לזכר אביר סופרנו, מחבר הספר הזה בלשון המדינה, ר' יהודה ליב לעוואנדא,

אשר אהבתו וחמלתו לעמו דִכּאו רוחו וימת בתחלֻאי המרה השחורה ביום ז' ניסן תרמ"ח,

תנצב"ה.

 

א.    🔗

שמש תמוז הבוערת כאש שקעה כעבור היום ויהי ערב. רוח צח חרישית נשבה באַוֵר החם המלא אבק לוהט, ונפש כל היקום חיתה ותחלֵף כח. השמים טהורים והארץ שוקטת, ואנשי נישוויז אשר יבש כחרש כחם משרב וחם כביר, יכלו לשמוח אלי גיל ולשיש כי ימצאו קרה – לולא נתנה להם שכבת הטל אותותיה אותות, כי צל עב לא יהיה, לגשם מטרות אין תקוה, ויום מחר כי יבוא ושבה השמש ופערה כשאול פיה ומנשמת אפה תתן חום כתנור בוערה מאופה; חום אשר ממנו יבשו כל עלי העצים ונבל כל ירק הגנות. דלתי הבתים וחלונותיהם פתוחים לרוָחה זה כמה, יומם לא יסגרו וגם בלילה לא ינעלו, כי בימים ההם ובעת ההיא היתה העיר נישוויז, ככל ערי המצער במדינת ליטה המבֹרכה, ריקה מגנבים ומשוטרים – כי היתה עיר שכֻּלה יהודים, וחוץ מארמון הדוכס ראדזיוויל, שעמד לבדד הרחק ממנה כמטחוי קשת, לא נראה ולא נמצא בתוכם כל איש נכרי. וגם מתי מעט הערלים והערלות שהיו בה, לשרת את הקהלה ולעשות בה כל עבודה קשה אשר לא יעשה היהודי בידיו, וביותר בימי השבתות והמועדים – הימים האסורים לישראל לעשות כל מלאכה ועבודה – מעט הנפשות האלה שעשו להם היהודים, הסכינו עמם מעודן, עד כי לא יכלו עוד להחשב בתוכם כנכרים. יהי נא הערל פרָאחָר לנו למופת! זה האיש פרָאחָר, איש שׂיבה ובעל צורה, אשר זקנו הלבן ארוך ויורד על פי מדותיו, העומד על משמרתו להשׂיק את התנור בבית מרחץ הקהלה – הנה הסכין מעודו לדבר יהודית כאחד האדם, ולערבב בה אמרות לשון הקדש ושיחות התלמוד כאחד הלומדים, וכל בני העיר הסכינו עמו עד כי הילדים קראו לו לתומם רבי פרָאחָר. הוא הסכין לשמוע שם הכבוד הזה נוסף על שמו העצמי, עד כי אם נועז חלילה איזה נער לקראו בשמו בלבד, לא אבה עוד סלוח לו, ויתן עליו בקולו, בקראו יהודית בחמת אפו לאמר: "הוי שקץ! הן דרך ארץ אין לך, גם תורה ויראת שמים אין לך – מובטחני בך כי סופך להיות משֻמד, ואנחנו נקרא עליך “כן יאבדו!”.

רק באחת נכּר הזקן כי לא ממעי יהודה יצא – כי שתה לשכרה; אבל זה קרה רק פעם אחת בשבוע, ביום השבת קדש, בהסירו את המנורות משלחנות “בעלי הבתים” ובשכר זה קבל מכל אחד כוס יין שרף ופרוסת חלה. את החלה טמן תמיד מבעד לכתנתו, אל תחת בית השחי, לא כן המשקה – אותו הגיח תמיד אל פיהו, כי לא יכול הצפינו, ועל כן היה לעת הצהרים “מבֻשם” מעט, ואז ישיר רבי פרָאחָר ברחובות עיר “השומר שבת” ו“יום זה מכובד” – אבל בגנבה לא שלח ידו. כן גם יתר הנכרים לא פשטו בגנבה ידם מעודם, כי למדו אל דרך היהודים לכל מנהגיהם ומדותיהם וכמעט גם דתיהם – ובעד מי אפוא היה לאנשי העיר לסגור בתיהם? – רק הרפתים בלבד נסגרו בעתותי לילה – לשמור את הפרות והעזים, לבל יצאו לשוח בעיר ולבקש להם אכלם ושקויָם מאשר לא נכון להם. אולם בימים האחרונים חדלו לסגור גם את הרפתים – כי עיפה נפש כל בהמה מחום ומרעב, ותשכב למעצבה ברוב שרעפיה בקרבה ובאפס חפץ לנוע ממקומה ולהתהלך בחוץ. רק תיש הקהלה, האמון אצל ר' צדוק השמש בבית הכנסת הגדול, הוא בלבד היה אסור בעבותים אל עמוד הקלון אשר בחצר בית הכנסת, – כי יצרו העז לא נכנע גם בצוק העתים, ויסיתהו תמיד לעזוב משמרת כבודו, לתור אחרי לבבו ואחרי עיניו ולעשות מעשים אשר לא יעשו. ועל כן מדי ראותו ירח יקר הולך ואור בהיר בשחקים והוא חבוש לעצבותיו וחבליו בל ינתקו, צרח מר ויתן קולו קול עז אשר נשמע מסוף העיר ועד סופה. אנקת האסיר הזה החרידה רבים משנתם ותפל עליהם אימתה ופחד, וכלם חשו עתידות למו: אלה נתנו אותותיהם אותות, כי יהיה גשם על הארץ, ואלה הוכיחו ויחלטו הממנו, כי עוד יגדל היובש והשמש תוסיף ללהט את האדמה מבראשונה. אך הוא לא כן דמה – הוא זעק בחבליו על מר נפשו הכמהה לנשיו וכלותיו, הרובצות דומם בכל פנות העיר השוקטה, מבלי בוא אל האסיר הבודד לנחמהו ולשמחהו מיגונו.

אולם בערב ההוא נשבתה דומית העיר, ואנשיה יחד נקבצו באו לחצר בית הכנסת הגדול, המוסב בתי עץ גדולים וקטנים, מהם גבוהים בעלי שתי קומות, ומהם שחים לארץ, אשר מחצית גגיהם מכוסים בגשישי עץ ומחציתם בתבן וחציר. תפלת המעריב כלתה זה כבר ובכל זאת לא שב העם לאהליו ויחדו התנגשו על מקום אחד. בעלי הקומה שבהם עמדו על בהונות רגליהם, ויאריכו צואריהם בהטותם עיניהם אל חלונות הקומה השניה אשר לבית האחד, ההדור מכלם בארֻבות העשן הטוחות בסיד ומשוחות בששר, בעוד אשר לכל יתר הארֻבות יחסר העדי הזה ולהן מחשוף הלבנים אשר לגבי חמר גביהן כמו שיצאו מידי עושיהן. בפתח המבוא עמד השמש ר' צדוק יחד עם שני סגניו ובידיהם רצועות עבות, לגרש בהן את ההמון, הנדחק אל הפתח לבוא אל הבית פנימה. אמנם לא היה בתוכו בפעם הזאת כל חדש – לא נשמעה זמרת החזן אף לא דרשת המגיד, גם חג חתונה לא יכול להיות שם בעת ההיא – כי הערב ההוא היה ערב שבעה עשר בתמוז, עת אשר ערבה ליהודים כל שמחה ואין כל זבח משפחה, – ובכל זאת נדחקו כלם בכל מאמצי כחם ויעבידו עבודה רבה את השמש וסגניו. כי כאשר הוסיפו אלה להדפם, כן גדלה באלה התשוקה להתפרץ ולבוא הביתה. זעה כנחל נזלה מפני השמש הרזים, מצוארו הכחוש ומחזֵהו הגלוי, והאֻמלל יגע בעמלו בהתאמצו לשוא להדוף מפניו את בני “החברה הלבָנה”, המתגרים בו למען הרעימו.

– הגם לך דבר אל חדר הקהל? המבלעדיך לא תוכל האספה להתקים? – קרא בחמתו בחרקו שן ובאחזו בערף כל הקרב אליו – אם בעל דברים אתה, הנני אליך!

ובדברו נטה ידו על “החבר” וישלח בו את כל מגפותיו. “החבר” צעק מרה וההמון מלא שחוק פיהו ויוסף להתנגש ולהלחץ אל הדלת, בתקותו לנשל מפניו את ר' צדוק ושני סגניו, העוזרים על ידו בכף, ברצועה ובאגרוף.

– צדוק! – נשמע מלמעלה קול איש אחד, בהושיטו בעד אחד החלונים קדקד שער צהוב ועליו תציץ כִּפה ישנה ושמֵנה המלאה נוצה מכַּרי המטה וכסתותיה.

– מה? – שאל השמש בהרימו ראשו ובהושיטו צוארו אל חלונות “חדר הקהל” – הסו שדים ושעירים! הניחו לי לשמוע מה שידברו!

– ההלכת אל ר' שכנא?

– ואיככה לא אלך? האם לא אדע את אשר עלי לעשות?

– ומה?

– הוא ענה כי כרגע בוא יבוא.

– כרגע! ואנחנו הלא מחכים לו זה כשתי שעות! רוּצה נא אליו עוד הפעם והגידה לו כי הקהל נאסף במלוּאו והאספה נעצרה בגללו. הרב יחיה כבר בא, ואנחנו לא ללון פה באנו.

רגע אחד עמד צדוק על מקומו, בעקמו את פניו ובגרדו בחֵמה את מפרקתו ורקתו חליפות – כי התעצל לכַתות רגליו בליל החם הזה ולענות כחו בדרך רחוקה עד בית ר' שכנא העומד בקצה העיר בקרבת הארמון. אבל מה היה לו לעשות? הן ר' גדליה, אשר ראשו נשקף אליו בעד החלון, סופר הקהל הוא, והאיש קשה ונוקם ונוטר כתלמיד חכם, אף שהוא לא קרא ולא שנה מאומה, אך “בהתחככו” בתלמידי חכמים למד גם הוא להקפיד על כבודו עד מאד, ואם הוא צוה, איכה ימרה את פיהו? ומי הקשה אליו וישלם? על כן מסר את רצועתו לידי אחד מסגניו, ובצוותו להם לבלי תת ל“השקצים” לבוא אל חדר הקהל, שם מגבעתו על ראשו ומעילו העליון על כתפיו ויקח מטהו בידו וישא את רגליו וילך אל ר' שכנא.

אבל מי זה ר' שכנא, אשר אליו יחכה כל הקהל יחד עם החריף הגדול והירא אלהים מרבים, ר' יעקב שמואל, הרב דמתא?

לא אדם קטן הוא ר' שכנא, כי אם גביר גדול, קצין העיר, ומסחרו פרץ בארץ ממינסק ועד פינסק ומבברויסק ועד בריסק. מעסקיו הרבים התכלכלו מאות משפחות, הנפוצות על פני כל השטח המרֻבע ההוא והמברכות את המקום, אשר זכה אותן לשרת לאדוניהן הטוב והנדיב הזה. אמנם לפי עשרו הרב יכול להחשב לגביר גדול גם בעיר גדולה, ובכל זאת אוה את נישוויז הקטנה למושב לו, יען כי רוב עסקיו היו עם הדוכס. זה הנסיך ראדזיוויל הנודע בשמו “פּאַנע קוּחאַנקוּ” (אדון אהוב), כי כן הסכין לדבר עם כל איש גם בהסגירו חיתו לממיתים – וממנו היה לו כל העשר והכבוד הזה. אולם גם אם לא היה את לבב ר' שכנא לגור בנושוויז, לא יכול לבצע חפצו, כי כן היה אליו דבר הדוכס האדיר, בצוותו עליו במפגיע לאמר: “היהודי שלי, פּאַנע קוּחאַנקוּ, דרוש להיות תמיד בקרבתי, למען אוכל לתלותו על העץ או לשחוק עמו בנרדשיר¹ בכל עת ובכל שעה שאחפוץ – כי עם מי אשחק זולתו? הלא כל האנשים אשר לי חמור חמורתים המה, האף אין זאת, פּאַנע קוּחאַנקוּ?”

– לא אדע, אדוני האדיר והמרומם! – נסה ר' שכנא לסבב פני תשובתו, בחפצו להזהר על נפשו, בדעתו כי האנשים אשר לו הם האצילים והאדונים רואי פניו.

– מה? – התלקח הנסיך עדי רגע ופניו האדימו כתולע – האתה תרהיב עז בנפשך להגיד כי לא תדע? היהודי, פּאַנע קוּחאַנקוּ, מחויב לדעת את הכל, ואם אתה לא תדע הלא שמעת דברי, באמרי כי חמורים הם כלם גם יחד – ואיככה יעוז ראש כלב כמוך, פּאַנע קוּחאַנקוּ, לדבר דברים כנגדי ולמרות מוצא שפתי?

– לו יהי כדברך – נענה ר' שכנא לו לאחרונה.

– כן הוא, חמורי חמורתים; אבל דע לך גם זאת, כי הנסיך ראדזיוויל גם הוא חמור כמוהם, חמור גרם, – האף אין זאת, פּאַנע קוּחאַנקוּ? – אמר הדוכס בהשיבו ידיו אחור ובהקריבו את פניו האדומים אל חוטם ר' שכנא, להביט ישר אל עיניו הגדולות המפיקות חכמה ודעת.

ר' שכנא עמד כל עוד רוחו בו מבלי דעת מה לענות על שאלה קשה כזאת.

– הנסיך ראדזיוויל הוא… נסיך אדיר המושל ממשל רב כמלך הארץ – ענה לאחרונה, בשערו בנפשו כי אך במענה כזה ישיב חמת השר המשתולל.

– נסיך… מושל… מלך ארץ… שנה השר אחריו בעקשו פיהו, בקרצו בעיניו ובהניעו בידיו – מי זה לא ידע כי נסיך אני, מושל אני, ומלך ארץ כשחוק הוא בעיני, כי במה נחשב מלככם זה לי? הוא עני, אביון ועבד עבדים, וראדזיוויל – הוא ראדזיוויל. אך זה דבר אחר, ואנכי הלא אמרתי לך כי חמור הוא ועליך להאמין בי, כי ראדזיוויל, פּאַנע קוּחאַנקוּ, שומר אמת לעולם ועל דברתו לא יכזב – הי! – חכחך בגרונו בדעתו עם לבבו כי שוא ודבר כזב הן זה משוש דרכו – כן הוא, שומר אמת לעולם ועד. ועתה אתה הגידה נא אם לא חמור הוא, פּאַנע קוּחאַנקוּ?

– ר' שכנא גרד רקתו עד שפך דם, הניע בכתפיו ושפתיו כמו נאלמו ובלשונו אין מלה.

– השוב שבתָּ להתנגד לי? – התקצף השר שנית בעשותו את שפמו הימני – הוי הידוקים! הוי שר המצודה!

על סעיפי הדלתות אשר ממול חדר המשכית – שבּו דבר השר ההולל את דבריו עם “היהודי שלו” – נראו פתאֹם מעבר האחד המון עבדים מזוינים, גדולים כענקים, ומעבר השני – פקיד המצודה, קטן הקומה ובריא הבשר. לב ר' שכנא נפל בקרבו, פניו הלבינו כשלג וברעד וחלחלה התנפל ארצה לרגלי הדוכס ויבך ויקרא:

– אדוני האדיר! לו יהי כדברך, חלילה לי מהתנגד לך, כדבריך כן הוא!

– אל מה הסכמת, כלב נבזה, פּאַנע קוחאַנקו – חקרהו השר בשיתו ידיו לאחוריו ובהשתוחחו על היהודי השוכב לרגליו כל עוד נשמתו בו – הגידה דבר ברור ואשמע!

– אנכי… אנכי… אדוני האדיר… ח… ח… חמור ק… ק… קטן מאוד.

– לא, פּאַנע קוּחאַנקע – הגיה הנסיך את דבריו – לא קטן כי אם גדול, גדול עד מאד.

– לו יהי כדבר אדוני הגדול. אנכי לא אעיז בנפשי להתנגד לדבר אדוני.

– טוב הדבר, אמר השר בצרדו באצבעותיו – האמת היא מהדברים שעליהם העולם עומד, יאמרו המושלים. קום ועמוד! הנך יהודי חכם, בגדיך נקיים, וגם בנרדשיר תיטיב לשַחק. התזכור משחקנו בבית המלון? אתה דמית בנפשך כי איזה מעניי האצילים משַחק עמך, ולא ידעת כי אנכי אנכי הוא. ועתה הנה מצאת חן בעיני במשחקך הטוב ובהבָרתך הנקיה בלשוננו הפולנית, על כן משכתיך חסד, ומעתה והלאה תסחר על אדמתי, אתה תביא לי את כל הדרוש לארמוני – התעבדני באמונה?

– בכל לבי ונפשי.

– התהיה לי ככלב נאמן?

– כעשרה כלבים כאחד.

– טוב הדבר. ואתה אדוני בעל המצודה – פנה הנסיך בדבריו אל האציל הבריא והשמן, אשר עמד אצל הפתח כתמר מקשה, בידים פשוטות למטה כשני גזרי עץ ובעינים בולטות כנכונות לצאת מחוריהן – תן לבן־לא־אמון זה חלקת אדמה בקרבת ארמוני, ובמשך שלשה ירחים בנה לו בית ועלִיה ורפת ולוּלים וכו' וכו', ומעתה והלאה אל יניע רגל מקיר העיר וחוצה מבלי שאול את פיך! השמעת פּאַנע קוּחאַנקוּ?

– שמעתי, נסיכי האדיר! – ענה הפקיד בהשחו ראשו כפי צוארו הקצר.

– ועתה סורו לכם מעלי, פּאַנע קוחאנקו! – אמר הנסיך בהניחו להם ביד, לאות כי יכולים הם לצאת מאת פניו.

הנה כן נקדש היהודי העני והחלש להיות בסוחרי הנסיך ראדזיוויל. הקידושין האלה לא יכול ר' שכנא לזכור מבלי אשר תאחז בשרו פלצות. ומאז והלאה הנה זה עברו יותר מחמש עשרה שנה, ובמשך העת הזאת השתנה ר' שכנא כלה, עד כי כל יודעהו מלפנים יעמוד ולא יכיר מראהו. הוא עשה עֹשר רב, וישמן ויתעדן, גם קומתו ישרה כמו גבהה במדתה, גם כרשו התמלא והתעגל, גם שם הכבוד “מרנא” נתּן לו בקהלתו, ויהי גביר וקצין עירו לכל מראהו והליכותיו. חסד הנסיך גבר עליו עד כי גדל כבודו בעיני כל עבדי אדוניו וגם בעיני האצילים שוכני הסביבה – העניים והאביונים המלקטים תחת שלחן הנסיך. בחסד הזה השכיל ר' שכנא להשתמש גם לטובת אחיו יושבי הקהלה, עד כי היו גם המה שבעי רצון הנסיך ושריו. בהיות דבריו תמיד עם השרים האצילים, למד אל דרכם “לחיות וגם להחיות”, ויתאמץ בכל כחו להשפיע מטוב אדוניו גם על אחיו ברוב או במעט. וכן הוטב גם להם בגללו עד כי נשאם לבם לזכור חסדי אדונם מקדם, הוא ראדזיוויל “השחור”, אשר היה מגן ליהודים בכל עת, מאהבתו אותם או משנאתו את הישועים אנשי חרמו, כי היה אדוק בדת קַלווין וישטום את שוטניו בנפש.

אבל עת רעה באה זה מקרוב על יהודי נישוויז, וזה הדבר: נפש הדוכס בחלה פתאֹם בארמונו ההוא, אשר בו דבקה נפשו מעודו, ויחדל מבוא בו, ויבחר תחתיו לצוד צידו ולהתהולל בנכסיו האחרים או בארמונו “נאליבאָקי” אשר בבילסק. ומאז סר הנסיך מארמונו בנישוויז, סר צל נישוויז מעליה ותָּשב לעניָה ומרודיה, ותהי עזובה וגלמודה ככל יתר ערי ליטה הקטנות, אשר יושביהן חסרי כל והמונן מתי רעב. כי כל סחר העיר היה רק בהתהולל הנסיך כדרכו, בהרבותו חגיו ומועדיו להמון האצילים בעלי האחוזות הקטנות השוכנים בקרבתו, אשר כל תקותם בו וממנו יחיו ויתכלכלו. ולכן מדי התנוסס הדגל המשוח שחור ולבן על ראש הארמון, היתה נישוויז הומיה מאדם ומלאה המון אצילים שירדו מנכסיהם, פקידי חיל שנפטרו ממשמרותיהם, ועוד אדונים ושרים כאלה ההולכים בטל באפס מעשה ובאין אף מקום ללון, הנמשכים עירה נישוויז בהמשכם אחרי השוכן על פניה, האדון אשר הם מבקשים – ולרגלם באה הברכה בחנויות ובבתי היין והמלון. בימים אשר נדרש הנסיך על פי פקודת רופאו לתת מרגוע לנפשו – אחרי מלאו כרשו יתר מדי במשתה שמנים אשר עשה להמון קרואיו כדרכו – בימים ההם מלאה העיר המון אצילים בטלים, אשר במלבושיהם הישנים והמטֻלאים התהלכו בגאה וגאון מחנוּת לחנוּת – לקנות דברים קטני ערך, הדרושים לחפצם או לחפץ משפחותיהם, או ממלון למלון – לשתות מי דבש או שֵכר או כל משקה אשר יעשו היהודים בידיהם, ולאכול דגים מפֻטמים או אַוזות צלויות או כל תבשיל ובריה אשר תעשינה היהודיות לעיניהם. סעודות הַברָאה כאלה היו לפעמים נחוצות לאדונים ההם עד מאד – כי הנסיך ההפכפך, אשר חליפות ברוחו לרגעים, התנהג עמהם מסח: פעם פטם אותם עד בקע בטן וישקם ויטבלם וישקיעם ביין הונגריה עד מחנק נפש, ופעם נתן להם לחמו במשקל ומימיו במשורה כמו לאנשים ידועי חולי, ולולא היהודים שהיו להם לישועה במאכליהם ושקוייהם אשר הכינו למו, אזי שכנה דומה נפשם. נקל להבין כי בעד כל אלה הגיעו השלוּמים מן הארמון ולא מצרור האדונים הנקוב – וגם זה היה ליהודים לישועה, כי ממנו היו לשׂכר תוצאות. אבל ברדת הדגל מראש הארמון, בסור האדון מעליו, סר גם צל העיר מעליה – כי נהפכה לשממה, על ככריה התהלכו הגדיים וכל עוף בית למינהו, החנויות לא נפתחו עוד, בתי היין והמלון נדמו יחד – והיהודים חפו ראשם, יחד נאנחו במר נפשם על צוק העתים, כי אבדה “הפרנסה” ונעדרה, ומאין יבוא עזרם?

הנה זה כשנתים ימים כאשר חדל הנס להתנוסס, הדוכס עזב את עירו הבירה, ועני היהודים בעיר העזובה גדל מנשוא ונפשם קצרה בעמלם. טובי העיר האֻמללה וזקניה התאספו פעם בפעם אל “חדר הקהל” או אל בית רבם, הר"ר יעקב שמואל, לשית עצות בנפשם, איך לעורר את ה' לחמול על עמו ולהטות לב הדוכס לטובה לארמונו בנישוויז – אך נלאו ברוב עצותיהם וישועתם רחקה. ומה היה להם עוד לעשות ולא עשו? הלגזור תענית צבור? כבר הרבו לצום ולהתענות עד בלי די; היבקשו חטאים נעלמים? אבל כאלה לא נראו ולא נמצאו בקהלה הקדושה הזאת; לדרוש יחדו אל המתים ולהשתטח על קברות הרבנים, צדיקי יסודי עולם? בתחבולה הזאת מאנה נפש הרב, כי נחשבה בעיניו למנהג ארמי. בכל זאת לא חדלו ראשי הקהל להוָעד לאספותיהם מדי שבוע בשבוע, אולי יפקח ה' את עיניהם ויביא חכמה בלבם לדעת מה יעשו. אספה כזאת נועדה להיות גם בערב הזה אשר אמרנו.

 

ב.    🔗

– עוד הפעם אברכך בערב הזה, רחל־לאה היקרה! נאנק צדוק השמש ברפות כחו, בהשקעו על הספסל העומד בחדר האיתון אשר לבית ר' שכנא – אוי לי כי עיפה נפשי עד מאד! כל היום לא ישכנו רגלי במרוצתי אנה ואנה, וגם בלילה לא יתנו מנוח לנפשי – אמר בהסירו מגבעתו רחבת השולַים ובהניפו אותה אל מול פניו להשיב רוחו.

רחל־לאה, אשת ר' שכנא, אשה בעלת קומה ובריאת בשר, ופניה היפים מלפנים מפיקים טוב לבה. והיא עודנה בחצי ימיה, כֻּלה לבושה שחורים ובלי כל עדי ונוי – לאות אֵבל שלשת השבועות, שבהם נתאבל על חרבן ירושלים.

– לעולם אל ימהר האדם לרוץ ארח, וטוב כי יעשה דרכו לאִטו באין רודף אחריו – השיבה אמריה להשמש בפתחה בחכמה פיה.

– ואם ילך האדם לאטו, הכי לא ייעף וייגע בחום הנורא הזה, רחמנא ליצלן? – ענה צדוק בחדלו לנופף כובעו ובהחלו למחות זֵעתו מעל פניו וצוארו בכנף מעילו הארוך.

– אם חפץ אתה לשתות כוס מי־חמץ קרים, אתננה והיתה לך למשיבת נפש.

– ולמה לא אחפוץ כגדל חסדך? הלא מי־חמץ כאשר לך אין בכל העולם.

רחל לאה צעדה אל הארון העומד באיתון, ותוצא בקבוק נחושת קלל, ותרק ממנו אל כוס נחשת, ותושט להשמש אשר קם ממקומו.

אח, רחל־לאה, “היי נא בריאה ושלמה” – אמר במחותו כף בכף – למה זה תטרחי בכבודך ובעצמך כל כך בשבילי? חי נפשי כי למראה הזה כלמה תכסני.

– ומה בכך? – ענתה רחל־לאה בהניחה לו ביד – שתה “לבריאותך” כאַות נפשך.

צדוק שם כובעו על הכפה המכסה את ראשו וישא ברכת “שהכל” בקול רם וירק את הכוס בפעם אחת עד תומה, והאשה מלאה את הכוס שנית.

– לא אדע במה אשיב תודות לך – אמר צדוק בהתלקקו – כי אמנם החייתני, יתן לך ה' חיים “ובריאות” עד העולם!

– אל נכון באת שנית לקרוא את זקני? – שאלה רחל־לאה, בהשיבה את הבקבוק למקומו.

– ואל מי זה אבוא זולתו? – ענה צדוק – הן הקהל יושב ומחכה לו, ואת הלא תדעי, כי בלעדי ר' שכנא שיחיה אין כל אספה יכולה להיות.

– כאשר אחזה לי אני, אך שוא יחכה הקהל לבעלי – השיבה האשה בשבתה על מלאת בכסא אשר בפתח הקרוב אל החדר הפנימי – גם אתה ר' צדוק לחנם כתית רגליך הנה. הזקן שלי לא יבוא היום אל האספה.

– ולמה זה? הלא הבטיח כי בוא יבוא!

– אמנם כן, הבטיח, וכבר היה נכון ללכת, אך הסוכן אשר על הארמון בא ויעצרהו פה אתו, ועודנו יושב עמו בחדרו. אל נכון יאחר שבת עד חצות לילה ואולי גם עד הבקר, כי “תשעה קבין שיחה” להסוכן כמו לנשים.

– היתכן אפוא כי תהיה האספה באין פני הגביר עמה?

– ומה בכך? היו בטוחים כי לא יקצוף על זה מאומה. זקני הוא איש טוב ואל כל מה שיגמור הקהל לעשות יסכים גם הוא. ומה דבר האספה היום?

– הדבר הלא ידוע, הכל בדבר הדוכס.

– תמה אני ולא אדע איך לא יקוצו אנשים בעלי שׂכל בהוסדם כל הימים על דבר אחד אשר אין בידם להועיל עד מה! ואם גם אלף פעמים יועדו לאספותיהם – היצלח? הדוכס איננו חפץ לבוא, ומי יאמר לו מה תעשה? הן "לב מלכים ושרים ביד ה' ". ואם ה' גזר אֹמר להסיר צלנו מעלינו, מה יוכל הקהל לעשות? יסר יסרנו ה' על עונותינו הרבים, כי לא נתפלל בכונת הלב, כי לא נשמור את השבת כראוי, כי לא נרבה עשות צדקה – אמנם רבות חטאנו ופשעינו עצמו מאד!

– אמנם כן הוא! – נענה השמש לדבריה – אבל העל כן נשב בחבוק ידים מבלי עשות מאומה? הקהלה איננה נותנת מנוח לרבנו ולזקנינו, כי כלם רעבים ללחם בשבתם באפס פרנסה ומחיה, ועד אשר ישיב הדוכס אל לבו לשוב אל עירו יתמו יושביה לגוע.

– ובמה תוכלו לאכוף את הדוכס לשוב?

– זאת רעתנו כי אין לאל ידנו, ה' ירחם! – ענה השמש בהאנחו מרה – ובכן אפוא אך שוא ניחל לר' שכנא לעת הזאת?

– כן הוא כאשר אמרת.

– אם כן, אברכך בליל מנוחה! חיי בטוב רחל־לאה! – אמר השמש בשומו כובעו על הכפה אשר מעל לראשו ובפנותו לצאת.

– לך בשם ה‘, ר’ צדוק! – השיבה רחל־לאה בקומה ממושבה – אך ברוך מזכיר נשכחות! – אמרה פתאם בתפשה בידה בכיס עור התלוי על סינורה מן הצד – הא לך וקנית ממתקים לילדיך! – ובדברה תקעה בכפו שתי אגורות כסף.

– רב תודות לך, רחל־לאה, וה' יגמלך טוב ויתן לך ארך ימים ושנות חיים כעל כל תגמוליך עלינו! – קרא השמש בעינים מאירות ובפנים צוהלים – לא ממתקים אקנה, אך צרכי השבת הנה נמצאו לנו לשמחת לבבנו.

– צדוק נשק את המזוזה וילך לדרכו, ולבו שמח בקרבו על המתנה ההגונה אשר הגיעה לו פתאם לרוחתו לישועתו.

על דבר הדוכס אשר הסתיר פניו מנישוויז עירו, נדברו שנים אנשים בלילה הזה בחדר הרביעי אשר בבית ר' שכנא, הנשקף אל הגן המלא עצי פרי. החדר ההוא היה גדול ורחב ידים, הוא חדר המשכית, הוא חדר הספרים ולשכת הכתיבה כאחד. כל כליו פשוטים אך עשוים ומוצגים בטוב טעם ודעת. הקיר האחד מלא שׂדרות רחבות המלאות ספרים גדולים המכורכים בעור שחור והנוצצים לעין בעבי גביהם. בספרים האלה הגה ר' שכנא רק לעתים רחוקות, כי היה טרוד תמיד בעסקיו הרבים אשר הדריכוהו מנוחה, ובכל זאת מדי שובו מווילנא הגדיל מספרם בשיתו עליהם נוספות – כי ספרי התלמוד ונושאי כליו היו בעת ההיא עדי תפארת לבית כל איש ישראל, ואף כי בבית גביר וקצין בעירו. אל הקירות האחרים עמדו ארונות מלאי ספרי חשבון וכתבים ותעודות. שם נמצא גם שלחן הכתיבה, העשוי מעצי אלמוגים ותמורות ופטורי ציצים לו מסביב ובתוכו תבות גדולות וקטנות, גלויות ונסתרות – תשורת הדוכס ראדזיוויל אשר בה כבדהו באָשרו, כי מצא חידה אחת אשר הרה והגה הדוכס מלבו, ושני ירחים לא נתן בה מנוח לכל האנשים הקרובים אליו, מאצילי העם ועד צעיר הציָדים אשר לו. בשלחן הזה לא השתמש ר' שכנא לעבודה, כי היה לו לכלי תפארת ולמזכרת כבוד; אליו הביט תמיד וינהר ולבבו פחד ורחב, ופעמים אחדות ביום הסיר האבק מעליו במטפחת המשי המונחת שם לדבר הזה. על כל אנשי ביתו צוה מקרוב אליו, גם לרחל־לאה לא נתן לגשת אל יקר עדיו זה, פן ישבת מטהרו ממגע ידים ומנשמת רוח אפים. באמצע החדר עמד שלחן לא גדול אך יפה במראהו, כלו משוח בששר ירוק וארבעה כסאות ירוקים כמוהו לארבע פאותיו. מושבות הכסאות איתן וגביהם גבוהים ופטורי צעצועים בראשיהם. נוסיף על כל אלה ארון עץ חבוש בברזל, העומד בפנת החדר, מורה שעות הנשקף מבעד לתֵבה הנשענת אל הקיר ושלחן קטן ועגול המלא חורים במכסהו לעמידת קני המקטרות – אז יהיה החדר עם כל אשר בו לנגד עינינו כבמחזה.

בערב היום ההוא היה השלחן מכוסה במפה אדומה ועגילים שחורים על פאותיה מסביב, ועליה שתי מנורות כסף עבות וכבדות ובהן תקועים שני נרות דונג לבן, הדולקים כעת באור בהיר נחמד לעינים. באמצע השלחן בקערה יפה מלאה קרח כתוּת עמד כד כסף ובו מי־דבש – המשקה הישן השמור במרתף בעל הבית לעתים מזומנים. שני גביעי הכסף המורקים עד החצי נתנו עדיהם כי לא להרהיב עין הוצג כד הכסף בזה כי אם למלא גם הנפש ממנו, כי מעת לעת פקדוהו שני האנשים המוסבים עליו. שניהם זקנים לימים, שניהם בריאי בשר ועמוסי בטן, יחדו טובלים הם בגביעיהם את שפמם אשר עקבות שיבה החלו להודע בו, ואחרי כל טבילה וטבילה הנה תאחז בכד ידם למלא את הגביעים, לבל יחסר המזג.

אחד הגברים האלה הוא האיש אשר כבר שמע הקורא את שמעו, הוא ר' שכנא בעל הבית וגביר העיר נישוויז, והשני – הוא האדון רַיטאן, הסוכן אשר על ארמון הדוכס בנישוויז; שניהם ידידים נאמנים ושניהם אהובים וחביבים לאדון אחד אשר יעבדוהו לאמונה ועל כן משכם חסד. יחדו הסכינו שני האנשים האלה עד כי נדברו תמיד בלשון “אתה”, כדבר איש אל רעהו, מבלי כל שמושי הכבוד ותארי דרך ארץ הנהוגים בפולין בין אנשים הקרובים במקום ורחוקים מלב. מחום המשקה אשר שת על חום היום נוספות השליכו שניהם מעליהם את בגדיהם העליונים. ר' שכנא ישב במכנסיו הדקים אשר על בשרו, רגליו יחפות ותקועות בסנדלי בית, ועל כתנתו אין מאומה בלתי אם ה“טלית קטן” בלבד. והאדון ריטאן, אחרי השליכו מעליו את בגדו הפולני ונעליו הגבוהים והתקועים מאחריהם בדרבנות ברזל כדרך הצידים, השאיר עליו רק את כתנתו, וגם בה קפל את בתי הידים עד מתחת לשחיו. לרגליו שכב כלבו האהוב, אשר מאז הובא אל ביתו נקשרה נפשו בו ולא נפרד ממנו לעולמים. שני הרעים שתו מי דבשם, הקטירו מקטרותיהם הארוכות וישוחחו איש את רעהו בענין גדול אשר אליו הם נושאים את נפשם. מעת לעת נדמו יחד ברוב שרעפיהם בקרבם, ועל כל החדר השלך הס, לא נשמע בלתי אם תנועת מורה השעות בהליכתו ונחרת הכלב השמן והעצל, אשר נרדם בשכבו על מקומו ושנתו ערבה לו.

– למה זה שכנא נאלמת דומיה? – שב ריטאן ופתח שפתיו עמו – הלא לשמוע עצתך באתי, ואם ממך אבדה עצה, מאין יבוא עזרי?

– הלא זאת עצתי לך: לחכות – ענהו ר' שכנא בהחליקו בידו את זקנו הארוך והשחור אשר החל להלבין מקצהו.

– לחכות עוד! – קרא ריטאן בחמת רוחו – לא, לא זאת העצה היעוצה, כי כה עוד תכלינה עיני שנים הרבה וקץ לא יהיה לעמלי. הן האדון נוסע עתה מפּאַריז לקאַלסבּאד, והאדון ווישנעווסקי כותב אלי כי בקאַרלסבאד ישארו שני ירחים ובוויען – שלשה; מוויען יסעו ויעברו לקונסטנטינופול או לרומה. אם לרומה – אז ישאר הנסיך שם מי יודע עד כמה! כי יאחר צאתו עד אשר יעברו ימי השמחות וההלולים וימי הצומות שאחריהם ואז ישאר גם לחג הפסח – ולי הלא יקר כל יום העובר לבטלה, כי עת לעשות לביתי ולנכסי, אשר אך צלמות ולא סדרים להם בלעדי.

