אנשים אחדים נאמני-רוח ואמיצי-לב נסו להרים את האבן הכבדה מעל הקבר, שבו הוא קבור. אולם עדת מרעים התנפלה על הגואלים ונצחה אותם. האבן מונחת שוב על מקומה הראשון והחי עדין קבור תחתיה. כן נראה לנו היום הענין, אשר זכה בשמו “ענין דריפוס” לתהלה מעציבה בכל העולם. העם הצרפתי הנדיב, האוהב מישרים, הדוגל בשם זכיות מין האדם, המבקר אחרי כל משפט ואינו רגיל לחשוב שום פסק-דין כחתוך לחלוטין – העם הזה אינו חפץ, כי בכלל עוד יטילו ספק באשמתו של שר-האלף היהודי. הפגנות סוערות ברחוב, נאומים פטריוטיים בבית-המחֹקקים, המוניות גסה בעתונים, כל אלה חברו יחדו למטרה אחת: לכלא את היהודי על אי-השדים. עוד הם מוסיפים להכותו נפש, אף כי כבר נקבר קבורה גמורה. ובעל כרחנו אנו זוכרים את המשל השגור בפיהם: quand on est mort, c’est pour longtemps (אדם כי ימות, ימות לזמן רב). ביחוד, אוי לו לאדם החי, אם יקרהו כזה, אז מת הוא לאֹרך ימים.

אולם בלבם ובמוחם של אחדים, לא דוקא מן האנשים הגרועים ולא מן היהודים בלבד, נקבע הרעיון, כי היהודי האמלל הזה, היושב על האי שבקו-המשוה, אשר בשעת הלוית-כבודו הנהדרה קרעו את פסות שר-האלף מעל שרווליו, כי היהודי האמלל הזה חף הוא מפשע. על-ידי הצעקות שברחוב וחרחור-הריב בעתונים אין לגרש עוד את הרעיון הזה, וכל מי שהוגה אותו, הרי הוא נמנה בין המתאבלים על החי ההוא. יכולים לאמר, כי הספק לא הוחלש על ידי התיחסות הממשלה הצרפתית, המלאה סתירות והפחדנית, שהיא דומה כאילו דואגת היא לקיומה. בכל מאורע אחר היו מחזירים את הדין, אחרי שנגלו פרטים חדשים כאלה שנודעו בענין הזה. הן אפשר היה, שגם בית-דין שני – נניח את התוצאה הכי קיצונית – היה דן אותו לחובה, ואז למצער היו מרגיעים את רגשותיהם של אלה החוששים לעוות-הדין. אבל הוא הדבר: לא העיזו אפילו להחזיר את הדין, מפני – מפני שהקפיטן דריפוס לא יכול להיות זכאי. אלמלי כן היה העם חושב, כי רמו אותו. הוא היה מאמין, כי מציגים לפניו שחוק של בית-דין ולמוד זכות, וכי באמת יד יהודים בעלי-הון באמצע. ואז היה לחשוש, פן תפרץ חמת העם בכל מוראה. אפשר הדבר, כי נמוק מדיני הוא שגרם לממשלה להסתלק באֹפן “מרגיע” מהחזרת-הדין. ממשלת מֵילִין אולי לא ראתה מוצא אחר מן הענין הסבוך והמסוכן הזה; הן לפעמים קרובות כל עקרה של ממשלה אינו אלא הבחירה בין מעשי-עול שונים. יש אפילו מקום לסברה, כי ליהודי זה או אחר בצרפת היה נוח יותר, שיהיה מחזה התוגה נגמר עם חלל אחד. בתנאים ידועים היה הדבר יכול להגמר באֹפן רע מזה. פלוריאַן הקדוש, הצילה את ביתי ושלח אש בבתים אחרים! מתפללים גם אחרים שאינם אכרים. לדריפוס האמלל אין על כל פנים כל תקוה, הלואי שלא יתוספו עליו למצער קרבנות אחרים.

אבל הנמוק הזה, לא לבד שהוא אכזרי, אלא גם איננו מספיק. ענין דריפוס בשום אֹפן לא נגמר בזה, שהאדם האמלל הולך וכלה על אי-הקדחת לאט לאט. כבר נשתנה ענין המר של היחיד הזה ויהי לשאלה רבת-ערך. השאלה היא: בשלמי הוא נענש? בשלמי?

אין אנו מתכונים לאותו הנבל הנעלם עד כה, אשר ידו היתה בבגידה המיוחסת לדריפוס – אם בכלל היתה בגידה ולא מעשה של זיוף כזה, שהיה בענין נורטון הידוע. מתכונים אנו לאותם היחידים או הקבוצות, שבגללם הוא סובל. יש כאלה, בזה אין להטיל ספק. נניח לרגע אחד, כי באמת היתה ידו במעל, אשר הוא נחשד בו. נבלים כאלה היו לפניו גם אחרים, ואפילו קרוב לפני גמר-דינו היו בצבא הצרפתי עוד כמה מקרים כאלה. לא שמענו מאומה, אם הובלו הבוגדים ההם למקום קבורת כבודם בשאגת חיתו-טרף כזו. אבל עליו התנפלו בקצף של תיאבון. ליתר עֹנג היו מושחים את בשרו בזפת ומדביקים עליו נוצות ומתעללים בו בכל מיני שקוצים שבעולם. מדוע? זאת לא היתה עוד נקמה בעד גלוי סודות מן הצבא, שאינו רגיל, כאשר הוכיחו יתר המקרים, לעורר קצף כזה בעתות השלום. הה, זה היה קצף מסוג אחר לגמרי, יותר קרוב לפרעות של המון מתקומם. ותכף ומיד נגמרה אצלם האשמת הכלל. לא “מות לדריפוס!” שאגו, אלא “מות ליהודים!” כן היה הדבר למן הרגע הראשון, וכן נשאר עד היום. כן הוא, הקפיטן דריפוס נתבע לדין בפני בית-דין של שבעה אנשים נכבדים מאנשי הצבא הצרפתי, על יסוד אחד הכתבים מתוך ה“בורדירו”, הנודע היום לחשוד בעיני כל העולם. אבל אלה שרי הצבא השופטים עמדו תחת לחץ נורא. דוקא מפני שהיה המשפט מתנהל בחשאי, היה הלחץ מצד דעת הצבור גדול מאֹד. קרוב גם-גן הדבר לודאי, כי שבעת הגבורים האלה, שבודאי מעולם לא חששו לחייהם, פחדו אז מפני חלול כבודם. כי ברחוב מחוץ, לפני לשכת בית-הדין הצבאי ארבה כבר המלשינות הנכונה לבלע. האם לא נראתה כבר מתחלה אגדת הרשע והרמיה על דבר כסף היהודים הבא לנקות את הבוגד?

היהודי האמלל, המסובל קללת הממון, קללת ממונם של אחרים. לו לא היה שום עסק עמהם ולהם לא היה עסק עמו, ובכל זאת נתהוה בן-רגע איזה יחס בינו וביניהם. כשאי-אפשר לתפוש את בני האדם ששונאים אותם, שונאים את אלה שיכולים לתפשם. באֹפן זה הראה אותנו ענין דריפוס שנאה עצורה לישראל במדה כך מרובה, שלא היינו משערים אותה כלל בצרפת. במי תלוי האשם? הן לא בשר-האלף החרוץ ממדינת אלזאס, שהיה נכון להקריב נפשו במלחמה בעד צרפת. בלשכת המחקקים הריפובליקנית שבארץ הזאת קם אחד הצירים והציע, כי מהיום והלאה לא יוכל שום יהודי לשאת משרה בממלכה. הצעה דומה לזו, אם גם אינה מפורשת כל כך, הוצעה כבר לפני כמה שנים אחרי ענין פנמה, ובערך מאה וששים דעות התאחדו עליה. לו עלתה היום הצעה כזו, כמה חובבים היתה מוצאת לה? צרפת הנה היום אנטישמית מן הקצה אל הקצה, בדבר זה אי אפשר לטעות. ה“פיגארו”, אחד העשירים והתקיפים שבעתונים, אשר נסה במשך איזה זמן להפוך בזכותו של דריפוס, נאלץ להכנע מפני דעת הצבור, העורך הראשי הוכרח למשוך את ידו ממערכת העתון, כדי שלא להעמיד את קיומו בסכנה. ועתונאי כהעורך הראשי של ה“פיגארו” הנהו תלוי בדעת אחרים פחות מצירי העם. כבודם של אלה, כביכול פורח באויר. השערוריות, שהיו בשנים האחרונות בבית המחקקים, חתרו חתירה עמוקה תחת כבודם של הנבחרים. האם יעיזו אלה, לו גם תהיה דעתם יותר ישרה, להתקומם בפני מעללי יצר העם? הבחירות ממשמשות ובאות, ונקל לראות מראש, כי האנטישמיות תשמש בסיס לבחירות. מן המשמרים הקיצונים עד המהרסים הקיצונים עולה במלא רחב הארץ קול קורא: “נגד היהודים!” מצב הרוחות הוא כעין המצב שבעתות מהפכה. אבל אלה, שאליהם נוגע הדבר, משימים עצמם עורים וחרשים ועוד מחזיקים הם בדעתם, כי המצב יעבור. אמנם כן, יעבור, כי על כן הכל חוף ועובר; השאלה היא רק: כיצד?

האם יאמינו, כי צוררי היהודים, אשר הראו זה עתה את כחם כלפי דריפוס האמלל, יסתפקו בקרבן היחיד הזה? הנה כבר לקקו דם, ועוד ישאפו לדם אחר יותר תאבים ויותר בטוחים בה במדה, שהם מתחילים להכיר, כי אין מי שיעמוד בפניהם. בכל המאורע הזה נראתה ממשלת צרפת ברפיון כֹחה ובמבוכתה המסוכנת. שטף המים נכון תמיד להתפרץ, כאשר ירופף הנד. בצרפת אין חפצי המשמרים מתאימים עם חפצי הממשלה, אף על פי שהמשמרים רגילים ל“התאחד” עם כל ממשלה קימת. והנה נראה בשעת נאומו של הציר מוּן, שנתקבל ברצון, כי גם המאוחדים מתנגדים ליהודים. רק במתפשרים עוד ימצאו היהודים משען, שאינו שוה כלום – כי המתפשרים שותקים כמפחדים. רגילים לאמר, כי ההתפשרות אבדה בשל היהודים. אולי יותר נכון לאמר, כי להפך היהודים הולכים וכלים על ידי ההתפשרות. קיצוניים וריאקציוניים עומדים נגדם כצרים, והמפלגות שבאמצע רואים הצלה לעצמם רק בזה, שימשכו את ידיהם מן היהודים. נראה כי המצב בצרפת קשה ביותר.

כבר עתה אין הדבר נוגע רק אל שר-האלף המודח, אשר גם אויביו הכי רעים אינם יכולים להגיד, כי נתעשר בבגידתו, המוטלת עוד בספק. אוי לו למי שעשה עושר, אם יעמוד למשפט. כי אז אין מקום עוד לשאלת חובה או זכות. אז אין משפט אפילו למראית עין. ותאות היצר חותכת את הדין.