היה הדבר ביום שישי בחודש אב של שנת תק"ב, אוגוסט 1742. השמש כבר ירדה על ההרים שמעל לטבריה ותושבי העיר התחילו בהכנות אחרונות לקראת שבת. על פתח ביתו של רבה של טבריה, רבי חיים אבולעפיה הקשיש – שהיה אז בן יותר משמונים שנה – דפק בחופזה פרש מוסלמי, שליח ששלחו פרנסי דמשק לרבה של טבריה וציווהו לעשות את דרכו במהירות, ללא הפסקה. משלא נענה השליח, חזר ודפק על השער, עד שהרב הקשיש, שהכין עצמו לקראת השבת, פתח את הדלת ותהה על השליח המופיע בשעה כזו והוא נוטף זיעה. האיש מסר לרב את האיגרת שנכבדי היהודים בדמשק, חיים פרחי ויוסף לושאטי, בנקאים של מושל דמשק סולימאן, שלחו אליו. פתח הרב את האיגרת וקרא בה. פרנסי דמשק כתבו לרבה של טבריה, כי נודע להם שמושל דמשק מתכונן לעלות בהפתעה על טבריה, להרוג את מושלה דאהר אל־עומר ולהרוס את חומותיה והם מציעים ליהודים לברוח מן העיר.
שנתיים לפני כן הזמין דאהר אל־עומר, בדווי מבני שבט זיידאן שהשתלט על הגליל המזרחי, את הרב חיים אבולעפיה, רבה של איזמיר, לבוא לארץ ולחדש את היישוב היהודי בטבריה, שעמדה חרבה שנים רבות, ושלפני חורבנה כיהן בה כרב סבו, יעקב אבולעפיה. הרב חיים אבולעפיה עצמו נולד בחברון, למד בירושלים בישיבה של הרב יעקב חאגיז, היה מן התלמידים העילויים והוסמך לרבנות. כשהיה כבן ארבעים נתבקש על־ידי קהילת חברון לצאת לטורקיה וליוון כדי לאסוף כסף לקהילה ומילא את שליחותו על הצד הטוב ביותר. ראו בני איזמיר כי תלמיד חכם הוא וביקשוהו לשמש כרבה של העיר. נשאר בטורקיה וכיהן באיזמיר ויצא שמו בארץ ונאמר עליו כי אין דומה לו בכל ארץ תוגרמא, וגם הישמעאלים והערבים נוהגים בו כבוד, כי הם יודעים שגדול הדור הוא. וכשכבש דאהר אל־עומר את הגליל וביקש לבנות מחדש את טבריה, שלח שליח לרב באיזמיר שסבו כיהן בטבריה ואמר לו: “קום, עלה רש את הארץ טבריה שהיא ארץ אבותיך.” והרב, למרות גילו הגבוה, ועל אף תחנוניהם של בני איזמיר, עזב את מנעמי העיר וכבודה, ועלה לארץ בשנת ת"ק עם בני משפחתו ותלמידים רבים והתיישב בטבריה. וכפי שנאמר, בבוא הרב לטבריה עשה לו השייח' כבוד גדול והלבישו לבוש יקר, וכל אשר שאל ממנו הרב לא החסיר דבר.
בנו יהודי טבריה, בהנהגת הרב אבולעפיה, את עירם מחדש ורבים נתוספו אליה כנאמר בספר מאותם ימים:
ובמשך שתי שנים בנו בתים וחצרים ליהודים ובנו בית־כנסת נאה ומפואר מאין כמותו בכל ארץ־ישראל ובנו בית מרחץ נאה וחנויות ליום השוק ובית הבד לשמן שומשומין והשייח' התחיל לעשות מסילות בארץ וגם ציווה לנטוע שדות וכרמים.
ויהודי העיר עסקו במשא ומתן ובמסחר, העשירים שבהם סחרו בחיטת החורן וייצאו אותה לאירופה דרך נמלה של עכו, והבינוניים והפחותים יצאו לכפרים שבעמק הירדן ומעבר לירדן, חבילותיהם על גבם ומכרו סחורה לאיכרים. ואחרים הקימו בתי־מסחר בטבריה ומכרו בגדים וכלים ושאר מצרכים לבדווים ולכפריים שבאו לעיר ולשוקה או שעסקו באומנויות כמו חייטות ופחחות. והרב הקים ישיבה ושמו משך תלמידים רבים וטבריה ההרוסה היתה ליישוב גדול.
