רקע
מנחם מנדל דוליצקי
מלחמת התחיה

 

א.    🔗

השמש שקעה בין שני הררי אל הרמים גרזים ועיבל, ותצלל בפאתי מערב ותעלם.

אדם חכלילי עודנו מתלהב הרחק, הרחק מעבר להררי עד אלה, הרי הקללה והברכה, והוא שוקע ולובש לאטו שחורים – ויהי ערב.

ככנפי עורב פרוש חשכו על פני הבקעה השוממה בקעת שכם, המשתרעת לרגלי שני ההרים האלה, ששם תקע אהלו אפּולוניוס, ציר אנטיוכוס הרשע עם מחנהו, ומשם מוזרה רשתו לפליטת בת יהודה אשר התפרצה מפני מלכות יון הרשעה, והיא בוטחת בכחה שתפרק מעליה עולה.

דומיה איומה שוררת מסביב לאהלי הרשעים הנטושים על פני כל הבקעה המכוסה בעלטה ומתעטפת בטל ערבים.

שני לפידי אש בוערים על יד אחד האהלים ולא יעצרו כח להאיר את החשכה, ואולי מאשר שם יאהיל שד עיפתה, חשכת מין האדם אפּולוניוס המצביא, מטה זעם ביד השטן?

יללת ינשופים מראשי ההרים ונהמת חיתו טרף מסתר יער, מפריעות לפעמים את דממת הככר השמם, אשר לא דרכה בו רגל אדם זה כמה; השומרים בקצה המחנה מטים אזנם בחרדה אבל ירגעו לאטם בשוב הדומיה ונוטים לישון בהשענם על כידוניהם, כי כל המחנה עיף מעמל דרך רחוקה.

– יובא אלי הרקילוס! – רעם קול אפּולוניוס בצאתו החוצה מתוך אהלו – הרקילוס יובא אלי כרגע!

מסך אחד האהלים הורם וצעיר רודם יפה תואר ולבוש עז, נגש אליו בלוית ארבעה אנשי חיל מזוינים.

– הרקילוס! – הרעים עליו אפּולוניוס בקול מושל – הגידה נא לי איך מלאךָ לבךָ לעבור על מצותי?!

– אם תשמיעני אדוני המצביא מה חטאתי – ענהו הרקילוס באמץ לב – וידעתי מה אשיבךָ על תוכחתךָ.

– האם לא ציויתיך לפני צאתי את ירושלים להרוג את ראשי המורדים היהודים?

– כן, אדוני המצביא, ציויתני!

– ואותךָ הפקדתי להתפרץ אל בית חלקיהו!

– כן אדוני!

– והוא ורעיו עודם חיים!

– צויתני, אדוני המצביא, להמית את ראשי המורדים המפיחים רוח מרד; אבל לא את אלה ימנה חלקיהו וחבריו… האמינה לי, אדוני המצביא, כי כן הוא…

– רב! – שסעהו אפולוניוס בשצף קצף – יודע אני מריךָ! פסחת על בית חלקיהו כי בתו היפה פנינה הולכתךָ שולל בעצמת כשפיה! ואתה עצב נבזה שכחת חובתךָ לעמךָ, לארצךָ ולאנטיוכוס מלכךָ, ותאהב בת אל נכר יהודיה נתעבה, ותחיה אותה ואת משפחתה!…

קצפו הכביר העתיק מפיו מלים, וישךְ מרב רגזו את שפתיו עד שפךְ דם.

– הרגע נא אדוני – גמגם הרקילוס בכבדות.

– הס! האלם דומיה! – הוסיף אפּולוניוס בשצף קצפו – הידעת נבל מי היא אהובתךָ העבריה? הנה חלקיהו אביה הוא אחי מתתיהו ממודעית, המורד במלכותנו, ובנו הוא השורד העריץ יהודה. המורד הנתעב הזה התנפל על גדוד אחד מחילנו בקרבת בית חורון ויהרג בם מאתים איש וישם ראשיהם בראשי כידונים לראות בם, ואתה אוהב את בת דודו היהודיה!? אבל כתר לי זעיר! עוד מעט וידעת את תנואתי! התבשר הא כי פּנינה אהובתךָ נמצה אתי פה!

– פה? – שנה הרקילוס דבריו וקולו רעד.

– כן! כן! – דבר אפולוניוס בנחת וברגז – פה היא נמצאת אתי, ועוד מעט וראיתי גם אני את המכשפה העברית המתעה בכשפיה לב גבור יוני! תובא נא הלום השבויה פנינה בת חלקיהו!

פני הרקילוס אשר חורו עד כה כשיד, אדמו כדם למשמע הדברים האחרונים, ואפּולוניוס אשר לא אחת נסהו במלחמה וידע קצפו כי עז, צוה לאסרו.

– כל הקרב אלי מות יומת! – הרעים הרקילוס בחטפו חרב מתער אחד מאנשי הצבא ויהפכה כה וכה על פניהם.

– יאסר! – צעק אפּוליניוס בקול עז.

כשלושים איש מאנשי הצבא כתרוהו, ואחרי מלחמה ארוכה שלא עברה על רובם מבלי פצעים אנושים, עלתה בידם לאסרו לרגלי אפּולוניוס שר צבאם.

מסך אחד האהלים הורם שנית ובלוית איש חיל אחד ולפיד בוער בידו, הובאה פּנינה לפני המצביא.

כל הנאספים התפלאו על יפיה ויקראו האח.

גם אפולוניוס קשה הלב השתומם למראה היהודיה, וכאלו שכח את כל העבר וההוה קרא בקול:

– חי יופיטר שלא ראיתי כמוה ליופי!

ואמנם כן, יפה היתה פּנינה מאין כמוה והיא אז בת שמונה עשרה שנה, קומתה זקופה כתמר ומבנה גוה ענוג ואיתן; רוך ונועם ועזוז אשת חיל כבירת כח לב בתאר פניה יזהירו, ועיניה השחורות והמלאות הבוערות כשני לפידי אש תחת בבות שחורות, מפיקות אמץ לב ובטחה, ולנכחה יביטו אל אפּולוניוס האכזר העומד משמים ומשתאה ליפיה ורגלו האחת נשען אל האסור השוכב ארצה ושואף רוח בכבדות.

אך רגע התבוננה אליו ותחרד חרדה גדולה.

– אל אלהים ה'! – קראה בקול רועד – מה אני רואה?!

– האח! – קרא אפּולוניוס כמנצח – היהודיה הכירה את אהוב לבה!

פּנינה עמדה כנציב שיש מבלי נוע; ראשה נטוי אל השוכב ארצה ושפתיה נאלמו.

– יהודיה, פני אלי! – צעק המצביא בקול עז – הגידי נא לי כּמה לילות בלה האסיר בזרועותיךְ?

– כלב ארור! – נשמע קול הרקילוס מתחת לרגלו.

– חכה לי מעט עלם אמלל! נהם אפּולוניוס בחרוק שנים – אני אמוד פעלתך אל חיקךָ!

– גם משכרתךָ אפּולוניוס, תהיה שלמה! – קראה פּנינה בשפה יונית צחה – האלהים הרועה את עמי מעודו, דורש דם עבדיו ולא תכסה אדמתו דם זקנים מדוקרים ועוללים שינופצו אל הסלע!…

– האלמי עבריה נבערה! האינך רואה כי הנךְ בידי?

– בידך? – צחקה פנינה במרירות – שקר! ביד אלהים הנני!

– ח־ח־חה! – התפרץ צחוק פרוע מפי האכזר – איפה היה אלהיךְ בהקריבי עדר חזירים על מזבחו בירושלם? מסך ארון העדות הרטבתי בדם שקוצי טומאה, קללתי את אלהיךְ בפניו והוא לא שלח ברק להפיצני!… ח־ח־חה! אלהיךְ, יהודיה, ישן ולא ייקץ, ואני מאהבתי אותךְ ומחמלתי עליךְ לא אמהר לשלחךְ אל אלהיךְ; כי אם אתי תשבי ואתי תלכי באשר אלכה אנכי, יפתי העבריה!

הדברים עודם בפיו ורעש מאחורי אהלו שסע את הדומיה השוררת מסביב, כי ישנו אז אנשי הצבא בתוך אהליהם עיפים מעמל דרכם אל מחנה היהודים ה“מורדים”.

אחד השומרים מאחרי האהל נגש אל מקום השאון, וירא בתוךְ החשכה תמונת ענק נכחו, ובטרם הוציא הגה מפיו, נפל ארצה מלהט חרב אשר הביא הענק אל לבו.

– אחי, אלי הנה! – נשמע קול הענק בתוך החשכה, וכעשרים צללי אדם נאספו כרגע סביבו.

– הזה אהלו? – שאל אחד הצללים השחורים את הענק.

– כן, לךְ אחרי!

– אפּולוניוס נבעת מפני השאון על יד האהל ובעוד הוא מַטֵה אָזְנוֹ לִשְמוֹעַ, כתרוהו כעשרים איש לבושים בגדי שרד בצבא היונים, ועד ארגיעה התפרץ קרב ביניהם ובין מתי המספר העומדים על יד המצביא.

בתנועה אחת מהירה המית הענק שלשה מהנלחמים בו; אפּולוניוס אמנם הוציא חרבו מתערה, אבל לא להלחם, כי אם קרע בה את בד האהל וימלט כמוג לב פנימה; משם ברח אל חילו ועד ארגיעה נתן להם אות כי צרה קרובה.

רבים מאנשי הצבא נעורו, אבל מפחד פתאם לא מצאו את ידיהם ורגליהם ולא ידעו מה לעשות ובמי להלחם.

ועל יד אהל אפּולוניוס נעשתה בין כה המלאכה בחפזון נמרץ. כל איש מחילו הקרב אל האהל הומת כרגע, והענק נגש אל פּנינה ויאמר בשפה נמרצה:

– קומי ולכי אחרי! התכיריני?…

– אל אלהים ה'! – קראה העלמה בלב נפעם – את מי אני רואה?!

– חושי, כי העת קצרה!

– הנני הולכת! – ענתה בחפזון – אבל התר נא מראש את האסור השוכב על הארץ, כי הוא הרקילוס!

ובעוד הענק מוריד עיניו אל האסור, הוציאה חרב מתער אחד המומתים ותקצץ את אסוריו.

– מהרו ולכו אחרי! – קרא הענק, ואחרי רגעי מספר התמלטו מתוך מחנה האויב.

הם לא הרחיקו ללכת, וסאון ברעש נשמע מתוך מחנה אפּולוניוס. כל אנשי הצבא נעורו משנתם וכבר הם יודעים את כל הנעשה.

– בדרךְ הר גרזים! – נתן הענק קולו לפני חילו המצער ויעלמו כצללים בתוך החשכה וישקעו בשכבת הטל.

– פּנינה, איפה את? – שאל הרקילוס בדאגה – החשך גבר מאד וכצל בנטותו אני רואה אותךְ.

– הנני פה, הרקילוס! ענתה הנערה בגשתה אליו.

– הבי לי ידךְ! – דבר אליה בשפתים דולקים – מקרב לבי אודה את יופיטר על המקרה להחזיק בידךְ ולהוליכךְ; קומי ונלכה אל מקלט בטוח, כי יודע אני היטב את כל המקומות האל ולא אתעה גם בחשכת ליל אפל זה.

– הא לךָ ידי! – ענתה פּנינה בגשתה אל צדו ובהושיטה לו ידה הרכה – אבל ראה נא ראה, כי נעלם מצילנו עם גדודו, ואנחנו כאשר אחזה לי, לא בדרכו, דרך הר גרזים נלך כאשר צוה.

– לדאבון לבי, עלמה עדינה, – אמר לה הרקילוס באנחה – לא טוב המקום אשר צונו מצילנו להמלט. כי לפני שתים שלש שעות שלח שם אפּולוניוס גדוד אנשי צבא, כי שמע כי יהודה המכבי עם גדודו אורב לו משם…

– אהה! – קראה פנינה בחרדה – מדוע החשית בשמעך את פקודתו ללכת בדרך הר גרזים?

– נפעם הייתי מכל המוצאות אותי ופליטתנו היתה בחפזון ולא ידעתי נפשי; אבל עתה כבר עבר המועד; כי הרחיק מצילנו ללכת ולא נשיבנו עוד.

– נרדפם ונצילם – קראה פּנינה בהסבה פניה.

– לשוא יהיה עמלנו, עדינה! כבר שקעו כצללים בחשכת הלילה, והאנשים מלומדי מלחמה, לכן קוי כי ימלטו נפשם; אבל את עדינה חושי המלטי! הכי לא תשמעי את מחנה האויב ברעו אחרינו?…נמהר ונמלט על נפשנו, כי עוד מעט ונתפשנו!

ואחוזי יד יחדו רצו עתה בתוך החשכה הלאה, אל המרחק השמם העטוף במעיל עלטה.

וסאון מחנה אפּולוניוס סואן ברעש תפים ובקול חצוצרות ברמה. השומרים העלו לפידי אש ופכי שמן, וכל הככר המכוסה בערפל האיר עד למרחוק, ויאדימו השמים השחורים מעל.

– פשטו על הדרכים ותפסום! – צוה אפּולוניוס את גדודיו! – ככר כסף אתן לאשר יבא אלי ראש כל יהודי ארור אשר התפרץ אל אהלי ושני ככרי זהב לאשר ימציא לי ראש גבורם.

– לי יהיה הזהב! – קרא אחד משרי הצבא בבטחה – עוד בלילה הזה אביא הלום את ראש מצביאם.

וברגע ההוא נראו מרחוק לאור האש הבוערת כשני צללי אדם איש ואשה, עוברים בחפזה ומתעלמים.

– הנה הנם! – הוסיף שר הצבא בקול כמנצח – לכו אחרי!

ועד ארגיעה נחלק מתוך המחנה ומאה איש עמו.


 

ב    🔗

האמנם עלה על לב אפּולוניוס כי יפרוץ יהודה פתאם אל מחנהו ויגזל את פנינה ממנו? החלם כי יעז איזה לוחם לבוא אל משכן גבוריו בלוית אורחה קטנה כעשרים איש ויעשה בו שמות? הדבר קם ונהיה לתמהון לבבו!

ומיום בואו אל ארץ העברים יראה רק נפלאות גדולות, נפלאות לא שערן כל גבור מלחמה!

בבקשו את אנטיוכוס מלכו לשלחו אל ארץ העברים להביא שם סדרים, קוה אפּולוניוס להשקיט את מרד היהודים בדם ובאש ברגע בואו, כי מי חלש בעם הזה, חשב בלבו, ומי גבור כמוני אפּולוניוס? ובבואו לסוריה לקח רק אלף איש עמו וילך עם חילו ירושלימה; אולם בדרכו על אדמת יהודה היתה תבוסתו שלמה. רק כמאתים לוחמים עברים פגש בדרכו, וההולך לפני הגדוד הקטן הזה, איש כבן שלשים קרא בקול: “כלה במרתפי אלהי ישראל!” ועד ארגיעה התנפלו כגורי אריות על גבוריו ויכו בם שבע מאות איש ממבחר חילו, ותפל חתת אלהים על מחנהו וינוסו איש לעברו, ובתוכם גם הוא, הגבור הנערץ, כי כפשע היה בינו ובין השביה! ומה אנוש כאבו! האמנם, הוא הגבור העשוי לבלי חת, ינוס מפני מחנה עברי קטן? כמעט טרף נפשו בכפו מעקת לב ומבושה! מה יאמר המלךְ? מה יאמרו מעריציו ומכבדיו? אנה יוליךְ את חרפתו?

– נקם אקח! – קרא בחרוק שנים – נקם ממשפחת היהודים!

וישב אפּולוניוס אבל וחפוי ראש לסוריה ויאסף שם כעשרת אלפים בני חיל. האם לא מספר רב הוא להלחם בחיל יהודה – מתי מעט? עתה בטח ברב כחו כי ישא נס נצחון, וכבר הוא רואה בחזון לבו צבאותיו מתרחצים בדם היהודים זעומי נפשו ובלוית החיל הכבד הזה שב עתה ארצה יהודה; אולם צרה ואסון פגשוהו על כל מדרךְ כף רגל גם עתה, כי המצביא היהודי אשר הכניע גאונו אז, יראהו גם הפעם נפלאות גדולות מהראשונות. לעתים לא רחוקות הוא מתגנב אל תוך מחנהו ואיש לא ידע בבואו ובצאתו וכרוח קטב ישאיר שם שמות; כארבעת אלפים איש מחיל אפּולוניוס הפיל הגבור העברי בזמן קצר, כבחבלי קסם נמשכו אל אבחת חרבו, ובטרם מצאו יד ורגל נאספו במלחמה.

ויודע לאפּולוניוס כי יהודה שם שר צבא היהודים והוא בן מתתיהו כהן גדול והוא גם הפיח רוח המרד בישראל.

ומקצר יד ורפיון כח לעמוד בפני יהודה בשדה קטן, כתב אפּולוניוס עליו שטנה אל אנטיוכוס מלכו, כי הוא שעורר את אחיו היהודים להתקומם למכות יון, ויעור את עיניהם בלהטיו כי מלך המשיח הוא, שלוח ממרומים להצילם מכף אנטיוכוס ולמלוךְ תחתיו, ועל כן כבד מאד להלחם בהם, כי כלם מתפרצים מפני מלכם וכלם כאיש אחד נלחמים כנואשים ומספרם רב מאד.

ויענהו המלךְ אנטיוכוס כי חפץ הוא לראות ראש גבור ישראל זה ביד אחד עבדיו, ואשר יביא אליו ראשו אלף ככר זהב תהיה משכרתו.

כי התאוננו עצי היער אל אלהים על הגרזן החוצב בם, ענם כי אם לא נתנו מעצם עץ להחזיק בו, כי אז לא עלה הכורת עליהם, וכן אם לא נמצאו אז בני בליעל בישראל, כי אז כלה עשה יהודה המכבי באפוּלוניוס ובחילו בזמן קצר מאד; אבל מרב לחץ ומקצר רוח, התיונו אז רבים מהיהודים ויפרקו מעליהם כליל על יהדותם, ובמשך הזמן נהפכו גם לאויבי עמם ועוזרים לרעתו.

ומבלעדי זאת שררה אז משטמה בישראל על דבר הכהונה הגדולה, כי אין מנהיג ומושל בישראל בימים ההם והכהן הגדול היה להם במקום ראש, ולא לפלא הוא כי למשרה רמה כזאת נכספו רבים, ואלה אשר כסף תועפות להם היו לכהנים, כי לאשר הרבה במחיר הכהונה הגדולה לו נתנה המלךְ אנטיוכוס.

ובימים ההם ואיש אחד כהן ושמו אלקימוס, עשיר ובעל נכסים, שרעיו רבים בתוךְ שרי המלוכה, התאוה לכהונה הגדולה בישראל, וילוו אליו רקים ופוחזים מבני עמו, המוכרים נפשותיהם בכסף, ויהיו למפלגה העושה במחשךְ מעשיה להפריע את יהודה המכבי ממחשבותיו, כי ירא אלקימוס פן יסב אליו יהודה את הכהונה הגדולה אחרי פרקו מעל עמו עול מלכות יון.

ויתנכל אלקימוס ומפלגתו לשים מוקשים לרגלי יהודה, וישלחו מרגלי חרש בני בליעל אל מחנהו, והם הצילו פעמים רבות את אפּולוניוס וחילו מפח יקושים אשר טמן הגבור העברי לרגלם.

ויהי בליל חשךְ אחד ויפתח אלקימוס לפני אפּולוניוס וחילו את שערי ירושלם, ויהודה אשר רחק אז כברת ארץ ממקום המעשה, חרד חרדה גדולה בשמעו זאת, כי ידע את אפּולוניוס האכזר השואף לדם, וימהר וישלח אליו מכתב לאמר:

"אפּולוניוס! שמעתי כח מעשיךָ ונצחונותיךָ בארצות אחרות ואחשבךָ ללוחם הראוי לכבודי לקדם פניו בשדה קטל; אבל לא עלה מעולם על לבי שתקרא מלחמה לזקנים חלשים, לנשים רכות וילדים גמולי מחלב, ואתה דע לךָ מצביא, כי כחי אתי למוד פעלתךָ אל חיקךָ – אכזריות תחת אכזריות! לעתים לא רחוקות נפלו אנשי חילךָ בידי, ואני התהלכתי עמם במישרים, כראוי לשבויי מלחמה; אולם אם תשפוךְ דם נקיים שלא קדמו פניךָ בנשק, הנני נשבע לךָ בשם אלהי ישראל, כי אוי ואבוי יהיה מעתה לכל איש יוני מחילךָ אשר יפול בידי! בכל ענות שאול יענו שבויי מלחמתי עד כי יתפלצו עמודי התפת מקול נאקתם; ואף עוד זאת: אל נא תשכח אפּולוניוס, כי בעת מלחמה לא ידע הלוחם מחרתו, אני אסב פני המלחמה אליךָ ואצורךָ חיים, אחרי הודע לי כי לא שמעת לקול הזהרתי זאת, ואז אבחר לךָ מות אשר יחרד השטן לשמו שמעו.

“ראה הזהרתיךָ ואתה דע לךָ. יהודה המכבי”.

חתת אלהים נפלה על אפּולוניוס בקראו את דברי הספר, כי פחד אשר לא ידע שחרו קנן זה כמה בלבו מפני קבור ישראל זה, ולא המית אפּולוניוס איש בירושלם, כי אם השאיר בה חמשת אלפים מצבאו ביד פקיד חילו הרקילוס, ויסע עם יתר הצבא לבקש את יהודה, כי הבטיחוהו אנשי אלקימוס להסגירהו אל ידו.

לפני צאת אפּולוניוס את העיר צוה את הרקילוס להמית מתי מספר מיקירי ירושלים ובתוכם את חלקיהו אחי מתתיהו, דוד יהודה, כי הגידו לו כי איש חכם הוא בהליכות המדינה, והוא מנהל את יהודה במועצותיו.

ויבקש אפּוליניוס את יהודה המכבי בכל המקומות אשר הראוהו אנשי אלקימוס ולא מצאו, ובתקעו את אהלו בבקעת שכם, שלח אליו אלקימוס את אחד ממרגליו, ויודיעהו כי לא המית הרקילוס את חלקיהו, באשר הוא אוהב זה כמה את פּנינה בתו, שאין כמוה ליופי בכל ארץ יהודה, ומדי דבר המרגל בפּנינה, לא שכח מספר לו, כי היא עלמה נפלאה מאד, אשר לא אחת היא מתחפשת לאיש ועוזרת לבן דודה יהודה המכבי במלחמותיו, וטוב יעשה אפולוניוס אם ירחיקנה מירושלם, כי בידה להוליךְ שולל גבורי יון בעצמת כשפיה, וכבר נפל הרקילוס אחד ממבחר גבוריו ברשתה עד שעבר על מצות מצביאו…

ויצו אפּולוניוס להביא אליו עד מהרה את הרקילוס, ואת ראש עוזריו ניקנור צוה לצוד לו בעזרת אלקימוס הכהן, את העלמה היפה פּנינה בת חלקיהו.

לא ידע הרקילוס על מה הוא קרוא לפתע פתאם אל מצביאו ויחרד אל אפּולוניוס, ובין כה צד ניקנור את פּנינה על יד בית אביה, כי התנפל עליה הוא ואנשיו ויסגרוה במרכבה ויביאוהו אל המחנה בבקעת שכם.

ועתה הציל יהודה המכבי את שניהם מיד אפּולוניוס.


 

ג    🔗

וכבר נפגשו פּנינה והרקילוס פּעמים לפני זמן לא כביר, וכמופת מאת המקרה אשר הכל משחק לו, נפגשו עתה בפעם השלישית על יד אהל אפּולוניוס.

כאשר דרכה רגל אפּולוניוס ראשונה על אדמת ישראל להשקיט את רוח המרד, התנדב הרקילוס זה לרגל את מחנה היהודים ולדעת מוצאיו ומבואיו, ויתחפש ליהודי ויעבור בערי יהודה לארכן ולרחבן ואת אשר ראה ושמע הביא אל אפּולוניוס.

הרקילוס ידע לדבר כן בשפה הארמית והעברית ולא עלה על לב איש שהוא יוני ומרגל חרש.

עד מהרה נודע לו מקום גבור היהודים יהודה המכבי וחילו ויגמר אמר לבא אל מחנהו כיהודי מתנדב ללחם מלחמת עמו, ובלבו דמה להביא בנכליו הרעים את יהודה אל מחנה האויב, או להמית אותו חרש בתוך מחנהו ואיש לא ידע מי הכהו.

אולם הגבור הצעיר שגה ברואה. אחרי בואו ברב עמל ונדודי דרךְ רחוקה אל מחנה יהודה המכבי, לא ישרו הליכותיו בעיני אנשי יהודה, ויובא אל המצביא העברי, אשר ישב אז עם פּנינה אל שלחן הצהרים ומתי מספר ממבחר גבוריו עמדו על ידו.

– מי אתה ומאין באת? – שאלהו יהודה ועינו החודרת בחנה אותו.

– עברי אנכי ומגלעד אני בא – ענהו הרקילוס בהתאמצו להסתיר סערת לבו.

– מה שמךָ ושם אביךָ?

– שמי ראובן ושם אבי יעקב השמעוני והוא עשיר ונשוא פנים בגלעד.

– יקראו אלי הנה כל בחורי גלעד העובדים בצבאותי! – צוה יהודה את העומדים על ידו.

רעדה אחזה את הרקילוס בשמעו את מצותו ובראותו כי אחד מאנשי חילו עוזב את מקומו ורץ אל המחנה, אבל התאמץ הרקילוס בכל כחו להסתיר חרדתו.

כרבע שעה עבר וחמשה בחורי גלעד באו ויעמדו לפני יהודה.

– הידעתם את העלם הזה בגלעד? – שאלם יהודה ולא גרע עיניו מהרקילוס.

כלם התבוננו אליו, ויראו בו ויפנו אל יהודה.

– לא, אדוני המצביא! ענו כלם פה אחד – לא ראינוהו מעולם בגלעד!

– הידעתם את יעקב השמעוני בגלעד והוא עשיר ונשוא פנים?

– לא היה כזה בקרבנו!

הרקילוס לא יכול עוד לעצור ברוחו וחרדתו נראתה על פניו.

– תן תודה עלם, כי הנך מרגל יוני ממחנה אפּולוניוס – קרא אליו יהודה.

– רחמים אבקש! – התנהגה לשון הרקילוס בכבדות.

– האם לא חרפה היא לאיש מלחמה לבקש רחמים? – אמר אליו יהודה בשפה נמרצת – בן מות אתה, ואתה הכון לקראת מותךָ מחר בבקר בטרם יעלה השמש! אסרוהו ותנוהו בבור!

עד ארגיעה הובא הרקילוס אל בית האסור ויסגר.

שם ישב גבורנו היוני ויבך לקשי יומו. מרגע לרגע יקרב מותו ואין תקוה.

הלילה בא, החשךְ יכסה ארץ והחשכה בלבו תושיבהו עד דכא.

עוד שעות מספר ובקהל רפאים ינוח! בעודנו באבו יקטף ותקותיו הטובות תרדנה עמו אל אבני בור… אהה! איפה הסתתרה בינתו לחשוב גבורי ישראל לפתאים תמימים, שלא יכירונו למלשין ומרגל?

– דמי בראשי! – תבענה שפתיו בלחש – רק כסיל אדם כמוני יחשוב כל באי עולם לסכלים, ועתה קוראה אלי אולתי: ראי פרי סכלותךְ עץ וחבל, ואלה אשר אמרת להוליךְ שולל קוראים האח, הנה הכסיל וזה סופו, סוף בהמה לשחיטה!…אהה, אמי! אמי!

ופתאם תקשבנה אזניו קול דממה דקה, קול רך וענוג קורא בתוך החשכה:

– איפה אתה אסיר אמלל? איכה?

– הנני פה! – צללו שפתיו בחרדה.

– גשה אלי הנה! – שמע את הקול הרךְ קול אשה, דובר אליו שנית וכקול אמו נשמע לו הקול.

– הנני הולךְ! – ענה בתמהון לבב ובחרדה.

ויקרב אל הקול הקורא אליו, והנה פּנינה היפה ופנס בידה מפיץ אור כהה נצבת לפניו.

ויכירנה הרקילוס כרגע, כי ראה אותה על יד יהודה בהשפטו משפט מות.

– אהה, מלאך אלהים! – דובבו שפתיו בלחש וישק כנפות כסותה.

– לא מלאךְ ולא שרף אנכי! – ענתהו פּנינה בשפל קול ובשפה נמרצה – בת אדם אנוכי ונשמת שדי תחיני, ומחמלתי עליךָ, יוני אמלל, באתי להצילךָ ממות.

– במה אכף לךְ עדינה! – קרא בכרעו על ברכיו.

ראה אצילךָ ממות – אמרה לו פּנינה – אבל אשאל ממךָ דבר.

– הגידי לי מה שאלתךְ עלמה עדינה?

– שאלתי שימצא לעמי אוהב נסתר במחנה היונים, ובעמוד האוהב הנסתר הזה על יד אפּולוניוס הצורר, אל ישכח רגע, כי עלמה עבריה, השמעת עבריה, הצילתהו ממות, ואל יתאכזר האויב הזה לבני עמי בהלחמו בם!

– אהה, עדינה! אוהבם אהיה עד יום מותי! עד נשימתי האחרונה!

– השבע לי אמלל!

– בחיי אמי אני נשבע לךְ עדינה!

– רב! אני מאמינה לךָ! קום ולךְ אחרי!

לא עברו חמשה רגעים ופנינה הוציאתהו מתוךְ המחנה ותשלחהו בתוךְ החשכה – ויעלם.

כעבור ימים מספר שב אל אפּולוניוס ולא ספר לו דבר מכל המוצאות אותו, כי אם השמיעהו כי יהודה המצביא הוא גבור נערץ מאין כמהו וכי בחיל מצער הוא עושה נפלאות גדולות, לא שערון כל חכמי מלחמה.

ויהי בהפקיד אפּולוניוס את הרקילוס על ירושלים, צוהו, כאשר כבר נודע לקוראי, להמית מתי מספר מיקירי העיר ובתוכם את חלקיהו הכהן.

אבל זכר הרקילוס את שבועתו וימצא עצה "להשביע את הזאב ולהשאיר גם את

העז בחיים".

ותהי עצתו לשבותם שבי ולסבב פני הדבר בסתר שימלטו מידי אנשי צבאו בהיותם מובלים אל אפוּלוניוס.

ויבחר בשלשים איש מחילו ויצום לשום משמר על בית חלקיהו, ובשמעם את קול חלילו יתפרצו אל ביתו וישבוהו שבי עם כל הגרים שם.

והרקילוס התחפש ליהודי כדרכו ויבא אל תוךְ הבית כציר שלוח מאת יהודה המכבי, לבשר לחלקיהו חדשות ונצורות.

ובעת ההיא ישן חלקיהו שנת הצהרים, וישב הרקילוס על יד גברת הבית ויבא אתה בדברים, עד אשר יקום חלקיהו אישה משנתו.

ופתאם נפתחה הדלת ועלמה יפה באה הביתה.

– הנה זאת היא פּנינה בתי! – אמרה לו אשת חלקיהו.

ויהי אך נפגשו עיניהם ויתרו שניהם אחורנית.

– מה אתה עושה פה יוני מתחפש ליהודי? – שאלתהו פּנינה משתוממת.

– הנה באתי עלמה עדינה, למלאת את שבועתי! – ענה הרקילוס בשפתי תם – דעי כי אני פקיד החיל בעיר הזאת ואדוני המצביא לפני צאתו מפה, חרץ משפט מות על מתי מספר מיקירי ירושלים ועל חלקיהו הכהן, ואני גם מבלי דעתי עד כה כי הוא אביךְ עדינה, גמרתי אמר לבלתי נגוע בו ובאנשים לרעה, כי אם להוליכם שבי אל אפּולוניוס ולסבב פני הדבר שימלטו מיד חילי; אבל גם זאת לא אעשה הפעם בגללךְ; חומה אהיה עליךְ ועל בית אביךְ ויעבור עלי מה! ואם לא אמצא מלין להצטדק לפני אפּולוניוס על תתי נפש שנואי נפשו לשלל, יהרגני נא הרוג ואל יפול משערת ראשכם ארצה.

– מקרב לב אודךָ איש טוב על טובךָ! – קראה פּנינה ברגש – ואתה דע כי שלחני יהודה מתוךְ מחנהו על קראי לךָ דרור; אבל עתה יראה הגבור ויוכח כי לא לשוכח טובה גמלתי טוב, ואני במבט הראשון הכרתיךָ לנאמן רוח, ולכן סמוךְ לבי כי גם מעתה והלאה תגדיל חסדךָ עם בני עמי ולא תשפךְ דמם.

– בטחי בי עדינה – ענה הרקילוס בשפת רצון – כי כל עוד פקיד צבא אהיה במחנה אפּולוניוס לא תגע ידי בבני עמךְ לרעה!

עוד רגעים מספר בלה הדובר בחברתה ואחרי כן יצא החוצה ויתן צו לגדודו לשוב על עקביו.


* * *


ובראות אלקימוס הכהן, כי החיה הרקילוס את חלקיהו הכהן וחבריו, הבין כי דבר לאט עמו וישלח את מרגליו חרש לרגל בהרקילוס, ויודע לו כי הוא בא לפעמים אל בית חלקיהו, וימהר ויחלט כי פּנינה היפה משכתהו בחבלי אהבה, ויודיע זאת את אפּולוניוס והוא מהר לצוד את שניהם, כאשר ספרנו.


 

ד    🔗

חלקיהו הכהן מהר להודיע את יהודה כי גזלו את פּנינה ממנו ויוליכוה אל מחנה אפּולוניוס.

ואם כי עברת הגבור שמורה לה על קראה דרור להמרגל היוני, חרד חרדה גדולה בשמעו זאת.

יהודה היה אז איש כבן שלשים, לפני שנתים מתה עליו אשתו בלי בנים, וקול יצא מירושלים כי ישא את בת דודו פּנינה היפה בבנות ציון.

גם ראו אותו תמיד בחברתה, ויאמינו רבים כי רוח אהבה יחבר את שניהם.

ובהתפרץ רוח ישראל מפני נוגשיו היונים ויהודה יצא בראש לוחמים לריב ריב עמו מיד עושקיו כח, דאגה לו פּנינה מאד, ולא ידעה שלו בנפשה בראותה כי נפשו בכפו תמיד.

ובנשוא הגבור נס נצחון במלחמותיו הראשונות עם היונים, ועם ירושלם קדמהו בתפים ובמחולות, הושיטה לו פּנינה זר פרחי מור לעיני קהל גדול על יד הר הזיתים.

בדמעות גיל קבלהו יהודה מידה ובהגישו אותו אל שפתיו, צלל קולו בשפה נמרצה:

“הזר הזה יזכירני תמיד את חובותי הקדושות לעמי, לארצי ולציון עיר אלהינו, ומדי הביטי אליו אזכר כי מנחת קדש היא לי מיד העלמה הכי יפה בבנות ציון אשר כזר פרחים זה צבי תפארת היא לעמה”.

והיום ההוא אמנם היה הכי טוב בחיי הגבור הנערץ ההוא.

– פּנינה! – אמר לה בשבתו אתה בחדר בבית אביה – הנה ידעתיךְ מימי ילדותךְ, אבל מעולם לא קדשת בעיני כהיום הזה! בהושיטךְ לי היום את זר פרחיךְ כמלאך אלהים חזיתיךְ, שלוח ממרומים להשמיעני: הנה הזר הזה לךָ אותו שתדבר אויבי עמךָ תחתיךָ ותדכאם עד תמם.

– ואמנם כן הוא – ענתהו פּנינה בחן שפתיה – קסם בזר פרחי, ומדי הביטךָ אליו יפל מצדךָ אלף ורבבה מימינךָ; אבל שאלה קטנה לי אליךָ ואתה אל נא תשב פני.

– הגידי מה שאלתךְ עדינה, ואם בידי למלאתה, בטחי בי כי תעש.

– יהודה! – קראה פּנינה ברגש בהחזיקה בידו – הנה נא ידעת כי נפשי קשורה בנפשךָ. מאז יצאת למלחמתךָ את מחרפי אלהינו עם היונים חרדה לך נפשי; אבל להפריעךָ ממעשיךָ הקדושים לעמנו הדכא חשבתי לי לחטאה, גם חלילה לי מהניא אותךָ ממלחמות ה' בעם כבד עון בימים יוצרו ולהפךְ, בגאוה ובגדל לבב אביט בלכתךָ למחץ קדקד עול, ובעת אשר חרבךָ תאכל בשר היונים, אשא תפלה לאלהי ישראל שישמרךָ ויצילךָ מחרב אויב; אבל לא די בתפלה; יהודה! נפשי גרסה לתת כח ידי ורוח בינתי לעמי בימי צר ומצוקה! האמנם נוצרה האשה רק לשבת בית ולתמוךְ פלךְ? אמנם כן, הנשים עם חלש; אבל לא רק בכח תעשה מלחמה. האמנם לא תדע גבור, כי לפעמים טובה עצה מגבורה ותחבולה מכח אגרוף?! אנא יהודה! הרשני נא ללותךָ בכל מלחמותיךָ וראית כי לשוא הבדילו הגברים את הנשים לרעה, ויסגרו לפניהן כל דרךְ העולה מעלה…

שמע יהודה שאלתה וישתומם על אמץ רוחה. נקל לקרא מחזות פניו כי נעמו לו דבריה הנובעים מלב אמיץ, אבל לא ינעם לו שתחרף את נפשה בשדה קטל. עד כה חשבה לאשה הכי טובה, שבידה להמתיק כוס חייו בימי שלוה, אבל שתלוהו במלחמה ותצא לקראת נשק לא עלה על לבו.

רגעים מספר ישב תפוש ברב שרעפיו, אחרי כן האירו פניו היפים ויקרא.

– רואה אני בךְ יפתי רוח חכמה וגבורה ולא אוכל השיב פניךְ, ומה גם בדעתי כי לרגעים תחרדי לי בהשאירי אותךְ פה. לכי עמדי פנינה, והלחמי כמוני מלחמת עמךְ מיד צר, ואלהי ישראל יאר פניו אליךְ ויצליחך בכל אשר תפני.

ופנינה נלותה אל יהודה, וכבר ראה ביום השני כי לא לשוא ערגה נפשה לחיי לוחמים, כי גלתה שני מרגלי חרש בתוך צבאותיו, ויבקש הדבר וימצאו עוד ארבעה בתוך המחנה וישפטו כלם משפט מות, ורק האחד ושמו נתן הפרעתוני, נמלט בארח פלא וינצל.

מני אז עזרה פּנינה ליהודה במלחמותיו ותראהו נפלאות אשר לא קוה להן; אבל לאחרונה נוקשה בקראה דרור להרקילוס הנתון למות, והיא אמנם מחכמה עשתה זאת כי הבינה מה יקר ערכו בעיני אפולוניוס, ובשובו אל משמרתו בידו לעשות טוב ליהודים הנופלים בידו, גם הכירה בו שיכיר טובה וימלא דבריו.

ובדעתה כי יהודה לא ישנה משפטו ויוציאהו אלי הורג, שלחתהו באשון לילה מתוך מאסרו, ותקו כי יסלח לה יהודה אחרי ערכה לפניו בטוב טעם סבת מפעלה, אבל שגתה ברואה, הגבור העברי התקצף והתמרמר ולא נתן לה להצטדק, וישלחנה מתוך מחנהו אל בית הוריה ירושלימה.

– רחמי אשה רעים בעיני מאכזריות אכזר – אמר לה בצאתה – ואת לכי לשלום ואל תתאוי עוד לאשר אשה לא נועדה!

בשבר רוח שבה פּנינה אל ביתה, אולם עד מהרה שלח לה המקרה נחומים בראותה כי לא לשוא הצילה את הרקילוס היוני, כי אמנם מלא את שבועתו ויצל אותה ואת בית אביה ממות, ובעוד היא מתעתדת להודיע זאת את יהודה, והנה התנפלו עליה שודדי אדם על יד בית אביה, ויביאוה אל מחנה אפולוניוס.

ויהי בהגיע השמועה הזאת אל יהודה, ויחרד חרדה גדולה, עתה נודע לו, עתה החל לחוש כי אוהב הוא את פּנינה בכל נפשו ומאדו.

– מי ילך עמי אל מחנה אפולוניוס?! – שאל את אנשי צבאו.

– כלנו נלך עמךָ! – צעק כל המחנה.

ויבחר מהם יהודה עשרים איש גבורי חיל וילבישם בגדי צבא יון וגם הוא התחפש ליוני, ויבא בחשכת הלילה אל קצה מחנה אפּולוניוס.

ויספר להשומרים בשפה יונית צחה כי הוא ואנשיו באים אל מצביאם בדבר סתר מאת המלך אנטיוכוס, ולא עלה על דעת השומרים לחשדו ויראוהו את מקום המחנה, ויבא עד אהל המצביא ברגע עמוד פּנינה לפניו והרקילוס שכב אסור לרגליו.

רק עלמה כבירת כח לב כפנינה יכלה להכניע שאון לבה בראותה פתאם את יהודה על יד אהל אפּולוניוס.

היא אמנם הבינה כי בא להצילה; אבל ידעה את הרעה הנשקפת לו ולאנשיו ותפעם רוחה.

והנה חתת אלהים נפלה על אפּולוניוס ויצל יהודה אותה ואת הרקילוס; אבל גם גבור כמהו לא על נקלה ימצא דרכו בלטוש המות לו עיניו.

בתוך חשכת הלילה ושכבת הטל לא יכול הוא ואנשיו לרוץ על יד בקו ישר, ובכן נפרדה פּנינה מעל הגדוד ותרץ על יד הרקילוס, אשר נמלט בדרך אחר.

ובתוךְ אנשי יהודה נמצא איש אשר ידע היטב את כל הככר ההיא ואיפה גדודי אפּולוניוס מתחבאים, ויולךְ את הגדוד בדרך צורים וכפים ומחלות עפר בצלעות הרי חשךְ, וכן רצו כשתים שעות בלי דרךְ ובלי משטר עד עלות השחר.

אז פנה יהודה כה וכה וירא כי אין פּנינה בתוךְ הגדוד. פנינה אשר בשלה כל הסער הזה איננה! שמו שמים! כהלום רעם עמד יהודה על עמדו.

– איפה פנינה? – שאל את אנשיו.

אבל איש לא ידע מה לענות; או אז זכר יהודה כי גם את הרקילוס הציל, את הרקילוס זה שפנינה קראה לו דרור ממאסרו! ואיפה הוא הרקילוס? הן גם הוא איננו בתוךְ הגדוד! ויבן כי פנינה ברחה עמו…

– אבל מדוע עזבה אותי ותלךְ עמו? – שאל את נפשו – האאמין כי אוהבת פּנינה את היוני? אהה, רעיון נורא! היא הצילה אותו מידי אז, והיא הצילה אותו מידי אפּולוניוס עתה… הכזאת תעשה פּנינה? פּנינה הישרה בבנות ציון תאהב יוני, ואחרי הצילי אותה בחרף נפש מיד אפּולוניוס, תברח עם מאהבה ואותי תשלךְ אחרי גוה?!

–אבל כן הוא! – קרא אחרי דומיה מעטה – עין בעין אראה כי כן הוא! אוי חרפה! אוי בושה! שמים נפלו עלי! הר גרזים והר עיבל התנגשו יחדו וכסוני!

רגעים מספר עמד משמים על עמדו, פניו אדמו כדם ועיניו בערו כנחלי אש ופתאם התנער ויקרא:

– הפכו פניכם!

רעדה אחזה את אנשיו כשמעם את פקדתו. שנית אל מחנה האויב! שנית אל גוב האריות!

– הפכו פניכם! – רעם קול הגבור עוד הפעם.

איש לא נועז למרות פיו והאורחה הקטנה הפכה פניה.


 

ה    🔗

גם פּנינה לא יכלה לחשב דרכה בנוסה ממחנה האויב. חשכת הלילה הפריעתה מראות את כל הנעשה סביבה, ותרץ אחרי הצל ההולךְ לפניה.

אחרי הרחיקה לרוץ כמהלךְ כברת ארץ התעוררה לראות כי היא והרקילוס נפרדו מתוךְ הגדוד אשר הצילה; אבל רעש מחנה האויב מאחוריה הפיל עליה פחד, ותרץ אחרי הרקילוס למורת רוחה מבלי חשוב הרבה על כל העשוי.

הרקילוס ידע היטב את כל הככר ההוא והחשכה לא עמדה לו לשטן ממצוא דרכו.

לפני זמן כביר, עוד לפני הפקיד אותו אפּולוניוס על חיל ירושלים, עבר הרקילוס במקום הזה ויקב שם חור עמוק בראש אחד ההרים, להיות למקום מארב לאנשי המלחמה, ואל ההר ההוא שאף עתה לנוס עם פּנינה, כי שם חשב, לא יבקשו עתה היונים את הגדוד העברי.

– עתה נצלת, עדינה! – אמר אליה הרקילוס בהגיעם אל צלע ההר.

עתה נעורה פּנינה ממבוכתה.

– אהה! – קראה בשבר רוח – מדוע הפרדתני מעל הגדוד?

– המקרה עשה זאת וחשכת הלילה הועילה להפרידנו; אבל קומי ונעלה על ההר ונסתר!

– אהה, יהודה! יהודה! – התאנחה פּנינה – מה יחרד לבי לךָ גבור!

– יהודה? איזה יהודה את מזכירה?

– את יהודה המכבי אשר הצילנו בלילה הזה מכף אפּולוניוס!

– יהודה הצילנו? האינני יודע את יהודה אשר חרץ עלי משפט מות אז לעיניךְ?

– לא הכרת אותו, כי התחפש ליוני; אבל יהודה המכבי הוא, הוא ולא אחר!

– שאול ואבדון! – קרא הרקילוס בתמהון – עתה אני רואה מה אדיר הגבור היהודי הזה! לא לחנם בשם שם עיפתה נקראהו, כי אמנם רק שד התפת יוכל להתפרץ אל מחנה אפּולוניוס במתי מעט…

– קראהו את בשם אשר תחפוץ – אמרה פּנינה בעצבון – ואני אקראהו מלאך אלהים…

– ולכן אקוה כי יציל את נפשו אם גם בדרךְ לא טוב – נחמה הרקילוס – כי רק ביד שד ומלאךְ להראות נפלאות כאלה; אבל חושי ועלי עמי אל ההר, האם לא תשמעי קול מחנה אחרינו?

– כן, הנני שומעת – נאנחה פּנינה, ולמורת רוחה עלתה אחריו.

– גם השטן לא ידע את המחבוא הזה! – אמר לה הרקילוס בהגיעם אל פתח החור – אנכי נקריתיו ואנשי הצבא אשר עזרו על ידי הנם עתה בירושלם ולא ימצאו במחנה אפּולוניוס.

ובעוד הוא מדבר והנה קול מלחשים עלה באזנם מתוך מחלת העפר, וכרגע שפל הקול ונחבא.

פּנינה נתרה בחרדה ממקומה וגם הרקילוס נפעם ויעמד רגעי מספר מחריש ומשתאה למשמע אזניו.

– הנה אנשים מתחבאים שם! – קראה פּנינה ברגזה – הבה נמלטה מפה על נפשנו.

– אם מצבא האויב הם – ענה הרקילוס בלחש – הלא ירדפו אחרינו והיו לנו לאויבים מפנים ומאחור; הבה נראה אולי עברים המה ונצלנו.

ובדברו גלל מעט את האבן מעל פי הבור וישח ארצה ויקרא אל תוך מחלת העפר: “מי שם?” אבל לא מצא מענה.

– מי שם?! קרא שנית ושלישית ואין עונה.

– אם לא תענו – הוסיף לקרא – וכסיתי אליכם באבן והיתה שם קבורתכם!

הפעם נשמעה תנועה בתוךְ המאורה וקול כאוב מארץ יצא משם:

– חכו נא רגע, חכו!

– חכות לא נוכל! צאו משם כרגע!

ושני אנשים וצרורות בגדיהם עליהם יצאו מתוךְ החור ויתיצבו נכחם בתוךְ החשכה.

מי אתם? שאלם הרקילוס בקול מושל.

– עברים אנחנו! – ענהו האחד – תעינו בהרים והגענו עד הלום מבלי מצוא דרךְ, ובשמענו מרחוק תרועת היונים התחבאנו בתוךְ המערה הזאת.

– מה טוב ומה נעים! – קרא הרקילוס – גם אנחנו מבקשים מפלט, רדו אחרינו אל המערה הזאת, כי לא תצר מהכיל גם עשרה אנשים.

ועד מהרה ירדו ארבעתם אל מחלת העפר ויתכסו באבן וישאירו בה רק חור קטן מעל.

– אודך יופיטר על המקרה הזה! – קרא הרקילוס ממעמקים – יסר נא אחד מחברינו החדשים את צרור בגדיו מעליו וילבישךְ פּנינה, שמלת גבר, ולא תהיי לךָ ולנו לפוקה…

– טוב! – אמר אחד מהם – גם אני אודה אלהי ישראל על המקרה להיות עזרה בצרה לנמלטת מאבחת חרב.

ובדברו הסיר צרורו מעל שכמו וכן עשה רעהו, ויפתחו מוסרות בגדי המשמרת אשר נשאו אתם.

– ומה ישמח לבכם עברים בני חיל – קראה פּנינה ברגש – בשמעכם כי לאחותכם בת עמכם, אחת מבנות ציון הנלחמות לעמן, אתם עושים את החסד הזה!

שני אנשי צבא מחאו כף ויריעו האח מרב שמחה, ולוא היטיב השמש לשלוח קרני אורו אל המאורה החשכה ההיא, כי אז לא הכיר עתה איש מי היא האשה בין המתחבאים.

דומיה איומה שררה מספר רגעים בתוךְ חור העפר המכוסה בעלטה, ופנינה אשר לא יכלה עד כה להביא בחשבון את כל הנעשה בה, החלה לאט, לאט להבין מה אמללה היא בהפרדה מעל יהודה אהוב לבה, אשר בחרף נפש הצילה מכף מרעים ומה תגדל עתה מבוכתו בראותו כי איננה.

– מה נורא הרעיון הזה! – דובבו שפתיה בלחש, ופתאם נתרה כנשוכת נחש ממקומה ותקרא בחרדה: מחנה האויב עלינו, הרקילוס! האם לא תשמע קול אנשים בצלע ההר?!

ואמנם כן, קול אנשים ונבחת כלב עלה פתאם באזני הנחבאים.

– אהה, יהודה! יהודה! הוסיפה פּנינה לקרא – מי יתן וראיתיךָ ברגעי חיי האחרונים! אהה, איפה אתה יהודה?!

רעדה אחזה את הנחבאים בשמעם את נבחת הכלב מתקרבת אל פי הבור.


* * *

קריסוס, זה שם פקיד החיל היוני אשר נחלק מתוךְ מחנה אפּולוניוס ומאה איש עמו, לדלק אחרי שני צללי אדם איש ואשה אשר נראו לאור הלפידים בליל המהומה.

וקריסוס זה רע ומודע מנעוריו להרקילוס, יחדו למדו בילדותם בבית ספר אחד, וכשני חברים היו בלמדם אחרי כן תכסיסי מלחמה בתוךְ צבאות אנטיוכוס.

לפני שנה הציגהו הרקילוס לפני אחותו היפה בוריניקה, וברגע ראות אותה קריסוס רותק אליה כבחבלי קסם. לא ארכו הימים ושניהם באו בברית, ולולא סערת המלחמה, כי אז כבר חגגו יום חתונתם.

ובהמצא עתה קריסוס על יד אפּולוניוס בתוך בקעת שכם, מה חלל לבו בראותו את כל הרעה הבאה על הרקילוס רעהו! קריסוס היה מן הראשונים אשר ידעו על מה הוא קרוא מירושלם אל אפּולוניוס, ויחפץ בסתר להזהירו מרעתו, אבל לא מצא דרךְ כי קדמו צירי המצביא להביאהו ולהציגהו לפניו, ואפּולוניוס צוה לאסרו ויתעלל בו, וירמסהו ברגל גאוה.

נקל להבין מה פחד ורחב לבב קריסוס בהמלט רעהו מן הרעה הנשקפת לו,

ועתה…עתה הוא רודף אחרי שני הצללים בתוךְ חשכת הלילה, כלבו הולךְ לפניו ומריח, ומאה איש הולכים אחריו ומשני צדדיו.

הנה הנם על ראש ההר! הנה הנם על יד החור!

הכלב נעץ פיו אל תוךְ פי המערה ויחל לנבוח בחזקה; רגע הוא מתנועע הנה והנה ומזנק בזנבו, ומשנהו הוא נובח חרש, הומה ומילל ומגרד ברגליו את האבן כאלו הוא חפץ להסירה מעל פי מחלת העפר.

קריסוס ידע כי כלבו אשר ממבחר כלבי הציד הוא, לא ירמהו, ויגש אל פתח הבור ויקרא:

– המסתתרים בתוך הבור יצאו אלי הנה!

– הבו לי חרב ואלחמה על נפשי! – אמרה פּנינה לאנשים המסתתרים עמה.

לא עדינה! – לחש לי הרקילוס במרירות! – כחךְ קש יבש עתה, וטוב מזה שתחשי לבל יכירוךְ על פי קולךְ, ואני אנסה דבר בערמה אולי אועיל.

– צאו מתוך המחבוא! – הרעים שנית קול קריסוס בתוךְ הבור.

ולא הכירהו הרקילוס, כי שונה הקול מפני לחץ המקום וחסרון האויר.

– מי אתה שם? – שאל את הקול – יונים או עברים?

– אחת היא לכם, עלו וראיתם, ואם לא, פה תקברו חיים!

בפיק ברכים עלו ארבעתם מתוךְ הבור, וברוח גבור העשוי לבלי חת נגש הרקילוס אל קריסוס ויעמד נכחו.

אבל חשכת הלילה הפריעתם רגע מהכיר איש את רעהו.

– יוני אתה מצבא אפּולוניוס לפי בגדיךָ – אמר הרקילוס אל קריסוס – וזה כבודי כי גם אני איש מלחמה יוני, אבל מלגיון אחר החונה סביבות ירושלם, ומה חפצךָ פה כי תפריעני מארוב להעברים המתחבאים במקומות האל?

קריסוס לא ענה דבר, כי אם צעד לאחור מרחק לא רב ויתן צו לאנשי חילו לנטות הצדה בצלע ההר ולחכות לאשר יצום.

עד מהרה רחק ממנו גדודו ואז נגש קריסוס אל הרקילוס ויתיצב נכחו.

– הרקילוס! – קרא בהושיטו לו ידו – שמח על המקרה שאני ולא אחר מצא אותךָ פה.

– קריסוס! – האתה זה?! – קרא הרקילוס ברגש ויפול על צוארו וישקהו – ברוךְ יופיטר כי הציל אותי ואת אנשי ממות!

– ואם אנשיךָ אנשים עברים מן המתפרצים אל מחנה אפּולוניוס – אמר אליו קריסוס – עלי החובה לצודם ולהביאם אל המצביא!

– חי יופיטר כי לא מן המתפרצים המה!

שבועתך רעי נאמנת לי – ענהו קריסוס – אבל איפה נחבאה העלמה אשר בשלה כל הסער הזה? לאור הלפידים ראיתי במקום הזה איש ואשה נמלטים, ובמצאי אותך פה, לא אפון כי ברחת עמה יחד; התגיד לי רעי איפה היא?

– לא ידעתי, ואתה חדל משאול אותי על אודותיה!

– גם אהבתנו ואהבתי את אחותךָ לא תוכל להניא אותי מהביאה אל אפּלוניוס אם אמצאנה – דבר אליו קריסוס – וגם אתה כאיש צבא נאמן למלכו ולשריו עשית זאת לוא היית תחתי; לכן השבעה נא לי בחיי מלכנו אם לא השארת אותה שם בתוךְ חור העפר?!

– בחיי אנטיוכוס מלכנו הנני נשבע לךָ כי אין שם איש או אשה! ואתה לך לשלום והתפלל עלי שאמלט מיד אפּולוניוס האכזר!

ואחרי רגעי מספר נפרד מעליו קריסוס בנשיקות אהבה, ויעלם יחד עם גדודו.


 

ו    🔗

הרחק כברת ארץ ממחנה אפּלוניוס מתנוסס בצד הדרךְ הכפר נחמיוס, נוה שאנן ומלא ברכת הטבע.

מסביב לו יער בצר, ואלוניו תומכים בגאותם שחקים.

זקנת עולמים חופפת עליו, עציו הרמים והנשאים עומדים צפופים וראשיהם הירוקים סבוכים זה לזה וכמעט אין רוח בין הדבקים.

גם משעול צר לא יראה ביער ההוא מכל עבריו, כי שמם כל הככר הזה מאין אדם ולא דרכה שם רגל.

את הככר ההוא אוה לו למושב אחד מתושבי ירושלם ושמו נחמיה, ויבן שם כפר ויקראהו על שמו, וייפהו וישו הוד פועל כנפים על הדר הטבע, ויהי המושב הבודד הזה מכלל יופי.

ונחמיה זה אחד מן הבוגדים בעמם, עבד עברי המנשק שבט היונים המכה בעברתו את עם ישראל, יהודי מתיון ואח ורע להבוגד אלקימוס הכהן.

ומדי יום ביומו שולח נחמיה פרי מגדים ותנובת שדי אל שר צבא היונים אפּולוניוס, וגם חדשות ישמיעהו ממחנה העברים מאשר יודיעהו אלקימוס מירושלם.

ואפּולוניוס נחלק גם הוא מתוךְ מחנהו ומאה איש עמו, וירדף אחרי המתפרצים אל תוךְ אהלו.

ויפץ העם מעליו בתוךְ חשכת הלילה, וכאשר קל מעט הטל מעל הארץ, ראה כי רק ארבעה אנשים מכל חילו עמו, והוא בקרבת הכפר נחמיוס.

ויבא אפּולוניוס אל הכפר עיף ויגע ושבע כעש וממרורים על כל התלאה אשר מצאתהו, ויקדמהו נחמיה בזרועות פתוחות ויערוךְ לפניו שלחן ויאכלו וישתו יחדו וייטיבו את לבם.

אחרי שיח ושיג בין שני האנשים בעניני מלחמה, הוסיף אפּולוניוס לשתות ממבחר היין אשר הציג נחמיה לפניו, אחרי כן הלךְ לישון וייקץ אחרי חצות היום למחרתו.

בפקחו את עיניו מיינו ומשנתו, לא ידע רגעי מספר איפה הוא, אחרי כן זכר כי בבית נחמיה הוא ויקם ויפתח את הדלת ויחרד אליו נחמיה החדרה.

– היש איזה חדשה? – שאלהו המצביא בדאגה.

– יש ויש, אדוני המצביא – ענהו נחמיה אחד מפקידי חילךָ בא הלום לבקשךָ וישמח לשמוע מפי כי נמצאת פה וישב זה עתה להגיד זאת לצבאותיךָ ואת הספר הזה הניח בידי למסרו אליךָ.

בדברו הושיט לו מכתב, וימהר אפּולוניוס ויפתחהו, ויקרא בו את הדברים האלה:

“אני ואנשי וכן גם יתר פקידי חילךָ, דלקנו אחרי המתפרצים אל מחננו, חפשנום בכל הדרכים, אבל לדאבון לבנו לא מצאנום, כי ירט הדרךְ לנגדנו מפני חשכת הלילה ושכבת הטל, ואתה סלח לנו. עבדךָ קריסוס”.

אפּולוניוס חרק שן ועיניו אדמו כדם.

– היהודים הארורים נמלטו כצפור מפח! – נהם כחיה רעבה אשר גזלו טרפה מפיה – האם לא חרפה היא לחילי?!

– אבל יש תקוה כי יתפשו – ענהו נחמיה.

– תקוה כי יתפשו? איככה?

– הנה נמצא עתה בביתי איש יהודי עני המחזיר על הפתחים, והוא אמר לי כי נקרה עם ארחת יהודים בדרךְ לבושים כצבא היונים.

– אלה הם! – קרא אפּולוניוס בשמחה – כי המתפרצים אל מקום תחנותי התחפשו ליונים. השאלת את העני איפה הם?

– שאלתיו; אבל לא הגיד לי דבר.

– האוכל לראותו?

– בחצר; האשלחהו אליךָ?

– יובא אלי הנה! – צלצל קול אפּולוניוס בקול מושל – ואם לא יגיד לי היהודי הארור איפה הם נחבאים אאכילהו בדי עורו!

– הבה אשלחהו אליךָ! – קרא נחמיה במהרו לצאת, ואחרי זמן מה בא אל חדר המצביא איש לבוש קרעים וילקוטו על שכמו.

אפּולוניוס הביט אליו בעיני בוז.

– יהודי – קרא אליו בגאוה – מאין באת?

– מירושלם – ענהו העני.

– אם כל אחיךָ מגואלים כפניךָ ברפש ושחור – דבר אליו בצחוק מדקיר כי אז ימאסום אנשי צבאי לבתקם בחרבותם…

– ועד כה בתקו אחי את אנשי צבאךָ בחרבותם והנשארים איש לעברו נסו – ענהו העני בגאון.

– התחריש יהודי נבזה?! – קרא אפּלוניוס בהתנשאו כנשוךְ נחש ממקומו וברקעו ברגליו – חי יופיטר כי בן מות אתה על עזותךָ זאת! אולם אם תענני קשט אמרי אמת לכל אשר אשאלךָ, אתן לךָ את נפשך לשלל!

– ומה אדוני מבקש? – שאלהו העני בנחת, כאלו לא עבר עליו מה.

– הראית אנשים עברים במקומות האל?

– כן, ראיתי!

– ולבושים כצבאות יון?…

– כן, אדוני!

– הידעת אנה הלכו?

– ידעתי!

– ואיפה נחבאו?

– ידעתי!

– ידעת? – שנה אפּולוניוס כמתפלא – הנה זאת חפצתי לדעת אם ידעת, ואתה הגידה נא לי איפה נחבאו?

– לא אגיד, אדוני! – השב לו העני בנחת קולו.

– לא תגיד?! קרא אפּולוניוס ויחרק שן – הידעת מי הוא הדובר אליךָ

– ידעתי כי אפּולוניוס אתה, כי לא אחת ראיתיךָ וגם אמש נגליתי אליךָ ואתה ראיתני!

– אמש נגלית אלי ואני ראיתיךָ?! – קרא אפּולוניוס בתמהון – איפה?

– על יד אהלך בבקעת שכם!

– על יד אהלי? ההנךָ מחברת השודדים אשר גזלו את פּנינה מידי?!

– כן – ענהו העני בנחת קולו – אנכי הייתי מנהלם… לא אתפלא כי לא תכירני, כי גברה אז החשכה…

פני אפּלוניוס חורו כשיד ויתנשא ממקומו ויחפץ להרים קולו; אבל העני הוציא חרב לטושה מתחת למדיו ויעופפה על פניו.

– אם יצא הגה מפיךָ – דבר אליו רתת – אביא להב חרבי אל לבךָ ולא אשנה לךָ.

כנטיל עופרת צלל אפּולוניוס אחור בתוךְ מושבו ושפתיו נאלמו.

– הידעת כי הנךָ עתה בידי – הוסיף העני לדבר – וברגע קטן הנךָ נופל מת ארצה; אבל ידי תמצאךָ בעת אחרת, ועתה אני נכון לתת לךָ את נפשךָ לשלל אם רק תשבע לי כי תמלא את בקשתי.

– הגידה לי מה תבקש – צללו שפתי אפּולוניוס בחרדה.

– אם אמנם ידעתי – הוסיף העני – כי רחקו היונים מיושר כרחוק צפון מים, וזה כל משושם לשפוךְ דם נקיים ואתה הוא הרע מכלם; אבל שמעתי כי שומרים הם שבועתם בהשבעם באלהיהם ובמלכם. האמת הדבר?

– כן; אבל מה תבקש?

– שאלתי אם תפול שנית בידךָ העלמה אשר לקחתיה ממךָ אמש, תשלחנה בשלום אל ביתה ירושלימה. אם תשבע לי על זאת – טוב, ואם לא, חי אלהים אם אצא מזה בעודךָ חי!

אפּולוניוס חשב רגעי מספר ויענהו:

– ראה, הנה נשאתי פניךָ, וביופיטר אלהי ובמלכי הנני נשבע לךָ לעשות כאשר בקשתני.

וברגע ההוא נשמע מרחוק שאון צבאות אפּולוניוס הבאים בקול תרועה בהודע להם כי הוא נמצא פה.

– שלום! שלום! קרא העני בלכתו אחורנית אל הדלת וחרבו שלופה בידו – אוי ואבוי יהיה לךָ אם לא תשמור שבועתךָ!

– חכה לי רגע, כתר לי זעיר! – דבר אליו אפּולוניוס בהתנשאו ממקומו – חפץ אני לדעת מה שמךָ, יהודי?!

– שמי יהודה המכבי! – ענהו העני ואתה שב תחתיךָ אם חפץ חיים אתה!

אפּולוניוס נבעת מפניו ויפול על מטתו כאבן דומם ויחבש פניו בכר.

– יהודה המכבי! יהודה המכבי! – צללו שפתיו בחרדת נפש; ובהוציאו ראשו רגע ממחבואו, ראה כי עבר הפחד ויהודה המכבי כבר איננו.


 

ז    🔗

והימים ימי צרה ותוכחה לישראל. הבוגד בוגד והשודד שודד ועקת צר מתגברת.

מחוץ שכלה חרב אנטיוכוס הרשע ובבית התעוררו עוזרים לרעתו; אחים לצרה, אחים בוגדים, קמו להגדיל המבוכות בעמם. כל ישעם וחפצם להכחיד את ישראל מגוי ולפרק מעליו יהדותו.

– נתערב בעם היונים ולא נוסיף לשאת חרפת הגוים! – צעקו העברים המתיונים, ויחלקו למפלגה גדולה, מפלגת היליים, אשר בשם מתיונים אקראם בספורי.

וירב מספר הזרים והבוגדים בישראל, ולמען השמיד את היהדות שנואת נפשם אשר לא יכלו לעקרה משרש, הסיתו את אנטיוכוס הרע והאכזר בעמם ויעמדו על ימינו לעשוק ולרוצץ את אחיהם – עצמם ובשרם.

היראים לדבר ה' ראו בעינים זולגות דמעות את הרעה וידם קצרה מהושיע, ומיום ליום גברה רשעת היונים והמתיונים עליהם, עד כי קצרה נפשם בעמלם.

ולבעבור הרעים את עם ה' ולהרחיב מחץ מכתו, יצאה פתאם פקודה מאת המלך אנטיוכוס כי יחדלו בני ישראל למול את בניהם, כי יעשו כל מלאכה ביום השבת, וכהני ה' יקריבו חזירים ויקטרו קטרת תועבה לשקוץ משומם “צאוס” אלהי היונים.

וכהני הבעל מבני היונים בנו במות בכל ערי ישראל ויזבחו עולות וזבחים מכל בהמה טמאה וכל עוף טמא למינהו, ויאלצו גם את היהודים לעשות כמוהם.

אולם רוח ישראל לא תשח לעד! אם נראנה שחה לארץ – והנה היא מתפרצת!…

ויהי כאשר באו פקידי המלךְ עיר מודעית להעביר את העם מתורת ה' לעבודת האלילים ולזבוח להם, וילוו עליהם רבים מבני ישראל המתיונים.

ויבנו במה גדולה ויקריבו עליה עבדי אנטיוכוס עולות חזירים, סוסים וכלבים, ויגש איש מבני ישראל לעיני כל הנצבים לזבוח זבח, וירא מתתיהו הכהן ויחם לבבו, וירץ אליו בחמת כחו וימיתהו אצל הבמה וגם את הפקיד המית ויתבולל דמו בדם החזירים השוטף על יד המזבח.

וירא כל העם ויחרד חרדה גדולה, ויקומו פקידי המלךְ וכהניו ויאמרו להתנפל על מתתיהו ולקרעו לגזרים, אז התעוררו חמשת בניו ויצאו לקראתם בחרבות שלופות ויגזרו על ימין ועל שמאל וימיתו כמאה יונים ומתיונים והנשארים נסו איש לעברו.

אז נלוו כל יראי ה' אל מתתיהו הכהן ובניו וישלחו מלאכים בכל הערים מסביב, להקהל אליהם את כל היהודים הנאמנים לעמם ולהלחם בזרוע עז ביונים והמתיונים.

לא עברו שלשת ימים וכבר הגיע חיל מתתיהו הכהן לאלפים, כלם שלומי אמוני ישראל, כבירי כח לב ואנשי רוח, ויעברו בערי ישראל ויסירו את במות כהני און, ויתצו את מזבחותיהם וימיתו את היונים והמתיונים אשר התיצבו לפניהם, ויפלו מהם כשלשת אלפים איש.

ויחרדו בני ישראל חרדה גדולה, כי ידעו כי לא ינקם אנטיוכוס ונקם יקח מכל עם היהודים על ה“קשר” הזה, וילוו ברוח נואש אל מתתיהו, כי אמרו הן כזה וכזה תאכלנו חרב הרשע, הבה נלחם על אלהינו ועל אמונתנו ואלהי ישראל יהיה עמנו ונכניעהו.

וילחמו ויעשו חיל באשר פנו, וישאו נס נצחון בכל מלחמותיהם עם היונים.

וימת מתתיהו הכהן, ויפול לב העם עליו על מות גבורם; אבל עד מהרה נוכחו כל היהודים לדעת כי יהודה המכבי בנו הוא בן חיל מאין כמוהו ויתרה לו על אביו, ותשב אליכם רוחם.

ובראות המתיונים כי נשתה גבורתם ועוד מעט ונפלו לבלי קום, ויתאמצו לשית מוקשים ליהודה בכל אשר ילךְ ולהקים את רעם אלקימוס (אליקים) למושלם בירושלם.

ואלקימוס איש צעיר לימים, עשיר בכסף ובזהב ובנכלים רעים ועבד נרצע ליונים.

לפני התפרץ המרד בישראל במלכות יון, ראה את פּנינה ויתאו יפיה, ויקו כי על נקלה ימצאנה; אולם בהודע לו אחרי כן כי אוהבת היא את יהודה המכבי שנוא נפשו, נשבע לקחת ממנה נקם וגם עלתה בידו להסגירה אל אפּולוניוס.

עתה בטח לבו כי השליכה אל תהום רבה אשר לא תצא עוד ממנה.

כעבור יומים נכסף אלקימוס לדעת מה נעשה בה, ויגמר אמר ללכת אל מחנה אפּולוניוס.

צחוק תענוגים רחף על שפתיו בהעלותו על לבו כי יראה עתה את פּנינה אהובת שנוא נפשו, שבויה בידי צר, והוא עומד עליה ומתגרה בה וצוחק לאסונה!

ויקח אלקימוס את נערו משרתו עמו וילךְ אל מחנה אפּולוניוס; ויהי אחרי חצות הלילה ויגיע אל מלון בדרךְ, וירד מעל פרדו ויסר ללין שם הלילה.

– היש אתךָ חדר לי ולנערי? – שאל את אדוני הבית.

– ברגע הזה אין כל חדר פנוי.

– ברגע הזה! – צחק אלקימוס במלא פיו – הלרגעים אתה משכיר את חדרי מלונךָ?

– חפצתי להשמיעךָ – התנצל אדוני המלון – כי אין חדר אתי עתה, אבל אחרי שעה וחצי יהיו לי שני חדרים ריקים, כי ארבעת עוברי אורח הלנים שם צוו להעירם בעלות השחר.

– כשעה וחצי אאריךְ בסעודתי – ענה אלקימוס – ואתה עשה לי ולנערי ממבחר המטעמים והגישה הלום כי שנינו רעבים.

– וגם יין אל יחסר! – קרא המשרת אחרי בעל המלון אשר אץ אל חדר אחר להכין את הארוחה.

אחרי עבור כרבע שעה ישבו שניהם לאכול ויאריכו ארוחתם עד העיר אדוני המלון את אורחיו משנתם.

וירא אלקימוס מרחוק איש עול ימים יוצא מתוך החדר האחד ושלשה יוצאים ממשנהו, הנשען על ידו, וארבעתם ילוו יחדו ויכונו לדרךְ.

–מה נפלא הדבר! – אמר אל נערו – פני האחד ומהלכו אינם מוזרים לי, אבל לא אזכר איפה ראיתי! מהר וסגור מעט את הדלת והשאר בה רוח קטן לבל יראוני, וראיתי הלנו הם אם לצרינו?

הנער המשרת עשה פקדת אדוניו, ויגש אלקימוס אל הרוח בין הדלת והמזוזה, וכרגע נתר אחור בחרדה ושממון.

– שלמון! – אמר בשפל קול אל משרתו – הלא תשתומם אם אשמיעךָ כי אני רואה פה את פּנינה לבושה שמלת גבר ואת הרקילוס פקיד החיל אשר בירושלים?!…

– אמנם פלא הוא! – ענה משרתו – הלא שניהם שבוים ביד אפּולוניוס בבקעת שכם! האם לא תשגה אדוני ברואה?!

– הנני רואם עין בעין! – לחש באזניו בקול רועד – גשה הנה!

המשרת נגש אליו ויציגהו בצד הדלת ושניהם עמדו יחד ונבטו החוצה.

– התראה – אמר אלקימוס – הנה הם יוצאים לדרכם! העלם הצעיר ההולךְ בראש הוא פּנינה; ההולך אחריו הוא הרקילוס ושני האנשים המלוים אותם מוזרים לי.

– כן, אדוני! – קרא הנער המשרת בצאתם – אף כי חשךְ בתוךְ האולם על יד הדלת בכל זאת הכרתים גם אנוכי! ואני מתפלא איךְ שלחם אפּולוניוס לחפשי אחרי הסגירךָ אותם אליו?

– הנני יודע נאמנה כי לא שלחם אפּולוניוס לחפשי, כי אם ברחו מתוךְ מחנהו. הרקילוס האוהב את פּנינה זה כמה, הוא גבור חיל ובעל תחבולות ויצילה ויצל גם נפשו; אבל מה אעשה עתה?

– ילכו לעזאזל! – קרא המשרת ויתגרד בקרחתו.

– לא, שלמון! אמר אלקימוס – אלהים שלח מטמון לפני ולא אשליכהו מידי. מהר ורדוף אחריהם!

– מה אתה דובר, אדוני! – קרא הנער – מה אני האחד נגד ארבעה, ומה גם כי הרקילוס ביניהם?!

– רדוף אחריהם מהר! – קרא אלקימוס בקול מושל – ראה אנה הם באים ומשם תרוץ אל מחנה אפּולוניוס והגדת לו מחבואם.

רגע עמד שלמון נבוךְ ויתגרד בקרחתו וגבחתו, ואחרי כן מהר אל הדלת.

– הנני הולךְ – קרא בלי חמדה– ומי יתן והיתה דרכי צלחה!

הוא על הסף וארחת צעירים לימים, לבושים ככנענים ורוכלים, באה אל הבית; ומה נרעש אלקימוס בראותו כי הם כלם עברים מתיונים ממיודעיו שומרי מצודת אקרה!

– האח! – קרא בשמחה ברמזו לנערו לשוב הביתה – אלהי היונים הביאכם הפעם הלום! הנני למלאת ידכם בעבודה אשר תביא לכם שכר טוב מאתי ומאת אפּולוניוס שר הצבא!

– מאתך ומאת אפּולוניוס? – שנה שמעי מנהיגם – ומה העבודה הזאת?

אלקימוס הוציא אותם מתוךְ הבית ויספר להם כי זה עתה יצאו מפה פּנינה והרקילוס ואין כל שפק כי ברחו ממחנה אפּולוניוס.

ויודו כלם כי צדק במשפטו, כי ידעו את המצביא שלא ימהר להשליךְ טרפו מפיהו.

– רדפו אחריהם, תפשום והביאום אל אפּולוניוס! – אמר להם אלקימוס – ודעת לכם נקל מה ייטיב לכם בהביאכם אליו את הציד הזה!

– טוב מאד! – קרא שמעי – אדמה כי חמשה עשר איש מאתנו דים לצוד אותם ולהביאם אל אפּולוניוס.

ויבחר בכל איש בחור וגבור חיל וישם עליהם ראש, ואחרי אשר הגיד להם אלקימוס מה תאר פני פּנינה בשמלות גבר אשר עליה, מהרו כלם וילכו.

– עתה הגידה לי, שמעי, מה החדשות במצודת אקרה? – שאלהו אלקימוס בשובם הביתה.

– הכל כשהיה – ענהו שמעי – אלף האיש אשר אתנו אוכלים ושותים וחוגגים על חשבון הממשלה, ירום הודה, וכי מניליאוס הוא מנהיגנו הלא ידעת!

– הנה זאת על אפי! התאונן אלקימוס – הטרם ידעת שלא ישלח הכהונה הגדולה מידו?

– לא, אלקימוס! הכהונה הגדולה כאין בעיניו עתה. הוא יודע נאמנה כי יורידוהו היהודים מעל הבמה, וכל ישעו וחפצו עתה לקחת נקם מיהודה המכבי, באמרו כי אם תעלה בידו להמיתו, אז יהפוךְ בזמן מצער כל עם היהודים ליונים והוא, מניליאוס, יהיה לראש שרי צבא יון, כי לב אנטיוכוס טוב עליו וישימהו למעלה ראש על כל שרי מלכותו.

–ולי דיה הכהונה הגדולה! אם רק נסיר את שר עפתה זה, את יהודה המכבי מדרכנו והיה עמנו לעם יוני ובית מקדשו – בית אלהים ליופיטר ואני אהיה לו לכהן. מי יתן והיתה כזאת את לבב מניליאוס גם אז, ועמדתי גם אני על ימינו לעשותו לשר מלחמה במלכות יון! אבל מה תאמר שמעי, התמצא ידנו לבער את יהודה המכבי מן הארץ?

– תמצא ותמצא!

– ואני אשפק בזה! – נאנח אלקימוס – עם היהודים מאמין ביהודה כבאלהיו. מיום ליום יגדל מספר חילו, ואתה הלא תבין מה ביד חיל גדול כזה לעשות!

– ואתה הלא תבין – ענהו שמעי – מה ביד חיל גדול לעשות כאשר אין לו לחם לאכול ובגד ללבוש ונשק להלחם! – האינךָ רואה בעיניךָ כי לא ימצא יהודה און לו להרעיש גם את מצודתנו, מצודת אקרה אשר בירושלם, או גם להפריע מהביא לחם ומחיה לעם אשר במצודה?! הנה אנחנו יושבים ואוכלים ושותים והוא ואנשיו נודדים בכפרים ללחם!

– תודה לךָ על תנחומותיךָ – אמר לו אלקימוס – ואתה הגידה נא לי שמעי, לאן אתה הולךְ עתה?

– הנני הולךְ עם אנשי במלאכות מניליאוס אל גורגיאש נציב המלךְ לבקשו שיפתח דלתות המקדש שסוגרו מאז התפרץ מרד היהודים, ועלי לעבור את בקעת שכם ומדי עברי אסור אל אפּולוניוס כי דבר לי גם אליו, ומה ישמח לבי אם בעת עמדי לפניו יביאו אנשי אליו את פּנינה ואת הרקילוס! זה יהיה לי לאות כי אצליח דרכי ושערי המקדש יפתחו וישוב מניליאוס הכהן לעבודתו להקריב חזירים על מזבח ה' על אף היהודים שנואי נפשי!

– גם אני הולךְ אל הפּולוניוס – אמר אלקימוס – הבה נלכה יחד!

הם ויתר האנשים ההולכים אתם שכבו לנוח במלון, וכאור הבקר עשו דרכם.


 

ח    🔗

יהודה המכבי! – גמגם אפּולוניוס בלשונו, אחרי עזוב יהודה את הבית וכל יצורי גוו רעדו – יהודה המכבי הוא האיש אשר בקרני זה עתה! יהודה המכבי עמד לפני בתמונת האיש המסכן ואנכי גבור היונים, המתהלל ברב כחו וברב נצחונותיו, ככבשה נאלמה ישבתי על כסאי ולא לבד שלא התעוררתי לקראתו ולא קדמתיו בחרבי אשר אכלה בשר רב עד הנה, עוד נטיתי מפניו כמוג לב הצדה ואשבע לו במלכי שלא ארע לאהובתו! שומו שמים על רפיון ידי! התפלאו שדי שחת על עז רוחו!…

ובעוד הגבור מוג הלב יושב משמים ומגמגם כבר עברו יין, והנה גדוד גדול מחילו נסב על הבית בחצוצרות וקול שיר, ואחדים משריו באו אליו החדרה ויביעו לו שמחתם על אשר נמצא חי, אחרי אבדו דרךְ בליל אפל וכל העם שהלכו אתו נפוצו מעליו.

– נרפים אתם נרפים! – קרא אפּולוניוס בשצף קצף וירקע ברגליו – הנשמע כזאת בכל משפחות הגוים כי חיל עצום ורב העולה לעשרות עשרות אלפים, לא יוכל לתפש איש אחד המתהלךְ בארץ לעינינו רק אמת וזרת מחוטמנו? הנה יהודה המכבי לעיניכם, ומדוע לא תכרתו ראשו ולא תביאוהו אלי?!

– לעינינו? – קרא אחד השרים העומדים לפניו והוא מביט כה וכה כמבקש את האיש – סלח לי, אדונינו המצביא, אם אמר לךָ כי לא על נקלה יתפש גבור מלחמה זה. ומי יתן והיה האיש למצער ככברת ארץ מאתנו ולא רק לעינינו, כי אז ראית אם לא תפשנוהו והבאנוהו אליךָ, אדונינו המצביא?!

– שקר הדבר! – חרק אפּולוניוס שן – יהודה המכבי לעיניכם! כחצי האמה מחוטמכם ואתם לא תראוהו, או לא תחפצו לראותו!

שריו העומדים לפניו הביטו איש אל אחיו בתמהון, כי כמשוגע היה הפעם מצביאם העריץ בעיניהם, ויוסיפו להביט כה וכה, כאלו הם מבקשים את יהודה בחדר.

– תפשוהו! תפשוהו! – הוסיף אפּולונסיוס בהתנשאו ממקומו וברקעו ברגל עד כי נעו אמות הספים – תפשו את השד הארור! הנה הוא לעיניכם!

– סלחה לנו אדונינו המצביא! – הוסיף אותו השר לדבר בחרדת נפש – הנךָ אומר לעינינו הוא ואנחנו לא נראהו; האמנם מכסף הוא, רואה ומתראה ואינו נראה? או אולי מתגרה אתה בנו, אדונינו השר? השמיענו דברים ברורים איפה אתה רואה אותו?!

– זה עתה היה פה אתי בחדר! – הרעים אפּולוניוס וקצף לבן רתח בין שפתיו – זה עתה עמד לפני וחרבו שלופה בידו וזה עתה יצא מפה וידר כחזיון לילה!…

– יהודה המכבי היה פה זה עתה ויצא?! – הוסיף השר – הנה כל החיל הזה אשר אתי סביבות הבית ואני בראשו נלךְ לבקשו! האעשה זאת אדוני המצביא?!

–לךְ – נתן אפּולוניוס בקולו כמתיאש – אבל לבי יאמר לי שתמצאהו כאשר מצאנו את הרקילוס ופנינה!

השר ומלויו מהרו החוצה וכרגע הרים קול רעש בתוךְ חילו לתפוש את גבור ישראל אשר היה פה זה עתה, ויפשט כל החיל לבקשו.

עברה שעה ושתים והחיל טרם שב, עברו שלש שעות ואיננו.

עיני אפּולוניוס כלו מיחל, ומרגע לרגע גדלה מבוכתו בראותו כי לא שבו אנשי חילו, כאלף איש במספר, אשר הלכו לבקש איש אחד אשר היה פה לפני רגעים מספר!

– מי יודע – אמר בלבו – אם לא טמן הפעם הגבור הנערץ ההוא רשת לרגלי ולרגלי צבאותי אשר לא יוכלו המלט ממנה? כי לא נבצרה מזמה מהשד העברי ההוא ולא יקשה בעיני להאמין כי ערךְ להם מטבח ולא נשאר מהם שליט.

עוד שעה אחת עברה והחיל טרם שב.

רעיוני פחד החלו אז לענות את ה“גבור” היוני.

– עתה לא אפון עוד – אמר בלבו – כי צד השד הארור את צבאותי למדחפות ועוד מעט אפול גם אנכי לפי חרבו! אהה! איך נואלתי לשלח את כלם מעל פני ולהותר פה לבדי?! אנכי, שנוא היהודים המבקשים דמי, נשארתי מבלי שומרים לראשי!

ומדי הגיגו ברעיון הנורא הזה החל לבקש בעיניו מנוס לו, ופתאם נשמע קול המון חגיגי כקול מחנה…

– הנה הוא בא! – קרא בחרדת נפש – השר הארור בא עם חילו!

רגע קטן הביט בעינים תועות כה וכה, ופתאם השח ארצה ויזחל על ארבע ויחבא – תחת המטה.

והשאון הלך וקרב אל הבית, ועד מהרה נפתחה דלת חדרו ושלשה מפקידי חילו באו פנימה.

השר אשר ראינוהו לפני ארבע שעות יוצא לבקש את יהודה, הביט כמתפלא כה וכה אל שני רעיו הבאים עמו.

– אנה הלך אדונינו המצביא? – שאל בתמהון לבב.

– טבעתי נפלה ותתגלגל תחת מטתי! – נשמע פתאם קול נחבא כקול אפּולוניוס, ואחרי רגעי מספר נראה אליהם בכבודו…

– המצאתם את השר?! – הרעים אליהם בקולו.

– לא, אדונינו שר הצבא! – ענהו אותו השר – הוא צלל כעופרת בנבכי תהום!

– הלא תבשו ולא תכלמו?! – קרא אפּולוניוס וירקע ברגליו ויחרק שן.

– ומה יכלנו עשו ולא עשינו?! – התאונן השר ברגז קול – בקשנוהו בכל המחבואים ולא מצאנוהו, ולא נשאר לנו כי אם לכרות כל עצי היער הסבוךְ הזה אשר כימי מתושלח ימיו ואחריתו מי יודע?!…

– בני חיל אתם כלכם! – הרעים המצביא בחמה שפוכה – פּנינה והרקילוס לא נתפשו ויהודה איננו! האם לא חרפת עולם היא? האם לא תכסכם כלמת פניכם? ואתם על חיל אנטיוכוס תחשבו וצבאות אפּולוניוס הגבור תקראו, אפּולוניוס הגבור אשר לכד ארצות ומחץ קדקד גבורים עריצים?!… אהה, חרפה! אהה, בושה! לכו ושובו בבשת פנים אל מקומכם, כי מי יודע אם לא טמן השד הארור פח לכם מאחוריכם, ואתם מוכי סנורים לא תראו ולא תדעו!

פני שרי חילו אדמו מבושה ולא מצאו מענה, או יראו לצקת שמן על אש עברתו.

ועוד ביום ההוא שבו כלם עיפים ויגעים ואכולי כעש אל מקום תחנותם – בקעת שכם ומצביעם אפּולוניוס בראשם.

* * *

ואלקימוס הבוגד שמח שמחת משנה על מקרהו בדרךְ.

אלהים הקרה לפניו את פּנינה והרקילוס, ובעוד הוא דואג איךְ יתפשם ויסגירם אל אפּולוניוס, והנה ארחת שמעי לפניו אשר התנדבה לדלק אחריהם.

בלב טוב בא עתה אל בקעת שכם בלוית שמעי ומתי מספר מחברתו, וישלח להודיע את המצביא כי חפץ הוא לראותו בדבר נחוץ.

ויקבלהו אפּולוניוס בזרעות פתוחות ויושיבהו על כסא לקראתו בתוךְ אהלו.

– בואךָ לשלום איש טוב! – אמר לו המצביא בפנים מאירות – מאז נמצאתי פה בארץ היהודים הארורה, הנךָ משרתני בכל אותות האהבה ובמה אכף לךָ, אדוני הכהן?!

– הנה זאת חובתי למלכנו האדיר אנטיוכוס, ירום הודו! – ענהו אלקימוס בהשתחותו.

– אמנם כן, זאת חובת כל עבדי מלכנו – אמר אפּולוניוס – אבל האינךָ רואה, כהן, איךְ אחיךָ היהודים ממלאים חובתם?!

– אל נא תקראם אחי אדוני שר הצבא! – ענהו הבוגד בגאוה מאז חדלו מעשות דתי המלךְ אינם עוד אחי! הידעת אדוני מי המה אחי? היונים!

– הידד! – קרא אפּולוניוס בהושיטו לו ידו – הנה אתה האיש אשר אהבתי מקרב אחיךָ! והיה כאשר יעזרני יופיטר אלהי להכניס את המרדף והמלצתי עליךָ לפני מלכנו ונתן בידךָ את הכהונה הגדולה שאתה מבקש!

–ואני אהפך את כל היהודים ליונים! – קרא אלקימוס – ולא אהיה כמניליאוס איש מרמה וצבוע, יוני בגלוי ויהודי הנותן יד לשונאי המלךְ בסתר…

– כזאת לא אאמין עליו! – ענהו המצביא וצחוק קל רחף על שפתיו – אבל מה לי ולו? אני רק לדורשי טובי אגמול טוב, ואתה הוא האיש!

– אנכי המצאתי לידךָ את פּנינה ואת הרקילוס! – קרא בגאון.

אפולוניוס התאנח.

– וצר לי להשמיעךָ כי שניהם נמלטו מידי – ענהו ופניו נזעמו.

– נמלטו?! קראו אלקימוס כלא יודע – היתכן?!…

– יהודה המכבי בא בחתף ויצילם.

– היאמן כי יסופר? ואיפה היו צבאותיךָ?

– כשואת פתאם בא בליל שואה ומשואה, ובטרם מצאנו ידינו ורגלינו, ברח כצל והמה אחריו.

–עלי להודות עתה כי אמנם שד עפתה הוא! – קרא אלקימוס בשממון – אבל התבשר, אדוני המצביא, כי עוד מעט והיו בידךָ!

– מה חלום אשר חלמת?! – התפלא אפּולוניוס.

– לא חלום הוא, אדוני המצביא! – קרא אלקימוס בבטחה – פּנינה והרקילוס יהיו בידךָ!

– איככה? דבר!

– אלהיך הקרם לפני בדרךְ במלון; אני ראיתים אבל המה לא ראוני ובצאתם החוצה לעשות את דרכם, באה אורחת בחורים, ובראשם שמעי רעי ממצודת אקרה, ויחלקו חמשה עשר מהם לדלק אחריהם, ויתרם באו אתי הנה עם שמעי מנהיגם, והם מחכים לראותךָ.

אפולוניוס אחז ביד אלקימוס באהבה ויקרא:

– אתה הוא האיש אשר אהבתי וגם תראה בזמן קרוב מה שוה לךָ אהבתי!

ושני הנבלים עוד נדברו זמן כביר על דבר המרד ועניני המלחמה.


 

ט    🔗

מה גדול כח האהבה! גם אמיץ לב בגבורים כיהודה המכבי תנצח בזרוע עזה ותשחק בו כצפור!

עד כה אמנם לא הרגיש מה עזה אהבתו לפנינה! קרובה היתה ללבו, יקרה בעיניו כחברה ממשפחתו, כתומכת דעותיו הרמות על דבר עמו ויעודו וכעוזרת לו במלחמתו את מלכות יון הרשעה, העושקת את אחיו; אבל עתה כאשר נגזלה מבית הוריה, החל לחוש כי יאהבנה אהבת נפש, אהבה אשר לא יכבוה כל מעינות תהום רבה ולא יסערה כל סער מתחולל. וירץ לקראת מות ויצילנה.

מה נקל להביע זאת בפה או בעט! אבל רק הוא ולא אחר, רק יהודה הנערץ בגבורים, רק יהודה המכה במתי מעט חיל עצום ורב, יוכל להבקיע אל מחנה אויב, האורב זה כמה לראשו ולהציל את אהובתו ונפשו גם יחד!

ועתה איה אהובתו אשר הצילה בחרף נפש?

שמה החזיקתהו בראותו לאור בקר כי נפרדה מעליו ואיננה!

ואיה פקיד הצבא הרקילוס? הוא נעלם עמה יחדו!

ורעיון נורא חלף במוחו, רעיון אשר החריד כל יצורי גוו, ואלי היא אוהבת את היוני!…

– האמנם?… היתכן?… – גמגם הגברו בלשונו, אבל לא עת חשוב היתה העת ההיא, ובעוד יענהו הרעיון האחד אולי בגדה בו אהובתו ורעיון אחר החל לענותו אלי נתפשה בדרךּ ותושב אל אפּולוניוס וזאת היא סבת הפרדה מעליו. בלולים עלו הרעיונות במוחו, ומבלי דעת מה יעשה, נתן צו לגדודו הקטן לשוב על עקביו, אולי בהיותו קרוב אל מחנה האויב, יודע לו דבר העלמה.

ואנשיו הולכים עמו בלי חמדה, כי ידעו כי בחרף נפש הם עוברים דרךּ זה, אולם מי יתיצב בפני יהודה שר צבאם ויאמר לו מה תעשה?

– בקרבת כפר נחמיוס אנחנו – אמר יהודה אל אנשיו – מי מכם יסור אל בית עוכר ישראל זה ויחקור שם דבר?!

– אני הוא אחד מקרוביו – קרא אחד מן הגדוד ושמו נחום – ומעולם לא עלה רעיון על לבו לחשדני שאני נמנה על צבאותיךּ, אדוני המכבי! הבה אלכה ואריח ואשמע, וארה והודעתיךּ פשר דבר.

וייטב הדבר בעיני יהודה וישלחהו, ולשמחת לבו שב נחום ויספר לו כי אפּולוניוס נהדף שם כי נפוץ העם מעליו בחשכת הלילה, והוא כמעט לבדו בבית הבוגד.

– ופנינה לפי הנראה לא נמצאה?! – שאלהו יהודה בכאב לב ובשמחה גם יחד.

– חשכת הלילה הפריעתם ממצוא דרךּ ויפרדו כלם איש לעברו – ענה נחום – ובכן לא מצאוה; ומזה אשפט אדוני איש החיל, כי לא בצדיה נפרדה גם פּנינה מעלינו, כי ירט הדרךּ לנגדה באשון לילה ואפלה…

וישמח יהודה אל השמועה, ויפתח צרור בגדים מעל שכם אחד האנשים ההלכים אתו, ויתחפש לעני נודד, וילקוט שם על צדו, ואחרי שלחו את גדודו אל מחנהו, ירד אל כפר נחמיה.

* * דרךּ אחד לנס ושבעה דרכים למחפשיו!

במנוחת נפש, כאלו לא נעשה דבר, יצא יהודה מאת פני אפּולוניוס.

ראהו נחמיה בצאתו ולא חשדהו, וילךּ יהודה לאטו ויבא היערה אשר מאחורי הבית, אז החל להחיש פעמיו בין עצים סבוכים, וילךּ בתוךּ קוצים כסוחים וצמחים עבותים, העולים פרא בין אלון תדהר ותאשור הבלולים בעצי ארז, וירא אלה עבותה וענפה ויעל עליה.

איה ראתהו מטפס ועולה ותפנה לו מקום ותעף ביעף אל אלה אחרת, ואחד העורבים אשר רגלי הנס נגעו בקן גוזליו, צרח בתלונה “קרא” “קרא”, כאלו הוא מזהירו שילשינהו לפני רודפיו אם יוסיף להחריד רבצו…

ורודפיו היו רבים: אבל נפוצו בשבעה דרכים, והדרךּ האחד שבו נמלט הנס – לא מצאו.

רבים מחיל האויב פשטו גם ביער לבקשו; אבל האיה והעורב לא גלו סוד, ויחפשוהו רודפיו בכל הנעצוצים והנהלולים ובין עצים סבוכים – ולא נמצא.

וישמע המסתתר מעל את נאקתם על שובם אל שולחם בבשת פנים ויצחק להם וינע עליהם במו ראשו.

* *

ושני אנשי הצבא אשר נלוו אל פּנינה והרקילוס בדרךּ מנוסתם, נקשרו אליהם כבחבלי קסם, ויגמרו ללכת עמם עד בואם אל מחבא בטוח.

שניהם היו כבירי כח ואנשי חיל מגבורי ישראל, וכל ישעם וחפצם לחלות אל לגיון יהודה המכבי ולהמנות את שומרי ראשו.

שם האחד שלום בן יהונתן ושם משנהו לוי בן שלמון ושניהם מעיר גמלא ואבותיהם נכבדי עם.

ושלום כבר ידע את האהבה בתענוגיה, כי שרה, העלמה היפה מכל בנות המקום, היתה יעודה לו לאשה; אבל אהבתו את עמו גברה על אהבתו אותה, ויצא את אחיו להלחם בצבא היונים,וישבע לאהובתו כי רק המות יפריד ביניהם.

ושרה חגרה בידיה את חרבו על ירכו,ותאמצהו במו פיה להלחם בעד עמו ותברכהו שישוב בלשום במנצחי האויב – וילךּ.

והוא ולוי רעהו הולכים עתה עם פּנינה והרקילוס אחרות עקלקלות, דרךּ קוצים וסירים סבוכים ותוךּ יער בצר, להמלט מצבא אפּולוניוס הרודף אחריהם, ואחרי ראותם כי אין איש מאחריהם ישבו ארבעתם תחת אלה עבותה על יד עין מים ושלום הוציא מילקוטו לחם וגבינה ויאכלו.

אחרי אכלם החלו לחשב דרכם,ואז נוכחו כלם לדעת כי תעו מני ארח; זה אומר הדרךּ הנכון בכה וזה – בכה.

– הבה נחלק לחפשו. – אמר לוי לשלום – אני אלךּ לימין ואתה לשמאל.

– וגם אני והוא נחלק – אמרה פּנינה – הרקילוס, בחר לךּ דרךּ ואני אלךּ נגדךּ.

– אבל אל נא נרחיק ללכת – אמר הרקילוס – כמהלךּ רבע שעיה נלךּ, וכשמעכם קול חלילי תאספו כלכם אלי.

– טוב מאד – אמר שלום – כלנו נתן אותות בקול שרקה איש לרעהו; אבל אל תלךּ העלמה המתחפשת לבדה, כי עלינו לשמרה מכל משמר.

– לא אראה פחד ולא אירא! – קראה פּנינה – היער הזה רחקו מאדם ועיר ולא תשיגנו פה יד רודפינו.

– ולי נדמה ששמעתי זה עתה קול מתלחשים מאחרינו – אמר לוי ויבט כה וכה אל העצים הסבוכים.

כלם נדמו ויטו אזנם לשמוע.

– שריקות הרוח הוא בין העפאים – חוה שלום את דעתו.

– ואני לא שמעתי מאומה – אמרה פּנינה.

– אין כל פחד – אמר הרקילוס אחרי הטותו שנית אזניו לשמוע – הנה שריקות הרוח אני שומע גם עתה.

– הבה נחלק לחפש דרךּ ואל נאבד עתנו לריק – קראה פּנינה.

– אף כי אינני רואה פה כל פחד – אמר לה הרקילוס – בכל זאת טוב תעשי אם תלכי עמדי; כי אמנם צדק שלום כי עלינו לשמרךּ מכל משמר.

– אל נא תדאג לי! – קראה פּנינה בבטחה – הבה נלךּ לחפש דרךּ ואין כל רעה אם מהלךּ קטן יפריד בינינו.

וארבעתם נחלקו בתוךּ היער לחפש דרכם.

ופנינה באה אל חרש מצל בסבךּ נעצוצים ונהלולים וקוצים כסוחים, ותלךּ לאטה ותבט כה וכה אולי תמצא משעול צר לדרכה.

– מה נורא היער הזה! – אמרה בלבה – אם לא נמצא דרךּ והיינו טרף לפריצי חיות. אהה, מה נואלתי בהפרדי מעל יהודה אהוב לבי! אבל מה יכלתי לעשות? חשכת הלילה הפרידתנו ופחד אויב מאחורי לא נתנני לחשוב דרכי, ועתה… עתה אני תועה בלוית איש זר… אמנם איש טוב הוא, אבל מה יועילני טובו ואני רחוקה מיהודה אהוב לבי, ומי יודע מתי אשוב אראהו…

– הנה זאת היא, קחוה! – צלל פתאם קול איש באזניה, ובטרם מצאה און לה להביט כה וכה וחמשה אנשים הגיחו אליה מסתר סבכי היער,ויתנפלו עליה ויחבשו שק כבד לראשה וישאוה כילד על כפים ויעלמו בתוךּ חשכת היער.


 

י    🔗

במסבת שריו ויועציו היושבים ראשונה במלכותו, ישב המושל העריץ אנטיוכוס עפיפנוס בהיכל תפארתו באנטוכיה, וייטב לבו על כוס יין.

ואנטיוכוס כבן ארבעים בימי ספורי, איש דל בשר ורז מראה וכחשו בפניו יענה על תבלית חייו ומשחתו; ואמנם איש זמה ורודף תענוגים זה המושל האכזר וחייו מלאים הוללות ושקוצים.

בימי עלומיו חשבוהו רבים לישר דרךּ; אבל אחרי עלותו על כסא מלכותו נראה לכל בעצם משחתו, ושריו ויועציו עוד הרבו להטותו מדרךּ טוב ויפתוהו להאמין כי נעלה הוא על כל בני חלוף, ועל כן על כל באי עולם לתת לו כבוד אלהים ולעבדו בכל לבם ונפשם.

ההצלחה עמדה פעמים מספר על ימינו, כי כבש ארצות ויכנע גוים רבים ויגבה לבו בנצחונותיו, ולבעבור השב תודה ליופיטר אלהיו אשר היה עמו בכל מלחמותיו, גמר אמר להפוךּ את כל העמים אשר דכא ליונים עובדי הבעל, וגם חפצו הצליח בידו להטותם ביד חזקה לאמונתו.

אבל מי יכניע רוח ישראל ויסיר לבו מעל אלהיו? זה הגוי הקטן והדל לא יכנע מפני אגרוף רשע, ויד רשעים לא תרחיקהו בזרוע עוזה מאמונת אבותיו, ובכן לא נכנע גם הפעם ולא המיר דתו בדת היונים ולא הכיר את יופיטר ולא עבדו.

נקל לשער מה גברה חמת העריץ הזה בהודע לו כי זה הגוי הקטן, אשר חשבו עלם לא היה הנרמס כתולעת1, איננו עושה דתי המלךּ ואמונתו נקלה בעיניו ויבעט בה.

והנה עתה בשבתו בחברת שריו וראי פניו על לחם הצהרים ובקבוקי יין, נדברו יחד על דבר כל העמים אשר כבש לעבדי עולם לו ולאמונתו ויהיו לו למס עובד, ויזכר בשם ישראל ומהעל אשר מעל במלכו לבלתי קבל עליו עול מלכותו.

– והעם הזה סורר ומורה! – קרא אחד משריו – ואנשי בליעל מקרבו הפיחו רוח מרד בקרבו,ועתה כל העם הנקלה הזה ערוךּ למלחמה עלינו!

– הנשמע כזאת?! – קרא המלךּ בחמתו וירק כוס יין אל פיו – האם לא צויתי זה כבר להשמיד את העם הזה מקרב ממלכתי ולבלתי השאיר בו איש כי אם את הנשים היפות?!

– לא על נקלה יעשה כזאת! – ענה אחד השרים.

– אומה זו קשה להכחידה – ענה משנהו.

– ואני מאמין בכל לבי כי אפּולוניוס שלא הכחידה עד היום – דבר אחד השרים – הלא הוא הגבור אשר הכניע לוחמים עצומים.

– אמנם פלא הוא, אבל דבר אמת – אמר ליזיאש – כי זה האיש הנקוב בשם יהודה המכבי ההולךּ לפני המורדים העבירם, הנהו גבור חיל לנפלא מאין כמוהו.

– האמנם לא צויתי לתפשו? – קרא המלךּ בהריקו כוס שנית אל פיו – הן גם קצבתי שכר טוב להמביאים אלי ראשו!

– לא על נקלה יכרת ראש הגבור הזה! – אמר בכחידס – אבל לא אשפק כי אפּולוניוס גבורנו יביאנו אליךּ!

– לחיי אפּולוניוס! – קרא המלךּ בהרימו כוס.

– הידד! הידד! קראו השרים.

ויוסף העריץ לשתות וישתו שריו עמו לחיי גבורם.

– ומי המה היהודים בכלל? – שאל פתאם המלךּ ופניו פני להבים רעמו.

– הנם אומה זקנה שאין לה אליהם – ענה ליזיאש.

– מה? – שאל המלךּ השכור בתמהון – הנשמע כזאת?! היתכן?

– כן, אין אלהים להמה! – הוסיף ליזיאש – הנם עובדים לפי דעתם, לכח נעלם אשר לא יראוהו.

– ח־ח־ח־חה! – צחקו כלם בקול רם.

– אמנם אין אלהים ליהודים – צחק בכחידס – אבל נשים יפות יש להם רב.

– כמוהן לא נראו ליופי בכל הארצות! – אמר ליזיאש.

– ואתם לא הגדתם לי בלתי היום?! – קרא המלךּ בתמהון.

– חטאנו מלכנו ואתה סלח – אמר בכחידס – ואם על המלךּ טוב, צוה את אפּולוניוס וישלח אליךּ את הבתולות הכי יפות מארץ יהודה.

עיני המלךּ השכור נוצצו כעיני הנמר בהריחו טרף.

– הבתולות הכי יפות! – שנה את דבריו – מה טוב ומה נעים! ליזיאש! מהר וכתוב מכתב לאפּולוניוס בשמי ונחתם בטבעת המלךּ, להשמיד כל יהודי מורד ולהשאיר לי מספר נשים עבריות יפות מכל בנות חן וישלחן עד מהרה אלי! השמעת?

– שמעתי, אדוני המלךּ! – ענהו ליזיאש – הנני עושה את מצותךּ כרגע!

וימהר ויכתוב מכתב כדבר המלךּ, וישלחהו ביד הרצים אל אפּולוניוס.


* *

ויהודה ישב שעות מספר בין ענפי האלה העבותה, ואחרי ראותו כי עברה הבהלה ורודפיו שבו על עקבם, ירד ארצה וילךּ לאט בין סבכי היער וישם פניו לשוב אל מחנהו.

וירא והנה איש מגיח אליו מצד הדרךּ המכוסה בצמחים והוא הולךּ לקראתו, וישלף יהודה את חרבו מתחת למדיו ויכון לקרב; אבל מה גברה שמחתו בראותו עד מהרה כי האיש הוא אליפז, עבדו הנאמן ההולךּ תמיד כצל על ימינו ולא חת שם נפשו בכפו בלכתו עמו בקרב צרה ולא נפל לבו.

וזה אליפז האיש, לא לבד שהוא שומר לראשו, כי אם גם מרגלו חרש; ליהודי מתיון אשר רחק מעל עמו יחשב בעיני צוררי יהודה; ובהיותו איש חכם וערום במעשיו וחרוץ בכל דרכיו, הבקיע לו דרךּ עד כסא אפּולוניוס שר צבא היונים, והוא שמהו לאחד ממרגליו חרש וישם תו אדם כתבנית יד אדם על חזהו מתחת למדיו, לאות כי הוא אחד ממרגלי היונים, ובהראותו את האות הנִסתר, יבוא שלום גם אל אהל אפּולוניוס ואין מפריעו.

– האח אליפז! – קרא יהודה בגשתו אליו ובהושיטו לו ידו באהבה – מה אשמח לראותךּ הפעם! איזו רוח נשאךּ הנה?

– רוחי הנאמנה לעמי ולגבורו יהודה המכבי! – קרא אליפז בקול עלז – דע אדוני כי הלכתי אחריךּ בכל הדרךּ המסוכן, כי איככה אוכל ועזבתי אותךּ בקרב צרה?

– עליךּ להזהר ידידי, פן תחבל חשבותיךּ הטובות על עמךּ בהראותךּ בקהל היהודים.

– אין כל רעה, אדוני הגבור! – בהראותי בקהלךּ הלא זאת תעודתי לרגל ביהודים, ואיככה אוכל לדעת צפונותיהם אם לא יהיו לי מהלכים בקרבם? ואתה דע כי לוא נתפשנו שנינו כרגע והאויב יכירךּ, בידי להצילךּ, כי אראהו את תוי ואמר שדרוש אתה לחפצי, ומי יבוא בסוד מרגל חרש?!…

– אמנם משמרת יפה היא! – צחק יהודה – ועתה איעצךּ לטובתי: לךּ ושוב אל מחנה אפּולוניוס ואני אשלח אליך את תובל מרגלי, אשר ידעת כי גם הוא ליהודי מתיון יחשב בעיני היונים, ואת אשר תראה תגד לו, והוא יביאנו אלי.

– הנני למצותךּ, אדוני הגבור! – קרא אליפז – הבה אלוךּ עוד מעט ועזבתיךּ.

ואחרי לכתו עמו עוד כרבע שעה, נשק את ידו ויפרד מעליו.


 

יא    🔗

על יד פתח אהלו ישב אפּולוניוס על כסאו ומתי מספר משומרי ראשו נצבים עליו.

נפשו מרה לו על רפיון כחו להכניע את גאון יהודה, ורעיוני עצב יענוהו: מה יענה את אנטיוכוס מלכו ואיךּ,יצטדק לפניו על לבתי השקיעו עד היום אש המרד, והנה רץ בא ובידו מגלת ספר.

– מלכנו, מלךּ מלכי המלכים אנטיוכוס האדיר – קרא הרץ ברדתו מעל סוסו – הריץ אליךּ את המכתב הזה!

ובדברו הושיט אליו ספר חתום.

ויפתחהו אפּולוניוס ויקרא בו כדברים האלה:

"מאתי אנטיוכוס מלךּ המלכים אל שר צבאי אפּולוניוס!

"נלאיתי נשוא את חרפתי, על אשר לא עלתה עד כה ביד צבאותי להשקיט את המרד בארץ יהודה.

"מה יאמרו הגוים השונים במלכותי כשמעתם זאת? מה יאמרו הבריות על אדות שר צבאי אפּולוניוס הגבור שקצרה ידו מהכניע עם חלש ודל כיהודים?

"האאמין שאתה, גבורי אפּולוניוס, נרפה במלאכתךּ, וצבאותיךּ עצלים?!

"האאמין ששכחתם כלכם את חובתכם למלככם ולארצכם?

"והנה בראותי לדאבון לבי כי אמנם כן הוא, לכן אני פונה הפעם אליךּ, אפּולוניוס שר צבאי, ומצוה אותךּ להשקיע את מרד היהודים במשךּ ירח ימים מים קבלךּ את מכתבי זה, ואם יעמדו נגדךּ תשמידם לפי חרב ולא תשאיר מהם פליט, ורק אלה אשר יקבלו דתנו תחיה; ואך עוד זאת: מספר נשים הכי יפות בארץ יהודה תשאיר בחיים ותשלחן אלי לאנטוכיה.

