רקע
חיים לזר־ליטאי
כיבוש יפו

לזכרם של חללי ההתקפה על יפו שבדמם הניחו יסוד לנצחון ישראל במלחמת העצמאות

*

מהדורה זו מוקדשת לזכרו של

עמיחי פאגלין (גידי)

קצין המבצעים של הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) שפיקד על מבצע כיבוש יפו.

ניספה בתאונת דרכים בשנת 1978 זמן קצר אחר שנתמנה יועץ ראש הממשלה ללוחמה בטרור


 

הקדמה    🔗

הוויכוח בשאלה אם צריך היה להתקיף את יפו בפסח תש"ח שייך עתה לעבר. הכל מודים שלא צדקו אלה שרצו לדחות את הכיבוש עד אחר 15 במאי. אך בשלוש השנים שעברו מאז התנהל וויכוח חדש. וויכוח על העובדות, על האמת ההיסטורית. ספר זה נכתב במגמה לשמור על האמת שלא תשקע ביוון השקרים והסילופים. אין הוא בא לנגח את מישהו. אלה שהשמיצו בימים ההם, אלה ששפכו קיתונות של בוז, עמדו מזמן על טעותם, ואף אם אינם מוכנים להודות בה. אך במידה שמקצתם באים לחפות על טעותם באמצעות סילוף ההיסטוריה, בא ספר זה לטפוח על פניהם.

המחבר השתדל להבליט את החשיבות ההיסטורית שבכיבוש יפו, שטושטשה בסידרה של פרסומים מגמתיים. כן ניסה להציג את כיבוש יפו בתוך המסגרת המתאימה של התקופה שבה בוצע. כדי שתובן משמעותו האמיתית וכדי שייראה בפרספקטיבה הנכונה.

אגב ליקוט החומר לספר זה הוברר פעם נוספת מה קשה לסמוך על מראה עיניהם ועל זכרונם של עדי ראיה, ומה הכרחי היה להציל את פרשת הכיבוש משכחה. אנשים שהשתתפו בשלבי הכיבוש השונים ועמדו יחד בקו האש, סתרו איש את דברי רעהו בתיאור פרטי המאורעות. העדויות שניגבו מפיהם התאימו בקווים הכלליים, אך נגדו זו את זו בפרטים. היה הכרח לעמול ולברר את האמת מתוך הגירסות השונות, ליישב ניגודים ולחזור ולחקור את פרטי התיאורים במידה שהיו שנויים במחלוקת. והרי לא מלאו אפילו שלוש שנים למיבצע כאשר נלקטו העובדות ונגבו העדויות.

מתוך כך הוברר מלכתחילה שיהיו מערערים על פרט זה או אחר בתיאור, ואולי גם מקופחים יהיו. יתכן שהמחבר לא דייק באי אלה הערכות, ברם הוא עשה כמיטב יכולתו להעלות את האמת מתוך נבכי זיכרונותיהם של אנשים רבים; ואם לא תמיד עלה הדבר בידו, אינו יכול לטעון להגנתו אלא שעשה כמיטב יכולתו.

ועוד בא הספר להציב מצבה צנועה על קברם של אלה שנפלו בסמטאות הצרות והעקלקלות בגבול בין תל־אביב ויפו, באחת החזיתות החשובות ביותר של מלחמת החרות הישראלית.

תודתי נתונה בזה לאלה מן הלוחמים אשר עזרוני באיסוף החומר העובדתי, ולידידי מר יוסף פעמוני על שהעמיד לרשותי את החומר הדרוש ממכון ז’בוטינסקי.

*

עברו שנות דור מאז הופיעה המהדורה השלישית של הספר “כיבוש יפו”, שאזלה מזה שנים מהשוק. משך תקופה זו ידעה ישראל מלחמות רבות, מלחמות מגן, כיבוש ושחרור שטחי מולדת והרחבת גבולות. נוכח המאורעות הכבירים נבלעה וכאילו נשתכחה מלב מלחמת הקיום של הישוב היהודי בארץ בטרם מדינה, שהמערכה על יפו היתה אחת החשובות ואולי אף הגורליות בה.

אמרנו על כן, הגיעה העת להזכיר נשכחות, לרענן את הזכרון ולגלות מחדש את רבדי מלחמת השחרור העברית.

מהדורה חדשה זו, המופיעה באמצעות ההוצאה לאור של משרד הבטחון, מוקדשת לזכרו של מתכננה ומפקדה של המערכה על כיבוש יפו, עמיחי פאגלין (גידי), שנעקר מתוכנו בחטף בעודו במיטב שנותיו ובמיטב אונו והוא מכהן כיועץ ראש הממשלה מנחם בגין, מפקדו בימי הלוחמה במחתרת, ללוחמה בטרור.

יהיו דפי הספר גל־עד לשמו ולפעולותיו הברוכות של אחד מטובי בניו של העם היהודי, אשר חלקו רב במערכות ישראל על הקמתה וביצורה של המדינה.

חיים לזר


 

אמת הנצחון ונצחון האמת    🔗

א.

אביב תש"ח, אביב פריחת העצמאות העברית, אביב ההגשמה, אביב הגבורה והחרדה, אביב הדמים והדמע, אביב הנצחון על פולש־משעבד ואביב המלחמה במדבר הפולש, אביב האביבים בדורנו, אחד מאביבי החרות בתולדות עמנו, אשר קידש את חג האביב ואת חג החרות לשלמות־נצח. – לנו, למורדים בישראל, אך אביב אחד כזה היה בחיינו.

זכורני: באחד מימי האביב ההוא לווינו למנוחת־עולמים את שני קדושינו־גבורינו, אבטליון וצדקיהו שנפלו בקרב על כיבוש רכבת־התחמושת ליד פרדס־חנה. פלוגת־כבוד של חיילי הארגון הצבאי הלואמי ניצבה מול בית־החולים וציפתה להוצאת־הארונות. סביב חיילי־המחתרת התקהל קהל רב. והנה – מה מחריד היה הרגע! – הקהל פרץ בתשואות, במחיאות־כפים ובקריאות־הידד לכבוד החיילים־המלווים.

נפשך אבלה היתה. אמנם שוב כבשנו. פרקנו מחיילים בריטיים מכונות יריה, מרגמות, תת־מקלעים ורובים; לקחנו אלפים רבים של פגזי מרגמות. ורק העתיד – העתיד הקרוב – יוכיח, באיזו מידה גואל היה הנשק הזה, שנלקח שלל מידי צר ואוייב, לאומה הקמה לתחיה. אך לפנינו מוטלים היו טובי בנינו־הכובשים־בדם ברזל – לישראל. וזעקה בדממה שאלת־הנפש: האם לעולמים “ליגון בחרתנו”? כלום גזירה היא שאין עוד לבטלה, כי צל היגון ילווה כל נצחון שלנו, כל הישג שלנו, כל מעשה טוב שאנו עושים באהבה ובאמונה למען עמנו וארצנו? אחרים מקבלים נשקם, אם מן הסדנא ואם בכסף; אנחנו מוכרחים לצאת לקרב, כדי לרכוש נשק – למען הקרב. האם הוטל עלינו כל עומס ההוכחה, כי יש אמת באימרה שה“קשיים נוצרו, כדי להתגבר עליהם”?

ורצית לגעור בהמון: איכה תעיזו במעמד זה למחות כף? טובי בנינו מובלים לקבר – ואתם אומרים שירה?

אבל הגערה נחנקה בגרונך. קהל אחים זה – מה כי תלין עליו? הוא רואה בפעם הראשונה את "בניו־הבונים עצמאות־ישראל־במחתרת, יוצאים לאור השמש. חפשים, גאים, נשקם בידם. במשך שנים ארוכות לא ראה אותם איש; רק הד מעשיהם, שהוכנו מתחת לפני האדמה, הגיע לאזני העם ולאזני העולם. ונדהם העם ונדהם העולם. בתקופת ההשמדה וההשפלה “מגוב רקבון ואפר” קם לתחיה הטפוס החדש באדם: היהודי הלוחם, שלמד את האמת הפשוטה של החיים והמוות, לאמור, כי ישנם דברים יקרים מן החיים ונוראים מן המוות ועתה הוא מלמד את העולם כולו, כי אגדת מעטים נגד הרבים איננה אגדה: אמת היא, אמת מתחדשת בתולדות ישראל, אמת מחודשת בימינו.

ובצאת המורדים – הממחישים – את אמת־האגדה מן המחתרת לאור היום, צהל לקראתם לב עם. הנה הבנים הבלתי־מנוצחים; הנה הם צועדים בחוצות תל־אביב במקום חיילי בריטניה; הנה סמל הנצחון ההיסטורי של יהודה הקטנה על האימפריה הגדולה! וישמח העם שמחה גדולה – אף בשעת אבל. והיתה שמחתו מדכאת מאד, אך מלב ־ העם היא פרצה וללב היא חדרה – והחרשנו. באביב ההוא, היה אפילו אבלנו לחג לעם.

ובאביב האביבים ההוא יצאנו לקרב – כיבוש־יפו.


ב.

כל מה שאנו מתרחקים יותר מן המאורעות שבהם חיינו ומן המעשים שאותם עשינו – הרינו רואים אותם בבהירות גדלה והולכת.

אמנם עדיין נמשך הפולמוס: מי כבש את יפו. ביתר דיוק, עדיין ישנם אנשים המאמצים את כל כשרונותיהם – וביחוד את הכשרון לעשות בהבל־פיהם או במחי־עטם לילה מיום – ומנסים לסתור את עובדה, שיפו הפורעת כרעה־נפלה בפני פלוגות הקרב של הארגון הצבאי הלאומי. ראיתי את היד הזאת – סותרת־אמת־חיה אפילו במקום בו איש לא פילל לראותה רושמת־ומסלפת.

באחד מימי אדר ב' השתא ליווינו למנוחתם את חללי הקרב בעיראק־אל־מנשיה. לאחר סתימת הגולל מעל קברי הגבורים האלה, הלכתי עם קבוצת הידידים להתייצב בפני שורת הקברים הארוכה של חללי קרב־יפו וחללי אלטלנה. בית־העלמין איננו יודע “מסגרות”. חיילי הארגון הצבאי הלאומי שוכנים יחד עם חיילי ה“הגנה”, אבל היה מי שהחליט אפילו פה להכניס את הכזב בתוך המסגרת. מעל קברותיהם של חברי ה“הגנה”, שנפלו בעמדות המגן ביפו, מתנוססות המלים: “נפל על כיבוש יפו” ואילו מעל קברותיהם של עוזי ויהושע וכל מ' הכובשים־במחיר־חייהם נחרתו המלים “נפלו ביפו” ללמדך… עמדנו איפוא מול קברינו הקדושים ובנפשנו זעם שאין לו ביטוי בשפת־אנוש: הגם בעולם־האמת כזב יזרעו?

אך לשווא עמל הכזב.

אם רק נזכור, שאנחנו יצאנו לכבוש את יפו בסוף אפריל ואילו “האסטרטגים” הרשמיים החליטו, כדבריהם, להמתין עם ההתקפה עד ה־15 בבמאי, עד צאת הבריטים מיפו; אם רק נזכור, כי בחמשת ימי הקרב על יפו, הכוללים גם את התקפת־הנגד הבריטית,ברחו מיפו כל חיילותיה הערבים, כל שלטונותיה המוכרים ויחד עמם – אחריהם, או לפניהם – ברחו רבבות תושבים, פורעים בפועל או בכח; אם נזכור שלו גם אנו היינו ממתינים עד צאת הבריטים ויפו היתה נשארת, על תלה עד ה־15 במאי – טריז תקפני בתוך תל־אביב המתגוננת – היה נמל יפו משמש את צבא הפלישה המצרי, והיתה לנו מלחמה על תל־אביב ובתוככי תל־אביב מן הים, ביבשה ומן האויר. ובחזית הצפון והדרום והמזרח, שבהן עלו אותו יום ה־15 במאי צבאות הפלישה היו חסרים אלפי־הבחורים התל־אביביים וכלי נשקם ששוחררו לחזיתות המלחמה הודות להחלטתנו “לא להמתין”, אלא לחסל את הטריז הממאיר בטרם באה הפלישה אותה השכלנו לקדם הן באזהרה נכונה והן במעשה מכריע – אם רק זאת נזכור, נדע, באיזו מידה חסר־סכוי הוא הנסיון ליטול מאת הארגון הצבאי הלאומי את אחד המעשים המכריעים שמפקדיו וחייליו זכו לעשותו למען חרות האומה ועתידה.

אבל חיים לזר פרש יריעה רחבה יותר בתארו את מאורעות־הימים בהם נחרץ גורלה של יפו לכניעה, בהם נקבע גורלה של תל־אביב לחיים ונצלה החזית העברית כולה מפריצה ושבר; המחבר אסף, מפי אנשי המבצע הקרבי ובעזרת מיסמכים כתובים, חומר עובדתי רב ערך. את החומר הזה הביא לנו הפרטיזן־הסופר בפשטות הסגנון האופיינית לו, בהבהירו לדור הזה ולדורות הבאים את אמת הנצחון על יפו –.

למען נצחון האמת.

מנחם בגין

תל־אביב־יפו

ניסן, תשי"א


 

תולדות העיר    🔗

סירות גולשות על פני הים, לאורך החוף, משפך היאור המצרי מזרחה, ואחר כך צפונה – לאורך חופי כנען.

ספניהן הם יורדי הים הראשונים הידועים בהיסטוריה, וקו האניות הראשון מחבר את מצרים עם ארץ היערות בלבנון, בחופי סוריה. שם אפשר להחליף חטים ושמן בעצים כרותים.

מורא הים הגדול על הספנים. כיצד יעיזו להתרחק מן החוף, והשמים עלולים להתקדר, ואם השמש תסתיר פניה והחוף לא ייראה, כיצד ימצאו את דרכם? ואם נחשולי הים יהפכו את האניות על פיהן, והחוף רחוק, כיצד יצילו הספנים את נפשם?

קרוב לוודאי שבתחילה הם מפסיקים את נסיעתם עם שקיעת החמה, גוררים את סירותיהם אל חולות החוף ולנים על היבשה. הוותיקים שבספנים מכירים את החוף שלארכו הם שטים. וודאי הם מכירים גם את הגבעה מדרום לשפך הנחל אשר בדורות יותר מאוחרים ייקרא בשם “מי הירקון”. החוף סלעי למרגלות הגבעה ויש להזהר לבל ייפגעו הספינות מצוקי הסלעים. אך על הגבעה אפשר להפקיד שומרים שיראו כל אויב מרחוק.

האם יורדי הים המצריים הם הראשונים המקימים ישוב על הגבעה? או שמא העווים היושבים בדרום השפלה הם הבונים את הישוב?

לעולם לא נדע. ראשיתה של יפו צפונה במחשכי התקופה הטרום־היסטורית. אך אלף ושבע מאות שנה לפני הספירה הנוצרית כבר יודעים המצרים על קיומה של עיר שהם קוראים לה יאַפו.

אלף שנים ויותר נמשך הסחר הימי בין מצרים ובין יושבי גבל, היא ביבלוס שבחוף הסורי. לאורך החופים הצפוניים של ארץ כנען קמות ערים של יורדי־ים. תושביהן הם תלמידים חרוצים של הספנים המצריים: גם הם בונים אניות ומפליגים לימים. הם בקיאים בכל מלאכה, אך שדותיהם מעטים ועבודת האדמה אינה קרובה ללבם. מאחוריהם, בהרים, יושב האמורי הפרימיטיבי.

בשעה שבהרי כנען הדרומיים נודד שבט של רועים שבאו ממזרח, מעבר לנהר הגדול הוא נהר פרת, ובראשו איש תקיף ונשוא פנים ושמו אברהם, יורדים כנעני החוף באניותיהם דרומה ובונים את עריהם הבצורות: גבל וצור וצידון. גם הם מגיעים עד ליפו, וייתכן שמקצתם מתנחלים על הגבעה. אולי הם נטמעים בתוך האוכלוסיה היושבת שם.

כך דרכם של הכנענים הימיים האלה: הם עשויים ללא חת, ויצר ההתישבות בארצות רחוקות טבוע בדמם. במשך דורות הם מקימים את מושבותיהם בכל החופים שלארכם שטות אניותיהם.

הם עתידים לרשת את מקומה של מצרים בשלטון הימים. כי פני המצרים למסחר בלבד, ואילו הם מתנחלים בכל הנמלים ומקימים את ישוביהם בכל החופים: בקיפרוס ובכפתור (היא כרתים) ובאיי הים ובחופי אפריקה ואפילו בתרשיש הרחוקה.

הכנענים של צור וצידון מקיימים יחסי ידידות עם מצרים. כי על כן מצרים שלטת בים וביבשה. בשעה שאותו שבט עברי קטן שהזכרנוהו לעיל יורד מצרימה ומתישב בארץ גושן, צועדים צבאות מצרים בדרכי כנען ומכניעים את עריה־מלכויותיה.

הכובשים המצריים, דרכם לחרות את עלילותיהם במצבות אבן. והאבן לעולם תעמוד במצרים עניית הגשמים. דורות מאוחרים יפענחו את הכתב וירשמו בספרי ההיסטוריה כי 1472 שנה לפני הספירה הנוצרית עלה תותמס השלישי מלך מצרים על כנען וכבש את יפו בערמה.

וודאי מעטים תושביה של העיר הקטנה, ואם כי חומותיה בצורות, אין להם ברירה אלא לקבל עליהם את עול מצרים.

אחר מות תותמס יורד קרנה של מצרים. מולך בה מלך רפה רוח ורך לב, ואכנאטון שמו. הוא אינו שואף לכיבושים. וכאשר מצפונה של סוריה בא חייל גדול של לוחמים חתיים ומשתלט על ערי כנען, אינו נוקף אצבע.

המושלים והנציבים המצריים שולחים אגרות מיואשות לבירתם ומבקשים עזרה דחופה. הארץ נשמטת מידיהם ואין מושיע.

עתידים אגרות אלה להמצא אחר אלפי שנים בתל־אמרנה אשר במצרים. פעמיים מוזכרות בהן יפו, בסיס הצי המצרי. סופה להשמט אף היא מידי המצרים.

סמוך לעת ההיא יוצאים העברים מארץ גושן למדבר סיני, מהלכים בו ימים רבים, עד שמגיעה שעתם לכבוש להם מולדת בכנען. הם חודרים לארץ מדרום־מזרח, מערבות יריחו.

פחדם נופל על יושבי כנען. מצרים חלשה ואינה שועה לשוועתם. עיר אחר עיר נכבשת על ידי העברים. מצביאם בקי בכל תכסיסי המלחמה. הוא שובר את גאון עוזם של מלכי כנען.

בימי דור אחד אי אפשר להשליט את הכיבוש. המצביא העברי מחלק את הארץ לשנים עשר שבטי ישראל ואחר מותו מתפרדים השבטים ובני ישראל פונים איש איש לנחלתו. השבטים התקיפים ומרובי הלוחמים ממשיכים בכיבוש עד שכל נחלתם בידיהם. החלשים שבשבטים מצטמצמים בשטח הצר מסביב לעריהם הבצורות של הכנענים.

יפו נופלת בחלקו של שבט דן. אך שבט כובשים אחר, הבא מן הים, מתיצב מול בני דן.

בתקופה שבה נכבשת כנען על ידי העברים, מתחוללים שינויים כבירים בכל רחבי העולם הידוע בימים ההם. פראים יורדים מההרים והערבות לחופי יוון, משתלטים על איי הים ומחריבים את התרבות המפותחת הקיימת שם. תושבי כפתור (כרתים) אינם יכולים לעמוד בפני לחצם של ברברים אלה. הם מפליגים באניותיהם לתור להם מולדת חדשה.

הם מתנגשים בציי מצרים וצידון, ונוחלים תבוסה. אם קיוו להתנחל במצרים, או בחוף הכנעני הצפוני, עליהם לחזור בהם מתקווה זו. השטח היחיד הבא בחשבון הוא ארץ העווים, בשפלה הדרומית של כנען. כאן מעטה השפעת הצידונים, והעווים אינם יכולים לעמוד בפני חרבותיהם הארוכות של הפלשתים (כך קוראים תושבי הארץ לכובשים החדשים). בכנען ובמצרים אין מכירים עדיין את החרב הארוכה. והלוחמים הפלשתיים חמושים במגנים ובשריון, שאין החצים חודרים בעדם.

חמש ערים כובשים הפלשתים בחוף הדרומי של כנען או בקרבתו: עזה ואשקלון ועקרון ואשדוד וגת. אך המקום צר להם, ודרומה אינם יכולים להתפשט: שם המדבר. אפשר להתפשט רק צפונה וצפונה־מזרחה. וכך עומדים יום אחד הכובשים היבשתיים והכובשים הימיים אלה מול אלה: שבט דן מול פלשתים.

בני דן נלחצים ההרה מפני אויבם. כיצד יעלו על דעתם לכבוש את השטח עד “מי הירקון והרקון עם הגבול מול יפו”, הכלול בנחלה שהובטחה להם? הם נדחקים בשטח צר שבין צרעה ואשתאול, ונתונים לדיכוי הפלשתים.

מתיראים בני דן מפני היושבים בחוף ימים, הפלשתים והצידונים. ואף בשעה שהם הולכים לתור להם נחלה חדשה בצפונה של כנען, ומתכוננים להסתער על העיר ליש, הם אינם מעיזים להתקיף אלא אחר שברור להם “כי רחוקה היא מצידון”.

יפו והחוף אשר מצפונו פתוחים איפוא בפני ההתפשטות הפלשתית. מאותה תקופה שבה מגיעים הפלשתים לכנען שמורה בידינו תעודה מצרית, המוסרת מפי נוסע, כי יפו היא עיר של חרשי עץ ומתכת ועור. לא ברור אם פלשתים הם חרשים אלה, או צידונים. אין בידינו לקבוע אם במאה הי"ג לפני הספירה הנוצרית כבר יושבים פלשתים ביפו.

אך יודעים אנו כי זמן לא רב אחרי כן משתרע שטח שלטונם על יפו ואף על השטחים אשר מצפון לה. בעבר הירקון צפונה קיימת במאה הי"ב לפני הספירה עיר פלשתית, במקום הקרוי כיום תל קסילה, והמתאים מבחינת המצאו הגיאוגרפי למקום שקראוהו בכתבי הקודש בשם “הרקון” (“מי הירקון והרקון עם הגבול מול יפו” רומז על מקום שממנו אפשר לראות את יפו).

בימי שפוט השופטים בישראל מעתיקים הפלשתים את גבולם בהדרגה צפונה ומזרחה, עד שהם שולטים ברובה של ארץ העברים. הם חודרים ליהודה ומגיעים עד עמק יזרעאל והר הגלבוע. ורק בשעה שכל שבטי ישראל מתאחדים תחת מלך אחד, עולה בידיהם להכות את הפלשתים ולשבור את עולם.

שרידי תל קסילה אשר על שפת הירקון מספרים כיצד בגבור דוד על אויביו הוא משמיד את מצודת הפלשתים מצפון לירקון ובונה על הריסותיה עיר חדשה, עיר נמל עברית.

האם גם יפו נכבשת על ידי דוד?

המרחק בין אותו נמל עברי על גדת הירקון ובין יפו קטן מאד: מהלך שעה ומחצה או לכל היותר שעתיים על פני החולות. המקרא מרמז כי הירקון הוא במשך זמן מה הגבול בין ארץ העברים וארץ הפלשתים.

דברי ימיה של יפו אובדים מדי פעם בפעם בחשכת הדורות. המקורות מעטים, ובמשך אלפי שנים יש לעברים זיקה מעטה לעיר זו. בסך הכל מוזכר שמה של יפו ארבע פעמים בכתבי הקודש.

פריצת העברים אל הים וכיבושיו של דוד מחוללים שינוי כלכלי גדול בחיי הממלכה הישראלית. מלך צור רואה ממלכה אדירה קמה בשכנותו. ממלכה של עובדי אדמה היא, היכולה לספק את צרכי האוכל של בני צור.

הצורים קושרים קשרי מסחר עם ממלכת דוד. חירם מביא למלך־הכובש את מיצרך היצוא העיקרי שלו, ארזים מן הלבנון, ומקבל תמורתו חטים ושמן ויין. הצורים והצידונים מביאים מלבד עצים גם את כליהם הנאים, מתכותיהם ושאר מרכולתם. אותו נמל עברי בן־בל־שם (בתל קסילה) על גדת הירקון נעשה להם תחנה קבועה למסחרם.

הקשרים המסחריים הולכים ומתהדקים בימי שלמה בן דוד. עתה הירקון אינו עוד גבול. שלמה רודה “בכל מלכי עבר הנהר מתפסח ועד עזה”. קרוב לוודאי שרוב תושבי יפו אינם עברים, אך הנמל נתון עתה לשלטון עברי.

שלמה הוא מלך בונה. הוא זקוק לעצים רבים. עבדי חירם מלך צור כורתים עצים בלבנון, קושרים אותם יחד לרפסודות, ואניות הצורים גוררות את הרפסודות “על ים יפו”. קרוב לוודאי שלא לחוף יפו מביאים את הרפסודות. מדוע לא ינצלו את אפשרויות ההובלה הטמונות במי הירקון? וודאי גוררים את הרפסודות בחבלים במעלה מי הירקון, כדי לחסוך דרך וטורח לסבלים. ורק במקום שאי אפשר לגררן הלאה, מנפצים את הרפסודות, מעמיסים את גזרי העצים על שכמי הסבלים ומעלים אותם ירושלימה.

ההסכם המסחרי בין שלמה ובין חירם אינו מצטמצם בחילוף חמרי בנין וחמרי מזון. הוא כולל גם אכספדיציות ימיות משותפות לארץ תרשיש. שלמה בונה אניה כדוגמת כלי השיט הפניקיים, וכאשר צי צורי יוצא לתרשיש ועובר בדרכו על פני ים יפו, מצטרפת אליו אניה עברית השטה אתו לאורך חופי אפריקה, אל ארץ הזהב והכסף, השנהבים והקופים והתוכיים.

מאידך משתף המלך שלמה את חירם במסעות הצי העברי מנמל עציון גבר, לאורך חופי ים סוף. “אנשי אניות יודעי הים” עושים את דרכם ביבשה מיפו עד אילות ומפליגים באניותיו של שלמה.

עד מתי נמשכת שותפות מסחרית זו, שנמל יפו ממלא בה תפקיד מרכזי?

כנראה, רוב ימי מלכי יהודה וישראל. הנביא יחזקאל, בבואו לתאר את גדולת צור בסוף ימי הבית הראשון, עוד מכריז: “יהודה וארץ ישראל המה רוכליך, בחיטי מנית ופנג ודבש ושמן וצרי נתנו מערבך”.

אך איננו יודעים דבר על גורלה של יפו מיום שמתפלגת המלוכה בישראל ועד סמוך לחורבן בית ראשון. כל אשר אנו יכולים לעשות, הוא לבנות השערה על המתרחש בתקופה קדומה, על יסוד מה שידוע לנו מתקופה יותר מאוחרת. בכל ימי המלכויות בישראל נמשך כנראה תהליך של טמיעה בין הצורים והפלשתים. בסוף ימי הבית מזכירים כתבי הקודש את שני העמים בנשימה אחת: “פלשת עם יושבי צור”.

אותה שעה בונים בני יוון את אניותיהם ומתחילים לדחוק את רגלי הצורים והצידונים במסחר הימי. ובשעה שמלכי מצרים ואשור ובבל מתנגשים על אדמת ישראל, עוברת הכוס גם על הצורים והפלשתים. סנחריב צר על יפו בשנת 701 לפני הספירה הנוצרית, והיא אז כנראה עיר נכרית. פרעה נכה לוכד את ערי פלשת, וכנראה גם את יפו, 609 לפני הספירה. כעבור זמן קצר נכבשת העיר על ידי נבוכדנאצר מלך בבל.

בשעה שיהודה נתונה במאבק אחרון עם מלכות בבל, גוזלים הפלשתים את ערי החוף מידי היהודים, ומשתלטים מחדש על יפו וחוסמים בפני יהודה את הגישה לסחר הימים. היהודים לא במהרה ישכחו פגיעה זו.


בני יהודה גולים מארצם ואינם שבים אלא לאחר שני דורות או יותר. בשובם מגלות בבל הם מוצאים בארץ תנאים פוליטיים שונים לחלוטין מאלה שהיו קודם. השטח המופקד בידיהם על ידי כורש מלך פרס צר מאד; הוא מקיף למעשה רק את ירושלים וסביבתה. ממערב לארץ יהודה קטנה זו נמצאת מדינת אשדוד, המשתרעת מן הירקון דרומה, לאורך שפלת החוף. אך יפו ושאר ערי החוף אינן בידי האשדודים, הם שריד הפלשתים. מלכי פרס העניקו את יפו כשי לאשמונעזר מלך צידון.

מלכי פרס עומדים במלחמה עם יורדי הים החדשים, היוונים. הם זקוקים לאניותיהם ולנמליהם של הצידונים. לכן הם מעניקים כמעט את כל חופה של ארץ ישראל לצידונים, על מנת שהללו יעמידו לרשותם את אניותיהם ואת הנמלים עכו ועזה.

אך למרות שיפו היא צידונית, ובינה לבין ארץ היהודים נמצאת מדינת אשדוד, משמש הנמל בימי זרובבל לחידוש הקשר בין יהודה ומדינות הים. בהתאם למסורת של מאות בשנים פונה זרובבל אל הצידונים כאשר הוא נזקק לאומנים ולחמרים לבניית בית המקדש. התמורה שוב היתה במזון. “ויתנו כסף לחוצבים ולחרשים ומאכל ומשתה ושמן לצידונים ולצורים להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפו, כרשיון כורש מלך פרס עליהם”.

השלטון החולף ומתחלף ביפו ובשאר ערי ישראל, שוב אינו משפיע הרבה על הרכב האוכלוסיה, על התעסוקה ועל השקפת עולמה. בין אם השררה היא פלשתית, ובין אם היא פרסית, או יוונית, או מצרית, או סורית. – האוכלוסיה היא בליל גזעים ולשונות; תרבותה היא פסיפס של השפעות, נדבך על גבי נדבך, עם שכבה עליונה של התיוונות המשותפת עתה לכל ערי החוף; פרנסתה היא על עבודת הים ועל המסחר; והשקפת עולמה היא קוסמופוליטית.

מחברו של ספר יונה, שוודאי נהירים לו דרכי העיר וספניה, מספר שבימיו (ימי שלטון התלמים, אחר שקיעתה של צידון) יפו היא נמל לאניות הבאות תרשישה. כאשר יונה רוצה לברוח מפני יעודו הנבואי, הוא יורד ביפו כדי להפליג באניה לארץ הרחוקה ביותר הידועה לו. כבר קיים הנוהג להסיע נוסעים באניות בשכר. ובצוות האניה משתקפת רבגוניותה של אוכלוסית ערי החוף, כאשר קמה סערה, זועקים המלחים “איש אל אלהיו”. מנהג ברברי בידיהם: אם התפלה אינה מועילה, יש להפיל גורל כדי לגלות מיהו האיש המעורר את זעם האלים ולהקריבו קרבן לגלים הזועפים.

היש גם יהודים בין הספנים המפליגים מחופי הארץ?

אין ספק בכך. רק על פי מראית עין אפשר היה לחבר תאור אמת של סער בים כגון זה הניתן בתהלים:

“יורדי הים באניות, עושי מלאכה במים רבים, המה ראו מעשי ד' ונפלאותיו במצולה. ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו. יעלו שמים, ירדו תהומות – נפשם ברעה תתמוגג. יחוגו וינועו כשיכור, וכל חכמתם תתבלע. ויצעקו אל ד' בצר להם, וממצוקותיהם יושיעם. יקם סערה לדממה, ויחשו גליהם. וישמחו כי ישתוקו, וינחם אל מחוז חפצם”.

יורדי ים יהודיים יש, אך נמל יהודי אין עדיין.

סוף היוונים לנצח במאבקם עם הפרסים. אלכסנדר מוקדון בא וכובש את הארץ. מלכות צידון יורדת מן הזירה ההיסטורית. עכשיו יפו היא עיר יוונית.

על ירושתו של אלכסנדר מתנהלת מלחמה עזה. 312 שנים לפני הספירה הנוצרית כובש ניקנור, שר צבא תלמי, את יפו ושאר נמלי הארץ. גם ארץ יהודה תהיה כפופה במאה השנים הבאות לבית תלמי היושב במצרים.

לגבי המצרים חשוב נמל עזה מנמל יפו. הראשון קרוב יותר למצרים, הוא נמצא בקצה דרך השיירות העתיקה, שבה מביאים הערבים בני נביות את אוצרות ערב לחוף הים.

אך שגשוגה של עזה אינו מפריע לגידולה של יפו. היא מקבלת מעמד של עיר עצמאית ורשות לטבוע מטבעות. משמע: עיר חשובה היא, רבת־אוכלוסין.

198 שנה לפני הספירה הנוצרית נכבשת הארץ על ידי אנטיוכוס הסלוקי; היא עוברת מהתיוונות מצרית להתיוונות סורית. יפו מאבדת את מעמדה המדיני המיוחד. מעתה היא שוב חלק מאותה נפה סורית המשתרעת לכל אורך החוף של ארץ ישראל.

גבולה של ארץ יהודה הוא בלוד. המרחק בין לוד ויפו אינו רב, ויפו המתיוונת מוכנה לשמש נמל לארץ יהודה, אך היא גובה מכס גבוה מן היבוא ומן היצוא. בארץ יהודה יש עודף של תוצרת חקלאית: חטה ושעורה ושמן ויין. הוא נמכר לחוץ לארץ, אך רובו של הריווח מגיע לכיסי נכרים.

אותה שעה יושבים ביפו יהודים מעטים, אולי מאה או מאתיים. וודאי סוחרים וספנים הם ברובם.

בארץ יהודה יש תסיסה גדולה. התרבות היוונית חודרת מערי החוף להרים ומתנגשת בקדשי ישראל. המדינה הקטנה צרה בשביל האומה הגדולה היושבת בה. עול הזרים היה לה לזרא. כאשר המושלים הזרים שולחים יד בצפור נפשה של האומה, – באמונתה – נעשה המרד בלתי־נמנע.

לא רק בחילות המצב הזרים מורדים היהודים, אלא גם בתרבות הזרה ובנושאיה. אין זה רק מאבק בין החשמונאים המעטים וחילות אנטיוכוס. זוהי מלחמה לחיים ולמוות בין ירושלים ובין אתונה, בין רוחה של יוון ובין רוח היהדות.

המלחמה נטושה בכל מקום בו יושבים יהודים ויוונים בצוותא. ותושבי יפו, אף כי מוצאם מתערובת גזעית של פלשתים וכנענים וערבים ומצרים וסורים, מרגישים את עצמם כיוונים לכל דבר. כלום אינם יושבים בעיר שבה קשרה המיתולוגיה היוונית את אגדת אנדרומדה, שאמרו להקריבה לאל הים וכבלוה בשרשרות אל הסלע?

בתוצאות המאבק שפתחו בו המורדים היהודיים אין להם כל ספק. וכי לאום קטן המוקף אויבים מכל עבר ינצח את ממלכת סוריה האדירה? ולסטים המתחבאים בהרים יגברו על רבבות שכיריו של אנטיוכוס, אנשי צבא מקצועיים?

תושבי יפו מדברים בשפת חלקות עם קומץ היהודים היושב בקרבם. שעת מהומות בארץ, הם אומרים. דם יישפך, דם יהודי. והרי בני יפו קיימו תמיד יחסים טובים עם שכניהם היהודיים. מדוע תיפגע העדה היהודית הקטנה בעטים של כמה חמומי מח בארץ יהודה? מוטב שכל היהודים יצאו את יפו עד יעבור זעם. אולי יבואו מצרימה, מקום שם חיה עדה יהודית גדולה ובעלת השפעה.

היהודים שומעים בעצת הנוכלים ויורדים באניות. בלב ים קמים עליהם ידידיהם המדומים ומטביעים את כולם בים, גברים, נשים וטף, – כמאַתיים נפש.

אך דם יהודי אינו עוד הפקר בארץ היהודים. בלילה אחד יורד יהודה המכבי מן ההרים בראש קבוצה של לוחמי חופש. הם מתנפלים על העיר הבוגדנית, נוקמים את נקמת אחיהם ומעלים את הנמל באש.

זה מתרחש 163 או 164 שנה לפני הספירה הנוצרית. החסידים, לוחמי החרות, עדיין אינם חזקים עד כדי כך שיוכלו לכבוש כיבושי קבע. אחר מיבצע התגמול עליהם למהר ולבא אל ההרים.

העולם עד לנצחונם של החשמונאים על קלגסי אנטיוכוס. מסעי העונשין של הצבאות הסוריים מסתיימים במפלות מחפירות. עכשיו נעשה בית חשמונאי גורם פוליטי ממדרגה ראשונה.

יהודה זקוקה לנמל. כלכלתה משוועת למוצא לים. אין היא יכולה להיות תלויה בחסדי נכרים. היא נושאת עיניה ליפו…

ושעת רצון באה להם לחשמונאים מבחינה פוליטית. מתחיל תהליך של התנוונות בסוריה. קמים טוענים שונים לכתר המלוכה, והם מעונינים בבעלי־ברית. הם מנסים לקנות את לבם של הנשיאים והמלכים לבית חשמונאי בהבטחות עצמאות.

אך אין עצמאות לארץ יהודה בלי מוצא אל הים. כל עוד ישבו היוונים בערי החוף, לא תהיה המולדת חפשית.

אך כיבוש שפלת החוף אינו מיבצע קל. בהרים יד החשמונאים על העליונה. שם הם יכולים לארוב לאויב וללחום בו מעמדה נוחה. בשפלה צריך להתיצב לקרב גלוי.

אין ברירה אלא לגרש את הסורים מחוף הים – בעזרת הסורים עצמם. וכאן מתחיל משחק דיפלומטי וצבאי עדין ומסובך, שיש בו עליות וירידות רבות.

יונתן בן מתתיהו הכהן לוכד את יפו ומגרש מתוכה את חיל המצב הסורי. הוא עושה זאת בשליחות של אחד משני הטוענים לכתר המלכות באנטיוכיה, וחיל המצב נמנה עם הצבא הסורי היריב.

האפשר לנצל את ההזדמנות ולהשאר ביפו? האפשר כבר לספחה לארץ יהודה?

עוד מוקדם מדי. הכיבוש נעשה בשליחותו של אלכסנדר באלאס, וכאשר זה מנצח את יריבו, אנוס יונתן החשמונאי לפנות את יפו.

כעבור שנים מעטות שוב נוצרת שעת כושר. שוב אוחזים שנים בכתר סוריה. שמעון הנשיא מבטיח תמיכה לטרפון, והלה ממנה אותו אסטרטגיוס על כל חוף הארץ, מסולמה של צור עד נחל מצרים.

שמעון ניגש לכיבוש ערי החוף – כשליחו של טרפון. הוא לוכד את יפו ומפקיד עליה חיל מצב יהודי. אך עדיין אי אפשר להחזיק בעיר. בשעת שפל דיפלומטי וצבאי נאלצים הכובשים היהודיים לסגת.

שמעון מחכה לשעתו. מלחמות האזרחים מתישות את כחה של סוריה ואילו יהודה מאדירה את עצמתה. הזמן פועל לטובת בית חשמונאי.

יום אחד שולח שמעון את מצביאו מתתיהו בן אבשלום ללכוד את יפו. הפעם הכיבוש נועד להיות של קבע. כובשי העיר אינם מעמידים בה חיל מצב. זו אינה ערובה מספקת. הם מחליטים להתנחל בה. הם מגרשים מתוכה את כל הנכרים, מביאים את נשיהם וטפם והופכים את יפו לעיר יהודית, עיר־משלט.

הצעד נועז. מלכי סוריה השלימו על כרחם עם עצמאותה של יהודה. הם היו תלויים זמן מה בעזרתה הצבאית. אך אין הם רוצים לראות את יהודה הופכת למעצמה ימית.

הם יודעים שגישה לים פירושה בשביל היהודים – חרות כלכלית. אף בשעה שאין בכחם להוציא את העיר מידי בית חשמונאי, הם אינם מודים בכיבוש.

אך העובדה שנוצרה ביפו חזקה מכל תביעות. את המס מעלים בימי שפל. בימי גאות נפסק תשלומו.

עכשיו מתחוללת מהפכה בחיי היהודים. עד עתה היו רובם עובדי אדמה. את עודפי יבולם היו מוכרים לכנענים וליוונים, ובאמצעותם היו מקבלים סחורות ממדינות הים.

מעתה הופכים הם עצמם לסוחרים ויורדי ים. מעתה שוב אין הנכרים גובים מסי יבוא ויצוא מסחרה של יהודה. הדרך פתוחה לשגשוג כלכלי.

כיבושים רבים כובשים החשמונאים מחוץ לתחומי יהודה הקטנה. אך כיבוש יפו חשוב מכולם.

רק עוד פעם אחת מצליחים הסורים לחזור ולכבוש את יפו. בימי יוחנן הורקנוס בנו של שמעון הם מתפרצים ליהודה, לוכדים את יפו ושמים בה חיל מצב.

אך במערב כבר קמה מעצמה חדשה, כובשת עולם: רומי האדירה, לה המשפט אפילו בארצות שעדיין אינן נתונות לשלטונה הישיר. יוחנן הורקנוס פונה אל הסנט הרומי ודורש שיפסוק בינו ובין אנטיוכוס התשיעי. הוא יכול להסתמך על העובדה שיפו היא עתה עיר יהודית ממש, וכובשיה הם כובשים זרים. ורומי הן בעלת ברית היא לבית חשמונאי.

רומי מעונינת להתיש את כחה של סוריה. “הפרד ומשול”, היא סיסמתה. היא מצווה על אנטיוכוס לסגת.

הדרך פתוחה לשווקי מצרים, אסיה הקטנה ואירופה. תבואות ופירות, יין ובשמים נשלחים מיפו למדינות הים. אניות עבריות שטות בכל רחבי הים התיכון. ספנים עבריים באים לכל הנמלים.

אלכסנדר ינאי מרחיב את כיבושי יהודה לאורך החוף. הוא כובש את עזה, נמלם של בני נביות המביאים את סחורותיהן של ארצות הקדם לעיר זו בדרך השיירות הישנה, לאורך הערבה והנגב. גם מכסי הסחר הזה, הממלא תפקיד כל כך חשוב בסחר העולם באותם הימים, זורמים עתה לקופת בית חשמונאי.

גם ערי החוף מיפו צפונה נמצאות עתה בידי היהודים. נמלה של ירושלים אינו צריך עוד לעמוד בהתחרות מסחרית קשה עם הנמלים היווניים. הוא ראש וראשון בכל ערי החוף של יהודה.

על המטבעות שטובע ינאי חרות עוגן – סמל לשלטון יהודה בימים.

היוונים ושאר יורדי הים והסוחרים הנכריים אינם משלימים. הם מנסים להעלות את מרכולתם לחוף בלי לשלם מכס לאוצרה של יהודה. אריסטובלוס בן ינאי בונה צי של אניות מלחמה השומר על החופים ומחרים את הסחורות המוברחות. “שודדי ים”, אומרים הנכרים.

אריסטובלוס ואחיו הורקנוס נלחמים על המלוכה בארץ יהודה. ובעצם הימים ההם מגיע פומפיוס לארץ בראש לגיונות רומי. שנים רבות חיכתה רומי לשעת כושר זו. מלכות סוריה נתפוררה במלחמות אזרחים מתמידות. עכשיו מתחוללת מלחמת אחים גם ביהודה.

הכובש הזר כמעט אינו נתקל בהתנגדות בבואו לכבוש את ערי יהודה. יתר על כן: אריסטובלוס והורקנוס באים להתדיין בפניו ועושים אותו פוסק אחרון בשאלת המלוכה ביהודה. הורקנוס משמיע באזני המצביא הרומי אותה האשמה שכבר הביאו היוונים בפני רומי: שאחיו בנה צי העוסק בשוד הים. ופומפיוס מקבל את דברי הקטרוג. הוא מנתק את יפו ושאר ערי החוף מיהודה, ועושה את יפו לעיר עצמאית תחת השגחה רומית.

שוב תלוי הסחר היהודי בחסדי נכרים. מקיץ הקץ על השגשוג הכלכלי.

אך יפו היא עיר יהודית. אי אפשר לשים לאל את העובדה הזאת. שבע עשרה שנה מתקיימת גזירת פומפיוס. אחר כך בא יוליוס קיסר, 47 שנה לפני הספירה הנוצרית, ומחזיר ליהודה את המוצא לים. יפו נשארת מבחינת־מה “עיר חפשית”: היא פטורה מלהעלות מס לירושלים. אך הכנסות הנמל שייכות שוב לאוצר המלוכה.

שבע שנים לאחר מכן תם השלטון מבית חשמונאי. כיוון שנתמנתה רומי שופט על המלוכה, היא ממנה את הורדוס האדומי מלך על יהודה. העם אינו משלים. הורדוס נאלץ לכבוש לו את ממלכתו בעזרתם של לגיונות רומי.

יפו היהודית, החשמונאית, אינה מודה בשליט שהומלך על ידי זרים. היא נועלת בפניו את שעריה ומכה את סילון שר צבא רומי שבא להכניעה. אך סופה ליפול תחת הסתערותם של חיילי הורדוס והרומיים.

הורדוס אינו יכול לנקום נקמת דם בבני יפו ושאר הערים שמרדו בו. הן נתיניו הם אלה. אך הוא שומר בלבו את מעשה יפו וזומם לנקום בה את נקמתו.

עד הנה נהנתה יפו מעמדה כמעט מונופוליסטית בסחר הימים של ארץ ישראל. עכשיו בונה הורדוס נמל חדש במגדל שרשון, וקורא לו קיסרי. שנים רבות נמשכת העבודה, אך עם תומה קיסרי היא הנמל הגדול ביותר בארץ. פרנסתם של תושבי יפו נפגעת קשה. העוני מתדפק על דלתות תושביה. וקיסרי הן עיר של יוונים היא…

אין פלא שבלבם של תושבי יפו בוערת שנאה עזה להורדוס ולאדוניו הרומיים.

רומן אהבים הולך ונרקם במצרים בין המלכה קליאופטרה ובין אנטוניוס הרומי. קליאופטרה חומדת את ארץ יהודה ומבקשת מאת אנטוניוס שיעניק לה את ארצו של הורדוס. אך הורדוס הוא ילד הטיפוחים של הסנט. אנטוניוס מעניק לקליאופטרה את ערי החוף בלבד, כי על זיקתן ליהודה יש מערערים.

הורדוס מקדם את הסכנה. הוא חוכר את יפו ושאר ערי החוף מידי המלכה המצרית ומשלם שכרן. כאשר אבגוסטוס עולה לשלטון ברומי, הוא מבטל את גזירת אנטוניוס ומחזיר להורדוס את ערי החוף.

גם בימיו של הורדוס פורח המסחר הימי, אך קיסרי נוטלת תשעה קבין ממנו, ויפו מקופחת.

בימי הורדוס עוד יש ליפו זכויות של עיר. אחר מותו, כאשר השלטון הרומי הולך ומתבסס בארץ, היא נשארת בירה של נפה בלבד. הרומאיים עושים בארץ כבתוך שלהם. הם ממליכים את ארכילאוס בן הורדוס על חלק מנחלת אביו, לרבות ערי החוף, ומגלים אותו כעבור עשר שנים. הם חוזרים וממליכים מלך יהודי על הארץ בשנת 41 לספירה הרגילה: את אגריפס נכד הורדוס. אך כעבור שלש שנים, עם מותו של אגריפס, הם נוטלים לעצמם את כל השררה.

תושבי יפו המדולדלים זוכרים את ימי הזוהר והשפע של אבותיהם. כלום אינם צאצאיהם של חיילי החשמונאים, ששברו את עול הזרים? קיסרי של עובדי האלילים הולכת מחיל אל חיל; יפו היהודית נאבקת קשה על פרנסתה.

עיר של מרי נפש היא יפו. עיר של קנאים ושונאי השליטים הנכריים.

אמנם, הרומיים סוללים כביש נאה מיפו לירושלים, ויפו גם שוכנת על זרוע של כביש החוף המוליך מאנטיוכיה עד לאלכסנדריה של מצרים. אך הרומיים אינם סוללים דרכים לצרכי הארץ, אלא לצרכי לגיונותיהם.

כאשר פורץ המרד הגדול נגד הרומיים, אין יפו עומדת מן הצד. חזקה על ניניהם של חיילי שמעון בן מתתיהו שלא ינשקו את שוט הזרים.

וודאי רב מאד חלקה של יפו בהטרדת רומי, אם צסטיוס גלוס קוצף עליה כל כך. הוא שולח את חיל החלוץ שלו נגד יפו, על מנת שיפתיע את תושבי העיר. חלק מחיל הרומי מתקרב לעיר בספינות בדרך הים, וחלק עושה בה מלחמה מצד היבשה, מכיוון הכביש הצבאי שסללו הרומיים. התושבים אינם יכולים להמלט. יפו היהודית היא במלכודת. היא מוצאת את עצמה בין אש לאש, וקלגסי רומי עושים בה טבח נורא. שמונת אלפים גברים, נשים ותינוקות נספים ביום אחד, כעדותו של יוסף, ההיסטוריון ושר הצבא שנכנע לרומי.

אנשי ירושלים נוקמים בצסטיוס את נקמת יפו ומשמידים חלק ניכר מחילו.

יפו קמה לתחיה. אנשים מרי נפש מכל ערי הסביבה מתקבצים בעיר, נוסף על שרידי הטבח, מבצרים אותה מחדש ועושים אותה בסיס נגד רומי.

כיצד ינקמו ברומי את נקמת הילדים הטבוחים? אין הם יכולים להתקיף את לגיונות רומי ביבשה, כי עירם חשופה להתקפה ואין ביכלתם לשים מארבים לאויב בשפלת החוף. אך כוחם גדול בים. הם בונים ספינות ומתקיפים את ציי רומי בים, לאורך החופים, בין נמלי סוריה ומצרים. הם מטילים הסגר על החופים. “לא יכלה עוד להפליג בים זה מפחדם וממוראם”.

הכרח הוא לאספסינוס למחות את יפו בטרם יצא לדכא את המרד ביהודה. הוא שולח על העיר את רגליו ופרשיו, והם באים עליה בלילה. אי אפשר לעמוד בפני חיל רומי, המצוייד בכלי מצור כבדים. אין ברירה אלא לרדת הימה באניות.

הרומיים מוצאים את העיר ריקה מאדם. עם שחר הם יכולים לראות את הספינות היהודיות עומדות בים מרחוק, אך אין לאל ידם לפגוע באיש.

הטבע בא לעזרתם. עם בוקר קמה סערה גדולה. רוח צפונית מטלטלת את האניות לעבר החוף. הן מתנגשות אשה ברעותה, מתנפצות אל צוקי הסלעים.

השמחה לאידם ולאכזבתם של הרומיים הופכת לבהלה איומה. רבים מן הספנים היהודיים מנסים להפליג ללב ים כדי להנצל מן הסכנה האורבת בחוף. אך הסערה הולכת וגוברת. היא טורפת את הספינות הקטנות, ונמל מבטחים אין להן.

מי שמנסה לעלות בחוף, אחת דתו למות בחרב האויב. מי שמתרחק מן החוף, מת מות טביעה. רבים נופלים על חרבותיהם וממיתים את עצמם, רבים טובעים או מתנפצים אל הסלעים. ארבעת אלפים ומאתיים חללים פולט הים באותו יום שחור.

יפו היהודית איננה עוד. חיל אספסינוס מחריב את העיר והופך אותה לתל שממה. חיל מצב קטן נשאר במקום ופושט על הכפרים והעיירות בסביבה. כל האזור הופך לישימון.

עוד בימי אספסינוס מתחדש ישובה של יפו. עכשיו היא קרויה פלאוויה יופה, ותושביה נכרים.

בהיותה בידי נכרים אין ליפו חשיבות מיוחדת כעיר או כנמל. עכו וקיסרי מעמידות אותה בצל בתור מרכזי הסחר הימי.

איננו יודעים מתי חוזר וקם ישוב יהודי ביפו. כפי הנראה – לא זמן רב אחר החורבן. כי לוד ויבנה הסמוכות הן מרכזים יהודיים חשובים אחר דיכוי המרד הראשון והדעת נותנת כי גם ליפו חוזרים יהודים אחר זמן לא רב. עכשיו טועמים היהודים טעם דיכוי בעירם לשעבר. בכל רחבי הקיסרות יורדות גזירות על ראשי היהודים, ומכל שכן במקום בו הם מיעוט בקרב היוונים, אויביהם מאז.

איננו יודעים מה חלקם של יהודי יפו במרד השני, זה של בר כוכבא. איננו יודעים אפילו אם בכלל יושבת אותה שעה ביפו קהלה ראויה לשמה. כל אשר אנו יודעים הוא, כי בני ברק הסמוכה ליפו היא מרכזו הרוחני של המרד. אחריו כמעט ואינם נשארים עוד יהודים בארץ יהודה, פרט לאזור החוף הדרומי. רובו של הישוב מתרכז עתה בגליל.

אך רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה, הוא בעל קרקעות בסביבות לוד, ואנו יודעים שלבית הנשיא יש ספינות הנושאות את סחורותיו למדינות הים. האם יפו נמלן של ספינות אלה?

זמן לא רב אחרי כן יושבת ביפו קהלה יהודית ניכרת ומגוונת: נראה שצאצאיהם של יהודים שבימי המרד הראשון והשני ברחו לתפוצות, חוזרים עכשיו ומתישבים בשפלה, וביחוד ביפו. שפתם יוונית והם עוסקים במלאכה ובמסחר.

כל אשר אנו יודעים עליהם – מתוך מצבותיהם אנו יודעים. ששים ושש הן המצבות ושברי המצבות שיימצאו כעבור אלף וחמש מאות שנה כדי להעיד על קהלה זו. רובן כתובות יוונית, וברבות מהן רשום שם העיר שממנה בא המנוח. יש בהם יוצאי אלכסנדריה, בבל, תסליה, קפדוקיה, כיוס וגם ערים שונות בארץ ישראל: לוד, שכם, עמאוס.

הם רושמים את משלח ידם על המצבה: פועל, כובס, מוכר קנמון, נחתום, שליח, אדמיניסטראטור, סוחר גרוטאות, מוכר בד. אין כמעט ספק שבקהלה זו יש גם ספנים יהודיים. המדרש מרמז על יהודים העובדים בקו אניות בין עכו ליפו.

העובדה שהם רושמים על המצבות את ארצות מוצאם, מעידה כי אלה הם אנשים שמקרוב באו. זה מרשה לנו להניח שעל הקהלה הותיקה היושבת ביפו נוספים במאה השלישית לספירת הנוצרים, יהודים רבים מערים אחרות ומארצות אחרות. לא נדע את מקור כח המשיכה שיש ליפו בימים ההם.

מצבה הגיאוגרפי של יפו, וכן העובדה שהעיר אלכסנדריה מוזכרת כמה פעמים במצבות, מצדיקים את ההנחה שקהלת יפו מקיימת קשרים אמיצים עם יהודי מצרים. אולי היא הגשר בין הישוב המועט שנותר בארץ יהודה ובין הגולה הקרובה לו ביותר.

יש גם תלמידי חכמים בקהלה זו. שבעה מהם מוזכרים בתלמוד ובמדרשים כתושבי יפו, ואחדים משאירים מצבות כתובות ארמית, בבית עלמין שכולו מעיד על טמיעה לשונית יוונית.

עד מתי מתקיימת קהלה זו? ומה בסופה?

שוב אנו מגששים באפלה. אך אנו יודעים על כמה פורעניות המתרגשות ובאות על יהודי שפלת החוף. בשנת 351 מורדים היהודים בגלוס, מושל ארץ ישראל מטעם קיסר ביזנץ. המרד פורץ בגליל, מקום הישוב היהודי הצפוף, ומתפשט משם דרומה לשפלת החוף. המורדים כובשים את לוד ומנתקים את הדרך בין אנטיוכיה של סוריה ואלכסנדריה של מצרים.

הקהלה היהודית בלוד נפגעת קשה אגב דיכוי המרידה. אך היא חזקה; היא מתקיימת גם לאחר הדיכוי. האם קהלת יפו הקטנה נחרבת?

דור אחד אחרי כן, אחר נסיון הסרק של יולינוס קיסר לחזור ולבנות את בית המקדש, נחרבים כמה ישובים יהודיים בדרום הארץ. האם קהלת יפו ביניהם? או שמא נחרבת הקהלה במסעי השמד של התושבים הנוצריים, ההולכים ודוחקים את רגלי היהודים בחלק הדרומי של הארץ?

כפי הנראה באה עתה שעת ירידה על יפו בכללה. גם ההיסטוריה הלא־יהודית פוסחת עליה. אנו יודעים שבמאה החמישית יושב ביפו הגמון נוצרי.

הפרסים פולשים לארץ ונעזרים על ידי הישוב היהודי במלחמתם נגד ביזנץ. הם לוכדים את טבריה, את צפורי ואת מגידו. הם מתקדמים דרך נחל ערה לקיסרי. משם הם פונים ללוד ולירושלים. יפו אינה נזכרת בכיבושיהם.

כאשר קיסר ביזנץ חוזר וכובש את הארץ, הוא נוקם ביהודים ורבים מהם נמלטים מן הארץ מפני שפטי הקיסר. כעבור כמה שנים עולים עליה הערבים מדרום ולוכדים אותה.

כמה מאות שנים כמעט ואין יפו משאירה כל עקבות. הערבים המושלמיים אינם יורדי ים. שבטי המדבר אינם נזקקים לנמלים. ובלעדי הסחר הימי אין ליפו הצדק־קיום. רמלה היא עתה בירת הארץ. ואם יושבים יהודים בעיר הנמל הקטנה והמתנוונת – איננו יודעים.

יש בידינו כמה קטעי פסוקים מתוך קינה יפואית עתיקה, אך את זמנה אין יודעים: “הניף צר כפו, הצר כל צעדי בזעפו, החריב כני (ושרפו?)… סמון (או המון?) יפו… זקינך המכובד”

מיהו צר זה המניף כפו על הקהלה היהודית ביפו, וכנראה רוצח את “זקנה המכובד”? הכובשים המושלמיים, המעבירים יהודים על דתם? אחמד אבן טולון המצרי, הלוכד את הארץ בשנת 877? הסלג’וקים הכובשים אותה ב־1071? הפאטימים, החוזרים וכובשים אותה כעבור 27 שנה?

מכל התקופה ההיא אין בידינו אלא קטעי ידיעות, מעטות מכדי לבנות עליהן אפילו בנין של השערות. בראשית המאה הי' מת ביפו אביו של ר' סעדיה גאון. מהשנה שבה נכבשת הארץ על יד הסלג’וקים יש אגרת הנכתבת בירושלים ונשלחת מצרימה. כותב האגרת מבקש סעד לישיבת ארץ ישראל ומסיים בענין מסחרי. הוא מבקש לשלוח לו פשתן ממצרים, אך לא דרך נמל יפו, אלא דרך אשקלון. “כי כל מי שמביא דבר ליפו, יקח אותו השליש אשר ביפו ויתן אותו לבעל המחנות”. הדברים כתובים בלשון מוסווית, מאימת הרשות. בירושלים כבר יושבים הכובשים הסלג’וקיים. ביפו, שחזרה למלא את התפקיד של נמל ירושלים, עוד נמצאים הפאטימים. הם הטילו הסגר על אויביהם: הם מפקיעים כל סחורה המובאת לנמל והמיועדת לתושבי האזור הכבוש בידי הסלג’וקים.

אין ספק שבשנת 1077 יש ביפו קהלה יהודית. נשמר בידינו גט מאותה שנה, הכתוב “במדינת יפו דיתבת על ימא רבא (היושבת על הים הגדול) נחלת בני דן”, ואין כתיבת גטין אלא במקום שיש בית דין. יפת בן אברהם מגרש את אשתו אלחסן בת אברהם, ואהרן בן מבורך חותם כעד. עתידה טראגדיה משפחתית זו להישאר כזכר יחיד לקיומה של קהלה יהודית שלמה.

הישוב היהודי הדל היושב אותה שעה בארץ תלוי במדה רבה בגולת מצרים. הקשרים הם כלכליים בעיקרם: יהודי מצרים העשירים מקיימים את עניי ירושלים ושאר הארץ.

אירופה הנוצרית יוצאת לכבוש את ארץ הקודש. נושאי הצלב חודרים לארץ מצפון, עולים על ירושלים ולוכדים אותה. ידיהם מגואלות בדם יהודים. מירושלים הם פונים מערבה, אל השפלה, ולוכדים את יפו. השנה היא 1099. יהודי יפו אינם מושמדים כאחיהם בירושלים. יפו נעזבת על ידי כל תושביה, היהודים והמושלמים, בהתקרב צבא הצלבנים. העיר מותקפת מן הים ומן היבשה כאחד, – על ידי צבאו של גודפריד לבית בוליון ועל ידי הצי של פיזה האיטלקית.

169 שנה – בהפסקות – נמשך שלטונם של הצלבנים ביפו. הם הופכים את העיר לבירת נסיכות. קרנה של יפו עולה מחדש: שנים רבות היא הנמל היחיד בידי הצלבנים. האניות הבאות מאירופה סובלות הרבה מסלעי החוף המקשים על העגינה. לא אניה אחת מתנפצת אל הצוקים. “ללכת ליפו” הופך בלשונות אירופה שם נרדף להליכה לקראת אסון. אך עד לכיבוש אשקלון וקיסרי ועכו אין לצלבנים ברירה אלא להשתמש בנמל הנוצרי היחיד בארץ.

ארץ ישראל אינה נעשית ארץ נוצריה, על אף שלטונו של הצלב. האבירים והחיילים הנוצריים הבאים מאירופה נשארים במיעוט. הם נאלצים להתפשר, לחדול מלהשמיד יהודים ומושלמים, להעניק זכויות שוות לבני דתות אחרות.

אך בארץ נותרו יהודים מעטים בלבד. ר' בנימין מטולדה, הבא לארץ בשנת 1170, מוצא יהודי אחד ויחיד ביפו, צבעי לפי מקצועו.

בשנת 1187 קם על הצלבנים צלח־א־דין ומנחיל להם תבוסה ניצחת בקרני חטים. באותה שנה הוא מוציא מידיהם את יפו, אך אחר מותו הם חוזרים וכובשים את ערי החוף.

בשנת 1229 נחתם ביפו חוזה בין קאמיל, שולטן מצרים, ובין הקיסר פרידריך השני לבית הוהנשטאופן. לפי חוזה זה מוסר השולטן את ירושלים לנוצרים לתקופה של עשר שנים.

ימי שקיעתה של הממלכה הנוצרית בארץ ממשמשים ובאים. בשנת 1268 נכבשת יפו על ידי ביבארס שר צבא הממלוכים של מצרים. הוא הורס את העיר, לבל תוכל לחזור ולשמש בסיס ימי לנוצרים וראש גשר לפלישה לארץ.

חמישים שנה אחרי כן יפו שוב מיושבת. אם כי מספר תושביה מועט. היא מרכז מסחרי ונמל לצליינים העולים ירושלימה. על ישובה היהודי באותה תקופה איננו יודעים דבר (אגרת של נוסע יהודי, שהסתמכו עליה ביחס לקהלת יפו באותה תקופה, הוכחה כמזוייפת).

בשנת 1336 מתחדש באירופה הלך רוח של ערב מסע צלב. הממלוכים הורסים את נמלה של יפו, כדי שלא יוכל לשמש לפלישה מצד הים. תשע שנים אחרי כן הם מחריבים גם את העיר ושאר ערי החוף של הארץ.

עכשיו נשארת יפו חרבה במשך שנים רבות. היא אינה חוזרת לשמש כנמל אלא סמוך לסוף המאה הי"ז. ב־1347 בא נזיר פרנציסקאני ליפו ומוצא את העיר הרוסה כולה וחיל מצב קטן חונה על החורבות. מיסדר הפרנציסקאנים נוטל על עצמו את הדאגה לצליינים הנוצריים. הוא בונה אכסניה ברמלה, והנוצרים יוצאים לקבל את פני עולי הרגל ביפו. באותה תקופה מגיעות פעמיים בשנה אניות של צליינים ליפו החרבה.

את מלאכת ההרס בחוף ימה של ארץ ישראל, שהתחילו בה הממלוכים, משלימים שודדי ים נוצריים. בשנת 1367 עורך מלך קפריסין מסעי שוד בחופי הארץ ופוקד את כל הערים שנחרבו קודם לכן על יד השליטים המצריים. אט־אט נעזב אזור החוף על ידי כל תושביו, מאימת שודדי הים.

הכיבוש התורכי בשנת 1517 אינו מקים את יפו לתחיה. הכובשים התורכיים לא באו להקים הריסות. רק חיל המצב אשר על החורבות מתחלף. את מקום הממלוכים תופס משמר תורכי.

אותה שעה באים יהודים ספרדיים רבים לארץ ישראל. אך פניהם לצפת, ונמליהם הם צור, צידון ועכו שבצפון הארץ. אם מזדמן פעם עולה רגל ליפו, אין לו אפילו מקום לינה בעיר. אין בית עומד על תלו, פרט לשני הצריחים של המשמר התורכי. עולי הרגל לנים בחורבות, עד שמזדמנת להם שיירה לעלות ירושלימה. כאשר אניה מתקרבת ליפו, מעלה המשמר משואות כדי להודיע עליה לסוחרי לוד ורמלה.

איש אינו חולם להשתקע בחורבות, עד המחצית השניה של המאה השבע עשרה. חלוצי העיר המתחדשת הם הפרנציסקאנים, הבונים בשנת 1654 אכסניה לצליינים. אט־אט לובשים תושבי הסביבה עוז ומתחילים לבנות בתים בעיר. שנים לא מעטות עוד יחיו בפחד מפני הבדווים שודדי היבשה והקורסארים שודדי הים.

גידולה של העיר אטי מאד. בשנת 1726 יושב בה רק קומץ של תושבים בבתים דלים ועלובים. פרנסתם בעיקר על עולי הרגל. לעתים מתעכבים הללו ימים מספר בעיר לפני עלותם ירושלימה. ההליכה לירושלים נמשכת יום וחצי, והדרכים משובשות. עולי הרגל זקוקים למורי דרך ולשומרי ראש, ושוכרים אותם מבין תושבי יפו או רמלה.

ב־1743 מתישב ביפו יהודי תורכי. הוא רואה את ענים של עולי הרגל היהודיים, שאין להם דואג, והוא בונה בשבילם אכסניה כדוגמת זו שהקימו הפרנציסקאנים בשביל הנוצרים. אך קשה לדבר על ישוב יהודי של קבע בעיר. רוב היהודים המזדמנים ליפו ממהרים להמשיך בדרכם.

כעבור שנים מעטות באה מהומה על יפו. התושבים מתקוממים נגד הרשות, ושליט מצרים שולח את שר־צבאו אבו־דהב להחזיר את הארץ לרשות מצרית. בשנת 1764 עולה בידו לכבוש את יפו ורמלה, אך כעבור זמן קצר הוא נאלץ לסגת. 11 שנה אחרי כן הוא מחדש את מסע הכיבוש שלו, והפעם הוא משמיד את רוב אוכלוסי יפו, יהודים, מושלמים ונוצרים. כיבושו הוא ארעי. הוא מת כעבור זמן קצר וצבאו נסוג למצרים.

בשנת 1799 עולה נאפוליאון בונאפארטה על הארץ. ב־6 במרץ של אותה שנה הוא לוכד את יפו. הוא מצווה להוציא להורג את חיל המצב שבעיר, בתואנה שחיילים אלה כבר היו שבויים בידי הצבא הצרפתי באל עריש, והוא שיחררם על מנת שלא ישובו להלחם בו. כעבור שלושה חדשים נאלץ הכובש הגדול לעזוב את ארץ ישראל. הוא משאיר מאחוריו תלי הריסות.

אבו־נבוט, המושל התורכי של יפו בשנים 1820–1810, מקומם את ההריסות. למעשה הוא הנותן את הדחיפה להתפתחותה של יפו. בשנה האחרונה לשלטונו קונה ר' ישעיה אג’ימן מקושטא אכסניה לעולי רגל יהודיים, כיוון שהאכסניה הקודמת נתפסה על ידי הערבים. זהו הבית הראשון בקהלת יפו המתחדשת.

פרשת הכיבושים עוד לא תמה. ב־1831 נכבשת הארץ על ידי איברהים פחה המצרי. הוא מחזיק בה עשר שנים, עד שמעצמות אירופה מכריחות אותו לסגת. בימיו מתחדש ישוב יהודי של קבע ביפו.

יש פלוגתא ביחס למועד המדוייק של חידוש הקהלה. מסתבר כי היהודים הראשונים החוזרים ומתנחלים ביפו הם יוצאי מרוקו שהיו בדרכם לגליל, אך אניתם נטרפה והם ראו בזה אות שעליהם לשנות מתכניתם. הם באים ליפו בשנת 1838.

מאידך שמור בידינו דו"ח של הקונסול הבריטי בארץ ישראל, המונה עוד בשנת 1837 ששים יהודים ביפו. מכל מקום, עובדה היא כי בשנת 1839, כאשר מונטיפיורי עורך את ביקורו השני בארץ ישראל, כבר יש קהלה יהודית ביפו. שנה אחרי כן אנו שומעים שיש בעיר חמשת אלפים תושב, ובכללם 120 יהודים.

שלטונו של איברהים פחה, אף כי הוא נמשך עשר שנים בלבד, מביא שינויים מהפכניים בחיי הארץ. תנאי הבטחון משתפרים בימיו, והוא מרחיב את זכויותיהן של הדתות השונות. התוצאה היא שאירופה, מתחילה שוב לחדור לארץ ישראל, אך הפעם בדרכי שלום. נבנים מנזרים וכנסיות, מקימים בתי חולים ובתי ספר, ושליחי הנצרות באים לעשות נפשות בארץ הקדושה.

בימיו גם באים פלחים ממצרים ומתישבים בסביבת יפו. הם מביאים אתם בקיאות בעבודת האדמה ושיטות השקאה משוכללות. בימים ההם ניטעים פרדסים רבים בסביבות יפו, וכן שותלים עצי תות לגידול תולעת המשי. השיפור שחל בתנאי הבטחון גם מביא יותר תיירים וצליינים לארץ. נוצרים כל התנאים המוקדמים לתקופה של שגשוג כלכלי בעיר.

השפע מורגש גם בעדה היהודית הקטנה. משנת 1839 יושבות ביפו גם כמה משפחות אשכנזיות. ספרדים ואשכנזים מתפללים יחד באכסניה של ר' ישעיה אג’ימן. יהודי יפו עוסקים במסחר, בטוויית משי, בתעשית סבון. אחדים מהם הם בעלי חנויות ובתי מלון.

קיים הבדל בולט בין הישוב החדש ביפו ובין היושבים ב“ארבע הארצות”, כפי שקורא הישוב הישן לירושלים, חברון, צפת וטבריה. יהודי יפו אינם מתפרנסים מהחלוקה. הם אנשי מעשה ואינם נזקקים לכספי ציבור.

פטרונם ורבם של יהודי יפו הוא ר' יהודה הלוי מראגוזה. הוא בא ליפו עוד בשנת 1832, דואג לעולי הרגל וכפי הנראה הוא גם האיש המשדל את היהודים הספרדיים, ראשוני יפו, להתישב דווקא בעיר זו. בזקנתו הוא עוד טורח ונוסע לאלכסנדריה להפגש עם הברון מנשה ולשדלו שיקנה לעדה הצעירה בית.

מכאן ואילך נמשך גידולה של יפו בקצב אטי, אך מתמיד. בשנת 1856 יושבים בה ארבע מאות יהודים, רובם ככולם ספרדים. אותה שעה כבר יש בקרבת העיר פרדס יהודי, שנקנה על ידי סיר משה מונטיפיורי כדי לספק מקור פרנסה לישוב הדל. הממונה על העבודה בפרדס הוא גר גרמני, והוא מנצח על קבוצה המונה כעשרים עובדים יהודיים.

הערבים מפיקים רווחים רבים מפרדסיהם, אך הפרדס היהודי הולך וקמל ועציו מתמעטים. למרות שתושבי יפו היהודיים הם אנשי מעשה, הם עוד רחוקים מעבודת אדמה.

יפו הלא־יהודית הולכת מחיל אל חיל. מספר תושבים הולך ורב: מ־5.000 בשנת 1840 הוא קופץ ל־17.000 בשנת 1886 ו־35.000 בשנת 1898.

בשנת 1866 באים ליפו 156 חברים של אגודת התישבות אמריקנית נוצרית. הם קונים אחוזה מחוץ לחומות יפו ומקימים בה מושבה. אך נסיונם נכשל, וכעבור שנתיים הם מוכרים את אדמתם לגרמנים. חברי החברה “בני־ההיכל”, ההופכים את המושבה האמריקנית למושבה גרמנית. כעבור שלש שנים מקימים להם גרמנים אלה כפר מצפון ליפו וקוראים לו בשם שרונה (ש' שמאלית).

ב־1870 בא קרל נטר, יו"ר האגודה “כל ישראל חברים”, ומקים בית ספר חקלאי יהודי מדרום־מזרח ליפו, הוא מקווה ישראל. בישוב היהודי של הימים ההם אינו יכול למצוא תלמידים לבית ספרו. ירושלים היהודית מחרימה אותו ואת נסיונו להנהיג שיטות חינוך “מודרניות”. יפו אינה מחרימה, אך אינה שולחת את ילדיה. נטר נאלץ לנסוע למצרים, לתורכיה וליוון כדי לקבץ שם יתומים יהודיים למחזור הראשון של בית ספרו.

המהפכה בחיי הקהלה היהודית ביפו באה רק עם התהוותה של תנועת חיבת ציון בגולה. מעתה הופכת יפו לשער של עליה. בשנה אחת מגיעים כחמשת אלפים יהודים לעיירה שכל אוכלוסיתה אינה עולה על 12.000 נפש. לא כולם נשארים ביפו. רבים פניהם לעבודה חקלאית, והם ממשיכים בדרכם למושבות הראשונות הקמות בארץ. אחרים אינם נקלטים בארץ וחוזרים לגולה. אך אלה המחליטים להתנחל בערים, מעדיפים את עיר המסחר יפו על עיר החלוקה ירושלים.

עתה פורצת העיר את חומותיה ומתפשטת צפונה ודרומה. מצפונה נבנים בתי עסק וחנויות, ורבים מן העולים היהודיים שוכרים חנויות אלה. מדרומה נבנית שכונת עג’מי. זמן מה מתנהלת מעין התחרות בין יפו וירושלים: היכן ייקבע מרכזה של ההתישבות היהודית החדשה. יפו גוברת, שוב בזכות אוכלוסיתה המעשית יותר. במדה רבה קובעת הכרעה זו את גורלה ותחומיה של המדינה היהודית העתידה לקום בחלקה של ארץ ישראל כעבור ששים וחמש שנה: רוב הישובים החדשים מוקמים בקרבת חוף הים, ואזור ההרים נשאר בידי נכרים.