ודאהר אל־עומר, שבירתו בעת ההיא היתה בטבריה, השתלט על חלקים נוספים של הגליל וכוחו גבר, ופחת דמשק סולימאן חשש כי דאהר מבקש להיות מושל לעצמו והחליט לסלקו. ושלח חיילים ועמם כלי נשק רבים וגם תותחים על טבריה. ונודע הדבר לבנקאים היהודים של דמשק וחששו ליהודי העיר ולרבה ושלחו, כאמור, שליח לטבריה כדי להזהיר את הרב אבולעפיה ואת יושביה מפני חייליו של סולימאן.
ומסר השליח לרב בשם הפרנסים של דמשק כי עם חייליו של סולימאן יבואו גם כלי משחית מסוכנים, סוללות ואבני בליסטראות, שטווחן שישה מילין וכל אחת מהן יכולה להרוס בית ולהרוג אפילו עשרים אנשים.
והפרנסים של דמשק הציעו: “ימהר אדוננו הרב עם כל קהל עדתו לצאת מטבריה ולהתיישב בצפת עד יעבור זעם.”
אבל רבי חיים אבולעפיה לא רצה להיות כפוי טובה. דאהר אל־עומר הוא שהזמינו לשבת בטבריה ולחדש את יישובה והיטיב עמו ועם היהודים ואל לו לבגוד בו. ואף על פי שקרבה שבת, מיהר והלך אל דאהר אל־עומר והזהירו כי מושל דמשק שולח צבא כדי לכבוש את טבריה.
אבל דאהר אל־עומר אמר לרב כי כל הנאמר באיגרת אין בו אמת. טבריה, כך הסביר, נתונה תחת מרותו של מושל צידון ואילו היו רוצים בבירה, בקושטא, להפילו – היו שולחים את מושל צידון וצבאו להילחם בו. ואמר לרב שלא יירא ולא ייחת, כי הכול שקר וכזב ואין הדברים אלא שמועות שמושל דמשק, שהוא שונאו, מפיץ כדי להפחידו, ועל כן אמר לבנקאים מה שאמר וידע כי הללו יזהירו את הרב והשמועה תגיע אליו ויברחו הוא והיהודים מן העיר.
חזר הרב אבולעפיה אל ביתו והשליח מדמשק עדיין מצפה שם ומסר בידו הודעה לפרנסי דמשק כי דאהר טוען שאין אמת בידיעה ואמר מה אמר לו המושל.
ויצא השליח חזרה לדמשק ומסר תשובת הרב לפרנסי העיר והללו שלחו את השליח שוב לטבריה בעצם היום השביעי, שכן פיקוח נפש דוחה שבת, ומסרו בידו איגרת נוספת והזהירו: יידע הרב נאמנה שהדברים הם אמת ויציב – סולימאן מושל דמשק עומד לעלות על טבריה ולהחריבה עד היסוד, והתיר להם לשלוח את השליח ולהזהיר את הרב ולהציע לו ולבני עדתו לצאת לצפת ולהציל את נפשותיהם.
ושב הרב והודיע לדאהר את מה שמסרו פרנסי דמשק והראה לו דאהר איגרת שקיבל זה עתה ממושל צידון האומר, כי הזהיר את מושל דמשק שלא יעז לעלות על טבריה. ושב הרב לביתו והרגיע את בני עדתו.
אולם לא עברו ימים רבים ועוברי אורח שבאו לטבריה מהגולן ומהחורן מסרו כי מושל דמשק מגייס צבא גדול במחוזותיהם כדי לעלות על טבריה והחל דאהר אל־עומר לפקפק בהבטחות מושל צידון והחל לבצר את חומות העיר ואת מגדלה. ובאו יהודי העיר הצופים בהכנות למלחמה ואמרו לרב אבולעפיה: “הבה נצא אנו ומשפחותינו לצפת או לעכו עד תום המלחמה לכאן או לכאן.”
ואמר להם הרב אבולעפיה: “האם אעזוב את עיר הקודש ואת בית־הכנסת המפואר אחרי כל היגיעות והטרחות אשר טרחתי עד אשר זכינו לראות את טבריה ביישובה?”