"הנה זאת מצותי הפעם אשר עליךּ למלאתה.

“כתוב ביד המלךּ אנטיוכוס עפיפנוס ונחתם בטבעתו”.

רעדה אחזה את אפּולוניוס בהתמו לקרא את הספר ולא האמין למראה עיניו.

המלך יצוהו להשקיט את מרד היהודים במשךּ ירח ימים, מה שקשה לעשות גם במשך שנה או גם שנתים! האם לא מתאנה הוא לו?

הנה הוא יושב שם בהיכל תפארתו ואוכל ושותה ומתענג, ולא ידע כי הוא נלחם בעם עזוז וגבור אף כי קטן ודל הוא למראה עין, ולהעם הזה עצה וגבורה ולא יכחד על נקלה אם גם יגבר אויבו שבעתים…

– מה נורא מוסרו! – דובבו שפתי אפולוניוס והמכתב נפל מידו ארצה – המלך מתאנה לי ומתנקש בנפשי.

– ואחרי חשבו רגעי מספר מה לעשות, צוה לאסוף אליו את רעיו ומתי סודו ויראם את מכתב המלךּ ומצותו.

בחרדת לב קראו את דברי המגלה ותפעם רוחם.

המלךּ יחשב את כלם לנרפים ועצלים! האם לא חרפה היא? ואיךּ ימלאו עתה את פקודתו הנמרצה להכניע את עם היהודים או להשמיד את כלם במשךּ שלשים יום, והמה גבורי חיל ונלחמים כנואשים ובאשר יפנו יעשו שמות ביונים?!

– ומה העצה, אחי? – שאלם אפּולוניוס ברוח נואש – מה אענה את המלךּ, או מה אעשה להסיר מעלינו גזרתו? הטרם תראו כי כלתה אלינו הרעה מאת המלך?!…

ויחרישו כלם ולא ענו דבר, כי לא ידעו עצה.

הנה אל נכחד מהם כי מארבעים האלף אנשי הצבא אשר לקח אפּולוניוס עד כה אל ארץ יהודה להשקיט את מרד היהודים, לא נשאר כי אם החצי, אשר לא יעצר כח לעמוד בפני יהודה המכבי וחילו, ומה יענוהו?

– מדוע אתם מחשים?! – קרא אפּולוניוס בקצף – האמנם אין עצה מה לענות את מלכנו ואיךּ להצטדק לפניו לבל יכחידנו בחמתו?

– אמנם יש ויש! – קרא אחד מפקידי המלחמה אחרי חשבו מחשבות – הנה הקדים מלכנו את הרפואה למכה, ואתם שמעו נא: לא ידעתם כלכם כי בגלל עלמה יפה לא הרס את היכל חמת, כי אוהב נשים הוא מאין כמוהו; להן מהר ידידנו אפולוניוס ושלחה אליו כמצותו מספר נשים הכי יפות מארץ יהודה, ומהן תבחר לךּ עלמה יפה טובת שכל אשר תטה את לבו להעביר את גזרתו שימירו היהודים דתם בדת היונים, ואז תשקוט הארץ, כי רק בגלל דתם מורדים היהודים במלכנו ואם לא יאלצם להמיר אותה, יכנעו תחת עלו והמרד ישקט מאליו.

– הידד! הידד! – קראו כל הנאספים וימחאו כף – אךּ זאת היא עצה!

– לא אכחד כי טובה היא באשר אין טובה ממנה! – קרא אפּולוניוס – אבל איפה נקח עלמה טובת שכל כזאת למלאת משלחתנו?

– אם לא נמצאנה בקרב היהודים – ענה פקיד החיל – נשכר לנו עלמה יונית אשר תתחפש לעבריה והיא תעשה את משלחתנו בכסף.

– הידד! הידד! – קראו כלם שנית וימחאו כף.

ופקיד צבא הפרץ ברגע ההוא אל אהל הנאספים ויקרא בקול:

– תפשוה! תפשוה!

הנאספים נרעשו ונפעמו.

– תפשוה? – שנה אפּולוניוס – את מי תפשו? הגד את מי תפשו?

– את העבריה! – קרא הפקיד וינשם וישאף יחד – העלמה אשר שבית אדוני המצביא, והיא ברחה…

– את פנינה? – שאל אפּולוניוס ועיניו הבריקו.

– לא אדע שמה – הוסיף הפקיד – אבל ידעתי כי היא אהובת הרקילוס הבוגד…

– אודךּ יופיטר על חסדךּ! קרא אפּולוניוס ברגש – עתה ידעתי כי אתה אלהים ואתה שמת את העצה בפי ידידי, כי זאת פּנינה העבריה יפה מכל בנות הארץ וכיפיה כן טוב טעמה ושכלה; אותה אשלח אל מלכנו ובה בטח לבי שתעביר את גזרתו עמל היהודים והיתה לנו הרוחה.

אנשיו שמחו על המקרה, ואחרי רגעים מספר צוה אפּולוניוס להביא אותה אליו האהלה.


* *

ואלקימוס המתיון נשאר לימים מספר בתוךּ מחנה אפולוניוס, כי כן בקש ממנו, באשר קוה לשמוע מפי הבוגד בעמו זה דברים הדרושים לחפצו וגם חכה לאנשי שמעי אשר הלכו לצוד את פֹנינה.

וישב אלקימוס באהל לבד ואיש צבא נתן לו לשרתו,ויהי בשבתו לאכול ויגד לו משרתו כי אחד המתיונים בא לראותו,ויצו אלקימוס להביאהו אליו והנה אליפז בא.

– האח, שמחתי מאד לראותךּ! – קרא אלקימוס בשמחה – אמנם רק אתה אליפז, איש חכם וחרוץ במלאכתו, כי לא הכירוךּ עד כה היהודים על פי חרטומךּ…

– חרטומי אני מכסה בצעיף ערפל – צחק אליפז – ולא יראוהו העברים העורים…

– אשרי האיש אשר כחו את ולגנוב דעת הבריות כמוךּ! – אמר אלקימוס בצחוק – אקנא בךּ, ידידי!

– גם ממךּ, אלקימוס, לא יבצר כל דבר בליעל – ענהו אליפז – ואם אמרי נבל אקראךּ, הנה השם הזה נכבד ממךּ אבל נחדל נא מדברי הבל, ואני באתי אליךּ להשמיעךּ כי בידי להסב אליך את הכהונה הגדולה שאת המבקש על אף מניליאוס אויבךּ, אשר שקל עשרת אלפים כסף על יד אנטיוכוס במחירה.

– ואני אשקל עשרת אלפים על ידךּ אם תעשה כאשר אמרת ועוד עשרת אלפים אתן לךּ, אם תעלה בידךּ להסגיר את יהודה המכבי אל אפּולוניוס.

– היה נכון בטוח כי שתי אלה אעשה לךּ! – קרא אליפז – אבל אל תהי אץ להשיק חפצךּ רגע ביום אחד…

קול המולה גדולה נשמע פתאם מחוץ לאהל.

– הנה קרה דבר מה בתוךּ המחנה! – אמר אלקימוס – הבה נראה!

ושניהם יצאו החוצה ויראו ארחת אנשי צבא מקיפה אשה אחת העומדת בתוךּ והם קוראים הידד, הידד וצוחקים ומתעללים בה.

– מה קרה פה? – שאל אלקימוס את אחד הנצבים.

– הנה תפשו אותה! – ענהו אחד מאנשי הצבא.

– את מי תפשו? הגד!

– את העבריה אשר ברחה מפה!

וברגע ההוא נגדו אל אלקימוס מתי מספר מארחת המתיונים אשר נפגשו עמו בדרךּ במלון, ויבשרוהו כי תשפו את פּנינה ויביאוה אל מחנה אפּולוניוס.

– הידד! הידד! – קרא אלקימוס בשמחה – עתה ידעתי כי אנשי חיל אתם, ואני אדבר אל אפּולוניוס לשלם לכם שכר טוב מחיר פעלכם כי אמנם הגדלתם לעשות!

– שמעתי כי השבויה היא אהובת יהודה המכבי – אמר אליפז אל אלקימוס בשפתי מרמה כלא יודע מה.

– ועל כן אשמח עתה לפיד שניהם! – קרא אלקימוס ועיניו נוצצו ופניו צהלו

– ואני אתאמץ שתהפךּ לךּ שמחתךּ לתוגה! – אמר אליפז בלבו – ידעתי נאמנה כי גבור ישראל לא ינקךּ.


* *

ופנינה נערה חכמת לב וטובת שכל, ובראותה כי נפלה ברעה ושוביה ישיבוה אל אפּולוניוס, שנתה טעמה מטעם כמוס עמה ולא התמרמרה אל שוביה המוליכים אותה, ונהפוךּ הוא, הראתה להם פנים שוחקים כאלו הולכת היא אל מחול משחקים ויתפלאו עליה שוביה וישאלוה אם יודעת היא לאן היא מובלת?

– הנכם משיבים אותי אל אפּולוניוס! האין זאת? – קראה אליהם בצחוק.

– ומה הצחוק הזה? – שאלה אחד משוביה ושמו נחשון, ופניו רעמו.

– ומה אעשה? האבכה? – הוסיפה פנינה לצחק – מה שחפצתי אני לעשות, הנכם עושים אתם!

– לא אבין לךּ – ענה אותה נחשון – מה חפצת עלמה, להשמיענו?

– חפצתי אדוני, להשמיעךּ – ענתהו פּנינה – כי גמרתי אמר לשוב אל אפּולוניוס, והנה באתם אתם ותשיבוני אליו.

– חפצת לשוב אל אפּולוניוס? – התפלא נחשון – היתכן?…

– ומה הפלא? – שאלה פּנינה בשפתי תם – הגנבתי ממנו דבר? העשקתיו או רצותיו? הנה הוא מחסדני בדבר עול אשר לא עשיתי, אמרתי אלכה ואשובה אליו והראיתיו כי שגה ברואה…

פני שוביה נפלו בשמעם כי חשבה לשוב אל אפּולוניוס. כגבורים הלוכדים עיר היו בעיניהם בצודם אותה, ועתה תבוא אל המצביא ותשמיעהו כי אמרה לשוב על עקבה!

למה אתם מתפלאים? – הוסיפה פּנינה לשאול – הבה הביאוני אל אפּולוניוס ונוכחתם דלעת כי לשוא היתה חרדתכם לצוד אותי ולהוליכני כשבוית חרב…

בלב נשבר הביאוה שוביה אל מחנה אפּולוניוס, ובהודע לאנשי חילו כי היא העלמה הנגזלה מתוךּ אהלו באשון לילה, אשר בשלה היתה כל החרדה הגדולה במחנה, הרימו קול שאון כאלו נצחו בכחם עם עצום במלחמה.

קהל גדול נסב עליה, ומדי התבוננם אל יפיה רתקו רואיה אל מקומם כמו באזקים כי לא ראו עד כה כמוה עלמה יפה ויעלת חן.

בגאות עז עמדה קוממיות בתוכם, וכמלכה בקרב עבדיה נשאה ראש.

– לא נראתה כמוה בבנות היונים! – לחש איש באזני רעהו.

– לוא ראה אותה מלכנו – ענה משנהו – כי אז בחר אותה לפילגש…

– ובגלל זאת צדוה – התערב איש שלישי ביניהם.

ובין כה הודיעו את אפּולוניוס כי הובאה פּנינה, ויצו להביאה אליו האהלה.

ויהי בראות אותה פקידיו העומדים על ידו ויתפלאו וישתוממו על יפה.

כבחבלי קסם אסרו אל מעמדם ועיניהם כאלו רתקו אל המקום אשר עמדה שם היפהפיה.

– האח! הנה את זאת היפה! – קרא אפּולוניוס בתמהון – העיני ועיני האנשים תנקרי?

– לא נסתי כי אם הניסוני מידךּ! – אמרה פּנינה – היכולתי עמוד בפני הגבור הנערץ יהודה המכבי אשר בא כשואה ויגזלני מתוך אהלךּ? לולא הלכתי כי אז קטלני, ומפני המות אני יראה…

– מה זה תשמענה אזני?! – קרא אפּולוניוס בתמהון לבב.

– הנךּ שומע, אדוני המצביא, כי לא עלה על לבי לברוח מפניךּ, ולולא חפצתי עתה לשוב אליךּ, כי אז לא עלתה ביד האנשים האלה לתפשני!

ובדברה הראתה בידה על האנשים אשר הביאוה אל תוךּ האהל.

– והאנשים האלה שבוךּ ברצונךּ? – שאל המצביא – חה־חה־חה!

– אל נא תצחק, אדוני השר! שאל את שובי ויגידוךּ אם לא השמעתים כי תפשוני בעת אשר נפרדתי בצדיה מעל “מצילי”, לבעבור שוב אליךּ…

– ועל מה חפצת לשוב אלי?

– כי נלאיתי נשוא יד יהודה המכבי, ואדמה כי נודע לךּ אדוני המצביא, כי הצלתי את הרקילוס גבורךּ מידו, ולולא אני שהיית לו, כי אז כבר שכן בקהל רפאים.

– אני שומע זאת עתה הפעם!

– לכן, שמע ואספר לךּ: הרקילוס נתפש ביד יהודה כמרגל וישפטהו משפט מות, ואני אשר בסתר לבי להיונים, חרפתי את נפשי ואקרא לו דרור, ויודע הדבר ליהודה המכבי ויבקש להמיתני ויצילני אבי הזקן, שהו אגם דודו, מידו, ויביאני ירושלימה.

– מני אז שנאתיו בלבי, ואחפץ לבא אליךּ להחבא בצל ידךּ החזקה, וגם אמרתי אהיה לךּ לעזר, כי אף כי עלמה אנכי וידי רפה, אבל כחי בשכלי לעשות דבר מה לאלה אשר אכבדם ואוקירם בלב, וכאלו שמע אלהים להגיון לבי, צוד צדוני אנשיךּ ויביאוני אליךּ.

אמרתי אספר לךּ מה בלבי, והנה רוח רעה הביא את יהודה הלום ויגזלני מתוך אהלךּ בזרוע עז. בלכתי עמו ועם הרקילוס, הריחותי רודפי מרחוק ואעש בערמה להפרד מעליהם מספר רגעים בסתר יער בצד, והנה חפצי בא כי צדוני רודפי ויביאוני כאותי עד הלום!

רגע נחה פּנינה ותשאף רוח כאלו נלאתה דבר, ואחרי כן הוסיפה:

– ועתה אדוני המצביא, לא בסתר אגיד לךּ כי אני מבקשת מחסה לי בצל היונים, ואתה המיתני נא המת וביד יהודה אל תסגירני!

– לא אאמין למשמע אזני! – קרא אפּולוניוס בשממון ובתמהון לבב וכלה אנשים הנצבים עליו התפלאו כמו כן – האמנם אמת יהגה חכךּ?

– מדבר שקר רחקתי מעודי!

– האמנם אמת כי אהבת את את הרקילוס?!

– אני אוהבת אותו בתור יוני, בן העם אשר אוקיר ואכבד בסתר לבבי; אולם אהבה אחרת לא אחוש אליו…

אפולוניוס חשב מחשבות רגעים מספר.

– האמת אגיד לךּ יפתי – אמר לה – כי קשה לי להאמין בדבריךּ; אולם הבה אנסךּ, ואם תעמדי בנסיוני וידעתי כי לא רמיתיני. אני אשלחךּ אל מלכנו הגדול אנטיוכוס, בהיכלו תשבי ועל שלחנו תאכלי ושם תמצא ידךּ להראות את אהבתךּ הגדולה לעם היונים!

פּנינה התפלצה ולבה נתר ממקומה למשמע הדברים; אבל התאמצה להסתיר זאת מעיניו.

– הנני ללכת באשר תשלחני אדוני המצביא! – קרא2 בקול אשר רעד מעט.

כמעט כל הנאספים אשר אמדו עד כה שוממים ממשמע אזניהם, האמינו בתמת לבה, כי עמדה פּנינה הכן ולא עותה פניה בדברה, עיניה הפיקו תם וישר וקולה צלל כקול הכנור ביד מנגן נפלא.

ועוד בלילה הוא שולחה פּנינה בלוית אנשי צבא חמושים אל היכל המלךּ.

 

יב    🔗

לב אדם יחשב דרכו, אבל הידע מה יעשו המקרים אחרי רגע? הרקילוס, פּנינה ומלויהם שלום ולוי, התפרדו לרבע שעה, היכלו לשער בנפשם כי האויב אורב להם מאחריהם ולא ישובו לראות עוד את פּנינה?

אמנם שמעו דממה דקה בין סבכי היער, אבל חשבוה לנהמת הרוח, ויחלקו לבקש דרכם; ומה חרד לבם בהאספם שנית לקול האותות ולא מצאו את פֹנינה!

כאיש נדהם עמד הרקילוס בין שני רעיו הנפעמים ולא מצא מ לים להביע עקת לבו. אחרי כן אחז ביד שלום ולוי ויקרא:

– אחי לצרה! קומו ונלכה לבקש את פּנינה, כי איךּ אחיה והעלמה איננה?!

– לבי נבא לי כי הרודף אורב לנו האחרינו – אמר שלום – ולשוא נבקשנה.

– אולי אבדה דרךּ – אמר לוי.

– רק כמהלך רבע שעה הרחקנו ללכת – חוה שלום דעתו – ולולא קרה אסון את פּנינה כי אז כבר שבה אלינו לקול קריאתנו.

– אויה לי! מה אעשה? מה אעשה? – נהם הרקילוס בנפש מרה וישפק כף על ירךּ.

– אין חכמה ואין עצה – אמר שלום – הנני חושב כי השיגה הרודף וישיבנה אל אפּולוניוס.

– ואני חושב כי אבדה דרךּ – אמר לוי – כי גדול היער הזה ועמוק מאד ועציו סבוכים.

– בדברים לא נועיל מאומה! – קרא הרקילוס בדאבון לב – ועלינו לעשות דבר מה!

– עוצה עצה ונעשנה! – אמר שלום.

– נחלק שלשתנו לחפשה – אמר הרקילוס – ומועד שלשת ימים ניעד בינינו להועד אל באר המים בצלע הר גרזים, ואת אשר נראה ונשמע על אדותיה אם לא נמצאנה, נגיד איש לאחיו וגם נועץ מה לעשות בימים הבאים.

– טוב מאד! – קרא שלום – על יד באר המים בצלע הר גרזים נפגש בעוד שלשת ימים, והיה אם יפקד ממנו איש למועד ההוא במקום אשר ניעד עתה, אות הוא כי איננו עוד בחיים!

– כן יהיה כאשר אמרת – אמר לוי.

שלשת האנשים תקעו כף ואחרי כן נפרדו איש מעל רעה


* *

על יד באר המים לרגל הר גרזים ישב הרקילוס היוני ויחכה לשני אנשי חיל העברים שלום ולוי, אשר יעדו לבוא שם למועד ההוא.

רעיוני עצב לחצו את לבו בזכרו כי לא מצא את פּנינה, ובלעדיה חשךּ לו היום.

עתה יחוש כי יאהבנה, עתה יחוש כי בלעדיה חייו עליו למשא ואם תרחק פּנינה ממנו גלה ממנו משוש ותבל כלה לו כבאר צרה.

עיניו ישא הרקילוס האמלל אל מרחק השמם בצלע ההר וצפה דרךּ, אולי יראה את שני מלויו באים ומביאים לו בשורה על דבר אהובתו, והנה לשמת לבו ראה מרחוק איש בא לקראתו ועד מהרה נגש אליו לוי.

– הנה באתי למועד! – קרא בהושיטו אליו ידו באהבה – אבל לדאבון לבי אין כל בשורה בפי, חקרתי ודרשתי ולא ידעתי מאומה!

– צר לי מאד! – קרא הרקילוס.

– ואיפה שלום רעי? – שאל לוי – לבי חרד עליו אם לא קרהו אסון.

– גם אתה אחרת לבוא כשעה תמימה, לכן אקוה כי עוד יבוא, אבל לבי יאמר לי כי גם בפיו אין בשורה.

– אין לנו דרךּ אחרת כי אם לחכות – אמר לוי בעצבון – ואני אשר ידעתי כי שלום רעי חרוץ בכל מעדיו וכל היוצא מפיו קדוש כדבר אלהים, אתפלא מאד על אשר לא בא עדנה; אין זאת כי איננו עוד בחיים!

– נחכה עד הערב ונדעה אם לא שכלנו שניהם גם יחד – אמר הרקילוס – ואתה רעי היהודי, ארחמךּ מאד על תמתךּ ואמונתךּ לרעיךּ ואף כי לא בן עמךּ אנכי, הנךּ מתרועע עמי ועוזרני ביום צרה.

– כמוני ככל עמי! – קרא לוי – הוא לא יפלה בין עם לעם ובין איש לאיש בהדרש עזרתו. בהראות פנים שוחקות לעמי ירבה להיטיב גם את שונאיו ומצמיתיו, ומה גם את אלה אשר לא יגעו בו לרעה!

– ידעתי כי כן הוא – אמר הרקילוס – ואנכי עוד בהיותי במצרים בעודני נער קטן, חשתי אהבה לתורת היהודים המטפת אהבה ואמונה זכה וטוהרה באל אמת.

– ואחיךּ היונים לא כן יחשבו ואולי ישנם במצרים יונים טובים מאלה? האמנם שם נולדת?

– כן, במצרים נולדתי, אבל לא במקום תלוי הדבר כי אם בחנוךּ. מקדמת ילדותי הורתני אמי לאהב את כל אדם,וגם עתה בבואי לברה באנטוכיה עיר מגוריה היום, תורת חסד על לשונה…

– וגם אביךּ מתגורר באנטוכיה? – שאל לוי – האח, מה אתאוה לראות הורי איש יקר כמוךּ!

– את אבי לא ידעתי, כי הוא עזב את אמי בהיותי ילד בן שנה.

– ואתה כאשר גדלת לא נסית לגם לבקשו? – שאל לוי בתמהון.

– לא נסיתי, כי לא גלתה לי אמי גם את שמו.

– מה נפלא הדבר! – קרא לוי – אבל אל אלהים ה'! מדוע בושש שלום לבוא?

– גם אני מתפלא כל זאת! אבל נחכה עד בא השמש ונחליט דבר.

וישבו האנשים וישוחחו יחד על דבר ענינים שונים ודאגתם גברה מרגע לרגע.

צללי ערב נטיו וכאבני אפל נפלו על ראש לוי בראותו כי לא בא שלום.

השמש שלחה קויה האחרונים אל הבקעה במורד הר ועד מהרה שקעה ותעלם.

– עתה אודה כי שלום רענו מת! – קרא הרקילוס בנפש מרה.

– מה נורא מוסרךּ אלהים! – קרא לוי ועיניו מלאו דמעות – איךּ אבשר זאת את הוריו,ואיךּ אשמיע זאת את אהובתו?!…

ובהמלט המלה האחרונה מפיו, חלף כברק רעיון בלתי טהור במוחו אשר המתיק לו מרורות המקרה.

* *

ויהודה שב בלב נשבר אל חילו אשר צהל לקראתו ויקדמהו בכל אותות האהבה, וימצא שם גם את אנשיו אשר לווהו אל מחנה אפּולוניוס.

גם את שני אחיו יונתן ושמעון מ צא בתוךּ מחנהו, והם הודיעוהו מצב המלחמה בירושלם וערי הגליל, ובתוךּ יתר הדברים השמיעוהו כי דודו חילקיהו3 הזקן, אבי פּנינה, בוכה מאין הפוגות לבתו כי איננה, ומי יודע אם לא יצעידהו יגונו שאולה.

– אמנם אסון נורא הוא – התאנח יהודה – אבל יש תקוה כי ישוב יראנה.

– ישוב יראנה! – קרא יונתן – איכה?

– לפי השערתי השיגוה רודפיה וישיבוה אל מחנה אפּולוניוס, והוא נשבע לי באלהיו ומלכו להשיבה אלי…

– תקותי כי גבור יוני ישמור שבועתו – אמר שמעון.

– ולא אפּולוניוס! – חוה יונתן דעתו – כי אין בכל הארץ איש בליעל כמהו.

– אם עד כה שפלה נפשו לבלתי שמור שבועתו – אמר יהודה – אמיתהו ככלב!

הדברים עודם בפיו והנה אליפז בא.

– איש טוב אתה וטוב תבשר – קרא יהודה בהושיטו לו ידו באהבה.

– לדאבון לבי אין הפעם בשורה טובה בפי – ענהו אליפז ברוח כהה – ואת הכון אדוני לשמוע דבר מר.

– מה קרה? ספר!

– גדוד מתיונים ארורים צד את פּנינה וישיבה אל אפּולוניוס.

יהודה חרד חרדה גדולה.

– והוא לא קרא לה דרור? – שאל אחרי האלמו רגע דומיה מכאב לב.

– דרור? – שאל אליפז בתמהון – הוא שלח את האמללה אל מקום אשר לא תשוב עוד משם וגם אין לאל יד האמיץ בגבורים להשיבה…

פני הגבור חורו כשיד.

– אל מקום אשר לא תשוב? – שנה יהודה וקולו רעד.

– כן! הוא שלחה אל אנטיוכוס, מנחה חיה…

– כמעט לא אאמין למשמע אזני!

– בעיני ראיתי בהשלחה אליו בלוית עשרים אנשי צבא ופקיד עליהם.

יהודה התאנח אם גם התאמץ להסתיר יגונו.

– מתי שולחה? – שאל אחרי רגעי דומיה איומה.

– תמול לעת ערב.

– מה נורא האסון! – קרא בדאבון נפש – וגם הרקילוס נשבה?

– לא, הרקילוס לא נשבה, ומה התפלאתי ידידי הגבור, בהודע לי כי פּנינה לא בכתה ולא התעצבנה ולהפךּ, אותות שמחה ורצון נראו על פניה בהשלחה.

– היתכן? – קרא יהודה בשממון.

– ועוד יותר – הוסיף אליפז – שמעתי אומרים כי הי א שמחה על המקרה להיות בקרבת המלךּ הגדול והאדיר אנטיוכוס עפיפנוס…

מה נורא ומה נפלא הדבר! – קרא יהודה – ולולא פיךּ הדובר אלי כי אז לא האמנתי למשמע אזני…

– ופי לא ידבר שקר! – אמר אליפז – ובאלהים אשבע לךּ כי כן הוא.

– הארדוף אחרי הגדוד? האשיגנו? – שאל יהודה אחרי דומיה קצרה ונוראה.

– כבר הרחיק ללכת ולא תשיגנו! – ענה אליפז – ואני צר לי מאד על כי לא קדמתי לבוא אליךּ; אבל עדי בשחק כי לא יכולתי, כי אם גם במרגלי היונים אחשב, עלי להזהר.

יהודה צלל מספר רגעים בהמון מחשבות, אחרי כן פנה אל שני אחיו יונתן ושמעון וימתק סוד עמם כשעה ארוכה.

– כאשר צויתנו כן נעשה! – אמרו אליו בכלותם להתלחש, ועד מהרה נפרדו מעליו.

– אודךּ אליפז על הבשורה אם גם מרה היא – אמר יהודה אל המבשר ויושט לו ידו באהבה רבה.

– האלכה ואשובה עתה אל מחנה האויב? – שאלהו אליפז.

– כן – ענהו יהודה – אבל לא לבדךּ תלךּ עתה.

– לא לבדי? את מי תשלח עמי אדוני?

– אני אלךּ עמךּ.

– אתה תלךּ עמי אל מחנה האויב? – התפלא אליפז – מה זה תשמענה אזני?!

– אני אלכה עמךּ לבקר את אפּולוניוס בתוךּ אהלו! – קרא יהודה.

– חלילה ממךּ, אדוני! – התחנן אליפז – כי בנפשךּ היא!

– רק מוגי לב ייראו מפני המות – אמר לו יהודה בנחת קול – ואני צוהל לקראתו ולא אירא! עמדה נא אליפז מספר רגעים פה בחוץ, עוד מעט ויצאתי אליךּ והלכנו שנינו יחדו.

אליפז עזב את אהל יהודה ויחכה לו כרבע שעה מחוץ לאהלו.

– מה נפלא גבור ישראל! – חשב בלבו – המות משחק לו, אבל הפעם אני חרד לנפשו, כי איכה לךּ לבדו אל אפּולוניוס? מי שהציל את דניאל מגוב האריות הוא יצילהו!

ובעוד הוא צלול ברעיונות נוגים על אשר יחרף יהודה נפשו למות, והנה פקיד צבא רומי לפי מלבושיו, יוצא אליו מתוך האהל ופניו פצועים עד שפךּ דם.

– קומה נלכה! – אמר לו הפקיד הפצוע.

– מי אתה האיש? – שאלהו אליפז בתמהון.

– האמנם לא הכרתני? – שאלהו הפקיד בצחוק – ואני יהודה!

– חי נפשי כי לא הכרתיךּ! – קרא אליפז משתומם.

– אם אתה לא הכרתני – אמר יהודה – איךּ יכירני אפּולוניוס? לכה ונלכה!

רגע עמד אליפז תחתיו כירא ללכת עם אדוניו המחרף נפשו, למרות חפצו התגנבה נחה חרישית מלבו, אבל בהביטו שנית אל פני יהודה אמץ את לבו וילךּ עמו יחדו.


 

יג    🔗

והרקילוס היוני גמר אמר להלוות אל יהודה המכבי ולהלחם בבני עמו היונים.

הוא לא שפק רגע כי יהודה יקבלהו בזרעות פתוחות כי מי כפקיד צבא יוני וגבור חיל יודע מסתרי המלחמה וצפונות היונים הלוחמים ביהודים?

ולוי אשר זה כל ישעו מכבר להלוות אל לגיון המכבי, שמח שמחה גדולה בשמעו כי הולךּ הרקילוס אל יהודה וילךּ עמו יחדו.

– רעי שלום מת – אמר לוי אל לבו בלכו עם הרקילוס – הלעון יחשב לי להגות בשרה אהובתו?

– האם לא אהבתיה מקדמת נעורי? האם לא הגיתי בה יומם ולילה מבלי הפוגות? אפס כי אהבתי את שלום רעי, שלום לעפרו, לא נתנתני להביע לה רגשות אהבתי.

אולם עתה… מי יפריעני עתה מבקש את ידה ולבה? מנם ידעתי כי אהבת היא את שלום אהבה עזה; אבל על יד הקבר יכלה הכל! גזרו על המת שישתכח מן הלב, וגם שרה תשכחהו.

– אבל! – שמע פתאם קול לבו – אולי חי הוא? אולי ישוב? לא! לא! האם לא גמרנו להועד שם על יד הבאר? ושלום רעי, שלום לעפרו, לא היה איש אשר יכזב, דבריו כדברי האורים היו תמיד, כל הגה היוצא מפיו קדש. אמנם מת הוא! ועלי לבשר זאת את שרה! תסכן לשכחו לאט, לאט ואז יקל לי למצא את לבה… כן! כן! עלי להשמיעה זאת! הבה אלכה אליה! האם לא טוב שבתי על יד שרה היפה בבנות ישראל מהתגולל בשדה וביער ולראות לרגעים את המות עין בעין?!

אמנם ידעתי כי רבים ילעגו לי ויקראוני מוג לב אבל היבינו אהבה כמוני?! הידעו ערךּ שרה היפה־פיה?!

– מה היה לךּ לוי – שאלהו הרקילוס – הקמטים אשר במצחךּ יוריני כי רבות מחשבות בלבךּ.

לוי התעורר כמקיץ משנה עמוקה.

– מה אתה אומר אדוני? – שאל את הרקילוס בצעדו צעד לפנים.

– הנני רואה כי מחשבותיךּ עברו חק – הוסיף הרקילוס.

– הנני חושב על דבר המלחמה – ענהו לוי – ומעמיק להגות מה תהי באחריתה. התאמין אדוני, כי עם דכא כעמי ינצח עם גדול כהיונים?

– האמת אגיד לךּ, ידידי, כי בראשונה צחקתי להיהודים, כי לא האמנתי בגבורתם, כי מה כחם נגד עמי הגדול והעצום; אבל בראותי גבורת עמךּ במלחמה, עלי להאמין כי ישא נס נצחון…

– ולי קשה להאמין בזאת – אמר לוי.

– המפי עברי האומר להלוות על יהודה המכבי, אני שומע זאת? – קרא הרקילוס בתמהון.

– אני מגיד לךּ אדוני מה בלבי – ענהו לוי – הנה ידעתי כי עמי עם חלש ודל, אשר גם כלי נשק למלחמה אין בידו, ובלכתי היום להלוות אל צבא הלוחמים, כמעט ידעתי כי אספה במלחמה ולא אועיל לאיש במותי.

– אם כל הלוחמים יחשבו כמוךּ – אמר הרקילוס – על עמךּ להושיט צוארו אל חרב אנטיוכוס ולצפות לחסדו אולי יותר בו שריד כמעט; ואני האמת אגיד לךּ, לוי, כי אבוד באנשי חיל כמוךּ, כי לא כגבור, כי אם כמוג לב תדבר, ולא תהיה תפארתי ללכת עמךּ אל יהודה המכבי…

לוי נעור כמקיץ משנה עזה, ודברי היוני המתיהד דקרו כמדקרות חרב בלבו, כי עת הראה משוגתו על חפצו לשוב אל ביתו לרשת את אהובת רעהו המת, אשר רק בגלל זאת החל לראות און במלחמת היהודים, למען יצדיק את מחשבתו הרעה לשוב על עקביו…

– האם לא בוגד ומוג לב אנכי? – חשב בלבו – האם לא תכסני בושה לשבת בית ולבקש אהבה בעת אשר כל עמי נתון בצרה והוא נלחם על דתו ועל חייו בעם נבל אשר ישימהו מרמס לרגליו כתולעת?

– לא! לא! – גמר בלבו – עם גבורי עמי אלךּ ואלחמה מלחמת ה' ובשובי בשלום, הלא יקל לי למצא מסלות בלב שרה מאשר עתה בהראותי אליה כמוג לב…

– מדוע את המחשה, לוי, ולא תענני? – שאלהו הרקילוס בראותו כי הוא הולךּ עמו מחריש ודומם – אם לא תשנה דעתךּ עלי להפרד מעליךּ, כי רק בגבורים ולא במוגי לב תעשה מלחמה.

– צדקת, אדוני הרקילוס! – ענהו לוי – ואני נקוטיתי מאד בפני על אמרי נואש אשר התמלטו מפי; ואתה, אדוני, סלח לאולתי, כי אמנם לא פלסתי דברי במאזני משפט; והנה ידעתי כי קבלךּ בזרועות פתוחות וישימךּ לראש אחד מגדודיו, או אז תספחני אל חילךּ וראית כי כאמיץ לב בגבורים אלחם בצוררי עמי.

– אם יהודה יעשה כדבריךּ, אז אאספךּ אל חילי כאשר תאמר; אבל ראה נא ראה איש הולךּ לקראתנו. האם לא אשגה?

– כן, כצל אני רואה מרחוק, הולךּ וקרב אלינו.

ואחרי רגעים מספר נפגשו עם תובל, רע אליפז.

– האח, את מי אני רואה! – קרא תובל בהושיטו ידו להרקילוס.

– ומי את האיש? – שאלהו הרקילוס – אדמךּ לאחד ממיודעי ולא הכרתיךּ!

– האם לא תדע את תובל?

– תובל? יהודי מתיון ממרגלי אפּולוניוס! הבאת להסגירני אל רודפי?

– חלילה לי מעשות זאת! – קרא תובל – אמנם ידעתי כי אפּולוניוס יודני אם אמציאךּ אל ידו; אבל מאז ידעתי אותךּ כבדתיךֹּ, כי גבור חיל אתה, אשר גם לב אדם לו, ואך עוד זאת, בז אני לקטנות להסגיר עבד אחד אל אדוניו. תן לי מחנה גדול ועשיתי זאת בשמחה.

הרקילוס צחק וגם לוי צחק עמו.

– הנךּ אומר, תובל, כי תכבדני – אמר אליו הרקילוס – ואם אמת הדבר תן לי אות וספר לי מכל העשוי עתה במחנה אפּולוניוס.

– הקשת לשאול כי לא ידעת י דבר.

– ואי מזה באת?

– מבקעת שכם.

– ולא ידעת דבר?! הגידה לי למצער מה שלום אפּולוניוס.

– רוחו סרה ונפשו מרה עליו מאד!

– בגלל אשר נצלתי מידו, האין זאת? – נסה הרקילוס להוציא מפיו מלין.

– לוא היתה זאת דאגתו האחת, כי אז ערבה עליו שנתו – צחק תובל – אבל נפשו מרה עליו על אשר לא הכניע עד כה את גאון יהודה.

– אמנם דאגה עצומה היא – אמר הרקילוס בצחוק – אבל כבר הסכין עמה…

– אבל מצות המלךּ עליו חזקה להשמיד את כל היהודים שנואי נפשו במשךּ שלשים יום, הוא יודע כי גם בשנה או שנתים לא תצלח זאת בידו.

– לוא הייתי אני תחתיו – אמר לוי – כי אז טרפתי נפשי בכפי.

– ואפּולוניוס עודנו חפץ חיים – צחק תובל – ועל כן אמר לכפר את פני אנטיוכוס מלכו במנחה.

– הלשחדהו הוא אומר? – שאל לוי בתם לב.

– לא לחנם אמרה התורה כי השוחד יעור עיני פקחים – ענהו תובל – ולוא ראית את השוחד אשר שלח אפּולוניוס אנטיוכוס כי אז הכית בעורון גם אתה וגם הרקילוס ההולךּ עמךּ…

– תודה לךּ על חשבךּ אותנו לפקחים – אמר אליו לוי.

– וגם פתאים יוכו בעורון למראה השחד ההוא – הוסיף תובל – ועתה מצאו נא חידתי במה יכפר אפּולוניוס את פני מלכו? אבל אדמה כי לא עת היא עתה לנסותכם בחידות, ועל כן אספר לכם כי שלח אליו את העלמה היפה מכל בנות ציון.

הרקילוס נתר בלי משים כנשוךּ נחש ממקומו וגם לוי חרד חרדה גדולה.

– את מי שלח? – שאל הרקילוס בהחזיקו ביד תובל – הגד עד מהרה!

– רואה אני כי לא איש בשורה אנכי לךּ היום – ענהו תובל – אבל לא אוכל כחד את האמת תחת לשוני אם גם תכאיבךּ. העלמה אשר שלח אפּולוניוס אשכר לאנטיוכוס היא פּנינה בת חלקיהו הכהן!

– אויה! – התפרץ קול מלב הרקילוס, קול נורא מעמקי הנפש אשר נבלע עד מהרה ברוח ושיקע בתוךּ חשכת הנשף.


 

יד    🔗

סר וזעף מתהלךּ המלךּ אנטיוכוס בהיכלו ועורקיו לא ישכבו. שמועות רעות הבהילוהו מכל אפסי מלכותו, כי רבים מן הגוים אשר הכניע תחתיו, מתקוממים לו לפרוק מעליהם עלו, אחרי ראותם מפלת אפּולוניוס במלחמתו את היהודים החלשים ממנו.

אמנם האמין המושל העריץ הזה בכחו כי ידבר מתקוממיו תחתיו; אבל ידע כי דלל וחרב אוצרו, ובלי כסף לא יועיל כח ידים.

ומה יעשה? היחשה ולא קרא לריב? הנה יבלעוהו מתקוממיו ואבד הוא ומלכותו.

אחרי חשבו מחשבות רבות, קרא ליועצו בכחידס, היושב ראשונה במלכותו, וישאל בעצתו.

– עליךּ אדוני המלךּ לדכא כל מתקוממיךּ – ענהו בכחידס.

– אבל הכסף מאין ימצא? – שאלהו אנטיוכוס בדאגה – הנה ידעת כי הסכנתי מעודי לתת שכר טוב לשרי ואנשי חילי ביד נדיבה, ומלחמותי הרבות החריבו את אוצר כספי והנני על משבר.

– כסף?! – קרא בכחידס – דבר מצער הוא!

– ואני לא ידעתי איךּ אמצאנו!

– בכחךּ! – אמר לו בכחידס ברוח עז – הנה אוצרות חשךּ שפונים למכביר במקדש העיר עילם אשר בפרס המדינה; בא וקחם בזרוע עזךּ, וידע מלךּ פרס החפץ לפרק עולךּ מעליו, את תנואתךּ!

– צדקת בכחידס! – קרא אנטיוכוס ועיניו הבריקו כעיני הנמר בהריחו טרף.

– וגם יכול תוכל! – אמצו יועצו שנית – עליךֹּ להביא את עילם במצור וחרדו אנשי העיר מפניךּ ופתחו לפניךּ כל דלת וכל שער, כי מי לא יירא מפני המלךֹּ האדיר אנטיוכוס וחילו?

– ומה מספר אנשי הצבא הדרושים לי לפי דעתךּ לצור על עילם? – שאלהו אנטיוכוס.

– כעשרת אלפים דים!

– טוב מאד! – קרא המלךּ אחרי חשבו רגע מחשבות – תודה לךּ על עצתךּ, בעוד יומים אני הולך אל עילם להביאה במצור, ומה שמעת על דבר אפּולוניוס?

– חדשות טובות מאד! לפני באי אליךּ בא אלי רץ ויבשרני בּשמו כי בחדש הזה תשבר זרוע היהודים.

– ויהודה המכבי טרם נתפש?

– עד כה לא עלתה בידו לתפשו; אבל כבר אפסו אנשי חילו, כּי השמידם אפּולוניוס בזרוע עזו, ועוד מעט וגם יהודה המכבי יפול בידו.

– בשורה טובה היא לי! – קרא אנטיוכוס שבע רצון – אמנם גבור חיל הוא אפּולוניוס!

– וגם נאמן רוח האוהב את מלכו בכל לבו – הוסיף בכחידס, וזה לךּ אדוני המלךּ, לאות, כי שלח לךֹּ אשכר עלמה עבריה יפה מעין כמוה בכל גבול ישראל ועוד בשבוע הזה תובא אליךּ.

– טוב מאד! – קרא המלךּ – ואתה שלח תשלחנה אלי אל מקום תחנותי סביבות מצודת עילם.

– הנני למצותךּ, אדוני המלךּ! – קרא בכחידס וישתחו.

רגעים מספר חשב אנטיוכוס מחשבות ואחרי כן פנה אל יועצו ויאמר:

– הביאה לי הלום את הרץ, כי חפץ אני לראותו.

בכחידס יצא וישב עד מהרה בלוית הרץ, אשר נפל ארצה לפני המלךּ וינשק עפר רגליו.

– קום וספר לי מ כל הנשמע במחנה אפּולוניוס! – קרא אליו אנטיוכוס.

הרץ קם מכרוע על ברכיו ויתיצב לפני המלךּ.

– מלךּ מלכי המלכים! – אמר בקול ורעד – שאלתני לשלום המחנה ושלום אבשר, כי כן צוני אדוני אפּולוניוס.

– ומה תאמר אתה?

– הנני אומר מה שאמר אדוני המצביא.

– ציר נאמן אתה! – קרא אנטיוכוס בצחוק־רגזה – ואתה הגד נא לי, האם נגפו היהודים בימים האחרונים במלחמה?

– לא אדוני המלךּ, לא נגפו…

– לא נגפו?… העודם לוחמים כגורי אריות ולא ישובו מפני כל?

– כן, אדוני המלךּ!

– הנפלו רבים מחילנו במלחמה?

– הרבה מאד, אדוני המלךּ!

– ומספר חיל יהודה רב או מעט?

– רב מאד, מלךּ מלכי המלכים, ומספרם ירב מיום ליום.

– ואתה הלא אמרת כי שלום במחנה אפּולוניוס?! – קרא המלךּ בהתאמצו לעצור אפו.

– הנה כן צוני אדוני אפּולוניוס להגיד…

– והוא רמני?

– לא, אדוני המלךּ, אדוני אפּולוניוס יודע כי עד מהרה ישמיד את כל היהודים ולא יותיר מהם שריד כמעט.

– אפּולוניוס מוג לב הוא, דובר שקר ואיש מרמה! – קרא אנטיוכוס בחימה שפוכה ועיניו בערו כשני לפידי אש.

– סלח לי, אדוני המלךּ, אם אנסה להמליץ על אפּולוניוס – התערב בכחידס בין שניהם – היוכל הרץ הזה לדעת יותר מאפּולוניוס על דבר מצב המלחמה? מה ידע אחד מצעירי אנשי הצבא בדברים רמים כאלה? ומדוע תאמין, אדוני המלךּ, לו ולא לאפּולוניוס גבור החיל, הנודע לתהלה בכל פנות מלכותךּ?!

חמת המלך שככה מעט, ואחרי שלחו את הרץ מעל פניו, הוסיף להועץ עם בכחידס על דבר מרד היהודים ועל דבר המלחמה החדשה במלךּ פרס.


 

טו    🔗

תפוז בהמון מחשבות נוגות ישב אפּולוניוס, גבור היונים ושר צבאם, בתוךּ אהלו.

מאז נלחם ביהודים ה“מורדים” הוא נגף במלחמותיו וחכמתו בהליכות המלחמה לא עמדה לו אף פעם אחת לנצח איזה גדוד עברי אשר נקרה לקראתו.

ועד מתי ירמה את מלכו? עד מתי יבשרהו ישועות שלא נעשו וינחמהו ביום מחר?

אם אמנם שלח לו הפעם מנחה חיה לכפר את פניו, ולבו בטוח בהעלמה העבריה שתטה לב מלכו להעביר גזרותיו הרעות מעל היהודים, אז תשקט הארץ ממרד וממלחמה, כל זאת לא ינוח לבו ולא ידע על מה.

הנה פחד סתרים החל לענותו בימים האחרונים וחזיונות לילה יבעתוהו וידריכוהו מנוחה.

יש אשר תראינה אליו תמונות מבהילות בשנתו והוא נעור לקול המתפרץ מלבו “הצילו!” הצילו!" ולעתים הוא רואה את הגבור העברי, יהודה המכבי, נצב לפניו בתמונת האיש הרש וילקוטו בצדו, כאשר ראהו בכר נחמיוס, וחרבו שלופה בידו וקורא: "השבעה לי באלהיךּ ומלכךּ לשלח בלשום את היהודיה אל אביה ירושלימה!… " הנה הוא נשבע לו, וכרגע תאחזהו רעדה בזכרו כי נשבע לשקר… ייקץ והנה חלום…

– הינקהו הגבור העברי? – תתגנב מחשבה אל לבו בהיותו ער – האם לא תמצאהו ידו?

אהה, מחשבה איומה!…

וגם הפעם… גם עתה הפעם יענהו העיון הזה והוא יושב בתוךּ אהלו ומגרד קרחתו וגבחתו כאלו חפץ לגרשו בחזקה מתוךּ ראשו, והנה משרתו בא ויודיעהו כי אליפז המתיון בא לראותו.

פחד לא ידע שחרו הרעיד רגע את כל יצורי גוו, אם גם חשב את ליפז לאיש סודו וידידו.

– יבא! – דובבו שפתיו כמעט בלי חמדה.

המרשת יצא ואליפז בא אליו האהלה.

– מה תבשר הפעם? – שאלהו אפולוניוס בפני נזעמים – האם הבאת אלי את ראש יהודה המכבי?.

– אם לא הבאתיו עתה – ענה אליפז – הנה אביאנו אליךּ מחר.

– אדמה כי תשחק לי!

– חלילה לי מהתל בךּ, כי מי אני הצעיר באלפי, כי אלעג לראש גבורי היונים?

– ומה תבשרני?

– כי היום או מחר יובא אליךּ ראש השד העברי יהודה בן מתתיהו הכהן!

– איככה? דבר!

– הנה הבאתי אליךּ איש אשר בידו לעשות זאת וגם יעשה!

– מי הוא זה?

– פקיד צבא רומי, הבא הלום מרומא בשמעו את המשכרת אשר יתן המלךּ במחיר ראש גבור ישראל!

– ואתה מאמינו על דברתו?

– אם תשמע, אדוני, מעשה איש ההוא ותחבולותיו, תאמין בו גם אתה, ואמרת האח, הנה ראש יהודה המכבי בידי!

– ספר ושמעתי!

– הוא בא אל יהודה המכבי ויספר לו כי הוא אחד מאויבי היונים והוא חפץ להלוות אל חילו.

– ומה אות תתן לי כי כן הוא כאשר אמרת? – שאלהו יהודה.

–אני אתרצה אליךּ בעשרה ראשי היונים! – ענהו הרומי – התאספני אז אל חילךּ?

– אם תביא לי עשרה ראשי אויבי – ענהו יהודה – וידעתי כי איש חיל אתה ורוממתיךּ לראש גדוד.

– ועתה שער נא בנפשךּ, אדוני אפּולוניוס, – אמר אליפז – מה עשה הרומי? הוא הלך אל קבר חדש ויוציא משם עשרה יונים חללי מלחמה, ויכרות ראשיהם ויביאם אל יהודה!

– אמנם חכם לב הוא! – קרא אפּולוניוס ויתרגש.

– ויהודה שמהו לאחד ממלויו – הוסיף אליפז לספר – ויהי לאיש עצתו היודע כל צפונותיו, ועתה שלחהו לרגל את כל המקומות אשר צבאותיךּ נחתים, למען ידע איזה הדרךּ יתנפל עליהם כאשר הסכין, והנה הרומי הערום הזה מתנכל עתה להביא את יהודה אל מקום פלוני אלמוני, אשר יאמין לדבריו כי אחד מגדודיךּ תקע שם אהליו, ולא יפון הרומי כי יהודה ילךּ עמו, ועל כן הבאתיו אליךּ, למען נועץ שלשתנו איךּ להתנפל עליו ולתפשו…

– איפה גבור חיל זה? – שאלהו אפּולוניוס בקול עלז.

– הוא בוש לבוא אליךֹּ האהלה – ענהו אליפז – כי מדי לכתו אליךּ נפגשנו בדרךּ עם מתי מספר מבחורי ישראל אשר חשבוהו לפקיד צבא יוני, ויתנפלו עליו ויכוהו ויפצעוהו עד שפךּ דם, ולולא אני שהייתי לו, כי אז לא נשאר עוד בחיים.

– אני חפץ לראותו ולדבר עמו – אמר לו אפּולוניוס.

– ברגע הזה אני שולחהו אליךּ האהלה! – ענהו אליפז וימהר לצאת.

על יד האהל נפגש עם ה“רומי” הפצוע, וילחש דבר מה באזניו, ועד מהרה בא האהלה אל אפּולוניוס.

– כאשר אחזה לי, איש חיל, הנה פצעיךּ אנושים – אמר המצביא אל האורח אשר בא והשתחוה לו.

– בחורי היהודים הארורים הכוני הכה ופצוע – התאונן הרומי – כי חשבוני ליוני; כעשרים איש היו במספר ולא יכולתי עמוד בפניהם עד אשר עזרני אליפז להנצל מידם.

– היהודים הם מרי נפש במלחמה, האין זאת?

– לא אכחד כי אנשי חיל המה; אבל עד מהרה פלו לבלי קום במות גבורם…

– ואתה יודע אל נכון כי גבורם יתפש?

– אני אסגירנו אליךּ.

– אני ומלכי נעשירךּ עשר רב וגם כבוד גבור חיל תנחל והיית לאיש תהלה בכל הארץ!

– את אשר דברתי אקימה! – קרא ה“רומי” בגאון. – כי מעודי מלאתי דברי; אבל הכן יהיה כאשר אמרת, אדוני, אתה?!

– היעלה על לבךּ כי גברו יוני מ חלל דבריו?

– הנה שמעתי – דבר ה“רומי” בנחת – כי ישנם בגבורי היונים אנשים שאינם שומרים הבטחתם או גם שבועתם.

– לא ידעתי כאלה בתוכנו! – ענהו אפּולוניוס ברגז – כל גבורי היונים ישרי לב ונאמני רוח.

– ומה עשית לאחד מגבוריךּ לוא נשא את שם אלהיו לשוא?

ויצא יהודה בלט מתוךּ האהל ואיש לא הפריעהו ולא עמד בפניו, וילךּ ויתקצף.

– הנה את משפטךּ, אתה חרצת! – קרא הרומי – נשבע בשם אלהיו לשוא ידקר, וזה לךּ האות!

ובדברו הוציא מחרב לטושה מתחת למדיו ויתקענה בלב אפּולוניוס ולא שנה לו, כי נפל ארצה ולא הספיק להוציא אנחת חלל מלבו.

– הנה זה חלקךּ מאת יהודה המכבי! – קרא האורח – חללת שבועתךּ ותמת!

אבל אפּולוניוס לא שמע עוד את דבריו האחרונים, כי התגולל ארצה מת, מתבוסס בדמו.

ויצא יהודה בלאט מתוךּ האהל ואיש לא הפריעהו ולא עמד בפניו, וילךּ אליפז כמו; ויהי בבואם עד קצה המחנה, ויתקע יהודה בשופר, ויאספו אליו גבוריו מכל עבר, ויונתן ושמעון אחיו בראשם, ויתנפלו על מחנה היונים פתאם, ויכו בם ביום ההוא ולמחרתו כעשרת אלפים איש, והנשארים נסו איש לעברו.


 

טז    🔗

ופנינה מובלת לאנטוכיה.

מי יחוש כאבה? מי ימנה פצעי לבה? מי ישער הותה ויתאר עצבה ורגזה בחרט אנוש?

העלמה הישרה בבנות ציון, המצניעה לכת את אלהים ואנשים, אשר לא נסתה לבא בחברת גברים, יודעת כי היא מובלת אל חלאת אדם, מושל עריץ ואכזר, אשר שפךּ דם עמה כמים, והעריץ הנתעב הזה ינסה להתעלל בה ולרמוס כבודה ברגליו…

ותמונות מבהילות נוכח פניה תעופינה. אהה, יהודה, יהודה! – יתפרץ קול נורא מלבה – הופיעה אלי, חושה לעזרתי ומחץ קדקד עול!

– אבל למה אקרא לעזרה? – היא שומעת את קול לבה – הנה בי בעזרתי, כי במה שונה אני מאחותי יהודית?! היא חרפה נפשה וכבודה בעד עמה, הבה אעשה כמוה! היא כרתה את ראש הוליפרנש מאהבה ותעש תשועה גדולה בישראל, ומדוע לא אעשה גם אני כמוה?

הרעיון הזה החיה רוחה.

– מה מתוקה תהיה לי הנקמה הזאת! – הגתה לפעמים ופניה צהלו – ראש צורר עמי בידי… בשערותיו אחז בו ואשאנו בשמאלי אל מחנה יהודה ובימיני החרב שבה הכרתיו… תשורה יפה היא לעמי, האין זאת? ומנחה מכפרת עון לדודי יהודה, גבור ישראל, אשר נפרדתי מעליו בסבת המקרה האכזר, והוא אולי יחשבני לבוגדה… אהה, שמים! העידו עלי כי חפה אני מפשע ולא הגיתי באהבת איש אחר…

כאלה וכאלה רעיוני עצב ושמחה עלו בלולים במוחה בלכתה שבי לפני פקיד הצבא ההולךּ לפניה ועשרים אנשיו אחריה.

והפקיד הזה איש וטוב ומכבדה בכל אותות הכבוד בכל ימי לכתו עמה.

הוא ידע נאמנה כי אנטיוכוס מלכו יחמו יפיה ויקחנה לו לסוכנת ועל כי התאמץ למצא חן בעיניה אולי תיטיב לדבר טוב עליו אל המלךּ לנשאו לראש גדוד, ובכן החליק אליה דברים רכים בשפת חלקות, ויתאר לעיניה את כל האשר השמור לה בהיכל מלךּ המלכים אנטיוכוס, וכי לא כל הבתולות היפות זוכות לכבוד גדול כזה, ומה גם כי היא עלמה עבריה, בת העם המורד במלכותו.

פּנינה שמעה דבריו ותודה לו כי אמנם היא המאשרה בבנות חלוף והפקיד האמין לה.

כאשר הובאה לדמשק, בירת ארם, הושיבה סלוק מוליכה בהיכל סירון נציב הפלךּ, ויספר לו על מה היא מובלת, וכי מנחה חיה היא מאת אפּולוניוס שר הצבא.

ויחלק לה סירון כבוד גדול, כי גם הוא ידע מה ביד פילגש המלךּ לעשות למכבידה.

ויהי בואו בדברים עמה על דבר יהודה המכבי ומלחמותיו, צחקה לו ולגבורי ישראל המורדים במלכות אנטיוכוס ומשגעים קראה להם.

– הנה רק חברת שודדים המה! – קראה פּנינה בקצף – וההולךּ בראשם מורה מתעה, ומה ישמח לבי בעזבי את המשפחה הרעה הזאת!

– אבל שמעתי כי יהודה מוליכם הוא גבור חיל מאין כמוהו – אמר לה סירון.

– ח־ח־ח־חה! – צחקה פּנינה – “גבור חיל” תקראהו – ומדוע יעשה במחשךּ מעשהו ולא יצא לקראת נשק מערכה מול מערכה?

– ומדוע לא ינצחהו אפּולוניוס? – שאל נציב־ארם לתמו.

– במושב שנינו אגלה לךּ, אדוני, כי אפּולוניוס הוא נגע צרעת למלכות יון, כי הוא מבלה עתו בשתי ובתענוגי תבל, ולוא הפקד אחר תחתיו, כי אז כבר כלה עשה את המורדים ולא נשאר מהם פליט…

– הנה כן התעיב אפּולוניוס עלילה? – התפלא סירון.

– קשה לי להזכיר בשמו – אמרה פּנינה – ומאד יחר לי על אשר דברתי עמךּ, אדוני, על אדותיו.

– אל תיראי, עדינה, – אמר לה סירון – כי נצרה על דל שפתי, והאמת אגיד לךּ, כי זה כמה דעתי כדעתךּ על אדותיו, ולוא שלח אותי המלךּ תחתיו, כי אז כבר בא הקץ למלחמה הזאת.

– לא אפון כי כן הוא – אמרה פּנינה בלשון רכה – אךּ רגע ראיתיךּ, אדוני, ואכר כי בן חיל אתה!

דבריה באו כשמן טוב בעצמותיו ופניו אורו לשמוע זאת מפי העתידה להיות פילגש המלךּ…

ויעש לה סירון שמתה גדול, ויתן לה עבדים ושפחות לשרתה, ותשב עמו שני ימים, וביום השלישי שלחה מעל פניו בכבוד, ובלוית סלוק ואנשיו באה פּנינה לאנטוכיה, בירת המלךּ.

ויהי ברואת אותה בכחידס ויתפלא על יפיה ויחלק לה כבוד מלכה.

– צר לי על אשר לא יוכל המלךּ לקדם את פניךּ, עלמה עדינה! – אמר לה בשפת רצון – כי הלךּ עם מחנהו לצור על יעלם; אבל לבי סמוךּ בטוח כי ירצךּ המלךּ, וכמלכה תשבי על ימינו; כי מי כמוךּ עלמה יפה בכל ארצות ובכל הגוים?!

– מאשרה אני בכבוד הזה! – אמרה פּנינה בהשתחותה – ומה ישמח לבי לעמוד לפני המלךּ!


 

יז    🔗

וליהודים אורה ושמחה.

נצחונם החדש הוכיחם לדעת כי אמנם גבורים המה וכי לא בחיל רב, כי אם ברוח גבורה תעשה מלחמה.

אפּולוניוס הגבור ומבחר חילו נפלו לפי חרבם! כל חלוץ בישראל, כל תופש חרב, לבש עז וגאות גבור מנצח!.

עם ערוךּ למלחמה ולמוד לתפש חרב מנעוריו, נופל כעמיר מאחרי הקוצר, וגוי קטן ודל אשר לא למדוהו ולא סדרוהו לקרב, נושא נס נצחון!

אמנם פלא הוא, אבל רק לאלה אשר לא יבינו רוח ישראל וכחו לאלהיו ואמונתו.

חלש עם ישראל ודל; שבע יכוף ראשו לעריץ ומתעמר בו ולא ידרוש עלבונו ולא ינקום נקמת כבודו; אבל כגעת יד אכזרים בתורתו, בקום מרעים להעבירהו על דתו, כי יאלצוהו בני נבל להמיר את אלהיו באלהים אחרים, או אז יתנער רוח ישראל מעפר שפלותו וכגור אריות יתרומם למדכאיו – וידכאם…

ויהודה המכבי גדול עתה בעיני כל היהודים אשר רוחם נאמנה לעמם ודתם, כי הוא ההולךּ לפניהם בכל מלחמותיהם ובאשר יפנה ישכיל.

ויחגר יהודה את חרב אפּולוניוס ויתיצב בתוךּ מחנהו ויקרא:

– “אחי בני עמי! הנה החרב הזאת אשר לטבוח ישרי לב הוכנה, תשמיד מעתה את כל אויבי ה' ואתם התחזקו ואל תרפינה ידיכם, כי מלחמת ה' היא ומלחמת תחית עמנו, וכל היוצא למלחמה הקדושה הזאת הוא בונה את בית ישראל ומשיב אליו כבודו וגדולתו ומשובב שכינה אל אל מקדשנו ההרוס! חזקו ונתחזק בעד עמנו וערי אלהינו אשר מלא אנטיוכוס שקוצים, וטהרו רחובותיכם מכל טומאה, ואלהינו, אלהי ישראל, יהיה בעזרנו ויכול נוכל לאויבנו!”

– שמענו ועשינו! – ענה כל העם בקול צוהל ובשפה אחת.

ומה שמח יהודה עתה בראותו כי לא יחסר עוד לעם כלי נשק, חרבות ורמחים, קשתות וכידונים, שלטים ומגנים, כי לקחם מצבאות אפּולוניוס הנופלים במלחמה ויחלקם לאנשי חילו.

ועד מהרה פשטה השמועה בכל גבול ישראל כי מחץ יהודה קדקד היונים ויהומם, ויאבד מהם חיל עצום ורב, ויאספו אליו כל בחור מישראל ויספחם אל מחנהו אשר עלה עתה לעשרת אלפים איש בני חיל.

ויחלקם לגדודים קטנים וגדולים וישם עליהם שרי מאות ושרי אלפים, ואת יונתן ושמעון אחיו שם לראשים על כלם.

והרקילוס היוני הגיע עד קצה מחנה יהודה ביום נפול אפּולוניוס בידו, ויהי בבואו, וירא כי אין איש, ובין כי הלךּ יהודה להתנפל על צבא האויב, וילךּ הוא ולוי אל המקום ההוא, ובהגיעם הרחק ככברת ארץ מן המחנה הגיע לאזניהם קול העברים ברעם תרועת נצחון, קול ענות גבורה, קול גדול ולא יסף.

– הנה קול אחיךּ, מריעים תרועת נצחון! – אמר אל לוי – נמהר נא ללכת אל המקום ההוא!

ויהי בקרבם לגשת אל אגף מחנה אפּולוניוס, ויראו חמרים, חמרים חללי מלחמה מצבא היונים מתגוללים על פני השדה, וצבאות היהודים שכורי נצחון מתרועעים בשמחה ורודפים אחרי הנחשלים המשליכים נשקם מיד ומבקשים מנוס.

ועוד ביום ההוא מצא הרקילוס את יהודה ויאחז בידו ויברכהו בשלום.

– לךּ אני, גבור ישראל, ולעמךּ! – קרא אליו ברגש – תן לגיון אנשי חיל עברים בידי וראית מה אני לךּ.

–לא לחנם הצילךּ פּנינה מידי – ענהו יהודה בשפת רצון – ועתה אני מכיר כי ידעה האמללה חין ערכךּ; אבל ספר נא לי איךּ נפרדה מעלי אחרי הצילי את שניכם מכף אפּולוניוס?

– בראשונה הפרידתנו חשכת הלילה וגם טל היה פרוש על פני כל הככר, ואחרי כן בהודע לנו כי נפרדנו, לא נתתיה לרוץ אחריךּ, כי חסתי על נפשה, בדעתי כי הדרךּ בה נסת מסוכנה מאד, כי שלח אפּולוניוס גדוד אנשי צבא אל המקום ההוא, ולא אבין גם עתה איךּ נצלת מידם.

לב יהודה שקט עתה, כי נודע לו אל נכון כי אךּ מקרה הפריד ביניהם ולא אהבה נסתרה בינה ובין הרקילוס.

– אבל הידעת, אדוני הגבור, מה התאכזר המקרה להאמללה? – הוסיף הרקילוס – בלכתנו ביער נפרדנו רק לרבע שעה ויגזלוה עבדי אפּולוניוס, והנבל ההוא שלחה אל מלכו מנחה חיה לכפר את פניו.

– ידעתי! – התפרצה אנחה מלב יהודה – וזה לךּ האות כי ידעתי! בדברו הראהו את חרב אפּולוניוס ויוסף:

– הנה הנבל וכל מחנהו מתגוללים על פני השדה פגרים מתים; אבל מה נורא מוסר אלהים! איךּ אצילנה עתה מיד אנטיוכוס?!

– תן בידי אלף איש, אדוני הגבור – הוסיף הרקילוס לבקשו – ובכל מלחמותי ביונים, חפץ אחד יחיה את רוחי: להציל את פּנינה מיד אנטיוכוס!

– אני נותן לך שאלתךּ – ענהו יהודה – ולשר אלף אשימךּ היום, ואת התאמץ, גבור חיל, לעשות כאשר אמרת.

ויתן לו יהודה אלף איש בחור וישימהו עליהם לראש.

ולא ידע יהודה כי אש אהבה תוקד בלב היוני הזה לפנינה אהובתו וכי בגללה לא מלא מצות אפּולוניוס אדוניו להמית את אביה ומתי מספר יקירי ירושלם ובגללה נהפךּ לבוגד בעמו ומורד במלכו,ולא ידע גם הרקילוס כי פּנינה ויהודה קשורים זה כמה בעבותות האהבה וכמעט יעודה היא לו מימי ילדותה.

ויאסוף הרקילוס את לוי אל לגיונו וישימהו לשר מאה.


* *

ויהי כשמוע אלקימוס, מנילאוס וכל בני חברתם היהודים המתיונים, כי המית יהודה את אפּולוניוס ואת מחנהו הכה לפי חרב, ויחרדו חרדה גדולה.

הבוגדים האלה קוו כי עד מהרה ישקיט אפּולוניוס את המרד ויכנע את היהודים תחת עול הממלכה, ואז ירימו ראש והיו לשרים בממשלת יון, והנה עתה במות גבורם ומחנהו נשמד הלא אבד נצחם וגברה עליהם יד יהודה וישמידם, ויקראו אספה במצודת אקרה ויאספו אליהם כל הבוגדים בישראל אשר כל ישעם וחפצם להתבולל בעם יון, ויעש אלקימוס שלום למניליאוס אויבו בנפש ויועצו יחד מה לעשות.

אז יקום אחד המתיונים אשר נחשב עד כה על מפלת המתבוללים,ושמו לזרוס, ויקרא:

“אחי ועמי! אשרי האיש היודע להלוךּ לרוח היום ולפי מצב המקרים סביבותיו! עד כה האמנו כלנו בהתבוללות, ולא גברה יד אפּולוניוס על יהודה כי עתה הגענו אל מטרתנו והיינו ליונים וחדלנו מנשוא חרפת הגוים על דתנו; אולם עתה בנשוא היהודים נס נצחון בכל מלחמותיהם, יש תקוה כי תפול מלכות יון ויכולנו לחיות על אמונתנו באין מפריע, ומדוע לא נתן ידינו אל יהודה המכבי לעזרו במלחמתו למען נהיה לעם ככל הגוים?”

עוד הדברים בפיו ואלקימוס התנשא כנשוךּ נחש ממקומו ויקרא בשצף קצף:

“אחי ורעי! הטרם תראו כי שכרו יהודה המכבי להתעותכם מדרךּ טוב?! הלאה בוגד מעל הבמה!”

– הלאה! הלאה! – הרעימו קולות הרבה.

– מות יומת הבוגד! – נשמעו פתאם קולות הרבה.

ועד מהרה התנפל המון רב על הדובר ויורידוהו מעל הבמה ויבתקוהו בחרבות ושכינים.

מתי מספר מהמתיונים אשר חפצו לתת תקף לעצת לזרוס יראו עתה לפצות פה ויאלמו דומיה.

אז נועצו לב יחדו לשלוח ציר נאמן אל סירון גבור החיל, נציב ארם, ולעוררהו למלחמה על יהודה, כי ידעו כי סירון קשה לב ואכזר ורודף כבוד גבורים וכל אשר יעשה ייטב בעיני אנטיוכוס ולא יבקש ממנו חשבונות רבים, וכמו כן גמרו לבקש ממנו אל, איש להושיבם במצודת אקרה, והמה יתנפלו בלילות על כל הנוהים אחרי יהודה בירושלם וימיתום, וחרדו אוהביו ולא יהינו להלוות אל מחנהו ולהאדירו, ובין כה יתנפל סירון על חילו על יהודה ומחנהו וישמידם.

העצה הזו ישרה בעיני כלם, וימלאו את יד אלקימוס הכהן להיות צירם אל נציב ארם.

ויעשו משתה לכבוד העצה היעוצה וישתו וישכרו עד עלות השחר, וילכו לישון סבואים והלומי יין.

רק אחד לא שתה לשכרה ולא מהר לסגור עיניו והוא מניליאוס.

הנבל הזה אשר רק הוא בנכליו הרעים המיט עת הרעה על עמו ויסת בו את אנטיוכוס הרשע, התנקש עתה בנפש אלקימוס, אשר לפני רגע כרת ברית שלום עמו וישקהו באהבה רבה.

– עתה היא העת – אמר בלבו – להסיר אותו מני ארח ולא יעמוד לשטן לי בדרךּ הכהונה הגדולה…

– ויהי כי ישנו כלם בתוךּ המצודה ויקרא אליו את עוזיאל נערו משרתו הנאמן לו ככלב, ויאמר לו:

– קום עד מהרה ולךּ אל יהודה המכבי ואמר לו כי אחד מאוהביו אתה ושבתךּ בתוך המתיונים למען דעת צפונותיהם, ועתה הנה באת להגיד לו כי הולךּ אלקימוס הכהן במלאכות מפלגתו אל סירון נציב ארם להסיתו כי יבוא בחיל גדול ירושלימה, ועל כן ישלח יהודה את מלאכו חרש להמית את אלקימוס בדרו.

– הנני למצותךּ, אדוני! – קרא עוזיאל וישתחו.

– אבל הזהר מאד – הזהירהו מניליאוס – כי ממשגה קטן בדבר סתר כזה תוצאות לרעות אין מספר.

– כבר בחנתני אדוני ותדעני – אמר עוזיאל – אבל איךּ אצא מתוךּ המצודה?

– אני אלבישךּ כאחד מצבא המכבי ואוציאךּ מפה לעיני השומרים, כי אומר להם: שולח אני אותךּ לרגל במחנה יהודה.

– טוב מאד! – קרא עוזיאל – עתה ידעתי כי אין כאדוני חכם לבב בכל הארץ!

וילבישהו מניליאוס בגדים כבגדי חיל יהודה, ויביאהו אל שער המצודה ויוציאהו החוצה וילךּ.

– עתה אני רואה קברךּ, אלקימוס! – דובבו שפתיו בלחש אחרי עזוב אותו משרתו – ואני קורא מצבתךּ: "פה נקבל אלקימוס הכהן אשר חפץ לקחת את הכהונה הגדולה מיד מניליאוס! ח־ח־חה!…


 

יח    🔗

מקדש “בית שמש” בעיר עילם אשר בפרס המדינה, הוא היכל תלפיות נפלא במינו, הנודע לתהלה בכל ארצות הגוים.

מלכים רבים בנוהו וישקיעו בו הון עתק ואחרי עמל שנים הרבה הוקם ההיכל על תלו ומלךּ אחר מלךּ צפן שם אוצרות חשךּ מדור לדור.

ברבות הימים נקדש ההיכל הזה בעיני עם פרס ובעיני כל הממלכות וספורי קדש, יסודתם באמונה ודת, מסופרים על אדותיו בקהל.

כאשר כבש המלךּ האדיר אלכסנדר מוקדון את עם פרס וילכד את העיר עילם, לא נועז לגעת באוצרות המקדש הנפלא ההוא ולהפךּ, כי עוד צפן בו אוצרות חדשים להגדיל חסנו ויקרו.

כל עם פרס מתגאה מעולם במקדשו זה, ובהגיע עתה השמועה כי עולה מלךּ יון כשואה לשדד את אוצרותיו, אחזה רעדה את הפרסים וירוצו מכל הערים ומכל הכפרים המה ונשיהם אל עילם, להגן על מקדשם מפני צר.

כלם אחוזי חרב וחמושים בכלי זעם לחבל את כל הנוגע במקדשם – בבת עינם, ואיש איש נכון להקריב עליו חייו.

ובטרם הגיע אנטיוכוס אל שער מצודת עילם, כבר נאספו אל העיר כשש מאות אלף אזרחים מזוינים, והם עומדים הכן להמטיר בלחומם אש וגפרית על כל השולח יד במקדשם.

ובראשם גבור חיל אחד ושמו שבוסתא, אשר הכה ארי ודב בתוךּ הבור ובידו רק מקל קטן ככף איש.

ויהי כשמע שבוסתא כי אנטיוכוס ומחנהו הולכים הלךּ וקרב אל עילם, ויסתר עשרת אלפים בני חיל בצלע הר גבוה, הרחק ככברת ארץ מן העיר, וישם עליהם ראש ויצוהו להשקיף על פני העיר מרחוק, והיה בראותו תימרות עשן מתאבכים ומתמרים ועולים מתוךּ העיר, יגיח אל מחנה אנטיוכוס מן המארב והתנפל עליו מאחוריו ויכהו וידריכהו מנוחה.

ויהי ממחרת בבקר ויגיע אנטיוכוס וחילו העצום אל עילם, וימצא את העיר סגורה ומסגרת ויצו את חילו לצור עליה.

ויקיפו צבאותיו את המצודה ויחפרו לשפוךּ עליה סוללה, וימצאו את עינו המים השוטפים אל העיר מתחת לארץ מן ההרים הרמים המשתרעים הרחק, הרחק בכל הככר ההוא, ותהי עצת אנטיוכוס לסתם אותם ואז יענו כל יושבי העי מפני הצמא ולכדה.

– לא יעבור שבוע והעיר והמקדש יהיו בידי! – קרא אנטיוכוס אל חילו – כי מי יעמוד בפני הצמא?

ויחפרו אנשיו כל היום, וכל מעין אשר מצא שוטף מתחת לארץ סתמו בעפר ובאבנים.

– עוד יום אחד – נחמם אנטיוכוס – וכל עינות המים יסתמו, ויצאו אלינו כל יושבי העיר ואז נלכדנה בשלום ונקיצנה.

לב אדם יחשב עתידותיו, אבל מה יע בן חלוף את אשר יקרהו מחר?

השמש נטתה ימה ותשלח קויה אל מחנה אנטיוכוס הגדול העצום.

אש אדומה כדם מצחקת עם דמדומי חמה בשלטי גבוריו, בחרבותיהם, כידוניהם ובכפתורי בגדיהם.

אךּ דם, דם ודם יראה מסביב; הכל אדום ואדום, הקץ שם אלהים לדם?

והנה השמש שוקעת, וישקע הדם – ויהי חשךּ.

וחשכה נוראה כחשכת שבעה לילות שוררת על פני כל הככר סביבות עילם, העיר הנצורה.

ענן כבד כעופרת תלוי מעל למצודה ומתחת פרוש טל על הארץ וימש חשךּ.

המלך עיף מעמל היום וצבאותיו יגעים. האורב יצא להשקיף על פני הככר, אבל חשכת הלילה תפריעהו מראות איזה מרחק וגם לפידים בוערים לא יועילו לגרש שואה ומשואה.

– הכל נשקף שלום מפחד – אמר המלךּ – נשכב לנוח, אבל אל ינומו שומרי המחנה ואל יישן האורב!

– הבה נבער אש ויכלנו לראות את כל הככר מסביב! – אמרו השומרים המתהלכים במחנה.

וילכו ויקלטו4 עצים למכביר ויצברום על יד המצודה וידליקום.

ותפרץ האש ותתנשא ויתאבכו גאות עשן ויאדימו השמים מעל ותראה להבת שלהבת עד למרחוק…

לא עברו שתי שעות והנה חיל עצום ורב עלה כארבה על מחנה אנטיוכוס מצלע ההר, ויראום השומרים וירימו קול ששון, אבל לפני מצוא צבאות אנטיוכוס הישנים את ידיהם ורגליהם, ועשרת אלפים גבורי חל מצבא פרס התנפלו עליהם מאחוריהם, ויגזרו בם על ימין ועל שמאל בחרבות ורמחים וכידונים, ותהי צעקה גדולה במחנה, תרועת מנצחים ויללת המנוצחים עלו עד לב השמים ותחרשנה כל אזן, ופתאם נפתחו שערי המצודה ושבוסתא הגבור החילו הגדול והרב התנפלו על מחנה אנטיוכוס מלפניו וכגורי אריות נלחמו באויביהם ויפילו בם חללים לאין מספר.

חתת אלהים נפלה על אנטיוכוס ופקידיו ורואי פניו, ויתנו אות לצבאותם לנוס בדרךּ אשר באו; אבל רק מעטים מהם נמלטו מחרב שבוסתא וגבוריו.

חללי גבורי יון כסו את כל אדמת הככר ופגריהם התגוללו כדמן על פני האדמה עד למרחקים, מספר רב ועצום אשר לא יספר.

מכל מחנה אנטיוכוס ורב חילו נשארו רק מאות מספר אשר נסו מנוסת חרב איש אל עבר פניו, ובתוךּ הנמלטים בעור שניהם היה המלךּ אנטיוכוס בעצמו והכבודו.

אבל וחפוי ראש ובבשת פנים כגנב נס לבקש מנוס מצר באחת הערים, ואחרי נדודים רבים ופחדי מות, בא בלוית אחדים ממתי סודו אל העיר אקבתנא.


 

יט    🔗

ופנינה הובאה לאנטוכיה אל היכל המלךּ, ויקדמנה בכחידס בכל אותות הכבוד ויתן לה עבדים ושפחות לשרתה אשר חלקו לה כבוד מלכה.

ובכחידס כסירון קוה למצא על ידה חן עני המלךּ, כי אף אם גדול ונכבד היה בעיניו ויושב ראשונה במלכותו, בכל זאת עוד שאף לגדולות מאלה; כי היטב חרה לו על אשר מסר המלךּ את בנו לנציבו ליזיאש לאָמנו, בדעתו כי אם ימות המלךּ לפתע פתאם או יספה במלחמה, וירש ליזיאש כסאו וימלוךּ בשם בנו הקטן כי מזרע המלוכה הוא ליזיאש, ועל כן חפץ בכחידס כי ישימהו המלךּ למורה בנו תחת ליזיאש, וביד מי יטה לב המלךּ לחפצו אם לא ביד פילגשו היפה בנשים אשר ידע נאמנה כי תלבבהו באחת מעיניה?

ובכן התאמץ בכחידס למשכה אליו בעבותות ידידות ולא מנע כל ענג ממנה בהיכל המלךּ.

ופנינה הבינה בטוב שכלה אל מה תרמז ידידותו, ותהי כלא יודעת.

– המלךּ אמנם צוני לפני צאתו, לשלחךּ אליו אל מחנהו סביבות עילם – אמר לה בשפה רכה, אחרי שבתה ימים מספר בתוךּ ארמון המלךּ – אבל בגללךּ עברתי על מצותו, כי ידיעתי כי שבתךּ במקום מלחמה לא תנעם לךּ. האין זאת, עדינה?!

– כן הוא, אדוני השר! – ענתהו פנינה בשפתי חן – ומקרב לבי אודךּ על זאת.

– אשמח מאד כי נרצה פעלי בעיני רעית המלךּ – הוסיף לדבר בשפתי חנף.

– מי אני שפחתךּ, אדוני השר, כי תקראני רעית המלךּ? – קראה פנינה בענוה.

– אם קטנה את בעיניךּ – דבר בכחידס – הנה גדולה את בעיני, גברתי העדינה, ובעיני כל רואיךּ; ואני יודע נאמנה כי יגדלךּ וינשאךּ המלךּ וישימךּ לחברתו היושבת על ימינו…

גועל נפש אחז את פּנינה בשמעה זאת; אבל שמה פניה חזק מצור לבל תראינה בם מחשבותיה…

– מה מאשרה אהיה אז! – קראה ברגש, ובלבה חשבה: “אז כאשר ראש אנטיוכוס יהיה כרות בידי!…”

– ובאשרךּ עדינה, ידעתי יכי אשרו כל מכבדיךּ – רמז לה בכחידס

– ואני אשמח מאד להגדיל אָשרם – ענתהו פּנינה בטוב טעמה.

בכחידס חפץ לענות והנה קול רעש נשמע בחצר המלךּ, ועד מהרה בא אליו רץ ויבשרהו כי נגף אנטיוכוס במלחמה, מכל מחנהו נשארו אךּ מתי מספר וטרם נודע אל נכון אם המלךּ נשאר בחיים.

עוד זה מדבר ופליט אחר בא ובגדיו קרועים ועיניו נוזלות פלגי דמעה.

– אבדנו כלנו אבדנו! – קרא הפליט – נגפנו במלחמה ולא נשאר מכל חילנו כי אם פליטים, וגם מלכנו איננו, ואומרם אמור כי נספה במלחמה.

וישמע בכחידס ויתאבל ויקרא לבכי ולמספד בחצר המלךּ ולאבל כבד באנטוכיה; אבל בסתר לבו שמח על ה מקרה ויבקש עצה לכבוש את כל ארצות המלךּ למשמעתו וירש כסאו, ועל כן ראה ראשית לו להטות אליו את כל צבאות יון ולשפוךּ עליהם ממשלתו.

– אם יסור החיל אל משמעתי – אמר בלבו – אז לי תהיה המלוכה עד אשר יגדל יורש העצר ולי תהיה גם פּנינה היפהפיה אשר אהבת נפש אהבתיה, והיא גם היא אדמה שתאהבני…

ויהי כעבור ימים מספר והמלךּ איננו,ויקרא בכחידס עצרה ויאסוף אליו מבחר אוהביו בארמון המלךּ ויתאמץ להניע את כל שרי המלוכה שיכירוהו ליורש כסא אנטיוכוס עד אשר יגדל בנו, ובעוד הוא עושה כה וכה והנה רץ בא אל ארמון המלךּ ובידו ספר חתום כתוב ביד המלךּ, ויפתחהו בכחידס ויקרא בו את הדברים האלה:

"אהובי בכחידס! – באשמת שרי חילי נגפתי במלחמתי את עם פרס, ולולא רוחב בינתי, כי אז לא נשארתי עוד בחיים, ועתה הודות לשכלי וליופיטר אלהי, הנני חי ויושב באקבתנא וגם פה אשב עד הכניעי את גאון פרס, ועל כן מהר ושלחה אלי שרים אלף אנשי חיל מגבורי ארצי, כי ידי נויה על הממלכה החטאה הזאת ונתתי לה לקח טוב אשר לא תשכחהו לארךּ ימים, וכמו כן אל נא תשכח משלוח אלי את העבריה היפה, אם כבר הביאוה לאנטוכיה, כי חסר תענוגות אנכי פה והעת תארךּ לי מאד.

“כתוב בידי ונחם בטבעתי, מלכךּ אנטיוכוס עפיפניס”.

בלי חמדה קרא בכחידס את דברי הספר, כי הוכה בגינו לרסיסים וכסא מלכותו נופץ, ועתה עליו לעשות דבר מלכו אם גם הכיר כי שכור היה בכתבו אליו את הפקודה.

– מה משחת הוא מאיש! – חשב בכחידס בלבו – גם בעת מלחמה כזאת, בנפול מבחר גבורי יון ביד צר, דם עבדיו בעיניו כאין והוא רודף זמה כדרכו…

– גברת עדינה! – אמר אל פּנינה ביום בא אליו המכתב – רגעי אשרךּ הנה באו, מלכנו האדיר קורא אותךּ אליו לאקבתנא ועלי להשלים חפצו.

– אמנם מאשרה אני! – קראה פּנינה אם גם בתוכה רגז לבה.

– ובאשרךּ אל נא תשכחי את דורשי טובתךּ ותזכירם לטובה לפני המלךּ.

– מי אני שישמעני המלךּ? – שאלתהו פּנינה כלא יודעת עד מה.

– ידעתי, יפה־פיה, כי המלךּ יאהבךּ, וכפלגי מים לב מלךּ ביד אהובתו, לכן סלחי לי עדינה אם אבקשךּ דבר מה.

– בקש אדוני, ואם אךּ יקרני את אשר תנבא לי, הנני להיטיב את מטיבי.

– לא אפון עדינה, כי לא אשגה, לכן שמעי נא: הנה מסר המלךּ את בנו ביד ליזיאש לאָמנו ולחנכו, וליזיאש הוא אחד מזרע המלוכה ובמות המלךּ, מי יודע אם לא תמית יד סתרים את יורש העצר, למען יירש ליזיאש את כסא המלוכה…

– שמעתי כי דברים כאלה כבר נקרו למכביר – אמרה פּנינה בשפתי תם.

– ואם חפץ המלךּ להזהר בחיי בנו – הוסיף בכחידס – אין עצה אחרת, כי אם לקחתו מיד ליזיאש ולתתו על ידיד, ואני אהיה עליו סתרה ואחגור כל כחי וכח תחבולותי בהליכות המדינה לגדלהו על כל מלכי ארץ.

– טוב מאד! – אמרה פּנינה – מי יתן וגדלתי עד כה בעיני המלךּ עד שישמעני בדברים רמים כאלה ועז הנני להטיב עמךּ, אדוני.

– ידעתי כי תגדלי! – אמר לה בכחידס – וגם עשה תעשי וגם יכול תוכלי, ועל כן אודךּ מראש על הטוב אשר תעשי עמדי!

ובדברו כרע לפניה ברךּ וישק ידה בענות עבד לפני גברתו.


 

כ    🔗

ואליפז ההולךּ כצל על יד אהוב לבו יהודה גבור ישראל, שומר עקבות המתיונים בסתר ומעמיק לדעת צפונותיהם, ותובל רעהו עוזר על ידו, ואת אשר יראה וישמע יביא אליו.

ויבא תובל ויספר לאליפז כי קראו המתיונים עצרה במצודת אקרה ואלקימוס לא נתנהו לבוא הביתה בהתיעצם על צפונותיהם, באמרו כי עתה הפעם הם מעמיקים להסתיר עצה גם ממרגלי המלךּ.

אליפז התעצב בשמעו זאת.

– מי יודע את הרעה החדשה שהם מתנכלים להביא על עמם – אמר אל תובל באנחה.

– לא אשפק כי יעצו רעה – אמר תובל – ואנכי אשר אמרתי אשמרה הליכותם, הסתתרתי באחת הפנות וראיתים שבים הלומי יין איש למקומו, ואחרי כן הוציא מניליאוס את עוזיאל נערו מתוךּ המצודה וישלחהו וילךּ.

– ואתה לא הלכת אחריו?

– הלכתי וראיתיו מרחוק עולה במעלה בית חורון, והוא לבוש כאיש צבא ממחנה יהודה.

– מתי היה הדבר?

– היום בבקר השכם, ואני אצתי ללכת אליךּ לספר לךּ זאת; אבל בקשתיךּ ולא מצאתיךּ עד עתה.

– אם לא אשגה במשפטי – אמר אליפז אחרי חשבו רגע מחשבות – הולך עוזיאל אל יהודה, כי אין קצה לנכלי מניליאוס אדוניו, ומי יודע את הרעה שהוא כורה עליו; הבה אדלקה אחריו, ואם נכון משפטי, לא אפון כי אשיגהו וחקרתי דבר.

*  ⃰

ועוזיאל הלךּ לבקש את יהודה במלאכות אדוניו, וילךּ הנה והנה לחקור איפה המקום הנכון שהוא חונה, ויגידו לו כי נמצא יהודה סביבות בית חורון כמהלךּ שני ימים מירושלים, ויסב פניו בדרךּ הועלה בית־חורון.

וילךּ כל היום, ויסר לפנות ערב אל מלון אורחים, וישב על יד שלחן בפנה ויבקש להגיש לו ארוחת הערב.

ויהי הוא אוכל ושותה מן היין אשר הגיש לו אדוני המלון, והנה קול מצלצל באזניו:

– האח! את מי אני רואה פה? את עוזיאל?!

– הגם אתה פה, אליפז?! – קרא עוזיאל בהסבו פניו – המתחתיות ארץ צמחת פתאם?

– גם לי רגלים כמוךּ – צחק אליפז – והנה הובילוני הנה כאלו לבי נבא לי כי אמצא פה רע ומודע!

ובדברו ישב על יד השלחן אל עבר פני עוזיאל, ויצו להגיש לו בקבוק יין ורקיקי דבר.

– לאן את הולךּ, עוזיאל?

– הנני הולךּ בדבר נחוץ; הידעת איפה חונה יהודה?

– ידעתי – ענהו אליפז – הנה הוא ביער הגדול סביבות בית חורון ושם אקוה, תשיגהו חרב אנטיוכוס; ומה הדבר הנחוץ אשר הניאךּ ללכת אל אויבנו בנפש האורב לדמנו?

– לא אוכל גלותו לךּ!

– לא תוכל? האלם אתה? או הטרם תדע כי מרגל חרש אני ליהודים מאת היונים והמתיונים אשר אהבם בכל חם לבבי?

– אמנם ידעתי כי כן – ענהו עוזיאל – אבל לא במלאכות המתיונים כלם אני הולךּ הפעם ליהודה, כי אם סוד אדוני אני נושא אליו.

– אם כן – קרא אליפז כמנצח – אני יודע עתה את הכל!

– ידעת את הכל? הגד וידעתי אם ידעת!

– מנילאוס אדוניךּ נהפךּ לבוגד באחיו והוא שלחךּ לגלות סודנו ליהודה צוררני!

– חי אלהים, כי שקר הדבר! – נשבע עוזיאל.

– את מי תגיד מלין?! – קרא אליפז ויתקצף – הנני הולךּ מפה וקראתי באזני ירושלם: “מנילאוס בוגד באחיו ומוסרם ביד אויביהם!…”

ובדברו התנשא ממקומו וישם פניו אל הדלת.

– יבלעךּ בכור מות! קרא עוזיאל בקצף ויאחז בו ולא נתנהו לצאת – הנךּ חפץ לסכסךּ את המתיוונים5 איש ברעהו ולהביא רעה על אדוני אשר לא חטא להם!

– זאת תגיד לאחרים ולא ולי! – הרעים אליפז בקול עז – התתנני לצאת מפה? למה אתה מחזיק בי?

– שב תחתיךּ, משוגע! – קרא עוזיאל במשכו אותו אליו – שב וגליתי לךּ סוד אחר!

בחזקה הושיב את אליפז על הספסל ויוסף לדבר:

– הנה לבי נכון בטוח שלא תגלה סוד ועל כן אספר לךּ מה משלחתי: הלא ידעת כי מניליאוס עשה שלום לאלקימוס, בכל זאת הוא חורש עליו רעה, ועל כן שללחני אדוני לגלות את אזן יהודה המכבי, כי הלךּ אלקימוס אל ארץ ארם לעורר את סירון נציבה להתנפל על יהודה וחילו לפתע פתאם, ולא יפון אדוני מניליאוס, כי בהודע ליהודה הסוד הזה, ישלח מארבים לו בדרךּ וימיתהו, ולא יהיה עוד אלקימוס כאבן נגף בדרךּ אדוני. התבין?

– אבין ואבין! – קרא אליפז ויתאמץ להסתיר רגשות שמחתו על החדשה ששמעו עתה אזניו – לךּ לשלום אל יהודה ואלהי היונים יצליחו דרכךּ!

– אבל התדע לשמור סוד? – שאלהו עוזיאל.

– זאת תראה בעיניךּ – ענהו אליפז – ואתה לךּ בדרךּ בית חורון ובבואךּ אל קצה היער, ימצאוךּ השומרים והגדת להם מי אתה ויובילוךּ אל יהודה.

ועוד בערה ההוא נפרדו שניהם איש מעל אחיו.

– הידד! – דובבו שפתי אליפז בצאתו מן המלון – דרכי היתה צלחה! ידע נא יהודה כי סירון הולךּ לקראתו וישימהו כאפּולוניוס וככל גבורי יון אשר נלחמו עמו, ואני אם לא אצלח לעשות אחרת, אגלה למצער אזן אלקימוס בסתר כי מניליאוס “אוהבו” כורה שוחה לרגליו, וכרה אלקימוס קבל ל“ידידו” מניליאוס, וקברו שניהם יחדו בשחיתותם – והיתה הרוחה ליהודה מרגשות פועלי און, מרשיעי ברית ובוגדים בעמם.


 

כא    🔗

וסירון נציב ארם, צמא לכבוד גבורים על מרומי שדה. רק לשפוךּ דם כל מגמתו וגם רב כנחלי מים, כי מבלעדי זאת לא יוכר איש לגבור חיל.

אמנם כבר שפךּ דמים לרב במלחמות שונות וינחל כבוד גבורים למכביר; אבל עיני איש מלחמה לא תשבענה והוא שואף לדם…

העריץ הזה יודע נאמנה כי לוא רמז לאנטיוכוס כי חפץ הוא להכניע את היהודים ה“מורדים”, כי אז בשמחה מלא המלךּ את ידיו לעשות זאת; אבל סירון נציב ארם גא מאד, ולא חפץ עד כה להשפיל כבודו ולהלחם בעם לא עז, עם בזוז ושסוי ושפל בעיניו, כיהודים…

אולם עתה בנפול אפּולוניוס וחילו לפי חרב העם הזה הזה; אפּולוניוס הגבור וחילו העצום והרב נספו במלחמתם את היהודים רגע ביום אחד, הלא דבר הוא!

עתה הוא יודע אל נכון כי לא חרפה היא עוד לדבר עמם בשער, ונפשו השוקקה לכבוד גבור נערץ, נכספה מאד לדכא את העם הזה ולהראות את ה מלךּ כי אפּולוניוס גבור החיל כאין נגדו.

וישלח סירון מכתב ביד איש עתי אל המלךּ, ויודיעהו כי חפץ הוא לצאת למלחמה על היהודים ולהכניעם, וביום צאת צירו אל המלךּ, הודיעהו משרתו כי עובר אורח עברי סר אל ביתו והוא חפץ לדבר עמו.

ויצו סירון להביאו אליו הלשכתה, ואלקימוס בא.

– מי אתה ומה חפצךּ? – שאלהו סירון וימודדדו בעיניו.

– עברי ויוני אנכי! – ענהו אלקימוס בגאון.

– עברי ויוני? – שנה סירון את דבריו – שני הפכים בנושא אחד… עברי ויוני?! ח־ח־חה! התוכל, אורח, לבאר לי מה זה עברי ויוני?! אולי חפצת להגיד לי עברי אתה המתגורר בארץ יון?!…

– לא אדוני! – ענהו אלקימוס – חפצתי להשמיעךּ כי עברי אנכי על פי מולדתי ויוני על פי אמנותי; כי את אלהי ישראל לא אכיר עוד, ואני מאמין באלהי יון וליונים אקרא “אחי”!…

– והם יקראוךּ “אח”, האין זאת? – שאלהו סירון בחמת עכשוב ויבט אליו בעיני בוז.

– אל נא תחשבני אדוני, לאחד היהודים הנבזים, אשר רק חרפה הם לעם יון – דבר אליו אלקימוס – ואני איש גדול ונכבד ורצוי ל“אחי” היונים, וזה לךּ אדוני לאות!

– ובדברו הראהו טבעת זהב אשר נתן לו אפּולוניוס לתשורה.

סירון הכיר כי אמנם טבעת־כבוד הוא מאת אפולוניוס, ושינה טעמו.

– אמנם כן, לא כל היהודים שוים בעיני – אמר אליו בשפת רצון – ומה גם כי השלכת עמךּ ואמונתךּ אחרי גוךּ! ועתה הגידה נא לי, מי אתה ומה חפצךּ.

שמי אלקימוס הכהן, ומירושלים אני בא, להוליכךּ אדוני, בדרךּ טובה אשר תעלךּ אל מרום הכבוד והגדולה – אמר לו אלקימוס וישתחו אליו בענוה.

– ארחמךּ מאד איש יקר, על אשר באת לבקרני – ענהו סירון – ועתה שב לימיני ודבר דבריךּ.

אלקימוס ישב על כסא על יד סירון ויוסף לדבר:

– הנה נא ידעת אדוני השר, את כל הגדולות אשר עשה יהודה המכבי עד היום, כי הכה חיל יון לפי החרב ואת אפּולוניוס גבורכם המית בידיו ואיש מחיל יון לא עמד בפניו, ועתה הכון נא לשמוע אדוני, כי אני נכון להסגיר את יהודה ומחנהו בידךּ.

– מה זה תשמענה אזני?! – קרא סירון ועיניו אורו – הבחלום אתה מדבר אלי, אורח נכבד?

– לא בחלום כי אם בהקיץ! – ענהו אלקימוס בגאון – ובכל אלהי היונים שהמה גם אלהי, הנני נשבע לךּ כי לא אשקר בדברי!

– איכה? היתכן?

– שמע ואחוךּ! הנה איש מלחמה אתה מנעוריךּ, והנךּ יודע כי לא רק בגבורה תעשה מלחמה ולא ברב חיל הנצחון; על שר צבא לראות בעת ולהתבונן ברגעים שאויבו חלש, או איננו נכון קרב. והנה עליךּ אדוני, לדעת כי יהודה איננו ערוךּ עתה למלחמה, כי יודע הוא שאין ביד אנטיוכוס לאסוף עתה חיל חדש ועד אשר יעשה זאת יעברו כארבעה ירחים למצער, לכן אם תתנפל עתה עליו פתאם,ידעתי נאמנה כי לא יעמוד בפניךּ ונשמד הוא ומחנהו לפי חרבךּ.

– לא אכחד כי עצתךּ טובה – אמר סירון – ומה מספר אנשי הצבא הדרושים לי לפי דעתךּ?

– לפי דעי דים כשלשת אלפים איש ולא יותר; אולם למען תדע אל נכון כי עמךּ הנצחון, תקח עשרת אלפים, ואני מבטיחךּ אדוני, כי יהודה וחילו ישמדו מפניךּ ולא ישאר מהם איש.

– אודךּ בישר לבב על עצתךּ, אורח נכבד! – קרא סירון ויושט לו ידו באהבה – כציר מאת אלהי הופעת אלי; וראה זה פלא, הנה שלחתי כיום איש עתי אל מלכי והודעתיו שאני חפץ לצאת למלחמה על היהודים המורדים ואבקשהו שיתיר ידי להשמידם, האין זה ואת מאת אלהי שתהי דרכי צלחה?

– אלהי היונים עשו את היום הזה! – אמר אלקימוס ברגש – אבל עד אשר יבואךּ דבר המלךּ, מי יודע אם לא יתבצר יהודה ואבדה שעת הכשר להשמידו, ועל כן הלא אמרתי לךּ כי על שר צבא לראות בעת ולהתבונן ברגעים…

– האלךּ ופי מלכי לא שאלתי?

– ידעתי כי מושל ארם אתה ואין המלךּ מפריעךּ דבר; ולוא גם תלית בדעתו, העליךּ לשאל את פיו בחפצךּ להשמיד להקת שודדים האורבת כחתף לאזרחים תמימים ואוכלתם בכל פה? הנה אתה אדוני, קרוב אל מקום הפרעות, כי ארץ ארם קרובה לירושלם, עיר הדמים, ולךּ המשט להשקיט את המרד ולהשבית את העשק והמרוצה מקרב ארצנו, ואם לא תעשה זאת היום, מי יודע אם תמצא ידךּ לעשות זאת מחר; כי זה השודד יהודה איש מזמות ולא יעמד במקום אחד לארךּ ימים, ואם על יד בית חורון לא תשיגהו ידךּ עתה, עת מצבו שם איננו איתן,יגדל עמלךּ שבעתים להשמידו אחרי כן, ומי יודע אם גם תצליח?…

– ואתה ידעת אל נכון כי על יד בית חורון יחן עתה? – שאלהו סירון.

– ידעתי זאת אל נכון.

– הידעת גם מספר חילו?

– אשער כי נמצאו אתו כאלפים איש ולא יותר.

סירון חשב מחשבות רגעי מספר.

– טוב מאד! – קרא ופניו צהלו – לא אחכה לדבר המלךּ ועוד בשבוע הזה אאסוף חיל כבד והתנפלתי עליו כשואת פתאם.

עיני אלקימוס אורו משמחה.

– ככה יעשה כל איש היודע להלוךּ לרוח השעה – קרא ברגש – ואני אערב לךּ כי עשה תעשה וגם יכול תוכל; ועתה היטיבה נא אדוני, ושלח עד מהרה אלף איש בחור אל מצודת אקרה, שאני ואחי יושבים שם, והיה אם יתחכם יהודה לנוס ירושלימה, ונפל בידי וביד אנשיךּ ולא תהיה לו פלטה.

– הנה גם זאת אעשה לךּ! – קרא סירון בשפת רצון – כי עין בעין אראה כי איש חכם אתה ועצתךּ טובה, ואתה אורח נכבד, התכבדני ואכלת עמי לחם?

– במה אכף לךּ, אדוני, על הכבוד הזה? – קרא אלקימוס בענוה.

ויקחהו סירון אל שלחנו, ואיכל אלקימוס אתו מעדנים אשר לא יעלו על שלחן ישראל, וישת מן היין אשר יסכו היונים לאלהיהם.


 

כב    🔗

– ויהודה גבור ישראל, לא ינום ולא יישן. הוא יודע נאמנה כי אנטיוכוס לא יחשה ויחגור עתה שארית חמות להכחיד את ישראל מגוי, ואם אמנם ידע כי לא עד מהרה יחדש מלחמתו ביהודים מחסרון כסף, ועוד יעברו ירחים מ ספר עד אשר תמצא ידו לערוךּ חיל כבד לקרב, בכל זאת לא חפץ יהודה להשען רגע על רפיון אויביו, ויחגר כל כחו לאסוף אליו כל איש בחור מישראל ולהאדיר את מחנהו.

בכלי נשק ובכסף לכלכל את חילו ידע עתה מחסור, כי אסף כל אלה למכביר משלל אויביו ביום הכותו את אפּולוניוס, וזה כל חפצו עתה להגדיל את מחנהו ולבצר את כל המקומות אשר ביד האויב להבקיע שם.

וישלח צירים מעל פניו אל שלומי אמוני ישראל למצא מתנדבים בעם ללחם מלחמת ה' ועמו, ומיום ליום גדל מספרם והם נכונים להקריב דמם בשמחה לעמם ואמונתם.

ואם אמנם ידע הגבור הזה כי רבה רעת המתיונים החטאים בנפשותם ואין קצה לנכליהם הרעים, בכל זאת לא יכול לשער בנפשו עד מה גדלה חטאתם לעם מחצבתם, והוא נפעם מאד בבוא אליו אליפז ויספר לו כי הלךּ אלקימוס הבוגד אל סירון, נציב ארם, להסיתו בו ובאחיהם עצמם ובשרם.

– וזה האיש סירון – אמר אליו יהודה ויתעצב – רודף מעודו כבוד גבורים ולא אפון כי יפתהו אלקימוס להתנפל עלי כשואה.

– כי על כן קדמתי לבוא אליךּ אדוני, עוד לפני בוא ציר מנילאוס – אמר לו אליפז.

– ואני אודךּ על זאת מקרב לבי! – קרא יהודה בהושיטו לו ידו – כי עתה ידעתי את אשר לפני, ותקותי באלהי ישעי ומגני כי ישמור רגלי מלכד וצוררי יהודה יכרתו.

– אמן! כן יאמר ה'! – קרא אליפז במועל ידיו.

ועוד ביום ההוא בא אליו עוזיאל ויספר לו את הדבר בשם מנילאוס אדוניו.

– בגלל מה עשה זאת אדוניךּ? – שאלהו יהודה – האמנם מאהבתו אותי ואת עמו?

עוזיאל בא במבוכה.

– חלילה לי מדבר שקר – אמר אל יהודה אחרי רגעי דומיה – כי מי בכל גבול ישראל לא ידע כי מנילאוס אדוני הוא אבי המתיונים? הוא שלחני לגלות לךּ סוד זה לבעבור תשמור אדוני, צעדי אלקימוס בלכתו ותמיתהו לפני הביאו עליךּ הרעה.

– לךּ והגד לאדוניךּ – אמר לו יהודה – שיבחר לו ציר אחר לנקום נקמתו באויבו, כי אין את נפשי להתגאל בדם השקץ וה' אלהי ישראל אשר שמרני עד היום, הוא ישמרני גם הפעם.

ויצא עוזיאל נכלם מאת פניו, ואחרי הועץ יהודה עם לבו מה לעשות, שלח לקראט אליו את הרקילוס.

– הנה הגדת לי פעם אחת – אמר אליו יהודה – כי יודע אתה את כל שרי חיל אנטיוכוס; הידעת גם את סירון נציב ארם?

– כן, אדוני, ידעתיו היטב – ענהו הרקילוס.

– האמנם איש מלחמה הוא כאשר יאמרו עליו?

– גבור חיל הוא נודע לתהלה ולא אחת נצח לוחמים עצומים.

– הנה הוא אומר להתנפל עלי לפתע פתאם – אמר לו יהודה.

– ולא על נקלה ננצחהו – ענה הרקילוס בעצבון.

– ה' לי ולא אירא; אבל חפץ אני לשלוח איש נאמן אל מחנהו ואת אשר יראה וישמע ויחקור יביא אלי. הייטב בעיניךּ לעזוב את לגיונךּ ולקבל עליךּ את המשרה הזאת? הנה לדבר הזה דרוש רק יוני ולא איש מעם אחר.

– הנני אדוני שלחני! – קרא הרקילוס – ואני אעשה כחכמתי לדעת את כל צפונותיו.

– התאמין שלא נוד עלו כי נהפכת בעמךּ?

– אני אקדים לספר לו כי אפּולוניוס הדפני באשר הלכתי אחרי עיני לאהב עלמה עבריה, ועתה במותו יצאתי ממחבואי ואני שב ללחם שנית ביהודים שנואי נפשי, ואתה אדוני בטח בי כי אדע לכלכל דברי בערמה ולא אתפש.

– טוב מאד! – קרא יהודה – תקותי כי תמלא משלחתךּ באמונה ולא אבוש בךּ; ואתה דע כי אכין לךּ מתי מספר מבני ישראל על יד גבול ארם; אליהם תביא דבריךּ והם יביאום אלי.

– אצתךּ טובה מאד! – אמר הרקילוס ברגש – ואני נכון לעזוב את לגיוני בגללה.

– ובשבתךּ עם סירון – אמר יהודה אחרי רגעי דומיה ופניו קדרו – תחקור לדעת איפה פּנינה האמללה והודעתני דבר.

עיני שניהם נפגשו וכענן נראה על פניהם.

– עתה תהי היכלת בידי לבקש את פּנינה אהובת לבי! – דבר הרקילוס לנפשו אחרי הפרדו מעל יהודה – לא אשקט ולא אנוח עד הודע לי איפה היא וקראתי לה דרור ממאסרה, ויעבור עלי מה!

– אבל?… התמלט פתאם מפיו – אולי קשורה היא בעבותות האהבה אל יהודה?… אולי מאורשים המה?…

– לא! לא! – נחמהו לבו – רק קרבת משפחה תאחדם… אין דבר כי אם קרבת משפחה… פּנינה תהיה לי! אבקשנה! ואם גם בקרקע הים היא – אעלנה משם וקראתי לה: “רעיתי את”!

ותפוש ברעיון הזה עשה דרכו לארם.


 

כג    🔗

המלךּ הגדול אנטיוכוס עפיפנוס מתהלךּ קדר בלחץ יגונו.

מפלתו הגדולה על יד עילם הראתה את כל באי עולם כי גם הוא מלךּ המלכים, הנודע ברב כחו ובנצחונותיו העצומים, רק בשר הוא, וכיתר האדם – משחק בידי המקרים.

עתה יאמרו הגוים לא הוא, והממלכות אשר כבש בזרוע עזו תתקוממנה לו ופרקו מעליהן עלו.

עיף ויגע ואכול כעש נמלט עם מתי מספר משריו לאקבתנא, ואף כי על ערי מלכותו נחשבה העיר הגדולה הזאת, בכל זאת בוש להראות בה כפליט הנמלט בעור שניו מאבחת חרב, ויגמר אמר לשבת שם מתחפש עד אשר יקרא לצבאותיו ואז יראה אל אנשי העיר בכבודו.

בתוךּ שריו הנמלטים עמו היה גם יועצו וידידו טימיטיוס והוא נפח רוח חיים חדשים באף מלכו הנואש.

– לא הגבור הראשון אף לא האחרון אתה מלכי, אשר לא הצליח פעם בימי חייו במלחמה – נחמהו יועצו זה – ואם יאבד לב גבור כמוךּ, אז ירימו שונאיךּ ראש ויבלעוךּ; אתה אדוני המלךּ, ככחךּ אז לפני צאתךּ לריב, כחךּ עתה, וחיל רב אתךּ להכניע תבל כלה למשמעתךּ. מהרה נא דבריךּ אל בכחידס וצוהו להריץ אליךּ חיל כבר ועצום, ואני אערב לךּ מלכי, כי אשים את עילם ולא אשאיר בה אבן על אבן.

– צדקת! – קרא המלך – הנה אעשה כאשר יעצתני.

– ואף עוד זאת אדוני המלךּ! – הוסיף טימיטיוס – עליךּ להגדיל עתה כבוד ביתךּ ולחיות כידךּ הרחבה ביקר תפארת וגדולה, למען תשכח עצבךּ ולמען יראו הגוים כי הנךּ אנטיוכוס הגדול כקדם, ויראו ממךּ ויכבדוךּ.

דבריו אלה פקחו את עיני העריץ וירא כי אמנם אולת היא לו וכלמה לדאג הרבה לאבדן עשרת אלפים מחילו, כי החסר אנשים הוא בכל מדינות מלכותו להובילם לטבח?

וימהר טימיטיוס ואסף אליו חיל מכל סביבות אקבתנא, ורץ שלח המלך ּ אל בכחידס להריץ אליו עשרים אלף אנשי צבא, וגם לא שכח את העלמה העבריה אשר שלח לו אפּולוניוס לתשורה, כי החל העריץ לסבוא יין ולרדוף זמה כקדם. שבועיים ימים עברו וכבר נמצא אתו צבא רב, ואז נראה העריץ בכבודו וביקר תפארתו, כי יצא העירה במרכבת זהב ושריו רוכבים על סוסים עוטרים אל מרכבתו, כלם לבושי מכלול, בגדי שש וארגמן, מרוקמים זהב ומעולפים ספירים; ויחרדו כל אנשי העיר לקראתו וירוצו לפני מרכבתו ויקראו הידד! יחי המלךּ ויכון כסאו לעד!

כל היקר הזה הנעשה לו מאת עבדיו, הפיח רוח חדש בקרבו והוא שואף עתה לדם אנשי עילם ומקוה כי עוד מעט ונפלו כלם לפי חרבו.

מכל הנעשה בארץ יהודה טרם ידע, כי רחוקה אקבתנא מירושלים, ובימים ההם אין קו ברזל להוליךּ את הקול ואין מכונה לרוץ ארח כברק, ושבועות יעברו בטרם ישמע קול מבשר ממקום אחד אל משנהו.

יין, זמה ונקם – אלה יקחו עתה את לב העריץ ובם כל מעניו.

ויהי בשבתו יום אחד בחדר משכיתו לבדו וכוס יין לפניו, ושומר ספו בא ויודיעהו כי הביאו אליו את העלמה מאנטיכיה.

– תובל אלי הנה!

משרתו יצא ואחרי רגעים מספר הביא אחד השרים אשה אליו הלשכתה ופניה מכסים בצעיף שחור ועב.

– הנה הבאתי אל אדוני המלךּ את המנחה החיה אשר שלח אליו אפּולוניוס אדוני – אמר השר וישתחו.

– מה אתאוה לדעת טוב טעמו ביופי – קרא המלךּ – קרבי נא עלמה, אלי והסירי צעיפךּ, וראיתי האתאו יפיךּ או לא?

לוא הסירה פּנינה האמללה את צעיפה ברגע ההוא, כי אז התפלץ הקורא לראות איךּ התעותו פניה מעקת לב בשמעה דברי בוז אלה מפי העריץ; אבל היא לא עשתה זאת כי רעדו ידיה.

– קרבי אלי הנה – הוסיף המלךּ – אל תיראי ואל תחתי, כי לא אוכל אדם אנכי, ואם עלמה יפה את כאשר שמעתי, תישרי בעיני והיית מאשרה!

– איפה אקח חנית וגאלתי את עמי מכף העריץ הזה! – הגתה פּנינה ברוחה הקשה – אבל אקוה כי עוד תמצאני ידי, כי לזאת באתי הנה…

– למה תסרבי, יהודיה? – שאל המלךּ – הסירי צעיפךּ ואחזה בךּ!

ביד רועדת הסירה פּנינה את צעיפה.

אנטיוכוס נפעם למראה יפיה, מחריש ומשתאה התבונן אל פניה המלאים זיו ותמהון לבו העתיק מפיו מלין.

– האמנם בת אדם את? – שאלה אחרי שוב אליו רוחו – ואני כמוךּ בבני אדם לא ראיתי ולא קויתי לראות.

– אמנם כן בת אדם הנני, מושל רב ונשא! – ענתהו פּנינה בענות תם – ומוצאי מן העם אשר בחר אלהים להיות סמל הישר והצניעות לכל העמים.

צחוק קל עבר על שפתי העריץ.

– אני יודע את עמךּ היטב – אמר לה בהחזיקו בידה – ואם עד כה בזיתיו, לא אבזהו מעתה, באשר את עדינה, היא אחת מבנותיו… שבי נכחי והגידי לי, האמנם כל בנות ישאל יפות כמוךּ?

המלךּ רמז לה לשבת על כסא נכחו, והיא ישבה ותענהו:

– עמי מ תגאה יותר בבנותיו המצניעות לכת, הפורשות כפיהן לעני, מאשר בבנותיו אשר הדרת פנים להנה, כי כן דרךּ אלהינו לעשות חסד.

– מי הוא אלהיכם ואיה מקומו?

– אלהינו אל חי וקים ומקומו בשמים.

– אם בשמים הוא איככה תראוהו?

– אלהי ישראל לא יגלה לבני אדם, אבל נראהו לרגעים על פי רחמיו וחסדיו אשר גברו עלינו.

– רחמיו וחסדיו? ומה המה החסדים אשר יעשה עמכם?

– לא אחת גאלנו מכף צר, ויתן לנו תשועה גדולה במתי מ עט נגד רבים, וגם לא נמצא איש אשר הרע לנו וישלם, כי אלהים יריב תמיד ריבנו.

– ח־ח־חה! – צחק אנטיוכוס במלא פניו – ילדה פתיה! אני אוהב אותךּ על תמתךּ!… הנה כאשר אחזה לי, לא תדעי כי אלהים גם אנכי. הנני יודע את כל אלהי העמים פנים אל פנים, ולוא גדל באמת אלהי ישראל כאשר אמרת, כי אז ידעתיו…

– הנה השמעתיךּ, מלכי, כי אלהינו לא יראה לאיש פנים אל פנים, ויודע רק על פי מעשיו – ענתהו פּנינה בענוה – ואם לא ידעת אותו עד היום, אולי תדעהו על פי מעשיו בימים הבאים…

– נחדל נא מהבלים! – שסעה העריץ – הנה באת אלי עדינה מדרךּ רחוקה, הבה אאספךּ תחת צל קורתי ואחלק לךּ כבוד וענג כאשר לךּ יאתה! כמלכה תשבי אתי ואת אשר יאמר פיךּ יעשה לךּ, כי הנךּ יפה רעיתי מכל בנות חן, ומה אהבתיךּ מרגע הסירךּ צעיפךּ מעל פניךּ, ועתה הגידי נא לי מה שאלתךּ עדינה, ואעשה!

– אם טוב אני בעיניךּ, אדוני, המלךּ – ענתהו פּנינה – ינתן לי בארמונךּ חדר לבד לנוח שבועים ימים באין מפריע, שם אשב במנוחה ואכון לקראת האשר השמור לי מאת מלכי.

פני העריץ רעמו בשמעו את שאלתה.

– אחת דברתי כי אתן לךּ שאלתךּ – אמר אחרי רגעי דומיה – ולא אשנה עם גם הקשית לשאול, עדינה!

ויקרא לאשר על ביתו ויצו לתת לה בארמונו חדר לבד ונערות לשרתה.

– ולפני צאתי מאת פני מלכי – אמרה פּנינה בענות חן – הנה עוד שאלה אחת אשאל ממךּ. הנה נא ידעת, אדוני המלךּ, כי עבריה אני, לכן אם טובה אני בעיניךּ ואינך חפץ להעבירני על דתי, תתנן לי שפחה עבריה לשרתני, כי ככה הסכנתי בבית אבי.

– גם שאלתךּ זה תנתן לךּ! – קרא המלך, ויצו את בן שמק ביתו למצא עד מהרה אשה עבריה לשרתה.

 

כד    🔗

וסירון נציב ארם, תעתד למלחמה.

חזון לבו יראהו גדולות ונפלאות: הוא ולא אחר השתיק סערת המרד בארץ יון באש ובדם, וראש גבור ישראל כרת בידיו ויביאנו אל מלכו – האם לא נצחון גדול הוא?

– האח! – יקרא לנפשו – מה שלא יכול אפּולוניוס גבור החיל לעשות, עשיתי אני, אני ולא אחר, האם לא יודני מלכי? האם לא יגדלני וירוממני עם יון כלו ויחלק לי כבוד מלךּ?

ובעוד הוא הוגה בחלום הנעים הזה, ומשרתו בא ויודיעהו כי צעיר רודם יוני מבקש לראותו בדבר נחוץ.

ויצו להביאו אליו הלשכתה והרקילוס בא, הדור בלבוש פקיד צבא יוני, וישתחו.

– מי אתה? – שאלהו סירון.

– הרקילוס זה שמי, ופקיד צבא הייתי במחנה אפּולוניוס – ענהו האורח – ואני באתי אליךּ, אדוני שר רם ונשא, שתספחני אל איזה משרה במקומךּ.

– ואתה היית בחיל אפּולוניוס הנגף במלחמה האחרונה?

– הבה אספר לךּ, אדוני, את הדבר כמו: פקיד צבא הייתי במחנה אפּולוניוס ולא אחת חרפתי נפשי במלחמותי את היהודים, ולאות נאמן כי אמת יהגנ חכי, הנה טבעת הכבוד אשר נתן לי אפּולוניוס לתשורה!

ובדברו הראהו את הטבעת אשר אמנם נתן לו אפּולוניוס לפני התגלע הריב ביניהם.

– אמנם כן טבעת אפּולוניוס הוא! – אמר סירון.

והרקילוס הוסיף לדבר:

– אולם תאם נהפךּ בי אפּולוניוס וישליכני אל בית הבור.

– בגלל מה?

– יען כי חשדתני כי אוהב אני את אהובתו העבריה.

– הנה כי כן – צחק סירון – אפּולוניוס אהב נשים עבריות?! – לא ידעתי כמה עבריות אהב, אבל בגלל אשר עבריה אחת אשר חשב לאהובתי, הראתה לי פנים צוחקות, שמני בבור, ולולא נמלטתי משם, כי אז חרץ עלי משפט מות.

– ואיךּ נמלטת? – חקר סירון.

– ביום נפול אפּולוניוס וכל חילו ביד יהודה המכבי, נמלטו כל שומרי בית האסור על נפשם, ותהי רוחה לכל האסירים.

– ובמחנה אפּולוניוס נמצאת זמן כביר?

– בכל ימי המצאו בארץ יהודה.

– הידעת היטב את הארץ ההיא?

– ידעתי כל מוצאיה ומבואיה, ולא אחת הצלתי חילי מיד אויב רק מאשר נודעו לי כל המחבואים להסתר.

– ומי הוא יהודה שר צבאם? האמנם גבור חיל הוא כאשר יאמרו עליו?

– לא היה גבור מלחמה מעודו, כי אם ראש גדוד שודדים – ענהו הרקילוס, ולא מרב גבורתו המית עתה את אפּולוניוס וחילו, כי אם מרפיון יד אפּולוניוס והתרפותו, ואני ידעתי נאמנה כי לוא יצא לקראתו איש מלחמה, כי אז הושיבהו עד דכא ועד מהרה נשכח זכרו.

– פני סירון צהלו.

– אורח נכבד אתה לי הרקילוס! – קרא ברגש – ואתה דעת כי יוצא אנכי למלחמה6 על יהודה וחילו, ואתה תהיה לי לעינים בארץ העברים.

– במה אכף לךּ, שר נכבד ומרומם – קרא הרקילוס ושיק ידו – לא אפון כי ידךּ תדכא את ה מורדים ולא ישאר מהם איש.

– ומה מספר הצבא אשר אקח עמי לפי ראות עיניךּ? – שאלהו סירון אחרי רגעי דומיה.

– עשרת אלפים איש דים!

– לא, הרקילוס! – קרא סירון – בעשרים אלף איש בני חיל אצא לקראת היהודים ואדכאם.

– מספר רב ועצום היא! – אמר הרקילוס –אבל מי אני להורות דעה גבור חיל כמוךּ?

– עשרים אלף! עשרים אלף! – קרא פעמים – אכם! ארוצצם ואכניעם!


 

כה    🔗

ועוזיאל שב אל מצבר אקרה ויספר למניליאוס אדוניו כי בערה כאש חמת יהודה בשמעו כי הלךּ אלקימוס אל שר פלךּ ארם, ושיבע להמיתו; כי בוש עזיאל לספר לו דבר אמת כי לא שעה אליו יהודה וכי יבז לשלוח יד ברמש נבזה כאלקימוס, וישמח מניליאוס ויתברךּ בלבו כי הסיר בערמתו אבן נגף מדרכו.

ומניליאוס זה איש בליעל מאין כמהו. הוא לא התילד על משפחת הכהנים בישראל, והיה לכהן ביד חזקה, ויבא רעה על עמו ומלחמה בשערי ירושלם.

ישוע הכהן הגדול במקדש ה' ונוטה להמתיונים, שלח ביד מניליאוס את מס השנה אשר חיב למלכו, כי כפר יקח המלךּ בעד הכהונה הגדולה בישראל; ויוסף מניליאוס הון עתק על הכסף השלוח, ויתנהו לאנטיוכוס בשמו, ויקן מידו את הכהונה הגדולה.

וימלט ישוע מצרימה, כי ירא פן ימיתהו מניליאוס, וחוניו הזקן, אשר כהן במקדש ה' לפני ישוע, נשאר בירושלם.

ויהי מניליאוס לכהן וחיל יון היה עליו סתרה מפני היהודים.

ובראות מניליאוס כי קצה ידו משלם למלךּ את מס־השנה, כפר כהונתו, כי עלה להון עצום, ויחל להריק את אוצר בית ה' ולמכור את כלי המקדש בכסף, ויתמרמר חוניו על הנבלה אשר אל נשמעה עד כה בישראל, וישלח מניליאוס מלאכים וימיתוהו.

ויהי קצף גדול בישראל, ויקומו מעברים על ריב ה' ועמם, ויאמרו להמית את מניליאוס, וימצאו את ליזימכוס אחיו ויהרגוהו, והוא נמלט על נפשו ויבא אל אנטיוכוס ויספר לו כי מרדו בו היהודים, ואם לא ימהר להשקיט את ה“מרד” ופקרו מעליהם עלו ביד חזקה.

ויבא אנטיוכוס ירושלימה בחיל כבד, וימת באף ובחמה ובקצף גדול כמעט את מחצית יושיבה, וינצל את בית ה', ואחרי השאירו בעיר הרוגים אין מספר ומקדש אלהים ריק, שב בתרועות נצחון למקומו, וישלח את אפּולוניוס שר צבאו ירושלימה וחיל רב אתו, ויצוהו לא רק ליסר את היהודים על מרים, כי אם גם לאלצם לקבל את דת היונים ולא יזכר בשם ישראל עוד.

ויתנפל אפּולוניוס על עיר אלהים ביום השבת ויהרוג בלי חמלה חלק גדול מיושביה, ויבצר בה מעמד לגדודים מצבאותיו, וימסור בידם את כל יושבי העיר לעשות בה כרצונם.

ויעזור מניליאוס על ידם להעביר את היהודים על דתם, ויהיה מורה היונים להרע לעם אשר על ברכיו נולד.

ובקום פתאם יהודה המכבי ויךּ את היונים אחור, ויבא מרךּ בלבב עוכר ישראל, מניליאוס איש הדמים,ויתבצר במצודת אקרה וגדוד יונים ומתיונים היו עליו סתרה, ומתוךּ המבצר הזה שלח עתה את עוזיאל נערו לגלות סוד אחיו לראש אויבם, וכל זאת לבעבור יצמית את אחד מהם אשר שנאף, את אלקימוס הכהן.

ומה ישמח עתה לב הנבל הזה בשוב אליו משרתו ובשורה בפיו כי נשבע יהודה להמית את אלקימוס!

הנה הוא האחד אשר עמד עד כה בדרכו להשיג שנית את הכהונה הגדולה, ואם גם לא ערג מניליאוס עוד אליה, כי במשרת שר הפלךּ אותה נפשו עתה, אבל צרה עינו באלקימוס פן יהיה לכהן, וטוב בעיני הנבל למעול מעל באחיו מראות את שנוא נפשו מרום ונשא.

אולם לא ארכו רגעי שמחתו, כי יומים אחרי שוב עוזיאל אליו, שב גם אלקימוס ובשורה בפיו, כי נכון סירון להתנפל על יהודה ומחנהו, וגם שולח הוא אלף איש לאקרה.

– הנה שב אלקימוס בשלום! – התאונן מניליאוס אל עוזיאל נערו.

– ומה אעשה? האמיתהו אני? – שאלהו משרתו – ומעודי לא נגאלו כפי בדם.

– ואתה הלא אמרת כי יהודה נשבע להמיתו ברךּ ארם!

– אמרתי את אשר שמעתי מפי יהודה.

– והוא הן לא עשה זאת!

– הנה חטאת יהודה היא ולא חטאתי! אבל כאשר אחזה לי אני לא מצא אותו האורב, כי בלי שפק הלךּ בדרךּ אחרת.

קול רעש גדול נשמע פתאם מן החוץ לפני כלות עוזיאל לדבר.

– לךּ וראה מה קול הרעש הזה! – צוהו מניליאוס.

ויצא המשרת ועד מהרה שב ויגד לאדוניו, כי בא אליפז וחדשות הרבה הביא אתו.

– לכה נא והבא אותו אלי! – צוהו אדוניו שנית.

ויצא עוזיאל ויקרב אל המקום אשר עמד אליפז והמון אנשים עוטרים אליו מסביב ומטים אזניהם לשמוע, ובתוכם נמצא גם אלקימוס.

ואליפז עומד וצועק:

“אחי ועמי! הנה האורב יושב לכם בחדר ואת ם לא ידעתם! בוגד ומלשני בסתר ימצא בכם ואתם לא תראוהו או תעצמו עיניכם מראותו. הנה שלח מניליאוס את משרתו לגלות צפונותיהם ליהודה שונאנו, כי הלךּ אלקימוס אל סירון לעוררו למלחמה, ועתה הלא ידע יהודה להזהר ויכין צבאותיו לקדם פני האויב! מי ראה כזאת? מי שמע כאלה? האם לא יומת הבוגד על המעל הזה?!”

אלקימוס וכל הנאספים נתרו ממקומם בשמעם את דברי אליפז, כי לא האמינו למשמע אזנם וגם נמצאו מתי מספר אשר הביעו דעתם כי לא יאמינו זאת על מניליאוס.

– לא תאמינו?! – קרא אליפז בקול רם – ומי גלה רז זה לי כי שלחתם מלאךּ פניכם אל סירון? האם דעתי את הצפונות האלה לא אות נאמן לכם על המעל הזה?

ובעוד הדברים בפיו נגש עוזיאל אל הנאספים, ויראהו אליפז ויקרא:

– הנהו לעיניכם! תפשוהו ושאלו אותו לעיני, אם לא שלח אותו מניליאוס לגלות את אזן יהודה כי הלךּ אלקימוס אל סירון לעוררהו להלחם בו? ויתפש אלקימוס בעוזיאל ויקרא:

– הלא תגד לי עוזיאל אם שלחךּ אדוניךּ אל יהודה?!

– אם לא תגיד דבר אמת – קראו רבים –– נקרעךּ פה לגזרים!

ויחרד עוזיאל ותפעם רוחו ולא יכול לענות דבר, כי דבקה לשונו לחכו מפחד לבבו.

– דבר אמת תגיד או תמות פה לעינינו! – נשמעו קולות הרבה.

וירא עוזיאל כי חייו תלואים לו מנגד, ויודה על האמת, כי אמנם כן עשה אדוניו.

– מות יומת הבוגד! – קראו כלם פה אחד – לא יחיה עד הערב!

ועד ארגיעה נחפזו כלם אל בית מניליאוס.


 

כו    🔗

ופנינה הובאה אל חדר לבד בארמון המלךּ.

והחדר רחב ידים ועוד שלשה חדרים קטנים יכיל מלאים כל הון יקר ונעים וחלונותיהם שקופים אל גן נחמד, מלא פרי ופרחים, מור ולבונה וכל עצי בשמים.

וגם אשה עביה נתנה לה לשרתה ולהיות חברתה, כאשר בקשה מאת המלךּ.

האשה היא היתה צעירה לימים כבת עשרים וחמש, ומלאתי חן ונעם.

ענן תוגה שכן תמיד על פניה, אשר העיד כי תסתיר עצבון בחובה.

כאשר הובאה אל פּנינה נפלה על ברכיה, כי חשבתה למלכת יון.

– קומי, אשה, למה תכרעי על ברכיךּ? – אמרה אליה פּנינה בקול רךּ ובשפת עבר צחה.

האשה נפעמה כשמעתה את ה“מלכה” מדברת עברית כבת ציון מלדה.

ותקם מעל הארץ ותבט מחרישה ומשתאה אל פניה.

– מה שמךּ? – שאלתה פּנינה.

– שמי בת־שבע – ענתה האשה.

– אמנם שם יפה הוא – אמרה פּנינה – ואת ילידת אקבתנא?

– לא, מלכה עדינה, בת ציון אנכי ושם נולדתי.

– ואיך באת הנה?

– לפני שנתים נמלט אישי עמי אל העיר הזאת, למען יוכל לשמור תורת ה' באין מפריע.

– ואיפה אישךּ עתה?

– לפני שנה הלךּ מפה אל ארץ יהודה, כי שמע כי גבור ישראל אחד, ושמו יהודה המכבי, נלחם בעם יון, וילךּ אישי להלוות אל מחנהו.

– ולא הודיעךּ עד כה דבר מכל אשר קרהו?

– לפני צאתו חבקני אבשלום אישי ואמר: בת־שבע! הנה חובתי לעמי ולארצי קוראה אותי להלחם במלחמת ה' בגבורים, ואני יוצא למלא את חובתי זאת, והיה אם תעבורנה שנתים ולא אשוב, או לא אודיעךּ דבר מכל המוצאות אותי, וידעת כי אני מת.

– ככה יעשה כל גבור חיל! – קראה פּנינה ברגש – ואת בת־שבע תחת העצב, עליךּ להתגאות באישךּ אשר קנא לעמו ויצא להלחם בעושקיו כח, ואקוה כי יכנעו וישוב אישךּ בשלום.

בת־שבע התפלאה בשמעה את הדברים האלה מפי ה“מלכה” ותבט אל פניה בתמהון לבב.

– למה תתפלאי, בת־שבע? – שאלה אותה פּנינה – דעי כי עומדת את לפני אחותךּ, בת ציון כמוךּ! עבריה אני, אחת מבנות ירושלם, ואת קראי לי אחות!

– היתכן? – התמלט מפי בת־שבע אחרי עמדה רגעי מספר מכת שממון עד עמדה.

– כן עבריה אני! – הוסיפה פּנינה – ויד המקרה הביאתני עד הלום; ומה ישמח לבי לקרא מחזות פניךּ כי הנךּ אשה כחפצי, ואת עמדי לפני ושרתיני וקראי לי אחות, וגם אני לא כשפחה אחשבךּ, כי אם כחברה נאמנה ואחות לצרה.

בת־שבע החרישה רגע ותקרא:

– למה תלעגי לי גברתי, ואני אשה קשת רוח!

– חלילה לי אחותי, מהתל בךּ! – אמרה פּנינה אליה – ואת האמיני לי כי עבריה אני כמוךּ, ושבויה אני פה בחדרים האלה כצפור בכלוב – היתכן? איכה? – התפלאה בת־שבע בשוב אליה רוחה.

– צוד צדוני היונים, ומנחה חיה אני, שלוחה למלךּ להתעלל בי, ולולא תקותי להציל את עמי מכף העריץ הזה, כי אז כבר טרפתי נפשי בכפי.

– אל אלהים ה'! – קראה בת־שבע – כמקרה הזה קרני גם אותי לפני חמש שנים ונצלתי מכף אפּולוניוס.

– אם גם את נשבית כמוני, הלא תביני שברי – אמרה פּנינה – לכן הגידי לי אם נכונה את להיות לי חברה נאמנה בכל לבךּ ונפשךּ, כי רק בעזרת חברה נאמנת רוח, בידי לבצע בבית הזה את אשר יזמתי לעשות…

– הא לךּ ידי, גברת עדינה, כי לבי נתון לךּ! – קראה בת־שבע בתקעה לה כף – ובאלהים הנה אשבע לחרף גם נפשי בגללךּ!

– מה מאשרה אני במצאי אחות לצרה! – קראה פּנינה בנפלה על צוארה – אות הוא כי הצליח ה' דרכי!

ולא ידעה פּנינה כי אורב יושב לה בחדר השני במקום נסתר אשר הוכן מראש בדבר המלךּ, לחפץ הזה.


 

כז    🔗

לולא דאגת גבור ישראל לעמו ואמונתו, הרחבה מני ים, כי אז לא נשא דאגתו אל הלקח פּנינה ממנו.

הרעיון הנורא כי היא שבויה ביד היונים הערלים,ומי יודע אם לא חלל כבודה, לא הניח לו לישון.

וחזיונות לילה בעתוהו; לא לעתים רחוקות ראה אותה בחלום והיא מעונה ביד אנטיוכוס העריץ, הנה הוא מתעלל בה ורומס כבודה ברגליו…

ורעיון עלה על לבו להצילה. אמנם קשה הדבר, אמנם תכבד המלחמה; אבל יקוה לנצחון.

– לא! ענהו רוח מבינתו – אין לי הצדקה לעשות זאת. אם אעזבה עמדתי פה ותפשה האויב, ושם טרם אדע אם אנצח, ואכלה אש את שני קצותי ואבדתי.

ומיום ליום קוה לשמוע חדשות מפי הרקילוס אשר הלךּ במשלחתו אל סירון מושל ארם; כי ידע נאמנה כי יפתהו אלקימוס למלחמה, ומה נחוץ לו עתה לדעת את הנעשה במחנה האויב!

ומדי הגיגו בהרקילוס, התפלא על האיש ההוא ושיחו והליכותיו, ויתפלא גם על עצמו, איךּ שת מבטחו ביוני מלדה ומבטן וישלחהו במלאכות נכבדה כזאת.

– מי יודע – אמר לנפשו – את הצפון בלב איש? הן אמנם איש טוב הוא; אבל הלא יוני, הייקר בעיניו דם היהודים מדם אחיו?

ובעוד הוא הוגה ברעיון הזה, ושומר אהלו הודיעהו כי דניאל בא, והוא אחד מן האנשים אשר הושיבם יהודה על גבול ארם.

– הנה חכיתי לךּ בכליון עינים! – אמר לו יהודה אחרי בואו אליו האהלה.

– ולדאבון לבי לא איש בשורה אנכי היום – ענהו דניאל – הרקילוס שלחני להגיד לךּ כי סירון נציב ארם, יוצא אליךּ בעוד עשרה ימים ועשרים אלף איש עמו.

– עשרים אלף איש! – קרא יהודה – אמנם מספר עצום הוא, מספר עצום ורב; אבל לה' התשועה!

דניאל נאנח בשבר רוח.

– כן, מספר רב הוא! – שנה יהודה את דבריו – ולי עתה במקומות האל כשמונת אלפים; אבל אלהי ישראל אשר נתן בידי את אפּולוניוס וחילו, יפיל גם את סירון לפי חרבי.

– אמן, כן יאמר ה'! – התאנח דניאל וישא מרום עיניו.

– אבל הזהר דניאל – הוסיף יהודה – ואל תגלה לאיש מצבאותי את מספר החיל העולה עלינו, פן תרפינה ידי אנשי המלחמה, ולי דרושים עתה לוחמים נלבבים אשר המות משחק להם.

– חלילה לי מגלות לאיש דבר! – קרא דניאל – ועתה אשוב שנית אל הרקילוס: הנה צוני להגיד לךּ שתסתיר חילךּ בצלע ההרים סביבות בית חורון, בכפים ובנקיק הסלעים, ובבואו עם סירון יתן לךּ אות, ואתה וחילךּ תגיחו מן המארב ותתנפלו עליו כשואת פתאם.

– טוב מאד! – קרא יהודה – תן תודתי להרקילוס והגד לו בשמי כי טוב יעשה אם ייעץ את סירון להביא עלי גדודים, גדודים במקומות שונים, וכמו כן יחגור הרקילוס כל כחו שימצא סירון בקרבת בית חורון, ואז אקוה לה' כי שם תהיה קבורתו, וכל חילו ינתן בידי ולא ישאר ממנו שריד.

– הנני הולךּ להגיד לו ככל אשר תצוני – אמר דניאל – אבל סלח לי גברו ישראל, אם ארהיב עז בנפשי להעיר את אזנךּ על דבר מה. הנה נא ידעת כי אשר עמי חפצי, ועל כן אקוה שלא תשת עלי חטאת אם אשמיעךּ כי ירא אנכי את הרקילוס…

– הראית בו דבר עול?

– לא ראיתי מאומה אדוני המכבי! אבל הלא יוני הוא, ומאיזה עם שיהיה, הנה לא תפארת אדם הוא לבגוד באחיו; ולא אחת הראני הנסיון, כי משענת קנה רצוץ מבטח בוגד ביום צרה…

דברי דניאל ירדו עמוק אל לב הגבור, אשר עמד דומם רגעים מספר צלול במחשבותיו.

– ומדוע לא נאמין – הוסיף דניאל – כי מבקש הקילוס עת רצון להצטין לפני אנטיוכוס, והוא פורש רשת לפעמיךּ?!

– צדקת דניאל! – ענהו יהודה – הן אמנם תכנתי דרכיו; אבל רק אלהים יראה ללבב… לךּ בשם ה' ואני בעינים פקוחות אביט עתה אל דרכי.

– וגם אני אביט עתה אל הרקילוס בעינים פקוחות – אמר דניאל, ויברךּ את יהודה בשלום וילךּ.

– נפלא הדבר! – אמר יהודה אחרי לכתו – רגעים לפני בואו אלי, עלה על לבי רעיון לא טוב על דבר הרקילוס, והוא בא ויביאנו אלי בפיו! האין זה אות כי עלי להזהר?!…

אמנם כן! אשרי אדם מפחד תמיד מרגשות פועלי און! אנא אלהי ישראל, שמרני מאויב גלוי ומאוהב חרש רעה בסתר, ואם לא למעני, עשה זאת למען עמךּ!

ושתי דמעות רותחות התגלגלו מעיני הגבור, ותצללנה כנטפי עופרת בזקנו השחור, כאלו בושו להראות החוצה.


 

כח    🔗

כצדיק כרשע, שניהם אינם יודעים עתם ולא יראו את הצפון בחיק הרגע הבא, וכן לא ידע מניליאוס את אשר יקרהו, אם גם ידע היטב כי זורע עולה יקצר און.

שלו ישב בביתו וישקף בעד החלון אל המון האנשים אשר בחצר המבצר, ויחכה לעוזיאל נערו אשר שלחו לראות מה המהומה. והנה עוזיאל בא בחפזה ויקרא בקצר רוח:

– מהר המלטה על נפשךּ! נוסה כרגע! הנה אלקימוס וארחת מתיונים באים להמיתךּ!

– להמיתני? – קרא מניליאוס בחרדה – להמיתני? בגלל מה?

– הנה נודע להם מעלךּ כי שלחתני אל יהודה לגלות סודם כי הלךּ אלקימוס אל סירון! מהר המלטה, כי כפשע בינךּ ובין המות!

מינילאוס חש בחרדת נפש אל הדלת, אבל ברגע ההוא נפתחה בחזקת היד, והמון אנשים, ובראשם אלקימוס הכהן, התפרצו אל הבית.

– הנה הבוגד! – קרא אלקימוס בקצף – הנה עוכר מפלגתו מוסר אחיו ביד אויביהם!

– הכוהו אל החמש ומת! – קרא איש אחד.

– הפשיטו עורו בעודנו חי! – צעק השני.

– כרתו ראשו! – הרעים השלילי.

– ערכו מדורה ושרפוהו! – צעקו שנים יחדו.

וכל הקולות האלה התבוללו ויחרישו אזנים.

ויגש ההמון לתפשו, ויתיצב איש בפניהם ויקרא:

– אחי, אל נא תרעו לפני שמעכם מה בפיו להצטדק! הבה נעשה לו משפט!

– משפט! משפט! – צעקו רבים.

– כן, משפט נעשה לו! – קרא אלקימוס – ואני ידעתי כי יצא רשע בהשפטו.

ויפן אל מניליאוס ויקרא:

– הגידה נא לי, בוגד, מה הניאךּ לגלות סודנו ליהודה המכבי אויבנו?!

– אחי היקרים! – קרא מנילאוס ויעמד את פניו כמוכה על ישר – אמנם שלחתי את עוזיאל אל יהודה; אבל הידעתם בגלל מה? לחקור את סודותיו! העל זאת תרדפוני?

– לחקור את סודותיו?! – צחק אלקימוס – ומדע לא עשית זאת בעצת כל אחינו היושבים במבצר? מדוע נחבאת לשלחו? המלךּ תמלוךּ עלינו? ומה הן הצפונות אשר חפצת לדעת, כי העמקת להסתיר עצה ממנו?

– חפצתי לדעת אם יאסוף חיל חדש למלחמה, או יאמין כי אחרי הכותו את אפּולוניוס ומחנהו, ירף אנטיוכוס ידו ממנו?…

– ואתה הלא הודעת אותו כי הלכתי אל סירון! – צעק אלקימוס – הנה עוזיאל נערךּ אשר הודה כי גלית סודנו ליהודה! התכחש זאת בפניו?

– לא אכחש – אמר מניליאוס – אבל רק למען יאמין בו יהודה ויגלה לי צפונותיו עשיתי זאת!

– נבל! בליעל! – אמר אלקימוס – העוד תפצה פה להצטדק? הלא בגדת באחיךּ ותמסרם ביד אויבם, וגם מלין אין בפיךּ להצדיק מעלךּ! השמעתם אחי? יהודה הפקח יגלה צפונותיו לנער אין תבונות הבא כאורח אל מחנהו!

– לא איש כמניליאוס יואל לעשות מעשה כזה! – קרא אחד הנאספים – העינינו ינקר במקסם כזב ורעיון רוח? הנה מעל מעל באחיו ובן מות הוא!

– מות מומת הבוגד! – נשמעו קולות הרבה.

– ופה לעינינו! – קרא אחד.

– נסחבהו ונתלהו לעיני כל העם על החומה! – צעק משנהו.

ויגש כל ההמון להתנפל עליו, ויתיצב אליפז בתוךּ ויקרא:

– אל נא, אחי תאיצו לתת לו ענש קל כזה על מעלו!

– ומה ענש קשה מהמות?! – צעקו רבים.

– למות ביד אויב! – ענהו אליפז – הסגירוהו אל יהודה המכבי, וידעתם כי עשיתם נקמות בבן בליעל אשר בגד באחיו בעת מלחמה!…

– אךּ זאת היא עצה! – קראו רבים.

– יחי אליפז! – נשמעו קולות שונים מכל עברים.

– אחרי ההפכו באחיו וגלותו סודם ליהודה – אמר אלקימוס – הנני ירא פן יתן לו נפשו לשש.

– שגית! – קרא אליפז – יהודה יודע היטב את הנבל מניליאוס, וגם על אנטיוכוס עצמו לא תבער חמתו כעל בוגד באדם ואיש דמים זה! כי מי הסב את כל המלחמה הזאת אשר לעינינו אם לא הוא? האם לא נשפךּ דם מאות אלפים מישראל בגלל אותו לכהונה הגדולה? ולולא הוא, כי אז שקטה הארץ, והיהודים נהפכו לאטם ליונים וחיינו לא היו תלואים לנו מנגד…

– הידד! הידד! – קרא ההמון פה אחד.

– ביד יהודה המכבי ינתן! – קרא אלקימוס.

– המיתוני פה וביד יהודה אל תסגירוני! – התחנן מנילאוס – או הניחוני וטרפתי נפשי בכפי!

– לא, אל יהודה המכבי תלךּ! – קרא אלקימוס – מידו תמות ומידו קבורת חמור תקבר!

ויאסר מניליאוס באזקים, וימסר אל גדוד מתיונים להביאו אל יהודה.


 

כט    🔗

רבות נשים שופכות דמעות בעת מלחמה אל הלקח מהן מחמדי עין, אלוף נעורים, בן או חתן אהוב נפש, או אח ושכן קרוב; אבל מי מהן תשוה אל שרה היפה, בעזוב אותה שלום דודה וילךּ עם לוי רעהו להלוות אל מחנה יהודה!

הנערה ההיא היתה לא רק סמל היפי כי אם גם בעלת נפש ומלאתי רגש מאין כמוה.

מקדמת ילדותה נקשרה בשלום, כי שאר רוח נראה בו, ולעתים נגלו לו מחזות אליהם וינבא וישורר נשגבות.

גם שלום הכיר שאר רוחה ויאהבנה אהבה עזה, ובעוד ירח ימים התעתדו לחג חג חתונתם.

ופתאם התפרצה רוח ישראל ותמרוד בעושקיה כח.

ומי האמין לשמועה כי יחדל ישראל מבטוח בנפלאות ויבקש משפטו בחרב שלופה!

ומתתיהו ובניו הראו זאת לעיני כל ישראל!

ובהיות הכהנים האלה יראי אלהים באמת וחרדים על דבריו, לא נמצא איש בכל גבול ישראל אשר ראה און בם על תפשם חרב בכף, ומכל פנות העם נהרו אליהם בחורי ישראל לספחם אל אנשי המלחמה.

וכן היה אחרי מות מתתיהו. המונים, המונים נספחו אל מחנה יהודה בנו גבור החיל וכל ישעם וחפצם להציל את כמם מכף אנטיוכוס הרשע אשר כונן להשמידו.

ובתוךּ המתנדבים בעם ללחם מלחמת ה' בגבורים היה גם שלום.

– האשב ואתנה אהבים את שרה יפתי – אמר לנפשו – בעת אשר עמי טובע בים צרה ואין מעמד? הזאת תפארת אדם לשבת בית ולהתענג על רב טובה ואחיו שופכים שם דמם בשדה קטל?

והגיון לבו זה השמיע את לוי רעהו,והוא התרגש ויקרא:

– עתה אני רואה כי איש לב אתה! לכה ונלכה יחדו, כי גם אני נכון לשפוךּ דמי על עמי ואלהי!

ומה נפל לב שרה בשמעה כי גמר אהוב לבה לחרף נפשו למות.

– מה נורא עזבךּ אותי! – התיפחה שרה.

– ואני לא פללתי לשמוע כזאת מפיךּ – אמר לה שלום ברגשה – חשבתיךּ לעבריה ישרה שאהבתה לעמה ואלהיה קודמת לאהבת עצמה ובשרה, ובזאת תבחני הפעם!

כנעורה משנה עמוקה הקצה שרה לדבריו.

– צדקת, שלום! – קראה ברגש – נעלית מאד בעיני על מוסרךּ זה; אמנם קרבן גדול אקריב הפעם לאהבתי את עמי; אבל לךּ בשם ה' והיה מושיע לעמךּ, כי לא ינצל גוי מכף נוגשיו אם לא ימצאו לוחמים מתנדבים כמוךּ.

ובידיה חגרה חרב חדשה על ירכו ושניהם חגרו כל כחם לעצור בעד דמעותיהם.

כל יודעיהם התפלאו על אמץ רוחם, כי לא פללו שיפרדו שני הנאהבים האלה.

מקרב לבם ברכו את שלום ולוי על נדבם כחם ודמם לעמם, ושני הרעים הלכו לדרכם.

ואז החלה שרה לחוש מה אמללה היא מבלי אהובה! השמש וכל צבא מרום לא האירו עוד בעיני הוסביבה תמש חשכת־עצבון.

הוריה נסו לנחמה ולדבר על לבה; אבל התקח נחומים ושלום רחוק ממנה וחייו תלואים לו מנגד?

ויש אשר בגבור עליה רוח עצבונה גמרה אמר לעזוב את ביתה וללכת אל מחנה יהודה לראות שם את אהוב לבה, אבל חסה על הוריה אשר אהבת נפש אהבוה, כי ידעה מה יגדל כאבם.

ששה שבועות עברו עליה ופני שלום דודה לא ראתה ולא תדע את אשר עבר עליו, וכשש שנות עמל בתפת נחשבו לה, ולא יכלה עוד נשוא מכאוביה ותגמר אמר לראותו, וגם רעיון עלה על לבה להקדיש כחה לעמה אם ירשוה.

ולשרה דודה בעיר אילון, אהובה להוריה, ותבקש שרה שיתנו לה לנסוע אליה, ואך כי בתחלה מאנו לתת לה שאלתה, כי רחוקה אילון מעירם והדרךּ מסוכנה בעתותי מלחמה כאלה; אבל לאט, לאט עלתה ביד שרה לפתותם שישלחוה אל דודתה לירח ימים.

ותלךּ שרה מבית הוריה, אבל לא אל אילון שמה פניה לראות את דודתה, כי אם אל בית חורון לראות את דודה.


* *

שלשה ימים עברו על פּנינה היפה בנשים בארמון אנטיוכוס. עבדים ושפחות כתרוה ושימחו כי שאלה מהם דבר מה; אבל ביא לא בקשה דבר, כי אם ישבה כמעט כל היום בחברת בת־שבע ראותה בגנת הפרחים אשר בצד הארמון ותדבר ותשוחח עמה.

בשיחתן אל נא יתערב עתה זר, כי פּנינה תועץ עמה עתה על צפונותיה, ומי אשר עין חודרת לו יכול לראות כי הוציאה בת־שבע חרב קטנה ולה שתי פיות מתחת בגדיה ותמסרנה אל פּנינה אשר מהרה להסתירה בשמלתה.

– עתה צר לי מאד – אמרה פּנינה – על אשר לא יראני המלךּ עוד כעשרה ימים; אבל מי מלל לי כי אמצא את הנשק בזמן קצר כזה!

– לא על נקלה עלתה בידי להביאו הלום – דברה בת־שבע בלחש ותבט כה וכה – אבל הודות לאלהי ישראל החרב בידךּ… האח, מה מאשרה אני להיות חברה ליעל החדשה, אשר תציל את עמי מכף המרצח!…

– אהה, מי יודע? מי יודע? – התאנחה פּנינה.

– אני יודעת נאמנה כי תמיתהו כיעל את סיסרא וכיהודית את הוליפרנש…

– אבל מאחריהן נמצא אז מחנה ישראל ומי עומד מאחורי? – התמלה אנחה מלב פּנינה – יהודה וחילו רחוקים ממני… אהה, יהודה! יהודה! לוא ידעת את העשוי פה וכבר עשית כיד חכמתךּ להעתיק חילךּ הנה… אבל…

ופתאם נתרה כנשוכת נחש ממקומה והמלה האחרונה קפאה על דל שפתיה, כי נדמה לה כי היא שומעת קול שעול נחבא מתחת הספסל שהיא וראותה יושבות עליו.

גם בת־שבע נתרה ממקומה, כי גם לאזניה הגיע הקול.

פני שתיהן הורו כשיד, ובמלי משים נשקפו לארץ; אבל לא ראו דבר, כי היה הספסל מכוסה בפרחים וצמחים עבותים אשר לא תוכל כל עין לחדור שמה.

– קומי ונלכה! – אמרה בת־שבע בהחזיקה ביד פּנינה – הנה ינטו צללי ערב, וכמו קור יחדור לעצמותי.

ושתיהן קמו ממקומן ותלכנה.


 

ל    🔗

על שלחנו המלא כל טוב יושב סירון נציב ארם, ושותה יין אחרי ארוחה שמנה אשר באה זה עתה אל קרבו.

נכחו יושב על כסא מודענו הרקילוס ושותה עמו.

– אקוה – אמר סירון אל הרקילוס – כי בעוד שבוע ימים נשא כוס לכבוד נצחוני הגדול על היהודים הארורים אשר אל ישאר מהם אף אחד. התאמין כמוני כי כן יקרה?

– לא אפון רגע כי תשמידם בכחךּ הגדול – ענהו הרקילוס – כי מי יהודה המכבי ואיךּ ישוה לךּ?

– ואתה תהיה האחד אשר אחוב לו תודה – אמר לו סירון בפנים מאירות – וגם לא אבוש להשמיע את מלכי כי מחצית הנצחון לךּ היא, ידיד נכבד, ובלי שפק תבין כי ירוממךּ מעלה, מעלה…

– במה אכף לךּ אדוני?! – קרא הרקילוס ברגש – אמנם איש טוב אתה ולטובתךּ איחל.

– הכל כבר ערוךּ למלחמה – הוסיף סירון – ומחר בטרם בקר יצא חילי הגדול, עשרים אלף גבורי חיל אל ארץ יהודה.

– אמנם מספר רב ועצום הוא – קרא הרקילוס בטעמו מעט מכוס היין אשר מזג לו סירון.

– ח־ח־חה! – צחק פתאם סירון בצחוק פרוע – הגבור העברי יהודה יושב שם בתוךּ מחנהו הדל ולא ידע כי סער גדול מתחול על ראשו…

ובעוד לא כלה דבריו והנה הדלת נפתחה ושלישו התפרץ הביתה ופניו חורו כשיד.

– אדוני! – קרא בקוצר רוח – לא איש בשורה אנכי. הנה נגף מלכנו במלחמתו על עילם, מכל חילו לא נשאר איש, ואומרים כי גם הוא נספה במלחמה…

– אהה! מה נורא השבר! – קרא סירון – כמעט לא אאמין למשמע אזני!

– ולדאבון לבי אמת הדבר – אמר שלישו – הנה הציר הבא מאנטוכיה מחכה לךּ אדוני השר!

ויצו סירון להביאו אליו הלשכתה, ויספר לו הציר כי שלוח הוא אליו מאת בכחידס שר הפנים לבשרהו את הרעה וכי צוהו להגיד לסירון, כי עליו לשמור את הסדרים בארצו, פן יתקוממו עתה אנשי ארם וכל הגוים מסביב ופרקו מעליהם עול מלכות יון.

– לךּ והגד לבכחידס כי שלום יהיה לארצי ולא ימצא בה פוצה פה ומצפצף! – אמר אל הציר – כי פי סירון הוא הדובר אליו.

המבשר ושלישו יצאו, וסירון אשר נשאר בחד עם הרקילוס, צלל רגעי מספר במחשבותיו, ופתאם תפף בידו על השלחן ויפן אל הרקילוס.

– השמעת את החדשה? – שאלהו ועיניו נוצצו.

– שמעיתי ואחרד חרדה גדולה – ענהו הרקילוס.

– אבל הידעת הרקילוס, את אשר יקרה עתה?

– לא ידעתי אדוני, ואני נכון לשמוע זאת מפיךּ.

– הנני מקוה לעשות עתה מלוכה בארם ובכל הארצות מסביב. כי כל החיל עומד על ידי, ואני אהוב לכל יושבי הארץ.

– האח, מה מאשר אהיה באשרךּ!

וברגע ההוא עלה רעיון על לב סירון הערום לקנות לו את הרקילוס לאוהב נאמן ולהרחיק כל שפק מלבו אם ישרתהו הרקילוס באמונה, בהיותו לו לעינים במלחמתו את יהודה המכבי…

– הידעת ידידי, מה יקראךּ עתה? – שאלהו סירון ויחזק בידו באהבה וילחצנה – הנני נכון לעשותךּ למשנה לי, כי מצאת חן בעיני על עצתךּ הטובה לצאת לקראת יהודה למלחמה ועל אמון רוחךּ אלי ותם דרכךּ…

– במה אכף לךּ, אדוני! – קרא הרקילוס ברגש.

– ולא איחל דברי! – הוסיף סירון – הנני נכון להסיר את כל השרים הישנים ממשמרתם ולהושיב חדשים תחתיהם, כי אז יקל לי למלוךּ, ואותךּ ידידי אשים להם לראש ותעמוד על ידי, או אושיבךּ באחת הארצות באסיה ותעשה שם מלוכה, אבל עליךּ לעבוד אותי באמונה ולעזרני להשלים מחשבותי ומועצותי.

– קונתי אדוני, מכל החסדים האלה – אמר לו הרקילוס בענוה – אבל השכחת כי אם גם מת אנטיוכוס, הלא השאיר בן, והוא לא יניח לכבוש אף אחת מהארצות אשר הכניע אביו.

– בן המלךּ עודנו נער כבן שמנה עשרה שנה, וטורם יבין ערךּ מלוכה, והוא נמצא ביד ליזיאש בן משפחתו, ולא אפון כי ליזיאש יסב עתה את המלוכה לו בתחבולות ערמה, וקם שאון בארץ יון, והיתה המלוכה לכבירי כח ותחלק לנציבי המדינות למלוךּ איש בארצו, ואני אשר חילי רב ועצום ודברי כדבר מלךּ שלטון בארץ ארם, לא אפון כי יצלח חפצי בידי להסב אלי את המלוכה.

– אמנם כבר קרה כזאת בארץ – אמר הרקילוס – והיא נתנה מעולם ביד תקיפים, כי למי האגרוף לו הממשלה, לכן אקוה כי לא מקסם כזב יוליךּ שולל; אבל מה תעשה עתה במלחמתךּ את המכבי?

– עלה נעלה ונשמידנו! – קרא סירון בבטחה – כי אז יגדל שם שנינו בהכניענו את היהודים, ושמע ליזיאש ויירא ממנו, והיתה המלוכה לי ואתה תהיה לי למשנה, או תמלוךּ כאשר אמרתי באחת הארצות אשר אושיבךּ שם…

– מה יקר חסדךּ, אדוני! – קרא הרקילוס – כעבד נאמן אשרתךּ בכל אשר תלךּ!

– מצאתיךּ – אמר סירון הערום בלבו – הכרת פניךּ תענה בךּ עתה כי אמנם כעבד נאמן תשרתני במלחמתי את המכבי ולא אפון עוד באמונתךּ…

ובעזבו למספר רגעים את חדרו, קם הרקילוס ממקומו ויתהלךּ אחת הנה ואת הנה לארכו ולרחבו, תפוש בהמון שרעפיו, ורגזה נראתה על פניו אשר העידה כי מלחמה התלקחה בנפשו למי יקדיש עתה כחו ליהודה, או לסירון?…

– עתה נפקחו עיני כי הנני על דרךּ לא טוב! – אמר לו לבו – הנה קצפתי על אפּולוניוס אשר אמר להמיתני ואהפךּ לבוגד באחי ועוזר ליהודי המכבי! איש אחד חטא לי ועל כל אחי היונים יצא קצפי להשמידם! ומה השכר אשר יתן לי יהודה בהסגרי את אחי בידו?

– האם לא טוב כי אסגירנו אל סירון? אשר אם גם לא יעשה מלוכה כחפצו, הנה אחי הוא ובידו לגדלני אם גם לא אהיה משנה למלךּ, ומה יחסר לי אם משנה לנציב ארם אהיה?…

– אבל! – שמע פתאם קול לבו – הנה הוא בטח בי ובוגד משנה אהיה הפעם… לא! אחת היא! הנה כזה וכזה יקרה בעת מלחמה! מי יביט אל ישר וצדק עת דם אלפי בני אדם ישפךּ כמים? ונהפוךּ היא: בישר וצדק אסגיר הפעם את הגבור היהודי אל אחי ועמי, וחדל הריב והשבתי מלחמה ושפךּ דם מקרב ארץ יון וגדלתי ורוממתי בעיני אחי… ומה נקל לי עתה לעשות זאת! הנה יהודה בוטח בי בכל לבו, כי לולא זאת לא שלחני אל סירון, ורק בדרךּ אמונה בבוגד יתפש גבור חיל כזה.. ואף עוד זאת, הנני חושדהו כי אוהב הוא את פּנינה אהובת לבי ובמותו הלא אדע נאמנה כי אין עוד אבן נגף בדרכי… האח! רגלי עומדות במישור, הבה אלךּ בו ואצליח!


 

לא    🔗

בחדר משכיתו יושב העריץ אנטיוכוס עפיפנוס וכלב גדול שוכב לרגליו ורווח.

הלא הוא קיוס כלבו ההולךּ עמו לצוד ציד, אשר היה גם הוא מן הפליטים ביום הנגפו במלחמת עילם.

ולא בציד אף לא במלחמתו הוגה עתה המלךּ, כי אם ביהודיה, העלמה היפה אשר שלח לו אפּולוניוס למנחה.

– יפה היא ונוראה! – הוא אומר בלבו – צוד צדתני במבט עיניה ברגע ראותי אותה, כי לא ראיתי כמוה בבנות יופי; אבל גם הנמר יפה…

רגע חשב מחשבות ויוסף להגות:

– ובכל זאת אהבתיה, ואני סופר את הרגעים אשר אוכל לראותה וללחצה אל לבי… שני שבועות נתתי לה כחפצה וגם יהודיה לשרתה נתתי לה… עבריה חכמת לב היא יפתי! התפלאתי על חפצה זה; אבל ידעה העבריה מה היא מבקשת…

“קיוס” התנשא פתאם ממקומו ויגש אל הדלת ויהום ויזנק בזנבו, ועד מהרה נראה סריסו על הסף ויודיעהו כי ציזוס מרגלו חרש אשר שלח לקרא לו, הנה בא.

ויבא ציזוס בדבר המלךּ אל לשכתו ולא עמד איש אתם בדברם.

וציזוס זה איש קטן קומה כנער בן שתים עשרה שנה ומהיר בתנועותיו כחתול, ובהשתחותו לפני המלךּ כעשר פעמים, היה מראהו כמכונה חיה מתנועעת בכח הקיטור.

– עמוד לפני הכן – אמר לו המלךּ בצחוק קל – כי לא אחפץ בהשתחותךּ כי אם בספרךּ לי שנית אם אמנם ראית בעיניךּ את החרב הקטנה אשר מסרה השפחה העברית לפנינה.

– יחשך לי השמש אם לא ראיתי זאת בשכבי תחת הספסל המכסה בפרחים! – נשבע ציזוס במועל ידיו – וגם את אשר נדברו העבריות אז בחדר, הלא ספרתי לאדוני המלךּ.

– הלא תשנה לי שיחתן בערב הנתן לה החרב!

– פּנינה אמרה לרעותה כי לא פללה למצא את הנשק בזמן קצר כזה. והיא ענתה כי לא על נקלה מצאה אותו, ועתה היא שמחה להיות יעל חדשה שתציל את עמה מכף המרצח…

פני אנטיוכוס אדמו כדם.

– רב! רב! – קרא ויךּ בידו על השלחן.

ציזוס חרד מפניו ויסוג לאחור.

– יסלח לי אדוני המלךּ – צללו שפתיו – הלא הוא שלח לקרא לי ובאתי.

– לא עליךּ הקצף – אמר לו אנטיוכוס – לךּ ושוב למקומךֱּ

– האוסיף לרגל בהן? – שאל ציזוס ושעול קל התפרץ מפיו.

– כבר כלית מלאכתךּ ציזוס! – ענהו המלךּ – הנני יודע עתה רב יתר מאשר קויתי לדעת, ועל זאת אני משיב לךּ תודותי.

ציזוס השתחוה שלש פעמים ויגש אל הדלת.

– האוסיף לשית עליהן משמר? – שאל שנית.

– הטרם תדע ציזוס, כי עתה לא תברחנה? הנה תכלית שבתן פה להמיתני,ובטרם כלו מלאכתן לא תבקשנה מפלט. לךּ והסר מהן כל משמרת־סתרים, כי ירא אנכי פן תתבוננה כי עין צופיה עליהן, וחדלו ממחשבתן להרע, ואני חפץ לתת להן היכולת להפיק זממן ולתפשן בכף…

– אדוני המלךּ חכם כמלאךּ אלהים! – אמר ציזוס ושעול התפרץ שנית מפיו…

– לךּ ושוב למקומךּ! – צוהו אנטיוכוס – והיה נכון בטוח כי עד מהרה אראן לדעת כי לא סיסרא ולא הוליפרנש הוא אנטיוכוס מלךּ המלכים!…

וישתחו ציזוס שלש פעמים ויצא.


* *

ודברי דניאל ירדו עמוק אל לב יהודה, אשר גם בלעדיהם כבר נפקחו עיניו כי לא טוב עשה לשית מבטחו ביוני.

הן אמנם לא ראה עד כה כל און בהרקילוס; אבל הלא רק יוני הו א, ומי יודע אם לא יהפךּ לבו לאהב את אחיו וארץ מולדתו או אולי מרגל חרש הוא מאת היונים מתחלת התודעו אליו כאשר אמנם כן היה לפנים, כי מי ידוע רוח האדם?

ובהן גמר יהודה אמר להזהר מאד ביוני זה ולא העתיק חילו ממקומו, כי כי הורהו שכלו.

בכליון עינים חכה שנית לדניאל לשמוע מה בפיו בשם הרקילוס, ובין כה פקד את צבאותיו,ויהי מספרם שמונת אלפים איש.

ויפקדם שנית וימצא סם כאלפים איש אשר לא יצלחו למלחמה, וישלחם איש לביתו.

ואת הנשארים אסף סביבו ויקרא באזניהם את הקריאה הזאת:

“אחי ועמי! הנה האויב מאחרינו, מארם ינחנו גבור חיל אלינו, אבל מלפנינו אלהי ישראל. התחזקו בו, כי עליו ועל דתו ותורתו אנחנו נלחמים, היו לבני חיל ולחמו כגורי אריות, ואל תרפינה ידיכם עד השמד האויב מפניכם; אולם הירא ורךּ הלבב ישוב לביתו, כי אין עזרתה בו, ועוד ימס את לבב הנלחמים כלבבו, ומי האיש אשר בנה בית ולא חנכו, אשר נטע כרם ולא הללו ואשר ארש אשה ולא לקחה, יעזוב את המחנה וישוב לביתו ככתוב בתורת משה; ודעו נא, אחי, כי לא ברב חיל הנצחון, כי אם ברוח גבורה המפעם את הנלחמים אם אגם מעטים המה נגד רבים, ורק אלה אשר ילחמו כגבורי חיל יושיע ה' ויציל מכף צר”.

אחרי הקריאה הזאת נפל ממחנהו רב ויותרו לו רק כחמשת אלפים בני חיל.

– הבאלה תכה את ארם? – שאלהו שמעון אחיו בעצבון בשבתו עמו יום ההוא בתוךּ אהלו – השכחת כי סירון עולה עליךּ ועשרים אלף גבורי חיל עמו?

– אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט! ענהו יהודה בבטחה – והמעט אשר עמי עתה יכה את האויב ויכחידנו, כי רב הוא באשר רוחו אמיץ ואלהי ישראל מעוזו…

– צדקת, אחי! – קרא שמעון באנחה – אבל השכחת את האויב אשר במבצר אקרה? הנה מניליאוס הבליעל אורב לךּ מפנים ואין מפלט לנו בירושלם אם ישיגנו האויב מחוץ – אין מעצור לה' להושיע מחוץ ומבית, ואוי ואבוי יהיה למניליאוס הבוגד כי יסגירנו אלהי ישראל בידי.

– אשרךּ, אחי, כי חננךּ אלהים ברוח גבורה ובטחון גם יחד! – ענהו שמעון, ועד ארגיעה נחבא קולו, כי זרם דמעות פרץ מעיניו ובכיו שם מחנק לו.

– התבכה כמוג לב? – שאלהו יהודה – הזאת תפארת גבור?

– בוכה אני לעם ה' אשר נפל בחרב – נאנח שמעון במרירות – ואלו אכלנו צר ולא באשמת אחינו, עצמנו ובשרנו, כי אז לא גדל כה כעש לבי ומצוקותי; אבל התזכור, אחי, את יום ה' הנורא בהתנפל אנטיוכוס על בית ה' ושלשת אלפים כהנים התחננו אליו לבלתי נגוע באוצרות המקדש אשר מהם ימצאו לחמם עניים־עם, ואז התעורר הבוגד מניליאוס ויקרא אל המלךּ: הנה אלה הכהנים הם מסיתי העם למרוד בךּ ובשלהם כל הרעה, ויצו המלךּ להמיתם ומניליאוס אחיהם עצמם ובשרם עמד על דמם אשר שטף כמים בחצר המקדש ויעורר את הטבחים לזבוח בלי חמלה… ועתה הנה יושב הנבל הזה במבצר ואורב לדמך…

ולא יכול שמעון דבר עוד כי נחבא קולו מעקת לב.

– אמנם כן – אמר יהודה באחזו ביד אחיו – אלה הנה המכות אשר הוכה עמי מיד אחיו וקין היה הראשון אשר הראה כי גדלה קנאה מאהבת אח; אבל תותי באלהי ישראל כי גם זה הנבל מניליאוס יפול בידי…

ובעוד הדברים בפיו והנה אליפז בא.

– הנה הבאתי לךּ מנחה, אדוני גבור ישראל ומעוזו! – קרא אליפז בקול עלז.

– מנחה? – שנה יהודה את דבריו וצחוק קל רחף על שפתיו – הבה אראה נא טוב טעמךּ! אולי הבאת לי חרב אשר תכה ברגע אחד אלף מימיני ואלף משמאלי?

– חרב כזאת הנה בידךּ זה כמה, אדוני הגבור! – ענהו אליפז – כי חרבךּ אכלה בשר אויביךּ למכביר, ואני הבאתי לךּ מנחה חיה, חיה נוראה בדמות אדם, אשר בשלה כל האסון והשבר לעמנו… הנה הבאתי לךּ את מניליאוס אסור בכבלי ברזל והוא על יד אהלךּ בחוץ!

יהודה ושמעון נתרו ממקומם.

– אין כאלהינו! – קרא שמעון ויפול על צוארי יהודה אחיו וישקהו.


 

לב    🔗

נשף צח בא אחרי יום סגריר. רק עב קטנה נשאת הרחק, הרחק שם בקצה קערת הרקיע, והיא עוברת הצל ופני השמים הטהרו.

ובחדר פּנינה ובת־שבע בבית המלךּ שוררת דומיה. שתיהן מתהלכות הנה והנה ומחפשות כאלו אד להן דבר מה.

כרבע שעה עבר ופנינה נגשה אל בת־שבע ותאמר:

– לא אוסיף אראה עוד כל פחד, כי אין איש בבית.

– וכאשר אחזה לי אני חדלו משמור עוד עקבותינו.

– ומה להם לשמור? הנה גלוי עתה למלךּ כי באתי אליו להמיתו ולא אנוס לפני כלותי מלאכתי…

– והערה הזה הוא לפי דעי הכי מכשר להמלט – ארה בת־שבע בלחש.

– ההכינות הכל?

– הנה הסלם בצלחת בגדי! התחפצי לראותו?

– חכי כמעט רגע ונועץ! מה תאמרי, בת־שבע, האמנם חדלו משמור עקובתינו?

– חדלו זה יומים, וזה לי לאות נאמן כי אמנם לא שגינו ברואה כי שמעו פעמים מרגלי המלךּ את שיחתנו, ומה להם לשמרנו עתה בדעתם חפצךּ פה?

– כן הוא, בת־שבע, ועתה אין דרךּ אחרת כי אם לנוס מפה! הראיני נא את הסלם!

ובת־שבע הוציאה מתחת לשמלתה צרור ותפתחהו ותוציא מתוכו סלם מעשה ארג אשר יפרידו שני קצותיו והיה ארכו כשתי קומות וכי יגלמוהו יהיה לצרור קטם אשר יחבא בחיק איש ולא יראה.

– הנה זה הוא מעשה ידי להתפאר! – אמרה בת־שבע בהביטה כה וכה – התישר מלאכתי בעיניךּ?

– ולא יקרע בהמלטנו בו – שאלה פּנינה בתמהון.

– הנה הוא עשוי ממשי חזק, ואני הכבדה ממךּ, כבר נמלטתי בסלם כזה לפני חמש שנים מבית אפּולוניוס; כי צוד צדוני בעיר גמלא ויביאוני אל העריץ ההוא אשר אָרב לעלמות עבריות, אבל לאשרי נפל ביום ההוא מעל סוסו ותקע כף רגלו, ועד אשר שב לאיתנו ארגתי לי סלם משי כזה ונמלטתי בו.

– ואיפה לקחת את המשי?

– הבה אספר לךּ את הדבר כמו – אמרה בת־שבע בהסתירה את סלמה בחיקה – כי אין בינינו שומע וגם לא עת המלט לנו עתה לפני חצות הלילה. צוד צדני שומר המצודה בגמלא עיר מולדתי וישלחני אל צפורי אשר נמצא אפּולוניוס שם אז. לשוא התחננתי אליו שיקרא לי דרור, כי פקדת אדוניו עשה לשלוח לו נערה עבריה, ובראותי כי כלתה אלי הרעה והוא שולח אות אל אפּולוניוס, בקשתיו שירשני למצער לראות את פני שרה אותי, והיא אז ילדה כבת שלש עשרה שנה. וישלח לקרא לה ותבא.

– מהרי הביאי לי חבלי משי דקים וחזקים – אמרתי לה – כי עלה רעיון על לבי להציל את נפשי.

ושרה הביאהלי את החבלים והחוטים וקני הארג, ולא חשדני האיש ברב או במעט, כי אמרתי לו כי הסכנתי לארג חגורות שמי ואבנטים.

והיהי כאשר הובאתי אל בית אפּולוניוס והוא אז חולה את רגלו, ארגתי לי את הסלם – ואינני!

– מה אהבתיךּ בת־שבע, על אמץ רוחךּ! – אמרה פּנינה אליה – ואולי אנסה להמית את הנחש ויעבור עלי מה?!

– לשוא תחרפי חייךּ! – אמרה לה בת־שבע – כי אין כל שפק כי נגלה לו7 סודנו, ומלבד אשר לא תמצא ידךּ לבצע חפצךּ, הנה יחלל העריץ כבודךּ, ומי יודע את כל ענות הרצח אשר המציא איש הדמים לענותנו?!

– צדקת, אחותי תמתי – אמרה פּנינה – אין דרךּ אחרת כי אם להמלט מפה בעוד מועד, היי נכונה לחצות הלילה!


* *

וחצות לילה הנה הגיעה. שמים שחורים נשקפים על בית המלךּ באקבתנא ודומית מות שוררת מסביב.

ופנינה נגשת אל החלון הנשקף אל בפני הגן, תפתחהו ותוציא ראשה לאטה ומבטת אל תוךּ החשיכה, אבל איננה רואה כי אם את העצים השחורים המניעים לאטם את ראשיהם ומתלחשים בקול דממה דקה לפי מהלך הרוח…

והרוח מנשב חרש והיא שומעת ולא תדע אם יבשר, יום אורה או יום עברות?!…

ויהודה אהובה תקותה האחת בחיים עולה ברגע ההוא על לבה.

– אהה, יהודה! יהודה! – דובבות שפתיה – רוח רעה מאת אלהים הדפתני הנה אל באר צרה, לוא ידעת עתה איפה אני ומקצות ארך באת להצילני…

– אבל פתיה אני! – היא אומרת אחרי רגעי חשוב – מי אנכי כי יבכרני על פני בת עמו הנתונה בצרה ובשביה וקוראת לעזרתו?!

– הורידי את הסלם ורדי בו – לחשה בת־שבע באזניה מאחוריה – הנה נא ידעת כי אין איש בגן בצד הקיר הזה וכשלשה צעדים ממנו והלאה תמצאי דלת קטנה פתוחה אל תוךּ הרחוב!

בידים רועדות לקחה פּנינה את הסלם מיד בת־שבע; עוד פעם אחת נשקפה החוצה; אבל לא יכלו עיניה לחדור אל תוךּ החשכה.

ובת־שבע עזרה על ידה לקשור את הסלם ביתד אשר הכינה מ ראש לחפץ הזה ותורד את הסלם מתוךּ החלון ארצה.

בלב נפעם עלתה פּנינה על הכסא אשר הכינה לה חברתה בצד החלון.

– יעבור עלי מה! – קראה כנואשת, ובתנועה אחת מהירה הוציאה גוה החוצה ותאחז בשני חבלי הסלם ותשם רגליה במעלות המשי ותרד ארצה.

– גם אני אחריךּ! – לחשה לה בת־שבע ממעל – אבל אל תחכי לי רגע! מהרי המלטי על נפשךּ מתוךּ הדלת הפתוחה!

ופנינה נעלמה כצל בתוךּ חשכת הלילה.


 

לג    🔗

ודניאל אשר היה ראש שלשת המרגלים אשר שלח יהודה אל גבור ארם, ישב בחדרו בבית דיג ארמי ואין איש אתו בבית, והנה הדלת נפתחה והרקילוס לבוש כרועה עדר ומקל בידו בא אליו החדרה.

ויכירהו דניאל ויקפץ ממקומו, כי חכה בכליון עינים לבואו.

– הס, אל תרים קולךּ! – הזהירהו הרקילוס – כי באתי אליךּ בדבר סתר!

– שלום בואךּ, יקירי! – ענהו דניאל בלחש ואיחז בידו – חכיתי לךּ כאל מלקוש ותבא, ועתה ספר!

– לךּ והגד ליהודה – לחש הרקילוס באזניו – כי עוד בשבוע הזה ואולי בעוד שלשת ימים יתנפל סירון עליו; ועתה שמע את אשר על יהודה לעשות: הנה נא ידעת את המבצר ההרוס “בל” הרחוק ככברת ארץ מבית חורון.

– ידעתיו – ענה דניאל – הנה חוניו הכהן הגדול בצר את המצודה הזאת לעת מלחמה, וגורגיאש שר הצבא הרסה, ועתה היא ריקה ועזובה.

– ובמצודה הזאת – הוסיף הרקילוס בלחש – יסתר נא “ידידנו” המכבי ומאה איש עמו ואני וסירון ומתי מספר מחילו נבקרנה, ונפל סירון ביד יהודה… התבין?

– עצתךּ אמנם טובה – ענהו דניאל ויבט אליו בעין חודרת – אבל מדוע יסתר רק יהודה במצודה ולאי איש אחר?

– יען כי לא ימצא בקרב היהודים גבור חיל ממנו,ומבלעדי זאת, הן גם יהודה יחפוץ כי נצחון כזה יהיה לו ולא לאחרים… האם לא צדקתי?

– ולבךּ בטוח כי ביקר סירון את המבצר?

– לא אפון בדבר הזה, כי ספרתי לו מכל הנפלאות אשר שקעו בוניו בו ועוררתי תשוקתו לראותו, והוא מאמין בי כבאלהיו, וכל היוצא מפי קדוש בעיניו.

– האמנם ילךּ סירון מבלי גדוד אנשי צבא אחריו? – שאלהו דניאל – ואם גם ימית אותו יהודה, הלא יתנפל עליו חיל סירון והרגו אותו ואת אנשיו.

– טרם שמעת את כל אשר יעצתי על סירון – ענהו הרקילוס – ואת השמע: את כל חילו העצום יתן ביד פילון שר צבאו,והוא דרךּ בית צור ולא בית חורון יבוא להלחם על יהודה, ואני וסירון ועוד מתי מ ספר מצבאותיו, נלךּּ הצדה ונטה אל מצודת בל ושם תהיה קבורתו. האם לא טובה העצה הזאת בעיניךּ?

– טובה מאד! – קרא דניאל – הנני הולךּ אל יהודה המכבי והגדתי לו את אשר שמת בפי.

– לךּ לשלום! – אמר לו הרקילוס בתקעו לו ידו – ואמור ליהודה כי מועד המצאו במצודת בל הוא יום הששי הבא, כי אז אעבור אני וסירון ומתי מספר מחילו בדרךּ ההוא ונסור שמה ועתה שלום! שלום!

– חידה לי האיש ושיחו ומועצותיו! – דבר דניאל לנפשו אחרי צאת הקילוס מעם פניו – יהודה וצבאותיו שוכנים סביבות בית־חורון וסירון עולה עליהם דרךּ בית צור! מה נפלא הדבר! תחבולות מלחמה כאלה עמקו ממני ולב שר צבא אין חקר; אבל מדוע יואל סירון לעבור את מצודת בל עת שלח צבאותיו בדרךּ אחרת?…

ובעוד הוא הוגה בדברי הרקילוס ואיש צעיר לימים כבן שלשים, לבוש לפי טעם הארמים, בא אליו הבית.

– שלום בואךּ, אבשלום! – קרא דניאל בהושיטו לו ידו – מאין באת?

– מדמשק אני בא, חקרתי ודרשתי אולי יודע לי מהלךֹּ סירון וצבאותיו; אבל לא עלתה בידי לחדור אל תוךּ החשכה ההיא אם גם אתחפש לארמי ואין איש יודע כי עברי אנכי; אמנם עוד דרךּ אחת לפני להוליכני אל מחוז חפצי; אבל היא איננה ישרה, כי היא דרךּ אהבה כוזבה…

– כל הדרכים ישרים אם רק יובילונו אל המטרה להציל את עמנו מיד עושקיו כח – ענהו דניאל – ואתה ספר לי את אשר אתךּ.

– בדמשק בתודעתי אל העלמה המצרית אסנת, והיא אהובת סטינוש הזקן, יועץ סתרים לסירון, כי ביתה בנוי לתלפיות על יד הבית אשר התגוררתי בו אני, וכאשר אחזה לי מצאתי חן בעיניה, כי בקשתני לבקרה בביתה, ובשבתי אךּ רגעים בחברתה הללתני בפני ותשר לי שירי עגבים ואהבה, האין זה אות כי אוכל למצא מסלות בלבה?

– הנני רואה כי הצליח ה' דרכךּ – קרא דניאל בצהלת נפש – צעיר לימים ויפת תואר אתה; לךּ וצודה את לב המצרית ועשה כיד חכמתךּ שתמצה בנשיקותיה את סודות מאהבה הזקן, שהוא אמנם יד ימין סירון ויועצו להרע, ותגלם לךּ – והצלת את עמךּ… לךּ ושוב עד מהרה דמשקה כי הצליח ה' דרכךּ!


 

לד    🔗

ובמחנה היהודים אורה ושמחה. אם אמנם טרם גברה ידם על אויבם ועוד ישפךּ דם רב בטרום יעבירו גלולי היונים מקרב ארצם; אבל מה מתוקה להם עתה הנקמה בהסגיר אלהים את מניליאוס איש הדמים אל יהודה!

מניליאוס זה אשר הסית בנכליו הרעים את אנטיוכוס הרשע בעם ישראל ויהפוךּ את עיר אלהים לגיא הרגה, ובשלו כל המלחמה עתה בין היהודים והיונים והמתיונים, מניליאוס זה הובא אסור באזקים אל המכבי – ואיךּ לא תגדל השמחה גם בימי אבל ותוגה?!

– קרעוהו חיים לגזרים! – קראו רבים מחיל יהודה ברגע ראותם אותו על יד אהל יהודה ובתוךּ שומריו העוטרים אותו.

– נכרתה ידיו ורגליו ונשליכן לכלבים! – קראו אחרים, ועד ארגיעה נגשו אליו ויאמרו למלאת את אשר דברו.

– לא, אחי! – קרא יהודה – אל תשלחו יד בנבלה הזאת! אל ימות מניליאוס עתה כאשר כיול להתברךּ בלבבו כי אנטיוכוס עוד ירים ראש וינקום נקמת דמו. הנני לצמית חייו בבור, אכלכלהו בלחם צר ומים לחץ, וכאשר יהיה אלהים עמדי והכנעתי את גאון יון וחנכתי את בית קדשנו אשר חלל איש דמים זה בדם השקץ והחזיר, והוצאתיו מתוךּ הבור והולכתיו בחוצות ירושלים, וראה כל העם אותו וירק בפניו, אחרי כן יובל אל מקום המטבח, המקום אשר בלע דם שלשת אלפים כהני אל באשמת זה בליעל, ורמהו כל עם באבנים ומת!

– הידד! הידד! – קראו כל הנאספים סביבות מניליאוס – יחי יהודה גבורנו! יחי המכבי! יחי רוח ישראל!

– סחבוהו אל הבור! – צוה יהודה את אנשיו – ורק מתי מספר ידעו מקום קבורתו!

פקודתו נעשתה כרגע, והיום ההוא הוחג חג בקרב המחנה.

ולאת ערב והנה דניאל בא אל יהודה.

– שלום בואךּ איש טוב! – קרא בהושיטו לו ידו – ומה החדשות אשר הבאת לי מעל גבול ארם?

ויספר לו דניאל את דברי הרקילוס.

– מה נשגבו דרכיו ממני! – קרא יהודה בשממון – דרךּ בית צור יבוא עלי עתה מחנה סירון ואני וצבאותי נחתים על יד בית חורון!

– גם אנכי התפלאתי על זאת – ענהו דניאל – אבל חשבתי בלבי אולי היא אחת מתחבולות מלחמה אשר נשגבה מאיש חסר־דעת כמוני…

– לא, דניאל! – אמר יהודה אחרי רגעי חשוב – לא תחבולה ולא ערמה הוא המהלךּ הזה, כי אם סכלות; ואחרי אשר לא אחשוב את סירון לכסיל אדם אשר יואל ללכת בעינים עצומות אחרי הרקילוס מוליכו, לכן אדמה כי לא כן זה היוני עמדי, כאשר חשדתהו אז…

– ובכל זאת לא אבין לערמתם – אמר דניאל – אם גם אבין כי הם כורים לךּ רעה…

– מגמתם שאסב פני צבאותי אל בית צור ובין כה יתבצר חיל סירון בבית־חורון, כי המצודה ההיא פנת יקרת היא ליונים,ובטרם אגיע אל בית צור יסובני חיל האויב, והיתה לי המלחמה מפנים ומאחור.

– עין בעין אראה עתה את המעל! – קרא דניאל.

– ובמצודת בל ההרוסה הם חפצים לצוד אותי חיים – הוסיף יהודה – אבל עד מהרה תופר עצתם: לך אל הרקילוס ואמר לו בשמי כי אעשה כעצתו להסתר במצודת בל,ואת כל חילי אשלח ביד שמעון אחי אל בית צור לקדם פני צבאות סירון.

– הנני למצותךּ, אדוני גבור ישראל! – קרא דניאל ברגש, וישק יד יהודה ויצא.

ויקרא יהודה לאליעזר אחיו הצעיר והוא אז כבן עשרים שנה וישאלהו אם יודע הוא מוצאי מבצר בל ההרוס.

– משם המטרתי אש וגפרית על חיל אפּולוניוס – ענהו אליעזר – ואני יודע כל סתרי המצודה ההיא ומבואיה ומוצאיה.

– קח עמךּ חמש מאות איש מגדודךּ – אמר לו יהודה – ולךּ אל מצודת בל; אבל אל תבואו שם פנימה, כי אם תסתרו בנקיקי הסלעים ובצלעי ההרים אשר סביבותיה, ובראותךּ חיל אדם באים שמה, תתן לאנשיךּ אות להתיצב על יד מבואות המצודה,והיה בחפצם לצאת, ימיתום ולא ישאירו מהם אחד.

– פקדתךּ, אחי, קדש לי – ענהו אליעזר ויצא מתוךּ אהלו.

אחרי כן קרא יהודה ליונתן ולשמעון אחיו ויספר להם את אשר הגיד לו דניאל בשם הרקילוס, ואחרי אשר הגו היטב בדבר הזה, החליטו כלם כי נהפךּ הרקילוס לבוגד וכי הוא כורה שוחה ליהודה וחילו.

– הנה זאת עצתי – אמר להם יהודה – הרקילוס ידמה כי אחרי שלחי צבאותי אל בית־צור הנחתי לי פה בבית־חורון גדוד קטן וחלש, נחץ נא את חמשת האלפים איש אשר אתנו לשתי מחנות: אני אקח לי את החצי האחד ונסתרנו בהרים אשר ממזרח למצודת בית־חורון ואתם תקחו אלפים וחמש מאות ונסתרתם ממערב למצודה, וסירון יבאו אל בית־חורון כבוא אל עיר מבועקה, כי יאמר הלכתי עם צבאותי אל בית־צור, והיה בהתפרץ צבאותיו אל תוךּ המצודה, והרימותם קול שאון והמולה גדולה והתנפלתם עליהם בחמת כחכם ותכו בם על ימין ושמאל.

אולם בראותכם כי לא עלתה בידכם להמם ולאבדם, כי הלא המה הרבים, תנסו לברוח מפניהם ורדפו אחריכם, אז אצא אני וחילי לקראתם מן המארב ואקדם את פניהם בדם ובאש, ואתם תהפכו אל הרודף והיה לנו אויבנו בתוךּ, ואני תקותי באלהי ישראל אשר עמד לי עד היום בכל מלחמותי, כי תהי אחרית סירון כאחרית אפּולוניוס.

– כן נעשה כאשר דברת – ענוהו שני אחיו, ויפרדו מעליו למלאת פקדתו.


 

לה    🔗

ושרה הצליחה לפתות את הוריה לשלחה אל דודתה לאילון, והיא נלותה אל אשה אחת אשר הלכה גם היא אל העיר ההיא.

ויהי בדרךְ כמהלךְ עשרים פרסאות מאילון, ותצו שרה את העגלון להעמיד את סוסו, כי חפצה היא ללכת ברגליה אל הכפר הקרוב, הנראה שם מרחוק.

– הלא לאילון את הולכת – אמר לה העגלון – ולאילון פני מועדות, ומה חפצךְ שם בכפר?

– הנה שכרךָ עד אילון! – אמרה לו שרה בהושיטה לו משכרתו – ואתה פה עמוד עד רדתי, כי עלי ללכת אל אחד מקרובי אל הכפר ההוא, והוא יבואני אילונה!

העגלון קבל שכרו ויעמיד את סוסו.

– ומה אענה את הוריךְ הדואגים לךְ? – שאל אותה.

– הנה לא יעלה על לבם לשאל אותךָ – ענתהו שרה – ולא יהיה עליךָ לענותם.

ובדברה לקחה צרורה ותרד מעל העגלה – ותברךְ את האשה מלותה בשלום, ותלךְ אל הכפר הנראה מרחוק.

כסף רב לא היה בצלחתה, אבל במעט אשר לקחה אתה, קותה לבוא עד מחנה יהודה מתוךְ הכפר שהיא רואה.

ברגלים מהירות חשה לבוא אל הכפר, כי נטה היום לערוב, אבל כל אשר הוסיפה ללכת כן ארךְ לה הדרךְ, כי לא את אשר יראה קרוב לעין קרוב לרגל.

בבואה אל מחוז חפצה כבר שקעה השמש, וערב נעים הנה בא.

זקנים ונערים, בחורים ובתולות ישבו על פתח בתיהם וידברו וישוחחו וישתעשעו יחדו; ומה השתוממו כלם בראותם פתאם עלמה נכריה באה הכפרה וצרורה על שכמה, כאלו ירדה אליהם מן השמים.

ושרה נגשה אל איש זקן אשר ישב על ספסל פתח ביתו, ותברכהו בשלום.

– שלום! שלום! – ענה אותה הזקן – ומאין באת הלום, עלמה?

– מעיר גמלא אני באה – ענתהו שרה – ופני מועדות אל בית־חורון.

– אל בית־חורון? – התפלא הזקן – התהין אשה ללכת בדרךְ מסוכנה כזאת? הטרם תדעי כי יהודה וחילו נחתים שם?

– כל זאת אני יודעת – ענתהו שרה – ואני הולכת שמה, לראות את אחי העובד בצבא המכבי.

– אבל לא ענית אותי, עלמה, לשאלתי: איךְ תהיני ללכת בדרךְ מסוכנה כזאת?

– אם אחי יסכן, מדוע אפחד אני מסכנה?

– ואם הורים לכם הלא ישכלו גם שניכם, היש לךְ הצדקה לעשות זאת? האם לא ירדו ביגון שאולה כי יקרכם אסון?

כחצים שנונים ירדו דבריו אל לבה, כי עתה זכרה עותתה, כי סבבה את הוריה בכחש; אבל היא באחת: עליה לראות את דודה, ומי ישיבנה?

– הורי לא הפריעו אותי מלכת אל אחי – ענתהו שרה – כי לא מוגי לב המה להסגר בביתם בעת מלחמה, ומה גם כי מלחמת ה' היא ועל כל איש ישראל לנדב כחו לעמו.

הזקן הביט אליה בעינים חודרות.

– הכרת פניךְ ענתה בךְ כי עלמה ישרה וגם לא פתיה את – אמר לה אחרי רגעי דומיה – בואי אל ביתי, אכלי ושתי וליני הלילה, ואחר אשלחךְ אל מחוז חפצךְ. בתיה! בתיה! – קרא בפתחו את דלת ביתו – גשי אלי הנה!

ואשה זקנה יצאה החוצה ותתצב לקראתו.

– מה חפצךָ, אלישע? – שאלה אותו.

– הנה העלמה הזאת הולכת אל בית חורון – ענה אותה הזקן – לראות את אחיה בצבא המכבי, תלין אתנו הלילה ובבקר נשלחנה אל מחוז חפצה ונשלח בידה דברים לדניאל בננו העובד גם הוא בצבא הנלחמים.

בתיה החזיקה ביד שרה ותבא אותה הביתה ותערוךְ לפניה שלחן.

ובין כה נסבו אנשי המקום על אלישע ויקיפוהו בשאלותיהם מי היא העלמה הבאה ומה חפצה בכפר מושבם הרחוק מאדם ועיר, ובשמעם מפיו כי הולכת היא לראות את אחיה בצבא המכבי, התפלאו מאד על אמץ רוחה.

ויבאו רבים מהם הביתה לראותה, וימצאוה סועדת את לבה על השלחן, ויתפלאו על יפיה וחנה, כי לא ראו עלמה כמוה ליופי, וישאלוה לדרכה ולאחיה, וכאשר הגידה להם כי הולכת היא אל בית־חורון, התנדב אחד הצעירים ושמו כלב, להביאה שם בעגלתו בלי מחיר

ותודה לו שרה על טובו ותאכל ותיטב לבה. ויהי בצאת האנשים מן הבית, ותזהירנה בתיה מלכת עם כלב, באשר אומרים עליו כי עלם שובב הוא, וכבר צד ברשתו עלמות רבות.

– לא אירא מהבלים כאלה. – ענתה שרה בבטחה – רק העלמות החפצות להלכד תלכדנה, ואחרי כן תהיינה לחמלת לב; אבל לא כאלה חלקי, ותם דרכי מגן לי.

ותלן שרה הלילה בבית האשה, ובבקר בא כלב עם עגלתו, ותלךְ עמו לדרכה.


* * *

ופנינה נמלטה מבית המלךְ כצפור מפח דרך סלם המשי אשר ארגה לה בת־שבע ודרךְ הדלת אשר8 פתחה לה מראש בתוךְ גדר הגן.

ובעמוד רגליה במרחב ברחוב אשר בצד ארמון המלךְ, התחבאה בפנה נסתרה ותחכה לבת־שבע רעותה, אבל לחרדת לבה לא באה. זמן כביר עמדה בפנה ההיא ותבט מרחוק אל ארמון המלךְ ובת־שבע איננה.

ותזכר פּנינה כי יעדה לה בת־שבע להפגש עמה בבית אשה אחת, ושמה מחלה, ותשם פניה ללכת אל האשה ההיא.

לפי האותות אשר נתנה לה בת־שבע מתגוררת מחלה ברחוב הדגים וביתה בנוי בין שני בתי אבנים אשר חלונותיהם משוחים בששר צהוב.

ואיפה תבקש עתה את הרחוב ואת הבית באשון לילה? יראה היא מפני השומרים הסובבים בעיר, ובראותה צל אדם היא מתחמקת, ובשמעה קול צעדים יפול לבה עליה אולי צעדי רודפיה הם ותעופף כצפור מאגף אחד אל משנהו בתוךְ הרחוב הארכה שהיא הולכת.

ומי יודע עד מתי התחמקה מפני כל צל אשר פגשה בדרכה לולא באה במשעול צר ואיש נקרה לקראתה פנים אל פנים.

רגע נתרה אחור בחרדה, אבל עד ארגיעה התאוששה ותאמר לנטות מפניו.

– שלום, שלום, אשה! – קרא ויחסם לפניה הדרךְ – מי את ההולכת לבדה בחשכת האשמורה התיכונה? אם מלאךְ את – ברכיני, ואם בת אדם הבה אשקךְ..

ובדברו חפץ לחבקה, אבל היא נשמטה מפניו ותאמר:

– מלבושיךָ יעידו גם בחשכה כי לא נתן לךָ אלהים עושר, לכן אם חפץ אתה לראות שכר טוב, הוליכני נא אל רחוב הדגים והראני מקום בית־עץ בין שני בתי אבן, שחלונותיהם משוחים בששר צהוב!

– אשמח מאד כי הקרה אלהים מטמון לפני! – קרא האיש – ואני כבר שכחתי צורת מטבע!

– ולא אגורות נחשת אשקל על כפךָ – הוסיפה פנינה – כי אם זהב אתן לךָ, התדע להוקיר ערכו? הראני נא את מקום הבית וראית מסת ידי.

– האח, מה מאשר אני! – קרא האיש בקפצו כאיל פעמים מספר – מלאךְ אלהים בת שמים, לכי אחרי! אנהגךְ ואביאךְ אל הבית ההוא ואשק ספו כבית אלהים!

ואחרי חצי שעה עמדו שניהם על יד בית־העץ בין שני בתי האבן.


 

לו    🔗

ואבשלום התרועע את העלמה המצרית אהובת סטינוש הזקן, יד ימין סירון ויועצו, ועד מהרה קנה את לבבה ביפיו ובטוב טעמו.

מראשית התודעו אליה אמנם היתה מטרתו להביא תשועה לעמו; אבל לא מצא און לו לבקש קרבתה, עד אשר עוררהו לזה דניאל ידידו.

ואבשלום אשר דבר היטב בשפת ארם וידע גם מעט מצרית, אמר לה כי ארמי הוא, ושמו אבינוס, והוא ישב ימים רבים בארצה, ויהי פקיד צבא בחיל שומרי ראש תלמי מלךְ מצרים, ובראות השרים כי אהוב הוא למלךְ מכל נערי הצבא, מררוהו ורבו בו בסתר חצי קנאה, עד אשר גרשהו המלךְ מעל פניו וינס ארצה ארם ויתפשוהו אנשי יהודה המכבי על הגבול ויתנוהו למרגל, ויסגרהו יהודה על מסגר ויצו להכותו יום, יום ארבעים.

– ואיךְ נצלת מכף היהודי הארור ההוא? – שאלתהו אסנת בחמלה.

– מאת המקרה היתה שומה שאהיה מאשר לשבת בחברתךְ, אהובתי היקרה! – ענה אותה אבשלום וישק ידה – והנה התנפלו לפתע פתאם צבאות היונים על יהודה המכבי ומחנהו, וינוסו מפניהם בשבעה דרכים, ובין כה נקרא לי דרור עם כל השבוים…

– המקרה הזה האשיר גם אתי! – קראה אסנת – כי לולא זאת, מרו לי חיי כלענה… כי מה חיי בלעדיךָ, ארמי?

– וסטינוש כאין בעיניךְ?

– תכלית שנאה שנאתי את הזקן אם גם חכם לבב הוא ויועץ בליעל!

– ואת הלא תאהביהו לעיניו?

– לעיניו אמנם אהבהו ובלכתו אני אוהבת את כספו…

– ומאין אדע אם לא תאהבי גם אותי כמוהו? – שאל אותה ויתרגז.

– הנה ממךָ, אבינוס אהובי, לא כסף אבקש כי אם אהבה, וגם כסף לא ייקר בעיני אם אדע כי השגתיה…

– האות הזה אין די בעיני…

– ומה יישר בעיניךָ האות הזה? – קראה המצרית ותשקהו.

– גם את סטינוש את מנשקת – אמר לה אבינוס ויהדפנה מעליו.

– ומה אות אחר אתן לךָ? – שאלה אסנת – האקרע לךָ סגור לבי?

– הנה זאת לא אבקש ממךְ – ענה אבינוס – כי מי יודע את הנחשים אשר אראה שמה… ואני אות אחר אבקש ממךְ, אות אשר יקל לךְ להראותני ושנינו נשבע רצון.

– ומה האות ההוא?

– בעשותךְ לי נקמות ביהודה המכבי אשר…..9 את קוצי המדבר!


– המשגע אתה? אני עלמה, רפת כח, אעשה נקמות ביהודה הגבור השוכן בתוךְ מחנהו כמלךְ בגדוד?

– אם לא תוכלי לעשות זאת בכחךְ – הוסיף אבינוס – עשי זאת בשכלךְ!

– בשכלי? – צחקה אסנת בצחוק רגזה – בשכלי אוכל לצוד איש זקן כסטינוש העומד בשתי רגליו על ירכתי בור, ואתה הורני נא איככה אצודד את המכבי הגבור הנערץ, אשר קברו ממנו והלאה?…

– ביד סטינוש לעשות זאת וידו כידךְ, כי את אהובתו!

– הורני נא וידעתי!

– הנה נא ידעת, תמתי – הוסיף אבינוס – כי זה האיש סטינוש הוא חכם להרע ויועץ בליעל וסירון הולךְ תמיד בעצתו, וגם זאת לא נכחד ממךְ כי עוד מעט וסירון עולה על יהודה למלחמה כאשר ספרת לי; אבל עליך לדעת, יפתי, כי זה האיש יהודה גבור חיל מאין כמוהו ואיש מלחמה אשר לו עצה ותושיה, לכן אני חפץ לדעת מה יעץ סטינוש אהובךְ על יהודה, ואם לא תישר עצתו בעיני, הנני להורותךְ עצה אחרת טובה ממנה, ובדבר הזה ייטב לי ולך, לי – כי אראה נקמות באויבי המכבי אשר כמעט הצמית חיי, ולךְ – כי ייעצנה סטינוש לסירון בשמו, ויעשירךְ עשר רב10 בגלל עצתךְ אשר תנחילהו כבוד רב ותרוממהו בעיני סירון…

– ומה עצתךָ אבינוס אהובי? – שאלה אותו אסנת ותחבקהו.

– עלי לדעת מראש עצת סטינוש, אולי טובה היא מעצתי?

– ואתה תדמה כי הוא יגלה לי צפונות כאלה?

– אם לא יגלן לךְ, אות היא כי לא תאהביני – הוסיף אבינוס.

– דבריךָ עמקו היום ממני! – קראה אסנת ברגז – אם סטינוש לא יגלה לי סוד כמוס, אות הוא לךָ כי אני לא אהבךָ! השמעת את אשר דברת?

– ואני אשנה לךְ דברי אלה, רק אוסיף כי אם תאהביני, עליךְ להתאמץ כל כחךְ שיגלה לךְ סודו, ואם תתאמצי למצא צפונותיו בנשיקות פיךְ, לא אפון שיגלן לךְ, ואם לא תועיל אהבה, הנה יועיל היין… התביני, אסנת יפתי?

– חכם לבב אתה אבינוס אהובי! – קראה המצרית ותפול על צואריו ותשקהו בשפתים דולקים – אמנם לנסיון קשה העמדתני היום שיגלה לי יועץ־סתרים סודות מלחמה; אבל יקרה לי אהבתךָ מחיי. ואם אמנם אחשדךָ כי דבר בליעל יצוק בךָ אהובי, כי לא עלמה סכלה אני כאשר תדמה – הנני לעשות זאת בגללךָ, כי אם גם ידעתי כי אבגד באלהי, או גם תבל כלה תהפךְ לתהו ובהו בעון מעלי, הנה אעשה זאת בכל לבי, לאות כי אהבת נפש אהבתיךָ!

ובדברה חבקתהו בכל חום חושיה ותלחצנו כל כחה אל לבה ותשקהו.


 

לז    🔗

ותצא שרה מבית אלישע ובתיה ותסע בעגלת כלב; היא ישבה מאחורי העגלה ותשקף על פני כל הככר והוא ישב לפניה לנחותה הדרךְ.

היום היה יום צח ורוחות עדנים נשבו מסביב. שרה זכרה כי עוד מעט תראה את אהוב לבה, או תדע איפה הוא חונה, ולבה התרגש מענג וגיל, וכלב יושב ומתרונן להצהיל דרכה, מרגע לרגע הוא דופק בסוסו וממהרו לרוץ ארח, ופתאם רקדה העגלה, כי התנגף אחד מאופניה באבן, ושרה הקיצה כמו משנה עמוקה, ותבט כה וכה ותרא כי הדרךְ הרחבה, אשר בה התנהגה העגלה בצאתה מבית אלישע, כבר איננה, ועתה היא הולכת במשעול צר מלא חתחתים ואגמי מים בצדה.

– האין דרךְ אחרת טובה ממנה ללכת אל בית־חורון? – שאלה את כלב המתרונן.

– לא, גברתי העדינה! – ענה אותה בענות צדק – ואם אמרי אוליכךְ בדרךְ אחרת טובה מזאת, אני מחרף את נפשותינו…

– השודדים ימצאו בדרכים ההם?

– משודדים לא יירא לבי! כי מה יקחו ממנו, רק הרכוש, ואת הנפש יתנו לנו לשלל; אבל אם יקרה מחנה האויב לקראתנו, יקחו את שניהם.

– ובכל זאת הלא ראיתי נוסעים בדרךְ ההיא – אמרה לו שרה – ומדוע נלךְ ארחות עקלקלות?

– הדרךְ אשר תאמרי, גברתי, לא דרךְ בית־חורון היא – ענה אותה בדפקו את סוסו – ועוד מעט ויצאנו גם אנחנו מתוךְ המשעול הזה, ובאנו אל דרךְ רחבה וישרה.

– ואם המשעול הזה דרךְ בית־חורון הוא – הוסיפה שרה לשאל – מדוע אינני רואה עוברים ושבים בכל הככר הזה?

– הנה כבר אמרתי לךְ, גברתי העדינה, כי חדלה תנועת עוברי אורח בדרךְ בית־חורון, כי בחרף נפש יבוא עתה איש במקומות האל.

– ואם דרךְ בית־חורון היא מדוע לא יראו פה אנשים מצבאות המכבי? הנה שמם כל הככר מאין אדם.

– לא אדע, גברתי! יש אשר נפגש פה עוברי ארח מצבא המכבי למכביר, והיום הזה אמנם שונה מיתר הימים; אבל ראי נא ראי, גברתי! הנה נצא עתה מתוךְ המשעול הצר, והדרךְ אשר נלךְ עתה רחבה וישרה כקו ואולי נפגש גם עוברי ארח!

שרה הביטה כה וכה ופניה צהלו לקראת הדרךְ החדשה אשר הופיעה לעיניה עתה ותגרש כל שמץ חשד מלבה אולי יוליכנה כלב בדרךְ לא טוב.

ובדרךְ הזה עמדו פעמים לנוח ולסעד את לבם, וינח גם הסוס אתם, ויאכל ירק דשא בצד המסלה וגם מספוא נתן לו אדוניו, וילכו אחר כן לדרכם.

בין כה נטה היום לערוב ועצבון התגנב אל לב שרה על כי לא באה עוד אל מחוז חפצה. הנה שמעה בכפר כי לא רב המרחק אל בית־חורון ועתה הנה השמש שוקעת ובית־חורון עוד ממנה והלאה.

– כאשר אחזה לי – התאוננה שרה באזני כלב – תארךְ לי הדרךְ יותר מדי.

– לוא הלכתי בדרךְ ישרה כקו – ענה אותה כלב – כי אז כבר הגענו אל מחוז חפצנו; אבל כאשר ידעת, עדינה, יראתי ללכת בארח מישור, לא נגיע שם עד הבקר הבא!

– אל אלהים ה'! – קרא שרה בחרדה – הנסע כל הלילה הבא במקום השמם הזה?

– חלילה, עדינה! – נחם אותה מוליכה – עוד כברת ארץ קטנה אל קצה היער ושם נסור ללין אל בית אשה ישרה המתגוררת שם עם בתה.

ובדברו דפק בסוסו והעגלה התגלגלה בחפזון נמרץ.

– אשה ובתה? – שאלה שרה בתמהון – האם לא תיראנה שתים נשים לגור לבדהנה במקום ציה על יד יער?

– ומדוע תפחדנה? – שאל כלב – הנה העוני מגן לאיש מרגשות פועלי און. האם ובתה עניות הנה, וגם שדי עפתה לא יגעו לרעה בבני עני, וגם בנה מתגורר עמה.

יגון לא ידעה שחרו לחץ את לב שרה בקרוב העגלה אל הבית השחור המט מזקן בקצה היער, אשר חשכת הערב עוד כללה שחור פניו ונשקף לעיניה כמערה בעמק רפאים.

– האין פה מקום אחר ללין? – שאלה את מוליכה ברגזה נסתרת.

– לא, גברתי, העדינה! – ענה אותה כלב בנחת – אבל אל תרגזי בדרךְ מבתי מלון כאלה, כי ידעתי האנשים בכל הככר הזה והמה טובים וישרים, ומי יתן והיו רבים כמוהם בתוךְ הערים, כי אז חדלו עשק ומרוצח מקרב הארץ! רדי, עדינה, מעל העגלה ובאי הביתה אל שתי הנשים הישרות אשר ידעתין זה כמה, כי לא יקרךְ כל רע חלילה!

בלי חמדה ירדה שרה מעל העגלה וכלב תמךְ ידה ביראת הכבוד, ויעזרנה להציג כף רגליה ארצה.

ודלת הבית נפתחה מפנים ואשה זקנה כבת ששים וחמש, דקת בשר ומנולת יצאה אליהם החוצה ולפיד בוער בידה.

פניה הדלים אשר לא תאר ולא הדר להם ומפיקים ערמה, לא ישרו בעיני שרה, ורגזה מסתרת הכניעה את לבה, בזכרה כי בבית האשה הזאת תלין הלילה; אבל מה תעשה עתה? התשוב על עקבה מפני רגשות לא נעימים בנפשה? ואלה הן לא אחת שוא ידברו, וגם מבלעדי זאת הנה רב הדרךְ ומוליכה לא ישוב אחור.

– האח! את מי אני רואה? את כלב! – קראה האשה בשמחה ופניה צהלו – ברוךְ בואךָ! ומי היא האשה בצדךָ? האח, הנה עלמה צעירה היא ויפה מאין כמוה! ואני אוהבת נשים יפות אם גם אשה אנכי! ברוךְ בואךְ אלי, עלמה עדינה! אם כלב הביאךְ הנה, אני יודעת כי עלמה ישרה את, כי לפי רעיו נכיר ערךְ איש.

כבד אבן סר מעל לב שרה בשמעה את דברי האשה ובראותה כי תצהיל לה פנים.

– ומה שלומךְ, עזובה? – שאל אותה כלב – הנה זה כמה לא ראיתיךְ זקנה טובה! וראי הנה הבאתי לךְ עלמה כבודה, ההולכת לראות את אחיה בצבא המכבי בבית־חורון! היש אתךְ מקום ללון?

– יש ויש! – ענתה עזובה ותצהל את פניה – וגם אכל רב עמדי, לחם וגבינה, חלב, ביצים וחמאה, גם בשר וגם יין לא יחסרו וגם פרי מגדים וענבים… וגם…

– רב לךְ, זקנתי עזובה! – הפסיקה כלב – ידעתי כי יש לךְ רב ואנחנו רעבים, הבה נבא אל ביתךְ ונאכל!

– וגם ארוה לסוסךָ וגם מספוא יש! – הוסיפה הזקנה מבלי תת אותו לכלות דבריו – ולא אתנךָ לאכול עד השביעךָ נפש בהמתךָ, כי אלמת היא, ואם נעלים עין ממנה והיה בנו חטא.

– אשה ישרה היא מאין כמוה! – חשבה שרה בלבה – ולשוא פחדתי פחד.

– הנה ידעתי צדקתךְ ורךְ לבךְ זה כמה – אמר לה כלב – קחי אתךְ את העלמה, ואני אביא סוסי אל הארוה ואשובה ואסעד לבי.

ושרה באה הביתה, ותושיבנה עזובה על שלחנה ותשם לפניה לאכול ואחרי כן בא כלב ויאכלו יחדו.

– אכלי ושתי והטיבי לבךְ! – אמרה הזקנה אל שרה – וחשביני כאמךְ, כי אם אנכי לכל ישרי לב.

– תודה לךְ, זקנה! – ענתה אותה העלמה – ומה ישמח לבי כי באתי תחת צל קורתךְ!

ותאכל שרה ותשת ועצבון לבה עזבה ולא יסף לענותה.

הדלת נפתחה ואיש כבן ארבעים, גבה קומה וחסון כאלון בא הביתה.

– הנה זה אשר בני! – אמרה עזובה אל שרה – בעצב ילדתיו וגדלתיו, כי זה חלק כל אם.

ובדברה התאנחה ותנע במו ראשה.

שרה הביטה אל אשר ופחד לבה שב לענותה, כי מראהו כפרא אדם, שערותיו ארכות ופרועות ועיניו נוצצות כעיני חיה רעבה, משחרה לטרף.

– האח! אשר! אשר! – קרא כלב בשמחה בבואו הביתה – הנה זה כמה לא ראיתיךָ!

ושני הרעים נפלו איש על צוארי רעהו ומשק נשיקות נשמע עד מהרה עד מעבר לחלון.

– הבה אוליכךְ אל חדר משכבךְ! – אמרה עזובה בהחזיקה ביד שרה באהבה – הנה רבדתי לךְ ערש רעננה ונקיה ותישני עד הבקר כמלכה בארמון מלךְ.

שרה הלכה אחריה ותבא אל חדר אפל ולח, ועד מהרה פגשו עיניה מטה עשויה מקרשים ועליה הוצעו כרים וכסתות מגואלים ומטולאים.

– הנה זאת מטתךְ, עלמה עדינה! – אמרה לה הזקנה – ישני, וחלומות טובים ימתיקו לךְ שנתךְ!.

ולא דברה שרה מאומה, לבלי הכלים את הזקנה הטובה הקוראת למטה הזאת “ערש רעננה ונקיה”.

– טוב מאד, זקנתי עזובה! – אמרה לה אחרי רגעי דומיה, בשבתה על המטה – רב תודות לךְ על חסדךְ וטובךְ!

הזקנה ברכתה בשלום ותצא, ושרה אמצה כחה ותעצם את עיניה, ותשכב על המטה ותצלול בהמון מחשבות.


 

לח    🔗

והאיש הרש אשר הביא את פּנינה אל בית מחלה ברחוב הדגים, הבין כרגע כי דבר לאט עם העלמה אשר נפגשה עמו במשעול צר; אבל לא חקר דבר מפיה, כי אם הביאה אל בית־העץ הבנוי בין שני בתי־אבן ברחוב הדגים, שהיא אחת מרחובות המסחר באקבתנא.

– עתה הא לךָ שכרךָ, איש טוב! – אמרה פּנינה אל מוליכה, ותתן לי שני זהב.

האיש נשק ידה ויתחמק הצדה באחת הפנות מעבר לרחוב, ופנינה דפקה על הדלת.

– מי שם? – נשמע קול אשה מפנים אחרי דפיקות רבות.

– אני, חברת בת־שבע! – ענתה פּנינה.

– חברת בת־שבע?! – שנה הקול – חכי כמעט רגע, הנני פותחת!

הדלת נפתחה ואשה זקנה ובידה נר דולק נראתה על הסף.

– חברת בת־שבע את? – שאלה האשה – האין זאת?

– כן, גברתי, חברתה אני, והמקרה הביאני הנה לחסות בצל קורתךְ. מחלה הביטה לאור הנר אל פניה.

– בואי, עלמה עדינה, אל ביתי – אמרה לה בפתחה לרוחה לפניה את הדלת, ואחרי רגעים מספר ישבו שתיהן בחדר לבד והבית סגור ומסוגר.

– עתה הגידי לי, עלמה, איזה מקרה הביאךְ עתה בקצה האשמורת התיכונה אל ביתי? – שאלה מחלה את פּנינה.

– לפני ענותי אותךְ דבר לאשורו – ענתה אותה פּנינה – אשאלךְ אם ידעת איפה בת־שבע עתה?

– כן, ידעתי, הנה היא בבית המלךְ אנטיוכוס ומשרתת את אשתו.

– ואני היא אשת המלךְ! – קראה פּנינה בקול רועד.

מחלה התפלצה למשמע אזניה.

– מה? – קראה בחרדה – את היא אשת המלךְ?

– כן, גברתי העדינה! נועדתי להיות אשתו ואלהים שמרני מן האשר הזה ונמלטתי בעור שני.

– ומדוע נמלטת?

– באשר עבריה אני, אחת מבנות ירושלם, והיונים הערלים צדוני כצפור ויביאוני אליו לחלל כבודי, ואני אמרתי בלבי, הבה אהיה אשת חיל כיעל וכיהודית ואביא להב חנית אל לבו והצלתי את עמי העשוק מידו; אבל נודע למלךְ מה בלבי, ובהודע לי במקרה כי הוא יודע זאת ומתנכל לי, נמלטתי מביתו כצפור מפח.

– ואיפה בת־שבע?

– עשינו חוזה להן דרך אחד החלונים בסלם המשי אשר ארגה לי, והנה אנכי נמלטתי, ועתה אני מקוה לראותה פה.

– לראותה פה? – שאלה הזקנה בדאגה – וכמה ארךְ נודךְ ברחוב לפני בואךְ אלי הנה?

– תעיתי ברחובות קריה זמן כביר; כי נכריה אני פה, ואני בדעתי את הרעה הנשקפת לי אם אתפש בכף, נזהרתי מהפגש את השומרים הסובבים בעיר.

– אם כה, לא תראי עוד אותה בלילה הזה – אמרה מחלה ברוח כהה – כי בלי שפק קרה שם איזה אסון אשר עצרה מברוח, ולולא זאת, קדמתךְ לבוא.

– ואם לא אראנה בלילה הזה – התיפחה פּנינה ותפרש כפיה – לא אשוב אראנה עוד עד עולם…

– מה זה תבענה שפתיךְ, עלמה? – קראה מחלה ותתר ממקומה.

–אנטיוכוס יודע כי היתה עמי בקשר להמיתו, ואם נותרה עתה בביתו, שנים תשלם: על עון הקשר להתנקש בנפשו ועל עזרה אותי לברוח!

– אמנם אסון נורא הוא – אמרה מחלה ותנע במו ראשה כנואשת – טרם נדע לחרוץ דבר, ואת הלא דורשת עזרה מצר, והנני לעזרתךְ!

– במה אכף לךְ על חסדךְ, אשה טובה?! – קראה פּנינה ודמעות נוצצו בעיניה – הנה ראשית כל, עלי להחליף את שמלותי בבגדי עני לבל אמשוךְ עלי עיני המחפשים.

– בזאת עוד טרם נצלת; אבל היי בטוחה כי אעשה למענךְ את כל אשר בכחי, ואת הגידי נא לי איךְ באת אלי הנה?

– בת־שבע הגידה לי מקום מגורךְ ואני נקריתי את איש מסכן אחד והוא הביאני עד הלום!

–לזאת יחרד לבי מאד – אמרה מחלה בדאגה – הנה לא ישקט המלךְ בהודע לו כי נמלטת, ונתן שכר טוב לאשר ימצאךְ, ושמע איש המסכן והגיד למלךְ כי נחבאת פה.

– ומה אעשה לקדם פני הרעה? – שאלה פּנינה בעצבון לב.

מחלה נועצה רגעים מספר עם לבה.

– הנה אחות לי בעיר הזאת – אמרה אל פּנינה – אביאךְ אליה ואסתירךְ בביתה ואישה איש ישר מאד ואוהב חסד, ידאג לךְ וימצא עצה לבלי תתפשי.

פּנינה הודתה אותה על חסדה ומחלה שמה בגדיה עליה ותולךְ אותה אל אחותה בעוד לא אתא בקר.


* *

נשובה נא אל ארמון אנטיוכוס.

הנה בת־שבע מורידה את פּנינה דרךְ החלון הפתוח בסלם המשי וכבר רואה היא אותה ארצה.

– מהרי המלטי! – היא לוחשת לה ממעל – וגם אני אחריךְ; אבל נוסי ואל תחכי לי רגע!

פּנינה נמלטה ובת־שבע עלתה על הכסא ותכונן צעדיה לרדת בסלם, ופתאם חרדה ותלפת, כי חשה יד אדם אוחזת בבגדה ומושכת אותה אחור.

–הנה תפשתיךְ, עבריה! – צלל קול דק באזניה ועד ארגיעה התיצב ציזוס הגמד נוכח פניה ועיניו בערו כגחלי אש.

– אוי לי! – התפרצה אנחה מלב בת־שבע.

– גם בקרקע הים לא יסתר איש מפני! – דבר ציזוס אליה – כי מפתחות בית המלךְ בידי, ועתה הכוני נא אל קרדום ההורג מחר בבקר, כי הברחת את פּנינה מבית המלךְ…

– אהה, חוסה, חוסה! – התחננה בת־שבע.

– אל תעיזי לבקש רחמים, כי בת מות את! – אמר לה ציזוס – אולם דעי כי בידי להצילךְ אם תאבי לכפר פני…

– הגידה לי במה?

ציזוס הביט כה וכה ויאמר:

– דעי כי מרגל חרש אני למלךְ, ומרגע ראותי אותךְ אהבתיךְ… היי אהובתי, וראיתי את הרעה אשר עוללת פה בבית המלךְ והייתי כמחריש.

– אמנם ייקר לי פדיון נפשי! – אמרה בת־שבע – אולם בזאת אאות לךָ אם תוציאני בשלום מן הבית הזה, ושכרת לי מעון באיזה פנה אשר תבחר בעיר הזאת, וחיינו אז יחדו כחפצךָ.

– הנה בנתי לרעךְ, עבריה! – אמר לה ציזוס – אם מן הבית הזה מצאת עצה להניס את רעותךְ, ותכוני לברוח גם את לולא באתי ברגע ההוא ותפשתיךְ, איךְ לא תברחי משמה?

– אם לא תאמין לי תשים עלי משמר, כי הלא מרגל חרש אתה ולךָ עצה ומזמה; ומדוע נקלות בעיניךָ לחשוב כי אברח מפניך? הנה צעיר לימים ויפה תאר אתה אם גם קטן קומה ורז כשבלת; בחברתי תחיה חיי שלוה ושמנת ועבית, ואל קומתךָ לא אביט, כי ישנם רבים כמוךָ והם אהובים לנשותיהם; ונהפוךְ הוא, מאשרה אני בעיני כי תאהבני, כי תארךָ נחמד ושכלךָ עמוק אם תוכל לעולל נפלאות כאלה להתגנב בחדר סגור ומסוגר ואיש לא יראךָ, וגם משכרתךָ מאת המלךְ בלי כל שפק רבה, ומה אשה דורשת מאת אישה, אם לא פנים אשר יישרו בעיניה וכסף די כלכל נפשה וכסות מערומיה?

החלקות אשר התמלטו מפיה בשפה נמרצה ובתם לבב, עוללו לנפש הגמד היוני שלא יעלה רעיון על לבו לשפק בהם, וגם מבלעדי זאת הנה חשב בלבו, כי ערמתו תעמד לו לבלי תתחמק עוד העבריה ממנו אם גם מרמה בפיה, כי מי כמוהו איש נכלים?

– הנה הצלת עתה נפשךְ ממות – אמר לה ציזוס ויבט אליה בעיני אהבה – ועתה שבי פה בבית המלךְ ואנכי מגן לךְ.

ובדברו נגש אל החלון הפתוח ויחפץ לסגרו וירא את סלם המשי התלוי ביתד.

– לא אכחד כי עבריה חכמת לב את – אמר לה בתפשו בסלם ובגלמו אותו בידיו – אשה כמוךְ אמנם תהיה לי באמת לעזר כנגדי… ועתה ראי נא, הנני לוקח את מעשה־ארג זה לערבון בידי, ואת כתבי על לוח לבךְ מעתה: “אהבה או מות”.

– לחיים ולא למות! – קראה בת־שבע – ואתה עשה כאשר אמרתי.

עוד רגעים מספר נדברו יחדו; אבל בלחש, כאלו יראו מכתלי החדר, אחרי כן סגר ציזוס את החלון וישק את בת־שבע בשפתים דולקים ויצא.

– כעכבר נגע בבשרי! – אמרה בת־שבע בצאתו, ותגרד את לחייה בצפרניה, כאלו חפצה לעקור ולמחות נשיקות פיו – אהה, אבשלום! אבשלום!

* *

אתא בקר ומשרתי הארמון כבר נעורו משנתם, וכבר הגיעה השעה אשר תיקץ גם פּנינה בבקר, בבקר.

ובת־שבע אשר ישנה בחדר לבד, נגשה אל דלת החדר אשר ישנה בו פּנינה ותדפוק עליה אחת ושתים, לעיני שתי הנערות אשר גם הנה שרתו את העבריה להלבישה מדי הקיצה משנתה, ואין עונה.

בת־שבע דפקה עוד פעמים מספר על דלתה ואין קשב.

– עוד המלכה ישנה – אמרה לה אחת האמהות – אל נפריענה משנת הבקר.

– בת־שבע ושתי האמהות עזבו את הדלת, בצעדן לאטן על בהונות רגליהן.

עוד שעה אחת עברה ושלשתן נגשו שנית אל הדלת ותפדקנה11 עליה אחת ושתים, ומענה לא בא.

– ומה אעשה עתה? – שאלה בת־שבע במבוכה גלויה.

– עלינו להגיד זאת לשר הארמון – אמרה אחת הנערות.

ותחש אחת האמהות ותקרא לשר והוא דפק פעמים מספר על הדלת ולא מצא מענה.

וימהר ויקרע את הדלת בחזקה, והנה אהה בלהה! פּנינה איננה!

כהלום רעם עמד רגעים מספר על עמדו ולא יכול להניע יד ורגל, ובשוב אליו רוחו, פנה אל בת־שבע ולשתי הנערות וישאלן אם לא ראו את פּנינה יוצאה בלילה מחדרה, ותענינה אותו כי לא ידעו עד מה, ויקרא לכל משרתי הארמון וגם המה ענוהו כי לא ראו ולא שמעו דבר.

– הנה ברחה מפה! – קרא בשצף קצף וירקע ברגליו – בני מות אתם כלכם! המלךְ יכריעכם כצאן לטבח אם לא תמציאו לי כרגע את העלמה הנמלטה! השמעתם? מידכם אבקשנה! אתם שומרי הבית התרפיתם במלאכתכם ואתם תחובו עתה ראשיכם למלךְ! הביאו לי את העבריה, או כלכם היום מתים!

בחרדת נפש נפוצו העבדים והשפחות איש לעברו לבקש את הנמלטה, ושר הארמון החל בין כה לחקור איךְ עלתה ביד פּנינה לברוח, ויתבונן אל שלשת החדרים אשר ישבה בהם, ויחפש הנה והנה, ויחליט כי יצאה כדרךְ כל אדם דרךְ אחת הדלתות.

– משרתי הבית אשמים! – קרא ויחרק שן – ועתה איךְ אגיד זאת למלךְ?


* *

בחדר משכיתו יושב אנטיוכוס העריץ, פניו בוערים ועיניו אדמות כדם.

הנה קם עתה ממטתו אחרי שנת הצהרים, וישת יין ישן לעורר את עורקיו לתחיה, והוא הוגה בזמת תכליתו, וזכרון העבריה היפה עלה על לבו.

– יפה היא כשחר ואיומה כשאול! – דובבות שפתיו בלחש ובמוחו רועש היין – אהבתיה ושנאתיה, ומי יכריע את מי? האהבה או השנאה? אהבה ושנאה, בשתיהן אבחר הפעם; באהבתי אשתיק גלי תאותי… אשק את פּנינה היפה וארוה צמאוני הבוער כאש… ובשנאתי אחנק את הנמרה הארורה המתנקשת בנפשי… אשק ואחנק, אחנק ואשק, עד אשר ישתוק ים תאותי מזעפו ופתחתי בחרבי את סגור לבה, והשלכתי לבה לעיניה ואמרתי: “ראי נא, נמרה ארורה, לבךְ המלא מרמה ותוךְ! בפיךְ אהבתיני ובלבךְ זה חרשת עלי רעה, ועתה הנה זה שכרךְ, לבךְ משלךְ לעיניךְ!…”

ובעוד הוא הוגה באהבתו וקנאתו ומוזג לו כוס יין מחדש, והנה שר ארמונו בא.

– האח, פילוס! – קרא המלךְ – טוב עשית כי באת אלי עתה, ואני כבר חפצתי לקרא לךָ, כי דבר נחוץ לי אליךָ!

פילוס השתחוה ויגש לאטו אל המלךְ וישק כנף שמלתו.

– הטיבה נא המלךְ – אמר בראש כפוף – והגד לי מה חפצךָ.

– מצא נא לי בעיר חרש ברזל אמן, ועשה לי כלוב ברזל גדול, מעשה שבכה וערש ברזל ישים בתוךְ הכלוב, וידות ברזל תהיינה לערש, אשר מדי ישכב שם איש תחבקנה אותו ולחצוהו אל המטה ולא ימוש.

פילוס התפלא על מצות המלךְ; אבל לא נועז לשאל מה חפץ לו בכלוב ברזל כזה.

– ומתי יעשה הכלוב? – שאל את אנטיוכוס.

– עליךָ להאיץ בחרש הברזל כי ימהר ויחיש מעשהו – ענהו המלךְ – כי חפץ אני להושיב את היהודיה היפה בכלוב ברזל, כאשר יאתה לנמרה, ולרתקה אל מטתה באזקים לבלי תעיז להסרב… התבין?…

– משפטךָ צדק, אדוני מלךְ המלכים! – דובבו שפתי פילוס בקול רועד – אבל לדאבון לבי בשורה לא טובה בפי על דבר היהודיה…

ולא יכול שר הארמון לכלות דבריו, כי החל כל גוו לרעוד.

– בשורה לא טובה? – שנה המלךְ ברגזה – מה קרה?

– לא אמצא מלין להביע למלכי את האסון – הוסיף פילוס ופניו התעותו בדברו.

– השמיעני ואדעה! – קרא המלךְ ברוח כהה.

– השאת והשבר כתמם יחד באו עלי! – נאנח פילוס – ומה אענה את מלכי ומה אומר ומה אדבר?

– יבואו דבריךָ כרגע! – הרעים העריץ בקול מושל וירקע ברגליו.

– אהה, מלכי הטוב! – רעד קול פילוס בהתנפלו ארצה – – היהודיה נעלמה מארמון המלךְ כאלו בלעתה האדמה…

– אוי ואבוי! – התפרץ קול מלב אנטיוכוס ופניו חורו כשיד.

פילוס ספק כף על ירךְ.

– אוי לי, אללי לי! – בכה כילד – איךְ אראה ברעה אשר מצאה את מלכי?!

– את שתי עיניךָ אנקר, אם לא תשב לי את העבריה! – רעם המלךְ בשצף קצף ויךְ בשתי ידיו על השלחן עד כי נעו אמות הספים.

– אוי לי, מה אעשה? מה אעשה? – התיפח פילוס וישק רגלי העריץ.

– בן מות אתה! – הרעים אנטיוכוס נוראות וירקע ברגליו – אם לא תשיבו לי את העבריה, הנה אתה וכל החוסים בצל קורתי תובלו לטבח רגע ביום אחד!

– הנה אדוני המלךְ – נועז פילוס להצטדק – לא הרבה לשמרה, וגם המשמר הקטן אשר עליה צוה להסיר…

– האלם דומיה! – צעק אנטיוכוס בקול פרוע – אתה וכל עבדי ערבים לי עליה! שבוע ימים אני נותן לכם להשיבה אלי, ואם לא תמצאוה, אחת דתכם להתלות!

ויאחז בערף פילוס ויוציאהו החוצה בחרי אף.


 

לט    🔗

כל באי שער דמשק יודעים את חכם הרזים ויועץ סתרים סטינוש הזקן, הנודע לתהלה בחכמתו בהליכות המדינה וברב עשרו וגדולתו.

סירון, נציב ארם ומצביאה, לא יעשה דבר אם לא ישאל מראש בעצת סטינוש, כי דבריו כדברי האורים.

והזקן הזה אשר עמו עצה ותושיה, נלכד באחרית ימיו ברשת אשה יפה וסוררת, כנפול אז שמשון בשחיתות דלילה.

לפני זמן לא כביר התודעה לו העלמה המצרית אסנת, ואךְ נפגשו עיני שניהם, נקשר אליה כבחבלי קסם.

וידבר על לב הנערה דברי אהבה, ותקשר גם נפשה בנפשו, וישכר לה בסתר מעון רחב ידים, וימלאהו כל הון יקר, ויבא לעתים לבקרה, ויאמן לה כי תאהבהו גם היא…

וגם עתה הפעם הוא יושב בחברתה, אחרי אכלו אתה ארוחת הצהרים, ובידיה הגישה לו שני בקבוקי יין ישן, ותמזג לשניהם שתי כוסות.

– האח, מה מאשר אני בחברתךָ, אסנת! – קרא הזקן בהעבירו את ידו על חלקת צוארה – לולא את שהיית לי, כי אז כרעתי תחתי מרב עמלי כעש עניני בימי זקנה. האמנם תאהביני, אסנת?

– בכל לבי ובכל נפשי! – קראה היפהפיה בחבקה אותו בזרועותיה – ארורות הנשים ההולכות אחרי הבחורים, כי מי המה רק חברת ריקים ופוחזים, ומי מהם ידמה לךָ, איש גדול וחכם?!

הזקן התרגש וישקה בשפתים דולקים.

– אךְ לזאת יקרא אשה ישרה! – קרא בשמחה וימזג לו כוס.

גם אסנת מלאה כוסה יין ותרימה ותקרא:

– הנני שותה לחייךָ, אלוף נעורי, אם גם לא הסכנתי לשתות!

– ואני שותה לחייךְ, תמתי, אסנת היפה בנשים! – קרא סטינוש בהריקו את הכוס אל פיהו – האח, הנה יין עתיק הוא!…

– לפי טעם זקנים הוא – אמרה אסנת בשפתי רצון – האח, מה מאשרה אני בחברתךָ, ומה תתפלץ נפשי בזכרי כי עוד מעט ועזבתני!…

– אעזבך? – קרא סטינוש בתמהון – מה זה תבענה שפתיךְ, יפתי?!…

– הנה שמעתי כי תצא עם סירון למלחמה על היהודים הארורים…

– אל יפול לבךְ, יפתי, כי לא אלךְ.

– לא תלך?! – קראה בצהלת נפש – הבה נשתה לחייךָ!

ובדברה מזגה שתי כוסות ושניהם שתו שנית; היא שתתה אךְ מעט והוא הריק את הכוס עד תמה.

– הידד! הידד! – קראה אסנת – גבור אתה גם בשתי… וסירון יעשה שם מלחמה בלעדיך?…

– יעשה וגם יצליח…

– התפאר נא עלי כי אדע בגלל מה יצליח! – קראה אסנת – בגלל אשר הנחית אותו בעצתךָ המחוכמה! האין זאת, אהובי?

– חי ראשךְ כי כן הוא! – קרא הזקן – וישקה על לחייה אחת הנה ואחת הנה – ואת דעי לךָ יפתי, כי את אשר לא תעשה החרב יעשה השכל, ואם תכה גבורת איש אלף, יךְ שכלו רבבה; ואני הראיתי את סירון לדעת כי אין שר צבא נושע ברב חיל כי אם בעצת חכם לבב… אבל למה תוסיפי יפתי למלאת את הכוסות? הנה נא ידעת כי לא אשתה הרבה, והמעט אשר שתיתי עמךְ עתה, כבר החל לרתוח במוחי, ואני חש כי עוד מעט ונרדמתי.

– ברחוב לא תלין, אהובי! – קראה המצרית ותלחצנו אל לבה – בחיקי תשכב, אלוף נעורי, חכם הרזים וגדל העצה! לחייךָ, ולאבדן היהודים הארורים אני שותה; האם לא תשתה עמי, יקירי? האמנם תכלימני?

ובדברה הרימה כוסה ותטעם מעט מן היין, וגם הוא הרים את הכוס אשר מזגה לו ויקרא:

– אהובתי היקרה! הנני שותה לחייךְ ולחיי סירון אשר ישא עד מהרה נס נצחון ויביא את ראש המכבי והוקע אותו על מגדל דמשק לעיני השמש!

– כמעט לא אאמין למשמע אזני – אמרה אסנת – כי עם אדיר אשר הכה את אפּולוניוס וישמד את חילו העצום, יפול לפי חרב סירון, ושר הצבא יהודה המכבי אשר לו יאָמר: “אין איש מלחמה כמוהו”, יתן לו ראשו להוקיעו לעין השמש…

– הוא לא יתננו לסירון ברצון – צחק סטינוש מטוב לב ולשונו התנהגה בכבדות בדברו – כי אם סירון יקחנו בחזקה, וכרת אותו מעל כתפיו ויביאנו לדמשק.

– מה אתאוה לדעת איךְ יעשה זאת, אהובי! – קראה12 אסנת ותחבקהו באהבה.

– הוא יעשה זאת בחרבו, אהובתי הפתיה! – הוסיף סטינוש ויצחק.

– אמנם פתיה אני; ובכל זאת ידעתי כי לא בחרבו כי אם בחכמתךָ יעשה זאת; ועל כן מה חפצתי לדעת עצתךָ אשר יעצת לסירון, למען אדע עמק שכלךָ ואתגאה כי איש כזה הוא אלוף נעורי הממתיק לי רגעי חיי…

– מה תתן ומה תוסיף לךְ, אהובתי, הדעת הזאת? הבה אשכב לנוח מעט, כי ראשי כבד עלי והיין הומה… התשמעי?… קול חלילים אשמע!…

– האח, מה מתוקה המית היין! – קראה אסנת ותנח ראשו על ברכיה – בקול השיר אני שומעת, שיר תהלה לכבודךָ כי הכנעת גאון היהודים בחכמתךָ, ובעצתךָ נפל גבורם חלל… האח, אךְ זאת היא עצה! אהובי, כבודי ומרים ראשי! השמיעני נא עצתךָ… אשמענה וידעתי גדלךָ, וידעתי איךְ אכבדךָ…

– הנה סוד כמוס הוא – גמגם הזקן – סוד אשר רק אני והוא נדענו…

– ומה ממךָ יהלוךְ, אהובי, אם אדענו גם אני? – שאלה אותו אסנת ותסלסל מחלפות ראשו – אם תגלנו לי, וידעתי כי אמנם המאשרה אני בכל בנות הארץ, כי התכבדתי להיות אהובת אדם גדול כמוךָ, אשר לא יסתיר גם סודו ממני… ואתה הלא ידעת תמתי כי דבר אין לי עם אדם זולתךָ.

– התשבעי לי כי לא תגליהו לאיש?

– הנני נשבע לךָ בחייךָ היקרים לי מחיי! – קראה המצרית – האין זה די?

– שמעי ושמרי סוד – לחש לה הזקן ולשונו התנהגה בכבדות – הנה יעצתיו שתי עצות, ואם יעשה איזה שיבחר – יצליח. האחת, לעשות בערמתו כי יהודה ומאה מחילו יסתרו במצודת בל ויאמין כי סירון יבוא אליו ומתי מספר מאנשי סודו, ובאמת יבוא עליו כשואת פתאם בחיל רב וימיתהו, ועצתי האחרת, שיאחז סירון בדרךְ המכבי ויתחפש לציר שלוח מאת מלך ערב. הנה כן המית יהודה את אפּולוניוס, כי ידע להתחפש ולשים אפר על עיניו, ועתה יתחפש סירון לערבי אשר גם שד עפתה לא יכירהו, ובא אל יהודה עם מתי מספר מיועציו, מתחפשים לערבים, במלאכות מלכם, החפץ להתחבר עמו להלחם ביונים, ויהודה אשר לא יפון כי מלאכי ערב המה, באשר כן יסבב מראש סירון בחכמתו, יוכה פתאם מכת מות, והיהודים לא ימצאו ידיהם ורגליהם בנפול גבורם, כי אמנם המה המעטים והחלשים מול היונים; אבל גבורת עם תלויה תמיד במנהיגו אשר ידע לעשות מלחמה…

ולא יכול סטינוש דבר עוד, כי עפעפיו החלו להסגר ולשונו כמעט דבקה לחכו.

– האח מה חכמת, אלוף נעורי! – קראה אסנת, ותמהר ותורידהו מעל חיקה ותשכיבהו על מסעד המשי אשר ישבו עליו, ואחרי רגעים מספר נשמע קול נחרו.


 

מ    🔗

שלום, עלמה נכבדה, תמתק לךְ שנתךְ! – קראה עזובה אל שרה בצאתה מתוךְ החדר אשר הביאתה ללון שם הלילה.

– שלום! שלום! – השיבה לה שרה, ותשכב על המטה עיפה ויגעה מעמל הדרךְ.

ותשב עזובה הביתה אל כלב ואל בנה אשר ישבו על יד השלחן ופניהם צהלו.

– הראית מימיךְ פרה יפה כזאת, זקנתי עזובה? – שאל אותה כלב בשובה, ושחוק תענוגים רחף על שפתיו.

– אמנם פרה יפה היא! – אמרה עזובה – ולא לחנם החלותי לכבדךָ בלבי, כי מיום ליום תגדל חכמתךָ במלאכת הציד.

– וכמה היא שוה בעיניךְ, זקנתי? – שאלה כלב.

– לפי דעי יתן כל סוחר נפשות עשרה זהב במחירה – אמרה עזובה.

– עשרה זהב? – עקם כלב שפתיו – הנה גם בעד אחת הפרות הרעות אשר ראה פרעה בחלום, הלא תקחי מחיר כזה!

– צדקת, כלב! – קרא אשר – שוה היא, לפי דעי, עשרים זהב.

– וגם המחיר הזה מעט – אמר כלב בתלונה – כי גם על שלחן מלכים תעלה פרה כזאת, ולא יהיה מעצור למכרה אל הרמון מלךְ או אל אחד הפחות הגדולים… ההתבוננתם אל יפיה?

– אמנם יפה היא להלל! – אמר אשר – אבל הטרם תדע כי ה“סוחרים” מפשיטים את עורנו וכל השכר יהיה להם?

– הנמצא עתה “סוחר” במקומות האל? – שאל כלב בלחש.

– כזה נמצא עתה ביריחו, מהלךְ שלש שעות מפה – ענהו אשר – ועוד מעט והלכתי שמה והבאתי אותו ואנשיו הנה, והוא יקננה מידינו ולקחה מפה.

– טוב שתמהר ללכת, אשר, כי אם תקיץ העלמה וראתה כי אינני ממהר לרוץ עמה ארח, תבין כי דבר לאט עמנו.

– ואם תבין, התברח מפה? – שאלה עזובה – ואנה תלךְ, היערה? ואם גם תלךְ, האין כח בשתי אגרופיךָ להראותה כי חזק אתה ממנה?

– אמנם כן הוא – ענה אותה כלב – אבל טוב כי לא תדע עד מה עד בוא הלום ה“סוחר” ולקחה.

– לךְ ורתום העגלה, אשר! – אמרה הזקנה לבנה – ואקוה כי תשוב הנה מחר לפני הצהרים.

– אם יצליח ה' דרכי – ענה אותה בנה הצדיק – אביא את האנשים הנה מחר בבקר השכם; כי לא בעגלתי אלךְ, כי אם ארכב על סוסי ואעוף אל יריחו כעל כנפי נשר, ועתה ערכי, אמי, את השלחן ואכלתי לפני צאתי.

– כחנוךְ אחי תחסר בטנךָ תמיר ולא תדע שבעה! – קרא הזקנה בתלונה

– ומה אאכילךָ עתה, אחרי הארוחה השמנה אשר באה לפני שתים שעות אל קרבךָ?

– אם לא תראהו אוכל, אות הוא כי הוא ישן – אמרה עזובה – כי רק אכול וישן הוא יודע, וחפץ אחר אין לו בחייו.

– אני חפץ שישקה את סוסי – אמר לה כלב.

– אם יקיץ יוסיף לבקש אכל! – השיבה לו הזקנה – ואני די לי בבני!

– אם תרעיביני, אמי היקרה – אמר לה אשר – היהיה בי כח לצוד לךְ צפרים חיות?… ואת מחירן הלא תקחי את, ולי תתני אךְ מעט…

– רב לכם! למה תריבו? – קרא כלב – לכי, עזובה זקנתי, העירי את חנוךְ אחיךְ משנתו, ואני אאכיל את שניהם בכספי…

– אני הולכת להעירו – אמרה עזובה ותצא אל החדר השני.

שם שכב על הרצפה, על מצע קש וחשש, איש כבן ששים, על יד קיר החדר אשר שרה ישנה שם, וקול נחרו אימה.

– חנוךְ! חנוךְ! – צעקה הזקנה בקול – הקיצה!

ובראותה כי אין עונה שחה ארצה ותפרפרהו.

– חנוךְ! חנוךְ! – הוסיפה הזקנה בקול גדול – הנה השלחן ערוךְ, וחצי העגל צלי ונא, מחכה לךָ!

וחנוךְ הקיץ כרגע משנתו ויפקח עיניו.

– האח, טוב עשית כי עוררתני אחותי – אמר לה בשבתו – כי רעב אני מאד.

– הנה כלב יושב ומחכה לךָ, והוא יאכילךָ לשבעה עצל, עד הבקע בטנךָ כאוב! – קראה אליו עזובה.

חנוךְ התנשא ממקומו, ואחרי העבירו שתי ידיו היבשות על עיניו, הלך בעצלתים אל החדר השני.

– הנה זקני חנוךְ! – קרא כלב בבואו – מה שלומךָ, ישיש? לא יום ולא לילה עתה, ואתה ישן כדוב!

– וכדוב שכול אני רעב עתה – אמר הזקן בהביטו אל השלחן ועיניו פגשו שם כד יין – אבל צמאוני עוד גדול מרעבוני.

– אני מתעצל היום להשקות את סוסי על יד העין הרחוק מפה – אמר לו כלב – ועל כן עוררתיךָ!

ובדברו מזג לו כוס יין.

– הנני שותה לחיי סוסךָ! – קרא הזקן בגמאו את הכוס אל פיו.

– לחיי סוסי? ומדוע לא לחיי?

– כי זכות סוסךָ היא שעמדה לי שאשתה את היין הטוב הזה – ענהו הזקן בצחוק – ועתה הבה לי פת לחם ונתח גבינה, והלכתי להשקותו על עין המים.

ויצו כלב את עזובה לתת לו לחם וגבינה, ויודהו חנוךְ ויצא.

– מה אהבתי את הזקן החכם הזה! – אמר כלב אל אשר בצאתו – היש בו מועיל בביתכם?

– האם לא ידעת את תועלתו בביתנו? – שאלהו אשר – הנה הוא נוסע לפעמים אל יריחו להביא לנו מכולת, ובסור אלינו סוחרי נפשות ישרתם, או יגרשם כליל מפה בדברים בוטים.

עוד כרבע שעה ישב אשר על השלחן, ויאכל וישת, ואחרי כן יצא החוצה לעשות דרכו ליריחו, ותצא גם אמו אחריו.

– אשר בני, – לחשה באזניו בעמדם על יד הארוה – האם לא תדע כי שוה העלמה מאה זהב?

– האלמי, מכשפה! – גער בה בנה – האם לא תדעי כי חד וחלק אני עושה מלאכתו תמיד? לכי ושובי הביתה, ואל ידמה כלב כי יצאת אחרי בדבר סתר, כי לא כסיל אדם הוא כאשר תדמי…


 

מא    🔗

ובארמון אנטיוכוס רק זועה.

כל עבדיו ושפחותיו יודעים כי אם נשבע העריץ הזה להרע ולא ימיר. כצחוק הוא בעיניו לשרף איש חיים ולהתחמם נגד המדורה, וכבר הוציא אלפי אנשים אלי הורג על לא חמס בכפם, ומה גם עתה בהמלט אהובתו מידו ואיש לא ראה ולא ידע! הלא עון פלילי הוא וחטא משפט מות!

ופילוס שר הארמון הוא הראשון אשר יובל לטבח! קדר הוא הולךְ בלחץ יגונו ונפשו עליו תאבל.

וימהר וישלח רצים בכל העיר אקבתנא, ויודיעו קבל־עם כי שפחה ברחה מארמון המלךְ והאיש אשר ימצאנה או יסבב שתמצא, יעשרנו המלךְ עשר רב וביתו יהיה חפשי מכל מס עד דור רביעי.

והנה איש מסכן בא אליו ויאמר:

– אדוני השר הודיע בשם המלךְ כי שכר טוב ינתן לאשר ימצא את השפחה הנמלטה מביתו, ועתה יתבשר נא אדוני כי אני יודע מקומה, אסגירנה אל אדוני, אני ולא אחר!

פילוס לא האמין למשמע אזניו.

– אתה יודע מקום הנמלטה? – קרא ויקפץ ממקומו – האאמין לך?

– חי ציאוס אלהי, כי אני יודע מקומה ואני אסגירנה אל אדוני! – נשבע האיש באלהיו.

שר הארמון אחז בידיו ויקרא:

– מה מאשר אתה האיש! גם אני אתן לךָ אלף כסף מאוצרי אם תמציאנה אלי; אבל הידעת אל נכון כי לא שגית?

– לא שגיתי, אדוני השר! – קרא האיש – כי אני הייתי מוליכה אל מקום מחבואה.

– אתה הולכת אותה אל מחבואה? ספר לי הדבר כמו.

– שלשום אחרי חצות לילה – ספר האיש – נדתי לבדי ברחובות קריה, וארא מרחוק בצל אשה לאור העששית, ואמר אראה נא מי היא הנשקפת הנודדת בלילה לבדה, ואלךְ אל המקום אשר ראיתיה; אבל היא התחמקה ותסר אל אחד המבואות הצרים ותעלם, ואני אשר ידעתי כי קצה המבוא ההוא סתום, הלכתי והתיצבתי בפתח המבוא ואומר אל לבי, אחכה נא ואראה, אם לא תשוב, אות הוא כי היא מתגוררת שם באחד הבתים, ואם תהפוךְ פניה ותגיע אלי, אות הוא כי נכריה היא פה ודבר לאט עמה. עברו רגעים מספר ואחל לשמוע קול צעדים, ועד מהרה והנה אשה נצבת לפני; ראיתי כי נבהלה מאד בראותה אותי, ואנכי קדמתי ואקרא לה שלום.

– ומה תארה? – שסעהו שר הארמון.

– ברגע ההוא לא יכלתי ראות את פניה היטב מפני החשכה; אבל אחרי כן ראיתיה לאור העששית, והיא נערה כבת תשע עשרה יפה מאין כמוה…

– ועתה הוסיפה לספר! – צוהו פילוס ופניו הקודרים האירו.

ויוסף האיש:

– הנערה היפה, שלא ראיתי כמוה בבנות חלוף, בקשתני להוליכה אל רחוב הדגים אל בית־עץ הבנוי בין שני בתי־אבן, ואני הבאתיה אל הבית ההוא, ותשקל שני זהב על כפי במחיר טרחי, ותבא הביתה.

שמחתי על המציאה אשר הקרה אלהים לפני ואחיש פעמי לשכר לי מלון; אבל מדי הגיגי בנערה ההיא ובמסת ידה ובכל הליכותיה, הבינותי כי דבר סתר יצוק בה, ואומר אשובה נא ואראה את הבית ההוא, למען אזכר מקומו, כי כמו לבי נבא לי כי יביא המקרה הזה קץ לעניי ולרעבוני. ויהי בקרבי אל המקום ההוא, וארא שתים נשים יוצאות מתוךְ הבית, ואתחבא ואלךְ אחריהן, ואכר כי האחת היא העלמה אשר הבאתי שמה.

לאטן הלכו שתי הנשים עד בואנה אל רחוב המים, ששם יגורו בני דלת העם, ותגשנה אל אחד בתי העני ותדפקנה על דלתו מספר רגעים ותבאנה שמה, ואני אמרתי אעמדה נא ואראה, התצאנה משם או לא? עמדתי כשעה תמימה, וברגע אשר גמרתי לשוב על עקבי, ראיתי אשה אחת יוצאה מן הבית, ואבין כי היא האשה מרחוב הדגים, והיא הביאה את העלמה היפה הנה. ועתה היא שבה אל ביתה; ולמען אדע אל נכון כי לא שגיתי במשפטי, הלכתי אחריה, והיא אמנם שבה על עקבה ותבא אל רחוב הדגים ותסר אל הבית אשר הבאתי שם את העלמה.

– אודךָ יופיטר אלהי על חסדךָ! – קרא שר הארמון במועל ידיו – לא אשפק רגע כי אמנם היא השפחה הנמלטה מבית המלךְ!

– יהי כן אלהים עמדי! – הוסיף האיש.

– ומאין תדע כי העלמה נותרה ברחוב המים? – שאל אותו פילוס – אולי הוא להפךְ, כי נותרה האשה שמה, והעלמה שבה אל רחוב הדגים?

– הכרתיה לפי קומתה – ענהו איש המסכן – כי העלמה הבורחת גבוהה מן האשה אשר לותה אל רחוב המים; ואל נא יאחר אדוני השר רגע והלךְ עמי והסגרתי את הבורחת אל ידו!

– אחפשנה בשני הבתים ההם גם יחד! – קרא פילוס – ואקוה כי אמצאנה! ובדברו צלל בפעמון וימהרו אליו עבדיו ואחרי רגעים מספר יצא בראש גדוד קטן לתפוש את הנמלטה, והאיש הולך עמם לנחותם הדרךְ.

* * *

וציזוס הגמד אוהב את בת־שבע אהבה עזה, אם גם רם יחש הוא – יוני, והיא רק עבריה…

ובדבר הזה אמנם מזל לישראל, כי בנותיו היפות תישרנה בעיני הערלים המושלים בו, ולא אחת עמדה לו יפעת בנותיו לחלצו מצרה מימי אחשורש עד היום, ולולא היה העם הזה עם דעות ומדות נשגבות, שטהרת חייו ומשפחתו קודמת בעיניו לאשרו ולחיי חמרו, היה מסבב בנכלי ערמה שיהיו לבנותיו היפות מהלכים בהיכלי רוזני ארץ לצודד את לבם, והתחבולה הזאת היתה מועילה רב יתר מצום ותפלה, ואולי גם מחרב שלופה…

ואולי משגה הוא אתי, כי כאשר תגבהנה בנות ציון – תלכנה נטויות גרון נגד עמן ותשכחנה אותו מרב טובה; כי כמה נשים כאסתר ברחוב היהודי?

וציזוס זה הקטן, הגדול מאד בעיני המלךְ, אוהב את בת־שבע; אבל כבר קדם להבאישה בעיניו בגלותו את אזניו כי היא ופנינה מתנקשות בנפשו; כי לא פלל הגמד הזה למצא את לבה…

ומה התפלץ עתה בהודע לו, כי יום אחד אחרי העלם פּנינה, צוה אנטיוכוס לשים אותה בבור ולהאכילה לחם צר פעם אחת ביום, עד הודע דבר על אדות הנמלטה ואז יחרץ משפט שתיהן…

וציזוס יודע משפט אנטיוכוס במבקשי נפשו… ומה יעשה עתה? הן הוא טבל אותה בשחת, איךְ איפוא יתקן את המעות ויפדנה מיד המלךְ?

הרעיון הזה ימלא עתה כל לבו ואיננו מניח לו לישון.

– לוא ידעתי נאמנה כי לא רמתני העבריה – אמר אל לבו – וכי אמנם נכונה היא באמת להשיב לי אהבה תחת אהבתי אותה, כי אז התאמצתי לעשות דבר מה…

ופתאם תפף בידו על השלחן ויקרא:

– למה לי לבקש חשבונות רבים? הנה יפה דלילה זאת כלבנה ואנכי אהבתיה, וגם היא הלא אהבה ענתני, ואיךְ אראה עתה ברעתה? לא! לא! אתאמץ להצילה, אוציאנה לרויה, ואז לוא גם שד שחת היא ונבלה עמה, הלא תכיר טובי ותאהבני…

ובהגיגו ברעיון הזה קם ויצא ברגלים ממהרות מחדרו.


 

מב    🔗

מה מאשרה היא עתה אסנת המצרית בעיניה! אוהבת היא את אבינוס הארמי (אבשלום) בכל לבה, ועתה בידה להראותו את הגדולות אשר עשתה לאות אהבתה אותו, כי מצתה בנשיקות פיה ובעזרת יין ישן, סוד כמוס מלב יועץ בליעל, סטינוש אוהבה, והיא נכונה לגלותו לבחיר לבה אבינוס, וראה את קרבנה אשר הקריבה לו וירצנה.

ולב המצרית הערומה לא טפש מהבין, כי דבר סתר יצוק באהובה ולא למען עשות נקמות ביהודה המכבי, בקש לדעת סוד סירון; אבל אחת היא לה; לוא גם ידעה כי תחרב תבל כלה באשמתה, לא נמנעה מעשות זאת באהבתה את הארמי יפה־התואר.

והארמי הזה בא עתה לבקרה ולא תדע עד כמה צמאה נפשו לשמוע מה בפיה.

– האח, מה אשמח לראותךְ, אהובתי היקרה! – קרא אבשלום בבואו ויחבקנה וינשקנה בשפתים דולקים.

– ואני אשמח שמחה משנה! – קראה אסנת בלחצה אותו בכל חם חושיה אל לבה.

– ואני בשתים אני חי – קרא אבינוס – ואת מצאי חידתי, אהובתי!

– ואני לא אתאמץ למצוא אותה, כי נפעמה אני היום משמחה, ואתה הגידה נא לי פתרון השתים שעליהן תחיה!

– באהבתךְ, אסנת חמדתי, ובתקותי לראות נקם ביהודי הארור יהודה המכבי! – קרא אבינוס וישקה על מצחה.

– אם תאהביני כאשר תחפץ לראות נקם ביהודה המכבי – צחקה אסנת – עלי להשליכךָ דרךְ החלון ולנער חצני ממךָ…

– מה ערומה המצרית הזאת! – חשב אבשלום בלבו – ולה אמר: חדלי, פתיה, מדברי הבל ואל תכאיבי לבי!

– אחת היא לי מה בלבךָ – אמרה אסנת ותסלסל שפמו השחור – ואני אהבתיךָ, ועל כן אקריב לךָ קרבני… הנה הוצאתי סוד כמוס מלב החמור הזקן, סטינוש אוהבי, כי השקיתיו יין, ועתה אגלנו לךָ כחפצךָ, התישר זאת בעיניךָ?

אבשלום נפעם בשמעו זאת; אבל התאמץ להסתיר סערת לבו.

– אם תישר עצתו בעיני לרעת יהודה המכבי – השיב לה אבינוס – אז חסד אלהים עשית עמדי; כי לא תוכלי לשער בנפשךְ, אהובתי, עד מה התאויתי לראות נקם באיש ההוא; ואם לא טובה העצה, אז הנני נכון להשמיעךְ אחרת טובה ממנה, ויעץ אותה סטינוש אהובךְ לסירון והשמיד את שונאי על נקלה… ואם אחרי זאת תחשדני, אהובתי, כי דבר לאט עמי, אות הוא כי לא תאהביני, כי במקום אהבה שם קננה גם אמונה…

דבריו אלה אשר התמלטו מפיו בשפה נמרצה, הרחיקו ברגע ההוא כל חשד מלבה כי לחפץ אחר נכסף לדעת סודות המלחמה.

– אחת היא לי, כבר אמרתי לךָ, לאיזה חפץ בקשתני לדלות סוד מלב חמורי הזקן – ענתהו אסנת באהבה – ואתה דע לךָ, אהובי, כי שתים יעץ סטינוש על יהודה, ובאיזה עצה שיבחר סירון, יצליח דרכו.

ותספר לו אסנת דברי סטינוש ותוסף:

– ואני אף כי לא ידעתי תחבולות מלחמה, אבין כי אם כה או כה יעשה סירון, לא יעמוד ראש היהודי הארור עליו… האין זאת, אהובי?

– אל תקראי לזקנךְ “חמור”, כי אם נשקיהו בשמי ואמרי לו כי אין כמוהו ביועצי בליעל! – קרא אבינוס ברגש בהחזיקו בידה – כי אמנם זאת היא עצה לא ידעה גם השטן!…

– ומה אשמח כי הולכתי שולל יועץ חכם כזה ודליתי צפונותיו! – קראה אסנת בגאון – וכל זאת בגללךָ, אהוב־לבי, ובגללךָ עוד אחשפהו חשפה, וכאשר אריק אוצר כספו, נמלטה שנינו מפה ובאנו אל ארץ אחרת וחיינו חיי אהבה ותענוגים, האין זאת, אהובי?!…

– כן יהיה כאשר אמרת, אהובתי, – אמר לה אבשלום, ואחרי שבתו עוד כשעה אחת בחברתה, נשקה באהבה וילךְ.

– האח, בת־שבע! בת־שבע! אשתי היקרה, אךְ לךְ, אךְ לךְ ערגה נפשי ואל לזרות אתךְ! – דובבו שפתיו בלכתו ברחוב – אבל מה אעשה, וחובתי לעמי הנרמס ברגל ולארצי הנטמאת בחלאת היונים, קוראה אותי: לךְ ועזור להלחם, אולי תושיע את עמךָ… כל עקוב יהיה לי למישור וכל הדרכים נכוחים לי וישרים, אם רק יובילוני אל המטרה הקדושה להציל את עמי מכף נוגשיו…

וימהר אבשלום ויבוא על גבול ארם ויהודה, וימצא שם את דניאל רעהו, ויספר לו בשמחה איךְ עלתה בידו לצודד את לב אהובת סטינוש ואת אשר גלתה לו באהבתה אותו, בדלותה סוד מלב אוהבה יועץ סירון.

– הגדלת לעשות, אבשלום יקירי! – קרא דניאל בצהלת נפש – ותעש תשועה גדולה בישראל כיום הזה! כי לא אשפוק רגע, כי מלבד אשר ינצל עתה גבורנו וחילו מרעה, יפול עתה סירון בשחת עשה וכל חילו ינתן בידנו. קום עד מהרה ונלכה אל יהודה, כי גם אני כבר כליתי מלאכתי במקום הזה בהביאי מענה יהודה אל הרקילוס הבוגד, ועתה יקר לנו כל רגע, כי העת קצרה.

ויקומו שני האנשים וילכו אל יהודה המכבי.


 

מג    🔗

ושרה היפה בבנות ציון, ההולכת לבקש את שלום דודה ובחיר לבה בצבא יהודה סביבות בית־חורון, נפלה עיפה על המטה אשר נתנה לה עזובה בביתה על יד היער, ומבלי דעת רגשות פועלי און סביבה, החלה לנום שנתה.

ופתאם נעורה לקול צעדים על יד מטתה, ותפקח עיניה ותבט כה וכה, אבל לא יכלה ראות מאומה מפני החשכה, ותחשוב כי חלום הוזה הוא, ותחפץ להפוךְ פניה אל הקיר ולנום שנתה, אולם פתאם חשה יד אדם נוגעת בה ותחרד ותלפת ותתר כנשוכת נחש ממקומה.

– מי פה? – קראה בקול עז ותשב על המטה.

– אל תחרדי, בתי! – שמעה קול עונה – כי לא יקרךְ רע, ואני באתי להצילךְ מן הרעה הנשקפת לךְ…

זעה קרה כסתה כל גוה בשמעה זאת.

– מי אתה ומה הרעה הנשקפת לי? – שאלה את הקול בתוךְ החשכה.

– אחי עזובה גברת הבית אנכי – ענה אותה הקול – ואת לא ראיתיני, כי מדי אכלךְ על השלחן שכבתי בחדר השני על מצע תבן, כי שם משכבי, ואחרי כי הובאת אל החדר הזה, שמעתי כי האשה ובנה ומוליכךְ חורשים עליךְ רעה. נערה יקרה! איש זקן אנכי, כל ימי החייתי נפשי מעמל כפי, ועתה בימי זקנה, ככלות כחי, עלי לצפות לשלחן אחותי; אבל אשה רעה היא מאין כמוה, ולוא השלכתי אל גי התפת, כי אז נעים לי שבתי שם מאשר במעון נחשים זה…

– קולךָ איש זקן – ענתנו שרה – יצלצל כקול הכנור באזני וימתיק לי מרורות המקרה אשר הביאני הלום, ועתה הגידה נא לי מה הרעה הנשקפת לי במקום הזה?

– לפני השמיעי אותךְ דבר – אמר־לה הזקן – אני חפץ להתנות עמךְ לבל תפעם רוחךְ בשמעךְ דבר מר מפי, כי יקר קור רוח בעת צרה, ואם יתפלץ לבךְ ואבדה חכמתךְ ורחקה ישועתה ממךְ.

– צדקת, איש טוב! – ענתהו שרה ברגש – ואתה דע כי אף כי אשה אנכי, בכל זאת די כח בלבי לשאת כבד יד המקרים, ואני נכונה לשמוע עתה דבר מר ולבלתי הפעם עד אבוד לבי.

– ועל כן אמצי לבךְ ושמעי – אמר לה חנוךְ – כי מתנכלים האנשים למכרךְ לשפחה…

– מה? – התפרץ מלב שרה – הם חפצים למכרני?

– הנה הבטחתיני כי לא תפעם רוחךְ, ומה הקול אשר התפרץ מלבך? דעי, אמללה, כי אם תעירי את אחותי, אז לא תועילךְ עוד צעקתךְ.

– טוב, לא אשמיע קולי עוד! – אמרה שרה אליו בלחש ובקול רועד – ואתה, איש טוב, ספר לי מה הם חפצים לעשות בי.

– כאשר עשו ואשר הם עושים בעלמות אחרות הנופלות ברשתם – ענה אותה הזקן – למכרךְ לסוחרים בנפשות אדם במחיר לא מעט, כי עלמה יפת תאר את, והם ימכרוךְ לאחד העשירים להשליכךְ ההרמונה…

רעדה אחזה את שרה למשמע הדברים וחם קדחת לוהטת החריד את כל גוה; אבל אמצה את לבה ולא הרימה קולה.

– הנה כי כן התעני אלהים אל מאורת צפעונים! – נאנחה במרירות – ואני לא שמעתי בקול המזהירים אותי מלכת את הנבל אשר התחפש לכבשה תמימה!

– בן אחותי, אשר פי שנים לו ברוח אמו, נסע מפה, ומחר בבקר יביא הלום את הסוחר בנפשות אדם ומלויו, ואחרי המכרךְ לו במחיר רב, יקחךְ בחזקה אל מקום אשר לא תשובי עוד משמה, כי בעוד אשר יעמוד יפיךְ, תהיי כלי חפץ לבעליךְ להשקיט סערת תאותיו הנשחתות, וכאשר תבולי ישימךְ לשפחה, ועבדת עבודת פרךְ כחמור גרם; ועל כן אין דרך; אחרת לפניךְ כי אם לברוח מפה.

– האם לא ישיגוני ברדפם אחרי?

– אני אורךְ הדרךְ, בו תברחי! – ענה אותה הזקן בחמלה – ואת מהרי ולכי אחרי!

כנסה מנוסת חרב קפצה שרה מעל המטה, ותמהר ותשם אדרתה עליה ותצא אחריו החוצה.

לאור הירח אשר צף בקצה השמים, התבוננה אל פני הזקן אשר שערותיו הלבינו כשלג ונוצצו כרצי כסף, ויהי בעיניה כאליהו מלאךְ השלום, שלוח ממרום להצילה.

– מה יקר חסדךָ, איש טוב! – אמרה אליו בהחזיקה בידיו היבשות – ואתה הואילה נא וקחה מידי מעט כסף לאות תודתי!

– חלילה לי מקחת מידךְ משאת מאום! – אמר לה בלחש – גלמודה את פה בערבה אשר לא ידעת וגם אגורה אחת יקרה לךְ עתה, ואת מהרי ולכי אחרי!

– הנה שני דרכים לפניךְ! – אמר לה אחרי הביאו אותה אל מסלה אחת, הרחק מן הבית – הדרךְ האחד הוא ליריחו עיר התמרים, ואם תלכי בו תפגשי את בן אחותי הנבל בלוית הסוחרים בנפשות אדם, ועל כן עליךְ ללכת בדרךְ הזה לימין, ההולךְ אל העיר הקטנה עזה, כמהלךְ חמש שעות מפה; אבל דעי כי לעתים יפגשו בו שודדים, האורבים כחתף לעוברי ארח; אולם האם לא טוב נפול בידם הלוקחת הון, מנפול ביד ה“סוחרים” המאבדת את הנפש?…

– משניהם כאחד ישמרני ה'! – נאנחה שרה – אבל מה אעשה? התוכל, איש טוב, לתת לי איזה נשק?

הזקן מהר אל הרפת, לא הרחק מהם, ויביא אליה חרב קטנה וישנה.

– הנה הנשק הזה מצאתי זה לא כבר על עין המים – אמר לה בתתו את החרב על ידה – אותה קחי ולכי לשלום ואלהי ישראל ישמרךְ מכל אסון בדרךְ!

ומה נבהלו פתאם בשמעם את קול עזובה קורא:

– חנוךְ! חנוךְ! איכה?

– מהרי המלטי! – לחש הזקן באזני שרה – והשמרי לנפשך! ושרה נשקה ידו ותמלט היערה.

– חנוךְ! חנוךְ! איפה אתה?! – נשמע שנית קול עזובה.

ויתגנב חנוךְ בלאט אל אחורי הבית וישכב ארצה תחת העץ.

– חנוךְ! חנוך! איכה! – הוסיפה עזובה לקרא בגרון בלי חשךְ.

– הנני! הנני! – ענה אותה חנוךְ בהתנשאו.

ותראהו הזקנה ותגש אליו.

– עצל נבזה! – קראה אליו בקצף – הנה מלא כל הארץ משכבךָ; גם במדורות שאול תשכב ותישן במנוחה! ומה המשכב אשר בחרת לךָ תחת העץ?

– הנני עיף מאד ותרדמה נפלה עלי.

– עיף? ומה עשית כל היום לבד מאכול? ומה עשית כל הערב? האורחים רבים עתה בביתי לשרתם? הנה רק נערה אחת אתנו, ואני שרתיה ולא אתה! ידעתיךָ, עצל! עיף אתה מרב שנה!

– אבל מה חפצךְ, אחותי? ומה כל הצעקה?

– הנה שמעו אזני קול צעדים בביתי – אמרה לו עזובה – האמנם אתה בבית?

– עיף הייתי, ואחרי השקותי את הסוס על העין, שכבתי לנוח תחת העץ וארדם.

– ואני אומרת לךָ כי שמעתי קול צעדים בביתי וגם בסבוב הדלת על צירה.

– הנה כה נדמה לךְ, אחותי! כי מי יבוא הביתה אחרי חצות לילה?

– קום, חנוךְ, ולךְ אחרי! – אמרה אליו אחותו.

אנה תוליכיני ואני עיף וחסר שנה!

– הבה נראה אולי התהלכה הנערה בחדרה אשר בכנף הבית?

– הנערה? איזה נערה?

– הטרם תדע כי נערה באה הלום ללין הלילה? אבל למי אדבר? הנךָ ישן תמיד ולא תדע עד מה! קום ולךְ עמדי!

בעצלתים החל חנוךְ להתנשא ממקומו וילפות בעץ אשר ישב תחתיו כאלו אין בו כח לקום.

– עצל נבזה! – צעקה אחותו בקול – התקום? או אשכר אנשים להקימךָ?

– ומה כל החרדה? – שאלה חנוךְ בנפלו אחור – הנה עיף אנכי וחסר שנה, חכי כמעט רגע ואקומה!

ואחרי חגרו שנית כחו קם בעצלתים ממקומו.

– התשמעי, אחותי? – קרא פתאם בחרדה13 – הנה שמעתי קול צעדים בתוךְ הרפת.

עזובה נתרה ממקומה בחרדה.

– מהרה וראה מי שמה! – קראה אליו ותסוג לאחור.

– אמנם סכנה היא – אמר חנוךְ בנחת קולו – אבל מה אעשה ואת מצוה אותי.

וילךְ לאטו ויפתח את דלת הרפת ויבא שמה.

כרבע שעה התמהמה הזקן בתוךְ הרפת ואחותו עמדה בחוץ ותחכה לו, ובראותה כי איננו יוצא, החלה לקרא בקול

– חנוךְ! חנוךְ! הישן אתה? המת? התצא משם?

וחנוךְ יצא לאטו מתוךְ הרפת ויסגר בעצלתים את הדלת, ואחרי כן נגש אל אחותו ויאמר לה לאט ובנחת, כי לא מצא שם דבר.

– יבלעךָ המות, עצל! – קראה אליו בחמה שפוכה – ומי יתן ומצאת שם מלאךְ מותךָ! קום ולכה עמדי הביתה, וראיתי מה הנערה עושה שמה?

הזקן חפץ למצא עת, למען תרחיק הנמלטה ללכת ולא ישיגוה עוד רודפיה; אבל לא יכול עוד להאריךְ בעצלותו, וילךְ עם אחותו אל כנף הבית ששם חדר שרה.

מד

וסירון שר צבא ארם כבר ערוךְ למלחמה על יהודה. חמשה ועשרים אלף גבורי חיל אסף על דגלו, וכל מלכי הגוים הקטנים אשר צרה עינם ביהודים ונצחונותיהם, שלחו צבאותם אל סירון לעזרו במלחמה.

וישם עליהם שרי אלפים ושרי מאות ויחצם לגדודים קטנים וגדולים, וגם לידידו החדש הרקילוס נתן אלף איש בחור, וישלחהו אל מצודת בל ההרוסה.

והרקילוס אשר כבר קבל מענה יהודה ביד דניאל כי הוא, יהודה, ומאה איש מחילו ימצאו בתוךְ המבצר, התברךְ בלבו כי על נקלה ילכד עתה האריה במצודתו, ואם איזה מקרה יעצור את יהודה מבוא אל המבצר, הנה יבוא אליו סירון במסוה איש ערב, שלוח מאת המלךְ, וימיתהו בתוךְ אהלו כאשר עשה יהודה לאפּולוניוס.

וכבר ראה בחזון לבו כתר מלכות בראשו, כי היתכן שלא יתן לו המלך איזה ממדינות מלכותו למלוךְ עליה, אחרי המיתו את הגבור העברי אשר עשה שמות בצבאות היונים? וסירון הלא הבטיחהו מלוכה לא אחת ושתים וגם זאת הועילה שיהפךְ לבוגד…

והנה בא היום! הרקילוס ואלף האיש באו בקרבת מבצר בל, וישאר את אנשיו בתוךְ הכפר הקרוב כשלש מאות צעדים אל המצודה ויצום לאמר: אם תשמעו קול חצוצרה ובאתם וסבותם את המצודה!

ויקח חמשים איש עמו ויקרב אל המקום, והנה דניאל לקראתו.

ויקפץ הרקילוס מעל סוסו, ויגש אליו ויאמר לו בלט:

– הנה סירון הולךְ עמי והוא נמצא בתוךְ חמשים האיש אשר אתי, הכבר נמצא יהודה ידידי בתוךְ המבצר?

– היום בבקר בא שמה – ענהו דניאל במסוה תם על פניו.

– ומה מספר חילו? המאה איש כאשר יעצתיו?

– גבור חיל כיהודה לא יקח מאה איש בעבור החמשים – ענהו דניאל בתם רוח – הוא אמר לי כי רק חמשים איש דים, ויקח רק חמשים.

עיני הרקילוס אורו.

– לךְ והגד ליהודה כי באתי והבאתי אליו את סירון בחמשים האיש אשר אתי! – אמר הרקילוס אל דניאל בשפה נמרצה.

– הנני הולךְ להגיד לו! – קרא דניאל בשמחה גלויה ויבא אל המבצר.

ובדרךְ דלת נסתרה בקיר החומר, יצא דניאל אל מחבא חיל המכבי.

ויריע הרקילוס בחצוצרה ויאספו אליו אלף גבוריו מתוךְ הכפר, ויצום לבוא אל המבצר, ויבואו שם כשמנה מאות איש, ומאתים מהם נשארו בחוץ, לתפוש את היהודים אשר ימלטו דרךְ החומה הנשברה; אבל לתמהון לבבו לא מצא שם נפש חיה, ויצו לחפש בתוךְ קירות החומה ובכל המחבואים אשר במבצר, ולא נמצא איש.

ויהי הוא עושה כה וכה בתוךְ החומה ההרוסה, ופתאם הגיע אל אזניו סאון ברעש מן החוץ, קול גדול כקול המות ים והמולה נוראה אשר הסכין לשמוע רק בים הרג רב, ויפג לבו, כי ראה כי עשו היהודים בעקבה, והם מתנפלים עליו מן החוץ, ויצו את חילו לצאת כרגע מתוךְ המבצר, ויהי הם מתפרצים לצאת דרךְ הדלתות והשערים, וצבאות היהודים קדמום בחרבות ורמחים ובחצים שנונים, ואלה אשר אמרו להמלט דרךְ קירות החומה ההרוסה ממעל, ירו עליהם המורים מכל עברים חצי קלע, ויפלו אחד אחד ארצה כעמיר מאחרי הקוצר.

והרקילוס אשר אמר בלבו כי לא ידעו היהודים מעלו ויחשבוהו לאוהבם אשר הביא אליהם את סירון וחילו למען השמידם, יצא מתוךְ אחד הדלתות החוצה וישא נס לבן לאות שלום, ויכירהו יונתן אחי יהודה ויצודהו חיים.

– אדמה, אדוני, כי תדעני ותדע מי אנכי – אמר אליו הרקילוס – ועתה השב לי תודה כי נתתי בידךָ חיל ארם!

– ומי אתה האיש? – שאלהו יונתן כלא יודע מה.

– אנכי הרקילוס ידיד אחיךָ אשר שלחני לרגל בחיל ארם – ענהו בערמה – ועתה נתתי בידךָ תשועה גדולה…

– האמנם הרקילוס אתה? – קרא יונתן – ואיה סירון שר צבא ארם בתוךְ החללים?

הרקילוס נבוךְ רגע; אבל עד מהרה התחכם לענות:

– סירון הוא איש מלחמה מנעוריו ובלי שפק החל להבין כי דבר לאט עמי ויותר בתוךְ הכפר.

– ואיה איפוא פיךָ אשר אמרת כי רק חמשים איש עמךָ ובתוךְ החמשים נמצא גם סירון?

הרקילוס נבוךְ שנית; אבל התחזק להסתיר מבוכתו ויענהו:

– לא אמרתי זאת, אדוני!

– לא אמרת? דניאל גשה אלי הנה!

והנה דניאל יצא מתוךְ החיל, ויתיצב נוכח פני הרקילוס, אשר חורו כשיד.

– בוגד! – קרא דניאל – לולא אני ואחד מרעי שגלו מעלךָ, כי אז המת גבורנו, משיח ה'! ועתה הנךָ ברעתךָ! צדיק מצרה נחלץ ואתה, נבל, נפלת ברשתךָ!

– אסרוהו בכבלי ברזל והוליכוהו אל אהל יהודה! – הרעים קול יונתן ומצותו נעשתה כרגע.


 

מה    🔗

ורחוב המים אקבתנא היא משכן לדלת העם. על הרב יגורו שם עושי מלאכה במים, חרשי ציים, מושכי רפסודות ודיגים.

אל אחד הבתים הקטנים והדלים ברחוב ההיא הובאה פּנינה בליל המלטה מבית המלךְ, אל אחות מחלה, אשר אישה דיג ועל צידו יחיה הוא וביתו, המלא ילדים קטנים עם גדולים.

ומחלה אשר הביאתה אל אחותה, היא אשה חכמה ומבינה דבר לאשורו, ותזהר את פּנינה לפני שובה אל ביתה, להזהר מאד ולבלתי השאר בבית הזה זמן כביר, כי יראה מפני האיש המסכן אשר הביאה אליה פן הבין כי דבר לאט עמה ויתחקה על שרשי רגליה, ובצאת פקודה מאת המלךְ לבקשה, ושכר ינתן למוצאיה, יהיה הוא הראשון אשר יתאמץ למצא את העשר.

ויהי בבקר, וילבש אדוני הבית, ושמו ירוחם האלקושי, את פּנינה בגדיו הישנים, ויתן חכה בידה ויקחנה אל סירתו ותצד שם דגים עם שני האנשים, שכיריו, עושי מלאכתו, ולעת ערב קחה אחד מהם אל ביתו והוא איש זקן נכבד ויציגנה לפני אשתו הזקנה ויאמר:

– הנה הנער הזה בא מארץ רחוקה והוא הולךְ להלוות אל מחנה יהודה להלחם מלחמת ה' בגבורים; אבל מאפס כסף נשאר בעיר והשתכר לירוחם האלקושי, ובעוד ירח ימים, בהיות בידו די מחסורו, יעשה דרכו.

ותצהל האשה לקראת בואו ותקבלהו באהבה ובזרועות פתוחות.

ולירוחם האלקושי אחות יפה, נערה כבת עשרים שנה בעיר הקרובה, ויהי בהודע בעיר כי שפחה ברחה מבית המלךְ ושכר רב ינתן לאשר ימצאנה, וימהר ירוחם ויביא אליו את אחותו, והוא ומחלה אחות אשתו שמו דברים בפיה, ותשב הנערה בביתו.

– אשרי אדם מפחד תמיד – אמר ירוחם אל אשתו בשבתו עמה לעת ערב בביתם וגם דבורה אחותו בבית – ואף כי רחוק להאמין שיבקשו פה את הנמלטה, בכל זאת הן לא נדע את כל המתרגש שם בחוץ…

– רק לעניי עם יקרה אלהים מפעלים טובים! – אמרה האשה בתלונה – לעשירים יוסיף הון ועניים יזכה במצוות.

– ואני מה מאשר אני כי זכני אלהים להיות מחסה לאיש מפני צר! – קרא ירוחם בשמחה – ולוא נגלה אלי אליהו ואמר לי: ירוחם! אלף אלפים ככרי זהב אתן לךָ, או אזכךָ במצוה זאת, כי אז בוז בזיתי לעשר והצלתי עשוק מיד עושקיו…

– וגם אני עשיתי כמוךָ! – קראה דבורה – כי שקר הכסף והבל ההון ותבל בחסד וצדקה תוסד!

– וגם אני חלילה לי מחשוב אחרת – אמרה האשה – אבל אתפלא מדוע יקרה אלהים רק לעניים ענינים כאלה לענות בם…

עוד הדברים בפיה וקול רעש גדול ומשק חרבות נשמע מבחוץ, ועד ארגיעה נפתחה הדלת לרוחה ופילוס שר הארמון וארחת שוטרים ואנשי צבא התפרצו הביתה.

– הנה נמצאה פה עלמה אשר ברחה מבית המלך! – קרא פילוס בשפה נמרצה.

– סלח נא לי, אדוני השר, אם אומר לךָ, כי לא ידענו דבר – ענהו ירוחם – ונהפוךְ הוא, כי ברגע הודע במקומנו כי שפחה ברחה מבית המלךְ, מהרתי לבקשה גם אנכי, אולי אמצא את השכר אשר יתן המלךְ למוצאיה…

– שקר אתה דובר! – קרא פילוס וירקע ברגליו – הנערה אשר ברחה מבית המלךְ הובאה הנה, ואתה השיבנה כרגע אם חפץ חיים אתה!

– לשוא תפיל עלי, אדוני השר, בלהות צלמות – הוסיף ירוחם – כי נקי אנכי מן האשמה אשר תשת עלי, ונערה כזאת לא ראיתי ולא ידעתי!

– ראית וידעת! – קרא איש המסכן אשר יצא ברגע ההוא מתוךְ האורחה ההולכת את שר הארמון – ואני בעיני ראיתי שלשום אחרי חצות לילה, כי אשה אחת מרחוב־הדגים הביאתה הלום, וכפי אשר נודע עתה, האשה ההיא גיסתך!

– אדוני השר! – אמר ירוחם אל פילוס – עתה נודעה לי סבת המשגה אשר אתךָ, כי אמנם נערה הובאה אלי שלשום אחרי חצות לילה; אבל אחותי היא הבאה מעיר קטרון, והיא לפניךָ, אדוני, ראנה אם זאת היא הנמלטה?

ויפן ירוחם הצדה ויקרא:

– דבורה גשי אלי הנה!

ואחותו נגשה ותשתחו לפני השר, אשר התבונן אליה רגע, וישתומם על יפיה.

– הזאת היא אשר פגשת בלילה תועה ברחובות קריה? – שאל פילוס את המסכן.

האיש התבונן אליה ויאמר:

– השמיעיני קולךְ, עלמה, כי לא אוכל הכר מראיךְ, באשר חשכת הלילה הפריעתני מראות פניךְ.

– ואני אמנם הכרתיךָ! – קראה דבורה בשפה נמרצה – וזה לךָ האות כי שכור היית אז ותחפץ לנשקני.

– שקר, אדוני השר! – קרא האיש – כי מעודי לא בא יין אל פי – וגם קול הנערה הזאת שונה…

– שכור היה אדוני השר – הוסיפה דבורה – ובפגשו אותי אמר לי “אם מלאךְ את ברכיני ואם בת אדם הבה אשקךְ”… האמנם תכחש זאת, האיש?!

– אמנם כן הוא! – גמגם האיש בתמהון.

– ואני נתתי לךָ שני זהב בעד מהלךְ קטן, איךְ נועזת אחרי כן להתחקות על שרשי רגלי?! – קראה אליו העלמה בקצף – ועתה שמע נא, אדוני השר, את הקורות אותי: שלשם לעת ערב יצאתי מעיר קטרון ללכת אל אחי, אדוני הבית הזה, ויפול הסוס בדרךְ, ואני אמרתי אעברה נא ברגלי לאקבתנא, והנה ירט הדרךְ לנגדי מפני חשכת הלילה, ואבוא העירה בדרךְ אחרת ולא הכרתי בה אף רחוב אחת, עד כי שפקתי אם לא נתעיתי אל עיר אחרת, ובעוד אני תועה ברחוב, נקרה האיש הזה לקראתי ואבקשהו להוליכני אל רחוב־הדגים, כי אמרתי אלין בבית מחלה אחות אשת אחי, באשר חשבתי כי רחוב־המים רחוקה מאד ממני, ויהי בהביא אותי האיש אל מחלה, ואני בחמלתי עליו נתתי לו שני זהב שכר טרחו. אמרה לי האשה כי בלילה הזה אין מקום ללין אתה, ותוליכני אל אחי ותשב הביתה. ועתה אם יש בי עון המיתני נא המת, ואחי מה כי תעוללו עליו עלילות ברשע?!…

פני המסכן חורו כשיד, כי גם הוא האמין עתה כי היא הנערה אשר פגש ברחוב אם גם קומתה וקולה שונים.

– אין זאת כי משגה הוא אתי! – אמר אל לבו – וכמעט משגע אני עתה ממראה עיני וממשמע אזני… אהה, מסכן! מסכן! אוצר נחמד ראית לפניךָ, ותיקץ – והנה חלום!…

פילוס התאנה למרות חפצו בראותו כי אמנם לא זאת היא פנינה הנמלטה.

– מה אעשה עתה? – שאל את נפשו – הנה קויתי כי פה אמצאנה ותקותי מפח נפש, כי שגה האיש ברואה… ואיךְ אשא פני אל המלךְ?

ופתאם חלף רעיון בליעל במוחו: הנה העבריה הזאת יפה כאילת השחר, אתפשנה ואביאנו אליו ואכפרה פניו!…

– או אולי לא תישר בעיניו? אחת היא! מה מני יהלוךְ? אנסה להציל חיי ואולי אצליח?!…

– נקית, אתה האיש, מן האשמה! – אמר אל ירוחם אחרי רגעי דומיה, ואל דבורה פנה ויאמר:

– ואת, נערה עבריה, קומי ולכי אחרי אל בית המלךְ!

– נערה עבריה, כן דברת אדוני! – ענתה דבורה – ואני אתגאה מאד כי עבריה אנכי; אבל מה לעבריה בבית המלךְ היוני? הנה הוא שונא את בני עמי ואוכלם בכל פה, ומי אני כי אבוא אל המלך?

– אל בית המלךְ תלכי אתי! – קרא פילוס – ואת אל תעמיקי שאלה, כי רב לךְ כי מצאת חן בעיני לחשוב כי יתאו המלךְ יפיךְ!… מהרי ולכי אחרי!

רעדה אחזה את דבורה ואחיה ואשתו למשמע הדברים האלה.

– תנה, אדוני, לנערות אחרות את הכבוד הזה – דברה אליו דבורה ברגזה מסתרת – כי החסר ערביות, צידוניות ובנות כושיים רמות יחש אתה, אדוני, בארץ הזאת?! ואני רק עבריה נתעבה, בת העם הנרמס ברגל כל חיה וכל בהמה… הרף, הרף, אדוני, כי לא אלךְ!…

– לא תלכי? – שאל פילוס וצחוק רעל נראה על שפתיו – קומי, פתיה, ולכי אחרי! התחפצי להנשא על כפים כילדה קטנה?!

דבורה נטתה מבלי משים הצדה, כאלו חפצה לנוס אל החדר השני.

– תפשו בה! – הרעים פילוס בקולו, ועד ארגיעה כתרוה שוטריו ויאחזו בה.

– שאוה על כפיכם! – רעם קולו שנית.

ככפירה התנפלה דבורה על האנשים אשר שלחו ידם בה להרימה, ותגזר בם על ימין ושמאל ותאמר להבקיע לה דרךְ ולהמלט החוצה; אבל התוכל נערה רפת כח להלחם בשלשים איש חמושים ואנשי זרוע?

עד מהרה תם כחה, ואף כי עזרו לה במלחמה אחיה ואשתו, הנה לא יכלו שלשתם עמוד בפניהם, ואחרי רגעים מספר הוציאוה בחזקה מן הבית, ותובל אל בית המלךְ אסורה באזיקים.


 

מו    🔗

ובת־שבע כלואה בבית הבור. מאכלה, לחם צר, ומימיה במשורה, יורידו אליה אל המערה שהיא קבורה שם חיים, ופני אדם לא תראה ואור השמש לא יחדור אליה, ולא תדע להפליא ביין יום בין לילה.

– ארור ציזוס הגמד שלא נתנני להמלט דרךְ החלון! − היא מתיפחת בשבתה על הקרש שהוא ספסל לה וגם מטה – אבל למה אאור אותו? הנה הוא עובד את מלכו באמונה, ואת אשר ראה ושמע בדברי את פּנינה הגיד למלךְ.

רגע שקעה בהמון מחשבות בלולות ואחרי כן הוסיפה להגות:

– ב“אמונה”? חה־חה חה! לוא עבד את מלכו באמונה לא נשא אלי עיניו ולא בקש אהבתי, והוא הלא הבטיחני להוציאני מבית המלךְ ולהושיבני במעון בפנה נסתרה להיות פילגשו… האמנם הבין הגמד הנבזה הזה כי מרמה בפי ועל כן נתנוני פתאום בבור?!… לא! לא! הדבר נעשה לפתע פתאם וגם הוא לא ידע; כי אמנם אוהב הוא אותי בכל חם תאותו הנשחתה וכל ישעו היה לקרוא לי דרור…

האמללה נתרה ממקומה כי נדמה לה שתשמע איזה תנועה מחוץ לקברה, ותט אזניה ולא שמעה דבר.

– רגשת העכברים היא! – דובבו שפתיה בלחש – אודךָ ה' על כי באתי עד הלום! ואם אמותה פה, ימתקו לי רגעי חיי האחרונים בזכרי כי הצלתי נפש נקיה משחיתות פועלי און… אהה, פּנינה היקרה! מי יתן וידעתי כי נצלת ולא תפלי שנית ביד העריץ האורב לכבודךְ, כי אז מתי במנוחה… אבל לא! לא! איךְ אמות במנוחה והזר הארור מתהלךְ באשמיו וירחץ הליכיו בדם עמי האמלל, ואני אשר עוד מעט והייתי המאשרה לראות ראשו כרות בחרב אשר הבאתי לחברתי, קבורה חיים בקבר צר, ומי יודע כמה ימי עמל ומצרי שאול עוד מנו לי בטרם אמות!…

ופתאם הקשיבה שנית תנועה קלה מחוץ למאסרה, ותט אזניה ותשמע מפתח מסתובב בדלת הברזל, ועד ארגיעה פרץ זרם אור אל עיניה אשר לא יכלו נשוא אותו ותכסן בשתי ידיה.

– אהובתי האמללה – שמעה קול לא מוזר לה – מה יצר לי לראותךְ פה בבור צרה!

– האתה זה ציזוס אשר הבטחתני להוציאני מבית המלךְ!? – קראה אליו בתלונה – מה חפצךָ עתה פה אחרי חללךָ מוצא שפתיךָ?

– האמיני לי, אהובתי – אמר לה ציזוס – כי לוא ידעתי את אשר יקרךְ, כי אז מהרתי להצילךְ; אבל בעודני חושב מה אעשה להוציאךְ מבית המלךְ, באה פקודתו להושיבךְ בבור הזה ואנכי לא ידעתי.

– ומה יקרני עתה? האמנם אגוע פה ואין מציל?

– קשה לי עתה מאד להצילךְ – ענה אותה ציזוס – כי בנפשי אעשה זאת; אולם דעי כי אהבתךְ יקרה לי מחיי, לכן השבעי נא לי באלהיךְ ובדתךְ כי אשת חיקי תהיי במסתרים, אז אחגור כל כחי לחלצךְ מצרה, ואם לא – אניחךְ פה…

– אם אינךָ מאמין לי על דברתי, אל תקוה כי אשבע לך באלהי ובדתי, ואני אחת כבר אמרתי לךָ בליל התפשי, כי לךָ אני ולא אשנה.

ציזוס החשה רגעים מספר כי צלל במחשבותיו, אחרי כן פנה אליה ויחזק בידה ויאמר:

– ראי אני מאמין לךָ על דברתךְ, עבריה! כי מישרים אהבתיךְ, ואת דעי לךְ כי גם בבטן שאול אמצאךְ אם תנסי להמלט מידי אחרי הוציאי אותךְ ממסגר…

– חלילה לי מעול, ציזוס! − קראה בת־שבע – וכבר הלא הוכחתיךָ על כי נקלות כה בעיניך לחשוב כי לא תוכל לצוד לךָ לב אשה… ולוא גם בוז בזיתי צלמךָ, האם לא בת בליעל הייתי בעיני על לא השיבי אהבה אל חיק איש אשר הצילני ממות?…

– לא אוסיף לשפוק עוד בתמתךְ, אהובתי! – אמר לה ציזוס ואת שמעי נא את אשר אעשה לךְ: הנה אבוא אל המלךְ ואספר לו כי סודות הרבה עמךְ, אשר אם תגלים לו וידע מהלךְ יהודה המכבי ומצב צבאותיו, ועוררתיו כי יקראךְ אל ארמונו, והוא, המלךְ בעצמו ובכבודו, יחקור דבר מפיךְ, ואני אבוא במרכבה אל חצר מאסרךְ ולקחתיךְ אל בית המלךְ, והיה בנסענו שנינו במרכבה, והתנפלו עליה אנשים וגזלוךְ מידי, ואותי ואת הרכב יכו הכה ופצוע, וכן אבוא פצוע אל המלךְ, ואם אמצאנו בעת רצון, יסלח לי.

– מה עמקו מחשבותיךָ, ציזוס! – קראה בת־שבע – ואני לא אבין איךְ איפוא יתנפלו אנשים על המרכבה?

– אהובתי הפתיה! – אמר לה בשפת רצון – האמנם לא תביני כי אשכר לי בסתר אנשים עברים להצילךְ?

– אנשים עברים?! חלילה לי מצאת מבור מאסרי!

– מה זה תבענה שפתיךְ, פתיה?!

– קראני פתיה ואני לא אצא מפה! כי טוב מותי מראות ברעה אשר תמצא את אחי היהודים בגללי! האם לא תדע את אנטיוכוס? הן ימצא עתה תואנה להרוג ולאבד את כל היהודים הנמצאים באקבתנא!

– עתה אני רואה כי ישרה נפשך בךְ! קרא ציזוס ברגש – ועל כן בטח לבי כי לא תשקרי לי באהבתךְ…

− אשמח מאד כי מצאתי חן בעיניךָ להכירני לישרת לב! – קראה בת־שבע במסוה תם – ואתה עוד תכיר תמתי בצאתי לחפשיֱ!

− ולחפשי תצאי עוד בשבוע הזה! − הבטיחה ציזוס – ואני לא אשכר עוד אנשים עברים להצילךְ, כי אם יונים או ארמים יעשו זאת, התישרי עתה פעלי?

ובדברו התקפל הגמד היוני כנחש על צוארה וישקה בכל חם תאותו הנתעבה.

בכל מאמצי כחה נשמטה בת־שבע מפניו ותעוררהו לחוש לעזרתה, כי לא פה בקבר המקום לתנות אהבים. וישקה הגמד שנית ויצא.

− אהה, אבשלום! אבשלום! − נאנחה האמללה בצאתו – מה טוב שלא תדע, אהובי, את כל המוצאת אותי!


 

מז    🔗

ויהודה המכבי נמצא בתוךְ מחנהו, סביבות בית־חורון, עת נלחם יונתן אחיו בגדוד הרקילוס במבצר בל, כי מצב עניניו לא נתנהו למוש מתוךְ אהלו, שם ישב ויחכה בכליון עינים לראות אחרית המלחמה ההיא.

ולב הגבור הזה מלא תקוה כי עוד מעט וישמע תרועת נצחון, ותקותו אמנם באה.

בחצות לילה נעור משנתו לקול התרועה המתוקה ההיא, וימהר ויתכס בבגדו ויצא החוצה וישמע קול העם ברעו:

− הידד! הידד! יחי יונתן! יחי יהודה גבורנו! יחי עם ישראל!

ועד מהרה נגש אליו יונתן ויפול על צואריו וישקהו.

− התבשר נא אחי – קרא בשמחה – כי השמדתי את גדוד ארם עד תמו.

− וגם את סירון? – שאל יהודה.

− לא, אחי – ענהו יונתן − סירון לא הלךְ עם הגדוד14 ההוא, כי אם שלח איש אחר תחתיו, ואותו הבאתי זה עתה הנה ושמתיו בבור את מניליאוס, ואתה הכון נא לשמוע, כי האיש הוא הרקילוס הבוגד, הוא ולא אחר!

− הידד! הידד! – קרא יהודה בשמחה ויחזק בשתי ידיו את ימין אחיו וילחצנה באהבה.

− ופני המלחמה לא כבדה אלי – הוסיף יונתן לספר – אני וחילי נסתרנו בהרים והרקילוס ואלף איש עמו באו אל המצודה ההרוסה, כי אמר לו דניאל כי אתה וחמשים איש נמצאים שם, ויאמר לתפשךָ חיים ולהסגירךָ אל סירון, ואז התנפלתי על חילו והשמדתיו, ואותו תפשתי, ואסור באזיקים הבאתיו אל קצה המחנה וכלאתיו בבור עד חרצךָ עליו משפטךָ.

− ולמשפטי יעמוד עוד בלילה הזה! – קרא יהודה – ולא יחיה עד אור הבקר; ואתה קרא נא אלי את פקידי חילנו ונחוג בשמחה ליל נצחונךָ !

ויאספו אליו כמאה איש חגור חרב מגבורי ישראל, ועד מהרה העלו לפידים להאיר את הלילה על יד שלחן גדול עשוי מקרשים אשר הערךְ, ויישם עליו פרי, מגדים ותנובות שדי וגם בקבוקי יין וכוסות לפי מכסת הנפשות, ויאכלו וייטיבו לבם, וישאו כוס לחיי גבורם.

− אחי ועמי! – קרא אליהם יהודה – קטנתי מכל הכבוד והתהלה אשר חלקתם לי! הבו גדל לאלהי ישראל המאזרני חיל למלחמה והנותן נשמה לעם להלחם ברוח גבורה את מציקיו! מי האמין לשמועתנו כי עם לא עז כישראל ימצא און לו להלחם בגבורי יון מלומדי מלחמה הרבים והעצומים, ובאשר יפנה ישמידם וישימם כעפר לדוש?! הידעתם מי ישמידם מפניכם? רוחכם, רוח גבורה, ואלהי ישראל השולח עזרתו לנאזרים בגבורתו! כי לא יחפוץ אלהים דכא ושפל רוח במלחמה, כי אם כבירי לב אשר חייהם משחק להם וכל ישעם וחפצם לראות עיר אלהים מטוהרה בשקוצי היונים ובית מקדשו על מכונו ועמנו פורח כתמר בחצרות קדשו. חזקו ונתחזק, אחי היקרים, בעד עמנו וערי אלהינו אשר מלא אנכיוכוס שקוצים, והכונו ברוח גבורה למלחמות חדשות, כי לא ישקט ולא ינוח פריץ חיות זה ויחגור כל כחו להכניע עם עברתו, ואנחנו די כח בידינו להכותו אחור ולהראות את כל העמים כי אלהים מתהלךְ בקרבנו, והוא חלק לנו מגבורתו די עצמה להכחיד את אויבינו, וכבדונו ויראו ממנו.

− הידד! הידד! קראו כל הנאספים – יחי רוח ישראל! יחי גבורו יהודה המכבי ואחיו! לא נשוב עד כלות מלכות יון!

ויוסיפו להאיר לפידי אש ולכבד את הלילה באורים ויאכלו וישתו יין ולא לשכרה, וכטוב לבם יצאו במחול משחקים וישאו את יהודה על כפים ויקראו בקול גדול:

− יחי גבורנו המכבי! יחי רוחו ואלהי ישראל יאריךְ ימיו!

− ומות לכל הפושעים הבוגדים בעמם! – נשמעו קולות הרבה.

− איה עוכר ישראל מנילאוס איש הדמים?! נשמע פתאם קול בתוךְ הנאספים.

− מות יומת ולא יחיה עד הבקר! צעק קול אחר.

־– ואיפה הבוגד הרקילוס היוני? − הרעימו קולות הרבה.

− ישפט על מעלו! קראו רבים.

− מות יומתו שניהם!

− יובא הרקילוס ויתלה לעינינו!

− יתלו שניהם על עץ אחד!

− ישפטו ואחר יתלו! − נשמעו שנים קולות יחדו.

− אחי! – קרא אליהם יהודה – הנה נא ידעתם, כי את מניליאוס עוכר ישראל חשכתי ליום עברה, ואמרתי לא יומת עד אשר יראה בעיניו ישועת ישראל; אבל אנשי מלחמה אנחנו ולא נדע יום מחר, אולי ישאנו מזה סער מתחולל לפתע פתאם והנבל ישאר בחיים, לכן הנני ועשיתי בו שפטים עתה לעיניכם, כי רצון אנשי מלחמתי קדוש לי, וגם הרקילוס ישפט עתה לעיניכם על מעלו, ואם נמצא כי בני מות הם אחרי המשפט אשר נעשה להם לעיני כל הנצבים עמי פה, לא יחיו שניהם עד אור הבקר!

− הידד! הידד! – קראו כל הנאספים קול אחד – יחי גבורנו המכבי ויחי משפטו לעד!

− יובאו נא הלום שני החטאים בנפשותם מניליאוס והרקילוס! –הרעים קול יהודה כקול גור אריות.

ומתי מספר נחלקו כרגע מתוךְ הנאספים ויונתן בראשם וילכו אל הבור אשר מנילאוס והרקילוס אסורים שם, ומה נבהלו לראות כי הבור ריק והאסורים נמלטו!

− אל אלהים ה' – קרא יונתן בחרדה ופניו חורו כשיד.

ומלויו נרעשו ונפעמו ויביטו איש אל פני רעהו בתמהון ושממון, ולשונם דבקה לחכם מחרדת לב.


 

מח    🔗

ועזובה באה בלוית חנוךְ אחיה אל חדר שרה ותגש אל המטה והיא ריקה, ותבקשנה בכל רחבי הבית והחצר, ולא מצאתה.

− עצל נבזה! צעקה בשצף קצף אל אחיה – הטרם תראה כי הנערה איננה?

− צר לי על האבדה – אמר לה חנוך בקר רוח – אבל מה אעשה לךְ, אחותי?

− ידעתי זה כמה כי לא תדאג לאבדן כספי! − יסרתו עזובה − אבל דע כי מידךָ אבקשנה!

− מידי? − קרא הזקן − ההגדת לי כי הנערה הובאה הלום? ולוא גם ידעתי, העלי לשמרה?

− על פיךָ ישק כל ביתי – הרעימה עזובה – ואתה ישן תמיד, עוד מעט ויגנבו גם ראשךָ מעליךָ.

− לוא נתת לי די אכלי – ענה אותה חנוךְ – כי אז הייתי ער, אבל ישן אני להשקיט את רעבוני, ואיךְ יכולתי לדעת כי נערה הובאה אליךְ ועלי לשמרה, בעת אשר ישנתי?!…

− אבל עוצה נא, עצל, מה אעשה?! – קראה עזובה כנואשת – הנה ברחה הנערה מביתי והאבדה רבה!

− לוא עשיר הייתי – ענה אותה בנחת – כי אז השיבותי לךְ מחיר האבדה לבעבור השקיט סערת לבך; אבל הלא תדעי, אחותי, כי אני אוכל לחם חסד על שלחנךְ…

עזובה חרקה שן.

− מה אעשה? מה אעשה? – קראה ברוח נואש – הנה אשר בני ישוב בבקר מדרכו והביא את ה“סוחרים” עמו ואין “סחורה” להמכר!

− צר לי על אבדתך! – נענע לה חנוךְ בראשו.

− בראותו כי נמלטה הצפור מפח – הוסיפה במר נפשה – מי יודע אם יעמוד ראשי עלי, כי אתה הלא ידעת קצפו.

− צר לי מאד! – הוסיף חנוךְ ויתאנח – ואם יקטלךְ דמךְ בראשךְ, כי את חנכת אותו על פי דרכךְ…

− יבלע המות את שניכם ביום אחד! – קראה עזובה בקצף – ועתה אלכה נא להעיר את כלב הנבל משנתו והודעתיו את אשר קרה.

ותבא אל החדר אשר כלב ישן בו ותנס להעירו; אבל הוא נבלע מן היין הרב אשר שתה את אָשר בנה לפני צאתו ליריחו, ולא על נקלה עלתה בידה להקיצו מתרדמתו.

− מי פה? מה קרה? איפה אנכי? – גמגם כלב בלשונו בפקחו את עיניו.

− עורה עצב נבזה! – קראה עזובה בקול פרוע – אם הבאת אלי צפור וכנפים לה, מדוע לא שמת עליה משמר לבלי תעוף מפה?…

−צפור? איזה צפור? − שאל כלב ויבט אליה בעינים קפואות.

− הצפור אשר הבאת בעגלתךָ! – קראה עזובה – וגם אתה וגם כלבךָ הצהוב לא יכלתם לשמרה והיא נמלטה מפח!

− גשי הלאה אשת פתיות! − גער בה כלב ויחבוש את פניו בכר משכבו ויוסף לישון.

− הקיצה עצל! קראה עזובה ותאחז בשערות ראשו ותניעהו – הנה הנערה אשר הבאת הלום נמלטה כצפור, ואתה ישן במנוחה!

כלב התנער וישב על משכבו.

− הנערה ברחה? שאל כמתפלא – הנערה שרה אשר הבאתי בעגלתי?

− כן, הנערה ההיא נמלטה מחדר משכבה ואיננה! – קראה עזובה – ואתה אשר ידעת כי כנפים לצפור ההיא, מדוע שכבת שותה שכור ולא שמת עליה משמר? גם כלבךָ הצהוב עודנו ישן כמוךָ! אהה, חרפה! אהה, בושה! מה תענה את ה“סוחרים”? מה תענה את אָשר בני?! מי ראה כזאת? מי שמע כאלה?!

ברגע אחד ירד כלב מעל המטה ויתיצב נוכח פני עזובה ויאחז בשתי ידיה ויקרא:

−מכשפה ארורה! − את מי תגיד מלין? את גנבת את הנערה ממני לבלתי אקבל חלק מן השכר!

− כל מחלה וכל מדוי מצרים יחולו על ראשךָ, נבל – קראה עזובה בחמה שפוכה – הנה אתה וכלבך אשמים, ועתה הנךָ מתגולל ומתנפל עלי בעלילת שוא, כאלו אחת הנשים השפלות הייתי בבנות נבל!… למה תעמוד כנציב שיש, איש בליעל? לךְ ובקשנה אולי תמצאנה ואל נאבד בידינו הון עצום ואל נהיה כפתאים בעיני ה“סוחרים”…

− ואת עזובה, תשבעי לי כי לא גנבת אותה ממני?!….

− הכאחת הנבלות תחשבני? אם עשיתי זאת, אל אחיה נגד השמש! קום עד מהרה וחפשנה אולי נמצאנה, כי איךְ נשא עינינו אל אָשר ואל ה“סוחרים”, וגם הנזק רב…

כלב הבין הפעם כי לא תרמהו עזובה, ויצא אתה החוצה וגם חנוךְ הלךְ עמם, ויחפשוה בחצר וברפת ובקצה היער ולא מצאוה.

− מה נפלא הדבר! – קרא כלב – הנה לא ידעה הנערה אל איזה חפץ היא מובלת, והיא נמלטה!…

− אל תתחכם הרבה לחקור דבר המלטה – אמרה לו עזובה – הנערה איננה ועליךָ לבקשה, ואם תמצאנה עד הבקר והצלנו כבודנו בעיני ה“סוחרים”, וגם הון עתק ננחל…

− מתי נמלטה לפי חשבונךְ – שאל את עזובה.

− לפני שעה וחצי ולא יותר.

כלב מהר הביתה ויעורר את כלבו הצהוב ויוצאהו החוצה.

− שני דרכים לפני – אמר אל עזובה – הבה ארדפה אחריה בדרךְ אשר יבחר כלבי!

וישלח כלבו מעל פניו וירץ בדרךְ היער, וילךְ כלב אחר הכלב.


 

מט    🔗

וסירון, שר צבא ארם, נרעש ונפעם כשמעתו מפלת הרקילוס ואנשיו במבצר בל.

כבר ראה העריץ הזה בחזון לבו ראש יהודה מובא אליו, וחצי מלכות יון בידו, והנה הכתה תקותו לרסיסים, ומכל הגדוד ההולךְ עם הרקילוס לא נשאר איש אשר יביא לו הבשורה הרעה הזאת, ורק עובר אורח אחד הבא מן הכפר אשר הסתיר שם הרקילוס את גדודו, בשרהו את הרעה, ויספר לו כי גם הרקילוס נפל בתוךְ החללים.

וימהר סירון לקרא לסטינוש יועצו ויודיעהו את כל הנעשה.

− עצתי היתה טובה – ענהו סטינוש – ואולי סלפה הרקילוס?

− הרקילוס, שלום לעפרו, היה איש חכם לבב ומלומד מלחמה – אמר סירון – ויהודה הלא חשבהו לאחד מאוהביו, ולפי מצב הדבר, רק מאה איש היה על יהודה להסתיר בתוךְ המצודה, ואם הומת כל הגדוד ההולךְ עם הרקילוס, ולא נותר אף אחד מאלף האיש אשר עמו, אות הוא כי לא מאה איש נלחמו בם, כי אם גדוד גדול ועצום ממנו, ועל־כן קצרה בינתי מהבין איךְ נהיה הדבר, ואולי תוכל אתה15 לפתרו.

סטינוש צלל בהמון מחשבות ומצחו הרחב היה לקמטים.

− הדבר נראה לי כמעל – אמר אחרי דומיה ארכה – הספרת לאיש מועצותי על דבר מבצר בל או על דבר מלאכי ערב?

− לא ידידי! – ענהו סירון – כמעל נראה הדבר גם בעיני, ואם אין, הן לא הומת הרקילוס ולא הכין יהודה גדוד גדול להלחם בחמשים האיש אשר אמר לו הרקילוס שיביא עמו; אבל דע לךָ אהובי, כי לא גליתי מועצותיךָ לאיש, ולא ידע אותן כי אם הרקילוס לבדו!…

− ואולי לא נזהר הרקילוס ויגל זאת בלי צדיה לאיש ממחנה יהודה? – שאל סטינוש.

− לא איש כזה היה הרקילוס, שלום לעפרו! − ענהו סירון – וגם בלעדי זאת, לא סר האיש מתוךְ ביתי.

סטינוש הוסיף להגות, ולא ידע כי הוא ולא אחר גלה סוד זה לאסנת אהובתו אחרי השקותה אותו יין; ולוא גם זכר את הדבר, היעלה על לבו לחשב את יפתו הישרה לבוגדה?…

− הדבר נראה לי כמעל – אמר שנית אחרי דומיה לא ארכה – אבל אחרי אמרךָ לי כיּ ממךָ והלאה לא יצא סוד, אלצתי להאמין, כי כגבורת יהודה כן חכמתו, ובעמק שכלו הבין כי אתה כורה לו רעה על ידי אוהבו אשר נהפךְ בו – ויקדמנה.

− לא אשפק כי כן הוא, ידידי! ענהו סירון – ואם עד כה חכם זה האיש, הבה אשאלךָ אם לא אסכן בהתחפשי לפניו לציר מלךְ ערב, כאשר יעצתני?

− אם תעשה זאת בחכמה לא תסכן – ענהו סטינוש – אבל אשאלךָ שנית ושלישית אם ידעת נאמנה כי איש לא גלה סודךָ ליהודה, כי אם נמצא מעל במחנךָ נגלו לו שתי מועצותי גם יחד.

− הנני יודע נאמנה כי איש לא גלה סודי אל יהודה – הבטיחהו סירון – וזה לךָ האות כי נכון אני לעשות עצתךָ, והנני הולךְ אליו כציר שלוח מאת מלךְ ערב.

− אבל הזהר מאד – הזהירהו סטינוש – כי חכם שונאךָ משבעה משיבי טעם, ולולא זאת לא סכלה עצתי הראשונה…

− אודךָ מאד על הזהירךָ אותי – ענהו סירון – ועתה עוצה נא לי חכם לבב, מה אעשה לבל יעלה רעיון על לב יהודה לחשוד את מלאכות ערב?

סטינוש חשב מחשבה וישפל קולו ויאמר:

− הוציא מאוצרות המלך בדמשק ספר כתוב ביד מלךְ ערב למען תראה כתב ידו ותזיף אותו עם חותמו, וביד אחד מעבדיךָ הנאמנים, אשר יתחפש לערבי, תשלח אליו ספר בשם מלךְ ערב ונחתם בטבעתו, מבשר דברי שלום ואמת, ובספר ההוא יודיעהו המלךְ כי שולח הוא אליו ציר נכבד ובידו מנחה, והציר ההוא ישמיעהו משאלות המלךְ, והיה בקרוא יהודה את דברי הספר הכתוב ביד המלךְ, לא יעלה כל שמץ חשד על לבו וחכה לקראת הציר בכליון עינים, ואז תבוא אליו אתה בתור הציר ההוא; והיה אם תראה כי השעה כשרה תכהו אל החמש ברגע ההוא, ויצאת מתוךְְ אהלו במנוחה כאשר יצא מאהל אפּולוניוס, ואם אין – תחכה יום אחד או שנים, כי הוא הן יאמין בךָ ולא יזהר, ובראותךָ כי אין כל פחד תמיתהו ויצאת החוצה ונמלטת אל צבאותיך ועלית אחרי כן כשואה על היהודים ותהומם ותאבדם עד אחד…

− אךְ זאת היא עצה נפלאה! – קרא סירון ברגש – ולמען אדע כי תהיה דרכי צלחה, הנה אבחר בך להיות הציר אשר יביא הספר אל יהודה.

אף כי קשה היה לסטינוש לעזוב את אהובתו המצרית גם ליום אחד, בכל זאת לא יכול השב את פני סירון, אשר ידע כי בקשתו צו היא ועליו למלאתה אם יחפוץ או לא.

− אם לא מצאת איש אחר – ענהו סטינוש – עלי לעשות זאת, כי כן חובתי לךָ ולארץ מולדתי.

− באיש אחר לא יבטח לבי כאשר בךָ, סטינוש אהובי! – אמר לו סירון באהבה – ואני יודע נאמנה כי אם תפנה לי אתה הדרךְ ברב חכמתךָ, כי אז יקל לי לבוא אל יהודה ולהמיתו.

סטינוש קבל משלחתו למרות רצונו; כי הרעיון לעזוב את אהובתו הישרה בנשים, החרידהו מאד, ועל כן בקש תואנה כי לא זיף סירון היטב את כתב מושל ערב, בהראותו אותו למחרתו את הספר אשר ערךְ ליהודה בשם המלך; אולם עוד ביום ההוא הכין סירון מכתב אחר, ובראות אותו סטינוש וישוהו לכתב האמת אשר נמצא באוצרות אנטיוכוס בדמשק, התפלא על הזיוף ולא יכול עוד הדחות משלחתו, ויתחפש לערבי וילךְ אל יהודה המכבי.


 

נ    🔗

רעדה אחזה את יהודה בשמעו כי נמלטו שני הבוגדים מניליאוס והרקילוס מבור האסורים.

מניליאוס איש הדמים, אר הסית את אנטיוכוס הרשע בעמו ובשלו כל המלחמה הארכה, היה בידו וימלט, האם לא כאב לב מאין כמוהו הוא?

והרקילוס זה הנבל היוני אשר התחפש לאוהב ישראל חתר בסתר להמיתו ולהסגיר את כל עם המלחמה ביד סירון, היעמוד לב יהודה בהמלטו?

כמעט לא האמין למשמע אזניו בהודע לו כי אינם, וילךְ אל בית הבור אשר בקצה המחנה לחקור דבר, ויודע לו כי נעלם יוסף שומר האסירים וכי נפתח הבור במפתח.

ויבוקש הדבר וימצא עקבות דם על יד בית־האסורים ויחפשו אנשי הצבא את יוסף וימצאו את גויתו בנקיק סלע הרחק כמאה צעדים מן המאסר, וחרב תקועה בלבו.

עין בעין ראה עתה יהודה כי יד נעלמה המיתה את השומר ותוציא את האסירים חפשים; אבל לא עלתה בידו למצא את הרוצח.

ולא ידע יהודה כי נמצא בתוךְ מחנהו איש בליעל ממפלגת המתיונים אשר גנב את לבבו ויהי לאחד מאנשי צבאו לבעבור יוכל להרע לו בסתר ולהמציא עזרה לאחיו בני בריתו.

ושם האיש ההוא יוחנן הענתותי, ורודוקיס שם משפחתו, והוא כהן במקדש על יד חוניו אשר המיתו מניליאוס, ובראות רודוקיס כי גבר יד הזר הארור הזה על ישרי לב, התמכר אליו בסתר ויהי לאחד ממרגליו חרש, וכאשר התלקחה המלחמה בין יהודה ואנטיוכוס, התחפש ליהודי ישר־דרךְ נאמן לעמו ודתו ויבא אל יהודה ויבקשהו בחרדת קדש לספחו אל אנשי צבאו, למען יוכל גם הוא להקדיש כחו לעמו אשר אהב, ויהודה האמין בו, כי לא ראה בו כל רעה, ואלה אשר ידעוהו הללוהו לפניו, כי ידע הנוכל הזה להתקדש בעיני ישרי לב, ובכן נלוה אל מחנה הלוחמים ביונים והמתיונים…

ויהי כאשר הובא מניליאוס אסור באזיקים אל יהודה, ותאחז רעדה את יוחנן הענתותי לראות את מורו ואדוניו ביד אויביו, ולמן היום ההוא היו כל מעיניו לקרא לו דרור בעת מצוא, אבל לא מצאה ידו לעשות זאת עד כה, כי נזהר לבל יראהו איש בכל ככר בית האסורים; אולם עתה כאשר הוחג נצחון יונתן בשמחה, וכל החיל הער בלילה ההוא נאסף על יד יהודה, עלה רעיון על לב הנבל הענתותיי כי עת נכונה היא לפתוח בית הבור לפני מניליאוס, ובין כה יקרא דרור גם לאסיר החדש הרקילוס היוני.

ויקח הבוגד בקבוק יין עתק ויתגנב בלט אל בור האסורים, ויגש אל שומר הפתח ויאמר לו:

− הנה שולחתי להשקותךָ מעט יין לכבוד נצחון יונתן, אשר כלא זה עתה את הרקילוס בבור שאתה שומר הלילה.

− ירא אנכי לשתות יין בעמדי על המשמר – ענהו יוסף.

− כסיל אדם! גער בו יוחנן – ממי אתה ירא? הנה סגור הבור על מסגר ולא יפתח אם גם תלךְ מפה, כי מי המה האנשים בחיל יהודה אשר דבר להם את האסירים? קחה את הבקבוק ושתה וחוגה גם אתה את הנצחון, ואם תשכר, הלא אני עמךָ פה ומלאתי מקומךָ.

יוסף נפתה לו, כי איככה יחשוד איש צבא מחיל יהודה כי יחבל מחשבות און? ויהי בבוא היין אל קרבו ותפול עליו תרדמה, ויתקע יוחנן חרב בלבו ולא שנה לו, ויסחב נבלתו אל סעיף הסלע ויוציא את המפתח מחיק המומת ויפתח בו את הבור והאסירים נמלטו.

− אחי היקרים! − קרא יהודה אל הנאספים על יד הבור הריק – הנה נעשתה נבלה גדולה בתוךְ המחנה, נבלה אשר כמוה לא נשמעה בין לוחמים ישרי לבב, ואתם הרואים עתה כי נמצא בוגד בקרבנו, לכן התאמצו למצא את הנבל ההא, כי מי יודע את הרעה אשר עוד ימיט עלינו?!

וישבעו כלם וגם יוחנן נשבע עמם, כי יחגרו כל כחם למצא את הבוגד, ובין כה יצאו רוכבים בסוסים דחופים ומבוהלים לרדוף אחרי הנמלטים; אבל לדאבון לב יהודה וחילו לא נמצאו, כאלו נבלעו בבטן שאול.


* * *

וירוחם האלקושי איש ישר ונאמן רוח מאין כמוהו.

במנוחה נשא את האסון הבא עליו, ולא הגיד דבר לפנינה כי בשלה נגזלה דבורה אחותו מביתו אל ארמון המלךְ, כי ירא פן יפריענה כאב לבה מברוח, ואולי עוד תשוב אל המלךְ למען הצל את אחותו ואבדו שתיהן יחדו.

ויום אחד אחרי הלקח אחותו ממנו, לקח את פּנינה מבית שכירו הדיג אל סירתו ויעבירנה את הנחל.

שם נועצו לב יחדו אם תברח אל ארץ יהודה או אל ארץ אחרת, ותהי עצת ירוחם שתמלט ארצה פרס עד יעבור זעם; ואף כי ערגה נפשה אל יהודה אהוב לבה ואל ארצה ומולדתה, בכל זאת בחרה בארץ פרס, כעצת מיטיבה, כי ידעה נאמנה כי בלכתה אל ארץ יהודה ימצאוה בדרךְ, מרגלי אנטיוכוס, ואז לא תראה עוד את פני אהובה עד עולם.

ןיעזבנה ירוחם בבית אחד מידידיו, וילךְ אל הכפר הקרוב ושם פרשת דרכים אל ערים שונות, ויסר אל מלון אורחים לראות בעוברי ארח, וימצא שם איש ואשה נוסעים אל שושן הבירה, ושניהם באים בימים והאשה חולה וידועת מכאובים, והיא יושבת במלון ומבקשת אשה אשר ילונה אל שושן וישרתנה בדרךְ.

− ולי אחות המבקשת עבודה – אמר לה ירוחם – והיא נערה ישרה ומהירה במלאכתה וגם לא תרבה לבקש מחיר רב, כי אוהבת היא לנוע ולראות רחבי תבל.

−הביאנה הנה – אמרה לו האשה – ואם תישר בעיני ולקחתיה עמי ולא אביט על מחיר.

ויחקור ירוחם לדעת מי האיש והאשה, ויודע לו כי פרסים ממרום עם הארץ המה ההולכים לתמם לשוב אל עיר מולדתם, אחרי לכתם לדרוש צרי גלעד ויבא אליהם את פּנינה.

ויהי אךְ ראו אותה וישוחחו עמה, מצאה חן בעיניהם מאד ויקחוה אתם ללותם בדרךְ.


 

נא    🔗

ודבורה הובאה אל ארמון המלךְ, ויתן לה פילוס את שלשת החדרים אשר ישבה בם פּנינה, וישם עליה משמר מבית ומחוץ לבל תברח כאשר ברחה רעותה.

ותבךְ דבורה מאין הפוגות יומם ולילה, ותתפלל לה' לבל יתן חנה בעיני אנטיוכוס ויגרשנה מעליו בחרפה, ובראות פלוס כי לא תתן דמי לה וגם לא תטעם מאומה מן המטעמים אשר יערכו לפניה, חרה בה אפו ויזהירה כי אם תוסיף לבכות ולהשחית תארה מצום, ישימנה בבור האסורים ולא תוסיף לראות אור שמש עד עולם; אבל היא לא חדלה מבכי ומצום ומתפלה, כי בחרה להענות בבור האסורים מתת כבודה לפריץ חיות בתמונת אדם, אנטיוכוס איש הדמים, אשר מלא ארץ יהודה דם חללי עמה.

ויעבור יום ויעברו יומים, פּנינה לא נמצאה והנערה אשר גזל פילוס לכפר בה פני מלכו, משחיתה תארה, ואיךְ יביאנה עתה אל המלך?

− מות תמות המרשעת בבור האסורים − קרא בקצפו בשבתו לבדו בחדרו – הנני נלחם כנואש להציל את חיי, ובהפר העבריה הארורה את מחשבתי, אחת דתה למות בבור.

וימהר ויצא החוצה בחרי אף, וילךְ ויבא החדרה אל דבורה וינס לדבר אליה רכות ולהראותה את כל האשר השמור לה בבית המלךְ; אבל היא כבר גמרה אומר לבחר במות מחלל כבודה.

− לא אבה ולא אשמע! קראה דבורה – ואני לא אכל מלחמךָ עד מותי ברעב, כי טוב המות מקלון…

− אבל הנחמי אמללה! – הוסיף פילוס בלשון רכה – כי לא קלון הוא כי אם כבוד מאין כמוהו להיות רעית המלךְ…

− כבוד הוא לצוענית או למצרית ולא לעבריה! הרעימה דבורה בקול עז – כי כל הגוים ערלי בשר וערלי לב אשר לא נבוא בקהלם ואנטיוכוס הוא הרע מכלם, ואתה ראה נא ראה כי חרפתי את מלכךָ איש הבליעל, קנא קנאתו והמיתני כרגע!

− ואני אבחר לך ענש קשה מהמות! – קרא פילוס ופניו אדמו כדם מקצף ורגזה – בבית הבור אושיבךְ עד ירקב עליךְ בשרךְ ובדי עורךְ יאכלו עכברים!

ובדברו צלצל בפעמון ומשרתיו באו.

− הובילוה והושיבוה בבור על יד העבריה המרצחת! נתן אליהם בקולו.

ודבורה הובאה אל בית הבור ותסגר בחדר לבד הנשען אל חדר בת־שבע תחתיות ארץ.

ותתפלל דבורה לה' מבור תחתיות ותאמר:

− ממעמקים קראתיךָ ה' מבור צרה יבוא קולי, הטה אזנךָ ושמע והוצא ממסגר נפש אמללה אשר בחרה במות מחיי קלון, בחשכת שאול – משבת בהיכל מלךְ, האוכל את עמךָ ומחרף שם קדשךָ ומטמא ירושלם בתועבותיו. אנא ה' ענני כמו שענית לדניאל עבדךָ בגוב האריות, ושלח עזרתךָ לאמתךָ אשר לא בפשעה צדוה כחית טרף ולא בחטאתה הושיבוה בבור מחשכים, ואם אמנם אשמה אני בעיניךָ, אלהים, קח נפשי ממני, ובעמקי שאול אל אקבר חיים…

− מי את, אמללה? – נשמע פתאם קול נחבא באזניה מעבר לקיר – מי את הבוכה השופכת לבה לאלהי ישראל?

− הקולךְ זה עבריה כמוני, קול בת יעקב מדברת עברית בשפת נביאי יה ומטפת נטפי מרפא על לב אמללה? − קראה דבורה – אוי לי כי גם את כלואה כמוני, כי קולךְ כאוב מארץ, ואולי מלאךְ את, כי קולךְ ערב אם גם נחבא, אבל מה למלאךְ בעמקי שאול, משכן שדי עפתה, או אסירי עני על לא פשע?…

− כן, דברת, אמללה − ענה אותה הקול מעבר קיר – עבריה אני כמוךְ, ולא מלאךְ ולא שד, כי אם בת אדם אשר הושיבו בבור צרה על התנקשה בנפש נחש בריח, הנחש נשאר בחיים ואני אסרתי בבור…

− היש לך תקוה אחותי בת עמי16? − שאלה דבורה את הקול.

− יש ויש, אחותי!

− תקוה בבור צרה זה?

− אין מעצור לה' מהושיע גם במעי הדגה ובבטן שאול.

− ואם כן אקוה גם אנכי?

− אל תואשי, אחותי, כי גם אני נואשתי ותקוה יש…

− ומה תקותךְ, אחותי תמתי?

− יראה אני פן ישמענה השומר, ואם גם לא יבין עברית, בכל זאת עלי לירא… שבי במנוחה, אחותי; מחר ינתן לנו חצי השעה להתהלךְ בתוךְ האולם ואז נדברה יחדו…

ויום המחר בא, כי יש מחר גם בבטן שאול…

לשתי הנערות בת־שבע ודבורה נתנו שלשים רגעים להתהלךְ באולם בית האסור ולשאוף רוח, ולאור הכהה החודר אל השאול ההיא, הביטו שתי הנשים אשה בפני רעותה, וכח נסתר אחדן כרגע ותפלנה אשה על צואר אחותה ומשק נשיקות מלא את החשכה, נשיקות ארכות וממשכות, נשיקות אחיות לצרה על סף התפת.

− אחותי היקרה! – אמרה בת־שבע אל דבורה אחרי ספרן קורותיהן בקצרה אשה לרעותה – הנני להצילךְ מבור צרה!…

− להצילני? היתכן? – התפלאה דבורה ותבט אל כתלי בית הבור השחורים והמכסים בחשכת שאול.

− כן, להצילךְ, ואת שמעי נא: הנה איש אחד וציזוס שמו, מרגל חרש למלךְ אנטיוכוס אשר מהלכים לו בחצרו, יאהבני אהבה נצחת ואומר להצילני מבור צרה זה, ומחר יבוא הלום ויקחני במרכבה אל המלךְ, כי כן סבב פני הדבר, כי אנטיוכוס, או אחד משריו הגדולים, יקראני לחקור מפי סודות נסתרים, והיה בהיותו עמי בדרךְ אל חצר המלךְ, והתנפלו אנשים על המרכבה ויצילוני מיד ציזוס, כי כן סבב בערמתו, ואותו יכו ויאסרו אל מושבו, וכן יבוא ריקם אל המלךְ ואיש לא יחשדהו כי מעל במשלחתו.

− האח, אחותי – לחשה לה דבורה ותפול על צוארה ותשקה – מה אשמח בישועתךְ!

− ואני זאת עצתי להמיר אותךְ בי אני אחותךְ, ונצלת את – אמרה לה בת־שבע.

− לא אבין לרעךְ, אחותי היקרה!

− הנה שני חדרי הבור שאנו יושבות בו פתוחים עתה, בואי את אל מאסרי ואני אבוא אל חדרךְ, ובבוא השומר לא יפליא ביני ובינךְ מפני החשכה, ולוא גם יראה כי החלפנו מושבנו לא ישים לב, והיה בבוא ציזוס מחר לקחת אותי במרכבתו והלכת את תחתי והוא לא יראךְ מפני החשכה, ובהוציאו אותךְ החוצה להושיבךְ במרכבה, תליטי פניךְ באדרתךְ ולא יכירךְ…

− אחותי היקרה – אמרה לה דבורה ברגש – מקרב לבי אודךְ על תתךְ נפשךְ תחת נפשי, ולא כבת אדם כי אם כמלאךְ אלהים אחשבךְ; אבל חלילה לי מעשות זאת, כי יקרו לי חייךְ מחיי, ובתת לךְ אלהים נפשךְ לשלל, אל תתני מתנתו לרעותךְ…

− אל תדאגי לי רעותי – ענתה אותה בת־שבע – הנני יודעת נאמנה כי אם תודע לציזוס משוגתו אחרי המלטךְ, יחגור כל כחו להוציאני לחפשי, כי אהבת נפש יאהבני, והוא איש ערום ומצא תחבולה אחרת להוציא ממסגר נפשי, ואת חייךְ הצלת.

− התשבעי17 לי אחותי, כי אמנם כן הוא כאשר אמרת?

− באלהים נשבעתי לךְ כי כן הוא; ואת דעי לך, אחותי, כי לא מלאךְ אני כאשר אמרת, ולולא ידעתי נאמנה כי תנצל גם נפשי, כי אז ראיתי ברעתךְ והחרשתי.

ברגע ההוא נשמע קול מצעדי השומר מרחוק וצלצל שרשרות ברזל בלכתו.

− מהרי אל חדר מאסרי! – אמרה אל דבורה – ובבוא ציזוס להצילךְ אל תוציאי הגה מפיךְ לבל יגלה קולךְ סוד מחשכים, ואלהי ישראל יהי עמךְ וישמרךְ…

ובדברה דחפה את דבורה אל חדר מאסרה, והיא מהרה אל חדר דבורה ותשב על שני הקרשים – מטתה.

לאור נר שעוה הביט השומר אל שני החדרים ועד מהרה סגרם על מסגר.


 

נב    🔗

ושרה ברחה מבית עזובה לפי עלות השחר, ואף כי משעול צר נמצא ביער לארכו, אשר הוליךְ אל מסלה רחבה, לא הלכה בו האמללה, כי יראה פן ידלקוה בדרךְ זה – ותתפש.

ותלךְ ותתע בתוךְ עצים סבוכים, וכעבור כשתי שעות כשלו רגליה בלכתה, ותשב לנוח על יצוע דשא בין נעצוצים ונהלולים, תחת אלה ענפה ועבתה.

ובקר לא עבות הנה בא ויגרש טל לילה. השמש עלה בגבורתו וישפךְ אור וחיים על פני כל היקום הדומם מסביב, ותשמע שירת צפרים ושיחת העצים המתנועעים מפני רוח קל ונעים, ובלב שרה עצב ושממון.


− אהה, שלום! שלום! – נאנחה האמללה – לוא ידעת את המוצאות אותי, כעל כנפי נשר באת אלי… אבל מה אני אהובתךְ לעומת אהובתךְ האחרת, בת עמךְ האמללה, הנרמסת ברגל אנטיוכוס חלאת האדם?

והורי היקרים?… הנה רמיתים, ואולי זה פרי חטאתי על סבבי אותם בכחש!

שרה נאלמה רגע דומיה מכאב נעכר, ואחרי כן הוסיפה להגות ברוחה הקשה:

− אבל ההניחוני הורי ללכת אל אהובי? ואני רתקתי אליו ברתוקות אהבה… כל רגע אשר לא ראיתיו כשנת עמל היה בעיני – ואלךְ…

− ומי יכול לשער כי נמצאו במקומות האל אנשים לוהטים בני אדם? − הוסיפה להגות אחרי רגעי דומיה – אמנם שמעתי כי יש ויש אנשים כאלה; אבל הרחק, הרחק מפה… במרחקים יעשה הכל, ומי מלל לי כי ימצאו סוחרים בנפשות אדם מקרוב, ואני אהיה קרבנם?!…

ופתאם התפלצה, כי קול כלב נובח עלה באזניה ממרחקים.

− הנה הם רודפים אחרי! – קראה שרה בהביטה כה וכה – והכלב כלב כלב הוא, הרץ לפני סוסו…

וקול הכלב הולךְ וקרב.

שרה הוציאה מתחת למדיה את החרב הישנה אשר נתן לה חנוךְ מצילה ותתבונן בה.

− הברזל ישפוט בינינו למי אני – דובבו שפתיה בלחש – לשלום אהובי, או לנבלים המתנכלים למכרני? ואם יתפשוני, הבה ייקר להם מחירי!…

עוד רגע עבר וכלב כלב השיגה ותכירהו.

ויהי בנטותה הצדה והכלב תפשה בבגדה, ותךְ שרה בחרבה על ראשו ולא שנתה לו, כי נפל מת לרגליה, והיא לא הרבתה לחשוב ותעל על האלה ותסתר בענפיה העבתים.

− מי יודע – אמרה האמללה אל לבה – כמה צידים באים עתה אחרי הכלב? אבל יעבור עלי מה, החרב תחרץ משפטנו!

וברגע ההוא הגיע לאזניה קול שבר הנעצוצים והקוצים היבשים בין עצי היער, ועד מהרה ראתה תמונת אדם עולה משמה.

− בלי שפק שעיר את רעהו ילךְ – אמרה אל לבה – וחברו בן הזקנה הארורה עמו.

ותבט כה וכה ועיניה לא פגשו איש אחר זולתו.

וכלב הולךְ ומריח ככלב, צופה ומביט הנה והנה; רגע ישפיל עיניו ארצה ומתבונן אל כל צמח סבוךְ, ורגע ירימן ומביט אל ענפי העצים ממעל, ופתאם נוקשו רגליו בגופת כלבו המומת.

כלב השח ארצה, ובראותו את כלבו מת נתר בחרדה ממקומו וקול פרוע התפרץ מלבו:

− אהה, כלבי! כלבי! הכמות נבלים תמות כלבי?

ויוסף כלב לחפש סביבות המקום ההוא, ובראותו כי אין איש ארצה, החל לשאת עיניו אל העצים מעלה, כי לא שפק עתה כי השיג את הנמלטה, ולא נשאר לו כי אם למצא אותה.

וירא את האלה העבותה ויתהלךְ סביבה ויתבונן אל ענפיה הסבוכים, ופתאם האח! עיניו אורו משמחה בראותן שולי שמלת אשה מבין סבכי העפאים.

− התרדי פתיה מעל העץ?! – קרא כלב אל שרה – היעשה כן במקומנו לנוס בלילה מבית מלון אורחים ולהסב מפח נפש לאנשים ישרים? הזאת תודתךְ על הובילי אותךְ חנם בעגלתי? מדוע נחבאת לברוח מפני? ומה עשית פתיה אם חיה רעה אכלתךְ ביער בצר זה?!…

− רעת האדם רבה מרעת חיה רעה ומדבר וממגפה! − ענתהו שרה מלב האלה – ואת גשי הלאה חיה בדמות אדם, כי לא תהיה תפארתךְ על הדרך זה בחרת לךְ!

− אם לא תרדי ויריתי בךְ חץ מות! – קרא כלב בשצף קצף.

− אני ממות לא אירא, ירה בי והמיתני!

כלב נבוךְ מאד, כי קשת לירות לא היתה אתו, ולוא גם היתה, מה בצע לו במותה והוא חפץ בחייה אשר קוה כי יביאו לו שכר רב.

− חלילה לי פתיה מהרע לךְ! – קרא אליה בלשון רכה – רדי אלי, כי מה אענה בהדרשךְ מידי?!

גשה הלאה איש בליעל ואל תנסה עוד דבר אלי, כי לא אענךָ! – ענתהו שרה.

רגעים מספר עמד כלב תחתיו ולא ידע מה יעשה להוריד אליו את קרבנו, ופתאם התעורר ויגש אל האלה ויאחז בענפיה ויחל לטפס ולעלות מעלה מעלה.

− כן, כן – דובבו שפתי שרה בלחש – הבה ייקר לךָ מחיר קרבנךָ!… עלה! עלה!

וכלב מטפס ומתנועע בענפי האלה אחת הנה ואחת הנה, ופתאם התפרץ קול נורא מלבו מכאב נעכר, כי הכתה שרה בחרב פעמים על ידיו ותקצץ ארבע מאצבעותיו, ויפול מעל האלה ארצה.


 

נג    🔗

ומלך ערב אמנם ערג בימים ההם לכרות ברית שלום את יהודה גבור ישראל, וערביים הרבה אשר עברו אז את גבול יהודה, השמיעו לא בסתר כי נכון מלכם לשלוח בקרוב צירי שלום אל המכבי לכרות עמו ברית, ולא נודע אם ידע סטינוש חכם־הרזים את המדובר במחנה ישראל על דבר מלךד ערב, ועל כן עשה בערמתו לפרוש רשת לרגלי יהודה על ידי המשלחת ההיא, או דבר פלא מאת המקרה היה כי ייעץ את סירון להתחפש למלאך הערביים.

אולם אם כה או כה, לא על נקלה יכול עתה יהודה להפליא בין אמת לשקר ולא בחפזון עליו עתה להוציא משפט בדבר המלאכות ההיא.

וסטינוש החכם להרע לקח את המכתב המזויף מיד סירון ויתחפש לציר ערבי ושני נערים משרתים לקח עמו, וישב על הגמל ויצא אל יהודה.

ודניאל, אליפז ותובל, שלשה משרתי יהודה ומרגליו חרש, נמצאו בתוךְ אהלו בהגיע סטינוש אל מחנה ישראל, ושלשתם נדברו אז יחדו על דבר מנוסת מניליאוס והרקילוס, ואיש איש מהם הביע דאבון לבו על כי לא נמצאו עד הנה.

− וגם לא ימצאו עוד! – אמר יהודה ברוח כהה – ואני יותר מאשר אחפץ כי יתפשו בכף, תכלה נפשי למצא את הבוגד או הבוגדים בתוךְ מחננו אשר שפכו דם שומרם ויקראו לאסירים דרור וגם עזרום להמלט לבל ימצאו.

− אני מתאמץ בכל כחי לחדור אל החשכה ההיא – אמר אליפז – ואני תקוה כי בקרוב יגלה לי רז זה.

− ועתה אחרי בוש סירון מעצת סטינוש האחת − אמר דניאל – הנני יודע נאמנה כי ינסה לעשות עצתו האחרת ויתחפש לציר ערבי; אבל אנכי אכירהו, כי לא אחת ראיתיו, ועתה הפעם התבוננתי אליו היטב אחרי הודע לי סוד משלחת מלךְ ערב.

עוד הדברים בפיו ושומר החוץ נחפז האהלה אל יהודה.

− אדוני המכבי! – קרא בקצר רוח – ציר שלוח מארץ הערבים הנה בא ועמו שני משרתיו רוכבים על גמלים! האביאם אליך האהלה?!

לב יהודה פחד ורחב בשמעו זאת.

− הביאם! – צוה את משרתו, ואל דניאל אמר: אם תכיר את סירון כאשר אמרת, תתן לי אות, ואתם אליפז ותובל לכו קדמו פני האורחים!

שניהם מהרו החוצה ויגשו אל הציר ויורידוהו בחרדת כבוד מעל הגמל, ושני משרתיו הסירו מעליו את אדרתו הרחבה וירא אליהם בכבוד עשרו, כי שמלתו ארגמן היתה מכוסה במטוה זהב מעשה חושב ומעולף ספירים נוצצים באור תכלת הרקיע, וענק אבני אש על צוארו וחרוזי פנינים יקרים תלוים בו ויורדים על חזהו. ומצנפתו ואפודת מצחו משי לבן כשלג ונוצץ כבדלח לעין השמש השוקעת.

ואם אמנם ידעו אליפז ותובל סוד סירון, הנה לא האמינו כי הציר הזה איננו בא במלאכות מושל ערב, ושניהם מהרו פתח האהל ויסירו את המסךְ לפני האורח הנכבד ויביאוהו האהלה אל יהודה, ושני משרתיו באו אחריו.

− שלום רב לגבור ישראל יהודה המכבי! – קרא סטינוש וישתחו.

− שלום, שלום אדוני! – ענהו יהודה ויבט אל דניאל אשר עמד ויתבונן בפני הציר; אבל דניאל לא נתן לו אות.

− שלום לךְ גבור ישראל וקדושו – הוסיף סטינוש בשפתי תם – ומ…18 מאשר אני היום להתיצב לפני האיש אשר בחר אלהי ישראל למושיע את עמו מכף עריצים, ואני באתי אליךָ, אדוני הגבור, במלאכות מלכי אשר שלחני להביא לךָ את הספר הזה!

ובדברו הושיט מכתב ליהודה והוא לקחו מידו ויבט שנית אל דניאל; אבל הוא לא נתן לו אות.

− שב אדוני על כסא! – אמר לו יהודה ויתן לו אות לשבת נכחו, וסטינוש השתחו וישב על יד השלחן.

ויפתח יהודה את הספר ולעיניו הופיע כתב יפה ונהדר כתוב ונחתם בטבעת מושל ערב, ויקרא בו את הדברים האלה:

"שלום לגבור ישראל יהודה המכבי, ושלום וישע רב וכענת!

"שמעתי שמעךָ, גבור ישראל, כי בחר בךָ אלהיךָ לצאת ולבוא לפני עמךָ וללחם מלחמותיו, ובאשר תפנה תדבר אויביו תחתיךָ, ויעל על לבי לשלוח את מלאכי לפני לכרות ברית עמךָ ברית שלום שנעזור איש אחיו במלחמותיו, והיה אם ייטב הדבר בעיניךָ, שים דברים בפי מלאכי עבד־אל־אדון הנצב לפניךָ, ושלחתי אליךָ, גבור ישראל, את בן ביתי היושב ראשונה במלכותי והוא ישמיעךָ את כל פרטי דברי הברית, ולא אשפוק כי תאות להם והיינו לכח אדיר אשר תחרדנה ממלכות מפנינו.

"ברגשות כבוד אליך גבור ישראל, אני כותב וחותם את שמי

עבד־אל־ראי."

יהודה שפק עתה אם לא באמת ציר מלךְ ערב הוא, כי נראה לו הכתב ככתב אמת, וסטינוש הערום ידע איךְ להעמיד פניו ולהראות כתם דרךְ; אבל גם זאת עלתה על לב יהודה לחשוב כי ערמת סירון הוא לשלוח אליו מלאךְ פניו, לבעבור השריש האמונה בלבו כי בוא יבוא ציר המלךְ אליו ולא ידע להזהר מפניו… אולם אם כה או כה הערים יהודה לענותו:

− מה ישמח לבי, אדוני עבד־אל־אדון, להודיע על ידךָ את מלכךָ כי נכון אני לקדם את פני מלאכו בכבוד הראוי לו, ואם שלום אמת יביא אתו אשר אוכל לקבלו, הנני לכרות עמו ברית.

דניאל אשר עמד בירכתי האהל נענע לו בראשו כי תשובתו ישרה בעיניו.

סטינוש השתחו שלש פעמים בחרדת כבוד.

− מה מאשר אני בהביאי למלכי את המענה הזה מאת גבור ישראל וקדושו! – קרא ברגש – ועתה שלום אדוני, הנהי הולךְ לדרכי!

ובדברו התנשא ממקומו; אבל יהודה נגש אליו ויאמר:

− חלילה לי אדוני עבד־אל־אדון, משלחךָ מזה עד אשר תאכל עמי לחם, וגם נטה היום לערוב, אכול ושתה אתה ואנשיךָ ולינה הלילה בתוך המחנה, ומחר בבקר אשלחךָ בכבוד והלכת אל מקומךָ.

ויואל סטינוש לעמוד עם יהודה, וילן בלילה ההוא בתוךְ מחנה ישראל.


 

נד    🔗

ומניליאוס והרקילוס נמלטו על נפשם בלילה ההוא בעזרת יוחנן הענתותי, וירוצו יחדו דרךְ שדות בית־לחם לבקש להם מפלט באחד המקומות, ויאור להם על יד אחד הכפרים אשר לא ידעו שמו ומשפט האנשים היושבים שם, ויתחבאו19 באחת החרבות על יד יער, וישבו שם בתוךְ מחלת עפר כל היום מיראתם לצאת פן ידבקום רודפיהם.

בעינים כלות חכו לקראת לילה המכסה בשחור כנפיו כל תעלומה, ויצאו מתוךְ מחבואם רעבים וגם צמאים ויעשו דרכם הלאה, ולשמחת לבם מצאו באר מים חיים בדרךְ וירוו צמאונם ויהי בם כח ללכת, ויבאו אל כפר אחד בעוד לא עלה השחר וייראו לבוא גם שמה, ויתגנבו בלאט אל אחד הכרמים ויהיו להם הענבים למאכל ואשכלותיהם לסתרה, וילכו כמשפט הזה ששה לילות בהתחבאם מאור שמש יומם, עד הודע להם דרךְ מנוסתם, כי קרובים המה אל גבול עמון, וילכו עוד לילה אחד ויעברו את הגבול ויבאו אל פקידי היונים שם ויספרו להם מי המה ואת כל המוצאות אותם, ובארץ עמון נמצא אז במקרה ליזיאש דוד המלךְ האומן את אאפטר בנו יורש כסאו, ויובאו שני הנמלטים אל ליזיאש, ולו נודע שם מניליאוס זה כמה כי היה כהן במקדש ואבי מפלגת המתיונים, ויצהל ליזיאש לקראת באו ויקדם בכבוד גם את פני הרקילוס, ויספרו לו את כל התלאה אשר מצאתם בארץ יהודה ודבר נוסם בארח פלא.

− ועתה תמצאו חסות בצלי! − דבר ליזיאש אליהם נחומים – וגם אתן לכם מהלכים בין צבאותי ונלחמתם עמי יחד ביהודים הארורים, ולא נשוב עד כלותם.

שניהם הודו על חסדו, ועוד ביום ההוא הציגם ליזיאש לפני אאפטר אשר הלךְ עמו בדרךְ, והוא אז כבן שמחנה עשרה שנה.

ויורש העצר אשר בימים האחרונים היו כל מעיניו במלחמת היהודים וגבורתם, חקר מפיהם לדעת על מה נגפים היונים, עם עזוז וגבור, לפני היהודים עם לא עז.

− יען כי זה האיש יהודה לא איש מלחמה הוא, כי אם שודד ומרצח – ענהו מניליאוס – ואךְ חרפה היא לכל גבור חיל לעשות כמהו, כי הוא כחתף יארוב לצבא האויב וכשואת פתאם יבוא ויגזר על ימין ועל שמאל לא כחוקות המלחמה, וכן המה כל היהודים ההולכים עמו רק שודדים המתגנבים בלאט אל מחנה זרים ולא ידעו להתיצב פנים את פנים את אויביהם כחק לוחמים ישרי לב.

− ומה העם הזה מחוץ לשדה קטל? שאלהו אאפטר – הנה רק שמעו שמעתי ולא ידעתי תכונתו.

− העם הזה עם פרא – ענהו מניליאוס – עם נתעה בהבלי שוא כי הוא האחד אשר בחר אלהים לעם סגולתו, וכי תשאלהו מי אלהיו, יענךָ כי הוא מרומים ישכן ולא יבוא איש עד תכונתו. אומר הוא כי תורתו מטפת אהבת חסד, וכל העם הזה רחוק ממדת החסד והרחמים, כי רודף הוא עד חרמה את כל אלה אשר לא כמחשבותיו מחשבותיהם, וכל ישעו וחפצו להפוךְ את כל עם יון ליהודים, עובדי אלהים אשר לא יראו ולא ידעו.

חמת אאפטר בערה כאש על היהודים עם עברתו עוד מימי ילדותו, וישבע עתה בלבו לקחת מהם נקם, בבוא עתו למלוךְ.

ככה הבאיש הזר הארור מניליאוס ריח היהודים בעיני הנער יורש העצר וישרש בלבו שנאת עולם לעמו אשר על ברכיו נולד, ובפקודת בן המלךְ נתן ליזיאש גדוד צבא לעוכר ישראל זה ויהי עליו לראש, להלחם ביהודים – אחיו בני עמו.

וגם הרקילוס מצא חן מאד בעיני ליזיאש, כי הכירהו לגבור חיל ואיש מלחמה, ואחרי הודעם היטב איש אל אחיו, פנה אליו ליזיאש ויאמר:

− הרקילוס! שני דרכים אפתח לפניךָ אשר יובילוךָ אל מרום האשר, ואתה בחר לךָ באחד: אם ללכת אל מלכךָ לאקבתנא, כי זה כמה בקשני המלךְ למצא לו איש היודע מצב הענינים בארץ יהודה וחיי היהודים עם עברתו, או אשלחךָ אל שר הצבא המהולל נקנור החונה עם צבאותיו על גבול מדי, כי גם לו דרושים גבורי חָיל כמוךָ היודעים מוצאי ארץ יהודה ומבואיה.

− תודה לך אדוני על הכירךָ אותי לטובה! ענהו הרקילוס וישתחו –ואני אבחר לעמוד על יד מלכי, והכבוד הגדול הזה יעודדני לעשות חיל במלחמה.

− הנני נותן לךָ מכתב אל המלךְ – ענהו ליזיאש בשפת רצון – ואתה לךְ לשלום וצלח, וכתוב אלי לאנטוכיה, כי עד מהרה אשוב שמה מדרכי, והודיעני מה ענךָ המלךְ.

− עתה תשיגךָ נקמתי, יהודה! – אמר הרקילוס בלבו בצאתו ביום המחרת את העיר ומכתב בידו מאת ליזיאש אל המלךְ – אני אעיר עליךָ חמת אנטיוכוס ואכלתךָ אשה אותךָ ואת עמךָ וארצךָ!

* * *

ופנינה לא נחמה על בואה אל שושן, כי ידעה נאמנה כי ימצאוה רודפיה בארץ יהודה, וטוב לה לחכות עד יעבור זעם ואז תתגנב בלט אל מחנה ישראל ושבה אל יהודה בחיר לבה, אשר תמונתו המאירה נוכח פניה תמיד בחלום ובהקיץ.

ובמשךְ ימי לכתה את האיש והאשה בדרכם ושבתה בביתם, קנתה את לבם לאהבה אותה ולכבדה, והם הכירוה על פי דרכה והליכותיה כי לא מדלת העם, כי אם מבנות מרום עם הארץ היא וכי דבר סתר יצוק בה אשר הניעה ללכת אתם ולשרת את פני האשה גברת הבית.

ושם האיש אדוני הבית שמשי, והוא איש עשיר ונכבד מאד בעיני דריוש מלךְ פרס, וחרבונה אחי שמשי הוא יועץ המלךְ היושב ראשונה במלכותו, ויום יום יבוא עתה חרבונה לבקר את שמשי אחיו השב עם אשתו החולה מגלעד, וירא חרבונה את פנינה, הנערה המשרתת את אשת אחיו, ותיטב בעיניו, ויבן גם הוא כי לא נוצרה היפה־פיה הזאת לשרת בבית זרים, ופנינה לא הגידה דבר מכל המוצאות אותה עד היום, וגם לא ידעו כי היא יהודיה, ותאמר לשבת בבית האנשים עד אשר תמצא בעיר20 ההיא את אחד מידידי אביה, כי מעודה שמעה בבית הוריה כי יש לאביה מודע עשיר ונשוא פנים בשושן הבירה ושמו מיכה.

ובין כה שב אל בית שמשי אחי פועה אשתו ושמו בגתן. האיש הזה הוא צעיר לימים כבן שלשים שנה, ולו משרה גבוהה בגנזכי המלךְ, כי משנה שר האוצרות הוא, ומהלכים לו בחצר דריוש, והוא לוה את אחותו החולה אל גלעד, ובשובה משמה הלךְ הוא בעניני המלוכה לזמן מצער לאקבתנא ואחותו ואישה מצאו את פנינה בדרך וישובו אל שושן.

ויהי בראות בגתן את פנינה ויתפלא מאד על יפיה ובהתבוננו היטב אל רשמי פניה, ובדעתו מתי ואיפה מצאתה אחותו בדרךְ, הבין כי היא העלמה אשר הכריזו עליה באקבתנא כי ברחה מבית המלךְ.

ומרגע ראות אותה בגתן, חמד יפיה בלבו ויבקש לבוא עמה בדברים, אבל היא התחמקה ממנו, ויחטיא עת מצוא אותה לבדה.

ובגתן בא יום אחד הביתה ויספר לאחותו בפני פנינה היושבת על ידה, כי שלח המלךְ אנטיוכוס ספר אל דריוש ומבקשהו שיתן לו את צפרורית בתו היפה לאשה.

− שומו שמים! – קראה פועה ותספק כף אל כף – המעט מהנבל ההוא עזותו הנמרצה להתנפל על מקדש עילם, ואחרי צאתו משם וידיו על ראשו, עוד לא יבוש לשאת עיניו אל בת המלךְ?!

− ולוא יכולתי אני לעמוד לפני המלךְ – אמרה פנינה – כי אז הוריתיו עצה טובה ונכונה.

− תארךְ עדינה והליכותיךְ יעידו כי לפני מלכים תתיצבי ולא תבושי – אמר לה בגתן – ואת הואילי נא והודיעיני אם אמנם את היא הנערה אשר הכריזו עליה כי ברחה מבית המלך באקבתנא? כי מדי ראותי אותךְ פה בשובי משם, הכרתיךְ כי את זאת הנמלטה.

− כן אדוני, אני היא הבורחת – ענתהו פנינה בשחוק נחת – עבריה אני מבנות ירושלם ואפּולוניוס צדני כצפור וישלחני לאנטיוכוס לתשורה; אבל אלהי ישראל הצילני מידו ואבוא עד הלום, ועתה בדעתךָ אדוני כי נמצאתי בארמון אנטיוכוס, חגור כחךָ אם רק תוכל, והביאני אל בית דריוש, כי עמי עצה טובה ולא אגלנה לאיש כי אם למלךְ או לבתו.

− הנני הולךְ אל חרבונה שארנו והוא יביאךְ אל בית המלךְ על נקלה – ענה אותה בגתן בקומו מעל כסאו – ומה ישמח לבי בהוציאךְ את מלכנו ובתו ממבוכתם!

וימהר בגתן אל חרבונה, ועוד ביום ההוא הובאה21 פּנינה אל המלךְ ותעמוד לפני צפרורית בתו.

* * *

ושתי האסורות בבור צרה, בת־שבע ודבורה, יושבות ומחכות לבוא ציזוס. השומר לא התבונן כי החליפו מושבן אשה בחדר רעותה, וגם לא ירבה לשים משמר על האולם מפנים, כי כל באי הבית ההוא לא יוכלו המלט ממנו מפני החומה הבצורה המקפת אותו מחוץ, ושם נצבים על המשמר שומרים הרבה ועיניהם פקוחות על פתחי האולמים בבית התיכון – בית האסורים, אשר טרם נמלט ממנו איש מיום הבנותו.

ולא הרבו האסורות לדבר הפעם אשה אל רעותה מעבר לקיר, כי יראו פן ישמע השומר ונתפשו.

ודבורה האמללה יושבת והוגה בחסדי רעותה הטובה בת־שבע, אשר בחרף נפש היא מצילה אותה מצרה ואסון!

− עוד לא פסו אמונים מבני אדם! – היא מדברת אל לבה ושפתיה נעות בלחש − בת־שבע רעותי הטובה כאחות לצרה נולדה לי אחרי הואשי מראות עוד חיים והיא נותנת נפשה תחת נפשי. התצדק? היש לי צדקה לקבל טובתה? לא! לא! כי מי יודע אם תראה עוד אור!

רגע עלה רעיון על לבה להודע אל ציזוס ברגע בואו להצילה וראה משוגתו ובא והציל את רעותה כי לה המשפט להנצל; אבל פתאם התעורר בה חפץ החיים והוא דבר על לבה: הרגעי אמללה! גם רעותךְ בת־שבע תנצל, כי כן הוא כאשר אמרה לי, כי בהודע למצילי משוגתו ובא והציל גם אותה, כי מה לא תעשה האהבה?

ובעת ההיא ישבה בת־שבע האמללה בבור מאסרה ותהגה בדבורה אחותה לצרה ותנד לה.

− אמללה! − אמרה בלבה – אם אני יושבת בבור צרה זה וחשךְ ישופני, הלא התנקשתי בנפש המלךְ! בידי הבאתי חרב אל פּנינה להמיתו, ובהודע לו פשעי מפ ציזוס מרגלו, הושיבני במחשכים, אבל את דבורה רעותי הטובה, מה עשית את? להציל נמלטה ממות הנה באת אל בית אחיךְ ותתן נפשךְ כפרה – חסד אלהים עשית ולא רבו העושים זאת בבני חלוף, ועל כן אצילךְ, אצילךְ אם גם טרם אדע אם לא אתן נפשי תחת נפשךְ, כי תקוה רחוקה נשקפת לי להנצל עתה, רחוקה מאד, כי מי יודע אם יוכל ציזוס להציל פעמים? ואם גם יוכל, היחפוץ להצילני אחרי רמותי אותו? תחבולות חדשות עליו לבקש עתה להצלתי, תחבולות חדשות להונות את מלכו – היצליח?

− אבל אחת היא! – גמרה אמר – יעבור עלי מה ואני אצילנה! כי מה חיי אדם בבלי אהבת חסד ושום נפש בכף להציל לקוחים למות על לא פשע?

תנועה קלה נשמעה ברגע ההוא באולם לא הרחק מדלת מאסרה.

− הנה הוא בא! – שמעה קול לבה אשר פחד ורחב, ותתצב על יד הקיר ותט אזנה לשמוע.

ואמנם ציזוס בא עתה להציל את אהובתו, ויבא אל הבור אשר דבורה אסורה שם.

− מה שלומך אהובתי היקרה? − קרא ברגש מדי בואו.

− מ־מ– מ־מו! – נהמה דבורה בלחש.

− אל תראי יפתי! – דבר אליה באהבה נמרצה – כי הוסר המשמר ממךְ, ואני באתי לקחתךְ במרכבה אל בית המלךְ כאשר נדברנו.

− מ־מ־מ־מו! – נהמה דבורה שנית, וברגע ההוא חשה שתי שפתים דקות ובוערות נוגעות בפניה, ומשק נשיקות מצלצל בתוךְ החשכה. − מ־מ־מ־מו! – הוסיפה דבורה לנהום בלחש ותסירהו מעליה בחזקה.

− מה יום מיומים כי תהמי יפתי ולא תוציאי הגה מפיךְ? – שאלה ציזוס − אל תראי אהובתי, כי אין כל פחד. לכי אחרי והוצאתיךְ החוצה ונסענו יחדו במרכבה עד התנפל עלינו הארמים והצילוךְ מידי והביאוךְ אל נוה שאנן אשר שכרתי לךְ, ולעת ערב, אחרי הצטדקי לפני המלךְ, אבוא לברכךְ ונתעלסה באהבים.

− מ־מ־מ־מו! – ענתהו דבורה בקול נהמה, ותלט פניה באדרתה ותצא אחריו החוצה.

ובהיותם בחצר פנימה חפץ ציזוס להסיר את המכסה מעל פניה, אבל היא רמזה לו בידה אל עיניה, לאות כי לא תוכלנה נשוא את האור.

− עתה יאור לךְ אהובתי בחברתי! – נחמה ציזוס בהביאו אותה אל המרכבה אשר חכתה לו בחוץ.

אהובתו לא ענתה דבר, כי אם כסתה שתי עיניה בידיה ותנח ראשה בפנת המרכבה.

− עיניךְ יונים טרם תוכלנה ראות אור שמש, אהובתי האמללה! – דבר אליה ציזוס ברחמים גדולים, בעת אשר עשתה המרכבה דרכה ברחובות קרת – אבל הנאלמה גם לשונךְ בבור, כי לא תוציאי הגה מפיךְ?

בת־שבע או דבורה רמזה לו בידיה אל לבה, ותוסף לחבוש ראשה באדרתה ובפנת המרכבה הנשאת ברעש גדול על אבני הרחוב.

− חולה את יפתי! – קרא ציזוס בהחזיקו בידה – ומה נפלא הדבר כי מיום אתמול עד היום רזה כה ידךְ הרכה!… אהה, רואה אני כי אם ישבת בבור עוד יומים כי אז נהפכת כלךְ לשבלת דקה… ואת הכוני יפתי לשאת במנוחה את סערת הגזלךְ מתוךְ המרכבה הזאת, כי רועדת את כמוכת קדחת!

דבורה לא ענתה דבר כי אם הוסיפה לרעוד, וברגע ההוא נשמע קול שאון והמולה גדולה על יד המרכבה.

− התחזקי יפתי! – קרא ציזוס – ישעךְ בא ואת מוצלת!

ועד מהרה נפתחו דלתות המרכבה בחזקה וארבעה אנשים קפצו אל קרבה ויאסרו את ציזוס בחבלים.

− קחוה! – צעקו איש אל רעהו.

− קחוה! – נשמעו קולות הרבה מן החוץ.

וכרגע נמצאה דבורה בזרועות אנשים הרבה בתוךְ הרחוב.

ועוברי ארח ההולכים לתמם בראותם אנשים מצילים אשה מתוךְ המרכבה ונושאים אותה על כפיהם, חשבו את הרכב ואת ציזוס לשודדי אדם, ויתנפלו עליהם באמת ויכום הכה ופצוע, עד שפךְ דם, ולולא חשו שוטרי העיר לעזרתם בעוד מועד, כי אז הוכו עד מות!

אולם השוטרים אחרו לבוא ולא מצאו עוד את האנשים אשר הצילו את דבורה מתוךְ המרכבה, ויחפשו אותם ואת הנערה המוצלת ולא מצאום עוד.

ולעת ערב נדברו רבים באקבתנא, כי אשה אשר חרץ עליה המלךְ משפט מות נגזלה מתוךְ מרכבת בית האסורים – ואיננה!


 

נה    🔗

כבול עץ נפל כלב ארצה מעל האלה אשר ישבה עליה שרה וזרם דם שטף משתי ידיו אשר נגעה בהן חרבה. צעקתו מעצמת מכאוביו השתפכה במלא רחב היער, אבל לא נמצאה נפש חיה לחוש לעזרתו, זולתי חיתו טרף כמהו, והן ברחו הלאה, הלאה, כי החרידון נאקותיו.

ושרה ירדה אליו מלב האלה וחרבה שלופה בידה ותתצב עליו ותנע לו במו ראשה.

− הנה זה שכרךָ נבל! – קראה אליו בשאט נפש – קצותי אצבעותיךָ אשר שלחת באון, ואם עוד תאמר לגעת בי גם עתה, והבאתי להט חרבי אל לבךָ וקברתיךָ פה עם כלבךָ יחד!

כלב חרק שניו ויתאמץ להסתיר מכאוביו ממנה. רגע הביט אליה בקצף עצור ויט מפניה הצדה ויעלם בין סבכי היער.

ושרה החלה לחפש דרךְ ותתע בין קוצים כסוחים וצמחים סבוכים אשר שכו דרכה בעדה, ותלךְ לאטה הלךְ ותעה הלוךְ והגה באהבתה את שלום דודה ובכל התלאה אשר מצאתה בלכתה לבקש אותו.

− מה אמללות הנשים! – אמרה אל לבה – הנה חלק להן אלהים בבינה כגברים ולב להשכיל להן כמוהם, ומדוע הבדילון בעניני החיים לרעה לבלי תצאנה למלחמה על צר ואויב בחרב ובקשת, או תעזורנה להשמיד אויב בשכלן וכח תחבולות ערמה ומזמה? הנה אנכי ידעתי כחי כי לא נופלת אני מכל צעיר בעמי, ולוא נקרו עתה עשרה יונים מצבא האויב לקראתי, כי אז טעמו טעם חרבי וכרעו ברךְְ לפני בנות ישראל; ושכלי? האם לא יכולתי עשות בו דבר מה לטובת עמי? האח! מי יתנני היום במחנה יהודה, כי אז התנדבתי להלחם כשלום אהובי בצבא האויב, ואם השיב פני, כי אז התגנבתי אל צבאות היונים וחקרתי צפונותיהם…

מחשבות כהנה וכהנה עלו על לבה, והיא הולכת לאטה ונוקשת מרגע לרגע בשרשי העצים ושברי הענפים מתחת לרגליה, ופתאם הופיע לעיניה משעול צר ותאחז בו, והמשעול ההוא הובילה עד מהרה אל דרךְ סלולה, וממשם יצאה אל כר נרחב על יד נחל מים, ועיר מושב נשקפה לה מרחוק.

ולא ידעה שרה לאן היא הולכת; אבל לבה הגיד לה כי בדרךְ טובה יובילוה רגליה.

היום היה יום צח, השמש שלחה אור נעים על פני כל הככר הנחמד המכוסה בירק דשא ועצי תמרים קטנים ורכים אשר יעיד אביבם, כי עוד חיים האנשים אשר שתלום; מעבר מזה כמי השלוח שוטף הנחל לאטו ומצהיל פניו כראי מלוטש ומצחק לאור השמש הצפה כתפוח זהב בקערת התכלת מעל, ומעבר השני הרים גבנונים תומכים בגאותם שחקים ומזהירים מרחוק באור ירקרק אדמדם לעיני המאור הגדול, ושם הרחק, הרחק על שן סלע קרח, הנשקף כיתום אשר הכלימו הטבע ולא נתן לו כסות לכסות מערומיו, נשקף צבי מקרין; רגע ישפיל ראשו מטה ומביט אל התהום אשר מתחת לרגליו הדקות והארוכות, וכאלו ירא פן יפול שמה ונפזרו עצמותיו, הנה הוא מקפץ אל ההר הקרוב, קרניו הגבוהות והסבוכות נוצצות רגע באש ירוקה לנגה השמש, והוא נעלם בין סבכי העצים ואיננו.

− מה נעמתם לי הרי ישראל! − דובבו שפתי שרה בלכתה לארךְ הדרךְ – אלו נוצרתם רק למטרה האחת לעזור ליהודה המכבי במלחמתו, להיות סתרה לחילו מפני צר ומחבא להגיח אל האויב מן המארב, הנה גדולות עשה אלהים במפעלו זה! האח, מי יתנני היום את שלום אהוב לבי במלחמה, כי אז קפצתי כצבי ההוא מהר אל גבעה להושיע את עמי במעט אשר אוכל, וגם דמי לא חשכתי ממנו.

ובדברה הניעה הנה והנה בחרבה ותקרא: חרב לה‘! חרב לה’! ולקולה זה נעורה כמו מתרדמה עזה, ותרא מרחוק ככר רחב ידים וגדודים גדודים בו, הגדוד האחד בכה וזה בכה וגם אהלים לבנים מתנוססים שם.

ותלך ותקרב אל המקום ההוא, ומה פחד ורחב לבבה בראותה כי גדודי המכבי שם נחתים, ובהגיעה אל קצה המחנה, הקשיבו אזניה קול רנה בשפת ציון צחה ונמרצה על מלחמות שיר, ויחם לבבה באהבת עמה ותשר עם הגדודים, וישמע קולה במחנה ויחושו אליה אנשי הצבא בחורי ישראל וצעירי ציון ויסבוה כדבורים.

− שלום לכם גבורי ישראל! קראה אליהם בשפת ציון – התגידו לי, אחי, מה שם העיר הנשקפת שם מרחוק?

− על יד מצפה את, אחותנו בת ציון! – ענה אותה אחד הצעירים.

− והעיר יפה כפניך אחותנו! – אמר אחד מרעיו.

− הגם יהודה המכבי במקומות האל? − הוסיפה לשאול.

− לא אחותנו – ענה הראשון – מקום גבורנו יהודה על יד בית־חורון, ואנחנו באנו הנה עם שמעון אחיו לבצר את חומת מצפה.

− האין בכם אחד הבחורים ושמו שלום?

− מי יתן והיה שמי שלום! – קרא הצעיר השני.

− איש לא יוכל להחליף מקומו בלבי – ענתהו שרה – ועתה הגידו נא לי, אנשים טובים, אם נמצא כזה בקרבכם?

שני הצעירים פנו אל יתר רעיהם ואחרי רגעים מספר קבלה מענה מאת כל מחנה הלוחמים, כי לא נמצא שלום בתוכם וגם לא ידעוהו.

− ואולי נודע לכם פה איש ושמו לוי?

− לוי? − שנו מתי מספר – לוי? ועד ארגיעה קרא אחד מהם:

− הללוי מעיר גמלא תשאלי אחותי?

− כן ללוי מעיר גמלא אני שואלת! – קראה שרה בשמחה.

− הנהו בבית־חורון על יד גבורנו יהודה – ענה האיש – ואני ידעתיו היטב.

− ידעת את לוי ואת שלום לא ידעת?! התפלאה שרה – ושניהם התהלכו תמיד כרעים וכאחים מימי ילדותם.

− בלי שפק הפרידתם המלחמה – אמר האיש – ואני ראיתי רק את לוי.

שרה גמרה אמר ללכת עוד ביום ההוא אל בית־חורון ותשאל את הנצבים עליה לדרךְ ההיא.

− דרךְ מצפה תבואי שמה – ענה אותה האיש הדובר בה בראשונה – אבל חלילה לךְ נערה, מלכת עתה אל בית־חורון, כי בנפשךְ הוא.

− אני לא אדאג הרבה לנפשי – ענתהו שרה – ועתה אחים יקרים היו שלום ותודה לכם על בלותכם עתכם לדבר עמדי. שלום! שלום!

ותצא שרה מתוךְ המחנה מבלי שעות עוד אל הצעירים אשר חפצו לבוא אתה בדברים, ותשם פניה אל מצפה.


 

נו    🔗

לא פלל אבשלום שאסנת המצרית תבין כי דבר לאט עמו בסבבו בערמה שתמצה סוד בנשיקות פיה ובכח היין מלב אהובה סטינוש הזקן. הן לא ידעה כי עברי הוא ותחשבהו לארמי, כי כן הגיד לה, ומה חפץ לארמי בסודות המלחמה? הן אמנם השמיעתהו המצרית הערומה, כי יודעת היא כי יש לו מועיל בסוד הנגלה לו; אבל אבשלום חשב כי בלבה לא כן תחשוב, ורק למען הגדיל כח מעשיה בעיניו היא אומרת זאת, ועל כן לא יסף לבקרה עוד, כי מה לו ולאשה מצרית?

אולם בראות אסנת כי מיום גלותה סוד סטינוש נעלם אהוב לבה ואיננו, לא שפקה עוד כי הונה אותה אבינוס הארמי ויגנב את לבה, ויחר לה עד מות על היותה מטרה לחצי ערמתו ועל התעללו בה וברגשות אהבתה, ויהי בצאת סטינוש אל יהודה, ותחקור בסתר על אדות מאהבה אשר נעלם, ויודע לה כי עברי הוא.

− עתה ידעתי את הכל! – קראה בשצף קצף – סוד כמוס הוציא הנבל ההוא מלב סטינוש ואני הייתי כלי מפצו לחבל את סירון! אבל טרם עבר המועד; הבה אסכל עצת היהודים הארורים וידע הנבל ההוא כי לא פתיה אני כאשר יחשבני עתה בלבו!

ותמהר ותשלח מכתב אל סירון לאמר:

− “אני מלאךְ אלהים ולא בן אדם יודע צפונותיךְ סירון, ועל כן אל תבקשני בבני חלוף כי לא תמצאני, ואם תבקש ממני אות כי אמנם מלאךְ אני, אגלה לךְ כי גמרת אמר להתחפש לציר שלוח מאת מלךְ ערב ולבוא אל גבור היהודים להמיתו, אבל הוא יקדימךְ וישא ראשךָ מעליךָ, ועל כן אל תלךְ אם חפץ חיים אתה, ולאות כי ככה יקרךָ הנני מגלה לךָ עוד סוד אחד, כי שלחת אחד מחכמיךָ אל יהודה לסול לפניךָ המסלה, אשר תובילךָ חיים שאולה!”

שמחה22 החזיקה את סירון בקראו את דברי המכתב.

− אמנם כן, לא בן אדם כי אם מלאךְ ממרום שלח אלי את המכתב הזה! –קרא כלו משתומם ויהפוךְ את הגליון בידיו אחת הנה ואחת הנה וימששהו כאלו יאמין כי מן השמים הוא בא – מי גלה רז זה לבן תמותה? הנה רק אני וסטינוש יודעים אותו, וגם הקרובים אל לבי, שרי המלחמה, טרם ידעוהו! האאמין כי סטינוש גלהו לאיש? לא! זה חכם הרזים לא יעשה זאת! לו עצה ולו גם לב סגור ומסוגר!

רגע צלל בהמון מחשבות ופתאם קרא:

− האמנם אאמין כי יד סטינוש כתבה את המכתב באשר נחם ממחשבתו ובוש להשמיעני זאת? לא! לא! לא איש כזה הוא סטינוש! לא בעקבה הוא מתהלךְ עמי מיום ידעתיו, ומדוע הלךְ אל יהודה אם נחם על עצתו אשר יעצני? לא! למרות שכלי עלי להאמין כי יד מלאךְ כתבה את הדברים! אבל מדוע בושש סטינוש לבוא? האמנם קרהו אסון? לא! לא! אם יודע יהודה סוד זה, ישלחהו בשלום למען אבוא אני אחריו…

עוד לא כלה להגות ברוחו הקשה, ושומר פתחו הודיעהו כי סטינוש בא והוא חפץ לראותו.

סירון מהר אליו אל האולם ויביאהו אל לשכתו ויסגור את הדלת בעדו.

− שלום לך אהובי! – קרא סירון בהושיטו לו ידו באהבה.

− שלום! שלום! – ענהו סטינוש בפנים צוהלים – לפני שעה שבתי ואחרי הסירי מעלי המחלצות אשר הפכוני לערבי, הנה באתי אליךָיקירי ובשורה טובה בפי, כי דרכי היתה צלחה והמסלה סלולה לפניךָ לבא אל אהל יהודה ולהמיתו.

בעינים חודרות הביט סירון בפני הדובר כאלו חפץ לשאב מעיניו ומרשמי פניו מדי דברו, מה בלבו, ולא הכיר סירון כל סלף ברוח אוהבו הזקן וגם לא חשדו בדבר און.

ולבךָ נכון בטוח כי לא יקרני רע? – שאלהו אחרי דומיה מעטה.

− כזאת קראתי מחזות פני יהודה ואנשיו− ענהו סטינוש – אבל הלא ידעת ידידי כי האדם יראה רק לעינים.

− כן, כן – נאנח סירון – הנה זאת רעה חולה כי גם חכם לבב בחכמים לא יוכל לחדור אל לב איש פנימה לדעת מצפוניו, ולולא זאת קראת אחרת בחזות פני יהודה ואנשיו.

− ועל כן קדמתי להגיד לךָ כי האדם יראה רק לעינים – ענהו סטינוש ועתה הואילה נא והודיעני מה החדשה אשר תדע?

תחת ענותו המציא אליו סירון את המכתב וסטינוש קרא אותו.

− שומו שמים! – קרא סטינוש בשממון והמכתב נפל מידיו ארצה – איזה שד שחת גלה רז זה לבני חלוף?

− הלא תראה כי יד מלאךְ ולא שד כתבה את הדברים – אמר אליו סירון ושחוק רגזה רחף על שפתיו.

− אינני מאמין בשדים ומלאכים כי אם ברעת האדם – ענהו סטינוש – ועתה תחת שבת וחקור יד מי כתבה את המכתב, עלינו לעשות עצה במה נוכל להמכבי וחילו, והנה זאת היא עצתי שתחץ חילךָ לשלשה ראשים ותשלחם בדרך המצפה ובית־חורון, והראש השלישי יחנה הרחק ככברת ארץ בין שניהם, ועלו שני הראשים כסופה על חיל יהודה המעט על יד בית־חורון מימין ומשמאל, והראש השלישי יהיה לחיל עוזר בהנתן לו אות מאת שני הראשים, ואז לא אשפק כי תשמיד את יהודה וחילו ולא ישאר מהם אחד.

− ומה מספר חיל יהודה לפי השערתךָ? – שאלהו סירון.

− אדמה כי רק ששת אלפים איש עמו ולא יותר – ענהו סטינוש − ובכל ראש משלשת הראשים אשר תשלח להלחם בו שמנת אלפים איש, האין זאת?

− כן, ידידי! וכלם גבורי חיל מלומדי מלחמה, ואני אמנם אעשה כעצתךָ, כי היא ישרה בעיני וגם אין דרךְ אחרת.

− ואתה עשה אותה עד מהרה, כי לפי דעי לא יעשה עתה יהודה דבר, כי אם ישב ויחכה לציר הערבי למען המיתךָ על נקלה והיה לו נצחון אשר לא עמל בו.

− עצתךָ תעשה עד יום מחר בבקר! – קרא סירון בהתנשאו ממקומו – כי צבאותי נכונים והם מחכים לאות.

* * *

יהודה יושב לבדו בתוךְ אהלו צלול בהמון מחשבות איךְ להושיע את עמו. כל מעיניו עתה להכות את סירון אחור, כי יודע הוא כי אסף בסתר חיל רב, ולא ישפק כי מתנקש הוא בנפשו, והציר השלוח מאת פני סירון הוא אשר בא לפנות לו דרךְ, למען יבוא סירון תוךְ אהלו וימיתהו כאשר המית הוא את אפּולוניוס.

הן אמנם עוד יתגנב רעיון בלב יהודה כי יוכל היות כי אמנם ציר מלךְ ערב היה הזקן אשר שלח בשלום מעל פניו; אבל עד ארגיעה יענהו רוח מבינתו כי מלאךְ פני סירון היה, והוא יושב ומחכה לארבעת מרגליו חרש אליפז, אבשלום, תובל ודניאל אשר שלחם לחקור על דבר הציר ההוא ועל דבר מעמד צבאות סירון ואיפה הם חונים, ואבשלום בא.

− אדוני המכבי! – אמר אליו בבואו האהלה – עתה עבר כל שפק כי מלאךְ פני סירון היה הזקן, כי אמנם הלךְ לדמשק, אבל לא לנוח שמה כאשר אמר, כי אם בא אל בית סטינוש, ובצאתו אחרי כן החוצה, הכרתיו כי סטינוש הוא, ואחרי הביטו כה וכה כאלו חפץ לדעת אם לא יתחקה איש על שרשי רגליו, הלךְ לאטו דרךְ רחובות שונות ויבא בדרךְ עקלתון אל בית סירון.

− קיויתי לשמוע זאת מפיךָ – ענהו יהודה – אבל לא פללתי כי סטינוש היה הציר, ואתה לא היית אז במחנה להכירו.

− ומה תחשוב, אדוני המכבי, עתה לעשות? – שאלהו אבשלום.

− לא אחכה לסירון – ענהו יהודה בקומו ממקומו – כי אם כסער מתחולל אעבור במחנהו והכיתיו! ותקותי באלהי ישראל הנותן כח לי ולחילי המעט, כי לא אשאיר שריד מצבאות סירון.

ובהגיע הגבור אל מפתן אהלו, והנה אליפז ודניאל לקראתו.

− ומה החדשות אשר הבאתם? – שאלם יהודה בנחת קולו.

− סירון עולה עלינו דרךְ המצפה מעבר מזה ובית חורון מעבר השני – ענהו אליפז – ולא הקשה אלי המקרה לחקור דבר לאשורו, כי היונים והארמים יחשבוני למתיון ולמרגלם חרש על פי האות אשר נתן לי אפּולוניוס.

− הוא חלק את מחנהו לשני ראשים? – שאלהו יהודה.

− וראש שלישי עולה מדמשק – ענהו דניאל – ויהי קרוב אל שני הראשים משני העברים.

יהודה עמד רגע כנבוךְ; אולם פתאם התעורר ויקרא בקול עז: “כלה אעשה את סירון, לא אשאיר לו שריד כמעט!”

* * *

ליל חשכת ערפל הנה פרוש על פני ככר רחב ידים ששם צבאות סירון נחתים בקרבת בית־חורון מימין ועל יד מצפה משמאל.

זה עתה באו הנה ופניהם מועדות אל מחנה יהודה; אבל חשכת הלילה ושכבת הטל אשר חסמו לפניהם הדרךְ, הפריעום מלכת הלאה ויתקעו שם אהליהם עד אור הבקר.

כמבשרת יום עברה משתפכת יללת ינשופים מראשי ההרים אל העמק המכוסה בחיל כבד אשר לא יספר מרוב, ובנות יענה תענינה בקול יליל אשר יהיה לחרדת לב במחנה.

לאט, לאט יעבור הטל ורקיע שחור נשקף מעל. כוכבים כהים תועים בו ונראים כאלו עוד מעט ויכבו כליל. רק כוכב אחד יגיה בפאת מזרח וזהרו נוצץ כאלו משחק לו הטל ולא יירא מעבים.

האמנם כוכב יעקב הוא אשר לא יכבה ולא יחשךְ אורו לעד? האמנם הוא המלוה את יהודה גבור ישראל בדרךְ נצחונותיו וכל עוד יגיה אורו לא יחלש כחו?

והכוכב הזה אמנם יאיר עתה ליהודה מעל, בסעיף סלע, לא הרחק מן המחנה הכבד הזה, ולא בגפו הוא שם, כי אם אלפים איש מגבוריו עמו.

לאטו מתנהל הגבור בתוךְ הסעיף וחילו הקטן הולךְ אחריו.

− אלהי ישראל! − נעות שפתיו לאלהיו בלכתו – חזקני ואמצני גם הפעם! היה עמי כאשר היית בכל מלחמותי, כי ריבךָ וריב עמךָ אני רב מיד היונים הארורים אשר חללו מקדשךָ וישקצו ערי קדשךָ ויהרגו את עמךָ בחרב ועוד ידם נטויה להשמידנו; העל אלה תתאפק ה' ולא תתן את סירון וחילו בידי?

יהודה עמד ברגע ההוא מלכת וכל החיל עמד עמו, כי נדמה לו שהוא שומע תנועת האויב בקצה סעיף הסלע, הרחק, הרחק נכחו; אבל נוכח עד מהרה כי תנועת האורב הוא ההולךְ כמאה צעדים לפניו.

− עשה תעשה וגם יכול תוכל! − הגיע אל אזניו קול נעים מראש הסלע מעל – שני הראשים חונים בטח בתוךְ הבקעה משני קצותיה ולא יעלה על לב איש כי הולךְ וקרב מלאךְ מותם.

ויכר יהודה את קול דניאל ותחזקנה ידיו.


* * *

וסירון נמצא בתוךְ הראש האחד בקרבת בית־חורון מימין, והוא מוקף בגדוד פרשים ושרי צבאותיו.

− יחי סטינוש! – אמר אל השליש העומד על ידו – עצתו היתה תמיד כעצת אלהים וגם הפעם היא צלחה!

− ואני טרם אדע אם אמנם מחכה יהודה וחילו לציר מלךְ ערב – ענהו שלישו – כי כגבורת האיש ההוא כן חכמתו.

− האינךָ רואה כי שלום כל הככר הזה מפחד, והוא בקרבת בית־חורון, משכן יהודה וחילו.

− אמנם כן הוא – הוסיף השליש – ובכל זאת לא ירגע לבי, וירא אני מפני הדומיה הזאת יותר מפני תרועת מלחמה.

− פחד שוא הוא− ענהו סירון בבטחה – כי עתה אחרי הגלות לו סוד מלאכות ערב, ישב ויחכה לי עד אשר אבוא אל אהלו כציר המלךְ והכני.

− החשכה הארורה תפריע את האורב מראות את העשוי על יד ההרים – התאונן השליש – ויהודה הוא הררי נפלא; רגע הוא מגיח מבין ההרים ומתנפל על אויביו בשצף קצף, והיה כעבור הבהלה הראשונה ואנשי החיל ימצאו ידיהם למוד לו פי שנים כפעלו – ואיננו, כי הוא וחילו יעלמו בהרים ובנקיקי הסלעים ולא יוכלו אויביו להשיגו.

− אולם עתה לא ימלט השד הארור מידינו – אמר סירון – אבל מה קול הרעש הזה? התשמע? קול המולה כקול מחנה!

שניהם נתרו בחרדה ממקומם, כי קול רעש גדול, אדיר וחזק, בלול בתרועת האורב המבשר צבא מלחמה, עלה פתאם באזנם מקצה המחנה.

− הנה הוא עולה עלינו כשואה בחשכת לילה − קרא השליש, וימהר וישמיע תרועת מלחמה בתוךְ המחנה.

וחיל סירון העצום קם על רגליו, חיל גדול אשר לא יספר ושלישים על כלו והוא ערוךְ למלחמה ומחכה לאות.

− קדימה, אל ההרים! – הרעים סירון לפני מחנהו, ועד ארגיעה נעתק כל החיל ממקומו, וילךְ באפלת הלילה קדימה, ותחרד הארץ מתחת לרגליו ותרעש מצלצל חרבותיו ושעטות פרסות סוסיו; אבל פתאם קם לדממה השאון אשר נשמע מראש, והאורבים נגשו אל הצבא ויודיעו את סירון, כי האויב מסתתר בצלעי ההרים וכי הגיח מראש ברעם ורעש להתנפל על המחנה, אפס בראותו כי צבא רב הולךְ לקראתו, נחם ממחשבתו וישב אל מקום תחנותו.

וסירון לא הרבה לחשב דרכו, כי בטח ברב חילו ובשני הראשים הנמצאים לא הרחק ממנו, ויתן צו לחילו לדלק אחרי יהודה ומלויו בין ההרים, ועד מהרה נסע כל החיל הכבד בדרךְ עקלתון לצלע הר גבוה כאשר הורהו האורב, ויבא כל המחנה בין שני הרים גבנונים במסלה רחבה; אפס כל אשר הוסיף ללכת הלאה, צרה המסלה ותהי למשעול צר, וסלע מוצק חומה לכל החיל הרב נגד, ואין דרךְ לנטות כי אם לשוב על עקביו.

לב סירון נפל עליו, כי התגנב רעיון אל לבו כי פרש אויבו רשת לרגליו והוא נלכד בה.

− הפכו פניכם אל הדרךְ אשר באתם! − הרעים בקול עז אל חילו הנבוךְ.

ובעוד לא הספיק חילו למלאת פקודתו, ותרועת מלחמה נשמעה פתאם על יד מבוא שני ההרים הרמים ויהודה עלה כשואה על סירון וחילו וישךְ בעדם הדרךְ.

− חרב לה' – צלצל קול הגבור בתוךְ החשכה, ועד ארגיעה התנפל הוא ואנשיו כגורי אריות על צבאות האויב, אשר התנגשו אל הסלע אולי ימצאו שם מקום להמלט, כי נפל פחד היהודים עליהם ומהומת מות החרידתם, ויהודה וחילו מפילים בם חללים וחרבם אוכלת על ימין ועל שמאל, כל המנסה להבקיע לו דרךְ בתוךְ מחנה ישראל ידקר והנס אל קיר הסלע יפול בחרב, ולא עברו שתים שעות וממחנה האויב לא נשאר אחד וגם סירון נפל בתוך החללים.

ויתקע יהודה בשופר ויאספו אליו גבוריו שכורי נצחון, ויתן צו להם לצאת לקראת שני הראשים אשר העמיד סירון על יד מצפה, ויצא הוא וחילו מבין ההרים ויריעו תרועה גדולה ויעלו לפידי אש וילכו ברוח שקט לקראת אנשי המלחמה.

ויהי בראות חיל האויב את המחנה ההולךְ לקראתו, ויגיח אליו ברעם ורעש, ויט יהודה ואנשיו מפניו הצדה ויריע בחצוצרות כקורא לעזרה, והנה קול שופר ותרועת מלחמה נשמעו עד מהרה מרחוק מאחורי האויב, ושמעון אחיו וחילו רדפו ממצפה אחרי החיל ההולךְ לקראת יהודה, ויהפוךְ יהודה פניו עד מהרה אל האויב ההולךְ לקראתו ויתנפל עליו ברוח גבורה, וינגף חיל סירון לפניו, כי חתת אלהים נפלה על הנלחמים ויתפלצו מפני יהודה וגבוריו הטורפים כגורי אריות, ויהפכו את פניהם לנוס ויקדמום שמעון וחילו, ותהי להם המלחמה מפנים ומאחור, ותתלקח המלחמה ההיא עד אור הבקר, וכזרוח השמש לא נשארו בחיל סירון שנים יחדו, כי הוכה כל המחנה ורק מתי מספר נמלטו.

ולא נחו אנשי יהודה ממלחמתם עד אשר פשטו על החללים ויאספו כסף וזהב ושמלות וכל הנשק אשר נשאר בשדה, וישובו אל אהליהם שמחים וטובי לב ובהודות והלל לה' על התשועה הגדולה אשר נתן להם ביד יהודה גבורם.

ויעמד יהודה בתוךְ גבוריו על יד אהלו ויברכם, אחרי כן נשא עיניו השמימה ויודה לה' חסדו ויקרא:

− אודךָ אלהי ישעי על התשועה הגדולה אשר נתת ביד עבדךָ לעמךָ הנלחם על חפשו בצר מחרף שמךָ, היה עמדי ועם עמךָ כאשר היית עד הנה, ותן בנו כח להכניע שאון קמינו וראו כל הגוים כי אתה אלהים עזרתנו.

ובעוד שפתי הגבור תבענה תפלה לה' וצעיר רודם בא אל המחנה וראש חלל־מלחמה על חניתו.

− גבורנו יהודה! – קרא הצעיר ברגש – הנה הבאתי לךָ את ראש סירון אשר המתי תמול במלחמה על יד הסלע, למען תחזקנה ידי אחינו ללחם מלחמת ה' באויבנו עד השמדו!

− הידד! הידד! – קראו כל הנצבים – יחי לוי! יחי הגבור הצעיר! ברוך יהיה לעד!

ויודהו יהודה על גבורתו נגדה נא לכל הנלחמים, וישאו את לוי על כפיהם ויחלקו לו כבוד גבורים, ויאכלו וישתו וישמחו מטוב לב ויהללו את ה' על התשועה הגדולה.


 

נז    🔗

וחרבונה אחי שמשי, הביא את פנינה היפה בבנות ציון אל היכל דריוש מלךְ פרס ויציגנה לפני צפרורית בתו.

− קומי מכרוע על ברכיךְ, עלמה עדינה! − אמרה לה בת המלךְ בכרוע לה פנינה ברךְ – כבת אלהים אחשבךְ, ואל למלאךְ לכוף ראשו לפני בת אדם.

− אשמח מאד על כי נעליתי עד כה בעיניךְ, כבודה בת מלךְ! אמרה לה פנינה בשפתי חן בקומה ממקומה – ומאור פניךְ ישביעני רצון.

חרבונה יצא וצפרורית הושיטה ידה לפנינה ותאמר:

− רואה אני כי נערה ישרה את, לכן אשמח בךְ, ואת שבי לקראתי על הכסא וספרי לי את אשר ידעת על דבר אנטיוכוס החפץ בי.

− הוא חפץ בךְ, בת מלךְ; אבל לפני פתחי פי לדבר עמךְְ על אדותיו, הואילי והודיעיני אם תחפצי את בו?

− אבחר במות מהיות אשה לאנטיוכוס; אבל הלא ידעת עדינה, כי בעניני נשואין בנות מלכים הן האמללות מכל בנות חלוף, כי לא על פי חפצן תהיינה לאנשים, כי אם על פי מצב עניני המדינה מסביב, ולדאבון לבי קשה עתה לאבי המלךְ להשיב פני אנטיוכוס אם גם ישנאהו תכלית שנאה כמוני.

− ואנטיוכוס לא יתאו יפיךְ כי אם כספךְ – ענתה פּנינה − כי דללו אוצרות כספו מפני מלחמותיו הרבות, וזה מעט לא כבר23 אסף שנית חיל רב, ואין בידו לכלכל את כל עם המלחמה.

− ואף כי אין כסף לעריץ הזה – התאוננה צפרורית – הנה ירא אותו אבי מאד ומשלם לו מס כבד מדי שנה בשנה יותר מכל הגוים אשר מסביב, ומי יודע את כל הרעה הנשקפת לארץ פרס אם ישיב אבי את פניו מתת אותי לו לאשה.

ולי עצה לקרא דרור לארצך ולכל מלכי הגוים מכף העריץ הזה! – קראה פּנינה – כי יומת בארצךְ והיתה הרוחה לך לאביךְ ולכל המתענים תחת ידו הקשה.

צפרירית הביטה אליה בתמהון.

− הנקלה זאת בעיניךְ? −שאלה אותה – רבבות איש חפצים במותו, ובכל זאת עודנו חי, כי עבדיו עוטרים אליו ואלפי שומרים נאמנים לראשו.

− האם לא תהיי את, כבודה בת מלךְ, מאשרה בעיניךְ מכל בנות תבל אם תוכלי להיות מלאךְ מותו?

− השמיעיני עדינה איךְ אוכל לעשות זאת?

− משכי אותו ברשת אהבתךְ – ענתה פּנינה – יענהו נא אביךְ כי נכון הוא לתתךְ לו לאשה, והיה בבוא אנטיוכוס הנה, תעשי כיד חכמתךְ על פי עצתי אשר אשמיעךְ ברגע הזה, וגאלת את אביךְ ועמים רבים מעולו הקשה והיתה הרוחה לכלם!

פּנינה דברה אליה בלחש מספר רגעים ועיני צפרורית אורו.

− עצתךְ טובה ואני נכונה לעשותה! – קראה צפרורית ברגש – ואת עדינה עמדי על ידי ואני אציגךְ לפני אבי.


* * *

ודבורה אחות ירוחם האלקושי, הנערה הישרה והיפה בבנות חן, נגזלה בחזקת היד ממרכבת ציזוס, ותובא אל מעון רחב ידים ביד הארמים אשר שכר, ושני אנשים נשארו אתה בבית לשמרה, כי כן פקד ציזוס את אנשיו לשמור את אהובתו עד בואו לראותה במעון אשר הכין לה מראש.

− מה אעשה עתה? – שאלה דבורה את נפשה בראותה את המשמר אשר שם עליה ציזוס – הנה הוא לא האמין בבת־שבע אהובתו ויפקד עליה אנשים לשמרה, ועתה יבוא הנה והכיר משוגתו כי הציל נערה אחרת תחתיה!

מבוכתה גברה מרגע לרגע בראותה כי ינטו צללי ערב ועוד מעט ויבוא ציזוס לבקר את אהובתו.

− הנה ישיבני אל בית הבור ואבדתי באפס תקוה! – אמרה אל לבה – ומה אעשה לרוחתי?

ובהגותה נכאים ברוחה הקשה, התבוננה בין כה אל כחדרים היפים שהיא אסורה שם, ותהי ראשית מלאכתה לגנוב שני מפתחות מתוךְ דלתות חדרי התוךְ, ושומריה לא ראו.

ויהי בחצי הלילה וציזוס בא וראשו חבוש במטפחת בד מן המכות אשר הוכה מאת עוברי הרחוב בהגזל אהובתו ממרכבתו.

ודבורה בשמעה קול צעדיו ישבה על מסעד המשי בחדר התיכון ותחבוש ראשה בכר, ולבה כהולם פעם.

− הנה היא בחדר התיכון! – שמעו אזניה קול אחד משומריה בדברו אל ציזוס בחדר השני.

מה טוב ומה נעים − שמעה קול ציזוס הדק – הא לכם שכרכם, קחו ולכו!

עברו רגעים מספר והיא שומעת בהסוב הדלת החיצונית על צירה.

– מה טוב כי עזבוני שומרי! אמרה דבורה אל לבה – אני והוא יחדו בבית – בידי האחת אוכל להגמד ההוא אם יביאני מצבי לקרא כחי לעזרה!

− שלום רב לך אהובתי תמתי! − קרא ציזוס בבואו אל דבורה החדרה – הנה אלה הן המכות אשר הוכיתי בגללךְ, בת־שבע, היפה בנשים!

ובדברו הורה בידו על ראשו הקשור במטפחת.

דבורה לא ענתה דבר כי אם הוסיפה לחבוש ראשה בכר.

− מה זה היה לךְ, בת־שבע יפתי? – שאל אותה ציזוס − בהוציאי אותךְ מבית הבור לא דברת אלי דבר, ועתה את מחשה ממני, העוד טרם שבת לאיתנךְ? ואני בשורה טובה בפי אליךְ, כי סלח לי אנטיוכוס על אשר נגזלת מידי, כי שמועות רעות בהלוהו על דבר מפלת אפּולוניוס אשר נפל חלל במלחמה וכל חילו אבד ביום עברה, ועתה ראש המלךְ סובב עליו כגלגל ואין לבו לפילגשים, וישכח את פּנינה הנמלטה ואותךְ אשר היית בקשר עמה להמיתו. אבל מה זאת? מדוע לא תעניני?

ציזוס השח ראשו אליה ויגענה בשתי ידיו הקצרות והדקות, והנה ישבה פתאם דבורה על המסעד ותסב אליו פניה ותבט בפניו.

− יופיטר אלהי! – התפרץ קול דק מפי הגמד – הזאת בת־שבע?!

− חלילה לי מאמר לךְָ כי בת־שבע אני! − ענתהו דבורה בנחת.

− ומי את? – שסעה ציזוס– ברגזה – הן אותך ולא את בת־שבע הצלתי מבית הבור!

− כן, לא שגית! אותי ולא את בת־שבע הצלת – הוסיפה דבורה –כי רמיתי את שניכם גם יחד! שמעתי את שיחתכם בבית הבור בחדר הנשען אל חדר מאסרי, ואעש בערמה, כי החלפתי את מושבי במושבה והיא לא ידעה מפני החשכה אשר שם, ועתה הנני מוצלת!

− מוצלת?! – קרא ציזוס בשצף קצף – אני אשיבךְ כרגע את בית הבור אשר הוצאתיךְ משמה!

− לא תהיה אכזר לעשות כזאת – ענתהו דבורה בנחת קולה – ואם גם תתאכזר לי, הנה יש בבית הזה אשה אחת אשר לא תתנךָ לעשות עמי נבלה!

עיני ציזוס הקטנות הביטו אליה בתמהון.

− האמנם התולים עמדי בלילה הזה? – קרא ויבט כה וכה כאלו הוא מבקש את האשה אשר אמרה – איפה האשה? איזה אשה, תאמרי, לא תתנני לעשות עמךְ נבלה?!

− אני היא האשה! – קראה דבורה בהתנשאה פתאם ממקומה ועיניה נוצצו כעיני הכפירה – שב תחתיךָ, גמד נבזה, ותן אותי לצאת ממצודתךָ ואם תניע יד או רגל, אכךָ מכת מות ולא אשנה לךָ!

רעדה אחזה את הגמד בשמעו זאת, כי לא פלל לראות אמץ לב כזה בנערה הנצבת נכחו, וחזות פניה העידה כי אמנם נכונה היא לקים מה שנאמר לו.

− חכי כמעט רגע ואורךְ; מי יגביר את מי! – אמר אליה ציזוס וינס לצאת מתוךְ החדר; אבל ברגע ההוא התנפלה עליו דבורה כלביאה רעבה, ותפילהו ארצה ותךְ ראשו הפצוע על הרצפה פעמים ושלש, ובראותה כי לא יהי בו כח לקום עד מהרה ממקומו, נחפזה אל החדר השני ותסגר את הדלת בעדה ונעלה.

לא ארכו הרגעים ורגליה עמדו ברחוב – ותמלט.


 

נח    🔗

אין קצה לשמחת לוי! בכל ימי היותו בצבאות יהודה המכבי שאף להצטין בגבורתו, למען תכבדהו שרה בלבה ותשיב אהבה אל חיקו אחרי הודע לה כי שלום דודה מת, ועתה במלחמה האחרונה נלחם לוי כגור אריות ויךְ בצבאות האויב על ימין ועל שמאל וימת גם את סירון, וינשאהו יהודה לפקיד צבא אותו ואת דניאל ואת אבשלום, כי שלשתם עשו חיל במלחמה, ויתן להם כסף וזהב למכביר משלל האויב, ויודם בפני כל קהל צבאותיו על גבורתם.

לוי ואבשלום נקשרו עתה בעבותות אהבה נאמנה, ולתמהון לבב לוי נודע לו כי שרה אהובת לבו, היא אחות בת־שבע אשת אבשלום רעהו החדש, ולוי יודע היטב את בת־שבע מימי ילדותה, כי בת עירו היא, ועוד יזכר בהגזלה לפתע פתאם מבית הוריה אל היכל אפּולוניוס, ואיש מאנשי עירה לא נועז אז להעביר דבר הגזלה על דל שפתיו, לבלי הכאיב את לב הוריה האהובים לכל אנשי העיר.

− ואיפה בת־שבע עתה? – שאל לוי את אבשלום בבואם בדברים על דבר עניני משפחתם.

− באקבתנא היא יושבת – ענהו אבשלום.

− מהלךְ רב כזה? – התפלא לוי.

ויספר לו אבשלום את העבר עליו, כי נסע לפני שנים מספר עם אשתו לאקבתנא ובהתפרץ המלחמה במחנה יהודה, הלךְ ללחם מלחמת ה' במתנדבים.

− ועל מי עזבת שם אשתךָ בין עובדי אלילים? – שאלהו לוי.

− על מי? על אלהי ישראל! −ענהו אבשלום – כי איךְ יכולתי לקחתה עמדי בצאתי אל הצבא? וגם שם באקבתנא נמצאה אשה ישרה ממשפחתי ושמה מחלה, והיא הבטיחתני לשים עינה עליה ולהמציא לה עבודה בבתי העשירים, כי אין כבת־שבע תופרת ואורגת נפלאה בכל העיר, ואקוה כי לא יחסר שם לחמה.

− הנני זוכר כי היתה בת־שבע יפת תאר מאין כמוה – אמר לוי – וגם שרה אחותה יפה להלל, האין זאת?

− שתיהן יפות ונעימות – ענהו אבשלום.

− ולפי דעי אין כשרה ליופי מקצה תבל עד קצה – אמר לוי ויתרגש.

− קולךָ כקול האהבה – אמר לו אבשלום וצחוק קל רחף על שפתיו – האין זאת לוי אהובי?

− ואני לא אבוש באהבתי אותה – ענהו לוי – וכמעט לא אאמין כי יראנה איש ולא יאהבנה.

− מה טוב ומה נעים! − קרא אבשלום בשמחה! − ואני אתגאה מאד לקרא אותךָ גיסי – התדע שרה כי תאהבנה?

− היא טרם תדע זאת, כי בעזבי את עירי היתה יעודה לאיש.

− יעודה היתה לאיש? ואיפה הוא עתה?

− הוא מת – ענהו לוי ויספר לו איךְ נעלם שלום.

− אם כן – אמר אבשלום – עוד טרם תדע כי מת הוא.

− לוא חי שלום רעי, כי עתה שב זה כמה, כי יצא עמי יחדו מעיר מולדתנו להלוות אל מחנה יהודה.

− וכל עוד לא ראית בהקברו – אמר לו אבשלום לא תוכל לחרץ משפט כי לא יחיה עוד, כי מה ידע בן חלוף את אשר יקרה בתבל המלאה נפלאות?

כחצים שנונים ירדו דברי אבשלום אל לב לוי, כי באהבתו את שרה אהבה עזה, לא יכול נשוא הרעיון אולי שלום רעהו עודנו חי, ובחזקת היד השריש מחשבת־תמיד בלבו כי מת הוא, ובה החזיק בכל מאמצי כחו.

* * *

כרבע שעה התגולל ציזוס על הארץ ולא יכול קום, כי הלמה דבורה ומחצה ראשו, אשר טרם נרפא מן המכות שהוכה ביום, עת הצילוה אנשיו מתוךְ מרכבתו, אבל התאושש ויחגור כל כחו לצאת החוצה, שם שאף רוח צח ותשב אליו רוחו.

− מה נורא הדבר! הגה ברוחו הקשה – עלמה אחרת אשר היתה כלואה בבור, הוליכה אותי שולל, ובחפצי להשיבה על מקומה הכתני הכה ופצוע ותמלט! האם לא חרפה היא?! אמנם כן, קטן ודל בראני הטבע, ולא לפלא היא כי נערה גדולה וכבירת כח יכלה לי בהתנפלה עלי לפתע פתאם; אבל שכלי? רעי ומיודעי יחשבוני לערום כנחש, ואמנם כן אנכי עמדי, ולולא זאת איךְ התכבדתי להיות מרגל חרש למלךְ האדיר אנטיוכוס אשר לשמו ולזכרו יחרדו עמים וממלכות? ואותי ציזוס החכם והערום תוליךְ שולל נערה כבת עשרים! אהה, חרפה! הנה אבוש לשוב ולהגות במקרה הזה!

רגע צלל ציזוס במחשבותיו ואחרי כן הוסיף להגות:

− ומה אעשה עתה? האבקשנה? הנה אשוב אראנה כאשר אראה את אזני! לילית כזאת תדע איךְ להמלט! ועלי להגות עתה איךְ להציל את אהובתי אשר נותרה בבור באשמת הארורה! אבל מה לי להגות? הנה דלתי בית הבור פתוחות לפני, אלכה ואצילנה, ובבית המלךְ רבה עתה המבוכה וכבר שכח את כל הנעשה, ופילוס שר ארמונו שש על המקרים הרעים, כי לולא הם כבר לא עמד עליו ראשו בהעלם פּנינה, והוא הן לא יזכיר למלךְ נשכחות כאלה לרעתו! האח! עת מצוא היא עתה להצילה, והלילה הזה עוד ישלם לי נחומים על כל המוצאות אותי ביום!


* * *

ובת־שבע כמעט נואשה מצאת למרחב מבור מאסרה, כי לא ידעה איךְ ימצא עתה ציזוס דרך להצילה וגם לא פללה כי יעשה זאת, אחרי הודע לו כי בערמתה יצאה דבורה רעותה מבית הבור, והשבויה לא דאגה עתה לנפשה כי אם לרעותה, אולי לא תדע להמלט מיד ציזוס והשיבה אל בור האסורים; אולם בראותה כי חצות לילה כבר הגיעה ולא נשמעה כל תנועה באולם מאסרה, הבינה כי אין כל פחד עוד על דבר הנמלטה ותחל לדאג לנפשה.

− עתה אבדתי באפס תקוה! − אמרה אל לבה – אבל מה מאשרה אני כי הצלתי את רעותי הטובה ממות!

רגע שקעה במחשבותיה ואחרי כן הוסיפה להגות בכאב־לב:

− הצלתיה! – אבל ההיתה לי הצדקה לתת נפשי תחת נפשה? ומה יענו הורי היקרים אם לא יוסיפו עוד לראותני? האם לא ירדו חלילה ביגון שאולה? ומה יענה אבשלום אישי אשר אהבת נפש יאהבני? הישא כאבו? התרפא מכתו? הנה ידעתי כי אין בגברים איש אוהב אשתו כמוהו. אולם העת חשבונות היא לאיש־לב בראותו את רעהו טובע לעיניו והוא יכול להצילו? האם לא טבעו אלפי אנשים בהצילם את רעיהם מטבוע? לא! לא! אל נא אנחם על עשותי טוב, כי מי יודע אם לא יקרו חיי הנמלטה אלף פעמים מחיי אני?

ובעוד היא מדברת עם לבה ודלת בור מאסרה נפתחה לאטה והיא לא שמעה, ופתאם נתרה ממקומה כגעת יד אדם בשכמה.

− מה כל החרדה בת־שבע, ואני לא אוכל אדם ולא חית טרף! − צלל קול ציזוס באזניה.

− האח! האתה זה? – גמגמה לשון בת־שבע בכבדות.

− כן אני הוא ציזוס אוהבךְ! – ענה אותה הגמד – ואת אל תתפלאי עלי כי אחרתי לבוא אליךְ עד כה, כי כבר הייתי פה לקרא לךְ דרור, והנה באה שבויה אחרת במרמה ותנצל בגללךְ.

− בגללי נצלה שבויה אחרת? − שאלה בת־שבע בראותה כי לא ידע הגמד כי בשלה נצלה השבויה.

− התדעי בת־שבע כי שבתךְ עתה בחדר אחר?

− לא ידעתי עד מה!

− בצאתכן שתיכן24 אל האולם לשאף רוח, החליפה מושבה בחדרךְ ואנכי הצלתיה תחתיךְ.

− היתכן? התפלאה בת־שבע – ואיךְ ידעה כי תבוא להצילני?

− היא אמרה לי כי שמעה שיחתנו מעבר לקיר.

− ואיפה היא עתה?

ציזוס– ספר לה כי הביאוה אנשיו אל המעון אשר שכר, ובבואו אחרי כן לבקרה בדמותו כי אהובתו בת־שבע היא, התנפלה עליו כחית טרף ותמחץ ראשו ותנס.

− האח! – אמרה בת־שבע בלבה – הראיתני עתה את הדרךְ להמלט מידךָ! ואליו אמרה: לוא פגשתי עתה את הארורה אשר הכתה את אהוב לבי, כי אז קרעתיה כדג!

− ידעתי כי אשה ישרה את – אמר לה ציזוס באהבה רבה – ועתה25 קומי ולכי אחרי אל המעון אשר שכרתי לךְ ונתעלסה באהבים, ואני מאהבתי אותךְ לא אביט אל העתיד; אצילךְ ויעבור עלי מה!

בלי חמדה קמה בת־שבע ממקומה וסערת לבה מי ישוחח? יודעת היא כי משלה היא את ציזוס בתקות שוא למרות יושר לבה; אבל מה תעשה? הולכת היא אחריו, וטרם תדע אם תוכל להמלט מידו כרעותה.

− אהה, אבשלום! אבשלום! – המה לבה בצאתה אחריו החוצה – אשריךָ אהובי שלא תראה את המוצאות אותי עתה, כי גדול ונורא הכאב!


 

נט    🔗

ובהיכל אנטיוכוס באקבתנא אמנם רבה עתה המהומה. שמועה אחר שמועה החרידה את רוחו. בראשונה הודיעוהו כי דימיטריוס בן סליקוס אשר כלא ברומא ולו גם משפט המלוכה בארץ יון, יצא לחפשי מבית האסור, ובעוד לא נרפא לבו מהשמועה הנוראה ההיא אשר נחתה בו כרעם ממרום, באתהו השמועה המרגיזה כי נפל אפּולוניוס חלל לפני יהודה ומכל חילו העצום לא נשאר איש.

− אנא אוליךְ את חרפתי? − קרא העריץ ויחרק שן – מבחר שרי צבאי וחילי הרב נפלו לפני היהודי ומחנהו הדל! הכלה הוא עושה אתי?!

ויגמר אנטיוכוס אמר לשלוח חיל חדש, חיל עצום ורב להלחם ביהודים עד השמדם; ודימיטריוס? כעצם בגרונו דימיטריוס לו עתה, כי אהוב הוא לעם היונים ומצביא נפלא הוא, וגם לו משפט המלוכה, ואין דרךְ אחרת לפני אנטיוכוס עתה, כי אם לאסוף חיל רב לקדם פני דימיטריוס אם יצא למלחמה עליו, או אם גם לא יצא, הנה צבא רב דרוש לו שיירא דימיטריוס מפניו, ולצבא רב כזה דרוש כסף רב, ואוצרו דלל וחרב; אבל מוח אנטיוכוס טרם דלל כלו, הוא ידע כי עשר רב לדריוש מלךְ פרס, וכי ירא דריוש מפניו כמפני שד שחת, וישלח אליו ציר לבשרהו את הבשורה הטובה כי חפץ הוא להתחתן בו, ולא ישפק עתה אנטיוכוס כי לא ישיב דריוש את פניו, ובעוד הוא יושב ומחכה לצירו, והנה ציר בא אליו מאת ליזיאש בן משפחתו, הלא הוא הרקילוס הנס מפני חרב יהודה. אנטיוכוס קדמהו במאור פנים והרקילוס נפל על ברכיו לפניו וישק כנפות כסותו.

− קום מכרוע על ברכךָ והשמיעני מה בפיךָ – אמר לו המלךְ בשפת רצון.

− לדאבון לבי לא איש בשורה אנכי היום – ענהו הרקילוס בקומו מעל הארץ – ליזיאש עבדךָ שלחני אליךָ אדוני המלךְ, למצא חן בעיניךָ להכירני לעבד נאמן לךָ אשר יחרף נפשו על מרומי שדה, והנה לפני צאתי מביתו באתהו השמועה הנוראה כי סירון נציב ארם נגף לפני יהודה וחילו.

− הגם סירון היה בלוחמים? – קרא המלךְ וחמתו בערה כאש – המלאתי את ידו לצאת למלחמה?

− הוא לא יכול להתאפק בראותו מפלת אפּולוניוס, ויאסוף עשרים אלף בני חיל ויצא לקראת יהודה המכבי וחילו המצער, כי אמר סירון להרעישךָ אדוני המלךְ, בהביאו אליךָ את ראש היהודי הארור בתרועת נצחון; אבל…

ולא כלה הרקילוס דבריו, ובהוציאו מטפחת מחיקו שמה על עיניו, כבוכה לשבר.

− הוא נגף לפני היהודי הארור! – נהם אנטיוכוס בחרוק שנים – האין זאת?

− לא רק נגף אדוני המלךְ – הוסיף הרקילוס בקול רועד – כי אם גם נפל במלחמה.

− דמו בראשו! − קרא אנטיוכוס בקצף ויךְ בידיו על השלחן – איש כל הישר בעיניו יעשה בארצי ולא ישאל את פי! ומה אחרית חילו?

− היהודי הארור השמידם ולא הותיר מהם איש – רעד קול הריקלוס.

− יופיטר! − התפרץ קול נורא מלב העריץ – השד עפתה זה היהודי הארור או השטן עצמו?

− לא שד ולא שטן ולא מלאך – ענהו הרקילוס – כי אם אחד האדם הוא וגבור חיל אשר האירה לו ההצלחה פניה; אבל לא לעולם תעמוד על יד איש אחד, כי מחלפת היא עמדתה לרגעים, ואני יודע נאמנה כי אם תעשה מלחמה ביהודה המכבי בשובה ונחת, ולא בחפזון כמלחמת סירון, כי אז תראה אדוני המלך בשוב הנצחון לחילךָ ונשמד יהודה וחילו מפניךָ.

− הנני להשליח בו עתה חיל רב אשר לא ישפק עפר ארץ יהודה לכף פעמיו! −

קרא המלךְ ועיניו בערו כלפידי אש.

− אם כזאת תעשה אדוני המלךְ, ידעתי אל נכון כי תצליח, כי אין חיל רב ליהודה המכבי, ומלחמת היהודים מבית, מלחמת איש באחיו, היא תשמידם לאטם, כי תמעיט בם את מספר המתנדבים להלחם בנו, כי מתיון עם ישראל לאלפים ואלה מרפים את ידי המעטים האומרים להלחם על יהדותם, ועל כן לא ימצא יהודה המכבי ידיו ורגליו בבוא עליו עם רב ערוךְ־מלחמה במשטר ובחשבון ובדעת את הדרךְ ילךְ בו.

דברי הרקילוס ישרו בעיני המלךְ, ובהביטו אל המכתב אשר המציא לו הרקילוס ברגע בואו, פנה אליו ויאמר:

− הנה ליזיאש אהובי מדבר טוב עליךָ, ואני רואה כי לא הגדיל במו פיו על תהלתךָ האמנם יודע אתה ארץ יהודה וכל מוצאיה ומבואיה כאשר יאמר עם הספר?

− כן, אדוני המלךְ – ענהו הרקילוס – יודע אני ארץ יהודה לארכה ולרחבה כי כשלש שנים התהלכתי בה וגם מדבר עבדךָ עברית, ארמית, סירית וכל השפות המתהלכות בארצךָ וחוץ לה, ויודע אני גם את האנשים, ועל נקלה אוכל להתחפש לאשר אחפוץ ולא יכירוני על פי שפתי.

− מה טוב ומה נעים! – קרא אנטיוכוס במאור פנים – אם איש כזה אתה, הנני מקוה כי תהיה משען עז לחילי במלחמתי החדשה את היהודים, ועתה לך להרגיע מדרכךָ ואחרי כן אציגךָ לפני גורגיאש נציב חילי, אשר בא היום הנה והוא יספחךָ אל צבאותיו.

הרקילוס השתחו וישק כנף המלךְ ויצא, ואחרי רגעים מספר שלח אנטיוכוס לקרא אליו את גורגיאש ויבא ויעמד לפני המלךְ.

וגרגיאש זה איש כבן חמישים ואיש מלחמה מנעוריו, והוא בא היום ממקומו להועץ עם המלךְ על דבר דימיטריוס אשר יצא פתאם ממאסרו ברומא, כי פחד מלחמה נפל על גרגיאש בהקרא דרור לדימיטריוס.

− גורגיאש! − אמר אליו אנטיוכוס – הידעת כי מיום שבתי על כסא המלוכה לא הייתי במבוכה גדולה כאשר אני היום? מה יאמרו כל הגוים אשר תחת עולי בשמעם מפלתי הגדולה במלחמתי את היהודים? הנה גם סירוז ועשרים אלף איש עמו נפלו במלחמה ואתה לא הגדת לי?!

− כבר ידעתי זאת מתמול − ענהו גרגיאש – אבל לא יכולתי להיות ציר מבשר רעה את המלךְ, כי דיה הצרה על דבר דימיטריוס, אשר בגלל זאת באתי אליךָ אדוני המלךְ, כי ירא אנכי אם לא יעלה עלינו פתאם בחיל רב.

− לא על נקלה יאסוף חיל רב בזמן קצר, ועל כן אנח אותו הצדה אם גם ירא אני אותו, ועתה כל ישעי וחפצי שתאסוף חמשים או ששים אלף בני חיל ותבא כסופה על ארץ יהודה וראו כל העמים כי עוד אנטיוכוס חי וכחו חדש עמו להנקם באויביו.

פני גורגיאש חורו כשיד ואנחה התפרצה מבלי משים מלבו.

− מה פשר אנחתךָ, גבור? – שאלהו אנטיוכוס ופניו רעמו.

− אמנם לא יחסרו לךָ עבדים נאמנים במדינות מלכותךָ – ענהו גורגיאש – אבל…

אנטיוכוס הבין את ה“אבל” אשר רעד בפי גרגיאש.

− וגם כסף לא יחסר! – קרא בקול רם – מקדשי ארצותי מלאים כסף וזהב ואבנים יקרות, הרק אותם, נצל עדים והצל כבודי מחרפת הגוים הרואים במפלתי במלחמתי את היהודים הארורים!

− הלא נעלה עלינו חרון אף הכהנים והעם בנצלנו מקדשי יון – אמר גורגיאש.

− אךְ חציר העם והבל כהניו! – קרא אנטיוכוס – ואני אנטיוכוס מלכם ביד חזקה אמלוךְ עליהם ומי ישאל בעצתם?

גורגיאש ראה כי אמנם אין דרךְ אחרת.

− פקודתךָ מלכי קדש לי! − ענהו בענוה – ואני נכון לעשות כאשר צויתני.

− וגם שרי צבא הכי טובים תבחר לחיל הרב! − צוהו המלךְ.

שלשה אלה אבחר –אמר לו גורגיאש אחרי דומיה מעטה – את ליזיאש דודךָ שאין כמוהו בגבורי חיל יודעי מלחמה ואת תלמי ונקנור, אלה המה שלשת הגבורים אשר גם השטן יחרד מפניהם.

− ואם שלשה אלה לא יביאו אלי את ראש יהודה גבור ישראל – אמר המלךְ –אז על אפי אודה כי אמנם אלהיהם נלחם ליהודים הארורים כאשר הם מתהללים.

− יהי לבךָ בטוח מלכי – ענהו גורגיאש – כי מעתה לא יוסיפו עוד להתהלל באלהיהם!

− לךְ והחל במלאכתךָ! − צוהו המלךְ – ואני תקוה כי לא תשוב ראות פני עד השמידךָ את היהודים וגבורם.

− כן יהיה כאשר דברת אדוני המלךְ! − אמר גורגיאש בענוה וישתחו ויצא.


* * *

ופנינה מצאה חן ושכל טוב בעיני צפרורית בת דריוש, היפה בבנות פרס, ותבקשנה בת המלךְ לעמוד לפניה ולהיות חברתה; ואף כי נכספה פּנינה לשוב אל מולדתה ולראות את יהודה אהוב לבה אשר ערגה לו נפשה, לא יכלה השב את פני צפרורית, כי רוח נקם יפעמה וכל חפץ פּנינה עתה לראות במות אנטיוכוס אשר שפךְ דם עמה כמים, ופה, קותה עתה, תהיה קבורתו.

− קטנתי גברתי מכל החסדים האלה! − אמרה לצפרורית אחרי שמעה חפצה מפיה – כי מי אני לעמוד בהיכל מלךְ?

− גדלת ורוממת בעיני מאד – ענתה צפרורית באהבה – ואת שבי עמדי וראית במות העריץ אשר יענה את עמךְ קשה.

− חפצךְ גברתי קדוש לי ואני נכונה להיות שפחתךְ.

− לא שפחתי כי אם רעותי תהיי, ואת בואי עמי ואציגךְ לפני אבי!

ותביאנה צפרורית אל לשכת אביה ותציגנה לפניו ותספר לו את אשר יעצה פּנינה על אנטיוכוס, ויתפלא המלךְ על חכמתה כעל יפיה, ויושיבנה על כסא נכחו.

− עצתךְ טובה אם גם מסוכנה – אמר לה דריוש במאור פנים – אבל אשנה אותה מעט לפי מצב הדברים בעת העשותה ולא יקרני רע בגללה.

− יעשה אדוני המלךְ כאשר יעשה, ובלבד שלא ישאר אנטיוכוס בחיים! – אמרה פּנינה.

− ובמה העלה כה אפךְ עדינה? − שאלה דריוש בצחוק נחת.

− די לי אם אשמיע את מלכי כי עבריה אני! − ענתה פּנינה וענן עצבת כסה פניה – ובלי שפק יודע אדוני המלךְ מה עשה אנטיוכוס לעמי, את מקדשו חלל בתעבותיו ובחוריו הרג בחרב, ערי ישראל החריב וישפוךְ דם נקיים אשר לא אבו לסגוד לאלהיו, העל אלה לא תפעם רוחי ולא אבקש נקם?

−כן! כן! – דבר המלךְ בלחש וינע לה במו ראשו – ידעתי זאת, ולא אחת דאב לבי לשמוע אכזריות הנבל ההוא, וגם ישרת בעיני על אהבתךְ את עמךְ.

− ואם ישאלני מלכי איךְ באתי הנה כזמורת זר על אדמת נכר – הוסיפה פּנינה במר נפשה – אודיעהו כי מארץ העברים נגזלתי ומנחה חיה הובאתי אל העריץ מיד אפּולוניוס, אבל בעזרת אלהי ישראל נצלתי מידו, וכבודי חדש עמי כי טרם מצא עת לגעת בי לרעה, והמקרה הביאני עד הלום; אבל מה אומר “המקרה”? אלהי אבותי נחני בדרךְ טובה לבוא ולעמוד לפני מלכי ולהשמיעהו עצתי איךְ לקרא דרור לתבל כלה מכף בן בליעל ואיש דמים זה אשר ברשעותו יתפאר וגאותו וגאונו – לשפוךְ דם נקיים!

דמעות קדש התגוללו מעיני פּנינה מדי דברה, ועד מהרה נחבא קולה כי לא יכלה דבר עוד מעקת לב.

− עתה לא אתפלא עוד על עמךְ הקטן העושה נפלאות גדולות במלחמה! − קרא דריוש ברגש – אם בנותיו מלאות רגשות קדש ואהבה נאמנה לעמן כמוךְ, אוכל לשער רוח בניו אשר להם גם כח ידים, ואת עדינה דעי, כי אם תקום עצתך ואנטיוכוס לא ישוב עוד מפה, לא לי לבד יהיה הנצחון כי אם לכל עמךְ באשר את היא בתו, וברית שלום אכרות עמו, ברית עולם אשר לא תופר, להלחם יחד את כל הקמים עלינו או על איזה מאתנו, כי אם רק בת אחת לעמךְ כמוךְ, הנהו אהוב לי מעתה.

− באור פני מלכי אראה חיים ושמחה! − קראה פּנינה בלב עלז – ואני אודה את אלהי ישעי אשר נחני בדרךְ טובה, וזה לי לאות כי תהיה דרכי צלחה גם מהלאה.

ועוד ביום ההוא שלח דריוש לקרא לציר אנטיוכוס אשר ישב ויחכה למענה ויאמר לו:

− לךְ והגד למלכךָ כי אני מתגאה מאד להתחתן באנטיוכוס מלךְ המלכים, וצפרורית בתי היפה והעשירה מכל בנות תבל, שמחה להיות אשת חיקו, אמור למלכךָ אנטיוכוס שלום בשמנו ובשם כל שרי ועבדי, והגידה לו כי מחכים אנחנו לקראת בואו ואז תוסד אגודתנו לעד לשמחתי ולשמחת לב בתי ולשמחת כל ארצי.

ויכרע הציר על ברכיו לפני המלךְ ויאמר: אודךָ מלךְ גדול על כבדךָ אותי להביא למלכי את הבשורה הנעימה הזאת לאשרנו ולאשר מדינות מלכותכם! חיה בשלום מלךְ גדול ונכבד, הנני לבשר את מלכי כי מצא אשרו!

ויפרד הציר מעל המלךְ שמח ושבע רצון וימהר אל ארצו.


 

ס    🔗

אימת מות נפלה על המתיונים עוכרי ישראל בראותם מפלת סירון וחילו. עין בעין יראו עתה גבורת יהודה המכבי, ומי יודע אם לא ידכא עד מהרה מלכות יון הרשעה ואז לא תהיה להם תקומה על אדמת ישראל.

רבים האמינו עתה כי ישובו הבוגדים האלה אל עמם וילוו אל יהודה להלחם באנטיוכוס, והרעיון הזה לא רחק גם מהם, כי יראו מנקמת יהודה אחרי דכאו את היונים; אבל אלקימוס הבוגד אשר ירא פן יהיה עתה יהודה לכהן גדול במקדש ה', חגר כל כחו להרחיב את הפרץ בישראל, וישכר אנשים אשר העבירו קול כי שמעו באמור יהודה כי לא יחיה כל איש אשר נטה אל היונים, והשקר הזה הועיל כי יוסיפו המתיונים און ועצמה לצוררי ישראל ויחזקו רוחם להלחם ביהודה וחילו עד רדתם.

ויבצרו הבוגדים את מבצרם מצודת אקרה, ויאספו בו אכל רב למען יוכלו לעמוד מפני יהודה במצור כי יקרא עליהם מלחמה, ואת אלקימוס שמו עליהם לראש ולמושל.


− אני אוכל ליהודה כאשר יכולתי למניליאוס! – אמר נבל זה בלבו, והוא לא שפק רגע כי מניליאוס כבר מת ויחתור בכל כחו לדעת מה אנטיוכוס חושב על דבר יהודה בימים הבאים, ויודע לו על ידי מרגליו חרש, כי בא גורגיאש אל ליזיאש דוד המלךְ, ואחרי הועצם יחדו, החל ליזיאש לאסוף חיל רב, ויבן אלקימוס כי עולה ליזיאש למלחמה על יהודה, ויגמר אמר ללכת אליו ולהשמיעהו מועצותיו על דבר יהודה במלחמתו הבאה. ויספר זאת אלקימוס לאנשיו וייטב הדבר בעיניהם ויתנו בידו תשורה להביא אל ליזיאש וישלחוהו בליל חשךְ אחד מתוך המצודה וילךְ.

וליזיאש כבר שב לאנטיוכיה, וילךְ אליו אלקימוס מהלךְ ימים מספר ויבוא בשלום אל מחוז חפצו.

בעמל רב הצליח ביד אלקימוס לבוא אל ליזיאש, כי טרוד האיש במשלחתו החדשה, ובבואו התיצב לפניו כתור ראש היהודים אשר לא נתעו ללכת אחרי יהודה המכבי ולבם נאמן למלכם ולעם היונים.

ליזיאש קבלהו במאור פנים ויקח מידו את המנחה ברצון, ויבקשהו לשבת על כסא נכחו.

− כן, אתה אדוני הוא ראש היהודים הנאמנים למלכנו – אמר ליזיאש בשפת רצון – אשמח מאד לראותךָ!

− מה מאשר אני לשמוע זאת מפי דוד המלךְ! − קרא אקימוס וישתחו – ואתה אדוני דע כי לא נקל עתה ליהודי להיות מאוהבי המלךְ. מירושלם אני בא ובמצודה אני יושב שם עם האנשים הישרים הנאמנים לעם יון ולמלכו; בחרף נפש יובא שם אכלנו ודמנו נחשב כמים בעיני עם היהודים סביבות מבצרנו, כל אוכלינו לא יאשמו; ובכל זאת לא נטה אשורנו אל המורדים והפושעים, ובאמונתנו בדתי המלךְ נחזיק ולא נרף ועם היונים נאהב ונשחק למות ולאות כי כן הוא, באתי הנה אליךָ במלאכות האנשים אשר אתי במצודה ואשר נפוצו בכל מדינות המלךְ ואהבתם לעם יון צפונה בלבם, ונבקשךָ לספחנו אל עם מלחמתךָ ואנחנו נעבדךָ בלבב שלם, נצא ונבוא לפני אנשיךָ ונראם את כל המקומות ואת כל המחבואים בארץ יהודה עד השמידךָ את כל המתפרצים מפני מלכנו ירום הודו ולא ישאר להם שריד!

לב ליזיאש פחד ורחב בשמעו דבר עוכר ישראל זה.

− אודך בישר לבב על אמונתך למלכנו ולעם יון! − קרא ליזיאש ברגש ויושט לו ידו באהבה – ובשם מלכנו האדיר נובעת תודתי לךָ ולאנשיךָ הישרים, ואני עוד אכתוב אליו ואספר לו אמונתךָ, והוא כמוני לא ישכחךָ לעד. מה שמךָ, אדם יקר?

− שמי אלקימוס – ענהו הבוגד וישתחו.

− שמך יחרת באותיות זהב בדברי הימים למלכי יון – שת ליזיאש בחלקות לו – ועתה אני רואה כי דברו אלי שוא על דבר עמךָ כי אין בו גם אחד ישר באדם אשר אין סלף ברוחו, כי אתה ואנשיךָ טובים וישרים וראוים לתהלה בפי כל ישרי לב, ואתה הנךָ לי היהודי השני אשר הרעישני באמון רוחו ובאהבתו לעם יון, והוא כבר קבל שכרו מראש, כי כאשר יכנעו היהודים ושאון המורדים ישקט, תהי משרת כהן גדול על שכמו במקדש היהודים בירושלם.

פני אלקימוס חוורו26 כשיד למשמע הדברים. הנה כל מעלו הנתעב ובגדו באלהיו ובאחיו בגלל הכהונה הגדולה, והיא נתונה כבר לאיש אחר!

בכל כחו התאמץ להסתיר סערת לבו מעיני ליזיאש היושב נכחו, ויעמד את פניו כתם השמח בטוב לרעהו.

− מה מאשר אני באשר האיש ההוא! − קרא בענות צדק – ובלי שפק ידעתי גם אני את האיש, כי כאשר אשער בנפשי לא אדם קטן תבחר מלכות יון ירום הודה, לכהן במקדש ירושלם; האין זאת?

− אמנם כן הוא איש נכבד; − ענהו ליזיאש – כבר היה האיש ההוא כהן גדול בירושלם ובלי תפונה ידעת אותו, כי היתכן שלא תדעהו?

רגע השח ליזיאש ראשו להרים מטפחתו אשר נפלה ארצה, והרגע ההוא היה כשנה בעמקי תפתה בעיני אלקימוס ולא יכול לעצור ברוחו עד אשר יגד לו ליזיאש שם המאושר ההוא.

− ומה שמו אדוני כי אדע? – שאל את הדובר בו.

− שמו מינליאוס!

לב הבוגד נתר ממקומו ויבט בתמהון אל פני ליזיאש ולא יכול הוציא הגה מפיו.

− ומה אתה מתפלא איש נכבד? − שאלהו ליזיאש בהתבוננו בעיניו החודרות אל פניו.

− אדמה כי משגה הוא אתךָ אדוני – ענהו אלקימוס במצאו את שפתו – כי מניליאוס הכהן כבר מת.

− שגית איש טוב – אמר לו ליזיאש בנחת – מניליאוס, מי שהיה כהן גדול בירושלים חי, והוא פקיד צבא בתוךְ מחנה היונים.

− הבחלום אני שומע זאת? − קרא אלקימוס – הנה שבוי היה מניליאוס ביד יהודה המכבי!

− הוא ועוד אחד ושמו הרקילוס ברחו מיד יהודה ויבאו אלי בשבתי בארץ בני עמון, ואם חפץ אתה לראות את מניליאוס אשלח לקרא לו, כי שב אתי הנה.

− עוד חזון למועד – ענהו אלקימוס בשפה רפה – אראנו מחר, כי אין דבר לי אליו עתה.

בכל כחו התאמץ אלקימוס להסתיר מבוכתו וסערת לבו מעיני ליזיאש, כי ירא להפגש עם מניליאוס וגם חרד להותר עתה באנטוכיה פן יכרה מניליאוס שוחה לו על הסגירו אותו אל יהודה, ומה נקל עתה למניליאוס להביא עליו רעה! די לו שיספר לליזיאש כי הוא, אלקימוס, נתנהו ביד אויבו יהודה, ונמתח עליו קו חשד כי ציר שלוח הוא מאת היהודים לרגל בליזיאש, ואז אבד באפס תקוה.

עוד שתים שעות בלה אלקימוס בחברת ליזיאש וישב כעל גחלים בוערות אל הלחם בביתו ולעת ערב נמלט מתוךְ העיר כנס מנוסת חרב.


 

סא    🔗

וציזוס הוציא את בת־שבע מתוךְ הבור ויוליכה במרכבה אל המעון אשר שכר לה, בתקותו כי תראה עמו חיי סתר וינעם להם לחם סתרים.

אולם לא כן חשבה בת־שבע הישרה בנשים. בהביאו אותה אל הבית, הושיבה על כסא וישב נכחה ויחזק בידה ויאמר:

− עתה יפתי באה העת לשלם לי אהבה תחת אהבתי.

בת־שבע הוציאה לאטה ידה מתוךְ ידו ותענהו:

− העת טרם באה, כי עיפה נפשי מבור השבי. לךְ ושוב אל מקומךָ עד אשר ינוח לי ואז אענךָ דבר לאשורו.

− ואת הלא אהבה הבטחתיני! − קרא ציזוס ויעצר קצפו.

− האהבה לא תבוא בלי מנוחה − דברה בת־שבע על לבו – עזבה אותי עד מחר ואז אענךָ.

− עד מחר תדדי כצפור ממקומךְ ואיפה אבקשךְ?

− אם לא תאמין בי אות הוא כי לא תאהבני.

− ואני לא אוכל להאמין לךְ. כי אלצתיךְ לאהב אותי, ועתה בצאתךְ למרחב תחללי דבריךְ.

− ואני מעולם לא אמרתי לךָ כי אהבךָ – אמרה לו בת־שבע − ואמנם כן, אני מכבדת אותךָ על עשותךָ דבר טוב לקרא לי דרור.

− ואני טרם קראתי לךְ דרור! − קרא ציזוס בקצף − כי אם לא תעני אהבתי באהבה אשיבךְ אל מקומךְ.

− היו לא תהיה! − קראה בת־שבע בהתנשאה ממקומה – פה תהיה קבורתךָ, נבזה, אם תעז לשלוח בי יד!

ובדברה מהרה אל הדלת, אבל הגמד רץ לקראתה וישךְ את הדרךְ בעדה.

בת־שבע ראתה כי לא בדברים תנצל הפעם מכף מאהבה, ואם תרבה לחשוב, תבא לו עזרה מן החוץ ואבדה באפס תקוה, ותגש אליו ותאחז בערפו ותפרפרהו ותךְ ראשו אחת ושתים על הקיר ותהלמהו, ובראותה כי התעלף הגמד מן המכות ותחש אל הדלת ותמצאנה סגורה, אז נגשה אליו שנית ותוציא27 את המפתח מחיקו ותפתח את הדלת ותמלט החוצה.

− שלום! שלום! – קראה בהסבה רגע פניה אל הבית אשר יצאה משם – תשוב תראני גמד נבזה, כאשר תראה את אזניךָ.


* * *

לא תמיד ילךְ האדם בדרךְ אשר יתוה לו, כי ככדור הוא ביד המקרים והם יורוהו דרכו.

שרה באה אל מצפה ומשם אמרה ללכת במעלה בית־חורון לראות את שלום דודה במחנה יהודה אשר חשבה כי שם הוא נמצא, אולם בבואה המצפתה נקרה לקראתה איש נכבד ונשוא פנים, בן עיר מולדתה ושמו פלטיאל החורני והוא לא נתנה ללכת שמה.

− הנה נא ידעת שרה מה יקרת להוריךְ − אמר לה פלטיאל ואם יקרךְ אסון בדרךְ ירדו ביגון שאולה. האם לא השמעתיךְ כי כבר שלחו ציר אל דודתךְ להשיבךְ אליהם, ואת שערי נא בנפשךְ מה יהגה לבם בהביא להם צירם את הבשורה כי לא באת אל דודתךְ והיא לא ראתךְ!

− לבי יכאב מאד לאסונם – התאנחה שרה – ואחרי הביאי עליהם את הצרה הזאת בגלל לכתי אל אהובי, אחטא להם ולנפשי אם לא אלךְ עתה אל בית־חורון לראותו!

− הלא טרם תדעי אם28 ימצא שם! אמר לה פלטיאל – ואם גם ימצא, לא אתנךְ לעבור בדרךְ מסוכנה כזאת; לכי אחרי ירושלימה כי שם ביתי עתה, ואני אשר בן משק חיל יהודה אנכי, כי אמציא לחם ובשר לו ולחילו, אבקר את בית־חורון בעוד ימים מספר והודעתיךְ דבר ברור על אדות שלום.

− אנא אל תפריעני מלכת! – התחננה אליו שרה – כי נפשי ערגה לאהובי ואם לא אמצאהו שמה, הנה עובד שם לוי רעהו בצבא יהודה והוא יודיעני אנא הלךְ דודי.

− הנה ידעת שרה כי אוהב נאמן אני להוריךְ; – ענה אותה פלטיאל – ואם גם לא ייקרו חייךְ בעיני הלא חייהם יקרים לי, לכן שמעיני ושבי בביתי בירושלם עד שובי מבית־חורון והודעתיךְ דבר ברור כי גם את לוי אראה שמה.

ואם אמנם היטב חרה לשרה על אשר לא יתננה פלטיאל ללכת, לא יכלה למרות פיו בדעתה כי טובתה וטובת הוריה הוא מבקש, ותגמר אמר לחכות עד שובו ממחנה יהודה.

ותלךְ אחריו ירושלימה ויתן לה חדר בביתו ויחשבה לו כבת.


 

סב    🔗

וליזיאש גבור החיל מתעתד למלחמה על ישראל כאשר צוהו המלךְ ביד גורגיאש.

ולב הגבור הזה נכון בטוח כי ישא נס נצחון, כי באשר פנה עד כה השכיל.

− אךְ אוילים חכמי יועצי מלחמה אשר בחיל יון עד הנה! אמר למתי סודו אשר נועדו אליו לאנטוכיה – לב נשים היה לכלם ועל כן לא השכילו; אבל אני אסיר חרפה מעל ארצי, ועוד מעט ויחופש איש עברי בנרות בכל ארצנו ובארץ יהודה ולא ימצא, כי לא אשאיר לכל המשפחה הרעה ההיא, משפחת היהודים, שריד כמעט.

− הידד! הידד! − קראו שריו − יחי ליזיאש! יחי מצביאנו!

וגם לא שפקו כל רואי פניו ויודעי גבורתו כי אמנם כלה יעשה גבורם זה את היהודים, ומה גם בראותם כי חיל רב יאסוף, ולא בסתר השמיע כי לא יצא מפתח ביתו עד אשר ימצאו על ידו ששים אלף גבורי מלחמה ופרשים ושנהבים לרב.

ויעבר ליזיאש קול בכל מדינות מלכות יון כי נכון הוא למכר מאה עברים שבויי מלחמה בככר זהב ומאה עבריות יפות בככרים, וכעיט בהריחו טרף נאספו כנענים רבים מקצות ארץ לאנטוכיה ויקדימו לשקל את הזהב על יד ליזיאש אשר לא רבה במחיר השבוים אשר עוד יצוד…

− והגדוד הראשון אשר התנדב להלחם בישראל היה גדוד עברי. חמש מאות יהודים מתיונים מן הזדים והפושעים בישראל, התנגשו יחד להראות את אנטיוכוס מלכם אהבתם לארצם, ויכונו למלחמה על אחיהם ועל יהודה גבורם וישימו את מניליאוס איש הבליעל עליהם לראש.

ובגדוד העברי הזה התגאה ליזיאש וינבא לו נצחון גדול, כי מי כהעברים יודעים הליכות גבורם ומוצאי ארץ יהודה ומבואיה? ומניליאוס ההולךְ בראש הגדוד הזה גדל מאד בעיני ליזיאש, כי ידע הנבל לגנב את לבו בשפת חנף ובדברי שקר על היהודים עם עברתו, ויבטיחהו ליזיאש משרה גבוהה בממשלת יון כתם המלחמה.

ואלקימוס נעלם מאנטוכיה ולא התיצב עוד לפני ליזיאש וגם מחכמה עשה זאת, כי בספר ליזיאש למניליאוס כי איש אחד ושמו אלקימוס בא לראותו ויאמר להושט לו עזרת אחיו, ספק מניליאוס כף אל כף ויקרא:

− אהה אדוני! ראש מרגלי יהודה עמד לפניךָ ויצא בשלום!

פני ליזיאש רעמו בשמעו זאת, כי הוא לא שפק בכל הגה היוצא מפי הזר הזה אשר קנה את לבו, ויחר לו עד מות על שלחו את האיש בשלום.

− לא פללתי כי יעז איש להבקיע אלי ממחנה היהודים – אמר ליזיאש ברגזה – ועל כן לא חשדתיו, הבה אשלח לחפשו כי בן מות הוא!

וישלח מלאכים לחפש את המרגל בכל העיר וסביבותיה ולא נמצא.

עתה ראה ליזיאש עין בעין כי אמנם מרגל היה אלקימוס, כי לולא זאת מדוע נחבא אחרי בואו אליו כמביא עזרה?

וליזיאש עורר עליו עתה קנאת פוליפוס אשר היה משנה למלךְ אנטיוכוס עד מלחמתו על עילם.

פוליפוס יד ימין המלך, עוד גדול מבכחידס, נשאר באנטוכיה בצאת אנטיוכוס למלחמה על עילם, ותחת אשר בכחידס עורר את המלךְ למלחמה על אנשי פרס, לא הופיע פוליפוס על עצתו וכמעט נבא למלךְ אחרית מרה כאשר קרהו.

פוליפוס חוה דעתו למלךְ כי לא טוב נגוע בקדשי עם.

− אם תגזל מאיש כספו או גם בניו ובנותיו, לא ילחם עמךָ כנואש וברוח גבורה כאשר בגזלךָ ממנו אלהיו וקדושיו – אמר לו פוליפוס – לכן לא טובה העצה לגעת בבבת עין הפרסים.

דבריו אלה לא ישרו בעיני אנטיוכוס, כי ראה בם כעין רמז למלחמתו את היהודים המתקוממים לו ברוח גבורה באשר נגע בקדשם, וזאת הלא משוש דרכו למחץ בנפש עשוקיו את הרגשות הכי קדושים!…

ולא ענהו אנטיוכוס דבר ויצא למלחמה על עילם, ובברחו לאקבתנא אכול חרפה וכעש, לא שלח אחרי פוליפוס, כי גאותו לא נתנתהו להביט בפני האיש אשר נבא לו מפלתו מראש.

ובראות עתה פוליפוס כי לא בו כי אם בליזיאש בחר המלךְ למלחמתו החדשה על היהודים, נפל לבו עליו מאד, אבל כסה כעשו ועצבו במשאון ויגמר בלבו כי אם תכשר השעה, יעזור להושיב את דימיטריוס בן סליקוס על כסא מלכות יון, ובין כה חתר בסתר למצא איזה און בליזיאש למען יבאישו במלךְ אנטיוכוס.

וליזיאש כבר שנא את פיליפוס בלבו זה כמה על אשר גדלו המלךְ על כל שרי מלכותו, ובראותו עתה כי סר צלו, ספר לו ליזיאש לבעבור הרעימו, את כל היקר אשר יעשה לו המלךְ לנשאו על כל שרי צבאותיו עד כי נתן בידו את כל עניני המלחמה ואשר יעשה כדבר חק הוא בעיני המלךְ.

ופיליפוס נשא בשרו בשניו ויעמד את פניו כשש לראות בגדולתו, למען לא יתברךְ ליזיאש בלבו כי דבריו יכאיבוהו.

ואשר הכאיב את לב פוליפוס ביתר שאת, כי חדלו שלשת הגבורים תלמי בן דורימון, גרגיאש וניקנור מחלק לו כבוד כקדם. כעבדים לפני אדוניהם עמדו לפניו לפני זמן לא כביר, ועתה לא ישעו אליו וישטו מעליו בפגשם אותו.

ויהי כאשר נלאה פוליפוס נשוא מכשול לבו על כל הרעה הבאה עליו, גמר אמר ללכת לאקבתנא להשיב אליו לב המלךְ, ואם לא תעלה זאת בידו, אז יסע אל דימיטריוס והראהו מה בכחו לעשות לו.


 

סג    🔗

השמש אשר נטה לערוב האירה שנית לאנטיוכוס. צירו שב מארץ פרס ובשורה בפיו כי חפץ בו דריוש המלךְ וצפרורית בתו היפה בבנות מלכי ארץ, מאשרה בעיניה להיות אשת מלךְ יון.

− לעת ערב והנה אור! −אמר אנטיוכוס בלבו – כל אוצרות המלךְ דריוש פתוחים עתה לפני וכל מלכי ארץ וכל המדינות ייראו עתה מפני אנטיוכוס, ואשר לא יכנעו לי יביאו לי תרומות, מס מכל גלגלת מלךְ, או ארוצץ את גלגלתם בזרוע עוזי…. האח, אנטיוכוס! לךָ אוצרות חשךְ אשר לא עמלת בהם ולךָ זרוע עם גבורה, חרדו מפני כל הגוים!

רעיונות כאלה וכאלה שעשעו עתה את נפשו, ומרב שמחתו עשה משתה לכל שריו הגדולים והקטנים המתהלכים בחצרו באקבתנא וגם הרקילוס נמצא בתוכם, כי מאז הביא אל המלךְ מכתב ליזיאש, מצא חן בעיניו מכל הצעירים המסתופפים בהיכלו, וכל רואיו נבאו לו גדולות בבית המלךְ.

ויהי כטוב לב המלךְ ביין ויספר לקרואיו את כל דבר האשר אשר מצאו, כי יהיה לחתן המלךְ דריוש העשיר מכל מלכי ארץ וכי ישא לאשה את בתו היפה מכל בנות מלכים. ויברכוהו כל קרואיו בקול המון ותרועה וישתו וישכרו וישירו שירי יין וזמה.

אז יקום המלךְ על רגליו אשר בכבדות יכלו נשוא אותו מרב היין אשר בא אל קרבו, ויקרא:

− עבדי האמנים! דעו כי כל הגוים אשר לא יעבדוני ולא יכירוני לאלהים ומלךְ, בני מות המה! עוד בהיותי במעי אמי חזו הוברי שמים כי אלהים אדירים אהיה לתבל כלה וכל צאצאיה יכנעו לי לעבדי עולם, ומי אשר יפרק מעליו עולי, לא יחיה נגד השמש. לכן דעו כי משפט מות לכל היהודים הארורים המורדים מלכותי, חרבי הלטושה תאכלם עד אחד וארצם תחלק לכהני אשר יעבדוני, וכן אעשה לכל הגוים המורדים בי!

הידד! הידד! יחי המלךְ! −קראו כל הנאספים – הננו שותים לחיי מלכנו־אלהינו ולמות היהודים המורדים!

אז התנשא מבין הקרואים איש אחד זקן שרעפוס שמו, והוא היה לפנים נציב ארץ יהודה וגדול ונכבד הוא בעיני המלךְ ושריו, ויאמר:

− אדוני המלךְ! הנה נא ידעת כי עבדתיךָ באמונה למיום הקימוךָ אלהינו על כסא מלכות יון וכי לא בחנופה קניתי לבךָ כי אם במעשי אשר ישרו בעיניךָ, ולא אחת הראיתיךָ כי לא אירא מהשמיעךָ דברים ולא כמחשבותיךָ, כי באשר אחשב כי לאשרךָ המה ולאשר ארצנו, הנה זאת חובתי להשמיעם אותךָ בלי משוא פנים, וכן אעשה גם הפעם, והנני אומר לךָ מלכי, כי לא נכון לחרוץ משפט מות על עם כלו ומה גם על היהודים, מבלי חקור מראש סבת בגדם במלכם! חמש שנים הייתי נציב ארץ יהודה, ואני ידעתי את העם הזה כי עם שקט הוא אשר לא יגע באיש לרעה, והוא חי על אמונתו המטפת צדק וישר ואהבת חסד. אמנם לא נבין מה אמונתם באל אשר לא יראוהו אנשים והוא מרומים ישכן בסתר, לפי דעתם, ומביט אל בני אדם ויודע יצרי מעללי איש; אבל עין בעין ראינו עד היום כי אלהיהם הצילם מכל רעה; כי היתכן כי עם קטן ודל אשר לא למד יד בניו לקרב, ילחם במתי מעט את עם גדול עצום ורב כעמנו עם היונים, וינצחהו באשר יפנה? לאט לי, אדוני המלךְ, לעם הזה, אל תגע באמונתו – בבת עינו, משךְ אליו חסדךָ, וראית כי יכנע תחת עולךָ ושבתו מלחמות מקרב ארצנו.

− חסום פיךָ זקן! − קרא המלךְ בחמה שפוכה ופניו בערו כאש – לוא ידעתי כי ככה אתה אוהב את להקת השודדים, כי אז לא קראתיךָ הנה, ולולא שיבתךָ אני נושא, כי אז לא עמד ראשךָ עליךָ עד הבקר. צא מהר מזה כי לא יכירךָ פה מקומךָ!

שרעפוס קם ויצא נכלם ובשבר רוח מתוךְ הבית.

כל הקרואים צחקו לו ויקראו אחריו מלא, ויתנו תקף למלכם־אלהיהם, כי עליו להשמיד את היהודים המורדים במלכותו למען יראו כל הגוים וחרדו מפניו ולא יעיזו להרים יד במלכם.

− הידד! הידד! יחי מלכנו ויכון כסאו לעד! – קראו בקול, ויאכלו וישתו וייטיבו לבם עד הבקר.


 

סד    🔗

ומי יחוש עתה לב יהודה גבור ישראל וקדושו? בגלוי יעמיד את פניו כגבור העשוי לבלי חת למען חזק ידי עם המלחמה, אבל עמוק, עמוק בלבו תקונן דאגה נוראה בראותו כי מעטו המתנדבים בעמו להלחם במציקיו; רבים יחכו לתשועת ה' בלי תשואות מלחמה, כי לא יאמינו כי ישים עבים סתרו בימי צרה כאלה ליעקב, ובלי שפק יברק ברק ממרומיו, או ישלח את מלאכו אשר הרג בן־לילה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף איש, והכה את חיל אנטיוכוס, ורבים מעבר מזה המירו כבוד עמם בקלון ויתבוללו בעם יון ויהיו לשונאי עמם בגלוי ועוזרים לאנטיוכוס להשמידו. והאויב? כנחש־קסמים הוא, אשר אם יכרתו ראשו האחד ועלו מאה ראשים תחתיו!…

יהודה רואה את העתיד, כי תחת הכנע יוסיף אנטיוכוס און ועצמה להלחם במורדיו, ואחרי מפלת סירון אשר עשרים אלף איש נפלו עמו, יצמחו עתה מאת אלף ראשי נחשים תחתיהם ועלו עליו כדי ארבה לרב, וחיל ישראל מצער כעשרת אלפים מספרו! אהה, מי יחוש עתה את לב הגבור העברי?!

וישלח יהודה מלאכים בכל גבול ישראל להקהל אליו לצבא כל איש לב וכל צעיר בעמו אשר רגש אנוש יפעמהו ולהכין אותם לקראת המלחמה החדשה אשר יקרא עליו אנטיוכוס עד מהרה.

וחלקיהו דודו הזקן אבי פנינה בא אליו מירושלם ויספר לו כי המתיונים עוכרי עמם מאמצים כל כחם לירא ולהפיל בלהות על כל בחור מעם לבלי יהינו להלוות אל חיל הלוחמים את היונים, כי עולה ליזיאש בחיל כבד על ארץ יהודה, חיל אשר לא ישפק עפר יעקב לשעלים אשר ברגליו.

ומדי דבר הזקן על דבר המלחמה המתרגשת לבוא, הזכיר בלי משים את פּנינה האמללה ונחל דמעות פרץ מעיניו למרות רצונו..

ובלב יהודה התחדש המחץ. הוא אמנם לא שכח את פּנינה רגע ולא חדל מהגות בה למיום הפריד המקרה האכזר ביניהם; אבל בראותו עתה את דמעות אביה הישיש, לא יכול עצור עיניו מדמעה גם הוא, ויט הצדה ויבךְ.

עיני שניהם נפגשו רגע וכאלו הנן שואלות בשפה נאלמה:

− איפה פּנינה עתה? האמנם חיה עודנה או מתה, ואם לא טוב המות מחיות חיי קלון בכלוב פריץ חיות בתמונת אדם נושא כתר?!

שניהם הביטו שנית רגע איש אל אחיו ויאלמו דומיה ממושכה וארוכה.

− מגורתי באה לי – נאנח הזקן במרירות אחרי שוב אליו רוחו – מאז התפרצה המלחמה נבא לי לבי רעה לא ידעתי שחרה; יראתי מפני יפיה, כי יפי נשים אסונן בין פריצי חיות, ועתה הנני ברעתי!

− דודי היקר! – אמר לו יהודה אם אמנם נוראה הרעה והיא נוגעת עד נפשי; אבל תקוה משחקת לפני כי לא תענה מפני נוגשה… יפה היא פּנינה, אבל פי שנים מיפיה שכלה וטוב טעמה, ובעוד אנו מתאבלים עליה כעל קרבן העריץ, מי יודע אם לא תקום פתאם על ידה תשועה לישראל כבימי יהודית והוליפרנש?…

עוד הדברים בפיו ויונתן בא האהלה ובראותו פני שניהם נזעמים, שאלם מה העציב רוחם.

− דודנו העלה זכרון פּנינה לפני – ענהו יהודה במרירות – ואיךְ לא נעצב?

− ואני באתי להביא לכם בשורה אדותיה! – קרא יונתן בפנים צוהלים – ובשורה טובה אשר תרנין לבבכם!

חלקיהו ויהודה נרעשו מאד למשמע הדברים, ויונתן הוסיף לדבר:

− הנה אשה באה הלום אשר ישבה עם פּנינה בהיכל אנטיוכוס, והיא אשת אבשלום מודענו.

− האח! − מה מאשר אנכי! – קרא יהודה בשמחה – ומדוע לא הבאת את האשה אלי?

− הנה היא ואישה על יד אהלךָ – אמר יונתן – הבא אביאם אליךָ!

ואחרי רגעים מספר הביא יונתן את אבשלום ואשתו אל יהודה אחיו האהלה.

− מה אשמח לראות את אשתךָ, אבשלום! – אמר יהודה לפקידו – ואת אשה טובה, מה שמךְ כי אדע ומאין באת?

− שמי בת־שבע – ענתהו האשה בענוה – ומאקבתנא אני באה; אבל לא דברתי נכונה אדוני הגבור, מאקבתנא אני נמלטתי, ולולא חלק לי אלהים מעט שכל ומעט כח ידים, כי אז לא התכבדתי לעמוד עתה לפניךָ גבור ישראל וקדושו הנותן לנו נקמות באויבי ה', כי כפשע היה ביני ובין המות, וכמעט לא אאמין גם עתה כי נמלטתי; אבל רב לי לדבר עתה על אדותי כי מה אני, שאל אותי אדוני המכבי את אשר תשאל ואני אענךָ דבר לאשורו.

− הראית שם את פּנינה? − שאלה יהודה.

− אני שרתיה כי כן בקשה מאת המלךְ לתת לה אשה עבריה לשרתה, ואני הבאתי אליה חרב קטנה בסתר, כי יחד המתקנו סוד להמית את אנטיוכוס…

− האח! −קרא יהודה ועיניו הבריקו – ואתה חלקיהו דודי, התראה כי לא שגיתי בבתךָ?!

פני הישיש צהלו ויגש אל הדוברת ויאחז בידה ויקרא:

− אשה יקרה! מה אשמח לראותךְ ולשמוע דברךְ על דבר בתי, ואת ספרי אשה טובה, ואל תכחדי דבר!

− אבל נגלה סודנו לאחד ממרגלי המלךְ − הוסיפה בת־שבע לספר – כי הסתתר במקום מושבנו, ואלהים עשה כי יודע לנו כי נגלה סודנו למלךְ, באשר לא ידע המרגל להזהר ואנחנו ראינוהו יוצא מסתרו, ואז ארגתי סלם משי ואורד את פּנינה דרךְ החלון ותמלט מבית המלךְ והיא טרם נטמאה…

− במה אכף לךְ בת־שבע, על טובךְ! − קרא יהודה ודמעות גיל נוצצו בעיניו – התגאה אבשלום באשתךָ היקרה בבנות ציון!

שניהם הודו בענות חן את הגבור על הכבוד אשר יחלק להם, ובת־שבע ספרה ליהודה את כל המוצאות אותה בבית המלךְ אחרי המלט פּנינה וכל התלאה אשר מצאתה בבית הבור עד אשר הצליח אלהים דרכה לבוא אל אישה.

− ברוכה את אשת חיל לה'! − אמר לה יהודה ברגש – ואיפה פּנינה עתה לפי דעתךְ?

− לא ידעתי אדוני! − ענתהו בת ־שבע – ואני חשבתי כי כבר שבה ירושלימה, ובהמלטי מאקבתנא לבוא הלום, אמרתי אסור אליה לראותה.

− תודתי אשה יקרה, נובעת לךְ מעמקי לבבי − אמר יהודה לבת־שבע – כי החיית אותי ואת הזקן הזה בבשורתךְ, ומה אכבדךְ בלבי על כל הטוב אשר עשית בחרף נפש לפנינה רעותךְ! ואתה דודי הישיש, אל נא תדאג עוד לבתךָ, כי אלהי ישראל מעוזה וגם לא יעזוב חסדו מאתה מעתה והלאה, באשר היא שם, ומי יודע אם לא תקום על ידה תשועה גדולה בישראל בימים הבאים!

− אמן, כן יאמר ה'! − קרא הזקן ודמעות גיל זלגו מעיניו ותצללנה בזקנו הלבן.


 

סה    🔗

מה ינעם עתה ללוי להגות בשרה אהובת רעהו המת! לא כנער ולא כבער יבוא עתה לבקש אהבתה, כי אם כגבור מלחמה אשר הכה את סירון ויבא ראשו אל יהודה!

בכל צבאות המלחמה גדול עתה שמו, ורבים יקנאו בו על הכבוד אשר חלק לו יהודה ראש הגבורים.

– בצואר עתק אבוא עתה לראותה! – הוא אומר בלבו בשבתו בתוךּ אהלו בבית־חורון – מרום אשא עיני כגבור חיל, כי אמנם כן אנכי עמדי, והיא תאר אלי פניה, ואם לא תרצני עתה אחרי הודע לה כי אהובה מת, תרצני אז כאשר ישכח מלבה, ומת הלא ישכח עד מהרה..

ובהגיגו ברעיון הזה נפתחה דלת אהלו ואיש נגש אליו.

– יליד גמלא אנכי ושמי פלטיאל – אמר לו הבא – ואתה הוא הגבור לוי, האין זאת?

– כן, אני הוא לוי אשר הכיתי את סירון – ענהו לוי בגאון – ומי אתה אדוני? פלטיאל אמרת לי זה שמךּ ואדמה כי ידעתיךּ.

– כן, ידעתני, כי מי לא ידע את פלטיאל בגמלא? ואני מתגורר היום בירושלם ואתה ויהודה וכל החיל הזה אשר עמךּ אוכלים את בשרי, כי אמציא בשר ולחם לכלכלם וגם לא ארבה במחיר, כי יודע אני חובתי לעמי, ובבואי הלום עתה, ראיתי ראשית לי לבקרךּ ולשאל מפיךּ איפה חונה פה שלום, כי שמעתי כי רעך הוא והוא הלךּ עמךּ מגמלא להלוות אל צבא המכבי.

– כן, הוא הלךּ עמי – ענהו לוי בעצבת – אבל לראותו לא תוכל אדוני, כי הרחק, הרחק הוא מפה.

– שמעתי כי שם אלהים קצוות לארצו – אמר פלטיאל בשחוק נחת – הגידה נא לי באיזה קצה ימצא שלום, ואבקשנו שם.

– לא בארץ הוא כי אם בשמים! – התאנח לוי.

– הוא מת? – התפלא פלטיאל.

– ומה הפלא? – שאל לוי – האמנם הוא הפרח הראשון אשר נקטף בעודנו באבו? אהה, אדוני פלטיאל, שלום רעי מת!

– צר לי מאד! ומה? הנספה במלחמה?

– לוא נספה במלחמה, כי אז לא דאב עליו לבי כאשר עתה – נאנח לוי – כי הוא אבד מתוךּ הקהל!

– אל מה ירזמון מליךּ? הטבע? או חיה רעה אכלתהו?

– הוא הלךּ עמי להלוות אל מחנה יהודה, ויקר לנו אסון בדרךּ, כי פּנינה בת חלקיהו אשר הצילה יהודה מכף אפּולוניוס ותלך עמנו, אבדה ממנו ביער בצר, ואני ושלום ויוני אחד ושמו הרקילוס, עשינו חוזה להועד על יד באר המים בצלע הר גרזים, שלשת ימים אחר יום האסון, ולהודיע איש את רעהו מה ששמענו על אדות פּנינה, כי הלכנו לבקשה, ואם יפקד ממנו איש למועד ההיא על יד הבאר, אות הוא כי איננו עוד בחיים, ואפגש ביום השלישי עם הרקילוס היוני ושלום רעי לא שב, ולמן היום ההוא אבד מתוךּ הקהל ואיננו!

– אמנם קרהו אסון! – קרא פלטיאל בדאגה – אבל טרם נדע אם מת.

– לו חי, כי אז כבר ראינוהו במחנה יהודה!

– גם זאת אמת – אמר פלטיאל – אהה, מה אענה עתה את שרה אהובתו?!

– האמנם ידעת את שרה? – שאל לוי כמתפלא!

– האני אדע את שרה? – קרא פלטיאל – ידעתיה בעודנה ילדה, גם את בת־שבע אחותה הבכירה ידעתי.

– ושרה עתה בגמלא, האין זאת?

– לא בגמלא כי אם בירושלם, ובביתי!

– בביתך בירושלם?! – קרא לוי משתומם.

– ומה הפלא? – שאל פלטיאל – נקרא נקריתי עמה במצפה ומשם חפצה ללכת לראות את שלום מאהבה בבית־חורון, ואני אשר ידעתי כי לא קן אהבה בית־חורון עתה וגם הדרךּ מסוכן וכבר קרה אותה אסון בדרךּ כאשר ספרה לי, לא נתתיה ללכת במעלה בית־חורון, ואקחה עמי ירושלימה ועתה באתי הנה לדרוש מפיךּ על דבר אהובה, כי אמרו לי כי גם אתה פה. אהה, איךּ אביא אליה הבשורה הנוראה כי שלום איננו, ונפשה קשורה בנפשו.

– ומתי אתה שב ירושלימה?

– מחר אשוב שמה.

– גם אני אלךּ עמךּ! – קרא לוי – כי אני חפץ לראותה ולשאל לשלום הורי.

– מה טוב ומה נעים! – קרא פלטיאל – לפני לכתי מפה אבוא לראותךּ והלכנו שנינו יחדו.

נרעש ונפעם נשאר לוי בתוךּ אהלו אחרי צאת משם האורח.

שרה אשר לה תכלה נפש לוי זה כמה והיא שיחתו כל היום וחלומותיו בלילות, קרובה אליו מהלךּ קטן ככברת ארץ ועוד מעט ויראנה?!

מי יתאר אשרו, אבל מי יביע גם הותו בזכרו כי לא על נקלה תשכח האוהבת את אהוב לבה, ואולי לא תתן להשריש בלבה את הרעיון כי הוא מת ותחכה לו אולי ישוב? ועתה נקוט לוי בפניו על ספרו לפלטיאל כי נעלם שלום. מדוע לא הגיד לו כי הוא מת וראה בהקברו?

– המות, רק המות יפריד אוהבים לעד! – צללו שפתי לוי – רבות נשים אהבו גברים אשר בלע המות ויירשו אחרים את אהבתן… לא! לא! עלי לתקן את המעות! שלום רעי מת! ואם יכבד ממני לשקר כי ראיתי אני את קברו, אמצא לי איש אחר אשר יגיד זאת!…

ותפוש ברעיון הזה הלךּ לבקש את פקידו להרשותו ללכת ירושלימה.


 

סו    🔗

שמים טהורים על ראש אנטיוכוס עתה. העבים אשר כסו רגע שמשו נפוצו ואור יקרות יופיע אליו ממרומים.

מיראתו אותו יתחתן בו מלךּ פרס, ובעוד לא הספיק להגות היטב בכל האשר אשר ימצאהו, הביא לו רץ ספר מאת ליזיאש, ובו כתובים כדברים האלה:

"יברכו נא אלהינו את המלךּ האדיר אנטיוכוס עפיפנוס ואת כל שריו ויועציו העומדים על ימינו!

"מלאתי מצותךּ מלכי, ואנצל את מקדשי עמנו, חשפתים שפחה ומצאתי בם כסף וזהב ואבנים יקרות אשר ישפקו לכלכל כל צרכי מלחמתי את היהודים, ואני לא שעיתי אל הכהנים והעם אשר רעמו אלי פנים על המעשה הזה, ואקח בחזקה מכל הבא בידי כאשר צויתני. ועתה חשים אנשי מלחמה לקול קריאתי מכל קצות ארצנו, ועוד מעט והיו לי כחמשים אלף איש רגלי, עשרת אלפים פרשים ושנהבים מלומדי מלחמה מן הטובים בארצנו.

"וכמו כן העברתי קול בכל הארץ לאסף אלי כנענים, סוחרים בנפשות אדם, וכשש מאות "סוחרים כבר נאספו אלי לאנטיוכיה לקנות מידי את שבויי היהודים, והמסחר הזה אקוה יעשיר את אוצר המלךּ, כי עתה לא רביתי במחיר העבדים והשפחות למען ישמעו הסוחרים ויבאו, ובאחרית המלחמה אגדיל את המחיר ועלה להון עצום, כי כלה אעשה את היהודים זעומי נפשךּ ולא אשאיר להם זכר.

“והנני עבדךּ הנאמן בכל לבו ונפשו ליזיאש”.

פני המלךּ אורו משמחה בכלותו לקרא את דברי הספר. יודע הוא היטב את ליזיאש כי גבור חיל הוא וחרוץ בכל מעשיו ומעודו לא התהלל בדבר אשר לא הוציא לפעלו.

– אמנם כן! – קרא אנטיוכוס בגאות עריץ – כבר כריתי קבר לעם הנתעב הזה, ועוד מעט וכסיתי עליו בעפר והיה כלא היה! ומה נואלתי כי לא נתתי מראש את המלחמה ביד ליזיאש!

רגע צלל במחשבותיו ואחרי כן הוסיף להגות:

– ועתה?… עתה עלי לשגות באהבת צפרורית היפה בבנות מלכים! האלכה עתה אליה ליסד אגודתנו, או אחכה עד אחרית המלחמה ביהודים הארורים? הנה בבואי אז אל ארץ פרס שבע נצחון, ונכבדתי הרבה יתר בעיני מלכה ובתו! ובאמת, האם מאהבתם אותי יקשרו אלי? לא כסיל אדם אני לחשוב זאת! יודע דריוש כי אם לא הצלחתי במלחמתי הראשונה על עילם, אכניענה במלחמה אחרת. האולם נכחד ממנו כי עשרים אלף גבורי חיל נאספו אלי שנית להלחם באנשי עילם?! … לא! אני אבוא אל פרס להתחתן במלכה אחרי השמד היהודים מפני, ועתה אשלח ביד איש־עתי תשורה יקרה לצפרורית ובזאת תוסד אגודתנו!

– וביד מי אשלח? – שאל רגע את נפשו ופתאם צהלו פניו – הנה את העלם היפה ההוא אהבתי מיום ראיתיו ואיש חכם הוא ויודע שפות הרבה, אשלחה מנחתי בידו, והוא ידע איךּ להגדיל ערכי בעיני דריוש ובתו!

ויתן אנטיוכוס צו לקרא אליו את הרקילוס, ויבא ויתיצב לפני המלךּ.

– הנה זה שבתךּ אתי אךּ מעט – אמר לו אנטיוכוס בשפת רצון – אבל הכרתי היטב חין ערכךּ, אות הוא כי מאשר אתה, ועל כן בחרתי בךּ לשלחךּ במלאכותי אל דריוש מלךּ פרס להמציא מנחה מאת פני אל צפרורית בתו אשר עוד מעט ותקרא לי אישי, ובךּ שתי מבטחי כי תדע מה משלחתי דורשת ממךּ.

– קטנתי מכל הכבוד הזה, מלךּ המלכים! – קרא הרקילוס בהשתחותו למלךּ ובנשקו כנפות כסותו – ואני תקוה כי אדע לבאר לדריוש ובתו מה גדלת ורוממת ונעלית על כל מלכי ארץ.

דברי החנופה מפי הרקילוס הערום ישרו מאד בעיני המלךּ וישב ויכתוב מכתב לצפרורית לאמר:

"שלום עד בלתי שמים לצפרורית בת דריוש הטובה והיפה מכל בנות מלכי ארץ! תשובתךּ היקרה כי נרצית להיות חברתי בחיים, הראתני לדעת כי אהוב אני לאלים, ומכל החסדים אשר עשו עמי עד היום, הוא החסד הכי גדול שאתכבד לקרא לךּ אשתי, ואקוה כי גם את, עדינה, תודי כי חסדי האלים גברו עליךּ, בתתם לךּ לאיש את אנטיוכוס עפיפנוס אשר יחלק עמךּ כבוד מלכותו ורב עשרו.

ועתה קבלי נא יפתי מיד מלאכי את הענק לצורניךּ שאני שולח לךּ, והיה לךּ לאות אהבת עולם מאת אוהבךּ ומוקיר ערכךּ. “אנטיוכוס”.

ויתן אנטיוכוס להרקילוס עבדים ורע להתרועע וכסף רב ושמלות יקרות וישלחהו מעל פניו אל שושן הבירה.

– מה מאשר הייתי לוא מצאה ידי לחלק מאשרי זה לפנינה! – דבר הרקילוס לנפשו בלכתו עם אנשיו ארצה פרס – אבל מה אומר ומה אדבר? היא ברחה מבית המלךּ ועתה נעלמה ולא ידעתי איפה אבקשנה, ולוא מצאתיה מה אומר לה? הנה היא אוהבת את עמה בכל לבה ואני נהפכתי לבוגד בעם הזה וגם אשנאהו עתה בכל לבי… אהה, אהבתי את פנינה לחבורתי ולפצעי היא עתה. אבל האפקוד על לבי: אל תנהה אחרי היפה בנשים! ואני אהבתי אותה בכל חם רגשותי, אהבתיה מרגע ראותי אותה על יד יהודה העריץ ועוד יצלצל באזני קולה הנעים בבור מאסרי: “אסיר אמלל, גשה אלי הנה!” כקול אלהים אני שומע אותו גם עתה. אבל?… גם קול תשמענה אזני: “חפצי שיהיה לעמי אוהב נסתר במחנה האויב” ורק בתנאי זה קראה לי דרור… אהה, אין קצה לרשעת האדם! ואני עוד אעיז לאהב אותה?!… אבל מי יביט אל ישר? הנה אנטיוכוס לעיני! בני אדם חסרוהו מעט מאלהים והוא מרומים ישכן ועושה כל נבלה וכל תועבה! לא! לא רע אנכי מכל בני חלוף ולי הצדקה לאהב אותה, ומי יתן ידעתי אמצאנה, אגלה לה לבי כי אהבתיה ואולי תשב גם היא אהבה אל חיקי!

רעיונות כאלה וכאלה מלאו את לבו מדי לכתו למסעיו ארצה פרס, ובאשר האמין כי פנינה מסתתרת באחד המחבואים באקבתנא, גמר אמר לבקשה בעיר ההיא אחרי שובו בשלום מדרכו.


 

סז    🔗

והימים, ימי ספורנו, ימי צרה ותוכחה לתבל כלה, הבוגד בוגד והשודד שודד, וחכמת אדם לשלט באדם לרע לו, וכל המרבה לשפוךּ דם הוא השליט.

וכבר נחלקה הארץ אז, כאשר עתה בימינו לעינינו, למתי מספר מעריצי תבל אשר ירשו כסא מלוכה מאת אבותיהם השודדים והרוצחים שכבשו את הארץ ביד חזקה ובחרב שלופה, ורבבות אלפי איש עבדו לאליל אחד אשר נתן כתר מלכות בראשו, ועל האליל הזה הורגו כל היום ויצאו כצאן לטבח למלחמות שונות וישפכו דמם כמים על מרומי שדה.

ורחמים וחנינה זרו אז לאנשים ההם. בנשוא גוי אל גוי חרב לא חסה עין הנלחמים על זקנים חלשים ועל עוללי טפוחים, ויבקעו נשים הרות וירטשו ילדיהן לעיניהן, ואת אלה אשר לא השפיקו להמית, מכרו לעבדים ושפחות כצאן וכבקר אלי הרג.

ובאסוף עתה ליזיאש חיל כבד למלחמה על ישראל, לא היתה בלבו ובלב שריו אחרת, כי אם להרוג ולאבד את כל היהודים באף ובחמה ובקצף גדול ולמכור את יתרם לעבדים ושפחות.

כי מה הוא בעיניהם הגוי הקטן והדל הזה תולעת יעקב? האם לא הלךּ לקראת מות בהעיזו לקרא מלחמה על עם היונים העצום והרב.

וכבר לוטש עם יון נחשת וברזל ולוטש את עיניו להכחיד את ישראל מגוי, וכבר נקבצו באו לאנטוכיה כאלף כנעני ארץ לקנות את העבדים והשפחות שבויי מלחמה, והם מרחיבים שקם לאסוף הון עתק בהוציאם את העברים והעבריות להמכר בשער!

והיהודים יודעים זאת וגם יודעים המה קצר ידם ורפיון כחם לעומת היונים, וכל אשר יגדל מחנה האויב המתעתד למלחמה החדשה, כן יפול לבם ויכהה רוחם. רבים חפצו למכר בתיהם וכל אשר להם בכסף ולהמלט אל ארצות רחוקות, אבל אין קונה, כי עוד מעט והיו כל אלה לבז ולמשסה.

ולדאבון לב הגבור יהודה המכבי, לא הסכינו עוד אז בני עמנו לקרב, כי אין עוד מלוכה בישראל, וממשלת יון אשר הכניעתם תחת עולה, לא נתנה ללמד בני יהודה קשת, ואם השכיל יהודה ואחיו לאסוף אליהם איזה אלפים לוחמים – רק יד אלהים עשתה זאת!

ובנצחונו הראשון נתן הגבור העברי נשמה לעם ויעודד רוחו לתפש חרב בכף לקראת אויב, כי עתה ראו כלם כי גם היונים רק בשר המה, והיא שעמדה ליהודה שימצאו עתה על ידו כעשרת אלפים לוחמים בהתעתד ליזיאש למלחמה.

והלוחמים האלה ברבם עובדי אדמה אשר לא למדו מעודם ידיהם לקרב, ויודעי מלחמה אשר הביטו מרחוק אל שתי מערכות האויב, אשר האחת לעומת רעותה היא כזבוב לפני השנהב – שרקו ליהודה וחילו וינודו להם בחמלת לב.

ונכבדי ירושלם היראים לדבר ה' והחרדים לנפשותם מפחד אויב, פנו אל יהודה המכבי ויעוררוהו להענות בפני ליזיאש ולשלוח אליו מלאכים ולהבטיחהו כי לא יוסיפו עוד היהודים להרים יד במלכם וישובו להיות עבדים נאמנים לו ולממשלתו, ויגער בם יהודה בשצף קצף ויקרא אליהם:

– הלא תבושו לבקש רחמים מצר?! אם עבדים אנחנו שבשפלנו נדרוש חסד מן השוט המכה אותנו בעברה בעת אשר בידנו לשברו, הנה יחון אותנו ליזיאש וימיתנו בעבדותנו השפלה כנבזים ורקים כי רחוק הוא מרחמים, ואם אנשים אנחנו המבקשים משפט אדם, תפשר החרב בינינו! ננצח ונחיה, או ננוצח ומתנו מות גבורים!

ויושבי ירושלם החלו לאטם לעזוב את העיר, רבים מלטו נפשם מצרימה, ואלה אשר קצרה ידם מעשות דרךּ רחוקה כזאת, בקשו מפלט להם ביערות ובצורים, בכפים ובמחלות עפר.

ועיר אלהים ירושלם המלאה תמיד תשואות, לבשה מעיל שממה, והמתיונים עוכרי ישראל אשר בקרבה, ראו לשמחת לבם כי עוד מעט ותשאר העיר רקה ועזובה.

הבוגדים האלה, חלאת ישראל, אשר היו הראשונים לטמא את מקדש אלהים ולהסית את אנטיוכוס בעמם, ראו עתה תקוה לכונן להם מעמד בממשלת יון, בגבור יד ליזיאש על יהודה, ולא שפקו רגע כי אמנם ינצח את ישראל וידכאהו, ואלקימוס מורם ומלמדם להרע בשובו עתה מאנטוכיה, הבטיחם הרי זהב ויחלק להם מראש את כל העשר אשר יגזלו מאת עשירי היהודים ביום הרג רב, בנפול יהודה וחילו ביד ליזיאש ומחנהו העצום.

עוד בהיות שרה בגמלא עיר מולדתה שמעה שמע המתיונים הזדים מרשיעי ברית; אבל בבואה עתה ירושלימה באה עד תכונתם, ותדע כי לא הגידו לה אף עשיריה מרשעתם וזדונם ומכל הרעה אשר ימיטו על עמם, ותתפלא בתמת לבה על אשר יחשה אלהי ישראל ולא ימטיר עליהם אש וגפרית להכחידם.

ומה גבר כאב לבה בהודע לה כי הם מורים בסתר חצי זעמם ביהודה גבור ישראל, ולא אחת סכלו מועצותיו הטובות על עמו, ולולא המה שעמדו לשטן לו בדרכו, כי אז כבר נכנעו היונים מפניו.

ותרא את “אקרה” מצודתם ותאחזנה רעדה. חומה גבוהה ובצורה בתוךּ העיר ובה יושבים החטאים בנפשותם אלה, והם חמושים בכלי נשק וצבא היונים עליהם סתרה מפני היהודים האמללים היראים לצאת החוצה פן יפגעו בהם האנשים, כי לא אחת ימצאו חללים עברים בתוךּ הרחוב ולא נודע מי הכם.

– אוי לי, ממראה עיני איךּ אחיה?! – קראה שרה בהתבוננה אל המצודה – הן גדלה חטאתם מחטאת סדום, כי מפה תצא הרעה מאת אח אל אחיהו! העל אלה תתאפק ה‘?! אבל למה אקרא אל ה’ ולא אקרא אלי שרה לצאת לישע עמי? – שאלה פתאם את נפשה – הנה לא יעשה ה' תשועה מבלי עזרת אדם, כי כן דרךּ אלהינו אשר הוציא את עמו ממצרים ביד משה ויביאם אל הארץ הזאת ביד יהושע, ובכל אשר נפנה נראה ישועתו בעזרת אדם, ואם רק אשה אני וצעירה לימים, אבל לא רק בכח ידים התשועה. הנה הגיתי זה כמה ברעיון להקדיש כח שכלי לעמי ועתה אעשה זאת אחרי ראותי את שלום אהוב לבי. אחגור רוח בינתי להבקיע לי דרךּ אל החומה הבצורה הזאת, אקנה לי לב הרשעים האלה להאמין בי והצלתי בכל אשר אוכל את עמי ואת יהודה גבורו מידם…

הרעיון הזה החיה רוחה ותחכה בכליון עינים לתשובת פלטיאל ירושלימה, כי הלךּ אל מחנה יהודה.

והיום ההוא בא. פלטיאל שב מדרכו ותרץ שרה לקראתו ותשאלה בקצר רוח אם ראה שם את שלום.

– לדאבון לבי לא ראיתיו – ענה אותה פלטיאל בעצב נסתר.

– היתכן? – התפלאה שרה.

– לא היה שם שלום ואיש לא שמע שמעו.

– אויה! – התפרצה אנחה מלבה – הן הוא הלךּ להלוות אל מחנה יהודה!

– ולא בא – ענה פלטיאל.

– וגם זה האיש לוי, אשר אמרתי לךּ, לא בא?

– אותו ראיתי שם והוא אמר לי כי שלום נעלם בדרךּ ועקבותיו לא נודעו לו.

– אל אלהים ה'! – קראה שרה ותפרש בידיה – חוסה נא, איש טוב, והגד לי מה אמר לךּ לוי על אדות שלום?!

– הוא אמר לי כי נעלם שלום בדרךּ ולא יסף; אבל בקרוב יבקרךּ לוי ואת אשר לא הגיד לי, יגד לךּ.

– היתכן כי לא יסף לוי לדבר אליךּ על דבר שלום? – שאלה שרה – בשם אלהים אשביעךּ, איש יקר, דבר אמת מה הגיד לךּ לוי על אדות שלום רעהו!

– מדוע אצת להשביעני בשם אלהים?! – קרא פלטיאל – ואני לא חפצתי להשמיעךּ כי לדעת לוי, שלום רעהו הנה מת!

– אוי לי! אללי לי! – התמלט קול פרוע מלב שרה – ממשמע אזני איךּ אחיה? אהה, שלום! שלום! שלום!

ותפול שרה אחורנית על הכסא ותתעלף.


 

סח    🔗

ובשוב השמש להאיר לאנטיוכוס שב אל משתהו ואל זמתו, ויזכר את פנינה ואת בת־שבע ואת הקשר אשר קשרו עליו להמיתו, ויקרא אליו את פילוס שר ארמונו וישאלהו אם מצא את פּנינה הבורחת.

ופילוס אשר חשב כי כבר שכח המלךּ את העבריה, חרד חרדה גדולה בשמעו שאלתו.

– אדוני מלךּ המלכים – ענהו פילוס – בקשתיה בכל העיר ולא מצאתיה, גם שלחתי מלאכים לבקשה בכל גבול ישראל ואיננה; אבל טרם אבדה תקותי למצא אותה, כי אנשי יחפשוה גם עתה.

– ראשךּ תתן לי במחירה! – קרא המלךּ בקצף וירקע ברגליו.

– אדוני מלךּ המלכים! – אמר לו פילוס בכרעו על ברכיו – יהי לבךּ נכון בטוח כי אחגור כל כחי למצא אותה ולהביאה אליךּ, ואני בחפצי לכפר פני מלכי, שביתי לךּ תחתיה עבריה אחרת, נערה כבת תשע עשרה, יפה כאילת השחר.

העננה אשר על פני העריץ חלפה כצל עובר.

– עבריה אחרת? – שנה המלךּ – ואיפה היא?

– בראותי כי היא מסרבת ובועטת בכבוד הגדול לעמוד לפני אנטיוכוס מלךּ המלכים, יסרתיה על אולתה והושבתיה בבור.

– סורבה ובועטת – דבר המלךּ כמו לנפשו בצחוק רגשה – בנות העם השפל והנבזה גבהו מאד…

– מי יתנה גאות בנות ציון! – אמר פילוס – אנכי לא התאכזרתי לעבריה אשר שביתי לךּ מלכי לולא החלה לענות בצום נפשה וכל מאמצי כח לא הועילו להאכילה פת לחם.

– לךּ והביאנה אלי הנה! – צוהו המלךּ אחרי דומיה מעטה.

פילוס נחפז החוצה בפנים צוהלים.

– לחם גדול ינעם! – דבר אנטיוכוס לנפשו בצאת שר ארמונו מאת פניו – תסרב ותבעט!… לא יועילוה כל מאמצי כח, ומה נעימה לי המלחמה הזאת!…

העריץ שקע במחשבות זמתו ופתאם עלתה בת־שבע על לבו.

– בכלוב ברזל אמרתי לענות את העבריה הארורה הזאת – דבר לנפשו והנה ארחת ארמים גזלוה מיד ציזוס! היאמן כי יסופר?! אהה, גם הפעם נמלטה צפור יפה מכלוב!… גם העבריה הזאת היתה מן המסרבות ובועטות… חמסי על ציזוס אשר לא ידע להזהר; אבל היכול לדעת מראש כי חומסים יתנפלו עליו לפתע פתאם וחטפוה מידו? מה נפלא הדבר! מה לארמים את העבריה?…

ובעת אשר ישב העריץ ויהגה בזמת תבליתו, מהר פילוס אל בית האסורים בדבר המלךּ להוציא משם את דבורה ולהביאה אל ארמונו.

עתה נצלתי! – התנחם פילוס בלכתו – הנערה יפה מאד, ואם גם הפךּ מאסרה הודה למשחית, יפה היא אחרי זאת, והעריץ אוהב קרבות, והיה אם ישליכנה אחרי כן כפרח מצוץ מלשדו, אמציא לו נערות אחרות אשר תסרבנה ותבעטנה והיתה לי נפשי לשלל… האח, עצה טובה היא מאין כמוה!

משר ארמון אהפךּ לגבור ציד לפני מלכי, אצודה לו עבריות אשר אהב ולא אוסיף לדאבה עוד.

ובהגיגו ברעיון הזה בא עד חצר בית האסור, ויפתח שומר החוץ לפניו את הדלת ויבוא פנימה אל החצר.

– הנה באתי לקחת אתי את דבורה העבריה – אמר פילוס אל שר בית האסורים.

השר לטש לו עיניו ויבט אליו כמשתומם.

– את דבורה העבריה? – שנה את דבריו – האמנם לא ידעת אדוני כי כבר נקרא לה דרור?!

– הבחלום תדבר בי? – קרא פילוס בתמהון – לדבורה העבריה נקרא דרור?

– כן אדוני השר! דבורה יצאה מפה ולא שבה עוד, וזה אות כי לא יחפוץ המלךּ במאסרה.

– יצאה ולא שבה?! האין בריח ודלתים לבית הבור!

– המלךּ צוה להוציאה מפה ואוציאנה!

– שקר הדבר! – קרא פילוס בקצף – אני בא עתה מטעם המלךּ לקחתה עמי, כי כן צוני!

– לא אבין לרעךּ אדוני השר! – אמר לו פקיד האסורים – הלמשגע תחשוב את המלךּ כי ישלח להוציאה מפה פעמים? הנה בא ציזוס לפני שבוע ויקחנה אל בית המלךּ!

– ציזוס לקחה אל בית המלךּ?! הן הוא לקח מפה את בת־שבע אשר נגזלה ממנו בחזקת היד!

– הוא לקח מזה את שתיהן – ענהו הפקיד.

– לא אאמין למשמע אזני! – קרא פילוס – הודיעני דבר אמת, כי בנפשי הוא!

– ואני דבר אמת השמעתיךּ כי בא הלום ציזוס ויקח בראשונה את דבורה, ואחרי כן בא בלילה ויוציא מפה את בת־שבע.

פילוס התפלץ, פניו התעותו ועיניו מלאו דם.

– בוגדים! חומסים! מרצחים! – קרא בקול פרוע וירקע ברגליו – קשרתם עלי קשר להמיתני! חיבתם ראשי למלכי! האם לא ישומו שמים לנבלה הזאת?!

ויךּ את פקיד האסורים פעמים על הלחי שתי מכות מצלצלות וימלט החוצה.


 

סט    🔗

ולוי לא שקט עוד אחרי שמעו מפי פלטיאל כי נמצאה שרה אהובת לבו בביתו בירושלם.

– אלכה ואודיענה כי שלום אהובה מת – אמר אל לבו – אז תשכחהו שרה ואני אירש מקומו בלבה. ומה? הנופל אני משלום? הן יפה תואר הנני גם אני וגבור חיל אשר הכה את סירון, ואם אומר לה כי למען מצוא אהבתה התאמצתי לקנות לי שם גבור, יגדל ערכי בעיניה שבעתים ותרצני.

ויאמר לוי לבקש מאת שר גדודו לתתו ללכת ירושלימה, ומה פג לבו בבוא פתאם הפקודה מאת המכבי לבל יהין איש לצאת מתוךּ המחנה, כי מלחמה קרובה.

ואמנם צדק יהודה בפקודתו זאת, כי תחת אשר קוה לאסוף עתה חיל חדש בהודע כי עולה עליו ליזיאש עם מחנהו העצום, הנה רפו ידי צבאותיו הישנים בשמעם כי מספר חיל ליזיאש עולה לששים אלף גבורי מלחמה.

– היעמוד איש ממנו בפני עשרה גבורי חיל? – התאוננו רבים – האם לא ילעגו לנו צרינו בראותם כי הננו מקריבים כמו בצדיה חיתנו לממתים מבלי הועיל לאיש במותנו?

ולב יהודה נפל עליו בשמעו תנואות כהנה וכהנה בתוךּ מחנהו, ויירא פן יפוץ העם מעליו, ולא נתן לאיש מצבאותיו לעזוב את המחנה עד אשר ידבר על לבם ויעודדם לקראת המלחמה החדשה.

– עתה הנני ברעתי! – קרא לוי כמתיאש בהודע לו דבר הפקודה – וגם צדק יהודה במשפטו, כי מיום המצאי במחנהו לא ראיתי חתת אלהים בקרבו כאשר עתה. אהה, צר לי עליךּ יהודה גבורנו! צר לי על אנשי המלחמה אשר אחרי כל נצחונותיהם בשדה קטל נהפךּ לבם לירא מפני חרב צר! ומה הפלא? – הוסיף לוי להגות ברוח כהה – הנה לא אלמן ישראל מבחורים גבורי כח ואיפה המה? כלם בחורים החבאו ואין מנדב עתה כחו לעמו, ואיךּ לא ימס לבב הצבא בהראות קפאון כזה במחנה ישראל?!

אולם מה נפעם פתאם לוי משמחה בהקראו אל אהל יונתן ופקודת סתרים נתנה לו ללכת ירושלימה!

עוד מעט וראה את שרה! היש עוד בארץ מאושר כמוהו?

וישב לוי על סוס אביר וירעישהו אל קרית משושו, ומה נבהלה נפשו בפגשו בדרךּ גדודים, גדודים נוסעים בעגלות ועוברים ברגל למלט נפשם מתוךּ העיר!

שמה החזיקתהו בראותו את המחנה הגדול הזה הולךּ לבקש לו מפלט באשר ימצא, ועינו נגרה מאין הפוגות בפגשו במחנה בחורים צעירים לימים ומלאים כח עלומים, אשר די אונים להם להניס אויב מעל עמם או גם להכחידו כליל.

וינס לוי לבא דברים אתם ולבאר להם מה רבה חטאתם לעמם לעזוב אותו בקרב צרה ולבקש מנוס להם כמוגי לב, ויקראו לו בקצף: "גש הלאה מוכיח! העינינו תנקר בלהטים, כי יכה זבוב את ארי וכבשה תטרף את הזאב? הטרם תדע, חולם, כי ליזיאש וששים אלף גבורים עולים עלינו וכבר נאספו אליו אלף כנענים לקנותנו לעבדי עולם?

– אוי לי, ממשמע אזני איךּ אחיה? – בכה לוי כילד – הטוב לכם למות מיד צר במחלות עפר כעכברים ולא תצאו למלחמה כגבורים? ומי הכה את אפּולוניוס וחילו? ומי השמיד את סירון ומחנהו העצום? ומי הניס חיל יון מפניכם וירחיקהו מפה, אם לא בחורי ישראל כמוכם?

רבים מהם לא מצאו מענה ויסעו לדרכם מבלי שעות אליו, ועזי הנפש בהם אמרו להתנפל עליו ולהראותו נחת זרועם על העיזו להגיד להם דבר אמת, ובראות לוי כי רוח המתיונים דובר בם, עזבם לנפשם וילךּ לדרכו בשבר רוח.

ויהי בהגיעו ירושלימה וימת לבו בקרבו למראה השאיה והשממון, כי שאו בתים רבים מאין אדם ורחובות הרבה בעיר אלהים ציון, נשקפו לו כשרידי חרבות עולם, ואלה אשר טרם עזבון יושביהן, הומות ורועשות מתנועת הנמלטים, הממהרים לצבור חפציהם ולשימם בעגלות ועל דבשת גמלים, ללכת הלאה, הלאה לבקש מנוס מצר.

בשבר רוח תעה לוי ברחובות קריה ועיניו נזלו פלגי דמעה בראותו מה גבר פחד היונים על יושבי ירושלם, ובעברו מצודת אקרה התמלטו מבלי משים קללה נמרצת מלבו על הזדים עוכרי ישראל אשר הביאו הרעה על עמם ואשר המסו עתה לבב אנשי ירושלם לעזוב את העיר רקה, תחת התיצב ברוח גבורה בפני האויב המתעתד להתפרץ אל שעריה.

– אהה, לוא הייתי אני תחת יהודה – קרא לבו בקרבו – כי אז ראיתי ראשית לי לערות עד היסוד את מקום טומאה זה ולא השארתי בו אבן על אבן; אבל לא אפון כי יודע גבור ישראל את אשר לפניו, ואולי הוא ירא לעזוב עמדתו בבית־חורון פן יתפשנה האויב ואבד ממנו מבטח עז.

ובהגיגו ברעיון הזה הלךּ לעשות משלחתו אשר צוהו יונתן, ואחרי הנתן לו מכתב אל שולחהו מאת האיש אשר אליו שולח, הלךּ לוי אל פלטיאל לראות את שרה אשר לה ערגה נפשו מאז נעלם שלום רעהו.

בלב רועד בא לוי ביתה פלטיאל וימצא אותו ואת בני ביתו עצובי רוח ואכולי דאגה, כי שתו עצות בנפשם אם ימלטו גם המה כשכניהם מסביב לבקש להם מפלט בארץ אחרת, או ישבו תחתיהם וישליכו על ה' יהבם.

ובראות פלטיאל את לוי צהלו פניו ויקדמהו בזרועות פתוחות.

– האח, לוי! – קרא בשמחה בהושיטו לו ידו – כמלאךּ אלהים הופעת אלינו! – הנה ממחנה גבורנו יהודה אתה בא, הלא תגד לנו אם אמנם נורא השד ליזיאש כאשר יתארוהו, או יש תקוה כי תהי אחריתו כאפּולוניוס וכסירון?

– לב כיהודה גבורנו בטוח באלהיו כי תהי אחריתו כמוהם – ענהו לוי – ורק מוגי לב אשר לא יאמינו בה' ובכחם, נמלטים על נפשם ומרפים ידי אלה אשר כחם אתם להכות את אויביהם אחור; אבל רב לי עתה מזאת, ואני באתי אליך אדוני לראות את שרה.

– ואני צר לי מאד להודיעךּ כי שרה אין עוד אתי פה זה ימים מספר – ענהו פלטיאל.

– ואיפה היא? – שאל לוי ברגזה.

– לא ידעתי, כי היא הלכה מפה ולא הגידה לי דרכה.

– היתכן? – קרא לוי בתמהון.

– ואני השמעתיךּ דבר אמת – ענהו פלטיאל – ספרתי לה כי שלום אהובה איננו וכי אמרת לי כי מת הוא ותבךּ מאין הפוגות; אבל כעבור יומים שב רוחה אליה ותצא מביתי ולא שבה עוד.

– ואנה הלכה לפי דעתךּ? – שאל לוי בנפש מרה.

– ירא אני להגיד לךּ כי אני חרד מאד עליה אם לא נפלה שנית ביד הסוחרים בנפשות אדם.

פני לוי חורו כשיד ויתר בחרדה ממקומו.

– ומה כל החרדה? – שאלהו פלטיאל – אם לא נזהרה גם הפעם, אשמה בראשה! הן נכריה היא בירושלם, ואיךּ נועזה לבוא בחברת בחורים נעלמים?

– הכזאת עשתה שרה? – שאל לוי בתמהון – ואני ידעתיה לעלמה ישרה.

– ולעלמה ישרה חשבתיה גם אני – אמר פלטיאל – ועל כן התפלאתי לראותה בחוץ על יד ביתי בתוךּ חברת צעירים אשר לא ידעתים ואשר עוררו חשד בלבי אם כנים המה.

– לולא פיךּ אדוני הוא הדובר אלי – אמר לו לוי בשבר רוח – כי אז לא האמנתי זאת על שרה – ואתה לא שאלת אותה מה להם ולה?

– שאלתיה וגם בתי שאלה אותה – ענהו פלטיאל – ותענני כי תודיעני פשר דבר אחרי כן, אבל ביום ההוא לעת ערב התחמקה ממנו ולא שבה עוד.

– שומו שמים! – התפרץ קול מלב לוי – הכזאת תעשה שרה הישרה בבנות ישראל?!

– ואני ובני ביתי כבר בקשנוה בכל העיר וסביבותיה ואיננה! – התאונן פלטיאל.

אנחה נוראה התפרצה מלב לוי וכמעט מעדו קרסוליו בצאתו מבית פלטיאל לשוב אל מקומו.


 

ע    🔗

ויהודה העתיק את מחנהו המצפתה, ויאסף אליו את כל אנשי העיר למקטנם ועד גדולם, ויבכו לה' בצום ובתפלה לתת את מחנה ליזיאש בידם.

ויהי אחרי שפכם לבם לה' ויעל יהודה על הבמה אשר בנו לו ויקרא:

– אחי ועמי! כבר למדנו לראות ישועת ה' בצר לנו. מימי לוחצנו הראשון, פרעה מלךּ מצרים, עד היום הזה, הצילנו ה' מיד גוים רבים ועצומים, ובימינו לעינינו הכינו מחנה אנטיוכוס לא אחת ולא שתים, ונשמד את אפּולוניוס ואת סירון ולא עמד איש בפנינו.

והנה עתה רגשת מלחמה חדשה לקראתנו. ליזיאש וששים אלף גבורי יון עולים עלינו ואנחנו כיום חלק הששי מהם במספר. אמנם גדולה מאד הרעה הזאת הנשקפת לנו, אבל מוגי לב יגדילוה וייראו מפניה; כי עין בעין כבר ראיתם כי אין שר צבא נושע ברב חיל, כי אם ברוח גבורה המפעם את חילו, ואנחנו ההינו תמיד המעטים נגד חיל האויב, ובכל זאת השמדנוהו, וכן יהיה גם עתה, כי יתן אלהי ישראל את ליזיאש בידינו ונכחידנו!

– אמן! כן יאמר ה'! – קרא כל העם בקול גדול וברגשות קדש.

– ומה נבערו ונכסלו רבים מצעירי ישראל – הוסיף יהודה – המשתמטים מצאת לישע עמם בכח ידם! האם לא טוב למות מות גבורים במלחמת ה' מחיות חיי עבדות תחת עול מלכות יון הרשעה הרומסת ברגליה את כל הקדוש ללבנו? לא, אחי ועמי! לא חיים אנחנו קונים לנפשנו בהסתרנו כעכברים בחורי עפר מפני עקת צר, כי אם חרפה וכלמות עולם ועבדות נצחת, כי עבדים נהיה ובעבדותנו נאבד אם לא נדכא עתה את היונים העולים עלינו, ואתם אל תעצבו ואל תרפינה ידיכם אנשי חילי, ואמצו את לבכם באלהי ישראל, האלהים אשר נתן לנו נקמות באויבינו עד היום והוא יתן לנו און ועצמה ויחזק את לבנו לצאת לקראת אויבנו עתה ולא נשוב עד כלותנו אותו מתחת שמי ה'!

הדברים יצאו מפי הגבור וכל העם אשר ברגליו קרא בקול גדול אדיר וחזק כאיש אחד:

– המות משחק לנו, גבור! באש ובמים נבוא להציל את עמנו מכף נוגשיו! הידד, הידד, לחיי עמנו ולחיי גבורנו יהודה המכבי!

וימהר יהודה ויחץ את העם לארבעה מחנות ויתן לארבעת אחיו ארבעה גדודים, ויצום לשמור את פקודתו לכל אשר יורם.

ומרגליו חרש דניאל, אבשלום, אליפז ותובל באו ויודיעוהו כי ליזיאש וחילו חונים סביבות העיר אמה, וכי המצביא הגדול גרגיאש נחלק מתוךּ מחנה ליזיאש, ויקח עמו חמשת אלפים איש רגלי ואלף פרשים, ואיש לא ידע אנה הלכו ואיפה מקומם עתה.

ויבן יהודה כי מתנכל גרגיאש להתנפל עליו לפתע פתאם, ויצו את אחיו לעזוב באשון לילה את עמדתם במצפה, וילךּ בראש ארבעת הגדודים בדרךּ האמה ופניו מועדות אל מחנה ליזיאש, ויודע לו כי אלף הכנענים, הסוחרים בנפשות אדם, נמצאו בחצרון לא הרחק ממחנה ליזיאש, ויגמר יהודה אומר לקחת ראשית כל נקם מאת הריקים והפוחזים האלה אשר ירדו כעיט לשחר לטרף אשר טרם הוכן להם, ויתנפל בלילה על חצרון, וישב את אלף האנשים ויקח מהם את כספם וזהבם אשר הביאו אתם לקנות בהם שבויי היהודים, וימת מהם רבים, ואלה אשר השאיר בחיים גלח את ראשיהם ואת חצי זקנם וישלחם אל מחנה ליזיאש. ויהי בהראותם בתוךּ המחנה, ותבער חמת ליזיאש על יהודה, וישלח ארבעים אלף איש לדלק אחריו, ויהי בהריח יהודה את המחנה הגדול אחריו, ויצו את אחיו שרי המלחמה לנטות בערמה הצדה בצלעי סלעי מגור ולהסתר בסעיפים ובכפים ותחת רגלי ההרים הגבוהים, ובבוא שם האויב יקיפוהו מסביב, ובאשר יפנה ימצא חיל היהודים לקראתו.

ויהודה וארבעת אחיו ההולכים לפני עם המלחמה ידעו היטב את כל המקומות האל, וסעיף סלע אחד יקר בעיניהם מאלף איש גבורי חיל, כי אם הצליחו להביא אלף איש מאויביהם, די היה להם מאה לוחמים להכניעם, וגם עתה הפעם חגר יהודה כח תבונתו למשוךּ את רודפיו במצודה רעה וגם חפצו בידו הצליח.

ויהי בראות הרודפים כי נעלמו צבאות יהודה בין ההרים והסלעים, ויבואו אחריהם וירדפום, אבל עד מהרה נוכחו לדעת כי כספר החתום להם כל המקומות ההם, כי הררי עד חסמו בפניהם הדרךּ, ויהי בחפצם לשוב על עקבם וצבאות יהודה צמחו לקראתם כמו מתחתיות ארץ ויקדמום בחרב שלופה ובתשואות מלחמה וברוח גבורה מאין כמוה, וינסו לברוח ולא יכלו, כי הרים גבוהים בשמים מעבר מזה, ובהסבם פניהם האויב וכלי זעמו לקראתם והוא מפיל בהם חללים לאין מספר.

ותתלקח המלחמה מעלות הבקר עד הערב וישאירו צבאות ליזיאש שלשים וחמשה אלף חללים בין ההרים והסלעים, ויבקיעו להם משעול צר בצלע אחד ההרים, ומשם נסו הנשארים כחמשת אלפים איש, מנוסת חרב איש אל עבר פניו, ותהי התשועה ההיא בישראל גדולה מאד, כי רק עשרה אנשים נפקדו מצבא היהודים הנלחמים.

– והמלחמה טרם כלתה – אמר יהודה אל אנשיו – איש מכם אל יעט עתה אל השלל, כי הנכם עיפים ויגעים, ועוד מעט וגרגיאש יתגנב לבוא עלינו ממקום מחבואו, ועל כן שכבו לישון, נוחו והשיבו נפשכם והיה בכם כח להלחם בהתנפלו עלינו פתאם.

וישכבו צבאות יהודה לנוח, ועוד מעט וינומו שנתם, לבד מהאורב, מאתים איש אשר עמדו על המשמר במקומות שונים ויקשיבו לכל רגש ולכל תנועה קלה ממרחקים.

– ויהי כעלות הבקר, ויראו השומרים בצללי אדם על ראשי ההרים הגבוהים, וימהרו ויעירו את יהודה משנתו ויצא מבין הבכאים אשר תקע שם אהלו, ויתבונן אל ראשי הרים בצד מזרח שמש ויקרא:

– הנה הנם! חיל גרגיאש עולה עלינו! מהרו והעירו אנשי המלחמה משנתם!

ויתקעו השומרים בשופרות ויריעו בחצוצרות ועד מהרה קם כל החיל על רגליו והוא ערוךּ למלחמה וכחו חדש עמו.

– מזרחה בצלע ההרים! – הרעים יהודה לפני מחנהו ועד מהרה נתק החיל ממקומו ויט הצדה ולא ארכו הרגעים וישקע כלו בין ההרים.

ולא שגה יהודה, כי אמנם גורגיאש וחילו נראו שם על ראשי ההרים הגבוהים.

בבוא גבור יוני זה אל יד מצפה, אשר ידע מפי מרגליו כי יהודה וחילו נחתים שמה, לא מצא לתמהון לבבו שם איש, ולא שפק רגע כי הריחו יהודה מרחוק, וינס מפניו בין ההרים הרמים, ויתן צו לחילו לרדוף אחרי יהודה ויעל עם מחנהו אל ראשי ההרים למען יראה איפה נחבא הגבור העברי עם צבאותיו, וימצא שם גרגיאש פליטי חרב ממחנה ליזיאש, והם ספרו לו כי הכה יהודה גם הפעם עם עצום ורב מחיל יון וכמעט נכחד כל המחנה הגדול אשר שלח ליזיאש להלחם בו.

– עת מצוא היא עתה להכחיד את יהודה וחילו – אמר גורגיאש בלבו – צבאות היהודים עיפים עתה מעמל המלחמה, אבוא עליהם כחתף ואשמידם עד אחד!

ויתן צו לחילו לרדת ארצה, ובעוד צבאותיו יורדים לאטם מן ההר מעבר מזה, עלו צבאות יהודה אל ההר מעבר השני ואנשי גורגיאש לא ראום, כי היה להם חיל יהודה מאחורי ההר, ושני גדודים הותיר יהודה בבקעה, ויהי בראותו את גורגיאש וחילו במורד ההר ויתקע יהודה בשופר, ויפרצו שני הגדודים אל חיל גורגיאש ההרה, וילחמו בם ברוח גבורה אשר כמוה לא נראתה באנשי מלחמה, וירא גורגיאש כי נגף הוא במלחמה הזאת, ויסב פניו אל ההר, ויאמר לעלות על ראשו, ויפגשוהו צבאות יהודה מעל בחרב שלופה, ויסבו הקלעים על מחנהו וימטרו עליו ועל חילו חצים שנונים ואבני קלע, וינוסו צבאות גורגיאש מפניהם איש לעברו, ויפלו מהם ארבעת אלפים איש, ויתגלגלו מן ההר חמרים, חמרים לרגלי רודפיהם אשר כשלו בגויות החללים, ולא יכלו לרדוף אחרי הנשארים, אשר נמצא גם גורגיאש שר־צבאם בתוכם.

– עתה אחי ועמי! – קרא יהודה אל צבאותיו כתם המלחמה – עתה ראו תשועת ה' אשר עשה לכם בכח ידכם וברוח גבורה המפעם אתכם, ולוא התרפיתם, כי אז היה הנצחון לאויבינו, כי רק כפשע בין מפלה ונצחון, ואשרי העם המאמין בכחו ולא יתרפה ביום קרב באשר הוא המעט נגד רבים!

– הידד! הידד! – קראו כל הנלחמים – יחי גבורנו המכבי! יחי רוח ישראל וכחו לאלהיו!

ויעמד יהודה וכל העם אשר אתו על רגליהם ויברכו ויהללו את ה' על התשועה הגדולה בחצוצרות וקול שיר, ותהום כל הארץ לקולם וירעשו הררי עד והבריאה כלה שרה אתם שיר תהלה לאלהי ישראל.

– עתה עטו אל השלל! – אמר אליהם יהודה – וקחו לכם כסף וזהב משלל אויביכם, כי הגדלתם, אחי, לעשות!

ויעט העם אל השלל ויאספו כסף וזהב למכביר ושמלות יקרות אשר פשטו מעל החללים וכל הנשק אשר אתם לקח יהודה וישמהו בעגלות ועל דבשת גמלים. ויסע עם חילו לאשר צוהו.

– אמנם רק שדי שחת הם היהודים! – קרא ליזיאש בשמעו את מפלתו ומפלת גורגיאש – או כח נסתר אשר לא ידענוהו נלחם להם ומכה אותנו באשר נפנה!


* * *

זמן כביר שכב הגמד היוני ציזוס, מתעלף מן המכות אשר המטירה בת־שבע על ראשו בהמלטה, אחרי כן שב רוחו אליו וילן הלילה במעון אשר שכר לה, ובבקר החל לחפש את דבורה ובת־שבע באקבתנא וסביבותיה, ויחפשן כשבוע תמים ולא מצאן.

ויהי בשבתו עצוב רוח ואכול כעש בביתו ורץ בא ויחישהו אל פילוס שר הארמון.

– הידעת ציזוס כי בן מות אתה? – שאלהו פילוס ברגזה.

– הודיעני אדוני מה חטאתי? – בקשהו ציזוס.

– עוד תשאל מה חטאתךּ? – הרעים עליו שר הארמון בקצף – איךּ מלאךּ לבךּ לקרא דרור לשתי השבויות ואת פי לא שאלת?

– הנה הובלתי את בת־שבע אל המלךּ במצותו – ענהו ציזוס – היכולתי לדעת כי יתנפלו עלי ארמים בדרךּ ויגזלוה מידי?

– ומדוע לא תענני בדבר העבריה דבורה? האם לא הגדת לשומר בית האסורים כי גם היא קרואה למלךּ?

– הבה אספר לךּ את הדבר כמו – ענהו ציזוס – עתה נודע לי כי שתי העבריות המתיקו יחד סוד להמלט מבית האסורים בארח פלא: בת־שבע ידעה מראש כי אני אבוא לקחתה אל בית המלךּ ותחלפנה שתי העבריות את מושבותן, ואני בקחתי את בת־שבע במרכבה לא הכרתיה כי היא העלמה האחרת, כי הליטה פניה באדרתה ובין כה באו הארמים ויגזלוה, ואחרי כן נודע לי כי לא את בת־שבע הצלתי…

– איך נגלה לךּ סוד זה אחרי הגזלה ממךּ? – שסעהו פילוס בחמה שפוכה.

ציזוס נבוך מעט, אבל עד מהרה מצא השוער הזה מענה.

– בהנשאה על כפים הכרתיה כי לא בת־שבע היא – ענה הגמד – ואני בראותי משוגתי, מהרתי אל בית הבור, ומיראתי להשמיע את שר בית האסורים דבר אמת, פן יחשוךּ את בת־שבע ממני, אמרתי לו כי שתיהן קרואות אל המלךּ…

– וגם את בת־שבע גזלו ממךּ? – שאלהו פילוס בצחוק־רעל.

– אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר! – קרא הגמד וקולו רעד – הנה ידעת אדוני כי קטן וחלש עשני הטבע, ויהי בהגיענו אל בית המלךּ, ותתנפל עלי בת־שבע ככפירה ותהלמני, ובפקחי את עיני מן המכות, ראיתי כי איננה, כאלו נבלעה בבטן שאול.

– בן מות אתה ציזוס! – דבר אליו פילוס בשפה נמרצה – דע כי המלךּ דורש את דבורה מידי תחת פּנינה הנמלטה, ואני למען הצל חיי, אספר לו כי אתה קראת לה דרור, כאשר אמנם כן הוא ואתה הלא תודה על זאת!

– אהה, חוסה אדוני חוסה! – התחנן ציזוס.

– לא אחוס ולא ארחם! – קרא פילוס בקצף – הנני רואה עין בעין כי דבר לאט עמךּ בהצילךּ את שתי העבריות, והמלךּ דורש עתה את דבורה מידי וראשךּ תשלם לי מחירה!

– אוי לי, מה אעשה? מה אעשה? – התאנה ציזוס במרירות – האם גם מועד לא תתן לי לחפשה?

– שמע נא ציזוס! – אמר לו פילוס אחרי רגעי חשוב – אם תחפשנה ידעתי נאמנה כי לא תמצאנה עוד, כי ערומות הן העבריות, ואם ידעו להוליךּ שולל איש ערום כמוךּ, מרגל חרש למלךּ, לא תוסיף לראותן עוד, ואני מצאתי עצה אחרת להציל חייךּ, כי מישרים אהבתיךּ מאז הכרתיךּ, ואתה שמע נא: הנה ידעת כי אוהב מלכנו נשים עבריות וגם ידעת כי העבריות בועטות בכבוד וגדולה ולא תחפצנה במלךּ וביקר תפארתו ועשרו, הבה מצא נא לי עלמה יפה מבנות עם אחר, אשר תתחפש לעבריה, ונביאנה למלךּ תחת דבורה הנמלטה…

– אךּ זאת היא עצה אשר אין על עפר משלה! – קרא ציזוס ועיניו אורו.

– אבל דע לךּ, ציזוס, כי עליךּ לבקש עלמה יפה מאד ופי שנים מיפיה תהיה ערמתה להתחפש לעבריה ולסורבה ולאשה אשר גזלוה בחזקה מזרועות אישה והיא נוהה אחריו…

– האח, מצאתיה! קרא ציזוס ופניו צהלו בשמחה – אני יודע עלמה כזאת בדמשק! עוד היום אני הולךּ שמה ולקחתיה הלום!

פני פילוס נהרו ועיניו הבריקו.

– ומי היא העלמה ההיא? – שאלהו בקצר רוח.

– העלמה ההיא מצרית, יפת מראה וערומה כנחש ושמה אסנת, אומרים כי היא אהובת סטינוש הזקן בסתר וכעלוקה היא מוצצת עשרו, ועתה דעת לך נקל אדוני, מה ערומה האשה הזאת אם מצאה ידה להוליךּ שולל את סטינוש חכם־רזים ויועץ סתרים לסירון נציב ארם, שלום לעפרו!

– הנה הצלת עתה נפשךּ ממות! – קרא פילוס בהחזיקו ביד הגמד – ואתה לךּ עד מהרה דמשקה, ואני שלשה אנשים אשלח עמךּ להיות לךּ לעזר בדרךּ, וגם כסף וזהב ופנינים אתן בידךּ לתתם אל המצרית. לךּ ואל תעמוד ושוב בשלום עם צידךּ!


 

עא    🔗

– איפה שרה?

איש מבית פלטיאל לא מצא פתרון לחידה הזאת וכהלום רעם שב לוי אל מחנהו.

שרה נעלמה פתאם והתעלומה הזאת עוררה רבות מחשבות בלב פלטיאל ובני ביתו על אדות שרה ותם דרכה. נערה צעירה לימים תלךּ ולא תשוב – הלא דבר הוא!

– אין זאת כי נפלה שנית ביד סוחרי הנפשות – אמר פלטיאל בלבו – והפעם אשמה בראשה, כי לפי הנראה ידעה כי באה עם נעלמים ולא נזהרה.

אבל כל מחסדיה בדבר עול שגו ברואה! שרה נכספה זה כמה לעזור את עמה ברב או במעט ולסכל מועצות המתיונים, עוכרי ישראל, אשר שתו קנם בלב ירושלם ויתבצרו במצודת אקרה ומשם מזורה רשתם על כל הארץ; ואחרי שמעה כי שלום אהוב לבה לא ישוב עוד אליה, אמרה להקדיש חייה לעמה, ופעליה הטובים ישכיחוה עצבה ויגונה.

ותבקש שרה עצה להבקיע לה דרךּ אל מצודת אקרה ולגנב את לב המתיונים, בהתחפשה לשונאת את עמה ותומכת דעותיהם להפוךּ את עמם ליונים.

ויהי בעמדה יום אחד ברחוב על יד בית פלטיאל, ותרא שני אנשים עברים נצים:

– מתיון, עוכר ישראל! – קרא האחד אל משנהו הצעיר ממנו – אל ישאךּ לבךּ כי שלום יהיה לכם בגבור מלכות יון! על אפכם, בוגדים, לא תוכלו להסיר סמל היהדות מעליכם, כי אם בהסירכם חוטמיכם מעליכם; וכל עוד כפני בני יהודה פניכם, לא תועילכם משובתכם ותכרעו כלם לטבח!

– גש הלאה יהודי נבזה! – קרא המתיון – כבר הכיר משה קשי ערפכם ויקראכם עם קשה ערף וסורר ומורה, ולולא זאת כי אז לא גליתם מארצכם ולא נשאתם עול אנטיוכוס שאתם אומרים לפרק עתה מעליכם! האין זאת, נערה?

– יהיו כן אלהי היונים עמדי! – נשבעה שרה.

– חמסי על אלהים אשר נתן יפי־פנים לנערה סכלה כמוךּ! קרא הראשון – ואוי להוריךּ העברים אשר גדלו בחיקם בת מבישה גועלת עמה!

– ואוי לעם אשר בנים סכלים לו כמוךּ – ענתהו שרה – להקשות ערף לממלכה המושכת לנו חסד וקוראת בתם לבב: “היו ככל הגוים בית ישראל, ולא תבדלו לרעה מכלם וחייתם ורביתם ואכלתם מטוב הארץ!”

– אךּ זאת היא עלמה חכמת לב! – קרא המתיון כמנצח – מי יתן והיו כל בנות ישראל כמוךּ, כי אז לא יספגו לדאבה עוד!

– אוי לחכמה כזאת! – קרא הראשון וירק שלש פעמים ארצה.

המתיון רץ לקראתו בצואר עתק ובאגרוף קשה, אבל שרה התיצבה בין שניהם.

– הנח לכסיל הזה! – אמרה לבעל האגרוף – עוד מעט ותיסרהו רעתו ואנטיוכוס יורהו דעה, ואתה איש צעיר לימים קום ולךּ עמי, כי דבר לי אליךּ!

המתיון עזב את האיש וילךּ עם שרה ומאחריהם שמעו את קולו:

– אהה! שובו, שובו מדרכיכם הרעים, בית ישראל!

– משגע האיש הזה! – אמרה שרה אל המתיון ההולךּ בצדה – ואני מה אנוד לאנשים האלה הבוטחים ביהודה גבורם באשר ההצלחה האירה לו פנים פעם ושתים!

– המתיון התפלא על חכמת העלמה כעל יפיה וישאלנה:

– מי את, נפש יקרה?

– לדאבון לבי נולדתי על ברכי הורים נתעים בהבלי שוא, ככל אחיהם המורדים במלכות יון, – השיבתהו שרה באנחה – אבל רוחי ישאני הלאה, הלאה מעל העדה הרעה הזאת, ועל כן הרחקתי נדוד מבית אבי ומכל בני עירי, המהבילים את העם בדברי שקר, ומי יתן ידעתי את מקום המתיונים ואמצאם, כי אז הקדשתי כל כחי להם; כי במה שונה אשה מאיש, שתבדל לרעה ולא תמנה על המקדישים כחם לדעה רמה ונשגבה, כמוךּ איש מכבד, וככל אחיךּ?

– צדקת, אחותי הישרה! – ענה המתיון ברגש – וראי זאת אעשה לךּ לטובתךּ ולטובת כלנו, מחר אראה את פני ראשנו אלקימוס הכהן במצודת אקרה, ולא אפון כי יספחךּ אל מפלגתנו, כי הוא יכבדני מאד, ואני באשר ישרת בעיני, אומר לו כי ידעתיךּ זה כמה לעלמה ישרה ומתיונת, ואז לא ישפוק בתמתךּ ויאספךּ אל מבצר אקרה, ואת הגידי לי איפה אמצאךּ ובאתי בערב לראותךּ עם מתי מספר מאוהבי.

– לא תוכל לראותני בבית האנשים שאני יושבת – ענתהו שרה – כי מאמוני ישראל המה, ולוא ידעו כי מתיונת אני, כי אז גרשוני מעליהם בחרפה, אולם אם חפץ אתה לראותני, בוא אל פנת הרחוב שאני מתגוררת, ושם בחוץ נדבר דברינו.

ולעת ערב בא המתיון בלוית מתי מספר ממיודעיו כאשר אמר, וימצאוה בפנה אשר הראתה לו.

שם נדברו הנעלמים עמה זמן כביר ותמצא חן בעיניהם על רחב בינתה וטוב טעמה ויפרדו מעליה מלאי נחת ושבעי רצון.

ולמחרת בצהרים שב המתיון אליה ופניו צהלו.

– אשמח לבשרךּ, שרה – אמר לה בשמחה כי נדברתי עם אלקימוס הכהן על אודותיךּ, ואחרי אמרי לו כי יודע אני אותךּ זה כמה לנערה חכמת לב אשר זה כל ישעךּ להפוךּ ליהודים לב אחר, לב יוני, שמח מאד על חפצךּ להושיט לנו עזרה שכלךּ ומועצותיךּ ולצאת ולבוא לפנינו בקרב היהודים ולהודיענו צפונותיהם, ויצוני להביאךּ אלינו אל מצודת אקרה.

– האח! מה מאושרה אני! – קראה שרה בשמחה גלויה ותמחא כף אל כף.

– קומי ולכי אחרי! – אמר לה האיש – ואני אביאךּ אל מחוז חפצךּ.

רגש לא נעים רגש לבה ברגע ההוא, בזכרה לאן היא הולכת, אבל עד מהרה חלף, בהעלותה על לבה כי הולכת היא להושיע את עמה העשוק במעט אשר תוכל.

לא ארכה העת והאיש הביאה אל מצודת אקרה ויציגנה לפני אלקימוס הכהן אשר התפלא מאד על יפיה.

– האח! – קרא אלקימוס בפנים צוהלים – אם טעמךּ טוב כמראיךּ נאוה, כי אז אשמח מאד בהמצאו בחברתנו נערה חכמה אשר תלךּ באשר נשלחנה ותשרתנו כאחות במלחמתנו את היהודים.

– אקוה כי טעמי ייטב בעיניךּ, אדוני הנכבד! – ענתהו שרה במסוה תם על פניה – ואתה שימני פה למשרתת או מלא את ידי לנוע באשר תצוני ואת אשר אראה אגיד לךּ.

– טוב מאד! – אמר לה אלקימוס – שבי אתנו ואני אמציא לךּ עבודה אשר תיטב בעיניךּ.

– אבל עוד שאלה אחת קטנה לי אליךּ, אדוני – אמרה לו שרה – צוה את אנשיךּ לשכוח כי עשני אלהים אשה ואל יחמדו לצון לדבר אלי דברי הבל או לגעת בי, כי חרפה היא לבעלי מפלגה שאתה אדוני עומד בראשה.

– ארחמךּ מאד, נערה, על צדקתךּ – ענה אלקימוס – ואת היי בטוחה כי לא תשמע דברי בלע ולא יגעו בךּ איש לרעה, כי בנפשו יעשה זאת.

ותשב שרה במצודת אקרה, ותקן לה עד מהרה את לב המתיונים להאמין בתמתה וישר לבה, ויקראו לה שם חדש שלומית, כי אמרו היא תביא לנו שלום בשבתה אתנו.

ובשמעה כי הם מקוים לראות בקרוב במפלת יהודה המכבי על ידי ליזיאש גבור החיל, חלל לבה בקרבה, אבל הראתה להם פנים צוהלים ותשמח עמם לאידו הנכון לבוא, אולם לא עברו שבועים ימים ולאקרה הגיעה השמועה הנוראה כי נגף ליזיאש במלחמתו על יהודה, ויחרד כל העם במצודה ויתאבל, ותתאבל גם שלומית עמם ותקרא לבכי ולמספד, וייטב הדבר בעיני אלקימוס ויאמן בה.


 

עב    🔗

ופנינה קנתה את לב צפרורית בת דריוש לאהבה אותה כאחות. כל רז לא אניס לפנינה מכל העשוי בחצר מלךּ פרס, וצפרורית ידעה כמו כן מה בלב רעותה העבריה, כי כאחיות היו יחדו בחדר אחד, וגם ידעה צפרורית כי אוהבת פנינה את יהודה גבור ישראל, ותמונתו רחפה נגד עיני צפרורית, כי מרב הלל אותו פנינה וספר חין ערכו תמיד באזני רעותה, החלה בת־המלךּ לאהב אותו כאח לה ותכבדהו כאלהים בחזון לבה.

ופנינה לא שכחה את אהוב לבה רגע ולא חדלה מהתאונן על המקרה האכזר אשר נתק אותה מזרעותיו ומארץ מולדתה.

– ועוד לא הגיעה העת לשוב אליו! – הגתה ברוחה הקשה בשבתה לבדה בחדרה – כל עוד לא אראה את אנטיוכוס הרשע מת, כל עוד לא נעשתה עצתי בבית הזה והאכזר עודנו חי ומתהלךּ באשמיו, לא אצא מפה! אבל אקוה כי עצתי תקום, כי עתה אחרי הודיע דריוש כי מתחתן הוא בו וצפרורית הושיטה לו ידו, אין להם דרךּ אחרת כי אם להמיתו…

הדלת נפתחה וצפרורית נחפזה אליה החדרה.

– חדשות הבאתי לךּ פּנינה! – קראה באחזה בידה – המלךּ אנטיוכוס שלח ביד אחד עבדיו אלי תשורה!

– קויתי כי זאת יעשה ולא אתפלא – ענתה אותה פּנינה – ולולא שלח, כי אז אמנם התפלאתי.

– והוא בנפשו עשה זאת! – אמרה צפרורית – כי עתה אין דרךּ אחרת לפנינו, כי אם לשלחו אל אבותיו.

– מי יתן וראיתי זאת עד מהרה! – קראה פּנינה – אבל כאשר אחזה לי לא ימהר לבוא הנה.

– מלאכו טרם הגיש לי מנחתו, ועל כן לא אדע מתי יבוא המלךּ עצמו.

– ומתי יגישנה אליךּ?

היום בערב יעשה אבי לו משתה כאשר יאתה לציר מלךּ יון, ולעיני אבי ואמי ושרי המלוכה, ולעיניךּ את רעותי היקרה, אקבל את המנחה מידו.

– במה אכף לךּ, רעותי הטובה, על הכבוד הזה לעמוד על ידךּ בעת רצון כזאת! ומי יתן ועמדנו עד מהרה על קבר אנטיוכוס בעיר הזאת!

– לא פה ימות אנטיוכוס ולא פה יקבר! אמרה צפרורית – כי שנינו דעתנו, ולא יומת כעצתךּ מיד הכהנים במקדשנו.

– ומדוע לא טובה עצתי בעיניכם?

– אם ימות מיד הכהנים בעיר הזאת, ימיט מותו רעה גדולה ומלחמות ארכות על ארץ פרס, כי ימצאו גואלים לדמו, ואנחנו אמנם נעשה כעצתךּ, כהנינו יקראוהו אל מקדשנו ויחלקו לו כבוד אלהים, אבל תחת המיתו, ישתו כוס יין לחייו וימזגו לו כוס, ובשתותו מן היין יערל לאט, לאט ובשובה ונחת, כי נמצאו בקדושים האלה מוסכי ארס נפלא אשר ימית לאטו ולא מות קל, כי אם ימסה ויבאיש מראש את בשר שותיו וירום תולעים חיים, ולא יעלה על לב כי מיד הכהנים, קדושי עליון, באתהו המחלה ההיא אשר תצעידהו שאולה, ואם גם צל חשד יעבור עליהם ונקה אבי ולא יהיה בו חטא.

– אךּ זאת היא עצה נפלאה! – קראה פּנינה – ואמנם רק ביד קדושים להמציא רעל כזה ובידם להשקותו את אנטיוכוס ולא יחסדם!

– לא אשפק כי ישתה ולעה! אמרה צפרורית – ואת רעותי, הכוני בערב הזה לעמוד על ידי, בקבלי את המנחה מיד ציר המלךּ!


* * *

בחרפה נצחת ובחרוק שנים שב ליזיאש לאנטיוכיה אחרי הנגפו במלחמתו על יהודה.

שני חבלים מגבורי חילו נפלו במלחמה ההיא! – איךּ ישא כאבו? אנה יוליךּ את חרפתו? אמנם רואה הוא כי כח נעלם נלחם לישראל וכמעשה כשפים הוא בעיניו נצחון יהודה המכבי עליו ועל גורגיאש, אחד מראשי גבורי יון – אבל הבזאת יצדיק את מפלתו בעיני המלךּ? ומה יאמרו עליו עתה כל הגוים מסביב? נסרחה חכמתו ונשתה גבורתו, והוא ראש גבורי יון היה עד עתה, וממלכות גוים חרדו מפניו!

כנחש התנענע ליזיאש, התקפל והתהפךּ מסבות בתחבולותיו לגול מעליו חרפת מפלתו הגדולה הזאת, ופתאם צהלו פניו הקודרים, כי מצא לו שעיר לעזאזל!

– מי המה היהודים המתיונים אם לא יהודים ארורים? – אמר בלבו – ובעיני עוד נופלים המה מהם, כי אין נקלה ואין נבזה בארץ כאיש המכחש בעמו ומנשק שבט מכהו, ומניליאוס הוא האחד מהם והרע מכולם, ומדוע לא אשים את העון בו? והוא הלא הבטיחנו על שקר באמרו כי יודע הוא הליכות יהודה ותחבולותיו במלחמה!

ויאסף אליו ליזיאש את שרי צבאותיו וישלח לקרא למניליאוס.

– יהודי! – אמר לו בשפה נמרצה ומדקרת – הנה אתה הבאת עלינו את הרעה!

– אל תקראני אדוני “יהודי” כי אם יוני! – העירהו מניליאוס.

– ח־ח־חה! צחק ליזיאש צחוק־רעל – הידעת, איש, כי לבשת ערות עמךּ ולחרפת היונים אתה?! ואני חלילה לי מקרוא “יוני” ליהודי, ומה גם ליהודי בוגד בעמו וביונים גם יחד!

– קראני, אדוני, כאשר תחפוץ – ענהו מניליאוס – אבל לבוגד ביונים אל תתנני, כי עבד נאמן אני לעם יון ולמלכו ובלב נאמן מלאתי עד כה חובתי לעם זו אהבתי!…

– שקר הדבר! – קרא ליזיאש בקצף – הנה אנכי האמנתי בךּ ובחמש מאות יהודיך אשר נתתי לךּ לעזר לי במלחמתי את יהודה אחיךּ ואתה בגדת בי!

– בגדתי בךּ? – קרא מניליאוס וישךּ שפתיו – ומה יכולתי עשו ולא עשיתי?

– מה עשית תשאלני? לוא נשענתי אל בינתי ובתחבולות עצמי עשיתי מלחמה, כי אז לא קראת אותי הרעה הזאת, ואתה אמרת לי יודע אתה את יהודה והליכותיו, ואחרי כן הסגרתני אליו, כי מרגלו חרש אתה בתוךּ צבאות יון!

שמה החזיקה את מניליאוס למשמע הדברים, כי עין בעין ראה עתה הזד הארור הזה, כי בגדו באלהיו ובעם מחצבתו לא הועיל לו לקנות לב האויב המכה את עמו, ובעת צרה הוא מתגולל עליו בעלילות שוא, ובשנאת עולם אשר לא תעקר, ישימהו לשעיר המשתלח…

לשוא התאמץ הנבל להזכות לפני ליזיאש ולהראותו את ההפךּ כי הזהירהו מהתנפל על יהודה פתאם; ליזיאש באחת כי הוא, מניליאוס וחילו העברי, צדוהו למדחפות; ושרי חיל ליזיאש אשר נגפו במלחמה הזאת ובושו להרים ראש, מצאו עתה תואנה להצטדק כי בעון מניליאוס להם מפלתם החדשה, ולולא היהודי הבוגד, כי אז נושע בפעם הזאת עם יון תשועת עולמים!…

– ראו אדוני היונים – התחנן אליהם מניליאוס – כי רעה אתם גומלים לאחיכם אשר לבו ונפשו לעם יון ואלפי יהודים המתי בגלל אהבתי זאת! האם לא תכירוני הפעם לטובה להסיר מעלי עלילת שוא אשר תשימני לבוגד נבזה באחי היונים?

– חרפה אתה לעמךּ ולעם היונים! – קרא ליזיאש בקצף – ואני אשימךּ בבור עד חרצי עליךּ משפט!

ושרי ליזיאש העומדים על ידו יעצוהו לבל יתנהו בבור כי אם יתן צו להמיתו, ובבוא הבשורה הנוראה אל המלךּ כי נגף גם הפעם חיל יון לפני יהודה, יקל לו לשאתה בשמעו כי הומת הבוגד אשר הסב במפלתם החדשה; אבל מניליאוס כבר קנה לו בבית ליזיאש את לב יורש העצר אאפטר לאהבה אותו, כי סבבהו בכחש ובמרמה ובשפת חנף, ויתערב עתה העלם בן־המלךּ בריב ההוא, ולא נתנם להמית את מניליאוס עד אשר יחרץ משפטו מאת אנטיוכוס אביו.

– אנכי אערבנו ומידי תבקשוהו! – אמר אאפטר אל ליזיאש ויועציו – ועד אשר יבוא דבר אבי המלךּ סגרוהו בבור.

ויאסרו את מניליאוס ויתנוהו בבור עד יחרץ משפטו מלפני אנטיוכוס.


 

עג    🔗

מה מאושר הוא עתה סטינוש הזקן! סירון נפל במלחמה וישימהו אנטיוכוס לנציב ארם תחתיו.

ומאושר הוא גם באהבתו הנסתרה! המצרית היפה אסנת אוהבת אותו אהבת נפש ולא תחליפהו בעשרה בחורים!

ולא אחת הוא שומע זאת מפי אהובתו היפה־פיה ודמעות גיל נוטפות מעיניו על לחייה שושנים, ונפשו עליו תאבל על אשר לא יוכל לקרא לה “אשתי” לעיני השמש, כי כבר קדמתה אשה אחרת לפני ארבעים שנה והיא לדאבון לבו, עודנה חיה ויושבת בארמונו ומלאךּ מותה עוד ממנה והלאה.

ומה נפלא הדבר! מאז הכיר את אהובתו לא הגידה לו כי יש לה אח או אחות, ופתאם נמצא לה אח כאלו נפל מן השמים, והוא איש קטן כגמד ומראהו איננו כמצרי, כי אם כארמי או יוני.

– כאשר שונה אחי בקומתו ובמבנה גוו מכל אדם – אמרה לאהובה – כן שונה הוא במראה פניו, והוא מצרי מלדה ומבטן ובביתי ישב עד אשר ימצא לו משרה באחד המקומות ועזבני.

וסטינוש גדל העצה וחכם לבב, הבין הפעם כי לא יולד אח בפעם אחת, ומה גם אח כזה צנום ודק אשר לא תואר לו כמצרי וגם שפת מצרים לא ידע, ויתגנב חשד בלב הזקן כי דבר לאט עם המצרי הזה אחיה, ומאד נכסף לדעת אם דבר סתר יצוק בם באמת, ויגמר אומר לשמור עקבותיהם במסתרים, ובדעתו נאמנה כי אהובתו לא תרבה להזהר מפניו באשר תחשוב כי רבה אמונתו בה, קרא לה שלום בצאתו פעם אחת בערב מביתה, והוא התגנב אל אחד החדרים הריקים אשר לא תבקרו המצרית, ויחבא שם באחת הפנות וישם שלחן וכסאות סתרו.

– הנה כבר חפצתי לנסותה זה כמה – אמר סטינוש בלבו – ואם אמנם ידעתי נאמנה כי תעמוד בנסיוני, בכל זאת אנסנה רק הפעם, כי נכספה נפשי לדעת מה עושה “אחיה” זה כשבוע ימים בביתה, כי נפלא זה הגמד בעיני, ועיניו הבוערות ומפיקות ערמה לא הפיקו רצון ממני מרגע ראותי אותו…

ובעת התגנב הזקן אל החדר להחבא לא התבונן כי מתוךּ החדר השני צופיות לו עיני המצרית מרחוק.

לאטה על בהונות רגליה נגשה אל דלת החדר ההוא, ובראותה כי אין מפתח בה, לקחה בלט שלחן קטן מתוךּ החדר השני ותתקעהו בין הדלת ובין קיר האולם ולא הותירה רוח קטן, כי בעת תמךּ מכסה השלחן את הדלת נלחצו ארבעת רגליו אל הקיר מעבר השני.

עתה לא תצא עוד משמה זקן חמור! – דובבו שפתיה בלחש, ותבא עד מהרה אל חדר אחר ששם ישב “אחיה”, מודענו היקר ציזוס הגמד.

– האח, אסנת יפתי! – קרא ציזוס – הנךּ פה, אות הוא כי כבר הלךּ הזקן, ועתה הבה אשקךּ ואחר נעשה את אשר גמרנו לעשות ועלינו שנינו על המוקד ולא ישאר לנו זכר…

ובדברו נפל על צוארה וישקה בשפתים דולקים.

– וגם איש שלישי ישרף עמנו בבית הזה – אמרה המצרית בקר רוח – ולבלתי הלאותךּ למצא מי הוא השלישי, הבה אשמיעךּ כי הוא אהובי החמור הזקן!

– ואני לא אבין לךּ – אמר ציזוס – הן הוא הלךּ מפה.

– לא הלךּ כי אם הסתתר בחדר רק, כי מיום בואךּ פה, גמד אהוב, הוא מחסדךּ בדבר און כאשר אמנם כן הוא, ועתה הפעם עת מצוא היתה לפניו להסתר! חה־חה־חה!

– התאמרי להעלותו על המוקד?

– אשמח מאד על המקרה לצלות את חמורי הזקן צלי ונע, ולא ימצא פה איש אשר יחשוד אותי בדבר מה.

– אחת היא לי! – אמר ציזוס – תשרף תבל כלה ובלבד שאביאךּ אל אנטיוכוס… אבל זכרי, יפתי, כי אני שמתיךּ לפילגש המלךּ ואל תשליכיני מלפניךּ…

– חלילה לי מבגוד באיש אשר עשה לי טוב! – אמרה המצרית – ומה גם כי אהבךּ גם אני, כי כלךּ יפה אם גם קטן בראךּ הטבע; אבל התדע אל נכון אהובי כי יאהבני המלךּ? הטרם תראה כי אני עוזבת בית מלא כל טוב ועשר רב ואוהב נאמן בגלל אשר אכסוף להיות אהובת המלךּ?

– כלךּ יפה ונעימה אהובתי היקרה! – אמר לה ציזוס – ועל כן לא אשפק כי יתאו המלךּ יפיךּ, ומה גם בהתחפשךּ לעבריה ולאשה ישרה גזולה מאישה ומסרבת… אבל אל נא תאחרי מלכת, אהובתי הנעימה! הערב הזה הוא האחרון לשבתי פה, ועתה קומי ונשרפה את הבית באש כאשר חרצנו ואמרו יושבי הרחוב כי נשרפנו שנינו ונמחה הדבר מתחת השמים, ואם גם ימחה סטינוש עמךּ – מה טוב ומה נעים!

– ואתה יודע אל נכון כי אמצא חן בעיני המלךּ? שנתה אסנת את שאלתה אשר כבר שאלתהו פעמים אין מספר.

– יהי כן יופיטר אלי עמדי באשר אלךּ! – נשבע ציזוס – ואת יפתי, אל תשפקי ביפיךּ כי עלמה כמוךּ לא ראיתי מעודי ליופי וגם תארךּ כפני עבריה!

אסנת נפלה על צואר הגמד ותשקהו בכל חם חושיה ואחרי כן באה אל החדר השני ותוציא משם כלים מלאים גפרית, זפת ושמן.

– עוד מעט ובערנו שלשתנו אני ואתה וחמורי הזקן ואין מכבה! – אמרה בנחת, מבלי העוה רגע את פניה, ובעוד רגע עלו שניהם אל עלית הבית, ויזרו על רצפתה גפרית, ויצקו עליה שמן, וישיתו זפת עליהם נוספות, ואחרי רגעים מספר עלה עשן הבית הבוער כעשן הכבשן, ויאדימו השמים מעל עד למרחקים.


 

עד    🔗

– מה נפלאת העבריה ומה נפלאת אהבתי אותה! כמוה לא ראיתי עלמה יפה בבנות חן! ומה גדול אשרה! צפרורית כאחות לה תאהבנה, עד כי לא תעשה קטנה או גדולה מבלי שאול את פיה. האח! הנה לא אשפק כי תכבדני צפרורית בלבה והיא תהללני לפני רעותה, אהובת נפשי; ביום שאבקשנה. ומדוע לא תשב פּנינה אהבה אל חיקי? הן גדול ונכבד אני בעיני המלךּ ומהלכים לי בחצרו ועשרי רב, ומה ידרש עוד מאת עול ימים המבקש אהבה?

כל הדברים האלה הגה בגתן אשר עזר להביא את פּנינה אל בית דריוש, ביום הקראו אל הנשף אשר ימציא ציר אנטיוכוס את התשורה אל צפרורית בת המלךּ.

בכליון עינים חכה לנשף ההוא אשר יראה את פּנינה על יד צפרורית כלולה בהדרה, ואחרי כן אולי יצלח לו לקרא אותה אל גן המלךּ בעת המשתה ולהביע לה המון רגשותיו.

והנשף ההוא הנה בא. אולם הפרחים בארמון המלךּ, אשר שם לו ביפיו וביקר תפארתו, הוכן לקבל בו את האורח. בין הפרחים החיים המפיצים ריחות עדנים, האירו אלפי נרות ויפיצו אור נהדר על בני משפחת המלךּ ורבי מלכותו אשר באו לקול הקריאה ואשר בתוכם נמצא גם בגתן אחי חרבונה, היושב ראשונה במלכות דריוש.

שלשה כסאות זהב עמדו על במה קטנה קדמה לאולם; המלךּ ישב על הכסא לימין, המלכה – לשמאל וביניהם ישבה צפרורית לבושה שמלת משי לבנה, שזורה בחוטי זהב ומרוקמת במקלעות ארגמן מעולפות אבני אקדח, שהם יקר ותרשיש.

מאחוריה ישבו נערותיה לבושות מכלול, ומתוכן נשקפה ככוכב אור פּנינה העבריה אשר יפיה משךּ אליה כבחבלי קסם עיני כל הנאספים.

וציר המלךּ חכה בחדר אחר לאות כי יבוא אל האולם, ואז יגיש את המנחה לבת דריוש המאושרה.

וכל באי הבית ידעו מה גדלה שנאת מלכם אל אנטיוכוס אשר זה לא כביר לטש עיניו למקדש עילם, וכי הוכה אחור אסף חיל חדש להלחם בעם פרס, ואם לא התפלאו על התחתנו באנטיוכוס על אפו וחמתו, כאשר כן יקרה בחצרות מלכים למען החזיק שלום הארצות, תמהו בראותם כי דריוש ובתו הם שמחים וטובי לב ופניהם יפיקו ענג וגיל; ובדעתם כי המלךּ ידבר אליהם דברים מספר לפני בוא הציר, לכן צמאו מאד לשמוע מה בפיו, והמלךּ קם מעל כסא ויאמר:

“שרי מלכותי ועבדי ארץ פרס הנאמנים! לשמחתי ולשמחת בתי אין קצה היום, כי מתחתנים אנחנו במלךּ הגדול אנטיוכוס עפיפנוס ובאגודתנו שלום יהיה לשתי הממלכות, ופרס ויון תתאחדנה והביאו אשר רב אשה לרעותה, ובאשרי ובאשר בתי ואשר ארצנו הברוכה הנה שלום גם לכם, ועל כן קבלו נא בשמחה את פני ציר המלךּ האדיר אנטיוכוס עפיפנוס הבא כמלאךּ שלום מאת פניו ליסד אגודתנו במנחה אשר הביא אתו”.

כל הנאספים שמעו כן תמהו לדברי המלךּ, לבד מחרבונה ובגתן אשר ידעו כי דבר לאט עמו בעצת פּנינה, אבל לא ידעו מה עצתה.

– הידד! הידד! – קראו כלם כמעט למורת רוחם – יחי מלכנו לעד! יחי אנטיוכוס!

– יקרא הלום ציר אנטיוכוס! – צוה דריוש, ועד מהרה בא הרקילוס אל האולם ועשרה שרי יון מלוים אותו, כלם לבושי מכלול, בגדי תכלת וארגמן, ואבנים יקרות נוצצות מעל בגדיהם כאש לאור אלפי הנרות הבוערים בין הפרחים.

הרקילוס נגש בחרדת כבוד אל כסא המלךּ ועשרת מלויו אחריו, וישתחו לפני המלךּ.

– אדוני מלךּ פרס! – קרא ברגש – הנה שלחתי אליךּ מאת מלכי אנטיוכוס האדיר, להביע לךּ רגשות שמחתו וברכת שלומו על אשרו הגדול, בהתכבדו למצוא את ידךּ המקרבת אותו אליךּ וכבן תאמצנו לךּ!

– הידד! הידד! – קראו הנאספים וימחאו כף – יחי אנטיוכוס! יכון כסאו לעד!

– ולךּ, כבודה בת מלךּ, צפרורית היפה! – קרא הרקילוס בהשתחותו – ולךּ אמר מלכי הגדול אנטיוכוס עפיפנוס שלום עד בלתי שמים. יקרה את לו מכל מחמדי תבל ויחלק עמךּ כתר מלכותו וכסאו כבודו באהבה רבה אשר לא יכבוה כל נהרות איתן, והנה הוא שולח לךּ כבודה בת מלךּ, לאות אהבה נאמנה, ענק לגרגרותיךּ מעולף ספירים וחמש טבעות אבני שוהם, ואת קבלים רצון מיד אוהבךּ האדיר אנטיוכוס וזכרי כי אהבת נפש יאהבךּ.

בדומית השקט ובמאור פנים קבלה צפרורית את המנחה מיד הרקילוס ותאמר בחן שפתים:

– תן, אדוני, למלכךּ תודתי הנובעת לו ממקור לבבי. קדושה תהיה לי תשורתי בזכרי כי מיד אנטיוכוס הגדול הובאת לי!

– הידד! הידד! – קראו הנאספים – יחי המלךּ דריוש! יחי אנטיוכוס! תחי צפרורית ותהי אגודתם צלחה!

– אל אלהים ה'! – קראה פּנינה בתמהון – מה זה תחזינה היום עיני! הרקילוס מגיש מנחה בשם אנטיוכוס! האמנם משגה הוא אתי ואיש אחר אני רואה בדמותו ובצלמו? לא! אינני שוגה! לא מקסם כזב הוא, כי אם את הרקילוס אני רואה פה!

בכל כחה הסתירה סערת לבה מאת רעותה ותחכה לעת מצוא ואז תראה אליו.

והמלךּ דריוש קרא את אורחיו אל המשתה אשר עשה להם, ויעברו כלם בסךּ מן האולם אל חדר אחר גדול ורחב ידים. המלךֹ ואשתו ובתו הולכים בראש הקרואים, אחריהם תלכנה נערות המלכה ובתה התופשות בשולי שלמותיהן, הרקילוס ואנשיו הולכים אחריהם, ויתר הקרואים, רבי המלךּ ובתוכם חרבונה ובגתן, מלוים את כלם אל חדר האוכל.

ופנינה אשר חשה מצעדי הרקילוס אחריה, הסבה רגע את פניה ותבט אל פניו!

– יופיטר! – התפרץ למורת רוחו קול מלבו – את מי אני רואה פה את פּנינה?!

והיא לא ענתהו דבר, כי אם השחה רגע ארצה ותיטב שולי שלמתה לבל תגע בה רגל, ותסב פניה ממנו ותלךּ בדרךּ ההולכים לפניה.

ובגתן ההולךּ אחרי הרקילוס ואיננו גורע רגע עיניו מפנינה, ראה בהביטה לאחור, אף שמע קול הרקילוס אשר התמלט למרות חפצו מלבו, ויבן כי ידענה הרקילוס מלפנים, וישמר את הדבר בלבו.

נפעם ממראה עיניו התנהל עתה הרקילוס בתוךּ האורחה ולא דבר עוד דבר. כי לא פה המקום, וגם רגשותיו עברו כל חק ויעתיקו מפיו מלין, ובעוד הוא הוגה במפלאות המקרה הזה, בא הוא וכל האורחים אל אולם האכל.

שם ישב הרקילוס על יד בגתן ונכחו מעבר לשלחן ישב המלךּ והמלכה ובתם, ופנינה לא הרחק ממנה.

– הנה היא יפה כאילת השחר! אמר בגתן אל הרקילוס – האמנם כן הוא, אדוני האורח?

– לא הגדת לי, אדוני, מי היא היפה אשר כאילת השחר היא נשקפת לךּ – ענהו הרקילוס בטעמו מעט מן היין אשר לפניו – בת המלךּ או הנערה היושבת לא הרחק ממנה; אבל גם מבלי דעת זאת, אדמה כי לא על צפרורית תטף מלתךּ.

– אמנם כן הוא אדוני האורח! – אמר בגתן וצחוק קל רחף על שפתיו.

– ואני יודע את הכוכב המאיר הזה זה כמה! – אמר הרקילוס בגאון.

– ידעת את העבריה? – חקר בגתן – ואיפה ראית אותה, אדוני?

– בארץ יהודה, והיא אחת מבנות ירושלם אשר בה עמה יתפאר, ואני מתפלא הפלא ופלא איךּ באה הנה אל חצר המלךּ דריוש?

– את זאת אני יודע! – ענהו בגתן בגאון.

– ואולי תגיד זאת גם לי, אדוני!

– לא עתה העת! הנה הנשף הוכן לכבוד אנטיוכוס ולכבודךּ, וראה הנה הקרואים מרימים כוס לחיי מלכךּ האדיר!

ויהי אחרי הארוחה וישתו הנאספים יין רב וייטב לבם וישירו שירי גבורים, ויקומו רבים ממקומם ויבאו בחדרי המקרה לנוח ולשוחח איש את רעהו, ויבקש הרקילוס תחבולה להקרא עם פנינה בחדר לבד, אבל החטיא עת מצוא.

גם פּנינה בקשה לראותו לבדו, אבל גם היא לא יכלה עזוב עמדתה וכל זאת לא נעלמה מעיני בגתן אשר הלךּ עתה כצל אחרי הרקילוס, כי התגנבה קנאה בלבו מרגע ראותו את הרקילוס מדבר אליה ומרגע שמעו כי הוא יודעה מלפנים.

וביום המחרת קבלה פּנינה מכתב מאת הרקילוס אשר בקשה כי תיעד לו מקום לראותה ולדבר אליה.

– בערב הזה בגן המלךּ! – ענתהו פּנינה ביד איש־העתי אשר שלח אליה.

ובערב ההוא הלךּ הרקילוס לראותה, אבל לא סר מעליו הצל ההולךּ אחריו, כי לוהו בגתן בסתר, ויתחבא בתוךּ הגן בין השיחים.


 

עה    🔗

מלחמת התחיה הקיצה עתה לתחיה את רוח ישראל הנרדם מעקת צר, ויעור ויאמן בכחו. מפלת ליזיאש פקחה את עיניו לראות כי עם עזוז וגבור הוא בשדה קטל ויש תקוה כי ישוב ויהיה לעם כשהיה.

ויהודה גבור ישראל אשר תכן עתה רוח עמו, ראה בחכמת לבו כי עת לעשות היא לשובב את ישראל לאמונתו, ולבער מקרבו רוח משחית אשר נפחו בו היונים; ובדעתו כי עתה לא על נקלה ירים שנית אנטיוכוס ראשו, גמר אומר להעביר גלולי היונים מארץ יהודה ולטהר עיר אלהים ציון מטומאתם ולאחד את העם בכח אמונתו אשר רפתה עד כה, ואז ישוב ויהיה לעם שורר בארצו כמלפנים.

ויאסוף יהודה את כל חילו ויקרא באזניהם לאמר:

"אחי ועמי! הנה אלהים הראנו עד כה נפלאות לא פללנו, ויתן לנו נקמות באויבינו הרבים והעצומים ממנו, ומדוע אין אנו משיבים לו תודה והלל על כל חסדיו הגדולים עלינו? הנה נא ידעתם כי עירנו, עיר אלהים מטומאה משקוצי היונים, מקדשנו סגור על מסגר ומזבחנו מגואל בדם החזיר ועל מה אנחנו מחשים?

“הנה הגיע היום הקדוש והנהדר להטהר מטומאת היונים ומשקוצי אליליהם ולעבוד את אלהינו במקדשנו בעולות ובזבחים על מזבחו, לכן הבה נחנךּ את בית אלהינו, נפתח שער מקדשו ויבוא בו כל איש ישראל לשפוךּ לבו לאלוהיו, נקרא מועד לכל בני ישראל בכל מושבותיהם ונחוג חג לאלהינו אשר נתן אויבינו בידינו!”

בתרועת שמחה קדמו כל החיל את עצת גבורם ויקראו הידד.

וישלח יהודה מלאכים בכל גבול ישראל להודיע כי בעשרים וחמשה לחדש כסלו יוחג חג נצחון ישראל על אויביו, בירושלם עיר הקדש, וכל איש אשר אהבת עמו בלבו, יבוא ירושלימה אל החג הקדוש ההוא אשר יוחג שמונת ימים בהלל והודות לה' ובשלמי תודה במקדשו.

אחרי כן אסף אליו יהודה את ראשי הכהנים וימלא את ידם ללכת ירושלימה ולטהר בית ה' משקוצי היונים, וכמו כן יצוו את המתיונים במבצר אקרה לבל יהינו לנגוע לרעה ביראי ה', ואם ימרו את מצותם, נכון יהודה להביאם במצור ולהוריד עז מבטחם.

גם אלפים איש שלח יהודה ביד שמעון אחיו להגן על השבים עתה ירושלימה, אחרי נוסם מפחד ליזיאש אשר נפל אז עליהם.

– אל תחוס עינךּ על המתיונים השולחים ידם בשבי ציון! – צוהו יהודה – כי עוד מעט ונשתה גבורתם ובושו כל הבוגדים בעמם בראותם כי לשוא המירו כבודם בקלון.

ובמחנה יהודה ששון ושמחה; אנשי הצבא ינוחו מנוחה שלמה וירונו מטוב לב, כי פחד מלחמה עבר עתה, ועד אשר יעור אנטיוכוס שנית, ידעו כי יתבצר יהודה וחילו ויכוהו אחור.

ובכל זאת כענן תוגה יראה על מצח הגבור אשר לא יכול להסתירו מעיני יונתן אחיו.

– ומה העצבון אחי? – שאלהו יונתן – האמנם יש עתה מקום לעצבת?

– יש לה מקום בלבי – ענהו אחיו – אבל אין לאחרים חלק בה.

– מה עצבונךּ אחי, אולי אוכל לנחמךּ?

– לפנינה אני דואג – התאנח הגבור – הנה ידעת מה קשורה בה נפשי, והיא איננה אתי, לראות בשמחת גוינו.

– אם איננה פה – נחמהו יונתן – תשמענה מרחוק ותשמח.

– מי יודע אם עודנה חיה, כי לולא זאת כבר ראינוה פה.

– עליךּ לשמוח כי ברחה מבית אנטיוכוס ואתה קוה כי תשוב אלינו בשלום.

– מי יתן ויאמנו דבריךּ! אבל לבי חרד עליה מאד, כי כבר שבה הלום בת־שבע מצילתה אחרי כל התלאות אשר עברו עליה, ופנינה טרם באה.

– הנה ידעתי אחי – הוסיף יונתן לנחמו – כי פּנינה נערה חכמה היא, ועל כן יאמר לי לבי כי לא לבד אשר תנצל מכל אסון, כי אם גם תביא איזה תשועה לעמנו בשובה הלום, כאשר כן נבאת גם אתה בנחמךּ אז את אביה!

– אמן, כן יאמר ה'! – קרא יהודה בנשאו מרום עיניו – ועתה אחי, שלחה לקרא אלי את אליפז ואת יוחנן הענתותי, כי המה ילווני על דרכי לבית אל; כי עתה באה העת להשיב תודה ללאה דודתנו, אומנתי מילדותי, אשר נפחה בי רוח גבור חיל להלחם על עמנו; ואני חפץ לקחתה אתי ירושלימה לראות בשמחת חגנו הקדוש, אם רק לא תפריענה זקנתה מלכת.

– הרק שני אנשים תקח עמךּ? – שאלהו יונתן בדאגה.

– ידעת, אחי – ענהו יהודה – כי לא אקח מעודי שומרים רבים לראשי, ומה גם עתה בלכתי מתחפש ואיש לא ידעני ולא יכירני.

– בחר לךּ באחר תחת אליפז – אמר לו יונתן – כי שלחתיו מפה בדרךּ רחוקה ולא ישוב עד השבוע הבא.

– די לי ביוחנן הענתותי לבדו – אמר יהודה – כי עשה חיל במלחמתי את ליזיאש ומצאתיו נאמן לפני וגם יודע הוא היטב דרךּ בית־אל.

– הנני הולךּ ושולחהו אליךּ – אמר יונתן ויצא מתוךּ אהל אחיו.


* * *

עצוב רוח ישב פילוס בחדר משכיתו ורעיוני פחד לחצו את לבו.

רגע שכח אנטיוכוס מלכו זמת תבליתו; אולם מיום הודע לו כי חפץ בו מלךּ פרס, שב אליו רוחו ויזכר את פּנינה ודבר המלטה, והוא דורשנה מידו, וכי התחכם פילוס לתת לו אחרת תחתיה, והנה גם דבורה נמלטה, ועתה הוא חיב ראשו למלךּ וגם אנטיוכוס יסירנו מעליו, כי נאמן הוא להרע.

אמנם שלח את ציזוס הגמד להביא לו את המצרית אהובת סטינוש, נציב ארם, אבל הוא אחר לבוא וטרם שב עד הנה.

– אולי לא ישוב עוד הנה – נאנח פילוס בעצבון – כי אם לא מצאה, הוא יודע כי ראשו ישלם לי, וכסיל אדם יהיה אם יביא אלי ראשו בידיו.

ובעוד פילוס יושב והוגה מה יעשה להשיב מעליו חמת המלךּ, והנה משרתו בא ויודיעהו כי ציזוס שב מדרכו והוא מחכה לו באולם.

עיני פילוס אורו, כי ידע כי אם שב אליו ציזוס, לא שב בידים ריקות, ויצו לשלחהו אליו הלשכתה וציזוס בא.

– אשמח מאד לראותךּ, ציזוס! – קרא שר הארמון בשמחה גלויה.

– ולא שמחת שוא היא, אדוני! – אמר ציזוס בפנים צוהלים – כי הבאתיה אתי! – האביאנה אליךּ?

– העוד תשאלני, כסיל? מהר והביאה אלי!

ציזוס יצא, ויבא עד מהרה את המצרית אל חדר פילוס.

– הסירי צעיפךּ! אמר לה פילוס – הבה אחזה בךּ, מצרית!

– שגית אדוני, לא מצרית כי אם עבריה אני! – ענתהו המצרית בהסירה צעיפה מעל פניה – ולא הייתי מצרית מעודי לא בהקיץ ולא בחלום!

פני פילוס צהלו בראותו יפיה, ולא יכול רגעים מספר להוציא הגה מפיו מרב שמחתו.

– האמנם כן, עבריה יפה אני? – שאלתהו המצרית – האיטב בעיני המלךּ? האח! מעודי התאויתי למלוכה אף כי אבי שלום לעפרו היה עגלון מצרי, ומצד אמי אני צוענית, אבל אחת הקוסמות נבאה לי מלוכה! ומה תאמר אדוני האצלח למשלחתי? היראני איש ולא יאמר כי עבריה יפה אני?!

– אמנם כן עבריה יפה את – אמר לה פילוס בצחוק קל – אבל ההגיד לךּ ציזוס מודענו מה משלחתךּ דורשת ממךּ?

– הגדתי לה הכל – ענה ציזוס וצחוק תענוגים רחף על שפתיו.

– ואני לא אשמע בקול מגיד ומלמד להועיל – אמרה המצרית בגאון – אני יודעת מבלעדיכם דרךּ הגברים ולא על נקלה ימצא מלכךּ אהבתי, כי עבריה רמת יחש אני ומה בעיני כבוד מלךּ? ברגלים ארמסנו!…

– הנה זאת היא אשר בקשתי! – קרא פילוס ויעבר ידו על חלקת צוארה – אךּ זאת היא נערה עבריה חכמת לב!

– נערה עבריה! ח־ח־חה! – צחקה אסנת במלא פיה – אשה גזולה אני מאישה!… בחזקה נתקתי מזרועות אהוב לבי! נלחמתי ויכלו לי!… חה־חה־חה!

– הנך יפה תמתי וגם חכמת לב! – קרא פילוס – אבל דעי לךּ כי תחובי ראשךּ למלךּ אם יודע לו כי רמית אותו, וגם יפיךּ לא יצילךּ ממות, לכן הזהרי בלשונךּ לבל תביאי רעה עליךּ ועל כלנו יחדו.

ואחרי דברו אליה בלחש מספר רגעים, נתן לה את שלשת חדרי פּנינה בארמון המלךּ, וילךּ להודיע את אנטיוכוס כי צד לו ציד – עבריה יפה כאשר אהב.


 

עו    🔗

ופנינה מלאה עתה כל חדרי לב הרקילוס. עתה ראה מה יפה היא העבריה אהובת לבו אשר כחזיון לילה נדדה ממנו ועתה מצא אותה בארמון מלךּ פרס!

ובארמון המלךּ הקדירה ביפיה כל בנות חן, וגם צפרורית אשר שם לה על פני חוץ כי היא היפה בבנות מלכים, כאין נגד פּנינה.

ולתמהון לבו אין קץ איךּ באה אל חצר מלךּ פרס והוא מחכה בכליון עינים לקראת הערב אשר יעדה לו פּנינה להפגש עמו בגנת הפרחים על יד חצר המלךּ, אם גם לא ידע מה יעננה בשאלה אותו איךּ היה פתאם לציר אנטיוכוס אשר זה אות נאמן כי נהפךּ ביהודה ויהי לאיש ריבו.

– אבל יעבור עלי מה! – דבר לנפשו – אראנה! אראנה ואביע לפניה רגשות אהבתי, ואם לב אדם לה, תקרבני ותשב אהבה אל חיקי מבלי בקש חשבונות רבים.

והערב הנה בא.

– אמנם חשכה שוררת ואין ירח בשמי רמה – אמר הרקילוס בלבו – וגם אין כוכבים נוצצים בם, כי יכסום עבים, ולי יאיר הערב הזה כאור שבעת הימים, כי אני הולךּ לראות את פּנינה אהובת לבי אשר ערגה לה נפשי זה כמה, והיא גם היא תאהבני…

– תאהבני! – שפתיו ברור מללו בבואו אל הגן המכוסה בחשכת אפלה – עוד יעיז שפק אכזרי לאכול כעש לבי… אבל עוד מעט וראיתי וידעתי מה מנת חלקי בתבל!

והרקילוס מתהלךּ בגן בתוךּ החשכה תפוש בהמון שרעפיו וצל הולךּ אחריו מרחוק, צל בגתן הוא המתחקה על שרשי רגליו…

– פּנינה! פּנינה! – נעות שפתי הרקילוס בקול דממה דקה והוא מתנהל לאטו ומיגע עיניו לחדור אל הערפל, והנה תמונה שחורה באה לקראתו ועונה:

– הנני! הנני!

– האח, פּנינה! – קרא הרקילוס – קולךּ ערב כמראיךּ נאוה! הגידי לי שאהבה נפשי איךּ באת הנה?

– ככדור אנחנו ביד המקרים – ענתהו פּנינה – ולא ידע בן חלוף מחרתו. הודיעני נא איךּ באת אתה הנה, ואתה אמרת לי כי תלוה אל יהודה המכבי?…

– אמנם שאלה היא – התנהגה לשון הרקילוס בכבדות – אבל הנני להשמיעךּ דבר אמת, כי יהודה הדפני…

– יהודה הדפךּ? בגלל מה?

– לא ידעתי, פּנינה, בגלל מה; אבל הוא לא חפץ לקבלני בבואי אליו.

– הנני רואה הרקילוס כי לא תגיד לי דבר אמת.

– ועתה אשמיענה לךּ פּנינה: יהודה לא חפץ לקבלני ובגללךּ.

– בגללי?

– כן, פּנינה, בגללךּ! כי מאז הצילךּ אותי מידו, אכלתהו קנאת גבר, כי חשב כי מאהבתךּ אותי עשית זאת, ואני אמנם אהבתיךּ, פּנינה, בכל חם לבבי, ומה מאושר אני במוצאי אותךּ! ועתה ראי אהובת לבי! הנה גדלני המלךּ אנטיוכוס וירימני על כל הצעירים אשר בחצרו, עד כי שלחני במלאכות נכבדה כזאת; אולם דעי לךּ, פּנינה, כי כל אלה כאין בעיני ואני נכון לנער חצני מכל טוב אנטיוכוס בגללךּ. אמרי לי כי תרציני ואני המאושר מכל בני חלוף!

– מחני מלבךּ הרקילוס! – ענתהו פּנינה – כי לוא גם אהבתיךּ, נקעה ממךּ נפשי אחרי ראיתי כי תחליף עורךּ לרגעים, ומה גם כי לא חשתי אליךּ אהבה מעודי, כי אם כבדתיךּ בלבי על שלמךּ לי טובה תחת הצילי אותךּ ממות. ועתה לךּ לשלום בדרךּ זה בחרת לךּ!

פּנינה הסבה פניה ללכת; אבל הרקילוס הלךּ אחריה.

– פּנינה! – קרא בקול רועד – האמנם כזאת תענה את האיש אשר לא חדל רגע מהגות בךּ מאז הכירךּ?

– ומה? האענךּ אהבה עת לבי בל עמךּ והיא כבר נתון לאחר? שאלתהו פּנינה בשפה נמרצה – לךּ לדרכךּ ושכחני!

– פּנינה! – קרא הרקילוס – דעי כי שנאתי עוד קשתה מאהבתי…

– הנה כי כן, הנךּ מתהולל עלי באימים! – אמרה פּנינה – ה' לי ולא אירא!

ובדברה החישה פעמיה ותעלם בתוךּ החשכה.

– עבריה ארורה! – נהם הרקילוס בחרוק שנים – ככל עמךּ הנךּ קשת פנים ועקשת לב; אבל חכי! אני אראךּ לדעת כי אמנם קשה שנאתי מאהבתי!

רגע עמד מחריש ודומם ופתאם התנער כמקיץ משנה עמוקה וימהר ויצא מתוךּ הגן.

וכצל אדם התנשא מתוךּ השיחים לא הרחק מן המקום אשר עמד שם הרקילוס.

– מה אשנא את הנבזה הזה מרגע ראותי אותו! – דבר הצל ההוא לנפשו – אבל מה אשמח למפלתו! האח, בגתן, קוה! הנה לא אבדה תקותךּ!

גם הצל עמד רגעים מספר על עמדו מבלי נוע, אחרי כן שם פניו אל מבוא הגן ויעלם.


* * *

ושרה גדלה מאד בעיני אלקימוס ורואי פניו במצודת אקרה, כי ידעה הנערה החכמה ההיא לשים מסוה על פניה, וכלם חשבוה למתיונת נלהבה המשרפת בהבל פיה כל איש יהודי המחזיק בדתו ובאלהיו.

ושנאתי את יהודה המכבי היתה למשל בפי כל יושבי המצודה אשר אם תמד שנאת איש לרעהו, יאמר: “כשנאת שרה את יהודה”.

– צר לי שלא נוצרת גבר! – אמר אלקימוס אל שרה אחרי אכלה פעם אחת לחם על שלחנו – כי לולא זאת, מלאתי עתה את ידךּ בדבר נכבד מאד.

– גם הנשים לא נופלות מן הגברים – ענתהו שרה בתלונה – אבל רעה חולה היא כי ארץ נתנה בידם והמה הבדילו את הנשים לרעה.

– נערה תמימה! – צחק אלקימוס – היכולת גם את לרדוף אחרי סוס דוהר, רץ כברק מפחד פתאם, ולהציל את הרכב מתוךּ הכרכרה הרתומה אליו, כאשר עשיתי אני לדימיטריוס בן סליקוס יורש כסא יון, אשר כלאו אנטיוכוס ברומא?

– אמנם גבור חיל אתה, אדוני – החניפתהו שרה בחלקת לשונה – ולא רבו גם בגברים אשר יעשו כמוךּ.

– ולוא ירש דימיטריוס כסא יון – הוסיף אלקימוס – כאשר אמנם לו יאתה, כי אז שמני היום למשנה לו על הצילי אותו ממות; אבל מה גבורת אשה? הנה שנאת את המכבי תכלית שנאה, היכולת, נערה פתיה, להביא להב חנית אל לבו, כאשר אמנם כן יעשה אחד הגברים עוד בשבוע הזה?!

פני שרה חורו כשיד בשמעה זאת וסערת לבה נראתה לאלקימוס.

– האמנם בשבוע הזה יומת המכבי? – שאלתהו וקולה רעד.

– עתה אני רואה מה עזה שנאתךּ אותו! – קרא אלקימוס – כי נתרת ממקומךּ כשמעךּ את אשר יעשה לאויבנו, ואת שמחי שרה, כי אמנם בשבוע הזה יומת יהודה!

– כן יאבדו כל אויבינו עד תמם! – קראה שרה בצהלת נפש – אבל התוכל לבטוח, ידידי, כי אמנם כן יעשה לו? הנה הוא יושב בתוךּ מחנהו וצבאותיו חומה לו מימינו ומשמאלו.

– שם בתוךּ מחנהו אמנם לא תשיגהו ידנו – אמר אלקימוס – אבל הוא מתחפש ועולה בית־אל לקחת את דודתו אל חנוכת המזבח בירושלם, ומלוהו הוא יוחנן הענתותי, מרגלנו חרש אשר קנה את לבב יהודה בנכלי ערמתו, ומאה איש יארבו לו בדרךּ; התדמי שרה כי ישוב עוד ממנה?

– ישוב! – קראה שרה בקול עז.

– מה זה תבענה שפתיךּ, שרה! – התפלא אלקימוס.

– גבורת גבר כאין מבלי חכמת אשה! – הוסיפה בשפה נמרצה ובשחוק חן על שפתיה – ואם לא אמצא גם אני בתוכם לא תהיה דרכם צלחה.

– לא אכחד כי נערה חכמה את – אמר אלקימוס ושחוק רצון רחף על שפתיו – ואני ארחמךּ מאד גם על תמתךּ, ובכל לבי הייתי שולחךּ להלוות על האורחה, אשר תקח נפש המכבי; אבל אדמה כי כבר עבר המועד.

– היתכן? – שאלה שרה ברגזה נסתרת – האם לא אגיע דרךּ בית־אל למועד?

– אמנם תגיעי אם גם תצאי היום – ענה אותה אלקימוס – אבל אני לבשתי לא הגדתי לךּ דבר אמת, כי אמנם כבר נעשה הדבר והאורחה כבר יצאה לדרכה.

– וגם יהודה כבר הלךּ? – חקרה שרה ובתוכה רגז לבה.

– לפי דברי יוחנן הענתותי המלוהו בדרךּ, על יהודה לצאת היום בדרךּ בית־אל.

– האח, כמה מאושרה אני כי הקיץ הקץ על יהודה! – קראה שרה בשמחה גלויה – אבל אם לא תשלח אותי אדוני אל האורבים, אני יודע נאמנה כי לא תהיה דרכם צלחה, כי לי עצה ונכלי ערמה בדברים כאלה, וראה תראה בעיניךּ כי אני ולא אחר אביא את ראש יהודה אליךּ!

– ארחמךּ מאד על בטחונךּ! – קרא אלקימוס – כי אמנם רק אלה אשר בטחון עז בלבם יעשו תושיה, ועל כן הבה אשלחךּ אם גם לא אדע אם יחיה יהודה עד בואךּ. הנני הולךּ לרתום לךּ עגלה ואני אשמיעךּ אל מי תפני שם.

– אל אלהי ישראל! – קרא שרה בצאתו ותשא מרום עיניה – סכל נא עצת האנשים האלה החטאים בנפשותם, והצל את יהודה קדושךּ מידם, ואם לא למענו, למען עמךּ עשה הנתון בצרה ובשביה וכל אוכליו לא יאשמו. האמנם תתן, אלהי ישראל, לחית נפש האיש הנלחם על עם קדשךּ ועל ציון עירךּ אשר טמאוה זדים ועל מקדשךּ אשר נמלא שקוצי היונים ומזבחךּ אשר חללוהו עובדי אלילים בדם חזירים ושקוצי טמאה?!

ולא יכלה שרה להתפלל עוד, כי קצרה נשמת אפה מעקת לב וזרם דנעות התפרץ מעיניה, ותפול אחור אל הכסא ותאמץ שארית כחה לבלתי התעלף.


 

עז    🔗

ומועד הרקילוס הגיע לעמוד לפני כס דריוש מלך פרס כמשפט כל השרים הבאים במלאכות מלכיהם.

ויובא הרקילוס אל חדר משכיתו, ויבקשהו המלּךּ לשבת על כסא נכחו.

הרקילוס הודהו על הכבוד הזה, ואחרי השתחותו, ישב על הכסא נוכח פני המלךּ.

– הידעת צעיר רודם, מתי יבוא מלכךּ הנה? – שאלהו בשפת רצון.

– לא ידעתי זאת, הוד מלכות! – ענהו הרקילוס בענוה.

– ואני נכסף מאד לראותו עד מהרה – הוסיף המלךּ – כי דברים רבים לי אליו בעניני המלוכה וגם צפרורית בתי תשבע רצון אם יקדים לבוא הנה.

– אני אתכבד להגיד זאת למלכי – אמר הרקילוס – וגם יודע אני כי לא יאחר לבוא בשמעו זאת מפי.

– ואף עוד זאת – הוסיף המלךּ – הנה ברכני אלהים בעשר רב על כל המלכים אשר לפני, כל אוצרות כספי וזהבי לבתי המה, כי יחידה היא לי, ואני כבר זקנתי, לא ידעתי יום מותי, ובמשפחתי נמצאו צעירים רבים מגדולי המלוכה הלוטשים עינם לבתי, לכן מה טוב כי יחיש המלךּ מעשהו, כי לא אדע את הצפון לי בחיק מחר.

הרקילוס הבטיחהו להגיד זאת למלכו, ואחרי השתחותו לצאת מאת פני דריוש, הסב שנית פניו אליו, ויאמר:

– אדוני המלךּ הגדול, הלא תסלח אם ארהיב עז בנפשי להעיר את אזנךּ על דבר מה.

– דבר, כי שומע אנכי – ענהו המלךּ.

– אל נא תשת מלכי עלי חטאת – הוסיף הרקילוס – אם אומר לךּ כי ראיתי בארמונךּ אשה אחת צעירה לימים הנראה לי ככתם בקדושת משפחתךּ, והיא פּנינה העבריה!

– האמנם כן הוא? – שאל המלךּ בתמהון – ומה הרעה הנמצאת בה?

– הנה היא היתה שגל המלךּ אנטיוכוס כשנתים ימים.

– הידעת זאת אל נכון?

– לולא ידעתי, אדוני המלךּ, כי אז לא נועזתי להגיד לו זאת.

– הידעת גם על מה עזבה בית מלכךּ?

– במסוה תם על פניה כמצניעה לכת, השחיתה דרכה מאד לסכסךּ איש באיש בחצר מלכי, ואותו המירה בסתר בצעירי ארמונו, ובהודע זאת למלכי, נתנם למות והיא נמלטה בארח פלא, כי הצילוה מאהביה; ואיךּ באה עד הלום לעמוד לפני בתךּ הישרה, אדוני המלךּ, לא אבין לדאבון לבי.

– הזאת פנינה? – התפלא המלךּ.

– רמיה יודעת תמיד לחרוךּ צידה – דבר הרקילוס – ומה ישמח לבי כי עשה המקרה את היום הזה שאעמוד לפני הוד מלכותךּ להזהירךּ מן הנחש אשר התגנב בהיכל קדשךּ! ואנטיוכוס מלכי עד נאמן כי לא הגדלתי במו פי על כל אשר השמעתיךּ על אודותיה, הוד מלכות!

– במה אכף לךּ, צעיר רודם, על פקחךּ את עיני! – קרא המלךּ – ואולי תדע עוד דבר־מה על אודותיה, ספר לי.

– גם את בן עמה יהודה המכבי הוליכה שולל בנכליה – הוסיף הרקילוס לספר – הוא האמין בה ובאהבתה את עמה, והיא גלתה צפונותיו לאנטיוכוס, ואחרי כן פרשה רשת גם לרגליו, ובהגלות לו רעתה ברחה מפניו.

דריוש התרגז מאד למשמע הדברים. הנה אסף נחש אל ביתו והוא משתעשע בחיק בתו חמדת חייו!

– אודךּ שנית על גלותךּ לי את כל הצפונות האלה! – אמר אל הרקילוס – ועתה אדע מה לעשות.

שבע־רצון יצא הרקילוס מעם פני דריוש.

– עתה הנךּ ברעתךּ, עבריה! – אמר אל לבו בצאתו – אל בית הבור תובאי עתה, או ישליכוךּ מפה כנצר נתעב, ואז עוד אפים ארץ תשתחוי לי ותבקשי אהבתי!


* * *

יעבור עלי מה! – דבר סטינוש לנפשו בשבתו בחדר אשר התגנב בו לראות מה יעשה בבית אהובתו בצאתו – הבה אראה אם אמנם אחיה הוא הגמד ואין כל דבר סתר יצוק בם, או לא אל חנם התגנב חשד אל לבו על אודותיהם! אמנם ישרה בנשים היא אהובתי, ולא ראיתי כאסנת המצרית אשה צעירה לימים אשר לא תלךּ אחרי הבחורים; אבל הבה אנסנה! הנה לבי יגד לי דבר מה, ומה מני יהלוךּ אם אנסה להשתיק סערת רוחי?

ובעצרו בנשמת אפו נגש על בהונות רגליו אל דלת החדר בלט ויעמד רגעים מספר מחריש ודומם.

– מפה אבוא לאטי אל חדר משכיתה – אמר אל לבו – הנה אמרה לי כי אין עתה אחיה בביתה, ואם לא אמצאנו עתה על ידה, וידעתי כי לשוא חשדתים ..

ובהגיגו זאת נסה לפתוח בלאט את הדלת; אבל לתמהון לבבו מצאה סגורה מחוץ.

– מה נפלא הדבר! – אמר אל לבו – קצרה בינתי מהבין איךּ נסגרה הדלת ואנכי לא שמעתי! ומה אעשה עתה? צאת לא אוכל מפה ואיךּ אשא עיני אליה כי תמצאני פה אחרי הפרדי מעליה לשוב אל ביתי?

סטינוש נסה שנית לפתוח את הדלת, אבל עד מהרה נוכח לדעת כי לשוא יהיה עמלו.

– האומר כי מידה לי זאת? – חשב בלבו – לא! לא! היא לא ראתני בבואי הנה; אךּ מקרה הוא! או אולי סגרה את הדלת ולא ידעה כי נחבאתי פה; אבל לא עת חשוב היא עתה, כי אם להמלט.

ויגש סטינוש אל החלון ויפתחהו ויבט לארץ וירעד.

– נוקשתי במצודה רעה! – הגה ברוחו הקשה – צאת מן החדר לא אוכל ואם אקפץ מפה ונפזרו כל עצמתי!

ופתאם נתר ממקומו בראותו להבת שלהבת מתנשאה ועולה מתוךּ החלון השני וכרגע והנה צלע הבית נכחו עטוף מעיל אש.

תבערה! תבערה! אש! הצילו! – צעק סטינוש מן החלון החוצה. והמון אדם רב, גברים, נשים וטף נאספו כרגע סביבות הבית הבוער ויצעקו בקולות שונים ומשונים לעזרה, ובראותם איש נצב כנואש בחלון הפתוח ועוד מעט ואחזה בו האש, וימהרו להביא סלם, ויעלו בו שנים אנשים בני חיל ויורידו את סטינוש ארצה ויצילוהו מיד להבה.

– הצלוה! הצילוה! – קרא סטינש בהנצלו – הנה עוד אשה אחת בבית הבוער ואולי עוד איש אחר עמה!

אבל בעוד הוא עומד וצועק, והאש אחזה בארבע פנות הבית ויעל כלו על המוקד.

נקשה ומר נפש שב סטינוש אל ביתו, ועוד הודה את אלהיו כי לא הכירוהו כי נציב ארם הוא.


 

עח    🔗

ואנטיוכוס מתעתד ללכת ארצה פרס, כי אוצרות דריוש דרושים לו עתה מאד לכלכל מלחמותיו את היהודים ולדכא עמים אחרים המתפרצים בפניו.

ואם אמנם טרם שב צירו הרקילוס מדרכו, עולה לפעמים רעיון על לבו לבלתי חכות עד שובו, כי יודע הוא כי לא יחלל דריוש דבריו ויתחתן בו מיראה אם לא מאהבה.

ובימים ההם מת לפתע פתאם אחד מיועציו הנשען על ידו, ומותו הסב לו דאגה ומפח נפש, כי אמר לקחתו אתו ארצה פרס להיות לו לעינים בדרכו זאת הדורשת שכל וטוב טעם, ויפן אל רואי פניו וישאל עצה מפיהם במי יבחר תחת יועצו המת, ואחרי הועצם יחדו בחרו בסטינוש.

– האיש ההוא אשר שמת לנציב ארם – אמרו למלך – הוא חכם לבב ואיש מזמות. הוא נהל את סירון, ההולך לפניו, במועצותיו, ובכל אשר פנה השכיל, לבד ממלחמתו ביהודה המכבי.

– יקרא אלי סטינוש מדמשק! – צוה המלך – ולנציב ארם יהיה שלישו עד שובי בשלום מדרכי.

ואיש־עתי שולח עוד ביום ההוא להביא את סטינוש לאקבתנא בדבר המלך.

– האח, אנטיוכוס! – קרא העריץ אחרי צאת צירו אל דמשק – עתה עוד יבקע כשחר אורך, וכל הגוים והממלכות אשר לא יעבדוך יהיו כלא היו!

רגע צלל בהמון מחשבות ופתאם עלתה פּנינה על לבו.

– הישמע כזאת? – התאונן ברגזה – כהתל באנוש נבזה התלה בי העבריה ופילוס שר ארמוני עודנו חי!

– מות יומת הבליעל! מות יומתו כל האנשים אשר נתנוה לברוח! – הרעים בקולו וירקע ברגליו, וברגע ההוא והנה פילוס בא וישתחו לפני העריץ.

– הנה זה עתה העליתיך על רעיוני! – אמר לו אנטיוכוס בצחוק־רעל על שפתיו.

– אשמח מאד למצא חן בעיני29 מלכי להעלות זכרוני לפניו – ענהו פילוס וישתחו שלש פעמים.

– זכרתיך והגיתי איזה מות אבחר לך – דבר אליו המלך בנחת – ועתה כי באת, אני נותן לך המשפט לבחר לך מיתה קלה.

חורת מות כסתה פני פילוס.

– אם תצוני, מלכי, למות – ענהו שר ארמונו בקול רועד – הנני למות כמצותך; אבל התבשר נא, הוד מלכות, כי שביתי לך עבריה אחרת תחת פּנינה טובה ממנה, ולא אוכל תאר לך, מלכי, את כל התלאה אשר מצאתני להביאה הנה, כי קשת פנים היא וסורבה, ואישה אשר גזלתיה מחיקו, רדף אחרי וארבע מאות איש עמו, וכמעט נפלתי חלל לולא יופיטר אלהי שהיה לי ויצילני מידו.

עיני העריץ הבריקו כעיני חיה רעבה בהריחה טרף.

– ואיפה היא העבריה? – שאל העריץ.

– הנה היא באולם! – קרא פילוס – האביאנה אליך, הוד מלכות?

– הביאנה!

פילוס מהר אל האולם ואחרי רגעי מספר הביא את “העבריה” אל לשכת המלך ופניה מכוסים בצעיף.

ה“עבריה” רעדה בבואה כמוכת קדחת.

– אל תיראי ואל תחתי! – דבר אליה המלך רכות – הסירי צעיפך ואחזה בך!

העבריה נפלה על ברכיה לפני המלך וקול בכי התפרץ מלבה.

– למה זה תבכי, פתיה! – קרא העריץ ברגז קול – הנה כן דרך כל העבריות לבלתי הכיר מקומן ולבעט בכבוד הנתן להנה.

– אהה, אדוני המלך, חוסה! חוסה! – התחננה העבריה ותפרש בידיה.

– קומי מכרוע על ברכיך! – קרא אליה המלך בקול מושל – לא אחוס ולא ארחם פתיה אשר לא תשמע דברי מלכה! התסירי צעיפך?

ה“עבריה” קמה בעזרת פילוס מעל הארץ ותסר צעיפה ביד רועדת.

– הנה כי כן, עבריה יפה את! – אמר לה המלך – ומי יתן והיה כן שכלך לבלתי בעוט בטוב הנתון לך.

עיני פילוס אורו למשמע דברי המלך, כי ראה כי מצאה חן בעיניו.

– אל תהיי פתיה ודעי לפני מי את עומדת! – אמר אל העבריה.

– אהה, חוסו, רחמו! – הוסיפה העבריה להתחנן – השיבוני אל אישי!..

– הדרך רב להשיבך אל אישך – צחק המלך ויחזק בידה הרועדת.

– המיתוני נא המת! – נהמה במרירות.

– עוד צעירה לימים את ועליך לחיות ולראות באושר אשר תמצאי בביתי – אמר לה המלך וירמז לפילוס לצאת החוצה.

פילוס מהר אל הדלת והעבריה אצה אחריו.

– אהה, קחני נא אליך! קראה ותאחז בבגדו.

– הרפי פתיה! – קרא המלך בקצף ויאחז בה ויטנה בחזקה הצדה, ובין כה עזב פילוס את הבית.

– אם לא תעני לי מטוב לב על האשר אשר מצאתך – דבר אליה המלך – אכניעך למשמעתי בחזקה.

– הבלב מלכים אין ישר? – שאלה העבריה בקול רועד – מזרועות אלוף נעורי נתקני שר ארמונך אדוני המלך, התהיה תפארתך לחלל מקדשו?

– אישך עבד למלכו ואשר אצונו כן יעשה!

– ואישי מלך בתוך גדודו גם הוא!

– מה חפצת להגיד, עבריה?

– חפצתי להשמיעך, אדוני המלך, כי אישי הוא יונתן החשמונאי אחי יהודה!

– מה הגדיל שר ארמוני לעשות לצוד לי אשת יונתן! – קרא אנטיוכוס בשמחה גלויה.

– לא פללתי על מלכי כי ישמח לעשות רעה! – אמרה המצרית במסוה תם על פניה.

– ואני זה משושי כל היום! – קרא אנטיוכוס – ואם תוסיפי להסרב אכלאך כחית טרף בכלוב ברזל ואז תעני מפני.

– רב לי, מצאתי אשרי! – אמרה המצרית בלבה – מי מלל לאסנת שגל אנטיוכוס תהיי! אבל אדע נא איך לכלכל דברי!…

– מדוע תחשי ולא תעניני, עבריה?! – קרא העריץ ברגז – האמנם תבחרי במות מחיות חיי אשר תחת צל קורתי?

– טוב מותי מחיי! – התיפחה העבריה.

– הנני נותן כרגע צו – קרא המלך בקצף – לסגרך בכלוב ברזל.

– אהה, חוסה, רחם נא מלכי! – התחננה השבויה בקול בכי תמרורים בנפלה על ברכיה לפניו.

– לא אחוס! לא ארחם! – הרעים העריץ ברוצו אל הדלת – בכלוב ברזל תסגרי ושם תעני מפני!

– מועד שלשת ימים תן לי, מלכי! – הוסיפה העבריה להתחנן – הגם זאת תמנע ממני?

– יום אחד אני נותן לך, אמללה! – קרא אנטיוכוס – אסגירך על מסגר, תשבי ותהגי באולתך: הטוב לחיות חיי אושר בארמון מלך או להסגר בכלוב כחית טרף.

ובדברו נגש אל הדלת ויתן אות למשרתו לבוא אליו החדרה, ושנים מפקידיו ובתוכם פילוס שר הארמון חרדו אליו ביראת כבוד.

– סגרוה לבלתי תנוס כפנינה! – הרעים עליהם בקול מושל – מידכם אבקשנה!

ויוציאוה מעל פניו ותסגר.


 

עט    🔗


שלו ממרומיו נשקף ירח כסף על פני מצודת חברון ששם ינומו עתה גבורי ישראל המחכים למוצא פי גבורם יהודה ולאשר יצום ילכו.

רוח צח ינשב בעצים הרעננים סביבות המצודה, וכאלו הם מתלחשים עתה ומספרים איש לרעהו סודות לילה.

דממה שפוכה מסביב, רק סוד שיח העצים ישמע בנחת ולא יפריע את הישנים במצודה משנתם; ופתאם ורעש גלגלים שסע את הדומיה ומרכבה מרקדה רתומה לסוס אביר נגשה בשטף עובר אל שער החומה ומתוכה קפצה נערה צעירה לימים ובמקל אשר בידה דפקה בכל מאמצי כחה בדלת ותקרא: פתחו לי, פתחו עד מהרה!

שומרי החוץ נגשו אליה וישאלוה לחפצה.

– העירו עד מהרה את שר המצודה! – קראה אליהם בחפזה – רגע אל תחכו, כי רגע ליום יחשב עתה!

– הלא תגידי לנו מה חפצך! – אמרו אליה השומרים.

– חפצי להציל את גבורנו יהודה ממות! – קראה הנערה בקול עז – התעירו לי עתה את שר המצודה?!

שומרי המצודה נחפזו אל הדלת ואחד מהם פתחה ויבא פנימה.

לא ארכו הרגעים ושר המצודה ושמו אבצן יצא אליה החוצה.

– מי את ומה חפצך? – שאל את הנערה אשר עמדה ותרעד.

– עבריה נאמנה אני לעמי ושמי שרה – ענתהו הנערה ואני באתי להציל את גבורנו יהודה ממות!

– ואיך ידעת, שרה, לבקש את יהודה פה? – שאלה אבצן.

– ממצודת אקרה אני רצה, כי בתוך המתיונים אני יושבת לחקור צפונותיהם, ובהודע לי כי חיי גבורנו תלוים לו מנגד, עשיתי בערמה כי ישלחוני המתיונים להלוות אל המתנקשים בנפש יהודה, ובהיותי בדרך נודע לי כי סר יהודה הלום בלכתו לבית־אל.

– אמנם כן, יהודה בא הנה – אמר אבצן – ואם ידעת כי הולך הוא אל בית־אל, אות הוא לי כי לא תכזבי.

– העוד יעלה על לבך, אדוני, כי לא כן אנכי עמדי? – שאלתהו שרה – באלהי ישראל ובקדושו יהודה אני נשבעה לך, כי להציל את גבורנו באתי הנה, ואתה הואילה נא אדוני להודיעהו כי מאה איש מהזדים הארורים אורבים לו בדרך בית־אל וחלילה לו מלכת שמה מבלי שומרים נאמנים לראשו.

– ויהודה כבר יצא מפה לדרכו – ענה אותה שר המצודה.

– אוי לי! אללי לי! התפרץ קול נורא מלב שרה.

– אל תחרדי בתי, כי לא יקרהו רע! – נחמה אבצן.

– ההלכו אנשים רבים עמו?

– גבורנו יהודה מואס במשמרת, כי הוא בוטח בשכלו ובאלהיו.

– ולא לקח איש עמו?! – שאלתהו שרה בקול רועד.

– הוא התחפש לבל יכירוהו ואת עבדו הנאמן יוחנן הענתותי לקח עמו, כי חכם הוא וגם גבור חיל.

– אוי לי, ממשמע אזני איך אחיה?! – קראה שרה ותבך בכי תמרורים – הבה אשמיעך כי זה יוחנן האיש מרגל חרש הוא להמתיונים במצודת אקרה!

– לא אאמין לך, נערה! – ענה אותה אבצן וקולו שונה.

– אדוני שר המצודה! – צעקה שרה בשבר רוח – חי אלהי ישראל כי יוחנן הענתותי מרגל המתיונים הוא במחנה יהודה! הזדים אשר במצודת אקרה באים ככנענים, מוכרי אכל, במחנה ישראל, ויוחנן הענתותי שולח בידם סודות יהודה אל אנשי בריתם, ועל ידו נודע לי עתה כי הלך יהודה לראות את לאה דודתו בבית־אל!

– אל אלהים ה'! – התפרץ מלב אבצן – איך אציל עתה את גבורנו מרשת זו טמנו לו הרשעים?!

– האם לא ישיגוהו רודפים קלים רוכבים על סוסים? – שאלתהו שרה בשבר רוח.

– אשפק מאד – התאנח אבצן – כי כבר הרחיק ללכת מפה – וזאת נחמתי בעניי כי מפה נלוה אליו עוד איש אחד גבור חיל ממחנהו בבית חורון ושמו דניאל.

– מה גבורת איש מול אויב מסתתר ההולך בצדו כאוהב נאמן? – נאנחה שרה – בשם אלהים אשביעך לשלוח עד מהרה רצים בסוסים לרדוף אחריו, וגם אני אלוה אליהם בכרכרתי, או על סוס ארכב כאשר הסכנתי במצודת אקרה!

אנחה התפרצה מלב אבצן אשר לא האמין כי ישיגהו הרודף.

בשבר רוח חש אל המצודה ועד מהרה נתן צו להחיש גדוד רוכבים בדרך בית־אל.

– עופו כעל כנפי רוח! – אמר אליהם בהוציאו אותם החוצה – ואלהי ישראל יהיה עמכם והצלתם את גבורנו מכף עריצים!

– אמן! כן יאמר ה'! – קראו כלם בלב אחד, ועד מהרה עשו דרכם וגם שרה הלכה אחריהם בכרכרתה.


 

פ    🔗


כחצי רעל ירדו דברי הרקילוס בלב דריוש מלך פרס. כסוד כמוס היתה עד כה פּנינה בעיניו, ואף כי לא כחדה ממנו ומבתו מולדתה וכל הקורות אותה וסבת שנאתה את אנטיוכוס, בכל זאת נדמה לו כי דבר סתר יצוק בה אשר תכסה ממנו, ועתה אחרי שלח בה הרקילוס לשון אפעה, חשב דריוש כי אמנם זה פתרון החידה החיה – העבריה אשר לפניו! כי אם גם פלא הוא אבל דבר אמת, כי דבת שוא המקטנת ערך איש תמצא על נקלה מסלות בלב האדם מדברי תהלה להגדיל ערכו בעיני רעהו.

– עתה ידעתיה! עתה באתי עד תכונתה! – קרא דריוש אחרי הגיגו בדברי ההולך רכיל – כשנתים ימים היתה פילגשו, ואחרי הגלות זמת תבליתה נמלטה מענשה, ולא לפלא הוא כי היא כורה שוחה לרגליו! ואני איכה אבטח עתה באשה מבישה כזאת היודעת סודי? היום היא מתנקשת בנפש אנטיוכוס ומחר תתנקש בנפשי ובנפש בתי! ומדוע לא אאמין כי תשוב תנחם על עצתה להרע לו, ולמען מצוא שנית את אהבתו, תגלה לו בסתר את הרעה שאני חורש עליו?

ומדי הגיגו ברעיון הזה רגז מאד ושנתו נדדה מעיניו כל הלילה אחרי צאת הרקילוס בערב מביתו.

– האצוה לתתה בבור עוד בלילה הזה? – שאל לנפשו בשבתו על מטתו – או אחכה עד אור בקר?

ואחרי צללו בהמון מחשבות גמר אמר לחכות עד יום המחרת, כי ידע כי לא תברח פתאם מארמונו בלילה.

ואולי שקר לו הרקילוס ויעולל עליה עלילת שקר לעולל בעפר קרנה, זאת לא עלתה על לב המלך, כי היתכן כי שר נכבד כמוהו, ציר אנטיוכוס, ישלח פיו ברעה כאחד הנבלים? ומה גם בדעתו כי לא חדשה אשה כזאת בחצרות מלכים, ונחשים כאלה בתמונת עלמות יפה־פיות רבו כארבה בהיכלי מלך!…

בכליון עינים חכה דריוש לאור בקר, ובקומו שבע נדודים משנתו, לא היה בלבו רעיון אחר, כי אם להמצית בבור חייה ויקבר סודו עמה יחדו.

כשתים שעות עברו עליו לקבל אורחים שונים בעניני מלוכה ואחרי כן מהר אל בתו החדרה.

– ומה, צפרורית, התיטב חברתך החדשה בעיניך? – שאלה המלך בשבתו נכחה על כסא.

– כמוה לא מצאתי עד כה חברה ישרה – ענתה את אביה – ואני מברכת מקרב לבי את יום בואה הנה.

– הנה כי כן! – אמר המלך כמתפלא – ומה הטוב אשר מצאת בה?

– לא ראיתי, אבי, כמוה בעלת נפש עדינה, אשר לבה טוב לכל אדם ואהבה ואמונה על שפתיה תמיד, וגם מבלעדי זאת הלא ידעת, אבי היקר, כי בחרנו בעצתה, ומפה נקרא דרור לעמים רבים ולארצנו מכף העריץ…

– ומה ספרה לך עד כה על אדות שבתה בארמון אנטיוכוס?

– לא הוסיפה על כל אשר ספרה גם לך, אבי המלך, כי שלחה אפּולוניוס מנחה חיה אל העריץ, ובטרם הצליח לחלל כבודה, נמלטה מידו בעזרת אשה עבריה המשרתת אותה.

– בתי היקרה! – קרא המלך באחזו ביד צפרורית – דעי כי העבריה הוליכתך שולל בשפתי מרמה!

– מה זה תשמענה אזני! – קראה בתו בתמהון.

– העבריה ההיא היתה רעית אנטיוכוס כשתי שנים, ובהודע לו כי רעים רבים לה בסתר והיא מתנקשת גם בנפשו, אמר להמיתה, ותמלט.

צפרורית התפלצה למשמע הדברים.

– לא, אבי, לא אאמין כי זאת פּנינה חברתי! – קראה בקול עז ובבטחה.

– לא תאמיני באשר עוד צעירה את לימים ולא תדעי רעת בני אדם, ואני כבר ראיתי עלמות כאלה היודעות לשים אפר תם על עיניהן ותתקדשנה מכל טומאה בעיני רואיהן.

– תחטאנה כל בנות חלוף וגם אני בתוכן אבל לא פּנינה! – ענתה צפרורית ברגזה.

– הכה יקרה העבריה בעיניך? – שאלה אביה בתמהון – ואני באתי להודיעך כי חרצתי משפטה להאסר על בור ואז יקבר סודנו עמה יחד, כי מי יודע את הרעה אשר תמיט עלינו אם לא אעשה זאת לה!

– מליצה חידות לי דבריך היום, אבי! – קראה צפרורית ברוח כהה – האאמין כי עד כה כבדה חטאת פּנינה?

– כן, בתי, חטאתה כבדה מאד – הוסיף המלך ופניו רעמו.

– ומי ספר לך דברי בלע כאלה על רעותי הטובה?

– איש נאמן מאד אשר לא יכזב!

– איש נאמן לא יספר דברים כאלה על פּנינה, כי הכרתי נפשה העדינה ואוקיר חין ערכה על כל רעותי אשר ידעתי עד היום!

– צר לי מאד על כי קנתה עד כה לבך, בתי! – התאונן דריוש.

– ואתה הלא תגיד לי אבי, מי הבאיש עד כה ריחה בעיניך?!

– הן השמעתיך בתי כי איש נאמן הוא אשר חלילה לו מדבר שקר, ומה לך לדעת מי הוא?

– התערב נא אבי עמי כי ידעתי מי הוא, גם בלעדי הגד! – קראה צפרורית אחרי רגעי חשוב – והוא הרקילוס, ציר אנטיוכוס, האין זאת?…

– ומאין תדעי זאת? – שאלה אביה בתמהון.

– באשר מפי איש נאמן נודע לי, כי נפל דבר בין הרקילוס ופנינה אשר דיו לעורר עליה חמתו עד להשחית.

– עד כי יבדה עליה מלבו עלילה כזאת?!

– ומדוע לא תאמין זאת, אבי, על אחד מעבדי אנטיוכוס? הטרם ידעת כי כל משרתי מושל עריץ כזה רשעים?

– ומי הוא המגיד לך כי סבה מוצאת להרקילוס להרע לה?

– למשפטנו תעמוד פּנינה היום! – אמרה צפרורית – כי ידעתי, אבי היקר, כי לא תשחיתנה עד אם יודע לך כי אמנם חטאה, ובהשפט איש, הלא יקראו עדים להגיד עליו פשעו או להצדיקו, ואז אגלה לך שם האיש אשר גלה זאת לי.

– אשמח מאד כי נתן לי אלהים בת חכמה כמוך! – קרא דריוש ברגש וישקה על מצחה – ואת שלחי נא לקרא אלי את פּנינה ואשפטנה אני ואת!

ותמהר צפרורית לקרא את פּנינה אל לשכת אביה המלך.


 

פא    🔗

בעמל רב עלתה ביד אנטיוכוס למצא את לב המצרית.

העריץ לא שפק כי אשת יונתן הגבור היא כאשר הגיד לו שר ארמונו, וכלוכד עיר היה בעיניו בהכנע לו ה“עבריה” אשר אמרה לו כי אסתר שמה.

ואחרי כי עבריה היא ואשת אחד החשמונאים אשר נגזלה ממנו בחזקת היד, עליה לאהב את עמה, כי אם לא תשים מסוה עבריה על פניה, חייה וחיי פילוס תלואים לה מנגד וגם ראש ציזוס לא יעמד עליו, ובכן לא חדלה מהתאנח על שבר עמה ישראל בכל עת אשר ישבה בחברת מאהבה המלך, אשר מאז הכניעה, לא חדל משתות יין ומשגות באהבתה, ולא לעתים הראה גם נחת זרועו ויכנה באגרוף רשע.

– רב לך, פתיה, להלאותני באהבת עמך! – גער בה אנטיוכוס בשבתו פעם אחת בחברתה על כוס יין כדרכו – הטרם תדעי כי אנטיוכוס אני, ומלחמה ארוכה לי בעמך עד אשר אדכאהו, ואז אולי אעשה לו איזה הנחה באשר את, אהובתי, היא אחת מבנותיו.

– ולא על נקלה תדכא, מלכי, את עמי – אמרה לו המצרית בשפתי מרמה – כי אף כי חלש הוא בעיניך, הנה כחו חדש עמו, וזה לך האות, כי לא נכנע עד כה, וגם סירון גבור החיל וכל מחנהו נשמדו לפי חרבו…

– אמנם כנים הדברים – ענה אותה המלך בשתותו כוס יין – אבל לא גבורת היהודים כי אם סכלות שרי חילי נתנה להם הנצחון, ואני מארם אנחה אלי עתה איש מזמות ויועץ חכם אשר ילוני על דרכי ארצה פרס, והוא יורני עצה טובה במה אוכל לעמך… אבל מדוע חורו כה פניך, יפתי? – קרא בחבקו אותה בזרועותיו – עוד טרם נעשה כלה את עמך, ועד העת ההיא תשכחיהו… ח־ח־חה, תשכחיהו30 ולא תזכירי בשם ישראל עוד!…

– וגם בלעם זה החדש אשר תשכר לך, רוכב על אתון? – חקרה “אסתר” בשחוק רגזה – ומה בלעם’ךָ זה? איש צעיר לימים או זקן חסר שנים? הידבר כאיש או ינבח ככלב, או אולי יגעה כשור על בלילו?

– חה־חה־חה! – צחק העריץ במלא פיו – כיפיך אהובתי העבריה כן גם שכלך וטוב טעמך, ולוא ידעתי כי חכמת לב כמוך תכנע למשמעתי ותשב עתה בחברתי, כי אז לא שלחתי דמשקה לקרא לי את בלעם החדש כאשר תקראיהו!…

המצרית התאמצה בכל כחה להסתיר סערת לבה, כי הבינה מדבריו כי שלח לקרא לו את סטינוש אשר בלי שפק נשאר בחיים.

– ושמו אמנם בלעם כאשר אמרתי? – הוסיפה לחקור ופניה הפיקו תמת נפש.

– לא בלעם כי אם סטינוש שמו והוא עתה נציב ארם תחת סירון – ענה אותה המלך ויעבר ידו על חלקת צוארה באהבה.

המצרית התפלצה אם גם הבינה מראשית דבריו כי הוא האיש.

– לולא בא להרע לעמי – אמרה אסתר ברגזה נסתרת – כי אז ברכתיו בשלום ובדרך צלחה בלכתו אחריך ארצה פרס; ועתה הנה זאת אבקשך, מלכי, כי בכל ימי שבתו אתך פה אל נא תציגהו לפני, כי תכלית שנאה אשנא את כל החורשים רעה על עמי האמלל…

– וגם אותי בתוכם? האין זאת? – שאל המלך בשחוק־רעל על שפתיו, וישת מן היין אשר מזג לו מדי דברו.

– עליך, מלכי, אני מתפללת לאלהי ישראל שיהפוך לך לב אחר לאהבה את עמי – ענתהו המצרית בערמה.

– לא אכחד כי חכמת לב את, יפתי! – אמר לה המלך – ועל כן לא אשית עליך חטאת על הלאותך אותי באהבת עמך; אבל אבקשך לאמץ את לבך ולבלתי הזכיר לי מולדתך ועם זו אהבת, כי בכל לבי אשנאהו על כל הרעה אשר הביא עלי ועל ממלכתי בעון מעלו, וכל עוד אשר לא הכנעתי את העם הזה למשמעתי לא אשקט ולא אנוח עד אשר אשימהו כעפר לדוש, ואת דעי לך!

עוד הדברים בפיו ושומר הסף בא ויודיעהו כי פילוס שר ארמונו חפץ לראותו, ועד מהרה בא פילוס אליו הלשכתה ופניו חורו כשיד בראותו את המצרית.

– אדוני המלך – אמר לו בהתאמצו להסתיר מבוכתו – הנה סטינוש נציב אדם, בא והוא מחכה למצותך, הוד מלכות, לבוא אליך החדרה.

עיני פילוס נפגשו בדברו עם עיני “אסתר”, ושניהם טעמו טעם מר המות, כי ראו כי לא יפלא עתה מהמלך השכור לקרא את האורח אליו הלשכתה, והיא טרם יצאה31, ומגורתם אמנם באה להם.

– מהר והביאהו אלי! – צוה את פילוס בקול מושל.

שמה החזיקה את שר־הארמון כשמעו מצות מלכו וברכיו כשלו מבלתי יכולת לגשת אל הדלת. הנה הוא אמר למלך כי אשת יונתן היא ועתה תקרה פה המצרית עם סטינוש מאהבה אשר גזלה ממנו והיא התנקשה בנפשו בברחה בפניו!…

– שלום, שלום מלכי! קראה “אסתר” בקומה ממקומה.

– אל נא תצאי מזה! – אמר לה המלך – פילוס! העודך נצב פה? לך הבא אלי את סטינוש!

בפיק ברכים יצא פילוס מחדר המלך.

– לא תצאי מפה, יפתי! – קרא העריץ בקומו ממקומו ובהחזיקו בידה – כי אוהב סערות אני, ואף כי אהובתי את, מה אותה נפשי לראות סערת לבך בהציגי לפניך את סטינוש צורר עמך, ואני ערב לך כי לא תמותי…

– הרף ממני! – התפרץ קול נורא מלב אסתר ותנס לברוח ולהחבא בחדר השני אשר דלתו היתה פתוחה.

הנה כי כן, קרבות תחפצי, אהובתי! – קרא המלך בקצף ויאחז בערפה ויפרפרנה – פה תשבי אתי, מכשפה ארורה! התשמעי? פה תשבי ואני אתענג לראות מכאובי נפשך העבריה…

– אהה, הרף! הרף! – קראה המצרית בנפלה על ברכיה ובנשקה כנפות בגדו – המיתני נא ואל אראה את האיש!…

– הנה זה משושי לראות בעניך, עבריה ארורה! קרא העריץ וקצף לבן רתח בפתחי פיהו – האמנם תדמי כי לענגך הבאתיך הנה? שגית! לתענוגי אני נגזלת מחיק אישך, ועתה הנה זה תענוגי לראותך בחברת צורר עמך!

– אבל חוסה – התחננה אסתר – הזה דרך מלך רם ונשא לקבל אורח נכבד בפני פילגשו?

– עבריה ארורה! – קרא העריץ בחמה שפוכה – האותי מלך המלכים אנטיוכוס עפיפנוס תורי דעה? שבי תחתיך אם חפצה חיים את!

ובדברו אחז בה ויסחבנה סחוב והשלך אל אחד הכסאות על יד השלחן.

– פה תשבי, עבריה! – הוסיף לקרא בפנים נזעמים – ואוי ואבוי יהיה לך אם לא תצהילי פניך לקראת האורח!

– אהה, מה אעשה? מה אעשה? – שאלה המצרית את לבה, וברגע ההוא נפתחה הדלת ופילוס הביא את סטינוש אל המלך הלשכתה.

– קרוב קצי! – דבר פילוס לנפשו בראותו כי נמצאה “אסתר” בחברת המלך, ויצעד לאחור ויצא.

– מה גדול אשרי בהתכבדי היום לעמוד לפני מלך המלכים אנטיוכוס עפיפנוס! – אמר סטינוש הזקן ברגש וישתחו לפני העריץ.

– ומה אשמח, זקן נכבד, לראותך היום עומד לפני! – ענהו המלך בשפת רצון ויושט לו ידו באהבה – הנני מקוה כי מעתה יבקע אורי!

– ואורך, מלך המלכים, כבר זורח עד אפסי ארץ – הוסיף סטינוש בשפת חלקות – כי נצחת גוים רבים ותדכאם.

– אבל לא את היהודים – התאנח המלך.

– עוד ישמדו מפניך עד אחד – נחמהו האורח אשר לא גרע עיניו מהמלך אשר פניו להבים מן היין הרב אשר בא אל קרבו ועיניו קפואות.

– מי יתן וכן היה! – קרא המלך – ועתה סלחה לי זקן על אשר לא מהרתי להציגך לפני חברתי אשר שביתי לי במלחמתי את היהודים, הלא היא אסתר אשת יונתן המכבי!

– ובדברו אחז ביד ימין סטינוש ויוליכהו מספר צעדים ויציגהו לפני המצרית.

חרדת מות נפלה על אסתר בגשת הזקן אליה, אבל חגרה כל כחה להצהיל פניה כפקודת העריץ, כי אף כי שבתה בביתו אך מעט, הנה כבר ידעה כי נורא האיש כפריץ חיות ביום בוא היין אל קרבו.

– אתכבד לראות חברת המלך! – קרא סטינוש בענוה בהשתחותו אליה לעיני אנטיוכוס הנצב עליו. ויהי בנשוא הזקן עיניו לראותה והנה היא אסנת!

חורת מות כסתה פני סטינוש ואף כי התאמץ להסתיר סערת לבו, כשל כחו ולא יכול עמוד על רגליו אשר רעדו תחתיו, ולולא נשען אל מסעד הכסא, כי אז נפל ארצה.

– מה ישמח לבי לראותך זקן נכבד! אמרה לו “אסתר” במצח נחושה, ותושט לו ידה.

וסטינוש הערום לא מצא עתה דרך אחרת כי אם לעשות שפמו ולשנות טעמו כלא יודע מה.

– מה מאושר אני במצאי חן בעיניך! קרא הזקן בנגעו בימינו בקצה אצבעותיה.

בכל מלחמותי את היהודים – אמר המלך אל סטינוש – נצחתי רק פעם אחת, והנצחון הזה חי נצב לפניך, סטינוש אהובי, בתמונת העבריה הזאת, אשת יונתן החשמונאי!

– ואמנם נצחון יפה הוא! – אמר סטינוש בשחוק נחת.

– אבל מה אעשה והיא מיגעה אותי באהבתה את עמה? – התאונן העריץ בנטותו הצדה אל השלחן ובמזגו לו כוס יין.

– אהה, חוסה עלי ואל תשחיתני! – לחשה לו אסנת ברגע ההוא.

– האלמי ארורה! – קבלה מפיו מענה, ואל המלך אמר:

– לדבר הזה תסלח לה, הוד מלכות, כי לא ישפט איש על אהבתו את עמו, ומי יתן והיתה זאת רק החטאת האחת בבני אדם!

– הנני שותה לחייך, סטינוש אהובי! – קרא המלך בשתותו מן היין אשר מזג לו ואחרי כן מלא כוס אחרת ויגישנה אל הזקן.

– הנני שותה מלכי לחייך! – קרא סטינוש בנשאו כוסו – ולחיי חברתך העבריה!

– והיא קשת־ערף ולא תטעם מייני! אמר המלך – העבריות, היא אומרת, תזהרנה משתות יין, האמנם אמת היא סטינוש אהובי?

– ובדמשק שתתה לא אחת לשכרה! – אמר סטינוש בלבו, ואל המלך אמר:

– אמנם כן, הוד מלכות, רב העבריות לא תשתינה יין.

המלך נגש אל אסתר ויחזק בידה.

– ומה חרדת כל החרדה, פתיה?! – שאל אותה בשפת רצון – הנה לא אכלך שונא עמך סטינוש אהובי, ועתה לכי לשלום אל חדרך כי דבר לי האורח בעניני ממלכתי!

בלי חמדה קמה אסנת ממקומה, כי יראה פן יבאישנה סטינוש בעיני המלך אחרי צאתה, אבל העריץ מצוה לצאת ותצא.


 

פב    🔗

עיר אלהים ציון הומה עתה מאדם. בניה אשר עזבוה ריקה32 בנוסם מפני חרב ליזיאש, שבים עתה אליה וכנכלמים הם מתגנבים העירה, בראותם כי לשוא פחדו פחד, ותחת נוסם כמוגי לב, עליהם היה להלוות על עם המלחמה ולהלחם בעד עמם ואמונתם.

ובעוד אנשי המכבי מחזקים בדק בית ה' ומקימים הריסות המזבח ומכינים הכל אל חג חנכת המקדש, הלך יהודה בית־אל לראות את פני לאה דודתו אשר מאז היותו ילד שפכה עליו רוח גבורה להלחם בעד כל הקדוש לעמו, ויאמר לנוח ימים מספר בביתה ואיש לא ידע בבואו ובצאתו.

אבל אחרת חשב יוחנן הענתותי הבוגד (רדוקיס שם משפחתו) אשר ראינוהו אז בלילה פותח בסתר דלתות בית הבור לפני מנילאוס והרקילוס.

הנבל הזה קנה בימים האחרונים את לב יהודה להאמין בו עד כי שמהו עתה למלוהו בדרך.

ויהודה יצא מבית־חורון וישם פניו חברונה, והוא רוכב על סוס אביר ויוחנן רוכב בצדו.

היום היה יום צח, השמש עמד בחצי השמים וישפך חם נעים על פני כל הככר הנחמד המלא הרים גבנונים ובלב יוחנן רותח רעיון רצח.

– האכהו עתה בחניתי אל החומש – הוא שואל את נפשו – או אחכה עד צאתנו מחברון, ששם אורבים לו אנשי שלומי?

– מה נכבד יום זה! – שסעהו יהודה ופניו צהלו – הוא נשקף לי כאלו נוצר רק לגלת ורנן…

– היום הוא תמיד ראי הלב – ענהו יוחנן הרוכב בצדו – כטוב לאיש צוהל היום לקראתו אם גם חשך שמשו, וכרע לו – גם אור שבעת הימים לו כחשכת עולם…

– כן דברת, ידידי! – ענהו יהודה – והיום הזה הוא אמנם הטוב מכל ימי חיי. עמנו שב לתחיה! הנקלה היא? כתולעת נרמס יעקב עד כה ואוכליו לא נענשו, ובלבו כבר עמם כל רגש קדש מעקת אויב, עד כי שפל עד ארץ לשית חנף למכיו ולהתבולל במרצחיו ולקרא להם אחינו אתם, ופתאם והנה יעקב ירים ראש ויחוג חג חרותו במקדשו אשר חלל צר! האח, מי יביע קדושת יום ה', הגדול הזה?!

– אמנם כן, קדוש היום לעמנו! – אמר רדוקיס וידו נגעה מבלי משים בנצב33 חרבו.

– לא ידעתי נפשי – חשב בלבו – האשלח בו יד עתה, או אדקרהו בקרבת בית־אל? הנה הוא שמח בנצחונו ואיך אשא שמחתו, אשר משפט מות היא לאחי יהודי דת יון?…

– ומי מלל לנו לפני שנה – הוסיף יהודה ברכבו הלאה בצד “ידידו” – יש בנים לישראל כבירי כח ובעלי אגרוף? כעצמות יבשות נראו לי בני עמי ועתה בא בהם הרוח וחיו!…

– וכל זאת עשית אתה גבור ישראל בכחך הגדול! – קרא יוחנן כמתרגש וישלף חרבו עד חציה מתערה.

– אכנו עתה כי נלאיתי נשוא שמחתו! – אמר אל לבו, אבל ברגע ההוא נוקש סוסו הדוהר באבן ויכרע על ארכבותיו וכמעט נפל רוכבו ארצה.

– הזהר בנפש בהמתך – עוררהו יהודה בצחוק קל – כי מי יודע מי מגבורי יון רכב עליה לפני נפלו חלל במלחמה?!

– אהה, חצים שנונים הוא שולח היום אל לבי כאלו הוא יודע את הצפון בו! – דבר הענתותי לנפשו – ואני יראתי עתה לשלוח בו יד, כי כמעט הפילני סוסי ארצה ברגע התעוררי לעשות זאת, האין זה אות לרע לי?…

– עוד מעט ובחברון אנחנו! – קרא יהודה וירעיש את סוסו.

– התאמר אדוני הגדול לנוח שמה? – שאלהו יוחנן בהרעישו את בהמתו אחריו.

– שם אתחפש ואשנה מעט את פני ונלכה הלאה!

ויוחנן לא מצא און לו עתה לגעת ביהודה, כי לא יכול לעקור מלבו אמונת שוא, כי אות לרעה נתן לו בהכשל סוסו במרוצתו, ובין כה הגיעו שניהם חברונה.

שם קדמם אבצן בכל אותות הכבוד, ואחרי אכלם אתו לחם במצודה, התחפש יהודה לסוחר ערבי ויאמר ללכת לדרכו.

– אדוני גבור ישראל וקדושו – אמר אליו דניאל אשר נמצא אז במצודת חברון – חייך יקרים לנו מאד, כי חיי כל עמך תלואים בהם, ועל כן חלילה לך מלכת הלאה בלוית איש אחד.

– אין כל פחד, דניאל! – התערב יוחנן בין שניהם – וחרפה היא ליהודה גבורנו להזהר כמוג לב.

דברי יוחנן לא ישרו הפעם בעיני יהודה אם גם לא חשדו בדבר און, כי רגש לא נעים התגנב אל לבו על ענותו ללא שאלוהו.

– לא אראה כל פחד, דניאל! – אמר יהודה – כי מחנה היונים מפה והלאה.

– האויב מבית נורא מן האויב מחוץ – ענהו דניאל בדאגה – השכחת, גבור, כי לבשת ערות עמנו יש בנו יהודים־יונים האורבים לדמך?

הגבור נאנח בשבר רוח.

– כן, כן, ומספרם איננו מצער – דבר כמו לנפשו.

יוחנן הביט רגע אל דניאל בקצף נסתר וילטש לו עיני צפעוני.

– ובמקומות האלה34 לא ימצא אף מתיון אחד – אמר בבטחה.

– ובכל זאת על גבורנו יהודה להזהר – ענהו דניאל.

– אלהים משגבי ולא אירא! – קרא יהודה.

– ואני באלהים אשבע לך, גבורי, כי לא תבוא בית־אל עד אם אלוך עד בית דודתך! – נשבע דניאל במועל ידיו.

– לא אתנך, ידידי, לחלל שבועתך – ענהו יהודה – ואתה קחה לך סוס ונרכבה שלשתנו יחד.

– יקחך אפל! – קלל יוחנן את דניאל בלבו ודמו רתח בעורקיו כסיר נפוח.

דניאל מהר אל החצר ויבחר לו סוס אביר וגם נשק לקח עמו ועד מהרה רכבו שלשתם יחד במסלה העולה בית־אל.

היום רד, השמש צוללת שם הרחק, הרחק בקצה קערת הרקיע בין הרים גבנונים המתכסים בטל ערבית35 כעין התכלת, ומנגה נגדה מתלהבים זעיר פה, זעיר שם עבי שחקים, ומאדימים את המרחק בזהר חכלילי מרהיב עינים.

לב יהודה גבור ישראל מלא רגשות קדש למראה הנהדר הזה.

– האח, הרי ישראל! – הוגה לבו ברכבו על סוסו הלאה, הלאה – עד כה בעלוכם אדונים זרים, עובדי אלילים שתו בכם קנכם ואתם הייתם סתרה על צבאותם האורבים לעם ה' לאמר לכו ונכחידם מגוי, ועתה… עתה לנו אתם הרי ישראל! לא תרמסכם רגל צר ואויב לא יעבור בתוככם! ועמי… הנה שב ויהי לעם עזוז וגבור, עם הרוח ועם האגרוף, עם יודע ומכיר ערכו, עם יודע ומכיר כחו, עם בז לעבדות ושפלות ושואף לגדולות ונשגבות ומשיגן…

– אהה! – שסעהו פתאם קול דניאל – האויב עליך, גבור!

יהודה התנער כמקיץ משנה עמוקה וירא כשלשים איש חמושים יורדים לקראתו מן ההר בצד המסלה.

– אחי, אלי הנה! – הרעים פתאם קול יוחנן – הנה יהודה אשר תבקשו! אל ישוב עוד חיים!

– קשר, אדוני המכבי! – קרא דניאל בחרדה.

– מצאתיך הפעם, שד ארור! – רעם יוחנן בהרעישו סוסו מול יהודה וחרבו שלופה בידו.

יהודה נטה מפניו הצדה בתנועה מהירה ונפלאה.

– הנה שכר מעלך! – קרא בקול שקט כאלו לא קרה דבר, וברגע אחד קטן הביא להב חרבו אל לב יוחנן ולא שנה לו, כי נפל ארצה מעל סוסו מבלי הוציא אנקת חלל מלבו.

ובין כה קרב הגדוד אל יהודה ובו כשלשים איש רגלי. כעשרה אנשים אחזו ברסן סוסו ועשרים שולפי חרב נסבו עליו, אבל ברגע ההוא הרעיש דניאל עליהם את סוסו, ובעת אשר מתי מספר מהם נרמסו ברגלי הסוס, גזר הוא בחרבו על ימין ומשמאל ויהודה ממותת אחריו.

– מות תמות שד עפתה! – הרעים ענק אחד מתוך האורחה ברוצו בחמת כחו אל יהודה וחנית בימינו, אבל השכיל יהודה לנטות מפניו ותבא החנית בבטן סוסו ויכרע תחתיו כי נשפכו מעיו ארצה, ויהודה ירד אליו וידקר את הענק בחרבו, ויתר האנשים בראותם כי מת גבורם ונשארו אך מתי מעט, וינוסו איש לעברו, אבל דניאל רדף אחריהם וימיתם אחד, אחד.

– לבי ינבא לי כי עוד לא תמה המלחמה בדרך זו נלך – אמר דניאל בשובו אל יהודה – ומי מלל לנו זה יוחנן האיש אשר קנה את לבך, בוגד ומתיון!

– תהי אחרית כל צוררי יהודה כמוהו! – אמר יהודה – ועתה מה נעשה? הנה סוסי מת וסוסך פצוע בשתי רגליו והוא צולע, אהה, רחמי נכמרו אל נפש בהמתך, כי איך נלך מפה ונעזבנה בזוב דמה?

שניהם התבוננו אל הסוס ויראו כי פצעיו אינם אנושים.

– דיה תחבשת אחת להחלימו! – אמר יהודה, וישח ארצה ויכרות בחרבו כנף אחד המומתים ויחבוש בה פצעי הסוס ויכלא זוב דמו.

– לא יעצור הסוס כח לשאת את שנינו יחדו – הוסיף הגבור – ועתה נתנהל נא לאטנו בית־לחם וננהג את הסוס אחרינו.

– הנה דרך חברון קרובה מדרך בית־אל – אמר דניאל – נשובה על עקבותינו חברונה, שם נקח לנו סוסים אחרים וגם גדוד חיל ילונו בדרך בית־אל, כי עתה ראית, גבור, כי לא לשוא פחדתי פחד, וגם עתה טרם נצלנו, כי מי יודע את המוקשים אשר הכין לך יוחנן הבוגד בדרכך.

ובעוד הוא מדבר והנה קול שעטת פרסות סוסים הגיע אל אזניהם.

– אויב חדש עולה עלינו! – אמר יהודה ברגזה מסתרת – והפעם הוא גדוד פרשים!

– אבדנו! – התפרץ מלב דניאל – אהה, גבור ישראל, מדוע לא שמעת בקולי?!

– נמהר ונשכבה בין החללים! – אמר אליו יהודה בשפה מהירה.

עד ארגיעה בחר לו יהודה מקום בין חללי חרבו אשר כסו פני המסלה וישכב שם וגם דניאל שכב על ידו והחללים מימינם ומשמאלם.

וגדוד פרשים ובו כארבעים איש, הגיע אל המסלה והם חמושים בחרבות ורמחים ומגנים כעם ערוך־מלחמה, ויכשלו סוסיהם בגויות הפגרים ויעמודו.

עד מהרה העלו הפרשים לפידי אש ויראו את גל החללים ואת הסוס הפצוע העומד על ידם.

– אחי! – אמר פרש אחד אל קהל הרוכבים – הידעתם מה אתם רואים?

– חללים! חללים! – ענה אחד הרוכבים ברגזה.

– חללי אחינו הם! – קרא הפרש – הנה אורבים אנחנו ליהודה המכבי, ויהודה כבר היה פה וישאר אחריו את גל החללים הזה מכל האורב הרגלי אשר שלחנו לקראתו!

– ואיפה המרצח? – שאלו קולות הרבה.

– אם לא פגשנוהו בדרך בית־אל – אמר הפרש – הנה שתי דרכים לפניו: או כי שב על עקביו בדרך חברון, או הלך בדרך צלעי ההרים בית־אל – דרך משנה.

– ומה נעשה? – שאל האחד – הנה כאשר אחזה לי לא תמצא אותו ידנו גם עתה!

– ואני למראה עיני אשפט כי לא ידע רודוקיס בין ימינו לשמאלו בעוררו אותנו לצאת לקראת המרצח – הוסיף הפרש ההוא לדבר – כי בגפו ילך, אמר לנו רודוקיס, ולפי החללים פה, מחנהו הולך עמו!

– כן הוא, לא בגפו עבר פה המכבי! – קרא אחד הפרשים.

– ואם מחנהו עמו אוי ואבוי יהיה לכלנו! – נשמע קול אחר – נמהר ונמלטה על נפשותינו אם לא תחפצו לשכב פה למעצבה כחללים האלה!

– הבה נרדה ונתבונן אל החללים, אולי נשגה ולא חללי אחינו המה – אמר הפרש הראשון והוא גם ראש הגדוד.

– נרדה נא ונראה! – קרא איש אחר.

– ואני לא אפון כי חללי אחינו המה – אמר אחד הרוכבים – ותחת אבדן עתנו, עלינו להמלט מפה עד מהרה, כי מי יודע אם לא יארב לנו המכבי בין ההרים אחרי מפלתנו הראשונה?

– מוגי לב כמוך אל יצאו למלחמה! – קרא ראש הגדוד ברדתו מעל סוסו, וכרגע וכעשרים רוכבים ירדו אחריו מעל סוסיהם, כאלו חפצו להראות את מוליכם כי הם עשוים לבלי חת.

חרדת מות נפלה על דניאל, ולא לחייו ידאג הפעם, כי אם לחיי גבור ישראל התלוים לו עתה מנגד.

– אלהי ישראל! – הגה לבו תפלה לאלהים – עור עיני האנשים האלה, אנשי סדום החטאים בנפשותם, ואל ימצאו גבור ישראל בתוך החללים, כי מי ילחם לעמך העשוק בלעדיו?!

יהודה שוכב בין החללים, ימינו אוחזת בנציב חרבו ושכין בעל פיפיות בשמאלו.

– אם נחרצה מעם אלהי ישראל כי יתמו פה חלומותי – אמר בלבו – הבה ייקר להם מחיר נפשי!

וראש הגדוד השח ארצה ואחריו מתי מספר מאנשיו, ויחלו להתבונן בהרוגים לאור לפיד בוער ביד אחד הפרשים.

– חרפה תהיה לי במצאם אותי שוכב כמוג לב בין הפגרים! – אמר הגבור לנפשו – הבה אקום ואנער, אלחם ויעבור עלי מה!

– אוי לי! – התפרץ מלב ראש הגדוד – את יוחנן אני רואה בתוך החללים!

חתת אלהים נפלה על חברת הזדים בשמעם כי מת הבוגד אשר הועידם לארב לדם גבור ישראל.

– וראו נא ראו אחי! – קרא איש שני באחזו ביד דניאל – עוד חי אחד החללים פה!

יהודה ראה עתה כי ימצאוהו36 הזדים על נקלה, ויאמר לקום ולהרעישם בגבורתו, ופתאם נשמע רעש גלגלים ושעטת פרסות סוסים מבין ההרים.

– יהודה עלינו, אחי! – התפרץ קול אחד מהם ועשרים הפרשים אשר נשארו על סוסיהם מהרו וינוסו.

– חושו המלטו! – קרא ראש הגדוד אל אנשיו.

וימהרו37 כלם ויעלו על סוסיהם ויחושו וינוסו מנוסת חרב.

ויקם יהודה מבינות לחללים וישא עיניו השמימה ויקרא:

”אודך ה' על כל חסדיך הטובים אשר אתה עושה עמי! אות הוא לי כי אמנם מלאת ידי להציל את עמך מיד נוגשיו…"

וברגע ההוא נגעו שפתים דולקים במצחו, ויתעורר כמו משנה עזה וירא את דניאל עומד לפניו ומנשקהו.

וקול הרעש הולך וקרב אל המסלה אשר יהודה ודניאל עומדים עליה.

– מדרך חברון עולה גדוד פרשים – אמר דניאל אל יהודה – וגם רעש גלגלים אני שומע, ולבי אומר לי כי שלח לנו אבצן עזרה מן המצודה, אף כי לא ידעתי מה הניעהו לעשות זאת.

– מי יתן וכן היה – אמר יהודה – כי אז אדלק אחרי הזדים ואשמידם עד אחד.

– ובכל זאת הבה נסתר פה בצלע ההר! – אמר דניאל באחזו ביד יהודה – כי מי יודע רגשות פועלי און סביבותינו?

– צדקת! – אמר לו יהודה, ועד מהרה נטו הצדה ויסתרו בין העצים לרגלי ההר, קרוב למסלה.

וגדוד פרשים ולפידי אש בידיהם להאיר הדרך ומרכבה מרקדה הגיעה עמם אל המסלה, ובהראות לעיניהם גל החללים, עמדו כלם תחתיהם.

– ראו נא, אחי! – נשמע38 קול אשה מתוך הכרכרה – חללי אדם נופלים פה על אם הדרך!

וברגע ההוא קפצה מעל הכרכרה, והרוכבים, כחמשים איש, ירדו מעל סוסיהם.

בדממה נגשו כלם אל גופות החללים ולאור הלפידים התבוננו אל כל אחד מהם בעין חודרת.

– אחי! – קרא פתאם אחד המחפשים39 – הבה אבשרכם בשורה נעימה! הבוגד יוחנן הענתותי נופל חלל בתוך גופות הפגרים!

– הידד! הידד! – התפרצה תרועת שמחה מפי כל הנאספים.

– מלחמה היתה פה לגבורנו המכבי! – קרא איש אחר – ויך עשרים איש מימינו ומשמאלו; אבל איפה הוא עתה?

– הבה נרדפה אחריו אולי נשיגנו! – אמר ראש הגדוד – כי טרם עבר הפחד, ואורבים רבים לדמו בדרך בית־אל!

– נחץ פה את גדודינו לשני ראשים – קרא אחד הפרשים – הגדוד האחד ילך בדרך ישרה ומשנהו בדרך ההרים!

– אודך אלהי ישראל כי הצלת את גבורנו יהודה מכף עריצים! – נשמע קול האשה, אשר הקורא יכיר בו קול שרה.

– ואמנם אלהי ישראל הצילני! – נשמע פתאם קול צח, נמרץ וענוג מצלע ההר, ויהודה המכבי נגלה אל הגדוד בכבודו ובעזוזו ודניאל בצדו.

כל הנאספים נרעשו ונפעמו.

– הידד! הידד! – התפרץ אחרי דומיה מעטה קול מלב כלם – יחי גבורנו המכבי!

ועד ארגיעה נסבו עליו וישקוהו.

– אחי ועמי! – קרא אליהם הגבור – אמנם כפשע היה עתה ביני ובין המות, ורודפי הם לדאבון לבי אחי אשר ממי יהודה יצאו הכורים שוחה לעמם; הבה נרדפה אחריהם, כי טרם הרחיקו לנוס מפה בנפול חתת אלהים עליהם, נשמידם ונמעיט מספר בוגדים בקרבנו!

– הידד! הידד! – הריעו כלם, ועד מהרה נתנו שני סוסים אבירים ליהודה ודניאל, וישבו כלם על סוסיהם וירדפו אחרי הזדים.


 

פג    🔗

המלך דריוש יושב עם צפרורית בתו בלשכתו ופני שניהם נזעמים, כי למשפטם תעמוד היום פּנינה אשר קנתה לבם בתמתה, ועתה בא איש נכבד אשר לפי ראות עיני המלך אין לשפק בדבריו, ויגל את אזניו כי השחיתה התעיבה עלילה בבית אנטיוכוס, ונפש דריוש מרה עליו על דעתה סודו, ומי יודע אם לא בצדיה פרשה עליו רשת בדבר התחתנו באנטיוכוס, כי לב עקוב אין חקר.

ופנינה באה ותשתחו, ותכר כרגע כי רגש לא נעים מתרגש עליה בלב המלך ובתו.

– הנני אדוני המלך כמצותך! אמרה לו פּנינה.

המלך הביט אליה בעין חודרת כאלו חפץ לדעת במבט עיניו את כל הצפון בלבה.

– פּנינה! אמר אליה בשפה נמרצה – שערי נא בנפשך כי אני ובתי הם שופטיך עתה, עונך כבר נגלה, ולא נשאר לך כי אם להודות עליו לבעבור יקל ענשך.

– ואני לא ידעתי בי כל עון אשר חטא – ענתהו פּנינה בתם לבב.

– כזאת יאמרו כל כבדי עון, אבל מי יאמין להם?

– ידעתי כי אם יחטא איש ועל חטאו ישפט, יאמרו לו מה פשעו שהוא נענש עליו – אמרה פּנינה – ואתה הוד מלכות, אומר לי כי עוני כבר נגלה ועלי רק להודות לבעבור יקל ענשי – ומה פשעי טרם ידעתי!

– הודיעיני נא כמה ארכו ימי שבתך בבית אנטיוכוס? – שאלה המלך.

– כשבועים ימים, הוד מלכות, כאשר הודעתיך בהכבדי לעמוד לפניך בראשית בואי הנה!

– ולא שתי שנים?

– לא אדוני המלך! כשבועים ימים ישבתי בביתו ובעזרת אשה אחת עבריה אשר שרתה את פני נמלטתי משם בלילה ולא חולל כבודי.

– ואיש נאמן הגיד לי עליך כי שנתים ימים ישבת בארמונו ותעשי כל תועבה ותמלטי!

– יקום נא האיש ויענה חטאתי בפני!

– אמנם כן! – קרא צפרורית – אם למשפטנו היא עומדת עתה, עלינו לקרא לעד וענה פשעה בפניה!

דריוש נתן אות ואחד מסריסיו בא וילחש המלך באזניו דבר מה.

– וגם אני אכין לי את העד השני! – אמרה צפרורית ותלחש גם היא דבר מה באזני סריס אביה אשר מהר לצאת בדבר שניהם.

ולא יסף המלך דבר אל פּנינה עוד ויכלאה בחדר השני עד אשר יבואו העדים.

כשעה תמימה ישבה האמללה בחדר ותהגה נכאים.

– נחש התגנב אל גן־עדני! – התאוננה במר־נפשה – ומה נכספתי לדעת מי הוא הנחש הזה? האמנם אאמין כי הרקילוס הוא על אשר השיבותי פניו? אמנם בוגד הוא מלדה ומבטן, אבל העד כה שפלה נפשו לעולל עלי עלילות ברשע? או אולי בגתן הוא? לאסוני אוהב אותי האיש הזה, בכל כחי התאמצתי להסתר מפניו, אבל כבר עלתה בידו לראותני, ואף כי לא שמע דבר ברור מפי, הנה לא טחו עיניו מראות כי לא אחפץ בו… אהה, יהודה! יהודה! לוא ידעת אתה הותי ומפח נפשי!

רעיוני תוגה החלו לענותה, ותשב על יד השלחן ותתמך ראשה בין שתי ידיה והמון מחשבות בלולות רעשו במוחה ופתאם נפתחה הדלת וצפרורית באה40 אליה החדרה.

– פּנינה! – אמרה אליה ברוח כהה – איש נאמן בעיני אבי המלך דבר עליך רעה, ועתה באה העת לעמוד לפנינו למשפט ואני מקוה כי תצאי41 נקיה בהשפטך. קומי ולכי אחרי!

בנפש מרה קמה פּנינה ממקומה ותבא אל לשכת המלך.

צפרורית ישבה על כסא לימין אביה ופנינה נצבה נכחם, כעמוד איש לפני שופטיו.

– פּנינה! – אמר אליה דריוש – הנה את אומרת כי רק כשבועים ימים ישבת בבית המלך אנטיוכוס! האין זאת?

– כן, אדוני המלך! – ענתהו פּנינה.

– ולא היית מעודך חברת המלך אנטיוכוס?

– כבודי חדש עמי, הוד מלכות, ובאשר כבודי יקר בעיני, על כן ברחתי מבית הבליעל!

– יקרא העד! – צוה דריוש את שומר ספו.

לא ארכו הרגעים והרקילוס בא אל המלך הלשכתה.

– אויה! – התפרץ קול פרוע מלב פּנינה בראותה את הבא – האמנם האיש הזה עונה בי עד שקר?!

הרקילוס נבוך בראותו את פּנינה, כי לא ידע על מה הוא קרוא אל המלך דריוש, ועתה הבין את הדבר ותאחזהו רעדה, אולם עד מהרה התאושש וישם מצחו נחושה.

– הרקילוס! קרא אליו דריוש – הנה ספרת לי כי האשה הצעירה הזאת היתה פילגש אנטיוכוס כשנתים ימים, ועתה קום ענה זאת בפניה!

– כל אשר ספרתי לך, הוד מלכות, על אודות האשה הזאת – ענהו הרקילוס בקול אשר רעד מעט – נכון כנכון היום!

פּנינה התאוששה ותגש אליו תעמד נוכח פניו.

– הרקילוס! – קראה אליו בקול רועד – התשוב תשמיע זאת בפני?

– אדוני המלך – אמר הרקילוס בשומו אל דריוש פניו – הנה הגדתי לך כי מצח נחושה לאשה הזאת! שתי שנים היתה פילגש אנטיוכוס ותעש המזמתה בביתו אשר חרפה היא לעלות על שפת לשון ובהחרץ משפט מות עליה ועל מאהביה נמלטה בלילה מביתו!

– עתה אני רואה מה משחת מאיש הוא הבוגד בעמו וברעיו! – אמרה לו פּנינה בהתאמצה להסתיר עקת לבה – אדוני המלך! האיש הזה כבר בגד פעם בעמו, עם יון, ויתמכר אל ראש שונאיו יהודה המכבי, אחרי כן בגד ביהודה ויתמכר שנית אל אנטיוכוס, ועתה כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן עדות פיו עלי!…

– אבל איך אאמין לך, פּנינה? – שאלה המלך – להכחיש עד שקר ינתן אות נאמן, ומה אות תתני לי את?

– אהה, הוד מלכות – קראה פּנינה בשבר רוח – תמתי ובור לבבי עדים נאמנים כי עד חמס זה האיש! ומה אוכל עשו? לוא יכולתי לקרוע סגור לבי לך מלכי, כי אז עשיתי זאת; ואתה האמינה לי מושל צדיק כי שלשום בערב כרע האיש הזה ברך לפני ויבקש אהבתי, כי לא מתמול ידעני הבוגד הזה. בשבתי את יהודה המכבי בן משפחתי, ראיתיו אסור באזקים לעיני, כי נתפש כמרגל אנטיוכוס בתוך מחנה ישראל, ואני התגנבתי בלילה אל מאסרו וקראתי לו דרור!

– שקר היא דוברת! – קרא הרקילוס בקול עז – אין אמת בכל הגה היוצא מפיה, ורוח תגרותיה ונכליה הרעים דוברת בה, הוד מלכות!

– אשמע מה בפיה – ענהו המלך – ואחר תדבר אתה!

ואל פּנינה פנה וישאלה:

– ומדוע קראת לו דרור ממאסרו?

– האמת אגיד לך מלכי – ענתהו פּנינה – כי לב נשים לי; ראיתי ענותו ורחמתיו ובגלל זאת גרשני יהודה בחרפה ממחנהו, וזאת שנית: שגיתי בהכרת פניו אשר ענתה בו כי שביב יושר בלבו, אמרתי אצילהו למען ימצא אוהב נסתר לעמי במחנה היונים, כי שר־אלף היה אז האיש; ואמנם כן היה, אפולוניוס הפקידהו על חילו בירושלם וימלא את ידיו להרוג מתי מספר מיקירי העיר ובתוכם גם את אבי, והוא חים בגללי, אחרי כן נשביתי אני והוא ונובא אל אפולוניוס.

– ומדוע נשביתם שניכם יחד? – שאלה המלך.

– היהודים המתיונים ראו כי לא נגע לרעה ביושבי ירושלם וכי מבקר הוא את בית אבי לפעמים, וילשינו עליו כי מאהבתו אותי חיה את האנשים, וישבו צבאות היונים את שנינו ויביאונו אל אפּולוניוס. האין זאת, הרקילוס? הוסיפה ותתיצב42 נוכח פניו.

– אדוני המלך, שקר היא דוברת! – קרא הרקילוס – וחרפה היא לי לעמוד ולהוכח עם אשה כזאת אשר נודעה רעתה בקהל!

– ומה תענה אדוני – התערבה צפרורית בין שניהם – לאשר ספרה הנערה הזאת זה עתה כי שלשום כרעת ברך לה ותבקש אהבתה?

– שקר בפיה! – קרא הרקילוס בגאון – מעודי לא השפלתי כבודי לבקש אהבתה!

פני פנינה אדמו כדם.

– הוד מלכות! – קראה בקול רועד – הנה רם יחש זה יעולל עלי עתה עלילות שוא בגלל אשר לא השפלתי את כבודי להשיב אהבה אל חיקו…

– אבל מה אות תתני43 לי להכחישו? – שאל המלך ופניו רעמו.

– אני אתן לך אות! – קראה צפרורית ותצלצל44 בפעמון.

הדלת נפתחה ובגתן בא הלשכתה, וישתחו לפני המלך ובתו.

– אבי, המלך! – אמרה צפרורית אל אביה – הואיל נא לשאול את פי הרקילוס שנית אם לא כרע שלשום ברך לפניה ויבקש אהבתה?

המלך פנה אליו וישאלהו זאת שנית.

– שקר דברה העבריה! – קרא הרקילוס במצח נחושה – כי מעודי לא אהבתיה ולא בקשתי אהבתה!

– ושקר דובר האיש! – קרא בגתן בפנותו אל המלך – אני עד כי אמנם כרע לה ברך ובקול רועד התחנן אל העלמה הזאת לתת לו לבה, ואם לא – הוא האמלל מכל אמללי תבל!

המלך נרעש מאד לראות את בגתן בא כעד במשפט פּנינה וגם היא התפלאה על הדבר, ותחשבהו בלבה לעד שקר הבא להצדיקה מאהבתו אותה.

– עדותך, בגתן, אמנם נאמנת – אמר לו המלך – כי ידעתיך זה כמה, ומיום עמדך לפני לא מצאתי בך כל עון; אבל ספר לי איך ראית בכרעו לפניה ברך.

– שלשום בערב – אמר בגתן – התחקיתי על שרשי רגליו בלכתו אל גנך ושם ראיתי בין הבכאים בנפול הרקילוס על ברכיו לפני העלמה הזאת ויבקש אהבתה.

– שקר האיש דובר! – קרא הרקילוס.

– אדוני המלך! – אמר בתגן בפנותו אל דריוש – על עשות האיש הזה אותי לדובר שקר, הנני להשפט עמו מחוץ לבית הזה, ועתה אני קרוא אליך, הוד מלכות, מטעם בתך הכבודה, להעיד על מראה עיני ומשמע אזני אם גם לא ידעתי את עצם דבר המשפט כמו, והנני אומר לך מלכי כי שלשום בערב ראיתיו בין הבכאים והוא מבקש אהבה מאת העלמה הזאת; אבל היא השיבה פניו.

– השמעת מה ענתה אותו?

– כן, אדוני המלך, היא ענתה אותו כי בוגד הוא וגם לא נתנתהו לדבר ותעזבהו.

– ומה שמעת בדבריו?

– מדבריו נוכחתי לדעת כי העלמה הנצבת לפניך, הוד מלכות, היא מבנות מרום עם ארץ וטובה כמלאך אלהים, כי כן הגיד לי גם בליל המשתה ובהשיבה עתה את פניו התהולל עליה באימים כי יקח נקם!

– שקר! – קרא הרקילוס – ועד חמס הקימה עלי העבריה!

בגתן לחץ שני אגרופיו ויתאמץ בכל כחו לעצור קצפו, ומעיני פּנינה נזלו דמעות גיל.

– אבי המלך! – קראה צפרורית – שקר הוא דובר בפנינה והיא לא ידעה עד הרגע הזה, כי ראה בגתן ושמע שיחתה את הרקילוס שלשום בגן המלך.

– ומאין ידעת זאת את? – שאלה אביה ויבט אליה בעין־חודרת.

– עתה תתברר האמת ותראה בעצם תפארתה! – אמרה צפרורית – מודענו בגתן הנצב לפניך אבי היקר, נשא עיניו על פּנינה מיום ראותו אותה, ובהתבוננו בליל המשתה, כי דבר לאט בין שניהם, התחקה על שרשי רגליהם, וירא וישמע כי הרקילוס זה מבקש אהבתה, ובהשיבה את פניו התהולל עליה באימים כי יקח נקם ממנה, ויבא בגתן ויספר לי זאת עוד לפני הבאישו אותה בך, אבי המלך!

– ומה תענה, הרקילוס?! – שאלהו המלך.

– שקר ענה בי האיש הזה! – קרא הרקילוס בקול עז – לא ראיתי ולא דברתי את העלמה הזאת בגן המלך!

– החרב תשפט בינינו, יוני! – אמר לו בגתן בקצף עצור – ולעיני הוד מלכותו ובתו אועידך למלחמת־חרב או אגרוף!

– הרקילוס! – אמר לו דריוש בשומו אליו פניו – צר לי מאד על היותך ציר המלך הגדול אנטיוכוס שאני מתכבד להתחתן בו! הנני רואה כי שגה בך, ואתה לך ושוב בשלום אל ארצך והתאמץ להיטיב דרכך, כי לא זאת תפארת איש אשר לפני מלכים יתיצב לענות ברעהו עד שקר.

פני הבוגד כסו בחורת מות ועוד נסה לענות דבר מה בשפה רפה, אבל המלך רמז לו בידו לצאת ויסוג לאחור ויצא.


 

פד    🔗

“… ואשה בכל אלה לא מצאתי!” – מה צדק מלך ישראל במשפטו זה! דיהו שיקרא “חכם מכל אדם” רק בגללו!

את הדברים האלה דבר לנפשו סטינוש הזקן אחרי הפגשו עם אסנת אהובתו בלשכת אנטיוכוס.

האשה הישרה הזאת אשר אמרתי בלבי סמל התם היא, אמרה לשרפני חיים בבית אשר קניתי לה בכספי, למען תכוסה רעתה במשאון ונמח גם האיש אשר הרבה להיטיב עמה! ועתה?… עתה ישא אנטיוכוס את הנחש הזה בחיקו והמקרה הרע הביאני הנה לראות זאת בעיני! אבל גם סטינוש חכם! במשך ימי שבתי פה נפקחו עיני על המשפחה הרעה אשר הסבה ברעתי. פילוס שר הארמון כפר בה פני מלכו תחת העבריה אשר נתן לברוח מפה, וציזוס הגמד אשר אמר לי כי אחיה הוא, יתנה עמה אהבים בסתר כאשר כן חשדתיו בהיותו בביתי… נקם אקח!

הדלת נפתחה ומשרתו אשר הביא אתו מדמשק בא אל חדרו.

– ומה, נעמן – שאלהו סטינוש – ההצלחת במשלחתך?

– רב יתר מאשר קויתי! – ענהו נעמן ופניו צהלו – עתה כבר עבר כל שפק כי התנכלו פילוס וציזוס לגזול את אסנת ממך אדוני, לכפר בה פני המלך, כי לא בסתר ישמיעו משרתי הארמון אשר חרץ אנטיוכוס עליהם משפט מות אם לא ישיבו לו את העבריה פּנינה אשר ברחה מפה, כי מאז הובאה הלום המצרית לא יפקד עוד המלך עליהם פשעם.

– ויודעים גם המה כי מצרית היא? – שאלהו סטינוש.

– לא, אדוני, כלם יחשבוה לעבריה, כי לא גלה שר הארמון סודו לאיש.

– ומה נודע לך על דבר ציזוס הגמד אשר הלך במשלחת פילוס?

– ידעתי נאמנה כי דבר בליעל יצוק בו ובאסנת, והיא משלמת לו אהבה על הביאו אותה אל בית המלך…

– הנה זאת חפצתי לדעת! – קרא סטינוש בשמחה – ואתה ספר לי איך ידעת זאת, אולי משגה הוא אתך.

– אני התגנבתי אל כנף הארמון שהיא יושבת שם ביום – השפיל נעמן את קולו – ומתוך אחד החדרים הריקים, אשר פתחתי דלתו עד חציה, ראיתי את הגמד הולך שפי באולם, ואחרי הביטו כה וכה התגנב אל חדרה ויתמהמה שם כשעה תמימה.

– אודך על חריצותך, נעמן! – קרא סטינוש במאור פנים – מלאת את משלחתך באמונה, ואתה שב אל השלחן וכתוב את אשר אשים בפיך, מכתב אל המלך!


* *

כעשן לעינים עתה סטינוש בעיני פילוס שר־הארמון ובעיני ציזוס ואסנת. שלשתם ימתיקו עתה סוד במסתרים מה יעשו להנצל מן הרעה הנשקפת להם.

– מה נורא המקרה הזה! – אמרה אסנת אל פילוס – בפיו ובשפתיו הננו כלנו, ואם לא גלה סודנו לאנטיוכוס עד כה, יעשה זאת בעת אחרת ואז אבדנו כלנו!

– לנס היא בעיני כי החשה סטינוש עד עתה – אמר פילוס במרירות – ועתה עוצה נא ציזוס מה לעשות, כי גדולה הרעה הזאת מהראשונה.

– עלינו להגות אותו מן המסלה! – אמר ציזוס – ואם לא נמיתנו אנחנו, ימית הוא אותנו!

– אמנם אין עצה אחרת טובה ממנה – ענהו פילוס – אבל הנקלה זאת בעיניך, גמד? נציב ארם הוא האיש והמלך שמהו עתה לאחד מיועציו והוא לוקחהו ארצה פרס.

– ועל כן עלינו להחיש מותו! – הוסיף ציזוס.

– אם תנסו לשרפו באש כאשר עשיתם בדמשק – אמר פילוס בצחוק מדקיר – כלנו היום מתים!

אסנת נאנחה במרירות.

– לא אבין איך מלט נפשו מיד להבה – אמרה ברוח כהה – ואמנם טובה עתה עצתך, ציזוס; אבל איך נמצאנו. בצאתו החוצה ילוהו משרתו, והיום בבקר ראיתי גם אחד מסריסי המלך הולך עמו.

– ועצה אמנה יש! – קרא ציזוס אחרי רגעי חשוב – הנה רץ בא היום ויבשר למלך כי פוליפוס בא אליו מאנטוכיה, והוא ככברת ארץ מאקבתנא, וכאשר נודע לי נהפך עתה לב המלך עליו לטובה, והוא עושה מחר משתה לכבודו, ובתוך הקרואים הלא תהיה גם אתה פילוס אדוני, האין זאת?

– כן, ציזוס! – ענהו פילוס – המשתה יעשה רק למתי מספר מרבי המלך וגם אני קרוא אליו בארמון־האביב אשר על יד השר דורימון.

– ולא אשפק כי גם סטינוש נקרא אל המשתה – אמר ציזוס – כי גדול הוא מאד בעיני מלכנו ואוהב נאמן הוא לפוליפוס האורח, לכן עשה נא בחכמתך, אדוני פילוס, ישתה סטינוש יין ויערל, או יושם בברותו רוש…

– אך זאת היא עצה העולה על שלחן מלכים! – קראה אסנת – ואני שמעתי כאלה רבות בהמצא איש בחצר מלך אשר כאבן נגף הוא לשונאיו…

– לא אכחד, ציזוס, כי עצתך טובה באשר אין אחרת טובה ממנה – ענהו פילוס אחרי רגעי דומיה – כי אם יחיה סטינוש חיינו תלואים לנו תמיד מנגד והננו כל היום בפיו ובשפתיו לשבט או לחסד.

– ומי יודע את המתרגש עלינו ברגע הזה! – קרא ציזוס – כי מי יבוא בסוד איש אכול־קנאה?!

– עצתך תקום! – קרא פילוס – מות יומת סטינוש והיתה לנו הרוחה!

עוד רגעים מספר נדברו יחד וגם התלחשו חרש, ואחרי כן התפרדו.


* *

ואנטיוכוס העריץ יושב בארמונו ומתענג על רב טובה והוא שבע רצון ונחת.

ה“עבריה” היפה אסתר ממתקת לו רגעיו ויין ישן יצהיל לבו ועתידות נעימים הוא רואה בחזון לבו בהתחתנו עתה במלך פרס.

גם מחכה הוא לבשורה טובה כי הכניע ליזיאש דודו גאון יהודה, כי אין כמהו חכם לבב בהליכות המדינה ושר צבא בשדה קטל; וכבר רואה העריץ בדמיונו ראש יהודה מובא אליו והוא קורא לנפשו בגאון:

– האח, אנטיוכוס! אתה מלך המלכים הכנעת תבל כלה למשמעתך, הס מפני כל הגוים!

רגע הוא צולל במחשבותיו ופוליפוס עולה על לבו:

– האח! – יקרא העריץ – הנני עושה משתה לכבודך, כי שב אפי ממך, ידידי חכם הלבב וגדל העצה! בוא ברוך־יופיטר ואכבדך! אמנם קצפתי עליך על נבאך לי מפלה נמרצת על יד עילם; אבל היא אמנם באה… אות הוא כי חכמת מאד! האח, הנה גם סטינוש החכם ייעצני לקרבך שנית…

המלך מזג לו כוס יין כדרכו ויריקנה אל פיו ופתאם התיצבה תמונת ה“עבריה” נוכח פניו.

– כבר הכנעתי גאותה וגאונה – הוא אומר לנפשו – רגע אשקה נשיקות אהבה ומשנהו ארמסנה כתולעת. אשה יפה היא אשקנה, עבריה היא ארמסנה… האח, אשה ועבריה היא לי ומידה לי תענוג משנה – לנשקה ולהשפילה…

ובעוד הוא הוגה באהבתו ורשעתו ושלישו בא וימציא לידו צרור מכתבים כמשפטו דבר יום ביומו, וישתחו יצא.

העריץ פתחם אחד אחד ויקרא בם ויניחם הצדה, ויהי בפתחו את האחד ויקרא בו, ויתעותו פניו וידיו ורגליו החלו לרעד בחזקה.

– יופיטר! – התפרץ מלבו – האאמין כי אסתר איננה עבריה? האאמין כי דבר לה בסתר את ציזוס הגמד הנבזה? היעלה על לבי כי פילוס שר ארמוני גנב את לבבי, ותחת עבריה הביא אלי אשת זנונים מצרית המתחפשת לאשת אחד החשמונאים?

אנטיוכוס נאלם רגע דומיה ויתבונן שנית במכתב ופניו נהפכו לירקון ועיניו נוצצו כעיני צפעוני.

– אוי לכם זדים, חרדו מפני אנטיוכוס! – קרא ויחרק שן – אם אמת בדברי הספר הזה, הנה המות ימעט מכם! אנכי אמציא לכם מות אחר, מות חדש אשר הישן כאין נגדו!…

וברגע ההוא צלצל בפעמון ושומר ספו חרד אליו החדרה.

– יקרא אלי סטינוש! – הרעים עליו בקולו נוראות.

– למצותך אני, אדוני המלך! – ענהו השומר ויחרד ויצא, ואחרי רבע שעה בא אליו יועצו החדש וישתחו.

– הידעת, סטינוש אהובי, מות חדש אשר יחפיר את הישן? – שאלהו העריץ ברגזה.

– יחי המות הישן, כי גם הוא איננו טוב לב! – ענהו סטינוש – אולם אם חרצת מות חדש על אחד מעבדיך, השאירהו בחיים, הוד מלכות, ותנה לו אשה רעה ובוגדה אשר תפזר דרכיה לנבזה וחדל אישים ועיניו רואות!…

– מה חכמת סטינוש אהובי! – קרא העריץ ויושט לו ידו באהבה – ואתה דע לך יקירי, כי אני מלכך טועם עתה טעם מות כזה!

– מה זה תבענה שפתיך, אדוני המלך! – קרא סטינוש כמשתומם.

– הנה ראית את ה“עבריה” אתי בחדר – דבר אליו המלך – ואני הצגתיך לפניה, ועתה קרא נא את המכתב הזה!

אנטיוכוס הושיט לו את המכתב אשר קבל זה עתה וסטינוש הערום שם עיניו בו, ויקראהו בלחש.

– אל תאמין אדוני המלך במכתב בן בלי שם! – אמר לו סטינוש בכלותו לקרא – ולוא גם כתבו איש אשר נדענו, גם אז לא האמנתי כי פילוס שר ארמונך יעשה עמך נבלה כזאת, וגם על שפלה שבנשות זמה קשה להאמין שתחליף בסתר כבוד מלך בגמד נבזה ונקלה.

– גם אני כמעט לא אאמין אם כנים דברי הספר – אמר לו המלך – אבל עוצה נא, סטינוש, מה אעשה להרגיע את לבי? כי לא אחת קבלתי מכתבי שטנה מאת נעלמים ומצאתי בם דברי אמת.

– בזאת אמנם צדקת, הוד מלכות! – ענהו סטינוש אחרי רגעי חשוב – ועל כן עצתי אמונה לך, כי תסתיר דברי המכתב הזה עמוק בלבך ולא תתן כל תואנה לאהובתך או לפילוס שר ארמונך לחשד כי ידעת דבר מה, ואתה בעצמך ובכבודך, הוד מלכות, תעשה כחכמתך להסתר בחדר אהובתך כאשר אורך, וראינו איך יפול דבר!

העצה ישרה בעיני העריץ וישת כוס יין לחיי יועצו החדש וגם לסטינוש מזג כוס וישת לחיי מלכו וברגע ההוא הודיעוהו כי פוליפוס הנה בא והוא מחכה לו באולם.

סטינוש יצא והמלך צוה להביא אליו את אורחו אשר כבר חכה לבואו מיום אתמול.

– ברוך בואך פוליפוס! – קרא אליו המלך במאור פנים בבואו אל לשכתו, ויושט לו ידו באהבה.

– אכבד מאד לעמוד שנית לפני מלכי! –ענהו פוליפוס וישתחו וישק ידו.

המלך רמז לו לשבת נכחו על הכסא ופוליפוס מלא מצותו בחרדת כבוד.

– מדוע פניך כה דלים ורעים? – שאלהו אנטיוכוס בשפת רצון בהתבוננו בו – האמנם לא הבאת אלי בשורה?

– מה שמחתי לוא מצאה ידי לבשר למלכי אך טוב ושלום! – קרא פוליפוס בפנים נזעמים – אבל לדאבון לבי לא איש בשורה אנכי היום!

– אמרתי איש טוב יבשר טוב – ענהו המלך – אבל לא כן עשו המקרים, ועתה ספר לי מה קרה פוליפוס?!

– מה כבד ממני לבשר רעה למלכי! – אמר פוליפוס באנחה – אבל לא אוכל כחד אותה תחת לשוני, כי אמנם היא באה ונהיתה וליזיאש נגף במלחמתו את היהודים!

– שמים נפלו עלי! – קרא אנטיוכוס ויספק כף על ירך – הגם ליזיאש גדל העצה וגבור החיל נגף במלחמה? הנה ששים אלף גבורים לקח עמו!

– וכלם הכו מכת מות מיד יהודה המכבי! – נאנח פוליפוס – ושבי מלחמה הנמלטים מחרבו מספרים כי באשמת ליזיאש היה הדבר, כי בשגעון נהג את חילו מול פני האויב ולא בחשבון הכריעם לטבח, ולא שמע בקול יתר שרי הצבא אשר הזהירוהו מן הרעה. ועתה הוא תולה אשמתו במניליאוס הכהן, אשר נתן לו גדוד קטן להלחם ביהודה וגם עשה משלחתו באמונה, כי עבד נאמן מניליאוס למלכי ולארצו!

– אוי לי, אללי! – צעק אנטיוכוס – ממשמע אזני איך אחיה?!

– אוי ואבוי לנפשי – הוסיף פוליפוס להתאנח – איך אראה ברעה אשר הסבותי למלכי? ועלי עוד להוסיף, כי בשגעון נצל ליזיאש גם את מקדשי היונים, כי כשודד התנפל על היכלי הכהנים, ותחת באר לעם בלשון רכה, כי על ממלכת יון לעשות זאת מפני חמת המורדים, נער את מקדשיהם באף ובחמה ויהרוג את כל איש הנועז לשאול על מה הוא עושה זאת, ועתה אף הכהנים והעם בוער כאש על ממלכתנו, ולוא התנער עתה דימיטריוס ממקומו, כי אז קמו כאיש אחד חברים להסיר עול ממלכתך מעליהם…

– האם לא יומת ליזיאש עוכר ממלכתי?! – קרא המלך בחמה שפוכה ויחרק שן.

– אל נא באפך, הוד מלכות! – התחנן אליו פוליפוס בשפתי מרמה – כי כבר זקן האיש וכחו אין אתו.

– ומדוע קבל עליו את העבודה הזאת מיד גורגיאש? – רעם המלך.

– אל נא תשכח, מלכי, כי כבד לאיש שבת מכבוד המושט לו – אמר פוליפוס – הנה ליזיאש דודך כבר הסכין מנעוריו לנצח אויביו במלחמה, ויאמר בלבו כי גם עתה הפעם יצליח, ומה גם בחיל רב כששים אלף גבורי מלחמה!…

– הנה כי כן הוא, פוליפוס! – נאנח אנטיוכוס במרירות – אנכי הסבותי את הרעה כי הופעתי על עצת גרגיאש לתת את המלחמה ביד ליזיאש, ועתה הנני ברעתי, כי מה יאמרו עתה הגוים והממלכות אשר כבשתי? האם לא ינסו לפרוק עלי מעל צוארם?

פוליפוס שמח עתה בלבו לאיד מלכו, כי עברתו שמורה לו זה כמה על אשר נתן את בנו ביד ליזיאש לאמנו ולא בידו, ועל אשר הכלימהו לפני צאתו למלחמתו על עילם, ועתה רואה פוליפוס נקם גם בליזיאש אויבו, כי נפל בעיני המלך לבלי קום ועתה ישוב הוא, פוליפוס, לגדולותו ועוד יגדל וירום מקדם.

– אמנם כן, הנני רואה עתה את מלכי ברעה גדולה – אמר פוליפוס ברוח כהה.

– ומה אעשה פוליפוס, לרוחתי? – שאל המלך בנפש מרה – הנה אם יעור דימיטריוס עתה ממקומו, כאשר אמרת, אין לי אנשים ואין גם כסף לכלכל המלחמה…

– הנה תעשר עתה, מלכי, תמצא הון לך בהתחתנך במלך פרס – נחמהו פוליפוס – ולמה תחבל נפשך בדאגה ועצבון?

– ירא אנכי פן בהודע לדריוש מפלת ליזיאש, לא תבעתהו עוד אימתי.

– לא מיראתך אותך, מלכי, כי אם מרב גדלך מתחתן בך מלך פרס – החניפהו פוליפוס – ומגדלך לא נעדר מאומה אם לא עלתה בידך גם הפעם להשקיט מרד היהודים בארצך; אבל לוא לעצתי תשמע, מלכי, כי עתה יעצתיך לעשות דרכך ארצה פרס עתה, כי ברבות גדלך ועשרך לא יהין דימיטריוס להרים ראש.

– צדקת מאד, פוליפוס! – קרא המלך ופניו צהלו – אבל זה לא כבר שלחתי מנחתי אל צפרורית, וטרם שב מלאך פני אשר אדמה כי הודיע גלוי בשמי כי עוד ירחים יעברו לפני בואי ארצה פרס.

– איש לא יביאךָ בחשבון, אדוני המלך, על מעשיך, ובמהרך לבוא ולהתחתן בדריוש לא תחטא לאיש, ומזה תבואתךָ טובת משנה, כי מלבד אשר יירא עתה דימיטריוס מפניך כאשר אמרתי לך, מלכי, הנה תמצא ידך להלחם ביהודים הארורים וגם חיל משמרת יעמוד על ידך על כל צרה שלא תבוא…

– מה רבה חכמתך פוליפוס! – קרא המלך בהושיטו לו ידו באהבה – הנני עושה כעצתך והולך ארצה פרס עוד בשבוע הזה! התלוני על דרכי, פוליפוס?

– בכל חפץ לבב! – קרא האורח.

– וגם סטינוש נציב ארם הולך עמי – אמר לו המלך.

– מה טוב ומה נעים! – אמר פוליפוס – אחד ממבחר אוהבי הוא ואני אוהב ומכבד אותו מאד על חכמת לבו.

– ובערב הזה הכינותי משתה לכבודך – דבר אליו המלך בשפת רצון – ושרי מלכותי יחלקו לך את הכבוד אשר לך יאתה.

– במה אכף לך אדוני המלך! – קרא פוליפוס וישק ידו בחרדת כבוד.

* *

שמח וטוב לב שב סטינוש אל מעונו בחצר המלך ונעמן משרתו אשר חכה לו בחוץ, בא אליו החדרה.

– מכתבך עשה משלחתו באמונה – אמר לו אדוניו – ואתה דע לך, נעמן, כי עשר רב אעשירך וגם משרה גדולה אמציא לך בבית המלך, אם תמצא ידך להודיעני עת הועד ציזוס ואסנת בחדר אחד.

– בטח בי אדוני כי לא יסתרו מנגד עיני – ענהו נעמן בבטחה – אבל אעירך, אדוני, כי עליך עתה להזהר מפני אסנת וגם מפני פילוס שר הארמון, כי לא אפון כי יתאמצו להגותך מן המסלה בראותם כי בפיך ובשפתך הם לחיים ולמות…

– חכם לבב אתה, נעמן! – קרא סטינוש בשמחה – הרעיון הזה עלה על לבי בשובי זה עתה מבית המלך, ועל כן גמרתי אמר לבלי צאת החוצה בלעדיך וגם היום בערב אקחך אל המשתה אשר יעשה בבית המלך לכבוד פוליפוס וגם איש אחד או שנים משרי המלוכה ישימו עיניהם עלי ועל פילוס.

– ככלב נאמן אשמרך, אדוני! – קרא נעמן – ואתה היה נכון בטוח כי לא יקרך רע בהתהלכי אני על ידך.


 

פה    🔗

כשתים שעות אחרי צאת שרה וגדוד פרשים עמה ממצודת חברון, ושני רצים בסוסים הגיעו אל שער המצודה ויגשו אל שומר החוץ ויקראו:

– בשם אלהים, מהר והעיר את אבצן משנתו כי דבר נחוץ לנו אליו!

ובתתם לו אות כי מצבא המכבי המה, נתנם לבוא פנימה ועד מהרה יצא אליהם אבצן.

– שנינו מחיל יהודה אנחנו – דבר אליו אחד מהם – שמי לוי ושם רעי אליפז, והוא מרגלנו חרש אשר מהלכים לו במחנה אויבינו היונים והמתיונים, ואתה הואילה נא להזהיר את יהודה גבורנו בשמנו לבל יהין ללכת בית־אל מבלי גדוד שומרים לראשו.

– ומה הנסבה? – חקר אבצן.

– הגד ליהודה בשמי – אמר לו אליפז – כי נודע דבר לכתו לאלקימוס וישלח אנשים ממצודת אקרה להרגו בדרך.

– ויהודה כבר הלך מפה – ענהו אבצן.

– ולא לקח גדוד לשמרו? – שאלהו אליפז ברגזה.

– רק דניאל לבדו אשר ישב פה אתי נלוה אליו, כי לא חפץ גבורנו במלוים זולתו.

– לוי! – אמר אליפז אל רעהו בקול רועד – ירא אנכי אם לא יביא לנו הבקר הבא שמועה נוראה!

– אל תיראו, אחי! – נחמם אבצן – תקותי באלהי ישראל כי לא יקרהו רע, כי שלחתי גדוד רוכבים אחריו.

ויספר להם אבצן מה הניעהו לעשות זאת ויתפלאו האנשים.

– ומי היא הנערה ההיא? – שאלהו לוי.

– הגידה לי כי שרה שמה וכי מאהבתה את עמה היא מרגלת במתיונים ותבא אלי לקדם את פני הרעה, אבל לדאבון לבי כבר הרחיק גבורנו ללכת מפה ואפון מאד אם השיגהו הגדוד אשר שלחתי אחריו.

– ואיפה עתה הנערה?

– היא רצה עם גדוד הפרשים בכרכרה אשר באה בה ממצודת אקרה.

– מה נפלאת הנערה ההיא בעיני! – קרא לוי.

– ואני אמנם שמעתי כי נמצאה נערה חכמה במצודת אקרה – אמר אליפז – אבל חשבתיה למתיונת.

– וטרם נודע גם עתה הלנו היא אם לצרינו – אמר לוי.

– לנו היא! – קרא אבצן45 – ומי יתן והיו לעמנו בנות רבות כמוה, ואני לא ראיתי גם בגברים איש נלבב כשרה אחותנו!

– האמנם שרה אהובתי היא? – חשב לוי בלבו – האאמין כי במצודת אקרה היא יושבת?!

– לא עת חקור לנו עתה, כי אם עת להציל את גבורנו! – אמר אליפז – ואני ירא מאד אם לא נפל ביד מבקשי נפשו; קום, לוי, ונרכבה בדרך בית־אל וידענו אל נכון מה קרה את גבורנו בדרך הנורא הזה!

עד מהרה הרעישו את סוסיהם וירוצו כעל כנפי רוח.


* *

ויהודה רדף אחרי המתיונים אשר ארבו לו בדרך בית־אל וישג בין ההרים את גדוד הפרשים ובו כארבעים איש מגבורי אלקימוס, ויך חצים לפי חרב, ואלה אשר לא התיצבו בפניו וירדו מעל סוסיהם וישליכו נשקם מעליהם, השאיר בחיים, ויצו להביאם בית־אל ולגלח חצי ראשם ולכרות את מדויהם ולשלחם אל אלקימוס אדוניהם ירושלימה אל מצודת אקרה.

כעלות הבקר הגיע יהודה בית־אל, וישכן את גדודו ושבויי המתיונים מחוץ לעיר, והוא בא בלוית דניאל ושרה ביתה לאה דודתו אשר כבר קמה משנתה ותעמד בפאת מזרח ותתפלל תפלת שחרית.

בשמחת נפש קדמה הזקנה את פני יהודה ותשקהו בדמעות גיל.

– עליך, יהודה, התפללתי זה עתה! – אמרה אליו לאה בקול נעים.

– וגם שמע אלהים תפלתך וישלח לי עזרתו מקדש ביד הנערה הזאת! – ענה אותה יהודה בהורותו על שרה – ולולא היא, כי אז יכלו לי אויבי.

– ברוכה תהיי לה'! – אמרה לה לאה במאור פנים – ומה שמך, נערה יקרה?

– שמי שרה – ענתה הנערה בענוה.

– ישימך אלהים כשרה אמנו ברכה בקרב הארץ! – ברכתה הזקנה באהבה – ועתה שבי אתי ואכלת לחם על שלחני.

– רב תודות לך זקנתי הישרה! – ענתה שרה בענות צדק – מי מלל לי אכבדה לשבת בבית אחד את גבורנו יהודה ולאכול אתו לחם!

– ומי את, נערה ישרה, אשר הצלתיני מכף מבקשי נפשי? – שאלה יהודה במאור פנים.

– עבריה אני – ענתהו שרה ברגש – וקנא קנאתי קנאת עמי העשוק בראותי אויבו מחוץ, עם שובב עובד אלילים, אוכלהו בכל פה, ואחים בוגדים מבית, זרע מרעים ובנים כחשים, עוזרים לרעתו, ואמר אל לבי לא נופלת אני מאחי הגברים הנלחמים בעד עמם ואלהיהם, ואם לא יקבלני אדוני המכבי בתוך צבאותיו לעזר לו בכח ידים, הבה אעזרהו בכח תבונתי, ואגנב את לבב אלקימוס ואחיו המתיונים להאמין בי, ובהודע לי נכלי הרשעים, כי הם כורים רעה לגבורנו רוח אפנו משיח ה' מהרתי לקדמה, ומה מאשרה אני עתה בראותי כי חפץ ה' בידי הצליח להציל את ידידו משחת.

– הידד! – הידד! – קרא יהודה וימחא לה כף – במה אכף לך נערה ישרה! מי יתן ורבו בגברים כמוך, כי אז כבר הכנעתי את היונים עד רדתם! ואת, שרה הישרה בנשים, הגידי לי באיזה משרה אמלא את ידך אשר תרצה בעיניך?

– לא אבקש דבר – ענתהו שרה – כי אם לשוב בכרכרתי אל מצודת אקרה, כי זאת משרתי: להזהיר את אדוני המכבי משחיתות פועלי און.

– ולא יבולע לך בשובך עתה אל אלקימוס? – שאלה דניאל.

– אמונתו רבה בי, ואני אדע איך לכלכל דברי.

יהודה התפלא על חכמת הנערה ועל רוחה הכביר.

– כאחות היא לפנינה בחכמה, ביפי ובגבורה – הגה לבו וענן עצבת כסה את פניו המאירים – אהה, מי יתן ידעתי איפה את עתה, כי אז כעל כנפי נשרים חשתי אליך, אהובתי!

כחצי השעה עבר ושלשתם, יהודה דניאל ושרה, ישבו אל השלחן ויאכלו יחד את ארוחת הצהרים אשר הכינה להם לאה.

יהודה הלך אחרי כן לנוח בחדר לבד ודניאל יצא החוצה לתת מספוא לסוס אשר ברכב שרה, כי אמרה לשוב אל מצודת אקרה אחרי נוחה כחצי היום מדרכה, ויהודה החליט לשלוח אחריה אחד מאנשי חילו אשר ילונה עד שערי ירושלם.

ותבוא גם שרה אל חדר לנוח והנה אליפז ולוי באו הביתה.

– שלום לך לאה הישרה בנשים! – קרא אליה אליפז – ומה נכבד היום! בהגיעני אל קצה העיר נודע לנו כי נצל גבורנו המכבי ממות והוא בא בשלום אל ביתך.

– כן אדוני, שלום לגבורנו והוא ישן פה בחדר – ענתהו הזקנה ופניה צהלו – אבל הידעתם ביד מי עשה ה' את התשועה הגדולה?

– עוד במצודת חברון שמענו – אמר לוי, כי נערה עבריה ושמה שרה, באה להגיד כי אנשי בליעל אורבים לדמו בדרך בית־אל, והיא אמנם הצילתהו, האין זאת?

– כן, אדוני, בידה שלח ה' את התשועה הגדולה!

– ומה אחפוץ לראותה! – קרא לוי – כי ידעתי נערה אחת ושמה שרה אשר נעלמה פתאם מבית אחד ממיודעי בירושלם וגם היא נערה טובת שכל וכבירת רוח…

עוד לא כלה דבריו ודלת החדר נפתחה ושרה נראתה על המפתן.

– הנה זאת היא! – התפרץ מלב לוי – האח, שרה! שרה!

– לוי! – קראה שרה ותרץ לקראתו – מה נפעמתי הפעם לראותך פה! הנה ידעתי כי בצבא גבורנו המכבי אתה עובד וגם עשית חיל במלחמה, ואני זה כמה חפצתי לראותך…

– ועתה הנני! – שסעה לוי ופניו צהלו – כבר בקשתיך בבית פלטיאל בירושלם ויגידו לי כי נעלמת עם נעלמים, ועתה אבין פשר דבר…

– קנוא קנאתי לעמי… אבל הגידה לי, לוי, הנה שנים יצאתם מעיר גמלא, אתה ושלום רעי, ואיפה הוא עתה?

– אף כי לא אחת גמר לוי בלבו להגיד לה כי שלום מת ועיניו ראו בהקברו, לא נתנהו עתה בר לבבו לשקר.

– צר לי מאד להודיעך כי שלום אבד בדרך, כאשר כבר הגיד לך פלטיאל בשמי – ענה אותה לוי ברוח כהה – ואני כבר נואשתי מראותו עוד בחיים.

– ואני תקוה כי עוד אשוב אראהו! – קראה שרה בבטחה.

– מי יתן ותבא תקותך, שרה היקרה! – אמר לה לוי בעצבון לב – אבל מה יכאב לבי להשמיעך כי אנכי כבר ספדתי לו כמת, כי חוזה עשה עמי לשוב אלי ביום השלישי אל מקום פלוני אלמוני ואם לא יבוא למועד אות הוא כי מת, והוא לא בא, ולמן היום ההוא עקבותיו לא נודעו…

– אהה, שלום! שלום! – נאנחה שרה – לבי יאמר לי כי חי אתה והנך בקרב צרה!

הזקנה ודניאל נחמו אותה בדברים, כי עד מהרה ישוב אליה, ולא ידעו כי כחצים שנונים תנחומותם בלב לוי, החפץ עתה במות רעהו באהבתו את שרה אהבה עזה.


 

פו    🔗

בפיק ברכים יצא הרקילוס מעם פני המלך דריוש ובלבו סער מתחולל. אנה יוליך את חרפתו? הנה כרה שוחה להעבריה אשר נהפך בה, וכמו ממרום ירד פתאם עד נאמן עונה כחשו בפניו והיא מוצלת! והוא? הרקילוס אשר זה עתה נבקע אורו, אשר זה עתה גבה ונשא ועתיד מאיר שעשע לפניו, שפל בן־רגע עד שאול ולא יקום עוד אחרי נפלו, כי די הגה אחד לא־נעים על אודותיו מפי דריוש, להבאישו באנטיוכוס כי יגרשהו בחרפה מעל פניו או גם יכריעהו לטבח.

– ארור יום בואי הנה! – קרא בחרוק שנים בצאתו נפעם מחצר המלך – כי לולא פגשתי פה את הנחש היפה, כי עתה לא קרני האסון הזה! ועתה אנה אלך…

– אתי תלך אל בית־היין! – שמע פתאם קול מאחריו ובהסבו את פניו ראה כי הוא קיוס משנהו, אחד ממלויו אשר שלח אנטיוכוס עמו ארצה פרס.

– האח, אשמח עתה לראותך! – קרא הרקילוס – ומה אודה את יופיטר, כי הקרך לפני לשפוך את לבי…

– ואני רואה מחזות פניך, אדוני – ענהו קיוס – כי לבך מלא על כל גדותיו…

– מכאובים קשים ומרים! – נאנח הרקילוס.

– אתפלא מאד! – קרא קיוס – כי מי מאשר כמוך!

– אמור, קיוס, מי אמלל כמוני!

– מה יגדל תמהוני לשמוע זאת מפי האיש אשר ההצלחה שמה בין כוכבים קנו…

– וכבר שפלתי עד שאול תחתית.

– הנה בית היין! – קרא קיוס – ישתה אמלל וישכח עצבו; קומה ונבואה, נשתה ושמעתי מה בפיך!

ובדברו אחז ביד הרקילוס ההולך אתו ויביאהו אל בית היין וישבו באחת הפנות, ואחרי תת קיוס צו להביא לו שני בקבוקים וכוסות, פנה אל הרקילוס.

– עתה ספר לי, אדוני, מה קרך – אמר אל רעהו אשר ענן תוגה העיב פניו.

– מקרה נורא מאד – ענהו הרקילוס בשבר רוח – כי מצאתי בבית דריוש את פּנינה אשר ברחה מבית המלך ואשר ידעת כי אהבתיה בכל חם לבבי; ואחרי דברי על לבה והיא השיבה פני בחרפה, עניתי בה בקנאתי עד שקר בפני המלך ובתו, ויבא שר אחד מרואי פניו ושמו בגתן אשר ראית בליל המשתה, ויען כחשי בפני ויגרשני דריוש מעל פניו בחרפה…

– אמנם אסון נורא הוא – אמר קיוס במזגו שתי כוסות מן הבקבוקים אשר הביא להם המשרת זה עתה – אבל עד מהרה ישכח מלבך בשובך אל ארצך.

– האמנם לא יגלה זאת דריוש למלכנו?

– הלא נהפוך הוא! – קרא קיוס בפנים צהלים – מהמקרה הזה תבואתך טובה, כי יגדלך וירוממך המלך אנטיוכוס מעלה, מעלה.

– איכה? הגד! – קרא הרקילוס ועיניו נוצצו.

– בואה אל מלכנו וספר לו כי באהבתך אותו הקרבת לו כבודך וישר לבך בארץ פרס, והיה כי ישאלך מה זאת: ואמרת לו כי מצאת את העבריה המבישה אשר ברחה בלילה מארמונו, בהיכל מלך פרס, ובאשר היטב חרה לך על עזבה אותו, מלך עול ימים ואבי מלכי ארץ,ותלך לנוע על מלך זקן, קטן וחלש ממנו, ובהודע לה כי הוא מתחתן בו, נסתה להבאיש ריחו בעיני צפרורית בתו, לא יכולת אתה עבדו הנאמן להתאפק ותען בה עד שקר להצמיתה, אולם נוקשת באמרי פיך ותגרש בחרפה מחצר דריוש…

– עצתך, קיוס, טובה כעצת אלהים! – קרא הרקילוס ויושט לו ידו – ומה מאשר אני כי נקרית עתה לקראתי! כי דלל מקור מחשבותי מעקת לבי וכאיש אובד עצות תעיתי ברחוב.

קיוס הריק כוס יין אל פיו וגם הרקילוס שתה עמו, ובעת שתותם נפתחה הדלת ובגתן ושנים מרעיו באו אל בית־היין.

פני הרקילוס נפלו בראותו את האיש אשר בגללו יצא בחרפה מעם פני המלך, ועתה זכר כי עוד הועידהו להלחם עמו בחרבות או באגרוף.

– הנה האיש אשר בשלו גרשתי מבית דריוש! – לחש באזני קיוס בהראותו באצבעו אל הפנה אשר ישב בה בגתן ושני רעיו בין אנשים רבים אשר ישבו על שלחנות קטנים וישתו וישוחחו.

– כן, זה הוא האיש ואנכי אכירהו! – ענהו קיוס.

– ואני אנקמה עד מהרה מאויבי זה! – אמר לו הרקילוס.

– עצתי אמונה לך לבל תשאף נקם – ענהו קיוס – כי אם נלכה ונשובה עד מהרה אל מלכנו.

– אבל הוא יאלצני למוד לו כפעלו, כי הועידני לעיני המלך ובתו למלחמת־בינים, ואתה הלא ידעת כי אוכל לו והכיתיו…

– אמנם גבור חיל אתה אדוני ומהלל בפי כל יודעי מלחמה; אבל טרם ידענו מי ינצח את מי, כי בלי שפק יודע גם אויבך לתפש חרב בכף, ולולא זאת לא קראך לקרב.

– ואני אמיתנו ככלב! – אמר לו הרקילוס בשתותו מן היין אשר לפניו.

– נשתה ונשכח מלחמה! – אמר לו קיוס במלאו את הכוסות הריקות46 – כי עלינו לשוב אל ארצנו.

ובעוד הוא מדבר ואחד משני רעי בגתן נגש אל הרקילוס.

– ראינוך בא הנה ונבוא אחריך – אמר לו האיש – והנה בגתן שואל אותך מתי תראה עמו פנים?

פחד לא ידעו שחרו נפל על הרקילוס אשר התהלל זה עתה כי ימית את אויבו ככלב.

– מדוע אתה מחשה? – שאלהו האיש בקול רם אשר הגיע אל אזני כל הנאספים בבית־היין – מוגי לב לא יבואו אל חצר מלך פרס!

– ועל כן גרש משם! – קרא בגתן מרחוק.

הרקילוס התנשא כנשוך נחש ממקומו.

– את מי חרפת וגדפת, כסיל?! – קרא בשצף קצף וירץ לקראתו ושני אגרופיו נשואים ונכונים להמטיר מהלומות.

– את האיש אשר לו תמעט כל גדופה! – ענהו בגתן ויתיצב נכחו.

קיוס התיצב בין שניהם.

– הרגע הרקילוס – אמר לו – כי לא פה המקום.

– אמנם לא פה המקום – אמר בגתן – אבל נצא נא השדה!

בתוך הנאספים בבית קם שאון ויתיצבו ויסבו את שני המריבים.

– קיוס! – קרא הרקילוס אל רעהו – התיעצני להשפיל כבודי ולהתראות פנים את האיש הזה?

– ומה כל הריב? – התערב קיוס בין שניהם – האם לא חרפה היא לשני אנשים גדולים להתקוטט על לא דבר? שלום אעשה לכם ושתינו יין יחדו!

– הידד! הידד! – קראו אחדים.

– היו עדים! – קרא בגתן – כי לא יחפץ מוג לב זה להלחם כאיש חיל באיש מצותו וישם את רעהו לרודף שלום!

– חרפה היא! – נשמעו קולות הרבה.

– ומי הגיד לך זאת? – קרא הרקילוס – הנה אני אקראך עתה לקרב!

– זאת חפצתי לשמוע! – אמר בגתן – ובגלל זאת באתי עתה הנה!

– הידד! הידד! – קראו כל הנאספים.

– הנני שותה לחיי הנלחמים! – קרא אחד מהם וישא כוס.

– הידד! הידד! – הוסיפו כלם לקרא, ועד מהרה הרימו כלם את גביעיהם וישתו לחיי המריבים.

– פה יחרץ מתי ואיפה ילחמו! – אמר אחד מרעי בגתן.

ועד מהרה קראו כלם עצרה, ואחרי חצי השעה נועד מקום המלחמה בשדה מחוץ לעיר וגם נחרץ כי ילחמו בחרבות שלופות ועוד ביום ההוא בשעה הרביעית בערב.

– אל תוסיף לשתות! – הזהיר קיוס את הרקילוס בראותו כי הוא שב אל השלחן ומוזג לו כוס – האם לא ראית כי איש מצותך יצא מפה מבלי שתות?

– ולי יעזור היין להמיתו ככלב! – אמר הרקילוס – ועוד תראה זאת בעיניך, קיוס!

– ואני לא אתנך לשתות היום הרבה! – אמר לו קיוס – כי לא על נקלה תמיתהו כאשר תחשוב, כי רואה אני מתנועות גוו ומכל הליכותיו כי גבור חיל הוא וחרוץ במלאכת הקרב.

ואמנם לא שגה בו קיוס, כי הראה בגתן נפלאות גדולות במלחמתו את הרקילוס ביום ההוא בערב, ואף כי היה הרקילוס איש חיל מנעוריו, ולא אחת נצח מתנגדיו47 בקרבות כאלה בימי חייו, אבל עתה הפעם קצרה ידו וקצרה חרבו מנגוע אף פעם אחת באיש ריבו אשר נטה מפניו בכל עת אשר אמרו הרואים מצאהו; אולם הרקילוס החטא פעם אחת מנטות מפניו, ותבא חרבו אל לבו ולא שנה לו בגתן כי נפל הרקילוס ארצה, ובמהר אליו עדי הקרב מצאוהו מת.

– עתה סר עונך! – קרא בגתן – שאוהו העירה וקברוהו בכבוד!


 

פז    🔗

– נבוך מתהלך עתה אלקימוס הכהן בחדר משכיתו אשר במצודת אקרה. הנה גם את ליזיאש הגבור הנערץ המהלל בגבורתו ונצחונותיו בפי כל עם יון, נצח עתה יהודה המכבי, ועוד מעט ויחוגו היהודים בשמחה את חג התשועה הגדולה בירושלם אשר שבה לתחיה ושערי המקדש יפתחו וישובו כהנים לעבודתם וישוב ישראל לכבודו, והוא, אלקימוס, וכל מעריציו יעטו בושה וגם תקומה לא תהיה להם בכל ארץ יהודה.

אמנם יודע הוא כי לא יחשה אנטיוכוס ויחגור כל כחו להשמיד את כל עם היהודים על המרד הזה, אבל היום ההוא עוד ירחק חק, ומי יודע אם גם תעשינה ידיו תושיה, אחרי כל הגבורות אשר הראו היהודים עד הנה…

ואם אמנם יודע הבוגד הזה כי לא ישלח יהודה עתה ידו במצודת אקרה אשר הכיל כאלפים מתיונים חגורי חרב ואלף איש מגבורי יון מלומדי מלחמה והמבצר חזק ויש בו אכל למכביר, בכל זאת יחרד לבו ויחוש עתידות לא־טובים לו ולאחיו בני מפלגתו.

ואחרי הודע לו מפי הבוגד יוחנן הענתותי כי עולה יהודה בית־אל, עלה רעיון על לבו כי עת מצוא היא להמיתו בדרך.

והנה עתה הוא מתהלך קדר בחדרו אחת הנה ואחת הנה ומתפלא מדוע טרם שבו אנשיו.

– הפעם האמנתי כי תמצאהו ידי – הוא אומר אל לבו – אבל כאשר אחזה לי היתה תקותי לאכזב.

הדלת נפתחה ועבדון אחד מנכבדי המצודה ואיש עצתו בא אליו החדרה.

– מדוע כה רעים פניך היום? – שאל את אלקימוס וישב על הכסא.

– האינך רואה כי טרם שבו האנשים? – שאלהו אלקימוס ברוח נכאה.

– הבל נדף! – קרא עבדון – נכון לבי כנכון היום כי כבר הומת יהודה!

– ומדוע טרם שבו?

– בשבתנו בית לא נוכל לשער מה שיעשה בחוץ ומה גם בדרך כזה – נחמהו עבדון – ולפי חשבוני עליהם לשוב היום בערב או מחר בבקר.

– ואני אתפלא מדוע טרם שבו שני מרגלינו נפתלי וזבדיה אשר שלחנו לעורר חרש את אחינו להפריע את עם היהודים מבוא ירושלימה אל החג.

– הנה אודה כי על זאת אני מתפלא גם אנכי – אמר לו עבדון – אבל ראה נא ראה – קרא פתאם בהורותו החוצה דרך החלון – הנה זבדיה בא!

פני אלקימוס הקודרים צהלו מעט, ובעוד רגעים מספר בא אליו זבדיה החדרה ועל פניו צלמות.

– מה היה לך זבדיה כי כה קדר שחות? – שאלהו אלקימוס בדאגה.

– אהה, לא איש בשורה אנכי לך היום! – ענהו זבדיה בקול רועד – כי נתפש נפתלי אחינו ביד יונתן המכבי ולא ישוב עוד אלינו!

– אהה! – התפרץ מלב אלקימוס ויספק כף.

– ומדוע לא נזהר? – שאלנו עבדון.

– אני והוא נזהרנו מאד – נאנח זבדיה – אבל אחד ממרגלי היהודים רגל בו וימצאו בחיקו ציורים מספר ממסתרי מצודת בית־חורון.

– לא אפון כי יחרץ עליו יונתן משפט מות – אמר עבדון ברוח כהה.

– ועלינו להצילו! – קרא אלקימוס אחרי רגעי דומייה.

– מי יתן ויכולנו לעשות זאת! – נאנח זבדיה.

– לולא יכולנו – אמר אלקימוס – כי אז לא אמרתי עלינו להצילו.

– ואני לא אראה כל דרך – אמר עבדון.

– אם לא נוכל עשות זאת בכח ידינו – הוסיף אלקימוס – עלינו לעשות זאת בשכלנו! מהר זבדיה וקחה לך כעשרים או שלשים בני חיל וצא העירה ושים לך מארבים ברחובות וצודה לי אחד או שנים מצבא יהודה והביאם הנה והיו לערבון בידי!

– עצתך טובה ונכונה! – קרא עבדון.

– ואני אשלח אז להגיד ליונתן – הוסיף אלקימוס – כי אם לא ישב לי את נפתלי אוקע את השבוים על מגדל המצודה לעיני כל אנשי ירושלם!

– אמנם לא על נקלה יעשה דבר כזה – אמר זבדיה אחרי רגעי חשוב – אבל לא אפון כי תמצא ידי לצוד לך אחד או שנים מצבא היהודים.

– ומה טוב כי יהיו השבוים פקידי צבא אשר שם להם במחנה ישראל! – אמר אלקימוס – ואתה קח לך חמשים איש וארבת במסתרים לאשר יפגשו בדרכך ואני יודע נאמנה כי חפצי בידך יצליח!

זבדיה השתחוה לו וימהר ויצא.

– הנה כי כן – אמר אלקימוס אל עבדון בצאתו – כל דעה נשגבה לא תצא לפעלה מבלי עמל ותלאה ומלחמת איש ברעהו, ועוד ישפכו דמים לרב עד אשר נצליח לפקוח עיני העברים העורים להתבולל בעם יון ולהסיר מעליהם חותם “עם סגולה”…

– את מי תגיד מלין?! – קרא עבדון – הגם לי תאמר, אלקימוס, כי הנך נלחם על “דעה נשגבה” אשר תחיך? אני רואה אותך בעצם תארך מבלי מסוה “דעה” על פניך, כי נכספת עד כה לכהונה הגדולה בישראל, ועתה הנך משתוקק למשרה גבוהה בממלכת יון וגם תמצאנה אם תביא את ראש המכבי אל אנטיוכוס, או ישקיע אש המרד בעזרתך, ואני האמת אגיד לך כי אינני בוטח בצדקת היונים ולבי יסיתני לשפק אם יכירו פעלנו אחרי נצחם את היהודים, ואם גם לא ידו אבן בנו באשר ממי יהודה יצאנו…

– כדבר אחד היהודים תדבר הפעם, עבדון! – קרא אלקימוס בקצף.

– אני מדבר את אשר יחוש לבי! – ענהו עבדון – ויש אשר יעלה על לבי: מדוע נלך נגד הזרם? הנה סר צל מלכות יון במלחמתה את יהודה המכבי, נושט לו יד עזרה ונדכאנה כליל והיינו עם לבדד ישכן מבלי משא מלך ושרים, ואיש גדול כמוך, אשר חננו אלהים כשרונות מנהיג, יבקיע לו תמיד דרך העולה מעלה וגם ראש שונאיך יהודה לא ידח מפני48 איש גדול עצה וחכם לבב כמוך, והיה הראשון אשר יושט לך ידו ויקרא אחי אתה אלקימוס!

– עבדון! – קרא אלקימוס בהתנשאו ממקומו ועיניו בערו כשני לפידי אש – הבהקיץ ולא בחלום אתה דובר בי? האאמין כי נהפכת לבוגד במפלגתך?!

– חלילה לי מעול! – אמר עבדון – אבל הן ידעתני, אלקימוס, כי לבי ערום תמיד נגדך, ואני לא אסתיר מעודי מחשבותי מאיש, ועל כן אשנה לך כי עלינו להתבונן אל העתיד, ואם נראה כי אין תקוה למלכות יון להכניע את היהודים, עלינו לשחות עם הזרם, כי לא מרב חכמה התחברנו ליונים כי אם מרב עמל, כי נלאינו נשוא חרפתנו כל היום על דתנו…

– רב לך, עבדון! – שסעהו אלקימוס בקצף – ולולא ידעתיך למתוכח אוילי אשר להרע אין אתך כי אז שלחתיך מתוך המצודה!

עבדון חפץ לענות, אבל ברגע ההוא נפתחה הדלת ושרה באה החדרה.

– האח! – קרא אלקימוס – את מי אני רואה?! הנה שבת ובשורה בפיך כי הומת המכבי! האין זאת?!

– אהה אדוני! – התאנחה שרה ולא יספה, כי ישבה על הכסא ותשנה פניה כמתעלפת.

אלקימוס ועבדון מהרו אליה ויחלו להניעה כה וכה ולעוררה לתחיה.

– אהה, מים!… מים! – נשמע קולה בכבדות.

עבדון נחפז אל החדר השני ויבא עד מהרה צלחית מים ויזרק על פניה ויגע מעט על שפתיה ושרה נעורה לאטה ותבט כה וכה כמתפלאה.

– אהה, איפה אנכי? – גמגמה בכבדות.

– פה אתי בחדר! – ענה אותה אלקימוס בשבר רוח, כי כבר הבין את אשר ישמע מפיה…

– אוי לי! אוי לי! – נאנחה שרה במרירות – מי האמין לשמועתנו כי יהודה המכבי ינצל גם הפעם!

– לא בן אדם כי אם שד משחת הוא! – נהם אלקימוס בחרוק שנים.

– לא אדוני – ענתהו שרה אחרי שוב אליה רוחה – בן אדם הוא כאחד מאתנו, אבל שד משחת נמצא באנשים אשר שלחת להמיתו.

– בארי לי דבריך – בקשה אלקימוס בנפש מרה.

– אחד מן הפרשים אשר ארב לו בדרך בית־אל, גלה לו סודך וינצל.

– שמו שמים! – קרא אלקימוס וישך שפתיו.

– נבלה כזאת לא נשמעה בכל הארצות והגוים! – קראה שרה בתמת נפש ותנע במו ראשה.

– התגידי לי מה שמו? – שאל אותה אלקימוס ועיניו בערו כלפידי אש.

– את שמו לא ידעתי – ענתהו שרה בענות תם, – אבל אשמח מאד להודיעך, אדוני, כי הוא מת, ואני אתגאה כל ימי חלדי בגבורתי, כי אנכי המתיו…

– אני מתפלא על גבורתך, נערה! – קרא אלקימוס משתומם – ואיפה השארת נבלתו? אני נכון להוקיעה במגדל המצודה לראוה בה!

– לא אפון כי כבר נקבר את יתר החללים.

– את יתר החללים? – קרא אלקימוס – הגם חללים נפלו בלכת יהודה לבדו ומלוהו היה יוחנן הענתותי שונאו בנפש?!…

– אהה, אדוני! – התיפחה שרה – חללים רבים נפלו וגם יוחנן נפל עמם!

– שמים נפלו עלי! – התפרץ קול פרוע מלב אלקימוס ופניו חורו כשיד.

– מי יתן ותבא שאלתך! – אמרה שרה בלבה – כי אז אבד נבל ונסכלו מחשבות און! ואליו פנתה ותאמר:

– אוי לי לבשר לך רעה, אדוני; אבל מה אעשה ואנכי רק האחת הנשארת לפליטה…

– כלם הומתו? – שאל עבדון ברוח כהה.

– גדוד הרגלים הומת כלו – ענתה שרה במרירות – כי בא חיל עוזר ליהודה ממצודת חברון אחרי הודע לו מפי הבוגד כי מארבים לו בדרך, ומגדוד הפרשים נשארו רק עשרים איש וגם אלה אבדו לולא השליכו נשקם מיד…

– אוי לי! אוי לי! – נאנח אלקימוס – ממשמע אזני איך אחיה? ומדוע לא המיתו יוחנן בלכתו על צדו כאוהב נאמן?

– ההצלחה משחקת ליהודה! – נאנח עבדון – ועל אפנו עלינו להודות כי מלאכי אלהים שומרים אותו מכל אסון.

– ואיפה עשרים הפרשים אשר נצולו? – שאל אלקימוס.

– אני דמיתי כי בבואי הנה אמצאם – אמרה שרה – כי ירט הדרך לנגדי ואחר לשוב, ואם הם טרם שבו הוא מאשר הם הולכים בצדי דרכים ארחות עקלקלות, כי בושים האנשים ללכת במסלה ישרה פן יפגשום עוברי ארח וצחקו להם.

– לא אדע על מה הם בושים – אמר עבדון.

– כי גלח יהודה המכבי את חצי ראשם ויכרות את מדויהם עד המפשעה – נאנחה שרה ברוח נשברה – אהה, מי שמע כזאת! מי ראה כאלה!…

– אהה, חרפת עולם! – חרק אלקימוס שן – חי יופיטר אם יכפר לו העון הזה עד המיתי אותו כחית־טרף!

– ואני אראה בקברך לפני המיתך את משיח ה'! – אמרה שרה בלבה.

קול רעש גדול נשמע פתאם בחוץ, וכאשר נגשו שלשתם אל החלון, ראו המון אנשים עוטרים גדוד קטן, ויצאו אל החצר, ויראו כי שבו עשרים הפרשים מדרכם.

עד מהרה פנו הנאספים מקום לאלקימוס אדוניהם ולשני מלויו.

– כגבורי חיל שבתם אלי הנה! – קרא אלקימוס בצחוק־רעל על שפתיו – ומדוע לא נלחמתם בשודד עד המיתכם אותו?

– הנקלה זאת בעיניך, אדוני? – שאלהו אחד מהם – ומי נלחם את יהודה ויוכל לו?

– ועתה הטוב בעיניך לשוב אלי כאשר שבת?! – קרא אלקימוס באחזו בו וברמזו בידיו אל ראשו המגולח ואל בגדו הכרות – בושו מוגי לב ואל תוסיפו ראות את פני ירח ימים!

בחרפה שבו אנשי החיל אל מעון הצבא אשר במצודה49.

– אני אראה את יהודה זרוע עזי! – קרא אלקימוס בשובו אל ביתו – ואם נמלט מידי עתה, לא ימלט ביום אחר!

ובגשתו אל החלון ראה את זבדיה ואנשיו יוצאים לשחר לטרף…


 

פח    🔗

יפה נוף, משוש מבקשי תענוגות, הוא הכפר עפרון, הרחוק ככברת ארץ מעיר שושן, כי שם צוה ה' את ברכת הטבע, הרים גבנונים, סלעי מגור רכסים ובקעות נקרות צורים ועינות מים, ולא תשבע כל עין לראות את כל ההוד וההדר, הנועם והיופי השפוכים על פני כל הככר ההוא.

הכפר הנחמד הזה וכל המרחק הגדול סביבו וגם בתי־האבן הגדולים והנפלאים המתנוססים זעיר פה וזעיר שם על ראשי ההרים הגבוהים כהיכלי־קסם בנויים ביד מכשפים אשר רק להם נגלו סודות הבניה והעליה אל במתי ארץ, כל אלה ימנו על רכוש הפחה הגדול והעשיר דלפון, חטר מגזע היחש ונין ונכד להשר המן בן המדתא אשר נתלה בימי אחשורש.

וזה האיש דלפון אשר לו שדות למכביר נושאים בר, המציא רחים חדשים – גלגל גדול ורחב כמעשה האופן וחמשים עבדים דורכים עליו מעלות השחר עד אשמורה בלילה וטוחנים לו קמח.

ונוגשים עומדים על יד הגלגל ואצים בעושי המלאכה בשוטים ובמקלות לתת מספר הקמח דבר יום ביומו, ואוי להם אם יתרפו רגע מהניע גלגל הרחים, כי אז ידושו הנוגשים את בשרם הערם מחצים ולמעלה, עד שפך דם.

ועשירי שושן, עליזי לב ומבקשי תענוגות, יוצאים לפעמים אל הכפר עפרון להתענג על הדר הטבע, לשאף רוח צח, לאכול ולשתות ולראות ברחים החדשים והנפלאים אשר המציא הפחה החכם דלפון להגדיל עשרו.

וגם לא הרחק מן הכפר הנחמד ההוא מתנוסס על תלו ארמון נפלא, הוא ארמון הקיץ אשר למלך דריוש, וצפרורית בתו ואמהותיה יושבות בו ארבעת ירחים בשנה, וסביב להארמון היכלי חמדה רבים פתוחים לרווחה לכל מבקש לראות עשר דריוש בכסף ובזהב, כלי חמדה ופנינים ושהם יקר וספיר, ולא נפלאת היא כי הומה כל הככר ההוא מאדם כמעט כל היום, ומה גם עתה אחרי הודע בקהל כי המציא הפחה הגדול דלפון עוד רחים גדולים מהראשונים ומאה עבדים רתומים עתה אל הגלגל ואיש לא יכהה ברואים מקרוב אל הגלגל לראות תכונתו!

וצפרורית בת המלך כבר יושבת בארמון הקיץ זה כשבוע ימים כמשפטה מימים ימימה, וגם פּנינה רעותה נמצאה אתה וכבר יודעת היא כי המית בגתן את הרקילוס אשר ענה בה עד שקר, ומה ידאב לבה על כי נתעה בגתן להאמין כי תשב לו אהבה כי כן הגיד לצפרורית, ופנינה הסבה עד כה בחכמתה לבלתי תקרה עם בגתן מבלי חברת צפרורית בצדה; אבל רואה היא כי מבקש בגתן עת מצוא אותה לבדה ועליה לתת לו היכולת לראותה לבל ישגה באהבת שוא.

– חמסי על יפי פני – אמרה פּנינה אל צפרורית – כי מה ידאב לבי להשיב את פני האיש אשר הציל כבודי בעיניך ובעיני אביך! ואת, כבודה בת מלך, הלא ידעת כי מלבד אשר עבריה אני אשר לא תנשא לאיש מעם אחר, כבר יעודה אני מקדמת נעורי ליהודה המכבי.

– בכל אותי לראות בטובת זה האיש בגתן – אמרה צפרורית – חלילה לי מאמר לך, רעותי, הפרי בריתך עם אהוב־לבך, לוא היה גם אחד העם ולא הגבור הגדול יהודה המכבי…

– קויתי לשמוע זאת מפיך אהובתי בת מלך! ועתה אשאלך האוסיף להתחמק ממנו, או אקדם פניו בחדרי ואשמיעהו מה בלבי?

– השמיעיהו50 דבר ברור, ואיש ישר כמוהו היודע כי לב אדם לא חמר חותם הוא לשנותו לרגעים, יסלח לך ולא יוסיף להשלות נפשו בתקוה כוזבת.

– מה יקרה לי עצתך, גברתי הוד מלכות! – קראה פּנינה ברגש.

– בגתן יבוא לבקרני היום בצהרים וגם יאכל אתי לחם – אמרה צפרורית – כי עשה עמי חוזה לבוא הלום והלך אתי לראות ברחים החדשים אשר המציא דלפון, ואני ידעתי כי דבר כל החוזה הוא בגללך, רעותי הטובה, למען תלוי גם את עלינו, ואז אולי תכשר לו העת לדבר בך, ואני אמנם אעשה זאת לו כי אעזבהו יחד עמך בחדר לזמן־מה ויפתר לו חלומו…

– ואז לא יכסף עוד ללכת לראות במראה – אמרה פּנינה בשחוק־מרירות.

– בראשונה נלך ואחר תועדו יחדו בבית הזה ופתרת לו חלומו.

וברגע ההוא באה אחת האמהות החדרה ותודיעה כי בגתן בא.

רגש לא נעים רגש לב פּנינה בבוא בגתן הלשכתה אחרי רגעים מספר, כי חמלה על האיש אשר הצילה מרעה נוראה בבית המלך ועתה הוא הוגה באהבתה ותקותו מפח נפש; אבל מה תעשה? לוא גם לא היתה יעודה לאיש, גם אז לא השיבה לו אהבה, ומה גם עתה! בכל לבה נכספה עתה לשוב אל ארצה ואל יהודה בחיר לבה, אבל כבר החליטה לבלתי עזוב את העיר עד אשר תראה במות אנטיוכוס העריץ, שבגלל זאת חתרה לבוא אל בית המלך.

אחרי שיחה קטנה בין שלשתם על דבר ענינים שונים ישבו לאכול ואחרי כן שבו כלם אל הלשכה אשר יצאו משם.

– אנכי הראיתי לדעת את הגבור היוני כי גם הפרסים יודעים לתפש חרב בכף – אמר בגתן אל פּנינה בצחוק נחת – ועתה הוא מתהלל בגבורותיו בשאול תחתית.

– מה נכבדת איש יקר על ריבך ריב חרפתי! – קראה פּנינה בשפתי תם – ואני בשובי אל ארצי אגיד צדקך בקהל הורי היקרים ובני משפחתי וכלם יודוך ויברכוך.

– ואנכי דמיתי כי תותרי פה, עדינה – אמר לה בגתן – ותעזרי להאיר לשמש פרס…

– השמש יאיר בלעדי – צחקה פּנינה.

– אולי לאחרים אשר לא ראו פניך עדינה! – ענה אותה בגתן.

– וגם לי יחשך בצאתך – אמרה צפרורית – אולם אם גם יקר האור, לא עלינו לקחתו בחזקה, ואם נגד החק הוא לקחתו, אז אם גם נדם בחשך לא נקחנו…

כחצים שנונים ירדו הדברים בלב בגתן, כי ראה בם רמז לא טוב על דבר אהבתו את פּנינה.

– אוי לאיש אשר חשך ישופנו! – קרא בגתן ברגזה מסתרת

– מה לנו ולחשך?! אמרה צפרורית בהתנשאה ממושבה – הבה נלכה להתענג על האור כי טוב! נלכה לראות במכונה החדשה אשר המציא פחתנו הגדול דלפון, כי שמעתי אומרים גדולות עשה האיש!

– לזאת הלא באתי הנה! – אמר בגתן – וגם יודע דלפון בואנו, והוא יבאר לנו כל פרשת הרחים אשר המציא!

– וגם את תלכי עמנו, רעותי, האין זאת? – שאלה צפרורית את פּנינה.

– מה מאשרה אני ללותך, גברתי בת מלך!

ואחרי חצי השעה ישבו שלשתם במרכבה כבודה וינשאו אל הכפר הקרוב.

בהגיעם שמה ראו מרחוק בקעה גדולה ורחבה בין הרים גבוהים והמון רואים עוטרים גלגל גדול שטוח על הארץ אשר יסוב מאין הפוגות; ובקרבם לגשת אליו, אחזה רעדה את פּנינה לראות מאה איש ערומים עד חגורותיהם עומדים בחמשה טורים על הגלגל הגדול מלמטה עד מחציתו, חזיהם נשענים אל קורות־עץ ורגליהם תצעדנה על שלבים העשוים בגלגל, תצעדנה מבלי הרף והגלגל יסוב בלכתם, והם נראים כמהלכים מתחת ועל עמדם יעמודו ממעל בהשענם על הקורות לבעבור יהיה בם כח לסבב את האופן במצעדי רגליהם.

– אל אלהים ה'! – התפרץ קול מלבה למרות חפצה – הזאת יעשה אדם לרעהו?

ותבן במראה ותרא פצעים אנושים על גופות האנשים ורשמי שוטים מצוירים על בשרם בדם שחור וקופא.

– מה נורא המקום הזה! – אמרה אל צפרורית – אלהים שמהו לעדן ובני אדם הפכוהו לגיא התפת.

– ומה כל החרדה? – שאלתה צפרורית – הגם עבדים כאדם בעיניך?

– אהה בת־מלך! – התאנחה פּנינה – הגם את, נפש יקרה, לא תחשבי אנוש אשר גם לו לבב כמונו? האם מחמר אחר קורצו האמללים האלה ולא אל אחד ברא את כלנו?

בגתן חפץ לענות דבר מה, אבל ברגע ההוא נגש אליהם דלפון ויקד וישתחו לפני בת המלך.

– מה מאשר אני בכבוד הגדול אשר חלקת לי היום צפרורית הוד מלכות! – אמר לה הפחה – אלו נוצרה מכונתי החדשה רק בגלל אשר תבואי לראותה, דיני!

– ומה ישמח לבי לראות פרי תבונתך! – קראה צפרורית.

– הנה מלבד אשר תטחן לי קמח למכביר – אמר דלפון בצחוק שלוה על פניו – חדלו עבדי הרבים לפוש כעגלי מרבק… אני כסף מלא שלמתי במחירם והמה אכלו ושתו עד כה ולא עשו כל מלאכה, אבל עתה באה עתם לעבוד!…

– ורואה אני כי אמנם יעבודו! – אמר בגתן בהתבוננו אל הגלגל.

– נרפים המה גם עתה – התאונן דלפון – ולולא העבדים אשר הקימותי למושלים עליהם, כי אז לא טחנו לי אף את החצי…

– אמנם מזרע המן אתה! – אמרה פּנינה בלבה – משרש נחש יצא צפע…

– ומה עושים עתה סוסיך הרבים? שאלהו בגתן.

– עתה אחרי המציאי את הרחים האלה – אמר דלפון – באה עתם לנוח מעט, כי יקר מחיר הסוס ממחיר האדם, ואני כחמשים שנה עמלתי להמציא מכונה כזאת אשר תביא הקץ לבטלת עבדי, ובעזרת אלהי אבותי הנה המצאתיה!…

– אבותיך היו אנשים טובים! – אמרה פּנינה בלבה – תהי אחריתך כמוהם!…

וברגע ההוא פגשו עיניה אחד מסוסי־אדם על גלגל הרחים אשר נדמה לה כי ראתה אותו ולא תזכר איפה.

פנינה הוסיפה להביט אליו ולהתבונן בו ולא יספה לשפק כי אמנם לא מוזר לה האיש, אבל לא תזכר מי הוא ואיפה נפגשו.

– אני רואה בעובדים האלה בני עמים שונים – אמרה פּנינה אל דלפון.

– מכל קצוי ארץ נאספה אלי העדה הרעה הזאת – ענה דלפון בשחוק נחת – וכל הנבזים האלה אשר תראינה עיניך עלמה כבודה, נרפים ועצלים, אבל יהי שבט הנוגש בם!…

– ומי הוא האיש גבה הקומה אשר בקצה הטור הרביעי מחוץ – שאלתהו פּנינה.

– הענק הזה – צחק דלפון – הוא העצל הגדול מכלם, כי רם יחש הוא ורגליו לא הסכינו לטחן, אבל אנכי תרגלתי לו ואהבהו באשר מיטיב נגן הוא.

– היש גם בעבדים מטיבי נגן? – שאלתהו צפרורית.

– על הרב ימצאו בנבזים האלה מנגנים ושרים נפלאים – ענה אותה הפחה – אבל הענק הנבזה הזה עולה על כלם, כי הוא שר ומנגן בכנור שירי ציון נפלאים אשר ימסו כל לב ועל כן אהבהו אם גם יהודי הוא…

עתה עבר כל שמץ שפק מלב פּנינה כי אמנם ראתה את האמלל ההוא וגם נדברו יחד, אבל כח זכרונה עזבה ולא יכלה לזכר ברגע ההוא מי הוא ואיפה נקרו יחד.

– הבה נלכה לראות בקמח הטחון! – אמר בגתן בראותו כי נוגע דלפון בכבוד עמה מבלי דעת כי עבריה היא.

– הבה נלכה! – אמרה צפרורית גם היא, בראותה כי לא נזהר דלפון בדברו.

פּנינה הבינה על מה הם עוזבים את מקומם, אבל בכל אותה לדעת מה שם “הענק הנבזה”, לא יכלה להניא אותם מחפצם, ומה גם כי דלפון הסב פניו אל בית־האבנים אשר נוכח פני גלגל הרחים.

– אכבד להראותכם את בית הרחים פנימה! – אמר להם אחרי פתחו לפניהם דלת ברזל רחבה בבית האבנים – גם שם תראו מכונות וגלגלים אשר המצאתי בתבונתי לבל ישבו עבדי השפלים בחבוק ידיים.

וגם שם ראו כמאה איש עובדים עבודת פרך ונוגשים עומדים עליהם, ולא יעברו חמשה רגעים אשר לא יוכה אחד או שנים עד שפך דם.

– וגם העבדים האלה בני עמים אחרים? – שאלה אותו פּנינה בהתבוננה אליהם במנוד ראש.

– ברבם הם שבויי מלחמות שונות – ענה דלפון – וישנם פה עברים מספר משבי אפּולוניוס במלחמותיו הראשונות.

– ומה מספרם? – שאלתהו פּנינה.

– עשרה הם במספר.

– וגם המה נרפים ועצלים?

– הנם ככל אחיהם היהודים נבזים ושפלים – ענה אותה דלפון.

– אין נבזה ושפל בעם העברים אחרי הולד על ברכיו העלמה הזאת! – אמר בגתן.

– הידד! הידד! – קראה צפרורית ותמחא כף.

– סלחי לי עלמה כבודה! – גמגם דלפון.

– לא אסלח לך עד אשר תמכר לי את כל עבדיך העברים – ענתהו פנינה בצחוק חן וענות צדק – הנך אומר כי נרפים ועצלים הם, ומה מועיל לך באלה?

– אם תסלחי לחטאת שפתי אתנם לך חנם, גברתי! – קרא דלפון.

– עדים אתם! – קראה פּנינה בפנותה אל צפרורית ואל בגתן – אדוני הנכבד! סלחתי כדבריך ואתה תן לי את כל עבדיך העברים!

– חה־חה־חה! – צחק בגתן – נוקשת אדוני דלפון באמרי פיך!

– ואני מוצא שפתי אשמור! – אמר הפחה ובתוכו רגז לבו.

– הידד! הידד! – קראה צפרורית ותמחא כף.

– ומה תעשי, עדינה, באחד עשר עבדים נבזים? – שאלה דלפון אחרי רגעי דומיה.

– לזאת אל תדאג, אדוני! – ענתהו פנינה – ואם נבזים המה בעיניך, בעיני אחי ובני עמי בני אדם הם כמוני…

צפרורית ובגתן התפלאו על ענות פּנינה וטוב־לבה, אבל לא האמינו כי אמנם חפצה היא בעבדים, כי מה תעשה בם והיא בבית המלך?

– מה יקר חסדך, אחותי תמתי! – קראה צפרורית ברגש – ועתה קומי נלכה!

– והעבדים? – שאלתה פּנינה.

– האמנם לא צחקת, עדינה? – שאלה בגתן.

– לצחוק כזה אקרא סכלות! – ענתהו פּנינה – הטיבה נא, אדוני דלפון, ושלח את אחד עשר העבדים חפשים, ואני אכלכלם בלחם עד שלחי אותם מתוך העיר איש איש אל מולדתו!

לב דלפון מת בקרבו למשמע הדברים.

– הידד! הידד! – קראה51 צפרורית – תחי פּנינה!

דלפון לא מצא מלים להשיב דבריו, ומה גם בראותו כי צפרורית בת־המלך עומדת לימין העבריה…

– אני מוצא שפתי אשמור! – קרא בגאון – ועוד היום אקרא להם דרור!

– אך זה הוא איש אמונים! – קרא בגתן.

– לא אל חנם גדול הוא בעיני אבי המלך! – אמרה צפרורית.

– ואת “הענק הנבזה” המיטיב לשיר ולנגן – אמרה פּנינה אל דלפון – תיטיב, אדוני, לשלוח אל ארמון המלך פה, ואני אצא לראותו בחוץ על יד הארמון בשעה הששית בערב, כי לא מוזר האיש בעיני ואני חפצה לראותו וגם אותו אשים למנהל עשרת אחיו אשר תוציא חפשים.

כדבר מלך שלטון נחתו דבריה בלב דלפון, ואחרי הבטיחו אותה לעיני צפרורית ובגתן לעשותם, נפרדו שלשתם מעליו ויעלו אל המרכבה ויסעו לשוח בין ההרים.


 

פט    🔗

המלך הגדול אנטיוכוס עפיפנוס עושה משתה לכל שריו ורואי פניו לכבוד פוליפוס משנהו אשר בא אליו מאנטוכיה, ועוד מעט ילוהו ארצה פרס, ששם יבקע כשחר אור חדש למלך בקחתו את צפרורית בת דריוש לו לאשה.

כל חדרי ארמונו והאולמים הקטנים עם הגדולים יאירו באור אלפי נרות מפיצי אור צהרים ועל פני כל הקרואים שמחה.

הקרואים כמעט נאספו כלם והם מתהלכים הנה והנה באולם הגדול; אלה מתלחשים, אלה מדברים בקול רם ואלה יושבים על ספסלי משי וכוננים מבטם אל להקת המנגנים שם על יד כסא המלך שהוא ריק עדנה וטרם נראה אליהם בעל המשתה בכבודו.

ופתאם הריעו המנגנים בכלי שיר וכל הנאספים שרו עמם שירי עם ושירי מלחמה ויחכו לקראת בוא המלך בלוית פוליפוס משנהו.


* *

– מה טוב עתה לבוא אל אסנת החדרה! – אמר ציזוס הגמד בלבו – אני והיא לא נקראנו אל המשתה, וכל שרי המלך ועבדיו נסעו אל “ארמון האביב”, היש עת רצון טובה ממנה?

וימהר ציזוס וילבש בגדיו החמודות ויצא ממעונו וישם פניו אל אסנת.

– האח! – הגה בלכתו – הלילה הזה ישים קץ לחיי סטינוש אשר כנגע נראה לנו בבית המלך ולא נוסף לדאבה עוד.

ובלכתו לאטו הביט על כל סביביו, גם הסב פעמים מספר פניו אחורנית ולא ראה כל מאומה אשר יטיל שמץ חשד אל לבו כי ישמרו עקביו.

ובהגיעו אל ארמון המלך הגיד לשומר הסף כי הולך הוא אל חדר המקרא, ואמנם בא שמה ויקח לו ספר להגות בו כאשר כן עשה פעמים מספר בהתגנבו לבוא אל חדר אהובתו.

וגם עתה הפעם יצא מחדר המקרא בלאט ואחרי הביטו כה וכה ולא ראה איש באולם, נגש אל דלת חדרה ולתמהון לבו מצאה סגורה.

ויפן כה וכה, ובראותו כי אין איש, נסה לדפק לאטו אחת ושתים על הדלת, והנה נפתחה דלת אחרת52 באולם ואסנת נראתה על הסף.

– מהר ובוא הנה! – לחשה לו בהשפילה קולה ותסוג לאחור אל חדרה.

ציזוס מהר ויבוא החדרה ויסגר הדלת מפנים.

– שלום אהובתי היקרה! – אמר בגשתו אליה ובחבקה אותה באהבה.

– שלום, שלום ציזוס אהובי! – ענתהו “אסתר” ותשקהו על מצחו.

– מה זה היה לך היום כי החלפת פתאם מושבך? – שאלה ציזוס.

– כן צוה פתאם המלך ולא ידעתי מדוע – ענתהו אסנת – אבל אחת היא לנו אהובי, כל מעון לא יצר לאהבה ומה גם חדרים מרוחים כאלה!…

פני ציזוס נהפכו פתאם לירקון, כי לבו החל לחוש כי כבר נגלה סודם למלך, והמעון החדש הזה נועד לתפשם בכף, כי כבר נתכנו לו עלילות כאלה בבית מלכו, ובדרך כזה נודעו גם לו מסתרי פּנינה ובת־שבע.

ובעוד הוא שת עצות בנפשו איך להמלט מרשת זו טמנו לו, ופתאם אחזה יד חזקה בערפו ותפרפרהו.

– נתפשת כלב ארור! – הרעים קול באזניו, ועד ארגיעה התיצב איש גבה קומה נוכח פניו וחרב שלופה בידו.

– אויה לי! – התפרץ קול פרוע מלב אסנת ותחש אל הדלת, אבל עד מהרה נפתחה דלת נסתרה בקיר החדר והמלך וסטינוש התיצבו נכחה.

– הנה נתפשת, בוגדה! – קרא אנטיוכוס בשצף קצף ועיניו נוצצו כעיני צפעוני.

– זה פרי חטאתך, דלילה ארורה! – דבר אליה סטינוש בנחת וצחוק־רעל רחף על שפתיו.

– אהה, חוסה! חוסה! – התחננה המצרית בכרעה לפני המלך.

– הנה רחמים היא מבקשת, אדוני המלך! – צחק סטינוש – כבוד המלך הגדול אנטיוכוס המירה בגמד נבזה ככף איש, ומצוענית נהפכה פתאם לעבריה, ועוד תעז לבקש חנינה!

– ואני מות חדש אמצא בעד שניהם! – קרא העריץ בהכותו בשני אגרופיו על ראשה – מות חדש אשר לא יבוא כחתף כי אם לאט לאט ימיתם אחרי כלות עיניהם מיחל לו! קום סטינוש אהובי! נלכה אל המשתה ושם נראה מה לעשות לפילוס שר ארמוני!

ובדברו צלצל בפעמון וכעשרים איש מזוינים התפרצו החדרה וישתחוו לו בחרדת כבוד.

– אסרום באזקים וסגרום בבור את נתונים למות! – צוה העריץ בקול מושל.

ויאחזו בם האנשים וישימו אסורים על ידיהם ורגליהם ויוציאום החוצה.


* *

ופילוס שר־הארמון היה מן הראשונים אשר באו אל משתה המלך.

בחיקו ישא רעל ולצדו השמאלי מתחת למדיו מצומדת חרב קטנה ככף איש.

– אם לא יצלח לי לשום בברותו או בשקויו ראש הוא אומר בלבו – אז אטה את סטינוש הצדה כטוב לב הקרואים ביין והכיתי אותו אל החומש; אבל מדוע בושש המלך ופוליפוס לבוא?

וגם הקרואים מתפלאים על כי אחר המלך לבוא עד הנה ועיניהם נשואות לרגעים אל הדלת, ופתאם נשמע רעש מרכבות מבחוץ וקול העם ברעו הידד! הידד! יחי המלך! יחי פוליפוס!

לא ארכו הרגעים והעריץ נראה בכבודו בתוך האולם בלוית פוליפוס אורחו מימינו וסטינוש נציב ארם משמאלו.

עד מהרה קדמתם תרועת הנאספים: הידד! הידד! יחי המלך! יחי פוליפוס! יחי סטינוש!

המנגנים והשרים הריעו בכלי שיר ובצלצלי שמע, והמלך נשא על כפים והושב על כסא־כבודו, כסא זהב מעשה חרשים, וכתר מלכותו נתן בראשו מיד שריו העומדים על ימינו.

– שרי מלכותי ועבדי! – קרא אנטיוכוס ממרום מושבו – הנה קראתיכם הלום לחדות בשמחה את פני פוליפוס53 אהובי, ההולך עמי ארצה פרס, ועתה הנה פוליפוס לעיניכם!

ובדברו אחז ביד ימין פוליפוס54 ויציגהו לפני קרואיו.

– הידד! הידד! – הריעו כלם לקראתו – יחי פוליפוס! ירום כבודו והדרו!

– והאיש הזה הוא סטינוש נציב ארם! – קרא המלך בהציגו את הזקן לפני אורחיו.

וגם לקראתו הריעו הנאספים בקול גדול: הידד! הידד! יחי סטינוש!

– לא על נקלה אמצאהו פה! – דבר פילוס שר־הארמון לנפשו – לא פללתי כי יתן לו המלך כבוד כזה, ומה ירא אני אותו!…

– ומה ישמח לבי להודיעכם, שרי ועבדי! – הוסיף המלך לדבר – כי עד מהרה אני יוצא ארצה פרס להתחתן במלך הגדול דריוש אשר יתן את צפרורית בתו היפה בבנות מלכים לי לאשה!

– הידד! הידד! – קראו הקרואים – יחי דריוש! תחי צפרורית! יחי המלך אנטיוכוס ויכון כסאו לעד!

תרועת המנצחים בכלי שיר נשמעה שנית ועד מהרה עברו כל הקרואים בסך והמלך ושני מלויו פוליפוס וסטינוש בראשם, אל אולם האוכל, וישבו על שלחנות ערוכים בטוב טעם ושר המשתה נשא כוס לחיי המלך לאות כי הגיעה עת האכל.

ובחדר אחד גדול אשר דלתו פתוחה לרוחה אל אולם המשתה ערוך שלחן לסריסי המלך ומשרתיו, ובתוכם נמצא גם נעמן הנער המשרת את פני סטינוש.

ובראות נעמן כי הושיבוהו על יד הקיר ולא יוכל לראות משם את כל העשוי בחדר הקרואים, החליף את מושבו במושב אחד מסריסי המלך על יד הדלת הפתוחה, ומשם נשקף חרש אל פילוס שר הארמון אשר ישב בטור השלישי ממושב סטינוש ויור בו מבטי איבה נסתרה…

ולא ידע נעמן כי שמרו עתה את אדוניו ללא יועיל, באשר הפקיד סטינוש שומרים אחרים לראשו משרי המלוכה והמלך יודע זאת ומצחק בו כחתול את העכבר…

והקרואים מדי אכלם שתו למכביר, והמלך השותה תמיד שתה גם עתה, וכטוב לבו ביין נשא כוס לחיי פוליפוס ויקרא:

– “מה נכבד הנשף הזה בהאסף הנה כל שרי מלכותי לקדם פני אורחי ולברך אותי בצאתי לדרכי! שלום אקרא לכם עבדי הנאמנים, ואקוה כי אחרי שובי בשלום מארץ פרס תעזרוני להכניע את היהודים הארורים אשר כנגע המה לעם יון, והאיש אשר יביא אלי ראש השודד העברי יהודה המכבי אעשנו עשר רב ונתתי לו מהלכים בביתי, ועתה אני נושא כוס לחייכם קרואי הנכבדים ולאבדן היהודים המתקוממים!”

הקרואים מזגו להם כוסות וישאון.

– הידד! הידד! קראו כלם – הננו שותים לחיי מלכנו ולאבדן המורדים!…

– וישת המלך וישתו קרואיו, וימזגו להם כוס אחר כוס כחקות הגוים הגבורים בשתי, ובהחמם מן היין שרו שירי־עגבים וזמה, ויבואו אל אולם המנגנים ויצאו במחולות, ובהחמם מן המחולות, באו אל חדרי מקרה וישתו שם יין מחדש להתקרר. ויבוא גם סטינוש אל אחת הלשכות והנה פילוס שר־הארמון בא אחריו.

– מה נכבד הערב הזה! – אמר אל סטינוש בגשתו אל השלחן הערוך בפרי מגדים ובכדי יין וכוסות.

– אמנם ערב נכבד הוא! – ענהו סטינוש – וימים רבים לא ישכח מזכרוני.

– ולב מלכנו האדיר טוב עליו היום – הוסיף פילוס לבוא בדברים וישב אל השלחן וימזג לו כוס.

גם סטינוש ישב אל השלחן וימזג לו כוס אף הוא.

– ולא אתפלא על זאת – אמר סטינוש – כי בהתחתנו במלך פרס, החסירתהו ההצלחה מעט מאלהים.

– לא מעט מאלהים, כי אם אלהים אדירים הוא מלכנו – דבר פילוס ברגש – התשתה עמי אדוני כוס לחייו?

– כן אדוני! הנני שותה לחיי מלכנו האדיר! – קרא סטינוש וישת.

– לחיי מלכנו־אלהינו! – קרא פילוס וירק את הכוס אל פיו.

– יחי סטינוש! – אמר סטינוש בלבו – אנכי הבינותי כי יתנקש פילוס בערב הזה בנפשי, ובזאת בחנתיו הפעם, כי הלך אחרי הלשכתה, אבל לא ידע הכסיל הזה כי לא בגפי אנכי פה…

– עתה אני שותה לחייך סטינוש גדל העצה! – קרא פילוס במזגו לו כוס אחרת.

– ואני לחייך אדוני שר־הארמון אני שותה! – קרא סטינוש במלאו כוסו גם הוא, וברגע הזה הוריד את מטפחתו ארצה וישח להרימה.

– אבחנהו גם הפעם – אמר בלבו – הנה אם מתנקש הוא בנפשי אין דרך אחרת לפניו כי אם להשקותני יין תרעלה…

ואמנם לא שגה השועל הזה במשפטו, כי ברגעי הרימו את מטפחתו, מהר פילוס וישם אבק דק בכוס סטינוש, ובהתנשא הזקן כבר ישב פילוס תחתו ויחזק בכוסו.

לחייך, סטינוש אהובי, אני שותה! – קרא שר־הארמון וירק כוסו אל פיו.

סטינוש לקח את כוסו וירימה ויבט אל פילוס בעין חודרת; אבל הוא התאמץ וישא מבטו במנוחה.

– הס! אל תגע בכוס! – נשמע פתאם קול אדיר ודלת החדר השני נפתחה ואחד משרי המלך התפרץ אל קרבו – מודענו פילוס שם מות ביינך!

חורת מות כסתה פני שר־הארמון.

– היתכן? – שאל סטינוש בנחת כלא יודע מה – חלילה לך אדוני מעולל על שר־הארמון עלילה נוראה כזאת!

– בעיני ראיתי זאת! – קרא השר.

– שגית אדוני ברואה! – הוסיף סטינוש לדבר בנעימות ונחת – בכל דבר קדש אני נכון להשבע כי נקי מודענו שר־הארמון מן האשמה, ולמען תוכח, אדוני, כי אמנם שגית, לא אשפק כי ישתה פילוס מודענו מן היין הזה לעינינו!

– כן, אני אשתה! – קרא פילוס בהתאמצו להסתיר חרדתו.

השר לקח את הכוס מעל השלחן ויאמר להגישה אל פילוס, אבל סטינוש הערום אשר ירא פן ישפך היין ארצה, אחז בידו ויאמר:

– הנה פילוס מודענו היודע כי נקי הוא מן האשמה יעשה זאת לעיני המלך ולעיני כל הקרואים, למען תראה צדקתו בקהל.

חרדת מות נפלה על פילוס למשמע הדברים.

– הבה אשתה מן היין לעיני שני עדים נאמנים כמוכם! – אמר אליהם באמצו כחו לבל יכירו חרדתו.

– לא טובה עצתך ידידי! – ענהו סטינוש באהבה רבה – אני חפץ בהצדקך לעיני כל הקהל ולעיני המלך למען יכבדוך וישימו לך כבוד…

ובדברו לקח את הכוס בידו ויאחז ביד פילוס ויוסף:

– הלא תלך עמנו אל אולם המשחקים! הנה המלך מחכה לי שמה, ומה תשמח בהגלות צדקתך לעיניו ולעיני כל הקרואים!

פילוס נטה הצדה כאלו חפץ לברוח, אבל השר אחז בערפו ויקרא:

– לא יעשה כן במקומנו לנוס ממשפט צדק! קום ולך אחרינו!

פילוס נסה שנית לנטות הצדה, אבל ברגע ההוא התפרץ נעמן החדרה מתוך החדר השני ויאחז בו.

– גם אני אדוני עד כי שם האיש הזה אבק דק ביינך! – קרא בקול עז.

– אתי אל כסא המלך תגש! – הרעים השר על פילוס – אם לא תחפוץ להנשא אליו על כפים!

ובראות פילוס כי אין דרך אחרת, הלך בפיק ברכים בין מוליכיו וסטינוש הולך עמו וכוס היין בידו.

– הנה בא קצי! – אמר פילוס בלבו בלכתו – הבה ייקר מותי להזקן הנבזה הזה!

ובראות הקרואים את פילוס מובל בין שנים וסטינוש הולך אחריהם וכוס יין בידו, התפלאו על המראה ויתיצבו כלם לראות מה יעשה פה לעיניהם.

ובהגיע ארבעתם אל מקום מושב המלך נתן אות למנגנים כי יחדלו לנצח בנגינות ועד מהרה השלך הס בבית כדומית מות.

– אדוני המלך! – קרא סטינוש בנחת קולו – הנה נמצאו שני עדים אשר יענו בשר ארמונך כי שם אבק־מות בכוסי, ואני אשר לא ידעתי על מה יתנקש בנפשי, אמרתי אביאנו אליך, ואתה הוד מלכות תוציא משפט אם אמנם חטא האיש, או רק עלילת שוא היא ונקה!

הקרואים שערו שער למשמע אזניהם.

– הכן יעשה פילוס שר ארמוני? – שאל המלך ויתפלא – ומה תענה פילוס?!

– נקיתי מהאשמה הזאת! – ענהו בקול עז ויחגר כל כחו להעמיד את פניו כנרדף על חנם!

– הנה כוס היין אשר זרק בה את האבק! – קרא השר בהורותו באצבעו על סטינוש המחזיק את הכוס בימינו.

– וגם אני ראיתי מתוך חור המפתח בשומו את האבק ביין אדוני – קרא נעמן.

– יבחן נא לעיני כל שרי מלכותי! – קרא המלך – סטינוש! הגישה לו את כוס היין!

סטינוש נגש אל פילוס ויתן לו את הכוס, ויקחנה פילוס במנוחה מידו ויציגנה על השלחן אשר לפניו.

– שתה והערל! – הרעים עליו המלך בקולו נוראות ועיניו בערו כגחלי אש.

– הנני למצותך, מלכי! – ענהו פילוס במנוחה – אבל לפני מלאי אותה, הבה אשלם לכלב הזה כפעלו!

וברגע ההוא הוציא חרבו הקטנה מתחת למדיו ויתקענה בתנועה אחת מהירה אל לב סטינוש אשר נפל ארצה מבלי הוציא אף אנקת חלל מלבו.

המלך וקרואיו נרעשו ונפעמו, ויאסרו כמו בנחושתים אל מקומם מבלתי יכלת רגעים מספר להניע יד ורגל או גם להניד עפעף.

ופתאם נעורו לקול פילוס:

– הנני שותה למותך, מלך עריץ! ארץ פרס אשר תבא שמה, לא תשוב עוד ממנה! שם תמות ושם תקבר ככלב ולא תהיה אחרית לרע!

– תפשו בו ואל ישתה! – התפרץ קול פרוע מלב העריץ – מות אחר אתן לו!

אבל ברגע ההוא הריק פילוס את הכוס אל פיו עד תמה ויפול ארצה על גופת סטינוש המת.


 

צ    🔗

כמתחפש אמר יהודה לבוא אל בית־אל לראות את פני דודתו לפי צאתו ירושלימה לחג חג חנוכת בית ה', אבל לא כן עשו המקרים.

המתיונים הארורים אשר ארבו לו בדרך, הפכוהו שנית לאיש מלחמה וחללים רבים השאיר אחריו בדרך בית־אל עד בואו אל סף בית דודתו.

ואם גם נזהר יהודה לבל יודע ליושבי העיר דבר בואו, עברה עד מהרה הרנה במחנה ישראל: הנה סר יהודה אל בית לאה! ואנשי העיר למקטנם ועד גדולם נכבו על הבית לראות את גבורם אשר הכניע את גאון היונים ויכריעם כצאן לטבח.

ואחר הצהרים, אחרי צאת שרה לשוב אל מצודת אקרה ולוי הלך עמה לשלחה, כבר לא נמצא איש בבית־אל וסביבותיה אשר לא בא לראות את יהודה.

והוא בהיותו עיף מעמל הלילה במלחמתו את הזדים אשר התנקשו בנפשו, שכב לנוח מעט ויישן; אבל קול ההמון בחוץ: “יחי יהודה המכבי!” “הראה אלינו יהודה!” העירוהו משנתו המתוקה, ויקם ויגש את דודתו וישאלנה מה קול הרעש הזה.

– קול אנשי העיר הוא החפצים לראותך בני! – ענתהו לאה ותמח דמעות־גיל מעל לחיה – אהה, לוא חיתה אמך־אחותי וראתה את כל הגדולות אשר עשה בנה בישראל, מה מאשרה היתה עתה!

– יהודה! יהודה! יהודה! – רעמו אלפי קולות מבחוץ – יחי יהודה! הראה אלינו יהודה!

ויגש יהודה אל החלון ויפתחהו, ומה פחד ורחב לבבו בראותו המון אדם, גברים, נשים וטף, זקנים ונערים, קהל גדול אשר לא יספר ממלאים את הרחוב, ויהי בראותם אותו ויצהלו לקראתו ויריעו בקול גדול מחריש אזנים:

– הידד! הידד! יחי יהודה! יחי המכבי! יחי קדושנו! הראה! הראה! הבה נחזה בך!

– בני היקר! – אמרה לו דודתו – מה מאשרה אני לראותך היום עומד בראש אלפי ישראל אשר הצלת מיד היונים הארורים! צא אל המעקה, בני, הראה בכבודך אליהם, יראוך ישרי לב וישמחו על התשועה הגדולה אשר עשית בישראל בכחך לאלהינו, ועל התשועה אשר עשה לך אלהים בבואך הלום, כי נצלת מכף מבקשי נפשך! צא מהר, האם לא תשמע קול העם ברעו: יהודה, יהודה?!

וימהר יהודה ויתכס באדרתו וישם חרבו מתחת למדיו ויצא אליהם הגנה.

ויהי בראות אותו העם ויפלו על פניהם ויקראו: יחי יהודה! יחי יהודה!

ויעמוד יהודה ויקרא בקול גדול:

"רב לכם אחי מחלק לי כבוד אלהים! למה אתם נופלים על פניכם ואני בן־אדם כמוכם! הודו לה' אשר לו הגדולה והגבורה ואשר חלק מכחו לי ולחילי המצער, ויעש בידי את כל התשועות הגדולות אשר ראיתם! ומה מאשר אני בראותי כיום את אחי ואחיותי שמחים וצוהלים ועלזי לב! הנה זה כמה שבת ששון מערי יהודה מעקת צר, בראש כפוף תחת עול היונים התהלכנו, כצללים נטמינו בחשך, על גבנו חרשו חורשים וגם נשמותינו שעבדו להם; עדים הזדים הרבים בקרבנו אשר נזורו לבשת ואומרים לאויביהם אחינו אתם. עדה מלחמתם בי בליל אתמול, אשר לולא אלהי אבי שהיה לי, כבר שכנה דומה נפשי! אבל עתה אחי היקרים נרים ראש, עתה נקרא לכל יהודים אנחנו ולא נבוש, עתה לא יאמר עוד לנו זרים אנחנו, כי ארצנו לנו היא ואין לזרים חלק בה וגם הזדים והפושעים אשר בנו ישובו לאט, לאט אלינו בראותם כי אפס המץ וחדל ריב מפלגות בישראל.

“אחי ועמי! הנני קורא אתכם ירושלימה עיר קדשנו לחוג עמי חג חנכת בית אלהינו אשר שקצוהו היונים בטמאותם. לכו ונעבוד את אלהינו בעולות ובזבחים בבית מקדשנו אשר לא יבוא עוד זר על קרבו, ואם אמנם טרם עבר כליל פחד מלחמה מארצנו, אבל תקותי באלהי ישעי כי טרם יתעורר אויבנו שנית נתבצר ולא יעצור כח לעמוד בפנינו”.

– הידד! הידד! יחי גבורנו! יחי המכבי! יחי רוח ישראל! – הריעו מחדש אלפי הנאספים בקול גדול, ובערב היום הנהדר ההוא עשו כל אנשי העיר משתה לכבודו ויודו ויהללו את ה' על כל התשועות אשר עשה להם ביד יהודה, ולמחרת בבקר לקח את דודתו הזקנה אתו ויסע עמה ועם גדודו הקטן אל בית־חורון וכמעט כל אנשי העיר הלכו ללוותו מרחק רב.

ובשוב יהודה אל חילו ויספר להם את אשר קרהו בדרך בית־אל, בערה אפם עד להשחית במתיונים הארורים, ואבשלום ורבים משרי צבאותיו בקשוהו לשלחם ירושלימה לצור על מצודת אקרה ולהוריד עז מבטחה; אבל יהודה לא מלא חפצם.

– כל עוד לא כחדנו אויבינו מחוץ לא אגע לרעה באויבינו מבית – ענם הגבור – ובהשמידנו את היונים הנלחמים בנו, אקוה כי אז ישובו אלינו המתיונים ונחמו על רעתם, כי המה רק מעקת צר עזבו את עמם, ולמה נשפך דם אחינו בשרנו חנם?

וביום ההוא בא ציר אל יהודה מאת אחיו בירושלם ויודיענו כי כבר טהרו את המקדש משקוצי היונים וחצרות אלהים פתוחים לעמו וכבר הוכן הכל לחוג חג חנכת המזבח.

– עתה אחי ועמי – אמר יהודה אל חילו – הגיעה עתנו לבוא ירושלימה; נחוג את חגנו בשמחה ונאחד את לבות כל אחינו הנפוצים במרחבי הארץ בחג לאום קדוש ונשגב אשר יעמוד לדורות עולם!

ויצו את אבשלום ועוד שלשה מחילו ללכת ירושלימה ולבשר את אחיו כי באחרית השבוע יבוא הוא וחילו העירה, ואת לאה דודתו נתן על יד בת־שבע להביאה אל בית חלקיהו דודו אבי פּנינה.

וילך אבשלום ואשתו ושלשת אנשי הצבא ירושלימה ויביאו את לאה אל בית חלקיהו הזקן ויאכלו שם לחם; אחרי כן הלכו שלשת האנשים אל אחי יהודה, ואבשלום ואשתו ישבו על יד לאה עד הערב, ולמען תשאף הזקנה רוח צח, הביאוה אל הגן הנחמד אשר מאחורי הבית ויושיבוה בסכת חלקיהו המכוסה בפרחים חיים, ויענגו את הזקנה בספורים נפלאים ויספרו לה גבורות יהודה בן־אחותה ואיך הכה גבורי יון וישמד רבבות איש מצבאות האויב, ותשמח הזקנה ותשפוך דמעות גיל בזכרה כי היא היתה הראשונה אשר עוררה רוח גבורה בלב יהודה מילדותו.

* *

כשלשים צללים שחורים מתהלכים עתה בגן חלקיהו וישימו צמחים עבתים סתרם.

עיניהם הם מיגעים לחדור אל החשכה ואזניהם קשובות אל כל רגש ותנועה קלה. כשלשים צעדים הנם מן הסכה אשר אבשלום ואשתו יושבים שם עם לאה, ומרגע לרגע יקרבו לאטם אל מקום מושבם, עד כי החלו לשמוע את קולם בדברם.

שם עמדו מלכת וישחו ארצה ויקשיבו לשמוע את המדובר.

– מה ייטב הציד הזה בעיני אלקימוס! – דבר בלחש צל אחד אל משנהו בתוך החשכה – לא ידענו מה שמו ושם אשתו, אבל נדע כי שר־אלף הוא.

– הגם את הזקנה נקח? – שאלהו משנהו.

– די לנו באבשלום ואשתו! – ערבון טוב המה בעד נפתלי, ואם לא ישיבהו יונתן לא ישובו עוד חיים ממצודתנו…

– ההוכן הכל? – שאל צל אחר בלחש.

– השקים פתוחים – בא55 מענה מאת רעהו.

– נקומה ונגש אל הסכה!

* *

– אויבינו לא יוסיפו עוד להרים56 ראש – אמר אבשלום אל הזקנה – ואת לאה היקרה, שמחי ביהודה גבורנו אשר עשה לנו כל התשועה הגדולה הזאת!

– ולוא הייתי אני תחתיו – אמרה בת־שבע – כי אז שמתי קץ לעלילות המתיונים הארורים ולא השארתי מהם איש.

– ויהודה גבורנו איננו אכזר כמוך – צחק מטוב לב – התדעי כי מספרם כמאת אלף בארצנו? ויהודה איננו חפץ במותם כי אם בשובם מדרכם ואם יכנעו היונים מפנינו, אז לא יפון גבורנו כי ישובו אלינו אחינו הנפשעים ושבתה מלחמת אחים מקרב הארץ!

– והיום ההוא לא יבוא! – צלצל פתאם קול עז באזניו מאחורי הסכה.

אבשלום, לאה ובת־שבע נפעמו ממשמע אזניהם, ומבלי משים נגעה יד אבשלום בצדו לאחז בחרבו, אבל ראה לדאבון לבו כי השאירה בבית.

– מי הוא הדובר? – שאל אבשלום ויגש אל פתח הסכה.

– איש ממצודת אקרה! – ענהו הקול – ואתה ואשתך קומו ולכו עמדי אל אלקימוס הכהן, כי דבר נחוץ לו אליכם!

ואבשלום ואשתו לא הבינו פשר הדברים.

– אל אלקימוס הכהן באת לקרא אותנו – ענהו אבשלום – ומדוע נחבאת בתוך החשכה ולא באת אלינו הביתה?

– אנחנו עושים תמיד במחשך מעשינו – באהו מענה – ואתה צא אלינו וקחה גם אשתך עמך, ולכו עמנו אל מצודת אקרה אל אלקימוס הכהן.

– אם דבר לאלקימוס הכהן אלינו – ענהו אבשלום – יבוא הלום!

– אם ככה אתה עונה נקחך בחזקה! – דבר אליו הקול – ואם איש מכם יעז להרים קולו ידקר כרגע!

אבשלום ראה עתה כי רעה נגד פניו ויבקש בסכה איזה נשק ולא מצא, וברגע ההוא התפרצו שם כעשרים איש ויאחזו באבשלום ואשתו, ובטרם מצאו און להם לעמוד על נפשם, כסו בשקים ויקשרו, ועד מהרה נשאו מתוך הסכה אל הגן.

– אהה, הצילו! הצילו! – צעקה הזקנה בנסותה לרוץ אחריהם, אבל כחה עזבה מפחד פתאם, ובטרם הגיעה הביתה להשמיע את אשר קרה, ושודדי אדם כבר נעלמו עם שקיהם מתוך הגן.

* *

ואלקימוס איש הבליעל נורא כפריץ חיות בימים האחרונים.

עוד מעט והיהודים שנואי נפשו חגים חג נצחונם בירושלם, שערי המקדש נפתחו והמזבח אשר טמאוהו היונים בשקוציהם הוקם על תלו, ועיניו רואות וכלות.

אמנם יודע הוא כי לא יהין יהודה לגעת במצודת אקרה אשר כאלפים מצבא היונים וכמספר הזה מהמתיונים נמצאים בה עתה, והם חמושים בכלי נשק וערוכים למלחמה, אבל מה הבטחון הזה אם לא יוסיף אנטיוכוס לשלוח חיל חדש להלחם ביהודה?

ומה רבה עקת לבו כי לא יכלו אנשיו ליהודה בדרך בית־אל ומבחר גבוריו נפלו לפי חרבו, ועתה שב יהודה ירושלימה לחוג את חג חנכת המקדש והמזבח!

והנה זאת עתה נחמתו האחת בעניו כי ישבו לו אנשיו אחד או שנים מצבא המכבי להיות ערבון בידו בעד נפתלי, אחד ממבחר מרגליו־חרש אשר נתפש כמרגל בכף יונתן.

ובליל התפש אבשלום ואשתו לא נמצא אלקימוס בתוך המצודה, כי הלך לראות בסתר את אחד ממרגלי ליזיאש אשר לן הלילה בבית־לחם, וישב לעת הצהרים למחרתו וישב אל הלחם עם שלומית (שרה) אשר באה לבקרהו.

והנה הדלת נפתחה וזבדיה בא.

– האח, מה אשמח לראות את פני אדוני הכהן! – קרא זבדיה – ומה חרה לכלנו על כי לא לנת הלילה במצודה!

– ההבאתם לי ציד? – שאלהו אלקימוס.

– עוד אתמול בערב הבאנו פה איש ואשה אשר צדנו ונכלאם בבית האסור – ענהו זבדיה.

פני אלקימוס צהלו.

– הודות ליופיטר כי לא נסכלה עצתי גם הפעם! – קרא בשמחה גלויה – ומי המה השבוים?

– ארבנו להם בדרך מרגע צאתם מבית־חורון עם עוד שלשה אנשים מצבא המכבי ועם אשה זקנה אשר נודע לנו אחרי כן כי היא דודת המכבי; האיש והאשה הביאו אותה אל בית חלקיהו ושלשת האנשים הלכו בדרך אחר; אחרי כן בא האיש והאשה עם לאה אל גן חלקיהו ונארוב להם ונצד אותם ואת לאה השארנו בגן.

– מה טוב ומה נעים! – קרא אלקימוס – אבל טרם ענית אותי מי המה השבוים?

– לא ידענו מי המה – ענהו זבדיה – אבל לפי מלבושיו, הנה האיש שר־אלף בצבא יהודה, והאשה – אשתו!

– גבור ציד אתה, זבדיה! – קרא אלקימוס בהושיטו לו ידו באהבה – ערבון גדול המצאת אלי! עתה ישב לי יונתן את נפתלי ואם ימיתהו יומתו המה!

– אבל עלינו לחוש ולהודיע זאת את יונתן – אמר זבדיה – כי אף המכבים בוער עתה כאש על המתיונים, ומי יודע אם יעמוד ראש נפתלי עליו עד יום המחרת!

– צדקת מאד! – ענהו אלקימוס – הנני נותן בידך מכתב ועתה חושה אל יונתן אשר מושבו לא הרחק מפה והביאה אלי תשובתו!

– מה נורא הדבר! אמרה שרה בלבה – שנים מאנשי המכבי נשבו בידי הזדים הארורים, ומי יודע אם ישובו עוד חיים!

אלקימוס בא אל חדר אחר וישב אחרי רבע שעה ויתן מכתב סגור על יד זבדיה.

– מהרה אל יונתן עם הספר הזה! – צוהו בקול מושל – ואני אחכה לך פה!

זבדיה השתחוה ויצא ואלקימוס ישב עם שלומית אל השלחן ויאכלו יחד את לחם־הצהרים.

– הנה כי כן – התאונן אלקימוס באזני שלומית אחרי אכלם – יהודה הולך לחוג חג נצחונו; אבל אקוה כי לא יארכו רגעי שמחתו!

– היש חדשות טובות עמך אדוני? – חקרה שלומית.

– אמנם תדמי, שלומית, כי ישקט אנטיוכוס בראותו כי גברה עליו יד היהודים המורדים? – אמר אלקימוס – היו לא תהיה! הנה מרגלי ליזיאש נפוצים בכל העיר ירושלים וסבבותיה והדומיה הזאת דומית הר שרפה היא לפני פתחו את לועו…

– אשמח לשמוע זאת מפיך אדוני! – קראה שלומית בשמחה – ואני נערה פתיה דמיתי כי בזאת כבר תמה המלחמה!

– לא נערה פתיה את, כי כמוך יחשבו רבים – ענה אלקימוס – אבל דעי כי כל אשר ראו עיניך עד כה רק תחלת מלחמה היא, ואני יודע נאמנה כי לא יחשה אנטיוכוס עד אם יבער אחר היהודים כאשר יבער הגלל עד תמו ולא ישוב עד אשר יראה ראש יהודה ביד אחד עבדיו.

– שמחתני מאד אדוני הכהן! – קראה שרה – ודבריך הנעימים יהיו לי לנחומים בראותי את ירושלם הומיה מהמון יהודים חוגגים חג חנוכת המזבח ובית מקדשם פתוח לרוחה…

– הרפי! הרפי! – שסעה אלקימוס אשר לא יכול נשוא הדברים – אני יודע זאת… אבל… אוי ואבוי יהיו להם אחרי כן!

שרה שמחה בלבה בראותה כי שמחת עמה תכאיבהו, ולבלתי הרעימו עוד, הסבה דבריה אל שיחה אחרת עד בואם שנית בדברים על אדות השבוים.

– ואם יומת נפתלי יומתו גם המה? – שאלה אותו במסוה תם על פניה.

– כן, שלומית! – ענה אלקימוס – ולא מות קל אבחר להם.

– דמם בראשם! – קראה57 בשמחה – ולוא היתה בידי המשרה, כי אז תליתי את כל איש יהודי אשר לא במתיונים חלקו.

– וליהודים בני דת־יון יהפכו ברבות הימים כל היהודים! – אמר אלקימוס – ועוד תראי זאת בעיניך, שלומית! כי עוד יד אנטיוכוס נטויה על המשפחה הרעה הזאת וגם ידו תעז עליהם!

ופתאם צלצל בפעמון ואחד ממשרתיו בא.

– לך והגד לשר בית־הסהר – אמר אליו לשמור את שני השבוים מכל משמר וראשו ערבון לי.

המשרת השתחוה ויצא.

– אדמה כי בידינו לדלות סודות הרבה מלב השבוים – אמרה לו שרה אחרי רגעי דומיה.

– לא אפון כי שר אלף יודע צפונות הרבה – ענה אלקימוס – אבל לא על נקלה יגלה סוד.

– לבשתי עלי להודות כי נקל לדלות סוד מלב אשה מאשר מלב איש – אמרה שרה – ולשמחתי עת מצוא לי עתה להראות כחי לך אדוני הכהן הגדול, כי אם גם חזק מצור תהיה השבויה, אם גם לבה ברזל אבקענו והבאתי צפונותיו אליך…

–מה חכמת שלומית, ומה טוב טעמך! – קרא אלקימוס באחזו בידה, כי מלבי הוצאת עתה עצתך וגם אעשנה.

וברגע ההוא נפתחה הדלת וזבדיה בא ופניו רעים.

– לא איש־בשורה אנכי! – קרא בקול רועד – ומה יצר לי על נפתלי רעי! ליונתן המכבי נגלה כי מלבד מעלו, המית נפתלי שני יהודים בבית־לחם, וישפטהו משפט מות ויתלהו אתמול במצודת דוד.

פני אלקימוס אדמו כדם ועיניו התלקחו כעיני צפעוני.

– מה נורא האסון! – התמלט קול פרוע מלבו – אוי לי עליך נפתלי, מי ישב לי תמורתך!

ופתאם קפץ כנשוך נחש ממקומו, פניו התעותו מקצף ועיניו ירו חצי זעם ויקרא בקול נורא:

– מות יומתו שניהם! לא יחיו עד השבוע הבא!

– משפטך צדק, אדוני הכהן! – קראה שרה ברגש במסוה תם על פניה – כן יאבדו כל אויבינו היהודים עד תמם!


 

צא    🔗

אכול כעש וקנאה מתהלך לוי בתוך מחנהו.

לשמחת לבו בחר בו יהודה ללוות58 את שרה מבית־אל ירושלימה, ובכל עת לכתו עמה בדרך דבר אליה אהבה, אבל היא לא שמה אליו לבה ולא חדלה מהגות בשלום אהובה ומהאמין כי עוד תשוב תראנו בחיים.

– אבל הוא לא שב זה כמה – אמר לה לוי לפני הפרדם על יד שערי ירושלם – היתכן כי חי הוא ולא יבוא לראות את אהובת לבו, נערה יפה וחכמת לב כמוך?

– חלדנו עשיר בעלילות ומקרים לאין ספורות – ענתהו שרה – ועל כן אם לא נמצא איש אשר ראה בהקברו לא נוכל להחליט כי מת הוא…

עתה ראה לוי משוגתו על כי לא הגיד לה כי אמנם שלום רעהו מת וכי ראה בהקברו, ולמן היום ההוא ילך קדר בלחץ יגונו, באשר לבו יאמר לו כי לוא ידעה כי מת הוא, כי אז ברב הימים תשכחנו, ומי ימלא מקומו בלבה הרגש אם לא הוא, לוי רעהו, אשר הראה נפלאות גדולות במלחמת סירון וגם יפה תואר הוא והיא תדעהו מנעוריו לאיש ישר ונאמן רוח?!

– מדוע כה נפלו פניך? – שאלהו אחד מרעיו ושמו מחלון – הנה מיום שובך הנה מבית־אל רוחך סרה; האם לא קבלך יהודה גבורנו בפנים מאירות?

– חצי אהבה נחתו בי וידריכוני מנוחה – נאנח לוי.

– הכבר מצאת נערה חדשה תחת שרה הסוררת אשר ברחה עם נעלמים? – שאלהו מחלון בצחוק.

– אני לא אמרתי לך כי שרה סוררת היא – ענהו לוי בתלונה – ולוא ידעת עתה מי המה הנעלמים ואנה הלכה מבית פלטיאל, כי אז אמרת יודע לוי רעך במי לבחר!…

– אבל היא לא בחרה בך – צחק מחלון.

– אשמי בראשי! – נאנח לוי – כי בהפגשי עמה עתה בבית־אל לא נתנני לבי להגיד לה דבר שקר כי ראיתי במות שלום אהובה, ועתה לבה בטוח כי שלום חי ועוד ישוב אליה.

– ואני אמציא לך איש אשר יבוא ויגד לה כי שלום מת וגם ראה בהקברו – אמר לו מחלון – ואז לא תוסיף לדאבה עוד, רעי!

– לא אכחד כי עצה טובה היא – אמר לוי ופניו צהלו – אבל העל נקלה תשכחהו?

– המות ישכיח את הכל! אבל הגידה נא לי איפה שרה עתה?

– לויתיה מבית־אל ירושלימה, כי שם מקומה.

– ולא שבה אל האנשים אשר נעלמה מביתם?

לוי ספר לו כי במצודת אקרה היא יושבת ומה תכלית שבתה שמה.

– אמנם נערה יקרת ערך היא! – קרא מחלון ברגש – ועלי החובה לעזור לך כי תמצאנה, ואתה דע לך רעי, כי לולא חשבתי גם אני כי שלום אהובה מת, כי עתה אמרתי לך הרף ממנה ושכחנה.

– ואני לא אפון רגע כי הוא מת! – שסעהו לוי ועיניו נוצצו.

– ועל־כן מה ישמח לבי במצוא רעי, הורג סירון, אוצר יקר כשרה! – אמר מחלון בתמת נפש – ועתה הבה אשאלך אם יודע אבשלום ואשתו כי נמצאה שרה בירושלם, כי אתה ביום גלותך לי לבך אמרת לי כי שרה אחות בת־שבע היא…

– לא הגדתי להם מאומה; כי בהודע לי מפי פלטיאל כי נעלמה שרה עם נעלמים וכי נראה לו כי דבר סתר יצוק בה המטיל שפק בישרה, בשתי לספר להם המקרה ואכחד דבר היותה במקומות האלה59 תחת לשוני.

– ולא תדע גם שרה כי אחותה ואישה נמצאים פה אתנו בבית־חורון?

– בלכתי עמה עתה מבית־אל ירושלימה – ענהו לוי – אמרתי להגיד זאת לה, אבל בזכרי מה מעשיה במצודת אקרה ומיראתי פן לא תוכל להתאפק ובאה הנה לראותם, ובין כה יודע לאלקימוס על ידי מרגליו הנפוצים בארץ כי לנו היא, לא הגדתי לה דבר; אבל בגלל מה תשאלני זאת, מחלון?

– שאלתיך זאת, כי חפצתי ליעצך כי תקנה לך לב אבשלום ואשתו, ואחרי הודע על פי העד אשר תקנה לך בכסף, כי שלום איננו עוד בחיים, יהיו המה למליצי ישר לך לפני שרה.

– אני כבר קניתי לבם לאהבה ולכבד אותי – ענהו לוי ולא אשפק כי המה יעמדו על ימיני.

– ומה טוב הדבר כי עוד נעלם מהם כי שרה נמצאה בקרבתם! – אמר מחלון – עוד מעט וכל מחננו הולך ירושלימה ושם תהיה אתה המלאך אשר יחברם, ובזאת תקנה אהבתם.

– האח! שסעהו לוי באחזו בידיו – נחמתני עתה רעי היקר וחיים חדשים נפחת בקרבי, כי אהבת נפש אהבתי את שרה!

– וגם תמצאנה! – קרא מחלון בתם לבבו – וגם בירושלם אמציא לך את האיש אשר יבוא ויגיד לשרה כי שלום מת וכי ראה בהקברו.

– לא אשכח חסדך לנצח! – קרא לוי ויפול על צוארי רעהו וישקהו בכל חם רגשותיו.

* *

לא היה כילי וצר עין בכל רחבי ארץ פרס כדלפון העשיר. כמשפט מות לו היה בעיניו לשלח אחד עשר עבדים חפשים ולא במחיר; אבל רוח רעה מאת השטן הביא אליו את צפרורית בת המלך בלוית העבריה ובגתן, ופיו הכשילו לדבר רעה על בני עמה ולרצותה אחרי כן באחד עשר עבדים עברים; ועוד רעה מזאת: העבריה אמרה לפדותם מידו בכסף והוא התנדב לתתם לה בלי מחיר!

– הנשמע כזאת?! – התאונן האמלל בקרוב עת הערב – אחד עשר עבדים אשר קניתי במיטב כספי אתן לעבריה הארורה חנם כפר חטאת שפתי! אהה! אבי הראשון נוקש באשה עבריה ויתלה על עץ וגם אני נוקשתי עתה בעבריה!… אבל מה אעשה? בת המלך ובגתן אחד מרואי פניו עדים בדבר, ואני איך אחלל מוצא שפתי?

כחם קדחת להט אותו בראותו כי לאט לאט יפנה היום ועוד מעט ועליו להעמיד את גלגלי הרחים ולהוריד מעליהם אחד עשר סוסי־אדם ולשלחם לנפשם!

– היהודים הארורים! – חרק שן – יחי אנטיוכוס אשר עמד עליהם לכלותם! ומה נפלא הדבר! צפרורית אשר תהיה אשת חיקו, מגדלת עבריה ארורה בתוך ביתה ועוד שמח לבה באבוד הון עצום לאיש פרסי מבני עמה בגללה!…

בין כה רד היום. בפיק ברכים נגש דלפון אל גלגל הרחים אשר בחוץ ויתן אות להעמידו.

העבדים השתוממו אל פקודת אדוניהם.

– למה אתם מתפלאים, נבזים?! – קרא אליהם דלפון בשאט נפש – ראשונה וגם אחרונה הפעם הזאת בימי חייכם, עצלים, להרגיעכם רגעים מספר לפני בוא השמש! אבל דעו כי תכן הקמח תתנו לי היום!

העבדים הורידו ראשיהם ומתי מספר מהם התאנחו חרש בסתר קול, כאלו יראו פן תגביה אנחתם עוף אל על, או אולי ידעו כי לא תועיל אם גם תנשא מעלה…

– יהודי ארור ונבזה! – קרא דלפון בפנותו אל האיש גבה הקומה אשר בטור הרביעי – רד מעל גלגל הרחים גשה אלי כי דבר לי אליך!

האיש גבה הקומה חרד חרדה גדולה בראותו כי בגללו שבתה המלאכה ואדוניו קורא אותו אליו.

– נגזרתי! – אמר בלבו ברדתו מעל הגלגל – כי מה חיי עבד ומה גם עבד עברי בעיני עריץ ממוצא המן בן המדתא!

– יהודי ארור! – הוסיף דלפון בקול רם – למה אתה זוחל כסרטן? התגש אלי הנה?

בלב דופק בחזקה נגש ה“יהודי הארור” אליו וישתחו.

– יהודי שפל ונקלה! – אמר אליו דלפון באחזו בבדל אזנו – אדמה כי אביך הראשון היה מרדכי היהודי… האין זאת?

– לא ידעתי – גמגם האמלל בחרדה.

– לא ידעת! – צחק דלפון במרירות – אבל אנכי ידעתי כי מרדכי היה ולא אחר, כי זכותו היא שעמדה לך היום ולעשרת חבריך הנבזים שאקרא לכם דרור… ואתה לך מהר הביתה, לבש בגדיך, קח כנורך ובוא אלי הנה!

העבד אף כי לא ידע היטב שפת פרס, הבין פשר הדברים ולא האמין למשמע אזניו, ויעמוד בלי נוע וראשו כפוף ארצה.

– למה תעמוד, כסיל! – הרעים עליו דלפון וירקע ברגליו – התחכה כמרדכי אביך כי אלבישך אני את הלבוש ואת הכסות ואקרא לפניך “ככה”?!… לך מהר הביתה לבש בגדך, קח כנורך ובוא אלי הנה!

העבד הבין עתה כי לא יצחק לו אדוניו, וימהר הביתה, ובין כה בא דלפון אל בית הרחים ויצו להביא לו משם את עשרת העבדים העברים ולהכינם לאשר יצום.

עברו רגעים מספר והעבד יצא החוצה, הדור בלבושו עד כי לא נכר מי הוא העבד ומי האדון ובידו תפש כנורו.

– כן, כן! – קרא דלפון בשחוק רגזה – התיפית כאחד האדם!… אולם אם גם בשחת יטבלוך או באש תשרף ויצא לנו יהודה ארור ונבזה!… ואתה לך לך הלאה הלאה מזה לימין בדרך ישרה עד אשר תראה את ארמון המלך; שם תתיצב ועמדת עד אשר תצא אליך עלמה צעירה לימים, והיה כי תשאלך ליתר רעיך ואמרת לה כי הנם מאחריך.

העבד השתחוה לו וילך ומאחריו שמע קול דלפון אדוניו:

– היהודים הארורים! היהודים הארורים! תבלעכם כלכם שאול חיים!

ופנינה יצאה למועד מארמון המלך לקדם את פני העבד, אחרי הפרד בגתן מעליה בנפש מרה, כי גלתה לו כל לבה כי יעודה היא מקדמת נעוריה אל יהודה המכבי.

בגתן נפעם ממשמע אזניו ויהי כהלום רעם בראותו כי נכזבה תוחלתו למצא את אהבת פּנינה; אבל התאמץ לשאת מכאוביו במנוחה, ובהפרדו מעליה בקשה לסלוח לה על העיזו להגות בה, והיא בטוב טעמה ושכל מליה המתיקה לו מרורות המקרה, ויצא מאת פניה ברוח נשברה.

– אהה, מי יובילני עתה אל הרי ישראל! – הגה לב פּנינה בלכתה לבדה בין שדרות העצים הרעננים על יד הארמון – מי יתן ויכולתי