר 1947 נפסק לפתע קשר המכתבים עם בננו, שהקפיד מאוד לשמור עליו..

לאחר ימים ולילות של דאגה וחרדה לשלומו, נסעה אמו לחיפה לראות את עמוס, מתוך חשש שמא חלה או אירע לו, חס ושלום, משהו. כל מאמציה וחיפושיה לא הוכתרו בהצלחה. נמסר לה שהוא נמצא באחת העמדות בעיר ואין כל אפשרות להגיע אליו.

כעבור יומיים לשובה נתקבל סוף סוף מכתב מעמוס הפותח כרגיל:

״אני כותב לכם, ממקום ריכוז בחיפה. החיים כאן בסדר גמור. רוכבים עלינו משלושה צדדים: טכניון, עבודה, והלאה תבינו. כמובן שכל דבר דורש את זמנו והזמן לא מספיק. ואם כתבתי את שלושת הגורמים לפי סדר חשיבותם אצלי, הרי למעשה מקדישים את הזמן בדיוק לפי סדר הפוך, כך שלפעמים לא מספיקים גם לישון. אשר לעבודה גמרנו עם העבודה הזאת ולעת עתה איני מחפש ג’וב חוש. אני עושה את חשבון הלימודים לפני חשבון הכסף. יש למלא את כל החורים, שנתהוו בלימודים בזמן האחרון לא בגלל העבודה אלא בגלל אותו הגורם השלישי2, שגוזל את זמנגו ללא רחם. כך הם בערך החיים. אני כותב לכם עתה ממקום ריכוז בחיפה, החברה צוהלת וקשה להמשיך".


"הגורם השלישי״    🔗

על חייו בחדשים נובמבר־דצמבר 1947 אנו למדים ממכתביו האחרונים, חדשים אלו היו קשים מבחינה בטחונית. כדרכו מתבל עמוס במכתב רצינות והומור כאחד:

“שלומי מצויין מכל הבחינות… אצלנו לא רק טוב אלא מצויין ואפילו שמח, הכל עבר בשלום ואין סיבה לדאגה. בארבעת הימים האחרונים (באחד מהם היתה אמא בחיפה) שכנתי בבור בחיפה, למטה, בעיר העתיקה [בשכונות ערביות ובשכונת הסלוניקאים], במקום די שמח ונעים מכל הבחינות. על הפרטים אספר בזמן אחר… במשך שבוע התכוננו לא לקבל מכתבים ותיכף עם שובי מהמחנה [מקום אימונים חדש מחוץ למקום] אשתדל אם אוכל להגיע הביתה, לא אאריך בדרוש, זה עתה התרחצתי מהטינופת, שהצטברה במשך ארבעה ימים ולילות, עתה מתחילה הבטן לנגן ואני ממהר למטבח הפועלים… באמת אל תדאגו ונקווה להתראות בימים הקרובים. אם לא אבוא, תבינו את הסיבה ואל תדאגו”.

כך, בערך, זרמו חיי בננו עמוס, בהם השתלבו גורם הבטחון ועומסו הכבד, שגזל את רוב זמנו, הלימודים, עבודה גופנית מפרכת וצהלת נעורים וחיוכים, בצוותא.

“הלואי שנתראה בעוד שנה”…    🔗

כעשרה ימים לפני נפילתו הגיע עמוס הביתה ולא הכרנוהו. לפנינו התייצב גבר נאה, תמיר, מקורזל שער במקצת, בחיוכו המלבב, אך התבגר טרם זמנו, נעשה רזה, קיבל עגולים רכים סביב עיניו השחורות. כנראה שחיים מאומצים וחוסר שינה לא מוסיפים רעננות מיוחדת.

בשיחותינו אתו השתוממנו להיקף מחשבותיו, להערכותיו ותשובותיו המאופקות. גם אז לא גילה מפעולותיו בהגנה על שכונות יהודיות בחיפה, תפקידיו ומבצעיו, על הקורסים המזורזים שעבר בעמק יזרעאל ובעמק הירדן וההכשרה הצבאית הקרבית, הישגיו ועוד, כל אלה ואחרים כלא עמוס בנפשו פנימה, כאילו לא אירע דבר.

אשר לתכניותיו, גילה שיש בדעתו לאחר סיום הפקולטה לבנין, להשתלם בעניני השקאה, שטח פעילות חדש הקשור בטיפול בשדות וחקלאות, שקסם לו מאוד בימים אלו.

השיחות, כרגיל, היו מתובלות בהומור, במילות בידוח שאותם אימץ לעצמו. תוך כדי כך העיר אגב, כלאחר־יד, שצפויים לנו קרבנות רבים, נוכח ההתקפות הרבות והקשות של הערבים על הישובים העבריים. בין היתר סיפר על הריקודים הסוערים ברחובות חיפה בליל 29 בנובמבר והשמחה והצהלה שהרקידו את כל העיר. אך תוך כדי ריקודים סוערים אלו בעת הכרזת האומות המאוחדות על הקמת המדינה איחל כל אחד לחברו: “הלואי ונתראה בשנה הבאה שכן רבים ייעדרו ויפלו מתוכנו”.

אכן, כאחרים, חש עמוס גורל הימים הבאים ולאסוננו הגדול לא טעה כעבור חודש היה עמוס בין הנופלים הראשונים.

אכן, ידע לבו מה שניבא.

״אני ממלא חובה קדושה״    🔗

ביום האחרון לחייו, לפני נפילתו, כשכל הארץ היתה מזועזעת מהטבח של 39 יהודים בבתי הזיקוק בחיפה עדיין לא ידע עמוס, שבאותו לילה יצא לפעולה שממנה לא יחזור. במכתבו מיום זה מתגלה שוב, עמוס שלנו, כבן אוהב ואח מסור “הממלא חובה קדושה וכותב”.

המכתב מ־ 30.12.47 מתיחס למצב הבטחוני הקשה בארץ ולגיוסים, מתחיל במלים: “אני ממלא חובה קדושה וכותב לכם”. בין היתר מרגיע עמוס אותנו ואת עצמו שלא יפסיד את השנה שהיתה משופעת בגיוסים רבים ושונים על־ידי ההגנה. וכדרכו הוא מסיים את המכתב בנימה מבדחת “אצלנו בחדר הכל על מקומו בשלום (אפילו האבק)”.

ולא ידע עמוס שבאותו לילה שנקרא מספסל הלימודים לפעולה – הפסיד לא רק שנה אחת של לימודים אלא את כל שנות חייו.

״לא לשוא נפצעתי"    🔗

פעולת התגמול של ההגנה שבוצעה בכפרים בלד א־שייך וחוואסה, ליד נשר, הישוב העברי השכן, היתה שונה מהפעולות הקודמות.

ייחודה היה בכך, ששימשה מעין מיפנה בפעולות ההגנה, מצורת תגמול למבצעי התקפות, לצורת תגמול של הענשת הבסיסים, מהם באו התוקפים. לאחר שערביי הכפרים הערבים הנ"ל טבחו 39 יהודים, נענשו הכפרים האלה על־ידי משלחת הגנה, שנשלחה לפעולת תגמול.

עמוס היה אחד משלושת המתנדבים וראשוני הפורצים לכפרי המרצחים בלד־א־שייך וחוואסה. וכן היה הדבר: מפקד הפלוגה כינס לפני הפעולה, שנועדה להתחיל בשעות הלילה הקטנות, את חברי הפלוגה ושאל מי מתנדב להיות בין הפורצים הראשונים. כולם כאחד צעדו קדימה והזדקפו לאות נכונות. באותו מעמד לחש עמוס לחברו השכן, תוך כדי חיוך: “תראה, אותי בוודאי לא יקח”, אך זו היתה טעות. המפקד לא היסס, עמוס היה בין שלושת הנבחרים לפעולה, למלא חובה קדושה.

לאחר סיומה של הפעולה, בדרך חזרה לבסיס, נפצע עמוס קשה ברגלו, ליד ירכו הימנית. הפצע שתת דם רב, המכאובים היו קשים מאוד אך הוא נשא אותם בדומיה, עקב חוסר אלונקות, טלטלוהו באלונקת רובים, כשהדם זורם ללא הפסק. עמוס איבד את הכרתו. לאחר שקיבל עזרה־ראשונה במרפאת נוה־שאנן, התאושש וביקש לא להודיע להוריו, כדי למנוע מהם צער ומתוך תקווה ואמונה בסתר לבו, שיהלים מהר ויופיע שוב, כרגיל, אצלנו בפנים מאירות, חיוכו התמים וצליל קולו הנעים. אולם – תקווה זו לא נתמלאה.

גם בשכנו בבית־החולים, הביע בפני חבריו סיפוק ממבצעו (שבעה מרצחים נפגעו מכדוריו) ואמר: “לא לשוא נפצעתי”.

לאחר עשר שעות של מאבק עם החיים, תוך יסורים קשים, גווע וימות.

האסון הכריע אותנו בפתאומיותו. שכלנו את זה, שנועד לעודד. עתה נסתלק הוא בהשאירו אותנו לחיות אחריו.


עִם שַׁחַר הֵבֵאנוּ אוֹתוֹ מִן הַקְרָב,

הַבְּרוֹשׁ צַמַרְתוֹ אַט הִרְכִּין.

רַק זֶה שֶׁשָׁכַל אֶת הַטוֹב בְּרֵעָיו

אוֹתָנוּ יוּכַל לְהָבִין.

*

נָשַׁב נָשַׁב הָרוּחַ בַּשָׂדוֹת

עָמוּם עָמוּם הַקְרָב קוֹלוֹ הִשְׁמִיעַ;

וְהוּא הָיָה יָפֶה מֵאַגָדוֹת

וְהוּא כְּאַגָדָה אֵלַיִךְ לֹא יַגִיעַ.


חיים חפר


בנך – מת…    🔗

באותו יום רע ונמהר, י“ט בטבת, תש”ז (31.12.1947), בשעות לפני הצהריים, כשקיבלתי את הידיעה המחרידה והנוראה מחיפה – “בנך נפצע” – אצתי מיד במכונית מיוחדת לחיפה. הדרך היתה שוממה, כמעט ללא רכב. יריות הידהדו מסביבנו מכל צד, מהן שכוּונו גם למכוניתנו.

כל אותה דרך הירהרתי. הבינותי, שמשהו רציני התחולל בחיי עמוס וכן גם בחיי משפחתו, שאין מוחי יכול להשיגו, ובלבי תפילה: יהי רצון, שהידיעה שקיבלתי על פציעתו – תהא ידיעת אמת, ברם, תפילתי לא נתקבלה…

משהגעתי לבית החולים על־שם רוטשילד, מקום בו שכב עמוס פצוע, בהתאם לידיעה הטלפונית שקיבלתי, פרצתי מהמכונית ושאלתי את האחות שנזדמנה על דרכי: “איפה בני, עמוס גלילי?” מתוך פשטות ואדישות של אדם העוסק בנושא זה, מתוך שיגרה, השיבה, מבלי לפנות אלי: “הוא מת”.

זעקה מרה ואיומה, שפרצה מגרוני, החרידה את כל בית־החולים. הרופאים והאחיות, שפרצו מהמחלקות והמשרדים, הזעיפו פניהם נגדי ואף נזפו בי קשה, שהרי אני מפריע לחולים שבבית־החולים. לאחר מכן נמסר לי, שגוייתו הועברה לחדר המתים של בית החולים “הדסה” ואני אצתי לשם.

באולם גדול ומרוּוח שכב עמוס, כשסדין מכסה את גופו עד לראשו השחור, המתולתל. גליתי בזהירות את קצה הסדין. פני יקירי נתגלו לי, כשהם קפואים ומצהיבים, ללא רוח חיים.

הצמדתי שפתי לשפתיו, נטולי הדם והחיים, פרצתי בזעקה מרה: "עמוס, עמוס, בני יקירי!״ התשובה לא באה. הוא שכב דומם, נח ולא זע, צחוקו התמים – נדם ואור עיניו היפות החייכניות – כבה.

בקושי הפריד אותי השומר של בית החולים מהגויה היקרה לי מכל…


ללא התגלות    🔗

כך נקטעו, בעודם באִבּם ולבלובם, חיי עמוס גלילי, איש ההגנה המסור והאחראי, שופע אהבה ואיש השלימות.

שלימות זו היתה גם בחיצוניותו, בגופו התמיר, המפותח, רחב הכתפיים ובפניו הבהירים והיפים.

ישר היה קו חייו; שוחר תורה, שוקד על עבודה ויצירה ונאמן ללא סייג לכל שליחות שהוטלה עליו, ללא חת ובגבורה. דמות דיוקנו התגלתה בחיי יום־יום, בזוך מזגו וטוהר נפשו, אך יותר משנתגלה הלך מאתנו, ללא התגלות…

נתיתמנו.

במשך הלילה התחלפו משמרות־כבוד ליד ארונו של עמוס. בשעת בוקר מוקדמת (מטעמי בטחון שבימים ההם) של יום סגריר וקר, הועלה לאחר מכן הארון על כתפי חבריו, מפלוגת ההגנה של הטכניון כשהם נושאים אותו בדרך היורדת לחצר הטכניון.

דוממים, רכוני ראש צעדו בקצב צבאי מהיר, בשלשות, חברי פלוגת ההגנה בתלבושת חקי אחידה, כשאחריהם ידידי המשפחה. עוברים ושבים וצופים מחלונות הבתים עקבו בסקרנות אחרי הבחורים, הנושאים ארגז עץ מרובּע וכהה. צעדה עגומה ומהירה, המעוררת תמהון וחשד…

חברי ההגנה ומפקדתה בעיר, מנהל הטכניון, מוריו, סטודנטים ואחרים הקבילו את הארון, שהועמד על כַּן מיוחד מוכן מראש, עטוף בדגל הלאום. נערך מיסדר־אבל בפיקודו של אחד מראשי־ההגנה. מנהל הטכניון ש. קפלנסקי, השמיע מילות הספד והערכה לתלמידו, שנפל בקרב וניחומים למשפחתו.

תם הטכס. ארונו של עמוס הועלה שוב על כתפי חברים, שהניחוהו על טנדר, שעמד לא הרחק ועליו עומדים כמשמר־כבוד נוטרים על רוביהם ומקלעיהם. הטנדר זז והתרחק אט־אט מהמקום בו בילה עמוס את שנת חייו האחרונה, מקום לימודיו, תקוותיו, בו גם עבד ושמר על בטחון פרווריו ושכונותיו, כשהוא מוּבא הפעם חזרה, הביתה, לעירו, שכונתו, מקום חינוכו וגידולו – בארון המתים…

את ארונו הבאתי מחיפה לביתנו בגבעתיים, ביום שישי לפני הצהרים, כשמלווה אותו משמר כבוד של חבריו.

על לויתו נמסר בעתון “דבר”:

"הורים שכולים ובני משפחה, תושבי רמת־גן ושכונת בורוכוב, עובדי “דבר” ותלמידי בית־הספר, שבו למד עמוס, הובילו ביום ו' לקבורה את עמוס גלילי, איש ההגנה שנפל בפעולה בחיפה.

הגוויה הובאה סמוך לאחת, לדירת הוריו ומשם נישאה על כתפיים לחצר בית הספר, המורה, גלמן אליהו, אמר דברי הספד: “עמוס, עמוס, חינכנוך לתורה, לעבודה ולחיים. לבנו היה מלא תקוות לעתידך והנה נפלת שדוד, התנדבת והקרבת את כולך, עד טיפת דמך האחרונה. תמיד נזכור אותך”.

בבית הקברות הספידו נשיא מועצת גבעתיים שמעון בן־צבי.

עם סתימת הגולל נורו שלוש יריות. גופתו נטמנה בשורת קברי הקדושים, בנחלת יצחק".

11.png

 

“ברוך קרבנם בסוד מות”    🔗

פעולת עונשין בבלאד־א־שייך    🔗

(דו''ח)

תאריך: 31.12.47 המבצעים: יחידות מגדוד “העמק” וחי״ש

הפקודה: לתקוף את הכפר, לפגוע במספר גברים גדול ככל האפשר, לחבל ברכוש, להימנע מפגיעה בנשים ובילדים.

היחידה התוקפת תמנה 120 איש ותהיה מורכבת מארבע מחלקות פלמ“ח ושתי מחלקות חי”ש, מפקד הפעולה וסגנו, שבעה חובשים ושלושה סיירים.

שעת האפס: 11.30 ביום 30.12.47. בסיס היציאה והנסיגה –יגור.

הביצוע: ההתקרבות נעשתה במהירות גדולה יחסית, ובדרך קשה. הגענו לנקודת ההיערכות בשעה 01.10. בגלל מחסור בכלי רכב ובמחסניות סטן היה עיכוב של שעתיים. נעשה סיור מהיר של השטח, והיחידות יצאו לנקודת הזינוק שלהן.

בשעה 01.30 בדיוק, פתחו הערבים באש, ואליהם הצטרפו נוטרים וחיילי הלגיון שחנו במחנות בשטח הכפר, ואחר כך גם משורין צבאי.

היחידות המחפות השתיקו את האש העזה, והיחידות הפורצות חדרו לעומק הכפר, והחלו לפעול בתוך הבתים. בגלל אש שנפתחה מתוך החדרים, אי אפשר היה להימנע מפגיעה גם בנשים ובילדים.

הפעולה נמשכה כ־30 דקות. חוסר אלונקות גרם לקשיים בהובלת הפצועים בשעת הנסיגה. נשלחו רצים ל“נשר”, שהביאו אלונקות ומכונית לנקודה מסויימת בכביש.

בשעה 05.35 הגיעה הפלוגה חזרה ליגור על נשקה, אבדו רק כמה מחסניות בגלל מחסור בחגור, הוצאו כמעט כל הכדורים.

אבידות האויב – למעלה מ־60 הרוגים.

אבידותינו –שני הרוגים, פצוע אחד3 קשה ואחד קל.

סיכום: מטרת הפעולה הושגה. התנהגות האנשים היתה בדרך־כלל בסדר.

חיים אבינועם


תגמול    🔗

שעה אחת לפני חצות היה הכל מוכן, המחלקה עמדה הכן ליד השער, האנשים נשקם בידם, החבלנים ילקוטיהם על השכם, עוד דקה אחת והשורה חזון לעבר האפלה.

גשם קר הצליף על גגות הבתים, וטיפותיו קישקשו בצינורות הפח היורדים אל תעלות המים, ליד מדרגות חדר האוכל עמד המפקד ומסר הוראות אחרונות. הסמלים חזרו בפעם האחרונה על תוכנית ההתקפה, זו התוכנית שדנו בה משך כל אותה ישיבה של אחר הצהריים. שוב צויינה הדרך בה ילכו, חולק הפיקוד, הושווּ השעונים, הותווּ קוי הנסיגה. אחר התפזרו איש איש אל כיתתו. לבסוף חזר המפקד והתייצב בראש השורה.

מפתחותיו של השוער קישקשו בצלצול בהיר שעה שפתח את מנעולו הכבד של השער, שמשני עבריו עמדו חברי הנקודה במעיליהם הכבדים והארוכים, ומספר חברות אשר נאספו למרות השעה המאוחרת, לראות בצאת האנשים. אלו תקעו סוכריות ושוקולד לתוך פיות החבלנים ואלו טפוזר על שכמם, בהוסיפם דברי עידוד. אחר נשמע קולו החרישי של המפקד. השורה החלה לזוז. עברה את השער, חלפה על פני העמדות אשר מחוצה לו, ומקץ שניות מספר בלע אותה הלילה הסוער.

יחידת הגישוש, שהקדימה ללכת, נתגלתה מזמן לזמן, בהימוג הערפל, אי פה אי שם שקעו האנשים בבוץ ובמים עד לברכיים. אף על פי כן לא נוצר סירבול כלשהו בתנועה. לפתע חלף סילון אור מסנוור. האנשים נלחצו אל השיחים לצדי הדרך, או רבצו בבוץ השחור. היה זה זרקור של נקודה עברית על הגבעה, שהחליק על רכסי הדרים, קפץ על ראשי הגבעות וחלף, מגשש על פני השדות והנחלים.

ושוב צעדו שלושים גערים באפלה. רק הולם המצעדים ושפשוף המעילים בעליהם של עצים הפרו את דומית הלילה, מעל אחת הגבעות ניצנצו אורותיו של יישוב יהודי, הגיעו לגדות נחל צר וסוחף. יחידת הגישוש עברה במהירות, ועלתה אל הגבעה אשר מגגד, כדי להבטיח את מעבר המחלקה. שלושה ירדו לתוך הנחל, שמימיו הגיעו עד לבטנם, ותמכו בידי שאר הבחורים שעברו אותו במהירות, בהרימם כלי־נשקם מעל לראשיהם. יש אמנם גשר במקום, אך נמנעו מלעבור בו פן תתגלה תוכנית ההתקפה. אי לזאת בחרו גם בסוג של חומר נפץ שאינו מתקלקל ברטיבות.

הלכו עוד שעה וחצי והשורה נעצרה, הגיעו למקום ההיערכות. כאן נערכו ליחידות יחידות, כל אחת ותפקידה המיוחד. ניתנו הוראות אחרונות והיחידות נעו בכיוונים שונים אל המטרה.

במרחק של 80 מטר רבץ הכפר הנרדם. לא נראה שומר, וגם עמדות הצלפים היו ריקות מאדם. אין זאת כי הגשם גרשם מפה. משמאל הבריק הכביש בברק כהה, והבתים אשר עמדו לאורכו בשרשרת, השקיפו ניכחם כצללים גדולים, נושאי אימה. שם, למעלה, עמד ביתו הגדול של המוכתר, אשר מחלונותיו הגבוהים נשלחה, אש־מוות אל נוסעי המכוניות שעברו בכביש. בקצה הכפר משחיר אותו בית הידוע לשמצה, אשר שימש מלון־אורחים לפורעים הסוריים שהסתננו ארצה, ומקום ריכוז לכנופיות המרצים הפועלות בסביבה.

יחידה אחת פנתה שמאלה והתייצבה בעברו השני של הכביש, להבטיח את הנסיגה. יחידה שניה הציבה מקלע במרחק חמישים מטר מן המקום, ותפקידה היה להבטיז את החבלנים מהתקפה שעלולה לבוא מדרום. מימין ומשמאל עמדו שני הבתים: מטרות הפעולה, נשמע צו חרישי. שתי חוליות חבלנים געו בכיווּן הבתים. שנים שנים התיצבו לפני פתחי הבתים והחבלנים הניחו את חומר הנפץ במקומות הקבועים מראש. החומר הוצא מתרמיליו, שוחררו חוטי ההפעלה, שני אגרופים החזיקו בהם –מוכנים למשוך; שתי קריאות חדות וקצרות הודיעו למפקד, שעמד עם הכוח העיקרי במרכז הכפר, בין שני הבתים:

– מוכן!

