שני חברים יצאו לדרך    🔗

משנכנס חודש אלול פוקדים אותי הזכרונות על ימי עליתי ארצה וכל החוויות שהיו לי אז מגיחות מתהום הנשייה ואני חי מחדש את הימים ההם וכל האירועים שבאו בעקבותיהם. באלול תשל"א מלאו 51 שנים מאז נפרדתי מהורי ובני משפחתי ויחד עם חבר נעורי נוח עזבתי את עיירת מולדתי שאבא אשר בבסרביה בדרכנו לארץ־ישראל. לעתים תכופות חשתי צורך פנימי להעלות על הכתב פרקי עבר אלה, אך כל אימת שהייתי נוטל עטי ומנסה לתאר את אשר עבר עלי בעלותי ארצה ובימי הראשונים בה – היתה תוקפת אותי סערת־רגשות והייתי נרתע מכך.

עתה, בערוב יומי, החלטתי להביא את הדבר לידי גמר, להבליג על רגשותי ולתאר את אשר עבר עלי בימים ההם, ולו במקצת. אולי יבוא יום ונכדי ימצאו עניין בקורות עליתו של סבא, אולי יהי הדבר לרצונם של חברי וידידי וקרובי שעשו אתי כברת־דרך זו, ואולי – מי יודע – יוסיפו התיאורים האלה שמץ־מה לדמותה של העליה השלישית שעדיין לא נחקרה כראוי והיא מחכה עדיין להיסטוריון שלה.

בודדים ומעטים היינו אנשי העליה השלישית מבסרביה בצאתנו לדרך – אחד ממשפחה ושניים מעיר. כל אחד ואחד עם נר־אלוהים בלבבו יצא לבקש את כוכבו, איש איש בנתיבו המיוחד. משכבות שונות התלקטו ובאו החלוצים הראשונים. הגורמים שעוררו אותנו והניעו אותנו לעליה היו שונים, הכל לפי הסביבה והאוירה שבהן גדלנו וחונכנו. כל הרוצה להתחקות על שרשי התנועה הזאת ולהבין לרוחה – חייב לפנות לקורות חייהם ונסיונם של החלוצים האלה, ואני – אחד מהם.

איני מתכוון למסה היסטורית ולא אַלאה את הקוראים בפרטי־פרטים. אציב במחברתי זו רק ציונים לתחנות שונות בחיי בא“י, ובעיקר לתחנתי הראשונה זכרון־יעקב, אך הבה אתחיל בדרכי לארץ־ישראל, מימי אלול, תר”פ.

את פרידתי מהורי ובני משפחתי לפני עלותי לארץ־ישראל תיארתי במחברתי על העיירה שאבא. אפתח איפוא חוברת זו בפרידה אחרת שזכורה לי היטב – והלא היא הפרידה מהוריו של חבר נעורי נח צוקרמן שיחד אתו עשיתי כברת־דרך ארוכה בארץ־ישראל וגם גם את הדרך לא“י. באתי לביתם באקרמן ומצאתי את אביו השו”ב ר' נחום צוקרמן שוכב על ערש־דווי. הוא אזר כוח, התיישב על המיטה, נטל ידי בידו הרפוייה ובקול רווי צער אמר לי: קשה עלי הפרידה מבני נח שעוזב אותנו ומפליג למרחקים ולקראת גורל בלתי ידוע. בני זה היה לי לעזר רב והקל את עול הפרנסה של בני המשפחה, כי הצליח להשתלב בתעשית היין והיה כוח־עבודה פורה ויעיל. לבי מיצר על נסיעתו. מי יודע אם אוסיף לראותו, כי הרי חולה אני ומרותק למיטה, אך מתנחם אני בכך כי יש לו לנח חבר ובן־לווייה טוב במסעו זה לקראת הבלתי נודע. יהי איפוא האל הטוב בעזרכם, שמרו נא איש על חברו, חזקו ואימצו, עלו והצליחו“. דבריו אלה, שנאמרו בלחש וברטט, נחתמו בזכרוני, וגם עתה – לאחר חמישים ואחת שנים – אני רואה בעיני־רוחי את השו”ב מאקרמן ושומע את קולו.

מאקרמן יצאתי עם נח לעיר־הנמל גלאץ. מכאן אמורים היינו להפליג באנייה המובילה לקושטא, שהיא תחנתנו האחרונה לפני החוף הנכסף של ארץ־ישראל.

שלא כמצופה נתפסנו להרגשת עצבות ודיכאון בבואנו לגלאץ. אולי גרמה לכך עצם הפרידה מיקירינו בני־ביתנו, ושמא החרדה מפני הבאות, אך זוכרני, כי שנינו שרויים היינו בעצבות. הצטיידנו כאן במיסמכים שונים, אישורים מטעם השלטונות ונח קיבל על עצמו להכין צידה לדרך. עולה עתה באפי ריחם וטעמם של הסרדינים והנקניקים והזיתים שנצטייד בהם נח ואשר בהם מילאנו כרסנו. נח ניהל “בוכהלטריה” כדת וכדין ורשם בפנקסו הקטן כל הוצאה שלו ושלי, אך לאחר שנשתבשו החשבונות מקוצר־רוח או מחמת עיסוקינו המרובים החלטנו לעשות “קומונה” – כלומר, קופה משותפת – והפקדתי בידי חברי לנסיעה את צרור כספי הדל כאות לברית בל תופר בינינו ואמון הדדי.

 

התלאות בקושטא    🔗

משהגענו לקושטא לא לקקנו דבש… שכרנו לנו חדר ברובע גלאטה שבעיר זו בעלית־גג של מלון מדרגה רביעית או חמישית. מצענו היה מרופד בקש מזוהם ששרצו בו פשפשים וחרקים למיניהם. הסידורים והשרותים הסאניטריים היו ללא נשוא. מצב־רוחנו היה מזופת למדי והרגשת הנכר והבדידות הוסיפה על כך כהנה וכהנה. מדי יום היינו הולכים להתייצב בתור ליד לשכת ה“ג’וינט” בקושטא כדי לקבל המלצה לקבלת אשרה לעליה לא“י. התור היה ארוך ועמדו בו פליטי־חרב רבים רבים מהשחיטות והפוגרומים באוקראינה שביקשו אשרות לארצות שונות, אך רק בודדים מהם ביקשו אשרה לא”י. לאחר עשרת ימי ריצה והתרוצצות ותלאות בקושטא הגיע תורנו לעמוד בפני הוועדה המוסמכת של הג’וינט הגוזרת מי לשבט ומי לחסד ואשר בה בלט בהדרת־פניו העסקן הציוני הנודע ד"ר טיומקין מיליסוביטגרד. בדחילו ורחימו התקרבנו לשולחנה של הוועדה שהתחילה לחקור אותנו שתי וערב ולאחר ששכנענו אותה כי אנו בני־טובים ונושאים נפשנו לציון היקרה לנו – נעתרו לבקשתנו והמליצו בפני הקונסול שיעניק לנו אשרת־עליה. זוכרני, כי חברי הוועדה נדהמו לשמוע מפינו, כי איננו נזקקים לשום עזרה כספית להוצאות־הדרך. עוד יותר הופתעו, משסיפרנו להם, כי בצרור הכסף אשר באמתחתנו צרורים רק 48 לירות תורכיות, שעה שכרטיסי הנסיעה בלבד עולים 36 לירות וסכום זה שילמנו בו במקום טבין ותקילין במיטב כספנו.

נח צוקרמן

היום מתיישב בכפר־הס

אהרון קמינקר

בטרם עלותו ארצה

חברי לנסיעה נח רענן זכרוני באותו עניין. באחת מאגרותיו אלי הוא מעלה מתהום הנשייה את הימים ההם, וזו לשונו:

“במשרד העליה בקושטא שאלו כל אחד מהחלוצים המתכוננים לעלות אם יש לו כסף להוצאות הדרך עד יפו, ומי שהשיב בשלילה – ניתן לו כסף והוא נסע ע”ח המשרד. אני ואהרון התייעצנו בינינו והחלטנו, כי לא יהיה זה הוגן אם נקבל כסף להוצאות־הדרך ממוסד לאומי לאחר שיש בידינו הסכום הנדרש להוצאות. ויתרנו איפוא על כל תמיכה כספית ושילמנו את מלוא הסכום מכיסנו. חברינו לנסיעה לעגו לנו אחר כך על יושר־לבנו. גם להם היה כסף להוצאות הדרך אך הם העלימו זאת מידיעתם של אנשי המשרד וקיבלו מהם את הוצאות הנסיעה".