העיר צרה לתושביה החדשים. דמי השכירות של הדירות עולים מיום ליום. אין ברירה אלא לבנות שכונה חדשה, כולה יהודית. בנייתה של נוה צדק מתחילה בשנת 1887.

יצוא ההדרים הולך ומתפתח. גם תמיכתו של הברון רוטשילד במושבות הצעירות מביאה זרם של הון לעיר המתחדשת. בשנה שבה מתחילה בנייתה של השכונה היהודית הראשונה ביפו. נהרסות חומות העיר. וזמן קצר אחרי כן מתחילים לבנות שכונה יהודית שניה, היא נוה שלום.

טיבו של הישוב היהודי הולך ומשתנה. הישוב הישן היה כמעט כולו ספרדי. עכשיו באים יהודים אשכנזיים רבים. וב־1890 הם בוחרים את ועד הקהלה הראשון שלהם. אחר שנה מצטרפים גם הספרדים לועד זה. אותה שעה מונה הקהלה היהודית כאלפיים וחמש מאות נפש.

סלילת קו הרכבת מיפו לירושלים מגבירה את הפריחה הכלכלית של העיר. היהודים מתחילים לנטוע פרדסים משלהם, מקימים להם בנק ובתי ספר. ב־1904 מספרם כבר עולה על ארבעת אלפים נפש. במפקד שנערך שנה אחרי כן נמנים 4765 יהודים, מהם 2029 ילידי יפו. כמעט כולם מפרנסים את עצמם. תוך שנתיים נוספים לקהלה עוד למעלה מאלפיים נפש.

עם כל גל של עליה הולכת ומחמירה בעית הדיור. היהודים מהווים כחמשה עשר אחוז מהאוכלוסיה, אך בידיהם רק שני אחוזים מבתי העיר. מורגש הצורך להקים שכונת מגורים יהודית גדולה, גם מטעמי בטחון, וגם כדי להנצל מסחיטתם של בעלי הבתים הערביים. כך מולידה יפו את תל אביב, תחילה ללא מחשבה להוסיף עיר על ערי הארץ, וללא כוונה להביא לידי בידול וניגוד בין שתי הערים.

עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה מקיץ הקץ על כל החלומות היפים. נפסקים קשרי הים של יפו, מתמעטת פרנסתה ונחרבים כל הישגיה הכלכליים. התורכים מגרשים את כל היהודים בעלי הנתינות הזרה מן הארץ, ונמל יפו משמש במשך חדשים רבים נמל יציאה: למעלה מאחד עשר אלף יהודים עוזבים את הארץ בשנה אחת ויורדים מצרימה. בשנת 1917, כאשר הצבא הבריטי מתקדם ליפו מדרום, מצווים התורכים לגרש מן העיר את כל היהודים. תשעת אלפים נפש הולכים לערוך גלות בצפונה של הארץ. יפו היהודית ותל אביב הצעירה מתרוקנות לגמרי. במחי יד הושם לאל עמל של עשרות בשנים.

ב־16 בנובמבר 1917 כובשים הבריטים את יפו. על גדת הירקון נעצרת התקדמותם לחדשים רבים. רק אותם הגולים שמצאו מקלט במושבות הדרום, יכולים לחזור לבתיהם. והם מונים כמה מאות בלבד. השאר מחכים עד שלהי הקיץ של 1918, כאשר התורכים נסים מכל הארץ.

רבה השמחה ביפו היהודית. עכשיו, מקווים, תיכנס הארץ כולה לתקופה של בניה מהירה. כלום לא הבטיחו הבריטים להקים בית לאומי לעם היהודי במולדתו הנצחית?

האכזבה ממהרת לבוא. מושלה הצבאי של יפו הוא שונא ישראל, המבקש לשלול מיהודי העיר אפילו את הזכות לדבר בשפתם. וערביי יפו, שכל ימי שלטון התורכים לא העיזו להרים ראש, מגלים פתאום עוז ומתיצבים בראש התנועה הלאומנית הערבית. הם רואים בתל־אביב הצומחת בשכנותם את מרכז השאיפה הציונית השנואה עליהם, ולא עובר זמן רב ונחלי דם מפרידים בין שתי הערים־התאומות.


 

מלחמת שלשים השנה    🔗

כל שלושים שנות השלטון הבריטי בתל אביב ויפו היתה נטושה מלחמה בין שתי הערים. אף באותן התקופות שבהן לא עמדו זו מול זו עם הנשק ביד, היתה יפו שופעת רעל ומטפחת בלבה את השנאה שבשעת כושר תורגמה לרצח.

יפו היתה עיר גדולה שכולה ערבית, ובפתחה ממש יכלה לראות את הישוב היהודי גדל ומתבסס ומכה שרשים בארץ. יפו גם היתה שנים רבות שער העליה, ונמלה שגשג משכרה של העליה.

אין פלא איפוא, שהיא היתה אחד ממרכזי התנועה הלאומונית הערבית. תושביה עמדו על רמה השכלתית גבוהה במקצת מזו של שאר המרכזים הערביים. הם יכלו לקרוא עתונים, שברשות השליטים הבריטיים ניהלו תעמולת רצח שחצנית נגד הישוב היהודי.

בשנת 1919 סער המזרח התיכון הערבי כולו. כובשיו הבריטיים והצרפתיים חילקו ביניהם את השלל. הלאומונים הערביים ראו את חלומותיהם על עצמאות מדינית הולכים ומתבדים.

במצרים געש האספסוף ופרע בבריטים. בסוריה נתלקחה אש המרד נגד הצרפתים. בכל מקום היו ידי השליטים החדשים מלאות עבודה.

אך ביפו שרר שקט. בעיר חנה הבטליון האמריקני של הגדוד העברי. חמשת אלפים חיילים יהודיים חנו בארץ ושמרו על הכבישים וקווי הרכבת. ארץ ישראל, שבשנים יותר מאוחרות היתה מרכז התסיסה הערבית, שקטה בשנה ההיא.

אך שנה אחרי כן כבר נשתנה המצב. הגדוד העברי פורק ברובו. בתל חי נפלו מגינים יהודיים ראשונים וקידשו בדמם את גבולות המולדת המשתחררת.

אז הרימו ערביי יפו ראש. ובשעה שבירושלים נערך הפוגרום הראשון בחסות בריטית, ערכו ערביי יפו הפגנות סוערות נגד העליה היהודית. ואף על פי שהמשטרה הבריטית פעלה בצורה נמרצת נגד המפגינים, הסיקו היפואים את המסקנה ההגיונית מיחסם של הבריטים לפורעי ירושלים ולקרבנותיהם. מתקיפים ומגינים הושמו יחד בכלא ונהנו יחד מחנינה. היה, איפוא, ברור שהבריטים אינם רואים מעשי רצח נגד יהודים בעין רעה…

בשנת 1921 כבר נתנה יפו את האות, וממנה התפשטו הפרעות לשאר חלקי הארץ. ב-1 במאי של אותה שנה (כ“ג בניסן תרפ”א) יצאו פועלים יהודיים להפגנה שקטה. עוד ימים אחדים קודם לכן “הוכשרה הקרקע” במסע הסתה שבו השתמשו באמתלה שהיהודים הם קומוניסטים, סוכני הבולשביזם.

המפגינים ושאר עוברים ושבים הותקפו על ידי המון מזויין במקלות, באבנים, בסכינים ובאקדחים. קבוצה גדולה של פורעים הגיעה לבית העולים, שבו נמצאו יהודים שזה מקרוב באו לארץ, עם נשיהם וטפם. ביהודים חסרי-המגן, אלה עשו הערבים טבח-דמים. הסופר י. ח. ברנר וחבריו צבי שץ ולואידור נרצחו בבית בתוך פרדס.

מדי פעם בפעם הגיעו לתל אביב עגלות ועליהן הרוגים ופצועים יהודיים. בחוצות העיר היהודית התהלכו מאות צעירים אכולי-זעם שנשכו את שפתיהם בחוסר אונים. לא היה נשק כדי לציידם ולשלחם להגנה. בחריקת שיניים קיבלו בשורת-איוב אחר בשורת-איוב, ולא היה לאל ידם לעמוד בפרץ.

אך בסרפנד עוד חנו שרידי הגדוד העברי: מספר עשרות חיילים יהודיים מזויינים בפיקודו של קולונל מרגולין. שלושים מהם ירדו לתל אביב בלי נטילת רשות, כדי לשמור על העיר.

במשך לילה של פחדים עמדו בגבולות העיר, אך מאומה לא אירע. לפנות בוקר נתקהלו ערבים בשפת הים. החיילים יצאו לקראתם בנשק דרוך, וביריות פזרום. גם התקהלות פורעים בסביבת תחנת הרכבת פוזרה בדרך זו.

עם בוקר בא קולונל מרגולין לעיר ונתן הסכמה מלאה למעשי חייליו. כאשר הבריטים ציוו עליו לחזור למחנהו, הגיש את התפטרותו.

מנגנון השקרים הבריטי הראה את כוחו במלאכת הרמיה, שעתיד היה להתמחות בה במרוצת השנים. הוא פירסם הודעה רשמית שאמרה: באזור הגבול בין תל אביב ויפו אירעו התנגשויות בין יהודים וערבים, וחללים נפלו משני הצדדים…

תל אביב ושאר השכונות היהודיות בצפונה של יפו שמחו כאשר ניתן להן לכונן עיריה נפרדת ולהפרד כליל מעל יפו. במשך השנים הבאות פסק בהדרגה הישוב היהודי ביפו עצמה, אם כי בגבולותיה העירוניים צצו שכונות יהודיות טהורות שהיו אחר-כך לסלע-מחלוקת נוסף בין שתי הערים.

במאורעות תרפ“ט שוב לא היו יהודי יפו חסרי-אונים. כאשר הערבים ניסו באותה שנה לחזור על פרשת תרפ”א והתקיפו את גבולות תל אביב מכרם-התימנים דרך נוה שאנן ועד לשכונת שפירא, מצאו בכל מקום את היהודים מוכנים לקבל פניהם עם הנשק ביד.

ונמצא יהודי גא ששילם לפורעים כגמולם, וכמעט שהבריטים העלוהו לגרדום על כך.

ב-25 באוגוסט היו קורפורל יוסף אורפלי ושני שוטרים יהודיים על משמרתם באבו-כביר. אחד השוטרים היה חינקיס.

מעבר לשכונה הערבית היו פועלים יהודיים מנותקים בבית חרושת לספירט ולא היה ביכלתם לסגת ולהגיע לתל אביב, מאימת הפורעים. מספר צעירים יצאו במכונית כדי לאספם. הם עברו בשלום את אבו-כביר בדרכם לשם. אך בשובם הותקפו ביריות. המכונית נפגעה, והערבים הסתערו עליה וירו ביושבים בה. שלושה מהם נהרגו, אחד מהם מת בזרועותיו של השוטר חינקיס.

מיד אסף סביבו מספר צעירים מזויינים באקדחים ויצא להניס את הפורעים1. באחת החצרות של אבו-כביר ראו ריכוז ניכר של ערבים מזויינים. הוא היה היחיד שהיה מזויין ברובה, ואף כי הכדורים ניתנו לו במשורה והוא חייב היה למסור דין וחשבון על כל אחד מהם, פתח באש על הפורעים ושיתק את התקפתם.

גוויות הפורעים העידו בשוטר היהודי אמיץ הלב, והוא נתבע לדין. הקטיגור דרש בשבילו עונש מוות, שכן העיז להגן על כבוד יהודים וחייהם. זמן מה ריחפה עליו סכנת הגרדום, עד שיצא דינו לעשר שנות מאסר.

במאורעות של שנת תרפ“ט נוצר הגרעין הראשון של מה שעתיד היה להיות הארגון הצבאי הלאומי. ירמיהו הלפרין, שהיה אז מפקד בית ספר למדריכי בית”ר, פרש עם חניכיו מה“הגנה”, כאשר החלה לרדוף ולהשמיץ את אנשי בית“ר. הם הקימו ארגון נפרד, שנקרא בשם ה”הגנה הלאומית" ושנתמך על-ידי עירית תל אביב, אם כי רוב נשקו נקנה בכספי החברים עצמם.

בפעולתם הראשונה פרצו את ההסגר הבריטי-ערבי על תל אביב, פרצו את המחסומים וחדשו את הקשר עם ירושלים המנותקת. גם את נשי וילדי הרצליה, שאף היא היתה מנותקת ומוקפת כפרים ערביים, הצילו בפרצם את ההסגר. הנשים והילדים הועברו במכוניות לתל אביב ואילו הגברים נשארו להגן על המושבה.

בפרוץ המאורעות נמצאה שכונת שפירא במצב קשה. היא הותקפה מארבעה צדדים ונותקה למעשה מתל אביב באש המתקיפים. שלושים ושנים איש מה“הגנה הלאומית”, ובראשם ירמיהו הלפרין וסגנו משה רוזנברג, יצאו במכוניות לעזרת השכונה, למרות שהוזהרו כי הם הולכים למוות בטוח.

הם הצליחו להגיע לשכונה המנותקת ולארגן את הגנתה. במקום אחד כבר עלה בידי הפורעים לחדור לצריפים הקיצוניים של השכונה, אך הם נהדפו בהתקפת נגד נמרצת. בהדיפת הערבים נפצעו שנים מאנשי היחידה – מולייר וסמילנסקי. האחרון נפגע בכדור דום-דום ואבד את ידו.

אנשי ה“הגנה הלאומית” רצו לעבור להתקפת נגד על קן הפורעים, – השכונה הערבית הסמוכה, וללמד לקח למתקיפים, אליהו בן-חיים התנדב לצאת לתל אביב ולהביא תגבורת ותחמושת, אולם חזר בידים ריקות. אחר זמן הגיע יהודה טננבוים-ארזי עם רובה ושק כדורים, ומסר כי ה“הגנה” ניסתה להתפרץ לשכונה אך לא הצליחה לעבור.

כיון שאי אפשר היה להחזיק מעמד בשכונה בלי קשר תקין עם תל-אביב, הוחלט לפנותה. כל התושבים הועלו במכוניות, ותחת מטר אש התפרצו כלי הרכב לעבר תל אביב. הנסיגה בוצעה בלי קרבנות נוספים.

אגב הנסיגה ערכה כיתה אחת התקפת-הסחה על השכונה הערבית הסמוכה. הבחורים עמדו בחילופי יריות עם הפורעים עד שנותרו לכל אחד מהם לא יותר משני כדורים, ואז החלו גם הם נסוגים לעבר תל אביב.

ה“הגנה הלאומית” זכתה בשבחים רבים – גם מפי אליהו גולומב – על הפריצה לשכונה ועל הצלת תושביה. לפי הצעתו קוים שיתוף הפעולה בין ה“הגנה הלאומית” ובין כוחות ה“הגנה”.

שבע שנים אחרי כן פתחו הערבים במאורעות. היה מנוי וגמור אתם להשמיד כליל את הציונות והישוב ולנהל את המלחמה עד ההכרעה.

ושוב נתנה יפו את האות. ב-19 באפריל 1936 התנפלו פורעים ערביים על עוברים ושבים יהודיים בתוך יפו ובגבולות הערים. אותו יום נהרגו תשעה יהודים ונפצעו 75. ואותו יום יצאה הקריאה מאת המוסדות היהודיים לשמור על “המשמעת והשקט”. למחרת, ביום הלווית החללים, חידשו הערבים את התקפתם והפילו ששה חללים נוספים. ושוב הגיבו המוסדות הרשמיים בקריאה לשקט, שהופנתה כלפי קרבנות הטבח.

תגובת-חולשה זו היתה לסיסמה, ואחר כך – לתורה. היא אשר איפשרה לערבים להכניס את הארץ למערבולת דמים במשך שלוש שנים רצופות.

דם יהודי ניגר בחוצות ובדרכים, ובשם מושג מסולף של מוסר נקרא הישוב המרוגז להבליג על זעמו. רכוש יהודי עלה באש, וכל תגובה הוקעה כ“מנוגדת לרוח היהדות”. כבוד האומה הושפל עד עפר, והישוב נצטווה למחול על כבודו ולהשלים עם קלונו.

הישוב שמע למצוות מנהיגיו. רק אי-פה אי-שם הגיבו אנשי “ההגנה הלאומית”, אשר מפקדה היה תהומי, בדם תחת דם.

ה“הגנה” נקטה בשיטת ההגנה הסטאטית. לאורך גבולות תל אביב ויפו היו פזורות נקודות מגן, שבהן עמדו צעירים וצעירות באפס מעשה. תפקידם היה להדוף הסתערות על תל אביב, אם תהיה כזו. אך הערבים לא ניסו להתפרץ לעיר. הם הסתפקו בהטלת פצצות פרימיטיביות על שכונות הספר, בהצתת רכוש יהודי ברבבות לירות וברציחת כל יהודי שנזדמן בדרכם. לא עברו ימים רבים וחמשת אלפים פליטים מיפו ומשכונות הספר הגיעו למרכז תל אביב.

בשנת 1937 קם מתוך “ההגנה הלאומית” הארגון הצבאי הלאומי, שפניו היו לשבירת ההבלגה ולהצלת כבוד האומה. בפיקודו של משה רוזנברג החל הארגון מתכונן ומתאמן לפעולות תגמול. רבים מאנשיו הוצאו מנקודות המגן שבהן ישבו עד לאותה שעה באפס מעשה, והחלו עוברים בגבולות בפאטרולים מזויינים.

באותה שנה אירע מעשה שהסעיר את הישוב יותר מכל מעשי הרצח הקודמים. שתי אחיות רחמניות יהודיות, שהוסיפו לעבוד בבית החולים הממשלתי ביפו למרות הפרעות והסכנה, נחמה צווייג ומרטה פינק, נרצחו באכזריות על ידי האספסוף הערבי בשער בית החולים. פעמים אחדות דרשו ממנהל בית החולים לשחררן מן העבודה או לתת להן ליווי, אך הוא דחה את התביעה. עתה הוכיחו הפורעים שאינם חסים אף על מגישי עזרה לפצועיהם וחוליהם הם.

בשעת ההלוויה של שתי האחיות, שנתקיימה כעבור יום, מצא זעם ההמונים על הרצח השפל ועל הבלגתם של כוחות המגן ביטוי בולט. אולם המוני האזרחים היו חסרי אונים נוכח התעמולה הרשמית שתיארה כל מעשה תגמול כטירוף מסוכן ופיארה את חדלון-המעש כמיפגן של המוסר היהודי הצרוף.

יום אחד אחר ההלוויה, בשעה חמש לפנות בוקר, עברה מונית שחורה את רחוב אלנבי ופנתה לרחוב לילינבלום. ליד קולנוע “עדן” נעצרה המכונית, ומתוכה יצאו אסתר רזיאל-נאור (כיום חברת הכנסת), שהיתה ממונה על מחסן נשק של הארגון, אריה בן אליעזר (אף הוא חבר הכנסת), שנהג במכונית, מפקד הפעולה בנימין זרעוני וסגנו עזריאל בנצנברג. הם לקחו אתם מתוך המכונית מכונת יריה, אקדחי פרבלום ומאוזר, ומספר רימוני יד. בחצר אחת בקרבת הגשר של רחוב שלוש, מעל לפסי הרכבת, נפגשו עם ששה אנשים נוספים, ובכללם קלמנוביץ, קלורמן, גרשונוביץ וחיים מגורי-כהן (כיום חבר הכנסת). הנשק חולק ביניהם, והם המתינו לבוא הרכבת מיפו.

דקות אחדות אחר שעה חמש התקרבה הרכבת למקום. היא היתה מלאה ערבים ועמדה לחצות את תל אביב לכל רחבה.

ברגע שהרכבת היתה בטווח יריות, פתחו עליה באש קטלנית. היא לא עצרה את מהלכה, אך מכונת היריה שבידי זרעוני קצרה קציר מוות בנוסעים, ורמונים ניפצו את השמשות והתרסקו בקולות נפץ עצומים.

מיד אחר שהרכבת יצאה מטווח האש, התפזרו הבחורים. המכונית עם הנשק חזרה בכיוון לעיר. בשעה שעברה את הסימטאות, נפתח שערה של חצר, ויהודי בא בימים, צייר בשם ידידיה, ראה אותה ואת נוסעיה. הוא מצא כחובתו למהר למשטרה ולמסור לה פרטים על המכונית ועל מספר האנשים שראה בה.

שעות מספר אחר פעולה זו, שנתקבלה על ידי ההמונים ברגש של גאווה ורווחה, נתפשטה שמועה בתל אביב שאת המיבצע ביצעה ה“הגנה”. אנשי ה“הגנה” מצאו את השעה כשרה לפתוח ב… מגבית לצרכי בטחון.

מבחינה צבאית אולי לא היה ערך מכריע למיבצע תגמול זה, ומה עוד שלא בא לו המשך מידי. אך השפעתו המוסרית היתה עצומה. הוא לימד את הערבים שלא לעולם יוכלו הם לעבור ללא חשש במרכזים יהודיים, בעוד שיהודי אינו יכול להראות פניו בישוב ערבי. והוא לימד את היהודים שיש מוסר נשגב שאינו בא לידי ביטוי דווקא בדקלום מליצות הבאות לחפות על חולשה וחוסר העזה, ושיונק משרשי העבר היהודי המפואר מימי המכבים והקנאים.

באוגוסט 1938, אחרי תקופת שקט יחסי, שוב גברו מעשי הרצח הערביים, וערביי יפו נטלו בהם חלק גדול. חמשה יהודים נפצעו קשה ביריות שנורו לאור היום על בית כנסת בשכונת שפירא. איש ואשתו נרצחו בכדורי דום-דום על שפת הירקון, וילדתם בת השמונה נפצעה קשה.

אך תדהמת הישוב הגיעה לפסגה כאשר האויב פגע ביהודים במרכז תל-אביב: מתוך רכבת שנסעה ליפו וחצתה את רחוב הרצל הושלכה פצצה עזת-נפץ על היהודים שעמדו ליד המחסום, וחמשה מהם נהרגו.

נוכח שחצנות ערבית זו נדרשה תגובה מידית. בתקופה זו היה דוד רזיאל הי"ד מפקד הארגון. אריה יצחקי, שהיה אותה שעה מפקד פלוגה ח' – הפלוגה הפעילה ביותר – הציע למפקדת הארגון להפעיל מוקש חשמלי בשוק הירקות הערבי דיר סלאח ביפו, כתגמול על ההתפרעויות האחרונות.

ההצעה אושרה בכללה, והוטל על יצחקי לעבד את פרטיה. בהתיעצות שבה השתתפו עזריאל, אבנר ומקס הוסכם כי יש רק דרך ביצוע אחת: איש אחד, מחופש כערבי, יסתנן ליפו ויניח את הפצצה. והיה ברור כי רק מי שיתנדב לתפקיד זה, ויימצא בעל הסגולות הדרושות, יבוא בחשבון כמבצע.

בין אנשי פלוגה ח' נמצא אהרן, יליד עדן, שגר שנים אחדות בקאהיר, ושהיה מעובדי המחלקה הערבית של שרות הידיעות. משעה ששמע מפי אריה יצחקי על תכנית המוקש, עמד בתוקף על כך שהוא יכניסו למרכז יפו.

אך החדירה לא היתה קלה כל עיקר. לאורך הגבולות הוקמו מיתרסים וגדרי תיל, שעליהם הופקדו משמרות מעורבים – של יהודים ובריטים בצד היהודי, ושל ערבים ובריטים בצד הערבי.

אחר שהוחלט להפקיד את הביצוע בידי אהרן, הוסכם כי הוא יסתנן לשכונת אבו-כביר ויצא משם ליפו. הוחלט כמו כן שיקח עמו פח של מלפפונים כבושים, שבו יוסתר המוקש.

במשך שבועיים ימים נערכו סיורי הכנה, שכתוצאה מהם נקבע כי מקום המעבר הקל ביותר הוא ברחוב סלמה, בקרבת משטרת התנועה, ומועד הביצוע הטוב ביותר הוא ביום ו' בבוקר, כאשר כפריים ערביים רבים באים העירה כדי למכור את תוצרתם.

המועד נקבע לבסוף ליום ו', 26 באוגוסט.

ערב לפני כן הגיע אהרן למקום הריכוז, בחדרו של בן-דב, בקרן הרחובות הרצל ופלורנטין.

בנימין, מפקד הארגון בחיפה, הכין את המוקש. הוא היה ממולא ברגים ורסיסי ברזל, וצמיג פנימי הגן עליו בפני רטיבות המלפפונים. מנגנון הפיצוץ כוון לשעה שבע בבוקר. הוסכם כי לאחר שישאיר את המוקש, יסוג אהרן דרך שכונת מכבי, ושם יחכו לו בחורים אחדים שיביאוהו בשלום לתל אביב.

בשעה ארבע בבוקר הקיץ אהרן, לבש בגדי ערבי, לכלך את רגליו בבוץ וכעבור זמן-מה יצא לרחוב סלמה. בהתחפשותו היתה צפויה לו סכנת פגיעה מצד יהודים משכימי קום, ולכן אנוס היה לנוע בזהירות רבה.

בשעה שש הובא לו המוקש למקום מיפגש שנקבע מראש. כאשר העמיס את הפח על כתפו, נדהם ממשקלו הרב: כארבעים קילו.

אהרן הצליח לחדור לאבו-כביר, ורק בהיותו בתוך השכונה ראה את הערבים הראשונים. הם תמהו מאוד בראותם אותו בא מכיוון תל אביב, ובקושי התחמק משאלות טרדניות.

דאגה אחת העיקה עליו: לא ניתנה לו האפשרות להשוות את שעונו לזה שהיה מחובר למוקש, והבדל של דקות אחדות עלול היה לחרוץ את גורלו לחיים או למוות. נוסף על כך נשא את הפח הכבד בשתי ידיו, ולא היה ביכלתו להוציא את שעונו מכיסו.

הוא הגיע לשדרות המלך ג’ורג' והמשיך בדרכו לכיוון עג’מי. בבואו לשוק הירקות, מצא כי מקום ההתפוצצות נבחר בתבונה רבה. היה שם ריכוז גדול של רוכלים ובני כפר שהציגו את תוצרתם למכירה.

הוא העמיד את הפח על המדרכה והוציא את שעונו מכיסו. נותרו לו עוד דקות מעטות בלבד עד שעה שבע.

עתה היתה השאלה: כיצד להשאיר את הפח ולסגת מבלי לעורר תשומת לב. הוא ניגש לדוכנו של מוכר ירקות ופתח במשא-ומתן על קניית תפוחי אדמה. עוד הוא עומד על המקח והנה ניגשו אליו ערבים ושאלוהו מה תוכן פחו. הוא השיב שיש בו מלפפונים כבושים, אך כאשר אחד הערבים החשדניים ניסה לטלטלו, ראה כי הפח כבד מדי בשביל מלפפונים. הוא נתן ביטוי לחשדו שלפניו יהודי ושהפח מכיל פצצה.

אך כאן התערב מוכר תפוחי האדמה, שהחל חושש כי המריבה תקלקל לו את המכירה, והוא העיד שהוא מכיר את בעל הפח כמושלמי טוב.

אהרן סיים את הקניה, ביקש מהמוכר לשים את תפוחי האדמה בשק, שילם את המגיע ואמר כי עליו לקנות גם בצל בדוכן סמוך. הוא הבטיח לשוב כעבור שעה קלה ולקחת את תפוחי האדמה.

אך הוא ניצל את שעת הכושר הראשונה והסתלק. לאורך רחוב בוסטרוס החל חוזר לכיוון תל אביב. תחילה הלך בצעדים אטיים, ואחר כך, בהתאם להוראות, העמיד פני פיסח והחל צולע במהירות רבה. כאשר עבר את שדרות המלך ג’ורג' והגיע לרחוב סלמה, שמע קול נפץ אדיר.

מעתה נעשתה הנסיגה קשה שבעתיים. עתה ידוע היה כי יהודי הסתנן ליפו והכניס פצצה, וערנותם של משמרות הגבולות הוכפלה.

אהרן לא מצא עוז בנפשו לחזור דרך שכונת מכבי, בהתאם לתכנית. דרך זו לא היתה ידועה לו, והוא לא העיז להסתכן בחיפוש דרך בשעה שכל השומרים ערנים. הוא החליט איפוא לשוב בדרך שממנה בא: דרך אבו-כביר.

בינתיים נמצאו אריה, עזריאל ואבנר על גג של בית ברחוב סלמה וצפו לעבר יפו. לשמחתם ראו כעבור שעה קלה ערבי פיסח מתקדם במהירות מכיוון יפו. אבנר אץ לשכונת המכבי כדי לחכות לו.

אולם הציפיה היתה לשוא. אהרן, כאמור, פנה לעבר אבו-כביר, ובסיכון רב הצליח לעקוף בזחילה את המשמרות ולהגיע לצד היהודי.

עכשיו כבר היתה תנועה רבה ברחובות היהודיים, והתחפשותו סיכנה את חייו. הוא לא העיז להתקדם יחידי, ולכן ישב על שפת המדרכה והחל מונה את כספו, מתוך תקווה שלא ישגיחו בו.

חבריו שהודאגו בראותם כי אינו בא דרך שכונת המכבי, יצאו במכונית לחפש אחריו בכל הרחובות הגובלים עם יפו. הם מצאוהו יושב על שפת המדרכה בקרבת משטרת התנועה ואספוהו.

אותו יום נהרגו ביפו 24 ערבים ו-35 נפצעו. ההמון המרוגז הסתער על בנק בארקליס וניסה להצית את בנק אפ"ק ביפו, וערבי אחד נוסף נהרג ביריות המשטרה אגב הדיפת ההתקפה על הבנקים.

מאורעות הדמים של תרצ“ו-תרצ”ט היו מלווים נסיון מצד הערבים להטיל הסגר כלכלי על הישוב היהודי, וביחוד על תל אביב. כיון שנסתיים משלוח פרי ההדר באביב של שנת 1936, הכריזו ספני יפו על שביתה כללית, מתוך הנחה שעל ידי כך ינתקו למעשה את תל אביב ממדינות הים.

אָמנם, אותה שעה כבר לא היתה יפו הנמל היחיד בארץ, וגם לא החשוב שבכולם. זה שנים אחדות היה קיים בחיפה נמל עמוק-מים, שדחק בהדרגה את רגלי יפו בסחר הים. אך חלק ניכר מיבואה של תל אביב עוד בא דרך יפו, ביחוד אחר שהבריטים עשו שכלולים בנמלה משנת 1934 ואילך.

אך במלחמה הכלכלית היתה ידה של תל אביב על העליונה. היא הקימה לה נמל סירות משלה, ורכשה לה על ידי כך אי-תלות מוחלטת מהעיר-האם.

הצבא הבריטי, שניפח את מעשי הכנופיות הערביות ושיווה להם ממדים של מרד, ואף ביים קרבות ממושכים נגדם, יצא לבסוף “לכבוש” את העיר העתיקה ביפו והרס חלק ניכר ממנה.

הנהגת הספר הלבן ופרוץ מלחמת העולם השניה שמה קץ למאורעות הדמים.

עם פרוץ המלחמה העולמית ועם השבתת ההתקפות הערביות אמר הארגון להפסיק ולדחות את פעולותיו הצבאיות בארץ-ישראל, מתוך ידיעה כי אין אפשרות איומה יותר בשביל העם היהודי כולו, מאשר האפשרות של נצחון גרמניה ההיטלריסטית.

אך עברו שנים מספר והתברר, כי בריטניה אינה מהססת לנצל את המלחמה נגד גרמניה ואת מסע ההשמדה של היטלר והימלר, כדי להקפיא את הישוב היהודי בארץ-ישראל ולהכניסו, על פי הספר הלבן, למסגרת המדינה הפלשתינאית העצמאית, הבריטית-ערבית.

שביתת-נשק חד-צדדית כזאת היתה בלתי-אפשרית, ובראשית שנת 1944 הורם נס המרד. ושוב שמעה יפו את רעם חמרי הנפץ של הארגון, אלא שהפעם הם באו למוטט את אשיות השלטון הבריטי בארץ.

ב-21 במרץ 1944 הותקפו בעת ובעונה אחת מרכזי הבולשת בירושלים, חיפה ויפו.

תחילה חשבו כי הדרך היעילה ביותר להריסת בנין הבולשת ברחוב יפו-תל אביב תהיה על-ידי חפירת מנהרה מחנות סמוכה עד מתחת לבנין והטמנת חמרי נפץ תחת יסודותיו. כבר היה הסכם על כך עם חנווני מסויים, וכבר החלו בהכנות מעשיות לביצוע, כאשר אותו חנווני חזר בו מהסכמתו.

לא נותרה, איפוא, ברירה אלא לערוך התקפה ישירה. סיורים ותצפיות העלו כי השעה הנוחה ביותר להתקפה היא 9.30 בערב, כאשר הרחוב ריק מאדם ומשמרת הזקיפים עומדת להתחלף.

התכניות המפורטות הוכנו על ידי קצין המיבצעים, איתן לבני, מפקד המחוז אסף, אליהו לנקין, ומפקד הח"ק של אז, גדעון.

הוחלט לשלוח שלש חוליות להתקפה: אחת של חבלנים, שתניח את חמרי הנפץ בכניסה למעון הבלשים; אחת להבטחה, שתתפוס עמדות בחדר המדרגות של הבית אשר ממול לבנין הבולשת; ושלישית לחיפוי על הנסיגה לאורך רחוב יפו-תל אביב.

בחדר ברחוב המלך ג’ורג', בין הרחובות עבודה ורש"י, נתאספו הלוחמים סמוך להתחלת הפעולה. הם שמעו הסבר מפי גדעון, וכעבור שעה קלה יצאו לדרך.

החבלנים, שבראשם עמד נחום סלונים, נסעו במונית לשכונת שפירא, ובמחסן ציוד של הארגון לבשו מדי חיילים בריטיים והצטיידו בתרמילי-צד שכל אחד מהם היה ממולא חמרי נפץ.

הם יצאו לרחוב סלמה ועצרו שם מונית שניה. באנגלית ביקש נחום להסיעם ליפו, ובדרך נהגו הבחורים כחיילים מבוסמים ושרו שירי חיילים בקול רם. בינתיים יצאו גם יחידות ההבטחה למקומן.

אולם אותו ערב פגעו אנשי לח"י במספר בריטים בתל אביב, ובכל תחנות המשטרה הוכרז מצב הכן. ברחובות תל אביב סיירו משמרות מוגברים של שוטרים ומכוניות משוריינות רבות. כאשר יחידת ההבטחה הישירה התקרבה לבנין הבולשת, מצאה שני משוריינים בריטיים חונים ליד הבנין, וברחוב עצמו, שלפי התצפית צריך היה להיות ריק מאדם, היתה תנועה רבה של פאטרולים, ברכב וברגל. למעלה מעשרים שוטרים ונוטרים הסתובבו ברחוב לפני הבנין.

בתנאים אלה היה ביצוע הפעולה כמעט בלתי-אפשרי. לא היה ספק שאם החבלנים ינסו למלא את שליחותם, ייכנסו בקרב קשה עם השומרים הרבים, ויחידת ההבטחה גם היא תועמד במבחן קשה. אף-על-פי-כן תפסו יחידות ההבטחה את עמדותיהן – האחת מול הבנין, והשניה במגרש ריק, במרחק מה מהמטרה, בכיוון תל אביב.

כחמישים מטר מבנין הבולשת ירדו החבלנים מהמונית ושילמו לנהג. נחום, שראה את התנועה המוגברת לפני הבנין, לא אמר נואש. הוא גמר אומר לבצע את המשימה על אף הכל.

“החיילים הבריטיים” נראו עתה מפוכחים מאוד. שנים-שנים התקרבו לבנין הבולשת, מבלי להקדיש תשומת לב מיוחדת לשוטרים ולנוטרים. הם נכנסו לסמטה הפונה למושבה הגרמנית, ומצאו גם בה שוטרים רבים. ללא פחד פילסו לעצמם דרך ביניהם, וכאשר נכנסו לקומת הקרקע של בנין הבולשת, לא העלה איש על דעתו לשאול אותם מה מעשיהם שם.

הם הניחו את מטעני חמרי הנפץ, הפעילו את מנגנוני הפיצוץ ויצאו. ידיהם חבקו את האקדחים בכיסם, אך תכניתם היתה לנסות ולסגת ללא התנגשות.

השומרים הרבים שהופקדו על הבנין לא שמו לב לארבעת החיילים. מספר שוטרים החליפו אתם ברכת שלום, אך איש לא עצר בעדם. הם פנו בכיוון למושבה הגרמנית, משם לשכונת המכבי, ונוכחו לדעת כי אין עוקבים אחריהם. כעבור שעה קלה היו שוב בתל אביב.

אך יחידת ההבטחה שנמצאה במגרש הריק לא הצליחה לסגת בקלות כזאת. פאטרול בריטי גילה את הבחורים. לאור פנסם של השוטרים נתגלו שלושה מהם, כשהם רובצים על האדמה. הרביעי, שהיה מחוץ לאלומת האור פתח באש מאקדוחו על נושא הפנס. בחשכה התפתח קרב, שבו נפצע אחד מן הארבעה, צבי. תוך כדי יריות נסוגו והצליחו לנתק את המגע עם השוטרים הרודפים אחריהם. צבי הובא לבית החולים, אך שם נאסר על ידי המשטרה שבאה לחפש פצועים.

מטרת הפעולה הושגה בשלמותה. בעוד עשרות שוטרים שומרים על הבנין מבחוץ, אירעה בו התפוצצות שהרסה אותו בחלקו.


 

שנת המפנה – שעת הסכנה    🔗

שנת תש"ז היתה שנת המפנה ההיסטורי בגורלו של עם ישראל.

אף כי הקמת המדינה והקרבות של מלחמת העצמאות חלו בשנה שלאחריה, היתה תש"ז שנת הנחת היסודות לתמורה: השלטון הבריטי התמוטט תחת המהלומות העזות של המחתרת הלוחמת. כלפי חוץ עוד נראה המבנה השלטוני שלם ויציב. אך עם כל פצצה שקעקעה את בניני השלטון הזר, נבעה פרצה חדשה בחומת השעבוד, ועם כל כדור נוסף שנורה בנושאי הרשות הבריטית, נתרופפה אחיזת החנק שבה החזיקו הבריטים את הישוב היהודי.

הפרסטיז’ה הבריטית הושפלה עד עפר. קרנה של בריטניה ירדה גם מחוץ לתחומי הארץ הקטנה שבה נתחולל המאבק. עצבי הקלגסים הזרים הלכו ונתערערו, כל מאמצי הדיכוי וכל אמצעי ההשהיה אפסו ולא נשאו פרי. לא נותרה ברירה לבריטניה אלא לפנות לארגון האומות המאוחדות ולבקשו שיטול על עצמו את פתרון הבעיה הארצישראלית.

לאומות העולם היה ברור מאד מה ערער את מוסדות השלטון הבריטי בארץ. בעצרת המיוחדת של ארגון האומות המאוחדות שנתכנסה במאי 1947 קבע הנציג הסובייטי גרומיקו בנאומו: “מאורעות הדמים המתחוללים בארץ ישראל ידועים לכל. מאורעות אלה נעשים תופעה שכיחה יותר ויותר, ולכן הם מרתקים יותר ויותר את תשומת לבם של עמי העולם, ובראש וראשונה – של ארגון האומות המאוחדות. פשיטת הרגל של שלטון המנדט, שהביא להחרפה זו של המצב ולמאורעות הדמים בארץ ישראל – היא שגרמה שבעיה זו תובא לדיון בפני העצרת. פשיטת הרגל של ממשלת המנדט מתאשרת על ידי עצם העובדה שהממשלה הבריטית הביאה את ענין ארץ ישראל לארגון האומות המאוחדות”.

בי“ג בתשרי תש”ח (27 בספטמבר 1947) פירסמה לונדון לראשונה את החלטתה לסיים את המנדט ולהוציא את הצבא הבריטי מארץ-ישראל.

מאחורי הצהרה זו הסתתרה תכנית מחושבת, אשר מפניה הזהיר הארגון עוד בימי הדיונים של מליאת האו"מ. להכניס את הבריטים, אשר לא יכלו עוד בשום פנים ואופן להמשיך בשלטונם הישיר מול מחתרת הולמת ובלתי-מנוצחת, גמרו אומר להכניס למערכה האנטי-עברית את צבאות-ערב, מתוך הנחה, כי הצבאות האלה, שזויינו וצויידו על ידי בריטניה ישברו את ההתנגדות העברית, ישמידו את רוב האוכלוסיה העברית ויאפשרו לבריטים לחזור ולהטיל על ארץ-ישראל את שלטונם העקיף.

במשך החדשים אוקטובר ונובמבר, בשעה שארגון האומות המאוחדות היה עוסק בדיונים על עתידה של ארץ ישראל והיה מצייר גבולות דמיוניים, פרי משא ומתן ופשרות בין המעצמות, הזהיר הארגון הצבאי הלאומי את הישוב בפני אופטימיות יתרה ושאננות מסוכנת. “שלש הן האשליות שיש להן מהלכים בקרב הצבור שלנו”, – התרה “קול ציון הלוחמת” – “כי חלוקת הארץ תבוצע בדרכי שלום; כי במקרה שתפרוץ מלחמה בעקבות התקפה של כוחות ערביים שיודרכו על ידי סוכני בריטניה, תצליח ועדת האומות המאוחדות בירושלים להחזיר את השלום על כנו; וכי במקרה של אי-הצלחת הוועדה הזאת, תתערב מועצת הבטחון ותשים קץ למלחמה.”

בשעה שבארץ רווחה האשליה כי עם אישורה של תכנית החלוקה על ידי רוב האומות יחול שינוי מידי במצב בארץ, ניבא “קול ציון הלוחמת” כי המצור הימי יימשך, לא תורשה הבאת עולים וחמרי מלחמה, הגבולות היבשתיים של הארץ יהיו פרוצים ובעדם ינהרו שכירים מזויינים בנשק בריטי, כדי להתקיף את ערי הארץ ומושבותיה, וצבא הכיבוש הבריטי יוסיף להחזיק בעמדות מפתח אסטרטגיות ויגביל את חופש הפעולה של הכוחות העבריים.

ב-29 בנובמבר 1947 אישרה העצרת של ארגון האומות המאוחדות את ההצעה להקים בארץ ישראל מדינה יהודית ומדינה ערבית ואזור בינלאומי של ירושלים, ולאחד את המדינה היהודית והערבית באיחוד כלכלי.

העם צהל. הישוב היהודי לא ראה מעודו מחזות גיל ושמחה כמחזות של אותו לילה בו נתקבלה הידיעה על החלטת החלוקה.

כסערה אדירה פרצה השמחה. זרם של בני אדם פרץ מתוך כל הבתים, מן הרחובות והסמטאות. תהלוכות אדירות התארגנו באופן ספונטאני בכל מקום. רבבות שהצטופפו בככרות וברחובות פרצו בשירת “התקוה”. נער וזקן יצאו במחולות. דמעות גיל עמדו בעיני כל.

לילה שלם מילאו המונים חוגגים את הרחובות המרכזיים של תל אביב. מכוניות מקושטות בדגלים ועמוסות צעירים וצעירות שוטטו ברחובות. קולות השירה מילאו את חלל האויר. בבתי הקפה חולקו משקאות חנם, ובבתים המוארים שתו “לחיים”. בככרות המרכזיות רקדו צעירים נלהבים סביב המכוניות המשוריינות הבריטיות. שוטרים וחיילים בריטיים נמשכו לתוך מעגלות הרוקדים ודגלונים עבריים נתלו על מכוניותיהם.

שלש יממות נמשכה ההילולא ברחובות עיר. עוד לא נדמו קריאות הגיל, וכבר נשתרבבו לתוכן קולות נהי ובכיה.

פורעים ערביים הרימו ידם על הרכוש והנפש, מתוך תקוה לשים לאל את החלטת העצרת. אוטובוסים יהודיים הותקפו בדרכים, בכדורים ובמוקשים. דם נשפך בכבישים ובערים. יהודים נרצחו בגבולות תל אביב ויפו. שביתה כללית הוכרזה על ידי הערבים. בירושלים התפרצו הפורעים לתוך המרכז המסחרי, פרצו חנויות, שדדו, השחיתו, הציתו. המשטרה הבריטית עמדה מן הצד. הרובע היהודי בעיר העתיקה הותקף. יהודים נרצחו, נפצעו, איבדו את רכושם.

בארצות הערביות עבר נחשול של פוגרומים על המיעוט היהודי. בתי כנסיות הועלו באש, בתי מסחר נשדדו, תינוקות נשחטו.

הליגה הערבית נתכנסה בקאהיר, הכריזה על תמיכתה בערביי ארץ ישראל באנשים, בכסף ובנשק, ואיימה שבתום המנדט הבריטי יעלו צבאות ערב על הישוב היהודי. המצביאים הערביים נתאספו, קיבלו החלטות תיאורטיות על איחוד צבאותיהם למלחמה בישוב, קראו למתנדבים להתגייס למלחמת מצוה. תעמולה נלהבת לגיוס התנהלה בשווקים ובמסגדים ובין פראי המדבר. מודעות רועשות הראו פגיון נוטף דם, ועל הניצב – מגן דוד. עבדל קאדר חוסייני, דודנו של המופתי, התיצב בראש תנועת הגיוס ל“צבא השחרור וההצלה”. אוטובוסים יצאו מעיראק דרך עבר הירדן, לארץ ישראל והביאו מאות ערבים צעירים צמאי דם וביזה. על יד דמשק הוקם מחנה אימונים של לוחמי חרות “פלשתינה”. פאוזי קאוקג’י, הפורע הוותיק, שהובא על ידי הבריטים למזרח התיכון העמיד את עצמו בראש “צבא שחרור”. אנשי הכנופיות עברו את גבולות הארץ בלי קושי. עינם של הבריטים היתה פקוחה רק על גבולות הים, לבל יסתננו מעפילים יהודיים. לכנופיות הערביות ניתן שלטון מלא בהרי שומרון, במשולש שכם-ג’נין-תול כרם. בריטים “ערקו” מהצבא והמשטרה ואימנו את הלוחמים הערביים בהרי המשולש. במדה שהמתנדבים לא הביאו אתם נשק מארצות מוצאם, נהנו מאספקה בריטית ביד רחבה.

“צבא הירמוק” קרא פאוזי קאוקג’י למובחרת שבכנופיותיו, על שם הנהר שעל גדותיו ניצחו צבאות האיסלם במאה השביעית את הצבא הנוצרי של קיסרות ביזנץ.

כל הכוחות הצבאיים האלה, ביחד עם הלגיון הערבי, שאומן וצוייד במישרים ובגלוי על ידי הבריטים, השתתפו בהתקפות על הישוב היהודי. ישובים מנותקים בגליל ובנגב הותקפו ע"י יחידות ערביות גדולות, התחבורה בכבישים שובשה, כנופיות זרות חדרו לערים המעורבות והתיצבו בראש פעולות הצליפה והחבלה נגד אזרחים יהודיים.

הכוחות הערביים, שמנו כחמישים אלף איש, נהנו לא רק מעדיפות מספרית, אלא גם מיתרונות אסטרטגיים וטאקטיים רבים. הם שלטו ברכסי ההרים מירושלים צפונה ודרומה, עד הגליל והנגב. הם חלשו על כביש תל אביב – חיפה, עורק החיים של הישוב היהודי בשפלה. הם החזיקו בעמדות שהקיפו בטבעת מהודקת את תל אביב, המקור העיקרי של הכח היהודי. הם ישבו לאורך הכביש בין השפלה וירושלים, המחבר את גוף הישוב עם לבו.

*

מהימים הראשונים של המאורעות היתה תל אביב אחת החזיתות העיקריות. האויב הבחין מיד בחשיבותה כרזרבואר של הכח היהודי, הן באנשים והן בחמרי מלחמה. מיד נתבלטה המזימה הכפולה לרתק כוחות יהודיים רבים ככל האפשר בהגנת תל אביב, ולנתק את העיר משאר אזורי הארץ על ידי התקפות מתמידות על התחבורה היהודית במבואות העיר.

בימים הראשונים של מאורעות הדמים עוד הופעלו סכינים, אקדחים, אבנים ומטליות ספוגות נפט. עוברי אורח נרצחו באכזריות, בתי ספר ומחסני סחורות הועלו באש, יריות נורו לתוך בתים ורמונים הושלכו בעד החלונות. אך כעבור זמן קצר כבר הורגשה יד מדריכה ומכוונת. נשק חדיש הופעל מתוך עמדות מבוצרות היטב. צלפים החלו מטרידים רחובות שלמים ולשבש את החיים. כתות צבאיות יצאו לפעולות רצח וחבלה.

בין שתי הערים הצמודות יחד קם קו חזית, וחומת אש הבדילה ביניהן. לכבוש את תל אביב – זו היתה המטרה הנכספת של המפקדים הערביים. היא בלבד יכלה לתת בידיהם את הנצחון המכריע. השמדת תל אביב פירושה – השמדת הישוב כולו.

וכך הרימה יפו את ידה על העיר העברית הגדולה לכבשה ולהשמידה.

קו החזית בין יפו ותל אביב היה ארוך ומפותל. סמוך לשפת הים, כטריז הנעוץ בצדה של תל אביב, השתרעה השכונה הערבית מנשיה, ובה המסגד הגדול על שם חסן בק. שכונה זו נבנתה על ידי המושל התורכי בשם זה, בכוונה תחילה להרחיק את תל אביב מן הים. ואף כי העיר היהודית התפשטה הרחק צפונה ממנה, היתה מנשיה לרועץ לתל אביב ואיפשרה לפורעים גישה נוחה למקומות מרוחקים מרחק קטן בלבד מלבה של העיר העברית.

המסגד הגבוה, בקצה הדרומי של רחוב הירקון, שימש עמדת צליפה נוחה לקלעים שכדוריהם הגיעו בקלות אל הרחוב הראשי של תל אביב.

בדרומה של תל אביב, במקום בו נכנס כביש ירושלים לעיר, נמצאה השכונה הערבית אבו כביר, סמוך למרכז המסחרי והחרשתי הדרומי של העיר היהודית. מבתי השכונה הזאת חלשו הפורעים הערביים לא רק על כל התחבורה בין תל אביב ודרום הארץ, אלא גם על אזור ניכר בדרומה של העיר. מאחורי אבו-כביר התרומם צריח המנזר הרוסי, שאף הוא שימש עמדת צליפה שממנה אפשר היה לשתק את החיים בכמה רחובות עיקריים של העיר היהודית.

בין מנשיה ואבו כביר, כבין מלתעות מלקחיים, נמצאו שכונות-ספר יהודית, שכונות עמלים ובני דלת העם, יושבי צריפים ובתים קטנים ורעועים, שבין לילה ראו את משכנותיהם הופכים לעמדות חזית.

בקצה הדרומי של יפו נמצאה השכונה הערבית ג’בליה, שבתיה הגבוהים, הבנויים על גבעה, חלשו על השכונה היהודית בת-ים.

מדרום-מזרח ליפו נמצאה תל-א-ריש, בין יפו לחולון. שכונה ערבית זו, שהיתה בנויה על תל עתיק, חלשה על חולון ועל הכביש בין חולון ותל אביב.

בגבול הדרומי-מזרחי של תל אביב שכן הכפר הערבי סלמה, שמספר תושביו הגיע לאלפים רבים. ממנו אפשר היה להטריד את כל השכונות היהודיות שבדרום-מזרח תל אביב: עזרא, התקוה, יד אליהו, גבעת2 רמב"ם, נחלת יצחק ורמת יצחק.

לאורך הכביש הראשי היוצא מתל אביב ירושלימה היו לערבים עמדות חולשות נוספות: יעזור, שהשתרעה משני עברי הכביש ופרדסיה הגיעו עד לגבולות מקוה ישראל וחולון; בית דג’ן, שחלשה על פרשת הדרכים שבה מתחלק הכביש לשני ראשים, האחד המוביל למושבות הדרום והאחד העולה ירושלימה; ורמלה, העיר הגדולה שכביש ירושלים חוצה אותה.

גם בצדי הכביש הדרומי השני היוצא מתל אביב, זה המוביל לשדה התעופה בלוד, היו לערבים עמדות חזקות: סלמה, חריה, סקיה, יהודיה, המושבה הגרמנית וילהלמה, העיר הערבית לוד.

למעשה היתה יפו מכותרת כולה אזורים יהודיים, אך באותה מדה אפשר היה לומר שתל אביב מוקפת כולה ישובים ערביים. בנסיבות אלה ברור היה כי היתרון בידי היוזם והמתקיף. ואף כי הערבים נטשו עוד בראשית המערכה את הכפרים אשר מצפונה וממזרחה של תל אביב – סומיל, שייך מוניס, ג’רישה, ג’ליל – היה יתרון ההתקפה בידיהם במשך כל השלב הראשון של המערכה.

המטרות הראשונות להתקפות הערביות היו התושבים של שכונות הספר היהודיות. במנשיה הוקם בסיס ערבי חשוב. מרכז המפקדה נמצא במסגד חסן בק, הצופה על פני חלק ניכר של תל אביב, סמוך לשפת הים. מסביב למסגד הקימו הערבים עמדות מבוצרות היטב על גגות הבתים, ומהן שיתקו את התחבורה לאורך רחוב הירקון, בקצהו המערבי של רחוב אלנבי ולאורך הטיילת שעל שפת הים.

מנשיה שלחה את כדוריה גם לכיוונים אחרים: הם הפילו חללים בכרם התימנים, בנוה שלום, בנוה צדק, בשכונת ברנר, לאורך רחוב הכרמל, ברחוב שבזי וברחובות הסמוכים לו, ברחוב רבינוביץ וברחובות אחרים.

מבסיסם באבו כביר התקיפו הערבים לא רק את התחבורה בכביש ירושלים, אלא גם את המרכז המסחרי בדרום תל אביב, גבעת הרצל, שכונת שפירא, שכונת העובד, גבעת משה א‘, גבעת משה ב’, שיבת ציון, שכונת פלורנטין, מרכז וולובלסקי ושכונת המכבי.

בקרבת הגבול המערבי של שכונת פלורנטין התנוסס בנין הבולשת הגדול, הנישא על כל הסביבה. הוא שימש עמדת צליפה לפורעים הערביים, שנעזרו על ידי השוטרים הבריטיים.

התנועה היהודית דרך אבו כביר הופסקה לחלוטין אחר שנתברר כי היא כרוכה בקרבנות רבים. המכוניות התנהלו בדרך עקיפין: דרך שכונת התקוה דרומה למקוה ישראל, ומשם דרך חולון למושבות הדרום. אך גם בדרך זו לא היה בטחון מלא. הערבים תפסו עמדות בפרדסים שלאורך הדרך ומתוכם ירו בכלי הרכב היהודיים.

בג’בליה הקימו הערבים עמדות מבוצרות בבתים הפונים לבת-ים. בשכונת תל-אריש הוקמו עמדות צלפים שהפילו חללים בחולון. התחבורה היהודית, שהיתה עוברת דרך תל-א-ריש, הופנתה בדרכים אחרות.

כך ניצלו הערבים, כמעט מראשית המאורעות, את כל היתרונות האיסטרטגיים שהיו בידיהם ומספר החללים היהודיים הלך ורב.

כבר בימים הראשונים של המאורעות הושמד רכוש יהודי ששוויו נאמד במיליון לירות. כדורי המרצחים זמזמו ברחובות. קולות הנפץ ורעמי ההתפוצצויות נשמעו בלי הרף. רחובות מסחריים חשובים שותקו.

אלפי פליטים מאזורי הספר זרמו למרכזה של תל אביב. משפחות רבות נשארו בלי קורת גג, ומעט הרכוש שהיה להן נשרף או נשדד. הפליטים, רובם בעלי משפחות גדולות, מילאו את חדרי המדרגות וחדרי הכביסה בבתים הבטוחים מפני יריות, הצטופפו בבתי כנסת, התקהלו בבתי ספר. צפיפות איומה שררה במקומות מקלט אלה: מטה ליד מטה, פרימוס ליד פרימוס, אנשים עייפים ומיואשים, נשים מתקוטטות, ילדים מוזנחים, ערמות של רהיטים וכלי בית בחצרות – כזה היה הווי הימים ההם.

וקציר המוות נמשך בלי הרף. מעל לוחות המודעות הזדקרו מודעות אבל גדולות ועטורות שחורים, על בנים, אחים וחברים שנפלו על משמרתם, על עוברי אורח שחייהם קופדו, על קרבנותיהם של “שומרי הבטחון” הבריטיים, על גבורים וקדושים.

מזועזעים עד היסוד, אחוזי תאוות נקם ותדהמת האסון, עמדו המשפחות השכולות וקהל המלווים ליד קברי האחים הפתוחים. אחת אחת הורדו הגוויות לקבר. קולות הבכי של אמהות שכולות פלחו את האוויר. החללים הובאו לקבורה בבגדיהם ספוגי הדם שבהם נפגעו.

בלב הצטברו הזעם והרגשת חוסר האונים. ידוע ידעו כי יש להמשיך, להחזיק מעמד, לא להכנע – אך בכל מח צרבה השאלה: עד מתי? וכלום לא יהיה סוף לרשימה ההולכת ומתארכת? וכלום יוסיפו ליפול בקצב זה, האחיד כמעט, של חמישים נפש לשבוע?

יאוש, דכאון וחרדה אפפו את העיר. תל אביב היתה לעיר נצורה.

גם בשטח הכלכלי היו הנזקים רבים. לא זו בלבד שהושחת רכוש רב, אלא שנותקו יחסי המסחר בין יהודים וערבים, פחתה אספקת החצץ לבנין, חדלו ארחות בישראל. שיתוק ענף הבניה פגע באלפי פועלים וסוחרים. מספר המובטלים הלך ורב. החרושת והמסחר, שהתרכזו בחלקם הגדול באזור הספר שבין תל אביב ויפו, שותקו כמעט לגמרי. אי אפשר היה להביא חמרים מהמושבות היהודיות בדרום. לא היתה גישה למקומות עבודה רבים ולמחסני סחורה בגבולות.

סחורות שנועדו לתל אביב היהודית הגיעו לנמל יפו ואי אפשר היה להוציאן משם. מצרכי יבוא במאות אלפי לירות התרכזו שם: טרקטורים ומכונות, צרכי אוכל, שמורי חלב ובשר, אגוזים, בקבוקים, ניר אריזה לתפוזים, חמרי חשמל, פחים, חוטי ברזל, עצים – הכל הלך לטמיון.

ובעוד שהאויב הגביר את התקפותיו, השתררה בישוב היהודי הרגשה של חדלון אונים. הנשק היהודי היה זעום. המנהיגים לא מצאו אף מלה אחת של עידוד. הם, ועמהם רוב רובו של הישוב, לא בטחו די הצורך בכח היהודי. הם נשאו את עיניהם ללייק סאקסס, לוועדת הביצוע שצריכה היתה לרשת את מוסדות השלטון מידי האדמיניסטרציה המנדטורית המתחסלת.

אך השלטון הבריטי לא העלה על דעתו להוריש למישהו את סמכויותיו. הוא גמר אומר לחסל את האדמיניסטרציה ללא שיור. הוא סירב בתוקף לשתף פעולה עם וועדת הביצוע.

הוא היה מעונין ליצור תוהו ובוהו בארץ ולא לסייע בהקמת הרשות החדשה. הוא הפסיק את השרותים הצבוריים בזה אחר זה, ניתק את הארץ בהדרגה מכל קשר עם העולם החיצוני, סגר משרד אחד משרד והכריז השכם והערב כי מסירת האדמיניסטרציה לידי וועדת הביצוע פירושה שיתוף פעולה בהגשמת תכנית החלוקה, – דבר העומד בניגוד למדיניות הבריטית.

לפי החלטת החלוקה צריך היה להקים מיליציה יהודית וערבית לשמירת הסדר בשני אזורי הארץ עם חיסול השלטון הבריטי. בינואר 1948 דחו הבריטים בתוקף את דרישתה של וועדת הביצוע להקים את המיליציות. בפברואר חייבים היו הבריטים למסור נמל חפשי ליהודים ולפתוח את שערי העליה. שר המושבות הבריטי קריץ'-ג’ונס הכריז בפרלמנט כי לא ייפתח נמל לעליה יהודית, “כדי לא להרגיז את הערבים”. ובווין הכריז כי אי אפשר לומר עדיין שמדיניותו בארץ ישראל נכשלה. “הענין לא נסתיים עדיין”, אמר בנעימה מבשרת רעות.

בעוד שהאניות נצטוו לא לבוא לנמלי הארץ, ואניות רבות קיבלו הוראות לא לפרוק את מטענן בנמל תל אביב אלא בחיפה, ניסו הבריטים להגדיל את התוהו ובוהו על ידי הוצאתה הפתאומית של ארץ ישראל מגוש השטרלינג. בוקר אחד מצאו יהודים רבים כי חסכונותיהם שהשקיעו באגרות חוב מנדטוריות ובתעודות חסכון של הדאר – הוקפאו באנגליה.

הבריטים סגרו את בתי הזיקוק, במאמץ להפסיק את הספקת הנפט של הישוב. הם חדלו לתת רשיונות ליבוא מזון וחמרים, ונתעוררה דאגה חמורה שסיום המנדט יהיה מלווה רעב חמור. רק תחת לחץ חזק מצד וועדת הביצוע הוכרחו הבריטים לבטל את גזרת ההרעבה.

*

למרות שהמדינות הערביות הכריזו בגלוי על כוונתן להתנפל על הישוב היהודי ברגע שיסתיים השלטון הבריטי, לא חדלה בריטניה לספק להן נשק. עוד ב-6 בפברואר 1948, בשעה שבמטות הערביים כבר היו התכניות מוכנות לפלישה לארץ ישראל, הצדיק שר ההגנה הבריטי את משלוחי הנשק לארצות ערב באומרו כי לבריטניה אין יסוד להניח שהנשק הנשלח למדינות ערב בהתאם לחוזים קודמים עלול “למצוא את דרכו לארץ ישראל”. אותה שעה הגיע זרם מתמיד של לוחמים ערביים מזויינים מכל הארצות השכנות לארץ ישראל.

ב-15 במרץ חתמה בריטניה על חוזה ברית עם עבר הירדן והבטיחה לעבדאללה נשק ועזרה במקרה שיהיה נתון במלחמה.

אותה שעה לא היו לישוב היהודי כל מקורות חוקיים וגלויים לאספקת נשק, וכלי הזיין שהיו בידיו היו מעטים ודלים. ולא עוד אלא שהם לא שימשו לפעולות תוקפניות, אלא להתגוננות “שקולה” ו“צמודה”, כפי שקראו לה המנהיגים הרשמיים. הם לא השתחררו עדיין מהכבלים הרעיוניים של תקופת ההבלגה ועוד לא מצאו עוז בנפשם לחשוב על הסתערות על קני הפורעים, ומכל שכן – על הסתערות לצרכי כיבוש.

אלפי צעירים עמדו בגבולות מן היום הראשון של המאורעות, ובנשק דל ועלוב שמרו על מבואות העיר. אך זמן רב עבר עד שנטלו לידיהם את היזמה להתקפות, כי חזקה עליהם פקודת המנהיגים.

לענין היהודי נגרם נזק מדיני רב על ידי הבלגה זו. עמי העולם, שראו עיר גדולה כתל אביב מותקפת על ידי יפו הקטנה ממנה בהרבה, נתמלאו בהכרח הערצה לתעוזת הערבים וזלזול בחוסר האונים היהודי, שהרחיק לכת עד כדי כך, שמנהיגי הישוב החלו לבקש עזרה צבאית מארגון האומות המאוחדות.

ב-1 בינואר הכריז בן גוריון: “אנו תובעים, בזכות ולא בלי סיכויים, את עזרתו של ארגון האומות המאוחדות”. ב-5 בינואר עוד האמין שרטוק כי ב-1 בפברואר, בהתאם ללוח הזמנים של וועדת הביצוע, יועמד נמל חפשי לרשותו של הישוב היהודי. באותו תאריך קרא להקמת כח בינלאומי לשם בצועה של החלטת האומות המאוחדות. עמדת הסוכנות באה לידי ביטוי גם בשיחות עם חברי משלחות ארצות הברית ורוסיה, וכן בישיבה סגורה של וועדת הביצוע. “אין לפקפק בדבר”, אמר שרטוק, “ששתי המעצמות אשר קיבלו את ההחלטה לתמוך במדינה יהודית עצמאית בחלק מהארץ, הן תקיפות בדעתן לבצע החלטה זו. הקמת כח בינלאומי לביצוע ההחלטה של האומות המאוחדות עומדת על הפרק.”

זאת היתה עתה התכנית הרשמית של הסוכנות היהודית – להקים מיליציה יהודית שתקבל נשק מידי וועדת הביצוע ותשתף פעולה עם הכח הבינלאומי של האומות המאוחדות. ב-25 בינואר נודע כי הסוכנות היהודית הגישה תזכיר לוועדת הביצוע, ובו דרשה להקים מיליציה יהודית בת 35 אלף איש. באותו תזכיר, שחובר על ידי מ. שרטוק, נאמר: “אחריות מוסרית גדולה מוטלת על האומות המאוחדות להבטיח שעם סיום המנדט לא יימצאו התושבים של המדינה היהודית בלתי-מוגנים בפני התוקפנות שהערבים בארץ ישראל ומחוצה לה איימו בה בגלוי. יש למסור את הציוד של משטרת ארץ ישראל ושל חיל הספר של עבר הירדן לידי וועדת הביצוע לשם חלוקתו בין המיליציה היהודית והערבית, שמתפקידן יהיה לקיים את הסדר בשתי המדינות”. הצעה נוספת היתה כלולה באותו תזכיר: שמועצת הבטחון תבקש מכל חברי האומות המאוחדות שיספקו נשק באופן חפשי לגופים הרשמיים המשתתפים בביצוע החלוקה. שרטוק הדגיש בסוף שהיה רצוי אילו אפשר היה להשתמש בכח מזויין בינלאומי לביצוע החלטת האומות המאוחדות. הוא הבטיח שהמיליציה היהודית תשתף פעולה עם כח זה.

יומיים אחרי כן הודיעה ג. מאירסון במסיבת עתונאים בלייק סאקסס שהסוכנות היהודית ביקשה טלגרפית את האומות המאוחדות לשלוח כח בינלאומי לארץ ישראל נוכח איומי הערבים.

ב-29 בינואר חזר מ. שרטוק על דרישה זו בפני וועדת הביצוע.

הוא ביקש להקים כח בינלאומי, לארגן את המיליציה היהודית ולספק לה מיד את הציוד והנשק הדרושים.

ב-4 בפברואר עשתה הסוכנות היהודית צעד נוסף: היא ביקשה ממועצת הבטחון להטיל סאנקציות פוליטיות וכלכליות על הערבים, ואם יהיה צורך בכך – להשתמש בכח כדי להתגבר על התנגדותם לחלוקת הארץ. הכוונה לא היתה, כמובן, לשימוש בכח יהודי.

בן גוריון מצדו עשה נסיון לפייס את האויב. ב-5 בפברואר הכריז: “נסכים לסיפוח החלק הערבי של ארץ ישראל לארצות ערב”. באותה הזדמנות חזר על הדרישה שהאומות המאוחדות יספקו את הציוד למיליציה היהודית. ומיד הוסיף כי גם לערבים הזכות להציג אותה דרישה ביחס למיליציה שלהם.

הסוכנות לא התפכחה אלא כאשר בריטניה הכריזה שלא תרשה את הקמתה של מיליציה יהודית. היא הוסיפה על כך שגם לא תרשה לוועדת הביצוע לבוא לארץ ישראל לפני 1 במאי. לא ייתכן שיהיו שתי רשויות מקבילות בארץ.

הסוכנות מצאה עתה תרופה אחרת: באמצע חדש מרץ הציעה לשלוח לירושלים את הצבא הסקנדינבי ששהה בצפון-גרמניה בתפקידי כיבוש.

הארגון הצבאי הלאומי לא היה שותף לאשליות האוויליות האלה. עוד בראשית דצמבר 1947 פירסם את אזהרתו לעם, שבה התרה:

"המצור בים יימשך עוד חמשה חדשים. המשעבד הנאצו-בריטי לא יתיר שום תגבורת, לא באנשים ולא בחמרי מלחמה. בארץ יישפך דם יהודי. ולא רק דם יישפך, גם נשק יישדד. גם תחמושת יקרה מכל יקר תוצא. מגינים ולוחמים עבריים ייאסרו או יירצחו בידי הפורעים המוסתים. הכלכלה, אם לא תיחרב, תתערער. דרכי התחבורה ישובשו.

כל זה יימשך עוד חמשה חדשים תמימים. ואז, בליל ה-15 במאי 1948, עם חיסול השלטון הבריטי, יפלו עמודי הגבולות היבשתיים של ארצנו. על גבולות אלה לא יעמוד כל משמר עברי, באשר רובם ככולם נמצאים בשטח שהוקצה למדינה הערבית. דרך גבולות אלה ינהרו אלפי מרצחים, מצויידים בנשק בריטי. לפיכך חובה עלינו להתכונן בעוד מועד. קודם כל – הקץ להתגוננות. אופנסיבה! אופנסיבה נגד קני המרצחים!

יש להכין לא תכניות התגוננות מקומית, כי אם תכניות אסטרטגיות נרחבות כדי להדוף התקפות ולהכין את האופנסיבה של צבא השחרור העברי. יש להקים קדרים חדשים של לוחמים מנוסים. כל זה ייעשה מתוך ליכוד הכוחות. כולנו, כולנו ללא יוצא מן הכלל נעמוד בפני אותן הסכנות. המצב יחמיר. המלחמה תהא קשה ורבת-קרבנות. הסכנות גדולות. אך אל בהלה. אם נדע את אשר הוטל עלינו לעשות, נכה את אויבינו שוק על ירך.

העם חייב לדעת את האמת, כי רק ידיעת האמת תמנע את האסון."

1.png

אכן, מה מדוייקת היתה הפרוגנוזה, לא רק במה שנוגע למצב הצבאי והמדיני, אלא גם ביחס לתכניותיהם של הבריטים! לא זו בלבד שסיפקו נשק לפורעים הערביים, אלא שעוד עשו כמיטב יכלתם להוציא את הנשק מידי המגינים והלוחמים היהודיים. בעמדות ה“הגנה” הונהג משטר ה“סליק”. בהתקרב שוטרים בריטיים היו המגינים מפרקים בחפזון את נשקם ומחביאים אותו במחבואים שהוכנו מראש. נשק עברי נמסר לשוטרים וחיילים בריטיים ללא התנגדות, והללו ניצלו יפה את ההבלגה שנהגו כלפיהם מגיני העמדות.


 

מלחמת עמדות    🔗

זמן רב היתה המלחמה בין יפו ותל-אביב סטאטית. מתוך עמדות קבועות, שבוצרו במרוצת הימים בצר היטב, הוחלפו יריות, ורק מדי פעם בפעם עשו הערבים נסיון להשתלט על עמדה יהודית או לפוצצה.

עמדות הארגון הצבאי הלאומי השתרעו בשרשרת לאורך כל הגבולות: בגבול מנשיה, בכרם התימנים, בשכונת שפירא, בשכונת התקוה. בכל מקום הוקמה עמדה ראשית, ששימשה לא רק כמטה פיקוד של הגיזרה 3, אלא גם כבסיס אימונים, ולידה הוקמו עמדות משנה.

בעוד שה“הגנה” נקטה על פי רוב בשיטת התצפית, העדיפו אנשי הארגון הצבאי הלאומי את שיטת הפאטרולים. יעילותן של התצפיות היתה מוגבלת מאד. שטח הראות היה מצומצם, ביחוד בסמטאות הצרות של שכונות הספר, ובתים גבוהים כיסו את שטח האויב מעין הצופים. רק בשעה שהערבים היו מתקרבים עד למרחק קטן מהעמדה, אפשר היה לראותם. לעומת זאת יכלו הפאטרולים לסייר בכל הסביבה, לחדור לחצרות ולחורבות הבתים ההרוסים, לסרוק את השטח כדי לתפוס ערבים מסתננים ולשלוט שליטה ממשית בכל האזור שעם צאת התושבים משני עברי הגבול הפך לשטח הפקר.

ה“הגנה” ראתה את עמדות הארגון הצבאי הלאומי בעין רעה. היא לא היתה מעונינת להודות בקיומו של כח צבאי שני בישוב. ומכל שכן שלא היתה מעונינת לתת לכח זה את האפשרות להוכיח את יעילותו. מן הימים הראשונים פתחה במסע תעמולה כדי להבאיש את ריח הארגון בעיני ההמונים ולהקטין את ערכו ככח לוחם. נוסף על כך עשתה מאמצים רבים לדחוק את רגליהם של אנשי הארגון ולהרחיקם מעמדותיהם. רק במקום אחד הפיקו את זממם. על ידי עדיפות גדולה באנשים ובנשק, ואחר איום באלימות עלה בידה לחסל את עמדת הארגון הצבאי הלאומי בשכונת עזרא.

ימים אחדים אחד שחוסלה עמדת הארגון, ערכו הערבים התקפה קשה על אותה גזרה. עלה בידיהם לחדור לבתים החיצונים של שכונת בית יעקב ולהעלותם באש. מספר יהודים נרצחו בבתיהם.

למראה החדירה הערבית ולשמע היריות, קולות הנפץ והצעקות שבקעו מתוך הבתים, קמה בהלה גדולה בשכונה. מאות אנשים, לבושים בבגדי שינה, ובכללם אמהות שהחזיקו תינוקות רכים בזרועותיהם, החלו בורחים לעבר תל-אביב. נשים מבוהלות התיפחו בבכי וזקנים עמוסי צרורות מטלטלין נתנו ביטוי ליאושם. בעיני התושבים המבוהלים לבשה ההצלחה הערבית המקומית ממדים מבהילים. נדמה היה להם שראו אלפי פורעים רוצחים ושודדים בשכונה היהודית. הפאניקה תקפה במידת-מה גם את השכונות הסמוכות, וגם ממכבי החדשה ומיד אליהו החל פינוי של נשים וילדים.

בתל-אביב עצמה התפשטו שמועות זוועה. זרם של תגבורת יצא לעבר השכונות המותקפות.

אותו לילה נשרפו עשרות צריפים בגבול שכונת התקוה. מאות אנשים נשארו ללא קורת גג, ובתל-אביב נוספו 2500 פליטים. אחר ההתקפה הערבית הזאת פנו תושבי השכונות בפטיציה לארגון הצבאי הלאומי וביקשוהו שיקים עמדות באזורם.

ה“הגנה”, במקום להודות בעובדות, חיפשה שעיר לעזאזל. היא האשימה את הארגון הצבאי הלאומי שאנשיו יצרו בהלה ברחובות תל-אביב וגרמו ליציאה המונית של אנשים בלתי-מזויינים למקום התורפה, דבר שהפריע לאמצעי ההגנה הדרושים. אך תעמולה מפוקפקת זו, שהוכחשה, אגב, גם על ידי “הארץ”, לא נשאה פרי. ה“הגנה” היתה אנוסה להשלים עם קיומן של עמדות הארגון בשכונות אלו, ובמרוצת הימים אף נוצרו יחסים אישיים תקינים בין מפקדי העמדות השכנות. בתחילה עוד התנגדה ה“הגנה” לשיטת הפאטרולים של הארגון הצבאי הלאומי וטענה שהיא עלולה להרגיז את האויב ולהוציאו ממאורתו, אולם בסוף השלימה גם עם הפאטרולים, ולפעמים היו אנשי שני הארגונים יוצאים לסיורי4 לילה משותפים, – באורח בלתי-רשמי, כמובן.

תושבי שכונות הספר נתנו פעמים רבות ביטוי לאימונם באנשי הארגון הצבאי הלאומי. “כל זמן שאתם מקיימים כאן עמדות ומגינים עלינו, לא נעזוב את בתינו”, היו אומרים. אחר שגבעת משה א' הותקפה קשות מאבו כביר, פנו התושבים לארגון וביקשוהו להקים עמדה בשכונה. שוטרים יהודיים שהיו באים לעמדות היו יוצאים לסיורים רק בלווית חיילי הארגון, וגם העתונאים שהיו מזדמנים לקו החזית היו מעדיפים לצאת עם אנשי הארגון.

בשלבי הפיקוד הנמוכים היו היחסים בין הארגון וה“הגנה” תקינים למדי, אם כי מלמעלה היו באות לעתים קרובות הוראות שאסרו על אנשי ה“הגנה” כל התידדות ושיתוף פעולה.

פעם, כאשר הערבים ערכו התקפה קשה על עמדת הארגון הצבאי הלאומי בשכונת שפירא, הורגש בעמדה מחסור בתחמושת. מפקד העמדה פנה למפקד העמדה הסמוכה של ה“הגנה” וביקשו להלוות לו אלף כדורי רובה. הלה הסכים, אך התנה תנאי שהתחמושת תוחזר לו עד אור הבוקר, כדי שהדבר לא יוודע לממונים עליו.

בהזדמנות אחרת פנו אנשי ה“הגנה” בשכונת שפירא לחיילי הארגון וביקשום לצאת יחד לסיור לילה, כיוון שנדמה להם שהערבים כורים מנהרה מתחת לשטח ההפקר. חיילי הארגון הרחיקו בסיורם והגיעו עד לפרדסים, המרוחקים מרחק ניכר מהבתים הקיצוניים של השכונה היהודית, אך לא העלו דבר.

יום אחד, בשעת התקפה ערבית, נפצע קשה אחד מאנשי ה“הגנה”, משה צפורי. חבריו היו אנוסים להשאירו בשדה פתוח. שני חיילי הארגון הצבאי הלאומי יצאו לאספו, למרות האש העזה של הערבים. אך גם הם נפגעו ונאלצו לחזור בהם. שני אנשי אצ"ל אחרים זחלו למקום בו נמצא הפצוע והצליחו להביאו לעמדה, כשאחד מהם נפצע אף הוא.

יום אחד פנו אנשי ה“הגנה” בבקשת עזרה לחיילי הארגון בעמדתם שברחוב שבזי, מאחר שעמדת ה“הגנה” שהוקמה בבית-הכנסת “אור זרוע”, ברחוב זרח ברנט, היתה נתונה להתקפה קשה.

חיילי הארגון יצאו למקום ועזרו להוציא את הפצועים על מנת להעבירם למקום מבטחים. כעבור זמן מה הגיעו הבריטים ופוצצו את בית הכנסת. זקנים מתושבי הסביבה עמדו סביב ההריסות והתאבלו על בית הכנסת שחרב, למרות שהיתה צפויה סכנה לחייהם מיריות הצלפים הערביים. הם חיפשו בתוך עיי המפולת כדי להציל את הניתן עוד להציל, והוציאו דפים קרועים וחרוכים מספרי קודש. דמעות עמדו בעיניהם בשעה שמצאו שופר וקרעים חרוכים של הפרוכת.

רבים היו המקרים שבהם נתקיים שיתוף פעולה בין עמדות ה“הגנה” והארגון בהדיפת התקפות, בסיורים משותפים, במתן חיפוי לסיירים ולחבלנים ובכל מיני דרכים אחרות. בסערת הקרב למדו אנשי ה“הגנה” להוקיר ולהעריך את אחיהם לנשק, למרות ההסתה הרשמית שבאה מלמעלה.

המפקדים הגבוהים של ה“הגנה” לא החמיצו שום הזדמנות לתקוע טריז בין שומרי הגבולות, להבאיש את ריחם של חיילי הארגון בעיני פקודיהם, להשמיץ את הארגון בעיני הצבור ולדחקו מתוך עמדותיו.

פעם אחת הופיעה יחידה של אנשי פלמ“ח בשכונת שפירא, ובאיום בנשק ציוו על חיילי הארגון לעזוב את עמדותיהם בשכונה תוך חמש דקות. חיילי הארגון החליטו לא להשמע. הם כיוונו שני מקלעי ברן נגד מביאי האולטימטום ודרשו מהם להסתלק. חפויי ראש עזבו אנשי הפלמ”ח את המקום.

בעמדה אחת בנוה שלום יצאו חיילי הארגון ואנשי ה“הגנה” לסיור לילה משותף, לפי בקשת האחרונים. למחרת בבוקר הופיע אחד המפקדים של ה“הגנה” והחל שופך קיתון של גידופים על ראשיהם של חיילי הארגון. הוא איים עליהם בנשק ודרש מהם לפנות את עמדתם. נשתררה מתיחות גדולה, וכמעט והגיעו הדברים לידי חילופי יריות לעיני האויב. שוטרים יהודיים שנזדמנו למקום יישבו את הסכסוך, ובסוף התנצלו אנשי ה“הגנה” בפני חיילי הארגון הצבאי הלאומי.

כך עמדו אנשי הארגון במערכה כפולה: נגד הפורעים הערביים ונגד אחים שערערו על זכותם לעמוד בגבולות.

וגם מן הבחינה החמרית הפשוטה ביותר היו חיילי הארגון מקופחים. אנשי ה“הגנה” היו מקבלים אספקה סדירה, ארוחות חמות, סיגריות, בגדים ושאר צרכים, בעוד שאנשי הארגון היו מתקיימים בעמדותיהם בתנאים קשים, ברעב למחצה, ללא תקציב ומבלי ליהנות מתמיכת המוסדות שהיו עורכים מגביות לצרכי התגוננות. נשי ויצ“ו המעודנות, שהיו מחלקות תבשיל חם בעמדות ה”הגנה", היו פוסחות על עמדות הארגון. הן היו מצטדקות ואומרות שאינן מכירות אלא בכח אחד המגן על העיר, ואין הן רואות צורך בכוחות הגנה נוספים. וכי יכלו לדעת שתל-אביב עתידה להגאל דווקא על ידי אותם הבחורים “המיותרים” מן הכח המגן הנוסף, ושגם הן עצמן תינצלנה מכליה בזכותם של בעלי העמדות המקופחות?

התושבים המקומיים היו נוהגים יחס אחר בחיילי הארגון. הם אמנם היו מדלת העם, אך בשבילם לא היה הארגון מיותר. הם היו מספקים לבחורים בעמדות את המצרכים ההכרחיים ביותר. דבר זה נמשך עד שהוקם מטבח חיילי הארגון, אצל הגברת אוליצקי, שהיה מספק למגיני העמדות ארוחה חמה בכל יום.

*

הפיקוד הגבוה של הארגון ראה את המצב בעינים פקוחות. לא זו בלבד שלא השלה את עצמו ביחס לכח בינלאומי והתערבות מועצת הבטחון, אלא שכבר בשלבים הראשונים של התמורה הגורלית במצב הארץ ראה מראש כי ההכרעה תיפול בשדה הקרב וכי יש להתכונן לקראת היום שבו יפלשו צבאות ערב לארץ ישראל על מנת להשמיד את הישוב ולשים לאל את תקוות הדורות ואת חלום התקומה. לכן הפקיד הארגון מלכתחילה רק חלק מאנשיו על משמר הגבולות, והשאר הועסק בגיוס אנשים והדרכתם, ובייצור נשק ורכישתו.

אולם כאשר תוקפנות הערבים הלכה וגברה מיום ליום, כאשר מספר הקרבנות הלך וגדל והישוב שקע יותר ויותר ביאוש ורזיגנציה, הגיעה מפקדת הארגון לכלל החלטה שיש להרבות ולהרחיב את פעולות הפשיטה וההתקפה על מרכזי הכנופיות.

שבוע ימים אחר שפרצו המאורעות תקפו חיילי הארגון הצבאי הלאומי את אבו כביר. במכונית טנדר צבאית הצליחו מספר בחורים לחדור למרכזן המבוצר של הכנופיות ובפצצות תבערה הציתו בתים ששימשו משכנות לפורעים. הדליקות הטילו מורך בלבם של אנשי הכנופיות. מכוניות משוריינות של המשטרה הבריטית רדפו אחר מכונית הארגון, שנסוגה בכיוון חולון, אך לא הדביקוה.

זאת היתה התקפת הנגד הראשונה במרחב תל-אביב, שבה נגרמו לערבים אבדות רבות בנפש וברכוש.

כעבור שבוע, ב-13 בדצמבר 1947, ערך הארגון התקפות קטלניות על מרכזי הפורעים בכל רחבי הארץ. התקפות אלו היו בעלות חשיבות רבה, גם מפני שערערו את בטחונם של אנשי הכנופיות והוכיחו להם כי לא ימשיכו בתעלוליהם ויינקו, וגם מפני שעודדו את הישוב היהודי, שנדהם לנוכח חוסר התגובה של ה“הגנה” אחר ההתפרעויות הערביות הראשונות. ביום אחד בוצעו פעולות בירושלים, בטירה, ביפו וביהודיה. בירושלים ובטירה חדרו חיילי הארגון לבין המוני הערבים בהתקפת מצח, הטילו עליהם פצצות וגרמו להם אבדות ניכרות בנפש וברכוש.

ביפו חדרו שנים מחיילי הארגון הצבאי הלאומי, חלבי (בן דוד) ושאול בדור – נהג, בלבוש ערבי למרכז העיר, ובהגיעם לשדרות המלך ג’ורג' הטילו פצצת חבית לתוך בית הקפה “ונציה”, סמוך לקולנוע “אלהמברה”. בית קפה זה היה משמש מקום כינוס לאנשי הכנופיות. ההתפוצצות הרועמת עוררה בהלה גדולה ברחוב הסואן ועוברים ושבים החלו נמלטים לכל עבר. פשטה שמועה שכוחות יהודיים גדולים התפרצו ליפו כדי לעשות שפטים בערבים. בית הקפה נהרס כולו, וכן נפגעו ארבע חנויות בסביבה. מיד הגיעו למקום חיילים בריטיים שפתחו בחיפושים, אך העלו חרס.

אחר כיבוש יפו נודע מפי שבויים ערביים שבפעולה זו נהרגו 40 אנשי כנופיות ורבים נפצעו. מאותו יום חדלו אנשי הכנופיות להתקהל במספרים גדולים.

חלבי נפצע בפעולה זו, אך אחר שנותח חזר לאיתנו – ולפעולות הקרביות.

ביהודיה בוצעה פעולת עונשין על ידי כמה עשרות חיילים של הארגון הצבאי הלאומי שהגיעו למקום לבושי מדים וכובעי פלדה לראשיהם. אנשי הכנופיות התיצבו לקרב אך הוכרעו אחר חילופי יריות. ערבים רבים נהרגו והשאר – פורק נשקם.

בתים אחדים ששימשו בסיסים לכנופיות פוצצו ונהרסו.

בשלהי דצמבר שוב יצאו חלבי וחברו בלבוש ערבי למרכז יפו. הם נסעו במכונית ערבית שנשאה עליה מספר ערבי ושלט של חברה ערבית. המכונית היתה טעונה תיבות של תפוחי זהב, ובתוכן גם תיבות מלאות חמרי נפץ. שעה ארוכה עברה המכונית ברחובות העיר הערבית, אך בשום מקום לא נראתה התקהלות של ערבים שאפשר היה להשאיר להם את ארגזי חמרי הנפץ כמזכרת. אך למרות שהארגזים לא נפרקו והמטרה העיקרית של הפעולה לא הושגה איפוא, הביא הסיור תועלת מרובה מבחינה אחרת: שני חיילי הארגון הביא אתם אינפורמציה חשובה על המצב בעיר.

כאשר המכונית, בדרכה לתל-אביב, הגיעה לרחוב סלמה, נפתחה עליה אש חזקה מעמדות ערביות ובריטיות. שני בחורי הארגון השיבו באש, וליד משרד משטרת התנועה הטילו פצצות עזות-נפץ (פיטרדות). אחר כך המשיכו בדרכם בכיוון רחוב הרצל.

הופעתה של מכונית “ערבית” ברחוב תל-אביבי עוררה בהלה בקרב העוברים והשבים, שהחלו דולקים אחריה. בפנת רחוב צ’לנוב ודרך פתח-תקוה עלה בידי הקהל לעצור את המכונית. מספר אנשים קפצו עליה ועמדו להתנפל על הנוסעים, שנראו כערבים. אולם אותה שעה הופיעו מספר צעירים במכונית וכן מספר רוכבי אופנוע והסבירו לקהל כי אלה הם אנשי הארגון הצבאי הלאומי. הקהל נרגע ונתפזר אחר שנתן ביטוי לאהדתו לצעירים הנועזים.

ימים מספר אחרי כן שוב ערכו חלבי וחברו סיור ביפו. גם בפעם הזאת הביאו אתם ידיעות חשובות, וכן מספר עתונים ערביים שקנו בעיר הערבית.

ב-1 בינואר 1948 נתקבלה ידיעה שכוחות ערביים מתרכזים במרכזה של יפו. מספר אנשי הארגון, במדי הצבא הבריטי, יצאו ליפו בג’יפּ צבאי ועברו בשלום את המחסום שבמנשיה. ליד המחסום עמדו אנשי נג’אדה שחשבו אותם לחיילים בריטיים ולא שכחו לברכם לרגל השנה החדשה.

בלי קושי מצאו את מקום הריכוז של הכנופיות ופתחו עליו באש כבדה מנשק אוטומטי. הערבים, אחוזי בהלה, התפזרו לכל עבר, אך לא מעטים מן הפורעים נשארו מוטלים במקום.

יותר מחצי שעה שוטטה המכונית ברחובותיה המרכזיים של יפו, כשמכונות היריה פולטות אש. רבות היו אבדות הפורעים באותו יום, בעוד שחיילי הארגון שבו כולם בשלום לבסיסם.

אחד הימים הראשונים של חודש פברואר נבחר שוב להפרע בו מן הרוצחים הערביים. אותו יום חדרו יחידות קרב של הארגון לרמלה ולקלקיליה אחר שהתגברו על מחסומי דרכים, הטילו פצצות, הרסו עמדות והפילו חללים רבים מבין אנשי הכנופיות.

אותו יום הרעישו מרגמות הארגון את תחנת הרכבת ביפו ואת התחבורה הערבית בכבישים רמלה – חיפה ורמלה – עקיר. גם עמדות צלפים בגבול תל-אביב – יפו הותקפו על ידי לוחמי הארגון.

ארבע התקפות נפרדות נערכו בו ביום על כלי רכב ערביים בכביש רמלה –יפו. ליד יעזור, כפר הפורעים שהטריד בקביעות את התחבורה העברית, נפלו חללים ערביים רבים במכוניות שהותקפו על ידי הארגון. גם ליד יהודיה נהרגו ונפצעו ערבים שנסעו בכביש רמלה – חיפה.

יום אחרי כן חדרה יחידת קרב של הארגון תוך הסתערות מצח לרמלה והטילה פצצות על המוסך של חברת אוטובוסים ערבית. אנשי הכנופיות ניסו לחסום את דרך הנסיגה בפני חיילי הארגון, ובין שני הכוחות החל קרב שנמשך זמן ניכר. בקרב זה נפגעו ערבים רבים, ואם כי חיילי הארגון פרצו להם דרך בסערת קרב והיו נתונים באש כבדה, לא נפגע איש מהם.

אותה שעה סבלו הארגון וה“הגנה” ממחסור בחמרי נפץ, ואילו בידי לח"י היה מלאי ניכר מחומר יקר זה.

משעה שהחלו המהומות ומלחמת העמדות בגבולות ניהל לח“י פעולות מלחמה משלו נגד יפו הפורעת. פעמים רבות יצאו חבלנים של לח”י לפיצוץ בתים ועמדות ערביות בשטח הגבול, וכן ניתקו את קו הרכבת לוד – יפו. בפעולות אלה גרמו אבדות ניכרות לכנופיות והטילו מוראם על הערבים בעמדותיהם.

אך גולת הכותרת של פעולות לח“י נגד יפו היה פיצוץ ה”סראיה", ארמון השלטון התורכי הישן בלבה של יפו.

ב-4 בינואר 1948 חדרו שנים מאנשי לח“י – אברהם כהן הוא אלישע איבזוב שנפל אחר כך בשעת חדירה לשכם ו”ריגולטו" – בשתי מכוניות ליפו.

הראשונה היתה מכונית משא מלאה חמרי נפץ, ואילו השניה היתה מכונית נוסעים קטנה. שתי המכוניות נעצרו בככר השעון, בסימטה הסמוכה לבנין הוועדה הערבית הלאומית (לשעבר בית משפט השלום), ששימש מרכז הנג’אדה במחוז לוד. בית זה שימש גם מחסן נשק ותחמושת בשביל הלוחמים הערביים.

מיד יצא הנהג של מכונית-המשא ועבר למכונית הקטנה, שהתרחקה משם מבלי לעורר חשד כלשהו. בשעה 12.45 התפוצצה מכונית המשא הנטושה.

קול הנפץ נשמע בכל רחבי העיר הערבית, ועד לתל-אביב הגיע הדו. בנין ה“סראיה” נהרס כולו, וכן ניזוקו בנינים רבים בסביבה, ובכללם בנק בארקליי’ס, שאחד מקירותיו התמוטט.

קמה בהלה גדולה ביפו, ועם פינוי ההריסות נתברר כי שבעים אנשי כנופיות נהרגו, ובכללם מפקדים חשובים, וכמה מאות נפצעו.

הפעולה הזאת הטילה פחד ניכר על האוכלוסיה הערבית, ואימתה לא פגה אלא כעבור כמה שבועות.

החדירה לישובים הערביים נעשתה קשה מיום ליום. ערנותם של שומרי המחסומים גברה. שוב אי אפשר היה להפתיעם או להוליכם שולל על ידי התחפשות. העיר כולה היתה מוקפת טבעת של עמדות ומחסומים, ובמכוניות נערכו חיפושים מדוקדקים אך עוד נותר צד אחד בלתי-מוגן ושלא נשמר בקפדנות: גבולה המערבי של יפו, גבול הים.

יום אחד יצאה כתה של שמונה אנשים, ובראשה אמציה (אהרן סדובניק), לפעולת נחיתה בחוף יפו. מטרת הפעולה היתה לחדור לעיר ולפוצץ בית קפה ערבי ששימש מקום מיפגש לכנופיות. מטרת משנה היתה זריעת בהלה ואי-בטחון בעיר הערבית ומשיכת כוחות ערביים מקוי החזית לכיוון הים.

בשעת בין השמשות ירדו השמונה, בהתחפשות של ערבים, בסירת משוטים שהוחרמה למטרה זו בירקון, והחלו חותרים ומתקדמים לעבר יפו. הכתה היתה מזויינת במקלע ברן, מקלעי סטן אחדים, רמוני יד ופצצות מתוצרת בית.

זה מזמן ייצרו בתי המלאכה של הארגון פצצות עזות נפץ (פיטארדות) נוחות לזריקה לתוך בסיסי כנופיות ומקומות התקהלות. פצצות אלו היו דומות לליטר למדידת חלב והיו ממולאות בשני קילו חמרי נפץ ורסיסי מתכת. לפצצות היו ידיות, ובתוכן מנגנון שאפשר היה להפעילו בשניות מספר.

מול חוף יפו שטו ספינות משמר ערביות, אך חיילי הארגון הצליחו לחמוק על פניהן מבלי שאיש השגיח בהם.

במרחק מאתיים מטר מנמל יפו התקרבה הסירה לחוף. מחצית האנשים עלתה על היבשה. השאר נשארו בסירה כדי לשמור עליה ולחפות על הנסיגה. אליקים (שמעון וינוגרדוב) וחברו הציבו את הברן על החוף וחיכו לבאות.

ארבעת הנוחתים נכנסו לסימטה והחלו מתקדמים לעבר מרכזה של יפו. הם הופתעו מהדממה ומהעובדה שהרחובות היו ריקים מאדם. לפתע ראו שני ערבים צעירים עומדים ליד אחד הבתים. הערבים שחשבום לאנשי כנופיות, הזהירום שיש עוצר חמור ושמשמרות אנגליים משוטטים ברחובות במכוניות משוריינות. הם הציעו לארבעת חיילי הארגון להוליכם למרכז יפו בדרכי עקיפין. קשה היה לדחות הצעה נדיבה זו. דרך חצרות, סמטאות וגדרות עשו את דרכם למחוז חפצם, כשהם מתקדמים בזהירות רבה כדי שלא לעורר את תשומת לבם של האנגלים. כאשר הגיעו לבית הקפה שצריך היה לשמש להם מטרה, מצאוהו סגור בגלל העוצר. כיוון שלא רצו לחזור בידים ריקות, החליטו למצוא אובייקט אחר להתקפה.

בינתיים עברה כבר למעלה ממחצית השעה, וארבעת הבחורים השגיחו ששני הערבים מתחילים להסתודד ביניהם, ומכניסים מדי פעם בפעם את ידיהם לכיסים בתנועות חשודות.

כעשר דקות אחר שהארבעה עלו בחוף, התקרבו שני ערבים לעמדת הברן והחלו חוקרים את יחידת המאסף מה מעשיה בחוף. הבחורים העמידו פנים כאילו הם דייגים ובליווי קללות וגידופים ערביים ציוו על שני הסקרנים להסתלק. אך לא עברו רגעים רבים ואש תופת ניתכה על העמדה מכל העברים. אליקים לא היסס אף לרגע והפעיל את הברן בכל הכיוונים שמהם באו היריות. זה עורר, כנראה, בעיני הערבים את הרושם שכח נוחת תפס רצועה ארוכה של החוף, כי הם הפעילו נשק יותר כבד והגבירו את יריותיהם.

באותו זמן פתחו עמדות הארגון בגבולות באש חזקה על תחנת הצבא הבריטי ברחוב דניאל, סמוך לשפת הים, כדי להסיח את דעת הבריטים מנמל יפו ולמשוך את אור הזרקורים לעבר הגבול. סימפוניה אדירה של יריות ורעמי נפץ מילאה את חלל האויר.

כאשר ארבעת הנוחתים שמעו את היריות מכיוון החוף, הבינו כי שעתם דוחקת. ללא שהיות נוספות חיסלו את שני מורי הדרך הערביים שלהם, ואחר כך הטילו פצצות לתוך מרתף אחד הבתים, שבו נראו ערבים רבים. מיד אחר כך החלו נסוגים לעבר החוף.

אך בינתיים פתחו אנשי הכנופיות ומשמרות הבריטים בחיפושים מדוקדקים בכל הסמטאות הסמוכות לחוף הים. היה הכרח לפרוץ את דרך הנסיגה תוך חילופי יריות. אחר קרב קשה הצליחו הארבעה להגיע אל החוף. הסירה לא היתה עוד במקומה הקודם. מחשש שמא תיפגע, ועל ידי כך יאבד אמצעי הנסיגה היחיד, הרחיקה המאסף מן החוף. הנוחתים הגיעו אליה בשחיה. האחרון שנכנס למים היה מפקד הפעולה, אך בשעה שירד לחוף נפגע בכדור במתנו, ולא היה בכוחו לשחות עד הסירה. שנים מן הבחורים חזרו על מנת לאספו, ומיד החלו חותרים לעבר תל-אביב.

מטר האש מן החוף גבר והלך. זרקור מנמל יפו החל בולש את פני המים, וסירת מנוע יצאה לרדוף אחר הבורחים. תוך כדי חתירה צפונה הוסיפו הבחורים להשיב אש לרודפיהם.

המשוטים ניצחו את המנוע. מול קפה “שלגית”, במקום שנקבע מראש לשם כך, עזבו את הסירה ועלו לחוף. ואם כי התפקיד המקורי לא בוצע, הרי נגרמו אבדות ניכרות לאנשי הכנופיות, נתערער בטחונם בעירם והם נאלצו מעתה להפקיד כוחות גם לשמירה על שפת הים.

האחראי לפעולות הקרב של הארגון במחוז תל-אביב היה יהושע גולדשמידט, שהיה ידוע בכינויים “גל” ו“זבולון” הוא היה גם מפקד גדוד 14, הגדוד שביצע את מרבית פעולות הקרב. גולדשמידט היה ירושלמי, והיה תחילה מפקד הח“ק בבירה. כאשר נאסרו רוב המפקדים הגבוהים של הארגון בירושלים ואף לו היתה צפויה סכנת מאסר, הועבר לתל-אביב והקים בה את עמדות הגבול של הארגון. עם החמרת המצב היה גל משוכנע שירושלים תנותק מהשפלה, והוא דרש בתוקף שיחזירוהו לשם. הוא השיג את מבוקשו, ושוב נתמנה מפקד הח”ק, וכן היה אחראי לכל הפעולות שבוצעו בירושלים עד יום מותו. הוא נפל בעמדה בבית הספר לשוטרים, מפגיעה ישירה של פגז ערבי.

אי אפשר למנות, אפילו במסגרת ספר זה, את כל הפעולות שבוצעו על ידי הארגון בימים הטרופים ההם. פעמים רבות התקיפו חיילי הארגון את התחבורה הערבית במרחב תל-אביב. בירושלים ובחיפה נערכו התקפות רבות על ריכוזי הכנופיות. פצצות חבית ומטעני חמרי נפץ אחרים עשו הרג בפורעים והטילו עליהם אימת מוות. בקרבות פנים אל פנים למדו הערבים להעריך את כושר הלחימה של חיילי הארגון.

במרוצת הימים חל גם מפנה בכל המצב הצבאי בארץ. על כרחה נאלצה גם ה“הגנה” לעשות פעולות תוקפניות יותר. תחילה הסתפקה בפעולות תגמול ועונשין בלבד, שלבשו בעיקר צורה של התקפות חבלנים על עמדות האויב. אי אפשר היה לעבור בשתיקה על מעשי החבלה של הערבים, שנעזרו על ידי “מומחים” לא מכוחות הצבא והמשטרה הבריטיים בלבד, אלא גם מבין חיילים נאציים לשעבר, גרמניים, פולניים, יוגוסלביים וכו'.

בשעה שחבלני ה“הגנה” יצאו לפעולות נגד אבו כביר ושכונות ערביות אחרות, עוד לא חלמה ההנהגה הרשמית על כיבושים של קבע. גם אם עלה בידי המגינים היהודיים להשתלט על עמדה או בית, לא נשארו בתוכו אלא במשך הזמן שהיה דרוש כדי לפוצצו.

למעשה היה זה בשעת הבקעת הדרך לירושלים שה“הגנה” הגיעה לראשונה לכלל מחשבה על כיבושים. היה ברור כי אי אפשר להוסיף ולסכן חיי אדם ללא צורך על ידי העברת שיירות של מכוניות בתוך ישובים ערביים. כך הכירו לבסוף בצורך לכבוש את צדי הדרך, ולו רק כיבוש ארעי, עד למעבר השיירה. הכיבושים הראשונים מסוג זה עוררו את הבריטים לתגובה מהירה: הם דרשו להחזיר לערבים את השטח שהוצא מידיהם, ועל פי רוב היתה הנהלת הסוכנות מקבלת את התביעה הזאת.

כיבוש דיר יאסין על ידי כוחות הארגון הצבאי הלאומי ולוחמי חירות ישראל הביא לידי שינוי מכריע בשטח זה. כיבוש זה היה גורם מכריע בנצחון ישראל, לא רק מפני שהטיל אימה על האוכלוסיה הערבית בכל רחבי הארץ והניע אותה למנוסתה, אלא גם מפני שהיה הראשון בשורה של כיבושים שלא לצורך נסיגה.


 

ממחתרת – לצבא סדיר    🔗

משעה שאירעו ההתפרצויות הערביות הראשונות, בדצמבר 1947, נתנה מפקדת הארגון את דעתה לצורך להתכונן לקראת המערכה המכרעת על המולדת. שלושה היו התפקידים שעליהם הוחלט באותו זמן:

א) הפיכת הארגון מכח מחתרת לכח צבאי סדיר;

ב) הכנת הנשק הדרוש למלחמה גלויה;

ג) תכנון מלחמה שמטרתה – כבוש.

תחלה ניגש המטה לארגון הכוחות על יסוד חדש. חוסל המבנה המחתרתי של יחידות הארגון והוקמו יחידות קרב סדירות. הארגון פתח את שורותיו בפני מתנדבים, שהחלו באים בהמוניהם. רבים שהיו כל השנים רחוקים מהארגון, העדיפו את השרות בשורותיו על השרות ב“הגנה”.

בינואר 1948 הוקמו בפרדסי פתח תקוה ורמת גן מחנות הצבא הראשונים של מחוז תל אביב. מחנות אימונים נוספים הוקמו במקומות שונים בארץ.

שיטות ההדרכה נשתנו בתכלית: שוב לא אומנו האנשים לפשיטות בתנאי מחתרת, אלא למלחמה סדירה. צעירים וצעירות אומנו בקרבות שדה וקרבות רחוב, לפי מתכונת צבאית.

יחידות גדולות יצאו לאימונים של ימים רצופים, ואפילו של שבועות אחדים. שיטות ההדרכה היו מותאמות לתנאים המיוחדים של הלחימה בארץ, והדגש הושם על אימונים שתכליתם התקפה ולא הגנה: התמצאות בשטח, זניקה, פריצה והסתערות קדימה. וכמובן אימוני שדה ואימונים בנשק קל וכבד.

ככל שגבר קצב ההתגיסות, צצו ועלו בעיות חדשות. בין המתגייסים היו ותיקי הארגון שזה שנים לא היו פעילים. היו ביניהם צעירים שזה להם המגע הראשון עם הארגון הצבאי הלאומי. את כל אלה צריך היה לקלוט, לאמן, להדריך ולהכשיר לתפקידים הגדולים של מלחמת ההכרעה.

שרר מחסור חמור במפקדים ובמדריכים מנוסים. שרר מחסור חמור בנשק, ולא רק לצרכי זיון האנשים, אלא אפילו לצרכי אימון והדרכה.

בעיה בפני עצמה היתה מציאת מקומות מתאימים להדרכה ואימון. הפתרון נמצא על ידי הקמת בסיסים ועריכת קורסים מזורזים בשטח ההפקר שבקרבת העמדות בגבולות העירוניים. היו כמה יתרונות לבסיסים אלה. ראשית, אפשר היה לאכסן מאות לוחמים בבתים בשטח ההפקר, שנעזבו על ידי תושביהם. שנית, הנשק שנמצא בעמדות יכול לשמש גם לצרכי הדרכה. שלישית, המתאמנים נמצאו כל הזמן בתנאי קרב אמיתיים, באש יריות והפגזות. על ידי כך הסכינו לתנאי הקרב ואופיים חושל לקראת הבאות. איש מן המתאמנים בבסיסים אלה כבר לא היה צריך לצאת לקרב בלי “טבילת אש” מוקדמת.

בתל אביב הוקמו בסיסים כאלה בכרם התימנים, בשכונת שפירא ובשכונת התקוה. כל שטח ההפקר הפך לבסיס אימונים. גם בתים פרטיים, גם בתי ספר ומחסנים שימשו לצורך זה.

אולם למרות כל המאמצים שנעשו, לא עלה בידי הארגון לאמן את מספר המפקדים הדרושים כדי לספק את צרכי הגיוס המוגבר.

בפברואר 1948 הוקם מחנה אימונים מיוחד בבית ערבי ישן בין פרדסים, סמוך לבני ברק, מאחורי בית החרושת “משי זקס”. מארגנו של המחנה ומפקדו היה אריה (יצחק גנני). המקום נקרא “מחנה דב” על שם דב גרונר הי“ד שהועלה לגרדום על ידי המשעבדים הבריטיים, והוא היה במרוצת הימים לבסיס העיקרי להדרכת מפקדים במחוז ת”א ושימש אחר כך לנקודת המוצא להתקפה על יפו.

מפקדת הארגון במחוז תל אביב, שבראשה עמדו עוזי (יוסף לוי, נפל בכיבוש יפו) וסגנו שמואל (פתחיה שמיר), הגבירה את היקף פעולתה בהתאם לצרכי הזמן. התארגנו מחלקות חדשות בהתאם לצורך, והמחלקות הקיימות הרחיבו את מסגרתן ופעולותיהן. כמפקד הדרכה במחוז נתמנה, מיד לאחר בריחתו ממחנה המעצר בלאטרון, אליצור (יצחק פרידמן). עמיקם (אברהם שיין) נתמנה קצין גיוס. תפקידו היה כרוך בקשיים רבים באשר מאות ביקשו להתגייס ולפעול. הוא הקים וועדות קבלה שנפגשו עם המתגייסים החדשים, והחליטו על קבלתם. בראש מחלקת השרותים המחוזית הועמד בני (יצחק ארמן). הוא מינה אחראים לאגפים השונים: מזון, מחסנאות, אפסנאות, שרות רפואי, תחבורה וכו'.

בעית האספקה היתה חמורה מאד. מצב אספקת המזון החמיר בישוב כולו, והונהג קיצוב של מצרכים חיוניים. זמן רב עבר עד שאפשר היה לאגור מלאי ניכר של מצרכים חיוניים – ועד שנוצרה אפשרות לארגן אספקה עצמית קבועה לעמדות, לבסיסים ולמחנות.

באמצע חודש פברואר יצאה יחידה בת עשרים חיילים, בפיקודו של צבי (ישראל וירניק – נפל ברמלה) לפעולת החרמה. בבסיס הארגון הצבאי הלאומי ליד פתח תקוה ניתנה להם ההסברה המוקדמת: עליהם להשתלט על מחנה אספקה קטן של הצבא הבריטי, מחנה “נאאפי” בחדרה, שממנו נשלחים מצרכים למחנות הצבא אשר בסביבה ולהוציא משם כמות מזון רבה ככל האפשר. את המשימה עליהם לבצע בשקט, ללא יריות, כי במרחק כמה מאות מטרים משם נמצא מחנה צבאי גדול שמתוכו עלולה לבוא תגבורת בזמן קצר, במקרה של התנגשות מזויינת.

חיילי הארגון החליפו את בגדיהם במדי הצבא הבריטי ובליווי עשר מכוניות משא, שצובעו בצבעי המכוניות הצבאיות הבריטיות, יצאו לדרך.

בשעות לפני הצהרים הגיעה השיירה לשער המחנה. אנשי המשמר היו חיילים ילידי מאוריציוס. הם בדקו את תעודותיו של מפקד השיירה ולא מצאו בהן כל פגם. הם הרימו איפוא את המחסום והניחו למכוניות הארגון להכנס לשטח המחנה.

מפקד המיבצע ביקש לדבר עם סרג’נט לוק, הממונה על המחנה. כאשר זה הופיע בפניו, “סיפר” לו צבי שחיילי הארגון הצבאי הלאומי באו ליהנות ממצרכי צבא הוד מלכותו וליטול אותם לצרכי לוחמי החופש העבריים. בינתיים השתלטו בחורים אחדים על משמר השער ופרקו את נשקו. השומרים הוכנסו לחדר המשמר, וחיילי הארגון תפסו עמדות ליד המחסום.

אותה שעה החלה הרקת המחסנים, והסחורה הועמסה על מכוניות המשא. מכונית אחר מכונית נתמלאה ארגזים.

לפתע הגיעו למחסום שני חיילים רוכבי אופנוע, אנשי הדיביזיה המוטסת. לפני שהיה סיפק בידיהם לברר מה קרה, הוחרם נשקם והם הוכנסו לחדר המשמר. כעבור דקות מספר הגיעה מכונית משא בריטית ובה שני חיילים. כאשר התקרבה למחסום הבחינו החיילים כי משהו אינו כשורה, אך כבר היה מאוחר מדי. גם הם הוכנסו לחדר המשמר, ומכוניתם איפשרה לאנשי הארגון לקחת אתם כמות נוספת של מצרכים.

המפקד גל, שנתן לאנשים את ההסברה לפני צאתם לפעולה, נמצא כל אותו זמן בקרבת מקום, רכוב על אופנוע, כדי למנוע הפתעות. תוך זמן קצר הושלמה המלאכה. השיירה עזבה את המחנה כשלפניה שלושה רוכבי אופנוע. כאשר הגיעה לאזור מבטחים, פצחו החיילים “הבריטיים” בשירה עברית שגרמה הפתעה רבה לעובדי האדמה היהודיים בצדי הדרכים.

בסך הכל הוחרמו אותו יום 40 טון מזון, וכן מדים בריטיים והנשק שפורק מן החיילים הבריטיים. מצרכים אלה כלכלו זמן רב את חיילי הארגון בעמדות ובבסיסים. עתה כלל מלאי המזון בשר משומר, חלב משומר, קמח, סוכר, קטניות וגריסים, סיגריות וכיוצא באלה. אחראי למחלקת האספקה היה ישי (דוד שברגולד).

על התחבורה נתמנה ברזילי (שמחה רז). מלבד מה שסיפק מכוניות לצרכי הפעולות והשרותים, אירגן גם קורסים אינטנסיביים לנהגות. מאות בחורים למדו את המקצוע בקורסים אלה. הכשרת מספר רב של נהגים היתה אחת המשימות החשובות ביותר של הימים ההם, כי בכושר הנהיגה היה תלוי לעתים לא רק גורלם של הלוחמים הבודדים, אלא גם של הפעולה כולה.

בכפר ג’מוסין הוקם מחסן גדול לדלק, שהכיל מאות רבות של חביות ופחים מלאים בנזין ושמן לצרכי כלי הרכב של הארגון. מחסני דלק יותר קטנים הוקמו במקומות שונים בתל אביב. כן הוקמו מחסנים של מדים, כלי בישול, מיטות ומזרונים ושאר ציוד.


מטה הארגון ארגן גם את עבודת השרות הרפואי הארצי, שהיה זקוק להרחבה ניכרת כהכנה לבאות. יואב (ד"ר א. מתן), שהיה המנהל הארצי של השרות הרפואי, הקים תאים של ש.ר. בכל רחבי הארץ, בא בקשרים עם רופאים ואחיות, סיפק להם חמרי רפואה ואירגן קורסים ארציים לחובשים, חובשות ואחיות וכן קורסים לעזרה ראשונה. בתחילה היו מאמנים בהגשת עזרה ראשונה קבוצות מיוחדות בלבד, אולם אחר כך הגיעו לכלל דעה שיש לאמן בהגשת עזרה ראשונה את כל אנשי הארגון, כדי שיוכלו לעזור איש לרעהו אף בהיותם מנותקים מבסיסם זמן ממושך. הוכנו גם ילקוטים מיוחדים עם חמרי עזרה ראשונה לכל חיילי הארגון. במחוז תל אביב היתה האחראית לשרות הרפואי האחות עדה שטקליס.

היה הכרח להכין מקומות מספיקים לפצועים. למרות שדבר זה היה כרוך בקשיים גדולים, עלה בידי הש.ר. להכין מספר מקומות בטוחים. אחד המקומות האלה היה בביתה של הגברת חנה עוזרי בשכונת מחנה יוסף. אם לבנים רבים, שכולם (פרט לאחד שהיה חבר פלמ"ח) נמנו עם חברי הארגון. היא העמידה את ביתה ואת עצמה לרשות הש.ר. לפעמים נמצאו בביתה בעת ובעונה אחת ארבעה או חמשה פצועים קשה, והיא היתה מטפלת בהם באהבה ובמסירות אמהית. לא לחנם התחילו חיילים הארגון לכנותה בכינוי החיבה “אמא”. בשעת הפעולות לכיבוש יפו היתה הגברת עוזרי מנהלת המטבח בבית החולים פרייד.

מקומות אחרים להחזקת פצועים, אשר ביתם היה פתוח משך השנים של מלחמת הארגון בבריטים, היו בית ליכטר ברחוב המלך ג’ורג', ודירותיהם של ברוורמן ברחוב שיינקין, שושנה ברחוב רבנו תם, בתיה ברחוב בן עמי ואחרים.

עוזרותיו הראשיות של דר. מתן היו הצעירות דרור, טופסי ויוכבד. עליהן נוספו במרוצת הימים בחורות נוספות. רופאים אחדים העמידו את עצמם לרשות הארגון במחוז תל אביב. המנתח בש. ר. היה דר. פרידלנדר, שהיה מנתח את פצועי הארגון בכל התנאים והנסיבות והציל חיי רבים מהם. עזרה רבה הוגשה לארגון על ידי דר. מרקוס, מנהל המחלקה החירורגית בבית החולים “הדסה” בתל אביב. הנהלת בית החולים, רופאיו וכל חבר העובדים שלו עזרו לפצועי הארגון בטוב לב ובאדיבות וסייעו בעצה ובמעשה לש.ר.

למותר לומר שקופת חולים לעובדים לאומיים עמדה תמיד לימין השרות הרפואי של הארגון והעמידה לרשותו בכל עת את כל העזרה הדרושה ברופאים, באחיות, בחמרים ובמכשירים רפואיים.

בראש השרותים שהוכנו בהיקף ארצי הועמד חבר המפקדה אמציה (דוד גרוסבורד), שהיה אחראי למחלקות שונות: אספקה מרכזית, שרות רפואי, קשר, מחסנאות, ייצור נשק וכו'.

בפברואר 1948 החלה הקמת בתי מלאכה לייצור נשק – בעיקר סטנים, רימונים, מרגמות ומוקשים. כן הוקמו מעבדות לייצור חמרי נפץ.

את ייצור הסטנים קבל על עצמו משה רובין, בעל בית החרושת “זיק” בשכונת פלורנטין. אחר ניסויים רבים התחילו בייצור החלקים השונים בבתי מלאכה שונים ברחוב עמק יזרעאל, ברחוב גת רימון, בית חרושת “זיק”, קופפרשטין ומקומות אחרים. בסדנה המרכזית במרכז וולובלסקי, שבה היו מתקינים את הקנים ומרכיבים את הסטנים, עבדו בקביעות 30–25 איש. התפוקה היומית הגיעה לשלושים עד ארבעים תת-מקלעים. עד שפורק הארגון, הוציאו סדנותיו קרוב לשלושת אלפים סטנים.

ייצור הרימונים הופקד בידי יורם. הרימונים מתוצאת הארגון היו מהטיפוס הפולני. את הקליפות יצקו בבית החרושת ליציקה של יעקב בנצנברג המנוח בקרית אריה, ואילו את החלקים הפנימיים התקינו בבית מלאכה בדרך פתח תקוה, ליד הגרז' “שברולט”. באותו בית מלאכה עסקו גם בייצור חלקים לבראונינגים ומוקשים.

במרוצת הימים התחילו לייצר גם פצצים. את חומר הנפץ למילויים – כספית רועמת עם תערובת של ט.נ.ט – ייצרו במעבדה הכימית, ואת יתר החלקים – במחלקה הטכנית. את הפצצים הרכיבו בבית מלאכה קטן על יד בית הספר ברח' קלישר. בבית מלאכה אחר באותה סביבה עסקו בהרכבת מנגנוני ההדלקה. כל זה נעשה בתנאים פרימיטיביים, והעבודה חולקה לבתי מלאכה שונים גם מתוך זהירות למקרה של תאונה, וגם מחשש של חיפושים בריטיים.

בחודש מרץ התחיל ייצור הרימונים בהיקף רחב ובאלפים.

בהרכבת הרימונים עסקו ארבעה בחורים ובחורה אחת, וסדנתם היתה בדירת גג באחד הבתים שברחוב מזא"ה.

בשעה שנתקיימה ההתקפה על יפו, אירע אסון בחדר שבו הורכבו הרימונים. חומר נפץ ששימש למילוי הרימונים התפוצץ והחדר נהרס. הנערה ציונה יפת נהרגה מיד, וארבעת הבחורים נפצעו קשה. השכנים קראו לכבאים, אך הללו לא העיזו לעלות לגג, מחשש להתפוצצויות נוספות. אמציה, שנזדמן למקום ביחד עם עוד חייל, היה הראשון שעלה. הם הוציאו את הפצועים ואת שארית חמרי הנפץ, ורק אחרי כן עלו הכבאים והוציאו את הגופה מתחת למפולת.

בהשגחתו של חיים טויט (שרגא אליס) אורגן ייצור המרגמות. את החלקים השונים הזמינו על פי רוב בבתי מלאכה פרטיים, ואילו בהרכבה עסקו בבית המלאכה של גדעון, ברחוב הגר"א. בתחילה ייצרו רק מרגמות בעלות קוטר של שני אינצ’ים, וכעבור זמן ייצרו גם מרגמות של שלשה אינץ' שלדעת מומחים היו משוכללות אף מן הבריטיות. בין המומחים בייצור מרגמות היו עמיקם (אלימלך שפיגל) וגיורא (שלמה שמחון).

לא פעם היו מקרים שאנשי ה“ההגנה” נקלעו למקומות שבהם עבדו בייצור מרגמות בשביל הארגון, והיה חשש שיגלו את הסוד. אולם על פי רוב אפשר היה להניח את דעתם בהודעה סתמית כי בתי מלאכה אלה עובדים בשביל ה“הגנה”.

מאה מרגמות של שני אינץ' ושמונה של שלשה אינץ' יצאו מבתי המלאכה של הארגון. נעשו גם נסיונות רבים לייצר פגזים של שני אינצ’ים, אך הדבר לא יצא מן הכח אל הפועל עד שהגיעה שעת פירוקו של הארגון.

היו לבטים רבים בשאלת ייצורם של חמרי נפץ. הקשיים נבעו מחוסר מומחים וחוסר חמרי גלם גם יחד. אחר מאמצים רבים התגברו על המחסור. בימים ההם היה חומר הנפץ מסוגי הנשק החשובים ביותר בקרבות. אלה היו ימי פצצות החבית, והיה ידוע כי אף ה“הגנה” סובלת ממחסור בחומר.

הנסיונות הראשונים בשימוש בחמרי נפץ מתוצרת עצמית נעשו בחורבות הגבול של יפו ובכפר אבו-קישק. אחת מפעולות הארגון באבו כביר, שבה נהרסו כמה עמדות ערביות, נתנה הזדמנות לבחון את יעילותו של חומר הנפץ מתוצרת עצמית. נסיון זה וכל האחרים הוכיחו כי החומר הוא בעל כח נפץ גדול.

הממונים על ייצור חמרי הנפץ היו אליצור וסגנו בנימין (אהרון שויצר), שזה עתה ברח ממחנה המעצר בעתלית. בסך הכל הגיעה התפוקה לשלש טונות.

נעשו גם נסיונות לייצר ט.נ.ט., וגם הם הוכתרו בהצלחה. בעל בית החרושת “מולדת”, שעסק בייצור זה, הגיע עד לתפוקה יומית של עשרה קילוגרם.

מקוביות של 500 גרם ט.נ.ט. נקי ייצרו “פיטארדות”, שהופעלו על ידי מנגנון שהותקן בידית של עץ.

עוד בהתקפה על כלא עכו השתמשו ב“פיטארדות” מסוג זה, ובהודעה רשמית של הבריטים נמסר אז כי בידי הארגון הצבאי הלאומי נמצאים רימונים אמריקניים חדישים בעלי כח נפץ עצום.

העובדים בייצור הנשק עבדו במסירות רבה ובשכר זעום. הם עשו ימים כלילות והקדישו את מיטב אונם להצלחת המפעל. אין פלא איפוא שאחר ההסכם לא האמינו נשקי ה“הגננה” כי ייצור סטן או מרגמה עלה לארגון שליש או רבע מהסכום שה“הגנה” היתה משלמת בעדו. אעפ“כ לא נפל טיב הנשק מזה שנוצר בבתי המלאכה של ה”הגנה", ובמקרים לא מעטים אף עלה עליהם.

הממונה על המחסנאות המרכזית היה אלכס (יוסף אלקין). היה צורך להרחיב את רשת המחסנים בכל הארץ, וביחוד בתל אביב, במסגרת ההכנות הכלליות. מלבד מחסני הנשק הוקמו גם מחסנים מרכזיים למזון, מדים וחמרי רפואה.

האחראי למחסני הנשק במחוז היה אורי (בן-עמי וטנמכר), נשק מומחה שדאג לאחסנת הנשק, לטיפול בו ולהכנתו בשעת הצורך.

על פי רוב סודרו המחסנים במרתפים ובבונקרים מתחת לפני האדמה שהותקנו במיוחד לצורך זה. לשם הסוואה שימשו ארגזים של כלי בית, שקי צמר גפן ושאר סחורות. לעתים היו בעלי המחסנים מוכרים לשכנים סחורות שונות, וביחוד כלי בית, במחירים סיטונאיים, כדי לשכנעם שאין המחסנים משמשים אלא לצרכים מסחריים. אך לא תמיד נשאו תחבולות כאלה פרי. היו מקרים בהם השכנים התחילו לחשוד כי משהו אינו כשורה במחסני הסחורות, ואז היה הכרח להוציא את הנשק ולהעבירו למקום אחר. אירע מקרה שנערה יהודיה, חברת פלמ"ח, הביאה את המשטרה הבריטית למקומו של מחסן אחד בסימטת לאן. הסביבה הוקפה על ידי שוטרים רבים שפתחו בחיפושים במרתף בו נמצא מחסן הנשק. אולם הם העלו חרס. באותו מרתף היה בונקר מוסווה היטב, שפתחו היה במרכז הרצפה. מסביב, ליד הקירות, עמדו ארגזים, והבריטים שיערו שמאחוריהם מוסווה פתחו של המחסן החשאי. הם החלו איפוא להזיז את הארגזים מן הקירות ולהעמידם במרכז, בדיוק מעל לבונקר. ימים מספר לאחר חיפוש-סרק זה פונה המחסן.

מחסנים אחרים היו ברחובות ישראלס, מנדלסון, גורדון, נחלת בנימין וכו'. הנשק הושם בחביות סגורות באופן הרמטי, שהועמדו על אצטבאות במחסנים. אותו חלק של הנשק שהיה מיועד לשימוש תמידי הוחבא על פי רוב במחסנים שהגישה אליהם היתה קלה. המגמה הכללית היתה לפזר את הנשק במחסנים קטנים רבים כדי לצמצם את הנזק במקרה של גילוי.

בצריף באחת החצרות של דרך יפו – תל אביב נמצא המשרד של מחלקת המחסנאות המרכזית. במקום זה, שהיה כמעט לגמרי גלוי, נעשו כל עבודות הרישום הכרוכות בניהול מחסנים וכן שימש להכנת תעודות זהות מזוייפות ושאר מיסמכים. כן רוכזו בו ספרי לימוד והדרכה שנשלחו משם לכל הארץ.

אגב התקנת הבונקרים לשמירת הנשק נתקלו בבעיה: זו של הוצאת החול מן החפירות שנעשו במרתפים, ברחובות מרכזיים. גם לזאת נמצא פתרון; לא פעם הוצא החול במזוודות, בשקיות ובתחבולות כיוצא באלה. אותה מחלקה טיפלה גם בהעברת הנשק מעיר לעיר, אחד התפקידים הקשים ביותר בתנאי המחתרת.

רוב העובדים במחלקת המחסנאות עשו את מלאכתם שלא על מנת לקבל פרס, למרות שהיו צפויות להם סכנות רבות וקשות גם מצד הבריטים וגם מצד יהודים עושי דברם.

הייצור העצמי של נשק לא היה בו כדי לפתור את בעית האספקה, ביחוד נוכח הוודאות שבשלב המכריע, ילבש המאבק צורה של מלחמה גלויה שבה דרישת הנשק תהיה גדולה מאד. גם בידי ה“הגנה” היו בחדשים המכריעים ההם רובים מעטים, כמות קטנה של מכונות יריה וכמות מבוטלת של פגזי מרגמות בלבד.

מעט הכסף שעמד לרשות הארגון הוצא זה מזמן לרכישת נשק. כדי להגביר את היקף הרכישה והייצור היה צורך בסכומים גדולים והכסף מאין יבוא?

מפקדת הארגון החליטה לפנות במישרים לישוב ולהתרימו למען “קרן הברזל”, הקרן שנועדה לתת את האמצעים הכספיים הדרושים כדי לזיין את הלוחמים המגוייסים בשורות הארגון.

זו היתה הפעם הראשונה מאז הוקם, שהארגון הכריז על מגבית עממית רחבה. בכרוז לציבור שפורסם עת ההיא נאמר: “חברי הארגון הצבאי הלאומי מוסיפים למסור את נפשם בהגנה ובמלחמה. הם ניצבים יומם ולילה בעמדות הקיצוניות בגבולות יפו – תל אביב, בעיר העתיקה בירושלים ובכל חלקי הארץ”.

ביום בו נפתחה המגבית עברו בחוצות תל אביב עשר מכוניות מקושטות בסמלי הארגון ובכרוזים שונים, ובהן נסעו חיילי הארגון, מזויינים בנשק אוטומטי וערכו הפגנת תעמולה למען הקרן באמצעות רמקולים.

ליום המחרת נועד שידור מיוחד של “קול ציון הלוחמת”, תחנת השידור של הארגון הצבאי הלאומי, מככר ב' בנובמבר, מול קולנע “מוגרבי”, במרכזה של תל אביב.

משעות אחר הצהרים החלו נוהרים לככר המונים מבני תל אביב כדי לשמוע את דבר הארגון. בשעה שש בערב הגיעה למקום יחידה גדולה של אנשי ה“הגנה” מזויינים במקלעי “סטן” וברימונים, שתפסו את שלד הבית ברחוב פינסקר 2, שעמד אותה שעה בבנינו. ממקום זה עמדו אנשי הארגון לשדר.

אנשי ה“הגנה” חסמו את הכביש לרוחב רחוב פינסקר, עד לאולם מוגרבי, ואחדים מהם ניסו לפזר את הקהל.

בינתיים הגיעו אנשי הארגון הצבאי הלאומי עם המשדר. בראותם את הבנין תפוס על ידי אנשי ה“הגנה” החליטו להמנע מהתנגשות אתם ולשדר מפינה אחרת של הככר.

בינתיים השמיע הקהל את מחאתו נגד נסיון ה“הגנה” לשלול את זכות הדיבור מאנשי הארגון. בתוך המהומה הכללית נשמעו קולות נפץ אדירים. נתברר שאנשי ה“הגנה” זרקו רימוני הפחדה לבין הקהל. זעקותיהם של פצועים נשמעו מכל עבר. הוזעקו אמבולנסים שהעבירו את הפצועים לתחנת העזרה הראשונה.

זה היה בדיוק ביום בו הובאו לקבורה חמישים הקרבנות הראשונים של הפצצה שהרסה את רחוב בן יהודה בירושלים. דבר זה עוד הגביר את סערת הרוחות שקמה בצבור אשר הותקף ברימונים על ידי צעירים יהודיים.

תגבורת רבה של אנשי הארגון הצבאי הלאומי הגיעה לככר. חיילי הארגון, שכולם היו מזויינים, קפצו ממכוניותיהם ובנשק דרוך החלו מתקדמים לעבר אנשי ה“הגנה”. ניתנה להם פקודה לא לפתוח באש אלא אם כן יותקפו תחילה ביריות. חלק מאנשי ה“הגנה” התפזר ללא התנגדות נוכח גילוי זה של תקיפות, בעוד שאחרים תפסו עמדות. לא עבר זמן רב ויחידת ה“הגנה” כולה עזבה את הככר.

חיילי הארגון מצאו במקום כמה רימונים שלא התפוצצו, וכן רסיסי רימונים. בדיקה העלתה כי רימוני הפחדה אלה בכוחם לגרום נזקים רציניים. בסך הכל נפצעו כמאה איש, רובם אזרחים ומיעוטם אנשי “הגנה” שנמצאו בתוך הקהל בשעה שהושלכו הרימונים. את רוב הפצועים אפשר היה לשלוח הביתה אחר שקיבלו עזרה ראשונה. ששה עשר נשארו בבית החולים לטיפול נוסף, ומהם היו שנים פצועים קשה.

אחר שאנשי ה“הגנה” עזבו את המקום, פתחו אנשי הארגון בשידורם ללא הפרעות נוספות. קהל האלפים קיבל את השידור במחיאות כפים, והוכיח אחר כך את נאמנותו לחיילי הארגון כאשר נקרא לתרום את תרומותיו.

מיד לאחר המקרה נתכנסה עירית תל אביב לישיבה שלא מן המנין כדי לדון בהתנגשות המזויינת המעמידה את העיר בסכנה של מלחמת אחים. הישיבה נתקיימה בדלתיים סגורות. למחרת נתפרסמו הודעות גינוי על ידי ד. צ. פנקס בשם הרוב בעירית תל אביב, וכן על ידי עיריות רמת גן ופתח תקוה, על ידי הועד הפועל של התאחדות בעלי התעשיה ועל ידי מוסדות אחרים. העתונים האזרחיים פירסמו מאמרי גינוי, בעוד שהעתונים “דבר” ו“על המשמר” ניסו לשוא להצדיק את התנהגותם של אנשי ה“הגנה” שתירצו את מעשם בהודעה על “אספסוף” שהתקהל בככר והתפרע, באופן שהיה “הכרח” לזרוק רימונים.


בתחילת שנת 1948 יצא לחוץ לארץ חבר מפקדת הארגון יואל (יעקב עמרמי) כדי לרכוש נשק ולארגן את העברתו לארץ ישראל.

לפני צאתו נעשה הסדר עם עובדי נמל תל אביב על ידי משה ברץ על הורדת משלוחי נשק של הארגון מן האניות ללא בדיקה.

לא קלה היתה עבודתו של יואל בחוץ לארץ. ביחד עם דן (יעקב לוטן) ואנשי הארגון באירופה עשה מאמצים כדי לרכוש את הנשק היקר, אחסנו ולהעבירו לתעודתו. בכל אחד מהשטחים האלה צריך היה להתגבר על קשיים רבים.

בהדרגה רוכזו כמויות גדולות של נשק, בין שנקנו בכסף מלא ובין שנתרמו על ידי גורמים שונים. בין השאר תרמו הקומוניסטים הצרפתיים עשרים וחמשה טון נשק בשביל הארגון. אחר ששמעו הסברה מקיפה מפי שליחי הארגון ונציגיו, הגיעו לכלל מסקנה שמוטב להם להעמיד את נשקם לרשות הלוחמים היהודיים בארץ ישראל מאשר להשאירו במחסנים תת-קרקעיים בצרפת, מקום שם בין כה וכה לא היה לו שימוש.

המשלוח הראשון של נשק מאירופה הגיע לארץ בתחילת אפריל 1948. הוא הכיל תת־מקלעים אמריקניים ובריטיים, כמות ניכרת של אקדחים, תחמושת ואבק שרפה. משלוח שני עמד לצאת מצרפת באותו זמן, אך לפני העמסתו על האניה נודע שמץ דבר למשטרה הצרפתית. היא החרימה את המטען כולו – 25 טון – ואסרה שלשה מאנשי הארגון הצבאי הלאומי שטיפלו בו.

עד כמה שהדבר נראה משונה – הרי אותה שעה, עם החרמת הכמות של 25 טון, נקשרו הקשרים הדרושים עם מוסדות ואישים צרפתיים, שאיפשרו אחר כך השגת כמויות רציניות של נשק.

עוד לפני “אלטלינה”, בשבועות הראשונים אחר הקמת המדינה, הגיעו משלוחים של אבק שריפה, תרופות ומכשירים רפואיים. כן הגיע משלוח של 37 טון נשק שיצא מנמל באיטליה הדרומית: 17 טון חמרי נפץ ו-20 טון נשק אוטומטי וכדורים, אך נשק זה כבר הגיע לצבא ישראל.

ההסגר הבריטי על חופי המולדת עמד בעינו והמשלוחים מחוץ לארץ עלולים היו להגיע באחור זמן.

עבודת הייצור בסדנות הארגון זה עתה החלה והתצרוכת עלתה על התפוקה. הזמן דחק. מן ההכרח היה למצוא מקורות נשק נוספים, לרכשם ולנצלם לשחרור המולדת. והיו כאלה בארץ; במחנות הצבא הבריטי אפשר היה למצוא את הברזל היקר מכל.

חטיבת התכנון נתנה את דעתה על כך.

בסוף חודש פברואר, שנת 1948, הוקמה חטיבת התכנון. שני מפקדי הארגון – יהושע (אליהו טמלר-סנד) ואריה (מליץ) אשר זה עתה הצליחו לברוח ממאסרם בבית הסוהר בירושלים וחזרו לפעילותם, נתמנו כחברי הח"ת, ויחד עם חיים-טויט (שרגא אליס) וגדעון (עמיחי פאגלין), שעמד בראש, נגשו לעיבוד התכניות בכיוון זה.

יום אחד במחצית חודש מרס 1948 יצאה קבוצת אנשי הארגון, מלובשים בתלבושת הצבא הבריטי ונוסעים במכוניותיו לפעולת רכישה במחנה הצבא הבריטי בבאר יעקב. מחנה זה, כרוב האחרים, היה מבוצר בגדרות תיל ומגדלי צופים וכל שאר האמצעים שבהם באה לידי ביטוי עצבנותם של הכובשים הבריטיים.

אעפ"כ הצליחו הבחורים לחדור לתוך המחנה, אך כאשר התכוננו לפעולה, ראו כי הבריטים הבחינו בהם. ברגע הראשון נדמה היה כי מצבם בכל רע, ולא זו בלבד שלא יוכלו לבצע את משימתם, אלא שספק אם יוכלו להציל את נפשם. ברור היה כי אסור לשהות זמן נוסף במחנה האויב והכרח הוא לפתוח מיד בנסיגה.

בפעולת הסחה מהירה הצליחו לפלס להם דרך ולהגיע עד השער. ברגע שעמדו על סף היציאה, שוב עמדה לנגד עיניהם המשימה שלמענה יצאו לדרך. הן לא נאה לחיילי הארגון הצבאי הלאומי לשוב בידים ריקות.

אולם לכך דאג ישי (צבי קניג), שהיה אחראי ליחידה שהוצבה מול משמר הכניסה. הוא פקד על אנשיו לפרק את נשקם של שומרי השער והם חזרו לבסיסם בשלל של 12 כלים, – רובים ומקלעים.

בסוף מרץ 1948 קבל חבר הח"ת אריה ידיעה מפי אחד העובדים במחנה הצבא מספר 80 ליד פרדס חנה, שבו חנה גדוד של תותחנים אנטי-טנקיים, כי במחנה נמצאות כמויות גדולות של נשק.

יהושע וחיים-טויט חברי הח“ת, יצאו לסיור מוקדם בסביבת המחנה, ואף חדרו לתוכו בעזרת תעודות מזויפות ובהסואה של עובדים אזרחיים. בשעת הסיור נתברר כי במחנה נמצאים 10 – 12 טנקים מסוג “שרמן” וזחלים שונים, ויותר משלוש מאות חיילים. אחר כך החל הח”ת לתכנן את המיבצע לכל פרטיו.

עוד בשעת הסיור המוקדם נקבעו אופן ביצוע הפעולה ודרכי הנסיגה. המתכננים קבעו כי יש להשתלט בבת אחת על כל שטח המחנה, כתנאי קודם להצלחת הפעולה. כן החליטו כי השעה הנוחה ביותר להתפרצות למחנה היא בבוקר, כאשר החיילים מתרחצים ומתגלחים, או נמצאים בחדר האוכל לארוחת הבוקר. בשוני, זכרון יעקב ונתניה הוכנו מחסנים לנשק אשר יוחרם.

ביום לפני זה שנועד לביצוע המשימה נתכנסו כחמישים איש במחנה אהלים שהוקם ליד שוני. ננקטו אמצעי בטחון מיוחדים, כי שוני כבר היתה ידועה לאנשי הבולשת הבריטית כמקום ריכוז של אנשי הארגון הצבאי הלאומי. גם אנשי ה“הגנה” ידעו כי שוני היא אחד המקומות של הארגון, ואי אפשר היה לדעת אם לא יהיו להוטים להכשיל את הפעולה ממש כבריטים עצמם.

זוגות זוגות הגיעו האנשים למחנה, מכיוונים שונים ובשעות שונות. במקום היו גם שני משוריינים של הארגון הצבאי הלאומי, שאחד מהם הוחרם מידי הצבא הבריטי ואחד מידי המשטרה. נוסעי המשוריינים היו מצויידים בתעודות בריטיות מתאימות.

לעת ערב הובאו למקום מדי חיילים בריטיים והנשק המיועד להתקפה.

באותו ערב ניתנה לאנשים הסברה מקיפה על המשימה ועל ביצועה. יהושע אשר פקד על הפעולה, צייר על לוח את תכנית המחנה וסימן את מקומות הפריצה וההבטחה ואת דרכי הנסיגה. האנשים חולקו לחוליות, – כל חוליה ומפקדה. כמחצית האנשים נשלחה לעמדות ההבטחה.

אחד המשוריינים היה מצוייד במשדר קטן, ומשדר שני הותקן במכונית קטנה בה נסעו גדעון, מייק (סיומקה אלכסנדרוביץ) וצבי וולף.

בשעה שבע בבוקר קרבו ארבע מכוניות משא לשער המחנה. במכונית הראשונה – דודג' גדול ומכוסה – היו עשרה בחורים. ליד הנהג ישב ג’קסון (אליעזר זמלר) במדי סרג’נט בריטי ובידו מעטפה רשמית גדולה של הצבא הבריטי, שעליה היה כתוב באותיות גדולות “סודי”, ושנועדה לקולונל, מפקד המחנה. ג’קסון היה בין חיילי הצבא הבריטי שנפלו בשבי הגרמנים. הוא ברח מהשבי ובמשך שנה וחצי חי באתונה, פיראוס וערי איטליה. מנהגי הצבא והשפה האנגלית היו ידועים לו ואי אפשר היה להבחין אם חייל אמיתי הוא הדובר או איש ארגון מוסווה.

לפני המחסום ירד ג’קסון מהמכונית5 והודיע לשומרי השער כי דבר סודי לו למפקד המחנה. השער נפתח בפני מכוניתו, שהתקדמה בהתאם לתכנית עד למחסן הנשק ושם נעמדה. אותה שעה הגיעה לשער מכונית דודג' שניה, שבה היה קקטוס (בי ברזל) עם חמשה עשר בחורים. כאשר המשמר עצר מכונית זו על מנת לבדוק את ניירות הנוסעים, קרא יהושע את סיסמת הפעולה. קקטוס, ואתו כמה מהבחורים, קפצו מהמכונית, פרקו את נשקם של האנגלים והשתלטו על השער. מיד הגיעו שני משורייני הארגון, נכנסו למחנה ותפסו עמדות, האחד מימין המחנה והשני משמאלו, כדי להבטיח את האגפים.

שני בחורים מיהרו להשתלט על העמדה בקרבת השער. משדר המחנה פוצץ בחמרי נפץ. מאות החיילים הבריטיים במחנה היו מעתה שבויים בידי הארגון הצבאי הלאומי. תחת איומי אקדח פתח אחד הבריטים את מחסן הנשק. כל החיילים שנתפסו בשטח המחנה רוכזו בצריף בקרבת המחסן, והבחורים החלו להעמיס את הנשק על מכוניותיהם. הבחורים לא האמינו למראה עיניהם. על שפע כזה של נשק לא חשבו אפילו בחלומותיהם הנועזים ביותר. שנים עמדו במלחמה עם הבריטים כמעט בידים ריקות, מעטים נגד רבים, באקדח מול ברן. עתה נראה לראשונה סיכוי לעמוד מול האויב בציוד ובכוחות שקולים.

בהתלהבות שלא תתואר ניגשו אנשי הארגון לשורות הארוכות של הרובים והברנים המבהיקים. דומה היה כאילו גם הנשק עצמו שש לקראתם; כאילו היה לו לזרא לשרת שליט זר ולפעול נגד תינוקות שלא חטאו, נגד מעפילים חסרי מגן, נגד אזרחים בלתי-מזויינים. דומה היה כי הנשק מחפש תיקון לעצמו, כאילו הוא מבקש לכפר על ששימש מכשיר של שעבוד, במקום לשרת את ענין החרות.

ערימות ערימות נערם הנשק על המכוניות. בשמחתם לא ידעו הבחורים עיפות. אך לפתע הושבתה המלאכה. נשמעו יריות. נתברר כי האנגלים הפעילו אחד ה“שרמנים” שלהם, והנה הם ממטירים אש כבדה על מחסן הנשק שלהם. בעוד ש“השרמן” התקרב למחסן מכיוון אחד, נע זחל בריטי לקראתו מן הצד השני.

הבחורים לא נרתעו ולא הפסיקו את עבודתם במחסן. הם ידעו כי כל רובה נוסף וכל ברן מקרבים אותם לנצחון.

צוות המשוריין של הארגון הצבאי הלאומי פתח בהתקפת רימונים על הטנק הבריטי. האנגלים נטשו את רכבם והחלו בורחים לכל עבר. הטנק עצמו נפגע ונעצר. ג’קסון, ששוטט אותה שעה על פני המחנה כדי למנוע הפתעות, השגיח בזחל שהתקרב למחסן בהמטירו עליו אש. איש ארגון שני שנזדמן לאותו מקום ירה בנהג הזחל, שדלתו הייתה פתוחה, ופצע אותו. ג’קסון הסתער על הרכב הוציא את האנגלי הפצוע תפס את המקום ליד ההגה והביא את הזחל לפתח המחסן, על מנת שגם עליו יעמיסו נשק ותחמושת.

אך המערכה לא שככה עדיין. היריות נמשכו, והבריטים הפעילו גם תותחים קלים. קליעתם לא יכלה להיות מדוייקת, כי ממרחק לא יכלו להבחין בין אנשיהם ובין חיילי הארגון, שאף הם היו לבושים במדים בריטיים. אולם המצב היה חמור.

הקולונל הבריטי, מפקד המחנה, הצליח לאסוף כעשרים חיילים, והם התקיפו אחד המשוריינים של הארגון. מתוך המשוריין הוזהרו להכנע, אך הם הוסיפו להתקדם. המשוריין פתח באש מדוייקת וקטלנית. הקולונל ושבעה מחייליו נהרגו. השאר – ברחו.

בשעת הפעולה התקרבה למחנה מכונית צבאית, ובה חיילים בריטיים. הנהג הבחין במוקשים שהונחו בכביש על ידי המתקיפים, והוא חזר על עקבותיו. כעבור זמן קצר הגיעה מכונית בריטית שניה, ומתוכה ירד חייל שהיה כנראה מומחה למוקשים. כאשר התחיל לפרק את מוקשי הארגון, נורו עליו יריות והוא נפצע. חבריו חלצוהו, העלוהו על המכונית והסתלקו.

הגיעה שעת הנסיגה. שלש מכוניות משא והזחל שנלכד היו עמוסות נשק. מכונית נוספת שהתקרבה למחסן לשם הטענה, התהפכה ונפלה לתוך תעלה. אי אפשר היה לבזבז זמן כדי להוציאה. המלקוח כלל מרגמה של 3 אינטש, תותח קל, 35 מקלעי ברן, 70 רובים, כשמונים תתמקלעים, עשרות אלפי כדורים וזחל.

הנשק הובא בשלום למחסנים שהוכנו מראש. המשוריינים הוחבאו בין ההרים בסביבות זכרון יעקב. אחד מחיילי הארגון הצבאי הלאומי, יצחק קווה, מפלוגת בית"ר בחדרה, שילם בחייו בעד הצלחת המשימה.

אחר הצהרים ציווה גדעון על הזחל והמשוריינים לחזור לבסיסם בפתח תקוה, כי נשקפה סכנה שהבריטים יחסמו את הדרכים לימים רבים וימצאו את השריון.

הזחל נסע בראש, ובו ג’קסון וקבצן (אליעזר סודית), סגן מפקד הפעולה. על הזחל הוצבו שני ברנים מוכנים לפעולה. שני המשוריינים נסעו בעקבותיו.

בדרך פגשו משורייני הארגון שיירה של מכוניות ומשוריינים בריטיים שמיהרו למקום הפעולה כדי לחפש את הנשק המוחרם. בנפנוף ידידותי ברכו הבריטים את השריון העברי המוסווה.

ימים מספר אחרי כן התנהל וויכוח חריף בפרלמנט הבריטי על התקפת הארגון. צ’רצ’יל דרש לערוך חקירה רשמית ולברר מדוע לא גילה משמר השער ערנות רבה יותר.

שר המושבות הבריטי קריץ'-ג’ונס מנה את כמות הנשק שנלקח על ידי חיילי הארגון וסיים: “מעשה ברברי זה מגדיל עוד יותר את ההכרח להחיש את הוצאת הצבא מארץ ישראל”.

בהודעת הארגון הצבאי הלאומי לישוב נאמר: “המתקיפים החזירו לאומה הלוחמת פי כמה וכמה מהנשק שהבריטים העבירו לידי הכנופיות בנבי דניאל.” זמן קצר לפני כן הפסיקו הבריטים קרב גדול בין שיירת מכוניות יהודיות לבין כנופיות ערביות בין ירושלים וגוש עציון. בניגוד להבטחתם מסרו את כל הנשק היהודי לידי הפורעים הערביים. עתה החזירו חיילי הארגון את יחס הכוחות לקדמותו…

במחצית חודש אפריל העביר חבר הח"ת, חיים טויט, אשר שהה בחיפה בכוונה להתחקות אחר אפשרויות לרכישת נשק, את הידיעה כי רכבת צבאית טעונה נשק עומדת לצאת מחיפה בכיוון המשולש, לעבר מצרים.

הח"ת תיכנן את פרטי ההשתלטות על רכבת זו. ברור היה כי יש למנוע שהיא תגיע לתעודתה כדי לשלול את הנשק מידי הערבים, ויחד עם זה לעשות נסיון להעביר נשק זה לידי הארגון.

מאה ועשרים לוחמים ושבעים מכוניות רוכזו בשוני, ובבוקר בו נתקבלה הידיעה כי הרכבת יצאה מחיפה, יצאו יחידות הקרב של הארגון הצבאי הלאומי לארוב לה, כשהן מצויידות בנשק שנלקח שבועיים קודם לכן מהמחנה הצבאי הבריטי ליד פרדס חנה. במרחק מה מהמקום שנקבע להתקפה תפסו חוליות חוליות עמדות לאורך פסי הרכבת, בין חדרה לבנימינה, בק"מ ה-41.

