רקע
בנימין אליאב
הצה"ר ובית"ר

המכון להשכלה ציונית 1


 

על הזרמים האידיאולוגיים בתנועה הציונית    🔗

רבה המבוכה בשטח זה בתנועה הציונית. במשך תקופת ההגשמה רבו המפלגות הציוניות. בקרב הזרמים הראשיים שהתקיימו גם לפני כן, בתקופה האידילית של תנועה ציונית אחידה, כביכול, חלו פילוגים נוספים וצצו סיעות, הנבדלות זו מזו הן בגישתן לפרובלימות ההגשמה של הציונות והן בהשקפותיהן הפוליטיות והסוציאליות.

גם הזרמים הראשיים התרחקו מרחק רב ממקורם האידיאולוגי הראשוני ולא קל הדבר אף להם עצמם לגשור גשרים בין המציאות הפוליטית של היום לבין האידיאולוגיות הנבדלות, שעליהן הם מבססים כעת את זכות קיומם העצמאי, ולהצדיק בדרך זו את המלחמה הפנימית בתנועה – בין הסיעות בתוך הזרמים ובין הזרמים לבין עצמם.

מבוכה זו היא שהניעה את המכון להשכלה ציונית, המוסד היחידי בתנועה הבלתי תלוי והעל־מפלגתי, שהטיל על עצמו את התפקיד להפיץ דעת עיקרי־הציונות המשותפים לכל זרמיה וסיעותיה – להכניס לתכניתו שורה של סקירות על היסודות האידיאולוגיים של הזרמים הציוניים.

סקירות אלו לא הוזמנו אצל מחברים, שבאה עליהם המלצה רשמית מטעם המפלגות דוקא, אלא המכון על דעת עצמו פנה לאותם הסופרים שבכוח סמכותם בשטח האידיאולגי של זרמם וביכולתם הספרותית אין להטיל ספק כלל. מחברי הסקירות הללו חפשיים הם לגמרי מבחינת הגישה והמבנה. הפנימי וצורת הניסוח. רק תנאי אחד הותנה עמם, שסקירתם תצטמצם בתחומי תיאור חיובי בלבד של יסודות האידיאולוגיה של מפלגותיהם ותתרחק ככל האפשר מפולמוס־דברים עם שאר הזרמים.

המכון מקווה שבדרך זו יצליח לשרת את התנועה בספקו חומר למוד והסברה מקורי וחיובי לפי תכונותיו.

סקירות אלו מופיעות לראשונה במסגרת הקורסים של “בית־הספר בכתב לתורת הציונות” של המכון ומיועדות לחותמי הקורסים. כמו רוב הקורסים בתורת הציונות תוצאנה גם הן בשעתן מקובצות יחד בתבנית ספר ב“ספריה הציונית2 הקטנה” של המכון.

אנו תקוה שסקירה זו של בנימין לובוצקי על הרביזיוניזם, השניה בסדרת הסקירות על הזרמים האידיאולוגיים בתנועה הציונית, קולעת במלואה למטרה הנ"ל ותשרת שרות יעיל את התנועה הציונית כולה.

פרופ' שלום גולדלמן

ירושלים, כ“ח אדר א' תש”ו

1.3.1946


 

הקדמת המחבר    🔗

סקירה זו נכתבה מתוך פרספקטיבה היסטורית, כלומר היא יוצאת מתוך ההנחה, שעם פטירתו של זאב ז’בוטינסקי נסתיים מעגל־התפתחותה של אותה תופעה בציונות הקרויה תנועת הצה“ר ובית”ר. שרשיה הסוציולוגיים של תנועה זו היו נעוצים בעיקר בהמוני ישראל “שבין הים הבלטי לים השחור”, אשר הושמדו על־ידי הגרמנים ועל־ידי שאר הגויים בארצות ההן, – וכך ניטל מן התנועה לא רק המנהיג אלא גם הבסיס החברתי־ההמוני.

יש לציין עוד, שהחוברת נכתבה וסודרה בדפוס לפני שנערך משאל־החברים בהצ"ח אשר הכריע בעד השתתפות התנועה בקונגרס הציוני הקרוב.

ב. לובוצקי

י“ט אדר א' תש”ו 20.2.1946



 

השרשים ההיסטוריים    🔗


התנועה הלגיוניסטית    🔗

לתנועת הצה“ר ובית”ר היו כמה שרשים היסטוריים, אך העיקרי שבהם היתה התנועה האקטיביסטית, שנוצרה על־ידי זאב ז’בוטינסקי בימי המלחמה העולמית הראשונה. תכליתה של תנועה זו היתה – לעורר את התנועה הציונית לתמיכה ביצירת הגדודים העבריים ובהשתתפות פעילה במלחמה לצד מעצמות־ההסכמה נגד הקיסרות העותומנית.

מעיני רבים בימינו נעלמה העובדה, שתנועה אקטיביסטית זו היתה נתונה בסכסוך חריף עם ההנהלה הציונית של הימים ההם. להלכה נמצא אז המרכז העולמי של ההסתדרות הציונית בברלין. הנשיא היה פרופ' אוֹטוֹ ווארבורג. ציוני גרמניה, ובתוכם גם חברי ההנהלה הציונית שישבו בגרמניה, היו בטוחים בנצחונן של מעצמות המרכז (גרמניה, אוסטריה־הונגריה, תורכיה). גם ראשי הציונות ברוסיה, כד“ר צ’לנוב ואחרים, ראו בהפרת ה”נייטרליות" של התנועה הציונית סכנה חמורה והתנגדו לא רק לתעמולתו הלגיוניסטית של ז’בוטינסקי, אלא גם ל“גדוד נהגי הפרדות” של יוסף טרומפלדור בגאליפוֹלי.

בספרו “מגילת הגדוד” מתאר ז’בוטינסקי בקצרה את מהלך הויכוח ואת הקרע עם ראשי הציונות בישיבת הועד הפועל הציוני הגדול בקופנהאגן בקיץ 1915:

"קופנהאגן: לא כשלון בלבד אלא, נוסף לכך, גם ניתוק הקשרים – עם ההסתדרות הציונית.

בקיץ שנת 1915 נערכה שם ישיבה של הועד הפועל הציוני הגדול. נתכנסו, למרות החומרות של זמן המלחמה, צירים מגרמניה, רוסיה, אנגליה, הולנד. אני הייתי אז בסטוֹקהולם; מכיון שלא הייתי חבר הועד הפועל, לא היתה לי הרשות להשתתף בועידה. ואולם י. צ’לנוב הזמין אותי בטלגראמה נמרצת; ובישיבה פרטית, אי־שם במלון, הוכיח לי צ’לנוב, שקרא לעזרתו של ד"ר האנטקה האמיץ, במשך שלוש שעות רצופות, שכבר בהקמתו של גדוד־ההובלה בלבד באלכסנדריה היה משום חטא גדול, ולהמשיך בתנועה הלגיוניסטית פירוש הדבר – להמית את הענין הציוני.

בפנקסי רשומים קווים מעניינים אחדים של אותה שיחה. אחדים מהם נוגעים עד הלב ממש. ד"ר האנטקה הוכיח לי כמו שתים פעם שתים ארבע, שנצחונה של גרמניה בכל החזיתות מובטח באופן מתימאטי ומוחלט. הוא גם הסביר, מתוך הסתמכות על המדעים ההיסטוריים, הסטאטיסטיים והכלכליים, שתורכיה לא תוותר על ארץ־ישראל לעולם: להיפך, בעתיד הקרוב אפשר לצפות למרידות במצרים, אלז’יריה ומארוקו.

– רבותי, – השיבותי, – ויכוחנו אין בו שום תועלת… גרמניה לא תנצח, ותורכיה תשבר לרסיסים. ואולם למה לנו להתווכח ולריב? אני מציע לכם פשרה. הכריזו, שההסתדרות הציונית שומרת על נייטראליות חמורה ואין לה שום שייכות לכל מיני תכניות לגיוניסטיות; ואני אצא באופן רשמי מן ההסתדרות הציונית ואנהל את עבודתי בתור אדם פרטי; אני לא אפריע לכם, ואתם אל תפריעו לי.

ואולם הם החליטו – להפריע. המושב של הועד הפועל הציוני בקופנהאגן קיבל החלטה, שהציעה לציוני כל הארצות להילחם באופן אקטיבי בתעמולה הלגיוניסטית. פתאום נמצאתי במצב של מלחמה, כמעט יחידי נגד כל ההסתדרות הציונית". 3

התנועה האקטיביסטית נתמכה על־ידי ציונים רבים באנגליה, אם־כי גם שם התנגדו לה גדולי התנועה, שבאו מרוסיה, כמו אחד־העם. אבל עם התקדמותו של המשא־ומתן בין ד“ר וייצמן וסוקולוב לבין הממשלה הבריטית, אשר הוליד בנובמבר 1917 את הצהרת בלפור, קיפחה התנועה הציונית ממילא את אָפיה ה”נייטראלי" במלחמה והמרכז המדיני של ההסתדרות העולמית עבו בדרך הטבע מברלין ללונדון. החרם שהוטל על התנועה הלגיוניסטית התנדף. עם ראשית הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל כבר לא היה קיים שמץ ממנו, והציונים בארץ התנדבו לגדוד או לפחות תמכו בתנועת ההתנדבות.

אבל מבחינה פסיכולוגית ינקה תנועת הצה“ר ובית”ר תמיד מאותו מאורע היסטורי, שמחוֹללו היה זאב ז’בוטינסקי: מעשה של יחיד או של יחידים, על דעת עצמם, אף בניגוד לדעתה המפורשת של ההנהלה הציונית, יכול לשרת את המטרה הציונית שרות מכריע. העיקר הוא: ניתוח פוליטי מציאותי ומרחיק־ראות, עוז־רוח ועקשנות בביצוע, ובעיקר – פעילות מתמדת, “אקטיביזם” פוליטי בלתי פוסק; ולא שקיטה על השמרים, לא שביעות־רצון עצמית, לא השלמה עם המציאות. הלך־רוחות זה היה תמצית נשמתה של תנועת הצה"ר.

“ברית הציונים הרביזיוניסטים”, שנוצרה בברלין בשנת 1924, היתה המשך ישר של “הליגה הציונית האקטיביסטית”, אשר נוצרה מסביב ללגיוניזם הז’בוטינסקאי בימי המלחמה. בועידת ציוני רוסיה, שנתכנסה בפטרוגראד בשנת 1917, בימי שלטון קֵרֶנְסקי, השתתפה סיעה אקטיביסטית מאורגנת, אשר נלחמה מעל במתה את מלחמת הלגיוניזם. חברי הסיעה הזאת וכן שאר עסקנים ציוניים מרוסיה, שהיו קרובים לרוחה, היוו אחרי־כן באֶמיגרציה היהודית־רוסית, בברלין, את הגרעין הראשון של התנועה הרביזיוניסטית. הם נטלו לידיהם (בשנת 1923) את השבועון הציוני בלשון רוסית “ראזסווייט”, – שעבר בינתיים מפטרבורג לברלין, – והם ששינו את שם התנועה מ“אקטיביזם” ל“רביזיוניזם”.


פעולת יוסף טרומפלדור ברוסיה בשנים 1918־1917    🔗

שורש היסטורי אחר של התנועה, שממנו ינקה בעיקר תנועת הנוער בית"ר, היתה האוירה שנוצרה מסביב לפעולתו של יוסף טרומפלדור ברוסיה בשנות המהפכה 1918־1917.

באותה ועידה של ציוני רוסיה בפטרבורג (1917) נוכח גם הוא. תכניתו היתה להקים ברוסיה תנועת המונים חלוצית, שתהא בעת ובעונה אחת גם צבא יהודי של רבבות חיילים, אשר יחצה את הררי קאווקאז ויעלה לארץ ישראל מן המזרח. בנוער היהודי בכל רחבי רוסיה הדהדו השמועות על מפעל גדול זה. תוך כדי התארגנות להגנה עצמית בפני נחשול הפרעות, שליווה את מהלך המהפכה הרוסית, חלמו רבים על הצטרפות לצבאו הציוני של טרומפלדור. כבר התנהל – באמצעותו של הסופר אן־סקי – משא־ומתן עם ממשלת קרנסקי בדבר מתן רשות והקלות לארגונו של הצבא הזה, אך מהפכת הבולשביקים ב־7 בנובמבר 1917 שמה קץ לדבר. היסוד הצבאי שברעיונו של טרומפלדור היה מוכרח להעלם, וזמן־מה התיחס השלטון הבולשביסטי בסבלנות לתנועת החלוצים כתנועת הכשרה חקלאית בלבד. בשנת 1918 נוסדה בדווינסק, ביזמתו של טרומפלדור, הסתדרות “החלוץ”. טרומפלדור פרסם חוברת על מטרותיה והבליט בה גם את הצד האסטרטגי והצבאי בתפקידי החלוצים בארץ ישראל.

ואכן, אין זה פלא, שהעליה השלישית, במידה שהיתה מושפעת במישרין מיוסף טרומפלדור, לבשה ב“גדוד העבודה” צורה צבאית.

את התא הראשון של תנועת בית"ר בריגא, אשר נוצר בדצמבר 1923, יש לראות כצאצא רוחני של תנועה טרומפלדורית זו, לא פחות משהגרעין הראשון של “ברית הציונים הרביזיוניסטים” בברלין היה גלגול ישר של התנועה הלגיוניסטית־אקטיביסטית של ז’בוטינסקי.

אלה הם שני השרשים ההיסטוריים העיקריים של תנועת הצה“ר ובית”ר.


האכזבה מסיר הרברט סמואל    🔗

אך הפרוגראמה של התנועה הצה"רית עוצבה לא רק כהמשך התנועות משלהי המלחמה, אלא גם – ואולי בעיקר – על־ידי הנסיון של השנים הראשונות של השלטון הבריטי בארץ ישראל, נסיון, שאפשר לכנותו בקיצור בשם: האכזבה מסיר הרברט סמואל.

השלטון הבריטי הצבאי היה כמעט בגלוי אנטי־ציוני. בימיו אירעו המאורעות של שנת 1920 בירושלים, כאשר ז’בוטינסקי וכמה לגיונרים ארגנו את ההגנה העצמית ונאסרו בשל־כך על־ידי השלטונות. כל הישוב היה מאוחד ומלוכד בעמדתו כלפי שלטונות אלה. כדי לסמל אחדות זו, העמידו כל המפלגות את שם ז’בוטינסקי בראש רשימות מועמדיהם בבחירות לאסיפת הנבחרים הראשונה.

עם החלפת השלטון הצבאי באדמיניסטרציה אזרחית ועם התמנותו של סיר הרברט סמואל ל“נציב הראשון ליהודה”, ציפו הכל לשינוי יסודי במצב. הכל היו משוכנעים, שרק המפקדה הצבאית מתנגדת לציונות, ו“לונדון” היתה ונשארה ציונית ברוח בלפור ולויד ג’ורג'. את חילופי השלטונות ראו, איפוא, כחילופים בקו הפוליטי.

האכזבה מתקוה זו היתה הרקע לעיצוב תכניתה היסודית והראשונה של תנועת הצה"ר.

סיר הרברט סמואל, בימי כהונתו כנציב, לא חולל כל שינוי יסודי בפוליטיקה האנטי־ציונית של האדמיניסטרציה הצבאית. יתר על כן: הוא פרק את שרידי הגדוד העברי ולא הקים תחתם כוח צבאי עברי אחר; הוא הפסיק את העליה תחת לחץ הפרעות הערביות של שנת 1921; הוא מינה את ראש הפורעים והמסיתים, חג' אמין אל־חוסייני, לראש המוסלמים בארץ; הוא נתן לערבים אדמה ממשלתית (שלפי המנדאט היתה צריכה להמסר להתישבות יהודית); ובראש וראשונה – הוא הוא שחיבר את “הספר הלבן” הראשון על ארץ ישראל, את “הספר הלבן” משנת 1922, אשר פורסם חדשים מספר לפני אישור המנדאט ע"י חבר הלאומים ואשר קבע כי מטרתה של הצהרת בלפור לא היתה להקים מדינה עברית, וכי העליה תורשה רק “בתחומי יכולת־הקליטה הכלכלית של הארץ”. (מיניסטר־המושבות של אותה תקופה היה וינסטון צ’רצ’יל. 4

ז’בוטינסקי כיהן במשך זמן קצר (1922־1921) כחבר ההנהלה הציונית על יסוד פרוגרמה מוסכמת בינו לבין ד“ר וייצמן, שיסודה העיקרי היה – למנוע את פירוקם של שרידי הגדודים העבריים ולדרוש במפגיע את חידושם של גדודים עבריים בגרניזון הבריטי בארץ ישראל. כאחד ממייסדיה ומנהליה של קרן היסוד נסע לארצות־הברית, כדי לנהל שם את המסע הראשון של תעמולתה ולארגן את מגביותיה. אך עם שובו ללונדון הוא נוכח, שמדיניותה של ההנהלה, וביחוד של ד”ר וייצמן, לא התנהלה לפי ההסכם הנ“ל, ולכן התפטר ופרש מכל פעילות פוליטית. לפני התפטרותו חתם, “מתוך לויאליות כלפי חבריו בהנהלה”, על הפרוטוקול, שבו נרשמה ההחלטה לתת את הסכמת ההנהלה הציונית לספר הלבן הנ”ל.

אחת הסיבות לקרע בינו ובין ההנהלה הציונית היה גם ההסכם, שנחתם ע"י ז’בוטינסקי עם ממשלת פטליורה באוקראינה. לפי הסכם זה התחייבה ממשלת פטליורה להקים ז’נדרמיה יהודית בערי אוקראינה, שתשמש כעין הגנה עצמית ליגלית לאוכלוסין היהודיים, ויחד עם זה תשחרר את הצבא האוקראיני מתפקידי עורף בשביל המלחמה עם הצבא האדום. ז’בוטינסקי הותקף בחריפות רבה מצד חוגים ציוניים שונים על צעדו זה, והפולמוס ההוא הוסיף מרירות־יתר על היחסים בינו לבין הצמרת הציונית.


הפרוגראמה הראשונה של ברית הצה"ר    🔗

כאמור, תחילה פרש ז’בוטינסקי מכל פעולה מפלגתית. אך בשנת 1923, כשה“ראזסווייט” הברלינאי עבר לידיו ולידי חבריו, החליט להביא את דבריו לפני הציבור הציוני הרחב. בשורה של מאמרים ב“ראזסווייט” ובשורה של הרצאות במרכזי הגולה הוא הגדיר את סעיפי־היסוד של תכניתו.


חידוש הגדודים העבריים ומיליטאריזציה של הנוער

התביעה הראשונית, שיש להציגה לממשלה הבריטית, – היא חידוש הגדודים העבריים בארץ ישראל. “אין המדובר בַהקמת צבא עברי”, מסביר ז’בוטינסקי במאמרו, “כי עדיין אין לנו מדינה משלנו”. הכוונה – לחיל־מצב בריטי, שחייליו יהיו יהודים ושגם ימומן בעיקרו על־ידי יהודים:

“משנת 1918 עד 1920 נמצאו בארץ ישראל הגדודים ל”ח, ל“ט ומ' של קלעי המלך. הם היו מורכבים מיהודים. בשנת 1919 ניתן להם שם נוסף – “גדודי יהודה” – וגם סמל מיוחד – מנורה עם הכתובת העברית “קדימה”. באחד מהם היתה שפת־הפיקוד עברית. אך אלה היו גדודים בריטיים, חלק של הצבא הבריטי, בדיוק ככל גדוד סקוֹטי או וֶלסי. גדודים עבריים אלה פורקו. תפקידנו הוא, איפוא, להקימם מחדש ולכללם שוב בחיל המצב הבריטי בארץ ישראל. לשאלה זו יש גם צד כספי. דעת־הקהל האנגלית אינה רוצה לתת בשביל ארץ ישראל לא רק חיילים משלה אלא גם לא כסף משלה. לפיכך אנו חייבים לתת בשביל חידוש הגדודים העבריים גם את האנשים וגם את הכסף”.5

לאלה שהטיחו כלפיו, כי הוא “מיליטאריסט” (מלת־גנאי שהיתה חמורה מאד בימים ההם של אביב־הפאציפיזם באירופה), השיב ז’בוטינסקי בשני מאמרים, שנהפכו לנכסי צאן ברזל באידיאולוגיה של תנועתו: “קיר־הברזל” ו“מוסר קיר־הברזל”. בימינו אלה אין עוד צורך להאריך בנימוקים, שנאמרו שם. כללו של דבר: הכוונה איננה לגירוש הערבים או לדיכּויָים בכוח הנשק, אלא להקמתו של “קיר ברזל” אשר ימנע את הערבים מלהפריע את מהלך הבנין שלנו. וגורם המבטיח מהלך שָׁקֵט של מפעל אנושי גדול ומונע, ע"י עצם קיומו, התנגשויות־דמים הריהו מוסרי מכל הבחינות.

ז’בוטינסקי הטעים פעמים רבות, שאין די ב“הגנה” שבמחתרת. ראשית, מטעמים צבאיים; שהרי כוח שבמחתרת, המורכב מאנשים, אשר מקדישים למלאכה הצבאית רק את זמנם החפשי, איננו משוכלל כדבעי ואף איננו קל־תנועה כדרוּש, ושנית – מטעמים פסיכולוגיים. דוקא לשם מניעת ההתנגשות מראש יש להציג את הכוח הצבאי לראווה, למען יראו וייראו.

כמסקנה חינוכית מתביעה זו דרש ז’בוטינסקי את המיליטאריזאציה של הנוער העברי, את הפיכת ההכשרה הצבאית, בארץ ובגולה, לחלק בלתי־נפרד של התכנית החינוכית הלאומית. (באחד ממאמריו, שפורסם בתקופה מאוחרת יותר, – “אויפן פריפעטשאק”, – הוא השווה את לימוד הקליעה ללימוד האלף־בית ב“חדר”). ול“מטיפי המוסר” האנטי־מיליטאריסטיים השיב גם כאן: מיליטאריזם של כיבוש ודיכוי – פסול; אך מיליטאריזם של החלש לשם הגנה עצמית על חייו ועל בנינוֹ בפני תוקפנים ופורעים – שַׁאֲני. מיליטאריזם כזה קדוש הוא ומוסרי.