בערב ראש־השנה עלינו על האניה “בוקובינה” ולבנו התרונן לקראת המסע המיוחל לארץ־חלומותינו.

האנייה, שעל סיפונה קיווינו לנוח מתלאות קושטא, לא היתה אניית־נוסעים מסוג זה שאנו רגילים לו היום. היא נועדה בעיקר להובלת משאות ומיטענים שונים ולא היו בה לפיכך כל אותם סידורים ושירותים שהם בבחינת הכרח לאניית־נוסעים. הלכלוך באנייה זו היה דוקר עיניים ממש, ואפילו מי־שתייה קיבלנו במשורה. הנוסעים־החלוצים היו מפוזרים על שלושת סיפוניה חשופים לשמש ביום ולצינה בלילה. האנייה התעכבה בכל הנמלים, בין אם לפריקת משאות ובין אם לתידלוק. “קפיצות־דרך” לא היו לנו ויותר משבועיים טולטלנו בדרך. קיבלנו את כל היסורים והתלאות באהבה וראינו בהם פרוזדור לפני הטרקלין…

 

ימים ראשונים בארץ    🔗

ביום חמישי, י“ג תשרי תרפ”א, הגענו סו"ס לנמל יפו כשבקופתנו המשותפת – שלי ושל נח – לירה מצרית אחת ועשרים גרוש. בשארית כספנו שיגרנו למחרת בואנו – בערב חג הסוכות – מיברק הביתה, כי הגענו בשלום. תמורת המיברק שילמנו 60 גרוש.

האכסנייה הראשונה שלתוכה הגענו ביפו היתה במלון מקומר בסימטה אחת ביפו שזכורה לי היטב. התחלנו להזין עינינו בנוף החדש שנתגלה לנו: גמלים גוהקים, חמורים נוערים, ערבים (עם הקומבזים המשונים) צורחים – בוקה ומבוקה ומבולקה. ועד־הצירים צייד אותנו בפתק המזכה אותנו ב־12 ימי אוכל ולינה על חשבונה. נצטווינו לבלוע חינין נגד הקדחת ו–לחפש עבודה. היו אז ביפו־ת"א שתי לשכות־עבודה: אחת של “הפועל הצעיר” ואחת של “אחדות העבודה”. משתיהן קיבלנו הבטחות לעבודה והמלצות ל–סבלנות.

הייתי מצוייד גם בכתובת של האיכר ק. בפתח־תקוה. נאמר לי בעיירת מולדתי שאבא, כי אם אבוא לביתו של ק. ואציג את עצמי כבנו של השוחט משאבא – יקבלוני בסבר־פנים ויסייעו לסידורי בעבודה. נאחזתי איפוא בכתובת זו והלכתי לביתו של אותו איכר. הגעתי ברגל לשם לעת־ערב עייף, סחוט ורעב. מצאתי את האיכר, שאליו הופניתי, מיסב לסעודת־ערב עם בני משפחתו. הצגתי את עצמי כבנו של השוחט משאבא שהגיע זה עתה לא"י. האיכר לא זיכה אותי אפילו בקורטוב של תשומת־לב ולא זו בלבד שלא הזמין אותי להצטרף לסעודה, אלא לא גילה כל עניין בעולה החדש. יצאתי מביתו אבל וחפוי־ראש.

זוכרני, כי היה זה ביום א' דחול־המועד סוכות. הייתי עייף מאד לאחר ההליכה ברגל מיפו לפתח־תקוה ובכיסי לא היתה פרוטה לפורטה, גם הרעב הציק לי, אך יותר מכל הייתי מדוכדך מקבלת הפנים שזכיתי לה. אותו לילה לנתי בחוץ ברחבת בית הכנסת בפתח־תקוה, וקרוב לודאי כי שנתי לא ערבה לי וחלומות נעימים לא ראיתי בחלומי.

 

זכרון – התחנה הראשונה    🔗

את הימים הראשונים שלנו בארץ הזכיר לי חברי נח במכתבו אלי:

“קיבלנו פתק מועד־הצירים ויכולנו לשבת על חשבונם באכסניה ביפו. הפתק כוחו היה יפה לחמישה ימים, אך אפשר היה לחדש את תקפו והיו אמנם כאלה ששהו באכסניות שבועות רבים ע”ח ועד הצירים. אני ואהרון לא הסכמנו לכך. היתה אתי אגרת מאבי ז“ל לדוד סברדליק בזכרון־יעקב. החלטנו איפוא לעזוב את יפו ולנסוע לזכרון. הגענו לשם ביום חמישי לפנות ערב. מצאנו את ביתו של הדוד ולפני שנכנסנו לתוכו פנה אלי אהרון: “מילא, אתה תציג את עצמך כבן־משפחה, בנם של נחום וחנה, נכדו של הסבא – הרב אלי־חיים, אך מה אני נגרר אחריך? איך תציג אותי בפני קרוביך?” זוכרני, כי שנינו פרצנו בצחוק לשמע הדברים. כשנכנסנו הביתה מצאנו בו רק את הדודה, כי הדוד היה עוד בבית־הכנסת בו היה מלמד את האיכרים פרק “משניות”. לאחר שחזר הדוד והצגתי את עצמי ואת חברי אהרון, בנו של ר' בנימין השוחט משאבא, קיבלו אותנו בלבביות ובחמימות רבה והתעניינו בשלום כל בני המשפחה. הדוד הבטיח שיתעניין בפיק”א בדבר עבודה בשבילנו. למחרת קיבלנו תשובתו, כי מנהל פיק“א רפאל כהן הסכים לקבל אותנו לעבודה בפרדס נזלה עד שנמצא עבודה אחרת. עבדנו כמה שבועות בפרדס, נקלטנו יפה בעבודה והתאקלמנו באוירה הארצישראלית של אותם ימים”.

בשלושת הימים הראשונים שלנו בזכרון ישבנו בביתו של השוחט סברדליק והיינו סמוכים לשולחנו. הוא גילה יחס אבהי ממש, חיזק את רוחנו ועודד אותנו. הוא היה איש בעל מידות תרומיות, תלמיד־חכם וירא־שמים, נעים הליכות ואוהב אדם. לעולם לא אשכח חסדיו ואזכור איך קיים בנו מצוות־קליטת־עליה שלא כדרכו של אותו איכר מפתח־תקוה.

התחלנו לעבוד בפרדס נזלה ועשינו היכרות ראשונה עם הטוריה – כלי־העבודה השכיח ביותר בימים ההם – וכן גם עם הקדחת. העבודה היתה קשה ומפרכת, אך החזקנו בה מעמד כחודש ימים ולאחר מכן עברתי לפרק זמן קצר לעבודה ביקב וכן גם במסיק־זיתים בבית־הבד מול היקב. יום עבודה רגיל היה אז – 12 שעות והשכר היה מועט. לאחר העבודה היינו חוזרים לחדרנו הקר והשומם, משתרעים על מצענו העלוב וחונקים איש־איש את אנחתו בלבו. לא לכך ציפינו, חלומותינו היו ורודים יותר… זכור לי אותו מכתב שקיבלתי מאבא במלאות לי עשרים ושתיים שנה. חזרתי וקראתיו כמה פעמים. כל רגשות געגועי כאילו פרצו אז מלבי והרטבתי את המכתב בדמעותי החמות.

האכסניה שהועמדה לרשותנו ע“י ועד המושבה – כ־10 חלוצים היינו – היה בניין גדול ושומם בן קומה אחת שעמד בין גן־בנימין (ע"ש הברון רוטשילד) ובין בית־הספר. בית־קומה זה היה ודאי אחד מ”בנייני הברון". החדרים הגדולים שהיו מרוצפים אבנים גדולות וגסות הזכירו יותר קסרקטין צבאי או אורווה מאשר בית־מגורים. חלונות לא היו בחדרים והריהוט היחיד בתוכם – פחי נפט. גם המיטות שלנו לא היו אלא לוחות עץ שהונחו על פחי־נפט ועליהם שקי־קש ששימשו לנו כמצעים. הרגשת זרות ונכר תקפה אותי ואת חברי נח כשנכנסנו לחדרנו בבית עזוב זה. מבלי משים עלה בזכרוננו בית־אבא והחמימות הביתית־משפחתית שהיתה בו. הרגשנו מעין מחנק. לא ביטאנו במלים את הרגשתנו זו, אך נדמה לי, כי כל אחד מאתנו הרגיש את אשר מתחולל בלב חברו. צעירים היינו, זה עתה נותקנו מבתי משפחותינו, ריחם ורוחם של הבית היו עוד טריים בזכרוננו, ולפתע ירדו עלינו נכר, בדידות ושיממון.