עד כה לא הרגישו בחבלנים. המלאכה נעשתה כולה באין מפריע. עתה הגיע הרגע המכריע. המקלעים היו מוכנים לשלוח צרורות לעבר האויב ופני האנשים אמרו דריכות.

– אש!

קול נפץ חלש נשמע. דומה לקולו של אקדח־פורים. זה סימן כי הפתילים התחילו לבעור. ההבלנים חזרו בריצה למרכו וכהרף־עין היו מחוץ לכפר. אך הגיעו לשדה וקול רעם אדיר החריד את הלילה, ואחריו רעם שני, ולהבת אש עלתה מן הבתים גבוה גבוה. ענני עשן ואבק התאבכו מעל לבתים והתפזרו עם הרוח.

ההפתעה היתה מלאה, רק לאחר שהחרידו שתי ההתפוצצויות האדירות את שלוות הלילה חש האויב במתרחש. מכל החלונות התחילו פולטים כדורים, ללא הבחנה. ירו לכל הכיווּנים, לתוך הכפר ולשדות שמסביב והיה הדבר דומה להילולה או ל“פנטזיה” בליל חתונה.

פלוגות החבלנים הגיעו אותה שעה לנקודת המיפגש. עיני המפקדים תרו אחר אנשיהם: הנעדר מישהו? הוחזרו כולם בשלום? בלא־קול, ובלי הפעיל נשקה, שלא לגלות לאויב מקומה, נסוגה היחידה לאורכה של גדר אבנים אל החורשה הקרובה.

אט אט נעלמו גם הבתים בחשיכה, תחילה נראו ככתמי דיו ההולכים וקטנים על רקע העננים הקודרים, עד שנעלמו לגמרי מעיני הנסוגים.

ההורשה? והרי השביל אל הוואדי, הגה הגבעה והנה שוב סילון האור המסנוור, הבא ממרחקים ובולש את המרחב. עתה לא איכפת עוד. העיקר להמשיך. עוברים את הנחל, שוב מצטמקים האיברים במי הקרח הסוחפים, והרי אורות הנקודה!

ממזרח עלה אור חיוור, אפור־אדמדם, עוד מעט ויפציע השחר.

עמוס (מתוך ספר הפלמ"ח)


פעולת התגמול בראי העתונות    🔗

מספר קטעים שהופיעו בעתונות וכן בעלון היומי לאינפורמציה “לחברינו” בחיפה, על משלחת עונשין לכפרי המרצחים.

עשרות ממרצחי בתי־הזיקוק נהרגו בהתקפות ההגנה

המרצחים מבתי־הזיקוק בחיפה, שחזרו לאחר הטבח לבתיהם בחסות ״כוחות הבטחון״ הממשלתיים, באו אתמול על ענשם בפעולת־גמול נועזת של ההגנה, עשרות רבות מן הפורשים נהרגו ועוד יותר נפצעו. שלושה מאנשי המגן נפלו בפעולה זו.

יחידת ההגנה ראה ביום ד' בלילה לכפר בלד־א־שיך ולשכונת חוואסה הסמוכה לו, לבער את קני המרצחים, שערכו את הטבח בפועלים היהודים בבתי־הזיקוק. כמאה מהפורעים נפגעו, מהם הרבה עשרות הרוגים. מאנשי ההגנה נפצעו אחדים, ושלושה נפלו; יוחנן זלינגר, חיים בן־דור ועמוס גלילי.

12.png

בשתי פלוגות    🔗

שתי פלוגות־עונשין של ה״הגנה״ התקיפו בנשק אוטומטי. ההתקפה בוצעה בשעה 1–2 אחר חצות לילה. חברי ה״הגנה" נמנעו מלפגוע בנשים וילדים, אולם ממקור רשמי מוסרים, כי גם ילדים ונשים נפגעו.

בחוואסה חששו הערבים מפעולת גמול אחר הטבח, שערכו בפועלים היהודים בבתי הזיקוק והסתלקו משם, באופן שבשעת ההתקפה לא רבים היו במקום.

חברי ה״הגנה" חיים בנדור וחנן זלינגר נפלו בפעולה זו. מת מפצעיו קרבן שלישי, עמוס גלילי.

הטכניון מתאבל על חלליו שלשה מהנדסים, שבעה תלמידים מבין הסטודנטים נפל בפעולת קרב בחיפה אור ליום ה‘, 1.1.48 עמוס גלילי – הוא כבן 21, מגבעתים, סטודנט מקורס ב’ במחלקה, למהנדסות־בנאית. נולד בטוניס, עלה לארץ בשנת 1928.

“שדים ורוחות דלגו כשלדים חיים בתוך החצרות”    🔗

שילומים ראשונים    🔗

היה זה בליל ה-31 בדצמבר. אחד ממפקדי ה״הגנה" הגיע לנשר והודיע לועדת הבטחון על ההחלטה לתקוף באותו לילה את הכפר כשילומים ראשונים למרצחים. מפקדת ההגנה ויחידות הפלמ"ה החלו בהכנות לקראת שעת האפס.

בדיוק בשעה שתים־עשרה בלילה ניתן הסימן. והסימן היה הפעם ברור מאד, בקולי קולות, כי בא מכל הכיוונים והצדדים. היה זה ליל ה־31 בדצמבר, האניות שעגנו בנמל צפרו ובישרו על כניסת השנה החדשה. והנה החלו להשמע קולות חדשים, שהחרישו את כל הקולות שהקדימום. היו אלה טרטורי מכונות יריה, התפוצצויות מחרידות וזמזום כדורים. יחידות הפלמ“ח שתפסו עמדות בהרים מעל בלד־א־שייך החלו בהתקפה נמרצת על הכפר, בעוד אנשי ה״הגנה” בנשר קשובים בעמדותיהם ומוכנים להדוף כל התקפת־נגד. באותו לילה הצליחו לוחמי ישראל לחדור ללב בלד־א־שייך ולהרוג רבים מן הפורעים. תושבי הכפר לא יכלו לדמות בנפשם, כי היהודים ירהיבו עוז להסתער על כפר כה חזק ואדיר כשלהם, וכשקרה הדבר, הוכו בתדהמה. מיד לאחר ההתקפה הלכו נכבדי הכפר למפקד הלגיון הערבי וטענו בפניו, כי לא אנשים התקיפו את כפרם אלא שדים ורוחות, שקפצו דרך חלונות בתיהם, התרוצצו ודלגו כשלדים חיים בתוך חצרותיהם, והטילו עליהם אימת־מות ואפס־אונים.

13.png

תגמול בתי־הזיקוק    🔗

חמישים איש, שאינם רגילים להיפגש יום־יום, התכנסו באחד מערבי השבוע שעבר בקיבוץ יגור. אזרחים ואנשי צבא, אנשי משק ותושבי ערים, מהם שבעבר נמנו עם אנשי החי"ש ומילאו תפקידי־פיקוד בהגנה, באו להעלות זכרונות על שני חברים שנפלו, לא הרחק מיגור, לפני חמש־עשרה שנה בדיוק.

במשך ארבע שעות תמימות ישבו וסיפרו על חנן זלינגר, בן למשפחה מתבוללת בגרמניה, חניך עליית הנוער, שהספיק להיות בארץ רק שמונה שנים, אך הפליא בהתאקלמותו המהירה ובהסתגלותו לתנאיה ובהיחלצות לכל המשימות שהוטלו עליו. לאחר שפעל כמדריך נוער עולה, נקרא להתגייס לנוטרות, פעל בה במסירות, מילא שליחויות שהטילה עליו ההגנה. אחרי “השבת השחורה” ביגור פוטר זלינגר על־ידי הבריטים משירותו בנוטרות, שטענו כי לא שיתף עמהם פעולה. מאז, כחבר משק יגור, התמסר לפעולות ההגנה, היה אחראי לבטחון הסביבה עד שנקרא לעמוד בראש – פלוגת חי“ש, במסגרת כוח הפלמ”ח והחי"ש שנשלח לפעולת עונשין נגד הכפר הערבי בלד־א־שייך, בעקבות פרעות הערבים בפועלים היהודים בבתי הזיקוק. הוא פרץ לכפר בראש אנשיו, נפגע באש העוינת, ונפל.

עם חנן זלינגר נפלו ביומה הראשון של שנת 1948 שניים מחבריו לפעולת העונשין בבלד־א־שייך: הפלמ“חאי הוותיק חיים בן־דור וסטודנט הטכניון עמוס גלילי. הם היו עם יחידות הפלמ”ח והחי"ש שפרצו לעבר כפר המרצחים הערבי, עמוס גלילי, היה בין שלושת הראשונים שפרצו לעבר היעד, נפצע ליד כפר חוואסה הסמוך, הועבר על־ידי חבריו לפעולה לבית־חולים, אך מת כעבור עשר שעות. עמוס גלילי היה חניך “הנוער העובד” בשכונת־בורוכוב, יצא להכשרה חקלאית במעוז־חיים ובכפר־סולד, ומשם עלה להתיישבות בקיבוץ בארות. היה חבר פעיל בהגנה, עבר בה קורסים שונים לרבות סיור, חמרי נפץ וסוגי נשק שונים. כשהלך ללמוד הנדסה בטכניון המשיך בפעילותו בהגנה, היה סגן מפקד פלוגה של סטודנטים, והשתתף בהגנה על שכונת הסלוניקאים בחיפה.

דן פחטר


רְאִי אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאוֹד:

פִּרְחִי פְּרָחִים, בָּךְ טָמַנוּ רַעֲנַנִים וּבְהוֹד

אֲשֶׁר נְשָׁקָתַם הַשֶׁמֶשׁ מִנְשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,

מַצְנִיעַ חֵן עַם יְפֵה־קֶלַח קְטוֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.

וְעַד שֶׁיָדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַעַר הַתָּם

וּבְטֵרֶם רָווּ טַל שֶׁל בּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת אוֹר נִבְטָם.

הֵא לְךְ הַטוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נוֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,

בָּרֵי־לֵב, נְקִיֵי כַּפַּיִים טֶרֶם חִלְאַת אֲדָמוֹת,

וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹד שְׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבוֹא;

אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶה, אַתְּ הֲּרָאִית? וְאֵיפה?

וְאַתְּ תְּכַסִי עַל כָּל אֵלֶה; יַעַל הַצֶמַח בְּעִתּוֹ,

מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קוֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!

בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵינוּ בְּהוֹד…

רְאִי אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאוֹד!

ש. טשרניחובסקי


 

דוגמא ומופת    🔗

“הוא האמין שהכל יעבור בשלום”    🔗

…אוי לנו ואבוי! שיכלנו את עמוס גלילי, את עמוס הנחמד והענוג, את בנם יחידם של יעקב ובינה, עלם יקר ועדין.

אור ליום ה‘, בשעה אחת לאחר חצות, עם גמר הפעולה בכפר, נורה עמוס ונפגע בכדור ברגלו השמאלית, למעלה מהברך. מחוסר אלונקות הוציאוהו על אלונקה שהורכבה, בו במקום, על רובים, עד המכונית, הביאוהו לחיפה, טלטלוהו מבית־חולים אחד לבית־חולים שני. רופאים אחדים טיפלו בו ועשו לו עירוי דם, כשש פעמים, מאחר שדמו שטף במהירות רבה, נתקרר גופו מחוסר דם והלב נחלש ונדם… הוא היה בהכרה ברורה עד רגעיו האחרונים, הוא האמין שיבריא וביקש לא לספר להוריו, ובאמונה זו, שהכל יעבור בשלום, עצם את עיניו לנצח, ביום ה’ בשעה עשר בבוקר. באותו בוקר, כשעמוס היה חי עדיין, הודיעו ליעקב, כי בנו פצוע. חיש מהר הגיע יעקב, בטכסי, לחיפה ומצא את בנו בחדר המתים. משהצמיד שפתיו לפניו, היתה גופתו של עמוס קרה. הוא בילה ליד הגוויה, היקרה לו מכל, עד למחרתו. וביום ו' בשעה שתים־עשרה הגיע הטנדר עם הארון ועם יעקב ומשמר־כבוד של חברים.

אין תנחומים על האבידה הזאת.

יהודה רובינשטיין


היית דוגמה ומופת    🔗

השנים חולפות עוברות, אך דמותך לעיני תמיד ניצבת. חיוכך, מאור פניך, ענוותנותך, חוש ההומור שלך, שתמיד השרית בו אווירה של נועם וחמימות. תמיד הערצתי אותך והיית לי לדוגמה ומופת בכל אשר עשית. במסירות לבית ולהורים, לחבר ולידיד, בצניעותך, בזריזותך וחריצותך, וב״שתי הידיים הימניות שלך".

לא הספקתי להיות הרבה במחיצתך, בהיותי בת שש־עשרה נלקחת מאתנו לעד. בשנתיים שקדמו לנפילתך למדת בטכניון. לא הכל בא לך בקלות. הכנת עצמך ללימוד, בעבודה פיזית קשה, בבנין, על מנת לחסוך כסף להגשמת מטרתך. עשית זאת מתוך נכונות והבנה ובהכרה מלאה שיש צורך לעזור להורינו לשאת בעול, ידעת למה אתה שואף ועשית זאת מתוך רצון כביר ובכשרון רב, כהרגלך תמיד. תענוג היה לעבוד במחיצתך – זאת ציינו הכל.

אהבתי אותך עמוס, אחי היקר, ותמיד שאפתי, ועדיין שואפת אני, להידמות לך באופיך, במסירותך, בטוב לבך, בהתנהגותך וביכולתך להתחבב על הכל בכל אשר פנית.

כשנפלת בקרב קשה היה לי להשלים עם עובדת מותך במשך חודשים רבים, ותמיד חלמתי וציפיתי להופעתך המחייכת, כהרגלך תמיד.

אכזרי הוא הגורל בלקחו את הטובים והנבחרים שבבנים.

דמותך ממשיכה להאיר לי בכל דרכי.

את משאלתי ושאיפתי להנציחך הגשמתי, בקראי את בני, בשמך – עמוס.

אחותך

14.png

“אשרי העם, שבנים כאלה לו, היו גאים!”    🔗

בינה, יעל ויעקב יקרים!

ושוב אני כותב לכם4 בעיצומם של קרבות וחידושה של ההפגזה על עיר הקודש, נוכח הסיכויים הגרועים לחידוש ההפוגה בתנאים המחפירים הקודמים; ומקוה אני, שמכתבי זה לא יאחר להגיע אליכם, והעיקר שימצאכם בריאים ושלמים.

ככל שמתרבים הימים מאז נסתלק הוא – אני מרבה ומוסיף להרהר בו. ואני מוצא בה, בדמותו, כל פעם צד מזהיר וחדש. וזאת למרות שידיעתי את נפשו ואת מעמקיה קלושה היתה, ואני תוהה על ענינים קשים וסבוכים, שואל אני את עצמי –מה היה הוא סובר על כך, חושב ומבצע? כיצד היה ניגש לעניינים אלה? ואני ביודעי את מעשיותו הרבה חסרת המליצה והצחצוח, משתדל לחשוב כמוהו, להלך בתלם מחשבתו שלו ולבצע ולפעול כדרך שהוא היה ניגש לענינים. מסופקני אם אני מצליח, אך אני משתדל והדבר נאמר לא רק לגבי ענינים חשובים ונכבדים – אלא לגבי כל ענין וענין כקטן כגדול.

ובלילות ירושלים, בדרך הביתה, בעמדה ובנופש, כשרוח קלילה מגלגלת עצמה ברוב רחמים על עולם שקט וכוכבים מפציעים מאצל העבים וירח מכרכר במחיצתם, דומה אני שומע את קולו הצעיר, הרענן מתוך הדממה, וקול ניחומים – לכם ולי ולכל הבית הגדול הזה, בית ישראל, שדרך החתחתים אשר לו שפונה בדם, דמע ותפילה.

אשרי העם שבנים כאלה לו. היו גאים.

שלכם

ברוך.

אות וסמל    🔗

ימי דור עברו מאז – – –

ימים גדושים מאורעות, מאבקים ומלחמות על גאולת עם ואדם, על שחרור ארץ, מלחמות לחיים ולמוות, על קדושת השם.

כיום, נראה כל זה וכל אלה, כדבוקים אחוזים יחד כמאורע אחד גדול ונורא.

עם הלם דופק הזמן נשמעת נקישת שר הזכרונות על לוח הלב, לבה של אמא, לבו של אבא, לבו של קרוב או ידיד, לבו של מורה מחנך, נוקש ולוחש, קורא ואומר: יום זכרון.

יום זכרון היום לאחד שנפל, לאחד מני רבים, יום זכרון לבן, לבת, לקרוב, יום זכרון לתלמיד וחניך.

והנה: יום זכרון לעמוס גלילי זכרונו לברכה, 20 שנה לנפלו במערכות ישראל. 20 שנה לנפול טובי בנינו – חניכינו, מחמדי לבנו – זכרם ביגון – לגאון.

מנסה אנכי להבקיע לי שביל בזכרונות אלה העוגנים במערבולת הימים ההם, ימים מלאי הוד שבגבורה ומורא שבסכנה, – ואני רואה את המראות ואני חי את המאורעות שוב, כי קרובים הם, כי הנני ביניהם. ובכל אשר אגע ואעלה, אשמע את המיית הדיהם, הדי תפארתם וכותביהם ואקשיב לרטט תקוות הדורות וכיסופיהם, שעלו מלבות בני כל האומה בלהט התקיפות הנלהבת ובגדלות האנושית, רוטטים ומזדעזעים עם כל מאורע, עם כל קרבן.

ושוב אני חי את השעה הגדולה, – שעת הכמיהה אל הטהור והנעלה יותר, אל השגיא והשגיב יותר, אל האנושי יותר, והנני ממשיך לראות בניצוצות של מעלה המתנצחים ומתנתזים מסביב לכל אשר אני נמצא והנני שואף אל קירבי שוב את אוירת המרומים. והלבבות – מיקוה חלומות טהורים, כיסופים וגעגועים.

ומעתיק אני בזכרוני את אוהלי לרגע קט לירכתי הזמן והנני באחד מבתי־הספר היסודיים בשכונת בורוכוב (כיום גבעתיים), והשנים הן שנות המאורעות, צללים רודפים אורות וכל אשר מסביב ספוג ערגת קדומים, מאוויים, הגות לב ונפש, והאדם, – כל אדם בישראל נקלע בכף הזמן בין חלום למציאות, בין תקווה לפחד, בין אושר למכאוב – בין חזון להגשמה.

ובבית־הספר אז מורים, תלמידים והורים חוברים יחד כל הימים לרבות השעות שלאחר־הצהריים והערב, כל עבודה וכל שירות נעשה ומבוצע במשותף, החל מניקוי החדרים, שטיפת הרצפות, קישוט הכיתות וכל הדרוש בחצר ובגינה, סלילת מדרגות מסביב לבית־הספר, יישור הקרקע, סיקול, עידור, הקמת מבני עזר, צביעה ושיפוץ, הכל בתום לב ובהתנדבות ועל יסוד חלוקת עבודה בין המשפחה המופלאה הזאת אז, משפרות המורים, ההורים והתלמידים, כל אחד לפי כוחו, כישרו ויכולתו ולפי נידבת לבו.

ואם זכית ונקלעת בשעות הערב, או לאחר־הצהריים לבית־הספר, כי אז ראית קבוצת הורים בבגדי העבודה שלהם, מכשירים קרקע לגינה, הורים ומורים ואמת הבנין בידיהם, מקימים מחסן, לול או שובך, ובכיתות או בחצר הקיץ, קבוצות תלמידים מכינים שיעורים בצוותא בהדרכת מורה או מוֹרָה; קבוצת ילדים אחרת יושבים במעגל ואחד המורים קורא לפניהם סיפור, אגדה או שהם מנהלים שיחד מסביב לשיעור במולדת, בתנ"ך, בהיסטוריה או בגיאוגרפיה וגם בענינא דיומא.

וזכורני ערב אחד, באחד מערבי הקיץ, והימים הם ימי המאורעות, כאמור, ואנחנו יושבים כדרכנו בחצר בית־הספר במעגל, הילדים מסביב למורה. על הפרק: שירה חפשית, והשיחה שוטפת ומתגלגלת מענין לענין, משאלה לתשובה ומגיעה לנושא: אותות וסמלים במקרא, בספרות ובחיים. ההצעה הועלתה על־ידי עמוס, אז תלמיד כיתה ז'. לפי בקשת הילדים, תלמידי יתר הכיתות, שהשתתפו בשיחה, הסביר עמוס את מבוקשו הצעתו לאמור: אנו קוראים ולומדים בספרות ובמקרא פרקים, ואנו שומעים, כי פרק זה הוא סמל וזה אות וסמל וכדומה והנה בשיחות האחרונות העלינו את דבר הברית בין הבתרים: שאלתי היא מהי הברית בין הבתרים לאות וכסמל לעם ישראל?

למשמע ההצעה בצורתה הבהירה והברורה הרצינו פני הילדים, במעגל הושלך הס ומנחה השיחה, המורה, קרא בספר בראשית פרק ט״ו והסביר: אבי האומה שואל את שר האומה “במה אדע כי אירשנה” והדברים, כידוע לכם מכוונים לגבי ארץ־ישראל המובטחת וכתשובה לכך הוא מוזמן לברית בין הבתרים ושם העיט עג מעל לראשן ומסביב אימה, עלטה, עשן ואש והוא, אבי האומה, עובר בין הגזרים, הנפש הומיה, תוגת סתר גחה, והכל נדם, צמרמורת נוקבת, צורבת, העינים תוהות ובוהות. לב אברהם, אבי האומה הולם בקרבו – האם זאת היא תשובתך לבניך בבואם לקבל את ארצם המובטחת להם? האם כה יהיה תמיד? בתרים ועיט, דם ואש והעיט צמא הדם? והמחזה חוזר ונשנה, זחוזר מזמן לזמן ומתקופה לתקופה. אבי האומה שואל: “במה אדע כי אירשנה”? הדור מובא לברית בין הבתרים ומסביב אימה – בחוץ ישוד אויב ותשכל חרב, עלטה, עשן, אש, אות היא המראה וסמל הוא המחזה, אות וסמל לברית שנכרתה בין האומה לשר הנצח.

גמר המורה את דברו והילדים נשארו יושבים דימומים, שקועים במחשבותיהם מבלי להוציא אף הגה מפיהם וכה ישבו ללא תנועה שעה ארוכה מבלי להמשיך ומבלי יכולת לסיים ולהיפרד. גם בחוץ מסביב שקט הכל, העצים אף הם עמדו דום והעלים כאילו נרדמו והם נמים.