משטר התישבותי

הסעיף השני בפרוגרמה הזאת היתה “האופנסיבה הפוליטית”.

באותה תקופה, כשהקרנות הציוניות החלו לפרושׂ את רשת מנגנונן על כל תפוצות הגולה ונטלו לידיהן את כל ההסברה הציונית, כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד (שליחי קרן היסוד היו מבקרים אצל ראשי ממשלות ומיניסטרים ומבקשים מהם הצהרות אהדה למפעל־הבנין, כדי להמריץ ע"י כך את אוסף הכספים אצל היהודים האמידים) – באותה תקופה רווחה הדעה בציונות ובהמוני העם, שהכל תלוי מעתה ביהודים בלבד. הממשלה המנדטורית נתנה לנו “שַׁנסה”, ועלינו לנצלה. וניצולה של ה“שַׁנסה” תלוי בראש וראשונה בהכנסותיהן של הקרנות. אם יהיה להן כסף רב – נגאל את הארץ; ואם לאו – יהא בנו האשם של הכשלון.

כנגד הלך־רוחות זה קמו ז’בוטינסקי ותנועתו. הם טענו, שבתנאים פוליטיים אלה אין המפעל יכול להצליח, אף אם אוצר הקרנות יהא גדוש כספים ותרומות. משטר הבטחון הרעוע; המשטר הכלכלי, שאיננו מעודד התישבות חקלאית ופיתוח התעשיה, אלא אף מפריע אותם בזדון; הגבלת העליה לפי “יכולת קליטה”, המוגבלת גם היא באופן מלאכותי על־ידי המשטר הפוליטי והכלכלי הנ"ל – כיצד תתואר במסיבות כאלו עלית המונים, התישבות תכניתית רחבת־היקף, הפיכת הארץ למדינה עברית?

כי בראש וראשונה דרושה תכניתיות בהתישבות, סוף מעשה במחשבה תחילה. כלומר, הכל צריך להעשות לפי מטרה מסויימת, והמטרה היא – רוב עברי, מדינה עברית בשטחה המלא של ארץ ישראל המשתרע משני עברי הירדן. 6 ותכניתיות כזאת של הכשרת הארץ לקליטת המונים רבים לא תתכן בלי משטר ממשלתי מסויים, משטר היוצר מטעם הממשלה עצמה את התנאים הדרושים לעליה המונית, להתישבות צפופה וליצירת רוב עברי בארץ – בעניני בטחון, במדיניות העליה והקרקעות, במדיניות המכס והמסים, התחבורה וההובלה, – משטר, שיש לכנותו בשם הכולל "משטר התישבותי".


אופנסיבה פוליטית

מטרתה של האופנסיבה הפוליטית היא: להניע את האומה הבריטית ואת ממשלתה, שתחליף את המשטר האנטי־התישבותי בארץ למשטר התישבותי.

כיצד תתנהל אופנסיבה פוליטית זו?

התשובה על השאלה הזאת לא ניתנה בפרוגרמה הכתובה בצורה בהירה ומוגדרת. בהרצאותיו על הנושא הזה היה ז’בוטינסקי מביא כדוגמה את תנועת ה“צ’ארטיזם” באנגליה, אשר תבעה במאה הי"ט על־ידי פטיציות והפגנות המוניות שיפורים סוציאליים יסודיים. גם כאן דובר, איפוא, על מעין קובלנה או פטיציה החתומה על־ידי רבבות ומאות אלפים, או אפילו מליונים, של יהודים, שתוגש באופן חגיגי, קבל העולם כולו, לצירויות הבריטיות בכל מרכזי הגולה. אך האופנסיבה היתה יכולה ללבוש גם צורות הפגנתיות אחרות. העיקר הוא: שתביע את רצון ההמונים היהודיים, ולא רק את רצונם של מנהיגים או של מפלגות בישראל; וכן שתתבע שינוי יסודי של המשטר כולו, ולא רק תיקונים ארעיים פה ושם.

תעמולה זו לא נעמה לחכה של ההנהלה הציונית, ביחוד משום שהיא סתרה את הטון הכללי של תעמולת הקרנות. וייצמן אמר: “עם ישראל, איךָ?” – והתכוון לומר: היכן עזרתך הכספית הנדיבה למפעל־הבניין? וז’בוטינסקי אמר: “עם ישראל הוא אוֹל־רייט, אך המשטר בארץ איננו מאפשר הגשמה ציונית מלאה”. כעבור זמן־מה אף שכלל והשלים ז’בוטינסקי את המימרה הזאת. הוא רצה להבליט, שאפשר להניע את אנגליה לשינוי במדיניותה הארצישראלית, אלא שהציונות אינה הולכת בדרך הפוליטית הנכונה, אינה תובעת במפגיע את “פרעון השטר”. ולכן, בתקופה מסויימת, היה מסיים את הרצאותיו בהצהרה הבאה: “עם ישראל – אוֹל־רייט; ארץ ישראל – אוֹל־רייט; בריטניה – אוֹל־רייט. כל האָשָׁם – בהנהלה הציונית”. ואם זו תוחלף, ישתנה הכל לטובה.


“שיבה אל הרצל”

כל הפרוגרמה כולה עמדה אז בסימן הסיסמה: “נשוב אל הרצל”! “תנאים קודמים למעשים” (Bedingungen und nicht Dinge), כלומר – בלי תנאים פוליטיים מסויימים אין ערך ממשי למעשה־הבניין, כי הכל בנוי על חול ויכול להתמוטט ולהחרב בין־לילה. המטרה הציונית – רוב עברי, מדינה עברית – צריכה להיות גלויה, ברורה ומפורשת. כי אחרת אין הצדקה לתביעת שינוי המשטר, וגם אנגליה לא תרצה להשקיע את המרץ הדרוש בשינוי זה, אלא אם כן יהא ברור, שהשינוי יוליד עובדה פוליטית רבת־משקל.


תחית “אוצר התישבות היהודית”

ובאותה רוח של “שיבה אל הרצל” נוסח גם הסעיף הכלכלי היסודי בפרוגרמה הצה"רית הראשונה: תחית הבנק.

לתכנית זו היו שתי מטרות. ראשית, ליצור מוסד מרכזי לאשראי בשביל עלית המעמד הבינוני ובשביל ההתישבות “הפרטית”, כהשלמה לקרנות הציוניות, שדאגו בראש וראשונה להתישבות העובדת (אנו מדגישים: כהשלמה לקרנות, ולא בניגוד להן; כי באותה תקופה לא התנגדה תנועת הצה“ר עדיין לקרנות ולמפעליהן, וסניפי הצה”ר ובית"ר הצטיינו בכל מקום במסירותם לפעולת הקרנות, ביחוד לקרן הקיימת). ושנית, יצירת מוסד ציוני לריכוז חסכונותיהם ופקדונותיהם של יהודי הגולה. וגם זאת כהשלמה לקרנות. שהרי הקרנות ניזונות רק מתרומות, ומן הראוי לרתום לטובת המפעל הציוני את מחזור הונם של יהודים, בשלמותו או בחלקו הגדול, כהון מסחרי החוזר לבעליו עם הרבית, ולא רק את מה שהיהודי מפריש מרווחיו בצורת נדבות־צדקה.

ואכן, בסניפים הראשונים של ברית הצה"ר, כגון בלטביה, החלו חברי התנועה לעסוק בהפצת מניותיו של “אוצר התישבות היהודים” – כבימי הרצל.


שלושת הסעיפים של תכנית הצה"ר

שלשת הסעיפים האלה:

(א) חידוש הגדודים העבריים ומיליטאריזציה של הנוער העברי,

(ב) אופנסיבה פוליטית של המוני ישראל, שתתבע מאנגליה הקמת “משטר התישבותי” בארץ ישראל השלמה, שיהא מכוון במפורש לעידוד ההתישבות ההמונית של יהודים, עד הפיכתה של הארץ למדינה עברית בעלת רוב תושבים עברי,

ו־ (ג) השלמת מערכת המוסדות הכספיים של התנועה הציונית על־ידי תחיתו של “אוצר התישבות היהודים” – לשם ניצולו הציוני של הונם, של חסכונותיהם ופקדונותיהם, של יהודי הגולה ולשם יצירת אשראי זול למעמד הבינוני העולה ולהתישבות הפרטית –

אלה היווּ בשחרית ימיה של ברית הצה"ר את יסוד תכניתה ותעמולתה ואף נוסחו והוגדרו רשמית בועידה העולמית הראשונה, שנתכנסה בפאריס באביב 1925.

באותה תקופה (1927־1924) לא הקיפה תנועת הצה“ר עדיין המונים רבים. היא לבשה צורה של חוגים בודדים בערים שונות של אירופה המרכזית והמזרחית, וגם תנועת הנוער בית”ר (שבה נדון להלן) לא הגיעה אז לממדים המוניים.

אפשר לומר בבטחה, שהיסוד העיקרי בתנועה חדשה זו, היסוד שמשך אליה אינטליגנציה ונוער, לא היה כלול דוקא בסעיפים הפרוֹגרמאטיים המנוסחים והמוגדרים, אלא – בהלך הרוחות החדש אשר מתוכו צמחו סעיפים אלה, כאילו מתוך שורש רוחני מיוחד במינו. היתה כאן מעין מחאה נמרצת על התרוקנותה של הציונות ממהותה המדינית־מהפכנית על־ידי הפיכתה למכונת־קרנות, לאוסף־נדבות, למנגנון של תעמולה המטשטשת את האמת, המציגה את המציאות הארצישראלית באור רומנטי וָרוֹד, כדי לפתוח כיסי גבירים, מבלי לחשוף את אימת השואה המתקרבת בגולה ואת מאֵרת המשטר האנטי־ציוני המשתולל בארץ. באוירה זו קיפחה הציונות את חשיבותה החיונית בשביל הפרט היהודי (בשביל אותו “מגדל בורוויס” הסמלי שז’בוטינסקי היה מזכירו בהרצאותיו). הפרט היהודי – אם לא היה גביר תורם ואף לא חלוץ אידיאליסטי – היה נתון מחוץ לתחום־ראיתה של הציונות הרשמית; הוא לא עניין אותה. ועיקר העיקרים בתנועת הצה"ר בשחריתה היתה ההתמרדות נגד הרוח הציונית הזאת והשאיפה לשוב אל הציונות הגדולה, הממלכתית המהפכנית והמשיחית מימי הרצל ונורדוי.


 

הרעיונות והמבנה של תנועות בית"ר    🔗

לגיוניזם וחלוציות    🔗

בשנותיה הראשונות של תנועת הצה“ר קמו בארצות שונות גם קבוצות נוער אקטיביסטיות ורביזיוניסטיות: בוינה נוסדה אגודת צופים, בארץ ישראל – “סקציה ספורטיבית של הצה”ר”, בלטביה – “הסתדרות טרומפלדור”, וכו'. הנהגתה של ברית הצה"ר העולמית ניסתה לאגד את כל הקבוצות האלו במסגרת עולמית אחת בשם “ברית השומר”, אך נסיון זה לא הצליח. לעומת זאת נהפכה “הסתדרות טרומפלדור” אשר בלטביה לארגון המוני, לארגון־הנוער היהודי הגדול ביותר במדינה, משום שהיא לא הסתפקה בהשמעת סיסמאות בלבד אלא הפכה הלכה למעשה, תורה להגשמה. ובדרך הטבע עברה לידיה היזמה ליצירתו של ארגון הנוער העולמי בתנועתו של ז’בוטינסקי – ברית תרומפלדור (בקיצור: בית"ר).

בדצמבר 1923 נוצרה בריגא אותה “הסתדרות הנוער הציוני־האקטיביסטי על־שם טרומפלדור”, 7 ובסעיף הראשון של חוקתה נאמר: “הסתדרות טרומפלדור היא חלק של הגדוד העברי העתיד להווסד בארץ ישראל”. ראשית פעולתה היה – אימון צבאי של חבריה בהדרכתו של קצין נוצרי. אך כבר כעבור שנה לקיומה ברור היה, שאין טעם ל“אקטיביזם” זה, אלא אם כן הוא יהיה כרוך גם בהכשרה מקצועית ובעליה לארץ ישראל. מדי חודש בחדשו גברה בתנועה הרוח החלוצית, עד ש“ההכשרה המקצועית” (בבתי מלאכה ובחווה החקלאית, שנוצרה במיוחד בעזרת הציבור היהודי) היתה שקולה בחיי התנועה כנגד “ההכשרה הצבאית”. לבסוף נוצרה האידיאולוגיה בדבר שלש ההכשרות שוות־הערך: הצבאית, המקצועית והרוחנית.

כבר בשנת 1925 הגיעו לארץ ישראל ראשוני העולים של בית“ר מלטביה, ובסוף 1926 הם הקימו בפתח־תקוה את הקבוצה “מנורה”. כולם היו חברים בהסתדרות העובדים הכללית וראו את עצמם כחלק בלתי־נפרד של ציבור הפועלים ושל המחנה החלוצי בארץ. הם לא מצאו לשון משותפת – מעבר להשתייכות המפלגתית אל תנועת הצה”ר – עם הנוער שב“סקציה הספורטיבית” של הצה“ר בארץ ישראל, שהיה ארגון צופים בעל מבנה צבאי־חיצוני ובעל נטיות “אזרחיות” מבחינה סוציאלית. ניגוד זה הוסיף להתקיים זמן רב, גם אחרי שאותה “סקציה ספורטיבית” נהפכה, בראשית 1927, לסניף הארצישראלי של בית”ר העולמית ונמצאה, איפוא, במסגרת־נוער אחת עם העולים שבקבוצת “מנורה”.

האידיאולוגיה בדבר שלש ההכשרות היוותה את היסוד הפרוגרמאטי, שהוצע על־ידי “ברית תרומפלדור” בלטביה לועידה העולמית השניה של הצה“ר (פאריס, דצמבר 1926) כמצע להקמת ארגון־נוער עולמי מטעם התנועה הצה”רית בשם “ברית תרומפלדור”. ועידת הצה“ר העולמית אישרה את ההצעה ומסרה לבית”ר בלטביה את הסמכות לנהל באופן זמני את הקמתו של ארגון־הנוער העולמי. במשך שנים מספר (עד 1931) התנהלה בית“ר העולמית מלטביה, מתוך קשר רופף עם ההנהגה של תנועת הצה”ר, אשר ישבה בפאריס ובלונדון. רשת הסניפים הארציים הלכה והתרחבה בקצב מהיר, עד שהקיפה את כל כדור הארץ – “מחארבין ועד שיקאגו, מהלסינגפורס ועד קייפטאון”. אך הלב והמרכז של התנועה היה באירופה המזרחית והמרכזית – בארצות הבלטיות, בפולין, בבוקובינה, בסלובקיה. אין ספק שהתפשטותה של בית"ר היא אשר שיוותה את האופי ההמוני גם לתנועת הצה"ר.

הרוח אשר פעמה ברוב הסניפים האלה – פרט לבית“ר הארצישראלית, שנולדה מתוך “הסקציה הספורטיבית” של הצה”ר – היתה לא רק לגיוניסטית אלא גם חלוצית.


הויכוח על “המבנה”    🔗

אך דוקא בנקודה זו פרץ הויכוח הראשון בקרב תנועת בית“ר, הויכוח בין “לטביה” ל”ארץ ישראל", שבו נתקפלה כל התפתחותה של התנועה לעתיד לבוא. באותם הימים לא הבין איש, אף לא המתווכחים גופם, שבויכוח זה הולך ונחרץ גורלה של תנועת נוער המונית, אשר הפיחה רוח חדשה בדור שלם של בחורי ישראל בגולה.

לכאורה סבב הויכוח על המבנה הארגוני בלבד. “לטביה” טענה למבנה “דמוקראטי”, ו“ארץ ישראל” (פרט לחלוצי בית"ר, שעלו מלטביה, ושהיוו עדיין חטיבה מיוחדת) טענה למבנה “צבאי” – וארץ ישראל הכריעה. בחוקה, שנקבעה בכינוסים הראשונים של בית“ר העולמית (בפגישה בוורשה בינואר 1928 ובכינוס העולמי בדאנציג באביב 1931), ניתן לבית”ר מבנה היירארכי – “מלמעלה למטה” –, שסמכותו העליונה היה “ראש בית”ר" (זאב ז’בוטינסקי). להלכה היה “ראש בית”ר" נבחר אחת לשנתיים בכינוס עולמי, אשר היה מורכב מצירים נבחרים. אך בין כינוס לכינוס היה הכל מתנהל לפי מינויים ופקודות. ראש בית"ר מינה בכל ארץ “נציב”; הנציב מינה בכל עיר “מפקד קן”; וכו'.

לאמתו של דבר הוכרע בויכוח זה לא רק המבנה הארגוני של בית“ר אלא עוצבה מחדש גם מגמתה הרוחנית והסוציאלית 8. כי על־ידי המבנה “הצבאי” של הארגון הבית”רי שותקה למעשה, כעבור זמן קצר, תסיסת ההיאבקות הפנימית בין חלוצי בית“ר, שעלו לארץ ישראל מן הגולה (בעיקר מלטביה), ובין “נציבות בית”ר בארץ ישראל”, שהיתה כרוכה בכל אחרי מרכז הצה“ר הארצישראלי, אשר הלך במשך הזמן בדרך “אזרחית” ואנטי־הסתדרותית מובהקת. יתר על כן: המבנה ההיירארכי, שלפיו היה כל ממלא־תפקיד אחראי רק כלפי מפקדו שמינה אותו, או כלפי הנציבות והשלטון הרחוקים ממקום־ מגוריו, ולא כלפי החברים החיים ופועלים אתו בכפיפה אחת – מבנה זה הפסיק למעשה את תהליך היצירה הרוחנית “מלמטה”, שהיתה ניכרת כל־כך בבית”ר בלטביה בשנותיה הראשונות, והפכה את האידיאולוגיה למצוות אנשים מלומדה, אשר יצאה מפי ראש בית"ר או מפי הקצינים הגבוהים כעין גזר־דין, שאין להרהר אחריו.


מוניזם    🔗

אך אין ספק, שהודות לשפע הרעיונות, אשר יצאו מפי זאב ז’בוטינסקי, לא הרגישו הבית"רים במחסור של יצירה רוחנית “מלמטה”.

ראש בית"ר לבדו טבע מטבעות רעיוניים יקרי־ערך, שהיה בהם כדי להעשיר תנועה המונית של רבבות, תנועה שהקיפה מטובי האינטליגנציה היהודית הצעירה במזרח ובמערב וגם המוני “חסידים” צעירים, אשר שתו בצמא את דברי רבם.

הציונות היא אידיאל מהפכני, שצריך למלא את כל נפשו של הצעיר העברי, ואין היא סובלת אידיאלים נוספים, מקבילים או מתחרים, בצדה. מתוך דרכי הציונות גופם נובעים בהכרח כל הציוויים, החינוכיים, המוסריים והחברתיים, ואין צורך לבקש לציוויים אלה מקורות אחרים, כגון הסוציאליזם הבינלאומי, למשל. זהו העיקרון הבית“רי של “מוֹניזם”, של “חד־נס”. ז’בוטינסקי היה מזהיר בפני תוצאותיה הטראגיות של הכפילות הרעיונית, של “שעטנז”־האידיאלים, בתנועה החלוצית. הוא ראה בה את המקור להתנכּרות גוברת והולכת לאידיאל הציוני ולפניית הנוער בגולה אל ה”מוֹניזם" הסוציאליסטי – אל התנועה הקומוניסטית, שאינה רואה בדם ישראל אלא “שמן על גלגלי המהפכה העולמית”.


“הדר”    🔗

לתוך המשטר החיצוני של הצבאיות יצק ז’בוטינסקי תוכן חדש בשאיפה אל ה“טקס”, אל ה“הדר”, אל יצירת הטיפוס העברי החדש, שיתנער מן הכיעור של הווי הגיטו ויביע גם בהליכותיו החיצוניות את הכרת אצילותו העתיקה. את המשמעת העיוורת והמיכאנית הפך ל“נדר” של ציות־מרצון, כי הציות מביע רק את הרצון הקולקטיבי של התנועה כולה, את “השיר השר בתהום דמי”. אפילו ללימוד הדיבור העברי ביקש ז’בוטינסקי לשוות את הצד האֶסתטי של מבטא מדוקדק המבליט את עושר־הצלילים הטמון בשפה ואינו מדלדל את המוסיקה ה“ים־תיכונית” שלה על־ידי דיבור באקצנטים צפוניים ולועזיים.


כושר־ההגנה    🔗

ואחרון אחרון: כושר־הגנה. ז’בוטינסקי הבליט את הצד האנושי והמוסרי שבהגברת כושר־ההגנה בישראל. כי הפוגרומיזם של הגויים נובע בראש וראשונה מן “הפרובוקציה” המתמדת שבחולשתנו. כשהחלש מצמיח שניים וצפרניים, הריהו נוטל מחיית־הטרף את התאבון להתקיפו. כושר־ההגנה של החלש מפחית אלמות בעולם ואינו מרבה אותה. 9

וגם כאן, בבית“ר, כמו בהצה”ר, היה העיקר לא בסעיפים הפרוגרמאטיים המפורשים, לא בנוסחאות הפורמאליות של תביעה פלונית או שיטת־חינוך אלמונית, אלא בהלך־הרוחות החדש בכללו, באותה הרגשה כוללת, שבבית“ר הולכת ומתרקמת יהדות חדשה מעיקרה, היונקת במישרין ממעינות הגבורה והמלכות, ההדר והגאווה של ימי־הקדם והמתנערת ביודעין מן המפּוֹלת של אלפי שנות שיעבוד והכנעה. בית”ר היא “טל מפרה, טל חיים, טל המרד” – זו היתה החוויה המרכזית של כל רבבות הבית"רים, החוויה שבה הם ראו את עצמם נבדלים משאר תנועות הנוער בציונות, החוויה, שהיתה משותפת לכולם – “מחרבין ועד שיקאגו, מהלסינגפורס ועד קייפטאון”.

אך מבחינה אחת, ודוקא מבחינה גורלית ומכרעת, לא היה ז’בוטינסקי מורה־הדרך של בית"ר – לגבי החלוציות בארץ ישראל. בענין זה באה כל היזמה כולה “מלמטה”, ובעיקר מארץ ישראל גופה, ובשטח זה התחוללה התפתחות דרמאטית, שאורות וצללים שימשו בה בערבוביה. ועליה נעמוד להלן.