 

אנו קולטים עליה    🔗

חדשים ספורים לאחר עלייתנו נתגלגלה לנו הזכות להיות כבר קולטי־עליה. בחנוכה תרפ“א (1920) הגיעה ארצה קבוצה של שבעה חברים מאקרמן, ואנו, כלומר נח ואני, שהיינו כבר בבחינת “וותיקים” בארץ, ראינו זאת כחובתנו הטבעית ביותר להיות לעזר לחברים אלה ולהנחותם בדרכי א”י והחיים בה. החברים שבאו נימנו באקרמן על חוג “צעירי־ציון”. כמונו – כמוהם. שותפים היינו לדעה ואידיאל בכל המובנים. הם ראו בנו את מפלסי הדרך, ואכן לפי המלצתנו הגיעו ישר מהאניה לזכרון־יעקב, ואנחנו קיבלנו אותם בלב פתוח ובזרועות פתוחות. עליתם היתה בבחינת אירוע מרשים ומעודד לגבינו והיא גם נתנה לנו הרגשה של “צוותא חדא”. מצב־רוחנו השתפר, לא עוד בודדים אנחנו, אלא חוליות בשרשרת גדולה שאינה ניתקת אלא נמשכת ותימשך. יש הולכים בעקבותינו. ראינו איפוא את עצמנו כמעין “פטרונים” לקבוצה זו בזכות זו שהקדמנו לעלות בכמה חדשים. הכנסנו אותם מיד לעבודה בכביש שני–זכרון, לאחר מכן יחד איתם למדנו סתתות אבנים לבניין אצל הקבלן קרופיק – והיתה זאת אז עבודה קשה ומפרכת ובעיקר לגבי אלה שטרם הסכינו לעבודת־כפיים – ואחר כך בוססנו יחד בביצות כבארה משקיבלנו על עצמנו עבודה זו.

עם בואה של קבוצת החלוצים הזאת חל שינוי מסויים באורח חיינו. נטשנו את דירתנו הראשונה בבניין הגדול והשומם שגרנו בו ושכרנו חדרי מגורים אצל ברונשטיין ואחרים מאיכרי זכרון. נהיינו איפוא לאזרחים במושבה והרגשנו חובה להתערות בחייה, מאחר שלא עוד תחנה ארעית היתה זכרון בעינינו, אלא תחנת־קבע.

גם הבניין הגדול שנטשנו מצא את תיקונו: הוא הפך לבית־פועלים, הותקן בו חדר־קריאה והוא שימש גם את יתר המוסדות הציבוריים שהיו לקומץ הפועלים בזכרון בימים ההם. בבית זה היינו נפגשים לאחר העבודה, מתכננים תכניות ליום המחרת ומטפלים בכל העניינים שהיו אז עניינינו החיוניים.

השמונה מאקרמן ואני מהעיירה הסמוכה לה – שאבא – ראו את עצמם כקבוצה אחת לכל דבר. השתדלנו להיות מאוחדים ומלוכדים וכך גם ראו אותנו אחרים. ננקוב איפוא בשמותיהם של חברי הקבוצה: 1. יהושע הררי (ברגר), 2. אברהם כפרי (דורפמן), 3. אברהם מרגלית, 4. יהושע בוטושנסקי ז"ל, 5. ישראל רבינוביץ, 6. אברהם סרפר, 7. אהרון ברנד. אלה באו מאקרמן ונוספו על שני “הותיקים”: נח צוקרמן וכותב השורות האלו – אהרון קמינקר.

קבוצת עולי אקרמן בשנת 1920.

יושבים (מימין): אברהם דורפמן (כפרי), נח צוקרמן, ישראל רבינוביץ.

עומדים: א. מרגלית., י. בוטושנסקי, י. ברגר (הררי). א. ברנד ואהרון קמינקר.

 

צעדי הראשונים בעבודה    🔗

קליטתי בעבודה לא היתה מלווה יסורים ותלאות. הייתי אולי היחידי בין קבוצת החלוצים שהגיעה לזכרון שטעם טעם עבודה עוד בחו“ל, כי הייתי עוזר להורי בדריכת היין וכל עבודות הכרם. ידי הסכינו מהר לאחוז בטוריה – כלי העבודה השכיח בימים ההם – ובכל העבודות הראשונות שעבדתי הוכחתי כי אינני חלוץ ירוק וכוחי אתי לארגן עבודה ולבצעה ביעילות ותוך חסכון באמצעים וכוח־אדם. יכלתי זו עמדה במיבחן בכביש שסללנו משוני לזכרון. כמאה פועלים היינו אז, והרוב – ירוקים לחלוטין וללא כל נסיון בעבודה פיזית. הפועלים שמו עינם בי ובחרו בי לועד־הפועלים. הוטלה עלי ועל יתר חברי הועד המשימה הקשה לרכז את כל העניינים הנוגעים לציבור זה ואף הכתירוני בתואר “ראש העבודה”. (ראוי לספר, כי השמועה על “הקריירה” שלי בעבודה עשתה לה כנפיים והגיעה עד לאקרמן שבבסרביה, לאמור: בנו של השוחט משאבא חולש על עבודה גדולה וכל חלוץ שבא מאקרמן – מובטח לו שיקבלוהו מיד לעבודה זו…). לא רק הפועלים נתנו בי אמונם, אלא גם הנהלת פיק”א סמכה ידה עלינו בביצוע העבודה הזו ול“קבוצת קמינקר” יצאו מוניטין בזכרון. ולא רק בזכרון…

מעודי לא הייתי רודף שררה וכבוד ואם אני מנסה לבחון עתה באוביקטיביות מוחלטת בזכות מה הגעתי אז למעמד המכובד – אין לי אלא להשיב על כך: בזכות עשר אצבעותי ומסירותי לעבודה. הייתי ב“אחדות העבודה”, אך לא נמניתי עם אנשי “דת־העבודה”. לא ראיתי בעצם העבודה מין “אפקומעניש” ואף לא קודש־קדשים. יותר משהייתי גבור בעיני – הייתי אנטי־גבור. המעמד המיוחד כחבר ועד או כ“ראש העבודה” לא היקנה לי זכויות מיוחדות, אלא להיפך – חובות נוספות. הייתי ממלא את חלקי בעבודה בחפירה או בסלילה ורק לאחר מכן רץ ומתייגע על סידורי עבודה וחלוקת עבודה וכו' וכו' – הכל בהתנדבות מוחלטת. יום עבודתי היה מתמשך עד כדי 18 שעות. לא היתה לי כל יומרה למנהיגות או התבלטות, אך ראיתי עצמי נאמן לענייני הפועלים שהופקדו בידי. עזרו לי גם יתר חברי הועד, וביניהם ידידי רדז’בסקי, פינקלשטיין (עכשיו עילם), ויחד ביצענו את אשר הוטל עלינו.

בסלילת כביש זכרון–שוני (1920): לזר, קמינקר, מונסטירסקי, רבינוביץ, טליתמן

 

חברת פיק"א ותחומי פעולתה    🔗

ציבור הפועלים בזכרון מנה כמה עשרות אנשים ורק לאחר זמן נתלקטו כמאה איש. לא היתה כל הכוונה ולא היתה רשות מרכזית שתדאג להתאמת הפועלים למקומות העבודה המעטים שהיו אז בנמצא. לא היה גם מוסד שידאג לגילוי מקורות עבודה ותעסוקה. רק פועלים בודדים הצליחו להשיג מקומות עבודה אצל איכרי המושבה, שהיו ברובם בעלי משקים זעירים ונחשלים אשר קיימו את עצמים בקושי ובתלאות מרובות. היתה קיימת אז מעין חלוקת תחומים ותפקידים בין המוסדות השונים שעסקו ביצירת מקורות־עבודה ובחלוקת עבודה. רכישת קרקעות ופיתוחן במחוז השומרון היתה שמורה אז בלעדית לחברת פיק“א והיא גם שגייסה את האמצעים הכספיים למטרה זו. בתחום סמכותה של פיק”א נמצאו אז אדמות נזלה ושפייה, גבעת־עדה (מרח), שוני, תל־צור, זרעונייה, סביבות קיסריה, ולאחר מכן גם בנימינה וכל השטחים סביבה שהיו אז שוממים – הרים וגאיות, מרחבי חולות ואדמת־טרשים. על אלה יש להוסיף גם את ביצות קבארה שהשתרעו מרוכסי הר־הכרמל עד הים על שטח של שלושה–ארבעה קילומטר והפיצו את מחלת הקדחת ומחלות ממאירות אחרות בכל הסביבה.

