הו בבתא בבתא, הגבירה מצוער, האישה הראשונה של עמק השׂידים! בלילות נוהמים הנמרים במדבר יהודה את שמך; לו עלית מהערבה, פוסעת ברחובות הכרך, זקופה וגאה, כמו ילד הייתי רץ אחרייך ברחובות ומחזיק בשולי שמלתך – גבירת הערבה!

היה היה עמק גדול, שוקק חיים, רב יישובים, עתיר דרכים ושופע עסקים, ושם במחוזא, ליד עיר הפלך צוער, בדרומו של אגם המלח הגדול, חייתה האלמנה בבתא בת שמעון ומרים. משני צדי הים, מעין־גדי ועד רבת־מואב, היו האנשים מדברים בשבחה: אחרי שמת בעלה, ישוע בן יהוסף, סבורים היו כי הנה יאבדו נכסיו הרבים, ולא היא. בבתא, אשת חיל, מנהלת בהצלחה את עסקיו ואת האחוזות שירשה מבעלה ומהוריה, המשתרעות ממחוזא ועד עין־גדי, ואפילו הגדילה אותן. בכל העמק סיפרו תהילתה.

ישוע בנה הקטן זכה בירושה הגונה. שני אפוטרופסים נתמנו לו – יוחנן בן יוסף היהודי ועבדעבדת בן אילתה הנבטי, המשגיחים על חלקו של היתום. האפוטרופוס הנבטי ממלא תפקידו כהלכה, אומרת בבתא, והוא מעביר לה בזמן כסף למחיית היתום. אבל האפוטרופוס היהודי התרשל, לטענתה. לא אחת תבעה אותו לדין בעיר המחוז פטרה כדי שישלם את הכסף המגיע לה.

היה זה חמישים וחמש שנים אחרי חורבן בית שני, בשנה התשיעית למלך הדריאנוס, היא שנת 125 לספירת הנוצרים. בין הרי יהודה לבין הרי מואב, בעמק הגדול שמדרום לים־המלח ובמחוז שלאורך חופיו, המו חיים רבים. בלילות חמים, כשיצאו התושבים מבתיהם לפוש ליד הים שמימיו כבדים, לאורן של מדורות ובצִלם של דקלים, או כשהיו שותים מי־דקל בפונדקים כדי לצנן את עצמם, היו מספרים מעשים ששמעו מאבותיהם וקראו בספרי התורה על סדום ועמורה שנהפכו, נהרסו ואבדו בחטאת יושביהן, ועל לוט שנמלט עם אשתו ועם בנותיו מן ההרס והחורבן ואשתו נהפכה לנציב מלח. והיו מצביעים על מצוקים ונציבי אבן ומלח ליד הים, שהם־הם אשת לוט שקפאה משהביטה לאחור. היו מצטערים על גורלה, אבל הכול יודעים שאין אלה אלא אגדות מימים רחוקים, ואין להן דבר עם המחוז הפורה כיום ועם יושביו, שהם ככל האנשים בעולם – לא חוטאים גמורים. עכשיו היו שם יותר מעשרה צדיקים.

קרובים יותר היו סיפורי חורבן הממלכה היהודית והבית. היו זקנים שזכרו עדיין את המראות. מקצתם השתתפו במרד והיו מראים את צלקותיהם מן המלחמה; סיפורה של המצודה הגדולה – מצדה – העומדת כגוש שקפא על הים מצפון ובלילה דומה לחיית פרא מטילת אימה, עוד הידהד בעמק הגדול. ועדיין נדמה ששומעים הם את זעקות הגברים, הנשים והטף, כל יושבי המצודה, שקיפחו חייהם במו ידיהם שלא יפלו בידי הרומאים. והסיפור פרוש על העמק כעננה שחורה, כיראה עמוקה שמפחדים לדבר בה, כאותם שטפונות מים הבאים פתאום מהרי יהודה, מציפים את מרחבי הוואדיות הגדולים – נחשולים עכורים מזרי אימה המתגלגלים בנהמה כאילו שליחים של סוף העולם הם, ושוטפים אדמות שעובדו בעמל רב, ונוטלים את חיי הקורבנות שנזדמנו בדרכם. ופתאום הם עומדים מזעפם, נעלמים, וההרים צרובי השמש והאדמה החרבה שוב עומדים בשיממונם, כמו לא ידעה הארץ מים מעודה.

אבל כבר עברה יותר ממחצית המאה מאותם מרד וחורבן והחיים נמשכים, והמחוז, שיושביו יהודים ונַבָּטִים ומושליו רומאים, והיה שייך לממלכה הנבטית שהרומאים שמו לה קץ עשרות שנים לפני כן, גדל ופרח ויושבים בו אנשים רבים החיים כאילו עמק לוהט זה והערבה הם מרכז העולם.

בבתא, שלבלרים ומשרתים ורצים מצפים למוצא פיה, מנהלת את אחוזותיה בתבונה רבה. לעִתים, בשעות הפנאי, בהיותה לבדה בביתה הנאה במחוזא, היא מחטטת בסל הנצרים, אוצר זיכרונותיה, ומסתכלת בחיבה בשטר־המתנה שנתן אביה המנוח לאִמה מרים, מתוך אהבה. יום אחד, לאחר שנפטרו, מצאה נייר זה והיא שומרת עליו כזיכרון יקר. בבתא מעיינת בשטר ומחייכת: אביה נתן לאמה קרקעות וזכויות מים במעיינות וכיוון שהיה איש שיטה וסדר, כתב במפורט ובמדוקדק את הימים ואת השעות שהמעיינות יעמדו לרשותה להשקות את אדמותיה. החלקה שמדרום לעיר, דרך משל, כל יום רביעי היא רשאית להשקותה שעה ומחצה.

ובשעת רצון, כשהשבת נפרדת לשלום, דמדומי חולין מרצדים על העמק ועוד מעט קט יפיקו שלושה כוכבים נוגה, נזכרת היא באביה שמעון, שהפריח את האדמות האלו ונטע בהן נטיעות ודקלים ואפרסמון, אוצרו של העמק שרבי עולם להוטים אחר בושמו, והצליח ועשה רכוש רב והיה מנכבדי המקום.

והיא זוכרת את סיפוריו. כעשרים שנה לאחר דיכוי המרד הגדול וחורבן המקדש, בא אל העמק הרחוק כדי לבנות את חייו מחדש והתיישב במחוזא שבתחום העיר צוער, ורכש משכניו הנבטים חלקות אדמה ומטעי תמרים וזכויות מים, היקרים מאוד באזור מעולף חמה זה. עוד נשארו בידיה תעודות המכר של אותן אדמות. היה זה בימי המלך רבאל השני, אחרון המלכים הנבטים. זמן קצר אחר כך, בשנת 106, כבש טריאנוס את ממלכת הנבטים והעמק והערבה עד פֶּטרה היו ל“פרובינקיה עַרַבִּיה” בשלטון מושל רומאי. שמעון עבד קשה וראה ברכה בעמלו ונשא אישה שהביא מיהודה ונולדה בבתא, בת חיל, ומשגדלה נישאה לישוע בן יהוסף, והיתה יד ימינו של בעלה. וכשנפטר ונשארה עם בנה היחיד, המשיכה לעבד את אדמותיו ואת האדמות והמטעים שירשה מאביה, והצליחה.

אבל לא היה פנאי לזיכרונות – העבודה הרבה קראה לה.

יום אחד בא הסוכן שמוע בן מנחם אל ביתה הגדול במחוזא וביקש לראות את פני הגבירה. בא כוחו של שמעון, סוחר מצפון הים הוא – כך אמר – הרוצה לחכור את בוסתן התמרים שלה בפתח העיר.

“שב בבקשה,” אומרת בבתא העומדת על ההזדמנות. “תשתה משהו?”

שמוע יושב ושותה מי־דקל. משוחחים. שמוע נוקב במחיר. בבתא מחייכת, “מוטב שאתן את הבוסתן בחינם ובלבד שלא במחיר כזה,” היא אומרת.

שותים עוד מי־דקל. שמוע מספר חדשות מיהודה ומן הגליל ששמע אגב מסעותיו. מעטים מבני מחוזא היו בגליל. גם ביהודה אין מרבים לבקר. בני הערבה עסוקים במעשיהם ויהודה והגליל רחוקים, מעבר למדבר. בבתא לא היתה מעודה בגליל. היא שמעה כי ירוק הוא ובו יערות רבים ועשב רב והיא, שגדלה בערבה מוכת השמש, אינה יכולה לשער מה מראהו. בילדותה סיפר לה אביה על ארץ היהודים הגדולה בצפון, על חכמיה העוסקים בתורה ועל היישובים שנתחדשו בשפלה ובגליל, והיא חוקרת את שמוע על הנעשה בה. אחר כך הם חוזרים לדבר בנעשה במחוזם. תודה לאל, ממעיינות צוער נבעו השנה מים רבים, אין להתלונן, אומרת בבתא. בקיץ אולי תיסע לעזה, לנוח ליד הים הגדול. חוזרים לעניין הבוסתן. שמוע מעלה את המחיר. בבתא מסרבת. לבסוף, כשהשמש האדומה כבר יורדת על הרי יהודה ומואב העומדים עליהם מאפירים וכוכבים מיתמרים ממעל, הם מסכימים: הבוסתן ייחכר תמורת 42 כיכרות תמרים וחמישה סאים פרי. בחוזה נקבו גם את שכרו של שמוע, “תמורת עמלי והוצאותי”. העסק נחתם ונסתיים. שמוע נושם לרווחה. בבתא מצווה למשרתיה, העומדים עליה לשמשה, להגיש יין מיריחו. בציר נאה היה השנה.

למחרת יצאו בשיירה ההולכת דרומה, לפטרה, עיר המימשל הגדולה של ארץ הערבה, ובמשרדי השלטון חתמו על החוזה לחכירת הבוסתן הכתוב יוונית והפקידים נתנו על הקלף את חותם השלטון. החוזה קופל ונקשר. בחלק המגולה, כתב שמוע את תמציתו בארמית, שפתם של יהודי המחוז. בבתא חתמה את שמה. שמוע חתם. העדים חתמו. בבתא אינה יודעת קרוא וכתוב ואחד מעוזריה קרא לפניה את הכתוב. בתום הטקס יצאו לתור את העיר הגדולה ששמה יצא למרחקים, בירתם המפוארת של מלכי הנבטים, את מקדשיה ואת ארמונותיה החצובים בסלעים. צפו גם במשחקי האיצטדיון ואחר כך ישבו בפונדק ושתו שיכר שבא מארץ תימן. הם ועוזריהם לנו בבית האורחים הנאה בעיר. שמוע נשאר בפטרה, ליהנות בקִריה הגדולה, שבה מצטלבים דרכי מסחר ממזרח וממערב ואליה באות שיירות נושאות תבלינים ואבנים יקרות מערב ומהודו ותוצרת רומא ויוון שהגיעו לנמל עזה ויצאו משם בשיירות גמלים וחמורים אל ארצות המזרח המסתוריות והתעכבו בפטרה, הגבול האחרון של ממלכת רומא. אוהב שמוע לפגוש אנשים זרים ולשמוע שמועות מארצות רחוקות, ויש לו גם עסקים שונים לסיים בעיר השלטון. אבל בבתא היא אישה עסוקה ומצפה לה עבודה רבה בביתה ובשדותיה ואין היא מבזבזת זמנה בתענוגות ומשעלה השחר יצאה בדרך הערבה לביתה.

דרך הרוח מי יידע? ומי יודע מהי הכתובת לאיגרות ולחוזים? יותר מ־1800 שנים לאחר מכן, במערה של עין־גדי, נמצאו חוזה בבתא וכתב ידו של הסוכן שמוע וחתימת ידיהם לאישור.

רומא היא ארץ של חוקים ודינים, חוזים ובתי־משפט, רשומות ונוטריונים – הכול כדת וכדין. זה סוד כוחה של האימפריה עד האחרון והנידח שביישוביה. וכך היה גם באיפרכיה הערבית. הזמן קצר והמלאכה מרובה, אך בבתא הטרודה באדמותיה, במטעיה ובשאר עסקיה, נאלצת להקדיש זמן רב גם לחוזים ולערכאות, לדינים ולמשפטים.

הדרכים סביב הים ולאורך הערבה ידעוה, הדרכים במדבר ידעוה. מיריחו ועד צוער התפרשו עסקיה. ישוע הילד גדל ועִמו גם צרכיו. בבתא שלחה אל האפוטרופסים איגרת דחופה וביקשה שימסרו לה מרכוש ישוע שישה דינרים המגיעים לה בעד כלכלת הילד במשך שלושה חודשים מפאנימוס [חודש תמוז], ועד גורפיאויוס [אלול]. האפוטרופסים מילאו את תביעת האלמנה, כפי שמעידים קבלה בארמית ותרגומה היווני. הלבלרות והסדר שלטו בעולם מאז ומתמיד.

רבת פעלים היתה בבתא ונוסף על כך, חי ראשי, יפה היתה ונאווה! במיטב שנותיה היתה אותה אלמנה, מלאת גוף, בריאה ופניה נאים. בעלי אחוזות וסוחרים באזור ניסו להשתדך אליה. גם שמוע הסוכן, אגב משא־ומתן עסקי, ניסה לא אחת לזווג לה זיווגים והיה מספר לה על בעל בוסתנים ממחניים או סוחר מיריחו שעסקיו מגיעים עד רבת מואב ועד למדבר הערבי. ובבתא צוחקת ואומרת: “לא, שמוע, אני אישה עסוקה וכבר ראיתי ועברתי הרבה בחיי. אין לי פנאי להצעות שכאלה. ובכלל, קשה לשכוח את בעלי המנוח. הרי גם אתה הכרת אותו ואתה יודע כמה מיוחד היה האיש, מנוחתו עדן. וישוע עדיין קטן ומי יודע כיצד ינהג בו אב חורג? לא, לא שמוע.”

שמוע נאנח. עסק נשמט מידיו והוא ממשיך למדבר על היבול הצפוי השנה.

בעין־גדי, לחופו המערבי של הים, גר יהודה בן אלעזר, המכונה כתושיון, מנכבדי המקום, בעל נכסים ואחוזות וספינות לו המובילות פרי ליריחו. הוא יוצא ובא במועצת העיר ואף יודע תורה וביקר גם ביבנה, שם קם בית־מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי ושם מחדשים ממשיכיו הרבנים בתורה. ויהודה עושה עסקים גם עם הרומאים ואף עם הקֶנטוריון – שר המאה הרומאי, מפקד חיל המצב בעין־גדי. ליהודה אישה – מרים בת בעיין ולהם בת יחידה – שלמציון, הנקראת דרך חיבה שלמציוס. אולם יהודה לא חי עם אשתו. חומה של מריבות נתגבהה ביניהם ונפרדו בלא גירושים. הרבה מדברים בעניין זה, אבל אין איש מאשים את יהודה המקובל על הבריות. אומרים שגזרת שמים היא.

יהודה שמע על האלמנה בבתא וגם פגש בה ולִבו נכבש. אומרים, אהבה של ממש. שלח שלוחים, שלח את שמוע. ויהודה, במלוא שנותיו – גבר בעמיו הוא – נאה ומכובד וכאמור, בעל נכסים. גם בבתא ראתה אותו פעם ופעמיים בכיכר השוק של מחוזא כשבא לשם בעסקיו, ומי יודע דרך הלב. לִבה של בבתא נמשך אליו. והיא, שדחתה גברים רבים, נכבדים ועשירים, גרושים ואלמנים ורווקים, נמשכה דווקא לזה שאינו יכול לגרש את אשתו. ואולי חשבה, שאם טוב הוא לאשתו עד שאין היא רוצה לשחררו, טוב יהיה גם לה. יהודה התייצב לפניה. יודע הוא לדבר, משוחח בנעימות, בתקיפות, אבל בנימוס. מספר לה על חייו עם מרים שלא עלו יפה, ואומר שהיא, בבתא, כבשה את לִבו, ומבקש, היי לי לאישה. בבתא מהססת קמעא, אך יום אחד נפוצה שמועה בכל העמק – בבתא נישאת. עוד לפני נישואיה נכנס יהודה לעסקיה ועזר לה בענייני המשפטים ובמשרדי השלטונות וכתב למענה איגרות ותעודות וליווה אותה אל הרי מואב, מעבר לים, לרבת־מואב, גם היא עיר שלטון. באותם ימים נערך מיפקד קרקעות מטעם השלטונות הרומאים לקביעת המִסים שיוטלו על תושבי הערבה, ויהודה עזר לה למלא הצהרה על רכושה במשרדו של הקצין הממונה על המיפקד. בבתא פירטה את קרקעותיה ומטעיה ואת כמות יבולי התמרים לסוגיהם והודיעה: “אני מצהירה את אשר ברשותי, בנוכחות אפוטרופסי, יהודה בן אלעזר מהכפר עין־גדי בתחומי יריחו של יהודה,” וסיימה: “אני נשבעת בטייכה של האדון הקיסר שהצהרתי באמת ובתמים ככתוב לעיל.” ויהודה מציין: “אני יהודה בן אלעזר, האפוטרופוס, כתבתי בעדה.”

בבתא אמנם נשבעה שהצהרתה אמת, אבל אנו יודעים שהעלימה חלק מרכושה, לבל תשלם את המִסים במלואם. כבר אמרנו, מנהלת עסקים פיקחית היתה.

ולבסוף קבעו את יום החופה והזמינו את מכריהם ואת ידידיהם לבוא ולשמוח בשמחתם. אנשי המחוז אמנם באו ושמחו. חפצים היו באושרה של בבתא.

כל העמק חגג ועלו המדורות מקצה הארץ ועד קצהָ. מצפון לים ועד צוער, וענו להן משואות עין־גדי ומולן, שלהבות מחוז עגלתיים במואב, ואיתן העיירות שעל ראשי ההרים. בבתא שלנו נישאת! קולם של החלילים התנגן כל הלילה, וסעודה שכזו וחגיגה שכזו לא זכרו הזקנים זה שנים רבות, והיין שבא מחברון, מחוז הכרמים והיקבים, היה מן המובחר שביינות.

יהודה לקח עמו את בתו שלמציון ועבר למחוזא, אל ביתה של בבתא. והם חיו באושר, כך אני מקווה. עובדה, בבתא ביקשה להעביר את האפוטרופסות על בנה ישוע מידי יוחנן בן יוסף ועבדעבדת בר אילתה הנבטי, לבעלה החדש, אם כי לא נענתה. היא אהבה את שלמציון־שלמציוס, בִּתו של יהודה, והיתה לה כאם. כשהגיעה שלמציון לפרקה נישאה לחתן מכובד מעין־גדי, יהודה בן חנניה, המכונה קימבר, והאב והאם החורגת נתנו לה נדוניה יפה, כסף וזהב ולבוש ויהודה הוסיף לבתו שי – בית נאה, חציו נתן לה בחייו וחציו ציווה לה לאחר מותו.

כך יכלו לחיות באושר. אבל נראה שהמזל לא האיר פנים לבבתא. לא עברו שלוש שנים לנישואיהם ויהודה חלה ומת. בבתא, שהתאלמנה שנית, ביכתה את גורלה, אבל בתום ימי האבל חזרה לנהל את עסקיה ואת אחוזותיה בכישרון רב. עכשיו נוספו על רכושה מטעי התמרים שירשה מבעלה במחוזא ובעין־גדי, והיא מכרה את יבולם ברווח נאה. שלמציון קיבלה את חלקה ברכושו של אביה, אולם בני אחיו תבעו אף הם חלק בירושה, והתחילה התדיינות משפטית ארוכה במשרדי המחוז. אחייני יהודה הזמינו את בבתא לבוא אל הנציב הרומאי בפטרה לדיון על אחד המטעים שירשה מיהודה ושלטענתם שלהם הוא. בבתא הודיע לאפוטרופסית של האחיינים על־ידי פרקליט ששכרה בפטרה כי “מאחר שהשתמשת נגדי בכוח והשמצת אותי, כתבתי תלונה עליך אל הוד רוממותו הנציב, ועתה אני תובעת אותך.” וזו עונה ובבתא עונה, וללבלרים היתה עבודה רבה.

בשעה שבבתא רבה את ריבה עם האחיינים, אין מרים, אשתו הראשונה של יהודה מעין־גדי, שותקת והיא משתלטת על כמה ממטעי יהודה. משנודע הדבר לבבתא, פנתה אל בית־המשפט בפטרה והודיעה למרים: “בנוכחות עדים, שצירפו את חתימותיהם וחותמם, תובעת בבתא בת שמעון ממחוזא את מרים בץ בעיין מעין־גדי לבוא עמה אל הנציב הרומאי בפטרה, מאחר שאת, מרים, שדדת כל מה שהיה בבית יהודה בן אלעזר כתושיון בעלי ובעלך.”

מרים משיבה מלחמה שערה ומודיעה: “הזהרתי אותך ותבעתי ממך לפני כן לא לגשת לרכוש בעלי, אין לך כל זכויות על רכוש יהודה בעלי.”

שתי הנשים החזיקו ברכושו של בעלן המת, זו אומרת כולו שלי וזו אומרת כולו שלי. אנו יכולים לראות בעיני רוחנו את בני העמק, מעין־גדי ועד צוער, יושבים לעת ערב בפונדקים, ומספרים על מלחמת שתי הצרות. ויש המרכלים, שבבתא שמה עינה בגבר חדש ממחוזא, בבלי בן מנחם, ורוצה היא לעשותו בעלה השלישי. ואנשי הפונדקים מחייכים: קוטלת גברים היא בבתא.

כך דרכם של הולכי רכיל!

יוחנן בר־יוסף, אפוטרופסו של ישוע, בנה של בבתא מבעלה הראשון, הלך לעולמו או שנמנע ממנו למלא את תפקידו, והאפוטרופסות על היתום עברה לבנו, שמעון הגיבן. ויש בידינו קבלה בארמית בתרגום יווני המודיעה כי שמעון זה העביר לבבתא שישה דינרים תמורת מזונותיו ולבושו של הבן במשך שלושה חודשים.

זו התעודה האחרונה שיש בידינו מבבתא, שכן הימים ימי קיץ והשנה, 132. אל העמק הגיעו שמועות על בר־כוסבא הקורא למרד ברומאים בצפון, ביהודה, והצעירים החלו מסתודדים ומתלחשים.

אל עין־גדי הגיעו שליחים מסתוריים, ויהונתן בן בעיין, אחיה של מרים, כינס את הצעירים וסיפר להם על האיש שבא לגאול אותם משעבוד רומא. הצעירים הנלהבים נענו לו, התנפלו על חיל המצב הרומאי שבעין־גדי וגירשוהו. שוב היה העמק למחוז עצמאי. אל העמק הגיעו מכתבים מבר־כוסבא הלוחם בהרי ירושלים. הוא ביקש לשלוח חיטה ומלח למען המורדים ותבע שלא לתת מחסה לעריקים ולשלוח אליו מפקד שסרח ולשמור את מטעי האפרסמון לבל יושחתו. ותוך כדי המלחמה הקשה שלח ליהונתן בן בעיין ולמסבלה, מפקדי המקום, איגרת וביקש שישלחו אליו את ארבעת המינים, לולבים אתרוגים, הדסים וערבות, הגדלים בעין־גדי, לאחר שיפרישו מעשרות כדין, כדי שלוחמיו יוכלו לחוג את חג הסוכות כהלכה.

השלטון בעמק התנהל עכשיו משמו של בר־כוסבא על־ידי הפרנס הממונה מטעמו, היושב בעין־גדי. אבל העמק והערבה נמצאו מעבר למדבר יהודה והמלחמה היתה רחוקה ממנו. החיים בעמק נמשכו כפעם, נעשו עסקים ונחכרו אדמות ונחתמו תעודות כדין – עכשיו בלשון העברית – והן מנו את השנים לפי מלכותו של שמעון בר־כוסבא נשיא ישראל – שנה ראשונה ושנייה ושלישית.

ולא עוד.

מן הצפון החלו להגיע שמועות רעות. הדריאנוס קיסר רומא שיגר לגיונות רומאים בפיקודו של הטוב שבשרי צבאו, יוליוס סוורוס, והם גברו על המורדים. איגרותיו ופקודותיו של בר־כוסבא נעשות קצרות ונואשות. נדמה לו כי היישובים אשר על חוף הים הסגור, הרחוקים מן הקרבות, אינם נותנים את חלקם במלחמה הקשה, והוא נוזף בהם: “משמעון בר־כוסבא לאנשי עינגדי למסבלה וליהונתן בר בעיין שלום. בטוב אתם יושבים, אוכלים ושותים מנכסי בית ישראל ולא דואגים לאחיכם לכל דבר.”

בני העמק – קדרו פניהם. קרבות קשים נערכו בארץ, תש כוחם של המורדים, אלפים נהרגו, הדם זרם כפלגים בהרי ביתר, והיישובים נפלו בפני הרומאים זה אחר זה. ולבסוף הגיעה הידיעה – בר־כוסבא נהרג. הלגיונות הרומאים נתפנו וירדו אל ים המלח כדי להחזיר את העמק המורד למרותם. המורדים וקרוביהם מצאו מפלט במערות. בבתא צררה את תעודותיה בסל נצרים, ובהן הכתובה שקיבלה מיהודה, מכתבי אביה ותעודותיו, המסמכים המודיעים על רכושה ותעודות בית־הדין. סבורה היתה כי לכשתצא מהמערה יסייעו לה אלה להשיב את רכושה. וכאישה מטופחת לקחה עמה גם מראה, תכשיטים וגם שמלה נאה וכלים ואת מפתח ביתה. אל המערה באה גם צרתה, מרים, שאחיה יהונתן בר בעיין היה ממפקדי עין־גדי. הסכנה קירבה את שתי הנשים.

אבל בבתא ומרים ושאר המסתתרים לא יצאו עוד מן המערה. הרומאים כבשו את עין־גדי והחריבוה והעמידו מחנות מעל למערות בנקיקים הצרים לגישה. המסתתרים במערות שלא מתו ברעב, ובהם בבתא, נהרגו בידי הרומאים. ליד גופתה נמצא סל הנצרים ובו התעודות, הראי, התכשיטים ושרידי לבוש שלה ושל נשים אחרות שהתחבאו באותה מערה ולא ראו עוד אור שמש. לאחר 1826 שנה נחשפו שלדיהם ושרידיהם ותעודותיהם ומכתבי הנשיא בר־כוסבא והמראה היה והתכשיטים וכלי המטבח והבגדים על ידי החופרים בני בניהם של בבתא ויהודה ושמוע ומרים ויהוסף בן חנניה ויהודה קימבר ויהונתן בר בעיין ומסבלה ויהודה המכונה כתושיון ובתו האהובה שלמציון, ששם החיבה שלה שלמציוס. האיגרות הגיעו לתעודתן. נוחי בשלום בבתא, אני לוחש את שמך בגעגועים, עומדת לעיני מעבר לזמן, מעבר למדבר, בעמק השׂידים, לא מושגת, ואף על פי כן אני נוגע בך בקצות אצבעותי.

מקורות: החיפושים אחר בר־כוכבא – יגאל ידין; מערות מדבר יהודה, סקר ארכיאולוגי בשנת תש"ך, ידיעות בחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה; מערות מדבר יהודה, סקר ארכיאולוגי בשנת תשכ"א (חוברות א־ב תשכ“א, חוברות ג־ד, תשכ”ב).

המלך ואחותו ישבו על ספסל אבן. הרים עמדו עליהם, צחיחים כמו ההר שעליו התנוסס ארמונם. באור אחר הצהריים של יום הקיץ, שטף הערפל את העמק שלרגליהם, וההרים שממול היו גוש אפור שאי־אפשר להבחין בו בעצים, ביישובים, בדרכים.

כל קיץ, עם חומו, עלה עם אחותו מהארמון שבקיסריה־פיליפי, בפתח העמק המתלהט, בשערי הנהרות הפורצים מן החרמון, אל הארמון שבראש ההר. כל יום אחר הצהריים, משירדה השמש על ההרים ממול ורוח קלה נשבה משם, היו יושבים על ספסל האבן העומד בגבול ההר, שממנו נמשך מדרון אל עומק הנחל, עד תחתיתו, משם נשמע שכשוך מפל המים שאינו פוסק לעולם. מכאן צפו בדומייה בארץ שלפניהם, שני אנשים זקנים, אח ואחות.

מרקוס יוליוס אגריפס נעץ את מבטו בארץ הגליל הנסתרת שמעבר לנהר ומעבר לעמק. מה נעשה בה? מה עושים אנשיה? פעם הכיר אותה היטב. עכשיו מנע את רגליו ממנה.

רוח הילכה בהר. למרות הקיץ עטרה רוח קרירה את המלך ואחותו, והם ישבו כקפואים על ספסל האבן. לא חשו ברוח או שהתעלמו ממנה.

עדיין יפה היתה ברניקי, כבאותם ימים, אדמונית, נישאת, עוד ניכרים בפניה ובחיטובי גופה ההרים הנוקשים שגידלוה, הרוחות שהקשיחו את אופיה ופיסלו את יופיה. רוח המדבר הגדול, הבאה מן הדרום הנושק לאדום, עיצבה כל פרט ופרט בגופה המושלם. ואפילו הינתה מלכים ומצביאים במיטתה, היא שבחרה בהם. היה בה מן הפרא, מחיית הבר התוזזת, שלחופש נולדה, ואין אדם יכול לשים עול על צווארה.

מה היא זוכרת? מה מסתירה שתיקתה? מדוע היא נועצת את עיניה בארץ הרחוקה שמעבר לנהר? מה היא רואה? קרובים היו עד מאוד, עד כדי כך שהמלעיזים ביהודה אמרו שחוטאים הם בגילוי עריות, אבל מעולם לא העז לשאול על מחשבותיה. חש אותה כבשר מבשרו, אבל מעולם לא אמרו זה לזה מה טיב אהבתם. ברומא סיפרו עליהם בנשפי שיכורים והוללים, ליחשו וציחקקו צחוק של בעלי זימה. והם – מימיהם לא הגיבו על לחשושי הנתינים המסתודדים, כוהנים בירושלים או אנשי חצר ברומא.

במה היא מהרהרת, אחותו בריניקי? ברניקי היפה, שמלכים מתדמור ועד ארץ הנבטים נפלו לרגליה וביקשו את חסדיה, והיו מוכנים לתת את מלכותם תמורת אהבתה ולמול את בשרם. האם היא רואה עדיין לנגד עיניה את טיטוס הצעיר מחריב מולדתם? האם עודנה אוהבת אותו? אגריפס דימה שטיטוס, לימים קיסר, הוא אהבתה האמיתית; שבו היא מהרהרת, יושב על כס המלכות ברומא עיר בירת עמים, אף על פי שגם בו השתעשעה כבחתול מחמדים, כבמלכים ובשליטים אחרים, ובגדה בו עם שועים ועבדים, עד אשר גירשה. האם היא רואה נגד עיניה את ימי ההשפלה ברומא?

לפני שבועות בא אל אגריפס אורח שלא ראהו שנים רבות, יוספוס פלאוויוס, הוא יוסף בן מתתיהו בלשון העברים, כוהן ממשפחה נכבדה בירושלים, מושל הגליל בימי המרד, שהצטרף אף הוא אל הרומאים, שאין בשר ודם יכול לנצחם. משיצא לרומא, כתב פלאוויוס את תולדות מלחמות היהודים ברומאים ושלח אליו עותק. במשך השנים אף החליפו איגרות. לאחרונה כתב פלאוויוס ספר על תולדות היהודים. עותק ממנו הביא עמו כשבא לבקרו בארמונו, ואגריפס שילם לו כסף רב. בו בלילה עיין בספר בלהיטות. כבר שככה חמתו של פלאוויוס על המורדים ושנאתו על שהוציאוהו מקהלם. גם בספרו הקודם לא נסתרה אהדתו לאחיו היהודים, אבל כעס רב כעס עליהם שיצאו למלחמה בחזקה שבאומות העולם והאשימם בהרס הממלכה והעיר והמקדש. עכשיו, שהוא זקן, נרגע וסיפר את תולדות העברים בגאווה והתפאר בקדמוניותם.

מספרו של יוספוס למד אגריפס גם על אבותיו. בני הורדוס לא הרבו לספר על תולדותיהם. היו להם דברים רבים מדי שאינם צריכים לפומבי, אבל פלאוויוס, היסטוריון מוכשר וצייד עובדות בלתי־נלאה, ידע לגלותם במסתרים ולהעלותם על הכתב.

כשקרא את קורות אבותיו נתמלא לעתים גאווה, לעתים צער, ותמיד חוסר אונים מרגיז. נע הוא בין שני הקטבים, בין אם־סבתו, מרים בת חשמונאים, לבין אב־סבו, הורדוס בנם של אדומים. גם מלכי בית חשמונאים רצחו, עסקו בתככים, בגדו והחניפו לרומאים. אבל הם היו בנים לאיכר, לכוהן ממודיעין שהיה לאגדה, ואילו הורדוס ובניו היו בעיני עם יהודה צאצאים לאדומים הזרים, אף שהתגיירו. וכך גם הוא, אגריפס, איש אדומי, אבל אין הוא יכול להינתק מן המקור החשמונאי, או שלא רצה להינתק ממנו, מן הקנאים שהיו הורגים את אבותיו אילו היו יכולים, ואבותיו רצחו אותם, כיוון שיכולים היו.

אבל למרות אהדתו לעם היהודים, לעתים אף אהבתו, לא יכול היה שלא להשתאות על יצר ההרס והקנאות ההולך עמם עד היום. סמוך ובטוח היה שבמקום כלשהו ביהודה או בגליל, מתכוננים הם למרד חדש כדי להיכשל בו בנחלי דם. אבל אין הוא יכול לשונאם. ירצה או לא ירצה הוא גם משלהם. אבל הוא גם צאצא להורדוס, רוצח בנו – הוא סבו של אריסטובלוס. בנם של אדומים היה הורדוס, אנשי מלחמה נועזים, אנשים הררים רחוקים, שאבותיהם עבדו את הגילולים בכל פינות הריהם. אבל כשכבשם יוחנן־הורקנוס החשמונאי התמזגו עם העם שבצפון, עם היהודים. בא הקץ לעבודת קוס, אלוהיהם מדורות, וקיבלו על עצמם את דת האל היחיד, והיו נאמנים לשליטיהם החשמונאים, יוצאים במלחמותיהם, מכבדים את הכוהנים שבירושלים, ממלאים את מצוות אמונתם החדשה, והיו בהם שהצטרפו לקנאים ולחמו עם המורדים בירושלים.

הזמנים שחקו את פלאוויוס, והחיים ברומא במשך שנים רבות – רֵע לאציליה, למלכיה ולחכמיה, נהנה ממנעמיה ומקובל על נשותיה שביקשו לשמוע מפיו על אמונה באל היחיד שהיתה לאופנה – הביאוהו לעתים לקלות ראש ולזחיחות הדעת. ועדיין חש שייכות לאחיו היהודים, הערצה לקנאים המוכנים למסור נפשם על אמונתם. לעתים קרובות, בלב הילולות רומא, מצא עצמו בז לגדולתה. ועם זה נתכעס כעס רב על כך שאותו זיכרון ואהבה מונעים ממנו ללכת אחרי הנאותיו, להיות רומאי כרומאים, בשר מבשרה של מלכות כובשת עולם.

הוא בא לבקר את יהודה, ארץ אבותיו שלא היה בה שנים רבות. הגעגועים והסקרנות משכו אותו, ואפילו לא הודה בכך, רצה לבקר שוב בארץ הלא־מתפשרת, כדי להיווכח שצדק כשנטש אותה. הוא רצה לבוא ליהודה גם כדי לפגוש את בנו האורטור החי בקיסריה, עמו לא התראה שנים רבות, ולהיפגש עם נכדיו.

בנו, סימונידס־אגריפס, התחנך ברומא ומשבגר, נטש את דת אבותיו וקיבל על עצמו את דת הרומאים וחזר לקיסריה והיה מרומאי העיר, ובני קהילתו נותנים לו כבוד רב על עיסוקו – אורָטור־מטיף־מלמד־משעשע בחוצות העיר ובאולמותיה. פלאוויוס נפגש עמו ועם משפחתו. שוחחו ברומית בנימוס מבלי שהפגינו קִרבה. הרי רומאי מאופק הבן ואינו רגשן כיהודים. זוכר היה פלאוויוס את הימים כשהיה יוצא חלציו ילד והיה עובד עמו את עבודת הקודש בבית־המקדש בירושלים ככוהנים אחרים, כדי להתרגל במלאכה. עכשיו היה זר לו, עובד לאלי רומא בקיסריה. נפגש עם נכדיו, והם הסתכלו בתימהון על סבם היהודי.

בלילה, על מיטתו, בחדר הגדול בארמונו של אגריפס, היה פלאוויוס חוזר ומהפך במחשבותיו. אחרון הוא למשפחת הכוהנים היהודית. בנו וילדיו אינם משלו והוא אינו משלהם. תמה שושלת הכוהנים המכובדת. וכי אפשר היה אחרת? כלום יכול היה שלא ללכת אחרי נטיות לבו, לחיות ברומא ולהסב עין בשעה שבנו המיר דתו והצטרף למי שהיו אויביו ומחריבי ארצו?

אגריפס השתוקק להחליף דברים עם האורח שעוד מעט ינטשו. יושבים היו בארמון עד אור כוכבים אחרון, עד שעלה עמוד השחר על החורן. דיברו יוונית, שפתם של משכילים בחברה הרומאית, בלהג מזרחי מובהק, ובלי משים היו עוברים לארמית, שפת הארץ, או לרומית, כשדיברו בענייני מדינה. לפעמים אף פלטו פסוקים עבריים, תמהים לשמוע עצמם מדברים בשפת האבות.

פלאוויוס אמר פתאום, מנחם את עצמו:

"רק מספרי ילמדו היהודים את תולדות מלחמת הדמים שהרסה את ממלכתם ואת מקדשם.

“ועשתה אותם בני אלמוות,” הוסיף לאחר שתיקת־מה.

וצחק צחוק גדול, כאותו הצחוק שהיה עולה במשתאותיהם שטופי היין של אצילי רומא, שבהם הרבה להשתתף.

אבל לא הוא, אגריפס. הוא נשאר כאן על ההר הקר, בבדידותו.

אגריפס זכר במעומעם את תחילתה של שושלת בית חשמונאים. לפני מאתים וחמישים שנה לערך, קם האב הזקן של השבט, מתתיהו, בן מודיעין, כפר נידח בארץ בנימין, על חייליו של אנטיוכוס אפיפאנס, שבאו לכוף על תושבי יהודה פולחנים זרים ועבודת צלמו של המלך, כמנהג כל המחוזות הנתונים לשלטונו.

ברומא, ביוון ובמדינות נוספות ראה אגריפס, כיורש עצר וכמלך, טקסים לאלוהי מזרח ומערב, לאלוהי יוון ולאלוהי רומא, לגיבורים עתיקים ולקיסרים שעודם מולכים. הוא חש עצמו זר לאלי האבן, רחוק משיכרון החושים שתקף את בני רומא, אך לא נתן פומבי למורת רוחו. בעמקי לבו בז לסגידה זו לבשר ודם שעשאום לאלוהים. אלוהים, אלוהי היהודים, אל לא נראה, אחד הוא ואין בלתו. אמנם הוא עצמו ערך בערי ממלכתו שיושביהן נוכריים חגיגות ושעשועים לכבוד אלי רומא המגולמים בפִסלי אבן, והיה מעלה אש וקטורת לפניהם, אך עשה כן רק כדי לכבוש את לב נתיניו הנוכרים.

פלאוויוס אמר לו באחת השיחות:

“יוון היא גם דעת ומדע וחוכמה ופילוסופים. ואלי יוון ורומא וגיבוריהם החצובים באבן ובשיש, מלוטשים ומאירים, אינם אלי אבן דוממים, אלא מעוררים ביופיים שאין משלו, הערצה למשהו טמיר ונעלם, לאלוהים לא נראה.”

ואגריפס אמר: " היהודים לא חשו מעודם ביופי זה."

אותו אב חשמונאי משכבר הימים, מתתיהו האיכר מן הכפר הנידח, שנא את הדת היוונית, כאחיו האיכרים וכמנהיגיהם הקנאים, ראה בה ובמנהגיה תועבה, גם אם בעריה הגדולות של יהודה, גם בירושלים, ביקשו רבים – ובעיקר שועי עם – את קִרבתם של היוונים ואת תורתם, העריצו את הגימנסיון וסיגלו גינונים זרים. מתתיהו וחמשת בניו הרגו את שליחיו של המלך הסלווקי שהעמיד את פסליו במקום הקדוש ביותר לעם היהודי ותבע מבני מודיעין כי יעבדו את צלמו, והמרד פשט בכל הארץ.

ביקש אגריפס לזכור את שמות האחים החשמונאים, אבל רק שמו של אחד מהם, יהודה, מנהיגו הראשון של המרד, עלה במחשבתו. עם איכריו קלי הרגל הביס את חיילי אנטיוכוס המתנהלים לאטם במתכונת חוקי המלחמה, כבדי שריון, מלווים בפילים, חיות מלחמה אימתניות, שאבותיו, האיכרים הקנאים מיהודה, הסתערו עליהם בחמת זעם. בילדותו שמע מפי אומנת זקנה על אחד האחים, שגהר תחת כרסו של פיל מעוטר כיוון שסבור היה כי מלך סוריה רוכב עליו, וביקש לתקוע את הרומח בבטנו ונדרס תחת רגליו. זה היה סוד כוחם של אבותיו האיכרים. הם לא יראו מוות כיוון שהאמינו כי המיתה משחררת את הנשמה מכבלי הגוף ומאחדת אותה עם בוראה, מקורה הנצחי.

פלאוויוס אמר: “הרצח הרב שרצחו בהם הוא שנתן להם את הכוח לעמוד לאורך ימים.”

מאה ועשרים שנה החזיקו החשמונאים בשלטון, תחילה כנשיאים וככוהנים. אחר כך נתאוו למלוכה, הכריזו על עצמם מלכים והיו רוצחים זה את זה ואת קרוביהם ואת שכניהם. לימים גבה לבם, נשתכחה מהם פשטות אבותיהם והם התנשאו כמלכי הנוכרים.

“מלכים הורגים,” אמר פלאוויוס לאגריפס ביושבם לעת ערב בטרקלין בארמון המלך, שותים יין גולן. כך דרכו של עולם – חזר ואמר.

ברניקי נתנה בו מבט נוקב.

פלאוויוס כבר עשה בארמונו של אגריפס כשבוע, אבל בפעם הראשונה יצאה ברניקי מחדרה והצטרפה לשיחת הלילה שלהם. שנים רבות לא ראה אותה פלאוויוס. כבת שישים הייתה לפי חשבונו, ועדיין ניכרו בה יופיה וגאוותה. כמו צוק נישא בהרי אדום, הירהר בינו לבין עצמו.

כיוון שלא שאלה אותו, לא סיפר לה על רומא, אבל סח לאגריפס מה קורה בעיר שמלכים ויורשים ומצביאים נלחמים בה, וסיפר על משתאות הנמשכים כבימים עברו, על מלחמות הגלדיאטורים המשלהבים המונים ומשחקי תאטרון, על בגידות ומעשי זימה ועל מריבות בסנאט. אגריפס, הזוכר את תפארת רומא ונכסף אליה, ביקש לשמוע עוד ועוד. ברניקי לא הגיבה, אבל פלאוויוס סבר ששומעת היא את הדברים. הוא סיפר על טיטוס שהעם אהבו.

פלאוויוס חייך: היהודים הפיצו שמועה כאילו ניקר יתוש בראשו של טיטוס מאז החריב את המקדש בירושלים ולא הניח לו עד שמת.

אגדה זו נולדה במוחם של מנוצחים המבקשים נקמה, אבל טיטוס מת שלוש שנים לאחר שעלה לשלטון. שמועות מרושעות אמרו כי אחיו דומיטיאנוס, המולך עד היום, הוא שגרם את מותו.

פלאוויוס סיפר על האבל הכבד שאפף את בני רומא עם מותו של טיטוס מיטיבם, וזרק מבט בברניקי. היה קורטוב של רשע באותו כוהן תככני, מפקד מורדים הצופה באנשיו הטורפים נפשם בכפם והוא עצמו ממלט את נפשו. הוא ציפה לתגובתה של המלכה, אך היא לא הגיבה. בספרו החדש לא חס עליה והשמיצה, אבל ברניקי נמנעה מלעיין בכתב היד.

בני הדורות הבאים לאחים החשמונאים, ששכחו מדוע יצאו אבותיהם למלחמה וביקשו שררה וכבוד מלכים, נסתכסכו ורצחו זה את זה ואגב מלחמותיהם כבש פומפיוס הרומאי את הארץ, והורדוס, בנו של הגר האדומי אנטיפטרוס, תפס את השלטון בברכת הרומאים, והחזיק בו שלושים וחמש שנים. מלך בונה ורוצח, מלך שנוא ונוטר איבה.

תושבי הארץ פחדו מפניו, חכמי היהודים רחקו ממנו. עסקו בתורתם בבתי־מדרשות ובבתי־כנסיות שלהם ונתעלמו מהורדוס. ואפילו הרחיב את הממלכה, בנה ערים חדשות וסלל דרכים, פיאר את המקדש בירושלים וקיים את מצוות דת ישראל בירושלים, והגן על היהודים בתפוצות – נדמה בעיניהם למלך רוצח, מכחיד שושלת החשמונאים. אפילו הוא יהודי בדתו ראו בו מי שלא יבוא בקהל ה'. לעתים ביקש בלבו את אהבתם, רצה שיקבלוהו בקהלם. הרי עשה הכול להגביר כוחה של יהודה, מלך ישראל הוא, היה חוזר ומצווח בשיגעונו בלילות סיוטים טרופי שינה, ולמחרת היה מצווה לרצוח קרובים ורחוקים.

“מלך הורג,” חזר פלאוויוס ואמר.

“אב־סבי ורוצח סבי,” ענה אחריו אגריפס.

כדי לרצות את היהודים ולקנות את לבם נשא לאישה את מרים לבית החשמונאים – אך ללא הועיל. מעולם לא ראוהו כאחד משלהם, ואף כי אהב את מרים רצח גם אותה, את האישה והאם שילדה לו בנים, אבל תמיד היה בעיניה עבד שמלך. ורצח גם שניים מבניה, בניו.

פלאוויוס הזכיר:

“גם מלכם הגדול והנכסף של היהודים, דוד, משיחם ועטרת ראשם, היה צאצא למואבייה, מן העם האסור לבוא בקהל ה', ורצח מי שעמד בדרכו, והכרית במירמה מי שעזרו לו.”

והוסיף: “לא מפני שאינך יהודי לא רצו בך ובאבותיך. הם לא רצו בכם, כיוון שביקשתם להיות מלכים כמלכי כל העמים, לא מושלים על עם יחיד ומיוחד ונבחר, שראשיו הם החכמים לומדי התורה.”

ואחרי הרהור הוסיף: " וגם מי שביקש את אלוהיהם, אבל שלא בדרך שקבעו חכמיהם, הרחיקוהו."

הוא התכוון לתלמידיו של ישוע מנצרת שנשא פניו אל מלכות אלוהים, אבל שונה מתורת החכמים, ונצלב בירושלים ומאמיניו קוראים בשמו.

“גם ברומא,” סיפר פלאוויוס, "קונה הדת החדשה מאמינים, וקיסרי רומא המבקשים לשעשע את ההמונים, משליכים את מאמיני ישוע לאריות אפריקה מורעבים, והמאמינים החדשים שרים תהילות דוד וצועקים שם צלובם ונטרפים. בתחילה צחקו הרומאים על שוטים אלו, אבל עכשיו, גם אם הם ממשיכים ונותנים אותם לחיות טרף, חלחלה עוברת לפעמים באיצטדיונים, כשהמאמינים מזמרים את מזמוריהם ונטרפים.

“אמונה חדשה יוצאת מארץ היהודים,” אמר פלאוויוס והזכיר כי גם אגריפס האב רדף את הנוצרים החדשים וציווה להרוג את שליחיהם שיצאו להפיץ את אמונתם בעולם.

והוסיף: “יש הטוענים שהעולם עתיד להשתנות בגינם של תלמידי האיש מנצרת. ארץ קטנה זו, ארצנו, משנה פני תבל.”

ואותו חכם זמנים, שתמיד תיבל דבריו באירוניה, הסביר: “אמונת היהודים מנצחת כשהם מפסידים.”

ופעם, כשדיברו על מלכות בית הורדוס, אמר פלאוויוס, “אביך, אגריפס אף הוא, היה היחידי בשושלת שלכם שהיהודים ראו בו מעין מלך שלהם.”

וזכרתי את אבי. בנעוריו, ככל בני בית הורדוס, חי ברומא, התהולל, ביזבז כספים, ברח מנושיו ליהודה, חזר לרומא וניבא לקליגולה כי ימלוך ועל כך כבל אותו הקיסר טיבריוס והשליכו לכלא. אבל נבואתו התקיימה וקליגולה נעשה קיסר ונתן לאבי מתנה, כבלים עשויים זהב, ככבלים שבהם נכבלו רגליו בבית־הסוהר, והמליכו על נחלות פיליפוס ולימים על ארץ־ישראל כולה. שב אבי ליהודה ונהג כיהודי לכל דבר ואהבוהו בני עמו והגן עליהם מפני שליטים חורשי רע. אם כי, מדי פעם, בתקוף אותו היצר והזיכרונות, היה יורד לצור ולערים נוספות ומשתתף בחגיגות ומתהולל כמנהג הרומאים.

אבל אני לא יכולתי להיות כמותו. הוא לא עמד בפני פרשת דרכים שעמדתי אני: לבחור בין היהודים והרומאים; להצטרף למורדים או ללכת עם הרומאים, שאין בן תמותה יכול להם.

אהבתי את אבי. זכרתי בגעגועים, כיצד נשא בחג השבועות את סל הביכורים על כתפו, כאחד העם, מהלך בתהלוכה על הר הבית, וההמון שהתכנס בהר קרא קריאות של אהבה וכבוד. ילד הייתי אז, ואבי כבד הגוף צועד עם העם הרב, שמח לקיים מצווה יהודית, שמח לרכוש את לב העם, ומחייך על מעשיו. הוא, שהתהולל בחצרות גדולי רומא כרומאי לכל דבר, הולך עם פשוטי עם בפרובינקיה נידחת לבוש לבן וסל על כתפיו. בידו הפנויה החזיק בכף ידי ואני הולך בצדו, ראשי מגיע עד מותניו, ואני גאה מאוד על האהבה השופעת אליו מכל עבר. עד היום חשה ידי שהזקינה את חום ידו.

והיו בקהל שזכרו אותו יום שאבי המלך הביא קורבן ונתן לעני, שנשא עמו שני תורים עלובים, להקדימו.

ובחג אחר, ואני כבר נער העוטה בגדי יורש עצר, היה זה במוצאי שמיני של סוכות, בתום שנת השמיטה, השנה השביעית, והיתה שמחה רבה בירושלים המלאה בעולי רגל והקימו בימה בעזרת בית המקדש ואבי לבוש בגדי מלוכה ועטור כתר ישב על כיסא כבוד, וחזן הכנסת נתן תורה בידי ראש הכנסת וראש הכנסת העבירה לסגן־הכוהנים וסגן־הכוהנים נתנה לכוהן הגדול והוא נתנה למלך, לאבי, וקם אבי, והעם מריע לו, וקרא בספר, כדין – הרי בילדותו למד עברית היטב – וכשהגיע לספר דברים וקרא: “מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נוכרי” זלגו דמעות מעיניו, שהריהו נכדו של הורדוס מבית האדומים, ופייסוהו החכמים וקראו: “אחינו אתה, אחינו אתה!”

וכל העם עונה אחריהם: “אחינו אתה!”

וכהורדוס סבו, הרחיב אף הוא את גבולות ירושלים וביקש לחזק את ביצוריה ולהוסיף לה חומה ומנעוהו הרומאים. אחר כך, בימי המרד, אמרו שאילו עמדה חומה זו, לא היה אפשר לכבוש את ירושלים. ובימי הרעב חילק מזון לבני העיר ומשנרדפו יהודים במדינות רחוקות בא לעזרתם. ואהבוהו העם כולו. אף כי, ככל מלכי בית הורדוס, נהג מחוץ ליהודה כאצילי הרומאים, ובנה תאטרונים ואמפיתאטרונים בערים הנוכריות שבממלכתו, והקריב קורבנות לקיסר רומא, וערך קרבות לודרים עקובים מדם, ששילהבו את ההמונים הנוכרים, שוכני ערי החוף.

ויום אחד, במלאת שלוש שנים למולכו, ערך חגיגות בקיסריה העיר הגדולה, נמלה של ארץ־ישראל, שרובה נוכרים, והופיע בהמון לבוש הדר, ומשראוהו הצופים, הריעו לו כלאל. ופתאום חש בבטנו ונשאוהו משם, ולא עבר זמן רב ומת. ויש שאמרו כי הנוכרים של קיסריה, למרות השפע הרב שהשפיע עליהם, הרעילוהו.

מאז תמו מלכים ביהודה.

בן שבע־עשרה הייתי אז, נער־שעשועים ברומא ובן מלך ביהודה, ויועצי הקיסר אמרו שצעיר אני מלמלוך על הארץ המורדת והעיקשת. והמליכני הקיסר על הגולן והטרכון והחורן ומחוזות בהר הלבנון ולמרגלות החרמון. על שפת הירדן, בניתי את בירתי – קיסריה־פיליפי. ליהודה שלח הקיסר נציבים רומאים, שרי צבא נוקשים. וכדי שלא יצטרכו להתערב בענייני המקדש של היהודים, שכל פגיעה בו עוררה מיד את תאוותם למרד, מינו אותי למשגיח על עבודתו. והתקרבתי לחכמי היהודים והתיידדתי עם אליעזר בן הורקנוס ועם שמעון בן גמליאל, מגדוליהם, והרביתי בשיח ושיג איתם. בנעורי למדתי ברומא ממורי, הפילוסופים היוונים, את שבחה של השיחה וחוכמתה של השאלה. ופעם שאלתי את בן הורקנוס, מדוע לא נקבעה המילה בין עשרת הדיברות, ולא ענה, אבל הביט בי בחיבה וחייך. הוא הבין כי אני, בנם של גרים, סבור כי מי שמקבל על עצמו מרצונו את המילה גדול מאחרים ועל כן ראויה מצווה זו שתיקבע בין החשובות שבמצוות.

מדי פעם יצאתי לירושלים ושהיתי בארמון אבותי שליד בית המקדש ואף בניתי עלייה כדי שאוכל לצפות בעבודת האלוהים בעזרה, אבל הכוהנים מיהרו והקימו קיר כדי להסתיר ממני את עבודת המקדש, ולא כעסתי. ידעתי שמהירי חימה הם, שהרי גם אני צאצא לכוהנים. בניתי בעיר בתי־קומה ואכסניות לעולי הרגל, האכלתי את ענייה והחזקתי בתלמידי חכמים, ומשרבו הבטלים ממלאכה, הוריתי לרצף את הרחובות בשיש כדי לפרנסם בעבודה. בסתר לבי קיוויתי שיום יבוא ואחזור להיות מלך על אחוזות אבותי ביהודה וביקשתי לרצות את בני עמי. אף כי גם אני, כאבי וכאבותיו לפניו, לא מנעתי עצמי מחגיגות בערים שבחוף סוריה, ובקיסריה ובערים הנוכריות האחרות של מלכותי, ובניתי שם תאטראות והיפודרומים וערכתי שעשועים להמונים והעמדתי פסילי קיסרים ומזבחות.

ופתאום פרץ המרד בירושלים, ואני לא שיערתי כי הגחלים הלוחשות כל הזמן במסתרים, יהפכו לשרפה שתכלה את הארץ. בן יום היתה יהודה למחנה מבקש דם.

באחד הימים שטופי השמש טיילתי עם פלאוויוס בגן הגדול שליד ארמוני. יום בהיר היה והארץ נגלתה לנו כמו מונחת על כף ידנו. ראינו את הערים שמעבר לבקעה, בגליל, את היישובים ואת הכפרים העומדים על ראשי ההרים ובמורדיהם, את הבוסתנים והיערות והדרכים, צלולים, כמו ניצבו בהישג יד. ראינו את בתי טבריה על שפת האגם. דומה היה שאנו רואים גם את האנשים המהלכים בחוצותיה ושומעים את שאון שווקיה. אמרו לי שעכשיו – עיר של תורה היא. שאלתי:

“יוסף בן מתתיהו (איני יודע מדוע פניתי אליו בשמו העברי), מדוע מרדו היהודים ברומא? וכי לא ידעו כי צבאם ידכא את המרד בנחלי דם?”

יוסף השיבני: “כיוון שהם רואים עצמם בניו היחידים של אלוהים הנורא, אלוהינו, שכרצונו יעשה.”

“והרי איבדו את ארצם!” קראתי בזעם.

“הם הפסידו מלחמה והם הפסידו מלחמות רבות וארצם ומקדשם נהרסו, אבל מאמינים הם כי אומתם תעמוד לעולם, גם כאשר מלכות רומא תאבד.”

היה קשה לי להאמין שכך יהיה. גם פלאוויוס, יושב רומא זה שנים רבות, לא יכול להאמין בכך. כל חיינו הושרשה בנו האמונה כי רומא תעמוד לעד. אבל היה בפלאוויוס מן הנשמה היהודית, יותר ממני.

“הם יעלו באש על אמונתם,” אמר וחייך בעגמומיות, חיוך שיש עמו חיבה ומורת רוח כאחת.

אותה שעה עברנו בנחל למרגלות הארמון, בין מעיינות מים ומפל זורם ברעש ממרומי סלעים, בין עצים ושיחים וציפורים מעופפות ומזמרות מעלינו.

פלאוויוס היה שליח המורדים בגליל ומשהפסיד את רוב מחוזותיו אחרי קרבות קשים, התבצר עם שרידי לוחמיו ביודפת שבראש ההר במערבו של גליל, וערך מלחמה קשה ברומאים שצרו על העיר.

“ואז,” כך סיפר, “אף כי לא היתה כל תקווה, נתכנסה חבורה של מטורפים במערה.”

הוא חזר בכעס: “מטורפים!”

והם תבעו ממנו ליהרג כולם ובלבד שלא יפלו בידי הרומאים.

“לחמתי את מלחמתי בגבורה, ועכשיו רצו הללו ליהרג ושתעלה נשמתם לגנזי מרומים. אני לא רציתי בכך,” אמר.

והציע להטיל גורל מי יהרוג את מי והערים עליהם ושחטו זה את זה עד שנותרו הוא ואדם נוסף, ושיכנע אותו שימסרו עצמם לרומאים.

“הם, היהודים, לא יסלחו לי לעולם,” אמר. אותו רגע ראיתי בעיניו, או שכך היה נדמה לי, ניצוץ של כעס ואולי של חרטה על עצמו ועל הבגידה שבגד.

לא היה כל טעם להמשיך במלחמה," טען טענה לפני אנשים שלא ראיתי. והזכיר את רבי יוחנן בן זכאי, מנהיג הפרושים בירושלים.

ואני זכרתי אותו. באחת השנים שלאחר המרד, עברתי ביהודה ובאתי ליבנה, העיר שביקש בן זכאי מאספסיאנוס, לבל ייכרת שם וזכר לתורת ישראל. ופגשתי אותו ואת החכמים שהתכנסו סביבו (מקצתם הכרתי משכבר הימים) והוא קד לי כלמלך, אבל בפניו לא היתה כל כניעה.

ופלאוויוס סיפר לי: “כשראה יוחנן בן זכאי שירושלים עומדת ליפול, הסתירוהו תלמידיו בארון מתים, והוציאוהו מן העיר הנצורה, שבניה נהרגים עליה.”

“להציל נפשו,” אמרתי.

פלאוויוס התעלם מדברי והמשיך: “הוא יצא אל המחנה הרומאי והתייצב לפני אספסיאנוס, מפקדם של גיסות הרומאים, וניבא לו שימלוך, וביקש ממלכה יהודית שלא תמרוד לעולם, ממלכה של תורה, ביבנה שבשפלת הים.”

כשפרץ המרד, שלחו הרומאים את אספסיאנוס ואת טיטוס בנו בראש גדודים ובהם הנועזים שבלוחמים, וירדו מספינותיהם בקיסריה. ואני, מלך מטעם רומא, הזמנתי את המצביא ואת חייליו לקיסריה־פיליפי בירתי ליד מקורות הירדן, וערכתי להם משתאות על גדות הנהר הסואן. שם פגש טיטוס הצעיר, הלוחם הנועז, את ברניקי, הגדולה ממנו בשנים רבות, וכאחרים לפניו התאהב בה. השניים בילו ימים ולילות יחד בתאווה רבה, כאילו לא ידעו אהבה לפני כן ומלחמה שתבוא אחר כך.

וכתום המשתאות והחגיגות יצאו למלחמה ביהודים והותירו אחריהם דם ואש ותמרות עשן. יום אחד הגיעה השמועה כי קיסר רומא מת, וחיילי אספסיאנוס שהעריצוהו עשאוהו קיסר. תחילה סירב, וכפו עליו, והפליג לרומא ולפני צאתו מינה את בנו טיטוס לעמוד בראש הצבא. אמיץ היה טיטוס ואכזר, אבל לא מן הנהנים מהרצח. אם ייכנעו היהודים, אמר, ייצא מהארץ, ואם לא – יטביע את מרדם בנהרות דם.

ובאנו אני ואחותי לירושלים והתחננו לפני ראשי העיר שיניחו את נשקם. חזרנו וסיפרנו להם על עוצמת הרומאים שראינו במו עינינו, ועל אכזריותם בשעה שאין שומעים להם. יוספוס פלאוויוס, האורח, הביא בספרו את דברי באריכות, וכדרכם של סופרים הוסיף משלו ושיפץ את דברי, אבל עיקרם אמנם אמרתי. ביקשתי להציל את ירושלים ולא שמעו לי. והקנאים, שעיניהם להטו ודמם רתח, ציוו לגרש אותנו, בני האדומים, עבדי הרומאים, מן העיר. ובאתי אל אליעזר בן הורקנוס ואל יהושע בן גמליאל, שהיו לפנים בני שיחי בירושלים, ואמרתי להם כי נהרות דם יזובו בבקעות ירושלים, אם לא יפתחו את שערי העיר לפני הרומאים, ויהושע בן גמליאל אמר לי: “עם זה שלנו מתרוצצות בו שתי נשמות – של תורה ושל מלחמה ואי אפשר להפרידן.”

“הנח להם,” אמרה לי ברניקי בכעס, “הם מבקשים להיספות.”

ושבנו לארמוננו בקיסריה־פיליפי וציפינו למה שהיה ברור כי יקרה.

הדמדומים ריצדו על ההרים שמעבר לנהר, מתעתעים. שם יושבים חכמי היהודים בבית־שערים, בציפורי, באושה ובטבריה ומשננים את תורתם.

הלילה בא פתאום. חושך היה על ההרים ורק בקצותיהם נתעטרה הילה של אור שנתקשתה להיפרד מן העולם.

פתאום אמרה ברניקי: “קר.”

לא ידעתי אם שמעה את שיחתנו או שהיתה שקועה בהרהוריה. חיבקתי את כתפה, אהבתי אותה וביקשתי לנשק את ייסוריה שהיא אוצרת בתוכה כבכד חרס חתום.

כשכבש טיטוס את ירושלים ועשאה קריית תוהו ותמו הקרבות, ציווה טיטוס לתת מנוחה לחיילים, ושוב הזמנתי אותם לקיסריה־פיליפי וערכתי חגיגות ומשתאות ושעשועים, וכדין מנצחים השליכו שבויים לטרף לפני חיות הפרא. עד היום זוכר אני את טירופם של האריות הרעבים, הפוערים פיהם ומשסעים את הלוחמים האבודים, ושומע אני את צעקותיהם נבלעות בשאגות האריות ורואה בחלומותי הרעים את דמם הנוטף. עד שנקעה נפשי מן המשתאות ומן החיילים המתגוללים בקיאם ומרצח אחי ויצאתי מקיסריה־פיליפי ואיש לא שם לב אלי כי כולם שיכורים היו, מטיטוס המחבק את ברניקי ועד אחרון החיילים, ועליתי אל ארמוני זה במרום הרי הגולן, הרחק משאון אדם ומצעקות הנרצחים.

אחותי ברניקי נשארה בקיסריה־פיליפי, מתנה אהבים עם טיטוס המנצח.

חמש שנים עברו. לא יצאתי מהארץ משום לזות שפתיים. שלא יאמרו היהודים שאני מתהולל ברומא עם שורפי עירם ורוצחיהם. ברניקי אצרה בתיבתה את איגרות האהבה ששלח אליה טיטוס. כשראיתי את געגועי אחותי אליו ואף איבדתי את תקוותי להחזיר את לב היהודים אלי, הפלגתי עמה לרומא. ברניקי וטיטוס נפגשו ונהגו כאילו לא נפרדו מימיהם ושטפו את העיר באהבתם בראש חוצות. אך אהבתם של קיסר לעתיד ואישה יהודייה היתה לצנינים לבני רומא. והם ריננו שאפילו עכשיו ברניקי מערימה על טיטוס ושוכבת עם כל הנקרה לה והנראה לה, מלך או עבד. ופעם, כשהגיעה לאוזני טיטוס שמועה כי שכבה עם אחד הקונסולים הנודעים, ציווה לחנוק אותו. אך לשון הרע לא רפתה והסטיריקונים המופיעים בבתי המרזח חיברו שירי לעג על היורש ואהובתו היהודייה ולא פסקו גם אחרי שטיטוס ציווה להלקות אחד מהם, והגיעו השמועות לאוזני אספסיאנוס קיסר וציווה על טיטוס לשלח את ברניקי לארצה, ושבנו אני ואחותי לקיסריה־פיליפי.

ומת אספסיאנוס ועל כס המלוכה עלה טיטוס, וברניקי מיהרה לעלות בספינה ולבוא לרומא. עכשיו, אמרה לעצמה, עתידה היא להכניע את העיר תחתיה. אהובה הוא הקיסר, ואיש לא יאמר לקיסר מה יעשה.

אבל בני רומא לא רצו ביהודייה. הלשונות הרעות הרבו לספר על המלכה הפרוצה מן המזרח. ריננו כי כשם שכפתה מילה על מלכים שעלו על יצועה, כך תעשה גם לקיסר, ונמצאו היהודים הכנועים שולטים בממלכה. וטיטוס, עכשיו קיסר, שמע להם, ושילח את ברניקי לארצה. בו ביום רצה כמטורפת ברחובות העיר סעורה כרוח ובני רומא שהכירוה לעגו לה והשפילוה, שמחים לאידה של אישה בת ארבעים ושבע המבקשת להיות שותפה לקיסרם הנערץ, בן שלושים וחמש. והיא המשיכה במרוצתה ובכל פינה צפה בה דיוקנו של טיטוס, אמיץ ונחוש דעת ויפה תואר ולפניו עולה קטורת אלים, ופסלי האבן נראו גם הם בעיניה כלועגים לה. בלילה ההוא עלתה עם נערותיה בספינה, האיצה ברב־החובל ובמלחים לפרוש את המפרשים במלואם והספינה שטה כמעופפת, עד שהגיעה לחוף סוריה וחזרה לקיסריה־פיליפי. ואני חיבקתיה בזרועותי והעמדתי לה ארמון ומשרתים, ומאז היא סובבת בחדרים הריקים כרוח רפאים, או יושבת בארמון שבגולן, על ספסל אבן זה, קפואה כעמוד קרח בהר חרמון, הוזה ושותקת. שנינו שותקים, שני מלכים שעולמם מת.

אתמול ארז פלאוויוס את חפציו ונפרד ממני בדרכו לרומא. ברניקי נסתתרה בחדריה. הצטערתי צער רב על הפרדה. ליוויתי אותו מהלך מה עד דרך דמשק ושבתי לארמוני, אל הדממה. אל הבדידות המעיקה. על שולחני מונח כתב־היד של פלאוויוס על קורות העברים ועל תולדות אבותי. יושבים אני ואחותי על ראש ההר, מול הארץ שאליה לא נוכל לבוא, איש איש לנפשו. ערירי אני ועם מותי לא יהיה יורש לממלכה. כלו בני הורדוס מן העולם.

אפלה ירדה על ההר. שרטוט אחרון של אור עלה על ההרים ונבלע בעלטה.

“קר,” אמרה ברניקי.

“קר.” ענה לה אחיה. החרמון עטף אותם בשלגו. אגריפס נתן מבט אחרון בגוש האפל, שם נסתר הגליל. למרגלות האגם הגדול נצצו אורות העיר טבריה, זו העיר שהציל מדי הרומאים שביקשו להורסה לאחר החורבן ולעשות בה כלה.

קמו ממקומם. המשרתים שציפו לאדוניהם, הצטרפו אליהם, נושאים אבוקות אור, וליוום אל הארמון המתנשא בראש ההר הבודד.

מקורות: מלחמות היהודים – יוספוס פלאוויוס, תירגם י"נ שמחוני; קדמוניות היהודים – יוספוס פלאוויוס, תירגם אברהם שליט; אגריפס הראשון – דניאל שורץ; הורדוס המלך – אברהם שליט; יוספוס פלאוויוס אמנם שלח את ספרו מלחמות היהודים אל אגריפס וזה נהנה ממנו, אבל ביקורו של פלאוויוס אצל אגריפס, שעליו מסופר בפרק זה, לא נערך מעולם, והוא – וכמה פרטים נוספים בסיפור זה – פרי דמיונו של המחבר.

נניח שכך זה קרה. היה זה בשנת 350 לספירה לערך. ערב אחד התכנסו סוורוס, יוליוס, אבדימוס, מקסימוס, זואילוס, קלינקוס, סיורטאזיס ופרופוטורוס, אזרחים נכבדים של העיר טבריה, גבאים ופרנסים מסורים. אל תיבהלו משמותיהם היווניים. גם שמות ארמיים, רומיים ואפילו מצריים היו אז בנמצא בארץ־ישראל, חלקם תרגומים של שמות עבריים (יוליוס דרך משל, איננו אלא הלל ומקסימוס הוא גדליהו) והשאר נהגו כמנהג הזמן והמקום.

אולי היה זה בימי מלכותו בת השנתיים של הקיסר יוליאנוס המכונה הכופר, אשר ניסה להפוך לשעה קלה את מירוצו של גלגל ההיסטוריה ועודד את העדות הלא־נוצריות בממלכה הרומאית לנהוג בדרכן; ואולי היתה זו שנה אחרת באותן חמש מאות וחמישים שנים שלאחר החורבן, כאשר בגליל היתה עדיין קהילה יהודים גדולה. ואף על פי שהרומאים היו מושליה של הארץ, הם חיו כמימים ימימה, עסקו במלאכותיהם, היו להם מוסדות משלהם ונשיאים שלהם. הם דנו את דיניהם בבתי־דין שלהם, כיבדו את חכמיהם ואת רבניהם, דיברו בשפתם, ארמית ועברית, ילדיהם למדו בבתי־ספר משלהם, כתבו ספרים ופיוטים ואגדות ומדרשים, סחרו ועסקו באומנויות, למדו תורה בבתי־מדרשות, התפלפלו והתווכחו ועיבדו את אדמתם. ירוק היה הגליל כמאז ומעולם ובין עמק לעמק ובין הר להר עמדו עיירות וכפרים וערים יהודיות, ואם תרצו, שם, בין ים לים, השתרעה מעין ממלכה יהודית עצמאית. רומא היתה רחוקה.

באותם ימים שגשגו עסקיהם של תושבי טבריה, בירת הישות היהודית, ובכינוס נכבדי העיר שאנו מספרים עליו, נמשך הדיון שעות ארוכות. לעתים הרימו כמה פרנסים את קולם והיו שניסו להתגבר עליהם ואחרים ביקשו לפייס ביניהם. בשעה מאוחרת הגיעו לידי הסכמה – להקים בית־כנסת חדש בדרומה של העיר, גדול ומפואר, כיאה לטבריה, העיר הראשה.

סוורוס היה ראש העוסקים בעניין. הולכי רכיל בעיר אמרו שמתאמץ הוא לבנות בית־תפילה מפואר כיוון שהוא רוצה להתהדר לפני יהודי טבריה, שהיו מתלחשים מאחורי גבו ומזכירים שהוא נינם של עבדים שהתגיירו, מבית הנשיא רבי יהודה. ומשקרב הכינוס אל קצו קם סוורוס והכריז:

“יהיה זה בית־כנסת שהכול ידברו בו!”

קמו דוברים נוספים ואמרו: “כמו בית־הכנסת של כפר־נחום או כורזים או ארבל או מירון שבלב ההרים,” ואילו סוורוס הכריז: “לא ולא! בית־כנסת שלא היה כמותו!”

וכדי לסבר את אוזני השומעים ציין כי הנוצרים מקימים כנסיות מפוארות השובות את הלב, והצעירים עלולים להתרחק מן האמונה היהודית, ועל כן, יש להקים בית־כנסת מהודר ומעוטר בעיטורים ובציורים של הטובים שבאמנים ורצפתו עשויה פסיפס. יהיה זה בית־כנסת ראשון בארץ ובו פסיפסים מצוירים, ומרבית הנוכחים לא ראו רצפות פסיפס מימיהם.

שעת לילה מאוחרת היתה והמשרתים הוסיפו שמן לנרות. וסוורוס, שלרגלי מסחרו היה נוסע לארצות קרובות ורחוקות והיה ברומא ובקפדוקיה ובסוריה וראה נפלאות מצרים, סיפר לשומעיו על נפלאות הבתים הנודעים לתהילה של אנטיוכיה ואלכסנדריה, על אמניהן הגדולים ועל יצירותיהם, ועל רצפות הפסיפס המרהיבות שיצרו בבתי מושלים ונכבדים ובבתי ציבור ובמקומות תפילה, המרחיבים דעתם של יושבי המקום ושמם נודע לתהילה מקצה העולם ועד קצהו. והסכימו הנאספים כי סוורוס יביא אמן מאנטיוכיה, שהתפרסמה בעושי הפסיפס שלה, והוא יעטר את רצפת בית־הכנסת. אלא שאחד מן המתכנסים – ואפשר שהיה זה יוליוס הפרנס הראשי – העלה את האיסור “לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה”. והדגיש לפני שומעיו, כי טבריה אינה ככל הערים, שהרי בה יושב הסנהדרין ובה חיים החכמים והאמוראים הנודעים, ואין הם, פרנסי העיר, יכולים לעשות בניגוד לדעתם של חכמים. ונשתררה דממה, שכן בני טבריה גאים היו בחכמי עירם, גם אם לא תמיד שמעו לקולם, אבל ידעו כי שמה של העיר יצא בכל הארץ בזכותם. ואז קם פרנס אחר ואמר כי היה נוכח עם רב אבונא, מן החכמים הנודעים, בשעה שהניחו פסיפס בבי־כנסת אחד, ורב אבונא לא מחה בידי העושים.

והיו מסתפקים בדברים אלו אלמלא קם אחד המתוועדים והזכיר את רבי יוחנן הקנאי ששלח את תלמידו בר דרוסיי לנתץ את הצלמים שהעמידו במרחץ בטבריה. והסביר מישהו אחר למקשן, כי רבי יוחנן עשה זאת, כיוון שבאותם ימים, היה זה לפני כמה עשרות שנים, נהגו להקטיר לפני הצלמים.

ואחד הנאספים, שלפני שפנה לעסוק במסחר ישב לפני חכמים ולמד תורה, ציין כי אותו רבי יוחנן לא הגיב בזמנו כאשר ציירו על כותלי בית־כנסת. ואם מותר לצייר על כותלי בית־כנסת, אין מקום לאסור על עשיית פסיפסים.

ותמו כל הקושיות וסוורוס קיבל על עצמו לחפש אמן בעל שיעור קומה שייצור פסיפס בבית־הכנסת שיהיה ראוי לעירם הגדולה והמשגשגת, שבה מרחצאות מים חמים שאליהם באים מן הארץ ומארצות סמוכות כדי להתרפא מחוליים וממיחושים והיא מרכז של מסחר ומלאכה ובה יושב הסנהדרין ויכוון שירושלים חרבה, הרי היא העיר הראשה בארץ.

התפזרו הנאספים שבעי רצון. נראה היה להם שקיבלו החלטה שתוסיף כבוד לעירם. בימים הבאים אספו כסף בין עשירי העיר ואיש לא קפץ ידו לפני המתרימים. ומי שיכול הוסיף ואין משגיחים במי שתרומתו מעטה, כל מתת נתקבלה בברכה וסוורוס הוסיף על כולם. והתחילו בבניין הבית, ובאביב, כשיצא סוורוס בענייני מסחרו לאסיה הקטנה, עבר באנטיוכיה וחקר מיהו הטוב באמני הפסיפס בעיר והבטיח לו תשלום נאה והביאו עמו לטבריה. וכבר היה סתיו בשובו ובית־הכנסת על חצרו ואולמיו הנוספים עמד על עומדו וגומחתו פונה דרומה, כפי הדין, לעבר ירושלים. והאמן שכר לו עוזרים וצייר ציורים והחל בעבודת הפסיפס, המורכב מאלפי אבני קטנות וצבעוניות והן יוצרות שטיח רצפה גדול. וביקשו ממנו שיעשה ציור המזלות וציירו לו דמות האותיות העבריות שיכתוב והן מרכיבות את שמות המזלות ורשמו לו את דמות ארון הקודש ודמות המנורה, השופר והמחתה של בית־המקדש בשעה שעמד על מכונו, כפי שקיבלו מאבותיהם, ואבותיהם – מאבותיהם.

הסתגרו האמן ועוזריו בבית החדש ובעבודת נמלים התקינו את רבבות האבנים הקטנות. בני הקהילה עקבו בסקרנות רבה אחרי הרצפה הקמה לעיניהם כחגיגה וכל צבעי הקשת שלאחר הגשם בה וציוריה מפוארים. וכשסיים האמן מלאכתו כתב בפסיפס, כתובת הקדשה ביוונית לפי הוראות הפרנסים: “סוורוס, תלמידם של הנשיאים המזהירים שלנו, עשה את המקום הזה. ברכה ותהילה לו. אמן. ברכה ותהילה ליוליוס, הפרנס של המקום.” הנשיאים המזהירים – הם הסנהדרין.

וכתב האמן גם פסוקים לכבודם של שאר הנדבנים הנכבדים ואילו לכבודו של פרופוטורוס, שנידב סכום כסף הגון, כתב בכתובת לחוד: “ייזכר לטוב פרופוטורוס, אחד מהזקנים, שעשה את הסטיו של המקום הזה. ברכה ותהילה לו. אמן.” ולפי בקשת הפרנסים סיים את הכתובת בברכה בעברית – “שלום.” ועד היום היא עומדת.

ואותו יום של חנוכת הבית היה חג לכל קהילת טבריה. כל העושים במלאכה והשותפים לה נתכנסו במקום ועמם עם רב, ובין האורחים הכבודים היו זקני הסנהדרין וחכמיה, שהיו הולכים בין ציורי האנשים העירומים וציור אל השמש היווני שבמרכז גלגל המזלות ומתעלמים ממראה עיניהם, אבל מתפעלים ממראה שופרות בית־המקדש והמנורות והמחתות והיו ספק נהנים ספק נאנחים ואומרים: “מנהג הזמן הוא.” וכשעברו ליד מזל דלי חייכו: אותו אמן נוכרי מאנטיוכיה, שלא ידע עברית, בילבל את היוצרות וכתב דלי בכתב הפוך – ילד.

ואשרי עין ראתה כל אלה. ואם לא היה כך – היה משהו דומה.

קטע מפסיפס בציפורי

רצפות הפסיפס עיטרו את מבני הציבור, את בתי־הכנסת, את המנזרים והכנסיות, את בתי המושלים ובעלי־ההון בכל רחבי הארץ בשלל ציורים וגוונים. הפסיפסים תיארו את קודשי היהדות, את נסי הנצרות, את חיות הנילוס וצמחיו ואליליו ושומריו וגאות מימיו. הם הציגו את אגדות יוון ואת אליה וגיבוריה ונשותיה בשמחתם ובהוללותם. בראש הגבעה של ציפורי המתנשאת בים גבעות ירוק, בביתו של המושל, סביב פסיפס הרצפה המשתרע מקיר אל קיר ומתאר את דיוניסוס מחולל בתאווה עם הרקלס ועם חבריו ונשותיהם השיכורים, נתכנסו מושל העיר ופקידיה ועשיריה הרומאים ובהם גם כמה מעשירי היהודים המעורים בחיי הרומאים. והם והנשים אשר איתם שותים לשוכרה ומחוללים ומתהוללים, ולמטה משם, בבית־המדרש הגדול, ישבו רבי יהודה וחבריו ודנו בהלכות ובחוקים והעלו דברי קודמיהם והכרעותיהם, שכן מלאכה גדולה עמדה לפניהם – להעלות על הכתב את ספר החוקים והדינים המקובלים עד עכשיו בעל פה. ולמטה משם, ליד רחוב העסקים המקומר, בבית־המרזח, השתעשעו בני המקום, יהודים ולא יהודים, על הרצפה המעוטרת במראות הנילוס הרחוק, המלהיב את הדמיון והעין בחיות ובצמחים שלגדותיו; ובליל קולותיהם של מתהוללי דיוניסוס ושל עורכי המשנה ושל שותי השיכר בבית־המרזח, עלה בליל הגליל הבשום, ורוח קלה ליטפה את הגבעות ואת עצי הזית והבוסתנים שבחביוני העמקים, והכוכבים שילחו את אורם על אדמת האלוהים אותו לילה ובלילות רבים אחרים.

לא היתה זו מלאכה מיוחדת לארץ. בכל הארצות הסובבות את הים התיכון יצרו רצפות פסיפס, יהודים ובני עכו"ם ובני האמונה החדשה, הנוצרית, שעד עתה לחמו על נפשם, ועתה עלה קונסטנטינוס למלוך בעיר שתישא את שמו ופתח לפניהם שערי שלטון והם אגרו כוח ושררה ועושר והעמידו מנזרים וכנסיות ועיטרו אותם במעשי אמנות ובפסיפסים מהודרים.

והיהודים לא פיגרו אחרי הרומאים והנוצרים ועיטרו אף הם את בתי־הכנסת בציורי קיר ובתבליטים ובפסיפסים, ובהם מראות קודש – ארון בית־המקדש וכליו והמנורה ושופרות ולולבים, בצד סיפורי מקרא – עקדת יצחק ודוד המלך מנגן בעוגבו ודניאל בגוב האריות, ועיטורי פרחים וצמחים ושיחים ולמרבה הפלא, הם עיצבו בפסיפסים של בתי־הכנסת גם את גלגלי המזל של עובדי־הכוכבים – והם היחידים שעשו זאת בארץ – ואת דמות אל השמש, הליוס, הרכב השמיימי המוביל את השמש בשמים מקצה אל קצה. ואפשר שעשו כל אלו וחכמים לא מיחו בידם, כיוון שתש כוחם של האלילים הקדמונים ואין בהם סכנה לאמונה האמיתית וכל עיקרם לשעשע וליהנות את העין.

והם הוסיפו לפסיפסים כתובות בעברית, בארמית וביוונית. וכתובות אלו, שלוחות מדורות רחוקים, חרותות עד היום על שרידי בתי־הכנסת ועל הפסיפסים. מעוטות מילים, מפרסמות שמות של אלמונים, הן מצהירות: חיינו. היינו. אנו כתובים באבן ובפסיפס. אינכם יודעים עלינו דבר, אתם שתחיו בארץ הזו, אבל שמנו כתוב בה, משוקע תחת רבדים של חול ועיי חורבות ותלים, ואנו מודיעים – הננו. עשינו צדקה, עשינו למען הציבור, עשינו גם לעצמנו. הרוח ההולכת מאז ומעולם בגליל וביהודה ובשפלה מחקה את שמנו ואת זִכרנו מעל פני האדמה, ובכל זאת, מעשינו כתובים וחרותים באבן.

היו שתהו על בני קציון שהקדישו את בית־הכנסת שלהם לכבודם של קיסרים רומאים, וזה מקרה יחיד בארץ. וכל מי שהזדמן לאותו יישוב קטן בגליל העליון, תהה למראה הכתובת החרותה על לוח אבן בבית־הכנסת ומשבחת את השליטים הזרים, אבל בני קציון אנשי שלום היו ונתנו כבוד לשליטיהם, אפילו הם קיסרים רומאים. ועוד – כך היו מסבירים לאורחים המעטים שנזדמנו ליישובם – הם הקדישו את הבית לקיסרים הסוורים הידועים באהדתם ליהודים. והיו מי שהתעקשו ולא קיבלו תשובה זו ובאו לביתו של רבי יוחנן דקציון, תלמיד חכם שדבריו מובאים בתלמוד הירושלמי ועליו גאוות בני היישוב, וענה מה שענה. ונראה שגם הוא לא ראה פסול בכתובת ההקדשה לשליטים הרומאים, שוחרי טוב ליהודים.

בימים שבהם קם בית־הכנסת – בשנת 197 למניינם – עדיין לא יצרו פסיפסים במקומות תפילה יהודיים. קנאים וקפדנים היו באותו זמן ואסרו ציור דמויות בבתי־הכנסת, שהם מקדש מעט, קל וחומר ציור מזלות ואלים יוונים. הכתובת נחרתה על לוח בבית־הכנסת שכולו אבן ועיטוריו תבליטים של צמחים וכלי מקדש, והיא מוקדשת לקיסר לוקיוס ספטימוס סוורוס ולשני בניו, קרקלה וגטה, שהיו שותפים לשלטון:

והוסיפו בני היישוב ליד הכתובת זר פרחים קטן חרות באבן ובו כתבו: “ויוליה דומנה אוגוסטה”, היא רעיית הקיסר ואם הבנים, וגם היה ראויה לישועה לדעת בני קציון.

ובכפר דבוריה בגולן: “זה בית מדרשו של אליעזר הקפר.”

שלום לך אליעזר הקפר, חכת פסימיסט, אתה שאמרת: “על כורחך אתה נוצר ועל כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה מת ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון.”

ועוד אמרת: “הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.”

והכול כתוב בספר החכם פרקי אבות. ושמו של אותו רב שדבריו מופיעים במסכת אבות ובספרים אחרים הנה הוא חרות לנגד עינינו על המשקוף העומד על הרי הגולן, מתנשא על ארץ רבתי כשלט פרסומת המכריז: “היילודים – למות, והמתים – להחיות, והחיים – לידון.” דברי אליעזר הקפר.

ובחמת־טבריה: “יהיה שלום על כל מי שעושה צדקה במקום הקדוש הזה ושעתיד לעשות צדקה. תהי לו הברכה. אמן אמן סלה ולי אמן.”

מעבר לכנרת, בחמת־גדר, מתפרשת עיר המרחצאות בבקעת נהר הירמוך, ואליה באים רבים מן הארץ ומן הארצות הסמוכות להירפא מחולייהם במימי המרפא הזורמים ביישוב הנצלה בחום השמש, מְגדל תמרים ודומה לנווה במדבר. ביום שישי ממהרים המתרחצים לסיים את הרחצה בבריכות ואת ההתפלשות בבוץ המרפא, ומשקרב הלילה הם עוטים בגדי חג ובאים לתפילה בבית־הכנסת הנאה שבמקום ומתפעלים שוב ושוב מהפסיפס שבו וקוראים לאור הנרות המרהיבים בשלהבתם את הכתובות של רצפת הפסיפס המשבחות את התורמים למעשה הפסיפס, תושבי עיר המרפא ונדבנים מערים אחרות, חולים שבאו מרחוק לטבול במימי המרחצאות, ומן הכתובות יכולים הם לדעת גם כמה תרם כל אחד ואחד:

וזכור לטוב רב תנחום הלוי בן חלפה שנתן טרימיסיס אחד. וזכור לטוב ילדו של סיסיפוס איש ציפורי ואדון פטריק, איש כפר עקביה, ויוסף בן דוסתי שמכפר נחום, שנתנו שלושתם שלוש גרמין… וזכור לטוב יודן הארדי מאמאוס שנתן שלושה גרמין. וזכורים לטוב הארבליים שנתנו את מחירם. מלך העולם יתן את ברכתו במעשיהם. אמן אמן סלה.

ורשימת תורמים נוספת:

וגם אנו משבחים אותה אישה צדקת שנתנה סכום נאה לבניין בית־הכנסת ותבעה לא לפרסם את שמה.

ועוד כתובת:

ואמנם ראויים נכבדים אלו, משפחה אחת, לברכה מיוחדת, תרומתם – חמישה דינרים זהב – היא הסכום הגבוה ביותר שנתרם, עד כמה שאנחנו יודעים, לבית־כנסת כלשהו. ואולי אין להתפלא על תרומתם הגדולה, שכן אדון פרורוס המנוי בכתובת הוא בעל תואר קומס, הניתן לפקידי שלטון גבוהים.

והמתרפאים שבאו מקרוב ומרחוק משבחים את התורמים הנכבדים שהקימו בית־כנסת נאה כזה ומהללים אותו בהתרוממות הנפש.

בחוסיפה, היא עוספיה שעל הכרמל, נתגלתה בתוך זר פרחים הכתובת העברית: “שלום על ישראל” והיא כתובת החוזרת בבתי־כנסת רבים. ועוד נאמר שם: “וברוכים כל בני הכפר הגדולים והקטנים שפסקו ונתנו את פסקתם. תהא להם הברכה וכל אחד זכור לטוב.”

היתה שנת יבול טובה בבית־אלפא ובני הכפר השמחים נידבו חלק מיבול אדמתם לעיטורו של בית־הכנסת, שבו גם גלגל מזלות מרהיב: “הפסיפס הזה נקבע בשנת ה… למלכותו של יוסטינוס המלך בדמי המכירה של החיטים מאה סאים… שתרמו בני הכפר.”

אמנם השנה המדויקת נמחקה מהכתובת, אבל המלך הוא כנראה יוסטינוס הראשון, שמלך ברומא בשנים 518–527.

הכתובת היוונית של בית־הכנסת מוסרת לנו גם מי היו האומנים שעשו את הפסיפס: “זכורים לטוב האומנים שעשו את המלאכה מריאנוס וחנינא בנו.”

השניים סיימו את מלאכתם ויצאו לבית־שאן הסמוכה. השומרונים הדרים בעיר התקנאו באחיהם היהודים וביקשו משני האומנים לעשות את רצפת בית־הכנסת שלהם, והשאירו גם שם את שמותיהם חרותים בפסיפס, חברים של אגודת האמנים הארצישראלית לדורותיהם.

וכמה מלאכות של יהודי בית־שאן, נתגלו גם הן בכתובות ההקדשה: “יוסה הפונדקאי הגדול וילדיו עשו את הפסיפס של המקום הזה.”

ומקצוע לא שגרתי: “אדוני” – מבקשת הכתובת – “עזור לליאונטיוס עושה הכלובים.”

ואני רואה לנגד עיני את בית־שאן, סקיתופוליס בפי יושביה היוונים והרומאים, עיר גדולה לאלוהים ולאדם, שברחוב העמודים הגדול שלה, בין החנויות של היוונים והיהודים ודוכני הסוחרים שבאו מארצות קרובות ורחוקות המקימים רעש רב בבליל לשונות, מצוי גם פונדקו של יוסה הגדול, וליאונטיוס נכנס לשם לעת לילה, אחרי שסיים את עבודתו בבית מלאכתו – כלובים לחיות הניצודות בגאון הירדן ובהר הגלבוע, והוא מזמין כוס שיכר להשיב את נפשו ומחליף דברים עם יוסה הפונדקאי ושניהם משתבחים בפסיפסים שבבתי־הכנסת שלהם. וליונטיוס, שידו פתוחה, כפי שאנו למדים מכתובת נוספת ברצפת הפסיפס (“ייזכר לטוב ולברכה האדון ליאונטיוס עושה הכלובים אשר למען ישועתו ולמען ישועת אחיו יונתן עשה את הפסיפס על חשבונו הפרטי.”) הזמין את כל באי הפונדק לשתות עמו על חשבונו. לילה יפה היה. אולי היה זה לאחר אחת ההצגות התאטרון הפתוח אל השמים שבלב הבקעה, שם הופיעה הלהקה של העיר ואולי להקה אורחת מאחד הכרכים הגדולים של הקיסרות הרומאית. היתה זו סיבה טובה לחגיגה ולשתייה.

ואפשר שבאי אותו לילה בפונדק של יוסה הגדול היו בני אחת משתי הסיעות – הכחולים או הירוקים – כסיעות שהיו מצויות בערי הקיסרות הרומאים כולה, אוהדות קנאיות של קבוצות הירוקים או הכחולים שהתחרו במירוצי כרכרות. נוהרים האוהדים באלפיהם להיפודרומים לעקוב אחר התחרויות ומעודדים בשאגות ובצעקות ובאיומים את בחיריהם, וחוגגים לאחר התחרויות בהילולות ובמריבות המגיעות כדי שפיכות דמים, או שמשתוללים בשיכרונם ברחובות ושומרי נפשם נסגרים אז בבתיהם.

גם בבית שאן היו שתי סיעות מתחרות, ובאותו יום נערכה תחרות מרכבות בין הירוקים והכחולים, והאוהדים, כדין האוהדים בכל רחבי הממלכה, עודדו כל אחד את רוכבי קבוצתו הנערצים בצעקות שהגיעו עד ערי העמק הסמוך ויישוביו, ולעגו לאוהדי הקבוצה האחרת ולמרבה המזל לא הגיעו הדברים לידי התכתשויות והרוגים. ובין הרוכבים גם יהודים, ואז מתחלקים האוהדים לפי אמונתם, הנוצרים שבעיר תומכים ברַכַּב הנוצרי והיהודים ועמם על־פי רוב גם השומרונים הרבים שבבית־שאן – ביהודי. והעוינות בין הצדדים הופכת למריבה קשה וכבר כמה וכמה פעמים התנפלו היהודים והשומרונים על הנוצרים לאחר תחרות של מרוצי כרכרות, ולהפך, ונגמר הדבר בשפיכות דמים גדולה ורחובות העיר נראו כשדה מערכה. ובאותו יום נערכה בעיר תחרות וקבוצתם של באי פונדקו של יוסה הגדול ניצחה, וכאמור, לא נהפכה התחרות למריבה, אבל האוהדים הצוהלים נתכנסו לחגוג את ניצחונם אצל יוסה. וליאונטיוס, גם הוא מאוהדי הקבוצה המנצחת, הזמין את באי הפונדק לשתייה על חשבונו, כשם שהקים את בית־הכנסת על חשבונו.

ואולי באותו לילה בא אדון ליאונטיוס לפונדק עם רעייתו לאחר שביקרו בהצגת תאטרון של טרגדיה או קומדיה שכתב אחד המחברים היוונים הנודעים. שכן ליאונטיוס איש העולם הגדול היה וגם יהודי נאמן. שתי הכתובות הקשורות בשמו מצויות בתוך פסיפס מרהיב בבית־הכנסת שכנראה הקים בביתו, ובפסיפס – ציור לפי הומרוס: אודיסאוס כבול אל תורן ספינה. ובחלק אחר של הפסיפס ספינה שטה בים סוער ומלחה מכוון רומח אל מפלצת המזנקת אליו. ליד הספינה סירנה מנגנת בחליל ופלג גופה העליון עירום וחלקה התחתון כשל עוף. איש רחב אופקים היה ליאונטיוס ועולמו הכיל את תורת היהודים ותרבות יוון וגם תרבות מצרים, מולדתו. בחלקו האחר של הפסיפס מופיע אל הנילוס, מחזיק בידו עוף טבלן, רוכב על תנין ומעל לעוף כתוב שמה של אלכסנדריה. ונראה שליאונטיוס בא מעיר הנמל המצרית בראשית המאה החמישית, אולי עם גירוש היהודים מהעיר בשנת 414, עת נשרף בית־הכנסת שבאלכסנדריה, והחל לעשות כלובים לחיות שניצודו, כפי שעשה גם באלכסנדריה. ובעמק בית־שאן ועל גדות הירדן שצמחייתו סבוכה מצויות חיות רבות ורבים הציידים, וליאונטיוס פתח בית־מלאכה ובנה כלובים והעסיק עובדים רבים והתעשר והקים בית נאה לעצמו ובית־כנסת סמוך לו ועדיין התגעגע לנילוס וציווה לצייר בפסיפס את מראהו. ואם אמנם בית־כנסת היה זה, הרי אין לו אח ורע בעיטוריו ואני משער שמתפללי אותו מקום התקשו להתרכז בתפילה ונתנו דעתם על העיטורים המפתיעים וסיפורם.

ובכתובת שנתגלתה בבית־כנסת אחר בבית־שאן נאמר: “תרומה של אלה אשר אדוני יודע את שמותיהם, הוא עצמו ישמור עליהם.”

ואם אנו עוסקים במקצועות של הארץ, אל נשכח על־יד הפונדקאי ועושה הכלובים את אברהם עושה השיש מטבריה, שקטע מלוח שנתגלה שם מכריז: “יהי חסד האל עם אברהם עושה השיש.” בעל מלאכה היה וחי מיגיע כפיו, אבל כשנבנה בית־הכנסת (איננו יודעים בדיוק את מקומו), תרם אף הוא, ובעין יפה. ועמו נמנה את האחים מנחם וישוע בני ישי, סוחרי עצים מעזה, שתרמו את הפסיפס לבית־הכנסת שעמד על חוף הים במאיומס־ניאפוליס, היא עיר הנמל של עזה, והכריזו בכתובת שהם עושים זאת “לאות תודה למקום הקדוש ביותר.” בין יהודי העיר היו יורדי ים ואחרים שמלאכתם בנמל והקימו בית־כנסת סמוך למקום עבודתם. כפי הנאמר בכתובת ההקדשה, נחנך בית־הכנסת בחודש לואוס, המקביל לחודש תמוז או יולי־אוגוסט, שנת 569 לפי מניין העיר עזה, היא שנת 508 לספירה הרגילה. באותו פסיפס שובץ דוד המלך במתכונת קיסר ביזנטי, מנגן בנבל. אפשר שהאחים בני ישי שתרמו את הפסיפס ביקשו לשבץ את דמותו של המלך שגם אביו שמו היה ישי, כשם אביהם. אם תרמו פסיפס שלם משמע עשירים היו אותם סוחרי עצים שהביאו את סחורתם מארצות רחוקות. שנה טובה היתה אותה שנה לעסקים.

והנה קיסריה, הכרך הגדול, עיר הנמל ההומייה, עיר השלטון הרומאית ששמעה יצא בכל רחבי הים התיכון, ובה מקדשי עכו"ם וכנסיות נוצרים ובתי־כנסת והיפודרום ואמפיתאטרון ואיצטדיון וקרקס וגימנסיונים ובתי־מרחץ ופונדקים המאכסנים סוחרים מכל קצווי תבל, ואמת־המים ומחסני נמלים, ובימה עוגנות ספינות הבאות מנמלים קרובים ורחוקים ושווקיה הומים לשונות רבות, עיר סוחרת עולם, שיושביה יוונים ויהודים ושומרונים ופקידי שלטון רומאים ואנשי צבא ומפקדיהם. ויהודיה מעורים בחייה, אבל חיים גם את חייהם שלהם ורבנים נודעים בה וחכמים היושבים בבתי־מדרשות ומשננים את תלמודה של קיסרין, וקהילה העובדת את אלוהיה בבתי־כנסיות רבים ושרידי מקצתם נתגלו וכתובותיהם: “ברילוס ראש בית כנסת ואפוטרופוס בן יוסטוס, עשה רצפת פסיפס של הטרקלין מכספו שלו.” ועמוס בן גבריאל עשה, בבית־כנסת אחר, את הסטיו בחצי עיגול, ותיאודורוס בן אולימפוס תרם למען ישועת בתו מטרונה, ויוליוס נדר נדר – כל אלו שרידים כל אחד מבית־כנסת אחר – ועל כולם, כתובת זועקת ומפייסת:

“אדוני עוזר. תרומת העם בימי מרותה.”

מי היה אותו מרותה שהכול בקיסריה ידעו עליו ודי היה לכתוב את שמו? ודאי אדם נעלה. עוד שם שנבלע בתהום השכחה של הזמן.

בסוף מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, נורה פגז טורקי מעבר הירדן ופגע בעמדה אנגלית מצפון לעיר יריחו וחשף את רצפת בית־הכנסת של נערן ובכתובות רשימת התורמים, שמות עבריים, ארמיים ויווניים, מעין ספר־הטלפונים של העיירה.

אני אוהב את רשימת הזכורים לטוב הללו. המשנה והתלמוד והמדרשים שמרו את שמותיהם של חכמי הארץ ורבניה הגדולים, השזורים בספרינו עד היום ומשוננים בפינו. כתובות נערן, ככתובות אחרות ברצפות בתי־הכנסת, מבשרות שלום מבני הארץ, אנשים בשר ודם, כפריים ועובדי אדמה וסוחרים וקצבים ופונדקאים ובעלי אחוזות, טובים ורעים ובינוניים, שבשעת חג, כשנבנה בית־כנסת לקהילה, נתרחב לבם ופתחו כיסם ותרמו בעין יפה לבית שהוא כבוד לכולם, ושמחו בשעה שראו את שמם חרות בפסיפס, זיכרון לדורות. הנה הם בני נערן שתרמו לבניין בית־הכנסת ביישובם:

וכתובת נוספת כוללת את כל התורמים שלא הוזכרו בשמם: “זכורים לטוב כל מי שתורם ונותן את שייתן במקום הקדוש הזה בין זהב בין כסף בין כל דבר שהוא אמן חלקם במקום הקדוש הזה.”

אנשים צנועים חיו בבקעת הירדן. בבית־כנסת של יריחו כתובה ברכה בארמית לכל התורמים, גם הם בלא הזכרת שמם, אבל צוין, כי מי שיודע הכול, הוא האוצר את זכרם:

אף על פי שעין־גדי שלחוף ים המלח רחוקה היתה ממרכז הארץ, יישוב גדול ועשיר היתה ויושביה גידלו גידולים המתאימים לאקלימה החם ועובדו אותם, וכך צברו את ממונם. בייחוד עסקו בגידול האפרסמון, שחביב היה על המטרונות ברומא שביקשו לבשם עצמן בבשמים מן המזרח שריחם משובח. במאה החמישית שופץ בית־הכנסת בעיר והונחה רצפת פסיפס ובה כתובת גדולה, מגדולו שבכתובות בתי־הכנסת, הנחלקת לארבעה קטעים. בקטע הראשון נמנו שמות שלושה־עשר אבות עולם:

אדם שת אנוש קינן מהלאל ירד חנוך מתושלח למך נוח שם חם ויפת.

אחריהם מנויים המזלות, שלושה אבות ושלושת חבריו של דניאל. צפייה ברצפה היה בה כדי להחכים.

נראה שבאותו יישוב מבודד, שיושביו התחככו זה בזה, היו בעיות חברתיות קשות: הם הרבו לריב והיו ביניהם גם מלשינים. הקטע השלישי בכתובת, הקטע המרכזי, הכתוב ארמית, אחרי שמזכיר את שמות התורמים, מזהיר:

והכתובת מסיימת שוב בציון שמות תורמים, ש“עשו הרבה מאוד לשם הרחמן.”

מהו אותו “סוד העיירה” שהכתובת מזהירה לא לגלותו? אולי זו דרך גידול האפרסמון ששימש לתעשיית בשמים, ודרכי רקיחתו, שהעשיר את העיר, ותושביה חששו שאם יתגלו לזרים ייכרת מטה לחמם? ואמנם לא אחת שלחו הרומאים מרגלים למקום בניסיון לגלות את דרכי הפטנט של עין־גדי. אגב, אנשי בקעת הירדן עסקו בתעשיית האפרסמון ובשמיו מאות בשנים ובימי המלחמה הגדולה ברומאים ביקשו תושבי יריחו להשמיד את צמחי האפרסמון לבל יפלו בידי הרומאים ואלה ניסו להצילם.

ועל עמוד באשקלון חרות ביוונית: “למען ישועת מנחם ומטרונה אשתו ושמואל בנם.”

ועל הסורג נחרת: “אלוהים עזור. אני הגברת דומנה בת יוליאנוס ואדון מרין בן נונוס מנדבים בהיותנו אסירי תודה.”

השבח לאנשי חולדה. על רצפתם כתבו שתי מילים בלבד, אמנם ביוונית: “ברכה לעם.”

חג בסוסיה! רבי יוחנן הסופר נושא לאישה את בחירת לבו, ולעיירה שבהרי חברון באים חוגגים רבים, מן העייר עצמה ומעיירות ומכפרים סמוכים ורחוקים, והשמחה רבה. ובין האורחים אבי החתן, רבי איסי הכוהן, חכם נכבד, והוא בא מרחוק. ולפני שבא למקום השמחה ניצל את ההזדמנות וביקר, כך אולי אפשר ללמוד מאחד הכתובים בתלמוד, אצל ידיד ותיק באשתמוע הסמוכה, רבי חסא. והחתונה היתה עליזה מאוד, והאב רבי איסי שמח בשמחת בנו והודיע כי הוא תורם רצפת פסיפס לבית־הכנסת הנאה שבעיירה, המתנשא מעל בתי האבן שמסביבו, וישלם גם את הוצאות טיוח קירותיו. משתמה המלאכה, נכתב ברצפת הפסיפס בעברית: “זכור לטובה קדושת מרי רבי איסי הכהן המכובד ברבי שעשה הפסיפוס הזה וטח את כותליו בסיד מה שנתנדב במשתה רבי יוחנן הסופר בירבי בנו שלום על ישראל אמן.”

ועוד כתובות מצויות בסוסיה, עיירת בתי האבן בהרי חברון. בצפון, מעבר לשומרון ולעמק. בהרי הגליל, עמדו על עומדם עשרות כפרים ועיירות יהודיים, שיישובם צפוף. ומסתבר שגם כאן, ביהודה, ודרומה מכאן, בשפלה, ומזרחה מכאן, לחוף ים המלח, עמדו עיירות יהודיות וחיו מאות שנים לאחר חורבן הבית.

מיהו האיש?

אינני יודע. הוא מהלך בבית־הכנסת בעיירה שבבקעת בית־שאן ועיניו שקועות ברצפה וקוראות את הכתוב עליה. מי הוא? תלמיד לפני בחינות? רב המבקש לשנן תלמודו? חכם המבקש ללמוד תורה? או אולי סתם אורח סקרן? כל אלו באו אל בית־הכנסת ברחוב, שעל רצפתו משתרע הפסיפס הגדול בכתובות. ואין היא כתובת הקדשה אלא כתובת הלכה בעברית ובה עשרים ותשע שורות ועניינה מצוות התלויות בארץ. ויש בה שורה ארוכה של שמות יישובים – תשעים במספר – ומוזכרים בה שלושים מיני פירות וירקות, ואפשר ללמוד ממנה תורה ואפשר ללמוד ממנה גיאוגרפיה של הארץ. ואף על פי שרוב־רובו של הטקסט ידוע לנו מהתלמוד הירושלמי, מהתוספתא ומספרי, כתבים של אותם ימים, כתובת זו יש עמה חידושים רבים ותיאור טופוגרפי מדויק של שערי העיר בית־שאן וסבסטיה שבשומרון.

וכך, אני מתאר לעצמי, באו אנשים מקרוב ומרחוק לקרוא את הכתוב על רצפת בית־הכנסת וללמוד מה מותר ומה אסור. ותלמידים של העיירה ושל עיירות סמוכות באו עם מוריהם ושיננו את הכתוב, ורבנים עמדו על אותה רצפה וקראו בה והתפלפלו באיסור ובהיתר. אשרי הלומדים תורה בכל מקום ובכל שעה.

עמדו בתי־הכנסת במקומם מאות שנים והתפללו בהם היהודים אל אלוהיהם כמצווה עליהם, ולמדו תורה והתכנסו שם בימי שבת חג ובימי אבל ואסון ועלה קולם אל השמים. ודרשו בהם הדרשנים בפרשות השבוע והלהיבו המונים ונתחברו שם ספרי המדרש. וקראו שם החזנים־הפייטנים משיריהם – אני רואה את אלעזר הקליר ואת יוסי בר יוסי ואת חבריהם הולכים על רצפות הפסיפס כמרקדים וקוראים בהתרגשות לפני הקהל את הפיוטים המחורזים והנאים וכובשים לבבות. פיוט גדול נוצר שם! והרצפות הנאות לא נס טעמן וצבען ותושבי המקומות התפארו בהן לפני אורחים, ובאו זמנים חדשים ואחריהם זמנים חדשים ועלו ממלכות ואבדו, סערו מלחמות ונכבשה הארץ על־ידי כובשים רבים ונהרסה ומן היישוב היהודי הגדול נשארו זעיר פה זעיר שם, ואחר כך, כעבור יותר משלוש מאות שנה, עלו מחנות הנוצרים מאירופה שיכורים מתאוות כיבוש וכבשו את הארץ מידי הערבים והוסיפו והרסוה ומספר היהודים פחת והלך ונהרסו אחרוני יישוביהם ובתי־הכנסת ננטשו וקירותיהם וקמרונותיהם וקשתותיהם נפלו זה על זה תלים תלים, ומתחתם העיטורים והתבליטים ורצפות הפסיפס והכתובות והציורים, שקועים באדמה ועמם תפארת העבר. עד שנחשפו במאה השנים האחרונות, עדות עולה מן האדמה, מציגה עצמה בתפארת, בהדר ובצבע.

מקורות: על פסיפס ואבן – יוסף נוה; בתי־כנסת קדומים בארץ־ישראל – צבי אילן; הכתובות היווניות מבתי־הכנסת בארץ־ישראל – לאה רוט־גרסון; בתי־כנסת עתיקים – קובץ מחקרים; הקרקס וסיעותיו בארץ־ישראל בתקופה הביזנטית – ירון דן, קתדרה 4, תמוז תשל"ו.

שיירה עוברת בין הרי הגליל, מתעקלת בשבילים, עולה ויורדת בדרך העפר: בני ליאונטיוס, השולחני מתדמור, העיר הגדולה שעל סף המדבר הסורי, מלווים את ארונו של אביהם אל מקום מנוחתו האחרון. מעשירי העיר היה, בחייו עשה עסקים עם הרומאים, שליטי הכרך הגדול, עם היוונים ועם הערבים ועם סוחרים בני עמים רבים ששיירותיהם הגיעו לתדמור מארצות רחוקות שעל יושביהן סיפרו אגדות וגוזמאות. והם מביאים איתם מאוצרות מקומותיהם, שלא נודעו כמותם בסוריה וגם בארצות שמעבר לים. הסוחרים מתעכבים בתדמור העיר שבגבול הארץ הנושבת, עושים עסקיהם, משתהים למנוחה קצרה, מבלים בבתי שעשועים שאין כמותם בארצם, ומתוודעים אל ליאוניטיוס, מגדולי השולחנים שבעיר, ועושים עמו עיסקאות גדולות – שהרי נודע ביושרו ובהגינותו – וליאונטיוס מעשיר והולך.

איש יהודי היה ומימיו לא הכחיש אמונתו. מנכבדי הקהילה היה ופרנס בבית־הכנסת הגדול. ונידב הרבה לצדקה ותרם למען חכמי ארץ־ישראל. לא אחת ביקר בה ועלה אל קברות אבותיו ונפגש עם קרוביו הרבים תושבי הארץ ועם ידידים. ומשזקן וחש שקרובה שעתו, קרא אליו את בניו, המנהלים עכשיו את עסקיו, וביקשם שבבוא יומו יביאוהו לקבורה בבית־שערים, בלב ארץ האבות, מקום קבורתם של נכבדים מבני חוץ לארץ ושל חכמים וגדולים מארץ־ישראל, ושמעו לו בניו. ולאחר שנפטר לעולמו הניחו גווייתו שנה ואחר־כך ליקטו את עצמותיו, כפי הדין, ושמום בגלוסקמה של אבן שעיטרוה וקישטוה אומנים בקיאים במלאכתם, ובשיירה גדולה עברו בדרכי הלבנון ובין נקיקי הגליל ובאו עד בית־שערים ורכשו מקום והעמידו את הגלוסקמה באחת ממערות הקבורה החצובות בסלע והתפללו כדת וכדין, ועל הגלוסקמה חרתו: “אנחנו בניו של ליאונטיוס התדמורי, השולחני.” ושילמו לתלמידי חכמים שיתפללו למען נשמתו של אביהם וביקרו בעיר ציפורי הסמוכה המתפרשת על הרים ועמקים ושמע יופיה ותלמידי חכמים שבה יצא למרחוק. וירדו לטבריה וביקרו בסנהדרין וראו חכמים שיצאו להם מוניטין בכל פזורות ישראל, מתפלפלים בדברי תורה בבתי־המדרשות של העיר. אחר כך חזרו לעירם תדמור, עיר הרומאים ומקדשיהם הגדולים, והמשיכו בעסקיהם.

בין הגבעות הירוקות של הגליל עמדה בית־שערים ועל־ידה בית־הקברות הגדול, מערות־מערות חצובות בסלע ההר. לאחר חורבן הבית עברה הנהגתם של היהודים ליבנה שבשפלה ונקבעה שם תורה רבה וסייגים ודרכים לחיות בהם. ואחר כך, משנכשל המרד של בר־כוסבה, עברו סנהדרין וחכמיה לאושא שבגליל. כאן, בין הרים וגבעות בארץ הסגורה, המו חיים רבים. איכרים עבדו את אדמתם, אומנים יצרו כלים, סוחרים מכרו את סחורותיהם, שווקים הציעו את מרכולתם בעיירות ובכפרים ותלמידי חכמים ביקשו להבין סודה של תורה בבתי־מדרשות רבים. מאושא עברה הסנהדרין לשפרעם ומשפרעם – לבית־שערים. וראשם ומנהיגם של היהודים הוא רבי יהודה הנשיא, המכונה גם רבי בלבד משום הכבוד אשר רחשו לו. והוא ראש לסנהדרין, מכנס ההלכות שנשנו מימי בית שני, היא המשנה ועליו נאמר שמימי משה עד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. אולם רבי יהודה הנשיא לא חש בטוב בבית־שערים היושבת על גבעות נמוכות ומוקפת הרים וחוּמה רב, ואמרו לו הרופאים לעקור לציפורי ועמו עברו לשם החכמים והסנהדרין.

וציפורי שבראש ההרים – אווירה מיטיב עם יושביה, והיא עיר גדולה ובה בתי־מדרשות ובתי־כנסת ובוסתנים וכרמים ומטעי זיתים מקיפים אותה כעטרה של כסף והיא גם מקום מושב השלטון. ומרותו של רבי יהודה הנשיא גדולה על היהודים, איש עשיר הוא ובעל קרקעות רבות והוא חי ברווחה ומזין בביתו תלמידי־חכמים עניים וכבודו רב. בחייו הכין לו מקום למנוחת עולמים בבית שערים ומשנפטר היה האבל גדול והתירו גם לכוהנים להתאבל, כפי ההיתר הניתן להם להתאבל על מלכים, והובילוהו לקבורה. והיה יום השישי ואף על פי כן נתאסף עם רב ונתעכב ארונו בעיירות שבדרך וביכו היהודים את מותו של הגדול שבהם. ובמערה שנקבר נקברו אחריו גם בניו, רבי שמעון ורבי גמליאל, ותלמידו חנינא בר־חמא, ששימשו בחייו ונקבר למרגלותיו. ומאז ביקשו רבים להיקבר בבית־שערים והובאו לשם נפטרים מכל מקום שיהודים חיים שם, מארצות קרובות ורחוקות. ונחצבו במורדות ההר מערות קבורה רבות ונבנו עליהן ועל ידן מבנים מפוארים מקושטים ומעוטרים והיתה בית־שערים עיר של קברות. עברו הזמנים, היישוב בגליל נתמעט במצוקות הימים, ויישובים רבים שממו. סחפו הרוחות את האדמה ונסתמו מערות הקברים ועלו עליהן שיחים ונעלמו כאילו לא היו מעולם. עד שגילתה אותן את החופרים וחשפה את הטמונים ונתגלו גלוסקמותיהם של הנשיאים והחכמים והגדולים והנכבדים שנטמנו שם, ובהם גם ליאונטיוס איש תדמור.

אבל ליאונטיוס לא היה התדמורי היחיד שנקבר בבית־שערים. לא הרחק ממערתו הובא למנוחות גרמנוס בן יצחק, אף הוא מתדמור. וגרמנוס מיוחד הוא בין קבורי בית שערים – חייל היה. על קיר המערה מצוירת דמותו – רחב כתפיים, חובש צינה ומגן ומחזיק רומח בידו. לוחם אמיץ היה וכונה כנראה על שם גיבורי החיל מגרמניה בשם גרמנוס, ושירת את הרומאים בארצות רבות, ולחם מלחמות רבות, ומשפרש בזקנותו מהצבא התיישב בתדמור וביקש אף הוא לבוא למנוחת עולם בקברות היהודים בבית־שערים.

ליד קברות הנשיאים, מצוי קברן של עלמה צעירה ושל ילדה והכתובת על הגלוסקמה היא, שלא כמו רוב הכתובות שנכתבו יוונית, בעברית, לפי שבנותיהם של חכמים היו. וכך נכתב על הגלוסקמה:

ובעל מתאבל חקק על קבר רעייתו: “יהא חלקך טוב חנה.”

ואחר: “חזקי לי שרה מאכסימה.”

ובן אוהב אמו כתב על קברה: “שרה אם יוסף, חזקי.”

וקרובים כתבו בכאב: “שלום יהודה הקטן.”

ועל קברו של מי שהובא מעבר למדבר, שֵׁם בלבד ומקומו: “שמעון איש ערב.”

לפני מערה אחרת משתרעת חצר קטנה מרוצפת פסיפס ועליה ציור של דגים, ציפור ועלי צמחים. ועל הקבר קריאת הבן אל הוריו: “יהיה חלקכם טוב, מורי אבא עם מורתי אמא, ותהיה נשמתכם צרורה בחיי אלמוות.” ובחדר קבורה סמוך: “זה שהושם למעלה הוא דודי פפוס, שחינך אותנו.”

זוכר האיש המבוגר את ילדותו ואת טוב לבו של הדוד.

היה היו שני אחים, האחד רב, מנחם, הקרוי בלשון רומי פריגוריוס והשני גובה מסים, פלטינוס. רחוקים היו בחייהם, זה חי בעולמה של תורה וזה פקיד גבוה של השלטון הזר. אבל שני האחים התאחדו על קבר אביהם, פועל ואומן, וכתבו: “קברו של ליאוניטיוס, אבי רבי פריגוריוס ויולינוס הפלטינוס, צורף זהב.”

זינוביה חייתה באחת מערי ממלכת רומא. איננו יודעים איזו. אישה עשירה וחשובה הייתה ומעורה בנכבדי העיר. ולזינוביה אם, קרטריה שמה, מבנות ארץ־ישראל שיצאה משם לפני שנים רבות והגיעה לאותה העיר ונישאה ובנתה בית ועשתה חיל. ומשהגיעה שעתה קראה קרטריה לזינוביה בתה שגדלה ונישאה לאיש נכבד וכל מעשיה עלו יפה, וביקשה ממנה שבבוא יומה תביאה לקבורה בארץ אבותיה שלא נשכחה ממנה מעולם. וקיימה זינוביה את בקשתה האחרונה והביאה את אמה בדרך ארוכה לקבורה בבית־שערים, וכתבה על מצבתה:

וקינת אדם האבל על כיליונו:

בשנת 352 פרץ המרד היהודי האחרון ברומאים, הוא מרד גאלוס, ואחריו הלכה בית־שערים ודעכה, כמו הגליל כולו, עד שנתכסתה באדמה ונעלמה מעל פניה. חמש מאות שנים אחר כך – בעת שלטון המוסלמים – מת באחד מיישובי הסביבה איש צבא לשעבר, מושל ואזרח נכבד, ונקבר בין שרידי חורבות בית־שערים הישנה ועל קברו נכתב הספד. ולא ידע איש באותם ימים על המערות שמתחת לפני האדמה המכוסות בחול דורות, ואף על פי כן, מה שכתבו דומה למה שנכתב מאות שנים לפני כן בבית־שערים שמתחת לאדמה ומה שנכתב מאז ומעולם, מימי פרעוני מצרים, מתי בבל ומתי יוון ורומא, וכאמור, גם מתי בית־שערים. מימי קוהלת ועד היום לא נשתנו דברי ההולכים למות או כתובות הנותרים אחריהם. וזה אשר נכתב על קיר המערה, המכונה מערת הגיהינום, על קברו של איש צבא מוסלמי שמת בשנת 900, בבית־שערים:

בן אלמוות הוא המוות.

וכמו בבית־שערים היה גם ליד יפו בית־קברות גדול שאליו הובאו לקבורה בני ארץ־ישראל ונכבדים מחוץ לארץ. הכתובות בבית־קברות זה קצרות, מעין רישום משרדי של שמות הנפטרים, מקומותיהם ומקצועותיהם. מאחר שבית־הקברות הזה נמצא סמוך לחולות הים נסחפו רבות ממצבותיו, אבל הנותרות מעידות אף הן על תפוצת היהודים וקשריהם לארץ־ישראל, מהמאה הראשונה ועד המאה הרביעית – על זוג דייגים מיפו, על כובס, מוכר בד, ראש קהילה מטרסוס שבאסיה הקטנה, נחתום מבבל ונכדו של שר מאה רומאי:

וכתובות ממקומות אחרים. הכרזת אהבה מאפולוניה שעל שפת הים מצפון ליפו, משנת 176: “זואילה פה נחה. בת שלושים שנה. אוהבת בעלה. אמצי.”

ושיר גאווה ותהילה של אמאנדוס שר־עשרה בצבא רומי, שסיכם על מצבתו בעיר הולדתו טבריה, את חייו ואהבתו וגאוותו. לא היתה בו כל חרטה על מה שעשה בחייו:

כל אלו מעט מהכתובות הרשומות בכל הארץ על קברות אנשים רבים – מפת מתי הארץ, עדות המתים על החיים.

מקורות: בית־שערים, הכתובות היווניות – משה שוובה וברוך ליפשיץ; ספר היישוב; מה אנו למדים על טבריה מן הכתובות – מ' שוובה בכל ארץ נפתלי; על חרס וגומא – יוסף נוה; הגליל בתקופת המשנה – אהרון אופנהיימר.

בהר הנגב ובערבה השתרעה ממלכה אפופת מסתורין – ארץ הנבטים החרוצים שניצלו בכישרון רב את אדמת המדבר החרבה ואת המים המעטים הזורמים בה. הקימו יישובים וערים – חלוצה, ממשית, רחובות, ניצנה, שבטה ועבדת. סוחרים היו ושומרי אורחות, אדריכלים ובנאים ובנו בתים ומקדשים ומבני ציבור לתפארת בהר היבש, וגידלו סוסים קלי רגלים, זה הסוס הערבי הנודע, שהיה מבוקש בהיפודרומים של הממלכה הרומאית וצאצאיו מתחרים עד היום בכל רחבי העולם. בשנת 106 נכנע מלכם האחרון רבאל השני לפני הרומאים וארצם היתה לאיפרכיה רומאית – פרובינקיה ערביה. במרחבים הגדולים של הר הנגב מפוזרים היו ערים, כפרים, מצודות ומצדים – קו הגבול של האימפריה הרומאית, הלימס – שהגן עליה מפני המדבר וארצות הערבים שאינן ניתנות לכיבוש. דרכים טובות עברו בארץ הנבטים והובילו לאורך המדבר מערבה וצפונה – למצרים ולסוריה, ומזרחה – עד הודו, ובהן עברו שיירות שנשאו את סחורות המזרח ואוצרותיו אל המערב.

ברבות הימים נטמעו בנבטים החיילים הרומאים, רובם בני עמים רחוקים שהוצבו במדבר כדי להגן עליו, נשאו נשים מבנות המקום והולידו ילדים ונעשו לאומה חדשה, אומת המדבר. משקיבלו הרומאים על עצמם את הדת הנוצרית, עברו אף חלק מתושבי המדבר לאמונה החדשה כפי שהטיפו להם שליחים רבים ואנשי כמורה, שהקימו בעריהם כנסיות ומנזרים, בניינים מפוארים, לכבוד הדת החדשה. שנים רבות ניצבו אתרי הפולחן לאלי המדבר ובתי התפילה לאמונה הנוצרית זה בצד זה, ובני המקום עבדו לאלו ולאלו ולא היתה מצה ומריבה ביניהם.

חלוצה היתה עיר נכבדה בממלכת הנבטים, ואף שישבה בלב המדבר, עיר גדולה היתה לאלוהים ולאדם. אמנם לא היתה כאנטיוכיה, הכרך הגדול של סוריה, אבל אתה מוצא בה כל מה שאתה מוצא בעיר רומאית חשובה – מרחצאות ובתי־ציבור וכנסיות ובתי־משפט ואיצטדיונים והיפודרומים ובורות מים ורובעי מגורים של עשירים ושל עניים ושוק הומה סוחרים מארצות רחוקות וכל אחד מהם משונה מחברו במראהו ובבגדיו, והולכי דרכים ארוכות ואפילו אוניברסיטה, היא בית־הספר הגבוה לרטוריקה, שבו לומדים פילוסופיה ותורת הנאום, שמלמד בה הפילוסופוס והמשורר אבדאימון, שגם כתב חיבורים חשובים ונודע ברבים, וליבניוס, ראש בית־הספר באנטיוכיה, גדול חכמי סוריה, שנולד בחלוצה, היה ידידו והחליפו דברי חוכמה רבים.

וערב אחד אנו מוצאים את ליבניוס ששמע חוכמתו יצא למרחקים, יושב אל שולחנו בביתו שבאנטיוכיה, טובל את עט־הנוצה בקסת דיו וכותב בלשון יוונית מכתב המיועד לחלוצה. אבל לא לידידו אבדאימון הפילוסופוס כותב ליבניוס כדרכו, אלא למושל העיר, פירמניוס. זה פירמניוס, שבנעוריו, כשהכשיר את עצמו לתפקידים החשובים שקיווה למלא בממלכה הרומאית, יצק מים על ידי ליבניוס באנטיוכיה ולמד מפיו את תורת הפילוסופיה והרטוריקה. והמכתב אשר כותב ליבניוס למושל חלוצה איננו חקירה פילוסופית כמכתביו האחרים, אלא איגרת המרצה ותזכורת. מזכיר הוא למושל פירמניוס, כי לפני כמה חודשים ביקש ממנו להחזיר לתפקידו את ראש המשטרה של חלוצה, בייתוס, שהודח, ועד עכשיו לא מילא את בקשתו.

בייתוס זכה להמלצה של הפילוסוף הנודע כיוון שבנו עבד כמנהל משק הבית אצל ליבניוס, והפילוסוף, כמעביד טוב, נענה לבקשת הבן להמליץ על אביו, וכאמור עד כה לא נענה והוא כועס. וכך כותב הפילוסוף למושל, השנה היא 356: “לפירמניוס. מה שביקשנו להשיג ממך אינך עושה ואינך מודיעני מדוע אינך עושה זאת ועל־ידי כך אתה מצער אותי?”

ואחרי שהודיע על צערו, המשיך:

קיפל ליבניוס את המכתב ואחד מתלמידיו קשר אותו בשרוך והחתימו בחותמת ומסרו לרץ של הדואר והלה עלה על סוסו ויצא בדרך המלך דרומה והחליף סוסים בתחנות המיועדות לכך ועבר את מישור החוף מקצהו הצפוני ועד קצהו הדרומי, בעזה, ופנה משם מזרחה, אל המדבר, והגיע לחלוצה ומסר את המכתב ליעדו. קרא מושלה של חלוצה את האיגרת ופניו הסמיקו קצת, כיוון שלא מילא את בקשת מורו ורבו הגדול. עכשיו נענע והחזיר את בייתוס לתפקידו. מילא בייתוס את תפקיד ראש המשטרה במשך שלוש שנים והתעייף ואז העביר את התפקיד לבן משפחתו זינוביוס.

אפשר שבייתוס ראש משטרה מוצלח היה, אבל ככל מי שממלא תפקיד כזה, קנה לו אויבים בעיר והללו עשו מה שעשו והצליחו להעביר את ראש המשטרה החדש מתפקידו. ושוב פנה בייתוס אל פטרונו באנטיוכיה והפעם למען קרובו זינוביוס ושוב בא ראש הרטורים ליבניוס לעזרתו. בינתיים נתחלפו מושלי העיר ובראש חלוצה כבר לא עמד פירמיניוס, אבל גם המושל החדש אורבאנוס שמע את שמו של ליבניוס מאנטיוכיה ודבריו חשובים אצלו. וזהו נוסחו של המכתב שנכתב לטובתו של זינוביוס:

ואני מניח שגם הפעם הצליח ליבניוס לשכנע את המושל, שכן שמע חוכמתו הגיע רחוק והוא מכובד על הכול, והצליח המושל גם לקנות את לבו של הגמון העיר למען זינוביוס.

רוחות הנגב סחפו עמן חולות רבים. שנים רבות חלפו, יותר משלוש מאות. יושבי הנגב עדיין היו מעבדים את אדמותיהם בשיטות שעברו מדור לדור והמשיכו לעסוק במסחר וללוות שיירות הנושאות בשמים ותבלינים מהמזרח המסתורי אל ערי אירופה, שמושליה ואציליה מתגעגעים לטעמים ולריחות של הנרד והכמון, האניס והקינמון והציפורן וכן לפלפלים השומרים על הבשר שלא יירקב. אחרי חמש מאות שנים של שלטון הרומאים־הביזנטים, עלו שבטי ערב מן המדבר הדרומי, מקום מושבם מדורות, וכבשו את ארץ הנבטים, ויושביה, שכבר שכחו את תולדות ממלכתם שראשיתה מצועפת בערפילי הזמן, קיבלו על עצמם את האמונה החדשה שהביאו עמם הכובשים החדשים, את דת מוחמד. השיירות עדיין הלכו במדבר, אבל ערי הנבטים החלו לרדת מגדולתן והחולות כבר החלו לכסות את שוליהן. הכובשים החדשים, הנוודים בני המדבר, זילזלו בעובדי האדמה, הדרכים העתיקות שנסללו לפני מאות שנים על־ידי הרומאים, נזנחו, והשודדים שמעבר לערבה התנפלו על השיירות שעברו במחוזותיהם ובזזו אותן באין מפריע, ושיירות הסוחרים מצאו להן דרכים אחרות. המדבר סגר על ארץ הנבטים. תושבי העיר הראשה חלוצה, מקצתם קיבלו על עצמם את הדת החדשה, ועדיין נותרו בה נוצרים רבים וכנסיות ומסגדים ודרווישים ונזירים חיו אלו ליד אלו בשלום.

למשל קירין. הריהו אב בכנסייה ולא רק אב בכנסייה, אלא אב ממש ואין הוא מסתיר זאת. באותם ימים אנו מוצאים כמרים רבים אבות לילדים. והוא אב טוב. בצוק העתים אנוס היה למכור את בנו כמשרת לאחד מחשובי המוסלמים בעיר, אל־אסוד. ואולי נשבה הבן בקרב והיה לעבדו של אל־אסוד. ואין הדבר נותן מנוח לקירין, רוצה הוא לשחרר את בנו. והוא חוסך ממזונו ואוסף פרוטה לפרוטה כדי לפדות את הבן. ואחרי זמן רב הוא אמנם מצליח לאסוף סכום כסף מסוים, אבל אין בו די כדי לפדות עבד צעיר ובריא כבנו, שמחירו כחמישים סולידי.

וקירין מתחיל לשאת לתת על אל־אסוד וכדין המדבר הרי זה משא ומתן ארוך, זה מציע כך וזה אומר סכום כזה, ומורידים משהו, ושותים קהווה ויושבים בביתו המפואר של אל־אסוד ומשוחחים על נושאים רבים המעסיקים את עיר המדבר ומדברים משמועות מארץ מצרים וסוריה, וממשיכים במשא ומתן.

ואין אל־אסוד איש רע, אבל אוהב הוא משא ומתן ופגישות עם אנשים, וגם אין זה מקובל לוותר בבהילות על כסף שמגיע לאדם. אל המשא ומתן מצטרף כומר נכבד של הכנסייה בחלוצה, אבא גיורגיוס, והוא ותיק במקום ומקובל על כל תושביו, גם המוסלמים, והוא בקיא בדרכי המשא־ומתן הנהוגות בעיר והוא משבח את אל־סאוד ומונה את מעשיו הטובים ואת רוב כבודו ורכושו והונו והנפש אשר עמו, ומצטט על פה משירי המדבר הישנים. ונפשו של אל־אסוד משתפכת עליו, אוהב הוא שירוֹת ישנות. וכשלבו של אל־אסוד טוב עליו, אומר אבא גיורגיוס כי בלילות שומע הוא את בכיו של האב קירין המתגעגע אל בנו ומעיר כי אל־אסוד שהוא עצמו אב לבנים רבים, יחיו כולם לאורך ימים ויביאו לו כבוד רב, ודאי מבין ללבו של אב. ואבא גיורגיוס לשונו משובחת ויודע הוא לפתוח לבבות, ולבסוף מוותר אל־אסוד, כמנהג המדבר וכמסורה, על חלק נכבד מהסכום שנקב לראשונה – במקום חמישים סולידי ישלם רק שלושים, והשאר – מתנה. והכול שבעי רצון. ואבר גיורגיוס ציווה להביא את החרט ואת קסת הדיו ואת הפפירוס וכתב כפי החוק והסדר את שטר השחרור:

ואז נקרא אחד מנכבדי העיר, סרגיוס בן גיוגיוס בן פטריקוס, והוא התבקש לשמש כעד וחתם: “הנני מעיד כפי שנאמר למעלה.”

ונחתם השטר כדת, ונקרא הנער לחדר ונמסר לידי אביו המאושר. ואל־אסוד ציווה לעבדיו – ונשארו לו עוד רבים – לשחוט כבש ולערוך כרה נאה ואכלו ושמחו וסיפרו אגדות מימים רחוקים של חלוצה ונפלאות אבותיהם וגבורת סוסיהם והדיאקון גיורגיוס קרא משיר ערב הישנים, והיו מדושני עונג. והיה זה בשנת 687 בחלוצה בלב המדבר. ואני עד.

מקורות: בייתוס ראש משטרת חלוצה – מ' שובה בידיעות בחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה תרצ“ה; הנ”ל – זינוביוס ראש משטרת העיר חלוצה בידיעות תרצ“ז; הנ”ל – שטר שחרור בפפירוסי עוג’ה אל־חפיר בספר מגנס; הנ“ל – אבדאימון ובית־הספר הגבוה לריטוריקה שבחלוצה, ציון תרצ”ז; אדוני המדבר – אברהם נגב.

היו איכרים, היו סוחרים, היו אומנים, היו בעלי מלאכה, היו רועים, היו בטלנים, היו עשירים, היו עניים, היו חכמים והיה עם הארץ; היו בתי־כנסת, היו בתי־מדרש, היו משוררים.

הפייטנים בני ארץ־ישראל הביזנטית התפללו בדברי שיר. תפילתם נעשתה שירה ושיריהם נכנסו למחזורי התפילה. בשבתות היו הפייטנים־החזנים משוררים את הפיוטים החדשים שחיברו לפני קהל המתפללים. דבריהם היו תפילה וכך נשארו לדורות, אבל קרה בהם קסם והיו גם לשיר. בנוי לפי קדושתות, ושבעתאות וקרובות ויוצרות, סגנונות שונים שלכל אחד חוקים ומשקלים וקצבים קפדניים.

מדוע כתבו את השירים? יש אומרים שכיוון שגזרו הרומאים ואסרו על לימוד התורה, התחכמו הפייטנים וסיפרו בפיוטיהם את תוכנה. אחרים סבורים שביקשו המחברים לפרש ולהרחיב את המסופר בפרשיות התורה הנקראות מדי שבת בבתי־הכנסת. ואולי רצו לספר דברי מדרש בדרכם־שלהם. אפשר, שכדרכם של משוררים מאז ומעולם, רצו לומר שירה והרחיבו ופירשו את המסופר בתורה ובמדרש והטובים שבהם זכו לשבחים, וגם זה שכר.

הם חיו בהרי הגליל, בגולן, בשפלה, ביהודה, במקומות ששמותיהם לא מוכרים אבל יפים, כמו מעזיה ונוה ושוה־קריתים וכפרא. הם הילכו על רצפות הפסיפס המפוארות של בתי־הכנסת, בין כתובות הברכה בעברית, ביוונית ובארמית לבין ציורי כלי המקדש וציורי המזלות ואלילי עכו"ם, אלי אהבה ואלי שמש. לפני קהל המתפללים היו משמיעים את יצירותיהם המלוות את תפילות הקבע הקצרות שקבעו חכמים לפני דורות רבים, ופיוטיהם היו גם שירה וקצב ומוזיקה וכינסו חוכמת דורות, וקוננו על החורבן, והביעו תקוות לעתיד, וסיפרו גם על הנעשה בשדות והתפללו לגשם או לשמש, והיו משולבים במדרשים ובאגדות, והיו המנוני אמונה לאל השמים ומעשיות פולקלור ולפעמים אפילו דברי הומור. והקהל היה שומע ונרגש, אך גם ביקר בחריפות, ואם הפיוטים שעליהם עמלו החזנים כל השבוע לא מצאו חן בעיניהם, או שקצבם ומשקלם וחרוזיהם לא היו בנויים כהלכה, היו רוקעים ברגליהם על רצפת בית־הכנסת כאות לאכזבתם. לשון הדיבור ברחוב ובבית היתה על פי רוב ארמית. בשפה זו נכתבו גם חלקים גדולים של התלמוד הבבלי והירושלמי, אבל הפיוטים – כמדרשים – נכתבו בעברית צלולה וברורה, בלשון יפה וחגיגית, ובחידושי לשון מבריקים שלעתים היו גם מעין חידות החביבות על הקהל, והם נבנו לפי חוקים קפדניים וליוו תפילות קבועות ונאמרו בזמר. לימים צירפו אליהם המשוררים מקהלות שהיו עונות אף הן בזמר פזמונים שליוו את הפיוטים הארוכים ואלה נתחבבו על הקהל שהגיב בהתלהבות ליפים שבהם. בימי שישי היית יכול לפגוש בסמטאות אושא או מעזיה או טבריה שניים מתושבי המקום, שחזרו מהשוק שם הכינו עצמם לשבת וחבילותיהם בידיהם והיו עוצרים ברחוב ודנים מה עתיד החזן־המשורר להביא לפניהם בתפילה של שבת. והאחד, בעל קשרים בביתו של הפייטן, היה אומר לחברו כמגלה סוד:

“שמעתי שרבי ייני עומד להביא מחר עמידה להצלחת הקציר הקרוב.”

וחברו עונה לו: “ואני שמעתי שהוא עומד לשורר ולהזכיר את תפילת כוהן גדול.”

והשניים נפרדים לשלום ולבם ציפייה והתרגשות לקראת הצפוי מחר, והם ממהרים לבתיהם להכין דג של שבת.

לא הכול התלהבו מהפיוטים. תלמידי חכמים ולמדנים ראו בסלסולי הפייטנים ובהתלהבות השומעים הצגה מיותרת, המאריכה את התפילה ומונעת את הקהל מלימוד תורה שהוא העיקר. אבל איש לא שמע להם, שירי הפיוט חיממו את הלב, ריגשו את הנפש והיו גם מופע ותאטרון ובאו במקומם. וכמו במקרים אחרים נאלצו תלמידי חכמים לוותר ולשתוק, מפני שאחרי רבים להטות. ובשעת סלסול הפיוט היו מוציאים כתבי־יד מסליהם ומעיינים בדברי תורה שחידשו באותו שבוע בבתי־המדרש והשתדלו לאטום את אוזניהם לקולות השיר, אבל לא תמיד בהצלחה, ולעתים נפנו מתורתם ואף הם היטו אוזן לפיוט ונהנו מלשונו ומן השגב שביקש להגיע אליו, אבל כמובן לא הודו בכך ומיהרו לחזור לתורתם. עד שהגיעה שעתה של תפילת הקבע.

הם ידעו שנים טובות ושנים רעות, תקופות אפלות וימים של רווחה, שנים של גזרות ושנים של משברים כלכליים שפקדו את האימפריה הרומאית, לרבות ארץ־ישראל. בראש היהודים עמדו הנשיאים צאצאי יהודה הנשיא, מוקפים שומרי ראש גותים, שכירי חרב מגרמניה, שמשלו בחסות הקיסרים והנציבים הרומאים, שלעתים היו מיודדים איתם ולעתים שנואים עליהם. היתה זו מעין ריפובליקה יהודית שאדוניה הרומאים הניחו לה לחיות את חייה, כל זמן שיושביה העלו להם מס ולא מרדו בהם.

בשבתות היו בני היישובים מתכנסים בבתי־הכנסת בטבריה, בנוה, בגרש, בכפרא, בעשרות יישובים וכפרים וערים, ומצפים לשמוע מה חיברו החזנים שלהם. מיצירותיהם אתה למד שהגולן, הרי הגליל, הרי יהודה, נופי הארץ, שמשה, גשמיה וענניה, עונותיה וחגיה, וקורותיה לטוב ולרע עיצבו את שירתם ואת שפתם. משוררים עברים קמו אחריהם בכל פינות עולם, בבבל, במצרים, בקירואן ובטטואן, בביזנטיון, בתימן ובאיטליה ובספרד – בכל מרחבי הפזורה היהודית הגדולה, אבל שירתם לא היתה כשירת הפיוט הארצישראלי. הללו, פייטני הארץ, ניכר היה שהעברית היא הלשון שבה חיים הם וחיו אבותיהם וארץ־ישראל היא בית היוצר שלהם.

מספרם של החזנים־המשוררים הללו לא היה מבוטל. כל קהילה שכיבדה את עצמה ביקשה לעצמה פייטן. הם כתבו מאות שירים שכן היה עליהם לכתוב פיוטים חדשים לכל שבת וחג, להוכיח את יכולתם. פיוטי רובם, בייחוד בני הדורות הראשונים לפיוט, אבדו, אבל העם שמר לדורות את היפים והטובים שבהם וצירפם לסדר תפילותיו בחגים ובמועדים ובימי אבל ושמחה.

למשל יניי. הנה שיר משלו, מנפלאות השירה העברית לכל דורותיה:

ועוד שורר יניי:

זה יניי, בן המאה החמישית או השישית. הוא שורר את פיוטיו לפי סדר של קריאת התורה בארץ־ישראל שבה היו מסיימים את קריאתה במשך שלוש שנים, ולא שנה כמקובל היום, ולכל פרק כתב פיוט מיוסד על נושאיו.

ועם יניי יצר גם אליעזר הקליר, אף הוא מגדולי המשוררים ששיריהם הגיעו עד הלום כתובים במחזורי התפילה או שנתגלו בגניזה הקהירית, שהפתיעה באלפי פיוטים שנתגלו פתאום מתוך האפלה:

שירה מודרנית היה שירה מודרנית גם אם נכתבה בזמנים קדומים.

אלה שני הגדולים, בני הארץ במאות הראשונות, יניי ואלעזר הקליר. אך מעט ידוע על חייהם, אבל אולי מרמז אחד מפיוטיו של ייני, שנכתב לפרשת סוטה שבספר במדבר, על חייו של המשורר, שסבל מאשתו המרשעת ועל כן כתב:

נראה כי נשים מרשעות של כל הדורות דומות היו.

על הקליר היו שסיפרו כי היה תלמידו של יניי,ויניי התקנא בו והרעילו. ואחרים אמרו כי יניי התקנא בכישרונו של תלמידו והטיל עקרב במנעלו והרגו.

ומדוע שמו קליר? אחת – שם מקום, שנים – “קילורין של מלך”, כבבראשית רבה, שמשמעו אוצר. ואולי מוצאו מהשם הביזנטי קיריל, שם רוסי עד היום. ובעל מנחה חדשה הסביר: “ונקרא רבי אלעזר הקליר, לפי שהאכילתו אמו עוגה כדי לפתוח לבו, וקליר שם עוגה.” ובעל שבילי הלקט סיפר סיפור תמוה: שבתחילה היה מוביל משאות ואוכל מלוא תנור פת, ופעם אחת הוליך החמורים עם משאם על הגג. ושמעתי שעל שם אכילתו קרוי קלירי, ובההיא שעתה פייט קרובות הללו. ובשעה שהיה משׂתכר היה קונה עוגות בשכרו".

ובעל שבילי הלקט מוסיף: “ושמעתי מאבי מרי ששמע מרבותיו גאוני לותיר שכשפייט ר' אלעזר ‘וחיות אשר הנה מרובעות פנים בכסא’ ליהטה האש סביבו”.

וקדם להם יוסי בן יוסי, בן המאה השלישית או הרביעית. אפשר שכשנולד כבר לא היה אביו בין החיים ועל כן נקרא על שם אביו ולפעמים אמנם אף כונה היתום. אבל אין הדברים מוכחים. אפשר למנהג השמות היה כך באותם ימים וכוונת הכינוי היתום שהיה יחיד ומיוחד. לאלוהי המשוררים הפתרונים. יוסי בן יוסי פרש בשורות רחבות סיפור קדמון: דרך עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים בבית־המקדש בהיותו עומד על תלו. פרטי עבודת כוהן גדול כתובים במשנה, אבל יוסי בן יוסי יצר מסיפור העבודה שירה רחבת אופקים, מרחיבה את הלב, מעוררת געגועים לעבודת הכוהן, משמיעה את הד השעה הגדולה, הנעלה, והקצב והמוזיקה של שירתו מחזירים אותך, לשעה קסומה, לאותו לילה שהכוהן הגדול התקדש בו לפני הופעתו לפני האלוהים בקודש הקודשים כשהכוהנים הזוטרים מכים לפניו באצבע צרדה שלא יישן וחוזרים עמו על דרכי הקרבת הקורבנות שיקריב מחר, ביום הגדול והנורא. ומבקשים ממנו סליחה שהם חושדים בו ובוכים על כך והוא בוכה איתם, ולמחרת, עם זריחת החמה, הוא מתפלל על עמו:

שלוש מאות שנים עברו מאז נחרב בית המקדש, סמל הייחוד היהודי, אבל יוסי בן יוסי כתב כאילו אך אתמול היה החורבן הגדול:

ופייטן אחר מן הראשונים, עלום שם, קונן:

והקליר הבטיח בשם אלוהי ישראל:

יניי, שגניזת קהיר הצילה את רוב שיריו, הקליר ופייטנים אחרים שפעלו בימי שלטון ביזנט, הדותה, הכותב לזכרם של משמרות הכוהנים, ושמעון הכוהן בירבי מגס ופנחס הכוהן בירבי יעקב מכפרא, הכותב שירות ברכה לטל, ויוסף בירבי ניסן משוה קריתים – מוגדרים בני “התקופה הקלסית”. וליניי, אומרים קצת חוקרים, זכות נוספת – הוא שהמציא את החרוז, המופיע לראשונה בשיריו, בכל אפשרויותיו ושגיונותיו ופיקחותו וצלילו.

וזה מה שנתן הפיוט העברי לשירת העולם – את החרוז, המקצב הכובל והכופה שלו ועם זאת את הווירטואוזיות שלו.

והמשוררים מתפלמסים גם עם הנצרות השלטת ומשלחים בה קיתונות של כעס ובוז. יניי מכריז כנגד מאמיני השילוש:

והשנאה הגדולה לביזנט, היא אדום, האויב הנצחי מאז המקרא:

ויניי פוסק על ביזנט ומלכיה ונציביה ושליחיה המבקשים לנצר את היהודים או לאבדם מן הארץ: “ומשולת חזיר מכרסמת בנו, אוכלת כוחנו ומדקת עמלינו.”

פיוטי הישראלים, יחד עם ספרי המקרא ושירות דוד, השפיעו גם על המנונות התפילה הנוצריים. קולו של יניי מהדהד בכנסיות הביזנטיות. המפורסם שבפייטני ביזנט, רומאנוס המלוד, נעים הזמירות, יהודי שטבל בבגרותו לנצרות, שמע בנעוריו את פיוטי יניי, והשפעתם חדרה אל מזמורי התפילה וההתעלות הנוצרית שלו, עד כדי פלגיאט בכמה משיריו.

יחד עם שירותיו הנפלאות של הקליר אתה קורא אצלו גם חידות ושעשועים שיש בהם חיוך, כמו אותה גרוטסקה מזומרת שנראתה בעיני בני דור ההשכלה כשיר של הבל. כך נראה להם כיוון שהלשון העברית לא היתה שפת אמם, ולא ידעו כי מי שזו שפת אמו יכתוב משחקי מילים כאלו. לכאורה אין להם מובן, אבל בעיצומו של דבר יש במילים המסחררות זו את זו, מקצב, מחול, חזרה על אותה אות – צד"י המצקצקת, המקנה לשיר את צלצולו המיוחד:

משחק שעשוע של משורר המבקש לספר בלשון חידה את סיפור אץ קוצץ, הוא המן, הבא לקצץ, לטרוף כנץ, ציפור לנפץ.

מיניי והקליר ועד אבן גבירול והלוי ועמנואל הרומי וביאליק וטשרניחובסקי ומאנגר ואורי צבי ואלתרמן. הם ואחיהם וחבריהם, משוררי העוני, צרצרי האומה, מנגני כאבה ושמחתה וחיוכה. זכרם לברכה ולטובה. ממני אוהבכם.

מקורות: פיוטי יוסי בן יוסי – אהרון מירסקי; מחזור פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים – צבי מאור רבינוביץ; פיוטי יניי – מנחם זולאי; לתולדות הפיוט בארץ ישראל – מנחם זולאי בידיעות המכון לחקר השירה העברית בירושלים, כרך ה; תולדות הפיוט והשירה – א“מ הברמן; שירת הקודש העברית בימי־הביניים – עזרא פליישר; הראשונים כבני אדם בתוך תעודה ט”ו – עזרא פליישר; ראשית הפיוט – אהרון מירסקי; שפת השיר של הפיוט הארצישראלי הקדום – יוסף יהלום; לתולדות השירה והדראמה העברית – חיים שירמן.

מנזר זוקנין שבצפון סוריה עני הוא, יושביו מסתפקים במועט, מעבירים את יומם בצום ובתפילה, מסתגפים בסיגופים רבים ולנים במערות הסמוכות למנזר שלא תזוח דעתם. מתגעגעים הם לירושלים, שם נצלב המשיח, ואף על פי שאים הם רחוקים מארץ הקודש הרי איש מיושבי המנזר עדיין לא ביקר בה. קשות הדרכים ופגעיהן רבים. שודדים שוררים לאורכן והארץ אף היא שרויה במהומות רבות ונוספו עליהם מחלות ומגפות. וכך לא הצליחו נזירי זוקנין עד כה לבוא לארץ הקודש ולהשתטח על מקומותיה הקדושים. אבל יום אחד החליטי שני נזירים נועזים לקיים את חלומם ויצאו לדרך והלכו רגלי ימים רבים ועברו בהרי הלבנון ובגליל ובשומרון ונתנסו בייסורים רבים מידי אדם ומידי שמים. וחבריהם במנזר עקבו בחרדה אחרי מסעם והאזינו לכל המועה שבאה מארץ הקודש כדי לדעת אם שלום לאחיהם הנזירים שאינם אלא שלוחיהם.

ויום אחד הגיעה איגרת לישוע אסטרונא, נזיר וסופר במנזר, ונתבשר בשורה רעה ושיתף את אחיו הנזירים בהודעה: רעש אדמה פקד את הארץ הקדושה והרס את אמאוס, היא ניקופוליס, אשר בעמק אילון, בדרך לירושלים, שם נראה ישוע לשני אנשים לאחר שנצלב, ושם בנו המאמינים כנסייה. ברעש נספו נזירי המנזר ששהו בכנסייה. והזדעזעו האחים וביכו את מות חבריהם. ולימים סיפר על כך ישוע אסטרונא בספר בלשון הארמית־סורית:

לא עברו ימים רבים והגיעה איגרת משני האחים הנזירים ובה בישרו כי אמנם נהרסה העיר ונהרסה הכנסייה, אך הם ניצלו, והכול בזכות הסיגופים שקיבלו עליהם במנזר זוקנין.

וכך היה המעשה. שני הנזירים הגיעו לאמאוס וביקרו בכנסייה ולעת לילה הזמינום הנזירים בני המקום ללון בה, אבל קשתה עליהם השינה בבניין, שכן בזוקנין רגילים היו ללון במערות שמסביב למנזר.

עם ערב אמנם שכבו לישון, אבל שנתו של אחד הנזירים נדדה והתגלגל על משכבו מצד אל צד והתנומה לא באה אליו, ופנה לחברו ואמר: “קום נצא ונלון מחוץ לעיר במערה כמנהגנו כי אינני יכול לישון פה כי רע האוויר עלי ושינה אינה באה אלי.” וחברו שמע לו ויצאו השניים אל מחוץ לחומת העיר וישנו במערה כהרגלם, והיתה שנתם עמוקה כתמיד, כראוי לאנשים הממלאים את חובתם לאלוהים ולבם נקי.

וכשעלה השחר העיר אחד הנזירים את חברו ואמר לו: “קום, כי כבר האיר היום, נחזור לעיר ונעשה בה את מעשינו.”

ונכנסו בין החומות ונדהמו – כשיצאו היתה זו עיר ככל הערים ובלבה כנסייה. עכשיו, שחזרו, מצאו עיי חורבות. וסיפרו להם מעט האנשים שפגשו בדרכם והם סחופים ומדוכאים, כי בלילה אירע רעש גדול ונהרסה כל העיר והכנסייה עמה ורבים הנספים. והודו הנזירים לאלוהים על הצלתם והצטרפו לבני העיר שחפרו בהריסות וניסו להציל את מי שניתן להציל והוציאו מבין החורבות את הבישוף ושני הנזירים שהיו מתחת למזבח ובדרך נס לא נהרגו, מאר שעצי התקרה שנפלו על המזבח הגנו עליהם. וסיפרו האחים כי מיד לאחר שהוציאו את הבישוף, פגוע ופצוע, מן ההריסות, ביקש למלא את מצוות הדת עם בוקר, ואמר שיביאו לו לחם ויין כדי שיוכל לערוך את התפילה כדין. אך כיוון שכל העיר נהרסה לא יכלו הנזירים למצוא לחם ויין בשום מקום. ואירע נס: בדרך העולה אל העיר נראה עובר־אורח והיו אצלו לחם ומעט יין ונתנם לבישוף, ואמר הבישוף את התפילה כמדי בוקר בבוקר, והנותרים בחיים, פצועים ובגדיהם קרועים, התפללו עמו ברגש רב.

ואמר המספר כותב האיגרת: “באותה שעה דמה הבישוף בעיני ללוט בהימלטו מסדום.”

עד כאן צרות ניקופוליס היא אמאוס. אבל אותה שנה – 501 – היתה שנת תלאות רבות. לא עבר זמן רב ואירעה רעידת אדמה נוספת וכתב אחד הנזירים לחבריו במנזר זוקנין: “ביום העשרים ושניים לחודש אב בשנה הזאת אור ליום השישי נראתה לנו אש גדולה מתלקחת לצד צפון כל הלילה. ונאמר בלבנו כי במבול האש תחרב כל הארץ בלילה זה. אך רחמי האל שמרונו מכל רע.”

ובאותו לילה אשר בו נראתה האש הגדולה נהפכה עכו, ולא נותר בה דבר.

ולא פסקו הרעות. כעבור ימים אחדים באו למנזר אנשים מצור ומצידון ואמרו כי באותו יום נהרסו גם כמחצית מעריהם ואילו בביירות נהרס בית־הכנסת של היהודים בלבד.

עד כאן פגעי הרעש של שנת 501, אחד מרבים שפגעו במשך הדורות בארץ. ישמרנו אלוהים מכל רעש וצוקה.

מקורות: הרעש בארץ ישראל בראשית המאה השישית – אביעזר ילין, ציון תרפ"ז.

אני נתנאל בן אבזהותה למשפחת מטר הכוהנים, מבני השמרים, שומרי התורה, הנקראים שומרונים, על שום ההר שהוא מרכז חיינו, צאצאי יוסף אפרים ומנשה. מעולם לא נטשנו את אדמותינו ועל כן יש שאומרים כי נתכנינו שומרונים, על שום ששמרנו את הארץ משיממון. בידינו התורה, תורת האמת, שלא כתורתם של אחינו, עוינינו ולעתים אויבינו – בני יהודה, היהודים, והר הגריזים הוא ההר שעליו עמד המקדש האמיתי כמצוות אלוהים.

אני נתנאל בן אבזהותה, מאחרוני עם השומרונים. לנגד עיני הולך וכלה עמי ואחי מתמעטים ואנו הנותרים מתכנסים זה עם זה כעדת חיות נרדפות המבקשות מקלט. מעם גדול היינו לעדה קטנה.

רבבות ישבנו בהרים ופשטנו בארץ, מצידון ועד עזה ועד הטרכון והחורן בעבר הירדן. שכם היא לב חיינו, העיר אשר בה בחר אלוהים, ועל ידה ההר הקדוש, הר הגריזים, מוריה, שם עקד אברהם כמצוות אלוהים את יצחק בנו ושם עמד בית־מקדשנו ושם אנו מקריבים עד היום את קורבנות הפסח.

עם נרגז היינו. נתונים לשלטון פרסים, יוונים, יהודים, רומאים. ולא נוחים היינו לכובשינו. מדי פעם מרדנו, מרד אחר מרד. אויבינו לא ידעו רחמים ואנו לא ידענו רחמים. אני עצמי, נתנאל בן אבזהותה, יותר מבן שמונים היום, השתתפתי בנעורי במרד שנכשל ככל האחרים וחייתי אחר כך בקיסריה ובשכם עם אחי, מעטים והולכים, עד הכיבוש הזה. עכשיו חיים אנו בחסותם של בני האמונה החדשה שפרצו מהמדבר רעננים ומבקשים לכבוש עולם. לאחר שבע מאות שנים של שלטון רומא ניתנה הארץ בידיהם, וכוחנו רפה והולך.

בנעורי עדין ישבו בני עמי בארץ הגדולה, אבל מאז נשמו כפרים ויישובים רבים ואלפי שומרונים, בעיקר מבני הערים, נטשו את אמונת אבותינו ועברו אל הדת המנצחת, האיסלאם. ואני רואה הרבה מקרובי, והם מוסלמים, ואני פונה אליהם בשמותיהם הישנים כשמות אבותינו בלשון הארמית, היא שפתנו. והם מסבים את ראשם ואומרים בלשון ערב: בן אבזהותה, שׁמנו לא זה שמנית." ואומרים לי שמות חדשים שלא ידעתים מעודי.

אנו, בני אפרים, מנשה ולוי, באנו אל הארץ עם יהושע בן נון ויהושע הוא אשר בנה בראש הר הגריזים, הוא גבעת עולם, את בית־המקדש כפי שצווה על־ידי משה מפי האלוהים, ובבית־מקדש זה עבדו כוהנינו בני פנחס ולשם נשאו בני ישראל כולם, מהמדבר ועד דן ועד ראובן ומנשה בעבר הירדן, את עיניהם, ולשם התפללו. עד אשר מרד עלי הכוהן, זה עלי שמשח את נביאם שמואל, בכוהן הגדול עזי, והמריד עליו את שבטי הדרום, שבטי יהודה, והקים מקדש שקר בשילה והכוהנים אשר הלכו עמו ומלכי יהודה אשר קמו אחר כך הכריזו שלא כדין על ירושלים כמקום הקדוש אשר בחר בו אלוהים, ומלכם שלמה בנה שם את מקדשם.

ובימי הכוהן הגדול עזי, בגין החטא אשר חטא הכוהן עלי המורד, תמו ימי הרחותה, זו תקופת הרצון, והחלה תקופת הסתר הפנים, ימי הפנותה. אש התמיד כבתה בהר גריזים ונעלמו לוחות הברית ונעלמו כלי הקודש, והיה זה בשנת המאתיים ושישים לבוא בני ישראל לארץ. ואנו המשכנו חיינו בהרי שומרון ואפרים, אבל אלוהים הפנה פניו מעלינו ואנו חיים בהסתר הפנים, עד אשר יאיר אלוהים פניו אלינו מחדש וישלח אלינו את תהב, הוא המשיח האמיתי, בן יוסף.

היהודים מכנים אתנו כותים. הם אומרים שבנים אנו לעמי עכו"ם שהוגלו לשומרון מארץ כותה, לאחר שמלך אשור כבש את ממלכת ישראל והגלה את יושביה. והמלך – כך אומרים היהודים – כדרך המלכים אז, הביא במקומם עמים עובדי אלילים, עץ ואבן והושיבם בשומרון ותקפום אריות וקיבלנו על עצמנו את חמישה ספרי התורה כדי להינצל, וסילפנו את ספרי הקודש, לדבריהם. אבל הם, היהודים, אומרים כל זאת משנאה ומקנאה, שכן אחר כך, כשנכבשה מלכותם, מלכות יהודה, על־ידי בבל, גלו היהודים מהארץ ונטשוה, ואילו אנו לא עזבנו את הארץ הזאת גם בימי צרה. היהודים הללו, קלי רגליים גם עכשיו, חלקם הגדול נטשו את הארץ ומפוזרים הם בארצות עולם ולארץ־ישראל מעלים הם מס שפתיים ולעתים אף מס כספים, לבם בירושלים וחייהם בבבל, בקפדוקיה, באדום, במצרים ובאפריקה. ואילו אנו צמודים לארץ הזו, להרי אפרים ולשומרון, המעלים ריח שלא יישכח לעולם, לא ננטשם, גם אם אובדים והולכים אנו מעם ונותרים מעטים.

דברי יהיו סיפור ייסורים, גזרות ורדיפות ומלחמות. אבל לא רק כך היו חיינו הארוכים בארץ זו. עם גדול היינו בשומרון ובאפרים ובשרון ובשפלה, עובדי אדמה חרוצים שחרזו כל צלע ומדרון בהר והפריחוהו; סוחרים, אנשי צבא ופקידים יושבי ערים. בראשנו עומד כוהן גדול, בן למשפחת כוהנים מדורות, והוא גם בא כוחנו אצל השליטים הזרים, ואיתו מועצת זקנים וחכמים. יש בידינו ספרים רבים ומדרשים ומנגינות וקמו לנו משוררים גדולים שחיברו פיוטים ותפילות וכתבו את קורות עמנו. מאמינים אנו שאלוהי ישראל אחד ויחיד ואין אלוהים מבלעדיו, ומאמינים אנו בנביא משה שהוריד לנו את התורה, ולא היה על ידו שום נביא, ואין אנו מאמינים בנביאי היהודים. ומאמינים אנו בקדושתו של הר גריזים שם עמד מקדש אלוהים. שומרים אנו על השבת ועל המילה ומחמירים בדיני טומאה וטהרה, ככתוב בתורת משה. מאמינים אנו כי בסוף הימים יתגלה התהב, השב ומשיב, הוא המשיח משבט יוסף, שהוא נביא כמשה והוא יגלה את מקום המשכן על גבעת עולם. אומות העולם יבואו אז ובני ישראל יחזרו בתשובה. ואז ייתמו ימי הפנותה, תקופת הסתר הפנים, ותבוא הרחותה, היא ההתגלות הנכספת, ואחר כך תהיה תחיית המתים והגאולה האמיתית. ואם מספר אני על ייסורינו ומלחמותינו ותלאותינו, הרי זה בעיקר מפני הכאב והצער על מה שהגענו היום. הוכינו יותר מכל אומה והמזל הרע רודף אחרינו, ואינני יודע מדוע כעס עלינו אלוהינו והענישנו. ואספר הכול במקומו, זיכרון לדורות אחרונים ולילדינו.

כמאתיים שנה אחרי שחרב מקדשם והוגלו מהארץ, שבו מעט יהודים מבבל, ואנו קיבלנו את פניהם בשמחה. אחינו אתם, אמרנו, וביקשנו לעזור להם ולהתאחד שוב, והם – בגאווה של מי שבאו מארץ שני הנהרות הגדולה, דחו את ידנו המושטת ועזרא ונחמיה, מנהיגיהם הזועמים, אמרו: “לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו.” הם אסרו על היהודים לבוא במחננו ואם מי מהם התחתן בנו, החרימוהו וגירשוהו מירושלים. עם יהיר הם, מתבדלים ומתנשאים. הם האשימו את אבותינו כאילו הלשינו עליהם לפני הפרסים על בניין חומות ירושלים ובית המקדש. אפשר שכך היה, אבל לפני כן הם בזו לנו ודחו את ידנו המושטת. ואנו בעיניהם נוכרים, לא בני עמם.

מלכי החשמונאים כבשו את מחוזותינו ורדו בנו. טוענים היו כי בימי אנטיוכוס, כאשר גזר גזרות שמד על היהודים, ביקשנו אנו ממנו לפטור אותנו מן הגזרות שכן אין אנו מעמם. יוחנן־הורקנוס החריב את מקדשנו על הר גריזים והרס את בירתנו שכם. היינו נתונים לחסדיהם עד שבאו הרומאים ומלכי היהודים נעשו בני חסותם. הורדוס, השנוא על עמו, בונה ירושלים ובית המקדש וערים חדשות ומצודות וארמונות, ביקש את קרבתנו ובימיו נבנתה בירתנו אז שומרון, היא סבסטיה, והוא הקים לו ארמון שם ואף נשא אישה שומרונית, מלתקי, ובניה ירשו את מלכותו.

לפני שיצאו היהודים למרד הגדול שבעקבותיו חרב ביתם, הופיע במחוזותינו אדם שהכריז שהוא התהב, המשיח שאנו מייחלים לו, והבטיח לגלות את כלי המקדש שנגנזו בסוף ימי הרחותה והבטיח את הגאולה ובניין מחדש של מקדשנו שנעלם. ורבתה המהומה במחננו ורבים מאיתנו נענו לקריאתו. ונציב רומא, פונטיוס פילטוס, הוא פילטוס שבימיו נצלב ישוע מנצרת שנתקדש אחר כך על־ידי תלמידיו, שלח את גיסותיו מקיסריה ועלה על ארצנו. שלחנו שליחים לרומא והתלוננו עליו והקיסר הדיחו מתפקידו. היהודים מפורסמים היו אז ברוח מרי ומשערכו את שתי המרידות הגדולות שלהם, היו מאיתנו שלחמו איתם, והרומאים נקמו בנו. ויהיו הדברים ברורים – מעודנו לא נתנו ידינו לרומאים נגד היהודים, ואמת, גם הם היהודים, למרות העוינות שהיתה בינינו, לא נתנו ידם לרומאים כנגדנו. את מריבותינו ניהלנו בינינו לבין עצמנו.

לאחר שמרידות היהודים נכשלו שטפו הרומאים את מחוזותיהם בנהרות דם, הגלו רבים מהם ואחרים נסו לגליל ולארצות השכנות. יהודה והשפלה נתרוקנו ואנו התיישבנו ביפו, בלוד, בארסוף, באמאוס, ששם היינו הקהילה הגדולה ביותר וגם בתחומי יבנה היווינו במשך השנים את רוב האוכלוסים. והתיישבנו גם בעזה ובחיפה ובעכו, שם היתה שכונה שומרונית מיוחדת לעצמה, ואפילו בצור ובבית־שאן ובחורן ובטרכון שבעבר הירדן. טיטוס, הורס המקדש היהודי, הרס גם את סבסטיה ובנה נחדש את שכם, שהיתה חרבה כמאה־ושמונים שנים, מאז הרסה יוחנן־הורקנוס החשמונאי, ושם חדש קרא לה – פלאוויה נאפוליס, עיר חדשה.

היהודים, שרפה כוחם לאחר חורבן מקדשם וכישלונו של מרד בר־כוזיבא, השתדלו להתפייס עם הרומאים, וחכמיהם ציוו עליהם שלא למרוד במלכות. בסופו של דבר הכירו הרומאים בתורתם של היהודים ולא כפו עליהם, כעל עמים אחרים, לעבוד את אלוהי הרומאים, ואילו עלינו ביקשו לעבוד את אלוהיהם, ולא נשמענו להם ורצחו בנו רבים. ועדיין היו חכמי היהודים חלוקים ביחסם אלינו: מקצתם התירו את הנישואים איתנו, קיבלו עדים שומרונים ושנו אותנו ככשרים לכל דבר, אבל היו מן החכמים היהודים שראו בנו צאצאי נוכרים ואסרו כל מגע עמנו. רבי עקיבא, מגדולי חכמיהם, ראה בנו גרי אמת, ואילו בן הפלוגתה שלו, רבי ישמעאל, טען: גרי אריות אנו ולכן אין גרותנו שרירה וקיימת. מקצתם אף שיבחו אותנו. גדול חכמיהם, רבן שמעון בן גמליאל אמר: “כל מצווה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל,” והיו שראו בנו ממזרים. עבריינים בני ירושלים, כך הלעיזו היהודים, שהתגאלו במאכלות אסורים וחיללו שבתות והפרו שאר מצוות – ברחו אלינו ואנו נתנו להם מקלט. והיו בהם אף שכינו את בירתנו, שכם – עיר חסרי הדעת.

בסוף המאה השנייה למניין הנוצרים נלחמו זה בזה חייליהם של שני מצביאים רומאים וכל מחנה הכריז שמפקדו הוא הקיסר. אנו תמכנו באיש הלא נכון. היהודים תמכו בספטימיוס סוורוס, מפקדם של לגיונות הדנובה, וחיילי סוורוס ניצחו, ומשעלה סוורוס על כס המלכות, פגעו בנו חייליו. בימיו של דיוקלטיאנוס קיסר נצטווינו להקריב קורבן לכבודו, מרדנו והרומאים שפכו את דמנו. זמן לא רב אחר כך היתה דת ישוע לדת המדינה ברומא והנרדפים נהפכו לרודפים אכזרים. הם אסרו עלינו את המילה, אסרו עלינו לשמור את השבת והרסו את בתי־הכנסת שלנו. היהודים לא נפגעו, הם כבר התפזרו בכל הארצות, הקימו קהילות בערי הממלכה, מאסיה הקטנה ועד רומא וספרד. נשיאיהם עמדו בקשרים עם המושלים הרומאים וזכו לחסדיהם. היהודים פסקו להיות עם של ארץ אחת והיו לעם של ארצות רבות. פזוריהם אמנם נשאו עיניהם לירושלים, אבל עשו את חייהם, הם וצאצאיהם, במקומות מושבת מעבר לים. רק פעם, בימי הקיסר גאלוס, פרצו פתאום קנאים שביהודים, כמו אבותיהם, נגד הרומאים, ואנו השתתפנו במרדם, ונכשלנו כתמיד.

קיסרות רומא נתפלגה ובירת הקיסרות המזרחית, היא ביזנט, היתה לבירה הגדולה של הממלכה שקיסריה, קנאי האמונה הנוצרית, מושלים ביד רמה ושליחיה בארץ שבה נולד משיחם ישוע בנו כנסיות ומנזרים ברחבי הארץ כדי להכריז על דתם המנצחת, וגילו מקומות שבהם נעשו נסים לאמונתם וקידשום. דת ישוע היתה מעתה הדת השלטת. רבים מהשומרונים, בעיקר היושבים בערים הגדולות, סוחרים ועושי עסקים, מקורבים לשלטונות הרומאים ופקידים ברשות, לא עמדו בניסיון ועברו לאמונת ישוע וזכו למשרות רמות ומקצתם אף היו לקצינים גבוהים בצבא רומא. ארסניוס השומרוני הגיע למעלת דוכס פלסטינה ופאוסטינוס היה מושל הארץ ואחרים הגיעו אף למשרות רמות בחצרות הקיסרים ברומא. אם כי מקצת המתנצרים המשיכו לשמור בסתר את אמונתנו ואף עזרו לנו ככל יכולתם וסיכנו את חייהם, אבל משוררנו הגדול עמרם דרה אמר עליהם: “ארור העברי העוזב את אמונת הצדיקים.”

זקנינו היו מרבים לספר לנו על בבא רבה, בנו של כוהן גדול, שכינס את אנשי עם ישראל השומרונים למקום אחד ושאל אותם: עד מתי העם הטמא הזה יעלה עלינו? והתכוון לנוצרים שרדפונו. בבא רבה יעץ לשלוח את בן אחיו לבוש בבגדי כומר “כדי ללמוד את חוכמת גבורתם.” והלך בן אחיו, איש אמיץ וחכם, וחי בין הנוצרים ולמד מהם ושב אלינו וסיפר לנו סתריהם ועלינו עליהם ושרפנו את כנסיותיהם וחיללנו את מקומות הקודש שלהם והרגנו רבים מהם. אמנם כן, אף רצחנו נזירים ונראה שנכונים סיפוריהם, אנסנו נזירות. זכרנו את הרדיפות אשר רדפו בנו, ואנו לא היינו אף פעם מן הרחמנים, לזמן קצר טעמנו את טעם המנצחים. אבל לבסוף נתפס בבא רבה בידי הרומאים ושולח לקונסטנטינופול, בירת ביזנט, ונתקבל תחילה, כפי סיפורי זקנינו, בכבוד, אבל לבסוף הושם במאסר ומת בכלאו. תם עוד ניסיון לחזור ולהיות עם לעצמנו.

כאשר אסר עלינו הקיסר זנון לקיים את עבודת הקודש על הר גריזים ואת מקום פולחננו בהר הפך לכנסייה, בשנת 484, יצאנו שוב למלחמה, בהנהגתו של יוסטוס. אותו זמן מרד אחד ממפקדי הצבא הביזנטי באנטיוכיה בקיסר, ובני פרס, כתמיד, ניצלו את ההזדמנות ויצאו למלחמה ברומאים ואנו קיווינו לעזרתם. גם הארמנים הבטיחו לנו עזרה. השתלטנו על שכם ועל קיסריה, כבשנו את כל פלסטינה הראשונה, יהודה והדרום. המלכנו בחג הגדול את יוסטוס. אבל לא עבר זמן רב ודוכס פלסטינה הרומאי כינס גיסות חדשים וחזר וכבש את קיסריה ואת שכם, הרג את יוסטוס, כרת את ראשו ושלח אותו, עטור עטרה לבוז לו, לקונסטנטינופול.

עברו כעשר שנים. עדיין היו פצעינו רבים, אבל רוח המרד תססה בנו כתסוס התירוש בגתות, ואישה אחת בת שכם כינסה סביבה חבורה של צעירים והלהיבה אותם לקרב ועלתה עמם על הר עולם המחולל, הרגה את המשמר הרומאי ומראש ההר הקדוש קראה למרד. מושל פלסטינה שלח גדודי חיילים לשכם, לכד את המורדים ואת האישה העומדת בראשם והוציא את כולם להורג. אבל חבורות קנאים – הרומאים כינו אותם ליסטים – המשיכו לפשוט על חיילים רומאים שהלכו בדרכי המלך, בסביבות אמאוס, או לאורך דרך הים, הרגו בהם ונמלטו אחר כך אל בין ההרים. אמנם כן, לעתים היו שודדים גם עוברי אורח כדי להתפרנס. הרומאים המשופעים בשריון כבד ובכלי זין רבים לא ידעו כיצד להילחם באותם צעירים קלי רגל, הנמלטים אל ההרים.

ליסטים שומרונים פעלו בארץ מאז ומתמיד ובילדותי היו מספרים על אחד הנודעים שבהם, ואינני יודע עד היום אם היה שומרוני או לא, אבל בחבורתו היו שומרונים ויהודים רבים, קירקוס היה שמו והיה מכונה הזאב. אגדות רבות סיפרו על מעשיו האכזריים, אבל פעם, כך סיפרו, הוכיח גם הוא טוב לב. חבורת נוצרים, גברים ונשים וילדים, יצאה מהעיר אמאוס, היא ניקופוליס בלשון הרומאים, לחוג את חג הפסחא, ובשובם לביתם, פגעה בהם חבורתו של קירקוס הזאב. הוא עצמו לא היה איתם באותה שעה. הגברים ברחו והשודדים תפסו את הנשים ואנסו אותן ולקחו את הילדים בשבי. כשחזר קירקוס אל אנשיו פגש בדרך את הבורחים ושאל אותם מפני מה הם בורחים וסיפרו לו על מעשי חייליו. חמתו של קירקוס בערה בו להשחית, הוא השיג את חבריו וכשראה את הילדים הכבולים ואת הנשים שנאנסו, ציווה לכרות את ראשיהם של עושי הרעה ולהחזיר את הילדים לאבותיהם. את הנשים סירבו הבעלים לקבל. קירקוס הזאב ליווה את הגברים והילדים עד בתיהם. קירקוס נתפס כעבור זמן לא רב ובזכות מעשהו לא הוצא להורג אלא ישב במאסר כעשר שנים עד אשר חנן אותו אחד הנציבים. משיצא לחופשי נעשה כומר במנזר של סריסים.

דמינו נזלו בנחלי השומרון ולא נכנענו. בשנת 529, ציווה יוסטיניאנוס, שהרחיב את ממלכת ביזנטיון על פני ארצות רבות, לבנות חמש כנסיות על הר גריזים וכפה את הנצרות על שומרונים רבים. ספרינו העתיקים אומרים שמנינו אז כשלוש מאות אלף נפש בהרי השומרון. ושוב מרדנו. זו היתה הגדולה במרידות ועקובת הדם מכולן.

תחילתו של המרד היתה בשכם. צעירי הנוצרים שישבו בעיר היו מתגרים בנו. מנהג היה בידם בתום תפילותיהם, והיו יוצאים מכנסיותיהם לרחובות, ולועגים לנו ורוגמים אותנו באבנים. בתחילה נסגרנו בבתינו, אבל משלא פסקו התגרויותיהם, קמנו על עולבינו ורדפנו אחריהם לכנסיותיהם והרגנו רבים מהם. השמועה הגיעה לבני עמנו בכפרים שבהר שומרון, שאדמותיהם נגזלו וניתנו לאחוזה לנוצרים היושבים בקיסריה, והם נותרו לעבדה כאריסים, ובהנהגתו של יוליאנוס סוורוס – בן הצבר – באו לשכם ונשקם עמם, גירשו את הנוצרים מהר גריזים, והרסו את כנסיותיהם. אל המורדים הצטרפו חיילים שומרונים ששירתו בצבא הרומאי ונטשו את גדודיהם.

השתלטנו על דרכי המלך, הגענו דרומה סמוך לירושלים, כבשנו את בית שאן במזרח ואת אשקלון בדרום, שרפנו כפרים נוצרים ושחטנו ביושביהם כשם שהם שחטו בנו. קיווינו אף לעזרה מהפרסים, שבאותם ימים הביסו את צבאות ביזנט בבבל ואף נכנסו לסוריה וקרבו לאנטיוכיה. שלחנו שליחים שומרונים בני הטרכון לפרס, הם מסרו בשמנו כי נעמיד לצדם רבבות לוחמים, שומרונים, גם יהודים, ונילחם יחד בנוצרים השנואים. אולם השליחים נתפסו בדרכם חזרה והוצאו להורג באכזריות רבה. בינתיים צהלה שכם, בן הצבר לבש בגדי מלכות, שם עטרה על ראשו, הקים ממשלה שלנו ומינה גובי מס כדין מלך.

בילדותי, לפני חג הפסח היינו נוהרים מכל פינות הארץ אל שכם, עירנו הקדושה. היינו מיטהרים, לובשים לבנים, ועולים אל גבעת עולם לעשות את שבעת ימי החג בראש ההר. אבי היה סוגר את חנותו בקיסריה, מכנס את בני המשפחה והיינו הולכים לשכם חבורות־חבורות בדרך העולה בעמק. היו אלו הימים היפים של ילדותי. היינו באים אל ביתו של סבי, שבערוב ימיו חזר לחיות בצל ההר הקדוש, ועולים עמו ועִם עַם רב אל ההר, מקימים סוכות, שוהים שם כל ימי החג בקדושה ובטהרה, ומעבירים את זמננו בתפילות ובשירות ובמפגשי קרובים שבאו מכל הארץ. לא אשכח ימים אלה כל עוד נשמה באפי. הרי אפרים היו עוטרים אותנו במעטה ירוק, מולנו עמד הר עיבל ובין שני ההרים, גריזים ועיבל, במורדותיהם, השתרעה עירנו הטובה, שכם. מכורבלים היינו בין הכרים והכסתות והשטיחים היקרים שהועלו בן הבתים אל הסוכות שהקמנו, אוכלים מבשר הפסח, מן המצות ומן המטעמים שהנשים היו מבשלות ואופות אגב שיח ולהג ושיר. אנו הילדים היינו משחקים בהר, שואפים את ריחותיו וניחוחיו ומתכנסים אצל סבנו וזקני המשפחה, ושומעים את סיפורי התולדות והגבורה של עמנו משכבר הימים. הזקנים לימדו אותנו את תורת העדה, שיננו איתנו את שפתנו הארמית המיוחדת לנו ואת טעמיה. היינו קוראים בכתבי יד עתיקים את המדרשים והשירים והפיוטים של בני דרה, משפחת הפייטנים הנודעת – הכוהן הגדול עמרם טוטה, בנו מרקה ובנו ננה. מרקה, הגדול שבשושלת דרה, הוא שחיבר את הספר מימר מרקה, דרשות ופיוטים ושירים הנקראים בפינו זה מאות בשנים. הזקנים היו משננים איתנו בצוותא את שירו של אב הפייטנים עמרם הכתוב בשפת דיבורנו:

ואנו הילדים היינו עונים אחריהם בקול אחד:

והיו הזקנים מחייכים ונהנים מחוכמת הילדים.

וסבא שלי, שהשתתף במרד הגדול בימי יוסטיניאנוס, סיפר לנו על בן הצבר, האיכר מהכפר הקטן בהרי שומרון, שניצח גיסות רומאים גדולים, ותיאר בפרטים רבים ועיניים נוצצות, אותו יום שישב על כס באיצטדיון הגדול של שכם, לובש גלימת מלכות וחובש עטרה וכל העם מריע בשמחה ומתרגש. לכבוד הניצחון נערך מירוץ כרכרות, שבו השתתפו גם רוכבים יהודים ונוצרים. וסיפר לנו סבנו על ניקיאס הנוצרי וסופו.

ניקיאס היה הטוב ברוכבים בקיסריה והיה מנצח במירוצי המרכבות בין כיתות הירוקים והכחולים, לקול שאגת המונים מעריצים ולקריאות תהילותיו. השמועה אמרה שניקיאס הוא בן־בנם של שומרונים שקיבלו עליהם את הדת הנוצרית. לאחר שקבע בן הצבר לערוך מירוץ מרכבות בחג ניצחונו, ציווה על ניקיאס לבוא לשכם ולהשתתף במירוץ והוא בא וניצח במירוץ לקול רעם האיצטדיון שעלה ברעש רב. אחר־כך קרא אליו בו הצבר שישב על כסא מושלים את ניקיאס ושיבחו ועיטר את ראשו בעלי דפנה לעיני הצופים וציווה עליו להצטרף לעדתנו, וניקיאס סירב. וציווה בן הצבר להוציאו להורג ועטרת המנצח על ראשו.

וסבי היה מוסיף, קצתו בצער וקצתו בגאווה: נראה שאמנם בן בנם של שומרונים היה, עם עיקש, ונהרג על אמונתו.

ונאנח ואחר כך המשיך וסיפר סיפורי שומרונים משכבר הימים.

יוסטיניאנוס ציווה להוציא להורג את מושל פלסטינה השנייה, היא הגליל והשומרון, שנכשל במלחמתו בבן הצבר, ושלח את תיאודוס סימס, שנודע בתחבולותיו, לדכא את המרד. תיאודוס כינס חיל גדול, וצירף אליו את גדודי הערבים של אבו כריב מדרום הארץ והביס אותנו. יוליאנוס, בן הצבר, נמלט מזרחה, אל ההרים, תיאודוס רדף אחריו, תפסו והרג אותו ואת ראשו הכרות שלח לקיסר, כמנהג, עטור בעטרתו – ראש וכתר. כפי שמספרים זקנינו נהרגו אז כעשרים אלף שומרונים, ולאבו כריב, ראש שבטי הערבים, נתן תיאודוס עשרים אלף צעירים וצעירות שומרונים שנתפסו בשבי והוא מכרם בשוקי העבדים בהודו ובפרס. גיסות הנוצרים עברו בשומרון והחריבו את כפרינו, ההר הפורח נשם, ונוצרים רבים התיישבו בשומרון וגירשונו מאדמותינו.

הסתגרנו בכפרים שבעומקי ההרים ועוד בימי יוסטיניאנוס יצאנו שוב למרד. הפעם בקיסריה, ששם חייתה הקהילה השומרונית הגדולה מחוץ לשומרון. תחילתו של המרד היתה בתום תחרות מרכבות בין כיתות הכחולים והירוקים. לכל כת היו אוהדים משלה, קנאים עד זוב דם, כנהוג באותם ימים. אנו השומרונים וכן היהודים, נטינו לכחולים, הנוצרים צעקו הידד לירוקים ואנו התנפלנו עליהם והרגנו רבים מהם. מושל קיסריה נזעק לעזרת הנוצרים והרגנו גם אותו. השתוללנו כמה ימים בעיר, הרגנו בשונאינו, אף שללנו שלל והשתכרנו מניצחוננו. אשת המושל נמלטה לקושטא והשתטחה לפני הקיסר וסיפרה על רצח בעלה. יוסטיניאנוס ציווה את מפקד צבאות המזרח להעניש את השומרונים ואת היהודים. צבאותיו הגיעו לארץ, רצחו רבים, ורבים נמכרו לעבדים בארצות רחוקות.

עברו עשרים שנים ושוב פרץ מרד, הפעם בשנת 572. הביזנטים אסרו על השומרונים להוריש את רכושם לבניהם וציוו להחרימו. הייתי אז נער, וגם אני הצטרפתי ללוחמים. צליעה קטנה זו שאני צולע עד היום, מקורה במכת חנית שהוכיתי מידי חייל ביזנטי. כך זכיתי גם אני להיות שותף לשרשרת הארוכה של השומרונים הלוחמים על ארצם ועל אמונתם.

קיסר ביזנט מינה מי שהיה נזיר ועשה שנים רבות במנזר בארץ, לעמוד בראש הצבא. אכזרי היה והוא דיכא את מרדנו ביד קשה. אני נמלטתי לכפר קטן במורדות השומרון היורדים את מדבר הירדן ואחר כך, מששקטו הרוחות, חזרתי לשכם.

בשנת 614 כבשו הפרסים את הארץ. היינו מוכים ומעטים מדי מכדי להשתתף במלחמה. היהודים הם שביקשו אז לערוך את הניסיון האחרון לעצמאותם – הם נתנו ידם לפרסים ואלה כבשו את ירושלים וערכו טבח ביושביה. הייתי עד לכל אותה מלחמה. לבסוף התאכזבו היהודים מהפרסים, חלומם לבנות את מקדשם מחדש נגוז. שש־עשרה שנים שלטו הפרסים בירושלים, עד שכבשה הרקליוס הקיסר מחדש. הארץ חזרה לידי ביזנט, אולם לזמן קצר מאוד. שנתיים אחר כך עלו מן המדבר הערבים בני אמונת מוחמד.

משנודע לנו על האמונה שנולדה במדבר הערבי ועל המחנה המתכנס שם כדי לפרוץ צפונה ולכבוש ארץ רבה, שוב נולדו תקוות בלבנו. שמועה אמרה כי בני בית קבצה, בני ריב למשפחת מטר, שלחו איש נועז, זהר צרמצא, ועמו יהודי ונוצרי, כדי לפגוש את נביא האמונה החדשה, מוחמד, לכרות עמו ברית ולקבל ממנו אמנה שתבטיח לשמור את חיינו ואת המקומות הקדושים לנו. אינני יודע את אמת הדבר. נראה לי שעוד אגדה היא מבית קבצה. הללו גוזמאים הם.

בני המדבר קרבו לארץ. כמה מצעירי השומרונים יצאו בחשאי לקראת הכובשים והציעו עצמם כמורי דרך וכמרגלים. בשנת 634 נערך הקרב הגדול על גדות נהר הירמוך, צבאות מוחמד ניצחו את הביזנטים והשומרון והגליל נפלו בידיהם. הכובשים החדשים, קנאים לאמונתם ומלאי תאווה לכבוש עולם, לא נהגו כמנהג קודמיהם, לא רצחו, לא שחטו ולא בזזו. עומר מצביאם ביקש לקנות את לב בני הארץ והבטיח לכל עם ועדה את שלומם בכתב אמנה. גם לנו הבטיח שלום שלווה. אבל כבר היינו מעטים מדי מכדי לחיות בשלווה.

ואף שאינם רודפים אותנו, רבים מבינינו, וכתמיד בני הערים, הסוחרים והעשירים ופקידי השלטון, עוזבים את אמונתנו, הפעם לאמונת האיסלאם. נטשנו את יישובי החוף וברחנו אל ההרים. ואנו הולכים ומתמעטים ומסתגרים בשכם סביב גבעת עולם, ההר הקדוש.

בערב הפסח של השנה, שאנו חוגגים אותו לפי חשבון לוחנו, החג הראשון לאחר שהכובשים החדשים השתלטו על הארץ, עלינו להר, כוהנינו, ראשינו וכל עדת השומרונים, לבושים לבן, מטוהרים, ושחטנו, כדבר התורה, את קורבנות הפסח. ביקשנו לשמוח כפי מנהגינו, אבל לא יכולנו. אנו, שידענו משירות משוררינו ומסיפורי זקנינו על הימים הגדולים של עמנו, לא יכולים היינו לשמוח בראותנו את עליבותנו. ישמרנו אלוהים. אבל אין הוא שומר אותנו.

לפני שבוע ירדתי לקיסריה, שעתה זה כבשוה הערבים, לבקר את בני משפחתי שנותרו שם ולראות בשלומם. זכרתי את תפארתה, בירת הארץ הגדולה, את הנמל הגדול שאוניות מכל רחבי העולם עגנו בו, את הארמונות, בתי המימשל, קסרקטיני החיילים, התיאטרונים, האיצטדיונים ההומים, ההיפודרומים, בתי־הכנסת שלנו ושל היהודים, השווקים הגדולים שבהם הילכו אורחים מכל פינות ארץ, רחובות המגורים המהודרים. מרבית העיר היתה נטושה, בתיה הרוסים, חומותיה פרוצות ושכונת השומרונים עזובה. שמעתי בדמיוני את הקולות שלא אשמע יותר, את תפילותינו, את שירות משוררינו.

ועוד קללה קיללנו האלוהים, רוב רובם של הנולדים לנו זכרים. אינני יודע מדוע קוללנו אף בקללה זו – הנשים פוחתות והולכות מקרבנו ולגברים המעטים אין נשים לשאתן. לפני כמה שבועות זכיתי אני, האב הזקן של המשפחה, להיות עד לאירוסין משונים: נכדי בנימין יוסף, כבן שלושים, אירס לו תינוקת שנולדה זה עתה, כדי שבשעה שתגדל ותהיה ראויה לאיש, תינשא לו. לכך הגענו. מעטו הנשים מתוכנו ובשעה שנולדה בת, רבים המבקשים לארסה ומצפים שנים רבות עד שתהיה להם אשה, שאם לא כן, לא ישאו אישה לעולם. ואמנם, בני הצעיר כבר עבר את שנתו השלושים ועדיין שרוי בלא אישה. אפשר שאלוהים מבקש להמעיטנו עד היותנו עדה קטנה ואת השרידים הוא מכנס סביב ההר. ואף על פי כן, אנו, שלא כאחינו היהודים קלי הרגלים, נשאר צמודים לארץ זו, לעיר זו, להר זה, ולא ננטשם לעולם. עד שיחזור אלוהים ויאיר פניו אלינו.

אלו דברי ואותם אני מבקש למסור לדורות שיבואו. שנים רבות יעברו, איננו יודע אם נרבה ונחזור ונהיה עם גדול כבראשונה, אבל אני מאמין כי לעולם נשב כאן למרגלות ההר הקדוש, אות ועדות לדור אחרון על גדולתנו בימי בראשית העולם. אולי זהו רצון האלוהים.

מקורות: השומרונים – זאב ספראי בארץ־ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי; מרידות השומרונים – ירון דן, בספר הנ“ל; ספר השומרונים – י' בן־צבי; תולדות היהודים בארץ־ישראל בתקופת המשנה והתלמוד – גדליהו אלון; מחקרים בתולדות ישראל – גדליהו אלון; על מרידות השומרונים בביזאנטים – מ' אבי־יונה בספר ארץ־ישראל, מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כרך רביעי; ספר היישוב א', ערך אמאוס; פיוט שומרוני מימי האמוראים – זאב בן־חיים בספר הנ”ל.

שבע מאות שנות שלטון רומא עמדו להגיע אל קצן. מהמזרח התקרבו גיסות הפרסים. אבל לא משם נפתחה הרעה. בדרום, במדבר יקטן, ארץ הערבים, הצטברו עבים ומשם פרצה הסערה, אבל איש לא ידע על כך עדיין.

המאה השישית עברה, וכמו כוכב שביט שהאיר שמים ובא לסוף דרכו, כך תמה ממלכת ביזנט ורומא.

ברחובות ירושלים, בטבריה, בקיסריה, בשכם, בעכו ובעזה, שוטטו נביאים מטעם אלוהים ומטעם עצמם, לבושי סחבות ולוהטי עינים, וניבאו על קץ העולם ועל מלחמת גוג ומגוג, על ארמיליוס ועל משיח בן יוסף ועל הגאולה. הנוצרים שמעו מה שביקשו לשמוע והיהודים מה שנתאוו הם.

הממלכה רבת הימים והעלילות עמדה להיאסף אל עמה, ובדרום, מעל למרחבי החול הגדולים של המדבר, נצץ והבריק כוכב חדש. הילל בן שחר, אמרו הנביאים המטיפים בחוצות.

מלחמות הביזנטים והפרסים בגבול המזרח נמשכו כרגיל, וידם של הפרסים היתה על העליונה. צבאותיהן כבשו את צפון סוריה ונכנסו לאסיה הקטנה. פוקאס מדנובה, קיסר קונסטנטינופול האכזר, נרצח ב־610 ועל כיסא המלכות עלה הרקליוס, בנו של מושל אפריקה. היהודים הבטיחו את עזרתם למלך הפרסי ששמו, כוסרו השני, צלצל באוזניהם כמו השם כורש, האיש שפירסם את ההצהרה שהחזירה אותם לארצם. שהר בראז, חזיר הבר, שר צבאו של כוסרו, עלה על אנטיוכיה בצפון החוף הסורי ויהודי העיר עזרו לו לכבוש את עירם. אחר כך פנה דרומה, כבש את דמשק ומשם חזר לחוף הים. חייליו הגיעו לצור, שוב נעזרו ביהודים, וכבשו אותה והגיעו לעכו. היהודים מרדו בשליטיהם ופתחו את השערים לפניו. היהודים בטבריה, בנצרת ובהרי הגליל הצטרפו לכובשים. הפרסים המשיכו וירדו לאורך חוף הים, מנעו מהצי הביזנטי לבוא לעזרת אחיהם, הגיעו לקיסריה, כבשו את אפולוניה, פנו אל לב הארץ, אל דיוספוליס, היא לוד, ועלו על ירושלים. עשרים יום צרו על העיר שעמדה נגדם בעקשנות, עד שחפרו מנהרה מתחת לחומות, ציפו את תקרתה בעצים ושרפו אותם. המנהרה התמוטטה ועמה קטע בחומה, והפרסים פרצו לעיר, בחודש מאי 614, וכבשוה. קולות שמחה עלו בבתי היהודים, ארבע מאות ושמונים שנה לפני כן, לאחר מרד בר־כוכבא, הרס הדריאנוס את ירושלים עד היסוד, הקים על חורבותיה את איליה קפיטולינה ואסר על היהודים להציג את כף רגלם בה, ומאז, להוציא זמן קצר בימי יוליאנוס הכופר, לא יכלו לבוא אליה. עכשיו חזרו אליה כבעלי ברית לכובשים ובראשם, אומרת האגדה, נחמיה בן חושיאל בן אפרים בן יוסף. וראשים דבר הקריבו קורבן בהר הבית. שלושה ימים ערכו הכובשים טבח בנוצרים שבעיר, פרצו לכנסיית הקבר הקדוש ולקחו בשבי את שרידי הצלב שהיה טמון בארגז. כנסיות הנוצרים ומנזריהם נהרסו ונשרפו. נראה שהיהודים השתתפו במלאכה זו בשמחה רבה. הפרסים לקחו בשבי את זכריה, פטריארך ירושלים ועמו אלפי נוצרים – יש הטוענים כ־37 אלף איש – ושלחום לנינוה בירתם, שם עברו הפטריארך והשבויים הכנועים בתהלוכת ניצחון של הכובשים, ובראשם הצלב שעליו נצלב ישו. כיהודים הגולים לאחר חורבן בית ראשון, קונן הפטריארך הנוצרי: “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו.”

כחמשת אלפים מן הנוצרים שנותרו בירושלים רוכזו בבריכת ממילא ונמסרו לחסדי היהודים. הללו הציעו להם להתייהד ואז יפדו אותם מהפרסים המנצחים, ולא – יהרגו אותם. מרבית הנוצרים סירבו ונרצחו.

יעקב היהודי, איש עכו לשעבר, יצא בשליחות סוחר מקונסטנטינופול למכור בגדים בקרתגו שבאפריקה. שם טבלוהו הנוצרים בכוח, אבל אחר כך – כך סיפר לימים – ראה חזיון והיה לנוצרי אדוק וניסה להעביר יהודים אחרים לאמונה הנוצרית. עשרים שנה אחרי כיבוש ירושלים על־ידי הפרסים נפגש בקרתגו עם יוסטוס, גם הוא מעכו שאביו היה מורהו של יעקב בהיותו ילד. יעקב המומר התפלמס עם יוסטוס, ובסופו של דבר, לדברי יעקב, השתכנע יוסטוס וקיבל על עצמו את הדת הנוצרית והכריז, “כריסטוס, אתה האל.” במהלך אותו פולמוס, סיפר יעקב זיכרונות מנעוריו, בשעה שעכו נכבשה על־ידי הפרסים בעזרת היהודים שקיבלו בשכרם את הזכות לעשות בנוצרים כרצונם:

מסתבר שליאונטיוס, אף על פי ששנא את היהודים – ביקש להציל את נפשו, כיחש בישו והתייהד. אבל נראה שמצפונו לא נתן לו מנוח. יום אחד ישב בפתח בית־הכנסת היהודי בעכו, ברחוב הראשי של העיר, שנקרא מייסי (והוא שם הרחוב המרכזי בקונסטנטינופול שעל שמו נקראו רחובות בערים ביזנטיות רבות), ועבר באותו מקום כומר ואמר לו: “אדוני ליאונטיוס, הרי לפניך ציטטת לפנינו, בני עדתך, את דברי המשיח: אם אחד מכחש בי, אני אכחש בו?” חדרו הדברים אל לבו של ליאונטיוס היהודי החדש והתחרט על מעשהו ועלה על גג ביתו של גימולוס בשכונה השומרונית של עכו, ליד הים, וחנק את עצמו. לדברי יעקב, ראה אחר כך ראש היהודים בעכו במשך שבעה ימים חלום, כי הכנסיות שהציתו היהודים הוקמו מחדש מפז טהור והן זוהרות באור גדול, ואילו בית־הכנסת היהודי הרוס ושקוע בים.

נוצרים רבים התייהדו באותו זמן. אחד מהם היה נזיר בכנסייה על הר סיני וחבריו טענו כי “נדחף בחזיונות ובחלומות השטן וייפול ליהדות ונימול.” לדבריהם, “הראה לו השטן את השליחים ואת הנוצרים כולם יושבים באפלה ומצד שכנגד את משה ואת הנביאים ואת עם ישראל מזהירים בזוהר נהדר וחיים בשמחה ובששון.” בהשפעת מראה זה עזב את המנזר בסיני ובא לארץ־ישראל, לנערן ולליניאוס, שני מרכזים יהודים בעמק הירדן, וסיפר לראשי היהודים את חזיונו ונכנס בברית אברהם וקראו לו היהודים אברהם ונשא אישה יהודייה והיה מורה את תורת היהודים לנוצרים. והוא, שלא כחברו מעכו, לא חזר בו.