ועוד אמר להם: “אם נצא מהעיר הוא ביזיון וחרפה גדולה לשייח' שהושיבנו בעיר זו ואז יאמרו בני טבריה לשייח', אתה התרת ליהודים להתיישב בארצך ולעת צרה הם בורחים, וכדי ביזיון וחרפה.” ושמעו היהודים לרבם ונשארו בעיר.
והגיע ערב שבת ועל ההרים העומדים על טבריה נראו חלוצי חייליו של סולימאן מושל דמשק ולמחרת, ט' אלול, הצטרפו אליהם חיילים נוספים והחלו להפגיז את העיר בטירוס ובקונבארס – הלא הם כדורי התותחים – אבל למרבה המזל נפלו הפגזים במגרשים ריקים או שחלפו מעל לבתי העיר ונפלו לכנרת ואחרים התבקעו באוויר ונפלו חתיכות חתיכות ולא פגעו באיש. וכך היה כי"ד ימים ואיש לא ניזוק. ודאהר אל־עומר החליט לרצות את מושל דמשק בדברים רכים ושלח אליו את אשתו הזקנה של אביו, שהיתה נודעת כבעלת דיבור, להציע שלום לסולימאן. וכך היה המנהג באותם ימים, כשמבקשים בקשה מאדם חשוב, שולחים אליו אישה זקנה וחכמה. ושלח עמה דאהר שני משרתים ושי – סוס אביר. והזקנה התייצבה לפני מושל דמשק, המפקד על החיילים הצרים על העיר, ונתנה לו את הסוס וביקשה שלום לעיר. ולקח סולימאן את הסוס ואמר לה: “לא אעזוב את טבריה עד שאקח עמי את ראשו של דאהר וגם אהרוס את חומות העיר.” ושילח את הזקנה ואת נעריה ושבה אל העיר.
ותמו הפגזים בצבא דמשק ושלח סולימאן שליחים לחיפה להביא תותחים חדשים וקונבארס וטירוס גדולים והפגיז שוב את העיר וגם עכשיו לא נפגע איש ויהודי העיר המשיכו ללכת לבית־הכנסת שחרית וערבית, ובכל שבת דרש הרב לפניהם כמנהגו ואמר: “אל תיראו ותדעו שאין מושל דמשק מתגרה באנשי טבריה אלא בשכינה עצמה ובזכות ישראל ניצולים גם הגויים.”
ודאהר אל־עומר אמר אל לבו, עכשיו שהמושל רואה שגם הטירוס הגדולים שהביא מחיפה אינם מזיקים לעיר, ודאי יסכים לעשות שלום. ושלח שוב את חמותו אל מושל דמשק ועמה סוס יפה מהקודם. ומושל דמשק לקח את הסוס והשיבה ריקם, וגם הידק את המצור והביא מצידון שתי ספינות קטנות ושילחן בים כנרת ובתוכן אנשי מלחמה כדי למנוע מהשייח' להביא ציוד ומזון לטבריה דרך הים. אבל אנשי עכו אהבו את השייח' דאהר ושלחו לטבריה מזון בדרכים חשאיות. נתארכה המלחמה וקצינים מצבאו של פחת דמשק שלחו שליח לדאהר לאמר, כי נראה להם שהמושל התעייף ויסכים להשלים עמו. וחזר דאהר ושלח את הזקנה ואת המשרתים ואיתם סוס ובפיה דברי פיוס ושלום. והיו כבר בידי המושל שלושה סוסים מתנה מדאהר. ואמר המושל כי הוא מוכן לשוב למקומו בשני תנאים: שדאהר יהרוס את המגדל שבחומת העיר ושהוא, סולימאן, יעבור בתהלוכה בראש חייליו בטבריה, ייכנס בשער של העיר ויעבור ברחובותיה וייצא בשער השני, לאות כי הוא השליט.
וכששמע זאת דאהר אמר: “לא אוכל לקיים אף אחת מדרישות סולימאן, שכן אינני מאמין בו. המגדל הוא כתורן בספינה השומר על העיר ואיני יכול להורסו, ואם אתיר לסולימאן ולחייליו לעבור בעיר, יבגוד בי. אבל מפני השלום אני מוכן למלא מקצת מרצונותיו – אפיל מהמגדל כמה אבנים, והמושל ועשרה מחייליו יעברו בחוצות טבריה.”