חברת פיק“א חלשה על כל המרחב הזה ובמשרדה המחוזי בזכרון יעקב היו מחלקה טכנית להכנת תכניות, מחלקה לרכישת ומדידת קרקעות, מחלקה לביצוע עבודות וכד'. עם כל הטענות והתביעות שהיו לנו – הפועלים – לחברה זו לא נעלם מעינינו אז – ולא כל שכן עתה בפרספקטיבה היסטורית, חלקה העצום של פיק”א בפיתוח השומרון ובאספקת תעסוקה לפועל העברי. למעלה מכל ספק, כי חברת פיק"א רשמה דף מזהיר בפיתוח הארץ בכלל והשומרון בפרט.

 

מיבחנים בתקופת אבטלה    🔗

בשלהי קייץ 1921, עם גמר העבודה בכביש זכרון–שני, ירדה עלינו אבטלה מאונס, ובעקבותיה – דכדוך־נפש וכל אותן הופעות הכרוכות באבטלה. לא ראינו אז לפנינו כל סיכויים לגילוי מקורות עבודה חדשים והאופק היה קודר ביותר. אותו זמן היו נערכות אספות פועלים תכופות וסוערות שנתנו ביטוי להלך־נפשם ולהתמרמרותם של הפועלים המובטלים, אך לא העלו כל פתרון למצוקתנו הכלכלית ומצוקת־הנפש. ראוי לזכור, כי באותה תקופה לא היו עדיין בארץ מוסדות עזרה הדדית לשעת הדחק וגם ההסתדרות החקלאית שאליה היינו מסונפים, לא היה לאל־ידה לחלצנו מהמצוקה. היינו מפנים את תביעותינו לחברת פיק"א וכן גם לועד איכרי זכרון־יעקב. מהראשונה דרשנו שתעסיק את מחוסרי־העבודה בכבישים שסללה, ואילו מאיכרי זכרון תבענו שיעסיקו מובטלים במשקים שלהם.

זכורה לי מאותם ימים ישיבה שהוזעקה במיוחד בהשתתפות ב“כ הפועלים, ההנהלה המקומית של פיק”א, ועד האכרים וכן גם נכח בה ג’יימס רוטשילד, שהיה אותו זמן בארץ. היוזם של ההתכנסות הזאת היה מר קלווריסקי, שהיה ידיד הפועלים, וראה את עצמו חייב להקל על מצוקתם. באותה ישיבה, שנערכה במשרדי חברת פיק“א בזכרון־יעקב, הופיעו כתובעים בשם הפועלים הח”ח: שמש (עתה בקבוצת יפעת), רדזייבסקי, י. פינקלשטיין (עתה – עילם), וכותב השורות האלו. בשם האיכרים הנתבעים הופיעה משלחת בראשות הא' דוידסקו, שהיה פעיל בתקופה ההיא בועד המושבה ובמרכז “בני בנימין”. היתה זו ישיבה ממושכת והדיון היה רציני ונוקב. ב"כ האיכרים טענו, כי משקיהם הזעירים והנחשלים אינם יכולים לקלוט את המובטלים למרות כל רצונם הטוב. ג’יימס רוטשילד האזין לתביעותינו ומרי־שיחנו והכרת פניו ענתה בו, כי הוא התרשם מהדברים שהשמענו, אך גם מישיבה זו לא נושענו ויצאנו בידיים ריקות.

מצבנו הלך והחמיר וכשהגיעו מים עד נפש נאלצנו להשתמש באמצעי הראדיקלי ביותר: הכרזנו על שביתה כללית בכל מחוז השומרון בסיסמה: עבודה עברית במשק העברי! השביתה התנהלה לפי כל הכללים, כדת וכדין. הפקדנו משמרות בפרדס נזלה של פיק“א ובכל מקום בו עבדו עבודה ערבית. זוכרני, כי הפסקנו אז את עבודתו של אשר הרשקוביץ החסון והגברתן, שעבד על הטרקטור הגדול שהובא מצרפת ע”י פיק"א וחרש בשדות הביצה של בנימינה. משטרת זכרון הודיעה לנו, כי היא מצידה לא תתערב בסכסוך זה כל עוד לא נשתמש במעשי אלימות. נענינו לתביעה, השמענו את זעקתנו ברמה, אך לא נקטנו במעשי־אלימות.

באותו זמן הציעה לנו הנהלת פיק“א בזכרון עבודה עונתית להקלת המצוקה: תלישת חמצה (צמח־שדה ממשפחת הקטנית שפירותיו משמשים למאכל כשהם קלויים בעודם ירוקים או כשהם בשלים). עבודה זו היתה מבוצעת בדרך כלל ע”י ערביות מהסביבה בשכר עלוב – 6–7 גרוש מצרי ליום עבודה. פיק“א ניאותה לשלם לנו תוספת שכר של 2 ג”מ ליום עבודה. הצעה זו עוררה אז ויכוחים רבים בציבור הפועלים. היו מחייבים שטענו, כי עלינו להיאחז בכל עבודה, אך רבים היו גם השוללים, שהתנגדו לקבלת העבודה לא רק מחמת השכר הירוד, אלא בגלל טיב העבודה עצמה, הכרוכה בקשיים מרובים. את החמצה צריך לתלוש בטרם עלות השמש, כשגבעוליה רווים עדיין טל. כשהגבעולים יבשים קשה לתלוש אותם והקטניות מתפזרות ונשפכות. פרט לזה יש לעבוד בזחילה ובכריעת־ברכיים והצמח מפריש מליחות שפוצעת את הידיים ומגרדת את העור.

בסופו של דבר גברו המחייבים על השוללים, קיבלנו את העבודה וביצענו אותה במלוא האחריות. באשמורת השלישית של הלילה היו חברי הוועד מקיפים את המושבה עם פנסים בידיהם, מידפקים על פתחי מעונותיהם של הפועלים הרדומים ומעוררים אותם בניגון של סליחות לא לעבודת־הבורא, כנהוג בערי ישראל בימי אלול, אלא לתלישת החמצה. שדות החמצה היו מרוחקים מהמושבה והיינו הולכים אליהם רגלי – הלוך וחזור – כשעתיים. אין לומר, כי היתה לנו חדוות יצירה רבה מעבודה זו, שתנאיה קשים ושכרה מועט, אבל גמרנו אומר להוכיח, כי שום עבודה אינה למעלה מכוחנו ונעמוד בכל מיבחן – ויהי אשר יהי.

לאחר נסיון קשה זה קיבלנו מחברת פיק"א את העבודה בכברה.

 

ביצות כבארה    🔗

כבארה זו לא היתה בימים ההם אלא בצה אחת גדולה. המים שנקוו מהרי־אפרים והמעיינות המרובים נעצרו כאן, כי לא היה להם מוצא אל הים. חופי הים היו מכוסים דיונות ובמשך הזמן סתמו החולות האלה את האפשרות של העברת המים העודפים אל הים. הבצה השתרעה על שטח של קרוב לששת אלפים דונאם ויתושי הקדחת שלטו בה שלטון בלי מצרים ואף הגיעו לישובים המרוחקים. האדמה היתה מכוסה קוצים, גידולי־פרא למיניהם, שיחים דוקרים וכד', אשר ביניהם שרצו חזירי־בר ותנים שאת עקבותיהם אפשר היה לראות במשעולים בין השיחים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נמסר מטעם ממשלת המנדט זכיון על הכבארה הזו לברון רוטשילד כדי להכשיר, לייבש וליישב את המקום הזה.

לאחר גמר סלילת הכביש משוני התחלנו לעבוד בביצות כבארה. זו היתה עבודה נועזת ואחראית ביותר. במו־ידינו חתמנו על החוזה ותנאי העבודה, וראוי לומר כי התנאים שקיבלנו מחברת פיק“א היו טובים למדי (עבדנו 5 ימים בשבוע וקיבלנו תשלום עבור 6). שממת־דורות היתה במקום הזה וצריך היה להתגבר על הרבה תקלות ומכשולים כדי לבצע את העבודה כראוי. התכניות הותוו ע”י המהנדס ברוייר, עולה מהונגריה, שמניעים דתיים עמוקים הניעוהו לעזוב את הונגריה, וצוות מהנדסים. הוא שיקע את מלוא מרצו וכשרונו במיבצע כבארה, אך גם אנחנו, הפועלים, לא חסכנו מאמצים, בוססנו בביצות, הלכנו בדרך־לא־דרך ושיקענו ממיטב כוחותינו כדי לבצע את העבודה, על הצד הטוב ביותר. מהחברה קיבלנו בגדים, מגפיים וכן גם בקבוק קוניאק לחיסון הגוף.

