בקיץ של שנת תרמ"א, 1881, נראה שביט גדול בשמי הארץ. בצפת, החוששת תמיד מאסונות טבע, עזבו התושבים את בתיהם ויצאו ללון בשדות, שמא תבוא רעידת אדמה. זריזים ומקדימים בירושלים, המשכימים לתפילה באור הכוכבים, ניצבו בסמטאות ועקבו ביראה ובתמהון אחרי הכוכב הגדול שהותיר אחריו שובל־אור ארוך. עיתון ירושלמי כתב: זה שמונה ימים ייראה מדי יום ביומו, לפני עלות השחר, כוכב זנבי עולה מפאת צפונית־מזרחית. רבים יחזו בו עתידות.

מה עתידות חזו בו?

הפרושים תלמידי הגר“א בהנהגתו של ר' מנחם, שעברו בתקע”ו מצפת לירושלים, הצליחו להחזיר לעצמם את חצר רבי יהודה החסיד. וכשהיה הזיכיון בידיהם יצאו בני העדה אל החצר שנערמו בה ערמות אשפה גדולות, ניקוה והקימו שם בית־מדרש, ואחר שנים רבות – גם בית־כנסת גדול. ר' מנחם מנדל נפטר בשנת תקפ“ז ולא זכה לראות בגידולה של עדתו שעלתה עמו לירושלים. ר' ישראל נשאר עוד שנים רבות עם בני העדה הנוהים אחריו בצפת וציפה לאות לגאולה קרובה. יום אחד חזר שליח מתימן וסיפר כי פגש שם אחד מבני שבט דן, לבוש כבני קדם וחגור חרב, ואמר כי הוא מבני עשרת השבטים היושבים בלב מדבר ערב, חופשיים מעול גויים, וסמיכה עודנה נוהגת אצלם. ושלח ר' ישראל שליח לתימן כדי לחפש אותם שבטים שאם עדיין לא פסקה הסמיכה אצלם, יכולים הם לבוא ולהסמיך חכמים בארץ ואלו יקימו, כפי הדין, את הסנהדרין מחדש והוא פתח לגאולה. ונסע אותו שליח, ברוך בן שמואל, לתימן ויצא אל ארץ עשרת השבטים ונעלם. אחרי זמן רב נודע כי שכח שליחותו ונתמנה רופא בחצר המלך, עד שהוציאו דיבתו רעה והרגו המלך. והבין ר' ישראל כי לא נתכשרה השעה. והחל לכתוב את ספר השולחן ערוך של מצוות התלויות בארץ – פאת השולחן, כחלום רבו הגר”א, והחל להדפיסו בבית־הדפוס שהקים ישראל בק בצפת ב־1833.

ב־ 1831 כבשו המצרים את הארץ ומשלו בה עשר שנים. השליטים החדשים ביקשו להנהיג בה סדרים ראויים וקבעו מסים וביקשו לגייס את בני הארץ.

הפלאחים, שעול המסים גבר עליהם, לא אהבו את הסדרים החדשים ומרדו בשליטים החדשים. בתוך כך יצאו גם למסעות שוד וביזה וב־1834 פרעו ביהודי צפת, הרגו רבים מהם ובזזו את בתיהם. שלוש שנים אחר כך, ב־1837, אירע רעש אדמה גדול ומאות מבני צפת נהרגו ואחר כך אירעו שוב פרעות ביהודי העיר, והבין ר' ישראל כי נגזר הדין, מצפת לא תבוא הישועה. ועברו הוא ושרידי תלמידי הגר"א לירושלים ושנתיים אחר כך מת.

בשנות העשרים באו לארץ חסידי חב“ד במצוות רבם והתיישבו בחברון. בשנות השלושים נתחדשה עליית בני אלג’יר ומרוקו, והללו שאנשי מעשה היו, השתקעו ביפו וחידשו קהילתה והתיישבו בחיפה וביישובים אחרים ועסקו בעסקי הנמלים והספינות המגיעות אליהן וחכרו מסים וקנו את יבול הבדווים שבנגב וסחרו עם בני הארץ ועם חוצה לארץ. ובאותן שנים אף באו תלמידי החת”ם סופר מהונגריה ומשפחות ויחידים מגרמניה. ובאמסטרדם שבהולנד נוסדה אגודת הפקוא“ם, הפקידים והאמרכלים, שהתמנו על התרומות לארץ ועשו רבות למען יישוב ירושלים, אבל החמירו מאוד, כקודמיהם פקידי קושטא, ואסרו על בני הארץ איסורים רבים וטענו שבארץ הקודש חייבים לדקדק יותר במצוות. ובני ירושלים, הפרושים והחסידים, המשיכו אף הם לקבל כסף מאחיהם במזרח אירופה, כל קהל לפי ארץ מוצאו, הם ה”כוללים", והקימו ועד של כל הכוללים, ובני הארץ הספרדים אף הם שלחו שליחים לארצות מוצאם לאסוף כספים, ולעתים קרובות היו העדות והכוללים רבים ביניהם ומתפשרים, עד המריבה הבאה.