אך הנה הזדקף עמוס, עיגיו ניצנצו והבריקו והפליט כאילו לעצמו וכאילו לעניין, לנושא: “הרהורי לילה”, “הרהורי לילה” לחיים נחמן ביאליק. ללחישת המנחה הובא הספר, שירי ביאליק, וקריינית אחת הכיתות קראה:


"יָדַעְתִּי כִּי בִכְיִי –בְּכִי כוֹס בֵּין חֳרָבוֹת

לא יָגֶה אֲנָשִׁים, לֹא יִשְׁבֹּר הַלְבָבוֹת;

* * *

מִבַּעַד לְאֶשְׁנַבִּי אֶת רֹאשִׁי אוֹצִיאָה,

אַף אֶקְרָא לָסְעָרָה וָאֶשְׁאַל אֶת פִּיהָ;

* * *

הַיְהִי קֵץ לַחֹשֶׁךְ? – – –

* * *

וּכְבָר כָּשַׁל כֹּחִי בִּנְדוּדִים וָטֹרַח –

סיימה הקריינית את קריאת השיר, הילדים קמו לאט לאט והתפזרו להם. כעבור זמן רב בהיותנו לומדים ומעיינים בשירי ביאליק ניגש אלי עמוס גלילי ושאלני: השיר של ביאליק “צנח לו זלזל” האם גם הוא אות, האם גם זה סמל?..

חלפו ימים, עברו שנים, הילדים גדלו ובגרו ויודעים הם, יודעים אבותיהם, יודעים אחיהם ואחיותיהם וכל אשר לב יהודי פועם בקרבו, יודעים וחשים, כי ארץ נקנית בברית בין אומה ואלוהיה – בעמל ובידע, בעבודה בסדנא ובשדה. והילדים שגדלו ובגרו עמלים ועובדים מי בסדנא וְמי בשדה. כי ארץ נקנית בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן וילדיהם שנולדו להם או אחיותיהם ואחיהם לומדים תורה לחוגים בה יומם ולילה. וכן גם כי ארץ נקנית בשדות קרב וקטל, בדם בניה־נוחליה, מפריחי שממותיה, מגיניה, בוניה ודורשי שלומה ושלום כל אדם –קרוב ורחוק והם בבונים ובמגינים.

חלפו ימים, עברו שנים. –ויהי היום ועל קומץ היהודים המתנחלים בארץ, מהם פליטי הרב, שרידי מחנות השמדה, כולם דורשי מנוחה ושלום לאדם ועם, עוטן עמים רבים צמאי דם –כעיט – להשמידם מתחת שמי ה' והיה ביום ההוא אש ועשן, חרב ודם בארץ כולה, יום מסה ומבחן, אז יצאו היהודים בנעוריהם ובזקניהם למלחמת מגן –למלחמת קודש –על קידוש שם האומה ועל שחרור ארצה.

עברו ימים, נקפו שנים. – ויהי היום ועל קומץ בית הספר הובא ארוגו של עמוס גלילי זכרונו לברכה, שנפל בהגנה על עמו וארצו במלחמת השחרור במערכות ישראל,

ואני עומד לפני ארונו. הלך עמוס היקר ללא שוב, גדולה המועקה בלב וכבדה ומעיקה. רבות המחשבות בלב ורבים מהן שברי הזכרונות המתרוצצים במוח תחת כובד המהלומה. ביניהם מימים עברו. עת ישבנו בחצר בית הספר או בכיתה, והזמן עבר תוך שיחות ושאלות ותשובות ונזכר אנכי בעיניך, עמוס היקר, עיניך היפות והעמוקות, עיניך הנוצצות בברק זך וטהור, עת העלית את שאלותיך על אות וסמל בפרשת הברית בין הבתרים ועת שניגשת אלי בשאלתך על שירו של חיים נחמן ביאליק “צנח לו זלזל” אם גם הוא אות וסמל, הניבא לך לבך, עמוס יקר, אז, כבר בשנות ילדותך הראשונות?..

אליהו גלעין


רק במותו ראינו עד כמה גדולה האבידה    🔗

שוב הלך מאתנו אחד מטובי־חברינו. בחייו היה מן האלפים הצנועים והמסורים, הממלאים את השורות, ורק במותו ראינו אנחנו, חבריו הקרובים, עד מה גדולה האבדה.

עמוס, בן יחיד להוריו, נולד לפני 21 שנה בטוניס. האב – תחילה מורה בטוניס ואחר־כך שליח בבגדאד. מנעוריו ספג הנער את רוח הספר, הציונות, המסירות והרגשת הקדושה, לגבי כל דבר הנוגע לישראל ולארצו. ובד־בבד עם גידולו הולכת ומתגבשת בתוכו אי־הרתיעה מפי כל עוֹל שיוטל. כל תפקיד קשר שיועמס על השכם –תמיד אחת התשובה: נכון אני. ואף בעתות שלום, כשלא נקרא אל הנשק, היה מבכר את עבודת הגוף, שיש עמה מן הפעלתנות של האיש הצעיר והיוצר, על פני עבודות “נקיות”. ובכל חופש מלימודים המשיך לעסוק בעבודת הבנין, שפרכה את גופו, אך ריעננה את נפשו. נטיית יצירה זו, שבגללה בחר בהנדסה כמקצוע, לא הרפתה ממנו, ומלא שמחה היה עומד ומסתכל בכתלי בית המתרוממים והולכים, מוקמים והולכים, ותמיד רצה להיות שותף לכל ההולך ומוקם כאן.

ובבוא היום, ועמוס נקרא אל הנשק, הופיע על פניו החיוך המוסתר בזויות הפה, כאומר: משחק, ודאי שוב תמרון. ובלילה, עת יצא עם יחידת ההגנה לנקום את דם אחיו הטרי מן הפורעים, היה חיוך טוב, תמים, כשל ילד בן יומו שאינו יודע רע, נסוך על פניו. בין הראשונים להתפרץ אל בתי האויב היה. ללא מורא בלב, והמוות מצאהו. כדור ריסק את רגלו, וכשהובל בידי חבריו אל הבסיס, כשהוא נישא על אלונקת רובים וכאבים עזים מחלחלים בכל אבר שבגופו, לא זעק, לא נאנח ולא התאונן, בשלוה קיבל את גורלו ורק אמר: “לא לשוא נפצעתי”. כי את דמו הספיק לגאול בטרם נפל. שבעה מן המרצחים נפלו מכדוריו. ובשכבו בבית־החולים, כל עוד רוחו בו, דרש שלא יספרו להוריו דבר על מצבו. עד רגעו האחרון היתה דאגתו נתונה לשלום אחרים.

הוא מת בלא עתו, חייל בין חיילים. בכל עת שנצא לקרב נשוה דמותו לנגדנו. היא תוסיף לגו עוז במלהמתנו.

זכרו לא ימוש מקרבנו לעד.

חבר

זכרו יישאר חי בקרבנו    🔗

לראשונה הכרתיו כאחד מחברי המרובים משכונת בורוכוב. כשהתחלנו לימודינו בטכניון ניתנה לי שהות קצרה להכירו היכרות עמוקה יותר.

הלימודים בשנה הראשונה החלו, עמוס ניגש לעבודה הרוחנית במלוא המרץ שהצריכו הלימודים, למרות הקושי שבמעבר מתקופת עבודה של שנתיים בהכשרה וכפועל בנין – לספסל הלימודים. ראיתיו פעמים רבות בעבודתו, כי את מרבית השיעורים בבית עשינו יחדיו. עמוס שקד על לימודיו במשנה מרץ, כאילו הרגיש במעמסה ובנטל האחריות כלפי ההורים התומכים בו כמיטב יכולתם.

בכל הזדמנות היה מחפש עבודה כל־שהיא או מתכנן תוכניות לעבודה בחופש, והכל בכדי להקל על המעמסה הכספית הקשורה בלימודיו.

שנת עבודתו הקודמת בבנין עזרה לו הרבה להבנת המקצועות הטכניים הקשורים במישרין בפרטי הבנין, ולא הצטער על השנה שחלפה בעבודה פרודוקטיבית זו.

שנת הלימודים הראשונה עברה במהירות והחלה השנה השניה.

אחד מחברנו, נייס דוד, קיבל בנין לבנות. הוא נזקק לעזרתנו בעבודה ובייחוד נעזר בעמוס, שהיה די בקי בעבודת טפסנות הבגין.

בכדי שנוכל לנצל יותר את הזמן ללימודים ולעבודה, החלטנו לעבור לגור יחדיו, שלשתנו, בחדר משותף. אולם אך התחלנו להיכנס למסלול הלימודים, הגיע יום ה 29 בנובמבר 1947, בו הוכרז באו"ם על הקמת המדינה היהודית.

חייל למופת    🔗

זכורני, אותו ערב שוטטנו עד שעה מאוחרת ברחובות בציפיה לתוצאות ההצבעה. לבסוף חזרנו לחדרנו ואני נרדמתי.

לפתע העירני עמוס והודיע לי בקול שמחה: קום, הוכרז על הקמת המדינה. ומאותו היום ואילך, חיינו לא היו סדירים. למעשה הפסקנו ללמוד, כי כל פעם נלקחנו לתפקידים אחרים.

למחרת הערב כבר ירדנו העירה לתוך מרכז הרובע הערבי, ברחוב עירק, להגן על משפחה יהודית, שנשארה תקועה שם. אחרי זה עסקנו, ועמוס בתוכנו, בהבטחת התחבורה. זה היה נעשה במוניות קטנות רגילות, כשהנשק היה מוחבא בחשאי־חשאין.

מספר ימים אחרי זה הוצאה כל פלוגת הטכניון לעשרה ימי אימונים אל מחוץ לעיר.

המחלקות והכיתות פוזרו לשם בטחון מחיפושים ומהטרדות של המשטרה הבריטית, שהייתה עדיין קיימת בארץ,

חלק מהמחלקה ועמוס בתוכם שכנו ליד מעיין־חרוד. נפגשנו בשעת האימונים וגם כמה פעמים בתרגילי הלילה המשותפים.

עמוס, שחונך כבר בשנים קודמות בארגון ההגנה, היה לשמחת מפקדיו וחבריו חייל למופת בידיעותיו המקצועיות, במשמעת וברוח החברית.

זמן קצר לאחר שחזרנו לחיפה קרה האסון המחריד של הטבח בבתי־הזיקוק. זה היה ביום שלישי 30.12.1947.

לעת ערב, כשאווירת המאורע המזעזע ריחפה בחדרנו, אמר עמוס, שנקם ופעולת תגמול הגונה מוכרחים להיעשות אפילו במחיר היקר ביותר. ואמנם ניתנה לנו האפשרות לגקום, אולם המחיר היקר ששילמנו לא יכפר כל נקם ולא ימצאו לו תנחומים.

למחרת השכם בבוקר הופיע בחדרנו מפקד המחלקה. חדרנו היה תמיד ראשון לקבלת כל ידיעה או להעברת כל קשר, כי היו מרוכזים בו שלושה מאנשי המחלקה.

אחרי שהתרכזה הפלוגה במקום המיועד, הוסענו לחורשות “אלונים”, מקום שם הלך ונבנה כפר הנוער. הבנינים הבלתי גמורים שימשו לגו מקום אימונים במשך כל אותו יום.

חזרנו במכוניות לנוה שאנן הנמצאת מערבית לשכונה הערבית “חוואסה” ובבסיס היציאה הוסברה לגו תכנית הפעולה.

עמוס צורף ואומן באחת החוליות הפורצות. בשעה אחת וחצי, שנקבעה כשעת האפס נפתחה אש על הכפר משני כיוונים. לא עבר זמן רב, וברעם עברה היריעה, שעמוס נפצע קשה. הוא הובא קודם בידי חבריו ואחר־כך באלונקה על מכונית משא ומשם למרפאה בגוה שאנן. עליתי למכונית המשא ועזרתי לשאתו. אמבולנס הוזעק מיד מהדר־הכרמל ולאחר שגמרו הרופאים המקומיים את החבישה הראשונה הוכנס לאמבולנס.

זכר ודאג למשפחתו ולחבריו    🔗

נכנסתי איתו פנימה ורק אז התאושש והכירני וביקש לא למסור דבר הביתה. כמו־כן ביקש שאהיה על ידו.

במצבו הקשה הזה זכר את הבית ועיקר דאגתו היתה לא להבהיל את ההורים בידיעה מעציבה זו.

אזכיר עוד פרט קטן. לפני שהמכונית זזה, נזכר עמוס שנשאר פצץ בכיסו, מאלה שצוידו בהם חוליות הפורצים, וביקש שיוציאו לו את זה וירחיקו מהמכונית. ברגעים קשים אלו דאג לזה, שאם במקרה ייערך חיפוש וזה יימצא, עלול הדבר להכשיל את כל הנוסעים, האמבולנס הובילנו לבית־החולים “עזרה”. אחרי כל טלטולי הלילה עזבתיו בבוקר בחדר הניתוחים, בידי הרופאים וניגשתי להחליף את בגדי.

בערך בשעה 10 ניגשנו, אני וחברי נייס, לבית החולים. ברעד ובחרדה מסר לנו הרופא, שמצבו חסר תקוה לחלוטין. הוא הרשה לנו לגשת ולהסתכל בו בפעם האחרונה. אולם עמוס היה כבר חסר הכרה.

הידיעה על מותו זיעזעה את כל חבריו ומוקיריו. קשה היה להשלים עם העובדה המרה. זכרו יישאר חי תמיד בקרבנו, למען נצחוננו, שלא זכה לראותו.

אברהם דיטקובסקי


עמוס, האהוב, הטהור הבלתי נשכח    🔗

בינה ויעקב היקרים!

לא כתבתי לכם, מפני שקשה לכתוב. יש לי הרגשה אחת להיות על ידכם וביחד אתכם לשאת את הכאב העמוק בלי גבול.

… אני מאוד מודה לכם על ששלחתם לי את התמונה של עמוס האהוב, הטהור, הבלתי נשכח.

הראתי את התמונה לחברות שלנו. היתה ביניהן התרגשות גדולה. הייתי אצל משפחת פלדשטיין ושוב התרגשות, לבת יש כמה מכתבים מעמוס אבל הרגשתי שיש לה רצון לשמור אותם בשביל עצמה. בקשתי סטודנט חבר מפלוגתו של עמוס, להביא מודעת אבל אך הטכניון אף הוא שומר לעצמו. בכל זאת הוא הבטיח לי לסדר זאת. בינתיים הם יצאו לששה שבועות לליווי בדרכים.

… הבחורים והבחורות המגינים, שהם חסרי פחד, לא רק מנעו אסונות גדולים מיהודי חיפה (תפסו שלושה אוטומובילים עם חומרי נפץ שנועדו לפוצץ שכונות שלנו), אלא גם הספיקו לשלם טוב במשך אותו הליל.

היו חזקים

שלכם

חנה


"20 שנות עבודה וחלום שנעלמו״    🔗

שבעה ימי אבל על עשרים שנות חיים, שנעלמו כאילו לא היו כלל. משכונת אבן זו שנפקדה באותו ליל על־יד היפה ועד השכונה היפה והשקטה בשרון נמשכו חוטים, חוטי אבות ובנים.

הצעיר היהודי סיכם זה עתה את יום־העבודה שלו, יום עבודה רב־גווני: כי לא פשוט להיות תלמיד בבית־ספר גבוה, ועם זאת לפרנס עצמו בעבודה. ועל הכל – להקדיש גם שעות מספר ביום לעניני העם. באותו ערב התנדב הוא ויצא בראש יחידה אל עבר קני הרוצחים, יצא ולא שב. חבריו הביאוהו פצוע קשה על גבי אלונקה כשעל פניו מרחפת בת־צחוק: המטרה הושגה!

בבית החולים התנהג כמו צעיר ארצֵישראלי בימינו: מסר שלום לכולם, הודה ברוב נימוס לאחות עבור הטיפול המסור, וכמפקד על חייו הצעירים ברגעיו האחרונים פקד את אשר ייעשה בשארית חפציו… הוא ידע כי קרב יומו.

באותן שעות דהרה מכונית קטנה על פני כביש הצפון לעבר בית החולים בחיפה. האב נחפז אל בנו הפצוע.

האב ידע כי הבן הולך למות, ותשוקה אחת גברה בקירבו על הכל: לראותו ברגעיו האחרונים.

ולא ראה, את בנו מצא במיטתו כשהוא מת – – –

ועכשיו עורכים האב והאם שבעה, שמיכות וכרים נערמו על הרצפה בפינת החדר, והם יושבים על הארץ. ממול, על השולחן, דולקים נרות – דולקים יומם ולילה, ולצידם נערמים טליתות ותפילין של מכרים, המשלימים קום ומתפללים כאן במנין.

בגינת הבית מלבלבים פרחים ועצים שופעי ענף, והללו מספרים על שנות עבודה וחלום, על עשרים שנה שנעלמו כאילו לא היו.

י. פפר


עמוס נפל בעד תקומת רעיון מדינת ישראל    🔗

יש לנו צורך נפשי לנחמכם באסונכם הגדול, אבל בשום אופן אין אנו מוצאים את הביטוי, שיגיד לכם את אשר עם לבנו.

טרם יצאנו מהערפל הזה ששמו עמוס, טרם עיכלנו לעומקו את גודל האסון, טרם השתחררנו מן הסיוט הזה, ששמו “עמוס נהרג”.

בכל יום לפנות ערב, נדמה, תיפתח הדלת ועמוס יחזור מהטכניון. קשה להתרגל למחשבה, שהבחור הזה לעולם לא יחזור. “הבחור הזה” אמרתי, האם זהו הכינוי הנכון? לא בלשן אנוכי, שאדלה את המלה המתאימה בשביל טוהר נפשו וצניעות־דרכו של הבחור. הן לא היכרנוהו זמן רב, ובכל זאת חדר לעומק נפשנו והיה כאחד מהמשפחה. חסר הוא בבית. מתוך זה הרגשנו צורך לראותו שוב. בשבת האחרונה ביקרנוהו בחדרו, כי הרגשנו, שאנו צריכים לראותו. ראינוהו עליז ושמח כתמיד, מלא תקוה וחיים. הוא סיפר לנו על הלימודים ועל העבודה, כיבד את כולנו בסיגריות. מלא חיים היה הבחור. והנה קרה האסון. אסון גדול וכבד למשפחה ואסון לאומה, כי חיים צעירים כאלה, נערים עובדים ולומדים, נחוצים בשביל בנין המולדת ובלעדיהם לא תיכון המדינה. על רעיון המדינה שלנו נפל עמוס.

כאב בכל האיברים, אבל בכל הכאב הזה ישנה נקודה אחת שהיא, לפחות, פתח לנחמה, עמוס נפל בשדה־קרב שלנו ולא נלחם בעד האידיאלים של עמים זרים. עמוס היה חניך אמיתי של בית־ישראל, מחשבותיו היו תמיד על הוריו ומשפחתו האהובים, להם היה מסור בכל נימי נפשו וממשפחה זו ינק גם את האהבה למולדת ולעם שבעדם נפל קרבן.

לאור זה נתנחם ונאמר: עמוס נפל בעד רעיון תקומת מדינת־ישראל ובית־ישראל ולרעיון זה הקרבתם את כל היקר לכם והוא: עמוס. שלום לעפרו, חזקו ואמצו! תנחמו בזה, שקרבן עמוס לא קרבן סרק היה, כי אם גאולת העם.

איתן, כרמלה, בוזיה ויוסף פלדשטיין חיפה,

10.1.48


קנאתי בכם    🔗

ינואר 1948 כלא ירושלים

לידידי החבר גלילי, שלום,

קשה לי לכתוב אליך. זה שבועיים שהנני לוחם עם עצמי ואין אני יכול להתגבר – לשבת ולכתוב – כי איך אביא לנייר את מה שעל לבי להגיד לך –היש בכלל תנחומים לאם, לאב על בן שנפל? הרי ברור לי שהכל רק פראזה ריקה, בייחוד, בשיודע אתה את הקרבן – ואני הכרתיו – קנאתי בך בימים ההם, עת שעבד זמן קצר אצלנו, על רצינותו, על היותו כה צעיר אבל יחד עם זה, כה בשל. היה לי הרושם שעומד הוא בשתי רגליו בחיים, יודע את מה שהוא רוצה, וקנאתי בכם על יכולתכם לתת לו את כל זה.

האם אספר לך, אני היושב, בזמן כזה, ללא מעשה – על הגבורה של הדור הצעיר, על הדפים המזהירים, שכותבים הם, בנפילתם, בדברי ימינו?

מי יתן ונתקבל דמם ברצון, מי יתן וחייהם הצעירים וכאבכם הגדול, יביא לנו את זה, שלמענו מוכנים אגו למסור את הכל: את התקומה ואת החופש לעם ולארץ.

תמצאו נא את הכוח להתגבר על הכאב, על הצער, בהם אני משתתף בעומק לבי.

שלכם

מרדכי לאופר5


עמוס – צירוף נעלה של הלכה ומעשה    🔗

לנו, לחבריו וקרוביו, היה עמוס יותר מחבר בהיר מבט ותקיף דרך, אלא סמל בולט של איש מעשה, הנחבא אל הכלים וממעט דבר, ואין תימה בכך, שכן המשיך את מסורת משפחתו. סבו המנוח עלה ארצה בהיותו בן 60, וכאן הוליכתו דרכו לביצות כברה שבזכרון־יעקב. וגם כשנתישב לאחר זמן ישיבת קבע לא נטש את “כף הסיידים”, אותה כף־סיידים ממש, שקיבל עמוס ממנו בירושה. להמשיך במסורת המעשה, שלקראתה חונך גם בבית וגם בבית ספרו ובתנועתו. מכאן ואילך לא הירפה ממנה.

בן הארץ ידע את חובתו כלפי ארצו. כבר מנוער היה פעיל בשורות הבטחון, אותה דרך, שבה צעד עד תום. ומשגמר את חוק לימודיו, הצטרף לקבוצת “בארות״, בנגב כיום, ובקיאותו ואהבתו הרבה לעבודה היו בעוזריו לסגל את ״שתי ידיו הימניות” לכל מלאכה. הוא היה מאותם המעטים, שהעבודה היתה להם באמת ובתמים דת קדושה. מה רציני היה בעמלו, שלוו ובוטח, והכל אמרו –אין תענוג גדול מאשר לעבוד עם עמוס. כל דבר, שהיה נוגע בו – חזר לתיקונו.

ואף כשפנה חיפתה לקנות תורה, בטכניון לא זנח את עבודתו. דבר זה היה טבוע בו מעצם ברייתו. היש צירוף נעלה יותר של הלכה ומעשה מעבודתו בבנין בשעת לימודיו ופעילותו ב“הגנה”? את עמוס הטפסן הכירו רבים מפועלי הבנין בחיפה, והעריכוהו לא פחות משעשו חבריו בשורה או בלימודים. כל עוד עמוסים כאלה לנו פה –לא מת גם עמוס גלילי.

ב. רובינשטיין


לעמוס

הוּא הִפְקִיר אֶת דָמוֹ, אֶת עֶשְׂרִים אֲבִיבָיו.

הוּא עָזַב אָב שַׁכּוּל, אִם אוֹהֶבֶת.

הוּא צָעַד קוֹמְמִיוּת, לִבְלִי חָת, אֱלֵי־קְרָב,

כִּי קָרְאָה לוֹ אִמָא־מוֹלֶדֶת.