מכונית מצויידת במשדר קיימה את הקשר בין היחידות השונות הפזורות בשדה. בתחנת העזרה הראשונה הוכנו חמרי חבישה, אלונקות ושאר צרכי עזרה לפצועים. הנשק בידי הבחורים היה דרוך.

לפתע נשמע טרטור הרכבת. המתיחות גברה מרגע לרגע. רעם הפיצוץ הבקיע את הדממה. הרכבת נעצרה. אותה שעה יצאו חיילי הארגון ממחבואיהם ופתחו בהסתערותם. אש תופת נפתחה מכל העברים.

נתברר כי לא קל להשתלט על הרכבת, אף כי שותקה ולא יכלה לנוע עוד. הבריטים נקטו הפעם אמצעי זהירות מיוחדים. בין הקרונות הרבים הטעונים תחמושת היו שני קרונות משוריינים, ובהם כארבעים חיילים בריטיים, שלשרותם עמדו שמונה מרגמות של שני אינץ', עשרה מקלעי ברן, רובים ותתמקלעים.

מעל המסלה הגבוהה חלש האויב על המישור אשר משני עבריה, שבו נמצאו אנשי הארגון כמעט ללא מחסה. הסתערות אחר הסתערות נהדפה על ידי הבריטים. בינתיים עבר זמן יקר. בסביבה נמצאו מחנות בריטיים, והאויב עלול היה לקבל תגבורת. אסור היה להכנס לקרב ממושך. צריך היה להביא ליד הכרעה בהקדם. תגבורת האויב עלולה היתה לחסום את דרכי הנסיגה.

לשעה קלה נדמה היה כי הענין אבוד וכי ייאלצו לסגת בידים ריקות. האחראי למכוניות המשא קיבל הוראה להחזירן. הבחורים החלו לחשוש כי עתה תבוא פקודת נסיגה כללית. שוב לא חשבו על מלקוח. העיקר היה – לצאת בשלום מן המיצר.

אך גדעון, מפקד הפעולה, לא היה מוכן לוותר בנקל. בזחילה עבר לאחת היחידות ומצא בידיה שבוי בריטי. זה היה חייל שקפץ מן הרכבת בשעה שהתפוצץ המוקש, ונפל לידי המתקיפים. גדעון ניגש אליו ואמר לו: “נשחרר אותך מן השבי, לך למפקדך ואמור לו כי יחידות הקרב של הארגון הצבאי הלאומי הקיפו את הרכבת מכל העברים. אין כל אפשרות להתחמק מטבעת הכיתור. אנו נותנים לכם שהות של חמש דקות להניח את הנשק. אם תכנעו, לא יאונה לכם כל רע. אם לאו, נפוצץ את הרכבת על החיילים אשר בה”.

החייל הלך למלא את השליחות. אולם התשובה בוששה לבוא. גדעון לבדו התקרב לעבר הרכבת, מצא מחסה בקרבתה ופנה בקול רם לבריטים:

“מדבר אליכם מפקד היחידה של הארגון הצבאי הלאומי. אתם מוקפים מכל עבר. מטרתנו להחרים את הנשק. אין בדעתנו לפגוע בכם לרעה. אם תיכנעו, תיחשבו כשבויי מלחמה. הארגון הצבאי הלאומי אינו פוגע בשבויים. אחר שנחרים את הנשק תורשו לשוב ליחידותיכם. אך אם תתנגדו, נפוצץ את הרכבת ואיש מכם לא יישאר בחיים. זאת היא אזהרתי האחרונה”.

הנשק הפסיכולוגי הזה השפיע. אחד אחד החלו הבריטים נוטשים את הקרונות, מישהו ניסה להוסיף ולהתנגד, אך מפקד הרכבת, קצין בדרגת מייג’ור, ציווה עליו להפסיק.

תחילה הוחרם נשקם של חיילי המשמר והועמס על מכונית. אחר כך ניגשו הבחורים לפרוץ את הקרונות, אך לאכזבתם לא מצאו בהם אלא פגזים למרגמות של שלשה אינץ' ופגזי תותחים. המטען היה אחיד. לרובים, מקלעים ונשק אוטומטי אחר לא היה זכר.

המכוניות הוחזרו בינתיים, והטענת הנשק החלה. המלאכה היתה רבה, והזמן דחק. בכל רגע עלולה היתה לבוא הודעה ממשמרות הארגון כי תגבורת בריטית מתקרבת.

הבחורים עבדו במלוא המרץ. מכונית אחר מכונית נתמלאה ועזבה את המקום. אך הקצב לא היה עדיין די מהיר.

גדען החליט להעזר בבריטים. הוא פנה לסמל בריטי וציווה עליו להביא את אנשיו. המיג’ור הבריטי, בשמעו את הפקודה, החוויר. הוא פנה אל גדעון בשאלה: “אתה הולך להוציאם להורג?”

“אל תהיה טיפש”, השיב לו גדעון. “חיילים עבריים אינם הורגים את שבוייהם. הארגון עומד תמיד בדבורו. החיילים דרושים לעבודה”.

ארבע שעות עבדו החיילים הבריטיים ביחד עם אנשי הארגון בפריקת הקרונות ובהטענת המכוניות. קרוב לעשרים אלף פגזים הוצאו מהקרונות.

בתום המלאכה שוחררו השבויים ואנשי הארגון חזרו לבסיסם. השלל הוסתר במרתפי היקב בזכרון יעקב ובבתי משפחת אהרונסון.

זמן קצר אחרי כן הוקפה הסביבה כולה וצבא בריטי רב פתח בחיפושים. אך כבר היה מאוחר מדי. המחפשים העלו חרס.

אולם מחיר יקר שולם בעד התחמושת. שלשה מפקדי הארגון נפלו בקרב שקדם להשתלטות על הרכבת: יואב (אבטליון איוב), צדקיהו (פרידמן יצחק) ואביאל (לבוביץ דניאל).


 

אנו יוצאים לכבוש את יפו    🔗

עוד בינואר 1948 החלו מפקדת הארגון ומחלקת התכנון (ח"ת) לתכנן תכניות כיבוש. המצב הפוליטי והצבאי של חדשי המעבר חייב מחשבה בכיוון זה. במלחמת ההכרעה שעמדה לפרוץ עם חיסול השלטון הבריטי אסור היה להניח את היזמה בידי האויב. היו נימוקים רבים לכך, אך החשוב שבהם היה היחס המספרי שעתיד היה להווצר עם כניסת הצבאות הערביים הסדירים למערכה. אי אפשר היה להמשיך בשיטת ההתגוננות ההיקפית של כל ישוב וישוב בפני עצמו. גם קרבות התחבורה הגדולים שנתחוללו בחדשים הראשונים של שנת 1948 הוכיחו כי אחד הצרכים הראשונים של מלחמת ההכרעה היא כיבוש שטחים רצופים וייצוב חזית קצרה ככל האפשר.

ארבע תכניות אלטרנטיביות תוכננו על ידי הח"ת:

א) כיבוש ירושלים,

ב) כיבוש יפו,

ג) כיבוש אזור לוד ורמלה,

ד) כיבוש המשולש תול כרם – שכם – ג’נין.

בשעת התכנון עוד אי אפשר היה להעלות על הדעת ביצוע של תכניות אלה, ומה עוד בעת ובעונה אחת. לשם כך לא הספיק הנשק שבידי הארגון. רק אחר חדשים של ייצור ורכישה אפשר היה לחשוב על הגשמת תכניות הכיבוש הלכה למעשה. ומבחינת הדחיפות והחשיבות האיסטרטגית עמדה התכנית של כיבוש יפו במקום הראשון.

באזור תל אביב נמצא הריכוז העיקרי של הכח היהודי בארץ. בני תל אביב לא נלחמו בהגנת עירם בלבד, – הם נלחמו בכל חלקי הארץ. נוער תל אביבי נשלח לגליל, לנגב, להרי ירושלים, להבטחת התחבורה בכל רחבי הארץ. הבטחת הבסיס הראשי הזה ומקור כח-האדם היווה משימה ראשונה במעלה. ועוד: הגנת הגבולות של תל אביב ריתקה אלפי אנשים בעמדות. האבדות הרבות שנגרמו לאוכלוסיה האזרחית – קרוב לאלף נפש נהרגו או נפצעו בחדשי המאורעות – היו עשויות לחתור תחת המוראל. תוקפנותה של יפו הלכה וגדלה מיום ליום. מבסיסים ביפו הופגזה תל אביב במרגמות כבדות, ואזורים רחבים בעיר נעשו בלתי ראויים לישוב אזרחי.

אותה שעה היה מצבו האיסטרטגי של הישוב קשה מכל הבחינות. ירושלים היתה מנותקת ונתונה במצור. בנמל חיפה שלטו הבריטים. רוב כבישי הארץ נמצאו בידי האויב. אפילו תחבורתה של תל אביב עם דרום הארץ וצפונה לא היתה בטוחה.

וכל זה – עשרים יום לפני פלישת הצבאות הערביים. עשרים יום לפני הסתערות הלגיון הערבי על ירושלים, לפני הפלישה של שלשה צבאות ערביים לגליל, לפני ההתקפה על הנגב. הלגיון הערבי חנה באזור רמלה – סרפנד – וילהלמה, מרחק עשרים דקות נסיעה מתל אביב. ב-15 במאי יכול היה הצי המצרי להעלות כוחות רבים ביפו, במרחק שני קילומטר מרחובה הראשי של תל אביב. הצבא המצרי יכול היה לשלוח את הטנקים שלו לפרוץ את טבעת העמדות של תל אביב ולחדור לרחובותיה. יפו כראש גשר מצרי היתה מסכנת את לבו ומרכזו של הישוב העברי וכח עמידתו.

אותה שעה שיתקה נוכחות הבריטים ביפו את ה“הגנה”. היא תיכננה תכניות לפעולה נגד יפו אחר צאת הבריטי האחרון, היינו ב-15 במאי, עם כניסת הצבא המצרי. הנה עדותו של איש ה“הגנה” יוסף אוליצקי בספרו “ממאורעות למלחמה”, על תכניותיה של ה“הגנה” ביחס ליפו:

“שתי תכניות התקפה ערך מטה ה”הגנה" בתל אביב למקרה של יציאת הבריטים את יפו. המשותף בשתי התכניות גם יחד היה בתפקיד שנועד לתל אביב במערכה הכללית, והוא – לשמור על דרכי התחבורה האיסטרטגית של המדינה היהודית הצמודות לתל אביב ומחברות את צפון הארץ עם דרומה.

תכנית המינימום אמרה: – – – “עם יציאת הבריטי האחרון את יפו יכבשו כוחות ה”הגנה" את אבו-כביר, מנשיה ותל-א-ריש. אנשי העמדות יוסיפו להטריד את יפו, סלמה ויאזור, לכלאן בתוך השטח העירוני שלהן, וליטול מהן כל אפשרות להטריד את תל אביב ואת המסדרון שלה". לצורך זה הוצע לפצל את “חזית הדרום” לשתי חזיתות: האחת מזרחית-דרומית, שתכלול את תל חיים, יד אליהו, שכונת התקוה ושכונת עזרא, ותפקידה לכבוש את אבו-כביר ולרתק את סלמה. והשניה, מערבית-דרומית משכונת מכבי עד לשפת הים, שתפקידה לכבוש את מנשיה ולרתק את יפו.

תכנית המכסימום הרחיקה לכת. היא כוונה, נוסף על כך, לכיבושה המלא של יפו וכן לכיבוש המשולש יאזור – סלמה – בית דגון.

באו נצחונות ה“הגנה” בארץ והעמידו את הערבים על סף תמוטה כללית. יפו ופרבריה עמדו ליפול מאליהם כפרי בשל; ה“הגנה” החלה לטהר את כל מרחב יפו – בית דגון – יהודיה, ולשם כך לא היה צורך כלל לערוך את קרב ההכרעה ביפו גופה. את יפו ואת קוי הביצורים החזקים שלה אפשר היה לאגף ולהממם על יד ניתוק קו התחבורה וכיבוש הכפרים הסובבים אותה, כי עם ניתוקה הגמור של העיר ממרכזי הערבים לא היתה נותרת בידה כל ברירה אלא להכנע בלי אומר ודברים לפני כוחות ה“הגנה”.

תכנית זו, שפשטותה היתה יעילותה, נתנה למפקדת ה“הגנה” כמה יתרונות למעלה מכל תכנית אחרת של חדירה ליפו עצמה, בימים ההם. כי בעוד שלניתוק יפו היו דרושים כוחות אדם קטנים באופן יחסי, ובפרט של כוחות לוחמים מ“קו ראשון”, הרי התכנית להסתערות על יפו למען כיבושה במישרים היתה תובעת כוחות מרובים הרבה יותר, וגם קרבנות מרובים יותר, שכן דבר זה היה דורש הסתערות פנים אל פנים. שנית, אין הנצחון מובטח תמיד גם לכוחות לוחמים גדולים כשהם נלחמים על עיר גדולה, כשכל בית וכל סימטת רחוב הופכים “שדה קרב”.

השיקול האיסטרטגי היה, איפוא, זה: יפו מתפוררת בין כך ובין כך, שוב אין היא מהווה סכנה רצינית לתל אביב וכיבושה יהיה כנשירת פרי בשל מן העץ. וחובת המפקדה היא, לחוס על הכוחות הנתונים בידה, ולהימנע מבזבוזם ללא הכרח ולשמרם לתפקידים המתגלים באופק".

כיוון שעדות זו על תכניות ה“הגנה” באותה תקופה קיבלה את הגושפנקה הרשמי של מפקדת ה“הגנה” במחוז תל אביב, חייבים אנו להסתמך עליה על אף כל הסתירות שבה.

ובכן, ה“הגנה” הכינה שתי תכניות לגבי יפו: האחת לכיבוש השכונות החיצוניות בלבד, והשניה לכיבוש העיר בכללה. אך אחר כך היא הגיעה לכלל מסקנה שאין זה רצוי להסתער על יפו, משני טעמים: ראשית, עתידה העיר ליפול גם בלי הסתערות, כפרי בשל; ושנית, ההסתערות עלולה להכשל, כי אין הנצחון מובטח בקרב על עיר גדולה.

לעומת זאת הניחה ה“הגנה” שאם יפו תנותק “מהמרכזים הערביים”, היינו הכפרים בסביבתה, לא תהיה לה ברירה אלא להכנע. ואם כי כל התכניות האלה תוכננו לתקופה שלאחר יציאת הבריטים, לא הובאה כלל בחשבון האפשרות של נחיתת צבא מצרי ביפו בדרך הים. איש לא העלה על הדעת שבשעה שה“הגנה” תחכה לנפילת יפו כפרי בשל, עלולים טנקים מצריים לחדור לרחובות תל אביב. מטה ה“הגנה” לא שאל את עצמו מעולם מדוע החליטו הבריטים להשאר דווקא ביפו עד 15 במאי, בעוד שפינו מקומות אחרים רבים לפני מועד זה. הוא גם לא הביא בחשבון את יחידות הלגיון הערבי שחנו ברמלה ובוילהלמה ובבית נבאללה ושהיו עלולים להתקיף את תל אביב ממזרח בעת ובעונה אחת עם ההתקפה המצרית ממערב.

אכן, לא יכלה מפקדת ה“הגנה” להודות שדווקא כיבוש יפו לפני 15 במאי הוא אשר חולל את התמורה הגדולה במצב האיסטרטגי, הכריח את המצרים לערוך את פלישתם בדרך היבשה והרתיע את הלגיון מלנסות את כוחו בהסתערות מצח על תל אביב.

אותה שעה כבר היה המצב האיסטרטגי בארץ שונה לחלוטין מאשר כמה חדשים קודם לכן. הישוב היהודי הגיע לכלל הכרת כוחו. האמונה התפלה בכוחם של ערביי ארץ ישראל נתבדתה. צבאו של קאוקג’י ניגף לפני משמר העמק. אחר דיר-יאסין פתחה האוכלוסיה הערבית במנוסת הבהלה שלה ושרתה על ידי כך שרות גדול את האיסטרטגיה העברית. בפעם הראשונה אפשר היה לארגן הגנה על אזורים רצופים שלמים. בזה אחר זה פינו הערבים את השרון, את טבריה, את חיפה – אחר שהבריטים נתנו את האות כי ישלימו עם כיבוש העיר על ידי יהודים. (בפרספקטיבה היסטורית ניתן לקבוע כי מגמת הבריטים היתה באמת להקל על פינוי חילותיהם. הם רצו בשקט בנמל. ומכיוון שידעו כי בשום פנים לא יעלה בידי הערבים להכניע את האוכלוסיה היהודית בחיפה, התירו ליהודים להכניע את הערבים.)

דווקא ביפו סייעו הכוחות הבריטיים לערבים עד הסוף. יתר על כן: בעצם ימי הפינוי הביאו תגבורת לעיר, כאשר נוכחו לדעת שהערבים לבדם אינם יכולים להגן עליה. כי גם לבריטים היה ברור שנסתיים שלב אחד במלחמה ועומד להתחיל שלב שני: זה של התמודדות הישוב עם הצבאות הסדירים של הארצות הערביות. שמירת יפו כבסיס בידי הערבים היתה בעלת חשיבות גדולה להצלחת הפלישה. אלמלא כן לא היו הבריטים מגלים תקיפות כזאת בנסיונותיהם למנוע את כיבושה על ידי הארגון הצבאי הלאומי.

*

חג הפסח הגיע. בשנים כתיקונן היתה תל אביב שוקקת המון חוגגים. בתי המסחר היו מתמלאים קונים, השווקים היו הומים מעקרות בית, אורחים היו באים לראותה שמחה בשמחת חג האביב והשחרור.

ואילו בשנת תש"ח העיבה דאגה חמורה על צהלת החג. העיר התבוססה בדמיה, ואם כי בצד בשורות המוות כבר החלו מופיעות בשורות נוחם, עוד היו רחובות העיר מלאים פליטים, וקולות נפץ ורעם יריות היו קורעים את דממת הלילות. תל אביב היתה בקו האש הראשון, עיר בחזית.

בעלית גג של בית אחד ברחוב וולפסון בתל אביב היתה תכונה רבה. מפקדי פלוגות יצאו דחופים למלא את ההוראות שקיבלו ממטה המחוז. ניתן צו לגייס את הלוחמים ולבחור מכל פלוגה שתי גונדות, שאחת מהן תשלח לחזית ואחת תוחזק כעתודה. כל האנשים נצטוו להמצא בבסיסים, ועל כל גונדה הוטלה חובה להחרים במשך הלילה עד עשר מכוניות. הגונדות הלוחמות נתרכזו במחנה דב.

איש לא ידע עדיין מהי מטרת הגיוס, אך הכל הבינו כי משהו גדול עומד להתרחש.

הקשר פעל במהירות הבזק. הבחורים עזבו את בתיהם עוד בטרם הסבו לסדר. בשעות הערב המאוחרות נגשו קבוצות קטנות של בחורים מזויינים למגרשי החניה ברחובות או למכוניות בודדות, ועשרות כלי רכב הוחרמו ונשלחו בכיוון הבסיסים.

ברזילי (שמחה רז) האחראי לתחבורה, יצא אותו לילה במכונית לסיור בעיר כדי לבדוק אם הפעולה מתנהלת כסדרה. לפתע נעצרה מכוניתו על ידי כמה בחורים מזויינים, שהודיעו לו כי הם מחרימים אותה לצרכי הארגון הצבאי הלאומי. לא הועילו כל טענותיו שגם הוא איש הארגון ושהוא נוסע בשליחות הארגון. כבר עמדו להוציאו ממכוניתו, כאשר אחד המפקדים הכירו וציווה להרפות ממנו.

בבסיס של מחלקת התחבורה נבדקו כל המכוניות, ואלה שלא נמצאו ראויות לתפקידן, הוחזרו לבעליהן. כמאה מכוניות שנמצאו טובות לשימוש, רוכזו ליד מחנה ירמיהו, בקרבת בית הספר קלישר ובסמטאות הספר.

מטה הארגון גייס גם פלוגות לוחמים מנתניה, מגוש דן וממושבות הדרום. אמנם, אפשר היה למצוא גם בתל אביב את מספר האנשים הדרוש, אך המטה רצה לתת הזדמנות ואפשרות לרכוש נסיון קרבי למספר רב ככל האפשר של אנשים.

גם כל שרותי העזר של הארגון גוייסו.

אביאל כץ ביחד עם יצחק טולידנו ואהרון רוסו, הפעילו מהנדסים, משרטטים ומודדים והכינו מאתיים מפות מאזור הפעולה. הוכנו גם מפות מיוחדות לצרכי הרגמים, ובהן סומנו מטרות להפגזה וכן מקומות שאין לפגוע בהם, כגון בתי חולים, מקומות קדושים, קונסוליות וכדומה.

המפות חולקו למפקדי היחידות; לקציני המטה ולמפקדי תצפיות המרגמות. במפות סומנו נקודות ההתפרצות, קוי ההתקדמות, מקומות הבסיסים, עמדות ההרעשה, מחסני הנשק והתחמושת, מחסני אספקה, תחנות השרות הרפואי, מושב המטה וכו'.

הממונים על האספקה, החלו מרכזים כמויות גדולות של מצרכים שונים במחסן מרכזי בקרבת הקו הראשון, וכן הקימו מחסנים רזרביים במקומות שונים בעיר. בקרבת החזית אורגנו מטבחים לארוחות קלות וחמין וכן אורגן המטבח המרכזי שצריך היה לספק ארוחות חמות למאות לוחמים.

דר. מתן, מנהל השרות הרפואי הארצי, החל לארגן את השרות לפעולה. בראש וראשונה היה הכרח להקים בית חולים ראוי לשמו, שיוכל לקלוט פצועים במספר רב ולהבטיח להם את העזרה הרפואית הדרושה.

ימים מספר קודם לכן נעזב בית החולים של דר. פרייד ברחוב יהודה הלוי על ידי בעליו, אחר שהערבים הגבירו את הפגזת תל אביב. למרות שה“הגנה” תבעה לעצמה את הבנין, נתפס על ידי אנשי הארגון. בשבת בבוקר, יום א' דפסח, הגיעו לבית החולים דרור גוריון, יוכבד ריעני, טופסי ונפתלי פרנקל, מנהל רוב הקורסים לש.ר. בארגון (הוא נפל בקרבות בנגב, בשרתו בחטיבת גבעתי) והתחילו להכשיר את המקום לבית חולים צבאי. בעזרתן של בוגרות הקורסים לש.ר. נוקה הבנין וסודרו חדרי חולים עם שלושים מטות, מרפאה, חדר ניתוח עם הציוד (האחראית לחדר היתה לאה), בעוד שרבקה בוימל ארגנה בית מרקחת עם כל התרופות הדרושות. כן סודר מטבח לחולים, ובשעה שש בערב היה בית החולים של הארגון מוכן.

הוקמו יחידות לעזרה ראשונה, שתפקידן היה להוציא את הפצועים מקו האש ולחבוש אותם חבישה ראשונה. בבית הספר של ה“אליאנס” הוקמה יחידה מיוחדת של אלונקאים שתפקידם היה להביא את הפצועים לבית הספר לשם מיון והעברה לבתי החולים. כן הוכנו חמרי רפואה בכמויות גדולות, תחבושות אינדיבידואליות לכל הלוחמים, אמצעי הובלה לפצועים וכו'.

באותו זמן נתקיים בשכונת שפירא, סמוך לקו העמדות קורס ארצי של חובשים קרביים. שלושים המשתתפים בקורס גוייסו מיד לפעולה.

הוחלט כי הפצועים קשה יועברו מיד לבית החולים “הדסה”, ואילו הפצועים קל יקבלו טיפול בבית החולים פרייד. ביום א' בשעה 5 בבוקר הודיע דר. מתן לבית החולים “הדסה” על התחלת הפעולה של הארגון וביקש להכין מטות לפצועים.

גם ידי הנשקים היו מלאות עבודה. תוך שעות ספורות צריך היה לרכז במחנה דב כמויות גדולות של נשק, לבדוק אם הוא כשר לשימוש, להכינו לקרב ולחלקו בין הלוחמים.

ביום א' דפסח, בשעה תשע בבקר, התחיל ריכוז האנשים במחנה דב. בזו אחר זו הגיעו מכוניות עם גונדות של לוחמים. התכונה במחנה היתה רבה. במקום אחד נערך מסדר של פלוגה, במקום אחר עסקו במיון הנשק או בניקויו. כאן פירקו פחים מלאים חמרי נפץ, שם הכינו את הציוד הקרבי לחלוקה.

בפעולות הקודמות של הארגון השתתפו עשרות לוחמים בלבד, וכעת עם רכוזם של מאות לוחמים במקום אחד, עמדו בפני בעיות ארגוניות קשות. את הבעיות הארגוניות פתר בהצלחה יהושע (אליהו טמלר) אשר חונן בכשרונות ארגוניים מיוחדים. ללא לאות עבד יהושע משך כל היום עד צאת השיירה לחזית. הוא קבל את האנשים מן המחוזות השונים, קבע את מקום חניתם, הרכיב את הפלוגות הלוחמות, קבע את מפקדיהם, חלק את נשקם והכשירם לחזית.

פגישתם של מאות הלוחמים היתה מלווה מחזות שמחה וגיל. אחים ורעים אשר במשך שנים נרדפו, עונו ונודו, אשר כל הימים נלחמו כאלמונים, עמדו להתיצב לקרב הגלוי הראשון.

לפנות ערב נערך מיפקד. היחידות הסתדרו מאחורי מפקדיהן, והתחילה חלוקת הנשק. בשביל רבים היה זה המיסדר הראשון במעמד גדול כזה, ובפעם הראשונה ראו כמויות כאלה של נשק. הלב רחב מגאווה ושמחה למראה כל הברזל שנקבץ. הבטחון העצמי גבר, הכל ששו אלי קרב. כל אחד ליטף את נשקו באהבה, הסתכל בו כמאוהב, מוכן להשליך עליו את יהבו.

בסך הכל חולקו 180 רובים, כארבע מאות סטנים, 35 מקלעי ברן, כאלפיים רימונים, 60 אקדחים, 2 פיאטים, 2 מרגמות בעלות קוטר של שלשה אינץ'. נוסף על אלה הוכנו כ-20 טון של פגזי מרגמות, 2 טון חמרי נפץ, 60,000 כדורים, וכמות ניכרת של מוקשים ובקבוקי מולוטוב. זלמן (ברגמן) ווילי ובן-חיים דאגו לרכוזו של הנשק.

מפקדי היחידות נקראו למטה וקיבלו הסברה על הפעולות ועל חלקם בהן.

באותו ערב הגיעו למחנה דב שני נציגים של לח“י, יעקב גראנק הוא דב הבלונדיני וצבי פינקלשטיין. הם באו לבקש שבפעולה ישותפו גם יחידות של לח”י. חבר המפקדה עמיצור השיב להם שכל סידורי הקרב כבר הושלמו וכל היחידות כבר קיבלו קטע בחזית, ואי אפשר לשנות את עריכת הכוחות ברגע האחרון כדי להקצות קטע ליחידות של לח“י. אך אפשר יהיה להפעיל את אנשי לח”י כעתודה ראשונה לקו החזית. נציגי לח“י הודיעו שישובו ויביאו תשובה סופית להצעה זו. כעבור כמה זמן חזרו והודיעו כי מרכז לח”י אינו מסכים להשתתף בקרב בתנאים אלה.

עם חשכה הסתדרה לאורך הכביש תל אביב – רמת גן שורה של מאה מכוניות משא, ובראשן ארבע המכוניות המשוריינות של הארגון הצבאי הלאומי. במחנה דב חיכו מאות חיילי הארגון לאות ליציאה לקרב.

על גג הבית הקטן שבו שכן מטה המחנה נערכו התיעצויות אחרונות. הגיעו ידיעות מדאיגות מתל אביב. נמסר כי ה“הגנה” הכריזה מצב הכן וכי היא מגייסת את אנשיה כדי להפריע בהתקפה. עלתה הצעה לדחות את ביצועה ליום או יומיים. בתחילה היו הדעות שקולות. אך בסוף נפלה ההכרעה: עוד הלילה יצאו לקרב.

בחצר חיכה המיפקד, שבו השתתפו למעלה משש מאות איש מחיילי הארגון. על שרווליהם ענדו את סמל הארגון. כי הפעם עמדו לצאת להתקפת מצח, ולא לפשיטה פרטיזנית במסווה של אלמוניות.

היה לילה בהיר. אור הירח המכסיף בקע מבין קרעי עננים. כמרבד קסמים, משובץ באלפי פניני-כוכבים, התנשאו השמים המשחירים. מהפרדסים הסמוכים נישאו ריחות בושם של לילה אביבי. שררה דממה עמוקה.

רק קולו של המפקד הבקיע את הדממה. הקול גבר והלך. והלמותיהם של מאות לבבות, שדפקו בקצב אחיד, אף הם גברו והלכו. מאות זוגות עינים נצמדו לדמות שעמדה לפני הטורים הערוכים.

החיילים לא ידעו כי המדבר אליהם הוא מנחם בגין, מפקד הארגון הצבאי הלאומי, שכה הרבו לשמוע עליו ואת פניו לא ראו. אך הלב אמר להם מיהו העומד לפניהם ונוסך ברזל בלבותיהם. דבריו חצבו להבות אש. וכרחש עברה ההכרה בין השורות. המפקד… מנחם בגין… וכה דיבר באזניהם:

חיילי המעמד!

אנו יוצאים לכבוש את יפו. אנו יוצאים לאחד הקרבות המכריעים במערכה על עצמאות ישראל. דעו מי עומד מולכם. זכרו את מי השארתם מאחוריכם. מולכם אויב אכזרי שקם לכלותינו. מאחוריכם הוריכם, אחינו וילדינו. הכו באויב! קלעו היטב. חסכו בתחמושת. אל תדעו רחמים בקרב, כשם שהאויב אינו יודע רחמים כלפי בני עמנו. חמלו על נשים וילדים. מי שמרים ידיו לכניעה, את נפשו הציל. שבוי הוא בידיכם, אל תפגעו בו. להתקפה יוביל אתכם גונדר גדעון, המנוסה בקרבות. זכרו את דגל המעמד. כיוון אחד לפניכם: קדימה!”

את דברי המפקד השלים גדעון. הוא נתן הסבר קצר על הפעולה ודרך ביצועה: ניתוק מובלעת מנשיה על ידי פריצה עד לחוף הים; סריקת השטח הכבוש וטיהור מנשיה כולה, לרבות שכונת חסן בק ומסגדה; עקירת הקוץ הממאיר מבשרה של תל אביב; ייצוב העמדות והרעשת מרגמות כהקדמה לשלב השני.

השלב השני יתבטא בפריצת השריון בליווי כלי הרכב הרגילים, תוך ניצול התרופפותה של מערכת העמדות בעומק. פאטרולים ממונעים ופאטרולים רגליים יסרקו את העיר מן המרכז כלפי חוץ.

הוא מנה את מטרות ההפגזה: למנוע תנועה צבאית סדירה בעיר, לשבור את רוחם של חיילי האויב, לגרום אנדרלמוסיה באוכלוסיה האזרחית כדי שתקום בה תנועת בריחה המונית. בסוף דבריו הדגיש גדעון פעם נוספת את ההכרח לקמץ בתחמושת.

עד לאותו מיפקד לא ידעו רוב החיילים מה מטרת הפעולה שלמענה גוייסו ולאן פניהם מועדות. דברי המפקד פעלו עליהם כזרם חשמלי. התלהבותם לא ידעה קץ.

טורים-טורים יצאו הלוחמים לכביש הראשי. יחידה אחר יחידה עלתה על מכוניתה. השיירה התחילה לנוע.

טור של מכוניות, שארכו כקילומטר, התחיל להתקדם לעבר תל אביב. באשמורת השלישית נכנסה השיירה לעיר, שהיתה שקועה בשינה עמוקה. היא התפתלה בסמטאות הצרות המובילות לכיוון יפו.

בבנין בית הספר “אליאנס” נקבע מקום מושבו של המטה. היחידות שוכנו בבנינים הסמוכים.

לפי התכנית המקורית צריך היה להתחיל בהתקפה בשעות הלילה. אולם ההתיעצויות במחנה דב וההכנות הארוכות גזלו זמן. כאשר האנשים הגיעו לקו הקדמי, עוד היה צורך לערוך את היחידות, לתת הסברה סופית למפקדיהן, להציב את המרגמות, למתוח את קוי הטלפון.

יחידת הקשר, שבראשה עמדו א. וויצנר ו. מולצ’נובסקי, הרכיבה את המרכזיה במטה הקרבי ומתחה קווים לחזית ולעמדות התצפית של הרגמים. תפקידה היה ללוות את הפורצים בהתקדמותם ולקיים קשר מתמיד בין החזית ומושב המטה.

הרגמים; צ’אנקי (דוד בריסק), האוסטרלי (א. קאופמן) ושקליארש החלו להתקין את המרגמות.

שתי מרגמות של שלשה אינץ' היו בידי הארגון. האחת נלקחה פעם בשעת פעולה רכישה בראש העין והשניה במחנה הצבא ליד פרדס חנה כחודש קודם לכן. שתיהן היו מונחות ככלי אין חפץ בו, כיוון שלא היו פגזים מתאימים. אולם לאחר ההתקפה על הרכבת ליד פרדס חנה, שבה נרכשו פגזים לרוב, הוצאו מתוך מחבואן. עתה הגיעה שעתן להפגיז את יפו.

שנים מחדרי בית הספר שימשו כמחסן לנשק רזרבי וסדנה לתיקונים. אלכס, אורי, נתנאל, יצחק, צבי ודוד חייבים היו לספק לחזית נשק מתוקן ומחסניות טעונות. יחידה של נערים נתמנתה על ניקוי הכלים, ויחידה של בנות עסקה במילוי מחסניות של סטנים.

הכנות אלה גזלו זמן נוסף. רק עם זריחת השמש היו מוכנים לפתוח בהתקפה. אך עתה נתעוררה השאלה אם להתקיף לאור היום, או להמתין לרדת הלילה ולהתקיף בחשכה, בהתאם לתכנית המקורית. נערכה התיעצות קצרה.

הכריע השיקול שהאויב בוודאי הרגיש בתכונה הבלתי-רגילה, ואם יתנו לו שהות, ינצל את היום כדי להביא תגבורת ולבצר את עמדותיו. למרות שאבד יתרון ההפתעה, הוחלט לא לדחות את הקרב.


 

מול חומת אש ופלדה    🔗

בשעה תשע בבוקר פתחו המרגמות באש. הן עמדו בחצר של בית הספר “אליאנס”, במקום שלא היה מוגן ביותר בפני פגזי האויב, ושהיה חשוף לגמרי ליקוד השמש. הרגמים צ’אנקי והאוסטרלי שכבו בעמדה, כשלפניהם מפות האזורים ולצדם הטלפון שקשר אותם אל התצפית, מעל לעמדות המגן הקדמיות של הארגון, עליה ניצב בן-דוד.

למעשה היו הרגמים צריכים לתת סיוע וחיפוי ללוחמים בחזית. אולם הקו הראשון היה קרוב מדי, ואי אפשר היה לצפות לדיוק של קליעה עד כדי פגיעה בעמדות הערביות מבלי שתתהווה סכנה למתקדמים לקראתם.

לכן כוונו המרגמות לסביבת הנמל, לככר השעון ובית הסוהר, לשדרות המלך ג’ורג' ולעג’מי. כל השטחים האלה נסרקו בשיטתיות. פגז אחר פגז השתלשל לתוך לוע המרגמה, התנשא אל על ומצא את מטרתו בלבה של יפו. הרגמים עבדו שעה אחר שעה, יום אחר יום, בלי לדעת ליאות.

בינתיים חדרו שתי פלוגות רגלים לשטח ההפקר בין מנשיה ונוה שלום, בשני ראשים. לפניהם התקדמו פאטרולים, כדי למנוע הפתעות. פלוגתו של יהושע (אליהו טמלר) פנתה לעבר פסי הרכבת. מפקד הגונדה קקטוס שלח כמה מאנשיו להשתלט על העמדה הערבית שלרוחב רחוב וולוז’ין, כדי לפרוץ את הדרך בפני הכוחות העיקריים. יחידה זו צריכה היתה לעקוף את העמדה הערבית העיקרית באותו אזור – בית החנויות האדומות – ולתת חיפוי לאגף השמאלי של פלוגה ב', שהתפרצה לעבר עמדה זו.

המקלען אליקים, עובדיה, גיורא וחבריהם הצליחו להתקרב עד כדי פסיעות מספר מהעמדה ברחוב וולוז’ין. עוד שניות אחדות, והם היו מפתיעים את הערבים באשם וכובשים את העמדה.

אך לפתע נפתחה עליהם אש עזה. אליקים וחבריו קפצו הצדה ומצאו מחסה בחנות עזובה. האש ניתכה עתה לאורך הרחוב מכל העמדות הערביות שבסביבה, ודרך הנסיגה נחסמה בפניהם. רסיסי רימונים ניתזו לכל עבר. הברנים בידי הבחורים עשו מלאכה נאמנה. צרור רדף צרור, מחסנית אחר מחסנית התרוקנה, אך קשה היה למקלעים הקלים להתמודד עם מכונות ה“שפאנדאו” שבידי הערבים.

להתקפת האש הצטרפו הבריטים בתחנת הרכבת, בבית הספר לשוטרים ובבנין הסי.איי.די. הבחורים הבחינו כי הערבים עושים נסיון לכתרם. אחד מהם, החובש אברהם מזרחי, כבר היה פצוע.

במרחק כמה עשרות מטרים משם התחולל אותה שעה קרב בין פלוגה ב', שמפקדה היה עלי (אליהו כץ), לבין הערבים.

פלוגה ב' צריכה היתה לפרוץ בכיוון לים. מפקד הגונדה קבצן – יריב – (אליעזר סודיט) שלח כתה אחת לעבר בית החנויות האדומות, בין הרחובות וולוז’ין וזרח-ברנט. הכתה התקדמה לאורך רחוב ברנט על מנת לכבוש את העמדה שהגנה על הדרך לים. תפקידה היה לפרוץ קדימה, להתקדם דרך קירות וחצרות ולקיים כל הזמן את הקשר עם קבצן, שהתקדם אחריהם בראש יתר הכתות. צמודים לקירות הבתים התקדמו הבחורים לקרן הרחוב, עד שעמדו מול העמדה הערבית.

לפני שהיה סיפק בידיהם לזנק לעבר בית החנויות האדומות, קידמה את פניהם אש קטלנית. הכתה מצאה מחסה באחת החורבות. האנשים השיבו באש, אם כי לא ידעו בדיוק מאיזה כיוון יורה האויב. הם התקרבו בזחילה לקצה החורבה והציצו החוצה. כל הרחוב נסרק ביריות מכל העברים. דומה היה שכל בית, כל חלון, כל אבן פולטים יריות.

נתברר שהאויב ערוך כהלכה להתגוננות. בעמדותיו נמצאו יחידות סדירות של עירקים, סודאנים, יוגוסלבים, חיילי הלגיון הערבי וכוחות בלתי-סדירים. העמדות היו מבוצרות בביטון וציודן כלל מכונות יריה קלות וכבדות, לימינן עמדו משורייניהם של הבריטים, שהיו מוכנים בכל רגע לפרוץ כדי להדוף כל התקפה יהודית. מערכת העמדות היתה בנויה לפי שיטת ההגנה בעומק, וערוכה באופן שהעמדות יתנו זו לזו חיפוי מהאגפים ומהעורף. מגגות הבתים, מאשנבי יריה מתוך הקירות ומהקרקע ניתנה אש מסייעת. ועמדות רזרביות היו מוכנות למקרה של נסיגה.

רוב הבתים בשטח ההפקר חרבו בחדשי המאורעות, והאויב ביצר אותם בהדרגה. העבודה נעשתה בבקיאות רבה, כנראה בעזרת מומחים ויועצים לא-ערביים. פריצת הקו הראשון לא היתה מביאה לידי הכרעה. מיד אחריו נמצאו קו שני ושלישי, ומאחורי מערכת ההגנה הערבית עמדו שוטרים וחיילים בריטיים, מצויידים בטנקים ותותחים.

כל הדברים האלה היו ידועים למטה הארגון. אך היה גם ידוע שביצורים איתנים ועמדות טובות עשויים להשרות שאננות ורשלנות, ושבהתחילם ליפול, הם עשויים ליפול במהירות רבה.

עתה נתנו מערכת הביצורים המשוכללת של האויב ועדיפות האש שלו את אותותיהם. הכתה בחורבה מצאה את עצמה מנותקת והחלה לתור אחר מוצא.

האנשים החליטו לעבור דרך חצרות הבתים. בינתיים ניסה גם קבצן לחדש את הקשר עם הכתה על ידי פריצת מעברים דרך הקירות.

הכתה התקדמה דרך החצרות עד לפנת הרחוב. העמדה הערבית היתה לפניה. הערבים לא השגיחו בחיילי הארגון. הם ירו בכל הכיוונים, ורק מדי פעם בפעם כיוונו יריותיהם לעבר החצר שבקרן הרחוב. הכתה מצאה עמדת תצפית נוחה.

מיד הוכנה תכנית להתפרצות. העמדה הערבית נמצאה בקומה השניה של בנין בעל חמש חנויות בעלות תריסים מוגפים. אחת החנויות היתה פתוחה. הוחלט שיטילו רימון, ועם ההתפוצצות יסתנן אחד הבחורים לתוך החנות הפתוחה. יטילו רימון נוסף, ובחור שני יעבור לשם וכך הלאה. שני האחרונים יישארו במקומם ויחכו לבואם של קבצן ויתר הכתות. כאשר יגיעו לשם, יפתחו באש קטלנית על העמדה והארבעה בחנות יפעילו את רימוניהם, יקפצו לתוך העמדה וישתלטו עליו.

מיד החלו בפעולה. רימון התפוצץ בקול נפץ אדיר. בחור אחד זנק, וכעבור כמה שניות נמצא בחנות. רימון שני הרעיד את הסביבה, ובחור שני הגיע לחנות. שוב הוטל רימון, והשלישי התרומם על מנת לזנק. אך לפתע שמע טרטור של מכונת יריה כבדה ממרחק קטן מאד. כמה עשרות מטרים משם עמדה מכונית משוריינת בריטית ופלטה אש. כולם שכבו מאחורי מחסה.

הבריטים היו כנראה עדים להתפרצות לעבר החנות וגמרו אומר להציל את העמדה הערבית. הבחורים זרקו רימון לעבר המשוריין, אך לא נגרם לו כל נזק. הוא הגיב בפגז שנורה לעבר החצר. עתה החלה גם העמדה הערבית לרכז את כל אשה בכיוון החצר. הבחורים נכנסו לתוך החורבה. תחמושתם לא היתה רבה, וצריך היה לקמץ בה. המשוריין ניסה להתקרב לבית, אך כאשר הוטל עליו רימון נוסף, נעצר. הוא חשש כנראה מפני בקבוקי מולוטוב. בינתיים כבר הגיע קבצן עד הפנה. המשוריין היסס קצת והתקדם שוב. עתה היה בטווח של בקבוקי מולוטוב, אך אלה לא היו בנמצא. קבצן שלח רץ להזעיק את אחד המשוריינים של הארגון.

בינתיים נמשכו חילופי העופרת בין שלש הזוויות של המשולש: הבית בפנה, העמדה הערבית והמשוריין הבריטי. מדי פעם בפעם הוטל רימון מעמדה לעמדה.

אחר ציפית מה הופיע משוריין של הארגון, בפיקודו של שמשון (י. וילנצ’יק) ונהוג בידי בן-טובים. בקושי פילס לעצמו דרך בין ההריסות. ברגע שהגיח מאחורי הפנה, החל דו-קרב בינו ובין המשוריין הבריטי. למשוריין היהודי היה רק מקלע ברן, בעוד שזה של האויב היה מצוייד במכונת יריה כבדה. לפתע הזדקר קנה “פיאט” מתוך משוריין האויב. הנהג היהודי נסוג והפגז החטיא. שוב הגיח המשוריין של הארגון, אך שוב נאלץ לסגת תחת איום ה“פיאט”. כן נסוגו שני הבחורים מהחנות.

בקטע של פסי הרכבת עדיין נמצאה כתת החלוץ של אליקים וחבריו במיצר. בפגיונות התחילו לקעקע את הקיר האחורי של החנות שבא מצאו מחסה. אחר מאמצים רבים עלה בידיהם לפרוץ חור בקיר, ואחד אחד זחלו לעבר השני. לעיניהם נתגלה חדר מרווח של היה בו אלא צוהר אחד סמוך לתקרה. אחר שהעבירו לחדר זה גם את הפצוע, החלו מטכסים עצה כיצד להגיע עד הצוהר. בסוף עלו איש על כתפי רעהו, עברו בעד האשנב וקפצו לחצר מרווחת, מוקפת חומה. בזחילה התקרבו לחומה, כי החצר נמצאה תחת אש האויב. אחד אחד קפצו ועברו את החומה. אליקים, שנשאר אחרון, הושיט את נשקו לחבריו שמעבר לגדר והתחיל מטפס ועולה גם הוא. אולם כאשר עמד למעלה נתפוררה החומה והוא נפל ארצה. הערבים השגיחו בו והטיל עליו רימון. אליקים לא איבד את קור רוחו. הוא הרים את הרימון והשליכו בחזרה לעבר הערבים. הוא ניצל את מבוכתם בשעת ההתפוצצות והצטרף אל חבריו.

נוכח עדיפות האש של האויב החליטו הבחורים לבקש את עזרתו של משוריין. ה“צפרדע”, בפיקודו של קונוס (ברוך וינר) ובנהיגתו של ג’קסון (אליעזר זמלר) התחיל לפלס לו דרך לעבר העמדה הערבית. במדה שהתקרב לעמדה, הלכה וגברה האש שהומטרה עליו. קונוס הפעיל את מקלעו, וג’קסון הוסיף להתקדם. לפתע נשמעה צעקה איומה. המשוריין דרס אחד הלוחמים, זכריה חתוכה. כיוון שכל אשנביו היו סגורים ושדה הראיה של ג’קסון היה מוגבל, לא הבחין בבחורים ששכבו מאחורי גל הריסות והמטירו אש על האויב. גם הבחורים עצמם לא הבחינו במשוריין המתקרב.

בחיפוי המשוריין הוצא הפצוע על ידי החובשים וההתקדמות נמשכה. בהגיעו למרחק עשרים מטר מהעמדה נעמד המשוריין וקונוס פתח באש מרוכזת על הערבים. כוונתו היתה שבחיפויו יתקדמו הבחורים מן האגפים ויכבשו את העמדה מן העורף. אולם התברר שמאחוריה נמצאת עמדה נוספת.

החום במשוריין הלך וגבר. מחסנית אחר מחסנית התרוקנה, הידים נלאו מההתאמצות. עיני האנשים במשוריין נכוו מחום הקלעים. כחצי שעה נמשך הקרב, והתחמושת הלכה ופחתה.

ג’קסון התחיל לסגת. נתברר כי רק בעזרת “פיאט” אפשר יהיה להרוס את העמדה. כעבור כמה דקות הגיע המשוריין הגדול, שהיה מצוייד ב“פיאט”. יעקב שפירא, חייל הבריגדה היהודית לשעבר, שלח פגז. בסך הכל עמדו לרשותו שלשה פגזים. השני קלע למטרה. הבחורים שהתקדמו מאחורי המשוריין, פרצו לתוך העמדה וכבשוה. אולם עוד לפני שהיה סיפק בידיהם להתבצר, התקרב משוריין בריטי מצוייד ב“פיאט” והיה הכרח לפנות את העמדה ולסגת.

קקטוס ואנשיו התקדמו לעבר הבית במאמצים נואשים כדי להוציא את מזרחי הפצוע מהחדר שבו נשאר. הסגן גלעדי (מיכאל לסקה) עזר לחובש להחליף את תחבושתו של מזרחי. קקטוס טיפס ועלה על הגג וניסה להציב שם ברן, אך לפתע הרגיש במהלומה חזקה בראשו ולכמה רגעים איבד את הכרתו. פגז שעבר על ידו הלם בראשו ובדרך נס לא התפוצץ.

כאשר קקטוס התאושש מההלם, שמע את החובש, שאף הוא נפצע בינתיים, זועק לעומתו שמזרחי וגלעדי נהרגו. התברר להם שהם מוקפים ערבים, שהתכוננו להסתער עליהם. ברימון פיזר קקטוס את המתקיפים ופרץ דרך לעצמו ולחובש הפצוע.

אחר שקקטוס קיבל טיפול ופצעיו נחבשו, לקח אתו כמה בחורים וחזר על מנת להגיע לשני ההרוגים, אולם אש האויב היתה כה עזה, שאי אפשר היה לחדור לשטח שבו נמצאו.

בלילה התגנבו למקום קקטוס, קבצן ואתם כמה אנשים, אך את הגופות לא מצאו עוד. גם נשקם לא היה במקום. באותו יום נעלם גם שאול וכטפוגל. הוא נראה לאחרונה על ידי אבנר (שורטי) בשעה שעבר את החומה, ומאז נעלמו עקבותיו. שלשה ימים אחרי כן הביא הצלב האדום את הגופות של מזרחי וגלעדי.

כמה נסיונות נוספים נעשו באותו יום להתפרץ בשתי גזרות החזית, אך בכל מקום נתקלו המתקדמים בחומת אש ופלדה. פעם נוספת ניסו להכניס לקרב את המשוריינים, אך השטח לא היה נוח לפעולתם. ההריסות חסמו בפניהם את הדרך. מאותה סיבה לא יכלו גם האנגלים להפעיל את משורייניהם. במקום אחד בו ניסה משוריין אנגלי להתקדם, חסמו בפניו את הדרך במוקשים.

אחר קרב שנמשך שלש שעות נסוגו שתי הפלוגות לעבר נקודת המוצא לשם עריכת הכוחות מחדש. המפקדים הלכו למסור דין וחשבון למטה.

קציני המטה שמעו את הדברים פעם, פעמיים ושלש, ושתקו. גדעון נתכנס עם עוזריו לחדר המפות כדי לדון על הדו"ח.

בינתיים פתחו הערבים בהפגזות נגד. פגזים נפלו בקרבת המטה. גדעון בירר אם שתי הפלוגות הנוספות, הערוכות בקרבת מקום, מוכנות לבלום מכה נגדית. “אצלנו לא יעברו”. היתה התשובה.

ההפגזה הערבית שככה מבלי שבאה התקפת נגד. הערבים הסתפקו כנראה בהצלחתם ההגנתית.

המטה פתח בדיוניו. עתה ברור היה שמערכת הביצורים הערבית לא נתרופפה תחת הולם ההתקפה הראשונה. ולא זו בלבד, אלא שהיה ברור כי מעתה יהיו הערבים יותר ערים. כל נסיון מחודש של התקדמות היה בהכרח כרוך בקרבות מצח קשים.

הסיכום הראשון העלה שלא העריכו במידה מספקת את עדיפות האויב ואת כח האש שלו. בשטח חזית צר, אפשרויות התנועה מוגבלות ביותר. אי אפשר היה לדבר על עקיפת קו האויב באמצעות משוריינים על מנת להתקיפו מן העורף. היה גם ברור שבהסתערות מצח של כוחות גדולים לא תבוא הכרעה. היא רק תגדיל את האבדות, אך לא תביא שינוי במצב.

אעפ"כ אי אפשר היה לשנות את התכנית המקורית: ניתוק מנשיה מיפו על ידי פריצה לים, חשיפת אגף בלתי-מבוצר בקרבת מרכז העיר, סריקת מנשיה מערפה וחדירה ללבה של יפו. זו היתה עדיין הדרך היחידה.

אפשר היה לשנות רק את התכסיסים. נתברר שיהיה צורך להוציא את רוב הכוחות מאזור הקרבות, להשאיר את הכוחות הדרושים מאחורי העמדות ולעבור לשיטת התקפה אחרת: התקדמות של יחידות קטנות מצויידות בחמרי נפץ, פיצוץ עמדות האויב, ביצור השטח הכבוש והתקדמות נוספת. שיטה זו, – זה היה ברור למטה – היתה יותר אטית, אך אחרת לא באה בחשבון.

במשך הלילה שרר שקט יחסי בחזית. גדעון העדיף לחכות עד אור הבוקר. ובינתיים הוסיפו הרגמים להפגיז את העיר הערבית.

אותו יום נפלו מאות פגזים על יפו. העיר נדהמה – הרבה יותר ממה ששיערו המתקיפים. וכאשר נודע ביפו, בשעות הצהרים, מי הם המתקיפים, נשתררה בהלה בעיר. כאשר בישרו כי חיילי הארגון נהדפו ולא כבשו אף עמדה ערבית אחת, לא האמינו התושבים.

בבוקר, לפני שהחלו הקרבות, יצאה יחידה אחת של הארגון לכביש ליד מקוה ישראל כדי למנוע הבאת תגבורת ליפו מאזורים אחרים. בערב הגיע למטה רץ מיחידה זו ומסר דו"ח: לא זו בלבד שבמשך היום לא הגיעה שום תגבורת לעיר הערבית, אלא שעוד יצאו מתוכה מכוניות משא מלאות אזרחים, שנראו נעות לאורך הכביש הראשי בכיוון רמלה. בין הבורחים נראו גם עריקים ראשונים מבין הכוחות הצבאיים הערביים.

ביום שבו החל הקרב על יפו פירסם עוזי, מפקד המחוז את ההודעה הבאה:

הודעה

א) הבוקר בשעה 06.45 עברו חיילינו להתקפת נגד על יפו הפורעת, המתקיפה זה זמן רב את תל אביב באש מרגמות כבדות.

ב) עמדות ה“הגנה” באזור המותקף קיבלו הודעה מוקדמת על התחלת ההתקפה.

יום א' – א' דחוהמ“פ תש”ח (25.4.48)

שעה: 09.30

מפקד המחוז


 

המנוסה ההמונית    🔗

ביום ב' בבוקר נערך בבית הספר “אליאנס” מיפקד של הכוחות הלוחמים. גדעון בחר מתוכם את החיילים הוותיקים והמנוסים ביותר. הוא חילק את האנשים לשלש יחידות, שעל כל אחת מהן הוטל תפקיד אחר: יחידת חבלנים צויידה בחמרי נפץ לשם פיצוץ עמדותיו של האויב. יחידת חיפוי נצטוותה להגן עליה באש. יחידת קרב קיבלה הוראה לכבוש את העמדות ההרוסות.

היו כמה בליטות בחזית. היו כמה עמדות מבוצרות שחסמו את דרך ההתקדמות. היה יסוד להניח שאם ייהרסו עמדות אלה בחמרי נפץ וייכבשו בסערה, תיפרץ פרצה שבעדה אפשר יהיה להוסיף ולהתקדם.

הוחלט להתקדם לעבר תחנת הרכבת ולנסות לאגף את האויב ולהתקיפו מן העורף.

החבלנים יצאו חלוצים לפני המחנה, כשהם מצויידים בפחים מלאים חמרי נפץ. הם הגיעו עד לחומה של תחנת הרכבת ופוצצו אותה. חיל הרגלים התקדם בעקבותיהם ותפס עמדות נוחות לצרכי הסתערות.

אך האויב עמד על המשמר. טנקים בריטיים ומקלעי שפאנדאו ערביים כיסו את כל שטח הקרבות באש צולבת. הפעם הזאת הפעילו הבריטים גם נשק אנטי-טנקי. כל שעל אדמה עלה בדם.

על החבלנים הוטל התפקיד שבכל צבא סדיר ממלא אותו חיל התותחנים מעמדותיו מאחורי קווי החזית. אך כאן נקראו העוסקים בפעולת-הריכוך לצעוד לפני המחנה, ואפילו לפני הלוחמים מהקו הראשון.

לרעם המרגמות וטרטור מכונות היריה נלוו עתה קולות נפץ אדירים – אך לא נוצרה שום אפשרות של התקדמות בעומק. אחר מאמצים רבים נתברר כי רק עמדה אחת של האויב נהרסה.

קונוס וג’קסון עם המשוריין נשלחו לסייע לקקטוס, שעמד בראש המתפּרצים. הם מצאו את קקטוס ואחת היחידות שלו חוסים בבית הרוס ללא אפשרות של תנועה. כל הרחוב היה נתון באש. קקטוס ביקש מהם שיביאו שקי חול, בכדי שיוכל להקים חומת מגן לרחבו של הרחוב, לחצות אותו ולהתקיף את העמדה הערבית הסמוכה מן האגף.

עוד הם מדברים ורסיס חדר למשורין ופצע את קונוס בעינו. המשוריין נסוג, וכעבור זמן קצר הגיע הזחל והביא את שקי החול המבוקשים. קקטוס, שקיבל חיפוי אש מרוכז, הצליח לבנות קיר של שקים ולחצות את הרחוב עם אנשיו. אותה שעה הגיע המשוריין הגדול, התיצב מול העמדה הערבית וראש קבוצה עוזי (בן-זאב יואל) הוציא את קנה הפיאט בעד האשנב. אך הספיק לירות פגז אחד, פגע כדור בראשו ופצע אותו פצעי מוות. הוא מת כעבור יום.

המשוריין נסוג כדי להביא את הפצוע למקום מבטחים, אך הפגז פגע למטרה. קקטוס ואנשיו ניצלו את הפגיעה, הסתערו על העמדה וכבשוה.

אך לפני שהיה סיפק בידיהם להתבצר בה, פתח האויב בהתקפת-נגד נמרצת. התפתח קרב פנים אל פנים. ופעמים אחדות עברה העמדה מיד ליד.

יד האויב היתה על העליונה, כי לו היתה גישה נוחה למקום הקרבות. לעומת זאת לא יכלו הכובשים להביא תגבורת לעמדה, מפני שכל הדרכים אליה היו נתונות באש כבדה.

לא עבר זמן רב ונתברר כי אי אפשר להחזיק מעמד. יתר על כן: היתה צפויה סכנה ליחידה הכובשת שלא תוכל לסגת. מצבה נעשה קשה מרגע לרגע. היה חשש שהערבים יכתרוה ויחסמו בפניה את דרך הנסיגה.

הנסיגה היתה קשה לא פחות מן ההתקדמות. במאמץ אל-אנושי פרצה היחידה את דרכה חזרה, מאחורי מסך עשן. היא הצליחה לחזור לבסיסה ללא אבדות.

אותה שעה התחולל קרב קשה גם בגיזרת רחוב זרח ברנט. חבלנים מצויידים בחמרי נפץ התקדמו לעבר “בית החנויות האדומות”, כשהם נעזרים על ידי כוחות שריון. בגיזרה זו הוטלו למערכה שני משוריינים והזחל אשר חזרו מגיזרת קקטוס. תפקידם היה לתת חיפוי לחבלנים ולפרוץ את הקו ברגע שתישמע ההתפוצצות.

קונוס, עינו האחת חבושה, אך ידיו השתים אוחזות בברן, וג’קסון התקדמו בראש השיירה, כשמשוריינם פולט אש בלי הפסק. החבלנים התקדמו לצדם צעד אחר צעד, דרך החצרות והבתים ההרוסים. הם היו מצווים על זהירות גדולה, כי בכל רגע עלול היה כדור לפגוע במטען חמרי הנפץ שלהם ולרסקם.

קולות נפץ אדירים מילאו את החלל. רעם ההתפוצצויות והקירות המתמוטטים החריש אזניים. קונוס וג’קסון החלו מנצלים את יתרון הפיצוץ ולהסתער קדימה. אך לפתע הופיעו בשני האגפים משוריינים בריטיים וחסמו את הדרך באשם.

לא היתה ברירה אלא לסגת. אך פגז פגע בזחל, ופגז נוסף קעקע קיר שנפל בחלקו על הזחל. הרחוב היה צר, ולא היתה אפשרות לנטוש את הזחל ולעקוף אותו. המשוריינים נמצאו במלכודת.

במשך שעתיים התנהל דו-קרב עקשני בין כוחות השריון של שני הצדדים. תחת מטר היריות עלה בידי בונדי לתקן את הזחל ולפנות את הדרך לנסיגה.

נתברר כי עלה בידי החבלנים לפוצץ כמה עמדות-משנה של האויב, אך אל העמדה העיקרית לא הגיעו.

הקרבות נמשכו שעות רבות, כמעט עד הערב. בכמה עמדות נסוג האויב תחת לחץ היחידות המסתערות. כמה עמדות נכבשו לזמן קצר, אך לפני שהכובשים הספיקו להתבצר בהן, ערכו הכוחות הערביים-בריטיים התקפות-נגד שבהן הפעילו נשק כבד, ואילצו את המתפרצים לסגת.

בערב נתברר כי גם ביום השני לקרבות לא נפרצה החזית. נתברר כי אין טעם בדבר לנסות לכבוש עמדה אחר עמדה ובית אחר בית. מערכת העמדות המשולבות של האויב סיכלה כל נסיון להתבסס בעמדה בודדת כבושה. אי אפשר היה להחזיק בשטח הכבוש בלי גישה בטוחה אליו. וכל עוד היו דרכי הגישה נתונים לאש צולבת של שאר עמדות האויב, אי אפשר היה לכבוש כיבושים בני קיים. הכוחות המתפרצים עמדו בפני קיר אטום. פעם שניה ירד הערב, והסיכום היה דל ומאכזב.

אך אם ההתקפות בחזית לא נשאו עדין פרי, הרי ההפגזה נתנה תוצאות למעלה מן המשוער. במשך יום ב' פלטו המרגמות מאות פגזים נוספים על יפו. משעה לשעה גברה ההפגזה, ומקורות בריטיים מסרו על אבדות קשות שנגרמו לערבים בכל חלקי העיר. פגז אחד פגע בריכוז של חיילים עירקיים וכחמשים מהם נהרגו או נפצעו.

ההפגזה שללה מכוחות האויב כל אפשרות של תנועה. היא אילצה אותם לבקש מחסה מפוקפק בבתים שלא יכלו לעמוד לפני פגיעה ישירה. היא ניתקה קוי טלפונים וחוטי חשמל ופוצצה צנורות מים.

ומעל לכל – היא הפילה אימה ופחד על תושבי העיר. שאון הקרב שנתחולל במרחק לא רב מהרחובות המרכזיים הגדיל את המבוכה

אותו יום לבשה המנוסה ממדים המוניים. התושבים, ורבים מן הלוחמים, נמלטו בים וביבשה, ברכב וברגל.

הבריטים ניסו להרגיע את האוכלוסיה המבוהלת, אך מאמציהם עלו בתוהו. במקומות רבים הוצף הרחוב מים מהצנורות שנתבקעו. בתים נפרצו ושימשו מטרה לשודדים. כלה שלטון בעיר הערבית.

הבהלה שלטה בכל. כל מי שעלה בידו למצוא כלי רכב נעל את ביתו ועסקו ויצא לדרך. התנועה היתה לסטיכיה. לא היה עוד כוח שיכול למנוע את התרוקנותה של העיר. המנוסה דבקה גם בתושבי הישובים הערביים בסביבה.

ביום השני של הקרבות הודיע רדיו קאהיר כי כל אניות-הדייג המצריות ושאר ספינות קטנות גוייסו להעברת פליטים מיפו לפורט סעיד. אותו יום כבר הגיעו למצרים כמה ספינות מלאות פליטים מיפו, נשים וטף. בו ביום הודיעה סוכנות “יונייטד פרס” מבירות כי הגיעה לשם אנית הפליטים הראשונה מיפו, והבורחים סיפרו שבהלה וחרדה נשתררו בעיר נוכח ההתקפה של אצ"ל.

וגם הבריטים היו מודאגים. המושל הבריטי של “מחוז לוד” הודיע לראש עירית תל-אביב שהצבא הבריטי ימנע בכוח את כיבושה של יפו. הוא איים שאם המוסדות היהודיים לא יפסיקו את התקפת אצ"ל, יתערב הצבא הבריטי.

יום קודם לכן ביקר הקונסול הצרפתי במטה הארגון וביקש לא לפגוע במוסדות הצדקה הצרפתיים ביפו. נציג הארגון הבטיח לו שאם יונף דגל צרפתי על בנינים אלה, יימנע הארגון מלפגוע בהם.

הבטחת הארגון שודרה אותו יום למוסדות הצרפתיים ביפו על ידי רדיו פריס.


 

שירותי עזר    🔗

עם התחלת הקרבות הופעלו שרותי העזר במלוא ההיקף. עוד ביום ו' לפנות ערב, כאשר החל גיוסם של אנשי הח"ק, נקראו לשרות גם אנשי האוצרון, – “הקשישים” כפי שכונו.

עוד זמן רב לפני כן הקים הארגון גרעינים של קשישים שעסקו בתפקידי עזר שונים. ברובם נתגייסו אנשים אלה מחוגי המשכילים, ומרובים היו ביניהם בעלי המקצועות החפשיים: עורכי דין, רופאים, מהנדסים, אנשי עט, אך גם סוחרים ופועלים. היו ביניהם אנשים בעלי עמדות מכובדות בחיים הציבוריים.

במשך החדשים שעברו לאחר החלטת או"ם על חלוקת הארץ, הורחבו שורות האוצרון. בתל-אביב לבדה הוקמו שלשה גדודים של קשישים, שמפקדיהם היו אורי, אמנון ועמוס. גדודים אלה מנו כאלף וחמש מאות איש. אחר שגמרו קורסים מיוחדים, הופעלו אנשי האוצרון בתפקידי מילואים לכל מיני שרותים בעמדות ובעורף.

ביום בו החלה ההתקפה על יפו, הוקמו שלשה מחסומים ברחובות שהובילו לחזית. תכליתם היתה, להבטיח תנועה בלתי-מופרעת בין החזית ובסיסי האספקה, השרות הרפואי והעתודות. בהצטלבות רחוב הרצל עם הרחובות אחד העם, לילינבלום ויהודה הלוי גודר הרחוב בחבלים ומשמר של אנשי האוצרון הופקד על מחסומים אלה. אחד התפקידים שלהם היה – למנוע זרימת סקרנים לעבר קווי החזית. הנטיה להתקרב קרבה מסוכנת למקומות הקרבות נתבלטה מן היום הראשון שבו החלו הפעולות.

תושבי תל-אביב הופתעו בראותם ליד המחסומים אנשים בעלי שם ומעמד, שענדו את סרט הארגון על שרוולם, כיוונו את התנועה, קיימו את הסדר ועסקו בעבודות עזר שונות. פעם נוספת ניתנה הזדמנות לישוב להווכח כי בשורות הארגון נמצאים בני כל השכבות והמעמדות ובני גילים שונים, ולא “פרחחים” ו“אספסוף” כביטויים החביבים של אויבי הארגון.

מטה הקשישים נמצא בקפה “שור”, בפנת הרחובות יהודה הלוי והרצל. בעל בית הקפה, שלא העלים את אהדתו למבצע הארגון, כלכל כל ימי הפעולות את אנשי הארגון בקפה ובמצות חנם אין כסף.

אספקת המזון היתה כרוכה בבעיות קשות. מלבד המטבח המרכזי בצפון תל-אביב, שסיפק ארוחות חמות ללוחמים, היה הכרח להכין גם מנות אוכל קלות ולהביאם לחזית. עשרות נשים עסקו במשך כל שעות היום והלילה בהכנת תה, קפה וכריכים.

היו אלה ימי פסח, ואף אחר שהתגברו על הקשיים הראשונים והשיגו את כמויות המצות הדרושות, נתברר כי אין בלחם העוני כדי להשביע את מאות הלוחמים שנמצאו בתנועה מתמדת ושנדרשו מהם מאמצים גופניים גדולים. לא נשמעו כל תלונות מפי הלוחמים, אך הם היו שרויים במצב של רעב-למחצה במשך כל ימי הקרבות.

באספקת מזון וחמרי-נפץ לקווי החזית רב היה חלקו של שמואל אלגביש שנסע במכוניתו הלוך וחזור במשך כל שעות היום והלילה.

גם ידי הנשקים היו מלאות עבודה. כל ימי הקרבות הגיע זרם של נשק מקולקל מהחזית לסדנות, וצריך היה לדאוג גם לזרם בכיוון הפוך ולספק את כל הכלים המתוקנים הדרושים.

הסטנים שסבלו ממעצורים כרוניים ופסקו לירות דווקא ברגעים הקריטיים ביותר איכזבו. הנשקים עשו כמיטב יכלתם כדי לתקן את הנשק המקולקל ולספק את כל הדרוש ללוחמים. העבודה נעשתה בסדנות ניידות, וגם מחסני הנשק נעו עם החזית. אחר פריצת הקווים הערביים הותקנו מיד בתי מלאכה בקרבת העמדות הכבושות והועבר לשם מלאי של נשק ותחמושת. בכדי שאפשר יהיה לספק ללוחמים את כל הדרוש בלי איבוד זמן.

ביום ב' לפנות ערב כבר הורגש מחסור בתחמושת, וביחוד בכדורי סטנים. אלכס נסע מיד לחיפה וחזר משם ביום ג' בבוקר כשאתו רבבות כדורים.

בימי הקרבות על יפו שימשה תחנת השידור המכשיר העיקרי למלחמה במסע ההשמצה6 הכללי שהתנהל אז נגד הארגון ומקור יחיד לאינפורמציה מוסמכת על מהלך הקרבות.

שרות השידור של הארגון היה ידוע בכינוי “מחלקת הקונצרטים”. הוא מילא תפקיד חשוב במלחמה הרעיונית, שבלעדיה לא תתכן מלחמה בימינו. בראש השרות עמד חרמש (משה שטיין – בן ארצי). המשדר היה מתוצרת עצמית. הוא הורכב מחלקים שהוחרמו בהזדמנויות שונות מידי הבריטים. בהרכבה עסק אברהם, המכונה “יעקע”, שהיה מהנדס-רדיו מעולה. לידו עזר דוד הירושלמי, שעבד זמן רב בשירות השידור הבריטי והתמחה שם במקצוע. כוחו היה רב בסילוק הפרעות, והוא גם קיים את הקשר האלחוטי עם ירושלים בימי המצור.

את החומר לשידורים היו מקבלים מהמטה באמצעות המקשרת יעל (צפורה לוי). השדורים היו מורכבים מסקירה פוליטית, הודעות על פעולות הארגון והודעות פנימיות.

שרות השידור הורחב במדה ניכרת אחר שהתוהו ובוהו המתוכנן של הבריטים פגע גם בשרות השידור הממשלתי, והוא חדל למעשה לשמש מכשיר אינפורמציה לישוב. אותה שעה הוחלט לקיים יום-יום שידורי חדשות, שבהם ימסרו לישוב שרות ידיעות מלא מן הארץ ומחוץ לארץ.

ברחוב מזא“ה בת”א, בחדרו של זלמן לונברג, נתקיימה פגישה שבה השתתפו המפקד מנחם בגין, אברהם (חיים לנדאו), חרמש, לונברג ושלום רוזנפלד. בפגישה זו הוחלט על הרחבת שירות השידור, באופן שיוכל למלא את מקומו של שרות שדור סדיר ויהווה מכשיר אינפורמציה מלא ומהימן להמונים היהודיים בארץ. גוייסה עזרתם של כמה מעורכי החדשות של “המשקיף”, שדאגו לשרות חדשות מלא, יעיל וערוך בטעם. הסוכנויות הטלגרפיות הזרות העמידו את הבולטינים שלהן לרשותה של מחלקת השידורים, ושני מקלטי רדיו שימשו לקליטת חדשות מתחנות השידור בעולם.

במרוצת הימים הפכו שידורים אלה למקור החדשות העיקרי בשביל רוב בתי הישוב. לא היה כמעט בית בתל אביב שבו לא כוון המקלט בשעה הקבועה לשידורו של “קול ציון הלוחמת” ולא היה כמעט חולק על טיבו ויעילותו של השידור.

בשרות השידור היתה גם מחלקת-מחקר מיוחדת, שהקדישה זמן רב לנסיונות בהפעלת מוקשים ופצצות באמצעות גלי הרדיו, אך לא הספיקה להגיע לידי הישגים מעשיים.

רמתם המקצועית הגבוהה של השידורים הפליאה את כל שומעיהם אם כי הוכנו בתנאים קשים מאד. בימים ההם ידע הישוב כי “קול ציון הלוחמת” משמש לו מקור נאמן לידיעות ולדברי עידוד, וכי האמת היא נר לרגליו כל הימים.

גם השרות הרפואי הועמד במבחן מהרגע הראשון.

יחידות חובשים ואלונקאים נעו עם היחידות הלוחמות. לכל מחלקה לוחמת צורפו שלשה חובשים. עבודתם עבודתם היתה קשה ביותר. הם היו חייבים להוציא את הפצועים משטח הקרבות תחת אש.

מכוניות המשא שהותקנו כדי לשמש כאמבולנסים וסומנו בדגלים מיוחדים, לא הצליחו על פי רוב לחדור לסמטאות הצרות כדי להוציא את הפצועים. זה העמיס עבודה נוספת על האלונקאים.

את הפצועים היו מעבירים לתחנות עזרה ניידות, שהיו תמיד בקרבת קווי החזית. בתחנות אלה היו האחיות ממיינות את הפצועים, חובשות את פצעיהם חבישה ארעית או מזריקות להם זריקה להרגעת הכאבים, ואחר כך היו שולחות אותם לבתי החולים. הפצועים קשה נשלחו לבית החולים העירוני “הדסה” ואילו הפצועים קל הועברו לבית החולים פרייד.

הרופאים בבית החולים של הארגון נתקלו בקושי מיוחד במינו. רבים מן הפצועים סרבו לשכב במטות כמצוות הרופאים. הם דרשו במפגיע שיחזירום לחזית. כאשר לא ניתן להם מבוקשם, החלו בורחים מבית החולים וחוזרים לקרבות. הרופאים נאלצו לפנות למטה ולבקשו שיוציא פקודה מיוחדת אשר תטיל חובת צייתנות על הפצועים.

בית החולים פרייד הניח את הדעת מכל הבחינות, ומסירותם של הרופאים והאחיות השרה בטחון בלב הפצועים. הטיפול בהם היה מהיר ואינטנסיבי. רבים ניצלו הודות לזריזותם של החובשים בחזית ושל הרופאים בבית החולים. אומץ רוחם של החובשים והאחיות בקו הראשון ומסירותם של נהגי האמבולנסים הושלמו על ידי בקיאותם של הרופאים וכשרו הארגוני הרב של השרות הרפואי בכללו. משהוצא הפצוע מקו האש, ברי היה לו שייהנה מהטיפול הטוב ביותר שאפשר לתת לו.

ביום ב' לפני הצהרים נקרא ד“ר מתן באופן דחוף לבית החולים “הדסה”. בהגיעו לשם נתבקש לנסוע מיד לתחנת מגן דוד אדום ברחוב מזא”ה, כי “שם מתרחש משהו”. הוא פנה לתחנה דרך רחוב שטראוס, ומצא אותו חסום על ידי המון רב. הקהל פינה דרך למכונית בראותו עליה את סמל הארגון. כאשר ד“ר מתן הגיע לתחנת מגן דוד אדום, ראה שרשרת של אנשי ה”הגנה" שומרים על הבנין בפני פגיעות קהל נרגז. מקרב המתקהלים נשמעו קריאות: “בוז לכם! האצ”ל מוביל את פצועיו במכוניות של “בננות” ואתם אינכם נותנים להם את האמבולנסים שלכם!".

הרופא התורני הסביר שהקהל הרוגז צר על התחנה ומאשימם בסירוב להגיש עזרה לפצועים. הוא ביקש את עזרת איש הארגון.

ד“ר מתן עלה על המשוריין של ה”הגנה" שעמד בקרבת מקום ובאמצעות רמקול הכריז כי מיום שהחלו המאורעות לא היתה שום הפליה מצד מגן דוד אדום לגבי פצועי אצ"ל והארגון כלל לא ביקש ממגן דוד אדום שישלח את האמבולנסים שלו ליפו.

רק אחר שסיים ד"ר מתן את דבריו הסכים הקהל להתפזר.

מלבד ד“ר מתן עבדו בקביעות בבית החולים פרייד הרופאים ד”ר שולצר, שיחד עם נ. פרנקל ניהל את בית החולים, ד“ר שינקר וד”ר רוזנברג. היו גם רופאים תורניים אחדים. מלבד האחיות עבדו גם מתנדבות שעשו לילות כימים ליד מיטותיהם של הפצועים.

מפקד החובשים היה שמשון (שלמה אריאב) וסגנו היה יפתח הירושלמי. מבין החובשים הצטיינו נ. פרנקל, משה “אתלט”, שפירא ואחרים.

הפצועים קשה הובאו על ידי חובשי הארגון לבית החולים “הדסה”. החובשים היו מכניסים אותם לחדר המיון של בית החולים, היו לוקחים אלונקות פנויות והיו חוזרים מיד לחזית. רופא ואחות היו ניגשים מיד לכל פצוע, בודקים אותו בדיקה ראשונה, קובעים את הדיאגנוזה, מגישים טיפול ראשון ומחליטים על המחלקה שאליה צריך היה להעביר את הפצוע.

אחר המיון וההרשמה בבית חולים היתה מופיעה דרור, שנשלחה ל“הדסה” מהיום הראשון של הקרבות. היא היתה רושמת את שם הפצוע, תפקידו ויחידתו והיתה לוקחת מידי הפצועים את נשקם וחפציהם האישיים על מנת להעבירם למטה.

היו מקרים רבים שהפצועים, בכוח ההרגל מימי המחתרת היו מעלימים את שמותיהם האמיתיים והיו מסרבים למסור את הנשק, מחשש שמא יוחרם על ידי ה“הגנה”. היה מעשה בפצוע אחד, ציון, שהובא לבית החולים “הדסה” כשרגליו שבורות. הוא החזיק בידו אקדח, וכאשר הסאניטארים רצו לקחתו מידיו, סירב והודיע שלא ייפרד מנשקו. דרור שידלה אותו שימסור את הנשק, אך הוא עמד בסירובו. בסוף הודיע שלא ימסור את האקדח אלא לאביו או למפקדו. אך הם לא היו במקום ולא קל היה למצאם. בינתיים דחקה השעה וצריך היה להתחיל לטפל בו, אך הוא עדיין לא הניח את האקדח מידו. עובדי בית החולים היו אובדי עצות. אך לפתע נמצא המוצא: מפקדו של ציון נפצע גם הוא והובא לבית החולים. כאשר שמע על הבעיה שנגרמה על ידי ציון, ביקש שיביאוהו אליו ופקד עליו למסור את נשקו.

בית החולים “הדסה”, שהיה מלא פצועים כל ימי המאורעות, נקרא למאמץ מיוחד בימי ההתקפה על יפו, וביחוד בשלב השני שלה, כאשר הובאו לבית החולים גם פצועי ה“הגנה” מההתקפה על תל-א-ריש. הנהלת בית החולים עשתה מאמצים מיוחדים כדי לעמוד במבחן הקשה. כל הרופאים והאחיות, לרבות אלה שכבר סיימו את יום עבודתם או היו בחופשה, חזרו לבית החולים, מקצתם אף מבלי שנקראו. אפילו אלה מבין הרופאים שהיו מתנגדים מושבעים של הארגון ושהתיחסו קודם בפקפקנות לנסיון כיבוש יפו, שינו את דעתם למראה פצועי ההתקפה. בבית החולים, על כל פנים, האמינו באמונה שלמה כי העיר הערבית תיפול תחת מהלומות הארגון.

“אם יתר השרותים אצלכם מאורגנים בכשרון כזה כמו השרות הרפואי, אין ספק שתנצחו”, היו אומרים הרופאים ושאר העובדים בבית החולים.

פצועי הארגון היו מלאי התלהבות ומלאי אמונה עד כדי כך, ששכחו את כאביהם ופצעיהם. תופעה זו לא היתה ידועה בקרב פצועי ה“הגנה”, שחלקם היו שרויים באדישות. הם לא הסתירו את קנאתם למראה השרות הטוב שפצועי אצ“ל זכו בו מצד חבריהם. דרור ושאר המטפלים היו מביאים להם בכל יום עתונים, סיגריות, ממתקים ושאר צרכים. הם היו יושבים ליד הפצועים קשה והיו מנחמים אותם ומבדרים אותם. פצועי ה”הגנה" לא זכו ביחס חברי ולבבי כזה מצד ארגונם. אליהם היו באות גברות-עסקניות, נשיהם של מפקדי “הגנה” או עסקנים ידועים, ששאלותיהן השגרתיות לא דיברו ללב הפצועים.

במקרים רבים הביעו פצועי ה“הגנה” את הערכתם לאנשי אצ“ל. אחד מאנשי ה”הגנה" שנפצע בהתקפה על תל-א-ריש אמר בראותו את פצועי אצ"ל בבית החולים: “הם נוקמים עכשיו את נקמת מפלתנו בדרום”.

והיה מעשה אחד שהשאיר רושם עמוק על הרופאים והעובדים של בית החולים “הדסה”. פצוע שהובא ממנשיה הוכנס לחדר המיון והושכב ליד פצוע קשה מאנשי ה“הגנה”. שניהם היו פצועים פצעי ראש ופניהם היו מגואלים בדם.

שאל איש ה“הגנה” מעל גבי שולחנו:

“מה נשמע?”

“פרצנו והתבצרנו!” השיב איש אצ"ל בהתלהבות.

“כיצד, הרי נסוגונו?”

“לא, התקדמנו עד לרחוב חסן בק”.

כאן נתבררה הטעות. איש האצ“ל נבוך במקצת ואמר: “טעית, חבר. אני מאצ”ל”.

“אח אתה לי”, קרא איש ה“הגנה”. ולא היה שום דבר תיאטרלי בקריאתו.

הפצועים משני השולחנות התקרבו איש לרעהו והתנשקו. דמים בדמים נגעו…

הפצועה האחרונה מצליפות הערבים ממסגד חסן בק הובאה לבית החולים “הדסה” ביום ב' בבוקר. זו היתה אשה שעלתה על גג ביתה ברחוב ריינס כדי לתלות כבסים ונפגעה בכדור. מאז חדלו לבוא פצועים אזרחיים, אך זרם גדול של פצועים מהכוחות הלוחמים הגיע לבית החולים.

מר י. פעמוני, מנהל סניף תל-אביב של קופת חולים לאומית, נשאר בבית החולים ארבע ימים ולילות רצופים כדי להשגיח בעצמו על הטיפול שניתן לפצועי הארגון. מאמצו תרם הרבה מאד להצלחת הפעולות של השרות הרפואי.


 

מלחמה מחוץ והשמצה מבית    🔗

לא זו בלבד שה“הגנה” לא ראתה צורך בכיבוש יפו ולא הבינה, שמונה עשר יום לפני פלישת הצבאות הערביים הסדירים, שיש להרחיק בעוד מועד את הסכנה משערי תל-אביב, לא זו בלבד שהיא עצמה לא עשתה את אשר אסור היה לדחות עוד; היא גם לא רצתה בהצלחת הארגון. ב-26 באפריל נזדרזה להכריז שנכשלה התקפת הארגון על יפו, נזדרזה לשמוח על הכשלון שראתה בעיני רוחה…

משני עברי החזית שרר דכאון.

ערביי יפו היו אחוזי בהלה. המפקד העירקי של העיר הכין בחשאי את בריחתו מיפו המתרוקנת, והתכונן לקחת אתו שמונת אלפים לירות ל…“הוצאות הדרך”… חייליו ערקו בהמוניהם והצטרפו לאוכלוסיה הבורחת. ריחות צחנה מצנורות הביוב שנתבקעו התערבו בבאשת הפגרים שלא נאספו. יפו לא חלמה עוד על התקפת נגד. חזיתה עוד החזיקה מעמד, אך ערפה התמוטט.

ובשורות הארגון שררו אכזבה וקוצר רוח. לא היה הישג ממשי להתברך בו. המפקדים נמנעו מלהביט בפני חייליהם והחיילים התביישו איש בפני רעהו. קרבות הדמים נמשכו, והישגים לא הביאו. מטובי הלוחמים נפצעו או נפלו בקרב. השאר היו עייפים ורצוצים. אף לרגע לא פחתה הנכונות לחזור ולהסתער על עמדות האויב. אך הסבלנות וכוח הסבל הועמדו במבחן קשה.

ובערפם של הכוחות הלוחמים – שמחה וששון. שמחה על התבוסה המדומה של כוחות עבריים. שמחה לאיד היריב; שמחה על כשלון ההסתערות. עתונאים ומפקדים ישבו וחיכו לכשלונות נוספים. הריעו ערב ערב: “שוב לא הצליחו… התקפת סרק, התקפת נפל, קרב ראוה…”

כך עמדו לוחמי הארגון בין אש לאש: מפנים הופעל נגדם הנשק הבריטי-ערבי, ומאחור: נשק ההשמצה וההסתה.

מפקדת ה“הגנה” פירסמה הודעה לעתונים ולעתונאים הזרים שאמרה כי האצ“ל “ריכז כוחות מכל הארץ” ויצא להתקפה על יפו. בשידור של ה”הגנה" נמסר בצהלה: “מבלי להודיע ל”הגנה" ובלי כל תיאום עם מגיני תל-אביב יצא אתמול אצ“ל לכבוש את העיר יפו. אצ”ל קיווה כי לאחר השברון הפסיכולוגי ביפו בעקבות התבוסה הערבית בחיפה, תהיה מלאכת הכיבוש קלה. ההתקפה לא הצליחה. עד מהרה החל אצ“ל להכריז שמטרתו היתה לכבוש רק עמדות ביפו. לפי התכונה של אצ”ל ברחובות תל-אביב נתקבל הרושם, שיותר מאשר התכוון לרחוב בוסטרוס ביפו, התכוון לרחוב אלנבי בתל-אביב". ובעקבות דברי הלעג התפלים בא האיום: “ההגנה לא תסבול…”

גם העתונות נרתמה למלאכת ההשמצה. “הארץ” כתב במאמרו הראשי:

“אצ”ל קיבל על עצמו אחריות עצומה בקלות דעת שאין דומה לה. אם אצ“ל נתקל בקשיים בהתקפה על יפו, הרי הוא יכול לנחם את עצמו, שהצליח יותר בכיבוש תל אביב. כל הפעולות האלה של אצ”ל עשו רושם רע של ביום בלתי-מוצלח לצרכי תעמולה. בכל הפעולה, בתכנונה ובארגונה, בלט חוסר הנסיון של אצ“ל. ביצועם של מעשי רצח, שוד והתרברבות אינו בבחינת אסכולה יעילה”.

“הארץ” לא הסכים כנראה להודעת מפקדת ה“הגנה” שהארגון ריכז כוחות מכל הארץ. טענתו היתה שלא רוכזו כוחות מספיקים:

“יפו אינה דיר יסין. לתפקיד כזה יש לרכז כוחות של ממש. להתחיל בו בכוחות בלתי-מספיקים, רק כדי להתחרות עם ההגנה על אהדת הצבור שהיא זכתה לה תודות לכיבוש חיפה, אינו אלא שיא של חוסר אחריות וקנאה פושעת”.

ומכל שכן ש“על המשמר” השתולל:

“זה היה יום של פרובוקציה גדולה וקלון גדול… את מרכזי יפו לא כבשו חיילי אצ”ל, גם לא היה להם כל סיכוי וכל תקוה לכובשם, אך על חלקים גדולים מן העיר העברית השתלטו… מאליה עולה השאלה: כיצד נתנו עיר עברית גדולה מרמס לרגלי כנופיות הפקר? מאליה עולה גם המסקנה: עם קוביוסטוסים צבאיים וציבוריים אין מגע, אין שיתוף ואין הסכם. יום אחד השתולל הפאשיזם בעיר – בל יישנה היום הזה…"

"דבר מצא מקום להתבדח על “הצ’יזבאט הצבאי הלאומי” וקבע בוודאות פסקנית:

“הכשלון שיתן פתחון פה לאויבינו לאזן את נצחון חיפה, החרפה הזאת של תרועת נצחון כאשר הכשלון כבר ברור וודאי – ספק אם יירשמו על חשבון אצ”ל, אותו ירשמו על חשבון העם היהודי…"

ולמחרת כתב “דבר”:

“המלחמה הפסיכולוגית של אצ”ל בתל אביב ויפו נמשכה גם אתמול. כמו שלשום כן גם אתמול באו במשך היום בזו אחר זו הודעות נצחון, וכשבא סיכום המצב בערב, התברר, כי ההישגים של אצ"ל ביפו אתמול לא היו מרובים מהישגיו של יום שלשום.

“מסע השקרים נמשך גם אתמול ולא היה גבול לסיפורי הבדים על התקדמות אצ”ל ביפו. לעת ערב הודיע אצ“ל בשידורו, כי הוא כבש חלק מתחנת הרכבת ביפו, ותחנת רכבת זו נמצאת – כידוע – במרחק 70 מטר בערך מהעמדות הקדמיות של ההגנה. לפי עדות מוסמכת לא עברו אנשי אצ”ל בהתקדמותם אלא בערך מחצית מן המרחק הזה.

“אתמול נסתמנו הסימנים הראשונים של הדרך בה אומר אצ”ל לצאת מן המבוך שנכנס אליו. המון מוסת הפגין ליד מגן דוד אדום. הכזב שבו הסיתו את ההמון הזה הוא דמיוני ביותר. אם מפקדת אצ“ל למדה יפה את התורה האומרת, כי במדה שהשקר גס יותר, בה במדה יש לו יותר סיכויים להתקבל ביתר קלות על לבם של אנשים נבערים מידיעה ומדעת, ברור שייעשה נסיון להטיל את הכשלון על אחרים – בראש וראשונה על הישוב המאורגן, שנצחונות אצ”ל אינם נצחונותיו, אולם כשלונות אצ“ל הם כשלונותיו”.

ב“ידיעות מעריב” כתב דר. קרליבך:

“למחרת הנצחון המזהיר בחיפה אין לך איפוא, בשורה רעה מזו, שאצ”ל התקיף ביפו מבלי להודיע תחלה למפקדת ה“הגנה”. זאת וודאי איננה השעה לגרור את הישוב לתוך מערכה, שלא היתה מוכנה כל צרכה. מי שאינו מסוגל להגן על תל אביב אסור לו לסכן את תל-אביב".

ואפילו לח“י ציין בשידורו כי “אצ”ל עשה שגיאה צבאית בפתחו בקרב על דעת עצמו מתוך חישוב שיוכל לכבוש בכוחות עצמו את יפו המבוצרת”.

העתון היחיד שלא השתתף במקהלת המשמיצים ושחייב את המאמץ לכבוש את יפו היה “המשקיף”. הוא לא ראה בהתקפה על יפו סכנה לתל-אביב, ולא חזה מראש שההתקפה תיכשל והאחריות תוטל על “הישוב המאורגן”. הוא ראה דברים כהווייתם: הפלישה הממשמשת ובאה, קו החזית העובר בקרבת לבה של תל-אביב ורחובה הראשי, אלפי הלוחמים המרותקים בגבולות תל-אביב ויפו, הרשימה האינסופית של קרבנות הצליפה וההפגזה.

נקל לתאר כיצד השפיעו דברי שמצה אלה על הלוחמים. המסע המאורגן להבאשת ריחם בעיני אותו ציבור שלמענו חירפו את נפשם, פגע בהם פגיעה קשה אולי מזו של כדורי האויב.

ה“הגנה” לא הסתפקה בדברים בלבד. היא גמרה אומר להרחיק את אנשי הארגון ממחסומי הרחוב, שהוקמו על מנת למנוע קרבנות חנם מבין האוכלוסיה האזרחית ולהבטיח דרך פנויה לאספקת הכוחות הלוחמים.

יחידות של ה“הגנה” ושל המשטרה הצבאית, מצויידת במשוריינים, הגיעו למחסומים ברחוב הרצל ובאיום בנשק דרשו מאנשי הארגון לעזוב מיד את המקום. אנשי הארגון דחו את התביעה והודיעו שלא יעזבו את משמרתם. המתיחות גברה מרגע לרגע. משני הצדדים היה הנשק דרוך לפעולה.

היתה צפויה הסכנה שבעוד אנשי הארגון עומדים בקרב עם האויב הערבי בחזית, יכפו עליהם מלחמת אחים בעורף. אך המוני תל-אביב התערבו וסיכלו את מזימת ה“הגנה”. כחומה חיה נעמדו התושבים בין שני המחנות ובקריאות בוז פנו לאנשי ה“הגנה”: “אל תפעילו את נשקכם. לא נרשה מלחמת אחים! שם נלחמים ילדינו. הסתלקו מכאן!”

לא רק אזרחי תל-אביב בחלו בנסיון להבעיר מלחמה פנימית בעיר. גם אנשי ה“הגנה” לא תמיד צייתו למפקדיהם. בשכונת התקוה ניסתה יחידה מזויינת של אנשי ה“הגנה” להרחיק את לוחמי אצ“ל בחזקה מעמדותיהם. כאשר ניתנה פקודה לאנשי ה”הגנה" להפעיל את נשקם, עזבו שלושים איש את השורות והודיעו שלא יפתחו אש על אחים יהודיים. עמדתם הנמרצת הכריחה את מפקדיהם לחזור בהם ולעזוב את המקום.

התנהגותם של אנשי ה“הגנה” לגבי מחסומי אצ“ל היא אשר גרמה לאותה התקהלות ליד תחנת מגן דוד אדום7. באווירה של הסתה אין תימה שההמונים, למראה מכוניות המשא שהביאו את פצועי אצ”ל לבית החולים, חשבו כי ה“הגנה” אסרה על האמבולנסים של מגן דוד אדום להגיש עזרה לפצועי הקרבות.

באותו ערב פירסם מטה הארגון את ההודעה הבאה:

"הבוקר בשעה 10 חודשה ההתקפה על יפו. חיילינו חדרו עמוק לעמדות האויב והשמידו מספר עמדות מבוצרות ביותר. הקרב שנמשך שעות מספר היה קשה ביותר. למערכה נגד חיילינו הוטלו טאנקים בריטיים עם מכונות יריה כבדות ותותחים. בזמן ההסתערות הרעישה סוללת מרגמות שלנו את ריכוזי האויב וגרמה נזקים חמורים. פורעים רבים מאד נפגעו בהסתערות ובהרעשה.

“במקומות שונים בתל-אביב ניסה הפיקוד של ה”הגנה" להפריע לחיילינו בביצוע תפקידם. מחלקה שלמה של ה“הגנה” נשלחה לשכונת התקוה ונצטוותה להוריד בכוח את חיילינו הנצבים בעמדות מגן. כשניתנה הפקודה ליחידה זו של ה“הגנה” להתקיף את חיילינו בנשק, יצאו שלושים איש מהשורה וסירבו למלא אחר הפקודה. חיילינו נשארו כמובן במקום. אנשי ה“הגנה” התרכזו ברחוב יהודה הלוי, מקום שם עמדו חיילינו בכדי למנוע התקהלויות שהיו עלולים לגרום לפגיעות בתושבים בשעת הקרב, וזו היתה המטרה העיקרית להפניית התנועה לרחובות אחרים בלבד – הבטחת חופש התנועה ליחידותינו ולשרות הסניטרי שלנו. אנשי המשטרה הצבאית ניסו להרחיק את חיילינו בכוח. חיילינו השיבו את פניהם ריקם. הקהל שהתאסף בינתיים במקום התערב, והוא שהכריח את המ. צ. להסתלק מן המקום.

"בשעות הצהרים נפוצה שמועה בעיר שמגן דוד אדום מסרב לטפל בחיילים הפצועים שלנו. קמה התקהלות ליד בנין מ.ד.א. הקהל הפגין בזעם ודרש שמגן דוד אדום ימלא את חובתו כלפי לוחמים עבריים. אנו מודים להמוני העם בתל-אביב על יחסם הלבבי לחיילינו המתבטא בכל מיני הזדמנויות, יום יום, שעה שעה. אולם עלינו לקבוע שהשמועה שהופצה בקרב הקהל לא היתה נכונה. מ.ד.א. מטפל בפצועינו בשעות הצורך. היום לא פנינו אליו בענין הפצועים מפני שהשרות הסניטרי שלנו הספיק בכדי לטפל בהם. בקשר עם זה אנו מוקיעים את ההודעה הפרובוקטיבית של “קול המגן” אשר לפיה הסיתו חברינו את הקהל נגד מגן דוד אדום.

יחד עם זה שודרה הודעת ההסבר הבאה:

“צהלה במחנה שלהם, התקפת אצ”ל לא הצליחה. ומשהנך מאזין לשידוריהם וקורא את מאמריהם – הנך מקבל רושם שזוהי אחת הבשורות המצויינות בשביל עם ישראל. השמעתם? אצ“ל לא הצליח. היש דבר טוב מזה – היש נחמה גדולה מזו? ועל השמחה ה”פטריוטית" הזאת הם מוסיפים כדרכם דברי שקר נתעבים. הם מספרים כי אנחנו הודענו שכבר כבשנו את כל יפו. הם מספרים כי מסרנו הודעות התרברבות המזכירות את הודעותיו של קאוקג’י. אנשי הכזב הללו. הם בעצמם קבלו מאתנו הודעה קצרה ופשוטה המספרת על התקפת נגד על יפו הפורעת, שהחלה בהרעשה ממרגמות כבדות. בערב מסרנו הודעה שניה שסיכמה את התוצאות המשוערות של הרעשת יום אתמול – הרעשה שחזרה היום וביתר שאת ואשר כמותה לא טעמה עוד יפו הפורעת מזמן שהיא החלה להרעיש את תל-אביב. עדות לכך – עשרות הבתים ביפו שהפכו לתלי-חרבות, מאות הערבים הנפגעים והבריחה ההמונית, הבהלה והמנוסה שתקפו את הפורעים. אין לנו צורך למצוא אסמכתא לדברינו בהודעות זרים. אולם עובדה היא שאפילו ממשלת הכבוש הרגילה להקטין את מספר האבידות הערביות, מסרה ששבעים ערבים נפגעו אתמול בקרבות ובהרעשה וכי בקרב שהתנהל בין חיילינו ובין יחידת טנקים בריטית, הוצא מכלל שימוש טנק של האויב. שום הודעות אחרות לא מסרנו. על מה שכתבו עתונים מסויימים הננו אחראים לא יותר מאשר אנו אחראים לכתיבתם של “על המשמר” ו“דבר”. אנחנו מסרנו הודעות אמת ורק הודעות אמת. ואין זה דבר חדש. בסופו של דבר אין אנו עומדים במערכה על שחרור ארצנו חדשים מספר, אנו עומדים בה מזה שנים, ובמשך כל השנים הללו למד העולם כולו, כי דבר האצ"ל הוא דבר אמת. בניגוד לדבריהם של מנסחי ההודעות על מלון “המלך-דוד”, על מלון “סמיראמיס”, על “אבו-לבן” ועוד. אנחנו איננו הורגים בהבל פינו מאות פורעים ערביים. אנחנו מודיעים אך ורק על מה שעשינו באמת.

“באשר להתקפה על יפו – אל יפטפטו “האיסטרטגים” הגדולים על כשלון, הם ורק הם פרסמו הודעות מוקדמות על מטרת התקפתנו. הם ורק הם מסרו, שריכזנו כוח גדול ביותר מכל הארץ ועל ידי כך שרתו במישרין את האויב, הגבירו את עירנותו ונתנו עילה לתעמולה הבריטית שתספר על התקפה שנערכה על ידי 3000 אנשי אצ”ל. אל יפטפטו על כשלון. יפו איננה נבי-סמואל, יפו גם איננה נבי-יושע – מקום בו נפלו עשרות לוחמים עבריים מבלי שתושג מטרה כלשהי. יפו הותקפה קשות. על יפו הומטרו טונות של פגזי מרגמות שקלעו יפה יפה למטרה, לפי אישורן של כל עמדות התצפית בסביבה. יפו טעמה את טעם המרגמות והפגזים שלנו שרכשנו לעצמנו לא בכסף מתקציבים, כי אם בדמם של טובי לוחמינו. אבל אנחנו גם על נבי-יושע ונבי-סמואל ועל עשרות פעולות אחרות שלהם שנכשלו, לא כתבנו את אשר כתבו האוילים הללו – המתפללים לכשלונו של הנשק העברי רק מפני שהוא אינו נמצא בידיהם – בקשר עם ההתקפות על יפו, שבעקבותיהן הורדו מהלומות כבדות ביותר על קן הפורעים הזה. מעולם לא דקרנו את עיניהם כשנכשלו. כי זהו ההבדל בינינו: אנחנו מתפללים להצלחתם בשדה הקרב, להצלחתם של הכוחות העבריים הלוחמים – ואילו הם בשנאתם העיוורת המעבירתם על דעתם מיחלים ממש שחיילינו יפלו ולא יצליחו להתקדם ולבצע את המשימה שהוטלה עליהם למען שחרור האומה.

“לא נשים לב להם. חיילינו עומדים במערכה קשה ומבצעים מעשי גבורה עילאיים בלחמם נגד כוחות – בעיקר נגד כוחותיו של האויב הבריטי – העולים עליהם פי כמה וכמה. חיילינו שופכים את דמם בכדי להרחיק את הסכנה מן העיר העברית. זוהי הקדושה שבפניה ירכין ראש כל יהודי ישר. ואילו על הטומאה אשר בצהלת האוילים ובהשמצת הכוזבים יגיד כל יהודי ישר: הבוז למשמיצים. הבוז לשונאי אחים.”

כ' ניסן תש"ח

עברו ימים אחדים, ואותם העתונים עצמם שיגנו את התקפת אצ"ל על יפו, נאלצו עתה להודות בחשיבות הישגיה. וכה כתב “הארץ”:

"במשך יום אתמול נכבש רובע מנשיה ביפו. כל המתבונן במפת תל אביב – יפו יבין מיד את ערכו הצבאי של שינוי זה: לשון ארוכה של אזור ערבי, החודרת לקרבת מרכזה של תל אביב – נוקתה מכנופיות ערביות. אזור זה לא שימש מקום מגורים לתושבים אזרחיים זה חדשים רבים. לעומת זאת התרכזו ברובע מנשיה כוחות לוחמים ערביים – בעיקר פולשים זרים – שהיוו סכנה רצינית לבטחונם של תושבי תל אביב, והעסיקו מספר רב של מגינים עבריים לאורך חזית ארוכה. מסגד חסן בק ומקומות גבוהים אחרים במנשיה שימשו בסיס לצלפים, שהטרידו וסיכנו את אזרחיה השלווים של תל אביב. עתה נתרחקו כוחות האויב, כוחותיו אולצו לסגת אחורנית ולשחרר שטחים חשובים בתל אביב מתחום פעולתם.

“אין הישוב יכול להרשות, שיפו הקרובה ללב הישוב, תשמש בעתיד בסיס להתקפות ערביות נגדנו, ברשות המדינות הערביות המדברות בגלוי על רצונן להתקיפנו בצבאותיהן הסדירים, אניות מלחמה ואניות מסחר העלולות להוריד תגבורת ביפו, ואין הישוב יכול להרשות קיום בסיס צבאי פוטנציאלי בקרבתו”.

אכן, הנצחון הפקיח עינים. כל אותם הנימוקים שלא שעו להם קודם – לבשו עכשיו חשיבות גדולה בפרשנות שלאחר המעשה.

ור' איפכא מסתברא (דר. עזריאל קרליבך) כתב ב“ידיעות מעריב”:

"עכשיו, תודה לאל, אפשר לישון בשקט בלילות בתל אביב, הפעם הראשונה מזה כמה חדשים.

“יפים עתה הלילות, בין שהם שקטים בין שהם רועשים. ומי שאין לו תפקיד חשוב יותר יכול ליהנות מהם”.


 

ההסכם עם ה“הגנה”    🔗

גילוי כוחו וכושר לחימתו של הארגון הדהים אותם החוגים בישוב שכל השנים ראו בעין רעה את מלחמתו העקבית נגד הכובש הזר. הם נדהמו ביחוד למראה האהדה והחיבה שהפגינו שכבות העם הרחבות לגבי לוחמי האצ"ל. המנהיגים “המוסמכים” ראו באהדה המונית זו סכנה להגמוניה שלהם, ובארגון עצמו – מתחרה לשלטון.

גם איומיהם של הבריטים, שפנו למוסדות הרשמיים ודרשו מהם שיפסיקו את פעולות האצ“ל ביפו, גרמו מבוכה והתרוצצות בהנהלת הסוכנות ובקרב ראשי ה”הגנה".

זה חדשים אחדים דרשה דעת הציבור את איחודם של הכוחות הלוחמים בישוב. התביעה הזאת הועלתה ביתר שאת ברוב העתונים מיום שהחלה ההתקפה על יפו. כך אירע, שבעוד הקרבות משתוללים זה היום השני, הגיעה למפקדת הארגון הזמנה להוועד עם נציגי ה,הגנה" כדי לסיים את הדיונים על הסכם אופרטיבי בין שני הארגונים ולהפעילו הלכה למעשה.

המו“מ על השיתוף התחיל למעשה עם התחלת המאורעות, באמצע דצמבר 1947. יוזמי המו”מ היו מר יצחק גרינבוים, חבר הנהלת הסוכנות היהודית ומר פנקס, ממנהיגי המזרחי, שבביתו נתקיימו הפגישות. בשיחות הראשונות השתתפו מטעם הסוכנות מר משה שפירא (שהיה אחר כך לשר הפנים בממשלת ישראל), הרב פישמן (הרב מימון, שר הדתות בממשלת ישראל) ומר דוד רמז (שעתיד היה להיות שר התחבורה ואחר כך שר החינוך). אלה היו מצדדי ההסכם בתוך הנהלת הסוכנות. לעומת זאת התנגדו למו"מ בן-גוריון וחבריו. (בראשית דצמבר הודיע בן-גוריון כי לא יהיה כל מו"מ עם “הפורשים”.) בתקופה יותר מאוחרת השתתף בדיונים גם הרב רבינוביץ מדרום אפריקה, ששהה בארץ בחדשים ינואר ופברואר 1948.

את הארגון ייצגו בפגישות המפקד מנחם בגין וראש המטה אברהם (חיים לנדאו) ובחלק מן הישיבות – גם קצין המפקדה קרני (שמואל כ"ץ).

הישיבות הראשונות היו בלתי-רשמיות ונערכו בלי גושפנקה של הנהלת הסוכנות, אם כי כל חבריה ידעו על הדיונים. אחר כמה פגישות הודיע יצחק גרינבוים שהנהלת הסוכנות אישרה את המו"מ, ואם יגיעו לכלל הסכם, יובא לאישור בפני מליאת הנהלת הסוכנות.

הדיונים נתקלו בראשיתם בקשיים רבים. מנהיגי הישוב עוד קיוו כי החלטת החלוקה תבוצע בדרכי שלום. נוסף על כך היתה הנהלת הסוכנות עצמה מפולגת בשאלת ההסכם, ואותם החוגים בסוכנות וב“הגנה” שהיו נגד כל הסכם עם הארגון עשו כמיטב יכלתם להביא לידי כשלון השיחות.

כן אירע, שבעוד שהתנהלו השיחות על איחוד, נחטפו אנשי אצ“ל על ידי ה”הגנה" ועונו. במשך חודש ינואר 1948 הזהיר הארגון פעמיים כי לא ימשיך בשיחות אם לא יופסקו החטיפות. בסופו של דבר החליט הארגון לבצע חטיפות-נגד. ובעוד שהמערכה הלכה וגברה, החמירה גם הסכנה של מלחמת אחים בישוב.

ביחוד הוסערו הרוחות בחודש ינואר על ידי רצח ידידיה סגל בחיפה, אחר שנחטף על ידי ה“הגנה”. לפי דרישת הארגון הסכימה מפקדת ה“הגנה” להקמת ועדת חקירה ציבורית אובייקטיבית בפרשת סגל הי"ד. חברי הועדה היו הרב פישמן, יצחק גרינבוים ומ. שפירא. הם לא הגיעו לידי מסקנות סופיות.

בפברואר שוב החריפו היחסים מחמת המקרה בככר מוגרבי בתל-אביב, כאשר אנשי ה“הגנה” הטילו רימונים לתוך ההמון שנתקהל כדי להאזין לשידור של אצ"ל.

אולם מאורעות אלה גם הגבירו את הדרישה הכללית להסכם. אחר הטלת הרימונים בככר מוגרבי נתקבלו ברוב העיריות החלטות שדרשו הסכם. בהזדמנות אחרת הכריז מר קריניצי, ראש עירית רמת-גן: “אני משוכנע, שאילו קם איחוד הכוחות הלוחמים בישוב, היינו מונעים עשרות קרבנות. ננצח רק אחר שיאוחדו הכוחות הלוחמים”.

משלחת של רבנים רצתה להביא בפני בן-גוריון את תביעת הישוב לאיחוד הכוחות, אך הוא סירב להפגש אתם.

בינתיים גבר הלחץ גם בתפוצות. יהדות דרום-אפריקה שלחה מברק לראשי הישוב ותבעה את איחוד הכוחות. מאמריקה נתקבלה אגרת מאת דין אלפאנג', מראשי העסקנים הפעילים למען ארץ-ישראל, שתבע להחיש את ההסכם.

בועד הלאומי לא פסקו הדיונים על איחוד הכוחות.

גם מתנגדי ההסכם היו פעילים. עוד בסוף דצמבר 1947 הגישו נציגי אחדות העבודה והשומר הצעיר אגרת מחאה ליו“ר הועד הלאומי נגד ההחלטה לפתוח במו”מ עם “הפורשים”.

כאשר הנהלת הסוכנות ניגשה להצבעה בשאלה זו, נתברר כי הרוב מצדד בהסכם. אך בלחץ המתנגדים הוחלט שהאישור הסופי יהיה תלוי במישאל בקרב חברי ההנהלה באמריקה ובאנגליה.

למרות שהמגע נמשך כל הזמן, השהתה ה“הגנה” את חתימת ההסכם. כדי להרגיע את דעת הקהל הפיצה כל הזמן שמועות שההסכם קרוב לחתימה.

בימי ויכוח אלה נתכנס “כינוס הבטחון האזרחי” שממנו יצאה מחאה חריפה נגד השהית החתימה. הכינוס תבע לארגן מחדש את מוסדות הבטחון מיסודם.

התביעה הכללית מצאה את ביטויה הקולע ביותר בכרוז שפורסם על ידי איגוד הסופרים, וזו לשונו:

"אסון הפירוד בתוכנו נתגלה עתה בצורתו המבעיתה ביותר. אנו עומדים נדהמים ומזועזעים. איך טחו עיני המפלגים והמפולגים מראות מה גדולה השואה, שהם מגלגלים על כולנו, על תקות ישראל כולה?

"מה ערך וטעם לכל הבדלי השקפות ונטיות, בשעה שעצם קיומנו ובנין מולדתנו ועתידנו נתונים בסכנה? כל מאמצינו, כל עלילות הגבורה ומסירות הנפש של מגינינו ולוחמינו, כל גילויי היצירה שלנו – כולם עלולים, חלילה, להיות לאל בשל פירוד זה.

"הוי, כי לא עמדנו בפרץ למנוע בעוד זמן אסוננו זה. אבל עדיין לא אחרנו את המועד לגמרי. בשעה איומה זו, בשם יסורי ישראל ותוחלת תקומתנו, אנו קוראים לכל מחנותינו – וביחוד למנהיגים האחראיים – לחזור בהם מדרך אבדון זו לאומה כולה. נתאזר נא, אחים, כל עוד יש דרך לתקן וללכד את כל כוחותינו למחנה אחד למען מערכת ישראל זאת; שתחרוץ את גורל עמנו לדור ולדורות! לא העלנו שר האומה על דרך שיבת ציון החדשה כדי שנערוך כאן חזרה טראגית על חטאת החורבן.

“ולכל הישוב הנותן למערכה את היקר לו מכל – את בניו ובנותיו, חלבו ודמו אנו קוראים: אל נא יהיו קרבנותינו היקרים, חלילה, קרבנות חנם! איך ננצח בחוץ, ומלחמת אחים בבית? עד מתי לא נבין, שהשטן המרקד בינינו, שליח האויב הוא? האם ברגע האחרון, על סף ההכרעה הגורלית, לא תיפקח העין ולא יתעשת הלב? מי אשר רוח לו ואלהי האומה עמו – לאחוות ישראל ולשלום!”

תל אביב, כ“א באדר א', תש”ח

על דברים נרגשים אלה חתמו י.ד. ברקוביץ, אשר ברש, יהודה בורלא, א.צ. גרינברג, נ. גרינבלט, ש.א. הורודצקי, ח. הזז, יעקב כהן, יצחק למדן, יעקב פיכמן, פרופ' נחום סלושץ, דר. אהרן קמינקא, אברהם קריב, יהודה קרני, יעקב רבינוביץ, ג. שופמן, א. שטיינמן וד. שמעוני.

בו' בטבת תש“ח סוכמו התוצאות הראשונות של המו”מ וההסכם החל לובש צורה. מפקדת הארגון הסכימה לתנאים הבאים:

א) שיתוף הארגון בהגנה המקומית, באופן שעמדות הארגון יהיו נתונות למרותו של מפקד החזית מטעם ה“הגנה”, אשר ימסור את הוראותיו למפקדי העמדות באמצעות קצין קשר שיתמנה על ידי הארגון.

ב) תכניות התקפה של הארגון בחזית א' (החזית הערבית) ותכניות תגובה בחזית ב' (נגד הבריטים) יהיו טעונות אישור מוקדם של מפקדת ה“הגנה”. פרטיהן, ביחס לאובייקט ולזמן, יתבררו בפגישות אישיות של הנציגים והמומחים משני הצדדים. הארגון גם יהיה מוכן לבצע תכניות שיוטלו עליו.

ג) לפני שהסדר עקרוני זה יקבל תוקף, יהיה טעון הבהרה ביחס לאי-אלה פרטים. הנציגים והמומחים משני הצדדים יבהירו פרטים אלה.

אחר שסוכמו נקודות אלה, נמשך המו“מ בכמה שאלות עקרוניות, כגון החרמת נשק בריטי על ידי הארגון והקו של אי-התנגדות לבריטים במקרה של חיפושי נשק, שה”הגנה" דגלה בו. בענינים אלה הוסכם בכ“ז אדר א' תש”ח כדלהלן:

א) את חברי הארגון יחייב גם להבא העקרון של התנגדות לכל נסיון לפרוק מעליהם את נשקם. אך בנסיבות מיוחדות יתחשבו חברי הארגון הניצבים בעמדות מגן, במצבן של עמדות ה“הגנה” בקרבות.

ב) הארגון לא יבצע פעולות החרמה של כסף בשטח הנתון לשמירה יהודית. מאידך לא יופרע הארגון באיסוף כספים חפשי לצרכיו, והמוסדות יאשרו, הן בארץ והן בתפוצות, כי אין הארגון מקבל מהם כל הקצבה מן המגביות הנערכות לצרכי הבטחון הכלליים.

ג) התכניות לרכישת נשק יעובדו בהתיעצות משותפת ויבוצעו מתוך הסכמה הדדית.

הפיסקה בסעיף ב' ביחס לפרסום הודעה כי אין הארגון נהנה מכספי המגביות הכלליות לא הוכנסה לגוף ההסכם, אלא צורפה להסכם כתוספת בהסכמת שני הצדדים. אך לגבי הארגון היה זה דבר מובן מאליו ותנאי קודם ל“איסוף כספים חפשי” שעליו הוסכם.

הארגון עמד בשעת הדיונים על תנאי נוסף, שהוסכם עליו, אם כי לא נוסח בכתב ולא הוכנס לגוף ההסכם: אם יחול שינוי יסודי במצב המדיני, יהיה כל צד רשאי לעורר את השאלה של הכנסת שינויים מתאימים בהסדר, או של ביטולו.

בשעת השיחות דרשו נציגי הסוכנות שהארגון יתחייב לקיים את ההסכם בכל התנאים ושלא תהיה כל אפשרות לבטלו. אולם נציגי אצ“ל השאירו לעצמם את הזכות לבטל את ההסכם במקרה שהסוכנות תיכנע ותמנע מהקמת ממשלה עברית. ה”הגנה" עמדה על התביעה שהארגון יתחייב לא לבצע שום התקפות על הכוחות הבריטיים, אולם הארגון לא הסכים לתביעה זו. כן עמד הארגון על כך שההסכם יהיה אופרטיבי בלבד.

למרות שההסכם אושר על ידי הנהלת הסוכנות, שה“הגנה” היתה כפופה לה, הוסיפו חוגי “השמאל” לעשות מאמצים כדי לבטלו. “מפלגת הפועלים המאוחדת” תבעה שההסכם לא יקבל תוקף אלא לאחר שיוחלט על כך על ידי הועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית. הועד הפועל של ההסתדרות התנגד להסכם, וחייב את מפלגות “השמאל” להצביע נגדו במושב בועד הפועל הציוני, שעמד להתכנס בתל-אביב בחודש אפריל.

הדיון על ההסכם עמד במרכז הוויכוחים במושב הועד הפועל הציוני. אחר וויכוח חריף על רקע זה בין בן-גוריון לבין יצחק גרינבוים, הגיש האחרון את התפטרותו מהנהלת הסוכנות. אגב כך דרש מהציונים הכלליים שיצביעו בעד ההסכם. הרב ברלין נשא נאום נרגש בעד אישור ההסכם, וכן נאמו בעדו נציגי הצוה“ר ה”ה א. אלטמן ומ. גרוסמן.

בימים ההם היתה תסיסה גדולה בחוגים ה“אזרחיים” בישוב. שררה בהם אי שביעת רצון כללית מניהול עניני הבטחון, וביחוד במה שנוגע לאיחוד הכוחות הלוחמים. לחברי הועד הפועל הציוני הוגש תזכיר מפורט של החוגים ה“אזרחיים”, ובו האשמות חמורות נגד בן-גוריון וחבריו בשטח הבטחון ותביעה לריאורגניזציה מוחלטת של הגופים החולשים על עניני הבטחון והכלכלה בישוב.

תזכיר זה יצא מאת המועצה האזרחית הכללית של הארגונים הכלכליים והמוניציפליים, והוא היה חתום על ידי ראשי העיריות י. רוקח וי. ספיר. ו. אריאב וד. איזקסון בשם התאחדות האכרים, דר. ש. ליפשיץ בשם לשכות המסחר, ד. גבר ור. הניגמן בשם בעלי הבתים, ש. פרלשטיין בשם התאחדות הסוחרים הכללית, דר. ש. פישלב בשם ארגון המעמד הבינוני, ז. סוזאיב בשם התאחדות האימפורטרים ומ. איכילוב בשם התאחדות בני המושבות.

בעצם הימים שבהם התנהל בועד הפועל הציוני הדיון על ההסכם, עשתה ה“הגנה” צעד נוסף שהיה מכוון להכשלתו. ממשמר הירדן נתקבלה קריאה דחופה לתגבורת, נוכח ההתקפות הקשות שנערכו על המושבה על ידי הסורים. מפקדת הארגון שלחה לשם מחלקה של לוחמים על נשקם. אך כאשר הגיעו לגליל הותקפו על ידי כוחות ה“הגנה”, נשקם הוחרם ולא נתנו להם להגיע לתעודתם.

למרות כל המאמצים האלה להכשיל את ההסכם, אושר על ידי הנהלת הסוכנות ברוב של 9 קולות נגד 4 כששלושה נמנעים, והועד הפועל הציוני אישר אותו ב-39 קולות נגד 32, כש-5 חברים נמנעים ו-3 נעדרים בשעת ההצבעה.

אך ההסכם לא יכול לקבל תוקף אלא לאחר פגישה של נציגי שני הארגונים שחייבים היו לקבוע את הפרטים המעשיים ואת הקווים שלפיהם יופעל. ה“הגנה” לא נזדרזה לקיים את הפגישה הזאת, ובמצב זה של הסכם פורמלי שלא הגיע לכלל הגשמה, נפתחה המערכה על יפו.

בביולטין פנימי של הארגון ניתן ללוחמים ההסבר הבא על ההסכם שאושר על ידי הוועד הפועל:

“… ההסדר שאושר על ידי הועד הפועל הציוני עדיין לא נכנס לתקפו. לפי סעיף מיוחד, הכלול בגוף ההסכם, הוא תלוי בפגישה של נציגי המעמד עם נציגי ההגנה, שבה יש לברר באופן עקרוני “פרטים מסויימים”. הכוונה היא למימוש הסעיפים הכלולים בשטח המלחמה ובשטח הרכישה. אין להניח שיווצרו קשיים מיוחדים ביחס למלחמה בחזית הערבית, שהיא לפי סעיף אחר של ההסדר, אחת משתי החזיתות שבהן עומד העם. כמובן, אם יהיה רצון רע מצד מפקדי ההגנה – ואנו יודעים, כי עודף רצון טוב אין להם כלפינו – עלול כל ההסדר ליפול בטרם החלו להגשימו. מאחורנו נסיון רע ומר. אנו הסכמנו להגבלות הכלולות בהסדר – ויש הגבלה בחופש ההכרעה האופרטיבי שלנו – מפני שהעם עומד במלחמת קיום וטובתו היא אבן הבוחן בשבילנו…”

ביחס לאחריות ה“הגנה” לאי-הפעלת ההסכם כתב “הארץ” במאמרים ראשיים בשני הימים הראשונים של הקרבות על יפו:

…“זה חדשים, מאז התחלת המלחמה תבעו, חזרו ותבעו כל חוגי הישוב, שטובת הכלל קרובה ללבם יותר מחשבונות מפלגתיים, את איחוד הכוחות הלוחמים, או לכל הפחות את תיאום פעולותיהם תחת מרות ההגנה. הממונים על כוחות הבטחון אך השהו והפריעו. מר בן-גוריון, הממלא תפקיד של מיניסטר המלחמה, התנגד מראש למו”מ עם אצ"ל. לאחר גמר הדיונים המייגעים הצביע נגד ההסכם בהנהלת הסוכנות. אחרי אישור ההסכם על ידי רוב חברי ההנהלה הנמצאים בארץ, השהה בכוונה את משלוח הטלגרמות לחברים השוהים בחוץ-לארץ. בועד הפועל שוב הצביע נגד ההסכם, ואחרי קבלתו הסופית במוסד עליון זה לפני שבועיים ימים, שום דבר לא נעשה לשם ביצועו. לא נעשה דבר, כדי להגשים את רצון העם לאיחוד הכוחות.

…“מערכת “הארץ” מעולם לא הייתה חסידה של הסכם בכל מחיר עם הפורשים. כאשר נודעו פרטי ההסכם שעובדו על ידי כמה מחברי הנהלת הסוכנות והועד הלאומי יחד עם נציגי אצ”ל, מצאנו שאין זה הסכם טוב ודרשנו את תיקונו.

"על אף עמדתנו זו, יש שתי עובדות יסוד שאין אנו יכולים להתעלם מהן, ונדמה לנו ששום גוף בישוב אינו יכול ואינו רשאי להתעלם מהן. עובדת היסוד הראשונה בענין זה היא, שבראשית חודש מרץ אישרה הנהלת הסוכנות את ההסכם וגם הועד הפועל הציוני אישר אותו לפני שבועיים. על ידי הדיונים וההצבעות בשני הגופים העליונים של התנועה הציונית היה ההסכם הזה לחלק בלתי נפרד של מדיניות התנועה הציונית, ואין אפשרות לשנות מצב זה, אלא על ידי הצבעה נוספת בקונגרס הציוני או במושב הבא של הועד הפועל הציוני.

"לאחר שנתקבלה החלטה זו, חייבים מוסדות התנועה והישוב ואנשי המפלגות, המתגאים בכל הזדמנות בשלטון דימוקרטי השורר בתנועה, לבצע אותה בנאמנות. כל מוסד ציוני וכל מפלגה ציונית המתכחשים להחלטה בדבר ההסכם והמחבלים בביצועו, מפריעים בזה את המשמעת לנציגות הדימוקרטית של תנועתנו, ושום דיבורים על “פאשיזם” ועל “פרובוקאטורים” אינם יכולים לשנות עובדה זאת.

"העובדה היסודית השניה היא, שאנחנו נמצאים במלחמה על עצם קיומנו עם אויב מסוכן, במצב בינלאומי, שהוא רחוק מלהיות מזהיר בשבילנו.

…“החלטת הועד הפועל הציוני כמוה כהכרה בקיומו של אצ”ל במצב הנוכחי, בין שאנו מרוצים בכך בין שלא. כך, לפחות, פורשה ההחלטה על ידי חוגים עממיים רחבים בישוב".

הפגישה לצרכי הפעלת ההסכם נתקיימה בביתו של מר פנקס בתל-אביב. השתתפו בה מנחם בגין וחיים לנדאו כנציגי הארגון, ויגאל ידין (מי שנתמנה אחר כך ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל) וגלילי מטעם ה“הגנה”.

נציגי ה“הגנה” הודיעו בראשית הישיבה כי הם דורשים בראש וראשונה שהארגון יפסיק מיד את הפעולה ביפו. רק אחר הפסקת פעולה זו אפשר יהיה לדון על תיאום כללי. נציגי ה“הגנה” הוסיפו ונימקו את תביעתם באיומים של הבריטים שאם לא יוצאו כוחות אצ"ל מיפו, הרי הצבא הבריטי ייכנס בקרב נגדם.

נציגי הארגון הודיעו שאינם מוכנים להפסיק את הפעולה. משני ימי קרבות אי אפשר להסיק שהפעולה נכשלה. ולא עוד אלא שבמשך שני הימים האלה כבר נשפך דם חייליהם והם לא יסכימו שהדם השפוך יהיה לשוא. הם הוסיפו שהבריחה מיפו נמשכת והעיר מופגזת עדיין במרגמות הארגון. אם במשך אותו יום או הלילה שלאחריו לא יצליחו לפרוץ את קווי האויב, יעשו למחרת נסיון פריצה נוסף.

אחר חילופי דברים אלה עברו לדיון בשאר סעיפי ההסכם ובמלחמה בערבים בכללה.

בגמר הדיון סוכם כי ההסכם האופרטיבי נכנס לתקפו מאותו יום. הודעות על כך שודרו על ידי “קול המגן”, תחנת השידור של ה“הגנה”, ו“קול ציון הלוחמת”, תחנת השידור של הארגון.

וזו לשון ההודעה של מפקדת הארגון הצבאי הלאומי:

“אתמול, י”ז ניסן תש“ח, התקיימה פגישה בין נציגי המפקדות של ה”הגנה" ושל הארגון הצבאי הלאומי. עם סיום הפגישה שבה הובררו פרטים מסויימים בקשר עם ההסדר האופרטיבי בין שני הארגונים, נכנס ההסדר לתקפו.

אחדות לוחמת היא צו השעה. על אף המרירות שהצטברה בלבנו – ביחוד בשבועות ובימים האחרונים – לא היססנו להושיט ידנו לליכוד הכוחות הלוחמים.

אנו רוצים לקוות כי השיתוף המלחמתי יגליד פצעים ויקרב את הלבבות. אנו רוצים לקוות, כי תהא זו מלחמה על עצמאות המולדת העברית ולא תפרדנה הדרכים בגלל כניעה".

למחרת נתקיימה פגישה נוספת של יגאל ידין וחיים לנדאו. ידין דרש, בשם ה“הגנה”, להפסיק מיד את הפעולות בחזית יפו. הוא טען שחלפה היממה שעליה הוסכם עם דוברי הארגון, ומנשיה עדיין לא נותקה. ח. לנדאו השיב לעומתו שאמנם חלפו 24 שעות, אך בינתיים נתגבשה תכנית חדשה לפריצה הנראית מעשית מאד, וכוחות אצ"ל כבר ערוכים להתקפה. הוא הוסיף שבריחת הערבים מיפו נמשכת. ואין הארגון רואה לנכון להפסיק את הקרב בשעה זו.

שני הצדדים נפרדו מבלי לקבל החלטה כל שהיא. הרושם של דובר הארגון היה שבדיעבד ועל כרחו השלים ידין עם המשכת ההתקפה.

ביום ג' בערב הודיע י. גלילי למטה הארגון כי ה“הגנה” עומדת לערוך התקפת לילה בסביבת יפו. אותו לילה יצאו יחידות ה“הגנה” להתקיף את תל-א-ריש בדרומה של יפו ואת הכפרים חריה וסקיה, שתושביהם הצטרפו לתנועת הבריחה הכללית במרחב יפו.

שני הכפרים נכבשו על ידי כוחות ה“הגנה”, אך ההתקפה על תל-א-ריש נסתיימה בכשלון יקר ומכאיב. אחר שאנשי ה“הגנה” כבשו משלט בקרבת תל-א-ריש, פתחו הערבים עם שחר בהתקפת-נגד ואילצו את אנשי ה“הגנה” לסגת. מחלקה אחת של ה“הגנה” אבדה: 18 איש שנהרגו ולמעלה מ-40 נפצעו.

למחרת ביקשה ה“הגנה” שמרגמות אצ“ל יפגיזו את תל-א-ריש כדי לסייע בהוצאת הפצועים. צ’אנקי והאוסטרלי עשו את מלאכתם באמונה. אותו יום השאיל הארגון ל”הגנה" מרגמה של שלשה אינץ' ביחד עם חולית הרגמים, כדי להפגיז את הכפר סלמה ולסייע בכיבושו.

אחר שהושאלה המרגמה ל“הגנה” קיבל אצ“ל בתורת “הלוואה” עשרים אלף כדורי סטן. תחמושת מסוג זה אזלה לגמרי ממחסני הארגון. יום לפני כן העמידה ה”הגנה" לרשות הארגון אלף ושמונה מאות כדורי סטן וטענה שאין באפשרותה לתת יותר מזה.

התקפות ה“הגנה” באזור יפו בליל יום ג' עוררו תמהון גדול בציבור וביחוד בקרב העתונאים הזרים בתל-אביב. במשך יומיים שלפני כן מסרה ה“הגנה” לפרסום בעתונות המקומית והזרה הודעות שכינו את התקפת אצ“ל “מעשה טירוף פוליטי וצבאי” והסתמכו8 על העובדה שהבריטים עדיין נמצאים בעיר ולכן אסור להתקיפה, ועל החלטת החלוקה של ארגון האומות המאוחדות שלפיה ניתנה יפו למדינה הערבית. נוסף על כך טענה ה”הגנה" ששטות היא להתקיף את יפו במקום שביצוריה חזקים ביותר.

כיצד צריך היה להבין את פעולות הכיבוש של ה“הגנה” שבאו כעבור יומיים?

כאשר העתונאים הזרים לחצו על דובר הסוכנות ודרשו הסבר, אמר הדובר: “פעולות ההגנה בחזית יפו הן פעולות תגמול בלבד, ולא פעולות כיבוש”.

הסבר תמוה זה לא הניח את דעתם של העתונאים הזרים. העובדות היו שקופות וברורות. איש מהם לא הבין מה נשתנה במשך יומיים אלה, ששם לאל את כל הנימוקים הקודמים של ה“הגנה”.

המסקנה שאליה הגיעו מצאה את ביטויה בעתונות האמריקנית: ש“כנראה הצדק היה עם אצ”ל כאשר פתח בהתקפתו על יפו ושנשתנו הנתונים הצבאיים בחזית זו בתוצאת התקפתו של הארגון, עד שגם ה“הגנה” ראתה צורך לעבור להתקפה במרחב יפו".


 

הפריצה לים    🔗

לילה ירד על חזית מנשיה. מעטה החשכה עטף את צלליות הבתים ההרוסים-למחצה משני עברי הסמטאות הצרות וכיסה בחמלה את פצעי הפיצוץ וצלקות העופרת בקירות. ניטשטשו הפרצות ונסתתרו אותות המערכה ברובע-המגורים שהפך לגיא צלמוות.

החיילים היגעים נחו מסערת הקרבות. האדמה ורצפות הבתים שימשו להם יצוע. תחת האילנות בחצרות ובתוך החדרים ההרוסים-למחצה שכבו לישון, פרוקי מתיחות, כדי לקבץ כוחות ליום הקרבות הבא.

רק עפעפי המפקדים לא ידעו תנומה. בשעה שאנשיהם נהנו מן ההפוגה, טיכסו במטה עצה על המשך ההתקפה. יהושע (אליהו טמלר), עוזי (יוסף לוי), גדעון (פאגלין), עלי (כץ), שרגא (אליס), אריה (מליץ), בצלאל (עמיצור), אברהם (לנדאו) הקשיבו לדין וחשבון שמסר המפקד מנחם בגין על הפגישה עם ראשי ה"הגנה, ועל הסכמתם להמשך הקרב – בתנאי שתוך עשרים וארבע שעות ייפרצו קוי האויב.

כיון שההסכם האופרטיבי נכנס לתקפו, היה הכרח בהסכמתה של ה“הגנה”. הארגון קיבל על עצמו את הכרעתה ביחס לכל הפעולות הקרביות. מעתה היתה איפוא ההתקפה על יפו, שנפתחה תחת מטר של האשמות והשמצות פעולה “מאושרת” על ידי ה“הגנה”.

אך כלום היה בטחון שיצליחו תוך זמן קצר? וכלום מותר היה לסכן את חיי החיילים בהסתערות נוספת על אותו קיר אטום שעליו נופצו ההתקפות של שני הימים הקודמים? כלום לא היה גילוי של גבורה עילאית דווקא בניתוח המצב על יסוד השיקולים הצבאיים בלבד, ללא התחשבות בצורך המדומה לשמור על מושג מסולף של פרסטיז’ה?

כך עלתה ההצעה להפסיק את המערכה. ודווקא מפי המפקד עצמו באה. ונימוקיה היו בעלי משקל:

במשך יומיים עשינו כמיטב יכלתנו וכוחנו. ניפצנו את ראשינו אל ביצורים עזים, שמאחוריהם – הטנקים הבריטיים. גם בלי לכבוש את עמדות האויב בחזית, השגנו הישגים חשובים. הפגזת העיר הערבית שברה את רוח הפורעים. היזמה הוצאה מידיהם. בפעם הראשונה מאז החלו הקרבות נאלצה יפו לעבור להתגוננות. אלמלא הטנקים והמשוריינים הבריטיים, אפשר היה להשיג את מלוא המטרה של ההתקפה. אך הטנקים ישנם, ואי אפשר להתעלם מקיומם. בתנאים אלה אין זו בושה להפסיק את ההסתערות. נחזיק בקו שאליו הגענו, ונשאיר בו יחידת חלוץ חזקה לקראת הימים הבאים. את שאר היחידות נוציא מחזית זו, שבה אינן יכולות להביא תועלת. אל נשים לב לצהלה שתקום במחנה אויבינו מבית. אין הארגון חייב להוכיח להם את כושר הלחימה שלו. הוא הוכיח את יכלתו ואומץ לבו במאה קרבות אחרים. ואל ידמה איש בנפשו שהיה כאן כשלון. נתברר כי כוחו של האויב גדול פי כמה מכוחנו. ואין להתעלם מיחס כוחות זה.

כמה מן המפקדים שהשתתפו באותה התיעצות תמכו בהצעה. אחרים, ובראשם גדעון, טענו שאין להסיק מסקנות משני ימי קרב. הם יצאו מן ההנחה שאף אם האויב הצליח להדוף את התקפות הארגון ביומיים אלה, אין זה מוכיח כי יוכל לעמוד לאורך ימים בלחץ כזה. לעולם אין המתקיף יכול לדעת מתי תישבר רוחו של הנתקף. ולא פעם אירע שנצחון וודאי לא הושג, מפני שהמתקיף התיאש בשעה שהיה צורך בנסיון אחד נוסף בלבד כדי להכריע.

אך דעתו של המפקד היתה בבחינת פקודה. הוחלט להוציא את רוב הכוחות מאזור החזית, ופירושה של החלטה זו היה למעשה – הפסקת המערכה.

אולם כאשר ההחלטה נמסרה לידיעת המפקדים והחיילים, מיאנו להשלים אתה. בכל מקום התקוממו הלוחמים נגד הגזרה ודרשו במפגיע שיתנו להם לעשות נסיון נוסף. לשוא היו כל השידולים: חיילי הארגון סירבו להודות בכשלון ההתקפה.

“התמרדות” הלוחמים הכריעה את הכף. גדעון ביקש עתה שתינתן לו עוד שאנסה אחת. ואליו הצטרפו מפקדים וחיילים אחרים שהפצירו, התחננו, השביעו. המפקד “נכנע” לרצון החיילים. פקודת הנסיגה בוטלה וניתנה פקודה להיכון להסתערות המחודשת.

במוחו של גדעון נרקמה תכנית טאקטית חדשה, שעשוייה היתה לפתור את כל הבעיות ולהוציא מידי האויב את כל יתרונותיו.

הלקח העיקרי של קרבות היומיים הראשונים היה, שכיבוש עמדות בודדות מתוך מערכת הביצורים של האויב, אחר התקדמות על פני שטח טבול באש, אי אפשר שיתן נקודות-אחיזה להמשך ההתקדמות. כל אימת שנכבשה עמדה בודדת כזאת, נלכדה בחזרה על ידי האויב הודות לשליטתו על דרכי הגישה והודות ליכלתו למנוע הבאת תגבורת של הארגון למקום הפרצה.

צריך היה איפוא, למצוא דרך של התקדמות בטוחה מאש האויב, באופן שאפשר יהיה להזרים תגבורת בעקבות הפורצים. לאורך הרחובות החשופים לאש אי אפשר היה להתקדם. אך אפשר היה – בתוך הבתים שמשני עברי הרחובות. אפשר היה לפרוץ את הקירות הפנימיים ולהתקדם בתוך הבתים פנימה, עד ממול לעמדות האויב.

הקושי השני שעליו צריך היה להתגבר, היה זה של המשוריינים הבריטיים. אך גם לבעיה זו נמצא פתרון: אפשר לחסום את הרחובות המוליכים ממרכזה של יפו לשטח הקרבות במנשיה על ידי פיצוץ בתים גדולים באגף השמאלי של דרך ההתקדמות, באופן שתלי ההריסות יפלו לרחוב.

ואשר למעבר בשטח גלוי, וביחוד ברחובות המפרידים בין גושי הבתים, הציע גדעון את התכסיס הבא: החיילים יזרקו שקי חול מתוך הבתים על המדרכה. חייל אחד יגיח וימצא מחסה מאחורי השקים הראשונים. יתר החיילים יוסיפו להושיט לו שקי חול, והוא יבנה בהם קיר מגן לרוחב הרחוב. עם גידול המיתרס הזה יצאו חיילים נוספים, ומאות שקים יועברו מיד ליד כדי להקים בהם מחסה בלתי-חדיר שמאחוריו יוכלו יחידות הפורצים להתקדם ולעבור לגוש הבתים הבא.

תכנית זו נתקבלה בפגישה משותפת של חברי המפקדה וקציני המטה. היא חייבה הכנות נמרצות ועריכה מחדש של הכוחות.

באשמורת השלישית החלה התכונה במחנה. גדעון, ואתו כמה מפקדים, יצא לסיור כדי לקבוע את מקומות ההתקדמות ונקודות הפריצה.

חלק גדול של הלוחמים נתבשר כי לא יהיה לו חלק בהמשך ההתקפה. החיילים התמרמרו ועמדו בתוקף על זכותם, ולא נתפייסו אלא לאחר שהובטח להם כי יוכלו להשתתף בפעולות קרביות אחרות.

בראש וראשונה שוחררו המגוייסים שהובאו ממקומות שמחוץ לתל-אביב. אך גם חלק ניכר מהחיילים התל-אביביים שולח. להמשך הקרבות הושארו רק המעולים, הוותיקים והמנוסים שבלוחמים, וביחוד המפקדים.

בפעולות של היומיים הראשונים השתתפו האנשים מגונדותיהם ופלוגותיהם של אבידן (יהודה למפרט), יהודה (בנימין קפלן), יורם (צבי אפיריון), צדוק (זאב צווייג), אבישר (יצחק ולקר), אלחנן (אברהם סרבטור), אסא (מרדכי בנצנברג), גד (דניאל מטרסו), זאב (בנימין נס), יהושפט, מפקד מחוז השרון (דב אפרת), יונה (פרגר), ישורון (יוסף זקצר), עמי (אהרן דגן), מייק, מפקד מחוז נתניה (סיומקה אלכסנדרוביץ), קבצן (אליעזר סודיט), שאול (דוד ריקנטי), ואחרים. לא כל האנשים השתתפו בקרבות ממש, אך כולם מילאו תפקידים במערכה, – מי בהבטחה, מי באספקה ומי בשרותים. עכשיו לא היה עוד צורך לסכן אנשים רבים כל כך, ובשביל כוח המחץ המצומצם יותר קל היה לרכז נשק ותחמושת במידה מספקת.

הוחלט שההתקפה המחודשת תיערך בארבעה גלים, וכגל ראשון תשמש יחידה מורכבת כולה ממפקדים. חודש ימים לפני שהחלה ההתקפה נפתח קורס מיוחד למפקדי פלוגות ומפקדי מחלקות. הקורס נערך בקרבת בית החולים “גהה”, בניהולם של בן ציון (יריב מבורך), ירחמיאל (יצחק סגל) ויהודה בקשי. השתתפו בו כארבעים מפקדים, ובפרוץ ההתקפה על יפו גוייסו רובם לחזית ונתמנו מפקדי גונדות וכיתות. עתה הורכבה ממפקדים אלה יחידת המחץ שצריכה היתה לצעוד בראש המתפרצים.

הכוחות שנותרו בחזית חולקו לשלש פלוגות, בפיקודם של עלי, יהושע וירחמיאל. בפלוגתו של עלי היו שלש כיתות: זו של קבצן, שעליה הוטל התפקיד להתפרץ מול בית החנויות האדומות; זו של קקטוס, שחייבת היתה להבטיח את האגף השמאלי, וזו של עמיאל ששימשה כעתודה. הוחלט גם שגדעון ינצח אישית על ההתקפה.

בשעות אחת עשרה לפני הצהרים נערך מיסדר, שבו הוסבר לאנשים מה יהיה תפקידם.

בינתיים פיקחו האחראים לשרותים בהשלמת הסידורים האחרונים בשטח של אספקת נשק ומזון ושאר הציוד. הוכנו כמה אלפי שקים ריקים לשעת הצורך, נבדקו קווי הטלפונים ודאגו למלאי של תחמושת וחמרי נפץ. כן הכינו כלי עבודה ומקדחים לפריצת הקירות. מינו פלוגות מיוחדות למילוי שקי החול, וציידו את חוליות החבלנים בפחים של חמרי נפץ.

במילוי השקים הועסקו קשישים ולוחמים מן השורה גם יחד. שק-החול עתיד היה למלא תפקיד עיקרי בתכנית הפעולה החדשה.

הגיעה שעה שלש אחר הצהרים. בחזית שרר אותו יום שקט, – השקט שלפני הסערה. רק הדי ההתפוצצויות של פגזי המרגמות הגיעו לקו החזית ממרחק. הרגמים המשיכו בהפגזה משעות הבוקר. עד לשעות אחר הצהרים הספיקו להטיל כמה טונות של פגזים על יפו. ההפגזה הלכה וגברה, ועתה הגיעה לשיאה. היא גרמה להגברת קצב המנוסה מן העיר. המונים יצאו בחסותם של המשוריינים הבריטים. הכבישים המו מפליטים. הבריחה היתה עתה מבוהלת יותר: בחפזון עזבו התושבים את בתיהם ויצאו לדרך, כשהם עמוסים צרורות מטלטלים. עתה החלו יוצאים גם העניים, אלה שלא יכלו להשיג אמצעי תחבורה נוחים. עתה החלו יוצאים גם רבים מן הלוחמים, אנשי הכנופיות המקומיות והשכירים שבאו מחוץ לארץ. ראשי הכנופיות וראש העיריה פנו לעבדאללה וביקשו את עזרתו, אולם כל עזרה לא היתה יכולה להינתן.

הבריטים עדיין קיימו את קו החזית הערבי. הטנקים והמשוריינים שלהם עמדו הכן כדי להתערב ברגע שיד התוקפים תהיה על העליונה.

יחידות הארגון פתחו בהתקדמות. הכוונה היתה להפתיע את האויב, ולכן נפתחה ההתקדמות בחשאי. החוליות הראשונות צויידו במכושים, גרזנים ואתים לפריצת הקירות.

התחילה עבודת פריצה קשה ומייגעת. קיר אחר קיר קועקע. חצר אחר חצר נשארה מאחורי החוליות המתקדמות.

עם הפורצים התקדמו החבלנים, בפיקודו של רחמים (רפאל מזרחי). החבלנים המנוסים ביותר – סגנו של רחמים, אליעזר (רפאל יחזקאל), סמי ומורדו – נבחרו לתפקיד זה. הם ידעו מה גדולה האחריות המוטלת עליהם ובאיזו מידה תלויה ההצלחה בזריזותם ובאומץ לבם.

אותה שעה התנהלה פעולת הסחה בקטע שבין פסי הרכבת והמשך רחוב הכרמל. גונדה אחת נשלחה להשתלט על עמדה ערבית בקטע זה, שנמצאה בבית בן שתי קומות. אליקים, ואתו ארבעה אנשים ממחלקתו של קקטוס, מצויידים בפחים מלאים חמרי נפץ, התקדמו בראש כדי לפוצץ את הבית. אך לא עלה בידם לחצות את רחוב אברבנאל, שנמצא כולו באש האויב. ישי (צבי הניג) וג’קסון במשוריין “הצפרדע” חיפו עליהם ואיפשרו להם להגיע עד הבית.

הם כבר הכינו את הפחים כדי לפוצץ את הבנין, כאשר ראו בחצר הבית סולם גבוה שהגיע עד לאשנבי העמדה. זו היתה, כנראה, דרך לנסיגה לשעת חירום.

אליקים נתן הוראה להפסיק את ההכנות לפיצוץ. הוא גמר אומר לעשות נסיון להשתלט על הבית ולהחזיק בעמדה החשובה, שחלשה על כל השטח.

לפני שהערבים בעמדה הבינו מה צפוי להם, הצליח לטפס ולעלות בסולם ולהטיל כמה רימונים פנימה בעד האשנב. לא עברו רגעים רבים והכיתה נמצאה בתוך העמדה והחלה להתבצר בה.

מהעמדות שבסביבה נפתחה אש כבדה על העמדה הכבושה. התוצאה היתה, שהרחוב לא היה עוד ראוי למעבר והיחידה הקטנה נותקה מהכוחות העיקריים שצריכים היו לבוא בעקבותיה. תחמושתם של אליקים וחבריו אזלה ומצבם החמיר מרגע לרגע. הערבים התכוננו לערוך התקפת נגד כדי לחזור ולכבוש את הבית.

מעל לרעם היריות נשמע קולו של אליקים שקרא לחבריו מעבר לרחוב שיזרקו אליו רמונים וכדורים. הרחוב היה צר, ומהחורבות שממול לעמדה אפשר היה להשליך תחמושת לתוכה.

רימונים ובקבוקי מולוטוב הועברו בדרך זו לידי אליקים וחבריו, והם השליכו אותם מיד על הערבים שעלו עליהם וניסו לכתרם.

פעם אחר פעם חידשו הערבים את הסתערותם ובלי הפסק המטירו יריות על הבית. אך אליקים וחבריו גמרו אומר להחזיק מעמד ויהי מה. ברימוניהם סיכלו כל נסיון להתקרב לעמדה והפילו חללים רבים מבין המתקיפים. הערבים הטילו משוריין לקרב, אך שני בקבוקי מולוטוב שהוטלו עליו על ידי אליקים הציתוהו והכריחוהו לסגת. בינתיים הוזעק הזחל של הארגון, שהביא שקי חול. החלו להקים מחסום של שקים בכדי שאפשר יהיה לעבור את הרחוב.

שש שעות עמדו הבחורים בגבורה מול הסתערויות האויב. כמאה וחמישים רימונים הושלכו על המתקיפים עד שהושלמה בניית המחסום. עם ערב אפשר היה לשלוח תגבורת לעמדה, אך אותה שעה התמוטט קיר השקים מעוצם היריות וצריך היה להקימו מחדש. גם העמדה עצמה בוצרה בשקי חול למאות. שרשרת חיה העבירה את השקים לתעודתם.

זאת היתה העמדה היחידה שנכבשה באותו יום.

בינתיים עסקו קבצן ואנשיו בעבודת נמלים בחזית העיקרית, שבה שרר לכאורה שקט. הקודחים התקדמו בראש, אחריהם החבלנים, ובסוף המחפים. כל בית וכל חצר שנשארו מאחוריהם בוצרו בשקי חול. הפעם היתה כוונה להשאיר מאחורי הפורצים קו תחבורה מובטח.

אט אט התקרבו לבית האחרון שממול לעמדה הערבית. הקירות האחרונים נפרצו. הרחוב, כבימים הקודמים, היה מוצף אש.

קבצן ציווה לפתוח ביריות לעבר העמדה. המחפים וכיתות ההבטחה פתחו באש מרוכזת על העמדה שממול. אחד אחד זנקו החבלנים עם פחיהם ועברו את הרחוב בריצה. הם נכנסו לאחת החנויות שמתחת לעמדה, הציתו את הפתילים וחזרו בריצה לצדו השני של הרחוב. קולות נפץ אדירים החרישו אזניים, וברד של אבנים ירד על הרחוב. כאשר נתפזרו העשן והאבק, נתברר כי רק אגף אחד של הבנין התמוטט, אך הערבים החלו בורחים בבהלה.

