ריש מילין1 🔗
רז"ל מסרו לנו את מאמרו של ר' יוסי, מימי לא עברתי על דעת חברי, יודע אני בעצמי שאיני כהן, אם אומרים לי חברי עלה לדוכן אני עולה.
מעולם לא עלה על דעתי להעלות את דברי שנות פעולותי המעטות לחבת הארץ ולישובה, תחת מכבש הדפוס, כי אמרתי מה נחשבות הן שנות יובל המעשים המעטים שלי מיום עלותי בפעם הראשונה על אדמת הקדש, ערי יהודא וירושלים, וכל אותן ההרפתקאות שלי, כאין וכאפס הן לעומת הפעולות הרבות והנשגבות של זקני הישוב שקדמוני, כלומר החלוצים הזקנים שבאו לירושלם, בשנים רבות לפני. אולם ידידי הרבים מכל השדרות, מירושלם עיה“ק ומיפו ותל אביב והמושבות ה”ה הרבנים הגאונים וזקני הישוב החרדי וסתם בע“ב נכבדים אשר הזקינו באוירא בארץ ישראל וזוכרים היטב את אותם המקומות שהיו אז מלפני 60–50 שנה בערך, מדבר שממה, ורואים אותם כהיום בבנינם ובפרדסיהם המשגשגים, ומראה זה מעורר בלבם שמחה פנימית, ובנפש חפצה הם תאבים לדעת את פרטי חייהם ופעולותיהם של העולים והבונים הראשונים. ידידי אלה השפיעו עלי בתמידות ולא הרפו לילה כיום מלדבר על לבי להדפיס בספר ולפרסם ברבים את פעולותי לטובת ישוב ארצנו הקדושה, ואף אני הדל באנשים אגיד את אותו המאמר של ר' יוסי, אעפ”י שאיני כדאי והגון לכך להעלות את מעשי על הגליון, רק לכבוד ולרצון ידידי מקרתא קדישא דירושלם, ומערי ארצנו הקדושה, וזקני המושבות היקרים לי אני מוסר בזה בקצרה את פרשת פעולותי בשביל הישובים בירושלם, יפו ופתח תקווה, במשך ששים שנה בערך, ואני תפלה, לקל, שכשם שזכני לקחת חבל בבנין הארץ ובהרמת קרן התורה, כן יזכני ה' לראות בבני וביוצאי חלציהם מחזיקים בבנין ציון והפרחתה, ובהרמת קרן תורתנו בכבוד, ונושע כולנו בישועת ה' ונזכה לראות בבנין שלם במהרה.
תשרי לשנת “ברכת כל טוב” (תרפ"ט)
זרח ברנט
נולדתי בעירה ציטוביאן 🔗
נולדתי בעירה ציטוביאן, פלך קובנה, בט“ז ניסן תר”ג. אבי, ר' נחום ב“ר אברהם ברנט ז”ל היה סוחר באדרות שער, הוא גדלני על מבועי התורה בחדרים ועל ספסלי הישיבות. מרבותי אזכור ביחוד את הרב ר' אלי' ב"ר זרח, דודי מצד אמי אשר אצלו עשיתי שנים אחדות — מבן עשר ועד ״הבר מצוה״ — שהשאירו אותותם בחיי.
רבותי היו בעלי אופי קפדני, הם הטילו מרות בתלמידיהם כנהוג בימים ההם. והיו לפעמים קשים כארז ביחסם אלינו, אבל כל מעשיהם ותהלוכותיהם, גם קפדנותם, היו ספוגים אהבה ומסירות, ממוזגים בחדוה טהורה של עושי רצון קונם, וממלאי תפקידם שלשמו נוצרו, ויותר ממה שהקפידו על התלמידים דקדקו בעצמם, פשפשו במעשיהם, והתקדשו אף במותר להם. התנהגותם כבני עליון השפיעה לטובה על מרבית התלמידים, והאצילה רוח טהרה ואמונת אמן, גם בלא יודעים, ומבלי שום הכרה על בית מדרשם וסביבתם.
אחרי שנעשיתי ״בר־מצוה״ שלחו אותי הורי לקובנה (סלובודקה) בכדי ללמוד שם בישיבה. האהבה לתורה ולומדיה היתה אז נחלת כל העם, ומי שלא היה יכול להגות בעצמו בתורה התאמץ בכל כחו להנות את הלומדים מנכסיו ולהחזיק בידם. ולכן היו מרבים העם, גם מהמעמד הבינוני, להחזיק את בחורי הישיבות על שלחנם יום או יומיים לשבוע, איש יומו, וזכורני שבמשך זמן רב קבעו לי עשרה בעלי־בתים, ״ימים״ בבתיהם. היו לי איפוא עשרה ״ימים״ בשבוע, ובאמתלאות שונות השתמשתי עד שעלה בידי להשוות את המחלוקות בין בעה"ב אדותי. בשכר הימים העודפים הספקתי לי מלבושים ושאר צרכים.
לאחרי שלוש שנים נכנסתי לישיבת הרה״ג ר' חיים בהרב ר' אברהם קרויזר צזוק“ל בעהמח”ס פרי עץ חיים על ארבעת הטורים. רבנו היה אסיר ציון וירושלם בכל נימי נפשו, וכולו היה הבעה של עריגה עליונה, וכמיהה חזקה לראות בפריחת ארצנו הקדושה ולהשתתף בבנינה. הוא הגיע כבר אז לגבורות, ומסבת חולשתו לא היה אפשר לו לגשם את משאת נפשו, אבל הוא הלהיב את רוח תלמידיו, וימלא אותם אהבה וחבה לארץ אבותינו, ורצון עז לעלות אליה ולבנותה.
בהיותי בין עשרים ושתים נשאתי את רעיתי רחל לאה ע״ה בת ר' יצחק הכהן מלונדון. בתחילה סרבתי לשדוך זה, כי ידעתי שעל ידו אצטרך לנסוע ללונדון, בשעה שעוד רבה היתה תקותי לעלות יחד עם רבנו לארץ ישראל. והתקוממתי להרעיון שרבי יעלה לארץ ישראל בלעדי ואנכי אשאר בלונדון. אולם גם עצת רבנו היתה כי למען ישוב ארץ ישראל שומה עלי ללכת ללונדון למען אעשה שם הון אשר אוכל אחר כך להשקיע בארץ ישראל, כי גם אז היתה רוחת בחוגינו הדעה שבכדי להחיות את שממות ארצנו הקדושה דרושים, מלבד עמל כפים וחריצות ומרץ רב גם אמצעים חמריים מרובים.
רבנו נתן לי אז את ברכתו שאזכה לבוא בקרוב לארץ ישראל להיות מראשני הבונים, ולקח חבל בשמחת הנשואין שלי בחנכה תרכ"ה.
כעבור שבועות אחדים אחרי חתונתי הביאני חותני ללונדון, שם לא מצאתי אז כמעט שום קבוץ מסודר של יהודים מבני אירופא המזרחית, היהודים האנגלים היו מתגדרים אז מאד בפני יהודהי המזרח, ואלה האחרונים שהיו מעטים ומפוזרים בעיר הגדולה לאלקים, לא היה רשומם ניכר בעיר. רבה היתה אז התמרמרותנו על עמדתם הגאיונה והתקיפה של היהודים האנגלים כלפי אחיהם המהגרים, ועל הצורה המשונה אשר היתה כבר אז לעדתם. אבל כל זה לא הועיל, כמובן, לשנות את הסדר.
אחרי כשנתים ימים שהייתי סמוך בהם על שלחן חותני יצאתי לעשות ״חיים״ חדשים לעצמי, ועבדתי בתור שכיר יום במחיר לירה אחת לשבוע. אז עמלתי שמנה עשרה שעות ב״מעת לעת״ והשתקעתי כל כך בעבודה עד שאחרי זמן קצר למדתי את כל העבודות של תפירת אדרות השער ובהיותי בקי גם בדרכי המסחר במקצוע זה סדרתי לי בית חרושת קטן למלאכה זו.
בעת ההיא קרני אסון גדול, בני בכורי משה ע״ה שחל“ח ואז התלקטו בביתי יחידי סגולה מידידי ומכירי ללמוד ולהתפלל שם במשך ימי ה״שבעה״. בחבורה זו נוסדה חברה ש”ס, והיה לנו צורך במגיד שעור קבוע. בקשר עם זה נדברנו על מעמדם הרוחני של המהגרים החדשים בלונדון, אשר נתרבו מאד במזרח העיר, בתור סוחרים ורוכלים, והיו מפוזרים ומפורדים וחסרי כל כבוד וצרכי צבור. וכאן באה לידי גלוי כל המרירות שנצטברה בלבבות על שלטון הועד של עדת היהודים האנגלים שאינו רוצה להכיר במציאותם וקיומם של יהודים אחרים, ולספק את צרכיהם הרוחניים. ובאותה שעה נתברר לנו שיש הכרח להקים בכחות עצמיים עדה יהודית קדושה כבערי מולדתנו, אשר בראשה יעמוד רב גדול ומפורסם מרוסיא להרחיב ולהפיץ את דעת התורה והמצוות, ולענות לכל שואל בדבר ה'. אבל בידענו את גאותם ותגרת ידם של היהודים האנגלים אשר לא ירשו לעולם ליסד קהלה יהודית שתהיה שונה ונפרדת מעדתם, החלטנו לפרסם בתחילה את יסוד חברה ש“ס, ולהביא בתור מגיד שעור רב גדול בתורה אשר יהי דרך אגב גם למו”צ. לשם זה היה דרוש לסדר את השעור בגמרא של חברת הש“ס בצורה נהדרה, ושסי”ם לא היו אז בלונדון במדה הדרושה, ונתתי שיק על ארבעים לירות בתור הלואה למקנה עשרה שסי“ם בוינה, ומיד כשהגיעו השסי”ם סדרנו חגיגה גדולה, אשר הכניסה יותר ממחצית מחירם.
לשמחתנו בא אז הרה"ג ר' יעקב הדין מולקוביסק לחתנו הרב ר' זוסמאן במנשסטר, להיות נוכח בשמחת ברית מילה של בנו, והשתמשנו בשעת הכשר הזאת להביאו ללונדון, בתור מגיד שעור. הוא נענה מיד להזמנתנו והתישב בלונדון עם בני משפחתו, ושמש בתור מגיד שעור ורב בשכר קבוע מאת הקבוץ שלנו. אבל כל זה הי' בחשאי, ואסור היה לגלות את הדבר בפומבי, כי אז היינו מעלים עלינו את חמתם של היהודים האנגלים עד להשחית. בגלוי איימו עלינו שאם ניסד עדה יהודית מזרחית ימנעו מאתנו כל תמיכה, וכל עזרה והשתדלות מצדם אצל הרשות.
גם הרב הצדיק ר' נתן אדלער ז“ל ראש הרבנים באנגליה היה ירא מאד מפני הפרוד בקהלה, ובעצתם של היהודים האנגלים התנגד בכל עז לשאיפתנו, אבל אנו המשכנו את מעשינו, והשתדלנו למשוך את הרב הראשי לצדנו. הכינונו דו”ח מכל העובר במחננו, בכדי להוכיח להרב עד כמה נחוצים קהלה, ורבנות מיוחדת במזרחה של לונדון בעד היהודים המהגרים, הרחוקים מן המרכז היהודי שבעיר. במשך זמן קצר רשמנו מספר של כמה מאות שאלות שהובאו אז לפני רבנו הנבחר וע“י זה הוכחנו את נחיצות הצעד שעשינו, והצבענו על התקלות שיהיה צפוי אליהן הישוב היהודי החדש במזרח העיר, מפני רחוק המקום ופזורו של הישוב היהודי, אם לא ימנו באופן רשמי ופומבי רב לקהלתנו. הרה”ג רנ"א לא היה בכל זאת מרוצה מזה וחשש מפני המחלוקת.
ע“י מסבות שונות התערב גם הרב הגאון האדיר רשכבה”ג מוהר“ר יצחק אלחנן זצ”ל מקובנה בענין יסוד העדה החדשה מבני רו"פ בלונדון, ושני הצדדים הריצו אליו את דבריהם והיו מי שהשתדלו ורצו להשיג גם את השפעתו הרבה והמכריעה בכל עניני היהודית החרדית בזמן ההוא־כנגדנו.
אז קם לנו עוזר ורב, הרב החכם מוה״רר שמעון מערקל מקובנה אשר שהה אז בפרנקפורט למטרה רפואית ובהודע לו דבר הסכסוך התענין היטב בכל הענין ועמל הרבה לברר את מצב הסכסוך וכל הפרטים שהיו קשורים בו, וגם נסע לשם זה למקומות שונים, ובעזרתו נתברר לפני מרן הגרי“א שלנו הצדק לדרוש יסוד עדה חרדית מיוחדת בלונדון. אלא שבקש להשיג את זאת, בנחת, מבלי לגרום שום התפרצות ומחלוקת אזי התחיל להמטיר מכתבים להעדה שלנו וגם להרב הראשי הר”נ אדלר, בהם בקש משני הצדדים למצא דרכי שלום והשפעה נוחה, בכדי לקרב את הלבבות ולישר את ההדורים. עפ“י מכתבו של מרן הגרי”א נתעוררנו לנהוג במדיניות של אהבה והתקרבות יתרה להרב אדלר, בכדי להשיג את הסכמתו למפעלנו. לפני שבת ״שובה״ נתפרסם ע“י הרב אדלר בביהכנ”ס שלו, תכן הדרשה אשר ידרוש בשבת, אז הלכתי להרב אדלר ובקשתי ממנו שירשה להרב של עדתנו להיות נכח בשעת הדרשה. הוא השיב לי כי הרשות נתונה לכל אדם לבקר בשעת הדרשה, אח“כ בקשתי מרבנו כי יתכונן להדרשה של הרב אדלר, עפ”י התכן אשר נתפרסם בכדי שיוכל לבוא ולמלא אחרי דברי הרב הראשי. שני הרבנים נפגשו אז באחוה ורעות ובשיחתם הוסיף רבנו טעמים לשבח לדברי תורתו של הרב אדלר, שניהם קלסו זה את זה, ומתוך דברי רבנו נתברר להרנ“א, כי לשלום בא, ונפרד מאתו בידידות רבה ועצומה. ומאז ידע הרנ”א כי כונתנו היתה רק לשם שמים ודברי אדוני הקהלה של היהודים האנגלים, לא הלכו עוד עליו אימים, לפחד מפני המחלוקת.
בשביל המטרה האמורה עשיתי עוד מעשה אחד כזה, הרנ“א היה מקבל בכל שנה אתרוג מארץ ישראל, והיה מברך עליו בשעת תפילת שחרית כותיקין בסוכתו, ואח”כ היה הולך להתפלל מוסף בביהכנ“ס הגדול שבדוכס פלייס מקום תפילתם של גדולי היהדות האנגלית, והלורד רוטשילד. אני הייתי מתפלל לפעמים בסוכת הרב אדלר כותיקין, ובשמעי את האסור שיצא באותה שנה מטעם הרבנים על אתרוגי קורפו, הלכתי אל הרב אדלר ובקשתי ממנו רשות להרב שלנו, לבוא להתפלל במנינו, ולברך על האתרוג המהודר שלו. ובאתי והגדתי לרבנו, שהרב אדלר בקש מאתו שאם אין לו אתרוג א”י יבוא להתפלל בסוכתו, ולברך על האתרוג המהודר שלו מא"י, בהיות שנאסרו אתרוגי קורפו. כשבא רבנו לסוכת הרב אדלר והתפלל שם הזמינו גם לסעודת הבקר.
באופן כזה הוצאתי לפועל את פקודת מרן הגרי“א להשתדל ולמצא דרכי שלום ואחוה, בכדי להסיר את המחיצה שהוקמה בינינו ובין הרב הראשי באנגליה. שני הרבנים התקרבו זל”ז עד שנעשו ידידים נאמנים, והרנ"א קבל את רבנו בתור דין בבית דינו, ומושבו של ״בית הדין'' עבר לאיסט ענד. הכעס של היהודים האנגלים גם הוא חלף והתחילו רואים בנו יסוד נכון ורצוי להתקרב אלינו, וכך הוקמה העדה הראשונה מיהודי המזרח בלונדון שביסודה לקחתי חלק פעיל בהצלחה מרובה.
פחות מכן היתה הצלחתי המסחרית, לקוחותי היו אמנם שבעים רצון מתוצרת בית החרושת שלי, אבל זמן גבית החובות היה רק בשבת, ולכן לא יכולתי לגבות את חובותי בזמנן ורבות סבלתי מזה, כי לא היה בידי כמעט כל הון, להמשכת העבודה בבית החרושת. אבל כעבור איזה שנים, הצלחתי להגדיל את מסחרי, ולהתקשר עם סוחרים בלייפציג ופריז, ואספתי לי הון מצער.
באותן השנים לא פסקה התענינותי בארץ ישראל, כמעט כל השדר“ים מא”י וביחוד מירושלם בקרו בביתי ואנכי חקרתי ודרשתי מהם על מצב הארץ והישוב היהודי בה.
בשנת תרל“א התחלתי לעסוק ביסוד חברה לישוב א”י בין בני העדה החדשה, ומיד כאשר מלאו לי שבע שנים לשבתי באנגליה, ויכולתי לקבל פספורט אנגלי, סדרתי את עניני ואספתי את רכושי הקטן על מנת לעלות לארץ ישראל.
בראשית שנת תרל“ב בשבוע של פרשת לך לך יצאתי מלונדון יחד עם אשתי ובתי חנה שהיתה אז בת שנתים, והגעתי ליפו בכ”ו מרחשון. אז לא מצאתי בעיר הזאת גם מנין של יהודים אשכנזים, היו בה רק שמונה אשכנזים, החוף הרשמי לא היה אז ביפו, כי אם בירושלם, ובמקום שקימים כיום בניני ופקידות החוף היתה חומה עבה, ובה פרצה קטנה, כעין חור שדרכו עברו הנוסעים עם חפציהם אל היבשה, ומי שלא היה יכול לעבור בעצמו דרך הפרצה, הועבר ע"י סבלים. ממעל להכתל ישב אחד הפקידים באהל והשגיח על תנועת הכניסה הזאת.
שהיתי ביפו 14־ימים, עד שנזדמנה לי שירה של עולים ונסענו לירושלים ברכיבה על פרדות וגמלים. ביום רכבנו ובלילה נחנו, כי הנסיעה בלילה היתה בחזקת סכנה. מדי רכבנו ביום לא פסק פינו משירי גיל והשתפכות הנפש בשמחה עצומה על התקרבותנו לעיר משאת נפשנו, אבל שני הלילות אשר עברו עלינו בתחנותינו רמלה ובאב־אל־ואד, (שער הגיא) מלאו אותנו חרדה רבה מאי הבטחון שבסביבה הערבית הפראית. בדרך נפלה חנה הקטנה מן הפרדה שהיתה רכובה וקשורה עליה, וקבלה חבטה יפה באדמת ארץ ישראל, אשר נקשרה אליה אח"כ באהבה כל כך רבה. כל השירה הכרחה לעמוד עד שהספקנו לקשרה שוב על הפרדה, ולהרכיבה על ידי.
מיד לבואי ירושלמה התענינתי מאד בתסיסה אשר שררה אז בישוב הירושלמי לשם גאולת הארץ ועבודת האדמה, אבל גם עצם שבתי בארץ ישראל נתנה שמחה בלבי, ומבלתי יכולת לגשת ליסוד ישוב חדש בארץ ישראל, אחרי הכשלון הידוע במעשה קנית אדמת יריחו, שלחתי את ידי במסחר. מכיון שלא הייתי רגיל בדרכי המסחר של תגרי המזרח, אבדתי את כספי במשך זמן קצר, ובכדי לשבת בארץ ישראל קבלתי עבודה של תפירת מגבעות אצל אחד הגרמנים בירושלם. באחד הימים התעבר בי הגרמני, כשנדמה לו שלא מלאתי את עבודתי כראוי, ויטל את כלי הגהוץ המלובן על ראשי, אז לא יכולתי נשוא עוד את מרותו, בזכרי כי בלונדון עבדו בבית החרושת שלי עשרות פועלים, ואנכי, אף את קולי לא הרימותי עליהם, והתפטרתי מעבודה זו.
באותו הזמן יסד הרב הגאון ר' זלמן בהר“נ ז”ל את חברת מאה שערים לשם בנין בתים וחצרות מחוץ לחומת ירושלם וקנה לשם זה את האחוזה ״כרם כדכוד" היא מאה שערים של היום. אנכי התחברתי מיד לאגדה זו, ונמניתי עם החברים, אבל מאין בידי שום אמצעי קיום הכרחתי לחזור ללונדון. אז עשיתי שם כשנה אחת והצלחתי במסחרי. לאחרי שחסכתי לי שוב פעם סכום חשוב כאלף פונט בערך, מהרתי לחזור לירושלם ובניתי בשנת תרל“ד את ביתי, בין עשרת הבתים הראשונים של מאה שערים. את יתר הכסף שנשאר בידי השקעתי בבנינים במאה שערים בהלואות אשר נתתי להבונים הראשונים, כי רציתי לראות את השכונה בנויה על תלה. אבל לבסוף כשאזל כל כספי וההלואות לא הושבו לי מהר, הכרחתי ללוות כסף מאחרים בתור גמ”ח לצרכי מחיתי, ובמצב זה החלטתי לחזור שוב ללונדון בכדי לאסוף רכוש מספיק לבנות וגם להבנות בארץ. הפעם העברתי גם את בני ביתי ללונדון, ושהיתי שם יותר משנתים. אז הצלחתי לשכלל את מסחרי יפה, באתי בקשרים עם קנדה, לייפציג, פריז ובלגיה וראיתי רוח בסחרי. בין חוגי הסוחרים היהודים במקצוע שלי בלונדון היתה לי כבר השפעה, ועוררתי אותם שישתתפו בפועל בבנין ארץ ישראל, אבל שום הצעה קונקרטית לא היתה בידי, ולכן לא עלה לי לארגן שום חברה לתכלית זו. ואולם תמכתי הרבה בידי השדרי"ם ממוסדות ירושלם, ונתתי להם תמיד מהלכים בין הסוחרים. בכלל התאמצתי להכניס בין הסוחרים רוח של יהדות, לפקוד על שמירת קנינינו הקדושים בכל הזדמנות רצויה ולהוציא מהם כסף בעד ארץ ישראל בתחבולות שונות.
בחודש שבט תרל“ז חזרתי שוב לא”י עם בני ביתי והבאתי לירושלם סחורות שונות, ביניהן עשרים חביות דגים מלוחים, אשר כפי שמסרו לי, הובאו אז לירושלם בפעם הראשונה. אז כבר נסתדרה יפה הקבוצה הראשונה לשם ישוב חקלאי בארץ ישראל. החברות הראשונות מבני ירושלם בשם ״פתח תקווה" שעסקה בקנית אדמת יריחו, וכן החברה ״ישוב ארץ ישראל" וחברת ישוב ארץ ישראל באה“ק הנקראת ״חברת עבודת האדמה, וגאולת הארץ” שנתארגנה ע“י המנוח ר' דוד מאיר גוטמן, ור' אליעזר ראאב ז”ל, לא הצליחו למלא את תפקידן. ואולם הפעם גמרו בדעתם הר“י סלומון, הרי”מ שטמפר, והר“ד גוטמן ז”ל שלא יסוגו אחור משום מכשול שבעולם בדרך גשום שאיפותיהם. התחברתי אל הקבוצה הזאת, ובקיץ תרל"ח התחלנו לנסוע למקומות שונים בכדי לבחון אותם אם הם ראויים ליסד עליהם מושבה חקלאית.
באחד מימי תמוז יצאנו לסביבות יפו בכדי לבקר את שטחי האדמה שהוצעו לנו ע"י הסרסורים הספרדים. לאשתי ולבני משפחתי אמרתי אז כי נשהה בדרך שלשה ימים למרבה, ובקושי רב הסכימו לנסיעתי, אבל אנו עשינו במשלחת זו 13 ימים, בקרנו וחקרנו את אדמת דורן (רחובות) ראשון־לציון, ואדמות שונות בסביבות רמלה, לבסוף בחרנו באדמת הכפר הערבי מלבס, ובתווכו של סגן הקונסול האנגלי ביפו מר אמזליק קנינו שם מהיוני קסר 3500 דונם במחיר 5 פרנק הדונם. בידי המיסדים לא נמצא אז כל כסף, ובכדי להחליט את הקניה לנו, נתתי אז על אתר שיק משוך על אחד הבנקים מלונדון בסכום של 300 פונט לשם תחלת פרעון.
כשחזרנו אח"כ לירושלם הבאנו למשפחותינו ולתושביה משנה שמחה, ידידינו ובני משפחתנו ששו עלינו משוש כעל תחית מתים, כי כבר ביום החמישי ליציאתנו חשבו אותנו לטבוחים בסכיני בידואים שודדים, ובקשו מהמשטרה להתחקות על עקבותינו. ועכשיו שחזרנו היינו בעיניהם כשבים לחיים חדשים, ויתר בני העיר שמחו כמעט כולם, על אשר הגדיל והפליא ה' לעשות אתנו בהקימו בידינו נחלת שדה אשר נוכל לבנות עליה מושבה יהודית חקלאית בארץ ישראל.
אז גרתי בביתי במאה שערים, וכביום של חתונה, וזבח משפחה, לפי מנהגי ירושלם, הביאו לביתי כל גרי השכונה בקבוקי יין טוב ומגדנות להגדיל את השמחה ולהאדירה על תחילת גאולת הארץ, ונטיעת עם ישראל באדמתו הקדושה. כל יום השבת ההוא עבר עלינו בשמחה עצומה כי הצליח ה' את חפצנו בידינו, להעמיד לנו גדר ביהודא וירושלם. למחרת היום הזה שמענו כי אחדים מיהודי ירושלם מביטים על מעשינו כעל התפרצות מעין עליה בחומה, גם אחדים מה״פקחים" הנמצאים בכל דור וכל מחנה, נתנו את מעשינו לקלסה, בסגנון של ״היחיו את האבנים מערמות העפר", כי לא האמינו שיהא בכחותינו להפוך אדמה שוממה למקום ישוב ותרבות, אבל יד חזקה מאנשי ירושלם היתה אתנו, והם נתנו לנו אמץ ועודדונו לקראת המפעל הגדול.
ימים אחדים אחר כך פגשנו במעצורים גדולים בסדור הנירות הנחוצים אצל הממשלה, וע“י ההוספות והבקשישים הרבים שנאלצנו לתת אז להפקידים. עפ”י סדרי הממשלה התורקית בזמן ההוא, עלה מחיר הקרקע הרבה יותר מהמחיר העקרי, אבל בשכר זה רכשנו גם אהדת ועזרת הפקידים התורקים למעשינו, ואחד מהם השתמש בכל כח משרתו והשפעתו לעזור לנו. הוא יעץ לנו לבקר את השיך של הכפר הקרוב לאדמתנו, ולשחדו במתנות יפות למען הבטיח את ידידותו בתור שכן, כי בלאו הכי נהיה תמיד שרויים בסכנה של התנפלות וצפויים לכל רע. אנו עשינו כדברי הפקיד, ובזה קנינו לנו את ידידות השכנים אשר אמנם היתה נחוצה לנו מאד להגשמת רעיוננו, והביאה לנו תועלת מרובה כאשר אספר להלן.
בט"ו באב יצאנו בפעם השנית אל אדמתנו בכדי לקבוע בדיוק את המקום המתאים לבנין בתים, ובחרנו בגבעה. כשאך ראינו מרחוק את הגבעה שיחדנו למקום מושבנו, התקדמתי אני במהירות על הסוס והתנפלתי על הככר. נשקתי את האדמה, והרויתיה בדמעות שמחה וגיל, כמוני עשו גם יתר חברי, וכולנו ברכנו מקרב לב ברכת שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. הרגשתי אז כאילו נולדתי מחדש, ובמקום הזה היו הורתי ולידתי.
אח“כ החלטנו להעביר את משפחותינו ליפו שאדמתנו קרובה אליה ביותר, בכדי שנוכל לשבות ביפו, ולהכשיר את האדמה להתישבותנו בששת ימי המעשה. אשתי ע”ה סרבה אז לנוע על חורבות שוממות, ולשבת במקום מדבר ציה, כאשר תארו לפניה את המקום, ובקשה מאתי שאעלה אל הרב הגאון ר' שמואל סלאנט ז“ל לשאל בעצתו. הר”ש סלנט נתן צדק מתחילה לדברי אשתי, ואמר לי שעפ“י הדין אין אני יכול לכוף את אשתי שתגלגל עמי בכל הנסיונות שאני אומר לעשות, ואם רצוני הוא דוקא בכך, היא יכולה לדרוש ממני עפ”י דין תורה גט פטורין. אני עניתי להרב בדברים האלה: אם הרב חושב את מעשי למעשי שטות של ”יוצא מדעת”, הרי אז לא יהי' גם גטי גט כשר עפ“י דין. אולם תקותי חזקה כי בזכות מצות ישוב ארץ ישראל אשר אנו הולכים לקים, יהפוך ה' את השממה לגן עדן, ואשתי לא תסבול שם. הרב ר' שמואל סלאנט התרגש מדברי, וצוה לרעיתי ללכת אחרי. גם אחרי המאורע הזה לא נשתוינו לגמרי בדעותינו בעניין ההתישבות בפתח־תקוה, והדברים הגיעו לאזני הגאון מוהרי”ל דיסקין, וישלח לקרא אותנו אליו. הוא הכיר אותי מיום שפגשני בפריז לרגלי מסחרי, ולכן השתדל להשלים בינינו, הוא הגיד אז בהתלהבות גדולה בפנינו, כי לו היה בכחו היה עוזב את מעמדו הרבני, ונוהר בשמחה אתנו יחדיו אל אדמתנו להתישב בה, לפלח ולשדד אדמתה. ויעודד אותי ואת רעיתי בדברים חמים ונמרצים ובתחנונים ממש שלא נפסיק חלילה מלגשם את הרעיון הנשגב, לישב את שממות ארץ חמדה, ובברכתו קרא בהתרגשות: עוד תזכו ותאכלו מטוב הארץ, עוד תסעו בכרכרות בחוצות ערי א"י, והייתם כגן רוה וגו', ובדבריו השלים בינינו.
העברנו את בני ביתנו ליפו אשר רק מרחק של שעתים וחצי ברכיבה הפריד בינה ובין אדמתנו, אשר קראנו לה שם ״פתח־תקוה". ואנו יצאנו לאדמתנו להכשירה לעבודה חקלאית, בהיותנו בלתי מנוסים בחקלאות עשינו בתחילה שגיאות גדולות. הקימונו אהל בשבילנו, ובשביל הבהמות, והלכנו לבקש פועל ערבי שיעבוד אצלנו בתור מורה לעבודת האדמה, אבל שום ערבי לא רצה ללכת ולעבוד אצלנו. ידידינו השיך של הכפר הציע לפנינו שנקנה אצלו עבד בשכר ידוע, אשר יעבוד אצלנו כל ימי חייו. אנחנו נרתענו מפני הרעיון להנהיג עבדות במושבתנו, והוספנו לבקש פועלים חקלאים מבין הערבים. לבסוף הובא לי ערבי אחד שחר העור אשר הסכים לעבוד אצלנו בתנאי שנחקק על ידו כתבת קעקע בשמנו. אנו סירבנו גם לזה, אבל באין מוצא רשמתי סוף סוף באיזה דיו את שמי על ידו של הערבי, והוא התחיל לעבוד אצלנו, ולעזור לנו בהכשרת הקרקע יחד עם אשתו ובניו. אחרי עבור שבועות אחדים, בחזרנו ביום הראשון בבקר מיפו לאדמתנו, לא מצאנו לא את הערבי, ולא את הפרדות שלנו,… היינו שוב פעם כמעט אבדי עצות.
בידענו כי כל הערבים שכנינו שלמים אתנו, החלטנו אז להעביר את כל בני משפחותינו אל המושבה, בכדי שנוכל לעבוד בהתמדה, בעזרת כל בני המשפחה, ואיש לרעהו יאמר חזק. מיד הקימונו אהל גדול מחולק לשנים, והוצאנו את כל בני משפחותינו אל אדמתנו, עשר משפחות במספר. העבודה הראשונה שהוטלה עלינו לעשות אז היתה בנין בתים למעון לנו, טרם שיגיעו ימי הגשמים. התחלנו מלבנים לבנים מחול ועפר, ובעבודה זו השתתפו כל בני הקבוצה מגדול ועד קטן בהתלהבות רבה. רק אחד הבנאים הערבים השתתף בבנין ועשה את המלאכה היותר אחראית. במשך זמן קצר הוקמו קירות הבית שלי, אבל מיד נחליתי בקדחת מלרית ודיזנטרי, ונחלשתי מזמן לזמן. אשתי לבשה בגדי ערביה ויצאה יחד עם נער ערבי ליפו בכדי להביא אלי איזה רופא. בינתים אתא ליל, ומצבי נעשה קשה מאד. לקול אנחותי ולמראה התהפכי במכאובי, נתעוררה ערביה אחת, והביאה לאהלי ערבי זקן מלחש. הוא שלח את בתי החוצה, והבעיר פח מלא גחלים, גם השתמש באי אלו תרופות. על קריאות בתי ותחנוניה לתת לה להכנס אלי, ענה לה כי יש סכנה בדבר, כי אחד השדים נכנס בי ובאותה שעה שיצא מאתי יש לפחוד שמא יכנס בה, ולכן אסור לה להמצא בקרבתי. שעות רבות עברו עלי בענויי עשן מחניק נוסף על כאב נורא. לבסוף נתבלבלו חושי, ולא הרגשתי כלום, עד שהערבי עזב אותי ונתן לבתי להכנס אל האהל. כשאך פתחה את הדלת והעשן יצא, הושבה אלי רוחי, למחרת בא רופא ערבי מיפו, ונתן לי איזה רפואות. אני קמתי ממשכבי, אבל אחרי ימים אחדים חלו אחדים מהקבוצה במלריה, הם הועברו מיד ליפו עד שנתרפאו.
אחרי שבועות אחדים גמרתי לקרות את ביתי, ובית החמר הזה היה, וישאר תמיד חביב ויקר לי כהיכל־מלך, כי הוא מזכיר לי את ימי היצירה והחיים החדשים ההם, בו חסיתי בחורף הראשון והשני בפתח־תקוה. בית אחד של החבר האמריקאי — ר' אשר זעליג — אשר הערבי הבנאי לא שם בו מלט ובנהו כמעט רק מעפר התמוטט אחרי זמן קצר בליל סערה אחד בחורף ההוא, ובן רגע היה לעי מפלת. אנו הכנסנו את בני המשפחה בבהלת הלילה לתוך ביתנו, והוא הכרח לבנות לו אח"כ בית חמר חדש.
כעבור ימי הגשמים יצאנו לחרישת הקיץ. רוב אנשי הקבוצה הסתפקו בחרישה ערבית ע"י פרדות, אבל אני ומקצת מחברי נסענו ליפו וקנינו מחרשות אירופאיות והתכוננו לחרוש את האדמה באופן יותר טוב. אדהכי והכי גמרו חברינו את החרישה והתחילו בזריעת שומשמין. אני רתמתי פרדה למחרשה שלי אבל היא לא יכלה למשוך בה, אז בקשתי מערבי אחד שיעזור בעבודה וידחוף את המחרשה. הבטחתי להערבי לתת לו את מחצית התבואה מן האדמה אשר יעזור בחרישתה ויזרע אותה, אבל הוא לא רצה ולא האמין במחרשה האירופאית, אז הוכרחתי לשלם לו במיטב בעד החרישה לחוד ובעד הזריעה לחוד, לבסוף הוכרחתי לעזור גם בידי בחרישה, ולפעמים דחפתי לבדי את המחרשה. אבל אחרי עמל רב הפכתי את חלקתי שהיתה כמעט כולה אדמת חול — יפה יפה, וזרעתי עליה, והתוצאות הראשונות היו שאני קבלתי ששים עמרים מן החלקה, בשעה שחברי שהשתמשו במחרשה ערבית הוציאו רק ארבעים עמרים.
ראינו אז ברכה בעמלנו, והתעודדנו לעבוד בימים הבאים ביתר מרץ. בסוף הקיץ של תרל“ט, העלינו לירושלם 30 גמלים טעונים חטה, שעורה, דורה, שומשמין ועדשים. בתור “מעשר” מתבואתנו הראשונה, הכנסנו את הגמלים לשכונת מאה שערים, שהיתה בנויה אז רק מצד הדרך, והכילה רק כעשרים בתים. הברכנו את הגמלים על הבור הגדול שזה עתה נגמר בנינו, ושלחנו להכריז בירושלם, ולקרוא לכל הכהנים והלויים, כי יבואו לקחת את חלקם קודש, מתבואת אדמתנו אשר ברכנו ה' בה בשובנו, אחרי כאלפים שנות החרבן, לעבוד את האדמה הקדושה ולשמרה. ושלשת ימים שמחנו אז לפני ה' במאה שערים, בשירים ובקול רנה והלל לה' אשר הפליא חסדו לנו לשימנו לתקומה בארץ הנבחרה. עשינו כרה גדולה לאנשי ירושלם, גם יושבי ירושלם שלחו הרבה מתנות לשמחה זו. בחגיגה זו נטלו חלק חשוב ונכר הרב ר' יואל משה סלומון, הר”ד גוטמן, הר' אליעזר ראאב, והרב ר' יעקב בלומנטל. התעוררות גדולה היתה אז בירושלם לקראת מפעל הבנין והגאולה, ורבים מבני ירושלם התאחדו לקבוצה של מתישבים אשר עבורם קנינו אח"כ 10,667 דונם אדמה מהאדון טאיאן במחיר 4 פראנק הדונם.
למרות הצלחתנו להוציא לחם מן האדמה לא יכולנו אז לאכול בעצמנו את תבואת עמלנו ויגיענו, כי לא היו ברשותנו בתי ריחים משוכללים, ולכן היינו מוכרחים למכור את תבואת אדמתנו לסוחרים במחיר אשר השגנו בעדה, מאין ביכולתנו לטחון אותה כראויה. ולצרכינו היינו קונים קמח מבתי המסחר ביפו, ותוצאות המצב המשונה הזה היו קשות מאוד בשבילנו. ביחוד סבלנו רבות עי"ז בימי החורף של השנה הבאה אשר הייתה גשומה מאד.
באחד מימי החורף העז של שנת תר"מ אזל הקמח מכלינו, וישלחו אותי בני הקבוצה ליפו, בכדי להביא משם איזה שקים קמח, אבל גשם שוטף בלי הפסק לא נתנני להמשיך את דרכי. בחרף נפש התקדמתי על סוסי תחת מטרות עז שהרטיבו את בשרי עד היסוד, עד שבאתי אל ודי־מוסררה, (יובל השופך את מימיו אל הירקון על יד יפו) אשר אז לא היה עליו עוד כל גשר. המים שטפו ועברו מעל לכל גדות הנחל, וערבים רבים מצאתי שם יושבים ומחכים לירידת המים בכדי שיוכלו להמשיך את דרכם והכרחתי לעמוד. בידעי כי בני ביתי וכמעט כל בני המושבה רעבים ללחם ומחכים לקמח אשר עלי להביא להם, התפרצתי לחצות את הנהר עם סוסתי פעמים אחדות, אבל הערבים שישבו על יד המעבר החזיקו ברסן סוסתי ועכבוני במרוצתי באמרם כי גם אני וגם סוסתי לא נצא עוד מן המים העזים והרודפים, אם אעיז לחצות בהם. ומה גדול היה כאבי כשהכרחתי לחזור אל המושבה לפנות ערב בידים ריקות.
כאשר ראוני דוהר על הסוס מרחוק קוו כולם לישועה, והנה לא הבאתי כל מאומה, קשה היה לי לראות בצערם של כל בני המושבה שנאספו אז לקראתי, נשים אחדות הטיחו אז דברים כנגד מפעל ההתישבות, וקשה היה אז תפקידנו להשקיט את התקוממות הרוחות יחד עם רעבון הבתים. אני התאזרתי עז ועודדתי אותם באמרי, זהו הנסיון הראשון הקשה ביותר אשר נסנו בו ה', בהיותנו הראשונים למנין שממות ארצנו, ואל נא נכשל בשעת הבחינה. אחרי נסו אחדים מקבוצתנו לעבור את הנחל בכדי להביא מזון מיפו, אבל גם הם לא הצליחו, והכרחנו להשלים עם מצב הרעב אשר נמצאנו בו. אכלנו לחם שחור מדורא בלתי טחונה, ופתות ערביות אשר למדונו שכנינו לאפות מהקמח השחור שלהם, גם עצים לא היו לנו אז להסיק בהם את התנור, והוכרחנו להסיקו בגבעולי דורא. פעם השתמשנו בחלל גזעו של עץ עתיק עב, שם הסקנו אש מגבעולי דורא לחים, כי יבשים לא היו לנו, ונעשה עשן רב מסמא עינים. כשנגמר הלחם והתחלנו יוצאים מהתנור, נפלנו בתוך שוחה עמוקה שלא ראינוה מחמת העשן. עצמותינו נתרוצצו יפה מעצם הנפילה והכאב היה גדול, בכל זאת היינו שמחים במדה רבה, על שהצלחנו לקבל לחם ערבי טרי…
בחורף זה התחילו מי הגשמים, מטפטפים דרך גג ביתי שהיה שטוח וכבוש מחול ותבן כ״מדה" ערבית. אז היו האנשים והכלים והבהמות והתבואה בחדר אחד. מפחד גנבים שמתי מתחילה את תבואתי באותה הפינה של הבית שבה לא טפטף הגשם רק מעט, ואנכי שכבתי תחת מקום התורפה של הגג. אבל אח“כ התחיל הגשם יורד בתכיפות עלי והוכרחתי לשכוב על שקי התבואה, לבסוף ירד הגשם על פני כל הבית והרטיב את התבואה לגמרי. אז הכרחנו לעמוד שלושה לילות תחת המשקוף של הבית שהיה די חזק למנוע את הגשם, ובמצב כזה החזקתי את בתי הישנה בזרועי. גם בתים אחרים נתרופפו בחרף ההוא, זה הוכיח לנו שבתי החמר לא יצלחו כלל למושב לנו, וסכנת דלף וגם מפלת צפויה להם תמיד. וגמרנו לבנות שני בתי אבן גדולים בשביל כל בני הקבוצה, ובהיות שלבנין בית במושב חדש היו זקוקים אז לפירמן (רישיון) רשמי מהממשלה המרכזית בקושטא, מה שהיה קשה מאד להשיג וכמעט מן הנמנע. בנינו שני בתים בלילות מבלי רישיון. ביום המשכנו את עבודת השדה, ובלילה היינו יוצאים לעבודת הבנין. כמעט גמרנו את בנינם של שני הבתים הוגד הדבר להממשלה ע”י שכנינו, ומיד באו הרבה חילים אל המושבה כגדוד שבא לדכא מרד גדול. אנו ידענו לקדם את פני הקצינים במתנות הגונות, עד שהזעם הראשון שלהם נשכח, ונהפכו מאויבים לידידים, ומכיון שהחוק התורכי אומר שאין לסתור בית הבנוי ועומד על תלו, יעצונו כי נגמור במהירות את קרויו של אחד הבתים. הם ישהו בלילה הבא בכפר הערבי הקרוב בכדי שלא יראו את המלאכה בעיניהם, ואנו נגמור בינתים את בנינו של אחד הבתים, ואחרי שהבית יהיה כבר גמור לא יצטרכו להרסו, ומה שנעשה יהיה עשוי. אבל לעומת זה צוו עלינו בתור עונש להרוס בידינו בפניהם את הבית השני שעלה לנו בעמל רב ובדמים מרובים ולהסתפק רק בבית אחד למושב לנו.
אחרי אשר היה לנו גם בית אבנים (משותף לכולנו) אמרנו להביא מלמד ולמסור על ידו את חמש עשרה הילדים שהיו אז במושבה, ללמד אתם בחדר, אבל פתאום חלו ארבעה ילדים בקדחת מלרית ומתו בזמן קצר ונקברו ביפו. חסר עזרה מדיצינית מידית הורגש אז בכל תקפו במושבה.
המתישבים על אדמה טאיאן שהיתה סמוכה להירקון סבלו עוד יותר מאתנו, הקדחת בקרה אותם לעתים תכופות ורבים חללים הפילה. הדרך למושבם היתה מלאה מים ובצות וקשה היה להגיע להם ולהביא להם צרכי אוכל ורפואות, וימים רבים לא היה להם במה להחיות את נפשם. אשה אחת מתה בבקתה שלה, ואיש לא ידע אודות זה, עד שבא איזה ערבי והודיע לנו על דבר מיתתה. נהגנו את העגלה שלי רתומה לשתי פרדות בכדי להביא את גופתה לקבר ישראל, אבל לפני שהגענו אל הבית טבעה העגלה בבוץ, ובקושי רב הוצאנו את העגלה, והעברנו את הגופה אליה. אח“כ לא יכולנו לעבור את המוסררה, ופרדה אחת נפלה באותו המקום, והכרחנו לשכור גויים שידחפו את העגלה עם המטה עד ליפו. מיד אחרי זה חלו נשים אחדות, ושני גברים במלריה, ופקודת הרופא היפואי היתה כי יעבירו אותם מיד ליפו, כי ביצות המקום הן קן של קדחת המסכנת את חיי כל בני המושבה, ואין להתמהמה בה אף רגע. לנו היו אז רק שתי עגלות, וכשהשכבנו בהן את הנשים בכדי להוליכן ליפו, שוב לא יכולנו להעביר גם את הגברים החולים, ובאותו הלילה מת אחד מהם. המצב הקשה הזה דכא אותנו עד מאוד. ידענו וקוינו שננצח את כל המכשולים הרגילים כחוסר מזון וכדומה, אבל להילחם עם טבע המקום לא עצרנו כח. אז נשלחו רבים מבני המשפחות חזרה לירושלם, ואחדים מן האכרים התחילו מהססים ג”כ לשוב. רוב בני הקבוצה החליטו להישאר במקום, בכל אופן.
באותה שנה לא הצליח היבול, והנה הגיעה שנת השמטה, ולא ידענו לשית עצות בנפשנו, מה נעשה בכדי להחזיק מעמד. אחדים החליטו להושיב את משפחותיהם ביפו, ואחדים חזרו למקומותיהם. אני הייתי, כאז כקדם חזק באמונתי כי השי“ת יראה בעמלנו, ויצליח סוף סוף את דרכנו המלאה מכשולים, וכמה פעמים שרתי אז ״הזורעים בדמעה ברנה יקצורו”. ואולם כל הכסף שהיה לי כלה, ובלי השקעה מרובה לא היה אפשר אז לקוות להצלחה, וליבול טוב מן האדמה. והדבר הזה הכריח אותי לחשוב ע״ד חזרה ללונדון, לעסוק שם במסחר, ולאסוף רכוש למטרה זו. אבל אחרי שאכלתי גם את שארית כספי, לא היו לא אמצעים אף בשביל הוצאות הדרך, ובכדי להמציא הוצאות לדרך הוכרחה אשתי למכור אז את כל תכשיטיה. למפקח על נחלתי שמתי את ר' מיכל ליב כ״ץ ז“ל, ויצאתי את המושבה. בכדי שלא להרפות את ידי הבונים האכרים הנאמנים שהחזיקו בנחלתם, גליתי אז בפני כולם את דעתי כי הנני עוזב את המושבה, מתוך רצון עז ואדיר לאסוף אמצעים חדשים וכדי לשוב ולהמשיך בה את מלחמת הקיום וההתנחלות ביתר שאת ומרץ. ונשבעתי בפניהם שאם רק יעזרנו ה' ואספתי איזה הון אחזור אל אדמתי לעבדה ולשמרה. וכל כך קשה היתה אז עלי הפרידה ממושבתנו ומארצה”ק עד שהזלתי דמעות רבות על מכסה האניה אשר הובילה אותי ללונדון. חשתי כאילו לבי נתר ממני ונשאר תקוע במחמדיו — גבעות החול של השרון ולא גרעתי את עיני מחוף יפו וכיפיו עד שנעלמו. אח"כ נסגרתי בתא אשר לי באניה, אשר נדמה לי כקבר — יומים תמימים.
בשנת תרמ"ב, שנת השמטה עזבו כמעט כל האכרים את פתח־תקוה, והלכו באשר הלכו, אבל המיסדים, לא נחו ולא שקטו ובקשו תחבולות לקדם את פני הרעה שלא תחרב המושבה לגמרי. ועוד באותה שנה קנו מגרש רחב בכפר יהודיה הנמצא במרחק של מהלך שלושת רבעי שעה מפתח־תקוה. הם הצליחו לכונן ביהודיה מקום מושב וגם מרכז לתורה ולעבודה, בראשותו של הגאון הצדיק ר' מרדכי גימפל מרוזינוי. בפתח־תקוה נשארו אז רק יהודים אחדים בתור שומרים ומפקחים על הנחלאות בלילות, אבל המושבה לא היתה יכולה להתפתח בהצלחה באופן זה.
האחד היה הרב ר' ארי’ ליב פרומקין ז"ל, בעל ספר תולדות חכמי ירושלם וסדור רב עמרם גאון, אשר התמסר בכל מאדו לתקומת פתח־תקוה, ולמרות האיומים אשר הרבו עליו חבריו, כי לא יעיז לסכן את נפשו במקום שאינו ראוי לישוב, בחר לשבת בפתח־תקוה. מתחילה לא נתנו לו גם היהודים לבנות בית בפתח־תקוה, הלך ובנה שם רפת, ובסתר הקים גם אילו חדרים וישב בהם. בבדידות אשר הוטלה עליו מטעם אחיו היהודים היה צפוי לכל רע, אבל הוא הראה את אומץ לבו ובטחונו הרב במדה מפליאה ולא שעה אל דברי מחרימי פתח־תקוה. הוא גם הרבה לשלוח מכתבים ליחידים ולחברות ולמוסדות להעיר ולעורר על תקומתה ובנינה של פתח־תקוה שהוזנחה מבניה — בוניה, עד שמאמציו הכתרו בהצלחה, ועל חשבונו של האכר והבונה, הסופר והלוחם הזה, יש לזקוף חלק גדול ומכריע מבנינה ופריחתה של פתח־תקוה כיום הזה.
בראשית ישובו בפתח־תקוה אירע לו מארע קשה שזעזע אותו עד עמקי נפשו, אבל הוא הוסיף במרץ למשוך בעול הישוב אשר נטל עליו. בחפרו באר לצרכי נחלתו אנה לו ה' ששני ערבים שעבדו אצלו נפלו לתוך הבור ומתו מיד. השכנים הערבים רגזו ורגשו על הדבר וקראו, ״רצח" על היהודי, אשר עליו הטילו את אשמת הריגת שני הערבים בצדיה. רק אחרי עמל רב וחרדה גדולה עלה ביד הר"א פרומקין להטות את לב הפקידים הטורקים באמצעים ידועים, שיבררו ויפרסמו את הענין לאמתו, ולהסיר מאתו את כל האחריות במקרה ההוא.
אחרי אשר הצלחתי להרוויח שוב פעם סכום כסף חשוב בלונדון, והתכוננתי לבא לארץ ישראל ולבסס את פעולות הבנין אשר החלותי בהן, נתתי אל לבי להשתמש בנסיעותי המסחריות בכדי להזדמן עם אנשי הרגש ושאר רוח הדורשים ומתענינים בישובה של ארצנו הקדושה, ולעוררם לבוא לעזרת המתישבים בפתח־תקוה. בקיץ שנת תרמ“ג כשהייתי בפריז בקשתי מידידי ה' מיכאל ערלנגר שישתדל שיועידו לי ראיון עם הנדיב הידוע הברון עדמונד דה רוטשילד. הברון קבלני בסבר פנים יפות, אבל כשהצעתי לו שיבוא לעזרת האכרים הירושלמיים שבפתח־תקוה ענה לי שכבר לקח תחת חסותו את מושבות ראשון לציון וזכרון יעקב והשקיע בהן 4,500,000 פרנק. אני בקשתיו שאם יוחזר לו הכסף אשר נתן להאכרים בהלואה, יקציב אותו בתור קרן להתפתחות הישוב החקלאי בפתח־תקוה. אז ענה לי הברון, כי הוא נכון למסור לי את כל הכסף שהשקיע, אם יזכה לקבלהו בחזרה, במתנה גמורה… כשבקשתיו בכ”ז למצוא איזו תכנית לבוא לעזרת פתח־תקוה, השיב לי כי הוא יחשוב על הדבר הזה. אני לא הסתפקתי בראיון הזה, ומיד הלכתי למלומד הגדול הדר. רבינוביץ, מי שהעתיק כמה ממסכתות הש“ס לצרפתית, ובקשתי ממנו שיערוך מכתב להברון רוטשילד, בשם איכרי פתח־תקוה אשר נתרוששו כבר מרוב תלאותיהם בנסיונות הישוב החקלאי, והם נמצאים במצוקה רבה, ומבקשים על כן את עזרת הברון בתור הלואה למקנה בהמות וזריעה, ולבנין ותקון בתי מעון. את המכתב שלחתי לפתח־תקוה למען יחתמו עליו האכרים ויאשרו את החתימות אצל הקונסול הצרפתי, וימציאוהו לידי ואשלח אותו להברון. אבל לא קבלתי את המכתב בחזרה, אז פניתי שנית להדר. רבינוביץ, והוא ערך לי עוד פעם מכתב יפה בתכן האמורת שנשלח על ידי לפתח־תקוה להאכרים לשם חתימה. ע”ז השיבו לי ר' יואל משה סלומון והר' דוד גוטמאן במכתב כי הם יודעים מה שנעשה במושבות ראשון לציון וזכרון יעקב, אשר הברון מקבל אותן תחת חסותו, ורואים מראש שהפקידים והמורים אשר נשלחו, וישלחו אליהן, יהפכו את המושבות ואת חייהן משרשן ותכנן, ויחלישו את רוח היהדות המקורית והשאיפה לעבודת האדמה. והן לא לשם כך יצאו להתישב בפתח־תקוה.
ר' יואל משה סלומון והר' דוד גוטמאן וחבריהם ידעו כבר אז, וראו את הנולד ממעשי שליחי ומעבירי חסדו של הברון, ודחו לגמרי את התמיכה היפה והרחבה שהיה אפשר לקבל מהברון, ובלבד שיהיו בטוחים בשמירת צביונה המסורתי של פתח־תקוה כרוח בוניה הירושלמיים, שהיו כולם מושלים אמיצים ביראת ה', אבל הדבר הזה לא עלה בידם אחרי אשר נתרבו העולים והמתישבים מחו"ל, גם מירושלם, מקץ שנים אחדות ואשר לא יכלו מסבות שונות לעמוד בנסיון.
בחזרי באותה שנה למושבה, מצאתי את ביתי הרוס ואת נחלתי שוממה, תקנתי את הבית הנהרס, ובניתי עוד בית בן שתי קומות, אחת עבורי ואחת מסרתי לשם ביהכנ"ס זמני, ונטעתי כרם של ענבים וזיתים. אז הציעו לי שאלך ליהודיה לבנות שם בית, אבל אני התנגדתי לזה מפני שני טעמים שהם אחד. ראשית הרי יהודיה רחוקה מאד מפתח־תקוה, ואין להסב לעצמנו פזור נפש גדול כזה שנצטרך לדור במרחק כה רב מנחלתנו, ושנית הרי עיקר מטרתנו היא להחיות את מושבתנו פתח־תקוה ועלינו גם לדור בה בכדי להגדיל את ישובה.
לרגלי קשרי המסחר שלי שהיו תכופים ונחוצים מאד, וגם מפני שעזבתי את בני ביתי בחו“ל, חזרתי ללונדון בתחילת שנת תרמ”ד. שם עסקתי במשך כל החורף במסחרי, ובקיץ התחלתי בנסיעות מסחריות, ולא עזבתי כל הזדמנות מבלי להשתמש בה לטובת המתנחלים בפתח־תקוה. בסוף הקיץ נסעתי ללייפציג וה' שלח לי את ברכתו והרוחתי סכום הגון. כשנפניתי מעסקי עמלתי ליסד בלייפציג חברת ישוב ארץ ישראל, ואחרי שנתכוננה החברה חזרתי שוב ללונדון. ארגנתי גם בה חברה חדשה לשם ישוב ארץ ישראל, ומיד החברה הזאת לקחתי מנדט ונסעתי לקטוביץ לאספתם הראשונה של חובבי ציון. למרות זה שהייתי ציר מיופה כח לאספה זו, לא ידע שום איש מהנאספים בקטוביץ, אותי ואת מעשי. לכן השתמשתי בתחבולה סנסציונית, לבשתי תרבוש תורקי שהיה שמור אתי מזמן היותי בארץ ישראל, והלכתי להוטל די רום שבו נתאכסנו חשובי האורחים. התרבוש הזה כבר הסב עלי את תשומת לבם של כל האורחים, הם הבינו כבר כי יהודי מארץ ישראל עומד לפניהם, והתחילו מתענינים בי ושואלים אותי מי ומה אני. אז הזמנתי את האורחים למשתה תה. בראש המסובין ישב ה' קלמן זאב ויסוצקי, ואנכי מסרתי להאורחים את כל פרשת הישוב החקלאי בארץ ישראל, מצאותיו ומחסוריו. אחרי אשר גמרתי את דברי נגש אלי הזקן ויסוצקי ונשקני בראשי. הוא הראה לי אז קבץ של מכתבים ורפורטים שנשלחו לו מא“י, ואמר שמכולם לא יכל להוציא דברים כהויתם על המצב בארץ, לולא הקרה ה' אותי לפניו. זה היה ביום ה' בערב, אור ליום י”ח חשון ולמחר בבוקר פתחו את האספה. מספר הנאספים היה ששים איש. התחילו מוסרים דיונים וחשבונות שונים ומשונים, עד שראיתי שמרוב דברים ודו“ח לא תצא שום תועלת. ולכן בקשתי מה' ויסוצקי שנתאסף עם הצירים המעשיים במוצ”ש לחוד בהמלון, ושם יהי' אפשר לדבר על דברים ברורים ומכוונים למטרה, ולהחליט מה יש לעשות. וכיון שלא איש דברים אנכי בקשתיו שיהיה לי לפה.
ביום השבת מסרתי לו את השקפתי על מצב הישוב בא“י. בקשתי עזרה בעד אכרי פתח־תקוה אשר סבלו ונתרוששו מאד, ־ בתור הלואה לבנין בתים, רפתות וקנית בהמות, וכן לעזור לבני ביל”ו בגדרה. הדגשתי את הצורך בקנית קרקע נוספת למתנחלים חדשים, והגדתי כמו כן את דעתי שעל חו“צ לעשות את כל החקירות וההכנות ליצירת ופתוח התעשיה שיכולה להצליח בארץ ישראל. במוצ”ש נתאספנו במלון עם מספר חשוב של צירים, ביניהם היו הדר. פינסקר ודר. חזנוביץ. הר“ז ויסוצקי מסר את הצעותי וכולן נתקבלו מלבד ענין התעשיה. בישיבת האספה שלמחר הצבענו כולנו בעד ההצעות הנ”ל, והן נתקבלו. אז הקציבו ושלחו 10,000 פרנק לפתח־תקוה, 30,000 לגדרה, ובחרו בה' טיומקין שיסע לארץ ישראל לשם קנית קרקעות. הנאספים תרמו אז תרומות יפות למטרה זו, וגם אני השתתפתי בסכום של אלף רובל.
אח“כ שבתי ללונדון ובדרך שובי עברתי את פריז וסרתי שנית לידידי האדון מיכאל ערלנגר, אשר הועיד לי שום פעם בקור אצל הברון. הראיון נקבע רק למשך עשרה רגעים, אבל כשנתקבלתי לפני הברון נוכחתי בחבתו העזה והנאמנה לארץ ישראל. הוא התעמק בשיחתו אתי ושכח את כל עסקיו. מסרתי לו את תכן אספת קטוביץ ואת הצעותי, והוא התענין בכל פרט ופרט. כאשר עברו שלושת רבעי שעה ואנכי ידעתי כי ״תור” גדול של אנשי עסק מחכים על פתחו, עוררתי את הברון על זה, בחששי שמא אני גוזל מזמנו היקר. אבל הוא ענה לי כי לדבר בענין ישוב ארץ ישראל הוא מוכן ופנוי בכל עת ובכל זמן. אז הבטיח לי הברון כי יעשה תכנית חדשה לסדר את כל המושבות ובכללן גם את פתח־תקוה. אני חזרתי אח"כ לפתח־תקוה מלא תקוה מהצלחת ישובנו והפרחתו.
באותה שנה נבנו הבתים והרפתות ברחוב שנקרא ע“ש חובבי ציון בפתח־תקוה, והא' ויסוצקי השתתף אז בעצמו בהנהלת עבודת הבנין, ולאחרונה בקש מאתי להשגיח ג”כ על ההוצאה לפועל של העבודה, אבל אני השתמטתי מזה. מעולם לא היה ממדתי לנהל את רכוש הצבור, כי אם לעורר לפעולות ולעסוק בעצמי בבנין. אבל הפקידים אשר הפקדו אז מטעם חו“צ על השלמת המלאכה וחלוקת התמיכה לאכרים, עשו את תפקידם ברשלנות, ואז באתי בחליפות מכתבים אדות זה עם הד”ר פינסקר, ראש חובבי ציון באודסה. מבין המכתבים נתפרסם כבר במקום אחר המכתב הבא.
“בע”ה, כ“ה בכסלו התרמ”ה.2 פה נחלת פתח־תקוה ת“ו. שלום וכבוד וכט”ם למעכ“ת הרופא המהולל בתשבחות, הגבר הוקם על ראש וראשון לחברת חובבי ציון המהוללה, ה”ה כש“ת האדון דאקטאר שמחה (?) פינסקר הי”ו.
"אדוני הרם!
“הנה נא ידעתי שאשמתי במה שלא השיבותי לאדוני על מכתבו היקר ואשר בו הנחיל כבוד את עבדו במדה גדולה. הלא ידעת, אדוני, שאני עבדך מיום הקדשתי עתותי לעבודה הק', ישוב ארץ־ישראל, אשר למענה השבתי אחור ימיני מעסקי במטרופולין של אנגליה, היא לונדון בירת התבל, ונפשי אותה לשכון בארץ אבותינו. רחקתי מבקשת הכבוד והשררה, וע”כ נערתי חצני לקחת כסף תועפות תחת ידי מכבוד ציר אמונים הרק“ז וויסוצקי הי”ו, ובלב שלם ובנפש חפצה הסכמתי לבחור בהאדון אברהם מויאל הי"ו לסוכן כללי על קופת המעות הבא אל הקודש פנימה. ואך את נחלת פתח־תקוה לבדה, אשר גם אני נמניתי בין מיסדיה הראשונים, ולכן ידעתיה עם כל מחסוריה וצרכיה, אמרתי להשגיח עליה לתועלת הישוב, ולא למען קבלת פרס או כבוד ותהלה, ולהתבונן על כל צרכיה וצרכי העם היושב בה. — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —
"וגם לא נדחקתי להיכנס בפרטי ענינים, אם גם לא ישרו בעיני כי אמרתי: ידחה הפרט מפני הכלל. — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —3
“אדוני בלי תפונה יודע שעוד בירח מנחם אב שנה העברה, בעלותי ירושלימה, נחליתי במחלה עזה. ובשובי משם ומצאתי את האדון מייעראוויטץ נפקד על בניני החברה, אשר עד עתה נבנו שנים עשר בתים לחמש עשרה נפשות. שאלתי את פי הסוכן (את ה' מויאל) איככה באה ועד כמה נפקד האדון הנ”ל, כי נפשי אותה לדעת כל הענין לפרטיו. אבל נדחיתי בלך ושוב מבלי תת לי לחקור דבר, ואין אתי יודע עד מה מדברי ריבות שעברו אחרי כן בין האדונים האלה, עד שהאדון מייעראוויטץ נדחה ממשמרתו וכל בקשותי כגון בית טבילה והרחצה וברכה ותקון צרכי רבים הושבו אחור, למרות צווי כבודו הרם לכוננם ולתקנם, באמרו: ״שכלה כבר הכסף מידו", והכרחתי לבנות כעת את בית הטבילה מכיסי — — והברכה שחיו כל הקולוניה תלויים בה לא נגמרה עדיין, וגם עניני בתי יחידים לא נגמרו כולם כדי ראוי לדירה — — — — — אבל עתה שהגיע עת הזרע, וכבר עברו שני חדשים מימות הגשמים, ועדין לא מוכנים הדברים העיקריים לחיי הנפשות האלה היינו: עניני עבודת האדמה אשר זה תכלית כל מגמתנו ותקות האנשים הבאים עד הלום, לא הוכנו במועד הראוי עד מה. אך עתה, כיום לפני החרישה קנו בהמות דקות־בשר ורעות־מראה, אשר לא יוכלו למשוך בעול. מספוא אין, זרעים נקנים כעת במחיר יקר מאד ואין זרע לעשרים משפחות, ולחמשה עשר מהם גם אין עבודה. וענין הנטיעות לזכך האויר, וגם כרמי גפן ועצי פרי, לא יעלה על לב גבר.
“האדון בעצמו לא בא פעם אל הנחלה לראות בעיניו ולהתבונן בשכלו על כל מחסוריה, כי איש ידוע חולי הוא וגם בעל עסקים רבים ושונים, ואין נפשו להזדקק להם בעצמו כי אם כל הדחיות וההבטחות הנ”ל על ידי סופרו ועוזרו הרוקח הידוע — — — תחת שבדברים כאלה מוכרח איש מוכשר ונבון דבר כהדירעקטאר הירש, אבל לא סופר ליטעראטור כרוקח — — — — — והאיש המוכשר צריך להקדיש כל עתו לקולוניה. ולכן שמחנו לקראת בוא הר' סטאראוואלסקי בשמענו שמעו שהוא איש נבון, ומבין הענין וגם אוהב עמו וחובב ארצו בלא לב ולב, ואיש כמוהו נצרך למטרותינו, אבל עתה שבושש האיש ההוא מלבוא וגם מחלת מויאל הולכת וקשה מיום ליום, ועניני הקולוניה יאכלו עמל חו“צ בכל פה, גם צעקת האכרים עלתה למעלה מראש. אמרתי לא אחשה הפעם ואקרא את יתר חברינו מחו”צ לישועה בעוד מועד, ונועץ יחד איך לקדם פני הרעה. כפי ראות עיני נצרך לבקש את פני ה' מויאל שימסור משמרתו לזמן מועט — עד אשר יתרפא ממחלתו — להדירעקטאר הירש — — — — — — אתם מצדכם תבואו לעזרה בעוד מועד למשפחות האלו שנצרכות גם לתמיכה מועטת, וליתר התושבים פה — את האמצעים לעבודת האדמה, כי עוד יחסר לחמש משפחות בהמות וכלי חרישה וזריעה וכו', לגמור את הברכה וגם לתת סכום קטן לקופת הקהל על הנצרכים להם, למען יבוא כל דבר על מקומו בשלום. אנא, אדוני, ימהר לעשות כי היום שעבר בלי עשות טוב להמושבה, בל ישוב עוד עד עולם ואבד לנצח עם פריו ופרי פרותיו — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —.
עבדך המוקירך כערכך הרם
זרח ברנט
תשובת הדר. פינסקר על המכתב הזה שמורה אתי, והנני נותנה בזה.
לשכת ההנהגה הזמנית ליסוד מזכרת משה מונטיפיורי בארץ הקדושה, מחלקה ראשונה באודיסה, יום י' לחדש טבת שנת תרמ"ו.
כבוד הגביר המהלל חובב ציון וחונן עפרה באמת מוהר“ר זרח ברנט נ”י.
את מכתבו קבלתי והנני לתקן את הדברים כפי רוחו, אבל טוב היה אם היה כבודו מרחוק לי לרוח עצה, איך להביא את התקונים אל הפועל, בלי שיגרום בזה חלול הכבוד לאנשים שהם ופעולתם נחוצה לנו מאד מאד. בטוח אני כי ישים כבודו לב לדברי אלה, וגם יודיעני מזמן לזמן את כל הצריך לי לדעת.
יחד עם זה אבקשהו להשתדל להשקיט את המתלוננים והמתאוננים כי לדאבון לב נודע כבר כי בני עמנו הם טרחנים גדולים, וגם מי שאינו הגון מבקש הרבה. ומעולם לא ראינו שיהי' אחינו מכירים טובה, לעוסקי בצרכי הציבור באמונה בחייהם, ושתהי’ נפשם נוחה מאלה הדואגים בעדם.
מוקירו ומכבדו
דר. ל. פינסקר
בטבת תרמ“ו, העברתי שוב פעם את בני ביתי מלונדון לפתח־תקוה, ובא' אייר סדרתי חגיגה גדולה בתור חנוכת ביתי החדש, מסרתי גם ס”ת לבית הכנסת, וחגיגת הסיום וההכנסה הוחגו ברוב פאר. אז חשבתי כבר לשבת בשלוה ולהינות מפרי עמלי ויגיעי אשר השקעתי בנחלתי, אבל למרות כל זה לא הי' יבול השדה מבורך, ולא הכניס אף את המינימום שהיה דרוש אז למחיתנו. ואז לקחתי בפעם הששית מקל נודדים, ויצאתי לחו“ל, ובתפלת הדרך שהתפללתי בפעם ההיא ביקשתי גם כן שהקב”ה יעזרני שלא אצטרך לכתת רגלי ללכת עוד פעם לחו"ל. ועשיתי לי תכנית כזאת שלאחרי אשר ארויח בעזרת ה', סכום מספיק, אבנה בלונדון בתים עד שיכניסו לי הבתים שמנה לירות לחדש, כדי שבהכנסה זו אוכל לשבת בשלוה בארץ ישראל, ולהוסיף לעבוד את אדמתה.
בהיותי באירופא סרתי לברלין לבקש עזרה בצורת הלוואה לאכרי פתח־תקוה, התראיתי בעניין זה עם הרב הג' הצדיק ר' עזריאל זעליג הילדסהיימר והצעתי לפניו את בקשתי. בתוך חלופי הדברים שבינינו שאל אותי הרב הילדסהיימר מדוע אני נע ונד מהארץ לחו“ל ומחו”ל לארץ. אז הזכרתי לו את דברי המדרש הידוע המובא בשל“ה הקדוש, שער האותיות אות ק' בנוסח זה: הקב”ה אמר לאברהם אבינו פעם ראשונה שילך לארץ ישראל ויראנה, ואחר שחזר לא נתנו לו רשות לחזור לארץ ישראל עוד חמש שנים, ואותן חמש שנים היה משתוקק לחזור ללכת, ואמר מי ייתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכונה, הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה, מוטב ללון במדבריות של ארץ ישראל, ולא ללון בפלטריות של חוצה לארץ. והיה תואב, ומשהורשה כתיב וילך אברהם, כאשר דבר ה', כלומר שמצד הרצון וההשתוקקות הרי עזה כמות ויותר ממות אהבתנו לארץ ישראל, והננו בוחרים להתענות בחרבוני קיץ, ובמחסורי חרף, על אדמת ארץ ישראל, אבל מה נעשה כשלא נתנה הרשות והאפשרות לכך, ובעל כרחי הנני נודד בחו“ל, וכשרק תנתן לי האפשרות הנני שב לאה”ק, על מנת לבנות אותה ולשבת בה. נסיעתי זאת לחו“ל הביאה גם היא תועלת חשובה לפתח־תקוה, וגם אני הגשמתי את תכניתי ובניתי בתים אחדים בלונדון, אשר היו שווים להכניס לי 8 לירות לחדש. ואמנם במשך הזמן הראשון לחזירתי לפתח־תקוה, שלחו לי משם את הסכום הזה במלואו, מדי חודש בחדשו, אבל אח”כ הי’ הולכים ופותחים לי במשלוח.
באותו הזמן, וכמדומני שהי' זה בשנת תרמ“ז התנפלו פתאום ערביי הכפרים השכנים וביחוד הערבים מיהודיה על מושבתנו. האכרים לא היו מוכנים לקראת ההתנפלות הזאת, וקרובה היתה אז המושבה להחרב חלילה לגמרי ע”י פראי הסביבה. עוד מעט קט והיו בתיה לבז ובניה להרג ולמשסה, אבל ה' משמים השקיף עלינו ברחמיו, ויפן אל עמלנו, אל קרבן חלבנו ודמנו על אדמת הקודש, אשר רבות שבענו תלאה עליה, ויתן בנו עז ואמון להחזיק מעמד בפני הקמים עלינו. עד מהרה נזעקו כל האכרים והפועלים היהודים שעבדו אז במושבה אצל ביתי, שהיה הבית הכי גדול ובנוי באופן היותר מוצק במושבה, והספקנו להתבצר בו, ולהראות להערבים התנגדות חזקה בנשק אש אשר נמצא בידינו. הנשים והילדים הוכנסו לפנים הבית והעמדו על יד החלונות בתור צופים וצופות, והאנשים עמדו הכן וענו על יריות האויב. הערבים שבאו למטרה של בזה ולא היו להם אז שום מגמות מדיניות, השתמשו בנשק גרוע וזול, וחציהם הי' מן הקלים ביותר הנקראים ״שרט“, שעפ”י הרוב אינם חודרים עמוק לגוף הנפגע, ולכן היה אפשר לנו להציל את הפצועים, להסיעם ממקום המערכה ולחבוש את פצעיהם, והם סבלו רק יסורים ומכאובים נוראים. שעות רבות עמדנו אז בפני האויב, והוא לא יכול להרוס את הבית — מבצרנו, עד שהצליח אחד האכרים, למסור את המצב להממשלה ביפו, ופלוגת חילים באה ופזרה את המתנפלים. בשעת ההתנפלות גזזו ונהגו הערבים את העדר של המושבה שהיה בן שבע מאות גלגלות צאן ובקר.
החילים התורקים וקציניהם עשו אז שפטים בערבים המתנפלים, הם קשרו ששה עשר שייכים, מהם יחדיו בשלשלאות של ברזל וככה הובילום ליפו. שם נדונו וישבו במאסר חצי שנה, ואחדים מהם קיבלו גם מלקות תורקיות…
אחרי המארע הודינו לה' על אשר הציל את נפש עבדיו וע"ז שלא סבלנו שום אבדה בנפש. המארע הזה השאיר רשם קשה על המושבה, נוסף על ענינו ולחצנו הרב, כי לא ראינו עד אז ברכה בעמלנו.
בזמן שאחרי כך התחילו שולחים לי מלונדון רק סך 4 לירות לחודש, וגם המשלוח הזה היה מוטל בספק גדול, ולכן הכרחתי למרות רצוני לצאת שוב פעם ללונדון. אז לקחתי גם את בני ביתי לחו“ל, וכעבור שנה אחת שבתי שוב לארץ ישראל והוצאתי את כל כספי לנטיעת כרמים ולבנות איזה בתים בפתח־תקוה. כל השקעותי לא הביאו לי בכ”ז הכנסה הגונה, כי יבול השדה לא הצליח והנה קרבה שנת השבע, וכל מה שנמצא בידי במזומן אזל מבלי שהי' אפשר לי לקוות שפירותיו תשובנה לי במהרה, ויביאו לי פרנסה מרווחת. בפחי נפש ולב שבור הכרחתי להחליט אז ע"ד חזירתי ללונדון בפעם השמינית, בשעה שלא נשארו לי שום אמצעים אף להוצאות הדרך, והכרחתי לעשות מכירה פומבית מכל חפצי וכלי ביתי, ובתמורתם נסעתי ללונדון.
בזמן ההוא שהיתי בלונדון שלש שנים והצלחתי לאסוף רכוש חשוב, אבל מדי חשבי לשוב ולחדש את נסיון ההתאכרות שלי בפתח־תקוה, הרגשתי את תשות כחי, להשקיע את עצמי, בן הארבעים ושבע בעבודת האדמה, ולקבל את עולה הקשה. עבודת האדמה החביבה אשר ששתי לקראתה ולקראת כל הסכנות והמתלאות שהי' כרוכים בה בארץ ישראל לפני כארבע עשרה שנה — קשתה עלי אז, אבל מבנין ארץ ישראל לא נואשתי וקויתי להשתתף בו באופנים אחרים.
מקץ שלש שנים לישיבתי בלונדון, בשנת תר“ן מכרתי את כל הבתים שלי ועליתי לארץ ישראל. התישבתי ביפו, וכאשר ראיתי שכל היהודים, אשר אז כבר גדל מספרם ביפו, מתגוררים בבתים רעועים של הערבים, אשר לא תאר ולא סדר ורוח להם. קניתי מיד הערבים שטח בן 15,000 אמות מרובעות, אדמת חול בגבול העיר במחיר פרנק אחד האמה. כשכתבתי שיק על הסכום הזה לא היו המוכרים מרוצים מזה, מפני שביפו לא נמצא עוד אז בנק אשר יוכל לקנות שיק גדול כזה ולשלם את מחירו במזומן, ולכן הכרחתי לעלות למטרה זו לירושלם. שם מכרתי את השיק בבנק ולירו, תפרתי לי כיס ארוך מבד חזק (כי אפונדאות דמשקאיות לא נמצאו אז בירושלם), והכנסתי אליו את כל הכסף. הדקתי את הכיס יפה יפה מסביב לי תחת מתני, וככה נסעתי עם הכסף הדרוש ליפו בעגלה. אח”כ הרגשתי ימים אחדים כאב גדול במתנים עד שהכרחתי לשכב במיטה. הזמנתי מהנדס ומדדתי את כל המגרש הקנוי, וביום ט"ו באב הזמנתי את הנכבדים מיפו, ואת סוחרי האתרוגים מירושלם הבאים תמיד באותו הזמן ליפו — ביניהם היה ר' אברהם קורפורר ושותפיו — לקחת חבל בשמחתי בשעת ירית אבן הפנה להבתים הראשונים. ר' אברהם קורפורר אמר לי אז כי הוא חושב את העניין הזה למעשי שטות ואבוד ממון, ורבים מבני יפו לעגו לי ואמרו: יעלו עשבים על לחייך וישוב לא יצמח על החולות האלה. אחרים נמקו את אי השתתפותם בשמחת הנחת היסוד לבנינים שלי, באמרם שקשה להם לטפס על גלי החולות הכבדים. אבל אני לא שעיתי לדברי הלועגים כי האמנתי בכל לבי שסוף הישוב העירוני להתרחב גם הוא בארץ, וזכות המצווה הגדולה של בנין הישוב תעמוד לי שלא אאבוד את כספי לשוא.
לאלה שלא רצו להשתתף בשמחתי מכבד הדרך על החולות, הבאתי חמורים לרכיבה, והוצאתי לפועל את חגיגת היום טוב שלי. אחר שבניתי שורה אחת של בתים, הצעתי את ביתי לפני יהודי יפו למכירה בתנאים ותשלומים נוחים מאד, באופן שבשכר הדירה הרגיל שהיו משלמים להערבים, ירכשו להם דירה מרווחת. אבל אף אחד לא רצה לצאת את העיר ולשבת במדבר החול אשר לי, וככה נשארו הבתים שלי פנויים. אני בעצמי עם משפחתי התישבתי באחד הבתים החדשים שלי וכאלו לאמת את דברי החשש והפחד של המלעיגים עלי התנפלו עלינו בלילה השלישי לשבתנו בהבית החדש קבוצת ערבים. הם באו אמנם על עסקי ממון, אבל הם היו עלולים גם לרצוח אותי ואת משפחתי בסכינים שהיו בידיהם. אני השתמשתי בכל שלשת הסגולות דורון, תפלה, ומלחמה. נאבקתי עם המתנפלים בכח והצלחתי להוציא מאחד מהם סכין ארוך אשר הוא שמור בידי עד היום הזה, לזכר המארע, אבל בכדי להפטר מהם הבטחתי להם גם מתנה ידועה, וככה נצלתי מידם.
באותו הזמן חלתה אשת הרב האב“ד דיפו הגאון ר' נפתלי היריץ ז”ל, ואחרי שנתרפאה יעצוה הרופאים להחליף את אויר מקומה. ואז יצא הרב עם בני לויתו למשך ימי הקיץ לאחד הבתים החדשים שלי לשם הבראה, ואמנם האויר הנקי והזך והמרחב שבבית השפיעו לטובה על בריאותה של הרבנית עד שהסכימו לישב בבית הזה גם להבא, ולרכוש אותו בתשלומין עפ“י התנאים הקלים שלי. רבה של יפו בעת ההיא, קנה איפוא את הבית הראשון בשכונה החדשה שלי, אשר קראתיה נוה שלום, ואחריו באו גם יהודים אחרים, מאנשי העיר לרכוש בתים מידי ולשבת בהם. כשנוכחתי בהצלחת המפעל שלי בבנין נוה שלום, וכל הכסף שהבאתי כלה לע”ע, חזרתי ללונדון בפעם התשיעית יחד עם בני ביתי, ושהיתי שם כשנתים. ולאחרי שחזרתי ליפו התקנתי צרכי צבור בעיר, הקציתי מגרש לבניין ביהכנ"ס (עד אז היו מתפללים בחדרים שבביתי), ובניתי מקוה טהרה ומרחץ של זעה, והוספתי עוד בנינים בנוה שלום.
בחדש שבט תרנ"ד גמרתי את בנין בית המרחץ ובאחד מערבי השבתות נתהוה איזה קלקול במשאבה והיא חדלה להספיק מים. אז עליתי על גג בית המרחץ ועסקתי בתקון המשאבה, ופתאם מעדו רגלי ונפלתי מגובה של 12 מתרים. פחדתי שכל עצמותי תתפוצצנה אל התהום העמוק אשר תחתי, אבל בן רגע חשתי שכל איברי שלמים ובריאים כאלו שלח ה' את מלאכו להצילני ולקבלני בזרועותיו בנחת, שלא אסבול מהנפילה האיומה. ונשארתי מחריש ומשתומם לחסדי ה' אשר גברו עלי. אז נדבתי בתור קרבן תודה, סכום חשוב לבית התלמוד תורה בפתח־תקוה אשר עסקו אז בבנינו, ויחד עם הא' הנכבד ר' אברהם קופלמן אספתי אז בין ידידי ומכירי את יתר הסכום הדרוש לבנין התלמוד תורה.
בעת ההיא בא אלי סרסור יהודי ספרדי ידוע והציע לי לקנות קרקעות שונות, וביניהן גם 375 דונם במקום שעליו עומדת עתה תל־אביב. בחפצי להרחיב את גבול הישוב היהודי על יד נוה שלום נכנסתי ברצון במו“מ אודות הקניה הנז'. לאחרי ימים אחדים, הביא לפני הסרסור 14 פלחים בתור בעלי הקרקע ואחרי מו”מ ממושך נשתוינו לקנות את הקרקע הנ“ל במחיר של 400 נפוליון, וע”ח הזה נתתי להם שלשים נפוליון בתור תחילת פרעון. את מותר הכסף הנחתי לפי התנאים שהתנינו בבנק ולירו בירושלם, והתחלנו לסדר את התעודות הנחוצות לאשור הקניה בכדי להשיג את הקושאן לאחרי חודש ימים.
כשבועיים לאחרי הקניה הופיעו מערערים על בעלות הקרקע. הם באו אלי והודיעו לי כי גם להם יש חלק בנחלה זו, ולא יתנו למכרה בלעדם, הם דרשו עוד 500 נפוליון, ניסיתי להתפשר עמהם, ואחרי מו"מ ממושך ושלוחין באין ויוצאים הופיעו שתי כתות המוכרים ביחד עם הסרסור, וסדרנו שעלי להוסיף על המחיר 300 נפוליון בתנאי שעל המוכרים להמציא קושן לא יאוחר מבעוד שני חדשים.
ביום בהיר אחד אח“כ, קבלתי ידיעה שקבוצת מצרים מקהירה רוצים להתראות אתי בענין הקרקע. הם טענו שאבותיהם היו בעלי הקרקע, ולהם משפט הירושה, והראו תעודות שונות לקיום דבריהם. הם דרשו בעד חלקם 800 נפוליון ולא הורידו כלום מהמחיר. אז הפסקתי את המו”מ אודות זה, אבל המצרים נשארו ביפו, ולאחרי שבועיים באו שוב פעם אלי והמשיכו את המו“מ וגמרנו להוסיף להם 400 נפוליון עפ”י אותם התנאים שהזכרתי למעלה, והתחילו שוב פעם עוסקים בהכנת כל הנירות הדרושים לאשור הקניה.
ומה נשתוממתי בקבלי אח“כ מכתב מאלכסנדריה, שבו נגלו מערערים חדשים בתור יורשים הנכונים לבטל את הקניה. אני לא עצרתי עוד כח לנהל מו”מ באופן האמור, ועזבתי את שלושים הלירות ששילמתי בתור תחילת פרעון בידי המוכרים הראשונים, ונתיאשתי מקרקע זו. ככה שבעתי יסורים קשים, מלאתי תוחלת ממושכה, ונפטרתי בפחי נפש מן הקניה הזאת של אדמת ארץ ישראל.
אחרי כל הפעולות האמורות כלה לי כל כספי וחזרתי ללונדון, ושהיתי שם שתי שנים. בעת ההיא הצליחני ה' מאד, ובחזירתי ליפו בפעם העשירית בשנת תרנ“ז הבאתי בידי סכום כסף גדול ביותר, וקניתי חמש חצרות גדולות מידי הערבים אשר במשך הזמן העברתי אותן לידי בעלים יהודים אחרים. בראותי כי ה' הצליח את דרכי בבנין יפו העברית, נסעתי שום פעם ללונדון לפקח על עסקי. שהיתי שם כשנה וחצי ושבתי בשנת תר”ס ליפו, והוספתי עוד שורות אחדות של בתים בנוה שלום אשר היתה אז מיושבת כבר, והדרישה לדירות נתגברה. אז נדבתי מגרש בן אלפים אמות מ' לבנין תלמוד תורה ביפו, ויחד עם ר' משה בצלאל טודרוסוביץ עברתי בערים ובמושבות וקיבצנו נדבות לבנין התלמוד תורה, ובנדבה הגונה שלי ושל רעיתי נשלם הסכום הדרוש לבנין התלמוד תורה.
מאז נסעתי עוד שלוש פעמים ללונדון ובכסף שאספתי שם הוספתי לבנות על כל המגרשים שנשארו לי בנוה שלום. בפעם השלוש עשרה בשנת תרס“ג מכרתי את כל רכושי בלונדון, כי אז כבר חשבתי על ישיבת קבע בארץ ישראל, והבאתי לא”י רכוש גדול אשר השקעתי בבנינים.
בשנת תרס“ו שבתי לא”י מלונדון ועליתי אליה בפעם החמש עשרה, היא הפעם האחרונה. קניתי 20,000 אמות מרובעות קרקע על יד נוה שלום, במחיר 40,000 פרנק, ועל המגרש הזה בניתי עוד בתים אשר הם עומדים כעת במרכז הישוב היהודי ביפו, אז בניתי את בית הכנסת שונה־הלכות בנוה שלום.
בשנת תרס“ז בה' תשרי בזמן שהוקם בית הכנסת, הוציאו בו גזוזטרא מביטון וקרשים, וכשהלכתי לבחון את מלאכת הבנין עליתי על הגזוזטרא שלא נעשתה כראוי ומיד התפורר תחתי גוש הביטון ונפלתי למטה. שכבתי בלי רוח חיים על הארץ עשרים רגע, מיד הבהילו אלי רופא אחד שאיני זוכר את שמו, ואחריו קראו לד”ר שטיין ושניהם חוו את דעתם כי אין עוד לעשות כלום בכדי להשיבני לתחי'. אבל שני הרוקחים, יעקב אפטייקער ושמעון שגרו באותה הסביבה, לא אמרו נואש, ועסקו בכל מיני הצלות, השתמשו בטיפות ולריאניות חזקות, ואחד מהם לחץ אותי בחזקה על הצדעים ותחת האזינם עד שהרגישו את נשימתי, ואנכי התאוששתי וקראתי מה כאן, מה כאן? אח“כ ניסו להעמידני על רגלי והנה נמצא שרגלי האחת נשברה. העבירו אותי למשכב וקשרו את רגלי בחבל והיו תלויות למעלה. ככה שכבתי כשני חודשים. אז באה מחשבה בליבי כי האסון הזה אולי בא עלי בעוון בטול תורה, שהיה בכדי להגדיל את למודה, ולהחזיק בידי הלומדים, ולא נהגתי בזה כראוי, ואמרתי בליבי לייסד בית ישיבה. מיד סדרתי שעורים בתורה בביהמד”ר שונה הלכות, ואת רעיון בנין הישיבה הוצאתי לפועל לפני פרוץ המלחמה העולמית, ברצון אשתי המנוחה ובנדיבות לבה. גם בכל מפעלי החסד והצדקה שהקימותי ושהשתתפתי בהם היו ידה ולבה של רעיתי המנוחה משותפים, ולפעמים גם המניעים העקריים לזה.
בסוף שנת תרע“ד נגמר בנינו של בית הישיבה אור זורח ובראש השנה תרע”ה התחילו מתפללים ולומדים בו, אבל המלחמה העולמית שהתחילה להראות אז את כל מוראותיה הפריעה את שמחת הבנין שלי. באותה שנה התחילה הממשלה העותומנית ברדיפותיה הנוראות ליהודים, וידידי ומכרי הטובים ראו מראש כי סכנה נשקפת לי להשאר בארץ מפני שאהי’ מוכרח להתעתמן, וכי הממשלה התורקית עלולה להציק לי, והתחילו מאיצים בי לנסוע מכאן.
אני לא יכולתי נשוא את דברי האומרים לי לשוב מארץ ישראל אשר למענה עשיתי כל מה שהיה בכחי ביחוד אחרי אשר זכיתי לראות כי הישוב העברי ביפו פרץ ונסב ורחב בטימפו מהיר, והתפתח בתור ישוב בריא ככל מושבות יהודא אשר נבנו בקרבתה. אבל בני וידידי התחכמו לי וישלחו אלי את אחד מידידי היותר נאמנים הוא ר' יוסף ליפשיץ נ“י מנהל בנק קופת עם בירושלם כעת. והוא הסביר לי כי למען טובת הישוב אשר אנכי טפחתי ורביתי במשך עשרות בשנים עלי לקיים ״חכי כמעט רגע עד יעבור זעם”. קשה היה לי להפרד מהארץ כלהפרד מן החיים, אבל הכרחתי לשמוע בקול בני וידידי אשר שתו עלי מסביב ויצאתי לאלכסנדריה של מצרים. אחרי אשר ראיתי בטוב ארץ ישראל וטעמתי מעין חיי עולם, עם גידולו ופריחתו של הישוב העברי אשר לקחתי חלק בבנינו, הרגשתי את חרדת הגלות במצרים עם כל זעזועיה, וחשתי בנפשי כאלו היא נתונה בכלא, ושם על יד שערי הארץ צפיתי ליום בשורה על שחרורה וגאולתה, והיום הזה הנה זה בא והשיב לי את ששון רוחי. בשובי מיד אחרי הכבוש לארץ ישראל, אז נודע לי כי ישיבת אור זורח אשר בנינה נגמר בעצם המלחמה היתה למקום תורה ותפילה בכל שנות המלחמה מבלי הפסק. מיד להבנותה בקשתי אני את ידידי ר' יוסף ליפשיץ לקבוע שם את שעוריו, ואחרי סרובו במשך זמן קצר, התחיל ללמוד שם. אבל גם כאשר גורש ר' יוסף כיתר יהודי יפו מעירו, היתה הישיבה בדרך נס למקום כנוס לכל היהודים שחזרו ליפו בדרכים ואמצעים שונים, ומעולם לא נעדרו בה ספרי תורה לקריאה גם בשעה שכל ס“ת הועברו לפ”ת, לפני הפסח תרע"ז. וידיעה זו היתה לי לענג נפש.
אז שבו השעורים והלמודים למהלכם הרגיל וידידי הר' יוסף הנ“ל וגם הרה”ג ר' יוסף רבי המשיכו והתמידו בשעוריהם שמה. וביום ט“ז אב בשנת תר”פ חגגו שמה את סיום הש“ס, בחגיגה נהדרה שאולי לא התקיימה כמותה ביפו מימות בנינה בתקופה הקדומה, ויקדש המקום הזה למרכז של תורה ועבודה ביפו הבנויה. אנכי הקדשתי אח”כ חצרות אחדות בתור קרן קימת להחזקת הישיבה מפירותיהן. ההקדש הזה הנהו כעת יסוד הישיבה ועיקרה אשר עליו היא נשענת ורבים הם הלומדים בה, והמסתופפים בצלה ממה שהיה אפשר לשער מראש, וביסוד ישיבה זו והחזקתה אני רואה את השלמת מפעלי הבנין שלי בארץ.
בשנת תרפ"ב כאשר נסתיימה תקופה של יובל שנים מיום עליתי לארץ ישראל, ערכו לי ידידי ובני משפחתי חגיגת יובל נהדרה, אשר נתנה כבוד למסדריה. הם קיימו בי בעצמי את רצוני ומחשבתי לעודד ולאמץ את ידי בוני וחלוצי הישוב. בחגיגה זו השתתפו בנוכחותם ובשליחת צירים ומכתבים כל ראשי הישוב היהודי בארץ ישראל וידידו, מהנציב העליון ועד המושלים המקומיים, הגאונים הגדולים הרב קוק והרב זוננפלד ומחותני הגאון הגדול הרב מנחם נתן אוירבך — מירושלם, וכל ראשי מוסדות הישוב הקודם בארבע ארצות הקדש ירושלים, חברון, צפת, טבריא וכן ראשי הועדים ושלטונות העיריות העבריות, והרבה הרבה דברי שבח נשמעו בחגיגה ההיא. ואמנם ראויים הם הדברים ההם וכל הכבוד וההדר שחלקו לי בתור אחד מראשוני המיסדים של הישוב לאמץ את ידי החלוצים בכל מחנות הישוב, לכל עבודת התקומה וההתבצרות בארץ הקדש.
לאות תודה והוקרה למסדרי חגיגת היובל ההיא, נדבתי אז סכום של מאה וחמשים לירות לכל מוסדות הישוב הא"י שיש להם קשר עם כל הרבנים והאנשים החשובים אשר הואילו לכבדני, ויהיו זכורים לטוב.
עם סיום דברי זכרונותי אשר אני מוסר היום, אני זוכר בכאב לב את רעיתי רחל לאה נ“ע ששחל”ח ביפו בט“ז כסלו תרפ”ה והובלה לקבורה על הר הזיתים. והנני אומר בזה לכל אלה שכבדוני והוקירו את פעולותי: שלי — שלה! לולא היתה לי רעיתי רחל לאה בעזרתי לא יכולתי לבצע את כל תכניותי תנצב"ה.
והנני קורא לבני ולרעי, לכו בעקבותינו הרבו והגדילו מעשיכם בבנין הארץ, ואל תסוגו אחור בפני כל מכשול כי עבודת הקדש אנו עושים להעמיד לנו גדר ביהודא וירושלם עד בוא תקומתנו ותחיתנו הנאמנה ע"י קדוש ישראל בארץ חמדתו.
מבקורי למען ארץ ישראל 🔗
תוספת לזכרונותי
בימי שהותי בלונדון אחרי חזרי מפתח־תקוה באחת משנות התר“מ, שאינני זוכרה בדיוק, התראיתי עם גדולי היהדות האנגלית במטרה לבקש עזרה לאכרי פתח־תקוה, בקרתי את סיר ליוניל כהן, ואת הבנקיר סמואל מונטגיו שהיה מכיר אותי היטב, כי הייתי שולח תמיד שקים ע”י הבנק שלו. להאדון סמואל מונטגיו היה שעור בתלמוד שעתים ביום, אז היה סוגר את משרדו ואינו נותן למי שהוא להכנס אליו. אני זכיתי להתקבל לפניו בשעת שעורו. הצעתי לפניו תכנית למתן עזרה בצורת הלואה להאכרים בפתח־תקוה, הוא הבטיח לי לסדר אסיפה בענין זה. אחרי שבועות אחדים הודיעני כי הוא סדר את האספה, והחליטו שיש לקבל עמדה חיובית לגבי בנין ארץ ישראל, אבל שני דברים מעכבים: 1) הארץ נמצאת בידי שלטון תורקי פרוע שאין בו משטר יציב ונכון, ושאין בו ביטחון צבורי. 2) יש לחכות על תוצאות נסיונות הישוב הנעשים במסשטב די רחב ע“י הנדיב הידוע הברון עדמונד דה רוטשילד. הם באו כמו”כ לידי הסכמה כי הפעולה באמצעים מצומצמים ובמשקים זעירים אינה חשובה לגבי עבודה קולוניזטורית לשם ישוב־עם, ועבודה רחבה וגדולה אי אפשר לה שתעשה לע"ע מפני הטעמים האמורים.
בשעת יסוד הבנק אפ"ק עסקתי במרץ במכירת מניות — ובעצמי קניתי סכום חשוב, ובכל בתי הכנסיות דרשתי שיקבלו מניות בתקותי שמזה תצמח טובה רבה להתפתחות הישוב בארץ ישראל.
האדם והיהודי הגדול סיר משה מונטיפיורי היה מחזיק ישיבה בראמסגייט שבה למדו עשרה רבנים על חשבונו, ובכל שבת היה מארח רב אחד על שולחנו. אני הייתי לפעמים נוסע לראמסגייט בימי המנוחה בקיץ, והייתי מתפלל בבית מדרשו ובאחת השבתות הזמין גם אותי אל שולחנו, ואז הכרתי את מסירותו לארץ ישראל שלא היה לה כל גבול. בכל כלי ביתו, הכפות והקערות, השולחנות וכו' היה חקוק השם ירושלם, על כל המפות והמגבות והשטיחים היה רקום השם ירושלם. ראיתי כמו“כ את אורח חייו הנאמן ממש על טהרת הקדש, לפני כל מאכל אשר אכל היה אומר הריני אוכל מאכל זה לכבוד שבת קדש. בכל יום השבת היה מלא שמחה בשוחחו אתי ע”ד ירושלם. למחרת השבת, הראני את קבר רעיתו שהתאבל עליה מאד ואמר שאם מצב הבריאות ירשה לו ישתדל לבא לא“י עוד פעם, זה היה אחרי שכבר שלמו לו מאה שנה, ואחרי בקורו בפעם השביעית בא”י. יהא זכרו לברכה בארץ.
עוד תוספת להזכרונות
ליסוד הישיבה הק' אור זורח עוררני ביחוד מרן הגרא“י קוק שליט”א שהיה אז רואב“ד ליפו והמושבות, הוא השפיע עלי בתחילה להקדיש מאה נפוליון לתלמודים והחזקת ת”ח ובחורים בתור התחלה להישיבה, והבטיח לי אח“כ לעורר תעמולה רחבה לטובת הישיבה אשר תכניס את הסכום הנ”ל, כי חפצו האדיר היה לראות ביפו מרכז לתורה אשר ישפיע לשד חיי עד על הישוב הפורח והמתהוה שם. רבנו הגיד אז ג“כ שיעור ברמב”ם בישיבה, הוא מסר לי אז גם כתב התחיבות לתשלום הסכום של 100 נפוליון שבקש ממני להוציא בתחילה, והכתב הזה עודנו מונח תחת ידי. עלי החובה להזכיר גם כן את הרב הגאון מוהר״ר יסף הלוי שליט“א אשר עמל ג”כ בהשגחה ופקוח על הישיבה, והגיד שעור בפני הלומדים, שנים אחדות אחרי המלחמה.
והודות לעמלו בלמודיו את בני הישיבה והשגחתו הנמרצה קבלו חמשה מהם סמיכה להוראה מרבני ירושלם.
נספח: מכתבים עליו ואליו 🔗
מכתבי הרבנים הגאונים בארץ ישראל 🔗
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
חסדי ד' על עמו, אשר התגלו ביחוד בתקופתנו האחרונה בהענינים הנוגעים לבנין ארצנו הקדושה ושיבת בניה בוניה לתוכה, לקומם חרבותיה ולבנות גדריה, הקימו לנו בתוך ההתעוררות הכללית אישים יחידים שהנם שלוחי דרחמנא בצורה אופית מיוחדה, ומהם שמעשיהם הפרטיים, ומפעלי חייהם, הנם כולם קולעים להמטרה הכללית, אשר אנו רואים בעינינו, שההשגחה העליונה הציבה לה לשם בנין הכלל וצמיחת קרן ישועתו, הקו היותר בולט בתכונת אנשים כאלה, שחוננו להיות עם פרטיותם, כלי חפץ למפלאות תמים דעים להוציא על ידם חלק אחד אחוז חשוב ביסוד בנין הארץ והגדלתה המעשית של חיבת ציון, העמוקה, אשר החלה לצאת מן הכח אל הפועל, בימינו, בתור קול מבשר לעם ד' הגוי כולו כי בא עת לחננה, אלה, אשר ברכת ד' לותה אותם על דרכם הקשה והארוכה, מראשית יסוד הישוב המתחדש, עד ימינו אלה האחרונים אשר נצחו ניצחון אחר ניצחון, שרו את כל המכשולים הרבים והנוראים אשר עמדו לפניהם ויכלו להם — הוא קו התמימות שבנפשם ״תומת ישרים תנחם" ואחד מהשרידים הללו שהוא מציב לפנינו את החזון הקדוש של המקרה הזה בהוד הדרת שיבה הוא חביבנו, הנכבד, הישיש המופלא ומפואר במעשיו הטובים, בתם לבו, ובאהבתו הנאמנה לארצנו הקדושה, ומסירותו התמימה לבנינה וישובה ברוח אמונת אמן בקדושת תורה ויראת שמים, רבי זרח ברנט, יאריך ד' ימיו שנותיו, אשר צדקה גדולה עשה לדורנו בספרו עד כמה שהרשה לו רוח מוסרו, וכח זכרונו את מאורעות חייו, במשך תקופה בת ששים שנה ויותר, הקשורה עם מפעליו, הפרטיים—כלליים, ליסוד הישוב, בירושלים, ביפו ובפתח־תקוה. אמנם יודע אני שהרבה קוים שרטוטים ונקודות נשמטו מהזכרונות הללו, יש מהם, שנעצרו בחובו אולי מתוך רגשי ענוה וצניעות השוכנים עמוק בנפשו, ויש מהם ג“כ שנשמטו מהזכרון חלק ממעשיו הטובים למשל ביחש ליסודה של אגודתם של אחינו בני מזרח אירופה שנדדו ללונדון שהובלטה אחר כך בקהילת מחזיקי הדת שמה. שהייתי שוכן בתוכם שנים אחדות משנות המלחמה העולמית שלקח רבי זרח שלנו שליט”א חלק כל כך נאה בה, בימי היותו אז שמה יושב בין אחיו הנודדים בני המזרח נשמט כאן מספר הזכרון אע“פ שנזכר הענין הזה ברמז בלא דיוק ובקיצור נמרץ, ומתוך מפעלי חיבתו לקנין הארץ ובנינה ביפו ומסירות רוחו לכונן בה יסוד להגדיל תורה ולהאדירה בתור אות ומופת לגולת הכותרת של מאוייו החודרים לבנין הארץ וישובה מראשית צמיחתה של ישיבתו, הנקראת על שמו ״אור זורח” והחוסה בביתו ובחומותיו, ומסתייעת מקרנו הקיים שהקדיש לה ואשר בראשית התכוננותה, היה הוא ורעיתו המנוחה ע“ה, היחידים שהחזיקו על שולחנם את הצעירים שוקדי התורה, עד אשר המשיכה את קיומה עד היום, שנתהותה למוסד תורה חשוב, שראוי לתפוס מקום בין מוסדי התורה היקרים שיש לנו בא”י, שהם הם, עורקי החיים, המשפיעים את לשד היהדות על כל הישוב ההוה והעתיד כולו. מכל הדברים הטובים הללו חסרים פרטים חשובים וענינים בזכרונות הללו, אמנם זה הקו של התמימות הנפשית, של דברים ומעשים היוצאים מתוך הלב והנפש מתוך פשטות יהדותית תמימה, שהוא היסוד האמיתי בכל אופי חייו ומפעלותו של גבורינו היקר זה אפשר לקלוט גם מתוך הדברים אשר נרשמו במחברת החביבה הזאת של זכרונותיו, ואני תפלה, יתן ד' שיתרבו בנו, אנשי מעשה טהורי לב ותמימי נפש שכמותו להגדיל ולהרבות את ישובנו בקודש לתהלה ולתפארת ולצמיחת קרן ישועה לבית ישראל, והנני בזה חותם בברכה נאמנה לידידי הנדיב והיקר הישיש והחביב יאריך ד' ימיו ושנותיו, ונזכה כולנו יחד לראות בטוב ד' בארץ חיים, בביאת גואל צדק ובשמחת בנין ירושלם במהרה בימינו אמן, כנפשו היקרה ונפש ידידו מברכו באהבה, מהר הקודש מירושלם.
הק' אברהם יצחק הכהן קוק
הק' יוסף חיים זאננענפעלד
פעיה“ק ירושלם ת”ו בארבעה לירח האיתנים תרפ"ט
מה גדולה ונכבדה היא מצות ישוב ארץ ישראל עד שמסרו לנו חכמינו ז“ל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלקה, וכל הדר בחו”ל דומה במי שאין לו אלקה, שנאמר לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם אלוקים, ונקראת נחלת אלוקים ביחוד, וכמה רבה היא זכותו של האי גברא יקירא הישיש הנכבד, עסקן במצוות, ורב פעלים, מוהר“ר זרח ברנט הי”ו, אשר הוסיף נדבכים על הישוב הקודם והנאדר בקודש בארץ ישראל, והרחיב את גבוליו, ומיום שאני מכירו אמת הבנין בידיו ועסק בישוב חרבות ארץ חמדה, והגדיל והפליא מעשיו בבנותו כמו רמים בתי תורה ותפילה להפריח את העם היושב על אדמת הקודש ברוח תורה ומצוות, למען יזכה להתנחל ולהאחז בארץ כמאמה"כ ויתן להם ארצות גויים, וגו' בעבור ישמרו חוקיו וגו', בכל עניניו ומשאלותיו הטובים אשר שאל ואשר עשה היה נועץ גם אתי וכתורה עשה, כי היא הייתה לו לקו בכל עמלו. אשריו ואשרי כל מי שנתן ושיתן לו יד בכל פעולותיו הטובות, וביחוד גדולה זכות רעיתו המנוחה אשת חיל משכלת ביראת אלוקים, אשר עודדתהו בנדיבות לבה, ותמכה בידיו לכל דבר מצוה.
כל העובר על פרשת חייו וקורותיו, ראוי לו ללמוד ממעשיו הגדולים ולהחזיק במעוז התורה ובמצות הישוב ולא להתרפות במלאכת הקודש כמעשהו וכסבלנותו ואמץ רוחו שהנם למופת, כי ארץ ישראל נקנית ביסורים וע"ז נאמר, ״חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו, חזק ואמץ כי אתה תנחיל״ וכו‘, וחובה רבה להגדיל ולהחזיק את מפעלו החשוב והגדול הוא ישיבת אור זורח אשר בה ועל ידה יצהל קול התורה בשער הארץ הקדושה, למען תתגבר השפעת התורה ולומדיה במרכז הישוב הזה, ותמלא דעת ה’, והיה מעשהו הגדול שלם ומושלם בכל האופנים. והנני מצטרף בזה לעודד ולחזק את ידי העמלים בהרבצת התורה והחזקת הישיבה ולקרוא לעזרת הנדיבים בעם לרוממה לתמכה ולסעדה.
ובעה"ח לכבודה של ארץ הקודש ואוהביה ותומכיה. המחכה לישועה קרובה.
הק' יוסף חיים זאננענפעלד
הק' מנחם נתן אויערבאך
עמ״י עש״ו
במקום שמהראוי להאריך בשבחו של האי גברא יקירא ודחיל חטאין, אין נכון לקצר, אך וכי כלום יש אב מעיד על בנו, כן אין למחותן להעיד על מחותנו, בגלל זה נקיטי עטי בעת לקצר, וסומך אני על כתפי וכתבי הרבנים הגאונים רבותינו שבארץ ישראל שיחי' שהמה מוציאים אותי ידי“ח בהמצוה לספר בשבחו של מחותני הישיש דחיל ומוקיר רבנן מוהר”ר זרח בן נחום ברנט, ראש וראשון שהקים על בנין הישוב בא“י בכללות ובפרטות, והקים עולה של תורה שיסד בית אולפנא וישיבה בשם “אור זורח” להגדיל תורה ולהאדירה, ופזר נתן לאביונים יותר מכפי יכולתו, ועשיר השמח בחלקו לא נגע בחלק העניים, שעשה לו הקב”ה גזבר, ולעצמו ולבני ביתו לא הנהיג במותרות ותענוגים, כמש“נ על אשר, מאשר שמנה לחמו, היינו לעצמו היה מסתפק בלחם לבד וחשוב לו כבשר שמן בכדי והוא יתן (לאחרים) מעדני מלך, ולשמים אשא כפי בברכה שעוד ינוב בשיבה טובה, וצדקתו תעמוד לבני בנים, וכמו שמצינו בסנהדרין דר' יוחנן אמר מפני מה זכה עמרי למלכות מפני שהוסיף כרך אחד בא”י שנאמר ויקן את ההר שומרון מאת שמר בככרים כסף ויבן את ההר ויקרא שם העיר אשר בנה על שם שמר אדוני ההר שומרון. ופי המהרש“א בח”א דע“י שהוסיף הכרך בא”י זכה שבנו ובן בנו ג“כ מלכו וביאר העיון יעקב דלכך עמד לו הזכות עד ג' דורות, משום שיעשה בזה צרכי רבים, עמד לו הזכות עד ג' דורות, כדכתיב וצדקתו לבני בנים, ומחותני ר' זרח שיחי' שהוסיף כמה כרכים בא”י בפתח־תקוה, וביפו, ועשה צרכי רבים הן לצדקה והן לתורה, יש לו הזכות שיזכה גם מג' דורות והלאה, ומלכים יצאו מחלציו, מאן מלכי רבנן. ולהתקיים בהם מאמר המדרש זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה, אמר הקב“ה הארץ שלי הוא וישראל שלי הוא, מוטב שאנחיל את שלי לשלי, כן יזכהו השוכן בציון ובוחר בירושלם שצאצאיו וצאצאי צאצאיו יהא להם קיום בנחלת הארץ בא”י. על טהרת הקודש, כאשר כן היתה תמיד בקשתו ושאלתו בכל עניני החנוך של ביתו, וסדרי משפחתו ובניו, אשר שקד תמיד לחנכם בארץ ישראל על ברכי התורה והדעת וחבת הארץ, ע"י גדולי תורה ויראה וזו היתה גם משאת נפש רעיתו המנוחה צופי הליכות ביתה שחינכה את בניהם באהבת תורה ויראת שמים, ובכל מעשיהם שאפו תמיד לראות מבניהם דור ישרים יבורך, נאמן למסורת ישראל וכל קניני התורה והמצוות התלויות בארץ. והנני אומר יהי נועם ה' עליו ומעשה ידיו יכונן ויצליח סלה.
בתקות המחכה לישועת ה' וישראל עם קדשו, הכו“ח ביום ה' דעשרת ימי תשובה שנת ״נצח ישראל” בפה קרתא קדישא בירושלם תובב"א.
הק' מנחם נתן אויערבאך
רב ומו“צ בתוככי עה”ק ירושלים ת"ו
בעהמ"ח ספרי אורח נאמן, וזכות אבות, וענף אבות
שלמה הכהן אהרונסון
בעז״ה
תל־אביב, יום כ“ה תשרי תרפ”ט
כשאנחנו עוברים על זכרונותיו של הישיש הנעלה מהר“ז ברנט שליט”א עולים לפנינו מבלי משום דברי חז“ל ״כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שחרש וזרע וכו״ל ואני מוצא הכל מוכן לפני״, אמנם גם אנחנו העולים החדשים יגעים וסובלים בעבודת בנין הארץ וישובה אבל כל זה אין ערוך לגבי הסבל שסבלו ראשוני המתישבים בעבודת הקודש של ישוב א”י, כמה יגיעות, כמה עמל, כמה הרפתקאות, כמה מרץ, כמה מסירות היו להישיש הנכבד שליט“א בראשית עבודתו הגדולה והחשובה להרחבת הישוב העירוני והחקלאי וכל מה שעשה עשה בתמימות, בצניעות וענוה, ומלבד זה כמה גדולים מעשיו של הישיש הנכבד נ”י בענין החזקת התורה. הוא הקדיש את הונו ונכסיו להחזקת בני ישיבה הנקראת על שמו, ״אור זורח".
מקרב ולב הנני מברך את הישיש הנעלה העסקן הגדול העובד בלי ליאות בכחו והונו להרחבת הישוב והחזקת התורה שיאריך ימים עד מאה ועשרים שנה ותחזינה עיניו בשוב ה' את שיבת ציון וינוב בשיבה טובה אמן.
שלמה הכהן אהרונסון
רב ראשי למחוז יפו ותל־אביב
בן־ציון מאיר חי עזיאל
בעזה״י
תל־אביב, כ“ה תשרי תרפ”ט
מעשיהם של צדיקים הם המה תולדותיהם הנותנים להם יד ושם עולם, זכרון נצחי בחיי האומה, ומשמשים לדוגמה בהירה לבניהם אחריהם.
הזקן הנדיב והנכבד ר' זרח ברנט אשר שאב את תורתו ותכונותיו הנדיבות בכותלי בתי המדרש שבגולה נמנה בין אלה אשר זכו להציב להם שם עולם בבנין ישובנו היהודי בארץ ישראל ובהחזקתו ביד נדיבה במוסדות החסד ותלמוד תורה וישיבותיה.
פעולותיו הנכבדות של ר' זרח ברנט מעידות עליו בשכונת נוה שלום שבעיר יפו שהוא חשוב בין מיסדיה העיקריים ובתוכה מתנוססים לתהילה ותפארת שני בתי הכנסת וישיבת אור זורח שנבנו מכספו ממסד ועד הטפחות והקדיש לקיומם חלק חשוב ונכבד מרכושו.
זכות גדולה נתגלגלה על ידי זכאי זה להוסיף שכונה בישובנו ולהנציח את שמו ברחוב מיוחד הנקרא על שמו. זכרונותיו של ר' זרח ברנט הם חשובים לכולנו כי מהם נשקפת בתמונה בהירה נדיבותם וענותם של חובשי בית המדרש הנובעת ממקור מים חיים של תורת ישראל ומסורתו וראוים הם מפני כך להעלותם בדפוס לקובעם בספר ולהפיצם בישראל.
הנני מצטרף בברכתי הדלה לכבוד ידידי הנדיב ר' זרח ברנט יצו’ כי עוד ינוב בשיבה טובה ויזכה לעשות עוד טוב וחסד כל הימים ועיניו תחזינה בשוב ה' שיבת ציון בב"א.
בן־ציון מאיר חי עזיאל
רב ראשי למחוז יפו ותל־אביב
שאול משה זילברמן
בעזהי״ת
חז“ל דרשו בפסוק אוהב כסף לא ישבע כסף, אוהב מצוות לא ישבע מצוות ואם אין לו מצוה קבועה לדורות מה יש לו, אבל אם יש לו מצוה קבועה לדורות ע”ז נאמר לו תבואה. כל זה ניתן להאמר על כבוד ידידינו הנכבד ומפורסם בכל ערי ארצנו הקדושה, לאיש יר“מ אוהב תורה, אוהב מצוות רחים רבנן ומוקיר רבנן ועושה צדקות וחסד, ה”ה הישיש ר' זרח ברנט שליט“א מפה עה״ק יפו, ועשה מצוה קבועה לדורות, ולמען ידעו דור אחרון, יקומו ויספרו לבניהם לזאת אספרה כמו אשר שמעתי ואדעה, וזקנינו סיפרו לנו, כי זה האיש הנזכר הי’ מהראשונים אשר עלו לפני ששים שנה לארצנו הקדושה אשר היתה אז חרבה ושוממה מבלי יושב, והוא עמל ויגע במס”נ גדול והשקיע כסף רב לכונן מושבות וערי ישוב בעד אחינו בני ישראל, ועל ידו נהי' ערינו הק' יפו עירנו ואם בישראל. ומלבד כל זה עשו לו שם עולם אשר יסד בכאן ישיבה ללמוד תוה“ק בחורי חמד הגדולים ונקראת בשם ״אור זורח” וכשמה כן היא אשר ב“ה הזריח בה אור תורה זה שנים רבות, ויצאו ממנה בחורים שנסמכו להוראה, וגם עוד היום לומדים בחורי חמד מופלגים בלימוד תוה”ק והיא מפורסמת לישיבה גדולה וחשובה, ולבד זה הקדיש האיש הנזכר שני בתי חומה גדולים שיש לו בכאן שיהי' שייך להישיבה אחר אריכות ימים ושנים שלו — והנה במסרו לדפוס את זכרונותיו, לא להתפאר ולא לרכוש לו כבוד כי הוא איש ענותן מאוד אך כונתו להראות לאחב“י אשר בנין אה”ק תוכל להבנות ע“י אנשים שומרי תורה ומצות, ולשמור שבת קודש מבלי לחללו, אף בשמץ כל דהו עוד זאת עשה אשר כל כסף הפדיון מספרו “הזכרונות” הנהו מקדיש בשלימות לטובת הישיבה ״אור זורח”. ע“כ מהיושר ומהנכון אשר כל איש ירכוש לו הספר זכרונות הנזכר מלבד שבקריאתו יקבל עונג ונחת רוחני וגשמי יחד, הלא ידע אשר כספו שנתן בעדו הוא מוקדש לטובת החזקת תוה”ק, והנני מברכו אשר יאריך ימים על אדמת הקודש וינוב בשיבה טובה ויראה נחת רוחני וגשמי ביוצאי חלציו וצאצאיו כמוהו יהי’.
שאול משה זילברמן
מכתבי עסקני הישוב 🔗
יוסף נ. ליפשיטץ
ב"ה
ידידי ואהובי הרה“ג הנכבד אוהב ציון וירושלם בכל נפשו ומאדו ר' ז ר ח ב ר נ ט הי”ו. מה מאד שמחתי לקראת הבשורה הנעימה שנעתרת סוף סוף להפצרת ידידיך הרבים, ובתוכם גם אני, לרשום בספר זכרון את דברי ימי חייך, וכל ההרפתקאות דעדו עליך בהיותך הראש וראשון בין החלוצים הראשונים לעלות לאה"ק לפני ערך שישים שנה בעוד שהארץ היתה עודנה עזובה מבניה, ושוממה מאין יושב, ועל כל צעד וצעד רחפה סכנת נפשות ממש מהבדואים הפראים אשר הסתובבו בארץ לארכה ולרחבה באין יראת הרשות עליהם.
יראו נא אחינו בכל מקום שהם, וגם שונאינו ומנדינו בארצנו הקדושה כמה גדולה אהבתנו לארצנו הקדושה עד שנמצאו בנו אנשים כמוך, אשר הפקיר את עצמו ואת נפשות ב"ב וכל מאדו למען ישוב ארצנו הקדושה, אבל אחת אבקש ממך, שתרשום כל דברי ימי חייך כמו שהם, וענותך הרבה לא תעמוד על דרכך לגלות טפח ולכסות טפחים, כי דע לך אשר כל חוליא וחוליא משרשרת ימי חייך המה כאבני ספיר יקרים לנו לראות ולהוכח מהם, מה עזה אהבת בן ישראל לארצנו הקדושה אשר בגללה הוא מוכן ומזומן להקריב את נפשו וכל אשר לו, ולו נמצאו בקרבנו הרבה אנשים כר' זרח ברנט, כי אז מזמן כבר היתה כל הארץ בידינו, ומדן ועד באר שבע היו כל הדרכים הומות מאחינו.
זוכר אני בעלותי לפני עשרים ואחת שנה לאה“ק, ואחרי שהתישבתי עם ב”ב ביפו, נכנס אלי ר' זרח ברנט בפעם הראשונה בעוד שלא הכיר אותי מעולם ותחילת דבריו היתה אלי: אני מיעץ לך לקנות קרקעות בארץ ובזה תצליח, וחבל שלא שמעתי אז לעצתך, כן לא אשכח לעולם את הרושם שעשתה עלי פרידתך מארצנו בזמן המלחמה העולמית, כאשר באו בניך לבקשני להשפיע עליך שתלך לאלכסנדריה, ולא תישאר בארץ ול״התעתמן“, כאשר כן דרשה הממשלה המקומית למען לא יתעללו בך אח”כ פקידי הממשלה התורקית שחשבוך תמיד לאמיד, וכאשר רק החלותי לדבר עמך דבר זה געית בבכי ובמשך איזה שבועות שב“ב הכינו עצמם להנסיעה לאלכסנדריה התהלכת כצל יומם ולילה, ודמעתך על לחייך על אשר הוכרחת להיפרד מאה”ק, וזה השפיע גם עלי שהשתדלתי להשאר בארץ בזמן המלחמה למרות עצת ידידי לעזבה.
גדלה חבתך לאה“ק ונפלאה אהבתך לתורתנו הקדושה, וכאשר נודע לך כי יסדנו חברה ש”ס ביפו באת אלי ובקשתני ללמוד את השיעור בביתך, והעמדת לרשותנו את החדר הכי הגדול בביתך עם ארונות הספרים שבו, וכאשר גמרת לבנות את בנין ביהכנ“ס אור זורח, באתם אתה ואשתך רחל לאה נ”ע, ובדמעות על עיניכם בקשתונו לקבוע את מקום תפלתי בביהכנ“ס הזה ולקבל עלי את הנהגתו, וכאשר יסדתי שמה חברה משניות וחברה תפארת בחורים, נוספות על חברה ש”ס עברה שמחתכם כל גבול.
הנני תפלה שעוד תנוב בשיבה ותראה את עולמך בחייך, ותזכה לראות בבנינה השלם של ארצנו הקדושה בקבוץ בניה לתוכה ושמך הטוב יזהיר ככוכב נגה בגבול המזרח, בין הבונים היותר ראשונים של אה"ק.
יוסף נ. ליפשיטץ
בנציון זילברשטיין
ידידי הישיש ורב פעלים חובב עמו וארצו ומסור בכל נימי לבו לאהבת התורה והמצות, מה רבה שמחתי לשמע אזני שספר זכרון של ר' זרח ברנט נ“י אחד מחובבי ציון ובוניה של הישוב הישן הולך ונדפס, אמרתי בלבי למסור דברים אחדים ולהוסיף טבעות אחדות להשלשלת הארוכה מפעולות הישיש והחביב רבי זרח ברנט נ”י, לטובת בנין הארץ וישוב השממות של ים החולות ביפו. עד כמה שאני זוכר עוד מלפני שלושים ושמונה שנה שקנה ר' זרח ברנט כמה דונמים אדמת חול במדבר שומם רחוק מעיר יפו העתיקה וניגש לבנות שם הבית הראשון, הזמין כמה אורחים מירושלים ומתושבי יפו העתיקה רק אנשים אחדים בימים ההם — הי' הישוב היהודי ביפו רק מתי מספר — ואני הזדמנתי להיות אצל הרב המנוח ר' חיים שמרלינג זצ“ל, וכמובן היינו גם אנחנו בין המוזמנים לחג ירית אבן הפינה של הבית הראשון על מדבר שמם זה שידידי ר' זרח הי' הבונה הראשון. כשראיתי באיזה התלהבות והתרוממות הרוח אחז את אבן הפנה בידו, אז לחשתי על אזנו ואמרתי לו איזה רוח עבר עליו לבנות במקום שמם זה בתים, מי הם המשוגעים אשר ירצו לבא לגור פה ולסכן את נפשם ואת נפש ב”ב. על זה ענה לי ר' זרח באיזה מין ביטחון גמור בהשענו על חסדי ה' ואמר: עוד תראה בעיניך כמה בתים יעמדו פה בזמן הקרוב מאוכלסי אחינו יעלו כפרח נוצץ במקום זה וקול יעקב ישמע מבתי המדרשות אשר יתנוססו פה לתפארת.
ולא עברו מהיום ההוא שנה אחת ומשאת נפשו של רבי זרח נתקיימה, הישוב הלך וגדל ועד מהרה נגשו לבנות על ככר רחב ידים את התלמוד תורה שערי תורה על אדמת ר' זרח ברנט שקנו ממנו בתשלומים קטנים וארוכים, וכשהגיע זמן הפרעון והנהלת התלמוד תורה לא היה להם לשלם כי אם חלק קטן אז קם הישיש הנכבד וחובב התורה רבי זרח והחזיר את השטרות לגבאי הת“ת באמרו שהוא שמח מאד שזכה לו ה' הטוב שהתלמוד תורה יבנה על הקרקע שלו, ונדב יותר ממחצית הקרקע שעליו בנוי כהיום הת”ת בנוה שלום ובדרך זה הלך ורעיונותיו נתונים תמיד איך וכמה להגדיל ולפאר כבוד התורה ולומדיה. עוד הרבה עובדות כאלה קלועים ומחוברים בשלשלת הארוכה מפעולותיו הנשגבות לטובת חבת הארץ וכבוד התורה, אשר זה כל מטרת חייו, ראוים הם הדברים לפרסמם ברבים, למען ידעו הדור הצעיר שלנו את פעולות זקני הישוב ויקחו לקח ממעשיהם הטובים וילכו בדרכיהם הסלולה ולא ירתעו מכל מכשול בדרך העבודה ושכלולה של בנין ארצנו הקדושה. והנני חותם בברכה לידידי הנדיב והישיש יאריך ה' ימיו ושנותיו ונזכה כולנו לראות בטוב ה' בארץ חמדתינו.
בנציון זילברשטיין
בצלאל הכהן לאפין
ב“ה, ד' תמוז תרפ”ה
לכבוד ש“ב הסופר המצוין מוה”ר יהודא הלוי שחטר
שמחתי באומרים לי כי הואיל מע“כ להתענין בסדור ואסיפת זכרונותיו של הנדיב הישיש ורב פעלים לתורה ולתעודה, מראשוני הבונים של הישוב היהודי בא”י מוה"ר זרח ברנט, שכל דברי ימיו הם שלשלת ארוכה של עבודה, חריצות, עמל כפים וזעת אפים, לשם בנינה והפרחתה של ארצנו הקדושה בחומר וברוח, ראוים הם הדברים לקבעם בדפוס ולפרסמם למען ישמשו לקח טוב להדור הצעיר שלא להרתע ולא ליסוג אחור מכל מכשול ועכוב בדרך העבודה והבנין של ארצנו הקדושה.
בצלאל הכהן לאפין
יהודא הלוי שחטר
דְבַר הַמְּסַדֵר
אין לך מקום שמדברים בו על תנועת בנין ארץ ישראל, מבלי שיזכירו בהערצה מרובה את הרעיון ואת מחולליו, ואולם כמעט בשום מקום לא נאמרה פרשת נסיונותיהם ותלאותיהם הקשים של ראשוני הבונים של הישוב היהודי החקלאי בארץ ישראל, לפני יובל שנים, אלה, אשר עלו ראשונים על אדמת הבור של הנגב השומם במשך מאות רבות בשנים, ופלחו את רגביה היבשים ברצון עז משמיר, ובמרץ קשה מחלמיש, בדמעות גיל של בנים השבים לגבולם — ביום, ובחרדת תמיד מחמת פראי מדבר סביבתם — בלילה, לא זכו להערכה מלאה למעשיהם, ולשמירה מספיקה לזכרונותיהם החשובים וסבות שונות לכך.
מרבית הסופרים שעסקו ושעוסקים במסירת זכרונות הישוב הא“י, נמנים על אותה התנועה שיש לה טנדנציה מיוחדת להבליט את המומנט ה״הרצלי” שבענין, לתת להתנועה כוון וצורה מדיניים מחודשים, כאלו אשר לא הופיעו בעולמנו במשך דורות רבים ולהסתיר עד כמה שאפשר את המגמה הרוחנית ההיסטורית הידועה בשם ישוב ארץ ישראל, או קיום המצוות התלויות בארץ, אשר אמנם נתחדשה מזמן לזמן בפנים שונים, ולא פסקה מעולם מלהיות תסיסה חיה בלבבות יראי ה', אשר התאמצו תמיד לעלות לארץ אשר בה רוח אלוקים שפוכה על בחיריו, וכיון שהמיסדים הראשונים של הישוב החקלאי הראשון בא"י, פתח־תקוה, היו יהודים חרדים אשר יצאו מירושלם בכדי לכונן להם מושב חקלאי, ולקים את מצות הישוב השלמה בארץ ישראל, לא מצאו הסופרים האמורים, ענין רב בפרסום זכרונותיהם במלואם.
עוד סבה חשובה לההעכרה הקלה על זכרונם של בוני המושבה הראשונה והגדולה שבארץ ישראל היא: יחס הזלזול להיהדות החרדית נחלת ההשכלה והמשכילים של הדורות הקודמים שעברה בירושה, גם לרבים מסופרי הדור הזה, והם מהדרים לפיכך למעט את דמותם ופעולתם של יהודים שומרי תורה.
והסבה העיקרית היא זו, שהבונים הראשונים של המושבה הראשונה, פתח־תקוה, יוצאי ירושלם, וחבריהם מחו“ל, שהגיעו לההתישבות החקלאית מתוך שאיפה בריאה של מצות הישוב השלמה ע”י עבודת האדמה, לא שמרו בעצמם את זכרונותיהם, ולא העלום בספר, הם לא יצאו אלא לקים את מצות ישוב ארץ ישראל כפשוטה, לא שעו לדברי רעיון. והעדיפו את הצד המעשי שבדבר על הצד העיוני, הם כתתו באמת את עטיהם לאתים כמאמרו הסמלי של הארי שבחבורה הרב ר' יואל משה סולומון ז"ל: כתתו עטיכם, סופרים, לאתים, רב לכם הגות ואמור דברים, צאו מעולם ההגיון והדיבור אל עולם הפעולה.
התוצאה מכל האמור היא, שאין אנו מוצאים תאור נכון, או זכרונות ברורים משאיפות ומעשי גדולי קדמאי אלה, ביסודה ובתחלת ישובה של אם המושבות.
הכונה להטות את כל ענין הישוב, וביחוד את הישוב החקלאי בארץ ישראל לצד השאיפות המדיניות, הביאה לידי כך, שעשו את אחד מאבות המושבה, פתח־תקוה, ר' יהושע שטמפר ז“ל למקנא בהונגרים, בראותו אותם נוהרים אל הבחירות להפרלמנט שלהם, ושמשום זה הוא מתלהב ומחליט לעלות מיד לארץ ישראל, בכדי ״להיות ע”י עבודתו ומסירותו אחד יוצרי ובוני מולדת יהודית ולזכות לראות בלכת עם ישראל בשירים לאומיים, אל הבחירות להפרלמנט היהודי הראשון בירושלם", (חולמים ולוחמים לי. יערי) כאלו היתה זאת משאת נפשו היחידה.
וככה יוצא שבשעה שרוצים להקים זכרון לר' יואל משה סלומון ז“ל, ראש בית האבות של פתח־תקוה, מקדימים אגב אורחא, דברי בלע על הישוב הקדוש בירושלם, ועל ישיבותיה, שמהן יצא הרי”מ סלומון לעבודתו הישובית, ובמקום שהיתה חובה לשבח את עיר הקודש אשר נתנה בן גדול כזה לעמנו, מרבים בגנותה (ראה חולמים ולוחמים להנ"ל).
גם בדברי ימיו של בעל הזכרונות הללו ר' זרח ברנט השתמשו רבים שלא כהוגן, ויפרסמו את התנגדותם של קצת מבני ירושלם, במידה מופרזה מאד, כאלו כל ירושלים התנגדה למעשיהם היפים של ר' זרח ברנט וחבריו, ורדפו אותם, ואילו מה שחזקו כל הרבנים את ידיהם, ומה שעודדום לעבוד במרץ לגשום שאיפותיהם, לא מצאו לנחוץ לפרסם, כמעט בשום מקום.
וכך נשתקעו הדברים ונתמעטה לדאבוננו דמותם וקומתם הרוחנית של הבונים הראשונים עד שגם בספר הארץ של דר. ברוור שאין לחשדו ברצון של קטגוריה על הישוב הקודם בירושלם, אנו מוצאים בפרק המדבר על בנין הישוב החקלאי בא“י, תאור יפה והרחבת דברים, על תנועת השיבה לעבודת האדמה בציון, ועל מסבותיה, הפוגרומים והרבולוציות ברוסיה וכו' ורק אח”כ הוא מזכיר: עוד מקודם נוסדה המושבה פתח־תקוה, ע“י יהודים מירושלם וכו'. הסדר הכרונולוגי של הדברים מעוקם כל כך עד שאי אפשר לומר שאין כאן השפעה מן המקורות המוסרים את הדברים תמיד בהבלעה, ובהקטנת ערכם של המעשים, הגדולים באמת, שנעשו ע”י היהודים החרדים הבונים הראשונים של המושבה הראשונה בארץ ישראל, ושגגת תלמוד עולה זדון.
כמה יש איפוא לקבל ברצון את הספורים שהצלתי מפי אחד מאותם אנשי היסוד הישיש ר' זרח ברנט וחבריו.
ר' זרח ברנט היה מן הראשונים בבוני שכונת מאה שערים מחוץ לחומת ירושלם, מן הראשונים במיסדי ומתישבי פתח־תקוה, והראשון לבנין יפו העברית, ואעפ“י שהיה תמיד מן הראשונים לא היה מעולם מנהיג את האחרים, ודובר לחבריו. הוא הנהיג והדביר תמיד רק את עצמו בכוח רצונו העז לבנות את הארץ, ויהי החיל הראשון הפשוט במחנה הבונים, חלוץ, שהוא אולי חשוב בערכו כהמנהיג הראשון. באשיותו קים ר' זרח מאמר חז”ל: אדם ובהמה תושיע ה‘, אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. הוא לא התהלך בגדולות ושאף תמיד מרץ וכוחות מחודשים מחדות היצירה. את כל כחו והונו השקיע במפעלי הישוב, ושמש פיננסיסט ראשון ליוצרי תכניות הבנין. את הכסף שלו אסף ר’ זרח במרץ ועבודה רבה בלונדון, לכתחילה לתכלית זו, לשם השקעה בארץ ישראל, ובעמל רב עבד איפוא את הארץ וגם בהיותו בה וגם בימי שבתו בלונדון.
הקו היותר אופיי ומאלף בחייו של ר' זרח זהו כח הסבלנות והמרץ הבלתי נשאב. ארבע עשרה פעם הלך האיש מארץ ישראל ללונדון, וחמש עשרה פעם עלה לא"י, ותמיד עם כספים חדשים. ועם תכנית מחודשת, עד שזכה להצלחה. ודבר זה צריך לשמש מופת לאחרים שלא ילאו ולא ייגעו בתלאות ארץ ישראל, ואות, על היכולת והאפשרות להצליח בארץ אם רק יעבדוה באמונה ובמסירות, כי ארץ ישראל נקנית ביסורים.
מדברי ימיו של ר' זרח ברנט המסופרים על ידו מתברר עד כמה הגזימו, אלה שהיה להם ענין בכך, בהתנגדות בני ירושלם למפעלו, ומה היתה באמת דעת גדולי ירושלם ומנהיגיה על דבר יסוד פתח־תקוה, ופרסומם של דברים הוא הוא גם תקונם.
הפרקים המעטים של דברי הימים הנתנים כאן מוסרים בקצרה את מארעות חייו היותר חשובים של ר' זרח והם מועט המחזיק את המרובה, מהם יש ללמוד על גדולת נפשם של בני קבוצת הבונים הראשונים אשר ר' זרח הוא משיירה ועל אמץ רוחו אשר ידע גם בלבדו, לפעול וליצור באמונה ובתקוה חזקה בבנין העיר יפו העברית, עד סוף ההצלחה, ואם הושמו זרי תהלה בראשי מפתחי ומשכללי ארצות עשירות בעלות אפשרויות מרובות כאוסטרלי’ וכדומה, והושרו שירי תפארת לכח מרצם ורוחם אשר לא ידע ספק לעולם, על אחת כמה וכמה שאנו חיבים בכבודם של אלה אשר ידעו תמיד רק ביטחון מוחלט במעוז ה' ואמונה שלמה בהצלחת תפקידם במקום אין אוצרות טבעיים, ואין סיכויים להצלחה מופלגת — רק לשם מצות ישוב ארץ ישראל, בשלמותה, ומהם יש ללמוד וללכת בדרכיהם, וזה יהיה שכרו של בעל הזכרונות. זוהי תפילתו ומגמתו אשר בשבילה הוא נעתר לספר את זכרונותיו המענינים.
ט“ו אב תרפ”ח
יהודא הלוי שחטר
-
"הביטוי ריש מילין: מובא מספר דניאל פרושו ראש המילים ויכול להתקשר למושג הקבלי “רישא” שמבטא את שורש הדבר ונקודת ההתחלה של האותיות.הוא יכול גם להתפרש כמילת פתיחה כלומר ראש ותחילת הנאום או הדברים הנאמרים.” מתוך: אוצר הספרים: הבית של ספרי הקודש שלך – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
כך נדפס בכתבים לתולדות חבת ציון לה' דרויאנוב, אבל נראה שהתאריך הזה הוא משובש, כי הרי תכנו של המכתב הוא תיאור פעולות הישוב שנעשו כתוצאה מאספת קטוביץ, שהיתה בחשון תרמ“ה, וכמובן אין הדברים מוסבים על הזמן הקצר — כחודש ימים — שלאחרי האספה, והתאריך כסלו תרמ”ו של התשובה על המכתב הזה הבאה להלן, מוכיח שהמכתב הזה נכתב בשנת תרמ"ו. ↩
-
כך במקור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.