הוּא עָצַב סַדְנָתוֹ, עָזַב מַחֲרַשְׁתּוֹ,

הוא עָזַב הַּרְצָאוֹת, שִׁעוּרִים.

הוא הָלַךְ –נִתַּן צָוּ. הוּא נִפְגַע וְהֻשָׁב

עַל רוֹבִים, עַל כִּתְפֵי חֲבֵרִים.

הוּא צָעַד בְּגָאוֹן, הוּא הִמְשִׁיךְ הַשַׁלְשֶׁלֶת

שֶׁל שִׁמְעוֹן, יְהוּדָה, מַכַּבִּים.

הוּא הִרְוָה בְּדָמוֹ אֶת רִגְבֵי הַמוֹלֶדֶת,

וְנִקְפַּד פְּתִיל חַיָיו הַקְצָרִים. כָּל סֶלַע, כָּל אֶבֶן זוֹעֶקֶת נָקָם

וְשִׁלֵם לַמְרַצְחִים מִסְבִיבֵנוּ.

קָאוּקְגִ’ים וּבֶּוִין – תּוּפַר תִּקְוָתָם

כָּל עוֹד גִבּוֹרִים בְּתוֹכֵנוּ.

הוּא עָזַב אָב שַׁכּוּל, אֵם אוֹהֶבֶת.

הוּא צָעַד קוֹמְמִיוּת, לִבְלִי חָת, אֱלֵי־קְרָב

כִּי קָרְאָה לוֹ אִמָא־מוֹלֶדֶת.

ע. עציוני


“אמונה וטוהר רעפו מכל ישותו”    🔗

בין אלמי־הנפש, צנועי־ההגות והעלילה רוקמי־חייהם בסתר, היה עמוס היקר.

במשך שנות חנוכו התיכוני התהלך בינינו בקול דממה דקה, אולם לבו היה ער ואוזנו קשובה לכל המתרחש, ממלא חובתו, כקטנה כגדולה, בבית־הספר, במחנה־העבודה ובשורה, נכון לכל תפקיד, דרוך לקראת כל משימה.

הוא היה מאותם החיילים האלמונים, אשר בזכותם קיימת אומה. מקומו היה בין השומרים הנאמנים, אשר מבלי משים, כאילו, ממריצים את זולתם למלא החובה ללא תוכחה גלויה, אך באהבה – והם עצמם לא ידעו כי אנשי סגולה היו. ובהגיע שעת מבחן, שעה בה יש למסור את הנפש – הוא ושכמותו נמצאים תמיד במקום הדרוש ועומדים בפרץ?

מי יגלה עפר מני עיניך, עמוס היקר, אשר אמונה וטוהר רעפו מכל ישותך, לראות אותנו בהערכתנו הגדולה לאותו נכס גדול ויקר שזכינו לו בשעה קשה זו – לנוער היקר שלנו. אשרי הדור שהגדולים מעריצים את –הקטנים!

כבד האבל, רב היגון ועמוק הכאב ונוקב, מחלחל וכוסס את הלב. אין שילומים לחמדת־הגבורה, לזיו העלומים, לקדושת־הרצון ולמסירות־הנפש, אשר ניספו במערכה. ובדרכנו הארוכה בימים הטרופים שלפנינו, על פני משואות וחללים, נלך לאור נשמתו ונשמתם של חיילים אלמונים אלה, ווכור נזכור, כי בזכותם נגשים את היעוד הגדול.

שמו ינוֹן לנצח, וזכרו לא ימוש מקרבנו לעד.

י. ארצי


בעקבות צעדיו האחרונים    🔗

ביום ששי לפנות ערב (8.3.50) עליתי בלוויית גיסי, אהרון ז“ל, לנוה־שאנן כדי להיפגש עם האנשים שטיפלו בעמוט, לאחר שנפצע. רציתי לעבור באותם הדרכים והשבילים בהם עבר עמוס שלנו בפעם האחרונה בדרכו ליעד ובחזרוֹ מהפעולה, רציתי לשמוע פרטים מאנשים, שהיו במחיצתו, לאחר פציעתו וטיפלו בו. פניתי לגברת רחל בנין, בנוה שאנן, שהיתה בזמנו ממונה על התחנה המקומית של עזרה ראשונה, ולד”ר י. קירזון, שהגישו לו את העזרה הראשונה.

“החמוד הזה”

רחל ג. זכרה יפה, לדבריה, את “החמוד הזה”, שמותו הישרה אבל בשכונה ובמיוחד על כל אלה, שטיפלו בו.

“כולנו היינו המומים מהידיעה על מותו”, אמרה לנו רחל בנין, כשדמעות זולגות מעיניה. “אני לא אשכח את דמותו של אותו נער חמוד, שכולנו התקשרנו אליו באהבה, במשך אותן השעות, שהיינו במחיצתו”. עמוס זכה, לדבריה, לטיפול מסור וכל עזרה הכרחית הוגשה לו, כדי להוציאו מהעילפון, בו היה שרוי, לאחר שאיבד דם רב, הוא קיבל עירוי־דם וטיפול אחר. הגשת עזרה רפואית היתה כרוכה בקשיים מרובים, שכן הכרחי היה בשל מצבו, להביאו מיד לבית־החולים, אך התנועה הגדולה של האנגלים בדרכים מנעה את העברתו. רק בשעה ארבע לפנות בוקר הורדנו אותו לבית החולים".

“כולם היו בטוחים, שעמוס יצא בשלום מן המקרה הזה, למרות היותו חמור בשל ההתקפה השניה שהוא עבר. עמוס”, הוסיפה רחל כשהיא פורצת בבכי, “התנהג בצורה מכובדת מאוד, כגבר, מצב רוחו היה טוב עליו, הודה למטפליו בעד טיפולם המסור, גם התלוצץ, כשבת צחוק מלווה את דבריו וכל זה בין עילפון לעילפון וכולם היו מאושרים, שהמאמצים שלהם נשאו פרי”.

רחל השתדלה לשכנע אותי, כי נעשה הכל כדי להצילו. אף אחד לא הזניחו והוא היה מוקף דאגה חמה ואימהית. לפנות בוקר כשהתעלף העבירוהו לבית החולים רוטשילד.


״העלם השאיר עלינו רושם בלתי נשכח"    🔗

ד"ר י, קירזון, הרופא הראשון שטיפל בעמוס ושאיתו נפגשנו לאחר שיחתנו עם רחל בנין, נענה ברצון לבקשתי למסור מהידוע לו על השעות האחרונות של עמוס, הרופא הלך אתנו למקום, שבו בוצעה הפעולה ושבו קיבל את עמוס לטיפול, כרופא תורני במשמרות.

את עמוס הביאו חבריו על כפיים, כשהוא שותת דם רב. הדרך שבה עברו איתו, היתה מלאה בורות וחתחתים, ביער של קוצים וחרולים במעלה הגבעה, כשהם מגששים בחשכת הלילה.

עמוס נפצע בתום הפעולה של ההגנה והכדור שבו נפגע, גורה אליו ממרחקים, אמר לנו ד״ר קירזון. הפצע היה קשה וחמור, והצעיר נתייסר יסורים קשים מאוד ואיבד דם רב.

כשהבאנו אותו למרפאה, היה במצב של עילפון. זה היה המשבר הראשון. לדבריו, שעבר עמוס, המקרה היה חמור מאחר שהכדור, שבו נפגע, חדר דרך פנס־הכיס שבכיס מכנסיו, שהאיט את מרוץ היריה, ופעל בצורה הרסנית בגידים ועורקים של גופו. במקרים כגון אלו אין סיכויים רבים להינצל.

אילו היה בית־חולים במקום, היה סיכוי קל להישארותו בחיים, לאחר קטיעת הרגל. אך העברה לבית־החוליט היתה, באותה שעה, כרוכה בקשיים רבים ביותר.

ד“ר פוקר גם הוא נוכה ויחד עם ד”ר שטיינר שיתף פעולה מאומצת. עד אשר אפשר היה לעשות משהו, שמו את רגלו בגבס, ביצעו עירוי־דם ועשו כל המאמצים כדי להעירו מעילפונו.

“העלם השאיר עלינו רושם בלתי נשכח”, הוסיף הרופא, “בשליטתו על עצמו, למרות הכרתו במצבו החמור, אצילות רוחו, דבריו השקולים והשקטים, שביעות רצונו והסיפוק מן הפעולה שביצע והשתתף בה בצורה פעילה מאוד”.

למחרת שוב ירדנו בעקבות צעדיו האחרונים של עמוס, בדרך לא דרך, זרועה שיחים מסובכים, חתחתים וסלעים מטילי אימה, בדרכו האחרונה של יקירנו עד לכפר חוואסה, דרך שממנה לא חזר.

אביו


 

ממכתביו    🔗

מכתבים למשפחה    🔗

תל־יוסף, יום א'

לאבא, אמא ויעל היקרים שלום!

החום עכשיו לוהט וביחוד באוהל שבו אני כותב. לא הייתי כותב לכם במזג־אוויר זה. אך לא כתבתי לכם אתמול, ואני מכיר את אמא, שאם במשך יומיים לא תקבל מכתב, תבנה על זה מגדלים.

בשעות 1–3 הגיעה כאן הטמפרטורה ל־58 מעלות. אך קרה כאן דבר יפה. בשעה 3 בערך התחיל יורד גשם, טיפות גדולות וחמות במשך רבע שעה. את תחילת הגשם לא ראיתי, כי ניגשתי בשעה 1 לאחד הבתים לישון ואמנם הצלחתי להירדם (בפעם הראשונה, במחנה, באמצע היום) למשך שעתיים.

אתמול נפגשתי עם חברי מעין־חרוד והם מצאו שרזיתי מאוד, היום אנו הולכים להישקל בפעם השניה. אך אני לא אדע בדיוק אם יורדתי או עליתי במשקל, כיוון שבפעם הראשונה נשקלתי עם אבן בכיס.

היום עבדתי בלול (בחום הגדול). הלגהורן שכבו כמו נבלות והלולנית היתה מגרשת אותם כל רגע ולא נתנה להם לשכב, אלא שיתהלכו. היא אמרה, שכשהם שוכבות הם סובלות יותר מהחום. שאלתי אותה בעניין האוכל שאינו יורד מהזפק. היא אמרה שאם זה לא יורד בימים הראשונים לבד, אין מה לעשות וצריך לשחוט את התרנגולת.

היום קיבלתי דיש מז’יטלני ומכּבש. תוכלו לבקרני ואפילו להסתדר איך שהוא ללילה.

אגב, אני משדר אליכם קריאת ס.או.ס. – שלחו לי מהר את המסרק.

שלכם

עמוס

שער־הנגב, יום ג' 10.6.44

מאז ביקורו של אבא לא נתחדש, כמובן, דבר חדש אצלי. רציתי רק להזכיר לאמא בדבר ביקורה אצלי והייתי מציע לה לבקרני ביום ששי הבא, כלומר, בעוד עשרה ימים, בערך, מזמן כתיבת המכתב. תהיה חנוכת חדר־האוכל החדש, יהיה שמח ויהיה כדאי לאמא לבוא אז. כתבו על שלומכם וכל מה שנתחדש בבית ובחצר.

לאבא

נסה לשכלל את “יצירתי” זו6 ולהביאה לדפוס, אני חוזר ומזמין אותך ליום ששי בערב, ל“יום ברל”, שייערך אצלנו.

כפר סולד, מוצאי שבת 21.10.44

הרבה אין לי מה לכתוב. במכתבי, ששלחתי לכם באמצעות הבחור, הודעתי לכם על בואי בשלום. רשימת החפצים היתה בסדר גמור, לא יחסר לי שום דבר. קיבלתי מיטה ומזרון ואפשר להגיד, שהתאקלמתי בחברה מהר. אנו גרים חמישה בחדר ואני זכיתי במיטה תחתית, כך שלעת עתה השטיח נשמר, מחר אני יוצא לעבודה בסיקול, עבודה די קלה. האוכל הוא די טוב. לאוכל יש די והותר ירקות, דייסות, מרקים ומי שרוצה לשבוע יהיה תמיד שבע. בשעה ארבע שותים תה עם לחם וריבה, ב־7 – ארוחת ערב ויש שב־10 זוכים גם לאכול תירס או פודינג וכו'. אני בסך הכל נמצא כאן יומיים שלמים ולכן לא אוכל לכתוב לכם פרטים על העבודה וסדריה, החבר’ה, טובים ושמחים ונתקבלתי כאן יפה מאוד.

יום השבת הלך כולו על אסיפות הקבוצה, שאליה באו כל פזוריה, מעבודת חוץ בדפנה (ביניהם, דוד), מכפר־גלעדי וכו', דיברו על דרכנו להבא. הוחלט על פנייה למוסדות ולמרכז החקלאי לאפשר לנו את ההעברה ל“שער־הנגב”, שבגדרה. דרישת־שלום לכל המכירים והקרובים, שלא הספקתי להגיד להם שלום לפני נסיעתי. בייחוד אני מתנצל בפני רבקה.

מחוץ לזה, זכור, אבא, איך לנהוג בשעת הגשם הבא: א) לכסות את כל הגומות בחצר, ב) לתקן את כל התעלות מסביב לבית ואצל ארנקרנץ. כתבו על הנעשה בבית ובחצר. מה שלום “חרותה” (עזונת), זכרו, הביאו אותה לתיש, רק אחרי שתדרוש חזק. השתדלו להוציא אותה לגפן7 ולהאכילה מה שפחות. יהיה כדאי למכור אותה כחדשיים לפני ההמלטה. כתבו בפרוטרוט על הנעשה בבית, ותבוא עליכם ברכת בנכם.

כפר־סולד, ערב שבת 27.10.44

לפי המדובר בינינו הייתי צריך לכתוב לכם במוצאי־שבת, אך מכיוון, שגראופה כותב מכתב הביתה, ביום שלישי, אשלח לכם באמצעותו מכתב באמצע השבוע ואקדים בכתיבה. את מכתביכם הראשונים קיבלתי ביום חמישי בערב ושמחתי עליהם מאוד, אותו ערב הוצג בדפנה סרט וכל החברה, ואני ביניהם, הלכנו לשם (כשעה הליכה). כששבנו באחת בלילה, חיטטתי בתיבת המכתבים ומצאתי את מכתבכם.

לפני שאתחיל לענות על שאלותיכם אמסור לאמא: התחדשי!

אנסה לתאר לכם את מצבנו ואורח חייגו כאן.

כידוע לכם, אנו מהווים פלוגת־עבודה עצמאית, המספקת כל צרכיה בעבודתה. בכפר־סולד, שהוא המרכז נמצאים כ־35 חבר. כ־30–35 חברים נוספים מפוזרים בעבודות־חוץ בבנימינה, קיבוץ אנגלו־בלטי, כפר־גלעדי, דפנה, 2 – מדריכים ב״נוער העובד", אחרים – בחופשה או בריפוי. בין החברים, שנשלחו לעבודת חוץ לדפנה, נמצא גם דוד. שכרם הוא 1.200

ליום. מזה יורד כ־400 מא"ל לכלכלה, שיכון וכו' ו800 מא״י הם רווח נקי.

באתי לקבוצה בתקופה של שפל; הפיזור הוא גדול, מספר החברים החדשים הנמצאים בקבוצה פחות מ־4־־־3 חדשים הוא קרוב לחצי (ביניהם דמשקאים ובגדדים, שחבלי קליטתם בקבוצה קשים). המצב בקבוצה הוא בסימן של מתיחות וציפיה לעתיד. אנו מתחילים לעשות את ההכנות להעברה ל“שער־הנגב”, מבלי לקבל הסכמה ברורה מהמרכז־החקלאי או ממזכירות הקיבוץ.

תנאי עבודה: קימה ב־6 בבוקר, מתרחצים והולכים לאכול. בבוקר אוכלים לרוב ביצה קשה, לחם עם מרגרינה, פלפל חפשי, דייסת סולת, תה עם ריבה, לפעמים שמנת עם גבינה במקום ביצה. הלחם אינו לבן אבל הוא בהרבה יותר טוב מאשר הלחם אצלנו, יוצאים ביד לעבודה בסיקול. סדר העבודה: חלק מהחברים (בעיקר הבנות) אוספים אבנים לתוך הסלים, את הסלים מרכזים במקום אחד, ששם מונחים פסים, הנטויים בירידה גדולה, מעמיסים את הסלים על הקרונית הנעה על גבי הפסים, הקרונית נוסעת למקום הנמוך ביותר של המסילה שם פורקים את האבנים מהקרונית ומסיעים אותה עוד פעם כדי להעמיס סלים עם אבנים חדשות. איסוף אבנים בסלים היא עבודה קלה אך מונוטונית ומשעממת. אני בחרתי בעבודה פחות משעממת – הסעת הקרונית (עם עוד שני חברים).

בעשר בבוקר אני מפסיקים את העבודה לחצי שעה, אוכלים בשדה לחם עם תמרים או עם זיתים וממשיכים בעבודה מ־10.30 עד שעה 12. ב־12 – צהריים. בצהריים מקבלים מרק ירקות עם דיסה (חפשי), חוץ מזה קציצות ירק או דברים אחרים שברגע זה אינני יכול להיזכר בהם, חוזרים לעבודה ב־12.30 ועובדים עד 4. ב־4 חוזרים מהשדה ישר לחדר־האוכל ומקבלים תה עם לחם וריבה. אחר כף מתקלחים (זורקים למלוכלכים), מסדרים כל מיני סידורים. ארוחת ערב ב־7.30. הולכים לישון ב־ 10.30 תחת כילה המתוחה על כל מיטה, ציפה וציפיה לא חסרים לי, מה שהבאתי אתי זה די והותר ומספיק. המזרון הוא למעשה שק ממולא בתבן, הוא די נוח ואין כל סימן לפשפשים. את הכביסה מקבלים בכל יום ששי. מזג־האוויר כאן יותר חם מאשר אצלנו ביום, לעומת זה בשעות הלילה קר כאן יותר.

בנוגע ללימוד האנגלית עם גראופה, הענין לא הסתדר לגמרי, כי גראופה הוא קליינט קבוע אצל החובשת (עם פצעים) ואין לו זמן פנוי ללימודים. אני קורא בעצמי The Moon is Down (״ללא ירח" מאת ג’והן סטיינבּק), אך ללמוד לבד כאן - קשה, בעיקר מפני שקשה להתרכז. אני מקווה להסדיר את הענין בזמן הקרוב.

כיוון שעניתי על כל שאלותיכם, יש לי הזכות לפנות לאחד־אחד מכם, לאבא אמא ויעל בשאלות ובקשות.

לאמא –

א) מה שלומך, מה שלום הפצע ומה תוצאות הבדיקה? ב) מה עם העזונת, האם התעברה? איך את נוהגת איתה עכשיו וכמה חלב היא נותנת? ג) כתבי לי על שלום הריבּז וּלעל?

לאבא

א) כתוב לי על שלומך, שלום לעל ופומפדיתא? ב) מה מצב העצים ואיך ההשקאה? ג) בקשה: גראופה מקבל את הפלסטיין־פוסט פעמיים בשבוע. שלח גם לי אם הדבר לא יקשה עליך (על־ידי הפוסטה ב־3 מא"י), אחרי שתגמור לעיין בהם. כן יהיו לנו עתונים ארבע פעמים בשבוע.

ליעל –

אליך בקשה שלא תקשה עליך: נדודי לריבּזים8 על הנשמה (בזה את מומחית) שתצטלמו יחד ותשלחו לי את התמונה.

כתבי גם את כמו אבא ואמא על הבית, החצר ועל כל המתרחש במקום. עלי לגמור מהר, כיוון שנערכת כאן עכשיו מסכת קבלת־שבת והחבר’ה, מאיצים בי ומעירים, שאני משתפך יותר מדי.

ובכן, דומני שלא החסרתי דבר ואם החסרתי הזכירו לי במכתבכם הבא ואשתדל למלא את החסר,

שלומי מצויין ובשלומכם אני דורש.

כפר סולד, 29.10.44

אני מקווה שמכתב זה יגיע אחרי המכתב, שנשלח ביום ששי בערב. אין לי להוסיף עליו רבות. אני ממהר לאסיפת הקבוצה, שבה ידונו על שליחת החלוץ לשער־הנגב, הרכבו ומספרו וכן על שאלת החופש, שניתן לכל החברים ולחברים החדשים, המועד והזמן. את מכתבי הבא אשלח רק ביום שני או שלישי, כדי לאזן את תקציב הבולים שלי (אולי אמצא הזדמנות לשלוח כמה מלים או דרישת־שלום, כמובן, אעשה זאת), אל תשכחו לענות על כל שאלותי ולכתוב מכתבים ארוכים עד כמה שאפשר; פשוט נעים לקרוא מכתב מהבית.

את מכתבי אני כותב לפני האסיפה. יכול להיות שבאסיפה תתקבל ההחלטה על החופש לחברים החדשים ויצחק גראופה ימסור לכם את הדבר בעל־פה. (הוא ניגש עוד הערב לדפנה ואת כתיבת המכתב לא יכולתי לדחות לאחר האסיפה).

שער הנגב, קיבוץ בארי, 25.11.44

אמו של דוד, שביקרה אצלנו, ודאי תתאר לכם בפרוטרוט את תנאי המקום, את הדירות, חדר־האוכל, האוכל וכו' יותר משאצליח אני, בכתיבה. אני מקווה גם שתבקרו אותי בימים הקרובים ותראו הכל במו־עיניכם.

בימים האחרונים עבדתי עם עוד שני חברים בכרם, בעשיית גומות. העבודה היא קבלנית ומשתכרים בה כ־60–70 גרוש, יכולתי להסתדר מטעם הקבוצה בעבודה קבועה בגנגות (18 לא"י לחודש); אך הודעתי לסידור עבודה שיכול להיות שאצטרך לעזוב את הקבוצה למשך חודש, חודש וחצי ולשוב הביתה לשם סידור בחינת המשנה. גורלי הוא לכן לעבוד כמעט כל 3–4 ימים בעבודה אחרת על־פי־רוב קבלנית, העבודות הנעשות בעונה זו הן עבודות זיבול (כרמים ופרדסים) וכן עשיית גומות, קטיף וכו'.

העבודה אינה קלה אך אוכלים לא רע, ישנים במידה מספקת ומחליפים כח לקראת יום העבודה הבא.

סדרי העבודה: קמים ב־5.30 אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים לעבודה. מתחילים ב־ 6.45–7 ועובדים עד 9, אוכלים ארוחה קלה ונחים כחצי שעה. עובדים אחר־כך מ־ 9.30 עד 12. מ־12 עד 1 ארוחת צהריים. ב־2.30 מנוחה של רבע שעה. העבודה מסתיימת ב־4, באים למחנה עם חשיכה.

בנוגע לעז (תשובה לשאלה אמא) אין סיכויים שאנו נקנה את העז. יעבור עוד זמן רב עד שנתחיל לפתח משק עצמי. לכן אני מציע להחזיק אותה עד חודש חודשיים לפני ההמלטה (מבלי להפריז באוכל כמו שנוהג אבא) ולמכרה. על הכובע של אמא חשבתי כל הלילה ובאתי לידי מסקנה שאם המעיל חום!!! מן הדין הוא שגם הכובע יהיה חום.

בקשר לשנת השירות הענין הוא כזה: הקבוצה צריכה לתת לי מכתב אישור שבו כתוב דבר מעין זה: “הננו מאשרים שחברנו עמוס גלילי, בוגר השמינית מגימנסיה “אוהל שם” ברמת גן, משמש נוטר בקבוצתנו בשער הנגב”. מכתב זה אני מוסר ללשכת הגיוס והם נותנים לי מכתב אישור שבו הם מאשרים שאני ממלא את שנת־השירות באחד משירותי הנשק. מזכיר החוץ שלנו מוכן לתת לי את האישור הזה כל רגע, אך העניין הוא שאין לנו עדיין חותמת. כינוס הקבוצה שיתקיים בשבוע הבא יקבע את שם הקבוצה באופן סופי. אז נירשם בממשלה כגוף רשמי ונעשה לנו גם חותמת. קיימת הצעה שנקרא בשם “בארות” על־שם ברל כצנלסון (בארי).

בקיצור, אוכל להבין אישור בעוד שבועיים־שלושה לכל המאוחר. בנוגע לזה. אוכל לשוחח עוד עם אבא או אמא בביקורכם הראשון.

הנסיעה אלינו נמשכת מהבית לא יותר משעה וחצי. אוטו לגדרה יש כל שעות היום, בהפרשים של שעה. כיוון שאני נמצא במחנה רק לפנות ערב תוכלו לעשות קפיצה, כמו שאמא כותבת, לבוא, בערך, בשעה 2–3, אלינו ולישון אצלנו. תוכלו לבוא אלי גם ביום ששי הבא ולבלות אצלנו את השבת. בשבת הקרובה יש כינוס של כל הקבוצה והדבר יקשה מבחינת השיכון ומבחינה זו שכל השבת אהיה עסוק. בכל זאת לפני שבת זו תוכלו, אבא או אמא, לבוא אלי לערב במשך כל ימות השבוע. המרחק הוא לא רב והמאמץ אינו גדול. כתבו על הכל, על שלומכם הרגשתכם וכו'.

שלום ולהתראות במהרה!

שער הנגב, גדרה, יום ב' 4.12.44

יום גשום הוא היום, יצאנו, כרגיל, לעבודה השכם בבוקר, אך חזרנו כמעט כולנו מכל מקומות העבודה בשעות הצהריים. מצאתי לכן זמן פנוי לכתיבה. בשבת זו התקיים כאן הכנס הגדול של הקבוצה שלווה, כרגיל, בהו־הא.

מתוצאותיו: מעתה אנו נקראים קבוצת “בארות” (היתה הצעה לשם “נבח”, ראשי תיבות של נשר, בורוכוב, חוה). הגשנו בקשה למזכירות הקיבוץ להתקבל כחברי הקיבוץ־המאוחד, החלטנו לשאת בעול כל הגיוסים (סדום, בריגדה, מחנות־עבודה וכו'). מטפלים בהרשמתנו כקבוצה שיתופית ואת החותמת כבר מכינים.

חדשות מיוחדות אין; חברינו מכפר גלעדי שבו והכניסו יותר חיים במחנה. חדר האוכל הולך ונבנה והמחנה נכנס לאט־לאט לחיים נורמליים.

עומדים לחזור אלינו גם חברינו מבנימינה ונהיה מרוכזים כולנו במחננו לפני שתתחלנה פרשיות הגיוסים והשליחויות.

שלומי טוב ועל שלומכם ועל כל הנעשה בבית אני מקווה לשמוע בעל־פה מפי אמא ויעל, שתבקרנה אצלי בשבת, כפי המדובר.

שלום ולהתראות ביום ששי אחרי־הצהריים.

25.1.45

קשה לשבת בחברה הומה ורועשת, לאור מגורה דלה, להתרכז ולכתוב כל מה שיש לי לכתוב.

ראשית, אכתוב שנמצא לי ״ג’וב" כמעט קבוע. ועדת עבודה החליטה, שעלי להיות נגר באחד הימים. אני עובד עם אחד מחברנו בעל־מקצוע מצויין (גמר בית־ספר מקצועי וחוץ מזה עבד שנתיים בקבוצת מעוז). אנו עובדים בעבודה קבלנית מטעם “סולל בונה” במקום ההתישבות חפץ־חיים. העבודה קלה מאוד; התקנת דלתות וחלונות בבניינים החדשים, סידור המנעולים, הידיות וכו'.

בקרוב נעבוד בסידור גגות. העבודה היא, כאמור, קבלנית. במשך הימים המעטים נכנסתי קצת לעבודה והדבר מתבטא גם בגידול השכר. הכל טוב ויפה חוץ מהדרך. הנקודה היא במרחק שעה הליכה מהמחנה ועקב הבוץ' הרב שבדרך, אורך זמן ההליכה גם יותר מזה. חוץ מזה כמעט שלא נתחדש דבר. החיים מתנהלים כסידרם. יש קצת חוסר עבודה, אך הוא ילך ויפחת עם סיום הגשמים.

מצב השיכון הורע קצת, כי ישנו מחסור במזרנים. כששבתי מהבית מצאתי שהמזרון שהשארתי כבר נתפס וכל הזמן ישנתי על מזרנים שתפסתי לשבוע־שבועיים. החלטתי על־כן לקחת את המזרון מהבית (זה שתלוי בליפט), כדי שענין המזרון שלי יסתדר פעם אחת ולתמיד. (מי שמביא מזרונו מהבית – מזרונו אתו.)

אני מרגיש, כמובן, טוב, והכל הולך למישרים. שאלתי היא, אם כך הדבר גם בבית. מה עם "מצב הרוח״ של אמא ומה שלום אבא ויעל. כתבו הכל על הנעשה בחצר. מה גורל העז? הייתי מוכן לקבל משלוח של “פלסטיין פוסט” או איזה “רידרס־דייג’סט”, מה שהבאתי אתי גמרתי כבר לקרוא. בנוגע לחצר, אל תשכח אבא לדאוג לזמירת העצים והגפנים ולטעת את הזמורות במקומות האחרים החסרים בשורות שבציור9. כדאי היה לקחת מהזמורות של הגפנים שבכניסה למרפסת, כי הן גפנים משובחות. דרך אגב, לפי הציור נזכרתי שעשיתי פעם שער לחצר, מה שלומו, האם הוא עדיין מחזיק מעמד?

כתבו על כל מה שהתרחש במשך הזמן (אפשר גם על מה שלא התחדש). מה תוצאות הבדיקה של אמא ויותר נכון הצילום? מה שלום יעל? האם היא מנגנת כבר סימפוניות של בטהובן על הכינור? מה לריבּז, האם התבדו כבר החשדות? אני מקווה, שהתבדו במשך הזמן בכל אופן על הפומפדיטה, לשמור ולשים לב. זה מה שאוכל לדלות ולכתוב לכם. בכל הזדמנות אשתדל לשלוח כמה מלים הביתה.

2.2.45

רבות לא אחדש לכם במכתבי; אחזור ואכתוב – שלומי טוב והכל הולך כשורה; אחזור ואדרוש בשלומכם וביחוד בשלומה של אמא.

אני מקווה להגיע באחת השבתות הקרובות הביתה ולראות מה נעשה בבית ובחצר. בכל אופן אל תסמכו על ביקורי זה וכתבו לי, כרגיל, על הכל. אני מקווה לקבל מכתב מפורט וארוך מאמא, אל תוסיפו לשלוח לי בולים כי א) אינני יכול להשתמש בהם ו־ב) אינני זקוק ליותר בולים, כי אין מה ועל מה לכתוב יותר.

אשר למקצועי החדש. העבודה מביאה לי סיפוק וענין רב. יש בה מעלות רבות. היא אינה קשה, אפשר לפתח בה יזמה עצמית והעיקר אין משגיח או מנהל עבודה העומד על הראש. אנו גומרים ומתחילים את העבודה, מתי שנוח לנו. על־פי־רוב עובדים, כרגיל, 8 שעות ויש לפעמים רצון להמשיך ולעבוד יותר מזה. אנו עובדים במכונות שונות: התקנת חלונות ודלתות, סידור גג וכו'. חוץ מזה זכינו גם לשיפור תנאי השיכון.

שער הנגב, גדרה, 29.2.45

מרגיש מצויין ודורש בשלומכם. ביליתי 6 ימים יפים בדרום והבראתי שם כהלכה. במשך 6 ימים הוספתי למשקלי 2 קילו. למכתב זה מצורף מכתב הזמנה לאבא, אך מובן שגם אמא ויעל מוזמנות לאותו תאריך. אמנם הועבר כבר חשמל בכל המחנה ואפילו לחדרי אך כנראה שגם זה לא מועיל להארכת המכתבים, רבות יש לנו לדבר בעל־פה אך לא בכתב. אני מקווה לנצל לשם זה את ההזדמנות בשבת.

שער הנגב, קיבוץ בארי, 11.6.45

מכתבי מעיד כמאה עדים שהגעתי בשלום בגופי ובחפצי ל“בארות”. רבות לא נתחדש כאן. בימים אלה אין עבודה בנגרות והוכנסתי לשמירה. אני מסתובב כל הלילה מ־10 עד 6 עם רובה ושומר על האינבנטר הדומם והחי שלנו: זוג בהמות עבודה, שתי עגלות, פרה, חמור, 4 גדיות ובני־אדם. דרך אגב, עבודה די משעממת ואני מחכה לצאת לאיזו עבודה שהיא ובלבד שלא לשמור. בקבוצה כמעט שאין חדשות. נשלחה בחורה לקורס של שנה, לטיפול בתינוקות. בימים אלה באו אלינו, שני דזרטרים פולאקים, לקבוצה. האחד עזב את הקבוצה למחרת והשני היה חשוד קצת בעינינו. כשעזב את הקבוצה, אחרי יומיים, עשינו חיפוש בצאתו מהשער. הוא היה עטוף בסדין גנוב, הכנסנו בו מכות כמה שנכנס ושלחנו אותו למקום שממנו בא, זהו כל מה שהתרחש כאן בימים האחרונים, חוסר־עבודה אין. החברים עובדים בכביש המושבה בקבלנות ומרוויחים 150–175 גרוש ביום.

שלומי טוב ועל שלומכם וכל מה שהתרחש בבית רצוני לקרוא במכתבכם אלי. דרך־אגב, על אמא לכתוב לי בקשר לטיולה. אם יש עוד זמן רב עד הוצאתו לפועל, נקבע שבת לביקורה אצלי. במכתבכם אני מקווה גם למצוא את תמונתכם כפי שדיברנו קודם יציאתי.

שער הנגב, קיבוץ בארי

את מכתבכם קיבלתי לפני ימים מספר וסלחו על אשר לא עניתי לכם עד עתה. הסיבה פשוטה, דוחים את כתיבת המכתב מיום ליום. לפעמים מחוסר זמן ולפעמים מחוסר מקום מתאים ולפעמים, וזה העיקר, מפני שאין מה לכתוב.

בנוגע ל"הוראותיו״ של אבא, עלי להשקיטו לפחות בהוראה הראשונה. איני מעשן מפני שאין מה לעשן, כלומר, חל עיכוב בקבלת תקציב הסיגריות. כשיתחדש התקציב אנסה לעמוד בנסיון.

בנוגע להוראה ב' כלומר קריאה במשך הזמן…

אשר לחורשה לא הייתי מציע בכל אופן לשטוף את הסיד מהגזעים. הנזק אינן גדול ולעומת זאת הצבע הלבן מוסיף יופי מיוחד למקום.

אצלנו, כרגיל, הכל בסדר. בתקופה זו אין עבודה רבה בנגרות (עיקר התקופה היתה בזמן היותי בבית). בכל אופן אני יוצא לעבוד בנגרות יום או יומיים בשבוע והשאר עובדים בעבודות שונות. כתבו על שלומם ובכלל כל דבר שניתן לכתיבה.


מכתבים מתקופת הלימודים בטכניון    🔗

חיפה, יום ב' 21.10.46

אני כותב לכם אחרי שובי מיום הלימודים הראשון בטכניון. ואף־על־פי שיום ראשון הוא זה, בכל אופן היה בשבילי גדוש מדי בלימודים ובשביל ראש, שזה שנתיים לא התאמץ באופן מיוחד. בדרך כלל עושה הענין רושם טוב.

במחלקתנו 80 תלמידים, אך הדקנט מבטיח, שחלק גדול ינופה במשך השנים, כך שאם נזכה לחיות עוד שנתיים שלוש, הצפיפות תקטן.

אמא בודאי כועסת, שלא התקשרתי אתכם אתמול טלפונית, אך גם לזאת יש לי תירוץ. נפגשתי אתמול בערב, כלומר ביום א', עם חנה קורסונסקאיה (כאן היא נקראת שטרקר) ונסינו להתקשר, אך בטלפון במטבח הפועלים היה קלקול. ניסיתי גם להתקשר מבית מרקחת אך לא הצלחתי. חנה זו, קיבלה אותי יפה ועל־ידה קניתי פתקאות לאוכל בהנחה במטבח־הפועלים. כמובן, הזמנתי אותה לבקר ברמת־גן והיא הבטיחה לבוא בעוד חדשיים־שלושה.

הבית ויושביו כאן, מצא חן בעיני ונתקבלתי על ידם יפה מאוד, אגב, אני מתלבט בקשר לסידור האוכל. מצד אחד יש לי הנחה של 12.5% במטבח הפועלים ואפשר להסתדר טוב ב־ 35–40 גרוש ליום. מצד שני, מציעה לי בעלת הבית לאכול אצלה והיום קראתי מודעה בטכניון, שביום ג' נפתחת מסעדת סטודנטים (כמובן, במחירים מוזלים), כך שקשה להחליט בזמן הקרוב כיצד לנהוג.

ומה עוד? כן, עיקר שכחתי. הגעתי בשלום, שלום לי, שלום על כל ישראל ושלום גם לכם.

יום א' 12 בצהריים 3.11.46

זה עתה קיבלתי את מכתבה של אמא ואני מקווה שהתשובה תגיע הביתה לפני נסיעתו של אבא.

ראשית, הייתי מבקש להביא לי; חולצה אחת, גופיה אחת, זוג מכנסיים וזוג תחתונים, כי יותר מחצי הכביסה מלוכלכת ואני חושש, שעד שאקבלה חזרה מהבית יחסרו לי קצת בגדים.

שנית, היה נוח לי מאוד, שאבא יבוא ביום רביעי, כי ביום זה אני גומר באחת וחצי ואינני לומד אחרי הצהריים וכמובן העיקר, צריכים כסף. הוצאות ספרים, מחברות, מכשירי שרטוט וכו' עולות אצלי כבר ל־8–9 לירות. היום הוצאתי שתיים וחצי לירות על ספר “הנדסה תיאורית”. מחוץ לזה, הגיע הזמן לשלם לטכניון שכר לימוד כארבע וחצי לירות וגם למוסיה אינני רוצה להישאר חייב. אֵקיצער, נשארתי כמעט בלי מיל ולמצלצלים אני זקוק, ובכן להתראות ביום רביעי או ביום שבת (איך שזה נוח לאבא) עם אבא, ולאמא ויעל שלום רב.

15.png

14.12.16

את מכתבכם קיבלתי היום יום ו‘, ומכיוון שאני אחרי אמבטיה וגם אחרי ארוחת ערב טובה, שהכנתי בעצמי, נחה עלי רוח הכתיבה. ראשית עלי להודיעכם שייתכן ואבוא ביום ה’ אחרי הצהרים כיוון שנקבל חופשת חנוכה, את הימים ששי, שבת וראשון. זאת־אומרת אם לא יהיה איזה שינוי, תצטרכו לסבול אותי 3 ימים, בין אם תרצו או לא תרצו. בקשר לשאלותיה של אמא עד כמה שאני זוכרן אענה ראשון־ראשון ואחרון־אחרון (את מה שאחסיר אוסיף בעל־פה). א) בנוגע לאוכל אני עושה חלק מארוחותי בבית כלומר כשנחה עלי רוח יוזמה, אני ניגש לשוק “תלפיות” וקונה לחם, מרגרינה, דג־מלוח, זיתים, עגבניות, ביצים ושאר־ירקות ומכין לי לבקרים ארוחות זולות וטובות מאשר במטבח־הפועלים. גורל הנקניק שכל־כך התעניינת בו כבר נחרץ וכשאבוא הביתה אקח את אחיו.

בנוגע להנחה היגשתי שתי בקשות: אחת למזכירות הכספים של הטכניון והשניה לאגודת־הסטודנטים דרשתי הנחה של 33% כלומר 20 לא"י. אני מקווה לקבל, לפחות, את החצי מזה, אך תשובה תתקבל בעוד זמן רב ולעת־עתה אני משלם לפי התעריף שנקבע.

בקשר ללימודים, הרי יושבים, כרגיל, כמו טאָטלך ולומדים ולומדים. ריח הבחינות הקרובות כבר עולה באפנו ומדכא כל רצון של קצת התבטלות. בנוגע לשכר־הדירה הרי שאלתי את בוסיה והיא מבקשת שכר־דירה מ־1 לאוקטובר, לא התווכחתי איתה ושלמתי, וזהו בערך הכל. רציתי עוד להוסיף: א) נפגשתי כאן עם אברהם ומסרתי לו את מכתביו. לא חקרתי אותו הרבה כי כל מלה שניה שהוא מוציא היא בלוף ואינני יודע בעצמי מה מעשיו ותכניותיו. ב) היום נפגשתי גם עם עמוס הכט, ובכן הבחור, קצין שלישי באניה אנגלית בת 3000 טון, מקבל משכורת של 35 לירות + אוכל וכו' וכו' ושבע־רצון, היה כבר במלטה, טריפולי, יון וכו' בים ג' אפגש אתו עוד פעם כי אניתו, שירד ממנה לכמה שעות, מפליגה לבירות וחוזרת שוב לחיפה לכמה שעות כעבור 3 ימים, הוא מתכונן להפלגה לאנגליה ולסקנדינביה ומבקש למסור בבית ד"ש. את כל משכורתו הוציא על קניית בגדים כי הוא עלה על האניה כמעט בעירום. אלה הם בערך כל החדשות. שלומי טוב ואני מקווה להתראות ביום ה', לעת־עתה שלום.

26.12.46

אמנם לא קבענו בצאתי תאריך מדוייק לזמן הכתיבה של המכתב הראשון, אך רגש האחריות שלי (ואני רוצה להוכיח שקיים אצלי כבר רגש כזה) ציווה עלי לא להתמהמה ולכתוב. כוונתי, כמובן, למנוע מאמא כל מיני עילות לחששות ודאגות וכו' וכו'.

ובכן, אני חוזר ואומר שלומי טוב והכל הולך למישרים, לאמא אני מוסיף, שאני יושב כמו טטלה עד שעה מאוחרת על התורה ולומד ולומד.

נכנסתי פחות או יותר לאורח חיים נורמלי. חלק מארוחותי אני מכין בעצמי, הכוונה לארוחות בוקר וערב אך כיוון שיוצא לי תמיד לקנות אותם הדברים אני עושה הפסקה של כמה ימים, אוכל במסעדה, ואחר־כך מכין לי עוד פעם בקניה אחת 3–4 ארוחות, הנקניק המפורסם ממלא כמובן את תפקידו, ואין לדבר על העוגות של אמא, שהיקנו להם בבית הזה שם עולם. בסך הכל אינני חסר לעת־עתה דבר. הלימודים מתנהלים בסדר והראש נכנס לאט לאט לעול. רציתי לציין רק שני דברים:

א) ברכות ואיחולים ליום הולדתה של אמא. אך לא אסתפק בברכות רצוני שתכתוב לי באיזה מתנה חשקה נפשה והיא כבר תגיע הביתה באיזו צורה.

ב) אני רוצה לברך את אבא לרגל התחלת עבודתו לפי תנאי העבודה החדשים כי יום זה הוא גם בשבילי יום טוב.

28.12.46

כרגיל, שלומי מצויין וכרגיל, אין לי מה לכתוב.

בחיפה עכשיו שקט אך קשה לחזור לקצב הלימודים של השנה שעברה, לכן משתדלים. ההודעה הרשמית האחרונה היא שהלימודים בטכניון ייפסקו בראשית מאי, אך ייתכן שגם לפני זה. בינתיים כמובן שאנו מועסקים לפרקים, כך שאין לגמרי אווירה של לימודים. בכל אופן משתדלים ומצליחים קצת. היו שלום וכתבו לעתים קרובות כמוני.

קיבלתי היום את החבילה ואת מכתבה של אמא. הכל במקומו חוץ מהנקניק, כי טרם גמרתי את קודמו. אבקשכם בכל אופן לא לשלוח לי יותר כי אותם הדברים אני יכול לקנות כאן וחבל על דמי המשלוח, אצלי, כרגיל, בסדר, הווה אומר, יושב ומתכונן לבחינות השליש ערב־ערב עד חצות ויותר. עשיתי עכשיו את חשבון הכביסה ומצאתי שאוכל להחזיק מעמד עוד שבועיים־שלושה ואני חושב באמת לבוא בערך בעוד זמן כזה הביתה לשבת, כי אין כל טעם שאמא תבוא הנה לכבס. במה שלא אחזיק מעמד – הוא הכסף, אחרי ששלמתי היום שכר לימוד נשארתי עם 5 לירות. אבקש לכן את אבא לשלוח לי המחאת־דואר של 5 לירות כדי להיות מובטח לזמן זה של 3 שבועות (לפני זה לא אוכל לבוא כי תכפו עלינו בחינות השליש וחבל לי על כל יום).

אני מבקש את סליחתה של יעל שלא עניתי עדיין למכתבה אך אעשה זאת כשאהיה יותר פנוי ואז אתקן את המעוּות.

אני מבטיח גם שאחרי גמר בחינות השליש, כשירד משהו מהלב, אשפר ואאריך גם במכתבי לאבא ואמא. בינתיים עלי להתנצל ולקצר.


22.1.4?

אני משתמש בהזדמנות, שאחד המרצים לא הופיע היום וכותב לכם כמה כלים כפי שהבטחתי.

כמובן, הכל כאן בסדר וממשיכים בדגירה על הלימודים, מדברים על זה שבחופש ט"ו בשבט, כלומן10 ב– 4–5 לפברואר, נהיה עסוקים כולנו, כפי שחששתי, אך זה עדיין לא וודאי וכשיהיה איזה דבר בטוח אכתוב הביתה ואודיע בנוגע לזה (הכוונה לביקורה של אמא אצלי בתאריך הנ"ל).

מחוץ לזה אין לי מה להוסיף, מחוץ לקומפלימנט לאמא בעד עוגותיה. בהזדמנות אהיה מוכן לקבל טרנספורט ממין זה (אך רק עוגות ולא יותר). הרעש כאן מסביב גדול וקשה להמשיך בכתיבה.

2.2.47

כתבה לי אמא, שהייתם שבעי רצון ממכתבי האחרון, וכיוון שאין אדם עומד תמיד על הגובה הדרוש, אני נוטל לעצמי את הזכות לשוב לסורי ולקצר במכתבי.

ובכן, אכתוב ששלומי, כרגיל, טוב ואין אני חסר בינתיים דבר, בייחוד אני שבע רצון ממכנסי החדשים ולאות הערכה להם הסתובבתי בהם שבועיים וכך קימצתי בזוג מכנסיים. בזמן האחרון נפלה על ראשי מכה חדשה, הווה אומר “קולוקויוּם”, בשפת בני אדם, אלה הם בחינות שליש בכתב ואני יושב, כרגיל, ומתכונן.

חוץ מזה אין חדש אצלי ואני מחכה למכתביכם. בינתיים היו שלום.

13.3.47

נדמה לי, שמזמן המצב־הצבאי שלחתי יותר מכתבים מאשר בכל תקופה אחרת ואתם, כרגיל, דואגים, שאדרס על־ידי אוטו, שאתחלק במקלחת ואפול על הראש וכו' וכו',

ובכן, אותו פסוק: שלומי מצויין ואיני חסר דבר, כסף – 20 לירות, קיבלתי ב“דבר” חיפה. הלימודים יסתיימו אצלנו, כנראה, ב־23 למרץ, אך אתפנה לגמרי רק שבוע ויותר אחרי זה, כי יש פה כל מיני “ענינים” שצריך לסדרם, בקשר ללימודים ושלא בקשר להם.

אני מקווה להגיע הביתה ב־23, 30 באפריל ומקווה למצוא אתכם שלמים ובריאים. עד אז יש לקוות, שמטעם הטכניון יסודרו לנו רשיונות כניסה ויציאת מהאיזור הצבאי.

הלימודים נמשכים כסדרם ובכל הקיטור. הזמן בין פורים לפסח רצוף בחינות, עבודות סיכום, קולוקוויאומ’ים ושאר צרות למיניהם, שרק חסרות לנו “בימים טרופים אלה”.

בתקווה, שגם אצלכם הענינים בסדר אסיים.

8.7.47

עד עתה לא מצאתי זמן לכתוב, אך עכשיו, אחרי שהבחינה הקשה ביותר מאחורי, נזכרתי, שצריך לכתוב גם לכם (מחוץ לכתיבת בחינות).

ובכן, עד כה היו שתי בחינות מקצוע, את הקשה ביותר – “מכניקה טכנית”, עברתי בהצלחה. בקצת פחות הצלחה עברתי את הבחינה הראשונה, בגלל שטות קטנה, שקלקלה לי את כל המצב.

אני ממשיך בלימודים במלוא הקיטור, כי לפני עוד 4 בחינות, אך, כאמור, שתיים שמהן פחדתי, אחת בטוחה לגמרי (הקשה ביותר) והשניה – “הנדסה תיאורית”, קצת מסופקת.

הבחינות השנה קשות מאוד, כי יש מגמה בטכניון להוציא 50% מהסטודנטים מקורס א' וב' על־ידי סלקציה כזאת של בחינות. בכל אופן אני מקווה לגמור את כל הבחינות במועד א‘. רבים ניגשים עכשיו רק ל־ 4–5 בחינות ומשאירים שתיים למועד ב’. רבים נכשלים בבחינת “מכניקה טכנית”, בכל אופן אפשר יהיה לצאת מהענין בעזרת־השם.

קיבלתי מכתב מיעל ממנרה, היא כותבת שהיא מרגישה מצויין, ואני שמחתי לקרוא זאת.

אקווה שגם אצלכם הכל מצויין, אשתדל שגם אצלי יהיה כך.

יום ג' 10.7.47

קיבלתי את מכתביכם כמו כן את החיסון נגד דבר11, שהזריקה לי אמא בצורת זוג מכנסיים ארוכים. קיבלתי את המזוודה וזמן רב לא הבנתי את פשר הדבר עד שחקרתי ובדקתי שיש דבר בחיפה והתרופה הבדוקה והמנוסה היא: מכנסיים ארוכים.

ובכן, לי יש צרות גדולות מדבר, המעסיקות אותי יותר והרי הן – הבחינות. היום אני אחרי הבחינה החמישית ואם אספיק אשוב עוד באותו יום הביתה ואם לא – מסתבר, שאגיע הביתה ביום א',

המצב עד עתה די טוב. מחמש הבחינות – ארבע בטוחות ואחת קצת מסופקת ודווקא במקצוע שהייתי בטוח בו ב־100%. וזה לא מתוך חוסר ידיעה אלא פשוט בגלל שטות קטנה, שסידרה לי שם שאלה שלמה ודווקא השאלה הקלה ביותר; בכל אופן גם במקצוע זה אני מקווה לעבור (כמובן, לא בציון גבוה).

בהשוואה לאחרים, הרי מצגי טוב מאוד, רבים ניגשים עתה ל־4 בחינות ומשאירים 2 למועד ב', אני החלטתי לעשות מאמץ ולגשת לכולם ואני מקווה גם לסיים את כולם במועד זה. קיוויתי, כמובן, לציונים גבוהים אך בגלל ההפסקות הקצרות בין הבחינות לא הספקתי לחזור על כל החומר. בכל אופן בשלושה מקצועות אני בטוח ב“טוב” או למעלה מזה).

את שאר העניינים אמסור כשאגיע הביתה.

שלומי מצויין, קיבלתי מכתב נוסף מיעל וגם היא שבעת רצון ואני שמח מאוד לקרוא שהיא מרגישה טוב.

עם בוסיה לא דיברתי עדיין בקשר לדירה. אני מחכה שהיא תיפנה אלי בקשר לכך, בכל אופן ביום האחרון אפנה אליה ואני חושב לשלם לה חודש או חדשיים למפרע.

קיבלתי את מכתבכם האחרון באמצעות מנדלבלט. שלומי, כמובן, מצויין.

היפה, כידוע, עיר של סוציאליסטים צדיקים היא, ולכן לא זיכתה אותנו ממשלת בווין הסוציאליסטית בעוצר, במשטר צבאי וכו', כפי שהתברכתם בזאת אתם.12

אני מתאים את עצמי לרוח הזמן ומקדיש בעצמי לא רק עתים לתורה אלא גם עתים לכביסה. אך אני מתחיל לפגר במירוץ של לכלוך וכיבוס ואתחיל, כנראה, למסור קצת דברים למכבסה. בכסף הריני, כמובן, מובטח לימים רבים.

אגב, שלחתי לכם מכתב באמצעות “דבר” בחיפה. הם לא הבטיחו לי שהמכתב יגיע. בכל אופן אם תכתבו לי שהמכתב הגיע, אשתמש שוב באותה דרך. נדמה לי שלא אזדקק לכתוב עוד מכתבים רבים, כי עד הפסח נשארו בסך־הכל שלושה שבועות ואז וודאי, אגיע הביתה כי רשיון כניסה ל"ארץ הכיבוש״ נמצא בידי, ואשר ליציאה, הרי דייה לצרה בשעתה.

בכל אופן, אם יתבושש להגיע מכתב ממני, אל דאגה (פומפדיתא!), אני אינני דואג וגם אתם וודאי אינכם צריכים לדאוג.

מחר מתחדשים כאן הלימודים אחרי ״החופש", שקיוויתי לבלות אותו במקום אחר, ואני חוזר למסלול חיי הרגיל. לעת עתה לא חסר לי דבר מחוץ אולי לקצת עוגות של אמא (העוגות מהמזוודה הקטנה נגמרו מזמן), זה הוא, בערך. הכל. בתקווה לימים טובים יותר ולהתראות בפסח.

מסרו מזל טוב למשפחת הכט וכתבו לי מה שמו של הקרוב החדש.

4.11.17

ראשית, עלי להכריז ולהודיע, שבאתי, בעזרת־השם, בשלום, הוי אומר, הגעתי לחיפה שלם בגופי ובכל הרכוש אשר אתי.

את היום הראשון הפסדתי אך ההפסד אינו גדול וכבר הספקתי למלא את החסר. ההתחלה השנה היא די קלה, החומר אינו קשה לעת־עתה), ולפי הרושם הראשון, תהיה שנה זו הרבה יותר קלה מהקודמת לה. אני מקווה במשך־הזמן גם למצוא עבודה. יש לי תכניות בקשר לכך, אך כשיגיע זמנן אכתוב לכם.

אשר לבחינות של השנה שעברה, עברתי, כמובן, את שתיהן, כך שלשנה הזאת אני בא נקי, טהור וזך בלי כל דיפיציטים וחובות.

כל זה בקשר לימודים. ואשר לדירה, הרי זה עתה דיברתי עם בוסיה והיא כמעט שנעלבה כששאלתי בדבר התשלום לימי החופש. אתם יכולים להבין את המושג “נעלבה” לגבי שני מובנים. היא נעלבה במובן הטוב, כלומר שאינה רוצה כסף בשביל החופש.

בקשר לשאר העניינים, הרי יחד עם דמי־הרשמה בטכניון עלי להשליש 21 לירות. זאת עדיין לא עשיתי, מה שכן עשיתי, הגשתי בקשה להנחה, אך אין שני הדברים נוגעים זה לזה. בחיפה הספקתי כבר להוציא 2.50 לירות על ספרים, 3 לירות על דירה, 3 לירות על פתקאות לאוכל וכהנה וכהנה עוד אצטרך להוציא כמה לירות על מכשירים שונים, כך שאני זקוק ל־ 12–15 לירות כדי שאוכל להירשם ולגמור את הלימודים עד חנוכה. העבירו אם־כן אלי בידי עדה את הסכום הנ"ל.

אשר לענייני הכסף מ״סולל־בונה", אל תשכחו לקבל 1.92 בתל־אביב, רחוב לילנבלום 22 אצל גליצקי וכמו כן לתת לפריטג את המכתב עם הקבלות המתאימות. זה יהיה לעת עתה הכל. זכרו שהפעם הקדמתי לכתוב ואני שומר את הקרדיט הזה לזכותי להזדמנויות מתאימות. בינתיים היו שלום, כתבו על כל הנעשה והנשמע וקבלו הרבה שלומות.

10.11.47

ראשית חכמה, שלומי טוב וכו' וכו'. המזוודה הגיעה בשלום. והמעיל בסדר גמור. אשר לשאר העניינים, הספקתי כבר לעבוד יום אחד בבנין, נרשמתי לעבודה בנמל ואני מקווה לעבוד קצת במשך הזמן. יש לי סיכויים לעבוד עבודת לילה בנמל וזה יהיה נוח מאוד, כי לא אצטרך להפסיד שעות הרצאות ותרגילים. לעת־עתה קיבלתי יום־עבודה אחד אצל הקבלן שלי, הבחור שעובד אתי יחד והוא מבטיח לי עוד עבודה. לשם זה אבקשכם לשלוח לי בהזדמנות (לא באופן מיוחד ב“אגד”), אולי על – ידי עדה (שוודאי מרוב געגועים תבקר את בנה עוד השבוע), ובכן אני זקוק לבגדי עבודה ולכלי טפסנות שלי, כלומר פטיש, פלס־מים, פיון וגרזן, נעלי־עבודה כבר יש לי, אותם קניתי משכר יום־העבודה הראשון שלי (אני מקווה שהפעם הצלחתי, וזו היא גם דעת דיטה ושאר חכמים, שחיוו את דעתם בקשר לכך). לקחתי בחשבון, שנעליים אלו ישמשו לי גם ל“יציאה” באחת השבתות למה שלא יכלו לשמש לי הנעליים שבבית. הנעליים עלו לי שתי לירות והן טובות, יפות וחזקות (כך, לפחות, אומר המוכר).

אשר לשאר הדברים, הכל הולך למישרים. השנה היא קלה מאוד וכל זמן שאין לי עבודה, אין לי מה לעשות עם הזמן, כך הדבר, לפחות, עד עתה. כאלה הם, בערך, פני הדברים.

19.11.47

הפעם איש בשורות אני לכם. אני, דיטה ועוד בחור אחד, דוד נייס שמו (הקבלן שלנו שעליו סיפרתי לכם), שכרנו חדר ביחד, אני מתכונן לעבור לשם עוד לפני הראשון לדצמבר. החדר הוא ברחוב פבזנר 46, קומה ב', אצל שפירא. זה הוא חדר גדול, 4–4.20 מטר והוא מספיק מרווח בשביל שלושתנו, מחירו 15 וחצי לירות, כך שלכל אחד יוצא 5 לירות ועוד כמה גרושים. הענין משתלם בכל אופן מסיבות שונות: א) אנו נסדר לנו אוכל בעצמנו, ב) המקום שקט וקרוב לטכניון, ג) זה יאפשר לצאת לעבודה לכל אחד מאתנו, כך שאם אחד או שניים עובדים, אחד שומע על הנעשה בטכניון ומוסר לשאר, ד) יהיה יותר שמח בחיים. ההפרש בשכר דירה של 2 לירות, יתכסה לכן בכל המובנים.

אשר לחדר, הרי חסרים לי כמה דברים: שטיח למיטה, מנורת־שולחן, כלי מטבח אחדים: מזלג, צללית, כפית וכו‘. על כל זה נדבר כשאבוא הביתה. אשר לבגדים, הרי חישבתי ומצאתי שהכל יספיק לי לשבועיים, פרט לחולצות; לכן לא התעצלתי וקניתי כאן חולצה צבאית חמה, יפה מאוד וגם זולה (1.20 לא"י), הוזולצה לפי המידה, וכו’ וכו' ועל כושר הקניה שלי תווכחי, אמא, כשאבוא הביתה.

אם לא שכחתי משהו, הרי אלה הם כל המוצאות אותי בעיר רבתי חיפה. כתבו לי על הכל (גם ליעל מותר לכתוב) ובייחוד על שלומה של יעל. לאמא אני משאיר, כמובן, את הזכות לשאול שאלות נוספות ולאבא את הזכות לאשר את תוכן המכתב של אמא… כרגיל.

21.11.47

אני כותב לכם היום מדירתי החדשה, היום יום ו‘, ארזתי את הפעקלך וקבעתי את משכני כאן. החדר די נעים ונוח והאפשרויות כאן גדולות. אנו מתכננים לעת־עתה תכניות לסדר לנו ארוחות בוקר וערב בעצמנו, במשך הזמן נרכוש פלטה־חשמלית, קומקום וכו’ ונוכל להוציא לפועל את תכניותינו, בינתיים אין זמן.

הקבלן שלנו, נייס, שהוא הדייר השלישי, לוחץ עלינו לצאת לעבודה בבנין שלו בכפר־אתא ומחר בשבת וגם ביום ראשון נצא לעבודה. בכלל תכנית הלימודים די נוחה ומאפשרת לא לבקר ביום ראשון בכלל (יש רק הרצאה אחת, שגם עליה אפשר לוותר), אך לעומת זאת שאר ימי השבוע מלאים לפני וגם אחרי־הצהריים (תרגילים). אני מאוד שבע־רצון מהחדר החדש ומכל הסידור החדש. גם בעבודה – אני כמעט מנהל ועובד באופן עצמאי עם עוזר, שאף הוא סטודנט. מצבי הכספי בסדר, אילולא העבודה הייתי, כבר היום, נשאר בלי כסף, אלא שהיום קיבלתי 5 לירות שכר עבודה כך שאם אעבוד קצת אוכל להרוויח לאוכל.

דרך־אגב, חופשת חנוכה השנה תהיה רק יום אחד, כך שלא משנה לי מתי אבוא הביתה. אני חושב לבוא הביתה כשתגמר לי הכביסה וזהו ענין של עוד שבועיים בערך.

עד עכשיו החיים די נעימים ובמובן הלימודים שנה זו קלה מאוד ומאפשרת להרוויח מספר קופיקות.

ענין עזיבת הדירה, כפי שתבינו, לא היה נעים לי כלפי בוסיה, אך גם על קטנות כאלה מתגברים. בוסיה הבינה את הענין ואני מצידי דאגתי לה מראש לשכן חדש, סטודנט גם הוא. אני מבסוט והיא מבסוטה (כי ממנו, כך סיפרה לי בסוד, תיקח ארבע לירות לחודש).

אנו מקבלים ארון גדול, שולחן גדול, שתי מיטות, מזרונים וכו' וכו', כך שלא אזדקק לשום דבר מהבית.

אשר לנעשה עד עכשיו, כבר הספקתי לעבוד בבנין שלושה ימים רצופים ועוד כמה שעות כך שהרווחתי למעלה משמונה לירות. לנמל, כפי שכתבתי לכם עוד טרם יצאתי, כל זמן שיש לי עבודה בבנין, משתלם לי לצאת יומיים בשבוע, מאשר לעבוד בלילה. הבנין, כפי שכתבתי לכם הוא בכפר־אתא. מנהל העבודה הוא שכני לעתיד, כך שהעבודה מתנהלת על הצד היותר טוב וכמובן שאני עובד עם עוד אסיסטנט.

אשר ללימודים – אני משתדל לא לסחוב דיפיציטים בגלל העבודה (ובדרך כלל אני, כמובן, עושה ראשית כל את חשבון הלימודים לפני חשבון הכסף).

זה הוא כל אשר רציתי להודיע לכם וכמובן להוסיף שהכל אצלי בסדר, חוץ, כמובן, מצרה אחת, שהכסף הולך ואוזל, כי בחודש הראשון יש לי הוצאות גדולות מהם רק 22 לירות לטכניון; כשיאזל הכסף אגיע הביתה ואני חושש שזה יהיה בקרוב, אז גם אקח את כלי הטפסנות שלי ובגדי־עבודה.

קיבלתי אתמול את מכתביכם ושמחתי בהם מאוד.

ראשית, עלי להודיעכם, שהיום, כלומר, ביום ה, קיבלתי את החבילה אחרי שעברה גלגולים רבים, דרך מדרגות שוקרי, רחוב פבזנר, הדר הכרמל, חיפה העיר. (הסיבה: לרגל עבודתי לא מצא אותי אף פעם נושא החבילות של “אגד”). אצלי הכל בסדר, כרגיל, החדר נוח מאוד.

השבוע אנו גומרים את הבניין של חברנו הקבלן ואנו עומדים להתקשר עם מהנדס הבנין הזה בקשר לקבלת שרטוטים שונים הביתה. אך זאת נעשה אחרי שננוח קצת מהבנין הזה, כיוון שבשלושת השבועות האחרונים השקענו בו כ־9–10 ימי עבודה. על בנין זה הרווחתי כ־18 לירות. שכרי הוא שתי לירות ליום ואני, כמובן, עובד עם עוזר כל הזמן, שגם הוא סטודנט מהקורס שלנו.

בינתיים רכשנו לנו כלים שונים, ואנו מכינים לעצמנו ארוחות־בוקר ולפעמים גם ארוחות־ערב. הסידור היה שכל אחד רכש מה שהוא על חשבונו. דיטה קנה פלטה־חשמלית, אני קניתי קומקום, נייס קנה סיר ומחבת ואת סכום הכלים הקטנים של ספלים, צלחות, כפיות ומזלגות חילקנו לשלושה. בקיצור, הענין עלה קרוב ל־2 לירות לכל אחד, כשאבוא הביתה אתברך ברכוש חדש של קומקום ועוד כמה דברים קטנים. בקיצור, הכל הולך למישרים ועל שאר הפרטים ופרטי הפרטים אוסיף כשאבוא הביתה. כתבו לי בינתיים על הכל ובייחוד על שלומה של יעל.

יום ו' 5.12.47

ראשית, אקדים קומפלימנט לעצמי ואגיד, שבמה שנוגע למכתבים, הריני בסדר גמור. רציתי להגיע עוד מחר, יום ו‘, הביתה, אך לרגל המצב הכללי וכו’ וכו' לא אוכל לבוא כפי שקיוויתי. אשתדל בכל אופן לבוא לשבת הבאה. אך, כאמור, לא הכל כאן תלוי בי ואם לא אבוא, תבינו את הסיבה ואל תדאגו.

החיים כאן בסדר גמור, רוכבים עלינו משלושה צדדים: טכניון, עבודה והלאה תבינו13, ומובן שכל דבר דורש את זמנו, והזמן אף פעם אינו מספיק ואם כתבתי את שלושת הגורמים לפי סדר חשיבותם אצלי הרי למעשה מקדישים את הזמן בדיוק לפי סדר הפוך, כך שלפעמים לא מספיקים גם לישון מספיק.

אשר לחדר הוא באמת מצויין. בדרך כלל אנו אוכלים ארוחת־ערב ובוקר בחדר ולפי חשבונותיהם של דיטה ונייס, כבר חסכנו הון תועפות. אך אל תדמו בנפשותיכם, שכבר התעשרתי כאן. ההוצאות רבות ולפעמים יוצא גם להזמין מי שהיא לקולנוע…

אשר לעבודה, גמרנו ביום ד' את יציקת הגג. עבדנו עד 8 בערב לאור פנסי לוקס. לפי שעה גמרנו עם העבודה הזאת ולעת־עתה איני מחפש ג’וב חדש. אין זמן, יש למלא את כל החורים שבתון בלימודים בזמן האחרון, לא בגלל העבודה אלא בגלל אותו הגורם השלישי, שגוזל את זמננו, ללא רחם.

יש תכניות להתקשר עם מהנדס מכיר (בעל תכנית הבנין שבנינו) ולקבל אצלו עבודות שרטוט הביתה, אך כל אלה מכל הבחינות – תכניות לעתיד לא קרוב ביותר.

כך הם בערך החיים. אני כותב לכם עתה ממקום ריכוז בחיפה. החברה צוהלת וקשה להמשיך, על מה ששכחתי, אוסיף בעל־פה בבית.

להתראות בקרוב, בינתיים קבלו הרבה שלומות.

7.12.47

זה עתה קיבלתי את מכתבה של אמא ושמחתי לקרוא ששלומה של יעל טוב. אצלנו, כמובן, לא רק טוב אלא מצויין ואפילו שמח.

רציתי להודיעכם במכתבי זה, שחל שינוי בתכנית, כלומר, חשבתי להגיע הביתה לשבת ה־13.12 אך לדאבוני, אנו עוזבים את חיפה ביום ה', 11 לחודש, לשבוע או ל־10 ימים, כך שאיני יודע אם אגיע הביתה לשבת הבאה, כלומר, ל־20.11, בכל אופן ברגע שאשתחרר מכל העניינים האלה, אגיע הביתה בהקדם, כי מצב הכביסה אצלי בכי רע. לשלוח לי כביסה לא בא בחשבון, כי עד שמכתבי יגיע ואחר־כך הכביסה, כבר לא אהיה במקום.