חלפו חגי ראש השנה ויום הכיפורים וסוכות, והיהודים, למרות הבליסטראות שעופפו מעל לעיר, חגגו את הימים הנוראים ואת החגים כמנהג וכדין ובשמחת בית השואבה יצאו במחולות ופצחו בשירים והיכו בתופים ובכינורות ניגנו וקולם התערבב עם רעם התותחים. ובסוכות לא חסרו דבר, רק גימל מינים, שכן בעיר היו עצי דקל רבים. ובאותם ימים היה המשא ומתן לפיוס והשר לושאטי מדמשק הצליח להעביר לטבריה אתרוג הדס וערבה ואז עקרו לולב מדקל ובירכו כל העם על נטילת לולב.
וסולימאן סירב לקבל את הצעותיו של דאהר וציווה לגדוע עצים בסביבות טבריה ועשה מהם בחשאי חמישים סולמות ושלח צבא רב לדרומה של העיר כאילו מבקש הוא לתקוף משם, ובאותו זמן שלח חיילים עם הסולמות לעלות על המגדל שהיה בצפון החומה, וכמעט שעלתה המזימה בידו, אבל חיילי המגדל גילו את נושאי הסולמות המתקרבים למגדל והזעיקו עזרה ומשהגיעו חיילי סולימאן למגדל השליכו עליהם הנצורים אבני בליסטראות והרגו שישים מחיילי המושל והאחרים ברחו. באותו יום היתה שמחה גדולה בטבריה. ומשראה מושל דמשק שתחבולותיו אינן מצליחות שלח להביא מעכו תותח גדול מכל התותחים שהיו בידיו והפגיז את המגדל ולא הצליח להפילו. ואז ציווה סולימאן לחפור מנהרות כדי להגיע מתחת לחומה ולשים שם אבק שרפה ולפוצצה. אבל חופרי המנהרה התבלבלו או טעו ולא חפרו אל מול החומה אלא סביבה. ואז אמר אחד משרי הצבא למושל דמשק: “אין זו אלא קללתו של הרב הזקן של טבריה העושה בתפילותיו ומבלבל את חופרי המנהרות.” ויעץ השר למושל להביא מצפת יהודים כדי שיחפרו הם את המנהרה ועל אלו לא תרבץ קללת הרב. ושלח המושל חיילים לצפת ותפסו ברחובותיה עשרה יהודים וציווה עליהם לחפור מנהרה, אבל גם זו לא הגיעה לחומה.
והגיע חודש רמדאן ודאהר אל־עומר, איש סבלן מאוד וחכם, אמר: “אשובה ואשלח לשר דמשק מתנה לכבוד החג, ולא אבקש מאומה, אלא רק, כמנהג העולם, שנותנים מתנה לכבוד הרמדאן.”
ושלח אליו על־ידי אחד מעבדיו ארבעה גמלים והוסיף איגרת לשר דמשק: “מנחה היא שלוחה לאדוני לכבוד החג שתהיה השנה בסימן טוב.” ועלה העבד בהר והביא את הגמלים לסולימאן ואמרו השרים למושל דמשק, ראה כמה סבלן ועניו הוא דאהר אל־עומר, שאף על פי שלא היתה לך כל הצלחה שולח הוא אליך מתנה לחג לפייס דעתך.
ושלח סולימאן לדאהר שליחים ואמר לו כי אם יפיל ב' שורות אבנים מן המגדל וייתן לו את המס שהכפרים במחוז חייבים לו – יחזור לדמשק.
וענה השייח': “אינני נותן לו שום מס מחמת שהחריב את הכפרים, אבל אביא לו מנחה שלושים גמלים וכאשר יתרחק שלושה ימים מטבריה, אהרוס כמה מאבני המגדל, ואם אינו רוצה, יכול הוא להמשיך במצור עוד שנה תמימה ואינני מתיירא.”
ובינתיים הגיע זמן החאג‘, הוא מסע עולי הרגל למכה הקדושה, ומושל דמשק הוא האחראי לביטחונה של השיירה היוצאת למכה, ומן הסולטן בקושטא יצאה פקודה לסולימאן שימלא את חובתו וייצא בראש השיירה. והודיע סולימאן לדאהר אל־עומר שהוא מקבל את תנאיו וייסוג מהעיר אם יהרוס כמה שורות אבנים במגדל וייתן לו מנחה שלושים גמלים כפי שהבטיח. ותבע מדאהר שישלח את בנו למחנה המושל לערבון. והסכים דאהר לאחר שסולימאן שלח אליו אחד משרי דמשק הגדולים כערבון שלא יפגע בבן. ונגמר השלום ביום ה’ בשבת, שמונים ושלושה ימים לאחר שבא סולימאן לצור על טבריה.
ובשבת קודש, ד' בחודש כסליו, הוא ה־1 בדצמבר 1742, באשמורת הבוקר, נטשו סולימאן וחייליו את טבריה והלכו לעירם. ויהודי טבריה הלכו באותה שבת לבית הכנסת בששון ובשמחה והרב אבולעפיה דרש בשבח הנס. ואחר הדרוש בירך הגומל בלשון רבים. והקהל אמר הלל הגדול, ושוררו בשמחה כבחגים ובמועדים. ואותו יום עשוהו יום משתה ושמחה. והיה הנס גדול עוד יותר מכפי שחשבו שכן אותו זמן שטבריה היתה במצור אין בא ואין יוצא, פרץ דבר בצפת, ואילו היו שערי טבריה פתוחים, היו בני צפת נמלטים אליה והיתה המחלה, חס וחלילה, פוגעת בעיר.
ומילא מושל דמשק את חובתו וליווה את השיירה הגדולה למכה וצלחה דרכו וחזר לדמשק ואז נודע לו כי היה ללעג ולקלס בממלכה, שהשרים אומרים כי גיבור כמותו לא יכול לכבוש עיר קטנה כטבריה. והחליט לצאת שוב למלחמה על העיר ולהורסה עד אבן אחרונה. והגיעה השמועה לטבריה והפעם סברו התושבים שלא יוכל דאהר לעמוד בפני המושל הזועם וביקשו לברוח עד יעבור זעם. אבל הרב אבולעפיה עשה לבו כלב אריה ואמר, “כל מי שיחפוץ לצאת מהעיר ייצא וכל מי שלא יחפוץ לצאת – יישאר, וה' איתנו.” ורוב תושבי טבריה היהודים אמנם ברחו מן העיר ורק מעטים נשארו עם הרב. ועבר מושל דמשק בגליל עם חיילים רבים ולקח עמו כל השייח’ים מן הכפרים שלא יבואו לעזרת דאהר והחרים את מזונם ובא לעכו והביא משם תותחים גדולים רבים מקודם וכלי משחית נוראים ויצא על טבריה. וכשהגיעה השמועה לעיר התאבלו העם מאוד ואמר הרב לאנשי ביתו וליהודים שנותרו בעיר, “אל תיראו מאנוש כי ימות.”
ואמנם, למחרת השבת, בא רץ ובישר כי כשהגיע מושל דמשק ללוביה, מהלך שעתיים מטבריה, נתקף בחולי מעיים קשה והצבא עצר במקומו. וביום ג' מת המושל והצבא הגדול חזר לדמשק.
והיתה שמחה גדול ה בטבריה וכל תושביה מיהרו וחזרו אליה ובשבת דרש הרב חיים אבולעפיה בבית־הכנסת שהיה מלא מפה לפה ודיבר בשבח הנס שהוא גדול מהנס הראשון וקיבלו עליהם יהודי טבריה לעשות אותו יום, ז' באלול, יום חג ומשתה לדורות. כן יאבדו כל אויביך ה'.
ורבי חיים אבולעפיה זכה לכבוד גדול מבני עירו, היהודים והערבים, שאמרו כי בזכותו ניצלה העיר והשייח' דאהר אל־עומר נתן לו כבוד רב. אבל הרב הקשיש היה תשוש ממאורעות אותם ימים והעביר את ראשות הקהילה לבנו יצחק ושנה אחר כך הלך לעולמו. ובני טבריה התאבלו עליו הרבה והרבו לספר בשבחיו ולמנות את הנסים שקרו להם בזכותו.
מקורות: זמרת הארץ – יעקב בירב; זיכרונות ארץ־ישראל א' – אברהם יערי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.