לאחר שנערכו המדידות הוחל בייבוש הביצה

תפקידנו היה לסמן קווים ולפנות שבילים לאורך כל שטח הביצה שהשתרעה על אלפי דונאמים כדי שאפשר יהיה לערוך את התכניות הטופוגראפיות לייבוש ולהכשרת הקרקע. למטרה זו הקימונו מחנה־עבודה מיוחד במרכז זכרון יעקב מצוייד בכל הסידורים הסאניטריים הנאותים. זוכרני, כי הייתי משכים עם שחר ומעיר תחילה את זושקה האקונומית שתפקידה היה להכין כוס תה וצידה לדרך בשביל 60 הפועלים שהיו יוצאים לעבודה. לאחר מכן הייתי עובר מאוהל לאוהל ומעורר את “הפרולטריון” הרדום, שברובו היה חסר כל נסיון בעבודה מסוג זה, ומזרזו שיתקין עצמו לעבודה. רבים מהם לימדתי איך להחזיק גרזן או חרמש ביד, אך לא חלילה כרודה או נוגש. לעולם לא תבעתי מאחרים את אשר לא קיימתי בגופי. צעדתי תמיד בראש העובדים, בוססתי עד צואר בבוץ, השתדלתי לעזור לכל נחשל ומזדנב, ומטרתי היחידה היתה להוכיח, כי לא תכבד עלינו כל עבודה ופועלים עברים מסוגלים לבצע כל תפקיד למען בניין הארץ.

היום מצלצלים, אולי, הדברים כמליצה, כציונות במרכאות, אך אז היתה זו מציאות של ממש. נדמה לי, כי לא אפריז אם אומר, כי על ידי סלילת כביש שני–זכרון, חציבת ההר בדרך זכרון–נזלה וייבוש ביצת כבארה רשמנו אז דף מפואר בעברנו לסיפוק לבם של מנהלי פיק“א ומהנדסיה שלא נמנעו מלומר לנו את שבחנו בפנינו. שמור אצלי למזכרת החוזה שנחתם בין הפועלים וחברת פיק”א למימוש העבודה בכבארה. חתומים עליו נציגי הפועלים: אהרון קמינקר ורז’ויבסקי ונציגי ההסתדרות החקלאית אשר לה השתייכנו, כפי שיוסבר להלן, א. מ. קולר (ז"ל) ויבדל לחיים הרצפלד אברהם.

“החלוצים” מאקרמן בשובם מהעבודה בביצת כבארה (1921)

העומדים מסומנים בשמותיהם. יושבים: נח צוקרמן, אברהם סרפר (כפר הס),

ואהרון ברנד (ת"א).

 

לילות־שבת בצוותא    🔗

אציב כאן ציון לזכרן של האלמנה אורנשטיין ובתה אשר בשבילן שמורות אצלי וודאי לא רק אצלי – המלים החמות ביותר ושבחים ללא כל הסתייגות. אשה זקנה היתה זו, צנועה, תמימה וישרת־דרך, מעין בונצ’ה שווייג של י. ל. פרץ. בזכות נשים כמותה קיים העולם. בביתה הקטן התקינה מעין מסעדה שהיתה בשבילנו בימים ההם לא רק בית־אוכל אלא “מיקדש־מעט”. תמורת שכר־טירחה מועט היתה מתקינה את ארוחותינו והיא כאילו הכניסה את כל ליבה לארוחות אלו, שמחירן היה 13 גר“מ. אך, כאמור, לא האוכל היה העיקר במסעדה ביתית זו, אלא האווירה, שהצליחה להרעיף עלינו בעיקר בלילות שבת. היינו מתכנסים שם לאחר יום־עמל מפרך בכביש שוני, משיחים את בעיותינו, והזקנה היתה מגישה את הארוחות במאור־פנים, בחיוך, בלבביות, כאילו שימשה בקודש, ואנחנו מצאנו בביתה הדל את מה שחסר לנו ביותר באותם ימים – בית וביתיות. זוכרני, כי בין הבאים למסעדה זו היו זולתי חברי נח, יהושע ברגר, אברהם דורפמן, סרפר הצוחק, רשקובסקלה “הבנדיט”, יוסף טולצ’ינסקי, אהרון ברנד, מרגלית ואחרים מקבוצת אקרמן. בערבי־שבת היתה המסעדה הקטנה הזו מקבלת צביון חגיגי, כאילו ירדו מלאכי־השרת לתוכה. השולחן היה ערוך כדת וכדין לפי כל כללי המסורת: נרות שבת דולקים, חלות (קיילץ') על השולחן, בקבוקי יין, דגים, מרק־עוף מהביל, בשר ו”קומפוט" לקינוח, בקיצור – ממש כבבית אבא. היינו מקדשים על היין בנוסח השגור, שרים זמירות בצוותא, מתרפקים על ניגונים בדבקות, ואין ספק, כי היינו מבטאים בהם את כיסופינו וגעגועינו ליקירינו שנשארו בחו"ל, למנהגים וגינונים שליוונו בימי־ילדות, לבית־אבא וכו'. האלמנה היתה נפעמת ונרגשת עומדת מן הצד ורווה נחת מלקוחותיה־אורחיה שהנשמה־יתירה השבתית שלהם כך מתרוננת – – –

לאחר ארוחת־הערב היינו יוצאים שלובי־זרוע לטיול ברחובות זכרון־יעקב, כשאנו מקיפים את כל המושבה והד שירתנו נישא למרחקים. אנחנו, החלוצים־ “היחפים”, שכדבר השיר “באנו בלי כל וכל, אנו עניי אתמול” – ראינו את עצמנו באותם ערבים כבני־מלכים ממש, נושאי יעוד ושליחות. השתחררנו מכל הדאגות והתלאות, פרט לדאגה אחת שאף היא מצאה ביטוי בשיר שהיה נפוץ כל כך “וטהר לבנו לעבדך באמת” או "בשוב ד' את שיבת ציון " – שיר שהיה במיוחד חביב עלי. כל מה שהעיק עלינו – מצא לו פורקן באותם ערבים ובאותה דבקות שהערינו לשירינו, אך אילו ניסה ויכול מישהו לרדת לנבכי נפשנו באותם ערבים היה מגלה ודאי אצל כולם את הערגה הביתה, אשר כך באה לידי ביטוי, וכאמור – במידה רבה הודות לאלמנה אורנשטיין שהצליחה לטפח בביתה את האווירה המיוחדת הזו.

 

המפלגות וועד הפועלים    🔗

חברותי בועד הפועלים הביאה אותי למגע עם נציגי ההסתדרות החקלאית וכן גם עם אנשי ועד המושבה. הועד היה נבחר ע“י האספה הכללית של הפועלים בבחירות אישיות, ישירות וכלליות – לפי רשימות מומלצים שהוגשו ע”י מפלגות הפועלים (מבחינה זו כמעט שלא נשתנה דבר בארצנו מני אז). על פי רוב היו נבחרים לועד נציגי מפלגת “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר” ולעתים גם נציגי פועלי־ציון־שמאל, שהיתה הקטנה במפלגות.

ועד העובדים בזכרון היה מסונף להסתדרות החקלאית אם כי לא עבדנו בעבודות חקלאיות, אלא שהמושבה זכרון היתה כמושבה חקלאית בתחום ההסתדרות החקלאית. עמדנו בקשרים הדוקים עם חברי המזכירות א. מ. קולר ז"ל ואברהם הרצפלד, ייבדל לחיים ארוכים. ישיבות הועד היו נערכות לעתים תכופות, וכמובן – לאחר יום העבודה. בישיבות אלו, היינו דנים לא רק בענייני עבודה שוטפים, אלא בבעיות כלליות אקטואליות, שהיו שנויות במחלוקת, וכל אחד מחברי הועד השתדל להיות נאמן לעמדות מפלגתו, שכן המפלגות היו אז הקובעות בעניינים קטנים כגדולים.

מבחינה זו לא נפלתה זכרון לטובה או לרעה מכל מקום אחר בארץ. בימי העליה השלישית היו המפלגות ה“שולטות בכיפה”. אין לומר, כי המפלגות היו תולדה של התנאים בארץ־ישראל, כי הרי ידוע שהן הועתקו מהגולה לתוך המציאות הארצישראלית, והן היו בעיקר בבואה של החיים בגולה. ציבור העובדים הקטן בארץ ודאי שלא נזקק לכה הרבה מפלגות וגם לא היתה שום הצדקה אוביקטיבית לקיומן. אך זה כוחן של המפלגות, כנראה, מאז ומתמיד: הן חודרות דרך כל הסדקים, מגבשות עמדות ומחייבות את חבריהן לדגול בהן ולא בנקל יוותרו על עצם קיומן.

עצם קיומן של המפלגות המרובות בימים ההם לא היה בו כדי להעלות את המוראל בקרב ציבור העובדים אז. לעתים היו הדעות בעניינים רציניים מתפלגות לא משום שהיה מקום לחילוקי־דעות אלא משום שכל מפלגה ראתה את עצמה חייבת לנקוט עמדה אחרת מאשר זו שדגלה בה המפלגה היריבה, וודאי שהדבר לא היה לטובת העניין עצמו ולטובת הציבור. רק עתה, כשאני משקיף על אותן הסערות הציבוריות והוויכוחים הלוהטים שהיו אז, כש־51 שנה מבדילות מהתקופה ההיא, אני נוכח באיזו מידה היו הרבה ויכוחים וחיכוכים מלאכותיים, ללא כל הצדקה, אך אז, בשנות העשרים, היינו כולנו נגרפים עם הויכוחים האלה, דבקים בעמדותינו המפלגתיות ורואים בהן קודש־קדשים. אני נזכר עתה בלהט הויכוחים והדיונים באספות הפועלים בזכרון, בנאומים חוצבי־להבות של ב"כ המפלגות השונות – וחיוך עולה על שפתי. עם זאת ראוי לציין, כי המפלגות מילאו גם תפקידים רציניים בקליטת העליה ובדאגה למקורות עבודה, שכן אלה היו העניינים העיקריים שנדונו באספות הפועלים ובישיבות הועד בזכרון.

סיור בביצור כבארה עם המהנדס הצרפתי (1921)

אני מעלה בזכרוני עתה את הפולמוס הסוער בישיבת ועד הפועלים בענין השבתון באחד במאי 1921. הדעות היו מחולקות כמובן לפי הקו המפלגתי. אנו, חברי מפלגת “אחדות העבודה” שראינו את עצמנו נאמנים לרעיון הסולידריות הבינלאומית ונימנינו גם על האינטרנציונל השני דרשנו בכל תוקף, בהתאם להוראות שקיבלנו ממרכז המפלגה, לקיים שבתון מוחלט גם בזכרון, אך חברי “הפועל הצעיר” – נאמנים לעמדתם ולהחלטת המרכז שלהם – התנגדו לכך – אף הם בכל תוקף – וכל המושבה הקטנה היתה כמרקחה. בסופו של דבר יצאו חברי “הפועל הצעיר” באופן הפגנתי באחד במאי לעבודת־חציבה בהר בדרך המובילה מזכרון לנזלה ולרכבת. אנחנו ראינו בכך דבר שלא ייעשה, גינינו את הדבר והרוחות סערו ימים רבים. (יצאנו גם למקום עבודתם במשלחת כדי לשכנע אותם לבל יפרו את השבתון של הפועלים).

 

בנים חורגים בזכרון    🔗

למען האמת ההיסטורית ראוי לציין, כי איכרי זכרון־יעקב ברובם המכריע לא גילו התלהבות רבה לעצם חדירתם של החלוצים – כפי שנקראנו אז – לתחום המושבה. היה חייץ ברור ומוגדר בינינו לבינם והרגשנו בו היטב. מקורו של חייץ זה היה ודאי בהשקפותינו השונות, במקומות מוצאנו, בהשגות שלנו לגבי דרכי בניין הארץ, ברקע התנועתי שלנו וכו', אך הגורם העיקרי לחייץ זה היתה ללא ספק בעיית העבודה העברית במשק העברי. זו היתה אבן־הנגף העיקרית ובגללה הועמדנו משני צידי המיתרס. איכרי זכרון העסיקו במשק הזעיר והנחשל של הימים ההם פועלים ערביים. לא אבוא עתה לקטרג נגדם. ודאי שהיו לכך נימוקים אוביקטיביים רציניים כשם שישנם גם עתה – לאחר חמישים שנה ויותר – נימוקים לעבודה ערבית במשק העברי. הם טענו אז, כי העבודה העברית היא יקרה מדי והמשק אינו יכול לעמוד בה, הפועלים העברים אינם מנוסים בעבודה ועוד נימוקים מסג זה. היו גם איכרים שטענו, כי לעולם לא יסתגלו פועלים עבריים לעבודה מפרכת בטוריה וכיו"ב. הועמדנו, איפוא, מהיום הראשון לבואנו לזכרון בפני הבעייה החמורה הזו של כיבוש עבודה, וניטשו ויכוחים סוערים בעניין זה גם בין חברי ועד הפועלים עצמם.

איכרי זכרון ראו בנו בנים־חורגים, וגם לנו עצמנו לא היתה הרגשת אזרחות ושויון־זכויות. מכאן נבעו גם חילוקי הדעות ביחס לחובותינו כלפי המושבה. היו בינינו שטענו, כי אם איננו שווי־זכויות במושבה – הרי איננו גם ממילא שווי־חובות, וכשם שהאיכרים פרקו מעל עצמם את עול העבודה העברית – כן רשאים אנו לפרוק את עול ההגנה על קיומם, ואיננו חייבים להגן בגופנו ולשמור על משק שמחרים אותנו. לעומתם היו אחרים שטענו, כי לא רק על האיכרים אנו חייבים להגן, אלא על עצמנו ועצם קיומנו במושבה, ולמרות הבדלי הדעות אין אנו רשאים לעשות שבת לעצמנו, ועלינו להתנדב להגנה ולמלא חובתנו בשמירה על המושבה. זוכרני, כי חילוקי הדעות בעניין זה לא היו ערוכים לפי הקו המפלגתי דווקא, אלא כל אחד מאתנו נקט עמדה לפי שהכתיב לו מצפונו. ניתן לומר כי בעייה זו היוותה אז נקודת־מוקד ממש והסעירה את חיינו. בסופו של דבר ניצחו אראלים את מצוקים ונתגבשה הדעה האומרת, כי השמירה וההגנה על כל ישוב עברי היא מחוץ ומעל כל חשבון וויכוח. האוייב המתנכל לנו אינו מבחין בין יהודי ויהודי, אנו שותפים לגורל אחד למרות ההתנכרות של אכרים יהודיים לעבודה עברית, ואנו מצווים להיות שותפים להגנה בכל מאודנו.

בסלילת הכביש מזכרון לתחנת הרכבת (1921)

 

מעשה־קונדס ומוסר־השכל בצידו    🔗

בהקשר זה ראוי לספר על מאורע אחד המאפיין את עמידתנו והרגשת אחריותנו בעניין זה. הדבר היה בליל פורים תרפ“א. לפתע, בשעת לילה מאוחרת, פלחה את חלל האויר תקיעה גדולה בשופר ולפי ההד ברור היה, כי תרועת השופר באה משפייה הסמוכה לזכרון, וכי אין זו אלא סימן־אזעקה וקריאה לעזרה דחופה. מיפקדת ההגנה בזכרון עמדה מיד על משמעות העניין והזעיקה את כל הגברים במושבה המסוגלים להשתמש בנשק, כולל הפועלים־החלוצים שהיו במושבה. כולם התייצבו במרכז המושבה והמפקד לייבוביץ הוציא מה”סליקים" את הנשק שהיה חבוי בהם וחילק רובים ואקדוחים לחברי ה“הגנה” במושבה, ואילו לנו, החלוצים, חילקו אקדוחים תופיים גדולים עם ידיות לבנות מתוצרת תורכיה, שהיו מכונים “קרדש”. הפקודה היתה – לנוע במירב המהירות לכיוון שפיה הנתונה בסכנה מבלי שירגישו בנו השלטונות. בדרך־לא־דרך, בשבילי שדות וכרמים, רצנו להגנה על הישוב הקטן, מתוחים ודרוכים. עד עתה זוכר אני כיצד התרשמתי עמוקות למראה הצעירים בני המושבה בני 15–16 שגילו עוז־רוח ואומץ־לב למופת וכשהם חמושים באקדוחים ורובים התקדמו יחד איתנו בכיוון שפייה. כשהגענו למקום נסערים ונפעמים נדהמנו לשמוע, כי אותה תקיעה גדולה שנתפרשה כסימן־אזעקה לא היתה אלא תעלול קונדסי של אחד מבחורי שפייה אשר נתבסם כראוי לכבוד פורים וחמד לו לצון…

מבלי משים היה באזעקת שוא זו מעין מיבחן לכוננותנו. הרגשנו כולנו, כי למרות כל חילוקי־הדעות יש משהו שהוא מעל הכל. בעצם גיוסנו ונכונותנו לקרב ולהגנה ראינו אות לשילוב בני כל העליות, סימן־אזרחות והתערות במקום הזה, שהוא גם לנו, כלבני זכרון הותיקים והאיכרים, מולדת.

 

רופאים וחולים    🔗

כשאני רואה עתה בעיני רוחי פרקי־חיים אלה שלנו בזכרון לפני חמישים שנה, איני יכול שלא לייחד דברי הערכה לאומץ־לבנו ועוז־רוחנו בימים ההם. איני יודע מהיכן שאבנו כוחות אלה כדי לעמוד בכל התלאות, הצרות ומרעין־בישין שפקדו אותנו אז. זכורים לי במיוחד אותם ימים כשהקדחת הפילה אותנו למישכב וכל מזוננו לא היה אלא כינין. הרופאים לא ייחסו חשיבות רבה למחלה זו, שכן רגילים היו בה וכל חלוץ־עולה חדש חייב היה לעבור אותה, אך כשפקדה אותנו הקדחת היה המוראל שלנו יורד. היינו נזכרים אז בבית־אבא ובטיפול ובפינוק שהיו מגלים כלפי כל חולה בבית, ואילו כאן – שכובים היינו על המיטות לבד, בחום של ארבעים מעלות, הוזים וקודחים וללא אותו מגע חם של יד אמא, ללא אותה חמימות משפחתית מלטפת.

אני הספקתי עוד להכיר את ד“ר הלל יפה שעל מסירותו ונאמנותו היו מהלכים סיפורים רבים. נזדמן לי לשכב בבית־החולים הקטן שבזכרון שסה”כ היו בו כעשר מיטות, ועמדתי על טיבו של הרופא והאיש הדגול הזה ששמו הולך לפניו. כשד“ר יפה עבר לחיפה בא במקומו ד”ר כהן. הוא לא היה מטריח את עצמו לפעמים להיכנס לדירות החולים שלו ששכבו קודחים אלא היה מציץ דרך החרכים ומכריז בקול: שלוש פעמים כינין!…

בשנת 1922 הגיעה לזכרון הרופאה ברמן (שנודעה אח"כ בשמה טובה ישורון־ברמן). בתחום הטיפול הרפואי שלה היתה גם שפייה והסביבה ולעתים תכופות ראיתי אותה ברכבה על חמור כדי לבקר את החולים בסביבה.

וכאן אולי המקום לציין, כי אפילו בימים הקריטיים ביותר, כאשר רוחי היתה נכאה והמוראל ירוד מאד, לא עברה בי אף פעם מחשבה על ירידה מהארץ. ואני לא הייתי יוצא מהכלל בעניין זה. כמוני היתה כל הקבוצה מאקרמן. לעתים תכופות הייתי שומע על פלוני שירד ועל אלמוני שמתכונן לרדת ואף פעם לא למדתי זכות על יורדים אלה – ותהיינה הסיבות כאשר תהיינה.

בתקופה הראשונה היינו נוהגים למנות את מספר הימים שעברו מאז נטשנו את בית הורינו, אך במשך הזמן מנינו כבר את החדשים… גם בימי עברה וזעם ומצב רוח הייתי כובש צערי בחובי, מחשל את עצמי בחזונות וחזיונות על ימים טובים יותר שיבואו, שמוכרחים לבוא, שוקע יותר בעבודה, שופך לבי במכתבים הביתה, תוך כדי העלמת התלאות והסבל והדגשת האור והסיפוק שיש לי בחיים החדשים המתרקמים בארץ־ישראל ושאני שותף להתרקמותם.

 

משפחת ספקטור בזכרון    🔗

כל החלוצים שעבדו בזכרון בשנים ההן זוכרים היטב את משפחת ספקטור בזכרון, וליתר דיוק – גרשון ספקטור ורעייתו לונה ז“ל (אחותו של דוד רמז ז"ל). בתנאי המציאות החדשה שנתקלנו בה בבואנו לזכרון ושלא התאימה כלל למה שתארנו לעצמנו וחלמנו על א”י – מילאה המשפחה היקרה הזו תפקיד של קליטת עולים במובן הנעלה ביותר של מושג זה. אכן, בבית הקטן ובחדרים הצרים בבית ספקטור, היתה רוח מיוחדת במינה. זה היה בית פתוח לרווחה לפני החלוצים ושם שאבנו עידוד בימים הקשים ביותר. מש' ספקטור נימנתה על אנשי העליה השנייה, אך היא ראתה יעוד לעצמה להקל את חבלי הקליטה של בני העליה השלישית במושבה אשר לא כל איכריה ראו אותנו, את הירוקים, בעיין יפה. לונה ספקטור הטובה בנשים ומחוננת בחכמת־חיים רבה ידעה לייעץ לנו בכל הזדמנות, להקל על הבדידות, להנחותנו במעגלי החיים ולקרבנו אל בני המושבה. היתה מעין הזדהות רעיונית בינינו לבינם, הרגשנו כי שותפים הם לרעיונותינו ומוכנים להאבק עליהם שכם אחד איתנו. הם ראו אותנו כשווי־זכויות ולא הסתכלו עלינו כעל נחותי־דרגה. ספקטור היה בעל תודעה ציונית חזקה וזיקה לאומית עמוקה, חבר למפלגת “אחדות העבודה” והוא אשר קירב אותנו למפלגה זו, שכן היה חבר הוועד ומהנאמנים ביותר למפלגה. כל הישיבות, הבירורים והדיונים בענייני־דיומא שלנו נערכו בבית ספקטור. הרגשנו בביתם כבבית משפחה, כי אכן הצליחו הספקטורים להשרות בביתם אווירה משפחתית, שכה נזקקנו לה בימים ההם. רבים־רבים שהמושבה זכרון־יעקב שימשה להם תחנה בימים ההם נושאים בלבם רחשי־תודה והוקרה עמוקה למשפחת ספקטור.

ראוי להדגיש כאן, כי ספקטור טיפל גם ב“קופת חולים של “אחדות העבודה”, שקדמה לזו של ההסתדרות הכללית. הוא גם צרף אותי לחברי קופת־חולים זו ושקלתי על ידו 15 ג”מ – כתשלום ראשון. משהוקמה אח"כ קופת־חולים של ההסתדרות עברנו באופן אוטומאטי לשורותיה.

 

בשבילי המולדת    🔗

בשנת חיינו הראשונה בא“י שאפנו גם להכיר את המולדת ואתריה ההיסטוריים. לא היו לנו הרבה הזדמנויות לכך. בימות החול היינו שקועים בעבודה וכשעבדנו בקבארה יכולנו להכיר רצועת ארץ קטנה זו שבדרכנו לעבודה (היינו נוסעים בעגלות שהעמידה לרשותנו חברת פיק"א), אך בימי־שבת היינו משתדלים להעמיק את היכרותנו ובריתנו עם הארץ ע”י טיולים בסביבה הקרובה שהיו אז מנת הבידור והבילוי העיקרית שלנו. היו אלה טיולים מהנים ובהם מצאנו גם פורקן למצב־רוח קשה, תחליף לימי־חולין קשים ואפורים.

טיול פועלי זכרון לקיסריה (1921)

סיירנו וטיילנו בעיקר בסביבת זכרון־יעקב: קבוצת גן־שמואל, גבעת עדה (מרח), קבוצת כרכור, תחנת הנסיונות בזרעוניה, שפייה, שבע התחנות שעל נחל תנינים בקבארה וקיסריה.

זכור לי במיוחד טיול אחד כזה בשבת של חורף תרפ“א. התאספנו אז במרכז המושבה – כמה עשרות חלוצים שלא מזמן הגיעו ארצה – ושמנו פעמינו בכיוון לחורשת הארנים הסמוכה הגובלת עם המושבה שפייה. בחורשה זו התפרשנו, השתרענו על הקרקע והתבשמנו מריח עצי האורן המשכר. הסביבה היתה עטורה גפני־יין, נוף הרים וגיאיות, וכל אלה השרו עלינו מרוחם וריחם. ריקודי הורה השתלבו אז עם ניגונים חסידיים וההתלהבות של הבחורים והבחורות “עליזים מתרוננים” לא ידעה גבול. במיוחד גברו ההתלהבות והשמחה, כאשר גם השו”ב משפייה ר' דב (כינו אותו גם השו"ב האדום, משום שהיה נוטה לתנועת העבודה) שיתף את עצמו בשמחתנו והשתלב אף הוא במעגלי הרוקדים. ר' דב, שהיה גם עסקן ציבורי וחבר בועד הלאומי, השתדל להתרועע עם החלוצים שרחשו לו כבוד והוקרה. משום כך נענינו גם להזמנתו והלכנו לבית־הכנסת הקטן לתפילה בציבור ואף נתכבדנו בעליות לתורה. לאחר תפילת מנחה ערכנו “שלש סעודות” ושוב נשמעו ניגונים ותפילות, כשכל אחד משלב בהם ניגוני בית־אביו ועיירת־מולדתו. רישומו של טיול זה זכור ודאי לכל המשתתפים בו.

יעד חשוב לטיולינו באותה תקופה היתה כמובן קיסריה עם שרידי העתיקות והאתרים ההיסטוריים הרבים. לעתים תכופות היינו מגיעים לשם עם מורי־דרך והיינו שומעים הסברים והרצאות על תולדות הסביבה, על הערך ההיסטורי של כל האתרים ועל תקופת הורדוס. היינו מתעכבים ליד כל תל ואבן ובולעים את דברי המדריכים. אי־פעם גילינו שרידים של עמודי־שיש שהיו פזורים בשדות מתקופת הורדוס והיתה לנו אז מעין הרגשה של שותפים למעשה היסטורי־ארכיאולוגי.

הטיולים האלה היו לנו מקור־השראה חשוב והם הגבירו את זיקתנו ההיסטורית לארץ ואף הניעו רבים מאיתנו להעמיק את ידיעותינו בתולדות ארצנו. טיולים אלה השכיחו הרבה דאגות שהיו מקננות אז בלבנו. מיששנו ממש בידינו את ההיסטוריה הקדומה של ארצנו, שמות שהכרנו מהתנ"ך קרמו עור וגידים מול עיניו והנחילו לנו הרגשת סיפוק רב. היינו חוזרים נלהבים ממראה־עינינו והחוויות שלנו מטיולים אלה וודאי חיסנו אותנו במידה רבה לקראת יום־קטנות אפור ועבודה מפרכת.

 

בימים ההם ובזמן הזה    🔗

המחבר ואשתו – צפורה קמינקר

עד כאן פרשת זכרון־יעקב. אציב כאן נקודה. מזכרון עברתי לחבורת “העמק”, וכשזו נצטרפה לעין־חרוד נצטרפתי גם אני. לאחר מכן עבדתי כארבעים שנה בבית־החרושת “נשר” עד שפרשתי לגימלאות. לא אנסה עתה לספר על כל התחנות הנוספות שעברתי בחיי בארץ, אך כשאני סוקר את כברת־הדרך שעברתי בארץ במשך 51 שנה, יש לי הרגשת סיפוק גדולה על שמראשית דרכי נשארתי נאמן לעצמי ולקו שהינחה אותי מיום שעמדתי על דעתי – דבקתי בעבודה גופנית ולא סטיתי מדרכי אף כמלוא הנימה. זאת, אולי, גם הסיבה שהניעה אותי להעלות על הכתב פרקים מתולדות חיי.

אולי ייראה הדבר תמוה בעיני רבים? לשמחה מה זו עושה? כלום יש מה להתפאר בחמישים שנות עבודה פיזית בארץ? כן, יש ויש! בתוך עמי אני יושב ואני עוקב זה כמה וכמה שנים אחרי התהליך הזה של בריחה והתחמקות מעבודה גופנית, ואני חייב להודות כי אני מודאג מאד מהופעה זו, שקיבלה באחרונה ממדים עצומים, העלולים לדעתי לסכן את כל הישגינו במדינה.

עוד בימי נעורי בהיותי בחו"ל הרהרתי הרבה על מקורות השנאה העמוקה ליהודים בכל תפוצות הגולה. ודאי, כי תלישותנו מהקרקע וחוסר מולדת היתה אחת הסיבות לשינאה זו, אך נוכחתי כי גם ההתחמקות של היהודים מעבודה יוצרת, מעמל מפרך, אף היא אחת הסיבות לכך. ההידחקות שלנו למקצועות המיסחר והתיווך היתה בשבילי אחד מסימני־ההיכר של הגלות המנוונת. ידעתי, כי אנו רואים את עצמנו כעם־סגולה, “אור לגויים”, וכד', אך תמיד חשבתי, כי תחילה עלינו להגיע לדרגת עם ככל העמים, ליצור במו־ידינו את כל מה שדרוש לקיומנו, ורק לאחר שנגיע לכך נוכל גם להיות עם־סגולה. בעבודה פיזית יוצרת ראיתי ערך עליון בחיים, מצוות־עשה בשביל עצמי. מעודי לא עסקתי במסחר – אם כי היו לי הרבה הזדמנויות לכך – ומעין נדר נדרתי לעצמי: כל עוד כוחי אתי אדבק בעבודה ובגופי אקיימנה.

תפקידים ציבוריים רבים ושונים מילאתי בימי חיי, אך אלה היו תמיד לווי לעבודה עצמה ולא במקום העבודה. בזמנים שונים העלו בפני הצעות קוסמות שפירושן המעשי היה זניחת העבודה הפיזית, אך לא נתפתיתי להן. היתה לי תמיד הרגשה, כי אם חלילה אזנח את העבודה – הריני זונח את הרעיון אשר לו נשבעתי אמונים עוד בימי־נעורי. האמנתי תמיד בהגשמה עצמית. השתדלתי בכל התפקידים שמילאתי לא לתבוע מאחרים את מה שאני עצמי איני מקיים, והמעשה קדם בעיני להלכה. נראה לי, כי דווקא בתקופה זו, כאשר אלפי פועלים ערבים מ“השטחים” מובאים לביצוע העבודות הפיזיות והפשוטות ביותר, וכאשר כל צעיר וטוב רואה את עמל־הכפיים כפחיתות־כבוד – ראוי להדגיש יותר ויותר את העקרונות בהם דבקנו בימים ההם ואשר בזכותם הגענו עד הלום.

לי, לכשעצמי, אין כל הרגשת־נחיתות על שדבקתי בעבודה ולא עשיתי את העסקנות קרדום לחפור בו. אף פעם לא קנאתי בכל אותם העסקנים ששכחו טעמה של עבודה ממש והפכו את פעילותם הציבורית למשלוח־יד. ונהפוך הוא: ראיתי אותם ראויים לחמלה. השיר שהיו שרים בימי העליה השניה והשלישית “העבודה היא חיינו, מכל צרה תצילנו” היה בשבילי לא רק שיר אלא אמת־חיים.

ייתכן, כי לא הייתי מצליח בדרכי זו אילולא העזרה וההבנה של צפורה, חברתי לחיים מאז 1926. היא הבינה את דרכי ואף היא עצמה הלכה בדרך זו. כאשר באנו בברית הנשואין היתה צפורה חברת “הפועל הצעיר” ואילו אני נמניתי על חברי “אחדות העבודה”, אך השוני בהשתייכותנו המפלגתית אז לא עורר אי־הבנות בביתנו, כי עקרונות־חייה לא היו שונים משלי. שנים רבות היתה פעילה בהתנדבות מלאה במועצה הפדגוגית של בית־הספר בנשר, בועדת התרבות, ב“משען”, בארגון אמהות עובדות ועוד. גם עתה, כאשר כל אשה בגילה פורשת למנוחה ולבטלה, היא יוצאת מדי שבוע יחד עם עוד חברות בא.א.ע., ל“שיכון־שרת”, כדי ללמד חברות מעולי מרוקו והודו קרוא וכתוב ולהפעילן בחיי הציבור. בשנה האחרונה הצטרפה למורות אשר יוצאות לשיכון “פז”, מקום שם גרים עולים יוצאי ברית־המועצות, כדי לסייע בקליטת העולים האלה ולפתוח לפניהם את שערי הלשון והחברה הישראלית. אני רואה אותה תכופות בשובה מעבודת־קודש זו, ואני שותף להרגשת הסיפוק שלה מפעילותה זו. כמוני כמוה. אף פעם לא ראינו את פעילותנו הציבורית כשלב בקריירה האישית שלנו, אלא כביטוי לרצוננו להיטיב עם הזולת, לשפר ולהעלות את החברה והאדם, כי הרי לשם כך נוצרנו.