 

הפרוגראמה הכלכלית והסוציאלית    🔗


הפולמוס סביב העליה הרביעית    🔗

הועידה העולמית השלישית של הצה“ר, שנתכנסה בווינה בדצמבר 1927, הוקדשה בעיקר לפיתוחה של הפרוגרמה הכלכלית והסוציאלית של התנועה. הרעיון ההיוּלי, שהיה עטוף בזמנו בלבוש הרוֹמַנטי־למחצה של תחית ה”קולוניאל־בנק" ההרצלאי – רעיון התמיכה ביזמה הפרטית, בהזרמת ההון המסחרי היהודי לארץ במקום הרדיפה אחרי תרומות ונדבות בלבד – פוּתָח עתה לשיטה מסועפת ומנומקת.

הימים היו ימי המשבר של העלייה הרביעית. הנחשול ההמוני הראשון של עולי המעמד הבינוני יצר ערכים רבים בארץ, הניח את היסוד לענפי חרושת, לחקלאות הפרטית המעורבת, וכו', אך יחד עם זה הוא גם “נכשל” במידה מרובה. פרץ משבר כלכלי. החלה יציאה ניכרת מארץ ישראל; רבים חזרו לפולין מתוך אכזבה ויאוש. בתנועה הציונית התנהל ויכוח ער: במי האָשָׁם? ובויכוח זה עמדו זה מול זה שני מחנות מגובשים. וייצמן ומנהיגי הפועלים בארץ ראו בכשלון העליה הרביעית ראָיה חותכת לשיטתם, שיטת ההתישבות העובדת, העדפת החקלאות על התעשיה והמסחר, העדפת צורות־המשק הקולקטיביות והקואופרטיביות על הצורות האינדיבידואליות. וייצמן ותומכיו זלזלו ביזמה הפרטית ובתעשיה שהוקמה על־ידה וכינו אותם בשם “נאלבקי ודזיקא” ו“תעשית־כפתורים של שניפישוק”. תנועת הפועלים ראתה בעליה זו סכנה לדמותה החלוצית והקולקטיביסטית של התחיה העברית, מעין “גלותיזציה” כלכלית וחברתית של ארץ ישראל החדשה.

כנגד הלך־רוחות זה התיצבה אז תנועת הצה"ר. היא תלתה את הקולר אך ורק במשטר הבריטי והציוני, בהזנחת הצרכים של עלית המעמד הבינוני, בהעדר כל עזרה והדרכה מצד ההנהלה לעולה, שאמנם איננו “חלוצי” בהכרתו הסובייקטיבית, אך את מרצו והונו יש לראות כמרץ וכהון חלוציים מבחינה אובייקטיבית.

במשטר ממשלתי עויין וללא כל עזרה והדרכה מצד המוסדות הציוניים והישוביים – כיצד לא תכשל עליית המעמד הבינוני? שאלה תנועת הצה"ר. והרי ההישגים שהושגו, ביחוד בשדה החרושת – על אף המשטר האנטי־ציוני ועל אף התנכרותם של המוסדות – כלום אינם הוכחה חותכת, איזה אוצרות של חלוציות אובייקטיבית טמונים בעליה זו?

תוך כדי פולמוס בשאלות אלו נתגבשה אותה פרוגרמה כלכלית וסוציאלית, אשר נוסחה ניסוח סופי בועידת וינה משנת 1927.

אין להסתפק במפעלים חלוציים, חקלאיים וקולקטיביים. שיטת הבנין צריכה להסתגל לעיקרון, שההתנחלות בארץ ישראל תהא שווה לכל נפש יהודית, לכל משפחה יהודית, שיש ברצונה לעלות, לבנות ולהבנות.


חקלאות אינטנסיבית    🔗

הקרן הקיימת חייבת להקצות את שטחיה גם למתישבים “פרטיים”, שיקימו עליהם משקים זעירים. יתר על כן: עליה לכוון את ההתישבות החקלאית בכיוון של חקלאות אינטנסיבית, של חלקות קטנות המייצרות בהשקאה תוצרת יקרת־ערך, ועליה לפנות עורף למושגים הרומנטיים של פלחה, של “ההליכה אחרי המחרשה”, הדורשת שטחים עצומים לכל יחידה משקית. ד“ר ז. סוסקין, שהיה המומחה של התנועה בעניני התישבות חקלאית, העמיד את גודל החלקה הדרושה לכל משפחה על 10־7 דונם לעומת 120־100 הדונם, שהוקצו למשפחה לפי שיטת ד”ר רופין.

וקרן היסוד חייבת להקדיש את רוב כספיה לא ל“תקציבים” הניתנים למתישבים למעשה בתורת השקעה בלתי־חוזרת, אלא בעיקר ליצירתה של קרן הלוואות, אשר מוסיפה אשראי על הונו העצמי של המתישב. גם תביעה זו היתה מכוונת לעידוד התישבותם החקלאית של בני המעמד הבינוני. יש להקל על עולים אלה את ההליכה לקרקע על־ידי אשראי זול למועדים ארוכים, אשר ישלים את הונם הפרטי עד לסכום הדרוש להתנחלות חקלאית. חזון המשק העברי אינו צריך לדמוֹת דוקא לכפר הרוסי או הגרמני, המגדל תבואה על פני מרחבים עצומים, אלא למשקו של ההולנדי או הסיני, היודע להפיק מחלקתו הפעוטה את מיטב התוצרת על־ידי השקאה וטיפול אינטנסיבי, והממלא באיכות את החסר לו בכמות.


עידוד החרושת והמסחר    🔗

שנית: עידוד והדרכה להתישבות העירונית, לחרושת ולמסחר. העולה מן המעמד־הבינוני צריך להרגיש, מיד עם עלותו על חוף המולדת, את הזרוע הסומכת והמדריכה של המוסדות הלאומיים ושל ההון הלאומי. אסור להפקירו ל“נסיונות” מפוקפקים, הנידונים לכשלון מחמת אי־ידיעת התנאים בארץ ובמזרח, או לספסרים, הרוצים לגזול ממנו את הונו, אלא יש לסייע בידו סיוע שיטתי ותכניתי על־ידי עצה ואשראי, ולהראות לו, היכן, כיצד ובמה ישקיע את הונו. גם הממשלה חייבת להגן על צמיחת החרושת הצעירה על ידי מכסי־מגן והקלות במסים ובתעריפי הובלה. ויש לזכור, שארץ ישראל לא נועדה על־ידי ההשגחה להיות דוקא ארץ חקלאית בעיקרה. להיפך: עצם מצבה הגיאוגרפי, עצם העובדה, שהיא שוכנת בנקודת ההצטלבות של שלש יבשות, מועידים אותה להיות ארץ של חרושת ומסחר. אין זה פלא שגם החקלאות הארצישראלית לבשה בעיקרה צורה חרשתית (פרדסי פירות־ההדר). תכנית מקפת של בנין המכוונת לקליטת המונים צריכה להתבסס, איפוא, על עידוד ופיתוח של חרושת ומסחר ולא על הזנחתם וביזויָים כמקצועות “גלותיים” ו“בורגניים”.


בוררות ־ חובה לאומית    🔗

ועל היזמה הפרטית יש להגן גם מבחינה סוציאלית. בניסוח הרשמי נקבעו שלשה כללי־יסוד למשטר הסוציאלי של תקופת הבנין: (א) עבודה עברית, (ב) הגנה על רמת־החיים של הפועל העברי, ו(ג) הגנה על פריון מינימלי של ההון. כאמצעי להגשמתם של שני הכללים האחרונים הוצע להקים שני מוסדות ישוביים־כלליים: מועצה כלכלית (מעין “פַרלָמֶנט כלכלי”), שבה יהיו מיוצגים כל ענפי המשק וכל המעמדות, ובה ייקבעו התחומים המינימליים של שכר־העבודה ושל פריון ההון; ומוסד עליון לבוררות לאומית, שיהא פוֹסק, על סמך החומר הנוֹצר על־ידי המועצה הכלכלית, בכל מקרה של סכסוך בין פועלים לנותני־עבודה.

לפי תכנית סוציאלית זו יש לראות את תהליך הבנין כעין “מאמץ־מלחמה עברי”, המצריך משטר־ביניים של פשרה סוציאלית, שבו אין שביתות ואין השבתות, אלא רק בוררות־חובה. החוקה הסוציאלית, שלפיה יוקמו המוסדות המרכזיים הנ"ל, צריכה להטיל איסור על כל נסיון של הפסקת הייצור כאמצעי במלחמה הסוציאלית – הן מצד נותני העבודה והן מצד הפועלים.

כאמור, כל התכנית כולה באה להגן על היהודי־סתם, על היהודי, שאיננו חלוץ באופן סובייקטיבי, שאיננו בא לארץ אלא כדי למלט את נפשו ואת ממונו מן הגלות, – להגן עליו בפני שיטת ההתישבות הרשמית, אשר היתה מתעלמת מטיפוס זה של עולים. באותה תקופה היה כל עולה נמדד לפי קנה־מידה של התאמתוֹ ל“תנאי הארץ”, כלומר לפי מידת חלוציותו הסובייקטיבית, ותכנית זו באה להבליט, שיש לסגל את “תנאי הארץ” ואת המשטר בישוב לצרכיו של היהודי הבינוני.

לכל התכנית הזאת נודע במשך הזמן גם פּאַתוֹס סוציאלי רב. לנושאיה של התכנית היתה ההרגשה, שהם מגינים על המוני היהודים הפשוטים בפני “אריסטוקרטיה בעלת פריבילגיות” המתנשאת עליהם. זה היה אותו פּאַתוֹס המפעם בכל תנועה, אשר באה להגן על האינטרסים של “האדם הקטן” מכל ימות־השנה בפני בעלי זכויות־יתר. ומאחר שהיהודי מכל ימות־השנה היה בן המעמד הבינוני, לבשה התכנית ממילא אופי “זעיר־בורגני”, כלומר – הגנה על היזמה הפרטית ועל פריון ההון וחיפוש־דרכים לפשרה בין־מעמדית לתקופת העליה והבנין.

אין ספק, שנוסף על התנועה הבית“רית היתה פרוגרמה כלכלית וסוציאלית זו אחד המניעים הראשיים, אשר הפכו את תנועת הצה”ר לתנועת המונים במרכזי הגולה באירופה. במשך השנים העמיק עוד יותר הויכוח מסביב לשאלה: מי צריך להסתגל למי – המשטר הישובי לצרכיו של היהודי הבינוני או היהודי העולה ל“צרכי הבנין”, – עד שלבש צורה של ניגוד חריף וברור מסביב לשיטת העליה כולה: עליה “מובחרת”, לפי עקרונות חלוציים וסוציאליסטיים, או עליה חפשית של “כל דכפין”. היה כאן מעין מרד נגד הפיכת ארץ ישראל לזירה של “נסיונות סוציאליים” במקום להפכה מקלט ממשי להמוני הגולה.

הגישה הציונית הרשמית ראתה את הגולה היהודית כעין חומר גלמי והיולי, שיש להוציא מתוכו את המתכת העדינה של האלמנט החלוצי ולהעבירה לארץ ישראל אחרי הכשרה מתאימה לחיי עמל ושיתוף. וממתכת יקרה זו תתרקם סוף סוף אומה חדשה בארץ ישראל – פּרוֹדוּקטיבית, שיתופית, מתקדמת. הגישה הצה"רית ראתה בגולה היהודית אומה קיימת, גוף פוליטי וממלכתי בכוח, שיש רק לפתוח לפניו את שערי העליה ולהכין בשבילו בארץ תבנית מתאימה של תנאים פוליטיים, כלכליים וסוציאליים, כדי שיצור ממילא ערכים חלוציים, יקים משק בריא ויהווה מסד איתן למדינה העברית העצמאית. 10


 

הרביזיוניזם הארצישראלי, “אנטי־מארכסיזם” ואקטיביזם מהפכני    🔗


הקבוצה ה“אנטי־מארכסיסטית”    🔗

בשנת 1928 עלה זאב ז’בוטינסקי לארץ ישראל, השתקע בירושלים ורכש את העתון היומי “דואר היום”.

עד אותו הזמן היתה תנועת הצה“ר בארץ ישראל מורכבת רק מקבוצות של נוער (בית“ר הארצישראלית, שלבשה צורה צופית־צבאית, וקבוצת העולים הבית”רים מלטביה, “מנורה”, שעברה בינתיים מפתח־תקווה לבנימינה, והיתה קבוצה חלוצית לכל דבר), וכן מכמה עסקנים ציבוריים, ביחוד מבין עולי רוסיה. ההשתייכות להסתדרות העובדים הכללית היתה דבר מובן מאליו אצל כל עולי בית”ר, ובקרב “ההסתדרות” הלכה והתגבשה סיעה של פועלים רביזיוניסטיים. יושב־ראש מרכז הצה“ר, שהיה רופא בקופת חולים, היה ציר הסיעה בועידה הארצית של “ההסתדרות”. התכנית הכלכלית והסוציאלית של תנועת הצה”ר לא התבססה על עקרונות אנטי־סוציאליסטיים או “אנטי־מארכסיסטיים”.

בנאומיו הגדולים בערי הארץ ובמושבותיה היה ז’בוטינסקי מגולל כמעט רק את התכנית המדינית, היה חושׂף את הפרצוף האנטי־ציוני של האדמיניסטרציה הבריטית והיה מזהיר בפני השוֹאָה הממשמשת ובאה – הן מבחינת הבטחון והן מבחינה כלכלית, – כל עוד לא יושלט “משטר התישבותי” באדמיניסטרציה הממשלתית וכל עוד לא יוקם “קיר הברזל” על־ידי חידוש הגדודים העברים בגרניזון הבריטי בארץ, על־ידי פלוגות עבריות במשטרה ועל־ידי ארגון־הגנה חוקי.

נאומים אלה היכו גלים בהמוני הישוב ונוצר הרקע הפסיכולוגי להפיכת התנועה מאיגוד רופף של קבוצות ועסקנים בודדים לנחשול־המונים גדול.

אל המערכת של “דואר היום” הז’בוטינסקאי הצטרפו אז, מלבד רביזיוניסטים רשמיים, גם כמה סופרים ותיקים ומכובדים מתוך מפלגות השמאל, אשר התיאשו מן הסוציאליזם וחיפשו דרך חדשה לביטוי המרץ החלוצי של הנוער העברי. אב“א אחימאיר, אורי צבי גרינברג, ד”ר י. ייבין פנו עורף למפלגותיהם הקודמות והצטרפו תחילה למערכת העתון ואחרי־כן גם למסגרת הארגונית של תנועת ז’בוטינסקי. שנאתם לסוציאליזם, ל“מארכסיזם”, ל“שמאל”, ניזונה בעיקר מן האכזבה הגדולה, שתקפה באותן השנים סופרים והוגי־דעות סוציאליסטיים רבים בעולם כולו, אשר נוכחו שגמר־המלחמה לא הביא עמו את אחרית־הימים של המהפכה הפרוליטארית. זו היתה השנאה האָפיינית של אדם אינטלקטואלי אל האידיאל האהוב מאתמול, שלא נתגשם והכזיב.

אישים אלה יצרו בתנועת הצה“ר הארצישראלית אותו זרם מיוחד, אשר הטביע במשך הזמן את חותמו על כל התפתחותה ועל כל דרכיה. מכאן צמח הזלזול במפעלים החלוציים, בשיתוּפיות וקיבוציות. כאן נשתלבה השאיפה למעשה מהפכני כלפי הממשלה האנטי־ציונית עם שלילה חריפה של כל “מעמדיוּת”, יחס של לגלוג לגבי “הפרוליטריון הקדוש” – ביחוד לגבי האמונה התמימה בסולידריות פרוליטרית בינלאומית –, ועם שלילת האופי הסוציאליסטי והסמלים הסוציאליסטיים של הסתדרות העובדים הכללית. במשך הזמן החל זרם זה להלחם גם ב”טרוסט" ההסתדרותי, כלומר במגמתה של “ההסתדרות” ליצור מפעלים כלכליים של “חברת העובדים”, המתחרים ביזמה הפרטית.

ז’בוטינסקי לא ראה בזרם זה ביטוי להשקפותיו־הוא. אך מתוך ההנחה העקרונית, שתנועת הצה“ר יכולה ואף צריכה לאחד בקרבה זרמים שונים, הנבדלים זה מזה מבחינת “השקפת העולם”, הוא הקפיד הקפדה יתרה, שגם השקפה זו תבוא לידי ביטוי חפשי מעל עמודי העתון ומעל במות המפלגה. הוא לא מנע, איפוא, את אב”א אחימאיר מלפרסם את רשימותיו ב“דואר היום” במדור “אנטי־מארכסיסטי” מיוחד, כשם שלא הֵצֵר את צעדיהם של חברי קבוצת “מנורה”, אשר ראו את עצמם כחלק בלתי־נפרד של ציבור הפועלים המאורגן.


ניצני האקטיביזם המהפכני    🔗

מאורעות תרפ“ט היו זעזוע חמור לישוב ולתנועה הציונית כולה. שנים על שנים היו דובריה הרשמיים של ההנהלה הציונית שמים ללעג ולקלס את תביעותיו של ז’בוטינסקי להקים “קיר־ברזל”, אשר ישמור על מפעל־הבנין בפני הערבים. דוברים רשמיים אלה היו מצביעים תמיד על השקט והשלווה שבארץ ישראל, ואת אזהרותיו של ז’בוטינסקי היו מציגים כ”ראיית שחורות" בעלמא, ללא יסוד ממשי במציאות. אמנם, בהשפעת ז’בוטינסקי, שהיה חבר הועד הלאומי, נתקבלה החלטה של המוסד העליון בישוב התובעת הקמת יחידות־צבא עבריות, אך איש לא ראה בהחלטה זו תביעה תקיפה, שיש להלחם על הגשמתה, אלא מעין אחת המשאלות המרובות המוגשות לשלטון המנדטורי.

מאורעות תרפ“ט היו, איפוא, בעיני ההמונים בארץ ובגולה כעין אישור דרמאטי וטראגי לאמתוּת דבריו של ז’בוטינסקי. בין לילה נהפכה תנועת הצה”ר לתנועת המונים – גם בארץ וגם בגולה.

באוירה מיוחדת זו נוצרו בארץ קבוצות־הנוער הראשונות, שהחליטו להפגין בפומבי, בצורה בולטת הנראית למרחוק, את ההתנגדות העברית למדיניות האנטי־ציונית של הממשלה. קבוצות אלו (שנתלכדו בעיקר מסביב לאב"א אחימאיר), הן שקיבלו בשריקות ובקריאות “בוז” את פניו של סגן מיניסטר המושבות שילס (סגנו של לורד פאספילד), הן שהתנגשו לעתים קרובות עם המשטרה, ניהלו את פעולת ההחרמה בימי מפקד־האוכלוסין משנת 1931 (“משום שהמפקד עתיד לשמש בסיס להקמת מועצה מחוקקת עם רוב ערבי”), – הן הן שיצרו בנוער הארצישראלי את ראשית המסורת, כי על תביעותיה הפוליטיות של הציונות צריך להלחם, להאָסר ולסבול.

מבחינה זו מילאו צעירים אלה תפקיד חלוצי: הם הבקיעו קיר של שאננות ושלווה והניחו את היסוד למושג “ציונות מהפכנית”.

אך באופן מקביל לפעולותיהם אלה עסקו אותם הצעירים גם בהפגנות כלפי יהודים, ביחוד בהפגנות אנטי־סוציאליסטיות. הם היו מתנגשים עם תהלוכות האחד במאי, עורכים אובסטרוקציות לנואמים ולמרצים, שהביעו דעות קוסמופוליטיות או דעות מינימליסטיות מבחינה ציונית, וכדומה.

קבוצות אלו לא האריכו ימים כגופים מאורגנים. אך הן ומעשיהן היו אחד המקורות, שמהם ינקה את השראתה כל התנועה בארץ ובגולה. הרוב המכריע של חברי התנועה לא גרס כלל וכלל את היסוד ה“אנטי־סוציאליסטי” שבאקטיביזם זה, אך הכל ראו כמופת את עצם הנכונות להלחם, להאסר ולסבול למען הציונות השלמה.


"ארגון ב' "    🔗

באותה אוירה שלאחר תרפ“ט אירע בארץ ישראל מאורע נוסף בעל חשיבות רבה. חלק ניכר ממפקדי ארגון־הבטחון הישובי פרשו מן המסגרת הכללית והקימו מסגרת עצמאית (שהיתה ידועה בשם "ארגון ב' "). לא כל האנשים האלה היו חברי הצה”ר, והאוֹריינטציה החברתית שלהם היתה בעיקר “אזרחית” ו“אנטי שמאלית”. אך מאחר שבמחנה ה“אנטי־שמאלי” היתה תנועת הצה“ר המפלגה היחידה, שהיו בה חוגי נוער רבים, וביחוד גם תוספת־כוח על־ידי עלית צעירים מן הגולה, נתמלאו במהרה שורות “ארגון ב' " באנשי הצה”ר ובית”ר. “הועד המפקח” של “ארגון ב' " היה מורכב מנציגיהֶן של כל המפלגות ה”אזרחיות" וה“לא־שמאליות” שבתנועה הציונית.


מאורעות כפר ־ סבא וארגון עובדי הצה“ר ובית”ר    🔗

באותה תקופה חל גם הקרע הממשי בין הפועלים הצה"ריים ובין “ההסתדרות”.

הקבוצה החלוצית “מנורה” בבנימינה נהפכה מזמן למיעוט קטן בקרב בית“ר הארצישראלית, והכיוון שלה – להשתתף בחיי “ההסתדרות” ולפעול בתוך ציבור הפועלים המאורגן – לא היה ניכר. נציבות בית”ר בארץ ישראל הקימה מחלקה מיוחדת “לעליה ולעבודה”, וזו עשתה, בשנת 1930, את הצעד המכריע לקרע עם ההסתדרות. קבוצת עולים בית“ריים נשלחה על־ידי המחלקה הנ”ל לכפר־סבא ושם הם סודרו בעבודה אצל פרדסנים שונים, מבלי להזדקק ללשכת העבודה של “ההסתדרות”. הנימוק היה: “ההסתדרות מקפחת את זכות העבודה של העולה הביתר”י“. אך למעשה היה כאן גם נסיון מכוון לנתק את עולי בית”ר מן המנגנון של “ההסתדרות הסוציאליסטית”. “מאורעות כפר־סבא” הדהדו בכל רחבי הארץ ובכל תפוצות הגולה וגרמו לפולמוס חריף וחדור־איבה בין שני המחנות (“ההסתדרות” הבינה אף היא את חומרת “התקדים” הזה, ובן־גוריון ביקר בכפר־סבא, כדי לדבר על לב הבית“רים, שלא יפרצו את גדרו של ציבור הפועלים המאורגן. אך המשמעת המוחלטת, ששררה כבר אז בבית”ר, מנעה כל אפשרות של השפעה “מלמטה”).

