שתי המלות האלה “לאומית” (נאציאָנאליטעט) והתבוללות (אססימילאציאָ) היו בימים האלה לשיחה בפי הבריות ויתנו ענין למ"ע לישראל בעברית ובשפות אחרות לענות בו במאמרים ראשים ודברי סופרים להימין ולהשמאיל. אמנם שאלה כבדה וכבודה היא, הראויה להעמיק בה חקר, כי בה תלוי כל כבוד בית יעקב וקיומו, וכל הדורשים בה מזה ומזה אומרים כי הוא מגמת נפשם, ורשות נתונה אפוא לכל אשר נאמנה רוחו לעמו להשמיע בקהל שקול דעתו במתינות וביושר הגיון, לא בסופה וסערה, בחרפות וגדופים, בדבות ומלשינות.

והנה בשימנו לב לשאלה שאנחנו עסוקים בה, עלינו לשמוע לראשונה טענות הצדדים: הלאומיים יוכיחו כי לא חדל ישראל מלהיות אום גם אחרי גורש מארצו ויאבד ממשלתו, וזה האות – כי אף אם היה מפוזר ומופרד בין העמים זה אלפי שנה והמה שאפו לבלעהו ולא יוָדע כי בא אל קרבם, הוא חי וקים ברוח לאומותו ובתכונתה, לאשר תורתו היתה נחלתו ומסורת קדומים שלטה ברוחו, ומדותיו ורגשותיו הלאומיות היו לאֵזר רוחני לאַחד לבות הרחוקים ולהפיח בקרבם תקוה כי יבא יום אשר יכירו כל יושבי תבל ערכו וישיבו לו את אשר לקחו ממנו באגרוף רשע ואז יכּתב בכתוב עמים כמקדם. לעומתם המתבוללים יחליטו כי אין אומה בלי ארץ ובלי מלכות ובלי שפה, וכיון שגלה ישראל זה כבר מארצו ויתערב בגוים וילמוד לשונם, זאת תעודתו להתקרב אליהם ולהדבק בהם והיו לבשר אחד בכל תנאי חיי האזרח ולהבדל מגויי הארצות רק בעקרי אמונתו ובמצותיה בביתו ובהיכל ד'.

אם נאבה לשפוט מישרים על שתי השטות המתנגדות, עלינו לבחון מראש איזה מהן עתיקה מחברתה ואמונה על ברכי ההיסטוריא הכוללת לעמים והפרטית לישראל. בדבר הזה לא יוכלו להכחיש אף האסימילתורים היתר אדוקים כי משפט הבכורה לרגש הלאומי הישראלי, אשר לא נתק חבלו כל ימי הגלות המר והארוך, ולמרות הזרותו בארצות ונשאו כל יד עמל ותלאה תחות כל שמיא, הנחילו אבות לבנים מדור לדור את הרגש הנעלה הזה שאינו תלוי באדמה ובשלטן ובלשון: רגש גֵאות כי ממעי עם עולם יצאו, עם יחיד בתבל אשר בידו ספר היחש עד אביו הראשון שנקרא עוד בימיו “אב המון גוים”, ומגלת יוחסין זאת מאֻשרה ומקוימה מכל אומות העולם; רגש פנימי כי יצָרו אלהים לאור גוים, ללמדם לדעת את ד' ותורתו ולהיות להם למופת במוסרו ובמדותיו, עד אשר תמלא הארץ דעה את ד' וישוב גם הוא אל נוהו לשאוף דרור ולראות בטובה. לעומת זאת שטת ההתבוללות חדשה היא אתנו, הורתה ולידתה בקץ המאה החולפת. אך אל נא נעשה שקר בנפשנו להאמין כי באה העת אשר עליה נבאו נביאינו, כי יכירו כל באי עולם יתרון הכשר היהודים ומוסרם הטוב ותעודתם הנשאה אשר מלאו בארץ, וכי בעבור זאת אמרו הגוים לתקן את אשר עותו אבותיהם ולהשיב לישראל משפטי אדם, אשר לקחו ממנו בעולה – כזאת לא עלה על לב העמים, מלבד איזה יחידי סגולה ביניהם אשר הבינו כי לא נופלים היהודים מיתר יושבי הארץ ואָון פלילי הוא להמעיט משפטיהם, רק לאשר יחזיקו בדת מורשה – אחדות הבורא, ושומרים בטהרה דם אביהם הראשון הנוזל בעורקיהם. אולם אנשי לבב כאלה, אשר בינתם ואמון רוחם גברו על הדעות הקדומות אשר מצו משדי אמותיהם, מתי מספר היו אז וגם עתה. התמורה נעשתה רק בסבת התנועה העצומה שנתעוררה אז בצרפת לשנות סדרי הממשלה ובהתקומם העם האמיץ לפרוק עול מלכות הבוּרוֹבוֹנים וסדרי המדינה המכבידים אכפם עליו, זכר גם את ישראל יושב ארצו הנאנח עוד יותר ממנו תחת עקת גזרות קשות, למען יתחבר למתקוממים לעזור להם בשכלו, בכיסו ובדמו. והאות היותר נאמן כי קרבוהו רק לצורך הנאתם הוא – כי לא ארכו הימים, כמעט היתה הרוָחה לצרפתים שבו להביט על היהודים בשאט בנפש ויהיו כקוצים בעיניהם וכצנינים בצדם ויעלילו עליהם עלילות ברשע להחרימם כמזיקים ומשחיתים במדינה וידרשו להגביל זכויותיהם, עד אשר יצא דבר המושל האדיר נפוליון הראשון להמעיט משפטיהם, להפקיר נכסיהם ולבטל נשייהם אשר נשו בשכניהם. ורק מסבות מתהפכות הטו את לבב השליט האדיר לתת להם חנינה, וגם זאת עשה אחרי הקדמות שלא נשמעו בארץ ביחס אומות ואמונות אחרות, כי צוה לקרוא לראשונה אספת אצילי ישראל ואח“כ סנהדרין של רבנים ואלופי עדה ממדינות שונות להשיב על כמה שאלות ביחס דת היהדות לאומות העולם ולהוציא לאור משפטים ילכו בהם בני ישראל להיות ראוים להמנות באזרחי הארץ וליהנות מזכיותיהם ואשר יעזרו לקרב לבבות ישראל ליושבי הארץ, וגם דרשו מהם להתיר נשואי תערובות. ולא לבד בראשית המאה הנאורה שאנחנו חיים בה נִתנו ליהודים זכיות בצרפת ובגרמניא וחזרו ולקחו מהם, אך גם בשנות מגפת המרידות 1848/49 בגרמניא, באוסטריא והונגריא, – אז כרתו העמים האלה ברית עם היהודים שוכני ארצם וירחיבו משפטיהם למען יעמדו לימינם לבצע מזמותיהם. בעת ההיא עשו להם יהודים רבים שם בין ראשי המדברים בשם העם, אשר דבריהם היו כלפידי אש להלהיב לב ההמון לדרוש ביד נטויה משפטיהם וחרותם ולאזור חיל ללחום בחיל הממשלה אשר בקשה למשול ברוחם ובכל אשר להם ממשלה בלתי מוגבלת כאשר עד אז. ולא אך בדבר שפתים הפיחו להבת המרד וכאשר הריחו מלחמה החביאו אל הכלים, לא – המה יצאו חלוצים לפני עם הארץ ביד מזוינה. רבים מהם נפצעו גם נפלו כגבורים על מרומי שדה קרב, אחרים נתפשו והושמו במשמר או נשלחו לארץ גזרה ולעבודת פרך, ויש אשר הומתו כפושעים וקושרים ומורדים במלכות (אחד מהם היה בן יקיר רב הכשרון ה' הערמאנן יעללינעק, אח צעיר להרב המטיף המפואר ד"ר יעללינעק בווין, אשר נידון למיתה בקני רובה), כמה מהם נמלטו בעור בשרם ויהיו נודדים בארצות לא להם (ביניהם המזכיר הנאמן לשליט הונגריא בעת ההיא, ראש המתקוממים קאָשוט, אשר התיעץ על צפוניו את איש סודו ה' היילפרין, איש צעיר לימים עם כשרונות נפלאים, מהיר לדבר ולכתוב בחמש עשרה לשונות לועזיות (גם עברית ביתר שאת), צנא מלא חכמה ובכל תושיה יתגלע, בין גדולים, אביו היה הרב הגדול בתורה ובמחקר ידידנו ת' פנחס מענדיל היילפפרין ז“ל, אשר הוציא בפֿפֿד”מ בשנת תר“ה י”ג מכתבים בשם “תשובות באנשי און” נגד האָלדהיים וחבריו אשר קמו לעשות תקונים מהרסים בדת. וה' היילפרין הצעיר הזה, רב תקוה, הביא קרבן מחים לאהבתו את ארץ מושבו הונגריא (כי נולד בפולין), קרבן – עתידות חייו, כי נלחץ להרחיק נדוד לאמיריקא ולשאת כל יד עמל ותלאה). ומה היתה אחרית ההתלהבות העצומה אשר הוצתה בלב צעירי עמנו הנאורים לקנא קנאת שכניהם והתכחשותם בלאומיותם הישראלית, לעבור על השבועה אשר השביע הקב”ה את ישראל לבלי למרוד במלכות ועל כל פקודי הדת הכתובה והמסורה המזהירים אותנו לירא את אלהים ומלך ולהתפלל בשלומה של מלכות? טרם עברו שנים אחדות שכחו הפולנים בגליציא, הטשעכֿים וההגרים את אחי בריתם החדשה ויחלו לקצות ביהודים ולדרוש להמעיט זכיותיהם וגם עשו בהם שפטים והממשלות נאותו להם להגביל משפטיהם, עד אשר כלתה הרעה לאוסטריא במלחמתה עם גרמניא ואיטליא בשנת 1866. אז הבינה הממשלה כי רק על היהודים תוכל להשען, ואם תרחיב משפטיהם יהיו אמונים לה ולא יתערבו עם שונים בתבונתם, באונם ובכספם. וגרמניא בהצותה על צרפת בשנת 1870 ותשאף לאַחד את אשכנז הקרועה לנפות רבות, זכרה גם את היהודים לטוב. ועתה אחרי אשר שבה למנוחתה ושלום לה עם כל שכניה מסביב, עתה עלתה מחדש מתהום הנשיה השנאה הכבושה עתיקת יומין אשר נשרשה בלב בני יפת לבני שם, לחדש העלילות הנושנות ולהמציא חדשות ברוח הזמן ומושגי המחיה והכלכלה ותוארים חדשים: עלוקות, עקספלואתתורים, פאראזיתים, חרשי משחית, שאור שבעסה וכדומה ויחשבום לזרים על אדמת מכורותם אשר רוו מחלבם ודמם מדור דור ויבראו מלאכי חבלה חדשים: אנטיסימיטים, יודאָפֿאָבים וכאלה. תוצאות הרבות האלה נגלו בעלילת טיסא עסלאר בהונגריא, במשפט מאָריץ ריטטער בגאליציא, בשרפת ביהכ"נ בניישטעטין, ובכל המעשים הנוראים אשר נעשו ביהודים בכל הארצות ובכל הגויים.

