השבח לפייגלה, אישה יהודייה בירושלים. אמנם עברה על החוק ובעניין זה אנו מסתייגים ממנה, אולם אי־אפשר שלא להתפעל מאומץ לבה של אותה ירושלמית, שכל מה שאנו יודעים עליה, להוציא הסיפור שנספר להלן, הוא שמה – פייגלה, וכן שהיתה אשכנזייה ושישבה בירושלים, ושישיבתה בירושלים היתה מעשה נועז, כיוון שיהודים אשכנזים לא ישבו בעיר באותה תקופה מפחד המלווים הערבים והפקידים הטורקים שהתנכלו להם בגלל החוב של בני חבורת רבי יהודה.

ואף על פי כן, חיו בירושלים אשכנזים שהסתתרו בין היהודים הספרדים ובהם גם פייגלה, שאנו מוצאים אותה בירושלים כחמישים שנה לאחר גירוש בני חבורת רבי יהודה החסיד, מתגוררת בין הספרדים עם בני משפחתה ומתלבשת כנשים הספרדיות ומתפרנסת ממכירת יין למוסלמים. והיתה בכך סכנה גדולה, שכן על בני דת מוחמד נאסר לשתות יין, ובירושלים של אז מובן שלא יכולת למצוא מסבאה או בית יין כלשהו. ומוסלמים שחשקה נפשם במשקה העדנים היו באים בסתר לבתי היהודים ושותים שם ומשמחים את לבם. ואת הנהלת העסקים לקחו על עצמן הנשים, כיוון שידעו שהשלטונות לא יתייחסו אליהן בחומרה רבה אם ייתפסו, שכן המוסלמים מכבדים נשים, ואילו בגברים עלולים היו לפגוע קשה. ובכן, פייגלה שלנו חייתה באיסור בירושלים והתפרנסה מהאיסור, אבל מה לא תעשה אישה יהודייה כדי לפרנס את בני ביתה?

ואמנם, כמעט שקרה אסון.

וכך היה המעשה. יום אחד התקוטטו שני ערבים בשוק. הוציא האחד סכין מאמתחתו ודקר את חברו והרגו. תפסו שוטרי העיר את הרוצח ושמוהו בבית־הסוהר. באו בני משפחתו לפני הקאדי וטענו כי אין הוא אחראי למעשיו, כיוון שהיה שיכור בשעת הקטטה ולא ידע מה הוא עושה.

ציווה הקאדי לחקור אם באמת היה הנאשם שיכור, ואם כן, מי השקהו מן המשקה האסור.

באותו מעמד של בית־משפט היה גם פקידו של שר העיר. כששמע את הדברים אמר לעצמו כי הגיעה שעתו לנקום בפייגלה ומיהר לביתה.

ימים אחדים לפני כן בא אל פייגלה בסתר וכד גדול בידו, ותבע ממנה שתמלא אותו ביין – חינם. פייגלה סירבה והפקיד נשבע כי ינקום בה. עכשיו הגיעה שעתו והוא סר אל ביתה של פייגלה ותבע ממנה סכום כסף גדול. שאם לא כן – אמר – ימסור לדיין כי היא שמכרה את היין לרוצח, ודמה בראשה. ואף על פי שלא היתה אמת בדבריו – לא היא מכרה את היין לרוצח – לא נותר לה אלא לתת לסחטן את דמי שתיקתו, והוא יצא מהבית שמח וטוב לב.

נראה שלפייגלה היו שונאים רבים בעיר, לאו דווקא ערבים, אלא מתחרותיה במכירת היין. אותו פקיד שקיבל את תשלומו לא הלשין עליה, אולם אחרים עשו זאת והדיין שלח חיילים לביתה לאוסרה. נודע הדבר לפייגלה והסתתרה בבית שכנים. נמסר הדבר לשר העיר ושלח לקרוא לשייח' היהודים ותבע ממנו להביא לפניו מיד את פייגלה, שאם לא כן יפגע בכל יהודי העיר. והודיע גם כי הוא מבקש לתלות אותה בכיכר העיר, כדי שכל הנשים המוכרות יין וגורמות למוסלמים מאמינים לעבור על חוקי הדת, יראו ויפחדו ויפסיקו ממסחרן.

שר העיר לא התכוון דווקא לתלות את פייגלה ושייח' היהודים ידע זאת והחל במשא ומתן עם השר והשתוו על סכום כסף מסוים, שישכך את רצונו העז של המושל לתלות את פייגלה. ובא השייח' אל פייגלה וסיפר לה על תביעת השר, ולא היה בידה הכסף. ועבר השייח' על בתי היהודים וסיפר על הצרה הצפויה לפייגלה וממנה לכל בני העיר ואסף את הכסף ונתנו למושל העיר ועוונה של פייגלה נשכח.

שמעו על העניין שאר פקידי העיר, והלכו לבתיהן של יהודיות מוכרות יין ותבעו גם הם כספים רבים דמי לא יחרץ. לא היתה ברירה בידיהן ונתנו לסחטנים מה שביקשו. עבר זמן והדיינים ומושלי העיר ופקידיה ועשיריה, כל אוהבי היין שביניהם, חזרו אל בתי היהודיות לשתות מן האדום־האדום, והללו, הרי ברירה לא היתה בידיהן, צריכות היו לפרנסה, והמשיכו ומכרו את המשקה האסור.

אולם הן לא שכחו את ההפסד שהיה להן כשהוכרחו לשלם כסף לסחטנים ותבעו את פייגלה לדין לפני רבני העיר וטענו שהפסדן נגרם בגללה, ועליה להחזיר להן את הכסף ששילמו לפקידי העיר ולקציניה.

זעקה פייגלה במר נפשה: “אתן ידעתן כי מעולם לא נכנס הרוצח אל ביתי והפקיד העליל עלי עלילת שווא. ובכן, כשם שמזלי הרע גרם לי שהפסדתי בלי עוון ואשמה, כך גם מזלכן הרע גרם להפסדיכן. אין אני אשמה בכך, ומדוע זה תדרשו ממני את הכסף?”

שמעו דייני העיר את דבריה, דנו בטענותיה ובאו למסקנה כי אמנם צדקה פייגלה. לא היא אשמה בסחיטות, המזל הרע הוא שגרמן, ואין היא חייבת להחזיר לנשים את הפסדיהן.

קיבלו הנשים את הדין, יצאו מן הדיינים, ופייגלה איתן, והלכו אישה־אישה לביתה, ויש להניח כי חזרו לדרוך ענבים ולעשות יין ולמוכרו, כי אף שהסכנה גדולה – הן ובני ביתן צריכים לפרנסה.

מקורות: דברי ימי ישראל בתוגרמה ה' – ש' רוזאניס; שו"ת אדמת קדש – הרב משה מזרחי.