באוירה זו התגבשה לראשונה מסגרת הפועלים של התנועה. היא נקראה “ארגון עובדי הצה”ר ובית“ר”, ואם־כי היא עמדה מחוץ ל“הסתדרות”, היא לא ראתה את עצמה עדיין כהסתדרות עובדים מקבילה או מתחרה. תביעותיו של “הארגון” היו: הסרת הסמלים הסוציאליסטיים וביטול החגים הבינלאומיים ב“הסתדרות” והכרת “ההסתדרות” ב“לשכות עבודה נייטרליות”, כלומר־בלשכות שתוקמנה ותנוהלנה מטעם המוסדות המוניציפליים של הישוב. בתנאים אלה היה “הארגון” מוכן להכיר ב“הסתדרות” ולשוב אליה בתורת סיעה.

* * * * *

כאמור, התפתחות זו לא נבעה בהכרח מן הפרוגרמה הרשמית של הצה“ר ומן החינוך החלוצי־לגיוניסטי של בית”ר בגולה. שרשיה היו נעוצים בעיקר בחוגים החדשים, הסוציאליסטיים־לשעבר, שנצטרפו אל התנועה בארץ ישראל גופה, בתקופת “דואר היום”, והם אשר יצרו את האוירה האידיאולוגית לסכסוך החריף עם “ההסתדרות” ועם המחנה החלוצי. ואילולא יצרו אותם החוגים גם את האקטיביזם המלחמתי כלפי הממשלה הארצישראלית, שהשניאה את עצמה על הישוב במאורעות תרפ“ט, לא היה זרם זה זוכה בקלות כזאת בהגמוניה הרוחנית בתנועת הצה”ר הארצישראלית. בעקיפין נמצא לו לזרם זה עוד גורם מסייע, במה שזאב ז’בוטינסקי לא הורשה לחזור לארץ ישראל אחרי נסיעתו לקונגרס הציוני בציריך (1929). העדרו של ז’בוטינסקי מן הארץ הקל בהרבה על שילוב המגמה ה“אנטי־מארכסיסטית” והאנטי־הסתדרותית עם האקטיביזם הציוני המהפכני.


 

הצה"ר לקראת פרישה מן ההסתדרות הציונית    🔗


הרחבת הסוכנות היהודית    🔗

הוזלת ערכה של ההסתדרות הציונית העולמית כמסגרת אחידה לתחית האומה העברית באה קודם־כל מצד ההנהלה הציונית עצמה. עד להרחבת הסוכנות היהודית על־ידי חמשים אחוז של “לא־ציונים” (בעיקר “גבירים” שלא נבחרו בבחירות עממיות), לא היה איש בתנועת הצה“ר שהרהר אחרי קדושת־ייחודה של ההסתדרות הציונית. אך מסירת מחציתה של הרבונות הציונית לידי מתבוללים־למחצה, שלא ראו בציונות מפעל תחיה לאומי אלא רק אחד ממפעלי הצדקה היהודיים, ערערה את הקדושה הזאת והיתה לדחיפה ראשונה לקראת פרישת הצה”ר מן ההסתדרות הציונית.

סיעת הצה“ר בקונגרס הציוני בציריך (1929) היתה המפלגה הציונית היחידה, שלא השתתפה בכינוס־היסוד של הסוכנות היהודית המורחבת. אז לא חשב איש עדיין, שמפרישה זו יוולד הפילוג הציוני. גם ז’בוטינסקי לא דרש בציריך, בישיבות הסיעה, את היציאה מן ההסתדרות הציונית, אלא העמיד את הצה”ר כמעין “שומר הטהרה הציונית”, שיטפח את הסוברניות הציונית השלמה וישמור עליה לקראת שעת האכזבה הכללית מן ה“גבירוֹקראטיה”.

אך כעבור שנה, בועידת הצה“ר העולמית בפראג (1930), עורר ז’בוטינסקי בישיבה סגורה את השאלה בדבר ייסודה של “הסתדרות ציונית בלתי־תלויה”, כלומר – יציאת הצה”ר מן ההסתדרות הציונית העולמית. הויכוח על הצעת ז’בוטינסקי היה דרמאטי וסוער מאד. מתנגדו הראשי היה מאיר גרוסמן, ולא היה ספק, שרוב הצירים לא נהה אז אחרי ז’בוטינסקי. ז’בוטינסקי ויתר והסיר את הצעתו מסדר־היום, אך בנאום הסיכום התנבא, שעוד יבוא היום, כשהתנועה תלך אחריו גם בדרך זו.


“הנסיון האחרון” עם אנגליה    🔗

באותה ועידה נשמעה בפעם הראשונה גם נעימה חדשה כלפי אנגליה. בנאום־הפתיחה דרש ז’בוטינסקי לקבוע תקופה, שתוכרז כ“נסיון אחרון” לשותפות בין הציונות לבין אנגליה. בתקופה זו חייבת התנועה הציונית לעשות מאמץ פוליטי מרוכז, כדי לברר את השאלה, אם אנגליה אינה רוצה או אינה יכולה למלא את ההתחיבויות שבהצהרת בלפור ובמנדאט. אותו מאמץ פוליטי מרוכז, – הסביר ז’בוטינסקי, – צריך ללבוש צורה של פניית המונים יהודיים, על־ידי פטיציה של כל תפוצות הגולה, והיא צריכה להכיל תביעות מוחשיות: חידוש הגדודים העבריים בגרניזון הבריטי בארץ, ליגליזציה של ההגנה העצמית, ריפורמה אגרארית לשחרור אדמות־הבור בשביל ההתישבות, מדיניות מסים ומכס ושיטת תחבורה וסחר־חוץ, שיש בהם משום עידוד רשמי ונמרץ לעליה ולהתישבות של המונים. אך בראש וראשונה יש להשיג מאנגליה הכרה מפורשת, שמטרתם של הצהרת בלפור והמנדאט היא – מדינה עברית בארץ ישראל השלמה, משני עברי הירדן.


האולטימאטום להסתדרות העובדים הכללית    🔗

לפי הצעתם של כמה צירים מארץ ישראל, שהיו בין האידיאולוגים הראשיים של “ארגון עובדי הצה”ר ובית“ר”, הוחלט באותה ועידה ברוב קולות (מיעוט גדול הצביע “נגד” ורבים נמנעו מהצבעה) להציג אולטימאטום להסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל: אם לא תסכים ל“דיפוליטיזציה” של “ההסתדרות” ולהפיכתה לאיגוד מקצועי טהור, העוסק רק בהגנה על האינטרסים הכלכליים של הפועלים השכירים, יהיו הפועלים הרביזיוניסטיים אנוסים לצאת מתוכה יציאה סופית ולהקים הסתדרות עובדים מקבילה על יסודות עקרוניים חדשים.

על פניה זו השיב הועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית בשלילה. הוא נימק בפרטוּת, משום מה אין “ההסתדרות” יכולה לוותר בשום פנים על תפקידים החורגים מתחומי האינטרסים של אגודות מקצועיות, כגון התישבות חלוצית, קואופרציה עירונית וכפרית ועבודה תרבותית.


הויכוח על המטרה הסופית בקונגרס באזל (1931)    🔗

הקונגרס הציוני בבאזל היה הראשון אחרי מאורעות תרפ“ט. הרוחות היו סוערים. בין ציוני אמריקה גברה ההתנגדות לפוליטיקה הבריטית בארץ ישראל ולנושא הקו של “ידידות עם בריטניה” – וייצמן. הציוני הוותיק דה־האז הצטרף רשמית לסיעת הצה”ר בקונגרס. סטיפן וייז נאם נאום חריף נגד “הפרת האימונים הבריטית”. גם בחוגי “המזרחי” ובין הציונים הכלליים מאירופה ומארץ ישראל הלכו וגברו הקולות האופוזיציוניים.

באוירה מתוחה זו החליטה סיעת הצה“ר (שהיוותה כ־20 למאה מכלל הצירים11 לערוך מעין התקפת־מצח פוליטית ולהבקיע את קיר “הציונות המעשית” על־ידי רזולוציה רשמית המגדירה את מטרת הציונות. הויכוח הזה על “המטרה הסופית” עמד במרכז הקונגרס כולו (ד"ר וייצמן אמר בשיחה עם הסוכנות הטלגרפית היהודית, שהוא אינו רואה הכרח להשגת מטרותיה של הציונות לא במדינה עברית ואף לא ברוב יהודי, – ודבריו אלה עוררו התמרמרות ברוב סיעות הקונגרס). את הרזולוציה המוצעת ניסחו באי־כוח הצה”ר עם נציגים של ציוני אמריקה ושל סיעות אחרות, כדי להבטיח לה את מכסימום הקולות בקונגרס. אך ברגע המכריע קם ד"ר חיים ארלוזורוב והציע בשם סיעת הפועלים “לעבור לסדר־היום” על הצעת הנוסחה של

“המטרה הסופית”12. על הצעת ארלוזורוב נערכה הצבעה אישית. כל ציר נקרא בשמו ונדרש לומר “הן” או “לאו” (“הן” – כלומר בעד ההצעה לעבור לסדר היום על הגדרת המטרה, “לאו” – נגד הצעה זו). ברוב מכריע נתקבלה הצעתה של סיעת הפועלים: הקונגרס עבר לסדר היום על הנוסחה המוצעת על־ידי הצה"ר.

הצבעה זו גרמה לאנדרלמוסיה באולם. ז’בוטינסקי עלה על הספסל, קרע את כרטיס־הציר שלו וזרק את הגזרים לעבר הסיעה השמאלית. אחד הצירים הרביזיוניסטיים הוריד בידיו את הדגל העברי, שהיה תלוי באולם; כל חברי הסיעה הצה"רית קמו על רגליהם, שרו את “התקוה” ואחרי־כן עזבו את אולם הקונגרס.

בישיבות הפנימיות של סיעת הצה“ר התנהל ויכוח חריף. ז’בוטינסקי וכמה מחברי הסיעה טענו, שעתה הגיעה השעה להפרד מן ההסתדרות הציונית: “נלך אל הקאזינו של באזל, אל האולם שבו התכנס הקונגרס הראשון של הרצל, ונכריז שם על ההסתדרות הציונית הבלתי־תלויה, המרימה שוב את דגל הרצל המחולל”. אך הצעה זו נתקלה שוב בהתנגדות הרוב, שבראשו עמד גרוסמן. אלה טענו, שכעת ניתנה האפשרות לעשות מעשה רב בקונגרס הציוני, שיהא לו ערך פוליטי ניכר: להדיח את וייצמן מכסא הנשיאות. יתר על כן: היו שהציעו, שסיעת הצה”ר תשתתף אפילו בקואליציה ותשלח את נציגיה לאכסקוטיבה הציונית, שוייצמן לא יעמוד בראשה. לבסוף נתקבלה החלטת פשרה: הסיעה תחזור לקונגרס, אבל בלי ז’בוטינסקי. היא תצביע בעד בחירת סוקולוב לנשיא ההסתדרות הציונית, אבל לא תשלח את נציגיה לאכסקוטיבה. תנועת הצה"ר תשאר באופוזיציה.


שאלת המשמעת    🔗

באותו מעמד של באזל התעוררה בפעם הראשונה גם שאלת המשמעת הפוליטית בהסתדרות הציונית. מאיר גרוסמן נתבע כנאשם בפני בית־הדין הציוני על שפרסם בלונדון את תוֹכן הספר הלבן של פאספילד ימים מספר לפני פרסומו הרשמי – בניגוד לרצונה המפורש של ההנהלה הציונית. סניגורו של גרוסמן בפני בית־הדין הציוני היה ז’בוטינסקי, וטענתו העיקרית היתה פורמאלית: ההסתדרות הציונית היא איגוד חפשי של זרמים, ואין בה חובת משמעת פוליטית. בית־הדין לא קיבל את טענתו של ז’בוטינסקי וחִיֵיב את גרוסמן בדין.

אין ספק, שפסק־דין זה, אשר שלל מתנועת הצה"ר את האפשרות לנקוט בצעדים פוליטיים עצמאיים, המריץ עוד יותר את ז’בוטינסקי להחיש את הפרישה מן ההסתדרות הציונית.


פשרת “קאַלֶה”    🔗

אחרי קונגרס באזל משנת 1931 עבר ז’בוטינסקי למעשה לאופוזיציה בקרב תנועתו, למרות שנשאר נשיאה ומנהיגה. בפאריס הוא הוציא חוברת בשם “ההסתדרות הציונית הבלתי־תלויה”, ובה פורסמו מאמריו ומאמרי חבריו לדעה, שביססו את הצורך ביציאה מן ההסתדרות הציונית. הוא ניתק למעשה את כל קשריו עם המשרד המרכזי של התנועה, שהיה בלונדון והתנהל על־ידי מאיר גרוסמן.

אך באביב 1932 נעשה נסיון אחרון להציל את תנועת הצה“ר מפילוג. בעיר־החוף הצרפתית קאַלֶה נתכנסו חברי ההנהגה של ברית הצה”ר העולמית, ואחרי דיונים ממושכים ניסחו את החלטת הפשרה שלהם: הברית העולמית של הציונים הרביזיוניסטים היא גוף עצמאי, המנהל את פעולותיו הפוליטיות על דעת עצמו; אלה מחברי הברית, השוקלים את השקל הציוני, מאורגנים ב“איגוד המיוחד” (“זוֹנדֶר־פֶרבּאַנד”) הצה“רי, המהווה חלק בלתי־נפרד מן ההסתדרות הציונית העולמית, אך גם הם סרים למשמעת תנועתם. כל “ברית הצה”ר העולמית” תהא חייבת לעזור ל“איגוד המיוחד” במלחמת הבחירות לקונגרסים הציוניים.

איש לא היה מרוצה מפשרה זו. היא היתה טלאי, שכיסה בקושי את מערומי הקרע הפנימי, מעין נסיון נואש להציל את הצה"ר מפילוג, ולא היה בה כדי לכוון את מרצם של המוני התנועה בכיוון ברור אחד.

בועידה העולמית של ברית הצה“ר, שנתכנסה באותה שנה בווינה, התנהלו ויכוחים סוערים על “בכוֹרת־המשמעת”, כלומר – איזו משמעת עדיפה ומכרעת לגבי חבר הצה”ר השוקל את השקל: משמעת הצה“ר או משמעת ההסתדרות הציונית? לבסוף אוּשר נוסח הפשרה של ועידת קאַלֶה, ושאלת בכוֹרת־המשמעת נשארה למעשה פתוחה. כל חברי המרכז, שנבחרו בווינה, פרט לז’בוטינסקי, תמכו בעמדתו של גרוסמן. אך באותה ועידה בווינה נתגבשו שתי סיעות, “סיעת האקטיביסטים”, שבראשה עמד ד”ר פוֹן־וייזל, ו“סיעת המאכסימאליסטים”, שבראשה עמדו אב“א אחימאיר ויוסף כצנלסון מארץ ישראל, אשר תמכו תמיכה נמרצת בגישתו של ז’בוטינסקי ואף שאפו בגלוי לקרע מ”קבוצת גרוסמן".


הפילוג בקאטוביץ (1933)    🔗

כעבור חצי שנה בא הפילוג. שאלת “בכוֹרת־המשמעת” נידונה על־ידי גרוסמן בגלוי מעל דפי העתונות היהודית בפולין מתוך נקיטת עמדה חריפה נגד דעותיו של ז’בוטינסקי.

לפי דרישת ז’בוטינסקי נתכנסה מועצת התנועה העולמית בקאטוביץ אשר בפולין, וגם שם דחה גרוסמן את כל הצעותיו של ז’בוטינסקי שהיו מכוונות להגדרת “בכוֹרת־המשמעת” ולהרכבת הנהגה עולמית מורחבת, שבה ישתתפו גם תומכי ז’בוטינסקי ולא רק תומכי גרוסמן. המועצה ננעלה בהצבעת רוב, שדחתה את הצעות ז’בוטינסקי ולכּל היה ברור, שהצבעה זו פירושה למעשה השלמה עם פרישתו של ז’בוטינסקי מן התנועה.

למחרת היום פרסם ז’בוטינסקי קול־קורא אל כל חברי התנועה, שבו הוא “מפסיק” את פעולת המרכז העולמי, מקים בווארשה משרד מרכזי זמני, המורכב מתומכיו, ומכריז על משאל־עם, שיכריע את גורל התנועה לכאן או לכאן. מאחורי ה“פּוּטְש” הזה של ז’בוטינסקי נתלכדו מיד כל חברי בית“ר והרוב המכריע של אנשי השורה בתנועה. אך מבין העסקנים הבולטים במרכזי הארצות תמך חלק ניכר, ואולי אפילו רוב, בטענתו של גרוסמן, כי “המרכז החוקי” מורכב ממנו ומחבריו. אנשי גרוסמן יצאו בחריפות רבה נגד ה”פוטש" וגזרו על חבריהם, שיימנעו מהשתתפות במשאל. כך נתפלגה התנועה.

כעבור חדשים מספר כשלא היה עוד ספק, שרוב חברי התנועה התלכדו מסביב לז’בוטינסקי, – בקונגרס הי“ח היו לסיעת ז’בוטינסקי 45 צירים ולסיעת גרוסמן 7 צירים, – שינתה קבוצת גרוסמן את שמה ל”מפלגת המדינה העברית".


 

משפט רצח ארלוזורוב ומלחמת־האזרחים הציונית    🔗


המשפט ותוצאותיו    🔗

ביולי 1933 נרצח על שפת ימה של תל־אביב מנהל המחלקה המדינית של הנהלת הסוכנות היהודית, ד"ר חיים ארלוזורוב. אין ספק, שהרצח בוצע על־ידי ערבים, בדומה למעשה רצח אחרים, שאירעו באותה תקופה, כשזוג יהודי התרחק במקצת ממקום ישוב יהודי13.

אך באותה תקופה הגיעה בארץ ישראל המתיחות בין אנשי הצה"ר לחברי “ההסתדרות” לשיא הרתחה, והיריה הרצחנית על שפת הים היתה האות להתפרצותה של מלחמת־אזרחים ציונית, שהעמיקה את הפירוד והפכה אותו לתהום.

קבוצת ה“מאכסימאליסטים” בתנועת הצה“ר, שבראשה עמדו הסופרים הסוציאליסטיים־לשעבר, הוציאה בתל־אביב עתון משלה בשם “חזית העם”, שנקט בלשון חריפה מאד כלפי ההנהלה הציונית, כלפי “ההסתדרות” וכלפי כל אחד מראשיהם (ובתוכם גם כלפי ד"ר ארלוזורוב) באופן אישי. חריפות מופרזת זו בסגנון־הפולמוס היתה אמתלה בידי מפלגת הפועלים, וגם בידי הבולשת הארצישראלית, כדי להטיל על חברי הקבוצה הנ”ל את האחריות לרצח. נאסר אחד ממנהיגי הקבוצה, ד“ר אב”א אחימאיר, ונאסרו שני חברי הצה"ר – סטבסקי ורוזנבלט, ושלשתם נאשמו בארגון הרצח ובביצועו.

כל חיי הישוב, כל התנועה הציונית בגולה, הבחירות לקונגרס הציוני הי"ח ואף הקונגרס עצמו עמדו בסימן הפולמוס החריף מסביב למשפט הרצח.

בחוצות הישוב היו התנגשויות־דמים בין חברי “ההסתדרות” וחברי הצה“ר ובית”ר. במפעלי החרושת ועל פיגומי הבנין פרצו שביתות מטעם ההסתדרות נגד קבלת פועלים רביזיוניסטיים לעבודה. נחשולי השנאה עלו מעלה מעלה.

להגנת שלשת הנאשמים התארגנו כמעט כל חוגי הישוב (חוץ ממפלגות הפועלים) – מן הרב קוק ועד למשה סמילנסקי. וכאשר רוצח ערבי, שהיה כלוא בבית־הסוהר בגלל מעשה של גאולת־דם, הודה, שהוא וחברו רצחו את ד"ר ארלוזורוב, 14 השתררה לזמן־מה מבוכה בחוגי השמאל וּרְוָוחה בכל שאר החוגים. אך תחת לחץ מצד גורמים שונים (ובתוכם מצד נכבדים ערביים, כגון עוני ביי עבדול־האדי ואחרים, שביקרוהו בבית־הסוהר) חזר בו הרוצח הערבי מהודייתו והחל לטעון לפתע, שוידויו היה מזוייף ולא ניתן אלא על סמך הבטחה, שניתנה לו כביכול על־ידי הנאשם סטבסקי, שהוא – הפושע הערבי – יקבל סכום־כסף, אם יטול על עצמו את אשמת רצח ארלוזורוב. החקירה נגד הערבי בוטלה, ומלחמת־האזרחים הציונית נמשכה מלוא עוזה.

המתיחות הגיעה לשיאה, כאשר בית־הדין לפשעים חמורים דן את אברהם סטבסקי למוות באשמת הרצח וזיכה את צבי רוזנבלט “מחוסר הוכחות” 15 (אב"א אחימאיר זוכה כבר קודם לכן מאשמה זו, אך נידון למאסר בגלל ארגון אגודה בלתי־חוקית בשם “ברית הבריונים”). הישוב והתנועה הציונית נקרעו לשנים. והעובדה, שבית־הדין העליון זיכה אחרי־כן גם את אברהם סטבסקי, לא היה בה כדי להפיג את המתיחות והשנאה בין שני המחנות, כי לנימוקי הזיכוי ניחן נוסח המשתמע לשתי פנים.