ואך למותר לנו להרחיק עדותנו במקום ובזמן, הן לנגד עינינו ברית האחוה אשר כרתו הפולנים בימי המרד האחרון (1863) את היהודים ונעתרות נשיקות אשר פזרו להם בראש כל חוצות והיהודים דבקו בהם בתום לבבם ויעמדו לימינם במועצותיהם, בכספם ובחייהם, בהלחמם עמם יחד כגבורים בשדה המערכה. ולא רק בני הנעורים, אשר עליהם יאמרו כי קלי דעת הם, אך גם אנשים אשר עברו עליהם שנות בינה: כמשכילים, כסוחרים עוסקים בעולם העשיה, גם חובשי ביהמד ר יראים וחרדים – תרתי במשמע: מאימת הבורא ומפחד שוטר נושא חרב – וגם רבנים מפוארים (כהנב המאוה“ג, נבון וחכם אשר לפני מלכים יתיצב, מ' בעריש מייזעלס ז”ל אב"ד בווארשא), כולם קנאו לפולנים ויעזרו להם בגלוי ובסתר בכל אשר מצאה ידם, ועד הרגע האחרון לא עזבו דגל הלאומי הפולני וחלבם ודמם נתנו מחירו. וכאשר לא יכלו הפולנים עמוד נגד מחנה הרוסים ויכנעו מפניהם, נשארו היהודים (עד היום) נאמנים לפולנים ויסבלו עמם יחדו תוצאות המרד, כי כמוהם נשלחו רבים מהם אל ארץ גזרה כמורדים במלכות ואחרים נמלטו מארצם ויהיו נודדים ללחם בארצות זרים. ואחר כל אלה צרה כעת עין הפולנים באחיהם העברים כאבותיהם לפנים ויצר להם על אשר נִתנו להם איזה זכיות בנפת פולניא ואיבתם שמורה להם בלבם, כאשר יעידו הפוגרומים בווארשא ובערים אחרות והאגודות אשר יסדו האצילים להשחית עץ לחמם בהכינם חנויות לממכר כל הסחורות ולאסור לקנות דבר מאת היהודים; וכאשר יוכיחו מה“ע הצוררים לישראל בשם דעת הקהל, אשר יבקשו תואנות לבזות את היהודים בעיני שכניהם ולתתם לנוכלים ועלוקות אשר יעלעו דם התמצית של עם הארץ. ואם לא השחוק הוא, כי רבים מאחינו שמה, ביחוד הנאורים ואילי הזהב, עודם מחזיקים בתומתם ומקשים עצמם לדעת וכעבדים נרצעים יאמרו כי דבקה נפשם אחרי אחי ארצם (החושבים אותם לאחים חורגים) ויכנו עצמם בשם פולנים “שומרי תורת משה”, ובפקוד עמים בווארשא רק העשריה מהם הודו כי עברים פשוטים הם, וגם עליהם כתבו, כי לא מילידי פולניא הנמו. – ומי לא יזכור את הרוח שעבר בארצנו בראשית שנות הששים למאה זו, עת כמעט כל מכתבי העתים (גם האינוואליד, מ"ע אפֿפֿיציעלי לחיל הצבא) נבאו בסגנון אחד, כי נחוץ לתת חוק שווי זכיות ליהודים, כי ראוים הם לכך, וכאשר קם מ”ע אחד לדבר סרה בנו התאחדו טובי הסופרים והחכמים וידפיסו מחאה גלויה נגדו ויקראו אחריו מלא. – דעת הקהל אשר נגלתה אז בדפוס, במ“ע ובספרים ובחוברות, פעלה אז על הממשלה הנדיבה – אשר הטתה חסדה לנו, מאז עלה למלוכה הקיסר הצדיק החומל וחונן וגומל חסדים טובים לרבבות אלפי עבדיו, בלי הבדל אום ואמונה, המנוח אלכסנדר השני, יהי זכרו לברכה – ותחל גם היא להרחיב משפטינו לאט לאט: לראשונה נפתחו שערי רוסיא הפנימית לפני הסוחרים מגילדיע ראשונה, ואח”כ גם למלומדים בחכמות ומלאכת מחשבת ולעושי מלאכה וגם לאנשי חיל אשר כלו שנות עבודתם בצבא; בתי מדרש וחרשת המעשה אשר סוגרו עד העת ההיא לפני בני ישראל נפתחו לפניהם, ואלה אשר גמרו חוק למודם השיגו משרות כבודות במדינה ויעלו במעלות פקידי המלכות, גם שרי צבא נבחרו מיהודים (אחרי אשר הרים הקיסר ז"ל את היהודי פֿריימאן באָדעסא למנותו לשר מאה לפני כל צבאות החיל אשר התגודדו לפניו על פני השדה), וכאלה הנחות וזכיות רבות. – אך לא ארכה העת הברוכה הזאת, לאט לאט שבו הדעות הקדומות והשטנות לשלוט ברוח אנשי מעלה ותופשי קסת ויאצילו מרוחם על הנצבים למעלה ולמטה, כי הסיתו בנו את שרי המלוכה ואת המון העם גם יחד, עד אשר התקוממו נגדנו – אלה בגזרות מגבילות ואלה באגרוף רשע כיום הזה. מי לא יכיר אפוא ללמוד מן המסובב אל הסבה ולדעת כי עוד רחוקה העת אשר הסבלנות האמתית בלי שום פניה צדדית תהיה השלטת בלבות בני האדם והיא לבדה בלוית הצדק והיושר תחוק חקים ומשפטים חובות וזכיות לכל בני האדם בשוה, מבלי הבט אל מחצבתם ואמונתם; וכל אשר נעשה עד כה ברוח הסבלנות רק מצות עשה שהזמן גרמא היה, על פי חשבון המשפיעים התקיפים להנאתם ולטובתם. כמלפנים כן גם הפולנים וגם הרוסים כהגרמנים ואחרים עתה ייטיבו פנים ליהודים בשעה שהם צריכים להם, ואחר שהשיגו מאוָים יביט הפולני בשאט בנפש מגבוה על הרמש הזה בעיניו ויקרא “זשידזשי שאפקא!” והרוסי יענה אחריו “זשיד פראָקליאטי”. והגרמני “יודען רויס”. רק המשטמה העזה אשר דברה אז בשם האמונה ותצדיק מעשיה האכזריים נכח העברים כי תאבה לנקום דם משיחם השפוך בידי אבות היהודים לפנים ולבער כופרים בעקר תורת הנוצרית מתחת שדי ד', תטיב האיבה הנצחית אמריה כיום, כי חלילה לה לקנא קנאת אמונה, ילך כל איש בשם אלהיו, רק לא תוכל הארץ לשאת אומה נבדלה וקהל נוהג בה כממלכה בתוך ממלכה. ותחת אשר לפנים אמרו כי היהודים שמים מות בבארות ומביאים מגפות בעולם, יאמרו היום כי היהודים ימוצו לשד כל גויי הארץ, יעשו שלטת בעולם המסחר ובדעת הקהל בעזר מה"ע היוצאים על ידם, יהרסו עמודי האמונה בלקחם ובקסתם ויביאו אנדרולומסיא בהליכות עולם – בחופש רוחם ובתכונתם הקוסמופוליטית.

ומה הרוחנו אפוא בעמלנו להתקרב לשכננו ולותר רבות ממנהגינו, ממדותינו וממושגינו מורשת אבות מני קדם? טעמנו מעץ הדעת ונפקחו עינינו לדעת טוב ורע, יופי ומגונה ברוח אירופי, למען נוסיף לדאבה כאשר יגרשונו מגן עדן המדיני וישכינו מקדם לשעריו להט החרב המתהפכת של גזרות קשות נוראות! אבותינו אשר אמרנו עליהם כי בחשכה התהלכו ראו אור בהיר בשחקים ולא פנו אל חמודות החיים, תאות לבנו כיום, להדאיב נפשנו, מבלי הבין כי הכֵּנו בסנורים לבלי ראות נכוחה, כי שוא כל עמלנו וקרבנותינו הגשמיים והרוחניים לקנות לנו לבב שונאינו מנדינו וכל אשר נוסיף לותר משלנו ולקצץ בנטיעות דתנו ומדות לאומיותנו למען התקרב לשכנינו, כן יוסיפו לשטום אותנו ולהרחיקנו מעליהם בזרוע כח ולהמעיטנו עד דכא. בסבר פנים יפות יערכו שכנינו לפנינו שלחן מלא דשן, כבנות פעור בעתן, למען האכילנו מזבחם אשר אסרה עלינו תורתנו ולהשקנו עד לשכרה ביין נסיכם משום בנותיהם ובנותינו; בחפץ נפש יאבו להתחתן בנו כבן חמור בשעתו, אך פרי החיתון ישוה להם, וליהדות אין חלק ונחלה בו. זאת תורת ההתבוללות וזו שכרה!

ועתה מי לא יחזה, מה בין בן בכור היהדות: רגש הלאומי הישראלי אשר נולד בקדושה ובטהרה מזיווג מן השמים שעולה יפה: גאון משפחה עם תורת אמת אשר תאומים נולדו – כי אבינו אברהם אשר מחלציו יצאנו הוא גם מחולל ומוליד מושג הכרת הבורא אל חי וקים יחיד ומיוחד – ובין בן זקונים: זרע תאות ההתבוללות, הנולד מאשת נכריה, מתערובות קדש בחול – רגש היהדות הנקי מכל מחשבת פגול, בלי שום חשבון וחשק גשמי, עם היצר לתענוגי בשרים ולמנעמי חלד. דבק כזה לא נעשה על טהרת הקדש בחופה וקידושין כדת משה וישראל ויוצאי חלצי נשואין כאלה נקראים בפי העמים הנאורים: “פרי הטבע” ובמושג קדומים לעמנו: “ממזר” לא יבא בקהל.

הנסיון הורה לדעת ברור כשמש, כי העמים ילדי יפת בימינו לא יאבו בשום אופן לבקש ולמצוא פשר בינינו וביניהם כמשפטם זה איזה עשרות שנים. אז אמרו בגוים: נכונים אנחנו לתת ליהודים כל זכיות אזרח ובלבד שירחיקו מצדם כל מתח מבדיל בינם ובין גויי הארץ – לא ילבשו בגדים המצוינים שלהם, יעזבו שפתם הבלולה וירגילו לשונם לדבר בשפת המדינה, לא יבלו כל ימיהם בלמוד התלמוד והפוסקים ובמלואת חוקים ומנהגים אשר יפריעום ממעשיהם בעולם העשיה, ולא יתבודדו בחדריהם ובבתי מדרשיהם, רק יבקרו בתי ספר כוללים וילמדו חכמות וידיעות שונות הנחוצות ומועילות לחברת האדם, יחדלו לעסוק רק במסחר וקנין ובסרסרות וממכר משקאות והלואה ברבית ויחזיקו בענפי עץ חיים אחרים: במלאכה וחרושת המעשה, בכל מלאכת מחשבת ובכל חכמה ומדע; ואז יחשב ככל הגוים בית ישראל, גם אם ישמור דת אבותיו ברוחה האמתית. ועתה כאשר היהודים לובשים כמעט כולם מלבושי נכרי וימהרו לדבר גם לכתוב צחות בשפת המדינה, יבקרו ב“ס כוללים ויקדישו ימיהם לכל למודי חול, מבלי פנות אל התלמוד ונושאי כליו, יסעדו עמם לחם ויאכלו מבשר זבחם ומכל מטעמיהם ויצאו לחול במחולות מחנים עם בנותיהים וילמדו כל מדות שכניהם הטובות והמגונות, במחיר אלה שנחלו מהוריהם. ואחר כל אלה עוד גדלה שנאה והקנאה על אחת שבע, והיהודים לבושי מכלול עפ”י תורת המאָדע הפאריזית, אשר השתדלו בכל עוז לשנות צלם דמות תבניתם לבלי יוכרו בחוץ כי ממעי יהודה יצאו, היהודים המגוהצים אלה, נבזים בעיני רבי הנוצרים רב יתר מהעברי הנושא מעיל ארוך כאבותיו ופאותיו סרוחות ממול אזנו; הנאורים שומעים כאורתודוכסים קול קורא מאחריהם “זשיד מוכה שחין” וגם להם לא יתנו לשבת במקום אשר נאסר על יהודים פשוטים לגור, מלבד אם יעשו כמוהם השתמש באמצעים שונים. ואם יזדמן כי התאוה תקשור מעדנות בין נוצרים ועברים, היא לחרפה ולפגם משפחה בעיני המיוחסים שבהם, ואם לא יוכלו למנוע את ההתקרות, זאת תנחומתם כי לא לישראל יהיה הזרע ודור שלישי לא ידע כי מחלצי עברי יצא. יקומו האסימילאתורים – הונגרים, רוסים, פולנים, גרמנים המתימרים בשם מחזיקי דת משה ויענו כחש אמרינו על פנינו! ובכל זאת עודם עומדים במרדם ויקראו מלא אחרי הלאומיים, כעל מוכים בשגעון, או מורדים במלכות ומתנגדים לרוח הזמן ומושכים עלינו עברת העמים חפצי קרבתנו ומסבבים רעה לנו לעכב חרותנו וגאלותנו מחוקים מגבילים וגזרות אכזריות ויועילו לחדש עלינו עוד יותר חוקים מעיקים. ולפלא כי האנשים האלה אשר ילעגו על המלמדים וחדריהם אינם יודעים כי נשארה להם מגירסא דינקותא אך מידה אחת אשר תישר בעיניהם וע"כ יתנו לעמם עצתם אמונה – לפי השגתם – כי ראוי ונאה וחובה עלינו לנשק את השוט אשר ייסר אותנו בלי חמלה ואת היד אשר המטירה עלינו מלקות ארבעים פעמים ארבעים.

* * *

עלינו לשית לב גם לדבר הזה. לפנים מצאו הגוים בנו מגרעות כי נרפים אנחנו לא נצלח לשום מלאכה ועבודה מועילה בארץ ורק המסחר, הנשך והסרסרות חמדת נפשנו לאכול יגיע זרים, ועתה אחרי אשר הָראו לדעת כביר כח היהודים לעשות נפלאות אשר לא נראו כמוהם בעמים אחרים – כי במשך שלשים שנה שֻנו היהודים לטוב בהשתלמותם בכל המדעים ומעשה חושב, מהם יצאו פרופיסורים אנשי שם, שופטים בארץ, עורכי דין מפוארים, מזכירים ראשים בהסינאט, פקידים בהמיניסטעריען, סגני קטגורים וחוקרי דין, בונים אמנים, טעכֿנאָלאָגים וחוצבי בהרים, מודדים ומיַשרים מסלות ברזל ובונים גשרים, כנענים אדירים מיסדי בתי אוצרות ושליטים בערכי השטרות להרים ולהשפיל, ובכל ענפי חיי המדינה יעשו בתבונת כפים ואל כל אשר יפנו יצליחו, – עתה קנאת הגוים תאכלמו ופחד יבהלמו ולא יבושו להגיד בפה מלא, כי בעבור זאת לא יאבו ולא יוכלו להרחיב זכיות היהודים, יען כשרון היהודים רב מאד והתפתחותם עצמה לרגלי השכלתם הרחבה וחריצותם הנפלאה, אוהבים הם עבודה ויעשו בה כל ימי השבוע מן הבקר עד הערב, ולא לבד אבי המשפחה, אך גם אשתו וילדיו כלם יעשו בחפץ כפיהם לעזור לראש בית אב לראות ברכה בעמלו, ואחר כל אלה צרכיהם מעטים כי מסתפקים הם במצער ונזירים הם מיין ומכל תאוה נמבזה, כי חיי משפחה נשמת אפיהם, ואיך יוכלו יושבי הארץ להתחרות אתם?! – ולמען תהי לאל יד הנוצרים לעמוד נגד היהודים נחוץ לעצור ברוחם, לבלי תת להם להוסיף דעת, בסגור לפניהם את בתי הספר הכוללים המתכלכלים מהכנסות הממלכה אשר היהודים יתנו בהן חלקם במדה גדולה: בתעודות הגילדיע, במכס מסחורות חו“ל וממשרפות יי”ש וממכרו וכאלה רבות. וכבר פסקו הלכה למעשה בכמה וכמה גימנאזיען ויחלו להמעיט מספר תלמידי העברים ככל אשר יכלו. אך שרים קרובים למלכות לא יסתפקו בזה ודורשים נעילת דלת גמורה בבה"ס לפני ילדי ישרון; בזאת יאבו לחוש עתידות לדור יבא, לבלי יוסיפו היהודים להעביר את שכניהם בכל משלח ידיהם; ולמען להגן על עם הארץ כעת מעוצם יד היהודים נחוץ לשמור צעדיהם בשבע עינים לבלי יזידו לצאת מגבול תחומם לערי רוסיא פנימה ולגרש את הנמצאים שם בכל האמצעים האפשרים ולבלי תת להם לבקש תחבולות לעבור על החוקים המגבילים הקימים מכבר ועל הגזרות המגבילות החדשות.

* * *

היוצא לנו מזה, כי איך שיעשה היהודי לא יועיל לו להטות אליו חסד לאומים. על היהודי מדור החולף יביטו בגועל נפש ויאמרו כי בזוי הוא, נבדל הוא בהליכותיו ואך אחרי בצעו לבו הולך ואי אפשר להשוותו לבני אדם בעלי צורה; אך רעים ממנו בעיניהם הברואים החדשים בני הדור הצעיר, אשר עלתה בידם להשתוות להם בחיצוניותם ולהעבירם בפנימיותם – ברוחב חכמתם וידיעותיהם, בכשרונם וחריצות ידיהם. רואים אנחנו אפוא כי התקרבות הועילה לרעה, ובכן נסתתמו כל טענות משחרי מוסר את בני עמנו על כי ימנעו בניהם מן ההגיון, רק למען מצוא חן בעיני העמים אשר בקרבם הם יושבים, כי היא לא תצלח, וכל אשר נוסיף להתחקות להיות כמוהם ולקרבה אליהם, כן יוסיפו לשטום אותנו ולהרחיקנו מעליהם.

הדעה המרגיזה כי היהודים כל זמן שמחכימים הם מסוכנים ומזיקים יותר לעם הארץ ולמלכות, נשרשה לא לבד בלב המון העם וכותבי פלסתר ושונאי ישראל בירושה או להנקם מאיש חרמם, אך גם בלב שרים ופרתמים וגם מלכים אדירים. די לנו להזכיר את הדברים אשר הדפיס: “הנאָוו. וור.” בשנת 1881 – כאשר פרצו הרעמים בערי הנגב – בשם הקיסר ווילהעלם, ואח"כ הביאם בהלוח היוצא על ידו ונמכר לאלפים, אשר בו הקדיש מאמר מיוחד להשערוריות, להצדיק עלינו את הדין ובסוף מזכיר עוד הפעם דברי קיסר אשכנז הישיש ואדיר. כבר הודענו כי בראותנו את הפתגם הנורא הזה במאסף על הלוח, אשר בו ישתמשו כותבי הדרות לספר דברי הימים, התחמץ לבנו בקרבנו ונאמר לנסות דבר להקיסר ווילהעלם, אולי שקר בפי “הנאָוו. וור.” ואז אין¹ ספק כי יתן לנו רשות להכחישו על פניו בשמו. המכתב נכתב בשפת צרפת בחדש פֿעבר. 1882, ולמען דעת אם נכתב כהוגן ואם יש תקוה כי יענה הקיסר דבר, הלכנו לציר גרמניא פה, הגענעראל שווייניץ וַנַראה לו המכתב ויקראהו בשום שכל ויאמר כי הוא נכתב על טהרת שפת הדיפלומטים וככל משפטי הנימוס לפי כבוד נושא כתר ומלך אדיר, ויתן תקוה בלבנו כי בלי שום ספק עד מהרה ימלא הקיסר ידנו להסיר דבת שוא מעליו, יען בטח לבו כי מבטאים כאלה לא עלו על שפת הקיסר ווילהעלם. והציר בעצמו הורנו לכתוב האדרעססא כדי שיבא המכתב ישר לידי הקיסר ממש. וזאת העתקת המכתב:

מלך רחמן! המאורעות הרעות אשר נקרו ויאתיו ברוסיא זה כשנה וירגיזו כל יושבי העולם הנאור, העירו עוז בנפשי להפיל תחנתי לפני הדום כבוד הודך, להפיץ אור על דבר אשר ישימו חשך סתרו.

אין ספק כי רדיפות יהודים אשר החלו בארצנו באביב שנה דאשתקד ולא חדלו להתחדש עד היום בזעם אף, אינן תולדות שנאה כבודה בלב המון עם הרוסים, רק פרי מלשני בסתר, המתאוים לצוד דגים במים עכורים. ותהי המעט בעיניהם הרצח והשוד הנעשה בכל רחבי ארץ כמעט יום יום באום האומלל, כי השתמשו בכל האמצעים לעורר שערוריות המביאות אבל ואסון על ראש אלפי אלפים עבדים נאמנים להדר כבוד קיסר רוסיא.

והנה אחד ממה"ע – אשר לדאבון לב נתפשט בכל הארץ, לאשר הוא מהיר להחניף יצר לב ההמון, הוא “העת החדשה” – בדברו מהפרעות אשר פרצו נגד היהודים, יזכיר אמרים אשר לדבריו יצאו מדי הדר כבוד הורך בעמס באזני שני שרי מלכות לאמר:

“אינני אוהב את היהודים, ידעתי כי הם באשכנז יסוד משחית ומחבל מאד, אך אצלנו כבר הכו שרש עמוק עמוק ונחוץ אפוא לחשוב עמם. אולם ברוסיא לא כן, וראוי לפי זה להוציא תועלת מהלקח הזה”.

הדבה הזאת אשר נגלתה לראשונה במ"ע יומי נדפסה עתה “בהלוח הרוסי”, מאסף יקר אשר מאמריו יצלחו לסופרי דברי הימים לדרות יבאו.

אדוני! עם היהודים המדוכא לא יאמין לעולם כי משפט מעציב כזה עבר על שפתי הדר כבוד הודך! תפארת שנות מלכותך הארוכה, וכל הטוב אשר ישבעו העמים החוסים, ברצון שדי, תחת שבט ממשלתך, גם האהבה הנאמנה אשר יאהבו אחי בריתנו בגרמניא את הגבר הוקם על להיות מלכם ומשגבם, כל אלה המה אותות נאמנים, כי הכבוד הנבזה לבדות אמרים כאלה, יאות למתי מספר מתי שוא, אשר למרות חוקי הציוויליזאציא ירמסו ברגל משפטי־אנוש הקדושים, ומשתמשים לרעה באי־דעת של האומה התמה, אך טובה בטבעה, למען יגיעו בכל האמצעים האפשרים למחוז חפצם השפל.

מלך רחמן! בשם אהבת האדם ובשם הציוויליזאציא, המורמה ונשאה במאה זו, הנני מרהיב בנפשי עוז לבקש הרשיון לפרסם במכה"ע הרוסים הכחשה גלויה נגד הדברים, אשר לא נזהר (הנָאוו, וור.) לפרסם לשם כבוד מלכותך. ההכחשה בפרהסיא זאת, אשר תחיה רוח ארבעה מילליאָן נפשות נאנחות, תביא ברכת טוב – כי תפקח עיני רוסיא הנאורה והישרה על עלילות מגרי מדון, אשר יתיצבו לפני עם הרוסים בתור דורשי טובתם.

הנני לתבוע בענוה לפני הדום כסא כבודך רגשות יראת הכבוד מקר ולב עמוק אשר בהם הנני מתכבד להיות להדר כבוד הודך

בהכנעה רבה עבד כפות

אלכסנדר צעדערבוים

לתוגת נפשנו לא נמלאו הבטחות ציר גרמניא והתקוה אשר נתן בלבנו, כי עד היום לא זכינו להשיג מענה מאת הקיסר. אי אפשר להאמין כי נקלה בעיני הקיסר לשית לב למ"ע בדאי, בידעו כי דברים כאלה בשמו יוכלו להביא שואה על עם נדכה ונענה, ויחד עם זה לתת שמו לשמצה כעמוד בראש האנטיסימיסטים, תחת אשר נזהר עד כה להשמיע ברבים כי איבתו שמורה ליהודים, אשר נחשבו בעיניו למלאכי חבלה במדינה, ובכל עת מצוא הטיב פנים ליהודים. ואם לא ישרה בעיניו למלאות ידנו להכזיב את הבדותא, נקל היה לו לצוות לצירו לדרוש עלבונו מהנאָוו. וור., על אשר העיז להוציא עליו דבה רעה ולהכריחו להודות בפומבי כי שקר ענה בהקיסר. אי לזאת ברור הוא כשמש כי הדברים המרים האלה יצאו מפורש מפי הזקן ועצתו עשתה פעולתה בעתה. ומה אפוא דורשים רבים מעמי אירופא ומושליהם מעמנו? רחוק מלבם להכחידנו מתחת שמי ד', או לגרשנו כלה מארצם, כי אם להתערב ולהתבולל² בהם להבטל כלה ולא ישאר כל זכר לנו.

לאַמת דברינו נביא לדוגמא אחד מתנאי התבוללות גמורה וחלוטה במובן דורשיה כנוצרים כיהודים, למען יוכחו אחינו לדעת, כי שקר בפי האומרים כי נוכל להשאר אמונים ליהדות גם אם נתערב בגוים. התנאי כפול הוא – להיות לבשר אחד עם הגוים אשר בתוכם נשכון לבטח. להגיע למטרה הדרושה ההיא נחוץ להתיר קרבת בשר במלא מובן המלה, לבלי תהי האמונה או גאון לאומי קיר מבדיל בין ילדי ישראל וילדי עם הארץ, להתחתן ולבא בהם, ככל אשר ייעצם האליל מכה העורון בשלחו חציו בהם לעורר אהבה. אולם גם אם יוסיפו חפצי תקונים, המקרקרים קיר היהדות, לחפש בספרי הקדש ובהתלמוד וספרת העברית הרחבה והוכיח מדברי הימים כי נשואי תערובות אינם אסורים לישראל ע“פ דתו, בכל זאת יודה כל בר לב, אשר האמת יקר לו ואשר כח השופט חזק וישר במוחו, כי המתחתנים בגויי הארצות הם כאברים מדולדלים בגוית האומה הישראלית כל ימיהם ואחריתם להכרית משפחות מישראל, כי צאצאיהם ילוו אל הגוי האדיר, אחת הוא אם האיש או האשה ממנו יצאו. וגם אין להתאונן עליהם, כי אלה אשר הוריהם גם שניהם ממעי יהודה יצאו, יכבד עליהם להבדל מהם ולהכאיב ללבם, וע”כ ילמדו לשאת כל יד עמל ותלאה ולשמוע נאצות וגדופים כאבותיהם; לא כן אם האב או האם מילדי הנוצרים, יבחרו הילדים להלוות על הגוי השליט בארץ, ליהנות מכל טוב המדינה ולהכבד בעיני הבריות ולא ישמעו קול נוגש, קול מכאיב, קול מחרף ומגדף, קול להג ובוז, אשר על היהודים לשמוע יום יום; וכיון שמצד אחד הם נוצרים ודם יֶפת יזול למחצה בעורקיהם יחד עם דם שֵׁם, יגבר כח המושך של אום עצום ואדיר ומאושר. ולא לבד בארצות אשר יש אמונה שוררת וכל בן נכר או בת עם אחר החפצים להתחתן בעם הארץ עליהם להמיר דתם בדת המדינה, או גם אם ישיגו רשות להשאר באמונתם, ילדיהם יוקדשו לשם האמונה השלטת; אך גם בממלכות אשר דרור נִתן לכל איש ואשה להחליף ולהמיר דתם ככל חפץ נפשם, גם שם הורה הנסיון, כי אם לא יבא הצד הנוצרי בדת הישראלית, לא יוגדלו ויחונכו ילדיהם באמונת ישראל ומבלי משים ידבקו הם או בניהם אחריהם באמונת הרוב שממנו יצא אחד מהוריהם. והיה אם יאותו היהודים להוכיח למתקוממיהם במופתים נאמנים בפועל, כי דורשים הם התבוללות אמתית על דעת הנוצרים ודעת יוצאי חפזון בקרבנו, עליהם להרבות נשואי תערובת, ואז טרם יעברו דרות אחדים לא ישאר כל זכר לנו בארץ, מלבד בספרי דברי הימים להוגים בהם, וגם המה יצחקו ילעגו לנו ויחשבו אותנו לבוגדים, כי השלכנו מידנו נס דגלנו אשר הנחילונו אבותינו אשר מעולם ויבאו בעדו באש ובמים, ואנחנו נפלנו אל האויב להתרפס בעד אשפר בשר וכוס יין חמר ועדן בשרים בחיק עלמה מבנות הארץ, או בעד משרה כבודה ואותות יקר וגדולה נוצצים על לוח הלב, וגם בעבור בצע כסף נמאס. ובכן כל האומר כי תערובות כזאת כשרה ברוח היהדות אינו אלא תועה או מתעה ועצתו היא מעין “פסיק רישיה ולא ימות”.

אולם לא לבד החיים בעולם העשיה, כאדוקים בבני חורין, כמשכילים כהדיוטים שבאומות העולם יבינו באסימיליאציא רק ביטול היהדות מכל וכל ובגידת היהודים בברית אבותיהם ולנתק שרשרות גבלות דברי הימים לבית יעקב והשתלשלות התפתחות היהדות על פיהם, ולכחש באחד מעקרי אמונתם היסודי – אמונת היחוד, – אך גם גדולים חקרי לב יודעי תורה ומוקירי ספרת העברית, החיים רק בעולם האצילות של החקירה והבקרת, גם המה ישאפו להטות אותנו לעזוב את המסלה אשר סלו לפנינו נביאינו, בעל התלמוד וגאוני ישראל, רבנינו המפוארים וחכמי דור ודור, ולהסכים לפשר אשר יציעו לפנינו, היינו – לקבל עלינו עול עקרי אמונת הנוצרית.

מי לנו גדול בחכמי אומות העולם כהזקן שקנה חכמה בכל פנות התורה והתלמוד והמדרשים וכל אוצר ספרת העברית לפנים והיום פתוח לפניו, הוא הפרופֿיסור הנודע לתהלה ה' פֿראנץ דעליטש, אשר מתשובותיו הנמרצות למעללים עלילות על היהודים והיהדות ניכר כי דורש טוב הוא לישראל באמת ובתמים, ומי כמהו יודע קורות העתים וכל אשר עבר על ישראל בגלל החזיקו באמונתו וכי לא הועילו כל הרדיפות והעינוים הקשים וכל עמל המפתים היותר מובהקים ומהירים, כן נוצרים וכן יהודים מומרים להסירם מאחרי אמונתם, והיהודים נשארו אמונים למסורת אבות מבלי לזוז ממנה כחוט השערה, וכי נקל ביותר לעשות את היהודי לכופר בעיקר ולמכחש כי יש אלהים בארץ, מאשר לפתותו להוסיף על האחר אפילו משהו; ובכל זאת נפתה לב האדם הגדול הזה, הענק בחכמי הדור יודעי ספר עברית, לדברי גמד, שהוא לעומתו כעש נגד הפיל, הוא יוסף ראבינאָוויטש מקישינוב, להאמין כי גברא רבה הוא ובו בטח לבו כי יפתח וגם יוכל ובידו יצלח לצודד נפשות שרבות מישראל לשטתו החדשה. והישיש הנכבד הזה, אשר כל היוצא מעטו יקר מחרוץ, נאות לתרגם לשפת אשכנז חוברת שכתב ראבינאָוויטש בעברית ולשית עליה עֱדי – הקדמה ולהדפיסה תחת השגחתו בלייפציג ע"ח האגודה לספרי עברית אשר שמה (Schriften des Institutum Judaicum in Leipzig) בחקותו כי בעזר הקונטרס הזה יקרב קץ הגאולה לפשר בין היהדות ובין אמונת הנוצרית.

ולמען ידעו הקוראים שרש דבר, עלינו להגיד להם תוכן החוברת והשקפת הפרופֿיסור דעליטש עליה. שם הקונטרס הזה מקשקש באזני הקורא "בכורי תאנה" – קונטרס כולל מכתבים על דברי עדת בני ישראל המאמינים בישוע המשיח ברוסיא החדשה. על גב השער כעין שיר בלי חרוזים “מי ומי” (ובהערה מראה המחבר שהוא יודע כהבדחן לדרוש ר"ת של המלה “מי” – משיח ישוע) ועל שלש שאלו שבדה מלבו הוא משיב: “מ”י ירפא לך“, “על מ”י נגלתה”, “מ”י כד' אלהינו“, ואח”כ באים מאמרים: א) שלש עשרה הנחות (אפשר כנגד י"ג עקרים לבטלם ולמלאותם בהנחותיו?), ב) שרשי אמונת עם ישראל בני ברית חדשה – י' סעיפים (אולי במקום עשרה הדברים?), ג) דברים קצרים בענין האמונה במשיח ישוע הנוצרי, ד) הגדה לבני ישראל המאמינים במשיח ישוע הנוצרי, ה) דברי שלום. ולבסוף מביא “משפט המו”ל מה“ע “המליץ” על האדון ראבינאָוויטש”³.

לא פה המקום להביא את המאמרים האלה בכור הבקרת וגם לא מצאנום ראוים להתפלפל אדותם עם האיש הזה, אשר כפי הנראה בק כל ימיו להתרומם ולהתנשא לעומד בראש איזה תנועה, וכיון שראה כי בקרב אחיו לא הצליח לעלות לגדולה, אמר לנסות להיות איש הבינים ולקנות לו שם בין הנוצרים התמימים. ואיך לא נשתומם לראות כי עלתה בידו לעור עיני הפרופֿיסור הנאור דעליטש אשר ישען על מה שנדפסו מאמריו בהמליץ ובהבוקר אור ולחשוב כי “לאט לאט נתבשל בקרבו הרעיון לכונן עדה נוצרית מיהודים הנשארים דבוקים באום מחצבתם” וכי כבר משך אליו יותר ממאתים משפחות (עד כמה נאמנו דבריו אלה יחזה הקורא מהמכתב הנדפס בגליון 102 ש"ז, משם יכיר תכונת יוסף אשר מכר את אחיו ואת אלהיו). הפרופֿיסור המפואר הזה אומר בהקדמתו כי התעודות⁴ האלה יקרות הן למאד, לאשר יזכירו את הימים הראשונים למוסדות אמונת הנוצרית, בהיות עוד יהודים־נוצרים ועכו“ם־נוצרים ומקוה כי השטה שאחז בה ראבינאָוויטש תקרב את היהודים לאמונת הנוצרית – שהיא העיקר, ויוכלו להשאר יהודים בלאומיותם וליסד אגודת עדה עפ”י דיני ומנהגי כנסת היהדות, להקל באופן זה את התמורה ולהחזיק בהאמונה כי תורת הנוצרית היא גלוי שכינה ובה נמלאו כל הנביאות שנבאו נביאינו בספרי הקדש העתיקים. ובשביל התקוה הטובה הנשקפה משטת ראב. לדעת הפר. ה' דעליטש – המאמין באמונה שלמה באמונת השלוש – הוא מוַתר העיקר הראשי כי ישוע היה בן להקב“ה ולפיכך חלק אלוה ממעל ושליט בעולם, ומסתפק באמונת ראבינ., כי הוא המשיח, ושש על כנותו אותו “ישוע אחינו” ועושה זאת ליסוד מוסד לאמונה החדשה. – כל הבקי בהליכות העולם יבין כי הסגנון הזה הוא רק מין ממתקים שנותנים לילדים להונותם למען יבלעום מבלי משים כי מכילים הם בקרבם סמים אשר יעשו משלחתם במעיהם אחרי אשר יתעכלו, ככל אשר מצא הרופא לטוב. כי באמת לא תוכל כת כזאת עמוד. ראבינאָוויטש בהנחה י”ג נותן להולכים בעקבותיו, כי באמונתם זאת יהיו לחן בעיני המלכים והעמים “לתת להם מחיה ושארית” וה' פֿרידמאן בעל המכתב “דברי שלום” מזהיר את האחים האלה: “אם תחשבו להשיג בידיעה כזאת דברים מועילים ארציים ולבוא על ידה למצב ההשתוות עם שאר העמים כאשר אמרתם בהנחה הי”ג, אז ידיעתכם בענין הנכבד הזה איננה עוד נכונה וישרה“. ודברי שניהם אין להם יסוד הלכה למעשה. תקות ראב. שוא היא, כי כל זמן שלא יקבלו עליהם עול כנסת הנוצרית בכל פרטיה ודקדוקיה ולא יבדלו מכל וכל מכנסת היהדות ולא יטבלו בשרם במים קדושים ולא ישבעו אמונה לכל עקרי הנוצרית, לא ישיגו שום זכיות בארצנו. ומאד יוכל להיות כי תגביל הממשלה זכיותיהם כמשפטה עם כל הכתות הנוצריות (ראסקאָלניקי) הנמצאות לרוב במדינה, אם לא תאסור כלה כת חדשה כאשר תתגבר. וכפי אשר שמענו לא נאותו להתיר את החוברת “בכורי תאנה” לבוא בארץ, יען ראו בה מינות ואפיקורסות והכחשה באלהית מיסד אמונתם. ומוסר פֿריעדמאנן הוא תנאי שוא שאי אפשר להתקיים בו. היתכן כי מתי מספר יעזבו עדתם ושאריהם, אוהביהם ומכיריהם להיות בודדים במועדיהם ויחליטו בנפשם לשאת את כל ההגבלות המעיקות כאחיהם אשר התרחקו מהם, מבלי להדבק ולהיות לבשר אחד את אלה אשר החלו להתקרב אליהם, למען ליהנות כמוהם מכל מנעמי החיים. והתקוה אשר נתן הפרופֿ. בלבו, כי ראב. הוא האיש אשר יצלח להחזיר העטרה ליושנה ולחדש ברית היהודים־הנוצרים (יודען־קריסטען) של המאה הראשונה ללידת ישוע, היא ראיה לסתור ולסכל תוחלתו. אם בהיות היהודים־הנוצרים הראשונים בארצם אשר העריצו את ישוע והם ידעו את התורה העתיקה ודברי החוזים והחזיקו בהם ובנו עליהם את אמונתם המשותפת, והעכו”ם־הנוצרים (היידען־קריסטען) היו מעטים וחסרי אוֹן מוסרי וידיעה יסודות מתורת היהדות היסודית ומתורת הנוצרית הנשענת עליה, אם היהודים־הנוצרים בזמנם לא יכלו לעמוֹד לבדם ויאבדו ויבטלו בהרוב, על אחת כמה וכמה בזמננו זה אשר היהודים רפים בכח גברא וחזקים ברוח ועומדים על דעתם כמחאה חיה וגלויה נגד כל שנוי בעקרי האמונה והנוצרים תקיפים וכל פרט מעקרי אמונתם קדוש להם, ואיך יוכלו עמוד יהודים־נוצרים חדשים שיהיו קרח מכאן וקרח מכאן ולא יבאו בקהל לא את בני בריתם לפנים ולא את אלה אשר כרתו עמם אמנה למחצה לשליש ולרביע.

ברור אפוא כי גם אם נכונים אנחנו להאמין כי בתם נפש יהלל הפרופֿ. שטת ראב. ואינו דורש מהיהודים יותר, רק שיכירו בישוע הנוצרי את המשיח אשר עליו נבאו חוזינו וממילא יחשבו את ספר הברית החדשה כנוספות על כתבי הקדש שלנו ויכחישו בתורת התלמוד ומסורת היהדות, גם באופן זה עינינו הרואות כי ידרשו חכמי הנוצרים הנאורים והתמימים מאת היהודים להודות כי הנוצרים הם העומדים ברומה של נקודת האמת ועלינו להתאמץ לעלות אליהם, רק שהם עושים עמנו חסדים טובים לתתנו להתקרב אליהם לאט לאט, יען נוכחו לדעת כי קצרה בינתנו להשיג גם עינינו כהות מלראות אור בהיר בשחקים, טרם ירגילו אותנו מעט מעט להביט ישר בפני השמש שהם הורידו משמים, ובכן מצדם אינם צריכים לזוז ממקומם אף כחוט השערה, כי לא ה' דעליטש ולא מאמינים אדוקים אחרים יסורו מהעיקר הראשי בתורתם, כי קב"ה ובנו ישוע חד.

עד כמה מלאה נפש הפרופֿ. הנכבד דעליטש מהרעיון הזה יכולנו לשפוט ממכתביו אשר השיב לנו על בקשתנו לשלוח מאמר להמאסף הזה; נקוה כי לא ישא הפרופֿ. המפואר עלינו תנואות על אשר נפרסם אגרותיו הכתובות אלינו בפרטית, כי אנשים רמים כמהו יודעים מראש, כי כל היוצא מעטם קנין הקהל הוא, והיום או מחר או לאחר זמן מה יופיעו בדפוס, וביותר אחרי שהוא הולך במכתביו אלה בדרכו אשר סלל לו מאז ונודעה כל וכונתו לטובה, גם אם לא נקבלה. והנני להעתיק אותם משפת אשכנז לעברית.

במכתבו הראשון מן 22 (10) מאי נאמר:

ווערטהעסטער! הערצליכֿען דאנק פֿיר דען פֿריינדליך איבערזאנדעטען יאהרגאנג דעס מליץ אונד די אנדערן שריפֿטען. איך ווערדע איהנען אין נעכֿסטער צייט איינע בראָשורע מיט דעם טיטעל “בכורי תאנה” צושיקען, וועלכֿע די יודישע קריסטליכֿע בעססארראבישע בעוועגונג בעטריפֿפֿט. ווענן זי, נאכֿדעם זי דיעזע שריפֿט אין אויגענשיין גענאָממען, נאָך אויף דעם וואונשע בעשטעהען, דאס איך איהנען איינען העברעאישען בייטראג צו דעם טויזענד־נוממער־יובילעאום דאס מליץ שפענדען זאָלל, זאָ בין איך גערן בערייט, דענן פֿריעדליכֿער געדאנקענאויסטויש, פֿריעדליכֿע רייבונג אונד פונקען־ענטוויקעלונג צווישען זינאגאָגע אונד קירכֿע איזט דאז טיכֿטען אונד טראכֿטען

איהרעם אלטען דעליטש.

חכינו עד אשר שלח לנו הפֿרופיסור בטובו את הקונטרס הנ"ל עם מכתבו מן חדש אויגוסט לאמר:

זי האבען דען וואונש אויסגעשפראָכֿען, דאס איך איהרעם “המליץ” אן דעם עפאָכֿעמאכֿענדען ווענדעפּונקט, אן דען ער איהנען צור עהרע אונד פֿיעלען צור פֿריידע אנגעלאנגט איזט, איין פֿריינדליכֿעס וואָרט אויף זיינען ווייטערען וועג מיטגעבע.

זי וויסען דאס איך זייט מיינער געשיכּטע דער נאכֿביבלישען יודישען פאָעזיע 1836 דען גאנג דער יודישען ליטעראטור ריקווערטס אונד פֿאָרווערטס מיט ליעבענדע טהיילגאהמע פֿערפֿאָלגט האבע אונ אין געמיינשאפֿט דער שטודיען אונד דעס שטרעבענס מיט דען גראָסען בעגרינדערן איינער יודישען ליטעראטורגעשיכֿטע ראפאפאָרט, צונץ אונד לוצאטו געשטאנדען האבע. אונד זי וויססען אויך, דאס איך געבען דיעזעם וויססענשאפֿטליכֿען ציעלע מיר דאז גראָסע פראקטישע ציעל געשטעקט האבע, די קלופֿט צווישען דער סינאגאָגע אונד קירכֿע אללמעהליך צו פֿערענגען, צו איבערבריקען אונד פֿערשווינדען צו מאכֿען.

ווען דיעזעס ציעל עררייכֿט ווערדען זאָל, זאָ מיססען איינערזייטס די קריסטען זינן פֿיר דאס ליעבענסווירדיגע אם יודענטום אונד אנדערעזייטס די יודען זינן פֿיר דאס ליעבענסווירדיגע אם קריסטענטום געוויננען. אויף דער איינאן זייטע מוס דער ראססענהאסס אונד דער אין דער בלוטבעשולדיגונג גיפפֿעלנדע פֿערליימדערישע אנטיסעמיטיזמוס אויפֿהאֶרען, אונד אויף דער אנדערן זייטע דייעניגע שטעללונג דאס יודענטומס צום קריסטענטומע, וולכֿעס עס פֿיר אונמעגליך העלט, דאס איין יודע דאם קריסטענטום אום זיין זעלבסט וויללען ליעבגעוויננע, ויי אים בוכֿע איוב דער סאטאן עס פֿיר אונמאֶגליך ערקלערט, דאס יעמאנד גאָטט אים זיין זעלבסט וויללען ליעבע, אָהנע געמיינע עגאָיסטישע מאָטיווע.

מעגע איהר המליץ אויף זיינעם ווייטערען וועגע, ווי זיין נאמע בעזאגט, איין פֿערמיטטלער וועכסעלזייטען אינטערנאציאָנאלען אונד אינטערקאָנפֿססיאָנעללען פֿערשטענדניסעס ווערדען. פֿריעדע איזט דער ענדציעל גאָטטעס, ווי אללער די זיך איהם צו ווערקצייגען בעגעבען. מיט הערצליכֿעם גליקוואונש,

איהר פֿר. דעליטש.

נקל להבין כי לא יכלנו להסכים להצעת הפרופֿיסור היקר, לעשות את “המליץ” כסרסר לפשר כזה המתנגד מכל וכל ביסודו למושגי היהדות הטהורה, ומי יאבה ומי ישמע לשטה היוצאת מאיש כראבינאָוויטש שאינו מסוגל ואינו ראוי למשלחת כזאת ואשר דבריו לא יהיו נשמעים אפילו באזני מיודעיו מאז, אשר האמינו כי ברכה בו, ומכ“ש למצוא אזן קשבת בקהלות יעקב האחרות, אשר בהן לא נודע שם ראבינאָוויטש רק מאיזה מאמרים בהמליץ והקול מבשר וממאמר בהבקר אור, אשר מאמרים כאלה ידגו לרוב במכ”ע העברים וסופרים כאלה רחוקים עוד מלהמנות באותוריתיטים, לחשוב בשביל זאת את ראבינאָוויטש לבר סמכא ללכת אחרי שטה חדשה אשר הגה ברוחו הקשה. ובאשר יקר לנו מאד כבוד הפרופֿיסור כתבנו לו כי נוסיף לחלותו לשלוח לנו אמר להמאסף אך מבלי נגוע בשאלת האמונה. כפי הנראה לא הכיר הפרופֿיסור זאת מדברינו ויוסף לשלוח לנו העתקה ממכתבו מאויגוסט אשר השגנו טרם לכתנו לקאטאָוויטץ, ומאז שבנו ותכבד העבודה עלינו לא עלתה בידנו להשיב לו מפני הכבוד.

מכל אלה אנחנו למדים כי פשר בתורת הדת בין כנסיות היהדות והנוצרית לא תקום ולא תהיה, יען החסידים שבאומות העולם לא יוכלו ולא יאבו לבטל אף קוצו של יוד מכל העקרים אשר קיימו וקבלו עליהם, והכהנים והרשות מגינים עליהם אף בארצות אשר דרור נִתן לדברים המסורים אל הלב, ובפרט באלה שיש אמונה שלטת; וגם היהודים מצדם – מלבד איזה פליטים – אף כי אין להם זרוע עוז אשר תעצור בעד העם, בכל זאת נשרשה כל כך האמונה בלבם עם כל פרטי עקריה, שלא ישמעו גם לאחד הרבנים הגאונים היותר מפורסמים, לו עברה עליו רוח עועים לשנות מאומה ביסודי הדת. הן בהציע אנשים דבוקים בעמם ובאמונתם תקונים קלים בדינים ומנהגים מאוחרים שם רק אמצעים לבצר את הדת בעשית מצוות, יתקוממו הרבנים והלומדים והמון העם עמם ויקראו אחריהם מלא, והנבונים ברבנים היודעים כי לא להרוס רק לחזק כל בדק באו, יתנצלו בחשאי, כי יראים הם לנגוע במצוות המעשיות המקודשות בעיני ההמון פן יסורו מעליהם ויתנום למפירי דת. וק“ו בן בנו של ק”ו, כי איש מן השוק כרארבינאָוויטש לא יפעל מאומה בהעפילו לעלות ולקצץ בנטיעות במצוות השמעיות ובמושגי האלהית. וחכמים מחוכמים כהפרופֿ. דעליטש לא יתיאשו בכל זאת מפשר לא שוה ולא אפשרי כזה, יען הוא יהיה הצעד הראשון להעביר היהודים על דעת קונם אשר נחלו מאבותיהם מדור דור. ובהעריצו את ראבינאָוויטש הולך הפֿרופיסור בעקבות רבים מחכמי הנוצרים הנותנים יקר וגדולה לכל איש יהודה הדובר ביראת הכבוד מישוע הנוצר שנולד ונתחנך ונתגדל על ברכי היהדות התלמודית ויהי נס לגויים⁵ ללמדם אמונה באל אחד, ויבטחו באיש המההל כי הוא יטה לב אחיו להלָוות אליהם ולהודות לעקריהם. הלא כן דמה לאוואטער בשעתו על ר' משה מענדעלסזאָהן, ויותר מזה מביא הפרופֿיסור לתורת האלהית בהיידעלבערג ד. שענקעל בהביבעל=לעקסיקאָן אשר הוציא (5 חלקים בשנות 1869–1875), כי קבלה היא ביד הנוצרים, שרבן גמליאל הראשון שהיה נשיא בעמו דבק באמונת הנוצרית, ולמדו זאת מהנזכר בהאונגיליון שהוא (רבן גמליאל) מנע את הסנהדרין לחרוץ משפט מות על השליחים המבשרים אמונת ישוע באמרו: “כי העצה והפעֻלה הזאת אם מאת אדם היא תֻּפר, ואם מאת האלהים היא, לא תוכלו להפר אותה פן תמָצאו אף לוחמים עם אל” (מעשי השליחים ה' ל"ח) ולא עוד אלא שבעיר פיזא מראים מקום קבר של “גמליאל הקדוש”.

אחרי הדברים והאמת האלה יבין כל משכיל דורש אלהים וזוכר ברית אבות, כי התבוללות היא רעיון רוח ומקסם כזב, לאַחז עיני קצרי ראו ותאֵבי מעדני חלד, לפתותם להאמין בשוא נתעה כי בעזרתה ייטב גורלנו בלאומים ונוכל להשאר באמת פולנים־יהודים, רוסים־יהודים תחת שבט מלך אחד. הלא זאת תורת ההתבוללות אשר תדרוש ממנו – כי נאַבד עצמנו לדעת, להכחיש ולהשכיח מלבנו גזע קדש מחצבתנו, ראשית אמונתנו הטהורה, תורתנו הנצחית, יתרון תכונת לאומיתנו עתיקת יומין וגאות מדותינו המצוינות ומוסר אמונים מורשת קדומים לנו, ועם כל אלה יחדו נשכיח מלבנו ונכחיש את תעודתנו הנשאה ומשלחתנו הנכבדה ונעזוב אותה טרם מלאנוה באמונה, ונחדל מהיות למופת לרבים עמים, ללמוד ממנו לחיות חיי צער ורוגז וגם למות בעד רגש קדש ורעיון נשגב, ונתעשת לבוא בבטן אומות אחרות, איש איש בארץ אשר נולד בה, או אשר אוה למושב לו ולהיות נבלעים כיונה במעי הדגה, אחרי אשר נשליך אותנו במים שאין להם סוף להקים סערה לדממה. שוא ידברו לנו חלקות השואפים לבלענו חיים, כי לא ידרשו ממנו לסור מאחרי אמונת אבותינו, אחריהם יענו קלי הדעת מקרבנו, בזדון או בשגגה, – אי כי אפשר ליהדות לעמוד ולהתקיים אם לא תתקרב ותתדבק באופן כזה אל אומות העולם. מי לא ידע כי חוק הוא בטבע הבריאה כלה כי בעזר כח המושך השליט בה ימשוך האדיר והחזק אליו את הקטן והחלש, על כן היה לנס ולפלא, כי היהודים עם קטן ורפה־כח – מנופץ ומפוזר בכל פאתי תבל, הצליח להשאר חי וקים, שלם ברוחו אף כי אין מתום בבשרו, וכח המושך אשר לעמים כבירים ואבירים ממנו אלף פעמים לא עצר כח למשכו אליו, להתבולל בהם ולהבטל באלף. וכאשר כל העצות והתחבולות וכל הגזרות הרעות והרדיפות והגרושים ומוקדי עולם לא הצליחו להכניע את היהודים תחת חוק הטבע אשר לכח המושך, הערימו במאה שאנחנו חיים בה לנסות תחבולה חדשה – להטיב פנים ליהודים ולדרוש קרבתם, וגם נאותו היהודים להם ויעמולו להיות כמוהם בכל עניני חיי האזרחים. אבל לא זאת היתה כונת הגוים, המה האמינו כי באמצעים כאלה יצלחו להחליש את הכח הנסתר השוכן ברוח היהודים להתמרמר נגד הטבע, ואז ישוב כח המושך לאיתנו לעשות קץ ותכלה לקיום האומה הישראלית. אך בראותם כי כל עמלם לריק, כי הם מקרבים את היהודים ומרימים אותם משפלותם ויאצילו להם כבוד וחלק בזכיות האזרחים ובכל זאת עודם מחזיקים בלאומיותם (כי גם אלה אשר יתהללו כי המה אירופיים גמורים לא הכחידו מלבם, מנפשם וגם מקלסתר פניהם את תכונת היהדות), על כן בערה כאש חמתם ובהיות כח המושך בקרבם חלש למשוך אליהם את עם קשי עורף זה, התגבר בהם כח הדוחה ובמשטמה כפולה ומכופלת ידחונו בשתי ידים ויקלעונו בכף הקלע עד שערי שאול.

ובכן מי אשר לבו שלם עם אלהי אבותיו ועם מחצבתו, הוא ישאר אמונים לרגש הקדוש – רגש הלאומי החי בלב כל איש יהודי זה אלפי שנים, והוא אחוז וקשור בנפשו ונבלע בדמו, כי ירושת פלטה הוא לו מדור ודור עד דור אבותיו אשר ישבו על אדמתם ומלכם מקרבם יצא ושפתיהם אתם, – והרגש הזה הוא גם אחרית תקותו בעניו, הוא היה עמו בכל צרה ויחזקהו ויאמץ לבבו לשאת בהשקט ובבטחה כל עקא ומרעין בישין, והרגש הנעלה והקדוש ההוא הוא גם פתרון החידה הסתומה אשר עליה העמיקו חקר בתמהון ושממון כל חכמי העמים וגם מתחכמים מקרבנו, בהתפלאם: איך גוִיה נדונה מקדמת דנא בריסוק אברים אשר נתפזרו לפי שאול בכל קצוי חלד, גויה מעונה ביסורין קשין שאין שום בריה בעולם תעצור כח לשאתם, גויה נהרסה ומדולדלת זאת תשחק תלעג לכל מעניה כח ותחגור עוז ותעצומות לעמוד ולהתקים כיום הזה? "כסלמנדרא חִדשה נעוריה בכל עת צאתה ממדורת עצים ואש כאביהם הראשון מתוך כבשן האש; משלחת אריות ונמרים רעבים – נושאי הצלב בדורות הבינים והאנטיסימיטים והיודאָפֿאָבים בימינו – נפלה על הגויה העלובה לטרפה באפס וכל חֲבל לא השתכח בה, כדניאל בגור אריות; מעץ הצלב קמה הגויה לא אחת לתחיה לעיני כל רואה, וכעמוּד הענן תקבל חצים ובליסטראות ובין רפאים לא תשכון דומה נפשה. אך הבל יהמיון אלה האומרים: “אין לאומית לישראל, שכבר אכלוה בימי טיטוס בגלותו אותו מעל אדמתו, וכל זאת יען כי אין אומה בעולם בלי נחלת אדמה ומושל מקרבה ושפתה המיוחדה לה”. והם אינם יודעים כי לא ככל הגוים אום ישראל, וזה כחו לאלהיו וערובה נאמנה לנצחיותו, כי יוכל עמוד בלעדי שלשת התנאים ההכרחיים לאומות העולם, ובגלל זאת כל חכמת צוררי היהודים תתבלע להומם ולאבדם ולעשות אתם כלה, למחות שמם מתחת שמי ד‘. כי סגולה נפלאה הנחילו להם אבותיהם, המכילה בקרבה ארץ נושבת ושלטן ברוחם מקרבם ושפה חיה ומקודשה. הסגולה היקרה הזאת מצערה מאד למראית עין־בשר וגדולה למביט עליה בעינים לא סמויות מתשוקות גשמיות; ובגלל קטנותה למראה עינים לא לבד כי לא עלתה על לב צוררי ישראל לבער אחריה ולא יכלו לה, אך עוד הוסיפו לפארה ולהעריצה. הסגולה היקרה המשולשת הזאת היא – ספר קטן הכמות ורב האיכות: כתבי הקדש אשר אין על עפר משלם, ואשר בגלל קטנותם וקלותם יכולנו לשאת אותם בחיקנו בכל הנדודים אשר שבענו, מבלי אשר תשלוט בהם עין צוררינו להכחידם, וכל אשר להם נתנו אבותינו בעדם וינצרום כבבת עיניהם. במשך אלפים שנה היה הספר היקרה הזה לישראל אדמה פוריה, אשר לא פחדה שנת בצורת; בכל עתותי השנה הרווה עובדיה בתמים בגשם נדבות בינתם ויעזקוה ויסקלוה ויטעוה שורק כלו זרע אמת. ומספרי הקדש יצא מושל ביראת ד’ אשר אצל מרוחו על כל זרע יעקב, ושפת עברית היתה שוררת באומה בקדושה ובטהרה, לא השתמשו בה לדבר דברי חול, רק לתורה ולתעודה ולכל דבר שבקדושה. ועתה הגידו, היש עוד צדקה למתנגדי לאומית הישראלית להוכיח כי אין לנו חלק ונחלה בארץ ולא שלטן ברוח ולא שפה ברורה!?

היהודים לא התיאשו אף רגע מרעיון ורגש לאומיותם בכל חליפות הזמנים והמקרים אשר עברו על ישראל מאז גלה מעל אדמתו ויהי מפוזר ומפורד בין העמים. שני מלאכי השרת אלה לווהו בכל הנדודים אשר שבע, המה נחמוהו בעניו ויעמדו לו בכל צרותיו, לעודדו ולאמצו לישא ולסבול יגון ואנחה, מהלומות לגוו ורוק בפניו, עמל ואון מבלי התאונן; המה נתנו תקוה בלבו כי עוד גואלו חי ואם ייַסרהו למשפט, הלא אך להטיבו באחריתו ויום ליום יחכה כי ישלח משיחו לקבץ נדחיו ולהוליכם קוממיות אל ארץ הצבי, לאכול מפריה ולשבוע מטובה אשר יוציא מכליותיה בזעת אפו וביגיע כפיו. כי לא התיאש היהודי אף רגע מארץ אבותיו אשר לשמה ולזכרה תאות נפשו, גם אם ידע כי זרים אדירים נחלו אותה וגם בעתים אשר נאסר עליו לבוא בשערי ירושלם ולחונן עפר אדמת הקדש אשר בחיקה ינוחו אבותיו הראשונים נביאיו ומלכיו וכל אלופי יהודה. כל הימים היתה אדמתו קדושה לו וכל איש יפנה אליה שלש פעמים ביום בתפלותיו ויזכור אותה בהן ובכל אות נפש חמד לעלות ולראות ולהשתחוות לפני שארית כותל המערבי של המקדש ולשפוך שיחו לפני האלהים במקום אשר השמים פתוחים מול בית המקדש של מעלה, שם יבלה שארית ימיו וישאף אוירה המַחכים, ושם ימות ושם יקבר באדמת הקדש אשר לא תרום תולעים להאדיב בשרו, ויתקנא באלה אשר זכו ללכת לגור בארץ הקדושה וקדוש יאמרו לו ויהי לגאון ותפארת משפחה, ובכל תפוצות ישראל התנדב כמעט כל איש להאציל ככל אשר מצאה ידו לקופת הצדקה למשען היושבים לפני ד' בערי הקדש ונושאים רנה ותפלה בעד כל קהל הגולה וישקלו כסף מחיר מלא כף עפר אדמת הקדש להציע תחתם בקברם אחרי מותם, ויהיו בטוחים כי סוף סוף יאזין ד' ויקשיב אל תחנתם, לרחם עמו ולפדותו ויוָשע ישראל תשועת עולמים.

כי לא חזון שוא היו לאיש ישראל רחשי לבבו אלה ולא אמונת תפל אשר הרו והגו איזה בעלי הזיה, על זאת יתנו עדיהם כל המעוראות דעָדו על עמנו במשך אלפי שנים וכל התמורות אשר עברו עליו ביחס חייו הגשמיים ורוחניים והמדיניים, ובכל חלקי התבל ובכל הארצות ובכל האקלמים ובכל משך הזמן הארוך חי הרעיון הנשגב הזה בלבו ורגש קדש זה לא עזבהו ויתן עוז ועצמה בלבו. ולא ההמון לבד מצא שעשועים בו, כי גם גדולי ישראל אדירי התורה מאורי הגולה, גם מעמיקי חקר בפילוסופיא ומכ“ש העוסקים בחכמת הקבלה, כולם האמינו באמונה שלמה, איש איש לפי שטתו, כי ישראל לא חדל להיות עם סגולה לאלהיו והוא יגאלם וישיבם לאדמתם. וכל אלה תמכו יתדותיהם על דברי נביאינו אשר חזו עתידות לנו, כי כאשר נמלאו דבריהם כי יפיץ ד' אותנו בעמים וארצנו ינחלו זרים, כן אין ספק כי יבאו גם תנחומותיהם לנו לעת קץ. ומי אשר יקרא שירי משוררינו הגדולים ולא יחזה כי רוח אלהים מרחפת עליהם והיא הפיחה בלבם הרגש הנעלה החי בלב כל איש יהודי, ע”כ מלאו חרוזיהם ותחנותיהם לב כל קורא בם רוח אמונים לשאת למרום נפשו ולדאות על כנפי דמיונו למקום קדוש לנשק עפרו.

אמנם כן, מטוב לב החלו אחינו ההולכים לפנים בדורות האחרונים, בארצות אשר הונח להם עד ארגיעה מעצבם ומרגזם, להשכיח מלבם זכר עמוד האש אשר האיר לנו מחשכי לילי עמל אשר מִנו לנו במשך הגלות המר הזה וינחני במסלה העולה בית אֵל לראות נוחם בימים יוצרו, המה בראותם אויביהם ומנדיהם לפנים פושטים יד להם האמינו בתומתם כי עת גאולתם באה וארץ מכורתם היא אדמת קדשם וכל בה חיי רוחם, ולעון פלילי יחשב איפוא להם לעבוד לשתי רשויות – להזכיר שם נצר משרש דוד המלך בעת התפללם בשלומה של מלכות, אשר לה נשבענו אמונים ובצלה נחיה בגוים; ואולת היא לחלום בהקיץ ולשאוף לארץ מולדת חדשה אשר לא ידענו אנחנו ואבותינו זה כאלף שנים פעמים, בעת אשר ארצנו אשר בה נולדנו באמת ובה ראינו אור שמש לראשונה, בה בלינו שנות ילדותנו, והיא תכלכלנו בכבוד ותשביענו מכל חמודותיה, ואחינו תושבי הארץ הקדמונים נותנים יד לנו לכרות עמנו ברית שלום ואחוה באמת ובתמים, וגם את בנותיהם לא ימנעו ממנו ובבנותינו דבקה נפשם. ולא לבד עוסקים בחכמות חצוניות ומעורבים בין הבריות בעולם העשיה והמסחר, אך גם רבנים נאורים ומגידים מלומדים באשכנז, אוסטריא והונגריא נואלו להטיף לשומעיהם ברוח המתבוללים המבולבלים ולהמציא להם או לאַשר ולקיים את השם החדש אשר מצא חן בעיניהם: גרמנים – אוסטרייכים – הונגרים – מחזיקי תורת משה, ולא התבוננו בינה כי במושג הזה הרבו בקעים ופרצים בחומת בית ישראל וכי צחוק מכאיב לב הוא להפיץ דעה כוזבת כזאת. כי לדוגמא יהודי אוסטריא נבדלים לחמש עשרה לאומים שונים (מלבד באָסניא והערצאָגאָווינא) למספר הגוים ונפותיהם החוסים בצל הקיסר פֿראנץ יאָזעף ועוינים זה את זה בתכלית השנאה. ומה יעשו בגליציא? שם עליהם להיות בעלי דו פרצופין פולנים מחזיקי דת משה ורוטינים מחזיקי דת משה. או אצלנו יהודי רוסיא לחוד, ויהודי פולניא לחוד ויהודי קורלאנד לחוד. ואם בנוהג שבעולם אחוזים ודבוקים היהודים בכל מקום שהם באחי ארצם ורוחם זרה לבני בריתם בארצות אחרות אשר לא השלמו לארץ אחוזתם וגם יצאו למלחמה לירות איש באחיו. אך אם אמנם כאזרחים במדינה נשאם לבם לאהבה את אחי ארצם, בכל זאת היה הקשר אמיץ לאַחד לאֶחד את לבות כל איש ישראל ברוח לאומיותם ובתקותיהם לעתיד; לא כן אם תקות העתיד נכרתה יחובל עול הדת והלאומית כליל תחליף, מפני שמן הזכיות שנתנו להם; ואף אם יתפארו כי נאמנה רוחם לתורת משה, לא ישמרו פקודיה, לאשר רוחה זרה להם, כי בילדי נכרים ישפיקו וספרת יהדות נמאסה בעיניהם, – ומה אפוא יעוררם להשאר אמונים לעם מחצבתם אשר קלון וקללה מנת חלקו? לו חכמו השכילו הרבנים המתקנים על מנת לקלקל, הרבנים אשר לא נזדעזעו כל אבריהם ולא רגז ידם באחזם באזמיל למחוק זכר שיבת ציון ותקות משיח מתפלותינו העתיקות, לו השכילו להתבונן, כי כל הימים אשר ידע היהודי ויאמין באמונה שלמה שהוא בן לאומה נפלאה העומדת בנס, ככדור הארץ וככל ככבי לכת רק בכח המושך לבד; כל זמן שהחזיק בתומתו והאמין כי ישראל עם סגולה אשר שלחו אלהים למחיה רוחנית ללאומי חלד ובעבור זאת פזרם בתוכם ולקץ הימים ישוב יקבץ שיות הנדחות לנאות קדשו – גברה האמונה בלב כל איש מישראל, כיודע תורה כהמוני, וחוקי התורה וביאוריה היו קדש להם, בתי ד' המו מאדם רב, הרב רעה עדרו במקל נועם, והדרשן התעדן לראות בעיניו כי אמריו עשו פעולתם בלב המון רב אשר שאפו למלקוש פיהו, החזן מצא עונג לשמוע מאחריו כמשק גבים המית הנאספים לשמוע הוד קולו. אבל מאז הסיתום הרבנים החדשים לכחש בלאומית הישראלית ובתקותה לקום לתחיה – פסה אמונה מלב בני־משה ללאומיהם אשר בדו מלבם; דתי היהדות ומנהגיה אף הטובים והמעולים חדלו מהיות להם ארח בבתי ישראל; מביני שפת עברית יחופשו בנרות, היכלי התפלה המתקנים ביפי מראיהם מבית ומחוץ נשמו, רבנים יודעים את התורה חזון לא נפרץ, והמטיפים המתחקים אל דרכי כהני הנוצרים, או אל המשחקים בבתי ישחק, יטיפו לרוח, לפני כותלי הבניה הבְּתה ולפני החזן והשמשים אשר זאת חובתם ומקור מחיתם ואיזה נמושות המקבלים שכר בטלה בגלל בואם לבית התפלה אחת בשבוע ביום השביעי או בשבת שני של גליות שחל להיות ביום א' (שכיון שנדחה נדחה לגמרי). והש"ץ בשמעו כי הד קולו שב לאזניו מקירות הבית, יבין וישכיל כי חנם יריע אף יצריח כי אין שומע לו. האם אין זה אות ומופת חותך כי אמונתנו ולאומיותנו תאומות נולדו, התלכדו ולא התפרדו ואשה רעותה תעזורנה לעמוד כצור מצוק למרות כל תהפוכות עולם לעד ולנצח נצחים, ובהמוט האחת תשאר השניה צולעה על ירכה ולא יארכו הימים ויבא רזון בעצמיה עד כי תתם לגוע.

היוצא לנו מכל הכתוב ומפורש לעיל, כי רעיון התבוללות הוא מחשבה זרה – בטול היש של האומה הישראלית ואמונתה גם יחד וכי בלעדי האחת אין תקומה להשנית, ובזאת נבדלות הן מאומות ואמונות אחרות, כי לאלה נחלת ארץ ומלכות תקיפה ואגודת כהנים מקודשים נוהגות בשתיהן, תחת אשר האומה והאמונה הישראלית כם' וס' שבלוחות עומדות בנס, כי שתיהן רוחניות ותוכלנה להתקיים גם בלי גוף חומרי – ארץ ומושל וכל העם כלו כהנים לאל עליון, וזה תוקף עוזם להיות נצחיות למרות כל הסופות והסערות אשר תקומנה לעקדן משרש, כי לא תעצורנה כח לגעת בהן לרעה.

והנה במשך כל ימי דרות הבינים עד המאה שאנחנו חיים בה, כאשר עמלו העמים כלם להשמיד ולאבד את האומה הישראלית, אשר היתה כקוץ בעיניהם וכצנינים בצדם באמונתה – המחאה החיה – ובמדותיה ותכונתה הפרטים, התחבא הרגש הלאומי תחת כנפי האמונה ויהי רק בידיעתו הפנימית, כי לא יזנחם אלהי מעוזם. – וכה חכו לגאולה, עת ירחם ה' את עמו וישיבם לאדמתם. המעמד הזה הוא מורה מאד, כי במשך זמן הגלות הארוך הזה נרדמו כמעט הרגשות הנעלים עד שהיה מושג האומה כגוף בלי נשמה, הפה דבר “ישראל גוי אחד”, גם “תורת ה' תמימה משיבת נפש”, אך הלב לא תכן את רוחם ולא הבין אל תכליתם. כל מצוות האמונה ומדות האומה יצאו לפעולת אדם כמצות אנשים מלומדה, כמעשה מכונה. נחוץ היה אפוא סערות תימן להעיר ולעורר מחדש את הסגולות היקרות האלה מתרדמתן. סערות כאלה באו כתומן עלינו משלשה עברים: מחוץ – הקשר בצרפת אשר חדש פני האדמה וירם נס חרות האמונות והאומות, ומבַּית שטת הבעש“ט בקבלה ושטת רמ”ד בפלוסופיא. מזה בא רוח חדש בלב היהודים שנשתחררו בארצות המערב ויכבד עליהם לנשוא את הכבלים אשר שמה הדת ברגליהם בימי רעה ויאחזו בהשכלה אשר עזרה להם לעשותם מוכשרים לקבל רוב טובה של האימנציפציא ויחד עם זה להקל מעליהם עול דינים ומנהגים אשר יצרו צעדיהם בארחות החיים. לא כן במדינות פולניא, בהיותה עוד שוררת, כאשר מצב בני ישראל היה מורה מאד אחרי משַׁמות חמעלניצקי וגאָנטאָ וכל תקוה לא נשקפה להם להרים ראש, גברה האמונה ותלד את החסידות, שהחזירה נשמה לשטת הרבנות. לרגלי התנודות האלה באה תמורה במושג הלאומי ובתקות העתיד. תחת אשר כה האמין כל איש מישראל באמונה שלמה בעיקר הי“ב אשר שנה יום יום בגמרו תפלתו טרם צאתו לעסקיו למען לא ישכחהו ויהי בתוחלתו לביאת המשיח, אך לא חשב לנחוץ לעשות מה מצדו לקרב את הקץ, אדרבא חשב זאת לעון, משום: “אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עת שתחפץ”, התאמרה שטת הבעש”ט כי בכחה להביא גאולה לישראל בתפלת הצדיקים ובידי עתם לכון צרופי השמות והשבעות הכחות העליונים. וכל צדיק וצדיק נתן תקוה בלב מאמיניו כי בידו יצלח להביא את מלך המשיח. תחת אשר המאושרים בחרותם ובהשכלתם שכחו את לאומיותם וישבו לעון פלילי לילידי ארץ החושבת אותם לבנים ותאציל להם כל ברכות אזרח, להעלות עוד על לבם כי הם בני אומה עתיקה שאין לה נחלת אדמה, ויבראו להם את שם לוַאי זה “גרמנים כו' בני דת משה”. הדעה הכוזבת הזאת התגנבה גם אלינו, בעת אשר הממשלה הטיבה פנים לנו וההשכלה התפשטה בקרבנו.

נחוצה היתה אפוא דחיפה חזקה חדשה, והיא לא נתנו לחכות עליה זמן רב, כי כמעט החלו היהודים לבוא בחברת הנוצרים וילמדו דרכיהם ועלילותיהם ויקנו מדעים שונים ויעשו בהם ביתרון הכשר, גברה הקנאה והשנאה בלב מרום עם הארץ ומשכיליה וסופריה, והם הסיתו בנו את ההמון לצאת עלינו ברעם מחריד. הזועה החזקה אשר החרידה את שרירי בטן כל איש מישראל היתה כזרם העלעקטרי להביא חיים באברים מדולדלים שנחשבו כמת – אלה בני הנעורים אשר התרחקו מעמם וידבקו בגויי הארץ – פתאם נתעורר בלבם רגש נרדם מורשת אבות, רגש לאומי ישראלי. אך לא כהרגש אשר לא נשכח מלב היהודי הנאמן לאלהיו השוקט על שמריו ומחכה לנפלאות אשר יעשה ה' בארץ מבלי לנסות דבר לקרב את הגאולה בדרך הטבע. בני הנעורים ועמם כל נבון לב הבינו לדעת כי בא עת בא עת להחל מצדנו לפעול ולעשות מה לעתידותנו ולא נוסיף לדאבה עוד; המה באו לידי ידיעה פנימית כי כל זמן שלא תהי לנו אחוזת נחלה לאכול לשבעה מיבול ארצנו לא נדע מרגוע בגוים, כי גם אם ישובו להשלים אתנו ויחוננו אותנו בזכיותיהם, לא יארכו הימים וישובו יתאנפו בנו. אי לזאת נחוץ לכונן קולוניות לאחינו במקום אשר לא יזיד איש להגיד כי זרים אנחנו עליו.

רחוק מלב המתונים לדרוש שיבת כל ישראל לארץ הצבי ומלכות מקרבנו. די לנו אם יצלח בידנו להושיב שמה מספר משפחות אשר אשרם יפדח ולא יצרו צעדי אחרים פה בארץ, כאשר מאות אנשים רצים אחרי פתיתי לחם הקלוקל; ויחד עם זה יוָכחו מושלי ארץ ולאומיהם לדעת כי שקר בפי מנדינו כי לא יצלח היהודי לעבודת שדה לאשר בחלה נפשו בעבודה כבדה, המה יראו כן יתמהו כי הפריחו נשַמות ארץ הקדושה ויחיו מעמל ידיהם. ממילא בטלין ומבוטלין הפחדים והמחתות של האריסתוקרטיא והאינטילליגינציא, פן יבולע לנו בהרימנו נס לאומיותנו ונבקש לכונן קולוניות בפלשתינא; הן כאלה יעשו גם אומות אחרות והרוסים בעצמם ואין מוחה בידם ובמה נגרע אנחנו מהם בדבר הזה.

כן שקר יענו המאשימים בהלאומיים כי המה חפצים לחדש בלב העברים רוח הלאומי להבדילם מיתר העמים. כל משכיל יודע כי אם יצאו מתי מספר חלוצים לבנות שוממות פלשתינא ולמצוא להם מנוח אשר ייטב להם, מה המה לעומת העם הרב אשר ישאר פה, ובהיותם נולדים וחיים במדינה יהיו מטבעם נקשרים בה לאהבה וידרשו שלומה כל הימים, ולא ימנעו לעשות למענה כל יכלתם ולא יקר להם כל קרבן לטובתה ולהנאתה, ומה גם אם תטה גם היא אלינו חסד להכירנו לבנים נאמנים על אדמת מולדתנו ונראה חיים שלוים ושאננים בקרבה.

ובכן אל נפחד ולא נבוש להרים נס דגל הלאומי הישראלי, אשר לאורו נסע ונלך לבטח דרכנו בארצות מושבותינו והוא יוליכנו קוממיות למחוז חפצנו, לא ברעש ולא ברוגז, לא בזרוע נטויה ולא באגרוף – רק ברוח אמונתנו ולאומיותנו אשר האירו נתיב לנו כל ימי הזרותנו בכל פנות הארץ. נערת אילי הכסף לא תבעתנו, מדעתנו כי לאשר טוב להם ואשרם יפרח וכבוד ינחלו לא נאוה להם לעמוד בראש תנועה כזאת, אשר רק להם יאתה לשלוט ברוח עמם, גם ימצאו תואנה להנצל מהאציל תרומות כסף; תלונת המתגאים ברוחב בינתם בכל ענפי המדעים לא תחרידנו, כי רק את נפשם ישמרו, מדאגה מדבר פן יאמרו בגוים לאומית פרטית לישראל, והם הלא נשבעו כי רוסים בני תורת משה הם; יזעקו הנטרפים מחמת תערובות ככרוכיא, הן נודע כי רק לתאוה יבקש נפרד; יקצפו יקללו מה“ע הבונים חרבות למו, מי לא ידע כי כל מגמתם למשוך אליהם לוקחי עליהם במחיר; יהמו יחמרו וירגנו באהליהם העטלפים – החסידים וצדיקיהם, שְׂאֵתם לא תבהלנו, וגם לא נשא תנואות עליהם, כי מכל הקודמים רק להם לבדם המשפט להתקומם, אם יוכלו, נגד הרעיון של ישוב א”י, כי בנפשם הוא, הן משנה שברון ישברו אם תעלה הקוליניזציא כפורחת: ראשית כל ירעדו ויפחדו, אם יצלח בידי הפלשתינים להעמיד קופות בבתי ישראל לאסוף קשיטות, וגם יקבצו חברים רבים אשר יתנו נדבותיהם לשנה או לחדש ככל אשר תמצא ידם, ואין ספק כי יעשו מעשיהם באמונה וירשמו בספר את כל אשר אספו מכל איש ויתנו חשבון מפורש גלוי מכל ההכנסות וההוצאות ומה גם אם יצלח בידם להשיג הסכמת הממשלה – שיש תקוה נוסדה כי לא תמנע זאת ממנה – אז יתנו אחינו היתרון לצדקה זו מאשר לקופת רמב“ן שהוא דבר הסמוי מן העין וכל הנוגע בה תדבק בידיו. ואם לא ידאגו כל כך להמקבלים במקום קדוש, הלא נגד עיניהם הכסה טובה תכרת. ורעה חולה מזה כי לא יספיק בידם לשלוח אמרכלים בכל ערי המדינה וכפריה, הלוקחים שכרם משלם מקופת רמב”ן, ויחד עם זה יספרו נפלאות מצדיקיהם וילהבו את העם לפנות אליהם בבקשותיהם ומתן שכרם בצדם – הלא תחלש האמונה בהם ובמופתיהם, ובפרט כאשר יחזה העם כי הבטחותיהם להביא את הגואל לא נתאמתו, תחת אשר המכחישים קדושתם וקרבתם לשכינה ולמלאכי מרום העומדים למשמרתם הצליחו לגאול מצרה ומחוסר לחם וממועקה משפחות מספר, ולהם אפוא יאתה תהלה, כי כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ומכ"ש משפחות שלמות. התחזקו אפוא אחינו והיו לאגודה אחת בכל עיר ועיר להביא תרומות לצדקה גדולה – למזכרת משה, כי שמו וזכרו ילכו לפנינו ויאמצו לבנו לעשות גדולות ונצורות. החזיקו במעוז לאומיותנו ואמונתנו וזכרו את אדמת קדשנו החרבה והשוממה ושלחו מכם אנשים לעבדה ולשמרה! שוו לאומיתכם ואמונתכם לנגדנו תמיד, כי אם הן לימינכם בל תמוטו!

ארז.