בנוגע לכסף, הרי המצב בינתיים – איתן, כי הספקתי להרוויח כ־18 לירות כאן וזה יספיק לי עדי שובי הביתה, ואשר לעיקר – הלימודים (זה מעניין את אבא, כמובן), הרי אני משתדל להקטין את הדיפיציטים עד כמה שאפשר, אך המצב לא רע ביותר, כיוון שהשנה קלה ובמשך כמה שבועות של לימודים רגילים אוכל לסתום את כל החורים.

זה הוא בערך הכל. הכל כאן על מקומו בשלום ואין סיבה לכל דאגה. כתבו על שלומכם ובייחוד על שלומה של יעל ועד שנתראה הרבה שלומות.


12.12.47

היום יום ו' בערב, 12.12.47, זה עתה השתחררתי מהמקום שבו הייתי והצטערתי מאוד שלא נפגשתי עם אמא.

אני רוצה להודות מאוד לאמא על הכביסה, שבאה הפעם באמת בזמנה, כי מחר שבת. אני עוזב את חיפה לשבוע ימים, לפחות, ואילולא הכביסה היה מצבי די ביש. כמובן, שכחתי לציין שלומי מצויין מכל הבחינות.

בארבעת הימים האחרונים (באחד מהם היתה אמא בחיפה) שכנתי כבוד בחיפה למטה ובמקום די שמחז ונעים מכל הבחינות [בעמדה להגנת שכונת הסלוניקאים]. על הפרטים אספר בזמנם.

אני מקווה ששלומכם כשלומי ובייחוד רציתי לשמוע אם יעל מרגישה טוב.

ובכן, במשך שבוע התכוננו לא לקבל מכתבים ותיכף עם שובי מהמחנה אשתדל, אם אוכל, להגיע הביתה.

לא אאריך בדרוּש. זה עתה התרחצתי מהטינופת, שהצטברה במשך ארבעה ימים ולילות. עתה מתחילה הבטן לנגן ואני ממהר למטבח הפועלים.

היו שלום ובאמת אל תדאגו ונקווה להתראות בימים הקרובים.

מכתבים לאחות יעל    🔗

ליעלה, שלום רב?

קיבלתי את מכתבך ושמחתי מאוד לקרוא, שאת מרגישה טוב, עובדת ומבסוטה.

אני עכשיו רובי־ככולי שקוע בבחינות, שהן קשות השונה מאוד מאוד. בכל אופן אסתדר איתן איך שהוא במשך הזמן, כי הנשק היחידי נגדן הוא – הדגירה, ולדגור למדתי במשך הזמן.

עתה אקצר, הסברתי מספיק את הסיבה,

אבקשך לכתוב לי שוב ולהודיע לי על שלומך ובעיקר על העבודה, הקיבוץ, וכו' וכו',

בינתיים קבלי הרבה איחולים ושלומות.

הרבה אין לי מה לכתוב לך. בענין בואי מתל־יוסף אספר לך כשתבואי הביתה (כפי שאמא אומרת את צריכה לבוא בעוד יום או יומיים). לכן הזדייני בסבלנות וכשתבואי אספר לך גם על דברים רבים. בבית תמצאי דברים חדשים. התרנגולים אינם עוד, הפרגיות מתאחדות עם הזקנות, “חרותה” [העז] הולכות ומבריאה, כן גם אנו חושבים לסדר שער על יד הכניסה. סידרנו גדר מסונדות לאורך המדרכה וזה יוצא יפה מאוד. כשאגמור את העבודות האלה, אני חושב ללכת לעבוד לבית־חרושת, אך מוטב שגם על זה אספר לך כשאשוב.

לעת־עתה שלום ולהתראות בקרוב.

הערה: כדי שלא אצטרך לתת לך נשיקות בבית הריני שולח את כולם לכל ימי חיי במכתבי, קבלי אותן כאילו אמיתיות14.

21.10.46

אני כותב לך באופן מיוחד, לפי האולטימטום שלך, שכפי שאת רואה, נבהלתי נורא ממנו.

ובכן, אליך יש לי בקשה. הילד שגר איתי, איתן שמו, בן 11, אוסף בולים ואני הבטחתי לו קצת בולים, אבקשך במכתבך לשלוח לי 15–20 בולים (קצת יקרים מן ההחלפות. אם אין פשוטים מהאלבום). בעיקר תשתדלי בין ההחלפות. ומה עוד. תקראי, כמובן, במכתבי, כתבי לי על לימודיך וכו' וכו' (דרך אגב, אני מרשה לך לנגן על הכנור עם דלת פתוחה. אולי זה יעזור לך להתקדם)15.

16.png

יום ג' 15.7.47

ראשית, כמובן, קיבלתי מכתבך ושמחתי שוב לקרוא שאת מרגישה טוב. גם אצלי, כמובן, המצב די טוב, כלומר, יהיה טוב בעוד שלושה ימים. ביום ו' תתקיים הבחינה האחרונה שלי ואז אני מקבל חופש, לכמעט שלושה חדשים. מאזן הבחינות עד עתה לא רע. מחמש הבחינות שניגשתי אליהן – ארבע בטוחות ואחת קצת מסופקת אבל בכל אופן אני מקווה שגם היא תעבור.

אני ודיטה מאחרים לשבת בלילה וכדי לא להירדם כל אחד מחזיק סיכה ביד. לאחר חצות, כשמתחילים לנמנם, אחד שומר על השני שלא ינמנם על־ידי דקירה הגונה, אבל אמצעי זה גם כן לא מספיק, כי היינו עושים הסכם ששנינו ננמנם ואף אוזר לא ידקור את השני, לכן החלפנו את השיטה ואנו לוקחים כדורים נגד שינה הנקראים “נובדרין”, אבל גם זה לא מועיל, כי המקצועות כגון חימיה, פיסיקה וכו' השפעתם חזקה יותר מכדור.

שמחתי מאוד לקבל את מכתבך, כלומר, המכתב הלבן עם שלישיית המכתבים הירוקים. אני מודה לך מקרב־לב על ברכותיך ואני מעריך מאוד את מתנתך, שהיתה לגמרי לא צנועה.

לאָמיר זיין געזונד אונד פריש אונד שטארק ווייל מיר האָבן א גרוסן גאָט אין הימל בע"ה.

בפסוקים אלה באידיש אני מתכוון לאחל לך כל טוב והשתמשתי באידיש כדי לא לחזור על המלים שלך.

אשר למצבי ״מכל הבחינות" תוכל לספר לך אמא חוץ מה" וכו', ועל זה תצטרכי גם להבא להסתייע בדמיונך, כפי שעשית עד עכשיו.

מכתבים לכרמלה16    🔗

לכרמלה, הרבה שלום!

קיבלתי את דרישת־השלום הראשונה שלך מ“הדסה” ואני מתאר לעצמי עם איזה “חברה” (אולי חלאת החברה) יש לך שם עסקים. כנראה שהאטמוספירה בתוך “מדינת־הדסה” זו לא נעימה ביותר; ואם בכל אופן את מוצאת סיפוק בעבודתך עם ״ילדי החמד" שלך, הרי זהו מה שיכול לשמש לך בתור פיצוי.

כתבת שאת הולכת בדרכי הנלוזות ודוגרת; כרמלה מסכנה; הפעם אינני מקנא בך, אוכל רק להשתתף בצערך ולנחם אותך לפי "צרת רבים…״

בינתיים למדתי כאן אני מה שודאי גם את תלמדי במשך הזמן, לעשות קצת “פוילה שטיק”, כלומר לעשות לי לפעמים קצת חופש מהטכניון (“שבת נוסף: בלע”ז). הפעם נפל גורלו של יום חמישי, כלומר היום. יש לי לכן מצב רוח טוב, כלומר כל הנתונים לנגח קצת. אך מכיוון שנתקבלה על ידי שנינו, ברוב קולות, החלטה נגד נגיחות, אאלץ מהר לסיים את המכתב לפני שמתמלטת איזה נגיחה טפשית כלפיך.

את בכל אופן אל תאלצי לסיים את מכתביך בעזרת תירוצים ממין זה, אל תלכי בדרכי; בכלל אל תלמדי את מצוותי המגונות.

12.2.47

הילד הטוב עמוס הושפע מדברי התוכחה שלך על דבר הזמן וערכו בחיים בכלל על חשבון תאריכים, והוא ממהר לחזור למוטב. אמנם הרבה מה לכתוב אין לי, חוץ כמובן על בחינות שליש ובחינות חצי־שנתיות, בחינות סתם ועבודות סתם. בחינות ועבודות המתחדשות לעתים מזומנות. משאתה מתפטר מבחינה אחת הרי תיכף צצות באופק בחינות חדשות וכמובן, שכבר מרחוק הן לא ביותר סימפטיות. בקיצור, הענין הוא כעין מסכת חד גדיא שיש לדגור יפה יפה על כל גלגול חדש שלה.

“אצלנו” בחיפה חדשות אין וכנראה שלא זכינו עוד למתח חיים כדוגמת ירושלים. החיים מתנהלים כסידרם חוץ מלוויה רבת־עם שנערכה כאן למעפיל מהאניה “לנגב” שנורה ברגלו ומת כתוצאה מיריה שנורתה “באוויר״ על־ידי ״שומרי החוק והסדר”. עייפות, עצבנות ורוגז היא לכן מחלה כללית. אך מה לנערה בגילך ולפסימיות… ( אל תביאי יהודי חשדן כמוני לידי חשדות…).

בקיצור, אם רצונך שאמשיך להיות ילד טוב, הרי צריכה את לשמש לי דוגמה טובה ולהיות ילדה עוד יותר טובה. ועד שנהיה שנינו ילדים טובים, היי שלום.

כרגיל אצלי ביום חמישי אני מעתיר עליך מטר שטויות. רציתי לציין את יום החמישי כדי להוכיח לך שאינני קטנוני, כפי שאת מתארת לעצמך ואף־על־פי שאת התמהמהת בכתיבתך אלי ללא שיניתי אני ממנהגי.

אם בפרשת מנהגים אנו עוסקים אני נזכר בדיבוריה של אמא שלך על כרמלה החכמה, הנבונה וכו' וכו' כשתוכפים עליה געגועים אליך.

לאמי, כנראה, יש במובן זה שיטה אחרת. משלא נסעתי הביתה בחופשת ט"ו בשבט, הטריחה היא את עצמה ובאה אלי לחיפה.

באותו ערב ניגשנו¾ משפחת פלדשטיין ו־½ משפחת גלילי לקולנוע לסרט… (את שמו כבר שכחתי). יכולנו להינות יותר אילולא אחיך המוצלח, שהקדים לקנות כרטיסים ותפש, כמובן, את השורה ה־3 (אחר־כך כמעט שבכה מרוב צער ובקושי רב הצלחנו לנחמו).

אלו הם בערך החדשות הסנסציוניות שיש ביכולתי לבשר לך. אינני מוכשר כמוך ולא אוכל לחקותך בכתיבה על שמים כחולים וצפנים מצפצפות.

אאלץ לגמור את מכתבי בלי זה ואת תאלצי לאמץ את דמיונך וזכרונך בנוגע למראי הנוף בחיפה.

ג. ב. אם נמשיך בשיטת התאריכים שלנו יש לקוות שהגיעו לתקופתו של אברהם אבינו, לפי היוזמה עד עכשיו יש לי רושם שתגיעי את ראשונה, מסרי, אם כן, גם לו ד"ש.

1730.12.47

אני שוב ממלא חובה קדושה וכותב.

אתמול התקיימה כאן אסיפת סטודנטים מטעם הנהלת הטכניון והתברר סופית ענין המשך הלימודים. כל קורס יוצא לחודש גיוס. גורל הקורס שלנו הוא שאנו מגוייסים מ־1 בפברואר עד לראשון במרץ. מכאן שנשארו עוד כ־4 שבועות לימודים עד הגיוס ואחר כך עוד חודשיים עד מאי, התאריך שבו כנראה נגויס שוב (הדבר תלוי במצב בארץ). בכל אופן מובטח דבר אחד; והוא שלא נפסיד את השנה ואת הדיפיציט של השנה הזאת נצטרך למלא כמובן בהמשך לימודינו בקורס ג'.

אלה בערך כל החדשות. אצלנו בחדר הכל על מקומו בשלום (אפילו האבק). בחיפה קיימת שביתת נשק כידוע.

אני מחכה למשלוח חבילת הבגדים ובייחוד למכנסיים. זהו בערך הכל.

היו בריאים וקבלו הרבה שלומות.


 

מחבוריו    🔗

מה זאת תרבות    🔗

התרבות מסמלת את התפתחותו השכלית של האדם, מראשית קיומו ועד היום. קנייני התרבות הם: הספרות, הציור, הפיסול, הדת, הרפואה, האסטרונומיה, אדריכלות וכו', עליות וירידות היו לתרבות מיום קיום האדם ועד היום. בארבעה מקומות עיקריים התפתחה התרבות: מצרים, בבל, יון ומערב אירופה

במשך תקופות אלה הוחלפו קנייני תרבות, אחדים שקעו ואיבדו את ערכם ובמקומם עלו דברים חדשים שתפסו את מקום קודמיהם. בימים קדמונים ייצגה המדינה את תרבותה על־ידי הדת, הפולחן וכו‘. במשך הימים שקעה הדת, ואיבדה את ערכה ובמקומה עלו הטכניקה, הרפואה וכו’. התרבות התפתחה במשך תקופות רבות: בכל תקופה יש שלבים של שגשוג התרבות, פריחתה ושקיעתה.

יוצרת התרבות העיקרית ומנחת יסודותיה היא מצרים. את מקומה תפסה בהמשך הזמן יון, שעלתה על קודמתה ושינתה את התרבות, קנייניה והשקפותיה מן הקצה עד הקצה. רוב קנייני התרבות האירופית לקוחים מיון, ולכן נחשבת יון, בצדק, למייסדת התרבות העולמית. האנשים העוסקים בתרבות והמפתחים אותה הם בדרך־כלל אנשי הערים ובפרט רמי הדרגה שבהם: מאנשי הדת, הכוהנים וכו' ועד המכונאים והמהנדסים.

התפתחות התרבות היא שורה של נסיונות נועזים אשר המנסים הראו בהם הקרבה עצמית ושאיפה להטבת מצבו של הזולת. אך לא רק הקרבה עצמית ודומיה פיתחו את התרבות, אלא גם שאיפת שלטון והתרוממות מעל שאר האנשים שאינם מוכשרים או אינם יכולים ליצור דבר חדש. בין אם לטוב או לרע התרבות נוצרה, בין אם מתוך הקרבה עצמית או שאיפת שלטון, אחת שליחותה – להרים את דרגתו של האדם. כי הדבר החוצץ בין החיה והאדם היא התרבות והיא אשר הרימה את החיה שלפנים לדרגת אדם כיום.

2.5.41

שלטון יחיד בדורנו יתרונותיו וחסרונותיו    🔗

תכנית:

1) הדיקטטור והדיקטטורה

2) חסרונותיו של שלטון היחיד

3) מעלותיו של שלטון היחיד

4) סיכום

1) שלטון יחיד פירושו, אדם השולט במדינה שלטון בלתי מוגבל, וכל המדינה כפופה רק לפקודותיו והוראותיו של השליט. אם נתבונן בעלייתם של הדיקטטורים המודרניים בכל אתר ואתר, נראה שכולם הגיעו לשלטון אחרי זעזועים מדיניים וכלכליים קשים, כשהאומה עמדה על סף משבר של אין מוצא, ואז בא הדיקטטור, המציג עצמו כגואל ופודה, עם או בלי השקפת עולם חדשה בידו, תופס את השלטון בלי התנגדות רצינית מאת העם העייף והמאוכזב ונוהג ביד רמה ועריצה.

כך היה המצב בתורכיה וברוסיה עם תום מלחמת־העולם, וכך היה גם מצב איטליה לפני עלות מוסוליני, שהיתה קלחת רותחת. של אכזבה ושל סבל כלכלי ואיבת מפלגות. בגרמניה באה הדיקטטורה אחרי 15 שנות דיכאון כלכלי, רוחני ומדיני, אחרי מפלתה בשנת 1918.

הדיקטטור בהגיעו לשלטון, מבטל על־פי־רוב את כל המוסדות הדימוקרטיים שעל־ידם נעזר בעלותו לשלטון, ובעזרת מפלגה ידועה (קטנה או גדולה) שאותה הוא מייצג, הוא מבטל את כל האישים והמשרות העומדים לו לשטן בשאיפתו לשלטונו היחיד.

אי־אפשר להכחיש שהדיקטטור הוא בדרך־כלל אדם מוכשר וכשרוני, דמגוג זריז, ונואם בחסד עליון, אם כי אינו אדם מוסרי ביותר (שאילולי כל אלה לא היה זוכה להגיע למעמדו כדיקטטור, ולשמש בתפקיד זה).

הדיקטטור משתמש בכל הדרכים לשם תפיסת השלטון, דמגוגיה והבטחה מצד אחד, אלימות פיזית וטרור מצד שני.

2) חסרונותיו של שלטון היחיד. כאמור שלטון היחיד גורם נזק רב למדינה ולתושביה. השלטון מתרכז בידי אדם אחד שמדינה שלמה כפופה לשיקול דעתו. הדיקטטור יודע לרכוש את לב ההמון. הוא מבליט תמיד את הרצוי לו ומעלים או מסלף את הבלתי רצוי. בארצות הדימוקרטיות והחופשיות ישנה אפשרות לא רק לבקר את הממשלה על שגיאותיה, אלא גם לבקר את הישגיה, ואילו בדיקטטורות אין כל אפשרות להמון לעמוד על אמיתות המספרים או העובדות שהדיקטטורה מפרסמת. (כי אין כל ביקורת ציבורית שהיא בחינת איסור במדינות הדיקטטורה). מצב זה בין הדיקטטור לבין העם גורם נזק רב למדינה ולאומה לא רק מבחינת המוסדות הבולטת אלא גם מבחינה כלכלית ומדינית.

3) יתרונותיו של שלטון היחיד. אחת המעלות החשובות של שלטון היחיד היא הפעולה במהירות ובמרץ, המשטר הדמוקרטי הכפות לביקורת, מעצורים ואישור החלטות ב“בתים” השונים, אינו מוכשר להוציא החלטות חשובות במהירות ובתקיפות כמו שלטון הדיקטטורה. ביחוד מורגשת מעלה זו בזמן מלחמה. המלחמה דורשת החלטות נועזות ומהירות, הוצאה־לפועל מדוייקת, סודיות, ואנשים מוכשרים שינהלו את המלחמה. ביכולתו של הדיקטטור לקיים תנאים אלה. את אנשיו ומפקדי־הצבא הוא בוחר על דעת עצמו, מבלי להתחשב אם הם נציגי העם, נבחריו או לאו. הוא בוחר אנשים מוכשרים הראויים לפי דעתו לתפקיד. לעומת זאת הדימוקרטיה צריכה להעביר את החלטותיה דרך אישורים, ביקורת וכו', הגוזלים זמן ומביאים נזק לניהול המלחמה. מעניין לציין שכבר הרומאים התלבטו בשאלות אלה, והיה להם חוק שהקונסול היה נוהג בזמן מלחמה מסוכנת למדינה למנות דיקטטור ששלטונו יהיה בלתי מוגבל. הקונסולים וכל הפקידים כפופים להחלטותיו, וכוח משרתו היה יפה לחצי שנה. אחר זמן זה היה עליו לוותר על שלטונו.

4) סיכום. על המדינה למצוא את "שביל הזהב״ בין שתי צורות השלטון: הדימוקרטיה והדיקטטורה, ולקחת את הטוב משניהם. פתרון הרומאים העתיקים בא לעזרתנו במידה רבה, כלומר דימוקרטיה בימי שלום (במקום הרפובליקה של הרומאים) ודיקטטורה בזמן מלחמה.

6.10.42

יחודו של קדוש ישראל ויעודו של עם ישראל בנבואת ישעיהו    🔗

ד' הוא “בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה”, הוא המכוון את מהלך ההיסטוריה מראש ובגזרה עליונה, “רומם סגנים כמו חמר”, האל היחיד אשר “מבלעדיו אין אלהים”, בניגוד לתכונות אלה – עם ישראל בחירו הוא “בזה נפש ומתעב גוי” אשר בניו בחורים החביאו ובבתי כלאים ומשמש הוא כסמל לחולשה ולתלישות. אף־על־פי־כן קיים יחס מיוחד וקשר בל ינתק בין קדוש ישראל לבין בחירו. עם־ישראל עתיד להיות “לאור גויים”, ומפיץ תורת ד' בין כל העמים, ועל כן מנחם אותו האל, מתנקם ב״מוניו" ו“בנחרים בו”, ומביאו בכבוד לארצו למען יהיה לגאון ולתפארת. אמנם עם־ישראל אינו ראוי לכבוד ולגדולה זו, וכפוי טובה הוא ביחסו לד‘. הרי מליציו פשעו, ואף הוא "הוגיע את ד’ בחטאותיו״ עד כי פושע מבטן קרא לו ו“מצחו נחושה”. אך ד' מוחה “כעב פשעיו״ ואינו זוכר לו את עברו. הוא מביא לארצו את בניו על כתף, ו”בנותיו על צד תאמנה" אושר ושלוה מעניק הוא בארץ גאולתו ועמו “שד מלכים יינק”. וכל זה למטרה אחת גדולה, להיות לאור גויים. ועוד ייעוד נשגב צפוי לעם־ישראל: בית מקדשו שבארצו הפורחת “בית־מקדש יקרא לכל העמים”, ואחת השליחויות הגדולות ביותר ימלא כגוי קדוש וכממלכת כהנים. בני ישראל – כהני ד' יקראו ומשרתי אלהים יאמר להם, חיל גויים יאכלו ובכבודם יתימרו. כל הגדולה, כל הכבוד והתפארת מכוונים בכוונת מכוון לתכלית הגדולה והיחידה: להגדיל שם היוצר ולפארו.

י“ד בשבט תש”ג

היחיד וחובותיו לציבור ולעם    🔗

אחת הסיבות של התהוות חיי־חברה בין בני האדם נעוצה בצורך היחידים הבודדים להתחבר לחברה אחת כדי לעמוד יחד נגד תלאות החיים, ובכוחות משותפים של ציבור, להתגבר על קשיים, שהיחיד הבודד לא יכול היה לעמוד בפניהם. הציבור או העם הוא מעין שותפות של יחידים הקשורים בעזרה הדדית ביניהם.

היחיד תמיד ידע ויודע, שאין לו זכות קיום אלא אם כן יחיה וישתייך לציבור או לעם ידוע. היחיד חוסה תחת כנפי העם. העם מגן עליו והוא נהנה מפעולותיו והישגיו, ממוסדותיו ומכל ערכי הציבור והעם וזכויות היחיד הנתונות בו.

