סקירות על חייהם, פגעיהם ומחלותיהם למורה ולחקלאי, לתלמידי מדרשות להוראה ולחקלאות ולכתות גבוהות בבתי־ספר תיכוניים

הקדמה

אם צמא־מולדת אתה ורצונך לחסות בחֵיקה, – אהב אותה וחיה אותה בהר ובגיא, בצמח ובחי.

ואם מאמין אתה בכוחך, התייחד עם הצמח ועם החי שאתה מגדל, עמוד על תכונותיהס ולמד לשלוט בהם ולכוונם לרצונך.

היצור החי הוא יְצִיר סביבתו, נתון לשינויים הבאים עם שינויי תנאי־הסביבה, ויש למצוא את תשליב התנאים, המביא לידי תוצאה זו או אחרת, הרצויה לך.

בעית־היסוד של הביולוגיה כיום היא איפוא: בירור יחסי התלות של תכונות החי והצומח בגורמי־הסביבה השונים, דבר היכול להעשות רק מתוך תצפיות מדויקות רבות שנים.

המחקרים הנמסרים בזה, נעשו במשך שנים רבות בהפסקות ממושכות מחמת צר ואויב ומלחמת־השחרור. דומים להם מחכים עוד לפרסומם.

אנו פונים לכל חקלאי, ולכל חובב טבע: תן ידך ליציקת היסוד למדע האדם המשוחרר ושיפורו.

“המעבדות הבלתי־תלויות לביולוגיה” (כפר מל"ל, דואר רמתיים), המתנהלות על־ידי המחבר, מוכנות לסייע ברצון לכל מי שיקבל על עצמו עבודת מחקר ותצפיות בשטח זה.

כל הציורים שבספר מקוריים הם פרט למסומנים כלקוחים ממקורות אחרים.

המחבר

 

א. התאנה – Ficus carica L.    🔗

השם    🔗

שם העץ נושא הפרי בתנ“ך ובמשנה הוא תאנה, תאנים ברבים מכוון לפרי: “ואין תאנים בתאנה” (ירמיהו: ח', 13); בשפת התרגומים תינתא ביחיד (שופטים: י', 11 ועוד), וברבים תינין, תיניא (במדבר: כ‘,;5; נחום: ג’, 12 ועוד); וגם בירושלמי תינתא (סנהדרין: פרק א‘, דף י"ח, עמ’ ב'). באשורית תיתאתו, בכנענית תין, בארמית תאינתא ובערבית תין. השם העברי נגזר מהשורש אנה = הקרה, הזמן (“והאלהים אנה לידו”, שמות: כ"א, 13), וביתר דיוק = זַמֵן למטרה רעה; ואין כעץ הזה, המזמין בתוך סביבת החורב השוממה בנופו הצפוף, בצלו המרובה ובענפיו, המגיעים עד פני האדמה, לשם חביון והתחבאות, לחרישת מזימות ומעשי הונאה ואף לסיפוק תאוה לאדם ולחיה, וככה לא מצאו מקום מתאים יותר לחטאו הקדום של האדם הראשון מאשר מתחת לתאנה. ומכאן הקשר עם הונאה לרמאות. הנעשית בסתר ובסוד, מתוך התחרשות, ועם המושג תַּאֲנָה, המיוחד לעונת היחום וההזדווגות בטבע (“תאנתה מי ישיבנה”, ירמיהו: ב', 24); ואף אוֹנָן נגזר ממלה זו, כמעשה הנעשה בהסתר מעין אדם, וכן גם אוֹנן למתבודד ומתאבל ביום ראשון למותו של אדם קרוב. חכמינו הרגישו יפה את הקשר שבין מלים ומושגים אלה, וכך הם אומרים: “ויתפרו להם עלה תאנה” (בראשית: ג', 6), שהביא התואנה לעולם” (בראשית רבה, כ'); ואף המלים תאניה ואניה קשורות בה. השורש הקדום למלים אלה שימשה ההברה הוּ או אוּ, שבאה כחיקוי לנשימה עזה ומוגברת, המתפרצת מחזהו של האדם, כשהוא נושם בחזקה בשעת תאוה, חרישת מזימות וכדומה; ממנה נגזרה המלה תאוה ויוצאיה, ואחר־כך נוספה לה בתקופה מאוחרת יותר האות נ‘: תאנה תואנה ואולי גם אתנה, אתנן וכו’.

שמות התאנה בשפות אחרות הם: בלאטינית – פיקוס (Ficus), ויתכן שהוא נגזר מפג בעברית. באיטלקית – פיקו (Fico), בפורטוגזית – פיגו (Figo), בספרדית – היגו (Higo), בצרפתית – פיג, (Figue), בגרמנית – פאיגה (Feige), בהולנדית – ויג (Vigg), ובאנגלית הקדומה – פִיגֶה או פֶיגֶה (Fegge, Figge), שקוצר אחר־כך לפיג (Fig). ביונית נקראת תאנת־הבר – אריניאוס (Erineus), והתאנה התרבותית, הראויה לאכילה – סיקון (Sycon). מהמלה הלאטינית “פיקוס” נגזרו גם שמותיה באירופה הצפונית, שהכירוה רק מתוך מסחר בה. בשפות הסלביות מצוי השם “סמוקבה”, המקובל גם בגוטית, שפירושו למעשה – לפתן; בפרסית – “אינז’יר”; גם ברוסית מצוי עוד השם “אינז’יר” הנפוץ בקוקז ובתורכיסטן, כך גם בתורכית; באפגאנית – אנטסיר; בשפות האירניות החדשות ובקורדית שמה – אזיר; בבוכארית – אנדזיר; בארמנית – טוז.

איזור גידולה של התאנה    🔗

התאנה היא עץ סובטרופי, הגדל ומצליח באזורים חמים, מדבריים למחצה. דרגת־החום הנמוכה ביותר, שאינה מזיקה לו, היא שבע מעלות צלסיוס מתחת לאפס. דרגה כזו אינה מצויה כמעט בארצנו. ‏ גם דרגת־החום, העלולה להזיק לה, אינה מצויה אצלנו. בשאר ארצות יש שמגדלים אותה מתוך נקיטת אמצעי־זהירות שונים בפני הקור. עוטפים אותה בניירות או מכסים בחול, או יש גם שמגדלים אותה נמוכה ביותר בקרבת פני האדמה ומכסים אותה בחורף בעפר, בתבן וכדומה. אצלנו אין אף פעם צורך באמצעים אלה. ‏ גם גיזום חזק נותן את האפשרות לתאנה לעמוד בפני הקור. זני התאנה השונים נבדלים הרבה האחד מן השני בכוח עמידתם בפני פגעי האקלים השונים. ‏ בעיקר נתקפים עלדידי הכפור עצים צעירים וענפים מלבלבים, והדבר תלוי בדרגת־החום, שקדמה לכפור, ובנטיתו של זן זה או אחר למהר בלבלוב עם עלות החום. לא ידוע מה הוא החום הגבוה ביותר, שבו יכולה התאנה לעמוד; חום גבוה מחיש בדרך כלל את הבשלת הפרי, ואם הוא גבוה מדי עלול הוא להשפיע לרעה על טיב הפרי. אולם תנאי חום כאלה אינם מצויים אצלנו כל עיקר.

תנאי שני, שהצלחת התאנה תלויה בו, היא כמות מספיקה של משקעים בעונת החורף: מארבע מאות עד שש מאות מילימטרים. יתכן מאד, שבאזורים שונים בארץ, וביחוד בשנת בצורת קשה, יש משום תועלת בהשקאה אחת או שתים. כמות המשקעים האידיאלית לתאנה היא שבע מאות מילימטרים. ‏ באלז’יר נוהגים להשקות פעמיים: בפעם הראשונה באביב (באפריל־מאי) ובפעם השניה (רק אם מתברר, שיש צורך מיוחד בכך) בתחילת יולי. ‏ אולם לדעת המגדלים בארץ זו טוב להפחית ככל האפשר בהשקאה השניה, ואם אפשר־גם לוותר עליה לגמרי, ביחוד אם התאנים מיועדות לייבוש, כי כמות יתירה של מים בפרי עלולה להקשות בהרבה על הייבוש ואף לסכנו. מזג־האויר הטוב להבשלת הפרי הוא חום מספיק, רוחות חמים ויבשים, ובעיקר שלא יהיו עננים וערפלים באותה עונה. גם בתנאים אלה מצטיינת ארצנו. ‏ הרוחות הקלים והחום טובים לייבוש הפרי. בארצות, שבהן יורדים גשמים בקיץ, מזיקים הללו לפרי, ולתאנה אין כל אפשרות לגדול. אותה התופעה גם בארצות ובאזורים, שבהם הערפל מרובה. משך התרדמה בעץ משתנה הרבה לפי תנאי האקלים והזנים, דבר הקובע לעתים הצלחת זן זה או אחר במקום מסויים ובעונה מסויימת. כן יש לציין במיוחד, שאותו זן התאנה עלול להשתנות ביותר לפי כמות החום ושאר תנאי האקלים המצויים באזור; לפעמים (אם הוא גדל בשני אזורים) מתקבל הרושם כאילו שני זנים שונים לפנינו: שונים צבע הפרי, צורתו ואף אורך עוקצה טיב הציפה, כמות הסוכר וטעמו, ואף צורת העץ, וכמעט שאין להבחין, כי יש לנו כאן ענין עם זן אחד.

מולדתה של התאנה ותפוצתה    🔗

דפוסים של עלי תאנה ופירותיה נמצאו ברבדים של העידן השלישוני והרביעוני בטוסקנה שבאיטליה, במרסיליה ובמונפליה שבצרפת הדרומית, וכן על־יד פריס. התאנה היתה נפוצח בעידנים ההם בשטחים אלה והיתה קטנה בהרבה מהתאנה של זמננו, אולם דומה לה ביותר; כמו־כן נתגלתה בקליפורניה הדרומית, ברבדי המיאוקין שבעידן השלישוני. ‏כדאי להזכיר, שבתקופה גיאולוגית זו היה קיים קשר־יבשה מצד אחד בין הגוש של ערב הדרומית, סוריה, ‏ ישראל, הלבנון. מצרים, ארם־נהרים ובין הגוש של

דרום־צרפת, צפון־איטליה, יון, ספרד ואפריקה הצפונית ומהצד השני היה קשר־יבשה גם עם אמריקה.

ערב הדרומית היא למעשה היבשה הקדומה ביותר, שבה נתגלתה התאנה, ומשם התפשטה וחדרה לעבר־הירדן המזרחי, המופיע מעל למי הים בתקופת האיאוקין שבעידן השלישוני. עם התרומם שאר חלקי־היבשה השונים של ארץ־ישראל המערבית מעל פני הים היא כובשת גם שטחים אלה בתקופות מאוחרות יותר בפליאוקין ובמיאוקין שבסוף העידן השלישוני; תהליך זה נמשך עוד גם בעידן הרביעוני. תושבי ערב וכנען היו הראשונים, שהכניסו את התאנה ואף עמדו על סוד הפרייתה בעזרת תחובים (ענפים מתאני זכר). קל מאד לעקוב אחר תהליך זה. התאנה חדרה מערב ליער הקדום שבהרי עבר־הירדן מזרחה ותפשה בו את מקומה. טיפסה על הרים וירדה לגיאיות וחדרה למערבה של הארץ, ואף הוכנסה לתרבות תוך נדודיה אלה. ישובי אדם קבועים מופיעים בראשונה בעבר־הירדן מערבה כששת אלפים שנה לפני הספירה הנוצרית, ובאותה תקופה בערך חלה גם התחלת תרבות התאנה בארצנו. היא הועברה ממקום למקום תוך נדודי השבטים השונים. (ודאי שזרעיה הועברו על־ידי הדבלים, אשר שימשו אז מזון מקובל, ועל־ידי הצפרים). בימי התנ"ך נוצר שדה־היער מתוך בירוא עצים שביער (תהלים, קל"ב) ובימי המשנה מופיע שדה־האילן, הוא מערֶה ביער הקדום, שגדלים בו עצי־פרי. שדה זה כלל בתוכו כרגיל את שבעת המינים, שבהם נתברכה הארץ, ובזמן התלמוד הוא הפך לכרמי זית ותאנה. וכך היו אומרים אז: הכל אילן־סרק חוץ מהזית והתאנה; ר' יוסי אומר: כל שאין נוטעים שדות שלמות הרי זה אילן־סרק (כלאיים: פרק ו'). אנו רואים בעליל, כיצד הפכה התאנה בהדרגה מאילן הגדל בר למוּבר למחצה וכיצד הוכנסה בהדרגה לתרבות.

בדרכים דומות חדרה התאנה גם לארם־נהרים ב־2300 –; פריה נזכר אצל האשורים עוד בשנת 2900 – כנחן בסגולות רפואיות, ומרובים ציורי עלי התאנה ופירותיה במצבות אשוריות. למצרים חדרה ב־1980 –; גם בה מצויים ציורים שונים בקשר לתאנה מימים קדומים. היא הובאה למצרים, כפי הנראה, על־ידי שאנהת, שברח מארצו ובילה זמן ממושך בכנען ואף שלט באחד ממחוזותיה, אשר אותו הוא מזכיר בזכרונותיו כארץ התאנה, הגפן והדבש המרובה. יש לחשוב שהוא הכניס את התאנה למצרים בחזרו לארצו. וכך גס אורגנה על־ידי סנחרה (בסוף ימי השושלת האחת־עשרה) אכספדיציה לים־סוף ולערב הדרומית לשם רכישה מ“יקרת” ערב בדרך של מסחר וחליפין.

הצורים הקדומים הם שהעבירו את התאנה במסעותיהם הרבים אל חופי הארצות שמסביב לים התיכון ולאיים שבו, למרוקו, לאלז’יר, לספרד, לפורטוגל, לאסיה הקטנה ומשם ליון ולאיטליה (ויתכן שגם ישר מסוריה). וכך חדרה גם לקאוקאזוס, לקרים, לסביבות הים השחור, לפרס (שם טרם תפשה מקום ניכר ב־600–), לארמניה, לאפגניסטאן, לבלודז’יסטאן, להודו הצפונית ואף לטורפן שבתורכיסטאן הסינית, (כפי הנראה, נמצא כאן גבול התפשטותה לצד צפון). בקאוקאזוס היא מצויה בגובה של שלושת אלפים מטרים מעל פני הים. מזרחה חדרה התאנה באטיות יתירה ולא הצליחה באזורים הטרופיים הרטובים שבהודו, ואף גם לא באסיה הדרומית־מזרחית; שם מצויים פירות ממינים קרובים לתאנה ואף דומים לה מאד, והם תופשים את מקומה ודוחים אותה מן השוק. בשטחים שבסביבות הים התיכון היא קנתה לה את עולמה, התאזרחה והתפצלה לזנים ובני־זנים מרובים. לסין חדרה, כפי הנראה, ב־127 בערך מפרס ומהודו. שם נפוצה הרבה, אולם מעולם לא תפשה בה מקום ניכר. ידועה היא אצלם בשם “הפרי ללא־פריחה”. ליפן הובאה על־ידי הפורטוגיזים ב־1690 ולא תפשה בה כל מקום, רק בני־אירופה, המתגוררים ביפן מגדלים אותה בכמות כל־שהיא כפרי טרי לשוק. רבים הם המקומות על־פני כדור־הארץ, שבהם מגדלים את התאנה בעציצים ובחביות כצמח־בית.

ליון חדרה התאנה במאה התשיעית לפני הספירה הנוצרית,‏ אולם בכרתים היא ידועה עוד מהמאה החמש־עשרה – השש־עשרה לפני הספירה הנוצרית, כפי שאפשר לראות מתמונות, שנשתמרו על בנינים מאותה התקופה. קשה ללמוד דברים ברורים ממה שנאמר באיליאדה ובאודיסיאה, משום שקשה לקבוע בדיוק לאיזו תקופה משתייכים הקטעים, שבהם היא נזכרת בשני חיבורים אלה. אריסטו וגם תיאופרסטיס, שחיו שניהם במאה הרביעית לפני הספירה הנוצרית, הכירו יפה את התאנה וידעו פרטים רבים מחייה ומדרכי־

גידולה. אַתיקה הפכה מהר למרכז לגידול תאנים, ותושבי אתונה היו ידועים כחובבי תאנים. כורש, לאחר שהוכה על־ידי היונים בשנת 480, היה מעלה על שולחנו יום־יום תאנים מאתיקה, כדי שיזכור, כי לא הצליח לכבוש את מקום התאנים האלה.

לאיטליה חדרה התאנה במאה השמינית בערך, והרומאים עוד המשיכו זמן רב להכניס זני תאנה משובחים מסוריה לשם נטיעה ואף המשיכו לברר את הזנים, שגדלו אצלם. בסוף המאה החמישית נפוצה התאנה בכל הארצות שמסביב לים התיכון וגם הגיעה לאורך חופי האוקינוס האטלנטי, עד אפריקה ועד צרפת הדרומית. הערבים, שהגיעו במסעי הכיבוש שלהם לספרד ולפורטוגל, הביאו אתם את התאנה, שהיתה חביבה עליהם ביותר. וכך מספרים על מוחמד, שאמר פעם: “אילו הייתי רוצה שפרי כל־שהוא יובא לגן־עדן, הייתי ודאי בוחר בתאנה”. הערבים עברו בנדודיהם אותה דרך, שבה עברו הצורים אלף ושבע מאות שנה לפניהם. בארצות רבות, שהשתייכו לכליפות הערבית, נקראת התאנה עד היום בשמות ערביים שונים. כך נקרא התחוב בפורטוגל בשם “פיקו דה־טוקה” (השם הערבי לתחוב הוא טוקאר, כלומר: זכר), ובמלטה פשוט “טוקר”.

יתכן שהתאנה הובאה לאנגליה על־ידי הרומאים; בכל אופן ברור שהתאנה גדלה שם כבר במאה השלוש־עשרה לספירת הנוצרים והוכנסה שנית לשם במאה השש־עשרה מאיטליה, אולם העצים מתו ונשמדו בסוף המאה השמונה־עשרה. עצים בודדים הוכנסו פעמים מספר לאנגליה מחדש, והם גדלים בה עד היום.

בצרפת הדרומית נפוצה התאנה ביותר ומגדלים אותה עד לסביבות פריס, מתוך הגנת־מה בחדשי החורף. ככה ניסו לגדלה ב־812 בהולנד וניסו לאקלמה גם בגרמניה בשנת 1150. בארץ זו קיימת מסורת על עץ־תאנה, שניטע ליד קבר ב־1321 והתקיים עד ל־1800. עצי־תאנה בודדים קיימים בפרנקפורט ומביאים פרי טוב לאכילה בשנים החמות ביותר.

הזמן המדוייק של חדירת התאנה לאפריקה הדרומית אינו ברור. בטאסמאניה ניטעה התאנה הראשונה ב־1792, וב־1803 גדלו תאנים באוסטרליה. לאיי הודו המערבית הוכנסה התאנה בראשונה ב־1520; להאיטי ב־1526; ב־1590 היו כבר עצי־פרי מרובים בפירו. לקליפורנית הדרומית הוכנסה התאנה ב־1683; ב־1759 היתה נפוצה במכסיקו. הספרדים הכניסו את התאנה לכל מושבותיהם באמריקה וגידלו אותה מיחורים בעציצים ובדרכים דומות, כי זני ספרד הם ברובם חסרי זרעים פוריים. בסוף המאה השבע־עשרה היתה כבר התאנה נפוצה בכל המושבות הספרדיות שבאמריקה. במאה השמונה־עשרה הגיעה לקארולינה הצפונית ולפלורידה שבארצות־הברית וכך גם לוירג’יניה. בהואי ניטעה בראשונה ב־1813.

פרק מיוחדד בתולדות הפצת התאנה תופשת הכנסת צרעת התאנה מאיזמיר. היא הועברה פעמים מספר לארצות־הברית, עד שהתאזרחה בסופו של דבר ב־1899, וזה נתן את האפשרות לפתח מטעים של התאנה האיזמירית בקנה־מידה גדול בקליפורניה ובשאר המדינות של ארצות־הברית.

התאנה בארץ    🔗

התאנה דבוקה ושלובה בנוף ארצנו ובחקלאותה מימים קדומים ביותר ונחשבת על שבעת המינים, שבהם נשתבחה הארץ. האגדה שמה אותה בגן־העדן, הגן הקדום ביותר, שניטע על־ידי אלוהים בעצמו, ומעליה תפרו חוה ואדם את בגדיהם הראשונים (בראשית: ג', 7); והמסורת מוסיפה ואומרת,

תאנה בשלכת בחודש פברואר.

שגם החטא שחטאו היו מתחת לתאנה (זבחים: נ"ח). ר' יוסי אומר: “תאנים היו ומתוך כך שימשה לו לתפירת בגדיו” (בראשית רבה: ט"ו, 7). למעשה אין לך עץ מתאים יותר לחטא של אדם בנוף ארצנו מאשר התאנה רבת העלים וצפופת הצמיחה, שענפיה מגיעים עד פני האדמה, מאהילים ומכסים על כל המתרחש תחתיה. בתורה נאמר: “כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה: ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר; ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון; ארץ זית שמן ודבש” (דברים: ח', 7, 8), הדבש הנזכר כוונתו לדבש תאנים. וכך גם משתבחת ארצנו לעתים קרובות כארץ זבת חלב ודבש, והכוונה שוב בעיקר לדבש תאנים. ואף על המרגלים, שבאו לתור את הארץ, מסופר: “ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים, ומן הרמונים ומן התאנים” (במדבר: י"ג, 23).

כפי שנזכר כבר, חדרה התאנה לארצנו כעץ־בר, ובה הפכה בהדרגה לעץ־תרבות נפוץ ביותר ומצוי בכל חלקה קטנה ובנחלת כל אכר, ולבסוף כבשה גם שטחים מיוחדים לה בכרמי המטעים. היא היתה מקובלת ביותר על החקלאים שבארץ, וככה נקראת על שם פריה –קיץ – אף עונת הקיץ, וכשהנביא אומר: “כלה קיץ, ואנחנו לא נושענו” (ירמיהו: ח', 20), הכוונה ב“קיץ” לעונת איסוף פירות דור הקיץ שבתאנה. גם בלוח החקלאי הקדום, שגמצא בחפירות גזר (מהמאה ה־7 וה־8 לפני ספירת הנוצרים), נזכר חודש בשם: “ירח־קיץ”. וכשבא המשורר לתאר את התעוררות הטבע באביב בארצנו, הרי הוא אומר בחרוזיו הנצחיים: “ענה דודי ואמר לי: קומי לך, רעיתי־יפתי, ולכי לך. כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו; הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו; התאנה חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח; – קומי לך, רעיתי־יפתי, ולכי לך!” (שיר השירים: ב', 13־10).

התאנה היתה נפוצה בכל קצות הארץ ונעשתה לחלק קבוע בנחלתו של האכר. “וישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו מדן ועד באר־שבע כל ימי שלמה” (מלכים א‘: ה’, 5), וכך, כשרבשקה בא לפתות את בני־ישראל, שיכנעו לסנחריב מלכו, הרי הוא אומר להם: “אל תשמעו אל חזקיהו, כי כה אמר מלך אשור: עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו, ושתו איש מי בורו, עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, ארץ דגן ותירוש, ארץ לחם וכרמים, ארץ זית יצהר ודבש, וחיו ולא תמותו, ואל תשמעו אל חזקיהו” (מלכים ב': י"ח, 31, 32). גם חזון אחרית הימים הוא: “וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדוּן עוד מלחמה, וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד, כי פי ה' צבאות דיבר” (מיכה: ד', 3, 4). אל תחת התאנה המצויה בחצרו היה החקלאי מזמין את אורחיו, הבאים לבקרו, לשם בילוי־זמן ושיחת־רעים: “ומשתי את עוון הארץ ההיא ביום אחד. ביום ההוא, נאום ה' צבאות, תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה” (זכריה: ג', 9, 10). ואף נחמיה, כשהוא מונה את העיסוקים הרגילים של החקלאי, הרי הוא אומר: "בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאים הערמות ועומסים על החמורים ואף יין, ענבים

ותאנים וכל משא ומביאים ירושלים ביום השבת" (נחמיה: י"ג, 15).

התאנה חדרה לאגדות־העם ושימשה נושא לפתגמים רבים. כך, למשל: “נוצר תאנה יאכל פריה, ושומר אדניו יכובד” (משלי: כ"ז, 18). הכוונה כאן, כפי הנראה, לחידוש תאנה מתה על־ידי טיפול בנצריה, הגדלים משרשיה. וכך גם במשל יותם המפורסם: ‏“הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך ויאמרו לזית: וכו' ויאמרו העצים לתאנה (היא באה השניה מיד לאחר הזית): לכי את מלכי עלינו. ותאמר להם התאנה: החדלתי את מתקי (דבשי) ואת תנובתי (פריי) והלכתי לנוע על העצים?” וכך גם במשנה: “יפה סיפסוף בילדותנו מאפרסקין שאכלנו בזקנותנו” (ירושלמי, דמאי: כ"א, 3). סיפסוף – פירושו: פירות תאנה גרועים ביותר, ומכאן, כפי הנראה, שם הכפר “ספסופה” בגליל העליון.

כשבא הנביא לתאר את יום־הדין, הוא אומר: “קירבו גויים לשמוע, ולאומים הקשיבו; תשמע הארץ ומלואה, תבל וכל צאצאיה, כי קצף לה' על כל הגויים, וחמה על כל צבאם; החרימם, נתנם לטבח, וחלליהם יושלכו, ופגריהם יעלה באשם, ונמסו הרים מדמם; ונמקו כל צבא־השמים, ונגולו כספר השמים, וכל צבאם יבול כנבול עלה מגפן וכנובלת מתאנה” (ישעיהו: ל"ד, 4־1). וירמיהו רואה בחזונו: “הראני ה‘: והנה שני דודאי תאנים מועדים לפני היכל ה’, – אחרי הגלות נבוכדראצר, מלך בבל, את יכניהו בן יהויקים מלך יהודה ואת שרי יהודה ואת החרש ואת המסגר מירושלים ויביאם בבל –: הדוּד אחד תאנים טובות מאד, כתאני הבכורות, והדוד אחד ‏תאנים רעות מאד, אשר לא תאכלנה מרוע” וכו' (ירמיהו, כ"ד, 1 – 10). במקום אחר קורא ירמיהו לתאנים הרעות בשם “שוערים”, והוא אומר: "כה אמר ה' צבאות:

הנני משלח בם את החרב ואת הרעב ואת הדבר ונתתי אותם כתאנים השערים, אשר לא תאכלנה מרוע" (ירמיהו: כ"ט, 17), הפירוש: תאנים סדוקות, מתסיסות ומרקיבות, שטעמן רע. וכשהוא מתנבא על החורבן, הרי הוא מתאר את חזותו הקשה במלים הבאות: “הנני מביא עליכם גוי ממרחק, בית ישראל, נאם ה', גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא, גוי לא תדע לשונו ולא תשמע מה ידבר; אשפתו כקבר פתוח, כולם גבורים; – ואכל קצירך ולחמך, יאכלו בניך ובנותיך, יאכל צאנך ובקרך, יאכל גפנך ותאנתך, ירושש ערי מבצריך, אשר אתה בוטח בהנה, בחרב” (ירמיהו: ה' 17־15). וכשרוצה הנביא לתאר את גודל האסון, שיבוא על בני־יהודה, הוא אומר: “אסוף אסיפם, נאום ה', אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה והעלה נבל” (ירמיהו: ח', 13). וככה גם חגי: “העוד הזרע במגורה ועד הגפן והתאנה והרמון ועץ הזית לא נשא, מן היום הזה אברך” (חגי: ב', 19); וחבקוק: “כי תאנה לא תפרח, ואין יבול בגפנים, כחש מעשה זית, ושדמות לא עשה אכל, גזר ממכלה צאן, ואין בקר ברפתים” (חבקוק: ג', 17). ואף הושע: “והשימתי גפנה ותאנתה, אשר אמרה: אתנה המה לי, אשר נתנו לי מאהבי, ושמתים ליער, ואכלתם חית־השדה” (הושע: ב', 14). מענין במשפט זה הוא האיום, שהנחלה החקלאית תחזור להיות יער בלתי־מבורא, כאשר היתה קודם, וחית־השדה תאכל את הפרי. וכשרוצה הנביא לתאר את אהבתו של ה' לעם ישראל, הרי הוא אומר: “כענבים במדבר מצאתי ישראל, כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם” (הושע: ט', 10). ואף יואל בתיאורו הנהדר של הנזק, שהארבה יביא, אומר: “כי גוי עלה על ארצי, עצום ואין מספר, שניו שני אריה, ומתלעות לביא לו; שם גפני לשמה, ‏ותאנתי לקצפה (כפי הנראה, הכוונה היא להלבנת גזע התאנה כקצף, לאחר שהארבה מכרסם ומוריד ממנה את הקליפה); חשוף חשפה והשליך, הלבינו שריגיה” (יואל: א', 6, 7); ואחר־כך הוא אומר: “הגפן הובישה, והתאנה אמללה; רמון גם תמר ותפוח – כל עצי־השדה יבשו, כי הוביש ששון מן בני־אדם” (יואל: א', 12). וכך, כשהוא מנחם את האכרים, כי מכת הארבה חלוף תחלוף והכל יחזור לקדמותו, הוא שוב אומר: “אל תיראו, בהמות־שדי, כי דשאו נאות־מדבר, כי עץ נשא פריו, תאנה וגפן נתנו חילם” (יואל: ב', 22). וכך גם הנביא עמוס: “כה הראני ה' אלוהים: והנה כלוב קיץ (הכוונה לסל קלוע מלא תאני קיץ אחרונות), ויאמר: מה אתה רואה, עמוס? ואמר: כּלוב קיץ. ויאמר ה' אלי: בא הקץ אל עמי ישראל, לא אוסיף עוד עבור לו” (עמוס: ח', 1, 2).

במקרא נזכרים מצבי הבשלה שונים בתאנה: ה“פג” (שיר השירים: א', 13) ככינוי לפרי צעיר, ה“בכורות” – ככינוי לדור ראשון בפרי (הושע: ט‘, 10; ירמיהו: כ"ד, 2; נחום: ג’, 12), וה“קיץ”, שנזכר לעיל, – כדור מאוחר יותר, ויתכן שגם ה“נובלת” (ישעיהו: ל"ד, 4) הוא פרי אחרון, שנשאר בודד בתאנה.

במשנה ובתלמוד, מקובל השם “סתוניות” (שביעית: ט') לפירות מאוחרים ביותר, המבשילים בסתיו, וכך גם “סיפניות” (תוספתא, שביעית: 5) ו“מסיפות” (ירושלמי, דמאי: כ"א, 3) כתאנים, הבאות בסוף העונה.

ייבוש התאנה היה ידוע מימים קדומים ביותר, והיו הופכים אותה לדבלה, שהיתה משמשת צידה לדרך. כך אנו קוראים בשמואל א כ“ה, 18: “ותמהר אביגיל ותקח מאתים לחם ושנים נבלי־יין וחמש צאן עשויות וחמש סאים קלי ומאה צימוקים ומאתים דבלים ותשם על החמורים”, וכן גם בשמואל א‘, ל’, 13־10: “וירדוף דוד. הוא וארבע מאות איש, ויעמדו מאתים איש, אשר פיגרו מעבור את נחל הבשור, וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אותו אל דוד ויתנו לו לחם ויאכל, וישקוהו מים ויתנו לו פלח דבלה ושני צימוקים, ויאכל, ותשב רוחו אליו, כי לא אכל לחם ולא שתה מים שלושה ימים ושלושה לילות”. כך גם בדברי־הימים א', י”ב, 40: “ואלה הבאים אל דוד לצקלג, – וגם הקרובים אליהם – עד יששכר וזבולון ונפתלי ומביאים לחם בחמורים ובגמלים ובפרדים ובבקר, מאכל קמח,‏ דבלים וצימוקים ויין ושמן ובקר וצאן לרוב, כי שמחה בישראל”.

הדבלה היתה משמשת גם מריחה לשחין: “ויאמר ישעיהו: קחו דבלת תאנים; ויקחו וישימו על השחין ויחי” (מלכים ב‘: כ’, 7), וכן שימשה הגרוגרת כמידה, לשיעור אוכל ולמשל (בכורות: ח').

גם בזמן המשנה והתלמוד, ואף לאחר חורבן הבית השני, תפשה התאנה מקום בראש בין עצי־הפרי בארץ, וכך מספר יוסף פלביוס בספר “מלחמת־היהודים” על התאנים שבעמק גינוסר: “בעמק גינוסר, בסביבת מגדל וכנרת, גדלים מלכי כל עצי־הפרי, הגפן והתאנה, ונותנים את פרים תשעה חדשים רצופים בשנה”. ובאגרת אריסטיאס, שנתחברה בשנות השמונים או התשעים לפני הספירה, נאמר: “הארץ נטועה לרוב זיתים, תבואה וקטניות עם כרמים ודבש (הכוונה לדבש תאנים), מבלי למנות מספר לשאר מיני הפירות”. יש גם מקומות בארץ, שנקראו על שם עץ זה: כך, למשל, ביתניה – “בית תאנה”, במזרחה של ירושלים (אלעזריה של היום). המסורת הנוצרית מספרת (מרקוס: י"א, 13), כי פה עבר ישו הנוצרי וחיפש תאנים ולא מצא מאומה בלתי אם עלים, כי לא היה מועד התאנים. כך גם בית־פאגי שבקרבת ירושלים ופיג’ה, אשר על־יד פתח"תקוה (אם גם יש שגוזרים שם זה מאפיק), עין־תאנה – בסמוך לצפורי, ובית־תיני – בשומרון. בתאנה השתמשו גם כסמל קישוטי נפוץ, ומצויה היא, בין השאר, גם בקישוטי חלון שבבית־הכנסת הקדום בכפר־נחום.

כמקומות מפורסמים בגידול התאנה בזמן המשנה והתלמוד מזכירים את נטופה, והיא בית־נטיף שממערב לבית־לחם (נתיב־הל"ה של היום), ונאמר: “בימי השמד (ימי שלטון היונים־הסורים ביהודה) גזרו האויבים שלא להביא עצים למערכת (קרבן עצים למזבח) ושלא להביא תאנים לביכורים, ובני שלמאי הנטופתי הסתכנו והביאו את העצים ואת התאנים לירושלים” (תענית: כ"ח, 1).

בזמן המשנה היו מצויים עצי־התאנה במספר רב בסביבות ירושלים ובהרי יהודה, וכך הוא אומר: “הקרובים מביאים ‏תאנים וענבים, והרחוקים (מהגליל) מביאים גרוגרות וצימוקים” (ביכורים, ג, 8); על צוער בדרומה של ים־המלח, הידועה גם בשם גבלא (כיום סיל אל קרח), מסופר:‏ “אמרו חכמינו: עמק – ג' שמות נקראו לו: עמק־השידים, עמק־שוה ועמק־סוכות. סוכות – אמר תנחומא: גפן ותאנה ורמון אגוז ושקד ותפוח ופרסיק” (בראשית רבה: מ"א). ועל יבנה מסופר בשביעית: ח', 1: “בראשונה, בזמן שהבית היה קייםי היו שליחי בית־דין מחזרין (בשנה השביעית) על פתחי עיירות. כל מי שמביא פירות לתוך ידו, היו נוטלין אותן ממנו ונותנין לך מזון שלוש סעודות והשאר מכניסין לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים, שלוחי בית־דין שוכרין פועלים ועודרין, אורין אותן ועושין אותן דבלה וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר, מחלקין מהן ערבי שבתות, כל אחד ואחד לפי ביתו. הגיעה שעת הביעור, עניים אוכלים אחר הביעור, אבל לא עשירים”. על נדודי רבן יוחנן בן־זכאי מסופר (מעשר ראשון: ב', 1): “כשהלך רבן יוחנן בן־זכאי מיבנה לברור־חיל ורבי יהושע מלווה אותו בדרכו, היו בני עיירות שבדרך מוציאין להם תאנים, וכשהלך רבי יעקב בן־דוסתאי מלוד לאונו הוא אומר: פעם אחת קדמתי בנשף והלכתי קרסולי בדבש של תאנים” (כתובות: קי“א, ע”ב). ורמי בר־יחזקאל, כשנזדמן לבני־ברק וראה עזים, שאוכלות תחת תאנים והיה דבש נוטף מהתאנים חלב מטפטף מן העזים, והם מתערבים זה בזה. אמר: זה הוא “זבת חלב ודבש” (כתובות: קי“א, ע”ב).

וכך מרובות גם האגדות הנוגעות לתאנה. נביא בזה אחדות מהן. מעשה שאמר ר' יוסי לבנו בציפורי: עלה והבא לנו גרוגרות מן העליה, עלה ומצא את העליה צף עליה דבש (ירושלמי, פאה: ז', ע"ב). ומעשה שאמר ר' יהודה לבנו בסיכנין: עלה והבא לנו גרוגרות מן החבית, עלה והושיט ידו ומצאה של דבש; אמר לו: אבא, של דבש היא; אמר לו: השקע ידיך ואתה מעלה גרוגרות. ומסופר שם גם על “אחד שהיתה לו שורה של תאנים, ובא, מצא גדר של דבש מקיפן”. ו“מעשה בר' יוחנן בן־אליעזר, שהיה יושב תחת תאנה אחת, והיתה התאנה מלאה תאנים יפיפיות, ירד טל והיו התאנים שואבות דבש והיה הרוח מגבלו בעפר, באה עז אחת והיתה מנטפת חלב בדבש וקרא לתלמידים ואמר להם: בואו וראו דוגמא מעין עולם הבא”. וכשפורץ סכסוך בין העצים השונים, מי ישמש לתליה להמן הרשע, מופיעה התאנה ובפיה הדברים הבאים: "אני אתן את עצמי, שממני מביאין ישראל ביכורים, ולא עוד אלא שנמשלו ישראל כבכורה. הדא הוא דכתיב (הושע: ט', 10): “כבכורה בתאנה בראשיתה” (אסתר: ט', 2).

חכמינו ז“ל היו משבחים ומקלסים הרבה את התאנה מתוך חיבה יתירה אליה: “הרואה תאנה מברך: כמה נאה תאנה זו, ברוך המקום שבראה” (ברכות: מ"ב). וביומא, ג', 2 נאמר: “שלושה דברים נאמרו בה: טובה למאכל, יפה לעינים ומוסיפה חכמה”. ואף משלים רבים קשרו בה: “נוצר תאנה יאכל פריה – למה נמשלה תורה לתאנה? אלא כל הפירות יש בהם פסולת: תמרים יש בהם גרעינים, ענבים יש בהם חרצנים, רמונים יש בהם קליצין, אבל תאנה כולה יפה לאכול, כך דברי תורה” (ילקוט שמעוני בשם “ילמדנו”). וב”במדבר רבה“, פרק כ”א, נאמר שוב באותו הנושא: “נוצר תאנה יאכל פריה – למה נמשלה תורה בתאנים? שרב האילנות, – הזית, הגפן והתמר – נלקטין כאחד, והתאנה נלקטת מעט מעט, כך התורה: היום לומד מעט ומהרהר בה, ועל־כן נאמר: הרואה תאנה בחלום, תורתו משתמרת בקרבו”. חיבה זו לתאנה ליוותה את עם ישראל גם במשך המאות הרבות של שנות גלותו, והוא קשר אותה בחזיונותיו ובגעגועיו קשר אמיץ עם הארץ: ארץ־ישראל היא עבורו בין השאר ארץ התאנה, ובט"ו בשבט, יום זכרון לקשר עם הארץ, היו מעלים על השולחן בכל בית את הגרוגרות של תאנים.

גם הערבים חיבבו ביותר את התאנה בגלל פוריותה הרבה והקבועה מדי שנה בשנה ומפני עיבודה וריבויה הקלים, ואף העבירו אותה לכל אותן ארצות, שנכבשו על־ידיהם. בארץ גידלו אותה הרבה והגדילו את שטחיה בהדרגה עד לזמן האחרון. למעשה נשמר יפה במשק הערבי שדה־האילן העברי הקדום, שקיבל אצל הערבי צורת מטע מעורב של תאנה וגפן, ונוסף בעיקר על שטחי ירקות־העידור והתבואה. טיפוס משק זה מצוי בכל רחבי הארץ משני עברי הירדן. הפרופ' א. דאלמאן ריכז חומר רב על המקום, שתפשה התאנה בהווי הערבי בארצנו.

מהתאנה מצויים כיום בארץ עצים בודדים, מפוורים פה ושם על־יד מעיינות ונחלי־מים או בהר, בשדה־האילן של האכר, וגם פה ושם בכרמי מטעים מיוחדים. לא היה למעשה כפר בכל רחבי הארץ, שהתאנה אינה מצויה בו. אם להתחיל מדרום הארץ, הרי היא נמצאת בכל שרידי המשקים המפוזרים שבנגב ואף באילת, מצויה במדרונות הרי־יהודה שבין באר־שבע וחברון, ליד עין־משה, בסלע־אדום וגם לאורך כל הנחלים השונים, הנכנסים לערבה, בשעיר הצפונית. בהר חברון מרובה היא ביותר וכן בכפרים שמסביב

לירושלים, בגלעד ובחורן. מרובה היא בנפת רמאללה ובשכם, וגם בגליל העליון רבים שטחיה, וכן היא נפוצה בשרון, בשפלה ובסביבות עזה. אין לך איזור בארץ, שהתאנה אינה מצויה בו, אלא שיש זנים, חנפוצים כמעט בכל רחבי הארץ, ויש זנים מקומיים, המוגבלים בשטח תפוצתם. אותו המצב בערך קיים גם בסוריה ובלבנון וגם בשאר הארצות שמסביב לים התיכון.

לפי גרזובסקי־ווייץ, תופשים כרמי־תאנה צפופים רק 10% מהשטח הכללי התפוש על־ידה במחוז ירושלים, כ־30% בבית־לחם,‏ כ־70% ברמאללה, כ־30% במחוז חיפה, עכו וצפת, כ־75% במחוז רמלה, כ־10% במחוז יפו וכ־65% במחוז עזה. לפי גור־רפופורט הגיע שטח התאנים במערב הירדן בשנת 1946 ל־123,437 דונמים, מזה נושאים פרי 105,920 דונמים ושאר 17,517 הדונמים צעירים. ‏ היבול בטונות הגיע באותה שנה ל־29,827, וערכו היה 1,006,240 לא“י. בידי היהודים היו באותה שנה מכל השטח הזה רק כמאה שבעים וחמשה דונמים, ומזה כארבעים דונם מטע צעיר; שטח זה הכניס ששים וארבע טונות ושוויין היה 2,415 ל”י.

לפי אותם המחברים יוצא, שהשטחים בדונמים (לפי המחוזות) היו:

מזה היו ליהודים בשנת 1945/46 במחוז נצרת שני דונמים, במחוז צפת – 38 ד‘, במחוז בית־שאן – 3 ד’, במחוז טבריה – 7 ד‘, במחוז עכו – 8 ד’, בחיפה – 38 ד‘, במחוז תול־כרם – 17 ד’, במחוז לוד־יפו־רמלה – 41 ד' ובמחוז עזה – דונם אחד. עם שחרורו של חלק מארצנו עברו לידי היהודים שטחים גדולים של תאנים במחוזות נצרת־צפת, בית־שאן. טבריה, עכו, פרוזדור ירושלים, לוד־יפו־רמלה, עזה ובאר־שבע. בידינו כיום כשליש משטחי התאנים, שהיו בארץ ממערב לירדן בשנת 1946, היינו: כארבעים אלף דונם תאנים במטעי כרמים ומפוזרים כעצים בודדים. על־ידי המשרד לחקלאות נעשה מאמץ לעבד בצורה נאותה את כל שטחי התאנים, הנמצאים בידינו.

בשליש בערך מהתאנים, המיוצרות בארץ, השתמשו בשנת 1946 לייבוש, היינו: יצרו כעשרת אלפים טונות דבלים. ומזה הוציאו לחוץ־לארץ 1.38 טונה. לעומת זאת הכניסו מחוץ־לארץ באותה השנה 377,5 טונות, מזה – מתורכיה 361,5 טונה, והשאר מסוריה ומהלבנון. גם בשנים שקדמו לזאת היה יבוא דומה של דבלים. באופן כזה אפשר להניח, כי כדי לספק את תצרוכת הישוב, שהיה אז בארץ, היה עוד מקום רב לפיתוח מטעי תאנים נוספים, על־אחת־כמה־וכמה שישנו כיום, כשהישוב גדל פי־כמה ורב בו חלק אנשי־המזרח, הרגילים במאכל זה בארצות מוצאם.

דבלים מייצרים בכמויות ניכרות בספרד, באלז’יר, בטוניס, באיטליה, בתורכיה, בפורטוגל, בארצות־הברית, ביון ועוד. היצוא העולמי של דבלים נאמד במאה אלף טונות לשנה. שטחי המטעים שבידי הערבים הראו עליה ניכרת בשנים האחרונות, כדי להדביק את התצרוכת של הארץ, אולם הם עוד היו רחוקים מאד מזה, וישנו גם שוק עולמי גדול לדבלים, שאינו רווי. הדבלה שלנו הצטיינה מתמיד ובימים קדומים היתה מוכנסת לארצות שכנות ורחוקות והגיעה אף לרומי.

תיאור בוטאני    🔗

התאנה Ficus carica L. שייכת למשפחת התותיים הMoraceae־, וממנה מצויים בארץ שני סוגים: ה־Morus, והוא התות, והפיקוס Ficus. מסוג הפיקוס מצויים אצלנו, נוסף לתאנה התרבותית, ה־Ficus carica L., השיקמה Ficus sycomorus L, הגדלה בשפלות שבארץ, בנגב ובשרון, ופריה נאכל, ובת־השִׁקמה, Ficus pseudosycomorus Decne, הגדלה במדבר־אדום, ופריה אינו ראוי לאכילה. כן הוכנסו לארץ מבחוץ מינים אחדים של פיקוסים כעצי־נוי, כגון פיקוס־השדרות, Ficus retusa = Ficus nitida Thumb, ופיקוס־הגומי Ficus elastic Rotb.. בשאר ארצות מצויים שני מינים, הקרובים לתאנה. והם Ficus palmate ו־Ficus roxburgii; שניהם ניתנים להכלאה בתאנה, ואפשר גם להרכיבם עליה, כך שיש הרואים את שלשתם ביחד כמין אחד.

הגזע – התאנה המוברת או הבלתי־מעובדת צורתה שיחית; יש גם שמגדלים אותה כשהיא בעלת גזעים אחדים; אם גזע אחד לה, אפשר שתגיע בגבהה מששה עד לעשרה מטרים. צבע קליפת הגזע משתנה הרבה לפי הזנים השונים, ביחוד בצמיחה הצעירה. בדרך כלל חלקה היא בצעירותו של העץ, ובהזדקנו היא הופכת לרוב כהה ונסדקת הרבה. יש זנים, המצמיחים ענפים זקופים מועטים ומרוחקים האחד מהשני ועלוותם בלתי־צפופה, ויש זנים, הנוטים לגדל ענפים שמוטים. גם הגיזום השפעתו רבה על צורת הצמיחה של העץ. על גבי הקליפה מופיעים לפעמים ניפוחים ויבלות, הנגרמים על־ידי גורמים שונים. בספרות האמריקנית צויין, שניפוחים כאלה עלולים להצמיח שרשים, כששמים אותם בחול רטוב או בטחב, ביחוד באותם מחוזות, שלחות האויר מרובה בהם. יחורי התאנה משרישים בקלות יתירה, אלא ששרשיהם אינם מחוברים יפה לגבעול בשנת הצמיחה הראשונה. התחוב (תאנת הזכר) מצמיח גזעים דקים רבים, הדומים לענפים וזקופים לגמרי וכמעט שאין כל ענפים צדדיים מסתעפים מגזעיו.

המשנה מייחדת שמות שונים לצורות הענפים השונות, וכך רגילים לקרוא “יחור” או “מורביה” לגידול החדש של השנה האחרונה (עוקצין: ג‘, ח’ ועוד), “ענף” לגידול אשתקד ו“סוך” לגידול בן שנתיים ומעלה.

בדי התאנה ארוכים ולרוב בלתי־ישרים, ונופה משתנה הרבה לפי הזנים השונים. יש והוא כדורי וצפוף, ויש שהוא מפוזר, והחמה פורצת דרכו. יש והעלווה מכסה יפה את כל הענפים, ויש שהיא דלילה ביותר ואינה מכסה אותם לכל ארכם. בדרך כלל מגיעות אצלנו רק תאנים בודדות לגמר חייהן בגלל הזנחה וחוסר טיפול מתאים; הן לוקות לרוב במכת־שמש, ואחרי זה באים מיני פטריות, חרקים קודחים ושאר מזיקים ומכלים את חייחן. ‏ רק מעטים הם העצים, המגיעים אצלנו לגיל של ארבעים שנה ומעלה. יש שהעצים מתחדשים מאליהם מנצרים, הבאים מצואר־השורש, ועומדים יותר בפני מכת־שמש, ויש שעושים זאת במכוון ומגדלים גזע חדש אחד או גם אחדים מנצרים. מצב דומה בערך קיים גם בשאר ארצות, כגון באלז’יר, במרוקו, בטוניס, פה ושם גם בספרד, בפורטוגל, ואף בצרפת ובאיטליה. בספרות מסופר על מטע עצי־תאנה בטארינג (Tarring) שבדרום אנגליה, שבה גדלה תאנה בת שמונה מאות שנה. בקליפורניה קיים עץ־תאנה, שניטע ב־1800, וישנו מספר ניכר של עצים, שניטעו ב־1832. היקף הגזע בגובה של מטר מעל לפני האדמה מגיע אצלם בממוצע לארבעה מטרים בערך. קיימים, כמובן, הבדלים ניכרים בעובי הגזע בין הזנים השונים, ואף באותו זן משתנה הדבר הרבה בהתאם לתנאים, שבהם גדל העץ.

המשקל היחסי של עצת התאנה הוא כ־0.43; היא רכה ביותר ונחתכת בקלות יתירה. צבעה אחיד, בהיר לגמרי ולבן כמעט כך שטבעות־השנה נראות בה בקושי. הריקמה החיבורית (הפארינכימה) מרובה בגזע. דפנות התאים והצינורות דקים ביותר, ואין לראות את התאנה כעץ בעל ערך מסחרי כלשהו, אם גם הוא עלול לשמש לבערה.

צינורות־חלב מיוחדים, לאטֶקס, מצויים בקליפת השורש והגבעול, בתוך קרני־הליבה, בעוקץ־הפרי וגם בריקמה החיבורית של העלים והפרי. צינורות־חלב כאלה מצויים בכל בני משפחת התותיים, והם בשתי צורות, גדולים וקטנים. צינור־החלב מגיע לאורך של מטרים רבים ועשוי כולו תא יחיד ללא כל מחיצות ופרקים, סגור בקצהו ומסתעף הרבה. הוא נבדל בצורתו משאר התאים ואפשר להבחין בו עוד בעוברו של הצמח, ויחד עם גידולו והתארכותו של העובר מתארך וגדל גם הוא, מסתעף וחודר לכל האברים. הצינורות האלה חלקים וגמישים, ודפנותיהם עטופים מצדם הפנימי שיכבה דקה של פרוטופלאסמה חיה. הם מלאים מיץ־חלב, הנקרש מהר בבואו במגע עם האויר ומשמש לחתימת פצעים; הוא גם צורב קשה ויעיל לשמירה עלי העץ מפני מאכל־בהמה. מרובה הוא בעיקר בעונת הלבלוב והצמיחה המהירה, אולם כמותו פוחתת עם ירידת פעילותו של העץ ונפסקת לגמרי בשעת תרדמתו. העצים, שהפרשת החלב אצלם דלה בשעת צמיחתם, הם חולים. יתכן שהדבר נגרם על־ידי כפור ושאר פגעים.

מיץ־החלב מכיל בתוכו חמרים רבים ממוסמסים או מוצקים בצורה של גרגרים ממינים שונים. בין אלה מרובים גרגרי העמילן, המקבלים צבע צהוב בתמיסת יוד; מבנם טיפוסי, ונראות בהם שכבות שונות, מה שמסייע להבחין בתוספת קמח־התאנים לקפה. שאר החמרים, המצויים במיץ־החלב של התאנה, הם: חמרי טאנין שונים, פעמים גם אלקאלואידים ארסיים, וביחוד מאלת הסיד; רבים בו התססים (האנצימים) השונים, וכן מצויות בו טיפות של מיני שרף, של צמג (גומי), גרגרי חלבונים וטיפות זעירות של מיני שומנים ודונג. ‏ התססים שבתאנה נחקרו עליידי גארביר וחבריו, שמצאו כי חלב התאנה פַּאנקְרֵיאַטִי בפעולתו, ‏היינו: הוא ממיס חלבונים, שומנים ופחמימות כאחד. וכן הוא מכיל בתוכו דִיאַסְטַאזָה פְּרוטֶיאוֹליטית, הממיסה חלבונים והופכת אותם לפֶּיפְּטוֹנים. הפאנקריאטין. הבא מחלב־התאנה, ידוע בשם “קְרַאדֶיאִין” ועולה בפעולתו פי שנים־עשר על טְרִיפְּסין‏ מהפירמה מירק. ‏הוא מקריש יפה את החלב, דבר שהיה ידוע מזמן לעמי־המזרח ואף לערבים, שהיו משתמשים בחלב־התאנה להקרשת חלב. יש לו גם סגולה אַמִילוֹלִיטית, והוא הופך את העמילן לנוזל; בזה הוא מתחרה יפה בטריפסין מהפירמה מירק ואף עולה עליו במידת־מה. כן מצאו, כי חלב־התאנה גורם, בדומה לזה של התות ובעיקר תות־הנייר, להידרוליזה של פחמימות וחלבונים. התאנה עולה בנדון זה על כל שאר התותיים. ריכוז התססים ופעולתם משתנים הרבה לפי עונת השנה, והפעולה חזקה ביותר, לדברי רובינס ולאמסון, בתאני מדינת אלאבאמה שבארצות־הברית בחדשי הקיץ הראשונים. דילאנו, גארביר וסאלקינד מצאו, שהתסס הפפטוליטי שבחלב־התאנה זהה עם זה שבפפאיה, ושהקאזיאנה והטריפסין שבתאנה זהים עם זה שבתות־הנייר. הזרקת מיץ־חלב של התאנה מתחת לעורה של יונה גורם אצלה לעלית חום של קדחת, לשפך־דם מקומי, לפצעים נמקיים (ניקרוטיים), לעוית ולבסוף לגויעה של תרדמה (קומה). מינים אחדים של פיקוס משמשים ליצירת צמג, ואף התאנה לזניה השונים נחקרת בכיוון זה, וכפי הנראה, יש לצפות לתוצאות בעלות־ערך. לעת־עתה זול יותר לקבל את הצמג ממיני עצים אחרים.

מיץ־החלב של התאנה גורם גירויים קשים בעורו של האדם בשעת אריית הפרי, בשעת הטיפול ביחורים וגם בשעת אריזת הפרי הטרי או הדבלים, ביחוד כשמטפלים בקציעות. הגירוי נגרם על־ידי הפורוקומארין שבמיץ־החלב. חומר זה פעיל רק באור, ומשום זה אין הצריבה מורגשת, כשמחזיקים את המקום הפגוע בחושך. אפשר שהצריבה תורגש רק ימים מספר לאחר הפגיעה, לאחר שיערטלו את המקום המגורה לאור. כאמצעי־הגנה נגד זה משתמשים בשעת העבודה בכפפות־צמר, או שמורחים את הידים ושאר חלקי הגוף, הבאים במגע ישיר עם התאנים, בשמן מיניראלי טוב. גם שטיפת ידים לעתים קרובות בחומץ ובגאזולין מסייעת לזה.

הפקעים – הפקעים בענפי התאנה הס משני מינים: פקעי עלים ופקעי פרי, האחרונים גדולים מהראשונים וצורתם גסה יותר ומעוגלת. שטראסבורגר סובר, שהקשקשים, המכסים את פקעי התאנה ומגינים עליהם, באים מעלי־לוואי, ששינו את צורתם. הפקעים נוצרים בחדשי הקיץ האחרונים ובסתיו בין חיקי העלים, מבלים את החורף במצב של תרדמה ונפתחים ונפרשים עם בוא האביב. יש מקרים, שהם מהווים עוד בסתיו פגים קטנים, מבלים את החורף במצב זה ומבשילים לאחר מכן באביב. בספרות מסופר גם על פקעים נרדמים ההופכים ליבלות נרדמות, המסוגלות לבלות במצב זה משך שנים רבות, עד בוא גירוי מסויים, המעיר אותן מתרדמתן. עובדות כאלו נזכרות גם בתלמוד. והדבר שכיח במיני התחוב. פקעי האמיר של התאנה קבועים בצורתם ונבדלים מזן לזן, והם משמשים סימני־היכר טובים לזנים השונים. זנים בעלי פרי בהיר – פקע האמיר שלהם הוא בדרך כלל ירוק־בהיר, (ירוק־עשבי עד ירוק־צהוב), ובעלי פרי כהה – אף פקע האמיר שלהם אדום־כהה בגונים שונים: מאדום־ארגמן עד ארגמן וארגמן־סגול.

השרשים – התאנה מפתחת שיטת שרשים מסועפת, המתפשטת למרחק רב, ידוע על שורש באורך של עשרה מטרים. השורש העיקרי שיפודי ועמוק ביותר, והוא אף בוקע סלעים ומגיע לעומק של ששה מטרים ויותר. שרשיה החוטיים של התאנה מרובים; יש מהם הקרובים לפני הקרקע (משום זה יש להזהר בשעת החריש והעיבוד, שלא לקרוע אותם ולהזיק לעץ), אולם רובם המכריע מעמיק הרבה באדמה.

שרשי התאנה אינם אוהבים חום גבוה, הם מסתלקים לצדדים ומסתתרים מתחת לסלעים ורצפות של בנינים.

העלה – עלי־התאנה משתנים הרבה מזן לזן ואף באותו העץ אינם דומים תמיד האחד לשני. אולם למרות זאת ישנה קביעות מסויימת בצורת העלים באותו זן. בדרך כלל שונים העלים שבצמיחה הצעירה מאלו שבצמיחה הבוגרת ומאלו שבזו הנותנת פירות. עלי הלבלוב הצעירים מצטיינים באונותיהם הצרות, והמפרצים שביניהן עמוקים ביותר. חוקרים שונים ניסו לתאר את צורת העלים לפי הזנים השונים, והספרות בנדון זה מרובה. מאורי מתאר במחקרו הראשון על התחוב באלז’יר את צורתו של עלה אחד לכל זן, ובמחקרו השני על התאנה באותה ארץ הוא מתאר ומצייר תשעה מיני עלים לכל זן, כדי לתת מושג ברור כלשהו על דרגת השתנות העלה באותו זן. ואף מילו ליאוטה, שהקדיש תשומת־לב רבה לשאלה זו, מוצא שבאותו העץ אפשר שיהיו עלים של שלוש, חמש עד שבע אונות. פוסט ודינסמור מנסים להבחין בין זני תאנה שונים לפי צורות העלים שלהם, וכך הם מדברים על זנים בעלי עלים תמימים, שאינם מפורצים לגמרי, ועל בעלי עלים של שלוש עד שבע אונות. אולם חלוקה זו אינה עומדת בפני הבקורת. יחד עם מספר האונות משתנה הרבה גם צורת שוליהם, צורת בסיס העלה, צורת המפרצים שבין האונות ועוד דברים רבים.

גודל העלה נמדד בתאנה לפי השיטה, שהוכנסה על־ידי ביאליטי בשביל הגפן. לפיה נמדד הרוחב הגדול ביותר של הטרף, ארכו ואורך פטוטרת העלה. הבדלי הגדלים שבין העלים מבוטאים על־ידי מכפלת ארכו של הטרף על רחבו, וצורתו הכללית מתבטאת על־ידי חלוקת ארכו ברחבו. לשם מהירות המדידה שמים את העלים על נייר מילימטרי, וכדי לקבל מושג בעל־ערך מצורת עלי העץ ומגדלם, בוחרים בששים עלים מענפים נותני פרי של עצים בריאים ונורמאליים ומודדים אותם. בדרך זו מוצאים, שהזנים השונים נבדלים ביניהם בדרך כלל בגודל עליהם ובצורתם.

עלה־התאנה הוא, כרגיל, בעל חמישה עורקים ראשיים, שכל אחד מהם מתחיל בפטוטרת העלה ומסתעף באונה משלו. בין אונות העלה עוברים, כרגיל, חמישה מפרצים: שנים עליונים, שנים תחתונים ואחד ליד הפטוטרת. האונות שונות ונבדלות בהרבה האחת מהשניה, ויש גם הבדלים ניכרים בין העליונות ובין התחתונות באותו עלה. כך גם המפרצים שבין האונות. שולי האונות חרוקים או משוננים, ויש גם שהשוליים של האונות התחתונות שונות מאלו של העליונות. לעלה־התאנה ריח טיפוסי משלו, המשתנה במידת־מה לפי הזנים השונים ובעיקר לפי גילם של העלים. צבע העלים הוא בדרך כלל ירוק־כהה, אולם יש והוא כהה לגמרי, ויש שהוא מבריק במידת־מה ומשתנה לפי הזנים עד לירוק־בהיר ואף צהבהב. במקרי מחלה מופיעים כתמי פסיפס (מוזאיקה) ‏ של ירוק־בהיר־צהבהב, ויש גם, שהחלדון, המנגע את צדו התחתון של העלה, משנה את צבע העלה בצדו העליון. בדרך כלל בהיר צדו התחתון של העלה מצדו העליון, ושניהם מכוסים שערות וזיפים ממינים שונים: חד־תאיים או בני שלושה וארבעה תאים. יש גם שבראש השערות נראים ניפוחים אַלתיים. ‏ בצדו העליון של העלה, המחוספס כנייר־ליטוש, מרוחקות השערות האחת מהשניה, ובצדו התחתון הן קרובות ורכות כקטיפה.

העורקים הראשיים של העלה הם בעלי צבע ירוק בהיר מאד ולפעמים כמעט לבן ובולטים לפעמים בצדו העליון של העלה. בצדו התחתון בולטים כל העורקים הראשיים ואף חלק מהצדדיים. פני־העלה העליונים ישרים ברוב זני התאנה, אולם יש ביניהם מגובששים, באופן שפני העלה מתרוממים במקצת מבין לעורקים.

עלי־התאנה עבים בדרך כלל, אולם גם בזאת יש הבדלים ניכרים בין הזנים השונים. גם פטוטרת העלה משתנית הרבה בארכה ובעביה לפי הזנים השונים, ואף באותו העץ היא ארוכה יותר בעלים שבצל מאשר באלה שבאור השמש. צבע הפטוטרת קשור קשר הדוק לצבעו של פקע האמיר ולזה של הפרי.

בתוך הריקמה החיבורית (הפארינכימה) של העלה מצויים ציסטוליטים. אלה הם גופים גדולים ביחס, העשויים ממשקעים של פחמת־הסידן, המצטברים על־גבי שקע שבעור העלה ויש להם עוקצים ארוכים וקשים עשירים בצורן. לעלים ריח מיוחד, המשתנה הרבה לפי הזנים, ומהם מקבלים חומר מר ובעל ריח מיוחד ששמו פיקוּסין. הרכבו: C₁₂H₆O₃.

הפרח – פרחי התאנה נתונים בתפרחת קיבוצית על־גבי מצעית משותפת וסגורה. הפג, Syconium, הוא למעשה כענף מכווץ ועליו פרחים רבים. החלק העליון של הפג פתוח פחות או יותר בהתאם לזנים השונים, או סגור לגמרי. ליד הפה של הפג מצויים קשקשים אחדים שמספרם מגיע לפעמים עד לעשרים. הפגים יוצאים מבין חיקי העלים בודדים או זוגות־זוגות לפי הזנים השונים. לפעמים הדבר משתנה גם באותו זן לפי דורות הפרי השונים. לתאנה שלושה מיני פרחים, מהם שנים בתחוב ואחד בתאנה. בתחוב מצויים בדור הבכורות ליד פי הפג פרחי־זכר, ואילו פרחי־נקבה קצרי־עֱלי נתונים בעמקו. בשני הדורות האחרים של הפרי מצויים בו רק פרחי־נקבה. בתאנה ישנם פרחי־נקבה ארוכי־עֲלָיִים (פעמים מצויים גם בה פרחי־זכר, בעיקר בבכורות). ארבעת האבקנים מבשילים 8־6 שבועות לאחר העליים שבאותו הפג. העטיף היחיד הוא בן ארבעה. עלים: העֱלי יחיד, וצלקתו מתפצלת לשנים. ישנם מקרים רבים, שמספר האבקנים ומספר עלי העטיף שונים מהרגיל. כן מופיעים לעתים אבקנים מנוונים בתוך פרחי־נקבה או עלי מנוון בתוך פרחי־זכר. בתחוב מצויים לפעמים ענפים בעלי פגים, שלהם פרחי־נקבה או רק פרחי־זכר. מכאן רמזים ברורים על דרך הופעת התאנה מהתחוב. הנראית יפה מההתפתחות העוּבּרית של העליים והאבקנים ומבנם, ואין לראות את מיניות התאנה כקבועה. אותה תופעה מצויה גם בשאר בני משפחת התאנה, התותיים, כמו במשפחות הקרובות, בערבתיים ובאלוניים. ‏באי־אלה מקרים גילו דרכים, ‏ כיצד להשפיע על הופעת מיניות זו או אחרת בצמח וגם כיצד לשנותה בתקופות מוקדמות בהתפתחות הפרח.

ההפרייה – ביחס לדרכי ההפרייה מחלקים את כל התאנים התרבותיות לשלושה סוגים: סמירנאיות, שאינן מביאות פרי ללא הפרייה (גם באלה יקרה לעתים רחוקות, שיופיע פרי ללא הפרייה קודמת), ‏סן־פידראיות, שבהן הדור האחד מביא פרי רק לאחר הפרייה והדור השני ללא הפרייה, ‏ותאנים רגילות המביאות פרי ללא כל הפרייה, אולם הדבר תלוי, כפי הנראה, בתשליב של תנאי סביבה מסויימים ועלול להשתנות במידת־מה. ברוב זני התחוב אין הפג חונט ללא הטלת ביצים של הצירעה בתוך שחלות הפרחים. בזמן האחרון נמצא, כי ריסוס בהורמון־חומצה 2, 4, 5 טְרִיכלוֹרוֹפֶנוֹקְסִיאַצֶטִית בריכוז של 25 לאלף גורם לחניטת פרי בתאנים סמירנאיות ללא הפרייה קודמת.

מקובל, שכל הזנים אשר בארץ נותנים פרי ללא כל הפרייה, אולם כרגע נתון הדבר בספק רב, לאחר שנתגלה על־ידי, שהתחוב נפוץ במידה רבה בארץ, וקדמונינו אף נהגו, כידוע, בהפרייה מלאכותית מתוך תלית ענפי תחוב בין ענפי התאנה. ככה נקבעה על־ידי העובדה, שכמעט כל הזנים שבארץ נותנים זרעים פוריים ונובטים. ‏ כן מצאתי פעמים מספר את צירעת התאנה (המעבירה, כרגיל, את האבקה מהתחוב, שבו היא מבלה את חייה, לצלקות שבפרחי התאנה הרגילה) בתוך תאנים רגילות במקומות שונים בארץ. עובדה נוספת היא, שמצויים בארץ זריעים, שתילי תאנה, שנזרעו מאליהם וגדלו מזרעים. נוסף לכך, אין כל ביאור מספיק למציאות עצים בודדים במקומות נידחים ביותר בארץ, כי־אם רק על־ידי אפשרות של גידול מזרעים, שהובאו לשם במקרה על־ידי אדם ועוף. כל הסברות האלו תובעות את שינוי הדעה המקובלת. מעניין לציין, שמצויים גם מיני תחוב, הנותנים זרעים ללא הפרייה.

הפרי – הפג הוא פרי־הבוסר, שאינו בשל עדיין, הבוחל – הפרי הבשל, והצמל – הפרי, שנתייבש על העץ. התאנה נושאת פרי ראוי לאכילה שמונה־תשעה חדשים בשנה, שאינו מבשיל בבת־אחת. התנובה הממוצעת לעץ הוא 45־40 קילוגראם, אולם יש גם עצים רבים, המביאים עד כדי מאה ו־150 קילוגראם לעץ. בדרך כלל מקימה אצלנו, כפי הנראה, התאנה שלושה דורות במשך השנה: בכורות, קיץ וסתווניות. אולם רבים המקרים, שהדורות השונים מחפים הרבה האחד על השני, ביחוד שנים האחרונים, הקיץ והסתווניות, כך שלרוב לא מורגש כמעט כל ריווח ביניהם. בין הבכורות והקיץ קיים לרוב ריווח של שלושה־ארבעה שבועות, אולם גם זה אינו קבוע ביותר ומשתנה הרבה לפי הזנים והשנים. הבכורות מופיעות על צמיחת השנה הקודמת, כשהעץ עודנו מעורטל, והן נראות יפה; הבשלתן נמשכת עד סוף יולי. כמות הבכורות נתונה לתנודות גדולות לפי הזן; הן מרובות ביותר בחַארוּבי, שבעה־שמונה בענף. אולם זה תלוי בטיב האדמה ובתנאי האקלים. בשנים שחונות מעטות הבכורות; בעצים, הגדלים על מים, הן מרובות; ובאזורים הצפוניים הן, בדרך כלל, מצויות בשפע. הקיץ והסתווניות גדלים על צמיחת השנה החדשה, בשעה שהעץ מכוסה כבר כולו בעלים, והם אינם מתבלטים. צורתם שונה בהרבה מזו של הבכורות, וגם מספרם גדול הרבה יותר. מתחילים הם להבשיל באוגוסט והבשלתם נמשכת עד סוף ספטמבר ואף עד אמצע אוקטובר. הדבר משתנה הרבה לפי הזנים השונים, כמסומן במקומו ליד כל זן וזן. הגיזום, המקובל פה ושם בארץ, מחיש בהרבה את הבשלת הפרי. בעצים מוברים נמשכת ההבשלה זמן רב יותר. יש שמופיעים פה ושם פגים בסתיו ונשארים על העץ במצב זה במשך כל החורף, עד בוא האביב. אז הם נראים עליו עוד לפני שהוא מתחיל ללבלב. ספק אם תופעה זו נפוצה אצלנו, אף כי התלמוד מזכירה.

הפירות נבדלים זה מזה לפי צבעם, ומחלקים אותם לשתי מחלקות עיקריות: בהירים או לבנים, שהם ירוקים וצהובים, וכהים, שהם סגוֹלים ושחורים. ‏ יש מהם, שצבע צלעותיהם ארגמן, ירקרק, סגול או זהוב וכדומה, ויש גם שהצבע האחד מופיע בכתמים או בפסים על־גבי רקע של צבע אחר. גרגרי הצבע של הפרי אינם נתונים בקליפתו, כי־אם בתאי הריקמה החיבורית שלו (הפארינכימה) שמתחת לקליפה. צבע הפרי משתנה הרבה גם באותו זן לפי דרגת בשילותו, או גם לפי עצמת האור, שבו הוא גדל, ולפי דרגת החום וכמות הלחות שבאויר. יש מקרים, שמציאות זרעים או אי־מציאותם משפיעה על צבעו של הפרי. יש זנים, הנבדלים הרבה בצבעם מאיזור לאיזור וממקום למקום ואף משנים את צבעם משנה לשנה.

גם צורת הפרי וגדלו נתונים להשפעה מצד גורמים רבים, כגון: תנאי האקלים השונים, מקום הגידול, מהירות הצמיחה ודרכי הטיפול והעיבוד. אף באותו עץ משתנה הדבר, ביחוד מעונה לעונה, מה שמצריך מיון מיוחד לפני האריזה למשלוה ולפני השימוש בפרי לתעשית שימורים. אולם בדרך כלל קשורה צורת הפרי במידה רבה לזן, ומסמנים אותה לפי היחס שבין קוטר־האורך וקוטר־הרוחב הגדול ביותר ולפי המרחק שבין קוטר־הרוחב הגדול ביותר ובין בסיס הפרי. גם חלקי הפרי השונים משתנים הרבה מזן לזן: יש שערפם הוא בעל צורות שונות, ויש שאין להם עורף כלל. גם עוקץ הפרי משתנה מזן לזן: הוא ארוך או קצר, עבה או דק, ישר או מעוקם ואף שטוח, וגם צבעו שונה. אף הקשקשים שבפי הפרי שונים הרבה בגדלם, בצבעם ובצורתם. הרצועות, העוברות לפעמים לארכו של הפרי, יכולות להיות מצבע שונה מאשר הפרי עצמו, בולטות משטח הפרי או בלתי־בולטות, ישרות ובודדות, או מסתעפות על־גבי הפרי. גם פי התאנה שונה בגדלו ובצורתה יתכן שיהיה פתוח ויתכן סגור, הכל לפי הזן. בספרות מסופר גם על זני תאנה, שבפי הפרי שלהם גדלה תאנה קטנה נוספת. תופעה זו טרם נראתה בארץ. יש גם מקרים, שהקשקשים אינם נתונים במקומם הרגיל, אלא על־גבי הפרי עצמו, מה שעלול לשמש הוכחה נוספת לזו הנלמדת מההתפתחות העובּרית, שפרי התאנה הוא למעשה ענף מכווץ הרבה. לפעמים הפרי חרוק או שנוץ במקומות שונים.

גם קליפת הפרי משתנית מזן לזן. יש שהיא קשה כעין הצמג ושומרת יפה על הפרי, ויש שהיא רכה ביותר והפרי מתקלקל מהר. יש שהיא נקלפת בקלות ויש שקשה לקלפה. הקליפה עשויה שיכבה חיצונית בעלת תאים מצולעים, שדפנם החיצוני עבה, והפיונות בולטות; היא מכוסה שערות חד־תאיות ורב־תאיות. השיכבה השניה העמוקה יותר של הקליפה עשויה תאים מצולעים מועגלים, ובאי־אלה מהם גבישי אוקסאלת־סיד קטנטנים בצורה של שושנת. בזנים אחדים מכוסה הפרי באבקה דקיקה, המשנה במידת־מה

את צבעו. שעירות הפרי משתנה מזן לזן, ויש פירות שעירים ביותר, הגורמים גירוי קשה לעורו של המטפל בהם, אם גם אין בשערות אלו כל רעל, שיפרישו אותו לתוך עורו של האדם הנוגע בהן. כמות הציפה משתנית מזן לזן, וגם צבעה משתנה מצהוב־בהיר לאדום ושאר גונים. בפנים הפרי, יש שהציפה ממלאת את כולו ויש שנשאר בו חלל ריק בצורות שונות. הדבר תלוי בזנים השונים, בתנאי הגידול וכדומה. בדרך כלל חושבים, שהציפה מחווה כ־83 אחוזים של הפרי. בהבשיל הפרי, יורדת כמות המים שבתוכו מ־80 אחוז עד ל־16 אחוז, ולעומת זה עולה כמות הסוכרים השונים שבו מ־16 עד ל־60 אחוז ומעלה. הפרחים מאבדים את יחידותם והופכים לגוש אחיד של ציפה, שבה אין להבחין ביניהם יותר, והיא עדינה או גסה, לפי המבנה. חרצניה גסים ומרובים או דקים ומועטים. טעם הפרי משתנה הרבה מזן לזן, החל מגונים שונים של מתיקות וגמור בחמיצות בעלת עצמה שונה ובכל מיני מיזוּגים משני אלה, הכל לפי הזן.

החרצן – החרצן מוגן על־ידי קליפה קשה עשויה שכבות אחדות של תאי סקלירינכימה מועגלים או זוויתיים. תאי השיכבה החיצונית גדולים מאלו של השכבות הפנימיות. כל תא עשוי דפנות עבים ביותר בעלי רבדים קונצנטריים אחדים, ותעלות מסועפות חודרות ומנקבות אותם. ישנם זנים רבים, שפרים חסר זרעים לגמרי (דארווין כבר ציין זאת), ומבעלי־הזרעים – יתכן שזרעיהם יהיו פוריים ויתכן שיהיו בלתי־פוריים. יש זרעים הבאים מתוך הפרייה ויש בלי הפרייה. ואף באותו הזן ואפילו באותו הפרי יכולים להיות זרעים משני המינים גם יחד. הזרעים הפוריים כבדים בדרך כלל מהעקרים, וכששמים את הזרעים במים, שוקעים הפוריים והעקרים צפים על פניהם.

מספרי כרומוזומים. את מספר הכרומוזומים בתאנה בדקו קונדיט בארצות־הברית ואחריו בובון בפורטוגל, ושניהם הגיעו לתוצאות דומות. הם מצאו שמספרם במערכת הכפולה הוא 26, אך לא גילו כל הבדלים ניכרים במספר הכרומוזומים ובצורתם בין זני התאנה השונים, אולם לדברי קונדיט קיימים הבדלים כאלה בין התאנה ובין שאר מיני הפיקוס. כן מצאו שני החוקרים שבהתפתחות תאי־המין מופיעים תאים רב־גרעיניים ושישנה, כפי הנראה, גם פוֹליפּלוֹאידיוּת בצורות שונות. שטראסבוּרגר קובע, שמספר הכרומוזומים ב־Ficus hirta הוא “דיפלואידי” בתאי־המין, והללו בנויים בצורה, שאינה מאפשרת הפרייה.

הרכב הפרי החי משתנה הרבה לפי הזן, מקום גידולו, מצב הבשילות ודרגת טריותו בשעת הבדיקה, ומכאן ההבדלים הגדולים שבין בדיקות החוקרים השונים. הפרי הטרי מכיל בתוכו מ־60 עד 85 אחוזים מים, ממחצית האחוז עד לשני אחוזים וחצי חלבונים, ממחצית האחוז עד למעלה מאחוז אפר, משמונה אחוזים עד לעשרים ואחד אחוז מיני סוכר, מחמש מאיות האחוז עד לאחוז וחצי חומצות שונות (אַצֶיטית, צִיטְרית וזו של תפוחים) וממחצית האחוז עד לאחוז וחצי סיבים גסים. ‏יתכן שההפרייה משנה במידת־מה את כמות הסוכר בתאנה, אולם בנדון זה מנוגדות הדעות ביותר, וכפי הנראה, אף זה נתון לתנודות בהתאם לזן, לתנאי האקלים וכו'. נמצא, שהחומצה הפקטינית יורדת בכמותה עם הבשלת הפרי במידה, המשתנית לפי מיני הזנים, – משבעה־שמונה אחוזים בבוסר עד לאחוז ושני אחוזים בפרי הבשל. גם בדבלה, שאפשר היה לחשוב שיש בה יתר קביעות בהרכב, קיימים הבדלים גדולים, אם גם קטנים בהרבה מאשר בפרי החי. הדבלה מכילה בתוכה מ־16 אחוז עד ל־29 אחוז מים, משלושה עד חמישה אחוזים חלבונים, מאחוז אחד עד שנים וחצי אחוז אפר, מארבעה וחצי עד לעשרה אחוזים סיבים גסים, מחמישים עד לשבעים וחמישה אחוז סוכרים שונים וכמחצית האחוז חומצות.

הרכב האפר הוא כדלקמן: אשלג – מ־28 עד 56 אחוזים מכמות האפר הכללית; סודה – משנים עד ארבעה אחוזים; סיד – מעשרה עד שמונה־עשר אחוז; מגנון – מארבעה עד תשעה אחוזים; תחמוצת־הברזל – ממחצית האחוז עד שני אחוזים; תחמוצת־מנגאן – כשתי עשיריות אחוז; חומצה זרחנית – כאחד־עשר, שנים־עשר אחוז; חומצה גפריתונית – משלושה עד שבעה אחוזים; תרכובות צורן שונות – מארבעה עד חמישה־עשר אחוז וכלור – שנים־שלושה אחוזים.

אשר לויטאמינים – קטנה בדבלים ביותר כמות ויטאמין A; היא כשש־עשרה יחידות בהשוואה למאתים היחידות במיץ תפוזים. בתאנים טריות מצוי ויטאמין C בכמות, המשתווה לזו שבענבים טריים. כמו־כן מרובה בהן ויטאמין B; לכל מאה גרם 25 יחידות בין־לאומיות או 35 יחידות שירמאן. דבלים מכילות בתוכן ויטאמין C בכמות של יחידת־שירמאן אחת עד לאחת וחצי לכל 100 גרם; וזו אינה מושפעת על־ידי גיפור התאנים בשעת הייבוש. ויטאמין G מצוי במידה שווה בתאנים טריות ובדבלים, וכמותו היא מ־33 עד 50 יחידות שירמאן לכל מאה גרם.

זנים. התאנה היא אחד הצמחים הניתנים ביותר להשפעת האקלים ושאר גורמי־סביבה. היא הוכנסה לשימוש בתקופות הקדומות ביותר של תרבות האדם והסתגלה לאזורים ולתנאי־סביבה רבים ושונים. מרובים מאד הזנים ובני־הזנים של התאנה, והם נתונים לשינויים רבים מתמידים. למעשה אין עדיין הגדרה מקובלת וסופית בענין זני התאנה בעולם, ואפילו מספרם אינו ידוע. פליניוס הרומאי, שחי במאה האחרונה לפני ספירת הנוצרים, מונה בארצו 29 זנים, קולומילה מונה באותה ארץ במאה הראשונה שלאחר הספירה הנוצרית 8 זנים, לא־קינטין מונה בצרפת במאה השמונה־עשרה 9 זנים, נואזיט מתאר בצרפת בתחילת המאה התשע־עשרה 37 זנים שבתרבות, והוג מתאר במאה התשע־עשרה 68 זני תאנים, המצויים באנגליה; את כל אלה גידלו, לדבריו, בגן עצי־הפרי של החברה הממשלתית לגידול עצי־פרי בצ’יסויק והעבירו אותם גם לקאליפורניה. ואליזה מתאר 9 זנים של תחוב ו־38 זנים של תאנה, המצויים באיטליה, ומוסיף ללא תיאורים עוד 94 שמות של זנים נוספים, הגדלים בארץ זו. אייזן מתאר 406 זנים, שביניהם מרובים בודאי הסינונימים, סטארנס וּמונרו מתארים 118 זנים, הגדלים במדינת גיאורגיה שבארצות־הברית, אסטירליך מתאר 50 זנים, הגדלים באיים הבאליאריים, בובון מתאר 27 זנים בפורטוגל ומאורי – 16 זני תחוב ו־29 זני תאנה שבאלז’יר. באוסף התאנים בריבירסייד שבקאליפורניה יש כיום 162 זנים שונים של תחובים ותאנים, שמנהלים בהם תצפיות מדוייקות.

זני התאנה בספרותנו הקדומה    🔗

חכמי המשנה היו מבחינים בין תאנים שחורות לבין לבנות (תרומות: ד', 8) ולזנים, הנותנים פרי פעמיים בשנה, קראו בשם “דיופרי” (דמאי: א‘, 41: שביעית: ט’, 4). הזנים שנשמרו שמותיהם הם: בנות־שבע, בנות־שוח ולבס. בבראשית רבה, פרק ט“ו, נאמר: “ויתפרו עלי־תאנה” – ר' אבין אמר: ברת־שבע, באיתיאת שבעת יוציא דאבלא לעולם”, הוי אומר, שלדעתו קראו לזן בשם זה, מפני שהוא הביא את האבל לעולם, אולם יש מפרשים את שמו על שהוא מביא פרי פעם בשבע שנים. קשה להאמין, שקיימת תאנה כזו. מתקבל יותר על הדעת, שתאנה זו מביאה שבעה דורות של פרי במשך השנה. יתכן שגם שם אשתו של דוד, בת"שבע, קשור בזן של תאנה (מלכים א‘: א’, 11).

הזן השני, הנזכר במשנה, הוא בנות־שוח (שביעית: ה', 41), ועליהן נאמר, כי השביעית שלהן חלה בשנה השניה והפירוש הוא, שהן עושות פרי פעם בשלוש שנים, זאת אומרת: מזמן הופעת הפגים הצעירים עד לצמל עוברות שלוש שנים, ובעל־הערוך אומר: "אילו בתר חניטה אזיל: מה שחנט בשביעית אסור באכילה, זאת אומרת: פרי מתאנה זו אסור באכילה בשנה השניה שלאחר שנת השמיטה. זן זה נזכר שנית בעבודה־זרה, א', 13: “ובנות־שוח ופטוטרות – אמר רבי בר־חנה אמר רבי יוחנן: ופטוטרות – בפטוטרותיהן; שנינו תאיני חורתא (לכנים), שלא יתלום לפני עבודה זרה” – והרי לפנינו זן לבן של תאנה, שפטוטרותיה ארוכות ונשמרות זמן רב, ולכן היו תולים אותן לפני עבודה־זרה. בעל־הערוך אומר על זן זה: “שנה ראשונה – פגין. שניה – בוֹחַל (זו היא השנה, שבה הוא נאכל) ובשלישית – צמל”. אולם הירושלמי מפרש אותה משנה אחרת: “מהו בנות־שוח? – פטיריאה”, דהיינו: תאנה הגדלה בסלעים, מין תאנת־בר, המאחרת בהבשלת פירותיה.

הזן השלישי, הנזכר בגירסאות שונות, הוא הלבס או הבלופסין (מעשרות: ב', 48): “העושה בבלופסין לא יאכל בבנות־שבע (זאת אומרת: העובד בבלופסין אסור לו לאכול בבנות־שבע, שהן מין יקר הרבה יותר, ומותר לו לאכול רק באותו מין, שבו הוא עובד). מאי בלופסין? – מיני דתאיני, דעבדין מיניהו לפדי”. הוי אומר: תאנים שאינן טובות לאכילה כשהן חיות, אלא שמכינים מהן מיני לפת.

זני התאנה בארץ כיום    🔗

בתרפ“ב התפרסם מאמר ב”השדה", המתאר 14 זני תאנים בסביבת ירושלים. גרזובסקי וּוייץ מתארים אצלנו 36 זנים מתוך 54 זנים, המצויים אצלנו, לפי דבריהם, ומוסיפים בצדק: “לפעמים נקרא זן אחד בשמות שונים במחוזות שונים, ויש שזנים אחדים, השונים זה מזה, נקראים בשם אחד; כמו־כן שאין תחומים מסויימים בין הזנים; באלה הנחשבים לנבדלים תכיר לפעמים עין המסתכל את המקור האחד לכולם, אלא שחלו בהם שינויים קלים, שסיבתם נמצאת לרוב בהשפעת ההבדלים בטיב הקרקע, האקלים והעיבוד. מבין עשרות הזנים, הנפוצים במקומות שונים בארץ לשמותיהם ולכינוייהם, ניתנים כאן תיאורים של 36 זנים, שההבדלים ביניהם נקבעו פחות או יותר, אף כי נשאר עוד מקום להסתכלות וללימוד נוסף בהם. מתוך 36 הזנים האלה ידועים 15 בדרומה ובצפונה של הארץ, והם זנים ארציים. השאר אינם אלא בגי מקום גידולם, כלומר, אתריים (לוקאליים)”.

למעשה יש לדבר, לפי המצב כיום בארץ, על זנים־אבות או על זנים מקובצים ולהתייחס לכל השאר כלבני־זנים שלהם, שהגיעו לתפוצה פחות או יותר גדולה, או שנשארו מוגבלים במקום הופעתם. זנים עיקריים כאלה הם ששה.

א. חְדַארִי, בְּיַאדִי, קְרַאוִי. אלה הם למעשה צורות שונות של זן יסודי אחד, ומהן נפוצות שתי הצורות הראשונות בכל הארץ, והשלישית בעיקר בהר, אם־כי מצויה היא פה ושם גם במקומות אחרים. כבן־זן עיקרי יש לראות עוד את הנָעֵמִי,

ב. סְפַארִי. גם הוא זן עיקרי, המשתייך כקודמו לתאנים, הלבנות ועיקר תפוצתו בגליל העליון. כבני־זנים עיקריים שלו יש לראות את הבּוּקְרַטִי והעַגְ’לוּנִי.

ג. שְטַאבִי. זוהי תאנה ירוקה, הנפוצה בצפון. יתכן שהיא צורה מיוחדת לש הספארי.

ד. יַפּוֹנִי, תאנה ירוקה בעלת צלעות סגולות. נפוצה בצפון.

ה. מְוַאזִי, אף הוא ירוק ופסים סגולים לו. תפוצתו העיקרית בהרי־יהודה. בשפלה ובנגב.

ו. החַארוּבי. תאנה שחוֹרה, שנפוצה בכל הארץ, ויש לראותה כאב לכל הזנים השחורים המצויים אצלנו,

זרעים פוריים, נובטים ונותנים שתילים נמצאו עד היום בזנים א‘, ג’, ה' וו‘. באזורי הארץ השונים טרם נמצאו זרעים פוריים כאלה בזנים ב’ וד', במידה שהללו נבדקו. הזרעים נובטים אצלנו בדצמבר, אולם הנבטים מתים בגלל הקור ובמרץ הם מתחילים לנבוט שוב ונותנים שתילים בני־קיימה.

יש לראות, כאמור למעלה, את ההר כמרכזה הקדום של התאנה בארץ; בו תפשה מקום עוד ביער הקדום, ומשום זה מרובים בו יותר זניה הקדומים והקבועים פחות או יותר. את הזנים שבנגב ובשפלה יש לראות כהתפתחות מאוחרת יותר. לשטחים אלה הועברה התאנה על־ידי החקלאי הקדום בזמנים מאוחרים ושם התפשטה בהדרגה מתוך הסתגלות לתנאי־חיים חדשים. יחד עם התאנה חדר גם התחוב ליער הקדום, אך, כפי הנראה, איננו נפוץ באותה מידה בשפלה ובנגב; זה יתכן מפני שהחקלאי הקדום לא מצא צורך להעביר אותו לשטחים אלה, כי לא ראה בו עץ, שיש בו תועלת יסודית. התחוב, כפי הנראה, גם נשמד הרבה, מפני שהערבים לא השתמשו בו בכלל. עד היום מצאתי עצי תחוב בודדים במקומות מוגנים שליד מעיינות במחניים, תל־אל קדי, כברה ועין־חרוד. יש עוד להוסיף, כי למעשה מצויים כמעט רק בצפון מטעי תאנה על שטחים נרחבים; בשאר המקומות באה התאנה מעורבת בגפן ולרוב במטעים קטנים ביותר.

במשך שנים מספר התנהלו על־ידי ברחבי הארץ תצפיות מפוזרות בזמן הבשלת הפרי בזנים השונים. הנתונים, שרוכזו בנידון זה, נמסרים בפרק על הזנים, ליד כל זן וזן. נוסף לכך התנהלו תצפיות דו־שבועיות בקבוצת עצים מהזן חדארי בסביבת תל־אביב בשנים 1929–1930, שמהן אפשר היה לעמוד על מהלך חייהם, כפי שאנו מוסרים בזה.

בתחילת ינואר החלו מתנפחים פקעים. מיץ־החלב היה עוד מרובה, אבל מימי ביותר. ‏באמצע ינואר נראה גם לבלוב־מה ועלים צעירים. באותה שעה נמשכה נשירת העלים ללא־הפסק. בסוף ינואר נתערטלו העצים לגמרי. הלבלוב הצעיר מת כולו. בתחילת מרץ התחילו העצים מלבלבים שוב, ובאמצע מרץ הופיעו הבכורות ומיץ־החלב הפך צורבני. באמצע אפריל נתעטפו העצים כליל בעלים. בתחילת מאי התחילו להופיע פגי הדור השני, הקיץ, שבאו במספר גדול הרבה יותר מהבכורות, ובתחילת יוני החלו להופיע פגי הדור השלישי, הסתווניות. ‏ גם הם היו מרובים ביותר. בסוף יוני הופיעו בהם החרצנים ובאוקטובר התחילה נשירת העלים. במקומות מוגנים נשארו עלים רבים על העצים עד לסוף ינואר. לעומת זאת היו בשנת 1946 העצים מעורטלים לגמרי באותה קבוצה באמצע ינואר, ובמרץ הופיעו עליהם פגי הבכורות.

התאנה עומדת אצלנו יפה בפני התנאים הקשים ביותר, בפני חורב הקיץ ובפני הרוחות החזקות, כי היא מעמיקה את שרשיה ומשיגה את מימיה מעומק רב. נמצא, כי כמות המים הגדולה ביותר, שהתאנה מאיידת אצלנו ביום חמסין קשה במשך שעה, מגיעה ל־390.2 מיליגרם לכל גרם של חומר העלה. על התאנה צריך לעבור זמן מסויים של קור, כדי שתגיע לפוריות מלאה. משך הזמן הזה בדרך כלל קצר ביותר ומשתנה הרבה לפי הזנים השונים.

תיאור הזנים    🔗

א. חדארי – ביאדי – קראוי

1. קראוי (קראטי). יש לראות זן זה כאב לכל הקבוצה הזאת. פריו בינוני בגדלו ואינו קבוע ביותר בצורתו, לרוב הוא מוארך במידת־מה. ערפו בינוני ועוקצו ארוך. קליפתו חלקה, וצבעה ירוק־כתום. הפה קטן ועגול, וקשקשיו חומים. צבע הציפה משתנה הרבה מוָרוד עד לאדום. חרצניו מרובים. ‏ העצים גדולים ותנובתם רבה. צבע הצמיחה הצעירה אפור, ופרקיה קצרים ומלאים בליטות. העלים הם בעלי חמש אונות ללא מפרצים עמוקים, ושתי האונות התחתונות פונות לצדדים. הפרי טוב לייבוש. מבשיל ביולי־אוגוסט.

2. חדארי (ירוק בערבית). נפוץ בכל הארץ. פריו בדרך כלל עגול, אם גם רבים בו שינויי הצורה, ביחוד לפי הדורות השונים.‏ נאכל חי. בכורותיו מרובות. הוא חסר עורף ועוקצו קצר. פיו פתוח, וקשקשיו חומים. הציפה ורודה, ביחוד מצעית הפרי. החרצנים קטנים. העלים שסועים יותר מבזן הקודם. מבשיל ביולי.

3. ביאדי (לבן בערבית). ידוע גם בשם פאלאחי. מצוי בכל הארץ. משמש לייבוש. דומה ביותר לחדארי. פירותיו בינונים בגדלם ועגלגלים, צבעם ירוק־כתום, ערפם ועוקצם קצרים, וקליפתם עבה. הפה פתוח, וקשקשיו חומים־בהירים.‏ הציפה ורודה־בהירה. החרצנים מעטים. העלה שסוע הרבה פחות מאשר בשַנים הקודמים, ואפשר למצוא עלים בעלי שלוש אונות ואף שלמים לגמרי. צבע הצמיחה הצעירה חום־אדום נוטה לסגול ופרקיה ארוכים יותר מבקודמים.‏ מבשיל ביולי־אוגוסט.

4. נָעֵימִי (שוּחמאני). בן־זן עיקרי ונפוץ ביחוד בהרי־יהודה, אולם מצויים עצים בודדים ממנו גם בנגב. הפרי קטן, ירוק־צהבהב ובעל עורף ארוך ועוקץ קצר. פיו הקטן פתוח במקצת ומוקף קשקשים חומים. ציפתו ורודה־בהירה, וטעמה חמוץ־מתקתק. חרצניו מרובים.‏ טוב לייבוש. הצמיחה הצעירה אפורה, ופרקיה ארוכים ובעלי בליטות. שיסוע העלה אינו עמוק ביותר. מבשיל ביולי.

לכאן שייך עוד שלל בני־זנים, הנפוצים בעיקר בהרי יהודה והשומרון ואינם מוגדרים ומובדלים כשורה, וגם שמותיהם מבולבלים ביותר. יש מהם משתלטים, שתפוצתם גדלה בהדרגה, ויש המצויים רק עצים בודדים.

ב. ספארי (צהוב בערבית). תפוצתו העיקרית בצפון ולרוב במטעים צפופים התופשים שטח גדול. פריו בינוני בגדלו ומוארך, בעל עורף ועוקץ קצרים וצבע ענבר. פי הפרי פתוח ומוקף קשקשים ורודים. ציפתו ורודה־בהירה ומתוקה. צורת עליו משתנה הרבה וצמיחתו הצעירה בעלת פרקים ארוכים ללא בליטות, מבשיל בסוף יולי־אוגוסט ומשמש לייבוש.

ג. שטאבי. יתכן שיש להתייחס אליו כלצורה שניה של הספארי. פריו קטן יותר, ירוק ומוארך, בעל עורף בינוני, עוקץ ארוך ופה סגור במעט ומוקף קשקשים צהובים, הציפה אדומה וחרצניה מעטים. הצמיחה הצעירה ארוכת־פרקים ללא בליטות. העלים משתנים הרבה. מבשיל באוקטובר.

כבני־זנים חשובים קרובים יותר לספארי מאשר לשטאבי יש לראות את העג’לוּני והבּוּקראטי. העג’לוני מצוי בשומרון, פריו הקטן ירוק ומוארך, בעל עוקץ ועורף בינוניים ופה סגור כמעט ומוקף קשקשים חומים. הציפה ורודה וטעמה מתוק, חרצניה זעירים ומרובים. ‏מבשיל באוגוסט־נובמבר ונאכל חי. הבוקראטי מצוי בצפון. פריו ירוק, בינוני בגדלו ומוארך בצורתו. הוא בעל עורף ועוקץ קצרים, ופיו פתוח ומוקף קשקשים ורודים. ציפתו אדומה, וחרצניה זעירים. מבשיל באוגוסט ונאכל חי. גם לאלה אפשר לשייך שורה שלמה של בני־זנים פחותי־ערך ונדירים הנעלמים בהדרגה.

ד. יאפוֹני (בּוּרטאני, שוּראתּי, שעמי). נפוץ בצפון. הפרי מוארך וירוק, ועליו עוברות רצועות מצבע ירוק־כהה. ערפו ועוקצו בינוניים. פיו סגור כמעט ומוקף קשקשים ירוקים־בהירים. הציפה מתוקה, וחרצניה מרובים. ‏ הצמיחה הצעירה בעלת פרקים ארוכים עם בליטות. העלים שסועים הרבה. משתייכים אליו בני־זנים שונים דלי־ערך.

ה. מְוַאזִי (עסלי, חוּרטמאני). תפוצתו העיקרית בהרי־יהודה, בשפלה ובנגב.‏ נאכל חי. פריו גדול ומוארך, בעל עורף ארוך ועוקץ קצר, קליפה ירוקה. שפסים סגולים־כהים לה, ופה פתוח מוקף קשקשי ארגמן. צבע הציפה ענבר בשל חרצניה המרובים. לצמיחה הצעירה פרקים קצרים ללא בליטות. העלים שסועים הרבה. מצויים בני־זן פחות חשובים, המשתייכים אליו.

ו. חארובי. שחור ונפוץ בכל הארץ וממנו הסתעפו, כפי הנראה, כל שאר בני־הזנים השחורים בארצנו. ‏ כיום הוא נפוץ בעיקר בדרום. הפרי עגול כמעט, הפה פתוח ומוקף קשקשי ארגמן. הציפה ורודה וחרצניה מעטים. העלים משתנים הרבה, והצמיחה הצעירה ארוכת פרקים עם בליטות. טוב מאוד לייבוש.

ז. התחוב. מצוי בארץ בזנים שונים בדומה למצב בשאר הארצות שמסביב לים־התיכון. הוא שיחי, ועד היום מצאתי ממנו שלושה זנים.

1. בכברה ליד מערה. הפרי אגסי. ערפו ועוקצו קצרים. הצמיחה הצעירה קצרת־פרקים ובעלת בליטות. תוכו מלא חרצנים. הפה סגור, והעלה שסוע.

2. בתל־קאדי. הפרי כדורי. רצועות בולטות עוברות עליו לארכו, מהפה עד לעוקץ. הצמיחה הצעירה בעלת פרקים ארוכים ביותר ובליטות.

3. במחניים ובעין־חרוד. הפרי מוארך ובעל עורף ועוקץ ארוכים. הצמיחה הצעירה בעלת פרקים ארוכים ללא בליטות. הפה פתוח, והעלה שלם.

מספר זנים הובאו לארץ גם מחוצה לה, ואף תחוב הובא פעמיים, אולם אין עוד לעמוד עליהם, כי טרם הגיעו לשימוש כל־שהוא, וערכם עוד לא נתברר.

דרכי עיבודה של התאנה בימי אבותינו    🔗

דרכי הטיפול בתאנה בימי אבותינו מסתכמים יפה במשנה (שביעית: ח', 1), שבה נאמר בין השאר: “הגיע זמן תאנים, שלוחי בית־דין שוכרין פועלין ועודרין ואורין אותן ועושין אותן דבלה וכונסין אותן בחביות”. ‏ הרי שאבותינו היו מעבדים את התאנה באופן אינטנסיבי ביותר וגם עודרים אותה. מקצועיות מיוחדת בגידול התאנה בולטת מהפיסקה הבאה בכלאים (א', 8): “אין נוטעים יחור של תאנה לתוך החצוב שיהי מקרו”. אבותינו ניסו להבטיח את השתרשות יחור התאנה, המתייבש מהר, על־ידי זה שתחבו אותו לתוך

בצל החצוב, למען יקבל ממנו רטיבות ולא ייבש. הם ידעו את מלאכת ההפרייה בתאנים, כנאמר בתוספתא שביעית: “אין תולין תחובין (ענפי תאנת־זכר) בתאנה”. כמו־כן היו גם “סכים את הפּגין” (שביעית: א', 5), זאת אומרת: מורחים אותם בטיפות שמן. מכל האמור אפשר לראות מה גבוהה היתה תרבות התאנה בארצנו בימי אבותינו.

לאסיף התאנה נתייחד בזמן המשנה שם מיוחד – “ארייה”. יתכן שהשם נגזר מהמלה “אור”, כי את התאנים היו מלקטים עם אור־השחר, לפני צאת השמש, מפני שהתאנה נוחה אז יותר לארייה, וכן כדי שיספיקו להביאה טריה לשוק. הארייה היתה נעשית קמעה־קמעה לפי הבשלת הפרי, וראשיתה התחילה באותו צד העץ, שבו הקדים הפרי להבשיל. את התאנים היו אורים לתוך כלכלה, הוא הכלוב הנזכר בתנ"ך, או לתוך הקרטל. הכלכלה היתה סל קלוע ואוזן בקצהו בדומה למה שרואים בציור המצרי, והרי הוא אומר בכלים (י"ז, 2): “כלכלה, – משיחסום (ימַלא את החורים), יקנב (יחתוך את הקצוות) ויגמור את התלויה” (את האוזן). הביטוי “כלכלה של תאנים” מצוי הרבה במשנה ובתלמוד. המלה נגזרה ודאי מהשורש “כול” ושימשה אחר־כך גם למידה קבועה של פירות, כגון “הלוקט את הכלכלה לשלוח לחברו” (מעשרות: ד', 2). לאחר זה נתפתח המושג “כלכלה של שבת”, שהיתה כלכלה גדולה יותר לשם אספקת פרי גם לשבת (ערובין: ג', 8). לבסוף נתגלגלה מלה זו למושגים חדשים נוספים: "על המחיה והכלכלה ועל תנובת־השדה (ברכות: מ"ד), שפירושה: צרכי הארץ והמדינה.‏ את הכלכלה היו מכסים בעלים ולוקחים אותה לשוק יחד עם האבן, שבה היו שוקלים את התאנים לקונה, – “כלכלה והאבן בתוכה” (שבת: כ"א, 1). פעמים היו מושיבים בכלכלה אף את הדוגרת על ביציה (תוספתא, שבת: י"ד, 3).

הקרטל, הכלי השני שלתוכו היו אורים את התאנים, היה, כפי הנראה, סל קלוע מרצועות עור ושימש גם לשים בו מאכל בפני הבהמה. אף המלה קרטל משמשת למידה קבועה (ירושלמי, דמאי: א') (ראה התמונה שבראשית הספר).

את התאנים היו ממיינים לאחר הארייה, הטובות לחוד והרעות לחוד, והיו אוכלים אותן טריות או מיובשות כגרוגרות בודדות או גם כדבלים בצורות שונות של מלבן או עיגול. יש שהיו מנערים מעל העצים את הצמל. את הדבלים היו מכינים מתאנים שלמות או קצועות במקצוע (סכין מיוחדת לכך) לשנים – היא ה“קציעה” – ומשווקים אותן גם לחוץ־לארץ בגלל טעמן הטוב.

דרכי גידולה של התאנה    🔗

את התאנה אפשר לרבות בשלושה דרכים: עלדודי זרעים, נצרים ויחורים.

רבייה על־ידי זרעים. זרעי התאנה נובטים יפה ובקלות יתירה. יתכן, כי חלק ניכר מהתאנים הבודדות, המצויות אצלנו בהר ובשאר מקומות נידחים, הופיע תודות לכך מתוך העברת זרעים על־ידי צפרים וכדומה. נוהגים בחוץ־לארץ במידת־מה לגדל תאנים מזרעים לשם קבלת זנים חדשים, אולם לא מקובל לרבות תאנים לשם מסחר על־ידי זרעים, כי אין העצים, הגדלים בדרך זו, נותנים פרי בעל־ערך מסחרי רב, וניבתם מאחרת הרבה.

רבייה על־ידי נצרים. הנצרים הם ענפים, היוצאים מגזע התאנה בסמוך לאדמה ויש שהם גם מכים שרשים בתוך האדמה. עם התנוון התאנה מפאת זיקנה, מחלה וכדו' מופיעים לפעמים נצרים רבים מצואר השורש. את אלה אפשר לכרות ולשתול, ביחוד אם יש להם שרשים משלהם. אפשר גם להשאיר על העץ שנים־שלושה מהטובים ביותר ולפתח מהם גזעים חדשים. יתכן שהפסוק: “נוצר תאנה יאכל פריה” מתכוון לפעולה זו.

רבייה על־ידי יחורים. הדרך הרגילה והמקובלת בגידול המסחרי היא רבייה על־ידי יחורים. ‏מוטאציות נדירות ביותר בפקעי התאנה ומשום כך יש לראות דרך זו של רבייה כבטוחה ויעילה ביותר וזוהי למעשה הדרך המקובלת בארצנו ובשאר הארצות המגדלות תאנים.

בחדשי השלכת, ינואר־פברואר, כורתים יחורים מעצים בריאים ומפותחים יפה, שסומנו מראש למטרה זו בעוד הפרי עליהם. בוחרים צמיחה בת שנתיים מעוצה יפה, אך אפשר לקחת גם מצמיחה של שנה, אם היא מעוצה יפה.‏ יחור טוב הוא זה, שקליפתו חלקה ופקעיו קרובים האחד לשני. אורך היחור אינו צריך לעלות על 50 ס“מ, כי יחורים ארוכים נותנים אחר־כך במטע עצים מגובה שונה ובעלי צורות שונות ומשונות. העובי הרצוי הוא מס”מ אחד עד שני ס“מ. למעשה מתאימים את היחור לטיב האדמה, שבה הוא נשתל: לאדמה קלה ויבשה מכינים יחורים באורך של 35–40 ס”מ, ולאדמה כבדה ורטובה – באורך של 25 ס“מ בערך. יחורים באורך זה נשתלים ישר בשדה. אולם אם מתכוננים לסדר משתלה ולהעתיק ממנה את היחורים אחר־כך לשדה, מספיק שארכם יהיה כחמשה־עשר ס”מ ואפשר להסתפק ביחורים בעלי עין יחידה. כשכורתים יחור, חותכים את הענף באמצע הפרק, במקום שמצוי החייץ המפריד בין מפרק למפרק. דבר זה שומר במידת־מה מפני חדירת גורמי מחלות ומזיקים. את הקצה העליון של היחור חותכים בדיוק מעל לפקע. את עלי היחורים גוזמים, כדי למנוע התנדפות יתירה, ולאחר שמניחים ליחורים להתייבש במשך עשרים וארבע שעות בערך במקום־צל מוגן, שותלים אותם מיד, אחרת עלולים הם ללקות קשה. אפשר לשמור עליהם זמן־מה בשעת הצורך בחול רטוב, אם שמים לב, שהחול ימלא יפה את המרחקים שביניהם, ובודקים אותם מפעם לפעם, שלא יתהוו חללי אויר ביניהם. אפשר לזרז את השרשרת היחורים על־ידי טבילה ל־12 שעות בתמיסת 30–40 אחוז לאלף של חומצה אצטית נאפטאלין.

למשתלה בוחרים באדמה קלה ביותר ומזובלת יפה. כשאין אדמה כזאת ומוכרחים לסדר את המשתלה באדמה כבדה, טוב לשים אדמת־חול לפחות בתלמים הנפתחים לשתילה. עומק התלם צריך להיות 40–50 ס“מ ורחבו 3040– ס”מ המרחק בין השורות – מטר עד מטר ועשרים, ובין היחורים 250–5 ס'"מ. את היחורים משעינים לאחד מדפני התלם, ממלאים אותו מחוליתו ומהדקים יפה את האדמה מסביב ליחורים. עם סתימת התלם נתון היחור כולו בתוך האדמה, ורק הפקע העליון מבצבץ הימנה. אז מתללים עליו עפר תחוח, כדי להגן עליו מפני השרב. מיד לאחר השתילה משקים את האדמה לפי הצורך ושומרים במשך כל הזמן על רטיבות מתאימה. טוב שלא תהי זו רבה מדי.

אם שותלים ישר בשדה, אפשר להשתמש ביחורים או בשתילים בני שנה או שנתיים, המוצאים מהמשתלה. התאנה גדלה למעשה בכל מיני האדמה, המצויים בארץ, בהר ובשפלה ובעמקים. כמות המשקעים הדרושה לתאנה, נחשבת באלז’יר כ־700 מ“מ לשנה.‏ לפי גרזובסקי־ווייץ מספיקים 400600– מ”מ. אצלנו אין דרגת־קור למטה מ־7^o – העלולה להזיק לתאנה, – ובארצנו מצויים בכל מקום לילות חמים בימות הקיץ ורוחות חמים ויבשים ללא עננים וערפלים, הדרושים לה להבשלת הפרי. את השטח חורשים בקיץ, ביחוד כשהאדמה כבדה, ונוטעים לפי קווי גובה. באדמת טרשים פותחים בורות לנטיעה בעזרת חמרי־נפץ. המרחקים המקובלים הם מששה עד שמונה מטר, כשמתכוונים לגדל את התאנה בצורת שיח, ומשמונה עד עשרה מטרים, כשמתכוונים לגדלה בצורת עץ. הבורות צריכים להיות בעומק של 60–70 ס“מ. אצל הערבים מקובל היה לתקוע בכל בור שני יחורים ובהקלט שניהם שימש האחד למילואים. ‏ אם מעבירים לשדה שתילים בני שנה, יש להזהר מאד, כי שרשיהם ניתקים בקלות יתירה מהיחור, מה שאין כן בבני־שנתיים. את השתילים מסידים לאחר ההעברה, כדי שלא ילקו במכת־שמש, ובמקום שיש רוחות חזקות מקדימים לנטוע שוברי־רוח. באלז’יר נהוג טיפול כזה במשתלה: בגמר השנה הראשונה נגממים השתילים לגובה של 20–30 ס”מ, ורק לאחר זה הם מועברים לשדה. בדרך זו גדלים עצים בריאים וחזקים בעלי צורה אחידה, המפתחים ענפים יפים וטובים לעיצוב השלד של העץ. עצים גבוהים מדי אינם רצויים, כי הארייה קשה בהם מאוד וגם הפרי הנושר ניזוק.

במקרים רבים נהגו הערביס לנטוע תאנים יחד עם זיתים וגפנים, אולם אין לחשוב נטיעה מעורבת זו כרצויה ביותר. יש שמגדלים ירקות בין התאנים, ביחוד כשעודן צעירות, אולם אין לראות זאת כדבר רצוי. בכל אופן אין לעשות זאת בין עצים גדולים.

דרכי עיבוד. נוהגים לחרוש ולעדור עידור לא־עמוק במטע הצעיר בשנותיו הראשונות לשם התפתחותם הטובה של שרשי השתילים. הדבר צריך להעשות מתוך זהירות, שלא לפגוע בשרשים הקרובים לפני הקרקע. כן משקים את המטע פעם או פעמיים בשנים, שהמשקעים לא הגיעו ל־700 מ"מ.‏ עצים צעירים נוהגים להשקות גם אם קיבלו כמות כזאת של מים. ההשקאה נעשית בתחילה בגומות ואחר־כך בתלמים ובמידה שהנוף גדל מרחיקים את ההשקאה יותר ויותר מהגזע. כך נוהגים עד חמש שנים. אחר זה מסתפקים בשעת הצורך בשתי השקאות נוספות, האחת באביב והשניה באמצע הקיץ. בהשקאת הקיץ מפחיתים ככל האפשר, או מוותרים עליה לגמרי, ביחוד בתאנים שמגדלים לייבוש, כי כמות מים יתירה בהשקאה מעלה את כמות המים בפרי ומקשה על הייבוש וגם משפיעה לרעה על טיב הדבלה.

באלז’יר חורשים בסתיו בין העצים, שנטעו במדרונות קשים, לפני רדת הגשמים. פותחים תעלות בין העצים וממלאים אותן אבנים. כשיורדים הגשמים נקווים המים בתעלות ומשמשים אחר־כך במשך חדשי הקיץ מקור מים לעצים.

הרכבה. ההרכבה נהוגה בקאליפורניה ואינה נהוגה אצלנו ואף לא בהרבה ארצות אחרות. אולם בסביבות עזה נהגו רבים להרכיב את המואזי, את החארובי ואת הביאדי על הסמארי, כי חשבו, שזה מעלה את פוריותם ומשפר את טעם הפרי. באלז’יר נפוצה מאוד ההרכבה בזנים שונים ובמקומות רבים מרכיבים את התחוב והופכים אותו בדרך זו לתאנה. נהוגה הרכבת־עין וגם הרכבת־יתד. הרכבת־העין נעשית בדרך הרגילה, אלא שהחתך בכנה נעשה בצורת חלון, דהיינו: עושים שני חתכים מקבילים האחד לשני לרחבה של הכנה ובאמצעיתם – חתך מאונך, המחבר את שניהם; מרימים את הקליפה משני צדי החתך המאונך ומורידים מהרכב עין מתאימה עם טלאי מרובע בגודל החלון. בשעת מעשה מדייקים, שהעין תצא באמצע הטלאי. את הטלאי מכניסים בתוך החלון, מכסים עליו בשני חצאי החלון וקושרים ברפיה. נוהגים להרכיב באביב, בראשית הלבלוב, ואם ההרכבה נעשית בקיץ, בשעה שהחלב מרובה בעץ, מחכים, שהחלב ייבש קצת לאחר שחותכים את הכנה, ורק לאחר זה מכניסים את הטלאי לתוך החלון. באלז’יר נהוגה הרכבת טלאי ממין מיוחד, הידועה בשם “הרכבה ספרדית” על שם ארץ מוצאה והנבדלת בזה, שלוקחים להרכבה טלאי גדול בעל שתי עינים. נהוגה גם הרכבת־יתד ממין מיוחד, היינו: מורידים את הקליפה מצדה האחד של יתד הרכב, שהכינו בדרך הרגילה, ומשאירים אותה מהצד השני. את הצד המקולף מכניסים לתוך החתך שבקליפת הכנה כשהוא פונה פנימה והצד החיצוני של הרכב בעל הקליפה פונה החוצה ונראה לעין. נוהגים באלז’יר שלא לגזום בבת־אחת את כל העלים והענפים מהכנה, כי עלולה הכנה להתייבש ולמות מהר במצב כזה, אלא שמורידים את העלים והענפים המיותרים שבכנה רק לאחר שהרכב פיתח כבר עלים משלו במדה מספיקה.

גיזום העץ ויצירת השלד. כשהעץ מגיע לגובה של מטר וחצי בערך גוזמים אותו בשעת תרדמתו. משאירים לו ארבעה־חמשה ענפים צדדיים, המשמשים ליצירת השלד. לשם כך בוחרים בענפים, הנמצאים במרחקים מתאימים האחד מהשני ופונים לצדדים שונים. לאחר זה נוהגים בארץ להפסיק את הטיפול בעץ. הערבים נהגו לסעף רק פה ושם את הבדים התחתונים מתוך מסורת, שהפרי התחתון חמוץ ונוטה להתבקע. אולם טוב להשגיח על העצים שנה־שנתיים נוספות ולהמשיך לגזום מהם ענפים מיוּתרים.

אם מתכוונים לגדל את העץ בצורת שיח, משאירים עליו את כל הענפים וגוזמים אותו בגובה של 50–60 ס"מ מעל פני האדמה ורק פה ושם כורתים ענף ארוך מדי או חשוף. קוטמים ענפים רק במקרים יוצאים מן הכלל ביותר, כי ענף שמלקו את פקע האמיר שלו פריו מועט ואינו משובח. כל חתך הנעשה בתאנה, בין בגזע ובין בענף, יש לעשותו בתוך הפרק קרוב לפקע, וטוב למרוח את מקום החתך במישחת הרכבה. בהודו נוהגים לגזום את כל ענפי העץ החל משנתו הראשונה וממשיכים בגיזום שנה־שנה בתקופת התרדמה; משאירים בכל ענף רק שתי עינים, מה שמרבה את ענפי הפרי, והעצים נשארים שיחיים. בקאליפורניה נהוגות שיטות גיזום שונות מותאמות לכל זו לחוד. שם נוהגים לגדום עצים, המראים סימני חולשה מפאת זיקנה, ולהרכיב אותם הרכבת־סדן בשני יחורים משני הצדדים, ויש גס שגודמים אותם ללא כל הרכבה. כרגיל אין עושים זאת בבת־אחת. קודם גוזמים רק חלק מהענפים בנמוך מאד, כדי שהשאר ימשיך בינתיים להביא פירות, ובשנה שלאחר כך גוזמים עוד ענפים מספר. ככה מחדשים בהדרגה את נוף כל העץ במשך שלוש שנים.

עם התקדמות גידול התאנים בארצנו ודאי שינהיגו גם אצלנו גיזום במידה מוגבלת מתוך התחשבות בדרך צמיחתו הטבעית של העץ. יש לגזום ענפים מיותרים ואף עלוה מיותרת, כי זו גורמת להאפלת הפרי, בשעה שעלוה מועטת נותנת פרי מבכיר. כן אין לגדל את העצים גבוהים מדי. בעץ נמוך מגינה העלוה על הגזע בפני מכת־שמש והתנוונות, והוא נשאר בחיים הרבה יותר זמן. הוא גם יותר בריא. גם הארייה קלה הרבה יותר בעצים נמוכים והרטיבות שבאדמה נשמרת אצלם יפה. מועטים על־ידם עשבי־הבר, ואין הגשם מגיע קרוב לגזע ואינו דוחס את האדמה שבקרבתו. בגלל זה אין גם צורך בעידור מסביב לעץ. החלק התחתון של העלוה פורי ביותר, והפרי, הנושר מעץ נמוך, אינו נופל מגובה רב ותודות לכך נשמר יותר. גם הדברת המזיקים והמחלות על־ידי ריסוסים ואיבוקים קלה יותר בעצים נמוכים וגם הרוח אינה פוגעת בהם במידה יתרה.

עיבוד וזיבול. בארץ כמעט שלא נהוג עדיין לזבל תאנים, אולם יש לחשוב כמנה מתאימה לדונם בן עשרה עצים, שתנובתם השנתית מגיעַה לאלף קילוגרם בערך, מנה של 12–15 ק“ג זבל אשלגני, 7 ק”ג זבל זרחני וכ־20–22 ק"ג זבל חנקני. מטע חרוש מכניס יבולים הרבה יותר גבוהים. אף משטח של תבן על האדמה מעלה את היבולים, והעצים נשארים מכוסי עלים הרבה יותר זמן.

הפרייה מלאכותית. הפרייה מלאכותית נעשית על־ידי העברת ענפי תחוב בעל אבקה בשלה בין ענפי התאנה. אין הדבר נהוג כיום אצלנו, אולם יש לחשוב, כי פעולה זו תעלה את רביית הפרי באי־אלה זנים וגם תשפר אותו.‏ זה יכול להעשות גם באופן כזה: תוחבים קיסם־עץ לתוך פרי תחוב, שאבקתו בשלה, ומעבירים אותו אחר־כך בין פגי תאנה בעלי עליים בשלים. גם סיכת הפרי על־ידי טפטוף טיפת שמן לתוך פי התאנה נהוגה פה ושם. זה מחיש את הבשלת הפרי ביומיים או שלושה ימים, אך אין העבודה משתלמת כל עיקר. הפרי הנסוך מבשיל לפני זמנו, וטיבו ירוד. ביחוד פחותה בו כמות הסוכרים, וקליפתו מתעצית ונסדקת.

אריית פרי טרי לשוק. את הפרי אורים עם עלות השחר לתוך סלים (כלכלות) ומביאים אותו חי לשוק. בקאליפורניה נוהגים ללבוש על הידים בשעת הארייה כפפות של כותנה, כדי שלא להצרב מהמוהל החריף של הפרי, ולשם תפישת ענפים וכפיפתם משתמשים במקל בעל קרס. הפרי נקטף מתוך תלישה ביד או נכרת בסכין ואף במזמרה. את הפרי הנקטף שמים בזהירות בתוך תיבות שטוחות, שמחזיקים בצל. אין נוהגים שם לגפר תאנים, הנאכלות טריות, כי לדעתם כמות הגפרית, הדרושה לשמירה על תאנים טריות בפני קלקול, היא כה מרובה, עד שהיא משפיעה לרעה על צבען וטעמן. לעומת זאת נוהגים לטבול אותן בפאראפין או לעטוף אותן בשעת האריזה בנייר שקוף. ‏לאחר בירור קפדני ומיון לפי הגודל נארז הפרי בתיבות בעומק של שתי שורות. את עוקצי הפרי שמים כלפי מעלה ונזהרים שלא להכניס פרי מקולקל או מזוהם. ניסו לשלוח פרי יבש למחצה או פרי, שנאסף מהאדמה מיד לאחר נשירתו מעל העץ, והנסיון הצליח יפה. פרי זה הגיע במצב טוב לשוק וגם נשמר יפה. תאנים טריות נשמרות היטב בבתי־קירור. הצבע, הטעם, ואף צורת הפרי אינם משתנים.

ייבוש תאנים. פרי, הנאסף לייבוש, צריך להיות בשל לגמרי, כי רק אז מרובה ביותר כמות הסוכר בתוכו. הזנים השונים נבדלים זה מזה בהרבה ביחס להתאמתם לייבוש, וקובעים בענין זה עובי הקליפה, טיב הציפה, כמות המים שבהם ועוד גורמים אחרים. לעומת זאת טובים לשימורים ולריבות פירות שטרם בשלו לגמרי. הפרי, המיועד לייבוש, נארה רק בשבועות האחרונים לעונה, והוא נקטף מעל העץ, או שמנערים את העץ ולוקטים אותו כשהוא נושר. לפני הארייה מנקים יפה את שטח המטע, ולאחר הארייה משטחים את הפרי לייבוש על־גבי מחצלות, מחזיקים אותו בשמש שלושה ימים ומעלה, בהתאם למזג־האויר, ומהפכים אותו מצד לצד, כדי שיתייבש יפה. אחר־כך שמים אותו בצל לימים מספר, עד שיסתיים ייבושו. סימן הסיום הוא, שאין הפרי הנסחט ביד מוציא מיץ מתוכו. ‏הייבוש נמשך כשבוע ימים. יש שמקפידים לייבש את התאנים מתחת לשיחי השוּמר, כדי שתספוגנה לתוכן את ריחו הנעים. ‏הפרי אינו צריך להיות דביק בגמר ייבושו, אולם יחד עם זאת עליו להיות רך, באופן שאפשר יהיה לתת לו את הצורה הרצויה. התאנים המיובשות בדרך זו הן הגרוגרות (גוּטין בערבית). ‏יש וקוצעים את הפרי באמצעיתו לשני חצאים, כדי שימהר להתייבש. וזו היא הקציעה (קסוּר בערבית). בכפרים רבים נוהגים לשים קציעה על־גבי קציעה, עד כדי התהוות כדור בגודל של אגוז קוקוס בערך. זו היא הדבלה. את הדבלים היו הערביים כובשים ומוכרים לבידואים, שהיו בוצעים אותם כבצוע הלחם במקצוע או באיזמל (בתלמוד “מקצוע של דבלה”). בזמן האחרון הנהיגו אצלנו טבילת הפרי במי־מלח וגם גיפור. הדבר נעשה באופן כזה: ראשית־כל ממיינים את הפרי הנאסף לפי גודלו ומרחיקים את המקולקלים והמלוכלכים. ‏ אחר־כך מטבילים ומשרים את התאנים, בעיקר את הלבנות, 30–40 שניות בתמיסת מלח קרה בת אחוז וחצי עד לשני אחוזים וחצי או בתמיסת מלח רותחת בת אחוז ורבע עד אחוז ומחצה. לתמיסה מוסיפים גם

כמות שווה של סיד כבוי. הטבילה הזאת מנקה את הפרי מכל לכלוך, שדבק בו, משמרת את טעמו ומבהירה את צבעו. ‏את הפירות הצפים ועולים בתמיסה זו מרחיקים, כי הם בוסר או שאינם מכילים בתוכם כמות סוכר מספּיקה. אחר־כך בא הגיפור לשם שמירה בפני המזיקים ומניעת תסיסה וקלקול הטעם, את התאנים שמים בטסים, טס על־גבי טס, ומכניסים לתוך מקום סגור לגמרי, שבו מדליקים את הגפרית. לטון תאנים משתמשים בשני ק"ג גפרית, שמוסיפים לה חמישה אחוזים חנקת אשלגן. זו מסייעת לשריפתה המלאה של הגפרית. את הטסים מחזיקים בחדר הגיפור כשעתיים וכל הזמן מזיזים אותם הלוך ושוב, כדי שהפרי יגופר יפה. לאחר מכן מייבשים את התאנים בדרך שהורינו למעלה. לערב טוב להכניס אותן לתוך מחסן נקי, סגור ומרושת, כדי שלא יטילו בו עשים ושאר חרקים את ביציהם. בכל אופן בלילה יש לכסות היטב את ערימות הפרי בבד־אהלים או לשים למעלה, על־גבי ערימת הטסים טס הפוך. עם גמר הייבוש שמים את התאנים בתיבות גדולות ומביאים אותן למחסן אפל ויבש לזמן־מה לשם הזעה. את המחסן מחטאים יפה בפחמן דו־גפריתי, בפחמן ארבע־כלורידי או בתערובת אטילין דו־כלורידי ופחמן ארבע־כלורידי בשיעור של מאתים וחמישים עד לשלוש מאות גרם למטר מעוקב מנפח המחסן. הפרי אינו מתייבש כולו במידה שווה אף בטיפול הטוב ביותר וההזעה משווה את כמות המים בכל הפרי. אחרי זה יש נוהגים להטביל שוב את הפרי בתמיסת־מלח רותחת של שנים וחצי עד שלושה אחוזים, אין להרבות מדי בגיפור. משך זמנו תלוי בזנים השונים. הפרי המיובש נארז בדרכים שונות: בחבילות קטנות עטופות נייר צלוֹפן, בפחיות מולחמות, בקופסאות־קרטון עטופות נייר מדוּנג, בצנצנות־זכוכית וכדומה. יש גם שהפרי נטחן לקמח ונארז בצורה זו. ‏במרכזי ענף־התעשיה הזה בעולם, בקאליפורניה, באלז’יר ובשאר המקומות, מקימים בתי־אריזה מצויידים במיוחד במכשירי מיון, חיטוי וגיפור, ובהם אורזים מקצועיים מיוחדים.

הערך השימושי של התאנה    🔗

הערך המזין של התאנה. בארצות שמסביב לים־התיכון נאכלת התאנה לחה ויבשה בכמויות מרובות מאד ונחשבת למזונו של העני. תושב אלז’יר משתמש במשך השנה ב־250 ק“ג תאנים, אכר באיטליה – ב־45 ק”ג, ובארצות־הברית – כחצי ק"ג. ‏ פּליניוּס כותב: “התאנה מחלימה את האדם והיא המזון הטוב ביותר לאנשים, שנחלשו ממחלה ארוכה. היא מוסיפה כוח לאנשים צעירים ושומרת על בריאותם של הזקנים. הללו “מצעירים” ממזון זה וקמטי פניהם מתמעטים”. הערך המזין של התאנים רב מאד, כי מוסיפות הן משקל וחוזק לאדם, ומשום זה היו מאכילים ברומי את הרצים ואת הגלאדיאטוֹרים תאנים.

בקאליפורניה מצאו חוקרים שונים, כי ילדים, שקיבלו, נוסף למזונם הרגיל, תפוח־זהב, ארבע תאנים או כוס־חלב – הכריעו ארבע התאנים בעליית המשקל אצלם. כמות החמיצות בשתן עולה מתוך אכילת תאנים. בדבלים גדול עודף הבסיסיות פי כמה מאשר בשאר המזונות הבסיסיים. כמות המיניראלים גבוהה פי שנים או פי ארבעה מאשר בשאר המזונות. כמות הסידן בתאנים מרובה כל־כך, עד שרק הגבינה ואי־אלה מיני אגוזים יכולים להתחרות בהן. הברזל והנחושת מרובים ביותר בדבלים, ובזה הן עולות על כל יתר מיני פירות וירקות.

גרוגרות כמזון לבהמה. בארצות רבות מגישים לבהמה גרוגרות ושאר מיני תאנים, שאינן ראויות למאכל אדם. עוד אריסטו מדבר על כך. שמונה ק"ג תאנים טריות מכילות חלבונים בכמות שווה לזו שבקילוגרם אחד של שעורים. באלז’יר, בסיציליה, באיי מאיורקה וכן במקומות אחרים מאספים את עלי התאנה בזמן נשירתם ומשתמשים בהם כמזון לבהמה. בפורטוגל אף מאחסנים אותם בגלל ריחם המיוחד; הם משתמשים בהם כחומר עטיפה לסיגריות.

מימים קדומים ביותר ייחסו לתאנים טריות ויבשות סגולות של שלשול קל, הנגרם, כפי הנראה, על־ידי החרצנים הבלתי־נעכלים שלהן, או מתוך השפעת החומצות והמלחים שבתוכן. החומר המשלשל “אֶכּס־לאכּס” עשוי, לפי דברי הפרסומת שלו, מתאנים. הקדמונים ייחסו להן גם תכונות־ריפוי שונות, ככתוב, למשל, בפפירוס מצרי קדום משנת 1552 שלפני ספירת הנוצרים. אף התנ"ך מזכיר את התאנה כחומר־ריפוי לשחין, ובמשנה כתוב: “תניא: מי שאחזו בולמוס (חולי התוקף את האדם מחמת רעבון עד שעיניו כהות), מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה. אמר ר' יוחנן: פעם אחזני בולמוס, ורצתי למזרחה של תאנה (שם התאנים הבשלות) וקיימתי בעצמי: החכמה תחיה בעליה'” (שבת: פ"ג); וכן: “נותנין גרוגרות לחולה” (מנחה: ס"ד). במשך כל ימי הביניים ייחסו רופאים רבים ושונים לתאנה כל מיני סגולות של ריפוי מהצטננויות, משיעול, מאבעבועות, מחצבת ועוד. כיום אין היא נכללת בין חמרי־הריפוי.

חלב־התאנה הוא החומר המקריש חלב הקדום ביותר, ועוד בימי היונים הקדמונים השתמשו בו למטרה זו. באיי מאיורקה מכינים עד היום חלב קרוש על־ידי זה ששמים לתוך החלב המחומם ענפי־תאנה סדוקים. בארצות־הברית הוצא גם פאטנט להכנת פֶּקטין גבישי מחלב־תאנה. נתברר שהקאטאלאזה והפּריאוֹקסידזה שבחלב־תאנה פעילים ביותר. כן עלול חלב־התאנה לשמש חומר־גלם בעל ערך לקבלת צמג. ליאונארדו דה־וינצ’י היה מכין את הצבעים לציוריו מחלמון ביצה ומחלב של עצי־תאנה צעירים, שהיה מערבב אותם

בחלב־פרה וביין.

מיני התוצרת. נוסף לייבוש משמשת התאנה לשימורים ומכינים ממנה סירופ, ריבה, מריחה, קפה, כוהל, משקאות, מיני מאפה, שמן ועוד.

השימור נעשה באופן כזה: אורים תאנים בשלות לפני החילן להרקיב, ממיינים אותן ושמים בתמיסת סודה רותחת של שני אחוזים עד שקליפתן יורדת. אחר שוטפים אותן במים קרים ומבשלים בתמיסת סוכר, עד שזו נעשית שקופה, מכניסים אותן בצנצגות בסירופ סוכר של 44 מעלות בולינג, מרתיחים, חותמים את הצנצנות ומעקרים בטמפרטורה גבוהה. אפשר לשמר גם בדרך אחרת. מרתיחים את התאנים עשר דקות בערך, מבשלים אותן בסירופ, עד שהן נעשות שקופות, שמים אותן כשעודן חמות בפחיות, חותמים ומעקרים מתוך חימום במשך דקה בערך, לעתים מוסיפים לשימורים כל מיני תבלין. אפשר לשמר תאנים גם בסירופ של 35–30 מעלות בולינג. לאלה מוסיפים כמחצית האחוז חומצה ציטרית. זה משפר את טעם הפרי.‏ ישנה עוד דרך אחרת לשימור בסוכר, הדורשת מקום נרחב ועבודה רבה: מנקבים את התאנים במחטים, כדי שתמיסת הסוכר תחדור לתוכן, מרתיחים אותן בסירופ מתוך הפסקות לסירוגין, עד שהסירופ נקלט בכמויות גדולות מאד בתוך הפרי.

סירופ של תאנים נעשה בדרך זו: לוקחים פרי לח, מקלפים אותו, ממצים אותו במים חמים, מסננים ומרכזים בואקוּאוּם. כן מכינים מתאנים מיני ריבה ומריחה המשמשים הרבה למאפה ולמילוי עוגות, סופגניות וכדומה. אופים בהצלחה גם לחם ממולא בתאנים קצוצות עד דק ומעורבות בקמח. קפה־תאנים היו מייצרים הרבה באירופה. למטרה זו היו מביאים לשם, ביחוד לאוסטריה, כמויות גדולות של תאנים גרועות מארצות שונות שמסביב לים־התיכון.‏ את התאנים היו קולים וטוחנים לאבק. הרכב קפה זה, לפי קניג, הוא 2–½2 אחוז מים, חמרים חנקניים כ־4%, מיני סוכר 25%, שומנים כ־4%, סיבים 71% ואפר כ־5%. מחומר זה מתפזרים בשעת בחישה במים 81 אחוז. קפה־תאנים זה משמש תחליף לקפה או תוספת לו וזכה לזיופים מרובים ביותר על־ידי תחליף של עולש וכדומה. לתחליפים מוסיפים זרעים קטנים של מיני מצליבים, כדי לדמותם לחרצני־התאנה הקטנטנים. כיום מייצרים קפה זה בכמויות ניכרות בקאליפורניה. כמויות עצומות של תאנים גרועות משמשות בארצות־המזרח לתעשית כוהל, יין ושאר מיני משקאות. עוד המצרים הקדמונים עסקו בתעשיות אלו. הכוהל מתקבל מהן בדרכי התססה רגילות. הוא מכיל משלושה וחצי אחוז עד ארבעה אחוזים כוהל. כמות־כוהל זו מכילים בתוכם כרגיל גם יינות־התאנה השונים, המצויים בארצות־המזרח השונות: באיטליה, במאיורקה, באלז’יר, במארוקו וכו'.

העצה של עץ־התאנה רכה ואין לה כל ערך שימושי, חוץ מאשר אולי לשריפה, אם־כי קאטוֹ מזכיר, שאפשר להשתמש בה לקירוי גג לאחר שמשרים אותה זמן רב במים או בערימת זבל. עץ התאנה משמש לפעמים למירוק כלי מתכת, הואיל והוא סופג יפה את השמנים.

בעלי־חיים הניזונים מהתאנה    🔗

א. מהשרשים

נימיות. בארץ נגועים קשה זנים רבים של התאנה בנימיות (נימאטודים). אלה הם תולעים זעירות, החודרות לתוך היונקות וגורמות ליבלות קטנטנות על־גבי השורש, המסודרות כעין מחרוזת, או ליבלת אחת גדולה יותר. היונקות הניזוקות מתות ומרקיבות ובמקומן גדלות יונקות חדשות. יש מקרים, שהנזק קשה, והוא משתנה הרבה לפי הזנים השונים. ביחוד חזקות ההתקפות באדמות כבדות, אולם מצויות הן גם בקלות. במשתלות קשה הנגע ביותר. במקרים רבים מואט גידול השתילים בשל זה, והם מתנונים.‏ נמצא, כי הנימית Paratylenchus macrophallus עלולה לגרום לנשירת העלים והפרי לפני המועד. בקאליפורניה ובשאר ארצות מנגעת את התאנה הנימית Heterodera radicola ובעיקר Heterodera marioni ובמידה פחותה ממנה גם Anguillulina pratensis ו־ Paratylenchus musicola. אין עדין כל אמצעי־מלחמה בדוקים נגד נגעים אלה.

ב. מהגזע

חולדות. יש שמיני חולדות תוקפות קשה את עצי־התאנה, ביחוד במשתלה ועצים צעירים.

קודחים. עץ־התאנה רך וניזוק בקלות יתירה על־ידי מכת־שמש וכדומה. משום כך משמש הוא מקום נוח למחיה לקודחים ממינים שונים. לראשונה מופיעות היקרוניות (Cerambyidae) השונות, וביחוד הקטנות שביניהן, המצליחות להתקיף גם עץ בריא. המינים הגדולים שביניהן חיים בדרך כלל על הגבול שבין החלק הבריא והחלק המת של העץ. לאחר שמתים הענפים, מופיעות חיפושיות קטנות ממינים שונים (Bostrychidae), ובגזע מקימים הטירמיטים והנמלים את הקנים המרובים שלהם מתוך הרחבת מנהרות־הקדיחה של הקודחים ומתיישבים בהן. כל גזע העץ מתמלא במשך הזמן מנהרות וחומר קידוח ונוצרות נקרות גדולות ועמוקות המשמשות מקלט ומקום מגורים ללטאות ממינים שונים לכל ימי חייהן וכן לצפרדעים, לנחשים ולשאר בעלי־חיים.

1. יקרונית־התאנה Hesperophanes griseus למשפחת היקרוניות Cerambycidae. ארכה 12–17 מ“מ, ורחבה 4–5 מ”מ. צבעה שחרחר או חום־אדמדם. כולה מכוסה שערות צפופות אפורות. צבע הרגלים והמשושים חום־בהיר, ואף הם מכוסים שערות אפורות. הזחלים מגיעים בארכם ל־3–4 ס"מ, הזחל לבן, וראשו הגדול חום ומצוייד בלסתות חזקות שחורות. הוא נפוץ בכל הארץ. מהלכי הקדיחה הגדולים, שהוא קודח, קרובים בדרך כלל לקליפה, ורק לעתים רחוקות הוא מעמיק הרבה בעצה. בארץ הוא מקים בכל שנה דור חדש. הבוגרים מופיעים ביולי־אוגוסט. הטלת הביצים ממושכת אצלו מאד. היא מתחילה באוגוסט ונמשכת עד לאוקטובר. החיפושיות הבוגרות הלבנות בתחילתן נשארות כשבוע במנהרה, מַכהות בצבען, ולאחר־זה הן מגיחות החוצה ומסתתרות בסדקים שבקליפה ומתחת לה. הן פעילות בלילות. הנקבה מופרית פעמים מספר ומטילה עד למאה ביצים. היא מתה ימים מספר לאחר גמר ההטלה. יקרונית זו מצויה גם בשאר ארצות שמסביב לים־התיכון ובמצרים.

יקרונית נוספת, הנפוצה אצלנו הרבה בתאנה היא Niphona pecticornis, המצויה גם באלז’יר. אורח־חייה דומה למתוארת לעיל. מפעם לפעם נפגשת גם ירקונית שלישית והיא Hesperophanes sericeus שצבעה חום־אדמדם. ה־ Hesperophanes fasciculatus, הנפוצה הרבה בארצות ים־התיכון, טרם נמצאה אצלנו. היא תוקפת את הצמיחה של השנה האחרונה ומביאה נזק רב.

2. קודח־התאנה Hypoborus ficus למשפחת חיפושיות הקליפה Scolytidae. גדלה כ־1־½1 מ"מ. צבעה שחור־חום, וחלקה העליון מכוסה שערות צהובות־חומות. צבע רגליה חום־אדום. הזחל העבה כפוף קצת, חסר רגלים, וצבעו לבן־צהבהב. הגולם לבן. הביצים סגלגלות ולבנות. בוגרות יצאו מגידולים במשך כל חדשי השנה, חוץ ממרץ ומאוגוסט, מה שמראה על קיום של שלושה דורות לפחות במשך השנה בשרון, שבו התנהלו תצפיות אלו. הנקבה קודחת חור בקליפה ולאחר זה היא קודחת לה מנהרה בין הקליפה והעץ. במנהרה זו מצויות לרוב החיפושיות זוגות־זוגות. לאורך מנהרה זו מטילה הנקבה את ביציה אחת־אחת במספר כולל של 25–30. הזחלים הקטנים קודחים לעצמם מהלכים במאונך למהלך הראשי של האם. מהלכים אלה צרים בתחילתם, עם גידול הזחל הם הולכים ומתרחבים ומסתיימים בתא קטן, שבו הזחל מתגלם. כשמופיע הבוגר, הוא מכרסם לעצמו חור גיחה. הוא מצוי גם במצרים ובארצות ים־התיכון. ‏ בדרך כלל הוא מתקיף רק ענפים מתים ומתים למחצה. משום זה נוהגים לגזום את הענפים המתים ולשרפם. באלז’יר מצוי עוד קודח מאותה משפחה, Hypotenus Ehrelsi Eich.

יחד עם קודח־התאנה מצויות אצלנו עוד חיפושיות־ענפים שונות, Bostrychidae ובעיקר Scobicia chevrieri Villa. גדלה של זו משלושה עד ארבעה מ“מ, וצבעה חום־אדמדם. גם Sinoxylon sexdentatum, גדלה 4–½4 מ”מ. היא שחורה, וכנפי־החפייה שלה חומות־אדומות. ‏בקצה האחורי של כנפי־החפייה יש לה ששה קוצים. מהלכי־הקדיחה שלה מלאים תמיד ענפים יבשים או יבשים למחצה. מספר הדורות, שהיא מקימה בארץ במשך השנה, אינו ברור עדיין.

בגזע חיות אצלנו החיפושיות: Curimosphaena villosa Haag, Schistocerus bimaculatus Al, Tribolium castaneum Herbst. שתי האחרונות שייכות למשפחת ה־Tenebrionidae. כן מצויה בתוך הגזע גם החיפושית Apion miniatum Term למשפחת Curculionidae ומין של Batocera המשתייכת ל־Cerambycidae. נמצאה פעם גם Acmaeodera quadrizonata Al בכמויות גדולות בהר. לעתים קרובות יצאו פרפרים מגידולי גזעים. הבוגרים מופיעים בחדשי מרץ ואוגוסט.

במצרים קודחים בגזע גם החיפושיות: Sphenopteta ordeus, Sinoxylon ceratoniae. בהודו מצויות החיפושיות: Aclees criobratus, Batocera rufomaculata. בארצות־הברית: Polycaon confertus, Amphicerus cornutus (Apate puncipennis), Ptychodes trilineatus. ביפן – Apriona rugicollis; באוסטרליה – Hylesinus fici, Xylobosca bispinosa, Dihammus vastator, Bostrychopsis jesuita; באפריקה הדרומית – Phryneta spinator; בבראזיליה – Calabogaster quadri dentatus, Synoxylon sudanicum, Trachyderes thoracicus, Taeniotes scalaris, Heilipus bonelli.

מהפרפרים קודחים: Asochis gripusalis במקסיקו ובבראזיליה;Cassus cassus בסיציליה; Paropta paradoxa במצרים; Pachylia ficus, Stenoma albella בבראזיליה (נוסף ל־Azochis); Tortyra fulgens בפירוּ.

3. נמלים ממינים שונים בונות את קניהן בתוך גזעים קדוחים קשה ואף בבדים. עד היום נמצאו בתוך הגזע קנים של המינים הבאים: Crematogaster inermis Mayr, Camponotus compresus var thoracica Aphoenogaster (Attomyrma) splendida, Cremathgaster aegyptiaca.

באפריל מופיעות בכולן המכונפות, ונראים מעופי הכלולות. הטלת הביצים חלה במאי־יוני ואז גם יוצאים הזחלים. כל הנמלים האלו מקימות רק דור אחד במשך השנה. בקנים של Camponotus compressus var. thoracica מצויים כרמילי־לילך Pseudococcus lilacinus בכמויות עצומות, וכשהורסים את הקן סוחבות הנמלים אתן, נוסף לגלמים שלהן גם את הכרמילים. באלז’יר ידועה נמלה ממין Crematogaster scutellaris var algirica המקננת אף היא בגזעי עצים קדוחים והנוהגת להתרכז בהמונים בפי פגי התחוב ולצוד את צירעות התחוב בהגיחן מהפגים. בזה היא מביאה נזק רב.

4. הטרמיט מורד־האור Reticulitermes lucifugus Rossi. גם הטרמיט מורד־האור בונה את קנו בשכנות לקני הנמלים בתוך גזעים קדוחים. הוא מקים אצלנו דור אחד בשנה. מסע־הכלולות שלו מתקיים בראשית פברואר, ואז מתחילה גם הטלת הביצים. הטירמיטים המכונפים נעלמים במאי בערך, ובשרון מוצאים בקנים ביצים עד סוף מאי.

5. כרמיל־הלילך, Pseudococcus lilacinus, מצוי הרבה כאמור, בקני הנמלה Camponotus compressus var. thoracica. לפעמים מצויות בתוך קן אחד עשרות רבות של כרמילים, הנראים גם זוחלים על־פני קליפת־העץ. כרמיל זה תואר בפרוטרוט בקשר עם השיקמה.

6. כרמיל־הגבשושיות, Asterolecanium pustulans var. sambuci, מצוי בעיקר מסביב לסדקים שבקליפה. אף הוא תואר בפרוטרוט בקשר עם השיקמה. בשרון נפוץ כרמיל זה בתאנה הרבה יותר מאשר בשיקמה, אולם אין ליחס לו כל נזק ניכר. הוא מצוי גם בפלורידה ובאיי הודו המערבית.

7. טחביות, Porcellio sp.. מתחת לקליפת הגזע ובסדקים מצויות במשך כל השנה טחביות, המבלות שם את כל ימי חייהן. הן מקימות בשרון דור אחד במשך השנה. הביצים מוטלות באוקטובר.

8. עכבישים. אף עכבישים ממינים שונים, ממשפחת Salticidae ועוד, מטילים את ביציהם מתחת לקליפת העץ ומבלים שם את כל ימי חייהם.

ג. בעלי־החיים הניזונים מהגזע ומהעלים    🔗

1. כרמיל־הדונג,‏ Ceroplastes rusci, נחשב למזיק העיקרי של התאנה בהר. בשפלה כמעט שאינו נראה לגמרי. בהר הוא עוטף לפעמים את הענפים ואף את הגזעים הצעירים בקרום. על העלים הוא נמצא הרבה פחות. בעמק הירדן טרם נמצא בכלל, נזקו רב מאד. נוסף לנזק הישיר שהוא גורם, גדלות בתוך הפרשתו פטריות פייחת ממינים שונים ובכמות עצומה. הוא נפוץ בכל ארצות הים־התיכון. ובכל מקום הוא מהווה סכנה קשה לתאנה. הנקבה הבוגרת קמורה ביותר ומכוסה שיכבת דונג עבה לבנה או צהבהבה, המחולקת לשמונה מגינים קטנים. הזחלים מופיעים בהר בסוף אפריל – תחילת יוני ומנגעים בעיקר את העלים. לאחר חודש בערך הם עוברים לעוקצי העלים ולענפים הצעירים. ביולי מופיע דור שני, שבוגרותיו מכסות את הענפים. טפילים אחדים מכלים אותו, כגון החיפושיות Chilocorus bipusculatus, העש Eublemma scitula והצירעה Scutellista cyanea Motsch. מידת ניגוע העצים בכרמיל משתנית הרבה לפי זני התאנה השונים. באלז’יר נוהגים לרסס את העצים בחורף בשעת תרדמתם בשמנים לבנים בריכוז של 3–4 אחוזים כאמצעי הדברה נגדו.

2. כרמיל־הקונכיה, Lepidosaphes conchiformis Gmel, פסיקי בצורתו, וצבעו חום־כהה. מגן הבוגרת מגיע בארכו ל־2.5 מ“מ ומעלה. מנגע הוא עלים וענפים. ארכו הממוצע של הזחל הראשון 0.25 מ”מ, ורחבו הממוצע 0.17 מ“מ; ארכו הממוצע של הזחל השני 0.3 מ”מ, ורחבו הממוצע 0.2 מ“מ. ארכה הממוצע של הבוגרת 0.8 מ”מ, ורחבה הממוצע 0.3 מ"מ. הוא מקים שלושה דורות במשך השנה. שנים מהם מתפתחים מביצים, האחד ביוני והשני בנובמבר, והדור השלישי בא מהשרצת זחלים בפברואר. הזכרים מופיעים בפברואר. הדור של יוני מתפתח על־גבי העלים, ושני הדורות האחרים על הענפים והגזע.

3. כרמיל־הפסיק הקטן, Lepidosaphes minima Newst קטן מהקודם. אורך המגן שלו מגיע ל־1.5 מ“מ, וצבעו חום־בהיר. הוא גם ישר בהרבה מזה של המין הקודם. ארכו הממוצע של הזחל הראשון 0.2 מ”מ, ורחבו הממוצע 0.12 מ“מ. הזחל השני – ארכו הממוצע 0.3 מ”מ, ורחבו הממוצע 0.2 מ“מ. ‏האורך הממוצע של הבוגרת 0.4 מ”מ, ורחבה הממוצע 0.2 מ"מ. מהלך־חייו של הכרמיל הזה ומספר הדורות, שהוא מקים, הם בדיוק כאלה של הכרמיל הקודם.

שאר הכרמילים, המצויים אצלנו לפעמים בתאנה, הם מהמין Aspidiotus lataniae בעלים. מגיניו עגולים. הוא מצוי גם באיי מאדירה, יון וסוריה. כן מצוי אצלנו בעלים ובענפים המין Lecanium hesperidum. ביריחו מצוי הכרמיל השחור Saissetia nigra.

בשאר הארצות מצויים, נוסף לאלה, הכרמילים: Aspidiotus longisphinus, Aspidiotus ceardi Balach. באלז’יר – Pseudococcus citri; באיטליה וּבקרים – Pseudococcus citrophilus; בקאליפורניה – Pseudococcus filamentosus; באפריקה הדרומית – Pseudococcus maritimus; באנגליה – Pseudococcus matsumotoi; ביפן – Pseudococcus nipae; בהואי ובקאליפורניה – Lepidosaphes ficus (Mytilicoccus conchiformis); מין זה מצוי גם באירופה. בקאליפורניה מצוי גם Lepidosaphes ficifoliae.

יש החושבים את שני האחרונים לשתי צורות של מין אחד, שהאחת מהן מתפתחת על העלים, והשניה בעיקר על הגזעים, ויש לראות את האחת כצורת קיץ של השניה; אולם אין הדבר ברור עדיין כל צרכו, הענין כולו מזכיר את מצבם של שני מיני ה־Lepidosaphes אצלנו. באלז’יר נמצא פעם אחת ויחידה Morganella longispina על עץ אחד שגדון לשריפה. כרמיל זה מצוי בברמודה וגורם שם נזק רב. בלואיזיאנה הדרומית נמצא Pseudaonidia duplex, ובבראזיליה Morganella maskelli. בקאליפורניה נמצאו Mytilaspis ficus, Saissetia oleae, Dactylopius citri, Pinnaspis aspidistrae, Icerya purchase, Lepidosaphes beckii וכן נמצאו בה וּבאוריגון Lepidosaphes ulmi, Coccus hesperidum, Aspidiotus camelliae ו־Aspidiotus perniciosus.

ד. בעלי־החיים הניזונים מהעלים    🔗

1. עש עלי־התאנה Ocnerogyia amanda למשפחת Olethriteudae. בחדשי יולי־אוגוסט מופיעים פה ושם זחלי עש־התאנה. צבעם ירוק־בהיר מאד, ועל גבם קוים ירוקים־כהים ונקודות. הם אוכלים את הריקמה הרכה של העלים ומשאירים מהם רק את העורקים. לפעמים הם תוקפים גם את הפרי. הזחלים האלה גורמים להתקפלות העלים, ובתוך הקיפולים הם טווים מטוה לבן, שנראים בו לפעמים גם גללים ירוקים, המשחירים לאחר זמן. בתוך המטוה הזה נתון הגולם, ועל המטוה מצויים הרבה שרידי פקעות של צירעה, המנגעת את הפרפר, והיא Goniozus maurus M. בבגדד נחשב עש זה למזיק רציני של עץ־התאנה ולגורם הפחתה מרובה בפרי.

העשים הבוגרים – צבעם חום־אפור, ורצועות בהירות עוברות לרוחב כנפיהם. ‏ארכם כ־8–9 מ"מ, בבראזיליה אוכלים את העלים הזחלים של Pachylia ficus. ביפן קודח מנהרות בעלים העש Acrocercops ficuvorella. באיטליה ובאלז’יר אוכלים את העלים זחלי Delphyre rufiventris המנוגעים קשה בטפילים שונים. יש שהם מביאים נזק קשה בארצות אלו ומוכרחים לאחוז נגדם באמצעי הדברה.

2. כנימת עפץ־התאנה, Trioza bustoni Laing, היא כנימת־עלים מקפצת בגודל של 3–4 מ“מ. ‏על בטנה ציורים בצבע חום־כהה. היא גורמת עפצים מיוחדים בעלי־התאנה. העפץ מופיע על פניו העליונים של העלה ומגיע בגדלו ל־5 מ”מ, בערך. צורתו כעין כיפה. הנקבה דוקרת בקנה־ההטלה את העלה מצדו התחתון. מדקירה זו מתפתח העפץ, ובתוכו חיים זחלים מדרגות־התפתחות שונות, ‏ יש שהעפצים צפופים ומכסים חלק ניכר של העלה, אך אין לראות בהם משום נזק רציני לצמח. כנימות אלה מצויות רק בהר, בשפלה אינן כמעט לגמרי. רק פעם מצאתיה בעמק יזרעאל. מין כנימה זה מיוחד לארץ, ובודנהיימר מצא אותה גם בסיני על פיקוס בת־השיקמה Ficus pseudosycomorus.

3. כנימת העפצים העגולים. טרם הוגדרה. זהו מין שני של עפצים, המצוי אף הוא על פני העלה העליונים. עפצים אלה מופיעים בדרך כלל בודדים, אך לפעמים גם בקבוצות קטנות. הצעירים מהם מהווים בליטות קטנות על פני העלה העליונים, ואילו העפץ המפותח עגול, בולט וכדורי כמעט. צבעו בהיר מצבע העלה, והוא מכוסה שערות לבנות וארוכות, עד שהוא נראה כמעט לבן לגמרי. ‏גם צדו התחתון של העלה מתכסה שערות לבנות וארוכות במקום שהנקבה דקרה בהטילה את ביציה. בהזדקן העפץ מתייבשות השערות, המכסות אותו, הוא משחיר ומתייבש אף הוא. הזחלים הקטנים נמצאים בו בסוף מאי, והבוגרים מופיעים בספטמבר. גם בעפץ זה אין משום נזק לתאנה. למעשה מצאתיו פעם אחת ויחידה בעצי־התאנה שליד מעין עין־חרוד.

בעלי־התאנה בארץ מצויות עוד שתי כנימות־עלים מקפצות: האחת, Hysterropterum grylloides, מופיעה לפעמים בכמויות ניכרות בעלים וגורמת לכתמים כלורוטיים, והשניה, Homotoma ficus Guer, נדירה יותר.

היא נפוצה הרבה באלז’יר. זחליה דומים לפרעושים גדולים ומוצצים בעיקר באמירי הענפים. כשהם עוקצים ליד הפקע האמירי, הם גורמים לעיוות צורת הענף. על העלים נמצאות כמויות גדולות של החיפושית פרת־הנקודותיים, Chilococus bipustulatus, המבלה שם את כל ימי חייה. היא מזדוגת

בתחילת מאי, ומטילה אז את ביציה ומקימה כאן דור אחד בשנה.

גם חלזונות Helicella (Xerocrassa) seetzeri Koch נראו פעמים מספר בשהם אוכלים את העלים.

בשאר הארצות מצויים על גבי העלים התרפים: Heliothrips femoralis (Heliothrips cestri Peyande) באירופה, בארצות־הברית ואף בפוֹרטוֹ־ריקוֹ; ו־ Taeniothrips inconsequens (Uzel) (Euthripes pyri Daniel, Pyroporus בקאליפוֹרניה וּבארצות הסמוכות לה.

מהחיפושיות האוכלות עלים מצויות Adoretus horticola Adoretus versutus בהוֹדוּ; Apogonia sp., Microtrichia sp. בציילון; Motphosphaeria japonica, Nodostoma fulvipes ביפן ו־ Otiorhynchus cribricollis בדרום אוסטרליה.

האקריות הקטנטנות Tetranychus bimaculatus Harv., Tetranychus pacificus MS. שצבען ענבּר וכתמים חיורים עליהן, מוצצות בצד התחתון של העלה, וכשהן מרובות, הרי הן גורמות לשינוי צבע העלים לחום או לאדום, עד שלבסוף העלים גם נושרים. אקריות אלה מביאות נזק קשה. הן מצויות בקאליפורניה ובארצות השכנות לה. באי־אלו ארצות נמצאת בתאנה גם כנימת־העלים Aphis rumicis.

ה. בעלי־חיים הניזונים מהפרי    🔗

1. צירעת־התחוב, Blastophaga psenes (Blastophaga grossorum). הזכר חסר כנפים. ארכו 2–2.5 מ“מ, צבעו ענבר מבריק, עיני־תשבץ קטנות לו, והוא חסר עינים רגילות. ‏גפי־פיו מפותחים היטב, בטנו מוארכה כעין צינור ומקופלת כרגיל מתחת לגופו. גודל הנקבה המכונפת משתנה הרבה לפי גודל הפג, שממנו יצאה. הממוצע הוא 2.5 מ”מ. גופה שחור ומבריק. יש לה שתי עיני־תשבץ גדולות ונוסף לכך שלוש עינים־נקודות. מחושיה בעלי עשרה פרקים. גפי־הפה מפותחים אצלה יפה, וקנה־ההטלה שלה חד.

הנקבה, הנמשכת על־ידי ריח פרי־התחוב, חודרת לתוכו דרך פיו, נדחקת ועוברת את הקשקשים שבפתחו, משאירה לרוב את כנפיה ביניהם ומסתובבת אחר־כך בתוך חלל הפג, כשהיא מגששת בקנה־ההטלה שלה. כשמזדמן לה עלי בשל, היא תוחבת את קנה־ההטלה שלה, מגיעה לביצית שבשחלה ולתוכה היא מטילה את הביצה שלה. בדרך כלל היא מטילה ביצה יחידה לתוך כל שחלה, אולם לעתים רחוקות ביותר קורה שהיא מטילה לתוך שחלה אחת שתי ביצים ואף שלוש. הטלת הביצה משמשת גירוי להתפתחות חרצני הפג. אם הנקבה מובאת אל פגי תאנה, או שהיא מגיעה אליהם מאליה, היא חודרת גם לתוכם באותה הדרך, מביאה אתה את האבקה מהתחוב ומפרה אותם. אולם אין היא מצליחה להטיל ביצים בשחלות פרחי הנקבה שבתאנה משום שהָעֲלָיִים שלהם ארוכים.

חכמינו ז"ל ידעו על מציאותה של צירעת התאנה וכך הם אומרים (שבת צ: ע"א): “מקק דספרי (המקק המצוי בספרים), תנך דשיראי (עש־הבגדים), ואילה דענבי (עש האשכול), ופה דתאני (צירעת־התאנה), והה דרימוני (כחליל־הרימונים) – כוליה סכנתא” (יש בהם משום סכנה לאדם) וממשיכים הם לספר באותו מקום על "ההוא תלמידא דהוה יתיב קמיה דר' יוחנן, הוה קאכיל תאיני (אותו תלמיד שהיה יושב לפני ר' יוחנן ואוכל תאנים). אמר ליה: רבי, קוצים יש בתאנים (אמר לו: רבי, יש קוצים בתאנים. הוא חש בפיו את הצרעות כקוצים). השם “פה” לצירעת התאנה בפי חכמינו בא, כפי הנראה, משום שהיא חודרת דרך פי התאנה, ורואים אותה מצויה לידו.‏ (המובאה נמסרה לי על־ידי מר יוסף אהרליך מתל־אביב ותודתי נתונה לו על כך).

הביצה של הצירעה קטנה מאוד. היא לבנה, סגלגלה ובעלת עוקץ קצר בצדה האחד. ממנה יוצא הזחל הניזון מביצית השחלה ומשאר חלקיה. גם הזחל קטן מאד, והוא חסר רגלים, לבן ובעל לסתות חומות. הזכרים מקדימים להתבגר, מכרסמים את השחלה, שבה הם נתונים, ומגיחים ממנה. אחר־כך הם מכרסמים את השחלות, שבהן נתונות הנקבות, ומפרים אותן. לבסוף מגיחות הנקבות המופרות מהשחלות, נדחקות ויוצאות מהפגים וחודרות לפגים אחרים של תחוב או של תאנה. מספר הביצים שנקבה אחת מטילה מגיע ל־300–400.

בוגרי צירעה בארץ נמצאו עד היום ביוני על־ידי ווייץ, באוקטובר על־ידי קושניר ועל־ידי בחדשי פברואר, מרץ, מאי ואוקטובר. מכאן אפשר ללמוד, שהצירעה תוקפת את כל דורות התחוב. אולם אין הדבר אומר עדיין, שהיא מקימה אצלנו שלושה דורות. יתכן שיש כאן לפנינו מה שרואים בצירעת השיקמה: דור יחיד, שהטלת הביצים שלו נמשכת זמן רב במשך חדשים רבים בשנה ומגיעה בדרך זו לכל דורות התחוב.

כאמור, מביאים פרי של תחוב ותולים בין ענפי התאנה. הצרעות הבוגרות מגיחות מפגי התחוב מכוסות באבק פרחי־זכר שבו וחודרות לתוך פגי התאנה, מאביקות את צלקות פרחי־הנקבה שבהם ומפרות אותם. במאמרו של קושניר, העוסק בבעיה זו ב“השדה”, קשה מאד להבחין, מה מבוסס אצלו על תצפיות שדה בארץ ומה לקוח מספרות לועזית. הרושם הוא, שפרט לעובדה של גילוי מציאות צירעה זו בארץ, שהיא אצלו דבר חדש, מלוקט כל השאר ממקורות לועזיים.

צירעה זו מצוייה גם במיני עצים הקרובים לתאנה, כמו Ficus palmata, Ficus pseudocarica וכפי הנראה גם ב־ Ficus glomerata. הצרעות הבאות מהן מסוגלות אף הן להפרות פגי תאנה.

בארץ מצויה בשיקמה צירעה, הממלאה תפקיד דומה לזה של צירעת התאנה, והיא תתואר בקשר עם השיקמה ה־Sycophaga sycomori. כן קיימות בפיליפינים ב־Ficus nota שורה שלמה של צרעות וביניהן Blastophaga nota, הממלאת בה את תפקיד ההפרייה ונוסף לכך גם Sycophaga nota ו־Sycophaga Sp..

צירעת התחוב ושאר הצרעות מעבירות פטריות וצמחים זעירים אחרים מהתחוב לפרי התאנה וגורמות למחלות קשות, שעליהן עוד ידובר בפרק על מחלות התאנה. כבן־לואי לצירעה בפרי התחוב מצוי גם אצלנו ה־Philotrypesis ficaria. הנקבה שלו מנקבת את קליפת הפג בקנה־הטלתה הארוך מאד ומטילה אף היא את ביציה לתוך שחלות הפרחים, במקום שהזחלים מתפתחים עד לבגרותם. בוגרי הצירעה הזאת נמצאו על־ידי קושניר באוקטובר ועל־ידי בפברואר ובמאי. טרם התברר ערכה של צירעה נוספת זו ויחסה לצירעת התחוב. ב־Ficus nota מצויים: Philotrypesis colari, Philotrypesis similis, Philotrypesis ashmedi, הנחשבים כטפילים של ה־Blastophaga. בפרי מצויה אצלנו נימית, הנפגשת גם בפרי השיקמה, והיא Anguilula caprifici Gasp..

2. זבוב־התאנה השחור Lonchaea aristella. גדלו כ־4 ס“מ. הוא שחור ועיניו אדומות. ‏זחלו רימה חסרת־רגלים, שארכה 4–5 מ”מ. הגולם חום־כהה וצורתו חביונה, שארכה כ־4 מ“מ. אורך הביצה כמ”מ אחד. מסביב לדקירה של הטלת הביצים הופך הפרי סגול־כהה. הזחלים הקטנטנים אוכלים את הפרי והרבה ממנו נושר לארץ. עם גידולם חופרים הזחלים מנהרות בפרי ולאחר מכן נקבי־גיחה. הפרי מתרכך אז ונושר. ‏יש

זנים, שבהם נפסדים בדרך זו עד כדי 40% מהפרי וגם יותר. אם הפרי אינו נושר, אז נופל הזחל לארץ מתוך נקב־הגיחה. הזחלים יכולים לנתר למרחק של ארבעה־חמישה ס“מ, כשהם מגיעים את ראשם לקצה בטנם, מתכדרים ומנסים פעמים מספר לחדור לאדמה עד שמצליחים. בתוך האדמה הם מתגלמים בעומק של 3–5 ס”מ, לפני התגלמם הם מתרככים הרבה ומפסיקים את פעולתם. כעבור 10–14 יום יוצא הבוגר מהגולם. בשנות התצפיות בשרון הקים זבוב־תאנה זה חמישה דורות. דור ראשון במרץ־מאי, דור שני ביוני־מחצית־יולי, דור שלישי בסוף יולי־תחילת־אוגוסט, דור רביעי באוגוסט ודור חמישי בספטמבר עד לפברואר. הדור השני והשלישי היו מרובים מאד, והמרובה ביותר היה הדור הרביעי.‏ דרך המלחמה היחידה במזיק חשוב זה הוא ללקט את הפרי הנושר ולקברו עמוק באדמה או לשרפו. זבוב־התאנה השחור גורם נזק קשה גם בשאר הארצות שמסביב לים־התיכון והוא מצוי גם בתורכיה, במצרים, בארם־נהריים ובקאנארים.

3. זבוב ים־התיכון Ceratitis capitata. אצלנו הוא מנגע את התאנה במידה מעטה. כך גם בשאר ארצות ים־התיכון.

פירות שנשרו או פירות מרקיבים נתקפים קשה אצלנו וגם בשאר הארצות על־ידי זבוב־התסיסה Drosophila ampelophila, החיפושית Carpophilus dimidiatus ואחרים.

בארגנטינה מנגע את הפרי הזבוב Anastrepha fraterculus, בהודו – Dacus zonatus ובאיטליה Oscinosoma discretum. כמזיקים קשים לתאנה נחשבות בדרום־מערב ארצות־הברית החפושיות Cotinus texana ו־Cotinus nitida. בטראנסבאל מנגעת אותה החיפושית Metatyges turritus; בקוינסלאנד – Monohammnus mixtus וּברוֹדזיה – Omophorus stomachosus (Carpophilus hemipterus).

יש גם זחלי־פרפרים, המנגעים את התאנה. כך קיבלתי פעמים מספר מגידולים של פגי התאנה מיני פרפרים, שלא הוגדרו עדיין. בחוץ־לארץ ידועים כגורמי נזק לפרי: בטיקסאס שבארצות־הברית Alabama Argillacea; ביפן Margoronia brizoalis; באוסטראליה Limnaecia delicrosella ובהודו Stathmopoda sycastis.

כמזיק קשה לגרוגרות ולדבלים ידוע בארץ עש־הדבלה, Ephescia cautella, הנפוץ בכל הארצות המגדלות תאנים. כאמצעי הדברה נגדו יש לראות את הגיפור.

יש מקרים, שגם נמלים תוקפות את חפרי, וידוע שהנמלה Formicomus ionicus מזיקה קשה לתאני סמירנה שביון. גם חגבים ממינים שונים מתקיפים לעתים את הפרי, וגם תרפים מוצצים ממנו. כך מוצצים בארצות־הברית Taeniothrips inconsequens (Uzel), Thrips stuardii, Frankliniella californica, Hercothrips fasciatus, Thrips bremneri, ובצ’ילה – ה־Graphidothrips.

אקרית־הדבלה, Carpoglyphus passularum, מצויה בכל הארצות המגדלות תאנים; בקאליפורניה מבלות האקריות: Rhizoglyphus tarsalis Bank, Eriophyes fici Essig, את החורף בפקעים ובפרי של התחוב ואת הקיץ בפגי התאנה. במצרים מצויה בגרוגרות ה־Eriophyes cledophthirus Nal ובאלג’יר ה־Mielois ceratoniae.

פירות בשלים נתקפים אצלנו קשות על־ידי צפרים, ויש מהן מקננות על עצי־התאנה. בעיקר קשה ההתקפה של הדבורים והצרעות, המתקיפות את הפרי הבשל, שלא נארה בזמן, ומכלות אותו במאותיהן ובאלפיהן.

צמחים הניזונים מהתאנה ומחלותיה    🔗

א. צמחים הניזונים מהשרשים

רקבונות השורש די שכיחים בכל הארצות, המגדלות תאנים, וביחוד באדמות הכבדות. פציעת השורש ופגיעות אחרות מסייעות להתפתחותם. הפטריות, הגורמות לכך, הן באלז’יר, בקאליפורניה, בצרפת, במאלטה ובתורכיה מהמין Armillaria mellea, באריזונה Phymatotrichum omnivorum, באלז’יר Dematophora necatrix ומיני Rhizoctonia ואחרים, ובארגנטינה – Ganoderma sessile. פטריות דומות לאלה מצויות גם אצלנו. הן מתפתחות תחילה בצורה סאפרופיטית על־גבי חמרים רקובים באדמה ואחר־כך הן עוברות לשרשי התאנה ותוקפות אותם. העץ הנתקף נראה בתחילה כאילו הוא צמא, וכל כמות המים, שממציאים לו, אינה משנה את מצבו. עליו מצהיבים, נובלים ונושרים בסתיו, זמן רב לפני הרגיל. יש גם שמהלך המחלה מהיר הרבה יותר, ביחוד כשרב החום בסתיו. במקרה זה נובלים העלים בעודם על העץ ואינס נושרים. שרשים שנתקפו עטופים תפטיר לבן בעל ריח טיפוסי של פטריות. לפעמים הם מנצנצים בחושך בשל הפטריה Pleurotus olearis הנמצאת בהם. כאמצעי שמירה יש לראות את טבילת השתילים ב־5 לאלף גפרת־נחושת לפני השתילה. אין לתת סמוכות־עץ לשתילים הצעירים, ואם שותלים את התאנים בשטח, שנשארו בו שרידי שרשים מעצים אחרים שקדמו להם, יש להשקות את האדמה בתמיסה של 20% גפרת־ברזל לפני השתילה. ‏אין כל אמצעי בדוק לריפוי המחלה לאחר שפרצה, אלא עקירת העצים החולים ושריפתם.

ב. צמחים הניזונים מהגזע

1. שרפת (גומוזיס). מצויה בארץ ודומה לזו שבשקדים ובאפרסקים ושאר עצי־פרי ואף בהדרים. היא נראית בגזע, בענפים, בצואר־השורש ובמקום חיבורם של השרשים הצדדיים לעיקריים. יתכן, שההפרשה מתחילה בכל מקום שנחלש על־ידי פציעה או פגיעה אחרת. כגורם לשרפת נחשבת הבאקטריה Bacterium fici הנפוצה הרבה גם באיטליה, ביחוד בחדשי יולי־ספטמבר וגורמת שם לנשירה מרובח של עלים ופרי, שרשי העצים הנגועים משחירים ונסדקים או נרקבים.

2. כמשונות. מצויים הרבה למיניהם השונים בארץ ובשאר הארצות. בלואיזיאנה הם נגרמים על־ידי Corticium laetum. הבדים מתכסים ביבלות של מנבגי הפטריה הורודים והעלים כמשים ונושרים פתאום. כרגיל חודרת לראשונה הפטריה הגורמת למחלה זו לאמירי הענפים, שניזוקו על־ידי קודחים או שלקו במחלת־הסרטן. בפלורידה ידוע על הכמשון, הנגרם על־ידי Corticium salmonicolor והמתקיף לראשונה את הענפים הקטנים, מתפשט בהדרגה, מגיע לבדי העץ וממית אותם. דרכי המלחמה בכמשונות הם גיזום ושריפת העצים שלקו קשה. בטיקסאס נתגלה כמשון הבא על־ידי Botryosphaeria ribis וגורם לנשירת עלים מרובה ולהפסד של 50% ומעלה מהפרי. כך גורם גם ה־ Botrytis sp. להרקבת הפרי. בלואיזיאנה מצוי גם במשון חוטי, הניכר בחוטי התפטיר, המופיעים בעלים ובענפים, ונגרם על־ידי Corticium stevensii. עלי העץ שלקה נושרים בחודש יוני תוך ימים מספר ופריו ניזוק כולו. דרכי ההדברה המקובלים הם ריסוס בתמיסת בורדו וגיזום ענפים חולים. נוסף לנקובים גורמים לכמשונות גם Rhizoctonia microsclerotia ו־Pellicularia sp..

3. מיני סרטן. אף הם מצויים בארץ למיניהם השונים, ביחוד זה הנגרם על־ידיMacrophoma fici והמצוי גם בטיקסאס ובלואיזיאנה. קליפת הענפים הגדולים נסדקת לארכה, ולאורך הסדקים מופיעה צמיחה סרטנית. כן מצוי סרטן, הנגרם על־ידי Septobasidium pedeicillatum. הוא מצוי גם במיסיסיפי. באנגליה הוא נגרם על־ידי Ubertella ulcerate בעצי התאנה הגדלים בחממות ובאלה הגדלים בחוץ הוא נגרם על־ידי Phoma cinerescens. באיטליה, בבראזיליה, בקאליפורניה ואוסטרליה

מופיע סרטן, הבא מ־Phomopsis cinerescens והמצוי, כפי הנראה, גם אצלנו. בלואיזיאנה ובגיאורגיה מצוי סרטן הנגרם על־יד Tubercularia fici וסימן היכרו הוא בריקמת הענף המתייבשת מסביב לצלקת, הנשארת בו לאחר נשירת הפרי. הריקמה היבשה ניתקת ונושרת מעל הענף ונשאר בו פצע פתוח. ‏ דרך־ההדברה של מיני הסרטנים הוא גיזום הענפים היבשים.

4. בהקת (אקזאנטימה). נפוצה בארץ וניכרת לפי קצות הענפים המתייבשים הרבה. מצויה אצלנו בהקת, הנגרמת ע"י Sclerotium sclerotium והנפוצה גם בקאליפורניה. ‏היא ניכרת בזה, שקליפת הענפים המתים רכה ופריכה וקשיונות הסקלרוציום מצויים בתוך הענפים. פטריה שניה, הגורמת להתייבשות הענפים, היא Botrytis cinerea, הבאה לרוב מתאנים מרקיבות במטע, שהתפטיר הגדל עליהן עובר לעץ־התאנה. זו מצויה גם בצרפת. דרך־הדברה – נקיון המטע. בפלורידה מצויה לפעמים גם Sclerotinia rolfsii. בלואיזיאנה נגרם חרבון ענפים קשה על־ידי Stilbum cinnabarinum. פה ושם על פני העץ מופיעים ענפים מתים, ולפעמים מתפשטת המחלה גם על הענפים הגדולים, והעץ כולו עלול למות. ‏גוזמים את הענפים היבשים ושורפים את העצים, שחלו קשה.

5. מכת־שמש. פוגעת קשה בעצי־התאנה, ביחוד בחדשי החורף, כשהעצים מעורטלים ונתוניס להשפעתם הישירה של קרני השמש. נוהגים לסייד בפניה.

6. חזזיות. אצלנו מכוסים העצים, בעיקר הזקנים שבהם, בחזזיות מהמינים Lecanora subfusca ו־Leptogium cyanescens. החזזיות מתקיימות על הקליפה החיצונית של העץ ואינן טפילות. ‏ יתכן שבהם ימצאו מקלט אי־אלה חרקים ונבגי פטריות. ריסוס בתמיסת בורדו או גפרת־סיד בחורף מועיל נגדן.

7. השבץ. באיטליה ובקאליפורניה מצויה מחלת התנוונות מהירה ביותר, הידועה בשם “שבץ”. באמצע הקיץ מצהיבים ונושרים עלי העץ בבת־אחת, ואין רואים כל סיבה וגורם לכך. אף השרשים שנבדקו נמצאו במצב תקין ובריא לגמרי. עד היום עוד לא נתברר הגורם למחלה זו.

8. פטריות נוספות. באי־אלה מקרים נמצאו בארץ על־גבי קליפת העץ הפטריות Patellaria atrata (Hedw) Fr ו־Septonema obscurum Br. Et Br., שהשפעתן על העץ אינה ברורה עדיין.

ג. הצמחים הניזונים מהעלים

1. החילדון. מצוי בארץ ומופיע בעלים בעודם צעירים ביותר ועס הִפָּרְשָם. הוא נפוץ גם בכל הארצות המגדלות תאנים ונגרם על־ידי Kuehonola fici Cast או גם Phisopella fici (cas) Arth.. בדרך כלל, אין נזקיו גדולים ביותר, חוץ מאשר באזורים רטובים ביותר או בשנים רטובות ובזנים הרגישים לכך. אולם קורה שחחילדון גורם לנשירת עלים קשה ואפילו לנשירת כל העלים. ‏סימניו: כתמים קטנים מצבע חלודה מהצד התחתון של העלה, ההופך אחר־כך לחום ומתקפל ונושר. ההדברה נעשית על־ידי ריסוס במרק בורדו 4–4–50 לפני שהפרי מגיע לגודל של ס"מ אחד. טוב גם לרסס שוב באותו החומר פעם או פעמיים לאחר אריית הפרי.

2. פסיפס (מוזאיקה). אף הוא מצוי הרבה בארץ ונפוץ גם בקאליפורניה, באנגליה, במצרים, באוסטרליה, בסין ובאלז’יר. יש לחשוב, שהוא מצוי בכל הארצות המגדלות תאנים. בעלה מופיעים כתמים בהירים, וקו בולט מבדיל לרוב ביניחם ובין חלקי העלה הבריאים. כששמים את העלה מול האור, רואים בו פסיפס של כתמים בהירים על רקע העלה הכהה יותר. מחלה זו גורמת גם לעיוות צורת העלה בצעירותו, אף העלים הצעירים ביותר מלבינים ממנה. זו היא מחלת וירוסים, העוברת על־ידי הרכב. לא ברור עדיין, מי הוא החרק, המעביר וירוס זה. אולם חושדים באקרית־התאנה. כתמי פסיפס כאלה מופיעים גם על הפרי, וגם כאן צבעם בהיר מצבע הפרי. בפרי התחוב מופיע הפסיפס בצורה של טבעות וגורם לנשירתו.

3. כתמים. בעלי התאנה הגרועה מצויים כתמים שונים. בצרפת נגרמים כתמים כאלה על־ידי Cercospora bolleana (Ascochyta caricae); בלואיזיאנה – על־ידי Cephalosporium acremonium; בטיקסאס – על ידי Cercospora fici. פטרית ה־ Fusarium roseum גורמת כתמים צהבהבים. בקאוקאז מצויה ה־Phyllostricta fici־carici. בארצות ים־התיכון, באוסטרליה, בארגנטינה, באנגליה ובטיקסאס מצויה הפטריה Mycosphaerella bolleana. בפלורידה מצויות הפטריות Rhizoctonia microscleronia, Glomerella cingulate (Stonem) S. et S.. זו האחרונה תוקפת גם את הפרי.

ד. ניזונים מהפרי

1. נשירה. נגרמת על־ידי חוסר הפרייה בזנים, הטעוגים הפרייה, ועל־ידי תנאי אקלים, שאינם מתאימים להם. חשוב לגדל בכל איזור ואיזור רק את הזנים, המתאימים לתנאיו האקלימיים.

2. בקיעה. פירות עגולים סובלים הרבה יותר ונוטים הרבה יותר להיבקע מזני פרי מוארך, אם גם יש יוצאים מן הכלל. הבקיעה חלה עם החל הפרי להבשיל ובאה בשל תנאי מים בלתי־תקינים בפרי, הנגרמים על־ידי רטיבות מרובה באויר או השקאות שלא כסדרן, הבאות לאחר שהעצים צמאים מאד. בענין זה ישנם הבדלים גדולים בין הזנים השונים. במקום שנהוגה ההפרייה המלאכותית בתאנה רגילים לחשוב, כי ריבוי החרצנים הבא מפאת ההפרייה גורם לריבוי הבקיעה בפרי.

3. פחמון. נגרם על־ידי Aspergillus niger. כשלוחצים גרוגרת נגועה ביד, נסחט ממנה אבק שחור. הפרי נתקף לרוב עוד בהיותו על העץ, כשפיו נפתח, והוא מתחיל להתרכך מתוך הבשלה. נבגי הפטריה הזאת מצויים בכל חומר מרקיב ומועברים על־ידי חרקים ממינים רבים ושונים.‏ נוהגים לרסס נגדו באחוז אחד של סיד־גפרית באמצע מאי ופעם שניה באותו החומר ביוני.

4. החמצת הפרי. יש והפרי מחמיץ על העץ. הדבר נגרם על־ידי מיני שמרים, כגון Saccharomyces candida ואחרים, המובאים על־ידי כל מיני חרקים.‏ הזנים השונים של התאנה נבדלים זה מזה הרבה מאד

בנדון זה. בהר מצויה מחלה זו הרבה פחות וכמעט שאיננה שם לגמרי. כאמצעי־הדברה יש לראות את נקיון המטע וסביבתו וכן נטיעת זנים מתאימים לאיזור.

5. רקבון פנימי (אנדוסיפסיס) נגרם על־ידי Fusarium moniliforme var fici ונחשב בקאליפורניה ובשאר ארצות כנגע קשה ביותר של הפרי. צירעת התחוב מביאה את הפטריה הזאת אֶל פי התאנה ושם היא מתרבה, ממלאת את פנימו וגורמת להרקבתו. לפעמים אין הרקבון נראה לגמרי מבחוץ, ורק כשפותחים את הפרי, מתגלה שכולו רקוב בתוכו. כאמצעי־הדברה עיקרי מקובל החיטוי המדוקדק של פגי התחוב, שנועדו להפרייה. כך נוהגים גם באיזור סמירנה שביון, באסיה הקטנה, באלז’יר ובכל שאר הארצות, שמפרים בהן את התאנה הפרייה מלאכותית.‏ ריסוסים ואיבוקים שנוסו בקאליפורניה הוכיחו, שטוב ביותר לאבק את פירות התחוב, המשמשים להפרייה, בתחילת יוני ובתחילת יולי בתערובת של 20% טוקסאפין, 40% גפרית ו־40% חומר אינירטי. איבוקים אלה מפחיתים את אחוז הפרי הנפגע.

6. רקבנות בפרי. בקאליפורניה יש שמופיע כתם שחור על הפרי המבשיל. הוא נגרם על־ידי Alternaria tenuis. ואלה הן הפטריות הגורמות רקבונות לפרי: באנגליה – Botrytis cinerea; בטיקסאס – Choanephora cucurbitarum; בלואיזיאנה – Glomerella fructigena; בקאליפורניה – Rhizopus sspp., Mucor sspp.; ביפן – Phytophthora palmivora; בהודו – Phytophthora fici; בהואי – Phytophthora carica. פטריות אלה מועברות לרוב על־ידי חרקים. כאמצעי־הדברה אפשר לראות את נקיון המטע והשמדת כל פרי מרקיב במטע ובסביבתו על־ידי קבורה ושריפה.

 

ספרות    🔗

אין לראות את הרשימה הזאת כמלאה, כי הספרות לענף זה מכילה הרבה מאות ספרים. רשימה פחות או יותר מלאה אפשר למצוא ב־Biological Abstracts (כל השנים); ב־Experiment Station Records (כל השנים), ובספרו של קונדיט על התאנה. כאן נמסרת רק הספרות העיקרית.

1. – – – גידול התאנה, “השדה”, כרך ב', תרפ"ב, עמוד 214.

2. – – – ייבוש הפירות (קובץ), ספרית “השדה”, 1946

3. אהרונסון א., אופנהיימר ה. ר.: צמחי עבר־הירדן, 1934.

4. אייג י. א., זהרי מ., פינבורן נ.: מגדיר לצמחי ארץ־ישראל, מהדורה שניה, הוצאת העתון לבוטאניקה, ירושלים, תש"ח.

5. בודנהיימר. פ.: החי בארצות המקרא, ירושלים, תש"י.

6. בלסקי א.: זני התאנה בבית־שאן, “השדה”, כרך י', תר"ץ, עמוד 419.

7. בן־יהודה א.: מלון השפה העברית.

8. ב. צ. (ברוך ציזיק): המשקים העבריים בארץ־ישראל ואופיים לפני החורבן, “השדה”, כרך א', תרף־תרפ"א, עמוד 8.

9. ברור א.: הארץ, “דביר”, תרפ"ח.

10. ברייתות (המקומות המדוייקים מסומנים בגוף הספר).

11. גור, א.: נוצר תאנה יאכל פריה, “השדה”, כרך ל"א, עמוד 393, 494.

12. גרזובסקי א.: ייבוש תאנים ביהודה, “השדה”, כרך ה', תרפ"ה, עמוד 155.

13. גור א., רפופורט ז.: פירות הארץ, ספרית “השדה”, 1949.

14. גור י.: מלון השפה העברית.

15. גור א.: התאנה, “השדה”, כרך כ“ה, תש”ה, עמוד 179.

16. גרזובסקי א., וויץ י.: גידול התאנה, עלונים חקלאיים. גננות, מס. 28, מחלקת החקלאות והייעור של ממשלת פלשתינה (א"י).

17. גרימטליכט י.: מטעים זעירים בקרית־חיים, “השדה”, כרך י“ח, תרצ”ח, עמוד 84.

18. הרשקוביץ א.: לשאלת התאמת המטעים לאזורים השונים של ארצנו, “השדה”, כרך כ“ב, תש”ב, עמוד 186.

19. וויץ י.: במראה, “מסדה”, תש"ה.

20. וויץ, י.: שבעת המינים, “אמנות”, תר"ץ.

21. וילנאי ז.: עצי מאכל בארץ־ישראל, ב. התאנה בימי קדם, “השדה”, כרך ג', עמוד 515.

22. זגורודסקי מ.: מלון כל־בו לחקלאות, תרצ"ט.

23. זגורודסקי מ.: עבודת אבותינו או החקלאות העברית לפי כתבי־הקודש, נ. טברסקי, תש"ט.

24. זהרי מ.: בוטניקה לבתי־ספר ולעם, ספר ראשון, שטיבל, תרצ"ה.

25. חומסקי צ.: גן עצי־הפרי במקוה־ישראל, “השדה”, כרך ח'. תרפ"ח. עמוד 546.

26. טחורש א. ס. ג.: ילקוט הצמחים, ירושלים, תש"ה.

27. ידידיה, ש., ובולסקי מ.: גן עצי־הפרי במקוה־ישראל בשנות תרפ“ה–תרצ”ב, “השדה”, כרך י“ג, תרצ”ג, עמוד 312.

28. יפה ש. ד.: החקלאות העברית הקדומה בארץ־ישראל, ת"ש.

29. כרמין י.: טבע, חלק ג‘, חוברת ז’, “יבנה”, 1947.

30. מדרשים (המקומות המדוייקים מסומנים בגוף הספר).

31. משניות (המקומות המדוייקים מסומנים בגוף הספר).

32. סולוביטשיק מ.: שכיוֹת המקרא, ברלין, תרפ"ה.

33. פארי פ., תירגם א.: מפלאי חייה של התאנה, “השדה לנוער”, שנה ד', 1946, עמוד 67.

33א. המחלקה להגנת הצומח. משרד החקלאות: הוראות לשמירת עצי־התאנה בפני רימות הבטוֹצרה. השדה לגן ולנוף, כרך ט, חוברת ה', פברואר 1954.

34. פטאי ר.: אדם ואדמה, ירושלים, תש"ב.

35. פין ש. י.: האוצר.

36. פרלמן מ.: מדרש הרפואה, “דביר”, תרפ"ו.

37. קאהוט י.: הערוך השלם,

38. קושניר ט.: על מקור התאנה ובעיות הפריחה, “השדה”, כרך כ"ט, חוב. ג.ד.

39. קושניר ש.: רשמי סיור במטעי הלבנון, “השדה”, כרך כ"ו, 1945, ע' 91.

40. קליין ש.: ארץ יהודה מימי העליה מבבל עד חתימת התלמוד, “דביר”, תרצ"ט.

41. רפופרוט ז.: על המטעים בעמק בית־שאן ובעיותיהם, “השדה”, כרך כ“ט, תש”ט, עמוד 260.

42. תלמוד בבלי (המקומות המדוייקים מסומנים בגוף הספר).

43. תלמוד ירושלמי ‏ " " " " "

44. תנ"ך " " " " "

45. תרגומים " " " " "

 

ב. השיקמה ¹ – Ficus sycomorus L.    🔗

שם העץ. שמו העברי של העץ הוא: שיקמה, ברבים: שיקמים ושיקמות. הראשון מקובל יותר ונזכר במקרא, במשנה ובתלמוד. “כשקמים אשר בשפלה לרוב” (מלכים א‘: י’, 27);‏ “כי בוקר אנכי ובולס שקמים” (עמוס: ז., 14); “שקמים גודעו, וארזים נחליף” (ישעיהו: ו', 9); “יהרוג בברד גפנם ושקמותם בחנמל” (תהלים: ע"ח, 47); “סדן שקמה” (שביעית: פרק ד משנה ה'); “קורות שקמה” (בבא מציעה: פרק ט‘, משנה ט’); “עצים של שקמה” (בבא בתרא: פרק ה‘, משנה ז’); “בתולת שקמה” (תוספ' שביעית: פרק ג') וכו'.

את מקור השם לא הצלחתי לברר (בערבית ישנו, אמנם. מין תמר הנקרא: שקם), ואולם מעניין לציין שגם ביונית וברומית שמו של הצמח דומה לשם העברי (Sycomorus), וזה מראה אולי על עתיקות השם. בארמית שמו: שיקמא, ברבים: שיקמין, בסורית: שוקמין. שמו המדעי Ficus sycomorus, L. ((sycomorus antiquorum Gasp.. בערבית הארצישראלית שמו: “ג’ומז”, והוא נזכר גם במשנה בצורה זו: “גמזיות” (תוספתא פסחים: ב', 22) ובמקומות אחרים בצורות אחרות, כגון: גמזוז, גמזיא ועוד. בערבית של שאר הארצות מופיע גם השם העברי “שיקמה” בצורות שונות.

תפוצתו. מולדת השיקמה (לפי פרופ' ורבורג, בספרו Die Pflanzenwelt, כרך א', דף 485) בסביבות חבש, היא מצויה, גם בקונגו הבלגית והתאזרחה בתקופה קדומה מאד גם בארץ הנילוס, מקום שם מוצאים ציורים רבים שלה עוד מהמאה החמישית לפני ספירת הנוצרים. כיום היא נפוצה בזנים מרובים מאד באפריקה הטרופית ומגיעה שם עד לארץ הכף. רבים מעצי השיקמה מצליחים גם במחוזות החרבים של אפריקה. כיום מוצאים את העץ הזה בכל המזרח השמי.‏ לארצנו חדר, כפי הנראה, ממצרים בתקופה קדומה (בתהלים: ע"ח, 47, מוסב המשפט: “יהרוג בברד גפנם ושקמותם בחנמל” על מצרים), ובזמן התנ“ך (עמוס, ישעיהו) היה כבר נפוץ מאד. יש להניח, שאנו נמצאים בגבול תפוצתו כלפי צפון, הואיל ואין הוא נמצא בצפון ארצנו, וגם בהר איננו. המשנה מבחינה על־פי תפוצתו את הגבול בין ההר והשפלה: “רשב”ג אומר: סימן להרים מילין, לעמקים תמרים, לנחלים קנים, לשפלה שיקמים; ואעפ”י שאין ראיה לדבר זכר לדבר: “ואת הארזים נתן כשקמה אשר בשפלה לרוב”. שפלה מלוד ועד הים" (תוספתא דשביעית: פרק ז'), וכן מסמנת המשנה את הגבול בין הגליל העליון והתחתון: “מכפר חנניה ולמעלן, כל שאינו מגדל שיקמין, – גליל העליון; ומכפר חנניה למטן, כל שהוא מגדל שיקמין – גליל התחתון” (שביעית: פרק ט‘, משנה ב’) ורש"י בפירושו אומר: “ובפרק “מקום שנהגו” מביא ברייתא ושם פירש: כל שמגדל שיקמים אינו הר”.

מר ג. מרחג' מהאוניברסיטה בבירות כותב לי במכתבו מ־13 למרץ 1934, שהשיקמה מצויה אצלם כיום בבירות, בצור ובצידון. מר דינסמור מירושלים כותב לי במכתבו מ־17 למרץ 1934, שעד כמה שידוע לו, גבול תפוצתה הצפונית של השיקמה היא טריפולי; היא אינה גדלה בהר ואינה נמצאת כרגיל על גבעות, שגבהן הוא מעל ל־50 מטר. כיום מצויה השיקמה בארץ בשדרות לאורך הדרכים, בקבוצות קטנות וגם באכסמפלרים בודדים בתוך הישובים השונים או בקרבתם. עד היום יש לראותה במספר רב בסביבות לוד ובעיקר בדרומה של ארצנו, מקום שם היתה ניטעת על־ידי ערבי הארץ, והיא מרובה כיום שם ביותר בכרמי הגפן. שיקמים מספר מצויות גם ליד ים הכנרת, בין טבריה והמנזר הרוסי. יש לחשוב, שלעץ זה נשקף עתיד גדול בהחיאת הישוב בנגב. דלמן מספר בספרו: “Arbeit und Sitte in Palästina”, חלק א‘, עמוד 61, על מסורת האומרת, שעץ אחד גדל בעמק רפאים (בסביבת ירושלים), השקוע עמוק ומוגן יפה. את העובדה הזאת אפשר אולי לקשור עם המסופר בחשמונאים על שיקמה שבסביבות ירושלים. אולם יש להתיחס לדבר זה כלתופעה יוצאת מן הכלל בהחלט. ואשר לשיקמה שבראני בהר הכרמל, הנזכרת בתוספתא, עבודה זרה, ו’, הרי זו היתה לרגלי הכרמל, בקרבת חוף הים. בארצנו ישנם מרכזים אחדים לגידולו של עץ זה: חוף־הים. (השפלה והשרון), הנגב, וסביבות יריחו, ריטר מסמן אותו בעזה, ביפו, ‏ ברמלה, בבירות, בלבנון ובמקומות אחרים. דינסמור בספרו “Die Pflanzen Palästinas”, שיצא לאור בלייפציג בשנת 1911, מסמן אותו כצמח הגדל בתוך הכפרים ובסביבתם. לפי מוקדסי (7, 167). היה מרכז השיקמים באשקלון.

תיאורו. עץ יפה, בעל גזע חסון, המתחיל להסתעף בסמוך לאדמה ונותן בדים עבים מרובים, המתפשטים לרוחב. נופו גדול ויפה, ירוק כל ימות השנה, ורק לעתים רחוקות מאד הוא נמצא בשלכת מלאה. גבהו מגיע עד ל־12–15 מטר, ועביו עד ל־5–6 מטרים. יש גם מקרים בודדים, שעביו מגיע עד כדי 10 מטרים. צבע הגזע אפור־חום; בתקופת השנה, שבה הוא פעיל ביותר, הוא מוריק במידת־מה, והענפים הצעירים הופכים ירוק לגמרי. קליפתו מתקלפת חתיכות חתיכות, ורבות מהן נאחזות זמן רב בעץ בעזרת בליטות מיוחדות שבצדן הפנימי. כשפוצעים את הגזע או אחד מענפיו, הוא נוטף מיץ־חלב, המתקרש כעבור זמן קצר והופך חום־כהה. צבע העצה ורוד כצבע הבשר. שרשיו מעמיקים, וחכמי המשנה חשבו, שהם מגיעים עד מי התהום (בבא בתרא: פרק ב‘, משנה ז’). ‏ עצים שנטעום בחול נודד שעל שפת־הים, נופם נוטה לצד מזרח בגלל רוחות־הים החזקות, ושרשיהם מתגלים לפעמים בגובה של כמה מטרים ונראים על־פני האדמה. כזה היה גם העץ המפורסם שבסביבות תל־אביב, “עץ הגג”, שאיננו כבר כיום.

עלי העץ הסרוגיים נתונים על־גבי עקצים. הם אדומים בצעירותם, גילדיים, קרחים, שעירים במקצת בצדם התחתון לאורך העורקים הראשיים, צורתם ביצית ושוליהם תמימים.

פרחיו, הנתונים בתוך תפרחות מיוחדות, יוצרים פגים בשרניים כדוריים או אגסיים, סגורים מסביב, פרט לפתח קטן וצר מאד, הנמצא בקצם העליון. הפגים צומחים על־גבי ענפים מיוחדים ועקומים, חסרי־עלים לגמרי, היוצאים מן הגזע ומבדיו הגדולים.

שלושה הם מיני הפגים לפי דורותיהם השונים. הדור הראשון (Profici) נמצא על העצים במשך אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר; הדור השני (Mammae) מצוי במשך נובמבר והמחצית הראשונה של יוני; והדור השלישי (“המוסטפות”, בלשון המשנה, כפי שיתברר להלן) (Mammoni) מצוי במחצית השניה של יוני ובמשך כל יולי.‏ בנדון זה מציינים הבדלים גדולים מאד בין הזנים השונים, והם מגיעים עד כדי 30 יום, מה שמבאר אולי את מקור דברי הערבים, שיש עצים הנותנים את פרים 6 וגם 7 פעמים במשך השנה, דבר שאינו מתאים למציאות בטבע. הערבים מייסדים על זה את חלוקת עצי השיקמה לזנים שונים, אולם עדיין קשה מאד לקבוע את זני השיקמה בארץ בגלל ההבדלים המרובים שבין עץ לחברו בטעם הפרי, בצורתו, בגדלו ובעונת פוריותו המדוייקת. ההשערה שבנות־שוח ובנות־שבע, הנזכרות במשנה, הם זני שיקמה, בלתי מבוססת לגמרי, הואיל ובשביעית, פרק ה‘, משנה א’, הוא אומר: “בנות־שוח, שביעית שלהם שניה, שהן עושות לשלוש שנים”. אותו דבר גם ביחס לבנות־שבע, זאת אומרת, שכאן לפנינו עצים, המביאים פרי פעם בשלוש או בשבע שנים, וזה אינו מתאים, כמובן, לשיקמה.

פגי שני הדורות הראשונים מלאים פרחי נקבה מנוונים, ופגי הדור השלישי מכילים בתוכם, נוסף לפרחי נקבה מפותחים, גם פרחי זכר, הנתונים במספר של 20–30 בפי התפרחת בשתים או בשלוש שורות. ‏ קשקשים גדולים אחדים, בעלי שלוש אונות כל אחד, סוגרים את פי הפג של כל שלושת מיני הפירות. פרח הזכר הוא בעל שני אבקנים ושני עלי־עטיף, ופרח הנקבה הוא בעל עלי יחיד, שחלה בעלת ביצית יחידה וחמישה עלי־עטיף.

הפרי נוצר מהפג לאחר שקרקעיתו הופכת מיצית ובשרנית.‏ פגי שני הדורות הראשונים קטנים יותר, צבעם אפור או אפור־חום וגדלם כ־2X1.5 ס“מ בערך. המוסטפות גדולות הרבה יותר, 3,5X3,5 ס”מ בערך, וצבען אפור־חום כצבע הקודמות, אולם יש ביניהן רבות, המבשילות על העץ וצבען אדום־ורדרד. אלו עולות בגדלן אפילו על גודל פרי התאנה. אצלנו אין השיקמה נותנת זרעים. טעם פירותיה מתקתק, וביחוד טובים בעלי הצבע האדום־ורדרד. ‏ גם על מצבות המצרים אנו מוצאים ציורי פירות משני מינים: פרי זהוב ואימרה אדומה מסביב לו ופרי חום־צהוב. כל עץ נושא כמויות עצומות של פירות, הנושרים במספר רב על האדמה, ביחוד אלה של שני הדורות הראשונים.

חייו. לשיקמה שתי תקופות נבדלות בימי חייה בארצנו. האחת, שבה תהליכי־חייה מהירים יותר, בקיץ, ממאי עד ספטמבר, והשניה, שבה התהליכים איטיים יותר, היא בחורף, מאוקטובר עד אפריל. חלוקה זו ניכרת יפה בכל תופעותיה החיוגיות של השיקמה. מיץ־החלב שלה מרובה יותר וגם צמיג יותר בקיץ מאשר בחורף. העלים החדשים, הבולטים בצבעם האדום, מופיעים במאי־יוני, ביולי־אוגוסט ובספטמבר־אוקטובר, פעמיים במשך הקיץ ורק פעם במשך החורף. ביאנואר־פברואר מלבלבים לפעמים עלים חדשים בכמות מועטה מאד. על מצב הפרחים והפרי דובר כבר קודם. גם בהם רואים שני דורות במשך הקיץ ורק דור אחד במשך החורף. יש להניח, שהעלים הם אבר הצמח, הנתון ביותר להשפעת התנאים האקלימיים. אחריהם בא הפרי ואחריו הגזע. אין העץ נרדם במשך כל השנה, אולם בחורף פעולתו איטית יותר. ‏ בדרך כלל הוא מכוסה עלים ירוקים במשך כל השנה, ורק בחורף קר ובסערות חזקות מתערטלים העצים הבלתי מוגנים, אלה הגדלים בראשי גבעות, על חוף הים וכדומה.

המבנה הפנימי. המבנה הפנימי נראה יפה מהציורים המתאימים: חתך של ענף בן שנה, חתך של ענף בן שנתיים, חתך של עוקץ עלה, חתך של ענף נושא פרי, חתך של עוקץ פרי וחתך של עלה. יש לציין באופן מיוחד, שצנורות החלב (הנקודות השחורות, הנראות בציורים בשיפה ובקליפה), שעץ זה עשיר בהם מאד, מרובים יותר בענפים בני שנה מאשר באלה בני שנתיים, ועוקצי העלים עניים בצנורות אלה מענפי הפרי ועוקציהם.

נושא יפה למחקר, שטרם נעשה על־ידינו, הוא מצב הכרומוזומים בשיקמה או בזני השיקמים שלנו (עד כמה שישנם אצלנו באמת זנים שונים). מתוך העובדה, שאין השיקמה נותנת אצלנו זרעים, יש ללמוד, שאין היא מופרית אצלנו לגמרי, ומעניין לראות מה מצב הכרומוזומים בפרי ולברר באיזה אופן הופכת מחצית הכרומוזומים הרגילה בתאי־המין למספר השלם הרגיל בשאר תאי הצמח, אם על־ידי חוסר חלוקת ההתבגרות (כלומר על־ידי רביית־בתולה) או בדרך אחרת. שטראסבורגר מציין בספרו “Lehrbuch der Botanic” (הוצאת שנת 1921), שב־ Ficus hirsuta אין לגמרי חלוקת התבגרות בתאי־המין, ז.א., שמספר הכרומוזומים שווה בהם תמיד למספרם בשאר תאי הצמח, ואינם מסודרים לגמרי לשם הפרייה. ‏ קונדיט (Condit) מוצא בחוברתו Cytological and Morphological Studies in the Genus Ficus, שיצאה לאור על־ידי האוניברסיטה של קאליפורניה בשנת 1928, מצב דומה לזה בתאנה Ficus carica, ב־Ficus pseudo carica, ב־Ficus palmate, ב־Ficus religiosa, ב־Ficus elastic, ב־Ficus glomerata וב־Ficus erecta.

דרכי גידולו. השיקמה מתרבה בנקל על־ידי יחורים. לשם זה בוררים ענפים צעירים באורך של 25–30 ס“מ, נועצים אותם באדמה ישר במקום גידולם העתיד ברווחים של 15–18 מטר ביניהם או שותלים אותם במשתלה ברווחים של 60X100 ס”מ. היחורים נקלטים בנקל וגדלים יפה. באדמות חול עמוק מסוג האדמות הקרובות לים לוקחים ענפים, המגיעים בארכם עד כדי מטר וחצי וגם עד שני מטרים, וכורים בורות מתאימים לכך.

כיום מגדלים את השיקמה במידה מוגבלת מאד. בתל־אביב ישנה שדרת שיקמים, שסודרה על־ידי גנן העיריה, מר משל. בדרום נוטעים אותה הערבים בכמויות קטנות לאורך הדרכים וכדומה. אולם אין כל ספק, שעתיד העץ הזה להנטע בישובי הנגב בכמויות גדולות בגלל ערכו השימושי הרב, כפי שיתברר להלן. הוא עומד יפה בפני רוחות־הים ומצליח בקרקעות־חול עניות, במקום שכל עץ אחר לא יצליח (פרט לאשל).

השימוש. השיקמה נותנת צל יפה ומתאימה מאד לשדרות במקומות קרובים לים. בנדון זה היא כמעט היחידה. עצתה קשה ומתקיימת במשך זמן רב. המצרים הקדמונים היו מכינים ממנה את ארונות החנוטים. אנשי גדרה היו נוהגים להתקין מבדיה יצולים לעגלות. לפני זמן קצר בערך היה העץ משמש במידה מוגבלת לבנין בתים לתושבי הארץ הערבים. הוא טוב בחצר העופות בגלל צלו היפה והמזון הירוק המרובה, שהוא ממציא על־ידי פירותיו הנושרים לארץ בכמויות עצומות. יש עוד לברר את ערכו של מיץ־החלב, הנוטף ממנו, כחומר לתעשית הצמג. פירותיו נאכלים בכמויות מרובות על־ידי הערבים (אם־כי אין הוא ניטע במיוחד לשם כך) והיו מופיעים לעתים גם בשוקי יפו, לוד ורמלה בתור פרי עובר לסוחר. מר. ג. מרחג' מהאוניברסיטה בבירות כותב לי במכתב המובא לעיל, שבבירות נמכר פרי השיקמה בשוק במחיר השווה כמעט למחיר פרי התאנה.‏ גם הכבשים והעזים מרבים להשתמש בפרי זה למזונם, וכן העטלפים אוכלי־הפירות (השועל המעופף) ועופות ממינים שונים.

מקום השיקמה בתרבותנו הקדומה. עץ־השיקמה היה נפוץ בתקופת בית ראשון ובית שני בשפלה, ביחוד בשפלת לוד, בנגב ובסביבות יריחו, מה שאפשר להווכח ממקומות רבים בתנ"ך, במשנה ובמדרשים, בברית החדשה ובתלמוד בבלי וירושלמי, ועל שמו נקראה גם חיפה העתיקה בשם “שיקמונה” (“סיקמינוס” ביונית), שנשמר עד היום בצורה משובשת בפי הערבים: “תל אססמק”. נזכרים רימי שיקמונה (משנה, דמאי: פרק א') ופעמים מספר גם שמעון השיקמוני מתלמידי ר' עקיבא, שנקרא כך, כפי הנראה, על שם עיר מולדתו (ספרי, פרשת בהעלותך: פסקא קל“ג; ספרי, פרשת שלח: פסקא קי”ד). יש מניחים, ששם המקום “גמזו” שבקרבת לוד נגזר אף הוא מגמזיות – פירות השיקמה.

העץ היה שכיח בתקופה הקדומה עד שב“בראשית רבה”: פרשה י“ב, סעיף ה', מפרשים את הפסוק “כי כימי העץ ימי עמי”, שהכוונה במלה “עץ” היא לשיקמה. אולם שכיחותה בולטת עוד יותר מדברי עמוס: “כי בוקר אנכי ובולס שיקמים” (עמוס: ז', 14) שבהם הוא מעמיד את ענין בליסת השיקמים כמקצוע נפוץ וידוע לא פחות ממרעה הבקר. “בולס שיקמים” פרושו, כנראה, מאסף שיקמים, כפי שמפרש הרד”ק. ‏ לפנינו כאן מונח מיוחד לקטיפת פירות השיקמה. לפי הרב פין ב“האוצר”, ערך שיקמה, פירוש המלה “בלס” בערבית ובכושית הוא תאנה או שיקמה, ואלינו חדרה, כפי הנראה, המלה יחד עם השיקמה עצמה מארצות כוש. גם בכושית נתיחדה המלה לענין איסוף הפרי.

השיקמה היא ספק אילן־סרק ספק אילן־תרבות. אכן, היו נוהגים לנטעה, ואין לחשוב שהעצים המצויים בארץ גדלו מאליהם, כי הרי אין העץ מזריע זרע אצלנו. ‏ נוסף לזה עובדה היא, שהוא מצוי לאורך דרכים ובקרבת מקומות של ישוב. גם העובדה, שלעולם אין רואים שיקמים צעירות ליד הזקנות, מוכיחה שאין השיקמה עץ־בר. חשיבותה העיקרית היתה בעיני קדמונינו בגלל עצתה, ופריה נחשב הפקר, כעין תוספת למאכל או נותן טעם למאכל, כפי שאפשר לראות מהירושלמי (מעשר שני: פרק שני, ס‘"ג, הלכה א’): “רבנן דקסרין אמרין תיפטר באילן אורזנייה וגמזוזינייה, כל הטפל לאכילה כאכילה”. בתוספתא (תרומות: ה', 7) נאמר: “אלו מוטלין (תרומה) אחד מששים… והכליסין והחרובים והגמזיות וכו' " (לעומת אחד מעשרה בשאר פירות). הכהנים לא הקפידו על תרומתה, משום שלא נתנו כל ערך לפרי זה, כמפורש באותו מקום, ה' 6. ובמקרה של ספק לא היו מפרישים לגמרי מפרי השיקמה מעשר שני ותרומת מעשר, כדאיתא במשנה (דמאי: פרק א'): “הקלים שבדמאי, השתין והרימין והעוזרדין ובנות־שוח ובנות־שיקמה”. ב”בנות־שיקמה" הכוונה לפרי העץ. רבנו שמשון פירש: “”הקלים שבדמאי" – שהקילו חכמים על הפירות הללו שלא לעשרם דמאי, כגון חבר הלוקח מעם־הארץ אע“ג דחשידי שלא לעשר בהנך פירות, משום דלא חשובי לא נחשדו עליה”, ובירושלמי כתוב: “ריש־לקיש אמר: לא שנו אלא דמאי, אבל ודאי חייב; ור' יוחנן אמר: לא שניא, בין ודאי ובין דמאי פטורים, דר' יוחנן אף בודאי, לפי שרוב המינים הללו אין בהם אלא מהפקר”. מעניין מאד המשכה של אותה המשנה: “כל בנות־שיקמה פטורות, חוץ מן המוסטפות”. מכאן הננו למדים, שחכמי המשנה ידעו להבחין בין מיני הפרי השונים שבשיקמה. “מוסטפות” – הכוונה, כפי הנראה, לפירות הדור השלישי, שאינם נושרים כי־אם נשארים על העץ עד

הבשלתם הגמורה. ר“ש מפרש: “מוסטפות – שנתבשלו באילן, עד שנתבקעו מאליהן, ור”מ: מוסטפות – מבוקעות, והוא ממיני אותן התאנים”. יש לציין, שעל אף אי־חשיבותו של הפרי מצא דוד המלך לנחוץ למנות פקיד מיוחד על הזיתים והשיקמים (דברי הימים א: כ"ז, 28).

לעומת זה היו חשובים מאד בעיני התושבים גזע העץ ובדיו העבים, כפי שיש לראות מתוספתא (מנחות: פרק ג'; זבחים: פרק י"א): “אבא שאול אומר: קורות של שיקמה היו ביריחו, והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע (מפאת חשיבותן), עמדו בעלים והקדישום לשמים”. רש"י מפרש: “קורות – מחוברין, עוביו של אילן קרוי קורה”, (ועיין תוספתא פסחים: ב‘, 22, ובבבלי פסחים: דף נ"ה, סוף עמוד ב’).

השיקמה היתה ניטעת לשם צל בדרכים. בברית החדשה (לוקס: י"ט, 4) מסופר: “ויבקש לראות את ישוע מי הוא ולא יכול מפני העם, כי שפל קומה היה, ויקדם וירץ ויעל על עץ שיקמה לראותו, כי שם הדרך אשר יעבור בה” מר טמפל (Temple) מזכיר בספרו: “Flowers and tress of Palestine”, שיצא לאור בשנת 1907 בלונדון, שהעץ הזה ניטע לעתים קרובות בצדי הדרכים, ועד היום מוצאים שדרות שלו בצדי דרכים עתיקות על־יד תל־אביב, חדרה ומקומות אחרים.

עצי השיקמה היו משמשים גם לדלק. ‏ יש שחשבו את השיקמה פסולה למערכה, מפאת היותה עץ־פרי (תוספתא, מנחות: ט'), וחכמינו ידעו יפה, שקליפת עצי־השיקמה עבה ונהפכת מיד לאפר, ושהעצים האלה מרבים גחלים (ספרי א: ז' 1; פרשתא: ד‘, פרק ו’ בפירוש הראב"ד). כן ידעו, שיש בהם קשרים, והם מעשנים (דמקטרי) מפאת זה (בבלי, תמיד: דף כט, ע“ב, ברש”י).

סדן־השיקמה היה חשוב מאד בעיני תושבי הארץ ולא היה נמכר אגב מכירת השדה אלא אםיכן פירשו במפורש בשמו (תוספתא, בבא בתרא: פרק ג‘, משנה ד’; תוספתא, בבא בתרא: ג', 6). וגם בהקדשה צריך היה לפרט בשמו במיוחד (תוספתא, בבא בתרא: ג', 7). חשיבותה של בתולת־השיקמה היתה בעיניהם פחותה מזו, כדאיתא במשנה (בבא בתרא: פרק ח', משנה ח): “המוכר את השדה מכר את החרוב שאינו מורכב ואת בתולת־השיקמה”. ובמשנה ט' נאמר: “אבל לא מכר את החרוב מורכב ואת סדן־השיקמה”.

חכמינו ידעו לספר גם על טיבו של העץ, כגון על שרשיו, כפי שיש לראות מן הירושלמי (תענית: דף ס"ד, פרק ראשון, הלכה ג'): “ר' חנניה בריקא בשם רב יהודה: שרשי חרוב ושרשי חיטה בוקעין בארץ חמשים אמה, שרשי תאנה בוקעין בצור. אם כן, מה יעשו שרשי חרוב ושרשי שיקמה? א”ר חנינה אחת לשלושים יום התהום עולה ומשקה אותם“. בבבא מציעא (דף קי“ז, ע”א) אנו קוראים: “דתנן מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשיקמה חמישים אמה בין מלמעלה ובין מן הצד”. ברש”י מפורש: “מן הבור – שהשרשים מתפשטין ונוקבין בכתלי הבור ומחלידין את הקרקע, והכתלים נופלים. חרוב ושיקמה – יש להן שרשין יתרין וארוכין משאר אילנות”.

אבותינו ידעו כי מיץ־חלב של השיקמה עושה כתמים (תוספתא, נדה: ו', י"ז) וגם נקרש כשהוא מתייבש (תוספתא, מקואות: ו‘, ו’). כן האמינו, שהשיקמה מתקיימת שש מאות שנה (בראשית רבה: פרשה י"ב, סעיף ה').

היו לאבותינו גם דרכי גידול מיוחדים לעץ זה, ובמשנה אנו מוצאים שמות מיוחדים הקבועים למצבי הגידול השונים שלו, וכן לפעולות השונות בעיבודו. השיקמה הצעירה שטרם נגדמה בדי אדם, היתה נקראת: “בתולת־שיקמה”, אחר־כך היו מקצצים את ענפיה, כדי שגזעה יתעבה, ואז היתה נקראת: “סדן־השיקמה”. בתוספתא, (שביעית: פ"ג) נאמר: “ג' בתולות הן: בתולת־אדם, בתולת־קרקע, בתולת־שיקמה… בתולת־שיקמה – כל זמן שלא נקצצה”. רש“י מפרש: “שלא נקצצה – כן מנהג לקוצצה, כדי שירבה עביו ויוציא ענפים הרבה במקום החתוך, ונקרא סדן־השיקמה”. בשביעית פ”ד כתוב: “אין קוצצין בתולת־שיקמה בשביעית, מפני שהיא עבודה”. לענפים הצעירים של השיקמה קראו: זמורות וקנים, ואילו ענפיה המעובים, שגדלו לאחר הקיצוץ, נקראו אצלם בשם: “קורות” או בשם כולל ‏“קורה”.

מעניין היחס לכל קורה כמו לצמח, העומד ברשות עצמו: “וסדן של שיקמה ובו קורות הרבה” וכו' (תוספתא, בבא מציעא: ט'). כאן אפשר להזכיר גם את המשנה (כלאים: פרק ו‘, משנה ח’):‏ “אין נוטעים ירקות בתוך סדן של שיקמה”, הכוונה: בתוך האדמה, שבה היו מכסים את סדן־השיקמה לאחר שנכרתה, ואיסור זה בא מפאת חשש כלאים. ‏ר"ש מפרש כאן: “סדן־השיקמה, – עד שלא נקצצה נקראת “בתולת־השיקמה”, משנקצצה נקראת “סדן־השיקמה” כדתנן בפרק “המוכר את הבית”, דף ס”ח.

את בתולת־השיקמה היו קוצצין בקרדום עשרה טפחים מעל פני האדמה. את החתך היו מחליקין או מדריגין ואת סדן־השיקמה היו מכסים באדמה, חוץ מבשנה השביעית. את ענפיה הדקים, הקנים או הזמורות, היו קוצצים בכלי או מנתקים ביד בקרבת מקום לקורה, שממנה היו יוצאים. קיצוץ הענפים היה נעשה פעם בשנים מספר לשם התעבות הענפים (תוספתא, שביעית: פרק ג‘; שביעית: פרק ד’, משנה ה').

ליחור השיקמה קראו “גרופית”, והיא שימשה דוגמה לדבר פשוט, כדאיתא בבראשית רבה (פרשה כ“ה, סעיף ל”ג): “אלא ע”י שהיה שאול גרופית של שיקמה“. אפשר שיחס זה אליו בא משום נוחיות קליטתו ומשום שהוא גדל בכל אדמה זיבורית, ואולם יחד עם זה יש להעיר, שגם יחור הזית נקרא בשם: “גרופית” בפי חכמי התלמוד, ובעל ה”ערוך השלם" מפרש, שהמלה “גרופית” בה להם, מפני ששימשו לתעשית מטאטאים לגרף.

בקורות השיקמה היו משתמשים לקירוי התקרה (בבא מציעא: דף קי“ז, ע”ב). העץ נחשב לגרוע מעץ הארז גם בימי התנ"ך (שיקמים גודעו, וארזים וכו'), אולם שווה בערכו לזית, כפי שיש לראות מהמשנה (בבא בתרא: פרק ה‘, משנה ו’): “מכר לו עצים של זית ונמצאו של שיקמה, של שיקמה ונמצאו של זית – שניהם יכולין לחזור בו”.

השיקמה שימשה לאבותינו גם אשרה, כמסופר בתוספתא (עבודה זרה: פרק ו', 8): ר' שמעון בן־אליעזר אומר: שלוש אשרות בארץ־ישראל, חרוב שבכפר קסם ושבכפר פגשה, שיקמה שכראנו ושבכרמל". לפי גרסות אחרות שכראנו־שבראני ושבכרמל־שבכרמל. כפי הנראה, מקדשים הבדווים, הנודדים בדרום ארצנו, גם עד היום שיקמים שונות, בכל אופן עשו זאת עד לפני זמן קצר.‏ גם בעיני המצרים היתה השיקמה קדושה ושימשה להם סמל החיים והאלילה איזיס. רצונו של הנוטה למות היה, לפי המסופר בכתבות מצריות רבות, “לנדוד מתחת לשיקמה ולסעוד את הנפש בצלם הנעים”. פירותיה שימשו אצלם חומר לרפואה. ויחד עם השיקמה עצמה חדר, כפי הנראה, לארצנו (דרך הנגב) גם פולחנה.

בעלי־החיים הניזונים מהשיקמה    🔗

א. בעלי־החיים הניזונים מהגזע ומקורות

1. כרמיל־הגבשושית, זן סמבוקי Asterolecaium pustulans var. sambuci, Ckll.)).

בעל־חיים זה ניזון מקליפת הגזע ומהקורות וגורם להתהוות עפצים עגולים עליהם, שבתוכם הוא מתגורר. הוא מקים שלושה דורות במשך השנה: דור ראשון מופיע בספטמבר, דור שני – בנובמבר ודור שלישי – במאי. את ביציו הוא מטיל בתוך הקרום המוצק של גופו במספר של מאה עד מאה ועשרים; הביצים סגלגלות־מוארכות, וצבען צהוב; ארכן 0.17 מ“מ, ורוחבן 0.09 מ”מ. הן מתבקעות בנקל במעבדה. הזחל הצהוב יוצא מהביצה שבתוך קרום גופה של הנקבה ועוזב אותה, בהשאירו אחריו פירורים לבנים של קליפות הביצה. אורך הזחל 0,18 מ“מ ורחבו 0,08 מ”מ; רגליו האחוריות קצרות במקצת מן הקדמיות, ומחושיו הם בעלי שמונה פרקים, שמהם

האחרונים תפוחים. הפיגידיון שלו (חלקו האחורי, המוקשה) שונה לגמרי מזה של הבוגר. הזחל נכנס לתוך סדקים שבקליפה, נעלם, וכעבור זמן מופיע שוב בצורתו הבוגרת (מספר הזחלים המדוייק נקבע בקשר עם ההרדוף, כפי שיוסבר בפרק על צמח זה). צבע הבוגרת חום־כהה, והיא סגלגלה במקצת ומשוטחה קצת. כולה מוקפה ציצית חוטים זגוגיתיים ולאורך גבה עובר באמצע קו בולט. הבוגרת מתנפחת בהדרגה, צבעה מחוויר וקרום גופה מתנפח, נעשה בולט ומעוגל, כולו חלק, זגוגיתי ושקוף. הוא מתפקע בצדו התחתון לאחר היבקע הביצים והחרק־האם מתייבש. אורך הנקבה בלי מגינה הוא 0,85 מ“ב, ורחבה 0.49 מ”מ. המגן מגיע לגודל של 1,2–2 מ“מ. אין ספק, שהחרקים המצויים אצלנו על השיקמה הם מסן סמבוקי, היות ורואים בהם ברור שורה חיצונית של בלוטות כפולות ושתי שורות פנימיות של בלוטות בודדות. בשורה החיצונית של הבלוטות הכפולות – רחבו של כל זוג הוא 0,009 מ”מ, והמרחק שבין שני זוגות הוא 0,0075 מ“מ; בשורה הראשונה של הבלוטות הבודדות – רחבה של כל בלוטה הוא 0,0023 מ”מ, והמרחק שבין כל שתי בלוטות הוא 0,006 מ“מ; ובשורה השניה של הבלוטות הבודדות – רוחב כל בלוטה 0,0015 מ”מ, והמרחק שבין כל שתי בלוטות 0,0150 מ“מ. המרחק שבין השורה החיצונית של הבלוטות הכפולות ובין השורה הראשונה של הבלוטות הבודדות הוא 0,0052 מ”מ, והמרחק שבין השורה הראשונה של הבלוטות הבודדות ובין השורה השניה שלהן הוא 0,0150 מ"מ. מידות אלו עלולות להשתנות במקצת, בהתאם לדרכי הכנת החרק לשם בדיקה מיקרוסקופית. זכרים לא נתקבלו מעולם במעבדה, וגם לא נראו בטבע.

2. כרמיל הלילך (Pseudococcus lilacinus Ckll.)

כרמיל זה נמצא במספר רב בבסיסם של עוקצי העלים בעלים תשושים. זחליו וגם בוגרותיו מצויים לעתים קרובות מסביב למבואי קני הנמלים Camponotus compressus, זן thoracica, הניזונות מהפרש המתוק של כרמיל־הלילך, כפי שנתברר בתצפיות מרובות. הוא נמצא גם במקומות פצועים שבעץ וזוחל מתחת לקליפתו בכל מקום שיש לו אשרות לכך. זחלים קטנים מצויים בתור דיירים גם בעפצי העלים, הנגרמים על־ידי פרעושי־

העלים אשר יתאורו להלן. צבע הכּרמיל חום, וצדו התחתון צהוב; גבו השטוח מכוסה שערות דקות מאד. מסביב לשוליים השערות דקות יותר וארוכות יותר ויוצרות זר.‏ עם התקרב זמן הטלת הביצים מתקמר גבו יותר ויותר והשערות נעלמות. ‏הגב הופך חלק ונוצץ ומתקשה ונוצר מגן זכוכיתי.

לאחר זה הוא מתבהר יותר ויותר, הופך צהוב ושקוף, ונראות הביצים שבתוך הכרמיל. אז אפשר גם לראות דרך המגן הירקרק את התבקעות הביצים ויציאת הזחלים, וכן גם הקליפות הקטנטנות הלבנות, הנשארות מהביצים לאחר הבקעת הזחלים. לאחר ההטלה שסועה הבוגרת כולה, והיא מצטמקת לנקודה חומה, המשתקפת מתחת למגן.

כרמיל־הלילך מקים, כפי הנראה, שלושה דורות במשך השנה: הראשון מתחיל באמצע דצמבר, השני בסוף יוני והשלישי באמצע ספטמבר. הוא מטיל את ביציו בגושים כוֹתניים במספר של 40–50; צורתן ביצית, ארכן 0,28 מ“מ, ורחבן 0,19 מ”מ; מצויות הן מתחת לקליפת העץ ומתבקעות בנקל במעבדה. אורך הזחל הראשון מ־0,34 עד 038 מ“מ, ורחבו מ־0,19 עד 0,20 מ”מ. המחושים הם בעלי ששה פרקים, ארכם 1,20, ורחבם 0,010 מ“מ; אורך הרגל האחורית 0,16 מ”מ. אורך הזחל השני מ־0,65 עד 0,82 מ“מ, ורוחב גופו מ־0,37 עד 0,50 מ”מ. המחושים הם בעלי שבעה פרקים. ארכם 0,20 מ“מ ורחבם 0,18 מ”מ; אורך רגלו האחורית 0,52 מ“מ. אורך הזחל השלישי מ־1,30 עד 1,65 מ”מ, ורחבו מ־0,75 עד 1,10 מ“מ; המחושים בעלי שמונה פרקים (יש גם בעלי שבעה פרקים). אורך המשוש 0,33 מ”מ, ורוחב הפרקים השונים הוא לפי סדרם, החל מהפרק הראשון: 0,030; 0,020; 0,019; 0,013; 0,012; 0,012, 0,012; ו־0,015 מ“מ. אורך רגליו האחוריות 0,53 מ”מ. מעולם לא נראו בוגרים זכרים בטבע וגם לא נתקבלו במעבדה. כן לא נראו זחלי זכרים. אורך הנקבה הבוגרת מ־2,25 עד 2,75 מ“מ, ורחבה מ־1,30 עד 1,75 מ”מ, נקבות הרות הגיעו בגדלן עד כדי 3.00X2,50 מ“מ; המחושים הם בני 8 פרקים, ארכם 0,30 מ”מ, ורוחב הפרקים הוא לפי סדרם, החל מהפרק הראשון: 0,030; 0,023; 0,018, 0,016; 0,017; 0,016; 0,016; 0,015 ו־0,017 מ“מ. ‏ אורך רגליהן האחוריות 0,55 מ”מ. השוואה בין הזחלים והבוגרות מראה, שהיחס בין אורך הרגלים וגודל הגוף יורד במידה שהם מתקרבים למצב הבוגר של החרק. הרגלים מגיעות להתפתחותן המלאה בזחל השני, והמשושים מגיעים לגדלם המלא בזחל השלישי והולכים וקטנים במקצת בבוגרת. צורת הפרקים השונים של המחושים והרגלים, וכן ארכם היחסי, משתנה במידת־מה מזחל לזחל, מה שאפשר לראות מהציורים המתאימים. יש עוד להוסיף כאן את השיטה, שבה נתברר מספר הזחלים בחרק זה. כל פרט שנאסף נמדד לאורך ולרוחב ונרשם במפה. קו ה־X שימש למידת הרוחב וקו ה־Y למידת האורך. החרקים הצטברו בארבע קבוצות מוגבלות יפה ונתברר, שהקבוצה הראשונה הכילה את הזחלים הראשונים, השניה – את בני הזחל השני, השלישית – את בני הזחל השלישי והרביעית – את הבוגרות. הבדלים במבנה גוף החרקים אישרו את ההפרדה חזאת.

נוסף לשני הכרמילים הללו נאספו בתל־אביב על הגזע הנמלים, הבונות את קנן בתוך גזע־העץ:

Cardicondyla bicolor, Donis – 22.8.29, 5.8.29.

Camponotus (Tanaemyrmex) compressus F., subsd. Thoracica F. – 21.6.29, 28.6.291.8.29,22.7.29,19.7.29,5.7.29,, 14.8.29, 22.8.29.

מתחת לקליפה נאספו: א. החיפושיות:

Pullus syriacus, Mass – 16.12.28, 18.1.29, 9.2.29, 21.6.29, 19.7.29.

Himatismus villosus, Hagg – 7.10.28, 2.11.28.

Stenosis dilutipes, Reitt. – 16.11.28, 11.12.28, 28.12.28, 9.2.29.

Ptinus variegatus, Rossi – 19.10.28, 16.11.28, 27.11.28, 1.12.28, 11.12.28.

Bitoma frivaldskyi, Reitt. – 21.12.28, 1.3.29.

Rhadine parmata, Baudi – 16.11.28, 21.12.28, 19.7.29.

ב. הפשפשים:

Joppecius paradoxus, Puton – 16.11.28, 1.12.28, 16.12.28.

ג. החגבניים:

Labidura riparia, Pall. – 21.12.28.

Anisolabis annulipes Luc – 24.11.28, 9.2.28, 1.3.29, 14.8.29.

מגידולים במעבדה יצאו: א. החיפושיות:

Rhdine parmata, Baudi – 15.6.29, 16.6.29.

Metholcus cylindricus, Germ. – 20.2.29, 25.2.29, 16.6.29.

Hypothenemus eruditus, Westw. – 25.2.29, 27.2.29, 16.6.29.

ב. הפרפרים:

Esphestia calidella, Guen. – 30.6.29.

Simaethis aegyptiaca, Zell. – 17.2.29.

העכבישים שנאספו טרם הוגדרו.

ב. בעלי־החיים הניזונים מן העלים

1. פרעושי־העלים. נמצאו שני מיני פרעושי־עלים Pauropsylla spsp., הניזונים מן העלים, ושניהם חדשים למדע. חרקים אלה יוצרים מספר רב מאד של עפצים על עלי כל העצים שנבדקו. העפצים הם פחות או יותר חצי־כדוריים ובולטים כלפי פני העלה העליונים. במשקע העפץ נתון הזחל השטוח של החרק. העפצים מופיעים בעלים צעירים מאד. בתחילה הם קטנים, ועם צמיחת העלה הם גדלים והולכים. העלה מחוויר, הופך ירוק־חיוור, ובעלים הזקנים הופך לבסוף הצד העליון של העפץ אפרפר ומתייבש. ‏ החרק ניזון, כפי הנראה, מגרגרי הכלורופיל אשר בתאי העלה. בתוך העפצים נמצאות ריקמות העלה באי־סדר מוחלט, והן שונות מאד בצורתן, בגדלן ובמקומן מהרקמות הנורמליות. הרקמות החיצוניות נעלמות יחד עם ירק־העלה. הצבע של החרק הרעב צהוב־לבנבן, ושל השבע – ירוק, וכשממעכים את הזחל בזמן המתאים, יוצאים ממנו גרגרי כלורופיל.

העפצים אינם גורמים כל נזק נראה לעין לעצים. החרק מטיל את ביציו בכמויות גדולות על פני העלה התחתונים, דור ראשון במאי ובמחצית הראשונה ליוני ודור שני במחצית השניה לחדש יוני ובמשך יולי. ביצים בודדות נראו גם בינואר; הן משתייכות אולי לדור שלישי או לדור שני שנתאחר. הביצים מוארכות, וצבען צהוב־חיוור עד לזהוב; גדלן 0,26X0.11 מ“מ, כודן רחב וחודן צר, ומצויידות הן בזיף ארוך, העולה בארכו פי שנים או שלושה על אורך הביצה. זיף זה מחודד בקצהו ומשמש לנקיבת ריקמות העלה; בעזרתו נאחזת הביצה בעלה, ובמקום זה מתחילה התהוות העפץ. בכוד הביצה ישנה בליטה קטנה, המסייעת לביצה לשמור על שיווי משקלה. החרק הזה עובר בהתפתחותו חמישה גלגולים. רגלי זחליו הן בעלות שני פרקים; מחושיהן בעלי שלושה פרקים בשלושת הזחלים הראשונים ובעלי ארבעה פרקים בזחל הרביעי. בחומר, המוכן לבדיקה מיקרוסקופית, נראות יפה טבעות החזה בשני הזחלים הראשונים ומטושטשות בשני האחרונים. טבעות הבטן הן חמש. כפות הרגלים מצויידות בשתי צפרנים ובכריות. בשולי הגוף חוטי דונג מרובים. הזחל הראשון יוצא מכוד הביצה, ואפשר לראות דרך קליפתה השקופה כיצד הוא מתהווה בתוך הביצה. אורך הזחל הראשון 0,19 מ”מ ורחבו 0,11 מ“מ; הזחל השני – ארכו 0,28 מ”מ, ורחבו 0,20 מ“מ; הזחל השלישי – ארכו 0,69 מ”מ, ורחבו 0,53 מ“מ, והזחל הרביעי – ארכו 1,27 מ”מ, ורחבו 1.00 מ“מ. ‏ הזחלים מופיעים במספר עצום במאי ובמחצית הראשונה ליוני (דור ראשון), במחצית השניה ליוני וביולי (דור שני), זחלים בודדים נמצאו גם בספטמבר, בנובמבר, בדצמבר וביאנואר, והם, כנראה, בני הדור השלישי, ואולי הם נמנים עם הדור השני ונתאחרו בהתפתחותם. הוה אומר, שהחרק מבלה את החורף במצב של זחל או ביצה. אורך הגולם 1,10 מ”מ, ורחבו 0,46 מ"מ. ‏ יש לו עינים גדולות ומחושים בעלי תשעה פרקים, טבעות החזה והגוף מטושטשות, הכנפים מפותחות בשלמותן ומקופלות לאורך גופו. הוא מופיע בימים הראשונים לחדש יולי. כאמור, ישנם אצלנו שני מינים פרעושי־עלים, ושניהם חדשים למדע. על אף הבדיקות המרובות לא הצלחתי להבחין בין הזחלים של שני המינים האלה.

פרעוש העלים Pauropsylla nussex Carm – אורך הזכר שלו 1,1 מ“מ, ואורך הנקבה 1,3 מ”מ; אורך מחושי הזכר 0,7 מ“מ וכן של הנקבה; אורך כנפי הזכר וכן כנפי הנקבה 1,8 מ”מ: אורך הירך של זוג הרגלים הראשון בזכר 0,20 מ“מ ובנקבה 0,25 מ”מ, ושל זוג הרגלים השלישי בזכר 0,40 מ“מ ובנקבה 0,38 מ”מ. אורך השוק של זוג הרגלים הראשון בזכר 0,30 מ“מ ובנקבה 0,32 מ”מ, ושל זוג הרגלים השלישי בזכר 0,60 מ“מ ובנקבה 0,45 מ”מ; אורך כף־הרגל של זוג הרגלים הראשון בזכר 0,10 מ“מ ובנקבה 0,13, ובזוג הרגלים השלישי ארכה בזכר 0,20 מ”מ ובנקבה 0,13 מ"מ. צבע הזכר כהה, ועליו ציורים שחורים; המחושים חומים בקצותיהם, ופרקם האחרון וכן השולים שבין שלושת הפרקים האחרונים כהים מאד. צבע הרגלים חום־חיוור, הנקבה בהירה מן הזכר, צבעה חום־כהה עם ציורים שחורים; המחושים והרגלים כמו של הזכר, וטבעות הבטן אפורות. הראש צר במקצת מן החזה גם בזכר וגם בנקבה. השוקים האחוריות מצויידות בשני זיזים מחודדים מצבע כהה, הפונים לצד פנים, ועוד זיז שלישי, הנתון מצדן החיצון. ‏לכף־הרגל שני זיזים, כרית ושערה אחת ארוכה. מספר טבעות הבטן בזכר חמש ובנקבה שש, בכלל זה גם הטבעת המינית. מין זה של פרעוש־העלים מופיע שבועות מספר לפני המין השני וגם נעלם לפניו. ‏הוא מצוי הרבה ביוני.

פרעוש העליםPauropsylla bicki Carm. – אורך הזכר שלו 1,5 מ“מ, ואורך הנקבה 2,1 מ”מ; אורך מחושי הזכר 0,6 מ“מ, וכן אורך מחושי הנקבה; אורך הכנפים בזכר ובנקבה 2,2 מ”מ; אורך הירך של זוג הרגלים הראשון בזכר 0,30 מ“מ ובנקבה 0,25 מ”מ, ושל זוג הרגלים השלישי 0,35 מ“מ בזכר ובנקבה; אורך השוק של זוג הרגלים הראשון בזכר ובנקבה 0,38 מ”מ, ושל זוג הרגלים השלישי בזכר ובנקבה 0,58 מ“מ; אורך כף־הרגל של זוג הרגלים הראשון בזכר ובנקבה 0,14 מ”מ, ושל זוג הרגלים השלישי בזכר

ובנקבה 0,20 מ"מ. הזכר כהה בצבעו ועליו ציורים שחורים, צבע רגליו ומחושיו כמו במין הקודם. מספר טבעות הבטן בזכר ובנקבה הוא שש. טבעת הבטן האחרונה צהבהבת. צבע הנקבה נוטה מחום עד לאפור־צהבהב, טבעות בטנה אפורות. הראש רחב קצת מן הגוף גם בזכר וגם בנקבה. מין פרעוש זה מופיע זמן־מה אחרי המין הקודם וגם נעלם אחריו. הוא מצוי בעיקר ביולי.

2. טפילים. הטטראסטיכוס (Tetrastichus sp.) הוא, כפי הנראה, המשמיד את פרעושי־העלים. הוא תוקף בכמויות עצומות את זחליו בחדשי יוני ויולי ומקים, כפי הנראה, רק דור אחד במשך השנה. בוגרים בודדים נמצאו בטבע עד נובמבר ופברואר. תקופת פעילותו העיקרית היא בין שני דורות פרעושי־העלים, ובאופן כזה הוא תוקף בהצלחה את שניהם גם יחד, ורק פרטים מועטים מצליחים להמלט ממנו. ‏זחלי הטטראסטיכוס תוקפים את הזחלים של פרעושי־העלים בתחבם את חדקם לתוך הבטן של זחלי הפרעוש בשולים שבין החזה והבטן. ‏ זחלי הטפיל יוצאים אחר־כך מהפרעוש דרך חור עגול, שהם מכרסמים לעצמם בחלק העליון של ראש האכסנאי.

הזכר – ארכו 0,96 מ“מ, ואורך כנפיו 0,79 מ”מ; הנקבה – ארכה 1,02 מ“מ ואורך כנפיה כמו של הזכר. הזכר והנקבה שחורים, ורגליהם ומחושיהם חומים־אפרפרים. המחושים כפופים בצורת מרפק, פשוטים ואלתיים בזכר ומצויידים בשני פרקי טבעת ובשערות ארוכות בנקבה. אורך הביצה 0,24 מ”מ, ורחבה 0,18 מ''מ; אורך הזחל 0,60 מ“מ, ורחבו 0,40 מ”מ.

בתוך השקעים של העפצים הריקים דרים זחלים ובוגרים של שני מיני פשפשים שהתפתחו במספר רב גם במעבדה, והם Camptobrochis punctulatus Fall ו־Camptobrochis lutescens Schill (שניהם מופיעים בכמויות מרובות במלכדות־אור בתל־אביב) וגם כרמיל הלילך.

על העלים הזקנים נמצא בכמויות קטנות גם ‏כרמיל־הדונג (Ceroplastes rusci) היפה, התוקף את תאני ארצנו בהרים. אורך ביצתו 0,25 מ“מ, ורחבה 0,17 מ”מ. אורך הזחל הראשון 0,31 מ“מ, ורחבו 0,17 מ”מ, אורך הזחל השני 0,53 מ“מ, ורחבו 0,30 מ”מ, הבוגרת (החרק בלי המגן) – ארכה 1,2 מ“מ, ורחבה 0,5 מ”מ. כרמיל זה מקים שלושה דורות במשך השנה: הראשון בהתחלת נובמבר, השני בסוף ינואר והשלישי בסוף ספטמבר; העשיר ביותר בפרטים הוא הדור הראשון.

כן נראו על עלי הצמח כנימות עלים, החל מ־18 בינואר עד 14 באוגוסט. האחת – Aphis ficus Theob. – צבעה זהוב־כהה, והשניה שחורה ומתאימה, כפי הנראה, ל־ Cerosipa Bodenheimeri Boern. הראשונה משריצה ולדות חיים. המכונפים וגם חסרי־הכנפים, וכן הנימפות של המכונפים, משריצים זחלים חיים. ‏ חומר, שנאסף ב־30 ביוני, הכיל מכונפים ובלתי־מכונפים וכן גם נימפות של מכונפים. ‏ כולם היו מלאים זחלים קטנים. זחלי החיפושית Chilocorus bipustulatus L. וכן זחלי זבוב שלא הוגדר השמידו כמויות מרובות של כנימות־העלים.

על העלים נאספו עוד: 1. Chilocorus bipustulans L.; 2. Aspidiotus lataniae, Sign..

ג. בעלי־חיים הניזונים מן הפרי

1. צירעת השיקמה (Sycophaga sycomori, Hass). הנקבה השחורה מכונפת. ארכה 4,5 מ“מ (קנה־ההטלה בכלל זה), ורחבה 0,8 מ”מ. קנה־ההטלה שלה ארוך ומחודד. מחושיה בני אחד־עשר פרקים, הזכר חסר־כנפים, צבעו חום ועליו סימנים כהים; ארכו 4 מ“מ, ורחבו 0,6 מ”מ. מחושיו בני ארבעה פרקים. רגליו דומות האחת לשניה, הקדמיות הן הקטנות בכולן, והאחוריות הגדולות בכולן. לבטנו שני זיזים ארוכים מאד, והוא בעל לסתות מפותחות יפה. הנקבה חודרת לפג דרך הקשקשים שבפתחו, וכרגיל נתלשים כנפיה בשעת זחילתה זו. היא מטילה את ביציה ישר לתוך שחלת הפרח בתקעה לתוכה את החלק האמצעי (השלח) שבקנה־ההטלה שלה ובהשאירה בחוץ את שני חצאי־הנרתיק. בשעת הטלת הביצים מתנועע החרק לפנים ואחורנית. הצירעה תוקפת במעט את כל השחלות בלי יוצאת מן הכלל.

לאחר הטלת הביצה, הנראית במיקרוסקופ כנקודה שחורה, נובל העלי, השחלה מתנפחת מאד והופכת לעפץ, המשמש דירה לחרק, הנתון בתוכה. מהעפץ יוצא בראשונה הזכר, נוקב חורים בעפצים, המכילים נקבות, וחודר לתוכם. ההזדווגות יוצאת אל הפועל בתוך העפץ. משם יוצא שוב הזכר בראשונה. הנקבה מרחיבה אחר־כך את החור שבעפץ ויוצאת אחריו. היא קודחת בפג תעלות מיוחדות ויוצאת ממנה. בוגרים יצאו במעבדה בשנות 1928 ו־1929 מ־14 לאוקטובר עד ל־28 בו, בשתי השנים בדיוק באותם הימים. בודדים נמצאו בפירות עד סוף דצמבר, וזה נותן לשער, שחרק זה חורף בתוך הפרי הנושר. הצירעה הזאת מקימה בארץ־ישראל רק דור אחד, וזה תוקף רק את המוסטפות (הדור השלישי של הפרי).

בתוך הפרי נמצאו גם נימיות (נמטודים) מתפתלות באופן פעיל בתוך המיץ, הממלא את המוסטפות. קנוט מזכיר בספרו: “Handbuch der Blütenbiologie” (יצא לאור בליפציג בשנות 1898–1905) את העובדה הזאת וקורא להן Anguillula caprifici Gasp..

גם הנמלים ניזונות מפרי נושר או בונות את קנן בתוך הפרי בעודנו על העץ, דבר מצוי מאד אצל ה־ Cardocondyla biclor.‏ יש שנים, שפירות השיקמה נגועים מאד בנמלים אלו. יתכן שלכך מתכוון גם הפסוק בתהלים (ע"ח, 74): “יהרוג בברד גפנם, ושיקמותם בחנמל”, אולם אפשר גם, שהכוונה לנשירה מרובה של הפרי לפני הבשלתו, מלשון נמל – כרת.

ד. הצמחים, המתקיימים על השיקמה ומחלותיה.

על גזע השיקמה מצויה החזזית Callopisma aurantiaca Lighf (Mass). היא עגולה ובולטת ככפתור, מגיעה בקטרה למ"מ אחד, ומוקפה שולים מצבע אפרפר־לבן. בצעירותה היא ירוקה, וכשהיא מזדקנת היא

הופכת חום־צהבהב. האצה החיה בתוכה היא מין Pleurococcus בצורת כדורים קטנטנים, המגיעים בגדלם ל־0,002 מ"מ. חוטי הפטריה דקים הרבה מזה. האצה מכסה את פני הפטריה. היא מתקיימת, כפי הנראה, על השיקמה גם בלי פטריה, וחלק מן הצבע הירוק של ענפי העץ יש לזקוף, כפי הנראה, על חשבונה של אצה זו. בהזדקן החזזית, מתכסים פניה בגושי חומר בלתי־אורגני מצבע חום־צהוב. החזזית השניה, הנמצאת לעתים רחוקות מאד על גזע השיקמה, היא ה־ Leptogium cyanescens Kbr.. זו מצויה הרבה בתאנה.

עלי השיקמה נתקפים גם עלדידי מספר קטן של מחלות קריפטוגמיות, אולם אלו תתוארנה במקום אחר, עם מחלות התאנה והתות.

מפת הקשר שבין מהלך חיי השיקמה ואבריה השונים ובין מהלך חייהם של החרקים והצמחים הניזונים ממנה.

trunk – גזע; greater activity – פעילות יותר גדולה; leaves – עלים; fruit – פרי;

mammae – דור שני של הפרי; mammoni – דור שלישי של הפרי; profici – דור ראשון של הפרי.

 

ג. התות השחור – Morus nigra, L.    🔗

בארץ מצויים שני מיני תות: שחור ולבן. השחור נקרא בערבית תות שאמי. הוא הובא לארץ בימים הקדמונים ונזכר במשנה ובתלמוד. הלבן, הנקרא בערבית תות בֶּלֶדִי, הובא זמן רב אחריו. מוצאו של השחור, כפי המשוער, מפרס ומהארצות הסמוכות לה. ‏גם שם הוא נקרא תות או תוּר, וגם ברוסית קוראים לו תות. משם נפוץ עוד בימי־קדם. התות הלבן מוצאו מסין, והוא משמש לגידול תולעי־המשי. כיום הוא נפוץ באי־אלו מארצות הים־התיכון, באמריקה ובעיקר בארצות אסיה המזרחית. לארץ הוכנס בזמנו על־ידי יוסף הנשיא (ראה יוסף הכהן: “עמק הבכא”, וינה, 1852) וניטע הרבה על־ידיו בסביבת טבריה לשם גידול תולעי־משי.‏ לפני כשלושים שנה הוכנס שנית על־ידי הברון לשם אותה מטרה, אולם על אף היותו נפוץ ביותר בארם־נהרים, בסוריה, בלבנון ואפילו על החרמון, לא התאזרח הרבה בארץ, ואת כל התכניות, שקשרו בו, נשא הרוח.

כאן ידובר על התות השחור. הוא נפוץ בארץ בכל האזורים, בהר ובשפלה. ניסו למנותו עם עצי התנ“ך וליחס לו הבּכא, אולם אין כל אסמכתא לכך, והדבר מוטעה, כפי הנראה. אין אנו יודעים את שמו בתקופת התנ”ך. בספרותנו הוא נזכר בפעם ראשונה בחשמונאים א: ו', ל"ו. שם מסופר, כי הסורים הראו לפיליהם מיץ ענבים ותות, שצבעם אדום כדם, כדי לגרותם למלחמה ביהודים. המשנה רואה את התות כעץ־פרי, החייב מעשרות (מעשרות: א‘, ב’), אם גם אינה מחשיבה את פירותיו ביותר וקוראת למיץ שלהם מים (שבת: קנ"ג, ב') לעומת “שמן” למיץ הזיתים “ויין” לזה של הענבים והרימונים. בירושלמי (ערלה) נאמר: “אילין תותייא דלא אית בהן ממש”. יחד עם זאת אנו קוראים בבראשית רבה (כ"ב, ט') בקשר עם הפסוק “קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה” (בראשית: ד‘, י’): “מעשה באחד, שנכנס לגינה וליקט תותים ואכל, והיה בעל הגנה רץ אחריו. אמר לו: מה בידך? אמר לו: אין בידי כלום. אמר לו: והלא ידיך מלוכלכות”. מצבו של התות בחקלאותנו הקדומה בימי המשנה והתלמוד היה, כפי הנראה, דומה לזה שבימינו: הוא ניטע פה ושם בגלל צלו, אך אין מרבים לטפל בו, ורבים מעציו מוזנחים לגמרי וגדלים בר בצדי דרכים, בהר ובשדה ובשאר מקומות. בימי המשנה היה קיים כפר ברתותא ונזכר גם איש ברתותא (ערלה: א‘, ד’). פה ושם העץ גם קדוש. כך, למשל, בבורמה וכך היה גם אצל היונים הקדמונים. ‏הוא היה מוקדש לאליל פאן ונחשב אצלם לעץ התבונה על שהוא מלבלב באביב רק לאחר עבור סכנת הקור.

התות מגיע בגבהו לעשרה מטרים ומעלה. הוא חד־ביתי ורק לעתים רחוקות דו־ביתי, משיר עליו בחורף, מלבלב ופורח באביב, מכיל בתוכו לרוב שרף חלבי, גדל לאט ומאריך שנים. לפעמים גזעו עבה ביותר ונעשה חלול בתוכו. ‏ ענפיו מרובים, עַלוָתו צפופה. וצלו מרובה. עצתו קשה וטובה למלאכת החרט. הוא מתרבה על־ידי יחורים וזרעים ונפוץ גם על־ידי צפרים ושאר בעלי־חיים, הניזונים מפריו, בכלל זה גם האדם. שרשי העץ מעמיקים, ואלה הקרובים לפני האדמה משתרעים למרחק רב, לפעמים עד לחמישה מטרים ומעלה. קליפת השורש משמשת פה ושם כתרופה נגד שרשוּרי הבטן. עליו סירוגיים, שוליהם משוּננים וצורתם שונה ביותר, החל מצורת עלים שלמים ועד לשסועים לאונות מספר, לרוב משלושה ומעלה, באופן שבאותו עץ ואף באותו עגף אפשר למצוא עלים בצורות שונות ביותר.

העלים גסים ושעירים בצדם התחתון. פרחי־הזכר מהווים עגילים, ופרחי־הנקבה – תפרחות צפופות וקרקפתיות, הנתונות על עקצים קטנים. לפרח־הזכר 4 עלי־עטיף ו־4 אבקנים. ‏לפרח־הנקבה 4–5 עלי־עטיף שעירים ועלי יחיד, המסתיים בשתי צלקות. הפרי הוא אגוזית, שקליפתה קשה ושבירה ועבּרה מועקם. בשעת ההבשלה הפירות מתאחים ביניהם ועטיפם מתמלא מיץ מתוק. צבעם שחור או אדום־כהה, וטעמו מתוק־חמצמץ. המיץ מכיל כ־14% סוכר וכ־2% חומצות חפשיות. ‏הפרי נאכל חי, או שמכינים ממנו מיני ריבה ומרקחת. פה ושם הוא משמש גם לתעשית מיני יינות ויי"ש.

אשר לחרקים – דומה התות ביותר לתאנה. גם בו מצויים קודחים, אלא שעצתו קשה הרבה יותר מזו של התאנה ועומדת יותר בפני התקפות הקודחים. ואשר למהלך־חייהם של אלה האחרונים, הרי הם דומים בכל, במידה שנחקרו, לאלה שבתאנה. אחר המצב ביחס לכרמילים שעל־גבי התות. בנדון זה הוא שונה ונבדל הרבה מהתאנה. Hemiberlesia lataniae מנגע קשה את ענפי התות, וזחליו הראשונים מופיעים לעתים קרובות בכמויות גדולות גם על העלים. מהלך־חייו של חרק זה מתברר בקשר עם ההרדוף ומתואר שם. פה רק נציין, שהוא שונה כאן מאשר על ההרדוף. על התות הוא מקים במשך השנה שלושה דורות ברורים ונפרדים: הראשון מתחיל בתחילת דצמבר ונמשך עד לסופו של מרץ, השני – במאי, והשלישי – באוגוסט. על ההרדוף מתחיל הדור הראשון בהקדם של שבועיים בערך ומסתיים בהקדם של שבועיים, ואילו הדור השני מתחיל על ההרדוף באיחור של שבועיים או שלושה שבועות מאשר על התות ונמשך הרבה יותר זמן. מהדור השלישי מופיעים בהרדוף רק פרטים בודדים וזחלים ראשונים בלבד. הכרמיל מותקף קשה על התות על־ידי Aphytis chrysomphali, Mercet. מהלך־חייו של טפיל זה תואר על־ידינו בקשר לכרמיל האדום וכרמיל־המוץ ופורסם בזמנו בבולטין שלנו, כרך 5, מס' ‎.4‏ גם כאן הוא מקים דור יחיד בשנה, המתחיל בדצמבר. בוגרים יצאו מגידולים במעבדה עד לאוגוסט, דבר השונה הרבה ממה שנתקבל מגידולי כרמיל־המוץ. כן נוגע הברמיל קשה על־ידי מין אקרית, שטרם הוגדרה. זו נטפלה ביחוד לבני הדור הראשון, ונרשמו מקרים, שלפרט אחד נטפלו למעלה מתריסר אקריות, כשהן דבוקות לבטנו. בשני הדורות האחרים היתה נגיעות קטנה הרבה יותר.‏ נמצא, שגם מיני אקריות אחרות מנגעים כרמיל זה. ‏ פעם המיןTenuipalpus sp., ופעם מין שני, שלא הוגדר. ‏פעם יחידה נאסף על התות Pseudococcus lilacinus. הפטריות שנאספו על התות הן: על הענפים Phomopsis mori Voglino ו־Diplodia sp, ועל הצד הפנימי של קליפת העץ Stachybotrys lobulata Berk.

 

ד. ההרדוף – Nerium oleander, L.    🔗

שמו המקובל של צמח זה כיום הוא הרדוף, אולם במשנה ובתלמוד מצויות גם צורות־שם אחרות, והן: הירדוף, ארדוף וגם ארדפנה, הרדפנה, ארדופני והרדופני (ראה, למשל, סוכות: ל"ב, ב‘; חולין: ג’, ה' ומקומות אחרים). כל הצורות האלו נגזרו ובאו משם הצמח ביוָנית ורומית “רוֹדוֹדַפנה” או “רוֹדוֹדֶנדרוֹן”. ‏ שמו הערבי “דִפלֶה” נגזר אף הוא מאותו מקור. מוזר, שמכל שמות העצים, הנזכרים בתנ"ך, אין אף אחד שאפשר יהיה ליחסו לשיח זה. מקובל לחשוב, כי “עץ־השושנים”, הנזכר בבן־סירא (כ“ד, י”ד; ל“ט, י”ג) כגדל ביריחו “ליד הנחל” שבשדה, הוא ההרדוף.

שיח זה הוא יליד הארצות שמסביב לים־התיכון ובאסיה הקטנה, שבהן היה קיים לפחות עוד בעידן השלישוני. כיום מגדלים אותו בכל האזורים החמים שעל־פני הארץ, וברבים מהם הוא גדל גם בר. תודות לרבויו הקל על־ידי יחורים מגדלים אותו כצמח־בית בעוד הרבה אזורים נוספים.

בישראל הוא מרובה מסביב לכנרת ולאורך הירדן ומלוה כרגיל נחלים מושכים מים אף נחלי־אכזב בהר ובכל רחבי הארץ. אותו המצב גם בעבר־הירדן, בסוריה ובסיני. הוא גדל יפה בקרקע־אבנים מכוסה בחלוקי־נחל ומהווה סבכים וחורשות, המכסים לפעמים את כל הנחל ברצועת־פרחים ורודה.

ההרדוף הוא שיח הירוק תדיר ומגיע לגובה של 4–5 מטרים. עליו תמימים, איזמליים, מוארכים וגלדיים ומסודרים באופן נגדי או בקבוצות של שלושה. העורק הראשי של העלה מסתעף למספר רב של עורקים צדדיים, העוברים לרחבו של העלה באופן מקביל האחד לשני, מבנה העלה טיפוסי לצמח חורב: תאי־העור הם בעלי דפנות עבים בצדם החיצוני, הפיוניות שקועות עמוק בגומיות מוקפות ציציות־שער, המסתירות אותן, ריקמת היתדות היא בעלת שכבות רבות, והרקמה הספוגית מפותחת יפה. הצד התחתון של העלה שעיר במקצת. הצמח מכיל מיץ־חלב, הנתון בצינורות בלתי־מחוייצים. בצרורות הצינורות כפולות קבוצות חשיפה, המסודרות משני צדדיהם. הפרחים נתונים באשכולות צפופים בראשי הגבעולים. צבעם לרוב אדום, ארגמן או ורוד, ולפעמים גם לבן. פה ושם נתקלים בפרחים כפולים, שאבקניהם מנוונים. ריח הפרחים חריף ביותר ולפעמים אף מסַחרר ומשכר, כשהוא מתחזק בשעות הערב. הפרחים פתוחים במשך כל שעות הלילה. עקציהם שעירים במקצת. גם הגביע. שעיר, והוא בעל חמש אונות איזמליות קוויות, בעלות בלוטות מצדן הפנימי. הכותרת טסית, ושפתה מחולקת לחמישה. מלוע הפרח מזדקרת כותרתית מצוייצת. האבקנים מחוברים לאמצעיתו של צינור הכותרת. המאבקים ארוכים מהזירים, אלא שנוציותיהם אינן מתבלטות ואינן עוברות את צואר הכותרת, והם מחוברים באמצעיתם לזיר. בסיסם חיצי, וראשם מסתיים בזיפים שעירים ארוכים ומפותלים. העלי יחיד וצלקתו קהה. המגורות שתים, והן לחוצות האחת לשניה ונפרדות קצת בהבשלתן. הזרעים המרובים מצויידים בשערות ומתפזרים על־ידי הרוח.

פעילות הגזע חלה בחדשי מרץ־יולי עד לאוגוסט. עלים חדשים מופיעים ומתפתחים החל מפברואר עד אוקטובר. התרבות המיץ בעלים מורגשת כבר בסופו של דצמבר. הצמח פורח ממאי עד לנובמבר. הפרי נראה החל מנובמבר עד לפברואר.

כל חלקי הצמח טעמם מר, וקיימת מסורת, הנמסרת במכילתא פרשת “בשלח” על הכתוב בשמות (ט“ו, כ”ה): “ויורהו ה' עץ” למשה רבנו, שאמר ר' יהושוע בן־קרחה, שזה היה עץ הרדופני ובעזרתו הומתקו המים. הרי שהיה כאן נס בתוך נס, כי דווקא בעזרת עץ מר הומתקו מי־מרה במדבר. לפי התלמוד (פסחים: ל"ב, א') בא ההרדוף גם כאחד ממיני הירקות, הראויים לשימוש כמרור בליל־הפסח ולפי מסכת סוכה (ל"ב, ב') אין ההרדוף יכול לשמש לכיסוי סוכה, מפני שלשם כך נדרוש “ענף עץ עבות” (ויקרא: כ"ג, מ'), ופירושו: שענפיו חופים את עצו, ואין ההרדוף נכלל במין זה.

הצמח מכיל בתוכו מיני אַלקאלוֹאידים, המשפיעים קשות על הלב ומשמשים ברפואה כמאיצי הלב ומגריו. אלה מיוצרים כיום גם בארץ. בארצות אירופה הדרומית השתמשו בקליפה הטחונה של ההרדוף ובהזלוֹת (אינפוזיות) שונות שלה לשם השמדת חולדות ועכברים ואפילו להרעלת בני־אדם. העלים ארסיים לבעלי־חיים שונים, ומשום כך הם קרויים באיטליה הדרומית בשם Amazza l’assino, היינו: “קוטל חמורים” ובהודו “קוטל סוסים”. ‏היו שהאמינו, כי אפשר להמית עכברים, אם ממלאים את חוריהם בעלי ההרדוף. ‏ גם המשנה גורסת (חולין: נ"ח), כי הבהמה, שאכלה הרדופני, היא טריפה בגלל הרעל, שבלעה אל קרבה. ‏ יש סבורים, שאפילו בצוף שבפרחי ההרדוף מצוי רעל וכן בדבש הנאגר מפרחיו. הזלת־עלים בשמן שימשה כחומר ריפוי למחלות־עור שונות ולהשמדת טפילים, בוויניצוּאילה משמש מיץ עלי ההרדוף להשמדת זבובים ולהרחקת יבלות. באי־אלו ארצות נפוצה האמונה, שצמח זה מושך אליו מיני חרקים ומשמיד אותם, והוא ארסי גם לעלקת השדה. ביון, באיטליה ובהודו הוא מסמל אבל, ובהודו הוא משמש נוסף לכך קישוט להיכלי ההינדוסים. העמים הקדמונים השתמשו בהזלה של עלי ההרדוף, המוכנת באופן מיוחד, נגד ארס נחשים. ישנן ידיעות רבות, שמזון אשר בושל על אש של ענפי הרדוף, הורעל והביא לידי מקרים רבים של מות או לפחות של תחלואה קשה, ואף מים, שנדלו מהנחל לרגלי הרדוף, גורמים לכאבי מיעיים קשים וסיבוכי נשימה ולב. שיקויים שונים, שהוכנו מעלי הצמח, משמשים כרפואה נגד יבלות. באפריקה הצפונית נוטעים הילידים בשדותיהם יחורי הרדוף כאמצעי נגד חרקים, המכרסמים את שרשי הצמחים.

לפי דה וילדמאן de Wildeman אפשר לסכם את הידוע על ההרכב הכימי של חלקי הצמח השונים של ההרדוף כדלקמן: העלים מכילים רעל גלוקוזיד אַמוֹרפי, והוא הנֶירֶיאין הזהה, כפי הנראה, עם דִיגִיטַאלִין; נוסף לכך הם מכילים גם נֶירֶיַאנְטִין, בצורה אַמוֹרפית או גבישית, המתפצלת לנֶירֶיאֶנטוֹגֶנין ודיגיטאלוֹזה, וגם פְסֶידוֹקוּרַארִין, שהוא מין שרף ארסי, המצוי גם בפרי. כן מכילים העלים גם טַאנִין, עוד מין שרף, שטרם עמדו על טיבו, שמני פַארַאפִין וחומר ריחני. הזרעים מכילים בתוכם חומר שמני, ובו חומצה פַּאלְמִיטִית, סְטֶיַארִית, אוֹלֶיאִית, ולִינוֹלִית וגם מין סְטרוֹפַאנְטִין, מיני פְרוֹטֶיאינים, פִיטוֹסְטֶירִין, מין שמן וחומר ריחני נוסף, דונג ואוֹמְבֶּלִיפֶרִין. מיץ־החלב מכיל בתוכו, לפי דעת חוקרים אחדים, את אחד ממיני הסְטְרוֹפַנְטִינִים, אולם יש חוקרים הסבורים אחרת. בשנה 1938 הוכנס בפעם הראשונה לשימוש ברפואה החומר הפעיל שבהרדוף בשם

פולינֶאוּרִין.

החרקים המצויים על ההרדוף    🔗

כל התצפיות, הנמסרות בזה, נעשו בתנאי תל־אביב.

כנימת ההרדוף, Aphis nerii B. d. Fonscolombe, מנגעת קשה באופן קבוע את הצמיחה הצעירה ואת הפריחה של ההרדוף. היא מקימה חמש בריכות במשך השנה: הראשנוה מינואר עד לאפריל, השניה מאפריל עד למחצית מאי, השלישית מיוני עד למחצית יולי, הרביעית מאמצע יולי עד לתחילת ספטמבר והחמישית, שהיא האחרונה, מספטמבר עד לדצמבר. הנקבות חסרות־הכנפים וגם המכונפות ממליטות ולדות חיים.‏ אם לדון לפי מספר בני הזחל הראשון יוצא, שהדורות מרובי הפרטים ביותר הם השלישי והרביעי.

אחריהם בא החמישי, ולבסוף הראשון והשני. ‏זה מוכיח, כי התנאים הנוחים ביותר להתפתחותה של כנימה זו חלים בטבע החל מיוני וכלה באוגוסט, והתנאים הגרועים ביותר הם מינואר עד מאי. ‏הכנימה הזאת נבלמת על־ידי זוללים וטפילים שונים, המרובים ביותר בחדשי אפריל־מאי ויולי־אוגוסט. המצב משתנה במהירות, ואם נשווה את הדורות השונים זה לעומת זה לפי מספר הפרטים הבוגרים שבהם, יצא, שהמרובים ביותר הם בדור השלישי והחמישי, אחריהם הדור הראשון והשני, ולבסוף הרביעי. פרטים מכונפים מצויים במספר גדול בדור השלישי, ואילו בדורות הראשון, הרביעי והחמישי מספרם קטן הרבה יותר. בדור השני אינם נראים כלל. בין הזוללים, המשמידים כנימה זו, הולכת בראש החיפושית Chilocorus bipustulatus. בוגריה נלקטו מעל־גבי ההרדוף החל מפברואר עד לאמצע יוני בכמויות ניכרות. פרטים בודדים נלקטו גם בסוף ספטמבר ובאמצע נובמבר, ובכמויות גדולות הופיעה שוב בסוף דצמבר. השניה בכמות אחרי חיפושית זו באה Scymnus includens, המופיעה במספר רב מאמצע יוני עד לאמצע יולי ונמצאה פעם יחידה גם בסוף ספטמבר. פרטים בודדים של Scymnus quadrimaculatus נאספו בסוף מאי ובתחילת יוני, וכן נאספו אז Coccinella septempunctata. בין שאר זוללי הכנימה יש להזכיר רימה מרובה ביותר של זבוב, שטרם הוגדר, מינים אחדים של זחלי־חיפושיות, שלא הוגדרו אף הם, ומקרים אחדים של זחלי־פרפרים. כן עשה שמות בכנימה טפיל־צירעה פנימי, שטרם הוגדר.

הכרמיל Aspidiotus hederae, Vall. מנגע כרגיל באופן קשה את העלים ואת הגבעולים של ההרדוף. באי־אלה מקרים הוא מהווה עליהם ציפוי סמיך, וצבעם הופך לבן. הנקבה הבוגרת הצהובה מכוסה במגן לבן־חומחום בגודל של מילימטר וחצי עד לשני מילימטרים וחצי. ‏המגנים של הזחלים מכוסים שיכבת דונג דקה בצבע לבן, הנותן את הגון הלבן לעלים הנגועים. ‏ גלגולי־חייו השונים של הכרמיל הזה מתוארים בציורים.

כרמיל זה מקים בתל־אביב שלושה דורות במשך השנה: הראשון, והוא רב האוכלוסין ביותר, מתחיל באמצע דצמבר ונמשך עד לאמצע אפריל, הדור השני בא מיולי עד לאוגוסט ואינו כה מרובה, ותשלישי בא מאוקטובר עד לנובמבר ופרטיו מועטים ביותר. ביצים נראו בדור השני, וזכרים יצאו בדור הראשון. מהלך־החיים הנמסר בזה שונה, כפי הנראה, בהר, מקום שם ראיתי זחלים ביוני, בעוד שמעולם לא נראו בחודש זה בתל־אביב; ומעניין לציין, שבאותו זמן הופיעו זחלים אלה, ואף זכרים רבים, גם בתל־אביב על האגבה, אך לא על ההרדוף. הדור הראשון של הכרמיל מנוגע קשה על־ידי צרעות שונות ממשפחת Chalcididae, וביחוד Aphytis chrysomphali.

הזחלים שלהם נזללים על־ידי Chilocorus bipustulatus וזוללים שונים ממינים רבים אחרים. על האגבה הוא נוּגע קשה גם על־ידי מין אקרית, שטרם הוגדרה.

כרמיל ממין שני, הנראה לעתים קרובות על העלים של ההרדוף ועל ענפיו, הוא Hemiberlesia lataniae, אך הוא מצוי הרבה פחות מהראשון. צבע מגנו העגול והקמור חום־אפור, וגדלו כמ"מ וחצי. הוא מקים בשנה בתל־אביב שני דורות, הראשון מתחיל באמצע נובמבר ונמשך עד לאמצע מרץ, ודור שני, המתחיל בסוף מאי ונמשך עד לסוף אוגוסט. כפי הנראה, מתחיל גם דור שלישי באוקטובר, ופרטים אחדים של הזחל הראשון נראים אז, אולם אלה אינם מגיעים לעולם לגלגול של זחל שני. ביצים נראו בדור הראשוך והשני. עד היום טרם יצאו זכרים. גלגולי הכרמיל הזה מתוארים בציורים.

כרמיל־הגבשושיות, Asterolecanium pustulans var. sambuci, מרובה על הצמח וגורם עפצים בענפים, ביחוד כשהם צעירים, וכן על העורקים הראשיים של העלים. ריקמת הצמח משתנית הרבה בנקודת העקיצה. דפנות התאים מתעבים והם מתקטנים הרבה, וצורתם משתנית לגמרי. הניגוע חל מנובמבר עד ינואר, וזה מתאים לדור היחיד, שחרק זה מקים כאן. ארחות־חייו תוארו בקשר עם השיקמה. אולם בעוד שעל השיקמה הוא מקים שלושה דורות, אחד המתחיל בספטמבר, שני – בנובמבר ושלישי – במאי, הרי על־גבי ההרדוף הוא מקים דור יחיד, המתאים לדור השני שבשיקמה. כך המצב גם בתאנה. על השיקמה לא הצלחתי לברר את כל גלגולי־חייו, כי הוא מבלה שם בתוך הסדקים שבקליפה, אולם ביררתי אותם על־גבי ההרדוף ומצאתי, כי יש לו שני זחלים: הראשון בגודל של 0.18 על 0.08 מ“מ, והוא בעל רגלים ומחושים, והשני בגודל של 0.28 על 0.20 מ”מ, והוא חסר רגלים ומחושים וקבוע במקום. עד עכשיו לא הצלחתי לגדל ממנו זכרים. הוא מושמד בפורטו־ריקו על־ידי Chilocorus cacti, L..

כרמיל־הלילך, Pseudococcus lilacinus, מנגע גם הוא מפעם לפעם את העלים הצעירים של ההרדוף. פרטים, השייכים לזחל הראשון, השני והשלישי, נתגלו מפעם לפעם, החל מאמצע יולי עד לאמצע אוגוסט ואחר שוב פעם באמצע ספטמבר, אולם מעולם לא נראו בוגרים על־גבי הצמח הזה. מהלך־חייו נתברר ותואר במלואו בקשר עם השיקמה. על השיקמה הוא מקים שלושח דורות, האחד מתחיל באמצע דצמבר, השני בסוף יוני והשלישי באמצע ספטמבר. הזחלים, שנתגלו על־גבי ההרדוף, שייכים איפוא לדורות השני

והשלישי שעל השיקמה, ואלה של הדור השני מרובים עליו הרבה יותר משל הדור השלישי.

נאספו גם פרטים אחדים של Saissetia oleae במרץ ואחר כך שנית מאוגוסט עד לדצמבר.

בחדשי דצמבר־ינואר ואוגוסט מכוסים העלים לעתים קרובות בפטריה Cladosporium nerii Gonz.

 

ה. ההגא – Alhagi maurorum, Medik.    🔗

חקר ההגא התנהל מתוך תצפיות דו־שבועיות בשדות מספר מכוסי צמחים אלה בסביבת תל־אביב: בקריה (שרונה), ברמת־גן, ‏ בנחלת־יצחק, בסביבת הירקון, הרצליה, רעננה ועוד, ומתוך סיורים בלתי־קבועים במקומות אחרים.

א. הצמח    🔗

שמו. ה“נעצוץ” שבתנ"ך מכוון ללא־ספק לצמח זה, כפי שמסתבר מפירושי המפרשים הראשונים ואף מתרגומים ראשונים של הכתוב: “תחת נעצוץ יעלה ברוש” (ישעיהו: נ"ה, 13). בימי המשנה נתייחד לו השם “הגא”, וכפי הנראה נתקבל על דעת הבוטנאים בארץ מפאת קירבתו לשם הלאטיני. מחברי המשנה מבדילים בין היזמי, החלק הירוק של הצמח שמעל לפני האדמה, זה הנקצץ בשעת החריש, העידור והניכוש, ובין חלקו המתמיד שמתחת לפני האדמה, שהוא ההגא לכתיביו השונים: היגי, היגא, הגה, אגא וכו'.

תיאורו. ההגא הוא בן־שיח בגובה של 60 ס“מ עד למטר ומעלה. גבעוליו רבים, והם יוצאים מהעינים שבשורש סמוך לפני האדמה ונתונים האחד ליד השני. לרוב אחד או גם אחדים מהם עבים מהשאר. יש גם שהשורש מסתעף בעומק של 20 ס”מ ואף יותר וכל סעיף מוציא גבעולים בפני עצמו, וזה מעלה בהרבה את מספר הגבעולים של הצמח. כשקוצצים את הצמח סמוך לאדמה בשעת חרישת השדה ועיבודו, ניכוש תעלות וכדומה, הוא מחדש את גבעוליו מהעינים שבשורש. במקרה כזה מרוחקים הגבעולים קצת יותר האחד מהשני, מפוזרים יותר ושווים יותר ביניהם בעבים. גבעולים חדשים צומחים מעינים שבעומק 60־50 ס"מ, אם מגלים אותן לאור השמש, אבל הן אינן מצמיחות גבעולים, אפילו כשהן מגולות, כל זמן שלא קיצצו את הגבעולים שמעל לפני האדמה.

שרשו מגיע עד לעומק של עשרים מטר, ופה ושם נראות עליו גבשושיות של בקטריות.

גבעוליו מרבים להסתעף לענפים קוצניים מרובים ביותר. העלים פשוטים ותמימים, ביציים, מוארכים וגבשושיים במקצת משני צדיהם. הם מגיעים לאורך של ס“מ וחצי ולרוחב של ארבעה־חמישה מ”מ ונתונים על־פי־רוב על־גבי עקצים שבבסיס הקוצים מצדם החיצוני. ‏הקוץ מגיע בארכו ל־½3־2 ס“מ. ‏ לפי שמואלי (עתון לבוטניקה, ירושלים, כרך ד‘, חוב’ ג') קטנים החללים שבין תאי־העלה, הדפנות של תאי־העור עבים ומלאים קוּטין, הפיוניות שקועות ומספרן מגיע למאה בערך על כל מ”מ מרובע בצדו העליון של העלה, למאה ושלושים בצדו התחתון ולמאה וחמישים בערך בקוץ. הריקמה הסיבית מרובה, וריקמת־היתדות רבּת שכבות.

פרחיו. צבע הפרחים אדום־ארגמן. ארכם כס“מ וחצי. הם נתונים על הקוצים בעקצים קטנים, שארכם 2 ס”מ בערך. עלי הגביע הירוק מאוחים ומהווים כעין פעמון, וחמש אונותיו נגמרות בחודים ארוכים. אורך הגביע כמחצית הסנטימטר, ואונותיו, השוות זו לזו, מגיעות בארכן למילימטר אחד בערך. לכותרת הפרפרנית שתי שפתים מפושקות. המפרש מהווה את השפה התחתונה, ושאר חלקי הפרח – את השפה עליונה. מראש הסירה נראית הצלקת. הכותרת מגיעה בארכה לס"מ בערך. זירי האבקנים אינם מחוברים ביניהם לכל ארכם, קצם העליון חפשי, והאחד מהם חפשי לכל ארכו. השחלה רבת ביציות.

הפרי מגיע בארכו לסנטימטר או לשני סנטימטרים. הוא מחרזתי בצורתו ואינו נפתח בהבשילו.

תפוצתו. הצמח מצוי בשדות־בעל וחודר גם לבתי־גדול חקלאיים; וכן הוא מצוי בצידי דרכים ותעלות. בשעת החרישה ועיבוד השדה, או בשעת ניכוש התעלה הוא נקצץ ומתחדש משרשיו. ביחוד הוא מתרבה בשדות לאחר הקציר ומכסה אז שטחים נרחבים ביותר. הוא נפוץ בכל מחוזות הארץ, מהנגב ועד לגליל העליון, בעיקר באדמות שחורות, כבדות ועמוקות, הסופגות לתוכן רטיבות רבה במשך חדשי החורף. הוא בן־לואי רגיל לינבוט, Prosopis farcata (Banks et Sol) Eig, אלא שהוא בורר לו אדמות עמוקות יותר, ובהתרדד שיכבת האדמה הפוריה, הוא זונח אותה. אולם מצוי הוא הרבה גם בשאר אדמות, שמי תהום קרובים להן. וכך מרובה תפוצתו בנחל שערית ושאר הנחלים בנגב, כי בהם קרובים ביותר מי התהום לפני האדמה. תפוצתו ליד הכנרת בשטח עין־גב מענינת ביותר: קרוב לים הוא משתלט על כל שאר הצמחים; במרחק־מה מזרחה הוא מלווה על־ידי הינבוט, והלאה מזה משתלט הינבוט לגמרי והוא נעלם. תודות לשרשיו העמוקים הוא מצוי גם במלחות, שמי־התהום אינם רחוקים בהן ביותר מפני־האדמה. וכך הוא צומח במלחות שבעמק־הירדן, מדרומו של ים־המלח ועד לבית־שאן. בעבר־הירדן ידוע על מציאותו בהר־שעיר וגם בערב. ‏וארבורג מסמן את תפוצתו הכללית כמצוי בשולי מדבריות, המשתרעים מפרס דרך ערב עד לאפריקה הצפונית.

שימושו. ההגא משמש מאכל עיקרי לגמל. יש שמשתמשים בטיפות השרף שלו החומות־אדמדמות, הנפרשות בחדשי הקיץ החמים, להכנת חומר שלשול קל. ניסו אף ליחס לו את המן שבתורה, אולם רעיון זה נזנח כיום.

מקומו בתרבותנו הקדומה. ההגא נזכר הרבה כצמח טיפוסי ושכיח, המצוי ליד גידולי־תרבות. בנביאים: ‏ “תחת הנעצוץ יעלה ברוש” (ישעיהו: נ"ה, 13),‏ “ובכל הנעצוצים והנהלולים” (ישעיהו: ז', 19). במשנה הוסב שמו להגא לכתיביו השונים כנ"ל, והיו מבחינים, כאמור, בין ההיגי (החלק שבתוך האדמה) לבין היזמי (החלק הירוק שמעל לפני־אדמה). יפה פירושו של בעל־האגדה (בבא קמא: דף קי"ט, סעיף ב') לפסוק “חגים ינקופו” (ישעיהו: כ"ט:1): ולא היו לפעמי רגלי והיו הדרכים מעלין הגין ומקיפי היג, היינו: הדרכים היו מעלים נעצוצים, ומן הצורך היה לנקוף אותם.

מהלך־חייו. במקומות, שאינם מתאימים ביותר לגידולו, ובדרך כלל בשנים, שאינן נוחות לו, אינו פורח בכלל, ויש שעוברות עליו שנים רבות ללא כל פריחה, והוא מתחדש אז, כאמור, מעינים שבשרשיו. הצלחתו תלויה הרבה בכמות הגשמים, שירדו במשך החורף, בצורת עיבוד השדה, שבו הוא גדל, ובעיקר במשך הזמן שהשדה נשאר לרשותו ללא הפרעה. בפריחה מקדימים בדרך כלל הפרחים, הנתונים בקוצים התחתונים, ולאחר מזה הנתונים בחלקיו העליונים של הצמח, ואף באותו הקוץ עצמו פורחים תחילה הפרחים התחתונים ואחריהם העליונים. כמות הפריחה נתונה לתנודות רבות. בשנת 1929 היתה פריחתו זעומה ביותר בכל סביבות תל־אביב. הפרחים הראשונים הופיעו בה ב־4 ביולי, בעוד שבלוד היתה פריחה מרובה ביותר ב־27 ביולי.‏ הצמח התחיל מתכסה פטריות ונכמש באותה שנה בתחילת דצמבר. בשנת 1930 פרח פריחה נהדרת בסביבות תל־אביב, ופריחתו התחילה באמצע יוני ונמשכה עד למחצית אוגוסט. הפרי התחיל חונט באותה שנה בסוף יולי, וכמישת הצמח החלה באמצע אוקטובר. בשנת 1932 היתה שוב פריחה דלה ביותר בסביבות תל־אביב באותם בתי־הגידול עצמם. בביקורים תכופים, שנעשו על־ידי בדצמבר 1949 בסביבות הירקון, ליד נוה־ירק של היום, ובשטחי רעננה נתברר לי, שבשני המקומות לא היתה כל פריחה, אף־על־פי שהצמחים הגיעו באותה שנה להתפתחות יוצאת מן הכלל ולגובה של מטר ומעלה. בשנת 1950 היתה לי הזדמנות לבדוק שטחים נרחבים במקומות שונים בארץ ונתברר לי, כי בסוף ספטמבר היו בין עשרות אלפי הצמחים, שבדקתי בשטחים הנרחבים שבין תל־רעים וקדמה, רק שנים־שלושה ליד תל־תורמוס, שנראו בהם פרחים קטנטנים. בסוף אוקטובר באותה שנה בדקתי שוב מאות רבות של צמח זה על חופו של ים הכנרת ובשטחי עין־גב, ולא נמצא אף אחד מהם בפריחה. כשהפניתי את תשומת־לבם של אנשי המקום לתופעה זו, הם אמרו לי כי נראה להם שההגא אינו פורח אצלם כל שנה. בתחילת נובמבר באותה שנה עליתי בהרי גשר עד לפסגתם, ושם נתגלתה לי קבוצה של חמישים צמחים בערך, כולם במצב ירוק ויפה ביותר, ולא נראו בהם כל עפצים. כולם היו מכוסים פרי צעיר למכביר, מאות־מאות על כל צמח. בסוף נובמבר באותה שנה בדקתי את המצב במעוז־חיים בשטחי המשק ועל גדות הירדן.‏ גם שם היו הצמחים במצב יפה ביותר וללא עפצים, אולם לא הצלחתי לגלות בין המאות הרבות של הצמחים כל פריחה ושום פרי. בתחילת דצמבר באותה שנה בדקתי את המצב בבית־שאן לאורך הנחלים ובשטחים שליד הכביש. בין מאות הצמחים גיליתי שנים־שלושה פירות קטנים ובתוכם זרעים טובים לפי מראם החיצוני. ‏בסוף יולי שנת 1952 ראיתי פריחה מרובה בשטחים של גבעת־עוז, באזור תענך ובשטחי שומרת שליד עכו. שמואלי מוסר במאמר הנזכר לעיל, כי בסביבות ים־המלח מבצבץ הצמח בסוף מרץ וממשיך בצמיחה מהירה עד לסוף מאי. הוא מספר, כי ביוני מתחילה נשירת העלים הגדולים שבצמח, והעלים החדשים המופיעים בצמח קטנים הרבה יותר. קמילת הצמח מתחילה באוגוסט ונמשכת עד לאוקטובר.

ב. החרקים הדרים על הצמח    🔗

1. טואי־ההגא Orgyia dubia, Tausch.

תפוצתו ודרכי הזנתו. זחלי טואי־ההגא ניזונים מצמחים רבים, והם נאספו, נוסף להגא, שהוא האכסנאי העיקרי שלהם, גם מעל מיני ארכובתיים (מכאן שמו אצל מרגולין ושמואלי: טואי הרב־ברך: רב־ברך

נרדף לארכובית), שלמוניים, דגניים ואחרים. רוב־רובם של אלה משמשים תחנות־מעבר לפקעת גולם הנקבה, כשאין ההגא מצוי בשדות, ואינם משמשים לו מזון כל עיקר. בהגא הוא ניזון מעליו ומשאר חלקי הצמח הרכים, אולם אינו פוֹשה בו לעולם במידה שיהיה בה משום נזק קשה בשבילו תודות לטפילים הרבים הנטפלים אליו ובגלל תפוצתו המוגבלת. האדם מסייע, כפי הנראה, להעברתו ממקום למקום בעיבוד השדות ובדרכים אחרות. לעומת זאת נחשב הוא כשכיח ביותר במחוז אסטראכאן בברית־המועצות ובשאר המחוזות שבדרום מזרחה של ארץ זו. הוא מצוי שם על מין הגא אחר והוא Alhagi camelorum, על הלענה, Attemisia absinthium, ועוד. יש שהוא פוגע שם קשה בצמחי המספוא השונים. בארץ לא נראה מעולם פוגע במידה כלשהי בגידולי־תרבות.

תולדות־חייו: הביצים. הנקבה הגלמית, שתתואר להלן,מטילה כמאה ביצים (ספירה בתוך השחלה נתנה עד 115 ביצה). בדרום רוסיה מגיע מספרן, לפי סחרוב, ל־140־70 ביצה. ‏הביצים מוטלות בתוך פקעת הגולם ונשארות שם עד להבקען. הן חלקות, כדוריות ומגיעות לגודל של מ"מ אחד (לפי סחרוב עד ל־½1 מ"מ). צבען לובן־פנינים בתחילה ומצהיב לאט־לאט אחר־כך. העוּבּר הכּהה נראה יפה דרך קליפת קרום־הביצה, כשהוא נתון בקו המשווה וזנבו וראשו משיקים זה לזה.

זחליו. הזחלים לכל דרגותיהם רגישים ביותר לאור. כששמים אותם בקופסה אפלה, שבקצה נתונה מבחנה, הם זוחלים ונכנסים מיד למבחנה ומצטברים בה. כשנוגעים בהם, הם מצטנפים, נושרים לארץ ונשארים כך זמן־מה ללא כל תנועה. סחרוב מוצא בזחלים אלה דו־צורתיות עונתית וגם מינית, מה שמתבטא, לדבריו, בצבע הזחלים, המשתנה לפי עונות השנה השונות ואף לפי מינם. הוא מוצא, שגם גודל הזחלים והביצים ואף מספרן משתנה מעונה לעונה. קשה לומר, שאצלנו ישנו משהו דומה לזה. מידות הזחלים, הנמסרות בזה, הן בחומר שנשמר בכוהל 70%.

זחל ראשון. ארכו 2,6 מ"מ, צבעו חום־כהה, והוא מכוסה שערות קשות וארוכות מאד. הזחלים חקטנים בוקעים בתוך הפקעת של אמם, מכרסמים בה נקבים ויוצאים ממנה. סחרוב מוצא, שהזחלים הקטנים אוכלים את גוף אמם, כשהם עודם בתוך הפקעת. גם אהרוני משער אותו הדבר. לאור תצפיותינו אנו יש להטיל ספק רב בדבר.

זחל שני. ארכו 4.9 מ"מ, ראשו חום־כהה, שלוש הטבעות הראשונות שבגופו צהובות, וצבע המעברים שביניהן לבן־אפרפר. כל אחת מהטבעות הללו נושאת על גבה שתי ציציות של שערות קשות, ושערות הטבעת הראשונה ארוכות ביותר. הטבעות הרביעית, החמישית והששית מקושטות בזוג כתמים כהים כל אחת, הנתונים במרחק־מה האחד מהשני. כל הכתמים עוברים בקו אחד לאורך הטבעות, ומצויידים בציציות של שערות. הטבעות מהשמינית עד לאחת־עשרה מצויידות בכתם חום־כהה באמצעיתן. לטבעת השתים־עשרה כתם בפול, ששני חצאיו נתונים האחד בקרבת השני.

זחל שלישי. ארכו 9.5 מ"מ, ראשו חום, ובכל אחת משלוש הטבעות הראשונות שבגופו שני כתמים בצבע צהוב־אדום, נתונים משני צדי הטבעת ומחוברים ביניהם ברצועה צהובה־אדומה. מהכתמים האלה יוצאות ציציות של שערות ארוכות. המעברים שבין הטבעות מסומנים בקוים כהים. בצדן האחורי של הטבעות הרביעית, החמישית והששית נתונים זוגות כתמים בצבע אדום־כהה, המחוברים ביניהם ברצועות רחבות. על המעברים שבין הטבעות האלו נראות רצועות בצבע אפור־כהה. בטבעות שמהשביעית עד לאחת־עשרה עוברים כתמים כהים באמצעיתן מצדן הקדמי והאחורי. גבן של הטבעות האלה אדום־צהוב. בטבעת האחת־עשרה עוברות רצועות אפורות לכל האורך.

זחל רביעי. ארכו 15.5 מ"מ, ראשו חום, ולסתותיו כהות. ‏כל טבעותיו – צדן הקדמי צהוב־אדום, וצדן האחורי אפור, המכהה והולך בהדרגה עד לקצה האחורי. הטבעות מהתשיעית עד לטבעת השתים־עשרה מצויידות בכתמים שחורים ואדומים, הנתונים באמצעיתן. כל הטבעות מצויידות בצדיהן ביבלות צהובות־אדומות, שמהן יוצאות ציציות־שער קשות.

בדרגה זו של הזחל מופיעים הבדלי צבע בולטים ביותר: לאחדים צבע גב הטבעות מהרביעית עד לשביעית אפור־כהה, והן מכוסות ציציות קטיפתיות של שערות קצרות; לאחרים גב הטבעות בהיר ואין עליו כל שערות. יתכן שקיים כאן איזה קשר בין הצבע ובין מין הזחל. הכתמים הזוגיים שבטבעות האחרונות הן בדיוק כמו בזחל השלישי. כדאי לציין, שסחרוב קובע במחקרו הנ"ל צבעים שונים לגמרי לזחלים המצויים בארצו.

הזחל החמישי. ארכו 20.8 מ"מ, צבעיו וקישוטיו דומים לאלה של הזחל הרביעי. בכל טבעת שש ציציות של שערות, וארוכות הן ביותר בטבעת האחרונה. השערות קשות, וצבען כצבע כותנה אפור, בדיוק כמו בזחלים הקודמים. העינים האדומות גדולות ביותר, וביניהן נראה כעין משולש לבן.

גולם הנקבה. הזחל האחרון מטפס ועולה למקום גבוה בצמח (אותו הדבר נראה גם בבתי־גידול של זכוכית מכוסים במלמלה. סחרוב מוצא, שהזחלים מתגלמים במקומות נסתרים) וטוֹוה שם את הפקעת שלו, כשהוא קולע בתוכה גם את שערותיו. פקעות מרובות נראו בסוף נובמבר בסביבות פתח־תקוה על־גבי חוטי־התיל של הגדרות. זה מסייע בודאי לחרק לעבור מצמחים כמשים לצמחים חדשים. עורו נושר מעליו, והוא מקבל צורה של יצור עבה חסר־רגלים וחסר־כנפים (סחרוב מוצא, שיש לו בתקופה זו רגלים זעירות). פיו הסתום דומה בצורתו החיצונית לזה של הזחל, אולם אין לסתותיו פועלות בכלל. שמונה טבעות לו נוסף לאלו של ראשו.

כל הטבעות מכוסות ציציות של שערות אפורות קטיפתיות. ‏חלל הגוף מלא כולו ביצים, ואין להבחין בתוכו שום אברים מיוחדים. הביצים נתונות מצד הגב בתוך שקעים קטנים. פקעת זו של הנקבה – ארכה 20 מ“מ, ורחבה 9 מ”מ. אורך הגולם 15 מ"מ (לפי סחרוב הוא מגיע ל־14–23 מ"מ). ‏ גולם הנקבה מטיל את הביצים בתוך הפקעת. אלה בוקעות בתוכה, והזחלים הקטנים יוצאים ממנה לאחר מכן.‏ הגולם מתקמט וכמש לאט־לאט, ולבסוף נשאר ממנו רק עור קמוט חסר־חיים. החרק מתרבה לפי זה בדרך בתולתית (פארתּינוֹגיניטית). פעמים רבות מאד גידלנו זחלים מבודדים, שבקעו מביצים שבמעבדה, ואלה הגיעו אצלנו בהתבגרם בתנאי בידוד מוחלטים עד להטלת ביצים חיות. תופעה זו מתאימה לתצפיותיו של קוזניצוב. לעומת זה סחרוב מוצא שלחרק זה ישנה דרגת התפתחות נוספת בחייו, הבאה בין הזחל האחרון ובין אותה התקופה, המסומנת על־ידינו כגולם, וכך הוא מעלה את הגולם שלנו לדרגה של בוגר. בתנאים שלנו לא הופיעה מעולם דרגה נוספת זו. כמו־כן מוצא סחרוב, שמספר הזכרים המכונפים מגיע ל־5% בערך ממספר הנקבות. בשעה שתצפיות מדוייקות בתנאים שלנו מראות, שזכרים אלה מגיעים במספרם לפחות ל־50% מהנקבות. הוא גם מתאר את הפריית הנקבה הבוגרת שלו על־ידי הזכר המכונף.

גולם הזכר. גולם הזכר הוא גולם פרפר טיפוסי. הפקעת של הזכר נטווית באותה הדרך ובאותם המקומות כמו אלה של הנקבה. ארכה 13 מ“מ (לפי סחרוב 14–22), ורחבה 8 מ”מ. אורך הגולם עצמו כ־10 מ"מ (לפי סחרוב ‎10–12).‏ גולם הזכר קטן בהרבה לפי זה מגולם הנקבה. דפנותיו דקים בהרבה מאלה של הנקבה וגם שקופים יותר. בגולם הזכר קיימים הבדלים גדולים בצבע, כך שטבעותיו האחרונות בהירות או כהות, וכולו מכוסה שערות צמריות ארוכות.

הזכר המכונף. לא נראו מעולם נקבות מכונפות, ומעולם לא הצלחתי לראות הזדווגות של זכר מכונף עם גולם נקבה. במעבדה נתנו באופן קבוע וללא יוצא מן הכלל גלמי נקבה, שזחליהט בקעו מביצים מבודדות, וגידלו בה דור חדש של ביצים, כך שתפקידו של הזכר אינו ברור בתנאים שלנו. סחרוב מסמן תצפיות מענינות ביותר בהזדווגות הזכר המכונף עם הנקבה חסרת־הכנפים, כשהוא חודר לתוך פקעתה. תופעה זו מעולם לא נראתה לי, למרות מה שהחזקתי זכרים מבוגרים פעמים רבות ביותר בכלי אחד עם פקעות הנקבה. פקעות כאלה נתנו ביצים באותו אופן שנתנו הפקעות המבודדות, היינו, בדרך של רביה בתולתית, כפי הנראה. מוטת הכנפים של הזכר היא 25 מ“מ, ואורך גופו 12 מ”מ. צבעו חום, וצבע כנפיו הכללי קנמון־בהיר. לאורך הכנפים עוברות רצועות כהות, המחוברות ביניהן במספר משתנה של רצועות רוחב, שאף הן כהות. אימרת שערות השולים של כנפיו צהובה. השוויתי את החומר שלנו לחומר, שקיבלתי ממצרים לשם מטרה זו מידי ד"ר ה. פריזנר, האנטומולוג הראשי של המיניסטריון לחקלאות באותה ארץ, ונתברר לי, שהזן המצרי שונה משלנו ומסומן אצלם כ־var. judaica. אהרוני מסמן את הזן, שמצא בנחל רובין, אף הוא מזן ‏judaica.

מציאות דרגות ההתפתחות השונות במשך השנה. כל דרגות ההתפתחות של החרק מופיעות בטבע, כמו שאפשר לראות מטבלה א', מאוגוסט עד ינואר. יש לחשוב שהחרק מבלה את עונת השנה הבלתי־נוחה לו בדרגת ביצה, אולם אין עדיין הוכחות חותכות לכך. מענין לציין כאן, שהביצים חדלו לבקוע במעבדה מסופו של חודש אוגוסט, ובמשך כל זמן הטיפול בחרק זה היה רק יוצא־מן־הכלל יחיד לדבר. דרגת גולם הנקבה נמשכה בחודש אוגוסט עשרה ימים, דרגת גולם הזכר נמשכה בחודש ספטמבר מ־11 עד 14 יום, בשעה שבינואר היא נמשכה עד ל־41 יום. סחרוב מוצא, שבתנאי אסטראכאן מקים החרק שלושה דורות מלאים במשך השנה.

טפילים    🔗

לטפילי הזחלים של טואי־ההגא יש, כפי הנראה. ערך קובע בהגבלת תפוצתו ובצמצום רבייתו. מתשע פקעות, שנאספו בנחלת־יצחק ב־11.8.1932, נמצאו ארבע נגועות בצירעה ארוכת־הבטן ושתים בצירעה קצרת־הבטן. בארבע פקעות, שנאספו ברעננה ב־27.11.1932, נמצאה אחת נגועה בצירעה קצרת־הבטן.

א. צירעת טואי־ההגא ארוכת־הבטן Microcryptus sp.. חרק זעיר זה מטיל את ביציו בתוך הזחלים של טואי־ההגא. טפילים בוגרים נתקבלו מזחלים שבמעבדה. זחל הפרפר הנגוע מצליח לטוות את קורי הפקעת שלו, אולם אינו הופך לגולם.‏ זחלי הטפיל בוקעים ויוצאים מזחל הפרפר, טווים את פקעותיהם הם בתוך פקעת גולם־הפרפר, שממנו נשאר אחריהם רק עורו המרוקן. כשהם מתבגרים, הס זוחלים ויוצאים מהקצה העליון של פקעתם, משאירים בתוכה גללים בצורה טיפוסית ביותר, מכרסמים חורים עגולים בקירות פקעת האכסנאי ויוצאים לאויר העולם. טפילים בוגרים נתקבלו מגידולים במעבדה בשנת 1930. ב־20.8 יצאו עשרה בוגרים מפקעת אחת, והבוגר האחד־עשר נשאר בדרגת גולם. כל האחד־עשר היו זכרים. מפקעת־שניה יצאו ב־11.8.1932 שתי נקבות, אולם במקרה זה יצאו ממנה עוד בוגרים, לפני שהגיעה לידינו.

פקעת הטפיל. ארכה 9 מ“מ, ורחבה 4 מ”מ. אורך הגולם 7 מ"מ. ראשו וגופו שחורים, בטנו חומה, וצבע עיניו שחור מבריק.

טבלה א. תפוצת דרגות־ההתפתחות השונות של טואי־ההגא במשך חדשי השנה השונים

(1) בכל המקרים, המסומנים ב־(1), לא בקעו כלל זחלים מהביצים. ובתאריכים שבין 16–31 לאוגוסט בקעו רק בודדים.

בוגר. ראשו שחור, מצחו אפור, מחושיו שחורים וגם גופו שחור. בטנו חומה וקצה שחור. רגליו האחוריות שחורות, ושני זוגות רגליו האחרים חומים. במחושים 27 פרקים. הפרק הראשון צבה, 11 הראשונים ארוכים, והשאר קצרים וכדורניים.‏ הפרק ה־26 מוארך, והאחרון קטן ומחודד בקצהו. בנקבה נראה צבע אפור מצד אחד של פרקי המחושים החל מהששי ועד לתשיעי. אותו צבע נראה גם בבסיס הפרק השני. בטנה של הנקבה חום, הטבעת האחרונה שבבטנה שחורה, וקנה־ההטלה שלה חום־כהה.

טבלה ב. אורך אבריה השונים של צירעת טואי־ההגא ארוכת־הבטן (במ"מ)

הבוגרים הזכרים נבדלו בהרבה האחד מהשני בגדלם; אפשר לחלקם לפי זה לשלושה טיפוסים, כפי שמסומן בטבלה ב'. לשם השוואה הוספתי כאן גם את מידות הנקבה. ‏אברי־המין של טיפוסי הזכרים השונים נבדקו ולא הצלחתי להבחין בהם שום הבדלים נראים לעין.

דייר הפקעת של צירעת טואי־ההגא ארוכת־הבטן    🔗

זחלים של דבורני זעיר נמצאו חיים בתוך קורי הריקמה של פקעת צירעת טואי־ההגא ארוכת־הבטן. ‏הם ניזונו מהקורים ולא היתה להם, כפי הנראה, כל השפעה ניכרת על התפתחות הצירעה עצמה. מכל הפקעות הנגועות יצאו צרעות בוגרות שלמות בגופן.

הזחל השעיר. ארכו 26 מ"מ, צבעו חום, ולו ארבעה כתמים חומים־כהים, המצויידים בציציות של שערות קשות.

הגולם החום צורתו עקומה, ארכו 1.8 מ"מ, וצבעו חום. נמצא בתוך קורי הפקעת של צירעת טואי־ההגא.

הבוגר. ארכו 18 מ“מ. אורך כנפו הקדמית 1.4 מ”מ, ורחבה 0.5 מ“מ. אורך כנפו האחורית 1.0 מ”מ, ורחבה 0.25 מ"מ. בבטנה גראו שמונה ביצים צהובות גדולות ביותר, שמילאו את כל חלל הבטן.

ב. צירעת טואי־ההגא קצרת־הבטןApanteles sp. Near astronches.

צירעת טואי־ההגא קצרת־הבטן מטילה את ביציה בתוך זחל טואי־ההגא, דבר שלמדנו מזחלים, שגדלו במעבדה ונתנו טפילים אלה. הזחל הנגוע טווה את פקעתו, אלא שאינו הופך לגולם. זחלי הטפיל זוחלים ויוצאים מגוף האכסנאי שלהם וטווים את פקעותיהם הלבנות לפקעת שיתופית אחת בתוך פקעת האכסנאי. רשום מקרה יחיד, שזחל־הפרפר הנגוע התגלם ואף הטיל ביצים, אלא שמהם לא בקעו זחלים של הפרפר. מפקעת זו יצאו רק שני טפילים, וחיפוש דקדקני בתוך הפקעת לא גילה כל טפילים נוספים. הבוגרים הופיעו ב־17.10.1930, 3.7.1931, 9.11,1930. פקעות הטפיל נראו ב־8.9.1932 וב־27.9.1932, דבר הרומז אולי על כך, שהטפיל מספיק להקים שני דורות בתוך זחל־הפרפר. חיחסים בין שני המינים בצירעה הטפילה היו כדלקמן: במקרה אחד נמצאו בפקעת אחת 14 זכרים בוגרים. 5 נקכות בוגרות, גולם־נקבה אחד ושלושה גלמים שלא הצלחתי לקבוע את מינם. פקעת שניה נתנה 16 נקבות בוגרות ושני זכרים בוגרים. פקעת שלישית נתנה זכר בוגר אחד ונקבה בוגרת אחת. צבע הבוגר כהה, מחושיו חומים־

כהים, רגליו חומות; ארכו 1.9 מ“מ ואורך מחושיו 24 מ”מ. אורך כנפו הקדמית 2.0 מ“מ ורחבה 0.6 מ”מ. אורך כנפו האחורית ‏ 1.5 מ“מ ורחכה 0.4 מ”מ. קנה־ההטלה של הנקבה ארכה 0.3 מ"מ.

3. חיפושית־ההגא Diorhabda persica, Fall.

תפוצתה ודרכי הזנתה. ב־6.9.1929 הותקפו קשה צמחי ההגא בשדה ברמת־גן בזחל חיפושית־ההגא. זחלים מרובים ביותר תקפו את העלים ואת הענפים הרכים והצעירים. בצדם העליון של העלים כורסמו חורים בעלי צורה בלתי־תקינה, שהפכו חום במהירות רבה, תודות לחימצון, שנעזר, כפי הנראה, בפעולת בקטריות. חיפושיות בוגרות גרמו אף הן, כפי שנתברר לאחר מכן, נזק דומה. בשכונת מונטיפיורי נראו אותם סימני כרסום טיפוסיים של הזחלים ב־29.10.1929. בשנת 1930 התחילו מופיעים סימני כרסום של הזחלים ברמת־גן ובנחלת־יצחק ב־10.4, והנגע פשה ביותר ב־25.7. הצמחים עמדו יפה בדרך כלל בהתקפה זו והמשיכו בצמיחתם ובהתפתחותם.

זחל ראשון. ארכו 5 מ"מ. בתחילה הוא צהוב, אך מכהה מהר. בטנו נשארת צהובה לכל ימי חייו. ‏הוא מכוסה שערות קשות מפוזרות. נראה לראשונה ב־6.9.1929.

זחל שני. ארכו 7.5 מ"מ. צורתו הכללית וצבעו דומים לאלה של הזחל הראשון. ‏ נראה בטבע בשנת 1929, מה־15.9 עד ל־15.10.

הגולם. הזחל השני מכין לו פקעת מגלליו. נראה ב־15.9.1929.

בוגר זכר. צבעו חום־צהוב, רגליו צהובות, מחושיו צהובים, וקצותיהם כהים.‏ ארכו 5.0–6.5 מ“מ, בממוצע 5.5 מ”מ. כנפיו מכסות את כל טבעות בטנו. מחושיו בעלי שנים־עשר פרקים. האחרון צבה קצת, והראשון מעוקם.

בוגרת נקבה. צבעה ומחושיה כשל הזכר, אולם נבדלת היא בהרבה בצורתה מבן־זוגה, כפי שאפשר לראות בציורים המתאימים. כנפיה אינן מכסות את שלוש הטבעות האחרונות של בטנה. היא גם גדולה במקצת מהזכר. ארכה 5.5–7.0 מ“מ ובממוצע 6 מ”מ. היא בהרבה פחות זריזה מהזכר. הבוגרים לשני מיניהם נראו בטבע בשנת 1929, החל מה־23.9 ועד ל־15.10. בשנת 1930 נראו לראשונה ב־8.10. הם נראו מזדווגים בטבע בשנת 1929, ב־15.9, בדרך הרגילה, כשהזכר רכוּב על גבה של הנקבה.

3. עפצים    🔗

העפצים נראים בענפי הצמח ובקוציו. הקוצים הם ילידי הענפים בהגא, דומים להם אף במבנם הפנימי ומכילים בתוכם צנורות, והעפצים שכיחים מאד בחיקי הענפים והקוצים. בעפץ אחד אפשר שתראינה עשר ושתים־עשרה נקיבות. העפצים מוארכים־סגלגלים מבתחילה, והם בגודל של מ“מ עד שני מ”מ. לאחר מכן הם צבים במרכזם, הופכים כדורניים ומקבלים צורה בלתי־תקינה. לבסוף מגיע גדלם לשמונה־תשעה מ"מ ומעלה. צבע הנקיבה כהה, והיא מוקפת שטח צהוב. העפץ ירוק מבתחילה, ואחר־כך הוא הופך חום־כהה ועם הזקינו מופיעים בו בקעים. העפצים מצויים גם בצואר־השורש של הצמח ואף בחלקי השורש העליונים. נראות גם הרבה נקיבות בלתי־מוצלחות, שלא גרמו להתפתחות עפצים. במקרה כזה הן מוקפות במשך הזמן בשטח כהה המתנגע בפטריות. באי־אלה מקרים נדירים נראו נקבים קטנים עגולים בפרי, שיתכן כי נגרמו אף הם על־ידי נקיבות חרקים, אולם מעולם לא נראו עפצים בפרי.

העפצים נראו לראשונה בסביבות תל־אביב בשנת 1929 ב־26.6 והתמידו עד ל־26.11. בשנת 1930 נראו מה־27.5 עד ל־10.6. מענין לציין, שבתצפית אשר נערכה בלוד בשנת 1929 ב־27.7 נמצא שבתאריך זה עוד לא היו שם כמעט כל עפצים, בשעה שבסביבות תל־אביב היו כבר במספר מרובה ביותר.‏ דיירי העפץ מצויים בתוך ריקמת הצנורות של הצמח. אלה הופכים חום מסביב לחרקים. מגידולים במעבדה יצאו מהעפצים שני מיני חרקים: האחד צירעת העפצים, הגורמת אותם, Eurytoma sp., והשני אף הוא צירעה Pteromalid, הנטפלת, כפי הנראה, לצירעת העפצים ומנגעת אותה. שניהם משתייכים למשפחה עילאית אחת בדבורניים, והיא Chalcididae.

1.  צירעת־העפצים ‏ Eurytoma sp.

הזחל של צירעת־העפצים – צבעו צהוב־בהיר, ארכו 1.8 מ“מ, ורחבו 0.9 מ”מ. הגולם שחור, וארכו 2 מ“מ. הבוגר שחור, אף הפרק הראשון של רגליו שחור, ואילו שאר הפרקים חומים. ארכו 1.6 מ”מ. המחושים חום־כהה, וארכם 0.5 מ“מ. אורך כנפו הקדמית 1.1 מ”מ, ורחבה 0.5 מ“מ. כנפו האחורית – ארכה 0.5 מ”מ ורחבה 0.1 מ“מ. קנה־ההטלה של הנקבה – ארכו 0.2 מ”מ.

2. טפיל צירעת־העפץ pteromalid

הזחל של טפיל צירעת־העפץ צהוב־בהיר. ארכו 1.0, ורחבו 0.4 מ“מ. הגולם אף הוא צהוב־בהיר, ועיניו אדומות. ‏הבוגר שחור, ואילו בטנו ורגליו חומות־כהות. ארכו 1.1 מ”מ. אורך מחושיו 0.3 מ“מ. כנפו הקדמית – ארכה 0.8 מ”מ, ורחבה 0.4 מ“מ. כנפו האחורית – ארכה 0.5 מ”מ, ורחבה 0.1 מ“מ. קנה־ההטלה של הנקבה – ארכו 0.1 מ”מ.

4. מבקרים מקריים    🔗

Microphanurus alpestris?. ב־27.5.1930 נאסף על־גבי קוץ צבר ביצים של פרפר, כפי הנראה, והיו בו כשלושים ביצה. מהן יצאו ב־9.6 חמישה טפילים בוגרים ממין זה, מהם שני זכרים, שתי נקבות ואחד שלא הצלחתי לקבוע את מינו. בדיקת שאר הביצים הראתה, שכולן הכילו בתוכן גלמים של החרק הזה, שהיו נתונים בקליפה קשה.

Tychius sp. נאסף בשנת 1929 בחדשי אוגוסט־ספטמבר.

Pachybrachys glycyrrhizae Ol נאסף אף הוא באותה שנה באוגוסט.

Empusa sp. יצא מצברי ביצים, שנאספו על הצמח בספטמבר־אוקט.

זחלי Jassidae, כפי הנראה Bythoscopinae, נאספו בתחילת ספטמבר.

כנימת עלי ההדר השחורה Aphis rumicis (Aphis laburnis) נאספה ב־10.8.1929 ונמצאו אז רק זחלים צעירים. היא נאספה שנית ב־27.5.1930, ואז נמצאו זחלים ובוגרים, ונאספה שלישית ב־10.6.1930 ונמצאו נשלים של זחלים צעירים גרידא.

 

ספרות    🔗

1. אהרני, י.: מונוגרפיות על חיי שרצי העוף בארץ־ישראל, “השדה”, כרך ו' חוב' ב־ג; תרפ"ו.

 

ו. העירית – Asphodelus microcarpus, Viv.    🔗

צמח זה, שהוא אחד הטיפוסיים בצמחית ארצנו ונפוץ בה בכמויות גדולות לכל ארכה ורחבה – אין ספק שהיה לו שם משלו עוד בימי התנ“ך. צודק, כפי הנראה, דלמן באמרו, שהחבצלת שימשה כינוי גם לו. הערבים מבדילים כיום בין הבוצלן ראפי (צר העלים – Asphodelus microcarpus Viv) ובין הבוצלן עריד (רחב העלים – Uriginea maritima, L.), הנמצאים לעתים קרובות מאד האחד בשכנותו של השני ושולטים בשטחים גדולים בצמחית ארצנו. יש לחשוב שבשם בוצלן ובשאר שמות הצמח, השגורים בערבית המדוברת בארצנו: רוסלן, חוצלן, נשתמרה מסורת עתיקה מתושבי הארץ הקדומים ויש לראות בהם את השם חבצלת שבתנ”ך. אלם היות ושם זה כבר נקבע ונתקבל לצמח אחר (Pancratium maritimum, L.), אין לחזור כעת ולקרוא בו את הצמח שלנו.

כיום משמשים לו שני שמות בערבוביה: נץ־חלב ועירית. הראשון הוכנס על־ידי ד"ר א. הראובני ונתקבל בארץ, אולם עכשיו הוא נדחה והולך מפני השם השני.

1. נץ־חלב    🔗

“נץ חלב” נזכר פעמיים בספרותנו העתיקה. פעם ראשונה במשנה (שביעית: פרק ז‘, א’), המובאת כלשונה גם בבבלי ובירושלמי, והיא: “כלל גדול אמרו בשביעית: כל שהוא מאכל אדם ובהמה וממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ – יש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור. ואיזה זה? עלה הלוף השוטה ועלה הרנדא, העולשין, והכרישין, הרגילה ונץ־החלב; ומאכל בהמה: החוחין, והדרדרין; וממין הצובעין: ספיחי אסטיס והקוצה, – יש להן שביעית ולדמיהן שביעית; יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. עוד כלל אחד אמרו: כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ומתקיים בארץ – יש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור. איזה זה? עיקר הלוף השוטה ועיקר הרנדא, העקרבלים, החלבצים והבכוריא, וממין הצובעים: הפואה והריכפה, – יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, אין להם ביעור ולדמיהן ביעור”.

המפרשים השונים התקשו בפירוש נץ־החלב, אס הכוונה כאן לצמח, המכיל בתוכו חלב, או לצמח, שצבע פרחיו דומה לחלב, אולם אף אחד מהם אינו מיחדו לאספודלוס. ממשנה זו ברור בכל אופן, שבנץ־החלב התכוונו קדמונינו לצמח, שעליו וגם שרשיו נאכלים על־ידי אדם ובהמה, מה שאינו כן בצמח שלנו. אין עליו משמשים בשום אופן מאכל לאדם ולבהמה, אין הבהמה טועמת אותם לעולם והוא זועת הרועים.

פעם שניה נזכר נץ־החלב בירושלמי (שביעית: פרק ז‘, דף ל"ז סוף עמוד ב’): “מהו חלביצין? ביצי נץ־חלב”. אותו הפסוק מובא כלשונו בעוד מקומות אחדים בתלמוד בבלי, אולם מקורו כאן.‏ ד"ר א. הראובני מפרש שבחלביצין הכוונה לשרשי נץ־החלב, הדומים בצורתם לביצה. קשה, אמנם, לראות בשרשי האספודלוס דמיון רב לביצים (כפי שיוכל הקורא להווכח בעצמו מהציור), אולם אם גם נסכים לדבר, אין כאן עדיין שום אסמכתא, שנץ־החלב הוא אספודלוס, ואף אחד מהמפרשים הקדמונים אינו מפרש ככה, העובדה שאין עלי הצמח הזה משמשים למאכל אדם ובהמה מפרכת בהחלט פירוש זה, כמבואר למעלה.

מבלי לנגוע כאן בפירוש המדוייק של נץ־החלב נסתפק בזה שביררנו, שאין הוא מתאים בכל אופן לאספודלוס.

2. עירית    🔗

השם השני, עירית, נזכר פעם יחידה בספרותנו העתיקה, בתוספתא (שביעית: פרק ה', סעיף כ"ה): “העירית שלקטה למאכל בהמה צריך לבער; נתנה תחת הכר, הרי היא כמבוערת. תבן של שביעית אין נותנין אותה לתוך הכר ולא לתוך הטיט”. כתבי־היד, הגורסים עידית במקום “עירית”, משובשים בלי ספק, היות ואין שום טעם למלה זו במקום זה. כאן לפנינו בכן צמח, המשמש מאכל לבהמה וטעון ביעור מתוך זה. יחד עם זה נותנים אותו לשם משהו מתחת לכר, אולם התועלת המושגת בדבר היא כאין וכאפס, ואין הצמח טעון אז ביעור. יפה מאד, מקיף וקולע למטרה הוא מחקרו של לב בנדון זה.

הצמח היחיד המתאים לדרישות אלו הוא האספודלוס שלנו. פקעותיו משמשות מאכל לבהמה. היו ימים שהן שימשו גם מאכל לדלת־העם (תאופרסט) או אפילו למלכים (הזיוד). הפקעות דורשות ליקוט מיוחד למאכל בהמה, כנזכר במשנה המובאה, משום שאין הבהמה יכולה להוציאן בעצמה מתוך האדמה. כן אפשר שהליקוט נעשה בחדשי הקיץ, בשעה שרק פקעות האספודלוס שמורות באדמה, והן עשירות אז מאד בחמרי מזון שונים, שאגרו להן לעונת הצמיחה הבאה.

פליניוס מספר על הצמח הזה במקומות אחדים, שהיו שמים אותו מתחת למזרן לשם תרופה בפני עקיצת עקרבים ונחשים, וזוהי, כפי הנראה, כוונת התנאים באמרם “נתנה תחת הכר”, אולם התועלת שבדבר היתה בעיניהם כה קטנה עד שלפי דעתם כבר פטור היה מביעור. גיאופוניקה מספר, שאת שרשי האספודלוס היו שורים במי השתיה של החזירים או בבלילם, כדי לשמור עליהם בפני מחלות.

ברור, שאמונה זו מקורה במסורת עתיקה, היות ופליניוס מזכיר גם את השם “עירונא” (“הרוניאון” בלשונו), שהוא שמו הסורי של הצמח הזה. מוטעה הוא הפירוש, המקשר את השם עירונה עם המושג “הרוי” – גבור, כאילו היתה כאן כוונה לקברות הגבורים המכוסים אספודלוס, הנזכרים בהומר.

שם האספודלוס בסורית הוא “עירונה”=“עירית” של המשנה. מקור השם הוא במלה “מעורה”=“ערה” שבמשנה, שפירושה חבור ודבוק (עור העברי) =“ערא” בסורית הישנה, ו“ערי” בסורית החדשה, שפירושן להאחז ולהדבק. שם זה בא לצמח מזה שפקעותיו משמשות לתעשית דבק, העומד בפני התולעים, מה שהיה ידוע לקדמונים.

במחקר הנזכר של לב ישנם עוד הרבה פרטים מענינים, המוסיפים חיזוק ואסמכתא לפירוש זה. אולם גם מה שכבר הבאנו כאן מספיק, לפי דעתנו, כדי לקבוע בהחלט את השם עירית לאספודלוס הנדון. גם דלמן מסכים לדעה זו לאחר בירור מקיף ומפורט.‏ ד"ר אייג, פינברון וזהרי קבעו לסוג זה את השם עירית, וכך ייקרא גם בספרנו זה.

3. שמות הצמח בערבית    🔗

שמות הצמח בערבית של ארצנו הם: טוּוַאי, ענצל, לפי פּוֹסט, בּוֹצלן ראפי, רוֹצלן, רצלן, חוֹצלן, עוֹצלן, עוֹצלי, ו־עוּד אָנ־נַד לפי דלמַן.

תפוצתו    🔗

העירית ‏ (Asphodelus microcarpus, Viv.) למשפחת השושניים (Liliaceae) נפוצה בכל הארצות השוכנות על חוף ים־התיכון. באודיסיאה היא משמשת מקלט לנשמות המתים, משום שהיא מכסה בכמויות גדולות את בתי־הקברות. ‏אצלנו צמח זה שכיח מאד, וחוא אחד הטיפוסיים ביותר בצמחיתנו. ‏ נפגש הוא קבוצות־קבוצות, לפעמים יכסה גם שטחים גדולים, אולם גדל הוא גם ביחידות ונפוץ בכל רחבי ארצנו: צומח הוא בשפלה ובשרון, סמוך למקום הפסק החולות הנודדים, מכסה את מורדות הגבעות, מטפס ועולה על ההרים, עובר את הירדן וחודר למדבר קדמה ונגבה. הוא גדל בכל מיני אדמות, קלות וכבדות, אולם הסביבה משפיעה הרבה על שינוי צורתו ועל אופן חייו בדרך כלל, כפי שיתברר להלן.

תיאורו    🔗

שרשי העירית הם פקעות גבשושניות עבות, שארכן 10–20 ס“מ, ורחבן 1–2 ס”מ. הם חודרים לאדמה לא יותר מאשר עד ל־10–15 ס“מ. קנה השורש משתרע באדמה עד למרחק של 20–30 ס”מ. צואר השורש מוקף סבך של חוטי סיב זיפיים.

עלי הצמח מקובצים כולם בתחתיתו, קרוב לפני האדמה, מקופלים בזוית חדה לאורך העורק הראשי ויוצרים באופן כזה שלושה קצוות. ארכם 50–100 ס“מ, ורחבם 1–2 ס”מ. ‏כלפי מעלה הם הולכים וצרים.

גבעול־הפריחה (אחד או אחדים) עגול, חסר־עלים ומלא בתוכו. הוא מגיע עד למטר ומעלה.

התפרחת היא אשכול מכבדי. אין כל הפרחים נפתחים בבת־אחת. בתחילה נפתח בכל “שבלת” פרח אחד, ואחר־כך מתרבים והולכים בהדרגה הפרחים הפתוחים.‏ עקצי הפרחים הבודדים זקופים, קצרים מהפרחים עצמם, ובשלישם התחתון הקרוב לגבעול יש להם פרק. בצעירותם מקופלים הפרחים, ועלי־העטיף מכסים על אברי הפרח הפנימיים. אחרי התפתחותם המלאה נשארים הפרחים פתוחים תמיד גם בימות גשם. לפי דברי ד“ר זוהרי, מהמחלקה לבוטניקה שבאוניברסיטה בירושלים, נסגרים הפרחים לפנות בוקר, אולם אני לא הצלחתי לאשר דבר זה. הפרח עשיר מאד בצוף. עטיף־הפרח המשפכי פרוש לצדדים. מבנהו תקין, רחבו 1–2 ס”מ, והוא נחלק לשש אונות שוות, המאוחות ביניהן בבסיסן. האונות קהות בקצן האדמדם או הירקרק. ‏לאורך כל אחת מהן עובר קו ירוק בצדה החיצוני. הזירים מורחבים בבסיסם, שקערוריים ומקיפים את השחלה בתחתיתם; אחר־כך הם הולכים וצרים, הופכים לחוטים ומזדקפים. המאבקים מחוברים אל הזירים באמצע גבם. צורת המאבקים מוארכת, וחריץ עובר לארכם. השחלה בעלת שלוש מגורות ושתי ביציות בכל אחת מהן. עמוד העלי חוטי. הצלקת אלתית. עוקץ הפרי הוא בעל פרק. הפרי הוא הלקט בעל עור גלדי; צורתו ביצית הפוכה. הוא נפתח לאורך חריצים בשלוש קשוות. ארכו כ־8 מ"מ. הזרעים הם אחד או שנים בכל אחת משלוש המגורות. והם נתונים לאורך המגורה. צבעם אפור־שחור, ויש להם שלוש פינות חדות וחריץ אחד או שנים עובר לרוחב גבם.

אורח־חייו    🔗

שונים בצורתם הצמחים שבהר מאלה שבשפלה. בהר עליהם צרים יותר, וכל הצמח עושה רושם של מפותח פחות, כאילו הוא גדל בתנאים קשים; אין הוא יוצר שם לעולם את הפקעות העבות, שהוא מחונן בהן בשפלה; גם בצבוץ העלים מתאחר בהר.

העלים מבצבצים ועולים בהתחלת נובמבר, מיד לאחר רדת הגשמים הראשונים, אולם הם מתאחרים באדמות כבדות ובמקומות־צל שבהרים עד לדצמבר. בסוף אפריל מתחילים הם לכמוש ולנבול. הפקעות החדשות מתחילות להופיע בסוף ינואר או בהתחלת פברואר. תופעה זו היא חד־גוונית וקבועה בזמן הרבה יותר מאשר הופעת העלים החדשים. הפקעות אוגרות לתוכן מזון במשך החורף, נשארות במצב של תרדמה באדמה במשך כל הקיץ ומספקות מזון לצמח החדש, המתחיל לגדול בתחילת החורף; לאט־לאט הן מתרוקנות מתכנן ומצטמקות לגמרי בינואר, שעה שמופיעות הפקעות החדשות. העירית פורחת בהתחלת פברואר, ובהתחלת מרץ מתחילה חניטת הפרי.

בשנות ההסתכלות נתברר, שישנן שנים, שפריחת הצמח מרובה בהן מאד, לעומת שנות רזון, שפריחתן מועטה. דבר זה נגרם, כפי הנראה, במידת־מה על־ידי מחלות ומזיקים, התוקפים את הצמח ושעליהם ידובר להלן. אולם אפשר מאד שכאן לפנינו מחזוריות שנתית מסויימת בחיי הצמח עצמו. כך הראו ההסתכלויות שלנו פריחה מרובה בשנת 1927, מועטה בשנת 1928, מרובה בשנת 1929, מועטה בשנת 1930, פריחה דלה ב־1931 וטובה בשנת 1932.

העירית נענית יפה לתנאי הסביבה: רטיבות, חום וטיב האדמה, ואין ספק שגם תנאים אלה משפיעים במידה מרובה על מחזוריות זו שבחייה. כשעוברים בארץ, לארכה או לרחבה, בולטים מאד ההבדלים שבהתפתחותה ממקום למקום. פעמים נראים על אותה גבעה הבדלים כבירים בהתפתחות העיריות שמצדדיה השונים. בקרבת המדבר יש שנים, שאינה מבצבצת לגמרי ונשארת ישנה באדמה במשך שנתיים או יותר. כן יש שנים, שעליה מבצבצים, אולם היא אינה מגיעה לידי פריחה.‏ הכל לפי כמות המים, שירדו באותה שנה.

שימושה    🔗

שרשיו המעובים של הצמח שימשו מאכל לדלת־העם ולבני העניים ביון לפי תיאופרסט ואפילו מאכל־מלכים לפי הזיוד. היא שימשה גם מאכל־בהמה ביון ובסוריה, דבר שנזכר גם במשנה שלנו. אולם אין הצמח הזה אהוב על הרועים, משום שלעולם אין הבהמה טועמת את עליו, היא אוכלת ברצון רק את שרשיו, דבר הדורש התקנה מיוחדת: ליקוט השרשים בקיץ. ערכם המזין של פקעות העירית נבדק בזמן האחרון בספרד, במקום שהצמח מצוי הרבה ומשמש מזון רגיל לבקר ולצאן ע"י מאורירו, ונמצא עולה בטיבו על זה של הקש, הבא מהחיטה ומשאר הדגניים, הראויים לשמש מזון לבהמה. בצרפת היו מכינים מהשרשים כוהל. כל 100 ליטר מיץ, שנסחט מהם, נתן שמונה ליטר כוהל בן 66 מעלות ובעל טעם נעים. כמו כן מכינים מהשרשים דבק, העומד בפני התולעים. לשם זה מייבשים את השרשים, טוחנים אותם לאבקה ומוסיפים אליהם מים במידה הדרושה. דבק זה משמש לסנדלרים, לרצענים ובעיקר לכורכי ספרים. מכאן גם השם העברי של הצמח, כמבואר למעלה.

הקדמונים, (פליניוס, גיאופוניקה) האמינו, ששרשי הצמח מגינים מפני נשיכת נחשים ועקיצת עקרבים. מסורת זו מקורה מסוריה ונזכרה גם במשנה שלנו, כפי שציינו לעיל.

בתור צמח־בר אין ערכו רב, היות והמחרשה (אפילו הערבית) עוקרת אותו בנקל מהאדמה בשל צמיחתו השטחית. בשדות הערבים אפשר למצוא לעתים קרובות קני־שורש עקורים, הממשיכים את צמיחתם כל זמן שמספיקה להם הרטיבות והמזון, שנצטברו בקרבם, ונובלים לאחר זמן די ממושך או מצליחים להשריש שוב באדמה.

מבנה הפנימי    🔗

הקרום החיצוני בעלה הוא בעל שיכבת מחפה (אפידרמיס) יחידה של תאים, אולם מספר שיכבות התאים מתרבה בו בקצותיו. ריקמת היתדות היא בעלת שתי שורות תאים משני צדי העלה, העליון והתחתון. הריקמה היסודית מועטה. הצנורות מסודרים קבוצות־קבוצות, המפוזרות במידה שווה משני צדי העלה, העליון והתחתון. הצנורות נתונים ליד שיכבת היתדות על גבול הריקמה היסודית, התופשת את מרכז העלה, בבסיס העלה מסודרות קבוצות הצנורות שמשני צדי העלה האחת מול השניה, וכמעט שהן נוגעות

זו בזו, כך שנוצרות כעין מחיצות של צנורות, העוברות לרוחב הפנימי של העלה מפניו העליונים לתחתונים. מבנה קבוצות הצנורות הוא: השיפה מבפנים והעצה מבחוץ, וביניהן שיכבה של ריקמה יוצרת.

בגבעול הפריחה, המוקף שתי שיכבות תאים מלאים ירק־עלים, מפוזרות קבוצות הצנורות בכל רחבו. ליבת הצמח עשויה תאים מועגלים או בעלי זויות. הריקמה היוצרת, המקיפה אותה, בנויה תאים קטנים ועגולים.

בשורש מסודרים הצנורות בעיגול. צנורות העצה גדולים מאד ביחס. הקליפה עשויה תאים גדולים מועגלים או בעלי צלעות. הליבּה בנויה תאים קטנים עגולים.

השורש וגם קנה־השורש מכילים כמות גדולה של גבישים ממינים שונים, המפוזרים בהם בצורת סיכות בודדות או קבוצות של סיכות.

בעלי־חיים הניזונים מהצמח    🔗

1. שבלולים

שלושה מיני שבלולים נמצאו במקומות שונים בארץ, שהם ניזונים לפרקים מעליו ומשרשיו של הצמח:

1) Euparypha pisana, Müller

2) Xerophila vestalis, Pfr.? cf. alta

3) Xerophila sp. cf. foveolata, Westerland

המין הראשון נמצא במצב של בוגר בפרדס גולדברג ב־10.3.28, בדרך לפתח־תקוה ב־10.3.28, ובפרדס גולדברג ב־25.9.28.

המין השני נמצא בוגר בחדרה ב־27,11,27, בנחלת־יהודה ב־26.12.27 ובתל־אביב ב־31.12.27. זחלים קטנים נמצאו בכמות מרובה מאד על עלי הצמח בתל־אביב ב־7.12.27, זחלים גדולים נמצאו בפרדס גולדברג ב־1.3.28 וב־29.9.28. מגידולים, שבאו משכונת בורוכוב ב־30.7.30 וב־6.8.30, נתקבלו בוגרים מ־9.11.30. עד ל־15.12.30. מזה אפשר ללמוד, שמין זה מקים במקומות הנחקרים רק דור אחד במשך השנה, המתחיל בדצמבר, שאז מזדמנים זחליו הצעירים; זחלים גדולים מזדמנים במרץ. אלה מבלים את הקיץ במצב של תרדמה עד לרדת הגשמים הראשונים, ובדצמבר מתחילה, כפי הנראה, הטלת הביצים. מהלך התפתחות השבלולים האלה מתאים בהחלט להתפתחות עלי הצמח, כך שאפשר לחשוב שכל התפתחותם עוברת על עלי הצמח. כן מענין לצאן את הפוטוטרופיות שבשבלולים אלה, שכולם יוצאים תמיד למבחנות שבתיבות הגידול.

המין השלישי נמצא פעם יחידה ברמת־גן ב־10.12.27.

2. בעלי־החיים הניזונים מעלי הצמח

פשפש־העירית Lopus infuscatus, Brulle

תפוצתו ודרכי הזנתו. פשפש העירית נפוץ בכל הארץ, ניזון מעלי העירית וגורם על־ידי מציצתו כתמים טיפוסיים, שצבעם אפרפר מבתחילה והופך צהוב וחום לבסוף. לעתים מתכסה כל העלה כתמים כאלה ונובל. כתמים מיוחדים בצבע חום־כהה נוצרים על־ידי החרק בבסיס קנה־הפריחה, במקום שהפשפשים מתאספים בשעת ההדווגות והטלת הביצים. במקרים בודדים, נדירים מאד, נמצאו פשפשים בוגרים וזחלים, מהתקופה הרביעית ומעלה, מוצצים בעלי החצב (Uriginea maritima L.), אולם מעולם לא נמצאו על צמח זה תקופותיו הראשונות של החרק.

תולדות חייו:

1. הביצים

הנקבה מטילה את ביציה במספר 6–10 בבת־אחת. הן אינן מחוברות ביניהן. בטבע נמצאו ביצים פעמים אחדות בין בסיסי העלים, ופעם אחת נמצאה ביצה תקועה בתוך גבעול פריחה יבש.‏ יש לשער שהטלת הביצים הרגילה היא בתוך גבעולי הפריחה והעלים המתייבשים, אולם אפשר, שחלק מהן נשאר גם בחוץ. הטלת הביצים התחילה ב־23 לינואר, ובמשך הקיץ לא היתה שום התבקעות. צבע הביצה צהבהב־בהיר, ההולך וכהה במשך הזמן, וצורתה מוארכת ומעוקמת קצת בצדה האחד. ארכה 1,7 מ"מ.

2. זחלים

מדידות אברי הזחלים השונים נתונות בטבלה ב‘. אורך חייהם מסומן בטבלה ג’.

א. זחל ראשון. צבעו חום־כהה, ושלוש רצועות בהירות עוברות על גבו, שתים משני צדי הגססה ואחת באמצע לארכה, הנמשכת מקצה הראשי עד לטבעת האחרונה של הבטן. גופו מכוסה שערות כהות. הופיע פעם ראשונה ב־27 לנובמבר ונעלם ב־2 לינואר.

ב. זחל שני. צבעו כצבע הקודם, אלא שהרצועות הצדדיות שעל גססתו נראות רק על הטבעת הראשונה והשניה שבחזהו. הופיע פעם ראשונה ב־27 לנובמבר ונעלם ב־20 לינואר.

ג. זחל שלישי. צבעו כצבע הקודם, אלא שהרצועות הצדדיות שעל גססתו נראות רק על טבעת החזה הראשונה, והרצועה התיכונית אינה מגיעה לשתי הטבעות האחוריות שבבטן. הופיע לראשונה ב־27 לנובמבר ונעלם ב־27 לינואר.

ד. זחל רביעי. צבעו כצבע הקודם, אלא שרצועות הגססה הצדדיות צרות יותר. צבע הכנפים, המופיעות בתקופה זו, כצבע הגוף, והן מגיעות עד לטבעת הבטן השלישית. הופיע פעם ראשונה ב־7 לדצמבר ונעלם ב־29 לינואר.

ה. זחל חמישי. צבעו כצבע הקודם, אלא שרצועות הגססה הצדדיות צרות עוד יותר. הכנפים מגיעות עד לטבעת הבטן החמישית. הופיע פעם ראשונה ב־7 לדצמבר ונעלם ב־11 לפברואר.

3. הבוגר

חלקי הבטן של הזכר והנקבה מצויירים בציורים שלמטה, ממדידות האברים השונים של הזכר והנקבה מתברר, כי ישנם הבדלים גדולים בנדון זה בין שני המינים; אורך גופו הממוצע של הזכר הוא 6,0 מ“מ לעומת 7,2 מ”מ של הנקבה; אורך מחושיו 6,0 מ“מ לעומת 6,2 מ”מ של הנקבה; אורך השוק האחורית של הזכר הוא 3,8 מ“מ לעומת 4,2 מ”מ של הנקבה; רוחב הפרונוטום (טבעת־החזה הראשונה) 2,1 מ“מ בזכר לעומת 2,7 מ”מ בנקבה; אורך הפרונוטום 1,2 מ“מ בזכר לעומת 1,3 מ”מ בנקבה; אורך הכנפים העליונות בזכר 7,0 מ“מ לעומת 7,3 מ”מ בנקבה. הנקבה גדולה לפי זה מהזכר בכל האברים שנמדדו. אותו הדבר נתגלה גם ביחס למשקל הגוף, כפי שאפשר לראות בטבלה 1.

טבלה 1

משקל הזכר והנקבה של פשפש־העירית

המשקל הממוצע של הנקבה הוא 11,8 מג“ר ושל הזכר לא יותר מ־6,8 מג”ר. שטח הכנף העליונה בזכר הוא 4 ממ“ר, לעומת 5 בנקבה; הכנפים התחתונות שוות בשטחן לכנפים העליונות גם בזכר וגם בנקבה. היחס שבין משקל הגוף לשטח הכנפים הכללי הוא בנקבה 1,2, בשעה שבזכר הוא לא יותר מ־0,8, זאת אומרת, על כל יחידה בשטח הכנפים יוצא בנקבה משקל גוף כבד ב־33% מאשר בזכר. בזה מתבארת העובדה, שהנקבה היא הרבה יותר כבדת מעוף מאשר הזכר. ישנו גם הבדל גדול באורך חייהם. הזכר חי מ־1 עד 5 ימים, באופן ממוצע 2,5 יום, בשעה שהנקבה חיה מ־5 עד 16 יום, באופן ממוצע 7,8 ימים. ‏ מספר שני המינים היה שווה בערך בגידולים, שנעשו במעבדה, ובאספים, שנאספו בזמנים שונים בטבע. נתברר על־ידי שימוש ב”עוגב הטמפרטורות" (מכשיר עשוי תעלת־מתכת פתוחה כלפי מעלה, שבה תקועים מדחמים אחדים במרחקים מסויימים זה מזה. את החרקים הנחקרים מכניסים לתוך התעלה ומחממים את צדה האחד. החרקים מתפזרים בתוך התעלה ומצטברים מסביב לטמפרטורה הרצויה להם), שדרגת־החום הרצויה שווה אצל שני המינים, 18–19 מעלות צלזיוס בערך, אלא שהנקבה מגיבה במהירות הרבה יותר גדולה לשינויים בטמפרטורה. לא נתגלו שום הבדלים בצבע בין הזכר והנקבה. ‏צבע הגוף חום־כהה ושלוש רצועות בהירות עוברות על הפרונוטום (טבעת־החזה הראשונה), שתים משני צדדיו ואחת באמצעיתו. חוץ מזה ישנו עוד ציור בצורת משולש על שתי הטבעות האחוריות של הגססה. צבע העינים שחור־כהה. צבע הכנפים בחלקן הקדמי חום־כהה, ובחלקן האחורי הוא משתנה מזהוב עד לאדום. בין שני חלקי הכנף האלה נמצא שטח של מעבר. הבוגר הופיע פעם ראשונה ב־31 לדצמבר ונעלם בסוף מרץ. ‏ כשנוגעים בו, בשעה שהוא על פני העלה, הוא זו ועובר לצדו התחתון. אותה התגובה לגירוי הנגיעה נראה גם בזחלים בני התקופה החמישית ולפעמים גם באחדים מבני התקופה הרביעית. החיפושיות מזדווגות כרגיל בתחתית הצמח, בין בסיסי העלים, אולם לפעמים נעשה הדבר גם על העלים למעלה. שני החרקים המזדווגים נתונים בזוית האחד לשני, כשראשיהם מופנים לצדדים שונים.

4. מדידות החרק בתקופות התפתחותו השונות

בטבלה 2 רשומות המדידות, שנעשו בזחלי החרק השונים ובבוגר, הזכר והנקבה.‏ נמדד אורך הגוף הכללי (מקצה הראש עד קצה הבטן; הכנפים לא הוכנסו בחשבון), אורך המחושים, אורך השוק האחורית, רוחב הפרונוטום, ארכו ואורך הכנפים העליונות. בכל מקרה נמדדו 20 פרטים, והמספרים הרשומים בטבלה הם הממוצעים. בסוגריים נתונות מנות־הגידול, שנתקבלו בכל מקרה על־ידי חלוקת הממד הנדון בממד המתאים של הזחל בן התקופה הקודמת. מדידות אלו סודרו גם בצורות מעמקים בציור הבא. המעקמים שנתקבלו מקבילים האחד לשני, דבר המראה ששיעור עלית הגדילה שווה בחרק זה מתקופה לתקופה בכל האברים שנמדדו, היוצא־מן־הכלל היחידי הן הכנפים.

טבלה 2

ממדי התקופות השונות של פשפש־העירית

(בסוגרים נתונות מנות־הגדילה)

מנת־הגדילה הבינונית היא בשביל האורך הכללי 1,4, בשביל אורך המחושים 1,4, בשביל אורך השוק האחורית 1,4, בשביל רוחב הפרונוטום 1,5, בשביל אורך הפרונוטום 1,7, בשביל אורך כנפי־החפיה 2,8. ברור כי התוצאות בשביל מנת־הגדילה הן יותר מדוייקות במקרה של האורך הכללי, אורך המחושים ואורך השוק האחורית מתוך טיב החומר הנמדד מאשר באורך הפרונוטום וברחבו. מנת־הגדילה הבינונית היא לפי זה 1,4 לכל אברי החרק שנמדדו, היוצא־מן־הכלל היחידי הן הכנפים, שמנת־הגדילה הבינונית בהן היא 2,8, כפליים ממנת־הגדילה בשאר האברים. כדאי עוד להוסיף כאן שמנות־הגדילה נבדלות בהרבה בזכר הבוגר מאלה שבנקבה.

5. אורך חיי הזחלים

לשם זה גודלו כמאה זחלים בני תקופות־התפתחות שונות במבחנות שבמעבדה. המזון הוחלף בהן בכל שנים שלושה ימים. תוצאות הגידולים האלה נתונות בטבלה 3. לא הצלחתי להשיג ביצים של החרק בהתחלת הנסיון, ככה שהמספרים הנתונים בשביל הזחל הראשון הם מספרי מינימום. מטבלה זו אפשר לראות, שאורך חיי הזחל הראשון הוא לכל הפחות מ־6 עד 10 ימים, והממוצע 9,7 ימים; אורך חיי הזחל השני הוא מ־6 עד 10 ימים, והממוצע 8 ימים; אורך חיי הזחל השלישי – מ־8 עד 12 ימים, והממוצע 9,7 ימים; אורך חיי הזחל הרביעי – מ־9 עד 13 יום, והממוצע 13 יום; אורך חיי הזחל החמישי – מ־6 עד 10 ימים, והממוצע 7,4 ימים; אורך חיי הבוגר הזכר – מ־1 עד 5 ימים, והממוצע 2,5 ימים; אורך חיי הבוגרת הנקבה – מ־5 עד 16 ימים, והממוצע 8,7 ימים. אורך החיים עולה לפי זה מהזחל הראשון עד לרביעי ועד בכלל ויורד מהזחל החמישי ומעלה.

טבלה 3

אורך חיי הזחלים של פשפש־העירית

זחל ראשון

זחל שני

זחל שלישי

זחל רביעי

זחל חמישי

בוגר זכר

בוגרת נקבה

6. חלוקת הזחלים בני התקופות השונות במשך השנה.

במשך שתי שנות עבודת החקירה נאספו כמויות גדולות של פשפשים בני תקופות־התפתחות שונות בסביבות תל־אביב פעם בשבוע או ב־10 ימים ולעתים מסויימות גם בשאר חלקי הארץ. תוצאות האיסופים האלה נתונות בטבלה 4. חוץ ממספר החרקים שנאסף נתונה שם גם מכסתו של כל זחל וזחל לחוד באחוזים לפי המספר הכללי שנאסף. טבלה זו מבליטה יפה את ההופעה ההדרגתית של זחלי התקופות השונות וכן גם את העלמם ההדרגתי. ישנה גם התאמה גמורה בזמני הופעת הזחלים השונים והעלמם בין שתי השנים שנחקרו. עובדה מענינת מתבררת מתוצאות האיסופים בכרמל, בגבעת־המורה, בגלבוע ובבית־אלפא. מקומות אלה נמצאים, כידוע, בקרבת מקום האחד מהשני, אלא שהם נבדלים ביניהם בתנאים אקלימיים. האיסופים נעשו בעת ובעונה אחת בכל הנקודות הנזכרות, והנה, בשעה שעל הכרמל עוד היו מצויים זחלי כל התקופות, לא היו כבר בבית־אלפא זחלי שלוש התקופות הראשונות, ובגבעת־המורה והגלבוע חסרו כבר גם זחלי התקופה הרביעית. זה מראה לנו, עד כמה תלויה התפתחות החרק הזה בתנאים החיצוניים, שבהם הוא נתון.

טבלה 4

חלוקת זחלי פשפש־העירית בני התקופות השונות במשך השנה

3. בעלי־החיים הניזונים משרשי הצמח

א. חפרפרות ועכברי־שדה

שרשי הצמח משמשים מזון לחפרפרת, (Spalax typhlus), ואפשר שהם מזונם היחידי בימי החורב ועל גבול המדבריות. תלי החפירה של החפרפרת נמצאים לעתים קרובות בקרבת שרשי העירית ועוברים ביניהם. בשרשים נראים סימני כרסוס מרובים, ופעם גם נזדמן לי לראות, כיצד סחבה חפרפרת צמח זה לתוך מאורתה. השרשים משמשים מזון גם לעכברי־השדה השונים. בסיורי בשנת 1930 במדבר־יהודה נוכחתי, שהחפרפרות ועכברי־השדה נעלמים בדיוק עם העלם העירית, ובמקום שהעיריות בודדות ורחוקות האחת מהשניה בולטת לעין התרכזות מחילות בעלי־חיים אלה מסביב להן. הסיבים הזיפיים שמסביב לצואר־השורש משמשים מקום־מקלט לזחלים ולגלמים מרובים ממינים שונים, ביחוד עם התקרב עונת החורב.

ב. כרמיל־העירית תושב רגיל על שרשי העירית, ניזון מהם ומבלה עליהם את כל ימי חייו הוא כרמיל־העירית Ripersia asphodeli, Bod. כרמיל זה הוא חרק בלתי ידוע, שנגלה לראשונה על־ידי המחבר ב־27 לינואר 1927 ותואר על־ידי ד"ר בודנהיימר ביוני 1927. אחריכך נמצא, שישנו כאן סוג חדש, ושמו הוסב ל Asphodelococcus asphodeli, Bod.

1.*תפוצתו* הוא מצוי בקרקעות קלות גרידא ונפוץ במידה שווה בהר ובעמק.

2. אורח־חייו א. הביצים. צבען ארגמן. צורתן מוארכת־סגלגלה, ארכן כ־0,2 מ“מ, ורחבן כ־0,008 מ”מ. הנקבה מטילה אותן על שרשי הצמח במספר 40–50 בסוף ינואר ובתחלת פברואר, והן נתונות בתוך מעטפת חוטים לבנים שבירים.

ב. זחל ראשון. צבעו ארגמן, ארכו 0,6–0,8 מ“מ, רחבו 0,2–0,3 מ”מ, ומחושיו בעלי 6 פרקים. לולאת החדק מגיעה אצלו עד למקום החיבור של זוג־הרגלים השני. ‏הוא מופיע בסוף מרץ, בשעה שהצמח מוציא את שרשיו החדשים, ועובר אליהם. באותו זמן הוא גם נודד לצמחים אחרים, שעדיין לא נוגעו על־ידו, ואפשר למצאו לעתים קרובות גם על עלי הצמח. הוא מרבה לנדוד במשך כל ימי חייו.‏ הקיץ עובר עליו בתרדמה ללא אכילה וללא גידול, ורק ברדת גשמי החורף הראשונים מתחיל הוא להמשיך את התפתחותו ונעלם בסוף נובמבר.

ג. זחל שני. צבעו ארגמן, ארכו 2–½2 מ“מ, ורחבו 0,9–1,0 מ”מ. מחושיו ולולאת החדק שלו כמו בזחל הראשון. מופיע בסוף נובמבר ונעלם באמצע ינואר. גם הוא פעיל במשך כל ימי חייו.

ד. הבוגר. הנקבה הבוגרת סגלגלה, בעלת צבע ארגמן, ומחושיה בני 6 פרקים. הפרק האחרון הוא הארוך ביותר. ברגליה אין שום שערות או נקבוביות.‏ נקבוביות הנשימה האחוריות גדולות מהקדמיות. פי־הטבעת תקין ומזויין ב־6 זיפים ארוכים קשים. אורך הנקבה מ־3 עד 3,5 מ“מ, ורחבה מ־1,8 עד 2,1 מ”מ. ‏היא כולה מכוסה נקבים משולשים ועגולים ועטופה חוטי שעוה לבנים. לולאת החדק מגיעה עד למקום החיבור של זוג־הרגלים השני. הנקבה קבועה כל ימי חייה במקום אחד מבלי לזוז ממנו. ‏היא מופיעה בסוף דצמבר ונעלמת באמצע מרץ. מספר הנקבות שעל שורש אחד הוא מ־5 עד 12, לעתים רחוקות נמצאת רק אחת. זכרים לא נראו בטבע במשך כל זמן החקירה. מאות אחדות של שרשים גודלו למטרת השגת זכרים של הכרמיל בתיבות־גידול אפלות מצויידות במבחנות, אולם לא יצא אף זכר אחד. כפי הנראה, שהתרבות הכרמיל הזה היא בתולתית.

3. חלוקת התקופות השונות של החרק במשך השנה

כל הנתונים בנדון זה כלולים בטבלה ‎ .5‏ נתברר, כי התקופות השונות של החרק הזה מחולקות במשך השנה באופן הרבה יותר מסודר מאלו של פשפש־העירית, והופעת הזחלים בני התקופות השונות גם היא הרבה יותר חד־גונית במקומות השונים שנחקרו מאשר בפשפש. דבר זה הוא בכללו בהתאמה גמורה עם התפתחות שרשי הצמח, שגם היא מסודרת וקבועה הרבה יותר מאשר התפתחות עליו.

טבלה 5

חלוקת התקופות השונות של כרמיל־העירית במשך השנה

4. השפעת הרטיבות והטמפרטורה על התבקעות הביצים

ביצים הושמו מיד לאחר הטלתן בצלחות פטרי על נייר סופג יבש ורטוב בטמפרטורות שונות. ‏בכל צלחת הושמה כמות של 40–50 ביצים. תוצאות הנסיון כלולות בטבלה 6. הן מראות, כי ביצים שהיו בתנאי יובש לא נתבקעו באף אחת מהטמפרטורות שנוסו, אולם ביצים שחיו ברטיבות נתבקעו בטמפרטורה של החדר וכן בטמפרטורה קבועה של 25 מעלות צלזיוס, ואילו בטמפרטורה קבועה של 35 מעלות צלזיוס לא נתבקעו כלל. כמו כן הספיק, שהביצים תמצאנה בטמפרטורה של 35 מעלות במשך שלושה ימים, כדי שלא תבקענה גם לאחר שהועברו לטמפרטורת החדר או לטמפרטורה של 25 מעלות.

טבלה 6

השפעת הטמפרטורה והרטיבות על התבקעות ביצי כרמילי־העירית

5. כיצד מגיב זחל ראשון על שינויים בטמפרטורה

הנסיון נעשה בזחל הראשון של הכרמיל באותה צורה, שנעשה בפשפש. החרקים לא שינו את מקומם עד עלות הטמפרטורה ל־30–31 מעלות צלזיוס. אולם לאחר זה התחילו לזוז במהירות ולהתרחק מהחום. בטמפרטורה של 48–50 מעלות צלזיוס פסקו לגמרי החיים החיצוניים של החרקים.

טפיל כרמיל־העירית Ochtiphilia sp, incert.

זחלי הזבוב הזה וגלמיו נמצאים לעתים די קרובות בסיבים השבירים שמסביב לצואר־השורש. מאות אחדות של שרשים ממקומות שונים בארץ גודלו בתיבות־גידול אפלות מצויידות במבחנות. בוגרים הופיעו באופן הבא:

תל־אביב – 18 לינואר‏ 1928

נחלת־יהודה – 26 לינואר 1928

רחובות – 28 לינואר 1928

נחלת־יהודה – 8 לפברואר 1928

נחלת־יהודה – 18 לפברואר 1928

א. הזחל ארכו 5 מ"מ, צבעו לבן־צהבהב, גופו גלילי, עשוי אחת־עשרה טבעות ומחודד בקצהו האחורי.‏ לכל הטבעות ניפוחים מצד הבטן ונקבוביות נשימה בלתי־תקינות בצורתן, חוץ מהטבעת הראשונה, המצויידת בשני ווי פה, והאחרונה, הנגמרת בשני צנורות־נשימה. הוא נמצא בצברי הביצים הצעירים של כרמיל־העירית.

תמונה 120 קבוצה ד' קובץ 25 טפיל כרמיל־העירית (X 7) מימין: זחל, ‏ באמצע: גולם, ‏ משמאל: בוגר.

ב. הגולם ארכו 6 מ"מ וצבעו חום־שחרחר. הוא משוטח ומצוייד בשני צנורות־נשימה בקצהו האחורי. בקצהו הקדמי נראים יפה אברי המציצה של פי הבוגר.

ג. הבוגר זהו זבוב דומה בצורתי לצירעה. אורך גופו 5 מ“מ, ורחבו הגדול ביותר 2 מ”מ. אורך הכנף האחת 4 מ"מ. גופו השעיר מכוסה אבק דק בצבע צהוב־כסוף, ועל הבטן כתמים כהים בעלי צורה בלתי־תקינה. עיניו המורכבות והגדולות מצולעות במקצת, וצבען אדום־כהה. הפרק הראשון של המחושים נפוח, ושאר הפרקים חוטיים. התפר שלרוחב הגססה אינו תמים. השריה (sculellum) הקטנה משולשת. מספר טבעות הבטן שבעה. הכנפים – שוליהן הקדמיות תקינות, והעורק הראשון, העובר לארכן, נגמר בשולים הקדמיות מאחורי אמצע הכנף; התא האחורי הראשון פתוח לרוחה; העורק שמאחורי השולים הקדמיות חסר; כן חסרים התא הרביעי האחורי והעורק האמצעי. העובר לרוחב. התא האמצעי והתא שלפני האחורי קטנים. הבוכניות (halteres) כפתוריות בצורתן. בציור שלמטה נמסרו שלוש הטבעות האחוריות של הנקבה מצד הבטן ובציור שלידו נראות שלוש הטבעות האחוריות של בטן הזכר מצויירות מן הצד יחד עם ההיפופיגיום (האבר המיני).

חרקים מגידולי שורשים

מגידולי שרשים נגועים בכרמיל־העירית נתקבלו Pegotleia sp.? למשפחת הצרעות הטפילות מחודדות־הזנב (Proctotrupidae) למחלקת הדבורניים (Hymenoptera) ו־Ceratina, מין קרוב ל־scintilla ממשפחת הדבורים הנגרות הקטנות (Ceratinidae), גם הוא ממחלקת הדבורניים (Hymenoptera). כפי הנראה, ניזון הראשון מביצי כרמיל־העירית והשני בונה את קנו הפעוט (גודל החרק כ־6 מ"מ) בשרשי העירית. 4. מבקרי הפרח במשך כל זמן ההסתכלות ביקרו את הפרח רק דבורות־בר מהסוגים Authophpora sp. ו־Chalicodoma sp..

5.  מבקרים שכיחים של הצמח החרקים הבאים נאספו פעמים רבות בכמויות גדולות על הצמח, אולם לא נמצאו לעולם ניזונים הימנו. ממחלקת הזבוביים ‏ (Diptera): 1. ממשפחת זבובי מרץ (Bibionidae): Bibio hortulans, L.. 2. ממשפחת זבובי הפרחים (Syrphidae): Syrphus corolla, Fabr. ממחלקת החיפושיות (Coleoptera): 1. ממשפחת חיפושיות־הפרעוש: Longitarsus aeneus, Kutsch, var. (Halticidae). 2. ממשפחת חיפושיות־העלים (Galerucidae): Aulacaphora foveicollis, Kust.. ממערכת מרבי־הרגלים (Diplopoda): Strongylosoma sp..

הצמחים הטפילים, החיים על הצמח, ומחלותיו

1. חלדון־העירית Puccinia asphodeli, Moug. חלדוךהעירית נמצא ב־12.3.29 בכמויות גדולות על צמחי עירית לרגלי גבעת שיך מואנס באדמה כבדה ושפלה. צברי הנבגים (Telium) של החלדון מפוזרים במדה שווה משני צדי העלה. צורתם אליפסית מוארכת פחות או יותר. הם בולטים מעל לפני העלה בקירות זקופים מאונכים לתחתיתם, משתטחים מלמעלה, ופניהם העליונים חלקים. עם התבשל הצבר הוא מתבקע בחריץ העובר לארכו. ‏הצברים מצטברים לעתים קבוצות קבוצות ומכסים שטחים שלמים של העלה. העלה הופך חום־כהה מסביב לצבר. צבע הצבר אפור־חום, וברק זהב לו.‏ ארכו 1–3 מ“מ, רחבו כ־0,8 מ”מ וגבהו, כשהוא בשל ולפני התבקעו, כ־0,4 מ"מ המכסה העליון של הצבר עשוי, כפי הנראה, מאחת משיכבות היתדות של העלה ושיכבת הקרום שלו. הנבג האפיל (Teleutospore) עגול, סגלגל במקצת, ומכיל בתוכו שני תאים, הנבדלים זה מזה בחייץ, העובר לרחבו. קיר הנבג חרוק במקצת על־יד החייץ הזה.

כל הנבג נתון בחומר מקפי מוקף קרום. צבע חומר המקפה צהוב־ירקרק. קיר התא הפנימי חום־כהה, והתא עצמו חום־צהבהב. בכל תא שתי נקבוביות בצדו הרחוק מהחייץ. אורך הנבג הוא 43 מיקרונים, ורחבו 34 מיקרונים. עביו של הקרום החיצוני 15 מיקרון. ארכו של כל אחד מהתאים הפנימיים 24 מיקרונים, ורחבו 16 מיקרונים.

2. מחלת הרצועות מחלה זו נפוצה, כפי הנראה, בכל הארץ ונאספה בנס־ציונה ב־11.1.31. צורתה החיצונית: נקודות קטנטנות וסגלגלות במקצת, בצבע חום־כהה, המסתדרות ברצועות ומכסות כמעט את כל העלה משני צדדיו. העלה הנתקף הופך חום. החתכים בעלה מראים, שיש בתוכו גופים בעלי צורה קבועה, שטרם הובררה מהותם. אפשר שמחלה זו קשורה עם החלדון או עם מחלת שחור־הגבעול.

3. מחלת שחור־הגבעול גם היא מחלה נפוצה בכל הארץ. נאספה בשכונת בורוכוב ב־3.10.30 ובנס־ציונה ב־23.1.31.‏ הצורה החיצונית של המחלה היא: הגבעול משחיר, אינו מגיע לגדלו הטבעי, מתפתל ומתייבש. במקרה שהוא מגיע להתחלת הפריחה, משחירים הפרחים ומתפוררים. עצמת המחלה עולה ויורדת חליפות, כפי הנראה, בהתאם לתנאי האקלים. גורם המחלה טרם נתברר. החתכים לא הראו שום גופים מיוחדים בפנים הצמח החולה, אלא שהצנורות מלאים חומר שרף. אפשר מאד, כאמור, ששלוש המחלות קשורות ביניהן, וגורמן הוא אחד. הערה: העירית צרת־העלים, Asphodelus tenuifolius Cav, נמצאה פעם בסביבות תל־אביב בעלת גבעול־פריחה שטוח לגמרי, המתפצל בראשו לארכו לשתים. הפרחים היו נתונים מסביב לגבעול זה ובעיקר בשטחיו הצרים. צמח זה נגוע קשה לעתים קרובות בחלדון־העירית.

ספרות

1. Dalman, P.: Arbeit und Sitte in Palaestina: 97, 192, 361.

2. רבינוביץ, א.: שמות צמחי ארץ־ישראל שנתחדשו ונתבררו, ירושלים, תרע"ז.

3. Löw, J.: Die Flora der Juden, 1924.

4. Plinius: 22, 32, 67.

5. Geoponica: 19; 6, 7.

6. Bucehholz: Die drei Naturreiche bei Homer: 214.

7. אייג, א., זהרי, מ., פינבורן, נ.: מגדיר לצמחי ארץ־ישראל. חכרה להוצאת ספרים שעל־יד האוניברסיטה העברית.

8. Post, G. E.: Flora of Syria, Palestine and Sinai; Beirut: 783.

9. Mack: Ritter 17: 1071.

10. F. S. Bodenheimer: Third Note on the Coceidae of Palestine; Agricultural Records of the P. Z. E. Institute of Agriculture and Natural History. Tel־Aviv, Palestine, No. 2, June 1927.

11. רייכרט, י: פטריות החלדון המצויות על צמחי החלבלוב בא“י, תחנת הנסיון החקלאית. תל־אביב, תמוז, תרפ”ה.

12. Jos. Carmin: The Fauna of Palestinian plants. 1. Asphodolus microcarpus, viv. Bull. of the Independent Biological Labs, Vol 1. No. 1(1)

13. Jos. Carmin: The Fauna of Palestinian plants 1. Asphodelus mierocaxpus viv, Addenda, Idem, Vol. 1, No. 2(2).

14. Jos. Carmin: Palestinian plants, their Biology, Diseases and Oryptogamic habitants 1. Asphodelus microcarpus viv. Idem Vol. 2, No. 2 ((9.

15. Jos, Carmin: The Fauna of Palestinian plants 1. Asphodelus Microcarpus, second addenda, Idem Vol. 4, No. 4 (39).

16. Marrero, J. L.: Composicion de la “Asphodelus microcarpus viv.” y de la “Ampelodesmos tenax Lk” y su posible utilizacion cama alimento animal. Buletin del Institut Nacional de Investigaciones Agronomices, Vol. 14, No. 30; Junio 1954.

ז. הכרמיל המשתנה

Pseudococcus variabiles, Hall תמונה 123 קבוצה ד' קובץ 30 הכרמיל המשתנה: זחל ראשון (X 350)

בספרנו זה הבאנו מספר ניכר של עובדות, הרומזות על ההבדלים החלים בהתפתחותו של כל טפיל, כשהוא ניזון מאכסנאים שונים. ‏נוסיף כאן עוד עובדה אחת מענינת במובן זה בקשר לכרמיל המשתנה Pseudococcus variabilis, Hall. בעל־חיים זה נתגלה על־ידי ו. דז'. הול, שעבד במצרים. הוא גם עמד מיד על תכונת השתנותו המרובה. ומכאן בא שם הטפיל.

פעם גידלתי חלקות מספר של דגניים שונים האחת ליד השניה ובאותם התנאים ממש, כדי לעמוד על ההבדלים שביניהם בענין עמידתם בפני פטרית הפחמון.

כשנסתיים הנסיון ובאתי לעקור את הצמחים, נתגלה ששרשי כולם נגועים קשה בכרמיל המשתנה: הצמחים היו: דורת ארם־צובה, חציר סודאני וסיסנית הבולבסין. אספתי את כל הכרמילים, במספר מאות רבות, והכינותי מהם תכשירים מיקרוסקופיים, לאחר שהמתי את כולם בבת־אחת. נתברר, שגם בחומר שנאסף רבים מאד השינויים מפרט לפרט. ככה, למשל, היתה צורת החרק החל מסגלגלה־רחבה עד למוארכת מאד. מספר הפרקים במחוש היה מ־5 עד 8 והיו אפילו מקרים, ששני המחושים שבאותו הפרט לא היו שווים. גם צורת הפרקים היתה שונה. אותו הדבר גם בנוגע למספר הזיפים שבגופם. ולצורתם, לנקבוביות ולשאר הפרטים שבמבנה. ביררתי את

הגלגולים, העוברים על חרק זה, וציירתי אותם. נמצא, כי גם באלה חלים שינויים ניכרים.‏ גודל הביצים היה 0.13 על 0.13; זחל ראשון היה בגודל של 0.3 על 0.2 ס“מ; זחל שני – 0.6 על 0.4 מ”מ; זחל שלישי – 0.8 על 0.6 מ“מ; וזחל רביעי – 1.5 על 1.1 מ”מ. הבוגר היה בגודל של 28 על 20 מ“מ, וזחל זכר עם ראשית צמיחת כגפים היה בגודל של 1.8 על 1.3 מ”מ. הנקבות היו בדרך כלל גדולות קצת יותר מהזכרים באותו גלגול־החיים. ההבדלים בקצב ההתפתחות של כרמיל זה על־גבי האכסנאים השונים נראים יפה בדיאגרמה המתאימה, ומתבלט שבשעה שעל־גבי דורת ארם־צובה היה בזמן איסוף החומר הרוב המכריע של בעלי־החיים האלה במצב של זחל שני, הרי היה על־גבי החציר הסודאני במצב של זחל שלישי, ועל סיסנית הבולבסין במצב של זחל רביעי. עובדה נוספת זו מבליטה אף היא את השפעת האכסנאי כשהוא לעצמו על מהלך־החיים של הטפיל הניזון ממנו.

ספרות Hall, W. J.: Four new species of Coccidae from Egypt. – Egypt Techn. And Sci. Service Bulletin 46: 1924.

הבעת תודה

בין אלה, שסייעו לי בעבודתי זו, עלי להודות בראש וראשונה לד“ר ד. שינקין, שעזרה לי כל ימיה בחלק ניכר מהמחקרים האלה, לג' חנה פודולית, שחלקה רב במחקר ההרדוף, לפרופ' בודנהיימר על העידוד וההדרכה, שנתן לי בזמנו במחקר על העירית ולאגר' גרינבאום, שצייר חלק מהציורים. בחוץ־לארץ סייעו לי בנאמנות בהגדרת החומר ובשאר הענינים: המומחים של המוזיאון הבריטי למדעי־הטבע, המכון המיקולוגי הממלכתי והגן הבוטאני הממלכתי בקיו, ותודתי נתונה להַם בזה. כן יבורכו ד”ר א. או. אסיג מהתחנה החקלאית בקאליפורניה, ד“ר ה. ל. מקקנזי מהמחלקה לחקלאות של קאליפורניה, פרופ' ל. בונאר מהאוניברסיטה של קאליפורניה, ד”ר דינסמור מירושלים, ד“ר מרחג' מהאוניברסיטה בבירות, ד”ר ה. פריזנר, באותה שעה אנטומולוג ראשי של המיניסטריון לחקלאות במצרים, ותודה מיוחדת לחברה לקשרי תרבות עם ארצות חוץ שבברית־המועצות על העמל הרב, שהשקיעו בחיפוש כל מיני חומר מדעי בארכיונים שלהם ובהעתקת החומר הזה, ועל האדיבות היתרה, שטרחו והוסיפו להעתקים אלה גם צילומים של ציורים, המלווים אותם.