בקונגרס הי"ח    🔗

הקונגרס הציוני הי“ח, שנתכנס בפראג בעצם ימי המשפט, היה האחרון, שבו השתתפו ז’בוטינסקי ותנועתו. האוירה בקונגרס היתה מורעלת. בפעם הראשונה הופרה המסורת בדבר הרכב הנשיאות: סיעת הצה”ר הוכתמה בגלוי כמפלגה האחראית לרצח והוּצאה מכלל השתתפות בנשיאות הקונגרס. ז’בוטינסקי סרב להופיע מעל במת הקונגרס בנאום־האופוזיציה המסורתי שלו ודיבר רק בפני באי־כוח העתונות. בעצם ימי הקונגרס נשלחו מארץ ישראל ידיעות טנדנציוזיות על מהלך המשפט ועל־ידי כך נוצרה מסביב לסיעת הצה"ר אוירה של בידוד וחרם (אוירה זו סייעה לא במעט להגברת הזרם, שדרש יציאה מן ההסתדרות הציונית).

בקונגרס זה נהפכה מפלגת הפועלים לגורם המכריע בהנהלה הציונית.


* * * * *


למשפט הרצח היתה השפעה עצומה על כל התפתחותה של תנועת הצה“ר ובית”ר. התנועה ראתה את עצמה נרדפת על רקע של עלילת־דם, שבויימה במשותף על־ידי המשטרה הארצישראלית ועל־ידי ההנהגה “ההסתדרותית”. כך הומחשה לנגד עיניהם של המוני התנועה, שהתנגדותם למשטר הבריטי ולמשטר הציוני־הישובי הריהי למעשה דבר אחד: האופי המהפכני של התנועה הצה"רית, הכרוך בסבל אישי, בקרבנות של משטר עריצות, התבלט מעתה עוד יותר והפיח רוח־קרב והתלהבות רבה בנשמתם של רבבות.

ז’בוטינסקי, שנמצא באותו זמן בפולין, סייר בכל רחבי המרכז היהודי הגדול והרצה תוך חדשיים ימים ב־70 ערים ועיירות. זיק ההתלהבות הצית מדי יום ביומו המונים חדשים. בין־לילה צצה בפולין תנועה חדשה, בעלת אופי צבאי טהור, בשם “ברית החייל”, ש“הלכה אחרי ז’בוטינסקי”; היא היתה מורכבת בעיקר מחיילים יהודיים לשעבר, והיא התפשטה כתבערה בין המוני הפועלים היהודיים והמעמד הבינוני גם יחד. 16 המוני היהודים בגולה לא האמינו באשמתם של יהודים בביצוע הרצח וראו במשפט קנוניה בין גויים עויינים ובין תקיפי־שעה יהודיים. והזעם ההמוני נגד קנוניה זו היה מנוע כביר להתפשטותה של התנועה הצה"רית בכל קצווי הגולה האירופית.

הקרע הנפשי, שחל על־ידי כך בתנועה הציונית ובישוב, היה אחד הניגודים העמוקים ביותר בין יהודים ליהודים בתולדות עם ישראל. בהרגשתם של רבים לא היה כאן עוד ניגוד של השקפות או של שיטות ודרכים בלבד, אלא תהום בל־תגושר בין שני קיבוצים, שאינם מבינים איש את שפת רעהו, ושיחסי איבה השתררו ביניהם לצמיתות17.


 

הפעולה הפוליטית של ברית הצה"ר העולמית    🔗


פטיציות לועדת־המנדטים של חבר־הלאומים    🔗

אחרי הפילוג של קאטוביץ פתחה התנועה הצה“רית בפעולה פוליטית עצמאית. לפי “הסכם קאַלֶה”, שאושר בועידת ווינה, היתה ברית הצה”ר גוף עצמאי, אף אם רבים מחבריו שקלו את השקל הציוני.

הפעולה הראשונה היתה הגשת פטיציות לועדת המנדטים של חבר־הלאומים. מכיון שלפי החוק אין פטיציה יכולה לבוא לפני ועדת־המנדטים, אלא אם כן אזרח ארצישראלי הגיש אותה באמצעות הנציב העליון, היו כל הפטיציות חתומות על־ידי יו“ר מרכז הצה”ר בארץ ישראל, למרות שהן נכתבו ע"י זאב ז’בוטינסקי.

הפטיציה הראשונה, שהוגשה באביב 1934, יוצאת מתוך הטענה, כי כוונתן של הצהרת בלפור והמנדאט היתה ליצור את התנאים, שבהם יוכלו היהודים ליהפך בזמן הקצר ביותר לרוב התושבים בארץ ולעשות את הארץ למדינה עברית. אחרי־כן באה הפטיציה להוכיח, שהגבלות העליה עומדות בסתירה לא רק למצוקת יהודי הגולה אלא גם לכוונתו המפורשת של המנדאט. הפטיציה דורשת, שבארץ יוקם “משטר התישבותי”, בהתאם לסעיף ב' של המנדאט, והיא מוכיחה, שהמשטר הקיים בארץ הוא משטר אנטי־התישבותי: מעמסת המסים מוטלת בעיקר על הישוב, והממשלה אינה מקיימת שרותים ציבוריים לטובת הישוב; היהודים אינם נהנים מן החלק המגיע להם בעבודות הציבוריות, במשטרה, בעירית ירושלים; קרקעות הממשלה נמסרים לערבים (בניגוד לסעיף מפורש במנדאט), וגם תחיקת הקרקעות מכוונת נגד ההתישבות העברית. הפטיציה עומדת בפרטות על שאלת עבר־הירדן המזרחי ועל בעיית הבטחון הציבורי, והיא מסתיימת בפרוגרמה בת י“א סעיפים, המגדירים את המטרה ואת הדרך של הגשמת המנדאט: (א) “בית לאומי” פירושו רוב יהודי והפיכת הארץ למדינה עברית; (ב) העליה צריכה להיות חפשית; (ג) יש לפתוח את עבר־הירדן המזרחי לעליה ולהתישבות; (ד) כל המדיניות הממשלתית בעניני המסים והמכס צריכה לעודד את העליה וההתישבות ולא להפריע אותן; (ה) יש לחולל ריפורמה אגרארית משני עברי הירדן ולהעמיד לרשות הממשלה את כל קרקעות־הבור, וכל עולה יהודי וכן כל אזרח ארצישראלי בלי הבדל דת וגזע יהא רשאי ליהנות מאדמה זוּ בתנאי 1) שלא יהא לו רכוש קרקעי אחר בארץ, 2) שיהיו לו האמצעים לעבד את הקרקע, 3) שיעבד אותו בעצמו ולא ע”י אחרים; על הממשלה ליצור מלווה לשם מימון ההתישבות על הקרקעות הנ"ל; (ו) הממשלה חייבת לתת לעיריות ולמועצות המקומיות את השרותים המגיעים להם, ביחוד בשדה החינוך והבריאות, בהתאם לסכום המסים שאזרחי אותם המקומות משלמים לממשלה; (ז) יחידה צבאית יהודית צריכה להכלל בגרניזון הבריטי בארץ; יש להקים פלוגות יהודיות נפרדות במשטרה; (ח) יש לאשר מבחינת החוק את ארגון־ההגנה היהודי; (ט) יש להקפיד על זכויות הלשון העברית ועל מנוחת השבת ליהודים בכל מנגנון הממשלה, לרבות הצבא והמשטרה; (י) בבחירת המועמדים למשרת הנציב העליון ולמשרותיהם של ראשי המחלקות העיקריות בממשלה יש להתיעץ תחילה עם הנציגות הציונית המוסמכת; (י"א) אין להקים בארץ מוסדות מחוקקים נבחרים ללא הסכמת הישוב היהודי והערבי באמצעות נציגויותיהם המוסמכות.

ממשלת המנדאט הגישה את הפטיציה לועדת המנדאטים, אך צרפה אליה את ההערה הכללית, ש“הפטיציה כולה מתבססת על תפיסה מסויימת של ההתחייבויות הנובעות מן המנדאט, אשר נבדלת במידה רבה מתפיסתה של המעצמה המנדטורית, כפי שאושרה ע”י חבר־הלאומים. לפיכך סבורה ממשלת המנדאט, שהיא פטורה מלעמוד על פרטי ההצעות ודברי הבקורת הכלולים בפטיציה".

ועדת־המנדאטים אישרה את הדעה הזאת והחליטה, ש“הפטיציה אינה הולמת את התנאים הדרושים להגשת פטיציות, מאחר שהיא תובעת תביעות, הסותרות את המנדאט על ארץ־ישראל”.

כהמשך לכך הוגשה כעבור שנה פטיציה נוספת לועדת־המנדאטים, העומדת בעיקר על המסמכים מתקופת הצהרת בלפור והמנדאט, הבאים להוכיח, שכוונתם של שני המסמכים האלה היתה הפיכת הארץ למדינה (קומונוולת) בעלת רוב תושבים עברי. לפיכך מחבקשת ועדת המנדאטים לבטל את החלטתה הקודמת, להכיר בפטיציה הראשונה ולהכנס לדיון מפורט של סעיפיה.

אך גם פטיציה זו נתקלה בהחלטה שלילית.


“הקובלנה הלאומית”    🔗

באותה תקופה (1934) החליט ז’בוטינסקי לפתוח סוף סוף באופנסיבה הפוליטית של המוני ישראל, שעליה חלם מראשית ימי התנועה. בכל ארצות הגולה, שבהן היו סניפים של התנועה הצה"רית, הוקמו משרדים מיוחדים לארגון פטיציה המונית, שנקראה בעברית “הקובלנה הלאומית”. הוכן נוסח של פטיציה המונית אל הפרלמנט הבריטי וכן שני נוסחים של פטיציות אישיות, שבהן פונה היהודי, החותם על “הקובלנה”, אל ראש הממשלה בארצו ואל המלך האנגלי. החותם מתאר בקצרה את מצוקת הגולה, שממנה הוא סובל בארץ מגוריו, ודורש שייפתחו לפניו שערי ארץ ישראל, בהתאם להתחייבותה של בריטניה בהצהרת בלפור ובמנדאט. ז’בוטינסקי עצמו פנה במכתב אישי אל המלך האנגלי, שהיה מעין פתיחה חגיגית לפטיציה ההמונית. עתונים יהודיים רבי־השפעה העמידו את עצמם לרשות הפעולה, בכל עיר ובכל עיירה הוקמו ועדים מיוחדים לאוסף החתימות, על רבבות גליונות ובעשרות שפות הודפסו נוסחי הפטיציות (אפילו נוסח סיני, שהוכן בחארבין אשר במאנצ’וריה, היה שמור בארכיון התנועה).

על “הקובלנה הלאומית” חתמו כ־600 אלף יהודים (מהם כ־250 אלף בפולין). הגליונות רוכזו במשרדי הצה"ר. הצד הארגוני היה לקוי, אך רוב הגליונות הגיעו בכל זאת אל הממשלות ואל הצירויות הבריטיות.


פעולת החרם נגד גרמניה הנאצית    🔗

עם עלות היטלר לשלטון, החליט ז’בוטינסקי לגייס את כוח התנועה, כדי לארגן בכל תפוצות הגולה את החרם על תוצרת גרמניה. אז החל ז’בוטינסקי להבחין בין “האנטישמיות של מסיבות” ובין “האנטישמיות של בני־אדם”. האחת היא מצוקת הגולה האובייקטיבית, עצם הקללה של היותנו מיעוט נכרי בכל מקום, שאף הממשלה הליברלית והאנושית ביותר לא תוכל לרפאותה. והאחרת היא מעשה זדון של בני־אדם, הבאים לחרוש על גבי יהודי ארצם נטולי־כוח־התגובה את מזימות תכסיסיהם התוקפניים, במחשבה תחילה ומתוך סאדיזם בהכרה. ה“אנטישמיות של המסיבות” (כגון זו של פולין ושאר הארצות בין הים הבלטי לים השחור) היא בעלת־בריתה הטבעית של הציונות המדינית. אך ל“אנטישמיות של בני־אדם” חייב עם ישראל להשיב מכה כנגד מכה. כאן אין מקום לא לברית ולא להסכם ואף לא ל“שב ואל תעשה”.

ליד המשרד המרכזי של ברית הצה“ר בפאריס הוקמה מחלקה מיוחדת “למלחמה כלכלית”, שבראשה עמד יו”ר מרכז הצה"ר בגרמניה, שהצליח להמלט לחוץ־לארץ (הוא ד"ר הנס בלוך המנוח). מחלקה זו באה במגע עם כל המוסדות והארגונים היהודיים, שדגלו בסיסמת החרם על תוצרת גרמניה, וניסתה לשלב ולתאם את תעמולתם ופעולתם. מחלקה זו השתדלה לעניין גם חוגים כלכליים של “ארצות ידידותיות” (כגון צרפת, בריטניה, ארצות־הברית, צ’כוסלובקיה וכו'), שיתמכו, לפחות באופן בלתי־רשמי, בפעולת החרם, ויהי אפילו מתוך הסיכוי שתוצרת ארצותיהם תוכל לרשת את השווקים שיתפנו על־ידי החרם האנטי־גרמני.

אין ספק, שממשלת הנאצים ראתה אז בדאגה את הפעולה הזאת. היא החלה להסוות את סחורותיה, כאילו הן תוצרת צ’כוסלובקית וכדומה, ואף שלחה שליחים בלתי־רשמיים (עפ"י רוב יהודים גרמניים) אל ז’בוטינסקי ואל מוסדות יהודיים שונים, ובפיהם הצעות של הסכם ופשרה. אך ז’בוטינסקי נשאר איתן ולא סטה אף כמלוא נימה מעמדתו העקרונית.

וגם בעמדתו זו התנגש לבסוף עם עמדתה הרשמית של התנועה הציונית. כדי להציל את הונם של יהודי גרמניה ולאפשר את עלייתם לארץ כבעלי־הון, יסדה הסוכנות היהודית בגרמניה ובארץ ישראל חברה מיוחדת בשם “העברה”, שכרתה הסכם עם ממשלת היטלר בדבר אכספורט18 של סחורות גרמניות לארץ ישראל (ואחרי־כן גם לארצות אחרות) תמורת הונם של היהודים העוזבים את גרמניה, על מנת לעלות לארץ ישראל.

ז’בוטינסקי ותנועתו התקיפו בחריפות את הפעולה הזאת וראו בה “תקיעת סכין בגבה של מלחמתנו הכלכלית”. ואכן, אין ספק, ש“העברה” הפריעה במידה ניכרת את הצלחתה של תנועת החרם. אם ארץ ישראל העברית מוצפת סחורות מתוצרת גרמניה, המובאות רשמית באישורם ובסיועם של המוסדות הציוניים העליונים, – טענו ז’בוטינסקי וחבריו, – כיצד אפשר לדרוש מן הסוחרים היהודיים בגולה, שיינזרו מן המסחר עם גרמניה וישתדלו למלא את מחסניהם בסחורות אחרות, שמחירן היה בדרך־כלל עולה על מחיר ה“דֶמפּינג” של התוצרת הגרמנית ואיכותן היתה נופלת ממנה?

היהודים, שמסרו את הונם ל“העברה” בגרמניה, היו מקבלים בארץ ישראל רק חלק ממנו במזומנים. את שאר הונם היו מקבלים בניירות־ערך של הקרנות הציוניות ושל חברות “הסתדרותיות”, כגון הקרן הקיימת ו“ניר”. עובדה זו שימשה גם היא נימוק חריף בפולמוס של הצה"ר נגד “העברה”.

* * * * *

בכל הפעולות הפוליטיות של הצה“ר, וביחוד ב”קובלנה" ההמונית, התבלטה שוב הרוח המיוחדת, שפעמה בתנועה בניגוד לאידיאולוגיה הציונית הרשמית. לא “בנין הארץ” הוא העיקר, לא בחירת עולים לפי הכשרתם החלוצית ולפי אָפיים הסוציאלי, לא הטיית ההון היהודי לאפיקים של הקרנות הציוניות והחברות ה“הסתדרותיות”, אלא – מלחמת ההמונים לגאולה שלמה: להכרה הבינלאומית במטרת הציונות, לעליה חפשית של כל יהודי ויהודי, ולשינוי מוחלט של המשטר בארץ ישראל – של המשטר הבריטי והציוני כאחד – שיותאם בכל פרטיו לצרכיהם של מיליונים מהמוני הגולה שיעלו לארץ וייאחזו בה. מליונים רעבי־הגירה מכאן, ו“מכונת סרטיפיקטים וקרנות” בשביל “חלוצים מובחרים” מכאן: זה היה הרקע האידיאולוגי לפילוג הציוני.


 

הפרישה מן ההסתדרות הציונית וייסוד “ההסתדרות הציונית החדשה”    🔗


“הפקודה מס' 60” והחרמת הקרנות הציוניות    🔗

לפי יזמה, שבאה מקרב התנועה בארץ ישראל, הוציא שלטון בית“ר בשנת 1934 חוזר אל הנציבויות הארציות (את “הפקודה מס' 60”), ובו הן נדרשו להכין רשימות של בית”רים המוכנים לעלות לארץ לפי “דרישות של נותני עבודה”, אשר יופנו במישרין למחלקת העליה הממשלתית מעל לראשה של הסוכנות היהודית. בחוזר זה נומקה ההוראה בין השאר גם בקיפוח זכויות הבית“רים ב”משרדים הארצישראליים" בכל עניני הכשרה ועליה. החוזר נפל לידיו של עסקן ציוני ידוע בפולין, והלה פרסמו ב“היינט” הוורשאי כראָיה חותכת לכך, שהתנועה הרביזיוניסטית שואפת להפר את זכויות הסוכנות לגבי העליה על־ידי “קנוניה עם המעבידים בארץ”.

ההנהלה הציונית החליטה להטיל עונש על בית“ר בגלל החוזר הזה והודיעה לכל המשרדים הארצישראליים, שמעתה והלאה פגה זכותה של בית”ר לקבל רשיונות־עליה באופן קולקטיבי, בתורת ארגון חלוצי מוּכָּר; לא תנתן עוד הכרה לקיבוצי ההכשרה הבית“ריים; ובית”רים הרוצים לעלות לארץ חייבים לפנות כל אחד באופן אישי אל המשרד הארצישראלי בארצות מגוריהם.

התגובה על עונשין אלה לא אחרה לבוא. ז’בוטינסקי ושלטון בית“ר אסרו על כל הבית”רים לפנות באופן אישי בבקשת רשיונות־עליה וגם הטילו חרם על הקרנות הציוניות, הקרן הקיימת וקרן היסוד.

עד אותו הזמן היו סניפי בית“ר רבים מצטיינים בעבודתם למען הקרן הקיימת, ואישים ידועים של הצה”ר (בהונגריה, ברומניה ובארצות אחרות) היו מטובי העסקנים של קרן היסוד. הטלת החרם על הקרנות לא היתה, איפוא, ענין של מה־בכך, אלא פגיעה מכוונת ומוחשית, שבאה כתגובת־נגד על העונשין, שהוטלו מטעם ההנהלה הציונית.

שלטון בית“ר נתבע להופיע בפני בית־הדין הציוני בקשר ל”פקודה מס' 60“, אך נציגה של בית”ר, אשר בא לישיבת בית־הדין לירושלים, דרש, שאחד השופטים, אשר שימש כעורך־דין בתביעה האזרחית של משפט רצח ארלוזורוב נגד שלשת חברי הצה“ר, יוּצא מהרכב בית־הדין. מאחר שבית־הדין סרב להענות לדרישה זו, נסתלק נציג בית”ר, והמשפט התנהל שלא בפניו.


ייסוד הסתדרות העובדים הלאומית    🔗

באותה תקופה החליט “ארגון עובדי הצה”ר ובית“ר” לייסד את “הסתדרות העובדים הלאומית”, שתהא בלתי־מפלגתית ומקבילה להסתדרות העובדים הכללית. בפסח 1934 נתכנסה בירושלים ועידת היסוד של הסתדרות העובדים הלאומית, אשר נבחרה ע“י 4000 פועלים, ובתוכם גם כמה חוגים לא־רביזיוניסטיים (ציונים כלליים, תימנים, וכו'). ועידה זו קבעה ל”הסתדרות הלאומית" עקרונות וסמלים “על־מעמדיים”.


כשלון ההסכם ז’בוטינסקי – בן־גוריון    🔗

פנחס רוטנברג עשה נסיון אחרון למנוע את הפילוג בתנועה הציונית ולגשר את התהום. בסתיו 1934 (אחרי שמשפט הרצח נסתיים בזיכויו של אחרון הנאשמים), הוא הזמין ללונדון את ז’בוטינסקי ואת בן־גוריון והציע להם לפתוח בשיחות, על מנת להגיע להסכם ולאחדות. שיחות אלו נשאו אופי ידידותי, ולהפתעת שני הצדדים נתברר, שיש אפשרות ממשית להגיע לכלל ניסוח משותף של המטרה הציונית, של העמדה בשאלת הערבים ואף של הדרכים הממשיות בשדה המדיניות והבנין.

אך כל אחד משני הצדדים הציג מצדו “תנאי מוקדם” ודרש את מילויו, לפני שיוכל להביא לפני חבריו את נוסח ההסכם במלואו. ז’בוטינסקי דרש, שבארץ ישראל ייפסקו כל מעשי אלמות והפליה כלפי חברי הצה“ר ובית”ר; ובן־גוריון דרש, שלפני ההסכם הכולל ייחתם הסכם־עבודה בין הסתדרות העובדים הכללית ובין הסתדרות העובדים הלאומית. שני האישים ישבו וניסחו יחד את “ההסכמים המוקדמים” הללו. ההסכם האחד, נגד מעשי אלמות, היה קצר ופשוט, ואכן, היה בו כדי לצמצם במידה ניכרת את השתוללות האיבה בחוצות הישוב. אך “הסכם־העבודה” היה ארוך ומורכב. בדרך־כלל לא היו בו סעיפים, ששני הצדדים לא יכלו להסכים להם בלב שלם, חוץ מ“סעיף השביתות”, שבו נאמר, כי במקום־עבודה, שיותר מ־25 אחוז מפועליו מתנגדים להכרזת שביתה, אין הרוב רשאי להכריז שביתה, חוץ מבמקרים מיוחדים. בן־גוריון הסכים גם לסעיף זה וחתם בראשי תיבות על ההסכם, אך דרש, שההסכם לא ייכנס לתקפו, בטרם יאושר על־ידי שתי ההסתדרויות גופן.

הסתדרות העובדים הלאומית אישרה את ההסכם מיד.