אותן שנים החל משה מונטיפיורי מאנגליה בפעילותו והרבה לנסוע בעולם ולהיפגש עם מלכים ושרים, ממרוקו ועד רוסיה, בניסיון להיטיב את מצבם של היהודים והרבה לעשות גם למען תושבי הארץ וביקר בה חמש פעמים וביקש להקים בתי מלאכה ואף שלח מצעירי ירושלים ללמוד אריגה באנגליה, ולא הצליח. ומונטיפיורי אף קנה בוסתן ופרדס ליד יפו והעסיק שם את בני העיר.

ובארצות שונות קמו אגודות מיסיונרים שטענו כי אם יתרכזו בארץ־ישראל יהודים רבים וימירו דתם, יקרבו את בואו של משיחם. והקימו אחוזות להעסיק יהודים במלאכה ובעבודת האדמה. כיתות נוצריות שונות אף סברו כי אם יתיישבו הן עצמן בארץ יקדמו את בואו של גואלם. ובאו לארץ מאמינים מגרמניה, הם הטמפלרים, והקימו יישוב בחיפה ובמקומות אחרים, ועובר אורח שעבר בארץ נדהם לגלות בלב השרון, בשפלה או בגליל, כפר גרמני, שגגות בתיו משופעים ואדומים ומחרשות כבדות מפלחות את רגבי שדותיו. ואליהם הצטרפו בני כיתות נוצריות מארצות־הברית ובראשן נביאים זועמים – וגם נביאה – והקימו יישובים בארטס שבהרי חברון ועל גדות נחל המוסררה ליד יפו. בשנת 1866 הפליגו כמה מאות מאמינים אמריקנים, שהביאו איתם בתי מגורים שבנו בנוסח מקומם, והקימו שכונה ליד יפו. ולא החזיקו מעמד וכעבור זמן לא רב עזבו את הארץ ומכרו את בתיהם לטמפלרים הגרמנים, שהקימו שם שכונה משלהם.

בספינה שחזרו בה האמריקנים לארצם, נסע גם מרק טוויין, הסופר הנודע, שביקר בארץ ותיאר את יסוריהם וכאבם.

ישראל בק, שדפוסו בצפת נהרס בידי הערבים, עבר לירושלים והקים שם ב־1841 בית־דפוס, הראשון בעיר. ואחריו קמו בתי־דפוס נוספים וב־1863 אף החלו לצאת שני עיתוני חדשות – לבנון וחבצלת, שסיפרו את מעשי הארץ ומסרו על כל מריבה ותלונה. בתי־דפוס רבים קמו בירושלים כדי להדפיס בקשות עזרה לאחים בארצות הגולה, ולעתים כדי לצאת מצוות רכיל, הלשינו כולל על כולל, עדה על עדה. כיוון שהיו בעיר בתי־דפוס הרבו אף להוציא עיתונים עברים יותר מכל עיר בעולם.

השפעתן של המעצמות האירופיות גברה בממלכה העות’מאנית שכוחותיה אזלו והלכו, כולל בארץ־ישראל, והן נענו ליהודים שביקשו את חסותן. בשנת 1860 קנה מונטיפיורי בכספי יהושע טורו מאמריקה, שהשאיר בידיו את הונו לאחר מותו, אדמה בהר שומם ממערב לירושלים ובנה שכונה ראשונה מחוץ לחומות – משכנות שאננים. שבע שנים אחר כך הקימו יוצאי מרוקו שכונה נוספת מחוץ לחומות – מחנה ישראל. ושנתיים אחריה הקימו צעירים נועזים, שביקשו לשנות את חיי היהודים בארץ, את שכונת נחלת שבעה, ונוספו אליהן שכונות אחרות שייסדו בני העיר בכספי עצמם ובעזרתם של נדיבים מחוץ לארץ.