בתוך הציבור מרגיש היחיד את עצמו בטוח ומוגן והסיסמה “כל ישראל ערבים זה לזה” או מנהג גאולת הדם אצל הערבים היו דוגמאות של הגנת הציבור על היחידים המהווים אותו. לפיכך הציבור משרת את היחיד וממלא הרבה מחסרונותיו. כהוכחה לערך חסות הציבור או העם על היחיד, תינתן הדוגמא של הטלת ״חרם הציבור" על אחד מאנשיו הידוע בהיסטוריה. (דוגמא בולטת, עניין החרם על שפינוזה). ידוע היטב מה עולל ליחיד “חרם” זה, הסרת חובות העם כלפיו, הוא מרגיש את עצמו בודד וחסר הגנה, מנודה ואומלל, אשר “כל מוצאו יהרגהו”.

חובות הציבור כלפי היחיד וחשיבותם לו – ברורים. אך, כאמור, חייי החברה, הציבור או העם מיוסדים על עזרה הדדית ויחסי גומלין בין ידידיו ובין העם ליחיד, לכן מטיל גם העם חובותיו ידועים על היחיד.

מהן, איפוא, חובותיו המוצדקות של היחיד כלפי העם?

כשם שהציבור משרת את היחיד בצורות שונות, כך גם על היחיד לעמוד לרשות העם, הציבור. עליו לעמוד על כן, על משמרת הגנת כבודו, שלומו ובטחונו של העם, להיענות לקריאות ודרישות שונות (מסים וכו'), לקיים יחסים תקינים עם בני עמו, להעמיד עצמו לרשות אוספים ומגביות ושאר מפעלים ציבוריים, לתת מהוגן לטובת הציבור והעם, ולבסוף בשעת הצורך, להעמיד גם את גופו לעזרת העם.

עליו לתת את חלקו למאמץ הכללי של העם כדי לשמור על קיום העם ועל ידי כך גם קיומו הוא (שהוא חלק מעם זה). מתוך כך מובנת לנו צדקתה של קריאת הגיוס של עם לוחם. היחיד מצא את חסותו תחת כנפי הציבור, נהנה ממנו, עליו גם להשיב ביחסי גומלין ובעזרה הדדית (כיסוד לקיום העם), אם היחיד אינו נוהג לפי זה, שאינו מקיים את הקשר בינו ובין העם, הוא מוציא את עצמו מכלל העם, ולכן אינו ראוי להגנת הציבור.

יחידים אלה שאינם ממלאים את חובתם כלפי העם, מחלישים את כוח העם ומקשים עליו את דרכו.

החוק היסודי של קיום עם בריא הוא מילוי חובות הגומלין בין הציבור ליחיד ובייחוד בין היחיד לציבור וככל שחובות אלו נעשות תוך הכרה ונכונות מלאה, הרי מתהווה עם חזק ומבוסס, אשר יתגבר ביתר קלות על אבגי־הנגף העומדות בדרך חייו.

יותר מאשר בזמן אחר אנו מרגישים כיום את הצורך של מילוי הציוויים, שיטיל הציבור על היחיד, עת האויב עומד בשער ומסכן את שלומנו וקיומנו הן בתור עם והן בתור יחידים. ועל כן על היחיד להיענות ללא סטייה ותוך התלהבות ונכונות לפקודת העם.

8.2.43

העיר הכפר    🔗

הצורה הראשונה של ישיבת קבע של האדם היא הישיבה בכפרים שבאה לעולם יחד עם החקלאות. כפרים אחדים שמצבם הגיאוגרפי היה נוח להתפתחות המסחר (למשל, אלה שעמדו על פרשת דרכים, לאורך הנהרות או על שפת הים) עלו בחשיבותם על האדוורים ויישובם גדל. כפרים אלה נעשו לערים שתושביהם חיו בעיקר מן המסחר והתעשייה.

במדינה משמשת העיר כמרכז לשלטון על כל המדינה, בה מתפתחים החיים התרבותיים ומתרכזים מוסדות תרבות מרכזיים ומוסדות שלטון.

בעיר בולט אי־השוויון בין התושבים, שהביא לידי התהוות מעמדות שונים כגון: סוחרים, בעלי־תעשיה, בעלי־מלאכה, פועלים ועוד. אי־השוויון בחלוקת הריכוז גורר איבה בין המעמדות. בעיר מתנהלת בעיקר מלחמת המעמדות בין אנשי ההון לפועלים. הכפר מכיר רק שני מעמדות: בעלי־האחוזות ואיכרים.

ארץ המאוכלסת בתושבים רבים שואפת להיות ארץ תעשייתית כלומר לפתח את כלכלתה בכוון פתוח התעשיה. על־ידי זה היא מיישבת תושבים רבים בצפיפות רבה, המתפרנסים מעבודתם בבתי־החרושת והמסחר. בניגוד לדרך זו יש ארצות שהן באופן יחסי דלות אוכלוסין, המשתדלות לפתה את החקלאות.

ארצות מהסוג הראשון מפתחות את בניית הערים הגדולות אשר בהן מתרכזת התעשיה והמסחר ואילו ארצות מהסוג השני מפתחות כפרים. מה הטוב ומה הרע בשתי שיטות אלה הן למדינה והן לתושביה?

מצבם הכלכלי של תושבי הערים ומרכזי התעשיה אינו בטוח. על־ידי הפסקת עבודה בבית־חרושת או דבר דומה לזה צפויים לרעב אלפי פועלים ומשפחותיהם. מצבן של ארצות תעשייתיות בזמן מלחמה אינו טוב. ארצות מסוג זה שולחות על פי רוב את פרי תעשייתן לארצות חוץ ובזמן מלחמה נגרמות הפרעות קשות בהובלה לא רק ליצוא כי אם גם ליבוא, לתוצרת החקלאית החסרה לארצות אלה. כן גם הערים ומרכזי התעשיה צפויים להינזק מהר יותר מאשר חוות החקלאים וכפריהם.

מבחינת פיתוח התרבות עולה העיר על הכפר. בעיר מתפתחים: הספרות, הטכניקה, הרפואה וכו' אך במובן כלכלי הן ביחס לתושבים והן ביחס למדינה יש לכפר יתרון על העיר.

מקומה של הדת בחיי ישראל    🔗

הדת מהווה את תוכן הייו הפנימיים של כל עם. דרכה מוצא כל פרט את הקשר עם עמו, האדם בוטח בדתו ומוצא בה את ניחומו, לה הוא מקריב את מיטב כוחו ואונו, ולמהותה ורוחה הפנימיים הוא משתדל להתקרב. במשך כל ההיסטוריה היה כל עם מפגין את התפתחותו ודרגת תרבותו בדתו, כי בה ראה את התפתחותו הוא ואת התעלותו על שאר העמים בעלי דתות אחרות. לכן אנו מוצאים את ההקרבה הרבה לדת, שהצטיינו בה העמים בתחילת התפתחותם. אנו מוצאים את עקידת בני־אדם למזבח החל בהקרבת חפצים יקרי ערך, עולות, זבחים וכו'. אך על אף ההקרבה הרבה הזאת של העמים לדתם (אליליהם) לא עמדה להם דתם זו זמן רב ועם ההתפתחות האנושית נתבטלה לגמרי.

מכל דתות הקדם התקיימה עד זמננו רק דת ישראל. מה גרם, איפוא, שדת זו תתקיים עד עתה? מהו הגורם העיקרי שהחזיק דת זו שאינו נמצא, כנראה, בדתות הקדם האחרות. ואם נציג את השאלה, במלים אחרות: מה הוא המקום שתפסה דת ישראל בחיי ישראל ואשר לא נתפס על ידי דתות אחרות בחיי העמים?

על ידי בדיקת תוכנן של דתות אלו אנו באים לידי מסקנה שדת ישראל, שלא כשאר הדתות, היא בעיקרה רוחנית. אם נשווה את ראשית התפתחותה לראשית התפתחות דתות אחרות נראה שאפילו בהקרבת עולות וזבחים נראה כבר הכיוון הרוחני והדתי הטהור. עולות וזבחים אלה לא באו לרצות את פני ה' ( כמו בשאר הדתות) אלא להפגין את הקירבה הנפשית של המקריב לאלוהיו. אותה קירבה שיצרה במשך ההיסטוריה את רוח דתה המשוכללת של האומה הישראלית.

הדת מילאה תמיד גורם מכריע בחיי העם, באיחודו ובליכוד, בכוחה ובאמונה בה, מצא העם את ניחומו והתחזקותו לימים הבאים ובהליכה במצוותיה שמר את גחלת לאומיותו לבל תכבה.

הדת היא תמצית חייו של העם. ההתעמקות בה והביא ליצירת מדעים שונים הקשורים בה. הדת תפסה תמיד את מקום החיים הלאומיים והרוחניים של העם והפיחה תמיד בעם את הרצון לשוב אל מקורות חייו.

מלחמת אבות ובנים    🔗

האם יש לראות במלחמת אבות ובנים תופעה נצחית, שמקורה בטבע האדם? מהי סיבת הניגודים בין האבות לבנים? האם אפשר לבטל את הניגודים הללו?

הניגודים בין אבות לבנים, בין הדור הקודם לדור הצעיר, עוברים כחוט השני על פני ההיסטוריה האנושית. ניגודים אלו הטביעו את חותמם לא רק על חיי הפרט־המשפחה, אלא השפיעו גם באופן בלתי אמצעי על חיי האומה והאנושות כולה.

מהי סיבתם של ניגודים אלה?

מקור השאיפה להתפתחות והתחדשות היא בטבע האדם. בלעז"ל שאיפה זו לא היה נוצר הפטיש הראשון על ידי האדם מתקופת האבן וכן לא היה מגיע לדרגת ההתפתחות והשכלול שהגיע אליו עתה.

התפתחות זו לא נעשתה בזמן קצר. כל דור שמר על הקיים, שיכללו והוסיף עליו ככל יכולתו.

נושא ההתפתחות היה תמיד – הדור הצעיר. דור זה, שעול השיגרה והמסורת לא הכביד עליו, טיפח בקרבו שאיפות לשכלול והתפתוחות. בדרכו לקראת מטרותיו נתקל הבן בהתנגדות האב. בבואו לחדש ולשנות בהתאם להשקפותיו, הוכרה הצעיר לשלול את צורת החיים, הדעות והנכסים התרבותיים, שטיפחו ושבהם דגלו הדורות החולפים.

האם אפשר לבטל את הניגודים האלה?

הניגודים בין האבות לבנים הם, כאמור, תוצאה ישירה של ההתפתחות האנושית. כל זמן שהאנושות תתפתח, יצטרכו הצעירים לכפור באמונות ובדעות השייכות לעבר וליצור תורות אחרות, הנראות להם יותר. עקב זה יתקלו בהתנגשויות עם הדור החולף, הדור שהאמין בתורות אלו ונהג על פיהן.

אין אפשרות שתיפסק ההתפתחות האנושית; התפתחות זו הכרחית היא ובחסרונה תבוא התנוונות האנושות. בעקבות זה לא יתכן גם ביטול הניגודים בין האבות והבנים. מלחמת האבות והבנים תוצאה ישירה היא משאיפת האדם להתפתחות וקידמה, זוהי תופעה נצחית, שמקורה בטבע האדם.

8.5.44

 

לזכרו    🔗

17.png
18.png

להנצחת עמוס    🔗

ביער המגינים גדלים עצים רבים הנושאים את שמו וזכרו של עמוס.

אחד העצים נטע על־ידי חבריו לנשק, אנשי חטיבה שתיים. במכתב ששלח מפקד החטיבה סגן־אלוף צ. גסמן ביום השנה לנפילת עמוס במערכה, כותב המפקד:

“ישמש נא עץ זה סמל למהות המערכה אשר בה נפל, ליצירת חיים חדשים, לנטיעת שרשים איתנים ולמזכרת לדורות”.

עץ נוסף נטע וועד שכונת בורוכוב, בה חי עמוס ובה קנה את חינוכו. בית־הספר על־שם ברל כצנלסון בגבעתיים, שעמוס היה מתלמידיו נטע גן על שמו ביער המגינים. פלוגת ההגנה בטכניון בחיפה תרמה עשרים ושבעה עצים לנטיעה ביער הקרן הקיימת לישראל להנצחת זכרו של עמוס. גם בספר הזהב של הקרן הקיימת הונצח שמו.

תרומה נוספת להנצחת שמו וזכרו של עמוס תרמה הגימנסיה “אהל שם” בה למד עמוס. בגימנסיה מחולק מדי שנה פרס על־שם עמוס לתלמיד המצטיין במקצועות הריאליים. גם הטכניון העברי הקים קרן סטיפנדיות על־שם כל תלמידי הטכניון שנפלו במערכה. מדי שנה נהנה ממלגה על־שם עמוס סטודנט נזקק המצטיין בלימודיו, “הננו תקווה כי תמצאו בהחלטותינו אלה [קביעת לוחות זכרון לקורבנות המערכה על עצמאותנו המדינית והקמת קרן הסטיפנדיות] הוכחה נוספת שזכרו של עמוס לא ימוש מבית הטכניון”.

בכפר חוואסה, במקום בו נפל עמוס בפעולה לטיהור קיגי המרצחים, נמצאת היום שכונת בן דור, על־שם חיים בן־דור שנפל אף הוא באותה פעולה, בשכונת בן־דור נושא אחד הרחובות את שמו של עמוס. על גבעה הסמוכה לשכונה זו, בשטח שיפוטה של מועצת נשר, החליטה המועצה המקומית לאחר טיפול יגע שנמשך שנים אחדות ושהיו מעורבים בו מוסדות לאומיים רבים וראשי המדינה, על הקמת שכונת מגורים חדשה ומתוכננת לתפארת. השכונה שתקיף אלף יחידות דיור תיקרא “גבעת־עמוס”.

כך גרים היום אנשים ברחוב הנקרא על־שם עמוס וילדים ישחקו בשכונה שתיקרא גבעת־עמוס, במקום בו נפל עמוס בהקריבו נפשו למען בטחונם של תושבי המקום והסביבה ולמען עצמאות ישראל.

19.png

נוה־עמוס    🔗

לשער ביתנו בגבעתיים צמודה טבלה ובה חרותות המלים “נוה־עמוס” –כך קראנו לבית ברצוננו להנציח את שם יקירנו.

במקום זה בילה עמוס את שבע שנות חייו האחרונות. כל פינה של הבית וכל חלק מהחצר קשורים בו ובזכרונו.

עמוס אהב להקדיש מזמנו לטיפוח המקום. כל רגע של פנאי נוצל על־ידו לשכלולים ושיפורים שונים.

במעלה הבית על שמונה מדרגותיו מצד ימין התקין עמוס בזמנו שולחן וספסלים מעצי אורן. שם גלגלנו לא פעם שיחות שונות, ולעיני חרת את שמו על העץ שמסביבו הותקן השולחן.

עתה הוחלפו השולחן והספסלים שפגעי גשמים ורוחות מוטטו אותם והרסום – בשולחן וספסלים עשויים ברזל. לשולחן עצמו הוצמדה טבלת נחושת “לזכר יקירנו עמוס גלילי. ד' באדר תרפ”ז – י“ט בטבת תש”ח". השולחן והספסלים עומדים באמצע החורשה שרוב עציה נגדעו מסיבות בטחון פרט לשניים־שלושה עצי אורן וברוש המתנשאים אל־על. על כּן של עץ כרות עומד עתה עציץ זירניום אדום. שביל רחב ומרוצף חוצה לשניים את כרי הדשא שמסביב לשולחן. כאן על כרי הדשא וליד הנדנדות משתובבים ומשחקים רונית, עמוס ותמר בראלי נכדינו, בני אחותו של עמוס. הם כבר יודעים יפה מדוע קוראים לפינה זו בשם “נוה־עמוס”.

20.png
21.png
22.png

ממכתבי התנחומים    🔗

26.1.48

לכבוד הח' גלילי רמת גן ע"י סניף “דבר”,

ח.נ.,

ליום השלושים לנפילתו של בנך עמוס הנני להביע בשמי, בשם חבריו ובשם כל אנשי הגדוד, בו שרת, תנחומים לבני משפחתו.

הנני שולח לך את ההודעה על מותו מטעם מפקדת העיר במסגרת ואת עלון הגדוד, בו הודפסה תמונתו וניתנה הערכה לאישיותו.

תלווכם ההכרה, שהוא נפל על הגנת העם והמולדת ובהרגשת צדקת מלחמתנו תנוחמו.

מפקד הגדוד

חיפה, 1.1.48

לח' גלילי היקר ובני ביתו,

הרשו־נא לי להביע את השתתפותי בצערכם. טעמתי מקרוב, במשפחתי, טעמו של אסון דומה לאסונכם ויודעת אני שאין נחמה,

אך השתתפותם של ידידים, מקרוב ומרחוק, האם אין בה משום הקלה כלשהי? היו חזקים!

בברכה חמה

ברכה חבס


7.1.18

גלילי היקר,

קשה לנחם, וכל הניחומים ידועים לך, ויש בה משום קלות דבור של מי שלא נפגע במישרין. ואף על פי כן דע, כי חבריך משתתפים בצערך בלבביות ובנאמנות. וזכור, כי לקרבן זה היה טעם והגיון וכבוד, כאשר לא ניתן להמוני קרבנות יהודים במשך דורות.

שלך בידידות

מיכאל הרפז

23.png

21.2.48

גלילי יקירי,

לא כתבתי לך בשעה שהלב ביקש, לא ידעתי איך עושים זאת ובמה מנחמים. משום שלא ידעתי איך ומה לכתוב לבן־דור. והנה בשעה זו הגיעה הידיעות על האסון הגדול בירושלים. המקום ירחם שארית עמו וישים קץ לצרותינו, אמן.

שמשון מלצר

ת“א, כ”ב טבת תש"ח

לחברים יעקב ובינה גלילי

עטוף אבל ויגון ובלב קרוע ומורתח, אני עומד על קברו הרענן של בנכם עמוס הי"ד שנפל על קידוש השם העם והארץ. צרפו דמעתי בדמעתכם, יהא זכרו שמור בלבנו לעד עם זכרון כל קדושי ישראל בכל הדורות שהנציחו את שמם לעד.

שלכם

יוסף בן־משה

רמת גן, כ' טבת תש״ח, 2.1.48

לכבוד

משפחת י. גלילי,

כאן,

א.נ.

נדהמנו לשמוע את הבשורה המזעזעת כי בנכם עמוס גלילי הי"ד, נפל חלל על משמר המולדת.

בשם חברי במועצה ובשמי אני, הרינו מביעים בזה את השתתפותנו מקרב לב בצערכם הגדול ובאבלכם הכבד. אנו עומדים דום על קברו של הלוחם האמיץ.

ברגשי צער,

א. קריניצי, נשיא המועצה המקומית

בני־ברק, כ“ג טבת תש”ח, 5.1.48

לכבוד מר י. גלילי,

גבעתים.

בשם המועצה המקומית בני־ברק ובשמי, הנני מביע את השתתפותנו באבלו הכבד במות עליו בנו

עמוס ז"ל

שנפל במערכה על משמר המולדת.

בעבודתו הציבורית ובתוך שאר אבלי ציון וירושלים ינוחם

בכבוד רב,

יצחק גרשטנקורן,

נשיא המועצה המקומית

תל אביב, 11 בינואר 1948

לכבוד

מר י. גלילי

סופר ה“פלסטין פוסט”

גלילי היקר.

קבל נא את השתתפותנו בצערך הגדול. מעומק לב אנו אתך באסונך.

ידענו גם ידענו מה קשה לנחם אב שכול על בנו האבוד, ועל כן קשה למצוא מלים אשר ינחמוך ברגע זה, בעת צרה גדולה לך.

ואולם שעה גדולה היא זו בשביל כולנו, שעת מבחן וגאולה ואלה אשר נפלו – הרי לדבר נשגב נתנו את חייהם.

הננו שלך בידידות

בשם מערכת “פלסטיין פוסט” –תל אביב

יעקב גל

תל־אביב, כ“ט טבת תש”ח (11.1.48)

לכבוד

הת' י. גלילי ומשפחתו

חבר יקר,

קל נא בזו את רגשי התנחומים הנאמנים, של צבור העתונאים העברים, באבלך הכבד על מות הגבורים של בנך ז"ל. בגאולת העם תנוחם.

בכל הכבוד

מ. דנציגקורן

מזכיר כללי


  1. כך במקור (למשפחה ולהגנה, שהזדתה עם המושג מולדת ועם). אולי צריך להיות – למשפחה ולהגנה שהזדהתה עם המושג מולדת ועם. הערת פב"י.  ↩

  2. כסגן מפקד פלוגת הטכניון של ההגנה, היה עמוס אחראי לבטחונן של שכונות מעורבות בחיפה.  ↩

  3. הפצוע קשה היה עמוס גלילי (מתוך ספר הפלמ"ח)  ↩

  4. למחרת, מספר שעות לאחר כתיבת מכתב זה, נפל גם ברוך בקרב על ירושלים.  ↩

  5. מרדכי לאופר, ממפקדי ההגנה החשובים בגוש דן, נפל אף הוא מספר חדשים לאחר מות עמוס. דני מנהל עבודה בבית חרושת “ארגמן” ברמת־גן. במפעל זה עבד עמוס תקופה קצרה בהנהלת מרדכי, לאחר קבלת תעודת הבגרות. מרדכי לאופר נכלא בכלא ירושלים לשבע שנים לאחר שנתפס בטנדר פתוח בשעת העברת הנשק, משם שלח את מכתבו הנ"ל. מירושלים הועבר לאופר לכלא עתלית ובזמן הבריחה מהכלא כשהוא כבר רחוק ממנו נפגע על־ידי צרור כדורים של כנופיית ערבים.  ↩

  6. למכתב צורפה רשימה מתארת את חנוכת חדר האוכל.  ↩

  7. שם השכן, שמגרשו גדול ובו עשב למכביר.  ↩

  8. ריבזים – כינוי להורים.  ↩

  9. למכתב צורף שרטוט של הגן.  ↩

  10. כך במקור. צ“ל כנראה ‘כלומר’. הערת פב”י.  ↩

  11. בימים ההם התפרסם מקרה מחלת דבר בחיפה.  ↩

  12. בימים אלה הוטל עוצר על־ידי הבריטים על איזור תל אביב והסביבה, כולל רמת־גן וגבעתיים.  ↩

  13. עמוס היה עסוק מאוד בענייני הגנה.  ↩

  14. עמוס לא אהב והתבייש להתנשק.  ↩

  15. יעל למדה לנגן על הכנור ועמוס אהב להתלוצץ על חשבונה.  ↩

  16. כרמלה, בתן של משפחת פלדשטיין, שבדירתן התגורר עמוס, למדה ב“הדסה” בירושלים.  ↩

  17. זהו המכתב האחרון של עמוס, שכתב למשפחה בדיוק יום לפני מותו. אותו יום יצא לפעולה ממנה לא חזר.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!