בהסתדרות העובדים הכללית פרץ ויכוח חריף, ולא רק האופוזיציה השמאלית אלא גם חברים רבים של מפא“י התנגדו להסכם זה תכלית התנגדות. לבסוף נערך בקיץ 1935 משאל־חברים כללי ב”הסתדרות", ובו נדחה הסכם־העבודה ז’בוטינסקי־בן־גוריון ברוב מכריע של קולות (כ־15 אלף נגד 10 אלפים; מספר חברי ההסתדרות היה אז כ־70 אלף).

עם דחיית הסכם העבודה נתבטל ממילא גם ההסכם הפוליטי הכולל, שהותווה בין ז’בוטינסקי לבן־גוריון, וכך נכשל הנסיון האחרון למנוע את הפילוג בתנועה הציונית.


סעיף המשמעת על טופס השקל    🔗

ב־1935 התכנס בארץ ישראל הועד הפועל הציוני, וסיעת הפועלים הציעה בו את ההחלטה, שכל השוקל את השקל הציוני יתחייב לא רק בתמיכה ב“תכנית באזל”, אלא גם בקבלת המרות של המוסדות הציוניים, וכן הוצע, שדבר זה יצויין במפורש על גבי טופס השקל גופו, נוסף על נוסחת באזל.

השליחים הרביזיוניסטיים הזהירו את הועד הפועל הציוני מפני החלטה זו. הם הצהירו והדגישו, שאם תתקבל החלטה כזאת בשעה זו, הרי היא תרָאה בעיני תנועת הצה"ר לא רק כנסיון למנוע את פעילותה הפוליטית העצמאית, אלא גם כעין “הזמנה” שתצא מן ההסתדרות הציונית. אך על אף כל האזהרות ־ אושרה ההצעה, וסעיף המשמעת מתפרסם מאז על גבי טופס השקל הציוני.


משאל הצה“ר והבחירות לקונגוס ־ היסוד של הצ”ח    🔗

שבועות מספר אחרי משאל ההסתדרות, שדחה את הסכמו עם בן־גוריון, ואחרי ישיבת הועד הפועל הציוני, שקבע את נוסח המשמעת לכל שוקל – החליט ז’בוטינסקי לעשות את הצעד המכריע ולהפּרד מעל ההסתדרות הציונית העולמית.

במאמרים בעתונות התנועה ובעתונות היהודית הכללית הוא הסביר את רעיונו החדש. הציונות איננה עוד מפלגה בישראל. הכמיהה הציונית אחזה את כל המוני העם, כי הכל – לפחות באירופה – זקוקים עתה לעלייה מהירה למולדתם. אין זה עוד ענין של “חזון לאומי” אלא של צורך מעשי דחוף לכל אדם מישראל. לפיכך אין עוד מקום לצורה הקודמת של הארגון הציוני, שבו חייב היהודי הציוני לקנות במזומנים “כרטיס־חבר” בצורת שקל. עם ישראל זקוק עתה לכנסיה לאומית, שכל יהודי וכל יהודיה מגיל מסויים ומעלה יהיו רשאים להשתתף בבחירותיה ללא כל תשלום, כיאה לפרלמנט של אומה. תנועת הצה“ר קרואה לעשות את הצעד הראשון לקראת הקמתה של מסגרת כללית זו, שתהיה ה”סֵינאַטוּס פּוֹפּוּלוּס־קווֶה יוּדֶיאוֹרוּם".

הועד המרכזי של ברית הצה“ר העולמית הכריז, איפוא, על משאל חברים, שיבוא ויכריע, אם ברית הצה”ר תעזוב את ההסתדרות הציונית העולמית ותכנס קונגרס־יסוד, שייבחר על־ידי “כל דכפין”, ללא תשלום וללא רכישת “כרטיס־חבר”.

המשאל הכריע לפי רצונו של ז’בוטינסקי, ובקיץ 1935 נערכו בארץ ישראל ובכל רחבי הגולה הבחירות לקונגרס־היסוד של “ההסתדרות הציונית החדשה”.

תוך כדי ההכנות לבחירות אלו נתארגנה בפולין תנועה של יהודים חרדים לשם הצטרפות אל ההסתדרות הציונית החדשה. שמה היה “אחדות ישראל” (שם ארגון־הנוער שלה: “ברית חשמונאים”), ובראשה התיצב עסקן ותיק של המזרחי והפועל המזרחי. בבחירות לקונגרס־היסוד השתתפו, איפוא, כמה רשימות, ביחוד רשימת הצה"ר ורשימת “אחדות ישראל”.

כל בוחר נדרש לרשום את שמו ואת כתבתו ולחתום על הצהרה ציונית, לפני שמסר את קולו לקלפי.

בסך־הכל השתתפו בבחירות אלו 713.000 יהודים (מהם כ־450 אלף בפולין וכ־26 אלף בארץ ישראל).


קונגרס ־ היסוד בווינה. ניסוח המטרה    🔗

בספטמבר 1935 נתכנסו בווינה הצירים של קונגרס־היסוד. הקונגרס נפתח על־ידי הציוני הוותיק יעקב דה־האז, שזכה להיות עוזרו האישי של הרצל. חלק ניכר מצירי הקונגרס היו שליחי תנועת החרדים “אחדות ישראל”. לפיכך התנהל ויכוח ער מסביב לשאלת הניסוח של מטרת הציונות: החרדים דרשו, שהניסוח יותאם גם לדרישתם הם. ז’בוטינסקי תמך בהם, ולבסוף נתקבלה ברוב־דעות מכריע “חוקת היסוד” הבאה:

"תעודת הציונות היא גאולת ישראל וארצו, תחיית ממלכתו ושפתו והשרשת קדשי תורתו בחיי האומה.

דרכיה:

יצירת רוב עברי בארץ ישראל משני עברי הירדן;

הקמת המדינה העברית על יסודות החופש האזרחי ועקרוני הצדק ברוח תורת ישראל;

שיבת ציון לכל דורשי ציון וסוף הפיזור.

תעודה זו זכות־הבכורה לה על תועלתם של הפרט, הקיבוץ והמעמד".


כנסיה לאומית    🔗

גם בשאלת המבנה הארגוני התנהל ויכוח ער. ז’בוטינסקי עמד על הצעתו, שמבנה התסתדרות הציונית החדשה יהיה גמיש למדי כדי שיוכל ללכת ולהתרחב עד שיכלול לבסוף את כל המוני בית ישראל, את כל “דורשי ציון”, בלי הבדל זרם ומפלגה. השם “ההסתדרות הציונית החדשה” נקבע כשם זמני. התכלית המפורשת לא היתה ליצור “הסתדרות ציונית” במהדורה שניה, אלא להניח את אבן־הפינה לבנין כולל ומקיף הרבה יותר – לכנסיה הלאומית של כל עם ישראל.

חוקת המבנה, כפי שאושרה לבסוף ע"י קונגרס־היסוד, שומרת, איפוא, על עקרון “כל דכפין” לגבי זכות הבחירה האקטיבית של הכינוסים העולמיים, אך, יחד עם זה, יש בה סייגים לגבי זכות הבחירה הפאסיבית ולגבי הכינוסים הארציים ומילוי תפקידים בתנועה. זכויות אלו ניתנו רק למי שרוכש את “אגרת האזרח הציוני” – מסמך שניתנה לו צורה חיצונית של דרכית מדינה, ושניתן רק לחברים הפעילים.

חוקת־המבנה קובעת במפורש, שמספר מסויים של בוחרים רשאי להתארגן להגשת רשימה נפרדת בבחירות, וז’בוטינסקי הטעים, שיש מקום לזרמים, למפלגות ולסיעות בקרב הצ"ח19.

בראש “ההסתדרות הציונית החדשה” הועמדה נשיאות, המשמשת מעין קבינט של הנשיא, והנבחרת יחד עמו בקונגרסים העולמיים. עם התפטרותו או פטירתו של הנשיא פג גם תקפה של הנשיאות, שנבחרה עמו בקונגרס, ויש לכנס קונגרס מיוחד, שיבחר בנשיא חדש ובנשיאות חדשה.


“סוף הפיזור”    🔗

בקונגרס־היסוד לא פעמה ההרגשה הטראגית של פילוג בתנועה הציונית, אלא ההרגשה החגיגית של מעמד היסטורי, של יצירה לאומית חדשה, המסמלת שלב גבוה יותר בהתארגנות הממלכתית של עם ישראל. הצירים ראו בעיני רוחם – לפי חזונו של ז’בוטינסקי – שיבוא יום, וכל הארגונים העולמיים של ישראל יתמזגו במסגרת על־מפלגתית אחת, אשר תקיף את האומה כולה ותעצב את דמותה בקונסטיטוציה רחבה ודמוקרטית. הכל ידעו, שהצ“ח איננה מהווה עדיין מסגרת כוללת זו, אבל הכל האמינו בלב שלם, שיצירת הצ”ח תקדם את ההתפתחות לקראת הקמתה.

אך מעבר לשיקולי־דעת ארגוניים ופורמאליים פעמה בקונגרס־היסוד ההרגשה המהפכנית, שכאן נוצר מכשיר יעיל של המוני ישראל בגולה, מכשיר יעיל לשאיפתם לפרוץ את החומות המפרידות ביניהם לבין עליתם לארץ ולגאולתם האישית והלאומית. ז’בוטינסקי ציין את מצבם של המוני העם במרכז־מזרח־אירופה כ“בריחה קפואה”, כשאיפה אינסטינקטיבית להמלט מיד מן השוֹאה, הנתקלת בקירות אטומים: בקיר האטום של הפוליטיקה הבריטית בארץ ישראל ובקיר האטום של המשטר הציוני הרשמי, הדוגל בעליה מובחרת של חלוצים ובבניין הדרגתי של “עוד עז ועוד דונם”. הצ"ח נועדה ללכד את ההמונים האילמים במסגרת ארגונית, להיות להם לפה ולכלי־זין בשביל המהפכה הגדולה, שתפיל את הקירות האטומים ותפלס את דרך־המלך לעליה ולגאולה של כל העם כולו. המטרה האמתית של ציונות זו איננה “בנין הארץ”, אלא – “סוף הפיזור”. ונושא־הפעולה העיקרי איננו הישוב העברי בארץ ישראל, אלא – ההמונים הנמקים בגולה. וכך נצטיירו שתי ההסתדרויות הציוניות: האחת – נתונה למעשה בידי הישוב המאורגן, הפועל בתוך תחומי ההגבלות של האדמיניסטרציה הבריטית למען התרחבותו־הוא על־ידי עליה מובחרת ועל־ידי הקרנות הציוניות; והאחת – נתונה בידי המוני הגולה, הרואים בישוב ובהתרחבותו לא מטרה בפני עצמה אלא רק אחד האמצעים למטרה הכוללת והדחופה: העברת מליונים יהודים לארץ ישראל. הסתירה בין שני הצרכים האלה, בין הצורך בהתפתחות אֶבוֹלוּציוֹנית ושקטה של הישוב, שכל זעזוע מהפכני עשוי רק לפגוע בה ולהזיק לה, ובין הצורך בשינוי מהיר ומהפכני של המשטר כולו, כדי שתסָלל דרך רחבה לעלית מיליונים לאלתר – סתירה זו חדלה להיות נושא לויכוחים בתוך הסתדרות אחת, ולבשה מעתה צורה של שתי “הסתדרויות ציוניות” נפרדות ומנוגדות.


 

“מדיניות־הבריתות”    🔗


תכנית־העשוֹר וסיסמת ה“אֶבאַקוּאַציה”    🔗

יצירת הצ"ח פתחה בפני ז’בוטינסקי פתח רחב לפעולה פוליטית עצמאית. שוב לא כבלו אותו כבלי המשמעת של ההסתדרות הציונית העולמית, ומעתה הוא יכול היה להופיע בפני הגורמים הבינלאומיים כנציגם המוסמך של המוני בוחרים ולא כראש של סיעה אופוזיציונית בקרב ארגון, המיוצג כלפי חוץ על־ידי אחרים.

כדי להמחיש את הריאַליוּת שבתביעות הצ"ח, עיבדה הנשיאות החדשה, בהדרכתו של ז’בוטינסקי, תכנית ציונית לעשר שנים, ובה נקבעו בפרטי פרטים השינויים, שצריכים לחול בהנהלתה של ארץ ישראל, כדי שתוכל לקלוט תוך עשר שנים כמיליון וחצי מיליון יהודים נוספים. כך תווצר האפשרות להוציא במשך שנים מספר מפולין 700.000 יהודים, מרומניה – 200.000, מגרמניה – 200.000, מליטא – 50.000, וכו'. יציאה זו היתה גוררת אחריה הקלה ניכרת גם במצב היהודים הנותרים באותן הארצות, ויחד עם זה היתה יוצרת רוב יהודי מוצק בארץ ישראל ומניחה את היסוד למדינה העברית העצמאית; וזו היתה מוסיפה לארגן בכוחותיה־היא את מפעל היציאה ההמונית מן הגולה, עד “סוף הפיזור”.

המסמך הזה, הקרוי “תכנית העשוֹר”, שימש כמכשיר פוליטי עיקרי בידי ז’בוטינסקי, כדי לבוא במגע עם ממשלותיהן של ארצות מרכז־מזרח־אירופה (פרט לגרמניה הנאצית, כמובן) ולעורר אותן לפעולה מרוכזת בחבר־הלאומים ובפני המעצמה המנדטורית לשינוי המשטר בארץ ישראל.

פוליטיקה זאת כוּנתה בשם “מדיניות הבריתות”, כלומר מדיניות המיוסדת על ברית בין המוני ישראל לבין הממשלות של ארצות־מגוריהם והמכוונת לפתוח להמונים אלה פתח לעליה המונית לארץ ישראל.

וכך מבסס ז’בוטינסקי את רעיונו זה (בספרו “מדינה עברית – פתרון שאלת היהודים”, שנכתב בעיקר בשביל דעת־הקהל הפולנית20):

"תכניות קונסטרוקטיביות אפשר להגשים רק מתוך כוונות טובות. בארצות, שהכרח הענינים מוציא משם את ההמונים היהודים, אלא שהן לא הלכו בדרכיה של גרמניה, יש בוודאי מספר לא קטן של בני־אדם, בחוגי הממשלה והציבור, שמוכשרים בהחלט לא רק להשתתף בלב שלם בצערם של היהודים, אלא גם להתיחס באהדה אל החלום על ממלכתיות יהודית. אם יש חוגים כאלה, הרי לסיוע שלהם יכול להיות ערך מכריע בשביל המפעל הארצישראלי. ־ ־

“ארצות ההגירה היהודית, תהא מידת כוחן ועצמתן איזו שתהא, יש להן אפשרות מלאה להשפיע השפעה ממשית מאד על מדיניותה הארצישראלית של אנגליה; ולא רק מפני שאף הן חברות הן לחבר־הלאומים וחתימתן נתונה תחת המנדט, אלא עוד יותר מפני שיש להן כאן אינטרסים ריאליים רציניים. האנגלי מתחשב מאד בזכויות שנובעות מאינטרסים ריאליים. איני רוצה, חלילה, להגיד בכך, שהוא רץ לקראתך ומוותר בלי עמידה על המקח. אין הדבר כך. ואולם “לעמוד עמו על המקח” אפשר וגם כדאי”.

הסברה זו נפלה על קרקע פוריה ביחוד בפולין. הממשלה הפולנית עמדה לא רק בפני שאלת היהודים, – בפני הבעיה של למעלה משלשה מיליונים לא־פולנים, שהיוו את רוב האוכלוסין במאות ערים ועיירות ותפסו עמדות־מפתח בענפי כלכלה שונים, – אלא גם בפני העובדה, שהאופוזיציה הפולנית ניצלה בזריזות רבה את האנטישמיות ההמונית, כדי לנגח בה את הממשלה ול“הכתים” אותה כ“מגינת היהודים”. מצד אחד לא רצתה הממשלה בפרעות נגד היהודים, משום שהם הביאו בחוּבם גם תנועת המונים אנטי־ממשלתית, ומצד שני היא היתה אנוסה להוכיח להמונים, שהיא עושה לפתרון יסודי של שאלת היהודים בארצה. זו היתה, איפוא, האווירה הנוחה ביותר ל“מדיניות הבריתות” של ז’בוטינסקי.

הקולונל בֶּק, מיניסטר־החוץ הפולני, קיבל את ז’בוטינסקי לשיחה רשמית על שאלת היהודים. העתון השמרני “צ’אַס” פרסם כמה מאמרים של ז’בוטינסקי ושל חבריו על “תכנית העשוֹר” ועל “האֶבאַקוּאציה” של יהודי פולין לארץ ישראל. והממשלה. הפולנית אף עשתה צעד רשמי בחבר־הלאומים ודרשה, שבמועצת החבר ייערך דיון על שאלת ההגירה היהודית וכן שנציג פולני יצורף לועדת־המנדאטים המתמדת.

ז’בוטינסקי והצ"ח קשרו קשרים גם עם ממשלותיהן של רומניה, צ’כוסלובקיה, הונגריה והמדינות הבלטיות. בכל מקום נתקבל ז’בוטינסקי על־ידי ראשי המדינות והממשלות, ובכל מקום גילו חוגים אלה ענין רב בתכנית העשוֹר ובדרך הציונית לפתרון שאלת היהודים בארצותיהם.

מטרת הצ"ח היתה להביא את הממשלות האלו לכלל פעולה משותפת ומרוכזת, הן בז’ניבה והן בלונדון, שתשמש כלחץ בינלאומי לשינוי המדיניות הבריטית בארץ ישראל. ואכן, כעבור זמן־מה הושגו התוצאות הראשונות. הוקם קשר רשמי בין ממשלות פולין ורומניה לדיון על צעדים מתואמים ומשותפים בשאלת ההגירה היהודית ובשאלת ארץ ישראל. אל ועידת “ההסכמה הקטנה” (רומניה, יוגוסלביה, צ’כוסלובקיה), אשר נתכנסה בשנת 1938 בסינאיה אשר ברומניה, שלח ז’בוטינסקי שגריר מיוחד, וגם שם הועלו שאלות אלו על הפרק.


הויכוח בציבוריות היהודית על סיסמת ה“אֶבאַקוּאציה”    🔗

אך ויכוח חריף פרץ בציבוריות היהודית מסביב לסיסמת ה“אֶבאַקוּאַציה”. אפשר לומר, שכל החוגים והמפלגות, חוץ מחברי הצ“ח, התנגדו לסיסמה זו בחריפות יתרה. החל מן ה”בונד" האנטי־ציוני, שניצל את הדבר כדי לנגח בו את התנועה הציונית כולה, וגמור באותם החוגים הציוניים, שהתיחסו בדרך־כלל באהדה לז’בוטינסקי ולרעיונותיו (כגון העתונים “מומנט” ו“נאש פשגלוֹנד”) – הכל פתחו במסע־תעמולה נמרץ נגד הסיסמה הזאת. הם ראו בה מעין “יציקת שמן למדורת האנטישמיות”, “הודייה מצד יהודים, שאין להם זכות־מחיה בארצות מגוריהם”, וכדומה. לשוא הסביר ז’בוטינסקי וחזר והסביר, שכוונתו לא ל“גירוש יהודים” נגד רצונם, אלא ל“אבאקוּאציה־מרצון”, ליציאת “דורשי ציון” בלבד.

שוב היה ז’בוטינסקי מבודד. רק חבריו והמונים אלמים, שלא הגיעו לכלל ביטוי, היו לצדו, וסיוריו על פני גלות אירופה היו עדיין מסעות נצחון, אבל בציבוריות המאורגנת ובעתונות היהודית הוא היה מוקף התנגדות ואיבה.

וכאשר נערכו בחירות לעיריות של פולין, ובבחירות אלו זכו לנצחונות מפתיעים ה“בונד” ו“אגודת ישראל” האנטי־ציוניים, תלו כל הציונים את הקולר בסיסמת “האֶבאַקוּאַציה” של ז’בוטינסקי וטענו, שהיא היא אשר הרתיעה את המוני היהודים מן הציונות בכללותה.

אך הויכוח הסוער מסביב ל“אבאקוּאציה” היה בו דוקא כדי לגבש את מחנה חסידיו של ז’בוטינסקי. הם לא הסתפקו בהגנה על עמדתם בפני התקפותיהם של הציונים הרשמיים, אלא עברו להתקפה. טענתם היתה, שלא מתוך דאגה יתרה לזכויות היהודים בגולה מתנגדת הציונות הרשמית לסיסמה זאת, אלא מתוך השאיפה לשמור על סייגי העליה, על שלמותה של “מכונת הסרטיפיקטים” בפני הסתערותה של עלית המונים חפשית. חסידי ז’בוטינסקי ראו את עצמם כעומדים על מתרסי המהפכה הציונית במלחמה לגאולת המונים נגד החומה האטומה של עליה מובחרת.


 

המאורעות בארץ ישראל; “הארגון הצבאי הלאומי”; היחס לתכנית החלוקה    🔗


הפילוג ב“ארגון”    🔗

ב־19 באפריל 1936 פרצו המאורעות בארץ ישראל, שלבשו אחרי־כן צורה של מרד ערבי כללי. שבועיים קודם לכן, ב־5 באפריל, פנה ז’בוטינסקי טלגראפית אל הנציב העליון בארץ ישראל, והפנה את תשומת־לבו אל המהומות הממשמשות ובאות. בטלגרמה זו עמד ז’בוטינסקי על ההסתה הבלתי־מרוסנת של העתונות הערבית; על העובדה, שבין הערבים נפוצה הסיסמה “הממשלה אתנו”; על העובדה, שאין די כוחות־מגן חוקיים בארץ, וארגון־הבטחון היהודי נחשב עדיין כבלתי־חוקי. הוא דרש: “או הכחשת העובדות האלו או פעולה מהירה ומכרעת לשינוי המצב”. כתשובה קיבל ז’בוטינסקי מכתב ממשרד־המושבות, מיום 23 באפריל, ובו “הכחשת העובדות”, כביכול: אין מחסור בכוחות משטרה ואין אפשרות לאשר אישור חוקי את קיומם של כוחות מזויינים מחוץ לכוחות המדינה.