בשעה שהכתות הכובשות, שנמצאו בחצר של אחד הבתים, התכוננו לעבור את הרחוב כדי ללכוד את העמדה העזובה, נפתחה לאורך הרחוב אש תופת משתי עמדות ערביות בסביבה: האחת נמצאה כחמישים מטר מאחורי הבית ההרוס למחצה, והשניה בבית בן שתי קומות, מימין לבית החנויות האדומות.

ובאותה שעה עצמה הגיע משוריין בריטי והחל פולט אש, הן על העמדה והן על הבית ממול, שבו נמצאו הפורצים. המשוריין היה מצוייד בנשק כבד, ופגזי מרגמות הומטרו על הבנין שבו חסו חיילי הארגון.

מיד הוזעקה תגבורת, וכעבור שעה קלה הגיעו מיכה (שלמה קירשנר) עם מקלע ועובדיה (דוד פקר) עם פיאט. שני פגזי פיאט שנשלחו לעבר המשוריין הבריטי אילצוהו לסגת. אולם היריות מהעמדות הערביות לא פסקו.

קבצן, שהלך להביא תגבורת, לא הצליח לחזור. אש הערבים והבריטים חסמה בפניו את הדרך. שני מקלעני ברן נפצעו ובקושי הוצאו על ידי החובשים והועברו לתחנת עזרה ראשונה.

פגז בריטי פגע בחדר שבו נמצאו הפורצים. איש לא נפגע, אך החדר נתמלא עשן ואבק, ואפלה השתררה בו.

שעתיים עמדו הלוחמים במערכה נגד הכוחות הבריטיים-ערביים שניסו לחזור ולהתקין את הקו שלהם. בסוף פגע פגז שני באחד הקירות. הוא התמוטט וכיסה את רוב האנשים, אך בנס ניצלו מפגיעה. אולם מעתה נעשה מצבם קשה ביותר. לא זו בלבד שהחדר לא הבטיח להם עוד מחסה מספיק, אלא שהתחמושת נתמעטה והלכה, ודרך הנסיגה היתה נתונה באש.

מיכה החליט לעשות מעשה כדי לחלץ את האנשים מהמיצר. הוא יצא, נעמד ליד דלת החדר והפעיל את הברן שלו מן המותן. כך ריתק אליו את אש האויב, ובינתיים קפצו האנשים אחד אחד בעד החלון החוצה ונסוגו. סביב מיכה רקדה העופרת את מחול המוות שלה. בנס לא נפגע ונשאר על משמרתו, הוא ועוזרו ליד המקלע היו האחרונים שנסוגו.

בינתיים הפעיל האויב מרגמות קלות וכבדות ואשו הגיעה למקומות הריכוז. אספקת הנשק והוצאת הפצועים התנהלו כל הזמן תחת אש כבדה ומתוך סיכון רב.

אותה שעה נתפשטה לאורך החזית שמועה כי קבצן פרץ. אנשים החלו זורמים לקוים, מבלי לדעת דבר ברור. גדעון עצמו הגיע למקום, וקבע כי אפשר יהיה לנצל את יתרון החשכה. השהות נוצלה כדי לבצר את העמדות שנלכדו. וכאן מילאו הקשישים תפקיד נכבד. הם הסתדרו בשרשרת ארוכה והעבירו אלפי שקי חול לקו האש.


 

תכנית הפריצה    🔗

כיבוש יפו תוכנן על ידי הח"ת בחמשה שלבים:


א) חציית שטח ההפקר והתקדמות בשני ראשים, בכח של שתי גונדות, לעבר בית הספר האיטלקי ולאורך המשך רחוב ברנט, בכיוון לים. ההתקדמות צריכה היתה להתקיים בתוך הבתים, על ידי פריצת קירות, ודרך חצרות, תוך כדי ריפוד השטחים הגלויים בשקי חול.


ב) נסיון לפרוץ את קו העמדות הערביות על יד בית הספר האיטלקי על ידי הטור השמאלי, והעמדות הערביות לאורך רחוב אל-עלאם תוך שימוש בטקטיקה של זינוק לעבר העמדות ופיצוצן בחמרי נפץ, או – במקרה שלא תהיה אפשרות לכך – על ידי פיצוץ בתים סמוך לעמדות וניצול ההריסות כמחסה להתקדמות.

ג) הטלת כל כוחות הרזרבה למקום בו תצליח ההתפרצות והתקדמות מהירה בעד הפרצה בכיוון לים, תוך ביצור האגף השמאלי של ההתקדמות בשקי חול וייצוב קו עמדות לאורך אגף זה.

ד) טיהור השטח המנותק על ידי פאטרולים של יחידות רגלים בסיוע של משוריינים.

ה) סריקת השטח בין קו העמדות החודש ברחוב בוסטרוס על ידי פאטרולים ניידים כהכנה להמשך ההתקפה בכיוון מרכז העיר.

כאשר הגיעה השעה להמשיך בהתקדמות, כבר נמצאו בקו הראשון מפקדים מכל הדרגות, והם מילאו תפקידי חיילים, סבלים, קשרים. איש לא רצה לוותר על ההזדמנות להשתתף במאורע הגדול.

נוצרה אנדרלמוסיה שקשה היה להתגבר עליה. אנשים איבדו את המגע עם יחידותיהם והצטרפו ליחידות אחרות. מפקדים לא מצאו את פקודיהם. סבלים החלו עוסקים בחבלנות וחבלנים עמסו שקים.

אך מה שהיה לקוי מבחינת המשמעת והסדר הצבאיים, הושלם בהתלהבות ובנכונות ההקרבה של כל האנשים. הכח הפורץ לא היה מורכב לפי התקן, אך מעולם לא היה המוראל של יחידה פורצת מרומם כל כך.

אחר שהעמדות בוצרו בשקי חול, הוכנו גם מעברים נוחים ומחסומים לרוחב הכביש.

עתה היתה השאלה העיקרית – כיצד להגיע לבית החנויות האדומות. תותחי המשוריינים יכלו לפורר על נקלה את מחסומי השקים ולשים לאל כל נסיון של התקדמות. רחמים, יואל ואליעזר חלצו את נעליהם, עברו ביעף את רחוב וולוז’ין, וטמנו חמרי נפץ לרגלי שני בתים בשני האגפים. הבתים התמוטטו וההריסות חסמו את הדרך בפני המשוריינים.

עתה לקח קבצן אתו כמה כיתות, עבר את הרחוב ולכד את העמדה. מיד נכנסו החבלנים לפעולה, שמו חמרי נפץ ליד אחד הקירות של בית החנויות האדומות ופרצו בו מעבר אל העמדה השניה, שנמצאה בבית הכחול, אף הוא בנין בן שתי קומות.

ירחמיאל ואנשיו הסתערו על עמדה זו וכבשו אותה. בקומה השניה של הבית הציב ירחמיאל ברנים שהחלו פולטים אש לעבר יפו.

בית זה היה מבוצר להפליא: רשת של פרוזדורים ומעברים תתקרקעיים חיברה את חלקיו השונים, וקירות ביטון מזויין חיסנוהו בפני אש. נמצאו סימנים לבריחה המבוהלת של האויב. שיירי ארוחה בלתי-גמורה נתגלו לעיני הכובשים: פתה, בצל, זיתים וספלי קפה. הערבים הופתעו כנראה כאשר גילו כי החזית התקרבה אליהם עד כדי כך. התרמילים שהתגוללו על הרצפות עוד היו חמים, ודם טרי חלחל ברצפות.

אף לרגע לא פסקה האש הכבדה מכל העברים. אך עתה כבר ידעו הפורצים מה עליהם לעשות כדי לאפשר את המשך ההתקדמות. כל שעל אדמה שנכבש, בוצר מיד בשקי חול. כך אפשר היה להזרים כל הזמן כוחות נוספים לתוך ראש החנית, ולהבטיח אספקה סדירה של תחמושת ופינוי מסודר של הפצועים.

ההתבצרות היתה עתה חלק בלתי-נפרד מן הקרב עצמו. המבצרים לא חיכו עד להשלמת הכיבוש. תוך כדי ההתקדמות והקרב, כשמטעני חמרי הנפץ העיפו חלקי בנינים באוויר וכל כלי הנשק נתנו קולם ופלטו עופרתם, הונחו שקי החול במקומם ונתארכו המחסומים וקירות המגן.

הקמת ביצורים אלה היתה כרוכה לא רק בגילויים של אומץ לב, אלא גם במאמץ גופני גדול. לא פעם התמוטטו קירות השקים מהדף ההתפוצצויות והיריות. עוד לפני שהקיר הגיע לגובה הדרוש כדי להבטיח מחסה ללוחמים, נתרסק ונפל. צריך היה להתחיל מחדש, לסתום את הפרצות, להגביה את המחסומים, – תחת אשו הצולבת של האויב.

ובאמצע הקרב הסוער אזל המלאי של שקי החול, זה הנשק העיקרי של הפורצים. נשקפה סכנה שיהיה הכרח להפסיק את ההתקדמות, כי מנין יקחו שקים באמצע הלילה?

אך כעבור שעה קלה נתחדש זרם השקים לחזית: ברחוב יפו-תל אביב נפרצו מחסנים וחנויות של שקים. חנוונים אחדים שהעירו אותם משנתם מיהרו להעמיד את מלאי השקים שלהם לרשות הלוחמים. ושוב הועברו השקים המלאים מיד ליד לאורך השרשרת החיה שהגיעה מבית הספר “אליאנס” ועד למקום בו עמד ראש החנית של הפריצה בקרב עם האויב.

חוליות החבלנים מצדם הבטיחו כל הזמן את האגפים בכל הרחובות והסמטאות שאליהם הגיעו הפורצים, בהפילם גושי בנין גדולים לתוך הרחוב כדי למנוע התקרבות של משוריינים. פעם אחר פעם זחלו דרך החצרות, טיפסו מעל לגדרות, שמו את נפשם בכפם תחת מטר היריות, הניחו את מטעני חמרי הנפץ ליד הבתים ובפרוזדורים, נסוגו בחפזון וראו את הבתים קורסים תחתם. קולות הנפץ הרעידו את לבות הערבים והגבירו את הבהלה בשורותיהם. ללוחמים שהיו אחוזים קדחת של פריצה בישרו בטחון ומחסה בפני התקפות מן האגפים.

כתת פורצים בפיקודו של שמעון (יעקב סקוברונק) נצטוותה להתקדם בסמטה שמאחורי הבית הכחול. תפקידה היה להגיע עד לפנה הקרובה ולכבוש שם עמדה ערבית נוספת. מאחורי עמדה זו היתה הדרך פתוחה לים.

שמעון ואנשיו התקדמו בזהירות לאורך9 קירות הבתים, ולאזניהם הגיע שאון גלי הים. הם התקרבו לפנה והתכוננו ללכוד את העמדה. אך מעמדה מוסתרת שמאחורי הפנה נפתחה עליהם אש כבדה. צרור של כדורי ברן פגע ברגלו של שמעון.

בחשכה קשה היה לקבוע בדיוק את המקום שממנו באה האש. אנשיו ניסו להתקדם תוך כדי יריות והטלת רימונים, אולם נתקלו באש עזה. הם נאלצו לסגת, ובינתיים הופיעו שוב משוריינים בריטיים וחסמו באש את הרחוב שלפני בית החנויות האדומות. קיר השקים לא החזיק מעמד נוכח אש המשוריינים, ולשעה קלה ניתק הקשר בין הפורצים ובין התגבורת שזרמה בעקבותיהם.

שוב חודשה העבודה המייגעת של בניית המחסום, והפעם גם נחפרה תעלה לרוחב הרחוב. העבודה נעשתה תחת אש המשוריינים הבריטיים, שהיו הפעם תוקפניים יותר מבכל הפעמים הקודמות. כפי הנראה היה מנוי וגמור עם הבריטים להפסיק את ההתקדמות ולהציל את החזית הערבית מהתמוטטות.

שעתיים נמשך דו-קרב מר בין המשוריינים ובין מקלעני הארגון. במשך אותו זמן הושלמו בניית המחסום וחפירת התעלה. בסוף נסוגו המשוריינים והקשר עם הפורצים חודש.

כל אותו זמן שמעון הפצוע מוטל בבית החנויות האדומות כשרגלו המרוסקת חבושה חבישה ארעית בלבד. רק אחר שהמחסום הושלם, אפשר היה להעבירו לבית החולים. שם נתברר כי אי אפשר להציל את הרגל.

בינתיים האיר השחר.

כתה בת חמשה אנשים, ובראשם הסמל יצחק (צבי מונצש), יצאה לסיור בעד פירצה שנפרצה באחד הקירות של הבית הכחול. החמשה התקדמו בזהירות רבה ופרצו לבתי הסמטה ברמוני יד. מדי פעם בפעם שלחו צרורות כדורים לתוך הבתים, כדי להיות בטוחים שלא ישימו להם מארב.

הם בדקו בית אחר בית, עד שהגיעו לפנה ומצאו מאחוריה את העמדה שבלמה את ההתקדמות. בהתקפת רמונים השתלטו עליה. גם כאן נתגלו סימנים שהעידו כי העמדה פונתה בחפזון. לפתע הגיחו שני ערבים מזויינים מאחורי אחד הבתים. בהתאם להוראות לא להרוג שבויים, ציווה עליהם יצחק להרים את ידיהם ולהכנע. אך תוך כדי הרמת ידיו ירה אחד הערבים ביצחק והוא נפל חלל במקום. חבריו נקמו מיד את נקמתו וחיסלו את שני הפורעים.

עתה היה הים לפניהם. הם נמצאו במרחק כחמישים צעדים מרחוב חסן בק. אך מכשול אחרון עוד עמד בדרכם: מולם, מעבר לרחוב, נמצאה עמדה ערבית גדולה, בנויה בטון ומבוצרת בשקי חול, שחלשה על כל השטח.

הכח העיקרי שיצא בעקבות כתת-החלוץ, הצטרף אל הארבעה ופתחו באש מרוכזת לעבר העמדה. אך היריות היו ללא הועיל, ועשרות הרימונים שהושלכו על העמדה אף הם לא קעקעו אותה.

המפקדים ערכו התיעצות קצרה. אי אפשר היה לאבד זמן רב, כי מימין לעמדה נמצאה משטרת מנשיה, ומשמאלה היה רחוב פתוח, שבעדו יכלו להגיע בכל רגע משוריינים בריטיים.

עוד המפקדים שוקלים בדעתם איזו היא הדרך הטובה ביותר להכרעת העמדה, ולפתע בקעה זעקה מגרונות החיילים קצרי-הרוח. כשלושים איש זנקו ממקומם והחלו רצים לעבר העמדה האחרונה שחצצה בינם ובין הים. “הים, הים, הים”, היתה הקריאה שהלהיבה אותם והדהימה את מפקדיהם.

הם רצו לאורך הרחוב, ללא חיפוי, ללא דאגה למחסה, ללא פיזור, משולהבים, כמתאבדים. הם מיהרו ישר למוות שארב להם מתוך אשנבי היריה של העמדה.

המפקדים ואותם החיילים שלא נאחזו באותה דביקות לוהטת עמדו כמאובנים. לא היה להם ספק כי בעוד רגע יתחילו מכונות היריה לקצור ברצים, ורמונים יתפוצצו בקרבם. אך כבר היה מאוחר מדי. אי אפשר היה לעצרם או לקראם לחזור.

איש לא ידע מתי גמלה ההחלטה בלבות האנשים. איש לא ציווה עליהם לצאת להסתערות זו. מישהו קרא “הים!” והחל לרוץ, והוא עצמו הופתע בראותו כי מימינו ומשמאלו רצים חבריו ובפיהם אותה קריאה עצמה: “ה–י–ם!”

מקצתם נראו קופצים לתוך העמדה, כשהם מפעילים את נשקם מן המותן. אחרים לא נתעכבו כלל. הים קרן להם, והם לא עצרו עד שטבלו בו את רגליהם.

אחר כך מצאו באותה עמדה נשק טעון שלא הופעל. למראה ההסתערות המטורפת ברחו הערבים והתפזרו בסמטאות הסמוכות. הם נדהמו עד כדי כך, שלא ירו אף יריה אחת.

כל זה אירע במהירות מסחררת. כאשר הפורצים הראשונים כבר נראו עומדים על שפת הים, עוד נראה הדבר כחלום שוא. עוד אי אפשר היה להאמין שאמנם הושגה המטרה.

שש עשרה שעות נמשך הקרב העקשני. בשעה שבע בבוקר של היום הרביעי לקרבות היתה מנשיה מנותקת.


 

טיהור מנשיה    🔗

אחר שירחמיאל הציב משמרות על שפת הים והקים עמדה מבוצרת שתוכל לעמוד בפני התקפת-נגד, החל מתקדם דרך הסמטאות לעבר משטרת מנשיה.

ההתקדמות היתה זהירה. כל בית וכל חצר נבדקו בקפדנות. בתים פוצצו, והריסותיהם שנפלו לתוך הרחוב מנעו כל הפתעה מצד משוריינים.

בהגיעו מול תחנת המשטרה ערך ירחמיאל את אנשיו להסתערות. אולם בתחנה ובחצרה שרר שקט מוזר. כל רחש לא נשמע מתוכן.

הבנין הוקף, וכמה בחורים עברו את הגדר האחורית והתקדמו בזחילה עד הבנין. לתמהונם מצאו את התחנה נטושה.

היא נעזבה כנראה לפני זמן קצר מאד. יומן המשטרה עוד היה פתוח וליד התאריך של אותו יום כמעט ולא יבשה עדיין הדיו ברשימתו השגרתית של השוטר התורני. כוסות תה ריקות למחצה, בקבוקי גזוז ותבשילים חמים העידו אף הם כי העזיבה היתה פתאומית. על הקירות עוד נראתה הודעת המשטרה עם תמונותיהם של בורחי עכו. יצחק גנצוייק, מבורחי עכו, היה בין הראשונים שנכנסו לתחנה וזכה להוריד את ההודעה המכריזה על הפרס שינתן למי שיביא למאסרו. הבנין נבדק בצורה יסודית ומשמר הופקד עליו.

שאר האנשים הוסיפו להתקדם לעבר תל אביב בסרקם את השטח סריקה יסודית. לפי הוראותיו של ירחמיאל הוקמו עמדות לאורך קו ההתפרצות, במקום שהיווה מעתה קו החזית החדש בין תל אביב ויפו. הביצורים הוקמו בעומק, בכדי שיוכלו לעמוד בפני הפתעות.

כאשר החלה התקדמות הסורקים, ניסה צלף ערבי לעצרם ביריותיו. הוא ירה בהם מאחד הגגות אך ירחמיאל הפילו ביריות, וכעבור שעה קלה התחילו להגיע השבויים הראשונים.

בינתיים הגיעה הבשורה לעורף, ואנשים רבים החלו זורמים לעבר הים. הפצועים ניסו לקפוץ מעל גבי האלונקות כדי לקחת חלק בשמחה הכללית.

גדעון הבין שאין לאבד אף רגע ויש לבצר מיד את אשר נכבש. הוא נתן הוראה למשוריינים לפרוץ למנשיה מכיוון רחוב אלנבי כדי לסייע בסריקה. הוא עצמו לקח אתו כמה מחלקות ויצא אתן בכיוון לים.

קרבות מרים נתחוללו בין הסורקים ובין קבוצות של פורעים ערביים שראו את עצמם מנותקים וניסו לפלס דרך לעבר יפו. אם כי רבים הרימו את ידיהם לאות כניעה בראותם שדרך הנסיגה מנותקת, היו כאלה שגילו התנגדות עקשנית ולא הוכרעו אלא לאחר קרב.

כאשר גדעון ואנשיו הגיעו לרחוב חסן בק וניסו לחצותו, הופיע לפתע משוריין בריטי שפתח באש לאורך הרחוב. חבלנים החלו לפוצץ בתים כדי לחסום את הכביש, ושקי חול כוונו למקום כדי להקים מיתרס.

עוד הם עוסקים בבניית המיתרס, והנה יצאו מסימטה צדדית כמה עשרות שבויים בזרועות מורמות. גדעון ציווה להעמיד את השבויים לרוחב הרחוב. מיד הפסיקו הבריטים את יריותיהם ומאחורי השבויים העביר גדעון את אנשיו.

אותה שעה פנו משורייני הארגון מרחוב אלנבי לעבר מנשיה. ליד המחסום ברחוב מאה שערים עמדו אנשי “הגנה” שחשבו כנראה כי אנשי המשוריינים תעו בדרך או החליטו להתאבד. כאשר מפקד הכח המשוריין הסביר להם שמנשיה מנותקת ועוד מעט ייפגש עם חבריו בתוך השכונה הערבית, לא האמינו למשמע אזניהם. המשוריינים פרצו את המחסומים ותוך כדי יריות החלו מתקדמים לעבר תחנת המשטרה.

בשעה עשר בבוקר מסר גדעון ליוסף שמחון עשרה אנשים ומשוריין והטיל עליו את התפקיד לכבוש את מסגד חסן בק. גדעון מסר לידיו דגל עם ההוראה להניפו על צריח המסגר, כדי לבשר בצורה זו לתל אביב את דבר שחרורה מסיוט הצליפה.

יוסף ואנשיו התקדמו בזהירות בצדי הבתים בכיוון למסגד. כאשר הגיעו לאחת הסמטאות הסמוכות למסגד, ניתכה עליהם לפתע אש עזה. בתחילה לא יכלו להבחין מאיזה כיוון באות היריות. כעבור זמן מה קבע יוסף כי האש באה מבית בן שתי קומות העומד על גבעה קטנה בשטח פתוח, סמוך למסגד. הוא השאיר שלשה אנשים במחסה מול הבית וציווה עליהם להמטיר אש כדי לרתק את אשם ותשומת לבם של הערבים הנמצאים בו. הוא עצמו עם המשוריין ושאר האנשים יצא לאגף את הבית.

את המשוריין העמיד בפנת סמטה אחרת וציווה עליו לפתוח באש על הבית, באופן שהיורים מתוכו יהיו נתונים באש צולבת. שמחון ושלושה אנשים שנותרו אתו עקפו את הבית והתקרבו אליו מצדו האחורי.

ערבי מזויין עמד בפתח. הוא לא השגיח מיד במתקרבים וכאשר כיוון נגדם את נשקו, כבר היה מאוחר מדי. הוא נפגע ביריה ונפצע. שמחון וחבריו לקחו אתם את הפצוע ונסוגו.

בחקירה סיפר השבוי כי בקומה העליונה של הבית נמצאים חמשה עשר ערבים, ועמם שלשה ברנים, וכן רובים, טומיגנים, רמונים ותחמושת רבה.

נוכח כח ערבי זה הכיר שמחון בעובדה שלא יוכל לכבוש את הבית בהסתערות. גם לא עמדו לרשותו חמרי נפץ כדי לפוצצו. אך הוא החליט להכניע את הנצורים באמצעים פסיכולוגיים.

הוא הוציא מטפחת לבנה מכיסו ונפנף בה וקרא לערבים שייכנעו. אולם הם השיבו לקריאתו במספר צרורות כדורים. מיד פתחו חיילי הארגון משלשה עברים באש על הבית, ושמחון ואנשיו התקרבו אליו עד כדי טווח רימונים והחלו לקעקע את חומות הקומה התחתונה ברימוניהם. קולות הנפץ היו עזים מאד, כי למטה היו אולמות גדולים וריקים.

עתה החליט יוסף לנצל את השבוי הערבי. הוא שלח אותו אל הבית וציווה עליו לקרוא לחבריו שייכנעו. הערבי סיפר להם שיפו כולה נמצאת בידי אצ“ל ואין טעם להוסיף ולהתנגד. הוא הבטיח להם שאם יניחו את נשקם, יחוסו אנשי הארגון על חייהם, ואילו אם יוסיפו להתנגד, יפציץ האצ”ל את הבית על יושביו.

דברים אלה השפיעו. ראש הכנופיה הוציא את ראשו בעד החלון ויוסף יצא לעומתו והבטיח לו שהוא ואנשיו ילכו בשבי אם ייכנעו.

אחד אחד יצאו הנצורים מהבית והסגירו עצמם לידי חיילי הארגון. את השבויים שלח יוסף לבית הספר אליאנס יחד עם המשוריין שנפגע בינתיים ביריות. הוא ואנשיו הוסיפו להתקדם לעבר המסגד. המכשול העיקרי בדרך לכיבושו – הבית שחלש על הסביבה – היה בידיו.

בינתיים עלה גם כח אחר על המסגד. במשך ליל הפריצה שמרו מיכה ואנשיו על העמדה שנכבשה יום קודם לכן על ידי אליקים וחבריו. העמדה היתה מול בנין הבולשת הבריטית, ובבוקר פתחו האנגלים באש ממכונות יריה כבדות. שעה ארוכה התנהלו חילופי היריות, עד שבסוף נהרסה העמדה על ידי יריות הבריטים. בעוד קירות הבית מתמוטטים, נסוגו הבחורים והחלו מתקדמים לעבר הים. כאשר הגיעו לקצה רחוב הירקון, ראו לפניהם מחסום ערבי שמאחוריו המטירו הערבים אש לכל אורך הרחוב.

ניצה (שולמית סלונים), אחת משלוש הבנות שהשתתפו כל הזמן בקרבות (יתר השתים היו ירדנה – רחל יונדוף, ונילי – זהבה טייכנר), ראתה שהמקלען נפצע, ומיד תפסה את הברן, זחלה לעבר הכביש והחלה לירות צרורות לעבר המחסום.

כיוון שאי אפשר היה להתקדם לאורך הרחוב, החלו הבחורים מתקדמים בתוך הבתים, בפרצם קיר אחר קיר. כאשר עמדו בבית במרחק כמה עשרות מטרים בלבד מהמחסום הערבי, עלה מיכה לקומה השניה ומשם פתח באש על הערבים שמעבר למחסום. שנים מהם נהרגו והשאר פתחו במנוסת בהלה. המחסום בוצר מחדש, ואחר שהופקד עליו משמר, המשיכו הבחורים בהתקדמותם לעבר המסגד.

באותו זמן התקרבו למסגד כוחות אחרים מכיוונים שונים: קקטוס ואנשיו, יוסף שמחון ופקודיו וכח השריון. ההתקפה על מבצר הצלפים הערביים נפתחה בבת אחת מכל הצדדים.

מתוך “המקום הקדוש” נורו יריות רבות. הקרב היה ממושך, עד שהצלפים הערביים נשתכנעו שלא זו בלבד שלא יצלפו עוד לעבר תל אביב, אלא שהגיעה שעתם להשליך את נשקם וללכת בשבי. על צריח המסגד הונף דגל לבן – דגל הכניעה.

מפקד הכתה בועז (הוא נפל אחר כך בהגנת משמר הירדן) היה הראשון שעלה על ראש המגדל. הוא החליף את הדגל הלבן בדגל כחול-לבן, שבישר לעיר כולה כי נכבש קן המרצחים.

מעל גבי צריח המסגד ומנקודות תצפית אחרות בשטח הכבוש אפשר היה לראות את מנוסתם המבוהלת של ערביי יפו. בסמטאות הסמוכות לנמל התנהל מאבק פראי בין הבורחים על כל כלי רכב ועל כל סירה. פה ושם נראו חיילים עירקיים מפלסים לעצמם דרך אל הסירות ומשתמשים בנשקם כדי להתגבר על כל מכשול.

במסגד חסן בק נמצאו ניירותיו של וכטפוגל, שנעדר ביום הראשון של הקרבות. בקרבת המגדל נמצא נשק בבתים רבים, וכן נשבו בהם שבויים.

פה ושם עוד התקיימו כיסי התנגדות. פה ושם עוד נותרו ערבים בודדים שירו לעבר הכובשים, אולם הם הרגישו כנראה שגורלם נחרץ. לא עבר זמן רב וההתנגדות פסקה כליל.

בסריקה הארעית הראשונה בבתי השכונה הכבושה נשבו כמה עשרות ערבים, גברים, נשים וילדים. הראשונים הועברו לבית הספר “אליאנס” לשם חקירה. הנשים והטף הובלו לבית הספר קלישר, ומשם הועברו אחר כך לרשות הצלב האדום הבינלאומי.

העיר תל אביב צהלה ושמחה. סיוט שנמשך חמשה חדשים הגיע לקצו. נגולה חרפה מעל העיר העברית: הפורעים שהציקו לה באו על ענשם. אזורים גדולים שהיו בלתי-ראויים לדיור במשך שבועות אחדים מחמת הפגזות הערבים, נפתחו מחדש בפני האוכלוסיה האזרחית. ובניה – לוחמיה, שהיו מטרה לכל חצי הלגלוג של משמיצים ומשנאים, הראו את כחם וכיסו את מלעיזיהם כלימה.

כאשר הונף הדגל העברי על מסגד חסן בק והוצאה מיוחדת של “המשקיף” בישרה את כיבוש מנשיה, נתמלאו הרחובות הסמוכים לרובע הפורעים אלפי אנשים שבאו להריע לכבוד הכובשים. בכל מקום בו עברו משורייני הארגון נתקבלו בתרועות ובקריאות עידוד.

תל אביב אימצה אל לבה את גבוריה ומציליה.

 

העתונאים מסיירים בחזית    🔗

ביום ד' בצהרים הוזמנו נציגי העתונות למטה הארגון כדי לשמוע הסבר על מהלך הקרבות ולסייר בחזית.

תחלה ביקרו העתונאים בבית החולים פרייד והביעו את הערצתם למראה ארגונו המוצלח של שרות העזרה הרפואית. אחר כך פנו לבית הספר אליאנס, למושב מפקדת המיבצע.

מנחם בגין, שהופיע בפני העתונאים בלי לגלות את זהותו והוצג כ“קצין העתונות של מטה אצ”ל", נתן הסבר על המיבצע, ואחריו השלימו גדעון ועלי, שתיארו את מהלך הקרבות והדגימוהו באמצעות מפה.

בשעת מסיבת העתונאים נפל פגז במרחק לא רב ממקום המטה וכמה מן העתונאים ביקשו לקצר בהסברה.

בפני העתונאים הוצגה תערוכה של חלק מהשלל: רובים ומקלעים גרמניים ובריטיים, מסכות גז, קובעי פלדה, ארגזי עזרה ראשונה, מדי שוטרים בריטיים וערביים, דגל עירקי. סטנים ומקלעי-ברן שנלקחו שלל, הוכנסו מיד בפעולה.

כאשר העתונאים יצאו לסייר בחזית, קידמו את פניהם שריקות כדורים ורעם התפוצצויות. אך עלי אשר ליווה את העתונאים המסיירים הרגיע אותם: “אלה יריות שלנו. חיילינו מסתערים עכשיו על אי-התנגדות בודד שלנפילתו מחכים בכל רגע”.

העתונאים נכנסו למנשיה דרך רחוב פינס. ברחוב זה כבר נראו פליטים רבים חוזרים לבתיהם, וברחובות שבהם המעבר היה כרוך בסכנה יום קודם לכן, שוב שיחקו ילדים.

תנועת השיבה של התושבים שעזבו את בתיהם התחילה למעשה כבר ביום הראשון להתקפה – עד כדי כך בטחו התושבים בנצחון הארגון.

לעתונאים ניתנה אפשרות לראות את עמדותיהם המבוצרות של הערבים שלא עמדו בפני הסתערות הארגון. אחד מעתונאי החוץ טילגרף את התרשמותו לעתונו במלים אלה:

“ההגנה סיפרה לנו כל הזמן כי האצ”ל הוא כח מבוטל. והרי לביצוע התקפה כזו היה הכרח להטיל לקרב אלפי חיילים מצויידים בנשק חדיש…"

קנט בילבי, סופר “ניו יורק הרלד טריביון”, ניגש אחר המסיבה למנחם בגין ואמר לו:

“יש לי בשורה טובה בשבילך. הייתי ביפו. שוחחתי עם מפקד הכוחות הבריטיים שם. הוא אמר לי שבחוריכם ניהלו קרבות רחוב באופן היכול לשמש דוגמה לכל צבא סדיר. החיילים שלי – אמר לי המפקד הבריטי – פחדו להוציא את ראשיהם מהטנקים ומעמדותיהם מפחד האש העזה של אנשי הארגון”.

בשעות הצהרים פירסמה מפקדת הארגון הודעה מסכמת על כיבוש מנשיה בלשון זו:

י“ט בניסן תש”ח (28.4.48)

הודעה

"הבוקר בשעה 6.30 הושלמה תנועת האיגוף והכיתור של מנשיה. אחרי קרב בלתי פוסק של 18 שעות ואחרי עבודת נמלים של מתנדבים וחפרים, הגיעו חיילינו לחוף הים. עמדה אחרי עמדה של האויב הושמדה או נכבשה. עם השלמת הכיתור החלו חיילינו להתקדם בשלושה ראשים לעומקה של מנשיה וכבשו עמדה אחרי עמדה – וביניהן המבוצרות ביותר של הצבא הסורי והעירקי. משטרת מנשיה נכבשה והונף עליה דגל הלאום. התנגדות האוייב הלכה וקטנה. כעבור שעות מספר חוסלה לחלוטין, – מלבד סביב המסגד חסן בק, אשר ממנו הוסיפו הפורעים להמטיר אש על חיילינו המתקדמים. הערבים נדרשו להכנע בכדי שלא לפגוע תוך כדי קרב במקום הקדוש למוסלמים. הפורעים נכנעו. למסגד הובטחה חסינות. נלקחו עשרות שבויים מבין אנשי הצבא הסורי והעיראקי. נלקח שלל רב בנשק, תחמושת וציוד צבאי. חיילינו חסו על נשים, ילדים, זקנים ונכנעים. לא פגעו בהם. הנשים והילדים יימסרו לידי הצלב האדום.

במשך כל זמן ההסתערות הוסיפה סוללת המרגמות שלנו להרעיש את רכוזי הפורעים מאחורי הקו ומאות מהם נפגעו. בזמן ההתקפה שערכו חיילי ההגנה על תל-א-ריש נתבקשנו על ידי מפקדת ההגנה להפנות את המרגמות שלנו לרכוזי הפורעים מאחורי קו תל-א-ריש. הרגמים שלנו מלאו את בקשת ההגנה.

הקו החדש לאחר כיבושה של מנשיה עומד עדיין באש התקפות-נגד של פורעים ערביים הנעזרים על ידי הצבא הבריטי ושריוניו. חיילינו מוסיפים לבצר את הקו והודפים את כל ההתקפות מתוך גרימת אבדות קשות לאוייב. אבדותינו: ששה הרוגים, ארבע עשר הפצועים."

בערב שידר “קול ציון הלוחמת” דברים אלה:

“מנשיה נכבשה. הוסר סיוט הצליפה ואימת המוות מעל רחובותיה המרכזיים של תל-אביב. בעד כיבוש זה והבטחת חייהם של רבבות אחינו שלמנו בדם טובי לוחמינו. בקרב נפלו המפקדים והחיילים האמיצים ביותר בשורותינו. כבר היום הננו יכולים לומר כי שום צבא לוחם לא גילה אומץ לב והקרבה וכושר ביצוע כפי שגילו יחידות הקרב שלנו במערכה לעקירת הסרטן הפרוע מלבה של תל-אביב שלנו. גם אין אנו פטורים מלהזכיר כי במשך כל אותם הימים והלילות עמדו חיילינו לא רק באש ה”שפנדאו" הערביים והתותחים והמרגמות הבריטיים: הם גם עמדו בעשן מתאבך של דברי להג והשמצה.

מראשית ההתקפה בישר עתון “הארץ” לעם היהודי על “התקפת סרק” של האצ“ל; ה”דבר" על “התקפת ראוה”; “על המשמר” על “התקפת נפל”; ואפילו התנועה הפוליטית של לח"י מצאה לנחוץ לפסוק בידענות מיוחדת של הלכה צבאית, כי עשינו “שגיאה צבאית” בצאתנו לקרב זה – לאחד הקרבות המכריעים במערכה על שחרור ארצנו.

חיילינו קראו את כל הדברים האלה, חרקו שן והוסיפו להסתער, לכתר, לבצר, להדוף, להתקדם ולכבוש. ועתה יואילו נא לבוא אנשי “הארץ”, ה“דבר”, ו“על המשמר” ויראו כיצד גבורי ישראל, על אף דקירת סכין בגב, עשו את מלאכתם נאמנה והצילו את חייהם של מאות ואולי אלפי אזרחים עבריים. אנחנו יודעים כי רבי ההשמצה אינם מייצגים את המוני העם. העם על כל שכבותיו עמד מאחורי חייליו מן היום הראשון של הקרב ובהתקבל בשורת הכיבוש והנצחון לא היה גבול לשמחתו. וזוהי המתנה היקרה ביותר בשביל חיילינו. הם עוברים לסדר היום על ההסתה הפרועה.

מקו האש הראשון, מעומק לבם ומעומק החזית מברכים חיילי הארגון הצבאי הלאומי את תל-אביב:

שלום לך תל אביב תכלת לבן".


 

“סריקת” שטח הכיבוש    🔗

עם הפריצה לים החלה סריקת השטח הכבוש, שנמשכה ימים אחדים. הסריקה הראשונה בוצעה ביום ד' בבוקר על ידי פאטרולים מזויינים בליווים ובהדרכתם של אנשי ה“דלק” (שרות הידיעות של הארגון).

ה“דלק”, שמפקדו היה מיכאל (אבא שרצר), אורגן מחדש משהוחלט להפוך את הארגון לצבא. חשיבות מיוחדת נודעה למחלקה הערבית, שבראשה עמד המהנדס אבוליץ, ובתקופה יותר מאוחרת – יהונתן (עורך דין אדרת). שרגאי והשוטרים רפאל ליצקי ומנשה בר-דיין, שהיו בקיאים בלשונם ובאורח חייהם של הערבים, נתמנו חוקרים במחלקה זו. שרגאי היה האיש שניצח על הסריקה.

עוד לפני פרוץ המאורעות ערכו אנשי ה“דלק” סיורים בכל רחבי הארץ והביאו ידיעות חשובות על הכנותיהם של הערבים להתקומם במקרה שארגון האומות יאשר את תכנית החלוקה. בדו“חות מפורטים שהכינו אחר סיורם מסרו פרטים על שובם של ראשי כנופיות משנות המאורעות תרצ”ו – תרצ"ט, על קורסים מיוחדים שנערכו בכפרים הערביים, על נסיונות לפייס משפחות ערביות חשובות שהיו שרויות בריב ושאר סימנים בולטים של כוננות במחנה הערבי.

המחלקה הערבית קיבלה כל הזמן ידיעות מפורטות על המתרחש ביפו, על מקומות העמדות הערביות, על זרימת תגבורת לעיר ועל הרכבה של תגבורת זו, וכו'. אך כחודש ימים לפני שהחלה התקפת הארגון, נפסק הקשר עם המודיעים הערביים. מאז קיבלה המחלקה הערבית את ידיעותיה מפי תורכי מושלמי ומפי אנגלי אחד, שהיו עוברים וחוזרים מן השטח הערבי.

בקורס מיוחד שנתקיים בפרדס נטוש בקרבת הכביש להרצליה הכשיר ה“דלק” עובדים לשרות הידיעות, שמילאו אחר כך תפקידים חשובים במלחמה נגד הכנופיות הערביות.

מספר עשרות חיילים של הארגון יצאו לסריקה הראשונה. הם התחלקו לקבוצות קטנות שהתפזרו בסמטאות וחדרו לבתים. כל חדר נבדק כראוי, כדי להבטיח שלא יסתתרו בו חבלנים ערביים. פעמים מספר נתקלו פאטרולים אלה בקבוצות קטנות של ערבים מזויינים, שחלקם גילו התנגדות והוכרעו בכח הנשק. אך הרוב הגדול היה מוכן למסור את נשקו ללא קרב.

באחד הבתים נתפס ערבי מזויין בשם עבדול לטיף רחמן, סרג’נט לשעבר בצבא הבריטי. הוא ניסה להסתתר מאחורי ערימת מזרונים, ולאחר שנתפס ונחקר, הודה שקיבל הוראה להשאר מאחורי הקווים ולעסוק במעשי חבלה. הוא הוביל את חוקריו למקום שבו הוסתרו פצצות ומוקשים לצרכי חבלה.

במשך היום נשבו ערבים רבים שניסו להסתתר בבתים, וכן נתגלו נשק ותחמושת. השבויים הועברו למחנה ארעי של ה“דלק” שהוקם בכרם התימנים ושמפקדו היה ליוניה. שלשה שבועות התקיים מחנה זה, שבו התרכזו כששים איש עד להעברתם למחנה השבויים הכללי. רובן ככולם ניסו להכחיש את השתתפותם במלחמה ביהודים, אם כי היו ביניהם ערבים מכל הארצות השכנות, שלא ידעו להסביר בצורה מניחה את הדעת את נוכחותם ביפו.

ביום ה' בבוקר נתחדשה הסריקה. הפעם נעשו מאמצים מיוחדים לגלות מחבואי נשק ומיסמכים סודיים. בין השאר נמצאו תכניות ערביות מפורטות לכיבוש תל אביב, שהכילו גם פרטים על הטבח שייערך ביהודים לאחר הכיבוש. נתגלה יומן שבו נרשמו כל פגיעותיהם של צלפי חסן-בק ביהודי תל אביב. במחסן תת-קרקעי גדול נמצאה כמות ניכרת של תחמושת, ובכללה כדורי דום-דום.

בסריקה זו אפשר היה להיווכח פעם נוספת באיזו דקדקנות בוצרה השכונה. נמצאו עמדות ביטון חזקות, ולידן חפירות ועמדות מבוצרות בשקי חול.

מחקירת השבויים נודעו פרטים חשובים על כוחם של ערביי יפו, על דיוק הקליעה של רגמי הארגון, על הבהלה שקמה בעיר נוכח ההפגזה ועל תנועת הבריחה ההמונית. בין השאר סיפרו השבויים על תחמושת שהושלכה הימה מאניה בנמל, כדי לפנות מקום לפליטים.

גם הסריקה תבעה את קרבנותיה. לבית אחד בסביבת מסגד חסן בק נכנסו שלשה אנשי ה“דלק” של הארגון, וכעבור שעה קלה נשמעו מתוכו יריות. ירחמיאל, שהגיע למקום, ציווה על אנשיו להקיף את הבית ושלח לקרוא לאחד המשוריינים שיתן חיפוי אש להוצאת נפגעי היריות מהבית. כיון שאי אפשר היה לדעת מה גורלם של השלשה שנכנסו, אסור היה להתקיף את הבית ברמוני יד.

קונוס וג’קסון התקרבו במשוריין עד למרחק קטן מהבית ופתחו באש לעבר הקומה העליונה והגג. חובשת וחובש שבאו במשוריין חמקו עד לבית ומצאו את הסמל מנחם (נח גריזק) פצוע פצעי מוות. הם הוציאוהו מתחום האש והעלוהו במשוריין. אחר כך חזרו והוציאו בחור שני, אך נתברר שהוא מת.

אחר חילופי יריות ממושכים בין אנשי הארגון ובין הערבים שהתבצרו בבית, התפרצו האנשים פנימה ומצאו באחד החדרים את גוויתו של הבחור השלישי. לידו היה מונח רובה ללא כדורים. כפי הנראה המשיך לירות אף בהיותו פצוע, עד שאזלה תחמושתו.

חילופי יריות נמשכו בין בחורי הארגון בקומה התחתונה ובין הערבים שהיו למעלה. בנימין נס ירה כלפי התקרה וקרא לערבים להכנע. כעבור זמן-מה יצא אחד מהם ממחבואו, אחר שאזלו כדוריו. ירחמיאל דרש ממנו שיקרא גם לשאר, וערבי שני הופיע. הם נורו ונהרגו.

אנשי ה“דלק” שנפלו בפעולה זו היו ראש קבוצה בניהו (אפרים הירש) וגונדר אהוד (אהרן צוקרמן). נח גריזק מת כעבור זמן מפצעיו.

אחר מקרה זה ניתנה הוראה לסרוק מחדש את כל השטח, מחשש שמא מסתתרים עוד ערבים מזויינים בבתים. בקרבת מקום נמצאה מנהרה ארוכה שהובילה לים. זה נתן יסוד להשערה ששני הערבים הסתננו בלילה לשכונה לאחר הכיבוש, דרך מנהרה זו.


 

התקפת נגד בריטית    🔗

ביום שבו התחילה התקפת הארגון על יפו, פנה קצין בריטי לחוגים יהודיים בתל אביב וביקשם להשפיע על הארגון שיימנע מלהתקיף את הכוחות הבריטיים שנותרו ביפו ושהתרכזו בתחנת הרכבת ובאזור המוגן במושבה הגרמנית. הוא הבטיח שאם הארגון לא יתקיף את הבריטים, ינקטו עמדה של נייטראליות בקרבות.

חיילי הארגון לא היו מעוניינים להרחיב את החזית ללא צורך, והפגזים של מרגמות הארגון לא כוונו לאזורים שבהם נמצאו הבריטים. אך זה לא מנע מאלה האחרונים להפר את הבטחת הנייטראליות כבר למן היום הראשון. משוריינים בריטיים הבטיחו את אגפי העמדות הערביות ומנעו את כיבושן על ידי חיילי הארגון במשך היומיים הראשונים של ההתקפה

כבר בבוקר של יום א' שטה אנית מלחמה בריטית במרחק מה מנמל יפו. אחר כך עתיד היה הצי הבריטי למלא תפקיד נכבד בנסיון להטיל מורא על הארגון ועל העיר תל אביב.

ביום א' בבוקר, עם התחלת התקפת הארגון, באה שליחה לביתו של יצחק גוריון והודיעה לו שראש עירית תל אביב מר ישראל רוקח, רוצה לראותו באופן דחוף.

גוריון הלך לביתו של ראש העיר, וזה התלונן בפניו על מחסומי החבלים שהוקמו על ידי הארגון ברח' הרצל. מר רוקח ראה במחסומים אלה מקור של חיכוכים עם ה“הגנה”, ביחוד אחר שה“הגנה” פנתה אליו בדרישה לדאוג לסילוקם. גוריון השיב על כך שימסור את תביעותיו של ראש העיר למפקדת הארגון.

מר רוקח סיפר, כי קיבל הודעה ואזהרה מהמושל הבריטי של מחוז “לוד”, מר פולר, שאם הארגון לא יוציא את כוחותיו מאזור הגבול, יצטווה הצבא הבריטי לפתוח בפעולות נגדו. דרישה זו, אמר מר רוקח, נמסרה לו באמצעות קצין המחוז היהודי מר קיסילוב.

גוריון אמר שהוא מפקפק אם אמנם יצאה אתראה בצורה זו מאת הבריטים. מכל מקום מסר לראש העיר מספר טלפון שיאפשר לו להתקשר עם מפקדת הארגון בשעת הצורך.

ביום ג' נקרא גוריון שנית לראש העיר, וזה הודיע לו כי נתקבל אולטימטום מהמושל הבריטי שאם לא תופסק ההתקפה על יפו, תינתן פקודה להרעיש את תל אביב מאניות המלחמה הבריטיות השטות במימי יפו.

גוריון הביע ספק אם האנגלים יעזו להפגיז את תל אביב ללא אבחנה.

ביום ד' הזמין מר רוקח את נציגי הארגון למו"מ על התביעה הבריטית להפסקת הקרבות. מטעם הארגון הופיע עמיצור, שמצא בביתו של מר רוקח את קצין המחוז מר קיסילוב.

מר קיסילוב מסר לנציג הארגון את תביעת הבריטים להוציא את הכוחות ממנשיה ולהפסיק את הקרב, ואת איומם שבמקרה של סירוב, יפציצו את תל-אביב מן היבשה, הים והאויר.

נציג הארגון דחה את התביעה הבריטית בלי היסוסים והודיע שאצ"ל לא יפנה את השטח שנכבש בקרבנות רבים ויקרים. “הארגון, אמר, לא יפקיר את תל אביב לחסדם של הבריטים. פעולת יפו הושלמה למעשה וגורל העיר נחרץ. אין עוד תקומה ליפו אחר פריצת חזיתה והבריחה ההמונית של תושביה. הארגון יעמיד את מלוא כוחו נגד כל נסיון להחזיר את המצב לקדמותו”.

מר רוקח תמך בעמדת הארגון וחיווה את דעתו שאין להכנע לאיומים הבריטיים ואין לסכן את העיר על ידי נסיגה מהשטח שנכבש בדמם של בני תל-אביב. ואם אמנם יפציצו הבריטים את העיר, אמר, ניאלץ לעמוד גם במבחן זה.

בשעות הצהרים של אותו יום הגיעו לנמל יפו שתי אניות מלחמה בריטיות. בשמי מנשיה חגו מטוסי קרב בריטיים מסוג “ספיטפייר”. הם הנמיכו טוס, בלשו את השטח, צילמו ושלחו מדי פעם בפעם צרורות כדורים. מרגמות בריטיות פתחו בהרעשת קו החזית וסביבות בית הספר אליאנס, מקום מושב המטה. משוריינים בריטיים חיפו אותה שעה על הנסיגה הערבית לעבר רחוב בוסטרוס.

קליעתם של הפגזים הבריטיים היתה מדוייקת מאד. הם החלו נופלים בקרבת מושב המטה. ניתנה הוראה לפנות משם את מחסני הנשק והמזון ולהעבירם לעורף. המטה הועבר באורח ארעי לבית ברחוב שלוש. פגז פגע בבית שרק דקות אחדות קודם לכן פונתה מתוכו תחנת עזרה ראשונה. תוך סכנה רבה החלה הוצאתם של שלוש מאות פגזי מרגמות שהיו מונחות בחצר האליאנס. ברגע שהוצאו הפגזים האחרונים, נפל פגז בריטי במקם בו היתה מונחת התחמושת.

האוסטרלי התקין את המרגמה על מכונית משא והפעיל אותה בשיטה ניידת. ברור היה לו כי הבריטים עמדו על מקום הסוללה של הארגון ומנסים להרסה. מעתה שלח כמה פגזים ממקום אחד, ומיד עבר למקום אחר כדי להמשיך ביריות משם. זה הטעה את האויב, מנע ממנו יכולת לפגוע במרגמה, וגם יצר את הרושם כאילו יש לארגון מרגמות במקומות רבים לאורך החזית.

אותה שעה התחולל קרב בין העמדות בחזית ובין משורייני האויב. קדחת של התבצרות תקפה את האנשים בכל העמדות, משפת הים ועד לבית הספר האיטלקי. צריך היה להתכונן לקרב גלוי עם הצבא הבריטי ושריונו.

זאת לא היתה הפעם הראשונה שהארגון עמד בקרב עם הבריטים, אך הפעם לא היה זה קרב מן המחתרת. עמדות הארגון היו גלויות לעין וההתמודדות היתה פנים אל פנים.

רכב השריון הבריטי המטיר אש עזה על עמדות הארגון, עד שמקצתן נתפוררו מחמת הפגיעות וההדף. תחת מטר האש צריך היה לבצרן ולבנותן מחדש.

כל נסיון של המשוריינים והטנקים הבריטיים להתקדם לעבר עמדות הארגון נתקל במחסום אש עזה מכל כלי הנשק שעמדו לרשות הארגון. נפתלי (יוסף זהבי) הציב את הברן שלו מאחורי הפנה של אחת הסמטאות, והמטיר אש שוטפת על אחד הטנקים הבריטיים, עד שאילצו לסגת. ובעוד החיילים בעמדות עומדים בקרב הבלתי-שוה, החלו החבלנים לפוצץ בתים לפני העמדות כדי לחסום בתלי ההריסות את דרך ההתקדמות של השריון.

מפקד מחוז תל אביב, עוזי, שנמצא עם חייליו בקו החזית, יצא לעזור לחולית חבלנים במילוי תפקידם. הם עמדו לפוצץ בית באחד המקומות המסוכנים ביותר. חרש החלו מתקרבים לעבר הבית כשהם נושאים אתם את הפח עם חומר הנפץ. אך לפני שהיה סיפק בידיהם להפעילו נפתחה עליהם אש קטלנית. צרור כדורים פגע בעוזי, והוא נפצע פצעי מוות. הוא מת באותו לילה מפצעיו.

הידיעה על מותו של המפקד אמיץ הלב עשתה לה כנפים והשרתה דכאון על מאות פקודיו שלמדו להעריצו על נאמנותו, ישרו ותעוזתו.

גם משורייני אצ"ל, בפיקודו של זאב (מנחם שיף), עמדו בקרב כבד. הם חיפו על העמדות, השיבו אש לרכב השריון של האויב וחדרו לסימטאות הצרות והמרוחקות ביותר. הם עמדו בגבורה בקרב גלוי עם הטנקים הבריטיים בעלי הזיון העדיף.

בסביבת חסן בק עמד אחד המשוריינים בדו-קרב קשה עם משוריין בריטי. הצוות היה מורכב מנח אבן-טובי – נהג, נתן פנץ ואברהם מטרסו – רמנים. אבינדב (אריה ימיני) ויואל (זאב גולדשטיין) – מקלענים. משוריין זה נתן חיפוי לאותה חולית חבלנים שאתה נמצא עוזי. כאשר אנשי המשוריין ראו את מפקדם נפגע, הגבירו את אשם על המשוריין הבריטי. הם לא נרתעו בפני מכונות היריה הכבדות של האויב.

מאחורי פנה של אחת הסמטאות הופיע גדעון והחל לצעוק לעברם שיסוגו ויבקשו מחסה בסמטאות. אך רעמי היריות החרישו את קולו. אבינדב לא זז מצריח המשוריין והריק מחסנית אחר מחסנית על הרכב הבריטי. נדמה היה לו שעוד מעט והאויב ייאלץ לסגת נוכח מטר הכדורים.

עברו כמה דקות עד שאנשי המשוריין שמעו את אזהרותיו של גדעון, שציווה עליהם להכנס לסמטה הסמוכה במהלך אחורני.

המשוריין החל לזוז אחורנית, ולפתע נשמע קול נפץ אדיר, והוא התמלא עשן סמיך. מיד נשמעה אנקת הפצועים וקולו של פנץ שצעק כי הם נחנקים. יואל, שלא נפגע, ונח שנפצע ברגלו, קפצו מן המשוריין והתכוננו להוציא את הפצועים. אולם אותה שעה נפגע כלי הרכב בפגז שני. יואל ונח הועפו אחורנית על ידי ההדף. מתחנת העזרה הראשונה על שפת הים הגיעה במרוצה גיגי, והיא, יחד עם יצחק וילנצ’יק, זחלה תחת מטר האש לעבר המשוריין כדי להוציא את הפצועים. אולם מצב השלושה שעוד היו בתוכו – נתן פנץ, אבינדב ואברהם מטרסו – כבר היה לאחר יאוש.

שעה קלה לפני כן, כאשר המשוריין עבר ברחובות תל אביב בדרכו מהמוסך לחזית, קיבלו ההמונים את פניו בתשואות רמות. ביחוד הריעו לכבודו של פנץ, שהיה ידוע לרבים כאחד הכדורגלנים הטובים בארץ. עתה היו שלושה מן החמישה מוטלים מתים.

אותה שעה פגע פגז בריטי באחת העמדות שעל שפת הים והרסה, אך איש לא נפגע בה.

בשעות אחר הצהרים פוצצו חבלני הארגון עשרות בתים, כדי לחסום את הרחובות בפני המשוריינים הבריטיים, שניסו פעם אחר פעם לפרוץ את הקו. עם רדת הלילה הוגברו המאמצים לביצור העמדות והוקמו מיתרסים חדשים לקראת יום המחרת. חששו שביום ה' יגבירו הבריטים את מאמציהם ויפגיזו את עמדות הארגון בכל כלי הנשק העומדים לרשותם.

לפנות ערב פגע כדור ערבי בראשו של עמיעז (מאיר רויטמן), שנמצא באחת העמדות על שפת הים. הוא נפל חלל במקום.

כל הלילה סיירו פאטרולים לאורך קו החזית, כדי למנוע הסתננות של חבלני האויב. כתת סיור אחת, שהעמיקה לחדור ליפו, הגיעה כמעט עד לנמל. היא נוכחה לדעת שבריחת האויב נמשכת ללא הפוגה. מפקד הכיתה חזר, התקשר עם המפקדה, וביקש רשות לפגוע בבורחים, אך פניו הושבו ריקם. המפקדה לא היתה מעוניינית להכביד על מנוסת האויב.

ההתנגשויות עם הבריטים שאירעו ביום ד', בישרו נסיון בריטי נמרץ להציל את יפו הכושלת. בשלושת הימים הראשונים של הקרבות עוד קיוו הבריטים כי הערבים יוכלו להחזיק מעמד אם רק תוגש להם מדי פעם בפעם עזרת משוריינים בריטיים. אולם אחר נפילת מנשיה נפרצה חזית יפו, ולא היה עוד דבר שיכול למנוע את כיבוש העיר על ידי כוחות הארגון. לכן ראו הבריטים צורך להתערב באופן פעיל וישיר.

לא זו בלבד שחיילים בריטיים תפסו עמדות מול הקו שהוחזק על ידי חיילי הארגון, כדי למנוע התקדמות נוספת, אלא שהצבא הבריטי גם גמר אומר להרתיע את הארגון בהפגנת כח גדולה ואם יהיה צורך בכך – בהתקפה ישירה באמצעות תותחים וטנקים.

זה היה מקור ההודעה המפתיעה, שבאה בעצם ימי הפינוי כי תגבורת בריטית נשלחה ליפו מכל אזורי הים התיכון. המפקדה האזורית של הצבא הבריטי ביפו הודיעה שהתקפת אצ“ל על יפו, הנמצאת מחוץ לתחום שהוקצה ליהודים לפי החלטת האו”מ, “שינתה את המצב מיסודו וחייבה חלוקה חדשה של הכוחות הבריטיים באזור”.

רדיו לונדון השלים והודיע שכוחות בריטיים אשר נשלחו ממלטה ומקפריסין, נחתו בחוף יפו כדי למנוע את כיבושה על ידי היהודים.

בסך הכל ריכזו הבריטים חמישה בטליונים – 4500 איש – ביפו. ביום ה' בבוקר הודיע הרדיו הבריטי שבמשך כל הלילה התאמץ הצבא הבריטי לשבור את האופנסיבה היהודית על יפו, “ונראה כי אמנם נעצרו היהודים”.

באותו בוקר נתפרסמה גם בירושלים הודעה רשמית שאמרה כי צבא בריטי נכנס בפעולה ביפו וכי תגבורת בריטית גדולה הגיעה לעיר.

מלחמת העצבים נגד הישוב שנמשכה ימים מספר, הפכה עתה למלחמה של ממש, אך גם זו לא השיגה את מטרתה. המנוסה הערבית הכשילה מלמפרע כל נסיון לקיים את השלטון בעיר בידי הערבים.

לפי בקשת מפקדת ה“הגנה” השאיל האצ“ל ביום ד' את צ’אנקי, קונוס וסולו, אשר הציבו את אחת משתי המרגמות הכבדות של הארגון בשכונת יד אליהו, ליד בית שעמד בבנינו, כדי להפגיז את כפר המרצחים סלמה ולרכך את ביצוריו לקראת התקפת ה”הגנה" על הכפר. טלפון שדה שהותקן ליד עמדת המרגמה קשר אותם עם עמדת תצפית, שבה ניצב אחד המפקדים של ה“הגנה”.

בשעה שתים אחר חצות החלה הפגזת הכפר סלמה. אותו לילה שלח צ’אנקי מאה וששים פגז לעבר הכפר, שבמשך חמישה חדשים הטריד את השכונות הדרומיות והדרומיות-מזרחיות של תל אביב וישובים יהודיים אחרים בגוש דן.

לפני עלות השחר יצאה יחידה של אנשי ה“הגנה” להסתערות על הכפר. דממת מוות שררה במבואותיו, ואנשי ה“הגנה” לא נתקלו בשום התנגדות בהתקדמם. אף יריה אחת לא נורתה לעברם.

במרחק מאה מטר לערך מהעמדות הקיצוניות של הכפר הגיע מפקד המיבצע לכלל מסקנה שטומנים פח לאנשיו. השקט המוזר הפחידו, והוא נתן פקודה לסגת.

במשך כל אותו יום נמשך השקט באותה גיזרה – זו הפעם הראשונה מזה חמישה חדשים.

למחרת בבוקר עלו כוחות ה"הגנה: על הכפר ולכדוהו. הוא נמצא ריק מאדם…

באותם הימים לכדה ה“הגנה” כפרים נוספים באזור יפו, שתושביהם נדבקו בבולמוס הבריחה שאחז את אוכלוסי יפו. הכפרים נפלו לידיה “כפרי בשל”. אך הפרי לא הבשיל אלא לאחר שהארגון הצבאי הלאומי שבר את עוזה של יפו הפורעת.


 

באש תותחי האויב    🔗

יפו היתה אבודה למעשה ביום ד'. המפקד העירקי של העיר הודה בפה מלא אחר כיבוש מנשיה: “יפו תיכנע, אם הבריטים לא יגישו לה את העזרה הדרושה”.

והבריטים הגישוה. ביום ה', בשעה שמונה בבוקר, החלו תותחיהם רועמים ופולטים מוות.

אכן, זאת היתה הזדמנות גדולה לצבא הבריטי. שנים חיכה לשעת כושר כזאת, והנה ניתנה לו. הנה עמדה מולו המחתרת, שבפניה הסתגר ב“אזורי בטחון”. הנה נתרכזו יחד אנשי אצ"ל, ובידיהם סטנים וכמה מקלעים בלבד, בעוד שלצבא – תותחים, טנקים, מטוסים ואניות מלחמה. זאת היתה השעה לנחול נצחון מכריע, שימחה את כל החרפות והקלונות ויציל את הפרסטיז’ה שנרמסה בעפר על ידי בחורים אלמוניים אלה. תמיד מחצו ומיד אחר כך נעלמו כאילו בלעתם האדמה. תמיד הורידו מהלומת פתע על ראש הצבא הבריטי, וכאשר זה נערך לקרב, כבר היה מאוחר מדי. ואילו הפעם הזאת נתאספו אנשי הארגון יחד בשכונה ערבית זו, ואין ביכולתם לסגת ולהעלם, והיזמה בידי צבא הוד מלכותו.

מושל מחוז “לוד” טלפן לראש עירית תל-אביב מר ישראל רוקח וביקשו שיזהיר את ה“הגנה” שתרסן את הטרוריסטים, ולא – יפעיל הצבא הבריטי את מלוא כוחו.

ראשי ה“הגנה” נבהלו מן האיומים והחלו ללחוץ על מפקדת אצ“ל שתקבל את התביעה הבריטית ותפנה את מנשיה. הם הסתמכו על ההסכם האופרטיבי בין שני הארגונים. אך נציגי אצ”ל הזכירו להם כי ההתקפה על יפו החלה עוד לפני שההסכם נכנס לתקפו, על אפה של ה“הגנה”. הם הציעו לראשי ה“הגנה” מוצא ממצבם הקשה: אם אין בהם העוז להמרות את פי הבריטים, יודיעו נא שאצ"ל מסרב למלא את פקודת הנסיגה, שהוא מפר משמעת ופורק עול ואינו מקבל על עצמו את מרות המוסדות היהודיים, ואין ברירה אלא שהחיילים הבריטיים ינסו להוציאו.

כובשי מנשיה היו מוכנים להתמודדות הבלתי-שווה.

במשך כל הלילה עבדו האנשים כמטורפים. שקי חול עברו מיד ליד כדי לסתום את הסמטאות ולחזק את המיתרסים. דם עוד נטף מהצפרנים שנקרעו אגב עבודה. הגבות עוד כאבו מהמאמץ הגופני. חביות חצץ גדולות גולגלו למרכזי המיתרסים. מחסן של שקי מלט ואבקת צבע שנמצא במנשיה שימש אף הוא לצרכי ביצור. החבלנים פוצצו בתים נוספים, ובתוך עיי המפולת נחפרו תעלות קשור בין עמדה לעמדה.

עד אור הבוקר נמשכה העבודה. ועתה עמדה במבחן אש התותחים הבריטיים.

בתחילה דומה היה כי התותחנים הבריטיים מפגיזים ללא אבחנה. לא היתה צפויה סכנה רבה יותר בעמדות מאשר בכל מקום אחר. אך בהדרגה מצאו את הטווח והפגיעות החלו מתקרבות לעמדות.

פתאום נשמעה חבטה עמומה בקיר שלפני עמדה. לבנים נשרו מתוכו בתוך ענן של אבק ועשן. תוך כדי ההפגזה הסתערו טנקים ומשוריינים בריטיים לעבר העמדות, אך הם נתקבלו באש עזה ונאלצו לסגת.

הפיאט שלח את שני פגזיו האחרונים, וטנק בריטי הוצא מכלל פעולה. משורייני הארגון חיפו על העמדות ותמכו בהן באשם. האנשים בעמדות הפעילו את כל סוגי הנשק שבידיהם, – אך לא היה בהם כדי למנוע את התקדמות הטנקים והמשוריינים בעלי הזיון הכבד.

רעם התותחים לא פסק. מיתרס אחד הזדזע כגוף חי וחלקו המרכזי התרומם באוויר. שקים כבדים התעופפו כנוצות וירדו כנסורת.

האלונקאים חשו למקום. החובשים ניסו להציל את הניתן להציל. אלה שלא נפגעו, נסוגו משרידי המיתרס, שפער עתה פרצה גדולה לעבר האויב.

הדרך היתה פתוחה בפני הטנקים הבריטיים.

למפקדה הגיעה האזעקה להחשת תגבורת. גונדר יהושע שהיה אותה שעה מפקד החזית, קרא לדב קרמרמן, יחיאל הנדלר, אברהם כנעני, ישעיהו ויזנר ועוד מספר מפקדים שהיו אותה שעה ליד המטה ויצאו בחפזה אל הקו לתפוס עמדה ליד המיתרס ההרוס, כדי למנוע פריצה של האויב. לא רחוק מהמיתרס היתה חורבה, ובה חדר אחד שלם שהיה מתאים למטרה זו. הם לקחו את נשקם ובקבוקי מולוטוב וזחלו בין החרבות לעבר החדר.

כל האנשים שנמצאו בקרבת מקום עקבו אחריהם בנשימה עצורה: הנה הם זוחלים לאורך המיתרס הפרוץ… הנה הם קרבים למטרתם…

אותו רגע פגע פגז נוסף במיתרס. כאשר נתפזר העשן, עוד נראו ממשיכים זחילתם. עתה הגיעה המתיחות לשיאה. פגזים וכדורים שרקו מעל לראשיהם. אך הם הגיעו בשלום אל החדר.

עוד לא היה סיפק בידיהם לבחור לעצמם עמדות קליעה נוחות, והנה נשמע רעם אדיר, והחדר הולט בעשן.

החובשים יצאו במרוצה למקום. הם חזרו כעבור זמן קצר. על אלונקותיהם נשאו גופות מרוסקות, שכמעט ואי אפשר היה להכיר בהן צלם אדם.

כך רצו האלונקאים פעמים רבות באותו בוקר מר ונמהר. כך הוציאו החובשים עשרות פצועים והרוגים מאש התופת של ההפגזה הבריטית.

אך איש לא זז. בתוך האימים הללו חדל המוח לפעול. לא היה בו מקום אלא למחשבה אחת: יהא אשר יהא, מכאן אין זזים. ימטירו את פגזיהם כאוות נפשם, יעיפו את שקי החול באוויר, יקעקעו את החומות וירסקו את הגופות, – כאן לא יעבורו. כאן – חומת בשר ודם, חומת עקשנות קנאית מבורכת, כאן לא יעבורו.

התותחים קצרו את קציר הדמים. הטנקים והמשוריינים התפרצו קדימה, ניסו לנצל את הפרצות במיתרסים, את תדהמת הפגיעות, ופעם אחר פעם נתקלו באש ונאלצו לשוב.

הצבא הבריטי איים שיפעיל את מלוא כוחו. הוא הפעילו – ולא עבר.

בשעות הבוקר, כאשר נתקבלה הדרישה האולטימטיבית הבריטית לפנות את מנשיה, התכנסה מפקדת הארגון לישיבה כדי לדון במצב. בגמר הישיבה מסר אברהם למר רוקח בשם הארגון אולטימטום נגדי: אם עד שעה שתים עשרה בצהרים לא תופסק ההפגזה הבריטית, יפגיז הארגון במרגמות של שלשה אינצ’ים את המושבה הגרמנית ביפו, שבה מרוכזים הבריטים.

האולטימטום הזה פעל. בשעות הצהרים פחת בהדרגה עוצמה של ההפגזה הבריטית. כעבור שעה קלה השתררה דממה לכל אורך החזית. מדי פעם בפעם עוד הופיע משוריין בריטי בפנת רחוב, שלח כמה צרורות כדורים לעבר אחת העמדות, ומיהר לסגת.

באותו יום אחר הצהרים קרא מושל מחוז “לוד”, נציגים יהודיים לפגישה לשם דיון במצב. מצד האנגלים באו ראשי הצבא במחוז השומרון ובכללם גנרל מאריי, מפקד הצבא במחוז לוד הבריגדיר פול, כמה קציני מטה, מפקד חיל האוויר בשומרון, מושל המחוז פולר וסגנו לאוואק, מפקד המשטרה המחוזי פלנגן ומפקד משטרת יפו קופארדי. הנציגים היהודיים היו מר קיסילוב ומר עמוס בן גוריון.

הפגישה נתקיימה בבנין מרכז המשטרה בדרך יפו – תל-אביב. למקום הפגישה באו גם ראש עירית יפו יוסוף הייקל וכמה נכבדים ערביים אחרים. אך הם לא שותפו בדיונים. הם נתבקשו לחכות עד שיוודעו תוצאותיהם.

כשעה נמשכה הישיבה, והיא דנה על הפסקת האש בחזיתות, על תיחום קווי חזית חדשים, וכו'.

בתום הפגישה החליטו הבריטים לפנות בדרישה ליהודים ולערבים שיפסיקו את האש בכל מרחב יפו ותל אביב.

למחרת, ביום ו', נערכה פגישה שניה, שבה השתתפו הפעם גם ראש עירית יפו יוסף הייקל ועורך הדין הערבי דר. ביירותי.

בפגישה זו סיכם גנרל מאריי את החלטותיו, ואחר שדרש משני הצדדים לקיים את הפסקת האש, הודיע על ההסדר שעליו הוחלט במפקדה הבריטית, ואלה פרטיו:

א) תחנת המשטרה של מנשיה תפונה על ידי הכוחות היהודיים ותימסר לידי הבריטים.

ב) משני עברי הקו תפונה רצועה ברוחב של 400 יארדים, שתימסר לידי הצבא הבריטי. כל איש מזויין שיימצא בשטח זה, יירה על ידי הצבא הבריטי.

ג) רחוב חסן בק יפונה לצרכי תנועת כלי הרכב הבריטיים.

ד) האש תופסק בכל מרחב יפו.

תביעות אלה נמסרו בצורה אולטימטיבית, ולמילוין ניתנה לשני הצדדים שהות עד שבת, בשעה עשר לפני הצהרים.

ראש עירית יפו דר. הייקל לא היה מרוצה מהסדר זה. הוא רצה שיחייבו את היהודים לפנות את מנשיה כולה ולהחזיר את המצב בחזית לקדמותו. אולם סגן המשל הבריטי התכעס וצעק: “כלום אינך מתבייש? ביפו כולה נותרו אולי 15 אלף ערבים, וחיילים בריטיים מגינים על העיר”. גנרל מאריי הוסיף על כן שאין מקם לערעור על הסדר זה, המבטיח כי היהודים לא יוכלו להשתלט על יפו.

ה“הגנה” הודתה בזכות התערבותם של הבריטים והעבירה את האולטימטום למפקדת אצ"ל. המפקדה דחתה את ההסדר הבריטי, והודיעה10 שאינה מוכנה אלא להתחייבות אחת: חיילי הארגון לא יוסיפו להתקדם לעבר יפו. אך אשר נכבש בדמם של עשרות לוחמים שנפלו בקרב, לא יפונה. ומכל שכן שמפקדת הארגון לא היתה מוכנה לפנות רחוב אשר יבטיח לבריטים גישה לתל אביב.

לאיומי הבריטים השיבה מפקדת הארגון: “עוד יש בידי אצ”ל אלפי פגזים בני שלושה אינצ’ים ועוד יש מחנות צבא בריטיים בארץ ישראל. שמענו שהבריטים מעוניינים בפינוי בלתי-מופרע של כוחותיהם, ללא אבדות נוספות. יעשו נא איפוא הבריטים את חשבונם שלהם."

על ההתערבות הבריטית במערכה על יפו סיפר העתונאי הידוע קנת וו. בילבי בספרו “דרך כוכב במזרח התיכון”:

“בשבוע האחרון של אפריל גייס “הארגון הצבאי הלאומי” במחתרת כמה אלפי (?) גברים ונשים בדרום תל-אביב והתקיף את שכנתה יפו, הישוב הערבי הגדול ביותר בארץ-ישראל. הם הבקיעו טריז בשכונת מנשיה עד הים, ושוב גרמו למנוסה ערבית מבוהלת, אך הבריטים חשו להצלתם עם טנקים מסוג “קרומבל”, ארטילריה ו”ספיטפיירים". הם עצרו את התקדמות הארגון ללב יפו וכפו עליו שביתת נשק כל עוד נמשך המנדט.

"ביום הראשון של שביתת הנשק עברתי על פני מאתיים מטרים בשטח ההפקר בחסות הדגל וחמקתי לתוך עמדת פיקוד קדומנית של הכוחות הבריטיים, שהופקד עליה משמר כבד. המיור ג. ג'. האמילטון, מפקד הבטליון האירי הראשון של קלעי המלך, שניהל את ההתקפה על הארגון, פגשני בחוץ ונתן לי את ההסבר הטוב ביותר ששמעתי על סיבת נצחונם של היהודים.

"‘היהודים הללו הם לוחמי רחוב מצויינים’, אמר, ‘ידם על העליונה במלחמה עם הערבים בערים. אפילו נגדנו הראו קרב עקשני. הם יודעים איך להשתמש בהריסות ואיך לפנות את הרחוב, הם הפילו את חיתתם על הערבים’.

"בהיסח11 הדעת הסביר גם מדוע לא הציפו היהודים את כל ארץ ישראל לפני תום המנדט ולפני פלישת הצבאות הערביים הסדירים.

“'ולאחר שהם כבשו את מנשיה קיבלתי פקודה להציל את העיר בשביל הערבים בכל מחיר, ביחוד לאור העובדה שהיהודים כבשו את חיפה. קיבלנו תגבורת של טנקים מסוג “קרומבל” ותותחים בעלי קוטר של 75 מ”מ. במשך יומיים הלמנו בהם קשות בעזרת טנקים ומשוריינים בירכתי שכונת מנשיה. הדפנו אותם חזרה כמה מאות מטרים לקו יציב, שבו עדיין אנו מחזיקים עד עכשיו'.

“‘סבורני, שעל יפו נחרצה כליה עם צאתנו, אולם יכול אתה להיות סמוך ובטוח, כי היהודים לא יתקדמו אף מלוא הנימה עד גמר המנדט. הגנרל מאריי (המיור גנרל הנרי מאריי מפקד המחוז הצבאי של לוד) הודיעני במפורש, כי אנו נשתמש בכל הנמצא ברשותנו אם יהא צורך בכך’.”

על הארגון עצמו כתב בילבי:

“הצבא הזה נטל לידו בפועל את השלטון על דרום תל-אביב; שומרים מזויינים משלו כיוונו את התנועה ומתחו מחסומי חבלים לאורך הרחובות מתוך התעלמות גמורה מהמשטרה האזרחית; רופאיו ואחיותיו הקימו את תחנות העזרה הראשונה שלהם לקבל פצועים; הפיקוד העליון של הארגון החרים בנינים כדי לקבוע בהם את המפקדה, וחיילי הארגון תפסו מכוניות פרטיות ואוטובוסים מכל הבא לידם. בן-גוריון גידף בחמת זעם בפני יועציו את “בני-הבליעל”, והפיקוד העליון של ה”הגנה" ניער את חוצנו מן ההתקפה בלשון חריפה, אף על פי כן, שעה שעברו משורייני הארגון בסך ברחוב אלנבי, לאחר כיבוש מנשיה, הידהדו בתי הקפה על המדרכות ובקרנות הרחובות בתשואות חן. באותו פרק זמן נהפכו אלה שהיו עד כה חיילים-טירוריסטים ל“רובין-הודים” של מלחמת השיחרור.

“ההתפרצות לתוך יפו הבריחה מן העיר 50.000 מתוך 65.000 תושביה הערביים”.


 

תשובה לאולטימטום    🔗

הדממה שהשתררה בחזית ביום ה' בצהרים נמשכה גם במשך יום ו'. מדי פעם בפעם נשמעו יריותיהם של חיילי אצ“ל בעורף, שהמשיכו בסריקת מנשיה, או של החיילים הבריטיים, שניסו להפיג בדרך זו את השעמום בעמדותיהם. במשך היום נמשכו סיורי הפאטרולים במנשיה עצמה ובקו החזית. פאטרולים אלה גילו כי הערבים עוסקים בהקמת ביצורים לאורך רחוב בוסטרוס. כל היום היו חיילי אצ”ל בעמדות במצב הכן. אי אפשר היה לדעת מתי יחדשו הבריטים את התקפתם.

הבריחה הערבית נמשכה באותו יום במלוא הקצב. אניות רבות הפליגו מנמל יפו, כשעל סיפוניהן אלפי פליטים. רבים יצאו בדרך היבשה, בחסות המשוריינים הבריטיים. עתונאי חוץ הודיעו באותו יום לעתוניהם, שמיום שהחלה ההתקפה עזבו כששים אלף ערבים את העיר.

יציאת האוכלוסיה יצרה אוירה של הפקרות בעיר. גם אנשי כנופיות רבים עזבו את יחידותיהם והצטרפו לבורחים.

במשך כל היום נמשך לחצה של ה“הגנה” על מפקדת הארגון שתיכנע לאולטימטום הבריטי. אנשי ה“הגנה” טענו שלמעשה מכירים הבריטים בכיבוש מנשיה ואינם דורשים עוד את פינוי השכונה כולה. דרישתם אינה אלא לפינוי המשטרה ופתיחת רחוב חסן בק.

אולם מפקדת הארגון היתה תקיפה בדעתה שאין לפתוח בנסיגה תחת לחץ, שכן אין לדעת היכן ייפסק לחץ זה, ואין לתת לצבא הבריטי גישה למרכז תל אביב.

אותה שעה כבר היתה תכנית מוכנה להכשלת המזימה הבריטית.

יום השבת הגיע. מבוקר השכם היו חיילי אצ"ל מוכנים בעמדותיהם. מועד תום האולטימטום הבריטי משמש ובא. ניתנה פקודה לחיילים לא לפתוח באש אלא לאחר שהבריטים יתחילו בהתקפה. המתיחות בעמדות הלכה וגברה.

בינתיים עסקו חבלני הארגון בהכנות האחרונות לפעולה שעלולה היתה להיות גולת הכותרת של מיבצע יפו, אך גם עלולה לשמש אות לחידוש הקרבות.

זו עמדה להיות התגרות בבריטניה – אך יחד עם זה גם עתידה היתה לשים לאל את כל מזימותיהם של הבריטים.

מתוך ידיעה ברורה שהרגעים הקרובים יחרצו את גורלם וגורל ההתקפה כולה, עמדו חיילי הארגון בעמדות, מוכנים למסור את נפשם על ההתנגדות למשעבד ועל הגנת השטח הכבוש.

לפתע הבקיעו קולות נפץ אדירים את הדממה בחזית. הדם אימץ את חיילי הארגון ומילא את לבותיהם גאווה, ואילו בלב החיילים הבריטיים עורר חיל ורעדה.

קבצן וחבלניו נתנו את תשובתם לאולטימטום הבריטי. משטרת מנשיה קרסה ונפלה, ובמקום שעמד מבצר האויב נשאר תל חרבות בלבד. גושי בתים הועפו באוויר ונפלו על רחוב חסן בק. הריסותיהם חסמו את המעבר שהבריטים תבעו לעצמם בין יפו ותל אביב.

כך הובהר לכובש הזר ששעת שלטונו בארץ הגיעה לקצה ושחלפו הימים בהם יכול להציג תביעות אולטימטיביות ולכוף את רצונו על העם באמצעות איומים ודיכוי.

וודאי עורר מעשה התגרות זה זעם רב בלבם של הבריטים. אך הם היו מעשיים מאד. תמיד ידעו להכיר בכחן של עובדות קיימות. הם קיבלו עליהם את הדין, ורק משאלה אחת עוד היתה בפיהם: יוצאו נא הטירוריסטים הללו מן העמדות שתפסו מול הצבא הבריטי… יבואו אנשי ה“הגנה” במקומם.

סמוך לשעה שתים עשרה בצהרים נתכנסו במנשיה נציגי העתונות המקומית ועתונות חוץ, כדי לשמוע הסבר מפי דוברי אצ“ל ולסייר בשטח הכיבוש. דובר אצ”ל אמר להם:

“אנו עוזבים היום את השטח אשר כבשנו, ומוסרים אותו לידי ה”הגנה".

"הבריטים הכירו בכיבוש מנשיה, אך הם דרשו כי נמסור לידיהם את תחנת המשטרה של מנשיה כעמדת שמירה קדמית ושנפתח בפניהם את רחוב חסן בק לתנועה בין יפו ותל אביב. הם הודיעו שהערבים מצדם נסוגו עד רחוב בוסטרוס.

“לא נתנו תשובה לתביעה כפולה זו, אך הבוקר פוצצו חבלני אצ”ל את תחנת המשטרה, והיא חדלה להתקיים. כן פוצצו גוש בתים בסביבה וחסמו את רחוב חסן בק בהריסות, באופן שאי אפשר לעבור בו".

אחר דברים אלה הופיעה במקום קבוצה של אנשי ה“הגנה”. מפקדם לחץ את ידו של גדעון ואמר: “נשמור על מה שהופקד בידינו. לא נסוג מן השטח שכבשתם ולא נמסור אותו לאיש.”

מיד אחרי זה התחיל סיור העתונאים, מהמקום בו הופסק שלושה ימים קודם לכן בגלל כיסי ההתנגדות וקני הצלפים הערביים בסביבה.

לעיני העתונאים נתגלה חורבן שקשה לתארו. בכל מקום ראו קירות פרוצים, שברי מטלטלים מתגוללים בחוצות, פלגי מים זורמים מצנורות שנתבקעו או מברזים שנשארו פתוחים בבתים הנטושים. פה ושם ציינו בתים הרוסים את העמדות שעליהן התנהלו הקרבות העיקריים. ניכר היה שהערבים התגוננו בחמת זעם, כי בכל העמדות נראו סימני פגיעה רבים.

העתונאים הגיעו לרחוב אל-עלים, אחד הרחובות החשובים ביותר של מנשיה. הבתים הגדולים, שבהם נמצאו פעם בתי קפה וחנויות גדולות, נהרסו כמעט כולם. מדי פעם בפעם הראה מורה הדרך על בנין גדול והסביר: כאן היו עמדות של האויב הרסנו את כולן בזמן קצר. כאן התנגדו הערים בעקשנות והם נהרגו עד האחרון שבהם.

סמוך לשפת הים היה מגרש שבו היו מוטלות עשרות גוויות של ערבים. מורה הדרך הסביר שהגוויות מוטלות שם מיום הכיבוש, ולמרות שאצ"ל מסר הודעה לצלב האדום הבינלאומי, עדיין לא נעשה צעד כלשהו כדי להביאן לקבורה.

העתונאים הוזמנו לעלות במשורייני אצ"ל, ובהם המשיכו בסיורם.

במשקפות יכלו לראות בנמל שתי אניות מלחמה בריטיות, וכמה אניות סוחר. סירות עסקו בהעברת אזרחים לאניות אלה.

בעברם ליד מסגד חסן בק הזכיר מורה הדרך כי במשך חמישה חדשים נמשכו הצליפות מצריחו של המסגד, ומאות נפצעו או נהרגו מיריות הצלפים.

דרך רחוב מאה שערים יצאו העתונאים לרחוב אלנבי. אלפים מתושבי תל אביב שמילאו את הרחוב המרכזי, הריעו לכבוד משורייני הארגון.

אחר חילופי המשמרות בחזית, עזבו חיילי אצ"ל את יפו וצעדו בסך ברחובות תל אביב. זמן רב לא יכלו התושבים לטייל להנאתם ברחובות העיר כבאותה שבת, – הראשונה ללא סיוט הצליפות. אין פלא, איפוא, שהאוכלוסיה קיבלה את משחרריה בתרועות אהדה, המונים נלוו מצעד, שעשה את דרכו דרך הרחובות מאה שערים, אלנבי, לילינבלום עד לקולנוע “עדן”, שם הקריא יונה (פרגר) בפני החיילים, את פקודת היום של המפקד:

"רבים הם מבצעי הקרב של המעמד; מבצעים, שהדהימו את העולם; מבצעים שהכריחו את המשעבד הבריטי לוותר על שלטונו בארצנו; מבצעים, שהיו למורה דרך לאחרים ופלסו בפני העם את נתיב הגאולה והחרות. אולם אין ספק, שהגדול במבצעינו הקרביים – היא ההתקפה על יפו הפורעת. התקפה משולבת זו, הביאה לחיסולו של הבסיס העיקרי להתקפות ערביות על תל אביב וסביבתה. התקפה זו ריסקה את החזית הערבית במקומה הרגיש ביותר. הכנופיות ביפו גופא הוכו שוק על ירך. הן נסו בבהלה וחוסלו כליל.

"המוני העם רק עתה מתחילים להעריך את גודל המבצע שלנו ואת חשיבותו האיסטרטגית במערכה הכללית. הערכה זו תלך ותגבר בפרספקטיבה היסטורית. הפלוגות שהשתתפו בהסתערות על יפו עוד תקראנה: “משחררי תל אביב”. ותל אביב כולה עוד תשתחווה בפני קברותיהם של אחינו שנפלו בקרב היסטורי זה.

"הכרתי ניתנת בזה לכל המפקדים והחיילים שביצעו, מתוך גבורה והקרבה עצמית, את המשימה הגדולה. גונדר יפתח (גדעון) שתיכנן את ההתקפה והוביל את הפלוגות לקרב הוכיח שוב את כל כשרונו העצום כמפקד קרבי. המעמד כולו מתגאה בגונדר יפתח – אחד מגדולי המפקדים העבריים בדורנו.

"מלבד חיילי החזית, מלבד החבלנים-המתפרצים, מלבד הכובשים, עשו גדולות הרגמים שלנו, המאומנים להפליא, שעשו את מלאכתם מתוך מאמץ פיסי עליון ולעתים תחת אש הפגזים של האויב. עבודה יעילה וחשובה ביותר עשו אנשי השירותים. לא היה גבול להקרבה העצמית של אנשי השרות הרפואי שפעלו בקו האש הראשון מתוך מסירות יוצאת מן הכלל. כן יש לציין את שרות הקשר הטלפוני, שרות האספקה, הנשקים וכל שאר השירותים, שבלעדיהם אין החייל בחזית יכול למלא את תפקידו.

“ומעל לכל – נזכור את אחינו, שנפלו בקרב. קרוב לשלושים מפקדים וחיילים נפלו במערכה על יפו. ובין החללים – טובי מפקדינו וחיילינו, שעליהם נתאבל עד תום חיינו. נזכרם ונקדש את שמם במלחמת השחרור והכיבוש”.

א' אייר תש"ח

המפקד והמפקדה

באותו יום פרסם הארגון את הודעה הבאה:

“אור ליום שבת, כ”ב ניסן תש"ח, הפך חלקה הדרומי של מנשיה המשוחררת לתל חרבות. משטרת מנשיה חדלה להתקיים.

“לפעולה הזאת אחראי הארגון הצבאי הלאומי ורק הארגון הצבאי הלאומי. ואזהרתנו ניתנת בזה לאויב הבריטי: אם האויב יתקיף את חיילינו או יתנקש באוכלוסיה האזרחית העברית – נשלם לו כגמולו גם בארץ וגם בארצות חוץ”.

נוסף לזה שודרה גם אזהרה לתושבי תל אביב לא להיכנס למנשיה, כי יתכן ונשארו בה עדיין שרידי כנופיות, וכן יש חשש של מוקשים.

“קול ציון הלוחמת” סיכם את שבוע הקרבות במלים אלה:

"השבוע עמד בסימן ההסתערות על יפו הפורעת. אור ליום א' החלו חיילי הארגון הצבאי הלאומי לתפוס עמדותיהם בשכנות העמדות המבוצרות של הפורעים בכדי להבקיע את קווי האויב ולשים קץ להתעללות הבלתי נסבלת הנמשכת זה חמשה חדשים, מצד עיר ליבנטינית נחשלת בכרך עברי מודרני. ידוע ידענו כי המשימה תהייה קשה. אף על פי כן יצאו חיילינו אל המערכה מתוך אמונה בלתי מעורערת בהשגת הנצחון שיבטיח את שלומה של תל אביב. תכניתנו לא היתה אבנטיוריסטית. היא בוודאי ובוודאי לא היתה תכנית ראווה או תכנית נפל. זו היתה תכנית נועזת ביותר אך גם מחושבת על פרטי פרטיה. לא יצאנו בידים ריקות להסתער על ביצורי האויב. נשק היה בידינו. נשק חדיש, שרובו ככולו נכבש על ידינו מידי צבא האויב. אבל אולי חשוב מן הנשק החדיש והכבד היה הנשק “הסודי” שלנו והוא: התיכנון המחושב ואומץ הלב ונכונות ההקרבה של חיילינו. הם קיבלו פקודה להסתער, להתקדם ולכבוש, ולא היה ספק בלבנו כי הכיוון היחידי שבו ילכו יהיה – קדימה.

"שלושה ימים ושלושה לילות נלחמו ועמלו. העמל לא היה חשוב פחות מפעולת הקרב. אלפי שקי חול הועברו בין חורבות, מבית לבית, מטר אחרי מטר, וכך נבנו תוך כדי קרב בלתי פוסק הבצורים הארעיים אך הבלתי נכבשים שסייעו ליחידות הקרב להתקדם, עד הגיעם אור ליום ד' לחוף הים הנכסף. ואז ידוע היה כי מנשיה – הסרטן היושב בלבה של תל אביב – אין לה עוד תקומה. היא מוכרחה ליפול כפרי בשל. ואכן, לא עברו אלא שעות ספורות וכל אותו איזור שפלט כדורי מוות על ילדינו, על אחיותינו ועל אחינו נכבש וטוהר מן הכנופיות העיראקיות והסוריות. זהו הישג איסטרטגי חשוב. חזיתנו קוצרה, והעיקר – לא עוד ירעדו אמהותינו בעברן ברחובותיה המרכזיים של עירנו עם ילדיהן מאימת כדורי מרצחים. בשקט ובשלווה יוכלו תושבי תל אביב לעבור בחוצותיה ולא יהיה מחריד. והרי בסופו של דבר זוהי מטרת המטרות של כל מלחמתנו: להבטיח חרות ושלום לאחינו, לאחיותינו ולפעוטינו.

"והנה, אחים בציון, הגענו תוך כדי קרבות על שחרור ארצנו למוצאי חג החרות. ואף על פי שחלף-עבר החג כדאי עוד לשאול את השאלה שהציגו לנו בנינו לפני שבעה ימים: מה נשתנה? מה נשתנה פסח זה מכל הפסחים? שאל בני ואגדך:

במשך שבעים דורות היינו יהודי חסות. חיינו היו תלויים לנו מנגד. כל גוי וכל עריץ, כל בור וכל גס-רוח יכול היה להתעלל בנו ללא עונש וללא פחד מפני עונש. ואף בארצנו זו היינו במשך חצי יובל שנים יהודי חסות. בעולם כולו סופר כי בעזוב השליטים הבריטיים את ארץ ישראל נישמד כולנו בידי הפורעים הערביים. ואכן, היה היו גם בארץ ישראל שחיטות ופוגרומים; צפת, חברון, טבריה… יהודי חסות היינו. והנה נשתנה הכול. אנחנו הסתערנו על אויבינו, ולמעשה הדברנו אותם תחת רגלינו. אין עוד יהודי חסות בארץ ישראל, אולם יש ויש ערביי חסות, התלויים בצבא בריטי, בטאנקים ובשריונים בריטיים. ואם נזכור שהשנוי הזה, אחר שבעים דורות, חל במשך שנים ספורות של מלחמת שחרור ללא משל וללא דוגמה בתולדות האנושות – ידוע נדע כי נגד עינינו התחוללה אחת המהפכות האדירות היסטוריה. ועל כן, בני, הגידה עם צאת חג החרות: “ברוך שהחיינו, וקיימנו והגיענו ליום הזה”.


 

מחיר הנצחון    🔗

ביום ב‘, היום השני של ההתקפה הובא לקבורה הראשון בחללי יפו: סמל א’ צדוק (זאב צווייג), מפקד פלוגה 4, שנפל בשעות הראשונות של ההתקפה.

בשעה חמש אחר הצהרים יצאה ההלוויה מבית החולים" הדסה" בתל-אביב. הארון נישא על ידי מפקדים וחיילים של הארגון. אחרי הארון הלכה המשפחה השכולה, ואחריה – פלוגת כבוד של אצ"ל על נשקה, שבתוכה היתה מחלקת-קרב שהגיעה להלוויה ישר מן החזית.

ליד הקבר הפתוח הספידה את המנוח צעירה, מפקודיו, שאמרה בין השאר: “מפקדך וחייליך, זאב, נשבעים להמשיך במלחמתך ולנקום את דמך. רוחך תשרה בתוכנו תמיד”.

לפני סתימת הגולל הושרה “התקוה”, ומחלקה אחת ירתה יריות כבוד.

הכאב על חללי הארגון היה כאבה של תל-אביב כולה. אלפים רבים יצאו לחלוק כבוד אחרון לאלה שהקריבו את חייהם כדי להציל את העיר העברית. בצדי הרחובות עמדו ההמונים, נדהמים ומזועזעים, ועקבו בדומיה אחר הגופות עטופות הדגלים שנישאו על גבי אלונקות, בליווין של יחידות קרביות. פה ושם מחתה אשה דמעה מעיניה, וגבר נשך שפתיו בחזקה כדי לכבוש אנקת צער. אחרי האלונקות צעדו חיילים צעירים, חובשי קובעי פלדה וחוגרי נשק, ארשת רצינית מאד על פניהם, והילוכם מרושל במקצת, כשל חייל חזית היודע שהמוות אורב גם לו, ואעפ"כ עליו למלא את יעודו.

היה משהו נשגב בתהלוכות עגומות אלה, משהו שהרטיט נימים נסתרות בלב והמחיש את גודל הקרבתם של אלה שיצאו למלחמתם תחת קיתונות של בוז ועשו את המעשה הגואל בלי נטילת רשות מהמוסדות “המוסמכים” מוכי הסנוורים.

תל-אביב לא הורגלה עוד במצעד כוחות צבאיים על נשקם ועם כמיהה לצבאיות עקבה בהערצה אחר בניה חמושי הסטנים ונושאי המקלעים, שסימלו בשבילה את התקופה החדשה בדברי ימיה.

יום-יום, במשך כל אותו שבוע, יצאו ההלוויות האלה. ביום ג' הובאו לקבורה סגן גלעדי (מיכאל לאסקה) והחובש אברהם מזרחי, שנפלו ביום הראשון של הקרבות, והחייל עמנואל ביטרן, שנפל ביום השני.

ביום ד' נלווה סמל א' גד (שמעון לייזרוביץ), הוא היה מעצורי שוני ורק זמן קצר ניתן לו ליהנות מהחופש: הוא נפל בחזית חדשיים אחר שחרורו.

הגדולה שבהלוויות נתקיימה ביום ה', ערב יומו האחרון של החג בטכס צבאי לוו ששה מלוחמי הארגון: נתן פנץ, אוריאל רבינוביץ, הסמל יצחק (צבי מונצש), הסמל עמיעז (מאיר רויטמן) וגונדר עוזי (יוסף לוי).

בשעה 1.30 יצאה ההלוויה מחדר המתים של בית החולים “הדסה”. אחר הגופות, שהיו עטופות בדגלים, צעדו קרובי החללים ופלוגות קרב של הארגון, וכן משלחות מטעם “נורדיה” ו“מכבי”, שבאו לחלוק כבוד אחרון לכדורגלן נתן פנץ.

בפתח-תקוה נקבר בהלוויה רבת-עם ראש קבוצה אבינדב, אריה ימיני, מבני המושבה. רוב התושבים באו לחלוק לו כבוד.

אותו יום היה יום ההפגזה הבריטית הגדולה על עמדות הארגון, ובמרומים נשמע זמזומם המקניט של מטוסי “ספיטפייר” שנטלו חלק במלחמת העצבים הבריטית נגד תל-אביב. מבטים מלאי זעם ליוו את מטוסי האויב; מבטים מלאי אבל ליוו את הארונות. זו היתה שעת דאגה גדולה, ועוד אי אפשר היה לדעת אם יקום הכיבוש בידי אלה ששפכו את דמם למענו, וכמה חללים עוד ילוו למנוחתם עד אשר יובטח כי הנצחון שלם הוא.

זה היה אחד מימיה הגדולים של תל-אביב. העיר העברית עמדה כולה מאחורי לוחמיה, שבעמידתם היה תלוי גורלה. ואם קיוו הבריטים לשבור את רוחה של תל-אביב באיומיהם – בא אותו יום של הזדהות הישוב עם לוחמיו, וטפח על פניהם.

בשביעי של פסח הובאו לקבורה אחד עשר החללים שנפלו בהפגזת עמדות אצ"ל בתותחי הבריטים: החיילים אריה בכר, דוד גבאי, חיים גיל, אברהם מוריס ויצחק רימברג, ראש הקבוצה אהרן (יחיאל הנדלר), ראש קבוצה זרובבל (אברהם כנעני), ראש הקבוצה אבינרי (שלום נחום), הסמל עמיקם (ישעיהו וויזנר), הסמל דב (שלמה קרמרמן), והגונדר יהושע (אליהו טמלר-סנד).

בשעה שלש אחר הצהרים יצאה ההלוויה מבית הספר בלפור. הגופות נישאו על אלונקות משם ועד לנחלת יצחק, כדי שלא לחלל את קדושת החג.

ישעיהו וויזנר הועבר לקבורה בפתח-תקוה. פלוגת אצ"ל מפתח-תקוה נשאה את גופתו עד למושבה. שאר החללים נקברו בקבר אחים בבית העלמין בנחלת יצחק. לא נישאו הספדים ולא נורו יריות.

ביום א' נלוו החיילת ציונה יפת, ראש הקבוצה בניהו (אפרים הירש) ושלושת הלוחמים שמתו מפצעיהם: החייל יעקב גולדשטיין, ראש הקבוצה חננאל (אברהם מטרסו) וסמל מנחם (נח גריזיק).

בחדרה נערכה הלוויתו של גונדר אהוד (אהרן צוקרמן). המונים מבני המושבה השתתפו בהלוויה. ליד בית הכנסת הספיד את המנוח המרא דאתרא, הרב כהן, וליד בנין המועצה נאמרו דברי הספד על ידי ראש המועצה, מר ברמן. פלוגות אצ"ל ושוטרים שמרו על הסדר. הגופה הוסעה בג’יפ צבאי, והיתה עטופה בדגל הלאום. להלוויה באה פלוגת קרב שנטלה חלק בכיבוש יפו.

כך הועבה שמחת הנצחון, שמחיר כה יקר שולם בעדו. אך המשמעות ההיסטורית הגדולה של הכיבוש שימשה יד ומצבת זכרון לאלה שמסרו את נפשם למענו.


 

כניעת יפו    🔗

שום התערבות צבאית לא היה בכוחה להציל את יפו. מרגע שפסק רצון ההתנגדות של האוכלוסיה נחרץ גורל העיר ואיומיהם של הבריטים ונסיונם לייצב את החזית המתמוטטת יכלו, לכל היותר, להביא לידי דחיית הכניעה לימים ספורים.

ראש עירית יפו ברח. המפקד הצבאי העירקי ברח. הפיקוד על העיר עבר לידי מישל עיסא, מי שהיה קפטן בחיל הספר. הוא הגיע ליפו כמה ימים קודם לכן, והביא עמו כנופיה כתגבורת. העובדה שעלה בידו למנוע את כיבושה של תל-א-ריש על ידי ה“הגנה” ולהסב לה אבדות גדולות, עשתה רושם כה עז על האוכלוסיה המבוהלת, שהפיקוד נמסר לידיו. אך הכוחות הצבאיים הערביים נמסו מחמת הבריחה. גם הוועדה הלאומית עזבה את יפו. עורכי העתונים הצטרפו למנוסה, וכל המוסדות והשרותים הציבוריים חדלו לפעול.

שרידי הכנופיות התפלגו לקבוצות קטנות ושלחו ידיהם בבזה. ריב נפל בין קבוצות השודדים השונות. רצח ושוד הו מעשי יום-יום. תגרות פרצו בין הפורעים ובין החיילים הבריטיים בעיר. מלחמה בזעיר אנפין התנהלה על החנויות והמחסנים שבהם אפשר היה לבוז בז.

אספקת החשמל נפסקה, והעיר היתה שרויה בחשכה בלילות. דבר זה פגע גם באספקת המים, שנמשכה, אך בצמצום רב. עם רדת הערב השתרר שקט בעיר הגוססת. איש לא העיז לצאת מפתח ביתו, מפחד פגיעתם של השודדים. החנויות ובתי הקפה נשארו סגורים גם בשעות היום. בכל העיר כולה נשארו רק בתי קפה מעטים פתוחים, ואף הם – לשעות מספר בלבד.

כאשר הוצע להחזיר ליפו שבויים ופצועים מהכפרים בסביבה שנלכדו על ידי ה“הגנה”, ניתנה התשובה: אל תשלחו אלינו לא פצועים, לא שלמים בגופם, ואף לא הרוגים – כי אין מי שיטפל בהם.

כך גססה העיר על אף חיל המצב הבריטי שבה. כארבעת אלפים נפש נותרו בה. הם רצו להכנע, אך הבריטים לא הניחו להם. מחוגי הצבא והמשטרה ביפו נודע כי עוד ביום הרביעי להתקפה, עם ניתוק מנשיה, נתקיימה אספה של נכבדים יפואיים, והוחלט לפנות למושל הבריטי ולבקשו שיתווך בכניעת העיר לארגון. אך המושל קיבל הוראות מירושלים ומלונדון לא להסכים לכך והוא הבטיח לערבים שהבריטים יילחמו להם.

הקונסול הכללי של צרפת בתל-אביב יצא ליפו על מנת לדאוג להגנתם של 75 הנתינים הצרפתיים בעיר. הם התרכזו בבית החולים הצרפתי ובמנזר. הוא ציווה להניף דגלים צרפתיים על בנינים אלה. למראה דגלים אלה החלו הערבים מניפים את דגליהם של עמים שונים על בתיהם, מתוך תקווה שזה יבטיח להם חסות בפני הכוחות היהודיים.

בימים הראשונים של חודש מאי עוד הגיעה תגבורת בריטית לעיר. אלה היו חיילים שיצאו לדרך בשעה שהמפקדה הבריטית עוד קיוותה שתוכל להציל את העיר.

אך לא היה בכחה של תגבורת זו למנוע את המשך המנוסה. הערבים דרשו שחיילים בריטיים ישמשו להם ליווי מזויין בכדי שיוכלו להגיע בשלום לרמלה, ופלוגות קומנדו בריטיות שנחתו בנמל יפו, הועסקו בשמירה על מחסני הנמל…

בימים ההם כבשו כוחות ה“הגנה” ללא יריה אחת את אבו-כביר, תל-א-ריש, יעזור ובית דגון. כל מרחב תל-אביב טוהר איפוא מערבים.

בימי הגסיסה ביקר ביפו העתונאי היהודי מניו-יורק א. פ. סטון, שתיאר את מראה עיניו בכתבה זו:

"מעולם לא התבלט הניגוד בין שתי הערים השכנות ­ תל-אביב ויפו ­ – כאשר היום. יפו היא עיר שנעזבה על ידי תושביה, משטרתה ושלטונותיה. ביקור ביפו הוא חוויה למי שבא מתל-אביב, כשם שחוויה היא לניו-יורקי לבקר בארץ-ישראל. כי בעיני איש תל-אביב יפו היא עתה מקום בלהות.

“כדי להגיע ליפו, יש להצטייד ברשיון-מעבר מאת ה”הגנה". כיון שהגעת עד המחסום האחרון, עליך לעבור את שטח ההפקר ברגל, עד שהנך מגיע למחסום הבריטי שממול. בשכונת הספר ההרוסה אין זכר לחיים. אפילו כלב עזוב או תרנגולת אינם משביתים את דממת המוות. אין כאן גיוון אלא בשלטים שהותקנו על ידי הבריטים, והמזהירים בפני מוקשים.

"קצין העתונות הבריטי, שהוא עצמו עתונאי, הוא ידיד היהודים. הוא עוזר לי ברצון, ואנו הולכים לאורך דרך יפו-תל אביב, שאין רואים בה איש מלבד כמה חיילים בריטיים. אחר שאני עובר על פני כמה גדרות תיל, אני מגיע לבנין הבולשת, מושב השלטון המנדטורי ביפו.

"קצין קריר-אופי מזהיר אותי שצפויה סכנה למי שמטייל ברחובותיה העזובים של יפו. כי בין כאלפיים ערבים שנותרו מתוך אוכלוסיה של שבעים אלף נפש, יש לא רק שודדים המחכים לשעת כושר, אלא גם עריקים עירקיים, בוסנים מושלמים, צ’טניקים וכמה נאצים. בעוד הקצין מטלפן כדי להשיג בשבילי משמר ליווי צבאי, ראיתי על המרפסת כמה חיילים משתזפים בנחת ומשוחחים. ממול עמד טאנק מסוג “קרומוול”.

"שאלתי אם אוכל להפגש עם ראש העיר התשובה היתה שלילית: הוא ברח לרבת עמון. ועם חברי המועצה העירונית? – לא, העיריה סגורה. שאלתי את איש הסי.אי.די אם הופתע מתמוטתה של העיר הערבית. הוא השיב בשלילה: מכיר הוא את הערבים משנת 1936, ומעולם לא היתה לו דעה טובה על כושר הקרב שלהם.

"בינתיים הכניסוני לקאנטינה של הקצינים, ושם לגמתי מכוסית וחיכיתי למשמר הליווי. רוב הקצינים היו בחורים חביבים. רק אחד, מרכיב משקפיים ובעל שער ארוך, לא השתתף בשמחה הכללית נוכח הסיכוי לשוב בקרוב לבריטניה. הוא זעף ואמר שיצטרף ללגיון הערבי ויילחם ביהודים. שאר הקצינים התיחסו כלפיו באדישות אדיבה כאשר אמר שהנאצים הם בחורים נחמדים ושפאראן מתכונן לשוב לארץ ישראל, בראשם של מאתיים אנשי-קומנדו נאציים.

"הופיעו שני הסרג’נטים שעליהם הוטל התפקיד ללוותנו. זכרתי את יפו הסואנת והגועשת, עיר ערבית ערה שנהגיה פראים, והיא מלאת חמורים ושפע ריחות למיניהם. אך כל זה איננו עוד.

“הלכנו לככר המרכזית, עברנו ברחובו המסחריים וירדנו לנמל. כל התריסים היו מוגפים. בית המלון” ג’זירה" הסתתר מאחורי חומת ביטון שהוקמה בכניסתו.

"בבית החולים הצרפתי שוחחתי עם האחות הראשית, נזירה נמוכת קומה ובעלת עינים בהירות. היא סיפרה שהרופאים והאחיות הערביים ברחו לשמע היריות הראשונות, למרות המרחק הרב בין החזית ובין בית החולים.

"סניטר ערבי פנה לסרג’נט ושאל אותו אם, במקרה של כניסת היהודים ליפו, ייהנו העובדים הערביים של בית החולים מחסות. הסרג’נט השיב: “לפי החוק הבינלאומי – העניין בסדר”. בבית החולים נמצאו פצועים רבים, ביניהם חיילי הלגיון הערבי. כמה נשים, וערבי זקן חבוש כפיה, ביקרו אצל הפאציינטים.

"בכל סיורי ביפו מצאתי רק ערבי אחד שהמוראל שלו לא נשבר. זה היה איש צעיר, בעל זקנקן עגול אדום. בנדיבות של בדואי-המדבר הושיט לי את הסיגריה האחרונה שלו, ואני לא יכולתי לסרב ולהסב לו עלבון. הוא אמר לי באנגלית גרועה שלא ייתכן שלום בין היהודים והערבים, ושסוף היהודים שיגרשום הימה. היה לו ידיד פצוע, וזה היה יותר פסימי ביחס לאפשרות זאת.

"רק בהתקרבנו לנמל, ניכרו אותות חיים ראשונים. כאשר נשמעה לפתע קריאתו של תרנגול, הרגשנו מה מחרידה היא הדממה ברחובות. ליד הנמל עמד משמר בריטי. כמה ילדים שיחקו ברחוב, וכמה זקנים עמדו ליד עגלותיהם וחמוריהם וחיכו.

"קצין סקוטי צעיר אמר לי שלילה אחד נהרגו שמונה ערבים בשעת נסיונות שוד, בלילה שלאחריו – חמשה, ומאז נשתרר שקט.

“ראיתי מכונית משא שהטעינוה קמח בשביל הפליטים מיפו בשכם. היו גם סימני חיים אחרים: צעקות, ריב, ובית-קפה שבו היו שלשה אורחים. הדייגים הפסיקו את עבודתם. הסרג’נט הבריטי אמר לי ששמע מפי דייג ערבי שאי אפשר לצאת לדייג, מפני שצוללות של ה”הגנה" אורבות מחוץ לנמל.

"לפתע נשמעה יריה – הראשונה והיחידה ששמעתי במשך כל סיורי ביפו. ראיתי ערבי בורח, וחייל העיר בשוויון נפש: “… רצה לשדוד”.

"בדרכנו חזרה, בשעה שעברנו ליד המחסומים שלא נפגעו, העיר הסרג’נט שליווני: “הערבים נבהלו בהלת-מוות נוכח המחשבה שהיהודים יעשו בהם חצי ממה שהם היו עושים ליהודים אילו היה המצב הפוך”.

באותם הימים נותר רק חבר אחד של מועצת יפו העיר: אחמד אבו-לבן. הוא נטל את היזמה להקמת “וועדת חירום” לניהול עניני העיר. אך לא היה עוד מה לנהל. אי אפשר היה לחדש את השרותים הצבוריים בעיר, ומבחינה צבאית לא נותרו עוד כוחות אלא הבריטיים.

לא נותרה איפוא ברירה לאבו-לבן ולחבריו אלא לנהל מלחמת “תזכירים”. הם פנו למצפון העולם, הריצו אגרת לארגון האומות המאוחדות, הציעו להכריז את יפו כעיר פרוזה, למנות בה משקיף מטעם או"ם, וכו'.

הם פנו למושל המחוז הבריטי, לוועדת הקונסולים של ארה"ב, צרפת ובלגיה שישבה בירושלים, ולכל כתובת אחרת שאליה אפשר היה להגיע. מתוך תזכיריהם אפשר היה לקבל את הרושם כאילו תל-אביב התנפלה לפתע פתאום על יפו שוחרת השלום, ועתה נדרשים הגורמים הבינלאומיים להציל את העיר מהתוקפנות היהודית.

לא היה טעם בהרצת תזכירים אלה, וגם חברי ועדת החירום של יפו הכירו בכך. ב-12 במאי 1948 הודיעה וועדת החירום למפקדת ה“הגנה” במחוז תל-אביב כי אין ביכלתה להגן על העיר ותושביה, והיא רוצה לפתוח במו"מ על כניעה.

באותו יום הגיעו אחמד אבו-לבן, אמין אפנדי אנדריאוס וסלח נאזר לבנין בנק “קופת עם” ברחוב אחד העם בתל-אביב, לפגישה עם מפקדי ה“הגנה”. ה“הגנה” לא מסרה הודעה על כך למפקדת אצ“ל. אך טעות היתה בידה אם חשבה שעל ידי כך, ועל ידי מה שתמנע את חתימתם של מפקדי אצ”ל על הסכם הכניעה, תשנה אף במשהו את העובדה שהארגון הצבאי הלאומי הביא לידי כניעת העיר הערבית.

אחמד אבו-לבן נמנע בתחילת המו“מ מלהזכיר את המלה “כניעה”. הוא בא, כפי שהסביר, כדי לשמוע “כיצד אפשר להסדיר מבחינה צבאית את הענינים שבין יפו ותל-אביב”. אך מפקדי ה”הגנה" הגישו לחברי וועדת החירום טיוטה של הסכם כניעה, והם נדרשו להודיע אם הם מוכנים לחתום על נוסח זה. היזמה לכינוס פגישה נוספת הושארה בידי הערבים.

בחצות הלילה הודיע אחמד אבו-לבן על נכונותו להמשיך במו“מ. למחרת בבוקר נתקיימה הפגישה השניה, בביתו של אחד ממפקדי ה”הגנה". המיקוח על תנאי הכניעה נמשך עד שעה שלוש אחר הצהרים.

בשעה 3.45 הודיעו הערבים על נכונותם לחתום. יפו נכנעה לתל-אביב. ואלה דברי הסכם הכניעה:

הסכם בין מפקד ההגנה, מחוז תל-אביב (הכולל את בת-ים, חולון ומקוה ישראל); ובין האוכלוסיה של האיזור המוקף על ידי תל-אביב, מקוה- ישראל, חולון ובת-ים. ביום ה-13 במאי 1948, במרכז הפיקוד של ההגנה, מחוז תל-אביב.

הואיל והחתומים מטה: אחמד אפנדי אבו-לבן, סלאח אפנדי נאזר, אמין אפנדי אנדריאוס ואחמד אפנדי עבדול רחמים – הם ועדת-חירום של יפו;

והואיל והם נמצאים ביפו כדי לנהל את עניני הערבים באיזור המוגדר לעיל, עקב הכרזתם, כי יפו היא איזור בלתי-מוגן; וכדי לשמור ולקיים שלומם וטובתם של הערבים באיזור מוגדר לעיל, –

לפיכך הם מצהירים בזאת ומאשרים, שכל הערבים באיזור המוגדר לעיל מיוצגים על ידם; ושהם יבצעו את כל ההוראות הניתנות והעתידות להנתן על-ידי מפקד-ההגנה, מחוז תל-אביב, וכן – או – על ידי כל קצין שמונה או שנתנה לו סמכות לכך, היום הזה, או בכל תאריך אחר שהוא בעתיד;

כמו כן הם מצהירים ומאשרים בזה חגיגית שקראו את ההוראות שניתנו היום על-ידי מפקד-ההגנה, מחוז תל-אביב, לערבים שבאיזור המוגדר למעלה, והם חתמו מצדם על פקודות אלה, כאות לכך, שהבינו אותן במלואן ושהם נוטלים על עצמם את מלוא האחריות, שהוראות אלה תבוצענה כראוי על-ידי הערבים.

מובן, שההגנה מכבדת ותכבד גם בעתיד את הסכם ז’נבה ואת כל החוקים והנוהגים הבינלאומיים12 של המלחמה.

ולראיה באנו על החתום בזה, ב-13 במאי 1948, במרכז-הפיקוד של ההגנה, מחוז תל-אביב.

(–) מיכאל בן-גל (–) אמין אפנדי אנדריאוס

מפקד ההגנה, מחוז ת"א; (–) סלאח אפנדי נאזר

(–) אחמד אפנדי אבו-לבן

(–) אחמד אפנדי עבדול רחמים

לגוף ההסכם צורף נספח שהכיל גם הוראות ראשונות לאוכלוסיה הערבית של העיר הכבושה, גם – וויתורים מרחיקי לכת, ניתנו לערבים ע“י ה”הגנה" שלמזלנו לא הגיעו לכלל ביצוע.

ניתנה חנינה סיטונית לכל אנשי הכנופיות ביפו (“מפקד ההגנה מצהיר בזה, שאין בדעתו לאסור או לשים במעצר את הגברים של אוכלוסית האזור המוגדר לעיל, אפילו אם כולם, או כמה מהם השתתפו בפעולות האיבה לשעבר. רק פושעים או אנשים החשודים על כך, שהם עלולים לסכן את השלום, צפויים למעצר”); הוכרה זכותם של הפליטים הערביים לשוב לעיר (“כן יוכל כל ערבי, שיצא מיפו ומבקש לשוב לעיר, להגיש בקשה לרשיון לעשות כן. רשיונות ינתנו לאחר שיווכחו בתום לבבם של מגישי הבקשות, בתנאי שמפקד ההגנה יהיה משוכנע, שהמבקשים לא יהוו, באיזה זמן שהוא, סכנה לשלום ולבטחון. דבר זה ייעשה מתוך שתוף פעולה עם נציגי האוכלוסיה הערבית שיפעלו בתפקיד מייעץ”); והובטח לערבים חופש תנועה ברוב חלקי העיר (“המספר וההיקף של האזורים הצבאיים, היינו: של האזורים שהם מחוץ לתחום בשביל האזרחים, יהיו מוגבלים ומכוונים לפי הצרכים הצבאיים בלבד. מחוץ לתחומם של אזורים צבאיים אלה, יורשו הערבים שוחרי השלום להמשיך בחיים תקינים בכל האזור כולו”). כן הוכרה זכותם של חברי ועדת החירום הערבית להיות נוכחים בשעת חקירתם של אנשי כנופיות, והובטחה לערביי יפו עזרה מצד השרותים הצבוריים של עירית תל אביב.

תמורת אלה הוטלה על הערבים חובה להמנע מיריות, למסור כל נשק וציוד אשר בידיהם, למסור ידיעות על מוקשים ומלכדות, ולרכז את כל הגברים לשם זיהוי וחלוקת תעודות זהות.

ביום ה-14 במאי בבוקר נשמע קול החצוצרה מתוך “האיזור המבוצר” הבריטי ביפו – אות להורדת הדגל וליציאה הסופית של הבריטים מיפו.


 

חיל מצב    🔗

ב-14 במאי בשעות הצהרים נהרו יחידות של אצ“ל וה”הגנה" אל מחוץ לעיר. בכביש הבטחון הסתדרה שיירה ארוכה של רגלים וכלי רכב, וחיכתה לאות להתחיל במצעד על יפו. בראש השיירה עמד משוריין של אצ“ל, וסמל הארגון שלו הבהיק בלבנו. אחריו עמדה מכונית הדורה של מפקדת ה”הגנה" במחוז תל אביב. במכונית זו ישבו מפקד ה“הגנה” ומפקד הארגון במחוז תל אביב, שמואל (פתחיה שטיינר-שמיר). אחרי מכונית זו הסתדרו יחידות הארגון וה“הגנה” על ציודן ונשקן.

רגעים מספר לפני שהשיירה יצאה לדרך, נשמע ברדיו השידור ממוזיאון תל-אביב על הקמת המדינה היהודית. סמלי היה הדבר שבו ברגע יצאה השיירה לדרך בעקבות המשוריין ועליו הסיסמה “רק כך”, שפילסה את הדרך לגאולה.

לאטה התנהלה השיירה, כשמשני צדדיה רוכבי אופנוע צבאיים. שירת החיילים נשמעה למרחקים ודגלי היחידות התנוססו מעל למכוניות. בשמחה ובצהלה צעדו החיילים, שעמדו להשלים את כיבושה של יפו.

במבואות העיר קיבלו את פני השיירה הנכבדים הערביים, ובראשם חברי וועדת החירום היפואית, שחתמו יום קודם לכן על הסכם הכניעה.

מטה ה“הגנה” קבע את מושבו בבנין הדאר הראשי, בעוד שמטה אצ"ל השתכן בבנין בית המשפט. אנשי חיל המצב שוכנו בבנינים נטושים בעיר.

היחסים בין חילות המצב של שני הארגונים היו בדרך כלל טובים. בפגישותיהם הודו אנשי ה“הגנה” בערך המיבצע הגדול של כיבוש יפו על ידי הארגון.

בעיר שררו תוהו ובוהו. בבנינים רבים במרכז העיר ניכרו פגיעות המרגמות של הארגון. במקומות רבים עוד נראו לעין סימני השוד שבוצע על ידי החיילים העירקיים לפני בריחתם, אך בשום מקום לא היה הרס כמו במנשיה.

סמוך למרכז העיר הקימו הערבים קווי הגנה רזרביים. במקומות שונים נמתחו גדרי תייל והוקמו עמדות לרוב. היו מקומות שבהם היו עמדות כמעט על כל הגגות. בפינות הרחובות היו עמדות חזקות, בנויות כדוגמת בונקרים גרמניים.

עם כניסת הכוחות היהודיים ליפו, חולקה העיר לשני אזורים: מרכז העיר, סביב שדרות המלך ג’ורג' ועד לגבולות תל אביב הופקד בידי אצ“ל; שאר חלקי העיר, ובכללם עג’אמי וג’בליה נמסרו לידי ה”הגנה“. במבואות העיר הוקמו מחסומים, שעליהם הופקדו משמרות משני הארגונים. מפקד חיל המצב של אצ”ל, חיים פיין, סופח למטה העיר בדרגת סגן מפקד העיר.

אולם חלוקת העיר לאזורים לא נתקיימה זמן רב. ה“הגנה” הרגישה עצמה מקופחת, וכעבור זמן קצר בוטלו האזורים ושתי היחידות עשו את עבודתן במשותף בכל חלקי העיר.

מלבד השלטון הצבאי התקיימה גם רשות אזרחית, והיחסים בין המושל האזרחי ובין השלטון הצבאי לא תמיד היו תקינים.

מיד עם כניסת הכוחות הצבאיים בעיר החלו בחיפושי-נשק, – תחילה על ידי כל יחידה באזורה, ואחר כך במשותף. הוסכם בין הארגונים שהנשק המוחרם יוכנס למחסן החרמה מיוחד, ושם תיעשה “חלוקה צודקת” בין הצדדים. לא תמיד שמרו הצדדים על ההסכם. ה“הגנה” היתה נוהגת להמציא למטה אצ"ל בעיר הודעה על כל כמות נשק שנתגלתה. הודעות אלה נוסחו בלשון זו:

“אל מפקד אצ”ל ביפו

"הנידון: החרמת נשק.

"רצוף בזה רשימת נשק שהוחרם בתאריך…… במקום…….. ונמסר היום למחסן התחמושת הצבאי. (להלן באה רשימת הנשק המוחרם).

חתום: שפירא

מפקד חיילות יפו".


במחסומים במבואות העיר שמרו שוטרים צבאיים של ה“הגנה” או של הארגון. השמירה על הנמל הופקדה בידי יחידה של חיל הים. הכניסה לנמל היתה אסורה אף לאנשי חיל המצב. פרט לאנשי המטה שצויידו בתעודות מיוחדות, חיילי אצ“ל לא נכנסו לשטח הנמל אלא בהזדמנות אחת: כאשר גבר החשש לנחיתה מצרית ביפו, נשלחו שתי כיתות של אצ”ל כתגבורת לנמל. מספר מגיני הנמל וכמות הנשק שבידיהם היו זעומים, אך הם לא הועמדו במבחן…

בלילות היו עורכים סיורים ברחובות העיר. יחידת הארגון גילתה פעילות מיוחדת בשטח הבטחון. ממקורות ערביים נתקבלו ידיעות מדאיגות על מצב הבטחון, נמסר על אגירת נשק על ידי התושבים הערביים, על קשר אלחוטי עם כוחות ערביים מחוץ לעיר וכו'.

יום אחד נתקבלה ידיעה שערבי פצוע, שנמצא בבית החולים הצרפתי, היה קצין קשר בין הכנופיות ביפו ובין קאוקג’י, ובידיו ידיעות על פעולות חתירה של הערבים שנותרו ביפו. עדותו של ערבי זה נחשבה חיונית ביותר, אך אי אפשר היה לחדור לבית החולים הצרפתי ולחקרו.


הוחלט איפוא לחטוף את הפצוע מבית החולים. כמה בחורים התחפשו כערבים וחדרו לבית החולים “כדי לשחרר את מנהיגם”. לפני שהיה סיפק בידי עובדי בית החולים להפריע בעדם, כבר נמצא הערבי על אלונקה, והם החלו להוציאו. אולם אז אירעה תקלה בלתי-צפויה; כדור שנפלט מסטן פגע באחות רחמניה צרפתית והיא נפצעה קשה.

החטיפה בוצעה בידיעתו ובעזרתו של קצין הבטחון מטעם ה“הגנה”, אך משום מה שכח הלה להודיע עליה לממונים עליו. כיוון שנפצעה האחות, הודיעו מפקדי ה“הגנה” שהפעולה בוצעה על ידי “פורשים”. קצין הבטחון של ה“הגנה” הועמד לדין והודח מתפקידו.

פעולה זו הייתה צריכה לשמש פתיחה לסידרת מבצעים דומים, כדי לבער את הפורעים שמצאו מחסה במוסדות זרים. היחסים עם מוסדות אלה היו עדינים מאד. היה ידוע שכמה מהם נותנים מחסה לאנשי כנופיות. בין השאר נודע שרופא ערבי משדר ידיעות למדינות ערב מבנין הצלב האדום הבינלאומי, אך אחר שה“הגנה” ניערה את חצנה מהחטיפה מבית החולים הצרפתי, שוב אי-אפשר היה לעשות דבר נגד אותו רופא.

חיל המצב של אצ"ל נתן דעתו על עניני הבטחון בעיר, וביחוד על המתרחש בקרב שארית האוכלוסיה הערבית, מהימים הראשונים של הכיבוש. אחר שלשה שבועות של חקירה מאומצת הגיעה המחלקה הערבית של הארגון לכלל מסקנה, שקיימת התארגנות מחתרתית של הערבים, שיש עדיין בידיהם מחסני נשק חבויים, ושהם מקיימים קשרים עם גורמים ערביים מעבר לחזית.

על מסקנות מסעירות אלו נמסר למפקד חילות יפו בדו“ח מפורט, שדרש פעולה נמרצת ומידית לביעור הרע ושינוי יסודי ביחס הצבא לגבי ערביי יפו. הדו”ח כלל בין היתר את הפרטים הבאים:

1. חצרות המנזרים הארמני והרומי-איטלקי שימשו בשבועות האחרונים לפני הכניעה בסיסים לכנופיות, ויש בהם מחבואים של נשק.

2. אנשי כנופיות עונדים את סרטי הצלב האדום.

3. במחסני העיר העתיקה היו מחלקים מדי יום ביומו נשק לכנופיות. במקומות אלה יש עשרות בארות. חיפוש שטחי שנערך באחת מהן העלה ארגזים ריקים של חמרי נפץ. יש לערוך מיד חיפושים מדוקדקים, וכן דרושים חבלן וכמה עשרות איש להקפת השטח.

4. בבתי החולים הצרפתי, האנגלי, והממשלתי-עירוני נמצאים פצועי מלחמה ערביים. אחדים מהם החלימו ועומדים לצאת בימים אלה. לפי עדותה של נסיכה יוונית המתגוררת ביפו מסתתרים בבית החולים הצרפתי מספר פצועים סוריים. באותו בית חולים נמצא ערבי בשם נזמי ג’בלי, שעבד לפנים בבולשת הערבית בגילוי ערבים שעמדו בקשר עם יהודים.

5. חג' עבדול רחים גר ליד בנין הועד הערבי העליון, בבית שנבנה בשבילו על-ידי מהנדס גרמני. בבית יש אוסף של תעודות חשובות על קשרי הערבים עם הגרמנים במלחמה האחרונה, וכן מיסמכים של משרד התעמולה הערבי. איש זה הנמנה גם הוא עם חוגו של אבו-לבן, מסוכן וערום מאד. בבית אחיו, עלי עבדול רחים, בעג’מי, נערך חיפוש ונמצאה כמות קטנה של תחמושת. חצר ביתו של עלי שימשה מקום ריכוז לכנופיות שפעלו מכיוון ג’בליה.

6. ניקולא סבא, חבר הועדה הערבית, יצא את יפו עם משפחתו יומיים לפני הכניעה בסירה בדרך הים. כעבור שבוע ימים, כלומר ארבעה ימים אחר הכניעה, הופיע שוב בעיר. שמועות אומרות שהגיע באוירון ללוד או שהועלה לחוף מצוללת אנגלית. הוא עורך את השידורים החשאיים של הערבים ומנהל תעמולה ל“מלחמת מצוה” בחסות האימפריאליזם הבריטי.

7. הערבי עקדאם, שברח מן העיר, היה ראש כנופיה. יש לערוך חיפוש בביתו.

8. הערבי זאפאתי מחזיק כתב חסינות מאת המושל הצבאי. נלווה אליו אבו סקאנדאר המחזיק אקדח אוטומטי ו-50 כדור. איש זה מתואר כמסוכן.

9. ד"ר רודיאנקו היה הרופא הראשי של הכנופיות והיה מגיש עזרה ללוחמים הערביים בתל-א-ריש. הוא נמצא עתה ברמאללה. ביתו בעג’מי.

10. השכונה סכנאת דרויש שימשה בסיס ראשי לכנו

11. פיות חסן סלמה. היא מקיפה כמאתים בית, מלבד גנים ופרדסים. לפני הבריחה הוטמן שם נשק רב באדמה, ויש לחפש בכל שטח השכונה באמצעות מכשירי גילוי מגנטיים.

הדו"ח סיים באזהרה שאם לא תבוא פעולה מידית, עלול הדבר להסתיים בהתנגשות מזויינת עם חיילי חיל המצב.

לדו"ח צרף נספח שגילה כי לפי ידיעה מוסמכת נערכים בכל יום שידורים מתוך מרכז הצלב האדום הבינלאומי ביפו, וכי נזמי ג’בלי, המוזכר בסעיף 5, היה מפקד קו העמדות מבת ים ועד תחנת הקמח.


הדו“ח עשה רושם כביר. הוא נמסר לשרות הבטון של ה”הגנה", על מנת שיחווה את דעתו עליו.

שרות הבטחון אישר את רוב החששות, אך חלק על ידיעות אצ"ל בכמה פרטים. הוא לא קיבל את הדעה שמוסיפים להתקיים מחסני נשק מרוכזים של הערבים. הוא היה בדעה שיש אמנם נשק רב ביפו, אך הוא נמצא בידים פרטיות, ואי אפשר יהיה למצאו אלא אם כן תיערך סריקה מבית לבית.

הש“י הסתייג מכמה סעיפים אחרים בדו”ח של אצ"ל. הוא הודיע שאינו יודע אלא על איש כנופיה אחד העונד סרט של הצלב האדום, והוא איסמעיל יחיה רחימי, שהיה אסור אך שוחרר לאחר שהסכים למסור רובה ו-400 כדור.

בנוגע לבית החולים הצרפתי נאמר בדו“ח הש”י: “בפגישה שהיתה למפקד העיר הקודם עם מנהלת בית החולים הצרפתי, ניתנה לנו הבטחת כבוד כי אין בבית החולים הצרפתי פצועי מהומות. עד כמה שידוע לנו נפצע נזמי ג’בל לפני כשלושה חדשים על ידי מכונית, אך אם יש ידיעות מבוססות כי לא כן הדבר, יש לדעתנו לקחת את הפצוע לחקירה. אשר למקום מגוריו, הידוע לנו, רצוי שייערך בו החיפוש המוצע על ידי אצ”ל, כדי לבדוק מה אמת יש בידיעה על שני האקדחים והרובה".

הש"י טען שניקולא סבא לא עזב את העיר מיום הכניעה, והעובדה שניתנה לו תעודת זהות ביום הכניעה מעידה שלא הופיע בעיר ארבעה ימים אחרי כן.

בסיכום הערותיו קבע הש“י: “אשר להצעותיו של מפקד אצ”ל, אשר בחלקן נראות כחיוביות בהחלט, אנו מציעים לסדר פגישה דחופה של כל הנוגעים בדבר. הפעולה הראשונה והמידית שיש לדעתנו לעשותה היא: לאסור את כל החשודים בעיר, – דבר שלא נעשה עד כה”.

הפגישה שהוצעה על ידי הש“י נתקיימה, ובה הגיש מפקד יחידת אצ”ל ביפו את ההצעות הבאות לשיפור מצב הבטחון:

1) יש לשכן את תושביה הערביים של יפו בתחום מגורים מבודד.

2) יש לחסל את המשטרה העירונית, שרוב תושביה הם אנשי כנופיות לשעבר.

3) יש למצוא דרך לזיהויים של כל האנשים הנמצאים בבתי החולים הצרפתי, האנגלי והממשלתי-עירוני ובבנין מלון “קליף” המשמש מרכז הצלב האדום הבינלאומי.

4) יש לבטל את סמכות המושל הצבאי לתת חופש תנועה לערבים. הוצאתן של תעודות המקנות זכויות מסוג זה צריכה להיות טעונה אישור בכתב מצד שני שרותי הבטחון הצבאיים.

5) יש לאסור על הערבים הליכה ברחוב בקבוצות של יותר משני אנשים, ויש לסגור את בתי הקפה בעיר המהווים קנים לרקימת מזימות של אנשי הכנופיות.

6) על המפקדים האחראיים של חיל המצב להמצא ביפו בלילות לפחות שלוש פעמים בשבוע. במקרה של מצב הכן אין לתת לאיש מחיל המצב לעזוב את העיר אף לשעה אחת.

7) יש להחרים מידי הערבים את כל מקלטי הרדיו ומכשירי הטלפון.

8) יש לבצר את החוף ולצייד את חיל המצב במקלעים במספר מספיק.

9) יש לקבוע נקודות תצפית קבועות לאורך החוף.

10) יש לערוך סיורי לילה קבועים בעג’מי, ג’בליה ולאורך חוף הים.

11) יש לבצע חיפושי נשק נרחבים, וביחוד בעיר העתיקה, בג’בליה ובכל אזור השכונה סאכנת דרויש.

12) יש להוציא להורג כל ערבי שבידו יימצא נשק או תחמושת מאיזה סוג שהוא. כן יש לפוצץ כל בית שבו יימצאו נשק, תחמושת או חמרי נפץ.

רק חלק קטן מהמלצות אלה נתקבל, כי בינתיים נשתפר המצב הכללי בחזיתות, והסכנה שערביי יפו ישתפו פעולה עם צבאות הפולשים ירדה לגמרי מן הפרק.


 

עיר עברית חיה ותוססת    🔗

ב-25 במאי 1948, עשרה ימים אחר שהמדינות הערביות פתחו בהתקפתן על מדינת ישראל הצעירה, הכריז הנשיא וייצמן באזני עתונאים אמריקניים בוואשינגטון, שאם הערבים יצייתו לפקודת או"ם להפסיק את האש, יפנו היהודים את יפו (ואת עכו).

ההיסטוריה פסקה אחרת. יפו לא היתה שלמון לפייס בו את התוקפנים הערביים. היא היתה קנין עולם לעם העברי וחלק בלתי-נפרד ממדינתו. האויב לא הוחזר לשערי תל אביב. יפו ותל אביב – העיר-האם והעיר-הבת שצמחה מתוכה ונתפרדה מעליה – חזרו והתאחדו, וכרך עברי משגשג בן שלושים רבוא ומעלה קם במקום בו הקימו המשחררים החשמונאיים ישוב של לוחמים עבריים אחר שהתושבים היווניים נסו מפניהם, ובמקום בו מרדו יורדי ים עבריים בשלטון רומי והפילו את מוראם על ציי הקיסרות האדירה.

תפקיד היסטורי ראשון במעלה מילאה יפו בתהליך של התחדשות העם העברי בארצו. ביפו – כאילו נגזר על-ידי שר האומה שכאן ההיסטוריה תחזור על עצמה – הוחלט מלכתחילה ליישב חיילים וחיילים משוחררים בבתים שנתפנו, ואחר כך הורחבה המסגרת ועולים חדשים מכל הגלויות יושבו בעיר הריקה.

זאת היתה ראשיתו של תהליך שבו עתידים היו להקלט כמאתיים אלף עולים בישובים ערביים נטושים. קליטה זו, וקיבוץ הגלויות המהיר בכללו, לא היו מתאפשרים, אלמלא מעשה הכיבוש ששינה את מהלך ההיסטוריה. במידה מרובה קבע כיבושה של יפו את קצבה של העליה בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה.

כי כל החדשים הגורליים שבהם כל האמצעים והמאמצים היו מופנים לשטח הבטחון, ואי אפשר היה להתחיל במאמצי בניה ושיקום כדי לספק בתים לעולים, שוכנו העולים בבתים שנכבשו. הארגון הצבאי הלאומי פינה במישרין בתים לחמש רבבות, ובעקיפין – לעשרים רבבות.

מהיר ומהפכני היה השינוי שנתחולל ביפו. על הנוף הערבי הישן הוטבע חותם עברי חדש. דומה היה כאילו יד ענקית מטלטלת את העיר כדי לעוררה לחיים חדשים.

אומנים יהודיים החלו מתקנים את בדק הבתים כדי להכשירם לדיור, אחר כך באו השלטים הצנועים שבישרו כי הנה באו יהודים להתפרנס מעמל ידיהם ומיזמת מוחם. חנויות, בתי קפה ובתי אוכל נפתחו ברחובות המרכזיים. אוטובוסים השלימו את נוף הכרך – העתק נופה של תל אביב על גבי דפוסיה הישנים של יפו.

כך נוצר הפרדוכס האופטי המוזר שנתקיים ביפו עד היום הזה: ברחוב עצמו השתלט המערב שלטון מלא; תוסס הוא וסואן ומלא תנועה וחלונות הראווה הגדולים ושלטי הפרסומת משווים לו אופי אירופי בהחלט. אך שא עיניך אל הקומות העליונות של הבתים, וראית את כל סממניה של עיר אוריינטלית; גזוזטראות מוצלות, חלונות מסורגים, ופה ושם אפילו הכתובות הערביות הישנות שניטשטשו למחצה, אך רישומן ניכר עדיין.

יישובה המחודש של יפו נעשה בקצב מהיר. תוך חדשים מספר נתמלאה העיר תושבים חדשים, שרבים מהם עוד לא הספיקו להסתגל כל צרכם לחיים הישראליים. במדת מה נשארו גם מבודדים מן החיים הישראליים, למרות הקרבה הגיאוגרפית בין יפו ותל אביב. ואף-על-פי-כן הסתגלו חיש מהר לקצב החיים והוכשרו בזמן קצר להתמזגות מוניציפלית עם תל אביב.

על יוזמתם הברוכה של תושבי יפו החדשים, על כושר הסתגלותם ועל מרצם מעידה כיום העיר עצמה. סימפוניה של יצירה מתנגנת בסדנותיה ובבתי המלאכה שלה. אלף שלטים מספרים על בני אדם שנאבקו על פת לחמם וגם יכלו לכל הקשיים שמצאו אותם. כל אומנות מיוצגת בכבוד: חרשי עץ ומתכת, טווים ואורגים, חייטים וסנדלרים, יודעי מכניקה עדינה, יצרני מזון ובגד וריהוט.

והרי האנשים האלה לא ירשו פרנסות מן המוכן. יפו הערבית היתה חיה על הפרדסנות ועל שיווק התוצרת החקלאית, על העורף הכפרי הערבי ועל קשרי מסחר בינלאומיים שנותקו עם פרוץ המלחמה. צריך היה להתחיל מבראשית: לבנות כלכלה חדשה על יסודות חדשים.

זה לא היה תהליך נורמלי של בניית עיר חדשה. כאן הקליפה הריקה – הבתים עצמם – היתה מן המוכן. צריך היה להפיח רוח חיים בעיר של רפאים. אך לא היתה אפשרות לתכנן מחדש את בניית העיר. מבחינה חיצונית-חמרית אין יפו העברית אלא מורשת יפו הערבית מלפני מאי 1948.

כך ירשה יפו העברית גם חורבות ובתים רעועים, גם בעיות מים וביוב, גם כיעור רב ותכנון בלתי-יעיל. וכן ירשה מוסדות דתיים זרים, כנסיות נוצריות ומסגדים, המטביעים את חותמם על צביונה של העיר. ונותר בה מיעוט ערבי, הבטל אָמנם בתוך האוכלוסיה העברית הגדולה, אך בכל זאת הוא מהווה בעיה לא קטנה.

במיפקד הראשון שנערך ביפו אחר כניעתה נתברר כי נותרו בה 3665 לא-יהודים, ברובם המכריע – ערבים. מהם היו 2047 מושלמים ו-1540 נוצרים. נותר גם מספר נוצרים לא-ערביים, ובכללם אנשי כמורה של העדות הנוצריות השונות.

כעבור שנה נערך מיפקד חדש, ובו התברר כי מספר הערבים גדל והגיע ל-4243 נפש. מאז עלה המספר עוד, אם על ידי החזרת פליטים מהארצות השכנות לפי התכנית של “איחוד המשפחות”, ואם על ידי תנועת נדידה פנימית של ערבים מאזורים אחרים ליפו, או על ידי העברת ערבים ממגדל-גד ליפו.

בתקופת השלטון הצבאי ביפו, שנמשכה כשנה, הוסיפה וועדת החירום הערבית לייצג את ערביי יפו בפני השלטונות. לאחר שהונהג משטר אזרחי, עברו עניניהם של ערביי יפו לטיפולן הישיר של מחלקות הממשלה השונות, ולא היה עוד צורך בתיווכה של וועדת החירום. זמן מה היו חיכוכים בין השלטונות היהודיים ואנשי הוועדה, שראו את עצמם נפגעים ונעלבים מהתעלמות השלטונות מקיומם. בסוף החליטה הוועדה להתפזר.

מאז עבר ייצוג עניניהם של ערביי יפו לידי המוכתרים וראשי העדות הדתיות, ומשרד הפנים פתח ביפו משרד של קצין מחוז מיוחד לעניני הערבים.

במשך שנת השלטון הצבאי בעיר הוחזקו הערבים ברובע מסוגר, שלא יכלו לעזבו ללא נטילת רשות. אך עם כינונו של שלטון אזרחי והתהוותו של רוב יהודי גדול בעיר, שוב לא היה צורך בבידודם המוחלט של הערבים. גדרי התיל שהקיפו את הרובע הוסרו, וניתנה להם הרשות לנוע בכל חלקי העיר.

בשביל האוכלוסיה היהודית ביפו נוצר – מבחינה כלכלית – מצב מיוחד במינו מחמת העובדה שככל ישוב נטוש הועמדה יפו תחת השגחתו של האפוטרופוס על רכוש הנפקדים.

כאן נעשה האפוטרופוס כעין בעליה של עיר שלמה. בידיו הופקדו קרוב לעשרים אלף חדרי מגורים, כאלפיים חנויות ובתי עסק ו-850 מפעלים וסדנות.

על ידי כך נתרכזה בידי משרד האפוטרופוס סמכות גדולה מאד. בכוחו, על ידי הענקת בינינים ומגרשים למפעלי תעשיה ומלאכה ועל ידי מדיניות שכר הדירה, לחרוץ את גורלם של המפעלים הכלכליים או לשים בלם על ריבויים.

העובדה שיפו נחשבת עד היום כרכוש נטוש, מקפיאה במדה רבה את גידולה. קרוב לאלף מגרשים נשארו פנויים לבניה, ועל גבי בתים רבים בני קומה אחת אפשר היה להוסיף קומות נוספת, אילו ניתנה רשות למכרם לאנשים פרטיים. התוצאה היא שאין כמעט תנועת בניה בעיר אלא בתיקון מבנים קיימים, ואי אפשר כמעט להקים מפעלים חדשים אלא בתוך מסגרת בניניים העומדים על תלם.

רוב יהודי יפו משלמים שכר דירתם ועסקם למשרד האפוטרופוס, והוא מצדו מופיע כלפי הרשות העירונית והממשלתית כבעל בית ומשלם מסים על הרכוש שהופקד בידיו, ושהכנסתו נאמדת בשלושת רבעי מיליון לירות לשנה.

מחמת חוסר היכולת לבנות בעיר, נוצרה צפיפות גדולה בדיור. אך לעומת זאת נהנו התושבים אחר תקופת ההסתגלות הראשונה ממצב תעסוקה מצויין, על אף העדר עבודה בבניה.

בעלי עסקי וחנוונים ביפו נאבקו בתחילה קשה על קיומם. פועלים יכלו לחפש להם מקומות עבודה בכל אזור תל אביב רבתי, ואילו החנוונים וחלק מבעלי המלאכה נאלצו למצוא את פרנסתם ביפו עצמה. כל עוד התושבים עצמם לא מצאו מקומות עבודה יציבים, לא הרבו לקנות, אך משנשתפר המצב המשקי הכללי, עלתה גם קרנם של החנוונים והסוחרים.

חלק ניכר מהרכוש הנייד שנמצא ביפו ביום הכיבוש, ושצריך היה לשמש פיצוי לנפגעי המלחמה, נעלם ונתבזבז בדרכים שונות. ואילו נכסי דלא ניידי מוקפאים עד היום. רכוש גדול שנכבש בדם ושהיה יכול להעשיר את אוצר המדינה בהון תועפות ולחולל שינוי מהפכני בכל מצבה הכלכלי של הארץ, מוחזק תחת אפוטרופסות שתכליתה וקצה אינם ברורים, והדיירים שהשקיעו סכומים גדולים בשיפוץ דירותיהם וחנויותיהם, היו מקדמים בברכה כל סיכוי לרכוש את הבעלות על רכוש זה.

באמצע שנת 1949 הוגשמה למעשה התמזגות של יפו ותל אביב. היסוסים רבים קדמו לאיחודן של שתי הערים. בתחילה עוד נשבו רוחות של תבוסנות, ולא הוציאו מכלל אפשרות את החזרתה של העיר לערבים. אך לאחר שיושבה ולאחר שנוצרה העובדה הקיימת של התנחלות יהודים בבתיה, ירדה אפשרות זו לגמרי מן הפרק, ואז נתעוררה בעית מעמדה המוניציפלי של העיר.

לא היה ביכולתם של תושבי יפו לשאת לבדם בעול הקמתם של שרותים מוניציפליים, ולא כדאי היה ליצור שרותים אלה יש מאין, ומה עוד שעירית תל אביב סיפקה עוד לפני מלחמת השחרור שרותים עירוניים לתושבי השכונות היהודיות של יפו.

האיחוד היה איפוא פתרון הגיוני ומעשי. הקושי היחיד היה בקביעת שם לעיר המאוחדת. היו חסידי השיבה לשם ההיסטורי יפו, והיו שלא רצו לוותר על השם תל אביב, שקנה לו זכויות היסטוריות משלו. אחר שהוסכם על השימוש בשני השמות גם יחד – יפו-תל אביב – סולק מכשול זה.

עירית תל אביב הקימה יחידה אדמיניסטרטיבית נפרדת לניהול עניני יפו, וקראה לה13 בשם “מינהל יפו”. על המינהל הוטל התפקיד להקים ביפו משטר עירוני תקין על כל שרותיו הציבוריים. תוך ששה חדשים הונהגו בעיר אספקת מים סדירה, מאור, שרות נקיון ושאר שרותים ציבוריים.

תפקיד ראשון במעלה היה: לנקות את העיר מהזוהמה שנצטברה בה, גם מתקופת ההזנחה של ימי השלטון הצבאי, וגם מהתקופה הערבית. עשרים וחמשה אלף טון אשפה והריסות פונו מהבתים והחצרות. מפגעים סניטריים רבים סולקו, וקני מגפות פוטנציאליים חוסלו. רשת הביוב נוקתה ותוקנה, והופעל שרות עירוני להרקת בורות שופכין.

רשת צנורות המים תוקנה, ועם ניצול מקורות מים חדשים בתוך העיר עצמה, אפשר היה לספק לה את כל המים הדרושים לה.

תקלה מיוחדת במינה היוותה העיר העתיקה. בסמטאותיה ובחורבותיה השתכנו כשלושת אלפים יהודים, רבים מהם בבתים רעועים ובלתי-ראויים לדיור. גם במקומות אחרים בעיר יושבו בתים כאלה. אלפי נפשות חיו בסכנה מתמדת של מפולת, ובתנאים סניטאריים גרועים.

אסון שאירע ב-16 באפריל 1950, שימש אות אזהרה. בשעה 6 לפנות ערב התמוטט בית גדול בקרבת בית החולים הצרפתי, וקבר תחתיו את כל האנשים שנמצאו בו.

מפולת זו זעזעה את דעת הקהל, והישוב כולו עקב בחרדה אחר פעולות ההצלה והפינוי. ימים ולילות נמשכה העבודה. הצבא נרתם לפעולה, ומנופי ענק פינו גושי ביטון ענקיים. רתכים הוזעקו למקום כדי לנסר ולהתיך את הברזל שבתוך הביטון, ולאפשר חדירה לתוך החדרים שנקברו תחת המפולת. בלילות הועמדו זרקורים ענקיים בסביבה, כיד לאפשר עבודה במשך 24 שעות ביממה.

סיכומו של האסון היה מחריד: 17 איש ניספו, ו-28 נפצעו.

המפולת הזאת עוררה את כל הגורמים לפעולה. רוב הבתים הרעועים בעיר העתיקה פונו, ולתושבים נמצא משכן ארעי. גם ביתר חלקי העיר נבדקו ונפסלו בתים רבים, ותושביהם הוצאו מתוכם. לאחר המאורע המחריד שוב לא התנגדו לצווי פינוי כמו בתחילה.

אחרי פינוי העיר העתיקה הוחלט להרסה עד היסוד. כמה מאות בתים נהרסו בחמרי נפץ ובדחפורים, למרות ערכם ההיסטורי ויפים הציורי. המקום שבו עמדה עיר מימי האבות ואילך, הפך רובו ככולו לתל חרבות.

אט-אט הלכו ונשתלבו תושבי יפו בתוך הישוב הישראלי בכללו, ורבים מהם אף לא ידעו באיזה מאמצים על-אנושיים ובאיזה קרבנות גדולים בדם נכבשה עיר זו, אשר מצאוה עומדת על תלה ומחכה ליישוב מחדש. ומכל שכן שלא ידעו להעריך את גודל השפעתו של הכיבוש על כל מהלך מלחמת החרות.

אולי מותר כאן לצטט מסיום ספרו של ז. ז’בוטינסקי “מגלת הגדוד”, בשינוי-מה, בהתאם לתקופה, ובהשמטות קלות:

"העם היהודי לא השיב תודה לחייליו בשום דבר: הם לא מילאו גם את ידי להשתדל על קבלת תודה ממנו – יתקיימו גם בלא זה. ואולם בנשמתם חיה אותה ההכרה השקטה, שהבעתי כאן; ויבוא יום, שילדיכם ישננו את שמות מפקדיהם יחד עם האלף-בית, ולטוראים רוצה אני לומר בתור ברכת פרידה:

  • אתה תחזור אל בני משפחתך; ותשמע בשורות טובות על קבוץ גלויות וחיים חפשיים בארץ יהודית חפשית, ושקוע תשקע בהרהורים, ותזכור את יפו, ואת הסמטאות העקובות מדם, ואת דברי הגידוף אשר הדהדו באזניך, התעורר אז וקום, גש אל המראה והסתכל בגאון בפניך, הזדקף והתמתח והצדע: זוהי – מלאכתך שלך."

 

…ובמותם לא נפרדו    🔗

ואלה חללי אצ"ל ביפו, שנתנו את חייהם על הגנתה של תל אביב, על שחרורה מסיוט הצליפות וההפגזה, על הרחקת החזית מלבה והבטחתה כבסיס למדינה העברית. אלה הנערים והגברים שהעמיסו על שכמם את עול האחריות, ועמדו במטר הכדורים והגידופים, ונפלו בחורבות ובסמטאות.

הנה הם עוברים לנגד עינינו בתהלוכה אילמת, עטורים כתרי קוצים, מוכים בשוטי לעג, נושאים בגאון את כינוי הגנאי “פרחחים”, “פורקי עול”, “טרוריסטים”…

הנה הם, כאשר היו בעמל וברדיפות, ולבם השסוע מפרפר בין אהבת המולדת ואהבת האם. הנה הם כאשר מסרו את נפשם בחייהם ובמותם, בני עניים שעבדו בזיעת אפם, נאבקו במצוקה ובשעבוד, למדו תורה בשעת בין השמשות שאינה לא לעבודה ולא למלחמה, ומתו מיתת חייל בפשטות המובנת מאליה.

הנה הוא – – –

בן המשפחה החסידית, “עילוי” הגמרא, חניך ההדר שהיה לחייל והלך להציל את חברו הפצוע מקו האש ושילם בחייו;

ואשר התחנך על ברכי תורת ז’בוטינסקי, והתענה במאסר ובגלות, הגן על תל אביב וזכה להיות ראשון הנופלים בכיבוש יפו בשלישית;

ואשר היה בן יחיד להוריו, בן טובים מטופח, חולם על צי עברי אך נוטש את הגשמת חלומו כדי לעמוד בפרץ עם חבריו וליפול עמהם;

ואשר עבר את כל גלגולי השרות בצבא הבריטי, וניצל את הידיעות שרכש שם כדי למחוץ באויב הבריטי, ונפל בקרב והשאיר אחריו אשה וילד מיותם והורים שכולים;

ואשר היה קרוב לבן חמישים, ולו שתי בנות שהגיעו לפרקן, והלך ללחום כאחד הנערים ונפל כאחד הגבורים;

ואשר עבר מה“הגנה” לארגון כי רצה להיות עם הנרדפים ולא עם הרודפים, ועל קברו הפתוח הכריזה אמו: “אני גאה בך”;

ואשר גדל בין ערלים בהרי אנטוליה, ושמעה של מלחמת היהודים על מדינתם הגיע לאזניו, והוא קם ועלה ברגל, ונתפס והתענה בבית סוהר סורי, והעפיל והגיע, והשאיר אשה רעבה בבית ועלה על יפו ונפל בה;

ונצר הרבנים שכרך ספרא וסייפא יחד ויצא לקרב ונעלם ולא נודע מקום קבורתו;

ובן הסנדלר מתימן שנשא על כתפיו הצרות את עול פרנסת הבית וחלם על מלכות ישראל ורוסק על ידי פגז בריטי;

והנער שחילק את פרוטותיו הדלות עם כל עני שנזדמן לו בדרכו, והוא עצמו עני מרוד, ולא הסתפק במתן הכסף ונתן גם את נפשו;

ובן השמש שחלם על קוממיות והתענה במאסר הבריטים ונפל לידי הערבים כשהוא פצוע והוציא את נשמתו הטהורה בעינויים.

כל אלה ורבים אחרים אתם אשר נשרפו ביקוד חלומם, ואין להם אנדרטת זכרון אלא בשורות המעטות שבדפים אלה.


אש שמואל    🔗

החייל שמואל

שמואל נולד בתל אביב ב-כ“ט בשבט תר”ץ, כבן למשפחת עמלים שומרי מסורת. הוא היה בן יחיד להוריו. הוא למד בתלמוד תורה “אולפנא” בשכונת נוה שאנן, ואחר כך בישיבת אהרנסון.

מילדותו ספג את רוח הלאומיות הצרופה. רבי עקיבא ותלמידיו שימשו לו מופת. בחלומות נעוריו ראה תמיד לנגד עיניו את גבורי האומה הקדמונים שכרכו יחד ספרא וסייפא, והוא חלם על היום בו יותן לו לשרת את עמו ולמסור את חייו על חרותו.

בעזבו את הישיבה החל לעבוד בבית חרושת. בהיותו בן שבע עשרה התגייס לשורות הארגון. גם בעבודתו בארגון וגם בבית החרושת התחבב על חבריו בשל אצילות נפשו וחיוכו הטוב שמעולם לא סר מעל פניו.

בתחילת המאורעות עבר שמואל לגיוס מלא ובילה ימים ולילות בעמדות הארגון בגבולות תל אביב. הוא השתתף בהתקפות רבות על עמדות האויב, והיה למופת לחבריו באומץ לבו ובהקרבתו.

באחת ההתקפות נפצע פצעי מוות. כעשרה ימים נאבק עם המוות בבית החולים, וב-י"ב אדר החזיר את נשמתו לבוראו.

ימים מספר לפני מותו אמר לאביו: “עז רצוני לחיות, אך מה לי חיי שאננות שעה חיי עמי תלויים לו מנגד…”


יטרן עמנואל    🔗

החייל עמנואל

עמנואל נולד במקוה ישראל בי“ג אדר תרפ”ח, ושם הוריו מרדכי וגרציה. הוא למד בבית14 הספר ביאליק ובביה"ס העממי בחולון. בהיותו בן 13 עברה המשפחה לתל אביב, והוא המשיך בלימודיו בבית הספר ביאליק. בגמר הלימודים החל לעבוד כחרט ויוצק והתמחה במקצועו.

ספורט השחיה היה חביב עליו מנעוריו, וכן היה חובב מוסיקה וניגן במפוחית ובחליל.

בבית הספר היו שיעורי התנ“ך אהובים עליו ביותר, והוא המשיך לעיין וללמוד בתנ”ך לאחר גמר לימודיו. ביחוד הלהיבו סיפורי הגבורה אשר בכתבי הקודש.

ידיעות השואה שבאו מאירופה בגמר מלחמת העולם השניה זעזעו את נפשו, והוא חיפש דרכים כדי לנקום את הדם השפוך ולהבטיח את עתיד האומה בפני הישנות טבח המוני כזה.

הוא נכנס לארגון והשתתף בפעולות קרב נגד הבריטים. אך ביחוד היה כוחו רב בייצור נשק. בקיאותו במלאכתו הביאה תועלת רבה לארגון, וכל חידוש שהיה מחדש בשטח הייצור היה מסב לו אושר רב.

הוא לחם בחזית יפו מהיום הראשון. ביום ב', ביום השני של הקרבות, פלח כדור ערבי את ראשו והוא נהרג במקום.


בכר אריה (לוניה)    🔗

החייל אריה

נולד בכ“ה בטבת תרצ”א בסופיה, בירת בולגריה. אביו חזקיהו היה בשעתו מזכיר מרכז הצה“ר בבולגריה ופירסם מאמרים ב”רזסויט" הבולגרי, שהוא היה חבר מערכתו. אמו חוה היתה מזכירת ברית נשים לאומיות בבולגריה.

בשנת 1944 הגיע אריה לארץ, ושנתיים נתחנך בקבוצת משמר השרון. אחר כך למד שנתיים בבית הספר המקצועי על שם מכס פיין. הוא השלים את ידיעותיו על ידי לימוד עצמי. היתה לו נטיה לספרות, והוא פירסם מאמרים ב“המשקיף” ושלח כתבות ל“רזסויט”.

החינוך הלאומי שקיבל בבית הוריו הביא אותו לשורות הארגון, והוא התמסר לתפקידיו במסירות רבה. בבית הספר בו למד. ובחוג מכריו, לא העלה איש על דעתו שאריה השקט והרציני נוטל חלק פעיל במלחמת המחתרת.

בקרבות על יפו השתתף מיומם הראשון. פעמים מספר ניצל ממוות במשך ארבעת ימי הקרבות הראשונים. ביום החמישי, כאשר פגזי הבריטים הרעישו את עמדות הארגון, פלח רסיס את לבו והוא מת, בהיותו בן שבע-עשרה בלבד.


בן-זאב יואל    🔗

ראש קבוצה עוזי

בן עשרים וחמש היה יואל במותו, והוא הניח אחריו אשה בהריון, ילד והורים. לפי בקשת משפחתו הובא לקבורה בכפר סבא.

יואל נולד בי“א באב תרפ”ג בליבאו שבלטביה. בן שנתיים היה כאשר משפחתו עלתה לארץ. הוא למד בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, ואחר גמר לימודיו עסק בחקלאות.

בגיל 12 הצטרף לבית"ר וכעבור זמן התגייס לארגון. הוא עבר את כל שלבי המלחמה במשעבד הבריטי, החל מהדבקת כרוזים וכלה בפעולות קרביות ובהדרכה.

כשמלאו לו 18 שנה התגייס ליחידה ארצישראלית של הצבא הבריטי, מתוך תקוה שיישלח לחזית באירופה ותנתן לו האפשרות ללחום בנאצים אויבי עמו. אולם תקוותו נתבדתה. הוא נשלח לצפון-אפריקה והועסק שם בתפקידי שמירה. דבר זה דיכא את רוחו, ופעמים אחדות ביקש ממפקדיו להעבירו לשירות פעיל. הוא ביקש לאמנו כצנחן כדי שיוכל לפעול בעורף האויב. אולם בקשתו לא נתמלאה.

כאשר הוקמה הבריגדה היהודית, נשלח לחזית איטליה, ושם שרת כנהג זחל בקו החזית, ואחר כך היה מומחה למכונות יריה כבדות.

לחזית יפו נשלח כ“פיאטיסט”. ביום השני של הקרבות נקרא לאחד הקטעים כדי לסייע לחיל הרגלים בכיבוש עמדה ערבית מבוצרת. הוא שלח פגז בעמדת האויב, שנכבשה אחר כך על ידי חיילי הארגון, אך הוא שילם מחיר יקר בעד הצלחתו. כדור האויב פגע בו, והוא נפצע פצעים אנושים. הוא מת בבית החולים “הדסה”.


בן-יוסף שלמה (פינצ’בסקי)    🔗

סגן הררי

שלמה נפל בהגנת תל אביב, בהיותו מפקד עמדה בשכונת שפירא. בכ“ו באדר ב' תש”ח.

בן שמונה-עשר היה במותו, אך למרות גילו הצעיר הספיק להתחבב על חבריו ופקודיו, ומותו היה אבדה גדולה בשבילם ובשביל הארגון.

שלמה התחנך בבית מסורתי וגמר בית ספר עממי. מגיל רך היה חבר מכבי והתמסר לענפי ספורט שונים.

בארגון היה פעיל משנת 1943, והמלחמה במשעבד הבריטי היתה כל תוכן חייו. זמן קצר אחר כניסתו לארגון קנה לו שם כבעל כשרונות צבאיים רבים, בעל אופי חזק ובעל עוז רוח. הוא גמר קורס למפקדים וקיבל את התואר סגן. הוא הצטיין גם בגיוס חברים חדשים לארגון.

בכל הפעולות שבהן השתתף היה תמיד ראשון בכל מקום סכנה, ותמיד דאג לחבריו ולפקודיו.

מיום שהוקמו עמדות הארגון בגבולות, היה שלמה איש עמדה מובהק. גם בשטח זה הצטיין, כבפעולות התקפה, והוא היה הרוח החיה בכל העמדות שהיו נתונות לפיקודו. פעמים רבות היו חייו בסכנה, אך תמיד ניצל. עד שבא היום בו קופד פתיל חייו.


גבאי דוד    🔗

החייל דוד

דוד נולד בשנת תרפ"ט בתימן. אביו היה סנדלר עני שפירנס בקושי את בני ביתו. דוד למד בחדר, ובתור הבן הבכור התחיל בגיל צעיר לעזור לאביו בעבודתו. חלק ממעמסת הפרנסה נפל עליו. אולם הוא לא רצה להשלים עם תנאי החיים הקשים. משהגיע לאזניו הד מהמתרחש בארץ ישראל, החליט לעלות לארץ.

בן עשר היה כאשר ברח מהבית ויצא לעדן. אחר נדודים רבים הגיע לשם, והחל לחפש מקור הכנסה כדי לקיים את נפשו ולסייע למשפחתו שנשארה בתימן. מהשכר הזעום שקיבל תמורת עבודתו הפריש חלק בשביל בני הבית. כעבור זמן מה הגיעה המשפחה כולה לעדן. בעיר זו מתה עליו אמו, ושוב עזר לאביו לפרנס את הילדים המרובים.

במסגרת עלית הנוער הגיע דוד לארץ. הוא הלך לראשון לציון, התחיל לעבוד והתכונן לקבל את משפחתו זמן קצר אחריו. גם בארץ נפל עיקר הדאגה לפרנסה על כתפיו של דוד. אביו נחלש מהנדודים ולא היה מסוגל עוד לעבוד. דוד הכניס את שתי אחיותיו למוסד חינוכי ודאג לכך שאחיו הקטנים יבקרו בבית הספר.

טרדותיו הרבות לא מנעו ממנו לראות גם את צרת עמו, והוא הצטרף לארגון ועבד בו במסירות רבה. בקרבות יפו השתתף מראשיתם. ביום החמישי, בשעת ההתקפה האנגלית, נהרג.


גולדשטיין יעקב    🔗

החייל יעקב

יעקב נולד בראש חודש סיון תרפ"ח בעיירה ביכאווה בפלך לובלין שבפולין. הוא עלה לארץ עם משפחתו בשנת 1935, ולמד בבית הספר לבנים של המזרחי ברחוב צ’לנוב בתל אביב.

בהיותו בן 14 נאלץ יעקב להפסיק את לימודיו וללכת לעבודה. הוא עבד במסגרות במכונות סריגה. למרות עבודתו הקשה הרבה לקרוא, כי לבו נמשך אחר הלימודים. את כל זמנו הפנוי היה מקדיש להרחבת השכלתו. את דמי הכיס שהיה מקבל מאמו היה מוציא לקניית ספרים, ובמשך הזמן רכש לו ספריה קטנה משלו.

עוד מילדותו היתה טבועה בו אהבה עמוקה לעם ולמולדת. אין פלא איפוא שמצא את דרכו לשורות הארגון. יעקב נמנה עם חיילי הח"ק, ואחר שרכש לעצמו את הידיעות הצבאיות הדרושות, השתתף בפעולות קרב רבות. בזמן המאורעות היה מבלה את כל זמנו הפנוי בעמדות, ולא פעם ראה את המוות פנים אל פנים.

בקרבות על יפו השתתף מהיום הראשון. ביום החמישי קיבל חופשה קצרה כדי לנוח מארבע יממות של מאמץ גופני קשה ללא מנוחה. אולם במקום לעזוב את החזית, נשאר בעמדה, כי לא רצה לעזוב את משמרתו עד לנצחון הסופי. אותו יום נפצע מרסיסי פגז בריטי. יומיים היה מוטל בבית החולים, והכרתו לא שבה אליו. ב-כ"ג בניסן נפטר.


גיל ירחמיאל חיים    🔗

החייל חיים

נולד בארץ, בט' תמוז תרפ"ז. למד בבית הספר “אליאנס” והצטיין בלימודיו. הוא היה ידוע בנדיבות לבו, ועוד בתור ילד היה מוסר לא פעם את דמי הכיס שלו לעניים. פעם, אחר שעמד בהצלחה בבחינות, בא הביתה בשמחה ואמר: “היודעת את, אמא, למה הצלחתי? – מפני שמסרתי את פרוטותי האחרונות לעני שנקלע לי בדרכי.”

כאשר גמר את בית הספר העממי, היה המצב החמרי בביתו חמור, ולמרות שאהב את הלימודים נאלץ להתחיל לעבוד. הוא עבד בגרז' והתמחה במקצוע.

משנת 1944 התגייס לארגון, ידיעותיו באנגלית, צרפתית וערבית איפשרו לו להביא תועלת רבה בתפקידים שהוטלו עליו. בלילות היה יוצא לפעולות, ובימים היה עובד קשה כדי לסייע בפרנסת משפחתו. כאשר הוריו היו מייסרים אותו על אורח החיים שהוא מנהל, היה משיב להם שמנוי וגמור אתו לא לשקוט עד שתקום מדינה עברית. הוא היה מרצה בפניהם מההיסטוריה היהודית והיה מסביר ששואת ההשמדה לא באה על ישראל אלא מפני שלא היתה מולדת לעם.

פגז בריטי שם קץ לחייו ביום החמישי של הקרבות ביפו.


גריזק נח    🔗

סמל מנחם

נח גריזק נולד ב-ח' בכסלו תרפ"ה בהיידלברג בגרמניה. עוד בהיותו בבית-הספר התבלט בגאותו הלאומית והתגונן בנשק קר בידו נגד חבריו לבית-הספר שתקפו חבריו היהודים. הוא עלה לארץ עם משפחתו בעודו בגיל רך. המשפחה השתקעה תחילה בפתח תקוה, ואחר כך עברה לתל אביב.

נח היה חבר בית“ר מילדותו, התגייס לשורות הארגון, וכאיש ח”ק השתתף בפעולות קרב רבות. בשעת ההתקפה במגרשי התערוכה בתל אביב נפצע קשה ברגלו, ובמשך שנה היה מרותק למטתו. אחר שהחלים מפצעו, חזר לעבודה בארגון. בתקופה יותר מאוחרת עבד בייצור נשק בהיותו מסגר.

בשעת התקפה על יפו נשלח לסרוק את שטח הכיבוש במנשיה. לפתע נפתחה על הפאטרול אש ונח נפצע קשה. הוא הועבר לבית החולים “הדסה” ולא היתה תקוה רבה להצלת חייו.

רגעים אחדים לפני מותו התנהל דו-שיח בינו ובין מר פעמוני, שהופתע למראה החיוך בפניו של הגוסס.

–מה לך, נח? – שאל אותו.

–אני יודע. בקרוב אוכל למסור לעוזי בשורת נצחון. אספר לו שעל מגדל חסן בק מתנוסס הדגל שלנו, דגל עברי.

–מה אתה מדבר? הרי עוזי נפל!

–כן, – ענה בלחש. – אני יודע… גם אני גומר… אנו נתראה בקרוב. אמסור לו שניצחנו. אגיד לו שלא לשוא נפלנו.

אלה היו דבריו האחרונים.


הירש אפרים    🔗

ראש קבוצה בניהו

בכ“ו בכסלו תרפ”ח נולד אפרים בברלין, ועוד בהיותו ילד עלה לארץ עם הוריו. הוא למד בגימנסיות בלפור ונורדיה. אחר סיום לימודיו החל לעבוד כפרוון והתמחה במקצוע זה. הוא הוסיף ללמוד בשיעורי ערב, והיה חובב מוסיקה.

הוא היה גאה מאד ביחוס משפחתו. מוצאו היה מצאצאי ה“חתם סופר”, ושלשלת היחוסין נתמשכה עד לרש"י.

בעמדו על סף הבגרות הצטרף לארגון הצבאי הלאומי. בסוף שנת 1945 הועבר לעבודה ב“דלק”, ועסק בחקירות ובאיסוף אינפורמציה בשביל הארגון. לא עבר זמן רב והוא רכש לעצמו את הידיעות והבקיאות הדרושות כדי שיוכל למלא את תפקידו בהצלחה. הוא סיים קורס למפקדים וקיבל קבוצה להדרכה.

הוא התענין ביחוד בייצור, ועשה הרבה לקידום ייצור הנשק בשביל הארגון. כן אירגן בכוחות עצמו מלאי של חמרי גלם שונים למען ייצור הנשק.

אחר כיבוש מנשיה עסק יחד עם חבריו בסריקת השטח הכבוש. ביום הששי לקרבות נכנס עם חבריו לבית חשוד בקרבת מסגד חסן בק. קרב עז התחולל בינו ובין מספר פורעים שהתבצרו באותו בית, והוא נפל חלל בשעת הקרב.


המרמן משה    🔗

סגן אלדד

משה נולד בהונגריה ב-כ“ו באב תרפ”ח. משפחתו היתה אדוקה והוא קיבל חינוך לאומי-מסורתי. בשנת 1937 עלתה המשפחה לארץ, ומשה למד בבית הספר תחכמוני, ואחר כך בית הספר החקלאי במקוה ישראל.

בשנת 1938 נכנס לבית“ר והיה אחד הפעילים בעבודת התנועה. הוא היה החצצרן של בית”ר ורבבות אנשים הכירוהו מתמונותיו שהופיעו בגלויות ובחוברות של בית"ר.

בגמר לימודיו במקוה ישראל התגייס יחד עם חבריו בבית“ר, לעבודת הארגון. הוא סיים קורס וקיבל את התואר סגן. כאיש הח”ק לקח חלק בפעולות קרב רבות, ובכללן פריצת כלא עכו.

בימי המאורעות בילה ימים ולילות בעמדות. בזמנו הפנוי עזר להוריו. בית משפחת המרמו היה בית ועד לחברי הארגון.

בי“ז בטבת תש”ח, בהיותו מפקד באחת העמדות בדרום תל-אביב, הגיע לביתו, אסף שם כמויות גדולות של מזון וחזר לפיקודיו הרעבים שחיכו לו בעמדה. בשובו לשם, הגיעה קבוצת שוטרים בריטיים שסיירה בשטח ההפקר. הוא יצא לפני העמדה כדי לשמור על אנשיו בפני הפתעה. לפתע פגע כדור של צלף ערבי בבטנו. כל המאמצים שנעשו בבית החולים להציל את חייו, עלו בתוהו. בשעת הניתוח נפח את נשמתו.


הנדלר יחיאל    🔗

ראש קבוצה אהרן

יחיאל נולד בשנת תרפ"ז באנטוורפן שבבלגיה. הוריו היו מהגרים מגרמניה שישבו מספר שנים בבלגיה, ואחר כך החליטו לעלות לארץ ישראל.

בן חמש היה יחיאל כאשר הגיע לארץ. אחר שסיים את לימודיו בבית הספר העממי, למד שנתיים בבית ספר “פיטמן”, אך הוא הפסיק את לימודו באמצע והלך לעבוד במוסך. הוא הרגיש שלא יוכל לעסוק בעבודה משרדית שקטה. הוא היה זקוק לתנועה, לרחוב שוקק.

בגיל צעיר נכנס לארגון, ומן ההתחלה הצטיין באומץ לבו. אחר שגמר קורס נתמנה מפקד יחידה בגדוד שמונה. זה היה אותו גדוד שעליו הוטל התפקיד להביא את דבר הארגון להמוני העם. לילה לילה היה יחיאל יוצא בראש יחידתו לרחובות כדי לכסות את קירות הבתים בכרוזים. מלאכה זו נעשתה בסכנה מתמדת של מאסר ויריות השוטרים הבריטיים.

כאשר הארגון הרחיב את הייצור, הועבר יחיאל לאחת הסדנות, וחדשים ארוכים עסק בחישול הברזל שהארגון כל כך הזדקק לו. בלילות היה יוצא אל חבריו שבעמדות בגבול תל אביב היה משתתף בסיורים ובהדיפת התקפותיהם של אנשי הכנופיות.

גדולה היתה שמחתו כאשר צורף, יחד עם יחידתו, לכוחות המסתערים על יפו. כל ימי ההתקפה היה בקו הראשון. ביום החמישי פגע פגז בריטי בעמדה בה נמצא יחד עם גונדר יהושע וחבריו, יחיאל נפל חלל.


וויזנר ישעיהו אלכסנדר    🔗

סמל עמיקם

ישעיהו נולד בראש חודש סיון תרפ“ה בהונגריה. בשנת תרצ”ז עלתה המשפחה לארץ והתישבה בפתח תקוה.

ב-1944 הצטרף לארגון, הוא גמר קורס למפקדים והגיע לדרגת סמל. משנת 1946 צורף לח"ק והחל להשתתף בפעולות קרב. בשעת ההתקפה על משטרת רמת גן נפצע בצוארו, וזמן מה עבר עד שהיה ביכלתו לשוב לשרות הפעיל.

הוא היה מפקד יחידה קרבית, והוליך אותה בפעולות רבות, ובכללן התקפות על התחבורה הבריטית, על הרכבות וכו'. כן לקח חלק בהתקפות שנערכו בימי המשטר הצבאי. הוא גם היה אחראי למחסנים בפתח תקוה.

בחדשי המאורעות היה בגיוס מלא והקדיש את כל זמנו לארגון.

בקרבות על יפו השתתף מהיום הראשון, וכל הזמן היה בקו האש. הוא היה מופת לחבריו בעוז רוחו ובנכונות ההקרבה שלו. ביום החמישי של הקרבות, בחושו יחד עם חבריו למיתרס, כדי לבלום התקפה בריטית, נפגע מפגז בריטי שקפד את פתיל חייו.

הובא לקבורה בפתח תקוה, ליד קבר חברו אריה ימיני.


ווכטפויגל שמואל    🔗

החייל שמואל (נעדר)

שמואל נולד בירושלים בג' אדר ב' תרפ“ט. אביו הוא הרב הגאון ר' יצחק יעקב, רב ור”מ במאה שערים, ואמו הרבנית בלומה רחל. אבי זקנו היה הגאון רבי זרח בראוורמן ז"ל.

שמואל למד בתלמוד תורה במאה שערים ועשה חיל בלימודיו. אך לא רק בשכלו החריף הצטיין, אלא גם במידותיו התרומיות. בהיותו בן עשר נשלח לישיבת נחלת יצחק כדי למוד תורה ומלאכה. גם כאן הצטיין ונחשב כעילוי. אחר שעזב את ספסלי הלימודים החל לעבוד באריגה. הוא אירגן את חבריו לעבודה בחברת תורה ומלאכה ואחר כך הקים קבוצה בשם “החשמונאים”. בני הקבוצה היו מתאספים כל ערב כדי ללמוד תנ"ך ולשמוע הרצאות שונות.

הרגשות הלאומיים היו טבועים בדמו של שמואל, והוא הצטרף לארגון. הוא התמיד בלימוד העבודה הצבאית כפי שהתמיד בלימוד התורה. הוא עבר לתל אביב כדי לעבוד שם בסריגה, וגם בעיר מגורים זו התמסר לעבודה בארגון והשתתף בפעולות קרב.

ביום הראשון של הקרבות ביפו נשלח להתקפה בגיזרה של תחנת הרכבת. הוא נעדר בקרב וגורלו לא נודע עד היום.


וורנר אברהם    🔗

החייל אברהם

נולד בוורשה בשנת תרנ"ט (1899). למרות גילו עמד על זכותו למלא תפקידים קרביים כאיש שורה רגיל.

חייו היו עשירי מאורעות והרפתקות. הוא ביקר בארצות רבות בעולם, שמע שפות רבות והתנסה בכל תהפוכות החיים.

במלחמת העולם השניה שרת חמש שנים בצבא הבריטי כסרג’נט בחיל התעופה, והוא סיים את שרותו בהצטיינות.

בביתו בשכונת שפירא התקיימה עמדה של הארגון בכל חדשי המאורעות. מעטים הכירוהו כאיש אצ"ל, אך הבחורים הרגישו עצמם תמיד בטוב בביתו ובמחיצתו כבבית הוריהם.

הוא היה בתחילה חבר ה“הגנה” אך מזגו הסוער לא יכול להשלים עם מדיניות ההבלגה, ועל אף גילו והעובדה שהיה אב לשתי בנות מבוגרות, הצטרף לארגון והיה פעיל בעבודת המחתרת היומיומית.

נסיונו הצבאי עמד לו בקרב על יפו. הלוחמים הצעירים העריצוהו על שהוא מוותר כליל על חיים פרטיים ויוצא ללחום כאחד הנערים.

הוא נפצע קשה בקרב, ובי"ב באייר מת. רק אחר מותו נודע לבני ביתו שהיה חבר הארגון.


טמלר אליהו סנד    🔗

גונדר יהושע

אליהו נולד בי“ד באב תרע”ט בצ’רנוביץ לאביו ד"ר אברהם טמלר, שהיה עסקן ציוני פעיל ועורך-דין ידוע באותה עיר. מילדותו היה אליהו פעיל בתנועות נוער ציוניות.

בשנת 1939 עלה לארץ באנית המעפילים “פריטה” וכעבור שנה התגייס לארגון. בשנת 1942 נעצר, ושנה היה כלוא במזרע. עד שנת 1946 מילא תפקידים ראשונים במעלה בארגון, ובין השאר היה מפקד הח"ק במחוז פתח תקוה ובמחוז תל אביב, וחבר מחלקת התכנון נודע במחשבתו המעמיקה, בהליכותיו האצילות, עדינות נפשו ועוזו.

באפריל 1946 נאסר שנית על ידי הבריטים והובא בפני בית דין צבאי. בשעת המשפט הצטיין בהופעתו הגאה, וללא רתיעה הוקיע את שלטון הדיכוי הבריטי וניבא לו סופו. הוא נידון לשבע שנות מאסר. כעבור שנתיים ברח מכלא ירושלים דרך מנהרה, ביחד עם אחד עשר אסירים אחרים, אנשי אצ“ל ולח”י. מספר חדשים קודם לכן עשה נסיון בריחה שלא הצליח; הוא השיג מדי שוטר והצליח להגיע עד השער החיצוני, אך שם הוכר על ידי שוטר יהודי שהסגירו.

במשך שנות פעילותו בארגון השתתף בתכנונן ובביצוען של עשרות פעולות קרביות ופעולות החרמה. בין האחרות פקד על פעולת פיצוץ סי.איי.די. יפו; החרמת נשק במחנה סרפנד ופרדס חנה. הוא היה עשוי ללא חת, ואומץ לבו חיזק תמיד את לב פקודיו ברגעים הקשים ביותר. הוא היה אחד המתכננים והמפקדים המוכשרים ביותר של ההתקפה על יפו, שבה נספה.


ימיני אריה    🔗

ראש קבוצה אבינדב

אריה נולד בראש חודש שבט תרפ"ט בפתח תקוה, להוריו שייטל וחיים שלמה ימיני, תושבי המושבה.

עוד בהיותו תלמיד בבית הספר העממי הצטרף לבית“ר, וכעבור כמה שנים התגייס לארגון. בשעת ה”סיזון" חזה מבשרו את קללת מלחמת האחים. בדרכו לגימנסיה הותקף על ידי קבוצה של אנשי ה“הגנה” והוכה קשות. בחופש הגדול בפתח תקוה נעצר והיה כלוא זמן מה בבית15 הסוהר ביפו. כששוחרר, נמצא במעצר בית במשך שלוש שנים. אחר פיצוץ מלון “המלך דוד” נעצר פעם נוספת והיה כלוא במחנה לאטרון כחצי שנה.

כל זה לא מנע ממנו להיות פעיל בארגון וליטול על עצמו תפקידים קשים ואחראיים. את קורס המפקדים סיים בהצטיינות, ואחר כך התמסר להדרכה.

כאשר החלה ההתקפה על יפו, עמדו למנותו כאחראי באחד הבסיסים, אך הוא סירב ודרש בתוקף שיתנו לו ללכת לחזית. לפי בקשתו צורף כמקלען לצוות של אחד המשוריינים. ביום הרביעי של הקרבות פגע פגז בריטי במשוריינו, ואריה נהרג ביחד עם שנים מחבריו.

בן עשרים היה בנפלו. לפני צאתו את הבית כדי ללכת לגיוס מלא אמר לאמו: “חדלי נא מאהוב אותי, אמא. חייל אני ועלול לא לחזור…”. ואכן, לא חזר עוד לבית הוריו.


יעקבי נחמיה    🔗

החייל נחמיה (נעדר)

נחמיה נולד בתל אביב בחודש מנחם-אב תרפ"ח.

הוא למד בבית הספר תחכמוני ואחר כך החל ללמוד מסגרות. כיוון שלא תמיד היתה העבודה מצויה במקצוע זה, עבד גם באופן ארעי במקומות אחרים, ובין השאר בבית חרושת לצנורות מלט ברמת גן.

נחמיה הצטיין בחיבתו העזה למוסיקה. בנגינה מצא נופש ונוחם מחייו החמריים הקשים ומדאגות יום יום. הוא הצטיין בנגינה באקורדיאון.

כמעט מילדותו השתייך נחמיה לבית"ר, וגילה פעילות רבה בסניף בת ים. את כל זמנו הפנוי היה מבלה במועדון הקן ובמיוחד היה מתמסר לפיתוח הסניף ולרכישת חברים חדשים.

הוא התגייס לארגון והשתתף בפעולות קרב. יקדה בו אהבה עזה למולדת ושנאה לכובש הזר שעמד כשטן בדרך לעצמאות עברית. צעיר היה נחמיה כאשר גמר אומר להקדיש את חייו לשחרור המולדת מעול הכובשים הזרים.

בהתקפה על יפו עמד בחזית מהיום הראשון. פעמים רבות היו חייו נתונים בסכנה וכדורי האויב זמזמו סביבו, אך תמיד ניצל ותמיד הוכיח עוז רוח ואומץ לב לדוגמה.

בליל הפריצה לים אבדו עקבותיו. מאז נעדר, ועד היום לא נודע גורלו.


יפת ציונה    🔗

החיילת ציונה

ציונה נולדה בכ“ב בניסן תר”ץ בתל אביב, ושם אביה אהרן ושם אמה חנה.

היא למדה בבית הספר השחר ואחר כך בבית הספר המעורב בנוה צדק. אחר כך למדה שנתיים בבית הספר המקצועי לתפירה ופרנסתה היתה על עבודתה כתופרת.

ילדה היתה כאשר נתייתמה מהוריה, והיתמות הטביעה את חותמה על נפשה. כמעט ולא ידעה אהבת אם ודאגת אב, וצעירה מאד היתה כאשר נדרשה לעמוד במאבק הקיום כאחד המבוגרים.

ציונה הרבתה לטייל בארץ והכירה כל פינה שבה. האהבה לנופי המולדת הפכה במרוצת הימים לרגש לאומי טבעי עמוק. היא הצטרפה לארגון, ובמלחמת המחתרת מצאה בית וסיפוק בחיים.

כאשר החל ייצור הנשק בארגון, התחילה ציונה לעבוד בשטח זה. היא עשתה לילות כימים בהכנת נשק ותחמושת בשביל חיילי הארגון. היא ידעה שהצלחת המלחמה תלויה במידה לא-מעטה במאמציה. ולא מעט התגאתה בתפקיד האחראי שהוטל עליה.

כאשר החל הקרב על יפו, הוטל עליה להכפיל את מאמציה. החזית היתה זקוקה לתחמושת, וציונה הרגישה את עצמה כמי שמחזיקה בידיה את חייהם של לוחמים רבים. היא עבדה ללא הפוגה בעלית גג שברחוב מזא“ה ולא נתנה שינה לעיניה. בכ”ב בניסן התנקם בה המאמץ הגדול. חומר נפץ התפוצץ בחדרה וציונה קפחה את חייה הצעירים.


כנעני אברהם    🔗

ראש קבוצה זרובבל

נולד בי' באדר תר“ץ בתל אביב. הוא למד בבית ספר תיכוני למסחר ובבית הספר המקצועי על שם מכס פיין. היה סדר בבית דפוס, חבר הנוער העובד וחבר פעיל ב”זבולון".

בן 15 היה כאשר הצטרף לארגון. הוא סיים קורס למדריכים וקיבל את התואר ראש קבוצה. אברהם השתתף בפעולות קרב רבות. הוא נאסר בפעולת החרמה בבנק “עותומן” ביפו והיה אסור חצי שנה בכלא ירושלים ובמחנה לאטרון.

אברהם השתתף בהחרמת הנשק בראש העין, בפעולות במגרשי התערוכה ובסרפנד, בחטיפת הקצינים מבית המלון “הירקון” בתל אביב, בהתקפה על משטרת רמת גן, בהתקפת מחנה חיל התעופה בתל אביב ובפעולה נגד חיל המצב הבריטי בחדרה. הוא היה מפקד על פעולות עונשין שונות נגד הערבים וחיפושי נשק אצלם.

חדשים אחדים היה בעמדות הארגון בגבול תל אביב, ובעיקר בגבול אבו כביר. אברהם נפל ביום החמישי של הקרב על יפו, בהיותו יחד עם גונדר יהושע.


לוי יוסף    🔗

החייל יוסף

יוסף נולד בירושלים, בי“ד תשרי תרפ”ח. הוא למד בבית הספר “כל ישראל חברים” ועשה חיל בלימודיו. אולם בהיותו בן 13 עברה משפחתו לתל אביב, ומחמת מצוקה כלכלית נאלץ להפסיק את לימודיו ולסייע בפרנסת המשפחה. הוא עבד בבית חרושת לליטוש מראות והתמחה במקצוע זה.

בהיותו בן 12 הצטרף לקן בית"ר בירושלים. ב-1945 התגייס לארגון ושמו יצא לפניו כאחד החיילים הטובים בשורות. הוא החל בהדבקת כרוזים, ואחר כך השתתף בפעולות קרביות רבות.

בבית היה מסביר את העדרו באמרו כי הוא לומד בשעורי ערב. וכאשר צריך היה לצאת לפעולת קרב לימים מספר, היה אומר להוריו שהוא יוצא לבקר אצל חברים בקיבוץ. הוריו לא ידעו על השתייכותו לארגון.

אחר החלטת או"ם והתלקחות הקרבות בארץ, עבר לשרות מלא. הוא עזב את עבודתו ועשה לילות כימים בשמירה בעמדות הגבול.

ערב ראש חודש ניסן תש"ח, בהיותו על משמרתו בעמדה, נפל חלל יחד עם מפקדו עמוס פרידמן.


יוסף לוי    🔗

גונדר עוזי

יוסף נולד בכ“ב בתשרי תרע”ז בהרטוב. הוא למד בבית הספר במושבה, עד שבשנת 1930 עברה המשפחה לפתח תקוה והוא המשיך בלימודיו בבית הספר פיק“א בעיר זו. בן 14 התקבל לעבודה בדואר ומאז נשא בעול פרנסה. בהיותו בן 18 החל לעבוד במחצבת מגדל צדק, ושם התמחה בפיצוץ. למרות העבודה המפרכת קבע עתים לתורה ועשה חיל בלימודיו. הוא גם היה פעיל בענפי ספורט שונים ב”מכבי אבשלום" בפתח תקוה.

בפרוץ מאורעות תרצ“ו התגייס ל”הגנה" ומילא בה תפקידים אחראיים. בקיץ תרצ“ח נאסר על ידי הבריטים. אחר שחרורו עבר לשורות הארגון והיה אחד החברים הפעילים שבו. הוא גמר קורס לסגנים ונתמנה מפקדן של שתי קבוצות מטובי הנוער הבית”רי. הוא הגיע לדרגת רב-סמל, ואחר כך נתמנה מפקד בפועל של הארגון בפתח תקוה. בשנת תש“ד, עם חידוש המלחמה בבריטים, נתמנה מפקד המחוז. בקיץ של אותה שנה נאסר ונכלא בלאטרון, ומשם הוגלה אחר כך לאריתריאה, ושוחרר באביב תש”ו.

בשובו מן הגולה נתמנה מפקד מחוז תל-אביב. הודות לכשרונו הארגוני וידיעותיו הרבות התפתח הארגון במחוז במהירות רבה. ביום שבו החלה ההסתערות על יפו עמדו לרשות הארגון במחוז תל אביב אלפי חיילים.

יוסף נטל חלק פעיל בקרבות, והוא נפל כאשר יצא עם חולית חבלנים לפוצץ בתים בחזית כדי לחסום את הדרך בפני שיבת הבריטים.


לייזרוביץ שמעון    🔗

סמל א' גד

שמעון לייזרוביץ (סיומקה) נולד בפאריס בד' כבלו תרפ"ה לאביו יצחק אליעזר ולאמו לאה. בהיותו בן שלוש נתיתם מאביו, וכעבור שנה מתה גם אמו. הוא אומץ על ידי דודתו, שהביאה אותו לארץ ישראל בהיותו בן ארבע.

הוא חונך ברוח המסורת ולמד בבית הספר תחכמוני ובגמנסיה “הרצליה”. בשנת 1943 גמר את לימודיו בהצטיינות, אך מחוסר אמצעים לא היה ביכלתו להמשיך בלימודיו בבית ספר גבוה. הוא נאלץ למצוא עבודה ולהרוויח את לחמו. אך תשוקתו ללימוד היתה כה עזה, שהמשיך בלימודיו בערבים. הוא למד הנדסה ב“מכון הבריטי”.

בהיותו בן 14 הצטרף לשורות בית"ר, ותוך זמן קצר היה הרוח החיה ביחידתו. הוא סיים קורס ז' למדריכים, והיה אהוב מאד על חניכיו. בן 17 הצטרף לארגון ומאז היה פעיל כחייל וכמפקד.

בשנת 1946 בהיותו בשוני כמדריך קורסים, נאסר על ידי הבריטים ובמשך שנה היה כלוא במחנה לאטרון. אחרי שחרורו חזר לשוני והמשיך בעבודתו.

בתקופה האחרונה היה מפקד הארגון בזכרון יעקב. לפני פסח תש"ח בא לתל אביב לחופשה, ובשמעו על ההתקפה על יפו לא יכול לעמוד מנגד. הוא יצא לקרב כמתנדב.

ביום השני של הקרבות נמצא באחת העמדות בקו החזית. בשעת קרב פגע בו צרור כדורים, והוא נפצע פצעי מוות.

סיומקה היה אהוב על חבריו וחניכיו. הוא היה בעל הדר והצטיין במוחו החריף ובכשרונות ההדרכה שלו.


לסקה מיכאל    🔗

סגן גלעדי

נולד בד' בסיון תרצ"א במושניץ, – עיירה קטנה בצפון מערב פולין בקרבת הגבול הפרוסי. היה נצר למשפחת חסידים ידועה, וחינוכו היה ברוח מסורתית. עוד בלמדו בחדר הצטיין בשכלו החריף ובמהירות תפיסתו, ונחשב “ילד הפלא” של העיירה.

בהיותו בן שמונה עלתה משפחתו לארץ. הוא למד בבית הספר “בילו”, ויחד עם קבוצת תלמידים הצטרף לבית“ר והוא בן 12. לשורות הארגון נכנס בשנת 1945, אך הוא הוסיף להיות פעיל גם בבית”ר. במרוצת השנים עלה בדרגה והיה מדריך ומפקד גם בארגון וגם בבית“ר. הוא הצטיין גם כחבר התזמורת של בית”ר והנעים זמירותיו בקורנט.

בשנות פעולתו בארגון השתתף בפעולות רבות, וקנה לו שם כמפקד מוכשר, בעל אומץ לב ושיקול דעת.

ביום הראשון של הקרבות ביפו השתתף בנסיון הפריצה הראשון בקבוצתו של קבצן. אחר שההתקפה נהדפה על ידי הערבים, שמע כי באחד הבתים בקו החזית נמצא החובש אברהם מזרחי שנפצע בקרב. על אף הסכנה הגדולה אץ לאותו בית כדי להציל את חברו. הוא שילם בחייו על נסיון הצלה נועז זה.

הוא הובא לקבורה בבית העלמין בנחלת יצחק, בקבר אחים עם אברהם מזרחי ועמנואל ביטרן.


מונצש צבי    🔗

סמל יצחק

צבי נולד בפולין בשנת תרפ"ו, אך חינוכו היה עברי: הוא למד בגן ילדים ובבית ספר “תרבות”. בן שש היה כאשר אביו עלה לארץ. כעבור שנתיים יצאה אמו לדרך עם צבי ואחיו – ללא רשיון עליה. אחר נדודים רבים הגיעו ברגל מגבול הלבנון לצפת. שם נאסרו, ואחר מאמצים מרובים השתחררו והגיעו לתל אביב.

נדודים אלה והרפתקאות ההעפלה השאירו את רישומם בנפשו של צבי. העובדה שזרים נועלים את שערי הארץ בפני יהודים הרוצים לחזור אליה עשתה עליו רושם מדכא, ויש להניח שכבר אז גמלה בלבו ההחלטה להקדיש את חייו לשחרור המולדת מעול זרים.

בשעה שלמד בבית הספר התיכוני “מונטיפיורי” הצטרף ל“הגנה”. הוא התעניין במיוחד בשטח התעופה וחלם על בניית מטוסים. הוא היה חבר הקלוב הארצישראלי לתעופה והשתתף בתחרויות דאיה.

צבי לא מצא סיפוק בעבודתו ב“הגנה”. הוא הגיע לכלל מסקנה שאין זה ארגון הלוחם לשחרור המולדת מעול הבריטים. הוא עבר לארגון, וסיים קורס ועלה לדרגת סמל. הוא התמחה בתעשיית נשק, וכן השתתף בפעולות קרב שונות. פעם הגיע הביתה כשהוא פצוע. למשפחתו נודע כי בשעת העברת נשק נשקפה סכנת התפוצצות למטפלים בו, והוא שם את נפשו בכפו והציל את חבריו.

ביום הרביעי של ההתקפה על יפו, בקרב על הפריצה לים, נפל צבי בשעה שהתקדם בראש קבוצתו.


מוריס אברהם    🔗

החייל אברהם

אברהם היה יליד תורכיה. עריסתו עמדה בעיירה טקירצה. משפחתו היתה עניה, ומכיוון שלא היה ביכולת אמו לפרנס את כל הילדים, עזב את הבית עוד בהיותו בגיל רך כדי להתפרנס מיגיע כפיו. הוא נקלע בין ציידים בהרי אנטוליה ושנים אחדות חי במחיצתם, הרחק ממגע עם יהודים. שם למד את מלאכת הקליעה ולא היו צלפים רבים כמוהו. אחר כך התגייס לצבא התורכי ושרת בו שבע שנים.

בצבא נפגש עם חיילים יהודיים ומפיהם שמע על השואה שבאה על יהדות אירופה ועל מלחמתם של היהודים למען הקמת מדינה עברית. הרעיון קסם לו, והוא החליט לעלות לארץ בדרך היבשה.

בסוריה נאסר ונידון לשנתיים מאסר. בסוף תש"ו יצא מהכלא ובאמצעות אחד הנכבדים היהודיים בא במגע עם מארגני ההעפלה מסוריה והצליח לעלות לארץ. הוא עבד כרפתן בפתח תקוה ובנחלת יצחק ונשא אשה. בגבור מלחמת המחתרת נגד הבריטים התגייס לשורות הארגון.

בפרוץ המאורעות היה בעמדות ברחוב שבזי ובבית הספר “אליאנס”, למרות שפרנסתו לא היתה מצויה ואשתו היתה בהריון.

ביום הרביעי של הקרבות יצא אברהם יחד עם חבריו לכבוש את בית הספר האיטלקי. לפתע נפתחה עליהם אש כבדה מהאגף, ואברהם נפל חלל במקום.


מזרחי אברהם    🔗

החייל אברהם

אברהם נולד בשכונת ימין משה בירושלים ב-כ“ה בשבט תרפ”ט ושם הוריו חיים ואסתר. הוא למד בבית הספר “דורש ציון”, שבו עבד אביו כשמש. בן 11 היה כאשר נתיתם מאביו. לפני מותו ציווה האב על בניו הגדולים שישקדו על המשכת לימודיו של אברהם. אולם לא עברו ימים רבים והם נאלצו להפר את מצוות אביהם, כי מצב המשפחה היה קשה, וכל ילד צריך היה לשאת בעול פרנסתה. בן 13 היה אברהם כאשר התחיל לעבוד בבית דפוס. כעבור זמן קצר עבר לתל אביב, ושם עבד תחילה בדפוס “הארץ”, ואחר כך ב“המשקיף”.

כאשר היה בן 16 התגייס לארגון. בערבים היה משתלם. וביחוד השתדל לרכוש לו ידיעות שהיו עלולות להיות לעזר במלחמה נגד השליט הזר.

בשנת 1946, בשעה שעסק בהדבקת כרוזים בחוצות תל אביב, נתפס על ידי הבריטים, ששלחוהו למעצר בלאטרון. אחר ששוחרר משם, חידש את פעולתו בארגון, ובשנת 1947 נתפס שוב על ידי משמר בריטי. אברהם הצליח להתחמק מידי שוביו, אך תוך כדי כך נחבל קשה בעינו.

הוא השתתף בפעולות קרב רבות, ואחר שפרצו המאורעות שמר בעמדות בגבולות תל אביב והשתתף בפעולות תגמול נגד הכנופיות.

ביום הראשון של ההתקפה על יפו נפצע קשה, ויחד עם חייל אחר נפל לידי הערבים. כעבור יומיים הוחזרו גופותיהם על ידי הצלב האדום.

שנים מאחיו, יעקב ומשה, נקמו באויב את דם אחיהם השפוך.


מטוס שולמית    🔗

החיילת שולמית

שולמית נולדה בשנת תרפ"ט בחיפה להוריה גרשון ובתיה. בהיותה בת ארבע עברה המשפחה לתל אביב. היא למדה בבית הספר העממי “השחר”, ובגמר הלימודים החלה לעבוד בבית חרושת לאריגים. באותו בית חרושת עבדה עד זמן קצר לפני מותה.

שולמית היתה מלאת חיים, עליזה ואהובה על כל חבריה וחברותיה. ביחוד העריכוה על קור רוחה ואומץ לבה, שבאו לידי התגלות במצבים קשים.

מילדותה היתה חברת בית"ר והכשירה עצמה לפעילות המחתרת. אפילו חברותיה הקרובות ביותר לא חשדו בה כי היא נמנית על הארגון. בעיניהן היתה נערה ככל האחרות, המבלה את זמנה הפנוי בבתי קפה, בקולנוע וכיוצא באלה.

רק בזמן המאורעות הרגישו בביתה שאינה כתמול שלשום, ואחר חקירה ודרישה נתברר כי היא יוצאת לשמירה בעמדות. אביה דיבר על לבה והתחנן בפניה שתעזוב את הארגון. הוא אמר שהיא צעירה מדי מכדי שתסכן את חייה ולהחזיק נשק. אך הכל היה ללא הועיל.

אור לט' באדר ב' תש"ח, בהיותה בעמדה בשכונת שפירא, פתחו הערבים בהתקפה כבדה על המגינים. שולמית עמדה בגבורה בקרב וסייעה בהדיפת ההתקפה, אך כדור פגע בלבה ושם קץ לחייה הצעירים.


מטרסו אברהם    🔗

ראש קבוצה חננאל

אברהם נולד בסלוניקי של יוון בשנת תרפ"ז. בעיר מולדתו למד בבית הספר “אליאנס”, ובשנת 1935 עלתה משפחתו לארץ. הוא המשיך בלימודיו בבית הספר העממי “עליה” וגמר אותם בהצטיינות. בגלל המצב הכלכלי הקשה בו היתה נתונה משפחתו, לא היה ביכלתו להמשיך בלימודים בשעות היום, אך הוא הוסיף ללמוד בערבים. הוא עבד במשרדים שונים ובבנקים, מקום שם היתה דרושה רמת השכלה גבוהה מזו הנקנית בבית הספר העממי. אך תמיד הניח את רצון מעבידיו.

הצטרף לארגון בעודנו נער, ותוך זמן קצר היה לאחד החברים הפעילים ביותר. עד מהרה נשלח לקורס, וסיים אותו בתואר ראש קבוצה.

אברהם השתתף בפעולות קרב שונות, ובכולן הצטיין באומץ לבו. בין השאר השתתף גם בפעולת הנחיתה בחוף יפו.

בשעת ההתקפה על העיר הערבית שרת במשוריין. ביום הרביעי לקרבות, בהיותו במשוריינו יחד עם פנץ וחיילים אחרים, נפגע קשה בחוט השדרה, וכעבור שלשה ימים מת מפצעיו בבית החולים.


נחום שלום    🔗

ראש קבוצה אבינרי

שלום נולד בעדן בשנת תרפ"ט. בן שלוש היה כאשר משפחתו עלתה לארץ והשתקעה בתל אביב. שלום למד בבית הספר קלישר, ואחר כך בבית הספר הטכני על שם מונטיפיורי. אחר שגמר את חוק לימודיו, התחיל לעבוד בבית חרושת ליציקה עדינה. במשכורתו היה משמש סעד למשפחתו. שלום הצטער על שאינו יכול להמשיך בלימודיו. ביחוד התעניין בבניית מכונות, ורוב הספרים שרכש לו היו על נושא זה. הוא השתלם בכוחות עצמו והיה מומחה במכונאות.

בשנת 1945 נכנס לארגון, והיה אחד מלוחמיו האמיצים ביותר. הוא סיים קורס וקיבל את התואר ראש קבוצה. הוא יצא לפעולות קרב רבות והיה מופת לחבריו ולפקודיו.

בפרוץ המאורעות עזב שלום את עבודתו והתמסר כולו לשמירה בעמדות ולפעולות קרב.

ארבעה ימים לפני ההתקפה על יפו הודיע בבית כי הוא יוצא לפעולה חשובה, וישוב רק כעבור עשרה ימים. אולם הוא לא חזר עוד.

בחזית יפו פעל כמקלען ועמד פעמים רבות מול משורייני האויב. ביום החמישי של הקרבות נמצא בעמדה שהיתה נתונה להתקפה קשה של משוריין בריטי. שלום הריק מחסנית אחר מחסנית כדי לעצור את המשוריין הבריטי. חבריו ביקשו להחליפו, אך הוא לא שעה לכל הבקשות. בסוף פגע בו כדור של האויב והוא נפל חלל במקום.


פנץ נתן    🔗

החייל נתן

נתן נולד בשנת תרע"ח ברוסיה. בגיל רך עלתה משפחתו לארץ. הוא למד בגימנסיות הרצליה ונורדיה. אחר כך המשיך בלימודיו באוניברסיטה האמריקנית בביירות.

מילדותו היה חובב ספורט, וביחוד הצטיין בכדורגל. בשנת 1936 יצא עם קבוצת הכדורגל של המכבי לסיור בארצות הברית. שם נתפרסם כ“ילד הטיפוחים” של הספורט היהודי בארץ ישראל. בשובו לארץ עזב את המכבי והצטרף לקבוצת הכדורגל של בית“ר, למרות שזו היתה אז בליגה השניה, בעוד שהמכבי היה בליגה הראשונה. לנתן היה חלק רב בעליתה המהירה של קבוצת הכדורגל של בית”ר. הוא גם השתתף במשחקים בינלאומיים וזכה באותות הצטיינות רבים על משחקו.

הוא היה פעיל גם כעסקן ספורטיבי ועשה הרבה להרמת קרנו של הספורט הארצישראלי. הוא השתתף בקביעות ב“המשקיף הספורטיבי”.

כל החיל שעשה בספורט לא מנע ממנו להיות בין האמיצים והמסורים שבחיילי הארגון.

במערכה על יפו שרת כמקלען באחד המשוריינים של הארגון. ביום הרביעי, י“ט בניסן תש”ח, כאשר הבריטים ערכו את התקפותיהם הישירות על עמדות הארגון, היה נתן במשוריינו בשעה שהתפתח דו-קרב בינו ובין משוריין בריטי. פגז בריטי שפגע במשוריין העברי שם קץ לחייו של נתן.


פרידמן עמוס    🔗

סגן יהוידע

בן תשע עשרה היה עמוס כאשר נפל בהגנת תל-אביב, מול אבו-כביר הפורעת.

עמוס היה ילד שעשועים להוריו ואהוב על חבריו בבית"ר ובארגון. הוא הצטרף לארגון בשעת הרדיפות, ומשורות הרודפים בא. הוא לא יכול להשלים עם המחשבה שצעירים המוסרים את נפשם על שחרור המולדת, נרדפים על צואר על ידי חבריו. והוא הסיק מסקנות מן הסערה שנתחוללה בנפשו.

לעבודה המחתרתית בארגון התמסר בכל מאודו. הוא מילא כל תפקיד במסירות, כקטן כגדול. רבה היתה שמחתו כאשר הודיעו לו כי עליו לצאת לקורס למפקדים. אחר סיום הקורס נצטווה לצאת עם פקודיו לאחת העמדות בגבולות.

היתה לו נטיה לטכניקה, והתענינותו בשטח זה גברה כאשר נודע לו כי הארגון מתחיל לייצר כלי נשק למלחמתו. מאז היו כל מחשבותיו נתונות לדרכים לשיפור נשקו של הארגון ולהגדלת יעילותו. לעתים תכופות היה פונה למפקדיו בהצעות בשטח זה, ואשרו לא ידע גבול כאשר מקצת מהצעותיו הגיעו לשלב של ניסויים.

בשעת הדיפת התקפה ערבית שבאה מצד אבו-כביר, נפל יחד עם פקודו יוסף לוי.

הם נקברו יחד בקבר אחים ואמו שהספידתו פנתה בקריאה לחבריו להוסיף וללכת בדרכיו עד הנצחון. “אנו גאות בכם וגם אנו נתייצב בשורות כדי לנקום את דמכם”, אמרו האמהות השכולות עם סתימת הגולל.


צברי שמואל    🔗

החייל שמואל

המולדת היתה טבועה בנפשו של שמואל מגילו הצעיר. בהיותו תלמיד בית הספר הצטרף לשורות בית“ר ובאספות הקן ספג בקרבו את התורה הלאומית הצרופה. את זמנו הפנוי היה מבלה בקריאת ספרים על נושאים לאומיים, בקריאות בתנ”ך ובהעמקת והרחבת ידיעותיו על ארץ מולדתו.

כבר בגילו הצעיר הרגיש בעוול שנעשה לעמו הן בארצות הגולה והן בארץ הנמצאת במשטר דיכוי של שלטון עויין. שמואל מחליט בנפשו להקדיש את עצמו למלחמה למען שחרור המולדת.

בפרוץ מלחמת העולם השניה הוא מתגייס לצבא הבריטי ומשך זמן המלחמה הוא משרת בצי כמלח וכחייל. הוא רוכש לעצמו ידיעות צבאיות רחבות כי יודע הוא, שעליו להכין את עצמו לשרת את עמו במיטב אונו.

לאחר שחרורו מן הצבא הוא מתגייס לשורות הארגון ומשך זמן קצר יוצא לו שם כאחד הלוחמים האמיצים והנאמנים שבארגון. הוא משתתף בהרבה פעולות קרב וכל תפקיד שהוטל עליו הוא ממלא באמונה.

עם פרוץ המאורעות הוא עובר לגיוס מלא ויומם ולילה הוא מבלה בעמדות שבגבול יפו תל-אביב.

ביום כ“ו טבת תש”ח, כאשר חזר מן העיר והתקרב לעמדה שלו בשכ' נוה שלום, פלח כדור של צלף ערבי את לבו, והוא רק בן עשרים במותו.


צווייג זאב יוסף    🔗

סמל א' צדוק

זאב יוסף צווייג נולד לאביו שמואל צווייג, וותיק התנועה הלאומית, בכ“א באייר תרפ”ב.

מילדות נמנה זאב עם בית“ר, נאמן לחינוך שקיבל בביתו, הוא הצטיין במסירותו וביכלתו הרבה, ועלה בדרגה עד שנתמנה מפקד קן בית”ר בתל אביב.

בן שש-עשרה התגייס לארגון, וגם בו הצטיין כמדריך ומפקד. הוא נאסר על ידי הבריטים ונכלא בלאטרון, ואחר כך הוגלה לסודאן ולקניה. בהתחשב בבריאותו הרופפת החזירוהו הבריטים לארץ, אך הוסיפו להחזיקו במעצר בלאטרון. בסוף שוחרר גם משם.

עם הרחבת שורות הארגון נתמנה זאב מפקד גדוד חמש, שהיה תוך זמן קצר לאחד הגדודים הטובים והמאומנים ביותר בארגון. זאב היה מומחה לפיצוץ ואחד הצלפים הטובים ביותר בארגון, ואת תורתו שינן לחניכיו ופקודיו.

עד מהרה קנה לו ידידים רבים. לא רק חניכיו, אלא כל אשר באו במגע עמו הוקסמו מאישיותו.

זאב היה אחד ממארגני עמדות הארגון בגבולות תל אביב. יומם ולילה נמצא בעמדות, ושם גמל בלבו הרעיון של ניתוק מנשיה על ידי פריצה לחוף הים. פעמים מספר פנה למפקדי הארגון בהצעה זו. זאב זכה לראות בהגשמת תכניתו, אך הוא היה הראשון שנפל בקרבות יפו. בעמדו באחת העמדות נפגע בכדור ערבי בראשו והוא נהרג במקום.


צוקרמן אהרן    🔗

גונדר אהוד

נתחנך בבית דתי ולאומי בוורשה. היה פעיל בארגונים ציונים שונים בחוץ לארץ. בעלותו לארץ בשנת 1931, הצטרף לפלוגת הגיוס של בית"ר בחדרה. הוא עבד כפועל חקלאי בפרדסי חדרה, וידע מחסור כרוב הפועלים שיום עבודתם לא היה מובטח להם. אך תמיד עודד את חבריו וחיזק את רוחם.

סגולות המדריך והמפקד היו טבועות בו, ותמיד השתדל להיות למופת לחבריו ולפקודיו. בשנת 1933 עבר לתל בנימין ברמת גן, יחד עם קבוצת בוגרי גיוס שהיווה גרעין התישבותי. באותה שנה, ביום הכפורים, תקע בשופר בשעת תפלת נעילה ליד הכותל המערבי, ונאסר לשבועיים.

כעבור זמן קצר חזר לחדרה, ושם התמסר כולו לעבודת המחתרת. בימים ההם עבד בפרדסים, ובלילות ארגן את סניפי הארגון בחדרה. זכרון יעקב ובנימינה.

בשנת 1942 הוצב פרס של מאתיים לירות על תפיסתו. הוא נאסר והיה עצור במשך חמש שנים בלאטרון, אריתריאה, סודאן וקניה. אחר שחרורו ביוני 1947 חזר לתל אביב, התיצב לפני מפקדי הארגון וקיבל על עצמו תפקידים אחראיים שונים.

בשעת ההתקפה על יפו עסק בצרכי האספקה של החזית.

בשביעי של פסח נפל בסמטאות מנשיה, בשעת פעולת הסריקה של ה“דלק”.


קופ אפרים    🔗

החייל אפרים

אפרים היה יליד העיירה טורובין ליד לובלין, ושם הוריו צבי ורחל. בשנת 1936 עלתה המשפחה לארץ. אפרים קיבל חינוך מסורתי. הוא למד בבית הספר תחכמוני, אך בגמר בית הספר העממי נאלץ לבקש עבודה, כי המשפחה לא יכלה לאפשר לו להמשיך בלימודיו.

הוא התחיל לעבוד בבית חרושת למתכת והתמחה כמסגר. את כל משכורתו היה מוסר לאמו, בידעו כי פרנסת הבית באה בקושי.

אחר שגמר את בית הספר, הצטרף לבית"ר, ואת כל שעתו הפנויה היה מבלה במועדון הקן. הוא היה שקט ונחבא אל הכלים, ולא עורר תשומת לב מרובה. אולם היתה בו נפש אצילה ורגשות עמוקים סערו בו.

רבה היתה שמחתו כאשר נתקבל לשורות הארגון, ומיטב אונו וכוחו הקדיש לו.

בפרוץ המאורעות עזב את העבודה והתגייס לשרות מלא, למרות שזה פגע קשה במשפחתו. הוריו התנחמו בזה שהוא נשאר נאמן לחינוך המסורתי שנתנו לו והתפלל יום יום.

בן תשע עשרה וחצי היה אפרים כאשר נפל חלל באחת מעמדות הספר, בשמרו על תל-אביב, בי“ד בכסלו תש”ח.


קרמרמן שלמה    🔗

סמל דב

נולד בא' באב תרפ"ט. גמר בית ספר עממי ותיכוני בעפולה, ואחר כך עבר לתל אביב ולמד שנה אחת בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה.

מילדותו צרב בלבו הכאב על העוול שנעשה לעם בתפוצות ועל ההשפלה והדיכוי שהיו מנת חלקו במולדת תחת השלטון הזר. ובגיל צעיר מאד החליט שכאשר יגדל, יקדיש את חייו למלחמה על שחרור המולדת.

בהיותו בן שש-עשרה הצטרף לשורות הארגון הצבאי הלאומי. לעבודה בארגון התמסר בכל להט לבו הצעיר. הוא עשה לילות כימים במילוי התפקידים שהוטלו עליו. בשנת 1945 נתמנה מפקד כתה ובמשך שנתיים הדריך את פקודיו והלך בראשם בפעולות. בשנת 1947 סיים קורס לסמלים ונתמנה מפקד גונדה בגדוד 8 של הארגון.

הוא השתתף בפעולות קרב רבות: בפיצוץ צנור הנפט ליד מחנה ישראל (עפולה), בהתקפה במגרשי התערוכה בתל אביב, בפיצוץ המטוסים בשדה התעופה בלוד, בהתקפה על תחנת השידור בירושלים, בהתקפה על בית הדר בתל אביב, בפיצוץ מסילת הברזל ליד בנימינה, בהתקפה על מחנה סרפנד ובפעולות החרמה אחרות.

בהתקפה על יפו השתתף מיומה הראשון, והוא הצטיין באומץ לבו ובמסירותו. הוא נפגע מפגז בריטי בעת התקפתם על עמדות הארגון בכ' בניסן, ה' דחול המועד פסח, והחזיר את נשמתו לבוראו באותו יום.


רבינוביץ אריאל    🔗

החייל אריאל

אריאל היה יליד בוזא ברומניה. הוא נולד ב-י“ב בכסליו תרפ”ט. למד בגימנסיה עברית והיה חבר הנוער הציוני.

בשנת 1944 עלה לארץ במסגרת עלית הנוער, ובמשך שנה היה בקיבוץ של הנוער הציוני בתל יצחק. אולם חיי הקיבוץ לא סיפקוהו, והוא לא מצא בהם פתרון לבעיות שהעסיקוהו. הוא לא יכול לשכוח את אשר עוללו הנאצים בשנות המלחמה לקרוביו ולאחיו היהודים. הוא חלם על היום בו יוכל לנקום את נקמת עמו וללחום לשחרור ארצו מעול זרים. הוא עזב את הקבוץ, וכעבור זמן קצר הצטרף לארגון.

אחר שעזב את הקיבוץ התחיל לעבוד בבית מלאכה לתיקון אופנעים והתמחה במקצועו, הוא סיים קורס, ונמנה עם חיילי הח"ק. הוא השתתף בפעולות קרב שונות ומצא בהן סיפוק רב. בכל פעולה מצא פורקן לרגשות הנקם שפעמו בלבו. הוא עבד גם בייצור נשק בשביל הארגון והשתדל להכניס שכלולים שונים בתהליך הייצור.

אריאל השתתף בכל ההתקפות על ביצורי האויב ביפו והיה בין ראשוני המתפרצים. ביום הרביעי לקרבות, בשעת התקפת נגד בריטית, נפגע ונפל חלל.


רויטמן מאיר    🔗

סמל עמיעז

מאיר נולד בא' בחשון תרפ“ז לאביו משה ולאמו לאה. בן יחיד היה להוריו, והם שקדו על לימודיו וחינוכו. בגיל צעיר נכנס מאיר לבית”ר, וכעבור זמן קצר החל מתבלט בכשרונותיו. זמן ממושך עסק בהדרכה בבית“ר, וכן היה עורך ערבים ספרותיים שנודעו לתהלה. היתה לו נטיה מיוחדת לספרות. כשרונותיו הספרותיים מצאו הערכה, ומדי פעם בפעם היה מפרסם מאמרים ב”המשקיף" ו“הבקר”.

בשנת 1945 שרת כנוטר ברמת דוד בעמק. בגמר שרותו התגייס לארגון ומן הזמן הראשון הצטיין במסירותו. הוא סיים קורס וקיבל דרגת סמל. בשנת 1946 נאסר על ידי הבריטים, וחצי שנה היה כלוא במחנות לאטרון ורפיח. אחר שחרורו חזר לעבודה בארגון, והשתתף בפעולות שונות.

באמצע שנת 1947 החל עובד כמלח באניה העברית “עליזה”. במשך שמונה חדשים רכש לו נסיון כיורד ים. מקצוע זה משך את לבו עוד מילדותו.

כאשר גברו המאורעות בארץ, עזב את השרות באניה והצטרף לחבריו הלוחמים. הוא יצא לחזית יפו, וביום הרביעי של הקרבות, אחר ניתוק מנשיה, נפגע בכדור בראשו בהיותו בעמדה על שפת הים. הוא נהרג במקום.


רימברג יצחק    🔗

החייל יצחק

יצחק רימברג היה יליד תל אביב, הוא נולד ב-כ“ט בטבת תרפ”ז. הוא למד בבית הספר ביאליק, ובגמרו את בית הספר העממי נאלץ לחפש עבודה. הוא למד את מקצוע הלחצנות ועבד בבית החרושת למתכת של זילברפניג.

בשנת 1946 הצטרף ללח“י. יצחק השתתף בפעולות שונות ועבר אימונים צבאיים. הוא גם השתתף בתיגרה בגבעתיים, כאשר אנשי לח”י תלו כרזות ואנשי ה“הגנה” מבני המקום התנפלו עליהם וניסו להכותם.

כאשר נודע לבני ביתו כי יצחק נמנה עם לח"י, החלו לוחצים עליו שיעזוב את המחתרת.

יצחק לא יכול היה לעמוד בפני הלחץ. הוא היה קשור מאד למשפחה ולא יכול לראות בצערה, ובקש וקיבל שחרור זמני מלח"י.

אולם לבו נקפו, והוא חיכה לשעת כושר לשוב לעבודת המחתרת. בפרוץ המאורעות התגייס לארגון, כי כל ידידיו הטובים היו חברי הארגון. הוא סיים קורס במחנה דב, ואחר כך נשלח לשמור בעמדות הגבול.

יצחק נשלח לחזית יפו מהיום הראשון. אחר ניתוק מנשיה, נדמה היה כי לא יוקרבו עוד קרבנות נוספים באדם. אלא בכ' ניסן, ביום החמישי לקרבות, פתחו האנגלים בהפגזתם, ופגז קטע את שתי רגליו של יצחק. במצב קשה הובא לבית החולים “הדסה”. הכרתו לא שבה אליו, וכעבור כמה שעות נפח את נשמתו.


 

שמות הפצועים    🔗

ואלה שמות פצועי הארגון הצבאי הלאומי אשר נתנו מדמם לכיבוש יפו

אבישי שלמה (השאש)

אבן (ברונשטין) אליחי

אברהמוביץ דוד

אלני שמחה

אנושי אברהם

אשכנזי אליהו


בוטון דוד

בכר אברהם

בלוד יוסף

בן-דוד שלמה

בן יהודה אליעזר (פיטפוביץ)

בקס אהרן

ברוורמן אליהו

ברוש יעקב

בר-נתן יעקב


גבאי שלמה

גולודבסקי יחיאל

גרינולד יוסף

גרשון נסים


דבאח דוד

דגן (דגוביץ) אהרון

דהבני ציון

דורפמן נפתלי


הלל עמנואל


וולף זאב

וטנמכר בן-עמי

ויס דוד

וילנסקי נפתלי

ולקר יצחק

ונברגר יוסף


זינר נתן

זמברג אפרים

זרמסקי יוסף


חדד משה

חדי צדוק

חתוכה זכריה


טסה חיים


יסקולקה מנחם

יפת אבנר

יפת אפרים

יצחקי דוד

יקותיאל עמנואל


כספי חיים

כתבי אליהו


לטוין אריה

ליכטר צבי


מאיר (רימק) אברהם

מדהלה שמריהו

מדינה לוי

מזרחי הראל אליהו

מזרחי חיים

מזרחי יהושע

מיכאלוביץ חיים

מנדלבליט ברוך

מנובלה מנחם

משה מנחם


נקדימון דב


סבן שלום

סדובניק אהרון

סקוברונק יעקב


עוזרי משה


פילו נסים


צויגבום אלכסנדר

צימרמן ישעיהו


קבלין זאב

קגן יעקב

קונפינו נסים

קליין מנחם

קלרספלד לואיס


רפאל יחזקאל


שווינקלשטיין ישעיהו

שומר מנחם

שטורם מיכאל

שיינפלד אשר

שכמורוב יששכר

שלומוביץ שמשון

שרעבי (יהודאי) בן ציון



  1. במקור נכתב הפרועים – הערת פב"י.  ↩

  2. במקור נכתב בטעות גבעם – הערת פב"י.  ↩

  3. במקור נכתב בטעות הגזירה – הערת פב"י  ↩

  4. במקור נכתב בטעות יסורי – הערת פב"י.  ↩

  5. במקור נכתב מהמכוניות – הערת פב"י.  ↩

  6. במקור נדפס בטעות “ההשמצע”. הערת פרויקט בן–יהודה  ↩

  7. במקור נדפס בטעות: “מגן אדום”. הערת פרויקט בן–יהודה  ↩

  8. במקור: נדפס בטעות “הסתכמו”. הערת פרויקט בן–יהודה  ↩

  9. במקור נדפס בטעות: “לעורך” – הערת פב"י.  ↩

  10. במקור נדפס בטעות: “והודיע” – הערת פב"י.  ↩

  11. במקור “בהיסך” – הערת פב"י.  ↩

  12. במקור נדפס בטעות: “הבילאומיים” – הערת פב"י.  ↩

  13. במקור נדפס בטעות: “לם” – הערת פב"י.  ↩

  14. במקור נכתב בטעות: “בית”. הערת פרויקט בן יהודה  ↩

  15. במקור נדפס בטעות: “בית” – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות