שש שנים שהה פח’ר א־דין אמיר הדרוזים בפירנצה בחצרו של מושל טוסקנה קוזימו השני לבית מדיצ’י ונהנה מכל ההנאות של חצר המושלים המפוארים פטרוני האמנות שנודעו גם בהוללותם ושצאצאיהם היו מלכים, לוחמים ואפיפיורים. כשחזר לארץ ושב לשלוט על מחוזותיו, היה מספר בהתלהבות על קורותיו באותה חצר אגדית ועל פגישתו עם חכם ששמו גלילאו גלילאי, גם הוא בן חסותו של קוזימו, ועל תורתו הכפרנית כאילו אין העולם עיקר אלא שמקום יישובנו העגול, הוא אחד מן הכוכבים המסובבים את השמש העומדת במקומה. והיו הדברים תמוהים באוזני השומעים, מבני הרי הלבנון והגליל, שכן עיניהם רואות כל יום את השמש עולה ושוקעת ואילו העולם שבו אנו חיים עומד במקומו. אבל אז היה פח’ר א־דין, כמי שמגלה גילוי גדול, מספר להם גם על אותה שפופרת גדולה שבנה גליליאו זה והוא עצמו הסתכל בעדה וראה את הכוכבים והירח גדולים פי כמה וכמה, ואמר שכל כוכב היה כבית ממש. ותמהו שומעיו, היה זה בשעת לילה והם הרימו ראשיהם וצפו בכוכבים המאירים מעל הרי הלבנון, נוצצים כיהלומים ומלוטשים בחרבותיהם, ואילו מדברי מושלם משתמע שאין הם אבני חן בעטרתו של אלוהים, אלא עולמות כשלהם. ולא נראו הדברים בעיניהם, אבל לא העזו לחלוק על פח’ר א־דין, שחזר זה עתה מארצות הפרנקים שמעבר לים, שרבות שמעו עליהן ולא הכול נראה להם כממש, אבל צפנו את פקפוקיהם בלבם מפני כבודו של מושלם וגם מפני יראתו.

ומכאן משתמע כי פח’ר א־דין היה כנראה האיש הראשון בארץ ששמע את תורתו של גלילאו גלילאי וצפה בטלסקופ.

אבל לא רק בתורתו של גלילאו עסק פח’ר א־דין בפירנצה. שש השנים שעשה האמיר הדרוזי בעיר היפה, תפארת תבל, וזכה באירוח נדיב של בני מדיצ’י, היו בעיניו כחלום, שלא עמד על טיבו עד תום.

מסובב היה בעיר, בין אוצרות האמנות הגדולים של ארמונות טוסקנה ומתפעל מפסלי מיכלאנג’לו העירומים, רואה את תפארת כנסיות העיר, בתיה וכיכרותיה ולא פוסק מלהשתאות. משתתף היה בהוללויות של אצילי טוסקנה, בולט בגלימה המזרחית שלבש, בתרבושו, ובחרבו הגדולה השזורה ביהלומים, ומשמש מקור סקרנות באולמות הנוצצים ומעורר תשומת לבן של נשות פירנצה האצילות והיפות, הלבושות בשמלות מהודרות ומעוטרות בתכשיטים ומצחקקות ומלחששות מה ששמעו על אונם הגברי של אנשי המזרח. ופח’ר א־דין היה נענה לבקשותיהן ומספר על הלבנון ועל ארץ־ישראל, ארץ הקודש, ועל מלחמותיו בטורקים, והמתרגם מתרגם את דבריו ונשות פירנצה האצילות משתאות.

פח’ר א־דין

וכשהיה עומד במרכז אולם הנשפים הזוהר, מוקף במעגל של נשים מהודרות ושל גברים לבושים במחלצות, באור הנברשות של ארמון מדיצ’י, שהיה מבהיק את שמלות המשי של הגבירות, היה מספר לשומעים הסקרנים, כי לאחר שנוצחו הצלבנים וגורשו מהארץ, נותרו בלבנון כמה גדודים צרפתים, התבצרו שם, נשאו נשים דרוזיות והקימו ממלכה משלהם, והוא ונתיניו הדרוזים הם בעצם צאצאים שלהם ועכשיו הוא מבקש לחדש את הממלכה הצלבנית בארצו. והם שומעים ואינם יודעים אם להאמין לדבריו של הנסיך מן המזרח.

שש שנים סובב פח’ר א־דין בחצרות טוסקנה ונהנה, שמע הבטחות רבות מפי מושלים ושרים שהבטיחו לחדש מסע צלב כבימים הקדומים ולעזור לו במלחמתו בטורקים, אבל ממש לא היה בהן. ובשנה השישית גברו עליו הגעגועים לארצו ונטש את טוב טוסקנה וחזר להרים הירוקים של הלבנון, ושב והיה לנסיך הארץ והרחיב את שלטונו, מחוף הים בצפון, הנושק לארץ הטורקים, עד חוף הים הפונה לעבר ארץ מצרים.

שש מאות שנים לפני כן, במאה ה־11, הכריז הכליף אבו־עלי מנצור, מלך מצרים שכונה אל־חאכים, שהוא שליח אלוהים ונביא. מאמיניו שכונו דרוזים נרדפו על־ידי המוסלמים ומצאו מקלט בהרי לבנון, שם יכלו להתגונן ולשמור על דתם. ההתנגשויות התמידיות עם שכניהם עשו אותם ללוחמים נועזים שהטילו את חיתתם על סביבותיהם. אבותיו של פח’ר א־דין, בני מען, באו מחג’אז, נטמעו בין הדרוזים, קיבלו את אמונתם, הצטיינו כלוחמים ונעשו מנהיגים לדרוזים. כשכבש סולימאן הראשון סולטן העות’מאנים את לבנון וארץ־ישראל בשנת 1516, נעזר באמיר הדרוזים פח’ר א־דין הראשון וכפרס מינהו למושל האזור. פח’ר א־דין הסתכסך עם שכניו ואויביו שכרו שליחים שרצחוהו. במקומו עלה לשלטון בנו קורקמאז, שכבש את עכו, הגיע עד קיסריה, לטש עין למחוזות נוספים והעלה את חמתו של הסולטן. סופו לא היה שונה משל אביו, שונאיו פיתו את אחד ממשרתיו וזה הרעילו.

למרות מריו של קורקמאז הכירו התורכים בבנו בן ה־14, פח’ר א־דין השני, כמושל לבנון והגליל. 12 שנים משלו בשמו דודו ואמו, שכתבה שירים ונודעה כאישה חכמה, וכשהיה בן עשרים־ושש נעשה למושל יחיד, אמיר הדרוזים הגדול.

שלא כאביו וסבו לא היה פח’ר א־דין איש מלחמות בלבד – מדינאי פיקח וערמומי היה ואת רצונו השיג בדרכים אחרות: הוא הבטיח לכל אחד מה שביקש, שילם שוחד בשעת הצורך, התחנף, העמיד פני ידיד ונתן מתנות לפחות ולפקידים חשובים בקושטא והעלה את מסיו בזמן. הטורקים היו עסוקים אז במלחמות בכל רחבי ממלכתם, עם הפרסים במזרח, עם האירופים במערב וגם בטורקיה עצמה התחוללו מדי פעם מרידות. וכל זמן שלא היתה סכנה לשלטונם מפח’ר א־דין, הניחוהו במקומו בשלווה.

אבל לפח’ר היו תוכניות. טוסקנה שבאיטליה ביקשה להגדיל את השפעתה במזרח. שליחים שהגיעו מפרדיננד נסיך טוסקנה, הביאו לפח’ר א־דין מתנות רבות והבטיחו לו הבטחות רבות. אוניות טוסקנה הגיעו לנמלי הארץ, הביאו נשק ותחמושת וכסף לאמיר וייצאו את יבולי החורן והעמק. לאחר מות פרידננד קשר פח’ר קשרים עם בנו קוזימו ולפי בקשתו פנה האפיפיור למארונים הנוצרים בלבנון שיעזרו לפח’ר. המארונים שימשו מאז שליחים של פח’ר לחצר הווטיקן ולמדינות אירופה אחרות והביאו בשמו הצעה: לחדש את מסע הצלב כדי לכבוש את הארץ למען הנוצרים.

קושטא לא ראתה בעין יפה את מעשיו של פח’ר, הנותן יד לאויביה בני איטליה, ומשתמו המלחמות בגבולה ציווה שליט דמשק לצאת למלחמה על פח’ר א־דין. צי טורקי נשלח אל חופי הארץ כדי למנוע ממדינות אירופה לבוא לעזרת פח’ר. אמו המשוררת החכמה הציעה לו לצאת לידידיו שבטוסקנה עד יעבור זעם והוא שמע בקולה. היה זה בשנת 1613. שליח מיוחד יצא מביתו שבין הרי הלבנון לנמל עכו ובידו הוראות לסוכנו יצחק היהודי להכין בחשאי סירות כדי שיוכל להימלט אל אונייה טוסקנית שציפתה לו בים. פח’ר העביר את השלטון לאחיו ולבנו ויצא לדרך.

היה זה בוודאי מראה מרהיב בפירנצה, ברומא ובערי איטליה האחרות, כשטייל בהן האמיר הדרוזי, לבוש במלוא הדרו. הוא ביקר בווטיקן, נסע למלטה כדי להיפגש עם מנהיגי מסדר האבירים, שספינותיהם התנכלו לצי הטורקי, נועד עם מלך ספרד, וניסה לשכנע את שומעיו לצאת למסע כדי לכבוש את ארץ־ישראל והלבנון כבימי הצלבנים. הוא רמז גם כי יחזור להיות נוצרי כאבותיו הצרפתים.

ב־1618 סולק ממעמדו הווזיר הגדול של הסולטן, אויבו של פח’ר והווזיר החדש נטה לו חסד. פח’ר קיבל חנינה וחזר ללבנון. לא עבר זמן רב והוא השתלט על המחוזות שנקרעו ממנו, ביניהם צפת, שכם, הר הכרמל ועג’לון, גייס צבא גדול, שהגיע עד 15 אלף איש, וגבה מסים רבים.

פח’ר היה מושל נוקשה, אבל לעומת המושלים הטורקיים והפחות המקומיים, נחשב כמושל נאור כמעט. הוא גירש את השודדים מהגליל, איכלס מקומות שוממים, סלל דרכים, בנה גשרים, הקים מצודות והכניס לארץ גידולי חקלאות חדשים, כמו עצי תות לייצור משי. הוא עודד את גידול הכותנה ואת תעשיית השמן והסבון, וייצאם לאירופה בצד עורות תואים מהחולה. פח’ר הזמין מומחים מטוסקנה כדי שישביחו את זני הבקר המקומיים. מהנדסים איטלקים בנו מבצרים ושיפצו את נמליו – ביירות, צידון, צור ועכו, ואת בירתו העביר מצידון לביירות. כדי להשיג כספים להוצאותיו הרבות ציווה על נתיניו להביא את יבול שדותיהם לנמל צידון ולנמלים אחרים של מלכותו שם עגנו אוניות צרפתיות, ונציאניות, אנגליות והולנדיות וקברניטיהן היו קונים את היבול במחירים זולים. אחד הנוסעים שביקר בארץ באותם ימים סיפר כי ראה במפרץ עכו 32 אוניות שבאו כדי לקנות תבואה, ומקצתן נאנסו לחזור לארצותיהן ריקות כיוון שלא היתה תבואה לכולן. פח’ר הקים בכרמל כפרים דרוזים, ביניהם עוספיה ודליית אל־כרמל. מטוסקנה הגיעו משלחות מסחריות, מומחים, מהנדסים ומרגלים וכולם מצאו להם מקום בחצרו. פח’ר הזמין מטוסקנה אגרונום, בנאים, ועושה לבנים כדי לפתח מקצועות אלו בארץ. יום אחד שלח שליח לטוסקנה כדי להביא שמונה משפחות איכרים עם כלי חקלאות, שוורים ופרות, כדי שילמדו את בני הארץ עבודת אדמה בדרך אירופית וישביחו את עדרי הפרות.

פח’ר הרשה לנוצרים לבנות כנסיות ומנזרים בהר התבור, בנצרת ובעכו, שיתף נוצרים משכילים במימשלו והזמין סוחרים וקונסולים ונזירים, להתיישב בערי הארץ. הוא התיר גם לשודדי הים ממלטה שבזזו אוניות טורקיות לעגון בנמליו ולמכור שם את שללם, ואילו ידם של מושלי טורקיה העסוקים במלחמות ובמהפכות פנימיות, היו אסורות.

חלומותיו היו רבים וכדי להגשימם היה זקוק לעוד ועוד כסף והרחיב את עסקיו עם מדינות איטליה. אמו, השומרת עליו מאז ילדותו, ניסתה למתן את תאוותיו, אך לשווא. פח’ר רצה בארמונות מעין ארמונות פירנצה והביא מהנדסים ובנאים כדי שיקימו ארמונות פאר בביירות, בדיר א־קמר ובראש הכרמל. אבני הארמונות הובאו ממחצבות רחוקות, אבניה של כל מחצבה בגוון אחר, ושילובן בידי הבנאים המומחים יצרו מראות מרהיבי עין.

תייר שעבר בארץ מתאר את ארמונו שעמד על הר בצפון ביירות. בכניסה היתה מזרקה של שיש, והוא מציין כי לא ראה כמותה בכל ממלכת הטורקים. בחצר הארמון היו אורוות לסוסים ומכלאות לאריות וחיות פרא אחרות, כדי לשעשע את הנסיך ואורחיו. סביב הארמון השתרע גן גדול, מחולק לחלקות מגודרות בקירות אבן מסותתים להפליא ומשולבים בגרמי מדרגות רחבי ידים. שבילים נאים עברו בין העצים ותעלות הובילו מים לכל פינות הגן, שבו היו מפוזרים בתי קיץ רבים. במקומות שונים עמדו פסלים, חיקויים לפסלים שבגני טוסקנה. פח’ר עיטר את קירות ארמונו בציורים והתעלם מדיני הדת המוסלמית האוסרים על פסלים וציורי בני אדם. בקצה הגן ניצב מגדל צופים שממנו נראתה ביירות כולה משתרעת עד הים. גנו של פח’ר הזכיר לנוסע את גני אנגליה המפוארים.

אבל פח’ר לא שכח היכן הוא נמצא. במרתפו של הארמון בדיר א־קמר בנה בית־סוהר גדול ליריביו ולשונאיו ולמי שפחד ממנו.

את עסקיו של פח’ר ניהל אברהם נחמיאס היהודי, שקיבל הוראות להעדיף את בני טוסקנה על פני כל אומה אחרת. וכגמול על יחסו של מושל טוסקנה כשהתארח בארמונו, התיר פח’ר להקים קונסוליה טוסקנית בביירות. נחמיאס נשלח לנמל לקבל את פניו של הקונסול, קפיטן וראזאנו, וליווה אותו לפגישה עם בנו של פח’ר, עלי. ממכתב שנותר בידינו מתברר כי במרס 1631 חסר לסוחרים שהגיעו לנמל עכו מהעיר ליבורנו סכום כסף כדי לשלם את מחיר המשי שקנו ופח’ר הורה לנחמיאס להלוות לסוחרים את הכסף החסר. השליח שהביא את ההוראה לנחמיאס, הביא עמו גם להקת כלבים מן העיר אדסה שבדרום טורקיה שהתפרסמה בכלביה המשובחים, מתנת פח’ר לדוכס טוסקנה כדי להשביח את להקת הכלבים שלו. סוורים רבים צריכים היו לטפל בחבורת הכלבים הסרבנית והנבחנית עד שהעלו אותם לאונייה. לפי הוראותיו של פח’ר ביקש נחמיאס מרב־החובל של האונייה להאיץ בנסיך טוסקנה שישלח חומרים לאומן האיטלקי שבחצרו שייצר אבק שרפה, כיוון שהוא בטל ממלאכתו.

ולא רק לכלבים דאג נחמיאס. הוא גם שלח על־ידי הקונסול וארזאנו שלושה סוסים מאורוות פח’ר, לדוכס של טוסקנה, “מהטובים ביותר במדינתנו”, כתב במכתב שצירף למשלוח ושנחתם על־ידי נחמיאס בעברית.

פח’ר ידע להעריך את נחמיאס על מעשיו. במכתביו הוא פונה אליו: “לחברנו היקר ביותר, אדון אבראהים ישמרהו האל.” בסיומו של אחד המכתבים הנוגעים לענייני מסחר שעליו לבצע, מסר פח’ר לנחמיאס דרישת שלום מבנו שחלה בשעה שהאב היה בשליחות עסקים הרחק מביירות, ופח’ר הודיע לו שהוא מרגיש טוב ואין לו עוד חום. וארזאנו, הקונסול של טוסקנה בצידון, כתב לדוכסית של טוסקנה וסיפר על רוב גודלו של נחמיאס ותיאר אותו כ“אהוב האדונים”.

סולטן חדש עלה לשלטון בקושטא, מוראד הרביעי, שדיכא מרידות ביד קשה ויצא למלחמה עם הפרסים שהתגרו בו. מוראד חשש כי פח’ר יתחבר עם הפרסים ושלח בו את מושל דמשק, אחמד קוצ’וק הקטן, בצד מושלי טריפולי וחלב ושבטי בדווים, שצבאם מנה כ־30 אלף איש. מפקד הצי הטורקי ג’עפר הטיל מצור על נמלי לבנון וארץ־ישראל כדי למנוע מפח’ר א־דין עזרה מאירופה ולא לאפשר לו להימלט שוב מעבר לים. גם שונאו מזה זמן רב, אבן טרבאי, שייח' הערבים בעמק יזרעאל, הצטרף ללוחמים בו. בנו של פח’ר, עלי, שמשל על צפת, יצא על חיילי אחמד קוצ’וק מדרום, כדי למנוע קשר בינו לבין לוחמי אבן טרבאי. ליד העיירה חצביה שבמרגלות החרמון נערך קרב ביניהם והסתיים במפלת חייליו של עלי, והוא עצמו נהרג.

פח’ר ברח לדרום הארץ, הוכה בין רמלה ויפו, חזר ללבנון, ניסה לפייס את מושל דמשק ומסר לידיו את צידון ואת ביירות ואת אחד מבניו שלח למפקד הצי הטורקי שצר על נמליו כערבון שלא ימרוד יותר בטורקים, ואף ניסה לשחד אותו במתנות ולא הצליח. הוא שלח בישוף מארוני לטוסקנה כדי להזעיק עזרה, אבל ידידיו האיטלקים לא נענו. לבסוף הסגיר פח’ר את עצמו לטורקים והללו העבירו אותו בשנת 1634, עם שני בניו, לקושטא. הסולטן מוראד הרביעי היה מוכן לחוס על חייו, אבל אז הגיעה ידיעה כי בן אחיו של פח’ר, מולחם, ממשיך במלחמה. הסולטן ציווה להוציא להורג את פח’ר בחניקה, עם שני בניו.

בסופו של דבר, כפי שקרה בטורקיה פעמים רבות, הגיע בן האח המורד מולחם להסדר עם הטורקים והללו מינו אותו לאמיר הדרוזים מצור ועד עכו. לאחר מותו עלה לשלטון בנו קורקמאז, שיצא למלחמות בשכניו. הטורקים שלחו צבא נגדו וקורקמאז נהרג. אחריו שלט אחיו אחמד עד שנת 1697, השליט הדרוזי האחרון בארץ.

נוסע שעבר בארץ בשנים האחרונות למימשלו של אחמד סיפר כי האיש הזקן שמר על מסורת אבותיו: להפוך את הלילה ליום. שכן מקובל היה במשפחת מען – כך הוא מספר – שהשליטים ישנים ביום, שאז יכולים חייליהם להשגיח על המבקרים בארמון. ואילו אפלת הלילה מעודדת מורדים להתנקש במושליהם, אומרים בני מען, ועל כן הם ערים אז.

מקורות: ארץ־ישראל ויישובה – יצחק בן־צבי; יהודים בשירות פח’ר א־דין השני – מינה רוזן בפעמים 14; עכו – נתן שור; A Journey from Alepo to Jerusalem in 1697 – Henry Maundrell; Travels Through Syria and Egypt; Volney.