נקבעה עובדה – מעבר לחומות, בדרך ליפו, במקום שממה מדורות ראשונים, קמה עיר חדשה שנוסדה על־ידי בני ירושלים. זה חלקם בתולדות הארץ בזמן החדש. אותן שנים נבנו גם מנזרים וכנסיות ואכסניות גדולות בידי עדות נוצריות, המיועדות לצליינים הרבים שבאו לעיר הקודש, וגם כדי לקבוע את מעמדן ומעמד המדינות שאותן שירתו. ערבים עשירים ונכבדים הקימו בתי מגורים גדולים ויפים מחוץ לעיר. בראשיתן של שנות השמונים חיו בירושלים כ־15 אלף יהודים. יהודי אשכנז היו לרוב בין בני העיר והיהודים היו לרוב בירושלים.

באמצע שנות החמישים של המאה ה־19 נוסדה בצרפת חברת כל ישראל חברים, אליאנס, על־ידי אישי־ציבור ונדבנים יהודים, שביקשו לעזור לאחיהם בארצות אפריקה ואסיה והקימו רשת של בתי־ספר במדינות רבות, שעשו רבות להשכלת היהודים. בשנת 1870 נשלח קרל נטר מטעמה כשליח לארץ, והוא הקים ליד יפו בית־ספר ושמו מקוה ישראל כדי שצעירי היהודים ילמדו את עבודת האדמה, והוא בעצם היישוב החקלאי היהודי הראשון בזמן החדש. אליאנס אף הקימה בתי־ספר בירושלים ובערים אחרות. לימים הזמן הצטרפו אליהם נדבנים ואגודות מארצות אחרות.

וצעירי ירושלים שביקשו להקים כפרים חקלאיים כבימים קדומים, התכנסו והתאגדו ושלחו שליחים לעמק הירדן ולהרי יהודה ולשפלה כדי לחפש אדמה להתיישבות, ושבו השליחים והודיעו על אדמה העומדת למכירה על גדות הירקון, וקנוה, הלא היא פתח־תקוה.

היה זה בשנת תרל"ח, 1878. יום אחד באה אישה אל בית דינו של הרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים, תבעה גט מבעלה ואמרה: “בעלי התחבר עם הצעירים המבקשים להקים יישוב במקום רחוק על־יד נהר וביצות ואיני רוצה ללכת עמו.”

קרא אליו הרב את הבעל ושאל: “מה יש לך לטעון?” וענה האיש: “רבי, בעיר קוראים אחרינו משוגעים, והרי הדין פוסל את המשוגעים מלתת גט!”

חייך הרב החכם ופייס את האשה ויצאה עמו לאדמות פתח־תקוה.

וגם בצפת נתכנסו צעירים שביקשו להקים כפר של איכרים ורכשו את אדמת ג’עוני שבדרך לעמק החולה, והתיישבו שם קצת לפני שבני פתח־תקוה הקימו את יישובם וקראו למקומם גיא־אוני. עברו כשנתיים ושני היישובים ניטשו.

היה זה מפעלם האחרון של בני הארץ. לא היה כוח בידיהם להמשיך. בירושלים גברו הלוחמים ברוח החדשה שהלכה במחוזות היהודים באירופה, רוח ההשכלה והשינוי. נתחרדה ירושלים ונסגרה בחומותיה. אבל מחוץ לה נתרחשו מאורעות שלא עלה על הדעת כי אמנם יתרחשו.

באותו זמן תרו את הארץ אנשים רבים מארצות רחוקות כמו מחפשים אחרי מטמון שסודו נודע להם.

בשנת 1881 נרצח קיסרם של הרוסים והשלטונות ובני הארץ הפנו את זעמם כלפי היהודים והרגו בהם, בזזו ושדדו – “סופות בנגב” כונו אותן פרעות. ונתעוררה סערה בלב היהודים ברחבי הממלכה הרוסית. זה עשרות בשנים שהמשכילים שבהם ביקשו להתערות בין יושבי הארץ והאמינו כי יכולים הם לחיות בה. עכשיו באו עליהם הפרעות והשנאה ונתברר להם שלא יוכלו למצוא את מקומם בממלכת רוסיה. וקול עבר בין היהודים כי מעבר לאוקיינוס מצויה ארץ רחבת ידים והיא פתחה שעריה לפני כל הנרדפים ואמרו כי שם מובטחים פרנסה וחיים של כבוד לכל מי שמוכן לעבוד עבודה קשה. מסילות הברזל הובילו מערבה רבבות נפשות, אנשים, נשים וטף שפנו אל הנמלים ועלו על הספינות שהפליגו לארץ הרחוקה, אמריקה. מסע יהודים נוסף, כמו רבים בתולדותיהם, יצא לדרך והעביר מאות אלפי נפש את הים לארץ חדשה.

ועם הרבים שפנו מערבה היו גם מעטים שפנו למזרח, לארץ שלא נשכח שמה מלבם.

מה הניע אותם?

התפילות שלא פסקו בכל הדורות על הארץ שהיתה ארץ אבותיהם, זיכרון הארץ, ההשכלה שפשטה אותה מאה בין היהודים ואחרי שנים רבות לא הצליחה להביא להם רפואה, רוח הלאומיות שעברה באירופה והקימה אומות חדשות, גם הספרות העברית שנתחדשה כבמעשה פלא. סופרים ומנהיגים ואנשי רוח כתבו בכתבי־העתים כי על היהודים להיות ככל האומות, לחדש את חייהם ברוח הזמן, לעסוק בכל המלאכות, ולהיות גם עם של עובדי אדמה. והיו ביניהם גם שהושפעו מהצעירים הרוסים שפעלו בחשאי לעשות מהפכה בארצם. ונתאגדו באגודות שקראו עצמן חובבי ציון והפליגו לארץ־ישראל משפחות־משפחות וחבורות־חבורות והקימו יישובים בכפרים שננטשו: בגיא־אוני בגליל, שקראוה ראש־פינה, ובפתח־תקוה בשרון; והקימו גם יישובים חדשים: ראשון־לציון בשפלה וזכרון־יעקב על הכרמל, וחבורות נוספות חיפשו להן אדמות ליישובן. סטודנטים שלפנים חלמו על שיתופם במהפכה רוסית הכריזו “בית יעקב לכו ונלכה”, הקימו אגודה וקראו לה בראשי תבות של סיסמתם ביל"ו וחלמו על זרם יהודים גדול העולה לארץ. ובאותו זמן, מקצה אחר של הארץ, מדרום ערב, הגיעו כבפתאום יהודים מתימן שהתיישבו בירושלים ובכפר השילוח הסמוך לה. ובאותו זמן בא לארץ איש חולם, אליעזר בן־יהודה, וכשירד בנמלה של יפו, פסק מלדבר כל שפה להוציא עברית, והטיף לחדש את הלשון העברית בפי העם כולו, לשון הספרים ולשון הקודש עד כה, כשפת דיבור של כל יום, ככל שפה, שבה ייאמר כל מה שבני אדם אומרים זה לזה. ונתחבר בן־יהודה עם משכילי ירושלים, ספרדים ואשכנזים, והחל לחבר את מילון הלשון העברית הגדול. הרוח שהולידה את יישוב הארץ מחדש על־ידי היהודים הולידה גם את הלשון שנדמה כי נעלמה מפיהם של בני האדם.

ובאותה שנה, בסתיו, פילחו לראשונה מחרשות את אדמות הכפרים החדשים.

היו בה בארץ כ־400 אלף נפש, רובם ככולם עובדי אדמה ערבים שהוציאו בעוני רב את מחייתם ממנה, בהם 25 אלף יהודים. הארץ החלה להחליף את מראותיה ואורחה, בלי שיורגש בה הצפוי.

חמש־עשרה שנה לאחר שקמה התנועה להתיישבות, קמה התנועה המדינית–הציונית. מאז לא היתה הארץ לעולם כפי שהיתה.

מעגל בן אלפיים שנה של ארץ־ישראל שספר זה ביקש לספר את קורותיו, אירועיו, אגדותיו ומעשי אישיו – נסגר, מעגל חדש נפתח. היהודים שמולדתם היתה בנפשם ובתורתם – ביקשו להיות אומה ככל עמי העולם בארץ אחת שאת זיכרונה נשאו תמיד עמם, ונתכנסו אליה בדרכים שונות מכל קצות עולם. לאחר כחמישים שנה הקימו את מדינתם. מי שיודע את קורותיהם יתהה מה יהיו פניהם. תולדות הימים של הארץ לא הגיעו לסופן. ספר זה מספר את העבר. ספר זיכרונות העתיד עדיין פתוח. כותב קורות הימים הללו מצטער שלא הוא שיכתבם. אבל יודע הוא את קוצר ידו של האדם ואת אורך ימיה של הארץ.