יש הטוענים כי הפרסים מסרו בידי היהודים את ירושלים לעשות בה כרצונם והם הקימו בית־כנסת וקיוו לבנות את בית־המקדש מחדש. חזונות הגאולה פרחו והשמועות סיפרו כי עשרת השבטים יצאו לדרך מעבר לסמבטיון כדי להצטרף לאחיהם שבארץ. לפי סיפור אחר נתגלה בגליל משיח בן יוסף, הוא מנחם בן עמיאל אשר יהרוג את ארמילוס הרשע. וסיפרו גם אגדות על אישה יהודייה, חפצי־בה שמה, העומדת בראש גדודי לוחמים. והמשורר כתב:

ועוד כתב:

אבל הנס לא ארך זמן רב. הנוצרים אשר הובאו לפרס הגבירו את כוחם בחצר המלך כוסרו. שירין, אשתו של המלך, נטתה לנוצרים וכן גם יועצו הראשי. השניים שכנעו את כוסרו להתיר את שיבת הנוצרים לירושלים ולהקים מחדש את כנסיותיהם ואת מנזריהם. נחמיה ראש היהודים, שהיו שראו בו משיח בן יוסף, נרצח והיהודים הוגלו מן העיר ליריחו ולמדבר.

הפרסים המשיכו בכיבושיהם, אף מצרים נפלה בידיהם, ודומה היה כי מלכות רומא, גם המערבית, אובדת מן העולם, שכן במערב הרחוק עלו השבטים הוויזיגותים על ספרד הרומאית, וכבשוה. הלחץ הפרסי על הממלכה הביזנטית גבר והרקליוס רצה להעביר את בירתו לקרתגו בצפון אפריקה, ויועציו מנעו זאת ממנו. אבל הגורל שינה את פניו, הרקליוס אסף כוח, פלש דרך הים השחור לארמניה ואיגף את הפרסים מן הצפון, כבש את קווקז וירד אל פרס. בשנת 627 היכה את הפרסים ליד בירתם, נינוה. כוסרו הודח על־ידי בנו והוצא להורג. הבן הציע לפרסים הסכם שלום והחזיר לביזנטים את כל הארצות שכבש אביו וגם את שרידי הצלב הקדוש. הרקליוס יצא במסע ניצחון לארץ־ישראל.

כשהגיע לטבריה יצאו לקראתו נציגי היהודים בגליל וקיבלוהו בכבוד רב. ובנימין, ראש היהודים בטבריה והעשיר בתושבי העיר, הזמין אותו ואת קציניו להתאכסן בביתו והאכילם והשקם והשפיע עליהם רוב טוב. והרקליוס, לפי בקשתו של בנימין, מחל וסלח ליהודים על מעשיהם ואף נתן להם כתב הגנה, והמשיך בדרכו לירושלים ובנימין היהודי שנתחבב עליו, הצטרף אליו.

ב־21 במרס 629 נכנס לירושלים בראש תהלוכה גדולה, ועמו אשתו מרטינה – רוצה היה שתראהו בגדולתו – והחזיר את הצלב הקדוש למקומו בכנסיית הקבר וכל הנוצרים שבעיר חגגו לכבודו ותבעו ממנו לנקום ביהודים ואמרו לו: “היהודים היו עם הפרסים ועזרו להם והם הרגו בנוצרים יותר מהפרסים והרסו את הכנסיות ושרפון באש.”

ושאל אותם הרקליוס: “ומה תרצו?”

ואמרו לו: “תעשה מה שישמחנו ותהרוג כל יהודי מסביבות ירושלים והר הגליל.”

ואמר להם הרקליוס: “איני יכול לעשות זאת מאחר שנתתי להם בטבריה כתב ביטחון וכתבתי להם חוזה. ואם אפר את החוזה ואת השבועות תהיה זו חרפה עלי ואינני מאמין שאם אכתוב אחר כך חוזה למישהו – יאמין לי.”

ואמרו לו נזירי ירושלים כי הם ישאו במקומו את חטא הפרת ההבטחה ויכפרוהו ויתפללו בשבילו וגם קיבלו על עצמם לצום למען כפרתו, ואמנם, עד היום צמים הקופטים לפני הפסח למען מחילה להרקליוס.

ושמע להם הרקליוס והרג ביהודים ורבים מן היהודים ברחו מירושלים אל המדבר והסתתרו בנחלים ובהרים ויש מהם שברחו למצרים.

והרקליוס דיבר על לבו של בנימין, ראש היהודים בטבריה, להתנצר ושמע לו וטבל במים הקדושים.

הרקליוס קיווה שמלכות ביזנט תשוב לתפארתה משכבר הימים, אבל באוויר הילכו בשורות ואנשים רבים ראו חזונות, ובדרום, במדבר המסתורי, נולדה עין הסערה הממשמשת ובאה. הרקליוס רצה לדחות את הסימנים מלפניו, אבל הוא היה חוזה בכוכבים ולילה אחר לילה ראה חזון כי אומה של אנשים נימולים תחריב את ממלכתו.

הרקליוס סבור היה שהמדובר ביהודים וציווה להעביר את כל יהודי הממלכה על דתם, ואף שיכנע את מלך הפרנקים לעשות כמוהו, ולא ידע כי הכוונה לנימולים אחרים.

באותה שנה פשטו שבטים ערבים על דרום הארץ ותחילה סברו כי אין זו אלא אחת מן הפשיטות הרגילות של שבטי ערב, שיצאו מן המדבר לבוז ולשדוד ולחזור אל המדבר.

ירושלים וסביבותיה במפת מידבא מהמאה השישית

בימים שבהם נלחמו ביזנט ופרס, המעצמות הגדולות של העולם, זו בזו, נולדה במדבר הדרומי אמונה חדשה העתידה לשנות את העולם, אבל אבק המדבר וסערות החול כיסו את הנעשה מעיני אלו שסבורים היו כי הם־הם שליטי עולם.

מוחמד, בנו של סוחר ממכה, שנדחה על־ידי בני שבטו ועירו, אמר שראה חזיונות אלוהים, ומלאכו ציווה עליו לאחד את שבטי ערב החיים כל אחד לנפשו ולוחמים זה בזה, מאמינים באלי אבן ובמקומות קדושים, ולהנחילם אמונה באל אחד, שהוא, מוחמד, נביאו האחרון. בני מכה סירבו לשמוע לנבואתו והוא ומאמיניו עזבו את העיר ועברו לנאות המדבר אשר במדינה, שם קיבלו תושביהן את הנהגתו של מוחמד. מאותה שנה, 622, שנת ההגירה, מתחיל מניין הזמנים של מאמיני מוחמד.

בנאות המדבר של מדינה חיו שבטים יהודים, שאמרו כי באו לשם לאחר חורבן הבית. מוחמד, שבתחילה הוא למאמיניו להתפלל לכיוון ירושלים, סבור היה שהיהודים מאמיני האל היחיד ובעלי הספר שאותו קידש, ינהו אחריו, אבל הם לא נענו לו והוא מנה אותם בין אויביו, ולחם בהם. רבים מהיהודים התאסלמו והאחרים נהרגו או גורשו. אחר כך לחם ביהודים שישבו באזורים אחרים, ביניהם השבטים שחיו בנאות ח’יבר ועיבדו את אדמותיהן, והם נמלטו מפניו ומהם הגיעו עד ארץ־ישראל. נוסע ערבי בן לאותם זמנים סיפר:

מוחמד שלח את בני מדינה להילחם באנשי מכה, הצליח בפשיטותיו ובמלחמותיו ואיחד את שבטי המדבר, ואלה ראו בו את נביאם ומנהיגם. משהשתלט על חצי האי ערב, ציווה על גדודי הפרשים לפשוט על גבול ארץ־ישראל ואף שלח איגרות ליהודים אשר ישבו בארבעה יישובים בצפון מפרץ ים סוף, ביניהם אילת, הציע להם להיכנע והבטיח להם ביטחון ושלווה. בשנת 632 מת מוחמד ופקודתו האחרונה למאמיניו היתה לעלות מן המדבר ולהשליט את האיסלאם על ארצות קרובות ורחוקות. מחנה אחד עלה בערבה ופנה אל עזה, מחנה אחר עלה דרך עבר הירדן, פנה לתוך ארץ־ישראל ובקרב ליד בית־גוברין היכה את הביזנטים. עזה ושכם, לוד, יבנה, אמאוס, יפו ורפיח נפלו לפניהם. שלא כבמדבר ערב, ששם לא הותירו בחיים את מי שלא קיבל על עצמו את האיסלאם, היו הכובשים החדשים נוחים לנוצרים וליהודים, ואם סירבו לקבל את אמונת האיסלאם, היו לבני חסות המשלמים מס לכובשים ומוגנים על ידם. אבו בכר, יורשו של מוחמד, מת בשנת 634 ובמקומו בא הח’ליף עומר. בסופה של אותה שנה היתה רובה של ארץ־ישראל בידי הערבים. שרידי הביזנטים שהתרכזו בבקעת הירדן, בסביבות בית־שאן, ניסו לעצור את הכובשים. אבל הללו היכו אותם וכבשו את טבריה ואת הערים מהגולן ועד עכו וצור. הרקליוס גייס צבא גדול, יש אומרים מאה אלף איש ויש אומרים כפליים מכך. המוסלמים – מספרם היה קטן בהרבה, אבל נחושים היו באמונתם. הצבא הביזנטי התקדם אל נהר הירמוך, רוח דרומית חזקה סערה באותו יום, העלתה ענני חול ועיוורה את החיילים הביזנטים שפשטו מן הצפון. המוסלמים התקיפו אותם, רדפו אחריהם והשמידו אותם. הידיעה על המפלה הגיעה להרקליוס שנמצא באנטיוכיה והוא נמלט לקונסטנטינופול וכאשר חצה את מעבר ההרים המוביל לאסיה הקטנה, עצר לרגע, הסתכל אחורה בצער ואמר: “עליך השלום סוריה. ארצי היפה, מעכשיו את שייכת לאויב!”

כך תמו שבע מאות שנים של שלטון רומא.

בשנת 638 הגיעו הצבאות הערבים סמוך לירושלים ונכבדי העיר הודיעו כי ימסרו את העיר לח’ליף עומר והוא בא מן הגולן שם היתה מיפקדתו. לפי המסופר, ביקש להיכנס לעיר שידע את חשיבותה, בענווה רבה, רכוב על גמל ולבוש אדרת של שיער גמלים, אבל חייליו לא ראו בעין יפה כניסה צנועה זו, ותבעו ממנו כי ילבש הדר וירכב על סוס כיאה לגודל המעמד. עומר נענה להם ונכנס לירושלים רכוב על סוס, אבל מחזיק עמו מושכות גמל, נותן כבוד לחיה הנאמנה ששירתה את שבטי הערבים מאז ומעולם. לפי המסורת נתן הח’ליף עומר אמנה של חסות וביטחון לנוצרים, הבטיח כי לא יפגע בהם, לא יהרוס את כנסיותיהם וחייליו לא יכפו על איש מבני ירושלים להמיר את דתו. לדברי כמה מההיסטוריונים, הבטיח גם עומר, כי כמו בימי השלטון הנוצרי, לא יגור שום יהודי בירושלים. הבטחה זו, אם אמנם ניתנה, לא החזיקה מעמד זמן רב.

משנכנס הח’ליף לירושלים ביקש לדעת קודם לכול, היכן עמד בית־מקדשם של היהודים, הקדוש גם לבני אמונתו, שהרי בראשית האיסלאם אף ציווה הנביא מוחמד להתפלל לכיוונו ורק אחר כך נמלך בדעתו והורה למאמינים לפנות למכה. יצא הח’ליף להר הבית ששימש כמצבור לאשפת העיר, שכן הביזנטים, שרצו להאביד כל זכר לבית־המקדש היהודי, השליכו בהר הבית את כל אשפת העיר במשך מאות בשנים ועשאוהו להררי אשפה. ולא ידע איש היכן אבן השתייה וציווה הח’ליף להביא אליו את כעב אל אחבר, המכונה אבו אסחאק. וכעב אל אחבר היה יהודי מדרום ערב שהתאסלם. ואף על פי שנטש את אמונת היהודים מזמן, הסיר את נעליו בשעה שעלה על ההר הקדוש וליגלג עליו עומר ואמר: “שמתי לב שחלצת את נעלך,” וענה לו כעב: “רציתי לדבוק במקום הקדוש ברגלי.” וקרא כעב אל אחבר יהודים מבני הארץ שהכירו את ירושלים והראו לעומר את מקום האבן הקדושה, וציווה הח’ליף לנקות את ההר ומאות מוסלמים עסקו במלאכה, והצטרפו אליהם גם יהודים רבים ועומר עמד עליהם חסר סבלנות ושאל מדי פעם היכן אבן השתייה, עד שגילוה, והודה לאלוהים, והיהודים היו נדהמים ומתרגשים. וסיפר כעב לעומר כי כבר לפני חמש מאות שנים ניבא נביא אמת כי ביום שינוקה ההר מאשפתו, תיפול ממלכת אדום, היא ביזנט, ועומר החליט להקים בית־תפילה ליד הסלע הקדוש ומינה עשרים יהודים לשמור על ניקיון בית התפילה ועל ניקיון הר הבית. כחמישים שנה אחר כך בנה הח’ליף עבד אל מלכ את כיפת הסלע המפוארת על אבל השתייה ואחר כך נבנה מסגד אל אקצא, המסגד הרחוק, שלשם, לפי אחת המסורות, הוביל המלאך גבריאל את מוחמד רכוב על סוס בעל כנפיים, אל בוראק, ושם קשר את סוסו אל חישוק ברזל, ליד המקום העתיד לשמש כשער המסגד.

חמש מאות שנים, מאז דוכא מרד בר־כוכבא, אסור היה ליהודים לגור בירושלים בפקודת הרומאים והח’ליף עומר הוא שפתח את שערי העיר לפניהם והיהודים ראו בכך קיום נבואות רבות. מחבר נסתרות רבי שמעון בר יוחאי כתב חזונות על הצפוי, ואמר כי המלך השני שיעמוד מישמעאל – והוא הח’ליף עומר – יהיה אוהב ישראל ויגדור פרצותיהם ופרצות ההיכל. היהודים ביקשו מעומר להתיר למאתיים משפחות יהודיות לחיות בעיר ואילו הפטריארך הנוצרי תבע להמשיך ולאסור את יישוב היהודים בירושלים, ודחה עומר את הנוצרים והתיר לשבעים משפחות מטבריה לגור בירושלים והן התיישבו בדרום העיר, קרוב למקום המקדש ולשעריו ולמעיין השילוח שבו טבלו לתפילה, והקימו להם בתים מאבני הבניינים שחרבו ובית־כנסת ולא עבר זמן רב וכל יהודי שחפצה נפשו יכול להתיישב בירושלים.

קיסריה, עיר החוף והנמל הגדול המבוצרת היטב, עמדה נגד הערבים עוד כארבע שנים. לפי המסופר, נכבשה לבסוף בשנת 640 בעזרת יהודי ושמו יוסף, שבא אל המוסלמים בלילה וגילה להם מנהרה שהמים הגיעו בה עד המותניים ונכנסו בעדה לעיר מתחת לחומות וכבשוה. אותו יהודי קיבל כתמורה כתב ביטחון לו ולמשפחתו וליהודים נוספים.

אשקלון היא העיר האחרונה שנפלה בידי הערבים, בשנת 644.

עם הכיבוש הערבי שוב פרחו התקוות ושגשגו החזיונות. בקרבות שבין הביזנטים לבין הערבים ראו היהודים את מלחמת גוג ומגוג. הנביאים, אחד ושמו זרובבל ואחרים עלומי שם, הלכו ברחובות והזו חזיונות. מחבר ספר נסתרות רבי שמעון בן יוחאי הביא מדברי המלאך מטטרון: “אל תירא בן יוחאי, שאין הקדוש ברוך הוא מביא מלכות ישמעאל, אלא כדי להושיעכם מזאת הרשעה.” וציטט את דברי הנביא ישעיה: “כה אמר אלי אדוני: לך העמד המצפה – אשר יראה יגיד!” והוא ראה צמד פרשים, רכב חמור ורכב גמל, ורכב גמל זו מלכות ישמעאל ובימיו תיוושע יהודה ויצמח צמח דוד.

אלעזר הקליר, מגדולי עושי השיר העבריים, תיאר־ניבא את המלחמה הגדולה ואת ניצחונו של המלך יקטן, הוא שליט הערבים, על מלך מערב, הביזנטים, ועל ישועתם של היהודים:

ארקא ודוק שבשיר – הם הארץ והשמים.

ולא קמו החזונות והנבואות ומשיח לא נגלה. האיסלאם שלט בארץ שנים רבות, על־ידי כיתות שונות ומאמינים שונים: בית אומיה מדמשק, העבאסים מבגדד, הפאטימים והממלוכים ממצרים והעות’מאנים מטורקיה. יהודי הארץ היו לבני חסות נסבלים אם הם משלמים את כל מסיהם הרבים ומרכינים ראשם לפני המושלים ולפני מאמיני דת מוחמד. החזונות לא קמו, אבל הישג אחד השיגו היהודים והוא הגדול ביותר: הותרה ישיבתם בירושלים וקמה בה קהילה יהודית, שלא פסקה עוד לעולם.

מקורות: ארץ־ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי; ארץ־ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה – משה גיל; בימי רומא וביזנטיון – מיכאל אבי־יונה; תולדות השלטון הערבי בארץ־ישראל – מ' אסף; לשאלת השתתפותם של היהודים בכיבוש ירושלים על־ידי הפרסים בשנת 614 – ק' הילקוביץ בציון שנה ד' תרצ“ט; ויכוח דתי בארץ ישראל באחרית ימיהם של הביזנטים – שמואל קרויס בציון, ספר שני, תרפ”ז; מדרשי גאולה – יהודה אבן־שמואל; ספר היישוב א'; לחקר ארצנו – י' ברסלבסקי; על תוקפן של יצירות ספרות – יוסף יהלום בקתדרה אפריל 1979; היישוב היהודי בארץ־ישראל בראשית האיסלאם – שלמה דב גויטיין.

מלך בהדרו רואות עינינו!

שני עולי הרגל שבאו מקירואן שבארץ המערב ונדחקו עם ההמון הרב שנתקבץ בהר הזיתים, היו נרגשים.

הם הגזימו. לא היה זה מלך, אבל בכל זאת היה זה מעמד מלא הוד.

על ההר התכנסו בני הארץ, אורחים ועולי רגל מבבל וממצרים, ארצות המערב וערי הביזנט ואורחים מתימן הרחוקה וכולם באו למעמד הגדול – של הברכה והכרזת השנה החדשה וחגיה על ידי גאון הישיבה הארצישראלית – שנערך כל שנה בחודש תשרי, בהושענה רבה, על הר הזיתים, מול הר הבית והעיר העטורה בחומות. בראש ההולכים צעד הגאון, ראש היהודים, לבוש גלימה לבנה שזורה בזהב, ואחריו שישה חכמי הישיבה, הנהגת היהודים, איש איש לפי מעמדו, ואחריהם הכוהנים לבושים בבגדי קודש כבימים שהקריבו קורבנות בבית־המקדש, ואחריהם צועד העם ועמם המנגנים והמשוררים, והקיפו שבע פעמים את המצבה שממנה, כך מקובל, עלתה השכינה למקומה לאחר שחרב הבית, והשמחה היתה רבה. הגאון שורר פיוטים, מהם שנתחברו לכבוד אותו יום, והקהל ענה אחריו בקריאות הושענה והללויה רמות, ונדמה היה כי הנה שבו ימי הגדולה, ימי המקדש והמזבח והחג. ולאחר טקס התפילה עודד הגאון את הקהל בדברי ניחומים ותקווה והחרים את הסוטים מדרך התורה, את המלשינים, את הפונים לערכאות זרה ואת הפוגעים בציבור. וסיים בדברי ברכה לכל קהילות ישראל בכל מקום שהם ומנה כל קהילה בשמה ובשעה שנשא את שמה של קהילת קירואן במערב נתמלא לבם של שני עולי הרגל שמחה רבה, שכן הזכיר לטוב את עירם. ואחרי שסיים דבריו, נשאו הכוהנים כפיהם ובירכו את הקהל. ובתום היום הכריז הגאון על לוח השנה, על המועדים וזמנם, כזכותה של ארץ־ישראל עוד מימי הבית בשעה שבה ישבה הסנהדרין הגדולה וכל חכמי ישראל.

והעם הריע. לא היה זה מלך, אבל היה זה מעמד מרגש, חוזר על עצמו שנים רבות, מזכיר ליום אחד את גדולת הבית בשעה שעמד על מכונו והעם היושב בציון עולה לרגל למקדש המפואר, מביא עמו ביכוריו וקורבנותיו, ובמקדש עסוקים הכוהנים בשקדנות בעבודתם והלוויים משוררים. מה נפלא היה אותו מראה!

כעוף החול קמה יבנה לאחר החורבן. יוחנן בן זכאי נטש את ירושלים הנשרפת והקים את המרכז החדש של האומה בשפלת הים. בני גמליאל הזקן שבו לנשיאות, והגדול שבהם יהודה הנשיא, הוא רבי, מקבצה של המשנה ועורכה, עשיר, גאה, תקיף, ידידם של קיסרים, בעל אוניות וציים המהלכים בים וכפרים ואחוזות ביבשה ומטיל מרותו על החכמים. ואחריו משלו בניו ובני בניו, קרויים כשם האבות – שמעון וגמליאל ויהודה, והם אמנם נשיאים בחסות רומא, אבל היו בידם סמכויות רבות, גם של שלטון. ואיתם ראשי הישיבה, ראשי הסנהדרין, כנסת היהודים שלעתים הולכת עם הנשיא ולעתים מתמודדת איתו.

הסנהדרין עברה מיבנה לגליל, מאושא לשפרעם, משפרעם לבית־שערים, מבית־שערים לציפורי ומשם לטבריה. בירושלים אסורה היתה ישיבת יהודים וטבריה היתה מעין בירת הארץ היהודית, ובה הסנהדרין והחכמים והישיבות ובתי כנסיות ובתי־מדרשות ונערכת בה המשנה וחכמיה יצרו את התלמוד הירושלמי וכתבו מדרשים וספרי אגדה ומשורריה חיברו פיוטים.

המשברים הכלכליים שפקדו את ממלכת רומא לא פסחו גם על ארץ יהודה והגליל והיא נתדלדלה ובני הארץ ירדו למצרים או למדינות אסיה הקטנה או לרומא וממנה ליישובי הספר והגבול שלה לספרד ולאפריקה, וחכמים רבים עברו לבבל, שם קם יישוב יהודי גדול ועשיר ושם תלמידי חכמים גדולים, הם האמוראים והסבוראים, שהקימו מרכזי תורה בסורא ובפומבדיתא ובמחוזא ובמקומות אחרים. בראש היהודים עמד ראש הגולה, צאצא לבית דוד, ותוארו ומעמדו מקובלים גם על־ידי רשויות הגויים. אמוראי בבל יצרו את התלמוד המכונה בבלי והם וישיבותיהם נהנו מיוקרה רבה בין היהודים היושבים מפרס ועד צפון אפריקה ואסיה הקטנה. אבל עדיין נשיאי ארץ־ישראל היו מנהיגיו של העם, אם גם לא הגיעו לדרגת אבותיהם וקודמיהם הגדולים ויש בהם כאלו שאפילו הסריחו דרכם, כמו הנשיא יהודה השלישי שהשמועות אומרות עליו כי נסע לרומא וביקר במרחצאותיה וחשק באישה נוצרייה יפהפייה שלא נענתה לו ועשה בכשפים עם רעיו באחת ממערות הקברים ליד רומא כדי לכבוש את לבה. ישמרהו אלוהים. וגם הרומאים לא ראו בעין יפה מלכות יהודית אפילו בחסותם ובשנת 415 אסר קיסר ביזנט תאודוסיוס השני על הנשיא גמליאל השישי לשאת את תואר הכבוד פריפקטוס. שלוש שנים אחר־כך בוטל תפקיד הנשיא על־ידי הרומאים, אבל ראשות היהודים לא התבטלה, ההנהגה עברה לראשו הישיבה, הוא ראש הסנהדרין, הוא גאון יעקב, שישב בטבריה. ומטבריה יצאו בשנת 515 שליחים, כוהנים כפי שנאמר בספרי הזיכרונות, כדי לעזור ליוסף דה־נואס, המלך היהודי בתימן, שלחם בביזנטים שבאו מצפון ובנוצרים שבאו מחבש ולא הצליחו בשליחותם, לאחר מלחמה קשה נוצח דו־נואס והוא השליך עצמו מראש צוק לים כדי לא ליפול בידי המנצחים.

בשנת 520 בא לטבריא מר זוטרא, אפשר והיה בנו של ראש הגולה בבבל, ונתמנה לגאון יעקב ולראש הישיבה. ממר זוטרא אנו מונים עשרה דורות של גאונים וראשי ישיבה במשך מאתים־וחמישים שנה, אין אנו יודעים פרטים רבים עליהם ועל מעשיהם, אבל אנו יודעים את שמותיהם: גוריא. זוטרא. יעקב. שמעיה. נינא. מיגס. מיסא. נחמיה. אבדימי. חצוב. יהיו צרורים בצרור מנהיגי הארץ.

טבריה מצוינת היתה באנשי לשון ונקדנים, שכן עיר של דקדוק וניקוד היתה וחכמיה חידשו הרבה בלשון וקבעו את המסורה של התורה, ונקראו המסרנים, והיו שכינום אנשי קרי, שכן חקרו ובדקו ורשמו בשולי דפי מגילות התורה את קריאתן של המילים שטעו בכתיבתן בתורה עצמה, שבה אסור לתקן שום אות וסימן וכל שכן מילה. ובעיר הכנרת בא לעולם גם הניקוד הטברייני הנהוג עד היום.

חכמי לשון צרי־עין הם לעתים וכך היו כנראה גם נקדני טבריה, ואני רואה בעיני רוחי שניים מחכמי טבריה, הנפגשים ברחובה של העיר בבוקר אחד, ואחד מברך את חברו כדין:

“בוקר טוב למר.”

ועונה לו חברו: “וגם למר.”

ומבקש הוא לפלפל בדברי תורה ושואל: “האם שמע מר אתמול שאלתו של החבר מיגס בבית־המדרש בעניין זמן תפילת מנחה לרביע או לשליש, ומה מֵגיד כבודו?”

ומתעלם חברו מהשאלה ומתקן את חברו בקוצר רוח, כמי שעשה עוול גדול שאין ראוי שיעמוד רגע בעולם:

“מַגיד, מַגיד.”

ומסמיק חברו, הוא טעה בפתח, והעולם עומד גם על הפתח.

שכן כאמור, אנשי לשון ודקדוק מחמירים היו חכמי טבריה ומקפידים על לשונם ועל טעמיה ועל הביטוי הנכון והברור.

המוסלמים כבשו את הארץ, אבל הגאון והישיבה המשיכו לשבת בטבריה זמן רב אף־על־פי שהיהודים חזרו לחיות בירושלים. שבעה חברים היו בה בישיבה כשבעת נרות מנורת בית־המקדש וראש הישיבה הוא הראשון בהנהגה ושני לו אב בית־הדין ואחריהם עוד חמישה חברים, וכל אחד מהם נודע בכינויו לפי חשיבותו – “הראשון”, “השני”, “השלישי”, “הרביעי,” “החמישי,” “השישי,” ו“השביעי”. מי שחכמי הישיבה הכירו בו כתלמיד חכם היה זוכה מטעמם לתואר “חבר” ורשאי היה לשמש כדיין בקהילתו. הישיבה וגאונה היו עומדים בקשרים עם קהילות היהודים בחוץ לארץ, אם בענייני הלכה או שצריכים היו לתרומותיהם. קשרים רבים היו להם עם קהילת פסטאט, היא קהיר, בירת השלטון הפאטימי המושל גם בארץ־ישראל. ואף־על־פי שעשירה היתה קהילת קהיר ורבים שם עסקני ציבור וחכמים ודיינים וסוחרים שמסחרם חובק עולם, מספרד ועד הודו וסין, קיבלו על עצמם את מרות הגאון הארצישראלי וישיבתו, שראו בהם סמל לגאוות ימים קדומים ולמרכזיותה של ארץ־ישראל. הם שאלו לדעתם של חכמי ארץ־ישראל בענייני הלכה וביקשו גם שיפשרו במריבותיהם. לפעמים היו מתבקשים חכמי הארץ להכריע במחלוקת שפרצה באחד מבתי־הכנסת במצרים או בסוריה או בצפון אפריקה מי הוא שיאמר תפילת “נשמת כל חי”, ולפעמים נתבקשו להכריז חרם על מי שלרא נשמע לדעת הפרנסים והרבנים או שפנה לשלטונות כנגד אחיו. גם המימשל הפאטימי הכיר בהנהגתו של הגאון ובמרותו על קהילות היהודים בממלכה.

משורר שאיננו יודעים את שמו תיאר את הגאון ואת ישיבתו במילים נמלצות ונרגשות בחרוזי שיר:

הארקים המצוינים בראש השיר כוונתם לארצות הרבות השומעות את קול הישיבה.

משעמדו לבחור גאון חדש היו נכבדי היהודים מגישים כתב בקשה לשלטונות הפאטימים לאשר את מינויו ומתוך כתב אחד למדים אנו על סמכויותיו ותפקידיו:

ואחד הפרשנים מסביר כי הפסוק משיר השירים “שררך אגן הסהר” מתכוון אל גאון יעקב ואומר:

אכן מה נאה ראש ישיבת גאון יעקב במולכו על היישוב היהודי ועדיין הוא יישוב גדול, חי בערים ובכפרים, מן הגליל ועד השפלה, מנוה שבהרי החורן ועד רמלה ואשקלון ועזה ואילות. ומה נאה היה מראה גאון יעקב בהושענה רבה, הוא יום הכינוס הגדול כשבני ארץ־ישראל ועולי רגל ממצרים ומבבל ומהמערב מתכנסים על הר הזיתים לברכת השנה. חש אתה את השכינה מכסה את ההר, המלא אנשים, מול הר הבית, מול מקום המקדש, וכשעולה הגאון ומברך את העם היושב בארץ ואת קהילות בית ישראל בכל מקום שהם ומונה את שמותיהן מי לא יעבור רטט בלבו, כשני אורחנו עולי הרגל מקירואן.

ועולה רגל שהיה נוכח בחגיגות הושענה רבה כתב בהתרגשות לחברו שנשאר במקומו: “הריני מודיע לך שהיו לקהל חגים יפים, שלא היו ליהודים כמותם. והלא אמרתי לך – עלה עמי לרגל כך שנהיה שנינו יחד.”

מקורות: ספר טבריה – עודד אבישר; ארץ ישראל בתקופה המוסלמית – משה גיל; היישוב בארץ־ישראל בראשית האיסלאם – שלמה דב גויטיין; טבריה בתקופת הגאונים – ב' קלאר ב“כל ארץ נפתלי”; תולדות ישראל א1 – ב"צ דינור.

ובא סוכות והיתה השמחה באותה שנה גדולה מתמיד וקרב הושענא רבה והתכוננו בני הארץ לקראת העלייה לירושלים ולקראת הכינוס הגדול בהר הזיתים, ולתפילות ולשירות ולברכת הכוהנים ולתהלוכה הגדולה ולדבריו של הגאון ראש הישיבה; ואמרו כי הפעם עתיד הגאון להכריז הכרזה חשובה, ותמיד נשמעו דברי הגאון בהתלהבות רבה, שכן הוא יורשם של הנשיאים הקדמונים גדולי הארץ.

מעבר לנהרות היתה בבל, שחכמיה גדולים בתורה, מהם יצאו האמוראים, הסבוראים והגאונים, ראשי כלה וראשי גולה, ובה שתי הישיבות פומבדיתא וסורא, ששמען יצא בעולם. ויהודיה חיים בשלווה ובביטחון בחסות מושלי הארץ הח’ליפים המוסלמים, מהם גם בעלי ממון ושררה, והם גאים בהישגיהם בעולם הרוח והחומר, מתנשאים על אחיהם במקומות אחרים, ומבקשים להכתיר את ארצם בכתר הבכורה על בני ישראל בכל ארצות פזוריהם, והם מבקשים להטיל את מרותם אפילו על ארץ־ישראל, שהיתה בעיניהם כבן המשפחה העני שירד מנכסיו, ועירערו על הזכות האחרונה שנותרה לה – להכריז על הלוח. וזכות זו עמדה לישיבת ארץ־ישראל, היא ישיבת גאון יעקב, עוד מן הימים שבית־המקדש עמד על מכונו וסנהדרין שבירושלים היא שהכריזה על החודשים והמועדים והעיבור, וקהילות ישראל בכל מקום שהן ציפו לשליחים מירושלים ולמשואות שנדלקו ביהודה.

אבל עכשיו הצטרף לחכמי בבל רבי סעדיה, המכונה “פיומי” על שם מקום הולדתו במצרים, היודע את גדולתו ואינו מצטנע בענווה רבה ויצא למלחמה נגד זכותה של ארץ־ישראל להכריז על המועדים ועל הלוח וטען, כי מאחר שחשבון הלוח ידוע לכול ובבל היא עתה מרכז לתורה, עברה הזכות אליה. והפיומי, וכשמכנים אותו כך חכמי ארץ־ישראל יש בדבריהם נימה של כעס ורוגז, יצא למלחמה חריפה נגד גאון ארץ־ישראל וישיבתו. ומי שעמד אז בראש הישיבה היה הגאון מאיר, שהכיר בגדולתו של רב סעדיה והתחמק מלהשיב לו מלחמה, אבל בנו אהרון, איש צעיר היה ולא ירא ממריבות, ודחק באביו לעמוד כנגד רב סעדיה ולצאת למאבק נגדו. ועל־כן ציפו בני הארץ, באותו סתיו של שנת ד’תרפ"ב, לטקס הושענא רבה על הר הזיתים ולדברי בן הגאון. נאמר כי חוגר הוא מותניו למלחמה נגד בבל המתנשאת ונגד רבי סעדיה.

כבן ארבעים היה רבי סעדיה באותו זמן וכבר נודע בתורתו ונתפרסם בקנאותו. רבי סעדיה נולד בשנת 882 במצרים במחוז פיום, ארץ פשתן ותעשיים אריג. לימים טענו חכמי ארץ־ישראל, משהחריפה המלחמה בינו לבינם, כי אביו יוסף היה גר וטבח. סעדיה למד אצל רבני מצרים והרבה מעצמו, נשא אישה והוליד ילדים. והתפרסם בידענותו ובתורתו וכתב את ספר האגרון, והוא מעין מילון עברי ראשון לפי אל“ף בי”ת. הרבה למד מן ההוגים הערבים והיה בקי במדעים של אותם ימים, הערביים והיווניים. איש בטוח בעצמו היה וללא מורא ויצא למלחמה בקראים, ופירסם ספר נגדם, ואפשר ומלשינות של הקראים או מריבות אחרות, אילצוהו לעזוב את מצרים בשנת 915 לערך והשאיר במצרים את משפחתו. ובא לארץ־ישראל ולמד את חוכמת העיבור. ורוב ימיו ישב בטבריה ושם השלים לימודיו אצל מלומד טברייני בשם אבן כת’יר ולא עמד בקשרים עם שאר חכמי ארץ־ישראל ואף לא ביקש את קרבתו של גאון הארץ מאיר וחכמי ישיבתו. מדוע? אולי גם בארץ־ישראל בא במריבות עם החכמים, לא איש כמוהו יוותר כהוא זה על דעתו. לאחר כשבע שנים עזב סעדיה את הארץ ויצא לדמשק ולחלב ולבגדד. וחכמי בבל שידעו את גדולתו בתורה מן הכתבים שכבר פירסם וממלחמתו בקראים וממשא־ומתן של תורה שניהל עם ראש ישיבת פומבדיתא, קיבלוהו בסבר פנים יפות ולא עבר זמן רב ורבי סעדיה הכריז כי ארץ־ישראל איננה רשאית יותר להכריז על המועדות לכל התפוצות, ובבל שהיא מרכז התורה, היא הקובעת. ושמחו חכמי בבל שיש מי שייצא למלחמה למען תורת בבל ומאחר שבתואר גאון נתכנו רק ראשי ישיבה, הכתירוהו בתואר אלוף ריש כלה של ישיבת סורא, תואר הניתן לחכמים חשובים מחוץ לבבל. ומשהגיעו דבריו לחכמי ארץ־ישראל – הודיע אהרון בן הגאון מאיר כי לא יקום ולא יהיה דברו של הפיומי, איש איננו רשאי ליטול מארץ־ישראל את הזכות שניתנה לה ולסנהדרין שלה לפי דין תורה.

ומשקרב הושענא רבה של שנת ד’תרפ"ב, 921, רב המתח. ונתאספו באותו יום אלפים מבני הארץ ומעולי רגלים בהר הזיתים, ופתחו בתפילה ואחר כך הקיפו את אבן השכינה והגאון רבי מאיר וחכמי הישיבה הולכים בראש ואחריהם צועדים הכוהנים ובני הארץ ואת התהלוכה מסיימים עולי הרגל. והכוהנים משוררים פיוטים מיוחדים שנכתבו לכבוד היום על־ידי חכמי הישיבה והעם עונה אחריהם ומסיים בקול רם: הושענא! והתהלוכה עברה על ראש ההר, מול עיר הקודש והמקדש, וקול המתפללים התפשט על ההרים סביב ועלה עד השמים, ושעריהם נפתחו לפניהם והתפילה מגיעה עד כיסא הכבוד.

ומשסיימו לסובב את האבן והכוהנים עטו את טליתותיהם ובירכו את העם קרא הגאון כמסורת את שמה של כל קהילה וקהילה ובירכם ובירך את הנדיבים אשר תרמו למען הישיבה בארץ־ישראל ואז הושלך הס וידע הקהל כי הנה הגיעה השעה המצופה. ואל האבן עלה אהרון, בנו של הגאון, וקולו נשמע בבהירות כשהכריז על המועדות והודיע בשם אביו כי חשון וכסליו השנה יהיו חסרים, בני כ"ט ימים כל אחד, וחג הפסח יחול ביום א‘. ומשסיים את הכרזתו היתה עדיין הדממה שורה על הקהל הגדול – רבי סעדיה יחד עם חכמי בבל טענו כי חשון וכסליו מלאים, בני ל’ ימים כל אחד, ופסח חל השנה ביום שלישי. הנה עכשיו הוכרזה המלחמה, ארץ־ישראל יצאה לקרב אחרון על בכורתה. האם יקבלו סעדיה הפיומי וחכמי בבל את הדין?

והיתה התרגשות רבה בקהל וכשהסתיים הטקס לא מיהרו להתפזר והתגודדו שעה ארוכה חבורות חבורות, עד שירד היום ונחשכה ירושלים ואחריה ההרים מסביב וחזרו לבתיהם והשליחים יצאו דחופים אל תפוצות הגולה ולהודיע על המועדים כפי שהוכרזו בהר הזיתים ואהרון בן הגאון כתב אל חכמי בבל ואמר בין השאר:

וביקש: “ואתם אחינו שמעו והאזינו, אל תגבהו, חוסו על נפשכם ועל ישראל המפוזרים בין האומות, אשר על חודו של סיף הם עומדים.”

וקילל את כל מי שלא ישמע לדברי חכמי ארץ־ישראל והזכיר את שמו של רבי סעדיה:

והתפלל: “מלך ברחמיו הרבים יחזיר לבב עמו ישראל וישבור מעליהם עול ברזל ויביא להם מורה צדק ונזכה, ותזכו, להקביל משיח במהרה ובזמן קרוב.”

וסיים: “ושלום כבודכם יפרה וירבה וידגה ויעצם ויושרש ויוענף ויסולסל לעולם. שלום.”

והגיעו הדברים לבגדד ועלתה חמתו של רבי סעדיה ואמר להם לחכמים שאבדה חוכמה ודעת מאנשי ארץ־ישראל והודיע שוב כי המועדות חלים כדבריו, חשון וכסליו מלאים ופסח יחול ביום השלישי. ואני כותב הדברים הללו, שאין שכלי מספיק לעשות חשבון העיבור והלוח והמועדים, מצטט דבריהם של חוקרים חכמים המסבירים כי הוויכוח לא היה בין מי שטועים ובין מי שאינם טועים. אלא בעניין גיאוגרפי פשוט. וסיבת המחלוקת היתה בהבדל הזמנים באותה שנה בין בבל וירושלים. חצות היום בבבל קדם לחצות היום בירושלים בשעה בקירוב וזו היתה סיבת השינוי. וכך, המולד של אותה שנה גרם למועדים שונים, תלוי באיזה מקום הוא מוכרז.

ורבני בבל בעידודו של רב סעדיה כתבו לגאון ארץ־ישראל ותבעו ממנו שיחזור בו מקביעתו, והאיגרות בין ארץ־ישראל לבבל וחזרה יצאו בדחיפות, ואהרון בן מאיר ענה בשם אביו: “האמת איתי וכדת הכרזתי, לא לכם המרות את פי ולסור מדברי ימין ושמאל.”

והציעו לו חכמי בבל לבחור חכם בורר מקובל על כל הצדדים שישפוט ביניהם, ובן מאיר לא זז מדעתו: “אין רשות לשום אדם מישראל בכל מקום שהוא להשיג גבול ראשונים.”

ובני בבל ענו: “רק בימי הבית אסור היה לעבר מחוץ לארץ־ישראל וכיום אנו יודעים חוכמת העיבור טוב מכם.”

ובן מאיר: “האמת אתי וכדת הכרזתי, לא לכם המרות את פי.”

והמלחמה בין ארץ ישראל ובבל החריפה ואם־כי דברי חכמי בבל נאמרו בשם ראש הגולה וראשי הישובות, הרי בעצם, רב סעדיה, הוא שהוביל והנהיג את המלחמה החריפה שאין בה פיוס, והוא שכתב את האיגרות והכריז על החרמות, ולא היה בו רחמים או ויתור. והקראים שנואי נפשו של רב סעדיה נהנו מן המלחמה שבין הרבניים ובין עצמם והוסיפו אש למדורה ואחד מחשובי הקראים סהל בן מצליח, הכריז לימים:

ואהרון בן הגאון מאיר, שידע כי הפיומי הוא העומד מאחורי המלחמה הקשה, לא נמנע מלהכפישו ומלרמוז רמזים מגונים על אביו. “נתברר לפנינו בעדים ברורים וכשרים” – הודיע לבני בבל – “שהעידו שהיה אביו מכה בפטיש בארץ מצרים לעבודה זרה ואכל מרק פיגולים ונדחף מארץ מצרים ומת ביפו.” ורבי סעדיה לא נמנע אף הוא מדברים קשים ומכאיבים ופירסם כנגד בן מאיר את ספר המועדות, שעליו חתומים אמנם ראש הגולה וראשי הישיבות הגדולות, אולם סעדיה הוא הכותבו.

ולאחר שבארץ חגגו את הפסח כפי שהוכרז על הר הזיתי ביום הראשון בשבוע, קרא סעדיה לבני הארץ למרוד בגאון ולחגוג את יום הכיפורים הקרוב כפי שקבעו בבבל: “אם עשיתם בניסן בשגגה אל תעשו בתשרי בזדון” – תבע מהם.

כל הקיץ סערה המלחמה בין ארץ־ישראל ובבל ואיש לא ויתר, תלמידי חכמים עקשנים הם ועיקשותם הופכת לעתים קשה כברזל, ויקוב הדין את ההר.

לבסוף ניצחה בבל. והזכות האחרונה שהיה לארץ־ישראל מאז הימים הקדומים – בטלה, תורת בבל הכריעה את קדושת ארץ־ישראל והמועדות נמנו מאז כמניין סעדיה ובבל.

וסעדיה איש המלחמות, לא פסק מקנאותו ויצא למלחה נגד חוי הבלכי, שכינוהו הכלבי, שביקש לקעקע את תורת ישראל מדורות ויש אומרים שביקש לעבור לנצרות. והמשיך סעדיה במלחמתו בקראים, וכתב ספרי הלכה העומדים לדורות, ופיוטים וסדר התפילה, ופירסומו גדל והלך ועשירי בבל היו תלמידיו והביא ממצרים את בני משפחתו.

ולא הידר פני איש ויצא לפולמוסים גם נגד חכמי בבל עצמה – נגד ראש הגולה ונגד ראש ישיבת פומבדיתא ונגד רבנים וחכמים אחרים, וידעו הכול שאין גדול ממנו בתורה אבל היו יראים מלשונו החריפה ומשנאתו.

משנתפנתה משרת ראש ישיבת סורא וראש הגלות דוד בן זכאי ביקש להחזירה לגדולתה הציע את המשרה לסעדיה, והיו שהזהירו את ראש הגולה, כי אמנם סעדיה המצרי גדול בתורה, “אבל אינו מתיירא מאדם בעולם ואינו מסביר פנים לשום אדם מפני רוב חוכמתו.”

ולא שמע להם ראש הגולה ואפשר שרצה להעמיד איש משלו כנגד ראש ישיבת פומבדיתא בעלת המוניטין ומינה את סעדיה לראש ישיבת סורא והוכתר כגאון ורבי סעדיה שלא הסביר פנים לאיש נשא דברים בשעת הכתרתו ויצא נגד דרך לימוד התורה בבבל וטען כי חכמיה אינם יוצאים מישיבותיהם אל העם והתורה נשארת נחלת יחידים, ומלמדים הם אותה לפי דעת האמוראים והסבוראים בלבד ואין הם מתירים להוסיף עליה מאומה וקרא להחזיר את התורה לרבים, ושומעיו נדהמו. ואחר־כך שלח לקהילות מצרים וספרד איגרות והודיע להן כי יפנו אליו בכל עניין גדול או קטן לשאול את הדין וההלכה. והחל בריב עם מיטיבו ראש הגולה, דוד בן זכאי, ועם חכמי ישיבת פומבדיתא. וכתב ספר נגד בן זכאי ונגד חכמי פומבדיתא והם החרימוהו. וראש הגולה הודיע כי הוא מורידו מכיסאו כראש ישיבת סורא וסעדיה גאון מצדו מינה את אחיו של דוד בן זכאי כראש הגולה ולא נמנע גם מלפנות לח’ליף, שליט הארץ הערבי, לעמוד לצדו. ונענה לו הח’ליף, אבל משמת, שמע הח’ליף החדש לאויביו וחל לרודפו, ורבי סעדיה אנוס היה להסתתר שבע שנים ובאותו זמן תירגם את התורה לערבית וחיבר את ספריו החשובים, שהידוע בהם הוא ספר האמונות והדעות, והביא לראשונה לעולמה של היהדות את העיון הפילוסופי של ימיו והישגי התרבות האיסלאמית של סביבתו נתנו את אותותיהם בכל יצירתו: לשון ופרשנות המקרא והתלמוד ומלאכת השיר, והוא נמנה עם גדולי היהודים שספריו וכתביו עיצבו את פני היהדות לדורות.

בסופו של דבר השלים סעדיה עם ראש הגולה בן זכאי ובתענית אסתר של שנת ד’תרצ"ז התחבקו ונשקו זה לזה ורב סעדיה אכל סעודת פורים על שולחנו של ראש הגולה, וחזר לראשות ישיבת סורא ומשמת בן זכאי ומת בנו, אסף סעדיה את נכדו הילד אל ביתו וחינכו.

כאמור, איש מלחמות היה ובסוף ימיו אף ביקש לשנות מסורת הלימוד הבבלית, אבל לא הצליח. הוא מת בשנת ד’תש"ב, 942. בשנותיו האחרונות לקה במרה שחורה, אולי כיוון שראה שאדם לא יכול לקבוע את דין כל העולם לפי דעותיו. אפשר גם שהצטער שהדיח את ארץ־ישראל מן הבכורה. אבל זו השערה שלי בלבד, ואיננה מתקבלת על דעתו של שום חוקר. גם בימיו הקודרים בטוח היה בעצמו.

מקורות: מחלוקת רב סעדיה גאון ובן מאיר – ח“י בורנשטיין בספר היובל לסוקולוב, ורשה, 1904; חג על הר הזיתים – אלחנן ריינר, עת־מול י”ג, חוברת 1; אם למסורת – שמואל ביאלובלוצקי; ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, כרך א' – משה גיל; ארץ ישראל ועליית רגלים בפיוטי ר' פנחס – מנחם זולאי, ירושלים תשי"ג.

וזה השיר אשר שורר איש קראי כשעמד לראשונה מול ירושלים:

אותו קראי היה נרגש מאוד: כל חייו נכסף לציון כמו כל בני אמונתו, ועכשיו ניצב מול העיר העומדת על ראשי ערים חרבים, מוקפת חומה, קטנה ועלובה, וכאב את עליבותה ולבו נתמלא געגועים לימי גדולתה ושר על עוניה ובכה והדמעות התגלגלו גם בשיר.

כבר מאתיים שנה שנקבצו בבבל ובפרס קבוצות קטנות וגדולות שחלקו על אחיהם היהודים וביקשו לפרש את התורה בדרך אחרת וטענו, כי היא עיקר ודבריה עיקר ולא התורה שבעל פה שנתרבתה בקיתונות־קיתונות של מילים, פילפולים, ספרים, דברים התולים עצמם בתורה ורחוקים מן התורה כרחוק שמים וארץ. והרבו מריבות עם רוב היהודים וחלקו על גאוני בבל ועל תורתם וכונו קראים, על שם המקרא שהוא עיקר להם. ואפשר ומחלוקתם היתה גם על רקע מריבות אישיות, כהרבה מחלוקות. והיה להם לוח שנה משלהם וקבעו את השנה על פי ראיית הירח בלבד כמוסלמים ואמרו כי מייסדה היה ענן, שהיה הראשון שחשף את מרמת הרבניים, ולא ידעו הרבה על ענן ותורתו, ויש שטענו כי ענן היה בן בכור לראש גולה ויורשו, אבל כשמת אביו בחרו הגאונים באחיו הצעיר להיות ראש גולה, ומפני כעסו הקים את כיתתו. ואלו שהתכנסו סביבו נתכנו ענניים.

ועברו שנים רבות ונצטרפו אליהם כיתות אחרות שנפרדו מן היהודים ואמרו גם הם כי המקרא עיקר ולא תורה שבעל פה שנתחדשה בבבל ובארץ־ישראל והושפעה מתורת המוסלמים שכניהם וגם מתורות נוצריות שפשטו אז בארץ בבל ופרס. ונתחברו לבסוף כל הכיתות לעדה אחת ונקראו קראים ומנו את עצמם עוד מימי בית ראשון והרבניים – כך כונו היהודים שנותרו במסורתם – אמרו עליהם שהם ממשיכיהם של הצדוקים מימי בית שני. והיתה מלחמה גדולה בין הרבנים והקראים, ומשגברו המחלוקות החרימו הרבניים את הקראים ואמרו הרבניים כי קראים הם מפני שקרעו עצמם מן היהודים, ולעתים גרמה המלחמה בין המחנות למלשינות לפני המלך וגרמו נזקים רבים זה לזה אבל לעתים חיו אלו עם אלו בשלום ואף עזרו זה לזה.

ואחד מעקרונות האמונה המרכזיים תבע מהקראים לחיות בציון עצמה, מכיוון שאין תורה מחוצה לה, ועלו אליה וכאבו את עליבותה ונקראו “אבלי ציון” וגם “השושנים” וכתבו פיוטים וספרים בשבחה והתגעגעו לגאולתה ורבים מהם באו ונוספו בה ויישבו רובע מדרום להר הבית בירושלים וקראו למקום “צלע האלף” והרבניים אמרו לא “צלע האלף” היא, אלא “כת הצולעה”. והיתה קהילה קראית גם ברמלה, ובמקומות אחרים ויש מקומות שמספרם שם היה רב ממספר היהודים הרבניים. והייתה קהילה קראית גם בפוסטאט, היא קהיר, ואנשיה היו חשובים בחצרות המלכים הפאטימים שהם גם מושלי ארץ־ישראל והיו מהם שרי אוצר ופקידים ורופאים בחצרות המושלים והם עזרו לאחיהם בירושלים ועמדו לצדם במלחמות עם הרבניים, ולעתים, משגברו הרדיפות על היהודים הרבניים בארץ, פנו ראשיהם אל הנכבדים הקראים בקהיר וביקשו את עזרתם ונענו.

ויש שאומרים כי הקראים בעצם הם שגילו את מגילות ים המלח שנחשפו שוב בימינו, ומגילות אלו של כת מדבר יהודה העתיקה, הן שעיצבו את חייהם.

וגילוי הכתבים אז דומה לגילויים בימינו, בשנת 1947. אז נכנס רועה בדואי צעיר ממדבר יהודה לאחת המערות במדרון היורד אל ים המלח כדי לחפש אחרי שה שאבד, ומצא כדים גדולים ובהם עורות כתובים שהחוקרים גילו כי אלו כתבים של חברי כת יהודים עתיקה, שנתפלגו בימי בית שני מאחיהם ויצאו לחיות במערות מדבר יהודה וקבעו עיקרים לא נודעים וכתבו מגילות של תורתם וחזונותיהם שונים מהתורה היהודית של אותו זמן, והעתיקו את ספרי התנ"ך, והמגילות הללו הן מהגילויים הגדולים של הארכיאולוגיה בארץ־ישראל ושינו הרבה את פני אותם ימים. אולם נראה כי כתבים אלו ודומים להם נתגלו כבר כאלף מאה וחמישים שנים לפני כן ואולי היתה להם השפעה על תורת הקראים. על גילויים של כתבים אלו נודע לנו מאיגרת של כומר נוצרי מבגדד שנכתבה בשנת 815, וזה סיפורה של האיגרת:

מעשה ברועה בדואי שיצא לציד ליד יריחו מלווה בכלב. עברו על ידם בעלי־חיים ורדף אחריהם הכלב ונכנס למערה במדרון ההרים העומדים על עמק הירדן ולא יצא משם. נכנס אחריו הרועה למערה ומצא שם חדר קטן חצוב בתוך הסלע ובתוך החדר מגילות רבות. וסיפר הצייד על המגילות ליהודים בירושלים. הלכו לאותה מערה ומצאו שם ספרי מקרא וספרים אחרים כתובים עברית, שאין כמותם בין הספרים העברים המצויים בידיהם. והגיעו הדברים לקראים בירושלים, וקנו אותן מגילות ואימצון לעצמם, ובייחוד, כך משערים מי שעוסקים בכך, חיבבו את ספר ברית דמשק והעתיקוהו והגיע עד דמשק. וספר זה נמצא גם במערות קומראן. ואפשר ומאותם כתבים של כת מדבר יהודה אימצו הקראים כמה מעיקרי דתם.

וחיו אז ואחר־כך חכמים קראים חשובים בארץ־ישראל כמו דניאל אלקומסי שבא מפרס לירושלים בסוף המאה התשיעית וקבע מנהגי סגפנות ואבל על חורבנה של הארץ וכן סהל הכוהן בן מצליח שכתב פירושים למקרא וספר מצוות וספר דינים וספר דקדוק ובהקדמתו לספר המצוות פנה סהל בן מצליח אל אחיו הקראים החיים בגולה ומתענגים בעינוגיהם וסיפר על סבלותיהם ועל יסוריהם של היושבים בארץ וכך כתב:

במשך השנים נתכנסו בארץ קראים רבים וקהילותיהם גדלו והלכו וכוחם גבר ובשנת 1060 בקירוב משל על ירושלים קראי בשם אבו סעד יצחק בן אהרון. והתפללו הקראים על ישועתה של הארץ ומכיוון שהעלייה להר הבית נאסרה עליהם, כמו על אחיהם הרבניים, עלו גם הם בחגיהם להר הזיתים ומשם השקיפו למקום המקדש והתפללו לגאולה.

אבל בני השושנים לא עסקו רק בתפילה ובאבל, אלא חיו את חייהם כדין חיים, גברים ונשים וילדיהם, והתעסקו בעיסוקים שונים, במסחר ובאומנויות ובתורה ובתפילה לפי דרכם. והיו מתיידדים ונישאים ומתאהבים, כדין אנשים בכל מקום בעולם. ועוד נספר באהבה וקנאה שבין אישה ושני גברים קראים, ונראה כי נוסף לכול, ככל בני האדם היו הקראים.

מקורות: מפיוטי הקראים הקדמונים – מ' זולאי, קובץ שוקן תש"א; הקדמת סהל בן מצליח לספר המצוות כפי המובא בספר היישוב ב'; ארץ־ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה – משה גיל.

כשמלאו עשרים שנה לעבדאללה מוחמד בן אחמד המכונה אל־מוקדסי, על שם עירו ירושלים, עיר המקדש, החליט למלא את מצוות הדת ולעלות לרגל למכה. הצטרף לשיירה, רכב על גמלים ועל סוסים ועשה דרך קשה וארוכה עד שהגיע לעיר הקדושה במדבר ערב, ועשה את חובתו כמצווה בספרי הדת וסובב את הכעבה הקדושה והיה ראוי לתואר חאג'. ומשסיים את מצוות העלייה לרגל, נפגש והתיידד עם בן הקאדי של מכה, שהיה סקרן גדול, אבל לא יצא עדיין מעירו, והיה תאב לשמוע על מדינות ועל ערים רחוקות. וסיפר לו אל־מוקדסי על ארץ־ישראל ועל ירושלים ואז התעניין בן הקאדי באקלימה של ירושלים ושאל: האם הוא חם? האם הוא קר?" וענה לו אל־מוקדסי: “לא מזה ולא מזה, ובין זה לזה, אין הוא חם מדי ואין הוא קר מדי.” ואמר לו בן הקאדי: “הרי זה מעין אקלים גן העדן!”

חזר אל־מוקדסי לירושלים. סקרן היה לראות ארצות רחוקות ולחקור את אורחותיהן ונסע מאז הרבה וכתב ספר גאוגרפיה חשוב ואת תיאורה של ירושלים פתח בסיפור השיחה שניהל עם בן הקאדי במכה, ואמר דברי שבח רבים על עירו האהובה:

בין ערי הפרובינציה אין גדולה מירושלים. בירות רבות קטנות ממנה. בתיה עשויים אבן ולא תמצא בשום מקום טובים ויציבים מהם. בשום מקום לא תמצא אנשים צנועים יותר מבני ירושלים. המצרכים שבה מצוינים, השווקים נקיים, המסגד מן הגדולים ואין עיר שבה מקומות קדושים רבים יותר. תמצא בה אנשים מלומדים מכל הסוגים וגם רופאים, ומשום כך נמשך אליה לבו של כל אדם משכיל. כל השנים מצויים בה אורחים. הבריות אומרות שהיא המהוללה שבערים. כלום לא היא המאחדת את מעלות העולם הזה עם מעלות העולם הבא?

כל מי שהוא בן העולם הזה ולבו נתון לעולם הבא ימצא בירושלים את מבוקשו. ומי שהוא בן העולם הבא ונפשו נכספת לטובו על העולם הזה – גם הוא ימצא בה את שביקשה נפשו. ואשר להיותה הטובה שבערים, מי ראה בעיר אחרת בתים נוחים ונקיים יותר או מסגד יפה יותר?

נכבדים מוסלמים בשיח

אל־מוקדסי נדרש גם אל פירותיה ונופיה:

והיא גם הפורחת שבערים. אללה יתברך שמו אסף בה את פירות העמקים, המישורים וההרים, וגם כאלה שאינם מזדמנים יחד.

ולעניין המים – המים בירושלים בשפע, ועליה ייאמר: לא יחסרו בה חזנים ובורות מים. נדיר בה בית אשר אין בו בור או שני בורות.

ועוד אמר: לא תמצא אצל בני ירושלים אי־יושר ורמאות במסחר, ולא תמצא בה שתיית יין בפרהסיה ושיכורים. אין בה בתי זונות גלויים או נסתרים, ואנשיה עובדים את אלוהים בנאמנות. כאשר נודע להם כי המושל שותה יין בביתו, סגרו על ביתו ולא נתנו למוזמנים אל משתאותיו להיכנס אליו.

ובכן, האם ראיתם או שמעתם אדם אוהב יותר את עירו מאשר אל־מוקדסי? והאם, בינינו ובין עצמנו, יכולים אנו לקבל את דבריו כאמת מוחלטת? ושמא האהבה מקלקלת את השורה? ועוד כתב אל־מוקדסי:

עבדאללה אל־מוקדסי נולד בשנת 946 למשפחה מוסלמית מכובדת בירושלים. סבו, אדריכל, בנה את חומות עכו בתוך הים וקיבל שכר רב על פועלו. ידוע לנו שהיה לו דוד. דברים משל דודו כתב בספרו, כמו הסיפור על הח’ליף הישאם אבן עבד אל־מאליק שביקש לבנות מסגד ברמלה שיהיה היפה במסגדים. שמע האימאם כי לנוצרים בלוד יש עמודי שיש מפוארים והם מבקשים לבנות בהם כנסייה נוספת על זו שכבר בנו בעיר, ותבע מהם את העמודים. הנוצרים הסתירו אותם. שלח להודיע להם, כי אם לא יתנו לו את העמודים, יהרוס את הכנסייה שבעיר ומאבניה יבנה את המסגד. נבהלו הנוצרים ונתנו לו את עמודי השיש והוא בנה בהם את המסגד היפה, המכונה המסגד הלבן.

אל־מוקדסי למד אצל מורים מעולים, נסיעתו למכה העירה בלבו אהבה למסעות ולארצות רחוקות והוא הועיד עתותיו ללימוד הגאוגרפיה. וכדי להכיר את כל המקומות שעליהם קרא ולמד, יצא למסעות שנמשכו שנים רבות ועבר בכל הארצות הנתונות לכיבוש מוסלמי בעת ההיא.

בשנת 985, כשהיה בן ארבעים, החל לכתוב את ספרו, מן המעולים בספרי הגאוגרפיה הקדומים, והוא דין וחשבון מפורט על הארצות שביקר בהן ותיאור ססגוני של החיים שם וסיפר כל מה שראו עיניו ושמעו אוזניו. היו אלה השנים הראשונות לשלטונם של הפאטימים המצרים בארץ, לאחר שכבשוה מהעבאסים שמרכזם היה בבגדד. ימים טובים היו הימים ההם לארץ־ישראל: החקלאות והמסחר פרחו ואל־מוקדסי כתב: הארץ הזאת היא בעלת מעלות רבות, בה גם פירות, גם עושר, גם עצים, גם מים, גם עולם הבא וגם עולם הזה.

נראה שכך באמת נראתה הארץ בעיניו. הוא סקר אותה מצפון ועד דרום, מקום אחר מקום, ותיארם:

מקדסי מפרט את יצואה של הארץ:

בלגלוג קל תיאר את טבריה:

והוא מסביר: הטבריינים רוקדים חודשיים בשנה מרוב פרעושים, זוללים חודשיים פול מצרי, נלחמים חודשיים בצרעות, מהלכים ערומים חודשיים בגלל החום הבלתי־נסבל, מנגנים חודשיים באבוב מפני שהם מכרסמים קני־סוכר, ובחורף לשים את הבוץ חודשיים.

בסיכומו של דבר, תיאורו את טוב הארץ כמוהו כעלון תעמולה לתיירות.

אבל אל־מוקדסי מספר גם על מעשים מגונים של תושבי הארץ, כמו אלו של סוחרי רמלה הממולחים, הסוחרים באחיהם המוסלמים.

לאורך החוף, מספר אל־מוקדסי, ביפו, בארסוף, ביבנה, באשדוד ובעזה, מצויות תחנות תצפית ומכל תחנה שכזו משתרעים מגדלים, העומדים במרחק מסוים זה מזה, ומגיעים עד רמלה. בכל תחנת חוף יושבים בני רמלה היודעים את שפת הביזנטים. כשנגלית בים אוניית מלחמה של הביזנטים, הם משמיעים קול צופר. אם זה בלילה, הם גם מדליקים משואה ואם ביום – מעלים עשן. כשרואים אנשי המגדל הסמוך את האותות מדליקים גם הם משואה או מעלים עשן, וכך עוברים האותות ממגדל למגדל ואחרי שעה מגיעה הידיעה לרמלה, כי הנה הגיעה אוניית ביזנטים לחוף.

מיד מכים בתוף במגדל העיר וסוחרי רמלה מצטיידים בכסף וממהרים לחוף הים, שכן הביזנטים מביאים עמם שבויים ששבו בפשיטותיהם על ספינות בים. הביזנטים מורידים את השבויים אל החוף וסוחרי רמלה עוברים ביניהם, בודקים אותם וקונים את הטובים ביניהם לעבדים, שלושה במאה דינר. כל אחד מהסוחרים העשירים – מודיע אל־מוקדסי – קונה עבד אחד או יותר, ומעוטי האמצעים עושים שותפויות וקונים יחד עבד אחד.

המקח והממכר מסתיימים במהירות, המלחים הביזנטים חוזרים לאוניותיהם ובני רמלה שבים לעירם עם העבדים שקנו, ואותם ימכרו לאחרים ברווח.

מושר השכל – אמנם הביזנטים אויבים הם לבני הארץ, אבל עסק הוא עסק ורווח הוא רווח.

מקורות: Palestine Under the Muslems – Le Strange; השלטון הערבי בארץ־ישראל – מיכאל אסף; ישראל בגולה ג' – ב"צ דינור.

¹

הבה אל־מצרי החיגר נכנס אל בית־הדין של רמלה וביקש שירשמו מפיו הודעה וישלחוה למצרים:

הוא מתגעגע לאשתו!

לא היה זה מכתב אהבה אלא תעודת בית־דין, שנועדה לאפשר לו לשלוח שליח כדי להביא את אשתו ממצרים לרמלה, ובית־הדין נענה לו ופירסם הצהרה:

זיכרון עדות שהיתה לפנינו בחודש אלול, בשנת ארבעת אלפים ושמונה מאות ועשרים (לפי המניין היהודי, היא שנת 1060), ברמלה הסמוכה ללוד, נחלת בני יהודה.

כך היה. הבה אל־מצרי אבן אבראיל החיגר בא לפנינו לבית־הדין ואמר: “מודיע אני לכם כי אין לי קורת רוח ולא טובת נפש, כי אני מופרד מאשתי שהיא בארץ מצרים ואני ברמלה, ולא אוכל לירד אליה למצרים ואני חפץ שתבוא אלי אל מדינת רמלה. ועתה יש ברמלה איש צנוע והולך בתום, אברהם בן דוד אל כפר מנדי, והאמנתי אותו לילך אל מצרים, להביא את אשתי אלחסנה בת סהלאן אלערוף בן הזגג.”

כתבו הדיינים את התעודה כדין ונתנוה בידי האיש הצנוע ההולך בתום, אברהם בן דוד, ויש להניח כי אמנם ירד למצרים והביא לאל־מצרי החיגר את אשתו ושמח לבו.

מכתב זה הוא אחד מרבים שנשלחו מהארץ בתקופה שלפני הכיבוש הצלבני במאה ה־11 כאשר מושליה היו הפאטימים המצרים, ושרדו בגניזה אשר בקהיר, היא פוסטאט באותם ימים, בעליית הגג של בית־כנסת עזרא. זו הגניזה שגילה שלמה זלמן שכטר בסוף המאה ה־19 ושלל תעודותיה, כתביה, איגרותיה ורישומיה הועברו לאוניברסיטת קמברידג' באנגליה, בצד אלפי כתבים וקטעים המצויים באוניברסיטאות אחרות ובמוזיאונים ברחבי העולם. מאז הוארו חיי היהודים בסוף האלף הראשון ובמאות הראשונות של האלף השני בארץ־ישראל ובארצות הים התיכון באור חדש ונתבארו ונתבהרו כפי שלא נחשפו מעולם.

לגניזה שבעליית הגג הושלך כל מה שנכתב באותיות עבריות, גם אם השפה היתה ערבית. הטעם לגניזה היה הרצון לשמור על ספרים שיצאו מכלל שימוש משום כבודם. וכך הגיעו לידינו ספרים וכתבי קודש וחול, פיוטים ושירים ושאלות ותשובות ודברי תורה שלא ידענו עליהם, בצד רבבות תעודות ומסמכים ואיגרות בעניינים אישיים וציבוריים ועסקיים, כמו אותה תעודת בית־דין של הבה אל־מצרי החיגר, שהיא ביטוי לגעגועים ולאהבה. כל אלו אוצרות לחוקרים לשנים הרבה.

וגם אני אשלח ידי אל העלייה, אעצום עיני ואעלה כאן כמה איגרות שיזדמנו לידי באקראי, וארגיש עצמי כמי שמחטט בחפצים של אנשים לא ידועים לי. ואולי יש חטא בדבר, אבל כרגיל, הסקרנות חזקה, ואני קורא מכתב מלפני אלף שנים ושותף לחייהם של אנשים שחיו אז, כאילו אני בן בית אצלם, ושותף למחשבותיהם ולרגשותיהם, לעסקיהם ולמעשיהם, הגלויים והנסתרים. ונדמה אני לרגע, כמי שעומד באפלת לילה בחוץ ומציץ דרך זכוכית בת אלף שנים אחורה אל תוך בית זר ורואה כל מה שעושים בני הבית שלא ראיתים ולא הכרתים מעולם. ויש בכך מן המגרה והמושך וגם מן הכעס על עצמי ותמיהה, מה זכותי לעקוב אחרי חייהם של אנשים שאינם עוד בעולם, דברי סוד ונפש וכאב שאדם מסתיר אפילו מעצמו. אבל ריבון העולמים! הרי רק כך נוכיח שאמנם פיכו חיים לפנינו, כחיינו אנו, ואין לנו אלא להשתאות ולתמוה ולכאוב על כיליונם ועל כיליוננו.

אל־מצרי החיגר התגעגע לרעייתו שחיתה במצרים; שאול התגעגע לאחותו בספרד והרבה לכתוב אליה ולספר לה מה קורה לו בארץ החדשה.

באמצע המאה ה־11 באה לארץ־ישראל חבורת יהודים מאנדלוסיה ובהם איש מטולטילה, היא טולדו, ועמו בנו שאול.

השתקעו האב והבן בירושלים ובאו עליהם צרות רבות. האב איבד את מאור עיניו ונעשה משותק. שאול נשא אישה והיה שבע רצון אלמלא מחלת האב. הוא לא התלונן, אבל התגעגע לבני משפחתו שנשארו בספרד ולאחותו האהובה כליטה, והרבה לכתוב אליה. וכך כתב שאול בשנת ד’תתי"ג, היא 1053:

כבר שלחתי מכתבים מספר, אחותי ואהובת לבי, ולא אדע אם הגיעו אליך, משום שאני יודע שדרכי המערב משובשות. והנה הגיע מכתבך היקר והיה זה דבר גדול בשבילי ועשה עלי רושם טוב.

קיבלתי ממך מזמן יציאתי ארבעה מכתבים והם אצלי מגוללים והיו לי לברכה, אולם מאחינו לא ראיתי מאומה מיום שנפרדתי ממך, חוץ ממכתב אחד, ולולא אמרת במכתבך שהוא באקליש [עיר בספרד] עוסק בחנות, לא הייתי שקט בנפשי בגללו. וכתבתי אליו במגילה יחד עם המכתב אלייך, אם ירצה ה' תקראי אותו ותדעי ממה שמצאני. וגם מסרתי לו מה היתה סיבת חתונתי ואני, תודה לאל, שבע רצון מאלה שהתחתנתי בהם. בלבד שאבינו במצב שלא יהיה בדומה לו אלא אצל אויבינו: משותק, עיוור ואינו שפוי בדעתו. אבל איננו חסר מאומה, אלא משרתים אותו ושומרים עליו. ואין אני סומך בדבר זה על אחר, ומיטתי איתו יחד. בלילה אקום אליו פעמים אחדות ואכסהו ואסובבהו כי אינו יכול לעשות דבר בעצמו.

שאול איננו מתלונן על צרותיו, אבל מתגעגע הוא כאמור לבני משפחתו שבספרד: “הרי כאילו שכחתי קולותיכם, ואני, ביום שזוכר אחד מכם, צועק מתוך בכי וזעקה ומבקש מה' לכנס פזורינו במקום המיוחד הזה.”

הוא מספר על בני אנדלוסיה שבאו עמו. מקצתם הלכו לעולמם ואחד הצעירים נעלם, אבל האחרים – שלומם טוב:

וכל חברינו האנדלוסים הינם בטוב. מתו מוטי אלמגריטי (איש מדריד) ואחותו ולא נשאר לבני אלמגריטי כאן זכר. ומת אבו זכרי בן האני ויוסף בן חיים. והבן הצעיר של אבן דבוקה, בוניל, יצא בפזיזות זה ארבע שנים, ולא ידוע עליו דבר.

שאול מספר לאחותו באריכות את קורותיהם של שני בני אנדלוסיה הקראים, אברהים בן פדאג ואחיו יעקב, שהתיישבו ברמלה ורבו עם בני קהילתם ועלו לירושלים והצטרפו לקהילה היהודית הרבנית.

המכתב לא הגיע כנראה אל כליטה. אולי התעכב נושא המכתב במצרים ונשאר בה, ושמא אירע לו אסון כלשהו. בכל אופן, המכתב הערבי הכתוב באותיות עבריות נותר בקהיר והושלך אל עליית הגג של בית־הכנסת.

וגם נתן בן יצחק היושב בירושלים התגעגע. הוא התגעגע לרבו שלמה מאל־עריש, חכם נכבד מחכמי הישיבה בירושלים, שנסע לפוסטאט, היא קהיר. כותב התלמיד לרבו: “יגיע מכתב זה אם ירצה אלוהים, לפוסטאט, אל אדוני המורה הנעלה שלמה בן דוד אל־ערישי, יאריך אלוהים את כבודו. מאת אוהבו, תלמידו, נתן בן יצחק.”

ואומר התלמיד חד וחלק: “אודיעך כי תקפתני הרגשת בדידות חזקה, בדידות שאין עצומה ממנה, וככל שאסור אל הישיבה ולא אראך, יחשך עלי העולם.”

הרבה מורים בעולם היו מקנאים ברב מאל־עריש על תלמיד שכזה.

עולים באו לארץ מכל קצות העולם של אז, וגם מרוסיה, ארץ נידחת ורחוקה שמספר יהודיה קטן מאוד, ואחד מהם התגלגל לסלוניקי וביקש להמשיך לארץ־ישראל, אך לא ידע את לשונותיהם של יהודי המזרח, ובני סלוניקי טובי לב, נתנו בידיו מכתב המלצה לקהילות היהודיות שבדרך וזה לשונו:

משאת שלומנו. הוצרכנו להודיעכם עסק פלוני בן פלוני שהוא מקהל רוסיאה ונתארח אצלנו בקהילת סלוניקי, ונדרה רוחו ללכת להשתחוות אל מקום הקודש. וביקש מאיתנו שתי השורות הללו להיות לו לפה ולמליץ יושר פני כבוד הדרכתכם, ולהדריכו בדרך הטוב מעיר לעיר ומאי אל אי עם אנשים נאמנים, כי אינו יודע לא לשון הקודש ולא לשון יווני וגם לא ערבי כי אם שפת כנען [כינוי לשפה הרוסית] שמדברים אנשי מולדתו.

ובכן, אם תפגשו עולה זה – עִזרו לו גם אתם.

מאז ומתמיד באו חולים לטבריה להתרפא במימיה החמים, ודמי הטבילה במעיינות היו גבוהים. ובין הבאים לטבריה גם חולים עניים שסמכו על נדיבותם של בני העיר. אבל אלו לא יכלו לספק את צורכיהם, ושלחו שליחים לחוץ לארץ לאסוף כספים למען העניים. במצרים היתה אז קהילה יהודית עשירה, מקור תרומות לעניי ארץ־ישראל ולצרכיה. נתן הכוהן, מפרנסי טבריה, כתב לחבר עלי [חבר היה כינויו של תלמיד חכם], הודיע לו כי שליח יצא למצרים להתרים למען העניים וביקש את עזרתו:

דע כי אנחנו שוכנים שקט ושרויים שלום ומודיעים אנו לכבוד אדוננו החבר המעולה עסק אחינו המיוסרים הנקבצים אלינו לבקש תרופה מהמים והאוויר וזוממים כי מַכָּתם תוחבש, וכראותנו צרתם וצוקתם צר לנו גם אנחנו כי כבשר אחינו בשרנו, וראינו לכתוב אל הדרתו ולהודיע כזאת למען יחוס עליהם. ושלחנו אליכם שלוחנו ושמו כרים בן נתן, ותתנו לו שני זהובים בהגיעו עדיכם, ושלומך ושלום נלויך יגדל נצח.

ממכתב אחר נודע לנו אלו מחלות, מכות וייסורים פקדו את הרוחצים בחמי טבריה. נראה שהיה זה מכתב בעל נוסח קבוע שחיבר כתבן מקצועי, ומכר אותו לנצרכים כדי שישלחוהו אל הנדבנים. כל המחלות והייסורים כתובים בחרוזים:

מנו אחיך, המתפללים על אריכות חייך והמבקשים טובתך, אנו הצעירים המיוסרים, אשר בשחין מתייסרים ובגרב רע מתחסרים, עד היותנו בבתים נאסרים, נכלאים וחבושים, ממנו חרשים, ממנו עוורים, ממנו קטעים, ממנו חיגרים, בכל מיני שחין נמסרים. וכתבנו זה יגיע אל הזקן היקר מיד שלוחנו, לקבץ מחייתנו ולאסוף פרנסתנו.

אבל אין אנו יכולים להכחיש – גם מעשים שלא ייעשו אירעו בטבריה. נוסע אלמוני כותב לידידו ומספר מעשה מאוד לא סימפטי שהיה לו עד:

אבן שועא עשה מעשים רעים והראשון שעשה, שביום צום כיפור עשו אהבה צורי וגבר טברייני והתלהב בו לעיני הקהל. והיכו הצורים והטבריינים זה את זה וקראו אבן שועא ועוד איש והביאו ראש המשטרה אל בית הכנסת.

מסתבר שאין הכותב מתלונן על מה שעשו האיש הצורי והטברייני זה עם זה, אלא על אבן שועא שהלשין והזעיק את המשטרה הזרה.

אבל בני הארץ עסקו לא רק בגעגועים, בהתרמה, בזימה ובהלשנה, אלא גם במסחר ובמלאכה. יעקב בן שמואל אל־אנדלוסי, שבא ממצרים, התפלל במקומות הקדושים, ביקר בישיבה הגדולה בירושלים ותרם, כפי שביקשו ממנו ידידיו במצרים, לגאון, ראש הישיבה ולסגניו.

ויעקב האנדלוסי כותב לידידו ושותפו במצרים, הוא אבו יעקב יוסף בן נחום, ומוסר לו על התרומות שנתן לבקשת ידידיו וקרוביו במצרים. כסוחר קפדן הוא עושה חשבון מדויק וגם מצרף קבלות:

אני כותב אליך מירושלים בה' אדר ב'. אתה הורית לי לשלם דינר אחד לאדוננו ראש הישיבה, חצי לאדוננו אב בית־הדין ורבע לשלישי. עשיתי כדבריך ושילמתי דינר ושלושת רבעי דינר. בסך הכול, לקחתי קבלה מהרביעי על 15 דינר בערך מלא, וכן לקחתי קבלה על דינר מהחזן מוסא. הקבלות רצופות. אנא, מסור אותן לנדבנים.

ומכאן הוא נפנה לענייני מסחר:

כבר הודעתי לך שקניתי שמן זית בשני כלי קיבול ושלחתי אותם עם אבן אל־תופאחי ליפו [כדי שיעבירו משם בספינה למצרים]. קניתי גם חוטים ונתתי אותם לעיבוד כפי הוראותיך. כתבתי לך כי רק ארבע חבילות פשתן של השותפות עדיין לא נמכרו, ומהפשתן ששייך לך בלבד, חמש חבילות. ביקשתי מהאדון אבו אל־פאראג', בן אחותו של סלמן [סוכן מסחרי שישב ברמלה] לטפל בהן אם ימצא להן קונה. הוא שאל ממני לבקש אותך באדיבות לשאול את עבדאללה אל מאלאטי אם הגיעו אליו שתי החבילות של בגדי הטברי ששלח אליו. קח ממנו מכתב וצרף אותו לתשובתך אלי.

הוא ממשיך בענייני סוחרים ועסקים:

מסור את ברכות שלומי לאדון אבו מנסור אבן שועיב ואמור לו כי אבן ז’ורז’יו אומר: “הוא עשה ממני צחוק, הוא לא שילם לי מאומה.” בבקשה, הודע לי איזה הלואה קיבלת ממנו. מסור את ברכותי לאבו סעוד בן לוי ואמור לו שאני מודה לו.

מסתבר שבארץ־ישראל אפשר היה לעשות גם עסקים יפים. הנה עדות נוספת:

שאלת אותי בעניין המשי. שחור וכחול־שמים הם המבוקשים כאן ביותר. בכל אופן, שני [אדום חזק] אינו נמכר בירושלים, אבל אפשר למוכרו ברמלה או באשקלון. אלמוגים חלשים בירושלים שכן זאת עיר ענייה. בכל אופן הבא אותם מפני שההצלחה בידי שמים. אם יזדמנו פרסים [הכוונה לעולי רגל הבאים לירושלים מארץ פרס] לעיר, אפשר שיקנו אותם.

בארץ היתה גם תעשיית בדים שנטוו מהכותנה שגדלה בשדותיה. אבל בירושלים לא נמצאו חייטים שיתפרו מהם בגדים, ואפשר שהיו חייטי ירושלים יקרנים מדי ואחד מסוחרי ירושלים היה שולח לצור חבילות חוטים שיארגו מהם בדים ויתפרו בגדים. יום אחד שלח הזמנה גדולה לאלף גלימות. סוכנו בצור מסר לו על מהלך העבודה:

באיגרת הקודמת הודעתי לך שהחוטים הגיעו. לא התרשלתי ומסרתי אותם לאומן יהודי שאפשר לבטוח בו. לפני כן הבאתי אותם לכמה אומנים שאמרו לי שאפשר לעשות מהם אלף גלימות מסוג השוק וקצת יותר בעבודת בית.

הסוכן מפרט את מחירי העיבוד ומסיים:

הליבון יסתיים רק אחרי הפסח כיוון שעכשיו חורף ואלוהים אינו מאפשר ליבון בחורף מפני שהאריג לא יבריק כמו בקיץ. לו היית שולח את האריג חודש לפני החגים היתה העבודה מסתיימת בקלות ובזמן קצר.

אבל לא הכול הסתדרו בארץ ועולה אחד מצפון־אפריקה מתלונן לפני בני משפחתו על קשיי החיים. אפשר שהוא מרבה בתלונות כדי להסביר את החלטתו לצאת מן הארץ ולחזור למקומו ולחנותו:

ובנוגע למה ששאלת אותי אם התיישבתי כאן ואם מוצא אני כאן פרנסה – הארץ מתה ותושביה עניים ובייחוד בירושלים.

אין שוחטים כאן לא לימי חול ולא לשבת, והעופות כאן מלוחים והארץ קרה במשך תקופה ארוכה. אנחנו אם ירצה ה' ניסע אחרי הצום, ה' יתעלה יקרב את הפגישה.

מה שנוגע להצעתך בעניין הבגדים, יגמול לך ה' גמול יפה. כאן אין אנו יכולים ללבוש יותר מבגד כותנה בלוי, כי הארץ שייכת לעובדי אדמה מסכנים שאין להם חנויות.

עברה עלי כאן ברמלה מחלה קשה ולא היתה תקווה לא לי ולא למי שאיתי, ונשארנו ברמלה חודש ימים שוכבים במיטה ובירושלים עוד יותר. ונאמר ברוך גומל לחייבים טובות, ואף אחד מאיתנו לא קיווה לחיות ויצא לי נזק רב מהיום שבו עזבתי את החנות.

מדי פעם התאנו מושלי ירושלים ליהודים והצרו את צעדיהם. אז היו ראשי הקהילה פונים לנכבדי היהודים במצרים, ששלטה על ארץ־ישראל, ומבקשים שיפעלו למענם אצל השלטונות. לפעמים היו מצליחים ולפעמים לא, וכשלא עלה הדבר בידיהם היו משלמים שוחד למושל שישב בירושלים, ואפילו כך, לא תמיד הצליחו.

יום אחד הפסיקו השלטונות את אספקת המים לרובע היהודים. היהודים שלחו שליחים למצרים, וממצרים יצאה הפקודה לחדש את אספקת המים. אולם כל ההוראות ממצרים לא הועילו, עד ששילמו היהודים שלמונים למושל העיר. המים הושבו ליהודים, אולם מיד לאחר מכן, נגזרו גזרות חדשות. גדוד חיילים הגיע לעיר והמושל תבע מהיהודים לשלם מראש את מסי השנה הבאה כדי לממן את החזקתם. וכך סופר הדבר באיגרת של פרנסי העיר אל אחיהם בקהיר:

ויסתמו עלינו [את מעיין השילוח], כי אמרו איך ישתו העברים מן המים שלנו. וכל מושל ושליט אשר נצעק אליו לפתוח לנו את המים, יתקבצו ויתוועדו לאמור: אין להם עמנו חלק ולא חוק במים.

עד אשר שלחנו שלוחינו למצרים לבקש כתב נשתון [זיכיון] לשלוש פנים: לפתוח אלינו המים כבראשונה ולהניחנו לשחוט בשוק כחוק, כי מנעונו מלשחוט, ולהיות גביית המס מראש ירח הנקרא אל־מחרם ועד החודש הנקרא אל־חג’ה ולא לקחת ממנו מס עד אשר תחל השנה.

ויבואו שלוחינו ויביאו הנשתון באלו שלוש הפנים הנזכרים ונקחה ונלך אל הפחה. וקרא בו והשליכו מידו וביקש שוחד ונלך בעניינו ועמלנו לקבץ מכל צד ופינה עד אשר נתנו לו זהובים הרבה מעניים ויתומים ואלמנות, וניתן לכל משרתיו היוצאים והבאים אליו. עד אשר נצרפנו כמו בצריפת הכסף ובחינת הזהב ויפתח לנו המים.

יפה. קיבל כסף, הבטיח וקיים. אלא שערביי העיר לא ראו זאת בעין יפה והם התלוננו לפני המושל:

ויתקבצו כל הזקנים וכל הבחורים וכל גדולי המדינה ויעידו לפניו “אין להם חוק במים ואין להם חלק בינינו בזו המדינה.” ויאמר אליהם “אדוני המלך דיבר דבר חוק. לא אסור ממנו דבר עד אשר תביאו אלי ממנו נשתון אחר, כמות זה.” כשומעם זה קמו בבושה וכלימה מפניו.

לכאורה, הכול טוב ויפה. הצדק ניצח לבסוף, אמנם בעזרת שוחד, אבל עבר רק יום אחד והפרנסים מתלוננים:

למחרת התחיל צרתנו. שמע הפחה בבוא החיילים וביקש מהיהודים מס השנה החדשה בטרם תבוא, חמישה חודשים, ואמר: “אני אחפוץ מאתים־וחמישים זהובים מעמכם ולא אדבר אליכם עד תכלה השנה.”

וחוזר חלילה.

¹

שני גברים אוהבים אישה אחת – משולש אהבה בלשון הבריות. והיו הדברים מאז ומעולם, ועדות לכך גם אהבת אברהם וסולימאן לרבקה בירושלים ומה שהיה ביניהם.

ואין זה עניינם של שני גברים ואישה אחת בלבד, אלא שקהילתם כולה, הקראים בירושלים, מעורבת היתה בעניין שהדיו הגיעו עד קהיר, ששם מצויה קהילה קראית גדולה ואליה פנו בני־מקרא – גם בשם זה כונו הקראים – באשר הם לעזרה, ובעיקר בני ירושלים, שמספר הקראים בה מועט ורובם עניים.

אולי דווקא משום שמעטים היו נהפך כל דבר שקרה בה לעניינה של הקהילה כולה. הוא הדין בעניינם של אברהם וסולימאן ורבקה, שעתה זה עלו ממצרים ושני הגברים מאוהבים היו בנערה ונאבקו על לבה וגרמו שערורייה, וראשי העדה פנו אל אחיהם במצרים, שיעזרו לפתור את הבעיה, בעיקר משום שרבקה הנחשקת היתה בתו של אחד מנכבדי העדה הקראית במצרים שכונה “הזקן הנבון שמעון”.

והגיעו הדברים כדי איום ברצח. והודיעו על כך קרוביהם של השלושה לראשי העדה בקהיר:

אשר עליכם ראשי הקהל, ברוכים תהיו, אל תשאלו על כל הקורות אותנו מן היום אשר יצאנו בו ירושלימה עד היום הזה ועל כל הצרות הגדולות אשר באו עלינו מצד התעקשות אברהם וסולימאן בדבר רבקה, בת הזקן הנבון שמעון, כי כל אחד משניהם חפץ היה לשאתה לו לאישה.

לכאורה עניין של מה בכך. יש להכריע מי הראוי ביותר להיות בעלה של רבקה וראשי הקהל הקראי בירושלים אמנם החליטו כי אברהם יהיה המאושר, אבל הנערה סירבה לשמוע להם, כאמור במכתבם:

אז מצאנו לטובת העניין, כי עלינו להשיאה לאברהם ותאמר “אינני חפצה באחר מלבד בסולימאן.” ויקם אברהם ויאמר, “חי אלוהים! אם לא אשאנה אנוכי והרגתי אחד משניהם!”

ראשי הקהל נבהלו והסתירו את רבקה כמכתבם למצרים:

ויהי כדבר אברהם את הדברים האלה יראנו ונסתיר את רבקה למען לא תיכנס לבית אברהם או סולימאן, ונשביעה כי לא תצא מהבית מבלי אישה שתלך עמה.

ואז הגיע מכתב מאבי רבקה, הלא הוא הנבון שמעון במצרים, כי מבקש הוא להשיאה לסולימאן וראשי הקהל שינו דעתם ופנו אל אברהם שיוותר על רבקה, והוא בשלו: “לעולם לא אוותר על הנערה האהובה עלי!” והודיעו הפרנסים: “וכאשר הגיע מכתב הזקן הנבון שמעון ביקשנו מאברהם לוותר עליה, אך הוא לא ויתר. וכאשר קרה כל זה נשבע אדוננו הראש עבדאללה שאיש מהם לא יקדשנה בירושלים. וכל בני הקהילה נשבעו לדבר הזה.”

ובא סולימאן לראשי הקהל ואיים: “הלא טוב שאשאנה בהיתר ואם לא – אשאנה באיסור.”

והשיבו לו: “כבר נשבענו שלא נעשה כדבר הזה.”

סולימאן, שהאהבה העבירה אותו על דעתו, ביקש להערים על בני קהילתו ונעזר ביהודי רבני, שכתב כתובה, כאילו נשואה לו רבקה, וסולימאן זייף חתימת עדים, כאמור במכתב הקראים לאחיהם במצרים:

ויהי כראות סולימאן כי לא ישיג מאיתנו דבר וילך בסכלותו אל אחד הרבנים ויכתוב כתובה ויזייף עלינו עדות בלי ידיעתנו ויכתוב את שמות כולנו. וכאשר קרה כל זה בא אחד מן הרבנים ויאמר לבני הקהילה: “איך זה אתם כותבים כתובה לאיש ואחר כך תמנעו את אשתו ממנו?” אז אמרנו לו: “שקר אתה דובר כי לא היתה כזאת.”

לא אחת הסתכסכו הקראים והיהודים הרבניים ולחמו אלה באלה, אבל באותם ימים שרר השלום ביניהם ולא רצו להזיק זה לזה. וביקשו ראשי הקראים מראשי הרבניים ודייניהם להתכנס והוכיחו כי חתימות העדים בכתובה אינן חתימותיהם וראשי הרבנים חקרו מי הוא שכתב את הכתובה המזויפת וגילו שאחד השוחטים הוא שכתב את הכתובה לפי בקשת סולימאן והחרימוהו ואסרו עליו את השחיטה ומנעו ממנו לבוא לבית־הכנסת. והקראים ציינו במכתבם למצרים כי הפעם נהגו בהם הרבניים כבוד ועזרו להם.

וראה סולימאן כי נכשל ובא לפני ראשי הקהל והביע חרטה על מעשיו וביקש לסלוח לו, ומחלו לו. ואחרי שהשלימו עמו נשבעה רבקה, כי לא תינשא לאיש מן השניים. וסברו ראשי הקראים כי בא הקץ למריבה ומעתה יישבו בשלווה.

ולא כך היה, כי כששמע סולימאן שרבקה מסרבת להינשא לאיש מהם הכריז: “אלה דברים בטלים כי לא אוותר עליה!”

ושוב פרצה שערורייה.

וראשי הקהילה, שראו את עקשנותו של סולימאן, חששו כי האהבה שיבשה את דעתו והוא מסוגל למעשים נוראים. ופנו לקהיר וביקשו: “ועתה חי ה'! רחמו עלינו והתבוננו למצבנו. ואנו יראים פן ייצא הדבר מידינו.”

וחתמו את המכתב בתאריך עשרים בסיוון, וסיימו בבקשה:

המכתב יגיע אם ירצה השם אל אלקאהרה הבירה [קהיר] ויימסר לידי הזקן אל ראשיד הישר הארון – [הוא אהרון] בן סגיר והוא יקראנו לפני ראשי הקהל. ובה' נשביעכם שלא תקלו בדבר מהכתוב בו, ושלום. למקרא קהל בני מקרא.

מה היה בסופה של אותה אהבה? האם נישאה רבקה לאחד מהשניים, ואם כן, למי? אין אנו יודעים. אבל המעשה הוא מעשה והוכחה נוספת כי עזה כמוות אהבה וקשה כשאול קנאה ומשולש האהבה קיים מאז ומעולם, ואין לדבר תקנה.

¹

כל הדרכים רצו אל רמלה שבמישור רחב הידיים כמו נחלים אל מקווה מים ופתאום תמו שדות התבואה והחלו בתים נמוכים של פרברי העיר הנעשים צפופים במרכזה. מתוכם ביצבצו צריחי מסגדים ומגדלים, וממרומי הצריחים קראו המואזינים, שהכריזו על מלכותו של אללה. הדרכים באו ממחוזות רחוקים מכל רוחות השמים – מסוריה ומדמשק, מפרס ומבגדד ומירושלים; ממצרים בדרום, מאילת, שממנה הגיעו שיירות נושאות תבלינים ואבני חן מן הארצות הרחוקות; מתימן, מעבר למדבר הערבי ומהודו; מיפו, שאליה הביאו אוניות אירופה את טוב הארצות הצפוניות וקנו את הסחורות שהגיעו מן המזרח. במרכזם של כל אלו עמדה רמלה, צרור פרחים שעלה פתאום מן החולות, ועליהם נקראה רמלה, שפירושו חול.

רמלה, שנוסדה שלוש מאות שנה לפני כן, בראשית המאה השמינית, היתה בירת פלסטין, עיר ואם הדרכים, מושב השלטון והמסחר. שוקיה המו מסוחרים שבאו מכל קצווי הממלכה הפאטימית, מחסניה היו מלאים סחורות מתוצרת ארצות רבות, מצפות לחילופי בעלים. הסוחרים ושיירות הגמלים והסוסים חנו בחאנים ובחצרותיהם. רצי הח’ליף היו מגיעים בדהרה, רוכבים על סוסים שוצפים, נושאים לפניהם רומח גבוה ועליו דגל הח’ליף, ועוצרים בתחנת הדרכים של רמלה, מחליפים סוסיהם העייפים בסוסים חדשים, וממשיכים בדרכם עד קצות הממלכה.

רמלה היתה העיר הגדולה בארץ, ובה הקהילה היהודית הגדולה והפעילה ביותר – כאלף משפחות, כחמשת אלפים נפש. שלושה בתי־תפילה גדולים היו לה לעיר, של בני ירושלים, של באי בבל ושל הקראים, שמנו כאלף איש. לירושלים באו אנשים לחיות את הקודש; ברמלה עשו עסקים, קנו, מכרו, סחרו, צבעו, ארגו, עסקו ביישובו של עולם. נגידי הארץ היהודים, ראשי ישיבת גאון יעקב, הנהיגו את עדתם בארץ ובארצות הסמוכות מירושלים, אבל היו יורדים לעתים קרובות לרמלה כדי לדון בענייני העדה ולעמוד בקשר עם יהודי פוסטאט, בירת מצרים, פעמים בעסקי שלטון פעמים בניסיון למנוע גזרות. סוסי הדואר הרצים לקהיר וחזרה הביאו איגרות ותעודות מראשי הקהל במצרים ובארץ בענייני היישוב ושל סוחרים בענייני עסקים ושל קרובי משפחה, המתנים את צרותיהם וענייניהם וגעגועיהם.

לפני כן היתה קיסריה בירתה של פלסטין ואחריה לוד, אבל מזלה של לוד לא שיחק לה, גם אם נקשר שמה לקדוש נוצרי, ג’ורג' הורג המפלצת. כפי המסופר, ביקש אבן בטריק, פקידו של סולימאן מושל פלסטין, להקים בית בלוד, ליד כנסיית ג’ורג' הקדוש, ובני העיר סירבו. התרגז אבן בטריק והציע לאדונו לבנות עיר חדשה ליד לוד – והקים שם מצודה ולידה מפעל לצביעת אריגים, וחפר בארות מים ובנה מסגדים ומוסדות שלטון והרס את בתיהם של בני לוד וכפה עליהם לעבור לעיר החדשה. רמלה עלתה וגדלה ולוד שקעה והלכה. ומשכבשו הפאטימים המצרים את הארץ בשנות השישים למאה העשירית היתה רמלה למרכז של מסחר ונבנו בה מחסנים ואליה באו הסחורות משני הימים – מן הים התיכון ומים סוף, ומן המדבר. השליטים החדשים הקימו בה בסיס צבאי, העיר נתפרסמה בעולם המוסלמי והתיירים סיפרו על מסגדה היפה, הוא המסגד הלבן, ועל בריכת המים בעלת הקשתות, על עסקיה ומסחרה ואישיה הנודעים. וישבו בה נוצרים ושומרונים וקראים ומספר יושביה היהודים גדול מאשר בירושלים וכאמור, ראשי הישיבה והסנהדרין אשר בירושלים, גאוני הארץ ומנהיגיה, היו באים לרמלה לעתים קרובות, עוסקים בענייניה ובענייני היישוב ולכמה מהם אף היו בתים בעיר.

עד אותו יום רע ונמהר, יום חמישי לפנות ערב, י“ב בטבת שנת ד' תשצ”ד, הוא ה־5 בדצמבר 1033. מאז לא היו הדברים כשהיו.

והכול אנו יודעים ממכתבו של שלמה בן צמח אלעטאר, סוחר בשמים מרמלה, שהיה ידוע כעושה טובות לנצרכים ואף על פי שלא היה מן העשירים, היה עוזר לכל אדם ביד רחבה. והמכתב, הכתוב עברית, נועד לאפרים בן שמריה ראש קהילת הירושלמים בפוסטאט.

זה התחיל כיום חורף רגיל. עבים כבדים עלו על שמי רמלה וכיסו את השפלה, וטיפות גשם כבדות ירדו על הארץ והאנשים שמחו על הגשם המרווה את האדמה. ואז נראו שתי קשתות גדולות בשמי המערב והדרום, ופתאום נחצתה קשת אחת ומתוכה עלתה לבת אש והארץ הזדעזעה והבתים נטו אנה ואנה וקמה צעקה. כמו צעקה רמלה כולה מן האדמה. וכתב שלמה בן צמח סוחר הבשמים:

יצאו מן הבתים לרחובות כי ראו הכתלים מטים והקורות יוצאות נפרדות מן הקירות ושבות וחוזרות והבניינות המחוזקות נופלות והדירות החדשות נהרסות ורבים מתו תחת המפולות כי לא היה להם מנוס ויצאו הכול מדירותיהם והניחו כל אשר להם ונמלטו בנפשותיהם, ואל כל אשר היו פונים היו רואים גבורות אל, הכתלים היו מנגחים זה את זה ונופלים. ואשר נשארו, כולם רעועים מבוקעים אין יושב, כי מיראים בעליהם פן יפלו עליהם… גם הדעת נטרפה מאשר העין ראתה והאוזן שמעה ונתקיים האמור “הנה ה' בוקק הארץ ובולקה ועיווה פניה והפיץ יושביה.”

ואחרי התיאור הדרמטי בא סיפור המאורע:

והיה הדבר טרם בוא השמש, פתע פתאום ברמלה וכן בכל ארץ פלשתים מעיר מבצר עד כופר הפריזי, כן בכל מבצרי החוף עד מבצר חיפה ובכל ערי הנגב וההר עד ירושלים וכל עריה עד שכם וכל כפריה. ועד טבריה וכל בנותיה הר הגליל וכל ארץ הצבי ואשר היו מתהלכים בדרכים יגידו גבורות אל חיים, יאמרו ראינו ההרים רועשים כאילים רוקדים אבניהם, מתפוצצות, והאילנות מתכופפות עד מימי הבורות עלו עד פיותיהם. תקצר הלשון לספר.

ולולי רחמי אלהינו אשר ריחם כרוב חסדיו והיה הדבר הזה טרם פנות היום והכול רואים זה את זה ומזהירים זה לזה. לו היה לילה והיו הכול ישנים על מיטותיהם לא היו נמלטים כי אם שרידים, אבל רחמיו רבים וחסדיו עצומים ואם גזר, כלה לא יעשה.

גם טובו אשר הגדיל כי לפני היות הרעש העלה עבים מוחשכים והגשימו טיפים עבים ונראו שתי קשתות גדולות ונראה כי האחת נחצית ונראתה אש ממערב נגבה. בשעה ההיא היה הרעש אשר לא נראה כמוהו מימים קדומים. ובלילה ההוא שוב נדדה והכול בחוצות אנשים ונשים וטף צועקים אל אלהי הרוחות להשקיט הארץ ולהרגיעה להושיע אדם ובהמה.

ולא רגעה הארץ, בליל שבת שוב רעדה:

בערב שבת נדדה עוד והכול נבהלים אחוזי רעד נמוגים ארץ וכל יושביה בוכים צועקים קול גדול: רחום, רחם! ועל הרעה הנחם ואל תבוא במשפט, ברוגז רחם תזכור, ואל תזכור עוונות ראשונים.

הכול חרדות לובשים, על הארץ יושבים, לרגעים חורדים, נעים, נודדים זה שמונה ימים, אין נחת רוח ואין נפש שוקטת. ואשר יכול הכותב לעשות כי דבר אל העם לקדש צום לקראת עצרה, ולצאת אל השדה אל בית־הקברות בצום ובכי ומספד.

והנס הגדול כי כל הימים אשר היו העם מושלכים בחוצות וגם ברחובות לא ירדו גשמים. גם מושל העיר עם עושי מלאכת המלך תקעו להם אוהלים חוץ למדינה ועד עתה הם שם.

הכותב סיים בתפילה:

אלוהי עולם ה' ישקיף ברחמיו על עולמו וירחם יצורים ויושיע אדם ובהמה ויחוס על עוללים ויונקים ועל אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם ויצילכם מזאת ומכיוצא בזה ויסתירכם מכל גזרות קשות ויושיבכם בטח ושאנן. ואתם שלום ובתיכם שלום וכל אשר לכם שלום ותשאו שלום מאדון השלום.

ואחרי כמה ימים נרגעו הרוחות ובני רמלה שבו לבתיהם וחיפשו בין ההריסות את שרידי רכושם וחפציהם ולאט לאט חזרו ובנו את העיר, אבל רמלה לא היתה כמימים ימימה. הארץ כולה כבר לא חזרה למה שהיתה. שבטים סלג’וקים באו מהצפון, כבשו את הארץ ואי השקט היה רב. עלילות רבות עוד נכונו לה.

¹

הוא לא שכח. הזעם כבר שכך, אבל נותר בו עדיין זכר העלבון. החיים פינקוהו מאז, אבל הפצעים שנפצע לא הגלידו.

איננו יודעים מה היה שמו, איננו יודעים שם אשתו, איננו יודעים שם בתו, שלושתם גיבורי סיפורנו. איגרת בת מאות שנים היא העדות היחידה לאותו מעשה, ולאיגרת אין התחלה ואין סוף.

היה זה באחת מארצות רום, היא ביזנט, בטורקיה או בבלקן, בסוף המאה ה־12. אדם יהודי, כנראה בעל משרה חשובה, פגש אישה נוצרייה והשניים התקרבו. האישה התגיירה ונישאה לו, ואחותה עשתה כמותה ונישאה אף היא ליהודי. בביזנט היו אז מהומות, יד איש ברעהו. הצלבנים, שיצאו מאירופה לעזור לאחיהם בארץ־ישראל, התעכבו בה והיכו באחיהם מן המזרח, שדדו את רכושם, ביזו אותם והשתלטו על חלק מארצותיהם.

אחרי שכבש צלאח א־דין את רוב הארץ עבר הקול בקהילות ישראל כי נפתחו שערי עיר הקודש והם רצויים בה. יהודים רבים באו לירושלים להתיישב בה, ושני הזוגות, האחיות ובעליהן היהודים, נטשו גם הם את בתיהם בארצות הנוצרים ובאו לארץ והשתקעו בירושלים.

חלומותיהם היו רבים, אבל העיר היתה עדיין חרבה, והבתים שבהם גרו שני הזוגות רעועים היו. הגברים חיפשו פרנסה. גיבור סיפורנו, אדם משכיל שכבר הוכיח את כישרון המינהל שבו בארץ רום, לא מצא עיסוק בעיר.

אשתו הגיורת ילדה לו בת. במאמצים רבים השיג משרה אצל השלטון החדש כפקיד זוטר ששכרו מועט. אשתו לא היתה שבעת רצון. רגילה היתה בתפארת ערי ביזנט, ואילו ירושלים נידחת וקטנה ומשרתו של בעלה עלובה. רטנה האישה, התלוננה, הקניטה את בעלה והזכירה לו את חיי הרווחה שידעה בארצם הקודמת ואת כבוד משפחתה שם, והאשימה אותו שהוציאה מארץ נושבת והביאה למקום שממה, שאין בו מכר ומודע הראוי להם. ניסה לפייסה, ביקש שתתאזר בסבלנות, והסביר לה שהשליטים החדשים זקוקים לפקידים ושנתחבב על הממונים עליו והוא עתיד לקבל תפקיד חשוב יותר במימשל, אך היא לעגה לו. וכדרכה של אישה רגזנית, חזרה ואמרה דברי הקנטה וכעס. שמע את עלבונו ושתק, ואולי אמר לה דברי פיוס וחיבה – ללא הועיל.

כל יום הלך הבעל לעבודתו במשרדי הדפתראות ורכן על גיליונות רבים שעות ארוכות ושב לביתו לעת ערב עלוב כשהיה. ואשתו, נקעה נפשה מדברי הפיוס שלו ומהבטחותיו. ויום אחד לקחה את בתה התינוקת – והאיש עומד נגדה חסר אונים – ירדה ליפו, עלתה בספינה וחזרה לביזנט, לבית הוריה ולדת הנוצרית. הבעל והאב נשאר בירושלים, פגוע עד עמקי נשמתו ומתגעגע לילדתו.

עברו הימים ולא שמע דבר על אשתו ועל בתו. ובינתיים נבנתה ירושלים והתפתחה וגדלה. מושליה המצרים נזקקו לפקידים ולמנהלים מוכשרים, והאיש התקדם בשירות המימשל ונתגדל. אפשר לשער שנעזר בשיטות המינהל שלמד בארצות רום והוציאן אל הפועל בירושלים, וגם בקיאותו בשפות אירופה סייעה לו. נתעלה גיבורנו במעלות הפקידות והיה למנהל ומשגיח על אדמות המושל המצרי בארץ־ישראל, היא מדינת שאם, פקיד נכבד שרבים מבקשים קרבתו ומתחנפים אליו ומרותו פרושה על ארץ רבה ועל אנשים רבים. והיה מתגאה לפרקים לפני רעיו ואומר בחיוך: “אני סולטן!” אינני יודע אם נשא אישה על אשתו ואם נולדו לו ילדים נוספים. הדעת נותנת שנשאר בבדידותו, ולמרות הצלחותיו הגדולות זכר את בתו ואת העלבון שהעליבתהו אשתו שנטשה אותו.

עברו שתי עשרות שנים ובאה שעת שילם. האם היתה זו שעה מתוקה? אינני יודע. אולי הכאב היה גדול מכדי שהנקמה תפוגג אותו.

יום אחד הגיעה אליו איגרת. פתח אותה וקרא בה ונדהם. היה זה מכתב מבתו שבביזנט. הבת סיפרה לאביה כי מצב אמה, אשתו לשעבר, רע מאוד, וכי מאז יצאו מירושלים לא זכו ליום טוב אחד. עכשיו היא בוגרת ועומדת ברשות עצמה, מצבה אינו טוב והיא מבקשת את עזרת אביה.

גילגל האב את המכתב מצד אל צד, מסרב להאמין, ועיניו דמעו. האם נפתחו הפצעים שנשכחו? אינני יודע. אבל יודע אני ששמח מאוד במכתבה של בתו, שהתגעגע אליה כל השנים, והזיל דמעה, שכן האיגרת שבידינו הצהיבה במקום אחד, כנראה מדמעה שנתגלגלה עליה.

עכשיו ניתנה לו הזדמנות להוכיח את צדקתו ואת כישלונה של אשתו שנטשה אותו. ישב אל שולחן עבודתו בבית הפקידות הגדול הנשקף אל הר הבית, וכתב אל בתו כדברים האלה:

הריני כותב אלייך, בתי, מירושלים השמורה, בעשרים ושבעה בחודש רג’ב. ומה שאודיעך, בתי, כי דואג אני לך מאוד. בקרבי אש על אודותייך, וה' ביני ובין מי שעשה עוול עמך ועשה אותך ליתומה, ואני בחיים, ואת בתי, מוכרחה לצפות לשולחנם של אחרים משום מעשי אמך. אבקש מה' יתעלה כי יסלח לה חטאה. הנה, בשביל תאוות רוחה איבדה אותך, ובה'! יש לך לתבוע ממנה זכותך.

האב התפאר לפני בתו בכבודו ובעושרו ולא שכח לציין שהאישה שחשבה אותו ללא־יוצלח ועזבה אותו, היא שהפסידה:

ה' יודע שאין בלבי צער או דאגה אלא בשבילך, ואילו אני בגופי ובכל מצבי בנעימים עד שאין בגדי מכילים אותי מרוב שמחה והצלחה. ואני, לו רק חפצתי לזכות בעולם הזה, הרי הייתי יכול להיות היום מאושר מאוד, כי אני הייתי לממונה על אחוזת הסולטן בארץ שאם, במשכורת מעולה.

ליתר ביטחון הציע האב לבתו עדים שיאשרו את דבריו: דודתה, אחות אמה, שנשארה ביהדותה וחייתה כל הזמן בירושלים עם בעלה, הוא אחיו, ומכרו אבו אל־פצל, אף הוא כנראה מודע לאמה:

אחות אמך ראתה אותי, וגם בעלה וגם אבו אל־פצל, בשעה שאנשים עמדו לפני ובידי הפקודה והאיסור ואני סולטן. ה' החזיר לי טובה גדולה יותר מאשר היה לי מקודם, ויצא שהמצליח הוא אני, והמזל הרע לאמך, והשבח לה'!

עכשיו, שסיפר על רום מעמדו, ביקש האב לדעת אם נשארה בתו ביהדותה. נראה שלמרות תפקידו הרם אצל השלטון, היה מקפיד על מצוות הדת וגאה באמונתו:

ודעי, בתי, שכבר יצאה מאיתי שבועה, שלא אשלח לך דבר כל זמן שאיני יודע מה איתך… ועתה, הוי בתי, אינני יודע עם מי את, ואיני יודע אם את עם היהודים, שהם גזע אביך, או אצל גזע אמך, הגויים. וזה אודיעך: לו היו מוכרים אותך לי, שאת בתי, הייתי קונה אותך ומציל אותך מהם.

וזה מוזר, שכן למרות אהבתו וגעגועיו והדמעה שהזיל על המכתב, גברה עליו עקשנותו והיה מוכן להתעלם מבתו אם אינה מחזיקה באמונת אבותיו. אבל מיד, כנראה, גברה עליו אהבת האב והגעגועים לבת והודיע כי מיד לאחר חג השבועות הקרוב ייצא לביזנט לפוגשה: “ואעיר, שאחרי חג השבועות אצא אל ארץ הרום, אל ארצי ומשפחתי, והודיעיני מקודם מה בנפשך, ואראה מה אעשה בעניינך אם ירצה ה'.”

עד כאן האיגרת שהושלכה אחר שנים לגניזה של קהיר בעליית הגג של בית־הכנסת עזרא בפוסטאט, כתעודות וכאיגרות וכמסמכים וכספרים קדומים אחרים לפני מאות בשנים, והתגלגלה אחר כך לאוניברסיטת קמברידג' ונחשפה על־ידי החוקר שלמה גויטיין, שחשף מאות תעודות ואיגרות מן הגניזה, ונמצא עליה כאמור, כתם צהוב, היא הדמעה שהזיל האב כאשר נודע לו גורל בתו. גם את הדמעות אצרה הגניזה.

האם נסע האב לראות את בתו? אני משער כי אמנם יצא לארץ רום לאחר ששנים רבות שלא היה שם, וכפקיד רם מעלה של מלך מצרים, קיבלוהו בכבוד הראוי למעמדו.

האם נפגש עם בתו? כיצד היתה הפגישה? כלום חזרה אליו? וכי קיבלה? האם ראה את אשתו? מה נאמר ביניהם? כל אלו, אני חושש, יישארו סוד עד עולם. וככל החיים הרבים האחרים שלא הותירו אחריהם כל סימן ואות, כך גם חיים אלו, לא נדעם. ויישאר עמנו תמיד סוד הבלתי־ידוע. ואולי אמנם אלוהים רושם הכול בספריו, ורשם גם את סיפור האב והאם והבת ומה שהיה ביניהם?

¹

נא להכיר, השם: מבורך הבבלי, אבל למרות שמו, האיש מארץ־ישראל. המקצוע: משורר, וכדרכם של משוררים בכל הדורות, קבצן שבקבצנים. כל נכבדי הארץ חברים שלו. הללו אוהבים שיאמרו שמכירים הם משוררים, ואפילו גאון ארץ־ישראל אביתר, בפוגשו את מבורך הוא מחבקו בחיבה ומעטיר עליו שבחים. ובפעם האחרונה שפגש בו ציין כי הפיוט האחרון שחיבר הוא לעילא ולעילא, שפתים יישק, משכנע, עמוק, מהטובים שבפיוטיו. הוא, הגאון, סבור, שמבורך הוא מהחשובים במשוררינו ואיננו הולך בעקבות המחדשים שקשה להבין את שיריהם, הסבורים שיש לפנות עורף למסורת העתיקה של השירה שתחילתה במקרא והמשכה בנביאינו הגדולים ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל. והגאון צוחק: הנה יחזקאל, לכאורה מהפייטנים הישנים, אבל הוא המריא למעמקים מסתוריים ולעליות נשמה שמימיות שמעטים מהיוצרים בלשון העברית הגיעו אליהן; ואל לנו – מוסיף הגאון – להתעלם משירת דבורה וכמובן ממזמורי תהילים של דוד, איזו דבקות! – וקינת קוהלת או האירוטיקה העדינה של משורר שיר השירים, וכמובן פיוטי הפייטנים בני הדורות הקודמים, אלה שכתבו גם “אץ קוצץ בן קוצץ קצוצי לקצץ” וכיוצא באלו. אמנם המשוררים הצעירים צוחקים משיר זה בכל פה – אבל הוא, אביתר, סבור שלא יעבור זמן רב ואנחנו נחזור אל היפה שבשירה, ישנה אִם חדשה, וכל חדשנות הצעירים המבקשים לוותר על החרוז והמשקל והקצב וקוראים להשפעה גדולה יותר של השירה הערבית הגדולה, תישכח. ובעיניו, עיני אביתר – והרי גם הוא כתב קצת ספרות, הוא מציין בחיוך – מבורך הבבלי הוא מן החשובים כמשוררים ובדורות שיבואו ישאלו מי הם שביקשו לערער את מעמדו, ואילו שמו יינשא בפי כול. ובינתיים שלום לו – הוא מברך את מבורך ומבקש להמשיך בדרכו.

ומבורך, מובן שנהנה מן השבחים, אבל הרי צריך הוא גם לאכול ואין לו קורת גג ראויה ואפילו – ומה לעשות, אי־אפשר להסתיר זאת – אין לו בגד ראוי להתלבש ושמיכה להתכסות בה. והוא מעכב לרגע את הגאון ושואל אותו, שמא יודע הוא מתי תינתן לו תשובה על בקשתו לתרומה שתאפשר לו ליצור בלי דאגות פרנסה גם אם לזמן קצר. ואביתר מחייך בתבונה ואומר, ראה מה ביני לבינך. אני מדבר בעניינים של רוממות הרוח ואתה עוסק בעניינים חומריים. אני עוסק בשירה ואתה מוריד אותנו לעניינים של בגד ופרנסה. ומביט הגאון אביתר באנשים שנאספו סביבם לבדוק אם הבינו את הרמז, ואומר בסדר, בסדר, הכול יהיה בסדר, תסמוך עלי, וממשיך בדרכו כשאנשיו מפנים לו דרך. ומבורך נשאר עם המחמאות הנאות, אבל אין בידו פרוטה ואין לו תשובה כיצד יתפרנס בימים הקרובים ומניין ישיג קצת כסף לאוכל ולכוסית משקה ובמה יתכסה בלילות החורף הקרים הבאים עלינו וכבר מרגישים בריחם, וכתב גם שיר על כך, וממשיך מבורך בדרכו, נוהם משהו מתחת לאפו ומכנס את ידיו אל גופו הצנום כדי להתחמם.

“אלו שיש להם הכול” – אומר מבורך לידידו המשורר עשהאל, חסר כול כמותו – “נהנים במה שיש להם, ויש להם הרבה, ואילו את הנצח משאירים הם לנו, המשוררים. את שמנו יידעו הדורות הבאים, אבל בינתיים מי יחמם את גופנו.” ושני המשוררים עומדים ברחובה של ירושלים בשעה שהעננים מתקדרים וגשם צפוי בקרוב, ומסתכלים בקנאה בעד החלון אל ביתו של אחד מעשירי העיר, שבו דולקת האש בעצי התנור ועולה משם ריח סעודה דשנה שהכינו בעלת הבית ושפחותיה. המשוררים רעבים לאורך כל הדורות.

ונזכר מבורך באיש עשיר אחד, שבזמנו נענה לו ונתן לו שמיכה להתכסות בה, אך זו בלתה מזמן, ולפני זמן לא רב פגש באותו איש ברחוב והוא שיבח מאוד פיוט שחיבר לתפילת חג הסוכות האחרון ואמר לו – ואין מבורך יודע אם בכובד ראש או שמבלי לחשוב על כך – “אם צריך אתה למשהו, תפנה אלי, אצלי תמצא תמיד את הדלת פתוחה.” והחליט לפנות אליו לאחר שבאו מים עד נפש, אין לו שמיכה ראויה להתכסות בה והקור גובר והולך, ובא לפתח ביתו של אותו איש ודפק על השער ופתח השמש את הדלת ובחן אותו מכף רגל ועד ראש ועיוות שפתיו למראה החורים והטלאים שבבגדו, ושאל מה אתה רוצה, וכשענה, בעל הבית אמר לי שדלת ביתו פתוחה תמיד לפני, אמר לו השמש שהנה הדלת פתוחה ומה הוא רוצה עוד, וסגר אותה על פניו. וחזר מבורך לחדרו הפרוץ לכל רוח וישב אל השולחן ורעד מהקור וכתב איגרת לאותו עשיר ואמר מה הוא מבקש – “תכריך השכיבה”, שמיכה חמה להתכסות בה בחורף הקר. את הבקשה כתב בשורות־שיר נאות, ארוכות ומחורזות, שיר נאה וחכם והכול תמצא בו. והקדים לשיר מכתב והזכיר כי מקבל האיגרת פגש בו ברחוב והיה חביב אליו ואמר לו כי יכול הוא לפנות אליו בכל זמן ושעה, והוא עושה זאת עכשיו. ובשיר ציין את אורכה של השמיכה המבוקשת, עשרים זרתות, כאורך גופו ועוד משהו ורוחבה כחצי מאורכה והוא, המשורר, יודה לו לילה־לילה כשזו תגן עליו מהקור הירושלמי הגדול, ובשבילו, נדבן רחב לב, הרי שמיכה שכזו, הוצאותיה כקליפת השום ואילו בשבילו, מבורך הבבלי, שמיכה זו היא ההבדל בין חורף שיקפיא את עצמותיו לבין חורף שלא יצטרך לרעוד בו מקור, ובזכות השמיכה יצליח לכתוב עוד ועוד שירים חשובים ותהיה שמחה רבה גם לנותן המתנה. וסיים מבורך לכתוב את השיר, ושלחו לבית העשיר בידי נער אחד וציפה לתשובה, מצטנף מקור.

ושמיכה עדיין אין לו למשורר מבורך, אבל אותו עשיר קיבל מידיו שיר שעד היום מדפיסים אותו וחוקרים אותו, ואילו אותה שמיכה, אם באמת קיבל אותה המשורר, הרי מזמן איננה.

וכך נאמר בשיר־הבקשה:

אבקש ממך דבר והוא קל בעיניך ונפש לו יאבה

תשלח לי כראשונה, שנייה, רדיד יפה יפה לתכריך השכיבה

יהא אורכו כמו עשרים זרתות ורוחבו כחצי אורכו, ויובא

אלי ידי, לפי כי זה נקלה בעיניך והיא אצלי חשובה.

וכאמור, איננו יודעים אם אמנם נתן אותו עשיר שמיכה למשורר בפעם השנייה, או שרטן ואמר שהפייטנים הללו נותנים להם מתנה ומיד הם חוזרים ופושטים את ידם. נותר רק לקוות, שאותו משורר ידע חורף חם ובטנו היתה מלאה ומדי פעם גם השיג משקה לרוות את צימאונו ולזכות לביקור ההשראה וכתב שירים ופיוטים חשובים, אך רובם אבדו בצוק העתים.

¹

אברהם, בנו של הגאון שלמה בן יהודה, אהב מסעות. את רובם עשה בשליחות אביו ובשליחות הישיבה, אבל גם כשיצא בשליחות הציבור לא נמנע מעסקים לעצמו ולאביו. ואף על פי שהגאון היה צריך את בנו לידו, שכן כתיבתו רהוטה היתה והיה כותב את מכתביו ואת בקשותיו של אביו אל גבאי הקהילות היהודיות ואל המושלים המוסלמים, הרי לא יכול לוותר על שליחויותיו.

ושלח הגאון פעם את אברהם לדמשק בענייני הארץ, אבל גם לסחור קצת, כיוון שאף על פי שגאון הארץ הוא, פרנסה כראוי לא היתה לו. ואברהם התעכב בצור זמן רב, ושלח לו אביו איגרת ושאלו:

תמהתי על מסעך ועל מה שכתבת בנוגע אליו. אתה נסעת ישר אל דמשק, ומה הסיבה שהארכת הנסיעה? הלוואי ויהיה זה לטובה. ואני מבקשך בני, אל תניחני בלי מכתב בשום זמן, כדי שאדע תמיד על שלומך ותשקיט נפשי ונפש אמך.

מדוע דאג האב כל כך? המשפט הסתום המופיע אחר כך מסביר משהו, שכן האב מבקש: “ומה שקרה ביני ובינך, שמור לעצמך.”

ואפשר שבכך רמז האב הגאון על ריב שפרץ בינו ובין בנו וחשש שמא בגלל אותו ריב מתרחק ממנו הבן. שכן האב נודע כענוותן ומסתפק במועט ונוח לבריות וידוע הסיפור על צדקה בן מנחם שהעליב אותו בפומבי, ואף על פי כן, כשירד אותו צדקה מנכסיו והיה צריך לעזרה כתב לו הגאון מכתב המלצה; ולעומת זאת, אברהם בנו איש מלחמות הוא ויש אומרים גם מתנשא ומטיל מרותו על הבריות. ואין הוא מן המסתפקים במועט. אוהב הוא, כך אומרים, חיי רווחה ואיננו נמנע מלקבל טובות הנאה לעצמו. הגיעו הדברים לידי כך שאפילו אביו, משנודע לו פעם כי קיבל כיסוי ראש מהודר, שי מגביר אחד בקהיר, התלונן לפני ידיד: “במקום לבקש על בני ירושלים, הרי בני אברהם מתלבש ומתכסה ומבלה לעתים את ימיו בבטלה ומתערב במחלוקות שונות ובשבתו ברמלה הוא מתעסק במריבות שבשוק.” אבל מה אפשר לעשות, כזה הוא האיש, והגאון כאמור, איננו יכול מבלי עזרת בנו עתיר הכישרונות.

ישב הגאון בירושלים, אבל לעתים קרובות היה יורד לרמלה, בירת המימשל הפאטימי בארץ, ושם קהילה יהודית גדולה, והיה עוסק בענייני הציבור הרבים. באחד מביקוריו כתב מכתב לבנו אברהם שנסע לעסקיו וסיפר על האסון אשר קרה לבתו, היא אחות אברהם, היושבת עם משפחתה ברמלה:

בני היקר עלי, יאריך ה' ימיך ויתמיד כבודך וישימני כפרתך מכל רע. כותב אני מרמלה ביום ד', ט"ז בתמוז, [כנראה בשנת 1033] ואני בריא בגופי אבל נפשי מוטרדת. שלחתי לך לפני כן שני מכתבים מרמלה והודעתיך סיבת ירידתי מירושלים והיא שאחותך, ישמרנה אלוהים, הגיעה רק עד החודש השביעי וילדה בן זכר והיה נראה בסדר, אבל גזר אלוהים את דינו, יתברך שמו.

אברהם שלח ארגז עם חפצים שקנה בדמשק ואביו מודיע לו: “אתמול הגיע אלי הארגז ושילמתי בעדו רבע דינר ושלחתיו על הגמלים לירושלים. ואני מחר אעלה אל ירושלים, אם ירצה ה'.”

האב מסיים: “אמך ואחותך דורשות בשלומך. היא במצב חמור ובחום. אני שואל מהאל שייתן לה רפואה שלמה בחסדו.” והוא מוסיף דרישת שלום מבעלה של הבת: “ואבו סהל דורש בשלומך,” וקורא האב קריאת געגועים: “אללה! אללה! שואל אני את אללה שישיבך אלי בשלום וניפגש במצב משמח.”

אבל בכך לא תמו צרות הגאון. חתנו אבו סהל, שדרש כזכור בשלום הבן, נטש את בתו והבת מתרעמת על אביה שהוא עושה צדק ומשפט עם רחוקים, אך אינו דואג לה. האב התלונן במכתב אחר: “אין לי כוח לשאת את דמעותיה.” ועוד התלונן כי חמש נשים יושבות אצלו “מאין גבר”: בתו העגונה, זו שבעלה עזבה, וכלתו, אשת אברהם, שכן כאמור, אברהם מרבה לנסוע, ונראה ששלוש האחרות הן בנות שלא נישאו או נכדות.

ובתו העגונה לא נתנה לו מנוח: רוצה היא שבעלה יחזור. והגאון אמנם מחזירו לבסוף לבתו. עכשיו הוא דואג רק לארבע נשים.

וחזר הגאון לירושלים, ועבר עליו חורף קשה והיה צריך למכור בגדים כדי להוסיף לפרנסת המשפחה והוא מודיע לבנו:

אני משתומם איך עבר עלי החורף המאוס הזה והגעתי אל הקיץ. כאשר מן הסכום הידוע לך נשאר אך מעט, ואף על פי שמרבית היבולים הם במצב תקין, רוב הארץ לא נזרעה. אשתקד מכרתי דברי לבוש קטנים ושאר הידוע לך. ואילו השנה, אי־אפשר למכור דבר.

כפי שאמרנו, אברהם בנו של הגאון אינו מן המסתפקים במועט והוא מציע לאביו ליהנות מהכנסות שונות מהקהל כמנהג הנשיאים והנגידים לפניו, אבל שלמה בן יהודה מקפיד על קטנה כגדולה והוא עונה לבנו:

ואשר לדבריך בעניין ההכנסות שהיו לראשי הישיבות במצרים, הלא ידועה לך השקפתי כי אני אדם שאיננו משתתף בשום דבר שיש בו עברה על אמונתי. אינני יודע באיזה אופן היו לאותם ראשי ישיבה הכנסות, שמא מן הממונה על השוק או שמא שלמונים. אני אינני מאלה… אינני יודע מתי יקראו לי לבית־דין של מעלה.

לא קלים היו חיי הגאון, והנה נוספה צרה: בא אדם מארץ רחוקה והמריד עליו את בני ירושלים וביקש לתפוס את כיסא הגאונות.

האיש הוא נתן בן אברהם, גם הוא נצר למשפחת גאונים, שנסע בנעוריו למערב, לצפון אפריקה, כדי לקבל את ירושת אביו ולמד שם אצל הרב הנודע חושיאל ובא משם לפוסטאט ועסק במסחר עם הודו ומכר וקנה חיטים ופלפל, קמפור, מוסק, נחושת וסבון, ויש בידינו רשימה של מחירי הסחורות שכתב בכתב ראי שלא יקראו בהם מתחריו. ועסק גם בעסקי זפת והיה פעיל בענייני ציבור. וכשעשה לעצמו כל צורכו, חזר לירושלים והתיישב שם וכעבור כמה חודשים החל לחרחר ריב על הגאון שלמה בן יהודה וביקש לבוא על מקומו, שכן נצר לגאונים הוא ותלמיד חכם. ואירגן סיעה לעצמו, ובני ירושלים שרצו למנוע מחלוקת מינוהו כשני בישיבה, במקומו של אב בית־הדין שנפטר, ושיכנעו את השלישי, חכם טוביה, שתורו הגיע למלא תפקיד זה, לוותר. אבל כל מעשי הפיוס לא הועילו ונתן בן אברהם הגביר מלחמתו בגאון וכינס סביבו תומכים רבים. ושני המחנות שלחו כתבים לקהילות ישראל הקרובות והרחוקות וכל אחד טען את טענותיו וביזו זה את זה והגיעו גם לידי קטטות. ובאחת הקטטות בין תומכי הגאון לבין תומכי נתן בן אברהם היכו אנשיו של הגאון שלמה, בהנהגת בנו אברהם, את אבי משפחת שויע, היא ישועה, מן המסיתים הגדולים נגד הגאון, ונשכו את אצבעו “עד שנפצע עד העצם,” כמכתבו של אחד מחסידי נתן. ואז התכנסו בשבת בראשית המתנגדים לגאון בבית משפחת שויע והכריזו על נתן בן אברהם כגאון. ושני הצדדים שכרו בריונים והקטטות רבו וחסידי נתן בן אברהם, שאליהם הצטרפו אף קראים, ירדו לרמלה וכינסו קהל רב בבית־הכנסת הגדול של העיר והכריזו הכרזות נגד הגאון שלמה, והגאון שהיה באותו זמן בבית־הכנסת, עבר לבית־כנסת אחר, מחשש שמושל העיר הערבי ינצל את המריבה ויסגור את בית־הכנסת.

ואברהם בן הגאון לא נח ולא שקט ובשמו של אביו כתב כתבים לקרובים ולרחוקים וסיפר על המרד שהעז נתן בן אברהם למרוד בגאון הנבחר. ובין השאר שלח איגרת לשלמה הרופא בן עלי, מנכבדי העיר סינים – ויש להניח כי המדובר בטריפולי שבסוריה, ואילו סברה אחרת מרחיקה את המקום דרומה בנהר הנילוס, עד אסואן – וסיפר את כל אשר אירע:

לזקננו וחשובנו כבוד קדושתו מרנא ורבנא שלמה הזקן, הרופא החכם והנבון במבצר סינים, האוהב בעלי תורה ומכבדם. שא זקננו שלום רב ממנו ומן החברים אשר לפנינו. ומודיעים לך יקירנו כי בשנה הזאת בא אל ארץ ישראל מן המערב נתן בן אברהם, והוא הלך אל המערב לבקש ירושת אביו וישב שם שנים הרבה לפני רב חושיאל ללמוד תורה ודמינו כי התורה יסרתו והתבונה הודיעתו והנה הוא לא לקח מוסר ולא שמר חוכמה. ויהי בעת בואו אל עיר הקודש הקבלנוהו וכיבדנוהו ויקרנוהו וקראנוהו ראש לישראל – אב בית דין – דימינו כי ילך בדרך היושר וילך עם העם לאט.

ויהי בעת רדתו אל חולת המחוז [היא רמלה ותרגום שם העיר הערבי הוא חול ועל כן כתב הסופר חולת המחוז] נהג עם בני העיר בדרך גאווה וגסות וגבהות והתחיל משים עצמו עיקר וזולתו טפל. וכאשר ראו זקני רמלה רוע דרכיו אז כתבו אלינו כי האיש אשר כינית בשם אב בית־דין ונתת לו מקצת, פשט ידו על הכול ועתה מהרה ורדה.

אז ירדנו אל רמלה ולקחנו עמנו את השישי – בחברי הישיבה – ויהי כאשר ראה כי ירדנו קיבץ סביבותיו אנשים ריקים ופוחזים, שכר אותם בכספים ומלבוש ומאכל ומשקה.

וסיפר בן הגאון כי המורד נתן בן אברהם כינס את נאמניו בבית־הכנסת הגדול של רמלה ומשבא הגאון לבית־הכנסת החל נתן לריב עמו והוא עזב את בית־הכנסת הגדול והלך לבית־כנסת אחר, שכן ירא כי המושל הערבי של העיר יסגור את המקום משיוודע לו על הריב. וכאשר יצא הגאון מבית־הכנסת הכריז נתן כי הוא הגאון. וכשנודע הדבר לשלמה בן יהודה, הורה להוציא את ספרי התורה מהארון ונידה את נתן ואת עוזריו, וקרא על נתן: “ארור מסיג גבול רעהו!”

וביקש הגאון מהרופא שלמה שבעיר סינים להזהיר את יהודי העיר כי אם יבואו אליהם כתבים מנתן – שיידעו כי אין בהם ממש.

ומכתבים דומים שלח אברהם בשם אביו לפרנסים ולנכבדים בערים אחרות והזהירם שלא יפלו ברשת שפרש נתן המורד. אבל היו מקומות שלא שעו לו, בעיקר בצפון אפריקה, שם עשה נתן בן אברהם שנים רבות, וגם בדמשק הקרובה היו שנטו אחריו, ואילו בפוסטאט נשארו באי בית־הכנסת הירושלמים נאמנים לשלמה בן יהודה ומתפללי בתי־כנסת אחרים חלקו עליו. ונתן הצליח לקרב אליו גם את הקראים, ובאחד המכתבים ששלח לפוסטאט תיאר בהתרגשות ליל פורים וקריאת המגילה שנערכו תחת חסותו בירושלים והאיחוד שעשה בין היהודים הרבניים לבין הקראים:

היה לילה שטרם נראה יפה ממנו. התכנסו באולם המושב בערך ת' איש ובקומה התחתונה יותר מהם ולא נותרו רבני ולא קרא שלא היו נוכחים. הביאו אולי ל' נרות “אור יום” ויותר מק"ק נרות ובערך ל' מנורות ועשרים נברשות, והיה העולם כולו אור. והיו נוכחים גם גויים. וקראו את המגילה בל' ספרים בערך, קריאה יפה. והתערבו מלומדי הקראים בין הבריות ושמחו האנשים בידידות שבדבר בנוכחות שתי העדות גם יחדיו. התפללתי על שתי העדות ויצאו האנשים שמחים. והסכימו הבריות פה אחד שלא נראה פורים כדוגמתו של זה. ושתי העדות אומרות בפה אחד: ברוך ה' אשר איחד את דבר שתי העדות על ידך. והיתה שמחה אדירה בין הבריות.

ונתן בן אברהם חילק תארים ומשרות לתומכיו ואף נסע לדמשק ולמצרים כדי לקנות לו תומכים ובני פוסטאט שהתפלגו לשני מחנות רבו והלשינו זה על זה לפני השלטונות ונסגר בית־הכנסת של הירושלמים לשנתיים. והגאון שלמה, שכבר עבר את גיל שמונים־וחמש, עייף היה והתלונן: לנתן בן אברהם כספים רבים והקראים תומכים בו ואני זקן.

אבל לבסוף שיכנעו מקורביו את שלטונות מצרים לתמוך בגאון שלמה בן יהודה, והח’ליף פירסם רשמית: עלינו מקובל רק הגאון שלמה בן יהודה.

ולא נותר לנתן בן אברהם אלא להסכים למשא ומתן שבסופו הוחלט: נתן בן אברהם מוותר על תואר הגאון שלקח לעצמו, אך נשאר אב בית־דין, השני בישיבה, והוא גם מבטל את כל התארים שנתן לתומכיו. ובהושענא רבה של שנת תת"ג, ארבע שנים לאחר תחילת המרד על הגאון, הוכרז בכינוס הגדול על הר הזיתים על השלום ובני ישראל בארץ ובארצות האחרות שמחו על האהבה שנתחדשה. והמשיך הגאון שלמה בן יהודה למשול על בני ישראל עוד שבע שנים והיה זקן מאוד ועיניו כהו וביקש מהשלישי שיהיה קורא לפניו ונפטר בשנת 1051 והוא כבן מאה שנה וישב על כס הגאונות עשרים־ושש שנים. ולא רק בענייני ציבור ובמריבות עסק הגאון אלא גם חיבר פיוטים נאים על הגאולה ועל ירושלים, כמו:

שבתי לירושלים שברה לרפא

שנת גאולתה באה אשר תצפה

שתות כוס תנחומים תשתה ותתרפא

תבנה ותכונן ועוד תתייפה

תנחומיה יראו גויים וישימו יד על פה

תמו תחלואיה, אני אותה ארפא

הנני מעלה לה ארוכה ומרפא.

כשמת הגאון שלמה בן יהודה היה צריך לבוא במקומו לפי סדר הישיבה, השני, הוא אב בית־הדין יוסף הכוהן בן שלמה גאון, שכן יריבו לשעבר אברהם בן נתן אב בית־הדין מת לפניו. אבל אז קם דניאל בן עזריה, צאצא לראשי הגולה בבבל, ותבע את כיסא הגאון.

דניאל בן עזריה איש בגדד היה ומשם היגר לפוסטאט. תלמיד חכם היה ועסקן ציבור מצליח ושיקם את מוסדות הקהילה בקהיר ותיקן תקנות רבות, כמו איסור יחסים עם שפחות, לאחר שרבים מעשירי היהודים בקהיר חיו עם שפחותיהם כפילגשים, ואסר על מסיבות חשק עם נגנים ופסק הלכות אחרות. ולא חי מתורתו, אלא עסק במסחר המשי ובמסחרים אחרים והצליח. בשנת 1045 יצא לירושלים והקדיש עצמו לענייני הציבור. וכשנפטר הגאון שלמה בן יהודה, שלח דניאל בן עזריה שליחים לקהיר כדי שיפעלו אצל השלטונות למנותו כגאון. יוצאי המגרב, ארצות המערב, החיים בקהיר ולהם מעמד חשוב, נטו תמיד אחרי חכמי בבל, ופעלו למען דניאל, ואילו ביוסף הכוהן תמכו המושל הפאטימי של ארץ־ישראל ואנשי הצבא שמיפקדתם היתה בבית דגן, ופרצו שוב ריב ומחלוקת. וכיוון שדניאל בן עזריה היה צאצא לראשי הגולה מבית דוד וכינוהו “הדודי”, תמכו בו חלק מבני ירושלים וחלק מקהילת קהיר. אחרים, ובהם גם הקראים, תמכו ביוסף הכוהן. ריב זה היה הד למאבק יהודי ישן בין בית דוד לבין הכוהנים מבית אהרון. וכיסא הגאון היה ללא יושב יותר משנים־עשר חודשים ולבסוף גברו תומכי דניאל בן עזריה ומקהיר יצאה פקודה שמינתה אותו לגאון, ואילו יוסף הכוהן הסתפק בכיסא השני, של אב בית־הדין.

ושימש דניאל כעשר שנים בגאונות, ואף על פי שהיה זה זמן קשה והמצוקה הכלכלית היתה גדולה – מילא את תפקידו בחוכמה ובפיקחות, ואמרו כי ניכר שהיה לפני כן סוחר ממולח. ועמד בקשרים עם קהילות ישראל ממצרים עד המגרב ועד ספרד. שכן באותו זמן פרחה ושיגשגה קהילת היהודים בספרד ואף על פי שהיו בני ספרד עסוקים בעסקיהם ובמסחרם ובמלאכותיהם ובתורתם ובשירתם – לא שכחו את ציון והיו שולחים תרומותיהם לשם ועולים לרגל אליה. ודניאל בן עזריה העניק תארים לנכבדים ביהודי ספרד מכריו, והיה ידיד לנגיד שמואל, שר צבא ונכבד בין היהודים והספרדים, והחליפו איגרות. ושמואל הנגיד, שהיה גם מגדולי המשוררים העבריים, כתב שיר לכבוד עלייתו של דניאל לכיסא הגאונות:

הבט בדניאל ותחז נשיא

עמו צדקה ואמת נשקפה…

מי יתנני נא כבעלי כנף

או בעלי אברה ולו אעופה

אל בית אלהים לחזות בן דוד

יפה, אשר נבחר למשרה יפה.

ונראה שעדיין היו לו לדניאל בן עזריה אנשים עוינים, שכן יש בידינו כתב עדות של ירושלמי שדיבר לשון הרע על הגאון ועל הישיבה והתחרט ובא לבית־דין והודיע, ודבריו הועלו על הכתב:

מעיד אני על עצמי, אנא יוסף בן שמריה מברקה, שאהיה מהיום הזה ועד לעולם מתהלך ביושר וכושר ונוצר לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה ושלא אספר בגנות אדם מישראל ושלא אפצה פי להעלות זיכרון יושבי ירושלים וזולתם, את כלל הישיבה הקדושה וחבורתם, בשום זלזול.

יוסף בן שמריה נשבע גם שלא יפגע יותר בנשיא ובנאמניו:

ושאהיה מכאן ועד לעולם אוהב את אוהבי אדוננו דניאל הנשיא הגדול ראש ישיבת גאון יעקב ואת אוהבי רבנו אליהו הכוהן אב בית דין של כל ישראל ושונא לשונאם. ושלא אתקבץ עם חולק עלימו בשום איבה ושנאה. ואם אמיר תנאי אחד מן התנאים האלו או מקצת הריני בחזקת נידוי.

ודניאל אוהב היה חברת רעים ויום אחד כשירד לרמלה ונודע לו כי בעיר נמצא הרופא המצרי רב ההשפעה אברהם הכוהן שלח אליו מכתב קצר וביקש ממנו להצטרף אליו לתפילה בבית־הכנסת: “היה בדעתי להתפלל הלילה בבית־הכנסת של הירושלמים ואבקש ממך כי תואיל לכבדני ולהשתתף עמי ואל תמצא לך שום תירוץ.”

אל ידיד זה, אברהם הכוהן, המקורב אל השלטונות, פנה דניאל וביקש ממנו להציל אדם שהשלטונות עומדים להורגו:

מביאי הפתק הזה הם אנשים שאומרים שיש להם אדם בבית־הכלא וכי מאיימים עליו שיהרגו אותו מחר בבוקר והנה הם בוכים והם נרגשים ללא גבול. ואבקש ממך, ישמיד אלוהים את אויביך, כי תזכה במצווה ותואיל להציל את האומלל הזה.

והגאון לא שכח את המיטיבים עמו וברבות הימים כיבד את אברהם הכוהן בתואר רשמי “הוד הזקנים”.

נתרבו המלחמות והגזרות וכבדו המסים. והגאון דניאל קרא אליו את יונה הזקן שכבר שימש כשליח לחוץ לארץ ונודע שם, וביקש ממנו לצאת שוב לקהילות ישראל ולקבץ כסף למען הנצרכים. ויונה, איש זקן ועייף, ניסה לסרב, אבל כבדה עליו בקשת הגאון ויצא לדרך ועמו איגרת שבה פנה הגאון אל בני ישראל באשר הם והודיע: “ושליחנו ונאמננו הוא רב יונה הזקן החרד הירא בירבי יהודה הספרדי הטריח על עצמו ושם נפשו בכפו וחמל על השארית הנמצאה בירושלים, הוא יגיד לכם מה שאין יכולת לכותבם.”

והרבה יונה הזקן לספר תלאות ירושלים וגם האיגרת אשר עמו, הכתובה עברית, פתחה בברכת שלום מאת הגאון וסקרה את תולדות ירושלים מאז הכיבוש המוסלמי, וסיפרה כי היהודים גילו למצביא הערבי עומר את מקום המקדש והודיעה כי היהודים קנו את הר הזיתים כדי שישמש מקום כינוס במקום הר הבית בהושענא רבה. והמשיך הגאון והתלונן על הקורה בזמן הזה בירושלים:

הקללה מצויה בה ומזונותיה רחוקים ופרנסותיה מצומצמים והרבה באו אליה עשירים ונדלדלו ונשתוחחו הרבה ומתרפסים בחריצי כסף, כקבר פתוח גרונם. ואין לנו במי להישען כי אם על רחמי שמים ועל אחינו בני ישראל, לכתוב אליהם ולהודיעם כי נשארנו מתי מספר, וכי עבר עלינו רבות בימים האלו מיוקר השער והמלחמות. ובכל שנה אנו צריכים ללוות בריבית ומרוב כובד החוב והריבית הוצרכנו לכתוב אל המקומות הרחוקות לאמר חנונו חנונו, עזרונו עזרונו.

והזכיר הגאון לאחיו בתפוצות: “כי אנו שומרים לכם!”

לאמור: אנו חיל החלוץ. היהודים המפוזרים בעולם והנושאים את שם ארץ־ישראל וירושלים על פיהם ובלבם, אך נותרים במקומם, חייבים להחזיק ביושבי ציון.

והודיע הגאון למקבלי האיגרת כי יונה היוצא לשליחות “מודיענו כל אחד ואחד ונדבותו ונכתוב שמו ושם אבותיו בספר הזיכרונות, לזכור אותו על הר הזיתים, נגד מקדש ה' בברכות ותפילות שיקובלו בו ובזרעו עד עולם.”

והאיגרת מסיימת: “הרחיבו יד! היטיבו עין!”

והגאון חייב גם להחניף לבעלי ממון והשפעה. ממצרים הודיעו לו כי נתן השולחני ובנו עומדים לבקרו ומסרו לו שהם עשירים מאוד וכי ראוי לקבלם בכבוד: “יצווה להרבות יקרם ולהגדיל כבודם ולמשוך לבם אליו כי הם מאוהביו והם מלאים זהובים.” בצד הבקשות לתרומות מילא דניאל את תפקידו כראש היהודים כולם ושיכך מדי פעם מריבות שפרצו בקהילת פוסטאט וטיפל גם בקטנות ומינה שוחט וקצב את שכרו, ותפס צדדים במחלוקות, והכריז חרמות, ודאג לעגונות וניחם אבלים.

החיים בארץ לא היו קלים וכך גם חיי דניאל בן עזריה. בשנותיו האחרונות חלה במחלת הנפילה. בימים ההם המצב הכלכלי בארץ החריף יותר ויותר, המסים גברו, התרומות פחתו והממלכה הפאטימית עמדה על סף מלחמות רבות. עשר שנים לאחר שעלה על כיסא הגאון, נפטר דניאל בן עזריה לעולמו, בשנת 1062.

כשמת דניאל בן עזריה צאצאם של ראשי הגולה בני דוד, חזרה הגאונות לכוהנים. במקומו בא אליהו הכוהן, אב בית הדין. עשרים ושתיים שנה שימש כגאון ובימיו נשמטה הארץ מידי המושלים הפאטימים. בלב אסיה התקבצו שבטי הטורקמנים, המכונים סלג’וקים על שם המשפחה השליטה, פשטו מערבה, כבשו חלקים מפרס ואת בגדד ואת צפון סוריה ועלו על ממלכת הביזנטים והארמנים הנוצרים. מן הצפון פרצו דרומה ובשנת 1071 נפלה טבריה בידיהם ואחר כך רמלה. בקיץ של שנת 1073 כבשו את ירושלים. אכזרים היו הסלג’וקים: בזזו ושחטו, הרגו וטבחו ושילחו באש יישובים ושדות. הארץ היתה במהומה, מצבם של היהודים הדרדר, וישיבת ירושלים, ראשיה ועמם הגאון, נאלצו לגלות לצור שבחוף סוריה, בגבול ארץ־ישראל, שנשארה בשליטת המצרים. סבורים היו כי גלו לזמן קצר, וכי המצרים יחזרו ויכבשו את הארץ וראשיהם יחזרו לירושלים. אבל הקרבות והמלחמות, קטנות וגדולות, התגברו, והישיבה והגאון נשארו לשבת בגבולה של הארץ.

בהושענא רבה של שנת 1081 ערך הגאון כינוס בצור והכריז על אביתר בנו כיורשו בגאונות ועל בנו השני, שלמה, כאב בית־דין. שנה אחר כך נרגעו הרוחות בארץ לזמן קצר והגאון קרא לעצרת הושענא רבה בחיפה, שבשונה מצור היא ארץ־ישראל, ורבים נענו לקריאתו ובאו ועמדו על הר הכרמל כאילו עומדים הם על הר הזיתים ובכו בלבם על גלות הישיבה. וקידש הגאון את השנה כדין, הכריז על המועדים וחידש את סמיכת הדיינים והטיל חרם על כל חולק ומפלג והיה נדמה כי הכול חוזר לקדמותו, אבל לא כך היה. עצרת הושענא רבה בחיפה היתה האחרונה על אדמת ארץ־ישראל. שנה לאחר מכן נפטר הגאון אליהו, והחברים נשאו את גווייתו על כתף והלכו שלושה ימים ברגל ונכנסו לארץ־ישראל וקברוהו על ראש הר, ליד דלתון שבגליל, ובמקומו בא בנו אביתר, כמצוות הגאון.

גאון חדש היה לארץ, אם כי ישב בצור מפני צוק העתים, ואילו במצרים קם שוב מורד בגאון, מבקש את כיסאה של ארץ־ישראל. מה גדול כוחה של מחלוקת! אפילו שארץ־ישראל כבושה היתה בידי זרים ומנהיגיה גולים ונבוכים, היה מי שביקש לבוא במקומם. כשנפטר כשלושים שנה לפני כן הגאון דניאל בן עזריה, הותיר אחריו בן כבן ארבע, דוד שמו, וגדל בבית אחיו בדמשק ובלט בתורה ובחוכמה ובשאפתנות, כראוי לנצר למלכי בית דוד. כשמלאו לו עשרים שנים עבר למצרים ונתקבל שם בכבוד רב, ונשא אישה בת קראים נכבדים והתקבצה סביבו חבורה של מעריצי בית דוד ומוקירי זכרו של אביו הגאון ובתמיכת הקראים הוריד מכיסאו את מבורך בן סעדיה, נגיד מצרים שהיה רופא המלך, ובערב ראש השנה ד’תתנ"ב, הוכרז כראש גולה.

ודוד בן דניאל לא הסתפק בתואר ראש גולת מצרים, אלא ראה עצמו ראש כל היהודים, ובכללם גם יהודי ארץ־ישראל ותבע מה שלא תבע איש לפניו: לבטל את גאונות ארץ־ישראל, שכן הוא, המוכתר בתואר ראש הגולה, הריהו גם מנהיגם ורבם של בני ארץ־ישראל, ותבע גם את הזכות לקבוע את הלוח. כאמור, הארץ היתה אז בידי הטורקמנים והיהודים בבהלה והישיבה גולה בצור. אבל אפשר לומר לזכותו של דוד בן דניאל, שאולי ראה כי ארץ־ישראל מאבדת ממרכזיותה וביקש לבוא במקום הגאון הארצישראלי שלא תיפסק הנהגה מן העולם היהודי.

אנו יודעים על מחלוקת זו, בעיקר את צדו של הגאון אביתר, שכן הותיר אחריו איגרת ארוכה, המכונה מגילת אביתר, ובה סיפר על ריבו עם ראש הגולה במצרים. את המגילה כתב כנראה בשנת 1094. ארבעים שנה לאחר מכן העתיק את המגילה המשורר יהודה הלוי, והיא המצויה היום בידינו. המגילה היתה אף בידי הרמב"ם, שקבע לפיה בענייני סמיכת דיינים ובענייני לוח השנה.

שתים־עשרה שנה עמד דוד בן דניאל בראש הגולה במצרים ולחם בלא רחמים בגאון ארץ־ישראל ולעתים נדמה שהוא מצליח, אבל לנקמה יש אורך רוח. מבורך בן עזריה, שאותו הוריד דוד מהנגידות במצרים, חזר להיות רופא המלך והוא וקרוביו הרחיקו את דוד מן הנגידות, ופסק הריב מי יהיה הגאון שלא היתה לו מלוכה. איננו שומעים יותר על דוד. הוא נעלם לגמרי, אפשר שנסע לארצות הביזנט. ארץ־ישראל עצמה נכבשה מחדש על־ידי הפאטימים, אבל לזמן קצר מאוד. שנה אחר כך, ב־1099, מול ירושלים וחומותיה, מול כיפת הסלע הזהובה והר הזיתים, ניצב על ראש ההרים החרבים צלב עץ גדול, נישא בידי הצלבנים, בני אירופה אשר באו לכבוש את הארץ מידי המוסלמים.

ישיבת ארץ־ישראל והגאון עברו לטריפולי שבסוריה. בשנת 1112 מת אביתר. יורשו היה אחיו שלמה, והישיבה עברה כנראה לדמשק. אנו יודעים על גאון נוסף, מצליח הכוהן בן שלמה. אחר כך, בשנת 1120 לערך, הישיבה והגאונות פסו מן העולם.

תמה שרשרת ארוכה ורבת מעללים ומעשים של הנהגת ארץ־ישראל ותם שריד אחרון לראשות ולהנהגה של ארץ־ישראל. גם אלף שנות בבל הגדולה בתורה ובפסיקה בשאלות החיים היהודיים הסתיימו. ב־1038 מת אחרון חכמי בבל הגדולים, רב האי גאון. המרכז היהודי עבר מערבה, לצפון אפריקה, לספרד ולאשכנז.

¹

אומר אדם שלום לבני משפחתו ולידידיו ויוצא לדרך. מודיע שיחזור בקרוב. אבל הדרכים ארוכות ואין איש יודע מה בסופן, ובכל שעה צפוי מה שלא נצפה מעולם.

יצא יהודי מצפון אפריקה להגשים את חלום חייו – לבקר בירושלים. והימים שלהי המאה ה־11 והדרך ארוכה ותלאותיה רבות. איש עני היה והתעכב במקומות רבים לאסוף כסף מנדיבים ולהמשיך בדרכו. ואולי שכח לעתים מה מטרת נסיעתו מפני הנאות שבדרך. עד שהגיע למצרים, וגם שם נדד על הקהילות ועל פתחי נדיבים ושוב דחה את נסיעתו. והיתה לו סיבה נוספת לדחייה: הסלג’וקים פלשו לארץ וכבשו את רובה והמלחמות מנעו את נסיעתו. בסופו של דבר חזרו המצרים וכבשו את הארץ וירושלים שבה לידיהם והנוסע השמח נסע מאלכסנדריה לקהיר כדי להצטרף לשיירה שיצאה לארץ־ישראל. אבל לא עבר זמן רב – היה זה בשנת 1099 – ועברה השמועה כי ירושלים נכבשה בידי נושאי הצלב, ושוב נמנע ממנו לנסוע לארץ, וכתב באריכות לבן דודו על גלגוליו:

לא נעלם ממך, אדוני, שיצאתי לפני שנים רבות כדי לבקש רחמי ה' וכדי לראות את ירושלים ולשוב אחר־כך אל המולדת. וכאשר הייתי באלכסנדריה סיבב אלוהים, יכבד שמו, סיבות שחייבו את השתהותי זמן קצר קל. ואולם לאחר מכן נגרש הים ונתרבו הגייסות בארץ־ישראל וליוצא ולבא אין שלום. ונתפשטו המרידות והגיעו עד אלכסנדריה ובאנו במצור פעמים אחדות וחרבה העיר. ואחריתו לטוב: כבשה שוב הסולטן, יפאר אלוהים את ניצחונותיו. וכאשר נתן אלוהים בידו את ירושלם המבורכה לא נמשך המצב כך אלא שעה קלה, שלא הספיק בה הזמן לנסוע, ועלו הפרנקים והרגו כל מי שהיה בתוכה מישמעאל ומישראל. וציפינו שסולטננו, יפאר אלוהים ניצחונותיו, ייצא לקראתם בצבאותיו ויגרשם, ולא עלתה לנו. אבל אנחנו עד עכשיו מקווים שה' ייתן את אויביו בידו ומן ההכרח שייפגשו הצבאות בשנה זו.

אם ייתן לנו אלוהים ניצחון על ידו ויכבוש את ירושלים, הרי אני הוא אשר לא יתמהמה מלעלות אליה כרי לחזותה ולשוב ישר אליכם.

ואם, חס ושלום, תהיה הפעם הזאת כיתר הפעמים שקדמוה, אין בחיי עוד סיפק כדי להשתהות ולחכות יותר מזה ואני אשוב בכל מצב ומסיבה, אם אחיה – או לאחר שאראה את ירושלים, או לאחר שאתייאש מזה, ושניהם אפשריים.

ולא ידע האיש כי לעולם לא יראה את ירושלים. ארץ־ישראל נפלה בידי הפרנקים־הנוצרים לזמן רב מאוד, יותר מחיי אדם.

יצא אדם לדרך ולא ידע לאן יגיע ואם יגיע. יצאו עמים לדרך ולא ידעו לאן יגיעו ואיזה מחיר ישלמו על העזתם וכיצד ישתנו דרכי עולם בגינם.

רוחות סוערות עברו על אירופה וקיעקעו את מוסדותיה. תושבי הערים והכפרים צפו בהשתאות בחבורות הרבות, הולכי רגל ופרשים, אבירים ואיכרים, אריסים וקבצנים, שעברו בשדותיהם ובכפריהם, יום ולילה. הדרכים שהעלו עשב וקוצים ומלאו ביצות מזה זמן רב מפני שחדלו לעבור בהן עוברי אורח, נפתחו שוב. מעודם לא ראו בני אירופה אנשים רבים כל כך נודדים בדרכים, מזרחה, כל הזמן מזרחה. החבורות החולפות ביקשו מקלט לילה, פשטו על החצרות והבתים ובזזו מזון והנשים הסתתרו מפניהם. הם היו שותים לשוכרה, מתגוללים בקיאם, מתאנים ליהודים, רוצחים אותם, והולכים הלאה. מסעם של נושאי הצלב המשנים את תולדות אירופה, היה מסע הרצח ליהודים. בספריהם הוא רשום בדמעות ובקינות – גזירות תתנ"ו – ובשורה ארוכה של שמות הנרצחים על קידוש השם.

בשנת 1095, ב־27 בנובמבר, ביומה האחרון של ועידת הכנסייה בקלרמון שבצרפת, קרא האפיפיור אורבן השני להציל את ארץ הקודש מידי המוסלמים הכופרים. אצילים ואבירים, איכרים ובני בלי בית נענו לקריאתו של היושב על הכס הקדוש, חגרו נשק, נטשו את בתיהם ואת משפחותיהם ויצאו לדרך. האפיפיור הבטיח מחילת חטאים וחופש לאריסים. אירופה קמה להציל את ארץ הולדת המושיע.

שלוש שנים אחר כך, לאחר שעברו בדרכי אירופה וחנו בקושטא, שם נפגשו המחנות שבאו ממקומות שונים של אירופה, יצאו הצלבנים לדרכי אסיה הקטנה, העפילו לראשי הרים, לחמו בסלג’וקים, נהרגו, מתו בתלאות הדרכים, והנותרים המשיכו במסע, אוזרים עוז בשמה של הדת והשאיפה לגאול את הקבר הקדוש. הם כבשו אחוזות חדשות, פילסו דרכם דרומה בקרבות קשים והשאירו אחריהם חללים רבים. אחרי שלוש שנים ראו השרידים, עייפים ולאים, את ירושלים. אלברט מאאכן, אשר ליווה את המחנות, תיאר אותה שעה:

כששמעו הצלבנים את השם ירושלים, פרצו כולם בדמעות מרוב שמחה על אשר היו קרובים עתה כל כך לעיר הנכספת, העיר אשר למענה עמדו בתלאות, בסכנות, ברעב ובמיתות. ומערגתם אל העיר ומתאוותם לראותה, שכחו את עמלם ואת ליאותם והחישו את צעדיהם יותר מהרגיל, ולא שהו בדרכם עד שעמדו לפני חומות ירושלים, רוממות אל בפיהם ודמעות גיל בעיניהם.

צלבנים בדרך לארץ הקודש

והקיפוה שבע פעמים כהקף בני ישראל את יריחו, אבל חומותיה לא נפלו. צרו על העיר חמישה שבועות וב־15 ביולי 1099 עלו עליה מצפון ומדרום, ונכבשה בידיהם וקידשו את כיבושם בטבח ביהודים ובמוסלמים במשך שלושה ימים. אחר כך פשטו בארץ ובכל מקום השאירו אחריהם נחלי דם ומשורר עלום שם קונן:

חברון… נפלו גיבורים קלים כצבאים על ההרים

וינקום דמם מלך מתיר אסורים…

דוהרי חרב רחמים לא היקנו וטבחו חבורת אונו,

אונו הרכה והענוגה! בספרי תורה יומם ולילה הוגה

ויבקעו הרות לוד.

זקנים טבחו ונפשי דלפה, זעפה אחזתני על חורבן חיפה

חיפה העיר ההוללה! עלייך לבתי אמולה.

מישראל כבוד גלה ושבתו זקני עגולה

ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה, נא מנחלתך רחמים לא תיבלה.

זקני עגולה הם חכמי ישיבת ארץ־ישראל ונקראו כך כיוון שהיו יושבים בכעין חצי עיגול, כסנהדרין שבירושלים.

תם השלטון המוסלמי בן ארבע מאות ושישים השנים. הארץ חזרה אל הצלב.

בימים הראשונים לכיבוש הרגו הצלבנים ביהודים בחמת רצח. אחר כך נתברר להם שאפשר להרוויח כסף מיהודים חיים, ותאוות הבצע גברה על תאוות הרצח. הם הותירו בחיים חלק מהיהודים, גברים, נשים וילדים, וציפו, סבורים היו שאחיהם, האמונים על הכלל “ישראל ערבין זה לזה”, יפדו אותם בממון רב. ואמנם כשהתפרסמו במצרים הידיעות על היהודים שנפלו בשבי, הקימו יהודי קהיר ועד פדיון שבויים ויצאו שליחים לאשקלון, שהיתה עדיין בשלטון מצרי, סמוכה למחוזות שכבשו הנוצרים, ונשאו ונתנו עם המפקדים הנוצרים על פדיונם של השבויים. חודשים רבים עשו שליחי ההצלה באשקלון והצליחו לפדות כמאה מן השבויים ולהביאם לאשקלון, והאכילום והלבישום ונתנו מעט כסף בידיהם כדי שיתחילו בחיים חדשים. ובתום שליחותם סיפרו לראשי הקהילה בקהיר ולנדבנים על פעילותם:

האנשים שניצלו מהטבח שלאחר כיבוש ירושלים הם אלו שברחו ביום השני והשלישי לאחר המערכה ויצאו עם המושל שניתנה לו יציאה חופשית, או אנשים שלאחר שתפסו אותם הפרנקים, ברחו מהם והם מעטים. והרוב הם מי שנקנו ונפדו ולמגינת לבנו מת חלק מהם בכל מיני ייסורים וגזרות.

והכותבים – פיהם מלא שבח והוקרה לראש הקהילה באשקלון, שעשה לילות כימים והציל נפשות רבות:

וסיבב ה' יתעלה לשלום הבודדים הפליטים מסיבות של הקלה והצלה והראשונה והשלמה שבהן – אחרי רחמי השמים – שהיה השייך המכובד אבו אלפצל סהל בן יושע בן שעיה שליח ציבור באשקלון והוא סוכן אצל הסולטן, ייתן לו ה' ניצחון מפואר, ורשתו פרושה על אלכסנדריה ומילתו נשמעת, והוא סיבב את הדברים בחוכמה וטרח בפדיון וסופו של דבר נפדה כל מי שהיה אפשר לקנותו ולא נשארו אלא בודדים שלא נפדו כמו אלו שנלקחו מיד לאנטיוכיה ואלו שהשתמדו מפני שארכו להם הימים ואי־אפשר היה לפדותם.

והכותבים מדגישים: “לא נודע לנו, תהילה לאל יתעלה, שהארורים הנזכרים בשם אשכנז עינו אשה או שכבו איתה באונס, כפי שעשו האחרים.”

נראה שהכותבים נשאלו אם נאנסו הנשים הפדויות, שאז אסורות נשות הכוהנים שבהן על בעליהן, והודיעו בהקלה ששוביהן “האשכנזים”, צלבנים לותרינגים, אינם פוגעים בנשים.

שליחי מצרים ממשיכים ומספרים על פעילותו הברוכה של ראש הקהילה באשקלון, השייך אלפצל סהל:

השייך אלפצל שכר גמלים ויצא עם הפדויים בדרך למצרים ודאג למזונם ולתשלום לשומרי השיירה ומשתם כסף הקהל, התנדב לשלם מכיסו, ושבת איתם בסיני והיה איתם גם בחג הפסח. ולא רק זאת, לאשקלון הגיע שליח מהפרנקים והודיע כי בידיהם ספרים רבים שבזזו בירושלים. ולקח שייך אלפצל הלוואה וקנה מהשודדים 230 ספרי מקרא ומאה ספרי נביאים ושמונה ספרי תורה. והקדישם לציבור, וכולם באשקלון.

יברך האלוהים את הטובים והמתנדבים.

וכותבי הדוח מסכמים:

הקהל נתן בידינו סכום של חמש מאות דינרים משיצאנו לדרך. בכסף הזה פדינו את השבויים, פירנסנו את חלקם ושילמנו את ההלוואה שלקח אלפצל כדי לפדות את ספרי הקודש. הוצאנו מאתיים דינרים נוספים, וחוב זה נשאר על הקהל. סכום כסף נוסף דרוש גם כדי לפרנס את השבויים שנשארו באשקלון, כעשרים, ואת הוצאות הטיפול בהם והעברתם למצרים.

הכותבים מציינים כי הכסף שהוציאו לא היה רב, כיוון שעשו תחבולות שונות לצמצום ההוצאות, ומסבירים: לו היו נוהגים כפי המקובל, כלומר ששבויים יהודים יימכרו שלושה במאה דינר, הרי כל הסכום שנתן הקהל בידיהם די היה בו להציל יחידים בלבד. אך הם נשאו ונתנו על כלל השבויים. וכאמור, כל הוצאותיהם לא עלו על שבע מאות דינרים.

כך באשר לכלל השבויים, אבל היה גם עניין אישי ואנשי הוועד פנו לפרנסים בקהיר וביקשו שיטפלו בעניין. מסתבר כי אחד השבויים היה הזקן הנכבד אבי אל כיר מברך והוא אמר כי נשבע שלא ייהנה מכסף של צדקה השייך לכלל, והשליחים פנו לגבאי קהיר וביקשו כי יפנו למכריו של האיש כדי שיפדוהו בעצמם:

ומכלל אלה הנמצאים באשקלון הזקן הנכבד אבי אל כיר מברך, בנו של המלמד הבה בן ניסן ומפורסם כמה הוא נכבד, חכם, ירא את ה' ומוכתר במידות מפוארות. ויש עליו שבועה מקדמת דנא שלא ייקח דבר חסד בתוך כל האנשים ולא יקבל אלא מה שהוא מפורש בשמו.

נפדו השבויים ונעזרו בצעדיהם הראשונים בחופש על־ידי נדבנים טובי לב ועל־ידי הקהילות, אבל רבים מהם חייהם נשתבשו, נשארו ללא עוזר וקרוב, ונאלצו לנדוד על פתחי הקהילות ולבקש רחמים. כך אירע לאישה, אם לילד, שבויה שנפדתה, שלא היו בידיה אמצעי מחיה. היא עברה בקהילות היהודיות במצרים ובידה מכתב ובכל מקום היתה באה לבית־הכנסת ואחד מן הקהל היה קורא את המכתב לפני הקהל בהפסקה שבתפילה. הנה נוסח המכתב של אותה אישה חסרת ישע, שנקרא בבית־הכנסת של קהיר:

הריני מודיעה לקהילה הקדושה ירבה ה' את הודה, שאני אישה שבויה משבויי ארץ־ישראל ובאתי בשבוע זה מן סנבאט ואני ערומה בלי מעטה ובלי מצע ועמי ילד קטן. ואין לאל ידי לפרנס את עצמי. והריני פונה אל ה' יתעלה ואל הקהילה, ברוכים יהיו, שיעשו עמי את הראוי לעשות עם כל עובר ושב.

ואני רואה בעיני רוחי את הקהל הרחמן האמון על גמילות חסדים, מזדעזע למשמע סיפורה, מצטער בצערה ותורם לה בעין יפה.

אבל היו להם, ליהודי הארץ, גם בקשות אחרות, בייחוד לבעלי קשרים עם אנשים בעלי השפעה. כזה היה יהושע מחצור שבדרום. אביו היה הרב עלי החבר, תלמיד חכם מכובד, והוא גם נין להושענה זכרו לברכה, כך הוא מודיע. ובכן, הצלבנים עדיין לא הגיעו לחצור שבדרום, אבל מצפים היו להם בכל שעה. לפי שעה לא רצה יהושע לעזוב את מקומו – בית יש לו שם ופרנסה והוא מכובד במקומו. ובכל זאת, רוצה הוא ביטחונות שאם יתקרבו הצלבנים אל המקום, יוכל לעבור לאשקלון, עיר מבוצרת בשלטון המצרים. פנה יהושע פנה אל מבורך, הנגיד שבמצרים, וביקש:

יגיע להדרת אדוננו מבורך נגיד.

כתבנו זה מרוב הצער אשר אנחנו בו. נפשנו בפחד ורעדה מרוב השמועות אשר תבואנה לנו. ואשאל מלפניו שיבוא לנו מאצלו כתב אל השופט אשר בחצור והיה לי לפתחון פה אם אחפוץ ללכת מחצור אל אשקלון, לשכון שם בעת צרה, כי היא בצורה ומוחזקת יותר מחצור. אני בתוך קהל אינו־טוב כל עיקר יושב ולא יבוא לי מהם דבר אלא בצער נפש ויתוסף עלי פחד במדינה. אשאלהו יעשה לי זה הדבר, לצוות שלא ימנעני אדם בעת שאלך להיחבאות. עבדו יהושע בן רב עלי החבר, נין הושענה ז"ל.

אבל יהודי הארץ לא היו רק בין הנרדפים. חלקם לחמו בצלבנים, כמו יהודי חיפה, שהחזיקה מעמד גם לאחר שרוב הארץ נכבשה. גיסות הצלבנים יצאו מיפו בדרך היבשה והים לחיפה, אבל משקרבו לעיר והקיפוה נתחוור להם כי עומדים מולם לוחמים שלא היו רגילים לשכמותם עד עכשיו – יהודים. הנזיר אלברט מאאכן שהצטרף ליוצאי מסע הצלב, סיפר לימים על מצור חיפה:

וכאשר הקריבו אבירי צרפת את המכונה העצומה לחומה ומכל צד החלו לתקוף את החומה ולהרעישה, עלו התושבים, יהודים על פי מוצאם, אשר על יסוד מתנתו של מלך בבל [אלברט מאאכן כינה את סולטן מצרים ששלט לפני כן בארץ־ישראל בשם מלך בבל] על החומה ובחימה עזה נלחמו בנשקם נגד הנוצרים, והנוצרים אחרי ארבעה־עשר יום של מלחמה עזה ואחרי אשר רבים מהם נפצעו, נפל לבם בקרבם ומלאי ייאוש חדלו מלהרעיש את החומה.

ואלברט מסביר את הסיבה ליכולתם הירודה של הצלבנים: ראש המחנה טנקרד, שידע להוביל מעטים ועייפים אל ניצחונות גדולים, היה במצב רוח רע מפני שבלדווין הראשון, שהומלך זה עתה על ירושלים, העניק את חיפה לאביר אחר. טנקרד קיווה לספח את עיר הנמל לנסיכות שהקים בגליל.

ואז, כאשר נודע לפטריארך מפקד המסע על מרירותו של טנקרד, דיבר איתו וביקש לשכך את כעסו ומששמע טנקרד את תוכחתו של הפטריארך, נתרכך לבו והבטיח כי מעתה לא ייפקד מקומו בין הלוחמים ועורר את חייליו לחדש את הרעשת העיר ולהילחם ביהודים באומץ לב.

וכאשר שמעו האבירים את דברי מפקדם הנערץ, מיהרו אל מכונת ההרעשה הגדולה שהיתה בידיהם ולה שבע מקלעות, ועשרים מהם פרצו אל מגדל החומה שעצר את הצלבנים. הלוחמים היהודים והמוסלמים יצקו על הצלבנים ועל מכונת ההרעשה שמן וזפת רותחת והשליכו עליהם שיחים בוערים. אולם טנקרד ואביריו לא נסוגו אחור, ובסופו של דבר נוכחו היהודים לדעת כי אין בכוחם לעצור את האבירים, נטשו את המגדל ונמלטו על נפשם. ואבירי טנקרד פרצו לעיר ופתחו את שערי החומה והכניסו לעיר את כל חיל הנוצרים.

וכל אשר נמצאו בעיר – מספר אלברט מאאכן – נהרגו והשלל אשר שללו רב עד מאוד: מטבעות זהב וכסף, בגדים, סוסים ופרדות, שעורה, שמן וחיטים. ומשראו אנשי ונציה, שאוניותיהם השליכו עוגן בלב ים מול העיר, את ניצחון חיילי טנקרד, מיהרו להתקרב לעיר, וירדו לחוף והספיקו גם הם להרוג כמה עשרות נפשות. אולם – מציין אלברט מאאכן בצער או באירוניה – מן השלל לא הגיע לידיהם דבר.

וטנקרד, כאמור, לא קיבל את העיר לנסיכותו וחזר לגליל ויצא בראש שמונים פרשים נועזים וצלח את הירדן וכבש את הגולן והגיע עד שדות התבואה העשירים שבפאתי דמשק ושדד שם מקנה רב והביא תבואה רבה לאוצרותיו. ומושלי דמשק אנוסים היו לעשות שלום עם הנוצרים. ואז פנה טנקרד צפונה, אל גבול אסיה הקטנה, ונתמנה מושל נסיכות אנטיוכיה.

כך החלה הממלכה החדשה את חייה. הצלבנים כבשו את יהודה ואת שומרון ואת ערי החוף עד צור וביירות והחרמון והערבה עד אילת, ועלו על ראשי הרי מואב ואדום והציבו רגליהם ברבת־עמון ובבשן ויצאו אל דלתת הנילוס ונסוגו ובשובם מת בדרך מלך הצלבנים הראשון, בלדווין, ועל שמו נקרא אותו מקום בסיני עד היום סבח’ת ברדוויל. ושלוש הממלכות הערביות, אמירות דמשק הסלג’וקית וח’ליפות עבאס הבגדדית וח’ליפות מצרים הפאטימית, עמדו חסרות אונים כנגד הפרנקים שבארבע הממלכות – ממלכת ירושלים ונסיכויות אדסה ואנטיוכיה בדרום אסיה הקטנה ורוזנות טריפולי בסוריה, והפרנקים בנו מבצרים על ראשי ההרים בכל פינות ממלכתם והיו ימים של שקט וזמנים של מלחמות עד שלבסוף נפלה נסיכות אדסה בידי זנגי העיראקי ובאירופה התארגן מסע צלב שני ויצא לדרך כדי לעזור לאחים שבארץ הקודש. ונתחזקה הממלכה הנוצרית בארץ־ישראל וגדלה והיה נדמה שעתידה היא לעמוד לעולם.

וכוהן הדת פולקריוס קרנוטנסיס תיאר בהתלהבות רבה את האנשים שבאו ממדינות רבות:

מי שמע מעולם לשונות כל כך רבות בצבא אחד אשר בו נמצאו ביחד פרנקים, פלנדריים, פריזים, צרפתים, אלבורגוים, לותרינגיים, אלימנים, ביירים, נורמנדים, אנגלים, סקוטים, אקויטניים, איטלקים, דקיים, אפוליים, איבריים, בריטונים, יוונים וארמנים. וכשפנה אלי בשאלה בריטוני או גרמני, לא יכולתי לענות לו. אולם אם כי שונים לגמרי היינו על פי לשוננו, היינו בכל זאת מופיעים כאחים תחת חסות האלוהים ובלב אחד כקרובים.

והערב־רב נוצק לעם חדש:

ואנחנו, שלפנים היינו מערביים, הנה נעשינו למזרחיים. רומאי או פרנקי היו בארץ לגלילי או לפלסטיני. האיש מריימס או משארטר היה כאן לצורי או לאנטיוכי. את מקומות מולדתנו כבר שכחנו. לרבים הם בלתי־ידועים ויש שאפילו את שמם לא שמעו מעולם. פלוני יש לו כבר בתים וחלקות משלו, כאילו באו לו בירושה מאביו; אלמוני כבר נשא אישה ולאו דווקא מבנות ארצו, אלא סורית או ארמנית ואף ערבית לאחר שהתנצרה. לאחר יש חותן בביתו או כלה, חתן, בן חורג או גם אב חורג. לאחדים יש אפילו נכד ונין. זה זכה לכרמים וזה לשדות תבואה. בשיחה בין שניים משמשות לשונות שונות בערבוביה ואמון שורר בין אנשים שאינם מכירים איש את מוצאו של רעהו. הנוכרי נעשה לתושב והגר – לאזרח.

והכומר האופטימי ממשיך ומשבח את הארץ החדשה שנתנה בית ועושר לאנשים שרובם באו חסרי כול:

בני בתינו באים אחרינו יום־יום, הורים וקרובים. את רכושם נטשו כליל ואין להם חפץ בו. שהרי מי שדל היה שם, כאן אלוהים נותן לו עושר. ואלו שמטבעות מועטות היו בידם, כאן יש להם זהובים אין מספר. ואנשים שלא היה להם כפר, כאן זכו מידי אלוהים לעיר שלמה. ואם כן, לשם מה יחזור למערב מי שככה לו במזרח?

בארץ גדל דור חדש של בני צלבנים שלא ידעו את בית אבותיהם ואף שם חיבה ניתן לאותם “צברים” – פולאנים, משמע סייחים. והללו הלכו בארץ כבביתם והכירוה היטב ולמדו תורת המלחמה ומלאכת הכיבוש ושלטו על אחוזות גדולות או שקיבלו כספי חסות מבעליהן ונהגו כאדונים בבני הארץ. הם חשו עצמם אדוני הארץ מדורות, אף על פי שהיו מיעוט בה: בימי השיא של ההתיישבות האירופית בארץ, באמצע המאה השתים־עשרה, מנו הצלבנים ובני משפחותיהם כ־100־120 אלף נפש והיוו כרבע מתושבי הממלכה הצלבנית.

וסבורים היו שכך יהיה לעולמים – ארצו של ישו תהיה תמיד בידי הנוצרים.

¹

חבורת אבירים חמושים רוכבים על סוסים עטורים שלטי גיבורים עברו על פני מנזר סן פייטרו במחוז אפוליה שבאיטליה, לא רחוק מבארי, ועצרו שם, דפקו בשער, נתקבלו בסבר פנים יפות והוזמנו פנימה. בלילה ישבו עם הנזירים ונתכבדו במזון ובשתייה וסיפרו על מסעם ברחבי אירופה, לאחר שנענו לקריאתו של האפיפיור אורבן השני, שקרא בקלרמון שבצרפת לגאול את הקבר הקדוש ואת הארץ הקדושה מידי המוסלמים הכופרים, שכן יום הדין קרוב ומלכות שמים עומדת לקום. אחד מהנזירים ששמעו את דברי נושאי החרב והצלב היה האח יוהאנס, שהתרגש מאוד לפגישה עם האבירים, שכן הללו בני ארץ אביו הם, נורמנדים. כחמישים שנה לפני כן יצא אביו מנורמנדיה הפרושה רוב הימים בערפל ובגשם על שפת האוקיינוס הגדול, והצטרף לחבורת אנשי חיל אמיצים, שיצאו לחפש נחלאות חדשות. הם עשו דרך ארוכה והגיעו לדרומה של איטליה שטופת השמש והשתלטו על אזורים גדולים של אפוליה וקלבריה. אביו, דרו, ממשפחת אצילים שלא מרום המעלה, נתמנה שליט על הכפר אופידי, ליד בארי לחוף הים האדריאטי, ולא עברו ימים רבים ובני המקום קיבלו את מרותו כמו היה אחד מהם. אמיץ והגון היה ונענה לצורכיהם. דרו הביא אליו את אשתו מריה וילדה תאומים, הבכור, רוייריוס, הוא רגיר, הוכיח מנעוריו כי נועד למלחמות, וכשגדל, נעשה אביר והשכיר עצמו לפטרונים שביקשו שכירי חרב.

את אחיו התאום יוהאנס, הוא גואן, ילדה אמו בייסורים רבים. יוהאנס, ששקע מילדותו בספרים, נועד לכהונה, למד אצל כומר הכפר ואחר כך נשלח למנזר סן פייטרו ולמד את ספרי הקודש והדת ואת נעימות התפילה. קולו היה ערב והיה שר את התפילות להנאתם של הכמרים־המורים והחניכים. כאשר ראה פטרונו אב המנזר כי רכש כל מה שצריך איש דת לדעת, עיטרו בעטרת כמורה והוא בן עשרים־ושתיים ונתקדש לעבודת האלוהים. זמן לא רב אחר כך, בשנת 1096, החלו לעבור במחוז עשרות חבורות אבירים פרנקים, שנענו לקריאתו של האפיפיור, שטפו את ארצות אירופה, והכינו את חרבותיהם לקראת המלחמה הצפויה מעבר לים, בשחיטת יהודים ביישובים שבדרך. לימים כאשר כתב יוהאנס את קורות חייו במגילה תיאר את האבירים נוסעי הצלב ואת רצח היהודים: “ויעשו הצלובות כל אחד על בגדו ועל כתפו ללכת אל ירושלים. ויאמרו איש אל רעהו לאמור: למה זה אנחנו הולכים להילחם באויבינו והנה בארצותינו ובערינו יושבים אויבינו ושונאי דתנו, ואיך נעזוב אותם עם נשינו?”

למחרת המשיכו האבירים בדרכם, הגיעו אל נמל בארי ועלו על ספינה שהפליגה לקונסטנטינופול, כדי להתאחד עם המחנה הגדול שעמד לצאת לארץ הקודש. אחריהם הגיעו לסן פייטרו חבורות אבירים נוספות וכן כנופיות איכרים שיצאו אף הם לארץ הקודש. צרות רבות הביאו עמם. שיכורים ורעבים היו רוב הזמן ובזזו את מחסני המזון של המנזר, והקיאו סובאם בחצר המנזר ובחדריו. בלילות היו מתכנסים סביב למדורה שהעלו בחצר וסיפרו בהנאה כיצד אנסו נשים ושדדו ובזזו והרגו במיתות משונות את היהודים, שחלקם ניסו לעמוד על נפשם וחלקם טרפו נפשם בכפם.

כל המחנות הללו פנו מזרחה. באו מגרמניה ומצרפת ומארצות השפלה, שטפו כארבה מחוזות חדשים, עברו בארצות הבלקן, הגיעו לקונסטנטינופול ושם, במלכות המזרחית של רומא, היא ביזנט, נטו אוהליהם עד שהמשיכו לארץ הקודש.

אירופה, כדוב ענקי שישן זמן רב, הקיצה משנתה. האבירים שמחו לצאת לארץ החדשה ולערוך מלחמות כשברכת האב הקדוש מלווה אותם והבטחתו כי ייטב להם בעולם הבא. אבל גם חיי העולם הזה עמדו לנגד עיניהם. נחלותיהם צפופות היו ולא יכלו להכיל את כולם, והם, רבי און ותאווה לשררה ולממון, נשאו עיניהם אל נחלאות חדשות וחיים חדשים המחכים להם מעבר לים.

אותות רבים בישרו כי גדולות ונצורות עומדות להתרחש. הירח לקה והשמש לקתה ובאמצע היום בא לילה ואנשים נבהלו. ובאפוליה, במחוזו של יוהאנס, כמו התהפכו השמים. גשם של כוכבים נפל בלילות כמין ברד וביום היו השמים אדומים כמו נצבעו בדם. אב המנזר היה מצטט בלטינית מספר יואל: “ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן. השמש יהפך לחושך והירח לדם לפני בוא יום ה' הגדול והנורא.”

עיין יוהאנס בספר יואל וקרא את דברי הנבואה על סימני הגאולה והמשיך וקרא: “כי הנה בימים ההמה ובעת ההיא אשר אשוב את שבות יהודה וירושלים וקיבצתי את כל הגויים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פיזרו בגויים ואת נחלתי חילקו.” וסבור היה כי טעה אב המנזר והדברים שציטט מוסבים על בני ישראל, על היהודים, והאותות הנראים בשמים מנבאים את גאולתם־שלהם, של העם שישו בא ממנו. יוהאנס הכיר יהודים, גם אם לא התקרב אליהם שכן הזהירו מורו ורבו שמזרע השטן הם. בעיר בארי הסמוכה היתה קהילה גדולה ומדי פעם, כשהיה בא לשם, היה מתפלמס איתם על דברי הברית הישנה ומבקש להחזירם לדרך הישר. לאחר שקרא בספר יואל נזכר בסיפורים ששמע בילדותו ובשמועות שהילכו במחוז: אנדריאס, הארכיבישוף של בארי, נטש את כהונתו, ברח לקונסטנטינופול, התייהד ונסע למצרים. המקרה זיעזע את יושבי המחוז והם היו מספרים עליו בהשפלת קול שכן התביישו שכוהן חשוב בחר בדתם של היהודים המושפלים.

ואולי היה זה מקרה לילה, קרי, שאירע לו אותה שעה ונבהל, וראה עצמו טמא והרבה להתפלל ולבקש על נפשו וציפה לאות מישו שמחל לו על חטאו, והנה בחלום לילה בא אליו משה, ראשם של היהודים שהוציאם מעבדות מצרים, ואמר פסוקי מקרא בשפה שלא הבין, אבל שיער שהיא העברית ובאה הארה לנפשו וראה עצמו כמחזיק בדת של שקר, ודת האמת היא היהודית והאותות אשר בשמים אמנם בשורות ירמזו, אבל לא על תחיית ישו וייסוד ממלכת אלוהים החדשה, אלא על משיח היהודים אשר יבוא ובעקבותיו – הגאולה. ונטש יוהאנס בחשאי את המנזר ויצא לבארי, ובא לפני רבני הקהילה ואמר כי נגלה אליו אלוהים וגילה לו מהי דת האמת וביקש שימולו את בשרו. ויוהאנס אז כבן שלושים שנה.

ודחוהו. והודיעוהו, כי ישראל דוויים ומשועבדים ולמה זה יבקש להיות אחד משלהם. ואמר להם: “וכי איני יודע כי ישראל בזויים ומחורפים? ואף על פי כן מבקש אני להיות ישראלי.”

וראו כי מאהבה בא, והסכימו להכניסו לקהל ישראל על אף הסכנה שהדבר יוודע לשכניהם וירדפום. ואפשר שעשו זאת, מפני הגאווה שנתגאו, כי כוהן לאלוהי הטועים, שבא ממשפחה חשובה ומלומד הוא בספרים הנוצרים, מבקש להצטרף לעדת ישראל. והודיעוהו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות ואמרו לו עונשן של מצוות והוסיפו: “הווי יודע שעד עתה, אם אכלת חלב אי אתה ענוש כרת ואם חיללת שבת אי אתה ענוש סקילה. ואילו אם יהודי אתה, ענוש תיענש בכל אלו.”

ואמר: “אף על פי כן, רוצה אני!”

וכשם שהודיעוהו עונשן של מצוות כך הודיעוהו מתן שכרן. וכך אמרו לו: “הווי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות.”

וכאשר קיבל על עצמו את כל התנאים מלו אותו. ושני תלמידי חכמים עמדו על גבו והודיעוהו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות ונקרא בשם עובדיה, וקראוהו גם עובדיה הנורמנדוס וגם עובדיה הגר. והציעו לו לצאת לארצות המזרח, ששם שולטים הישמעאלים ואין הם רודפים את הגרים, ושם קהילות יהודיות גדולות ורבנים חשובים וילמדוהו את התורה ויהיה גם קרוב לארץ־ישראל. ונתנו לו מכתבי המלצה לקהילות שיעבור בדרכו וביקשו שיעזרו לו. היה זה בשנת 1102 ובסידור התפילה שלו כתב עובדיה לאחר שנים רבות בדף האחרון, כשידע היטב עברית, ואף ניקד את דבריו: “עובדיה הגר הנורמנדוס אשר בא בברית ישראל בחודש אילול שנת אתיג לשטרות, הוא דתתסב לבריאת העולם.” ולעדות שהוא עצמו כתב את הדברים הוסיף: “הוא עובדיה הגר כתב בידו.”

ועלה בספינה בבארי ונסע עד קנדיאה שבאיי יוון ומשם הגיע לקפריסין ושאל בין הספנים ונתברר לו כי נוסעי הצלב כבשו את כל הנמלים שבסוריה, חוץ מנמל טרבלוס הנמצא עדיין בידי המוסלמים ועלה על ספינה קטנה וירד בטרבלוס ובא אל היהודים שבמקום והראה להם תעודת הגיור מבית־הדין של בארי ואמר להם כי רוצה הוא להגיע לארץ־ישראל. ואמרו לו כי הפרנקים לוחמים בארץ ובכל מקום שהגיעו אליו הרגו ביהודים, וחכמי היהודים מטבריה ומירושלים נמלטו ממקומותיהם והם יושבים עכשיו בערי סוריה. וסיפרו לו כי העיר חלב שבצפון סוריה מבוצרת היטב ולא נכבשה על־ידי הפרנקים ושם יושב הרב ברוך בן יצחק והוא רב חשוב ונכבד ולו בית־מדרש והוא בוודאי יקבלו בחפץ לב. ובא לחלב ונתן עובדיה לרב ברוך את מכתבי היהודים והאיר לו הרב פנים והושיבו אצלו ובני הקהילה פירנסוהו. ולמד מפי הרב לשון עברית ודינים. עד שבאו גדודים של ראשי הפרנקים בלדווין ובוהמון ונתייראו בני חלב כי יבואו אל עירם בחרב. ואמר הרב ברוך לעובדיה כי כדאי שייצא מן העיר שכן כוהן היה לדת הנוצרית והתייהד ואם יתפסוהו הפרנקים – יהרגוהו. ואמר לו ללכת לעיר בגדד, שם מצויים חכמים רבים ושם יוכל להשלים לימודיו בתורה ובלשון העברית. ונתן לו הרב איגרת וכתב כי נושאה היה כומר חשוב ונכסף לעבור לדת האמת ונימול וביקש להיזהר בכבודו ולא להתאנות לו.

ונדד עובדיה בין סוריה ובבל ושמע כי הופיעו שני אנשים וכל אחד אומר כי הוא המשיח ולכל אחד חסידים רבים. ובכל מקום שבא הראה את האיגרת של הרב ברוך וקיבלוהו במאור פנים, והיו מקומות ששהה בהם זמן קצר ומקומות שעשה בהם זמן ארוך, וביקשוהו לספר על בני ישראל שמעבר לים וסיפר מה שידע ושמעו דבריו בפליאה. ובכל מקום למד דינים נוספים מתורת ישראל וצירף תלמודו לחוכמה שכבר רכש. ועבר בעיר מכסין ופנה מזרחה לרחבא ובא לבגדד ותפסוהו הערבים וציערוהו הרבה וניצל מהם בנס. ולא היה לו מודע או מכר בעיר וחיפש בית־כנסת ועמד בפתחו. ומשראו יהודי המקום את האיש שניכר בו כי בא ממרחקים, שלחו אליו את שמש הישיבה והראה לו את מכתבו של הרב ברוך והביאו לפני ראש הישיבה הרב יצחק וסיפר לו קורות חייו והרב בחנו וראה כי אמנם איש בעל מידות הוא וצירפו לבני הישיבה כאמור במגילת חיים שכתב אחרי זמן רב: “ויושב המשרת את עובדיה בבית אשר היהודים יתפללו בו ומזונות הביאו לו ויהי אחרי כן ויצו יצחק ראש הישיבה להיות עובדיה הגר עם הנערים היתומים ללמדו תורת משה ודברי הנביאים בלשון העבריים.”

ובאותם ימים קם בהרי אשור אשר בארץ כזריה יהודי אחד ושמו שלמה בן רוגי ושם בנו מנחם. ועמהם איש יודע לשון ושמו אפרים בן עזריה הירושלמי והוא מכונה גם בן פדלון. וכתבו השלושה כתבים אל כל היהודים הקרובים והרחוקים ויאמרו כי באה העת אשר יקבץ האלוהים את עמו ישראל מכל הארצות אל ירושלים עיר הקודש וכי שלמה בן רוגי הוא מלך המשיח. וכאשר קראו היהודים את האיגרות שמחו מאוד והרבו בצום ובחסדים כדי להיטהר לפני בוא יום ה' הגדול, והיו מתכנסים בבתי־הכנסת ומרבים להתפלל, והגויים ראו את שמחת היהודים וציערו אותם והיהודים אמרו, קרובה נקמתנו לבוא.

ועברו הימים וגאולה לא באה. התביישו היהודים מפני שכניהם הגויים שהלעיגו ואמרו: “הנה היהודים יחפצו לעוף לארצם ואבר לעוף אין להם.” והיהודים בושים וכואבים.

ולא עברו ימים רבים והגיעה שמועה ממחוז שנמצא כמהלך יום מבגדד כי קם שם יהודי ושמו בן שדד וגם הוא מנבא כי קרובה גאולה והוא המשיח. ושוב נתפסו היהודים לאמונת שווא, ועובדיה ביניהם. ושלח מלך בגדד חיילים ותפסו את בן שדד ואת המאמינים בו וכלאום בבית־הסוהר.

ועובדיה ישב ימים רבים בבבל, כשתים־עשרה שנים, ולמד תורה ולמד לשון ודקדוק וניקוד והיה מנקד את דבריו כאיש בקיא ויודע היטב את חוקות העברית. ולא היתה נפשו שקטה. מבקש היה לבוא לארץ־ישראל ולקדם שם את פני המשיח. ויום אחד נטל חבילתו והלך לסוריה ועבר בערי המדינה, וחזר ובא לחלב, וזקני העיר הכירוהו ושמחו בו וישב עמם. ובאותם ימים מת מלך חלב ונשארו לו בנים קטנים והם אינם ראויים למלוך ושמעו הפרנקים ובאו וצרו על העיר לכובשה ונמלט עובדיה לדמשק, העומדת על נהרות אמנה ופרפר ושוקיה גדולים ומסגדיה וארמונותיה מפוארים, וקיבלוהו היהודים בלבבות פתוחים וקיבצו כל שבוע כסף למחייתו.

וכבר עברו כעשרים שנה מאז יצא מן המנזר ועדיין לא מצא מנוח. מבקש היה לבוא לעיר הקודש, אבל חשש שאנשי הצלב יתפסוהו ויגלו שהיה כומר והתייהד ויהרגוהו. וחקר את האנשים שפגש על ירושלים ומראותיה ושרידיה. והלך קרוב לארץ וראה מבצרי הצלבנים בראשי ההרים וראה צליינים נושאי צלבים הולכים בשיירות וצפה בהם מרחוק והיה משקץ את הצלב שבידיהם ונמלט. סובב עובדיה סביב ארץ־ישראל כציפור המחפשת צוהר שבו תוכל להיכנס לבית שבו כלוא גוזלה, ולא עלה בידו.

ובא לכפר דן, הוא בניאס היושבת על הדרך לצידון, בגבולה של ארץ־ישראל, ובה שולטים מושלי דמשק, ומצודתה ניצבת מול מלכות הצלבנים. פלגי הירדן עוברים בה ובתוכה ובסביבתה שיחים ועצים רבים ובכל מקום נשמעים קולות מי הנהר, הזורם עז ושוצף, יורד ונופל אל ביצות אגם מירום ואל הכנרת ומשם מגיע אל המדבר. וכשבא לבניאס חש כמציב רגליו בתחום ארץ־ישראל ושמח על כך.

ובבניאס שתי קהילות, של יהודים רבניים ושל בני מקרא. ובאותם ימים, היה זה בשנת ד’תתפ"א, בחודש אלול, שבו פתוחים לבותיהם של ישראל לשמוע דברי תשובה ואמונה, בא לבניאס אחד מבעלי המקרא, שלמה שמו, ואיש לא ידע מאין בא, וביקר בבתי־כנסיות של הרבנים והקראים והכריז כי בעוד חודשיים וחצי יקבץ האלוהים את עמו ישראל מכל הארצות אל ירושלים עיר הקודש. שמע עובדיה על האיש וביקש להיפגש עמו. שאל אותו עובדיה:

“מאין ידעת הדבר הזה, אדוני?”

וענה לו שלמה: “כי אנוכי הוא האיש אשר ישראל הם מבקשים.”

ואמר לו עובדיה: “הנה שמעתי כי אתה מזרע אהרון הכוהן, והיום תשע־עשרה שנה מיום אשר באתי בברית אלוהי ישראל ולא שמעתי כי ישראל מבקשים הישועה על־יד בן שבט לוי כי אם על יד אליהו הנביא ומלך המשיח מזרע דויד מלך ישראל.”

ולא ענה לו שלמה על שאלתו, אבל אמר כי אין הוא אוכל לחם ואינו שותה מים. ועובדיה תמה: “ומה אתה אוכל ושותה?”

וענה לו שלמה: “רימונים ותאנים שקדים ואגוזים ושקמים ותמרים ותפוחים הבאים מן האילנות והעצים ואשתה חלב.”

נראו לו הדברים תמוהים וכבר התאכזב פעמיים בבבל ממשיחי כזב, אבל האיש נראה לו תמים ומאמין. וסיפר לו עובדיה כי רוצה הוא לנסוע למצרים, ושלמה אמר לו: “אל תלך מצרים כי מעתה ועד שני חודשים וחצי נהיה אנחנו וכל ישראל אנשי הגלות מקובצים בירושלים.”

אמר לו עובדיה: “אני אלך אל מצרים ואם נכונים דבריך, אשוב עם אחינו בני ישראל אשר במצרים אל ירושלים.”

והלך שלמה לדרכו ועובדיה פנה לצידון והפליג למצרים. ועברו חודשיים וחצי ומשיח לא בא.

ועובדיה הנורמנדוס, שהיה כבר כבן חמישים, השתקע במצרים וציפה שם לגאולה ובינתיים נתאזרח בין יהודיה, והיה איש נכבד בעיניהם. ואם בא לבסוף לירושלים, אינני יודע, אבל אני חושש שלא זכה לראות את עיר הקודש. כל אותן שנים ערכו הצלבנים מלחמות רבות עם שכניהם בארץ ובסביבותיה וכוחם גבר והלך. ועובדיה הגר הוסיף חוכמה ודעת וכתב מגילה וניקדה כיאות ובה סיפר קורות חייו מאז שהיה פרח כמורה ועד שירד למצרים, וגם זכה בזכות ראשונים: הוא העתיק כמה פיוטים והוסיף להם סימני נגינה, כפי שלמד אצל הכמרים, ואלו הפיוטים הראשונים שאנו יודעים כיצד הושרו. וכתביו נגנזו בגניזה של קהיר ונחשפו לאחר מאות שנים, ומתוך אבק הגניזה ואלפי הדפים שהתגוללו שם, בקע קול שירת היהודים לפני אלף שנים. נוח בשלום עובדיה הנורמנדוס. הנה הקולות עולים בירושלים.

יוצא משורר לדרך ארוכה. משוררים אוהבים דרכים ארוכות וארצות רחוקות. יהודה אלחריזי מהעיר טולדו בספרד נכספה נפשו לחוויות ולהרפתקאות ולתעלולי העתים והפליג למזרח רב התעלומה. עתה זה השלים את תרגומן מערבית של המקאמות – סיפורי־שירה – של אלחרירי, המשורר הנודע מבצרה, שמת שמונים שנה לפני כן ושיריו נישאו בפי כול בממלכת המוסלמים הגדולה, שהשתרעה מעיראק, ארצו של אלחרירי ועד ספרד, ארצו של אלחריזי. פנו אוהבי שירה יהודים לאלחריזי, שנודע בכישרון הפיוט שבו, וביקשו ממנו לתרגם לעברית את השירות של אלחרירי, המשובבות לב אדם. וכבר ניסו לעשות במלאכה זו משוררים אחרים ונכשלו. ישב אלחריזי כמה שנים ותירגם את המקאמות והוציא מתחת ידו מלאכה מפוארת – מחברות איתיאל, והיה בהן מטעם המקור וממנגינת העברית ושמחו בהן אוהבי לשון הקודש ואמרו שלא בא כבושם הזה, והגבירים המזמינים שילמו למשורר בעין יפה, והעמידו סופרים להעתיק את המחברות וקראו בהן ונהנו. ואלחריזי צרר את צרור הכסף בכיסו ויצא לדרך.

לפני כן, בתחרות עם שמואל אבן תיבון, תירגם אלחריזי מערבית את מורה נבוכים, ספר ההגות הגדול של הרמב“ם, והיתה מחלוקת גדולה בין מביני דבר תרגומו של מי נכון יותר ולשונו של מי טובה יותר. בסופו של דבר, נתקבל תרגומו של אבן תיבון לדורות ויהודה אלחריזי היה קובל על כך בוויעודים עם ידידים ורעים ובמשתאות היין הליליים. איש דברים היה אלחריזי ואוהב ויכוחים והיה מרבה לריב על עניינים שונים והשתתף גם בוויכוחים הקשים בין הרבנים והחכמים על המורה של הרמב”ם, שמבקריו ראו בו כמעט ספר של כפירה, ומעריציו, ובהם יהודה אלחריזי, הגנו עליו בהתלהבות, ואלחריזי יצא נגד המתנגדים בלשון חריפה וחדה, כדרכו.

אבל לא רק בתורה ובשיר, בתרגומים, בוויכוחים ובתורת הפילוסופיה עשה אלחריזי את זמנו. הוא לא בחל גם בתענוגות, ביין משובח ובנשים, וכתב: “נטיתי לבי בימי נעורותי וזמן בחורותי, לרדוף אחרי התענוגים עם חברים.” ובדומה לפייטנים רבים מדורות עברו, היה עני ודלפון ועבר מבית נדיב לבית נדיב, כתב לכבודם שירים והם פירנסוהו. מי ששילם לו בעין יפה – שיבחו בשיר יפה, ומן הקמצנים לא מנע את שבט לשונו. אבל פגם היה בו והדבר ציערו מאוד: לחייו לא הצמיחו חתימת זקן, ואלחריזי סבל מכך כל חייו ואפשר שרוגזו שעלה מדי פעם בסערת ריב, מקורו היה בהרגשה לא נוחה שאין בכוחו להפגין את גברותו בהדרת זקנו כאנשים אחרים, אם כי הדבר לא מנע ממנו מלחשוק בנשים ולרדוף אחריהן ולשיר להן שירי עגבים. ושירתו הנחילה לו כבוד ומעריצים רבים.

בנעוריו נדד אלחריזי בין ספרד ופרובנס ונהנה מטובן. יצר הנדודים לא נטש אותו גם כשהיה כבן חמישים וביקש לנסוע לארצות המזרח כדי לראות מקומות חדשים ואנשים אחרים, לטעום מיינן המשובח ולשורר בבתי נדיבים שם, שלפי השמועה ידם פתוחה. אבל נפשו נכספה גם לראות את ירושלים ואת ארץ־ישראל וביקש גם להכיר את אחיו החיים במזרח. מנה אלחריזי את הכסף שקיבל בעד תרגום המקאמות של אלחרירי ויצא לדרך.

בשנת 1215 עלה בספינה במרסיי והפליג לאלכסנדריה. משם הפליג בנילוס והגיע לקהיר. הוא לא זכה לראות את הרמב"ם הנערץ עליו, שכבר נפטר, אבל נפגש עם בנו אברהם. התארח בבתי נדיבים שפירנסוהו בכבוד, שמחים לארח משורר נודע מספרד, וחיבר לכבודם שירים, ולא היסס לתקוף את מי שלא נראו בעיניו, וקרא משיריו במסיבותיהם והיה זה חג לאוהבי שיר במצרים. ואנו, אף שאיננו רוצים לדבר סרה במשורר הדגול, חייבים להודות כי לפעמים הקדיש את אותם השירים לנדיבים שונים, שלא ידעו זה על זה, והבטיח לכל אחד מהם שהשיר נכתב לכבודו בלבד, וקיבל מכל אחד מתת נדיבה.

אחר כך הצטרף לשיירה שעברה במדבר סיני לבוא לארץ־ישראל והיתה הדרך קשה, כפי ששר: “ונעבור דרך המדבר, ארץ צייה וצרה… ונלך במדבר הגדול והנורא, הוא מקום דאבון נפש וכיליון עיניים ונחש ושרך וצימאון אשר אין בו מים.”

הגיעו לעזה ושם “ערכנו תהילה לאל בתוף ומחול, על כי עברנו מעבר החול.” מעזה עלה משוררנו לירושלים – היה זה בשנת 1218 – וחונן עפרה ונשק חורבותיה והכריז: “אמותה הפעם אחרי ראותי פנייך” ונשא קולו ושורר בהתרגשות:

עברו כבר כשלושים שנים מאז כבש צלאח א־דין את ירושלים והיהודים, שנאסר עליהם לחיות בעיר הקודש בימי שלטון הצלבנים, שבו לחיות בה. ואלחריזי מספר לנו בספר תחכמוני, ספר המקאמות שכתב על נסיעתו והגיגיו וכל מה שקרה בו, וטען כי לאחר שכבש צלאח א־דין את העיר, פירסם מעין הצהרת כורש ובה קרא ליהודים לחזור לירושלים.

אלחריזי מתאר כיצד הוא מסייר בירושלים ופוגש בבן העיר: “ובעודי מתהלך בנפש שואפת, ודמעה נוטפת כנחל שוטפת, ראיתי לעומתי איש מבני העיר.” ואותו אדם אומר לו: “אחשוב כי אתה מקצווי גלויות ומארצות נוכריות”, ואלחריזי עונה: “כן הדבר ועתה רצוני לשאול דבר ממך.” ועובר האורח אומר לו: “הנני עמך, שאל ואגיד לך.”

אלחריזי מבקש לדעת מתי חזרו היהודים והתיישבו בירושלים, שנאסר עליהם לדור בה בימי הנוצרים הערלים:

אלחריזי מבקש פרטים נוספים על אותם ימים ובן שיחו מספר לו:

והאל המקנא מצא לו שליח – את צלאח א־דין, שכבש את ירושלים מידי הצלבנים, בני עשיו בלשונו של אלחריזי. והירושלמי ממשיך ומספר לאלחריזי:

והכרזה זו של צלאח א־דין, שיש ויכוח אם אמנם יצאה מפי הכובש, כינינו בראש דברינו הצהרת כורש.

אגב, אלחריזי טעה בשנת כיבוש העיר. הוא טוען כי המאורע קרה בשנת 4950 לפי התאריך היהודי, והוא שנת 1190 לספירה הכללית, אבל ירושלים נכבשה בידי המוסלמים שלוש שנים לפני כן.

אלחריזי מספר כי בירושלים יושבים עתה יהודים מאשקלון ומספר גם על חבורת יהודים מצרפת ומאנגליה, בהם רבנים נודעים, שהתיישבו בירושלים כמה שנים לפני בואו, וסח על פגישה עם שניים ממנהיגי החבורה. הוא מוסר גם על קהילה יהודית נוספת שישבה בירושלים, המערבים, עולים מצפון אפריקה:

לא איש כאלחריזי ימנע מאיתנו דברי רכילות וסיפור עסיסי, והוא מגלה כי על רבי אליה המערבי, ראשם של יהודי צפון אפריקה בירושלים, “יצאו עליו דיבות גדולות ורבות במעשים רבים ועברות ופעולות מכוערות והאל יודע נסתרות.”

לפני כן הוא מתאר את רבי אליה המערבי כ“בעל חסדים ומרבה צדקה למרודים,” וכמה שורות אחר כך הוא מוציא עליו לשון הרע. אמרנו כבר, כי אלחריזי איננו אדם הנוצר לשונו מרע. בכל זאת, נראה שהתיאור השלילי על רבי אליה נוטה יותר לאמת, שכן יש בידינו ידיעות על רבי אליה זה ממקור אחר, וגם משם עולה רמז של חשד למעשים לא הגונים שעשה.

אבל מי אנו שנתערב בענייני פרנסי ירושלים שבאותה תקופה שוב פרחה בה תקווה?

מדוע מכונה ראש קהילת האשקלונים שהשתקעו בירושלים בתיאורו של אלחריזי “איש ימיני”? יש הטוענים כי השם רומז שהיה מיוצאי תימן. ואמנם אנו יודעים כי בעת ההיא היו בירושלים גם קהילה ובית־כנסת של בני תימן. ובכן, נמצאים בה, בעיר, בני כל הגלויות שמיהרו ליישבה לאחר שהותר להם – יוצאי צרפת, בני מרוקו, אשקלונים, תימנים – מיזוג גלויות מושלם.

אלחריזי, כפי שראינו בבירור, איננו מהנוסעים הרואים רק טוב סביבם. עובר אורח שפגש בירושלים מספר לו על מריבות ומלחמות בין יהודי העיר, ואלחריזי מביא את דבריו בהנאה:

ועוד הוא אומר מפי אותו בן ירושלים שאיננו שם מחסום ללשונו, ולבנו, הקוראים, כואב: “אש המריבה יום ולילה דולקת בנו ולבות אוהבים חולקת, ואם לא יכבוה מתי־יושר ותום – בנו חמת אל תהיה נישקת.”

כל אלו דברים שכתב אלחריזי. אנו מקווים ומתפללים כי יש בהם הגזמה רבה, כמנהג המשוררים.

כחודש עשה אלחריזי בירושלים. משם יצא לעכו, שהיתה עדיין בידי הצלבנים. העיר ריגשה אותו והוא כותב: “אני עכו, אני הוד כל מדינה, כלילת חן ואין קץ לתכונה. והכרמל סביבי עם לבנון, ושם נגלה כבוד שוכן מעונה. וארצי מימות עולם קדושה, ואנוכי שכנה לשכינה.”

בעכו מצא אלחריזי חברים, תלמידי חכמים ורבנים שבאו לא מזמן מצרפת ומאנגליה והקימו בה ישיבה ומרכז תורני גדול. דומה שהשתעשע שם בדברי תורה וחוכמה ושיר, אבל נראה שבסופו של דבר בא בריב עם בני העיר והוא קובע: “ולא ראיתי כהם מהיותי ועד כה, כי כולם ריקים עמי ארץ, אין בהם גודר גדר ועומד בפרץ.”

אלחריזי מספר על גלות גאוני הארץ והישיבה, שעברו לצור ואחר כך לערי סוריה אחרות. מדבריו אנו למדים על גורלו של השריד האחרון לגאונים:

מצפת נסע לדמשק ויופיה כבש את לבו ומצא בעיר נדיבים שאירחוהו בכבוד רב, ובהם הרופא משה בן צדקה, ששמו נתפרסם במדינות רבות. ונפגש עם משוררים, יהודים וערבים, ועל אחד מהם כתב, “איש מצרי יחבר שירים אסורים לשמוע. והשומע אותם חייב לקרוע.” הוא מתכוון כנראה למשורר הקראי משה דרעי. בדמשק פגש גם אנשים שלא השביעוהו נחת, כמו הרופא ברוך ובנו יצחק, שלדברי אלחריזי אמר על אחד השירים ששלח אליו, כי הוא עצמו חיברו, ואלחריזי כתב עליו שיר לעג, בו מנה את חטאיו ואת חטאי אביו, רשעותם וקמצנותם.

מדמשק יצא לארם־צובא, היא חלב, ואף שנתקבל בה בהתלהבות לא מנע מראשי הקהל דברי לעג, כמו על הערים האחרות שעבר בהן ולדעתו לא קיבלוהו כראוי. ועבר לעיראק ולעג על קהילת מוצול (“כל איש מהם בחיק הסכלות נרדם”) ונסע לבגדד ועלה על קברו של עזרא שאת ארונו גילה – לפי אלחריזי – רועה צאן ערבי שהיה עיוור ונתפקח אחר כך וסיפר כי במקום הקבר מצויים אורות ואין איש יודע מקורם. וחיבר שיר על קברו של הנביא יחזקאל הנמצא גם הוא סמוך לבגדד. ונסע משם לעיר ואסיט, והיא יישוב גדול באמצע הדרך בין בגדד ובצרה ושם סיים את כתיבת ספר תחכמוני. ובעיר ואסיט מצא נדיב שפתח לפניו את ביתו וכיסו וקיבלו בשמחה רבה ולאיש זה, השר שמואל אלברקולי, הקדיש את הספר שסיים כתיבתו בעירו. (אם כי משפגש אחר כך נדיבי לב אחרים שהשפיעו עליו רוב טוב, הקדיש גם להם ספר זה.)

וחזר אלחריזי מערבה ושב לחלב, ונפגש עם משוררים ועם אנשי רוח מוסלמים וגם עם מושלים מוסלמים והשתעשע איתם במליצות ובשירים והללו שיבחו את לשונו הערבית הנאה ואת ידיעותיו במכמני שירתה, וציינו שמבטאו והגייתו הם כנוסח המערב, דהיינו מדינות צפון אפריקה. והקדיש שירים בערבית לנדיבים ולמושלים ערביים. וחכם מוסלמי – שפגש את אלחריזי באחרית ימיו בחלב – כתב מפיו ומפי אחרים את תולדותיו בצד תולדות חייהם של משוררים סורים, וקרא לו בספרו יחיא אלחריזי אליהודי מן אהל טולטילה, ושיבח אותו על שירתו וציין כי “הוא חיבר חיבורים רבים בלשון העברית… הוא היה משורר רב כישרון ושופי יצירה, חיבר שירים רבים בתחום השבח והלעג.” ונראה שנודעו לו פרטים מחייו ועל כן הוסיף: “לשונו היתה נבזית וקיננו בו כוונות רעות. כל אימת ששיבח אדם היה בהכרח חוזר ולועג לו.” ובחלב נפטר אלחריזי והוא כבן שישים, בסוף שנת 1225, בשעת לילה, כדברי כותב תולדות חייו הערבי. ושם נקבר, בלב המזרח שבו נדד.

וספר המקאמות שלו, תחכמוני, הוא גם מעין יומן ודין וחשבון המתאר את המדינות שבהן ביקר ואת אנשיהן, ומספר על חיי היהודים ומשאיר לנו פרטים רבים על ארץ־ישראל. וכתב אגדות ומשלים ודברים של אמת ודברים שאינם כל כך אמת, ולעתים שיבח אנשים ידועים ולעתים קרובות יותר ביזה אותם. מאורעות הספר מסופרים באמצעות עלילות שני רעים – הימן האזרחי וחברו הקיני. הימן הוא מלומד, רציני ושקול, וחברו – קל דעת, עושה מעשי קונדס, מעמיד פנים, מתחמק ומתגלה פתאום, הלא הם שני הגיבורים הנצחיים של ספרי המקאמות. ושניהם גם יחד, הם בעצם יהודה אלחריזי האחד, על כל צדדיו, המשורר שלבו יצא לארצות רחוקות ולתענוגות חדשים. נפשו לא יכלה לעמוד בפני רוממות המקומות שבהם שכנה השכינה, ועטו לא יכול להימנע מלספר כל שמועה טובה וסיפור יפה, וכאמור גם מעשה רכילות מפולפל.

מקורות: ספר תחכמוני – מאת רבי יהודה שלמה אלחריזי ז“ל, מהדורת שטערן, תרי”ד; השירה העברית בספרד ובפרובנס ג' – חיים שירמן; תולדות השירה העברית בספרד הנוצרית ובדרום צרפת – חיים שירמן, עידכן והשלים עזרא פליישר; רבי יהודה אלחריזי כצומת תרבותי – יוסף סדן, פעמים 68, קיץ תשנ"ו.

וכבר היו אחריו כל הפלוגתות וכל המריבות וכל ניסיונות הפיוס והיה אחריו הוויכוח הקשה עם המומר, והיו אחריו כל הספרים, וכל עומס החיים, ועכשיו, כשהוא למעלה מבן שבעים, ביקש לקיים מה שפסק הוא עצמו כי יישוב ארץ־ישראל היא מצוות עשה גם בזמן הזה. ורבי משה בן נחמן, הוא הרמב“ן, גדול היהודים באותו דור, עלה באונייה והפליג לעכו וירד בנמלה בקיץ של שנת כ”ז לאלף החמישי, היא שנת 1267 למניין הנוצרים.

רבי משה בן נחמן, המכונה בפי אחיו גם נחמני ובפי הנוכרים בונאסטרוג די פורטה, נולד בגרונה שבקטלוניה הספרדית בשנת תתקנ“ד, היא 1194, בשעה שהנוצרים בספרד החלו בכיבושה מחדש של ארצם. בנם של גדולים וחכמים היה ולמד תורה מפי רבנים חשובים והיה מהגדולים בפוסקי ההלכה של ספרד ומקובל על חכמי היהודים גם בארצות אחרות. עוסק היה גם בתורת הסוד ומשורר ופילוסוף ופרשן מקרא וכתב ספרים והיה רופא וראש ליהודי קטלוניה ומקורב למלך אראגון והעמיד תלמידים רבים. ולמד מתורתם של חסידי צרפת הנזיריים והקנאים וידע מתורת ספרד, שבניה עוסקים גם בענייני העולם הגדול, בשירה, במדעים ובחיים היפים. ומשיצאו חכמי צרפת נגד ספריו הפילוסופיים של הרמב”ם כמו מורה הנבוכים וטענו כי העיון בהם יביא לידי כפירה ותבעו להחרימם ורצו לשורפם והתעוררה מריבה גדולה ועמה שנאה רבה, ביקש הרמב"ן לפשר בין רבני צרפת וחכמי ספרד ולא עלה בידו. והמריבה פשטה והלכה כאש המכלה יער.

ואחר כך כפה עליו מלך אראגון, חיימה הראשון, ויכוח עם מומר שביקש להוכיח את אמונת הנוצרים מתוך ספרי היהודים עצמם, ולא עשה זאת ברצון, אבל אנוס היה לשמוע לצו המלך, שהבטיח כי יוכל לומר בוויכוח כל מה שירצה. ונתכנסו המלך ושריו וההגמון וראשי הנזירים בארמון המלכות בברצלונה וטען המומר פבלו כריסטיאני טענותיו מתוך התלמוד, כאילו קיבלו עליהם חכמי היהודים את ישו והוכיח הרמב“ן שלא היו דברים מעולם וחשף את בורותו של כריסטיאני, ואף רמז כי הנצרות היא תורה שאין הדעת סובלתה, וטען את טענותיו בשום שכל ובחוכמה. ארבעה ימים נמשך הוויכוח והרמב”ן יצא וידו על העליונה והמלך שיבחו ונתן לו במתנה 300 דינרים, וציווה שלא לפגוע בו. ואחר כך פירסם הרמב“ן את טענותיו בספר ואז קראו הנזירים יוזמי הוויכוח את הרמב”ן לדין והאשימוהו כי פגע באמונה הנוצרית. והרמב“ן הזכיר להם כי המלך הבטיח שלא ייפגע על דבריו ואמנם המלך ציווה לדחות את המשפט, אבל הנזירים פנו אל האפיפיור וזה שלח איגרת אל המלך ותבע להעניש את הרמב”ן. ונמלט הרמב"ן בחשאי מספרד ולמרות זיקנתו יצא למסע ים ויבשה קשה עד שירד בנמל עכו. ועכו מרכז לצלבנים, לאחר שממלכתם הוכתה קשה בידי צלאח א־דין בקרני־חיטין בשנת 1187.

ולא התעכב הרמב“ן הרבה זמן בעיר אף על פי שישבו בה רבנים וחכמים חשובים והצטרף לשיירה שנסעה לירושלים ועבר במחוזות שהיו נתונים בידי הערבים, הרי השומרון וארץ בנימין, והגיע אל עיר הקודש ביום התשיעי לחודש אלול, בשנת כ”ז לאלף השישי. פתאום נתגלתה לו העיר וירד מסוסו והשתטח על האדמה וקרע קריעה בבגדו כדין אבל. ירד היום ומיהר להיכנס בשערי ירושלים לפני שייסגרו עם ערב, ומצא בה פחות ממניין יהודים, שהעזו והתיישבו בעיר החרבה למחצה, שעברה פעמים רבות מיד אל יד אם במלחמה אם במשא ומתן, מאז נכבשה על־ידי נוסעי הצלב, וידעה ימים גדולים ומלכים רבים באו להשתחוות בה והם רשומים בספר תולדות הימים. ועוד באותו לילה – והיתה בכך סכנה רבה – ביקש ממארחיו שיובילוהו אל הכותל המערבי, ונצמד אליו, כציפור מרטטת מגשם אל אמיר עץ, צמוד צמוד, בוכה, אדם יהודי לבדו בלילה חשוך, דבק בחומה ומייבב מבלי יכולת לעצור בעד עצמו.

ולמחרת בבוקר עבר בכל המקומות הקדושים ויצא מן החומות ועלה להר הזיתים משם השקיף על הר הבית הפרוש לרגליו. וכיפת הסלע הנוצצת בזהב השיבה את אור השמש ודימעה את עיניו וראה הדר המסגדים וזכר תפארת ירושלים שחרבה. וחזר לבית מארחיו ופתח את כתב היד של פירושו לתורה והוסיף לאחר הפסוק האחרון של חמישה חומשי התורה, מושך את החרט במהירות:

וזעק:

ואף על פי כן:

יהודי ירושלים, שהיו יראים להתכנס יחד, לא היו מתפללים במניין אפילו בשבת ואימץ הרמב"ן את לבם ומצאו חורבה ושיפצוה כדי שתהיה לבית־כנסת ושלח שליחים לשכם להחזיר את ספרי התורה שהוברחו מהעיר כשעלו עליה הטטרים־המונגולים, ועמד על רגליו בבית־התפילה כל ימי ראש השנה והתפלל בנהמת לב, ולמרות החורבן הרב שהיה בכל מקום ששם עיניו שם, היה שמח שהנה זכה להיות בירושלים. ואחרי יום הכיפורים כתב לבנו בכורו נחמן בספרד וסיפר לו מהקורות אותו:

כשבא לארץ הביא עמו את כתב היד של פירושו למקרא, שבו ראה את הגדול והחשוב בכתביו, וביקש לסיימו בארץ־ישראל כדי שתגיה עליו בקדושתה. והוסיף בשולי הפירושים דברים שראה במראה עין ודברים שעוררה אותו העיר הקדושה לכתוב, שכן ראה את פרפורי ממלכת הצלבנים המתפוררת וחש את כיליונה הצפוי וכתב בשולי הפסוק בוויקרא “ושממו עליה אויביכם”:

ויצא לסביבות ירושלים וראה ארץ טובה ויפה ופירש את הפסוק “אל ארץ זבת חלב ודבש” שבתורה:

אבל כל מאמציו לא עזרו, ויהודים נוספים לא באו לירושלים והמצויים בה מעטים, והתגעגע אל חברים לומדי תורה ואל הרבנים הנודעים היושבים בעכו וחזר אליה.

עכו, שמנתה אז יותר מחמש רבבות נפש והיתה גדולה מרוב ערי אירופה, היתה שרויה במהומה רוחשת של חילות וצבאות. אצילים ורוזנים וחיילים ופרשים ובעלי אחוזות באים ויוצאים ממנה, חמושים מכף רגל ועד ראש. והייתה בה המולת סוחרים ורבי חובלים וספנים וצליינים ונזירים ואבירים, שבאו להצטרף אל כובשי ארץ הקודש ויושביה, נענים לקריאות הגמוניהם וכמריהם ואפיפיוריהם היושבים ברומא, והיה באוויר זיכרון קולות קרב ורעש מלחמות שנעשו לפני כן ושייעשו בקרוב, והרגשה של זמן רץ ושל דברים המשתנים במהירות. ואם כי איש לא העלה בדעתו שמלכות הנוצרים בארץ הקודש עומדת להיספות מן העולם, היתה הרגשה של סוף ושל סיום ושל קץ, והיתה מהומת האנשים בין החומות ובין הרובעים הנושאים את שמות הערים האיטלקיות. וריח האזוב והמלח של הנמל ורעש ספינותיו הבאות מקצות עולם ומפרשיהן מתגבהים אל השמים, ורחש המחסנים והחאנים והשיכר הזורם בחוצות ומובא אל שולחנות העץ הכבדים בפונדקים וצעקות של בני הכפרים של הגליל שבאו למכור פירותיהם, וקולות הנוסעים השיכורים והזונות המציעות טובן לגברים שירדו זה עתה מאוניות אחרי מסע ים ארוך, ובני הארץ שבאו מהגליל ומהלבנון ומצור ומחורן והביאו עמם את יבולם, ושייח’ים ערביים הבאים מן המדבר והמומים מטירוף העיר, ושליחי ממלכות מדמשק וממצרים ומבגדד, לובשים בגדי יקר וזהב, משתאים מן העיר הנוצרית ובזים לה, ושאון השווקים והבזארים המציעים כל סחורה שבעולם, ושיירות גמלים ומוביליהם הנדחקים בין הסמטאות הצרות והכול עולה ברעש רב ובלשון אחת שהיא מערבולת כל הלשונות הנשמעות כעיר ונדמתה כלשון חדשה.

בעכו היתה הקהילה היהודית הגדולה בארץ ובניה סוחרים בבדים ובבגדים ובה צבעים ועושי זכוכית ורופאים המצטיינים ברפואת עיניים ורבנים שבאו מצרפת ומאשכנז ומאנגליה. שכן בתוך מהומת עכו זו, בדמדומי הממלכה הצלבנית, גברה העלייה לארץ, ודווקא של תלמידי חכמים נודעים, בעלי התוספות, כמו חשו שמשהו עומד לקרות, כמו חשו שבשקוע ממלכה אחת ובבוא השנייה, אפשר שיתרחש הבלתי־צפוי המצופה תמיד, אור ייגה, וישראל יחזור לארצו, שהרי אמר הרמב“ן, אין היא קולטת כל אומה אחרת. ובין המפליגים לארץ היה גם רבי יחיאל מפאריש ותלמידי ישיבתו. ולא זכה רבי יחיאל לראות את הארץ הנכספת – הוא טבע בדרך, אבל תלמידיו ורעיו הגיעו לעכו והקימו בה ישיבה ושמה יצא בארצות רחוקות. ובין הרבנים הרבים פרצו המריבות הישנות ושוב התעורר הוויכוח על כתבי הרמב”ם, אלו מושכים לכאן ואלו מושכים לכאן ומן העיר פשטה המריבה שוב לארצות ספרד וצרפת. והרמב"ן חזר וביקש לפייס בין היריבים ולא הצליח.

והיה נוהג לסובב סביב עכו העומדת בין החומות, מבוצרת מצד הים ומצד היבשה וצופה בהרי הגליל המסתירים תעלומה. ויום אחד הראו לו זקני עכו מטבע ישן שמצאו בחוצות העיר ואמרו לו שהוא כסף של היהודים מזמנים קדומים. ועל המטבע עיטורים וכתב שלא ידע לקוראו, ואמרו לו כי הוא הכתב העברי הקדום והראו את המטבע לשומרונים והכתב כתבם עד היום וקראוהו, וכתב הרמב"ן בהתרגשות:

זהו אחד הממצאים הארכיאולוגיים הראשונים שעליהם נמסר בכתב וזהו תיאור די קרוב לאמת של השקל העברי.

ואותו שקל עתיק עורר את סקרנותו וכשהיה מטייל מסביב לעכו חיפש מטבעות עתיקים ושאר שרידים קדומים, והיה עוצר מדי פעם, ולמרות זקנותו שח ומחטט באדמה במקלו, ומרים מן הקרקע חפצים שעוררו את תשומת לבו והיה מנקם בביתו ובודקם. ופעם יצא כדרכו לשוטט בסביבות העיר, במזרחה, אפשר שהיה זה בחורף ביום שלאחר גשם, בשעה שהמים שזרמו בגבעות, סוחפים עמם את עפרן ומגלים מציאות ישנות, נדמה היה לו פתאום כי נוצץ מולו מטבע עתיק על האדמה, והתכופף להרימו ונתגלה לו שאין הוא מטבע אלא גרוטאה כלשהי. ובכל זאת היה שמח, נהנה מהיום הנאה ומן השמים הבהירים ומן השמש, ומברך את אלוהים. וכיוון ששקע בחיפושיו לא חש שהרחיק מהעיר מרחק רב וכשהרים ראשו ראה שהשמש כבר נוטה לצד מערב ומיהר לחזור אל ביתו. ובדק את הכיסים שבגלימתו הארוכה והנה ראה שאבד חותמו, שבו חרות שמו ושם אביו ושם עירו. וחזר וחיפש בכיסיו ובביתו, אפשר שנשאר שם, ולא מצאו, והיה מצטער מאוד. חותם זה עשה עוד בספרד והוא שירתו עת רבה. וראו תלמידיו את צערו ויצאו למחרת לאותה גבעה וחיפשו שם שעה ארוכה ולא מצאו את החותם ושבו ואמרו לו “לא מצאנו,” והניד הרמב"ן ראשו ואמר, “אשר אבד – אבד,” ועוד אמר: “ואולי עוד יימצא פעם.”

ולא נמצא עוד. והרמב"ן משנזכר באותה אבדה, היה מצטער, אבל חוזר ואומר, “מה שאבד אבד ואצל אלוהים רשום מקום כל האבדות.”

בראש השנה של שנת ה’ל נשא הרמב"ן דרשה בבית־הכנסת של עכו שעוררה הד רב וריגשה אותו הרבה. אחר כך בא יום הכיפורים ודימה כי הוא מתקרב לאלוהיו, וחש הקלת מה שהכול מתארע בארץ־ישראל. הים הנראה בעד חלון ביתו הביא אליו מהאופקים הרחוקים, מן המערב, ריחות וזיכרונות מספרד מולדתו. התגעגע לארבעת בניו, כל אחד איש חשוב בזכות עצמו, תורתו וידענותו, ועיין במכתבים שלהם. זמן קצר אחר כך נפטר. בדמדומי מוחו אמר לעצמו כי תמיד ביקש לחיות בארץ־ישראל וקיים זאת. בני צרפת ואשכנז וספרד וחכמים מן הארץ ומארצות סמוכות שהשתקעו בעכו ליוו את ארונו בדרכו האחרונה, והשיירה הארוכה הלכה עם שפת הים, מקיפה את המפרץ. מקובל כי קברוהו למרגלות הר הכרמל, מקום קבורתם של רבים מרבני אשכנז וצרפת שהתיישבו בעכו, אבל סברות אחרות טוענות שהוא קבור בירושלים, או בחברון, ויש שאמרו אפילו בעכו עצמה, אף על פי שהיא ספק ארץ־ישראל לעניינים רבים.

ועדיין באו רבנים וחכמים לעכו גם כדי לקרב חבלי משיח, והעיר היתה מרכז לתורה וכאמור, גם לפולמוס, והיו שסברו שעתידה תורת עכו לעמוד מכאן ולהבא. עד שנתחדשו המלחמות וכינס ביברס צבא גדול והוסיף ונגס ממה שנשאר מאחוזות הצלבנים ולואי התשיעי יצא שוב בראש מסע צלב דרך תוניס והזה בדמיונו להגיע לארץ מצרים, אבל לואי מת באוהלו, בחולות הלוהטים של תוניס, לוחש מתוך קדחת, “ירושלים, ירושלים.” וביברס המשיך וכבש והרס את ערי הצלבנים במישור החוף, מאשקלון ועד טריפולי בסוריה, והכניע את כרך דה שווליה הגדול ואת הטבטונים במונפור. ושוב בא מחנה של צלבנים מאנגליה והיה עייף ותשוש ואחריהם הגיעו מדי פעם חבורות של שלושים או ארבעים אבירים שנתלקטו בכמה מארצות אירופה וביקשו לבוא לעזרת אחיהם המחזיקים בכוחותיהם האחרונים בארץ הקודש, ואותם מלווים מאות קשתים ועמם תקוות רבות שנמוגו בחופי הארץ. האפיפיורים חלמו בארמונותיהם והחלומות שווא דיברו: מלכות עכו הצטמצמה בין הכרמל לבין צידון, שביתות הנשק עם המוסלמים יצרו הפוגות ותקוות שווא. אבל הגרזן עמד ליפול. יום אחד הגיעו כמה חבורות צלבנים מאירופה, יהירים ושחצנים, והתקיפו רוכלים מוסלמים שהיו רגילים לבוא לעכו מדי יום מן הכפרים ולמכור פירות וירקות ושאר מצרכי מזון. וסולטן הממלוכים המצרי קלאון תבע להעניש את התוקפים ומשלא נענה – יצא למלחמה וכינס צבא גדול. אבל קלאון מת פתאום ובנו אלמלך אלאשרף ח’ליל המשיך בהכנות ואלפי פרשים ורגלים התכנסו סביב עכו ובאפריל 1291 החלו מכונות המלחמה בירי על חומות העיר. שליחים יצאו דחופים אל ערי אירופה והארצות הקרובות להזעיק עזרה ומלך קפריסין הגיע בדרך הים עם גדוד חיילים לעיר הנצורה, אך לא יכול לשנות את גורל המערכה. ב־18 במאי 1291 נפלה עכו בידי המוסלמים. בני העיר נמלטו אל הנמל, ניסו לעלות בבהלה על הספינות, אולם מעטים ניצלו, חלקם נפלו בחרב המוסלמים וחלקם טבעו בים הסוער. כמה שבועות לאחר מכן נכנעו ביירות, צור וצידון לפני המוסלמים ואחריהן עתלית, שאטו דה פלרין, מצודת עולי הרגל, אחרון המעוזים של נושאי הצלב בארץ הקודש. תם הקרב האחרון, לאחר כמאתיים שנה נטשה אירופה את ארץ־ישראל ואחד מחלומותיה ותקוותיה הגדולים, שעברו לאורך כל תולדותיה, נמוג. עוד גל כובשים נפלט מהארץ, והיא עברה לשלטון מצרי למשך 225 שנים, זנוחה, עד שיבוא שלטון חדש לכובשה.

הכובשים החדשים הרגו גם ביהודים ורבים מהם נלקחו בשבי למצרים. כותב דברי הימים רשם אז: “ונהרגו חסידי ישראל שם בד' מיתות בית־דין.” אולם כמה שנים לאחר מכן הגיע לעכו עולה רגל יהודי והוא כותב: “עוד היום יושבים בעיר זו חכמים רבים מחוץ לארץ ורבנים חסידים מצרפת ואשכנז, שם עושים מסחר גדול ותושביה רבים ועשירים.”

מיליוני פרודות של זמן, מיליוני פרודות של מקום, כפולים אלו באלו. מה הם הסיכויים למצוא ביניהן פרודה אחת?

בחורף של שנת 1972, באחד מימי השמש שבו, יצא אורי טהון לטייל בחוצות עכו והרחיק מזרחה ודרומה, עד שהגיע לתל כיסאן, הגבוה בתלי עכו, שפעם עברה לידו הדרך לירושלים. בתל זה קבע צלאח א־דין את מטהו כשצר על עכו בשנת 1189. עיניו של ההלך היו נעוצות באדמה, שבה אפשר למצוא לעתים מטבעות עתיקים, חרסים וצלמיות. עבר את התל כמאה מטר ופתאום ראה מעין גוש קטן של נחושת. הרימו והסתכל בו. דומה היה לטבעת, שידית קטנה צמודה אליה. נטל אותה עמו וניקה אותה וראה אותיות עבריות קריאות. הראה את הטבעת למומחה ואמר לו שזה חותם וקרא את החרות בטבעת ונדהם: לפי הכתוב, בעליו של החותם היה משה בן נחמן גירונדי. היתה זו טבעתו של הרמב"ן. שבע מאות שנים לאחר שאבדה – נמצאה. מה הם הסיכויים של טבעת קטנה להימצא לאחר שבע מאות שנים? דומני, אין כל סיכויים. ואף על פי כן, הנה היא אצורה באוצרות מוזיאון ישראל, עשויה נחושת, בהירה, ברורה, כאילו נחקקה זה עתה. אותיותיה ברורות ואם תחקקן על החומר, הן אומרות: משה בר' נחמן ננ – נוח נפש, המכוון לאב הנפטר – גירונדי חזק.

החותם נחתם וטביעתו באה לעולם, אמנם מאות שנים אחר כך, אבל הנה היא. חזק.

מקורות: פירושי התורה לרמב“ן, מהדורת ח”ד שעוועל; תולדות היהודים בספרד הנוצרית – י' בער; הצלבנים – יהושע פראוור; לתולדות היישוב היהודי בירושלים במאה הי“ג – ב”ז קדר בתרביץ שנה מ“א, תשל”ב; עיונים ומחקרים – ש"ח. קוק; חותם הרמב"ן – ישעיהו שחר, קטלוג כהוצאת מוזיאון ישראל.

המכתב אשר כתב הנזיר אטיין דה לה ריי, מהמנזר על שם אן הקדושה בפרובנס, לאדון המחוז, אשר ביקש ממנו לספר על סופה של ממלכת הצלבנים ועל הסיבות לנפילתה. אטיין דה לה ריי יצא עשר שנים לפני כן לארץ הקודש, חי בעכו והשתתף במערכות האחרונות של הצלבנים. לאחר כיבוש העיר בידי המוסלמים־הסרצנים, נמלט לשאטו דה לה פרלן שבעתלית, המבצר האחרון של הצלבנים בארץ. ומשנפל גם מבצר זה בידי המוסלמים, עלה באחת הספינות המעטות שהצליחו להימלט מידי הסרצנים וחזר לצרפת.

סניור נעלה, לפי בקשתך אספר על ימיה האחרונים של הממלכה הנוצרית בארץ הקודש. ואכתוב כל מה שראיתי בעיני וכל מה ששמעתי מפי רוזנים ואבירים, בעלי אחוזות, ראשי מיסדרים, לוחמים ומפקדים, סוחרים של מדינות איטליה היושבים בעכו ועושים עסקיהם עם אירופה, מפי פשוטי עם, ומפי אחי ורעי, אנשי קודש וכמורה השומרים כתבים ישנים המספרים את עלילותיהם של אחינו אנשי הצלב מיום שבאו לארץ זו, ארצו של מושיענו, בן האלוהים, לפני כשתי מאות שנים, כדי לגאול את הקבר הקדוש ולהקים בה את מלכות האמונה האמיתית. אבל כל הנייר שבעולם אין בו די כדי לתאר את קורות הארץ הקדושה מאז כבשוה אחינו נושאי הצלב עד הספינה האחרונה שהפליגה משם. על כן אקצר בדברי ואספר את שנעשה בארץ מאז מלחמת צלאח א־דין, לפני כמאה שנה.

אדוני הסניור, לפני חודשים מעטים הואלת להזמינני לחצרך למסיבת משכילים כדי להחליף דברי תורה ואמונה. והופיע לפנינו גם טרובדור נודד מן הנודעים שנזדמן למחוזנו וביקשת ממנו לשיר לפנינו ולפני אנשי חצרך. הוא ניגן לפנינו על נבלו ושר עלילות אבירים ומלכים, ובין השאר גם על ריצ’רד לב־הארי, נסיך המערב, ועל פגישתו בחולות יפו בארץ הקודש עם צלאח א־דין, מלך המזרח – שני אבירים שלחמו זה בזה בחירוף נפש והשלימו זה עם זה, ועל ההערכה והכבוד שרכשו זה לזה. ואמנם על מעשי גבורתו ומעשי האבירות של צלאח א־דין רבים השירים והאגדות בארצותינו, אבל אין המשוררים שרים על מעשי האכזריות שלו ועל גרונות רבים של אחינו אנשי הצלב ששיספה חרבו.

כתשעים שנה אחרי שנכבשה הארץ בידי אחינו השתרעה ממלכת הנוצרים ממורדות קדמת אסיה ועד חולות סיני. דומה היה כי כך תהיה לעולמים. אבל באותו זמן עלה על כס השלטון במצרים האיש אשר עשה את הצעד הראשון לאובדן ממלכת הצלבנים – צלאח א־דין אל־איובי, ממוצא כורדי, בן לפקיד שלטון מבגדד. איש מוסלמי מאוד באמונתו, למוד מלחמה מנעוריו. בהיותו צעיר עבר עם בני משפחתו, מהם פקידי שלטון ומהם חיילים מלומדים, לדמשק. דודו שירכּוה, איש צבא שהיכה אויבים רבים וכונה “אריה האמונה”, נשלח על־ידי מלך סוריה נור א־דין למצרים, כדי להילחם בצלבנים. צלאח א־דין הצטרף אליו. לאחר נסיגתם של הצלבנים מינה נור א־דין את שירכוה כנציבו במצרים. לאחר מות דודו, בשנת 1169, סילק צלאח א־דין את סולטן מצרים מכס המלכות ובא במקומו וכבש את חג’אז והגיע עד שערי תימן. כשמת נור א־דין עלה על דמשק ושם את עטרת המלכות על ראשו ואחר כך כבש את צפון עיראק. עכשיו, שהיה שליט המזרח, ביקש לממש את חלומו – לאחד את כל הערבים ולהכריז מלחמת קודש, ג’יהאד בלשון הערבים, על ממלכת הנוצרים. הוא שלח בתחילה את חייליו לכבוש את המחוזות שמעבר לירדן שבשליטת האציל רנו משאטיון, שהיוו חיץ בין מצרים וסוריה. לוחם אמיץ ואכזר היה רנו משאטיון והוא היכה פעם אחר פעם את חייליו של צלאח א־דין, שדד את שיירות המוסלמים שיצאו לעיר קודשם מכה, ואת שיירות המסחר שהביאו את עושר המזרח הרחוק לנמלי הים התיכון.

משנכשל צלאח א־דין במלחמתו ברנו משאטיון פנה לדרום, ב־1177 ערך קרב בגזר, נחל תבוסה ופנה לצפון והתקיף את אחינו שישבו בגליל ובמקורות הירדן. כמו זאב המסתובב סביב מכלאת צאן ומבקש פירצה להיכנס בעדה ולטבוח בצאן, אף צלאח א־דין סובב סביב לממלכת הצלבנים וניסה לפרוץ בצפון ובדרום ובמזרח. קרבות רבים הפסיד, אבל כל אותו זמן הצטרפו אליו יותר ויותר לוחמים מן הארצות המוסלמיות שהקיפו את הממלכה הנוצרית ונענו לקריאת הג’יהאד. נושאי הצלב גייסו את חייליהם, מאות פרשים ורגלים אמיצים, אבל היו מעטים לעומת הסרצנים. הם פנו לאחים באירופה לבוא לעזרתם, ביקשו מהם שייצאו למסע צלב חדש, אבל אירופה עצלה היתה ולא נענתה. גם אוצרות הממלכה דלו, ונתאספו ראשי הצלבנים בירושלים בשנת 1183 והטילו מס שלא היה ידוע כמותו עד אז באירופה – מס על הרכוש וההכנסות, ראשון המסים מסוג זה.

צלאח א־דין הציע שביתת נשק, והסכימו לו הנוצרים, אבל הפסקת האש לא נמשכה זמן רב. בקיץ של שנת 1187 קיבץ צלאח א־דין חיילים רבים, כבש את טבריה וצעד אל לב הגליל. מלך ירושלים גי דה־ליזיניין אסף את חייליו ליד מעיינות ציפורי ופקד לעלות על טבריה. הם הלכו בהרים בחום היום כשהשריונות הכבדים והחרבות על גופם ובידיהם רמחים. ליד חיטין ירד עליהם הלילה ושם חנו.

הלילה ההוא לא נשכח בספרי הקורות. הלוחמים הנוצרים התירו את השריון מעל גופם והניחו לצדם את כלי הנשק שהכבידו עליהם וביקשו מנוחת מה עד הקרב שלמחרת. עייפים היו ממהלך היום, צמאים וגרונם ניחר ומים לא נמצאו להם. הקיץ היה חם והמעיינות יבשו. סוסיהם הצמאים צהלו בחוסר מנוח ומפקדיהם והמלך דה־ליזיניין בראשם לא נתנו שינה לעיניהם, ישבו באוהל המלך ודנו בשאלה אלו תכסיסים ינקטו בקרב של מחר, ולכל אחד דעה משלו. עם עלות השחר נעו הפרשים והרגלים למקום הקרוי על שם שני הרים הנישאים מעל חבריהם – קרני חיטין. שם פרץ הקרב. ה־4 ביולי 1187 יום שרבי היה, חם כדי חנק. אנשי הצלב הנתונים בשריונים כבדים לחמו באויב העולה עליהם, השמש קפחה על ראשם והם צמאים עד מוות, רואים לנגד עיניהם את אגם הכנרת, ששם נעשה נס לישו אדוננו, מבקשים לפרוץ ולהגיע למים, אבל נס לא נעשה להם. הם הוכו בידי הסרצנים קלי הרגליים, קלי הנשק וקלי התנועה, שסובבו אותם, סגרו עליהם, פתחו דרך וחזרו וסגרו עליהם. חיילינו נמלטו לפסגת אחת מקרנות חיטין, סובבו את אוהל המלך, מבקשים להגן עליו, הולכים ונהרגים, עד אשר הקיפום הסרצנים והנותרים חיים נכנעו ונלקחו בשבי. גם הצלב הקדוש נפל בידי הסרצנים. גי דה ליזיניין והמפקדים שנותרו בחיים הובאו לפני צלאח א־דין, והוא הגיש למלך במו ידיו כד מים, שצוננו בשלג החרמון, כדי להרוות את צמאונו. היה זה אות כי חייו של המלך ניתנו לו לשלל – מלך לא יהרוג מלך!

אחר כך ציווה צלאח א־דין להביא לפניו את הנסיך רנו משאטיון ושיסף את גרונו במו ידיו והסביר שעשה זאת כיוון שלא אחת הפר הנסיך את הבטחותיו והמשיך לתקוף את השיירות שעברו בעבר הירדן. רצח זה נעשה לעיני המלך דה־ליזיניין, שצלאח א־דין הושיבו על ידו. אותו לילה, מחוץ לאוהל המלך, נטבחו לוחמינו באכזריות על־ידי הסרצנים והנותרים בחיים הובלו קשורים בחבלים לשוקי סוריה ונמכרו לעבדים, לעתים תמורת זוג נעליים. זו אחר זו נפלו ערינו ומבצרינו בידי המצביא המצרי ושלושה חודשים לאחר התבוסה בחיטין נמסרו מפתחות ירושלים לידי צלאח א־דין. הארץ, להוציא ערים מעטות ומבצרים בודדים, נפלה לידי המוסלמים.

שנה לאחר מכן שיחרר צאלח א־דין את מלך ירושלים בתנאי שיישבע כי יפליג מן הארץ ולא יוסיף לשאת נשק נגד המוסלמים. גי דה־ליזיניין מצא דרך להתחמק ממילוי שבועתו: הוא שלח את סוסו ואת חרבו באונייה לארצו והוא עצמו התייצב מול חומות עכו כדי לחזור ולכובשה מידי הסרצנים.

שנה לאחר קרב חיטין יצאו שלושה מלכים למסע הצלב השלישי – קיסר גרמניה פרידריך השלישי, מלך צרפת פיליפ אוגוסטוס וריצ’רד לב־הארי מאנגליה. קיסר גרמניה שיצא ביבשה טבע בפלג מים באסיה הקטנה. פיליפ אוגוסטוס וריצ’רד לב־הארי וחייליהם באו בדרך הים, ירדו בחוף ליד עכו ובחודש יולי 1191 כבשו את העיר והשיבו את הצלב הקדוש. ריצ’רד לב־הארי ירד לאורך החוף עם חייליו לכיוון יפו. בחולות ארסוף היכו חייליו את לוחמי צלאח א־דין מכה קשה וכבשו את יאזור ואת בית־דגן. לרגע עלה בדעתו של ריצ’ארד לעלות על ירושלים ולכובשה שוב, אך הוא היסס ופנה לאשקלון. ב־2 בספטמבר 1192 הגיעו ריצ’ארד לב הארי וצלאח א־דין להסכם שלפיו נמסרו לוד ורמלה לידי הנוצרים. אז נולדו האגדות, שהושרו ימים רבים בידי הטרובדורים והמהלכות עד היום על שני האבירים ללא חת, זה ממזרח וזה ממערב, שנפגשו, לא הבינו זה את לשונו של זה, אבל כיבדו זה את זה מאוד. שנה לאחר מכן מת צלאח א־דין.

כעבור שלושים ושש שנים, ב־1228, יצא קיסר גרמניה, פרידריך השני, למסע צלב נוסף, הצליח בכמה קרבות וחתם הסכם שלום עם הסרצנים ולפיו הוחזרה ירושלים לשלטון הנוצרים, להוציא את הר הבית שנשאר בפיקוח המוסלמים. פרידריך עלה לירושלים, שם את כתר מלך ירושלים על ראשו וחזר לארצו. ירושלים היתה ללא מלך, והצלבנים – כשלא לחמו במוסלמים, לחמו זה בזה – הטמפלרים בהוספיטלרים ושני המסדרים בטבטונים. וגם אנשי קומונות הסוחרים מאיטליה, בני גנואה, ונציה ופיזה רבו זה עם זה. אבל גם המוסלמים לא הניחו ידם ממלחמות אחים ולא אחת לחמו מצרים ודמשק זו בזו וכל אחת מהן הציעה הסכם עם אחינו כנגד אחיהם. וכך הושבו לנו הגליל ובית־גוברין ושוב פרחו החלומות, עד 1244. הח’וארזמים, מוסלמים שישבו לחוף הים הכספי, נסו מפני המונגולים שעלו מקצה היבשת, שטפו את מערב אסיה, כבשו את ירושלים וטבחו ביושביה הנוצרים. חמש־עשרה שנה היתה עיר הקודש בידינו ואבדה לעולם הנוצרי לעולם.

ושוב ביקשה אירופה לבוא לעזרת האחים בארץ הקודש. המלך לואי התשיעי, המכונה בפינו הקדוש, יצא למסע צלב חדש, השביעי. הפעם נחת עם צבאו בחוף מצרים ומשם ביקש לעלות על ארץ־ישראל מדרום. אבל כבר בראשית דרכו הובס ונלקח בשבי עם אלפים מחייליו. לאחר שהבטיח לא להילחם עוד, שוחרר ופנה לעכו. הוא ביצר את ערי החוף – עכו, צידון, קיסריה, עתלית ויפו ושב לצרפת. ב־1250 סילקו הממלוכים, עבדי המלכים לשעבר, את צאצאי צלאח א־דין האיובים ובאו במקומם. עשר שנים לאחר מכן הופיעו מן המזרח הכובשים החדשים – המונגולים, מלאי עזוז ותאוות כיבוש ורצח ובז. הללו, בראשותו של נסיכם ג’ינגיס חאן ובנו אגדאי כבשו את פרס, את ארצות הסלג’וקים, שטפו את רוסיה, עברו את סף אירופה, התקיפו את הונגריה ופולין, ושם נבלמו. ומשעצרו שם ונהדפו, יצא כוח אחר שלהם מפרס וכבש את בגדד, את דמשק ואת סוריה. הם צלחו את נהר הירדן והתפרשו בעמק יזרעאל. שם, על מעיין חרוד, ב־3 בספטמבר 1260, נערך קרב בינם לבין הממלוכים שבראשם ביברס המצרי, וידו של ביברס היתה על העליונה. המונגולים עזבו את הארץ.

חמש שנים לאחר מכן יצא ביברס נגד שרידי ממלכת הצלבנים, כבש את קיסריה, עלה על הגליל, הצפין לקצה סוריה וכבש את נסיכות אנטיוכיה. לואי הקדוש, שהמתחולל בארץ הקודש לא נתן מנוחה לנפשו, חזר ויצא למסע צלב, והפעם הרחיק מאוד – הוא נחת עם צבאו בתוניס, ביקש לעבור דרך המדבר, לכבוש את מצרים ולעלות על ארץ הקודש. אבל מסעו נקטע בתחילתו: לואי הקדוש חלה ומת באוהלו בלב החולות. בהיותי בארץ הקודש פגשתי זקן אחד שיצא באותו מסע והגיע לארץ הקודש לאחר תלאות רבות, וסיפר לי שעל ערש מותו לחש מלכנו “ירושלים ירושלים!” והשיב את נשמתו לאלוהים.

ירושלים הצלבנית

ביברס יצא לקרבות רבים בנוצרים, כבש חלקים מן הממלכות שלנו בסוריה וב־1272 ניאות לחתום על הסכם שלום לעשר שנים. כל הסכמי השלום שנחתמו עם הסרצנים – כך נמסר לי – היו ל“עשר שנים, עשרה חודשים ועשר שעות.” בכל הסכם נכלל סעיף שהתיר לנוצרים להפר אותו אם יבוא מסע צלב חדש, אבל חייבים היו להודיע על כך חודשיים מראש.

איש לא האמין בשלום החדש. כל מחנה התכונן למלחמה הבאה. אחינו הצלבנים שלחו קריאות עזרה נואשות לאירופה. מלכי אירופה והאפיפיור הזדעזעו, וכמה מאות אבירים ולוחמים ומאמינים יצאו לדרך, מעטים מדי. ביניהם הייתי גם אני, נזיר צעיר שלא מזמן הצטרף למנזר. הייתי מלא רוח אמונה וקיוויתי להדביק בה את יושבי הארץ ואת האבירים ואת אנשי הצבא שיבואו בעקבותינו. עליתי על ספינה שהפליגה מגנואה. ירדנו בחוף עכו – נזיר אחד, שני סוחרים, שני נוודים שלא מצאו מקום לעצמם בארצם ושלושה נושאי נשק, שלא ברור היה לי אם באו להגן על הארץ הקדושה או קיוו לשלל רב.

אדון נעלה, ביקשת שאפרט את הסיבות מדוע אבדה ממלכת ירושלים הקדושה ונשמטה מידי הצלב. אעשה זאת ככל שחוכמתי וידיעותי מגיעות וממה ששמעתי וראיתי במו עיני.

מאתיים שנה משלנו על הארץ ועל ארצות רבות הסמוכות לה ודעתנו זחה. היינו כרבע מעם הארץ, יותר ממאה אלף נפש. האבירים קיבלו אחוזות, אנשי אירופה יישבו את הערים, אל נמל עכו הגיעו ציים מארצות רחוקות, סחרנו ונשאנו ונתנו ואחינו התעשרו. אך רוח המלחמה ורגש השליחות הקדושה שפיעמו בנו בתחילה, פגו. לעתים לא ידענו אם אנו לוחמים למען הצלב או כדי להגדיל את רכושנו ואחוזותינו. בנינו מבצרים רבים והסתגרנו בהם ורחקנו מעם הארץ. לחמנו נגד האויב מבחוץ, אבל הרבינו גם מלחמות ומריבות בינינו לבין עצמנו. בני אירופה לא הצטרפו אלינו ברבבותיהם, ונשארנו מיעוט, מבוצרים במצודותינו. רוב הנוצרים חיו בעכו, בצור ובירושלים. בני הארץ, האריסים והאכרים, עיבדו את אדמותינו, עשו את עבודותינו, ובלעדיהם היינו חסרי אונים; אף שחיילינו היו לוחמים נועזים יודעי מלחמה, הרי שלא היה אפשר לנו להפסיד בקרב גדול ואפילו אחד, שכן לא היו לנו כוחות להיערך לקרבות נוספים. ובכל קרב, גם אם ניצחנו, הקזנו דם רב, וחדשים לא באו במקום הלוחמים שנפלו. ואילו האויב חידש כל הזמן את כוחותיו, שבאו אלפים־אלפים מהארצות השכנות. ומשכינסנו את כל חיילינו לחיטין למערכה מכרעת והוכינו, לא היתה לנו תקומה, גם אם נותרנו לשבת בערים עוד מאה שנים לחוף הים.

מאז, במשך מאה שנה, היתה הארץ במלחמות רבות ומסעי צלב יצאו כדי לחזקה, אבל הרוח ששילחה את המחנה הראשון והגדול לדרך לא חזרה עוד לעולם. שטחה של הממלכה גדל לעתים לאחר מלחמה או בעקבות הסכמים עם מאמיני מוחמד, אבל מעודה לא חזרה לימי גדולתה ותמיד נשאר בסיסה לאורך החוף, כמוה כנחש שטרף ציד ומתעבה ופולט את הציד וחוזר ומצטמצם. המלחמות תכפו וכוחנו תש והלך, ומחנות המוסלמים גברו עלינו כמשברי ים גואים. הייאוש נכנס ללבם של אחינו, והם ביקשו להתהולל, לסבוא וליהנות כל זמן שיוכלו. רעי הנזיר בורכרד מהר ציון סיפר על שנותיה האחרונות של הממלכה הנוצרית ואני מוסר מפיו:

ולפניו סיפר יעקב מוויטרי, בישוף עכו, מה עלה בגורלם של ה“פולאנים” ילידי הארץ וגאוותה:

ועוד כתב:

והסוף התקרב. יום אחד, בחורף של שנת 1291 לאדוננו, התעללו נוצרים מבני עכו בכפריים ערביים שבאו כדרכם למכור בשוק של עכו את פרי שדותיהם. סולטן מצרים קלאון, שחיפש עילה להילחם בנוצרים, תבע להסגיר לידיו את הפורעים, אבל מושל העיר דחהו. קלאון החל בהכנות למלחמה, אבל בסוף הקיץ מת פתאום. בנו אלמליכ הזעיק את בני הדת המוחמדית מכל הארצות השכנות לגרש את הזרים מארץ אבותיהם. רבבות לוחמים נהרו לעכו ובאפריל 1291 הטיל אלמליכ מצור על העיר. מול אלפי החיילים המוסלמים עמדו כ־800 פרשים ו־14 אלף רגלים בני האמונה הנוצרית. ב־18 במאי ניתן האות. 192 שנים לאחר שדרכה כף רגלם של נושאי הצלב הראשונים בארץ הקודש, נפלה עכו, שבה ישבו כ־50 אלף נפש ועליה אמרו כי אין גדולה ממנה בעולם. המגינים נסו אל הספינות כדי להציל את נפשם, אבל הים הסוער מנע רבים מהם להגיע אל הספינות וטבעו או שנפלו בידי המוסלמים הצוהלים, שטבחו את חלקם וחלקם האחר לקחו בשבי והובילו אותם בשיירות לשוקי המדינות המוסלמיות ומכרו אותם לעבדים.

משראיתי כי אין הצלה דרך הים, הצטרפתי לחבורה קטנה שהצליחה להימלט מעכו שכובשיה שיכורים מניצחונם ובמסע לילה הגענו לשאטו דה לה פרלן, היא עתלית. ב־14 באוגוסט נמסרה עתלית, המעוז הנוצרי האחרון, לסרצנים ללא קרב. בלילה הצלחתי לעלות על ספינה קטנה שהובילה אותי לקפריסין ומשם, לאחר הרפתקאות רבות ומסע של שלושה חודשים, הגעתי למנזר במחוזו של אדוני הנעלה.

אבדה הממלכה הנוצרית, גלה הצלב ממקום הולדתו והארץ חזרה לשלטון הכופרים.

מקורות: ממלכת הצלבנים בארץ־ישראל – יהושע פראוור; הצלבנים, דיוקנה של חברה קולוניאלית – יהושע פראוור; תולדות ישראל בגולה – ב“צ דינור, כרך ב' 1; לתולדות היהודים בארץ־ישראל בימי מסע הצלב הראשון – ב”צ דינור, ציון תרפ"ז; מקורות ומחקרים – ש' אסף.

הארץ נרתעה לאחור ונותרה כמו חוף שהים נסוג ממנו והשאיר אותו ריק ובו שרידי גרוטאות, קונכיות ועצמות דגים. הארץ ננעלה כבועה, נסגרה מהעולם, מחוז נסתר שהחיים הסוערים עוברים על פניו.

תמה ממלכת הפאטימים. תמו 200 שנות הנוצרים. אדוני הארץ עכשיו היו הממלוכים המצרים, עבדים מבני עמים זרים שכבשו השליטים המוסלמים ועברו לדת המוסלמית ולימים נעשו הם אדוני הארץ. כדי להוכיח את נאמנותם לדת החדשה היו קנאים לה במיוחד. זיכרון שלטון הצלבנים רדף את השליטים החדשים והם רצו להרחיקה ממהומת עולם שהארץ עמדה במרכזה מאתיים שנים. הממלוכים הרסו את ערי החוף שנמליהן שימשו מעגן לספינות אירופה. החוף רחב הידיים והשפלה עד ההרים שממו, נחלים נסתמו, מישורים מלאו ביצות, הדרכים נשתבשו ונעלמו. מן הערים הגדולות נשארו שרידים עלובים, חומות ומצודות שנשטפו במים או שנתרוקנו וננטשו. יושבי החופים עברו אל ההרים הבטוחים, שם קמו כפרים חדשים וערים ומצודות ונסללו דרכים לשליחי הדואר והמימשל ולגדודי הצבא שיצאו ממצרים צפונה, אל רחבי הממלכה החדשה, כשעזה ורמלה משמשות להם תחנות. עכו היתה מעכשיו עיר נמל קטנה, יפו נהרסה, כך גם חיפה ועתלית ואשקלון. רבים מיושבי הארץ התאסלמו וכנסיות רבות נהרסו. אם פעם, בימי הפרנקים, יכולת לקנות בכל שוק של עכו בשר חזיר או יין, עכשיו, בימי המוסלמים הקנאים, לא העז איש למוכרם. דממה כיסתה את הארץ. לעתים הפרו את השלווה מרידות, מלחמות מקומיות. המונגולים ניסו פעם ופעמיים להציב את רגליהם בארץ, אבל הוכו ונסוגו.

ארץ־ישראל היתה כלא חשובה. המושלים והפקידים ירדו מדרגתם, הארץ נחלקה לפלכים רבים, כל אחד מנוהל בפני עצמו. ובכל זאת, בלב הבועה, בעיקר בירושלים, רחשו חיים. הממלוכים המוסלמים שביקשו להוכיח את אדיקותם הרבו לבנות בירושלים, העיר השלישית בקדושתה לאיסלאם, מבני קודש ודת ועיטרום וקישטום באמנות רבה. הם הזהיבו את כיפת הסלע ועשוה כעטרה לעיר, בנו מסגדים רבים ונאים, מדרשות לתלמידי איסלאם, בנו חאנים מפוארים לשכן בהם עולי רגל, בתי־תמחוי, בתי־חולים ורהטים לשתייה. הם בנו שערים מפוארים להר הבית, אמות מים ובריכות, שווקים ורחובות שנבנו רחוב חדש על חורבות רחוב ישן ושוק על שוק, כמין כוורות שעולות מן האדמה זו על גבי זו והעמוקות שבהן זוכרות ממלכות קודמות. חכמים מוסלמים רבים התיישבו בירושלים כדי לעשות את חייהם בעיר הקודש.

כשעברו השנים והפחד מאירופה קטן, הוטב יחסם של הממלוכים לבני החסות הנוצרים והיהודים. רבים מהשליטים המצרים נהגו ביושר עם בני החסות ואחד מסולטני מצרים אף ציווה לחקוק על שערי של הר הבית: “יצאה הוראה נכבדה לכל מושל ונציב, לאמור: יש לבטל את כל מסי העושק וההטלים אשר חידשו הנציבים ומפקחי השוק, ושלא ימכור זבן ללקוח דבר, אלא במחירו הקבוע.” היחסים בין בני הדתות השונות היו הוגנים על פי רוב, אולם מדי פעם פרצו מריבות, שהגיעו לבתי־דין או לסכסוכי דמים. אחד הסיפורים מוסר על ארבעה נזירים נוצרים בירושלים שיצאו בפומבי נגד האיסלאם ומוחמד והוצאו להורג.

יהודים באו לארץ כמו תמיד, יחידים וחבורות, תלמידי חכמים הצטרפו לשרידי “בעלי התוספות” שבאו בסוף ימי הצלבנים. רובם ישבו בירושלים, אבל עדיין נשארו יהודים בכפרים בגליל וחלקם עסקו בתעשיית אריגים ובגדים. נוסע גרמני סיפר כי היהודים “עוסקים במלאכה וטווים אריגים משובחים שמהם עושים בגדים, כובסים בגדים ומלבינים אריגים. הם גם מלווים כסף בריבית.” המלווים בריבית היו בוודאי עולים אמידים שהביאו עמם כסף ונתנוהו בריבית כדי שיוכלו לחיות בעיר. בימים ההם גברה העלייה לרגל מכל פינות העולם היהודי למקומות קדושים בירושלים ובגליל, שהתנהלה בעיקר בין פסח ושבועות. מדי פעם נגזרו גזרות על יהודי הארץ. אף נצטוו ללבוש כובע מיוחד, צהוב, אולם לא עבר זמן רב והם שבו לחיות ככל עם הארץ. הנגידים במצרים, מצאצאי הרמב"ם, הם שהיו ממונים על יהודי הארץ מטעם השלטונות ויש להניח כי פעלו לרווחתם. הם גם העמידו “סגני נגידים” להנהיג את הקהילה בירושלים.

הקהילה היהודית היתה מורכבת מבני צפון אפריקה, “מערביים”, שלעתים באו לידי מריבות עם אחיהם האשכנזים, ועולים מספרד, מאיטליה ומארצות אשכנז. הם גרו בשכונה משלהם ליד הר ציון. אחד העולים הנודעים היה אשתורי הפרחי מספרד, ראשון החוקרים היהודים של הארץ, שהתיישב בבית־שאן החמה. הוא כתב ספר, כפתור ופרח שמו, על מצוות הנהוגות בארץ, שאף מעיד על מצבה של הארץ ועל הגיאוגרפיה שלה.

באמצע המאה ה־14 פקד את אירופה אחד האסונות הכבדים בתולדותיה, המגפה השחורה שכילתה רבים מיושביה. לא היה בית שלא היה בו מת או מתים רבים. יישובים שממו. דרכים ננטשו. אימה פקדה את היבשת. המגפה פגעה גם בארצות המזרח ורבבות מתו בייסורים רבים, עד שמשורר בן צפת קרא: “מה רב פגעך ברשע!” אוכלוסיית הארץ התדלדלה, ולעומתה גדל מספרם של הבדווים הנודדים במרחבים פתוחים שלא נפגעו במגפה. הם פשטו על ערים ועל יישובים בארץ ומעבר לירדן, שדדו וחמסו ופגעו בדרכי הדואר שבין מצרים והארצות שתחת חסותה ולעתים אף ניתקו אותם.

וכדרכם של יושבי אירופה כל אימת שפקדה אותם פורענות, הואשמו היהודים. רבבות יהודים נטבחו בידי שכניהם. האימה הגדולה נשאה בחובה גם תקוות לגאולה הממשמשת ובאה. חכמים ורבנים התכנסו בחבורות ולמדו יחד את תורת הסוד, מצפים לאות ולישועה. אחת החבורות הללו פעלה במחוזות הריינוס סביב הרב יצחק הלוי שעמד בראש ישיבה בהיידלברג. ישיבה זו היתה מיועדת לתלמידי חכמים מבוגרים, “חברים”, שלמדו בצוותא והתכנסו סביב הגדול שבהם. תלמידיו של יצחק הלוי כינו עצמם, לקראת הגאולה הקרובה – “אסירי התקווה”. הרב ותלמידיו עלו לארץ בשנת 1350 לערך, הקימו ישיבה בירושלים, למדו בספרי קבלה והתוודעו לספרי קבלה שהיו בידי חכמים שבאו מספרד ולא היו ידועים באשכנז.

בין תלמידיו של רבי יצחק הלוי היה גם מי שכינה עצמו “אסיר התקווה אברהם הלוי”, שתירגם חיבור של חכם ספרדי מערבית לעברית. אברהם הלוי הוא כנראה החכם האשכנזי הראשון שתירגם ספר מערבית לעברית ויש להניח כי למד ערבית בירושלים. ספר אחר שכתב אחד מן החבורה, הוא ציוני, ועניינו קבלה וסוד. המחבר, מנחם בן מאיר ציון, מסביר כי יסודו של הספר במה שלמד בירושלים “וציוני קראתיהו גלל כי בהר ציון לימדוני חסידים.” אחרים מבני החבורה העתיקו כתבי־יד של ספרים ספרדיים שלא היו ידועים באשכנז ועניינם סוד וקבלה ונראה שחלקם גם התפרנסו מהעתקת ספרים אלו. יש הטוענים, כי חבורה זו של חכמים אשכנזים, שגילתה בירושלים את חוכמת הקבלה הספרדית היא שהיתה אחד הצינורות העיקריים שדרכם עברה קבלת ספרד לבתי־המדרשות של אשכנז. בחבורה זו תססה פעילות משיחית ואחד מחבריה אף שלח איגרת לאוסטריה ותבע מתריסר מחכמיה לעלות לארץ ולעשות לביטול גזרות ולהבאת הישועה בשנת קמ“ב. שמשון בן שמואל, מתלמידי רבי יצחק הלוי, כתב ספר מרדכי של רבינו שמשון המעיד על חיי העולים ומנהגיהם. ספר נוסף שכתב בירושלים היה יריעות העזים, הלכות מחורזות. באותן שנים הגיעו גם תלמידי חכמים מאשכנז לקפריסין והקימו ישיבה ב”פאמאגושטה".

בעת ההיא קמו בערי אשכנז אגודות שונות שאספו תרומות למען “אסירי התקווה” שעלו לירושלים. ספרי הזיכרון של קהילות שונות מעידים על כך. כעבור עשר שנים לערך חזר רבי יצחק הלוי לאשכנז, אבל הישיבה המשיכה לפעול, היתה ידועה בקרב חכמי אשכנז ומקובלת עליהם. יום אחד אף פנו חכמים מאשכנז אל חכמי הישיבה בירושלים שיצטרפו לחרם נגד מלשינים יהודים בארצם. שניים מחכמי הישיבה הצטרפו לחרם והודיעו: “כתבנו וחתמנו, החברים הצעירים, הנשארים משיירי כנסת מורנו ורבנו הר”ר יצחק הלוי אסיר התקווה זכרו לחיי העולמים, הלומדים בישיבתו אשר ציווה וקבע לנו טרם מותו."

אל גזרות אשכנז נוספו, כארבעים שנה אחר כך, גזרות קנ"א בספרד. חכמי היהודים היו אנוסים לעמוד בפולמוסים דתיים. רבים המירו דתם, אך רבים אחרים עלו לארץ. שלטונות ספרד ניסו למנוע בעדם וציוו לעצור ספינה שהפליגה ב־1392 מברצלונה לאלכסנדריה, מפני שהיו בה אנוסים שביקשו לעלות לארץ כדי לחזור לדתם. ביניהם היה גם אסטרונום יהודי ממיורקה. גם מערי נמל אחרות הפליגו אנוסים לארץ. חזיונות משיחיים התעוררו במקומות רבים ונביאים מלבם הכריזו על גאולה קרובה. גדול הדור, הרב חסדאי קרשקש, עשה ככל יכולתו להפיח תקווה ברוחות הנדכאים, עודד את אחיו והודיע: “כאילו מלך מצרים המושל עתה בארץ הצבי היה נותן רשות ליהודים אשר בקצה מדינות מלכותו לעלות ולבנות בית הבחירה, בתנאי שיישבו תחת ממשלתו.” חסדאי קרשקש פנה לקהילות היהודיות בבקשה לעזור לעניים ולנרדפים להגיע לארץ. למרות העלייה הספרדית, נראה שבחלקה הראשון של התקופה היוו חכמי האשכנזים רוב בירושלים.

הממלוכים שלטו בארץ־ישראל יותר ממאתיים שנה. בתקופה האחרונה לשלטונם התחוללו מאורעות העתידים לשנות פני תבל וגם את חיי היהודים.

תורתה של אשכנז הלכה ונתמעטה וכבר לא היו גדולים בתוכה כראשונים. המגפה השחורה ומעשי הרצח שהמיטה על היהודים עוררו רבים ליטול את מיטלטליהם ולפנות מזרחה ליישב את מחוזותיה החדשים ולסחור ולהפריח את הארץ. סוחרים ופשוטי עם הלכו ראשונה ואחריהם תלמידי חכמים ורבנים שקבעו את ביתם בפולין ובגבולה עם רוסיה.

גם ספרד עצמה, ספרד המעטירה, שישבה בה קהילת יהודים מפוארת יותר מחמש מאות שנה – כוחה פחת והלך וכאשר חזרו הנוצרים וכבשו את מחוזותיה אחרי מאות שנים של שלטון המוסלמים, הצרו את צעדיהם של היהודים ופרעו בהם פרעות וכפום לשמד.

אותן שנים פשטו מערבות אסיה המרכזית שבטי הסלג’וקים מערבה ושבטו של עות’מאן עלה על אסיה הקטנה ואנשיו פשטו סביב לביזנט, הצרו את מעגלה וצימצמוה, צלחו את המצרים וכבשו כמה מארצות הבלקן. וביזנט, חוגגת עדיין בבירה המעטירה, קונסטנטינופול, עיר של זהב ושיכר, לא חשה בעניבת החנק הנכרכת על צווארה.

כל אלו, גם אלו, עתידים לשנות את תולדותיה של הארץ.

מקורות: ארץ־ישראל במדינה הממלוכית בעריכת י' דרורי; בין אשכנז לירושלים – א' ריינר בתוך שלם ד'; תולדות היהודים בספרד הנוצרית – יצחק בער; Egypt and Palestine – Edited by A. Cohen and G. Baer.

שבועות מעטים לאחר שהשתקע בירושלים, ישב רבי יעקב סקילי בביתו החדש, שבע רצון שסוף־סוף, אחרי מכשולים רבים, קיים את נדרו והוא ואשתו ובנו יחידו הגיעו לירושלים, וישב לכתוב איגרת לידידיו ולרעיו בארץ הולדתו ספרד. היה זה כשלושים שנה לאחר שאחרוני הצלבנים נטשו את הארץ והיא חזרה ונסתגרה בגבולותיה כשבלול בקונכייתו. שקט בא אליה ונסתרה מדעת העולם. אבל יעקב סקילי העז ובא מספרד והתיישב בירושלים כדי לקיים נדר שנדר. וכפי שהבטיח לידידיו בספרד כתב איגרת מפורטת וסיפר להם כיצד יתקין עצמו אדם לנסיעה לארץ־ישראל:

כל זה כדאי לאדם לעשות בשעה שהוא נמצא בדרך עד הנמל ובספינה עצמה. ואילו רבי יעקב סקילי המשיך והסביר מה יש לעשות בשעה שמגיע אדם לארץ־ישראל ומה יעשה בירושלים: “וחייב לטבול כל גופו ומלבושיו קודם ראותו ירושלים ובית־המקדש… וצריך ללמד את בניו ואת בני ביתו לשון הקודש.”

עד כאן עצות מעשיות, מכאן ואילך לימד דיני ארץ־ישראל והלכותיה.

וסיים כתיבתו והביט בחלון ביתו וראה בעדו סמטאות ירושלים ורחובותיה ובתיה ויהודים וערבים ההולכים לדרכם ולעסקיהם ושמע שאונה ורעשה של העיר וקולות הבנאים הבונים בתי־מדרשות לערביים ומבואות וחאנים ומרחצאות לתועלת בני העיר, והיה שבע רצון. ועברו לנגד עיניו כל הגלגולים וכל התלאות אשר עבר עד אשר קיים נדרו ועלה לארץ־ישראל.

מספרד בא, שם למד תורה ונתפרסם בין תלמידיו הצעירים של הרא"ש, רבי אשר יחיאלי, מגדולי הרבנים והפוסקים באשכנז, אשר היגר לספרד והיה שם למורה הוראה לעילויים שבתלמידים ולפוסק הלכה. ונדד יעקב סקילי במחוזות ספרד להוסיף דעת ולפגוש גדולים וחשובים ולרכוש ספרים נדירים, ואז חשקה נפשו לעלות לארץ־ישראל כדי לעסוק בה בתורה.

ובהיותו בעיר קורדובה קנה לו ידיד נפש, רע כאח לו, אף הוא מצעירי התלמידים של הרא“ש, רבי חזקיה. ונתחברו שניהם ללמוד ביחד וגם נתחברו בידידות עמוקה ובחודש מרחשון של שנת ע”ח, סוף 1317, נדרו השניים לעלות עם משפחותיהם לארץ־ישראל בתוך שתי שנים, ולהמשיך וללמוד שם ביחד. וברוב אהבתם זה לזה קיבלו עליהם בשבועה, שמשפחותיהם יחיו כמשפחה אחת להוצאות והכנסות, ואם לא יצליחו שניהם ללמוד תורה ולפרנס את ביתם, ילמד אחד מהם כל הזמן וחברו יעבוד ויפרנס את שניהם ואת משפחותיהם ואחר כך יתחלפו ביניהם, כנאמר בשבועתם:

וקיבלו על עצמם שלא יתעכבו בספרד משום סיבה שהיא ולא ישמעו לאוהביהם אם יפצירו בהם להישאר בארץ מגוריהם ויהיו תמיד בהסכמה אחת. והחליטו גם כי כשיהיו בירושלים יקדישו מהממון שימצא בידיהם חומש “לכבוד השם יתברך ולכבוד תורתו.”

לאחר כשנתיים, בשנת פ', מכרו את חפציהם ואת כלי ביתם וקנו צידה וביקשו לנסוע לסיביליה ושם לעלות בספינה. אבל אז נודע להם כי ספינות פורטוגל “הולכים בים לשלול שלל ולבוז בז לכל יהודי וישמעאל, במאמר האפיפיור.” והניחו בני משפחותיהם בקורדובה ויצאו לסביליה ולא מצאו שום ספינה לנסוע בה. חזר יעקב סקילי לקורדובה, ואילו חזקיה הביא את בני ביתו לסביליה. והסכימו כי כשיוודע לו שאפשר להפליג לארץ יודיע מיד ליעקב סקילי וייצאו לדרך. ועבר זמן רב ולא נמצאה ספינה ויעקב סקילי היה בצער, שכן מאז נדר את הנדר לנסוע לארץ־ישראל ולא נסע מתו ארבעה מבניו ונותר לו בן אחד בלבד וסבור היה כי האסון נתרחש עליו כיוון שלא מילא את נדרו. ובשנה השלישית לנדרם מצא חזקיה ספינה מתאימה והעלה עליה את חפציו והודיע ליעקב סקילי כי יוצא הוא לדרך. וביקש סקילי למהר ולהגיע לסביליה עם משפחתו כדי להצטרף לחזקיה, אבל הדרכים בין קורדובה וסביליה נשתבשו מפני מלחמה ואוהביו לא נתנו לו לסכן את עצמו ואת אשתו ואת בנו היחיד, ולא יצא לדרך. ומשראה חזקיה כי יעקב סקילי לא מגיע, עלו הוא ומשפחתו לבדם על הספינה וסבור היה להיפגש עם יעקב בדרך. אבל אז קרה אסון לא ידוע לנו וחזקיה ניצל בנס, וראה בכך אות משמים, שאל יעזוב את תלמודו בספרד וייצא לדרך ארוכה כי מי יודע אם יתאפשר לו שם לעסוק בתורה כראוי, והודיע ליעקב סקילי שהוא לא ייסע לארץ עד אשר יעביר כמה שנים בתורה בספרד, וירדו הוא ומשפחתו מן הספינה.

ואילו יעקב סקילי חשש שאם לא ייסע לארץ־ישראל ייפגע גם בנו הנותר ופנה אל רבו, הרא“ש, וביקש ממנו להשפיע על חזקיה שימשיך איתו בדרך, ואם לאו, שיתיר את הנדר שנדרו לצאת לדרך ביחד, ויוכל הוא עצמו לנסוע לארץ־ישראל. וציין, כי “מיום שנדרתי ועד עתה לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי ובאו עלי כמה הרפתקאות ומצאוני צרות רבות… ובעוונותי שרבו באלה ארבע השנים שעברו מיום שקיבלתי את הנדר קברתי ארבעה צאצאים.” וביקש מהרא”ש: “ואנא, תיקר נא נפשי ונפש בני בעיניך, והורנו הדרך הטובה והישרה וחנני וענני והעלני מן הסערה.” והוסיף: “המבוקש ממך להודיעני אם אני רשאי ללכת עם אנשי ביתי לבדנו זולתי החכם השלם רבי חזקיה.” והסביר, כי יש מהמון העם המזלזלים בשבועות ומועלים בנדרים באומרם כי גם תלמידי חכמים שתורתם אומנותם נודרים ואינם מקיימים שבועתם, והם מרננים אחרי תלמידי חכמים שפיהם ולבם אינם שווים. לכן הריהו מבקש לדעת אם נדרו עם הרב חזקיה יכול להיבטל, ואם יקבע הרב כי אמנם יש בביטול הנדר ובעלייתו לבד בלי חזקיה משום פגם – שכן פשוטי העם ירצו גם הם לבטל נדריהם כמותם – הרי “מוטב שנסכן עצמנו אנו ואלף כיוצא בנו ולא יתחלל שם שמים בפרהסיה.”

וענה הרא"ש ליעקב סקילי והודיע חד וחלק: “אם נשאר הרב חזקיה כדין או שלא כדין, אין עליך נדר, ואם אתה רוצה ללכת הרשות בידך כי נתפרדה החבורה ובטל הנדר שלך כיוון שהוא אינו הולך.”

ושמח יעקב סקילי ולקח את בני ביתו ויצא לדרך הארוכה והגיע לירושלים וכאמור, כתב איגרת לקרוביו ולידידיו בספרד ובה הוראות ליוצאים לדרך. ומשסיים חיבורה ישב בביתו והסתכל בעד החלון אל העיר הקדושה שאליה נכסף לבוא וששכל בניו כיוון שלא קיים נדרו, ובא אליה לבסוף. וראה בעד החלון קצה חומת הר הבית והרגיש קדושה רבה, וחשב על חברו רבי חזקיה, ששניהם רצו לקשור חייהם זה בזה ולא עלה בידם. והתגעגע אליו, וראה נגד עיניו כיצד היו חיים שניהם בירושלים, הם ומשפחותיהם, וכיצד הם לומדים ביחד. ושאל עצמו, מה עושה עכשיו רעי חזקיה והאם גם הוא רואה אותי לנגד עיניו.

מקורות: קונטרס ארץ־ישראל מאת אפרים קופפר בקובץ על יד סדרה חדשה ספר ז‘; ר’ יעקב סקילי וספריו – ש“ח קוק בעיונים ומחקרים; עלייה ועלייה לרגל לישראל 1099־1517, חיבור לשם קבלת תואר ד”ר מאת אלחנן ריינר.

השבח לקאדי שמס א־דין אל־עות’מאניי ששפט בצפת בסוף המאה ה־14 וכתב בין השנים 1372–1376 תיאור פיוטי וגם תיאור לעגני על העיר ומחוזה, והביא בדרך שיר וסיפור ויכוח בין ליצן המונה את מגרעות צפת ומלגלג עליה לבין בן צפת העונה לו ומונה את מעלות העיר ומייסרו על דבריו הלעגניים.

ותחילתו של החיבור בשיח של קאדים, שופטים שבצפת. וראש וראשון שבהם, הקאדי העליון, ג’מאל א־דין א־תבריזי, שנשלח אליה בצו השלטונות מעירו עג’לון שבעבר הירדן, פותח בשבחיה של צפת ואומר בדרך שיר:

ובכל זאת יש בה חיסרון: מעיינותיה פוסקים לזרום בקיץ, ובדרך אגב הוא מציין את געגועיו לעירו הקודמת ברמות עבר הירדן:

וכאן הוסיף המחבר דברים בפרוזה בשם שופט אחר בעיר. נראה שבצפת היה מעין מועדון לשופטים ושם היו יושבים לאחר שעות עבודתם, גומאים קפה ולוגמים מים – השיכר הרי אסור על המאמינים – וטועמים מהפירות הנפלאים של כפרי הגליל, ועוסקים בענייני חוק ומשפט ובשיחה של חולין כדין ג’נטלמנים של צפת. ובאחת מאותן שיחות מנה הקאדי הגדול והנכבד את סגולות צפת ואת חסרונותיה ואת געגועיו לעג’לון כמובא למעלה, ושופט אחר אמר גם הוא, כי צפת יש עמה מעלות, כמו אוויר בריא ומים רכים, אבל היא לוקה במחסור במים בימי הקיץ, ואמר, דרך משל, שאילו היו מימי המעיין שלה דמעות, לא היה האישון מתמלא ולא הפינות נרטבות. והוא ציין גם שמפני חסרון המים ממעטים תושבי העיר לבקר בבתי־המרחץ, והוסיף כי בנייתם גרועה. אבל כאן החל לדבר ביופיו של מבצרה ואמר דברי פיוט נעלים:

מה אפשר להוסיף על תיאור שכזה?

עד כאן דברי השופטים. מכאן מספר המחבר באריכות על צפת ועשר נפותיה ועל החגיגה הגדולה שעורכים היהודים בל"ג בעומר, ומסיים בשיר מסופר ומחורז, והוא דו־שיח בין ליצן לבין אוהב צפת שהשיבו דבר, זה מדבר מה אין בה וזה מונה מה יש בה. ויש להניח כי הדברים נאמרו במסיבת רעים, לעת ליל אביב או קיץ, אולי על כוס יין חטאה ופירות הגליל, בבית שחלונותיו פתוחים אל ההרים ובעדם זורמים זרמי אפלה ורוחות משיבות נפש ומהוואדיות עולים ניחוחות שיחי פלגים ונשמע רחש המים הזורמים שם לעת סוף חורף וקול ציפורים מעופפות ושאון חיות השדה המהלכות בהרים. ואז קם אחד המסובים הנחשב בעיני חבריו כליצן, וקיטרג על העיר. ואחד המסובים, איש אוהב צפת, ענה לו, וכדין השיר, זה אמר בכה וחברו ענה לו בכה. וכה סיפר הקאדי שאמס א־דין אל־עות’מאניי על אותו לילה:

אלה דברי הליצן המקטרג ואז קם עליו בעל דבבו ונשא את דברו:

כך השיב אוהב־צפת. והקאדי ממשיך ומספר:

עד כאן דברי הלעג ודברי התשובה באותה מסיבת צפת, על יתרונות העיר ועל חסרונותיה. ואנחנו הלא נודה לקאדי בעל נפש הפייטן על דבריו כולם, שבסופו של דבר הריהם שבח ותהילה לבירת הגליל ולכל מה שיש בה, ומי אשר לא יאהב את צפת עיר ההרים הקסומה ונסתרת?

מקורות: תיאור של מחוז צפת במאה ה־14 בכתב־יד המצוי באוניברסיטה של קושטא, עברית חיים בלנק – טבע וארץ, מאי 1960

השמועה הגיעה מהר מהארץ הרחוקה: קונסטנטינופול נפלה! השבטים הטורקמנים, שבאו מלב אסיה ונקראו על שם מנהיגם עות’מאן, כבשו בשנת 1453 את המעוז האחרון של מלכות ביזנט. לאחר כאלף ומאתיים שנים נכחדה ממלכת רומא המזרחית ואבד השריד האחרון של האימפריה הרומאית האדירה.

השמועות עוררו אי־שקט. משהו מתחולל לא הרחק מהארץ, והוא עתיד לשנות פני תבל. בשמים נצפו אותות רבים. ממקומות רחוקים הגיעו שמועות מוזרות, שסיפרו על עשרת השבטים הגולים המתכנסים במקומות שונים כדי לעלות ולכבוש את ארץ־ישראל. באיגרת שנפוצה באירופה נאמר:

מירושלים יצאו איגרות שהודיעו כי נתגלו אותות המבשרים כי צפויים אירועים מיוחדים ויש לקדם את פניהם ולחזור בתשובה ולהרבות בצום ובתפילה ולבוא לעזרת יושבי ארץ־ישראל הנתונים ברדיפות קשות, שהן מסימני חבלי משיח. והידיעות הגיעו עד לספרד, שם התענו היהודים בשלבי הייסורים האחרונים שלפני הגירוש. והאנוסים סיפרו איש לרעהו דברים שאמר כומר חשוב: “היהודים של זמננו טוענים שקונסטנטינופולוס, היא בת אדום, נכבשה על־ידי הטורקים, והם אומרים שתם עוון בת ציון, ומחכים עכשיו לביאת המשיח.” ואישה אחת מן האנוסים בוולנסיה, כך הגיע אלינו הסיפור מן הפרוטוקולים של משפטי החשודים בשמירה בסתר על היהדות, סיפרה לחברתה: “המשיח יושב סמוך לקונסטנטינופול בהר הדומה להר שבו נתן אלוהים את התורה למשה, ושם לא יוכל לראותו איש, אלא יהודי נימול” ושילמה על כך בחייה. הספרדים שרפו אותה.

שנה לאחר נפילת קושטא וקץ ממלכת ביזנט שלחו בני ירושלים את אחד מששת הפרנסים שלה, אברהם הלוי, ליישובי היהודים באירופה, ובידו איגרת המודיעה על האותות שנראו בירושלים, על חורבנו של המנזר בהר ציון שהיה מוקד מריבה בין יהודים לבין נוצרים שנים רבות, על רעידת אדמה שגרמה נזקים רבים למסגדי הר הבית, ועל האיש המסתורי שבא מבבל ומתנבא כי שרו של ישראל ינצח את שר אדום.

יצא אברהם הלוי לדרך בספינה והתעכב באי קורפו. ואחד מנוסעי הספינה הלשין לשלטונות הוונציאנים ששלטו בקורפו כי הלוי הוא מרגל ונשלח לאירופה לאסוף כסף למען הממלוכים המצרים, אויבי ונציה. ועצרו השלטונות את הלוי וחיפשו בכליו ומצאו את האיגרת והחרימוה. וכך נאמר באיגרת:

והאיגרת מוסרת על נבואתו של האיש שעלה מבבל:

סימנים טובים נראו באופק, אבל בינתיים נאנקו בני ירושלים מן התלאות: השלטונות הממלוכים הטילו עליהם מסים וארנונות רבים, ועל כן שלחו את הפרנס אברהם להודיע על האותות הברורים המבשרים על הישועה ולבקש בינתיים תרומות מנדיבי לב. בעיקר כיוון שהשמועות על השינויים הצפויים הביאו עולים רבים לירושלים והרי זה טוב, בעיקר שבאו תלמידי חכמים. אבל הבאים הם עניים מרודים וצריכים פרנסה, וכותבים פרנסי ירושלים:

וסיימו: “נכתב בפרשת וילך אברם כאשר דיבר אליו ה',” שהיא פרשת לך לך, שנת ארי"ה, היא 1456 למניין העמים. וחמשת פרנסי ירושלים חתמו: יוסף בן חלפון, שמואל בן מרדכי, צדקיה בן עובדיה, אברהם בן יצחק, יוסף בן חיים, סופר הקהל ירושלים עתה. והוא בוודאי אשר כתב את האיגרת.

שלושים ותשע שנים לאחר שקונסטנטינופול היתה לבירת הממלכה העות’מאנית, גורשו יהודי ספרד מארצם ומלכות העות’מאנים פתחה שעריה לפניהם והם התיישבו בעריה הגדולות והקטנות, בבלקנים ובאסיה הקטנה, והקימו מרכזים גדולים וחשובים לתורה ולחוכמה. ארץ־ישראל היתה עדיין בכיבוש מצרי, אבל גם אליה הגיעו המגורשים הראשונים מספרד, בצד יהודים מאשכנז ומאיטליה ובהם חכמים נודעים כמו עובדיה מברטנורא, פרשן המשנה הגדול שהתיישב בירושלים בסוף המאה ה־15 והודיע לאחיו באיטליה על חייה וקורותיה ולחם בפרנסי ירושלים “הזקנים הרשעים”. אבל פניה של הארץ עדיין לא השתנו, גם עם סוב המאה החמש־עשרה. רק שישים ושלוש שנים לאחר כינון הממלכה העות’מאנית על חורבות ביזנט, בשנת רע"ז, סוף 1516, חל המהפך: הטורקים כבשו את ארץ־ישראל וארצות רבות נוספות, וקורות הארץ השתנו לארבע מאות השנים הבאות.

מקורות: ענייני עשרת השבטים – אברהם נאיבואיר; לביקורת איגרות ירושלמיות – י' פראוור, בירושלים ג–ד תש"ח; המקובל ר' אברהם הלוי וזמנו – ד' תמר בפרקים בתולדות היישוב היהודי בירושלים א'.

הקול עבר בחוצות העיירה שעל חוף נהר הריינוס:

קלמן ודוד מתבקשים לבית־הדין!

ושליח מיוחד יצא לבתיהם ולא מצא אותם, שכן שני צעירים אלו מפורסמים בסקרנות ובתאוות דעת ואינם יושבי בית. והלך השליח לחפש אותם בשוק שנפרש באותו יום שמש בהיר בכיכר העיר, ליד הכנסייה הגדולה, ואיכרים מכפרים סמוכים וסוחרים יהודים מקרוב ומרחוק הציעו בו את מרכולתם בקולות ובהמולה רבה.

שאל השליח את הסוחרים שבשוק ואמרו לו שלא ראו את קלמן ודוד, והתפלא השליח, שכן רגילים היו קלמן ודוד לעבור בימי השוק בין הסוחרים היהודים, לחקור מה חדש בקהילותיהם ומה שמועות שמעו בדרך, ובימים האחרונים הרבו לשאול אם הגיעו אליהם ידיעות על שבטי הפרא העולים מן המזרח וכובשים ממלכות רבות. אחר כך היו באים לבית המדרש ומספרים בהתרגשות ובהתלהבות שמועות ששמעו, והכול כורים אוזן.

שכן זה זמן מה מהלכות שמועות עקשניות ביישובי היהודים בארץ אשכנז כי במזרח עלו שבטי פרא מלב אסיה והם כובשים את ממלכת ביזנט, היא אדום הרשעה, והם אוהבים ליהודים ועתידים לפתוח לפניהם שערי ארץ־ישראל.

מדי פעם הגיעו לעיירה שעל גדות הריינוס יהודים שנמלטו מארץ ספרד, והם סיפרו כי ספרד המעטירה, שהיתה גדולה בתורה ובחוכמה, מפנה עורף ליהודים, וכמריה וראשיה גוזרים עליהם גזרות קשות ומבקשים להעבירם על דתם. והפליטים גם סיפרו כי לאחרונה נתגלו בספרד אנשים רבים שהחלו לראות חזיונות ברוח הקודש ויודעי סוד מפענחים סימנים ואותות רבים הכתובים בספרים ועורכים חשבונות לפי גימטריות ואותות אחרים ומבשרים את זמן הישועה ורבה התשוקה שבלב.

ויש מבני העיירה שעל גדות הריינוס ומן העיירות שמסביב שאמנם יצאו לנמלים של איטליה כדי להפליג לארץ הקודש, ומעט מאוד נשמע מהם ומה שנשמע איננו מבשר טוב: הספינות עושות דרכן שבועות רבים ושודדי הים, בני מדינות איטליה, גוזלים את היהודים ולוקחים אותם בשבי כדי שאחיהם יפדו אותם בכסף רב, והמסע לארץ־ישראל עתיר סכנות, ואשרי מי שמגיע לסופו.

בעת ההיא – בסופה של המאה החמש־עשרה – היתה ארץ־ישראל נתונה לשלטון הממלוכים והיהודים והנוצרים היושבים בה היו עוינים זה את זה ופוגעים זה בזה ומלשינים זה על זה לפני המושלים המוסלמים. מריבה גדולה נמשכה ביניהם על קבר דוד שבהר ציון. שליחי הפרנציסקנים הקימו כנסייה על הר ציון ובה קברו של נעים זמירות ישראל. היהודים ביקשו להוציא את הקבר מידם וצליינים נוצרים שחזרו לארצותיהם מארץ הקודש סיפרו, כי היהודים הלשינו על הפרנציסקנים לפני השלטונות המצריים ואלה העבירו את הקבר לידי היהודים. כשיצאה השמועה באירופה כי היהודים נישלו את הנוצרים מהר ציון אסר האפיפיור על הקברניטים להסיע יהודים לארץ־ישראל, כגמול על מעשי אחיהם בארץ הקודש. אבל כספם של היהודים היה כסף טוב והקברניטים הנוצרים לא יכלו לעמוד זמן רב בגזרה ושוב הפליגו יהודים לארץ־ישראל.

בינתיים גברו המריבות בין יהודים לנוצרים בארץ־ישראל והצליינים שבאו מהארץ הקדושה הרבו בשמועות על מעשי היהודים וטענו כי כתוצאה ממלשינות היהודים נהרסה הכנסייה בידי השלטונות. ושוב ציווה האפיפיור על הקברניטים שלא להסיע יהודים לארץ־ישראל ואיים: יהודי שיימצא בספינה יושלך לים.

ואף על פי כן לא הפסיקו היהודים לנסות לנסוע לארץ־ישראל. וגם מבני העיירה שלגדת הריינוס יצאו לארץ, אבל נאלצו לחזור, אם מפני שבדרכם לנמלים עצרום הנוצרים שבארצותיהם עברו והתעללו בהם ואם מפני שגורשו כשחיפשו בנמלים ספינה להפליג בה. והצער היה רב.

ובוקר אחד של קיץ התכנסו פרנסי העיירה ושליחים מקהילות אחרות לאורך הנהר והחליטו לחפש דרכים חדשות כדי להגיע לארץ־ישראל. ובאותו ויעוד היה גם סוחר שבא מארצות רחוקות וסיפר על המושלים החדשים של תוגרמה, שבאו ממעמקי ארץ אסיה הגדולה וכבשו את מעוז הנוצרים במזרח, את העיר קושטא, והם שולטים עתה בכל הממלכה הגדולה ומטילים חיתתם על שכניהם ונוטים חסד ליהודים. ופרנס אחד זכר כי לפני שנים רבות יצא אחד מבני המקום לטורקיה, יצחק שמו וכינויו צרפתי, ולפי השמועה הגיע שם לגדולה. והציע הפרנס לשלוח שליחים לטורקיה ולחקור אם אפשר לנסוע משם לארץ הקודש בלי לעבור בים ורווח לנו.

ואז עלו שמותיהם של קלמן ודוד הצעירים, שעדיין לא נשאו נשים ולא הקימו בית, והם נודעים כמחפשי הרפתקאות, וחוקרים ובודקים שמועות על ארץ הקודש, והציעו כי ייצאו לתוגרמה ויחפשו דרך חדשה לארץ־ישראל.

ואז, כאמור, יצא שליח בית־הדין לחפש את השניים ועבר בשוק ולא מצא אותם וחיפש בין הבתים ושאל נשים שהכינו מאכלות לקראת השבת הקרובה ואמרו כי לא ראו את השניים. עד שפגשו בקבצן של העיירה מתחמם בשמש בקצה דרך והראה להם על הנהר, ואמנם שם, לחופו, מצאו את קלמן ודוד יושבים ליד המים, נחים ממסעות היום. ושאל אותם, “מה עושים אתם כאן?” ואמרו, “רואים אנו מים והמים מובילים עד הים הגדול ומהים הגדול קרובה הדרך לירושלים.”

ואמר להם: “אפשר וימלאו משאלות לבכם.”

והוסיף: “בית־הדין מצפה לכם.”

ותמהו מה בית־הדין רוצה מהם. חוץ משמועות שהפיצו – לעתים אמנם שמועות שווא – לא עשו כל רע, ואפילו הפריחו שמועות, נתכוונו לטוב, לטעת תקווה בלבבות נכאים. והרגיע אותם השליח שאין הם נקראים בעניין רע אל בית־הדין.

ובאו אחריו בחופזה לאולם בית־הדין והפרנס־הראש קידם אותם במאור פנים ואמר להם:

“שליחות אנחנו מבקשים להטיל עליכם.”

“ומהי?”

ואמר להם: “לחפש דרך לירושלים.”

ואחר כך הסביר הפרנס־הראש מה מבקשים מהם והיו תמהים, ואחר כך נכנסו הדברים ללבם וקיבלו על עצמם לצאת לארץ טורקיה ולעיר קושטא, ואמרו להם לחפש את הרב יצחק מן־הנהר שיצא לפני שנים רבות לקושטא ושמעו כי נתפרסם שם בתורה. ונתנו בידיהם מעות להוצאות הדרך, וצררו חבילותיהם ונפרדו מבני ביתם ויצאו לדרך.

ארצות רבות עברו, הלכו בדרכי המלך ובדרכי עקיפין, ועמדו בסכנות רבות, ונחשדו ונאסרו וניצלו בנס. ו עברו מחנות של אנשי מלחמה וכפרים של אנשים שלא ידעו שפתם, ועברו ערים שלא שמעו שמען וראו נפלאות ומוזרות, וגורשו ומצאו מחסה בבקתות שכוחות אל, ונחשדו בכשפים ונחשבו לרופאי־אליל, ועברו בהרים ובעמקים ובארצות חמה ובארצות שלג, והפליגו בנהרות ועברו ביערות, וראו חיות־פרא שלא ראו כמותן. וחצו אחוזות גדולות ועברו על פני ארמונות ומבצרים ושדות שאיכרים עיבדו אותם ושבתו בפונדקים על אם דרכים וישנו במרתפים ובגרנות ובגדות נהרות, והפליגו בספינות ונסעו בעגלות ורכבו על בעלי חיים שונים, ועברו גבולות עמים והמשיכו והלכו מזרחה, אל המקום שבו יושב העם אשר הציב רגלו בשערי אירופה ומזרה אימים על יושביה. ובכל מקום מצאו אחים יהודים, ואלה האכילום, השקום, הלינום ועודדום, נתנו להם מזון לדרך, הדריכום בעצה טובה והתפללו להצלחתם.

והגיעו לארצו של הכובש החדש ותושביה שונים מכל האנשים שראו עד כה, ובאו לעיר קושטא והיא מוקפת חומות ומגדלים ומלאה אנשים חמושים בכלי נשק המחפשים מלחמות, והלכו ברחובות העיר ובשוקיה ההומים, ולא ידעו לאן יפנו ואיש לא הבין שפתם, עד שראו אדם שונה מן האחרים ונראה להם כיהודי, ואמרו לו “שמע ישראל” ונדהם, שכן לא ראה יהודים כמותם, וענה להם “שמע ישראל” ודיבר עמם עברית ושאלו אותו אם הוא מכיר את הרב יצחק הצרפתי, שאת שמו מסרו להם שולחיהם, ולא ידע כיוון שהיה מעיר אחרת, מסלוניקי, ובא לקושטא כדי ללמוד בישיבה החדשה שקמה בעיר. והביאם אל יהודים אחרים, והללו הביאום אל הרב. וקיבלם הרב יצחק צרפתי, המכונה גם יצחק מן־הנהר, בסבר פנים יפות ובירכם באהבה ואמר כי אמנם כן, מארץ אשכנז בא לכאן וגדולים מעשי ה', כי הנה אמנם נמצא רווח והצלה ליהודים על־ידי העות’מאנים, כובשי טורקיה; ונעה האדמה תחת רגליהם ועלו ממעבה ארצם וכבשו את ארץ אדום הרשעה, ועתה פניהם מועדים מערבה ודרומה, כנגד הנוצרים וכנגד הערבים, ועדיין סוערת בלבם אש המלחמה ותאוות הכיבוש ואיש לא יעמוד בדרכם, ואולי לזמן הזה נתכוונו הכתובים והמתנבאים למיניהם והמקווים לישועה שלמה.

שמח הרב יצחק צרפתי מן־הנהר לפגוש אנשים שבאו מארץ ילדותו ונעוריו ושאל אותם שאלות רבות על אנשים ויישובים ועל הישיבות שאל ואיזה דברי תורה נתחדשו שם ועל רבנים שאל ועל אנשים שהכיר בילדותו ונצטער על אלו שמתו ושמח על אלו החיים שנתגדלו בתורה ובהנהגה. והיו מדברים בארצות אשכנז וצרפת שעל נהר הריינוס ודרך חלונות החדר ניבטו ארמונות־פאר ומגדליהם וכיפות זהב זוהרות וצבעים ובני־צבעים, ואל החדר רחש כזרם מים שאין לו הפסק קולה של העיר וקול המואזינים הקוראים מן הצריחים, וסיפרו לו קלמן ודוד על התלאות אשר מצאו את היהודים היושבים באשכנז ועל הגזרות והגירושים שפקדו אותם ואין לצרות סוף.

“מה שהיה” – אמר הרב יצחק צרפתי מן הנהר – “הוא שהווה.”

“ואין חדש,” הוסיפו קלמן ודוד.

וסיפרו לו כי נשלחו למצוא דרך יבשה לארץ־ישראל, כי אין מניחים שום יהודי לעבור בים, ויהודי אשכנז נבוכים, סגרו עליהם המים ולא יידעו איך יבואו לארץ הקודש.

ועוד אמרו לו בלשון נמלצת כי בבואם לארץ תוגרמה, ארץ לא גושמה ביום זעם, וראו השלום והשלווה ושפע הטוב שיש בארצות האלו, וכי קרובה הדרך לעבור משם לירושלים דרך יבשה, שמחו שמחה גדולה ואם היו יודעים היהודים היושבים באשכנז החלק העשירי מן הטובה אשר עשה ה' לישראל עמו במקומות האלה, לא יעצרום גשם ושלג ולא היו שובתים יום ולילה עד בואם הנה. וחילו את פני הרב יצחק צרפתי לכתוב אל שארית הפליטה, קהילות הקודש באשכנז, השוכנות בערי שוואבן וריינוס, שטיירמארק, מרהרין ואונגרין, ולהודיע להם מטוב הארץ הזאת, וכי פקד ה' את עמו ושם דרך חדשה לארץ־ישראל, דרך תוגרמה.

ואמר להם הרב: “נוחו בביתי, ואני אשיב לשולחיכם דבר.” ויצאו השניים מחדרו של הרב ובני ביתו האכילום והשקום והציעו להם מצעות ללינה, והרב יצחק צרפתי מן־הנהר ישב כל אותו לילה וכתב מכתב לאור הנר לבני אשכנז. וכך כתב:

והוסיף וסיפר כיצד הגיבו הנוצרים:

וטבל הרב את קולמוסו בקסת והציג את עצמו:

ויצחק הצרפתי שהוא בעצם מאשכנז ועכשיו יושב בקושטא, הודיע לבני ארצו לשעבר: “אלוהים חשבה לטובה, כי למחיה שלחני, לי ולכם, אם תאבו ושמעתם,” ויעץ להם כיצד יסעו לארץ־ישראל בדרך היבשה:

וכיוון שרצה לדייק הסביר כי אמנם צריכים הם גם לעבור במים, אבל המדובר רק במיצר קטן, שבין אירופה לבין טורקיה, הוא מיצר הדרדנלים:

הנר הטיל אורו וצלליו רבים ויצחק צרפתי משך בעט הסופרים. מעבר לחלונות כבד החושך ואליו הגיעו קולות שומרי החומות הקוראים איש לאחיו, והוא כתב בשטף ובהתרגשות רבה ודחק באחיו לצאת לדרך:

והוסיף וכתב וליווה בדיבור פה את הנכתב כמדבר אל הרבים ודוחק בהם:

וסיים וקרא כל מה שכתב והיה שבע רצון וחתם במשיכת קולמוס: “פי המדבר, גרגר בארץ נכריה, יצחק צרפתי מן־הנהר”, ונשם לרווחה ופיזר חול על הנייר לייבש את הדיו. נסתיימה כתיבת האיגרת.

ועלה השחר בחלון. קלמן ודוד נעורו משנתם והתפללו תפילת שחרית, וסעדו את לבם, ובאו לפני הרב ונתן להם את האיגרת וביקש שישהו בביתו עוד כמה ימים וינוחו, אבל קלמן ודוד התנצלו כי דרך ארוכה לפניהם, ושולחיהם מצפים בנפש כלה לתשובה שיביאו. ובירכו את הרב ובירך אותם הרב, ולקחו צרורותיהם ויצאו חזרה לאשכנז להביא את הבשורה לאחיהם: יש דרך חדשה לירושלים!

קלמן ודוד מסרו לבני עירם שעל הריינוס את עצותיו של יצחק צרפתי מן הנהר כיצד להגיע לארץ־ישראל למרות המניעות הרבות, אבל היו אחרים שמצאו דרכים משלהם לארץ־ישראל, כמו אותו אחד שנסע מגרמניה לפולין ומשם לוואלאכיה, היא רומניה, אל חוף הים השחור ומשם לטורקיה ומטורקיה ביבשה דרך סוריה, לארץ־ישראל. מי היה אותו אדם, איננו יודעים, אבל נוסע גרמני שביקר בארץ באמצע המאה החמש־עשרה פגשו בירושלים ומסר מפיו כיצד הגיע לארץ:

הנוסע הגרמני רשם במפורט את סדר המסע וגם הוסיף לו מרחקים מדויקים:

הנוסע הגרמני אף מסר מפי היהודי הירושלמי איזה צעדים יש לנקוט בקשר לביטחון האישי:

ועוד איש היה בגרמניה, יחיאל בן שלמה שמו, שנדר בעת צרה לעלות לארץ־ישראל ומאחר שיצאה גזרת איסור הנסיעה בים, עשה האיש דרך ארוכה, סביב־סביב, ביבשה בלבד: גרמניה, בוהמיה, פולניה, רוסיה, טורקיה, פרס, בבל וארץ־ישראל:

דרך ארוכה וקשה עשה יחיאל בן שלמה עד שהגיע לארץ־ישראל, וכאן, דווקא כאן, נפלה רוחו והחליט לחזור לגרמניה והפעם בדרך הים ולקח עמו גם קצת סחורה לעשות עסקים בדרכו. וספינתו נפלה בידי שודדי־הים והוא נלקח בשבי, אבל ברח משוביו בקנדיאה אשר באי כרתים עירום וחסר כול ובני הקהילה היהודית בעיר עזרו לו ואיפשרו לו להמשיך לביתו. וזה סיפור תלאותיו מפי מספר אלמוני:

והכותב, איש קהילת קנדיאה, נאנח: אי שמים! ומספר על טוב לבם של יהודי עירו ומה עשו למען יחיאל אשר הגיע אליהם: “אמרנו אנחנו קהל קנדיאה, העמוסים בעול המסים, נחזיק ידי העני הזה בן טובים, כי כל ישראל חברים וקרובים.”

זהו סיפורו של יחיאל בן שלמה שלא עמד בניסיון ועזב את הארץ.

ואשר לאיסור הנסיעה בים – לא עבר זמן רב והגזרה בוטלה ויהודים עלו שוב באוניות להפליג לארץ־ישראל. המאה החמש־עשרה עמדה להגיע אל סופה, ספרד גירשה את יהודיה והם פנו לכל פינות הארץ לחפש להם בית חדש, ורבים מהם יצאו מזרחה לממלכה העות’מאנית הצעירה והמנצחת, שפתחה לפניהם את שעריה.

מקורות: גזרות תתנ“ו להראב”ן מהדורת יעלניק; מנזר הפרנציסקנים בהר ציון ויהודי ירושלים במאה הט“ו – י' פראוור, ידיעות ארץ־ישראל י”ד תש“ח; לעלייה האשכנזית לירושלים במאה הט"ו – י' ברסלבסקי, ציון ב' תרצ”ז; שליחים ועולים – א“ח פריימן, ציון א' תרצ”ו.

משה משה, בעצם הרב והדיין משה הלוי מצפת. תלונות רבות שמענו עליך. מתלוננת עליך חבורה של צעירים מסתערבים לומדי תורה בצפת ומתלונן עליך גם ר' ישמעאל מדמשק, שניסה שלוש פעמים להתיישב בצפת ואתה גירשת אותו. ואתה נאשם גם בהפליה לטובה של בני ספרד שזה מקרוב באו, ובמקום לעסוק במה שמונית עליו, בהוראת תורה, אתה עוסק בעבודות צדדיות, נוסע בכפרים ושוחט בהמות ועופות תמורת כסף. הרב משה, מה נאמר ומה נדבר, התלונות נגדך רבות וקשות. אמנם לא נפסוק דין, שכן את טענותיך לא שמענו, אבל נפרסם את כל מה שאנו יודעים.

היו אלו השנים הראשונות של המאה החדשה, השש־עשרה. נסתיימה מחצית האלף השני. העולם רעש – יהודי ספרד עדיין חיפשו מולדות חדשות, העות’מאנים ביססו את שלטונם לא הרחק מהגבול, אבל בארץ עדיין שלטו הממלוכים המצרים ומשה, הדיין והרב, היה ממונה מטעם יצחק שולאל, הנגיד שבמצרים, ראש היהודים בממלכה, על איסוף המסים שחייבים היו יהודי צפת לשלטונות, והיה מחלק גם את כסף התמיכה שהנגיד היה שולח ללומדי התורה. אבל נראה שלא הכול היו שבעי רצון ממנו. תלמידי ישיבה מסתערבים, בני הארץ מדורות, וראשם יוסף בן אברהם אסכנדראני, פנו אל הנגיד במצרים, התלוננו על הרב משה ובתחילת איגרתם הציגו את עצמם:

ומיד באו לעניינם וטענו כי הרב משה, נשוא תלונתם, במקום ללמד את תלמידיו, יוצא מדי פעם לכפרים שליד צפת ורודה דבש ועוסק בחקלאות, אבל מה שחמור יותר, הוא פוטר ממסים את המקורבים אליו ומלקט אליו “עם שלו, קצת אנשים שאינם בעלי שכל וסברא, כגון מבארך בן עדואן וזאתי ומעתוק וכיוצא באלו, ופוטר אותם מארנוניות ומעמיד עלינו.”

ועוד עוול הם תולים ברב משה. לפני זמן לא רב החלו להגיע לצפת ראשוני המגורשים מספרד ומפורטוגל והתיישבו בעיר, והרב משה נתן להם את כספי התמיכה שהוא מקבל מהנגיד ולהם, לבני הארץ מדורות, אין הוא נותן דבר:

המתלוננים החתומים על המכתב הם: חיים בן שמואל כוהן, חייא בן משה כוהן, עובדיה בן שמואל, מצליח בן שמואל כוהן, יוסף בן אברהם כוהן, יוסף בן אהרון, שמואל בן יעקב, שמואל בן חלפון הלוי והלל בן אברהם כוהן אלעלמאני.

ואילו ראש ישיבת המסתערבים יוסף אסכנדראני מתלונן במכתב לחוד: “הוא מצר לי בשבתי ובקומי, מחשיב כל אדם כנגדו כאין.”

ואין זו התלונה היחידה על הרב משה. גם ר' ישמעאל, דיין מדמשק, מתלונן עליו לפני הנגיד יצחק שולאל: שלוש פעמים ביקש להתיישב בצפת כמנהג אבותיו כשמזקינים, וגירשו משם משה. ר' ישמעאל עמד לעזוב את צפת בפקודת הרב ולפני נסיעתו כתב איגרת לנגיד:

וישמעאל מסביר מדוע הוא מתעקש לבוא לצפת: “באתי בנדר ובשבועה לבוא לדור בארץ הקדושה כי כך מנהג אבותי שנפטרו לחיי עד, כשמזקינים, באים לארץ־ישראל להיות קולטתם בחיים, וזה רוצה לגרשני ממנה.”

והמתלונן קובע: מעודו לא עשה רע למשה זה, להפך, בזמנו, כששלח הרב משה שליחים לדמשק כדי לאסוף כסף למען הישיבה בצפת, תרם בעין יפה:

וישמעאל טוען כי הוא לא נתן מעודו לאיש לדבר רע על הרב משה, ואף על פי כן, הוא מספר כי הרב עשק אישה גרושה – ערך לה גט, אבל לקח את רוב הכסף שנתן לה בעלה לכיסו:

והוא ממשיך ומספר על שוחט שרבני דמשק חשדו בשחיטתו והעמידו עליו משגיח, ואילו הדיין משה שילח את המשגיח והשוחט מסכן את הקהל בטרפות. ומדבריו אנחנו למדים גם כי יהודים ישבו בשלושה כפרים בסביבות צפת: בעין־זיתים, בביריה ובכפר יסיף:

והרב משה ציפה להזדמנות ולאחר שנפטר הרב יוסף סרגוסי החזיר את השוחט להיות נאמן על עצמו ואומר ישמעאל:

ואפשר אמנם שזו היתה הסיבה שהרב משה גירש את שמואל בן יהודה מצפת: הוא הרבה לערער על דרכיו ועל מעשיו ואולי גם התקנא בו שכן היטיב לדרוש לפני הקהל, והרב משה שלח שליחים והורו לישמעאל לארוז את חפציו ולצאת מן העיר וישמעאל מיהר לסיים את מכתב התלונה לנגיד במצרים בדברי חנופה:

ויצא לדמשק וציפה שייעשה לו דין צדק. ואם נעשה, אינני יודע, אבל לא הוא ולא הנגיד ולא רב משה ולא בני צפת ועין־זיתים וביריה וכפר יאסיף ושאר יישובי הגליל לא ידעו, כי הנה, עוד מעט, עוד שנה, עוד שנתיים – צפויים שינויים גדולים בארץ, ומה שהיה לא יהיה עוד לעולם. העות’מאנים באים, העות’מאנים באים, לארבע מאות שנה.

מקורות: Fragments from the Cairo Geniza – R. Gotthil. W. Worrell; תעודות חדשות לתולדות היהודים בארץ־ישראל – ש' אסף בציון תרפ“ז; החיים הכלכליים בצפת – יעקב כנעני בציון תרצ”ד; אחרוני הנגידים במצרים והקהילה בארץ־ישראל – אברהם דוד בתעודה ט"ו.

היה הדבר בימים הראשונים לאחר כיבוש הארץ בידי העות’מאנים. מגורשי ספרד, עניים מרודים שהגיעו לירושלים, התיישבו בחורבות ובדירות רעועות וכדי להתפרנס עברו על בתי הערבים ומכרו בגדים ישנים או פלפל, מצרך מבוקש.

נזעקו סוחרי העיר הוותיקים בעלי החנויות לאסיפה וטענו שהפליטים הספרדים פוגעים בפרנסתם והציע אחד הסוחרים שנכנהו לוי, כי יכריזו בחרם שאסור לשום אדם לעבור על הבתים ולהציע למכירה בגדים או פלפל. וקם אחד מהקהל ונכנהו ראובן והוא תלמיד חכם וביקש את רשות הדיבור ואמר לסוחרים, כי לפי הדין אי־אפשר למנוע מאדם לעבור על הבתים לשם המסחר, אפילו אין הוא מתושבי המקום, ורק מי שאיננו פורע מסים עם הקהל, אפשר למנוע ממנו את המסחר. והללו, החדשים שזה מקרוב באו, הרי משתתפים במסי הקהל.

וצעקו אליו כמה מהמתכנסים: “אבל הם מתנכלים לפרנסתנו!”

ומישהו אמר כי תקנת חרם תיקנו גם בחברון.

התרתחו הרוחות והיו שחירפו אותו תלמיד חכם, ולוי הכריז: “אם כך כתוב בספרים, בחרם יהיו הספרים! אין אלו אלא ספרים חיצוניים!”

ואותו לוי תקיף היה ויראו לצאת נגדו, אף על פי שהיה עם הארץ ובור ומימיו לא למד ולא שנה.

קריאות העלבון הכעיסו את ראובן והוא קם ממקומו והאשים כמה מהסוחרים שהם גם מלווים בריבית וכן ציין כי מקצתם קונים בגדים מגנבים המפשיטים אותם מאנשים שנרצחו.

וצעק לו מישהו מהקהל כי שקר הדבר, וראובן הזכיר: “כך עשיתם לעני אחד מן החדשים, שגזרתם עליו שלא יסובב בעיר ולא היה לו במה להתפרנס והלך בחברת הגנבים ונתפס לליסטים.”

והיה לרגע שקט בקהל, שאמנם כך היה המעשה. אבל מיד התעוררה שוב המהומה, ואמרו שכל כוונתם בתקנה לשם שמים, שמא ייוודע הדבר לפקידי הרשות שאינם רואים בעין יפה סוחרים העוברים על הפתחים, והם יתנכלו לקהל כולו.

ואמר להם ראובן: “אם כוונתכם לשם שמים כמו שאתם אומרים, היה לכם לעשות תקנה שלא יקנו כרכום שהוא גזלת המלך, גם לקנות גנבות שהוא איסור וגורמים להרוג נפשות מישראל ומסתכנים בנפשם ובממונם ומסכנים את הקהל שמא תעשה המלכות גירוש.”

ולא שמעו לו המתכנסים והכריזו כי אם יימצא מי שיעבור על הבתים וימכור בגדים או פלפל – יגורש מן העיר.

ובירושלים חי באותו זמן הרב אברהם טרייוויש, שעלה לארץ מאיטליה, ונודע לו על החלטת הקהל ועל ערעורו של ראובן, ואפשר שראובן עצמו בא אצלו והתלונן על הקהל, ונודע לרב אברהם טרייוויש כי אחד ממכריו מתושבי העיר, מוסלמי, עומד לצאת בענייני מסחרו לקושטא וביקש ממנו לקחת עמו איגרת לראש רבני טורקיה, הרב הנודע שפסיקתו מקובלת בכל רחבי הממלכה, הוא הרב אליהו מזרחי, הרא"ם. וגולל לפניו מה שאירע והסביר כי סוחרי ירושלים החליטו על גירושם של פליטי ספרד העוברים על הפתחים כדי למכור סחורה ולהביא טרף לביתם, וביקש הרב טרייוויש מראש הרבנים:

והרב טרייוויש כתב שאין הוא רוצה להטריח את ראש הרבנים ואין הוא מבקש פסק הלכה ארוך ומנומק, אלא רק הכרעת דין, לכאן או לכאן. ועוד: השליח המוסלמי צריך לחזור מיד לירושלים: “על הכול ישיבני כבוד תורתך על ידי הנושא כתבי, בלתי אריכות. רק הדין לבד, כי לא יאחר זה הישמעאל הנושא כתבי רק כמו שלושה או ארבעה ימים.”

לא נדע מה ענה הרב הגדול, הרא"ם מקושטא, להרב טרייוויש בירושלים, שכן אבדה התשובה. אבל מסתבר שאין חדש בארץ, מאז ומעולם שמחים היו בני הארץ ביהודים הנוספים אליהם, אבל אם חשבו שהם מפסידים בגינם, מיד יצאו בתוקף כנגדם.

מקורות: ספר שאלות ותשובות ר' אליהו מזרחי, סימן מ"ה; ארץ־ישראל בספרות התשובות – ישראל שציפנסקי.

שלמה חזן חצה את עמק יזרעאל רוכב על סוסו, לבו טוב עליו ואין בו שמץ יראה מפני השודדים המשוטטים במחוז. נושא הוא עמו איגרת מעשרים וחמישה רבני צפת לחכמי ירושלים ולמנהיגם הרב לוי בן חביב, ובה כתוב כי הם חידשו את הסמיכה ובחרו ברב יעקב בירב כמוסמך ראשון הרשאי להסמיך אחרים, והרב בחר בלוי בן חביב, רבם של חכמי ירושלים, כמוסמך שני, ומעתה יקום בית־דין אשר יפסוק דינים ויטיל עונשים, קנסות ומלקות כמו בימי קדם, בימי הסנהדרין והנשיאים. שב כבוד לישראל: סמיכת החכמים שפסקה עם חתימת המשנה והתבטלה בגזרת מלכות רומא, תתחדש, ומעתה יהיה בית־דין עליון לישראל, בסנהדרין!

והיתה זו שעה גדולה לשלמה חזן ולבו היה מלא שמחה כי הוא, שלבו מלא רגשות אשם שנתגאל, אמנם שלא באשמתו, בעבודת עכו"ם, ועבר עברות רבות – עכשיו הוא זוכה ונושא עמו את האיגרת אשר תשנה את חיי היהודים ותשנה אף את חייו. ועל כן היה שמח והסיח דעתו מסכנת השודדים השוררים בעמק ודירבן את סוסו כדי שיחיש את צעדיו וימהר ויביאו לירושלים, ועלה אבק רב מפרסות הסוס ועוד הדרך רבה לפניו.

שלמה חזן, תלמיד בישיבת צפת ושליח לדבר מצווה, נולד בפורטוגל בימי השמד וגדל כנוצרי. כשנודע לו כי הוא מבני היהודים, חיפש ספרי יהודים וקרא בהם בחשאי ולמד את דיני היהודים. ואז נפגש עם דייגו פיירס, מזכיר בית־הדין הגדול בליסבון, אף הוא נוצרי בן יהודים, אשר חזה חזיונות נפלאים וחזר לאמונתו ומל את עצמו ונקרא בשם שלמה מולכו. ומולכו הלהיב את רוחו של שלמה חזן ואמר כי מלאכים ורוחות מודיעים לו כי קרובה שעת הישועה. יצא שלמה חזן מפורטוגל ונסע בארצות רבות עד שבא לצפת והצטרף לישיבת הרב יעקב בירב ולמד שם תורה וציפה לגאולה המופלאת שעליה סיפר לו שלמה מולכו, ועכשיו, כך היה נדמה לו, הוא נושא עמו את האיגרת שתפתח את השער לישועה.

צפת וסביבותיה

מולכו יצא למסע במדינות רבות ועבר בממלכת טורקיה וביקר בארץ־ישראל ואירש לו נערה בצפת, ובכל מקום הלהיב הצעיר יפה התואר את צעירי היהודים, שלבותיהם מצפים, לאחר המאורעות הגדולים שנתרחשו באותו דור, לבואו של המשיח, הצפוי לבוא – כך אומרים – בשנת שי“ן, ושנת שי”ן קרובה.

בסלוניקי התקבצו תלמידי חכמים רבים סביב הרב יוסף טייטאצאק, אף הוא ממגורשי ספרד, ובהם יוסף קארו ושלמה אלקבץ ומשה אלשיך, והם למדו תורה מפיו ועסקו בחוכמת הסוד. חוזה הגאולה שלמה מולכו קנה את לבם ובייחוד את לבו של יוסף קארו שידו רבה בהלכה ולבו מלא חזונות והזיות. יצא מולכו לאיטליה, שם נלכדו רבים בקסמיו – אפילו האפיפיור נתן לו כתב־חסות – והתקשר עם דוד הראובני, השליח המסתורי שבא לאיטליה וסיפר על היהודים בני החורין החיים במעמקי אפריקה ואסיה, וביקש לכרות ברית עם שרי הגויים כדי לכבוש את ארץ־ישראל מידי הטורקים. ראובני ומולכו עברו בדרכי איטליה, נושאים דגלם ברמה, ופגשו מלכים ושרים ודיברו איתם כשווים אל שווים, אבל גורלו של שלמה מולכו היה מר: הקיסר קרל הגדול מסר אותו לידי האינקוויזיציה – זה היה דינו של נוצרי שחזר ליהדות – וזו ציוותה להעלותו על המוקד במנטובה. סיפור מותו בקודש של שלמה מולכו הגיע אל מדינות טורקיה ואל ארץ־ישראל ואל צפת, והלהיב לבותיהם של היהודים, שאמרו כי מולכו הוא משיח בן יוסף ועתה יבוא בן דוד. ומששמע יוסף קארו על עקידתו של שלמה מולכו ביקש אף הוא לזכות ולמות על קידוש השם, ויצא לצפת, והצטרף לישיבתו של יעקב בירב, שבה עוסקים בתורה ובתיקונים.

וריח הגאולה עלה וחרך ושרף, ובצפת נתכנסו חולמים והוזים מכל קצות הארץ ורבים מהם מבני המגורשים מספרד ומפורטוגל ומאלה שחיו כנוצרים וחזרו לדת אבותיהם. ואולי התיישבו בצפת ולא בירושלים מפני שצפת סמוכה לקבר שמעון בר יוחאי, אבי לומדי תורת הסוד; ואולי מפני שנאמר בזוהר הקדוש כי משיח יבוא מהגליל; ואולי מפני שצפת השוכנת בין הרים הזכירה להם את עריהם הקודמות בספרד, שם עשו הם ואבותיהם מאות בשנים; ואולי גם מפני שצפת היתה נושבת יותר מירושלים, סמוכה לנמלים ולערי שלטון. והתארגנו בצפת בקהלים – יוצאי כל ארץ בקהל משלהם – וייסדו ישיבות, ופתחו בתי־מלאכה לאריגה ועסקו במסחר בדים ובגדים ובעבודת האדמה ושלחו סחורותיהם אל מעבר לים. והטורקי המולך אז בארץ איננו שם מכשולים על דרכם.

וראש הרבנים של צפת וראש הישיבה הגדולה שהכול רואים עצמם תלמידיו, הוא יעקב בירב, הנודע בתורה ובהוראה ובחוכמה.

יעקב בירב נולד בקסטיליה. בימי הגירוש היה כבן שמונה־עשרה וכבר התפרסם כתלמיד חכם ויצא עם הוריו והתיישבו בפס שבמרוקו והוכתר לרב, ונסע למצרים ונתמנה כדיין בבית דינו של הנגיד יצחק שולאל ואחר כך לאב בית־הדין, והיה מקורב לנגיד, עד שנתגלעה מחלוקת ביניהם וברתחת הוויכוח הכריז הנגיד: אם ימשיך ויהיה יעקב בירב דיין בבית דיני, הריני נודר עלי נדר נזיר שמשון. ונבהלו השומעים, שכן נדר חמור הוא וקשה להתרה. ואחר כך התחרט הנגיד על נדרו וביקש להחזיר את יעקב בירב למקומו בבית־הדין ובירב שידע כי הדברים נאמרו בעידנא דריתחא חיבר פסק הלכה והוכיח כי במקרה זה אין הנדר נדר, והסכימו עמו מקצת החכמים ואחרים לא הסכימו והרב יעקב בן חביב, שנודע בספרו עין יעקב, והוא כינוס דברי אגדה שבתלמוד, פסק שהנדר הוא נדר ואין בירב יכול לשמש בבית־הדין.

ואף על פי שרוב החכמים הסכימו עם בירב שמותר לו לשמש בבית־הדין של הנגיד, הרי אי־אפשר היה לו להמשיך ולשמש בבית־הדין, כאשר רב גדול בתורה כיעקב בן חביב פוסלו, והנגיד שולאל הצטער מאוד והציע לבירב שיעלה לירושלים, הנמצאת אף היא בחסותו, להרים בה קרנה של תורה. ובא בירב לירושלים בשנת רע“ה, 1515, וייסד בה ישיבה וחידש דרכי הלימוד בגמרא כמנהג קסטיליה. לאחר כיבושה של הארץ בידי הטורקים, בשנת רע”ז, היא 1517, הורע מצבה של הישיבה שניתקה ממקורות קיומה במצרים, ובירב ירד למצרים עם הטובים שבתלמידיו והקים שם ישיבה, אך זו לא האריכה ימים. בשנת רפ"ד חזר לארץ־ישראל והתעסק במסחר אבנים טובות והתעשר, ועכשיו, שלא היה צריך לבריות, התיישב בצפת והקים ישיבה ומיד נתפרסמה וכל הישיבות האחרות שבצפת כמו סניפים לה. ובין הלומדים בישיבה חכמים ורבנים חשובים בזכות עצמם כמו יוסף קארו ומשה מטראני ואברהם שלום וישראל די־קוריאל ומנחם הבבלי.

המאה השלישית של האלף החמישי, שנות השלושים של המאה השש־עשרה, עמדה לבוא לסופה, ובאווירה של צפת היתה מוחשית הציפייה למשיח, וחכמי צפת ראו עצמם חיילים בצבא המלך היוצאים למלחמה לקרב את הגאולה. שלמה אלקבץ, המשורר המקובל וחולם החלומות, כתב את “לכה דודי”, שיר הכיסופים ואמר: “התנערי מעפר, קומי / לבשי בגדי תפארתך עמי / על־יד בן־ישי בית־הלחמי / קרבה אל נפשי גאולה.” וחכמי צפת היו יוצאים בערב שבת עם הדמדומים אל ההר של מירון, לבושים לבן, ושרים את שירו של אלקבץ בהתלהבות.

ואלקבץ התפלל בלב נרגש אל האלוהים ואמר: אין מילה בלשוני לספר את כל הקורות את בניך ואת התלאה אשר מצאתם, ובכל זאת החזיקו את תורתך ולא עזבוה ולא נטשוה. ועתה נדבה רוחם לעלות אל הר ציון, הר ה', לרצות אבניו ולכונן עפר רגבי חורבותיו. כולם נקבצים באים לך, שמו נפשם בכפם, נותנים בים דרך ויעזבו כל רכושם ובית תענוגותיהם, כסף לא יחשובו וזהב לא יחפצו בו, לבוא אל הארץ. והארץ, הנה היא עזובה, חרבה ושוממה, ויושביה הגויים מושלים בה, ובכל יום ויום עבדיך עולים אליה. העל אלה לא תפקוד ותושיע? המאוס מאסת אותם? חלילה לך, כי עמך ונחלתך הם!

ויעקב בירב לא זו בלבד שלמד ולימד תורה, אלא גם ביקש לעשות מעשה בממש כדי לקרב את הגאולה, ולכשתבוא – צריך שהכול יהיה מוכן לה. וכינס יעקב בירב את חכמי העיר ואמר להם שיש לחדש את הסמיכה ולהקים בית־דין וסנהדרין כבימי בית־המקדש השני והחכמים נענו לו בהתלהבות. בירב הסביר כי חידוש הסמיכה הוא הקדמה לביאת המשיח, והיא תכפה, כביכול, את השמים לזרז את הגאולה. שלמה מולכו ניבא, כאמור, שהגאולה תבוא בשנת שי“ן והנה הם עומדים בשנת רצ”ח. רק שנתיים לפניהם ויש למהר ולעשות.

בירב הביא את דברי הרמב“ם בפירוש המשניות לסנהדרין, פרק א‘, משנה א’: “וייראה לי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש ובלבד שיהיה בארץ־ישראל… והנה האיש ההוא, תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך ויסמוך הוא אחרי־כן מי שירצה.” וכן כתב הרמב”ם במשנה־תורה, סנהדרין, פרק ד' הלכה י“א. בירב הזכיר לשומעיו, שמקצתם נאנסו לנצרות בספרד ובפורטוגל וחזרו ליהדותם, כי תשובה בלבד אינה מכפרת על טומאת עבודת עכו”ם, ורק בית־דין מוסמך, שידונם ויצווה להלקותם כדין, רשאי לפטור אותם מעוון כרת. ובית־דין מוסמך הוא אך ורק הסנהדרין.

ושמעו לו חכמי צפת ובאותה שנה, רצ“ח, 1538, נתכנסו בקהל גדול והכריזו על חידוש הסמיכה וכראשון למוסמכים בחרו ברב יעקב בירב ורשות ניתנה לו להסמיך אחרים. עכשיו, כך קיוו, יצטרפו אליהם חכמי ירושלים, כדברי הרמב”ם שתבע הסכמת כל חכמי ארץ־ישראל לחידוש הסמיכה, ובקרוב יקום הסנהדרין ומרותו תהיה על כל היהודים בכל מושבותיהם. והרב בירב שמח כי חבריו בחרוהו פה אחד, והכריז על החכם הראשון שהוא מסמיך: הרב לוי בן חביב, הוא הרלב"ח, ראש הרבנים בירושלים, בנו של רבי יעקב בן חביב. בצפת עמד בראש החכמים יעקב בירב ובירושלים – לוי בן חביב. זה מולך בעיר הומייה ופורחת וזה בעיר המלך, אבל עיר ענייה ומדולדלת.

הרלב“ח היה אף הוא מילידי ספרד, ואביו, יעקב בן חביב, היה מן הרבנים החשובים בדורו וכינס את דברי האגדה והדרש שבתלמוד בספר עין־יעקב. בימי הגירוש עזבו האב והבן את ספרד והתיישבו בסלוניקי. לוי בן חביב נתגדל בתורה ולמד בישיבת הרב יוסף טייטאצאק והיה בקיא גם בחוכמת התכונה וההנדסה, ועשה חשבונות שמיטה ומועדים ופירסם לוחות של מסלולי החמה, וגם היה סופר סת”ם וכתב ספר תורה לעצמו, והשלים את ספר עין־יעקב של אביו וענה על שאלות רבות שהגיעו אליו מקהילות רבות ושמו נתפרסם בעולם. וכל מה שחידש – לא מדעתו חידש אלא מפי רבנים קדמונים, וכל פירוש חדש שאין לו יסוד בספרי הקדמונים – גם אם היה יפה – דחה, כך דרכו. שנים רבות הרביץ תורה ואחר כך עלה לארץ־ישראל והתיישב בירושלים, למרות עוניה. ואחרי מות הנגיד יצחק שולאל היה לראש הרבנים בעיר. ואז היה יעקב בירב סובב־הולך בארץ־ישראל ובמדינות השכנות לרגל עסקיו, והיה סוחר באבנים יקרות ונתעשר והיו בינו ובין הרלב"ח מחלוקות שונות בענייני הלכה. וכשנתיישב הרב בירב בצפת והקים את ישיבתו, בא בריב עם סוחר אחד בעניין עסקי בשמים, והביא הסוחר את תלונתו לפני הרב בן חביב בירושלים, והוא פסק נגד הרב בירב. אף על פי כן בחר בירב ברב בן חביב כמוסמך ראשון, שכן מפורסם היה בתורתו, וקיווה הרב בירב כי בחירתו של בן חביב תוסיף סמכות לסמיכה ויראת כבוד לסנהדרין.

וירושלים באותם ימים רחוקה מהדרכים ואין בה מסחר ומלאכה ויושביה היהודים מעטים ואוכלים מלחם צדקות של אחיהם בגלויות. ואין בה רבנים וחכמים חשובים, להוציא את הרלב“ח, העומד בראש ישיבה קטנה. ואפשר שקינא הרלב”ח ביעקב בירב שמסחרו גדול ואין הוא חי מתלמודו והישיבה שלו גדולה ורבים שומעים לו. אבל את ירושלים לא רצה הרב לוי בן חביב לעזוב, וקינא את קנאתה והרביץ בה תורה, ולא עסק בענייני קבלה וסודות גאולה, ובישיבה שלו דנו בפשוטו ובעומקו של תלמוד ולא נתרגשו ולא נתלהבו לתורת הסוד ולמסתורין. הרלב"ח ידע את הסכנה שבדבר.

כתבו חכמי צפת איגרת בלשון של כבוד אל הרלב"ח וביקשו ממנו שיצרף הסכמתו והסכמת חכמי ירושלים לחידוש הסמיכה, ושאלו מי יביא את האיגרת אל הרב, ושלמה חזן, מתלמידי הישיבה, ביקש שיזכוהו במצווה וימנוהו לשליח. שמח היה שיקום הסנהדרין ובית־הדין של המוסמכים יוכל לפסוק לו מלקות, שיפטרוהו מחטאות נעוריו אשר עברו עליו בעבודת אלוהים זרים.

וכך היה שלמה חזן רוכב בעמק יזרעאל בדרך לירושלים ולבו טוב עליו בחושבו על הצפוי: נושא הוא איגרת אשר תביא לו גאולה.

וכך היה כתוב באיגרת רבני צפת:

ועל החתום עשרים וחמישה גדולי התורה של צפת ואחריהם שאר החברים והתלמידים.

שלמה חזן הגיע לירושלים ומסר לרב לוי בן חביב את האיגרת ואת כתב הסמיכה אשר הסמיך אותו בירב. עיין בהם הרלב“ח, ושלמה חזן תלה בו עיניו, מצפה לתשובתו וזו מתמהמהת. לבסוף אמר הרלב”ח: “טעיתם חכמי צפת! אין רשות לחדש עכשיו את הסמיכה!”

שלמה חזן החוויר והרלב“ח אמר לו כי הרמב”ם עצמו חזר בו מן ההיתר לסמיכה בזמן הזה, ושאל: “ומי נתן לכם רשות להתיר את הסמיכה בלי לשאול את דעתנו, חכמי ירושלים?”

ואמר לו שלמה חזן: “הרי האיגרת לפניך, והרי מינוך, רבי ומורי, למוסמך!”

והרב בן חביב אמר: “הודעתם לנו על המוגמר!”

ביקש שלמה חזן על עצמו וסיפר לרב כי כרבים מבני דור הגירוש נולד בנצרות וחזר בתשובה, ואם לא יקום בית־דין מוסמך שילקהו כדין, לא יוסר מעליו עונש הכרת.

ואמר לו הרב בן חביב בחומרה: “וכדי לפוטרך מן הכרת נעשה את שאסור לנו לעשות?” ולא הזכיר שלכאורה גם הוא עצמו חייב כרת, שכן בילדותו, בשהותו בפורטוגל, נאנס אף הוא לנצרות בעל כורחו, לזמן מה.

ולימים סיפר הרלב"ח: “השליח החכם המעולה שלמה חזן, בחושבו שאני מקבל עלי כתב הסמיכה שהביא, אמר שרוצה לקבל מלקות לפני, כמו לפני סמוך, יען כי בעוונותינו גם הוא נמצא בזמן ההוא.”

הרלב“ח לא סיים את המשפט כדי לא להזכיר את שם עבודת עכו”ם, אבל ציין: “גם שמענו שעיקר הדברים אשר פיתו בו בצפת לרוב החתומים באותו כתב היה פיטור מהכרת על־ידי מלקות של בית־דין מוסמך.”

מה חשב הרב בן חביב בלבו באותה שעה? מי אני הקטן שאדע. אולי אמר לעצמו ברוגז: בירב רוצה לקדם פני משיח כראש הסנהדרין!

חס וחלילה! אין אני מעלה שמץ חשד על הרב הגדול. בטוח אני כי מה שפסק – לפי ההלכה והדין פסק, כפי שהם נראו לו. אבל אולי גם עלה בלבו הרהור על הרב יעקב בירב, שהוא סוחר עשיר ויש לו ישיבה גדולה ומעריצים רבים ההולכים אחריו כסומים, והם החליטו על הסמיכה ובחרו בבירב כראשון ומואילים לבחור בו כשני ומודיעים לו על המוגמר. ואולי עלה לפניו שלפני כעשרים שנה שימש בירב בראש ישיבה בירושלים ושמא סבור הוא שעדיין נתונה סמכותו על ירושלים, אף על פי שהוא, יעקב בן־חביב, עכשיו הוא ראש לחכמים בירושלים? ואולי זכר מריבות שביניהם? ואולי זכר גם ריב שבין הרב בירב לבין אביו?

וחס לי, כמובן, לחשוד בחכמים שקנאת בני־אדם קטנים בלבם, אבל הלא גם הם בשר ודם!

שבועיים שהה השליח שלמה חזן בירושלים וכל אותה שעה היו בני צפת בטוחים, כי הרלב"ח וחכמי ירושלים יסכימו עמם על חידוש הסמיכה ושרתה עליהם שמחה רבה. בשבת נתכנסו בני העיר בבית הכנסת הגדול והרב בירב דרש לפניהם, זוהר בתפקידו החדש, והסביר את היסודות ההלכתיים של החלטתם וקרא להם לעשות להם לב חדש לפני בוא המשיח, והיו השומעים בהתעוררות גדולה.

ובאותו זמן ניסה שלמה חזן לשכנע את הרלב“ח ואת הרב משה דה־קאסטרו, יד ימינו, לשנות דעתם ולהסכים לסמיכה, ולא הצליח. ואילו היו שני אלו אומרים הן, היו חכמי ירושלים האחרים שמחים להסכים גם הם, שכן חידוש הסמיכה הלהיב גם את לבותיהם, אולם הם לא העזו לצאת נגד הגדול שבהם, הרלב”ח, והרלב“ח עיקש בסירובו ופוסק “אי־אפשר”. וכשהיקשה שלמה חזן מי ראוי לדעתו למנות את הסנהדרין, ענה הרלב”ח: “אליהו הנביא שיקדים את המשיח, הוא שימנה את הסנהדרין, או משיח עצמו. מדוע לא משיח עצמו? ואין לנו לעשות מעשה בעצמנו.”

ראה שלמה חזן שאין הוא יכול לשנות את דעתו של הרב וידע כי חבריו ורעיו ורבם בירב מצפים לו והחליט בצער רב לחזור לצפת והודיע על כך לרלב“ח והרלב”ח נתן בידו איגרת תשובה, לאחר שהתייעץ עם הרב דה־קאסטרו וכתב בלשון מפויסת וביקש להסביר בנועם מדוע הוא סבור שאין רשות לאיש להסמיך בזמן הזה חכמים ולהקים את הסנהדרין, וכך כתב:

הרלב"ח שיבח את חכמי צפת שנתכוונו בוודאי לטוב, אבל קיבלו החלטה לא נכונה, והסביר:

והרלב“ח מונה את הסיבות מדוע אי־אפשר להשיב את הסמיכה בימים אלה: הרמב”ם עצמו חזר בו מדבריו, והרמב“ן קבע שאין סמיכה בדורותינו עד שיבוא משיח. ואילו החוזרים בתשובה בכל לב לא יודחו מאת האלוהים גם אם לא ילקו, כי אין לך דבר העומד בפני התשובה. הרלב”ח, שהיה מומחה בחשבון העיבור והמועדים, מציין גם שעל כל נסמך להיות ידען לא רק בתורה, אלא גם בחשבונות עיבור וקביעת שנים, וכאלה מעטים מאוד בדור הזה, וגם הידענים אינם בטוחים בחשבונותיהם ואם יקבעו עכשיו מועדים, כדין הסנהדרין, עלולים לחול שגיאות וטעויות ובלבולים.

שלמה חזן חזר לצפת ומסר את איגרתו של הרלב"ח לידי הרב בירב. כשראה בירב את פניו הנפולות של השליח הבין את התשובה וקדרו גם פניו. קרא את האיגרת לעצמו ואחר כך קרא אותה לפני חכמי העיר ומשסיים קריאתו נשתררה שתיקה מעיקה בקהל, עד שקם יוסף קארו ואמר: “אנחנו רוב חכמי ארץ־ישראל ובארץ־ישראל הולכים אחרי הרוב.”

וכדי להפריך את טענתו של הרלב"ח כי לפני שהחליטו על הסמיכה לא שמעו את דעתם של חכמי ירושלים אמר: “עכשיו שמענו טענותיהם ודעותיהם, ואיננו מקבלים אותן, ואנו מאשרים שוב את הסמיכה ובוחרים שוב ברב יעקב בירב להיות המוסמך הראשון, וגם לדעתם החלטתנו עכשיו – מקובלת.”

והרב יוסף קארו יצא למלחמת צפת ושלח איגרת לרב בן חביב בירושלים והודיע לו על האישור מחדש של הסמיכה כמעשה בית־דין שאין עליו עוררים, והתכעס הרלב"ח והפעם ענה באיגרת רוגזת ליוסף קארו ואמר כי פגע בכבוד כל חכמי ירושלים ופסק: “כיוון שלכתחילה לא שאלתם דעתנו – לעולם אינכם יכולים לתקן הדבר!”

וענה הרב בירב: “כשביררנו בינינו, חכמי צפת, עניין הסמיכה, היו כבר אז מי שאמרו דעתכם. ובכן, דעה זו כבר נשמעה ולא נתקבלה.”

וכתב בירב את דברי תשובתו בקונטרס ושלחו לירושלים ולמשה דה־קאסטרו כתב בחריפות ובזלזול, שכן דה־קאסטרו היה תלמידו בנעוריו ועכשיו קם על רבו, ואמר בין השאר: “וכי יתוש כמוך – בפני רבו יגזור אומר?”

ובין ירושלים וצפת החלה חליפת איגרות תכופה, זו אחר זו, וכל איגרת חריפה מחברתה, ודברי חקירה ופלפולים רבים נאמרו בהן ואנחנו הרי יודעים: חוכמת בני ישראל אין לה קץ, אבל השנאה גבהה כהר.

ובינתיים אירע מעשה הבריחה: שני מלשינים הלשינו על הרב בירב לפני השלטונות והוא נמלט לדמשק לזמן מה. איננו יודעים מה היתה אותה הלשנה: האם היא קשורה לעניין הסמיכה? האם הודיעו השניים לטורקים כי בירב מבקש להקים בית־דין ולהסיר מעליו עול מלכות? ולא נראה שכך היה הדבר, שהרי הרב בירב ברח לדמשק שהיתה שייכת לאותו מחוז כמו צפת. ואפשר שאותה מלשינות קשורה היתה בעסקי הממון של הרב, שהיו לו מריבות עם סוחרים רבים.

וכשנמלט בירב מצפת חשש שלא יהיה המשך למסורת שחידש ולפני שיצא מהעיר הסמיך, לפי הרשות הנתונה בידו כראשון, ארבעה חכמים והם: יוסף קארו ומשה מטראני, אברהם שלום וישראל די־קוריאל. לימים סיפר הרב בירב על בריחתו ועל הסמיכה שסמך את תלמידיו:

כשנודע לרלב“ח כי בירב הסמיך ארבעה אנשים, פירסם את האיגרות שהחליף עם רבני צפת ברבים. בירב הוכיח בינתיים את צדקתו לפני השלטונות והתירו לו לחזור לצפת. ואילו המלחמה בין הגדול מצפת והגדול מירושלים לא פסקה. והיו דומים כעומדים על ראשי הרים, זה בגליל וזה ביהודה, ושולחים זה בזה דברים בוטים עד מאוד, מלאים כעס ועלבון. בירב לא נצר לשונו: באחת האיגרות גם פגע פגיעה חמורה ברלב”ח שבנערותו, בימי השמד בפורטוגל, הוטבל בעל כורחו לנצרות, שמו הוחלף וזמן מה היה נוצרי למראית עין, עד שחזר ליהדות. בירב, גם הוא מבני ספרד, רמז ברוב חמתו: “מעולם לא נשתנה שמי ולא נתחלל שם שמים על־ידי באחת האותיות.” רלב"ח הנפגע ענה:

והרלב"ח גם הוא פגע בבירב פגיעות אישיות והאשימו בגאווה וקבע: החכם הזה איננו ראוי לסמיכה. ועירער על בקיאותו של בירב שנודע בתורתו: “ואפילו עוקר הרים אינו, אלא הופך משורש הרים, כי פלפוליו ופירושיו אינם מיוסדים על אדני האמת.”

ועל כך ענה הרב בירב שדבריו של הרלב"ח משובשים ואין הוא יודע בהלכה.

והמחלוקת היתה גדולה, ואם כי מעשה הסמיכה היה מקובל על צפת – לא נתקבל בעולם היהודי, ובית־דין של צפת לא היה לבית־דין העליון של כל היהודים.

ושנת שי"ן הגיעה ומשיח לא בא. עוד שנת חזון, אחת מרבות, שניבאו עליה כי הנה הגיע קץ הימים, ולא בא.

ומלחמת שני החכמים לא נמשכה זמן רב. שלוש שנים אחרי המחלוקת על הסמיכה מת יעקב בירב, וזמן קצר אחריו מת לוי בן חביב והמלחמה בין ירושלים וצפת פסקה.

בית־דין מוסמך לא קם, אבל מעשה הסמיכה נמשך כל ימי הזוהר של צפת, שלושה דורות, זה אחר זה.

אחרי מות הרב יעקב בירב קיבל את זכות ההסמכה יוסף קארו, בעל השולחן ערוך. יש סבורים כי הוא כונה מאז מרן על שום היותו ראש לסומכים. קארו קיווה לשכנע את כל חכמי ארץ־ישראל וחוץ לארץ להסכים להיותו ראש ליהודים ולהקמת בית־דין העליון. משנתמנה לראש המוסמכים כתב מפי המגיד שלו – הרוח הנסתרת שהיתה חוזה לו חזיונות עתיד נלהבים והוא רושמם ביומנו – כדברים האלו: “ארוממך להיות שר ונגיד על כל גלות ישראל שבמלכות ערביסתאן. ויען כי מסרת נפשך על חזרת הסמיכה, תזכה להיות מוסמך מכל חכמי ארץ־ישראל וחוצה לארץ ועל ידך תחזור הסמיכה ליושנה.”

יוסף קארו סמך את משה אלשיך, את אלישע גאליקו ואת יעקב בירב, נכדו של מחדש הסמיכה. משמת הרב קארו עברה רשות ההסמכה לרב משה אלשיך, הנודע בפרשנותו למקרא, והוא סמך רק חכם אחד, בשנת ש“ן, את הרב חיים ויטאל, תלמידו של האר”י ומפיץ תורתו. רשות ההסמכה עברה אחר־כך ליעקב בירב הנכד והוא סמך שבעה חכמים בסביבות שנת שנ"ט, 1599: משה גלאנטי, אליעזר אזכרי, משה בירב, אברהם גבריאל, יום־טוב צהלון, חיא רופא ויעקב אבולעפיה. אפשר שהיו נסמכים נוספים, אבל אנו לא יודעים עליהם.

אחרי מותו של יעקב בירב הנכד חדלה ההסמכה הרשמית, אולם חיא רופא סמך את המקובל בנימין הלוי ויעקב אבולעפיה סמך את בנו חיים ואת יאשיהו פינטו, שהיה רב בדמשק.

במשך שישים שנות הזוהר של צפת נמשחו חמישה־עשר מוסמכים, אמנם לא ברוב עם. אבל חכמי היהודים מחוץ לצפת לא נתנו ידם לחידוש הסמיכה והסנהדרין ובית־הדין של צפת לא היה לבית־הדין העליון. לא חזרה מלכות תורה לישראל.

מקורות: שאלות ותשובות מהרלב"ח, קונטרס הסמיכה; מחלוקת הסמיכה בין רבי יעקב בירב והרלב“ח – יעקב כץ, ציון ט”ז, תשי“א; חידושה של הסמיכה בצפת – מאיר בניהו, ספר היובל ליצחק בער; שתי תעודות חדשות על ויכוח הסמיכה בצפת – ח”ז דמיטרובסקי, ספונות ו‘; בית מדרשו של רבי יעקב בירב בצפת – ח"ז דמיטרובסקי, ספונות ז’; פרשה עלומה ביחסי הנגיד ר' יצחק שולאל ור' יעקב בירב – ח“ז דמיטרובסקי, שלם ו‘; החיים הכלכליים בצפת וסביבותיה – יעקב כנעני, ציון ספר ו’; תיקוני תפילה לרבי שלמה הלוי אלקבץ – ר”צ ורבלובסקי

¹, ספונות ו‘; תולדות חכמי ירושלים – א’ פרומקין.

יוצא יהודי נכבד וסוחר חשוב מהעיר אנדרינופול בטורקיה בסוף שנות השלושים של המאה השש־עשרה, לעשות זיארה – להשתטח על הקברים הקדושים בארץ־ישראל. ואותו איש הוא בנו של חכם ורב נודע בזמנו בצפת והוא גם סוחר מפולפל. אף על פי שהוא עושה את הדרך הארוכה למען המצווה ולמען נשמתו, אין הוא מאבד הזדמנות לעשות עסק ששכרו בצדו, ובדרך הוא עושה שותפויות וקונה ומוכר, מביא סחורה מהכא להתם, והמסע מתארך והוא מגיע לבסוף לצפת שם דרים חמותו וקרובים אחרים, והוא מייבא צמר מרודוס ומוכרו בעיר ונקלע למאורעות שלא חשב עליהם ושאין לו שליטה עליהם. ובצר לו הוא פונה לרבה הגדול של צפת, יעקב בירב, ומספר קורותיו ומגולל את כל מה שקרה בו ותובע דין צדק:

וכך רואים אנו סוחר העולה לזיארה, אבל כשמגיע לידיו עסק שיש עמו סיכויי רווח, יודע הוא להכיר בו. ואנו – מובן שלא נקנא באדם מצליח.

אבל מסתבר שמזלו לא האיר לו פנים זמן רב. שמועה רעה הגיעה מעירו אנדרינופול – אשתו מתה, והצטער צער רב. וכמובן שגם חמותו, שאצלה התארח בצפת, אבלה על בתה. אבל לא עבר זמן רב וחמותו אמרה שאין טעם להוסיף ולהתאבל על מה שאי־אפשר להחזירו, והציעה לו לשאת לאישה את אחות אשתו המתה. ובתחילה פיקפק, אבל לא יכול לעמוד בלחצה ונשא את האחות לאישה. והוא סיפר על אסונו ועל נישואיו החדשים לרבי בירב והוסיף וסיפר גם על עסק שעשה באותו זמן:

ובכן סוף טוב, הכול טוב. אמנם מתה אשתו שבאנדרינופול, אבל בהשפעת החותנת שבצפת הוא נשא לאשה את אחותה הצעירה, ואנחנו מקווים שמצא ניחומים אצלה, שכן ודאי הזכירה לו את אשתו ושימחה את לבו וחמותו אף היא שמחה. אבל אליה וקוץ בה: אותה אישה צעירה לא רצתה לחזור עמו לעירו, לאנדרינופול. בצפת נולדה – היא אומרת – בצפת חיה אמה, ואין היא רוצה לעזוב את העיר. וסיפר הסוחר לרב:

אבל האישה עמדה על דעתה. הבעל ניסה לשכנע אותה ולא הצליח ובא עמה אף לידי ריב והיא בשלה – לא אצא מצפת, לא אעזוב את אמי אשר ילדתני. ולא דין הוא – אומר הבעל – שאוציאנה מצפת שלא כרצונה. ומוסיף ומספר לרב: “ובכל יום ובכל עת הייתי במחלוקת עמה כמפורסם לכל שכני עד שאמרתי לה, אם לא תאבי לשמוע לקול דברי אני אלך לארצי ואת תרדפי אחרי.”

וכך הגיע הזוג שנישא זה עתה לידי משבר והבעל יצא לדמשק ושהה שם חודש, מקווה שאשתו תגיע אחריו. ולא באה. וחיפש אחרי שיירה שתלך לחלב ומשם ימשיך לביתו ולא מצא שיירה. ואז תקפו עליו געגועים לאשתו החדשה, והחליט לחזור לצפת, וקיווה שהפעם יוכל לשכנעה לבוא עמו. ובא לעיר יומיים לפני חג השבועות ודיבר על לב אשתו, אבל זו התעקשה והודיעה בתוקף: בשום אופן לא תעזוב את אמה לבדה והזכירה לו גם הלכה – נראה שבת חכמים היתה – אין בעל רשאי להוציא את אשתו מארץ־ישראל בעל כורחה. ושהה בצפת עשרה ימים ואשתו לא שינתה את דעתה למרות תחנוניו ומשראה שאין הוא יכול לעשות דבר, יצא שוב לדמשק ומשם לחלב וקנה שם סחורה שיש לה ביקוש בטורקיה. ובהיותו בחלב נודע לו כי בדמשק נמצא האיש יעקב עטאן החייב לו שש מאות סולטאניש כסף, וחזר לדמשק – איש כמותו לא יפסיד כסף. וכשהיה בדמשק קיבל איגרת מביירות שבה מסר לו סוחר אחד, כי לנמל הגיע משלוח של צמר, חלק מן ההזמנה שהזמין עוד בראשית דרכו, כשעשה שותפות עם יוסף די ליריאה, ושמח על הידיעה, כי בזמן האחרון הפסיד כסף בעסק של אוניות וקיווה לכסות את הפסדו, וחזר שוב לצפת כדי למכור את הצמר.

ובצפת התאכסן בבית חמותו ששם שהתה גם אשתו, כיוון שלא רכש לה בית מאחר שלא רצה להקים לה מקום של קבע בצפת. ומשהגיע לצפת, נפלה עליו צרה. פרנסי הקהילה הודיעו לו שהוא חייב לשלם מס וארנונה כאילו הוא אחד מיושבי הארץ ותבעו את כל התשלומים שחב מאז בואו לצפת.

ואמר להם: “כבר נודע לכם ולכל העולם שאין רצוני לדור בארץ הזאת ויש לי מחלוקת עם אשתי, שאני תובע ממנה שתבוא עמי לדור בעירי והיא אינה רוצה ולא הנחתי לה אפילו בית בשכירות, מפני שאין רצוני לדור בארץ הזאת.”

ושמעו הגבאים ואמרו: “כל עוד אשתך פה עמנו תפרע מסים כאחד מתושבי הארץ או תוליכנה מכאן.”

והשיב להם: “אתם יודעים שאני פורע מסים באנדרינופול ושם אני כתוב בפנקס המלך ודין הוא שאין אדם פורע מסים למלך פעמיים.”

ולא הועילו טענותיו ולמחרת שלחו אליו אחד הפרנסים ותבע ממנו את המס שהטילו עליו. ואמר לו: “אם תביעת התשלום היא מדין תורה, שכך קבעו רבנים – אשלם, אבל אם אין היא מדין תורה לא אפרע.”

ואמר לו הפרנס: “טענה זו תטען לפני הממונים מטעם הקהלים היושבים בצפת.”

והלך אצל ממוני הקהלים, מעין ההנהגה הראשית של יהודי צפת, שהתכנסו בבית־הכנסת הפורטוגלי, וכשנכנס ראה את אחד מנכבדי הקהל, חביב סרוק, קם ממקומו בכעס כדי לצאת מבית־הכנסת. ואותו חביב סרוק הכיר את אביו של הסוחר, שהיה תלמיד חכם נודע. והחליט הסוחר בלבו שלא להגיב בכעס על כעס ואמר בלשון רכה: “האדון ר' חביב, בל יילך, ויחזור לשמוע מילי.”

ולא שמע לו חביב סרוק. והמשיך הסוחר ואמר בנועם: “יחזור רבנו שאין ראוי שאתה תלך ואני אשב, אני אלך.”

ושמע לו הפעם בן סרוק ונשאר במקום ואמר: “אם הייתי הולך לא היה אלא בעבור שאתה פלוני בן פלוני ואיני רוצה להתקוטט עמך.”

ואמר לו הסוחר בנחת: “אל תפחד ואל יפחד שום אחד שאתקוטט עמכם, רק תשמעו את דברי.”

וחזר וטען: “הנני גר בארץ הזאת ואם יש לכם תביעה על דבר המס נבוא לדין ישראל. ואם הדין הוא שאפרע – אפרע. ואם אין הוא הדין, למה אתם רוצים לגזול ממני?”

ולא הסכימו להביא את העניין לדין רבנים והודיעו כי הם המחליטים בענייני המס ושלחו שוטרים מטעם הקאדי של צפת ואסרו את הפרנס של הקהל שלו שהוא אחראי לבני קהלו, ושמוהו בבית הסוהר, וזה כיוון שלא יכלו לפגוע בסוחר עצמו, שבא מעיר המלוכה.

ובא הסוחר לפני הקאדי וסיפר את סיפורו והשמיע את טענותיו והקאדי אמר כי הוא צודק ופטר אותו מכל מס, אפילו תישאר אשתו בעיר, ושיחרר את הפרנס שלו מבית הסוהר.

וכשנודע הדבר לראשי שישה הקהלים האחרים של צפת, התקבצו כולם ושלחו שליח לקרוא את הסוחר לעמוד שוב לפניהם עם הפרנס שלו. ואמר להם: “אמרתי לכם: אל תחטאו להביא את דיני לקאדי, אלא בואו עמי לדין ישראל, ולא שמעתם וכך אמר לכם גם פרנס הקהל שלי ולא שמעתם, והלכתם לקאדי והושבתם את הפרנס שלי בבית הסוהר ופטרני הקאדי, ודינא דמלכותא דינא.”

וחזרו הפרנסים לקהליהם וסיפרו על תשובתו של הסוחר ואז קמו שני רשעים מפורסמים בשנאתם ללומדי תורה – כפי שטוען הסוחר – ותבעו מכל העדה להיבדל מהסוחר. וכאב לו מאוד ופנה לרב יעקב בירב, גדול הרבנים של צפת, ושיטח לפניו צערו והתלונן וביקש: ילמדנו רבנו הדין, אם ראוי שיבזוני בתוך קהל השם ולומר שייבדלו ממני. וידוע הוא שלא דיברו בעד המס אלא כדי להראות עזותם, שאינם מחשיבים לא חכם ולא בן חכם ולרשעים כמוהם היתרון והשלטון על הרבנים ותלמידיהם.

ובאותו זמן היה גם הרב בירב, זה הרב הנודע שניסה להחזיר כבוד לתורה וחידש את הסמיכה אותה שנה, בריב עם בני צפת, שכמה מהם, ובראשם שני רשעים, התנכלו לו והלשינו עליו לפני השלטונות. והיה בלבו על בני העיר שלא עמדו לצדו. ושמע את תלונתו של הסוחר ונקט לשון חריפה בתשובתו:

והוכיח הרב בירב כי אין יסוד להתנכלות לסוחר והסביר מדוע מתייחסים פרנסי העיר אל הסוחר ברשעות:

והרב קבע: “סוף דבר שאינו חייב ליתן שום דבר. ואותם שזילזלו בכבודו היה ראוי לנדותם ולהחרימם, אלא שבעוונותינו על הזמן הזה אמר הנביא ו”תהי האמת נעדרת… וירא ד' וירע בעיניו כי אין משפט (ישעיהו נט, ט"ו)."

וסיים הרב והוקל על לבו. הנה כתב גם על כאבו. ויצא לדרך לברוח לדמשק.

מקורות: שאלות ותשובות מהר“י בירב סימן כ”ב.

הסולטן העות’מאני, שעתה זה סיים את כיבושה של ארץ רבה, מקצה אפריקה ועד שערי אירופה, פרש בכל מדינות מלכותו את רשתות השלטון והמינהל, והושיב בכל מקום מושלים ושופטים ופקידים וקציני צבא וניהלו את ענייני הממלכה לפי חוקי המינהל הטובים ביותר שידעו. ושלחו איגרות ותזכירים כל אחד לגבוה ממנו, והוראות וצווים לנמוכים מהם, הכול כדת וכדין, וכל הדרכים וכל החוטים הובילו אל השער העליון אשר בקושטא, ארמון הסולטן ומושב הווזירים ומפקדי הצבא. והסולטן ירום הודו פקח עיניו על הנעשה בכל ממלכתו הגדולה ואין דבר הנעלם ממנו. ומן השער העליון יצאו יום ולילה רצים דחופים, נושאים צווים המורים כיצד לנהל את הממלכה הגדולה בצדק וביושר.

ויום אחד – היה זה בשנת 1556 – הגיע רץ לדמשק נושא איתו איגרות מן השער העליון למושל ולקאדי ונאמר בהן כי נתקבלו תלונות בחצר הסולטן מיהודי המחוז, שכלל את צפת וטבריה וירושלים, האומרות כי בתחום הנתון לשלטונם ישנם כמה בני בליעל העושקים את היהודים ומתאנים להם ומאשימים אותם בהאשמות שווא וטוענים: אתם קיללתם את דתנו ומאיימים כי יעבירו את ילדיהם לדת המוסלמית.

האיגרת מתארת מפי היהודים כיצד מוציאים כספים מהיהודים שלא כחוק: כדי לגזול מהם כסף משימים עצמם בני הבליעל חלקם עדים וחלקם בעלי תביעות ובדרך זו סוחטים מהם כספים ומפיקים מהם טובות הנאה. בבתי היהודים מושיבים הם בכפייה יחידות צבא ואת היהודים מוציאים משם. הם מעסיקים אותם בשירותם ומעבידים אותם בעבודת כפייה בימים הקדושים להם ובימים אחרים. הם מוליכים אותם לגלות או לעבודת כפייה במקום אחר. הם לוקחים בחינם וללא תמורה את מזונותיהם, אלה וכיוצא בהם מעשי עושק ודיכוי הם נוהגים לעשות.

והשער העליון הודיע חד וחלק:

וכמה ימים אחר כך יצאה איגרת נוספת מחצר הסולטן למושל דמשק ולקאדי שלה וגם לקאדים של ירושלים ועזה והיא הודיעה:

והשער העליון תובע:

עד כאן מכתבי הסולטן המגינים על נתיניו היהודים. מאיגרת נוספת אנו למדים על חיבתו של ירום הודו ליהודי נוסף, אחד מרופאיו, יחיא שמו. נראה שעשה נפלאות בחצר הסולטן. אבל יום אחד, בשנת 1564, ביקש לעלות לירושלים ולהתיישב בה. ודאי ניסו להניאו מלעזוב את חצר הסולטן, אך הוא בשלו. הסולטן עצמו ניסה לדבר על לבו, אבל יחיא באחת, ולא נותר לאנשי החצר, אלא להרשות לו לצאת לירושלים. והסולטן מינה אותו לרופא בעיר ואף הורה להוסיף לו על משכורתו וצייד אותו במכתב ובו נאמר:

מצויד במכתב ההמלצה המלכותי יצא יחיא לעיר הקודש ואנו מקווים כי הביא מרפא לחולי העיר, יהודים ולא יהודים, ושמחה ואושר לאנשים, כמובטח במכתב. ורופא כל בשר שלח לו ולכל אנשי ירושלים את ברכתו.

והמכתבים עצמם, כדין הסדר הטוב, תויקו בתיקים ותוארכו ומוספרו כנדרש ונאצרו בארכיוני המימשל בבית־הדין השרעי בירושלים ושם הם מצויים עד היום.

מקורות: יהודי ירושלים במאה השש־עשרה – אמנון כהן.

ראו עד כמה היו קשים החיים בירושלים באותו זמן. קשים עד כדי כך שפרנסי ירושלים התלוננו על רבם מדוע לא קיבל מכות!

ומי היה אותו רב? דוד בן זמרא – הרדב"ז – הוא ולא אחר, שהיה ראשם ומנהיגם ורבם של יהודי מצרים שנים רבות, כתב ספרים חשובים, פסק הלכות והשיב על אלפיים וחמש מאות שאלות שנשלחו אליו ממדינות רבות בענייני דין והלכה בשום שכל ובבקיאות, ובירר את הדין עד תומו.

וכאשר טענו נגדו בני קהלו מדוע לא קיבל מכות, בן כמה היה?

בן שבעים ושלוש!

מה נאמר על בני ירושלים שכך נהגו ברבם, ששימש אותם ללא שכר!

אבל לא נוסיף דברי קטרוג, שכן השטן מלעיז דיו על בני ישראל ונסנגר על בני ירושלים ונאמר שמה שעשו מרוב צער עשו: הייסורים בילבלו את דעתם.

וייסורים היו בירושלים, בימים ההם ובימים אחרים – בשפע. מושלים אכזריים הטילו מסים רבים וקנסות על יהודי העיר המעטים והעניים. המושלים ידעו שאמנם אין להם לשלם משלהם, אבל בטוחים היו כי אחיהם המפוזרים בארצות רבות ירחמו עליהם וישלחו להם כספים לשלם את קנסותיהם. ובינתיים, עד שיגיעו כספים אלו, היו מושיבים אותם בבית־הכלא ומענים אותם וממררים את חייהם.

תשלומי הממון – מס אחרי מס, שוד אחרי שוד, גזל אחרי גזל – הקהו את חושיהם של בני ירושלים, עד שנהגו ביזיון ברבם הגדול, ואחר כך – אני בטוח בכך – התביישו במעשיהם, ביקשו להשכיחם ומחקום מכל ספר ותעודה. ובמקום האחד שאותם אירועים מוזכרים לא כתוב מי היה הרב ומי היו הפרנסים. הרדב"ז עצמו, כך נראה, מחל על העלבון, ואף הוא לא הזכירו בכתביו אלא ברמז דק. ואם באנו אנחנו, מספרי הסיפורים וכותבי קורות העתים, לגלות למי קרה אותו מעשה מביש, הרי אין זה מפני שאיננו סלחנים ומוחלים. אלא מבקשים אנו לדעת דבר לאשורו וזוכרים מה שנאמר: רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול.

בן שלוש־עשרה היה דוד בן זמרא כשגורשו היהודים מספרד ונדד עם בני משפחתו לעיר פס במרוקו, ומשם למצרים ולארץ־ישראל. שנים רבות למד בישיבות ירושלים וצפת והצטיין בחוכמה רבה. היו אלו ימים שבין שקיעה לזריחה גדולה: בארץ־ישראל שלטו עדיין הממלוכים, ומספר יהודיה מועט, אבל לא עברו שנים רבות וכבשוה העות’מאנים, שעלו מן המזרח והשתלטו על ממלכת ביזנט.

הרדב“ז הוכתר בתואר רב וחזר למצרים, והנגיד יצחק הכוהן שולאל מינהו לחבר בבית דינו. אחרי מות הנגיד נבחר הרדב”ז לראש הרבנים במצרים. ארבעים שנה הרביץ תורה, כתב ספרים רבים, למד את דרכי המוסלמים והתפלמס עם חכמיהם, עסק בקבלה ובתורת הגלגול וחקר גם בענייני פילוסופיה. הוא סירב לעשות את תורתו קרדום לחפור בו, עסק במסחר והתעשר: היה שולח את תבואות מצרים לוונציה ומשם לאירופה כולה. הרב יצחק עקריש, שישב בביתו כעשר שנים ושימש מלמד לבניו, כתב:

מכל קצות הארץ – מצפת, מירושלים, מסלוניקי, מרודוס, מדמשק ומאלכסנדריה – פנו אל הרב ראשי קהל ורבנים, בהם גדולים בתורה, וביקשו שיפסוק הלכה בענייני דת ובענייני יום־יום ויפשר בין בעלי ריב ויגזור דין בדעת התורה. והוא השיב לכל אדם וקהל בנחת ובשופי, גדול כקטן. וכמובן גם בני מצרים הביאו אליו כל דבר קשה כפי שסיפר: “גם בלכתי בשוק יתנו לי שאלה או עניין שיש בו תורה, ואני מניח אותו – את הגיליון שעליו נכתבה השאלה – בתוך המצנפת או בפאדילקירא, עד אשר אבוא אל הבית לעיין בו.”

ולא רק בתורה עסק, אלא גם בגמילות חסדים, וכיוון שהיה עשיר עזר בממונו לתלמידי חכמים נצרכים במצרים ובארץ־ישראל ואף החזיק בישיבה. וסיפרו עליו שמצא מטמון של דינרי זהב בביתו, וחילקם לתלמידי חכמים במצרים ובירושלים, בצפת ובחברון.

ארבעים שנה חי במצרים והיה הנכבד ביהודיה, אבל כל הזמן נכסף לארץ־ישראל שבנעוריו למד בה תורה, וביקש להשתקע בצפת בין החכמים הרבים שקבעו בה את ביתם ותורתם פרחה. יצא לצפת ועצר בירושלים כדי להיפגש עם חכמיה ולבקר בישיבותיה ולהתפלפל בדברי תורה עם תלמידיהן, ולהתפלל על המקומות הקדושים. והיה הדבר בשנת שי"ד, 1553 למניינם.

ובני ירושלים שמחו ברב הגדול שבא לעירם ופרנסיה חילו את פניו שישתקע בה ויורה להם תורת ה'. ולא יכול לעמוד נגד תחינת ירושלים והסכים לשבת בה ולהיות לרב ולדיין. על שכר רבנות ויתר, אבל העמיד תנאי, שאם יעלילו עליו עלילה או יהיה לו הפסד מהגויים, יפרע הקהל את היזקו.

וכתבו ראשי הקהל שטר וזה לשונו:

אשריך ירושלים שרב גדול כרדב“ז נמנה למנהיגך. ואף שהיה זקן, דן והורה הלכה ופישר ועשה רבות למען העיר הענייה, גם אם נפגעו מכך בעלי־התורה שכן בין השאר ביטל את התקנה שתלמידי חכמים, אפילו שהם עשירים, משלמים רק מחצית המס שמשלמים כל בני העיר. ואם גם הרבה לעשות לטובתה של ירושלים ולתקנת יושביה, הרי שהחמיר בענייני מוסר וייסר פריצים ורשעים שסטו מדרך הישר. ויום אחד הלשינו עליו אלו שנפגעו על ידו לפני שר העיר, ואמרו שהרב פוסק ודן ונוהג כאילו הוא שופט מדינה. והיה גם מי שרמז בבית המושל כי הרדב”ז איש עשיר הוא.

לטש המושל את עיניו לכספו ושלח את הכהאיי“א, הוא מנהל משק ביתו, אחרי הרדב”ז, ושאל אותו: “תודיעני מאין באת.” וענה לו: “ממקום פלוני.” אמר לו הכהאיי"א: “יש לך מאמר המלך להיות שוטר ומושל? הראני, ואם לאו, מי שמך למשול?”

אמר לו הרדב"ז: “אני לא משלתי ולא עשיתי כלום. אני כאחד מעבדי המלך, אשר אם לא ישר עליו לדור במדינה אחת הולך לדור במדינה אחרת, ובכל מקום הוא עבד המלך.”

אותו יום נשלח הרב אל ביתו, אבל למחרת בבוקר שלח שר העיר שוטרים ותפסוהו וכבלוהו בכבלים והביאו אותו לבית השר.

אמר לו השר: “מי אתה?”

ענה לו: “אני עבד מעבדיך.”

אמר לו השר: “זה שנה וחצי אני במדינה הזאת, ובאו לבקר אצלי כל הגדולים של העכו”ם והפאפ“ס של הערלים, ואתה לא באת, כאילו אתה לא חושש ממני.”

אמר לו החכם: “אנו היהודים יש לנו שייח' אשר עליו לבוא לפניך, ולא עם החכם משפטך, כי לא כך המנהג.”

אמר השר: “אם לא כך המנהג, אני אלמדך המנהג.”

וציווה שיתפסו אותו בזקן ויוציאו אותו מלפניו. והכינו שוטים להכותו, וגם רצה לגלח את ראשו ולהובילו בחוצות העיר. ולבסוף עשו פשרה, שישלם לו הרב ס' פרחים – הם הפלורינים – וכ' פרחים לחייליו, וישלח אותו לביתו. וכך היה.

אוי לנו על כבוד הרב שנתחלל!

אחר כך פנה הרב לראשי הקהל, ואמר להם שהציבור חייבים לפרוע את הקנס, שכך נהוג בכל המקומות כי כאשר מתעוללים על הדיין, פורע הקהל את הפסדו. מה עוד שראשי הקהל התחייבו, בשעה שקיבלוהו כרב ודיין, לשלם כל הפסד שיהיה לו מהגויים.

ואמרו ראשי ירושלים לרב: “אלמלא הוגד לשר שאתה עשיר לא היה לוקח ממך מעות. לכן עליך מוטל הקנס.” ואחרים אמרו: “אילו היית סובל המכות, ולא היית עושה הפשרה, לא היה לך הפסד.” ואוי לאוזניים ששמעו זאת.

אמר להם הרדב"ז: “מה שאמרו שבשביל שאני עשיר וכו' הלא כבר ידעתם מתחילה שאני עשיר ולא נתעשרתי עתה, ועל תנאי זה המלכתם אותי עליכם. ומה שאומרים שהיה לי לסבול המכות, כזה לא שמעתי: אני משרת אתכם בחינם ואהיה מחויב גם לסבול מכות בשבילכם?”

ועוד אמר להם: “ההפסד לא ייפרע משלכם, כי מאשר יבוא לכם נדבות מארבע רוחות העולם כדי להחזיק בארץ הקודש, ומה לכם כי תתלוננו? המכיסכם תשלמו?”

וכל מי שלב בקרבו והיה באותו מעמד ברי לי שנצטער צער רב על הביזוי שהתבזה תלמיד חכם זקן וגדול בתורה. וכשהגיעו הדברים לרב משה מיטראני, רבה של צפת, כתב לבני ירושלים, והוכיחם:

תלמיד חכם הריהו כשליח של הקהל ועל כן חייבים הם בכל מה שאירע לו. כל שכן שעשו תנאי עמו על כל הפסד שיבוא לו. גם מצד המנהג מקובל כי כל מה שיארע לדיין או לנאמני הציבור חייבים הקהל לשלם להם. גם טענת עושרו אינה פוטרת את הקהל מלשלם הפסדו כי היה עשיר כשמינוהו והיה להם לחוש אולי ישימו הגויים עיניהם בממונו ויעלילו עליו. והם לא חששו על זה ומינוהו רב עליהם. גם זאת שטענו מדוע לא סבל מכות, לא מיראת השם טענו זאת, כי היה להם להצטער על מה שנתבזה בפני הגויים.

אינני יודע אם שילמו בני ירושלים לרדב"ז את נזקו אם לאו. לרב עצמו בוודאי לא היה הכסף חשוב, אלא שנפגע מבני העיר שהפרו הבטחתם. ויותר מכך נפגע על שאלות ששאלוהו בני ירושלים, מדוע לא נתן גוו למכים. ונקעה נפשו מבני ירושלים ויצא לצפת והשתקע שם והשכיח צערו בתורה.

ובצפת השתעשע בדברי תורה עם מרן יוסף קארו ועם הרב משה מטראני הוא המבי"ט, ועם שאר חכמים וגדולים של צפת. אשרי מי שהיה שם!

ועדיין פנו אליו מכל קצווי ארץ לפסוק הלכה ולפשר במריבות תורה, והגיע למדרגות גבוהות בקבלה ובסוד, ונפגש עם האר“י ועסקו בדברי סוד עמוקים, וחיבר עוד ספרים והחיד”א אמר: “ושמעתי כי נגלה אליו אליהו הנביא.”

ומת בשיבה טובה, כבן תשעים, וקברוהו במערה אחת עם המבי“ט, ליד האר”י.

מקורות: שו“ת המבי”ט ח“ג קפ”ח; תולדות היהודים במצרים וסוריה ב' – א' אשתור.

רבו הגזרות בירושלים ורבו המסים ולפרנסי הקהל לא נותר אלא ללוות כספים מפקידים תוגרמים, שליטי ירושלים, בריבית גבוהה. הגיע זמן הפירעון ולא היה כסף לקהל. נפלה רוחם של פרנסי העיר ומנהיגיה כיוון שלא ידעו מהיכן יקחו כספים לתשלום החוב והריבית הגדלה כל יום והיו יראים שאותם פקידים עלולים להטיל עונשים על הקהל ולכלוא רבים בבית־הסוהר, ויותר מכך – עלולים הם להחליט לגרש את כל היהודים מירושלים. ודנו הרבה עד שהחליטו לקבל על עצמם עול בית־הסוהר. שכן דין הוא בירושלים שאם האיש החייב כספים יושב בבית־הסוהר אין הוא משלם ריבית בעבור הזמן שישב בכלא. והלכו כולם לבית־הסוהר והושמו בתא אפל. והסכימו ביניהם לשלוח אחד מהם למדינות הים כדי לאסוף תרומות ולהסיר מעל ירושלים גזרת העונשים ולהוציאם מבית־הסוהר. ופנו אל אחד מהם שיצא כבר כמה וכמה פעמים בשליחות הקהל ומפורסם הוא כבעל דברים נאים ויודע לפתוח לבותיהם וכיסיהם של הנדיבים. הכבירו הפרנסים דברים על אותו אדם והסכים לצאת לשליחות וחבריו הסכימו שלא ישחררו עצמם מבית־הכלא עד שיחזור וכסף בידו, שכן אם ישתחררו מהכלא תגדל הריבית כל יום ויום והחוב יהיה כפול ומשולש. והשליח הודיע כי הוא מוותר על השכר הרגיל של השד"ר, שהוא כרביע ואפילו כשליש מסך הכספים שהוא מביא.

ובאו הפרנסים האסורים לפני פקיד הכלא והודיעו כי שולחים הם אחד מהם לאסוף את כסף החוב, והסכים הפקיד לשחררו כדי שייצא בשליחות ויחזיר החוב למלווים. ונפרד מבני ביתו ויצא לדרך הארוכה והיטלטל בימים ועבר במדינות השונות, שיש מהן שהיו במלחמה ובאחרות היו הדרכים משובשות. ובא לעיירות יהודים וסיפר ברגש רב על תלאות ירושלים. וראו השומעים נגד עיניהם, כמו חיים, את עיר הקודש ואת יושביה המתייסרים ביד מעניהם, ונתרכך לבם ותרמו בעין יפה. ועבר השליח מיישוב ליישוב והתגעגע לעירו ולביתו, לאשתו ולילדיו, אבל המשיך בדרכו שכן ידע שגורל ירושלים נתון בידיו וידע גם שכל הזמן שהוא בדרכים מתענים פרנסי העיר חבריו בבית־האסוריס כדי שלא יגדל החוב. ומחשבה זו חיזקה את לבו והרבה מאמציו ושיכנע את הנדיבים בתחינות מעומק הלב שיתרמו בעין יפה, כרי להוציא אסירים ממעצר, והצליח לאסוף סכום נאה, שהיה בו כדי להחזיר את רובו של החוב.

וחזר השליח לירושלים, ואז נתברר לו כי לאחר שיצא לדרך שיחררו עצמם הפרנסים מבית־האסורים והריבית תפחה והלכה כל הזמן, ובשעה שיצא בדרכים מסוכנות ודפק על פתחי נדיבים והשפיל עצמו וסבור היה שחבריו מתענים בכלא ואין לו רשות להתלונן, ישבו הם בבתיהם ונהנו מעולמם.

וכעס מאוד והגיש תלונתו לפני הרב משה גלאנטי הזקן מצפת, המכובד על הכול, והודיע כי בתחילה אמנם ויתר על שכר השד“רות, כיוון שסבור היה שרעיו מתענים בבית־האסורים, אבל עכשיו, לאחר שנודע לו כי הונוהו פרנסי העיר, תובע הוא שכר כשכר כל שד”ר. וזה נוסח פנייתו של השד"ר המרומה אל הרב גלאנטי:

קרא הרב הזקן את הדברים ולא הירהר הרבה. הוציא עטו ופסק תשובתו:

וסיפרנו מצרות ירושלים ותלאותיה ולא הגזמנו. אבל צריכים אנו לציין, כי אמנם היו לה, לירושלים, ימים רעים, אבל היו לה גם ימים טובים. והיו מיושביה שאהבו ושמחו על ישיבתם בעיר וסיפרו על כך לכל אחד ואחד וכתבו על כך למרחוק. למשל, יצחק בר מוסא ואחיו, שעלו לארץ בשנת הש"א, היא 1541, ממרוקו. ואמנם, סיפורם קדם למעשים הקשים שסיפרנו לפני כן, אבל נלמד ממנו שהיו לה, לירושלים, ימים רעים, רחמנא ליצלן, אבל גם ימים טובים, כמאמר הבריות: יום – בשמים ויום – בחול.

יצאו יצחק בר מוסא ואחיו מביתם בשיירות ובספינות ואחרי עשרים יום הגיעו לאלכסנדריה שבמצרים ומשם עלו לאורך הנהר עד קהיר והתעכבו שם כמה זמן ונשאו שם נשים, כיוון ששמעו כי מעטות הנשים בירושלים. כפי שכתב אחר כך יצחק לידידו שנותר במרוקו: “אני ואחי הגענו לשלום וטוב למצרים ונשאנו כאן נשים, כי הבנות בארץ־ישראל מעטות, מפני הברכה שבה, שיולדים שבעה בנים ואחרי כן בת אחת. ולכן נשאנו נשים במצרים, ששם הבנות רבות.”

מסתבר שאפילו בעניין זה לא רצה יצחק בר מוסא להוציא דיבת הארץ רעה ואמר שהמחסור בנשים בירושלים סימן טוב הוא, ברכה ממש, שכן בארץ הנכספת נולדים יותר זכרים מנקבות ובידוע שבנים הרבה – סימן ברכה. ועכשיו, שיש להם כבר נשים והם עתידים להתיישב בארץ־ישראל, יזכו לבנים, ואשריהם.

וחזרו לאלכסנדריה והפליגו לארץ וירדו בעכו ויצאו ליישובי הגליל העליון והשתטחו על הקברים הקדושים והתפללו בכל מקום הראוי לתפילה וביקרו בצפת ובבתי־כנסיותיה ומדרשיה ורכשו שם ספרים ובגדים, שכן צפת מפורסמת היתה בתעשיית האריג שבה ובוודאי היו בה גם חייטים מעולים. ויצחק בר מוסא הודיע לבני ביתו, כי בגליל אין גלות הרבה וגם הוסיף עניין מעניין, שאנו תוהים אם יש בו אמת, אבל אולי הודיע עליו כדי לחבב את הארץ על הרחוקים ממנה, ואמר שהגויים היושבים בירושלים “לא יוכלו לעלות לגליל העליון לטמא אותה. והגוי שיעלה לשם, מאמר המלך הוא שאם ירצה איזה דבר משם, יביא אותו לו היהודי.”

ונכספו האחים לירושלים ובאו לעיר הקודש ונתיישבו בבית־הכנסת הקרוי אלגורבא – הזרים – ולמדו תורה וגם קנו ספרי תורה. נראה שהיו סוחרי ספרים וכלי קודש, וגם הרוויחו יפה, ואולי גם מפני כך היתה רוחם טובה עליהם; אם אין הכיס ריק – אומרות הבריות – הלב מלא. וכתב יצחק בר מוסא איגרת שכולה לשון הטוב ואנו מעתיקים כאן ממנה כדי לקיים מצוות פרסום שבחי הארץ:

ויצחק בר מוסא התפעל ממה שראו עיניו: “והכול אצלם, כמה מנורות מדליקים לפניהם וכמה פרוכיות שבהם מכסים את בית־הכנסת, הכול משי וכל מפה ומפה של הספר תורה שווה אלף ריאל זהב. נבקש מה' ברוך הוא שיקרבנו לישועה.”

ובר מוסא סיפר גם על מיעוט המסים בירושלים, ואפשר שבימים קודמים באמת היה כך, וציין את מחירם הזול של מצרכי המזון, פלאי פלאים, ואולי מרוב התפעלות שוב הגזים:

והוא מספר בהתלהבות מה זכה לראות ומודה לבעל הרחמים על חסדיו:

וכאיש מעשה – ואנו רואים אמנם שבעל התפעלות הוא, אבל יודע גם לעשות עסקים ויודע מחירים ובקיא בענייני העולם – המליץ לחברו לבוא אף הוא לארץ ומסר לו עצות טובות כיצד יעשה את הדרך מעירו שבצפון אפריקה ועד כאן:

ומסתבר כי יצחק בר מוסא היה אוהב ארץ־ישראל וראה בה אך טוב ואפילו אמר כנראה לא אמת כדי להגביר חיבתה, וידע גם לעשות עסק טוב והבין במחירים והכיר בדרכים. וגם אנשים כאלו היו בארץ, מאז ומעולם ועד היום.

מקורות: ארץ־ישראל בספרות התשובות ב' – ישראל שציפאנסקי; יעקב משה טולידנו – תעודות מכתבי יד, ב־(1927), HUCA4.

עסקנו עד כה ביישובו של עולם ובענייני רוח ומסחר ומלאכה ועבודת אלוהים ומריבות ושנאה ודין והלכה ודרך ארץ ותורת הנסתר והתורה הגלויה ורעב ומלחמות, בצד דברים של קלות דעת גם דברי הבל, בקיצור, בכל מה שמעסיק בני אדם באשר הם. ואנחנו, שביקשנו להציג את העולם על כל צדדיו, הגיע הזמן שכאן, באמצע הדברים, נספר גם על מעשי אלוהים, או מעשי הטבע, עניינים של כוח עליון הקורים פתאום ועוצרים עולם וגורמים לבאיו חשבון נפש ויראה.

למשל, רעש אדמה. נספר על הרעש של שנת ש"ו, היא 1546, שנת שמיטה. רעש זה הרס ערים רבות וגרם את מותם של רבים והפחיד בני אדם, שסבורים היו כי השתנו סדרי עולם. יש בידינו שלוש עדויות על אותו רעש וראשונה שבהן, כנראה של איטלקי שהיה בארץ וכתב איגרת לאיטליה. וכך כתב:

והודיע: ארבע ערים נשמדו כליל ברעידת אדמה זו: רמלה, יפו ושכם – את שם העיר הרביעית אין אנו יכולים לזהות מן האיגרת, וזולת הערים אין מקום בארץ, אשר לא סבל נזקים.

והרעש גרם תופעות לא־טבעיות:

בו ביום זרם מתוך מעיין הנושא את שמו של הנביא אלישע דם תחת מים, וגם אש זינקה ממנו. החיזיון הזה ארך ארבעה ימים רצופים.

ולא רק זאת:

הירדן היה חרב במשך שני ימים, וכן יבשו כל הנחלים הנמשכים בסביבות יפו במשך שלושה ימים, וכאשר החלו הנחלים זורמים מחדש היו מימיהם אדומים כאש.

ואם לא די בכך:

הים אצל יפו נסוג מץ החוף מהלך יום תמים ואפשר היה להלך על קרקעו ברגל יבשה. ויהי בהתקהל עם רב, כעשרת אלפים איש בערך, לבקש אחר חפצים שונים על פני הקרקע, שבו מי הים במהרה ויטביעו בקרבם את האנשים.

ולא רק ארץ־ישראל נפגעה:

בו ביום התחוללו בים טריפולי שבסוריה סערות גדולות והן גרפו חול רב וגבבו הר גדול בקרבת העיר. בהר זה מצאו פסל גדול עשוי נחושת ובידו את של זהב. הסערות הגיעו עד לקפריסין וגרמו נזקים גדולים לעיר פמגוסטה והשחיתו את כרמיה.

ויש בידינו איגרת נוספת על אותו רעש, שנכתבה בידי יהודי והגיעה אף היא לאיטליה. וממנה אנו למדים כי הרעש קרה ביום החמישי לפרשת בשלח, י“א בחודש שבט שנת ש”ו, שעה אחת אחרי חצות היום. לדברי האיגרת, לא היה בניין בירושלים שלא נהרס או נסדק והחומה החדשה שבנו הטורקים, נהרסה בחלקה העליון ונפלו גם “שיקוצי הישמעאלים” וכן נפל המבנה שהקימו המוסלמים מסביב לאבן השתייה על הר הבית, ונהרסה גם, כדברי הכותב, “תורפת הערלים”, היא כנסיית הקבר הקדוש.

האיגרת הגיעה כאמור לאיטליה וארבעה צנזורים קראו אותה. אחד מהם, דומניקו ג’רוסולימו, יהודי שהתנצר, מחק את הביטוי הפוגע בכנסיית הקבר – “תורפת הערלים”. האיגרת מוסרת כי בירושלים נהרגו שנים־עשר מוסלמים ומבני ישראל לא מת איש. בשכם נהרגו כחמש מאות ושישים מוסלמים ושלושה יהודים. ובכפרים אין יודעים את מספר המתים וחלקם עדיין לא הוצאו מן ההריסות. בחברון מתו שישה־עשר ישמעאלים ורבים נפצעו. וכפי שאומרים, חרב הירדן ויבש מאחר שנפלו לתוכו שני הרים, ואילו אחרים אומרים שהארץ פצתה את פיה ובלעה את מי הירדן.

ויש בידינו עדות נוספת, של עולה חדש שהגיע כארבעה חודשים לפני הרעש לארץ, אליעזר זוסמן שמו, שכתב בפנקסו לזיכרון:

וסיפרו בני הארץ ברעש הגדול שעבר עליהם עוד זמן רב והתאבלו על מתיהם ובנו מחדש את בתיהם וחזרו לשגרת יומם וחייהם, עד הרעש הבא. ועד אז נמשיך אנו ונספר בקורות הארץ ומעשיה.

מקורות: הרעש וכריתת הירדן בשנת 1546 – י' ברסלבסקי בציון תרצ"ח.

זכריה אלצאהרי הנקרא גם יחיא אלצאהרי, מהעיר אוזל, היא צנעא שבתימן, הניח כלי צורפות שלו, אמר שלום לשתי נשותיו, נשק לילדיו, נפרד מידידיו הרבים, והסביר להם בלשונו הצחה, כי אין הוא יכול לשבת עוד במקומו. לבו מושכו לראות ארצות ועמים רחוקים ונפשו נכספת לראות בתפארת ציון. אחר כך לקח את תרמילו ויצא לעדן, עיר הים הגדולה – אל המסעות הגדולים.

זה היה בשנת ש"י, 1550 לערך. נוסעים נועזים יצאו אז למסעות ארוכים, חיפשו את זהב אמריקה ועושר הודו וגילו ארצות שלא ידעו עליהן ואנשים שלא ראו כמותם. ובאותם זמנים סבב בארץ רחבת הידיים שבין הודו וחבש זכריה אלצאהרי איש צנעא, התפעל מנפלאות העולם שנקרו בדרכו, דיבר עם בני הארץ, נפגש עם יהודים וחקר את חייהם, קנה ומכר, רכש ידידים, שמע סיפורי מעשיות נוראים וסיפר סיפורים נוראים, נשא עוד שתי נשים, הוליד עוד שני ילדים, השתטח על קברות קדושים, הגיע עד חבש באפריקה והציב רגלו אף באירופה. אבל יותר מכל שמח שזכה לבקר בארץ־ישראל ולעבור בה לאורכה ולרוחבה ולראות במו עיניו את רבניה הגדולים. אי־שם בתימן בילו שתי נשותיו את לילותיהן בעצב, מצפות בכיליון עיניים לבעל ולאב שנעלם ודבר לא נשמע ממנו. ויום אחד, לאחר כעשר שנים, עם השיירה שבאה מן הים ונכנסה לעיר צנעא, חזר זכריה אלצאהרי הנעלם, אמר שלום לנשותיו הבוכיות, חיבק את ילדיו שגדלו, הוציא מתיקו ספרי דפוס, שבתימן ראו אז רק מעטים כמותם, וידידיו עטו עליהם כמוצאי שלל רב. והוציא את צרור כספו שעשה במסחר, סכום נאה, וישב בביתו מחייך, וסיפר למתכנסים הרבים, המביטים בו בהתפעלות, בלשונו הססגונית והיפה, על נפלאות העולם הגדול ועל ארץ־ישראל ורבניה גאוני עולם. ולתלמידי החכמים שבין ידידיו מסר חידושי תורה ששמע מפי רבנו מרן יוסף קארו ומפי רעיו החכמים ותלמידיו ותורת הסוד שחידש משה קורדוברו בצפת על עשר הספירות שהן זוהרה של האלוהות והן משתקפות באדם. ובנוח עליו הרוח, וכשהזמינוהו לעבור לפני התיבה בלילות שבת על שום קולו היפה, זימר לפניהם זמר חדש ונפלא, ששמע מפי המחבר עצמו, שלמה אלקבץ מצפת, הקורא לדוד האוהב לצאת לקראת כלתו – השבת.

ואחר כך, בימים של רעב שבאו עליו ועל אחיו היהודים, כדי להסיח את דעתו מהצרות הרבות, ישב וכתב מחברות־מחברות, מקאמות, סיפורי מעשה מחורזים, ותיאר את קורות המסע שערך בצד סיפורי פלא, מעשי נסים ומעשי גבורה, שעשועי לשון, חוכמת החכם ואיוולת הכסיל, עורמת הגיבור וטיפשות הנבל, וקראם לפני ידידיו כדי לשעשע לבם. ואותם סיפורים מחורזים עברו בין יהודי תימן מאות שנים וסיפרום זה לזה ושמחו בהם, אבל מעודם לא עלו בדפוס, עד שנגאלו, ארבע מאות שנים אחרי שנכתבו, ויצאו בספר גדול ושמו ספר המוסר.

יהודה אבירלין אדם תקיף היה ועשיר גדול וביקש לאכוף מרותו על הקהל. אשכנזי היה, מראשי הקהילה בסלוניקי, וכשעלה לארץ בשנת שכ"ד, 1564, היו לו “נכסים וחובות יותר ממאתים אלפים לבנים.” התיישב בצפת ונעשה מראשי דבריה ופרנסיה וביקש להפוך סדרי בראשית בעיר ולשנות ממנהג דורות.

דין היה בארץ מימים קדומים שתלמידי חכמים פטורים ממסים גם אם הם עושים עסקים וסוחרים ואמידים. וכבר למדנו במסכת בבא בתרא על רב נחמן שהטיל מס גולגולת, כרגא, ומסים אחרים על רבנן, והכריזו כי עבר על דברי תורה. ומאז נקבעה הלכה שאין גובים מחכמים מסים שהטילו השלטונות על הקהילה, ובני הקהילה שאינם עוסקים בתורה, העשירים והאמידים והבינוניים, ולעתים קרובות גם העניים, שילמו את המס שהטיל השלטון וחכמים משלמים רק מס גולגולת, וברוב המקומות שילמו רק מחצית ממנו. ובין תושבי צפת היו רבנים אמידים ועשירים, כמו יעקב בירב, דוד בן זמרא, אברהם גלאנטי ומשה בירב, שהיו סוחרים מצליחים ובצד מסחרם עסקו גם בתורה ושימשו כרבנים ופוסקים ולא ביקשו שכר מהקהל, אבל פטורים היו מן המסים. ומשהשתקע אבירלין בצפת, תמה מדוע פטורים חכמים בעלי ממון ממסי הקהל, וכינס את עשירי העיר והסית אותם נגד החכמים, והחכמים נכפו לשלם חלקם ככל איש ואיש בצפת.

ונזדעקו הרבנים ומרן יוסף קארו בראשם, ואמר כי מנהג קדמון הוא בצפת כבמקומות אחרים בארץ שאין גובים מסים מבעלי תורה כי אם מחצית הכראג“י, מס הגולגולת, ובשאר המסים והארנוניות לא עלה על לב שום אדם ליטול מסים ממי שתורתו קבע ומלאכתו ארעית, וכך היה עד שבא אבירלין והמריד את תושבי צפת על תלמידי חכמים. והוסיף מרן כי משנתרבו עוונות הדור, נתקנא השטן ונתן בלבו של יהודה אבירלין לעלות אף הוא לארץ הצבי וחשב מחשבות לבלע ולהשחית חומת התורה לפרוק עולה מעליו ולא יהיה מורא תלמידי חכמים מוטל על העשירים, אדרבה תהיה מלאכתם של העשירים על תלמידי חכמים. זאת ועוד, כי רצה להקל עול המסים והארנוניות מעליו ולהטיל על העניים והאביונים ולהפשיט עורם מעליהם. ועשו הסכמה והטילו מסים גם על העניים, אפילו עניים המתפרנסים מן הצדקה, ונכתבו בפנקס המסים וכל אחד מבן ט”ו שנה ומעלה, אפילו אותם שלא היתה להם מחיית שעה אחת, כי אם מההספקה מחוץ לארץ, לחם צר ומים לחץ, היו נוטלים פרנסתו מפיו בעד הכראג"י.

ולא הסתפקו רבני העיר בדברי תוכחה, אלא נתכנסו שלושה מגדוליה – יוסף קארו, ישראל דקוריאל ומשה מטראני – והכריזו חרם חמור על כל מי שינסה לשנות מנהג דורות והודיעו:

הו! כמה יודעים תלמידי חכמים שעל פי רוב דרכם בנחת, לדבר בבוטות בשעה שהם עצמם נפגעים! ואנחנו לא הבאנו כאן את כל הקללות והשמתות הנוראות שקיללו המחרימים, הרבנים הגדולים, משום כבודם. אני מבקש לציין גם כי הרבנים החרימו רק את מי שייקח מסים מתלמידי החכמים, אף על פי שהרב קארו כאמור, אמר כי הפרנסים הטילו מסים גם על העניים ואנו רואים שאין מי שיגן עליהם. אבל כמובן, איננו חושדים בגדולים.

שלושה ענקים מכריזים חרם, וצפת חרדה, ולא עבר זמן רב והפרנסים והעשירים נתפרדו מעל יהודה אבירלין, ואפשר שגם הוא עצמו נבהל, והודיעו הפרנסים כי המסים שהוטלו על החכמים והרבנים בטלים ומבוטלים. אבל רבני העיר לא הסתפקו בכך, אלא תבעו מאבירלין שיחזיר להם גם את הכספים שנגבו מהם עד כה, זה שלוש שנים, ופנו לרב יוסף בן צייאח מדמשק, שדבריו נשמעים, והגישו תביעתם. והרב מדמשק קרא את איגרתם והסכים איתם שיש טעם להחזיר להם את הכסף שנתנו, אבל אין להטיל חובה זו על אבירלין בלבד, אלא על כל עשירי הקהל, שנהנו מכספי החכמים ושילמו פחות מסים.

וכך היה. ומאז לא העז איש לתבוע את לומדי התורה בצפת ואת רבניה לשלם מסים, להוציא מחצית מס הגולגולת. וגם אבירלין נמנע מלעשות מלחמות בעניין זה.

צפת, בדרך לקברי הקדושים

פטור החכמים מתשלום המסים היה נוהג, כאמור, גם בערי הארץ האחרות ואם היה מי שעירער על כך, השתיקוהו חכמים מיד.

אבל דעתם של חכמי ירושלים זחה עליהם. ויום אחד פנו אל הפרנסים ותבעו כי בני העיר ייצאו לשמור בלילה בחוצות, כיוון שגברה מכת הגנבות וכמה וכמה פעמים פרצו לבתיהם גנבים ושדדו את רכושם ואת חפציהם. ובעלי הבתים אמרו להם: “אין אנחנו צריכים שומרים כי עניים אנחנו ואין מה לגזול מאתנו, אבל אם אתם, תלמידי החכמים, מבקשים שמירה תשתתפו גם אתם בהוצאות.” והחכמים אמרו כי מאחר שהם עוסקים בתורה, פטורים הם מהשמירה כשם שהם פטורים ממסים. והביאו הפרנסים את הדבר לפני רבה הראשי של העיר, הוא דוד בן זמרא, הרדב"ז, ותורתו וסמכותו מקובלים על הכול.

וכתב הרב בן זמרא והסביר: במקום שהמלך או שר העיר מצווה להעמיד שומרים בכל שכונה ושכונה כל אחד ואחד בלילות או שישכרו להם שומרים, פטורים החכמים מן השמירה או מן הכופר, שכן “חכמים לא בעו נטירותא” – חכמים אינם צריכים שמירה – ופורעים בעלי הבתים בשבילם. אבל הפעם – ציין הרדב“ז – העניין שונה. לא המלך ולא המושל ולא השלטון תובעים שמירה בעיר, אלא תלמידי החכמים עצמם, הטוענים כי ניזוקים הם מהגנבים והשודדים. והרדב”ז, שהיה מקובל כנוח לבריות ובוודאי ובוודאי שהיה מכבד תלמידי חכמים, כעס הפעם, וקבע: אם תלמידי החכמים הם התובעים שמירה, חייבים הם להשתתף בהוצאותיה או להיות בין השומרים.

אמנם אמר, “איני נכנס בחקירה זו עתה, כי דברי יעציבו את קצת החכמים ולכן השתיקה טובה מהדיבור,” אבל בעצם האשים את החכמים עצמם בריבוי הגנבות, שכן הם מתהדרים בלבושם ומזמינים את ההתנפלויות עליהם, וכתב: “אני רואה בירושלים שנתרבו בה הגנבים בשביל החכמים שאין לבושם כלבוש בעלי בתים ונראים יותר מכובדים מהם וכל שכן שיש בדבר ספק סכנת נפשות.”

ונשוב לצפת. סיפרנו שיהודה אבירלין היה מתקיפי העיר, ואף על פי שוויתר על מאבקו שחכמים ורבנים ישלמו אף הם מסים, הרי המשיך בפעילותו כפרנס וגבאי תקיף ונוקשה ומעז כנגד חכמים, והשתרר על הקהל וכפה דעתו עליו בהרבה עניינים. אבל בשעה שבא לעיר האר“י הקדוש, חכם הרזים, בשנת של”ט, ומשך אחריו רבים בקסמו, נהה אחריו אף יהודה אבירלין, הצטרף לחבורתו ויצק מים על ידיו.

ומי שהוקסמה מהאר“י עוד יותר מאבירלין עצמו היתה אשתו, רחל, שפתחה ביתה הגדול לפניו ולפני תלמידיו והיו חשובי התלמידים שוהים בחצרה, כמו משה אלשיך וחיים ויטאל, ומדברים בדברי הרזים ולומדים תורה ורחל שומעת. ואומרים שברבות הימים, שרתה עליה רוח הקודש ואף זכתה וראתה חזיונות. ופתחו תלמידי האר”י את לבם לפניה וסיפרו לה סודות שלהם ופעם התלונן לפניה הרב אלשיך, שהוא זקן ונכבד, כי האר"י וחיים ויטאל מסרבים ללמדו קבלה. והיה מצטער מאוד ורחל ביקשה להפיג צערו.

וכידוע, שלוש שנים אחרי בואו לצפת, נפטר האר“י, ובאותה שנה הלך לעולמו גם יהודה אבירלין ואלמנתו רחל המשיכה לפתוח ביתה לפני תלמידי האר”י ושהו שם התלמידים שעות רבות ביום ובלילה ולמדו תורה והחליפו ביניהם דברי קודש. וחיים ויטאל אף גר בחצרה ורחל כיבדה אותו יותר מכל החברים וכשהיתה רואה אותו ושומעת לדבריו, היה לבה טוב עליה ומדי פעם אף סיפרה לו חזיונות וחלומות שראתה המודיעים על גדולתו. וחיים ויטאל רשם את דבריה בספר וכתב בין השאר, “חלמה רחל האשכנזית שהיתה יושבת בצפת במרפסת עליה שלה, אשר אני דרתי שם, ותרא אותי מעופף ויורד מן השמים. והייתי מספר לה גודל מעלתי אשר לי שם והמראות הגדולות שראיתי שם.”

האם רק את מראות השמים בלבד ראתה רחל האשכנזית או גם את מראה האיש שאהבה?

כעבור שנים מספר עקר חיים ויטאל לדמשק ואחריו עקרה לשם גם רחל אבירלין והיו בקשר שנים רבות וחיים ויטאל הרבה להביא בספר חזיונותיו את החלומות שחלמה והוא גיבורם ואת המעשים הגדולים שעשה בחלומותיה. בשנת שס“ב “ראתה עמוד של אש ואליהו ז”ל מימיני מסייע אותי” ובשנת שס"ט, סיפר, “ראתה רחל האשכנזית בחלום שהייתי בבית אחד ולפני שולחן מסודר בספרים ללמוד והיתה שם ערמת קש בוערת והלהבה האירה את כל הבית.” והעיר ויטאל: “האישה הנזכרת רגילה לראות מראות ושדים ורוחות ומלאכים וצודקת ברוב דבריה מקטנותה ובגדלותה.”

ובשעה שגירש ויטאל את הרוח מבתו של רפאל עניו, כפי המפורסם, היתה נוכחת שם אף רחל האשכנזית. והמשיך ויטאל והיה גיבור חלומותיה והוא ראה בהם רמזים השלוחים אליו והביא את דבריה באריכות בספר חזיונותיו וניכרת הנאה שלו למשמעם. ורחל, שראתה כי אוהב הוא לשמוע חלומותיה, סיפרה לו עליהם ולא חסכה. ואולי גם סיפרה לו דברים האהובים להישמע עליו, כדי לחבב עצמה עליו? הו אהבות נסתרות, מי יידע דרכיכן?

מקורות: שו"ת אבקת רוכל א' – יוסף קארו; שו“ת הרדב”ז ב‘, סימן תשנ"ב; הסכמת צפת לפיטור תלמידי־חכמים ממסים – מאיר בניהו, ספונות ט’; ארץ־ישראל בספרות התשובות ב' – ישראל שציפנסקי; ספר החזיונות מהדורת א"ז אשכולי.

כשנודע לרב יהושע בן נון כי חיים ויטאל נפל למשכב, הצטער. זה חמש־עשרה שנים שהוא ידיד לוויטאל ומקורב אליו. אבל עם הצער על מחלת ויטאל התעורר בו ניצוץ של שמחה – אפשר שסוף־סוף יזכה לקיים את חלומו.

חיים ויטאל היה התלמיד הקרוב ביותר לאר“י. היה לומד איתו ביחידות ורושם את דבריו בקפדנות. התלמידים קינאו בו, אבל נראה שהרב ראה בו את שומר המשמרת של תורתו. וחיים ויטאל התנשא על חבריו וראה עצמו כיורש האר”י ובעמקי לבו היה אומר כי האר“י לא בא לעולם אלא כדי להעביר אליו את תורתו, וראה עצמו בחלומותיו משיח בן יוסף המקדים את המשיח האחרון. ואני הקטן מתפלא כיצד זה האר”י שראה הכול מאז בריאת העולם ועד סופו, היאך לא השגיח ביצר הגאווה שבתלמידו.

כשמת האר“י בשנת של”ג היה חיים ויטאל היחידי שנשארו אצלו דברי הרב בכתב באריכות, ותלמידי האר“י חבריו היו מבקשים ממנו כי ייתן להם את הכתבים כדי שילמדו את תורת הרב. ובין החברים היו מתלמידי האר”י המובהקים והשפילו עצמם לפני ויטאל כדי שימסור להם את הצפון במגרותיו וחיים ויטאל דחה אותם. והחניפו לו והוא כעשיר הזורק מדי פעם ברום לבו פרוטה לעניים, גילה סוד אחד או רמז אחד והם ממהרים לקולטו ומבקשים עוד וחיים ויטאל מסרב. והיו כאנשים צמאים ההולכים במדבר ונפשם כלה למים ונדמה להם כי רואים הם מקור מים ונופלים לרגליו וכשמבקשים לרוות את צימאונם – והנה אין מים.

וחיים ויטאל אמר להם כי אין הוא יכול למסור את הכתבים עצמם לשום אדם, כיוון שלא ניתנה רשות לגלות בעולם הזה את האור הגדול, כי כבר נסתתמו מעיינות חוכמה, ושערי אורה, שהיו פתוחים זמן רב, ננעלו.

ואילו החברים דחקו על ויטאל ובשנת של“ה, שאמרו עליה כי בה יבוא משיח, התקבצו סביבו ואמרו כי הוא מונע את הגאולה והבטיח להם ללמדם מתורת הרב. אבל לפני כן החתים אותם על שטר התקשרות והחברים התחייבו שלא יגלו דבר ממה שימסור להם וגם לא יכבידו עליו לגלות יותר ממה שהוא סבור כי מותר להם לדעת. ויותר מכך, הם אף הבטיחו שלא לגלות מה ששמעו מהאר”י עצמו, שכן רק חיים ויטאל הוא המפרש את דברי הרב ואין לאיש זולתו רשות לעסוק בהם.

וכך נאמר בכתב ההתקשרות:

וחתומים על ההתחייבות: יהושע בן נון, יהוסף ארזין, יונתן סניגש, שמואל בי אוזידא, גדליהו הלוי, יצחק כץ, יעקב מסעוד, יהודה משעון, יעקב שניאור, יוסף באגולייאר, שם־טוב יוסף לאטין.

בין החותמים אין אנו מוצאים את יוסף אבן טבול המכונה יוסף המערבי, אף על פי שהיה מבחירי תלמידיו של האר“י והקרוב אליו ביותר לאחר חיים ויטאל, וגם הוא כתב את תורת הרב כפי ששמע. וחיים ויטאל כעס, כיוון שראה עצמו פוסק יחידי בתורת הרב, ואילו יוסף אבן טבול לא כפף קומתו לפניו וראה עצמו ראוי כמותו להעביר תורת הרב הכתובה אצלו, אמנם לא באריכות רבה כמו אצל חיים ויטאל, אלא בשלושים־ארבעים עמודים, אבל אצורה בהם תורת האר”י במיטבה. והוא לימדה ליחידי סגולה בצפת, ואלו הפיצוה גם בחוץ לארץ. יוסף אבן טבול לא היה איש ריב ומדון ולא התנגש בפומבי עם חיים ויטאל, שלא כיעקב אבולעפיה, שגם בחייו של האר“י וכל שכן לאחר מותו, הכריז בפומבי כי חיים ויטאל גאוותן ואיננו ראוי ללמד את תורת האר”י. וחיים ויטאל שמע את דבריו ונצר בקרבו כעס רב.

ומסר חיים ויטאל לחברים שחתמו על ההתקשרות כמה דברים מתורת הרב והם שמחו עליהם, וגם הוא בתחילה נהנה, שכן קיווה להיות כאר“י מורה לתלמידים המפיצים שמו וכבודו. אבל באופיו לא היה רב ומורה ואם קיווה לקרב, הרי בסופו של דבר ריחק את החברים, נראה היה לו כי אם מלמד הוא את סודות הרב מוציא הוא משלו ולא יהיו הדברים שלו יותר. והחברים – לבם יוצא אל התורה וזו מנועה מהם. וגבה הר ביניהם ולאחר כשנתיים נטשם ויטאל ויצא לירושלים, ומששאלוהו החברים מדוע הוא עוזב אותם אמר כי האר”י ציווה עליו לפני מותו שיעבור לירושלים כי שם מקום דירתו האמיתית ושם עיקר השגתו.

והרב ויטאל, שנולד שלושים וחמש שנים לפני כן בצפת, יצא עם משפחתו לעיר הקודש. ובספר החזיונות שכתב כשלושים שנה אחר כך, בהיותו בדמשק, תיאר מראה שביט מעל צפת לפני שעבר לירושלים:

וחיים ויטאל הבין את האות וסיים: “ובט”ו בכסליו הלכתי לדור בירושלים."

אלמלא ציווי הרב ורימוזו של השביט, לא היה חיים ויטאל עוזב את צפת שבה נולד ובה עברו ילדותו ונעוריו ובה היה לאיש ולשם ירדה נשמתו כדי שתמלא ייעודה. ולימים כתב בספר חזיונותיו על חלום שחלם, כיצד ניסו מלאכי השמים לפתותו להישאר בעולם העליון:

וסיים ויטאל: “ושמעתי עצתו וארד בעולם הזה.”

וכך לא הצליחו המלאכים במזימתם וחיים ויטאל ירד לארץ.

גדולים ונכבדים וחשובים היו הרבנים והחכמים אשר חיו בצפת, אבל כולם באו אל העיר בבגרותם, ורובם באו מארצות שגלו אליהן הם או אבותיהם מספרד, בימי הגירוש הגדול. ונתפרסמו רובם כבר במקומותיהם ובאו לצפת ובשיבתם עמם ותורתם איתם, ואילו הוא, חיים ויטאל קאלברז, שאביו בא מקלבריה שבדרום איטליה, מילדותו ראה רק את ההרים המקיפים את צפת. ובילדותו למד אצל הרב משה אלשיך, שדרושיו על התורה היו כאש המלהטת, והרב יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, אמר לו לרבי משה אלשיך בשם המגיד המלמדו סתרי תורה, שייזהר מאוד ללמד את ויטאל ככל יכולתו, כי ויטאל ימלא את מקומו שלו. דברים אלו, כמו רבים אחרים נמסרו על־ידי ויטאל בספר החזיונות שרשם לעצמו. ובספר זה הביא דברים רבים מפי רבנים וחכמים או מפי סתם אנשים ונשים שמסרו לו כי נאמרו להם הדברים בחלומותיהם, ועיקרם כי הוא, חיים ויטאל, מורם מעם, גלגול של תנאים, ויש שאמרו לו כי הוא משיח בן יוסף. והביא דברי אישה עושה בקסמים ובקיאה בטיפות שמן על פני המים, שניבאה: נבהלתי מאוד ממה שראיתי בשמן הזה כי עומד אתה למלוך על כל ישראל. וסיפר גם על חלום שחלם כשהיה בן תשע־עשרה, עוד לפני שנפגש עם האר"י, כיצד תהיה ביאת הגאולה:

אבל במקומות אחרים הביא מפי אחרים כי הוא עצמו עתיד לגאול את עם ישראל. ורשם חלום ששמע מפי אישה אחת: “בת יוסף ציאד חלמה שראתה אותי לבוש ירוק כעין כרפס ומצנפת כרפס על ראשי ואני יושב על הכיסא. והיו אומרים לה: הנה זה הוא מלך ישראל, וכשיעברו ג' שנים מהיום אז יהיה הוא מלך על כל ישראל.”

אותם ימים יכול איש צעיר בצפת ללמוד אצל הגדולים שבחכמי היהודים. וראה חיים ויטאל יום־יום גדולים שבחכמים, וכשהיה ילד היה הולך עם חבורות הצעירים, עוטי גלימות לבנות, שיצאו לשוח בין הרי צפת ועמקיה וליד פלגיה ומעיינותיה ושם נחה עליהם רוח גדולה, ושמע את דבריהם והיו מתוקים באוזניו. וכשהיה כבן עשרים ישב אצל הגדול שבחכמי תורת הנסתר, הרב משה קורדוברו, ולמד בספר הזוהר ובספרי סוד אחרים שמעטים ראום. וכשהיה בן עשרים וארבע נחה עליו רוח רעה ונטש במשך שנתיים וחצי את לימוד תורת הסוד ולמד אלכימיה וסבר כי יהפוך אבנים לזהב, והתעשת מהר מחלומות הזהב והכסף וחזר ללמוד בספרים הישנים. והיו בה בצפת באותם ימים אצל חכמים זקנים ובבתי־מדרשות כתבים רבים עתיקים, כמו הזוהר שנתגלה זה עתה מחדש, וספרי סוד אחרים מאז ראשוני הספרדים ועד לספרי האשכנזים והצרפתים. ולמד את הכתוב בהם וביקש לדעת עוד וידע כי לגדולות נועד והיה חולם חלומות רבים ובחלומותיו ראה עצמו כיוסף לובש כתונת פסים והוא גדול וחשוב מכל חכמי העיר והם שומעים תורתו בשקיקה.

וכשהיה כבן עשרים החלו להציע לחכם המבריק אם גם מוזר ומיוחד, שידוכים רבים והיה מתחבט מי המתאימה לו ומדי פעם היה שואל שאלת חלום אם האישה המוצעת אמנם מתאימה לו. ופעם הציעו לו אישה אחת והלך בחשאי אל מקום מגוריה והציץ מעבר לחומה לראותה ואביה של אותה נערה רצה מאוד שיישאה לאישה ופיתהו בפיתויים רבים. ונראתה אותה נערה לוויטאל ורצה לשאתה, ושאל שאלת חלום אם אמנם נועדה לו. וראה בחלומו בית גדול ובו שני פתחים ואבי הנערה בתוך הבית והוא מחוצה לו ולו שתי כנפים ככנפי הנשר הגדול.

אמר לו אבי הנערה: “היכנס לבית ותראה איך אוכל לתופסך.”

ואמר לו ויטאל: “וכי אינך יודע שמי, שהכול קוראים לי בעל הכנפיים, ואיך תוכל לתופסני?”

וחזר ואמר לו האב: “תיכנס ותראה אם אוכל.”

פרש ויטאל את כנפיו ועף בעד הדלת האחת של הבית ויצא בדלת השנייה ואחר כך היה פורח באוויר ככל רצונו. ואבי הנערה ניצב דומם כאבן ולא יכול לזוז ממקומו.

התעורר ויטאל וידע כי אישה זו לא נועדה לו.

וכשהיה בן עשרים ושלוש נראה לו כי מצא את האישה המתאימה – חנה היה שמה, בת צפת, ונתארסו ובימי אירוסיהם נפלה פעם קטטה ביניהם ושאל ויטאל שאלת חלום ונרמז לו כי אמנם חנה זו יועדה לו. ונישאו בשנת שכ“ו ובא אליה בליל החופה אבל היה חסר אונים ולא יכול לבוא אל אשתו וכך היה תשעה חודשים. והיה לו כמה פעמים קרי ולא ידע מדוע קרה לו מקרה רע זה. רק לאחר שבע שנים, משנתחבר להאר”י, גילה לו הרב הקדוש כי נענש כיוון שהיתה בו גאווה גדולה.

ובשנת שכ“ט, משהגיע האר”י לעיר, מיהר ויטאל והתחבר אליו. והאר“י, שידע כי הוא עצמו לא יזכה לכתוב תורתו ולהפיצה – ובעניין זה יש סוד גדול שאינני יודעו – הכיר מיד כי חיים ויטאל, הוא יהיה שליחו ומפיץ תורתו. ולימדו האר”י את סודותיו וחיים ויטאל רשם את דברי הרב בשקדנות. ופעם באו קרוביה של אישה שנכנס בה רוח אל האר“י וביקשו שיגרש את הרוח וסירב ושלח אותם לוויטאל, וחיים ויטאל דיבר עם הרוח דיבורים רבים והתברר לו כי זה עשרים וחמש שנים שהוא נע ונד בעולם ומלאכי חבלה הולכים אחריו ומענים אותו, וכל זה מפני שחטא באשת איש והעמיד ממזרים ונתגלגל בגלגולים רבים עד שנכנס באישה. וסירב לצאת מגופה עד שגזר עליו ויטאל בשם ובמלכות לצאת מגוף האישה דרך אצבע הקטנה ברגלה כדי שלא תינזק, ויצא הרוח כמצווה, וכל החברים ראו ותמהו. והם התפלאו גם מדוע מרחיק האר”י גדולים וחשובים שביקשו ללמוד תורה מפיו כמו האלשיך והבית־יוסף ומקרב את ויטאל שלא ניחן בכל הטבעים הטובים שבאדם.

וכאמור, לאחר שנפטר האר“י, נתקבל ויטאל בין החברים בצפת כיורש ומאושר מידי הרב להפיץ תורתו, ולא היתה להם גם ברירה, כאמור, כיוון שדברי הרב היו כתובים בכתבים הגנוזים עמו. ולא ארך חיבורם זמן רב ועבר חיים ויטאל לירושלים והיה שם ראש ישיבה, וכיבדוהו בירושלים, אבל כמו בצפת, גם כעסו עליו שהוא מתנשא על שום התורה שבידו. ובשנת שפ”ה חזר לצפת.

ובצפת חי הרב יהושע בן נון, אב בית־דין וראש ישיבה, והיה עשיר מופלג וחשק מאוד בתורת האר“י והיה ראשון החותמים על שטר ההתקשרות עם ויטאל בשנת של”ה. וכשחזר ויטאל לצפת התקרב אליו ונתן לו מתנות רבות ופינקו והתחנן לפניו שיגלה לו את רזי התורה, והיה נושק ידיו ורגליו והולך עמו לכל מקום. וכשירד ויטאל למצרים הלך עמו והתחנן לפניו שילמדו את חוכמת הרב ולא נענה לו. וכששאל אותו מדוע הוא מסרב לו, ענה ויטאל כי עדיין אין רשות נתונה מלמעלה לגלות את סתרי תורת הרב. ואז כאמור, נודע כי חלה חיים ויטאל והוא מוטל על ערש דווי וכשלא קם ממשכבו ימים רבים עשה יהושע בן נון בעורמה: אח היה לחיים ויטאל משה שמו והוא עני מרוד, והלך אליו יהושע בן נון ואמר לו כי אם יביא לו כתבים של האר"י הגנוזים אצל אחיו, ייתן לו חמישים זהובים, והוא סכום גדול מאוד. ונתפתה משה והביא כמה מאות עמודים מתורת הרב ליהושע בן נון, ושכר יהושע בן נון סופרים רבים והעתיקו את הכתבים ואז החזירם למשה וזה החזירם למקום המסתור ומיד אחר כך קם חיים ויטאל ממיטת חוליו.

ומאותו יום התפשטו כתבי האר“י בקרב יחידי סגולה בצפת ומהם התפשטה תורת האר”י בין רבים ולמדו תורת הצמצום ובריאת העולם והכלים שנשברו והגאולה כיצד תבוא לפי פירושיו וכוונותיו של האר"י.

ולא גילו החברים לחיים ויטאל כי הגיעו לידיהם חלק מכתבי האר“י שברשותו, אבל חיים ויטאל חש שנעשה מעשה אחרי גבו ונתגלו כמה מצפונותיו. וכתב בפתח כתבי היד: “וכל אשר תמצא כתוב באיזה קונטרסים על שמו ז”ל ויהי מנוגד למה שכתבתי בספר הזה, טעות גמור הוא, כי לא הבינו דבריו… ואל תסתכל בשום קונטרסים הנכתבים בשם מורי, זולתי במה שכתבנו לך בספר הזה.”

ואף כי החברים ניסו להעמיד פנים כבראשונה, הרי כבר לא היו הדברים כתמול שלשום וחיים ויטאל חש כי יחסם נצטנן כיוון שאין הם צריכים לו יותר, ושב לירושלים וישב שם כמה שנים ורוחו עכורה והוא מתכעס לעתים קרובות ורב עם אנשים והרחיק עד דמשק ושם נתקבל כרב לקהילת יוצאי סיציליה ושוב נתקבצה סביבו חבורה של צעירים שביקשו ללמוד אצלו סודות הקבלה ובהם יפת המזרחי, חיים בן אברהם הכוהן וחיים פזיארי. והיה מטריפם קצת מתורת האמת. ובדמשק נשא אישה שלישית, היא גאמילא והשתיים שלפניה היו חנה ואורא בואינה.

ובדמשק חי באותו זמן החכם יעקב אבולעפיה, שגם הוא היה מתלמידי האר“י, והיה מתגרה בחיים ויטאל ואומר שהוא מתנשא ועושה עצמו כתלמיד יחיד של האר”י ולא כך הוא, והיתה ביניהם יריבות רבה. ואבולעפיה הכריז בפומבי כי ויטאל איננו היחיד שקיבל תורה מהאר“י, והכעיסו הדברים את ויטאל והיה רב עם חיים אבולעפיה. ונתרחקו ממנו גם חכמי העיר ואמר כי אין הם ראויים לו ויבוא יום ויראו כולם גדולתו ויבואו להשתחוות לו כהאחים אל יוסף. ובשנת שס”ה חלה במחלה קשה וראייתו התקלקלה ורוחו נעשתה רעה יותר. ובשנת שס“ט החל להעלות בספר חלומות שראה הוא עצמו או שראו אחרים עליו ובפתח המחברת כתב: “אלו הדברים שאירעו לי מן היום שנולדתי והוא ראש חודש הש”ג.” וסיפר את קורות חייו מיום שנתבשר אביו, עוד בהיותו בחוץ לארץ, בקלבריה, על־ידי חכם גדול, כי הוא יעלה לארץ־ישראל ושם ייוולד לו בן שלא יהיה בדורו כמותו. ובמקום אחר מסר על פגישתו עם האר“י: “אלו הדברים שאמר לי מורי ז”ל הנוגעים לי ולשורש נשמתי,” ופירש:

איש קשה היה חיים ויטאל ואמר לבני דמשק דברים קשים והאשימם בחטאים שונים. ומנה חיים ויטאל בספר את שונאיו, והראשון שבהם הוא יעקב אבולעפיה וסיפר כי בשעה שהוא דורש לפני הקהל ואומר כי בחטאיהם מונעים הם את ביאת המשיח, מתלוצץ עליו אבולעפיה ואומר כי המשיח לא יבוא בדור זה. וכשהוא דורש בענייני סוד, חכם אבולעפיה מפריע לו לעיני כול ואומר: “מה אתה מדבר בעניינים עליונים, אמור לנו מה טעם של מצוות פסח ומדוע ניתנה תורה בשבועות ודרוש לנו בדיני ראש השנה.” וחיים ויטאל נפגע מאוד.

ואז קרה אותו מעשה ברוח שהתגלגל בדג, והיה הדבר בשנת שס"ט.

בערב שבת של כ"ט בתמוז החלה רוח רעה לבעת את בת רפאל עניו. נבהלו בני הבית והביאוה אל מגרש רוחות ולא הועיל לה. והחזירוה לבית והיתה מוטלת כפגר ופתאום שמע אביה קול מפיה והוא הרוח הנכנס בה, והאב שאל, מי אתה הרוח, וענה כי הוא חכם, יעקב פיסו שנפטר בירושלים לפני שלושים וחמש שנים, ואין הוא רוח רעה, אלא נשמה צדיקה ונתגלגל עתה בנערה לעשות תיקון כדי שימצא מנוחת עולם בגן עדן.

אותו רוח חסיד גדול היה בימי חייו ובמותו נשתכן בגן עדן, אבל על חטא קל שהיה צריך עדיין תיקון נשלח לעולם הזה לקבל עונשו בנהר אחד. ושם התגלגל בדג ותפסו דייג ומכר את הדג לרפאל עניו שרצה להכינו לשבת. וכשאכלה בתו את הראש, נכנס בה הרוח.

תבע הרוח מרפאל עניו כי יביאו אליו את הרב חיים ויטאל ותחילה סירבו להביאו וסירב הרוח לצאת מהנערה. וקראו לוויטאל והרוח אמר לו להזמין לפניו את חכמי הספרדים, זולתי ישראל נג’ארה. ואמר ויטאל כי אין שומעים לו. והרוח אמר לו כי נשלח לעולם לגלות לו רזי שמים שלא היו ידועים גם לרבו האר"י וגם כדי שישיב את העולם בתשובה והכול תלוי בו. וגילה הרוח לוויטאל כי בתו הקטנה, שמתה במגפה לפני זמן לא רב, נפטרה כיוון שלא רצה לקרוא את הקהל לתשובה. ואמר לו ויטאל כי בשעה שהוא מבקש להחזיר בתשובה את בני דמשק, יעקב אבולעפיה לועג ואומר כי שקר הוא דובר. ואמר לו הרוח כי עונשו של אבולעפיה יהיה גדול.

ובמוצאי שבת יצא הרוח מהנערה. והנערה הבריאה, אבל אמרה שלפעמים רואה היא מראות בהקיץ ובחלום על־ידי נשמות ומלאכים וגם הרוח הנזכר שב אליה ומגלה לה דברים שונים.

ומדי פעם גילתה הנערה לקרוביה כי הרוח נראה לה בחלום ותבע ממנה להזהיר את בני דמשק לחזור בתשובה, שאם לא כן – רעה תבוא עליהם. וסמוך לחודש אלול הזמין אביה רפאל עניו כמה חכמים מדמשק ובהם גם יעקב אבולעפיה וישבו על הגג, כנהוג בימים החמים, והנערה ציוותה להביא מראה ובמראה נתגלה המלאך צדקיאל עם ארבעה עדים. ואז בא הרוח והנערה התעלפה כדרך הנכפים. וציווה הרוח על יעקב אבולעפיה לצאת מהבית מאחר שהוא מתלוצץ תמיד בעניין ביאת המשיח ולועג על הרב ויטאל. ויצא אבולעפיה מהבית ועמד ליד החלון ושמע את דברי הרוח מבחוץ. וחיים ויטאל לא היה בין הקרואים, אבל סיפרו לו את כל הדברים שאמר הרוח ורשמם בספרו, וזה מה שאמר הרוח למתכנסים: “אוי לכם חכמי זה הזמן, שאינכם משיבים את העם בתשובה!” והוסיף: “והנה בחכמי מצרים שבעיר ראיתי שערורייה, כי אין בהם חוכמה כלל ומחריבים הארץ בעיוות הדין. ואנשי מצרים יש להם עבדים משרתים וכשהאנשים יוצאים מבתיהם העבדים שוכבים עם נשיהם.”

ועוד עוון מצא הרוח בבני דמשק: הם טומנים תבשיליהם בתנור ביום שבת עצמו!

והרוח חזר והכריז: “אוי לכם חכמי הדור שאתם גאוותנים ואינכם משגיחים על כבוד הקדוש ברוך הוא להחזיר את העם בתשובה וגורמים רעה גדולה בעולם.”

יעקב אבולעפיה, שעמד מעבר לחלון ושמע את הנאמר, החל לבכות והרוח התפייס והתיר לו להיכנס לבית. ואז שב הרוח ומנה שורה ארוכה של חטאים נוראים המצויים בדמשק, שאיש לא העז להודיע עליהם בפומבי, והכריז עליהם הרוח. וחיים ויטאל, כאמור, רשמם אחר כך בספר. וכך הודיע הרוח:

ואחר כך מנה חטאי מוסר חמורים שבקהל דמשק, נשים וגברים, ופתח בנשים ותיאר את בגדיהן החשופים ואת הבשמים הרבים שהן משתמשות בהם כדי להחטיא את הרבים ואמר:

ואחר כך מנה הרוח את חטאי הגברים שבדמשק, ואמר כי ארבעים ושמונה בני אדם מן העיר שוכבים עם גויות ונשים נשואות ועוסקים במשכב זכר, וקרא הרוח את שמות כולם, אבל אלו שסיפרו את המעשה לחיים ויטאל, מסרו לו רק שמות חלקם וחיים ויטאל רשם בספר:

גובאר הוא כפר סמוך לדמשק ושם בית־כנסת עתיק וספר תורה ישן והולכים לשם בני דמשק כדי להתפלל. ואותו חכם הלך לשם לכאורה לשם שמים ונאף עם בעלת הבית ששהה אצלה, גויה. וחיים ויטאל מגלה כי בדקו מי הוא אותו תלמיד חכם והסתבר שהיה זה אברהם, בנו של הרב משה גלאנטי, ראש ישיבה בצפת. וחיים ויטאל מוסיף ומודיע כי באותה מיטה שבה זנה אברהם עם הגויה ישנה גם אשתו.

למה הגענו?

ולא פסקו עוונות בדמשק, וחיים ויטאל הודיע עליהם בלי משוא פנים: אשת מאיר פרץ ובתה זונות גמורות, מחטיאות הרבים, ור' דוד גאויזון חטא הרבה, כי הניח בדמשק את אשתו הצנועה ונשא במצרים אישה זונה ובעוונותיו מתו אשתו וכלתו.

ועוד אמר הרוח כמצוטט אצל ויטאל: הרבה משכב זכר יש במדינה זו, גם הרבה עינוי הדין ועיוות הדין.

ושאל הרב יעקב אבולעפיה: “ומניין אני יודע שכל מה שאמרת אמת?”

והשיב לו: “והרי בנך הביא גויה אחת לבית בחג השבועות שעבר ושכב עמה.”

ולא האמין אבולעפיה: “אפשר שבני יחטא בעברה חמורה שכזו?”

והרוח ענה לו: “מעשה אבות ירשו בנים!” וגילה, להנאת חיים ויטאל: “וכי אתה לא עשית בבחרותך דברים שאינם טובים?”

אמר לו הרב אבולעפיה: “אם כך, אגלה לצפת.”

וענה לו הרוח: “החרבת את דמשק ועכשיו תלך להחריב גם את צפת? תקן תחילה חורבן דמשק ואחר כך תלך למקום שתרצה!”

ואמר אבולעפיה: “אמתין עד חודש אלול שהוא זמן תשובה.”

והרוח ציווה עליו לענות נפשו ולהרבות בסליחות ובבכייה, שאם לא כן יבואו על יושבי דמשק גזרות קשות. ועל הקהל כולו ציווה: “הזהרו שר' ישראל נג’ארה לא ייכנס עמכם בשום תענית, ודבר זה אני גוזר עליכם בחרם ובנידוי.”

ואחרי שהסתלק הרוח – סיפר ויטאל – גזר הרב אבולעפיה חרם כלבו, והוא חרם קשה מאוד, על כל מי ששמעו את דבר הרוח, שלא יגלו דבר ממה ששמעו, מחמת כבוד האנשים שהזכיר הרוח. ולא חששו לחרם ונתגלו הדברים, ואז החרים החכם אבולעפיה את הרוח בקהל גדול על שהוציא דיבה על אנשים צדיקים. ולאחר שהכריז על החרם שלחה אליו בת רפאל עניו בשם הרוח לאמור, כי הוא, הרוח, עומד בכל יום בישיבה של מעלה ומחרים את חכם אבולעפיה וכל המסכים עמו במה שעשה.

ובספר החזיונות הביא ויטאל גם דברים שאמר הרוח על ישראל נג’ארה, גדול הפייטנים באותו דור, גם הוא מאלו שחיים ויטאל לא אהב. נג’ארה היה משורר כמשוררים מדורי דורות, דלפונים ונוודים העוברים ממקום למקום ושותים לעתים יותר מהמקובל, ועם זאת היה למדן ופירסם גם ספרי הלכה וספרי דרוש, והאר"י, שהכירו בנעוריו, אמר עליו, כי יש בו גלגול מדוד המלך נעים הזמירות, וחיים ויטאל שמע, וקינא, קינא הרבה.

כל הפונדקים בין דמשק וצפת ידעוהו. שם היה נג’ארה יושב עם הפייטנים והחרזנים הערבים ושותה עמם יין – גם הם לא שמרו על כל חוקות דתם – ומזמר איתם שירים ישמעאלים וטורקים, מסלסל בקולו ולוגם מהיין הטוב ומחבק לעתים אישה בזרועותיו וכותב שירי געגועים לשכינה ומספר על ייסורי החושק, הוא עם ישראל, וגעגועיו לתשוקתו – השכינה. וכשהתלוננו עליו החברים לפני האר"י אמר, כי דרך הסיטרא אחרא מגיעים אל סיטרא דקדושא.

יורשם של משוררי ספרד היה ומוסיף משלו. דבק באלוהיו ונפשו יוצאת אליו בהתקדשות ובהזדככות. והיתה בשיריו ובפזמוניו הכתובים לפי מיטב התנועות והקצבים והחרוזים חושניות רבה, אהבה למלך עליון ולאישה הנכספת ומרוב התעלות והתקדשות והתמזגות אין אתה יודע לפעמים אם נאמרו השירים מאהבה לשמים או לבת אדם. ולפעמים השירים הם גם אהבת שמים וגם תאוות אישה. ולעתים אינך יודע אם אמר נג’ארה בשירו אהבה לאלוהים וזכר את האישה שהיה עמה, או אמר אהבה לאישה וזכר את אלוהים שדבק בו, ולעתים השירים הם אהבה לשמים ולאישה ולישראל וגעגועים לגאולה גם יחד:

ועוד:

ועוד שר:

וסוף דבר:

וחיים ויטאל קינא בנג’ארה. קינא בו שלא יכול היה להיות כמותו, שכן הוא עצמו היה קנאי וכעסן ונוקם ונוטר ושתלטן. ואילו נג’ארה זה, כזמיר, כפי שכינוהו, היום הוא כאן ומחר בכל מקום אחר, ולא אכפת לו שררה וכבוד, אלא השיר עצמו. הוא, ויטאל, כל חייו קיים המצוות כולן קלות כחמורות והתענה והתייסר והקדיש עצמו לתפילה ולעבודה, ונג’ארה קל דעת ודש בעקביו מנהג ודין, ואף על פי כן, האר"י אהבו ואהב לשמוע שיריו. וקינא בו ויטאל שיכול הוא לכתוב שירים שכאלו, שלעתים יש בהם מה שהוא משיג רק ביגיעה רבה בתפילות ובכוונות ובתעניות.

נג’ארה ישב גם הוא באותו זמן בדמשק והתפרנס כסופר הקהל, כותב את מכתבי הבקשה של הקהילה ודורש לעתים בשבתות ולעתים גם כותב כתובות ומציירן וכותב גטין. ולא הספיקה הכנסתו לפרנסה והיה גם עוסק במסחר ואף על פי כן נשאר בעוניו ומדי פעם היה צריך למכור מחפצי ביתו. גם כאן, בדמשק, לא שררה אהבה רבה בינו לבין בן עירו ויטאל. ובספר חזיונותיו בא ויטאל חשבון גם עם נג’ארה, גם הוא מפי הרוח שנכנס בבת רפאל עניו. זה שימש אותו הרבה. וכך הוא אומר בשם הרוח:

באותם ימים היתה מגפה בדמשק וחיים ויטאל טען ללא היסוס מפי הרוח:

ערך חיים ויטאל את חשבונותיו עם יעקב אבולעפיה שכפר בחוכמתו ועם ישראל נג’ארה שכתב שירים מופלאים, ולא שכח לבוא חשבון עם מי שהיה תלמיד חשוב לפני האר"י וסירב לקבל מרותו – הוא יוסף אבן טבול המוגרבי.

ובאחד מחלומותיו נראה לו רבו בנגלה משה אלשיך, ששאל אותו מהו מקור השמועה שעל ידו תבוא הגאולה. ואמר לו ויטאל, כי זה ימים התחיל להשיג רוח הקודש ובני אדם רואים שהוא מתבודד ומשיג מראות בהקיץ ועל כן אומרים שעל ידו תבוא הגאולה.

ובאותו חלום סיפר לו הרב אלשיך כי יוסף אבן טבול המערבי לקח לאישה את בתו של הרב יום טוב צהלון ולא הצליח לבוא עליה כדרך כל הארץ וכל העם מרננים עליו.

ושאל חיים ויטאל: “אם אבן טבול חכם כמו שהוא חושב והשיג את רוח הקודש, למה אין הוא מרפא את עצמו מזאת הרעה הגדולה?”

וכך, באותו ספר נקמות, נפרע חיים ויטאל מעוד אויב, אבן טבול, תלמיד האר“י שלא נכנע לוויטאל והפיץ תורת האר”י כפי שהוא שמע אותה. וטוען כי אבן טבול איננו ממלא את חובתו לאשתו ועל כן אין רוח הקודש שורה עליו.

סיים חיים ויטאל לנקום בכל אויביו ורשם חטאיהם בספר והמשיך וערך מלחמות ומריבות והיה לו רוגז עם העולם ונפטר בשנת ש“פ. וספר החזיונות היה גנוז ולא בא בדפוס עד שלוש מאות וחמישים שנה אחרי מותו. וישראל נג’ארה חי חמש שנים אחריו. והושרו שיריו ממרוקו במערב ועד הודו במזרח וספריו היו רבי־מכר. ספר שיריו הראשון יצא לאור בצפת, בדפוס הראשון בארץ, בשנת שמ”ז, וכמה שנים אחר כך יצא הספר בקושטא ובסלוניקי ובשנת שנ"ט יצאה מהדורה מורחבת בוונציה. והיו אוהבים רבים לשירתו והיו מזמרים את שיריו לפי מנגינות השירים הטורקיים והערביים שהזכירם בתחילת שיריו, ושימחו את לב השרים והשומעים, עד היום. אבל כדין החיים היו לו גם מתנגדים ומקנאים רבים, כמו חיים ויטאל וכמו מנחם די־לונזאנו מירושלים, שגם הוא עצמו כתב שירים. ומנחם די־לונזאנו טען כי שיריו של נג’ארה, אף על פי שכאילו הם מכוונים לקדוש ברוך הוא מזכירים “דברי הנואף והנואפת”. וגם ביקש להוכיח כי נג’ארה שוגה שגיאות בעברית, מחליף זכר בנקבה, וגם איננו משגיח במשקלי השירים. ואף על פי כן שמע מנחם די־לונזאנו צעירים וזקנים רבים בירושלים מזמרים את שירי נג’ארה, ולא את שיריו שלו. והמשיך ורטן, אבל כך הוא דרך המשוררים מעולם.

וכאן סיימנו סיפור קנאה וסיפור תורה כיצד נפוצה למרות רצון המחזיק בה, וסיפור בני אדם שכל אחד עשוי בטבע אחר ומה עשה להם טבעם.

מקורות: ספר החזיונות – מהדורת א“ז אשכלי; ספר תולדות האר"י – מאיר בניהו; שטר ההתקשרות של תלמידי האר”י – ג' שלום בתרביץ ת“ש; האר”י והרח"ו כמשיח בן יוסף – ד' תמר במחקרים בתולדות היהודים בארץ־ישראל ובאיטליה; חלום, חזון ומציאות בספר החזיונות לר' חיים ויטאל – מיכל אורון, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל י‘; רבי ישראל נג’ארה – מאיר בניהו באסופות ד’; ר' ישראל נג’ארה והתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרד – יוסף יהלום בפעמים 13.

ראינו כבר שגם עבריינים היו בצפת. די מתמיה, עיר שיש בה קדושים וחכמים, מצויים בה גם בני בליעל? – אבל עובדה. ונראה שהגיעו מים עד נפש אם פרנסי צפת פנו לשלטונות לבקש עזרה, ובידוע שהקהילות היהודיות מסרו לעתים רחוקות יהודים לבתי־דין של נוכרים, גם אם היו פושעים, אבל נראה שלא היתה דרך אחרת, וגבאי צפת התלוננו לפני השלטונות הטורקים.

והדברים הגיעו עד השער העליון בקושטא ושם מצאו פתרון לבעיה. אותו זמן, 1571, כבשו התורכים את האי קפריסין מידי ונציה וביקשו ליישבו באנשים שאפשר לסמוך עליהם. מושלי המחוזות במדינות שלאורך הים התיכון צוו לשלוח מתיישבים לאי, אם ברצונם אם שלא ברצונם, ואילו למושל צפת ולשופט העיר נשלחה פקודה בשנת 1573:

נראה שמצבה של קפריסין לא הוטב. שלוש שנים אחר כך, באוגוסט 1576, שוב פנה השער העליון למושל צפת ולשופט שלה, והפעם ביקש גולים הגונים ויעילים, וציווה עליהם לשלוח לקפריסין 1,000 יהודים עשירים עם משפחותיהם. הללו יקימו בקפריסין מפעלי אריגים ויעשו גם לשיקומו של האי:

הפקודה יצאה, אבל הגירוש לא יצא לפועל. והשער העליון חשד ששליטי צפת מתעלמים ממנה בכוונה כיוון שקיבלו שוחד. ומושלי קושטא מינו איש מיוחד, את סולימאן צ’אוש, לבצע את הגירוש. הוא בקיא במלאכה. שנה לפני כן אירגן את גירושה של קבוצה מבני האי רודוס לקפריסין. השלטונות עקפו את מושלי צפת ופנו למושלי ערים סמוכות בסוריה, ופקדו עליהם לממש את הוראותיו של סולימאן צ’אוש. הפעם ציווה השער העליון על גירוש 500 משפחות. איננו יודעים אם הם נוספים לקודמים, או שהפקודה באה לצמצם את מספר המגורשים:

ולמושל קפריסין נאמר:

הגיעו מים עד נפש ויהודי צפת הצליחו לגייס את הקאדי של העיר, הוא השופט העליון, לצדם. והוא פנה לשער העליון, פירט במדוקדק את סכומי המס שהיהודים משלמים למוסדות העיר ולאוצר המדינה וציין כי ביצוע הפקודה יגרום לחורבנה של צפת. הוא גם הודיע כי היהודים משלמים דמי שכירות גבוהים להקדשים של המסגדים במערת המכפלה ובהר הבית ואם יגורשו, ייפסקו גם הכנסות אלו. על פנייתו של הקאדי הוא נענה באיגרת מקושטא במאי 1578:

לאחר שהאיגרת מונה את כל טענות שופט צפת, מוותרים השלטונות בקושטא על גירוש בני העדה היהודית לקפריסין. סר רוע הגזרה מעל יהודי צפת. איננו יודעים אם שופט צפת ביקש עליהם מפני הסיבות המנויות במכתב, או אולי עזרו לכך גם שלמונים. אבל מושל קפריסין לא שקט. הוא צריך תושבים והיהודים העשירים והחרוצים מצפת ודאי שיכולים לעזור לאי שנכבש זה עתה. הוא חזר ותבע מהשער העליון לקיים את הבטחתו וליישב את האי בבני צפת. נראה שהשער העליון נמאסו עליו פניות המושל והוא הודיע בינואר 1579 למושל צפת ולשופט שלה חד וחלק על פנייתו החוזרת של מושל קפריסין וכי החלטתו שלא להגלות יהודים לקפריסין בעינה עומדת.

יהודי צפת ניצלו מגירוש וחזרו לעיסוקיהם ותשלום המסים לאוצר הטורקי המשיך וזרם. אולם מושל קפריסין, חסן, לא נח ולא שקט. חצי שנה אחרי שקיבל את הפקודה להפסיק את הלחץ בעניין יהודי צפת, עגנה בנמל פמגוסטה ספינה שבאה מסלוניקי שביוון ובה כמה משפחות יהודיות בדרכן לצפת. זו היתה הזדמנות. הוא הורה מיד לעצור את האונייה ופנה לקושטא וביקש רשות להוריד את הנוסעים בקפריסין וליישבם בה. הפעם נענה השער העליון לבקשה.

אין אנו יורעים מה עלה בגורלם של בני סלוניקי אלו שנקלעו לקפריסין, האם התיישבו באי או שהמשיכו את דרכם לצפת. אבל יש להניח שמיד נזעקו ראשי היהודים בקושטא ופעלו למען אותם נוסעים עד שהגיעו לבסוף למחוז חפצם, צפת. קפריסין בסופו של דבר לא נהפכה למקום התיישבות יהודי.

מקורות: תעודות טורקיות על יהודי צפת במאה הט“ז – אוריאל הד בירושלים תשט”ו;.Notes and Documents from the Turkish Archives – Bernard Lewis

הקיץ הקדים לבוא אותה שנה לעזה. השיירות ממצרים עברו ליד שוק הצורפים, נושאות מזונות, כלים וחפצים מחפצים שונים, כדי למוכרם בשוקי הארץ. מוביליהן זירזו את הגמלים בקולות גבוהים וכיוונו אותם בסמטאות הצרות של העיר. אחר כך פנה חלק מהשיירות מזרחה ועלה בהר כדרך חברון וחלקן המשיכו צפונה, בדרך הים.

הסוחרים בשוק הצורפים, הרגילים בשיירות העוברות על פניהם, לא שמו לב אליהן. הם ידעו שפרנסה אין מבעלי הגמלים החולמים על פרוטה שירוויחו בארץ־ישראל. גם למצרים לא רבו היורדים באותו יום, ושום בעל שביקש לפייס את אשתו לא חיפש תכשיט אצלם. וכך ישבו תחת הסוכך שלפני חנויותיהם שלושה סוחרים, קירבו כיסאות זה לזה ושוחחו שיחה בטלה.

השלושה היו שלמה אבן סוברי, יצחק קשתיל ויוסף צייג. שתו קהווה חריפה ושוחחו על דברים שיש בהם ממש ועל דברים של מה בכך. עבר על פניהם ערבי אחד רגלי, מוביל את סוסו העייף אחריו וניכר בו שבא מדרך ארוכה. קיוו לשמוע ממנו חדשות ומעשים שיביאו להם עניין באותו בוקר חסר מעש והזמינוהו לשבת עמם. שמח עובר האורח לנוח מתלאות הדרך ונענה להם. כיבדוהו בקהווה וביקשו לשמוע מפיו חדשות מהמקום שממנו בא ומן הדרך שבה עבר.

סיפר להם האיש כי הלך לפני כמה שבועות למצרים ועבר על פני קטיא, עיירה היושבת על דרך המלך בסיני, ופגש שם מכר ערבי שבא ממצרים, ואמר לו כי הוא נוסע לארץ־ישראל. הזהיר אותו המספר כי הדרך אינה בטוחה, והוא עצמו כמעט שנפל בידי שודדים. אמר לו אותו מכר, כי אין הוא נוסע לבדו, אלא בחברתם של יהודי ושומרוני, והיהודי אף שכר בדווי מבני סיני ללוות אותם. ואף על פי כן, הזהיר את חברו שוב, וסיפר לשומעיו מה אמר לו: “ראיתי את היהודי שהיה באמת איש נחמד, אבל בכל זאת אמרתי לו לחברי: 'אל תלך עמו, כי בסיבתו יהיה לך היזק.”' ומדוע אמר כך? כיוון שמיד הכיר ביהודי שהוא סוחר אמיד והשודדים שבדרך יתנכלו לו. ולא שמע לו חברו ויצא עם היהודי ועם השומרוני ועם המלווה הבדווי לסיני.

ואילו הוא המשיך מערבה ובא למצרים ועשה שם עסקיו וחזר. ובשובו חזר ועצר בקטיא ושאל על חברו, ואמרו לו: “חברך ויהודי אחד ושומרוני אחד שכרו ערבי והלכו עמו ונהרגו במקום פלוני.” והצטער צער רב.

שאל אותו יוסף צייג, אחד משומעיו: “ומה עשית אז?”

אמר הערבי: “חקרתי היכן נרצח החבר שלי, והלכתי לאותו מקום, על אף הסכנה, ומצאתי את עצמותיו של חברי הערבי ושל היהודי ושל השומרוני וקברתי אותן.”

אמרו לו: “יפה עשית, ישלם אלוהים פועלך.”

ויצחק קשתיל הוסיף ושאל: “שמא יודע אתה שמו של היהודי?”

ואמר להם: “מבית קאסטרו בירושלים הוא.”

הודה עובר האורח לשלושת הסוחרים שאירחוהו והמשיך בדרכו, והסוחרים סגרו מיד את חנויותיהם ומיהרו לבית־הדין של עזה והעידו על מה ששמעו מפי הערבי על מותו של בן למשפחת קאסטרו מירושלים בסביבות קטיא שבסיני, כדי שתהיה שמורה העדות, אם תבקש האלמנה בכל מקום שהיא פטור מעגינותה. רשמו שלושת רבני בית־הדין – שמואל בן יפת ותנים אליעזר ויוסף רייטאני – את דבריהם ובירכו את השלושה על חריצותם.

ולפי הרשום בעדות אנו יודעים מתי קרה אותו מעשה: ביום שלישי, י“ג בחודש סיוון, שנת ה’שי”ן, היא 1540.

שלח בית־הדין את כתב העדות לירושלים וחודשיים אחר כך הופיע בבית־הדין הירושלמי יצחק דמוק, שהיה יושב בקטיא בענייני מסחרו, וסיפר כי שמע על רצח היהודי והעיד כי בזמן המשוער בא לקטיא הצעיר רפאל בן משה קאסטרו ממצרים והמשיך דרכו עם ערבי לארץ־ישראל. באותם ימים, סיפר דמוק, לא יצא שום יהודי אחר מקטיא.

וכך, כשבאה אלמנת רפאל קאסטרו לפני בית־הדין בירושלים וביקשה להתירה מעגינותה שכן בעלה נעלם, קראו את העדויות מעזה וזו של הסוחר מקטיא ושלחו אותן לגדול ברבנים, הרב דוד בן זמרא שישב במצרים ומלכותו גם על ירושלים, והכריז: “אישה זו מותרת להינשא לכל אחד.”

ובזכות שלושה סוחרים משוק הצורפים של עזה, ששמעו את המעשה מפי עובר אורח משיח לפי תומו, ובזכות יצחק דמוק מקטיא, נשתחררה האישה הצעירה מכבלי עגינותה ויכלה לבנות לה שוב בית בישראל.

ישלם אלוהים שכרם.

וישלם אלוהים שכרם של הרבנים החשובים מחברי השאלות והתשובות שבזכות שאלותיהם ותשובותיהם שהופיעו אחר כך בספרים ועיקרם אמנם פסיקת הלכה ודין, אנחנו יודעים גם על חיי יהודים, אנשים של יום־יום, אנשי שוק ועסק, מקטיא ומעזה ומשכם ומפאמיאס, מירושלים ומצפת ומטבריה ומשאר מקומות בארץ־ישראל. והסיפורים מעשים של ממש, שעולים מהם חיים ורכילות, טרגדיות ועלילות שסופן טוב, ואיך היינו יודעים עליהם ממקומות אחרים? ואיך היינו יודעים על שוק הצורפים היהודי בעזה באמצע המאה השש־עשרה, ועל הסוחר מקטיא שטופת השמש שבלב סיני? עצם הזכרת שמות המקומות מעלה טעם וניחוחות טובים באפנו, בניחוח השווקים ועסיס הפירות שבדוכניהם וריח הדרכים וטעם הקהווה של אכסניות ועייפותם של עוברי שיירות במדבר.

עזה, היושבת על סִפו של מדבר סיני, היתה תחנת דרכים חשובה בדרך הסוחרים למצרים והתיישבו בה סוחרים ובעלי מלאכה יהודים שהיו עושים עסקים עם שכניהם ומוכרים מזון לבאי העיר וסוחרים עם בעלי מסחר מן הארץ ועם אלו שבאו ממצרים וקונים יבולם של הבדווים בנגב ומוכרים אותו בארץ ומחוצה לה. והיו בהם גם בעלי אדמות שגידלו גידולים רבים ושונים. ומשנתבססו עסקיהם, הקימו בית־דין ומוסדות קהילה. ושאלות קשות שעלו לפניהם הביאו לפני רבני ירושלים ומצרים ובייחוד לפני הגדול שברבנים באותו דור, דוד בן זמרא, הוא הרדב"ז.

ובקהילת עזה נתגלעה באותו זמן מחלוקת חריפה וכדין מחלוקת גברה והלכה, והיו בני המקום רבים אפילו תוך עיסוקיהם בשוק ובוודאי ובוודאי כשנתכנסו בבתי־הכנסת וכשנפגשו במקומות אחרים. רבני המקום פסקו זה לכאן וזה לכאן, אבל עקשנים שבהם לא חזרו בהם, שכן לא היתה זו שאלה רגילה שפתרונה פסק הלכה ככל פסק הלכה, אלא פסק הלכה זה עשוי לקבוע עניין חשוב לבני המקום – האם עזה היא ארץ־ישראל לכל דבר, אם לאו. ועקשנים שביהודי עזה לא רצו לקבל על עצמם פסק הלכה כי מבני חוץ לארץ הם ועל כך רבו ביניהם.

ומשגברה המחלוקת בקהילה הסכימו הצדדים לשלוח איגרת לרב דוד בן זמרא היושב במצרים כדי שיפסוק הלכה שאין עוררים עליה, בזו הלשון:

ועברו כמה שבועות ובני העיר היו חסרי סבלנות לדעת את פסיקת הרב ומקצתם יצאו מחוץ לעיר מדי פעם לראות אם באה שיירה ממצרים והביאה את תשובת הרב. ואמנם לבסוף הגיעה השיירה ועמה תשובת הרדב"ז: “חייבין הם בהפרשת תרומות ומעשרות כדין ארץ־ישראל!”

ושמחו כל בני העיר, אפילו אלו שהפסידו בכך ממון, שכן ברור הדבר ומוחלט – עזה בכלל ארץ־ישראל היא.

עיר ככל הערים היא עזה. יש בין תושביה טובי לב ויש שטובים פחות. יש המשלמים הוצאות הקהילה ללא תלונה ויש בה גם סוחרים מפולפלים, שביקשו לא לשלם מסים לקהילה בטענות מטענות שונות. אחד מהם הגדיל והכריז על סירובו בחוצות ובקול רם: “לא אשלם!”

חזרו ושלחו בני העיר איגרת, הפעם לרבה של ירושלים, הרב בצלאל אשכנזי, שישב על כיסאו של הרב דוד בן זמרא שעקר ממצרים לירושלים ומירושלים לצפת. והרב בצלאל אשכנזי הוא תלמידו של הרדב"ז והוא למדן גדול בזכות עצמו והוא בעל השיטה המקובצת והוא ספר חשוב בפלפולי הגמרא, וסיפרו לו את המעשה ושאלוהו לדין, וזה היה עיקר המחלוקת:

ראובן גר בעזה וממונו בעזה וכל עסקו ומתנו בעזה. אבל את מסיו הוא פורע בחברון, לפי שאבותיו דרו בחברון.

תחילה לא ביקשו ממנו בני עזה לשלם את מסיו בעירם, אבל בחלוף כמה שנים, משראו שעושה הוא עסקים נאים ומתפרנס בכבוד, תבעו ממנו שיפרע את המס בקהילת עזה, לפי שהוא דר עמם ומשאו ומתנו וכל מחייתו בעזה.

טען כנגדם ראובן, שכיוון שהוא פורע את מסיו בחברון הרי הוא פטור מלשלם מסים בעזה. ועוד טען: כיוון שלא תבעו ממנו עד עתה לפרוע את המסים בעזה, הרי שוויתרו לו ואין הם יכולים לחזור בהם.

עיין הרב בצלאל אשכנזי בטענות הצדדים, עיין בספרים ופסק חד וחלק: הדין עם הקהל ואין ראובן יכול להיות פטור מתשלום מסים בעיר שמחייתו ממנה, ואין בדבריו מאומה.

וראובן החל לשלם את מסיו בעזה ובני חברון הצטערו, אבל דין הוא דין.

אבל אין ללמוד ממעשה זה שפרנסי עזה עצמם, כשהגיעו הדברים לידי תשלום מס הקהילה, נהגו תמיד הגינות. רבים צורכי הקהילה ורבים המסים שצריכים היו לשלם לשלטונות ואם יכלו – לקחו מסים רבים, גם אם הבטיחו שלא יעשו זאת.

ומעשה שהיה: ברוך הכוהן, מתושבי ירושלים, ירד למצרים לעסקיו, ובשובו עבר בעיר עזה ושהה בה כמה ימים. אמרו לו בני המקום שהיו משתדלים ביישוב העיר: “רצונך להיות מתושבי עירנו? הבא את אשתך לכאן ותהיה כאחד מטובי קהילתנו ואין לנו עליך רק ד' גרוש בכל שנה למסים ולארנוניות.”

אמר להם דוד הכוהן: “אם תשבעו על הדבר הזה, אשתקע בעזה.”

וכתבו את הדברים וחתמו ונתנו את הכתב לדוד הכוהן לראיה. וכשנודע לתושבי ירושלים כי דוד הכוהן עוזב את עירם הטילו עליו קנס ואף על פי כן עקר עם אשתו לעזה, וידעו בני עזה את הפסדו וכיבדוהו.

חיו דוד הכוהן ואשתו בעזה בשלווה ונולדו להם ילדים ועשה עסקים יפים ובני העיר, כהבטחתם, לא תבעו ממנו מסים וארנוניות יותר מאשר הוסכם ביניהם. אבל אחרי חמש שנים באו פרנסי העיר אצל דוד הכוהן ותבעו ממנו מס גבוה ממה שנקבע לו ואמר להם: “הרי הבטחתם!” ואמרו לו: “הבטחנו, הבטחנו, אבל העול כבד.”

כעס דוד הכוהן ויצא למלחמה בפרנסי הקהל. ומה היה בסופו של דבר, אינני יודע, אבל מוסר ההשכל נכון עד היום: אל תאמינו לפרנסים המבטיחים לכם שלא יעלו מסים, גם אם הם נותנים לכם הבטחה זו בכתב חתום ומאושר.

ומעשה שקרה בעזה בסוף המאה השש־עשרה, בשני אחים שנאלצו לנטוש את עיר הולדתם בילדותם, וביקשו לחזור אליה, וזה סיפורם:

איש היה בעזה, שמעון שמו. והיה סוחר ונושא ונותן בענייני עסק עם הבריות. יום אחד קנה סחורה מלוי ולפני ששילם בעדה – נשרפה, ולא היה לו כסף לשלם את דמי הסחורה השרופה וברח לקהיר שבמצרים עם שני בניו. שלח ידו שוב במסחר והצליח במעשיו. משגדלו ילדיו השיא להם נשים, אבל הוא – כל חייו נכספה נפשו לעזה, עיר הגנים וחוף הזהב רחב הידיים והים הגדול.

חלף הזמן ושמעון לא הגשים את חלומו והלך לעולמו. שני בניו, ששמעו מפיו פעמים רבות את תפארת עיר הולדתם ואת רצונו לחזור לשם, החליטו לחזור אליה. אבל רק אשתו של אחד האחים נתרצתה וחזרה עמו לעזה, ואילו אשתו של האח האחר סירבה לעזוב טוב מצרים ולהתיישב בעיירה הרחוקה שאין בה דבר מהנאות קהיר הגדולה. דיבר על לבה ולא עלה בידו לשכנעה לבוא עמו. בא האיש לבדו לעזה, וכל יודעי אביו המנוח שמחו בו ונתנו לו סחורה ומעות להתעסק בהן והצליח במסחרו. כתב לאשתו שתבוא אליו, שכן אדם עשיר הוא עכשיו. גם מעות שלח לה להוצאות הדרך, אך היא סירבה לבוא. ירד למצרים לחלות את פניה, אך היא לא אבתה לשמוע לו.

לא ידע מה יעשה. יעצו לו חבריו לפנות לרב יוסף מטרני, הוא המהרי“ט, רבה של צפת, בנו של הרב משה מטרני. והמהרי”ט גדול בתורה ופסקיו מקובלים בכל מקום. ומשנתן האח את הסכמתו שלחו החברים להמהרי"ט שאלה: יורנו רבנו אם יוכל להכריחה ואם יוכל לקחת אישה אחרת עליה אם תמשיך ותיתן כתף סוררת. והוסיפו כי עזה כיום היא “ארץ רחבת ידיים וטובה לסחור בה ובה גינות ופרדסים, כל מנעמי עולם.” וציינו הכותבים גם כי הגויים במצרים התעוללו על אותו איש והוא היה אנוס לעזוב את המקום בין כה וכה.

עיין הרב יוסף מטרני בספרים רבים, ובהם ספרו של אשתורי הפרחי כפתור ופרח הדן בין השאר בגבולות ארץ־ישראל, והגיע למסקנה שעזה איננה בבחינת ארץ־ישראל, ובכך חלק על הרדב"ז, וכתב לדורשיו דברים קשים: “דבר פשוט הוא שאין האיש רשאי לכוף את אשתו לעלות לעזה ואם היו מתעוללים עליו הגויים במצרים, יכול היה להוציאה לעיר אחרת כדומה לעירו הקודמת ואין הוא יכול לכופה לשבת בעזה.”

ואף ששולחי המכתב ציינו שעזה יש בה גינות ופרדסים וכל מעדני עולם, השיב להם הרב כדורבנות. נראה שביקר בעזה בזמנו ולא נראתה בעיניו גדולה וחשובה כדבריהם וכתב להם:

וסיים תשובתו והניח עטו. אולי מר היה לו על הלב, שכן הרחיק אישה מבעלה, אבל לעצמו אמר: האמת והדין קודמים לכול.

ואנו, מה נוכל להשיב?

מקורות: שו“ת רדב”ז, חלק ד, כ“ד; שו"ת בצלאל אשכנזי ל”ו; שו"ת אהלי יעקב קי“ט; שו"ת מהרי"ט א מ”ז.

שתי שנים משלו בירושלים אבן פרוך ועבדו עות’מאן הרשע, ולא ידעה ירושלים תלאות וייסורים כבימים ההם.

בתחילת המאה הי"ז נמוג זוהרה של צפת והיא ירדה מגדולתה. אותם ימים שבכל אחד מרחובותיה ומסמטאותיה מצאת תלמיד חכם חשוב ובכל בית־כנסת ישב רב וחכם שפסקיו וספריו היו מפורסמים ותלמידים התכנסו לשמוע תורה מפיו – חלפו עברו. החכמים והרבנים הנודעים נפטרו לעולמם וגדולים כמותם לא באו לצפת. ופרצו גם מגפות והיה גם משבר כלכלי שגרם לסגירת בתי־האריגה בסביבותיה ובוודאי שהיו גם סיבות אחרות שספרי ההיסטוריה תמהים עליהן.

שבה ירושלים להיות המרכז היהודי בארץ, אף כי למעלתה של צפת בימי גדולתה לא הגיעה. ואף שהותר רק לארבעים משפחות לשבת בעיר, חיו בה הרבה יותר יהודים – הרבה שוחד שילמו כדי שיעלימו השלטונות עין מהם – ובהם רבנים וחכמים, ספרדים ואשכנזים, שפסקו דינים, למדו תורה ולימדוה, ועיינו בכתבי הקבלה שהביאו מצפת תלמידי האר“י ותלמידי תלמידיו. ונתעוררו תקוות כי הנה שבה ירושלים להיות עיר גדולה עד שהשתלט מוחמד אבן פרוך שתום העין על העיר בשנת שפ”ה, היא שנת 1625.

אביו של מוחמד משל בירושלים כעשרים שנה והיה ממונה מטעם הסולטן לאמיר אל־חג‘, האחראי על שיירת עולי הרגל הגדולה היוצאת פעם בשנה מדמשק, עוברת ברמת עבר הירדן, עד למדבר הסעודי ועד למכה עיר הקודש. שבטי הבדווים שלא היה עליהם מורא מלכות ומורא שמים, היו מתנפלים על השיירה מדי פעם, מזנבים בה ובוזזים את עולי הרגל והשלטונות היו חסרי אונים כנגדם. חיילים רבים היו מלווים את השיירה והמושלים היו משלמים שלמונים רבים לשייח’ים הבדווים כדי שיניחו לעולי הרגל לעבור בשלום במחוזותיהם, אבל רק שיירות מעטות חזרו ללא פגע. פרוך, שהיה חכם ואמיץ, הצליח יותר מקודמיו והיה מעביר את השיירה מבלי שתינזק ומחזירה בשלום לדמשק. כיצד עשה זאת? לפני שיצאה השיירה לדרך היה יוצא למדבר עם חייליו ומכה בשבטי הבדווים שבדרך ללא רחמים כדי להזהירם ולהפחידם, והטיל עליהם את מוראו והניחו את השיירות לנפשן. שמחו בו המושלים הטורקים שבקושטא הבירה ומינוהו למושל שכם ולמושל ירושלים. אחת־עשרה פעם יצא פרוך בראש השיירה ובפעם השתים־עשרה מת בדרך ונקבר במכה. יש הטוענים כי לבנו מוחמד היתה יד במותו. הרג מוחמד אבן פרוך את מנהל המשק של ירושלים, שמינה אביו במקומו בשעה שיצא למסע החג’, ונתמנה למושל העיר. גזר מוחמד גזרות קשות על תושבי העיר וסחט מהם כספים רבים והם התלוננו בשער העליון ובא במקומו מושל אחר. אותם ימים מרד פאח’ר א־דין השני בשלטון הטורקי וכבש מחוזות רבים בארץ הלבנון ובגליל ושלח מוחמד את חייליו להרי שכם ולדרום והצטרף למושלים אחרים שיצאו נגד פאח’ר א־דין וניצחוהו בקרב גדול על גדות הירקון, וכפרס מינוהו השלטונות שוב למושל ירושלים.

העביר אבן פרוך את השיירות למכה בהצלחה והשער העליון בקושטא היה שבע רצון ממנו ומשוררים שביקרו בירושלים כתבו שירי תהילה לכבודו. אבל אבן פרוך איש אכזר היה. זקנים שבעיר לא זכרו אכזר כמוהו. אנשיו גזלו ושדדו ובזזו את תושבי העיר וסביבותיה, ושלא כמושלים אחרים, שהתנכלו ליהודים ולנוצרים בלבד, אבן פרוך שדד את כל תושבי העיר, גם מוסלמים. והיה יוצא בראש חייליו גם מחוץ לירושלים ומתנפל על כפרים עניים ובוזז את המעט שהיה בידיהם ורוצח בדם קר גברים ונשים וילדים. וכשהגיעו מים עד נפש ותושבי ירושלים הערבים לא יכלו יותר לשאת את ידו הקשה, לבשו שקים ונשאו בידיהם לפידים בוערים ויצאו לרחובות העיר לצעוק חמס כנגד אבן פרוך ודרכיו, ולא הועילו. ביקשו התושבים להסתתר בכפרים והעמיד אבן פרוך שומרים בשערי העיר, כדי שהתושבים לא יימלטו ממנה. והסופר האלמוני שרשם את תלאות העיר סיפר:

היהודים, כדרכם, ניסו לקנות את לבו בשוחד, אבל הוא תבע עוד ועוד וכלא בבית־הסוהר את המנהיגים והפרנסים והרבנים ובני העיר. תרמו הנשים את תכשיטיהן ואת בגדיהן היקרים ומכרו אותם כדי לשחרר בכסף את העצורים, אבל נפשו של אבן פרוך לא שבעה ותבע עוד ועוד. והביאו לו סוכר ושעווה ותרנגולים וביצים לרוב, וביקש עוד. ותפס את עשירי העיר והיכה אותם בשוטים ובעקרבים. ובמשך ל"ה ימים הוציא מפרנסי הקהילה יותר משלושת אלפים גרוש, ומכבוד החכם עמנואל אלבחרי בלבד גזל 1,600 גרוש אחרי שהיכהו מכות רבות, ורבים מטובי העיר ברחו.

והגיעו זעקות בני העיר אל השער העליון בקושטא ונשלח משם קאדי כדי להשגיח על המושל, ובבואו יצאו כל תושבי העיר, ערבים, יהודים ונוצרים מן המחבואים אשר התחבאו שם מייראת אבן פרוך וצעקו אל השופט: “הצילנו מיד אבן פרוך אשר אכלנו ויגזול כל אשר לנו!”

אבל תקוותם היתה לשווא. אבן פרוך קיבל את פני השופט בחנופה רבה ומילא ידו שלמונים, והוא העלים עין ממעשיו.

ומעשה שהיה ברבי דוד טרדיאולה.

אביו הזקן, שמואל, היה יוצא ובא לפני המושל בענייני הקהל. חשש דוד, שמא יתנכל המושל לאביו ואמר לו: “אני אלך תחתיך.” והלך אל המשנה אשר מינה אבן פרוך ובירכו והמשנה שאל את דוד: “איפה אביך?”

השיב דוד: “בי אדוני, עבדך אבי טרוד כל העת בשליחותך, ואני כמוהו מתעסק תמיד לשרתך, כי כל היום רגלי ממהרות לרוץ למצוא מעות בעד היהודים לצורכך.”

ולא נראתה התשובה בעיני המשנה וציווה לבולוק־באשי, הוא ראש החיילים, שייסר את דוד. היכוהו כל הלילה ומשבא הבוקר אמר לו הבולוק־באשי: “גאל את עצמך בכסף מלא.” בכה דוד והתחנן ואמר כי איש עני הוא ובזיעת אפו הוא מרוויח לחם חוקו. והחיילים הוסיפו לייסרו בייסורים קשים ותחבו תחת צפורניו קנים חדים, ואמרו לתלות על צווארו מחבת ובה גחלים וגופרית כדי שהעשן יעלה באפו ויחנוק אותו.

נודע דבר מאסרו ועינוייו של דוד בן שמואל הזקן לבני העיר ושלחו שליח למשנה ושאלוהו למחיר פדיונו, ותבע מהם אלפיים גרוש. התפרקו הנשים מנזמי הזהב אשר באוזניהן ונתנו בידי דוד כדי שיגאל את עצמו מידי הרשע. הביא דוד אל המשנה קופה מלאה תכשיטים, כפיקדון, עד שישלם את כופר נפשו ושלחהו לחופשי על תנאי זה.

הסתגרו האנשים בבתיהם מפחד שליחי אבן פרוך ונתבטלו בתי־התמחוי והישיבות ובתי־הדין וננעלו ונתרוקנו בתי־הכנסת. והיו שנמלטו מן העיר. אבל רוב פרנסי העיר לא אבו לברוח, כי חסו על קהל ה' ועל הנשים והטף, פן יפרוץ בהם הצר אם יישארו כעדר אשר אין לו רועה.

ובחודש תמוז השפ"ה יצא אבן פרוך לעמוד בראש השיירה למכה, ועמו המשנה. וכמושל ירושלים מינה אבן פרוך את עות’מאן אגא, אחי אשתו, וגם הוא איש רע לב וערום. קרא אליו עות’מאן את שייח' היהודים רבי שמעון ותבע ממנו אלף גרוש. אמר לו רבי שמעון: “אפס הכסף מכיסינו.” ועות’מאן כמו ויתר ואמר בלשון רכה: “הבו לי אם כן חמש מאות גרוש.” יצא רבי שמעון מעל פניו וסיפר לשולחיו ושמחו ואמרו: “שמע עות’מאן על סבלנו והקל עלינו,” ונתנו לו חמש מאות גרוש. יצאו מן המחבואים אל הרחובות והשווקים וחזרו להתפלל בבתי־הכנסת וקיוו כי עות’מאן יבור לו דרך ישרה.

ובעשרה לחודש אלול שפ"ה, ערב הרמדאן, קרא אליו עות’מאן שוב את רבי שמעון שייח' היהודים ודיבר עמו בלשון יפה ויצא ממנו רבי שמעון שמח וטוב לב ואמר אל הפרנסים בצחוק: “כמדומה לי שעות’מאן נתגייר.”

ותמהו: מה קרה? וסיפר להם כי דיבר עמו המושל בלשון חיבה ובאהבה רבה, וציווהו לבקש כי תחת העשרה גרוש הניתנים לו, כמנהג, שי לרמדאן, יתנו לו חתיכת משי טובה לעשות לו מלבוש. שמחו הפרנסים ואמרו: “לבו של עות’מאן טוב עלינו,” ולמחרת, יום השבת, הלכו לבית־הכנסת בהמון רב, כדרך ירושלים.

ועות’מאן ביקש להערים עליהם ושלח את חייליו לבתי־הכנסת בשעת התפילה, והם תפסו ט"ו אנשים נכבדים וביניהם הרב הגדול ישעיהו הלוי הורביץ, ועצרו אותם בבית־הסוהר.

הלכו שייח' היהודים והרב יואל הלוי אל עות’מאן ומצאוהו שיכור. ועות’מאן אמר כי יהרוג את כל התפוסים אם לא יתנו לו עשרים אלף גרוש. נפלו על השליחים אימה ופחד. ונשי האסירים הלכו בשווקים וברחובות הלוך ובכה. למחרת חזרו הרב יואל הלוי ושייח' היהודים לדבר על לב עות’מאן והוא הסכים לשחרר את העצורים תמורת 11 אלף גרושים. הלוו הקהל את הכסף לאסורים והם הבטיחו לפרוע את החוב כאשר תשיג ידם. אבל שישה מן האסורים נשארו בבית־הכלא, כיוון שלא נמצאו שמונה מאות גרוש, מתוך הי"א אלף, לפירעון.

שלחו הפרנסים רץ לדמשק להעלות את תחינתם לפני מושל המחוז כי יצילם מידי הרשע. בא הרץ אל חיים די שיריש, מראשי הקהל בדמשק, והוא כינס כמה מחשובי הקהילה והתייצבו לפני המושל והתחננו לפניו להעביר את רעת עות’מאן מעל אחיהם. שלח השר שליח אל עות’מאן וציווה עליו להתיר את האסורים.

יצא השליח לדרך ושלושים אנשי חיל מלווים איתו. נתן לו עות’מאן 700 גרוש, וחמשת אלפים גרוש שלח מנחה לשר בדמשק. והשליח ואנשיו חזרו למקומם ופקודת השר לא נתקיימה. קרא אליו עות’מאן את ראשי הקהל ותבע מהם את 700 הגרוש שנתן שוחד לשליח וציווה גם להרוס בית־כנסת ולבנות במקומו חנויות. לוו היהודים בנשך אלף גרוש ונתנו לעות’מאן, והניח ידו מהמקום הקדוש. ולא רק ליהודים התנכל עות’מאן. כל שבוע היה מבקר במנזרים של הארמנים, היוונים והפרנציסקנים, ודרש ממון רב לעצמו. ורבים מראשי הכנסיות נמלטו מהעיר.

ובשני בכסליו שב אבן פרוך ממכה וחזר לשלוט בעיר והפרנסים הביאו לו מנחה. שאל לשלומם וטען כי הוציא כסף וזהב רב על הוצאות השיירה והוא שואל מהם רק 1,300 גרוש ויניח להם. נתנו לו את הכסף והקול עבר בין יהודי ירושלים כי מכאן ולהבא ישררו משפט וצדקה בירושלים.

והארץ שקטה עשרים יום.

וכעבור כמה ימים עבר אבן פרוך לפני המבצר בירושלים והאגא, הוא מפקד החיילים אשר במבצר, הזמין אותו: “הייטב בעיני השר לשתות עמי קהווה?” שאל. וחיילי המבצר אין עליהם מורא המושל כי רק לפקודות המושל בדמשק הם שומעים. נענה לו אבן פרוך ונכנס למבצר הוא ואנשיו ופתאום שלף את חרבו וממנו ראו וכך עשו גם אנשיו ויגרשו את האגא ואת חייליו מן המבצר. הגיעה השמועה לשר בדמשק: מרד אבן פרוך במלך וגם לכד את המבצר! שלח השר שליחים לירושלים ופקד על אבן פרוך: “השב את המבצר בשלום.”

אמר להם אבן פרוך: “חלילה לי למרוד במלך, ואל המבצר נכנסתי כי ראיתי שאין האגא משגיח בו כראוי, ובכל יום הולך וחרב.”

שלח אבן פרוך מנחה אל השר בדמשק, ויידום השר. ואבן פרוך שב לעשוק את העם וגם אסר את הרופא הנודע בן־עמרם. סבבו היהודים בעיר בבכי מר ובצעקה גדולה כדי לקבץ בתורת צדקה או הלוואה כסף או כלים, למכור או למשכן, כדי שיוכלו לפדות את הרופא. ואבן פרוך תבע בעבורו 3,200 גרוש. ואחר כך חזרו הפרנסים להסתתר בבתיהם.

שמע אבן פרוך כי המשנה לסולטן מבקש אותו על דבר המבצר והלך לבגדד לפייסו, כי שם היה משנה המלך נלחם עם מלך פרס. אסר אותו המשנה ולא נשמע ממנו כחמישה חודשים. ובזמן זה שוב משל בעיר עות’מאן הרשע וישאל מן היהודים 1,300 גרוש ונתנו לו. ועות’מאן אמר אל לבו: המשנה למלך אשר בבגדד יהרוג את גיסי אבן פרוך ואני אהיה מושל ירושלים, ויהי שמח וטוב לב.

שלח שר דמשק חיילים כדי לגרש את עות’מאן מירושלים, והגיעו לרמלה. ועות’מאן הניף דגלים אדומים על חומות ירושלים לאות כי הוא מוכן למלחמה והציב גם ארטילייראש, תותחים, כדי לקדם את פני חיילי מושל דמשק. ומשנה־דמשק וחייליו עמדו שני חודשים ברמלה וכשראה המשנה כי לא נתיירא ממנו עות’מאן, שב לדמשק.

וגבה לבו של עות’מאן ואמר: הלא רוב הון בידי פרנסי היהודים. אקח מהם עשרת אלפים גרוש ואחר כך אתלה אותם על עץ. וציווה להביא את הפרנסים למבצר והחיילים העבירו אותם גלויי ראש ברחובות ירושלים וחבלים על צווארם כמשפט העומדים להיתלות. התכנסו כל קהל היהודים בירושלים וקראו אל אלוהים בחוזקה ובלב נשבר, בכו והתחננו, ותעל צעקה אשר לא נשמעה כמותה. והפרנסים אשר בחצר המבצר הכינו לבם למסור נפשם על קדושת ה' וכפרת עמו.

שיחדו היהודים את מפקד המבצר הוא הבולוק באשי. והוא בא לפני עות’מאן ודיבר טוב על האסורים. נתן להם עות’מאן נ"ה ימים עד אשר תמו לשקול 8,200 גרוש ושילחם לביתם.

ושוב יצאו שליחים לראשי היהודים בקושטא לבקש על נפש אחיהם בעיר הקודש, ויבואו אל חצר הסולטן ויאמרו לו: “מרדו עליך בירושלים!” ושלח הסולטן ספרים לדמשק וציווה לעקור את עות’מאן וכל בעלי בריתו מירושלים. נודע הדבר לאחיו של עות’מאן ובא לירושלים ודיבר על לבו לעזוב את העיר, ולא שמע לו.

ובין כה וכה ברח אבן פרוך מתחת יד משנה המלך ליד בגדד, ודאה כנשר באורחות עקלקלות ובא לירושלים ביום האחרון של חודש תמוז שפ"ו והסתתר בבית אמו. ועות’מאן לא ידע כי אבן פרוך בעיר. ואבן פרוך בא פתאום אל המבצר ומצא את עות’מאן בחדר על החומה. שלף אבן פרוך את חרבו ותקעה בלב עות’מאן גיסו והרגו. ובני ירושלים, יהודים, נוצרים וישמעאלים, בשומעם על מפלת עות’מאן, שמחו וצהלו ואבן פרוך העביר קול בעיר כי מעתה שלום וצדק ישררו בה. ובעורמה עשה.

קרא אליו אבן פרוך את נכבדי ירושלים וסיפר את קורותיו ואמר כי רבו הוצאותיו כדי לגאלם מידי עות’מאן ונתנו לו 5,000 גרוש ויצאו מעל פניו. קרא אליו אבן פרוך את משנהו וציווה עליו להוסיף ולקחת כסף מהיהודים. תפס המשנה את פרנסי העיר והם שקלו על ידו אלף גרוש.

ואבן פרוך אסר נכבדים אחרים והביאו אותם לבית־הכנסת ושם היכו אותם לעיני העדה והחזיקו בזקניהם וגררו אותם ותלו אותם בידיהם מאחורי גבם ושברו אצבעותיהם עד שהבולוק באשי, שר האלף האכזר, ביקש מאבן פרוך להפסיק את עינויים, כי עיניו ראו כי מכרו כליהם וכל אשר להם ואין להם יותר ממה לתת. אמר אבן פרוך: “ישלימו לשלם לי אלפיים גרוש ואעזבם. וציווה להמשיך ולענותם.”

ומדמשק הגיעו בעלי בריתו של אבן פרוך וגילו לו כי ציווה המושל לאסוף צבא רב ולעלות עליו. גם ראה אבן פרוך חלום והנה זקן נשוא פנים מבקש לחנוק אותו. שאל: “מי אתה?” והזקן אמר: “אני דוד המלך, ואתה דע לך כי מות תמות אם תישאר בעיר אשר שמי נקרא עליה.”

הקיץ אבן פרוך משנתו מבוהל. הטעין את גזלותיו על גמלים ושלחם לעיר מלכותו הראשונה שכם.

ואני המספר תמה: מדוע כה איחר דוד המלך להופיע?

קרא אליו אבן פרוך את העצורים ותבע מהם כסף נוסף ונתנו לו ועזב את העיר ויצא לשכם. שמעו בני ירושלים כי אבן פרוך עוזב את העיר והיתה השמחה גדולה. אבל עוד בשעה האחרונה תפס עמו שני פרנסים ולקח אותם עמו, כדי לבקש כסף בעבורם.

ולמחרת התכנסו כל היהודים בבתי־הכנסת והודו לאלוהים על הצלתם וראשי הקהל סבבו ברחובות וקיבצו אוכל ומתנות לעניים.

חגגו בני ירושלים, אבל חוששים היו לגורלם של שני הפרנסים. ובשכם נמצא אותו זמן שליח הסולטן ודיבר על לבו של אבן פרוך לשחרר את העצורים ושילחם בלא כסף, ולא היתה כזאת עד אז. ולירושלים היתה אורה.

ועל העיר נתמנה מושל חדש מטעם מושל דמשק חסן באשה, והוא ציווה לתלות את האגא אשר היה ממונה על מבצר דוד, כיוון שלא לחם נגד אבן פרוך ואת נבלתו הותירו על העץ שלושה ימים.

ואבן פרוך משל בשכם שתים־עשרה שנים ולא נידון ולא נענש שכן פאח’ר א־דין הטיל עדיין מוראו על הארץ והתגרה בסולטן ובחייליו ואבן פרוך לחם בו. וגם לא נמצא טוב ממנו להוביל את שיירת עולי־הרגל למכה. והוא היכה ביד חזקה בבדווים שהיו מתנכלים לשיירה בדרך הארוכה שעשתה עד העיר הקדושה. ואבן פרוך גם הרחיב את שלטונו וכבש חבלים גדולים בהרי מואב מעבר לירדן. הוא מת בשנת 1639 והותיר אחריו שני בנים שמשלו בשכם והיו ממונים על שיירת החג' למכה.

והמושל בירושלים לבו היה טוב ליהודים ולקח מהם מסים במידה ובמשורה. אבל קופת הקהל היתה ריקה ואנשי העיר דלים. שלחו הפרנסים שני שליחים לארצות אירופה לאסוף כסף כדי להחזיר את החובות הרבים ואת הנשך ולהרים את קרן ירושלים. והפרנסים פנו אל סופר העיר – ואנו לא יודעים את שמו – והוא בעל לשון מליצה יפה, וכתב להם במגילה דברים המזעזעים כל מי שנפש בלבו, וסיפר את קורות העיר בימי הרשע אבן פרוך ועוזרו עות’מאן, דבר דבור על אופניו, מאומה לא חסר ואולי גם הוסיף משלו והגזים כדי להניע את לבות הנדיבים לתרום למען אחיהם המרוששים. והוסיפו ראשי הקהל דברי עידוד למגילה, ושלחו אותה בידי השליחים שהדפיסוה בוונציה בספר וקראו לה בשם חורבות ירושלים. ובספר הסכמות של רבני ונציה ודברים החודרים אל מעמקי בטן ולב ובין החותמים על ההסכמות הרב יהודה ממודנה, איש ההלכה והסיפור והעולם הגדול, ולב כל קורא את הספר הזדעזע ואספו השליחים כספים רבים ונשלחו לירושלים.

ואותו סופר ירושלמי אלמוני בעל לשון ולב אשר כתב את קורות העיר הקדים הקדמה לדבריו ובה מנה עשר סיבות מדוע לא שמעו בני ירושלים למזהירים אותם כי טוב לעזוב את העיר בימי הרעה והיו פטורים מרדיפות הצורר ומתשלום דמי השוחד הרבים. הוא כתב עשר סיבות מדוע אסור היה לנטוש את עיר הקודש:

ראשונה: כי אפילו העוף הפורח היה יוצא בקושי מירושלים מחמת השומרים אשר שמו הצוררים בשעריה של ירושלים ובדרכים אליה.

שנית: גם אם יכולים היו לצאת, הרי היו נשארים אחריהם העניים המרודים שקצרה ידם לשאת בהוצאות הדרך וקצרה ידם לשלם שוחד.

שלישית: כספים רבים חבו היהודים לישמעאלים, ואיך יתנום אלה לצאת מן העיר בלי פירעון החובות? ויש טוענים – אומר הכותב – שלא כן הדבר, הישמעאלים היו מוכנים לוותר על החובות בתנאי שהיהודים ייצאו מירושלים ולא ייזכר בה שם ישראל עוד.

ורביעית – אומר המחבר – גם אם היו הישמעאלים מתרצים לוותר על החובות ואפילו היו מסכימים לתת לכל יהודי עני את הוצאות הדרך כדי להורישנו חס וחלילה מירושלים, הלא תתפורר ותימוט הארץ ומוסדות השמים ירגזון. התירש שפחה גבירתה ובן הגר יגרשנו מהסתפח בנחלת ה'?

חמישית: מי זה האיש אשר יעצור כוח לעזוב את רבותיו, את מולידיו, את נשיו וצאצאיו ואחיו ואחיותיו ומיודעיו, אשר בעפר יסודם, ביד אדונים קשים אשר כבר פעמים אחדות עלתה המחשבה הרעה על לבם לחרוש חורשים על גבי הקברים?

ליד הכותל המערבי

שישית: כי הנה אלוהינו עומד מאחורי כותלנו, לא זזה שכינה מכותל מערבי להשגיח על בני ישראל בכל מקום. ואם ה' יתברך מאהבה אותנו נתאווה לדור עמנו, איך יעלה על לב איש אשר בשם ישראל יכונה, שזיכהו האב הרחמן להסתופף בבית ה', לעוזבה משום הפסד ממון?

שביעית: הלא מיום שנחרב בית־המקדש נשבע ה' שלא ייכנס בירושלים של מעלה עד שייכנסו בני ישראל בירושלים של מטה. והנה קודם ביאת אבן פרוך היו נחרדים כציפור בנים רבים מארבע כנפות הארץ להתיישב בירושלים, והיה זה בידינו סימן לתחילת קיבוץ גלויות. ואיככה היה לנו לתת, חס וחלילה, כתף סוררת לעיר הקודש בהשליכנו אותה מאחורי גוונו?

שמינית: ארץ־ישראל לא ניתנה אלא בייסורים. את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל?

תשיעית: אילו היינו יוצאים חס וחלילה מירושלים, הלא תגבר יד הקליפה, ומי יודע אם לא לעת כזאת הגענו להתיישב בה. כי הנה כל ההתחלות קשות והתחלתנו היא יותר מחצי הכול. כי בשבתנו בעיר אלוהינו, עם היותנו מתי מספר, נחשבים אנחנו כאילו כבר נקבץ בה יותר מחצי הגלות.

ועשירית: הסברה נותנת אשר האלוהים ניסה אותנו כמצרף ומטהר כסף כדי לבררנו וללבננו באש הצרות, כדי להקל מעלינו חבלי משיח. ולו לא היינו, בר מינן, עומדים בניסיון, היה שב צל הזכות אחורנית כמה מעלות, וכדי ביזיון וקצף.

אלה דברי הסופר האלמוני, ואנו – מה נוסיף עליהם?

מקורות: חורבות ירושלים – מהדורת מינה רוזן; מושלי ירושלים מבית פרוך –עאדל מאנע בקובץ בראשית התקופה העות’מאנית; המאה העות’מאנית, מחוז ירושלים במאה השבע עשרה – דרור זאבי.

בתו של השל"ה הקדוש ישבה בביתה שוממה. לשווא ניסו רעותיה לעודד את רוחה. הנה הופיע החתן המיועד לה, תלמיד חכם ועילוי, פרי הילולים, ולה אין כסף דמי נדונייתה כדין כל נערה מישראל. לאוּ עיניה מבכי ולבה נשבר כלב חנה. לשווא, אין לה מושיע.

חכמי צפת, הזוכרים את גדולת אביה, הרב הגדול ישעיהו הלוי אשכנזי הורביץ, בעל שני לוחות הברית, הוא השל“ה הקדוש, ביקשו תקנה לנערה היושבת ללא גואל, ואין עוזר. התכנסו בבית־המדרש וגינו את פרנסי ירושלים, המבקשים לגזול ירושתה של יתומה אומללה. שלחו מבקשי טובתה שליחים לחכמי שלוש ערי הקודש – טבריה, ירושלים וחברון – וקראו לדין תורה את פרנסי ירושלים המסרבים להחזיר לנערה את החוב, 1,200 גרוש, שחייבת קהילת ירושלים לרב ישעיהו הלוי, ופירטו המעשה שהיה. ישבו הרבנים מאורי התורה, עיינו בספרי הלכה – האלפסי, הרמב”ם ובספרו של מרן יוסף קארו – וטענו, שאלו וענו והביאו ראיות ממקומות רבים, ובגינה של אותה קושייה בדין הנערה היתומה, נשתבחה תורה, אבל לבת הרב לא באה ישועה. עיניה כלות ואין לה מנחם.

באותו זמן חזר לחברון הרב אליעזר בן ארחא ממשא מלך ושרים בקושטא. והרב אליעזר הוא בנו של הרב הקדוש הרב יצחק ארחא, חברם של בעל בית יוסף הוא מרן קארו ושל הרב משה קורדוברו בעל פרדס רימונים ושל הרב משה מיטרני ושל ישראל נג’ארה, בעל הפיוטים, כולם גדולי צפת. וכשהגיעה אל הרב אליעזר קובלנתה של היתומה, זכר את אביה שעמו השתעשע בדברי תורה וביקש ממנו כי אם יאונה לו רע, ידאג לבתו היתומה ויגן עליה. וכבר נאמר שצערן של יתומות קרוב לכיסא הכבוד. וישב הרב אליעזר בן ארחא אל שולחנו בביתו הנשקף אל מערת המכפלה, שם מנוחת עולם של האבות והאמהות, והוביל את עט הנוצה כאיילה שלוחה על פני הגיליון וכתב לפרנסי האשכנזים בירושלים דברים חודרי לב ובטן.

עד כאן כתבנו דברי הקדמה, ועכשיו נספר מה קרה, דבר דבור על אופניו, ראשון ראשון ואחרון אחרון. נתחיל במסעו של הרב ישעיהו הלוי אשכנזי הורביץ מפראג לארץ־ישראל בשנת שפ"ב, היא 1622.

הרב ישעיהו הורביץ נולד בפראג בשנת ש"ל, 1570, ועבר עם אביו, שגם הוא היה רב נודע, לפולין, ולמד אצל גדולים וחכמים והתפרסם כבעל תלמוד ומוסר וכבקיא כתורת הסוד. הוא שימש אב בית־דין בדובנו, אוסטרהא ופרנקפורט על־מיין, ומשם גורש עם אחיו היהודים בשנת 1614 למניינם, ואז נתבקש לעיר הולדתו פראג, עיר של רבנים וחכמים, ושימש בה כאב בית־דין. הרב מבית עשירים היה ולא נזקק לשכר רבנות. לומדי תורה רבים אכלו על שולחנו, והיה חי בהרחבת הדעת ודן בדיני תורה ומפלפל בעומקה של הלכה וכותב ספרים, ובני פראג התגאו בו והתנשאו על ערים אחרות בישראל שרב וגדול שוכן בתוכן. אבל לאחר מות אשתו נשא אישה שנייה ויצא עמה לארץ־ישראל, כדי להתקדש ולקיים מצוות יישוב הארץ.

נסע לוונציה, הפליג לסוריה וירד בטריפולי ובא לחלב, היא ארם־צובא, ושמע תורתו הגיע אל חכמי העיר והזמינוהו לדרוש בבית־הכנסת. והרב נשא דרוש נפלא בסוד הגאולה בלשון עברית, ופני חכמי העיר אורו. ויצא משם לדמשק ושמו הולך לפניו ורבני העיר וחשוביה הרעיפו עליו דברי אהבה ורצו להמליכו עליהם אף שהוא אשכנזי, ואמרו לו, קצין תהיה לנו וכל אשר תצוונו נעשה. וכשהגיעה לקהל אשכנזים בצפת הידיעה, שהרב רבי ישעיה הורביץ נמצא בדמשק, שלחו אליו שני שליחים וביקשו ממנו לעשות מגוריו בצפת ולהיות ראש לעדת האשכנזים. ואמר להם רבי ישעיה כי יבוא לצפת ושם ייפול דבר, אבל לבו היה לירושלים. וגם בני ירושלים, ששמעו כי הרב בא להשתקע בארץ, רצו בו, וחששו שמא ייעתר לקהל צפת ויישאר שם. מיהרו ושלחו שליח להקדימם, ובחרו באחד מבני פראג, נחמן שמו, שעלה לארץ והתיישב בירושלים, ואחיו הוא מנכבדי העדה בפראג והרב הכירו.

יצא הרב ישעיהו הלוי מדמשק ובהיותו כמהלך יום מצפת בא לקראתו השליח מירושלים ובידו איגרת שבה הציע לו קהל אשכנזים להיות אב בית־דין וראש ישיבה בירושלים עד ביאת הגואל. השליח אמר לרב כי ק"ק אשכנזים בירושלים מקבלים עליהם לשלם לו כל שכר שיבקש. וכדי לחבב עליו את עיר הקודש אמר כי ירושלים היא עכשיו משוש כל הארץ, ושלום ושלווה שוררים בה, מזונותיה טובים ויינה זול והכול זול בה. בירושלים – כך סיפר – קהל האשכנזים גדול מאשר בצפת ויש בה כמה וכמה אנשים חשובים וגדולים בתורה. וגם הספרדים שבעיר מתרבים מאוד, ממש למאות, ובונים בניינים גדולים, וניכרים סימנים רבים לגאולה קרובה.

שמח הרב לחיות בירושלים ולכהן בה ואמר לשליח כי אין הוא רוצה לקבל שכר, שכן יש בידו לפרנס את עצמו בכבוד. רק שיתנו לו ולאשתו דירה חשובה ומהודרת עם מיטות, כיסאות ושולחנות, וישלמו מסי המלך בעדו, וגם הוצאות הנסיעה מצפת לירושלים. ואמר לו השליח: “כל אשר תצווה אדוננו נעשה.”

והגיע לצפת, וקידמו ראשי העיר את פניו בכבוד רב. וכשאמר להם שקיבל את הצעתם של קהל ירושלים, הצטערו מאוד וביקשוהו שישהה קצת בעירם כדי שייהנו מתורתו, והסכים. ופגש בזקני העדה וסיפרו לו על ימי צפת לפני כיובל שנים, שהיתה אהובת המקום, וגם סיפרו לו על קדושי עליון שהיו אז בצפת. ושמע רבי ישעיה דבריהם ולא שבעה נפשו וביקש לשמוע מתורתו של האר“י שמעט ממנה נודע לו ועילתה נפשו. ונתנו לו לעיין ולהעתיק מכתביו המיועדים רק למי שהרגילו עצמם בפרוזדורי הסודות העילאיים, ופתחו לפניו הכתבים שערים רבים, שהיו חדשים בעיניו, והיה נדמה לו שהוא מטייל בפרדסים עליונים ונתרווח לבו בשמחה גדולה והעתיק בפנקסו מדברי האר”י, וסיפר מקצתם בספרו שני לוחות הברית שהיה עוסק בחיבורו. וביקר הרב על קברות קדושים בצפת ובגליל, הוא ואשתו, והדליקו נרות לכבוד בני משפחותיהם, ובשבת דרש דרשה בבית־הכנסת לקהל אשכנזים בצפת, ומאז שחיו בה קדושי עליון לא שמעו בצפת דברים שכאלה.

ואחר כך נסעו לירושלים רכובים על חמורים ובתחילה היה קשה לרב לישב על החמור, באשר לא נוסה בכך. אבל ככל שקרב לירושלים נתעלתה רוחו ושכח מייסורי הרכיבה. ומשהגיע לשערי ירושלים קיבלוהו בני העיר בשמחה גדולה וכמובטח נתנו לו דירה מהקהל. אותה שעה נצטערה קהילת האשכנזים צער רב, שכן נתבעה לשלם מסים לממלכה ולא היה כסף בקופת הקהל, והשליחים שיצאו מעבר לים לאסוף כסף ליישובה של ירושלים עדיין לא חזרו. ושמע הרב צרתם והלווה להם 600 גרוש שהביא עמו מפראג לפרנסתו, בריבית של עשרים למאה.

ונתיישב בעיר והיה שמח בחלקו ומודה יום־יום לאלוהים שזיכהו לישב בעיר הקודש וכתב איגרת לבניו בפראג, והודיעם מכל הכבוד שעשו לו בירושלים ואמר להם כי עשה זכר לאמם החסידה, היא אשתו הראשונה, והזכיר את שמה ליד כל המקומות הקדושים. וביקש מהם להודיע לכל מי שחשקה נפשו לנסוע לארץ הקדושה שידור בירושלים, כי לא חסר בה דבר והיא מוקפת חומה וגדולה כמו העיר לבוב, והעיקר שהיא מקודשת ושער השמים. והודיע להם: “תדעו רוממות ירושלים, שיש בה אווזים ותרנגולים כמו בפראג, וכל שכן פירות ויין. יהי רצון שתזכו כולכם לבוא לירושלים.”

ישב הרב בירושלים שלוש שנים והאיר מאורו על העיר. ובאותו זמן משל בעיר פאשה מוחמד, שהיה מיטיב עם היהודים. והרב פסק הלכות והרביץ תורה וחידש חידושים רבים וסיים את ספרו שני לוחות הברית, שבו נתמזגו הלכה, דרוש, מוסר ודברי סוד מתורתו של האר“י ומשל אחרים. והספר התחבב על בני עמנו עד היום הזה ולמדוהו בשקיקה ובהנאה, ועל ראשי התיבות של הספר כינו את הרב השל”ה ויצא לאור במהדורות רבות וכל אחד משיג בו לפי דרגתו.

אבל הימים הטובים לא ארכו. מושל חדש בא לעיר, אבן פרוך, איש רשע ואכזר, וכבר סיפרנו עליו, וכאמור בספר חורבות ירושלים, “החל לרדות בקריית מלך רב באכזריות משונה והכביד עולו על צווארנו, ויפקד שומרים בכל הדרכים לבלתי נתון לשום אדם לצאת מן העיר, והיו מביאים אותם כפותים ומייסרים אותם ולוקחים ממונם, ונתן עיניו בעשירי הארץ והוציא מידם כסף וזהב לרוב ותימלא הארץ צעקה גדולה.”

וביום י“א באלול שפ”ה, 1625, באו חייליו של אבן פרוך לשני בתי־כנסיות ספרדים ואשכנזים ותפסו ט“ו אנשים חשובים ובהם גם השל”ה וכלאום בבית־הסוהר ותבעו בעבור שחרורם פדיון גדול. ונתכנסו בני העיר והתפשטו מעדייהם ומזהבם ומישכנו בגדיהם ונתנו כופר בעד האסורים ושיחררם אבן פרוך ובהם גם השל“ה. והרב, שתש כוחו, נסע לצפת עד יעבור זעם. ושליחי אבן פרוך המשיכו לענות ולהתעלל בבני ירושלים ושדדו את כספם והגיעו מים עד נפש. ושלחו בני ירושלים שליחים לקושטא וצעקו לפני אחיהם החשובים והללו פעלו בחצר הסולטן והוא ציווה להסיר את אבן פרוך מכיסאו. אבל השל”ה לא שב לירושלים ועבר לגור בטבריה ומת בה בשנת ש"צ, 1630, וכפי הנמסר הוא קבור שם.

וכאן מתחיל סיפורנו.

בצפת נשארה בתו היתומה של הרב וכאמור הגיעה לפרקה, ואפוטרופוסיה תבעו מקהל אשכנזים בירושלים להחזיר את החוב שחבו לרבם, הוא אביה, עם הריבית, 1,200 גרוש. והללו סירבו וטענו שהוציאו יותר מ־1,200 גרוש לפדיון הרב מידי אבן פרוך, ואף על פי שהזהירו את הרב עוד לפני שנעצר שייצא מהעיר, שהוא החשוב ביניהם, הוא לא ברח בזמן, ועל כן אין הם חייבים להחזיר את ההלוואה שהלווה להם.

ולא קיבלו אפוטרופסי היתומה את טענותיהם ותבעו מפרנסי ירושלים את החוב שחבו לאביה, וסירבו הפרנסים לשמוע להם, ואז חזר לעירו לחברון, כמסופר, הרב אליעזר בן ארחא, שנשא ונתן בענייני ארץ־ישראל עם אנשים חשובים בקושטא, ופרנסי צפת כתבו אליו והתלוננו על מנהיגי ירושלים שלבם לב אבן והם מסרבים להחזיר ליתומה אומללה את החוב שהם חבים לאביה הרב הגדול. ונזדעזע הרב בן ארחא ופירסם תשובה גדולה בעניין, והוכיח את בני ירושלים שמסרבים להחזיר את הכסף לבת הרב, והזכיר כיצד התחננו לפני השל"ה שיבוא לשמש אצלם ברבנות, ולא קיבל שכר, רק שהתחייבו לשלם את מסי המלך בשבילו, ועכשיו הם מסרבים למלא את התחייבותם.

ובתחילת דבריו סתר סתירה גמורה את טענת פרנסי ירושלים כאילו אמרו לרב להימלט מהעיר וכיוון שלא עשה כך לא היו חייבים בפדיונו וכך כתב:

הרב בן ארחא קם ממקומו, ניגש אל ארון הספרים, הוציא כמה ספרים ועיין בהם, וחזר וישב אל שולחנו ושילח עטו על הנייר. עכשיו עומד הוא להשיב על טענת פרנסי ירושלים, כאילו ביקש מהם השל"ה שיפדוהו בכסף והוא יחזירו אחר כך וכן על טענתם כאילו מחל על ההבטחה שהבטיחו לו כי ישלמו בעדו מסי המלך:

הרב בן ארחא המשיך ובירר בירורים עמוקים והביא ראיות לדבריו מכל פינות ים ההלכה הגדול. ואיננו מביאים כאן את כל דבריו מקוצר המצע ומקוצר השגתנו. והמבקש להעמיק יעיין בשו"ת רבנו אליעזר בן ארחא סימן ה'. ועירער טענה אחר טענה של פרנסי ירושלים:

ועוד טען הרב בן ארחא כי הסכום שהקהל אומר שהפסיד בגין פידיון האסורים איננו נכון ומסביר מדוע הרב השל"ה כתב אותו סכום כסף באיגרותיו לחוץ לארץ:

וגם אנו נסלח לו לשל"ה הקדוש, שמעודו לא הוציא מפיו דבר שאין בו אמת, אם הפעם הגזים. כאמור, חובות רבים היו לקהילת ירושלים גם ללא ההוצאות על פדיון השבויים וקיווה כי אם יגזים בסכום, יפתחו יהודי חוץ לארץ את לבם וכיסם למען עלובי ירושלים, ואם לא כך היה, אין זו אשמתו.

והרב בן ארחא גם הכחיש שמועה שנפוצה בירושלים כאילו יש לה לבת השל"ה כספים ממקורות אחרים למען חתונתה – אלף גרוש, וכן תכשיטי כסף וזהב ופסק שהיא חסרת כול.

אחר כך בא הרב לתרץ קושייה גדולה שגם אנו תהינו עליה: כיצד זה הלווה הרב הגדול והחשוב כסף לקהילה בריבית של עשרים אחוזים? מתברר כי ריבית שכזו היתה מקובלת, ולהפך, צדקה עשה השל"ה עם קהל ירושלים:

הרב בן ארחא הדגיש שלא רק שהשל"ה הלווה את כספו בריבית שהיא קטנה בהרבה מן הריבית שמשלמת הקהילה למלווים לא יהודים, אלא שוויתר גם על ריבית דריבית.

וכאן עולה בעיה נוספת וחמורה מאוד: והרי ריבית אסורה מהתורה? האם חטא השל"ה בעוון נשך החמור? והרב בן ארחא מסביר דבר המאיר את עינינו, כיצד נמצאו דרכים והיתרים לעשות את מה שהכרח היה לעשות, שאם לא כן היה כלה יישוב היהודים מן הארץ:

וכך נתקיים הפסוק “וחיית בה”. יהודי הארץ התפרנסו מתרומות שהגיעו אליהם מאחיהם היהודים שבחוץ לארץ, ותרומות אלו היו נשלחות דרך מוסדות וקרנות שונים או בידי השד"רים. לעתים קרובות נתאחרו משלוחי הכסף ולא היתה ברירה אלא ללוות כספים על חשבון התרומות שיגיעו. ותיקנו הרבנים תקנה חכמה כיצד לשלם ריבית על אותן הלוואות שלא היה אפשר להשיגן בדרך אחרת: הכסף הרי איננו מוחזר מכיסי הלווים, אלא מכספיהם של התורמים, וכספים שכאלה מותר לתת בריבית, ואיננה בגדר נשך שמשלם לווה למלווה.

נתארכה התשובה והגיעה שעת פסק הדין וההלכה וקבע הרב בן ארחא:

ואנו הרי יודעים שנפש דלה לא היה הרב בן ארחא. אדרבה, גדלות נפש היתה בו.

סיים הרב את איגרתו וזרה חול על הכתב כדי שיתייבש. וסיימנו גם אנו לספר סיפור השל“ה ויתומתו. ואף שאין אנו יודעים, כאמור, מה היה בסופו של דבר ומה עשו פרנסי ירושלים, הבה נאמין כי צדקתה יצאה לאור והחזירו לה את החוב ונישאה. וביום חתונתה באו לצפת חכמים ורבנים, מכירים ומוקירים של הרב השל”ה הגדול, מכל קצות הארץ, לשמוח ולשמח את הכלה. הלוואי שגם אנו היינו שם. ובזכות הדין והפשרה והשמחה, ניגאל גאולה שלמה.

מקורות: איגרת השל"ה, באיגרות ארץ־ישראל של אברהם יערי; שו"ת אליעזר בן ארחא; חורבות ירושלים – מהדורת מינה רוזן.

ביום ב' בשבוע עם עלות השחר לקח הרופא אליה הכוהן כלי אומנותו, נפרד מאשתו ומבני ביתו ויצא לדרך. בסמטאות צפת עברו משכימי קום לתפילת שחרית והעיר היתה רחוצה בטל ומצפה למה שיקרה בה אותו יום. מבתי־המדרש עלה קול תפילה מסתלסל ורם ומבקש להגיע לשמים. אף שהיה זה חודש אב, עדיין קריר היה באותה שעת בוקר ואליה טיפס ועבר מסמטה לסמטה בצד ההר, עד שיצא מהעיר, ועבר בהר שעדיין ירוק היה למרות הקיץ, והלך בשביל שעבר לרוחב המדרון, עד שבא לדרך שתובילו לעין־זיתים ומשם יירד אל עמק החולה.

השמש עלתה מאחורי הר כנען ומעל בתי הערבים המעטרים את המצודה, והפיצה זיזי אור על הר מירון שמולם, ומקפצים מעל בתי צפת. נכנס בין ההרים וצפת נעלמה מעיניו ונתגלתה מחדש מדי פעם, עד שנעלמה כליל. הלך בראש הרים ומשמאלו ומימינו שיחים ועצים. תושבי הכפרים כבר הוציאו את צאנם למרעה, ובני הצאן לעסו את העשב בחשק רב. לפניו השתרעה הבקעה שהאגם והביצות העוטרות אותו נוצצים בה, ומעליה מתגבה החרמון הגדול עמוק בשמים. אף על פי שהקיץ היה באיבו, היתה עליו עדיין מעט שיבה לבנה של שלג. למקומות אלו, אל בקעת החולה, הלך הרופא אליה, כדי לרפא את חולי הכפרים שם, שיושביהם, דרי סוכות של מחצלאות קש, לוקים בקדחת הקשה, ואל הר החרמון, שיושביו סובלים מצינה. לאלה ולאלה הביא רפואה ותרופות.

דוקטור ממש, כדוקטורים של איטליה, לא היה אליה. מכללות לא סיים ובמושב חכמים לא ישב. שולייה של דוקטור היה. את נעוריו עשה בקושטא והיה משרת ורוקח אצל רופא חכם גדול. קצת למד ממנו ואת שאר תורת הרפואה רכש משכלו שלו, מחכמים זקנים, מנשים זקנות, מפי השמועה ומכתבי־יד עתיקים וקצת המציא הוא עצמו. בקיא היה בטיב שיחים, פרחים ועשבים, והיה יוצא לשדות צפת המשופעים בגידולים שונים, אוספם וכותשם, כל אחד מהם טוב למחלה אחרת. מה נאמר? אפשר שהיו רופאים גדולים ממנו, אבל בצפת לא היו. בני הכפרים שבבקעת החולה ובכתף החרמון ציפו לביקוריו בקוצר רוח. מהם שהיו חולים ומהם שנדמה להם שחלו. אלו ואלו מאמינים שאליה הכוהן ירפאם. מי שנרפא הודה לו, ומי שלא נרפא לא התלונן אלא התפלל לאלוהים. פרנסתו של אליה היתה מצויה, ועל כך הודה להשם, וגם מכובד היה. מה עוד יבקש אדם בצפת בראשית המאה הי“ז, שהימים הגדולים כבר מאחוריה? ידוע לנו שהתאריך המדויק של אותו מסע היה אחד הימים האחרונים של חודש אב, שנת שפ”ה, היא 1625, יום ב‘. אפשר לשער שאותה שעה, כשהיה מהלך על ראשי ההרים, פיזם ר’ אליה הכוהן סליחות, שכן חודש אלול ממשמש ובא, והירהר ביום הדין. ואולי נהנה סתם מן היום שאמנם יום קיץ בשיאו היה, אבל כאן, בהרי הגליל, נעים היה. מה עוד שצפת שלווה והוא איננו צריך לדאוג למשפחתו שהשאיר אחריו.

אחרי הצהריים הגיע לבקתות החימר ובהן מחצלאות של קנים וסוף, משכנות הערבים תושבי עמק המים. בעצם הללו בדווים היו, אבל באותם ימים היו מכנים את הבדווים בשם ערבים. בא אצל השייח' ונתקבל בכבוד, בפירות ובירקות, שכן ידע השייח' שאין אליה אוכל מאכלים מבושלים של זרים. שאל אותו השייח' לחדשות מן העיר הגדולה, וסיפר לו אליה על מריבות המושלים. שאל השייח' לחדשות מארצות שמעבר לים, אלו הארצות הקסומות שהרבה שמע עליהן אבל אין הוא בטוח באמת שהן קיימות – ארצות הפראנקים. וכן שאל אם שמע דברים מחצר הסולטן. וסיפר לו אליה מעשים שזכר מן הימים שהיה בקושטא, ואם גם עברו שנים רבות מאז, הרי עדיין מתמיהים הם את השייח‘, ושילב ר’ אליה בדבריו אמת ודמיון גם יחד.

והשייח‘, מקורביו ובניו, שהתקבצו לאוהל השייח’ כששמעו על בואו של הרופא, פקחו עיניהם לרווחה ופערו פיהם בתימהון בשומעם גדולת הסולטן ותפארת ארמונו. קשה היה להאמין לכל הסיפורים הללו כאן, בין הביצות הממאירות והבקעה המעולפת בשמש, אבל חזקה על הרופא אליה שאין הוא בודה דברים מלבו. אחר כך סיפר השייח' כי אנשים שונים שבאו מהדרום סיפרו שבירושלים מושל עכשיו שליט אכזר ורע, אבן פרוך שמו, הרודף ומענה את בני העיר. נאנח אליה הכוהן, שכן גם הוא שמע דברים קשים מפליטים שנמלטו מירושלים וביקשו מחסה בצפת, וסיפרו מעשים מסמרי שיער על אבן פרוך המייסר את יהודי ירושלים ומושיבם בבתי־כלא וסוחט מהם כספים רבים פידיון נפשם. נאנח השייח' ונאנח אליה, שניהם כבר ידעו בחייהם נחת זרועם של עריצים בארץ הקודש. זה נאנח ואמר הכול מן אללה וזה נאנח ואמר השם ירחם.

משסיימו את השיחה על ענייני העולם וצרות הארץ, הגיעה שעת הרופא. יצאו כל הזרים מן האוהל. השייח' אמר שגרונו כואב ור' אליה הורה לו להוציא לשונו. בחן אותה היטב, הפנה את ראשו של השייח' לכאן ולכאן, העמיק להסתכל בגרונו, הוציא מנרתיקו אבקה והורה לשייח' לגרגר אותה בפיו כל יום אחרי תפילת הבוקר. אחר כך הובאו ילדיו הקטנים של השייח' לפני הרופא זה אחר זה בידי אמותיהם המתביישות לפני הזר ומכסות את פניהן, ושמע מיחושו של כל אחד – ר' אליה דיבר ערבית שוטפת – ובדק אותם בסבלנות ואמר מילים של שבח לאמותיהן המסמיקות מבושה, ונתן לכל אחד משחה או גרגירים לרפואה. ואחר כך תינו נשות השייח' את מיחושיהן ונתן גם להן תרופות – לכל אחת כראוי לה. ומשנסתיימו לפנות ערב כל הבדיקות הוציא השייח' מחריצו כמה מטבעות כבדים ונתן לו, ואליה לא מנה אותן ולא בדק אותן, והכניסן לכיסו. כך היה הדבר מעולם ואיש לא התאונן על איש.

כשירד הלילה לן אליה באוהל המיועד לאורחים מכובדים, ועל האוהל עומדים הרי הגליל מכאן והרי הגולן מכאן והאגם בצדו, ואמר “שמע ישראל” וראה מבעד לכנף האוהל האסופה את כוכבי הבקעה מעל לראשו, וביניהם, בשמים היפים, ראה גם את פני בני ביתו ונרדם. ואך נרדם, העירוהו היתושים. גירשם ונרדם שוב, והעירוהו שוב בזמזומם. וכך נלחם בהם עד הבוקר. וכל הלילה שמע מעבר לאוהל את רחש הירדן הזורם בשצף כממהר למקום חשוב שצריך להגיע אליו מוקדם.

למחרת התייצבו באוהל בני השבט הכואבים, וכל אחד, לפני שיצא מלפניו עם תרופתו, הניח בצלחתו כמה פרוטות, כיכולתו. בצהריים סיים מלאכתו, נפרד מהשייח' ומנכבדי השבט, והלך ליישוב אחר.

עבר אליה בין הביצות ובין הג’מוסים הרובצים במים. ילדי השבט, עירומים ועצמותיהם הרזות בולטות, ליווהו ברעש עד שבא למקום חדש. גם שם התארח אצל השייח‘, בדק את החולים ונתן תרופות לשייח’, לבני ביתו ולכל חולי השבט. ולמחרת טיפס בשבילי הרי הגולן, וככל שהגביה היה האוויר צלול יותר, ואליה בירך את אלוהים על הדר עולמו וטובו. לקראת הצהריים הגיע אל הכפר הראשון המשתרע במורד החרמון. שלא כבדווים שבעמק, חולי הקדחת ולוהטי העיניים, שהרזון שולט בהם ושבחצרותיהם מדדות תרנגולות כחושות ותרנגולים חלושים שאינם יודעים אפילו לקרקר – אנשי הכפר חסונים ובריאי בשר היו, נכבדים בעיניהם ובעיני הבריות, בתיהם בתי אבן וסביב להם בוסתנים נושאי פרי, ובחצרותיהם ובחוצותיהם משוטטים כבשים ופרות דשנות.

חדר האורחים בביתו של שייח' הכפר היה מלא כרים, כסתות ושטיחים, ועל הקירות תלויים פגיונות, חרבות ואקדחים עבי קנה. גם בבית זה ידעו מכבר שאין הוא אוכל בשר וכיבדוהו בקהווה, בירקות ובפירות נאים מגינותיהם ומעציהם. בדק את החולים, נתן להם תרופות, סיפר, לפי בקשת נכבדי הכפר, חדשות מצפת ומהארץ שמעבר לנהרות הירדן. כאן לא היה צריך להרבות בסיפורים, שכן מגיעים היו לכפר סוחרים ושליחים מדמשק, ויושביו יודעים מה חדש בעיר המחוז ובממלכת הסולטן. קיבל את שכרו והלך ליישוב אחר, וריפא מי שצריך רפואה, והלך אל ביתו של האמיר, מבצר גדול החולש על ארץ רבה, ונתכבד בכל טוב, וגם שם עשה את מלאכתו באמונה ויצא לדרכו, וכל הזמן היה ראשו של החרמון עומד עליו, ואף שהיה קיץ, היה אוויר ההר קריר. בדרכו פגש אליה מוסקי זיתים ואיכרים שעיבדו את בוסתניהם וכיבדוהו בפירות, ובירך את אלוהים ואת מכבדיו.

בדרכו פגש יהודים, רוכלים מצפת ומטבריה, שיצאו אל הכפרים בחרמון ובגולן למכור את סחורתם הסדורה בחבילות. התעכבו בדרך והחליפו ידיעות על המקומות שבהם עברו ושוחחו בעניינים שונים, ולעתים, משלא סיימו שיחתם אגב עמידה, ליוו זה את זה כברת דרך וסיימו מה שהיה בדעתם להגיד. בימים ההם היתה מלחמה בין שליט צפת לבין אחד האמירים של הבקעה, והיתה סכנה בדרכים. אבל אליה לא פחד, שכן כל תושבי המחוז הכירוהו וכיבדוהו, וידעו שאין כוונתו אלא לרפא בני אדם ולהצילם. פגש בדרך את שמעיה, הרופא מטבריה, מעין מתחרה שלו, ובירכו זה את זה ביבושת, ופנו לדרכים שונות, זה אל יישוביו שלו וזה אל יישוביו שלו. הצפין ר' אליה והלך, מביא ישועה לחולים בכפרים. וכשהגיע השבוע לסופו חזר אליה לפמיאס שעל מים רבים במחוזו של המושל הגדול אבן שיהאב. נלווה אליו חמר ערבי והיו שניהם הולכים יחד, זה רכוב על חמורו וזה הולך ברגלו. פנה אליה דרומה כדי לבוא אל צפת עירו, שכן תם מסעו.

אבל לצפת לא הגיע.

עבר יום, נקפו יומיים, חלף שבוע, ומאליה אין קול ואין רמז. נעלם. ומאז לא נראה עוד. אוי לאישה שנשארה לבדה וילדיה קטנים. אבד לה בעל נעוריה ומפרנסה. יותר מזה – אין איש יודע מה קרה לרופא ר' אליה והאישה עגונה, אסורה לכל איש.

דנו חכמי צפת בעניינה והחליטו לשאול בעצת הרב יאשיהו פינטו, רבה של דמשק שהיה פותר עניינים קשים ומסובכים על הצד הטוב ביותר. יושב היה בעיר המחוז, מושב המושל וקציניו וחייליו, וממשלתו פרושה על ארץ רבה, ואולי יוכל הוא להיוודע מה עלה בגורלו של ר' אליה? רב חשוב הוא והילה עוטרת אותו, שהוא מהנסמכים על־ידי תלמידי מרן, אחרון הנסמכים, והוא ירש את רבנות דמשק מהרב חיים ויטאל. וכתב הרב פינטו כמה וכמה ספרים ובכולם צוין בשמם כסף, כמו נבחר מכסף וכסף מזוקק וכסף תועפות וכסף צרוף. ולא מאהבת הממון, חס וחלילה, שילב בשם כל אחד מספריו כסף, אלא שביקש לרמוז בשם – כדבריו – “על דבר הכסף שנכספה וגם כלתה נפשי לעבוד את ה' אלוהי קודשי כל ימי היותי על אדמתי.” ונתנו חכמי צפת, שהיו מכרים לרב פינטו ומחליפים עמו הרבה דברים במשא ומתן של תורה, איגרת לאשת אליה מיועדת לרב יאשיהו פינטו וביקשו שיעזור לה ככל יכולתו.

האישה ואחד מקרובי משפחתה באו לדמשק, התייצבו בבית־הדין של הרב, מסרו לו את האיגרת של חכמי צפת, וסיפרו לו על הבעל שנעלם, אליה רופא, והרב ציווה על שמשי בית־הדין להכריז בשווקים של דמשק, בבתי־הכנסת ובבתי־המדרש, שכל מי שיודע מה עלה בגורלו של הרופא אליה הכוהן יתייצב מיד בבית־הדין של הרב פינטו וימסור עדותו.

והגיעו תחילה שני עדים לבית־הדין וזו הוכחה כמה חרוצים הישראלים במצוות עדות להתרת עגונה. הראשון היה יהודי מתושבי הכפרים שבהר הלבנון, רצען נודד. הוא סיפר כי בימים שנעלם הרופא אליה הכוהן, כשהיתה המלחמה בין השר של צפת לאמיר, היה עושה מלאכת רצענות באוהלי הערביים, קרוב לפמיאס, וראה אחד הערבים נושא כלי אומנות של רופא, ושאלו: “מניין לך זה?” ואמר לו הערבי: “יהודי היה בא מדרך פמיאס לצפת וגוי אחד עמו, חמר. הרגנוהו ולקחנו כלים אלו ממנו.”

הפך הרב יאשיהו בעדות זו והפך בה, ולא קיבל אותה. לצערו, אין בה די כדי להתיר את האישה מעגינותה, שהרי עובר האורח הלסטים לא נקב בשמו של ההרוג, ורק אמר שהיה הולך לצפת. ואין מכאן הוכחה שהוא בן צפת. ועדות שאינה מזכירה את שם ההרוג ואת עירו – אינה מתירה עגונה.

ובא לפניו עד שני, אברהם נעמיאס, ששמע בשוק באחד הכפרים בחרמון, גוי מסיח לפי תומו, בלשון ערבית, כדברים האלה: “אי עני הרופא! כמה היה טוב! אללה יהרוג הורגו! והוא עוואד הבדווי, שותף האמיר בג’מוסים.”

וגם עדות זו היה הרב אנוס לפסול, שהרי גם הגוי שאותו שמע נעמיאס לא אמר את שמו של הרופא ומנין הוא.

והיה צער רב לכל הנמצאים בבית־הדין, שלא באה גאולה לעגונה האומללה, והאישה היתה כואבת כאב גדול, אבל כובשת כאבה בתוכה שלא לצער את הרב המתאמץ להביא לה גאולה. ואז הגיע עד נוסף וסיפר לבית־הדין באריכות מה שהוא יודע לאמור:

לחנותו בשוק של דמשק, נכנס גוי אחד, התיישב על השרפרף ופסק ואמר: “יש היכרות לטובה ויש היכרות לרעה.”

וניכר בו, שאותה אמרה שאמר, אינה אלא פתח לסיפור שהוא מבקש לספר. וכיוון שאותו יום לא יום של עסק היה, קונים לא באו לחנות, ובעל החנות היה חסר מעש ומשוחח עם חברו שיחה בטלה, דחק בו באותו אורח לשעה שיספר את סיפורו. והסביר הזר מדוע פתח כדרך שפתח, ואמר: “אספר לכם סיפור וממנו נלמד שיש היכרות לטובה ויש היכרות לרעה.” ואמרו לו שוב, “ספר ונשמע.”

אמר הגוי, "אני וחברי הלכנו בדרך ליד פמיאס וראינו שני ליסטים. אמרתי לחברי, ניפרד איש מרעהו, למען לא יוכלו להזיק לנו. הלכתי בדרך למעלה, והייתי מרים קול ומזמר ואומר, ‘אל תאמן באדם.’ והליסטים היו מהלכים בדרך למטה, וכשראו אותי אמר אחד מהם לחברו, ‘נהרגהו,’ ואמר חברו: ‘מכיר אני אותו, איש עני הוא, מה בצע כי נהרגהו, מה ניקח ממנו?’ הלכו הליסטים לכפר קדש והשייח' של קדש אירח אותם בביתו בשביל שלא יזיקו לאנשי כפרו. אחרי ימים אחדים בא השייח' של קדש לדמשק, ראה אותי בשוק וסיפרתי לו כיצד נפגשתי עם הליסטים וכיצד ניצלתי מידם. ואמר לי השייח‘, שכאשר היה הרופא אליה הולך מפמיאס פגעו בו אותם ליסטים שפגעו בך ולא הזיקו לך מפני שעני אתה. ואילו מאליה לקחו מלבושיו וז’ גרוש ושלחוהו לדרכו, ואז הכיר אליה לאחד הליסטים שהוא מכפר איבנית, ואמר לו, ‘אחלה פניך שתעשה עמי חסד ותצילני.’ אמר האיש לחברו הליסטים, "‘מה עשית ששילחת יהודי זה, והרי הוא מכירני, היום או מחר יספר עלי ויתפסני המושל’ " שמע חברו, שלף חרבו והיכה את אליה מאחורי ראשו ורוצץ את גולגלתו, ואחר כך לקחו את גופו והשליכוהו באגם בין העשבים. ואמר לי השייח' של קדש, ‘תדע מזה שיש היכרות לטובה ויש היכרות לרעה, שלולא היה אליה הרופא מכיר אותו ליסטים לא היו הורגים אותו.’

כך נודע מה עלה בגורלו של ר' אליה, וכל הקהל בבית־הדין נאנח והצטער, והאישה בכתה בכי רב.

אמנם איש לא עירער על הסיפור והיה מובהר שאמנם נרצח ר' אליה בידי ליסטים. וגם רבי יאשיהו פינטו הצטער על ר' אליה שנרצח על לא עוול בכפו, וגורלה של האלמנה העגונה נגע ללבו, אבל חייב היה לדון כדין התורה – לעדים נודע על מותו של אליה הרופא מפי גוי, שלא ראה את הרצח בעיניו, אלא שמע עליו מפי גוי אחר, השייח' של קדש, ועדות גוי מפי גוי אינה מקובלת לפי הדין.

אוי לה לאותה אישה, נאנח הקהל, והאלמנה הגבירה את בכיה ונגע הדבר ללבו של רבי פינטו, והמשיך לדון בעניין בינו לבין עצמו ועיין בספרי פוסקים, וחיפש, אולי ימצא דרך להתיר את העגונה.

אבל אז הופיע עד רביעי והכול נתבהר. ואותו עד העיד בקיצור רב: הוא שהה בכפר אחד, ישב תחת סוכה וסמוך לו ישבו בני כפר תחת סוכה אחרת, ושמע אותם שואלים: “מדוע הרגתם אותו יהודי רופא, אליהו, שבא ממקום אבן שיהאב?”

ואורו פניו של הרב יאשיהו פינטו והודיע מיד: “עדות זו מקובלת, שכן העד, יהודי, שמע אותה מפי הערבים שהיו מסיחים לפי תומם, ואמרו שמו של הנרצח ומקצועו ומנין בא.” וחזר והכריז: “העדות מקובלת, והעגונה מותרת להינשא לכל אדם.”

נאנח הקהל אנחת רווחה ושמח, אף שהצטער כמובן על מותו ללא חטא של הרופא, ששמעו עליו אך טוב, והאלמנה שמחה אף היא, אבל בכתה בכי רב.

לפתע נפתחה דלת בית־הדין ולאולם התפרץ דוד פינטו, נושם בכבדות מרוב מהירות שמיהר לבית־הדין, וביקש רשות להעיד אף הוא. ואף שנחרץ הדין, התיר לו הרב יאשיהו פינטו להעיד. ודוד, שהיה מכר ומודע לרופא אליה שנים רבות, סיפר, כי ישב בחנותו בשוק ונכנס גוי ואמר לפי תומו, אוי לאותו עני אליה הרופא, שהיה מרבה לשבת בחנות זו בבואו לדמשק. הוא פגש שני שודדים והכיר אחד מהם, מבני איבנית, וחילה פניו שיעזור לו, ואילו אותו רשע אמר לחברו, “אם יישאר חכים אליה חי, ימסור אותנו לידי המושל,” ומיד רץ חברו והרגו בסיף מאחורי ראשו.

אמר הרב יאשיהו פינטו: “זוהי העדות המושלמת, עדות יהודי ששמע מפי גוי המסיח לפי תומו. אודך אלוהי ששלחת את העד הראוי ונתת בי בינה לדון כדין תורתך הקדושה ולהתיר עגונה מכבליה.”

אמר כל הקהל: “אשריך ואשרינו.”

תם המשפט והרב קם ממקומו וקמו עמו באי בית־הדין. עבר ביניהם ונתנו לו כבוד רב, שכן רבי יאשיהו פינטו היה האחרון בשרשרת הנסמכים, שתחילתה תשעים שנה לפני כן, בצפת.

בא חודש אלול, ויום אחד, קרוב לראש השנה, לפנות בוקר, כשעברו שמשי בתי־הכנסת בסמטאות שכונת היהודים בדמשק, וקראו ליראים לקום לתפילת הסליחות, יצא רבי יאשיהו פינטו לצפת, בשיירה גדולה של גמלים ופרידות שנשאו את בני ביתו, כליו וספריו, כדי להשתקע בעיר לה נכספה נפשו שנים רבות.

מקורות: שו"ת נבחר מכסף נ"ז – ר' יאשיהו פינטו.

זו לא היתה תהלוכה רגילה. ברחוב ההולך משער שכם אל שער האשפתות עבר בצהלה מצעד גדול של אנשים ובראשו רוכב על סוס מעוטר ומקושט נער לבוש מחלצות ואחריו צעדו הקאדי והאגא, נכבדי העיר וכוהני הדת ומשרתיהם, ואחריהם ריקדו מנגנים בחליל ומכים בתוף ואחריהם צעדו אנשי צבא ופקידי העיר ובסוף התהלוכה קיפצו ילדים, ומשני צדי הדרך עמדו בני ירושלים המוסלמים ונהנו. והרעש עלה לשמים. חג בעיר.

והכול בגלל סטירת לחי. בעצם אפשר שיותר מסטירה. אולי היו אלו מכות נאמנות שניתנו לילד בן שתים־עשרה על־ידי אביו, שקיים בבנו את הפסוק ממשלי “חושך שבטו שונא בנו.”

ואפשר בהחלט שאותו אב [היה זה בשנת 1636] היכה את בנו מכות קשות יותר מהצריך ואפשר באמת שאיש אכזר היה ונהג בבנו שחטא מעבר לכוונת הפסוק “חושך שבטו”. אותו עונש גרם שרשרת אירועים קשה לא רק לילד ולאביו אלא לכל יהודי העיר.

ובכן, אותו אב ירושלמי היכה את בנו בן השתים־עשרה, ונראה שהיה שונה מרוב הילדים, ולא הסתפק בכך שפנה לפינתו נעלב או שביקש מקלט אצל אמו או שברח מהבית כדי להדאיג את הוריו – אלא הלך אצל הקאדי והודיע כי מבקש הוא להיות מוסלמי. והשופט שמח בילד היהודי המבקש להמיר דתו וקיבלו בזרועות פתוחות והעבירו בעיר, כמסופר, בתהלוכה גדולה, לבוש בגדי יקרות, רכוב על סוס, מלווה במנגנים ובאנשי צבא שירו יריות שמחה ובני העיר הערבים רואים את התהלוכה ושמחים והיהודים מסתתרים בבתיהם, מגיפים דלתות וחלונות, ואבלים.

ולא היה די בצער ובעלבון – אחיו בן השמונה של אותו נער ראה את הכבוד שזכה לו אחיו וקינא בו, והלך אף הוא אל הקאדי והודיע כי גם הוא מבקש לעבור לדת המוסלמית וגם אותו קידמו הקאדי ועוזריו בזרועות פתוחות וערכו לילד יחד עם אחיו תהלוכה נוספת, ושני הילדים, רוכבים בראש, והעיר ירושלים שמחה ובוכייה. תלוי מי אתה. ואותו יהודי מכה בנו איבד בתוך כמה ימים את שני ילדיו.

ואז באה חרטה אל לבו ובא לראשי העיר והציע סכומי כסף גדולים אם יחזירו לו את ילדיו. אבל הללו סירבו להוציא את טרפם מידם. והאב פנה אל מפקד המצודה של ירושלים שהחזיק בבן הקטן, ושיחד אותו בסכום גדול, וזה החזיר את הקטין לאביו בחשאי, אבל בתנאי שהאב ובני משפחתו יסתלקו מיד מירושלים. יצאו האב ובני משפחתו לצפת ואת הבן הקטן שלחו לקרובים בקהיר והפיצו שמועה, כאילו יהודי ירושלים הרגוהו כעונש על כך שביקש להתאסלם, ויותר מכך – כך סיפרו כדי להסביר את היעלמו – היהודים חתכו את גוויית הילד לחתיכות וחילקו אותן בין ילדיהם כדי להפחידם ולהרתיעם ממעשה דומה. ולא האמינו ערביי ירושלים לשמועה ואלפי ערבים התכנסו על יהודי העיר וביקשו להרוג ולאבד בהם, וניצלו בנס גדול. ואותו מאורע אירע בז' באדר, לפני הפורים, ונדמה ליהודים כי הנה אויביהם מבקשים לאבד ולהשמיד אותם, כמו במעשה פורים הישן.

והפאשא מושל ירושלים והקאדי הודיעו למפקד המצודה, כי אם לא יציג לפניהם מיד את הילד יעמוד למשפט. והמפקד חרד לראשו וטען כי הילד נגזל ממנו על־ידי היהודים בכוח, ועשה מאמצים רבים למוצאו, אבל לא הצליח כיוון שנמלט עם משפחתו מהעיר.

עצר הפאשא שמונה מראשי היהודים והודיע כי לא ישחררם והם יירקבו בכלא. אספו היהודים 6,000 פיאסטרים ונתנו לפאשא ולקאדי והם שיחררו את האסורים. וכאשר שמעו על כך ראשי הדת המוסלמים, הסיתו את התושבים נגד הקאדי. והאספסוף התאסף ביום שישי ליד המסגד וביקשו לרגום את הקאדי באבנים כשייצא מן התפילה. משנודע הדבר לקאדי, לא הלך אותו יום שישי להתפלל. וכדי לשכך את סערת הרוחות נגדו כלא שוב את ראשי היהודים והודיע, כי אם לא יובא אליו הילד בתוך חודש, יגורשו כל היהודים מירושלים. הודיעו היהודים כי הילד נמצא במצרים וכדי להחזירו צריכים הם זמן רב יותר. משלא נענו הפיצו שמועה כאילו מת הילד.

ומה היה סופו של אותו מעשה? הפרנציסקנים סיפרו בספרי זיכרונותיהם, מפי הפטריארך היווני בקהיר, כי מושלי ירושלים לא האמינו להודעת היהודים כאילו מת הילד והוסיפו ורדפום. היהודים שילמו שוחד רב במקומות רבים, אבל לא הצליחו. בסופו של דבר גורשו מהעיר. המקור הפרנציסקני טוען כי מספר המגורשים היה 15 אלף נפש, ובעיר עצמה נותרו רק כארבעים יהודים. דברים אלו מופרכים, שכן באותם ימים לא נמצאו יהודים רבים כל כך בירושלים. לכל היותר חיו בה כאלף־אלפיים יהודים.

אבל על אותו סיפור יש לנו רמזים גם ממקור אחר ובצורה מפתיעה.

אחת המלאכות השגורות בירושלים באותם ימים היתה כתיבת איגרות. שכן רבו צרות העיר ועוניה ובני ירושלים היו משגרים איגרות רבות לקהילות היהודיות ומבקשים תרומות והשתדלות אצל השלטונות הטורקיים כדי להקל על הגזרות. ומלאכה זו של כתיבת איגרות ובקשות שיחדרו עמקי לב ובטן, אומנות מיוחדת היתה ומעטים בקיאים בה. עמדו וחיברו המומחים מעין איגרונים כדי ללמד בני ישראל קסת – כתיבת איגרות ראויות לכל שעה. ודרך נאה ללימוד הכתיבה הנכונה היתה לקחת איגרות ישנות שכבר עשו את שליחותן, למחוק מהן כל זכר לכותבים ולנכתבים וללמד לפיהן את מלאכת הכתיבה למתלמדים החדשים. וכך מצויים בידינו איגרונים רבים מאותם ימים, מלווים במליצות ובפסוקים ובתחינות, כל אחד מיועד לעניין אחר, שנמחקו מהם סימני הזיהוי. באוניברסיטה שבירושלים מצוי קובץ של מכתבים כאלו ומתוכנם נראה כי נכתבו אחרי אותה גזרה ונמחקו מהם הזמנים ושמות האנשים הקשורים בהם ואף על פי כן, יכולים אנו לעתים לזהות את המעשים שבהם מדובר. ולפי אותם מכתבים, היה סופו של אותו אירוע אחר לגמרי – האח הקטן שהלך בעקבות אחיו והתאסלם והוברח למצרים, הוחזר לירושלים ונמסר לידי כוהני הדת המוסלמים, וחמת המלך שככה, כאמור באותו מכתב־לימודים אנונימי: “ותשקוט הארץ מרוגזה… וכל הימים בינתיים נתקיים בנו אבל גדול ליהודים, צום ובכי, ונהפך לנו הפורים לתוגה ולאבל וחג הפסח על מצות ומרורים.”

אבל סוף טוב, הכול טוב, ואיווּ לאותה טובה. הילד נמסר לידי המוסלמים ורדיפות היהודים פסקו. אבל את החובות שנגרמו בגינן עדיין צריך היה לפרוע. ואותו מכתב מבקש בתחנונים רבים מבני קהילה יהודית באירופה שאיננו יודעים איזו היא, לשלוח לירושלים כסף כדי שיוכלו לשלם את השוחד הרב שנתנו למושלי העיר ולפקידיה.

אבל נראה שיש דין ויש דיין, בכל אופן, קצת. בסופו של דבר נפרעו היהודים מן הפאשא של ירושלים שהיה המסובב הראשי בכל צרותיהם. שנה לאחר המאורע בשני הנערים יצא הפאשא לקושטא, ופרנסי היהודים שלחו איגרת אל אחד מנכבדי היהודים באיסטנבול שהיה מקורב לחצר הסולטן וסיפרו על הרדיפות והגזרות והצרות שגרם אותו מושל, ועל הכסף הרב שהוא סוחט מהם ועל מעשה האחים המומרים וביקשו ממנו לפעול כדי שלא יחזור לירושלים והודיעו לו: “ושכרו עד שמים יגיע כי ישתדל עם הקהל הקדוש לחזק בדקי ההפסד אשר קרה לנו מצד הנער, ולמען ציון לא יחשה ולמען ירושלם לא ישקוט כי עת לחננה.”

ונזעק אותו יהודי חשוב באיסטנבול ועשה מה שעשה בחצר הסולטן והמושל אוהב בצע הוחלף בפאשא אחר ולא חזר לירושלים. והמשיכו היהודים לחיות בירושלים, תמיד בצל האימה של מושל חדש וגזרות חדשות.

מקורות: היישוב היהודי בירושלים במאות הט“ז־י”ח על פי כרוניקות פרנציסקניות – נתן שור בפרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העות’מאנית; מקרה הנער המומר – מינה רוזן בקתדרה 14, ינואר 1980.

אספר מעשה שקרה בסתיו של שנת שצ"ב בירושלים. וכך היה המעשה:

יוסף אנשיכון השתדך לבת יוסף מולכו ושני ימים קודם כניסתו לחופה חלה בחולי ואמרו הרופאים שאין בו סכנה, ונקבעה החופה לערב שבת, הוא יום ו'. ומשהגיע היום המאושר הודיע יוסף אנשיכון כי הוא רוצה לישא את משודכתו כפי שנקבע. אבל עדיין ניכרה בו חולשה וחיוורון פנים ואבי הכלה יוסף מולכו ניסה לשכנעו לדחות את החופה עד שיבריא לגמרי. אבל יוסף אנשיכון נפשו כלתה להכניס את ארוסתו לחופה והפציר באביה לקיים את הנישואין ביום זה ונתרצה לו האב והתקיימה החופה כדת וכדין ביום שישי ואמר לכלתו, הרי את מקודשת לי וקנה בקניין כמנהג ישראל ושמחו בני משפחותיהם של בני הזוג, ובירכו את החתן ואת הכלה בלב שלם ואיחלו להם חיים מאושרים.

ובאותו לילה תבע יוסף אנשיכון את כלתו לשכב אצלו ולא הניחוהו לפי שאין בתולה נבעלת בליל שבת, שהיא מלאכה האסורה בשבת. ולא התעקש יוסף אנשיכון. וביום השבת עצמו ביקש אנשיכון ללכת לבית־הכנסת, אבל חולשתו גברה, וקרוביו אמרו שכדאי שינוח אותו יום וגם רמזו לו שלפניו מלאכה רבה במוצאי שבת. וצחק בפניהם ואמר: “אני בריא ואם אינכם מאמינים לי, הריני מוכן ללכת עד תחום שבת מחוץ לירושלים מרחק אלפיים אמה,” והסביר: “ואם כוחי עמי לילך אלפיים אמה, לא כל שכן שיכול אני ללכת עד בית־הכנסת ואפילו לרקד עד שם.” ולא הוסיפו קרוביו לדבר על לבו ויוסף אנשיכון הלך לבית־הכנסת והתפלל בדבקות רבה.

ולאחר התפילה נערכה סעודה של בני המשפחה וידידים ויוסף אנשיכון החתן ישב עם רעיו שמח וטוב לב. אפשר שהגה במה שצפוי לו במוצאי שבת.

וכשחלפה שבת והגיע הלילה חזר ותבע את כלתו לשכב אצלה כמנהג ירושלים, שהנושא בתולה ביום שישי מקיים בה את המצווה במוצאי שבת, אבל אז – נראה שלא עשתה חשבון כהלכה – פירסה נידה ומובן שנמנע ממנו לקיים גם באותו לילה את המצווה ואת מה שמקיים חתן בכלתו. ולמחרת החמיר מצבו של יוסף אנשיכון והתדרדר במהירות וביום ראשון, ה' בכסליו שנת השצ"ב, נפטר לבית עולמו. ואת נישואיו לא מימש. חבל על דאבדין וחבל על בתולה בישראל שנישאה והתאכזבה.

וכשהגיעה שעת חשבון בין המשפחות, טענו קרוביו של יוסף אנשיכון, כי אין מגיע לה לכלה דמי כתובתה והתוספות מאחר שהנישואין לא נתממשו. וכנגדם טענו בני משפחת הכלה שהכלה אמנם לא נבעלה, אבל הנישואין תופסים. ורבו ביניהם ולבסוף הסכימו לשאול את הרב יאשיהו פינטו מדמשק לפסוק הלכה. דמשק אמנם איננה בתחום הארץ, אבל נמצאת היא על ספה. גם הכירו בני ירושלים את הרב יאשיהו פינטו מאחר שחי בה בזמנו ולמד בה תורה. ואפשר גם שבני משפחת אנשיכון הרחיקו עד העיר שעל גדות אמנה ופרפר, מאחר שמדובר בענייני אישות שהצנעה יפה להם וכדי שלא לעורר לשון הרע ורכילות בירושלים. ושלחו אל הרב איגרת וסיפרו לו כל מה שקרה וביקשו: “יורנו רבנו אם יש לבת יוסף מולכו כתובה ותוספת כיוון שנכנסו לחופה והכלה היתה ראויה לביאה, או אולי אין מגיע לה כתובתה מאחר שלא נבעלה, כמנהג וכדין הנישואין.”

ולא הירהר הרב פינטו הרבה ופסק תשובתו מיד ובקצרה: “אם נבעלה או לא נבעלה אינו חשוב כאן, מאחר שהיתה ראויה לבעילה בליל החופה וחופתה קנתה לה עיקר ותופסת.”

דברי פי חכם. ואיש לא העז לערער אחריו.

מקורות: שו"ת נבחר מכסף להרב יאשיהו פינטו, סימן ע"ד.

שש שנים שהה פח’ר א־דין אמיר הדרוזים בפירנצה בחצרו של מושל טוסקנה קוזימו השני לבית מדיצ’י ונהנה מכל ההנאות של חצר המושלים המפוארים פטרוני האמנות שנודעו גם בהוללותם ושצאצאיהם היו מלכים, לוחמים ואפיפיורים. כשחזר לארץ ושב לשלוט על מחוזותיו, היה מספר בהתלהבות על קורותיו באותה חצר אגדית ועל פגישתו עם חכם ששמו גלילאו גלילאי, גם הוא בן חסותו של קוזימו, ועל תורתו הכפרנית כאילו אין העולם עיקר אלא שמקום יישובנו העגול, הוא אחד מן הכוכבים המסובבים את השמש העומדת במקומה. והיו הדברים תמוהים באוזני השומעים, מבני הרי הלבנון והגליל, שכן עיניהם רואות כל יום את השמש עולה ושוקעת ואילו העולם שבו אנו חיים עומד במקומו. אבל אז היה פח’ר א־דין, כמי שמגלה גילוי גדול, מספר להם גם על אותה שפופרת גדולה שבנה גליליאו זה והוא עצמו הסתכל בעדה וראה את הכוכבים והירח גדולים פי כמה וכמה, ואמר שכל כוכב היה כבית ממש. ותמהו שומעיו, היה זה בשעת לילה והם הרימו ראשיהם וצפו בכוכבים המאירים מעל הרי הלבנון, נוצצים כיהלומים ומלוטשים בחרבותיהם, ואילו מדברי מושלם משתמע שאין הם אבני חן בעטרתו של אלוהים, אלא עולמות כשלהם. ולא נראו הדברים בעיניהם, אבל לא העזו לחלוק על פח’ר א־דין, שחזר זה עתה מארצות הפרנקים שמעבר לים, שרבות שמעו עליהן ולא הכול נראה להם כממש, אבל צפנו את פקפוקיהם בלבם מפני כבודו של מושלם וגם מפני יראתו.

ומכאן משתמע כי פח’ר א־דין היה כנראה האיש הראשון בארץ ששמע את תורתו של גלילאו גלילאי וצפה בטלסקופ.

אבל לא רק בתורתו של גלילאו עסק פח’ר א־דין בפירנצה. שש השנים שעשה האמיר הדרוזי בעיר היפה, תפארת תבל, וזכה באירוח נדיב של בני מדיצ’י, היו בעיניו כחלום, שלא עמד על טיבו עד תום.

מסובב היה בעיר, בין אוצרות האמנות הגדולים של ארמונות טוסקנה ומתפעל מפסלי מיכלאנג’לו העירומים, רואה את תפארת כנסיות העיר, בתיה וכיכרותיה ולא פוסק מלהשתאות. משתתף היה בהוללויות של אצילי טוסקנה, בולט בגלימה המזרחית שלבש, בתרבושו, ובחרבו הגדולה השזורה ביהלומים, ומשמש מקור סקרנות באולמות הנוצצים ומעורר תשומת לבן של נשות פירנצה האצילות והיפות, הלבושות בשמלות מהודרות ומעוטרות בתכשיטים ומצחקקות ומלחששות מה ששמעו על אונם הגברי של אנשי המזרח. ופח’ר א־דין היה נענה לבקשותיהן ומספר על הלבנון ועל ארץ־ישראל, ארץ הקודש, ועל מלחמותיו בטורקים, והמתרגם מתרגם את דבריו ונשות פירנצה האצילות משתאות.

פח’ר א־דין

וכשהיה עומד במרכז אולם הנשפים הזוהר, מוקף במעגל של נשים מהודרות ושל גברים לבושים במחלצות, באור הנברשות של ארמון מדיצ’י, שהיה מבהיק את שמלות המשי של הגבירות, היה מספר לשומעים הסקרנים, כי לאחר שנוצחו הצלבנים וגורשו מהארץ, נותרו בלבנון כמה גדודים צרפתים, התבצרו שם, נשאו נשים דרוזיות והקימו ממלכה משלהם, והוא ונתיניו הדרוזים הם בעצם צאצאים שלהם ועכשיו הוא מבקש לחדש את הממלכה הצלבנית בארצו. והם שומעים ואינם יודעים אם להאמין לדבריו של הנסיך מן המזרח.

שש שנים סובב פח’ר א־דין בחצרות טוסקנה ונהנה, שמע הבטחות רבות מפי מושלים ושרים שהבטיחו לחדש מסע צלב כבימים הקדומים ולעזור לו במלחמתו בטורקים, אבל ממש לא היה בהן. ובשנה השישית גברו עליו הגעגועים לארצו ונטש את טוב טוסקנה וחזר להרים הירוקים של הלבנון, ושב והיה לנסיך הארץ והרחיב את שלטונו, מחוף הים בצפון, הנושק לארץ הטורקים, עד חוף הים הפונה לעבר ארץ מצרים.

שש מאות שנים לפני כן, במאה ה־11, הכריז הכליף אבו־עלי מנצור, מלך מצרים שכונה אל־חאכים, שהוא שליח אלוהים ונביא. מאמיניו שכונו דרוזים נרדפו על־ידי המוסלמים ומצאו מקלט בהרי לבנון, שם יכלו להתגונן ולשמור על דתם. ההתנגשויות התמידיות עם שכניהם עשו אותם ללוחמים נועזים שהטילו את חיתתם על סביבותיהם. אבותיו של פח’ר א־דין, בני מען, באו מחג’אז, נטמעו בין הדרוזים, קיבלו את אמונתם, הצטיינו כלוחמים ונעשו מנהיגים לדרוזים. כשכבש סולימאן הראשון סולטן העות’מאנים את לבנון וארץ־ישראל בשנת 1516, נעזר באמיר הדרוזים פח’ר א־דין הראשון וכפרס מינהו למושל האזור. פח’ר א־דין הסתכסך עם שכניו ואויביו שכרו שליחים שרצחוהו. במקומו עלה לשלטון בנו קורקמאז, שכבש את עכו, הגיע עד קיסריה, לטש עין למחוזות נוספים והעלה את חמתו של הסולטן. סופו לא היה שונה משל אביו, שונאיו פיתו את אחד ממשרתיו וזה הרעילו.

למרות מריו של קורקמאז הכירו התורכים בבנו בן ה־14, פח’ר א־דין השני, כמושל לבנון והגליל. 12 שנים משלו בשמו דודו ואמו, שכתבה שירים ונודעה כאישה חכמה, וכשהיה בן עשרים־ושש נעשה למושל יחיד, אמיר הדרוזים הגדול.

שלא כאביו וסבו לא היה פח’ר א־דין איש מלחמות בלבד – מדינאי פיקח וערמומי היה ואת רצונו השיג בדרכים אחרות: הוא הבטיח לכל אחד מה שביקש, שילם שוחד בשעת הצורך, התחנף, העמיד פני ידיד ונתן מתנות לפחות ולפקידים חשובים בקושטא והעלה את מסיו בזמן. הטורקים היו עסוקים אז במלחמות בכל רחבי ממלכתם, עם הפרסים במזרח, עם האירופים במערב וגם בטורקיה עצמה התחוללו מדי פעם מרידות. וכל זמן שלא היתה סכנה לשלטונם מפח’ר א־דין, הניחוהו במקומו בשלווה.

אבל לפח’ר היו תוכניות. טוסקנה שבאיטליה ביקשה להגדיל את השפעתה במזרח. שליחים שהגיעו מפרדיננד נסיך טוסקנה, הביאו לפח’ר א־דין מתנות רבות והבטיחו לו הבטחות רבות. אוניות טוסקנה הגיעו לנמלי הארץ, הביאו נשק ותחמושת וכסף לאמיר וייצאו את יבולי החורן והעמק. לאחר מות פרידננד קשר פח’ר קשרים עם בנו קוזימו ולפי בקשתו פנה האפיפיור למארונים הנוצרים בלבנון שיעזרו לפח’ר. המארונים שימשו מאז שליחים של פח’ר לחצר הווטיקן ולמדינות אירופה אחרות והביאו בשמו הצעה: לחדש את מסע הצלב כדי לכבוש את הארץ למען הנוצרים.

קושטא לא ראתה בעין יפה את מעשיו של פח’ר, הנותן יד לאויביה בני איטליה, ומשתמו המלחמות בגבולה ציווה שליט דמשק לצאת למלחמה על פח’ר א־דין. צי טורקי נשלח אל חופי הארץ כדי למנוע ממדינות אירופה לבוא לעזרת פח’ר. אמו המשוררת החכמה הציעה לו לצאת לידידיו שבטוסקנה עד יעבור זעם והוא שמע בקולה. היה זה בשנת 1613. שליח מיוחד יצא מביתו שבין הרי הלבנון לנמל עכו ובידו הוראות לסוכנו יצחק היהודי להכין בחשאי סירות כדי שיוכל להימלט אל אונייה טוסקנית שציפתה לו בים. פח’ר העביר את השלטון לאחיו ולבנו ויצא לדרך.

היה זה בוודאי מראה מרהיב בפירנצה, ברומא ובערי איטליה האחרות, כשטייל בהן האמיר הדרוזי, לבוש במלוא הדרו. הוא ביקר בווטיקן, נסע למלטה כדי להיפגש עם מנהיגי מסדר האבירים, שספינותיהם התנכלו לצי הטורקי, נועד עם מלך ספרד, וניסה לשכנע את שומעיו לצאת למסע כדי לכבוש את ארץ־ישראל והלבנון כבימי הצלבנים. הוא רמז גם כי יחזור להיות נוצרי כאבותיו הצרפתים.

ב־1618 סולק ממעמדו הווזיר הגדול של הסולטן, אויבו של פח’ר והווזיר החדש נטה לו חסד. פח’ר קיבל חנינה וחזר ללבנון. לא עבר זמן רב והוא השתלט על המחוזות שנקרעו ממנו, ביניהם צפת, שכם, הר הכרמל ועג’לון, גייס צבא גדול, שהגיע עד 15 אלף איש, וגבה מסים רבים.

פח’ר היה מושל נוקשה, אבל לעומת המושלים הטורקיים והפחות המקומיים, נחשב כמושל נאור כמעט. הוא גירש את השודדים מהגליל, איכלס מקומות שוממים, סלל דרכים, בנה גשרים, הקים מצודות והכניס לארץ גידולי חקלאות חדשים, כמו עצי תות לייצור משי. הוא עודד את גידול הכותנה ואת תעשיית השמן והסבון, וייצאם לאירופה בצד עורות תואים מהחולה. פח’ר הזמין מומחים מטוסקנה כדי שישביחו את זני הבקר המקומיים. מהנדסים איטלקים בנו מבצרים ושיפצו את נמליו – ביירות, צידון, צור ועכו, ואת בירתו העביר מצידון לביירות. כדי להשיג כספים להוצאותיו הרבות ציווה על נתיניו להביא את יבול שדותיהם לנמל צידון ולנמלים אחרים של מלכותו שם עגנו אוניות צרפתיות, ונציאניות, אנגליות והולנדיות וקברניטיהן היו קונים את היבול במחירים זולים. אחד הנוסעים שביקר בארץ באותם ימים סיפר כי ראה במפרץ עכו 32 אוניות שבאו כדי לקנות תבואה, ומקצתן נאנסו לחזור לארצותיהן ריקות כיוון שלא היתה תבואה לכולן. פח’ר הקים בכרמל כפרים דרוזים, ביניהם עוספיה ודליית אל־כרמל. מטוסקנה הגיעו משלחות מסחריות, מומחים, מהנדסים ומרגלים וכולם מצאו להם מקום בחצרו. פח’ר הזמין מטוסקנה אגרונום, בנאים, ועושה לבנים כדי לפתח מקצועות אלו בארץ. יום אחד שלח שליח לטוסקנה כדי להביא שמונה משפחות איכרים עם כלי חקלאות, שוורים ופרות, כדי שילמדו את בני הארץ עבודת אדמה בדרך אירופית וישביחו את עדרי הפרות.

פח’ר הרשה לנוצרים לבנות כנסיות ומנזרים בהר התבור, בנצרת ובעכו, שיתף נוצרים משכילים במימשלו והזמין סוחרים וקונסולים ונזירים, להתיישב בערי הארץ. הוא התיר גם לשודדי הים ממלטה שבזזו אוניות טורקיות לעגון בנמליו ולמכור שם את שללם, ואילו ידם של מושלי טורקיה העסוקים במלחמות ובמהפכות פנימיות, היו אסורות.

חלומותיו היו רבים וכדי להגשימם היה זקוק לעוד ועוד כסף והרחיב את עסקיו עם מדינות איטליה. אמו, השומרת עליו מאז ילדותו, ניסתה למתן את תאוותיו, אך לשווא. פח’ר רצה בארמונות מעין ארמונות פירנצה והביא מהנדסים ובנאים כדי שיקימו ארמונות פאר בביירות, בדיר א־קמר ובראש הכרמל. אבני הארמונות הובאו ממחצבות רחוקות, אבניה של כל מחצבה בגוון אחר, ושילובן בידי הבנאים המומחים יצרו מראות מרהיבי עין.

תייר שעבר בארץ מתאר את ארמונו שעמד על הר בצפון ביירות. בכניסה היתה מזרקה של שיש, והוא מציין כי לא ראה כמותה בכל ממלכת הטורקים. בחצר הארמון היו אורוות לסוסים ומכלאות לאריות וחיות פרא אחרות, כדי לשעשע את הנסיך ואורחיו. סביב הארמון השתרע גן גדול, מחולק לחלקות מגודרות בקירות אבן מסותתים להפליא ומשולבים בגרמי מדרגות רחבי ידים. שבילים נאים עברו בין העצים ותעלות הובילו מים לכל פינות הגן, שבו היו מפוזרים בתי קיץ רבים. במקומות שונים עמדו פסלים, חיקויים לפסלים שבגני טוסקנה. פח’ר עיטר את קירות ארמונו בציורים והתעלם מדיני הדת המוסלמית האוסרים על פסלים וציורי בני אדם. בקצה הגן ניצב מגדל צופים שממנו נראתה ביירות כולה משתרעת עד הים. גנו של פח’ר הזכיר לנוסע את גני אנגליה המפוארים.

אבל פח’ר לא שכח היכן הוא נמצא. במרתפו של הארמון בדיר א־קמר בנה בית־סוהר גדול ליריביו ולשונאיו ולמי שפחד ממנו.

את עסקיו של פח’ר ניהל אברהם נחמיאס היהודי, שקיבל הוראות להעדיף את בני טוסקנה על פני כל אומה אחרת. וכגמול על יחסו של מושל טוסקנה כשהתארח בארמונו, התיר פח’ר להקים קונסוליה טוסקנית בביירות. נחמיאס נשלח לנמל לקבל את פניו של הקונסול, קפיטן וראזאנו, וליווה אותו לפגישה עם בנו של פח’ר, עלי. ממכתב שנותר בידינו מתברר כי במרס 1631 חסר לסוחרים שהגיעו לנמל עכו מהעיר ליבורנו סכום כסף כדי לשלם את מחיר המשי שקנו ופח’ר הורה לנחמיאס להלוות לסוחרים את הכסף החסר. השליח שהביא את ההוראה לנחמיאס, הביא עמו גם להקת כלבים מן העיר אדסה שבדרום טורקיה שהתפרסמה בכלביה המשובחים, מתנת פח’ר לדוכס טוסקנה כדי להשביח את להקת הכלבים שלו. סוורים רבים צריכים היו לטפל בחבורת הכלבים הסרבנית והנבחנית עד שהעלו אותם לאונייה. לפי הוראותיו של פח’ר ביקש נחמיאס מרב־החובל של האונייה להאיץ בנסיך טוסקנה שישלח חומרים לאומן האיטלקי שבחצרו שייצר אבק שרפה, כיוון שהוא בטל ממלאכתו.

ולא רק לכלבים דאג נחמיאס. הוא גם שלח על־ידי הקונסול וארזאנו שלושה סוסים מאורוות פח’ר, לדוכס של טוסקנה, “מהטובים ביותר במדינתנו”, כתב במכתב שצירף למשלוח ושנחתם על־ידי נחמיאס בעברית.

פח’ר ידע להעריך את נחמיאס על מעשיו. במכתביו הוא פונה אליו: “לחברנו היקר ביותר, אדון אבראהים ישמרהו האל.” בסיומו של אחד המכתבים הנוגעים לענייני מסחר שעליו לבצע, מסר פח’ר לנחמיאס דרישת שלום מבנו שחלה בשעה שהאב היה בשליחות עסקים הרחק מביירות, ופח’ר הודיע לו שהוא מרגיש טוב ואין לו עוד חום. וארזאנו, הקונסול של טוסקנה בצידון, כתב לדוכסית של טוסקנה וסיפר על רוב גודלו של נחמיאס ותיאר אותו כ“אהוב האדונים”.

סולטן חדש עלה לשלטון בקושטא, מוראד הרביעי, שדיכא מרידות ביד קשה ויצא למלחמה עם הפרסים שהתגרו בו. מוראד חשש כי פח’ר יתחבר עם הפרסים ושלח בו את מושל דמשק, אחמד קוצ’וק הקטן, בצד מושלי טריפולי וחלב ושבטי בדווים, שצבאם מנה כ־30 אלף איש. מפקד הצי הטורקי ג’עפר הטיל מצור על נמלי לבנון וארץ־ישראל כדי למנוע מפח’ר א־דין עזרה מאירופה ולא לאפשר לו להימלט שוב מעבר לים. גם שונאו מזה זמן רב, אבן טרבאי, שייח' הערבים בעמק יזרעאל, הצטרף ללוחמים בו. בנו של פח’ר, עלי, שמשל על צפת, יצא על חיילי אחמד קוצ’וק מדרום, כדי למנוע קשר בינו לבין לוחמי אבן טרבאי. ליד העיירה חצביה שבמרגלות החרמון נערך קרב ביניהם והסתיים במפלת חייליו של עלי, והוא עצמו נהרג.

פח’ר ברח לדרום הארץ, הוכה בין רמלה ויפו, חזר ללבנון, ניסה לפייס את מושל דמשק ומסר לידיו את צידון ואת ביירות ואת אחד מבניו שלח למפקד הצי הטורקי שצר על נמליו כערבון שלא ימרוד יותר בטורקים, ואף ניסה לשחד אותו במתנות ולא הצליח. הוא שלח בישוף מארוני לטוסקנה כדי להזעיק עזרה, אבל ידידיו האיטלקים לא נענו. לבסוף הסגיר פח’ר את עצמו לטורקים והללו העבירו אותו בשנת 1634, עם שני בניו, לקושטא. הסולטן מוראד הרביעי היה מוכן לחוס על חייו, אבל אז הגיעה ידיעה כי בן אחיו של פח’ר, מולחם, ממשיך במלחמה. הסולטן ציווה להוציא להורג את פח’ר בחניקה, עם שני בניו.

בסופו של דבר, כפי שקרה בטורקיה פעמים רבות, הגיע בן האח המורד מולחם להסדר עם הטורקים והללו מינו אותו לאמיר הדרוזים מצור ועד עכו. לאחר מותו עלה לשלטון בנו קורקמאז, שיצא למלחמות בשכניו. הטורקים שלחו צבא נגדו וקורקמאז נהרג. אחריו שלט אחיו אחמד עד שנת 1697, השליט הדרוזי האחרון בארץ.

נוסע שעבר בארץ בשנים האחרונות למימשלו של אחמד סיפר כי האיש הזקן שמר על מסורת אבותיו: להפוך את הלילה ליום. שכן מקובל היה במשפחת מען – כך הוא מספר – שהשליטים ישנים ביום, שאז יכולים חייליהם להשגיח על המבקרים בארמון. ואילו אפלת הלילה מעודדת מורדים להתנקש במושליהם, אומרים בני מען, ועל כן הם ערים אז.

מקורות: ארץ־ישראל ויישובה – יצחק בן־צבי; יהודים בשירות פח’ר א־דין השני – מינה רוזן בפעמים 14; עכו – נתן שור; A Journey from Alepo to Jerusalem in 1697 – Henry Maundrell; Travels Through Syria and Egypt; Volney.

ראש חודש אלול ה’תכ“ה. שנת המשיח. פה עזה יע”א. יגיע אל אדוני אבי ישעיהו שלעבי ישמרו צורו וקונו, בעיר קהיר המעשירה.

באיגרת ששלחת אלי ביקשת לדעת מה פשר השמועות המגיעות אליכם על הנביא המתנבא בעירנו ועל משיח שנתגלה בתוכנו ועל המעשים המתארעים פה ששמעם הגיע אליכם והכניסו מבוכה בלבותיכם שמא אירע איזה קלקול שיש בו סכנה חס וחלילה לכלל ישראל. ובאתי להודיעך שאין הדברים כך, שמחה גדולה שורה אצלנו שלא היתה כמותה בדורות רבים. שכן נגד עינינו גילה אברהם נתן אשכנזי איש עזה לשבתי צבי מאיזמיר, כי הוא גואל ישראל משיח בן דוד וגילה סודות רבים והביא את כולנו, צעירי עזה וזקניה חכמיה ורבניה, להתעלות רבה, והייתי בשמחה ימים רבים. ואתה הכרת את המשיח שכן היה אצלכם פעמיים וניכרו בו סימני גואל, אבל סירב לקבל על עצמו עול השליחות, עד שבא לעזה ונתן אשכנזי משחו. מעזה יצא משיח!

נתן אברהם אני מכירו וכל אנשי עזה מכירים אותו ויודעים שניחן ברוח הנבואה, ואני ממקורביו. הוא נולד בירושלים בשנת ת"ד ואביו ר' אלישע חיים בא מארצות אשכנז ועל כן נתכנה אשכנזי. האב היה יוצא בשליחות ירושלים לארצות פולין, אשכנז ואיטליה וגם בארצות המערב באפריקה היה, והדפיס ספרי קבלה של מחברים חשובים והפיצם במקומות שליחותו. נתן אברהם למד אצל רבנו יעקב חאגיז, מחשובי חכמי ירושלים שישיבתו מוחזקת על־ידי עשירי איטליה ונודעת לתהילה. והרב חאגיז קירבו מאוד.

לעירנו בא לגור לפני שנים אחדות שמואל ליסבונה, מעשירי דמשק, שנמלט מעול המסים בעירו וגם מפני שהמושל של עזה נוח ליהודים, ולו בת יפה, אבל מום באחת מעיניה. וביקש להשיאה ועלה לירושלים ונועד עם הרב יעקב חאגיז וביקש חתן לבתו תלמיד חכם עילוי ואמר כי ייתן לחתן בית בעזה ויפרנסו בכבוד כדי שיישב וילמד תורה. בחר הרב חאגיז את המובחר שבתלמידיו נתן אברהם אשכנזי ואמר לעשיר שהוא ראוי לבתו וזכה במקח נאה ושמח העשיר. נשא אברהם נתן את בת העשיר בחתונה גדולה, ואותו עשיר קיים את הבטחתו והקציב לנתן מזונות נאים ובית, ונתן בא לעירנו וננעל בביתו ולמד בספרים קדמונים בזוהר ובספרי הרמ“ק ובכתבי האר”י והעמיק בהם ורוח הקודש שרתה עליו. ונתכנסנו סביבו חברת צעירים והיינו לומדים מפיו סוד וקבלה עד כמה שהבנתנו מגיעה והיינו מרבים לטייל עמו בחוף הים והוא דורש לפנינו והיינו מזמרים בדבקות פיוטים קדומים ושירים של ישראל נג’ארה ואלקבץ ומרקדים נוכח הים ופניו של נתן מורנו הבהיקו כמי שקרני שכינה נופלות עליו ושפעו אור רב. ובפורים של שנה זו התבודד וראה חזיונות רבים ואמרו שראה מלאכים ונשמות קדושות וגם עמוד של אש המדבר אליו. וערך תעניות וסיגופים והתנבא נבואות רבות וגילה לנו את עוונותינו והורה לנו דרכי תשובה, וביקש משמים שיגלו לו מי הגואל. ויום אחד חזה חזון כ"ד שעות והראוהו באור עליון אור שבעת הימים את דמות שבתי צבי ואמר לנו: “התעוררו כי הנה משיחכם בא!”

באותן שנים שרבנו נתן למד בישיבתו של רבי יעקב חאגיז בירושלים הגיע לעיר איש מאיזמיר, שבתי צבי שמו, והוא כבן ארבעים, נולד בתשעה באב תפ“ו, בשבת, ועל כן נקרא שבתי. ואביו, מרדכי צבי, בא מיוון והיה סוחר בעופות ובביצים. ושבתי צבי דבק בתורה מילדותו ולמד אצל רבה של איזמיר יוסף איסקאפה שהסמיכו לרבנות. וכשהיה בן י”ח למד קבלה מעצמו וגילה סימני התעלות, אבל לפעמים היה בדיכאון ושותק ורוב הזמן היה מתנהג ככל האדם. ונתחברו איתו כמה תלמידי חכמים מבני גילו, טבלו בים ויצאו לשדות ולמדו מפיו סודות תורה. ואנשים מערי טורקיה שבאו לירושלים סיפרו שסובב בערי טורקיה ונתכנסו סביבו כמה תלמידים ובשעה שהיה בהתעלות אמר שהוא משיח והיה הוגה שם הוי“ה ועשה מעשים מוזרים ופעם ערך סעודה ועשה קידושין בינו ובין התורה. וגירשוהו בני העיר ויצא לערי יוון וגם שם עשה מעשים מוזרים וחגג בלילה אחד שלושה הרגלים, ישב בסוכה וערך סדר פסח ועשה תיקון ליל שבועות. וכששמעו על כך פרנסי הקהילה ציוו להלקותו וגירשוהו מהעיר וחזר לאיזמיר ואמרו שבא לבית־הכנסת והוציא ספר תורה ונשא אותו סביב לבימה ושר שירי עגבים. ובשנת ת”ח ות"ט, כשדם ישראל נשפך כמים בארצות רוסיאה ופולין, היו לו הארות ונפילות רבות ושמע קול אומר: “אתה מושיע ישראל והגואל האמיתי” וגילה זאת לכמה מקורבים ולבני משפחתו, ותהו על כך ומעט האמינו לו.

ואחיו שהיו סוחרים חשובים ואמידים, רצו להרחיקו ממקומם ואמרו לו לנסוע לארץ־ישראל. ועבר במצרים ושהה שם והכיר את הנגיד רפאל יוסף צ’ילבי, שקירבו אליו. ובא לירושלים והיה שם שתי שנים ונהג בחסידות והרבה לצום ולהסתגף ולעתים היה הולך למדבר ומתבודד במערות. והיה בעל נימוסים יפים ומדבר עם כל אדם בנעימות, וחיבבוהו הבריות. ואמרו עליו שהוא מתענה משבת לשבת והיה עורך בשבת סעודה רביעית סעודת דוד מלך המשיח ואחריה היה מתחיל בצום. ואמרו גם כי נאבק עם הרוחות כיוון שאיננו רוצה להיות משיח ואיננו רוצה להיות ראש לתלמידים, ופעם עשה השבעה וביקש מן הרוחות שיניחו לו, והניחו לו זמן מה ושוב חזרו אליו והחל להתנבא שהוא משיח עד שהירפו ממנו. ופרנסי ירושלים, שידעו כי מודע הוא לנגיד מצרים ולנכבדי הקהל שם, ביקשוהו בשנת תכ“ה לצאת בשליחות הקהל למצרים כדי לאסוף תרומות לצורכי העיר. ובא למצרים ואולי אז שמעת עליו. וגם במצרים עשה לעתים מעשים מוזרים ונשא אישה יפת תואר שרה שמה, שאמרו עליה כי היא בת פולין ולאחר גזרות ת”ח וסבלותיהם יצאה לעיר אמסטרדם. וריננו אחריה כי היא מופקרת לכול באמסטרדם והיתה מכרזת שהיא תינשא למלך המשיח ובאה לליבורנו שבאיטליה וסיפרו עליה באיגרת לשבתי צבי וציווה להביאה אליו למצרים כדי לקיים את הנאמר בהושע “קח לך אישה זונה” ונשאה לאישה. ואסף כשלושת אלפי ריאלים למען ירושלים, וביקש לחזור לעיר ויצא דרך מדבר סיני ובא לעזה.

נתן העזתי

וראה אותו שם נתן העזתי ונפל לרגליו וציווה לאסוף את כולנו הצעירים והכריז כי שבתי צבי הוא המשיח האמיתי וגילה לשבתי צבי כי הוא גלגול של איוב והייסורים הקשים העוברים עליו הם מפני שהוא מבקש להוציא הקליפות מהמשיח ומכניע את התנין הגדול. ותחילה ביקש שבתי צבי להימלט מידיו, אבל נתן הרים עליו קולו ואמר – באת לגאול את ישראל ואינך רשאי לעשות כיונה ולהסתתר, שכן כמותו לא תוכל להימלט, ואמר על אשתו של שבתי צבי שהיא מטרונה רבקה המלכה. ואני הייתי אז באותו מקום עם בני החבורה וראינו נהרה מתפשטת על שבתי צבי והיו פניו כפני מלאך, וחשנו כי השכינה שורה בתוכנו והיינו כולנו בהתעלות רבה. וכך היה מראה משיח: בעל קומה ופניו צהובים נוטים לשחרות מעט, פרצופו יפה והדור, זקנו שחור ועגול סביב פניו, איש בריא ומאוים מאוד.

והיינו בשמחה גדולה וערכנו תיקון ליל שבועות בביתו של חכם העיר יעקב נג’ארה, הוא נכדו של השר ישראל נג’ארה, וזימרנו פיוטים בדבקות רבה ונתן יצא במחול ונתלהב מאוד וזרק מעצמו זה אחר זה את בגדיו והתעלף, וכשקם מעלפונו, הראה על שבתי צבי ואמר, הנה מלככם הרב שבתי צבי מלך על ישראל.

ויצאנו לחוף הים, ואף על פי שתחילת החודש היה אורו השמים סביבנו והים זהר ושבתי צבי שר פיוט אחד בקול שלא שמעתי כמותו ליופי ושרנו עמו ויצאנו במחול ונתן החזיק בשבתי צבי וחולל עמו. אשרי מי שראה כל זה. ואמר נתן כי לא בא לעולם אלא לבשר כי מורנו ורבנו שבתי צבי ראוי להיות משיח אלוקי יעקב. ומאז לא נפרדו השנים והיו מהלכים כל הזמן יחדיו ומדברים בדברי סוד ואמונה והוסיף אז שבתי צבי לנתן שם בנימין. ואותם ימים נולד לרבנו נתן בן, והעידו האנשים שהיו באותו מעמד כי בעת הלידה ובעת הברית נראה בבית אור גדול. וכשקרב צום י"ז בתמוז הודיע נתן על ביטול הצום כיוון שבא משיח ואמרנו באותו יום הלל הגדול ושמחנו בגינות ובפרדסים. ונתן שלח איגרות לקהילות ישראל להודיע על ביטול הצום ואמר הגיע עת דודים והחתן יצא מחופתו ועל כן לא יהיה במעונות ישראל כי אם שמחה וגיל.

ומינה נתן י“ב אנשים מיושבי עזה וחכמיה וקרא להם י”ב שבטים והם השליחים המלווים את המשיח. וגם אני נתכבדתי בכבוד זה. ותיהום העיר ויושביה היו בחרדה גדולה והפסיקו מלאכותיהם וסוחרים סגרו חנויותיהם ויצאנו לרחובות והתכנסנו בבתי־כנסת ובבתי־מדרש ורבים מאיתנו מתענים ומתפללים. אבל היו מעט אנשים שלא האמינו ברב ושאלנו לנתן למה לא יעניש אותם שאינם מאמינים, והשיב כי זה ניסיון לאומה הישראלית להאמין בלי אות ומופת. ונתן ושבתי צבי ועמם חברים רבים יצאו לחברון והודיע נתן לבני העיר כי שבתי צבי הוא המשיח ובני חברון שמעו לו ונהו אחריו וטבלו טבילות רבות וערכו תענית וחזרו בתשובה, אבל בירושלים לא האמינו לדברי נתן והיו מהם שלעגו על שבתי צבי ואמרו “יצא שליח ובא משיח”. וקרא נתן י"ב השליחים מעזה כדי להקריב קורבן בירושלים ושבתי צבי מינה את יעקב נג’ארה לכוהן גדול. אבל בני ירושלים קרעו בגדיהם ותבעו מאיתנו לא להקריב קורבן שכן הישמעאלים יהרגו בהם וביטל נתן את הקורבן כדי לא להגביר הריב, אבל יעקב נג’ארה יצא עם השליחים אל מעבר לנהר הירדן, להור ההר, ועשו תיקון על קבר אהרון. ועשה שבתי צבי כמה מעשים שעד עתה חייבים עליהם כרת, אבל עכשיו לאחר שכבש שבתי צבי את הסטרא אחרא הם מותרים. והחרימוהו חכמי ירושלים ומסרו אותו לקאדי של העיר ואמרו שהוא רוצה למלוך, אבל הקאדי שיחררו ואף התיר לו לרכוב על סוס, אף על פי שאסור ליהודי לרכוב על סוס בירושלים, והקיף שבתי צבי את העיר רכוב על סוסו שבע פעמים, לבוש בגד ירוק, ואנו הולכים אחריו בשמחה ובשיר, וכל העם רואים ומשתאים. והלכו נתן ושבתי צבי למקומות אחרים בארץ ובכל מקום קרא נתן לאנשים לתקן עוונותיהם וגם גילה לכמה מהם העוונות שנכשלו בהם וקרא להם לעשות תשובה.

אז ציווה נתן על שבתי צבי לצאת לערי הממלכה ולהודיע כי הוא המשיח, ויצאו שליחים עמו ועבר בצפת וחכמיה קיבלו את פניו בשמחה ומינה שם עשרה נביאים ונביאות. ועבר בדמשק ובאלול תכ“ה בא לארם צובא היא חלב, ונתן שלח איגרת לבני חלב והזהירם שלא יעשו כמעשה בני ירושלים שגירשו את מלכם והביאו על עצמם קללה. ונפגש עם הרב הגדול שלמה לניאדו ונכבש לו הרב והיה למעריצו. ובחלב מינה עשרים נביאים, בהם רבנים נודעים, וארבע נביאות. ואמרו שהנביאות אמרו דברי תורה אף על פי שלא למדו תורה מעודן. ובחלב נתגלה אליהו הנביא לשבתי צבי. ויצא לאיזמיר וליווהו רבים מבני העיר. ובכל מקום ששבתי צבי ושליחיו ונביאיו מגיעים, חג ליהודים שמחה וששון ואומרים משיח בא, והאמינו בו פשוטי עם וגם חכמים ורבנים גדולים וגם רבים מעם הארץ הלועזים מאמינים כי הוא הגואל. והשמועה יצאה בכל מקום שהיהודים יושבים שם – ממדבר ערב ועד ארצות המערב באפריקה ועד ארצות אירופה, מארץ השפלה הולנד ועד גבולות ארץ רוס, שם לא נרפאו עדיין היהודים מפצעי הטבח הנורא בת”ח ות"ט, כי הנה נתגלה משיח והוא עתיד להוביל את בני ישראל קוממיות לירושלים. ובכל מקום שאליו הגיע שמו של שבתי צבי – אור ושמחה ליהודים ורבים פסקו ממלאכתם ומעסקיהם, עניים כעשירים, מכרו את כל אשר להם וארזו בגדיהם וכלי ביתם ולקחו דברי מאכל צידה לדרך, והם מצפים לאות, שיניע רגליהם ועגלותיהם וסוסיהם כדי להפליג לארץ־ישראל. ויש מי שגם שכרו ספינות לקראת השעה הייעודה. וגם אנו כאן בעזה עזבנו כל מלאכותינו וכל יום אנו מתכנסים ברחובות ובחופו של הים ומזמרים זמירות ושרים ומחוללים.

ואנשים רבים באים לכאן ממצרים ומערי הארץ לראות ולשמוע את רבנו נתן וקוראים לו הנביא מעזה, והם לנים ברחובות ובחוצות ומקבלים מרבי נתן תיקונים וסיגופים ואחרי שעושים הסיגופים עורכים שמחה ומשתה ויוצאים במחול. והלכנו כשלוש מאות איש עם רבנו נתן לחברון לעשות טבילות שלג ואמר רבנו נתן שככל שנרבה בתעניות ובסיגופים יהיה הדור זכאי ופטור מייסורים של חבלי משיח, וכאשר יעשו בני ישראל תשובה שלמה תבוא גאולתנו האחרונה. והודיע נתן באיגרות לקהילות ישראל, כי שבתי צבי ייקח הממשלה ממלך תוגר בלי מלחמה וכל המלכים יהיו לו למס עובד ומלך תוגר יהיה לו עבד ולא תהיה הריגה בערלים זולתי בארצות אשכנז על נקמת עמו, ויילך מעבר לנהר הסמבטיון וישיב משם עשרת השבטים. וכתב נתן לארצות רבות וזירז את בני ישראל לעשות תשובה וציווה לערוך תעניות וסיגופים. ונתן מכין עכשיו עצמו לנסוע אל שבתי צבי הנמצא בארצות תוגרמה, לסייע בידו במלחמה בקליפות ובסטרא אחרא, ולבוא עמו אל שערי ירושלים ואחריהם כל בני ישראל, כי הנה נגאלו.

וגם אתה אבא יקר, כנס כל אשר לך והיכון, יבוא האות וכל בני ישראל אשר במצרים אף אתם תצאו לדרך, ושלא כבימי משה ואהרון, שישראל חטאו בעגל והלכו במדבר ארבעים שנה, אתם תבואו על כנפי נשרים כדי לשכון לנצח בשלום ובשלווה בהר הבית ומשיח מולך עלינו וכל הגויים רואים וידם קצרה למנוע את גאולתנו כפי שנשבע לנו אלוהים על ידי נביאיו. אמן.

מקורות: שבתי צבי והתנועה המשיחית בימי חייו – גרשום שלום; ספר ציצת נובל צבי לרבי יעקב ששפורטש, בעריכת ישעיה תשבי; ליקוטי מכתבים בעניין התנועה השבתאית – א“מ הברמן בקובץ על יד ת”ש; נתיבי אמונה ומינות – ישעיהו תשבי.

חוקר הטבע איוב לודלוף מפרנקפורט־על־מיין היה שמח מאוד. נודע לו כי לעיר הגיע עובר אורח מארץ־ישראל, שמעון בן יעקב אשכנזי, שיצא בשליחות צפת בשנת תנ"ב, 1692, ועבר בעריהן של איטליה, פולין וליטא וגרמניה. איוב לודלוף כתב באותם ימים ספר על הארבה, וביקש לחקור את האורח על הארבה הפוגע מדי פעם בארצו. נפגש לודלוף עם שמעון בן יעקב ושאל אותו שאלות על הארבה בארץ־ישראל, ושמעון ענה לו כל מה שידע, מאומה לא החסיר ואחר־כך רשם את השאלות שנשאל ואת תשובותיו בפנקסו.

השאלה הראשונה של איוב רודלוף, בלשונו של שמעון אשכנזי, היתה: “אם הארבה הבא בארצנו הכול מין אחד כזה המצויר אצלו?”

החוקר הראה לו לוחות מצוירים של סוגי ארבה שונים ושמעון עיין בלוחות וענה:

– על הרוב הוא כך אלא שיש יותר גדולים ויותר קטנים.

– כמה גדולים היו?

– היותר גדולים שראיתי יהיה ג' פעמים מאלו ויש להם שלושה זוגות שיניים.

– מה שמם אצלכם?

– כיוון שלא יש אלא מין אחד, על הרוב כולם נקראים ארבה.

– מי הם האוכלים אותם?

– האוכלים אותם הם בני אדם הדיוטים תוגרמים – הודיע שמעון אשכנזי – וגם כן איזה יהודים הדיוטים. ומבשלים אותם במים, הוסיף.

– כמה פעמים בזמני אני ראיתי אותם?

כחמש שנים לפני כן היה שמעון אשכנזי עד לרעש אדמה בצפת, איש אמנם לא נפגע, אבל לעיר נגרמו נזקים חמורים. לפני בואו לפרנקפורט שעל המיין, הוציא לאור ספר על מדרש חמש המגילות בשם “יפה ענף” ואת כספי מכירת הספר הקדיש לצפת. בהקדמה לספר תיאר את אימת הרעש ואת נזקיו ואת הארבה שפשט על הארץ אחריו. עכשיו, משנשאל לכמה פלישות ארבה היה עד, הרהר לרגע וזכר אותם ימים שהשרצים אכלו את טוב הארץ ואת הרעב שבא בעקבותיו וענה:

– ב' פעמים. וזה שתי שנים בא הפעם השלישית ואני לא הייתי שם אלא כתבו לי מירושלים.

– מאיזה מקום באו?

– לא ידענו בדבר בבירור. אבל אנשים ערביים אמרו שבאו דרך המדבר.

– באיזה זמן באו?

נזכר שמעון בן יעקב – על אדני החלונות עמדו אותו יום חנוכיות והשיב:

– פעם ראשונה שאני ראיתי אותם היה בחודש כסליו בימי חנוכה בצהריים ולעת ערב, שתי שעות קודם הלילה, היו הולכים, וכך היו עושים בכל יום שמונה חודשים. אלא שבאיזה ימים היו באים הרבה ובאיזה ימים מעט.

– אם מייבשים אותם באוויר או בשמש לשמור אותם לאכול?

– יש מקומות שמולחים ומיבשים אותם לשמור אותם אבל לא כן יעשה בארצנו.

– מה סיבוב לקח הארבה?

– כשבא היה בחברון וירושלים ושכם.

– כמה גבוה היה על הארץ?

– היו גבוהים ב' טפחים ויותר זה על זה.

– מה היזק עשו?

השתדל לענות על השאלה בקור רוח. מי שחקרו היה איש מדע שרק העניין המדעי לפניו, וביקש לענות בסגנונו שלו:

– ההיזק שעשו – היו אוכלים כל הירק והתבואה, והאילנות לבנים והרבה אילנות נתייבשו.

ונגד עיניו עמד מראה הגליל באותם ימים, עירום ועריה, כמי שהורידו ממנו את בגדיו.

– במה היו מגרשים אותם?

– היו מכים בשתי קערות נחושת זו על גבי זו כדי להשמיע קול והיו בורחים בימים ראשונים, אבל אחר־כך הורגלו.

– לאיזה מקום הלכו?

– לא ידענו.

והוסיף יעקב אשכנזי ומנה סימנים שבארבה: הארבה הנזכר היה להם סימן אחד בחזה. על איזה מקום מהם היה חקוק אות חי“ת ועל איזה מהם היה חקוק אות טי”ת. ואותם שהיו בהם טי“ת היו נזהרים מלאוכלם, כי היו אומרים שהוא סימן טמא, ואותם שהיה בהם אות חי”ת היו אוכלים אותם, כי אמרו שהוא סימן שמו – חגב, והוא מין כשר.

סגר החכם איוב לודלוף את פנקסו לאחר שרשם את כל שביקש לשמוע והודה ליעקב בן שמעון ויצא מן הבית. יעקב בן שמעון היה שמח על העזרה שעזר לחכם הגוי, והלך לעשות את שליחותו, לעבור על בתי עשירי היהודים בפרנקפורט ולבקש תרומות למען בני קהילתו העניים.

מקורות: לתולדות קשריהם של חכמי ארץ־ישראל עם חכמי איטליה – מ' בניהו, סיני כרך ל"ה; שלוחי ארץ־ישראל – א' יערי.

אסון בצפת. אהרון בן שושן היה משודך עם מרת סיתי, בתו של אליה אשכנזי, והכלה מצאה חן רב בעיניו ואהבה והוציא כסף רב להכנות לחופה ונפשו כלתה לאותו יום של שמחה, והנה שוד ושבר: ממש לפני החופה – מתה מרת סיתי והשמחה הפכה לתוגה רבה. ועמד החתן בבגדי חתונתו ולבו שבור, מתה ארוסתו, כלה כספו שהוציא לקראת הנישואין, ואז הבריק בו הרעיון – אחות לה למנוחה, מרים שמה, והיא נערה צעירה ונאה, וראה אותה פעם ופעמיים ושם אל לבו שנאה היא, אבל מובן שלא נכנס בו שום רעיון של חטא, שכן את אחותה עמד לשאת לאישה, אבל עכשיו, שכלתו נפטרה, יכול הוא לשאתה. ונדמה היה לו גם, שזו הקטנה צופה היתה בו בחיבה. ופנה אהרון אל אב הבנות, אליה אשכנזי, עוד לפני שהובילו את כלתו לקבורה, וביקש: “הוצאתי הוצאות רבות לקראת הנישואין עם בתך, ומתה, ושנינו מצטערים על כך, אבל את הנעשה אין להשיב, כך נגזר במרומים, אבל כדי שלא יהיה הפסדי ללא תקנה, תן לי את בתך הצעירה, מרים, לאישה, והכול מוכן לחופה – הבית והבגדים והתכשיטים לכלה,” והוסיף: “וכמובן שאני אדאג לה ואשגיח עליה ואפרנסה בכבוד כפי שהתכוונתי לעשות לבתך הבכורה.”

ואמר אליה: “אינני יכול, כבר הבטחתי את בתי מרים לאישה ליוסף חדאת מצידון וכתבנו שטר שידוכין ואני אהיה חייב בקנס אם לא אתננה לו לאישה.”

ואהרון בן שושן איש מוכר הוא בצפת וחביב על האנשים, ומשפחתו מעורה בעיר, ובא אל נכבדי צפת וסיפר על סירובו של האב, והללו שראו כמה שוקד היה להכין הכנות מכובדות לקראת החופה נכמרו רחמיהם עליו ובאו אל האב והודיעוהו:

“אם אינך נותן את מרים לאישה לאהרון, איננו קוברים את בתך המנוחה.”

ונבהל האב, אבל ראשי העיר בשלהם: “תן את בתך השנייה לאהרון, וכך הוא המנהג בישראל.”

וקראו גם למרים ושאלו את פיה, והיא, מבוישת, אמרה, “מוכנה אני להינשא לאהרון.”

ולא היתה ברירה בידו של האב והסכים, אבל הודיע כי עושה הוא זאת בעל כורחו שכן כאמור, הבטיח את הבת ליוסף מצידון, אבל פרנסי העיר כופים אותו. ומיהרו פרנסי העיר וקראו לאהרון וקידש את מרים עוד לפני קבורתה של אחותה הבכירה. והיתה זו חתונה חפוזה אמנם, ודאי לא כפי שראה אהרון בדמיונו, אבל לא היתה ברירה.

והזוג החדש נכנס לביתו.

אבל משנודע הדבר לחתן המיועד בצידון, יוסף חדאת, נתכעס ובא לצפת וטען ברוגזה לפני האב שהפר הבטחתו ותבע את הקנס הכתוב בשטר השידוכין, אם יתבטל השידוך.

ואילו האב אמר: “לא מרצוני נעשה הדבר, אנסוני ראשי הקהל.”

ולא נתקררה דעתו של יוסף והמשיך וטען כנגד האב, וכל השכנים עומדים עליהם ושומעים למריבה, זה תובע את הקנס וזה אומר: “הייתי אנוס.”

וניסו השכנים לפייס ביניהם ולא הצליחו. ובאו ראשי הקהל ורבני העיר ויוסף חדאת טען נגדם שגזלו את ארוסתו. והללו אמרו: “מנהג בישראל הוא שאם מתה כלה, רשאי החתן לבקש את אחותה לנישואין, והאחות מרים גם היא רצתה באליהו.”

ולא נרגעה המריבה, עד שהחליטו לפנות לרב הגדול אברהם יצחקי, היושב ודן בירושלים, ושמו נודע בארץ ובארצות רבות שהיה שם, וסיפרו לו את סיפור המעשה וביקשו שיפסוק דין תורה. וכנהוג בישראל כתבו במקום שמות האנשים שמות מן הדמיון כדי שלא לביישם: