פגשתי פלוני המשתייך למחנה אנשי המחר. דיבר הכתוב בלשון שיגרה, שמייחסים השתייכות לבחינת־עולם לפי ההשתייכות לכת הדוגלת בה. לאמתו של דבר יכול אדם להיכנס בבריתה של דת מבלי להימנות עם שלומי אמוניה, אפילו הוא עונה אמן על כל עיקריה. ראשית חכמה אמירת אמן, ואמונה שבלב סופה לבוא לאחר זמן או שלא תבוא כל עיקר.
פלוני ספק הוא אם כבר נכנס לפני ולפנים של האמונה החדשה. מכל מקום אשתקד, שפגישותינו היו מצויות יותר, זכור לי, היה עדיין תוהה ומהסס בכמה ענינים מבחינת העולם החמרנית. הודה בעיקריה והניח פרטים רבים בצריך עיון. סבר וקיבל רוב הנחותיה בתפיסת השלטון בידי המיעוט המהפכני ובמלאכת התכנון ובריכוז הכוח וכיוצא באלה שטחים מספירת החומר, אך לא גרס אילו תכסיסים מדיניים וארגוניים הכרוכים בהשלטת המשטר, וכן ביקש להציל משלהבותיה של המהפכה קצת מטלטלים רוחניים ואסתטיים. לא זו אף זו בפרשת האמנות נוטה היה להכשיר את רשות היחיד. האמנות, היה אומר, אם כי בגמגום וביראת ההוראה, היא אולי מלכות לעצמה, השירה לא כל שכן יונקת מכבשונו של אדם, כי עיקרה ליריקה והליריקה היא דבר שבמסתורין. כיוון שפלוני חובב ליריקה שוקד היה ללמד זכות על השירה ולייחד לה פינת־מקלט, עצמאית, כמובן, בתוך בנין־על, שאין לשררה הכל־מתכננת והכל־בולשת פיקוח עליה. פלוני עצמו אינו מחבר שירים. משום כך דווקא מסתמא הוא חסיד נלהב של שירים. בידוע, מעריצי השירה הלירית מצויים בין אנשי הפרוזה. בעלי השירים עצמם נתברכו על הרוב בחושים מעשיים מפותחים ובנטיה יתירה לפרוזה מגושמת והדיוטית במקצת. לא רק אריה בעל גוף הוא הצד השני של ואם ישאל המלאך. אף לרמנטוב ופושקין ואחרים, ששירתם היא של שרפים, כתבו ספורי הוי, השוכנים למטה מעשרת הטפחים של עולם האצילות. מן הסתם צדקה עושה הטבע בפייטניו הרכים והמעונגים שחולק להם עור גס במקצת וגודר אותם בדומה לשושנה בקוצים השומרים על שאר רוחם הנעלה בעולם השפל.
אך, פלוני אינו מחבר שירים, אבל נוטה הוא לכתוב פרוזה פיוטית, לירית. ואין זה תפקיד קל בימינו, שאפילו הבריות המחבבים או מעמידים פנים שמחבבים שירים מחורזים אינם סוברים ומקבלים דברי פרוזה, שתוכם רצוף הגות זכה, המיה לירית. אין הם מבינים מה טיבו של עוּבּר זה ומה פועל יוצא ממנו לעסקי חיינו ולשאלות זמננו. פרוזה, אומרים הם, דינה להיות ענינית לגמרי. מה לה ולאגדה? היא הלכה ולמעשה דווקא. אותה נקודה עסקית, מעשית, חסרה בכתבי פלוני. על נושא זה וכל מה שכרוך בו, כגון רשות היחיד במשטר של עולם המחר, הזכות לשירה, לליריקה, לעצבות, לבדידות, לספקות, אפילו לבטלה פוריה, כגון בטלה שאינה עושה וגם אינה אוכלת, על כל הענינים הללו סובבו שיחותינו בפגישותינו הנעימות, שהיו, אגב, מצויות בשנים הקודמות, ואף אשתקד לא היו נדירות כלל. מכל מקום עולמו לא היה סגור עדיין. נותרו בו חרכים לחופש־הויכוח. הוא הציץ אלי מן החרכים.
הפעם נפגשנו לאחר הפסקה ממושכת, ואף זו לא מתוך כוונה תחילה, כפי שהיינו נוהגים לשעבר לקבוע עתים לפגישות, אלא דרך מקרה, ברחוב, נתקלנו זה בזה. אמת היא שמלכתחילה היינו שנינו נתונים במבוכה קצת. סימן מבוכה שתיקה. שתיקה זו שמצווחת מתוכה התרחקות או מכל מקום התהוות סדק בידידות רבת שנים. משוּל הקלקול ביחסי הבריות לרקבון המתהווה בפרי. לכאורה לא נשלחה כל יד בפרי. אך הפרי מרקיב מעצמו. הזמן פועל בפרי וכן מרקיב הוא יחסי ידידות, כשאין עין משגחת עליהם לטפחם כל צרכם. אנו לא השגחנו משום טעמים שרוח הזמן גרמם, היינו, רוח הזמן שהתחילה מנשבת בחזקה בתקופת השנים האחרונות עד כדי לפורר סיעות ולחולל פירוד לבבות אף במקום שחילוקי דעות אינם מעלים ואינם מורידים. וכנגד זה לקרב רחוקים דווקא ולכוף בחוזק יד השתלבות והזדהות על רבים.
דומה היה לכאורה שהצלחנו להתגבר לרגעים מעטים על מבוכת השתיקה ולשחות, אם ניתן לומר כך, נגד זרם האלם שהכה אותנו בנחשוליו. לאחר שיחת־חטף ראשונה, שתוכה רצוף אמירת שלום ושאילת שלום וחקירה ודרישה לבריאות הגוף ולחדשות אחרונות בחיים האישיים עשינו חזרה על אותה שיחת־נימוסין ראשונה ביתר אריכות, בדומה לקרין החדשות ברדיו, שתחילה הוא סח ראשי־פרקים בתכלית הצמצום לשל מאורעות היום ולאחר כך הוא מפרט והולך. אך גם החזרה באה חיש מהר עד משבר, אם היא מוגבלת בתחום הנימוסין ואינה מתברכת ממקור ההתענינות האישית בשלומו של חבר ובמוצאות אותו, שמעיינה אינו נכזב לעולם.
לשעבר לא היה כך. כל פגישה מקרית, היתה בנותן ענין וגררה מיד חליפת־דברים שלהגברת השיח פעלו בבת אחת שני מניעים, מניע חילוקי הדיעות ומניע האהדה האישית. וגדול כוחו של הראשון מן האחרון. כל שהיה שנוי בינינו במחלוקת שימש לא סלע המחלוקת כי אם אבן השואבת. קצת אפיקורוסת משמשת תמיד תבלין בשיחה. פלוגתה שנפלה בינינו בשאלות הנוגעות לחיי שעה או לחיי עולם גרמה לנו קורת רוח, שננו טורחים בכוחות משותפים לברר שאלות, והנאה יתירה היתה לנו מכך, שעדיין אנשים שמשתייכים לשני מחנות מנוגדים בטוחים, שיש בידם לברר שאלות בצוותא. שניהם סבורים, משמע, שאין העולם האנושי נתון על חודה של חרב דווקא, היינו, על חודן של בעיות, אלא קיימים רווחי־בינים, מרחב־מחיה לבני חורין, טיילת לרוח דרור, ולהסתכלות ללא יצרים רעים. אם לא בחינת צדיקים היושבים ועטרותיהם בראשיהם וניהנים מזיו השכינה, הרי בחינת אנשים המשתוקקים לייחד לעצמם בתוך העולם, הקרוע והשסוע לכתי־כתין, דלת אמות אנושיות שאפשר לדבר זה אל זה לשלום ואף ללון יחד בסוגיה אחת ללא בזוי והשמצה. דומה, בזכות רווחי הבינים צידד בהטעמה יתירה תמיד פלוני, שעמד ראשו ורובו בתוך המחנה שכנגד. סוף סוף, אמר לי פעם, אין המהפכה חופפת על הכל. אף הוסיף בבדיחותא: השקפת העולם החמרנית, המטילה דגש חזק בצרכי בשר ודם, לא כל שכן שנותנת דעתה על כך שעיקרו של אדם, הקיבה, למשל, וכן כל יתר כלי הגוף והנפש, המשרתים יצרי הקיום, אינם ניתנים למרות יתירה של המהפכות. בשר ודם יהא להוט תמיד אחרי האכילה ומילוי משאלותיו הגופניות האחרות אפילו בחילוף משטר מן הקצה אל הקצה. הפרח יהיה פרח תמיד. יש אוהבי פרחים ויש שאינם רוחשים כל אהדה לעולם הפרחים. הרי הפרחים כהרי שירים יפים, מנגינות, יפה נוף וכל שהוא נעוץ בעולם הנוי. נניח שאנחנו שנינו נמנים עם עדת אוהבי הפרחים והננו מתייחדים בקהל יודעי חן הצבעים או הקולות. אחרים אוהבים סוסים נאים, חובבים ציד, מצווים אצל הלגימה עם חבריהם לתאוה זו. משמע, גם בעולם של מחר יתלכדו אנשים לחוגים לפי שויון או דמיון במזג, בטוב טעם, בחיבה לפרח או בנטיה לנשמה יתירה. אמור מעתה, יש בינינו וו החיבור, הצלנו לנו כתב־הכשר לידידות מעט מעבר לחילוקי הדעות בתחום החיים החברותיים והמפלגתיים. נאה היה דורש פלוני בענין ההכשר עד כדי היסח דעת מכל הכרכורים שקדמו לשיחה וחיפוש ההכשר לה בכללם, אלא היינו פשוט מדברים איש לרעהו.
והנה נתברר לנו זו הפעם הראשונה, שבעצם אין לנו עוד נושא לשיחה. לשוא טרחנו לקשור נימה בנימה. כל החוטים ניתקו תוך כדי שזירתם. פחנו בהא ונתקענו בדא וחיש מהר נתחוור, שאין לנו כל ענין משותף לא בהא ולא בדא. צעדנו באלכסון ונידרדרנו במורד. צרה היא שלא יכולנו עוד להתווכח משום שלא היתה כל נקוד מוצא לויכוח. ולא מחמת שהיינו תמימי דעים ברוב דברים, אלא שלפי שלא היינו עוד תמימי דעים בשום דבר. בעצם לא היינו עוד מחולקים ובעלי פלוגתה. אין חולקים אלא שכנים שיש להם מצר משותף והם ניצבים על הגון. אנו לא הסגנו עוד איש את גבול רעהו ולא יכולנו לבוא בהשגות דברים זה על זה.
העינים שתי נקודות רגישות בנשמה. הן מגלות סוד, סופגות בושה, משתפלות וגולשות להן. ולאחר כך, במאוחר הרבה, בוחנות האזנים את המלים. מופלא, אבל גם מסתבר מאליו, היה הדבר שמלים ראשונות שנפלו מפי פלוני לא יצאו מבית היוצר של השיח והשיג האנושי הרגיל, אלא נחצבו מתוך המכרה הלמדני, חסר הליח החיוני, של שפה חברתית. מלים תורניות, רווקיות, הואיל ואינן אומרות כלום ללב, הריהן מגלות מה שבלב. פלוני זרק בי איצטרובלים, כגון תפיסה דיאלקטית של התהליכים, ריאליזם מהפכני, תרבות קולקטיבית, שירת רשות הרבים ולא שירת רשות היחיד, רגש לשימוש פרטי ורגשות לשירות הכלל וכיוצא באלו מושגים שאין להם הופכים כאבנים ואף הולמים כאבנים. לדיוקו של דבר, לא הביע היום שום משפט של חידוש, שלא הלם בו על מוחי קשה התפיסה גם לשעבר. החידוש היה בצפיפות המשפטים הנשמעים כאזני כמין אספרנטו של מחשבה. לשעבר היה מתבל שיחו במשהו מעין זה, משלב לועזים בודדים לתוך שיחה שבנוהג. הפעם היה מצופף ביותר. הרהרתי: נשתלב? נזדהה? בין כך וכך לא היה דבק. לא רק שיחתנו, אף שתיקתנו, התנהלה בכבדות. היינו נבוכים.
שתקנו. מן הדין היה להיפטר זה מזה לאלתר. דא עקא שאף בשביל להיפטר מצרת השתיקה דרוש איזה דבור. ואילו אותה שעה דווקא נתבצר במחשבתי רעיון, שלא מצאתי עליו כל ערעור והוא, שניתק בינינו חבל הכסף שקשר את לבבותינו זה שנים. ניתק ואין תקנה. גבה הר בינינו. ולא הר של טינה שבלב או חילוק שבדעה, שאפשר היאך שהוא לעקור אותו, כי אם הר־הפלגה שאין לו שם ואין לו עדיין הגדרה בשפה תרבותית. לשעבר היו בעולם שבטים נפרדים, עמים שונים, גזעים נבדלים זה מזה בדתיהם ובנימוסיהם ובארחות חייהם, אף במושגי מוסרם, ועל אף כל הפירודים נתקיים צד השוה שביניהם. אך האדם הדיאלקטי הוא מין אדם חדש שאין לו כל צד שוה עם האדם הישן, לא הגיון שוה, לא מוסר שוה, לא בינת־רגש שוה. כאן יורד המסך בין אדם לחברו. אל תנסה ואל תשאל. ודאי שאין אתה יכול לקרוא לריב ולויכוח עמו. אבל אי אתה יכול גם כן לדבר אליו שלום, כי שלום בשפתו יש לו אולי משמע אחר משלך. אין תקנה הואיל והאיש הדיאלקטי חי, כנראה, בעולם של אין ברירה. הכל צפוי, הכל מותקן ומתוכן, הרוח באנוש, המוח בקדקוד, הלב בתוך החזה, הכל ערוך ומסודר ומסוייג. מה יש כאן לדבר, לברר ולהוכיח? בעולם זה השלך הס. ובעולם זה מה מקום לשירה, לליריקה, לשפך שיח, שהם ביסודם פרטיים, אישיים כל כך.
מעשה שטן, אותו רגע דווקא נמלטה מפי שאלה חסרת־שחר, פרי המבוכה:
– ומה חידשת בזמן האחרון בעולם היצירה?
– מה יש לכתוב, ליריקה, לבטים? – ענה פלוני בהעויה של ביטול. ואף על פי כן, לא עמד בו רוחו להישיר עיניו נכחי. אדרבה, עיניו היו מושפלות, סומק קל השתפך בפניו, כאנין־הדעת שנתפס לדבר־שקר. כיון שהרים לרגע קטן את עיניו הסתכלתי וראיתי יגון נסוך בהן. הרהרתי: מכלל שהוא עצוב סימן שלבו לא סבר וקיבל. גדולה עצבו. בכוחה לחדש את העולם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.