באותה תקופה כלל “ארגון ב' " את רוב החוגים הלא־שמאליים בישוב, אם־כי רוב אנשי־השורה שבו היו בית”רים, ורק בצמרת ובכמה יחידות עירוניות בלטו היסודות ה“אזרחיים”. כי השנים מאז יצירתו של “ארגון ב' " היו גם שנים של עליה בית”רית (בהתאם להחלטתו של הכינוס העולמי הראשון של בית“ר (דאנציג, 1931) היו העולים הבית”ריים נקלטים ב“פלוגות־עבודה” או “פלוגות־גיוס” מיוחדות במושבות, ביחוד בגליל העליון, ושם הם היו חייבים לשרת שרות חלוצי במשך שנתיים. כעבור השנתיים הם היו חפשיים “להסתדר” בארץ כרצונם).

עם פרוץ המאורעות מילאו אלפי בית“רים את שורות “ארגון ב' “, ומאות מהם היוו את רשת סניפי ה”ארגון” במושבות, בצורת “פלוגות הגיוס” הבית”ריות.

ובין היסוד הבית“רי ליסוד ה”אזרחי" שב“ארגון” פרץ ויכוח סוער בשאלת “ההבלגה”. רוב אנשי הצמרת של “הארגון” הלכו בשאלה זו אחרי הנהגת הציונות והישוב (שהרי המפלגות ה“אזרחיות” היו קשורות להנהגה זו כשותפים לקואליציה), והתנגדו למעשי תגמול כלפי ערבים על רציחת היהודים הבלתי־פוסקת. ואנשי הצ“ח ובית”ר דרשו לשנות את הגישה, להפסיק את “ההבלגה” ולהשיב לערבים מכה תחת מכה. פה ושם עשה מישהו על דעת עצמו והטיל פצצה בבית־קפה ערבי. אך בדרך־כלל שמר “הארגון” על הקו הרשמי ו“הבליג”. הוא עסק, בדומה לארגון־הבטחון הרשמי של הישוב, רק ב“גיוסים”, בריכוזי אנשיו בנקודות־סְפָר מסויימות של הערים והמושבות, מתוך נכונות להדוף התקפות המוניות של פורעים. כלומר גם הוא פעל לא כארגון לוחם ואקטיבי, אלא כהגנה עצמית פאסיבית.

שני גורמים הולידו את הפילוג “בארגון ב' " ואת יצירתו של “הארגון הצבאי הלאומי”. ראשית: אחרי שביפו נרצחו אחיות רחמניות יהודיות, נודע בשורות הארגון, שגם ז’בוטינסקי החל לדרוש בתוקף מעבר מפאסיביות לאקטיביזם. ושנית: הצמרת “האזרחית” של הארגון הביאה לפתע פתאום הצעה בדבר איחוד ומיזוג עם ה”ארגון הכללי" תחת מרות המוסדות. כנימוק העיקרי שימשה בפי הצמרת הטענה, שהממשלה עומדת להקים סוף סוף “יחידות־צבא יהודיות” (הכוונה היתה, כפי הנראה, למשטרת הישובים העבריים ולחיל הנוטרים), ומי שיעמוד מחוץ למרות המוסדות לא ייכלל ביחידות אלו.

בקיץ 1937 בא הפילוג. רוב היסודות ה“אזרחיים”. נתאחדו עם “הארגון הכללי”, והבית“רים וכן גם מיעוט מבין הלא־בית”רים של "ארגון ב' " היוו גוף חדש שנקרא “הארגון הצבאי הלאומי”. הוא פתח כעבור זמן קצר בפעולות־תגמול שיטתיות על רציחת היהודים, מבלי לשעות לגינויים ולאיסורים מצד המוסדות ומצד העתונות.

פעולות אלו נתנו דחיפה חדשה לתנועה כולה. נתחדשה מסורתה המהפכנית. חבריה נרדפו על־ידי המשטרה. נערכו חיפושים בבתיהם. מאות מהם נאסרו. עתוני התנועה נסגרו מטעם השלטונות, והתנועה כולה עמדה “ברגל אחת במחתרת”.


פרשת בן־יוסף    🔗

התפתחות זו הגיעה לשיאה בפרשת בן־יוסף. באחד ממעשי התגמול, שאירע באביב 1937 ליד ראש־פינה (ושבוצע, אגב, ללא ידיעתה של מפקדת “הארגון”), נתפסו על־ידי המשטרה שלשה בית“רים צעירים, ואם־כי בפעולתם לא נפגע איש, הם נידונו למוות על־ידי בית־דין צבאי. אך דינם של שנים מהם הומתק (אצל אחד בגלל גילו הצעיר ואצל אחד בגלל מחלת עצבים), והשלישי, שלמה בן־יוסף, הוצא להורג בתליה בבית־הסוהר בעכו בראש־חודש תמוז תרצ”ח.

שלמה בן־יוסף היה היהודי הראשון, שהוצא להורג על־ידי האדמיניסטרציה הבריטית בארץ ישראל. הדבר זעזע לא רק את הישוב כולו, בלי הבדל זרם ומפלגה, אלא גם את כל תפוצות הגולה. והתנהגותו של בן־יוסף, עמידת הגבורה שלו עד רגעיו האחרונים, היו למקור־השראה עילאי לכל התנועה כולה, וביחוד לנוער הבית"רי.


“פלוגת הכותל” ו“פלוגת הכביש”    🔗

באותם הימים נתגבש בצורה חדשה גם רעיון השרות ב“פלוגות הגיוס” הבית“ריות. מרכז־הכובד של הרעיון לא היה עוד “חלוצי” וחקלאי אלא הגנתי ומלחמתי. נוצרה “פלוגת הכותל” בעיר העתיקה של ירושלים, כדי להגן על תושביה היהודיים ולהניא אותם מבריחה למקומות בטוחים יותר, וכן להבטיח תפילה בלתי־מופרעה ליד הכותל המערבי. כן נוצרה “פלוגת־הכביש” על גבעה ליד הכפר הערבי אבו־גוֹש, כדי להגן על כביש ירושלים. לא העבודה היום־יומית של חברי “הפלוגות” היוותה עוד את הביטוי לשרותם הלאומי, אלא הפונקציה ההגנתית או האסטרטגית של הפלוגה בכללותה. כמה מפלוגות אלו, כגון “פלוגת הכביש” וה”פלוגות" בגליל העליון, הכילו תחנות נוטרים ונהנו בעקיפין מהכרת השלטונות והמוסדות.


היחס לתכנית החלוקה    🔗

הממשלה הארצישראלית לא הרשתה לז’בוטינסקי לבוא לארץ ישראל, כדי להשמיע את דבריו בפני הועדה המלכותית, אך הועדה גבתה את עדותו בלונדון. הוא גולל לפניה את כל פרשת טענותיו ותביעותיו, וביחוד עמד על פרטי המסמכים המוכיחים, שכוונתם של הצהרת בלפור והמנדאט היתה – רוב עברי ומדינה עברית בארץ ישראל. כן הוא תבע, שתערך חקירה כנגד הפקידות הארצישראלית בקשר למאורעות, כי היא היא הנושאת באשמה, ע"י הזנחה ומעשה גם יחד, על שהמאורעות לבשו צורה של מרד כללי.

בנקודה אחת קיבלה הועדה המלכותית את טענותיו של ז’בוטינסקי (בנקודה זו אישרו את דבריו גם לויד ג’וֹרג' וּוינסטון צ’רצ’יל בעדותם בפני הועדה): “בית לאומי לעם ישראל” פירושו – עצמאות מדינית והועדה הציעה לחלק את ארץ ישראל המערבית לשלשה אזורים, שאחד מהם יהווה מדינה עברית עצמאית.

ז’בוטינסקי יצא למלחמת־תנופה נגד תכנית החלוקה. הוא הביע את קורת־רוחו על שהועדה הכירה בעצם העיקרון, כי “בית לאומי” פירושו מדינה, אך יחד עם זה ראה בתכנית החלוקה נסיון נוסף להצר את תחומי ההתישבות העברית, אחר שעבר־הירדן המזרחי כבר הוצא מתחומים אלה. אילו היתה ברירה לבחור בין המשטר הקיים לבין החלוקה, – אמר ז’בוטינסקי, – הרי היה בוחר במשטר הקיים, כי תקנות־זדון אפשר לבטל ביתר קלות מאשר גבולות בין מדינות. והרי הראָיה: פעמים רבות קבעו “מומחים”, כגון סיר ג’ון הוֹפ־סימפסון, שארץ ישראל המערבית לא תוכל עוד לקלוט עולים נוספים, ובכל זאת קלטה הארץ, גם אחרי חקירת ה“מומחים” הללו, מאות אלפי יהודים, והמשק הארצישראלי משגשג כפי שלא שגשג מעולם. אך עבר־הירדן המזרחי, שנותק מן הארץ כמדינה נפרדת, נשאר סגור ומסוגר בפני העליה וההתישבות העברית עד היום הזה.

באחד מאולמי בית הפרלמנט בלונדון נתאספו צירים רבים של בית־הנבחרים, כדי לשמוע את דברי ז’בוטינסקי על תכנית החלוקה. הוא פרט לפניהם את כל נימוקיו והדגים אותם במפות מיוחדות, שהביא עמו. ואכן, בבוא שעת הדיון בבית־הנבחרים, כשמזכיר־המושבות, אורמסבי־גוֹר, הביא את תכנית החלוקה לאישור בשם הממשלה כולה, התחוללה סערה בין הצירים. לויד־ג’ורג' וצ’רצ’יל היו מראשי המתנגדים, ובפיהם אותם הנימוקים, שבהם השתמש ז’בוטינסקי כנגד התכנית (צ’רצ’יל ציטט בנאומו את המספרים הסטטיסטיים, שהובאו ע"י ז’בוטינסקי). מזכיר־המושבות נסוג ונרתע מלהציג את התכנית כהחלטה סופית והבטיח, שהממשלה תשמע תחילה את דעתה של ועדת־המנדאטים ואף תחקור עוד פעם, אם התכנית ניתנת לביצוע מעשי.


תנועת ההעפלה    🔗

באותן השנים (1939־1937) התחילה תנועת ההעפלת ההמונית, שאורגנה על־ידי התנועה. באניות הראשונות באו בעיקר בית“רים מארצות אירופה המרכזית, שנכבשו ע”י הנאצים או עמדו להכבש על־ידם. כמעט כל הבית“רים מאוסטריה וחלק ניכר מן הבית”רים מצ’כוסלובקיה עלו לארץ בדרך זו.

אך זמן קצר אחרי־כן נהפכה ההעפלה לתנועת המונים, שאורגנה וכוונה ע“י “הארגון הצבאי הלאומי” וע”י משרדים מיוחדים של הצ"ח.

גם שאר המפלגות הציוניות החלו לארגן העלאת מעפילים, אך הן הוסיפו להקפיד, שהעולים יהיו מחברי תנועתם, חלוצים אשר ייקלטו במישרין בנקודות ההתישבות העובדת. הצ“ח נקטה גם בענין זה בעיקרון של “כל דכפין”. על דלתות משרדיה בארצות אירופה התדפקו רבבות יהודים, משפחות שלמות עם זקנים, נשים וטף, כמו על דלתותיהן של קונסוליות – כי זו היתה הדרך היחידה בשביל היהודי־סתם להמלט מן החרב המתהפכת של הכיבוש הנאצי. ואכן, כרבבת יהודיים, ללא הבדל השקפה, גיל ומשלוח־יד, הובאו לארץ ישראל בעזרת ארגון ההעפלה של הצ”ח.


* * * * *

כך הלך והתבלט אָפיה המהפכני של התנועה, ששרשיו היו נעוצים לא רק בחזונו של ז’בוטינסקי אלא גם במצוקת ההמונים בגולה. ה“אֶבאַקוּאַציה”, שהיתה נושא לויכוח ולפולמוס בשנים 1936־1937, נהפכה מהלכה למעשה – מ“תכנית העשוֹר” לזרם כביר של המוני מעפילים – בשנים 1939־1938. וגם מדיניות־הבריתות עם הממשלות במרכז־מזרח־אירופה החלה ללבוש צורה מוחשית יותר. ממשלות אלו ראו בעין יפה את תנועת היציאה ההמונית של היהודים, והן סייעו בדרכים שונות לארגונה.

תנועת ז’בוטינסקי החלה למלא תפקיד ממשי וחיוני בהמוני העם בגולה. היא ארגנה אותם להעפלה.


 

רעיון ה“ציון־סיים”; המלחמה העולמית השניה; תכנית הצבא העברי    🔗


רעיון ה“ציון סיים”    🔗

ז’בוטינסקי ותנועתו לא לקחו חלק בועידת השולחן העגול בלונדון, שקדמה לפרסומו של הספר הלבן מחודש מאי 1939. ז’בוטינסקי הזהיר גם את שאר המוסדות היהודיים, שלא ישתתפו בועידה זו, כי ע"י כך הם נותנים גושפנקה מוסרית של עם ישראל לשיתוף “ארצות־ערב” בדיונים על ארץ ישראל וגם לתוצאות של דיונים אלה.

כמה פעמים הציע ז’בוטינסקי (בשם הצ"ח בלבד ופעם גם בשיתוף עם ר' יעקב רוזנהיים, נשיא “אגודת ישראל” העולמית), שתתכנס ועידת שולחן עגול של הארגונים היהודיים הגדולים – הסוכנות היהודית, “ההסתדרות הציונית החדשה” ו“אגודת ישראל” – כדי להקים מסגרת דמוקראטית כוללת לעם ישראל וכדי לכנס את “הכנסיה הלאומית”. הצעות אלו נתקלו תמיד בסרוב מצד הנהלת הסוכנות. היא היתה מוכנה רק לדיונים עם ברית הצה"ר על תנאֵי שיבתה להסתדרות הציונית.

לכן החל ז’בוטינסקי לתכן תכנית חדשה, שתהווה מעין שלב לקראת “הכנסיה הלאומית”: להקים “ציון־סיים” של יהודי מרכז־מזרח־אירופה.

הכוונה היתה לערוך בחירות כלליות בין כל היהודים היושבים במרכזי הגולה האירופית, “בין הים הבלטי לים השחור”, בין אותם היהודים הזקוקים באופן הדחוף ביותר ליציאה מן הגולה ולעליה לארץ ישראל, – שיבחרו לעצמם “פַּרְלַמֶנט” ונציגות מוסמכת, אשר תופיע כלפי חוץ לא בשם ארגון או מפלגה, אלא בשם האוכלוסין כולם.

את הרעיון הזה הסביר ז’בוטינסקי בהרצאותיו בארצות ההן בעת ובעונה אחת עם פרסומו של הספר הלבן משנת 1939. הוא לא שעה לספר הלבן. הוא ראה בו שלב אחד משלבים רבים בהדיקת העניבה האנטי־ציונית על מפעל התקומה העברית (“הספר הלבן הזה ינדוד אל אותו סל־הניירות, שבו מוטלים כל שאר הספרים הלבנים”, הוא כתב אז). הוא היה בטוח, שאם ינסו להגשים את הספר הלבן הזה ולהקים בארץ פַּרְלַמֶנט וממשלה עם רוב ערבי, “יתמרד כל הישוב העברי – החל ממאה שערים בירושלים, וגמור בקיבוצי השומר הצעיר”.

הוא הפנה את גבו לספר הלבן ולמאורעות בארץ והחל להכשיר את הקרקע להקמת ה“ציון־סיים”, אשר יתן לו את הסמכות הרשמית לדבר ולפעול בשם כל מיליוני היהודים צמאי העליה.

ובעצם ימי סיורו למען רעיון ה“ציון־סיים” היה ז’בוטינסקי מסביר גם את הנחתו, שלא תפרוץ מלחמה עולמית. הדבר היה אחרי הסכם־מינכן, אחרי סיפוח אוסטריה, כיבוש צ’כוסלובקיה וסיפוח מֶמֶל. ז’בוטינסקי ראה בכל אלה רק נסיונות של גרמניה הנאצית “לזכות מן ההפקר”, כלומר ליהנות מהפקרת העמים הקטנים על־ידי מעצמות־המערב. הוא לא האמין ב“מלחמה עולמית חדשה” והשתדל להוכיח בפרטי פרטים, שהטכניקה האווירית החדשה שמה קץ לכל התנגשות מזויינת בין מעצמות גדולות, ומעתה לא תהיינה המלחמות אלא סכסוכים בין מדינות קטנות או מסעי־גזל של מעצמות גדולות כנגד עמים קטנים.

לכן הוא לא הפסיק את פעולתו למען ארגון ה“ציון־סיים” עד הרגע האחרון – עד ה־1 בספטמבר 1939.


“חזית המלחמה של עם ישראל”    🔗

עם פרוץ המלחמה הוציא ז’בוטינסקי כרוז אל עם ישראל, ובו נאמר, כי “מקומו של עמנו יהיה בכל אותן החזיתות, שבו תלחמנה פולין, צרפת ואנגליה”, כי מדינות אלו “נלחמות לאותם יסודות החברה, שהוגדרו בכתבי־הקודש שלנו”21.

ומאז ועד יום מותו ריכז ז’בוטינסקי את כל מאמציו על מטרה אחת בלבד: ליצור צבא עברי – לא “גדוד” בקרב צבא זר, אלא צבא עברי מוּכר, כשותף שווה־זכויות בין צבאותיהן של בעלות־הברית, אשר יילחם אתם שכם אל שכם למיגור גרמניה הנאצית, וירכוש ע“י כך גם את הזכות, שעם ישראל יהא מיוצג בין אומות־הברית ע”י נציגות דיפלומטית מוכרת, ושהציונות תכָּלל בין מטרות המלחמה של המעצמות הדימוקראטיות.

ז’בוטינסקי כתב ספר בלשון אנגלית בשם “חזית המלחמה של עם ישראל”, ובו הוא הסביר לדעת־הקהל האנגלו־סכּסית את תביעתו זו.

בשנת 1940, עוד לפני תבוסת צרפת, עבר ז’בוטינסקי מאנגליה לאמריקה, כי שם הוא ראה את המוני ישראל, אשר מהם יוכל לגייס בפועל את חיילי הצבא העברי, ושם גם ראה את האפשרות לזכות בתמיכת הממשלה לתביעה זו. אמריקה רצתה אז גם לשמור על הנייטרליות שלה בהקפדה יתרה וגם לסייע ככל האפשר למעצמות המערב במלחמתן נגד גרמניה. התנדבותם ההמונית של יהודי אמריקה לשרת כחיילים תחת הדגל העברי היתה הולמת יפה את העמדה הזאת.

ושוב נתקל ז’בוטינסקי בהתנגדותה של ההסתדרות הציונית – כבימי הגדוד העברי במלחמה הקודמת. אחרי שהגיש את תזכירו בענין הצבא העברי לציר הבריטי בוושינגטון, הלורד לוֹתיאן, ביקרו אצל אותו הציר שליחים רשמיים מטעם ההסתדרות הציונית באמריקה והודיעו לו, שז’בוטינסקי איננו מייצג את התנועה הציונית ותביעותיו אינן תביעותיה.

אך ז’בוטינסקי לא אמר נואש. הקולונל ג'. ה. פטרסון, מי שהיה מפקד הגדודים העבריים במלחמה הקודמת, עזר לו בפעולתו באמריקה. במכתביו למרכז התנועה בלונדון כתב ז’בוטינסקי בקיץ 1940, שהוא מאמין כי הקמת הצבא העברי הולכת ומתקרבת (“אנו נמצאים כעת בשלב הדומה לראשית שנת 1917 לגבי הקמת הגדוד העברי”).

על אף עמדתה העויינת של ההסתדרות הציונית אל פעולתו הוא החליט לפנות אל ראשיה ומנהיגיה בהצעה להתאחד למען מטרה זו. בסוף יולי 1940 הוא פנה במכתבים אישיים אל המנהיגים הציוניים, ובתוכם גם אל השופט ברנדייס ואל ד"ר חיים וייצמן. אך כעבור ימים מספר, עוד בטרם קיבל את תשובתם, הוא נפטר.

בכ“ט תמוז ת”ש (3 באוגוסט 1940) הוא ביקר במחנה בית"ר, מחוץ לעיר ניו־יורק, ושם אחזה אותו התקפת־לב קשה, אשר ניתקה את פתיל־חייו.


 

התמורות שחלו בציונות בימי המלחמה העולמית השניה    🔗

הציונות הרשמית, זו שז’בוטינסקי התנגד לה מאז גמר המלחמה העולמית הראשונה ועד יום מותו, התבססה על ההנחה, שמתוך התרחבותו האֶבוֹלוּציונית של מפעל־הבניין תקום בארץ בהדרגה אומה עברית חדשה, שביום מן הימים תוכל ליטול לידיה גם את חלקה בהנהלה המדינית של הארץ, ומטרת הציונות איננה – לפי השקפה זו – ענין להגדרת “נוסחאות”, אלא: עצם התרחבותו של מפעל־הבניין היא גם האמצעי וגם המטרה. ככל שיגדל המפעל כן יגדל גם ממילא משקלו המדיני של הישוב בארץ. “נוסחאות”, כגון “רוב עברי”, “מדינה עברית”, “שני עברי הירדן”, וכדומה, אין בהן – (כך טענו ראשי הציונות הרשמית עשרות בשנים) – אלא כדי להרגיז את כל יריבינו ועל ידי כך הן מגדילות עוד יותר את המכשולים העומדים בדרך המפעל.

השקפה זו הגיעה לקצה המעשי עם הספר הלבן, שפורסם במאי 1939, שלשה חדשים לפני פרוץ המלחמה העולמית השניה. בספר לבן זה קובעת הממשלה הבריטית, ש“הבית הלאומי העברי” יהא מוגבל מראש לשליש של מספר האוכלוסין הכללי, וכי אחרי עליה נוספת של 75 אלף יהודים תהא העליה תלויה בהסכמת הערבים. נוסף על כך קובע אותו ספר לבן, שארץ ישראל, בעלת רוב התושבים הערבי, תהפך בהדרגה למדינה עצמאית, שבה יובטחו רשמית זכויות המיעוט היהודי המהווה כביכול את “הבית הלאומי העברי”.

כהמשך הגיוני לספר לבן זה באו הגבלות שרירותיות של העליה היהודית, הגבלות שלא נומקו עוד בנימוקים כלכליים (“כושר־הקליטה”, וכדומה) אלא בנימוקים פוליטיים הנובעים מן הספר הלבן; ובאופן מקביל להגבלת העליה בתחומי המספר השרירותי של 75 אלף בא גם חוק הקרקעות התוחֵם תחומים צרים מאד להתישבות העברית.

