הציר ראובן, אחרי כל גלגוליו ותמורותיו, עודנו לפי שעה בחצי דרכו. כמה שערים כבר מאחוריו, אבל על שער החמשים שלו טרם התדפק. בכל זאת, כמעט שנעשה שם זה בית מדרש: “מעשה ראובן” “מעין ראובן”, “כמעט כראובן”. יש כבר “ראובנים”. עוד מעט ויבואו “לא ראובנים”.
את ראובן הקודם, שלפני א“י, איני יודע אלא מעט. פחות ממעט. וכמדומה שאיני יחיד בדבר זה. אבל את זה שבא”י, מי מהנוגעים בדברי אמנות לא ידענו?
אנחנו אך הצגנו את כף רגלנו על סף האדמה הזאת. המעט אשר החזקנו בו – אהה, מה מעט הוא! אבל האמן הנה זה בא ומיד זכה בכל מן ההפקר. במשיחת מכחול קנה הכל! ובבת אחת.
חלוץ האמנות קדם בזה את כל יתר החלוצים. בא, ראה וכבש.
אל לגזם ולהטעות. גם ראובן לא כבש עוד את הארץ כבוש שלעתיד לבא. כחו יפה יותר בארץ האבות מבארץ הבנים. ציוריו הנפלאים בכל חדושם ו“חדישותם” ראויים ברובם מצד התוכן והתפיסה להנתן ענין יותר ל“שבחי ירושלים” מל“המסילה”, למשל. ובכל זאת מה רב הכבוש אשר כבש האיש הזה.
לי ברי הדבר, כי האמנות העברית, כמו האפיקה העברית, אם יש לה תקוה – שרשה נעוץ בהכרח באגדת העבר שלנו. מן העבר הזה תצמח, בתוכו תעמיק לבקש יניקה. בלעדיו שרשה כמק ופרחה כאבק. דרכי האגדה העברית של העבר – הם דרכי האמנות העברית הגמורה של העתיד. דרך אחרת אין.
בגולה עמד על הסוד הזה שאגאל. בא"י – ראובן. אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, אבל סגנון אחד עולה לשני נביאים. שניהם, כל אחד על פי דרכו, בונים אב לאמנות עברית אמתית וגמורה, עברית על פי עצם מהותה הפנימית.
ואשרי ראובן שזכה להדבק בא“י בעצם פריחת כשרונו. אל הארץ הזאת קשר אותו גורלו, גורל האמן. כאן מצא את עצמו וכאן שֻׁחקה לו שעתו להגביה קומתו. אם יש ציר אמן אחד שהוא קבוע בא”י ממש, שקנה בה עולמות ונתיחד בה, ראובן הוא האחד.
ואני מודה: הדרכים שהוא הולך בהם לא תמיד נהירים לי ביותר, אמצעיו נראים לי פעמים תמוהים, כמעשה כשפים, יותר מדי יש בהם, כמדומה, מן הקפריסה, ממלאכת המחשבה, מן היכלת, ועם כל זאת ואחרי כל זאת, יש בציוריו מה שהוא, איזה כח נעלם, שמכריח להאמין באמיתותם הגמורה – שלהם ושל יוצרם. ובזה כחם וערכם.
תמונה ראובנית, בין צורת נוף ובין צורת חיים, אין צורך לראותה כולה כדי להכיר יד יוצרה. די בכל שהוא, בטפח מגולה, באצבעים על אצבעים. הכל שם משלו. אופן הראיה והתפיסה, הצרופים והיחודים, ואפילו עין הצבעים. אין דבר מקרי. הכל מוכרע ומוכרח מתוכו והכל חתום בחותמת אחת – חותמת ראובן.
א“י, הנתונה לנו בציוריו של ראובן כמו שהוא רואה אותה – היא כולה, על הריה ועריה, גנותיה ועמקיה, זקניה ונשיה, יהודיה וערביאיה, חמוריה ועזיה, אבניה וצמחיה. ועל פי רוב כשכל אלה באים בערבוביה, מצורפים צרופים בלתי צפויים על פני בד קטן רבוע אחד, – א”י זו נראית לנו כעין מדרש אגדה אחת, אגדת א“י. כך נגלתה לנו הארץ ונחתמה בדמנו ובמחנו מימי הילדות על פי פירוש רש”י והמדרשים ועל פי ספורי המעשיות שבכתב ושבעל־פה, וכך נשאנו אותה צרורה בצרורות נפשנו הכמוסים עד בואנו הלום. את א“י כזאת מעלה לנו בקסמיו גם אמן אחר, סופר, הדומה מצד זה לראובן בכמה פרטים, הוא הסופר ש”י עגנון.
ציור קטן של ראובן מסוג זה – פסת א"י – דומה עלי כדף בודד “יתום” תלוש מתוך מדרש אגדה עתיק, שהוצא מתוך איזו גניזה. בדיעבד ניחא לי שלא נמצא אלא דף בודד. הדף מתעלה על ידי כך בעיני ונעשה “מיוחס”. מי שיזכה בו יכפה עליו פסכתר של זכוכית.
האגדה קפלה את א“י כולה כפנקס מראשותיו של יעקב אחד. אף בציורו של ראובן תמצא “קפול” כזה. עיר ושדה, שממה וישוב, החי, הצומח והדומם, הרחוק והקרוב, הגדול והקטן, הבית שבעיר וההרים שמסביב לעיר – כולם באים על פני שטח קטן בערבוביא, נכנסים זה בתחום זה ועולים כמעט “בקערה אחת”. נראים כצפופים, ואף על כן רוחים. מירון וסביבותיה, הרים ועמקים, שבילים, זיתים ישישים, צבר משונה, רקוד מלוכד ורב פרצופים של ה”הילולא", מסבת נשים בצורת מניפה מן הצד ויהודי רכוב על חמור ומעין בספר! מסבת משפחה צפתית על כל נפשותיה והחמור כמעט נתון על כתפם, ואפשר הוא רבוץ לפניהם על השלחן ממש. זקן מכובד יושב “פתח האהל כחום היום” ומעין להנאתו בספר, והעז אוכלת מידו איזה צמח דמיוני. הרים מבצבצים ויוצאים מבין הבתים ועיר ושדה מעורבים יחד. כך רואים את הדברים הילד, האגדה העממית – והאמן.
מי שרוצה לראות א"י, אותה ואת המחובר לה, בטהרתה העליונה – ילך אצל ציורי ראובן. אין בפי שם אחר לציין בה אותה התכונה המיוחדת המשותפת כמעט לכל ציורי ראובן הארצי־ישראליים זולת השם טהרה, טהרה דוקא, מושג ריטואלי, ולא נקיון, מושג חלוני. הרגשה עמוקה זו של הטהרה מענקת לאדם המאמין, לבשרו ונפשו כאחד, לא מתוך רחיצה, אלא מתוך טבילה. ובא במים וטהר.
האדמה הזו, השדות וההרים האלה, כמו שהם מבהיקים לפנינו בטהרתם החסידית מתוך ציורי ראובן – מזומנים הם מאז ומעולם רק למדרך כף רגל של טהורים בני טהורים, יהודי שבת ויום טוב, לבושי לבנים כלם, מפוזמקים משי ומסונדלים קטיפה. הסנדל המסומר אל יחבוט שם.
ואתה מסתכל בציורי ראובן ושואל: היכן, באיזה יסוד, הטביל האמן את צבעיו, היכן טבל הוא עצמו את בשרו ואת נפשו, שזכה להקנות לציורו טהרה כזאת?
ואולם הדבר הזה סודו של האמן הוא, אל נא נדרוש במופלא, במה שהורשנו נתבונן ונזין את עינינו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.