– שלח שמה אפוא משגיחים טובים אשר יצלחו למלא מקומך.

– משגיחים טובים! ואַים איפא הם? הלא כלם גנבים ושודדים. אכן אין טוב לי כי אם לעזוב עבודתי ולעשות לביתי, והאמת אגידך כי קצה נפשי בעבודתי להנסיך, אשר אך עמל וכעש תשביעני.

– אבל גם שכרך לא עשוק – ענה שכנא בלשון ערומים – הלא שלשה נכסים רכשת לך, וכאלה לא יתגוללו ברחובות לכל עובר לו יהי.

– שלשה נכסים! – קרא ריטאן בעקשות פה – ומה בכך? הואילה נא וחלק ערכם לשכר עבודת פרך שעבדתי אותו זה עשרים שנה – כמה יעלה המחיר לשנה? הלמען הכבוד עבדתי להמשֻגע הזה מאז ועד הנה? הן לא נופל אני בחסד ה' מכל אצילי בני עמי. בימי המלך סטיפֿאן בַּאטורי נחלו אבותי כבוד גדול, ומקומם הכירם בחיל הארץ, בכהונת הדת ובשער המלך; מצד אמי נצר אני משרש ההיטמאן חדקעוויץ – ובמה נחשב לי אפוא כבוד עבודתי את ראדזיוויל? ואולם כל עוד הייתי איש צעיר, נקל היה לי לשאת ולסבול מנהגי האדון הכסיל הזה וכל שגעוניו ושגיונותיו, והעבודה נחשבה לי לשחוק ושעשועים; אך הנה קרבו ימי הזקנה, עוד מעט וימלאו לי שנות החמשים, ועת לי לחיות גם אני חיי אדם ולהיות אדון לעצמי בהיות לאל ידי, ואף… וגם…

– ומה האף והגם? הגידה אל תחרש! – אמר ר' שכנא בשומו עין בוחנת בחברו המדבר עמו, אשר עצר פתאֹם במלים וישח ראשו ויחל לעשות את שפמו ולמשכהו ימינה ושמאלה, מעלה ומטה.

– עוד דבר לי אליך, ידידי! – שב ריטאן לדבר, אחרי העלותו כיחו וניעו ואחרי העבירו ידו על שרידי השערות הקצרות אשר לראשו מסביב לקרחתו הרחבה – עוד דבר אחד יש לי אליך, אשר לא הגדתיהו עד כה אף לא עלה על לבי לגלותו לך. אך הלא פושק שפתים אני ואשר עם לבבי לא אוכל לכחד, ולכן הנני לגלות לך סוד כמוס החתום בלבי, וזה הדבר – אך אמסוך נא לי בראשונה את כוסי להוסיף אמץ, פן תכסני בֹשת פני וּתאלמנה שפתי בעת לדבר.

בכל אֹמר ומלה אשר יצאה מפי ריטאן גדלה תשוקת ר' שכנא לדעת סוד חברו וידידו, וימהר ויקח את הכד ויריקהו אל תוך גביע רעהו ובחפזו נשפך המשקה על כל המפה.

– הטיבות לעשות, שכנא אדוני! – צהל קולו ויתופף במקטרתו על הרצפה עד כי התעורר כלבו הנרדם ויקפוץ ויעמוד על רגליו ויט ראשו אל מול אדוניו לדעת מה זאת, ובראותו כי אדוניו לא ישית אליו לבו התנודד בכל גופו ויגהר וישב וישכב לרחָבה על מקומו כבראשונה – הטיבות לעשות וזה לי לסימן טוב ומזל טוב, כי זה אות להשפעה וברכה בבוא חפצי.

– העון הזה לא יכֻפר לי מזקנתי – אמר ר' שכנא בפנים זועפים בגרדו את רקתו הימנית – ומה לעשות להסתירהו מנגד עיניה? הלא כעש תאכלני באפה ולה תהיה הצדקה.

– אל יחרד לבך על זה – הרגיעהו ריטאן בנשאו כוסו המלאה ובהזהרו לבל ישפך המשקה בטרם יגיע אל פתחי פיהו – את העון אקח עלי ועל צוארי, ובי לא תכלה שכנאָה שרתי את זעמה, באהבתה אותי מאד. אתה אל תבט אל ענוָתה וצניעותה בעודך לנגדה, כי מאחרי ערפך נתַנה אהבים וכיונים נהגה. אך אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, פן יעבור עליך רוח קנאה ותבקש להמיתני.

– רב לך לפשוק שפתים, דבר דברך ואשמעה! הלא סוד כמוס עמך ואותו הואלת לגלות לי.

– עוד מעט ואגלהו לך, אך הניחה נא לי לרחוץ מעט את גרוני בטרם אדבר דברי! – ובדברו עשה בידו השמאלית את שפמו העב והארוך ובימינו הפך הגביע אל פיהו ויבלע משקהו בגמיעה אחת. אז השיב את הגביע על מקומו ויעשן מקטרתו ומפיהו עלה עתר ענן הקטרת כעשן מארֻבה, ויען ויאמר: עתה שבה נא והקשיבה דבר אשר באמת אין בו כל פלא ובכל זאת גדול ונכבד הוא אלי – – כי גמרתי בלבי לקחת לי אשה.

– לקחת אשה? – שאלהו ר' שכנא כמשתומם, ורוחו רפתה בקרבו בשמעו כי אך זה סוף כל הסוד אשר למענו האריך נפשו עד כה.

– אמנם כן הוא: לשאת אשה ולהיות לאיש. כי האמנם עוד לא הגיעה עתי?

– אכן הגיעה העת, אבל…

– אתה חפץ לשאל אותי אנה אוליך את אורסולה אהובתי מלפנים? דע לך אפוא כי אורסולה איננה נמצאת עוד בארמון. אנכי מצאתי מנוח לה ולילדיה… היא לא תניאני עוד מקחת לי אשה באשר אבחר. בחירתי היא יפת תאר וטובת טעם ומחֻנכה בדרך השכֵּל וגם שני כפרים לה לנחלה ואף לבה נוטה אחרי. כי מצאתי חן בעיניה ונכונה היא לתת ידה לי בכל אַות נפשה, כן הוא – הוסיף לדבר בעשותו שפמו להוסיף חן – למרות הזקנה הקופצת עלי בכלות העשר החמישי לשנות חיי, עוד אפיק רצון מנשים יפות, חי נפשי! ולא נפלאת היא כי מצאתי חן בעיני אלישבעת היפה־פיה. גם אמנם רמזתי לה כי חפַצי בה, והיא לא הובישתני משׂברי, ואת אביה הזקן ההולל משכתי אחרי עד כי לא יהיה עוד גם הוא לשטן לי. אך זה ענין רע: כי בחורים הרבה סביב שתו עליה וכדבורים יסבוה, וירא אני פן יכבד עלי לעמוד מפניהם ולנגד עיני יקחנה אחר מאלה ויסע כעץ תקותי – על כן אץ אני לצאת לחפשי, ועיני תכלינה לשיבת הנסיך מדרכו, אך הוא בושש לבוא ונפשי קצרה בתוחלתי הממֻשכה.

– ולמה לא תכתוב אליו דבריך באשר הוא שם?

– בהיותו מעבר לגבול הוא מפנה עצמו לבטלה, ומעודו לא ישיב דבר על כל אשר ישאלוהו מפה.

– אזי עצתי לך אמונה לחכות לו עד שישוב.

– ומה מני יהלוך אם אעזבהו כרגע? העבד עולם אני לו או מקנת כספו כי אשב יחיל ודומם לפקודתו וחפצו? הן עבודתי בידי היא, אם אחפוץ – ועבדתי, וכי אמאן – ויצאתי לחפשי עוד היום הזה, ועוד זאת אעשה, כי אסתיר עקבותי מעיני הנסיך ובקש אותי וחפשני כמטמונים ולא ימצאני.

– ההוא יבקשך ולא ימצאך? הנסיך ראדזיוויל יחפש אדם ויבוש מחפצו? הלא את כל אציליו ישא רוחו וככלבים ירוצו לצוד ציד להביא. גם אם תחתור בשאול משם יקחך ויתלך על העץ, ואז תהיה חפשי לנפשך להגישהו בפלילים ולדון עמו דיני נפשות בבית שופטי המדינה או בסוד שרי המלוכה, כי השופטים והשרים יחדו מאפס ותהו נחשבו לו ושאֵתם לא תבעתהו.

– עוצה לי עצה אחרת, הלא חכם לבך וממך לא יבצר מאומה – ואיככה לא תחוש לעזרת ידידך ואוהבך, הכורע לפניך על ברכיו להושיעהו בצר לו? הזאת משכרתי חלף אמונתי וידידותי לך ולכל בני עמך, אשר מעודי הייתי להם לגואל ומושיע ופעמים רבות השלכתי גם נפשי מנגד לשאת זעף אדוננו המשֻגע בהשיבי אפו מהם.

התלונה הזאת נגעה עד נפש גביר העיר, וביותר בראותו את פני ריטאן כי סרו מאד ככלותו דבריו בחמת רוחו. מלבד חמלתו לידידו הכהו גם לבו, בדעתו כי הסוכן הטוב אשר על ארמון הדוכס בנישוויז הרבה באמת להיטיב לכל היהודים יושבי העיר, אשר כמעט בכל יום ויום נדרשה להם עזרתו, והוא לא השיב פניהם מעודו ותמיד התאמץ למלא משאלותיהם ככל אשר היה לאל ידו. אם חסרו עצים להסקת בתי המדרש, ואמרו להסוכן – ועד מהרה נתן פקודתו להמון אכרים למלא את חצר בית הכנסת עצים כאשר יוכל המקום לנשוא; אם נדרשו להם עצי בנין לתקן בדקי בתיהם – וצוה הסוכן להכין להם צרכם במגזרות העצים אשר בחצר הארמון ולתתם להם ככל אשר יבקשו. בערבי פסחים שלח תמיד לזקני הקהל עגלות מלאות חטים, תפוחי אדמה וקשואים ועופות, לחלקתם לעניי העיר ואביוניה, למען יוכלו גם הם לשמוח בחגם כמשפט. סוף דבר: ריטאן, האיש הטוב, היה כמלאך חסד לכל היהודים יושבי נישוויז, הנכונים לבוא למענו באש ובמים – ועל כן הכה לב ר' שכנא אותו בשמעו תלונת האיש הזה, הטוב והמטיב לכל, בדעתו כי באמת כדאי וראוי הוא ליַגע את מוחו בשבילו ולמצוא לו את העצה אשר הוא מבקש ממנו בבטחו בחכמתו ותבונת לבו. הדבר הזה חשב לחובה לו ולאחיו בני עמו, אשר מי יודע מה יעשו לו, אם יוָדע להם כי השיב הגביר את פני ריטאן גואלם ומושיעם, מבלי עשות לו את אשר בקש ממנו.

– הרף מאף ועזוב חמה, פֿיליקס ידידי! – דבר ר' שכנא על לבו בהציגו מקטרתו הצדה – ברגע הזה אחל לחשוב מחשבות, ואם יהיה ה' בעזרי, אמצא לך עצה נכונה. אך שבה נא דומם ואל תנוע ואל תפתח שפתיך עמי, פן תבלבל מחשבותי והרעותָ לנפשך.

ריטאן נענע לו בראשו לאות כי פקודתו תשמור רוחו. אז קם ר' שכנא ממקומו ויסיע את כפת ראשו אל מפרקתו ויעבר ידו על מצחו ויחלק את זקנו ויחל ללכת בחדרו הנה והלֹם, בגררו סנדליו אחריו ובחככו את כפות ידיו זו בזו, ומפיהו נשמע לאִטו קול נגון אַחד הפיוטים האהובים לו, אשר אליו הסכין מדי העמיק לחשוב ברוב שרעפיו בקרבו. מצחו הגבוה החל להתכוץ לקמטיו ולהזיע, עפעפי עיניו סֻגרו עד החצי וחוטמו השמיע קול נחרה דקה. מכל אלה נראה בעליל כי הוא מעביד עתה את מֹחֹו עבודה גדולה. ריטאן החריש וישב דומם מבלי הנוע, וכאשר החל כלבו להתעורר מקול שעטת הסנדלים בהתגוררם על הרצפה לרגלי בעליהם, שם ריטאן את שתי אצבעותיו על שפתיו, – מזה הבין הכלב כי עת לחשות. וישב וישח ראשו על כפות רגליו ויתנמנם כבראשונה.

 

ג.    🔗

כעשרים רגעים נמשכה לר' שכנא עבודת מֹחו בזעת אפיו עד אשר בצע עבודתו הקשה, אז צנח על כסאו וישאף רוח ויפיח לו ויַשב במטפחתו על פניו להשיב נפשו.

– התפאר נא עלי, פֿיליקס! – אמר לאחרונה בהאירו פניו אל רעהו – כי חכמתי עמדה לי למצוא לך עצה נכונה. אקוה כי עתה גם הזאב ישבע וגם הגדי ישלם; אך הניחה נא לי עוד מעט ואשאפה רוח, כי עיף אנכי מאד.

פני ריטאן צהלו משמן. בראשונה קפץ מכסאו לחבק את ידידו ולנשקהו מנשיקות פיהו, אך דברי ידידו האחרונים עצרוהו לשבת על מקומו ולחכות למוצא פי שכנא, אשר האמין בחכמתו הגדולה ודבריו היו לו תמיד כדברי האוּרים.

– זאת עשֵׂה – החל ר' שכנא אחרי שובו למנוחתו – זאת עשה וייטב לך! – הוסיף אחרי כן בסרקו באצבעותיו את זקנו – שכב על מטתך והתחל, ולמען יאמינו כי אנושה מחלתך תאנח ותאנק בלי הפוגות – הלא תוכל להאנק ולגנוח דיך?

– יכול אוכל לאנוק כחלל עד אשר תשָמענה נאקותי גם בנכסי נאליבאקי אשר בבילסק.

– אנחנו, כלומר: לא אנחנו כי אם הרופא מרדכי החצוף יחבשך ויכסה כל גופך ברטיות חרדל וזבובי ספרד וכל יתר נגעי בני האדם.

– לבי יחיל מאד מהנגעים האלה המרבים מכאובים לאדם בעקיצותיהם אימה – השיב ריטאן בעקשו פיהו ובהתגרדו במפרקתו, כאלו כבר נגעו בה העקיצות ההן לחבורתו ולפצעו – זבובי ספרד הלא כזבובי מות הם ומי ישאם?

– הוי מה טפש לבך! – גער בו ר' שכנא – הבעד הסמרטוט יכיר האדם וידע את אשר בו? אנחנו נמרחהו בדונג או בחֵלב ולא יותר. הכי בער באדם אנכי כי אצוה לאיש בריא להדאיב בשרו בזבובי ספרד או אף בחרדל?

– צדקת ממני, כי צרופה אמרתך מאד.

– ובכן חולה אתה ונפשך קרובה לשחת – הוסיף ר' שכנא להשמיע עצתו – ומרדכי החצוף ילאה ברוב עצותיו וכל תרופותיו לבלי הועיל. אז נשלח שני רצים, האחד ירכב לסטָאלאוויץ, להביא את הרופא המומחה אשר בנכסי האדונים לבית לאסקי, והשני – לארמון אדוננו בבילסק, להביא משם את האדון נַפּרוּקֶוויץ, כי ימלא מקומך בחליך, והוא הלא יֵאות לזה – האף אין זאת?

– העוד תשאל? הלא השועל הזקן הזה לוטש עיניו מכבר לנכסי אדוננו בנישוויז ותמיד הוא כורה שוחה לרגלי.

– זאת מודעת לי, ועל כן עצתי אמונה לשלוח רק אחריו ולא אחרי סוכן אחר.

– ומה תהי אחרית דבר?

– אחר כן אתראה פנים עם הרופא ואגלה לו סודנו הכמוס ואורהו מה לדבר ומה לעשות. והיה כבוא נפרוּקוויץ הנה, והגיד לו הרופא כי חולה מסֻכּן אתה ומחלתך היא מין נגף אשר יוכל להדבק גם באחרים. הדבר הזה די יהיה לנפרוקוויץ להרחיקך מזה כרגע, פן יבֻלע לאחרים בגללך, – וכשוב הנסיך מדרכו ושאל את פיהו: איה ריטאן? ידע מה להשיב ואיך לטפול שוא על דבר שקר ולהראות מה זך וישר פעלו. אז יהללהו הנסיך וישיב תודות לו, וישימהו לסוכן על נכסיו פה, ואותך ישכח כלה וזכרונך ימוש מלבבו לעולם.

– אבל מי יודע אם באמת ישכחני כלה? הלא תדע כי הסכין עמי זה כמה, עד כי נשבע פעם אחת באלהים, כי לא יפרד מעלי עד עולם, גם כי יבקשני האלהים מידו לא יאבה ולא ישמע לו.

– הלא תדע את אדוננו, ומה הן שבועותיו כי תשית אליהן לבך? היום ידור וישבע לעשות כן ומחר ימיר שבועתו ויחלל נדרו. הרחק מעליו דרכך, ורחק גם לבו ממך. ואי זה מקום בחרת לשבתך?

– בקרבת מָהילנה. שם רכשתי נכסי, שם אושיב את אלישבעת אהובתי וגם את אביה אקח אלי ויחדו נראה חיים.

– ושם תסתר מנגד עיני אדוננו ולא ידע מקומך איה. אף לזאת שית לבך, כי האדון נפרוּקוויץ יעמול דיהו להסיר זכרונך מלב הנסיך – ואם לא יצלח חפצו בידו, תבואנה בנותיו אחריו ותבצענה מחשבתו. הן עיני הבנות ההן תכלינה זה כמה לבוא לשבת בארמון נישוויז – כי פה תמצאנה להן אנשים בחורים אשר יארחו לחברה עמהן לעשות שעשועים לנפשן.

– האח שכנא ידידי! – קרא ריטאן במחאו כף – קסם על שפתיך ודבריך כדברי האוּרים. עתה הלא תראה כי בחפצך לא יבצר ממך מזמה. עתה רוַח לי וכמו חלב ודשן תשבע נפשי. עצתך טובה מאד עד כי לא אדע במה אודך על הישועה אשר עשית לי בחכמתך הרבה.

– אולי יהיה לאל ידך להשיב לי כגמולי ולהציל גם אותי מרעה? – שאלהו ר' שכנא בקרצו עיניו בערמה.

– הגידה, צוה עלי ואעשה! – קרא ריטאן בתודה בקפצו ממקומו – אנכי נכון לבוא למענך באש ובמים.

– לא זאת אבקש ממך, כי אם את עצתך הטובה.

– ובדבר מה?

– בדבר כובע השבת אשר לי.

– אך זו מחלה נושנה! – אמר ריטאן בקול נואש ויצנח על מושבו בעצבון, כי קצרה ידו מהושיע – אם אתה לריק יגעת מאז ועד הנה להוציא ממסגר אסיר ולהשיב לך ששון ישעך, מה אני אפוא ומה תבונתי כי אמצא תחבולה לרוחתך לישועתך?

וזה דבר המעשה הישן והנושן: בימי הצומות להנוצרים, בעת אשר הנסיך ראדזיוויל, כחק לקתולי אדוק, חדל מהיות כלו משקה ומהתהולל ומהשתולל כדרכו, ויבלה ימיו בשעשועי שקט בחדר משכיתו, ויהי מבחר שעשועיו צחוק הנרדשיר. אז היה ר' שכנא יוצא ובא אליו יום יום, כי הצטין היהודי בשחוק הזה שכם אחד על כל חבריו, ובכל הנוף ההוא לא נמצא לו משַׂחק נפלא כמוהו. ומדי שבתם לשחק נתן הנסיך ערובתו צמד סוסים או שתי מנורות כסף או טבעת מעלפת ספירים או חפץ אחר יקר המחיר, ולעמתו נתן ר' שכנא איזה דבר קל הערך, כערכו ומצבו הוא. ויהי היום – לפני חמש שנים – וידרוש ראדזיוויל מאת חברו היהודי לתת ערובתו את כובע שַבּתּוֹ, בעל הזנבות, בתנאי אשר אם יאבד לו במשחקו לא יוכל עוד לקנות לו כובע אחר, כי אם לעשות שבתו ומועדו חול, ולשאת על ראשו את הכובע הפשוט אשר הוא נושא יום יום. לר' שכנא נקל היה להסכים לזה בלב נכון ובטוח בחכמתו והצלחתו, כי יהיה הוא הזוכה בשחקו עם אדוניו כדרכו. אבל לאידו והוָתו בגדה בו חכמתו כמו נחל והצלחתו עזבתהו בפעם ההיא – ויהיה הכובע נחלה לראדזיוויל אדוניו, אשר שמח שמחה גדולה על הנצחון שנצח את “היהודי שלו”, וימחא כף ויצחק בקול גדול ויקפוץ בעליצותו עד קורת ביתו ויתגלגל ככדור בחדר משכיתו, ויצו לירות בכלי התותח כיום מלחמה. מקול רעמו בכלי תותחו בחצות הלילה חרדה נישוויז, ויושביה אשר נמו שנתם רעדו יחדו, כל ברכים הלכו מים וחיל אחזם כיולדה. ובכל אלה לא אמר הנסיך די, ויהי בבקר וישלח מלאכים לבַשר לכל השרים והאצילים אשר סביבותיו, כי חג גדול לראדזיוויל ביום שמחת גילו. הרצים יצאו דחופים לעשות כדבר אדונם, וכל שכני ראדזיוויל ורעיו ומיודעיו הקרובים והרחוקים, וכל עבדיו ומשרתיו ואנשי חילו שומרי ראשו הרגלים והרוכבים, ובראשם ריטאן הרוכב על סוס לבן כיום מועד, יחד נקבצו באו נישוויזה ויחנו כדור על בית היהודי ויוציאו משם את כובע שבּתו וישאוהו על נס ויעבירוהו אל ארמון הנסיך בהמון חוגג, ברעש תפים ובתרועת חצוצרות ובקולי קולות כל כלי התותח אשר במצודה. סוף דבר: הענג והצהלה היו לבלי חקר והשתיה והשמחה בארמון ראדזיוויל לאין סוף, והשחוק היה ליושבי נישוויז וסביבותיה עד למרחוק. רק בבית אחד ערבה כל שמחה והשחוק נהפך לאבל ויגון רב – הוא בית ר' שכנא העלוב, כי הנה נאנס הגביר דמתא, ראש הקהלה, ירא האלהים, השומר מצותיו והמכבד שבתותיו ומועדיו יותר מגופו – להסגר בימי הקדש ולשבת דוּמם בביתו מבלי בוא לבית הכנסת, לבלתי לכת לברך את הרב וזקני הקהל כחוק, וגם מבלי צאת החוצה – כי איך יתראה לעיני כל בכובע החול כאבל על מת או כעם הארץ? הלא כל רואיו יפטירו בשפה ובוז יבוזו לו! הנה כן היתה אבדתו אבדה שאינה חוזרת, ועצבונו עליה – פצע אשר לא יוכל להרפא. פעמים רבות חפץ לקחת את כל העשר והכבוד והחפצים והיקרות שבאו לו מידי אדוניו בצחקו עמו מאז ועד העת ההיא ולהשיבם לו במחיר כובע שבּתו, כי ישיבנו לו או כי יניחנו לקנות ולשאת כובע אחר תחתיו; אבל ראדזיוויל הכביד לבו ויאטם אזניו משמוע אל קול תחנוניו.

– תנאי התנינו מראש, פּאַנע קוּחאַנקוּ – השיב תמיד אמריו לו – ועלינו לשמור תנאינו מחללם. האיש ישר אתה אם לא?

– ישר, אדוני הרם!

– וגם אני איש ישר, ולא נאה לאנשים ישרים לחלל מוצא שפתיהם, ואף כי איש סוחר כמוך אשר רק באמונתו יחיה.

לשוא העתיר ר' שכנא אמריו, לשוא בכה ויתחנן לו בכרעו על ברכיו ובנשקו את רגליו – כי בכל אהבת האדון הזה ל“היהודי שלו” ובכל הטוב והחסד אשר הרבה לעשות לו, הקשה כאבן לבו בדבר הזה וכל התחנונים היו לא לעזר ולא להועיל. למרות רוח אדוניו ההולל ולעבור על פקודתו לא מצא ר' שכנא עוז בנפשו, כי מי יודע מה יעשה לו! מי הקשה על ראדזיוויל וישלם?

הדבר הזה מרה ועצב את רוח הגביר וישיבהו עד דכא, וכל כבוד עשרו והצלחתו בעסקיו כיד ה' הטוב עליו לא שוה לו. ויהי בעיניו לאמלל מכל בני האדם ויקנא גם בעני שבעניי עירו, כי טוב לו ממנו.

– הלא צעיר השמשים, הדופק על החלונות והפתחים לקרוא את אנשי העיר להתפלל, מאֻשר הוא ממני, כי לו המשפט לשאת כובע שבּתו "כאשר צוה ה' ", ואנכי, הגביר הראש והראשון בקהלתי, עשוק צדק ורצוץ משפט מכל האדם אשר על פני האדמה! – כן עזב עליו שיחו בכל יום שבת ומועד בספקו, על ירך ובהכותו כף אל כף, כי נשבת משוש שבתו וחגו היה לו לחגא.

לזאת כלתה גם נפש ר' שכנא, ככל היהודים היושבים בנישוויז, לתשובת הנסיך לביתו. ובעוד אשר קוו הם למו למצוא לחמם בהמצאו, כלו עיניו מיחל לדבר היקר לו מלחם חקו – כי עוד לא נואש מתוחלתו הממֻשכה, אולי יחוס עליו אדוניו, אולי ירחם בעת רצון וישיב אליו ששון ישעו בהשיבו לו את שבות כובעו. וביותר כלתה נפשו לדבר הזה בעת ההיא, כי הנה קרב המועד האחרון לכלולת בתו היחידה אשר אֹרָשָׂה זה כבר, והחתונה נדחתה מעת לעת ומזמן לזמן. וכל זה רק בגלל הכובע העצור בארמון הנסיך – כי איככה יוביל את בתו אל חופתה בכובע החול אשר יהיה משאת עליו חרפה! והמחֻתּנים לא יאבו סלוח לו, כי את כבוד בנם הלא יחלל ובגד אֵבל ביום חתונת דודים הלא סימן רע הוא להזוג ולכל הקרואים גם יחד.

– אם חס ושלום לא יבוא הדוכס לחג הסכות – היו דבריו – אזי יוכל השדוך להבטל ולהיות לאפס, ושדוך כזה עם בן הרב מבריסק בכבודו ובעצמו איפה נמצא תמורתו? כמה יגיעות יגעתי, כמה כרכורים כרכרתי וכמה כסף וזהב פזרתי עד שזכיתי להדבק בברוך כזה, ועתה הנה חפצי ממני והלאה ותקותי מפח נפש! – כי קפץ הרב וישבע באפו כי לא יוסיף לחכות עוד למועד מועדים כאשר עד כה. ובאמת מה זה ימריצהו לחכות? הלא כל גבירי עמנו בווילנא ובמינסק יתברכו בשדוך כזה, בהכבדם להתחתן במשפחת הרב מבריסק, אשר כבודו מלא עולם – והנער מה טוב הוא ומה נעים! הן כלו ענוג ורך, כלו רק עצמות ועור, אין בשר בגופו ואין כל טפת דם בפניו. בו נתקיים “אדם כי ימות באהל”, – כי מחמש שנים ומעלה כבש את עצמו בארבע אמות של הלכה והתורה התישה כל כחו ותעשהו לעלוּי גמור כיד ה' הטובה עליו. ואַיה אפוא אמצא לבתי חיה בן זוג כזה? הלא אם אחפש בנרות בכל העולם כלו לא יֵראה ולא ימצא כמוהו!

המחשבות האלה מרו ועצבו את רוח הגביר האמלל בחושו עתידות לו, עד כי לפעמים התעורר לשום נפשו בכפו, לנסוע סלוצקה, לקחת משם את חיה² בתו ולקנות לו כובע חדש לשבת ולחוג חג כלולתה בעיר בריסק "כאשר צוה ה' ". אך בהשיבו אל לבו נשתה גבורתו וינחם על מחשבתו, מדאגה מדבר פן ילשינהו ר' ירוחם ממאָזיר אל אדוניו הנסיך, והביא עליו רעה אשר לא יוכל להמיש צוארו ממנה. הסוחר ר' ירוחם ממאָזיר היה איש ריבו מאז, אשר צמתתהו קנאתו בר' שכנא על הטוב אשר מצאהו בבית ראדזיוויל, ויהי לו למפגע בכל עסקיו ויארוב לו בכל עת. אך עד כה קצרה ידו מנגוע בו לרעה – ועל כן ירא ר' שכנא מאד מעשות חפץ לבבו, פן יתן חרב ביד אויבו עז להנקם בו ולהפילהו למשואות. זאת השיב אל לבו ויגמר אמר לשאת בשרו בשניו ולהתאפק עד שוב ראדזיוויל מדרכו, אולי יחוס, אולי ירחם עליו לאחרונה וישמחהו כימות ענהו. ואת חיה בתו היפה הניח בבית אחיו בסלוצק, מיראתו לגדל אותה אצלו בנישוויז, פן יהיה לה יפיה למוקש בנשוא הנסיך אליה עיניו, והוא הלא איש אשר אין מעצור לרוחו.

בכל זאת היתה אך חיה תקותו בימים האחרונים ועליה השליך יהבו, כי ממנה תבוא ישועתו בשוב הנסיך מדרכו – כי ישלחנה אליו להתחנן לפניו על נפשה, להחיש פדות לכובע אביה ולא יהיה עוד למפגע לחתונתה ואשרה, והנסיך הלא הוא איש המכבד את הנשים, ולא יוכל להשיב פני אשה בעמדה לפניו לבקש על נפשה. אך לגמור בלבו לעשות זאת לא יכול ר' שכנא בטרם ידע תעלומות הנסיך בדרכו עם הנשים בשנים האחרונות האלה, ובזאת יכול רק ריטאן להיות לו לעזרה, כי הוא העומד בסוד אדוניו ויודע כל מצפוניו. ועל כן פנה אליו בדבריו בפעם הזאת, להוציא מלבו מלין ולדעת את אשר יעשה.

– מה אומר לך ומה אדבר, ידידי ורעי? – אמר אליו ריטאן בשמעו את העצה היעוצה – עצתך טובה מאד, כי אמנם לא ישיב הנסיך פני אשה בבקשתה, כי זה כבוד כל אציל פולני, לכבד את הנשים יותר מגופו, ואף כי בבקשה קטנה כזאת, אשר באמת קלה היא מאד לעשותה. ובכל זאת יש סכנה בדבר, כי בתך יפה היא עד מאד ובעיניה השחורות עצורה אש פלדות אשר גחלים יבערו ממנה.

– אם כן הלא נבערה עצתי והיא לא תצלח.

– זאת לא זאת! – הוסיף ריטאן אמריו לו – באמרי כי יש סכנה בדבר לא דברתי נכונה, כי באמת אין רע – אנכי אערבך.

– ועל מה תבטח, באמרך כי לא תבואני רעה?

– בטוח אני בנסיך, אשר שנה דרכו בשנים האחרונות האלה ואיננו עוד כאשר היה.

– האם קפצה עליו זקנה?

– לא הזקנה קפצה עליו כי אם רוגזה של העלמה וואָיזשבוּנאָה.

– ומה היה הדבר? ספרה נא לי! – בקש ר' שכנא, ולבו חרד בקרבו, בשמעו כי היה מקרה בארמון הנסיך והוא לא ידע מזה עד מה.

– האמנם לא תזכור את אשר היה? – שאל ריטאן וישתומם – אמנם כן, בעת ההיא לא היית פה כי אם ב“גדאַנסק” (דאנציג), והמקרה לא נודע בין החיים, כי צוה הנסיך במפגיע להסתיר סודו, ואשר יגיד דבר ותלה אותו על העץ. אך ממך לא אכחד מאומה, רק השבעה נא לי כי לא תספר זאת לאיש!

ר' שכנא הבטיחהו כדברו, ואז ספר לו רייטאן את המקרה האחרון שהיה לראדזיוויל, באהבתו עלמה יפה בת אחד האצילים העניים, אשר חשקה נפשו בה עד מאד עד כי אבה לקחתה אחרי כבוד ולשיתה לו לגברת, והיא הובישתהו משברו ותבעט בו בהדבקה באיש אחר אשר אהבתהו לאמונה. ובראותו כי כל תחנוניו ללא הועיל, חגר חמות וישבע באפו לכבשה לו ביד חזקה. ויהי בלילה ויצו לריטאן לחבוש חמשה סוסים ולקחת שלשה אנשים מגבורי עבדיו. וירכבו יחדו עד בואם אל נכסי האדון העני, אבי העלמה ההיא. שם היתה מלחמה לעבדי הנסיך בעבדי האדון, אשר הֻכו מפניהם אתו יחדו. ופתאם יצאה העלמה לקראתם, וכראותה את המהומה והמבוסה הואילה להחיש עזרה לאביה, ויחטפנה הנסיך בזרועותיו ויאבה לסחבה אחריו, אך היא גברה עליו, ובהתנערה ממנו הכתהו על הלחי עד כי נשמע צליל המכה באזני כל. הנסיך שב בבשת פנים בדרך אשר בא וביום השני עזב את ארמונו, ומאז והלאה הנהו נוסע במרחקי ארץ מבלי שוב אל נוהו. אך באשר הוא שם תמונת וואָיזשבוּנאָה לנגד עיניו, כי דבקה נפשו אחריה ובגללה לא נפתה עוד לבבו על כל אשה שבעולם.

פתאֹם עצר ריטאן במלים ויט אזנו להקשיב קשב, כי נשמע לו קול תרועת חצוצרה, ויקרא ויאמר:

– בטוח אני בקול הזה כי ציר ממהר שֻלח מהנסיך הֵנה. הבה ארוצה אל הארמון ואדע מה זאת, ואם תהיה בשורה מוצאת אודיעך עוד היום ולא אכחד ממך דבר.

וכהרף עין שת לבושו עליו ויברך את רעהו וימהר וירץ הארמונה. גם כלבו התעורר משנתו ויגהר ויתנודד וירץ אחרי אדוניו.

 

ד.    🔗

כאשר נשאר ר' שכנא בחדרו לבדו, החל ללכת הנה והנה, בהניעו בידיו ובהשמיעו לאטו קול נגון הפיוט האהוב לו, אשר אותו הסכין לזמר מדי עמקו מחשבותיו. זמן רב היה תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, עד כי לא התבונן בבוא רחל־לאה החדרה להסיר את הכלים מן השלחן. בראותה את המפה הרטובה ממשקה והמדבקה ממתק הדבש השפוך עליה, השתוממה ופניה רעמו. אך לא הגידה דבר, במאנה להפריע את אישה ממחשבותיו, רק בפנותה לצאת העזה פניה ותאמר לו.

– עד אנה תשב בחדרך? הן חם הלילה ואור בהיר הוא בשחקים – קומה והתהלך בחוץ! כי אם כה תשאר על מקומך, ונהמת באחריתך בשוב אליך כאֵב הראש.

– הראש? אי זה ראש? – שאל בעלה, בעמדו פתאם על מקומו ובשומו בה עיניו התועות והמשוטטות במרחקים.

– אי זה? הלא שלך לפניך ולמה זה תשאל?

– איפוא הוא?

– הוי משֻגע! הלא בין כתפיך הוא שוכן. למה זה תביט כה אלי? האמנם לא תכירני?

– האח, רחל־לאה! – קרא ר' שכנא בשמחה, כמו אך עתה הכירה – ומה אמרת לי?

– אנכי אמרתי כי טוב לך לצאת מעט לשוח ברחובות עיר ולשאף רוח, ואם לא – והיה ראשך לחלי.

– הצדק אתך, רחל־לאה. אכן אשה חכמה את! צוי אפוא ליעקב ונתן לי את כובעי ואבנטי ומקלי.

– וגם את מעילך?

– מובן מאליו כי לא אתהלך בחוץ בבגד התחתון בלבד.

ר' שכנא לבש בגדיו ויחגור אבנטו ויקח מקלו בידו ויצא החוצה, ואחריו יעקב משרתו, נער בריא וחזק, אשר התיפה תמיד ויסלסל בכל עת בפאותיו היפות, וכן עשה גם בפעם ההיא בהיות ידיו ריקות ובטלות באפס מעשה.

הרחוב אשר בה עמד בית ר' שכנא, גביר הקהלה, היתה הרחוב הרֹאשה, כי אמנם יחידה היתה בעיר, אפס זולתה. הרחוב ההיא נמשכה ברחָבה מגבול העיר צפונה ועד הארמון אשר עמד על הר נשפה נגבה. ושתי שׂדרות עצי אֵלה ואלון לשני עבריה מזה ומזה, והדרך ישרה וסלולה והבתים בנוים במשטר לכל ארכה, עד כי היתה באמת יפה למראה עין. אף אמנם נקל היה לשמור מראֶהָ לבלתי ישתנה לרוע, – כי חיי העיר, כלומר: מחית יושביה לכל מעשיהם ופרנסותיהם, התאחדו במבואיה האחרים, ששם היה השוק עם כל החנויות והשלחנות ובתי היין והמלון ובתי המלאכה והאמנים וכל יתר הבתים והבנינים השונים, אשר בהם ובסביבותיהם התנגשו התושבים והאורחים יחד, למרבה הטרדה והעמל, כהמון נמלים השוקדות על רגביהן בחם קיץ. ועל כן נשארה הרחוב הגדולה פנויה בכל עת, חוץ משבתות וימים טובים, שבהם יצאו בני ישראל לשוח בה, בשלבם ידיהם לאחוריהם, אחרי אכלם לשׂבעה כברכת ה' עליהם. אז היתה הרחוב כר נרחב לעם מדֻשני ענג להתהלך עליה ברחבה, לשאוף רוח צח ולהתענג על מראה ארמון הדוכס, אשר מעודם לא שבעו עיניהם לראותו.

בערב ההוא נמלאה הרחוב אדם רב כביום שבת ומועד. כל יושבי העיר עם נשיהם וטפם וכל אשר להם נאספו נקבצו עליה מכל עבר ופנה, איש באשר היה לבוש ברגע שמלפניו. יחד קפצו ממקומותם מבלי שית לב אל מראיהם ושמלותם; יחדו נהרו שמה כל עוד נשמתם בם ויתחלקו לאגֻדות אגדות בשאונם והמונם, בהרימם קולם ובהניעם בידיהם ורגליהם וגם בראשיהם – כי דבר נפל בעיר, אשר החריד אותה על יושביה ויניעם בה כאשר ינוע בכברה.

– “ערב טוב” לך, ר' שכנא, ערב טוב! – ברכו ההמונים את הגביר הנישוויזי, בהתחלקם מלפניו ובפתחם לו דרך לעבור ביניהם.

– “שנה טובה” לכם, רבותי, שנה טובה! – ענה הגביר בנענעו בראשו לכל עבריו ובלכתו בצעדי גאון אל עבר פניו – מה לכם כי נזעקתם ברחוב ותנידו שֵנה מעיניכם בעת לישן?

– אנא, ר' שכנא! – ענוהו מן ההמון – בחם צח ובליל בהיר כזה מי זה ימהר לעלות על משכבו ולישן?

– מעט שֵנות, ר' שכנא, מעט תנומות לבטן ריקה – ענהו איש גבן, ברמזו על העת הרעה שבאה על היהודים יושבי נישוויז.

לדברים האלה עוה ר' שכנא פניו ויאנח במרירות, וילך הלאה לדרכו, בדפקו על הקרקע במטהו הגדול והכבד.

– ציר ממהר רץ לפני רגע הארמונה – נשמע קול איש אחד בגשתו אל הגביר – היודע אתה זאת, ר' שכנא?

– ידעתי, ידעתי.

– השלוח הוא מהדוכס?

– לא אוכל דעת, ואולי מהדוכס.

– הציר גדול ונכבד – הוסף האיש אמריו לו – הוא הריע בחצוצרה ועל חזהו נשא ילקוט עור.

– אל תאמין לו, ר' שכנא! – הכחישהו הגבן, והוא איש אמן עושה רקועי פחים – על חזהו לא היה כל ילקוט, רק אמתחת המספוא תלויה היתה מתחת לכר הסוס, ולא יותר.

– לא אמתחת כי אם ילקוט.

– לא ילקוט כי אם אמתחת.

– ילקוט ולא אמתחת!

– אמתחת ולא ילקוט!

– ילקוט!

– אמתחת, אמתחת ולא יותר!

– האם טחו עיני מראות?

– ואנכי האם חסר עינים אני?

– לא עינים לך כי אם חטוטרה גדולה והיא על גבך.

– ולך לחיים עבות אשר עוד מעט ותדַענה את ידי.

– הגידו נא לי, רבותי, הכלתה האספה אם לא? – שאל ר' שכנא, בחפצו לשים קץ לריב בעלי הדברים, אשר עוד מעט יעברו מדבר שפתים לפעל כפים – כי היה הגבן מהיר חמה הקורא למהלומות בכל עת.

– כלתה, כלתה – ענוהו מצד האחד.

– לא, לא כלתה – ענוהו מצד השני.

ר' שכנא נטה עם משרתו הצדה אל מבוא אחר ההולך אל הככר אשר בניניו צפופים וצבורים זה על גב זה, הוא הנקרא “רחוב היהודים” או “חצר בית הכנסת”. אך כמעט עבר צעדים אחדים במבוא ההוא, והנה קולות הרבה נשמעו מאחריו, הקוראים: ר' שכנא, ר' שכנא! הביטה נא וראה! מן הארמון יצאו המון רצים דחופים, ומספרם רב ועצום מאד.

ר' שכנא הסב פניו ויָשב אל הרחוב הגדולה. והנה רוכבים אחדים עברו על פניו בין ההמונים אשר התחלקו לפַנות לפניהם הדרך, ורץ אחר רץ ממהר להשיג את רעהו ולהקדימו, ועתר ענן האבק עולה משעטות פרסות הסוסים ומכסה את כל הרחוב עד מחנק נפש.

– אחד! שנים! – החלו היהודים למנות מספר להצירים הטשים ועוברים על פניהם – שלשה! ארבעה! חמשה! חמשה רצים! חמשה צירים רוכבי בסוסים! לא לחנם הם רצים! הלא דבר הוא, והלואי שתהי זאת לטובה ולא לרעה!

– אמן! אמן! – ענה כל הקהל הקדוש וכרגע נאנקו דום ולבבם הולם פעם, – כי מי יודע את הצפון להם מהחדשה הֹנהיתה, אם תהיה לשבט או לחסד! כן עמקו מחשבותיהם ואיש איש שָער בנפשו האותיות לאחור באין אמר ודברים, כי נדמה כלם יחדו, ועל כל הרחוב ההוֹמה מאדם לפני רגע הָשלך הס, עד כי נשמע מרחוק לא רק קול שעטות הסוסים הרצים כי גם נשמת רוח אפיהם וחוד נחרם במרוצתם.

המון הרצים אשר הרגיזו את כל העם העירו גם את ר' שכנא לחשב דרכם, לדעת מגמת פניהם מה היא, ויפן אל משרתו ויאמר:

– יעקב, לכה אל חדר הקהל והגידה להרב ולהזקנים, כי מבקש אני אותם לטרוח ולהתאסף אל ביתי ולחכות עד אשר אשוב. הנה אנכי הולך הארמונה ואולי אֵעצר שם עד הבקר.

כדברו זאת החליק את זקנו וייטב כובעו על ראשו ויחזק לבו וישא רגליו וילך אל הארמון, אשר חלונותיו הזהירו בשלל צבעים לנגה ברק הירח, ויהי דמיונו כהיכל קסם המרחף ברוח ויסודתו פלאִיה.

– פנו דרך, הטו מני ארח! – נשמעו קולות הרבה מתוך ההמון, בנטותו הצדה לתת להגביר מקום לעבור – הן ר' שכנא שלנו – יאריך ה' ימיו ושנותיו! הולך הארמונה, ומשם יביא לנו – אם ירצה השם – בשורות טובות ישועות ונחמות כיד ה' הטובה עליו.

– יתן ה' והיה! – ענה ההמון פה אחד, בהחישו לפנות דרך לפני הגביר העובר – לוּ יגיעו הדברים מפיכם לאזניו, ושומר ישראל ירחם שארית ישראל, כי בא מועד.

ובחצר הארמון לפני מעון הסוכן רבה המהומה, וכל העבדים מראש המשרתים את פני הנסיך ועד צעיר הנערים ועד השפחה אשר אחר בית המבשלות, כלם נעורו והתגודדו. הרכָּבים חבשו את הסוסים, ופקידיהם פקחו על המרכבות ויבקרון לכל עבריהן, והנפחים וחרשי הברזל עברו בפטישיהם ומלקחיהם מאֻרוה לאֻרוה וידפקו ויהלמו וירבו עלילה.

וריטאן עומד על היציע ומעילו על כתפיו ורצועתו בידו והנה הוא מצוה ומפקד, מאיץ ומתעבר, קורץ בעיניו, רוקע ברגליו וחורק בשניו על המון העבדים, בקראו לרגעים:

– עושו, חושו בני חָם! עורו עורו ממקומכם, בני בליעל, ואל תעמודו!

– ומה היריד הזה לכם? – שאל ר' שכנא בעברו מן הצד על פני העבדים והמשרתים הרצים הנה והנה ובקרבו לאִטו אל היציע.

– הוי שכנא! – התאונן ריטאן מרה וכמעט חפץ לתת בבכי קולו – העבודה הגיעה עד צואר, הראש סובב הולך, ובני חם אלה מקצרים ימַי בהאריכם עתם, נרפים הם יחד וממקומם לא ימושו.

– ומה החדשה הנהיתה?

– הואילה נא ובוא בחדרי; שם על השלחן מונחים שני מכתבים גלוים, קרא בם ותדע פשר דבר. ואנכי על משמרתי אעמודה, כי רבה העבודה ואין קצה לתכונה, ועם הבקרים האלה הלא אעמול עד הבקר וידי לא תעשינה תושיה.

ר' שכנא עשה כדברו, ויוציא הגליון מהתכריך הראשון אשר היה סגור חותם צר, הוא חותם תכנית הנסיך, ויקרא מעליו את הדברים האלה.

"פּאַנע קוּחאַנקוּ! הנני שב נישוויזה, כי קצתי בחיי ורב לי לנוע ולנוד כנפש חוטאת בעולם התהו. הנה שבעתי נדודים, עברתי קצוי ארץ וממלכות רחוקות, ששם אף ארוחת ירק טובה בעיני לא ראיתי, ומה טעם חזיר רך קפוא בקרח ועשוי בצונן וחזרת – מזה לא ידע גם החכם וואָלטר אף שמץ דבר, ועוד לפילוסוף יתחשב! – כן, כן הדבר, פּאַנע קוחאַנקו. לך וכתוב הדברים על לוח לבך, כי בכל הגוים והממלכות אין עם חכם ונבון כעם פולין. אקוה כי אמצא אהלי בנישוויז יושב על משפטו, ואם לא – וידעת את ידי, פּאַנע קוּחאַנקוּ!

ראדזיוויל דוכס"

וזה דבר המכתב השני:

“פֿיליקס ידידי! הנה אנחנו כעת ב”קרוּלעוויץ" (קאֶניגסבערג) ופנינו מועדות נישוויזה. נסענו לקארלסבאד ועדיה לא אָתאנו. אמנם הגענו אליה אך לא באנו בתוכה, – כי ברדתנו במרכבה במורד ההר, אשר לרגליו תשתרע העיר קארלסבאד, לא נראה לנו אור נר אף מבית אחד, (הדבר היה בשעה השנית אחרי חצות לילה). "הכן עושים יושבי קארלסבאד? – קרא הנסיך בהושיטו ראשו בעד דלת המרכבה – כלם הוזים שוכבים וישנים על משכבותם? אם כן אפוא, תערב נא להם שנתם, יחלמו להם חלומותיהם כאַות נפשם. לא נכון להנסיך ראדזיוויל לעורר את בעלי המלונות ההם מתרדמתם – הפך בסוסים, רכב, והשיבם בדרך באו! הרכב הפך בסוסים; אבל בעלותנו ההרה באישון לילה עם כל הכבוּדה אשר אתנו, כמעט נפזרו עצמינו לפי שאול, וברוך ה' כי נצלנו! רק אחד הרוכבים הרצים מלפנינו צנח מעל סוסו והמרכבה עברה עליו וכרגע עלתה נפשו השמימה. אך הסָכל הזה דמו בראשו, כי לא ידע להזהר… ונפש נסיכנו עודנה עצובה כמלפנים, ולפעמים תפעמהו רוחו הרעה ואז חיי כלנו תלואים לנו מנגד. הרופא אמר, כי אלה תוצאות געגועיו, בכלות נפשו לשוב אל מקומו ומולדתו. אנכי אינני רופא חכם, ובכל זאת אחרת אחשבה לי, – כי אלה תולדות הפצע הישן, אשר לא נרפא עד הנה, כי נאמנים פצעי אהבה. כן דרך הנשים: אם תמצא האחת מסלות בלבב גבר, אז אָנוש הלב מכל כי ישָבר ואין מרפא. על כן איעצך פֿיליקס ידידי, הכינה לאדוננו פגישת כבוד עד אין חקר! הרבה לך עמל נפש ויגיעת בשר ואל תֵּצר עינך בכסף וזהב אשר תוציא למכביר, אולי תרַצה בזה פני אדוננו וימצא מרגוע לנפשו ולא יוסיף עוד להדאיבנו ולדכא לארץ חיתנו. – והנני רעך וכו'.

בּאָגוּשֶוויץ, שר המעון"

ככלות ר' שכנא לקרוא, שב אל היציע.

– כאשר אחזה לי, הנך עושה התכונה ומסדר את המערכה לפגישתו – אמר לריטאן, בקרבו אל המושב אשר לירכתי היציע.

– העוד אוכל להשקט במכוני לעת הזאת? – השיבהו ריטאן, בקרבו גם הוא לשבת על המושב אשר ממולו.

– אבל לשוא תחיש מעשיך, כי עוד חזון למועד. צא נא וחשוב: הנה הם כעת בקרוּלֶוויץ, על הדרך נמצאות ערי קאָוונה, גראָדנה, סלאָנים, ועוד ערים ועיָרות אשר יֵעצרו בהן מדי עברם, לנוח בלילות ולהנפש בימים מעמל הדרך. בעיר גראָדנה בלבד ישאר הנסיך, לפי דעתי, למצער שבוע אחד, כי השר טיזענהויזען לא יתננו לעבור בטרם יַראהו את כל בתי החרשת ובתי האוצר וכל המעשים אשר עשה בעירו ונחלתו. בטוח אני בלבי, כי עוד שלשה או ארבעה שבועות יעברון בטרם ישוב האדון אלינו.

– ומי יוכל דעת לנכון מתי יבואו? – השיב הסוכן בחמת רוחו – אולי בעוד שלשה ירחים ואולי בעוד שלשה ימים. והעזובה רבה מאד בקרב הארמון עד כי תם אני ולא אדע מתי אצלח להשיבהו על משפטו. ובעיר אין פועל ואין עוזר לי, כי אנשי החיל, הרגלים והפרשים יחדו נדו גם נעו בכפרים ובנאות שׂדי, ועלי הלא היו כלם לאספם, להלבישם ולהורותם את כל אשר להם לעשות, איש לפי ערכו ומשמרתו. אף אמנם תקצר ידי לעשות כל זאת לבדי, ועל כן אצתי לשלוח ציר ממהר לשר האלף מוראַבסקי, למען יעזר לי להכין הכל לפגישת דודו האהוב. יתן ה' ומצאָהו הציר בנאליבאָקי ולא ידָרש להרחיק נדוד לווילנה לווארשה או למֶרץ, ששם יתנה אהבים עם ידידות נפשו. ומה אעשה לאביר הציָדים ווישנֶבסקי, והוא שותה שכּוֹר כל הימים ולא יצלח עוד למאומה! אשר אחזה לי אני, נחוץ להחליפהו ולהעמיד איש אחר על משמרתו. אי לזאת יצר לי, כי הוא גבור ציד היודע מעשהו ובו יבטח האדון הנסיך כבגבורת ישע ימינו. הנה כן אחי רבה עבודתי ואין קצה לדאגה – ועודך אומר אלי: עוד חזון למועד! ואולם עצתי אמונה לאחיך בני בריתך, כי ימהרו יחישו מעשיהם גם המה. הלא גם הקהל דרוש לקדם פני האדון בשובו אל נוהו.

– אנחנו נעשה הכל כמשפט, כי נצא לקראתו בספר תורה ובזמרות נריע לו.

– הבזמר “מה יפית”?

– לא “מה יפית”, כי יש לנו די זמרות זולתו. אכן עלי להחיש מעשי – הן כל הקהל והרב בראשם מחכים לי בביתי. אשובה נא אליהם ואודיעם דבר. ועתה היה שלום, פֿיליקס ידידי!

– כה לחי, שכנא, כה לחי! חכה נא ואצוה להאיר הדרך לפניך.

– ולמה לי זאת? הן מאורות השמים עוד לא כבו ולאורם אֹחז לבטח דרכי.

בכליון עינים ותאות נפש חכו יהודי נישוויז אל שוב גבירם מארמון הדוכס. כלם האמינו בלבבם, כי אך טוב יבשר להם בשובו משם, וחדשות ישמיעם אשר תהיינה להם לישועה גדולה. לבם היה בטוח כי לא רעה הודיע הציר אשר בא הארמונה, כי לא מת הדוכס אדונם, – כי הנה זה כחצי שעה עברה ונס אֵבל לא הורם בראש המגדל אף הפעמונים לא השמיעו במרום קולם – אין זאת כי אם בשורה בפי הציר, המבשר כי שוב ישוב האדון אשר הם מבקשים. אל התקוה הזאת נשאו נפשם זה כמה בצפיתם לישועה, אך פג לבם מהאמין כעת, בדעתם כי עודנו יושב מעבר לגבול, במרחצאות החמים, ואולם לא יעזוב עד תם כל הקיץ – ומי יודע אם גם לעת ההיא ישוב למקומו! כי הנה זה שנתים ימים אשר עזב את ארץ מולדתו לבלי שוב אליה גם לימים אחדים לצוד ציד כדרכו מלפנים, – ומה אפוא הבשורה אשר יכול הציר להביא, ומה הטובה הצפויה להם ממנה? – זאת חשבו כלם בלבם ונפשם כלתה לתשובת גבירם, אולי ידעו ממנו שמץ דבר, ובהנשא נפשם אליו נשאו גם רגליהם מבלי משים, ומעט מעט קרבו הגיעו עד אגנות הפרחים העומדים בשורה ומכסים את כל הכר הנרחב אשר לפני מעון הדוכס. בחרדתם על עז נפשם נסוגו אחור וינועו ויעמדו מרחוק, ועד ארגיעה שבו עמדו רגליהם לפני הארמון, כמו דחפם כח נסתר להביאם אל המקום ההוא אשר יראו מלפניו. ובנוּעם כה הנה והנה, בין אמץ לב וחרדת נפש, קראו איש לרעהו: “לאט לכם, אחים, לא ברעש! הס!” – וכן הגדילו יחדו את הרעש, בקראם “הס! הס!” עד כי גדלה המהומה, ורגע רגע נכונו להגרש בחרפה מאת העבדים ההידימאקים הרצים שם דחופים. אך כאשר נראו פני ר' שכנא בשער הארמון, סבוהו גם סבבוהו עד ארגיעה ויחדו נדחקו אליו בהדפם איש את רעהו, עד כי עוד מעט ויהי מרמס לרגליהם.

– השמרו לכם, רבותי, ואל נא תרמסוני בשער! – קרא ר' שכנא, בקפצו לאחור ובפרשו ידיו להגן על נפשו.

– ומה החדשות אשר שמעת, ר' שכנא? – שאלוהו הקרובים אליו, בשעטם ברגליהם ובהדפם בצד ובכתף את ההמון הרב הנדחק אליהם מסביב.

– אכן שמע ה' אל קול תחנונינו – ענה ר' שכנא, בצעדו לאטו ובהושיטו ידו מלפניו לפתוח לו דרך בין ההמון השת עליו מסביב – הדוכס שלנו נכון לשוב נישוויזה.

– מה זה תדבר? הוא שב אלינו? – שאלוהו השומעים, ומבלי חכות לתשובתו הפנו אליו ערף וירימו ידיהם למעלה ויניעו אותן כהגה ביד המלח ויקראו בקול יחדו: “הס! שמעו נא רבותי! השקטו ושמעו חדשות! הדוכס ישוב, הדוכס נוסע ושב הנה!”

– הדוכס נוסע? – שאלו אחריהם כל ההמון הרב, ויחד מחאו כפים ויהיו נכונים לצאת במחול מגילת לב – האמת נכון הדבר?

– ר' שכנא בעצמו אמר זאת, והוא הלא ידע דברי אמת.

– מהֻלל שם ה'! – עתה תהיה פרנסה בעיר.

בקול הקריאה הזאת נחלקה העדה כלה ותתפרד לאגודות ולחבילות אשר עברו ברחוב ברעש ושאון. רגע עמדו על מקומם ורגע שבו ללכת, כלם יחד שמחים ועליזים ומהתלים ומתלוצצים איש באחיו וגבר בעמיתו מטוב לב. כל פנים צוהלים, כל הידים נעות ולפניהם תדוץ דאבה. כלם בטחו בישועתם, כי עתה תהיה להם הרוָחה, ואיש איש הגה בלבו את אשר יעשה להרחיב צעדיו תחתיו. זה חשב להגדיל מסחרו, זה – לתקן את ביתו ההרוס, זה – לפרוע את חובותיו אשר אינם מניחים לו לישון, וזה – להשיא את בתו הבוגרת, אשר זה מקרוב מלאו לה ארבע עשרה שנה. סוף דבר: תשובת הדוכס נישוויזה נכונה לשַנות חזוּת הכל ולפחת חיים חדשים בעצמות היבשות, אשר רק אליו קוו ואליו יחלו ובו היו חיי האֻמללים ההם תלואים כל הימים ובלעדיו כצל כנטותו נדמו, כקש נדף וכחציר יבש – אכן חציר העם!

– סורו הצדה! פנו דרך! – קרא יצחק הגבן בלב שמח, בקפצו באמצע הרחוב ובסחבו אחריו את יעקב הארוך, זה ידידו ורעו אשר לפעמים התקוטט עמו ויקראהו למהלומות ולפעמים דבק בו בכל לב ויהי נכון לתת נפשו כפרו. בידו האחת אחז עתה בזרוע רעהו ובשנית עצר על ראשו את כפתו אשר צנחה לרגעים אל מפרקתו, ובקול דק ורם החודר לאזני השומע עד הנפש, ישר שיר העם: “הרבי צוה לשמוח ולהתעלס”³. ויצא במחול משחקים. ההמון סר מפניהם וימלא שחוק פיהו ולשונו רנה. כלם מחאו כף והידד כדורכים ענו, ומקול מצהלותיהם דרכה נפש המחוללים עז ויחלו לכרכר ולרקד כתישים זועמים, וברקדם כן קפצו על זקני הקהלה השבים עם הרב דמתא מן האספה הרבה.

– מה המחול הזה לכם? – שאל הרב בחמה, בשומו עיניו בהמחוללים ובההמון הגדול העומד סביבותם – החג שמחת תורה לכם היום?

– הדוכס נוסע ובא אלינו – ענו המחוללים בהעצרם ממשובתם, וכלמה כסתה פניהם עד כי לא נועזו להרים עיניהם אל הרב המדבר בם.

– ועל כן באה שמחה בלבבכם עד כי תרהבו בנפשכם לצאת במחולות בערב יום שבעה עשר בתמוז? השכחתם את הכתוב: “טוב לחסות בה' מבטוח באדם, טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים”? לכו לבתיכם וסעדו לבכם לפני בוא הצום הגדול והנורא מכל צומות השנה – שובו כלכם לבתיכם ואל תעמודו!

ההמון נמוג והלום בשמעם לפקודת מורם ורבם ובדעתם עם לבבם כי הצדק אתו.

 

ה.    🔗

ביום השני שֻנתה חזות הכל בעיר נישוויז ופניה לא היו לה עוד. ככר השוק, אשר נדמה ללב החי, שבו יתאחדו כל התנועות וממנו לחיים תוצאות, הככר ההוא כמו שב לתחיה, אחרי היותו זה כמה כחלל מת אשר בא רקב בעצמיו. ותחי העיר נישוויז בגללו, ותשף רוח ותתעורר מתרדמתה ותשב לפעלה ולעבודתה.

גם הצום הגדול והחום הנורא אשר קרבו יחדו לענות נפש המתענים ולהגדיל המית מעיהם הריקות, גם אלה מאפס ותהו נחשבו ליושבי העיר הזאת, אשר החליפו כח וישקדו על מעשיהם בשמחה ובטוב לב; אין רעב וצמא בעדתם ואין עיף וכושל במרוצתם. כמעט כלו תפלת שחרית עם הסליחות הקבועות ליום ההוא, אזרו כלם חיל ויצאו יחד לפעלם איש איש לפי עסקו ומעבדיו. על דעת הרב ועל דעת בית דין פתחו החנונים את חנֻיותיהם; בעלי בתי המשתה מלאו שלחנותיהם משקאות ופרפראות, ובעלי בית המלון, בצפיתם לאורחים ועוברי דרך, הרבו התכונה בבתיהם פנימה וחוצה, וירחצו רצפותיהם ויטוחו בדקי הקירות וידביקו ניָר חדש על חורי החלונות במקום הזכוכיות השבורות, או הנעדרות כלה, וימלאו חדרי משכיתם כלי מושב וכלי משכב, איש כאשר מצאה ידו. והסוחרים שכרו להם עגלות אכרים ויסעו אל הערים הקרובות, לקנות סחורת ידם במעשה ארג ורקמה ועדיים עם כל כלי שעשועים וצעצועים, למלא בהם את חנויותיהם הריקות. סוף דבר: הכל הובא במשטר וסדרים, הכל הוכן לקראת הפרנסה, אשר השפָעתה עתידה להשתפך כנחל איתן בכל רחובות העיר ומבואיה. רק הנשים הזקנות, הבטלות מכל עבודה, ישבו על יצועי האדמה אשר לבתים מסביב. אצלן ועל זרועותיהן ילדי בנותיהן וכלותיהן, העוללים והיונקים הצועקים ומיללים, בכלות נפשותם לאמותיהם הטרודות בעבודתן בבית פנימה או בקטטותיהן עם שכנותיהן חוצה על מעדר או יעה ועל קערה או עריבה⁴ או מַכתש, אשר שאלה האחת מרעותה לרגע אחד ותשכח מהשיב עד כה. לעתים אשר יחדל הריב ותחדלנה הזקנות מהתערב בו, יערב עליהן שיחן, בשלחן לשונן כחץ שחוט להוציא דבה ולדבר בבנות הדור הזה המשחיתות דרך, או בספרן אשה לרעותה נפלאות בעלי השם ומעשה שדים ומתים וגלגולים ורוחות, הטשים בעולם התהו ובאים לעולם התחתון, להרגיז נפשות ולהחריד חתנים וכלות והרות ויולדות יחדו. קרוב להן ישתעשעו הילדים הקטנים, המגוללים ברפש והמגואלים מכף רגל ועד ראש, וגופיהם אשר לא רֻחצו זה כמה מכוסים כֻּתנות מלֻכלכות ומטונפות, העשויות מבד עב, מלאכת ידי האכרים שוכני הכפרים. הילדים האלה משתעשעים יחדו, בעשותם להם מרחצאות בנפשם: במלאות האחד כנף כתנתו חול רב ככל אשר יוכל שאת ובשפכו אותו כמים על ראש השני, הממהר לחוף בו את ראשו ופניו וידיו ורגליו. וכל הגדולים היו טרודים ועסוקים בעניניהם לכל מעשיהם באפס עת להביט אל הילדים המשחקים ולהתבונן אל מעשיהם – כי היה די להם בזה שלא נשמע קול בכיָם, כי לא צעקו ללחם אף לא נצו יחדו ולא שלחו צפרניהם איש בפני רעהו.

לעת הצהרים נראו על השוק המון עגלות וקרונות וכל כלי מרכב אשר בהם שטו באו עניי האצילים שוכני הסביבה, בהודע להם כי עוד מעט ויבוא נישוויזה האדון אשר הם מבקשים, מגנם וצור ישעם המכלכלם ומשביעם רצון, אשר לו קוו ואליו יחלו ולישועתו כלו עיניהם שכם אחד עם⁵ היהודים יושבי העיר. שכבת אבק דק כסתה את פניהם ולבושיהם ועגלותיהם וסוסיהם הדלים והרזים, אשר ממראיהם נכּר כי מאד רשו בעליהם ורעבו המה, למן העת אשר יצא הנסיך מאת המקום ההוא, בנסעו למנוחות ובעזבו אותם לאנחות. בעמדם באמצע השוק לא אצו האדונים לרדת מעל מרכבותיהם, כי אם נשארו על מקומם בשאתם סביב עיניהם להתבונן אנה יפנו ואיפה יחנו. אבל לא כביר נתנו היהודים להם לחשוב מחשבות – כי מהחנויות, מבתי המשקה והמלון שות שתו אליהם להמונים ויסבום כדבורים ומכל עבר נשאו קולם להאורחים היקרים, בקרוא איש איש אותם אליו. ונשיהם ואמותיהם ובנותיהם וקרובותיהם מהרו אחריהם, למשוך את האדונים אליהם, להביאם בצל קורותיהם.

– אֵלַי, אדוני השר! אלי סורה! – נשמעו קולות הרבה הקוראים ברמה להחריש את האחרים – כי הלא אלופי מאז ומיודעי מקדם אתה!

– יקחכם אֹפל עם כל שדי שחת! – ענו האצילים, באטמם אזניהם לבל תחרשנה מהצעקה הגדולה והמהומה הרבה והנוראה.

– הנה יש לי בעד אדוני הרם חדר טוב ונחמד – קרא יהודי ארוך מאד, אשר עצמותיו שֻפו מרזון, פאותיו גדולות וזקנו דק וקצר וכפתו על ראשו גבוהה וחדה – הנה החדר טוב ויפה ונחמד… כארמון! – פתה בשפתיו את אציל זקן, אשר הכרת פניו ענתה בו כי לא צפון משכל לבו.

– כארמון? – שאלהו האציל, בקרצו בעיניו הקטנות ובשחקו מטוב לב על היהודי המדבר בו.

– האמינה לי, אדוני! – ענה היהודי הנשאל – כי לוּ כסו הקירות במַסכת ניָר צבוע, כי אז היה החדר ראוי להיות למעון כבוד להנסיך ראדזיוויל בכבודו ובעצמו, חי נפשי, אדוני!

– ומה שלום הפשפשים הנמצאים בו? – שאל האציל, בדעתו עד כמה יש לסמוך על תהלות החדר הנשמעות מפי בעליו זה.

– פשפשים?! – שנה היהודי שאלתו אחריו, בפרשו כפיו ובהשתוממו למשמע אזניו – ומאין ימצאו שם פשפשים? הן כל החורים והסדקים העשנתי בעלים מרורים ומשחתי בעטרן ובנפט – והפשפשים מאין ימצאו עוד?

– ומה אם בכל זאת לא נכחד קימם ועודם בחדר?

– אז לא יֵחשבו עוד לפשפשים – ענה היהודי מניה וביה – כי אם למין זבובים, אשר רק במראיהם דומים הם מעט לפשפשים.

– הי, הי, הי! – פער האציל בשחוק פיהו, בהוציאו מחצנו ילקוט ומקטרת – חדשה תשמענה אזני, כי יש זבובים הדומים מעט לפשפשים. אך אין את נפשי לבוא בקרבת המין החדש הזה ולדעת במה כחו גדול. היש מטה בחדר?

– גם מטה גם שלחן וכסא וארון יש בו, וגם מורה שעו ת על הקיר ובו עגוּר המצפצף נפלאות בקולו, בהשמיע הפעמון את השעה. כללו של דבר: החדר הזה ארמון הנהו לכל משפטו.

– ומה מחיר ארמונך?

– הנני רואה כי אדוני לא יאהב עשות דברים, ועל כן לא ארבה במשא ומתן ואומר לאדוני את המחיר האחרון, והוא – זהוב אחד וגדולים חמשה לשבוע.

האדון הניח חתיכת ספוג על מקטרתו, ובהחלו לחצוב אש בצור ובברזל עשות, אמר בקָרת רוח ובנפש מתונה.

– לא יקר מחירך בעד ארמון אשר גם הנסיך ראדזיוויל יאוה למושב לו; אבל יָקר המחיר ממני וכיסי לא יכילהו. גם זאת לך לדעת, כי לי אין חפץ בכריך וכסתותיך, כי מוליך אני את מצעי וכרי אתי.

– אם כן הדבר, אזי אסתפק בזהוב אחד.

– ואנכי אדמה כי די יהיה לך בעשרים גדולים.

– עשרים וחמשה.

– עשרים ולא יותר.

– ה' עמך, אדוני, לוּ יהי כדברך! אנכי לא אוכל להתוכח הרבה. השמעת? – קרא היהודי פתאם אל הרכָּב, היושב במנוחה על מושבו – הרף משנתך, עצל, קומה ועבור אל המלון!

– אנה?

– אנכי אראֶך.

ובדברו אחז ברסן הסוס ויטהו אל עבר פני ביתו, בשרקו, בצללו בשפתיו ובנשאו קולו בקריאה, בצעקה ובתחנונים ובמשיכת הרסן ובהעברת יד על צואר, לעורר את הסוס להרים פעמיו ולהחיש בואו. אך הסוס אטם אזנו משמוע, עד אשר קצה נפש היהודי בעמלו. ולוּ עצר כח, אזי העמיס על שכמו את הסוס ואת העגלה והיושבים בה, לשאתם חיש מהר אל מלונו ולשוב כרגע אל השוק, – אולי יצלח לו להביא עוד ארח אחד בצל קורתו, אל הארמון השני אשר הכין לו.

במקום אחר היתה שיחה אחרת בעת ההיא בין אחד האורחים ובין האיש העברי אשר עבר על פניו.

– הערשקא! – קרא ממרום עגלתו אציל בריא ושמן אשר פניו אדומים ושערותיו חוְרות ושפמו צהוב, בהרימו קולו לבעל בית משקה, אשר נשא בידיו שתי כנפות מעילו, להחיש מרוצתו, בהתחמקו כנחש עקלתון בין העגלות והמרכבות ובין המון האנשים אשר מלאו את כל פני השוק.

– מי זה קורא אלי? – שאל בעל המשקה, בנשאו סביב עיניו הבוערות כגחלי אש – האח! אדוני שר הדגל! – קרא, בהכירו את האיש הקורא כשמו וברוצו אליו כאילה שלוחה.

– “שוּלים לֶק” (שלום עליכם), הערשקא! – ברך האדון שר הדגל את היהודי, בהושיטו אליו ידו.

– “לֶק מיך”, אדוני! – ענה הערשקא, בנשקו את היד השלוחה לו – רב לי כי מצאתי חן בעיני אדוני להכירני.

– ואיך לא אכירך, איש נבל ובליעל? הלא כל אשר היה לו דבר אליך פעם אחת, לא ישכחך עוד כל ימי חייו.

– הי!… ענה הערשקא בלעגי שפה ויסר כפתו מעל ראשו וישתחו ארצה – לא נבל ולא בליעל אני, כי אם יהודי פשוט, והאדונים ימשכוני חסד, כי באמונה אני עושה עמם. יאריך ה' ימיהם וכגמולם ישיב להם, בהשביעם ליהודי רצון ובתתם לאיש עני כמוני להשתכר אגורה אחת או שתים! היודע אדוני שר הדגל את החדשה הנהיתה?

– היא אשר העלתני מן המערה אשר לי ותמשכני נישוויזה. הן יש את נפשי לבקש את הנסיך לאספני בגדוד חילו. ומה דעתך, הערשקא, הטוב אעשה בזה?

– אין זאת כי אם בחלה נפשך בהליכות ביתך ושדה נחלתך.

– אם ריקות הידים, אז שוא כל יגיע כפים.

– אמנם כן הוא – השיב הערשקא אמריו לו – בלי מזֻמנים אין מחֻתּנים.

– כן, כן הדבר. ומאין אקח את המזֻמנים, אשר נעדרו ממני זה כמה?

– הקצרה יד גבירנו להלוותם לך, אדוני?

– לא ידו קצרה מתת, כי אם ידי מקחת עוד. זה כבר לויתי ממנו חמש מאות זהובים, ועוד לא השיבותים לו. גם ברוך יהיה! כי לא הציקני ולא נשה בי עד הנה. אמנם איש טוב וישר הוא, אף על פי שיהודי הנהו. בחדש האביב באתי ואבקשהו לשוב ולחכות לי, באין לאל ידי לשלמו, ועל זה ענה הוא ואמר לי: “הוי אדוני, שר הדגל! למה זה יחרד אדוני, שר הדגל, אם אנכי לא אחרד? אם יהיה כסף לאדוני, שר הדגל, אז יבוא אדוני, שר הדגל, בעצמו ובכבודו וישיב לי את חובו. הן יודע אני את אדוני, שר הדגל, כי איש בטוח הוא, ועל כן אבטח ולא אפחד”. כן היו דבריו אלי, חי נפשי!… אולם עוד חזון למועד אשר נדבר בעסקינו, – ועתה הנה חפצתי לשאול ולדעת: היש לך דגים?

– יש ויש, אדוני! ⁶ אברוּמה חיה צלויה עתה אתי על מחבת.

– אין אני חפץ באברומה, כי אם בדייב⁷ .

– גם זה תמצא נכון לפניך – כי הנה דייב חי מבֻשל עתה בקלחת, כלו מפֻטם ומלא בצלים ופלפלים וכל מיני בשמים, עד כי בנגוע בו יד אדוני, שר הדגל, ולקק את אצבעותיו מטוב טעם.

– הוי הערשקא! – גער בו האדון – הלא תדע כי געלה נפשי בדגים מפֻטמים, שהם מאכל יהודים, לא אוכל שאֵתם. 

– אתך הסליחה, אדוני, שר הדגל! – מהר הערשקא לכבוש כעסו – כי כח זכרוני התעני מאד. אבל בקלחת השנית יבֻשל עתה דייב כמו שהוא, ולו מרק טוב ונחמד, עד כי לוּ טעם ראדזיוויל ממנו, אזי לא סר עוד מעליו, כי אם בקש עוד ועוד עד כלותו.

זאת לדעת, כי הסכין הערשקא לשקר מעט בלשונו: האברומה נצלתה והדייב בֻּשל לא במחבת ובקלחת כי אם בכח דמיונו של בעל המשקה. ולבו נשאהו לכחש – בדעתו עם לבבו, כי גם אם יהיו הדגים בירכתי שאול משם יעלם לתתם אל פי אורחיו לעת ידרשום, ואף כי להאדון שר הדגל – בו בטח לבו כי גם אם יצוהו להעלות לויתן בחכה, יסתפק בכל זאת אם ינתן לו דג מלוח, מבֻשל בחמץ ודבש, ומצא לו.

– וחדרך הקטן – האם פנוי הוא עתה? – הוסיף שר הדגל לשאל את הערשקא, אשר חדרו חמד לשבתו, יען כי קרוב הוא אל המשקה והמאכלים אשר אליהם נשא את נפשו.

– הוא פנוי ונקי ועשוי למשכן רוזני ארץ.

– אזי אסור אליו לשַכּן שמי בתוכו.

– סורה אדוני, שר הדגל, סורה אליו, אם נא מצאתי חן בעיניך!

אף אמנם מצא הערשקא חן בעיני האדון “שר הדגל”, ובכל אַות נפשו דרש לשכנו ובא שמה, בהיות צרורו נקוב לעת ההיא, באין בו אף אגורה אחת לשבתו בנישוויז, בצפִּיתו לישועת הנסיך. והערשקא קבלהו גם הוא בכל אַות נפשו, בדעתו יֹשר לב האדון שר הדגל, כי חוב ישיב ושלם ישלם לו לעת תמצא ידו.

רבע שעה טרם יעבור ועדת האדונים העניים והרעבים מצאה לה מחסה בצל קורות “הארמונים” אשר הכינו היהודים להם, ויחלו לאכול ולשתות ולשבוע מטוב בעליהם עד בוא האדון אשר הם מבקשים ופתח להם את אוצרו הטוב כידו הנדיבה. אחרי שברם רעבון נפשם, התרחצו כלם ויגלחו זקנם ויעשו שפמם ויחלפו שמלותיהם וילבשו תלבשת אבירי עמם, וישימו המגבעת המרֻבעה על ראשם ומעיל ירוק עם כפתורים לבנים על גבם, ויחגרו חגורות משי במשבצות כסף,⁸ ומלילותיהן כסף וזהב, וישימו נעלים אדומים על רגליהם, ולנעלים דרבונות בולטים מאחריהם עם גליליהם הסובבים על ציריהם. וכן יצאו חוצץ כלם חגורי חרב עקומה כמנהג התורגמים, ויעברו בכל שאונם והמונם אל ארמון הנסיך, להתיצב לפני האדון הסוכן ולשחר פניו בכבוד, וגם לחקור לדעת, מתי יערך השלחן הגדול בתחתיות הארמון, ששם הסכין הנסיך להאכיל ולהשקות את כל ההמון הזה כנפשם שבעם.

כמעט שקבלו היהודים את אורחיהם הראשונים, והנה שבו איש אל פתח ביתו וחנותו על יד דרך, בצפיתם אל יתר האורחים אשר יבואו אחריהם. אבל שוא צפו וייחלו עד בוש – כי לא בא עוד אף אחד! ויהי הדבר לפלא בעיני כל ולכאב אָנוש ללבב אלה, אשר לא הצליחו עד כה להביא אחד האורחים בצל קורתם.

האֻמנם זה כל המון האדונים אשר הסכינו לבוא פעם בפעם לקדם פני הדוכס? – שאלו איש לרעהו ויתמהו תמֹהַ – ומה יאמר הדוכס על זה? והוא הלא יאהב, מדי היותו בזה, לראות את העיר מלאה שאון מהאורחים אשר יתאספו אליה להמונים ובמשק גבים ישוקו בה!

– הידעתם אחי? – קרא אחד מבעלי המשקה, אשר אהב לחקור הליכות עולם ולשפוט על מעשי העמים והמדינות – הידעתם את אשר אגיד לכם? – שאל את עדת שכניו, בסגרו עינו האחת ובקמטו את מצחו לאות כי עמקו מחשבותיו. ובשאלו כן החשה וידם, להגדיל תשוקת שומעיו לדעת מה בפיהו. אף אמנם הצליח חפצו בידו – כי עד ארגיעה עזבו איש את דלת ביתו וחנותו, ויקרבו ויעמדו סביביו ועיניהם נשואות ואזניהם נטויות. להקשיב קשב.

– ומה הואלת להגיד, ר' פתחיה? – שאלוהו בעלי הבתים בראותם אותו מחליק זקנו ומחריש.

– ר' פתחיה השתעל ויכעכע ויעל כיחו וניעו, ואז פתח את סגור עינו ויתן קולו בלב נבון ובטוח כי כמחשבתו והשערתו כן הוא:

– אשר אחזה לי אני, אות הוא כי שוב ישוב העם הפולני לעורר מדנים ולהתקוטט בשערים כדרכו.

– מה זה תדבר? – קראו בעלי הבתים ויגילו ברעדה – ועל מה זה יריבון? הלא מלכם בראשם, והוא יושב לכסא במנוחה זה כמה בווארשוי או בקראקוי, ובאספה הרבה אין פוצה פה ואין מכלים דבר.

– במנוחה ישב לכסא, תאמרו אתם? – השיב ר' פתחיה ויעצם עינו שנית, למען דעת כי מחשבותיו תהום רבה – ומה אם לא כן הדבר ומנוחתו נעדרה? הן שבתכם בעיר מצער. ועל כן לא תדעו את הנעשה והנשמע בעולם. כמוכם לא ידעתי גם אני מאומה עד השבוע העבר, באחזי דרכי לקנות לי יין ושכר, ואפגע במלון אדון אחד ממיודעי מקדם, היושב בקרבת העיד נאָוואָגרודאָק, והוא ספר לי חדשות הרבה אשר לא אזכרן מרוב. רק זאת אזכור כי, לפי דבריו, אבדה המנוחה ונעדרה מארץ ויושבי בה, – כי אמנם יושב המלך על כסאו. אבל שבתו לא לרצון היא לרבים מאדוני הארץ, כי נבאש בם והמה לשואה יבקשו נפשו.

– אבל מי ומי אדוני הארץ הקמים עליו? – השתאו השומעים למשמע אזנם – הלא כל ראשי האצילים למשפחותיהם שאֵרי בשרו המה, ואיך ירימו יד כנגדו והוא עצם מעצמם ובשר מבשרם?

– אכן לא יעשו הם זאת; אבל יש אחרים אשר לא עצמם ובשרם הוא, והם חפצים להושיב לכסא אחד מקרוביהם המה. הלא גם בו בחרו רק מתי מספר באספתם בטרגוביץ, ויתרם התגודדו בעיר בּאַר ויבעטו בו מראשית דרכו. ולולא היתה יד המוסקאלים עם הראשונים, אזי בושו מעצתם ומחשבתם הופרה, ולא זכה פוניאטָבסקי להיות למלך בפולין, כאשר לא אוכל אני כיום להיות לרב בק"ק בריסק.

– ואולי רק לבעבור זאת שוב ישוב הדוכס הֵנה, בדעתו ימי מהומה הגיעו ומלחמה קרובה לבוא – אמר אחד השומעים לתֻמו.

– יכול להיות כי כדברך כן הוא – נענה לו בעל המשקה היודע נסתרות.

– האין את נפשו לעלות לכסא ולהיות למלך בארץ?

– גם זה יכול להיות; אבל אז לא אקנא בו אני, חי נפשי! האמינו לי רבותי, לו שאלני איש לאמר: מה יש את נפשך, פתחיה, אם להיות מלך בפולין או גביר בנישוויז כר' שכנא? אז בחרתי להיות כר' שכנא – כי אך זאת המנוחה: בהתענג האיש על רוב שלום, כאשר פרוטתו נכונה לפניו. ממנה יתן לעני ויבורך, ועל פני כל העם יכָּבד – איש כזה אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא; אבל מלך בפולין במה נחשב הוא? הן יושב הוא לכסא ובבטנו לא ידע שלֵו; כל הימים יפחד פחד, פן יתקומם עליו אחד השרים והחרידהו ממושבו, או לאספה יועדו וקראו עליו מלא, או שוב ישוב העם לעורר מדנים ורגז ושחק ואין נחת.

– אכן מנהג פולין הוא כמנהג אבותינו מקדם, בטרם בא טיטוס הרשע ויַחרב מקדשנו – ענה אחד בעלי הבתים, אשר היה יודע ספר וקורא בעין יעקב ומדרש.

– ועל כן בא יומנו וקרב קצנו – השיב ר' פתחיה, אשר גם הוא ידע דברי הימים והעתים אשר עברו על אבותינו לפני החרבן – “לא חרב המקדש השני אלא על שנאת חנם”! השנאה הזו היתה בעוכרינו, והיא תביא הקרץ גם על פולין – הלא ידוע הוא: כששני כלבים נושכים זה את זה בגלל עצם שמצאו, יבוא השלישי העומד מרחוק ויחתפנה לו.

– נאמנים דבריך – הסכים לו בעל הבית, הקורא ושונה בעין יעקב ומדרש – לו היה שלום אמת בין מלכינו וכהנינו ואלופינו, אזי לא הצליח אספסינוס וטיטוס בנו לכבוש את ירושלים עירנו ולשרוף את מקדשנו, בעונותינו הרבים!

– ואנכי זאת אשיב אל לבי – אמר פתחיה, אשר בחר להגות בהוה ולא לזכור העבר – לוּ הייתי אני תחת פוניאטָבסקי, אזי קראתי עצרה, ואספתי את כל האדונים והאלופים לאספה אחת, וכה אמרתי להם: “שמעו נא, אהובי וידידי! הן עוינים אתם אותי על היותי למלך עליכם; אבל דעו נא, כי גם אנכי לא אשמח בחלקי, בהיות לי עבדים כמוכם, – כי מה בצע בעבדותכם, אם כלכם יחד ממרים הייתם עמי מאז ידעתיכם ועד הנה? ולכן אם יש את נפשכם להמציא מנוחה לכלנו, הבה! כרתו עמי את הברית הזאת: תנו לי מאת אלף דינרי זהב – פחות מזה לא אקח אף פרוטה – מאת אלף אדומים במזֻמנים כי תתנו לי, אז אפרד מעליכם בשלום, ויהי ה' עמכם כאשר היה עם אבותיכם! ומלכותכם תנו לטוב בעיניכם. שימו עטרתכם בחיקכם או על ראש האיש אשר תבחרו לכם – לי אחת היא, אנכי לא אתערב בעסקיכם. אך את מאת אלף האדומים שקלו על ידי וחיו לכם בטוב ובנעימים!” – ועתה הגידו נא, רבותי, האם לא טובה עצתי אשר יעצתי בזה, לתת בה מרגוע לנפשות כלם?

– וַי להאי שופרא דבלי בארעא! – התלוצץ אחד השומעים – לוּ היית משנה למלך, כי אז נדמו כלם וייחלו למו עצתך.

– “וַי, וַי!” אומר גם אני לנפשי – השיב בעל המשקה בשחוק נם הוא – לוּ הייתי קרוב למלכות, אז יעצתי טובה לביתו, ואלמדהו דרך תבונות אשר בה באתי על שכרי ונהי גם שנינו מאֻשרים בארץ. אבל גם על זה אקרא “וַי, וַי!” – כי הנה נטו צללי ערב, ומהאדונים לא בא עוד איש הנה, ורק לחנם בשלתי אף צליתי צלי למענם, ואנה אשא את כל אשר הכינותי לשובע נפשם? הן לביבות גבינה בלבד הכינותי כשלש מאות.

– הלביבות תצלחנה לך, לסעוד לבך אחרי הצום.

– לא למעני דשנתי אותן וארבה להן חמאה וגבינה – כי לא ר' שכנא אני. לחם, מי חֹמץ ובצלים הם המה מאכלי ושקויי, ומשכֻּרתי כיום הזה לא תספיק לי אף לאלה.

– אבל הלא אמרת כי ימי מהומה הגיעו! – שאלהו אחד מהעדה.

– ומה בכך?

– ואיפה יעמוד חיל הדוכס?

– הדוכס מחזיק את חילו במדינת וואָלהין; שם צפון שׂכר טוב ומחיה רבה לאחינו, ואנחנו פה ברעב נגוע מבלי משים – ה' ירחם! אבל הס! מה זאת? השמע שמעתם?

כל החונים על ר' פתחיה מסביב יחד נדמו עמו ויעצרו נשמת אפם ויטו אזן ויקשיבו קשב – כי הנה מעבר הרחוב הגדולה נשמעו קולות מוזרים אשר לא ידעו מה הם.

הקול השופר הוא או החצוצרה? – קראו כלם יחדו – האמנם עוד צירים חשים באים אלינו?

ובדברם שוו כלם רגליהם כאילות וירוצו אל הרחוב הגדולה, לדעת מה זה ועל מה זה.

 

ו.    🔗

אל הרחוב הגדולה חשו רצו גם יתר בעלי בתי העיר, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם, למגדול ועד קטן, למזקן עם איש שיבה ועד העוללים והיונקים אשר על זרועותיהם – והנה לעיניהם המראה הנפלא הזה!

על שמונה סוסים אמוּצים, גבהי קומה, עטופים שִית אָדום ועל שפתו משבצות כסף מסביב עם מלילות זהב גדולות ועבות, עברו לאִטם שמונה רוכבים בארבעה טורים, שנים שנים לטור האחד. כלם לבושי מחלצות, שלל צבעים רקמתן, ועדייהן פניני זכוכית וקשקשות זהב עם נקודות הכסף, ועל ראשיהם צניפים ירקרקים משובצים זהב וכסף. שמאלן אוחזת ברסני סוסיהם ובימינם – חצוצרות נחשת, והם תוקעים ומנגנים יחד את נגון סָבֶּסקי להליכות הצבא ולמסע המחנה. במרחק חמשה צעדים מהלהקה הזאת, עבר לפניה נער יפה, בעמדו ברגליו על סוס קטן, והוא אדמוני עם יפה עינים, ושער ראשו צהוב וקוצותיו הארוכות משֻלחות ממול ערפו מסביב. עליו רקמה כמראה עור האדם, הדבקה בגויתו לכל אבריה, עד כי נראה לעין כמו הוצג במערומיו. ושתי כנפים מחֻשקות לו מאחריו ודגל אדום מתנוסס מעל לראשו ומעל הנס אשר ביד ימינו. בין הטור השני והשלישי ללהקת הרוכבים צעד לאִטו גמל גדול ועל דבשתו ערש ויצוע, ועל הערש שמיכת משי מעשה פסים, ומתחת לשמיכה כגוף אדם, אשר התכנס ויתכסה בה עד כי לא נראו פניו החוצה. מאחרי המחנה עברו שלש מרכבות גדולות הרתומות לסוסי אכרים, ארבעה ארבעה לאחת, והסוסים אחוזים בחבלי פשתה כהה וכן נם מתגם ורסנם, כמנהג האכרים.

כבוא כל המחנה ברחוב הגדולה עד המקום אשר דרך שם יעברו אל כבר השוק ואל כל החוצות והמבואות והחצרות אשר מסביב לו, נשמע פתאם קול שריקות מתחת לשמיכה המכסה את הערש אשר על הנמל. לקול הזה נדמו החצוצרות ויעמוד כל המחנה. השמיכה הָשלכה הצדה, והאיש השוכב שם קפץ ויעמוד על רגליו, וישת ידיו על חלציו, ויתן קולו קול עוז מעל הגמל אל כל ההמון הנאסף שם ויקרא לאמר:

Guten Morgen, Juden! ⁹ –

– האח! הנה זה האדון טראַם־טאַם! – קראו יהודי נישוויז קול אחד, בהכירם את רֵעם ומיֻדעם מכבר, ועליצותם גדלה עד כי כרגע שות שתו כלם אליו, להחזיק ביד ימינו ולברכהו מקרב לבם.

שם רֵעם ומיֻדעם זה הוא: סיניור טראמוֹנטַנוֹ, איש איטליא, הנודע להם בכיסו ובכוסו, בשכרותו ובשובבותו וגם – בטוב לבו. להאיש הזה היו פקודות הרבה בארמון הדוכס: הוא היה ראש בית המשחק, ראש המשוררים והמנגנים, ראש המחוללים והמחוללות, המכין כחמר מלבוש לחגי המסוה, הלץ המתלוצץ לפני הנסיך כטוב לבו, המרקד בחבל, המאחז עינים, בעל אוב המדבר מחציו, העומד פה וקולו נשמע מכל מקום אשר יחפוץ. הוא היה המסדר את המערכה בכל שחוק ומשחק ושיר ומחול ובכל חגים לשמחה ומועדים לששון אשר עשה הנסיך ראדזיוויל בארמונו. ועל כן היה טוב ורצוי לכל אנשי הארמון ואהוב וחביב להנסיך, אשר בלה עתותיו וישמח לבבו בשיחותיו ובמהתלותיו, בהמצאותיו ובכל מעשי נפלאותיו וגבורותיו – בשתי, כי היה גבור לשתות יין ולסבוא שֵכר מאין כמהו, ואיש לא עמד מפניו בהתערבו אתו במשתה יין נסיכם. אך בכל האהבה והחבה המודעת לו בארמון הנסיך, לא יכול להשאר זמן כביר על המקום הזה, ותמיד התחמק ונעלם מן העין, בהמלטו לימים ולשבועות למבואות המטֻנפות אשר מסביב לשוק העיר. ומיראתו חמת אדוניו, שנה אז פניו ובגדיו, ויחלף תארו ומראהו. וכן עבר מבית לבית אשר כלו משקה, וישת ויסבא וישחק עם הנערים והנערות, וישתעשע עם הילדים והילדות, וישק את כל עובר ושב ואת כל אשר פגש בבית וברחוב – עד אשר הורק כיסו כלה ולא נשארה עוד בצרורו אף אגורה אחת. אז שב הארמונה למשמרתו ולעבודתו ולכל מעשהו כבראשונה, בהניחו חמת הנסיך בדבר שחוק אשר מצא לו ברגע ההוא או במענה אשר בדה מלבו לאמר: כי לווילנה נסע, לקנות איזה דברים הנחוצים לו למחזה חדש, לעשות שעשֻעים לנפש אדוניו.

– ואם שקר הדבר, פּאַנע קוּחאַנקוּ? – שאלהו הנסיך, בחשדו אותו במה שיש בו.

– אז יצוה אדוני בחסדו לתלותי – על צוארי הבתולה פטרוניליה.

הבתולה פטרוניליה היא אחת משתים עשרה הסוכנות אשר על בית הנסיך, והיא יפהפיה ונחמדה להלל, אשר אהבוה כל השרים רואי פני ראדזיוויל, וגם שר האלף מורַבסקי, בן אחותו של הנסיך, התנה אהבים עמה ולשמה ולזכרה תאות נפשו.

– הוי ערום ונקלה! – קרא הנסיך וחמתו שככה – הראית את העץ אשר בחר לו? הן בתְּלִיָה כזאת לא תבחל גם נפש צדיק תמים.

– ואנכי האם אמרתי כי נפשי בחלה בה?

וכן הצליח הערום הנקלה לשכך חמת אדוניו ולהרגיע רוחו – עד שובו להתחמק מפניו ולהמלט אל היהודים יושבי העיר. על כן לא נפלאת היא, כי אהבו כל היהודים ההם את האיטלקי העלז, אשר נחשב בעיניהם לאשכנזי – כי דבר אליהם בלשונם. ועל כן מרה עליהם נפשם בהפקד מקומו זה כמה, – ומקומו נפקד מאז עזב הנסיך את ארמונו, כי היה אז האיטלקי אך למותר, וכל אחזת מרעהו, כל חבל המנגנים והמשחקים והמרקדים – אך למחסור. ומאז והלאה נע ונד עם מחנהו בשוקים וברחובות הערים ובנכסי השרים אדוני הארץ, לאסוף כסף בהמון ולהוציאהו חיש מהר, כדרכו וכמנהגו מעודו. הציר הממהר אשר שלח ריטאן אחריו לבקשהו ולהביאהו הארמונה, להיות גם הוא נכון לקראת הנסיך השב אל מקומו, מצאהו אצל אחד השרים באחֻזתו אשר לו בקרבת נישוויז. וכן שב האדון טראמוֹנטַנו עם אחֻזת מרעהו אל עבודתו ומעשהו ויבוא נישוויזה.

בקפצו מעל הגמל ארצה חבק את מיֻדעיו היהודים, אשר סביב שתו עליו. ואחר כן שב והשמיע את קול שריקתו, ויספוק את כפיו ויקרא:

Holla – ho! Allez־marschez! Eins, zwei, drei! ¹⁰

ברגע הזה נפתחו מסכות העגלות, ומתוכן קפצו המון משחקים ומשחקות, מחוללים ומחוללות, צוענים וצוענות, ננסים וענקים, כושים ולצים ומאַחזי עינים וכל האספסוף הנראה והנשמע באהלי המשחק והשעשועים. פני כלם נופלים וקמוטים משכרון ושובבוּת נצחת, והם משוחים בפוך ומתֻלעים בשרק אדמדם, ועל בשרם תלבּשׁת פלאים, המבריקה בשלל צבעים להכהות עינים. בעמדם על רגליהם החלו לחלץ עצמותיהם, להחליק בגדיהם, להיטיב שערותיהם ולפרק אצבעותיהם, ויגהקו ויפהקו וירוקו איש אל עבר פניהו, ואחדים מהם החלו עד ארגיעה להראות נפלאותיהם, וירקדו איש על גב אחיו ויתגלגלו ויתפקקו בבל חוליותיהם ויצוריהם, ויהי לנס.

– מאַריקיטה, אַיֵך, איפה אַתּ? – קרא טראמונטַנו פתאֹם, בהתבוננו אל מחנהו ובראותו כי נפקד מקום המשחקת הרֹאשה. וימהר ויקפוץ ויעלם באחת העגלות ואחרי רגע צנח ממנה לאטו ועל זרועותיו עלמה ישֵנה ונרדמה, אשר מעור פניה הכהה נכַּר כי מבנות הצוענים היא. והעלמה יפת תֹאר וטובת מראה, שערותיה הארוכות והשחורות כעורב עזובות ומשֻלחות, וקוצותיהן נפלו בלי סדרים על חזה התנופה ועל צלעותיה, האחוזות בחשן תכלת מָשזר בחוטי זהב עם כוכבי כסף. הנערה היפה והישנה יקרה בעיני אביר המשחקים, עד כי היה נקל לו גם כבד משאה, ובנשאו אותה על זרועותיו הרים פעמיו אל השוק, ואחריו עבר כל המחנה. והסוסים והעגלות וכל הכבודה אשר לרגליהם נשלחו ישר הארמונה.

כמעט באו על השוק, והנה כל בתי היהודים נפתחו לפניהם במרחביה, ולהקת “הקומידיַנים” התפרדה לכל רוח, ויבואו שמה כרעים וידידים מאז ומקדם, ויברכו את כלם לשלום, בקראם אותם בשמותם. עד מהרה נראו החצובות¹¹ על כל אָח וכירה ומתחתיהן הושׂקה האש, ועליהן הוצגו סירים וקלחות ומחבות, בהם החלו לבשל ולצלות ולאפות כל מאכלי תאוה ומעדני חמדה.

וכל יושבי הבתים, מאיש ועד אשה, מזקן ועד נער ומגדול ועד קטן יחדו סבו את האורחים היקרים, לעבדם ולשרתם. זה הגיש מים לרחצה, וזה מַפה לבנה, לנגב את הבשר; זה הביא ראי מוצק וזה נקה את הבגדים ואת הנעלים אשר לאורח האחד או השני, סוף דבר! ידי כל מלאו עבודה אשר שמחה את לבבם, בתקותם להשתכר אגורה אחת או שתים. ה“קומידיַנִים” קבלו עבודתם מידיהם כחובה ולא כרשות, ויעדו גאון וגבה וירעמו פנים ויגערו לרגעים ויתנשאו כאדונים על עבדיהם. והיהודים שמעו גערותיהם והחרישו, בלבם שחקו על גאות האביונים האלה, אשר רֻבם ככלם בני בלי שם, אסופי חוץ וזֻלות לבני אדם, – אך למראה עין שחו לפניהם וישיתו בחלקות ויעשו חנף ויתרפסו ויכנעו כעבדי עולם, בכלות שאֵרם ולבבם למצוא להם שׂכר ולהחיות ברעב נפשם. הנה כי כן נערכו סדרי החיים בממלכת פולין בעת ההיא, בהֵחלק כל תושביה לאדונים ועבדים, עד כי להמין הממֻצע, לאנשי הבינים, הם המה היהודים המתגוררים בה, לא נשארה כל מחיה אחרת בלתי אם ללקט את העצמות מתחת לשלחן אחרים. בלקט הזה למדו להתרפס ולרהב את האחרים, לשבוע בחרפה ולשתות כמים לעג השאננים ולשאת במנוחה כל עמל ובוז ונגע ופגע, אשר לא ישא מעודו כל בעל נפש כל עוד לא שכח ערכו ולא נסע יתרו בו. היהודים שכחו ערך עצמם זה כמה, בהמון תלאותיהם ומצוקותיהם והעתים אשר עברו עליהם, ואף כי יהודי נישוויז, העיר הנשכחה מני רגל, הרחוקה מעסק וממסחר ומכל משלח יד ומחית נפש! – ולא נפלאת היא כי מבלתי יכלת אף להתפרנס זה מזה, השתוחחו ויכנעו יחדו גם מפני אדונים כאלה שהיו במחנה הסיניור טראַם־טאַם… אך לבלי קפח שכר “האדונים” ההם, יש להודות, כי כעניָם כן גדל רעבונם, ובטרם עברה שעה אחת אִבּדו כל זכר להמאכלים שהכינו יהודי נישוויז ביום ההוא. גם שלש מאות הלביבות שעשה ר' פתחיה נכחדו מהם כלה ולא נודע כי באו אל קרבם – כי עוד לא אמרו די, ויצוו במפגיע לתת להם עוד כהנה וכהנה.

היהודים נכונו בכל חפץ לבבם לחדש את המערכה ולהכין מחָדש את המטעמים לאדונים ההם; אך פתאם נשמעו פעמי השמשים הדופקים על הדלתות ועל החלונות, בקראם בקול;

– יהודים, אל בית הכנסת! ¹²

וכל יושבי העיר השליכו את עבודתם מידיהם ויחישו פעמיהם אל בית הכנסת, להתפלל מנחה ומעריב כמשפט.

ביום השני תיכף אחר תפלת שחרית היתה אספה רבה בחדר הקהל. שם היה הרב דמתא עם טובי העיר וגם ר' שכנא נלוה עמם, ויחדו המתיקו סוד, איך להרבות התכונה ולשַפר מעשיהם לכבוד הדוכס בבואו העירה. ויגמרו אֹמר לפגשהו בשני מקומות כאחד: לפני שער עירו ולפני היכל כבודו. לפני השער יקדם הרב דמתא את פניו, בעמדו תחת חפת כבוד וספר התורה בידו, ואתו כל כלי הקדש, משרתי הקדש. הרב יקרא “ברוך הבא!” ואחריו יתן הש“ץ והמשוררים בשיר קולם בברכת “מי שברך”; ולפני מעון כבודו יחכה לו ר' שכנא עם טובי העיר וזקניה. שם יוציאו לו לחם ומלח, ו”כלי הזמר" ישמיעו לפניו מנגינות “שושנת יעקב”. לדבר הזה נמנו וגמרו, לשלוח ולקרוא להחזן דק“ק מיר, לבוא עם להקת משורריו נישוויזה – כי אין חזן לעיר הזאת מאז מת עליה הש”‘ץ שלה, ר’ עוזר “החלילי” עליו השלום, כי לא נמצא לה עוד כמוהו – ולהביא “כלי זמר” מק“ק סלאָנים, המפורסמים למיטיבי נגן ומרבי שיר על כל חתונות עשירי ישראל, מאין כמוהם. כל הוצאות החזן והמשוררים והמנגנים קבל ר' שכנא על עצמו. וכה היה דברו עם ראשי עדתו: “הן החזן דק”ק מיר הוא “מנגן” גדול ובעל “גרון” נפלא, וגם “בעל תפלה” ידוע לשם – ולכן אם יאבה להשאר בקהלתנו הקדושה ולא יוקיר בשכרו, ונתתי לו שם ושארית בתוכנו ולא יעזוב עוד את נישוויז עד העולם”. התנאי הכפול הזה נתקבל בשמחה עצומה ובתודה רבה להגביר שיחיה, אשר בנדבת לבו לא ישא פני כל הון, להמציא לנישוויז לאחרונה חזן נעים זמירות כמצות ה' עליה ובברכתו עליו.

– עתה יש תקוה כי נשמע את “העבודה” כראוי, עבודה שתהיה לשמו ולשמה! – נדברו כלם איש אל רעהו, בחככם את ידיהם משמחה ומטוב לב, בדעתם כי בכל חזני ישראל אין מסדר את העבודה ואין משמיע נגינתה ביום הכפורים כהחזן דק"ק מיר, כי הוא מפליא לעשות ושמו הולך “מסוף העולם ועד סופו”.

– “העולם” אומר – השמיע אחד מהם אמריו למו – כי בהגיעו לתפלת “אנא השם!” ישמיע שאגת אריה, עד כי קורות בית הכנסת יחד ירגזון, והנשים המתפללות בעזרת הנשים נופלות ארצה ומתעלפות.

ובכל אלה עוד לא כלתה התכונה. עוד שאלה גדולה עמדה ודרשה תפקידה: איך צריכים ראשי הקהל וגם כל יהודי נישוויז להתלבש ביום בוא הדוכס – אם בבגדי שבת ויום טוב או בבגדי חול? – כי הנה מיום אתמול החלו שלשה שבועות האֵבל, ואולי עוד יבוא הדוכס בתשעת הימים לירח אב, שאז נוהגים אבלות גם בשבת ואין לובשים כי אם בגדי חול! השאלה הזאת נתנה ענין גדול ורב לפני הרב דמתא לֵענות בו, ורבות יגע בעמלו להמציא פשרה נכונה בין שני הדברים הסותרים זה את זה, ולדלות עצה ממעמקים איך לצאת ידי שניהם.

– זאת עשו, רבותי! – החל הרב, כהתמו לחשוב מחשבות – הן מצד האחד רואים אנחנו במסכת יומא דף ס"ט עמוד א‘, כי כבוא אלכסנדר מוקדון לשערי ירושלים, לבש הכהן הגדול בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה ומיקירי ישראל עמו ואבוקות של אור בידיהם – משום עת לעשות לה’ הפרו תורתך. אבל מצד השני אין לנו לשכוח, כי אלכסנדר מוקדון היה גדול במעלה מהדוכס שלנו ולא הרי זה כהרי זה – ולכן אפוא זאת נעשה: אם בלילה יבוא הדוכס ופגשנוהו בבגדי החול, כי מתוך חשכה לא יבחין הדוכס בין בגדי שבת לבגדי חול, ואם ביום יבוא – אז נתכסה במעיל השבת ממעל, על בגדי החול אשר יהיו על בשרנו מתחת. ועל כל פנים לא נשא את כובע השבת על ראשנו – כי זה לכולי עלמא אסור.

– צדוק! – קרא אחד הזקנים אל השמש העומד בפתח החדר – השמעת את דברי רבנו שיחיה? עוד היום תכריז את הכרוז הזה בבית הכנסת אחרי תפלת מעריב.

– טוב הדבר! – ענה צדוק – הרי יהיה לנו הכרוז בקריאה בלבד או גם אדביקהו על כתלי בית הכנסת ובתי המדרש?

הזקנים נענו לו ויאמרו לדבק טוב.

המועצה כלתה והרב וכל יקירי העיר נפרדו והלכו לבתיהם. גם ר' שכנא שב לביתו, בצעדו לאט ובפסיעות מדודות כדרכו, ופתאם נשא את עיניו וירא והנה יעקב משרתו רץ לקראתו.

האֵלַי תרוץ, יעקב? – קרא בהרימו אליו קולו מרחוק.

– כן, אדוני, “בעל הבית”! – ענה המשרת, בשומו ידו על לבו ובשאפו רוח בכבדות ממרוצתו הרבה.

– ומה זה ישאך הרוח? האם קרה אסון בבית?

– אנכי לא אדע מאומה אף לא ראיתי כל רע – ענה המשרת, בקרבו אל אדוניו – אך בעלת הבית האיצה בי לאמר: רוּצה וקרא לבעל הבית כי יבוא כרגע הנה, כי הדבר נחוץ.

– ומה הדבר ההוא?

– הסוכן אשר על הארמון בא והנהו מחכה לך.

– הזה כל דבר החרדה? – השתאה ר' שכנא וירק בשאט נפש, ויוסף ללכת לאטו וידַדה כדרכו עד בואו אל ביתו.

שם בחדר משכיתו מצא את האדון ריטאן יושב מַשמים ופניו לבנים כשלג, עד כי נבהל ר' שכנא ממראה עיניו, בהגיד לו לבו כי לא טובה השמועה אשר הביא.

– מה לך פֿיליקס כי כה נפלו פניך? – שאל ר' שכנא, בקרבו אל ידידו ובהתבוננו אל מראהו.

– קרא זאת ותדע מה לי! – ענה הסוכן בתתו לידו מכתב ובנפלו כחלל על הכסא הקרוב אליו.

בידים רועדות מחרדת לב פתח ר' שכנא את המכתב, ויקרא בו את הדברים האלה לאמר:

"פּאַנע קוּחאַנקוּ! הן התערבתי עם הנסיך סַפּיאַה, כי בחדש יולי אסע ואבוא נישוויזה בעגלת חרף. – ועל כן הנני מצוה אותך היום, פּאַנע קוּחאַנקוּ, ליַשר לפני מסלת שלג ממלינה, אחוזת נחלתי, ועד ארמוני בנישוויז. ואם לא תעשה כזאת, אזי נשבעתי לך פאנע קוחאנקו, בשם אלהי ישעי, כי אשחית מאיש מראך וכל עצמותיך אפרק – כי לא להנסיך ראדזיוויל, פּאַנע קוּחאַנקוּ, להתהלל במתת שקר, וההוא דבּר ולא יקימנה?

rאדזיוויל דוכס.

– ומה תאמר על זה? – שאל ריטאן את ר' שכנא ככלותו לקרוא.

– מה אומר ומה אדבר? כפי הנראה יצא שם כָּלה מדעתו – ענה ר' שכנא, בהשליכו את המכתב על השלחן ובהחלו ללכת בבית הנה והנה.

– והידוע תדע את אשר אעשה אני לו?

– ומה?

– אנכי זאת אעשה: אנכי אצית אש בארמונו מכל עבריו ואברח מפניו אל קצוי ארץ, – ואז יוכל לנסוע ולעבור אל נחלתו על בטנו או על גבו – כי אחת תהיה זאת לי.

– לא, פֿיליקס, כזאת לא תעשה! – ולמה זה תפשוק שפתיך על חנם? הלא טוב מזה כי נתיעץ על צפונינו.

– ומה תועילנה כל עצותינו? ולו גם עשר שנים תבקש עצות ותחבֻּלות, לא תביא שלג בחם קיץ ולא תסל מסלת חרף בחדש יוּלי.

בכל זאת לא חדל ר' שכנא מהליכותיו הנה והנה. אחרי כן ישב אל השלחן וישען בראשו על שתי כפות ידיו ויעצום עיניו ויחשוב מחשבות.

– חשוב לך כאות נפשך! ואנכי אשקטה במכוני ואראה את אשר תמציא לי – אמר ריטאן בקומו מכסאו, ויקרב אל השלחן הקטן אשר בפנת החדר, וימלא את המקטרת ויעל עשנה כעתר הענן.

לאחרונה פקח ר' שכנא את עיניו וישאן אליו.

– היש לך עצה, גבר חכם בעוז? – שאל ריטאן בלעגי שפה.

– כמדומה לי שיש ויש – ענה ר' שכנא, בהחליקו זקנו מטוב לב.

– פתח פיך אפוא ויאירו דבריך!

– אל נא תלעג לי, כי אין דבר העומד בפני הכסף.

– מוצא לכסף יש ויש, כי שתי חביות דינרי זהב הנני להוציא מאוצר הנסיך, אם רק אוכל בהם לבצע חפצו.

– בדינרי זהב ההם ניַשר בקיץ מסלה לעגלות החרף.

– ומאין תקח שלג בחם קיץ?

– האם לעגלות החרף יצלח רק השלג בלבד?

– ומה אפוא נתן תמורתו?

– אנכי אדמה כי המלח יצלח כמוהו לבצע חפצנו בו.

– מלח?! – שאל ריטאן, בהשיבו אל לבו – נניח כי המלח יצלח לזה; אבל איה אפוא נמצאהו בהמון רב, לרפדהו על פני כל הדרך?

– ראשית דבר יש לי די מלח באוצרותי במקומות שונים, ושנית יודע אני כי ישנו למכביר בעיר גראָדנה, באוצרות השר טיזענהוֹיזען. אנכי אסע אליו ואבקשהו להשאיל לי את כל המלח אשר אתו למשמרת לימי החרף – כי כל ימי הקיץ סגורים אצלו בתי החרשת על מסגר, ופועליהם לא ישובו עד עת הבציר – ולעת ההיא השב אשיבנו לו. והמלח הרב ההוא יחד עם המלח אשר יש לי ישפוק לרצף בו את הדרך גם עד שתי פרסאות ויותר. ומה תאמר על עצתי זו היעוצה לך?

– אנכי זאת אומר לך: – ענה ריטאן, בחשבו עם לבבו – אתה קום ועשה את שלך! ועיני לא תצר בדינרי הזהב אשר באוצרות ראדזיוויל, ולא תחוס על עבדיו האכרים, להעבידם לאלפיהם עד עשותם ועד הקימם מזמות לבך. אבל דע לך גם זאת: כי אם בכל זה לא תצא עצתך לפעלה, אז תחת מסלת החרף אכין לאדוננו המשֻגע חומת אש, אשר תגיע עד לב השמים ומלאכי מעלה יזיעו מחמתה! זאת אעשה לו וידע את תנואתי.

– אל נא באפך! – הרגיע ר' שכנא את לב רעהו, בשיתו ידיו על כתפיו – בטח בי כי הכל יגמר לטובה לנו ולרצון לאדוננו הנסיך, אשר פקודתו דרושה להיות קדש לנו, כי מלחמו נאכל ומטובו הלא נשבע. אנכי לא אשכח תגמוליו, וגם אתה אל נא תשכחהו, ועשה רצונו בלבב שלם ובנפש חפצה, כי לו יאתה!

 

ז.    🔗

שלשה שבועות עברו מאז הגיעה הבשורה כי שוב ישוב הדוכס נישוויזה. בעיר קם שאון ותהי כמרקחה. האנשים בה רבו פי חמשה, בהקבץ אליה כל האצילים מסביב, כל האוכלים מטוב הנסיך, המחכים לעזרתו והמצפים לישועתו, גם כל בעלי המלאכה, הפועלים והעובדים, להושיב הארמון על משפטו ולעדוֹת את העיר כיום מועד. לבעלי הבתים בנישוויז לא נשאר עוד אף חדר אחד או עליָה או פנה אחת, אשר לא מלאו האורחים הבאים מקרוב ומרחוק בתוכה לגור. בבתי המשתה והאֹכל נדחקו המוני אדם מן הבקר ועד הנשף, לחקור ממסך ולמלא גרונם ובטנם מכל מאכל אשר יאָכל ומכל משקה אשר יִשָתה. המשקאות והמאכלים נמלאו והורקו עד בלי די, וגם בחנויות גדל המקח והממכר, המשא והמתן. ולכל היהודים בנישוויז היו הידים מלאות עבודה והבתים מלאי פרנסה והעת עת שלוּמים לכל העֹני והמחסור אשר מצאום במשך שתי השנים העברו. והם מנעו מפיהם אֹכל ומעפעפיהם תנומה, בהיות עיניהם ולבם רק אל המון אורחיהם, לעשות חפציהם, לתת מאוייהם ולמלא כל משאלותיהם. אכן לא בכסף מלא קנו האורחים מהם את כל אשר דרשו, – כי הכל לקחו בהקפה, בכתיבה בנתר עלי לוח וקיר. אבל גם הם לא קנו סחורת ידם במזומנים, – כי אם באמונה לקחו מכל אשר מצאו, ובחדול הסוחר מתת בהקפה ומבטוח באמונתם, בא ר' שכנא ויגמלם חסד ויגאלם מיד נושיהם בכסף אשר הלוה אותם בלי נשך, לתמוך בידיהם כי מטו. על זה היתה לו קופה מיֻחדה השמורה בידי רחל־לאה רעיתו, אשר שמחה אלי גיל מדי באה מצוה כזאת לידה, להחזיק בידי אחד בעלי החנויות במוט רגלו, ככלות כחו.

“מודה אני לך, מלך חי וקים – נתנה תודה לה' במועל ידיה – שזכית אותי בעוד מצוה אחת לעשותה בחיי, והיה זה שכרי למועד השמור לי אחרי מאה ועשרים שנה!”.

ולבל יקפח שכרה לעתיד לבוא, לבל יטעון בעלה על המצוה לאמר: “כֻּלה שלי!”, היתה לה תעודה כתובה וחתומה ממנו ומאֻשרה מהרב דמתא ומקֻימה בפנקס הקהל, כי מחצית הגמול, השמור לר' שכנא בעד מצות “גמילות חסדים”, מגיעה לזוגתו האשה מרת רחל־לאה לעת תבוא על שכרה לקבל חלקה בעולם הבא. והשטר ההוא היה לה למשמרת עולם, להניחו בקִברה לעת פקודתה, לגבות בה את חובה מבעל הפרעון, ממי שהכל שלו והכל מתֻקן לסעודה אצלו.

העבודה והתכונה לקבלת פני הדוכס כלתה ותשלם עד תֻּמה. שערי נצחון נבנו במבוא העיר, מסלת החרף כלולה בשכבת המלח המכסה פני כלה. כל עבדי הנסיך ואנשי חילו לבושי מכלול כלם ועומדים על משמרותיהם כמשפט. מספר השרים והנוגנים נמלא כחוק, והסיניור טראמוֹנטאנוֹ נתון במשמר וסגוּר על מסגר, לבל יברח ממקומו לעת ידרשוהו. האוּרים מוכנים לכל הארמון מסביב להאיר לקראת השר בבואו – ולבחון את העבדים ואנשי המשמר אם ישמרו תפקידם כראוי, השכיל ריטאן להחדירם לעתים מזֻמנים בהדלקת אבק פורח, בירִיַת כלי התותח ובצלצלי הפעמונים, כברגע בוא הנסיך העירה.

גם היהודים נכונו לקראת הדוכס כראוי לו. לַחֻפה הוכנה פרכת מן המובחר, וארבעה כלונסאות חדשים המשוחים בצבע ירקרק עמדו הכן באחת פִּנות העזָרה אשר לבית הכנסת. החַלה הגדולה אפויה כהלכתה; “כלי הזמר” נקראו מסלאָנים לבוא, והחזן דק"ק מיר כבר בא וכבר בחן את “כליו” בתפלת “מוסף” אשר נשא בשבת “חזון” להפליא. לקולו החזק והֶעָרֵב צללו אזנים וצהלו פני כל, מר' שכנא הגביר דמתא ועד ר' פרָאחָר הערל דמתא יחד שמחו ויעלצו בו וירוממו שמו לתהלה.

"לא! – דבר פראחר על לבו, בכבדו את בית הכנסת בשבת ההיא אחרי התפלה – “מוסף” כזה עוד לא שמעה אזני מעודי. הן מי לנו גדול מר' עוזר “החלילי” עליו השלום – ובכל זאת לא הגיע גם הוא בנגון “תכנת שבת” עד קרסוליו של זה. לדבר הזה יסלח לי ידידי המנוח, ר' עוזר החלילי, במחילת כבודו ¹³ ! “IIIто iiрауда, то не грEхъ l” הוסיף ר' פרָאחָר בלשון האכרים בהתגלות לבו.

סוף דבר! הכל היה עשוי, הכל היה מוכן ומזֻמן לקראת הדוכס לקדם פניו בבואו, וכלם חכו לו מיום ליום ומשעה לשעה; אבל איש לא ידע מתי יגיע היום והשעה. גם האדון ריטאן לא ידע מתי יגיע התור אשר יבוא הנסיך אל מקומו, – כי הכל היה תלוי ברצון הנסיך וברוחו המשתנה לרגעים, ועל כן חכו כלם במנוחה. גם היהודים לא חרדו לעת בואו, בדעתם עם לבבם, כי עוד ימים אחדים יעברו עד צאתו מבית יערו הנמצא בקרבת העיר, ששם אוה להרגיע ושם החל לחוג ולשמוח ולעשות הלוּלים כדרכו.

אבל פתאם היתה רוח אחרת עמו ותשנהו כליל…

ערב תשעה באב בא. הוא הערב אשר בו נהגו היהודים לשאת נפשם למרחקי ארץ אָשר להם היתה בימים מקדם, ולבכות על שברם, באבוֹד מהם גדולתם, חפשם וערכם בבני אדם… מה גדלו אבותינו, מיסדי דתנו, אשר קבעו חקים כאלה, השמורים מאתנו לשנות עולם לדורותינו! בהם יתעורר לעתים העם המפֻזר והמפורד בכל העולם, הנגש והנענה בעבדות עולם, בהעלותו על לבו זֵכר שלומו וגדולתו ותפארתו מלפנים. הם יאמצוהו תקוה, כי עוד ישגב ישע לימים יֻצרו, כי עוד גאולה תהיה לו וכבודו ישוב אליו לעת קץ. – כי בכל עבדותו ומצוקתו בהוה, כל עוד לא שכח את העבר, עוד לא אבדה תקותו לעתיד, כי יהיו הימים האחרונים טובים מאלה. החבל המאחז את ההוה עם העבר הוא יקשרהו גם אל העתיד – כי בעקב העבר וההוה, יאחז כל עתיד ובאשר ישנם שם הוא, וכל עוד הקשר הזה אמיץ בלב עם כבוּש ונעבד, נגש ונענה, אין לו לאמר נואש; אין לו להחשב בעיניו כמתי עולם אשר אבד זכרם מחזון העתים, כי עוד לא נסע יתרו בו. הקשר הזה יאמצהו תקוה, כי עוד חזון למועד ואחרי נפלו יקום יחיה מעפרו ויחדש כנשר נעוריו, להוסיף עשות דרכו בנתיבות עולם, ואולי עוד תהיה תפארתו על דרכו זו ביתר שאת ויתר עז מבראשונה!… אבותינו מחוקקינו ידעו זאת – ועל כן קבעו לנו את המנהגים האלה, אשר יזכירונו קורותינו מקדם והעתים אשר עברו על עמנו, למען אשר בהיות לנגד עינינו מחזה העבר, לא תאבד תקותנו לימים העתידים לבוא… אבל האם הגיעו האבות מחוקקי הדת אל מטרתם הרמה והנשאה? על זאת יסיתני לבי בשפק – יען כי הבנים שומרי הדת, בהשתפקם במנהג אשר ישמרו לעשות כהלכתו, לא ישימו לבם אל טוב טעמו, ויהי להם רק מצות אנשים מלֻמדה, מבלי הבין דרכו ומבלי בוא עד תכונתו. הנה שפתיהם מדובבות לתֻמם – אבל הלב מחריש; הנה הם שופכים דמעות כנחל, – אבל לא על הטוב שאבד מהם, כי אם על הרע שהגיע אליהם. הם יזכרו את העבר, – אבל לא יראו בו כל קשר עם ההוה והעתיד! וכן יתקלקל החק העיקרי, אשר כַּונה נשגבה יצוקה בו, וישתנה ויהיה למנהג תָּפל, והתחבֻּלה לגדולות ונכבדות תהפך ותהיה לתכלית קטנה ולמטרה נקַלה, אשר כל הרואה אותה ישחק עליה ובוז יבוז לה.

יהודי נישוויז, הם כל הסוחרים, החנונים והתגרים, בעלי בתי המשקה, אנשי המלאכה וכל אנשי הקהלה, אשר בפניהם המפיקים תשוקה למחיה ופרנסה יכיר הרואה, כי חושבים הם על דבר גאולה וישועה כעל אֹדות השלג של החרף העבר, וכי מחכים הם יותר לביאת הדוכס, אדון עירם, מלביאת הגואל המשיח – יהודי נישוויז הכינו נפשם לקיים את החוק המוטל עליהם על פי השלחך־ערוך: לבכות על חרבן ירושלים ועל שרפת בית המקדש. בכל הבתים עלה אֵד תבשיל החָלב, העתיד למלא בטנם לפני הצום הגדול אשר ימָשך יותר מיום תמים. בכל בית ובית בקרבת התנור עמד ספסל קטן, אשר היתה משמרתו בפעם הזאת להיות במקום שלחן. אליו נסמך בעל הבית, בהורידו את כובעו עד החוטם ובלעסו מאפה עגול¹⁴ עם ביצה קשה ומפֻלשה באפר כירה – לאות אֵבל גדול ויגון קודר. ככלותו מעשהו, קם האיש ויחד עם אנשי ביתו וילדיו הזכרים נע ממקומו, ובאנחות ואנקות ובגהיקות ופהיקות, מתבשיל החָלב אשר מלא בטנם, התנהלו כלם לאִטם אל בית הכנסת, לשמוע אל ה“איכות” של ירמיהו הנביא ולקרוא את הקינות שיסדו הפייטנים, ולשפוך דמעות ולבבות על חרבן ירושלים כמצֻוה עליהם מאז. בפעם הזאת התעתדו יהודי נישוויז להשפעה מרֻבה בדמעות, בדעתם כי מאת ר' שכנא הגביר דמתא נקרא למקרא הקינות החזן דק“ק מיר, אשר בקולו יעורר הלבבות וירגיז הנפשות עד כי גם אבן מקיר תזעק ותיליל מרה. אף אמנם לא שגו יהודי נישוויז בחשבונם, – החזן דק”ק מיר פעל נוראות בכחו על לבות השומעים ועל כל חושיהם בם, עד כי היה כל הבית יורד בבכי וקירות בית הכנסת המו מהיללה הגדולה והנוראה – כי השתפכו נפשות כלם בנהרי נחלי דמעה אשר שטפו מעיניהם בלי הפוגות. קול ברמה נשמע מעזרת הנשים, בהתיפחן על מר נפשן; לעומתן ענו הגברים בנהי בכי תמרורים והילדים בכו לקול כלם מבלי דעת מאומה. גם יצחק הצורף, האיש הגבֵּן, אשר לבו היה קשה מצור החלמיש, ואשר בהיותו קטן־אמנה ואפיקורוס גדול, מאן מעודו להצטער על השרפה הגדולה שהיתה “בעיר היהודים” לפני שנים הרבה ואולי עוד בימי המלך “סאָבעסקי” (כן היה דברו תמיד על אֹדות חרבן ירושלים לפני ידידו הנאמן, יעקב הארוך, חרש העצים), – גם קשה הערף הזה התעורר הפעם מבלי דעת, ובתמכו את ראשו הקרֵח בגב רעהו הארוך והדק, בכה ויהמה ויגעה כעגל הנעקר בעל כרחו מדדי אמו.

"שֹׁמְרוֹן קוֹל תִּתֵּן: מְצָאוּנִי עֲוֹנַי,

לְאֶרֶץ נָכְרִיָּה יְצָאוּנִי בָנַי,

וְאָהֳלִיבָה תִזְעַק: נִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנַי

וַתֹּאמֶר צִיּוֹן: עֲזָבַנִי יְיָ"

נשמע קול החזן בהשתפך עליו נפשו. וקולו המר נגע עד נפש הצורף הגבן, ובהתעוררו עד מאד מן הנגון המלא יגון, שָנה בקולו אחרי החזן, וירעש ויגעש ויתגעש, ופתאם החל לתופף באגרופיו בכל מאמצי כחו על גב רעהו היבש כחרש, עד כי נאנק המֻכּה מרוב מכאובו ויקפוץ לאחור הרחק מרעהו ומהתעוררותו היתרה. – – –

בעצם העת ההיא אשר ישבו בבית הכנסת לארץ ויקראו מעל הספר את דברי הקינות, רכב ציר שלוח על סוס קל, לבשׂר כי מרכבות כבוד הנסיך קרובות לנישוויז. אז נתן ריטאן אות – וכל אנשי הארמון, הרוכבים והרגלים, שות שתו אל שער הנצחון, אשר הזהיר ברגע ההוא באור יקרות מאלפי מנורות ולפידים אשר סביב שתו עליו. ויהי בנסוע הנסיך ואחזת מרעהו בעגלות החרף, והמון רוכבים עוברים לפניו ואבוקות בידיהם, והנה כל האצילים אשר חכו לו עמדו על יד השער בשתי שורות מזה ומזה ויחד נתנו בשיר קולם:

To pan, to pan, to dobrodziej nasz! ¹⁵

והמנגנים הריעו בכלי שיר, בהשמיעם את נגון סאָבעסקי למסע המחנה, ומן הסוללות הרעימו כל כלי התותח, סוף דבר: הכל נעשה כסדר ומשפט, ואיש איש נמצא על מקומו ועל משמרתו, לקדם פני האדון בבואו. רק היהודים בלבד, בהעמיקם נפשם בקינותיהם, לא שמעו מאומה ולא פגשו את אדונם כמשפט, ורק כאשר יצאו מבית הכנסת נודע להם כי הנה הורם נס על מגדל הארמון, לאות כי הדוכס כבר בא – והם לא קדמו פניו ולא ברכוהו בבואו!…

אז נפלה אימתה ופחד על כל יושבי העיר, ויותר מכלם על הר"ר יעקב שמואל הרב דמתא, על ר' שכנא הפרנס ועל יתר זקני הקהלה. "העון הזה לא יכֻפר לנו – חשב כל אחד בלבבו, בלכתו לביתו בראש חפוי ולב חרד – השחוק הוא לבלי קדם פני הדוכס ולהעלות רוח המושל הזה, מהיר החֵמה, אשר בחרון¹⁶ אפו יוכל לעשות מעשים אשר לא יעשו?!…

בלילה הזה נדדה שנת רבים ולא יכלו לעצום עיניהם מיראה ורגז ומפחד רעה. הר"ר יעקב שמואל והגביר ר' שכנא לא עלו גם על ערש יצועם, כי בהיותם לכל לראש שמו אשם נפשם בראשם העון הזה, אשר בגללו מי יודע מה יהיה לכלם!

– זאת לנו בעונותינו הרבים – חשב הרב בלב נשבר – כי נשאנו נפשנו אל בוא הדוכס ונשם תקוותנו בבן תמותה, שהוא רק בשר ודם. אוי נא לנו כי חטאנו! בפינו נשאנו תפלה לאלהי מרום ובלבנו שמנו מבטחנו באדם להבל דמה, המשול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכו', רחמנא לצלן!

ובהשפילו שבת על הספסל הנמוך, נשען בראשו על ידיו וימתין עד “חצות”.

גם ר' שכנא לא נתן מרגוע לנפשו ובלכתו בחדרו הנה והנה חשב עם לבבו לאמר: 

– מי יתן ויכלתי לדעת את כל הנראה והנשמע כעת בארמון! השׂם הדוכס אל לבו כי נפקד מקום היהודים בבואו או לא? ומה אמר בהתבוננו על ככה?… אמנם בטוח אני בריטאן כי לא יכסה ממני מאומה, ועוד בלילה הזה יחיש ויגידנה לי – ולכן יהיה לי הלילה הזה ליל שמורים, ועל משמרתי אחכה עד בוא ריטאן אלי ויודיעני דבר.

ובהשפילו שבת על הספסל הנמוך, נשען בראשו על ידיו ויעמיק במחשבותיו וימתין עד בוא אליו דבר ריטאן מארמון הדוכס.

– שכנא! – נשמע אליו קול רחל־לאה מחדר המִטות – למה זה לא תשכב לישן? הלא מחר יעירוך בבקר השכם, – כי כן היה דבר השמש, כי תפלת השחרית תחל בחצי השעה הששית.

– אל נא תדאני לי, כי יודע אני מועדי! – ענה ר' שכנא וישב לחשוב מחשבות.

רק איש אחד ישן בלילה ההוא ושנתו ערבה לו – הוא ר' צדוק השמש. אכן רבות מחשבות בלב איש ולו לא נתכנו עלילות! האיש הזה גמר בלבו, לבלי תת שנת לעיניו ולעפעפיו תנומה. את הלילה הזה הקדיש לבצע חפצו במחשבה אחת, אשר עלתה על לבו זה כבר, ואשר אם יצלח להוציאה לפעלו ואֻשר בארץ חלקו לטוב לו ולביתו ולהטף אשר לרגליו.

כי אמנם קצה נפשו בפרנסת השמשות אשר לא תחַיה את בעליה, אשר מעודו לא הספיקה לו לחם חקו, ובצוק העתים השיבתהו עד דכא ותקרב לשאול נפש ילדיו הרבים, בהתעטף עליהם נפשם מפני זלעפות רעב. להוסיף יגון על מכאוביו היתה קיבתם בריאה ובטנם ריקה בכל עת. הלחם היבש, אשר הביא להם בעמל נפש ובדאגה אין קץ, נטחן בין שִניהם כבין רחים ורכב; רגע נתנו עיניהם בו ואיננו אף לא נודע עוד כי בא אל קרבם! בין כה וכה והילדים גדלו והילדות בגרו, והנה הנערות עולות כפרות הבשן ויחד עליו התמלאו, עוד מעט ותקרב ותבוא עת פקודתן, עת לעשות – לכסות שער ראשיהן, כי לא נכון לבת יהודי כשר לאחֵר שבת בבית אביה בבתוליה, – ומאין יקח ואיפה ימצא את עשיריות הזהובים הפולנים, הנחוצים לנשואי כל אחת ואחת? האביון הזה כבר נסה להמציא לו שכרו מן הצד, וינסה כחו בשדכנות. אבל לעסק הזה היה ר' צדוק גבר לא יצלח בימיו – כי היה איש תם וישר ולא ידע עשות חנף ולבחר לשון ערומים ולדבר תהפוכות ולחבר ארור המן עם ברוך מרדכי ולבוא על שכרו כנהוג. ומה היה לו אפוא לעשות? איך ימצא לו רֶוח והצלה ומאין יבוא עזרו?

בכל זאת לא אמר נואש, ותקותו אמצתהו, כי קרובה ישועתו לבוא על פי סוד כמוס הידוע לו; על פי תחבולה נפלאה, אשר לא יבצר ממנו לעשותה, אם רק ידע לשמור מועדה ולכַוֵן את שעת הכּשׁר ואת הרגע המסֻגל לה. וזה הדבר: הגדה אחת יש בעמנו על פי מסרת קדומים אשר יסודתה נעלמה מעין כל, כי בתשעה באב, ברגע ההוא אשר תגיע חצות לילה, יפתחו שערי השמים, ואשר ידע לכַוֵן את הרגע ההוא ולבקש דבר מה מאת ה' מן השמים, לא תשוב בקשתו ריקם, ועד ארגיעה יבוא חפצו ככל אַות נפשו. בקש ר' צדוק לדעת פשר דבר, על מה ולמה לא ישקדו כל באי עולם לעשות כדבר הזה ולמלא כל משאלות לבבם עדי רגע? – אך שוא שאל לנפשו, כי לא מצא מענה. אולם יבושו הנרפים ריקם, כי לא ידעו עת לכל חפץ; לא כן ר' צדוק! הוא לא התעצל בנפשו, ויהי נכון לקראת הרגע ההוא, לשקוד עליו בכל מאמצי כחו. רק זאת היתה מבוכתו – כי לא ידע מה לבקש ואיך לבקש ומה יהי נוסח בקשתו, הדרושה להיות במלה אחת או לכל היותר – לא יותר משתים, למען אשר יוכל לבטא אותן כהרף עין, ברגע ההוא המסגל לזה. ומה אפוא יבקש? היבקש כי ימהר הדוכס לשוב ולבוא נישוויזה? הלא על זאת תתפלל כל הקהלה זה ירחים הרבה, וכבר צמה צומותיה ותרב זעקותיה עד בלי די. ומה לו ולביאת הדוכס נישוויזה? הן בית יין אינו מחזיק, חנות אין לו, וידיו לא תצלחנה לכל מלאכה – ומה בצע בבוא הדוכס או מה מנהו יהלוך אם עוד יאַחר שובו כהנה וכהנה? – היבקש ביאת הגואל המשיח? זאת לא יכול מפני שלשה טעמים: ראשית דאג ויירא פן לא הגיע “הקץ”, והיה כי ידחוק את השעה, וחרה אף ה' על אשר האיץ בו צדוק השמש, להעלות את בני ישראל לארץ אבותיהם לפני בוא קץ הימין, ויבֻלע לכל העולם בגללו!… שנית הלא ידוע הוא, כי לפני ביאת הגואל יבוא “חבלו של משיח”, והיו מלחמות גדולות ועצומות, מלחמות “גוג ומגוג”, ור' צדוק, הירא והחרד מפני כל מחלקת שהיא, איך ישא משא הגוים הנלחמים, את טרחם וריבם, את רעש התֻּפים, תרועת החצוצרות, רעם כלי התותח, מעוף כדורי המות ולהט החרבות וברק החניתות וכל כלי הזין והנשק, היכולים להביא חס ושלום לידי שפיכות דמים, רחמנא לצלן! בענין הזה החזיק ר' צדוק מעודו בדעת עולא, וכמוהו אמר בדבר ביאת הגואל: “ייתי ולא אחמיניה!”. טוב מזה כי יבוא אחרי מאה ועשרים שנה, כאשר יאסף הוא אל אבותיו וינוח בשלום על משכבו בבית מועד לכל חי, והיה כי יבצע המלך המשיח את כל מעשהו במלחמות גוג ומגוג, אז יבוא קץ הימין ויגיע זמן תחית המתים, ויחד עם כל ישני אדמת עפר יתעורר ר' צדוק וינוע ויעבור בגלגול מחִלות בדרך ישרה עד שערי ירושלים… ושלישית מה בצע גם בביאת הגואל, והוא איננו מזרע הכהנים, אף לא מבני הלוים, ואין לו אפוא כל תקוה לקחת חלקו בתרומות ומעשרות. אמנם טוב מאד היה לוּ נתקימה נבואת ר' חייא ברבי יוסף, שאמר: “עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת” – כי אז יוכל לקחת לבנותיו חתנים תלמידי חכמים ולתת להם מזונות על שלחנו עד שיספיק כל אחד ואחד לעשות לו “חדר” בפני עצמו ולהיות ל“מלמד”. אבל מי זה לידו יתקע כי לא יבוא דבר שמואל, שאמר: “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, שנאמר: כי לא יחדל אביון מקרב הארץ”! – ברור¹⁷ הוא כשמש, כי אז יכניסוהו ברשימת “האביונים”, הנזונים רק מלקט שכחה ופאה – ובמה טובה אפוא הפרנסה הזאת מפרנסת השמשות בבית הכנסת בקהלת נישוויז? הכדי וראוי לו למען “הקבצנות” הנשקפה לו לעתיד לבוא, להרגיז ארץ ושמים ולהקדים ביאת הגואל ולהביא חבלו של משיח? הלא טוב מזה כי יבקש דבר מה אשר בו ייטב לו פה עתה ולזרעו אחריו; אבל מה אפוא יבקש?

ימים ושבועות התהפך ר' צדוק בתחבלותיו ויגע ברב כחו, למצוא לו שתי מלות אשר תכילנה את כל הדרוש לחפצו, להיטיבו באחריתו. אך “יגעתי ולא מצאתי אל תאמין” – כי אמנם מצא לאחרונה את שתי המלות אשר בקש, והן: “כִּפּת אדוּמים!”, לאמר: כּפת הראש מלאה דינרי זהב. אם כזאת תהיה לו, אז בוז יבוז להדוכס וגדולתו, גם כל ראשי הקהל וגבאי בית הכנסת מאפס ותהו יֵחשבו לו, – כי לא נופל יהיה מהם, ותחת היותו שמש ומשרת הקהלה, גביר יהיה לאחיו כמוהם, גבאי יהיה בבית הכנסת – כמוהם, ובעמדו לימין הקורא תהיה ידו אוחזת ביד הכסף להורות באצבע על כל הכתוב בספר התורה – כמוהם.

– יַחנה־בַּתְיָה! – קרא בקול נגיד ומצוה לאשתו שתוּמת העין, בשובם בערב ההוא מבית הכנסת – רפדי לי יצועי על גל האשפה אשר בחצר! כי שם אשכב ואישן בלילה הזה.

– איזה רוח עברה עליך כי תבקש לך כזאת? – השיבה יחנה־בתיה, בהביטה אליו בשאט בנפש – לך ושכב למעצבה על מקומך ואל תבקש לך חדשות! הן הכסת קרועה ובלויה גם בלעדי זאת, ואם תניענה ממקומה ותסחבנה על החצר, ועשית כלה אותה, ומה תעשה באחריתה?

– ירוק אירק בך ובכסתך הישנה! – השיב ר' צדוק בגאוה ובוז, בתקעו שתי בהונות ידיו בחגורתו הבלה אשר במתניו – דומי לי והתחוללי למחר, והיו לך תחתיה עשר כסתות חדשות, מלאות וטובות.

– הי, הי! – נהמה יַחנה־בתיה, בתתה באישה את עינה האחת ולבה השתומם בתוכה – ומאין יבוא לך עשׁר כזה? האוצר בּלוּם מצאת או את אליהו הנביא פגשת והוא הריק לך ברכתו?

– חשבי לך כאַות נפשך; אכל דעי וראי, כי לשבת “נחמו”, הבא עלינו לטובה, נהיה כלנו לבושי מחלצות ומעדנים נאכל וממתקים נשתה אנחנו וילדינו ככל הגבירים אשר כארץ, אנשי השם!

צדוק דבר דבריו אלה בגאון ובבטחה, עד כי גם לב יַחנה־בתיה לא יכול עוד להסיתה בשפק, ותבטח בבעלה כי אמת יהגה חכו, ואין זאת כי אם בדרך נס עשה עשר רב לפתע פתאם. ותכבדהו בלבבה ותחל להתנות אהבים עמו, ותשנה קולה העב וגרונה הנחר, ותאמר לו בהגה אהבה כיונה הומיה:

– צדוק, עטרת ראשי! הנה נא הואלתי לדבר אליך, ועתה אל נא יחר לך בשאלי את פיך: איזה בגדי שבת תחשוב לעשות לי?

– כלם יהיו משי מעשה פסים כמלבושים אשר אעשה לי אני.

– ולמה לא תעשם לי ברקמת זהב וכסף?

– יען כי די לך גם במשי מעשה פסים.

– אך כילי הנך ורע עין! – קראה יַחנה־בתיה ותשת על פניה העקומים נוספות בעקשות פיה.

– אם כילי אני או לא, אחת היא לי – ואחת דברתי ולא אשנה: רקמת זהב וכסף לא אלבישך, כי גם המשי יעלה לי בכסף רב, אשר לא על נקלה תמצאיהו.

– אנא, עשה לי למצער את החשׁן ברקמה כזאת!

– לא!

– את המטלית המכסה על החזה.

– לא ולא!

– הלא מצער הוא ובמה נחשב זה לך?

– רב לך יחנה־בתיה, אל תוסיפי דבר! – קרא צדוק בחמתו וירקע ברגלו – הלרוששני את אומרת? הוי אשת כסילות הומיה וסוררת! זה מעט נשאה עליה בלויי סחבות, ועתה היא מבעטת גם בבגדי משי הנתונים לה! מי ראה רציחה כזאת ומי שמע כאלה? אנכי לא אחשה, אנכי אקרא על זה חמס בשערים!

– הס! למה זה תצעק עלי? – חננה יחנה־בתיה קולה, בהתאמצה להשיב נפש בעלה למנוחתה – הלא לא ביד חזקה אקח ממך. אם תחפוץ להעתר לי – טוב, ואם לא – ועשית כאשר עם לבבך. אנכי לא אזמינך לבית דין בעבור זה, אף לא אבקש ממך ספר כריתות לימי זקנתי, – ולמה זה חרה לך?

– אַתְּ לא תבקשי ספר כריתות, – אבל השמרי לך מהעלות חמתי!… לכי ועשי כדברי, ואל תרבי שיחה עמי! כי לא עת לי עתה לשחת דברי עם אשת כסילות הומיה ובל ידעה מה. קץ לדברי רוח, לכי ורפדי יצועי כאשר צֻוית! 

בפעם הזאת נכנעה יחנה־בתיה מלפני אלוף נעוריה, אשר עדה גאון וגבה כדרך הגבירים – ותלך ותוצא את הכרים והכסת, ותרפדם על גל האשפה, ותך בחבילות נוצותיהם עד אשר השתטחו למישרים, ותכן לבעלה משכב רך ונעים, אשר על דעתה יכול גם הדוכס לקנא בו. ור' צדוק הרטיב ראשי אצבעותיו במים, ויקרא ברכת “המפיל”, וישתרע על יצועו, ובלבו גמר, לבלתי תת שנת לעיניו כל הלילה, ולהיות עיניו פקוחות אל השמים הבהירים ואל הכוכבים המזהירים, עד אשר יפָּתחו שעריהם, וקרא את שתי המלות, והריקו לו ברכה עד בלי די. ולבל יאַחר את הרגע הנכון, שם שתי כַפות ידיו על ראשו, ויתקע צפרניו בכִפתו הדשנה והשמנה, למען תהיה נכונה לפניו ברגע ידרשנה.

 

ח.    🔗

גם שנת הנסיך ראדזיוויל נדדה בלילה ההוא, כי היה דמו פחז כמים ועורקיו לא שככו. את לבושו פתח מכפתוריו אך לא הסירהו מעליו, ובאחזו בקנה מקטרתו הארוך נע בחדרו הנה והנה, וישם וישאף מקצר רוח. לרגעים מרט את שפמו אשר שיבה זרקה בו, ושפתיו מלאו זעם ונשמת אפו כנחל גפרית בערה בו. פגישת הכבוד אשר הוכנה לו, לא הרגיעה את רוחו, ועוד הוסיפה להרגיזהו ולהבעיר כאש אפו. מלא כעשׂ וחמה בא הארמונה, ויגרש מפניו את כל בני לויָתו ובתוכם גם את בן אחותו, את מורַבסקי שר האלף, וימהר ויבוא אל חדר משכיתו, בהשליכו מעליו בדרך הלוכו את נעלי ידיו ואת כובעו ואיזה ממלבושיו ועדייו אשר עליו, וריטאן אשר הבין אל מראה אדוניו כי הסער נכון לבוא, חשב מזמות להרגיע רוחו, בהכינו לו בחדר משכיתו את הדברים אשר אהב אדוניו ואשר נתנו שעשועים לנפשו בימים מקדם. את העגוּר המלֻמד לדבר בלשון¹⁸ בני אדם הציג בכלובו על תחתית החלון הפונה אל הגן, ואת החתול הסיבירי, אשר אהב אדוניו לצחק בו, הושיב על המצע, ועל השלחן הניח את מכתב העתי הנודע לשם בעת ההיא, אשר בהתוליו השנונים שִׂמח תמיד לבב ראדזיוויל ויסר מעליו רוחו הרעה. אבל בפעם הזאת היו כל התחבֻּלות האלה ללא הועיל – כי בבוא הנסיך אל חדר משכיתו ויבט בעינים מלאות חמה על כל סביביו. ותהי ראשית מעשהו, לקחת את השוט התלוי על הקיר וליסר בו את החתול הנבהל והמשתומם, בקראו אליו בחמתו: “לעזאזל, פּאַנע קוּחאַנקוּ, לעזאזל לֶךְ לְךָ!”, וכן לא חדל מהכותו, עד אשר באה חכמה בלב המֻכּה ויקפוץ וינס החוצה. אחר כן ראה את העגור שוכן בכלובו, ויפתח את החלון וישלך אל הגן את הכלוב עם העגור אשר בו, בקראו לאמר: “שם, פּאַנע קוּחאַנקוּ, שם מקומך!”, ועל מכתב העתי לא שת גם עינו, אך ירוק ירק אל עבר פניו ויחל לנוע בחדרו הנה והנה כארי זועם הסגור בכלוב, וקול צעדיו נשמע למרחוק.

אבל מה זה הרגיזהו ככה וירתיח כה את דמו הנשחת בפרעותיו בחיים? למה זה ועל מה זה נתכה כאש חמתו עד כי היה כמשֻגע אשר רוח רעה תבעתהו?

זה הדבר אשר היה בעוכרי נפשו: כי בהיותו בדרך, בתַחנה האחרונה אשר לפני שער עירו, הגיעהו צרור מכתבים מקראקוי, מווארשוי ומווילנא! בהם נמצאו דברים אשר היו למורת רוחו. שם נאמר, כי תקונים הרבה עתידים להיות בהנהגת המדינה והממשלה, כי הרבה דברים נמצאו בהנהגה הקודמת, אשר לא הפיקו רצון מושלי הארצות האחרות, הקרובות והרחוקות. אמנם רחוק היה לב הנסיך מענינים כאלה, והליכות עולם זרו לרוחו, בחיותו רק לנפשו, ברדפו רק אחרי תענוגיו ושעשֻעיו, מבלי שית לב לכל אשר סביביו. בכל זאת נמשך לפעמים אחרי סכסוכי האספות, בהיותו אחד מראשי אלופי ליטה, אשר רבים סרים למשמעתו ורבים מהם הנותנים לו כתף סוררת, בהחלקם לפלגותיהם כדרכם. במכתבים ההם קדמו בעלי המפלגות השונות את פניו בחנפי לעגי מעוג, ובהתאמצם למשכו אחריהם, שלחו לשונם ברעה ויביאו אליו דבת האחרים, השאטים אותו בנפש. היוצא מדברי כלם היה, כי אף אחד מהם לא יכבד אותו, את הנסיך ראדזיוויל, כערכו, ויחדו בוז יבוזו לו ולתכונת רוחו ולכל עלילותיו בחייו. זאת נוכח לראות ברור כשמש, על כן התחמץ לבו בקרבו ונפשו ירעה לו.

– ובכן אפוא יחשבוני לאיש שוגה ופתי! – קרא בחמתו ופניו האדימו כתולע. ויקח את המכתבים ויקרעם לגזרים ויפיצם וירמסם ברגליו – אך הנני להם, עוד מעט וידעו את תנואתי! יאָספו נא יחד אסֵפה, אז בוא אבוא אליהם ובשוט אשר בידי ארשום את דברי חכמתי על עורם ובשרם, אשר יעמדו להם לזכרון כל ימי חייהם. וידעו אז, כי הנסיך ראדזיוויל יודע לכלכל דבריו במשפט, וזרועו מושלה לו לשום משטרו בתוכם.

ברגע ההוא הוגד לו כי עגלות החרף עומדות לפניו הכן, ובקרעו את כל הנותר מהמכתבים ישב בעגלתו בחמה עצורה כאש בקרבו. וכן עבר דרך עירו ויסר אל ארמונו.

כאשר בצע מעשהו בחתולו ובעגורו, נשאר בודד בחדרו. ברגז לבו נדדה שנתו מעיניו, כי רֻתחו מעיו ודמו היה כמרקחה. הוא בקש לו רק במי לכלות חמתו, ובאין לו איש כזה הוסיף התגעש, כי חרה לו עד מות. פתאם עמד ריטאן בפתח החדר.

– מה לך פה? – שאלהו הנסיך באפו.

– הנה רץ בא! – ענה הסוכן, בעמדו לפניו בכבד ראש.

– מאין?

– מווארשוי.

– ומה הביא אתו?

– בידו מכתב מראש שרי הממשלה, מהשר זאַמאָיסקי.

– קחהו מידו והביאהו הנה! –

– גם בו לא אמצא בלתי אם שוט לשון או דברי תהפוכות; לשון חנף השלוחה מחצר המלך או דברי נרגן מאחת הנשים הצובאות שם – אמר הנסיך, בגשתו לשבת אל השלחן – אבל בנפשי נשבעתי, כי שוט מוסרי יעבור גם על עור הגאיונים רואי פני המלך! אנכי אקרע עורם מעליהם, אנכי אשחית מאיש מראיהם – אז ילמדו דעת, ליראה את שם הנסיך ראדזיוויל, ולא יעיזו עוד להתעלל בו בזדון לבבם.

אבל לא כאלה היה מכתב השר זאַמאָיסקי – כי בלשון אחרת דבר בו, ואלה היו דבריו:

“הוד כבוד המלך ושרי האספה מלאו את ידי לחוקק חקים חדשים בעד כל יושבי ארצנו, ולתת גם משפטים חדשים ליהודים היושבים במדינות המלוכה ובמחוזות השרים למשפחותם למקומותם. אי לזאת אכבדה נא לפנות אליך אדוני הנסיך בבקשתי: להמציא לי את הידיעות הנחוצות על אֹדות היהודים הנמצאים תחת שבט ממשלתך – ועל זה ישיב תודות לך עבדך הדורש שלומך וטובתך, אנדריי זאמאיסקי”.

– הזשידים! – קרא הנסיך, בקפצו ממקומו כמו נשכהו נחש ממסתרים – הם חפצים לפרוש כנפיהם על הזשידים אשר לי, אשר קנין כספי המה? אך שוא תבקשו כזאת, פּאַנע קוּחאַנקוּ, זאת לא אתנכם לעשות, פּאַנע קוּחאַנקוּ! אנכי אדון לנפשות הזשידים אשר לי, אני ולא אחר, אני ולא מלך ולא איזה אספה שתהיה. אם אחפוץ – וגרשתי אותם כלה מנחלותי, או אדושם ואדיקם והיו אפר תחת כפות רגלי. איש בתבל לא ימנעני מעשות בהם כאות נפשי. הוי ריטאן!

הסוכן שב ועמד על מפתן החדר.

– כמה זשידים יש לנו בזה? – שאלהו הנסיך ושפתיו מלאו זעם.

– שלש מאות ושמונים ושבע נפש, אנשים ונשים יחדו.

– וכלם חיים ובריאים?

– כן הוא, אדוני, כאשר דברת.

– ומדוע זה נפקד מקומם בבואי העירה? ולמה לא יצאו לקראתי, לקדם פני אדונם ומושלם?

ריטאן עמד נדהם ולא ידע מה לענות.

– אתה, פּאַנע קוּחאַנקוּ, לא תדע – הוסיף הנסיך לדבר וחמתו בערה בו עד להשחית – לכן שמעה לי ואגדך פשר דבר: הזשידים הם ערומים ונוכלים מאין כמוהם! הם הריחו באפיהם מרחוק, כי רוח חדש נשב מחצר המלוכה. בווארשוי חושבים מחשבות להוציא אותם מתחת עול סבלותנו,– ועל כן הם נועזים למרות עיני כבודי, והנם שולחים את הזמורה אל אפי: הא לך זאת, פּאַנע קוּחאַנקוּ, יאמרו, כי לא עוד אדון הנך לנו ואת מוראך לא נירא ודעת דרכיך, פּאַנע קוּחאַנקוּ, לא נחפוץ עוד!

– בי אדוני הרם והנשא! – חנן הסוכן קולו, בתקותו לפקוח עיני אדוניו ולהראותו כי שגה ברֹאה – אנכי היודע ועֵד, כי מאד כלתה נפשם לתשובתך, אדוני! אף הרבה הרבו התכונה לפגשך בכבוד גדול, כאשר לך אדוני יאתה, ואין זאת כי אם משגה היה אתם, באחרם המועד מבלי הדעת,

– מבלי הדעת! הי, הי, הי! היהודים שגו מבלי הדעת! היהודים, פּאַנע קוּחאַנקוּ, לא ישגו לעולם; הם ידעו תמיד מועדם וימצאו עת לכל חפץ. הם ערומים ונוכלים היודעים מראשית אחרית; להם חוש חזק כחוש הכלב בהריחו; הכל גלוי לפניהם ואין כל נסתר מנגד עיניהם; הם יודעים דרך הרוח גם בטרם יפוח. הם הריחו עתה מרחוק את החדשה בטרם תצמח, ועל כן סרו ממני בבגדם בי ויפנו אלי ערף ולא פנים.

– הנה נא הואלתי להעיד עדותי לפני אדוני הרם והנשא – הוסיף הסוכן הטוב להצדיק נפש הנאשמים – כי נאמנים הם לך בכל נפשם ומאֹדם, ויום ולילה לא יחדלו מהעתיר אל אלהיהם בעד שלומך וטובך, ולחנם תקצוף אדוני הרם והנשא על האֻמללים האלה. הנני נא, אדוני הרם והנשא, וארוצה העירה, וכרגע אדע מה היה להם ולמה נפקד מקומם בבוא אליהם האדון אשר אליו הם נושאים את נפשם!

– מקומך אל תנח! – קרא הנסיך הזועם, בהניעו אליו ביד – אנכי אחרת אעשה להזשידים שלי; אנכי אתנהג עמם על פי דרכי, וידעו כי ראדזיוויל אני. יחוקקו להם שם חוקיהם בווארשוי, יכתוב לו המלך ועבדיו משפטיהם כאַות נפשם; אך לא פה בנחלותי אני, פה אני המלך בחסד עליון, אני המחוקק בארץ ממשלתי, אפס זולתי! ואתה, פּאַנע קוּחאַנקוּ, זאת עשה: לך ואספת תיכף את עבדַי ההידוקים ורצועותיהם בידיהם, והקיפו את העיר מכל רוחותיה, לבל תצא ממנה אף נפש אחת, וביום מחר בצהרים תקבוץ את כל הזשידים אל רחוב העיר אל מקום אחד, וירית בם מכל כלי התותח אשר על הסוללות בפעם אחת, לבל תשאר מהם אף נפש אחת. ההבנות את דברי, פּאַנע קוּחאַנקוּ?

– ל–ל – לא! – נהפך הסוכן בלשונו וישא עיניו בחרדה אל אדוניו, אשר נדמה לו כי השתגע כָּלה – אבל… אמנם… אנכי אבין הגיגך, אדוני הרם והנשא! ואדע כי צחוק תעשה לך.

– המצחק אני בעיניך? – שאל הנסיך ועיניו גם הן נטיו אל עבדו, לראות אם לא השתגע הוא – לא עת שחוק עתה לי פּאַנע קוּחאַנקוּ, והנני נשבע לך באלהי ישעי, כי לו יכלתי לקבוץ אל היהודים גם את כל אדוני הארץ, ומלכם בראשם, כי עתה לא נמנעתי אף רגע להשמיד אותם עם הזשידים גם יחד!

– אבל, בי אדוני, שלש מאות ושמונים ושבע נפש…

– אבל איזה נפשות הן? הלא נפשות זשידים נקלים ונבזים, אשר כל אוכליהם לא יאשמו – כי מה בצע בחייהם? הלא אך לחנם יטמאו את אדמתי.

– אבל, אדוני הרם והנשא! הלא עד כה משכת להם חסדך ותפקדם ברוב ישועה ורחמים..

– כן עשיתי כאשר חפצתי, ועתה אחרת אחפוץ, ומי יאמר לי מה תעשה? עד כה נשאתים, ועתה בחלה נפשי בם וחייהם היו עלי למשא – ולבל יוסיפו עוד להיות לשכים בעיני ולצנינים בצדי הנוצרים הטובים, הנני לשלחם בדרך כל הארץ והיו כלא היו.

– ובכל זאת…

– רב לך, פאנע קוחאנקו, אל תוסף דבּר! – בהלהו הנסיך בחרונו, ברקעו ברגלו ובנופפו עליו ידו – לך ועשה באשר צויתיך! ומחר לעת הזאת לא תשאר בנישוויז אף נפש אחת מכל העם הזה, הנבזה והנמאס בעיני. לך כרגע ואל תעמודה!

– עוד זאת חשך אלהים לי, כי לפני הפרדי מזה אטבלה בשחת נפשי ואגאל כפי בדמי נפשות נקיים, יען מה? יען כי כן חפץ המשֻגע הזה! – הגה ריטאן ברוחו הקשה, בצאתו מאת פני אדוניו, והמחשבות האלה דפקוהו בלכתו עד כי החל האיש הבריא והכבד לרוץ בחפזה בחום הלילה ההוא. רוחו קצרה עד מחנק נפש, אגלי זעה נזלו ממנו כגשם שוטף, ובכל זאת לא שם מעצור לרוחו, וירץ בכל מאמצי כחו, למהר ולבוא אל ידידו עז, אשר דבקה נפשו בו ואשר לעת מחר עתידה נבלתו להתגולל בתוך הרחוב בין כל חללי אחיו הצבורים למאותיהם! הרעיון הזה דכא לארץ חיתו ויכס עליו בצלמות, ולבו הכהו בסתר, בשומו אשם נפשו, כי ממנו יצאה הרעה על כל יהודי נישוויז, בהחרישו מהם מבלי הודיעם עת בוא הנסיך העירה. כי בשקדו על מעשהו ובהיותו אץ ונמהר בעת ההיא לפגוש את אדוניו, לא זכר את היהודים וישכחם. ועתה הם הנה יחדו ערוּכים כצאן לטבח, בא יומם, קרב קצם, ומידו היתה זאת להם!

מרגע לרגע גדלה מצוקת האיש הטוב הזה, עד כי לא עצר עוד כח ללכת, ויעמוד על מקומו ויפרש כפיו ויבך. אבל פתאם זכר כי לא עתה העת לעמוד, כי כל רגע ורגע ייקר מהון רב, וישב וירץ לדרכו ויפול כאבן אלגביש בבית ר' שכנא, אשר ישב על משמרתו ויחכה לו כל הלילה.

 

ט.    🔗

בעת ההיא והמיועד להיות גביר בנישוויז, הוא ר' צדוק, שמש בית הכנסת והקהלה, שכב במרחב על יצועו אשר רפדה לו אשתו על גל האשפות כחפצו, ידיו אוחזות בכפתו השמנה ופניו מָפנים למעלה, ועיניו הכהות מביטות אל זהר הרקיע ושומרות את שערי השמים לעת יפָתחו להריק לו ברכה עד בלי די. גם כי עיפה נפשו ממרוצתו בערב ההוא וחבלי שֵנה אחזו שמורות עיניו, לא חדל בכל זאת מהתבונן בהָקיץ אל עבר פני השמים הבהירים כספיר לטֹהר. אף חכמתו עמדה לו למצוא עבודה לנפשו לֵענות בה לעת ההיא, בהִפָּנותו מכל עמל החיים – כי שם לבו למנות מספר לכוכבים. ויספור וימנה את צבא השמים, ויתפלא הפלא ופלא, בראותו, כי כאשר יוסיף למנותם כן ירבו וכן יפרצו לעיניו במרחבי שחקים, עד כי נדמה לו הרקיע כמו רֻקם כלו מכוכבי אורה; אלה ירוצצו כברקים וינוצצו כספירים, ואלה יהלו באור כהה וידמו בלבנת מראיהם כנטפי חלב עזים אשר זֹרָקוּ שמה מבלי חפץ.

– הוי מי יתן והיה לי מספרם בדינרי זהב או אפילו בזהובי פולין! – חשב בלבו, בהגיעו בחשבונו עד ארבעת אלפים! אבל אחרי שובו נחם, בחשבו עם לבבו, כי במלוא כפתו ימלא שפקו למדי, ואל נכון יתנו שם מדה מלאה ואולי גם גדושה – כי בעולם האמת אין כל אונאה ותרמית. ובאמת מה מהם יהלוך? המעט כסף וזהב יש לה' באוצרו הטוב?…

אבל לא כביר עסק ר' צדוק בחכמת החשבון ובמספר הכוכבים, כי עיניו אשר החלו להסגר נמשכו עד מהרה אחרי מחזה חדש הנראה אליו מפאת צפון – ששם עב קטנה עלתה ככף איש, ובעלותה למעלה כן נראה דמותה כמראה הכסת הישָנה הרפודה תחתיו. רגע אחד עמדה על מקומה במרומי שחקים, ופתאם שטה לפאת דרום, והנה עב אחר עולה לקראתה, ומראהו כדמות פני הסינור הישן המצֻמד על מתני יחנה־בתיה אשתו! עד מהרה התלכדו שני העבים יחדו, והנה חשכו משחור ומראיהם כפרכת האֵבל הערוכה ושמורה לימי החרבן. אז החלו להתגדל ולהשתרע חיש מהר עד כי ברגעים אחדים כסו את כל פני הרקיע. הכוכבים נעלמו ממסלותיהם וענן כבד כסה עליהם בצלמות. מרחוק נשמע קול רעם בגלגל וברקים לוהטים התעופפו כחצים ובני רשף, מגור מסביב! האמנם יהיה גשם מטרות, אשר יסוכך בעברתו על שערי השמים, לבל יוכלו להפתח אף רגע? – חשב ר' צדוק בלב חרד, ונפשו ירעה לו על הגשם הבא ללא עת… פתאם חרשו אזניו מקול רעם נורא ואדיר הנשמע ממעל לו. אך הוא אמץ לבבו ויזכור כי עתה עת לעשות נחת רוח ליוצרו, ויקרא בפה מלא: “ברוך… שכחו וגבורתו מלא עולם!” … אז נפקחו עיניו, וירא והנה מקצות קדים עולה ראש גדול מאד ופניו פני זקן ואיש שיבה והוד שפמו אימה וזקנו וקוצותיו תלתלים לבנות כשלג! לב ר' צדוק הגיד לו כרגע, כי את מיכאל המלאך תראינה עיניו, וראש מיכאל עולה מעלה מעלה בכפת השמים עד הגיעו אל מרום קצה, ובתפישת העין חשב ר' צדוק ומצא, כי מדת כל גופו היא לא פחות ממהלך חמש מאות שנה… בהגיע ראש מיכאל עד המקום ההוא, עלה עוד קדקד שֵׂער מתהלך בקדשו מקצות מערב, וגם לו דמות איש זקן ושׂיבה – וגם אותו הכיר ר' צדוק כרגע וידע כי זה המלאך גבריאל. שני המלאכים עטופים שחורים ובתי ידיהם רחבים מאד וחגורותיהם כמראה הקשת בענן ובידיהם מטאטאי אש גדולים ונוראים, המאזרים זיקות ומהם כידודי אש יתמלטון בלי חָשׂך. שני המלאכים קרבו עמדו פנים אל פנים תפושים ברוב שרעפיהם בקרבם. מעת לעת הוציא כל אחד מחיקו קרן גדולה מאד ולה מכסה כסף טהור המכסה על פיה הרחב, ומראה המכסה כפני הלבנה במלואה. את שתי הקרנות הכיר ר' צדוק כהרף עין כי הן קרני השור הבר, והמלאכים פתחו מכסיהן בקול שריקות, כקול השופר בתקיעה הגדולה, ויתנו איש לאחיו להריח מהן אבק טבק מהול בשמן אפרסמון. והריח מלא את כל פני השמים ויגיע עד אף ר' צדוק השמש, אשר הכיר ברגע ההוא כי זה ריח גן העדן, וימהר ויברך בכוונה גדולה ברכת “בורא מיני בשמים”.

אז נשמע לו קול רעש גדול אדיר וחזק, הבוקע ויורד דרך־העבים, ואזניו הקשיבו את המלות הממֻשׁכות והולכות מסוף העולם ועד סופו לאמר: סלו סלו, פנו דרך, הרימו מכשול מדרך עמי!!!"

ככלות הקריאה הזאת קרצו מיכאל וגבריאל בעיניהם איש אל אחיו, ויקפלו בתי ידיהם למעלה, ויחלו לטאטא את הרקיע מחשכת העבים, ויפנו אותם עד קצות השמים, ששם נערמו ונצבו כמו נד, וכהרף עין נראו פני הרקיע עם רבבות הכוכבים הזרועים בו. למראה הזה חיתה רוח ר' צדוק וישב להביט השמימה בלב נכון ובטוח בישועתו.,

והנה קול ממרום.נשמע: “פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים!”

וחרדה גדולה נפלה על ר' צדוק, כל עצמותיו רחפו, שניו התנקשו יחד וחיל אחזהו כיולדה.

– העת הגיעה, הרגע הנערץ קרוב לבוא, עוד מעט ויפָּתחו שערי השמים – ומי יודע אם אעצר כח, אם לא אתעלף ברגע האיום ההוא או אשכח את שתי המלות אשר בהן תלויה ישועתי!… אנא אלהי אבותי, אלהי אברהם יצחק ויעקב, אנא אל תשליכני מלפניך! אנא הושענא והושיעה נא!

“פתחו שערים!” – נשמע הקול ההוא בקראו שנית.

ומיכאל וגבריאל השליכו מטאטאיהם הצדה, ואיש איש הוציא מחיקו מַפתּח אש איום ונורא במראהו.

– אשמנו־בגדנו־גזלנו־דברנו־דופי – מִהר ר' צדוק להתודות בנשימה אחת ולכפר פני שופט עליון, מיראתו פן יבוא קצו ברגע ההוא ובעצם תּמו יגוע.

“פתחו שערים!” – נשמע הקול בפעם השלישית.

ומיכאל וגבריאל הניעו באצבעותיהם במקום אחד בתוך הרקיע, ואחר כן תקעו יחד מפתחותיהם במקום ההוא ויסבום על ציריהם – והנה שערי השמים נפתחים במרחב, ועיני ר' צדוק כהו מאור יקרות אשר האיר אל עבר פניו.

כִּ־כִּ־כִּפָּה! – הספיק השמש לבטא בשפתיו ואז – פקח את עיניו, אבל כרגע שב ויעצמן,– כי לא יכול נשוא את האור הגדול הבוקע ויורד אליו מאת העששית, המאירה אל עבר פניו והקרובה אליו עד כי נגעה בקצה חוטמו.

– מה מאד חזקה עליך שנתך, ר' צדוק! – נשמע אליו קול בעל העששית– זה כמה עומד אני עליך ומתאמץ להעירך ולעוררך מתרדמתך, ואתה מאנת להקיץ.

– הוי! מה? – קרא ר' צדוק בשממון, בקפצו מגל האשפה – איפה אני? מי זה פה? ואיה כִפָתי?!

– הלא אנכי יעקב מיודעך, משרת ר' שכנא; ולמה זה חרדת ככה? הן כפָּתך על ראשך היא ואיש לא נגע בה.

– יעקב?! – שאל ר' צדוק בלב פג, כי עוד לא האמין למראה עיניו – ומה לך פה? האתה עוררתני משנתי? ואנכי האמנם ישנתי?… הוי ואבוי! – קרא ויבך מרה – אכן ישנתי לאידי ובכן אֵחרתי המועד, אללי לי!

– אל נא תשתוחח, כי עוד לא אֵחרת מן המועד! – נחמהו המשרת, בפהקו במלא פיהו – עוד שעה אחת נשארה עד החצות. אך זקני הקהל דרושים להקיץ משנתם כרגע, ואנכי שלוח אליך לשלחך אליהם להעירם. גם אדוני ער בלילה הזה, אף לא עלה על ערש יצועו.

– ר' שכנא? ואיפה הוא? מה מעשהו עתה? ולמה זה לא עלה על ערש יצועו?

– אני לויתיו על דרכו הנה; הוא הלך להרב ר' יעקב שמואל. גם הרב עודנו ער, כי לא יתן שנת לעיניו.

– ומה הדבר אשר נפל בעיר?

– זאת לא אדע, אך ר' שכנא עצוב מאד ושתי פעמים נתן בבכי קולו. זה אות וסימן רע, – לכן מהרה ולכה, לעורר את הזקנים משנתם! לך לשלום, ר' צדוק, ואנכי אחוז בחבלי שֵנה עד כי כבד לי לעמוד על רגלי. אלכה נא לנוח ולתת לעפעפי תנומה.

 

י.    🔗

חצות לילה הגיעה. בבית הכנסת דק"ק נישוויז ערכו “תיקון חצות” לאור הכהה העולה משיָרי הנרות הקטנים. המתפללים היחפים שמו אפר מקלה על ראשם וישבו לארץ, באחזם בידם האחת את ספר התפלה ובשנית נר שעוה דק. בראשונה קראו הכל בלחש ובמתינות רוח, אף נשמעו מתוכם פהיקות המתנמנמים, האחוזים בחבלי שנה. אכל מעט מעט התעוררו בקריאתם וירימו קולם, עיניהם נמלאו דמעה ומקירות לבותיהם החלו להוציא אנחות ואנקות, והקול הלך וגדל עד כי גדל מאד, ותהי זעקה גדולת ובכיה מרה ויללה עצומה בהשמע הדברים האלה:

"זְכֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ, הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ

נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים, בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים.

יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב, אִמוֹתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת…

"זְכֹר יְיָ מֶה־הָיָה לָנוּ, הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ

נַחְלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים, בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים.

יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב, אִמוֹתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת…

עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ, פֹרֵק אֵין מִיָּדָם ..

עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ, מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב…

שָבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ, נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחוֹלֵנוּ.

נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, אוֹי נָא לָנוּ, כִּי חָטָאנוּ!"

אוי! הוי! אח, אח, אח! – געו המתפללים בבכיה, בהשתפך עליהם נפשם. אז הוסיפו לקרוא:

קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע בִּילָלָה

קוֹל נְהִי מִצִיּוֹן הַמְהֻלָּלָה.

חָשַׁבְתִּי יָמִים הָיִיתִי גְבֶרֶת

בְּיַד יְיָ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת.

וְעַתָּה אֲנִי שְׁחַרְחרֶת,

טָבַעְתִּי בַבּוֹר בִּיוֵן מְצוּלָה…

הָיִיתִי כְּכַלָּה בְתוֹךְ אַפִּרְיוֹן,

וַעֲנַן יוֹמָם עַל מְכוֹן הַר צִיּוֹן.

הָשְׁלַכְתִּי לַחוּץ כֶעָנִי וְאֶבְיוֹן,

בְּגָדַי לָקַח צָר וַאֲנִי אֻמְלָלָה…

עַד מָתַי, יְיָ, בְּיוֹם זֶה לְעֻמָּתֶךָ

בְּמַר תְּיֵלִיל עֲדָתֶךָ?…

עַד מָתַי, יְיָ, תִּשְׁכַּח שְׁאוֹן קָמֶיךָ

וְשִׁמְמוֹת הֵיכָלֶךָ וּנְפוּצוֹת לְאֻמֶּךָ?

עַד מָתַי, יְיָ, אֶשְׁכְּבָה בֵּין שְׁפַתָּיִם,

וּבֵין תַּנּוּר וְכִירָיִם?…

עַד מָתַי, יְיָ, רְשָׁעִים יַעֲלוֹזוּ,

עַד אָן תִּצְעַק בַּשְׁבִי אֲמָתֶךָ:

אֱלֹהִים, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחְלָתֶךָ!"

“עד מתי?” שואלים הנכם אַחי אסירי התקוה; אבל עד מתי תתפלשו בעפר קרקע בית הכנסת ותשאלו קירותיו “עד מתי?”– מבלי נסות להניע אף באצבע קטנה, לחפש ולמצוא תשובה נכונה לשאלה העמוקה הזאת, שעליה לא היתה ולא תהיה אף לא תוכל להיות כל תשובה מקירות בית הכנסת עד העולם? – הן כל זמן שתשאלו “עד מתי?” בשבתכם כה למעצבה, מבלי בקש מוצא לכם בדרך עולם, מבלי עשות בידכם מאומה לרוחתכם לישועתכם – תהיה השאלה עומדת לעולם על מקום אחד ואִתּכם יחד ממקומה לא תמוש!…

תפלת “חצות” עברה. עמוד השחר עלה וזמן תפלת “שחרית” הגיע, אבל התפלה עוד לא החלה, כי עוד לא בא הרב דמתא ולא הגביר ר' שכנא ולא אחד מזקני העדה. מקום כלם נפקד בפעם הזאת. מרגע לרגע חכו לבואם, אבל הם בוששו לבוא, ויהי הדבר לפלא בעיני כל. מה זאת? – שאל כל אחד לנפשו – הן רבנו יחיה לא אֵחר מעודו לבוא לבית הכנסת, ואף כי ביום כזה!

ר' צדוק! ר' צדוק! – נשמעו קולות אנשים בהכשל כח הסבל, ויחפצו להאיץ בהשמש ללכת אל הרב ואל זקני הקהלה, לחקור לדעת מה זה אחרו פעמיהם לבוא. אבל גם פני ר' צדוק לא נראו בבית הכנסת, כי בהשתוממו גם הוא על זאת החיש פעמיו להרב דמתא, לדעת למה זה ועל מה זה. אז הוסיפו כלם להתפלא הפלא ופלא, כי נפקד גם מקום השמש, הדרוש לעבור לפני התבה להתפלל שחרית. אחדים החלו לפחוד פחד ולבם נקפם מבלי דעת… פתאם בא ר' צדוק במרוצה, פניו חורו כסיד והודו נהפך עליו למשחית מאימה ופלצות. ובספקו את כפיו קרא בקול נחר, כמו באה נפשו עד מחנק: “הוי אחים! נוסו המלטו על נפשכם, החישו מפלט לכם!” ובקראו נפל על מעלות ארון הקדש וימרט משׂער ראשו ויאנח ויאנק ויבך כילד.

– מה זאת? מה זה היה לנו? – שאלו כל העומדים בסובבם את ר' צדוק מכל עבר ובהביטם אליו בשממון.

– הוי, אחי, אחי! הקץ בא, בא הקץ, המקום ירחם עלינו! – ילל ר' צדוק, בהכותו כף אל כף וברעדו בכל עצמיו בחלחלה נוראה.

– אי זה קץ? למי הקץ? הגידה אפוא ואל תרב לענות נפשנו!

– הנה יחלנו ורוממנו לביאת הדוכס, אוי לנו מתוחלתנו כי באה!

– מה זאת נהיתה? הגידה נא דבר ברור, אם יש אלהים בלבך, ואל תוסף להחרידנו!

– החרדה מה זו עושה? הן הקץ בא ואחת היא אם תחרדו או לא.

– אבל הגידה נא מה זאת!

– האינכם יודעים מאומה?

– ומאין לנו לדעת, אם גונח הנך ומיֵליל מבלי דעת,

– מה אומר ומה אדבר? הדבר פשוט מאד: הדוכס – ימח שמו וזכרו! – הדוכס, מי זה פלל לשמוע כזאת על האדון הזה, אשר הטה תמיד חסדו לנו! הדוכס… ואולי לא באשמתו הוא, ואויבינו הביאו דבתנו רעה אליו – המעטים הם אויבינו?

– התגיד לנו אם לא? הוי נבלה סרוחה! – קרא יצחק הגבן בחרות אפו, בקפצו אל השמש ובתפשו אותו בפי צוארו – התניד לנו לאחרונה פשר דבר?

– הוי, הוי גזלן! – צרח ר' צדוק, בהאבקו בידיו ורגליו עם הגבן הזועם – מה זה התנפלת עלי? הלא¹⁹ שפתי ברור מללו, הדוכס…

– ומה הדוכס? מהרה הגידה אם חפץ חיים אתה! 

– הדוכס נתן צו להמית את כלם.

– את מי? – שאלו כלם מבלי הבין אל דבריו.

– אותנו, היהודים האמללים, אותנו, את כלנו, את כל היהודים הנמצאים בעיר הזאת!

– ואיככה תהיה כזאת? – קראו כל השומעים ועיניהם קמו בחוריהן מפלצוּת אשר בעתַתּם.

דומית מות היתה ברגע אחד בכל בית הכנסת. כלם כמו נאלמו, נהפכו לאבן, אבדה בינתם ורוח אפם נאסף.

רגעים אחדים עברו; בהם היו כלם כחולמים ואיש לא ידע איפה הוא ומה היה לו. מעט מעט החלה רוחם לשוב אליהם, אז הביטו איש אל רעהו ויתמהו, כי חורו פני כלם וכשלג הלבינו. איש לא מצא עוז בנפשו לדבר דבר, ויחדו נאנקו דום. גם ר' צדוק, המרבה תמיד שיחה, ישב דומם כאבן על מעלות ארון הקדש וידיו על לבו וראשו מוטה לארץ, מבלי הוציא אף הגה אחד או אנחה אחת, – כמו יצאה נפשו, בהוציאו מפיהו את השמועה הנוראה, ויהי לפסל עץ אשר לא יחוש ולא יחשוב מאומה!

הדומיה הזאת, אשר מבלי אמר ודברים הביעה יאוש נפשם, נפסקה פתאם ממחנה נשי ישראל ובנותיהן הקטנות והגדולות, אשר באו בהמון, לחפש את בעליהן, אבותיהן ואחיהן, בספקן כפים בקול יללה ונאקת שבר. לקולן התעוררו הגברים כלם ויחדו החלו לנוע ולצעוק מרה מלב נשבר, ותהי מהומה ומבוכה בבית הכנסת ואיש לא שמע שפת רעהו.

– אל הרב! אל ר' שכנא! – נשמע קול אחד, וכל אשר היו בבית הכנסת מהרו אל הפתח, כעדר הרחלים שחרדו מרבצן, וידחקו וילחצו ויפילו ויעברו איש את רעהו, כמו היתה כל ישועתם וחייהם תלוים בהרב ובר' שכנא, – ובטרם עברו שני רגעים נשאר הבית ריק מאדם.

השחר עלה, וערפל מלא אֵדי לילה החל זה מעט להנשא מעל הארץ ולברוח מפני קרני השמש, אשר החלו ברגע הזה להופיע מפאת קדים. עיני כל קדמו אשמורות. כל יושבי נישוויז מזקן ועד ילד יחד הקיצו משנתם, – כי השמועה הנוראה שטה עברה מפה לפה בכל העיר, וברוח אחד ורגש אחד חרדו כלם אל חצר בית הכנסת, ששם מעון הר"ר יעקב שמואל, יועצם ומנחמם בכל עת צרה וצוקה – בתקותם למצוא עצה ועזרה מפיהו גם הפעם. כלם נדחקו שם יחדו עד אפס מקום, כלם חכו בעינים כלות לצאת רבם, רועם הנאמן להם מאז ועד הנה. אף אמנם היו גם בעת הזאת כל מעיניו בם, – כי מחצות לילה ועד השעה הזאה העמיק סוד עם ר' שכנא וכל טובי העיר.

לאחרונה יצא הרב אליהם נשען על ידי ראשי הקהלה – כי היה חלוש מאד מזקנה, מיקיצה בלילה הזה ומהשמועה הנוראה אשר האבידה שארית כחו. ראשו וידיו נעו מבלי מנוח, ומעיניו נשפכו דמעות כנחל וירדו על זקנו הלבן היורד על פי מדותיו.

– אל בית הכנסת, בני! – אמר בקול רפה ולב נשבר, בנשאו עיניו להעומדים מקרוב – אל בית הכנסת לכו, ושם אשמיעכם דברי!

הדברים האלה עברו מפה לפה וכל הנמצאים שם מהרו אל בית הכנסת. שמה הלך גם הרב עם ר' שכנא ועם כל ראשי הקהלה.

נשען על זרועות ר' צדוק ונאנח בשברון מתנים עלה לאטו על המעלות אשר לפני ארון הקדש, ויפן אל קהל העומדים, ובקול רפה וחרד, הנפסק לרגעים מבכי תמרורים, נשא מדברותיו לאמר:

– רבותי! בעונותינו הרבים הננו עתה בצרה גדולה ובסכנת נוראה. אנחנו כלנו חטאנו והרשענו, וה' הצדיק, אשר כל משפטיו אמת ואמונה, כמעללינו יעשה לנו. אמנם שמע ה' אל קול תחנונינו ויתן לנו את בקשתנו: אנחנו התפללנו אל בוא הדוכס – והנה זה בא. אבל מי יודע אם היתה תפלתנו זו לרצון לפניו, ואם לא יסרנו למשפט בעשותו בקשתנו, ואולי רק ליסרנו קשה שמע אל קול תפלתנו! והנני לבאר על פי משל מתורתנו הקדושה: כאשר קצה נפש ישראל במן אשר ירד להם מן השמים, ויתאוננו על משה רועם ויקראו: “מי יאכילנו בשר!”, אז עשה ה' את בקשתם, ויתן להם בשר לשובע נפשם, ויגז שׂלוים מן הים, והעם אספו להם חמרים חמרים. “הבשר עודנו בין שִניהם – אומר הכתוב – טרם יכרת, ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד”. מזה נראה כי מה שימלא ה' לפעמים רצון המבקש, לא תמיד יחשב לאות רצון מלפניו, ולפעמים יהיה להפך. חוששני מאד, רבותי, שמא נתקים בנו מאמר חז“ל בפסחים דף כ”ח: “כפא דחטא נגרא בגויה נשרוף חרדלא”, כלומר: הכף שחקק האומן, בה ישרוף לשונו בחרדל שיאכל ממנה. אנחנו התפללנו אל ביאת הדוכס, ועתה הנה זה בא – ויביא עלינו משפט מות! רבותי, זאת אחרית אלה השׂמים תקותם בבשר ודם.

– אוי, הוי, אבוי, אללי לנו! – קראו כל השומעים, בספקם כף על ירך ובבכותם מרה – ברור הוא כשמש, כי בידינו הבאנו עלינו את הרעה הזאת, בעונותינו הרבים!

הרב שאף רוח ויוסף לאמר:

– רבותי! יוכל מאד להיות כי בא קצנו, והשעות האלה הן האחרונות בחיינו; יכול להיות כי מחר לעת כזאת נעמוד כלנו לפני כסא שוכן מרום. אבל חז“ל אמרו בברכות דף י': “אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים” – כי הקב”ה כל יכול ואין גבול לחסדיו, ועל כן אין לנו להתיאש ולמנוע מתקוה. הגביר שלנו יחיה ואחדים מזקני העדה עמו קבלו על עצמם מצוה הבאה במסירת נפש: ללכת אל הדוכס, לנפול לרגליו ולבכות ולהתחנן לפניו על נפשנו להשאירנו בחיים. הן "לב מלכים ושרים ביד ה' ", ואם ירצה השם, אז הדוכס אשר התאנף בנו יהפוך רוגז לרחמים ותהיה הצלה לנו, ואנחנו נוָשע בה' תשועת עולמים.

– לוּ יהי כדברך, הלואי שתקוים בנו זאת! – קראו כל השומעים, בנשאם מרום עיניהם ובהביאם לבב תקוה.

– אבל רבותי! – הוסיף הרב – חז“ל אמרו במגלה דף ז': ,,,לאו בכל יומא מתרחיש ניסא”, ואתם הלא תבינו מה ירמזון²⁰ מלי,– אם חס ושלום, אל תפתח פה לשטן!… אזי יקומו נא נפשות קדושי הרוגי מלכות, אשר עוד מעט נזכירה שמותיהם בספר הקינות, והיו הם למופת לנו במותם על קדוש ה‘, ללמוד מהם, איך ראוי לבני ישראל למסור נפשם לאלהיהם, וכי עד הנשימה האחרונה אין להם לשכח את ה’ ותורתו הקדושה והיקרה להם מנפשם. על ר' עקיבא, ר' יהודה בן בבא, ר' חנניה בן תרדיון, ר' אליעזר בן שמוע, על ארזי הלבנון אדירי התורה אלה בא המות ברגע ההוא אשר בו ישבו על התורה ועל העבודה בשמרם²¹ מצות ה’– הבה נעשה גם אנו כמוהם! ואם בבית דין של מעלה נגזר דיננו למיתה, אזי נמות נא בקַימנו מצות אמונתנו, ואז נזכה לחיי העולם הבא, לחיי הנצח – כי הלא אנחנו אין אנו חיים בשביל העולם הזה, כי אם בשביל העולם הבא. ליהודי האמתי אחת היא אם יחיה עוד שנים אחדות או לא. בכל יום ובכל רגע עלינו לחכות למות ולהיות נכונים אליו בכל עת… ועל כן, רבותי, בטרם יעבור עלינו מה, נחל תפלת שחרית, כי הגיע העת וכבר עלה השמש!

כן אמר ובעזרת ר' צדוק השמש ירד מעל הבימה. הדברים הקצרים האלה הראו פעולתם הדרושה, כי הרגיעו את לב כלם ויתנו תקוה ואמץ בלבם, לשאת את כל אשר יטול ה' עליהם. למצער עברה החרדה, סר היאוש מעליהם, ותחתיהם באה בלבם הכנעה גמורה, לקבל הכל לטובה מאת ה' מן השמים.

“אדון עולם אשר מלך” – החל ר' צדוק להתפלל וכל העם אחריו, ותפלת השחר החלה כסדרה וכהלכתה, כאלו לא היתה כל סכנה צפויה להם מקרוב. החזן דק“ק מיר לא חמל על “כליו”, וירעם בקולו נפלאות, עד כי בהגיע תור קריאת קינת “ציון”, נחר גרונו ויעבוד עבודתו בידיו ולא בקולו. ויבך מרה ובלב תמים – אולי יותר מעל חרבן ירושלים – על אבדן קולו בעת לעשות, באותו הרגע אשר בו חפץ להראות נפלאותיו בקינת ר' יהודה הלוי, הנוגעת עד הנפש. בלב תמים בכו ויילילו מרה גם יהודי נישוויז, וגם המה אולי לא הרבו בכי על הצרה הישָנה כמו על הרעה החדשה אשר לנגד עיניהם. אבל הרעיון הזה, כי הרעה החדשה היא תוצאת הצרה הישנה, כי לוּ עמדה עוד ירושלים על תלה, אזי לא ידע ישראל את העיר נישוויז השפלה בעולם ואף לא את אדונה הדוכס המשגע, אשר בעיניו נדמה היהודי כפרעש נבזה – הרעיון הזה לא עלה על לב כל איש בנישוויז, ואף לא על לב הר”ר יעקב שמואל, אשר רב כבוד הורתו ויראתו את ה‘, אבל בקורות העתים לא ידע עד מה – ועל כן לא הבין נם הוא את הקשר שיש בין העבר וההוה. על רבים מרבני העבר וההוה נוכל לאמר בצדק, כי למדנותם גדולה כל כך עד כי לא יבינו עוד מאומה; כי בעד יער התלמוד לא יראו את העצים הצומחים בו – ועל כן כעורים יכשלו בכל כפיס ושרש אשר לרגליהם, ואִתּם יכשלו כל העם ההולך אחריהם ––– בשעה העשירית, ככלות התפלה בכית הכנסת, הלכו כל יהודי נישוויז על חצר המות, כמנהגם מאז, לבקר את קברות אבותיהם וקרוביהם ישני עולם. ור’ שכנא וכל טובי הקהלה הלכו בעת ההיא הארמונה, אל הדוכס.

הדוכס ראדזיוויל ישב על יציעו המָפנה אל הגן, ויגמא בעצלתים את הקהוה הנכון לפניו למשתה הבקר, בהקטירו מקטרתו משפופרת ארוכה משֻבצת פנינים ומעלפת ספירים. ממולו ישב בן אחיו, שר האלף מורַבסקי, אשר בשתותו קהוה גם הוא קרא לפני דודו דברי לצנות מאחד העתּונים, אשר התוליו וחדודיו עוררו לרגעים את לב הדוכס וימלאו שחוק פיהו.

במבוא הבית אל מול פני היציע עמד השר ריטאן, פקיד הארמון והמגדל, ויחכה למוצא פי אדוניו. חמת האדון מאתמול שככה ומנוחה ושלום מלאו מקומה, וזה האות: כי החליק הדוכס בידו את החתול אהוב לבבו, אשר שכב על המצע המשתרע לרגליו. הפקיד הטוב חשב את העת הזאת לשעת הכֹּשר, להעיר רחמיו, להשיב חמתו מהשחית ולהסיר את הגזרה הרעה אשר גזר אמש על היהודים בחרות אפו, ויודיעהו ויאמר לו כי הנה הקהל בא ומפיל תחנתו לפני הדוכס לתתו בוא לפניו.

– הקהל? – שאל האדון ופניו רעמו כביום אתמול – ואיפה היה הקהל בשוב אדונו לאחרונה אל אהלו, אחרי נועו ונודו בארצות זה יותר משנתים ימים?

– אֵבל גדול היה ליהודים ביום אתמול, לזכר חרבן ירושלים עיר קדשם, וכלם התפללו ויבכו²² לפני אלהיהם בבית תפלתם.

– טוב הדבר – ולעת הצהרים תוליך את הזשידים אל הככר אשר בטבור העיר, והטפת עליהם גשם ברכה מכלי התותח הטובים והמשֻבחים אשר אתי, ומצא להם. – הלא שתים שלש יריות די תהיינה להניח מאתים או שלש מאות על מקומם לבלי המיש – האף אין זאת, אדוני שר האלף? – שאל בפנותו אל בן אחיו.

– הכל לפי המורה ויְרִיָתו, אם עינו וידו אמונה לכונן אל המטרה – ענה בן אחותו במנוחת שופט בקי ויודע דעת.

– הנה נתתי בידך את היריה ומטרתה, ואם כי היתה עבודתך מעודך בחיל הרוכבים, בבל זאת אדמה כי ידוע תדע פני כלי התותח. אולם גם הפקיד אשר על גדוד חילי יודע לירות אל המטרה לבלי החטיא, כי זאת היתה עבודתו מלפנים.

– כדברך כן הוא – ענה שר האלף.

– ומה אענה אפוא להקהל המחכה? – שאל ריטאן בפיק ברכים מחרדת לבב.

– להקהל תביא את ברכתי שלום ואהבה. ויען אשר כל איש נוצרי דרוש לאהוב לרעהו כמוהו, הנני מברך את הקהל ואת כל יהודי נישוויז, כי יזכו לעלות ולבוא בשלום – אל העולם הבא. ובשתי השעות שיש להם עד הצהרים יאכלו נא לשָׂבעה את ה“קוגל” שלהם ואת ה“צימס” שלהם, ולא יֵצר להם עוד למות – כי הלא רק על “הקוגל והצימס” בלבד חיים הם על האדמה!

– צום גדול ליהודים ביום הזה; מאתמול קדמו להתענות, ומן הערב ועד הערב לא יאכלו ולא ישתו מאומה.

– צום גדול? – קרא הדוכס, בקפצו מכסאו כאיש נבהל – ולמה לא קדמת להגיד לי זאת? לא! לא אוכל לשלחם השמימה ביום צום, פן יאמרו שם: הנה האנשים אשר היו דורות אחדים בצל בית ראדזיוויל, יצאו ממנו רעבים ובנפש ריקה. לא, היה לא תהיה כזאת, כי לא לכבוד היא לי… ולכן הניחה את הגמול ליום מחר או טוב מזה – ליום השלישי, למען אשר ירבו לאכול ולשתות עד העת ההיא כאשר יוכלו שאת ויבואו שמה שׂבֵעים ומפֻטמים כַּנזירים הבֵּרנַרדים – התבין אל דברי?

שביב תקוה התנוצץ מעיני הפקיד הטוב, אשר בהעברת המועד בָּטח כי תעבור גם הגזרה כלה.

– התואל אדוני, כרוב טובך, להודיע להיהודים בפיך את החסד אשר אתה עושה להם? – הערים הפקיד לשאול את פיהו.

– ולמה לי זאת? – ענה הדוכס בלי חמדה – הלא בבואם לפני יחלו לבכות ולהתחנן ולנשק את רגלי, ומי יודע פן ירכו את לבי עד אשר תעבור עלי רוח חנינה וארחמם!

– ומה ממך יהלוך, אדוני? הלא בידך הוא להמית ולהחיות ומי יאמר לך מה תעשה?

– אמנם כן הוא – השיב הדוכס אמריו לו – נפשי יודעת זאת; אבל ראה נא איך צפון משכל לבך עד כי לא תבין מאומה,– לכן אבינך אני ואתה דע לך: באמת לא מצאתי עד כה בעבָדי היהודים כל דבר אָון, עד כי כמעט צר לי על האמללים האלה. אבל עלי החובה לעשות להם כלה, להראות להמחוקקים שם בווארשוי, שהם עלינו למשא בתקוניהם הֶבל, כי אני האדון ליהודים הגרים על אדמתי, אני ולא אחר! – התבין אפוא מה ירמזון²³ מלי?

– אנכי בנתי לרעך, אדוני! אבל סלח נא לאשר אשאלך: מה חטאו היהודים האֻמללים האלה, אם במקום אחר נמצאו להם מרחמים, דורשי שלומם וטובתם?

– ומה לי ולהנבזים האלה, כי אשית אליהם לבי אם חטאים המה או לא? אנכי דרוש לעשות בם כפי אשר יורני רגש כבודי, כבוד דוכס, כבוד ראדזיוויל!

– כן אומר משל הקדמוני: “כשהאדונים נאבקים יחד אז יהיה ראש העבדים לחלי”.

– כן דבר המשל, וכן יהיה לעולם.

הפקיד הניע בראשו וידום רגע.

– ומה יהיה לשכנא סוחרנו? – שאל אחרי כן, בנסותו דבר אל אדוניו, אולי יצלח לו להציל למצער את נפש שכנא ידידו מרדת שחת – הגם אותו תצוה להציב לכלי התותח למטרה?

– הדבר מובן מאליו, כי במה טוב הוא מכל יתר אחיו הנבזים?

– ועם מי אפוא ישַׂחק אדוני במשחק הנרדשיר?

– בנרדשיר? נרדשיר… – בטא הדוכס בשפתיו בהעמיקו לחשוב – ובאמת עם מי אשַחק בנרדשיר? הלא משחק כמוהו לא במהרה ימָצא, וגם בארצות אשר עברתי לא מצאתי כמוהו. מה נפלאו הליכות הנבל הזה בשחקו! מה ערום לבו ומה כביר כח שכלו וחריצותו במשחק הזה!

– ובכל זאת הלא גברתָּ עליו ותזכה ממנו את כּבע השבת אשר לו, בשַחקך עמו – החליק שר האלף בלשונו, בעשותו חנף לדודו.

– ובמה נחשבה הפעם ההיא נגד אלפי נצחונותיו? – זאת עשה אפוא: – קרא השר בפנותו אל הפקיד – את שכנא, את שכנָאָתו ואת שכנָאָיו הקטנים תשאיר בחיים, ולמלא את המספר, תשלח שני עבדים חמושים, לארוב על הדרך ולתפוש שנים שלשה יהודים אחרים – כי לא מעטים הם היהודים הנעים ומסתופפים בסביבות נישוויז, ומנית בהם את החסרון.

– ואם יהיו היהודים האלה של אדון אחר?

– אזי תגיד להאדון ההוא, כי חֵלף שתים שלש נפשות יהודָיו, אתן לו עשרה מיהודַי הגרים בנאליבאָק או במקום אחר מנכסַי, ולא יגיע לו נזק מידי. ובכלל אין לבקש חשבונות קטנים כאלה משָכֵן טוב כמוני, כי בעל גמולות אני וידי רב לי.

הפקיד הניע ראשו שנית, ולבו התחמץ בקרבו למשמע הדברים הנוראים, הנשמעים מפי האדון האכזרי הזה על אנשים חיים ותמימים, אשר נקל בעיניו לאַבדם מבלי משים. אך לא נועז להשיב עוד על דבריו, פן יעיר גם עליו חמת המשֻגע הזה, ובלבו גמר אֹמר להחיש ולהתפטר ממשמרתו ועבודתו אשר כבדה עליו מנשוא. “נם אם תתן לי מלֹא ביתך כסף וזהב – חשב עם לבבו, בצאתו מאת פניו – לא אוסיף עוד לעבדך! כי נורא אתה, אכזרי מחיתו טרף, לב אבן לך ולא לב בשר. אך שוא יכסו רבים על פשעיך, באמרם, כי רעתך כסלתך ומרוב טובה תשתולל ותלך שובב בדרך לבך. אנכי לא אוסיף עוד לעבדך, – ואם תמאן לשלחני לחפשי, ושלחתי ידי בך, ונקמתי ממך את דמי כל הנפשות הנקיות אשר שפכת באולתך, בגאונך ורהבך וזדון לבבך. –אנכי אטרפך באפי, ארמסך בחמתי, אחנקך בידי או אשים רעל ביין משתך, וקראתי דרור לארץ אשר נלאתה נשוא את זדונך ורוע לבבך כי רב ומשובותיך כי עצמו מאד!” –––––

 

יא.    🔗

ויהודי נישוויז, אשר חיו ככל אחיהם בני עמם בלי חשבון ודאגה לאחריתם, כבוא אליהם הבשורה, כי דחה הדוכס את ענשם לשלשה ימים, שמחו מאד על השמועה. “ברוך ה' יום יום! – קראו איש לרעהו, בהתנחמם בלבם – כשלשה ימים רבות חליפות תוכלנה לבוא”, ולולא היה היום ההוא יום “תשעה באב”, אזי היה להם לחג גדול, והחזן דק"ק מיר עם כל קהל משורריו יחד הרימו קולם ויַראו כחם וגבורתם בברכת “מי שברך” להדוכס רב החסד… כי שפלה רוח היהודים בטלטוליהם ונדודיהם הרבים, וילמדו להתפרנס ככלב ולשמוח בחלקם בעצמות יבשות, המשלכות אליהם לפעמים תחת השלחן… מכל החפצים והצרכים, הנחוצים להאדם החי בעולם הזה, לא נשארה להם בלתי אם דאגתם לקֵבתם. הדאגה הזאת מלֵאה כל נפשם וחיתם ופוטרת אותם מכל יתר הדברים הדרושים להאדם המעלה כל עוד נפשו בו. “םה יתאונן אדם חי? דַיו אשר הוא חי” – כן הגו יהודי נישוויז בשנות מאה מלפנים, וכן נדברים המה יחד עם כל יתר אחיהם גם בזמן הזה, – כי אחרי רדתם בגורלם עד מדרגת החי ההולך על ארבע, הנם מסתפקים בחלקם ושמחים במעט מן המעט, וסובלים בהכנעה ובשפלות הנפש את בעיטת כל רגל הדורכת עליהם בגאוה, כמו אבד מהם כל רגש אדם וכל חוש אנוש. ועל כן לא נפלאת היא, כי בהודע ליהודי נישוויז החסד שעשה להם הדוכס, שבה נפשם כמעט למנוחתה, כמו נהפכו שלשת הימים ויהיו לשלשה דורות. וכן נפרדו וילכו איש לביתו ואיש לבצעו, מבלי שית אל לב דאגת מחר. ונשיהם קפלו את בתי ידיהן ותתכסנה בסינוריהן, וידיהן מלאו עבודה, להכין תבשיל ולביבות־גבינה לסעודת הערב ככלות הצום – המטעמים ההם אשר לא בכל יום יושמו לפני בעליהן לאכול ממנעמיהם.

אבל לא כן היה החסד הזה בעיני האחרים, הם – האצילים העניים גרי העיר והארמון בעת ההיא. לבם התחמץ בקרבם על המשפט החרוץ אשר הוציא הנסיך ההולל על היהודים האמללים גרי עיר נישוויז, ויחד התגודדו כמו נגע הדבר עד נפשם.

– מה החדשה הזאת ואי זה רוח עברה על האדון הזה? – קראו איש אל רעהו בחמת רוחם, במשכם שׂפמיהם הארוכים – מי ראה כזאת ומי שמע כאלה? לא יֵעשה כן במקומנו, לערוך זבח אדם רב, ולהכרית עיר ומתים ביום אחד! ומה פשעו היהודים האֻמללים כי נתכה עליהם כאש חמתו? ואם יש בהם עון – ישים נא עליהם ענש כסף, או יצוה נא חסדו ראשי קהלתם לקבץ – וליסרם כנהוג, בשבטים – ולא בכלי תותח! לא, אדוננו הטוב, היה לא תהיה כזאת בתוכנו! הן נסיך אתה ואלוף בעמנו, אבל גם אנחנו, אדוננו הטוב, לא פסילים אלמים כי נראה עמל ונחרש; כי לנגד עינינו יכריתו נפשות למאות ולא נשים על לב. הן אמנם “זשידים” המה, בנים “לא אֵמון בם”²⁴, אבל גם הם בני אדם, החפצים חיים כמונו. לא צאן ובקר הם, כי יוכן להם מַטבּח בהמון רבה. גם צאן ובקר לא ישחטו על חנם מבלי חפץ. לא, אדוננו הטוב, אך שוא יעצת בֹּשת לביתך והיא לא תצלח – היה לא תהיה כזאת בתוכנו!

– אבל מה נעשה להפר עצתו?

– אנחנו זאת נעשה: – ענה אחד מהם, הוא האדון שר הדגל, הנודע לנו משיחתו עם הערשקא – היש את נפשכם, אדוני, לשמוע עצתי?

– דבר דבריך, אדוננו שר הדגל, ונשמעה! – ענוהו בקול אחד.

ושר הדגל התגסה²⁵ להיטיב קולו ויאמר: באישון לילה, כאשר ינוחו כלם על משכבותם והחשך יכסה ארץ, נגש בלאט אל הסוללה ונסיר כלי התותח ממקומותם, נסחבם הלאה ונצפנם במקום נעלם, ואיש לא ידע מזה זולתנו – אז יבוש הנסיך מעצתו ולא תקום עוד מחשבת אונו.

– ואנשי החיל העומדים על המשמר?

– וכמה הם יחדו? הלא רק חמשה, ובמה נחשבים המה? ברגע אחד נאסרם ונמלא פיהם חצץ ולא יוכלו עוד להשמיע במרום קולם. – ומה עצתי בעיניכם, אדוני?

– טובה עצתך, כאשר נדמה – השיבו אחדים ולבם לא נכון עמם.

– לא! – ענה אציל אחר, הוא האציל הזקן אשר בא לגור בארמון היהודי, בחדר ההוא אשר בו מצא את “הזבובים הדומים מעט לפשפשים” – לא טובה העצה היעוצה כי באין כלי תותח יצוה הנסיך לירות בקני רובה, באין קני רובה – יצוה לבתק את כלם בחרבות או לדקרם בחניתות ורמחים או לפוררם בעצים ובאבנים. היוצא מזה הוא: כי ליהודים לא נועיל ורק לנו נשחית, כי יחר אף הנסיך בנו ויגרשנו כלה מעל פניו,– ומה בצע בחפזנו?

– כנים דברי האדון סטוּלדזינסקי, חי ה'! – קראו כלם יחדו, ונם אלה אשר הסכימו בראשונה לעצת שר הרגל, נתנו צדק לדברי האציל הזקן – אבל מה לעשות ואיך נכלכל מעשינו במשפט כי יהיה הזאב שָׂבֵעַ וגם הגדי שָלם?

– אנחנו זאת נעשה:– השיב האדון סטולדזינסקי – לי עצה נמצאת, להסב לב הנסיך, כי ינזר מחפצו וינחם על הרעה אשר הוא חושב לעשות.

– ומה עצתך?

– עצתי היא – ענה האדון סטולדזינסקי, בהוציאו מחיקו את ילקוטו ומקטרתו כמנהגו – עוד היום…. לא אדוני, לא היום, כי רד היום מאד, אך מחר בבקר השכם אחרי תפלת השחר נקומה ונלכה יחד אל הכהן הראש, ונחלה את פניו, כי ידבר הוא על לב הנסיך להשיב חמתו מהשחית. הרועה הנאמן הזה לא ישיב בקשתנו ריקם, כי איש טוב הוא, קדוש ה' מכובד ולבו טוב על “בעלי הברית הישנה”²⁶ ואת רבם הזקן יאהב ויכבד אף יתוכח עמו לפעמים בעניני האמונה והדת, כי הוא קורא ומבין דבר גם בספרים אשר להם. הוא מלֻמָד גדול, ולולא היה מוצאו ממשפחה עניה כאצילינו, אזי כבר היה לאב ולבישוף. הנסיך יכבדהו מאד ומוצא שפתיו קדוש לו, כי כֹהנו הוא, הסולח לעוניו והגואל משחת נפשו – ואם הוא יאמר לו “שב ואל תעשה”, לא ימרה את פיהו ולא יפר דברו. הנה כן תבוא ישועה “להזשידים שלנו” מבלי כל קשר ומרד ושערורה בתוכנו.

הדברים האלה ישרו מאד בעיני כלם, בהכירם כי טובים ונכחים המה.

– נאמנים דברי האדון סטולדזינסקי, חי ה' וחי ראשינו! – קראו כלם כאיש אחד וימחאו כף – אמנם כן הוא: בישישים חכמה וארך ימים תבונה. אנחנו נעשה כדבריך, אבל אתה, אדונינו הטוב, תהיה לנו לפה לפני האדון הכהן, כי דבריך נמלצו מאד והגות לבך תבונות. לכן היה נא אתה לנו לראש; אתה תדבר עם האדון הכהן ואנחנו נענה אחריך אמן.

– טוב הדבר – ענה הזקן, ולבו שמח בקרבו על הכבוד אשר נחל – לא זו הפעם הראשונה אשר אכבדה לדבר דברי עם הכהן הראש. כי זה דרכי מדי בואי העירה, לסור אל חדר מושבו ולשיח עמו בחקותינו – כי שיחת כהן חכם ומלֻמד כזה טובה ללב ומועילה לנשמה, ומדי אצא מאת פניו אחוש בנפשי כמו הוקל משאהּ וחיתי באור אראה.

– הי, הי! – שחקו אחדים מבני גילו – אל נכון עצמו חטאיך, איש זקן, אם כה תרבה ללכת אל האב הכהן.

– כי לא בקדושים חלקי, זאת אדע אני יותר מכם; אבל כי עצמו חטאי מאלה הבאים להֵראות את פני הכהן רק פעם אחת בשנה – כזאת לא יגיד לכם גם הכהן בעצמו, היודע מצפוני וכל תעלומותי מנו לא נכחדו.

האצילים עשו כעצת האדון סטולדזינסקי, ויבחרו להם שבעה אנשים מבחיריהם, ללכת בבקר השכם אל האדון הכהן. והאדון סטולדזינסקי סדר כל הלילה את הדברים אשר יגיד בבואו לפני הכהן, למען יכירו חבריו וידעו, כי לא לחנם בחרו בו להיות להם לפה. ויערוך שיחה ארוכה, מעֻרבה במלות רומיות, הלקוחות מכתבי הקדש ומספרי התפלות. אמנם כבדה עליו העבודה לסדרם בעל פה כראוי, ובבל זאת לא אמר נואש, ויהגה ויערוך ויסדר כל הלילה עד הבקר. גם בלכתו עם עדת חבריו, לבוא אל הכהן, לא פסק פיהו ממשנתו, וישנה וישלש את מליצתו הנשגבה עד בואו לפני חדר הכהן – ובקרבו אל הפתח כן שכח הזקן תלמודו, וכל מליצתו הרוממה כילק פשטה ותעף. אז הניע ראש ויעזוב את הלקח הרומי אשר הכין לו, ויגמר בלבו לדבר בלשון אביו ואמו, כאחד האדם, ולהוציא מפיהו מלים ככל אשר ישים אלהים בלבו.

הכהן קבל את כלם בסבר פנים יפות, כדרכו עם כל הבא אליו להשמיע בקשתו או לשאול לעצתו, ובשמעו את הדברים הנאמרים לו ענה ואמר:

– ברוכים אתם לה' על אשר שקדתם להודיעני את הרעה הנשקפה לאנשים “בעלי הדת הישנה” הגרים במקומנו. ואנכי לא ידעתי וגם הנסיך, בדברו אתי ביום אתמול, לא הגיד לי מאומה ממחשבתו הנוראה אשר הוא חושב לעשות. גם כי לא יתנני לבי להאמין כי כלה ונחרצה מהנסיך לעשות תועבה כזאת – כי בכל שגיונותיו הוא איש טוב, ולבו לא ידע מכל הרעות אשר הסכינו אבותיו לעשות בחייהם – ואולי אך צחוק יעשה להיהודים, אשר העלו עליהם חמתו בדבר לא אדע שחרו; בכל זאת הנני נכון למהר ולהֵראות את פני האדון הנסיך ולדעת מה היה לו. איך שיהיה, בטחו נא בי, כי בכל כחי אתאמץ להניא את הנסיך ממחשבתו, ולא אתנהו לעשות תועבה כזאת ולשפוך דמי נפשות נקיים על לא חמס בכפיהם.

ראש העדה השלוחה נפל על ברכיו וישק את יד הכהן המדבר בצדקה.

– ואתם בָּני – קרא הכהן בלב רַגש – בבואכם להמליץ טובה על רעיכם, על אחיכם, אשר בצלם אלהים נבראו כמוכם, נתתם שמחה בלבי ותמלאו נפשי גיל וחדות ה‘, בראותי כי זרע הטוב והצדק, אשר התאמצתי לזרוע בשם ה’ בקרב עדתי, הכה שרש ועשה פרי למעלה. ועוד הפעם הנני מגיד לכם את הדברים אשר הסכנתם לשמוע ממני מעל הבמה בבית תפלתנו: “אהבת אדם” זו היא הצדקה האמתּית, אשר תהיה לרצון לפני ה‘. האהבה הזאת לא תבדיל בין עם לעם ובין דת לדת. כי כל בני האדם כאחד יצורי אלוה הם, אשר בראם בצלמו כדמותו, למען דעת כל עמי הארץ כי יחדו בנים הם לה’ אלהי עולם. אחד הוא אלהינו שבראנו לכבודו, ומצוה אחת היא אשר בה קדש את כל באי עולם – זו מצות “ואהבת לרעך כמוך”. כן עשיתם אתם, בני, ועל כן אשמח בכם ואגילה באלהי ישעי, כי זכני לראות זאת בעיני. ברוכים אתם לה'!

וכל השליחים נפלו על פניהם וישתחוו. והכהן ברכם עוד הפעם, בהעבירו עליהם ידו שלש פעמים ימינה ושמאלה, מעלה ומטה כדת, אז שלחם לשלום.

– ומה תאמרו, אדוני, עתה? – קרא האדון סטולדזינסקי לעדת חבריו, בשובם מדרכם, מלאי שמחה וגיל על כל הטוב אשר שמעה אזנם מפי הכהן הנכבד – הטובה היתה עצתי אשר יעצתי?

– הניפו אותו למעלה!– קרא איש אחד מתוך העדה, לתשובה על שאלתו זו.

– יהי כן! – השיבו כלם יחדו, וכרגע הונף הזקן בידיהם והוטל מהם למעלה²⁷ בקראם בקול גדול: ! Vivat²⁸.

– הניחו נא לי, אדוני, אנא, הניחו נא!– התחנן האדון סטולדזינסקי לאחרונה, כי לא נעמה התנופה הזאת לעצמותיו הישנות – עוד דבר נחוץ לי אליכם, על כן הניחו נא, אדוני, ואגידנו לכם.

“האדונים” הניחו לו ויעמידוהו על רגליו,

– זה הדבר אשר הואלתי להגיד לכם;– אמר הזקן בשאפו רוח ובמחותו זעה מעל פניו אשר האדימו כתולע – הן לא נוכל לדעת מראשית אחרית; ולמען אשר לא יבטחו “בעלי הדת הישָנה” בישועתם ללא עת, ולא יגדל עוד יגונם בהכָּזב תוחלתם, עלינו לכחד אמרינו מהם, לבל ידעו מאומה מכל אשר עשינו לרַוחתם לישועתם. יבקשו להם גם המה עצות מרחוק, ואם לא תצלח עצתנו אנו, אולי תצלח עצתם המה, והיו לשארית ולא ימחה שמם מקרבנו. הישרו דברי בעיניכם, אדוני?

– מאד ומאד! –––

אף אמנם לא אבדה עצה מיהודי נישוויז ולא נבצרה מהם מזמה,– הם לא שכחו את הרעה אשר נגד פניהם ובאספה רבה שהיתה לטובי הקהלה, ביחד עם הרב ר' יעקב שמואל, נמנו וגמרו: א) להתענות ולצום בשלשת הימים ההם עד אחרי הצהרים; ב) לקרוא בכל יום ויום בתפלת שחרית ומנחה “אבינו מלכנו” ולומר אחר כך תהלים ומעמדות; ג) אסרו על נשיהם ואפילו על כלותיהם לשית עליהן עדייהן, לקיים מה שנאמר: “חבי כמעט רגע עד יעבר זעם”.

 

יב.    🔗

והכהן הראש שקד על פעלו, וכעבור שעה אחת לצאת השליחים מאת פניו, שם פעמיו אל הנסיך וידבר אתו ככל אשר הורהו לב הטוב, אף חזקו עליו דבריו – ובכל זאת שב ריקם מאת פניו. כי גם בהכיר הנסיך עותתו לא שב ממנה, באמרו, כי אחת נשבע באפו להראות לשרים ולמלכם כי הוא האדון באחוזות נחלתו ולא המה, ובדבר הנוגע לכבודו לא ישוב מפני כל. ואם רע הדבר בעיני האלהים, הן לא קצרה ידו מלכפר פניו במנחה ונדבות ואף בצומות וסגופים – ומדברו לא ישוב, כי לא לכבוד לו להתנחם, וההוא דבֵּר ולא יקימנה?

בדברים לא יוָסר האדון הזה – חשב הכהן עם לבבו, בשבתו אחר כן אל שלחנו המלא ספרים וכתבי יד, אשר בהם הגה יומם ולילה – אין טוב לנו כי אם להוליכהו שולל בדרך לבו. וה' אלהים יסלח לנו על מזמה זו חשבנו, בבקשנו להציל משחת נפשות יצוריו ולא ישָפך דם נקי בקרב ארצנו.

ובדברו קרא לעבדו ויצוהו לרוץ הארמונה ולבקש את האדון ריטאן למהר ולבוא אליו.

ריטאן בא כדברו, ויחדו המתיקו סוד ויתיעצו על צפוניהם. משם יצא ריטאן שמח וטוב לב.

– יחי האב הכהן! – הגה פי ריטאן ברדתו מהמדרגות – כי עמו מקור חכמה ולו עצה ותושיה. –

עד מהרה תרוץ העת ואִתָּה תם חסד הנסיך. עברו שלשת הימים אשר נתן ראדזיוויל ארוכה ליהודי נישוויז, ותור הענש הגיע, בא היום הנורא אשר בו עֻתּדו כלם לזבח. ביום ההוא העירו היהודים שחר ויקומו בבקר השכם. רבים מהם נסו לעזוב את נישוויז בלאט; אבל העיר היתה סוגרת ומסֻגרת מהמון הידוקים ואנשי חיל, אשר עמדו למשמר על כל מוצאיה ומבואיה. מחמת השומרים האלה ושוט עברתם שבו היהודים על עקבם, כלם נאנחים ונאנקים מאימת השעה הבאה, אשר תסגיר חיתם לממיתים. ובבל זאת לא חדלו מיחל לישועה, אשר אולי תבוא להם בדרך נס ופלא.

כן נאספו יחדו אל בית הכנסת. שם עמדו וישבי דומם, ראשיהם שחו לארץ ולבם נמוג והלֹם ומראיתם – כעדר בקר וצאן בבית המטבחים. במבוכתם זו לא מצָאם לבם אף להתפלל שחרית, וגם כאשר עבר ר' צדוק השמש לפני התֵּבה וישמיע קולו “אדון עולם אשר מלך”, לא ענה איש דבר ויחדו נדמו ולא פתחו פיהם. אז עזב את מקומו ויֵשב גם הוא בתוך העם, וכמוהם חכה למות או למעשה נסים…

ולא לשוא חכו – כי אמנם נעשה להם נס ותוחלתם באה. כי בהגיע השעה העשירית רץ בא ר' שכנא לבית הכנסת בידים פרושות למעלה ובקול קורא “רֶוַח והצלה!” נפל ארצה ויתעלף. כלם מהרו אליו, ויניעוהו וינידוהו ויטלטלוהו טלטלה וימעכו ידיו ולבו וילחצו רַקותיו בחזקה ויזרקו עליו מים קרים, עד אשר שבה רוחו אל קרבו ויחי. על כפים נשאוהו אל הבימה ויושיבוהו על כסא אליהו; שם נגלו מערומיו לעין כל – כי בהחיש ר' שכנא להביא את הבשורה, שכח ללבוש בגדיו, והנהו ערום ועריה בֹּשת, אין עליו בלתי אם הטלית קטן אשר על כתנתו והכפה אשר על ראשו! זאת ראה עתה גם ר' שכנא וישחק בבשת פנים ויגל ברעדה ויאמר:

– אנכי אצתי לבַשר לכם ישועתנו עד כי שכחתי גם לשים עלי שמלת גבר – ובדברו נשא סביב עיניו, אולי המצא תמצא לו כסות או שַׂלמה לכסות מערומיו. וימהר ר' צדוק וישם את בגדו העליון על כתפיות הגביר דמתא ויכסהו. אז קם ר' שכנא ויעמוד על רגליו, ויספר דבריו באזני כל קהל עדתו, העומדים סביביו, ועיניהם ונפשם נשואות אליו, לשמוע את הנסים ואת הנפלאות שנעשו להם מן השמים.

– לא בזכותנו, רבותי, כי אם בזכות אבותינו, קדושי עליון, באה התשועה הגדולה לנו כיום הזה. בחסד עליון נצלנו מרעה ונפדינו מיד שאול. הדוכס נסע מזה ולא ישוב עד יום מחר, ולפני צאתו צוה לעבדיו לשמור פקודתו לעשותה ולהוציאנו להרג ביום הזה כי ינטו צללי ערב.

כל העומדים מסביב לו הביטו איש אל רעהו ויתמהו, וישובו להביט אל ר' שכנא במבוכה גלויה, והוא הוסיף ויאמר:

– אך אל נא תחרדו, רבותי! כי פקודתו תעשה רק למראה עין ולא בפעל כפים. וכה יהיה הדבר: בעצם העת ההיא אשר ישמע קול רעש תֻּפים מארמון הדוכס, בוא נבוא כלנו יחדו, אנחנו ונשינו וטפנו, אל ככר הרחוב. שם יורו עלינו בכלי התותח, אך הכלים ריקים יהיו, אין בהם כדורי מות בלתי אם אבק שרפה. זכרו זאת ואל תחרדו! כי לא תאֻנה אליכם כל רעה. והיה כשמעכם את קול הרעם, ונפלנו כלנו ארצה כחללי מלחמה, וכהתמם לירות, נקומה ממקומנו – ונשובה בשלום איש לביתו, באין מכלים דבר. זה הדבר אשר יהיה וכאשר שמעתם כן עוד תחזו, ואתם דעו לכם!

– הכן צוה הדוכס לעשות? – שאלו אחדים בתאות נפש.

– לא הדוכס – ענה ר' שכנא – כי אם…. אבל לא לכם לדעת זאת, כי סוד כמוס הוא לעת הזאת ובעתו תדעוהו. ואתם שמרו הדבר בלבבכם ועשו ככל אשר השמעתיכם!

– אם כן אפוא – נתן ר' צדוק קולו קול עז – אם הדבר כן הוא, שמעו נא לדברי וישמע אליכם אלהים: “אדון עולם אשר מלך”…

ובפעם הזאת ענה כל הקהל אחריו. ותפלת השחרית החלה בכונה גדולה ובדבקות עצומה, בהשתפך נפש כלם בדמעות גיל ובקול תודה והלל לה' האלהים על הנס אשר עשה עמהם להפליא.

בערב ההוא נעשתה עצת הכהן הראש, כהוָסדו עם ריטאן לעת הבקר: התֻּפים המו וירעשו בעיר נישוויז, כלי התותח הרעימו מֵעֲבָרים, הפעמונים צלצלו והיהודים נפלו על פניהם ארצה, אחדים מהם השמיעו גם אנקת חללים – אחר כן קמו ירדו ויניעו את האבק מעל בגדיהם, וילכו איש איש לביתו – לאכול סעודת הערב כברכת ה' עליהם.

למחרת היום ההוא, בשוב הנסיך אל ארמונו דרך עירו, השתומם למראה עיניו והיטב חרה לו, בראותו את כל יהודי נישוויז וזקני הקהלה והרב בראשם יוצאים ומריעים לקראתו בזמירות ובכלי שיר ובקול גדול הקורא בכח: “יחי אדוננו הדוכס לעולם!” –

– מה זאת? – קרא בחמה גדולה, בהשקיפו בעד חלון מרכבתו – ריטאן! – קרא בזעם אפו להסוכן הנצב שם – האם כה, פּאַנע קוּחאַנקוּ, שמרת את פקודתי לעשותה?

– פקודתך שמרה רוחי, אדוני הרם והנשא!– ענה הסוכן באמץ לב וברוח נכון – אנכי עשיתי ככל אשר צויתני, ויותר מחצי שעה יריתי על ההמון הזה בכלי התותח, חי אדוני וחי נפשי!

– הנני מאמין לך, פּאַנע קוּחאַנקוּ, כי באזני שמעתי את קול הרעם ביום אתמול בשבתי בנכסי. אבל איכה נשארו בחיים? האמנם גם כלי תותח עליהם לא יצלחו?

– לא, אדוני הרם והנשא! כלי המות עשו את שלהם, ובעיני ראיתי אותם מראש הסוללה נופלים יחדו כעמיר מאחרי הקוצר ולא נשאר בהם אף אחד, אבל…

– מה? – שסע הנסיך את דבריו בעינים נעות ובאזנים נטויות להקשיב קשב ולהבין דבר.

– כאשר שלחתי את עבדינו בעגלות ובקרונות לאסוף את החללים ולקברם, לא נמצאה על המקום ההוא אף גוית איש אחד, כי חיו כלם ויעמדו על רגליהם, ומבלי דַבּר דָבר הלכו להם לבתיהם, כמו לא ידעו מאומה מכל אשר קרם!

– מה זאת תשמענה אזני! – קרא הנסיך בחרדה גדולה, בהחישו להעביר ידו על לבו ולהתקדש באות הצלב – חי ראשי, כי זה שלא כדרך הטבע ואין זה כי אם מעשה שטן או כשפים!…

פני הנסיך הלבינו, כל עצמותיו רחפו, עיניו קמו בחוריהן והודו נהפך עליו למשחית. לרגעים קם ממקומו, במשכו את שפמו ובשיתו ידו אל צוארו, כי נדמה לו כמו תלחצהו יד מסֻתרה, השמה מחנק לנפשו,– ויתגסה, ויחכך בגרונו ויתאמץ להעלות כיחו וניעו, וישאף רוח כתנים; אך נשמת אפו נעצרה ורוחו קצרה. לאחרונה חגר שארית כחו ויקפוץ מעל מרכבתו, ויחטוף שוֹט חובלים מידי אחד ההידוקים וירץ אל היהודים בחמת כחו, אך לא קרב אליהם, כי אם מרחוק הניף השוט נגדם, בקראו בקול פחדים ובנפש נמוגה מאימת מות אשר נפלה עליו:

– סורו מעלי מֵתי עולם! אל תביטו כה בעיניכם המזרות זוָעה! גשו הלאה, רוחות טמאות, כי המקום הזה אדמת קדש הוא…!

ובקראו הרים עליהם שוט ידו, אבל ברכיו כשלו באין מעמד, והסוכן ואחדים מאציליו חרדו אליו ויחזיקו בו לבל יפול ארצה.

– שאוני והביאוני אל הכהן הראש! – קרא בקול חרדות, כהנשאו אל מרכבתו – ימהרו ויבואו הנה עם כל כלי הקדש, והזו על המקום מים קדושים והעבירו את הטומאה מעל נחלתי, ושבו הרוחות לשאולה!…

וכן הושב אל מרכבתו, וכחץ מקשת שטה עברה המרכבה אל בית הכהן הראש.

במנוחת לב שמע הכהן מפי הנסיך את כל אשר קרהו, ולא פטר בשפה ולא הניד עפעף עד אשר כלה הנסיך לדבר, אז נתן מרגוע לנפשו ויען ויאמר:

– אם בעיניך אדוני יפלא הדבר הזה, בעיני לא יפלא. אך לשוא חרדת אדוני את כל החרדה הזאת, כי הדבר הזה לא חדש הוא – ומי לא ידעהו!

– מה זה תבענה שפתיך, אדוני הכהן? – קרא הנסיך בפרשו את כפיו – אנשים מתים חיו, נבלות קמו – האין זה פלא גדול? ואיך לא ארגז תחתי?

– אבל, אדוני הנסיך! – הוסיף האב אמריו לו – בחפזך שכחת איזה מתים ואיזה נבלות ראו עיניך. היהודים היו אם לא?

– כלם יהודים, יהודַי אשר היו בנישוויז. ומה בזאת?

– הבדל גדול יש בזה, ואיככה לא ידעת זאת?

– אנכי לא אבין מאומה, פּאַנע קוּחאַנקוּ,אדוני הכהן!

– אם כן הוא, הטה אלי אזנך, אדוני, ותדע פשר דבר!

נפש הנסיך גרסה לתאבה, לדעת את הסוד הכמוס, ויקרב את כסאו אל מושב הכהן ויכן לבו ויט אזנו להקשיב קשב רב קשב.

– זה הדבר – אמר הכהן, בהטותו ראשו גם הוא אל עבר פני הנסיך – היהודים גולי עולם הם, אשר מוצאם מקדם ותקופתם על קצות תבל ואחריתם – לשוב אל הארץ אשר ממנה הגלו בעונותיהם. בימים ההם ובעת ההיא תעלינה כל עצמות אבותיהם מקבריהם, וחיו ועמדו יחדו בעמק יהושפט, לשמוע משפטם החרוץ. זה חלק אלה אשר ימותו בעתם, בהפקד עליהם פקודת כל הארץ; לא כן אלה, אשר יומתו בידי אדם – כי תשארנה עצמותיהם במנוחה על מקומם, ותחתיהם יָעמד למשפט האיש אשר היה ברוצחי נפשם, ונשא הוא את עונם. ובחמלת ה' עליך, אדוני הנסיך, בדעתו כי רב חסד אתה ומרבה להיטיב, הפליא לך חסדו אשר הוא עושה רק ליחידי סגולה בתוכנו – כי הֶחיה את היהודים אשר נפלו חללים מידך, למען ישאו הם את עונם לעת קץ ככל אשר נגזר עליהם, ואת נפשך הציל ויחשקנה משחת בלי כיום הזה.

– אם כן אפוא – קרא הנסיך ולבבו פחד ורחב למשמע אזניו – יחיו להם ה“זשידקים” ההם כאַות נפשם וידי לא תהיה בם! אין אני חפץ עוד במותם למען אשא אני את עונותיהם, כי רב לי בעונותי אני! כי אמנם, פּאַנע קוּחאַנקוּ, קטנותי מכל החסד אשר עשה ה' עמדי לעת הזאת, ולא כפעלי שלם לי. הוי, אדוני הסוכן, בואה נא הֵנה!

ריטאן בא החדרה ויבט אל הכהן הראש, אבל חזות פניו לא הגידה לו מאומה, וכמעט נפל לבו בקרבו; אך בשומו עיניו אל אדוניו, ראה את רוח החנינה השפוכה על פני הפתי ברגע ההוא ונפשו שבה למנוחתה.

– ומה, פּאַנע קוּחאַנקוּ? – שאל הנסיך, בקומו ממושבו ובשומו שתי ידיו על כתפות סוכנו – “הזשידקים” שלנו עודם חיים?

– חיים וקימים, כאשר חזו עיניך מישרים.

– כלם? ואף אחד לא נעדר?

– אדמה כי כן הוא, אדוני, כאשר דברת.

– הלא תדע כי אין נפשי לתשובות כאלה, פּאַנע קוּחאַנקוּ! – קרא הנסיך בחמה, בהדפו את הסוכן מפניו – לא לדמיונך אשאל, כי אם דבר ברור השמיעני אם חיים המה כלם; אתה תערב לי את האנשים ההם, ואם יוָדע לי כי נעדרה מהם נפש אחת ונגזרת!

הסוכן השתאה למשמע אזניו, ולבו הגיד לו כי הנה שב האדון לכסלה בתהפוכות דרכו.

– אבל חרדה גדולה נפלה עליהם כשמעם את רעם כלי התותח! האף אין זאת?

– אנכי אדמה כי עוד בטרם סר אליהם מר המות כבר פרחה נשמתם מאימת מות.

– האם לא שחתה האימה לבריאותם?

– הדבר הזה יכול מאד להיות, – כי אמנם הצחוק הוא עם כלי תותח, אשר הרעיש עליהם כחצי שעה בלי חָשָׂך? רעם כזה יש בכחו להכריע נם את השור הבר ולהורידהו דומה.

– כן אפוא, זאת עשה, פאנע קוחאנקו: הוציאה מאוצרי דינרי זהב כמספר נפשותם; הוציאה להם חבית מלאה יין הונגרי, אבל מהיין הישן, השמור באוצרי – התשמע, פאנע קוחאנקו? – יאכלו נא לשׂבע נפשם, ישתו להם לרויה וייטיבו את לבם וישובו לאיתנם. ואם יש בהם חולה, צוה לרופאים וירפאוהו ויחלימוהו על חשבוני אני,– השמעת?

– שמעתי, אדוני, ובמצותך אעשה.

– גם זאת עשה: – הוסיף הנסיך בקחתו כובעו בידו – שלח לעת הערב על הככר ההוא את טראמונטאנו עם כל נושאי כליו: המנגנים, המשחקים, הלצים ומאחזי העינים, הדֻבים וכל ילידי התּפת אשר לו; יקומו ויעמדו שם יחדו תחת כִּפַּת השמים וישחקו לפני אנשי העיר בלי מחיר, ו“היהודים שלי” יביטו נא ויתבוננו ויתענגו על המראה וישישו בשמחה מטוב לב, – השמעת?

– שמעתי, אדוני, הרם והנשא!

– ואתה תגיד להם, כי האדון ראדזיוויל כאשר היה אדונם כן יהיה ועוד אדון טוב כמוהו יבקשו בכל העולם ולא ימצאו. אנכי בוז אבוז לשרי המלך החכמים בעיניהם; אבל ביהודים אשר לי היה לא תהיה ידי. יחיו להם בצלי עד בוא קצם. ימצאו להם רחמים בעיני ה' גם בעמדם לפניו למשפט בעמק יהושפט ולא יוסיפו לדאבה עוד, – השמעת?

– הכל יהיה כדבריך, אדוני.

אף אמנם היה הכל כדברו. “ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר” – כי כימי הפורים ראו נפלאות: היגון נהפך להם לשמחה והאֵבל ליום טוב, “והעיר נישוויז צהלה ושמחה”,

 

יג.    🔗

עברו ימים אחדים. נפש הנסיך ראדזיוויל נחה מעצבת ורגזה, וחמתו על שרי ווארשוי שככה.

– האֹפל יקחם עם כל מועצותיהם גם יחד! – חשב עם לבבו – הם יועילו בה לארצנו בתקנותיהם כאשר יועיל קנה רצוץ לגדר הדחויה, או כאשר תועיל תחבֹּשת זבובי ספרד לנפש מת – אבל מה לי ולהם? הן יש לי רב, וכביר תמצא ידי לתת מעדנים לנפשי ולראות בטובה כל ימי חיי. אני חצני נערתי מפולין עם כל שאונה והמונה; ידאגו לה אלה אשר ינעם לנפשם לצרור רוח בחפניהם ולאסוף מים בכברה – ואנכי מה?

וכדברו כן עשה. בארמונו שבו הסדרים לקדמותם, ויהיו חגים ומועדים לשמחה ולששון ולמשתה ולשכרון ולשעשועים עם כל תענוגות בני אדם להמון האורחים האצילים אשר נהרו שמה חליפות; אלה באו ואלה שבו ואיש איש לקח לנפשו מכל הבא בידו. כלם שאבו בששון ממעינות תהום רבה, בהיות להם הון הנסיך למקור חיים וכנהר אשר לא יכזבו מימיו. גם ליהודים הוטב בגללם; מסחר נישוויז עלה כפורחת, בתיהם מלאו פרנסה וידיהם עבודה רבה אשר לקחה לבבם, עד כי שכחו ראשונות, והרעה אשר רחפה עליהם זה לא כביר כמים עברו זכרו. לא שתו לב אף לכתוב אותה זכרון בפנקס הקהל, אשר בו רשמו כל דבר קטן אשר נפל בקרבם,– כי איש איש נתן את לבו ונפשו אל ההוה, ואת העבר לא זכרו ואל העתיד לא התבוננו. אמנם לא היו ימים טובים לישראל יושב נישוויז כימים ההם! הדוכס הסיר כעשו מעליהם ואימתו לא בעתתם; כלם שמחו על המחיה ועל הכלכלה, ולמרבה הפרנסה רבו השדוכים והחתונות מיום ליום, ובני ישראל פרו ורבו וישרצו ויעצמו שם כבארץ מצרים מלפנים. החזן דק“ק מיר נשאר לחזן בק”ק נישוויז – ומה להם עוד? ולו בא איש ואמר להם: הנה באה העת, רבותי, לקום ולעלות לארץ ישראל – אזי גרשוהו מעל פניהם בחרפה ובוז; לו בא אליהו הנביא בכבודו ובעצמו ואמר להם: “רבותינו, הגיע זמן ביאת הגואל, דרשוהו בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב!” – אז אולי קראוהו בפיהם מבלתי יכלת להעיז פנים נגד הנביא המבַשֵׂר, ובלבם חשבו: “מה טוב היה, לו בא אלישע תלמידו תחתיו, והביא לנו את הברכה אשר שָׂם באסוך השמן… והריקו כלינו יין שרף עד אין סוף וגדלה הפרנסה עד בלי די!” –

כזאת וכזאת חשבו בלבם כל היהודים היושבים בנישוויז – חוץ מאיש אחד, הוא ר' שכנא, אשר בקש את הגאולה באמת ובלב שלם – לא לנפשו, כי אם לכובע שַבַּתּו, השבוי בארמון הדוכס זה כמה. להשיב את שבוּת כובעו, הערה אז כל כחו ולבבו, ולמענו גמר בלבו לעשות דבר אחד אשר עלה במחשבתו, בדעתו כי עתה עת לעשות, בעוד לב הנסיך טוב עליו והשעה שעת רצון וחנינה. לבעבור זאת שלח את אשתו לעיר סלוצק, להביא משם את חיה בתם, אשר בה קוה להקים מזמתו ולבצע חפצו. בשוב חיה אליו השתוממו עליה כל יודעיה מלפנים, כי גדלה הילדה, והנה בגרה וגמלה כיפה פרי תאר ותהי לנערה רבת חן ורבת קסם, הלוקחת נפשות ביפיה והמלהטת גחלים בעיניה השחורות, עד כי גם ריטאן, אשר הסכין עם הנשים מעודו, נבהל ממבּטה ולא ידע נפשו.

– יקחני אפל! – חשב בלבו ויסלסל בשפמו, בהתבוננו בסתר אל הנערה היפה, המתרפקת על אבותיה האהובים לה – עד בה דמיתי כי וואָיזשבונאָווא היא היפה מכל הנשים; אבל במה נחשבת היא נגד השֵׁד הזה!… עלמה יפהפיה כזאת נמצאת רק בהגדות ובספורי מעשיות, ולולא ראיתיה בעיני, חי נפשי כי לא האמנתי לכל משמע אזני – כי אין כמוה כלולה בהדרה. האח, מה יפו שערותיה! מה נהדר ראשה ומה נחמדו כתפותיה וכל יצוריה ועצמיה עם כל הליכותיה ותנועותיה!… הוי שכנא! – קרא אל רעהו, בצאת חיה רגע אחד מחדר מושבם – הפעם ראיתי כי ערום אתה ואיש מזמות מאין כמוך!

– ואי זה ערמה מצאת בי? – שאלהו ר' שכנא, בצחקו מטוב לב.

– יתרון ערמתך בכֹּל הוא – כן כסית מזמה רבה, בהרחיקך את אוצר חמדתך מנישוויז מושבך, כי… מי יודע מה ילד יום!

– אנכי יודע את אשר אני עושה – השיב ר' שכנא בפנים נזעמים – ואולם מי יודע? אולי גם עתה עוד סכנה צפויה…

– לא! – ענה ריטאן בלב נכון – עתה אין כל פחד וסכנה בדבר. הלא זה דברי אשר הגדתי לך לפני שבועות אחדים, כי הנסיך איננו עוד מה שהיה מלפנים. דמיונו כסוס אביר לעת זקנה, בכלות כחו ממרוצתו בחיים… ולולא אוכלי לחמו, המפתים אותו להרבות במשתה ושמחה, לולא מלחכי קערותיו החונים עליו מסביב, אזי הזיר את נפשו מכל תענוגי בשרים, אשר כבר יצאו מאפיו ויהיו לו לזרא. גם²⁹ בהתהוללו לא ימצא עוד שעשועים לנפשו, ובעת אשר כלם ירֹנו ויצהלו סביביו בשחוק ובשכרון ובשירים ומחולות, הנהו יושב מַשמים, ומפַהק במלא פיהו על כל שאונם והמונם, כי מהבל הם יחד.

– משהזקין אומר כדבר המלך החכם מכל אדם: “הבל הבלים, הבל הבל”.

– כדברך כן הוא. אבל כאשר אוסיף להתבונן אל בתך היפה־פיה, כן אוָכח לדעת, כי היא מאלה נשי החן, אשר ענוָה וגאון מתאימות בהן, ואמיץ לבו בגברים יוטל מפניהן ולא יעז לגשת אליהן. הן אנכי יודע דרך נשים ועל דברתי לא אכזב, – ועל כן תוכל להשָקט במכונך, כי לא תאֻנה אליה רעה.

אז החלו להכין את הנערה למשלחתה. ואם אמנם ידעה לדבר כן בלשון פולין – כי מילדותה הסכינה עם האדונים האצילים השוקדים על דלתות אביה כל הימים, וכאשר גדלה למדה נם קרוא בספרים ולדבר צחות בשפה ההיא – בכל זאת הואיל ריטאן לערוך לה אמרים אשר תשמיעם באזני הנסיך, למצוא חן בעיניו ולהטות לבבו לטובה. ויכתוב לה מדברותיו על הגליון אשר נתן לה ללמוד ממנו בעל פה. הנערה קראה ושנתה את הדברים, אך לאחרונה השליכה את הגליון מעל פניה.

– לא, אדוני הסוכן! – אמרה אליו, בהעמידו אותה למבחן לעיני אבותיה – הניחה נא לי ואל תדרוש ממני לדבר את הדברים אשר שמת לפני, פן אשגה בדבר שפתי והייתי בעיני הדוכס כמתעתעה. הן לשוני אתי ואת אשר עם לבבי אותה אגיד להדוכס, ובה' אשים מבטחי, כי לא יבצר ממני לבקש דבר בעד אבי היקר, ובכל אשר תשים האהבה בפי אותה אשמור לדבר.

– אבל יראתי פן יפול עליך פחד הנסיך ושאתו תבעתך.

– הים הוא אם תנין כי אפחד ואיראנו? אנכי אדבר דברי, ואם יזעף עלי ויגער בי אז אברח מפניו ואעזבהו.

– אך זו גִבּורה נמרצה! – קרא ריטאן, במלאו שחוק פיהו ובמחאו כף – אם תחפוץ תדבר בו ואם לא – תעזבהו בחרפה ותברח!… ובכן תעזבי גם כובע אביך ותאמרי נואש?

– לא! – ענתה הנערה בתֻמתה – אנכי אברחה, ועד ארגיעה אשובה אליו ואוסיף לבקשהו, לחלות פניו, לבכות ולהתחנן לו, ואז אראה אם יוכל להשיב פני הבת, המעתרת אליו בעד אביה בדבר קט כזה.

– ואם בכל זאת לא יֵעתר לך? – הוסיף ריטאן לשאול, בחפצו לדעת כל מערכי לבב העלמה הנעימה, אשר בחמודותיה לנה עינו ובתמתה קנתה כליותיו ולבו.

– אם בכל זאת לא יעתר לי – ענתה הנערה – אז אגיד לו בפניו, כי בער באדם הוא ובגדולתו כן רבה אולתו ומשובתו.

– אנא סמכוני לבל אפולה, כי קצרה רוחי מנשוא! – קרא ריטאן בקוצר רוח משחוק פרוע אשר התקיפהו למשמע אזניו.

– לא, בתי האהובה, חלילה וחלילה לך מהגיד כזאת! – קרא ר' שכנא, בקפצו ממקומו בחרדה.

– חי נפשי, כי כזאת וכזאת אגיד לו! – צעקה הנערה הנחמדה, בהתאדם פניה מכעש – אתה אבי יקירי לא תדעני; אנכי עשויה לבלי חת; ואם יכלימני איש… אזי… יזהר נא מפני… כי לא אשא פני כל, יהי מי שיהיה! –

– אבל אַתְּ בתי לא תדעי את הרעה הנשקפה לכלנו, אם כה תדברי אל מושלנו עז – הוכיח אותה ר' שכנא, אשר נבהל מאד מדבריה – השחוק הוא לך? הידוע תדעי את הדוכס מי ומה הוא? הלא זה רארזיוויל!

– הניחה נא לה, שכנא ידידי! – התערב ריטאן בדבריו, בהשיבו אותו מאחרי בתו הנלהבה – בענינים כאלה לא תדע עד מה. אנכי אערבך ובחיתי הנני נשבע לך כי אם לא תמשול הנערה־השֵׁדה הזאה ברוח נסיכנו לשום עליו מתגה ורסנה – אזי חמור תקראני ועַיִר בן אתונות תכנני. יהי נא כובע שַׁבַּתּך נחשב בעיניך כאלו כבר נמצא בצל קורתך! – כי נערות כאֵלו לא תשובנה ריקם, וחפצן בוא יבוא לעולם. אנכי רק על זאת אתפלא: מאין באה לך ילדה תמה ואבירה לב כזאת? נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי בבנות עמי כזאת מִיָמַי!

אך לחנם השתומם האדון הזה על המראה – כי לא הסכין בעיר הקטנה לראות ולדעת את אשר תוכלנה בנות ישראל להיות, אם לא יפריעון הריש והעֹשר מהתגדל בעמן ובדתן כראוי. כי העֹני ישפיל נפשותן וישיבן עד דכא, והעֹשר ירים לבבן ויעבירן על דעתן עד כי לא תכירנה עוד מקומן. חיה גדלה בבית איש חכם ונבון וירא אלהים, אשר בעשרו לא גבה לבו, על כן לא רמו גם עיניה. באהבתה את אבותיה, הושיבתם מרום על כל השרים והאצילים המשכימים לפתחם, ואמונתה ודתה שמרו עליה ותלמדנה אותה להצניע לכת, ותתנינה לה לוית החן השפוך על נפש תמה וברה נוסף על יפי תארה וחמדת מראֶהָ. החן הזה נעדר מבנות ישראל בימים האלה, אשר אמונה ודת לא תדענה וחכמתן ודעתן היא שובבתן. בהשכלתן המדֻמה ישאן לבבן להתנשא על עַמן ובית אביהן, על כן תאבדנה דרך ובהמרותן תָּלַן עיננו.

פעם אחת בבֹּקר לבשה חיה בגדיה החמודות ותעד עדיה ותלך עם אביה אל ארמון הדוכס.

– הנה נערה עבריה באה להֵראות את פניך, אדוני הרם והנשא! – אמר ריטאן להנסיך, אשר ישב בחדר משכיתו וידיו אחזות באהוב לבבו, הוא החתול המלֻמד, הרובץ אצלו על יצועו.

– אין זאת כי אם תֹּאנה בפיה על אנשי הקהל – אמר הנסיך, באחזו בערף החתול להושיבהו בחיקו – טוב הדבר, הביאה אותה הנה ומלפנינו משפטה יצא.

כעבור רגע עמדה חיה ברוח נבון ולב אמיץ בפתח החדר, והיא מתנוססת ביפיה והדר גאונה וספיר גזרתה.

– הוי גואלי וכל קדושַׁי! – קרא הנסיך ויתַּר ממקומו ופניו חורו מחרדת לב – את מי אני רואה? הוי אסתר־קה! הגם אַתּ קמתּ מקברך ותשובי לתחיה? הוי עבָדי ומשרתַי!…

ובקראו כן החל לסגת לאחור, בהעבירו ידו על לבו ימינה ושמאלה, מעלה ומטה, הכרת פניו הלבנים כשלג ענתה בו, כי הוא חושב לנפול ולהתעלף. וחיה גם היא נבהלה ממראה עיניה, ותחל לסגת אחור מבלי דעת. אך בהביטה אל ריטאן, העומד מאחריה והקורץ לה בעיניו, נתנה אֹמץ בלבה ותשב אל מקומה.

– אדוני הרם והנשא – החלה בקולה הדק, הנעים כקול הזמיר בזמרו משכיל – לא אדע למי תדמני ואשוה; אך זאת אדע, כי לא אסתר־קה אני, כי אם חיה אמתך בת עבדך הנאמן, שכנא הסוחר הגר בעירך והחוסה בצלך.

לשון הנערה הרכה וקולה הנעים הרגיעו לבב השר הנבהל בחפזו. נפשו החלה לשוב למנוחתה והוא שב אל כסאו, אך עיניו עוד נטויות אל הנערה ולבו עודנו משתומם בתוכו.

– בת שכנא? – שנה אחרי דבריה, בצנחו לאטו על כסאו – אולי בת שכנא את; אבל מי פלל לראות כזאת!… ריטאן! – קרא אל סוכנו אשר בא החדרה – הביטה נא אל העדינה הנצבת בזה, והגידה אם לא דמיונה כמראה פני אסתר־קה, אהובת המלך קאזימיר הגדול, אשר תמונתה תלויה על הקיר בחדר התמונות אשר לי?

– כן הוא, אדוני הרם והנשא! גם אני אתבונן ואשתומם על המראה – השיב ריטאן בלב נאמן, כי באמת נדמתה חיה אל אסתר־קה כשני עפרים תאמי צביה, ויתפלא מאד על אשר לא הכיר זאת בעצמו עד כה.

– ואם כן – אמר הנסיך – הלא לא לחנם נבהלתי מראות. אנכי דמיתי כי את אסתר־קה המתה תראינה עיני, ומבלי שים שקר בנפשי אודה ולא אכחד, כי מאד אירא מפני מתים השבים לתחיה… ועתה אַתּ ילדה נעימה, מה יש בפיך להגיד לי, השמיעיני נא ואדעה!

– בקשה אחת לי אליך, אדוני הרם והנשא! – החלה חיה דבריה בתֻמתה ויֹשר לבה – בַּקשה אשר אולי קטנה היא בעיניך אבל גדולה היא אלי.

– תהי בקשתך גדולה כאשר תהי, אנכי לא אשיב פניך מעשותה.

– בקשתי זאת היא: הן אנכי נערה מאֹרשה…

– ומי זה המאֻשר באדם אשר רכש לבבך לאהבה, עדינה?

– הוא בן הרב מבריסק.

– אזי הוא “שיינע מאריינע?”³⁰

– כן אדוני: רבנינו ומורינו הם “שיינע מאריינע” בינינו כאלופיכם ורוזניכם אשר ביניכם. אנכי הנני בת הסוחר הנאמן בבית הנסיך ראדזיוויל הרם והנשא, ולי הצדקה והכבוד להתחתן עם בן הרב הנכבד בכל גבול ארצנו.

– שמע נא, שמע נא ריטאן! – קרא הנסיך בשמחה, בקרצו בעיניו אל סוכנו – הלא היא, פּאַנע קוּחאַנקוּ, חכמה גדולה, חי ראשי!

– כאב כבתו – השיב ריטאן בתֻמתו.

– השתחויתי, כי מצאתי חן בעיני אדוני; אבל מה בצע בחכמתי ואנכי נתונה בצרה גדולה!

– הגידי לפני צרתך, אולי תמצא ידי להושיעך.

– זאת מבוכתי: כי הנה זה לי שלש שנים אשר אֹרשתי לאיש, והכל עשוי ומוכן לי – וחתונתי עוד תרחק חק! כי איש אחד עומד לשטן לי, והוא גדול וכביר כח, אשר איש לא יעמוד מפניו – זולתך אדוני, אם תואיל בחסדך להיות מגן בעדי.

– ומי זה הרשע העריץ, האויב הרע והאכזרי, אשר ערב את לבו להיות לשטן לעלמה יפה ועדינה וחכמה כמוך?

– הוא לא רשע ולא אכזר כי אם איש טוב ורב חסד ואמת – אך… לפעמים… ילך מעט שולל… בשרירות לבו….

– ומי הוא זה ואי זה הוא?

– הוא האדון הרם והנשא, הוד כבוד הדוכס ראדזיוויל.

– אנכי?

– כן, אדני הדוכס!

– ובמה זה הייתי למפגע לך?

– בזה אשר שבית שבי את כובע השבת אשר לאבי; בלעדי הכובע ההוא יום חתונתי לא יבוא.

– הַ, הַ, הַ!– הרעים הנסיך בקול שחקו, באחזו בשתי צלעותיו מקצר רוח – השמעת, פּאַנע קוּחאַנקוּ? – קרא, בפנותו אל ריטאן – בלעדי כובע השבת לא תוכל הנערה לבוא אל חֻפתה! – ואנכי לא ידעתי מה רב ערך האוצר הבלום אשר זכיתי לרכוש לי מאת שכנא בשׂחקי עמו; אוצר אשר לא יסֻלה בכל הון – כי בו תלוי שלום משפחתו ואָשרה. הפעם אבינה על מה זה העתיר כה שכנא אלי תמיד להשיב לו את כובעו, אשר בעיני יהיה מחירו שלשה או ארבעה אדומים ולא יותר. אי לזאת, ילדה נעימה ואהובה! – קרא אל חיה, בהאירו פניו אליה – אם אמנם מאד יצר לי באֲבוד לנישוויז אוצר נחמד כמוך, בכל זאת אין את נפשי להפריע אָשרך ולחסר נפשך מטובה, ואשר מנעתי מאביך בשחוק אשר עשיתי לי, לא אוכל למנוע ממך. עוד היום אוציא ממסגר אסיר! עוד היום אשיב לאביך את שבות כובעו בהמון חוגג ובשמחה ובשירים כביום אשר נפל שבי בידי.

חיה השתחותה להנסיך ותשק ידו בתודה.

– אבל האמנם אך זאת כל בקשתך הגדולה?– שאל הנסיך באהבת חסד.

– רק זאת אדוני ולא יותר.

– לא טוב הדבר אשר תעשי, בתי! – הוסיף הנסיך אמריו לה – לבקש חסד מראדזיוויל יאוּת בדבר גדול מזה, ולא באיזה כובע לשבת, או אף לשבת שבתון – כי מצער הוא מערכי.

– ידעתי, אדוני, ידעתי כי רבה חטאתי, בהטרידי הדר כבודך בדבר כזה, הקטן מאד בעיניך, אבל בקשה אחרת לא היתה לי בלעדיהו.

– אזי בקשי לך מהר ומתן, כי הלא כַּלָּה את.

– רב לי בכל הטוב אשר עשית אדוני עם אבי, בנפול לו חבל בנעימים לקחת ממך רצון. כי מאז הגדלת אליו חסדך באור פניך ראה חיים אף נחלת שפרה עליו, ואנכי בת יחידה לו ותודות לאלהים ולך אדוני לא יחסר לי מאומה. 

עיני הנסיך וסוכנו נפגשו ויחד התפלאו על יֹשר לבב הנערה הנחמדה ועל שֵׂכל מליה.

– אבל, פּאַנע קוּחאַנקוּ – קרא ראדזיוויל בלב רגש – אני דורש ממך כי תבקשי ממני חסד, אחרי בואך בצל קורתי! כי לא אוכל לשלחך מעל פני ריקם.

– אם כן אפוא – אמרה הנערה בחכמתה – אִכּבדה נא לחלות פניך, אדוני, כי תואל נא בטובך להופיע בהדר כבודך על ראש שמחתי! ובזה יגדל חסדך עמדי והייתי מאֻשרה בעיני ממְתים מחלד.

עליצות נפש הנסיך גברה למשמע הדברים האלה, וכמעט הואיל לנשק את הנערה הנעימה מנשיקות פיהו.

– גם בקשתך זו קטנה מאד – אמר הנסיך, בקומו מכסאו ובגשתו אליה – על חתונות בתולות עבריות הסכנתי לבוא גם מבלי הִקָּרא, ועל כן גם במלאי בקשתך זו נפשי לא תמָלא; בקשי לך אפוא, פּאַנע קוּחאַנקוּ, חסד אחר ואעשנו.

בפעם הזאת נבוכה חיה מבלי דעת מה לבקש.

– ריטאן! – קרא הנסיך לסוכנו – היה אתה בעזרתה, קומה ולמד אותה את אשר תבקש!

– אנכי אלמדנה כדברך, אדוני! – ענה ריטאן בשמחה – אבל היבטח לבי כי בקשתה לא תשוב ריקם גם בדבר אשר אורנה אני?

– לך והורה אותה כאשר עם לבבך והיה בטוח באמרתי כי אגבי אמלא הכל!

– טוב הדבר! – אמר ריטאן, ויט את הנערה הצדה וילחש דברו באזנה, אז סב מעליה ויעמוד בפנת החדר. וחיה צחקה. בקרבה ותיטב את ראשה ותקרב אל הנסיך ותאמר:

– אם יש את נפש אדוני לעשות לי חסד ואמת, אזי ארהיב עז בנפשי לחלות פניך… הואילה נא לשלח את האדון ריטאן לחפשי ולפטרהו ממשמרתו!

הנסיך השתומם וכמעט חרה אפו בחיה ובריטאן.

– ואת הבקשה הזאת שמת אַתּה בפיה? – שאל אחר כן את סוכנו אהוב לבבו, בהביטו אליו בעצב ולא ברגז.

– כן הוא, אדוני הרם והנשא! – השיב הסוכן בעינים שחות ובראש מֻטה לארץ, מבלי העז בנפשו להביט ברגע הזה אל פני אדוניו.

– הכה קצה נפשך בעבודתך אותי, פּאַנע קוּחאַנקוּ, ותגמר אֹמר לעזבני לעת זקנתי, לעת אשר דרושה לי עזרת אנשים נאמנים, אנשים אשר הסכנתי עמם מעודי ואשר הסכינו אלי גם המה?

– זאת לא זאת, אדוני היקר! – הצטדק ריטאן – נפשי לא קצה בעבודתי, ולוּ יכלתי, אזי נשארתי בכל חפץ לבבי אצל אדוני ואיש חסדי עד צאת נפשי. אבל הנה באה העת לעשות לביתי… לשאת לי אשה… כי אנכי האחרון בכל בית אבי, ואם אמות ערירי ואבד שם וזכר למשפחת ריטאן העתיקה. זאת תמריצני לקחת אשה ולהקים לי זרע אמת בעוד עתותי בידי.

הנסיך השח ראשו וידום.

– הנה זאת חקרתיה כן היא! – אמר אחר כן בנפש נכאה – בעודני באִבּי נמשכו כלם אחרי וישאפו צלי ויבקשו קרבתי, ועתה לעת זקנה ישליכוני וככלות כחי יעזבוני לנפשי. אבל מה לעשות? האהבה לא תלָקח ביד חזקה, אף אמנם אחת הבטחתי ולא אמיר דברי… שכנאָה גבירתי! בקשתך תֵעשׂ. הנך חפשי, ריטאן, ובידך עתותיך לעשות כחפצך! התחתנו לכם, פרו ורבו ומלאו את הארץ, ורק אנכי בודד אשאר במועדי, ערירי אלך ובגפי אצא ואיש לא יבכה עלי במותי: “אבד פתי מן הארץ” – יאמרו עלי ברדתי אָבל שאולה. ואולם ידברו המה הַוַת נפשם, כי אחת היא לי, וירוק אירק בפני כל.

בדברו זאת קם ויעמוד במלא קומתו, ויעש את שפמו ויקרא:

– עבדים, אֵתיו הנה!

על מפתן הדלת נראה אחד עבדיו משומרי הסף.

– הבו הנה יין הגר! – קרא בקולו – שלחו אלי את טראמונטאנו. אקוה כי השכּור הזה לא יעזבני אם לא אגרשהו אני מלפני… ועל חתונתך, פּאַנע קוּחאַנקוּ, אבוא ואהיה, חי נפשי! ואתי כל השרים רואי פני אשר נשארו באמנה אתי.

בדברו זאת ברך את חיה ואת ריטאן וישלחם.

הם יצאו מאת פניו. לבם שמח בקרבם, כי תאות לבם נתנה להם ומשאלותיהם נמלאו. ובכל זאת המו מעיהם להנסיך, כי עצבו רוחו הטובה בעצם העת ההיא, אשר גבר עליהם חסדו ויהי כטל על עשב רצונו.