הספר הלבן “עָקר את הפסים מתחת למדיניות הציונית והעמידה על סף התהום”. במלים אלו סיכם את המצב אחד מראשי התנועה הציונית. בקיצור: הציונות של מפעל־הבניין נתקלה לפתע פתאום בקיר אטום, שאי־אפשר לפרצו בלי מלחמה פוליטית. קיר אטום זה היה, איפוא, הגורם הראשון, שאילץ את ההנהלה הציונית לטפל ב“נוסחאות”, כלומר בתכנית המגדירה את התביעה הציונית לגבי עתידה של ארץ ישראל.

אך מלבד הספר הלבן היו עוד שני גורמים, שהטביעו את חותמם על תכנית זו. האחד הוא – טבח יהודי אירופה בידי הגרמנים ובעלי־בריתם, אותה שואָה איומה, שהרצל וגם ז’בוטינסקי התנבאו עליה כעל דבר שבהכרח, אם הציונות לא תקדים להוציא את המוני היהודים מן הגולה האירופית ולרכזם בארץ ישראל. אחרי ההשמדה ההמונית ונוכח מציאותם של השרידים, העקורים מן השורש הכלכלי והחברתי של קיומם הגלותי, לא היה עוד מקום לתפיסת העליה כתהליך אטי של “בחירת האֶלמנט החלוצי” אחרי “הכשרה לחיי עבודה ושיתוף” בגולה. העליה נהפכה לצורך דחוף וחיוני לאלתר בשביל רבבות של משפחות יהודיות, בשביל מאות אלפי יהודים אשר התחילו לנדוד בתוך אירופה החרבה – דרומה, אל חופי הים התיכון, כשעיניהם נשואות לארץ ישראל.

והגורם השלישי היה הצורך להכין מצע יהודי לעתידה המדיני של ארץ ישראל לקראת הדיונים הבינלאומיים שלאחר המלחמה. עם התפוררותו של חבר הלאומים, אשר היה להלכה בעל הרבּוֹנות על שטחי המנדט, ובתוכם גם על ארץ ישראל, לא נותר כל בסיס משפטי בינלאומי למעמדה המדיני של ארץ ישראל. הצהרת בלפור והמנדט, וכל הספרים הלבנים, שהתבססו באופן רשמי על המנדט של אותו חבר־הלאומים, נשארו תלויים על בלימה. נוצר מצב אובייקטיבי של רביזיה משפטית לגבי מעמדה של ארץ ישראל, – ובמצב זה צריך “הצד היהודי” להשמיע הצעות ברורות. כלומר – “נוסחאות”.

מתוך שלש הסיבות הנ“ל נולדה בשנות המלחמה בהסתדרות הציונית העולמית אותה “תכנית בילטמור־ירושלים” הדומה דמיון רב ל”נוסחאותיו" של ז’בוטינסקי. בתכנית זו ניתנה הכרה רשמית מטעם ההסתדרות הציונית לתביעת הרוב העברי בארץ ישראל, לתביעת “המשטר ההתישבותי” בתקופת־הביניים (שלטון הסוכנות היהודית על העליה ועל פיתוחה הכלכלי של הארץ) ואף לתביעת המעמד של מדינה עברית (“קוֹמונווֶלת יהודי”).

עם קביעת תכנית מדינית זו וכן עם השמעת התביעה להעלאתם של כל השרידים היהודיים מאירופה, ללא כל הגבלה ו“בחירה”, עברה ההסתדרות הציונית מן הפסים של “ציונות מעשית”, המתעלמת ביודעין מן הפּרספּקטיבה הפוליטית, לפסים של “ציונות מדינית”, המציבה תביעות לגבי המשטר הפוליטי אשר מהווה תנאי קודם להגשמת הציונות.

הויכוח על “הנוסחאות” תם ונשלם. משטר הספר הלבן סתם עליו את הגולל. לא היה עוד כל טעם לדבר, שתעמודנה זו מול זו שתי הסתדרויות ציוניות, כשהאחת דוגלת במפעל־הבנין ובעליה חלוצית מובחרת, והאחת – במטרה פוליטית ברורה ומפורשת ובעלית המונים לאלתר. מבחינה זו ניטשטשו ההבדלים. התביעות הפוליטיות הגיעו למעשה לכלל הזדהות.

אך בינתיים נשתנתה המציאות היהודית והציונית תכלית שינוי. עם השמדת המיליונים באירופה לא נותרו שם אלא שרידים עקורים משורש. מרכז־הכובד המדיני של האומה ושל התנועה הציונית עבר מן הגולה לארץ־ישראל, והישוב העברי בארץ נמצא גם הוא לחוץ אל הקיר, הן על־ידי המשטר הבריטי, שלבש בגלוי צורה אנטי־יהודית, והן על־ידי איומי פאן־ערב. מלחמת־הקיום של הישוב ומלחמת המוני הגולה על הגשמת הציונות אינן עוד שני דברים שונים, – שהיו בעבר גם מנוגדים מבחינות רבות, – אלא נהפכו עכשיו לדבר אחד, לשני צדדים של אותו מטבע. אותה החומה המפרידה בין שרידי הגולה לבין ארץ ישראל מהווה גם את חומת ההסגר על הישוב. בפריצת החומה הזאת תלוי הכל – עתיד הישוב ועתיד הציונות גם יחד. והישוב נקרא למלא כאן את התפקיד המכריע, כי הוא חזק הרבה יותר מן השרידים המעטים המשוועים להצלה מתוך מחנות־הפליטים באירופה.

במצב זה אין עוד כל טעם להבדלים ולניגודים, שפילגו את התנועה הציונית בעבר. אך במקומם הולכים ומתגלעים הבדלים חדשים – הבדלי גישה אל שיטות־הארגון ושיטות־המלחמה של הישוב בארץ ושל התנועה הציונית בגולה. ומבחינה זו קיימים בקרב המחנה של תלמידי ז’בוטינסקי חילוקי־דעות עמוקים ומרובים, לא פחות מחילוקי־הדעות שבקרב ההסתדרות הציונית. מן הסיסמאות הישנות, כגון “מדיניות־הבריתות” או “בוררות־חובה לאומית” וטיפוח “היזמה הפרטית”, ניטל כל טעם של אַקטוּאַליות. עתה נקרא הרביזיוניזם לערוך את הריביזיה בראש וראשונה – לגבי עצמו.


 

מוסף    🔗

הצעת הסכם אחרי מות ז’בוטינסקי    🔗

בסוף שנת 1940, חדשים מספר אחרי פטירת ז’בוטינסקי, פנה המחבר אל אליהו גולומב בהצעה פרטית לחדש את השיחות על הסכם ואחוד בין שתי ההסתדרויות הציוניות. מיזמה זו התפתח משא־ומתן, שהתנהל (בסמכות פרטית) בין המחבר וערי ז’בוטינסקי מצד אחד ובין ברל כצנלסון ואליהו גולומב מצד שני.

לבסוף נחתם על־ידי ארבעה אלה (ביום 20 בדצמבר 1940) הנוסח הבא של הצעת הסכם:


הצעת הסכם על תכנית פעולה ציונית לתקופת המלחמה וועידת השלום    🔗

השנים לפני המלחמה וגורל היהודים במלחמה העמידו מחדש בכל החריפות את השאלה היהודית כשאלה התובעת פתרון מדיני בין־לאומי ואיננה ניתנת להפתר על ידי פאליאטיבים, אלא על ידי פתיחת שערי ארץ־ישראל בפני עליה המונית.

לשם השגת פתרון מדיני זה מחויבת התנועה הציונית להגיע בהקדם לידי ליכוד הכוחות, בארץ ובגולה, לשם פעולה אחידה בשדה המדיניות, הצבא, העליה והבנין.

לפיכך ראו מפלגת פועלי א“י וברית הציונים הרביזיוניסטים בא”י לבוא לידי הסכם על הצעת תכנית פעולה ציונית לתקופת המלחמה וועידת השלום.

מפא“י תציע את התכנית לפני הועה”פ הציוני.

ברית הצה“ר בא”י תציע את התכנית לפני המוסדות המוסמכים של ההסתדרות הציונית החדשה.


פרק א' – יסודות

א. המאמצים המדיניים של עם ישראל יכוּונו להקמת המדינה העברית בגבולותיה ההיסטוריים של ארץ־ישראל.

ב. התפקיד המדיני העיקרי בימי המלחמה יהא הקמת צבא עברי כבן־ברית שוה־זכויות בין שאר צבאות בעלי הברית הלוחמים לצד בריטניה.

ג. התפקיד העיקרי בסיום המלחמה – ארגון העלאתם המידית לארץ־ישראל של המוני היהודים הזקוקים להגירה מארצות מגוריהם והרוצים בארץ־ישראל.

ד. לשם הכשרת התנאים לקליטת העליה ההמונית בסיום המלחמה יש להכין תוך תקופת המלחמה את ביצוע המלוה הבין־לאומי.

ה. משלחת מדינית אחידה תייצג בשם עם־ישראל את הדרישות המדיניות הנ"ל בפני הגורמים הבין־לאומיים ותתבע את השתתפותו בועידת השלום.

ו. המדיניות היהודית תשאף לבוא לידי הסכם עם המדינות השכנות של ארץ־ישראל ותתמוך בשאיפותיהן לעצמאות ולהידוק יחסיהן ההדדיים על תנאי שיבטיחו את תמיכתן בהקמת המדינה העברית בגבולותיה ההיסטוריים של ארץ־ישראל.

ז. בצד הפעולה המדינית והצבאית יש להמריץ בארץ תוך תקופת המלחמה את הפעולה הישובית מתוך השקפה לאומית־אסטראטגית ובחוץ־לארץ את פעולת הקרנות לשם הגברת העליה, גאולת הקרקע, התישבות והתגוננות.


פרק ב' – ליכוד התנועה הציונית

א. הועה"פ הציוני יחליט, שפירושה של מטרת הציונות המנוסחת בתכנית באזל הוא – הקמת המדינה העברית בגבולותיה ההיסטוריים של ארץ־ישראל.

ב. יכונס בהקדם קונגרס ציוני שלא מן המנין, אם אפשר עוד לפני תום המלחמה.

ג. הועה"פ הציוני יחליט כי השקל המקנה זכות בחירה לקונגרס זה ינתן ללא תשלום לכל מי שחותם על התכנית הבאזלאית.

ד. כל שוקל נחשב לחבר ההסתדרות הציונית ומתחייב לציית להחלטות הקונגרס ולהוראות המוסדות הציוניים.

ה. על האמצעים להחזקת ההסתדרות הציונית אשר לא יפגעו בסוברניותה ויאפשרו לשחרר את השקל מתשלום – ידון הקונגרס.

ו. זכות הבחירה תשָׁלל משוקל רק לפי פס"ד של בית־דין מיוחד, אם ימצא כי השוקל עשה מעשה שפגע במטרות הציונות.

ז. ההסתדרות הציונית רשאית להטיל סנקציות על חבריה מבלי לפגוע בזכותם כשוקלים וכבוחרים ובזכות עליתם לארץ־ישראל.

ח. ברית הצה"ר מצטרפת כגוש להסתדרות הציונית.

ט. ההסתדרות הציונית החדשה מפסיקה את קיומה.

י. נציגי הצה"ר יצורפו להנהלה הציונית ולמוסדות הציוניים.

יא. ההנהלה הציונית תכוון את פעולותיה ואת פעולות מוסדותיה לפי התכנית המנוסחת בפרק א'.


פרק ג' – בישוב

א. כנסת ישראל תחוזק בתוך המסגרת הארגונית האחידה של הישוב העברי בארץ־ישראל.

ב. יוטל מס לאומי כללי על הישוב על יסוד חלוקה פרוגרסיבית של נטל המסים לשם: 1. הקלת המצוקה, 2. הגברת הבטחון, 3. החזקת המפעלים התרבותיים והסוציאליים של הישוב.

ג. ארגוני השמירה יתמזגו ויימצאו תחת מרות ההנהלה הציונית לפי תכנית המכילה ערובות לתקופת נסיון מספקת.

ד. ארגוני הפועלים יבואו בהקדם לידי הסכם שיבטיח את אחודו של צבור הפועלים העברי לשם:

1) הגנה על עניניהם המקצועיים של הפועלים.

2) הקמת נציגות כללית של כל הפועלים בעניניהם המקצועיים (נבחרת בבחירות כלליות או מורכבת על ידי הארגונים לפי גדלם המספרי).

3) חלוקת־עבודה שוה לכל יהודי בתנאי שישמור על תנאי העבודה המוסכמים על ידי צבור הפועלים המאוחד.

4) הגנה משותפת על עניניהם של מחוסרי־עבודה.


פרק ד' ־ העליה

יוקם מוסד מיוחד לעליה שלידו תמסר הפעולה מטעם כל המפלגות.

הח"מ, יוזמי ההסכם, יציעו כל אחד למפלגתו את ההסכם דלעיל.


(חתימות):

ב. כצנלסון ב. לובוצקי

ע. ז’בוטינסקי א. גולומב

20.12.1940


* * * * *

מרכז הצ“ח בארץ ישראל וכן נשיאות הצ”ח בארצות הברית אישרו את הנוסח הנ"ל כבסיס למשא־ומתן מפורט יותר.

לא כן במפא“י. בן־גוריון, שחזר לארץ מארצות הברית (בראשית 1941), התנגד תכלית ניגוד להצעה זו. גם האופוזיציה השמאלית בהסתדרות הביעה את התנגדותה. מרכז מפא”י לא אישר, איפוא, את ההצעה, וההסכם לא יצא לפועל.


 

מבחר ספרים ומאמרים מתוך הספרות של תנועות הצה“ר ובית”ר    🔗


1. זאב ז’בוטינסקי, כתבים נבחרים, כרך ב', ירושלים תש"ד: מגילת הגדוד; הלגיון; על המיליטאריזם; גדוד עברי.

2. יוסף טרומפלדור, החלוץ, מהותו ותפקידיו (1918), הודפס בתרגום לאידיש ב“משׂוּאות”, עתון־בית"ר בלטביה (אפריל 1928).

3. מה רוצים הציונים־הרביזיוניסטים? (חוברת שיצאה לאור בשפות שונות בשנים 1927־1926).

4. זאב ז’בוטינסקי, רעיון בית"ר (חוברת).

5. זאב ז’בוטינסקי, זאמעלבוך פאר בית־רישער יוגענד (קובץ מאמרים באידיש), וורשא 1933.

6. זאב ז’בוטינסקי, מאמרים בשבועון “ראַזסוויֶיט”, ברלין ופאריס, 1923־1933, ביחוד: קיר הברזל; המוסר של קיר הברזל; שלש שנות הרברט סמואל; ואחרים.

7. “קובץ־ראזסווייט”, בגרמנית, יצא לאור בברלין.

8. מאיר גרוסמן, פארוואס זיינען מיר געגען דער “געמישטער” אידישער אגענטור, פאריס 1929.

9. ד"ר ז. סוסקין, אַגראַר־פּאָליטיק אוּנד לאנדבעזידלונג אין פַּאלעסטינאַ (גרמנית), לונדון 1930.

10. ריכאַרד ליכטהיים, רעוויזאָן דער ציוניסטישען פּאָליטיק (גרמנית), ברלין 1930.

11. הכינוס העולמי הראשון של ברית תרומפלדור (הרצאות, ויכוחים, החלטות), ספרית בית"ר, פאריס 1931.

12. פטיציה לועדת המנדטים של חבר־הלאומים, מוגשת על־ידי הועד המרכזי של ברית הצה"ר בארץ ישראל (אנגלית), 1934.

13. פטיציה לועדת המנדטים של חבר־הלאומים, מוגשת על־ידי ד“ר א. ויינשַאל, יו”ר מרכז הצה"ר בארץ ישראל (אנגלית), 1935.

14. הפטיציה היהודית העולמית (אנגלית), לונדון 1934.

15. זאב ז’בוטינסקי, יחסי עבודה בארץ ישראל (קובץ־מאמרים), תל־אביב.

16. זאב ז’בוטינסקי, העדות בפני הועדה המלכותית, הוצאת מרכז הצ"ח, תל אביב 1937 (באנגלית ובעברית).

17. זאב ז’בוטינסקי, מדינה עברית – פתרון שאלת היהודים, הוצאת ת. קופ, תל־אביב, תרצ"ז.

18. זאב ז’בוטינסקי, חזית המלחמה של עם ישראל (באנגלית – לונדון, 1940, בעברית – ירושלים, 1941).




  1. הוא מוסד ציוני בלתי־רשמי, בלתי תלוי ועל־מפלגתי. הוא מפיץ את תורת הציונות ברבים על אחריותו של מיסדו, פרופ' שלום גולדמן, ושל הסופרים, המלומדים והמומחים המשתתפים בשירות זה של המכון לתנועה הציונית  ↩

  2. “הציונות” במקור – הערת פב"י.  ↩

  3. זאב ז‘בוטינסקי, כתבים נבחרים, כרך ב’, ירושלים תש"ד, עמ' 148.  ↩

  4. הממשלה הבריטית דרשה בצורה אולטימאטיבית מההנהלה הציונית, שתביע את הסכמתה הרשמית לספר לבן זה. היא איימה, שאם לא תסכים, תצטרך לשלול ממנה את מעמדה כ“סוכנות היהודית לארץ ישראל”, שניתן לה בסעיף ד' של טופס המנדאט, אשר הוכן אז לקראת אישורו במועצת חבר־הלאומים.

    הדעה הרווחת, שבאותו ספר לבן משנת 1922 נותק עבר־הירדן המזרחי מעל גופה של ארץ ישראל, איננה נכונה. ניתוק עבר־הירדן (שהיה מנוסח כדחיה זמנית) נקבע באחד מסעיפיו האחרונים של טופס המנדאט, אשר אושר בחבר־הלאומים אחרי פרסום הספר הלבן הנ"ל.  ↩

  5. ראה “ראזסווייט”, ברלין, 16 במרס 1924.  ↩

  6. המנדט על ארץ ישראל כולל גם את עבר הירדן המזרחי, וההקדמה למנדאט, הקובעת, שתכליתו היא הגשמתה של הצהרת בלפור והמאשרת את הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארץ ישראל, מוסבת גם עליו. אלא שהסעיף 25 מפסיק באופן זמני את תקפם של סעיפים מסויימים במנדאט (הדנים בפרטות בעניני הבית הלאומי היהודי) לגבי השטח “שבין הירדן ובין הגבול המזרחי של ארץ ישראל”.  ↩

  7. שינוי שמה ל“ברית תרומפלדור” (בית"ר) בא בשנת 1926 כתוצאה מהתמזגותה של “הסתדרות טרומפלדור” עם קבוצת הנוער “קדימה”, שנוצרה אף היא בריגא, ושהכילה חוגים מגיל צעיר יותר.  ↩

  8. דבר זה הוברר רק כעבור שנים, זמן רב לאחר מעשה.  ↩

  9. זה היה הציר הרעיוני, שעליו סובב נאום־הפתיחה של ז'בוטינסקי בכינוס העולמי הראשון של בית"ר, בדנציג, 1931.  ↩

  10. גישה זו מצאה את ביטויה במימרתו הידועה של אורי צבי גרינברג: “נאַלֶבקי ראויה למלכות”.  ↩

  11. באותה תקופה הגיעה התנועה לשיא התפתחותה גם בארץ ישראל: בבחירות לאספת הנבחרים השלישית (1931) קיבלה התנועה כ־ 10.200 קולות מתוך 50 אלף, והיו לה 16 צירים מבין 71. היא היתה הסיעה השניה בגדלה אחרי מפא"י.  ↩

  12. מאחורי הקלעים מילא כאן תפקיד חשוב מברק שהגיע מארץ ישראל, בחתימותיהם של אליהו גולומב וסעדיה שושני, ובו אזהרה לקונגרס: אם תתקבל הגדרת “המטרה הסופית”, עלולים שוב לפרוץ “מאורעות” בארץ. כל תומכי הרזולוציה ראו במברק זה תמרון מגונה להפחיד את הקונגרס מללכת בדרך המוצעת ע“י הצה”ר.  ↩

  13. ארלוזורוב נרצח במקום שומם, בקרבת בית־הקברות המושלמי, בשעה שטייל עם אשתו.  ↩

  14. סיבת הודייתו היתה, שחברו לרצח ארלוזורוב וגם לגאולת־הדם התהלך חפשי, בעוד שאחיו נאסר יחד עמו כחשוד בהשתתפות בגאולת־הדם.  ↩

  15. שלשה שופטים ישבו בדין, בריטי, ערבי ויהודי, ופסק הדין ניתן ברוב קולות, כלומר בקולותיהם של השופט הבריטי והערבי. השופט היהודי ואלירו הוציא פסק־דין משלו, ובו הוא זיכה את שני הנאשמים גם יחד ואף נימק את דעתו ואמר, שלפי כל הסימנים היה כאן רצח של פושעים רגילים, אשר התכוונו למעשה אונס באשתו של הנרצח.  ↩

  16. כעבור שנים מספר נצטמקה תנועה זו, ולא נותרו בה אלא “הפעילים” בלבד.  ↩

  17. מאז ועד היום פגה במידה רבה הרגשה איומה זאת, אך גם בימינו אלה עוד ניכר רישומה בזָרוּת ובטינה בין אנשים, אשר חוויית הימים ההם לא נשתכּחה עדיין מתחת לסף הכרתם.  ↩

  18. “אכספרוט” במקור – הערת פב"י.  ↩

  19. ברית הצה“ר נשארה להלכה ”אחת ממפלגות הצ“ח”, ובה היה סעיף המשמעת שריר וקיים. אך למעשה ניטשטשו אחרי־כן התחומים בין הצה“ר להצ”ח, ולא נשאר מהם זכר.  ↩

  20. הספר הופיע בתרגום עברי גם בארץ ישראל.  ↩

  21. גם מפקדת “הארגון הצבאי הלאומי” פרסמה עם פרוץ המלחמה הודעה, ש“הארגון” מפסיק את פעולותיו ומעמיד את עצמו לרשות המלחמה בגרמניה. כרוז זה היה אחרי־כן אחד הגורמים לפילוג באצ"ל ולפרישתה של קבוצת שטרן.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות