ביום ההוא ייאמר לירושלים:

“אל תראי! ציון – אל ירפו ידייך!”

(צפניה, ג', ט"ז)

 

הקדמה    🔗

מעטים הם הקרבות בהיסטוריה, שהפכו לסמל למלחמה שהם היוו חלק קטן ממנה. במלחמת־העולם השניה מצביעים – לדוגמה – על “המערכה על בריטניה” כמאפיינת את עמידת־הגבורה של העם הבריטי והכוחות־המזויינים שלו (ובמיוחד חיל־האוויר המלכות – ר.א.ף.), בשעות השחורות ביותר של המלחמה. “מערכת קאסינו” מדגימה את מסע־המלחמה של בעלות־הברית באיטליה, לנוכח ההתנגדות הנחושה של הכוחות הגרמניים, אשר קיבלו פקודה ישירה מהיטלר, לא לסגת אף לא שעל־אדמה אחד. ואילו “מערכת סטאלינגראד” הפכה לסמל של התמודדות־האיתנים בין ברית־המועצות ובין גרמניה הנאצית.

מכל הקרבות־למופת, מערכת סטאלינגראד היא אולי הדומה ביותר לקרב על מינזר סט.־סימון, המהווה את לבו של הספר שלפנינו. אכן, היו במלחמת הקוממיות של מדינת ישראל, בשנת תש"ח, כמה וכמה קרבות־מצור מרים וממושכים (הדוגמה הבולטת: יד־מרדכי); אבל מבחינת הריכוזיות והתמציתיות קשה למצוא קרב אשר ידמה לקרב על מינזר סט.־סימון. רק המצור בן השבועיים על מגיני בית הקרן־הקיימת־לישראל בבית־דגון מתקרב לקרב סט.־סימון כקרב־מופת של מלחמת הקוממיות.

הקרב על מינזר סט.־סימון – אשר ניטש בסוף אפריל ובראשית מאי 1948 – היה חלק מן המערכה לכיבוש שכונת קטמון הערבית, בדרום ירושלים. מערכת קטמון נחשבת על־ידי רבים כמערכה המכרעת על ירושלים העברית שמחוץ לחומות העיר־העתיקה. זו היתה אחת המערכות במלחמה על ירושלים, שהיתה חלק מן המלחמה הגדולה והממושכת על עצמאות ישראל. משמע, קרב אחד מתוך שורה ארוכה־ארוכה של קרבות שעלו דמים מרובים מאוד, תרתי משמע, וכאילו באו להוכיח כי אין מדינה מוגשת לעם על מגש של כסף. קרב אחד מני רבים – ואף־על־פי־כן, קרב־מופת אשר עשוי לייצג את מלחמת הקוממיות, בזעיר־אנפין.

בקרב על מינזר סט.־סימון נלחמו לוחמים עבריים מעטים נגד אויבים רבים; הם נלחמו בכיתור וגבם על הקיר, פשוטו כמשמעו; הם נלחמו מתוך הרגשה עמוקה של “אין ברירה”, וגם בשעה שנדמה כי אין להם סיכוי, הפגינו את מיטב התכונות של מדינת ישראל שאך־זה הוקמה: דבקות במטרה, נחישות־החלטה, הקרבה, התנדבות ואחוות־לוחמים.

יחסית להיסטוריה הכתובה של מערכת סיני ומלחמת ששת הימים, לא נכתב עדיין ולא כלום על אודות מלחמת הקוממיות. קרבות־מופת רבים עדיין מחכים לגואל, אך נראה לי כי הקרב שהיה ראוי יותר מכל לצאת לאור – בשל סמליותו ובגין הלקחים שהפיקו ממנו משתתפיו ואשר עשויים להפיק ממנו רבים אחרים – הוא הקרב על מינזר סט.־סימון. כאשר ניגשתי לחקור פרשה זו, נתקלתי בקושי העומד בדרכו של כל מי שמבקש לחקור את מלחמת הקוממיות: הדלות המשוועת של חומר כתוב. בניגוד לתיעוד המפורט למדי של מערכת סיני, לתיאורי־הקרב וללקחים שהועלו בכתב בתקופת פעולות־הגמול ולגודש החומר שנאסף במלחמת ששת הימים (הרוב מסווג עדיין, אך שמור בשביל ההיסטוריון של המחר) – מועטים עד־מאוד המיסמכים הכתובים ממלחמת הקוממיות. פקודות־מיבצע, תכניות, מפות־קרב, תחקירים – כל אלה הפכו לשיגרת־צה"ל רק לאחר מכן. רוב החומר התעודי על מלחמת הקוממיות – ועל קרב סט.־סימון – נמצא בדמות עדויות שמסרו משתתפים־בקרב, לעתים שנים לא־מעטות לאחר־מעשה. דרושה בדיקה קפדנית, שתי וערב, של כל פרט ופרט, לרבות לוח־זמנים ותנועת־יחידות, על מנת לקבל תמונה שלמה, פחות או יותר. ודרושה גביית עדויות נוספת, רבה ומייגעת. לזאת דרושה התענינות בנושא. התענינותי שלי הביאתני אל המקורות הרשומים בסוף הספר. ואם יעורר ספר זה התענינות בלב הקורא במסכת הגדולה של מלחמת הקוממיות, אראה בכך שכר מלא בעמלי.

א.ח.

 

פרק א': “עוד הסתערות אחת…”    🔗

שוב התנהלו האנשים בטור ארוך, בחשכת הלילה החורפי, האפל והקר. שוב הידהדו צעדיהם ברחובותיה הריקים־מאדם של העיר השקועה בתרדמה. שוב היו פניהם מועדות אל אותו היעד שאליו נשלחו גם בפעם שעברה (האמנם היה הדבר לפני יממה אחת בלבד?). אפילו סדר התנועה היה זהה: פלוגתו של מרדכי (מוטקה) בן־פורת¹ – הלא היא פלוגה ג' – הובילה, כשהיא פרוסה, ומאחוריה נעה במרוכז פלוגה א', בפיקודו של אורי בן־ארי. כמו בפעם הקודמת, כן גם הפעם התמקמה המפקדה הגדודית על גבעת נווה־שאנן, ובה נמצא מפקד־הגדוד, יוספל’ה טבנקין, ליד מכשיר־הקשר, ואילו קצין־המיבצעים הגדודי, אהרון סלע (הידוע יותר בכינויו, רעננה), וקצין־התרבות ומפקד המרגמות־המסייעות, בני מהרשק, נעו עם הכוח, לימינו ולשמאלו של מ"פ אורי. שוב הצטנפו האנשים במעילי־ההסוואה האמריקנים שלהם, היטיבו את חגורם – אשר כל פריט בו הודבק באספלניות, לבל ישקשק ויקרקש בשעת התנועה – והעבירו יד על פניהם המושחרות, לצורך הלחימה הלילית…

הכל היה דומה כל־כך לפעם הקודמת, ולפעמים קודמות אחרות, עד שנוצר הרושם הנורא, כאילו מעגל־שטנים הוא זה, שאין ראשית לו ואין סוף. רק המחשבות שחלפו בלב הלוחמים העייפים היו שונות הפעם – ואולי יהיה זה ההבדל המכריע?

*

מחרישים התנהלו האנשים בפעם הקודמת, מחרישים ושקועים איש־איש בהרהורי־לבו. רבות מחשבות בלב איש, במיוחד בדרכו אלי־קרב, אך באותו לילה חלפה מחשבה אחת על פני הטור הארוך, כחוט השני המאחד מחרוזת של אבני־יקר: “בעוד שעה קלה נפתח בהסתערות… עוד הסתערות אחת…”

מה יהיה מספרה של הסתערות זו במסכת ההסתערויות של החודשים האחרונים? האם כבר נשלמה המאה הראשונה? אם לאו, ודאי תושלם במהרה, אם יימשך הקצב הרצחני הזה. מאחוריהם כבר נתמשכה שורה ארוכה־ארוכה של הסתערויות, מהן אשר נשאו שם של מקום – כמו הקאסטל, נבי־סמואל או בית־איכסא – ומהן שהיו עלומות־שם, משום שנערכו על משלטים הרריים, לאורך הדרך המקשרת את ירושלים עם השפלה. שורה ארוכה של הסתערויות, שורה ארוכה של נצחונות – אשר בגלל מחסור בכוח־אדם, צריך היה לוותר עליהם שוב ושוב ולהניח לאויב להשתלט מחדש על שטחים שנכבשו מידו – שורה קצרה אך מדכדכת של כשלונות עקובים־מדם; ולכל אורך הדרך מצבות־קבר ארעיות לאחים־לנשק אשר נפלו ולא ישתתפו עוד בהסתערויות נוספות…

הלילה יסתערו על שכונת קטמון הערבית. בתדריך הקצר הוסבר להם, כי נודעת חשיבות מיוחדת לכיבוש קטמון – אך מי לידם יתקע, שלא יילקח מהם גם הישג זה (אם אמנם ייכבש המקום), כשם שנלקחה מידם שכונת שייח’־ג’ראח, החשובה אף היא?

קור־השרעפים נקטע על־ידי פקודת־זירוז מפי המפקדים:

“קדימה, קדימה! אנחנו מתחילים לאחר!”

שעת ה“ש” קרבה במהירות, ואילו הדרך כמו נתארכה לפני הרגליים, ממאנת להסתיים. בכוונה תחילה בחר הפיקוד בציר־גישה זה, במורד מדרון טרשי, על פני עמק צר ובמעלה מדרון תלול, סלעי אף הוא. זה היה הציר הקשה ביותר אל היעד, ולפיכך בלתי־סביר ביותר – מנקודת־הראות של האויב. אם יתנהל הכל לפי התכנית, תושג הפתעה – והאפתעה היא אחד ממרכיבי־ההצלחה החשובים, במיוחד בקרב־לילה שבו מבקשים מעטים להכריע רבים.

לא הכל התנהל לפי התכנית. התנועה גזלה זמן רב מכפי שנלקח בחשבון, האויב הבחין בכוח בטרם נערך להסתערות. לא היה סיפק ביד אורי לפרוס את אנשיו, וכבר נפתחה אש על הפלוגה המובילה. והאש שהקבילה את פני הבאים עלתה בהרבה על המצופה. אנשים נפגעו – אחד נהרג, אחדים נפצעו, אחרים מיהרו לתפוש מחסה. נשתבשו השורות. מפקד הגדוד כבר ראה בעיני־רוחו כיצד עלול להישנות מצב־הביש של ההתקפה על נבי־סמואל – שם איבד הפלמ“ח, ימים מעטים כל־כך לפני־כן, עשרות אנשים בגלל איחור בשעת ה”ש"…

הדו"ח היבש, שהוכן לאחר מעשה, מספר את הסיפור בפשטות נוקבת:

“בחצות החלה התקפתנו. מחלקה אחת עלתה מבסיסה בקטמון על גבעת שאהין ותפשה עמדות בבית שאהין, המוקף גדר תיל רחבה, שנפרצה לפני־כן על ידנו. אש נפתחה על־ידי מחלקה זו על עמדות הערבים בבית התרמומטר ובבית הקונסול הלבנוני. האויב ענה באש חזקה מעמדות שונות בתוך השכונה, ובעיקר באש מקלעים מבית התרמומטר.”

“אותה שעה תקפו שתי מחלקות אחרות את עמדות הערבים לאורך השדרה ובסביבת המינזר. אחת המחלקות עקפה את שלוחת המינזר ותקפה מצד מערב את העמדות הערביות. המחלקה נעצרה במרחק כמאה מטרים מן העמדות, עקב התנגדות חזקה, שכללה לפחות שני מקלעים, מכונה כבדה ומרגמה בת שני אינטשים. אחד משלנו נפגע.”

“מחלקה שניה, שהתקדמה לאורך השדרה, נתקלה אף היא באש חזקה מעמדות מבוצרות לכל אורך החזית ובשני האגפים. מן האגף השמאלי פעלה נגדם מכונה כבדה, שהוצבה בשדרה, וכן נורו עליהם יריות רבות מבית הקונסול ומעמדות רובאים בעמק.”

“מן האגף הימני נפתחה אש אוטומטית מעבר לגדר המינזר.”

“אש צולבת זו מנעה מאנשינו אפשרות של התקדמות. תפקיד עמדותינו בקטמון היה לרתק את העמדות הערביות הפנימיות, כגון בית סריג. מרגמה שני אינטשים הופעלה מבסיסה בקטמון. שתי מרגמות אחרות מאותו סוג הופעלו על־ידי המחלקות המתקדמות. כמו כן הופעלה מרגמה שלושה אינטשים. האויב הפעיל שתי מרגמות בנות שני אינטשים, שאחת מהן היתה ליד המינזר, הן על התוקפים והן על הבסיס…”

בלב כבד נתן יוספל’ה טבנקין את הפקודה, “לקפל” את הכוח ולחזור לבסיס.

במצב־רוח קשה חזרו האנשים לירושלים. נדמה להם, כי מכל חלון מוגף נשלח אליהם מבט מאשים, מגנה. הם זכרו, כיצד קיבלו בני ירושלים את פניהם, בהגיעם העירה בערב פסח, זמן קצר כל־כך לפני־כן. הירושלמים ראו בהם כוח משחרר, גואל, כל־יכול.

וירושלים נזקקה כל־כך לכוח כזה, בימים־ההם!

*

מאז נתלקחה מלחמת הקוממיות, היה מצבה של ירושלים העברית בכי רע. החלטת החלוקה של עצרת האו“ם, מכ”ט בנובמבר 1947, גזרה על ירושלים העברית ניתוק ממדינת ישראל. על־פי ההחלטה, נועדה מדינת ישראל להשתרע על פני 5500 מילין מרובעים (כולל שטח הנגב השמם והצחיח) ולהכיל 558,000 יהודים ו־40,500 לא־יהודים² (הרוב, ערבים מוסלמים ונוצרים). המדינה־האחות הערבית נועדה להשתרע על פני 4500 מילין רבועים ולהכיל 804,000 ערבים ו־10,000 יהודים. איזור ירושלים הוגדר כמובלעת ובה אוכלוסיה בת כמאה אלף יהודים ומספר דומה של ערבים. ערבים ויהודים תושבי ירושלים יוכלו לבקש אזרחות של המדינה היהודית או של המדינה הערבית, כרצונם. העיר ירושלים תהא נתונה לנאמנות בינלאומית. האו"ם ימנה מושל לעיר, אשר לא יהיה יהודי אף לא ערבי ולא אזרח של אחת משתי המדינות החדשות. המקומות הקדושים יאובטחו על־ידי כוח־משטרה מיוחד, שאנשיו לא יהודים ולא ערבים.

היהודים לא היו מרוצים, כלל ועיקר, מהחלטה זו – אך מוכנים היו לקבלה כמות שהיא. הערבים דחו אותה מכל וכל. בו־בלילה יצאו למלחמה על מדינת ישראל, שטרם קמה. היריות הראשונות במלחמת ישראל־ערב 49 – 1947 – היא “מלחמת הקוממיות” בפי הישראלים – נורו בירושלים ובדרך מהשפלה לירושלים. כבר ביום א', 30 בנובמבר, ירו ערבים באוטובוס־נוסעים יהודי בכביש נתניה־ירושלים; ובאותו יום נורה אמבולנס יהודי שהיה בדרכו לבית־החולים “הדסה” אשר על הר־הצופים. ערבים ויהודים התחילו נוטשים את דירותיהם ובתיהם בשכונות מעורבות; יהודים עברו לשכונות בהן היה רוב יהודי, ולהיפך.

גם ההתנגשות הגדולה הראשונה, גוף־אל־גוף, בין יהודים וערבים, ניטשה בירושלים. המון פרוע של ערבים פרץ משער־יפו והסתער על המרכז המסחרי היהודי ברחוב הנסיכה מרי. שוטרים בריטים במשוריינים לא כיהו בידם. תחת זאת, עצרו את אנשי המגן היהודים, שפתחו באש כדי לפזר את המתפרעים, נשקם פורק מעליהם. לפחות במקרה אחד, נעזבו אנשי ה“הגנה” המפורקים מנשקם ליד המון ערבי, אשר עט עליהם וקרע אותם לגזרים בפראות חייתית. נשק שהחרימו חיילים ושוטרים בריטים מידי מגינים עבריים, נמצא אחר־כך בכליהם של ערבים שנפלו בקרב – או נפלו בשבי.

וכך, בעוד הדגל הבריטי מתנופף ברמה בירושלים, כבר נשטפו חוצותיה בדם. נדמה כי האריה הבריטי זועם על שנלקח בלעו מלועו, והוא מוכן לרטש הכל סביבו. לשוא קיוו אופטימיסטים, שחרב המלחמה תפסח על ירושלים, כשם שפסחה במלחמת־העולם הראשונה ובמלחמת־העולם השניה. כל יום שעבר כמו בא לאשר את המשפט שהיה נקוט בפי בני ירושלים מימים־ימימה: “מתוך עשרה קבין של יסורים שירדו לעולם, נטלה ירושלים תשעה.”

מכיון שירושלים היתה עשויה שכונות־שכונות, מעשה־טלאים, ושכונות יהודיות וערביות נתקיימו בה בערבוביה, איימה סכנת־מוות על יהודים שחיו בשכונות־ספר. היה צורך לארגן שיירות לקיום הקשר הבין־שכונתי.

התנועה בכביש תל־אביב – ירושלים נעשתה מסוכנת יותר ויותר מיום ליום, וגם בה החלו נעים אך ורק בשיירות. כביש זה היה עורק־החיים של ירושלים – וחלק־הארי מששים־וחמישה הקילומטרים שלו עבר בשטח ערבי. רק בקירבת ירושלים נתמשך הכביש על פני שלושה ישובים יהודיים: מוצא, קרית־ענבים ומעלה־החמישה. אבל על שלשלת ההרים שנתמשכה משם ועד לשער־הגיא נמצאו כפרים ערביים עויינים. על הר הקאסטל (אשר נקרא כך בפי הרומאים, משום שהוקם שם מיבצר – “קאסטל” בלועזית) היה כפר ערבי אשר אנשיו חלשו מנקודה רמה זו על “צוואר הבקבוק” של הדרך לירושלים. כל עוד היו הבריטים בארץ, לא יכלה ה“הגנה” לערוך התקפות על מישלטים ערביים אלה, וכך היו אגפיהם בטוחים מרע בעודם פוגעים השכם והערב בתחבורה היהודית בין ירושלים ובין השפלה.

הצורך להגן על כל שכונה ושכונה בירושלים, על הישובים החקלאיים היהודיים שמסביב לירושלים ועל השיירות המקשרות את ירושלים עם השפלה, גזל את כל כוח־האדם המזויין שנמצא במחוז ירושלים. בעיות ההגנה בירושלים סובכו שבעתיים על־ידי המיבנה הטופוגראפי של העיר, שכולה חצויה ערוצים וגיאיות, ועל־ידי נוכחותם של הבריטים, שירושלים היתה מרכז המימשל שלהם, ממש עד לסוף תקופת המנדט. כשליש משטח העיר – במרכזה – היה ל“איזורי־בטחון” של הבריטים. רחובות נחסמו בגדרי תיל דוקרני ובמחסומים, וכוחות צבא ומשטרה בריטיים, ממונעים וחמושים היטב, לא חדלו לסייר ולפטרל בעיר ומסביב לה.

כאשר פרצה המלחמה, חיו בירושלים 33,700 מוסלמים ו־31,300 נוצרים (רבים מאלה־האחרונים – ערבים). אוכלוסיה זו הקימה כוחות מזויינים, אשר תוגברו במהירות רבה על־ידי מתנדבים מחוץ־לארץ ועל־ידי הלגיון הערבי, כוח צבאי סדיר, מאומן היטב על־ידי הבריטים, חמוש היטב בציוד־מלחמה בריטי ופרוס בין השאר באיזור ירושלים, כאשר המשימה הרשמית שלו היא – אבטחת מיתקנים של השלטונות הבריטיים. האוכלוסיה היהודית בירושלים מנתה בראשית 1948 – 99,300 נפש. כל גבר כשיר, מנער ועד קשיש, נרתם למערכת ההגנה של העיר, ועדיין היו פרצות רבות בקו שחצץ בין ערבים ובין יהודים; לא כל שכן, לא היה כוח־עתודה שיוכל לשמש אגרוף־מחץ נייד, להנחתת מהלומות־נגד או מהלומות־מנע.

דלות־האמצעים של הישוב העברי בארץ־ישראל בחורף 1948 לא איפשרה למפקדת ה“הגנה” להקצות תגבורות גדולות לירושלים. בארץ כולה היו אז ארבע חטיבות של הפלמ“ח (2,100 לוחמים בשירות פעיל ו־1,000 אנשי־מילואים). זה היה “הצבא הסדיר” של ה”הגנה" – הכוח המאומן ביותר, אשר כשמו כן היה: פלוגות־מחץ. בתור שכזה, נשא בעול הקרבות הקשים ביותר ואיבד את מיטב אנשיו. בנוסף על הפלמ“ח היה החי”ש (חיל־שדה) ולו 1,800 מגוייסים ועשרת אלפים אנשי מילואים. היו גם 32,000 אנשי “משמר העם” – מיליציה מקומית, שנועדה להגן על כפרים וערים. גדודי־הנוער, שקיבלו אימון קדם־צבאי ונועדו להגיש שירותי־עזר (קשר וכיו"ב), גדלו במספרם, ולאחר שפרצה מלחמת הקוממיות הוחל בגיוס המבוגרים שבהם.

לרשותו של כוח זה יכלה ה“הגנה” להעמיד, בתחילת המלחמה, לא יותר מחמישה־עשר אלף כלי־נשק שונים – כעשרת־אלפים רובים מכל הדגמים והסוגים (מהם ישנים מאוד), מקלעים קלים, מקלעים בינוניים, מרגמות בנות שלושה אינטשים, תת־מקלעים “סטן” ורימוני־יד – רובם תוצרת התעשיה הצבאית המחתרתית. כל עוד נמצאו הבריטים בארץ, אי־אפשר היה לפתוח ברכש נרחב – ובוודאי לא בהבאתו של ציוד־מלחמה רב וכבד אל הארץ.

בגלל הדלות בכוח־אדם ובאמצעי־לחימה, נאלץ הישוב העברי להסתפק בארבעת החודשים הראשונים למלחמה (עד סוף חודש מארס 1948) בעיקר בהגנה. הערבים שלטו באיזורי ההרים וחלשו על הדרכים הראשיות, וכל אימת שהיתה שיירה צריכה לעבור לירושלים, עמוסה מזון, נשק, תחמושת ואנשים, היו יחידות של הפלמ“ח מסתערות במעלה המדרונות המיוערים, כובשות משלטים מידי הערבים ומחזיקות בהם עד שהיתה השיירה עוברת. לא היה כוח־עתודה שיחליף את אנשי הפלמ”ח ויחזיק במישלטים דרך קבע, ועל כן היה צורך לשוב ולכבוש אותם מחדש, פעם אחר פעם, ותמיד במחיר־דמים.

ולא היתה אפשרות לחדול משיגור השיירות לירושלים. חרב הרעב והמחסור לא חדלו להתהפך מעל לראשם של היהודים בירושלים.

עוד בחודש ינואר נתן ד“ר דב יוסף, ראש “ועדת ירושלים” וכעין ראש העיר העברית, הוראה לערוך סקר על מצב אספקת־המזון בעיר. הדו”ח שהוגש לו היה מדאיג ביותר. נתברר כי לירושלים העברית יש מלאי קמח די־הצורך לשבועיים ימים וסוכר לחודש ימים, בקיצוב נאות. המחסור בביצים, חלב וירקות נעשה חריף יותר ויותר מיום ליום. הסיבה העיקרית היתה, ניתוקה של ירושלים העברית ממקורות־האספקה המקובלים – הכפרים הערביים הסמוכים לעיר־הקודש. מחמת היעדר חלבונים במזון שהגיעה אל שולחנם של הירושלמים בעיר החדשה, פחת הערך התזונתי של מזונם בכדי מחצית, בקירוב.

“ועדת ירושלים” הגיעה לכלל מסקנה, שכמות המזון והתוצרת החקלאית המזערת שיש להזרים מן השפלה לירושלים צריכה להסתכם בארבעת אלפים וחמש־מאות טונות בחודש. הוקמו מחסנים־לשעת־חירום במרתפים של בית־חולים רוטשילד, בית־הספר “אליאנס” ועוד. הוטל פיקוח על המצרכים שהגיעו לירושלים ושנמצאו בחנויותיה, ונקבע קיצוב קפדן. נעשו מאמצים מיוחדים לספק מנות־מזון מספיקות לילדים – ולהפעיל את המאפיות, כדי שיהיה לפחות לחם טרי מדי יום ביומו. בראשית אפריל פעלו בירושלים העברית עשרים־ושש מאפיות. רבות מהן היו קטנות – ואילו צריכת־הדלק שלהן היתה ניכרת. לא היתה ברירה אלא לסגור את הקטנות שבהן, משום שהדלק היווה בעיה חמורה נוספת בשרשרת הבעיות של “ועדת ירושלים”.

בראשית מארס נמסר לד"ר יוסף, כי מלאי הבנזין בירושלים העברית יספיק ליומיים־שלושה בלבד. כלומר, אם ייפסק מהלך הרכבת למשך מחצית השבוע, תישאר האוכלוסיה היהודית בעיר ללא בנזין.

הורגש מחסור גם בנפט לבישול, ועל מיצרך זה הוטל קיצוב חמור. תורים לנפט נוספו במהרה על התורים למזון ועל התורים למים. למזל, היו בכל שכונה מתוקנת בירושלים – בורות־מים. למזל, היה החורף מבורך בגשמים באותה שנה, והבורות נתמלאו מים. הוקצב דלי מים לכל משפחה, ליום, וצריך היה לדעת לחלק את המים כך שיספיקו לבישול, שתיה, רחצה והדחה. רבים מתושבי ירושלים השכילו אף לחסוך מים להשקיית גינות־הירק הקטנות שטיפחו ליד בתיהם. גינות אלה נועדו למלא את החסר בירק טרי – ולבטל את הצורך ביציאה הרת־סכנה לשדות שבפאתי השכונות, ללקוט בהם עלי־חלמית (צמח־בר הגדל לאחר הגשמים, טעמו כטעם התרד ואפשר לבשל ממנו מרק טעים ומזין).

כל תקנות־הקיצוב וכל מאמצי החיסכון לא היו מועילים לה, לירושלים העברית, בלא הזרמה מתמדת של מצרכים מן השפלה. אספקה זו היתה אפשרית בשתי דרכים בלבד: בכביש וברכבת. הערבים שלטו על הכביש, וכנופיות מזויינות היו מחבלות במסילת־הברזל, כמעט מדי לילה בלילה, או עוצרות רכבות ובוזזות אותן. השלטונות הבריטים דחו את הצעתה של הנהגת הישוב העברי, ששומרים מזויינים עבריים ילוו את הרכבות; באשר לדרישה, ששוטרים או חיילים בריטים ישמרו על הרכבות – זו נתקלה בתשובה, שאין לשלטונות המנדט כוח־אדם די־הצורך לכך.

היהודים החלו באירגון שיירות, בדרך לירושלים. בתחילה היו הבריטים עוצרים את השיירות ועורכים חיפושים אחר כלי־נשק בכלי־הרכב ועל גופם של הנוסעים. היה צורך בהמצאות מהמצאות שונות כדי להסתיר כלי־נשק (בעיקר, תת־מקלעים “סטן” מפורקים), לבל יפלו בידי הבריטים. כעבור זמן־מה חדלו הבריטים לעשות זאת, אך הדרך לירושלים נשארה מסוכנת מאוד.

בשלהי מארס עיבד ד"ר יוסף תכנית לפיה תופעלנה מאה משאיות, רובן משוריינות, במשך שבוע ימים ברציפות, על־מנת להעלות ירושלימה אלפיים וחמש־מאות טונות של מצרכי־מזון – מלאי שנועד להספיק לחודש ימים, בקיצוב מתאים. תכנית זו הוצאה אל הפועל רק בחלקה. ב־4 באפריל, כאשר חדלו שיירות־מזון רגילות להגיע העירה וטבעת־המצור נסגרה על העיר, היו בה – קמח אחיד לשלושים יום, איטריות ליומיים, שניים וחצי טון קמח־תירס, 13 טונות פולים, פחות משלושה טונות עדשים, 12,5 טונות סוכר, 69 טונות שמני־מאכל, 15 טונות קפה (לששים יום בקיצוב קפדן), 3,5 טונות תה (לארבעים־ואחד יום), 15 טונות מלח, 7,5 טונות מליחים וטונה וחצי אבקת־חלב.

הנהגת הישוב בתל־אביב תלתה תקוות רבות במיבצע “נחשון”, שנועד לפרוץ את הדרך לירושלים ולהשתלט על מישלטים לאורכה. היו שפיקפקו בהצלחה־לאורך־ימים של מיבצע מעין זה, משום שהבריטים עדיין היו בארץ, ובדרך כלל לא הניחו ליהודים ליהנות משטחים כבושים. זאת למדו היהודים מנסיון מר.

בירושלים ניטשו, מאז ראשית השנה, קרבות קצרים אך עזים, שנועדו ליצור רציפות בין שכונות עבריות ולאפשר תנועה בטוחה ככל האפשר ביניהן. ב־13 בינואר 1948 כבשו כוחות ה“הגנה” הירושלמים את שכונת שייח’־ג’ראח הערבית, אשר שלטה על הדרך להר־הצופים. שכונה זו ניתקה את הדרך אל ההר עוד בשלהי 1947, ומשום כך נסגרו שערי האוניברסיטה העברית שעל הר־הצופים, ב־31 בדצמבר, ולא נפתחו עוד. בית־החולים “הדסה” – שהיה אף הוא על ההר – המשיך לפעול אך ורק בכוחן של שיירות אוטובוסים משוריינים, תוצרת ה“הגנה”, שהיו מעבירות רופאים ואחיות־רחמניות מן העיר אל בית־החולים ובחזרה. כיבוש שייח’־ג’ראח הוציא את הבריטים מכליהם. הם תבעו במפגיע, שהיהודים יפנו את כוחותיהם משכונה זו. “לא נרשה להפוך שטח זה לאיזור־קרבות,” טענו הבריטים, “משום שהוא נמצא בדרך הפינוי שלנו.” הם הבטיחו להחזיק בשכונה בכוחותיהם־שלהם, ולאפשר ליהודים לנוע באורח חופשי בין ירושלים ובין הר־הצופים. תוך ארבעים־ושמונה שעות הופרה ההבטחה, והערבים השתלטו מחדש על שייח’־ג’ראח. ב־14 באפריל שילמו היהודים מחיר נורא עבור פינויה של שייח’־ג’ראח: הערבים התקיפו שיירת־מכוניות שהוליכה רופאים ואחיות־רחמניות לבית־החולים “הדסה” שעל הר־הצופים. על אף הסימון של מגן־דוד־אדום, העלו הערבים באש את כלי־הרכב וטבחו בדם קר ובאכזריות את הרופאים והאחיות.

זה לא היה אלא אישור נוסף ל“שיטת־הלחימה” שהחליטו הערבים לנקוט בארץ־ישראל. ב־18 בינואר נפלו ל“ה פלמ”חאים ואנשי ירושלים בדרכם מן העיר אל גוש־עציון הנתון במצור. מחלקת־התגבורת נתקלה בדרכה בערבי זקן, הניחה לו לעבור בשלום מתוך שמירה על טוהר הנשק העברי – ונפלה למארב שטמנו לה אחיו של אותו זקן, אשר לא בושש להודיעם את דבר המיפגש המקרי בדרך לגוש־עציון. הערבים לא הסתפקו בחיסול המחלקה, אלא התעללו בגופות בסאדיזם חייתי. יותר ויותר נתחוור לישוב העברי, שהצד הערבי – לכל הפחות, הצד הבלתי־סדיר – אינו חושב כלל לקחת שבויים במלחמה זו.

ב־1 בפברואר נתחוור צד נוסף באופיו של האויב: מכיון שלא העז להתמודד עם היהודים בקרבות פנים־אל־פנים, בתוך שטחיהם, בחר בשיטת הטרור. מכונית־תופת התפוצצה ליד בנין המערכת של “פלסטיין פוסט”, העתון היהודי בשפה האנגלית. ב־22 בפברואר התפוצצו שלוש מכוניות־תופת ברחוב בן־יהודה. נהרגו 52 יהודים ו־123 אחרים נפצעו. ב־11 במארס התפוצצה מכונית־תופת בחצר בנין הסוכנות־היהודית, ושוב הוקז דם יהודי: נהרס האגף של קרן־היסוד ובין ההרוגים היה ל. יפה, מנהל הקרן.

ועל הטרור נוספו ההפגזות – הפגזות ללא־אבחנה, לא על עמדות־מגן מאויישות על־ידי לוחמים, כי־אם על שכונות־מגורים אזרחיות. הירושלמים, אשר בשבועות הראשונים למלחמה הסכינו בעל־כורחם לאש רצופה של רובים ומקלעים, החלו טועמים טעמה של אש מרגמות, ובשבוע השני לחודש אפריל הופגזו לראשונה על־ידי תותחים. באותם ימים נהדפו כוחותיו של פאוזי אל־קאוקג’י ממשמר־העמק שבעמק־יזרעאל. קאוקג’י העביר ארבעה מתותחיו – תותחים צרפתיים בני 75 מ"מ – בפיקודו של קצין עיראקי, אל ההרים המכתרים את ירושלים. מעמדות שהוכנו ליד הכפר הערבי בית־איכסא הפגיזו תותחים אלה את כל השטח העברי של ירושלים וגם את איזור הקאסטל. ליהודים לא היו תותחים, שיפסיקו את האש הזאת באש נגד־סוללתית. הדרך היחידה היתה – להגיח פעם אחר פעם אל עמדות התותחים ולפגוע באנשיהם באש מקלעים ואף ברימוני־יד. אבל לאחר שהיו הפושטים חוזרים לבסיסם, היו הערבים מחדשים את ההפגזה.

רחובות ירושלים נשטפו דם ונתכערו בגדמי גפיים שנקטעו על־ידי פצצת מרגמה או פגז תותח. ילדי ירושלים נאלצו להתרגל למראיהן של גופות, שאי־אפשר היה לפנותן אלא לאחר שעות – ויהודי ירושלים נקראו שוב ושוב לתרום מדמם ל“בנק הדם”, שהיה לעתים כחבית סדוקה – שופך דם כמים, ואין עוצר. “בנק הדם” נפתח עוד ב־17 בדצמבר 1947, ועל אף המספר הרב מאוד של נפגעים בעיר, לא קרה אף לא מקרה אחד בכל ימי המלחמה, שבו נזקק מישהו לעירוי־דם ולא נמצא דם בשבילו. מעולם לא חסרו מתנדבים, שתרמו מדמם ל“בנק הדם”, וכאשר הוצע לנדבן־האלף – אשה – פרס של בקבק נפט וביצה (מתנות יקרות־ערך בימים ההם), נעלבה וסירבה לקבלם.

אך כל המאמצים שנעשו לקיים את ירושלים העברית לא היו מועילים לאורך ימים, כל עוד לא נמצא פתרון לבעיית ביתורה לבתרים־בתרים, ערביים ויהודיים ומעורבים.

במרוצת חודש מארס נפלה החלטה בהנהגת הישוב העברי – ליטול את היוזמה ולעבור מהגנה להתקפה. עובדה תכנית שנקראה “תכנית ד'” ואשר מטרתה היתה – ליצור רציפות של שטח עברי, בכל מקום בו יתאפשר הדבר. מעתה ואילך – נאמר בתדריכים לפלמ“ח ולחי”ש – יבוצעו כיבושים שלא על־מנת לוותר עליהם עוד. ב־1 באפריל נערך בפיקוד העליון של ה“הגנה” הדיון המכריע בדבר מיבצע “נחשון” – המיבצע הגדול הראשון לאור תכנית ד'. המגמה: להפעיל – בפעם הראשונה מאז פרצה המלחמה – כוח עברי בסדר־גודל חטיבתי (1,500 איש, לפי אמת־המידה של הימים ההם), לכבוש מישלטים חיוניים בדרך לירושלים ולהחזיק בהם. באותו יום בוצע מיבצע “בלק 1”, בו הובאו ארצה, בסתר ובדרך האוויר, ארגזי־רכש מצ’כוסלובקיה ובהם רובים חדשים, משומנים ומשובחים, וכמות גדולה של תחמושת. למיבצע “נחשון” היה, איפוא, גם כוח־אדם וגם נשק ללא תקדים בעימות הישראלי־ערבי. בראש המיבצע הועמד אלוף שמעון אבידן, ודוד בן־גוריון דאג אישית, שיוקצו לו כל הכוחות הדרושים.

ב־6 באפריל נכבש הקאסטל על־ידי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. התקפת־נגד ערבית סוכלה, ובה נפל שדוד אחד ממפקדי־הכנופיות המעולה ביותר, עבדל קאדר אל־חוסייני (ממשפחת המופתי הגדול של ירושלים, צורר ישראל מקדמת דנא). הערבים יצאו מגדרם לנוכח האבידה הגדולה. הם ערכו התקפת־נגד עצומת־מדות – אך לא לכיבושו־מחדש של הקאסטל, כי־אם להשגת גופתו של עבדל קאדר. נערכה לו הלוויה המונית בעיר־העתיקה. מפקדים ערביים התייצבו לפני ההמון המשולהב ונשבעו, בזה אר זה, לנקום את דמו מן הציונים הארורים. עלה על כולם איבראהים אבו־דאַיה, מפקד שכונת קטמון העשירה. אבו־דאיה, שנפצע בקרב בו נהרג עבדל קאדר אל־חוסייני, חשף את חזהו החבוש לעיני ההמון הערבי וצרח עד שניחר גרונו: “נילחם עד טיפת הדם הערבית האחרונה!”

ההתקפה הרצחנית על שיירת “הדסה”, ב־14 באפריל, היתה אחת הדרכים בה נקמו הערבים ביהודים את נקמת דמו השפוך של מנהיגם הנערץ.

ב־18 באפריל כבשו הערבים את בית־החולים הגרמני על שם הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה, על הר־הצופים. אותו יום פשטה בירושלים שמועה טורדנית: הבריטים עומדים להקדים את פינוי העיר. שמועה זו נתבדתה כעבור ימים אחדים, אך בינתיים חשו הכל כי לאחר הפינוי תחריף הלחימה בעיר; ומי יודע ידו של מי תהיה על העליונה?

למזל, לא ידעו הערבים עד כמה חלשים היהודים בירושלים, אך היהודים ידעו זאת, ובמיוחד ידעו כי לא יוכלו לעמוד זמן רב במצור.

מכיון שירושלים נזקקה לתגבורת ללא דיחוי, ומאחר שמישמש ובא חג הפסח וירושלים סבלה מצוקת־מחסור בגלל המצור המתמשך והולך, שהטילו עליה הערבים, הוחלט לעשות מאמץ עליון ולהזריק לירושלים זריקת־חיזוק של־ממש. מפקדת ה“הגנה” החליטה למהול בזריקת־החיזוק התזונתית גם שרירים ופלדה. תוכנן מיבצע “יבוסי”, אשר נועד להפעיל את חטיבת “הראל” של הפלמ“ח (שמפקדה היה יצחק רבין) בתוך העיר ירושלים ומסביב לה. פקודת המטכ”ל בנושא זה נתקבלה במפקדת חטיבת “הראל” ב־19 באפריל, בשעות אחרי־הצהריים. כחות החטיבה היו פזורים באותה עת לכל אורך הדרך לירושלים. הוצאה הוראה לכל היחידות – להתארגן ולעלות לעיר.

בו־בלילה אורגנה שיירת אספקה, ולמחרת עם שחר יצאה ממחנה ביל"ו הגדולה בכל השיירות שהועלו עד לאותה עת לירושלים.

כדרכן של שיירות־ירושלים, היתה גם זו מורכבת מ“חלוץ־אבטחה”. בעקבותיו נע הקטע הראשון של השיירה ובו האנשים והציוד החשובים ביותר. חלוקה זו נעשתה על סמך ההנחה, שהחלק הראשון של כל שיירה שהיא, יצליח להפתיע את האויב ולפרוץ דרך בין מישלטיו. על כן נמצא בקטע הראשון של שיירת “יבוסי” – יושב־ראש הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן־גוריון, ומפקד מיבצע “יבוסי” יצחק שדה; וכן נמצאו שם מצרכי מזון חיוניים לשבוע הפסח.

בחולדה הצטרפו אל השיירה אנשי־ליווי חמושים. כאשר הגיעו כלי־הרכב לגיזרת דיר־איוב – שער־הגיא (באב אל־וואד), נפתחה על השיירה אש, שגברה והלכה במהירות. אחדים מכלי־הרכב שנעו בראש, נפגעו וחסמו את הדרך. נערכה התקפת־נגד באמצעות פלוגה של משוריינים, אך הערבים לא נעקרו ממישלטיהם. נהגים שניסו לפלס לעצמם דרך בין המכוניות ה“תקועות”, החמירו את האנדרלמוסיה. מפקדי־ליווי ריכזו קומץ לוחמים ויצאו לכבוש בהסתערות את מישלטי האויב, אבל רק לאחר שהגיעה תגבורת של משוריינים וחיילים־רגלים, לעת ערב, חולצה השיירה והועלתה לירושלים. מאחור נשארו כעשרה כלי־רכב, ודמם של מפקדים מעולים מחטיבת “הראל”.

השיירה עלתה לירושלים – פצועה, חבולה, אך עמוסה מזון ולוחמים.

אנשי הגדוד הרביעי, אשר חזרו לעת ערב לבסיסם בקרית־ענבים, תשושים מלחימה, שמחו לשמוע כי השיירה עברה וכי יהיה “סדר” בירושלים. במחשבה נעימה זו שקעו בתרדמת־לוחמים, באפיסת־כוחות, בידיהם ובחגורם.

*

יד מטלטלת וקול תובעני עקרו אותם משנתם:

"חבר’ה, לקום! זזים!

“מה פתאום? מה קרה שוב?”

“שאלתיאל³ חושש, שהערבים זוממים לערוך התקפה כללית כדי למנוע את ליל הסדר מיהודי ירושלים. הגדוד עולה אל העיר.”

מן הגדוד הרביעי היו אותה שעה כשבעים־וחמישה לוחמים בלבד בקרית־ענבים. העלו אותם על שלוש משאיות, ולפנות־ערב נכנסה השיירה הפעוטה בפתחה של עיר־הקודש. הרחובות היו ריקים מאדם. לא נראתה נפש חיה. קפאון של בית־עלמין שרר על השטח. הפלמ"חאים העבירו מבטים סביב, החליפו מבטים איש עם רעהו, ובלא שתיאמר אף מלה פצחו בשירה ספונטאנית, מהדהדת:

בקצה רחוב נפתחה דלת. אי־שם הוגש זוג־עיניים אל חלון. מפה לאוזן עברה הידיעה:

“הפלמ”ח הגיע!"

ירושלמים גברו על חששותיהם, התעלמו משולחנות ה“סדר” הערוכים ויצאו אל הרחובות, להקביל את פני הבאים בתשואות, בנפנוף־ידיים, במבטי־תודה נוצצים משמחה – ומדמעה.

מספרים על נפוליון, שכתב על אודות גייסותיו במערכת ווטרלו ההיסטורית: “האדמה היתה גאה על שהיא נושאת גיבורים כאלה – מרשימים בעזוזם ובתפארת מדיהם ואזינם – מטילים חתת בלב האויב!”

אין ספק, שאותו לילה היתה אדמת ירושלים גאה לשאת את אנשי הפלמ"ח – הגם שלא היו מרשימים, כלל ועיקר, בתפארת מדיהם ובאזינם. וייתכן שהטילו חתת בלב האויב.

אפשר שנודע גם לערבים, כי הגיעה תגבורת לירושלים. מכל מקום, לא נערכה התקפה רבתי, וכן נערך “סדר” בירושלים.

ואיזה "סדר חגיגי היה זה, על אף המצור ועל אף המלחמה!

מבעוד יום נשתרכו תורים ארוכים לפני חנויות־המכולת, להן נופקו מצרכי השיירה הגדולה שאך־זה הגיעה העירה. עקרות־בית התעלמו מהתפוצצויות הפגזים ומקליעי הצלפים הערביים וקיבלו את המנות הקצובות, אשר כללו קופסת־שימורים אחת, מעט קמח מצות וביצה – בית הפסח.

בליל ה“סדר” עדיין היה זרם־חשמל בירושלים, ומשפחות חגגו בצוותא את חג־החירות של עם ישראל. באחד המחנות הצבאיים שבעיר התכנסו חיילים – וזכו לאפתעה גדולה: דוד בן־גוריון, ראש־הממשלה לעתיד־לבוא, הופיע לפניהם – בלא שיידע איש מהם כיצד הגיע לירושלים. “הזקן” התייצב לפני החיילים בבלוריתו הלבנה, המרשימה, והשמיע באוזניהם ברכה והבטחה חגיגית:

“אני מוסר את ברכת העם היהודי למגיני הישוב! אם נשכח את ירושלים – תשכח ימיננו! המגינים והנהגים חרפו נפשם כדי להגיע אליה, וימשיכו לעשות כן עד בוא יום שחרורה השלם!”

שעה קלה לאחר מכן הגיש “קול המגן העברי” מתנת־חג לכל מאזיניו:

“חיפה נכבשה, ובעיר הוכרז שלטון עברי!”

ירושלמים רבים החלו משתעשעים בתקווה, שבמהרה תהיה גם ירושלים עברית – אבל רבים אחרים נתמלאו חששות כבדים; מכיון שבאיזור ירושלים נהנים הערבים מיתרונות רבים, כלום לא יתבעו מירושלים העברית את נקמת חיפה הערבית? אך כל מי שהיה בירושלים באותו ערב חש בעמקי־לבבו, כי אם אמנם יחרשו הערבים מזימות כנגד ירושלים העברית, תהפוך העיר לסטאלינגראד שניה; סטאלינגראד – ולא מצדה!

הופעתו של הפלמ“ח בירושלים עודדה את הלבבות – אך מאז ליל ה”סדר" נתחוור, שאפילו הפלמ"ח אינו כל־יכול. הראיות לכך היו תכופות וכואבות.

 

פרק ב‘: תכנית ד’ – לכבוש ולהחזיק!    🔗

ב־23 באפריל, למחרת כניסתו של הגדוד הרביעי לירושלים, נפתח מיבצע “יבוסי”. לפי תכניתו של יצחק שדה, נועדו למיבצע זה שלוש מטרות עיקריות:

לפתוח את הדרך לנווה־יעקב ולעטרות, על־ידי כיבוש נבי־סמואל, בית־איכסא ושעפאט – וליצור שטח עברי רצוף מצפון־מערב לירושלים;

לכבוש את שכונת שייח’־ג’ראח הערבית – ולפתוח את הדרך להר־הצופים;

לכבוש את שכונת קטמון הערבית – וליצור רציפות של שטח עברי, עם מקור־חיים.

הפעולה הראשונה במסגרת מיבצע “יבוסי” היתה ההתקפה על הכפרים הערביים מצפון־מערב לירושלים. יחידות מגדוד “שער הגיא” של חטיבת “הראל” (הוא הגדוד החמישי) יצאו בלילה של 23 באפריל וכבשו בפשיטות נמרצות את בית־איכסא ושעפאט.

בו־בזמן היה על פלוגתו של פוזה, מגדוד “הפורצים” (הוא הגדוד הרביעי של חטיבת “הראל”), לכבוש את הכפר הגדול והמוגן־היטב, נבי־סמואל. איחור בשעת ה“ש” גרם לכך, שמגיני נבי־סמואל כבר שמעו את הנעשה בבית־איכסא ושעפאט, והיו דרוכים ונכונים. הם הספיקו גם לשים מארב לכוח העברי שהסתער עליהם. בהתקפה זו נפלו רוב המפקדים – בהם פוזה, המ“פ – ורבים מן הלוחמים. תגבורת של משוריינים, בפיקודו של יהושפט (“פטי”) הרכבי, נחפזה לחילוץ הפלוגה המוכה. המשוריינים נעו ממעלה־החמישה על פני גבעת הראדאר, שהוחזקה על־ידי כוחות בריטיים. הבריטים ירו בטור המשוריין מן האגף, והערבים אף הם הנחיתו עליו מכות־אש שגרמו לו אבידות בהרוגים ובפצועים. לבסוף נאלצה הפלוגה לסגת לאור־היום. היה זה אחד הקרבות המעטים במלחמת הקוממיות, בהם הושארו חללים יהודים בשטח – והיו גם פצועים שנעזבו לנפשם. אחדים מהם הגישו רימוני־יד שלופי־ניצרה אל צווארם, כדי שלא ליפול חיים בידי מרצחים ערביים, אשר נהגו להתעלל בגופותיהם של יהודים. אחד הפצועים קשה, יוחאי בן־נון – איש הפלי”מ שהיה סגנו של פוזה בקרב זה – ניצל לאחר שהתגלגל במורד המדרון הטרשי ואחר־כך נישא על שכמו של בני מהרשק, מהלך שני קילומטרים, אל מקום־מיבטחים.

מכיון שנבי־סמואל נשארה בידי הערבים, צריך היה לפנות גם את שעפאט. נווה־יעקב ועטרות נשארו נתונות במצור. הפלמ"ח לא היה כל־יכול…

כיבושה של שכונת שייח’־ג’ראח בוצע בליל 25/26 באפריל, על־ידי גדוד “שער־הגיא”. על אותו קרב כתב יגאל אלון:

“זה היה קרב־לילה טיפוסי, והכיבוש נחשב לאחד המיבצעים שעשויים היו לקבוע לא־במעט את גורלה של ירושלים. שכונה זו חולשת על מזלג־דרכים חיוניות, המוליכות להר־הצופים ורמאללה. פירושו של דבר, כי בכיבוש דרך זו אפשר לקיים מגע־דרכים עם הר־הצופים, לאגף את ירושלים העתיקה ולנוע צפונה לחבל שומרון (“המשולש”).”

השכונה נכבשה בפעולה מתואמת של מספר כוחות. כאשר נוכחו הערבים לדעת, שלא יוכלו לעקרה עוד מידי היהודים, פנו אל הבריטים, בבקשת עזרה. גם הפעם, כמו אחרי כיבושה של שכונה זו לראשונה, באמצע ינואר, תבעו הבריטים את פינויה – והפעם הוסיפו איום בהפעלת משוריינים ותותחים. מכיון שמפקד מיבצע “יבוסי” סירב לפנות את אנשיו מן השכונה הכבושה, ובמיוחד מבית נאשאשיבי, בו התבסס הכוח העיקרי, פתחו הבריטים בהתקפה – והפלמ"ח נאלץ לסגת.

אכן, הפלמ"ח לא היה כל־יכול…

יומיים לאחר הנסיגה משייח־ג’ראח יצאו אנשי “הראל” לכבוש את שכונת קטמון – וחזרו בבושת־פנים.

*

לאחר ששלחו את פקודיהם לבסיס, לחטוף תנומה, עמדו המג"ד, יוספל’ה טבנקין, קצין־המיבצעים רעננה, וקצין־ההסברה בני, ושמו פעמיהם אל רחביה. שם, בדירתו של אברשה ארסט, בבית משותף בשיכון־עובדים, הסתופף יצחק שדה. המפקדים הלכו לדווח לו על כשלון הפעולה. כיצד יגיב “הזקן”? – שאל כל אחד מהם את נפשו. האם יסלק אותם מעל פניו בבעיטה בעכוזם? האם ינזוף בהם במלים בוטות?

בדחילו ורחימו התייצבו בפניו ומסרו לו דו"ח כן ומדוייק על מה שקרה.

“הזקן” הישיר מבטו אל כל אחד ואחד מהם בנפרד, כמבקש להקרין להם מרוחו, ואמר בשקט רב: “אין דבר. אתם תצאו שנית, ובפעם השניה תהיה קטמון שלנו – בכל מחיר.”

היה בדבריו הקצרים הרבה מן העידוד, קורטוב ביקורת, ורוח של פקודה שאין עליה ערעור.

המפקדים חזרו לבסיס, גחנו מחדש על המפה ועל שולחן־החול, ניסחו פקודת־מיבצע חדשה – ולמחרת כינסו מחדש את אנשיהם ואמרו להם: “אנחנו עולים שוב על קטמון – והפעם היא תהיה שלנו, בכל מחיר!”

בני נטל את רשות הדיבור – והדברים שהשמיע באותו ערב באוזני הפלמ“חאים נחקקו עמוק־עמוק בלבבם. הכל היו תמימי־דעים, שבני התעלה על עצמו באותו מעמד. במשפטים קצרים, אך קולעים, הבהיר ללוחמים כי אין הם עומדים לצאת ל”עוד הסתערות אחת". גורלה של ירושלים מונח על כף־המאזניים, והקרב הצפוי להם הוא שיכריע – לכאן או לשם.

אלה לא היו דברים בעלמא, מסוג הדברים שמשמיעים באוזני חיילים על־מנת לחזק את ידיהם לפני קרב. זו היתה הערכת־המצב של הפיקוד, לגבי ירושלים של אפריל 1948. כיבוש קטמון נחשב מפתח להמשך קיומה של ירושלים העברית, משום ששכונת קטמון היתה עמדת־מפתח ערבית. הערבים ידעו זאת בה־במידה שידעו זאת היהודים, והיו להם סיבות רבות וטובות לעמוד בקטמון כשם שלא עמדו בשום מקום אחר אליו ביקשו היהודים לפרוץ.

*

שכונת קטמון בנויה על גבעה נישאה, בגובה כ־750 מטרים מעל לפני הים. היא חלשה על הפלג הדרומי של ירושלים ועל השכונות העבריות רחביה וקרית־שמואל. השם קטמון יווני במקורו, ותרגומו “על־יד המינזר”, שכן הוקם בשכונה זו מינזר על שם שמעון (סימון), הקדוש לנוצרים. שכונת קטמון היתה מיושבת בעיקר נוצרים ממוצא יווני, ובימי המנדט הבריטי שכנו בה אנשי הפקידות הבכירה, במיוחד אנגלים וערבים. בראשית מלחמת השחרור החליטו מפקדי “צבא ההצלה” הערבי ומפקדים ערביים מקומיים, לנצל את יתרונותיה הרבים של השכונה ולמקם בה את מפקדתם. בתי קטמון – כרוב בתי ירושלים – הינם בתי־גזית שכותליהם עבים וחסונים; בין הבתים הוריקו בוסתנים רבים; ממקומות רבים בקטמון (שגובהה כ־750 מטרים מעל לפני הים) ניתן לצפות היטב על הרובעים היהודיים של ירושלים. ובסמוך לגבעת קטמון היתה גבעה אחרת, טובה למישלט, הלא היא גבעת שאהין (שנקראה כך על שם בעליה). גבעת שאהין גובלת עם שכונת קרית־שמואל העברית.

המפקדה הערבית התמקמה במלון הערבי־נוצרי “סמיראמיס”. זמן־מה לאחר שפרצה מלחמת הקוממיות, חדרו חבלנים של ה“הגנה” לשכונת קטמון ופוצצו את “סמיראמיס”. לאחר מכן התפצלה המפקדה הערבית, ואחדים מאנשיה התמקמו במינזר סט.־סימון אשר בפאת השכונה. הערבים ריכזו בקטמון מצבורי תחמושת, דלק ומזון, והיה להם גם רכב רב בשכונה זו.

המינזר שבפאת השכונה היה משמש בעבר מעון־קיץ לפטריארך היווני־אורתודוכסי בירושלים. הוא היה חלק ממישלב של מיבנים – מישלב שהכיל שני בנייני־אבן דו־קומתיים אשר כמו חצצו בין המינזר ובין עמק המצלבה; העמק היה מעין גבול בין שכונת קטמון ובין שכונת נווה־שאנן העברית, שעל הגבעה אשר מנגד.

כאשר הוחלט לכבוש את שכונת קטמון מידי הערבים, נבחרו המינזר והבתים שלידו, כיעד הראשון. הפיקוד האמין, שאם יוקם בסיס מוצק במינזר, אפשר יהיה להמשיך ולכבוש משם את השכונה כולה. אך איש מן המתכננים לא הישלה את עצמו, שהכיבוש יהיה קל.

באפריל 1948 היו בירושלים כמה אלפי לוחמים ערביים, סדירים, סדירים־למחצה ובלתי־סדירים. היו כחמש־מאות לגיונרים מעבר־הירדן, שאמנם היו נתונים לפיקודם של קצינים בריטים, אך היו מוכנים ויכולים לסייע ביד אחיהם – ואף עשו זאת לעתים קרובות (כשם שהיה ביד הנוטרים העבריים לעזור ל“הגנה”, בסתר). כשלוש־מאות לגיונרים חנו מדרום לירושלים, והאחרים – מצפון לה. כמו כן, היו בירושלים כ־850 מאנשי המשמר־הלאומי הערבי וכאלף מגוייסים מקומיים ובני חוץ־לארץ (רובם עיראקים ומצרים). מכיון שכלי־הנשק הוא מרכיב־יוקרה אצל הערבי, היו רבים מן האזרחים בירושלים חמושים גם הם. הכוח הערבי שנמצא מדרום לירושלים השתתף במיגורו של גוש־עציון, ואילו הכוח הצפוני התקיף את נווה־יעקב.

בשכונת קטמון עצמה היו כשלוש־מאות לוחמים ערביים, מהם פלשתינאים, מהם עיראקים ומהם סורים. בית־הנשק בקטמון היה קל: רובים, מקלעים ומרגמות בנות שניים ושלושה אינטשים. היה בקטמון מצבור תחמושת גדול מאוד, שהכיל מספר רב של רימוני־יד. וכן היה בקטמון כוח נייד, ולו מספר משוריינים – אחדים מהם חמושים בתותחים ואחרים (שניים, לכל הפחות) משוריינים תוצאת־בית, שנפלו שלל בידי הערבים בשיירת נבי־דניאל, בדרך לגוש־עציון.

מפקד איזור קטמון היה איבראהים אבו־דאיה, לשעבר מעוזריו הבכירים של עבדל קאדר אל־חוסייני. היו לו יועצים מקצועיים, אשר סייעו בידו לבצר את השכונה בסדר ובשיטה, לפרוס בשום־שכל את הכוחות שהיו תחת ידו, ולאמן את הלוחמים. הושם דגש בהכשרתם של אנשי הנשק המסייע, ונערכו מספר תרגילים של התקפות־נגד – למקרה שכל ההכנות יעלו בתוהו, והשכונה תיכבש בידי היהודים.

מובן מאליו, שאת רוב הדברים הללו גילו היהודים רק לאחר מעשה. בעת ההכנות למערכה על קטמון ידעו המתכננים, בעיקר, איזה כוח יש לאויב בשכונה, היכן נמצאים קני־המקלעים האגפיים – אותם מקלעים אשר שיבשו את ההתקפה הראשונה. מן הידיעות המעטות שליקט המודיעין של ה“הגנה”, היה ברור שקטמון היא אגוז קשה לפיצוח – במיוחד לכוח אשר התאמן וצבר נסיון בלחימה בשטח פתוח, ואשר הקרב היחיד שלו בשטח בנוי היה קרב שייח’־ג’ראח. מכיון שאותו קרב ניטש זמן קצר כל־כך לפני־כן, טרם היה סיפק ביד המפקדים ופקודיהם להפיק לקחים ממנו.

לצורך הכרת השטח, נערך סיור־מפקדים. המג“ד יוספל’ה טבנקין, קצין־המיבצעים שלו, רעננה, קצין־ההסברה־והסיוע, בני מהרשק, והממ־פ”אים מוטקה בן־פורת ואורי בן־ארי, יצאו לאותו קטע של שכונת קטמון, שהיה מוחזק בידי יהודים. ליוו אותם אנשי־מודיעין וקצינים של “חבל 4” – אותו איזור בירושלים, שקטמון נכללה בו, ואשר מפקדו היה יוסף עמי. מאז עלה הפלמ"ח העירה, סייעה לו חטיבת “עציוני” בבסיסים, נשק־מסייע, אפסנאות, ציוד קשר ומודיעין (ממש כשם שסייעה חטיבת מחוז ירושלים לחטיבת הצנחנים של אל"מ מרדכי – מוטה – גור – בעלותה לירושלים במלחמת ששת הימים, בחודש יוני 1967.)

סיור־המפקדים אישר את הערכת המצב שנתגבשה מידיעות המודיעין ומעיון במפות. הסיור נערך מאותו חלק של קטמון, שנמצא בידי היהודים. היו שם עמדות עבריות בריחוק מטרים ספורים מעמדות ערביות, ופה ושם היה בנין, שאחד מאגפיו הוחזק בידי ערבים ואחר – בידי היהודים. בין המגינים על העמדות העבריות היו קשישים בקאפוטות וילדי “חדר” מפואתים, חמושים בערב־רב של כלי־נשק: אקדח “פאראבלום” ולו מחסנית־כדורים יחידה; רובה אנגלי, שלמזל התאימה לו תחמושת צרפתית כלשהי; ו“סטנים” תוצאת התעשיה הצבאית המחתרתית של ה“הגנה”, שעליהם נאמר כי “כמוהם כמטאטא; יורים בנס.” בידי הערבים שמנגד נראו רובים אנגלים חדישים, מקלעי “ברן” ותחמושת למכביר. בשובו מן הסיור, היה בני נפעם כולו מן הגבורה השקטה של אנשי העמדות העבריות. גם האחרים חזרו מן הסיור בהרגשה ש“מוכרחים לקחת את המקום הזה, ויהי־מה!”

המפקדים חזרו לבסיס, שהיה בבנין בית־המשפט הצבאי לשעבר בשכונת טלביה. גם שכונה זו היתה מוחזקת על־ידי יהודים וערבים, ולוחמת־צלפים היתה נטושה בה יומם ולילה. אגף אחד של “החזית הירושלמית”, כמות שנראתה מן הבסיס הקרבי של יוספל’ה טבנקין בנווה־שאנן, היה חסום על־ידי האיזור הצבאי הבריטי. האגף האחר היה כולו שטח בנוי. לא היה צורך בבקיאות צבאית יתרה כדי להבין, שבהסתערות דרך השטח הבנוי היו הפלמ"חאים המעטים נכתשים במהרה. משום כך החליט יוספל’ה להוליך את אנשיו מנווה־שאנן אל גבעת המינזר דרך עמק המצלבה – שטח קשה מאוד לתנועה, אך לעומת זאת השטח היחיד שניתן לרכז בו כוח, לפרוס אותו – ולהסתער על מינזר סט.־סימון והבניינים הסמוכים אליו, מבלי להסתבך בקרב־רחוב, בשטח בנוי.

התכנית השניה לכיבוש קטמון הערבית לא היתה שונה בהרבה מן התכנית שקדמה לה. אף־על־פי־כן, היו בה גוונים חשובים. ראשית דבר, היא נתבססה על היכרות מפורטת יותר (וכאובה) עם האויב. מן ההתקפה הקודמת הופקו לקחים חשובים והוסקו מסקנות לגבי שיעור כוחו של האויב, המערך שלו, כלי־הנשק שברשותו – והנחישות בה החזיק בעמדותיו ולא מש מהן אף כדי שעל אחד לאחור.

כמו בתכנית הקודמת, נועדה פלוגה ג', של מוטקה בן־פורת, לנוע בראש, להקצות מחלקה לריתוקו של מקלע־האויב אשר באגף, ולחיסולו בהסתערות – אם יהיה צורך בכך; ולבצע את השלב הראשון של ההסתערות.

פלוגה א', של אורי בן־ארי, נועדה לבוא בעקבותיה.

מחלקתו של יעקב צסיס, מפלוגתו של מוטקה, בתוספת כוחות ירושלמיים, תבצע התקפה מכיוון שכונת טלביה, בסיוע מרגמה מדגם “דוידקה” – אותו כלי אדיר־רעם, שפיתח המהנדס הצעיר דוד לייבוביץ', בתע"ש המחתרתי.

פלוגה מאולתרת, בפיקודו של עוזי נרקיס, תבצע פעולת־הסחה בכיוון לגבעת שאהין. אם יעלה בידה לכבוש את הגבעה, תתבסס בה – לא לשם התחברות עם כובשי מישלב־הבתים של מינזר סט.־סימון, כי־אם לשם המשך כיבושה של שכונת קטמון, בשלב הבא של הפעולה.

שתי מחלקות נועדו להישלח לשכונת מקור־חיים, על־מנת לשמש “סבלים”, נושאי־תחמושת לכוחות המסתערים.

זו היתה התכנית, ועל־פיה תודרכו המפקדים ואנשיהם.

האנשים כונסו בגמנסיה בשכונת רחביה, ושם נשא בני נאום מרטיט־לב, שנועד לנסוך בלב כולם את ההרגשה כי הלילה עומדים הם לערוך קרב מכריע, גורלי.

“גורל ירושלים העברית נתון בידנו, ואין אנו יכולים – אין אנו רשאים! – להכזיב!” אמר בני בקול רוטט.

והפלמ“חאים קשוחי־הקרבות שמעו – וקיבלו את הדברים במלוא הרצינות. הפעם לא התבדח איש, ש”זוהי ציונות".

הם יצאו לחצר הגמנסיה, להיערך בשדרת־מסע. הפלמ“חאים, העייפים ממלחמת ליווי השיירות וכיבוש המשלטים, התגודדו סביב מפקדיהם וחיכו בקוצר־רוח לפקודת התזוזה. לידם נערכו בסך אנשי חטיבת “עציוני” הירושלמית. המפקדים הירושלמים השמיעו פקודות חדות, חותכות, והחיילים הקישו בעקבותיהם, נערכו בשורות ישרות, במרחקים קצובים, דיגלו נשקם ועשו רושם צבאי ומסודר. משום־מה נראה החזיון הזה שלא־במקומו בעיני אחדים מן הפלמ”חאים. הם נתחייכו, הידקו את חגורם על מעילי־ההסוואה האמריקנים שנופקו להם זה־לא־מכבר, והמתינו לגמר “ההצגה”.

לבסוף יצאו הלוחמים לדרך. בתחילה עוד נראו ברחובות אזרחים ירושלמים לבושים חגיגית, אך בהמשך הדרך נראתה העיר כעיר־רפאים, סגורה ומסוגרת, מצפה לגאולה.

הובילה פלוגתו של בן־פורת, הירושלמי ששירת בפלמ"ח מאז שנת 1944 והיה מראשוני הגדוד שעלו לירושלים, לפני חג הפסח. בצאתה לכיבוש קטמון, לא מנתה פלוגתו יותר משמונים לוחמים. אחד מהם, דוב איתן, צעד בראשה, מעשה־סייר, שכן נמנה על הירושלמים המעטים בכוח הזה, והתמצא בשטח יותר מאחרים. לצד דוב פסע מפקד־המחלקה שלו, יוסי שטרן⁴. המפקד ממוצע־הקומה, השרירי וגמיש־התנועה כנמר, נראה ניגוד מושלם לפקודו, אשר כשמו כן הוא – דובי במידותיו ובתנועותיו. השניים הכירו זה את זה זמן קצר בלבד לפני־כן, אך כבר נקשרה ביניהם ידידות שנתקיימה גם עשרים שנה לאחר מכן. בלכתם אל קטמון, כבר העריך דוב את סגולות־המנהיגות של יוסי וכבר ידע את אומץ־לבו בלהט הקרב.

 

פרק ג': “זאת לא מלחמה! זה רצח!”    🔗

הם נפגשו באקראי – במחנה ה“הגנה” בשרונה, ליד תל־אביב. יוסי, איש מכמורת, נמנה על אנשי הפלי“מ. כאשר גוייסו חבריו־ליחידה לגדוד הרביעי של הפלמ”ח, נעדר יוסי מן הבסיס, ועד שהתייצב – איחר את המועד. “אני רוצה לפקד על החבר’ה שאימנתי,” אמר.

“החבר’ה שאימנת כבר עלו לחולדה. אתה תקבל אחרים. רוץ לשרונה וקח לך מחלקה. מצפה לך, ג’וב קטן – שלושה־ארבעה ימים: לפרוץ את הדרך לירושלים, ובחזרה.”

יוסי הלך למחנה שרונה וקיבל מחלקה שאנשיה לוקטו מפה ומשם. אחד האנשים היה, כאמור, דב איתן. עד לאותה עת נמנה דב על אנשי הש"י (שירות־המודיעין של ה“הגנה”), בירושלים, שם גם חבש ספסל־לימודים בפקולטה למתימטיקה ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית. מכיון שנתחממה המלחמה, חיפש דב – ומצא – פרוטקציה, להפוך מאיש־מודיעין לחייל קרבי. הפרוטקציה הביאה אותו למחנה הקלט בגן־מאיר בתל־אביב.

“האם יש לך מישאלה מיוחדת?” שאלו אותו קציני־החיול.

“אני רוצה להתנדב לפלמ”ח," השיב דב.

הצביעו עליו קציני־החיול ואמרו: “זה הולך לבולגרים ארבע.”

דב לא האמין למשמע אוזניו. הוא מיהר למחות: “ביקשתי פלמ”ח. מה פתאום בולגרים?"

צחקו ואמרו לו: “רואים שאתה צנחן.”

לרגע היה דב מוכן להאמין, כי נקלע לבית־משוגעים. איזה צנחן? מי צנחן?

רק אחר־כך למד, ש“צנחן” היה כינוי לטירון, “ירוק”, מי שאינו מתמצא בעניינים, ואילו ה“בולגרים” הם הפלמ“חאים, ו”ארבע" הוא מספר הגדוד שבו הוצב לשירות. דב נשלח מגן־מאיר לשרונה.

בשרונה קיבלו האנשים רובים צ’כיים חדשים־חדשים, עוטים שיכבה עבה של שמן־סיכה. כה חדשים היו, שרצועותיהם נופקו בנפרד, וצריך היה לחברן.

משרונה יצאה המחלקה ישר לחולדה – אל “שיירת חולדה” שנועדה להירשם בהיסטוריה באותיות של דם. בראש השיירה נעו שני משורייני־ליווי, ומשורייני־ליווי חתמו אותה מאחור והיו משובצים גם בתוכה. כלי־הרכב האחרים היו – משאיות עמוסות לעייפה. השיירה נעה מחולדה לכביש מסמיה־לטרון. במשוריין הראשון נמצא דב ואילו בשני היה יוסי. זו היתה הפעם הראשונה בה “נכלא” יוסי במשוריין, וכאשר שמע את הנקישות הראשונות על דפנות־הפלדה, חשב לרגע כי מישהו מתדפק בחוץ ומבקש להיכנס.

“מה זה?” שאל את הנהג.

“יורים,” השיב האוחז בהגה.

“אז צריך לעלות עליהם ולשתק אותם!” היתה תגובתו הספונטאנית של יוסי, אשר קורץ מחומר של מפקדים־מסתערים.

ואכן, אנשי הליווי יצאו להסתער על הערבים שרבצו על הגבעות. הסתערותם לא הועילה הרבה. הימים היו ימי חורף גשומים, והבוץ רב. כלי־רכב שקעו בבוץ, ואנשים נפגעו זה אחר זה. דב, הסטודנט שהפך ללוחם, ואשר השתתף בלחימה לאחר ששקע המשוריין שלו בבוץ, לא חדל להתפעל מקור־הרוח שהפגין יוסי בשעות הארוכות של הקרב על שיירת חולדה. ושניהם – כרבים אחרים – לטשו עיניהם בחובש אברהם קלאר, שהתרוצץ בשטח המוכה אש־תופת, חבש פצועים, גרר הרוגים ולא ידע מנוח עד שהגיעה הפרשה העגומה הזאת אל סיומה.

כאשר הובאו חללי השיירה לקבורה, נקרא דחפור לכרות להם קבר־אחים – כה רב היה מספרם. אחדים מהם – פצועים וחללים שנפלו בידי הערבים והוחזרו לאחר הקרב – היו חתוכים באכזריות. עמד יוסי, קפוא־ארשת, ליד דב, על שפת הקבר הרענן, ומלמל: “זאת אינה מלחמה. זה טבח. הם רוצחים, הערבים האלה!”

עתה, ברדתם חרש־חרש אל הגיא, בואכה קטמון, אמר יוסי – כממשיך מחשבה שנקטעה לפני זמן רב: “שוב הולכים לקראתם… נקווה, שהפעם לא יפול איש מאתנו לידם.”

"אני חושש, שהפעם – דווקא – הם, ‘ידפקו’ אותנו, "נשמע מאחור קולו המוכר של אריה חייקינד־טוקצ’ירוב, החבלן הוותיק, מיודעו של יוסי.

“תפסיק עם המילאנכוליה,” גער בו מאן־דהוא מן החשיכה, גערת־משובה.

“אך אריה – בשלו: נשא עיניו אל שמי העופרת הדולפים גשם, ואמר: תראו, אפילו השמים בוכים עלינו הלילה.”

הפעם לא מיהר איש להשיב מענה־לשון לאריה. דבריו הפתיעו את ההולכים עמו, אשר הכירוהו מזה זמן רב. הלך־רוח מעין זה לא הלם את אריה.

אריה היה הקשיש שבחבורה, וגם החייל הוותיק שבכולם. באפריל 1948 כבר היה בן עשרים־וחמש – גבה־קומה ורחב־גרם, בעל פנים גבריות, שפתיים חושניות, תסרוקת קפדנית (בניגוד לבלוריות הסתורות של הפלמ"חאים האחרים), מצח אינטלקטואלי ועיניים חייכניות. הוא נולד בירושלים, אך גדל בחיפה ושם הצטרף לשורות ה“הגנה” בשחר־נעוריו. במאורעות תרצ“ו־תרצ”ט עבר קורס־אתתים והיה מאותת מקרית־חיים לישובי הסביבה. הוא גם הדריך נערים אחרים באיתות, בבית־הספר של קרית־ביאליק. בפרוץ מלחמת־העולם השניה נענה להפצרות הוריו ודחה את התנדבותו לצבא עד שמלאו לו שמונה־עשרה שנה. בהגיעו לבגרות, התגייס לחיל־ההנדסה הבריטי. בעודו לוחם באויב הנאצי, השתדל לצבור מידע רב ככל האפשר, שיוכל להביא תועלת ל“הגנה”. בהיותו מעבר לים, עזר לרכש ולהעפלה; יצר קשר אלחוטי ראשון מאיטליה ל“הגנה” בארץ־ישראל, ונתן את תעודת־החייל שלו לפליט־פרטיזן, שיעלה ארצה במקומו. הוא עצמו נשאר באירופה, לארגן שיירות מעפילים. באוניה “שבתאי לוזינסקי”, בה שימש אלחוטאי, חזר ארצה.

בשובו, השתקע במושב בני־דרור, כאחראי על הבטחון. הוא הכין שם מקלטים עוד בטרם חשבו אחרים על מלחמה.

כאשר פרצה מלחמת הקוממיות, התגייס לפלמ“ח וצורף לגדוד “הפורצים,” כחבלן ונשק. הבחורים רחשו לו יראת־כבוד מיוחדת, אם כי לא היה מפקד. הוא היה מעין אב או דוד להם – וממילא היה גבוה משכמו ומעלה מכולם. בגדוד הרביעי היה לו גם “סמל מסחרי”: כובע־פרווה של נוטרים – ‘קולפאק’ – שהיה מעין קמיע בעיניו. עתה, כאשר השמיע דברי־דיכדוך והשומעים העירו לו ש”יפסיק עם הומור־הגרדומים הזה," רטן עמומות, כנרגז: “אני מרגיש, שהלילה הגיע תורי. אינני יודע איפה ה’קולפאק' שלי…”

נפלה שתיקה מעיקה על הטור היורד בזהירות מסלע אל סלע. מאז שבועות אחדים טיפחו רבים מאנשי הגדוד אמונות־טפלות למיניהן. הלחימה הרצופה, השחיקה המתמדת והידלדלות השורות נטעו בלב רבים את האמונה, כי איש מהם לא ייצא חי מן המלחמה הזאת. וסימן־השאלה היחיד התנוסס מעל ללוח־הזמנים. לפני כל קרב היה נערך מעין “טוטו־גורל” והיו נשמעים משפטים כגון: “הפעם נושא אחד הכדורים את הכתובת שלי…” אברהם קלאר, החובש הגדודי, שעבר את מוראות המלחמה באירופה ויצא מהם מחושל וחסין בפני כל אמונה טפלה, התרגל לשמוע דיבורים מעין אלה מפי הצעירים – אבל מפיו של אריק?! זה היה חידוש – וחידוש לא־נעים…

הטור המשיך את דרכו בשתיקה, בדריכות.

*

שקט ודריכות אפפו גם את קבוצת הכתבים הצבאיים, שעמדו על גבעה ועקבו במשקפת אחר הפלמ"חאים ההולכים אלי־קרב. כתב אחד מאותם צופים, סמוך לאחר מכן:

“כה פנטסטי ובלתי־מציאותי היה המראה שראינו, עד כי לרגע דימינו שאנו יושבים באולם־קולנוע ולא לפני גיא־קרבות, שדמי אדם נשפכים עליו: בעוד ש’טור האווזים' של הפלמ”ח התקדם אל כרם הזיתים, יצאה משכונת קטמון יחידה ערבית. הערבים התנהלו בזהירות מאחורי גדר־אבנים, וכך לא נראו לעיני הפלמ"חאים, שהיו מרוחקים מהם כמאתיים מטרים, לכל היותר. היה ברור לנו, כי הערבים זוממים לכתר את היחידה המתקדמת, להופיע בעורפה ולהשמידה!

“אינסטינקטיבית, הפליט אחד מאתנו קריאת־אזהרה חסרת־תוחלת. אחד מאנשי המגן, מעמדת־תצפית סמוכה לנו, גידף ונחפז אל מכשיר־הקשר. חששנו שמא תהא ריצתו לשוא, כי בטרם יספיק להתקשר עם מפקדי הפורצים, כבר תחול ההתנגשות. כמוקסמים עמדנו וראינו את הערבים מתקרבים יותר ויותר אל קצה גדר־האבנים. עוד מעט קט ויפתחו באש!”

הצופים כלאו את נשימתם וחיכו לבאות.

*

בנשימה עצורה חיכו לבאות גם אנשי המפקדה הקרבית של הגדוד, שהתמקמו בעמדת־בטון על גבעת נווה־שאנן. ליד אחד האשנבים המוגנים עמד יוספל’ה המג“ד וניסה להבקיע את העלטה באמצעות המשקפת שבידו. הצעיר דק־הגו, בן עין־חרוד, ששערו חום ופניו נעימות־תווים, דימה בנפשו שהוא עוקב אחר להקת פנתרים שחורים, מאולפים ומאומנים היטב, אשר שוגרה לעבי הג’ונגל, לחסל שם מפלצות דורסניות. לא נראה דבר, ומכשיר־הקשר שנמצא בין ברכיו של האלחוטאי הגדודי, טרם השמיע קול – אך המג”ד יכול לעקוב אחר פקודיו בדרכם אלי־קרב, משום שהנוף היה חקוק היטב־היטב במוחו:

ברגע זה מתפצלת המחלקה של אשכה ויוצאת לדרכה, לחסל את המיקלעים שבאגף…

ועכשיו מגיע הכוח אל רגלי הגבעה שמנגד…

ממכשיר־הקשר בקע קולו השקט והבוטח של רעננה:

“אנחנו נמצאים לרגלי גבעת המינזר. מחכים לפקודה.”

את פקודת ההסתערות צריכה היתה להקדים פקודת־האש לסיוע הארטילרי, שנועד “לרכך” את האויב ולהמם אותו עד לרגע ההסתערות עצמה.

רפאל איתן, המכונה בפי כל “רפול”, חייך בחשבו על הסיוע הארטילרי, ממנו ייהנו הפעם הוא והאחרים. בין הכלים המסייעים יהיה גם המשוריין־החמוש־בתותח, ש“החרימו” הוא ואחדים מחבריו־לנשק, מידי הבריטים…

*

בלשון המחתרת של אותם הימים, זה היה “רכב מוחרם”. לשון אחרת: פריט מציוד־המלחמה שנרכש בדרכי “הרכש הפרטיזני” של כוחות “המדינה בדרך”.

רפול חייך בנפשו פנימה בהיזכרו כיצד צורף משוריין בריטי זה לרשימת־המצאי של חטיבת “הראל”:

המודיעין של ה“הגנה” גילה, כי משוריין בריטי נוסע מדי יום ביומו אל מוסך יהודי בירושלים, לקבל שם טיפול שיגרתי. הוחלט להניח את היד על המשוריין הזה, שהוא גם משוריין וגם תותח – כלי שלא היה כמותו בין הכלים המסייעים של הפלמ"ח. משימת “ההחרמה” הוטלה על איזי⁵. זה־האחרון בחר – לביצוע המשימה – במפקד־המחלקה רפול ובכיתה ממחלקתו. לאור חשיבות הענין, החליט מפקד הגדוד, יוספל’ה טבנקין, להימצא ברחוב, בקירבת המוסך, בכל שעת הפעולה, ואילו קצין־המיבצעים הפעלתן, רעננה, סיפח עצמו לכוח הפורץ לתוך המוסך.

התכנית היתה טיפוסית לפעולה מחתרתית: האנשים יסעו בלבוש אזרחי, בשתי מוניות אשר לוחיות־הרישוי שלהן מכוסות. כלי־נשקם יוסתרו מתחת לבגדיהם. בפתח המוסך יירדו האנשים, ישתלטו על החייל הבריטי שהיה מוצב, דרך קבע, לשמור על המשוריין, ועל חבריו, שהיו מנצלים את הזמן למנוחה בצל הסככה שבמוסך, או ליד קיוסק סמוך. איש הפלמ“ח, עולה חדש מצרפת, איש ה”מאקי" לשעבר, שכבר נזדמן לו לנהוג במשוריין מדגם זה, ייכנס לתא־הנהג ויעביר את המשוריין לבסיס הפלמ"ח בקרית־ענבים.

בשעות לפני־הצהריים של יום ה“ע” פרצו הפלמ"חאים לחצר המוסך. מבט מהיר גילה להם כי המשוריין הנכסף נמצא שם, ולידו החייל־הזקיף. מתחת לסככת המוסך נראו עוד שני חיילים בריטים בחברת המוסכאים היהודים. תת־מקלעים “סטן” נשלפו מתחת לבגדים, ובחצר המוסך ניסרה הקריאה האנגלית, אותה למד כל זאטוט בארץ־ישראל שהיה מבקר בסרטי פעולה אמריקנים:

“האֵנדס אַפ!” (ידיים למעלה!)

האנגלים אף לא ניסו להתנגד, לנוכח אויב עדיף בנשקו ובמספר אנשיו. תוך שניות פורקו החיילים האנגלים מנשקם – שני אקדחים, בסך הכל. כאשר משך רפול בנרתיק־האקדח של אחד האנגלים, נקרעה חגורת־המדים והמכנסיים נשתלשלו מטה. אינסטינקטיבית נחלץ רפול לעזרת האנגלי הנכלם: הניח את האקדח על שולחן־עבודה של המוסך, וסייע ביד האנגלי להעלות מחדש את מכנסיו על גופו. אחר־כך מיהר רפול לכפות את ידיו ואת רגליו של האנגלי. הפלמ“חאים האחרים אסרו בכבלים את האנגלים הנותרים, חילקו מהלומות למוסכאים היהודים וכפתו אף אותם (שמא יתעורר חשד על קשר בין הפורצים ובין אנשי המוסך). לאחר שיצא המשוריין את חצר המוסך, אמר אחד הפלמ”חאים, שקיבל ציון 8 באנגלית בגמנסיה:

“אל תעיזו לזוז במשך רבע שעה. מי שיזוז – דמו בראשו!”

מיד נעלמו מבצעי הפעולה בין העוברים־ושבים ברחוב – לאחר שהסתירו מחדש את כלי־נשקם מתחת לבגדיהם. רק אז נוכח רפול לדעת, שאקדח־השלל (אותו קיווה לחגור כנשק אישי) אינו ברשותו. “ודאי השארתי אותו על השולחן במוסך, לאחר שעזרתי לאנגלי ללבוש את מכנסיו. לעזאזל!” רטן רפול בינו לבינו. יהיה עליו להשיג אקדח אישי בהזדמנות אחרת⁶.

כגמול על הצלחתם בביצוע הנקי של הפעולה, הוזמנו רפול ואנשיו לארוחת־צהריים במסעדת בית־הקפה “וינה”, במרכז ירושלים. הארוחה היתה “סעודת צנע”, טיפוסית לימי המצור על ירושלים, אך היא קונחה בבקבוק בירה קר כקרח והיתה מתובלת במצב־רוח מרומם.

“עכשיו יש לנו גם ארטילריה לסיוע,” התבדחו הסועדים.

והנה הגיעה שעתו של הסיוע הארטילרי. הלוחמים שחורי־הפנים כלאו את נשימתם והמתינו לקולות הנפץ. נשמעו מספר נביחות צרודות – אלה היו פצצות־המרגמה אשר הוטלו בניצוחו של בני. גברו עליהן נהמות מרשימות יותר – פגזיו של תותח־המשוריין. “זהו זה,” אמר המ"פ אורי לנפשו, ומנה: “אחד… שניים… שלושה פגזים…”

ולפתע דממה.

“מה עם הסיוע?” שאל אורי מיד באלחוט, בקול יבש ותובעי.

“כבר ניתן. הסתערו!” נשמעה התשובה ממפקדת הגדוד שעל הגבעה המרוחקת, בעורף.

מכיון שהמשוריין היה נשק־שלל, צריך היה להחזיר אותו אל ה“סליק” בהקדם האפשרי, לבל יפול מחדש בידי הבריטים.

לא היה לאורי פנאי אף לחרוק בשיניו:

“הסתער!” – קרא, וכבר עמד על רגליו והיה ממתח צעדיו במרוצה שפופה אל כרם־הזיתים שעל צלע הגבעה שלפניו.

באגפו התנהלו במרוצה אנשיו של מ"פ מרדכי. נתיבם היה קצר יותר, ועל כן היו הראשונים שפגשו באש האויב.

האש שהקבילה את פני המסתערים בהתקפה השניה על קטמון היתה צפופה ורבה יותר מאשר בהתקפה הראשונה. מסתבר, שהערבים הוסיפו מקלעים לקיני־המקלעים שלהם, והציבו מקלעים גם בחלונות רבים יותר של הבתים הפונים אל עמק המצלבה. תכנית הפעולה כללה שיתוק של אחדים מן המקלעים הערביים – אך לא של כולם.

 

פרק ד': “המחלקה הטורקית”    🔗

אחת מעמדות־המקלעים של הערבים, שהיתה פוגענית במיוחד – כשם שנוכח רעננה לדעת בנסיון הראשון לפרוץ לשכונת קטמון הערבית – נועדה לשיתוק בשלב הפתיחה של המיבצע החדש. המשימה הוטלה על “מחלקת הטורקים” של יצחק אשכנזי (“אשכה”). למעשה, היו טורקים מעטים בלבד במחלקה זו, אך היא נקרא כך בזכות שניים מהם: המ"מ אשכה עצמו, ויוסף בן־מימון (יוסוף").

יוסף, צעיר שקומתו ממוצעת ופניו סגלגלות, עלה לארץ־ישראל בשנת 1943, במסגרת עליית הנוער. זמן־מה לאחר עלייתו ארצה, התרכזו כחמישים יוצאי־טורקיה והחליטו להקים הכשרה. קבוצת נוער משפיים הצטרפה אל הגרעין הזה, שהתמקם בגבעת־חיים, והתכנית החלה קורמת עור וגידים. ב־1946 הגיע תורו של גרעין זה להקצות “מיכסת אנשים” לפלמ“ח, לפי מיטב המסורת של הימים ההם. יוסוף נמנה על המתנדבים. בתחילה שירת בפלוגה ח' של הפלמ”ח, בפיקודו של מנחם רוסק, איש נען. הוא נע בין קרית־ענבים, מעלה־החמישה, בית־הערבה ורמת־רחל, עבר קורס מפקדי־כיתות ב־1947 (שם הכיר את דוד אלעזר, הוא “דדו”), וכבר היה על סף השחרור כאשר פרצה המלחמה. יוסוף נשאר מגוייס. בתחילה היה בין מגיני בית־הערבה. אחרי כיבוש הקאסטל, עלה לירושלים והועמד תחת פיקוד הגדוד הרביעי של הפלמ“ח, שאך־זה הגיע שמה. אחדים מחבריו של יוסוף יצאו עם דני מס עם מחלקת הל”ה, אל גוש־עציון. הוא ואחרים נעשו פקודיו של מ"פ מרדכי בן־פורת.

במסגרת החדשה נלחם יוסוף בקרב השני על הקאסטל ובקרב־הדמים על בית־איכסא. שבוע ימים לאחר הקרב הזה, כונס הכוח בבית־ספר ברחביה ושם נאמר למפקדים: “הלילה עולים על קטמון.” האינפורמציה שקיבלו מפקדים בדרג מ“כים לא היתה רבה ביותר. הוא הדין גם בכמות הנשק שקיבלה המחלקה שנועדה לשתק את קן־המקלעים באגף של זירת קטמון. הלוחמים־מן־השורה קיבלו רובים צ’כיים חדשים; היה מקלען אחד ולו מגל”ד (מ.ג.־34), וליוסוף היה תת־מקלע “טומיגן” – סמל־מעמד ומקור־גאווה לכל מפקד במחתרת.

“המחלקה הטורקית”, שהוקצה לה תפקיד עצמאי, פרשה כמתוכנן מעל הכוח העיקרי ופתחה בתנועת־איגוף עמוקה, שנועדה להביאה לעורף המקלענים הערבים. התנועה היתה מהירה ושקטה. הכוח קצר אפתעה גמורה. כאשר התרוממו יוסוף וחבריו־לנשק, ליידות רימוני־יד בקן־המקלעים, נראו הערבים רובצים אצל מקלעיהם – כפי הנראה, מדגם צרפתי – ופניהם אל עמק המצלבה ואל ציר־התנועה האפשרי של כוח ישראלי תוקף.

המקלענים הערבים לא הספיקו להפוך פניהם לאחור. רימוני־היד התפוצצו ביניהם וקרעו אותם לגזרים. מקלעים ניזוקו מרסיסי־רימון. “המחלקה הטורקית” חזרה לבסיסה בלי שלל, אך במצב־רוח מרומם: המשימה בוצעה⁷. הם נתבקשו לחכות בבסיס, שמא תידרש עזרתם בקרב אשר החל בעוד הם נמצאים בדרך מקן־המקלעים אל הבסיס.

*

עמדת־מקלעים אחת שותקה, אבל האחרות המשיכו לירות. בניגוד למקרים קודמים – בהם נשברו הערבים לנוכח הסתערות מוחצת של הפלמ"ח – לא משו מגיני קטמון מעמדותיהם, וכבר בדקות הראשונות להסתערות נתפוררה פלוגתו הקטנה של מרדכי בן־פורת ולא נותרו ממנה אלא לוחמים בתפזורת.

“קדימה, קדימה, בחורים!” נשמע ברמה קולו של בני, שסיים את משימת־האש של המרגמות שלו, בנות שניים ושלושה אינטשים, וכבר נמצא בין המסתערים.

מפקד־המחלקה יוסי התרומם מאחורי הטראסה של המדרון הטרשי שלפני הבתים הגובלים עם המינזר, ובשאגת־קרב דהר קדימה.

“תוריד את הראש, יוסקה!” צעק מישהו.

“עוד לא נוצר הכדור שיפגע בי,” צחק יוסי – וברגע זה פגע קליע בכתפו הימנית ושבר את עצם־הבריח. יוסי נפל תחתיו. מיהרו לגרור אותו לאחור, אל אמבולנס שהיה בוואדי. הוא התעורר רק בבית־החולים בירושלים. לדידו, נסתיימה המערכה על מינזר סט.־סימון.

אנשים נפגעו על ימין ועל שמאל, אך תנופת ההסתערות לא רפתה אף לרגע. מפקד־הפלוגה אורי לא נרתע מפני הגורל שפקד את הפלוגה המובילה. הוא צעק: “אחרי!” – ורץ אל המינזר, באיגוף שמאלי אשר נועד להביאו אל פתחו האחורי של המינזר, על פני הכותל השמאלי של הבנין השמאלי מתוך שני הבניינים הסמוכים למינזר.

מפקד המחלקה רפול כבר נמצא עם אנשיו ליד צמד הבניינים הללו, ונדמה שהכל היו מיידים רימונים לתוכם. החבלן אריק לא הסתפק ברימון־יד, והטיל לתוך הבנין הסמוך אליו שקית חומר־נפץ. התפוצצויות רבות הרטיטו את קירות־הגזית. שמשות נופצו בחלונות – ולפתע הואר השטח באור־ביעותים: משהו נתלקח באחד משני הבניינים!

שדה־הקרב הואר כבאור־יום. הפלמ"חאים, שהלילה היה בעל־בריתם המהימן ביותר, חשו לפתע כאילו הופשטו, עירום ועריה, לעיני אויביהם.

רפול ואנשיו מיהרו לתפוש מחסה בשיפולי הטראסה הקרובה ביותר אל הבנין הבוער, ומשם חיפו על האחרים בהמשך הסתערותם – וגם איבטחו את האגף הזה של שדה־הקרב.

אורי, רעננה, בני, דדו (דוד אלעזר, סגנו של אורי באותו קרב) ופקודיהם הרחיבו צעדיהם במעלה השביל העוקף את הבנין הבוער, הגיעו לחומת־אבן שגבלה עם כרם־הזיתים שליד הבנין הבוער, עברו בפתח מקומר, חצו במרוצה את הרחוב הצר שבין שני הבניינים ובין המינזר – ומצאו עצמם אצל הקיר האחורי של מינזר סט.־סימון. פתח יחיד היה בקיר הזה – פתח צר ונמוך ובו דלת־עץ עבה, מוגפת, נעולה ומוברחת בבריח. הדלת נפרצה ביריות ובהדיפות־כתף וכבר נמצאו הפלמ"חאים בתוך המינזר.

אש נורתה מן המסדרון הארוך החוצה את הבנין; אש נורתה מפתחים שונים לאורך המסדרון; אש ניתכה מן החצר הפנימית של המינזר וגם מעל גגו, המכתר את החצר.

ללא אומר – ללא פקודה – אף ללא זעקת־קרב השיבו הפורצים אש בעודם מתפרסים לכל עבר. מגיני הבית נמלטו כל עוד רוחם בם, מהם פצועים המדדים בכוחות עצמם, מהם פצועים קשה יותר, הנגררים על־ידי חבריהם שנשארו שלמים. מאחור נשארו, בשוך הקרב, ארבע גוויות של לוחמים עיראקיים ושתי גופות של נשים ערביות, כפי הנראה משרתות ממשק־הבית של המינזר.

“למעלה, אל הגג!” קרא רעננה, מניף את תת־המקלע שלו, מדגם “תומפסון” (זה ה“טומיגן” – נשק־היוקרה של מפקדים בפלמ"ח).

מכיון שהפעולה במינזר היתה “מיבצע על־פלוגתי”, היה רעננה המפקד – הקצין הבכיר ביותר, סגנו של המג“ד והאיש שעליו לתאם את פעולות הכוח הפורץ עם הפיקוד בנווה־שאנן. רעננה מילא את תפקידו המורכב בקור־רוח ובשקט פנימי אשר הישרה ביטחון בלב כל פקודיו־רואיו. זה לא היה הקרב הראשון עליו ניצח קצין־המיבצעים של הגדוד הרביעי. רעננה (אשר שמו האמיתי אליהו סלע, אך הכל מכירים אותו עוד מימי המחתרת בכינוי שנגזר מן המקום שבו התגייס לפלמ"ח) נשא תוארים שונים באותם ימים של מדינה־בדרך ושל מסגרות מאולתרות. הוא היה, כאמור, קצין המיבצעים הגדודי; הוא היה אחד מארבעת סגניו של יוספל’ה טבנקין, אך נחשב כ”איש מס' 2" בגדוד; והוא נחשב “סגן ללוחמת לילה”. הוא נעשה איש “הפורצים” לאחר שעלה הגדוד לירושלים. בין השנים 48־1944 נמנה רעננה על אנשי המגן העבריים בירושלים וסביבתה, ובפרוץ המלחמה היה מפקד פלוגה ח' של הפלמ“ח. מכיון שאנשי הגדוד הרביעי לא התמצאו בירושלים, נעשה רעננה לא רק יד־ימינו של המג”ד, אלא גם “המפה הירושלמית המהלכת” שלו.

רעננה חצה במרוצה את החצר הפנימית הקטנה של המינזר, עלה במדרגות שהוליכו ממנה אל הגג, נוכח לדעת שכבר לא נותר שם איש מאנשי האויב, הציץ לשני החדרים שבקצה הגג, ראה שהם ריקים, וירד למטה. בני, שדבק בעקבותיו, נמצא לצידו בהגיעו אל המדרגה התחתונה.

“זהירות!” קרא בני, וכבר נשא את ה“סטן” שלו אל מול ערבי שצץ אי־שם – אולי ממקום־מחבוא בפינת החצר.

נשמעה נקישה מתכתית מחליאה. ה“סטן” לא ירה.

הערבי התאושש וכיוון את נשקו אל בני. כאשר לחץ על ההדק, כבר היה פצוע פצעי־מוות מצרור ששילח בו ה“טומיגן” של רעננה. אבל קליעיו של הערבי התיזו רסיסי־אבן מן הקיר, ורסיסים פצעו את בני בלסתו ובשפתיו. מיד נשטפו פניו דם רב, והוא הועבר לטיפולו של החובש, אברהם.

בינתיים כבר עלה אורי על הגג, שנראה לו מקום־תצפית ועמדת־הגנה ראשונים במעלה בכל הבניין כולו. קשה היה לראות בחשכה, אך אורי פרס שניים מאנשיו אצל שפת הגג הפונה אל בוסתן־המינזר – שבקצהו הרחוק נתמשך רחוב – והורה להעמיד מקלען אצל האשנב הצר והארוך, בחדר שבפינת הגג – אשנב יחיד בצד “עיוור” זה של הבנין. כאשר ירד אורי למטה, כבר העביר רעננה הוראה לרפול להתפרס עם אנשיו קרוב יותר לבית הבוער – ולהשתלט על הבית מיד לאחר שתשכך הדליקה בו. רעננה ידע – ככל מי שהכיר את רפול – כי בשעה שמחזיק הלוחם הזה בעמדה כלשהי, לא יעקרוהו משם אף בסוסים בלגיים.

רפול (רפאל איתן), נראה כבר אז כאב־טיפוס של החקלאי־הלוחם, נוסח ספארטה הקדומה. הוא נולד במשק ממשקי העמק וחונך ברוח ההתנדבות והגבורה של אביו, איש “השומר”. בעבודת־האדמה חושל גופו עד שנעשה מוצק, רבוע, שופע און. נדמה כי פלדה יוצקה בשריריו ובעצביו כאחד. פניו עדיין היו נקיות מן החריצים והצלקות, אשר יחרשו את פניו בעתיד וישוו לו חזות של זאב־ערבה שבע־קרבות – אך כבר אז נראה כמי שמוטב למנותו על הידידים – לא על הצרים. בפלמ"ח הכירוהו כצלף – איש הקולע אל המטרה וקוטל מרחוק; אך ידעוהו גם כאחד הנועזים שבמסתערים, הנלחמים באויב גוף־אל־גוף.

לאחר שנערכו אנשי רפול להגנה בגיזרה הדרומית ונפרסו כוחות על הגג ובאגפים האחרים, הציץ רעננה בשעונו ולא האמין למראה עיניו: השעה היתה שתיים אחרי חצות־הליל. משמע, הקרב לכיבוש המינזר לא נמשך אלא שעה קצרה בלבד! על־פי השקט שנשתרר סביב, ניתן להאמין כי אכן נסתיים הקרב. המפקדים הלכו איש־איש אל פקודיו. רעננה קבע את מפקדתו בחדר פינתי בקומת־הקרקע של המינזר. בחדר סמוך הקים החובש, אברהם קלאר, את “תחנת־החבישה”, שם רוכזו הפצועים, קיבלו טיפול ראשון ונחבשו. בין הנחבשים הראשונים היה בני, שפניו היו מגואלות בדם, ודם זב מלסתו הפצועה, כמו מברז דולף. לאחר שנחבשו פניו של בני, נסכר פיו ולא ניתן לו לדבר אלא בנהמות עמומות. הסתכלו בו הפצועים האחרים, ונתחייכו על אף מכאוביהם. בני, ה“פוליטרוק” מס' 1 של הפלמ"ח, היה ידוע כנואם חוצב־להבות וכאדם שהדיבור הוא חלק בלתי־נפרד מאישיותו. לאותו ערב עצמו נקבעה לו הופעה בפני חיילים בירושלים – אך לא איש כבני ייעדר מפעולה קרבית חשובה, שמבצע גדודו! בני ויתר, איפוא, על ההרצאה, יצא לכיבוש מינזר סט.־סימון, נפצע ונאלם דום.

“רק הערבים יכלו לסגור את פיו של בני לערב אחד,” התבדח אחד הפצועים, ובני – שמוראל הלוחמים היה בעיניו הנכס היקר מכל – לבו רחב בקירבו על שאפילו בהיפצעו סיפק זריקת־מוראל לפלמ"חאים.

הכל חיכו לאיילת השחר ולאשר תביא עמה.

*

כאשר החלו מחווירים ראשי ההרים שמסביב לירושלים, יצא רעננה לסיור־מפקדים על פני המינזר, ביקר אצל הלוחמים בעמדותיהם, השמיע מספר דברי־עידוד באוזני הפצועים, וניגש ביחד עם מוטקה, בני ויוסף (יוסקה) יהלום, איש כינרת, אל הפתח האחורי של המינזר על־מנת לצפות החוצה. המפקדים הקפידו שלא לעמוד ממש בפתח, והצטודדו לשני הצדדים. יוסקה נשען בידו אל המשקוף. לפתע עקר ידו וצעק: “איי!”

דם ניתז ממנו על בגדי חבריו: כדור־אויב קטע אחת מאצבעותיו.

זה היה אחד הקליעים הראשונים מתוך מטר צפוף, שהמטירו הערבים בהתקפת־נגד נמרצת. עד שהספיק רעננה להעביר מבט ימינה ושמאלה, כבר נמצאו הערבים בריחוק כעשרה מטרים מן הבנין. התקפת־הנגד הערבית נערכה בו־זמנית משני אגפים – ממערב, לנוכח המדרון שעליו היו פרוסים רפול ואנשיו, וממזרח, מן החורשה שנתמשכה מן המינזר אל שכונת קטמון עצמה. ההסתערות היתה מהירה מאוד, ונהנתה מחיפוי תכליתי של צלפים, מקלעים ומרגמות. קל היה לערבים לפגוע בפלמ"חאים, אשר רבים מהם עדיין לא היו בעמדות טובות, ואילו למחזיקים במינזר קשה היה לפגוע בערבים, שהתמצאו היטב בשטח וניצלו כל טראסה וכל גדר־אבנים.

אש מילאה את כל פתחי המינזר. קליעים חלפו לאורך המסדרון החוצה את הבנין. אי־אפשר היה לשרבב חוטם מכל מקום שהוא, מבלי להסתכן בקטיעתו.

“אש! אש מכל הכלים!” פקדו המפקדים, שהתעלמו מן הסכנה והתרוצצו מחלון לחלון, מעמדה לעמדה, לוודא שאין פירצה אשר בה יוכל האויב לחדור פנימה.

דב איתן, שניסה לחטוף תנומה קלה בשעות הקטנות של הלילה, נעקר מתנומתו על־ידי שאונה של התקפת־הנגד, ורץ אל הפתח הסמוך ביותר, לירות ממנו אל האויב.

התמונה הראשונה שנחקקה בזכרונו של דב איתן, היתה כתם אדום על רקע לבן: פצע מכוער על בשר־ירך של אשה, שכנף שמלתה הופשלה כאשר נפלה ומתה בקרב־הפריצה בליל אמש. היא נשארה שרועה במקום בו קרסה תחתיה, בשטח פתוח ומוכה־אש, בין הלוחמים היהודים שבמינזר ובין הערבים שכיתרו אותם והמטירו אש ללא הפוגה. לא היה טעם להסתכן ולצאת אל האשה המתה, לגרור אותה פנימה. שום חובש לא היה יכול להחזיר לה את נשמת־אפה. אבל הפצע שבירכה היה כפה מעוות, זועק זעקה אילמת – והזעקה הטרידה, לא נתנה מנוח.

לפתע הגיח אחד הבחורים ממחסהו, תלש פרוכת מעל מזבח נוצרי שניקרה בדרכו, רץ בין קליעי האויב וכיסה את מערומיה של האשה, שלא היה לה כל חלק במלחמה זו, אך נגבה ממנה מס־דמים של המלחמה.

“אש! אש!” נשמעו קריאות מכל עבר. רק מעטים נתנו דעתם לאותה אפיזודה קטנה. המינזר לבש דמות של דרקון פצוע ונרגז, הפולט לשונות־אש לכל עבר.

גם מגיני־המינזר אשר מחוצה לו, לא טמנו ידם בצלחת.

“אש! אש!” צעק רפול עד שניחר גרונו, ירה מתת־המקלע שלו עד שנתלהט הקנה, ואחר־כך הזין את המקלע של מחלקתו בשרשרות־כדורים, עד שכמעט אזלה התחמושת.

סגנו, אברהם וייסר (המכונה “סמיון”), הבחין בזאת וזחל במהירות, כלטאה, אל המינזר, להביא משם ארגזי־פעולה אחרים.

אותה שעה איימה סכנה גדולה על המחזיקים במינזר. הערבים כבר הגיעו כמעט עד לפתחו. כאחוז־תזזית דהר אורי המ“פ במעלה המדרגות, כיסיו מלאים רימוני־יד, ורימונים בשתי ידיו. עוד בטרם הגיע אל שפת הגג, החל מיידה רימוני־יד כלפי מטה. אחר־כך גחן אל מעבר לשפת הגג והמשיך לשלשל רימונים על הכוח הערבי. פלמ”חאים אחרים החזיקו־החרו אחריו, אך הכל היו תמימי־דעים לאחר מעשה, כי את התקפת־הנגד הראשונה שערכו הערבים נגד המינזר עצמו, הדף אורי בן־ארי, כמעט בכוחות עצמו.

זה לא היה הקרב הראשון של אורי, העולה מגרמניה שנטמע היטב בפלמ“ח בעודו “לוקה” בהיגוי גרמני כלשהו; הוא נלחם בשורות הפלמ”ח מאז פרצה המלחמה, ובקרב על נבי־סמואל נראה כאריה ממש; אך בקרב סט.־סימון החלה מתרקמת “האגדה של אורי” ובה הונח הנדבך הראשון למוניטין שיצא לו כ“מלך המסתערים”.

התקפת־הנגד נשברה. הלוחמים נראו המומים מחמת פתאומיותה – ומן העייפות הטבעית לאנשים שאך־זה סיימו קרב קשה שנוסף על פעולת־כיבוש לילית – לאחר שורה ארוכה־ארוכה של קרבות־מצח עקובים־מדם. הם היו מיוזעים, שחורי־פנים עדיין מן ההסוואה הלילית, מפוייחים קמעה מן האש הרבה ומאובקים מן הסיד והטיח שנטחנו על־ידי הקליעים הרבים שנורו אליהם. חלפו שניות ארוכות בטרם החלו מטפלים איש־איש בנשקו, ממלאים מחסניות ומתכוננים להמשך המיבחן שנועד להם.

מעבר לצמד הבניינים הסמוכים למינזר נתמלא רפול דאגה לגורלו של אברהם, סגנו, שהלך ולא שב. לאחר שווידא כי שלום לאנשיו האחרים, החל זוחל לאחור בכיוון למינזר.

לא היה עליו להרחיק זחול. ליד הפתח המקומר בחומת־האבן שבקצה הבוסתן, ברחוב שבין הבניינים ובין המינזר, היתה שרועה גופתו של אברהם, נקובה ככברה מצרורות המיקלע הערבי שהיה ממוקם בקצהו הרחוק של הרחוב. בעוד רפול מתקרב אט־אט אל הפתח המקומר, המשיכו המקלענים הערביים לקלוע אל אברהם, והגופה פירכסה וקירטעה בבגדים ההולכים ונקרעים לגזרים. התלתל הסרבן, שהיה גולש בשובבות נערית על מצחו של אברהם, כיסה אחת משתי העיניים, שהיה אברהם מצמצם תמיד, כמבקש להיטיב לראות; אך עתה היו העיניים מתות… מתות – ואף־על־פי־כן, עשירות־הבעה, כאילו מתלוננות: הלא כבר מת אברהם. מדוע ימשיכו לפגוע בו?

אומרים על רפול, שלא הזיל דמעה מעיניו, מעולם; אך באותו מעמד היה קרוב לדמעות יותר מאשר אי־פעם בחייו. הוא הוקיר את אברהם, הפתח־תקוואי שנאלץ לנטוש את ספסל־הלימודים בנעוריו ולעבוד במוסך, על־מנת לסייע ביד משפחתו הדחוקה. עם זאת, היה אברהם פעיל בסניף “הנוער העובד”, ועם חברי הסניף יצא להכשרה באיילת־השחר. הגרעין שלו צורף לפלמ"ח, עסק בהורדת מעפילים “בלתי־ליגאלים” בחופי הארץ והועלה ירושלימה כאשר החמיר מצבה של העיר. אברהם הספיק לעבור קורס מפקדי־כיתות והיה, כאמור, סגנו של רפול בקרב על קטמון.

למראה אברהם המנוקב ככברה, קפץ רפול את לסתותיו ונהם:

“הוא כבר מת! אולי תפסיקו כבר, לעזאזל? מספיק!”

אחר־כך עבר בריצת־בזק על פני הרחוב מוכה־האש, אל המינזר, העביר משם ארגזי־פעולה למקלען של מחלקתו, וחזר שוב למינזר, לקבל הוראות נוספות.

רעננה, אורי, דדו ומוטקה ביצעו גיחות־סיור על־מנת לעמוד על המצב. היה ברור, שהתקפת־הנגד הראשונה של הערבים נשברה – אך בה־במידה חשו הכל מבשרם, כי הלחימה על המינזר לא שככה אף כהוא־זה.

עד־מהרה נתמקדה הלחימה על גדרות־האבן ועל הטראסות שמסביב לבנין המינזר, וכן על הבית הגבוה, בעל הרעפים האדומים והתריסים הירוקים. בבנין זה התמקמה לכל הפחות מחלקה עיראקית אחת, עתירת מקלעים. חלונות הבית הזה חלשו על שניים מאגפי המינזר, והערבים לא חדלו להמטיר משם אש רובים ומקלעים בכיוון למינזר. מחצרו של בית־האבן הגדול ירו מרגמות בנות 60 מ"מ, מדגם צרפתי, ופעם אחר פעם נחתו פצצותיהן על גג המינזר ודילדלו את הכוח שהחזיק בו.

“לוחמת שחיקה” זו עוררה דאגה גואה והולכת בלב המפקדים שבמינזר. תצפיות גילו, שהערבים מתגנבים בלאט מאחורי גדרות־האבן וסוגרים בהדרגה את טבעת־המצור. היה ברור, שצריך לערוך התקפות־נגד ולהדוף את הערבים שמאחורי הגדרות – אבל כל היחידות שנמצאו במינזר כבר נשתבשו לגמרי. נתפרקו המסגרות, מפקדים פיקדו על פקודים לא־להם, ולוחמים הפכו למפקדים ופעלו ביוזמתם־שלהם.

דדו היה אחד המפקדים, שיזמו התקפות־נגד באותן שעות ארוכות־כנצח. בשובו מגיחת־סיור בחצר המינזר, היתה החלטתו נחושה להדוף יחידת־אויב שנראתה בעיניו קרובה עד־סכנה אל המינזר. הוא נכנס לאולם הגדול, שהלך ונתמלא פצועים, ומראהו כמראה כפיר־אריות סתור־רעמה – יפה־תואר ועם זאת אימתני. עיניו הביעו זעם מעל לסנטרו, שכבר נסתמנה בו פסוקת גברית, נחושה, נוסח קארי גראנט. ה“חבר’ה” ידעו, שהוא “מסוכן” כאשר הוא נראה כך. היו להם הזדמנויות למכביר ללמוד זאת, מאז נעשה דדו פלמ"חאי.

דדו – ששמו האמיתי דוד אלעזר, אך רק מעטים כינוהו כך מאז ילדותו – נולד בסאראייבו שביוגוסלאביה ועלה לארץ־ישראל בשנת 1940, בטרם נסחפה מולדתו למערבולת המלחמה. הוא הגיע ארצה בן חמש־עשרה ונקלט במהרה בחבורת הנוער של שער־העמקים. אחרי שעבר להכשרה בעמיר ונעשה חבר קיבוץ עין־שמר, התגייס לפלמ"ח – ונעשה שם לוחם מעולה, ובמהרה מפקד כיתה, מפקד מחלקה וסגן מפקד פלוגה.

בתפקיד זה הגיע למינזר סט.־סימון – והתמחה שם בהתקפות־נגד…

“מי יכול ומוכן לצאת להתקפה?” שאל דדו בהעבירו מבטו על פני הנמצאים באולם.

הורמו ידיים רבות.

“ובכן, נזוז!”

דדו יצא בראש. בעקבותיו רץ סגנו, אריק עוז (שנפצע ברסיס במצחו). נספחו עליהם רפול, אחד המקלענים ואחרים. התקפת־הנגד הזאת נועדה להדוף את הערבים מן האגף המערבי, בו הורגש הלחץ העז ביותר. כבר בתחילתה של התקפת־נגד זו, נפצע רפול בראשו. דדו כרע על ברכיו לידו, ראה שפניו מכוסות דם רב, וחשב שעוד לוחם אחד צורף לרשימת הלוחמים־לשעבר. רפול נגרר בחזרה לתוך הבנין, ואילו האחרים סיימו את התקפתם וחזרו אל מחסה המינזר. דדו, מצידו, אירגן מיד התקפת־נגד חדשה.

את מהלכה של ההתקפה הזאת הספיק רפול לראות מבעד לחלון המינזר. שכן, רפול נמנה על הלוחמים שאחיהם־לנשק מאמינים כי “לא נוצר הכדור שיחסל אותם”. הוא אמנם נפצע בראשו, אך הפצע היה שטחי. הדם הרב שראה דדו על פניו היה תולדה טבעית של פצע־ראש. רפול חבש את עצמו, ומכיון שברכיו פקו למשך שעה קלה, התישב אצל חלון והתחיל צולף החוצה. ראשו של ערבי נשתרבב למולו, מעל לשפתה של גדר־אבנים. אצבעו של רפול לחצה על ההדק, והוא עוד הספיק לראות את הנקב הכהה שנפער במצחו של הערבי, בטרם נפל חייל־האויב לאחור. זה היה הראשון בשורה של ערבים, שנפגעו באותו יום, מאותו חלון במינזר.

במרחק־מה משם התנהלה התקפת־הנגד החדשה של דדו.

דדו ואריק הצליחו להגיע לריחוק מטרים ספורים מגדר־האבנים שהיתה היעד שלהם. לפתע נשתרבבו מעל לשפת הגדר מספר פרצופים כהי־עור – עיראקים, אל־נכון. דדו שלף את ניצרת רימון־היד שכבר היה בכף־ידו, מתח זרועו לאחור וידה את הרימון. אריק החזיק־החרה אחריו. מיד השתטחו מלוא אפיים ארצה וכבשו את פניהם בקרקע הקשה, שלא להיפגע מרסיסים או נתזי־אבן. עצם קשה נקש ביניהם. הם ליכסנו מבט: רימון־יד! כהרף־עין שלחו יד, לאחוז ברימון ולהחזירו בתנופה אל בעליו – אך הרימון היה נצור, ובינתיים נשמעה התפוצצות כפולה מעבר לגדר. דדו ואריק כבר עמדו על רגליהם ורצו אל הגדר, נשקם דרוך בידיהם. מעבר לגדר נראו שלוש גוויות. אותו עיראקי אשר ידה רימון נצור, בריגושו כי רב, לא זכה לדעת כי לא לקח עמו את אויביו לעולם הבא.

המ“פ מרדכי, שיחידתו נשתבשה לגמרי בשלב הראשון של ההסתערות, נעשה “קבלן לסתימת פרצות” ו”יוֹזמַן להתקפות־נגד". באחד משלבי המערכה, התייצב בפני רעננה ואמר לו:

“אני יוצא לקחת את הגג האדום. הם יוצאים לי מן האף!”

האישור ניתן במנוד־ראש. שנים־עשר לוחמים רוכזו “בתפזורת”. היו ביניהם אריק עוז ומישאל פינסקר (בן עתלית, אשר נפל לאחר מכן). הכוח הקטן חפז, שחוח, לאורך גדר־אבנים אשר גבלה מצד אחד עם רחוב שממנו הירבו לצלוף על המחזיקים במינזר, ומן הצד האחר עם בוסתן שהיה מעין שטח־הפקר בין שני הצדדים הלוחמים. הבחורים תפשו מחסה מאחורי הגדר, ומרדכי נשא ראש בזהירות ושלח מבט אל הבוסתן. הוא ראה מספר ערבים חמושים. משום־מה, נראו ענקים בעיניו, כבני־נפילים. אחדים מהם היו פצועים, שהיו מתרחקים והולכים מן הגדר, נעצרים כפעם בפעם ויורים בכל פלמ"חאי שניסה לשאת ראש. מרדכי והצעיר שהיה לידו עשו חסד אחרון עם הערבים והחישו את עלייתם לגן־העדן, המובטח למוסלמים שנפלו במלחמת־קדוש כנגד “כופרים”.

“היכון להסתערות,” עברה הפקודה ממרדכי והלאה, לאורך השורה.

אך ההסתערות לא יצאה אל הפועל. ארבעה פלמ"חאים נפגעו בקליעים בראשיהם, כאשר התרוממו מאחורי הגדר. ארבעה לוחמים כשירים גררו את הפצועים לאחור. מרדכי, שנותר אצל הגדר עם קומץ פקודים, הצליח להציץ מעל לשפת הגדר. הוא נוכח לדעת, כי חלונות הבית שמעבר לבוסתן חולשים היטב־היטב על השטח, ואין סיכוי להשתלט על הבוסתן.

עוד התקפת־נגד אחת, שנערכה מן המינזר, נסתיימה בנסיגת הכוח בחזרה אל בין כתליו העבים, המגוננים, של סט.־סימון.

אחדים מן החוזרים קרסו תחתם על ריצפת המינזר, חיוורים מאפיסת־כוחות. היו כאלה, שפניהם נראו רעות יותר מפני הפצועים. העייפים ביותר שלחו יד מהססת אל כיס החולצה, הוציאו משם שקית־נייר קטנה, העלו גלולה לבנה, קטנה, מתוך השקית, ובלעו את הגלולה בחטף.

זו היתה גלולת “נובידרין” – גלולת־מרץ, העשויה להועיל כאשר היא ניתנת תחת ביקורת רפואית, אך מעמידה את הלב בסכנה כאשר מפריזים בבליעתה. החובש, אברהם קלאר, הבחין בבליעת ה“נובידרין”, ולבו נתכווץ בקירבו. הוא זכר היטב, מתי נפתחה “פרשת הנובידרין”. זה היה בבית מחסיר – הפעולה הראשונה של פלוגה א', אשר לא היתה כלילת־הצלחה.

בתחילה לחמה הפלוגה על הדרך לירושלים. הלוחמים הו מסתערים במעלה מדרונות, כובשים משלטים מידי הערבים ומחזיקים בהם עד שהיתה עוברת השיירה התורנית. אחר־כך היו מפנים את המישלט – ויוצאים להסתערות במקום אחר. באחד הימים נשלחו לפרוץ לכפר הערבי בית־מחסיר. בהתקפה הראשונה, הופיעו לפתע הבריטים בשטח – והתכנית נשתבשה וסוכלה. בפעם השניה עלה בידי מ"פ אורי להביא את אנשיו אל קו־הזינוק מבלי שאיש יבחין בהם – בחסות החשכה. ההסתערות הפתיעה את הערבים, וגבעת־היעד נכבשה.

הפעם היה על הפלמ"ח להחזיק ביעד שנכבש, עד אשר יבואו כוחות אחרים ויחליפו אותו. השחר עלה – והביא עמו הפגזה.

בפעם הראשונה עמדו הפלמ“חאים בפני מיבחן של חוסר־אונים. הם פשוט נצמדו לקרקע ו”חטפו הפגזה". טעמה המתוק של ההצלחה – שהם כה התרגלו אליו – נעשה לפתע מריר בפיהם. דרוש אומץ־לב לביצוע הסתערות פורצת וכובשת; דרוש כוח נפשי מסוג אחר להחזקה במישלט מופגז.

ואז ניתנה הפקודה – לרדת מן המישלט.

הירידה היתה קשה שבעתיים מן העליה, שכן העליה בוצעה מתוך הסתערות, ובחשכת הלילה, ואילו הירידה התנהלה לאור היום, כאשר קומץ הפלמ"חאים חשוף לעיני היום ונתון להפגזה ולצליפה ללא־הרף.

בני, “הפוליטרוק” האבהי, עשה כמיטב יכולתו לחזק את ידי הבחורים, בשובם אל הבסיס, אך הם היו תשושים בגוף וברוח. הם נזקקו להתאוששות, לפרק של נופש והחלפת רוח וכוח – אך הפלמ"ח היה כוח־המחץ היחיד של הישוב העברי, וכל יחידה היתה דרושה בקו־האש, כל העת. הפתרון היחיד שנמצא אז היה – “נובידרין”. במקרה הטוב ביותר, היה זה פתרון זמני – ואברהם ידע, כי עלולות להיות לו השפעות שלילית, גופניות ונפשיות כאחד.

ואכן, כאשר נמשכו ההסתערויות, נידלדלו השורות, רבו הנפגעים ונתעצמה העייפות, נעשו אחדים מן הלוחמים קהי־חושים כביכול, אדישים; הם דבקו באמונות־טפלות למיניהן והיו משתעשעים ב“טוֹטוֹ־מוות”; איזה שֵׁם יפול בגורל בשלב הבא?

במצב זה יצאו האנשים לכיבוש מינזר סט־סימון – ופעולה זו העמידה אותם במיבחן הנוקב ביותר בכל נסיונם הקרבי. בתחילה – הכיבוש עצמו, שהיה קשה ובוצע לנוכח אויב מפתיע בקשי־עורפו. ואחר־כך – ההחזקה ביעד, לנוכח התקפות־נגד חוזרות ונשנות מצד האויב.

אפס, הרהורים אלה חלפו בלבם של מתי־מעט מן הנמצאים במינזר. האחרים – דעתם היתה נתונה להמשך הלחימה, לחבישת הפצועים, לחיזוקה של טבעת־המגן ולתכנון התקפות־נגד אשר ירחיקו את האויב מן המינזר והבתים הסמוכים אליו. על כל הפעולות הללו ניצחו המפקדים, אשר נדמה כי לא ידעו ליאות מהי.

דדו עלה במדרגות, שירבב את ראשו מעל למדרגה העליונה וסקר את המצב על הגג. שני המקלענים עסקו בהחלפת שרשרת־כדורים ובטיפול במקלע; רובאי אחד הציץ כפעם בפעם מעל למעקה הנמוך, אך נמנע מלירות – הן במגמה לחסוך בתחמושת והן בתקווה שלא יחשוף עצמו לעיני צלפים ערביים – במיוחד מן הבית בעל הגג האדום והתריסים הירוקים; ואריק – הוא אריה חייקינד – עסק בייצובה של מרגמה בת שני אינטשים, שהיה בדעתו להפעילה כנגד התקפת־הנגד הערבית הבאה.

עלה בדעתו של דדו, שאנשים אלה נמצאים על הגג זמן רב מדי, וכי הגיעה השעה להחליפם, שכן הגג היה המקום החשוף והמסוכן ביותר בכל הבנין. מעקה־הגג היה בגובה כארבעים סנטימטרים, ועל כן אי־אפשר היה להלך עליו בקומה זקופה, אף לא לנוע בהשתוחחות. אפשר היה רק לזחול. וכל מי ששירבב את ראשו מעל למעקה־הגג על־מנת להכות באויב, סיכן את חייו.

דדו ירד במדרגות וקרא:

“מי מתנדב לעלות על הגג?”

המתנדבים היו רבים מדי, ועל כן נקבעו מעין משמרות.

“שימו לב,” אמר דדו, “אתם מתחלפים אחת לחצי שעה.”

הוא־עצמו עלה בראש המשמרת הטריה, להשגיח על חילוף־המשמרות.

אחרי שהוחלפו המקלענים והרובאי, פנה דדו אל אריק ואמר לו:

“בוא. מישהו אחר יטפל במרגמה.”

“אני נשאר עוד מעט,” השיב לו אריק. “רק עכשיו טיווחתי את הכלי, ואני היחיד שיודע להפעיל אותו כמו שצריך, פרט לבני.”

"לא קשה ללמוד להפעיל טו־אינטש, אמר דדו בקוצר־רוח. “אתה יורד אתי.”

“ארד בעוד דקות אחדות,” התעקש אריק. “אני רוצה להכין עוד כמה שקיות כאלה.”

הוא טפח בידו על מספר שקיות חומר־נפץ, שידי־החבלן המנוסות שלו הכינו כתחליף רב־עוצמה לרימוני־היד, אשר הלכו ואזלו במינזר. הוא התחיל בהכנתן של שקיות־נפץ כאלה עוד בלילה, מיד לאחר כיבוש המינזר, וניפק אחדות מהן לאנשי המחלקה של רפול, שהיו פרוסים ליד הבית הבוער, ולאנשים שריכז מרדכי בן־פורת לצורך התקפות־נגד או סתימת פירצה בכל מקום בו תתגלה.

אריק חש, כי הוא עשוי להביא תועלת מרובה שבעתיים כרגם ו“נַפץ”, מעל הגג, מאשר כלוחם־מן־השורה, בתוך המינזר. הוא היה איש־צבא ותיק מן האחרים, והתמחה כחבלן. בשעות הלילה רווה סיפוק מן ההרגשה, שהוא מביא תועלת כמיטב יכולתו: לאחר ששככה הדליקה בבנין הסמוך למינזר, חדר אריק לתוכו עם מיטעני חומר־נפץ ופוצץ קירות־אבן עבים, בזה אחר זה, עד שיצר מעין “מסדרון־רכבת”, שנתמשך מן הבנין שעלה באש ועד הקצה הרחוק של הבנין השני, הגובל עם הרחוב שבקצה הבוסתן אשר בחזית המינזר. היה ברור, שעל כובשי המינזר לאייש את הבניינים הללו, הן להגנתם־שלהם והן לצורך המשך הכיבוש, אם יתאפשר הדבר. ברחוב הראשי נעו כלי־רכב של הערבים, כולל משוריינים, שלפחות אחד מהם היה חמוש בתותח. בידי הפלמ"חאים לא היו “באזוקות” או בקבוקי־מולוטוב, והדרך היחידה להדיפתה של התקפת־משוריינים היתה – להימצא קרוב־אליהם, לירות בחרכי־הירי שלהם ובאשנב־הנהג, ולנסות להטיל עליהם שקית־חומר־נפץ.

פריצת הקירות והכנת שקיות־הנפץ – אלה היו התרומות שהעלה אריק בשעות הלילה להגנתו של מישלב־הבניינים של סט.־סימון.

לאחר מכן נדמה לו, כי לא נותר לו כל תפקיד של־ממש. לכן עלה על הגג, הציב עליו מרגמה בקוטר שני אינטשים והכין לידה גם מספר שקיות־נפץ. לא היה בדעתו לרדת מעמדתו זו, עד שיעשה שימוש באמצעים שהכין לעצמו.

דדו, שנוכח לדעת כי אין טעם להתווכח עם אריק, ירד במדרגות.

ברגע בו דרכו רגליו בחצר הפנימית של המינזר, נשמעה קריאה מן הגג:

“המפקד, בוא מהר! או שלח חובש!”

אברהם שמע את הקריאה, וכבר נמצא על גרם־המדרגות. האנשים שעל הגג הביאו אליו בגרירה לוחם נטול רוח־חיים.

“מי זה? מה קרה?” שאל אברהם, לופת את הצעיר מתחת לבתי־שחיו ומכין אותו להורדה במדרגות.

“זה המקלען מן החדר הקטן,” אמרו מגיני הגג.

הם התכוונו לחדר הקטן, אשר אשנבו היה הפתח היחיד הפונה אל הבית ירוק־התריסים. צד זה היה “הצד העיוור” של המינזר, והערבים ניסו – פעם אחר פעם – להתקרב אל הבנין על פני השטח הפתוח, דליל־העצים, שבינו ובין הבית אדום־הגג. הדרך היחידה לבלום אותה מכיוון זה היתה – לירות אש אוטומטית מהירה מבעד לאשנב, וליידות רימוני־יד מעל הגג על אותם ערבים בודדים שיעלה בידם להתקרב אל הבנין.

הערבים ידעו זאת – חשו בזאת מבשרם – ועל כן מיקדו אש־מקלעים צפופה על האשנב הקטן. מקלען שעמד בו היה כנידון־למות העומד לפני כיתת־יורים. מותו היה ודאי. סימן־השאלה היחיד התנוסס רק מעל לפרק־הזמן שיוכל לעמוד ולהכות באויב, בטרם ינקבו קליעים לוהטים את מצחו ופניו.

אם כי היה ברור, כבר במבט ראשון, כי המקלען אינו בחיים עוד, הוריד אותו אברהם קלאר בזהירות רבה במדרגות, ניקה את פצעיו ובדק שוב ושוב – שמא רק נפצע האיש פצעים אנושים, ועוד נזקק לסעד.

בינתיים נשלח מתנדב לאייש את המקלע המיותם אשר באשנב שבעליית־הגג.

איש זה הגיע בעוד מועד. ברגע זה עצמו פתחו הערבים בהתקפה חדשה על המינזר. אש מקלעים ורובים ופצצות־מרגמה הומטרו על המינזר מכל עבר. מן המינזר הוחזרה אש מכל הכלים, מכל הפתחים.

שורותיהם של הערבים המסתערים נידלדלו במהירות, אך האש הערבית לא פחתה. במינזר נפגעו אנשים, בזה אחר זה, אך רובם נפצעו קל והמשיכו להחזיק בעמדותיהם ובנשקם, ולא הירפו. הפלמ"חאי הראשון שנפגע אנושות, וצריך היה לפנותו מיד ולהחליפו באחר, היה המקלען־המתנדב בעליית־הגג.

מקומו לא נשאר פנוי למשך שניות רבות. מיד נמצא מתנדב שלישי, שעלה אל המקלע המוצב באשנב הקטן, הרם והבודד.

מכיון שהפצועים לא פינו עצמם אל חדר־החובש, עבר אברהם קלאר מאיש לאיש, ותרמיל העזרה־הראשונה על ירכו. הוא התהלך בין החדרים ובחצר, ועלה במדרגות אל הגג, כאילו לא התעופפו קליעים זורעי־מוות, בצפיפות רבה, בחלל האוויר. בדיוק כך התנהג גם בראשית דרכו כחובש קרבי – בשיירת חולדה. לאחר שנסתיימה אותה פרשה עגומה ועקובה מדם, טפחו מפקדים על שכמו של אברהם ואמרו לו, כי התנהג באומץ־לב למופת. המחמאות הביאו אותו במבוכה. הוא אמר, במלוא הכנות: “מה שנתן לי הפלמ”ח עולה על כל מה שאוכל לתת לו אי־פעם…"

הדברים יצאו מעומק לבו של אברהם, והיוו את תמצית השקפת־העולם אשר גיבש לפני שעלה לארץ־ישראל.

אברהם נולד בפולין. בילדותו למד ב“חדר” וב“ישיבה”, וארץ־ישראל היתה לדידו ארץ־אגדה, שחולמים עליה תמיד, אך אין מגיעים אליה לעולם. הציונות הפכה אצלו לאידיאל מציאותי רק לאחר שפרצה מלחמת־העולם השניה. הוא הושלך לגיטו לודז', הועבר למחנה־ההשמדה באושוויץ, ומאחר שהיה צעיר חסון, בריא ושרירי, גוייס לשורות עובדי־הכפיה והועסק במיכרות־הפחם בשלזיה – לא הרחק מן המקום בו יצרו הגרמנים, במינהרות בחיק־הרים, את פצצות־הרקיטה שלהם, וי־1 ו – וי־2.

העבודה במיכרות־הפחם לא מילאה את קובעת־התרעלה שנגזר על אברהם קלאר לגמוע במלחמת־העולם השניה. לפני ששוחררו שרידי המחנות, הספיק “לבלות” זמן־מה גם בברגן־בלזן.

לאחר שהשתחרר חיפש אחר בני־משפחתו. נודע לו, כי לא שרד ממנה אלא אח אחד. האח היגר לארצות־הברית, ואילו אברהם שלח את מבטו אל ארץ־ישראל. הוא לא רצה לחיות עוד בין “גויים”. אם יזכה לעלות לארץ האבות, יירתם למאבק להגשמתו של הרעיון הציוני – להקמתה של מדינת יהודים בארץ ישראל.

אברהם הצרף לתנועת נוח"ם – נוער חלוצי מאוחד. סיסמתה של תנועה זו היתה: “אם יכולנו למות כיהודים, ודאי נוכל לחיות כיהודים!” והיה עוד נר אחד לרגלי הצעירים הללו: להיות מאוחדים ובלתי־מפלגתיים, ללמוד עברית בהקדם האפשרי ולהצטרף לשורות המחתרת בארץ־ישראל.

בחודש מארס 1946 עלה אברהם קלאר לארץ־ישראל, באוניית־המעפילים “תל־חי”. הוא השתקע בדגניה ושם הכיר את סאַמֵק, מפקד פלוגה י', שהיתה לו נערה בדגניה ועל כן הירבה לבקר שם (לימים נישאה הנערה לסאמק והיתה לרעייתו). סאמק התרשם מן הצעיר הפולני, שהיה ממלא כל תפקיד שהוטל עליו, במלוא המסירות וההתלהבות. באחד הערבים הצטודד עמו ושאל:

“אתה מוכן להתגייס לפלמ”ח?"

“איזו שאלה!” קרנו פניו של אברהם. “ואם מותר להביע מישאלה, הייתי מעדיף לשרת בפלי”מ" (פלוגות־הים של הפלמ"ח, שעסקו בעיקר בהורדת מעפילים “בלתי־ליגאליים” בחופי הארץ, מתחת לחוטמם של הבריטים).

אברהם השתתף בקורס ח' של הפלי"מ ונעשה מפקד סירה. בפעם הראשונה השתתף בהורדת מעפילים ליד חוף נתניה, כאשר הגיעה הספינה “עליה”, בה הגיעו מאה שבעים וחמישה עולים. לבו של אברהם רחב בקירבו, ונדמה לו כי אפילו יחיה אלף שנים, לא יזכה לחוויה גדולה מזו: הוא, אשר ניצול ממחנות ההשמדה ועלה לארץ־ישראל שנה אחת בלבד לפני־כן – מוריד אחים־לגורל אל חוף המולדת החדשה!

בפעולה הראשונה נמנה אברהם על “חוליית הספינה”; בפעם הראשונה – כאשר הגיעה הספינה “הפורצים” – נכלל ב“חוליית החותרים”. המעפילים הובאו בסתר למחנה יונה בתל־אביב. אנשי הפלי“מ, המרופשים ומיוזעים, נשלחו ללינה בבתיהם של פעילי ה”הגנה". אברהם הגיע אל הכתובת שניתנה לו, דפק על הדלת ונענה על־ידי צעירה שכבר היתה בפיג’מה. היא הכניסה את אברהם ובן־לוויתו אל הדירה והמטירה עליהם שאלות כברד:

“מה עשיתם? מהיכן אתם באים? מה אתם יכולים לספר?”

הם התנצלו על שלא ניתן להם לגלות דבר, שאלו אם מותר להשתמש בחדר־הרחצה, התקלחו ושכבו לישון. בבוקר נלקחו לגבעת־השלושה, שליד פתח־תקווה. משם יצאו למשימות חדשות.

כאשר פרצה מלחמת־הקוממיות, נמנה אברהם קלאר על אנשי חטיבת “הראל” של הפלמ"ח. אבל בעוד חבריו־ליחידה נשלחים בבהילות אל פרוזדור ירושלים, נשלח אברהם לקורס־חובשים במחנה שרונה, ליד תל־אביב. חסרו חובשים קרביים בחטיבת “הראל” – ואברהם נעשה אחד מהם.

אף־על־פי שהשתוקק להיות לוחם, מצא אברהם סיפוק רב גם בתפקידו כחובש קרבי. כעבור שנים ניסה לנסח את רגשותיו, ואמר: “באתי מגיא־ההריגה והנה זכיתי להקמתה של מדינת היהודים. הייתי פליט־חרב, והנה ניתן לי להוריד מעפילים בחוף הארץ, ניתן לי להשתתף במלחמה על קוממיות ישראל! זה נתן לי מרץ כפול ומכופל ולא חששתי כלל מן הסכנה, בהיותי בשדה־הקרב.”

הוא לא חשש מן הסכנה, אך כבר בשיירת חולדה נוכחו מפקדיו לדעת, שאין הוא נוהג בקלות־ראש בהיחלצו לעזרת נפגעים. תמיד פעל בקור־רוח ובשיקול־הדעת. תמיד הינחתה אותו ההכרה, שנודעת חשיבות עליונה לפינויו של פצוע משדה־הקרב, וכי חובש המגיע אל פצוע, חובש אותו – ונהרג לידו מבלי לפנותו, לא מילא את שליחותו עד תום.

יתרה מזאת: גם לאחר שחבש את הפצוע, אותו פינה משדה־הקרב, לא ראה אברהם את משימתו כגמורה. הוא היה מעודד את הפצועים, מחזק את ידיהם, מבטיח להם להתקשר עם משפחותיהם (ועומד בהבטחתו) – ונמנע משימוש מופרז בזריקות־מורפיום, שהן הפתרון הקל ביותר, אך לא תמיד המועיל ביותר.

אברהם הלך עם הגדוד הרביעי של הפלמ"ח בכל אשר הלכו הלוחמים. הוא ראה כיצד מידלדלות השורות וכיצד נשחקים האנשים בין אבני־הריחיים של הלחימה הבלתי־פוסקת. הוא היה הראשון ששמע את הדיבורים הראשונים על אודות “הכדור התורן”, ועשה כמיטב יכולתו לשים קץ לדיבורים אלה. תמיד היה מגיב עליהם בצחוק ואומר: “יש לי נסיון עשיר בהתמודדות עם מלאך־המוות, ואני מודיע לכם – אפשר ואפשר להתחכם לו.” ולעתים היה אומר בהיתול: “לא כל־כך מהר מתים, חבר’ה. אני יודע זאת מנסיון אישי.”

הקרב על מינזר סט.־סימון העמיד את אברהם קלאר במיבחן נוקב – כאילו ביקש הגורל לבחון עד כמה איתנה אמונתו הפנימית של החובש הקרבי. בשלב ההסתערות והכיבוש לא היתה לאברהם תעסוקה מרובה, אבל כל דקה שחלפה הגדילה את מספר הנפגעים שהיה עליו לטפל בהם – ואת מספר הנפגעים שנשארו בשדה־האש וצריך היה לחלצם.

 

פרק ה': למי צילצל הפעמון?    🔗

אחרי כל התקפת־נגד ערבית, שנהדפה, היה נדמה כי תינתן שהות ללוחמים לשאוף רוח, להתאושש, לטפל כיאות בחבריהם שנפגעו. אבל אחרי כל התקפת־נגד ערבית היתה נערכת התקפת־נגד של פלמ"חאים מתוך המינזר, ובין התקפה להתקפה ספג המינזר כמות אש אשר אנשי גדוד “הפורצים” לא ידעו שכמותה מאז יצאו למלחמה.

שאון הקרב – אשר שכך רק מדי פעם בפעם, ואף זאת למשך שניות ספורות בלבד – מרט את עצבי הלוחמים. הם נעשו רגישים להחריד, כאילו נחשפו עצביהם במעבדה, וסיכות מלובנות הוגשו שוב ושוב אל קצות העצבים הגלויים.

“יימח שם הפעמון הזה!” התפרץ לפתע אחד הלוחמים ושלח מבט אל גג המינזר.

בפינת הגג התנשא מיגדל־פעמון. פעמון זה, שנועד להזמין נוצרים אדוקים אל התפילה והיה מצלצל פעמים מעטות ביום, בימים כתיקנם, לא חדל לצלצל מאז נכבש המינזר: קליעיהם של הערבים פגעו בו בקצב מטורף, והפעמון דינדן ללא־הרף ומילא את אוזניהם העצבניות של מגיני המינזר בהדים ובנות־הדים, עד לשגע.

“האם אי־אפשר לשתק אותו?” שאל פלמ"חאי מן החצר, את חבריו אשר על הגג.

“אפשר להוריד את המגדל כולו, עם הפעמון – אבל זה מקום קדוש,” השיב קולו של אריק החבלן מן הגג. אי־אפשר היה להבחין, בשאון־הקרב, אם הדברים נאמרו בנימה היתולית או ברצינות.

מסתבר, שהערבים בקטמון לא נתנו דעתם לקדושת הבנין. הם הגדילו את נפח האש, ובמיוחד את אש המרגמות, אותה כיוונו אל גג המינזר ואל החצר הפנימית. היה ברור להם, שפצצות המרגמה אשר תתפוצצנה על גג המינזר, תפגומנה ביכולת ההגנה של מגיני־הגג, ופצצות אשר תתפוצצנה בחצר הפנימית, תזרענה הרס וקטל בחדרים אשר דלתותיהם נפתחו אל החצר.

האנשים אשר בבנין המינזר, מיהרו להגיף את דלתות־העץ הכבדות, הירוקות, הפונות אל החצר הפנימית. לאנשים שעל הגג לא היו אמצעי־הגנה כלשהם.

בזו אחר זו התפוצצו פצצות על הגג – ואחת מהן מצאה את אריק החבלן.

“מפקד! מפקד!” נשמעו קולות בהולים מן הגג. “שילחו למעלה מפקד וחובש!”

דדו ואברהם הבחינו בהבדל שבין זעקות־שבר אלה ובין קריאות שנשמעו לפני־כן כאשר נפגע לוחם ונזקק לפינוי ולטיפול. הם פרצו מתוך הבנין, חצו במרוצה את החצר הפנימית ועלו במדרגות במהירות הבזק, כאילו היו מנועי־רקיטה בנעליהם.

דדו היה הראשון ששירבב את ראשו מעל למדרגה העליונה וראה את הנעשה על הגג. אחד משני המקלענים לא הירפה מכלי־נשקו, וירה באויב, ואילו השני רבץ ליד אריה חיייקינד, שפניו נכבשו בזפת של הגג וידו האחת נחה על המרגמה המעלה עשן.

פלג גופו התחתון של אריק נראה כציור סוריאליסטי מעורר־פלצות – קרוע, משוסע, מגואל בדם. נתחי בשר משוננים נראו משובצים בין קרעי־חאקי, ובין הקרעים זינקו קילוחי־דם בקצב של פעימות־הלב.

פצצת מרגמה התפוצצה מאחורי אריק וכמעט ביתקה את רגליו מן הפלג העליון של גופו.

ברגע בו עמד דדו לעלות על הגג, פקח אריק את עיניו, הבחין בו וקרא בקול ניחר:

“לא צריך לעלות… אני בא אליכם…”

המחשבה שהניעה אות לומר דברים אלה, היתה ברורה: אין טעם לסכן חייו של מפקד על הגג הקטלני. הפצוע יפנה את עצמו עד המדרגות.

אבל מראה פניו, הנעוות מכאב נורא, הניע את דדו לצעוק אליו:

"אל תזוז מן המקום! מיד יבוא אליך החובש!

עד שהספיק אברהם להגיע אל המדרגה העליונה, כבר נמצא אריק לידה. הוא גרר את עצמו כדי מטרים אחדים. לא ניתן אלא לשער את שיעור המאמץ שנדרש ממנו ואת עוצמת יסוריו. אברהם ראה כיצד הוא כובש את פניו בגג המזופת, מתנשם ומתנשף באפיסת־כוחות. נתיב זחילתו המיוסרת היה מסומן בפסים אדומים, שהלכו וכהו במהירות מתחת לקרני השמש.

“למה לא חיכית לי מחצית הדקה?” נזף בו אברהם בלב מתחמץ.

“אתה – אה – נחוץ – אה – לאחרים,” גנח אריק. “אני – אה – בין כך – אה – בלי רגליים… אני – אה – גמור – אז למה – אה – לסכן אחרים?”

“עזוב שטויות!” גער בו אברהם, אם כי מצבו של אריק היה ברור לו כבר במבט ראשון.

בזהירות רבה־רבה, לאט־לאט, כנושאים תינוק שאך־זה ראה אור־עולם, הורידו אברהם ועוזריו את אריה חייקינד מן הגג. נדרש טיפול ממושך מאוד עד שחדל דמו לזרום מגופו השסוע. תחבושות לא הועילו הרבה. נמצא סדין, ובו נחבש אריק. אחר־כך הניחוהו בעדינות רבה על אלונקה, ופניו מַטה. עיניו נעצמו, אך גבו גאה ונשתפל קצובות, והעיד כי עוד נותרו בו חיים.

דקות ספורות לאחר שהורד אריק מן הגג, הורד גם המקלען מעליית־הגג. גם הוא נפגע, וצריך היה להחליפו. המיפקד הסופי העלה, כי שישה מקלענים נפגעו בזה אחר זה אצל אותו אשנב בודד. למשך שעה קלה נאלם המקלע, ואז נשמעו קולות מפי הלוחמים שעל הגג:

“שלחו לנו מפקד! אין כאן מפקד!”

דדו התפרץ לעלות אל הגג, נפצע בגבו מרסיס של פצצת־מרגמה וחזר למטה, להיחבש. אורי התחיל עולה במדרגות, שלוש־שלוש בכל פסיעה, אך קולו הפסקן של רעננה עצר אותו:

“אתה דרוש כאן! יעלה מישהו אחר!”

מפקד־המחלקה הצעיר, איריק הרכבי, התנדב לעלות על הגג, הן כמפקד והן כמקלען בעליית־הגג.

איריק גבה־המצח, בעל הפנים הצעירות, המשולשות, הסנטר המביע נחישות־החלטה והשפתיים המביעות רגישות, היה מתנדב מטבעו. הצעיר התל־אביבי, דור שלישי בארץ, גמר אומר בעודו נער צעיר, לקיים את מסורת החלוצים – כלומר, לצאת מן העיר אל הכפר. הוא למד שלוש שנים בבית־הספר התיכון־חקלאי בפרדס־חנה ומשם עבר לבית־הספר החקלאי על שם כדורי, לרגלי הר תבור. כאשר סיים את חוק־לימודיו, בשנת 1946, התנדב לפלמ"ח. הוא שירת בגבעת־השלושה ובמעלה־החמישה (“בזה אחר זה, ישובים שהוקמו לזכרם של נופלים,” אמר דרך היתול). בין השאר, טיפל ביוני־דואר.

אחרי שעבר קורס מפקדי־כיתות, שירת כמפקד־כיתה בסדום. אחר־כך עבר לאיזור קרית־ענבים ומעלה־החמישה, כאיש מאנשי גדוד “הפורצים” של חטיבת “הראל”. בכל מקום־ישוב בו שירת, נתחבב על ילדים ומבוגרים כאחד בחוש־ההומור שלו ובנטייתו לראות תמיד את “הפס הזוהר שמסביב לעבים הקודרות”.

הוא השתף בקרבות הקאסטל ונבי־סמואל והגיע אל המערכה על קטמון עייף וסחוט, כמרבית חבריו־לנשק. באחד ממכתביו האחרונים הביתה, כתב:

“על החודשים האחרונים אני יכול לשתוק – או לחבר ספר. כן, לחבר ספר! אבל אל בהלה, אמא, איני מתכונן כלל לכתוב ספר! על חופשה אינני רוצה אפילו לחשוב עתה, אף־על־פי שאני ראוי לה, לכל הדעות – לבד מדעתי־שלי. גופי אמנם עייף ונחלש, אולם רוחי חזקה באמת.”

כאשר עלה איריק אל גגו של מינזר סט.־סימון, ידע מה עלה בגורלם של ששת המקלענים שקדמו לו אצל האשנב בעליית־הגג, אך ידיעה זו לא הרתיעה אותו. ההיפך מזה, היא רק חישלה את נחישות החלטתו לאייש את המקלע – ולא להניח לאחרים לעשות זאת. הוא האמין, כי נסיונו העשיר יותר יאפשר לו להאריך יותר בעמידה בעליית־הגג, מאשר לוחמים אחרים, שאינם ותיקי־קרבות כמוהו. ואכן, השכיל איריק לאייש את המקלע במשך שלוש שעות ארוכות כנצח, ולאחר שירה כמות אסטרונומית של תחמושת, התבדחו ואמרו כי זרועותיו פירכסו־קירטעו כאחוזות־תזזית, שעות רבות לאחר שכבר הירפו מן הכלי הלוהט.

בעוד איריק ממטיר אש על הערבים מעליית־הגג, חל מעצור במקלע שליד מעקה־הגג. זה היה אחד מאותם מקלעים חדשים, שהובאו ארצה בדרך האוויר סמוך לפני עלייתו של גדוד “הפורצים” לירושלים. הבחורים למדו להפעיל מקלע זה, אך לא כולם הכירוהו על כל קרביו, וכאשר חל בו מעצור, חל משבר במערך־ההגנה שעל גג המינזר.

אחד המקלענים זחל אל ראש גרם־המדרגות וצעק אל החצר:

“המפקד! יש מעצור במקלע! מה לעשות?”

דדו, ששמע את הקריאה, יצא אל החצר, עלה מספר מדרגות והושיט ידו כלפי מעלה:

“תנו לי אותו!”

בלהט הקרב לא חשב המקלען על מעשיו. הוא החזיק בקת המקלע והוריד את הקנה כלפי מטה. דדו אף הוא לא נתן דעתו לפרטים הקטנים, לפת את המקלע בקנהו – שהיה כמעט מלובן מן הירי הממושך. המתכת היוקדת כוותה את כף־ידו. הוא שמט את המקלע באנקת־כאב־ואפתעה. המקלע נחבט בריצפת החצר. נפלט כדור, שחלף בריחוק חוט־השערה מאוזנו הימנית. במשך שעה ארוכה חשש דדו, שמא נקרע עור־התוף באוזנו: הוא חדל לשמוע את הנעשה לימינו. בהדרגה נשתפר המצב – אבל אוזנו הימנית נשארה כבדה לצמיתות.

לאחר שביצעו הערבים שלוש או ארבע התקפות־נגד על המינזר, חלה הפוגה קלה בקרב. אמנם, היריות וההפגזה נמשכו כל העת, אבל טבעת־המצור לא נתהדקה עוד.

רעננה הציץ בשעונו, ולא האמין למראה עיניו: השעה היתה שמונה בבוקר בלבד! הוא טלטל את השעון והגישו אל אוזנו, לוודא שלא עמד מלכת. השעון היה תקין. הקרב על מינזר סט.־סימון, שנפתח סמוך לאחר חוצות־הליל, הוכתר בהצלחה עם כיבוש המינזר בשעה שתיים אחר־חצות, בקירוב, ונתחדש בעוצמה בלתי־צפויה מיד עם עלות השחר. נמשך למעשה שמונה שעות עד להפוגה המוחשית הראשונה. רעננה והאחרים חשבו, כי עבר עליהם יום תמים בלחימה!

הידיעה שהיום אך־זה החל, ולפניו עוד כעשר שעות של אור־יום הרות־סכנה, הביאה את רעננה לכלל החלטה:

“אני נשכב לחטוף שינה קצרה,” אמר למפקדים הכפופים לו. מוחו לא היה צלול די־הצורך והוא קיווה להתרענן בתנומה קלה. “העירו אותי אם יקרה משהו,” הוסיף ואמר, נכנס לחדר־המפקדה, והשתרע על דרגש־עץ ועצם את עיניו.

היתה השפעה עמוקה על מעשהו זה של מפקד־הקרב, על פקודיו. רבים מהם, שעצביהם נמתחו כבר עד להיפקע, נינוחו לפתע. אם המפקד החליט, שהוא יכול לנוח בשעה זו, עדיין לא כלו כל הקצין. בזה אחר זה נפנו הלוחמים לדברים שהיו רחוקים מתודעתם עד לאותו רגע. אחדים נתקפו רעב, לאחר שלא בא דבר אל פיהם מאז שעות אחרי־הצהריים של היום הקודם. נפתחו מנות־קרב ונשמעו קולות־לעיסה. אחרים נפנו רק עתה לצרכיהם הטבעיים. אחד הצעירים נתקף מיחושי־בטן עזים.

“איפה כאן בית־השימוש?” שאל בבהילות את הנמצאים סביבו, וידו לופתת את בטנו.

הכל משכו בכתפיהם. פלוני אמר: “אולי בחצר?” אבל החצר נפגעה בתכיפות באש האויב. הבחור שהיה במצוקה העביר מבט על סביבו. עיניו נתקלו בשידה רבת־מגירות. בדלית ברירה, שלף מגירה, עשה בה את צרכיו והציב אותה מאחורי השידה. כעבור שניות אחדות חזר אל המקום, הוריד תמונה מעל הכותל וכיסה בה את המגירה, לאטום את הצחנה, ככל האפשר.

 

פרק ו': סטאלינגראד בירושלים    🔗

בשעה תשע, בקירוב, חידשו הערבים את נסיונותיהם לכבוש־מחדש את מינזר סט.־סימון מידי היהודים. בחיפוי של אש תכליתית וחורכת, עלה ביד המסתערים להגיע למרחק מטרים מעטים בלבד מן הבנין. בינם ובין הקיר הסמוך ביותר לא חצצה אלא עמדת־אבנים קטנה ובה שניים־שלושה רובאים ומקלען אחד. אלה היו פקודיו של פוזה ז"ל, מפקד־הפלוגה הנערץ, אשר נפל לעיניהם בקרב על נבי־סמואל.

“אל תתנו להם לעבור!” צעק המקלען, אשר שימש רץ של פוזה בנבי־סמואל. “אש! אש! יותר מהר! תנו להם בעד פוזה!”

בעודו צועק, הזדקף מאחורי “חומת־המגן” העשויה אבנים, הצמיד את ה“שפנדאו” אל מותנו ושילח צרור ארוך אל שדה־האש, קוצר את הערבים בתנועה של מניף־חרמש.

אחד־עשר ערבים, לכל הפחות, נפלו ממכת־האש הזאת, שטילטלה את גופו של המקלען ואיימה להטיל אותו אפרקדן. כאשר שב וקרס מאחורי תל־האבנים, ניסך חיוך יגע על פניו המיוזעות, המפוייחות, והוא דובב לנפשו: “בעד פוזה הורדתי כיתה…”

מרגע זה ואילך היתה הקריאה “בעד פוזה!” זעקת־קרב פרטית של אנשי הפלוגה אשר דולדלה כל־כך בנבי־סמואל. לוחמים ערבים שמעו אותה בחרדה בהתמודדויות רבות בעתיד, עד לסופה של מלחמת הקוממיות.

עוד התקפת־נגד ערבית נשברה. שוב היה על העיראקים להעניק חיפוי לאחיהם־לנשק, שניסו לגרור פצועים מן השטח הפתוח שבין המינזר ובין העמדות הערביות בשכונת קטמון. אש מרגמות – תכופה וצפופה מזו ששימשה חיפוי להסתערות הערבית – הונחתה על המינזר, זיעזעה את קירות־האבן העבים ופצעה את גגו המזופת, שנעשה חרוש צלקות – כגופם של הלוחמים אשר הגנו על הבנין.

גגו של החדר הקטן שבפינת הגג, שם המשיך איריק הרכבי לאייש את מקלעו, הלך והתפורר, גושים־גושים. טיח נשר על המקלען הבודד וסימא לשניות אחדות את עיניו, אצל האשנב הקטן, הצר והמוארך. עד שנצטללה ראייתו מחדש, ניסה איריק לתת מספר להתקפת־הנגד שאך־זה נהדפה. ניסה – ולא יכול.

למטה, בקומת־הקרקע, חדלו רעננה והמפקדים האחרים, זה־מכבר, למנות את מספר הנסיונות הערביים לעקור את הפלמ“ח מסט.־סימון. הם חדלו גם למנות את מנין התקפות־הנגד שנאלצו הפלמ”חאים לערוך מתוך המינזר, על־מנת להרחיק את הערבים מן הבנין.

כל התקפה עלתה לערבים במספר לא־מבוטל של נפגעים. אף־על־פי שהשתדלו לגרור את נפגעיהם בכל נסיגה שביצעו, הלך מספר הגוויות שנותרו בבוסתן־המינזר ובאגפיו וגדל משעה לשעה. בשעה תשע כבר ניתן למנות מן הגג למעלה משלושים גופות של ערבים – ועדיין לא רפה הלחץ מעל הנצורים במינזר ובשני הבניינים הסמוכים אליו.

הדרך היחידה לרפות את הלחץ, ולוא רק לזמן־מה, היתה – התקפת־נגד. אבל כל התקפה כזאת עלתה לפלמ“ח במספר נפגעים. גרוע מזה, כפעם בפעם היה אחד הפצועים נשאר בשטח הפתוח, לאחר שנסתיימה התקפת־הנגד – שכן, לא היה כל מקום שהוא להיאחז בו מחוץ למישלב־הבניינים, ובסופה של כל התקפת־נגד צריך היה לחזור במהירות אל בין הכתלים העבים, המגוננים. אמנם, המסורת המקודשת של צה”ל, שאין משאירים נפגעים בשטח האויב, עדיין היתה בראשית דרכה, והיו קרבות במלחמת הקוממיות בהם נפלו לוחמים יהודים – פצועים או הרוגים – בידי הערבים – אבל אחוות־הלוחמים כבר היתה מושרשת עמוק בכל לב, ואיש לא חשב שהוא “מקריב את עצמו” כאשר נחלץ לפנות חבר פצוע או הרוג משטח פתוח, מוכה־אש.

צבי אלישווילי ודאי היה מגחך אילו אמרו לו, שהוא ראוי לציון־לשבח על מעשיו בקרב על המינזר – אבל פעם אחר פעם שם את נפשו בכפו כדי לחלץ נפגעים מאש הערבים. צבי, שהתגייס לנוטרות בפרוץ מלחמת־העולם השניה, משום שהיה צעיר מכדי שיחוייל לצבא הבריטי, היה מתנדב מושבע. בהגיעו לגיל־צבא, התגייס לחטיבה היהודית הלוחמת (הבריגאדה), ואחרי המלחמה התנדב לפלמ"ח. כאשר נוכח לדעת, שמשפחתו זקוקה לעזרתו, השתחרר זמנית מן השירות, אך בפרוץ מלחמת הקוממיות חזר אל הדגל, נלחם על הדרך לירושלים והגיע עם חבריו־לנשק אל מינזר סט.־סימון.

הוא ירה מחלון זה ומדלת זו, סייע בחבישת פצועים והיה משעשע את חבריו־לנשק בקטעי שירים שלחניהם ידועים לכל, אבל חרוזיהם היו פרי־המצאתו. אלה היו חרוזים שובבים, עוצקנים, מפולפלים במקצת, והיה בהם כדי להעלות חיוך על שפתי הפצועים. חיוכים אלה היו כל הגמול שביקש צבי – אשר עיניו־שלו נשארו רציניות מתחת לגבותיו הארוכות.

ככל שנתארכה שורת הפצועים וההרוגים שנערכה בחדרי המינזר, כן נעגמו עיניו בפניו הצנומות, וכן פחתה התחשבותו בשלומו־שלו. שוב ושוב יצא למשוך נפגעים לבין כותלי הבנין. בשאתו את אחד הפצועים על גבו, נפצע אנושות. לאחר שנאבק עם המוות במשך כשלושה שבועות, נפח את נשמתו.

פציעתו של צבי דילדלה את צוות העוזרים של החובש אברהם קלאר, שיצא בדרך לקטמון מוכן לקרב פלוגתי קצר – ונקלע למערכה רבתי. לאחר הפריצה, שעלתה לפורצים במספר אבידות קטן למדי, גדל נפח העבודה של אברהם במהירות מסחררת. הזמן כמו עמד מלכת; הכל כאילו אירע בבת־אחת – אך אברהם לא איבד את עשתונותיו. הוא פעל בקור־רוח, בשיקול־דעת, כאילו נמצא אי־שם, בתחנת־חבישה עורפית, הרחק משדה־האש. בעודו חובש פצועים ומטפל בהם, היה משמיע באוזניהם דברי־עידוד שקטים ושופעי־בטחון.

“הם לא יעקרו אותנו מכאן,” אמר באמונה שלמה. “זו תהיה סטאלינגראד שלנו – סטאלינגראד בירושלים!”

פעם אחר פעם הפקיד אברהם את הפצועים בידי חובשים־עוזרים והגיח מתוך בנין המינזר, לפנות פצוע מן השטח הפתוח, המוכה באש האויב.

בפעם הראשונה, ניסה את כוחו במיבצע־פינוי עצמאי. מפקד־הכיתה מיקי, שניסה לעבור בגיחה מהירה מבנין לבנין במישלב של סט.־סימון, נפגע בשתי רגליו בצרור־מקלע, קרס תחתיו ואיימה עליו סכנה, שמא יפקוד אותו גורלו של אברהם וייסר ואף הוא ינוקב ככברה על־ידי המקלענים הערביים. אברהם זחל במהירות אל שפת הדרך שעליה שכב מיקי, והשליך אליו חבל.

“קשור את עצמך, ואני אגרור אותך לכאן!” פקד על מיקי.

מיקי ניסה למלא אחר הוראותיו של אברהם, אך לא עלה בידו. המקלענים הערביים הבחינו בעובדה שהוא לא נהרג, ובנסיון לחלץ אותו מקליעיהם, והגבירו את נפח־האש. אברהם ניסה להתקרב אל מיקי, ובידו לולאת־חבל, שהיה בדעתו לכרוך במהירות סביב ידיו או רגליו של הפצוע – אך האש הערבית היתה אש־תופת ממש.

“רימון עשן!” צעק אברהם לאחור.

מישהו נענה מיד לקריאה. רימון־עשן התפוצץ ברחוב שבין המינזר ובין הבניינים הסמוכים אליו – בקטע שבין מיקי הפצוע ובין המקלענים הערביים. בחסותו של העשן, נחפז אברהם אל מפקד־הכיתה הפצוע, כפת את ידיו, משך אותו עד שהיה שרוע על גופו של החובש, ששכב אפרקדן על הקרקע, ואחר־כך זחל אברהם על גבו עד שהגיע עם הפצוע למקום־מיבטחים.

לאחר מכן נקבע מעין “נוהל־פינוי־נפגעים”. אברהם היה קורא: דדו, אני יוצא!"

דדו היה מטיל רימון־עשן בכיוון הדרוש, ועוד פצוע אחד היה מובא לבין כותלי המינזר.

אחרי הקרב אמרו אנשים בהשתאות:

“איש לא הצליח לעבור בשלום מבית לבית, באותו מישלב, ואילו אברהם עשה את הדרך כעשרים פעם, באותו יום, ויצא בשלום!”

אם נוסיף את עשרים הגיחות של אברהם על מספר דומה – לפחות – של לוחמים אחרים שיצאו לפינוי נפגעים – נתקרב למספר האבידות שספג הפלמ"ח בקרב על סט.־סימון. כל עוד היה מספר הפצועים קטן, יחסית, השתדל אברהם לרכזם בחדר שהוקצה לו כחדר־חבישה. כאשר גדל המספר, נעשה החדר צר מהכיל את הפצועים. נעשתה, איפוא, חלוקה בין החדרים האחרים שבקומת־הקרקע – חלוקה בלתי־מודעת, אך מסודרת־כלשהו: את הפצועים קשה ריכזו בחדר־המפקדה – למעט אריק, שלא רצו לטלטלו ואשר נח באלונקה שלו על ריצפתו של אולם־התפילה הגדול שבמרכז הבנין. הפצועים פצעים “בינוניים” קיבלו טיפול בחדר־החובש. מי שנפצע פצעים קלים, נחבש וחזר מיד ללחימה. מספר הרובאים חובשי־התחבושות הלבנות־מאדימות הלך ורב אצל החלונות ובין המתנדבים לבצע התקפות־נגד.

בשעה 09:30, בקירוב, התקשר רעננה באלחוט עם מפקדת הגדוד אשר בנווה־שאנן, מסר דו"ח על המצב והתעכב על בעיית האבידות:

“יוספל’ה, יש לנו כבר שמונה הרוגים וכשבעים פצועים. אמנם, רוב הפצועים –פצועים קל – אך כל סגל הפיקוד נכלל בנפגעים. צריך לעשות משהו, ללא־דיחוי, לפינוי הנפגעים. אנו זקוקים לתגבורת – ובמיוחד לתחמושת. כמעט ולא נותרו לנו רימוני־יד, ושרשרות־המקלעים גם הן פוחתות והולכות.”

מפקד־הגדוד, שעמד בקשר אלחוטי רצוף עם רעננה, ידע כבר שהמצב במינזר אינו מזהיר, כלל ועיקר, וכי הבחורים שלו נתונים במצור ובלחץ בלתי־פוסק; אבל רק עתה נודע לו מאזן־האבידות, ופניו קדרו.

“קשר אותי עם יצחק,” אמר לקצין־הקשר שלו. הוא התכוון ליצחק רבין, מפקד חטיבת “הראל”. כאשר הושג הקשר, אמר יוספל’ה למפקדו:

“צריך לעשות משהו בענין סט.־סימון. הבחורים זקוקים לתגבורת ולתחמושת, ויש לפנות את הפצועים.”

“אני בא אליך מיד,” אמר יצחק רבין.

עד שהגיע אל עמדת המפקדה הקרבית שקל אפשרויות שונות בינו לבין עצמו, וכן בינו לבין קציניו. גם יוספל’ה ואנשיו לא כילו את הזמן לריק, ועיבדו תכניות מתכניות שונות – אבל העיקה על הלב ההרגשה, שלמעשה מוגבלות ביותר האפשרויות להקל על נצורי סט.־סימון. הערבים בקטמון הפתיעו באיתנות העמידה שלהם; האש המסייעת שלהם היתה תכליתית ורבה; מפקדיהם ידעו לנצל היטב את פני השטח וביצעו תנועות יעילות של התקפה ונסיגה; וטבעת המצור היתה חזקה עד־מאוד. כל נסיון להתחבר עם הנצורים – דרך עמק המצלבה או דרך אותו חלק משכונת קטמון שהוחזק בידי היהודים – יעלה באבידות רבות.

מפקדים עישנו סיגריות בשרשרת משני צידי טבעת־המצור – על גבעת נווה־שאנן ובמינזר סט.־סימון; עצבים נדרכו עד להתפקע הן ברמה הפיקודית והן בשורות הלוחמים.

ככל שנשחקו היחידות, כן נשחקו העצבים, ומינזר סט.־סימון עצמו העלה אף הוא תרומה ל“מלחמת העצבים” שעמדו בה הפלמ"חאים: מן הגג לא חדלו אף לרגע קולות הדינדון של פעמון־המיגדל, ואילו באולם־התפילה הגדול, בו הלך ורב מספר הפצועים, נתערבבו צלצולי הפעמון בצלצולם של שברי־זכוכית.

למעשה, הפך קול הזכוכית הנשברת לחלק בלתי־נפרד מקולות הקרב, מאז נכבש המינזר. בתחילה נופצו שמשות החלונות; וכל עוד שרד קטע־שמשה באחת מפינות החלון, פגעו בו קליעים וקיצצו את מידותיו. אבל קול השמשות המתנפצות היה כאין וכאפס לעומת הקול שהשמיעו כלי־הזכוכית הרבים־מספור אשר באולם־התפילה הגדול. בזו אחר זו נופצו גביעי־זכוכית, נורות־חשמל, נברשות־זכוכית ובמיוחד כדורי־זכוכית אשר היוו חלק מתשמישי־הקודש של מינזר סט.־סימון. האולם רחב־הידיים נתמלא קולות זכוכית נשברת, והקולות הידהדו בין הקירות בהדים ובבנות־הדים.

סמוך לשעה עשר לפני־הצהריים כמעט נטרפה דעתו של אחד הפצועים באולם הגדול.

“די! די!” צעק בקול צרוד, אחז בקנהו של הרובה שנח לצידו והסתער בשצף־קצף על כדורי־הכסף וכלי־הכסף האחרים שעוד נותרו שלמים, או נשברו־למחצה. הוא היכה על ימין ועל שמאל, מחץ וניתץ, גרף וטיאטא ורמס עד שכל גופו נשטף זיעה, ואברהם החובש הוזעק אליו, להרגיעו בזריקה. אבל מאותו רגע ואילך לא נשמעו עוד קולות של זכוכית נשברת בקומת־הקרקע של מינזר סט.־סימון.

בחדר־המפקדה עמד רעננה שוב ושוב ליד מכשיר־הקשר, דוחק במפקדו שיאמר לו מה ניתן לעשות בדבר פינוי הפצועים והחשת תגבורת למינזר.

“החזיקו מעמד! אנחנו עמכם!” השיבה המפקדה הקרבית, פעם אחר פעם.

“לא נוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב,” התריס רעננה לאחר ההתקשרות השלישית או הרביעית, “ולבסוף לא יהיה לכם עם מי להיות כאן…”

“אנחנו מארגנים תגבורת,” הובטח לרעננה, “ובינתיים, נסו לפנות את הפצועים היכולים ללכת. אנחנו ניתן לכם חיפוי. פינוי בכיוון לוואדי עשוי להצליח, מכיון שהשטח ‘מת’ לגבי הצד הערבי.”

מיד החלו המפקדים במינזר בהכנות לנסיון הפריצה־החוצה של הפצועים המסוגלים לרוץ. רוכזו כעשרים פצועים – ומכיון שכבר לא נותרה אף מסגרת יחידתית שלמה, אורגנה כיתת־רובאים בראשותו של מפקד־כיתה, שתלווה את הפצועים בשעה שיפנו את עצמם לאחור. בין המלווים היה דוב איתן, שנמנה על המעטים אשר טרם נפצעו במינזר.

“עליכם לנסות ולפרוץ החוצה,” נאמר לאנשים אלה בתדריך קצר. “אנחנו ניתן לכם את מירב החיפוי, ואתם תרוצו במלוא המהירות בכיוון מערב. השתדלו להגיע לנווה־שאנן, דרך הוואדי.”

האנשים זחלו־התגנבו־הסתננו עד לפאתי השטח המוחזק בידי כובשי המינזר, וכאשר ניתן האות ונשמע שאון־התופת של אש־החיפוי, פתחו בתנועה מהירה, ככל שנשאום רגליהם.

עיניים דואגות עקבו אחריהם, הן מעמדת המפקדה הקרבית והן מן המינזר. האנשים נראו מעוררי־חמלה בנסיגתם – כנמלים המבקשות להימלט מקן שנפגע על־ידי סילון של חומר־ריסוס, והסילון דולק בעקבותיהן: בזה אחר זה נראו אנשים נפגעים ונושרים בשורות הגולשות אל הוואדי. חבריהם שבמינזר לא יכלו לראות אותם לכל אורך הדרך, ורעננה נצמד אל מכשיר־הקשר וחיכה לדיווח מנווה־שאנן בדבר מספם של האנשים שהצליחו להגיע בשלום.

הציפיה היתה ממושכת. ממושכת מאוד. קולו של האלחוטאי שעל הגבעה שמנגד היה חדגוני ואיטי:

“הם מתקרבים… אנחנו רואים אותם… אחד כבר הגיע אלינו, פצוע… הגיעו שניים…”

וזה הכל. רק שניים הגיעו בשלום מן המינזר לנווה־שאנן. כל האחרים נשארו בין הקווים, מהם שנהרגו בדרך, מהם שנפצעו פצעים אשר לא איפשרו להם להמשיך בתנועה, מהם שרותקו לקרקע, בין הסלעים, על־ידי אש האויב ולא יכלו לשאת ראש. בין הפצועים קשה בנסיון זה לפנות פצועים לאחור: דב איתן, שריאתו נוקבה על־ידי קליע לוהט.

חלפו דקות אחדות בטרם חודשו חילופי־הדברים בין המפקדים משני עברי טבעת־המצור. בדקות אלה איחדה אותם מחשבה אחת: הכוח המדולדל והנשחק־בהתמדה, הנמצא במינזר, לא יוכל לפרוץ החוצה בכוחות עצמו. כאשר חודש הקשר בין שתי המקדות, הודיע יוספל’ה טבנקין לרעננה, כי תוך שעה קלה תצא תגבורת אל המינזר.

“שיביאו הרבה תחמושת – ותרמילי עזרה־ראשונה. אין כבר במה לחבוש את הפצועים,” אמר רעננה.

בעמדת המפקדה הקרבית פתח יוספל’ה טבנקין בהכנות לקרב־היום היחיד שהוא יזם בכל מלחמת הקוממיות כולה. לצורך זה ביקש סיוע מן הגדוד החמישי של חטיבת “הראל”, וגם מחטיבת “עציוני”. החטיבה הירושלמית העמידה לרשותו פלוגה בת שתי מחלקות, בפיקודו של יהויכין⁸, ואילו מן הגדוד החמישי של חטיבת “הראל” הוקצתה פלוגתו של עובד מיכאלי, הידוע יותר בכינויו “עַבֵּד”.

כאשר הוטלה המשימה על עובד, הטרידו אותו שאלות רבות:

“האם אי־אפשר לחכות ללילה ולפרוץ אל המנזר בחסות החשיכה?”

“אי־אפשר לחכות אפילו מחצית השעה,” נאמר לו. “המצב במינזר קשה ביותר.”

“האם יש מישהו, שיודע את ציר־התנועה?” הוסיף עובד ושאל בדאגה. “אינני מכיר את השטח.”

“נתאם עם רעננה, שישלח אנשים לקבל את פניכם,” הבטיח יוספל’ה. “אין ברירה, עבד, אתם מוכרחים להגיע, בכל מחיר!”

“נצא מיד,” השיב עבד ללא קושיות נוספות. ומיד הלך אל אנשיו, לתדרך אותם לקראת היציאה לדרך.

לימים סיפרו על עבד סיפורים רבים, אשר אחדים מהם הונצחו ב“ילקוט הכזבים” של הפלמ"ח. נתפרסם במיוחד המעשה בעבד, שהיה מיידה רימוני־יד לטווח מופלג של שבעים מטרים. פעם הוטל עליו ליידות רימון־יד על יעד שנמצע בריחוק חמישים מטרים בלבד ממקום הימצאו. מה עשה עבד? נסוג עשרים מטרים לאחור – והטיל את הרימון…

אבל באותו יום היה עבד תכליתי, רציני, רחוק מכל “שובבות פלמ”חאית". הוא הצטודד עם מפקד המחלקה שלו, יוחנן זריז, והבהיר לו – ללא כחל ושרק – את המשימה שהוטלה עליהם.

“מכיון שציר־התנועה אינו ידוע, בדיוק, אלך אני בראש,” אמר לו עובד. “אם יקרה לי משהו בדרך, אתה לוקח את הפיקוד על הכוח. בקירבת בנייני המינזר יקבלו אותנו החבר’ה מן ‘הפורצים’.”

לפני שיצאו האנשים לדרך, העמיסו על גבם תחמושת רבה ומספר קנים של מרגמות. על־פי בקשה מיוחדת, הובהלה תחמושת לזירת־הלחימה במטוס “פייפר” קטן, שנחת על מסלול־נחיתה מאולתר בקצה עמק המצלבה. הטייס היה אחיו של מפקד־הפלוגה מרדכי בן־פורת, מן הנצורים במינזר סט.־סימון.

עמוסים לעייפה – ואנוסים להלך זקופים לאור היום – יצאו אנשיו של עובד לדרך. עובד נע בראשם. מוליך אותם בנתיב העקלקל, שהתפתל בין מהמורות וגדרות־אבנים. כל עוד נמצאו ב“שטח מת”, מנקודת־הראות של האויב, היה הכל טוב ויפה, אך בריחוק כמאה וחמישים מטרים מן המינזר, הבחינו בהם הערבים. לרגע נדמה לאנשי התגבורת כי הטילו אותם לתוך יורה רותחת באחד משערי הגיהנום. אש צפופה ומחרישת־אוזניים ניתכה עליהם משלושה צדדים – אש רובים, מקלעים ומרגמות. אש לוחכת, סורקת – פוגעת.

רבים מאנשיו של עובד נפגעו, וגם מי שלא נפגע, נצמד אל הקרקע כמבקש להיטמע בה. זו היתה תגובה אינסטינקטיבית, טבעית ליצר־הקיום של האדם – אך עובד ידע, שאין גרוע מזה לכוח לוחם. הוא ידע גם, שהנצורים במינזר מחכים תגבורת, לתחמושת, לציוד־חבישה. אנשיו מוכרחים לקום; מוכרחים לעבור את השטח המוכה באש; מוכרחים להגיע אל בנייני סט.־סימון!

“לא לשכב! להתקדם! להתקדם!” צעק עובד באוזני פקודיו. הוא עצמו עבר בזחילה מהירה מטוראי לטוראי, מעודד, מזרז, נועץ אגרוף בין הצלעות. “ככל שנמהר לעבור את רצועת־האש, כן תפחתנה אבידותינו!” הסביר.

תוך כיד מסע־דירבון, השתדל עובד לערוך את מאזן האבידות בכוח שלו. שניים מאנשיו נהרגו, וכעשרים־וחמישה נפצעו. כמה מן האחרים יגיעו בשלום למינזר?

“אנחנו כבר קרובים מאוד!” צעק עובד, בתקווה שדבריו יישמעו באוזני כל פקודיו. “קדימה! קדי –”

בעוד פיו פעור בצעקה, חלף קליע דרך לחיו ולסתו. קילוח־דם זינק מפניו, ולרגע נתערפל מוחו ונסתמאו עיניו.

יוחנן, שהבחין בפציעתו של מפקד הפלוגה, נטל מיד את הפיקוד – ועד שחבש עובד את עצמו, דחק באנשים שיעקר ממקומם ולא יישארו בשדה־האש.

יוסף בן־מימון – הלא הוא “יוסף הטורקי” – תרם אף הוא את חלקו בעקירת האנשים ממקומם, ונמנה על הראשונים שהגיעו אל מרגלותיה של גדר־אבנים שהעניקה מחסה ומגן במרחק־מה מן הבנין הקרוב־יותר של מישלב־המינזר.

כאשר נוכח יוספל’ה טבנקין כי הכוח של עובד קרוב למינזר, הורה לרעננה לשלוח מפקד שיקבל פניהם וינחה אותם על פני המטרים האחרונים.

“מוטקה,” קרא רעננה למפקד־הפלוגה מרדכי בן־פורת, שמאז נתפוררה יחידתו שימש “פקק” לסתימת כל פירצה. כאשר התייצב מרדי בפניו, הטיל עליו רעננה את המשימה לשמש “ועדת קבלת־פנים” לתגבורת.

היה על מוטקה לעבור מבנין המינזר אל הבנין שלידו – והמעבר שימש מטרת־קבע לצליפה. נמצאה דרך להתחכם לערבים: אחד הפלמ“חאים תלה כובע־גרב על מקל ארוך, ושירבב את המקל החוצה, במוקם מרוחק מן הפתח שבעדו עמד מ”פ בן־פורת להגיח החוצה. המקלענים והצלפים העיראקים מיקדו את אשם על כובע־הגרב – ובן־פורת ניצל את ההזדמנות ועבר במרוצה אל הבנין הסמוך. שם התייצב בפתח אשר פנה אל התגבורת המתקרבת לאיטה, והחל מנחה אותה בצעקות.

האיש הראשון בו הבחין מוטקה, היה יוחנן זריז, – אותו יוחנן, שהעביר לידיו את פלוגתו על־מנת לקבל תפקיד אחר בחטיבה. אחר־כך ראה מוטקה את עבד, חג כשיכור על רגליו מחמת פציעתו.

אנשי התגבורת שעלה בידם להגיע לקירבת המנזר, קרסו תחתם מאחורי גדר־האבנים הסמוכה ביותר, מתנשמים ומתנשפים באפיסת־כוחות. בזה אחר זה קמו מאחורי המחסה ועברו אל הבנין בו חיכה להם מוטקה בן־פורת. בטרם נפרסו על פני מישלב־המינזר, חיכו עוד שעה ארוכה – בתקווה שיגיעו עוד אנשים מאנשי התגבורת, אך איש לא בא עוד. רק שישה־עשר איש הגיעו אל המינזר, ואף ביניהם היו פצועים שנזקקו לטיפול מיידי. התגבורת מחטיבת “עציוני” – אנשי גדוד “מוריה” בפיקודו של יהויכין – הצליחו להגיע אל המינזר רק לאחר רדת הערב. ובינתיים אירעו דברים רבים במינזר.

התגבורת חיזקה במקצת את מערך־ההגנה במישלב סט.־סימון, אף הביאה תחמושת וציוד רפואי, אך לא היה בה כדי להכריע את הכף לטובת הנצורים. המצב נשאר חמור – והלך והחמיר ללא־הרף.

 

פרק ז': “תמות נפשי עם פלשתים!”    🔗

השטח המצומצם, בו נגזר על כובשי סט.־סימון להסתופף במשך שעות ארוכות, היה בעוכריהם. אש הערבים דשה את היעד הכבוש, ומה שלא עשו קליעים ורסיסי פצצות של מרגמה, עשו נתזים של אבני־הגזית מהם נבנו בנייני סט.־סימון. מרחב־התימרון של כובשי סט.־סימון היה מוגבל. לכל היותר, היה ביכולתם לצאת פעם אחר פעם להתקפות־נגד. התקפות אלה, שכל אחת מהן דרשה מידה מרובה של אומץ־לב, הקרבה ודבקות־במשימה, עלתה להם בדמים מרובים – בלא שיגדילו את השטח הכבוש והמוגן. אחרי כל התקפת־נגד, היה על הפלמ"חאים לחזור אל הבניינים הכבושים. מספר הפצועים וההרוגים הלך וגדל, ואילו כמות התחמושת הלכה ואזלה. אזלו גם מנות־הקרב, ולא נותרו אלא מים. הלוחמים הכשירים השתדלו להסתפק בליחלוח שפתותיהם ולשמור את המים בשביל הפצועים – ובמיוחד הפצועים קשה. צביטות־הרעב הלכו ותכפו בבני־המעיים. הכוח הלך ותש בשרירים המיוגעים. כושר־המחשבה נעשה קהה יותר ויותר. אפילו גלולות־המרץ “נובידרין” חדלו להועיל. לפחות לוחם אחד נרדם שעה קלה אחרי שבלע את הגלולה השניה מאז החל הקרב על סט.־סימון.

רעננה דיווח על המצב למפקד הגדוד, ואמר:

“אם אין אפשרות לפרוץ אלינו מבחוץ, אנחנו מבקשים אישור לנסיגה.”

שתי המילים האחרונות נאמרו לאחר אתנח קצר, כאילו מיאנו לעלות על דל־השפתיים. מיתרי־הקול בגדו וסרבו לשרת את הדובר. “אישור לנסיגה” – אחרי כל המאמצים, הקרבנות, וההסברים על אודות חשיבותו של כיבוש שכונת קטמון לקיומה של ירושלים העברית…

הרהורים דומים חלפו במוחו של יוספל’ה טבנקין, בעמדת־הפיקוד שלו בנווה־שאנן. אך הוא עקב אחרי מהלך הקרב על קטמון מאז ראשיתו, קיבל את הדיווח השוטף של רעננה, העריך את תכונות־המפקד של סגנו וקצין־המיבצעים שלו, ומכיון שרעננה הוא אשר היה המפקד על היעד והוא אשר ידע עד היכן “נמתחו” הכוחות שבפיקודו, סמך המג"ד על מסקנותיו ואמר לקצין־הקשר שלו:

“אמור להם שהאישור ניתן…”

מבחינה מסויימת, הוסר נטל כבד מעל שכמו של רעננה: נפתח לפניו פתח אלטרנטיבי, לשעה שבה לא ימצא מוצא אחר, זולת נסיגה. אבל האישור לבצע נסיגה הוליד צרור גדול של בעיות קשות:

יותר ממחצית הלוחמים במישלב סט.־סימון כבר היו פצועים – מהם פצועים קל, מהם פצועים פצעים בינוניים, ושישה־עשר פצועים קשה. אפילו היה רעננה יכול להניח, שהפצועים קל יפנו את עצמם, ואחדים מהם אולי אף ישתתפו בחיפוי על הנסיגה; ואפילו ניתן לו להאמין, שהפצועים בינונית יתמכו זה בזה ולא יצטרכו להישען על חברים כשירים; ואפילו היה מרשה לעצמו להניח, שכל אחת משש־עשרה האלונקות עם הפצועים קשה תהיה נישאת בשעת הנסיגה בידי שני בחורים כשירים בלבד – עדיין מצא עצמו עומד לפני שוקת שבורה. הכוח שנמצא במישלב סט.־סימון היה חלש מכדי לבצע פריצה־החוצה עם כל נפגעיו.

לליבון האפשרויות המוגבלות לביצוע הנסיגה, כינס רעננה את כל המפקדים שנמצאו בסט.־סימון, כולל מפקדים שהגיעו עם התגבורת. בחדר־המפקדה התגודדו סביב רעננה ובני מהרשק – אורי בן־ארי, דדו, מוטקה בן־פורת, מרדכי (“מוטי”) אפרתי, יוחנן זריז ויוסף בן־מימון. הם השתדלו לדבר בקול נמוך, לבל יסתננו הדיונים לאוזני הלוחמים – ובמיוחד לאוזני הפצועים. לא היה טעם לדכדך את הרוחות, בטרם תתקבל החלטה כלשהי.

הועלו הצעות שונות – רובן ברוח הפלמ"ח: תאורגן קבוצת מתנדבים כשירים, אשר תבצע הסתערות נחושה ותהממם את הערבים בקטמון בפעולת־הסחה רבתי – וכך יינתן לאחרים לפנות את הבניינים ולרדת במלוא המהירות אל עמק המצלבה… תאורגנה מספר חוליות־מתנדבים, אשר כל אחת מהן תבצע גיחה כנגד עמדה ערבית פוגענית־במיוחד, ולאחר שיתוקה של האש העיקרית מצד האויב, תבוצע הנסיגה…

אבל כל הצעה מעין זו נלוותה על־ידי שאלת־השאלות, אשר ניקרה בכל לב:

מה יהא גורלם של הפצועים קשה?

“אין ספק, שאפילו נצליח לשתק את חלק־הארי של האש הערבית, עדיין יהיה השטח מוכה על־ידי אש מרובה,” אמר אחד המפקדים. “נושאי האלונקות ייאלצו להלך זקופים, וכך ישמשו גם הם וגם הפצועים שבאלונקות, מטרה נוחה לצלפים הערביים – ממש כמו ברווזי־מטרה במיטווח של לונה־פארק.”

“האם אין אפשרות לגרור את האלונקות, כשהן מונחות על פני הקרקע – והגוררים עצמם זוחלים על גחונם?” נשאלה השאלה.

התשובה ניתנה מאליה על־ידי פני השטח: מדרון טרשי, משובש על־ידי טראסות וגדרות־אבן.

נפלה שתיקה ממושכת, בה שקע כל אחד מן המפקדים בהרהורי־לבו.

באותה שעה הגיע יצחק רבין, מפקד חטיבת “הראל”, אל המפקדה הקרבית של הגדוד הרביעי, בנוה־שאנן. פניו הצעירות, הנעריות – אשר הבלורית האדמונית שעיטרה אותן והנמשים השובבים שהיו פזורים עליהן שיוו להן חזות צעירה עוד יותר – הביעו דאגה עמוקה.

“מה חדש?” שאל יצחק בקולו העמוק, האיטי.

“נתתי להם אישור לנסיגה,” אמר לו יוספל’ה ללא הקדמות יתרות.

רבין, שלא נראה יוצא מגדרו מעולם, כמעט והגיע במעמד זה לכלל התפרצות.

“אישור לנסיגה?” שאל נדהם. “נסיגה מקטמון?”

ארשת־פניו העידה בו, שלא האמין למשמע אוזניו. כל מרכיבי־יישותו התקוממו בו על מחשבת הנסיגה. רבין נולד בירושלים, ונקשר אל העיר בעבותות חזקים. הוא גדל במשפחה מסורה לענייני הגנה ובטחון: אביו היה איש “הגדוד העברי”; אמו, “האחות רוזה”, עסקה בחיזוק ידיים ובחלוקת נשק כל אימת שהתנכלו ערבים לחיי יהודים ולרכושם. יצחק עצמו – תלמיד מצטיין בכל מוסד בו למד – נמנה על הכוכבים העולים במערך הפיקוד של הפלמ"ח. בשנת 1941 השתתף בחוד־החנית של פלישת בעלות־הברית לסוריה וללבנון; ב־1944 עמד בראש הפריצה הנועזת למחנה המעפילים בעתלית – ונשאר בשטח עד שנעלם אחרון הנמלטים בדרך לבית־אורן; אחר־כך חדר בתחפושת של חשמלאי לתוך משטרת ג’נין, לצורך סיור. בפרוץ מלחמת השחרור היה בן עשרים־ושש – וכבר מפקד חטיבה בפועל. הוא ניהל קרבות בדרך לירושלים ובשייח’־ג’ראח – והנה הגיע לקרב קטמון.

נסיונו הקרבי – והידיעה שהיהודים בישראל נלחמים על עצם קיומם, ברוח של “אין ברירה” – הניע את יצחק רבין למחוק מן המילון שלו את המילים “חסר־סיכוי” או “בלתי־אפשרי”. כאשר נלחם הפלמ“ח בנגב, וקצין־הנדסה חזר מסיור בשטח ואמר שאין סיכוי להעביר כוחות מחלוצה לעוג’ה דרך ואדי אביאד, יצא רבין לסיור שני בשטח, חזר ואמר: “זה קשה – אבל אפשרי!” ואכן, עוג’ה אל־חפיר נכבשה בידי צה”ל.

מאחורי מצחו הרם של יצחק רבין הסתתר אחד הזכרונות המופלאים ביותר. לימים ייאמר עליו – כרמטכ“ל – שאם יתקלקל המחשב האלקטרוני של צה”ל, אין חשש. כל הנתונים החיוניים חקוקים בזכרונו של רבין. בעמדו במפקדה הקרבית של גדוד “הפורצים”, לנוכח מינזר סט.־סימון, היו חקוקים בזכרונו של יצחק רבין מעמדות קשים רבים, אשר הפלמ"ח יצא מהם וידו על העליונה, ולוא רק בכוח הרוח שפיעמה בלבבות הלוחמים.

רבין התנגד, איפוא, לנסיגה מסט.־סימון. בסטותו לרגע ממנהגו, שלא להתערב במיבצעים שניהלו מפקדים אחרים, ואפילו אלה הכפופים לו, אמר ליוספל’ה טבנקין:

“צריך להתקשר עם רעננה ולבטל את האישור.”

קצין־הקשר טיפל במכשיר־הקשר, קרא בשם־הצופן של רעננה – ולא נענה עוד. שוב ושוב העביר את ידיו על פני המתגים והחוטים השונים – ומן המינזר אין קול ואין עונה.

“יתכן שהם אינם מאיישים ברגע זה את המכשיר שלהם,” חיווה קצין־הקשר את דעתו. “ואולי נתרוקנו הסוללות שלהם. בשעות האחרונות היו תשדורותיהם נחלשות לעתים קרובות.”

“ואולי הם נמצאים כבר בשלב פינויו של השטח,” אמר יצחק רבין חרש, ודבריו נפלו כעופרת על אוזני הנוכחים בעמדת־הבטון הקטנה.

*

כובשי סט.־סימון ומגיני המישלב הכבוש עדיין רחוקים היו משלב של פינוי. המפקדים עדיין עסקו בליבון הבעיות והפתרונות האפשריים. בעיית־הבעיות לא נשתנתה, חרף כל ההצעות שהועלו: כיצד לפנות את הפצועים קשה? הדיון התנהל בחדר־המפקדה בשקט רב ככל האפשר, אך בדרך כלשהי עשו הדברים כנפיים ונפוצו על פני המינזר.

“מדברים על אפשרות של נסיגה,” החלו האנשים מתלחשים זה עם זה.

“הקושי העיקרי הוא – פינוי הפצועים קשה.”

“אני עדיין אינני רואה מה קל בפינויים של הלא־פצועים,” ניסה אחד הדוברים את כוחו בהתבדחות מסורבלת.

קטעי־שיחה כאלה נשמעו על הגג, בעליית־הגג, בחדר־החובש – וגם באולם־התפילה הגדול, שריצפתו רפודה רסיסי זכוכית.

לפתע נשמע קולו הניחר של אריה חייקינד מעל ריצפת האולם:

“אין דבר… הרגתי בהם… מסרו שלום להורי, ואמרו לאמא שלא תצטער ולא תבכה. הכל היה כדאי… ואנחנו ננצח!”

כאשר הפכו חבריו את פניהם אליו, נדהמו בראותם אותו מוטל על גבו על הריצפה, לצד האלונקה. נדרש ממנו כוח עליון להתהפך מן האלונקה אל הריצפה. מן המאמץ, מן התנועה ומן הזכוכיות שעל הריצפה, נפערו מחדש פצעיו הנוראים, ועד שהוזעק החובש אברהם אל אריק, כבר ניגר כל דמו ארצה והוא הלך לעולמו.

איש לא אמר דבר באותו מעמד, אך לימים הודו חבריו של אריק כי מחשבה אחת חלפה בלב כולם, כמו בגל של טלפאתיה: אריק העדיף למות, ובלבד שלא יכביד על חבריו בנסיגתם. זו היתה ההתגלמות העליונה של אחוות־הלוחמים, ומכיון שאיש לא מצא מילים נאותות להתבטא באותה שעה – החרישו הכל.

אבל האויב לא החריש. שוב נתעצמה אשו, כהכנה להתקפה מחודשת על המינזר.

“צריך להגיע לכלל החלטה, ללא דיחוי,” אמר רעננה. “לא נוכל להחזיק עוד זמן רב, לנוכח התקפות כאלה. הם מאות, ויכולים לקבל תגבורת ללא הגבלה, ואילו אנחנו לא נוכל לצפות לתגבורת לפנות ערב.”

“לא נוכל לפנות את הפצועים – ובמיוחד את הפצועים קשה,” חזר דדו והזכיר לאחרים, בפעם המי־יודע כמה.

“הם ייהרגו בדרך, עם נושאיהם,” חיווה דעתו יוחנן זריז, איש־התגבורת, אשר חזה מבשרו איזה גורל יפקוד כל כוח שינסה לעבור את “פרוזדור האש” של הערבים.

בני מהרשק, בעל הלב הרוסי החם והרוח הציונית־ישראלית שאינה יודעת מרכאות, הסיט את התחבושות מעל שפתיו ונהם מבעד לפצעיו:

“משתמע מן הדיבורים האלה, שאין ברירה אלא להשאיר את הפצועים כאן. אי־אפשר להעלות אפשרות כזאת על הדעת! אתם יודעים, שהערבים אינם לוקחים שבויים. ואתם יודעים, מה הם עושים לפצועים שנופלים לידיהם, חסרי־אונים וחסרי־ישע!”

חזיונות־בלהה משיירת חולדה ומשיירות אחרות, מקרב נבי־סמואל ומקרבות אחרים, חלפו לעיני־רוחם של המפקדים למשמע דבריו של בני מהרשק. למעשה, היתה דעתו של כל אחד ואחד מהם נתונה לאותה מחשבה עצמה – אך בני היה זה שהביע אותה במילים ברורות ובוטות.

“אכן, אין להעלות אל הדעת לסגת ולהשאיר את הפצועים לחסדיהם של הערבים,” אמר רעננה וקולו מביע ליאות כבדה.

ואז העלה מישהו הצעת־יאוש, אשר קרמה בהדרגה עור ועצמות ולבשה צביון של “תכנית מצדה”:

הלוחמים הכשירים יפרצו החוצה. תינתן הוראה, שכל אחד מהם ישתדל להגיע, כמיטב יכולתו, לנווה־שאנן.

המפקדים יתפשו עמדות במינזר ויחפו על פקודיהם בכל שעת הנסיגה. אחר־כך יוכנו מיטעני־חבלה במינזר, ואם תיערך התקפה ערבית חדשה, שאי־אפשר יהיה לעמוד בפניה, יניחו לערבים להגיע עד לקירות המינזר – ויפוצצו אותו. כך יחוסלו לפחות אחדים מן המתקיפים, ובעיי־החרבות של המינזר ייספו המפקדים והפצועים קשה, והערבים לא יזכו להניח ידם עליהם בעודם בחיים.

תכנית זו צרבה עמוק־עמוק בלב כל המשתתפים באותו דיון. כעבור שנים רבות אמר אורי בן־ארי: “זה היה דיון נורא…”

דוד (“דדו”) אלעזר, אמר: “במרוצת השנים בהן לבשתי מדים, הייתי שותף להחלטות גורליות לא־מעטות, אך לא זכורה לי אף לא החלטה אחת, שהיתה דרמטית ונוראה יותר מזו של סט.־סימון.”

אברהם קלאר, החובש, שעליו הוטלה המשימה הנוראה־מכל – לקבוע מי מן הפצועים יהיה מסוגל לנסות ולפרוץ החוצה ומי יישאר במינזר ויהיה נידון למוות במקרה של נטיית כף־המאזניים לצד הערבים – חשש שמא יפקע לבו. מחנק הושם בגרונו, ודוק לחלוחי כיסה את עיניו כאשר החל עובר על פני חדרי המינזר וסוקר את הפצועים. על כל צעד שצעד, שאל את עצמו: “מי שמך לשופט?” וכל אימת שניקרה שאלה זו במוחו, הידהדה התשובה בחלל ראשו: “זכור את מה שהחזירו לך מנבי־סמואל!” אברהם זכר זעקות של פצועים, שהפצירו בחבריהם־לנשק: “ירה בי, אל תהסס!” והוא זכר פצועים שהגישו רימונים שלופי־ניצרה אל צוואריהם, כדי שלא ליפול חיים בידי הערבים.

הוא ניסה להעמיד את עצמו במקום הפצועים קשה, ושאל את עצמו:

“מה היית רוצה, שחבריך יעשו למענך במצב מעין זה?”

אבל התשובה – “הייתי רוצה שלא יניחו לי ליפול חי בידי הערבים” – לא הקהתה את נקיפות־המצפון. אחרי ככלות־הכל, זו היתה תשובתו־שלו; כלום לא ייתכן, שתהא תשובה אחרת בפיו של איש אחר?

כאשר חזר אברהם אל חדר־המפקדה, כבר היה לו מושג על האנשים שייאלצו להישאר במינזר, אך הוא נכנס לחדר בלאט – כמתגנב – ונשאר בקרן־זווית, מצפה לסיומם של הדיונים האחרים.

“אילו ידענו מה מתרחש מסביבנו, היה קל יותר להחליט,” העיר אורי בן־ארי.

חוסר־הידיעה נבע בחלקו מניתוק הקשר – ובחלקו מן העובדה, שכוח־המגן העברי עדיין לא הפך לצבא־הגנה־לישראל, ומכונת־המלחמה היתה עדיין דומה יותר ללקט של חלפים וחלקים־מרכיבים, מאשר למכונה מורכבת ומתואמת כיאות. הדיווח בין פלוגה לפלוגה בתוך גדוד, והדיווח בין הפלוגות ובין מפקדת הגדוד, לא היה שוטף חלק ומתואם. פלוגות לחמו כגופים עצמאיים – ולעתים קרובות היו גופים אלה מגששים בערפל הקרב. האנשים בסט.־סימון לא ידעו מה מצב הלחימה בקצה האחר של שכונת קטמון. לפני צאתם לקרב, נאמר להם כי עוזי נרקיס ייצא עם כוח קטן לכבוש יעד אחר בשכונת קטמון. כמו כן, ידעו הפלמ"חאים, כי חיל־השדה הירושלמי יפעיל לחץ על ערביי קטמון. אם אמנם כבש עוזי את יעדו, ואם הפעילו אנשי חטיבת “עציוני” את לחצם – לא חשו בזאת מגיני המינזר. הם ידעו רק כי מופעל עליהם לחץ מתמיד, שאינו מרפה, והוא נעשה כביכול חזק יותר ככל שנידלדלו שורותיהם.

מפקדת הגדוד – כדרכן של מפקדות גדודים בחלק הראשון של מלחמת הקוממיות – לא נמצאה בשדה־הקרב, לצד הפלוגות הלוחמות. היא מוקמה בפאתי הזירה, ומכיון שידעה אך מעט מזער מן הנעשה בזירה עצמה, לא יכלה להפעיל אמצעי־סיוע גדודיים לעזרת הפלוגות השרויות בלחימה מרה. גרועה מזאת: אמצעי־הסיוע החשובים ביותר – המרגמות בנות שלושה אינטשים והשריונית בעלת התותח בן שתי הליטראות – הוסתרו ב“סליקים” בשעות היום, ואפשר היה להפעילם רק בשעות הלילה, ורק למשך פרק־זמן קצר, לבל יהא סיפק בידי הבריטים להגיע אל המקום ולהחרים כלים יקרי־מציאות אלה.

מכיון שהמצב היה כמות שהיה, נאלצו המפקדים בסט.־סימון להסכין עם המחשבה, שכיבוש המינזר יהיה זר־הדפנה האחרון שלהם – מעין ניצחון פירהוס, שטעמו מר. הם נלחמו מאז שעת רבות, בשטח מצומצם מאוד, כשגבם אל הקיר, פשוטו כמשמע. הם לא יכלו להילחם כך עוד זמן רב…

“צריך לחלק רימונים לפצועים קשה,” אמר מישהו, וקולו עמום, כמעט בלתי־נשמע.

“נותרו רק רימונים מעטים, וצריך לשמור עליהם לפריצה החוצה ולחיפוי מתוך המינזר,” השיב מי שהשיב.

“צריך לזוז. בני־דודנו מתקיפים שוב,” אמר רעננה וקם ממקומו בכבדות.

השעה היתה שעת־צהריים, בקירוב, וההתקפה הערבית החדשה נראתה נמרצת ועתירת־אש מכל קודמותיה. מגיני המינזר נאלצו לעמוד בפניה תוך משמעת־אש חמורה ביותר, שכן התחמושת הלכה ואזלה. במיוחד חמור היה מצב הרימונים ופצצות־המרגמה.

בעוד הלוחמים בולמים את הערבים, החלו המפקדים עוסקים בהכנות לנטישת המינזר ולפיצוצו. הכנות אלה נעשו בצנעה, ככל האפשר, והן כללו סעיפים שהלב התקומם נגדם – התקומם ונכנע, בדלית ברירה.

הוחלט לרכז את הפצועים קשה בחדר־המפקדה. בחדר זה היו ספסלים, שיכולים לשמש דרגשים; היתה ספה; והובאו אליו מיטות מחדרים אחרים. מתחת ליצועים אלה הוטמנו מיטעני חומר־נפץ. חוטי־ההפעלה נמתחו מן המיטענים אל העמדה בה היה בדעת המפקדים להתרכז למשימת החיפוי. בבוא שעת הפרידה, יכונסו הפצועים קשה על היצועים שבחדר־המפקדה; חדר זה יהיה להם לקבר־אחים לאחר שיכלו כל הקצין…

מיטעני־חומר־נפץ הונחו במקומות מחושבים היטב בכל פינות המינזר ובעמדת־החיפוי־האחרונה.

בני מהרשק עקב אחר ההכנות הללו, בעיניים כלות. הצורך לגלות ללוחמים ולפצועים רק את מחצית האמת, ייסר אותו מאוד. אחרי ככלות הכל, כאשר תינתן ההוראה ללוחמים הכשירים ולפצועים קל לנסות ולפרוץ החוצה – לא ייאמר להם כי הפצועים קשה והמפקדים העוסקים בחיפוי, אולי לא ייראו עוד לעולם בשורות הפלמ"ח. וכאשר ירוכזו הפצועים קשה בחדר־המפקדה, הן לא ייאמר להם במפורש מדוע ולמה נעשה הדבר. רק המפקדים יידעו את כל האמת כולה – והם יקחו אותה עמם אלי קבר…

בעוד הערבים מגבירים את לחצם על המינזר הנצור, התעקש בני ולא חדל לשנן באוזני חבריו:

יצחק (יצחק שדה, אבי הפלמ"ח) נוהג לומר, שאם יורד עליך גשם, יורד גשם גם על השכן שלך. אם כוחותינו־שלנו תשים ואנו עומדים על סף משבר – כזה הוא המצב גם אצל הערבים! אמנם, הם רבים מאתנו, אך מאז ומתמיד ידענו כי אנו איתנים מהם! אם נחזיק מעמד עוד קצת, סופם להישבר!"

אך בינתיים נמשכו ההכנות לנסיגה – ולפיצוץ.

וכל העת נמשכו נסיונותיו של איש־הקשר להחזיר לחיים את מכשיר־הקשר שלו, על־מנת לדווח למפקדת הגדוד על השלמת ההכנות. צריך היה לתאם את הפריצה החוצה עם אש מסייעת מכל צד אפשרי, וצריך היה לוודא שלא חל שינוי בהחלטות הפיקוד בכל הנוגע לפינויו של מישלב המינזר.

אך מכשיר־הקשר הוסיף לשתוק. נצורי סט.־סימון היו מנותקים מן העולם.

 

פרק ח': שנית מצדה לא תיפול!    🔗

בהרגשה מעיקה של ניתוק, החלו המפקדים בסט.־סימון בהכנות לנסיגה.

נסיגה. מלה נוראה לאנשי הפלמ"ח, אשר אומנו ברוח ההגנה ההתקפית של יצחק שדה, ואשר התמחו בהסתערויות מוחצות ובכיבושי־בזק. מלה נוראה לכל יהודי בארץ־ישראל, בימי “המדינה בדרך,” אשר ידע כי כל שעל־אדמה שייעזב, אולי לא יחזור לעולם לידיים יהודיות. מלה נוראה שבעתיים כאשר בשטח המיועד לנטישה יושארו חברים יקרים, אחים־לנשק.

רעננה, שהיה הקצין הבכיר בסט.־סימון, והמפקד האחראי לכל החלטה סופית, פתח בהכנות לנסיגה בהרגשה של גיבור בטרגדיה יוונית – דמות אשר כל מאמציה, כל גבורתה, כל עוז־רוחה לא יועילו לה בהתמודדותה עם הגורל. פאטאליזם זה היה זר לו, כמו לכל יהודי בארץ־ישראל, אך באותן שעות קשות של מצור וניתוק, קשה היה להתנער מהרגשה זו. חיזק את ידיו בעיקר הגורל שפקד את מחלקת התגבורת לגוש־עציון – הל"ה שיזכו למקום־כבוד בהיסטוריה של “המדינה בדרך”. רעננה, כמפקד בכיר, ידע כיצד התעללו הערבים בגופות הנופלים, ומנוי וגמור היה עמו לא להניח לזוועות כאלה להישנות בסט.־סימון.

וכך, בהרהורי־מועקה נעשו ההכנות לפינוי המינזר והבתים הסמוכים לו.

בתחילה רוכזו מיטעני חומר־נפץ בחדר־המפקדה. המיטענים הוטמנו מתחת לדרגשים, ספסלים, מיטות ושולחן־העץ ששימש שולחן־מפקדה. חוטי־ההפעלה חוברו אליהם ונמתחו החוצה, אל פינת החצר.

אחר־כך הועברו הפצועים קשה, בזה אחר זה, אל חדר־המפקדה.

“לאט־לאט… בזהירות…”לחשו האלונקאים איש לרעהו, בשאתם את חבריהם החבושים מחדר־החובש ומאולם־התפילה אל חדר־המפקדה.

הפצועים השתדלו שלא לגנוח ולא להכביד על חבריהם. אחד מהם נשך את שפתו התחתונה בשיניו, עד זוב דם. אחר קפץ את לסתותיו בכוח רב כל־כך, ששרירי פניו החלו מפרכסים והוא נראה כמי שאחזה אותו צינה ושיניו נוקשות. שלישי לפת את דפנות האלונקה בידיו, עד שהלבינו פרקיהן. אבל היו אחדים, שכל מאמציהם עלו בתוהו, וגניחה משספת־לב נפלטה מגרונם. אברהם קלאר, אשר קבע חוק לעצמו, לא להזריק מורפיום לפצועים אלא במקרי־חירום קיצוניים – מחשש שמא ישועבדו הפצועים לסם־המשכר הזה, לאחר שיחלימו מפצעיהם – מצא לנחוץ להפר את החוק הפרטי שלו, במקרים אחרים.

“בזהירות… לאט־לאט…” היה אברהם מזהיר את האלונקאים, בהביאם את הפצועים לחדר־המפקדה, והיה דואג שתהא תנוחת הפצועים נוחה ככל האפשר. הוא־עצמו נשאר עמם בעוד המפקדים ממשיכים בהכנות לפינוי.

רעננה, אורי, דדו והאחרים עברו מעמדה לעמדה וקבעו היכן יושארו אנשים בעמדות־ירי, למתן חיפוי בשלב הראשון, והיכן ייערכו המפקדים עצמם לחיפוי על פקודיהם, בשלב הסופי של הפינוי. אחר־כך ניתנו הוראות ללוחמים, לרכז את תחמושתם וציודם ולהתכונן ל“התקפלות” מכל מקום בו נמצאו, אל חצר המינזר פנימה.

“צריך לקבוע, מי יעסוק בהדיפת הערבים – אם יסתערו על המינזר לאחר שיפונה מכל החבר’ה המסוגלים ללכת – ומי יפעיל את המיטענים,” אמר אחד המפקדים לעמיתיו, בהתגודדם בקרן־זווית.

“נפיל גורל,” הציע פלוני, וההצעה נתקבלה בלי מילים.

“לך לכנס את החבר’ה,” ניתנה פקודה ל“רץ” – והוא יצא לדרך, עבר מעמדה לעמדה, מגדר־אבנים לגדר־אבנים ומבנין לבנין – תחת אש ערבית, שהחלה מתעצמת שוב ומרמזת על הכנות להתקפה נוספת על המינזר.

“כולם מתכנסים בחצר המינזר,” הודיע הרץ לפלמ"חאים. “לאסוף את כל התחמושת והציוד, ולהתקפל עם הכלים.”

בהדרגה, מתוך הקפדה רבה ככל האפשר, שהאויב לא יבחין בדבר, זחלו הפלמ"חאים אל המינזר. מי שקיבל הוראה להישאר בעמדתו, המשיך לירות, אך קרוב לוודאי שהערבים חשו בהצטמצמותו של כוח־האש של כובשי סט.־סימון. האש הערבית גברה והלכה מרגע לרגע – אך המפקדים במינזר נתנו הוראה, לחסוך בתחמושת. כמעט ולא נותרו עוד רימוני־יד, ואת המעט שנותר הוחלט לשמור לצורך הפריצה־החוצה. עם זאת, היה ברור שצריך לבצע את פינוי המינזר בהקדם האפשרי, שאם לא כן עלולה ההתקפה הערבית הבאה ללכוד את חלק־הארי של הכוח כשהוא מכונס בחצר המינזר, ערוך ליציאה ובלתי־מוכן להגנה.

כאשר התכנסו הפלמ"חאים בחצר המינזר, לא צריך היה לומר לאיש מהם מה עתיד לקרות. עוד בטרם התייצבו מפקדיהם בפניהם, החלו אומרים זה לזה:

“נסוגים, מה?”

“אחרי כל מה שהיה – יקבלו הערבים מחדש את המינזר…”

“קטמון תישאר ערבית, כנראה…”

“דובר על ‘קטמון כמפתח לגורל ירושלים העברית’. לא ייתכן, שיחזירו את המפתח לבעל־הבית,” ניסה אחד מבעלי־חוש־ההומור לפזר את אווירת הדיכדוך. הוא העלה חרס בידו. הבחורים היו תשושים לגמרי מן הלחימה הממושכת, הרצופה, הקשה מאוד; הם סבלו מחוסר־שינה, מתת־תזונה, מצמא – ומהרגשה מדכדכת של כשלון. משימת הכיבוש של ראש־גשר בשכונת קטמון – עומדת להיכשל, להסתיים בנסיגה. כיצד יוכלו להצדיק, ביום מן הימים, את נפילת חבריהם על הכיבוש הזה, שנסתיים בלא־כלום? מה ירגישו המשפחות השכולות, אשר אי־אפשר יהיה לנחם אותן במילים: “הבן נפל, אבל קטמון שלנו, וירושלים העברית ניצלה.”

הלך־מחשבה זה היה כברז פגום, בו דולף הכוח מן השרירים והמרץ מן הלב. צעירים ותיקי־קרבות שאלו את עצמם במבוכה: האם הרפיון הזה נובע מחולשה – תולדת מאמץ ממושך מדי – או מהרגשת הכשלון? והמחנק שבגרון – האם סיבתו ריגוש גואה, או צחיחות שמקורה בצמא? והדוק הלחלוחי המכסה את העיניים – כלום אינו תוצאה של אדי הגפרית מן הירי הממושך?

רעננה לא הניח לפקודיו להאריך בהרהורים מעין אלה – אשר ניתן לקרוא אותם⁹ בפניו של כל בחור ובחור.

“אתם תפרצו החוצה,” אמר להם בנימה פסקנית, בקול צרוד במקצת. “אנחנו נחפה עליכם ונישאר עם הפצועים…”

רק אז הבינו רוב הפלמ"חאים הכשירים והפצועים קל, שהנסיגה חלקית בלבד, וכי חלק מן האנשים – המפקדים והפצועים קשה – עומד להישאר במינזר. אך בטרם יעכלו את מלוא המשמעות של ההחלטה הזאת, דחק בהם רעננה:

“הסתדרו כך, שתוכלו לפרוץ בחוליות קטנות, ובמהירות רבה. הפקודה תינתן לאחר שנתאם את הפעולה עם הגדוד.”

הוא חזר אל חדר־המפקדה ושאל את איש־הקשר, בדאגה:

“מה המצב עם המכשיר? מדוע אינו פועל? מדוע אין קשר?”

האלחוטאי – שכל גופו נשטף זיעה במאמציו להחזיר לחיים את מכשיר־הקשר שלו – נשא אליו עיניים מיוסרות.

“בדקתי מחדש את כל המגעים החשמליים,” אמר. “הכל תקין. ייתכן, שהסוללות נתרוקנו. נתתי להן לנוח זמן־מה. עכשיו אנסה שוב.”

בעוד ידו האחת לוחצת על מתגים ומסובבת ידית, הגישה ידו השניה את פומית־המכשיר אל פיו, והוא קרא – חזור וקרוא – בנימה חד־קולית.

“אתם שומעים אותנו?… אתם שומעים אותנו?”

לפתע בקעו צרצורים חורקניים מן המכשיר, וקולו של יוספל’ה טבנקין נשמע מעברו השני של הקו.

“שומעים! שומעים! דווחו מיד – מה מצבכם?”

רעננה חטף את פומית־הקשר מידי האלחוטאי שלו, ואמר:

“אנחנו מוכנים לנסיגה – אבל האם אין אפשרות כלשהי לעזור לנו להישאר כאן?”

קולו נבלע כמעט במערבולת־אש מחודשת.

“הערבים מגבירים את לחצם עלינו,” הוסיף רעננה משפט קצר.

ברגע זה נשמעה מן החדר הסמוך קריאה רמה:

“משוריין עם תותח מתקרב אלינו!”

ניתן לזהות את קולו של רפול, והקול היה שבור מעט, כקולו של אדם הרואה את המוות לנגד עיניו.

“הם מפעילים משוריין!” דיווח רעננה למפקד הגדוד.

קולו של יוספל’ה נשמע בהול מן המכשיר שבחדר־המפקדה במינזר:

“השתדלו לא לסגת עוד זמן־מה! משכונת מקור־חיים נתקבל דיווח על סימנים של בריחה ערבית מקטמון. ייתכן שההתקפה הנערכת עליכם עכשיו, נועדה לשמש חיפוי לנסיגה!”

קריאה חדשה מפיו של רפול, כמו באה להשלים את דברי המפקדה:

“רואים תנועה מוגברת של ערבים – אזרחים, כנראה – מן הבתים הרחוקים יותר.”

רעננה החזיר את פומית־המכשיר לאלחוטאי שלו, פרץ במרוצה מחדר־המפקדה וקרא אל העומדים בחצר:

“אנחנו נשארים!”

מבלי לחכות לפקודה כלשהי, נתפזרו הפלמ"חאים מן החצר. אפשר היה לחשוב, שקיבלו זריקות־מרץ מופלאות, או שאחזה בהם רוח־תזזית. אחדים מהם עלו על הגג, מתעלמים מן הסכנה, והחלו ממטירים ממעל אש רובים, תת־מקלעים ומקלע אחד. שניים הפעילו מחדש את המרגמה בת שני האינטשים, שלא נותרו בשבילה אלא פצצות מעטות. איריק הרכבי, שמלכתחילה נשאר בעמדתו אצל האשנב שבעליית־הגג, עבר שוב מאש קצובה וחסכנית לאש אוטומטית, שוטפת־קוטלת.

לוחמים אחרים יצאו את המינזר, חצו בהסתערות נמרצת את גן־המינזר וכבשו מחדש גדרות־אבנים מסביב לו.

אחרים התייצבו אצל כל חלון וכל דלת, וירו בכל ערבי שנראה לעיניהם. פצוע אחד הגיש שולחן אל מתחת לאשנב רם באחד מקירות המינזר, הציב כיסא על השולחן וכך ניתן לו לאייש מקלע מן האשנב הזה. רתיעת המקלע איימה להפילו ממרום־כנו. שלושה פצועים – שסבלו מפציעה בינונית ולא היו כשירים ללחימה של־ממש – לפתו את כרעי הכיסא ואיפשרו לחברם הכשיר־מהם להנחית מכות־אש על חוליות של לוחמים ערביים, שניסו להתקדם מן האגף הזה של הבניין.

רפול, שלפני שעה קלה בלבד אחזה בו סחרחורת והוא חש ברע וברפיון־ידיים, התיישב שוב למול חלון וחידש את צליפתו.

אנשים אשר היו משוכנעים, לפני דקות ספורות בלבד, כי משכו מבנק־הכוח שלהם משיכת־יתר שתמיט עליהם פשיטת רגל, נוכחו לדעת כי עוד נותר להם אשראי נסתר – והממו את הערבים בהתנגדותם המחודשת.

הידיעה שאין נוטשים את היעד שנכבש, ואין משאירים חברים מאחור, השפיעה על כולם כשיקוי־גיבורים.

הערבים, שהיו משוכנעים כי הולך ותש כוחם של מגיני המינזר, ספגו הלם בלתי־נעים. אמנם, הם ראו כיצד נעשה נסיון לתגבר את המינזר, וראו מספר פלמ"חאים שהגיעו לתחומי המינזר והבתים הסמוכים אליו – אך לא נראה להם, שהתגבורת תשנה עד כדי כך את מאזן־הכוחות!

הפיקוד המקומי בשכונת קטמון לא היה מוכן לוותר בנקל. אמנם, אזרחים ערביים שלבם נמס בקירבם מחמת הלחימה הממושכת כל־כך, שהתנהלה “בחצר האחורית” שלהם, החלו נמלטים – ומנוסתם נראתה משכונת מקור־חיים שבירכתי שכונת קטמון; אבל הלוחמים העיראקים שהיו שרויים בלחימה עם הפלמ"חאים בגיזרת סט.־סימון עדיין לא היו מוכנים לנסיגה – חרף הערכת־המצב של מפקדת הגדוד הרביעי ומפקדת החטיבה של “הראל”. לאחר מעשה נתברר, כי לחימתם העיקשת – עיקשת עד להפתיע – של הלוחמים הערביים בשכונת קטמון, נבעה בחלקה מניתוקם מן הפיקוד הבכיר שלהם. הלוחמים־מן־השורה לא שמעו כל הערכת־מצב ולא ידעו דבר על החלטותיהם של המפקדים הבכירים. מכיון שלא קיבלו פקודת נסיגה, לא משו ממקומם. והם לא קיבלו פקודת נסיגה, משום שמפקד קטמון – איברהים אבו־דאיה – איבד את עשתונותיו לנוכח התעצמותה־מחדש של האש מן המינזר. בחרדה שהלכה וגברה מרגע לרגע, והגיעה לבהלת־מגור, התקשר אבו־דאיה שוב ושוב עם מפקדים אחרים באיזור ירושלים, וביקש עזרה מהם.

“החזק מעמד, בשם אללה, ואנו נשתדל לעזור לך!” השיבו לו עמיתיו.

“לא נוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב,” קונן אבו־דאיה. “יש לשלוח מיד תגבורת של הלגיון!”

אבו־דאיה העריך מאוד את הלגיון העבר־ירדני, בעל הפיקוד הבריטי המעולה והציוד הבריטי הרב והחדיש. הוא־עצמו שירת תחת פיקוד בריטי, וידע מה יכול מפקד בריטי לעשות בקרב. בראשית מלחמת־העולם השניה שירת אבו־דאיה בחיל־החפרים הבריטי (שם היה חבר־לנשק של יהודים מארץ־ישראל). הוא עלה לדרגת סמל ונמנה על חיל־המשלוח הבריטי ביוון. כאשר נפלה יוון בידי הגרמנים, נפל אבו־דאיה בשבי – כמו יהודים רבים מארץ־ישראל. אך בעוד היהודים מצפים להזדמנות להימלט מן השבי ולחדש את המלחמה בצורר הנאצי, התנדב אבו־דאיה ל“לגיון של המופתי,” שהועמד לשירותו של היטלר. איתרע מזלו, והוא נפל בשבי הבריטים בתוניס, בצפון־אפריקה. העמידו אותו לדין באשמת בוגד ופושע־מלחמה, אך עלה בידו להתחמק כצלופח מן האשמות החמורות. הוא לבש שוב מדים בריטיים, ואף את דרגת הסמל החזירו לו.

אבל מסתבר שהנסיון הצבאי שרכש אבו־דאיה לא כלל חישול־הרוח. כאשר הודיעו לו מרבת־עמון, כי תגבורת תוכל להישלח אליו “תוך שלושה־ארבעה ימים” – נשברה רוחו, והוא נכנס למכוניתו ונמלט מירושלים, בנטשו את אנשיו לגורלם.

כאמור, לא ידעו זאת העיראקים שנלחמו בגיזרת סט.־סימון, והם המשיכו בלחימה. בעודם מנסים שוב ושוב להסתער על הבנין המרכזי, תוך מיגורה של ההתנגדות המחודשת שנתגלתה מאחורי גדרות־האבנים, יצאו שניים ממשוריניהם להתקיף את מישלב־המינזר מן האגף. אחד המשוריינים היה “סנדוויץ'” תוצרת־בית, של ה“הגנה”, שנפל שלל בידי הערבים בשיירת נבי־דניאל. השני היה משוריין בריטי בעל תותח בן שתי ליטראות. המשוריין הזה היה המסוכן בין השניים, והוא קרב במהירות אל הבית הקיצוני של מישלב־המינזר – הבית שגבל עם הרחוב אשר נתמשך לאורך הגדר הקיצונית של בוסתן־החזית של מינזר סט.־סימון.

בבית הזה החזיק אותה שעה מרדכי (“מוטי”) אפרתי, עם חוליה קטנה של פקודים.

“מוטי!” צעק אליו בני מהרשק, בקולו הנשמע־למרחוק, “משוריינים מתקרבים אליך!”

מוטי, בן גבע (בנו של מי שיהיה סגן שר־החקלאות במדינת ישראל, כאשר תקום), היה מפקד פלוגה מצטיין, אשר הגיע למינזר סט.־סימון כחלק מן התגבורת. למשמע ההתראה בדבר המשוריינים המתקרבים אל הבית שבו החזיק, שירבב את פניו בפתח האחורי של הבנין – הפתח שפנה אל המינזר – והשיב בקול רם לבני מהרשק:

“זה בסדר! לא לדאוג!”

הוא מיהר לחזור אל הפתח הקדמי של הבנין – הפתח הפונה אל הרחוב שבו קרבו ובאו המשוריינים. למראה חיוורון־פניהם של האנשים שנמצאו עמו, אמר להם בבת־צחוק: “זה לא נורא! מיד נטפל בהם!”

"אבל אין לנו “פיאט” (מטול־רימון נגד־טנקים) – אמר אחד הבחורים בדאגה, “ואין לנו בקבוקי מולוטוב…”

מוטי השיב לו בקול שקט ונוסך־בטחון:

“יש לנו שקיות־חומר־נפץ, שהכין לנו אריק. זה יספיק.”

הוא קרב אל פתח הבנין, חיכה עד אשר יגיע המשוריין הבריטי לטווח שניים־שלושה מטרים ממנו, ובטרם היה סיפק בידי המקלען ו/או התותחן הערבי לפתוח באש, הטיל מוטי שקית חומר־נפץ על כלי־המשחית האימתני.

נשמעה התפוצצות עזה, אשר הרעידה כלים במינזר – בריחוק כעשרים מטרים משם. אש אחזה בשריונית הבריטית. אחדים מיושביה מילטו עצמם ממנה כל עוד נפשם בם. האחרים עשו מאמצים נואשים לסגת עמה לאחור. ה“סנדוויץ'” נמלט בן־רגע. כאילו אמר לנפשו: “אם בארזים (החמושים בתותחים ומקלעים) אחזה שלהבת – מה יגידו אזובי־הקיר (שאינם חמושים אלא בנשק האישי והאוטומטי שבידי יושביהם)?”

“יופי!” פרצו שאגות־נצחון מפי הפלמ"חאים שבבנין הקיצוני.

“יחי הפלמ”ח!" נענו להם תרועות־גיל של חבריהם במינזר ובבית העורפי.

נתחזקו ידי הלוחמים בהרגשה, שאם יכלו לשריונית בעלת התותח – לא יוכל עוד דבר להכריעם בשדה־הקרב הזה.

מוטי חייך בסיפוק. אפשר שהוא־עצמו לא האמין כי ניתן להדוף התקפת־שריון בקלות ובמהירות אשר כאלה. עתה לא היה עוד חשש מפני הערבים באגף זה של מישלב המינזר. מוטי שירבב את פניו בפתח הפונה אל הרחוב, ולעיניו נגול הנוף של מדרון קטמון וההר אשר מנגד. נוף קדומים, אשר המיבנים החדשים לא פגמו את הודו ההיסטורי. מוטי נזכר במכתב האחרון ששלח הביתה, לפני עלותו לירושלים. גם אותו מכתב עסק בנוף – ובמלחמה:

“זה לי שבוע ימים היום, שאני במעלה־החמישה ומבלה את זמני על ההרים עם הנוף הנהדר והאוויר הצח. ויש בינינו האומרים, כי להילחם וליהרג בנוף כזה – הרי זו סתירה. אולם זהו הדבר שאנחנו עוסקים בו במשך שבוע ויותר. אנחנו נלחמים ימים ולילות רצופים. העייפות הפיסית גדולה. מתי אגיע הביתה – איני יודע…”

מוטי החזיר פניו מן הנוף ונפנה שוב לעיסוקו התובעני יותר: הלחימה. הוא הכין עוד שקיות חומר־נפץ למקרה שיחדשו הערבים את נסיונם להתקרב אל הבנין בכלי־רכב משוריין.

אותה שעה קיים רעננה קשר מקוטע עם המפקדה. אמרו לו:

“החזיקו מעמד! בעוד שעות אחדות יירד הערב ויהיה יותר קל לעזור לכם. בינתיים, ישתדלו החבר’ה של עוזי לבצע פעולות־הסחה מכיוון גבעת שאהין. אנשי גדוד ‘מוריה’ מחטיבת ‘עציוני’ מתקרבים אליכם. וגם יעקב צציס נע שוב אליכם.” זה היה נסיונו השני של יעקב להגיע אל הנצורים במינזר. נסיונו הראשון נעשה בשעות הצהרים, זמן־מה לפני ששוגרה היחידה של יוחנן זריז ועובד מיכאלי. אנשיו של צציס נשאו עמם מרגמת “דוידקה” אדירת־פצצות, ואף היה סיפק בידם להטיל אחדות מן הפצצות הללו בשעת ההתקדמות, אך בהמשך הדרך נפגעה תגבורת זו מאש תכליתית של הערבים. ארבעה מאנשיה נפגעו מיד, וצציס חזר על עקבותיו, להתארגנות. באותו פיקוד שקט ועצור שאיפיין את הצלחותיו, ניהל צציס את הנסיגה וההתארגנות, ובשעות אחרי־הצהריים היה שוב מוכן לתזוזה.

אנשיו של עוזי נרקיס ביצעו התקדמות מכיוון גבעת שאהין, והיוו בכך סיכון רציני על אגפם של תוקפי המינזר הנצור.

ואילו אנשי “מוריה”, בפיקודו של יהויכין, הצליחו להגיע אל המינזר בציר התנועה של כובשי המינזר.

אבל עד שהגיעה התגבורת חלפו עוד שעות אחדות של מתיחות. מספר הנפגעים בין נצורי סט.־סימון הלך וגדל, ובמקביל הלכה ופחתה כמות התחמושת, המזון והמים – ופחתו הכוחות – הן מספרית והן פיסית. רבים מן הפצועים לא יכלו עוד לגבור על מכאוביהם, וגניחותיהם היו כמוסרים המנסרים את לב חבריהם. עיניהם של כל האנשים היו סמוקות מחוסר־שינה ומאדי־הירי. אחדים, שעצמו את עיניהם לשניות ספורות, כדי לשכך את תחושת הצריבה, שקעו בתנומה וצריך היה לנעוץ מרפק בצלעותיהם כדי להעירם. המפקדים שרכו רגליים ודיברו לאט־לאט, בקול עמום.

למזל, פחת הלחץ מצד האויב. הורגש בעליל, כי הוכרעו כפות־המאזניים לטובת הפלמ“חאים שבמינזר. אמנם, מישלב המינזר עדיין היה נתון במצור, אך שוב לא איימה עליו סכנת כיבוש־מחדש. כפעם בפעם נפגעו עוד אנשים במינזר, מיריות הערבים, אבל נפח־האש הלך ופחת בהתמדה. הלוחמים הערבים “התקפלו” בהדרגה משכונת קטמון, ולעת ערב נטשו את התושבים המקומיים לנפשם, לתושבים אלה היה נשק פרטי בכמות לא מבוטלת, אבל הידיעה ששוב אין לוחמים מאומנים – ואפילו בלתי־סדירים – מגינים עליהם, הביאה מורך בלבבות. ערביי קטמון – כערבים במקומות רבים אחרים בארץ – זכרו את פרשת דיר־יאסין, שם חוסל כפר שלם, על מרבית יושביו, במיבצע־כיבוש שניהלו מחתרות אצ”ל ולח“י זמן לא־רב קודם לכן. לגבי דידם של ערביי קטמון, היה גם הפלמ”ח גוף־מחתרת יהודי, משמע, גורל דיר־יאסין עלול לפקוד גם את קטמון! מפלצת הפחד פרשה כנפיה השחורות על שכונת קטמון הערבית, המפוארת והעשירה, התעופפה מבית לבית וזרעה מגור בלבבות.

הדי הבהלה בקרב ערביי קטמון טרם הגיעו לאוזני הלוחמים היהודים.

עם חשכה הגיעה אל המינזר יחידה גדולה מגדוד “מוריה” של חטיבת “עציוני”, בפיקודם של יעקב סלמן וסגנו, יוסף נבו.

אנשי הפלמ"ח שבמישלב הבניינים של מינזר סט.־סימון נשמו לרווחה. עכשיו יוחלפו, סוף־סוף – לאחר לחימה רצופה, תחת לחץ בלתי־פוסק, שנמשכה למעלה מיממה. מפקדים החלו מלקטים את פקודיהם מן התפזורת המעורבלת. בלב מתחמץ סקרו את השורות שנערכו לפניהם. כמה מדולדלות היו השורות עתה, בתום הלחימה על מינזר סט.־סימון.

הגיע אמבולנס משוריין ובו חובשת. החלו מטפלים בפצועים ומכינים אותם להעברה לבית־החולים. לא היה מקום באמבולנס אלא לפצועים קשה ביותר. את האחרים צריך היה לשאת באלונקות. נשלח כוח מיוחד של אלונקאים, לצורך זה. לבסוף היתה השיירה הקטנה מוכנה לצאת לדרך. רעננה החליף דברים, בשקט, עם מפקדי גדוד “מוריה”, שנועדו להחליף את הפלמ"חאים במישלב המינזר.

ואז נתקבלה הוראה מיצחק רבין, ממפקדת חטיבת “הראל”:

“דדו יישאר כקצין־קישור וידאג להצגת השטח לפני אנשי ‘עציוני’.”

המילים הלמו כקורנסים בצדעיו המתפקעים של דוד אלעזר. כאשר נתברר כי נסתיים הקרב על סט.־סימון, חש כאילו נמסות ברכיו, ולרגע נדמה לו כי יידרש ממנו כוח עליון כדי לחזור בכוחות עצמו אל הבסיס בירושלים העברית. כעת הוטל עליו להישאר במקום – מי יודע כמה זמן? מכיון שהתפקיד שהוטל עליו היה כרוך בסיורים מן המינזר כלפי שכונת קטמון והעמדות שהיו מאויישות עד הערב על־ידי הערבים, היתה לדדו רק בקשה אחת:

“שיישארו אתי אחדים מן החבר’ה… כיתה אחת.”

מי שנותר בו שמץ של כוח, התנדב להישאר עם דדו במינזר. האחרים נפרדו מעל הנשארים – ומעל המחליפים מגדוד “מוריה”, ופתחו בתנועה העירה.

זו היתה שיירה מעוררת־חמלה בחזותה:

בראש נע המשוריין האפור, הגדול. האשנבים העליונים היו פתוחים לאורך דפנותיו, ככנפיים פרושות של עוף מסורבל, שלא יסכון עוד למעוף. במקביל לטור האשנבים התנוססה כתובת לבנה, גדולה: “הפורצים”, ומתחתיה, באותיות קטנות יותר, נראו שמות אחרים, לא עבריים: “קאסטל – סאריס – קולוניה – בית־איכסא”. השם הטרי ביתר, שאך־זה נרשם על דופן המשוריין, היה – “קטמון”. זו היתה דרכם של הפלמ"חאים להנציח את נתיב־הקרבות שלהם – כשם שנוהגים טייסים קרביים לסמן סימונים על דופן מטוסי־הקרב שלהם, לחישוב נצחונותיהם בקרבות־אוויר.

בעקבות המשוריין נעו החוזרים מן הקרב על המינזר. בני מהרשק העביר מבט דואב על פני החוזרים: איך נראה הכוח בצאתו אל קטמון – ואיך הוא נראה עכשיו?! מאה ועשרים איש יצאו ליצור ראש־גשר בשכונת קטמון הערבית. רק עשרים חזרו מן הקרב בכוחם־שלהם. שישים היו פצועים נשואי־אלונקות. ארבעים הוחזרו ללא רוח־חיים…

ואף־על־פי־כן, פיעמה רוח הפלמ“ח גם בשדרה המדולדלת הזאת. פלמח”אית שחרחורת, בחולצה כחולה מפוספסת לבן, שירבבה את ראשה מבעד לאשנב העליון של המשוריין האפור, הסירה את אוזניות־הקשרית מעל לראשה וקראה באוזני הירושלמים שהחלו מתקבצים לאורך דרכם של “הפורצים”:

“קטמון בידנו! הערבים בורחים! ‘הפורצים’ הרביצו בהם כהוגן!”

הידיעה פשטה כדליקה בשדה־קוצים. כאשר הגיעו הפצועים אל בית־החולים, צבאו מאות ירושלים על חזית הבנין. לאיש מהם לא היה בעל, בן, דוד או כל שאר־בשר אחר בין הפצועים, אשר רובם לא היו בני ירושלים – אך כולם חשו קירבה רבה אל הצעירים הללו, אשר שפכו את דמם למען ירושלים.

הרופאים והאחיות לא יכלו להסתיר את התרגשותם לנוכח התנהגותם המאופקת של הפצועים – ולמראה פצעיהם שלהם ושל ההרוגים: רוב ההרוגים ורוב הפצועים קשה היו פצועים בחזה ובראש – עדות לאופן בו נלחמו, בלחימה מול פני האויב, בהסתערויות ובהדיפת התקפות.

עליית־הגג בה עמד איריק הרכבי עם המקלע. מימין: מגדל־הפעמון של סט־.סימון.

הפתח המקומר בו פרצו אורי בן־ארי ו“דדו”. מימין – הדלת האחורית של המינזר – שנפרצה.

שמעון אבידן, מפקד מיבצע “נחשון” בו החלו “הפורצים” את מלחמתם על ירושלים.

יצחק שדה, “הזקן”, אבי הפלמ"ח ומפקד מיבצע “יבוסי”, אשר כלל את הקרב על המינזר.

אנשי “הפורצים” על הגבעה שממול המינזר.

הפלמ"חאים חוסים בין הטראסות, הסלעים והעצים של קטמון.

לוחמי צה"ל מסתערים על בית קיצוני בשכונת קטמון.

בפעולת הסחה וסיוע לכיבוש המינזר, כבש עוזי נרקיס את גבעת שאהין והרס בה בתים.

מספר מרגמות ושריונית עם תותח קטן נתנו סיוע־אש קצר לפורצים אל המינזר.

אורי בן־ארי, שנקרא אז בנר ו“מלך המסתערים”, בהיותו מפקד הפלוגה שכבשה את המינזר.

אלוף דוד אלעזר (“דדו”) עשרים שנה אחרי כיבוש סט.־סימון

“דדו” בימי הפלמ"ח, מציג תכנית פעולה על שולחן־חול

יוסף בן־מימון (“יוסוף הטורקי”) עם הטומיגן, כמפקד־מחלקה בימי המערכה על ירושלים.

מצוקת הפצועים היתה בעיית הבעיות של כובשי מינזר סט.־סימון. הפצועים פונו רק אחרי הקרב.

כיבוש המינזר פתח את הדרך לכיבוש שכונת קטמון כולה.

אנשי מחלקתו של “רפול” בחצר בסיסם, בבית פפרמן שבקרית־ענבים.

מימין לשמאל: י. הרכבי, י. רבין, י. ידין ומ. סימון בשיחות רודוס.

הרמטכ"ל יצחק רבין (שהיה מפקד “הראל” בירושלים) לוחץ ידו של טייס לעיני אלוף מ. הוד, אחרי מלחמת ששת הימים.

בין הפצועים קשה היה החובש דוד ברוך. צעיר זה, שנולד בטורקיה ב־1926 ועלה ארצה ב־1943, נקלט במהרה בחברת הנוער ה“צבר” והיה “אחד מן החבר’ה”; הוא היה בשורות הגדנ“ע במחתרת, התנדב לפלמ”ח ושירת שנתיים וחצי בשמירת הגבול הצפוני הרגיש. אחרי שחרורו, השתקע בתל־אביב, אך בטרם ניתן לו להתבסס בחיים האזרחיים, פרצה מלחמת הקוממיות. דוד חזר מיד לפלמ"ח, עבר קורס של אלחוטאים וקורס חובשים קרביים, ליווה שיירות בדרך לירושלים ולאחר שהוטל המצור על העיר, נשאר בה כחובש קרבי. בקרב קטמון נפצע קשה, בידו ובבטנו. אבל כאשר אושפז בבית־החולים, לא דאג לעצמו אלא לפצועים בהם טיפל:

“האם יש להם סיכויים, דוקטור?… האם טיפלנו בהם היטב?”

ולאחר שנחבש מחדש והוזרקה לו זריקת־שיכוך־מכאובים, מילמל וחזר ומילמל:

“העיקר שתקום המדינה…”

דוד זכה לשמוע על הכרזת המדינה, ב־15 במאי 1948, אבל כל מאמצי הרופאים להצילו, עלו בתוהו. הוא עצם את עיניו בפעם האחרונה ב־30 במאי.

*

בעוד החללים מועברים לחדר־המתים והפצועים מאושפזים בחדרי בית־החולים, שרכו הכשירים את רגליהם בחזרה אל הבסיס – אל הגמנסיה שהפכה לביתם הארעי. מרדכי בן־פורת, מפקד־הפלוגה, קרס תחתיו במדי־הקרב שלו, בגרביו ובנעליו, ושקע בתרדמה עמוקה עוד בטרם נגע ראשו בשמיכה הפרושה על הריצפה הקרירה. ודאי היה ישן יממה רצופה, אלמלי טילטלה אותו יד נמרצת ועקרה אותו משנתו. כאשר פקח מוטקה את עיניו, נדמה היה לו כי עודנו ישן וכי הוא חולם: אחיו, פינייה, הטייס, התנשא מעליו והשפיל אליו חיוך אוהב.

מוטקה הזדקף לישיבה, חכך את עיניו בכפות ידיו ושאל את פינייה בקל עמום, מובלע:

“מה אתה עושה כאן?”

“הבאנו פצצות טרי־אינטש,” השיב פינייה בקצרה. מטוס ה“פייפר” שלו היה חלק מעורק־האספקה של קרב קטמון: הוא הנחית בעמק המצלבה פצצות מרגמה בקוטר שלושה אינטשים ותחמושת לרובים, תת־מקלעים ומקלעים – תחמושת שלא נמצאה בשפע בירושלים הנצורה, וצריך היה להביאה מן השפלה.

פינייה לא ידע, כי אחד האנשים שאליו מוזרמת התחמושת המובאת בדרך האוויר, היה אחיו המ"פ. כאשר שאל למענו של מוטקה, שלחו אותו לבית־הספר התיכון – וכך נפגשו השניים.

שני אחים אחרים, שנמצאו אף הם משני צידי קטמון, אך לא נפגשו בתום הקרב, היו איריק ויהושפט הרכבי. איריק היה המקלען־מעליית־הגג. “פטי” היה מפקד פלוגה בגדוד “מוריה” מחטיבת “עציוני. פלוגתו של “פטי”, שמנתה כמאתיים איש, היתה פזורה – בתפקידי “פקק” – במקומות רבים בקו־החזית הירושלמי העקלקל, הארוך והמקוטע. לאנשי הפלוגה היו בסך הכל שבעה רובים, שאחד מהם נשא את התאריך “1901” וייתכן שעשו בו שימוש במלחמת הבורים בדרום־אפריקה, בראשית המאה. כלי־הנשק האחרים של הפלוגה היו תת־מקלעים “סטן”, אקדחים – והרבה רימוני־יד. כאשר צריך היה להזרים תגבורת למינזר סט.־סימון, נשלפו הרובאים של הפלוגה, ביחד עם מספר אנשים אחרים מחבריהם־לנשק, והוטלו לקרב בקטמון. בשוך הלחימה, קיבל “פטי” אישור לשוב ולשלוף את אנשיו – ואת כלי־הנשק שלהם, היקרים מפז. המ”פ הצעיר עלה על משוריין ויצא לדרך. טעות בניווט הביאה אותו לשכונה הגרמנית הגובלת בשכונת קטמון –אותה שכונה שאליה נסוגו מגיני קטמון הערביים. לפתע מצא “פטי” את עצמו בין עיראקים חמושים וזעופי־פרצוף.

“תן בנזין!” קרא באוזני נהג המשוריין – וכלי־הרכב הכבד פרץ־עבר בין הערבים, שלא הספיקו להבין מה קורה בתוכם (משום שמשוריינים כאלה היו גם ברשותם – שלל־מלחמה מקרב נבי־דניאל).

המשוריין הגיע בשלום אל פאתו של שדה־הקרב של סט.־סימון. אנשי הפלוגה של “פטי” נאספו בו ונסעו “לעמוד בפרץ” במקום אחר בירושלים.

ולא ידע “פטי” באותה שעה, כי אחיו נמצא בריחוק כמה עשרות מטרים ממנו, וכי עתיד הוא להיחקק בזכרונם של כל כובשי סט.־סימון כגיבור ראוי־לציון.

*

אנשי גדד “מוריה” שנועדו להחליף את הפלמ"חאים במישלב סט.־סימון נכנסו אל בנין המינזר בהרגשה של “דחילו ורחימו”. כל קיר, כל אריח־ריצפה, כל אשנב בבניין־האבן האיתן סיפר לבאים את סיפור הקרב הגדול שניטש שם. שולי האשנבים היו משוננים מרוב קליעים ורסיסי־פצצות שפגעו בהם. הריצפה היתה מכוסה כתמי־דם, תרמילי־כדורים ריקים ותחבושות. בחדרים עמד ריח חריף של אבק־שריפה.

המפקדים עלו עם דדו על הגג, ללמוד את השטח. עתה אפשר היה לעמוד זקופים על הגג הזה, מצולק־הלחימה. אמנם, חשכת הלילה כבר עטפה את הנוף, אך ניתן לראות תמרות עשן בהיר – כקרעי צעיף – מעל לבתים אחדים אשר פוצצו הלוחמים העבריים בפאתי השכונה הערבית הגדולה. בירכתי השכונה הגרמנית הסמוכה נראו אורות־חשמל מעטים בלבד בקסרקטינים הבריטיים. הסביבה כולה נראתה שקטה באורח מוזר, לאחר כל מה שאירע בה ביממה האחרונה.

לפתע האיר ברק־אור מסמא את הרקיע; נוגה אדום־לבן נשפך על דרום ירושלים; ובעוד הצופים מן הגג לוטשים מבט תוהה, החרידה את הלילה התפוצצות אדירה ביותר. לעת בוקר נודע, כי זה היה מעשה־ידיהם של הערבים, מגיני שכונת קטמון. מכיון שנוכחו לדעת כי לא יוכלו להחזיק עוד בשכונה, וגמרו אומר לפנותה בחסות החשכה, פוצצו את מצבור־הנשק שלהם, בבית־החרושת לקרח שבקצה השכונה.

ההתפוצצות האדירה, שהחרידה את שלוות הלילה – החרידה את התושבים הערביים בשכונת קטמון ובשכונה הגרמנית הסמוכה, ועמדות־תצפית עבריות החלו מדווחות על שיירות של פליטים הנוהרות משם לעבר בית־לחם, חברון, יריחו והעיר־העתיקה.

“משהו קורה אצל בני־דודנו,” אמר יוסף נבו בקולו האישי, העמוק, בעל ההיגוי הרוסי.

“הם מפנים עמדות ומפוצצים אותן – או את מצבורי־הנשק שלהם,” ניחש דדו נכונה.

הדיבור על אודות העמדות המפונות החזיר אותו לנושא המיידי.

“אני מציע, שתקחו את הבית בעל התריסים הירוקים והגג האדום,” אמר והצביע בכיוון לבנין בעל שתי הקומות אשר מעבר לשטח הפתוח שבצד המינזר. עתה היה הבית דומם וחלונותיו פעורים כפיו של בר־מינן שמת בזעקה.

“הבחורים שלנו אינם מכירים את השטח ולא יתמצאו בחושך,” העירו אנשי “מוריה”. “הם עלולים לתעות בדרך ולעלות על עמדה ערבית מאוישת.”

"אז מה אתם מציעים לעשות? שאל דדו, שעצביו לא היו מסוגלים להימתח עוד אף כהוא זה.

“אתם מכירים את השטח היטב, ו…”

“ברור,” פלט דדו, סבב על עקביו, ירד במדרגות וכינס את אנשיו.

“הולכים לקחת את הבית האדום,” אמר בקצרה, דרך את תת־המקלע שלו ויצא לדרך בראש אנשיו.

אף־על־פי שהיה ברור מאז שעה ארוכה, שהבית אדום־הגג נטוש וריק, התקדמו הפלמ"חאים אליו לפי כל כללי הזהירות. הם פרצו לתוכו וסרקוהו מן המסד ועד הטפחות. מכיון שנמצא ריק, כמצופה, השאיר דדו את כיתתו בבית הכבוש וחזר על עקביו, להביא אנשים מגדוד “מוריה”, שיאיישו את העמדה הערבית־לשעבר.

עד שחזרו אנשיו למינזר, אמר דדו למפקדי “מוריה”, כי עליהם להשתלט גם על החווילה הוורודה הפונה אל חזית המינזר והשוכנת במורד גבעת המינזר, במרחק־מה מן הקצה הרחוק של בוסתן סט.־סימון. גם את היעד הזה נתבקשו הפלמ"חאים לאבטח תחילה, מחשש שמא יתעו אנשי החטיבה הירושלמית וייקלעו לבין לוחמים ערביים אשר עוד נמצאו בפאתי השטח.

בשעה אחת אחרי חצות־הליל, בקירוב, נסתיימה העברת השטח לידי אנשי גדוד “מוריה”. בינתיים נתמקדו מספר כוחות – מן הפלמ“ח ומן החטיבה הירושלמית – בלב שכונת קטמון, לאחר שחדרו לתוכה מכיוונים שונים. דדו וכיתתו היו חופשיים ללכת. אחדים מן הפלמ”חאים חשו בצורך לבלוע גלולת “נובידרין” כדי שיהיו ערים עד שיגיעו לבסיסם.

הדרך נראתה ארוכה־ארוכה לבחורי הפלמ"ח. היו שנמנמו תוך כדי הליכה. אחרים נשארו פקוחי־עיניים, הגם שמחשבותיהם לא היו צלולות. אי־משם הפציע השחר, ודדו הבחין לפתע באור האפרורי בבנין מעוטר דגלים לבנים.

“מה זה? בנין השגרירות הסובייטית?” שאל.

“לא, אלה הם דגלי האחד במאי,” אמר לו הלוחם שצעד לצידו.

“ובכן, היינו למעלה יממה ומחצית היממה,” אמר דדו חרש, כמי שמבקש לשכנע את עצמו בדבר־מה שאין הדעת משגת אותו.

“אבל גמרנו אתם,” פסק אחד הצועדים מאחריו.

זה לא היה בדיוק כך.

 

פרק ט': נייטראליות נוסח המנדט    🔗

כיבוש קטמון בידי היהודים הפתיע עד־מאוד את שלטונות המנדט. היו לבריטים כמה וכמה סיבות טובות להאמין, כי היהודים לא ינסו את כוחם בכיבוש שטחים נוספים בירושלים, לפחות עד לסיומו של המנדט, 14 במאי 1948 – הוא היום בו יפנו הבריטים את ירושלים, העיר־הראשה של שלטונם שפג תוקפו.

ראשית, ירושלים היתה נתונה במצור מאז ימים רבים, והיתה שרויה בלחימה בלתי־פוסקת כל אותם ימים. הבריטים ידעו, שהיהודים לא הספיקו לרכז בירושלים כמות גדולה של לוחמים ותחמושת. כל שעה שחלפה בירושלים, קיצצה בשורות הלוחמים והריקה חלק נוסף מן המצבורים.

שנית, ניתן להניח כי היהודים ילמדו את שני לקחי שכונת שייח’־ג’ראח. פעמיים נכבשה שכונה ערבית זו מידי הערבים, ופעמיים תלשו אותה הבריטים מידיהם והחזירוה לערבים. מה טעם, איפוא, להקריב שוב קורבנות לכיבושה של שכונה ערבית – הסמוכה כל־כך לבסיסים הבריטיים אשר בשכונה הגרמנית?

שלישית, ידעו הבריטים כמה חשובה שכונת קטמון בעיני הערבים, הן חשיבות אסטרטגית והן חשיבות אנוכיית: בשכונה זו התגוררו עשירי ירושלים הערבית ורבים מן הפקידים־הבכירים ובעלי המקצועות החופשיים. בתי השכונה הכילו רכוש יקר למכביר. הנכבדים הערביים, תושבי השכונה, היו בעלי השפעה רבה על הכנופיות הערביות ועל מפקדי “צבא השחרור”, שאנשיהם הגנו על קטמון. ניתן להניח, שיופעל לחץ כבד על הלוחמים הערביים, לא לוותר אף על שעל אדמה בשכונת קטמון – או למכור כל שעל במחיר־דמים כבד ככל האפשר.

רביעית, שכונת קטמון שימשה בסיס צבאי עתיר מצבורים וכלי־רכב. פינוי מהיר מדי של השכונה יחייב נטישתם של רבים מן המצבורים הללו, וחלק מכלי־הרכב. (ואכן, נפל לידי היהודים בקטמון שלל צבאי ניכר).

על אף כל השיקולים הללו, נכבש חלק ניכר משכונת קטמון עד ל־2 במאי, והערבים החלו זועקים חמס. הם משכו בכל חוט אפשרי, כדי למנוע בעד היהודים את ההשתלטות על השכונה החשובה. מצד אחד, פנו בבקשה אל “הצלב האדום” הבינלאומי, שיאלץ את היהודים להפסיק את האש, על­־מנת שיוכלו הערבים להיכנס לשטחים הכבושים בשכונת קטמון ולפנות את פצועיהם ומתיהם. במקומות רבים בזירת־הקרבות הזו היו מוטלות גוויות של ערבים, שכבר החלו מרקיבות ומעלות צחנה מחליאה. היהודים הסכימו להפסקת־אש מתוך התחשבות בטיעון ההומניטארי – אך הערבים ניצלו את ההזדמנות וחידשו את צליפותיהם. כדורו של אחד הצלפים פילח את לחיו יעקב סלמן, מפקד פלוגה בגדוד “מוריה” – מן האנשים שהחליפו את הפלמ“ח במישלב סט.־סימון. האש נתחדשה, איפוא, בשעות הבוקר המוקדמות, וכוחות ה”הגנה" פתחו בטיהור שיטתי של שכונת קטמון, עד לפאת השכונה הגרמנית.

בכל בית שלתוכו נכנסו הלוחמים היהודים, נתגלו סימני נטישה מבוהלת. בבתים אחדים עדיין ביעבעו קומקומים על גבי הכירה במיטבח, ובבתים אחרים נראו ארוחות־בוקר שנאכלו למחוצה בלבד. הידיעה בדבר כיבוש קטמון על־ידי היהודים שודרה בתחנות־שידור ערביות – והחישה את מנוסתם של אחרוני התושבים הערביים, אשר עד לאותה שעה עדיין היתה החלטתם להישאר בבתיהם.

מכיון שהשכונה העשירה הכילה מכל טוב, נקטה ההנהגה היהודית בירושלים אמצעים מיידיים למניעת ביזה: ד"ר נבנצאל (לימים, מבקר המדינה) מונה לאחראי על הרכוש הערבי בשכונת קטמון; השכונה נחסמה בפני אזרחים והוצבו במבואותיה שוטרים צבאיים יהודיים.

אבל גורלה של השכונה הכבושה עדיין היה מונח על כפות המאזניים. הערבים התלוננו בפני שלטונות המנדט על מעשה־הכיבוש היהודי, והשלטונות “נזכרו” לפתע כי שומה עליהם להיות “נייטראליים” בסכסוך היהודי־ערבי. לפי הפירוש הבריטי, חייבה הנייטראליות את ממשלת המנדט למנוע השתלטות יהודית על שטחים ערביים – בהתעלם מן העובדה, שמן השטחים הערביים הופגזה ירושלים ללא אבחנה וללא רחם, יומם ולילה, שבוע אחר שבוע.

ממשלת המנדט התכנסה בארמון־הנציב בירושלים – והוציאה צו בדבר הפסקת־אש באיזור קטמון. מכיון שהצו הזה נתקל באוזניים אטומות, חזר המזכיר־הכללי של ממשלת המנדט וקרא לשני הצדדים להפסיק את האיש, והפגיע בהם לא לראות בכל כדור ש“נפלט” – תואנה לפתיחת־אש מחודשת. גם קריאה זו לא נענתה, ובינתיים הלכו היהודים והשתלטו פיסית על כל שטח קטמון.

או־אז יצאה ממשלת המנדט מגדרה, וטעמה ונימוקה עמה: היהודים מתקרבים יתר־על־המידה אל הבסיס הבריטי בשכונה הגרמנית. זהו איזור מוגן, שטח בריטי שאסור להסיג את גבולו!

מעבר לגדרי התיל הדוקרני אשר הגנו על הקסרקטינים הבריטים בשכונה הגרמנית, נזדקרו לפתע בכיוון לשכונת קטמון לועיהם של תותחים בני עשרים־וחמש ליטראות. שריוניות בריטיות הגיחו מחניוניהן ופתחו בתנועה מאיימת בכיוון לשכונה הכבושה.

אותה שעה עסק יוסף נבו בהבאת מרגמות בנות שני אינטשים לעמדות שאך־זה נכבשו ואויישו על־ידי אנשי “מוריה”. למראה השריוניות הבריטיות, החרידה אותו המחשבה שמא תישנה כאן פרשת הירי הבריטי על כוחות־מגן עבריים, כשם שאירע הדבר בשכונת שייח’־ג’ראח. הוא חרק בשיניו והחליט, שהפעם לא יעלה זממם של הבריטים בידם. הם לא ירתיעו את היהודים ולא יחטפו מידם את הישגיהם!

“היכון לירי בכינון ישיר!” פקד על הרגמים שלו.

ספק אם נשמעה פקודה מעין זו, אי־פעם, בזירת־קרבות כלשהי בעולם. אך הרגמים התלהבו מן הרעיון, הציבו את מרגמותיהם באמצע הרחוב, למול השריוניות הבריטיות, והחלו מטילים פצצות אל לועי המרגמות.

“בום!” התפוצצה פצצה לפני השריונית המובילה.

“טראח!” – נבחה פצצת־מרגמה לצד השריונית שמאחור.

השריוניות הבריטיות חדלו לנוע. מפקדיהן התמהמהו מעט, כשוקלים את המצב – ואולי התקשרו באלחוט עם מפקדיהם־שלהם. לאחר שניות אחדות של מתיחות גואה – הוכנסו השריוניות להילוך אחורי, יצאו את שכונת קטמון וחזרו לשכונה הגרמנית…

ועדיין לא נסתיימה הפרשה.

בריגדיר ג’ונס, המפקד הצבאי של ירושלים, הופיע אישית בשכונת קטמון, על־מנת לעמוד על המצב ממקור ראשון ולקבוע את קו הפסקת־האש. היה בידו תרשים של השטח, שנתנו לו הערבים, ובו סומנו עמדותיהם. לא היה כל דמיון בין התרשים הזה ובין המציאות, כפי שהתוו אותה היהודים בתרשים משלהם.

הבריגדיר בא במכונית־השרד שלו, יצא מתוכה והחל מתבונן בשטח. כפי הנראה לא ידעו הערבים שמחוץ לשטח הכבוש, מי הוא האיש – שכן פתחו עליו באש. הבריגדיר הנכבד נחפז לשוב למכוניתו ולהסתלק מן המקום. הוא לא שב עוד.

קטמון הוכרזה, אמנם, רשמית כ“שטח הנתון בהפסקת־אש” – משמע, שטח שאינו שייך לצד זה או אחר – אך היא נשארה בידי היהודים.

*

“קטמון בידנו,” דיווח רעננה למפקדת הגדוד ולמפקדת החטיבה. הוא התייצב בפני המפקדים לאחר מנוחה קצרה, מקלחת, תגלחת והחלפת בגדים – ונראה כאיש חדש. רק הקמטים החדשים שנחרשו בפניו, והטבעות הכהות שכיתרו את עיניו, וקולו החרוך העידו בו כי אך־זה עבר מיבחן נוקב. והמבט שבעיניו הביע שמץ מן הרגשות שבליבו – שמץ מן המחשבות על המחיר שצריך היה לשלם תמורת הכיבוש הזה.

“המשימה הושלמה,” אמר רעננה. “האם יש משימות חדשות בשביל ‘הפורצים’?” אכן, נכבש היעד. קטמון נפלה בידי הכוח העברי.

אכן, נידלדלו השורות – עד מאוד.

אבל “הפורצים” נזעקו לירושלים על־מנת לסייע בהרחקת הסכנה המאיימת עליה, וכל עוד לא הושגה המטרה הזאת, לא יחדלו “הפורצים” לבקש משימות, ולמלאן!

 

פרק י': הלאה, הפורצים!    🔗

“עם כיבוש שכונת קטמון הערבית, ניצחו היהודים במערכה על ירושלים,” כתבו כתבי־חוץ מיד לאחר שנפלה שכנה זו בידי היהודים. “קטמון היתה נקודת־מיפנה, מעוזו האחרון של הכוח הערבי מחוץ לחומות העיר־העתיקה. עם כיבוש קטמון הוכרעה המערכה בירושלים עצמה. הקרב על ירושלים עבר את שיאו. מעתה נאלצים הערבים לתקוף את ירושלים מן החוץ.”

הערכת־מצב זו היתה נכונה, במידה מרובה – אך המערכה על ירושלים נמשכה עוד זמן רב לאחר כיבוש קטמון, ובשלושת השבועות הראשונים של חודש מאי 1948 מיקדו הערבים את מאמציהם על הרובע היהודי הנצור, בין חומות העיר־העתיקה. ואם קרב קטמון היה הקרב שמיגר את הכוח הערבי בירושלים החדשה, היה ברור לכל כי הקרב על הרובע היהודי יחרוץ את גורל הישוב היהודי שבין החומות.

ובדראמה הגדולה שנגולה בזירת־קרבות היסטורית זו פוגשים אנו שוב בנפשות־הפועלות אשר אך־זה מילאו תפקידים מרכזיים באפופיאה של סט.־סימון.

*

הירח הקדים להסתלק משמי ירושלים באותלו לילה. גם מי שלא הובא בסוד המיבצעים חש, כי זהו לילה גורלי. אם תצליח המיתקפה הערבית, שנמשכה מאז שלושה ימים, יאבד הרובע היהודי בעיר־העתיקה. אם יעלה בידי הכוחות העבריים להבקיע את החומה ולהתחבר עם 1,800 היהודים הנצורים בעיר־העתיקה, עשויים הם למנוע אסון גדול. מפה לאוזן עברה הלחישה: “זה מוכרח להצליח. ‘הפורצים’ יוצאים הלילה שוב לפעולה…”

לא ידעו המתלחשים, כי “הפורצים” אפופי־הילת־המנצחים תשושים מדולדלים מרוב לחימה, וכי כוחם רב להם בהבקעת מערכי־אויב ובכיבושם, אך לא בהחזקתם. גורל העיר־העתיקה היה תלוי, איפוא, בשני גורמים: בהצלחת הגדוד הרביעי של הפלמ"ח – ובניצול ההצלחה על־ידי כוחות־תגבורת ירושלמיים. והיה גורם חשוב אחר, שצריך היה לקחתו בחשבון: נכחותו הגוברת של הלגיון העבר־ירדני בירושלים.

פקודות־התזוזה ניתנו ליחידות הלגיון שחנו בעבר־הירדן מזרחה – ב־13 במאי, יממה אחת לפני צאתו של אחרון הבריטים מירושלים. ביום המחרת פתחו ארבעה גדודים של הלגיון העבר־ירדני בתנועה על פני גשר אלנבי, בכיוון לגדה המערבית של הירדן. לאנשי הלגיון אמרו התועמלנים מרבת־עמון, כי צפויה להם מערכה בת שבועיים ימים, לכל היותר. הקצונה היתה משוכנעת בנצחון, שכן הלגיון היה כוח צבאי סדיר, ותיק, מאומן ומצוייד היטב, ואילו היהודים טרם הקימו רשמית את צבא־ההגנה־לישראל, והכוחות אשר עמדו לרשותם אך־זה יצאו מן המחתרת. כוחות פרטיזנים ודאי אינם שקולים כנגד כוחות סדרים.

“בארבעה־עשר במאי כלא העולם את נשימתו בציפיה לכניסת שבעה צבאות ערב לפלסטין, על־מנת לגאלה מידי הציונים והמערב,” כתב בשיכרון־חושים אחד מקציני הלגיון הערבי. “ביום זה פרצו הכוחות הערביים מכל צד וניצבו כאיש אחד להגן על הצדק ולרצות את אלוהים, את המצפון ואת רגש החובה.”

מיטב הכוחות של הלגיון הערבי, ובמיוחד כוחות משוריינים, רוכזו באיזור ירושלים. כאשר נפרסו הלגיונרים מסביב לירושלים, היה מצב־רוחם מרומם ביותר: אך־זה נפל בידי הלגיון המוצב הקדמי של ירושלים העברית בכיוון דרום – הלא הוא גוש־עציון. הגיע, איפוא, תורם של מוצבי־החוץ הצפוניים. עטרות הותקפה קשות, וצריך היה לפנותה בחסות החשכה. מגיני המקום נסוגו לנווה־יעקב. הלגיון לא בושש להתקיף את הישוב הזה, לאחר הרעשת־תותחים נמרצת. לעת לילה היה הכרח לפנות גם את נווה־יעקב. הבא־בתור היה “הקו המזרחי” של ירושלים העברית: בית־הערבה ומפעל האשלג שבצפון ים־המלח דיווחו על לחץ גובר והולך מצד הלגיון הערבי. משעה לשעה נעשה ברור בירושלים, כי גם את הנקודות הללו יהיה צורך לפנות, תוך יממה או שתי יממות.

בינתיים פתח הלגיון בהרעשת האיזורים העבריים של ירושלים, בתותחים בני עשרים־וחמש ליטראות ובמרגמות בנות שלושה אינטשים. הערבים האמינו כי הפגיעות בנפש ישיגו את אשר לא השיגו הרעב והצמא. ידי היהודים תרפינה. כדי לוודא את שבירתה המהירה של רוח־הלחימה העברית, הכניס הלגיון הערבי יחידות־שריון לתוך העיר עצמה – לשכונת שייח' ג’ראח הערבית ולבין חומות העיר־העתיקה. שריוניות של הלגיון תקפו חזור ותקוף את מינזר נוטר־דאם – ונהדפו על־ידי גדנ"עים ירושלמיים חמושים בבקבוקי “מולוטוב” ובמטולי “פיאט”. אבל ברובע היהודי אשר בעיר־העתיקה לא נמצאו כוחות מספיקים להדיפתה של התקפה נחושה מצד הערבים. ומצב הרובע היה חמור.

ב־13 במאי עזבו אחרוני הבריטים את העיר־העתיקה. הערבים ניצלו את ההזדמנות והדפו מיד את היהודים החמושים אשר שמרו על שער־ציון – עורק־החיים של הרובע היהודי, אשר טבעת המצור נסגרה עליו. מיום ליום הגביר הלגיון הערבי את לחצו על הרובע היהודי. חיילי עבדאללה התקדמו מבית לבית, מתעלמים מן האבידות שהסבו להם היהודים – וגורמים אבידות למגיני העיר־העתיקה, שמספרם היה דל ביותר.

קריאות־עזרה מרות שודרו מן הרובע היהודי אל העיר החדשה, ובעיר הוחל בתכנון תכניות להתחברות עם הרובע הנצור, סמוך לאחר שנכבשה שכונת קטמון בידי הפלמ“ח. אבל ירושלים העברית היתה דלה כל־כך בכוח צבאי, שכל התכנונים לא הועילו הרבה. שלוש המחתרות־לשעבר – האירגון הצבאי הלאומי, לוחמי חרות ישראל (אצ“ל ולח”י) ו”ההגנה" (לרבות הפלמ"ח) – שיתפו פעולה בתכניות לפריצת ההסגר שהטילו הערבים על הרובע היהודי. בינתיים, ב־16 במאי (שבועיים לאחר שסיימו “הפורצים” את משימתם בקטמון) פתחו הערבים בהתקפה על הרובע היהודי, מכל הצדדים. בשעות הצהריים שידר מפקד הרובע לירושלים העברית: “המצב נואש. מתפרצים מכל עבר.” אחרי־הצהריים התנהל קרב פנים־אל־פנים בישיבת “פורת יוסף”, שהיתה המוצב היהודי העיקרי באגף המזרחי של הרובע. לפנות־ערב נתקבלה תשדורת בהולה: “לא נוכל להחזיר מעמד עוד, אם לא תוחש עזרה!”

“החזיקו מעמד בכל מחיר!” ניתנה הוראה למגיני הרובע – שמספרם לא עלה על מאתיים! – ו“הפורצים” נקראו שוב אלי־קרב.

אותו יום היה מפקד גדוד “הפורצים” במפקדת הפלמ"ח בתל־אביב. הפיקוד על הגדוד הרביעי נמצא בידי סגנו, עוזי נרקיס.

“עוזי,” אמר לו יצחק רבין, מפקד חטיבת “הראל”, בתדרוך קצרצר, “עומד להיערך נסיון מסועף לפרוץ לעיר־העתיקה. כוח מן החטיבה הירושלמית יפרוץ דרך שער־יפו. אנשי אצ”ל יכבשו את מוזיאון רוקפלר, ואנשי לח“י יפרצו דרך השער החדש, מול נוטר־דאם. צא עם שתי פלוגות – לבצע פעולת־הסחה בכיוון להר־ציון. זכור, זוהי פעולת־הסחה, אך אם תצליחו לכבוש את ההר – מה טבו!”

רעננה כינס את מפקדי הפלוגות בחדר־המיבצעים המאולתר, שהואר בעששית־נפט, והתווה את תכנית־הפעולה. יבוצע משכונת ימין־משה.

מיקומה של השכונה היה גרוע: משני צדדים נמצא האויב הערבי, והיו צלפים מצד שלישי – מלון “המלך דוד”. רק מן העורף היתה השכונה מחוברת לירושלים העברית. כאשר קרבו שתי הפלוגות אל השכונה, היה עליהן לעשות את כברת־הדרך האחרונה בניתורים מסלע לסלע, בין תעלות ועמדות חפורות, בקומה שחוחה.

המפקד המקומי לקח את מפקדי “הפורצים” לתצפית, אך לא היו בפיו ידיעות רבות על המצב אצל האויב. אולתרה תכנית פעולה, וארבע המחלקות שנועדו להסתערות נערכו בהסתר לצד הכביש, מאחורי הגשר.

בשעה 23.30 נשמעה הפקודה: “אש!” – והנשק־המסייע פתח באש־חיפוי נמרצת. מחלקת־החוד פתחה בהסתערות, בעקבותיו של סייר מאנשי ימין־משה. הכוח עבר במרוצה על פני בריכת־הסולטאן, וממכשיר־הקשר נשמע קולו של מוטי אפרתי: “אחרי, הסתער!”

סמוך לאחר מכן נתקבל דיווח יבש וענייני: “הבית הראשון בידנו. מתבססים להגנה.”

נסתבר, שהאויב לא ציפה להתקפה מכיון השכונה העברית, המנותקת כמעט.

מיד יצאו שתי מחלקות אחרות לניצול ההצלחה, ובראשן מפקד הפלוגה אורי בן־ארי. אורי, שהוענק לו התואר “מלך המסתערים”, הצדיק תואר זה בהסתערות על הר־ציון. אמנם, הערבים היו מבוצרים היטב בהר החולש על שער־ציון שבחומת העיר־העתיקה, ובין קציניו היו שני בריטים. ההתנגדות היתה נמרצת וקרב־הכיבוש היה קשה, אבל אורי הכריע את האויב, קטל רבים מאנשיו ולקח בשבי כשישים איש, לרבות שני הבריטים. בידי הפלמ"ח נפל שלל רב, אשר כלל ציוד רפואי ונשק. אנשיו של מוטי אפרתי הגיעו ממש עד לשער־ציון, לפני שהוחזרו מעט לאחור, להתארגנות.

חמש התקפות־נגד ערכו הערבים על הר־ציון – ונהדפו.

אבל ההתקפה רבת־הזרועות, שנועדה להסיר את המצור מעל הרובע היהודי בעיר־העתיקה, נכשלה. שער־יפו לא נפרץ. הפעולה היחידה שעלתה יפה, למעלה מן המשוער, היתה פעולת־ההסחה של עוזי נרקיס…

“האם יש סיכויים שתגיעו אלינו בהקדם?” שאל מכשיר־הקשר מן הרובע היהודי, אשר שטחו קוצץ במחצית בהתקפת־מחץ ערבית, וכלל כבר רק שלוש חצרות שכנות, עם המיבנים שבהן והמרתפים שמתחן.

“נגיע תוך שעות אחדות,” הובטח לנצורים.

“לפי איזה שעון אתם חיים?” שאל מפקד הנצורים, במרירות.

בחירוק־שיניים החליטו “הפורצים”, שעל הר־ציון לשמש מקפצה לנסיון פריצה לעיר־העתיקה. בדלית ברירה, ייעשה הנסיון לאור היום.

בני מהרשק, המנצח על המרגמות המסייעות, דחק באנשים. כל רגע היה יקר. הובא משוריין מאולתר, הוצבה עליו מרגמה “דוידקה”, עלו עליו מספר לוחמים – ונעשה נסיון־פריצה. אך מגיני החומה הערביים הפעילו נשק חודר־שריון. אנשי המשוריין נפגעו. המשוריין נשאר תקוע בשטח, והמפקדה החליטה לדחות את נסיון־הפריצה החדש לערב.

על “הפורצים” עברה, איפוא, עוד יממה של לחימה רצופה. עיני רבים מהם נעצמו מאליהן. היו שנימנמו בעמידה. נדמה היה, כי נשקם יישמט מידיהם אם יקבלו פקודת תזוזה. מישאלתם הגדולה ביותר היתה, לשכב לישון – אך לא ניתן להם לנוח. הפיקוד החליט לעשות עוד נסיון נחוש אחד להקלת מצוקתם של הנצורים, שקריאותיהם במכשיר־הקשר העידו על ייאושם הגובר.

מספר הפצועים ברובע הנצור היה רב, והם רוכזו בבית־החולים “משגב לדך”. בשעות היום אי־אפשר היה להגיש להם יותר מטיפול ראשוני. ניתוחים נעשו רק בלילה.

“לאחר שהיו הערבים מסיימים את יום־הלחימה שלהם,” כדברי ד"ר אברהם לאופר, הממונה על המשלחת הרפואית ברובע היהודי, “יכולנו אנו לגשת לעבודה הרצינית.”

הצוות הרפואי היה תשוש לא־פחות מן הלוחמים. ברגע של דיכדוך אמרה אחת האחיות־הרחמניות: “מה הטעם במאמצים שלנו? בסופו של דבר, ישחטו הערבים את כולנו.”

ד"ר לאופר נתן בה מבט מבין. לא היתה זו המלחמה הראשונה שלו. הוא היה קצין־רפואה במלחמת־העולם השניה, וידע מהי “תשישות־לחימה”. הוא אמר לה: “מצבנו קשה, ואיש מאתנו אינו רוצה למות. אך אנו נמצאים כאן, ואם נמות על משמרתנו – יהיה ערך למותנו. יזכרו אותנו לדורות. ההיסטוריה לא תשכח, ויהיה מי שידאג ליישוב החשבון.”

בנסיבות אחרות, היו אלה דיבורים מדכאים, אך באותו מעמד הם השפיעו כזריקת־מרץ. הצוות הרפואי והפצועים קל שתו קפה והחלו שרים. המוראל עלה במעלות אחדות ב“משגב לדך”. לא כן בעמדות־ההגנה.

המגינים ומפקדיהם חדלו להאמין, כי אחיהם שמחוץ לחומה יוכלו לעמוד בהבטחתם החוזרת ונשנית: “אנו באים! החזיקו מעמד! עוד מעט נפרוץ אליכם!”

אבל בשעות היום, ב־19 במאי – נעשו מאמצים לממש את ההבטחה.

מפקד הפלוגה השניה של “הפורצים”, שנשארה בימין־משה כאשר יצא אורי בן־ארי לכבוש את הר־ציון, היה דוד אלעזר – הוא “דדו”. באותו יום עמדו תחת פיקודו קומץ אנשים בלבד, אשר התואר מחלקה היה הולם אותם יותר מאשר פלוגה.

דדו ופקודיו עשו בדילוגים ובזינוקים את הדרך שטופת־האש בין שכונת ימין־משה ובין הר־ציון, על־מנת להיערך שם לנסיון־הפריצה החדש – דרך שער־ציון. בהיותם על ההר, סייעו בידי אנשיו של אורי לטהר את השטח מאחרוני הלוחמים הערביים שעוד הסתתרו שם – בקברים ומאחורי מצבות.

בערב הותוותה תכנית־הפעולה, ובפעם הראשונה בתולדות חטיבת “הראל” צריך היה לבקש מתנדבים לצאת לקרב. לרוב האנשים כבר לא היה כוח לעמוד במשימה נוספת. בעלי הדרגות הנמוכות יותר קרסו תחתם, לחטוף תנומה ולוא רק למשך דקות אחדות. המפקדים היו מוכרחים להישאר ערים. הם בלעו גלולות “נובידרין”, ונזכרו ב“תורת הנובידרין של הפורצים”: הגלולה הראשונה מבטיחה שבע שעות־ערנות; הגלולה השניה טובה לארבע שעות־ערנות; השלישית מספקת רק אשליה של ערנות, ואף זאת למשך מחצית־השעה בלבד. יש בה תועלת רק להסתערות קצרה, לשיפור עמדה. אחרי הגלולה השלישית מועיל ה“נובידרין” לא יותר מכוס־מים.

בשעה שמפקדי “הפורצים” עסקו בתכנונים על הר־ציון, נקרא מרדכי (מוטקה) ויינשטיין (גזית) אל מטה חטיבת ירושלים. נאמר לו, כי תועמד תחת פיקודו פלוגה אשר תחליף את הפלמ“ח לזמן־מה בעמדות שכבש על הר־ציון. מרדכי יצא למחנה שנלר, ושם הראו לו כמה עשרות אנשים ואמרו לו: “זוהי הפלוגה שלך.” לא ניתנה לו רשימה שמית. נאמר לו, שאנשיו נלקחו מן הגיוס החלקי – קשישים בגיל־העמידה, בעלי אימון צבאי מוגבל. מספרם – שמונים־ושבעה. לבושם אזרחי. לרובם נעליים חצאיות. כאשר הגיע עם “פלוגתו” לשכונת ימין־משה, חיכה לו עוזי נרקיס ובפיו הודעה על שינוי התכנית: פלוגת התגבורת לא תחליף את “הפורצים” שעל הר־ציון, אלא תיכנס בעקבותיהם לעיר־העתיקה, לאחר שיפרצו הפלמ”חאים את שער־ציון, תחזיק בשער עצמו ותאבטח את המסדרון אשר ייווצר בינו ובין הרובע היהודי.

מוטקה התקשר מיד עם מטה המחוז ושאל: “מה אעשה ברובע? הלא יש שם מפקד!”

“דבר עם האנשים. חזק את ידיהם,” נאמר לו.

“ממתי נעשיתי תרבות’ניק?” שאל מוטקה, אך לא היתה תשובה לשאלתו.

בינתיים שוחח עוזי נרקיס עם ששה כתבים צבאיים – שלושה מקומיים ושלושה זרים – אשר הורשו לחזות בנסיון הפריצה דרך שער־ציון.

“אתם בוודאי ‘מתים’ לדעת את התכנית,” חייך עוזי, “אבל אוכל לגלות לכם רק פרט בולט אחד. הלילה תוכלו לראות בפעולתה של ה”דוידקה“.” כלי־נשק זה עדיין היה סודי בצבא־ההגנה־לישראל, שנמצא בחיתוליו. מעטים ידעו אז, כי הדברים אמורים במרגמה רגילה, המטילה פצצות גדולות ממולאות בכדורי־רובה. פצצה זו היתה משמיעה נפץ־אימים ומפריחה פטריית־אש ועשן – “אטומית”, לדברי הערבים, שה“דוידקה” מילאה את לבם חלחלה במלחמת הקוממיות.

בחסות החשכה קרבו דדו ואנשיו אל שער־ציון. כוח־החיפוי התפרס ושני חבלנים הסתייעו בו וזינקו “בקפיצת קנגורו” אל מעבר לסימטה הצרה. הם הניחו מיטען חומר נפץ בן ארבעים קילוגרמים ט.נ.ט., ליד השער הגדול, ומיהרו לסגת.

דדו הסתכל בשעונו, מנה את השניות ושאל את החבלנים בדאגה:

“אתם בטוחים שלא שכחתם להדליק את הפתיל?”

“הדלקנו,” הרגיע אותו החבלן טיבי, “אבל הפתיל ארוך.”

דדו פצה את פיו לומר עוד דבר־מה, אך קולו נבלע בקול התפוצצות אדירה.

ההתפוצצות כמו הפעילה קפיץ דרוך בגופו של מפקד הפלוגה הצעיר. הוא הזדקף וקרא:

“קדימה! נכנסים!”

לתדהמתו לא קמו עמו אלא החבלנים. חוליית־החוד נרדמה על נשקה! בעיטות אחדות העירו את הנרדמים. אחדים מהם הטילו גלולות “נובידרין” לפיהם תוך כדי חציית הסימטה.

ברחבת השער לא נתקלו “הפורצים” בהתנגדות. על החומה נראו רובאים ערביים אחדים. אחד מהם נורה מיד למוות, שני האחרים נמלטו.

בתכנית המקורית נאמר, שחוליית־מקלע תעקוף את השער ותפרוץ לבית הקיצוני ברובע הארמני, ישר מול השער. אבל כאשר נכנס דדו לרחבה, ראה חרך־ירי רחב בקיר שלמולו. הוא שילשל בחרך הזה את חוליית־המקלע, אשר סייעה בכיבוש הבית.

החלה ההתקדמות אל הרובע היהודי – שבעים מטרים עד לעיקול ועוד שבעים מטרים עד לעמדה הראשונה של המגינים היהודים.

“מי שם?” נשמעה קריאה בעברית.

“הפורצים!” השיבו הבאים.

שני מגינים – אחד מבוגר, גבה־קומה ורחב־כתפיים, והשני נער צנום, כבן חמש־עשרה, יצאו לקראת הבאים. אלה היו מפקד הרובע, מרדכי פנקס, והקשר שלו – יוסף אזולאי.

במכשיר־הקשר של עוזי נשמעו קולות:

“ניצלנו!”

כמו כן, נשמעו מיצמוצים – נשיקות שהורעפו על “הפורצים”.

מיד הוחל בהזרמת תרופות, מזון ותחמושת לרובע הנצור. פלוגת־התגבורת של גזית, “הפורצים” התשושים ומגיני הרובע היהודי אפוסי־הכוחות עסקו במלאכת הסבלות. על פלוגת־התגבורת היה לשמש כוח שיאבטח את שער־ציון ואת הפרוזדור שבינו ובין הרובע הנצור. היה עליה לכבוש את בית־הספר הארמני ואת הכנסיה שלידו, ולחלוש ממיבנים אלה על הסביבה – סגולה כנגד התקפת־נגד ערבית, שהכל ידעו כי בוא תבוא.

אבל זאת לא היתה פלוגה קרבית, או יחידה אורגנית מלוכדת. היא יכלה, לכל היותר, למלא תפקיד של חיל־מצב. קל לשער, מה היתה הרגשתו של מוטקה גזית כאשר אמרו לו מגיני הרובע:

“טוב שבאתם! עכשיו נוכל לשכב לישון!”

“לישון?” נדהם מוטקה. “עדיין לא אמרתם לנו מה עלינו לעשות!”

“פשוט, קחו את הפיקוד,” היתה התשובה המנומנמת.

מוטקה יצא לסייר בעמדות. הוא פיזר את אנשיו בנקודות הרגישות ביותר. באחדות מן העמדות מצא אנשים נוחרים בקול, ואלה לא התעוררו אף מבעיטות. הם שקעו בתרדמה עמוקה, חרף קירבתם המסוכנת של הערבים.

בעקבות “הפורצים” התגנבו לרובע הנצור שני ילדים, כבני שלוש־עשרה, תושבי שכונת ימין־משה. הם נשאו מלוא זרועותיהם מזון לשארי־בשר ברובע היהודי.

הקרובים המטירו עליהם ברד של שאלות על הנעשה “בחוץ”, וכבר היתה השעה עשר לפני־הצהריים כאשר החלו הנערים חוזרים על עקבותיהם. הם הלכו ושוחחו ביניהם בלב קל ובהרגשה של מי שמילאו חובה חשובה. לפתע ראו לפניהם את השער ולידו “כפיות” אדומות וקני־רובים המכוונים אל הרובע היהודי.

השניים חזרו במרוצה אל הרובע היהודי.

“השער סגור!” צעקו. “הלגיונרים שוב על החומה!”

כך נודע לתושבי הרובע היהודי בעיר־העתיקה, שהם נצורים שוב.

“הפורצים”, שמילאו את משימתם ולא היה להם יותר כוח, הוחזרו לעיר החדשה – ושום תגבורת נוספת לא נשלחה במקומם.

“אילו נשארו בין השער ובין הרובע היהודי, הם היו נקטלים,” אמר יצחק רבין, מפקד חטיבת “הראל”. “המקום לא ניתן להחזקה בכוח קטן כל־כך. צריך היה לתפוש שטח גבוה יותר ונוח יותר להחזקה. צריך היה לכבוש את הרובע הארמני. לזאת נדרש כוח רענן.”

על אפיסת־הכוחות של “הפורצים” תעיד תאונה טראגית, שאירעה להם בשובם לקריית־ענבים: שניים מוותיקי־הקרבות ניספו בתאונת־דרכים זו, ואחדים נפצעו.

הרובע היהודי נותק שוב.

בליל ה־21 במאי ובלילות הבאים נעשו עוד מספר נסיונות־פריצה, אחד מהם בסיוע להביורים של הפלמ"ח, אבל כולם נכשלו. הלגיון הירדני הציב שריונית עם מקלע לצד שער־ציון, ורחבת־השער היתה שטופת קליעים ורימוני־יד. הפורצים לא הצליחו אף להגיע לקרב־מגע עם האויב.

אחרי שמונה ימים, כאשר עמדו אחדים ממפקדי גדוד “הפורצים” שוב על הר־ציון ותיכננו התקפה רבתי על העיר־העתיקה, נדהמו למראה דגל לבן שהונף ברובע היהודי. את הדגל נשאה משלחת־כניעה. מאתיים מטרים בלבד חצצו בין הפלמ"חאים ובין מבקשי־הכניעה – והלוחמים לא יכלו לעשות דבר…

ירושלים העתיקה נפלה בידי הערבים, ולא שוחררה אלא כעבור תשע־עשרה שנה, כאשר היה יצחק רבין ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל, ואילו עוזי נרקיס היה אלוף פיקוד המרכז. באותה שעה היה גם דוד אלעזר שרוי בלחימה עם הצבא הירדני: כאלוף פיקוד הצפון ניצח על כיבושו של צפון “המשולש”, כולל הערים ג’נין ושכם.

*

העיר־העתיקה נפלה בידי הלגיון הערבי – אך יד הלגיון עוד היתה נטויה, ומיבצעיו ההתקפיים הניעו את הגדוד הרביעי של הפלמ“ח לצאת שוב ושוב לשדה־הקרב. סמוך לאחר כיבוש הר־ציון והפריצה בשער־ציון, אחזו הפלמ”חאים שוב בנשקם ויצאו להתמודד עם הלגיון הערבי, פנים־אל־פנים. הזירה לא היתה חדשה לחטיבת “הראל”. זו היתה גבעת הראדאר.

בתודעתם של אנשי המגן העבריים בארץ־ישראל כבר היתה גבעת הראדאר – ומחנה הראדאר של הבריטים אשר בראשה – שם נרדף למעוז שכמעט ואינו ניתן למיגור. הבריטים הקימו את מחנה הראדאר בעיקר במסגרת מאבקם נגד ההעפלה “הבלתי־ליגאלית” של יהודים מאירופה שסועת־המלחמה. מיתקני המכ“ם שבמחנה הזה בלשו את האגן המזרחי של הים־התיכון וחיפשו ספינות־מעפילים. ה”הגנה" תקפה את גבעת הראדאר, בימי המאבק המזויין שלה נגד המנדט הבריטי בארץ־ישראל, ומשתתפי הפעולה ידעו לספר עד כמה מבוצר המעוז הזה.

בימים האחרונים לשלטון המנדט בארץ, כאשר התקיפו כוחות הפלמ“ח את הכפר הערבי המבוצר נבי־סמואל ואת הכפר בית־איכסא, חרגו הבריטים מן הנייטראליות שלהם וצרפו אש משלהם על אש הערבים שהונחתה על שיירת משוריינים קטנה שיצאה בהולה לחלץ את הכוחות ש”נתקעו" ליד נבי־סמואל.

בערב ה־15 במאי, עם פינוי מחנותיהם באיזור ירושלים, מסרו הבריטים את מחנה הראדאר לידי הלגיון הערבי, והלגיונרים – וערביים מקומיים – התארגנו להגנה על הגבעה.

באותה עת היה חלק מגדוד “הפורצים, שרוי בלחימה על בית־מחסיר ומישלטים בשער־הגיא. הפלמ”חאים עמדו במשך חמישה ימים בקרבות רצופים וקשים, אשר הכריעו את גורל שער־הגיא (באב אל־וואד), הפקידוהו בידיים עבריות ואיבטחו את התנועה לירושלים בקטע זה של הדרך מן השפלה. כאשר נסתיימה מחרוזת הקרבות הלו (במסגרת מיבצע “מכבי”, על שמו של מפקד השיירות שנפל בקרב, מכבי מוצרי), חזרו היחידות לבסיסיהן. צליפות שצלפו ערבים על בית פפרמן – מבסיסי “הפורצים” – גילו לבחורים כי גבעת הראדאר נמסרה על־ידי הברטים לערבים.

מישלט הראדאר חלש על כל הסביבה, לרבות מעלה־החמישה, קרית־ענבים וקטע של דרך תל־אביב – ירושלים. אי־אפשר היה להשאיר מישלט מעין זה בידי האויב. משום כך הוחלט לכבוש אותו מידי הערבים כבר למחרת היום. לפעולה זו הוקצתה פלוגה מאולתרת, אשר הורכבה מאנשים שנלקחו מכל הפלוגות של הגדוד הרביעי. פלוגה זו כללה מחלקת משוריינים אחת ושתי מחלקות רובאים.

מטרת הפעולה היתה – להשתלט בקרב־יום על המישלטים שמסביב לראדאר – מתוך החשש שאם לא ייעשה דבר ללא־דיחוי, יתבצרו הערבים גם בהם.

שיטת־הביצוע היתה כדלהלן:

מחלקת המשוריינים תנוע בדרך מעלה־החמישה – הראדאר ותמשוך אליה את אש האויב. בו־זמנית תתקדמנה מחלקות הרגלים ותתפושנה את המישלטים מסביב לראדאר. המפקדים קיוו, שאפשר יהיה להשיג הישגים אלה ללא קרב של־ממש וללא אבידות.

מחלקות הרגלים החלו נעות בהסתר, בין עצי החורשה של בית פפרמן, והגיעו ללא תקלה אל המחצבה שנמצאה בדרך לראדאר.

מנקודה זו היה על המחלקה המובילה לעלות על המישלט הראשון, שגובהו כמעט כגובהה של גבעת הראדאר, ולהתארגן להגנה.

בו־זמנית, יצאה מחלקת המשוריינים מבית פפרמן ונעה אל הראדאר. אמנם, מפקדי הפלמ"ח לא ידעו איזה נשק מצוי בידי הערבים שעל גבעת הראדאר, אך הניחו כי המשוריינים יוכלו לעמוד בפני אש האויב. כאשר הגיעו המשוריינים לטווח מאתיים מטרים מן הראדאר, נפתחה עליהם אש עזה ממקלעים, אשר לפחות אחד מהם ירה קליעים חודרי־שריון. אחד הלוחמים נהרג, ונראו נקבים בדופן המשוריין המוביל. לא היה טעם להמשיך בפעולה קרבית במשוריינים אלה, לאור היום ולנוכח אש נגד־טנקים. ניתנה פקודה לסגת לבית פפרמן.

“נצא שוב עם חשכה,” הוחלט בפיקוד; וניתנה הוראה להכין מרגמה “דוידקה” לסיוע הפעולה הלילית.

בין החלטה זו ובין הוצאתה אל הפועל נשתרבבה ערנותו של האויב הערבי. הערבים שעל גבעת הראדאר הבחינו במחלקת הפלמ“ח שהתבססה על המישלט הסמוך. בתחילה צלפו הערבים על מישלט זה, ואחר־כך פתחו בהפגזתו במרגמות בנות שלושה אינטשים ובתותחים בני עשרים־וחמש ליטראות. האש היתה מדוייקת למדי, אך הסלעים הגדולים וגדרות־האבן שכיתרו את הפלמ”חאים במישלט רם זה, בלמו את רסיסי הפצצות והפגזים – ואיש לא נפגע.

אזי היפנו התותחנים הערביים את אשם – ואת זעמם – על מעלה החמישה ובית פפרמן. שתי מחלקות הפלמ"ח שנמצאו בשטחים המופגזים, נשאו מתוך הבלגה את ההפגזה הממושכת – ולא השיבו אש: לא היה טעם לבזבז תחמושת על מטרות בלתי־נראות.

לבסוף ירד הערב הגואל, ובאפלולית נשלחה מחלקה לתפוש את הגבעה הנמצאת בריחוק מאה מטרים בלבד מגבעת הראדאר – וחוסמת את דרך־הנסיגה ממנו. מכיון שלא היו ברשות הפלמ"חאים מכשירי־קשר לתיאום־התנועות בשטח, נקבע שתוטלנה שלוש פצצות ממרגמה בת שני אינטשים על גבעת הראדאר, כאות לתפישת המישלט הסמוך.

המחלקה פתחה בתנועה, אך התנהלה באיטיות ממרטת־עצבים. האנשים לא הכירו את השטח, והמפקדים לא ידעו אם היעד מאוייש על־ידי ערבים חמושים, או פנוי.

בינתיים יצאה לדרך גם מחלקת המשוריינים עם מרגמת ה“דוידקה”. המחלקה נעצרה בריחוק כרבע הקילומטר מגבעת הראדאר. יחידת הרגמים הציבה את המרגמה אדירת־הרעם. פצצה הוכנסה לקנה־המרגמה – ולא התפוצצה. גם הפצצה השניה לא פעלה. לא היה טעם להאמין ש“סיוע ארטילרי” מעין זה יצמיח טובה כלשהי, על כן נשלח רץ להזעיק מבית פפרמן את השריונית הבריטית־לשעבר, בעלת התותח בן שתי הליטראות. שריונית זו נשמרה לשעת־חירום, מכיון שלא נמצאה לה אלא כמו תחמושת מצומצמת ביותר.

התכנית היתה – לשגר את השריונית אל שער הראדאר, ובעקבותיה תנוע מחלקת־רגלים. התותח יתן חיפוי, והפלמ"חאים יפרצו לתוך המחנה ויטהרו את האויב שיימצא בו.

מנוע השריונית נהם כאריה המסתער על טרפו, והנהמה הפכה לשאגת־תותח – ועוד שאגה – ועוד אחת. אחר־כך ניתנה רשות הדיבור למקלע שבשריונית, ואז הסתערו הפלמ"חאים לתוך המחנה.

גבעת הראדאר נמצאה נטושה! לא נמצא בה אלא לגיונר ערבי אחד – ללא רוח־חיים.

בו־בלילה הועבר היעד הכבוש לידי אנשי חי"ש מירושלים.

ב־26 במאי פתח הלגיון הערבי בהרעשתה של גבעת הראדאר, במרגמות ובתותחים. מחלקת־הרגלים שהחזיקה במחנה הבריטי־לשעבר, לא נפגעה – בעיקר תודות לעמדות המשובחות שהכינו הבריטים ואשר שופרו בידי הערבים. אבל בשעות הלילה נותק קו־הטלפון של גבעת־הראדאר, על־ידי הארטילריה הערבית.

עם שחר הגבירו הערבים את הרעשת המחנה. הפלמ"חאים שבבית פפרמן ובמעלה־החמישה ראו בעיניים נדהמות כיצד נטחנים סלעים על הגבעה, וכיצד מיתמרות ממנה תימרות עשן סמיכות.

“לפי נפח האש, זהו ריכוך לקראת התקפה,” העריך אחד המפקדים. מיד ניתנה הוראה לארגן פלוגה כדי לתגבר את המחזיקים בגבעת הראדאר. האחרים התארגנו להגנה על בית פפרמן עצמו.

הערכת־המצב היתה מדוייקת: מיד לאחר שנתפזר מסך־העשן, נראו שלוש מחלקות של הלגיון מתקדמות אל גבעת הראדאר, בסדר צבאי למופת. מסך־אש ארטילרי נע לפני הלגיונרים. מכיון שלא היה קשר עם אנשי חי“ש, אי־אפשר היה לפתוח באש על הלגיונרים, מחשש שמא ייפגעו החיילים הירושלמיים. הפלמ”ח שיגר, איפוא, שתי מחלקות – האחת למישלטים שמדרום לדרך המובילה למחנה הראדאר, והשניה אל הרכס שמצפון לאותה דרך. על המחלקה האחת פיקד מ"מ צעיר מאשדות־יעקב; על השניה פיקד יעקב צציס.

לאור היום תפשו הפלמ“חאים מישלט בריחוק מאתיים מטרים מגבעת הראדאר. ממקום זה נגול לעיניהם גיא־החזיון של מחנה הראדאר – והמראה לא היה מעודד, כלל ועיקר. הלגיונרים הצליחו לפרוץ את הגדרות ולחדור למחנה, ואנשי חי”ש הירושלמיים נסוגו תחת לחץ הערבים. פלמ“חאים פגשו בהם במורד הגבעה והינחו אותם אל בית פפרמן. במשפטים מעטים הסבירו אנשי חי”ש כי מפקדיהם נפגעו בהפגזה, והמקלע שלהם הוצא מכלל פעולה על־ידי פגז. מסך־האש של הערבים לא איפשר למגיני הראדאר לפתוח בקרב פנים־אל־פנים עם הלגיונרים.

כוח אחד של הפלמ"ח פתח באש מרגמות על מחנה הראדאר והתקדם במגמה לעקור את היעד החיוני הזה, פעם נוספת, מידי הערבים. הכוח השני המשיך אף הוא בהתקדמותו, במגמה לסייע בידי הכוח המוביל.

לפתע הופיעו חמישה משוריינים ערביים, חמושים בתותחים בני שתי ליטראות. הם נעו בדרך היורדת מגבעת הראדאר לבית פפרמן.

“לכל הרוחות!” קרא אחד הפלמ"חאים בבית פפרמן, “יש להם עתודות! הם עלולים עוד להגיע לדרך הראשית ולנתק את ירושלים!”

בין השיטין של קריאה זו הסתתרה המחשבה, שעם ניתוק הדרך יימצאו הפלמ"חאים בגיזרה הזאת כבתוך “כיס”, ללא אפשרות של קבלת תגבורת.

“צריך למנוע את התקדמות המשוריינים. בכל מחיר!” נשמעה הפקודה.

בעוד הקול מהדהד בין הגבעות, נעצרו המשוריינים ופתחו באש תותחים ומקלעים על שתי המחלקות של הפלמ“ח, שנמצאו משני צידי הדרך. האש היתה מדוייקת מאוד, והתותחנים והמקלענים הערביים היטיבו לנצל את העובדה שהשטח סלעי: פגזים וקליעים פגעו בסלעים ובאבנים ויצרו מטר של נתזים ונתירים. הפלמ”חאים רותקו למקומם, ומספר פצועיהם הלך ורב מרגע לרגע.

יעקב צציס, שמחלקתו נמצאה מצפון לדרך, חיזק את ידי אנשיו והם לא חדלו לירות במשוריינים ולמנוע את התקדמותם. אך הערבים המטירו “אש־ריכוך” במשך שעה ארוכה, ולבסוף החליטו – אל־נכון – כי הגיעה השעה להנחית על הפלמ"חאים את “מכת החסד האחרונה”, ולחסלם. שני משוריינים פתחו בהתקדמות.

הלוחמים שנמצאו בבית פפרמן כלאו את נשימתם. אחדים מהם הביטו בעיניים קמות ברכב המשוריין, אדיר־המחץ, שאיים להשמיד את חבריהם־לנשק.

“מי מתנדב לצאת ולעצור אותם?” הוטלה השאלה לחלל האוויר.

“אני,” קרא יוסוף (יוסף בן־מימן). “אבל אין לנו ‘פיאט’ או רימונים נגד־טנקים.”

“יש בקבוקי מולוטוב ושקיות חומר־נפץ.”

“אז קדימה!” פסק יוסוף, שדמו רתח בקירבו למחשבה על מה שעלול האויב לעשות אם לא ייבלם בהקדם. היה ברור, שאם לא תפונה מהחלקה הצפונית מן השטח המוכה באש, לא יוכלו אנשיה לפנות את עצמם בכוחותיהם־שלהם. הסיכוי היחיד לחילוץ המחלקה הזאת היה טמון בתקיפתם של משורייני האויב. אם תוסח דעתם – אולי תצליח המחלקה המרותקת לחזור בשלום לבסיס.

על־מנת להגיע אל המשוריינים הערביים, צריך היה לחצות ואדי. אי־אפשר היה לעשות זאת לאור היום, מבלי שיבחין האויב בכוח המתקדם. צריך היה, איפוא, לזחול כלטאות בין הסלעים, תוך ניצול כל אבן, כל תלולית וכל שיח, כמסתור.

יוסוף “הטורקי” הגיע אל צציס, וזה־האחרון הצביע בזהירות רבה ואמר לו:

“אלה הם שני המשוריינים המסוכנים ביותר. את אלה צריך לחסל.”

יוסוף פנה אל אנשי מחלקתו ושאל אותם:

“מי מתנדב ללכת אתי?”

התנדבו שניים: אחד בשם סקוזה, פליט מרוסיה, פרטיזן שזכה לעיטורי־גבורה רבים בלחימתו נגד הגרמנים בברית־המועצות; והשני משה שרייבר, איש חיפה. משה נשא מקלע; יוסוף המ"מ היה מזויין בתת־מקלע בריטי מדגם “תומפסון” (טומיגן), והצטייד בבקבוקי מולוטוב ושקיות חומר־נפץ; סקוזה הסתפק בבקבוקי מולוטוב.

בזחילה איטית, שקטה וממרטת־עצבים עלה בידי השלושה להגיע לטווח עשרה מטרים משריוניות הלגיון.

“זהו זה,” לחש יוסוף. “משה, אתה נשאר בחיפוי. אנחנו תוקפים.”

כאשר הגיע הרגע המכריע, כיסו אגלי־זיעה את מצחו של סקוזה, וזרועו בגדה בו; אצבעותיו לפתו את בקבוק המולוטוב עד שהלבינו פרקיהן, אך הוא היה כנטוע במקומו. יוסוף, שבתכנון המקורי צריך היה להטיל את הבקבוק אחרי סקוזה, התרומם כהרף־עין וידה את הבקבוק שבידו.

השריונית הראשונה נעטפה מיד פרגוד־אש.

מפקד השריונית השניה, קצין־זוטר מהלגיון הערבי, הפך פניו, הבחין בשלישיה הקטלנית והחל מצודד את הצריח. סקוזה ניתר ממקומו והטיח בשריונית השניה את בקבוק המולוטוב שלו. בו־זמנית שילח יוסוף צרור מן ה“טומיגן” שלו. הסגן הערבי נתקפל בצריח. נהג השריונית נתחלחל, כנראה, וביקש לסגת מן המקום במהירות רבה מדי. השריונית נתהפכה ונתלקחה אף היא.

אלחוטאי של הפלמ"ח, שהצליח לעלות על הרשת של יחידת השריוניות הירדנית, קלט קריאה מבוהלת בערבית:

“היהודים פתחו בהתקפת־נגד גדולה. אנחנו מוכרחים לסגת!”

המחלקה של צציס הצליחה לחזור לבסיס ללא נפגעים. המחלקה האחרת פונתה אף היא – ובה היו אבידות רבות: חמישה־עשר פצועים, אחדים מהם פצועים קשה.

אבל התקפת השריוניות הערבית נשברה. אמנם, גבעת הראדאר נפלה בידי הערבים, ושני נסיונות נוספים לכבוש אותה מידיהם עלו בתוהו. משימה זו הושלמה רק כעבור תשע־עשרה שנה, כאשר נכבש מחנה הראדאר על־ידי כוחות משוריינים של חטיבת “הראל”, בפיקודו של אורי בן־ארי.

בקרב האחרון שניהלו “הפורצים” על הראדאר, נמצא מאיר (איריק) הרכבי – כדרכו – בראש אנשיו. הלוחם הצעיר (יליד תל־אביב, דור שלישי בארץ), אשר הצטיין בקרב על מינזר סט.־סימון, נפגע באש־האויב, הסתערותו נבלמה והוא קרס תחתיו לעיני חבריו ופקודיו.

“איריק נהרג!” נשמעה צעקה רווית־כאב מפי גרונות אחדים.

“איריק רק נפצע,” מיהר איריק לתקן – אבל מיד לאחר מכן אבדה לו הכרתו. הוא הובהל לבית־החולים, נותח – ומת כעבור שעות אחדות.

על הראדאר נפצע למוות – בהפגזה – גם לוחם אחר מכובשי קטמון – הכדורגלן הירושלמי סימן־טוב מזרחי (יליד ירושלים, 1930).

ובשדה־הקרב של הראדאר נוסף גיבור לשורה הארוכה של גיבורי הפלמ"ח: על תקיפתם והשמדתם של שני המשוריינים הערביים נכלל יוסף בן־מימון בין כארבעים המומלצים לקבלת התואר “גיבור ישראל”.

גבעת הראדאר נפלה – אך הערבים לא העזו עוד להתקיף את מעלה־החמישה או את קרית־ענבים. אילו ניסו לעשות זאת, היו נכשלים: מיד לאחר אותו קרב גדול, מוקשה הדרך שבין הראדאר ובין הישובים העבריים הסמוכים אליו, ונשק נגד־טנקים הוצב בנקודות אשר חלשו על הדרך.

נותרה עוד זירת־קרבות אחת בחזית ירושלים, שעד לאותה עת לא הופעלו בה לוחמי “הראל”. זו היתה זירת לטרון העקובה מדם. הפלמ"חאים אשר נחלצו לפרוץ את הדרך לירושלים ואשר עלו ירושלימה בראשיתו של המצור הגדול, לא יכלו לסיים את שירותם למען עיר־הבירה לעתיד־לבוא של מדינת ישראל, מבלי להילחם גם בחזית לטרון. הם עשו זאת כבר כאנשי צבא ההגנה לישראל.

בעיצומה של הלחימה על גבעת הראדאר, ב־28 במאי 1948, פורסמה מטעם הממשלה הזמנית ונחתמה על־ידי ראש־הממשלה ושר־הבטחון, דוד בן־גוריון, “פקודה מס' 4”, היא הפקודה בדבר הקמתו של צבא ההגנה לישראל – צה"ל, לשם קיצור. שלושה ימים לאחר מכן פורסמה פקודת־יום על־ידי בן־גוריון,לאמור:

“עם הקמת מדינת־ישראל יצאה ה’הגנה' ממחתרת ונהפכה לצבא סדיר.”

כעבור חודש ימים, ב־28 ביוני, נשבעו כל חיילי צה"ל את שבועת האמונים למדינת ישראל, באשר היו.

בין שני התאריכים הללו הוטלו כוחות “הראל” לקרב באיזור לטרון, ומסכת־השחיקה – שהתחילה בימי חולדה – נמשכה ללא־רחם.

בראשית היתה תכנית “מיבצע יורם”, במחצית הראשונה של חודש יוני. זו היתה תכנית להתקפת־מלקחיים גדולה על איזור לטרון, בו התבססו כוחות חזקים של הלגיון הערבי, עם שריונים וארטילריה. מצד אחד, צריכה היתה להיערך התקפה מאיזור קרית־ענבים על הכפר הערבי המבוצר בידו שבעורף מיתחם הראדאר. המגמה: לנתק את מחנה הראדאר ולרתק כוחות של הלגיון הערבי לגיזרה המזרחית. מצד שני, תכותר לטרון ותיכבש על־ידי שני גדודים, האחד מחטיבת “יפתח” – אשר הועברה לשם כך מהגליל העליון לפרוזדור ירושלים – והשני מחטיבת “הראל”. ההתקפה בגיזרת הראדאר בוטלה מחמת מחסור בכוחות. בגיזרה המערבית נדחה יום ה“ע” פעם אחר פעם, עד שיצאו הכוחות לפעולה אור ל־9 ביוני.

משה־חיים כהן יצא לקרב זה בקהות־חושים שמקורה בעייפות שאין לתארה במילים. משה, יליד זכרון־יעקב (1931), שירת בפלמ"ח מאז היותו בן שבע־עשרה שנה. הוא נמנה על אנשי חטיבת “הראל” שרוכזו בחולדה – לליווי שיירות ולכיבוש מישלטים לאורך הדרך לירושלים, על־מנת לאבטח את דרכם של כלי־הרכב נושאי האספקה וציוד־המלחמה.

לאחר הקרב על שיירת חולדה נעדר משה־חיים, ומפקדו כבר חשש לגורלו. לפתע נראה הבחור קרב ובא, גורר רגליים ומשתוחח מתחת לנטל של מקלע כבד – המקלע המחלקתי שלו.

“השתגעת?” נזף בו המפקד נזיפה אבהית, דואגת. “יכולת להיהרג!”

“בחורים כמוני יש לאלפים, ואילו המכונה היא יחידה אצלנו,” הסביר משה־חיים בפשטות. הוא היה אז עדיין רענן וחסון, ולא היה תפקיד שנראה קשה מדי, או משימה שתהא מסוכנת מכדי שיתנדב למלא אותה.

הוא ליווה שיירות לירושלים, עבר קורס לחבלנים, השתתף בפעולות־חבלה נועזות ונטל חלק בכיבוש הקאסטל, שכונת שייח’־ג’ראח ושכונת קטמון. כעת הוטל לקרב בלטרון, מעוז האויב שסגר על ירושלים למרגלות ההרים.

יצא – ולא חזר.

במרחק־מה מן המקום בו נפל משה־חיים, נלחם גם חברו־לנשק, בנימין גלעדי, את הקרב האחרון שלו.

“בני”, יליד ירושלים (1928), נמנה אף הוא אל אנשי הפלמ“ח מאז גיל שבע־עשרה. הוא יצא לפלמ”ח עם ההכשרה המגוייסת מטעם “התנועה המאוחדת”, עבר קורס מפקדי־כיתות ועלה לירושלים. הוא נלחם בשייח’־ג’ראח, קטמון, דיר אבו־תור, שעפאט, בית־צפאפה, מר אליאס וגבעת הראדאר. ב־9 ביוני הסתער עם אנשיו על אחד ממישלטי האויב בדרך לירושלים – ושם נפל.

הלגיון הערבי החזיק באיזור לטרון ולא נעקר ממקומו חרף ההתקפות החוזרות ונשנות שנערכו עליו. ופעם אחר פעם יצא להתקפות־נגד מכאיבות ביותר.

המישלטים שנכבשו במאמצים כה גדולים ובדם כה רב בליל ה־9 ביוני, פונו עם שחר. בלילה שלאחריו נעשה עוד נסיון אחד להשתלט על השטח. ואז אירעה תקלה: אחד הגדודים תעה בדרך, נתקל במישלט שלא נועד לו, וכבש אותו לאחר קרב מר. גדוד אחר, שיצא בעקבות הגדוד הראשון, ציפה להתחברות עם ידידים – ונקלע למארב של אויב.

מטווח עשרים מטרים נפתחה על הלוחמים העבריים אש־תופת מנשק־קל ורימוני־יד.

“נאלצתי להחזיר את הגדוד,” דיווח מפקד הפעולה. “בינתיים, האיר היום והחלטתי על נסיגה.”

והוסיף המפקד וכתב בתשדורתו:

הגדודים עייפים מאוד, במיוחד חטיבת “הראל”… הלילה לא נוכל לפעול. נפעל מחר."

למחרת, ב־10 ביוני, יצא הלגיון הערבי להתקפת־נגד. הצליח להפתיע את כוחותינו וכבש את גזר, מדרום־מערב לאל־קובאב. קרב זה נמשך שעות אחדות, וקדם לו כיבוש אל־בריה שעל הכביש הראשי. כיבוש אל־בריה היווה סכנה ישירה לחולדה – הבסיס לכל הפעולות באיזור זה – גרם לפיצול הכוחות של צבא ההגנה לישראל, ולא ניתן להחיש תגבורת לגזר ההולכת ונכבשת.

במשך שעות היתה גזר בידי הלגיון. הערבים שילחו רסן מעל יצריהם, שדדו, בזזו והרסו. עד שנכבש המקום מחדש מידי הלגיון, כבר היה הרוס וכל חברי המשק נלקחו בשבי הלגיון.

באותו יום נודע על ההפוגה, שתיכנס לתוקפה למחרת בבוקר.

ההפוגה החלה בשעה 10.00, ב־11 ביוני 1948. רבים נשמו לרווחה והתכוננו לשאוף רוח ולהחליף כוח לקראת המשך המלחמה – המשך שנראה בלתי־נמנע. אבל היו פלמ"חאים, שלא זכו ליהנות מפרק־נפישה זה.

בנימין (“בומבי”) גפני, יליד פתח־תקווה ודור שלישי בארץ, אשר נפצע בקרב קטמון, החלים וחזר ליחידתו ב“הראל”, נפצע מרסיסי פגז בדרך בין מעלה־החמישה ובין קרית־ענבים. הוא הובהל לבית־חולים בירושלים, אבל דעך שם במהירות. לפני שעצם את עיניו לנצח, אמר חרש:

“אמרו למשפחתי כי נפלתי למען המולדת…”

יומיים לאחר מכן מת מפצעים שנפצע בערב ההפוגה, מרדכי עדס, אף הוא איש “הראל”.

עדס, שנולד בסוריה ב־1925, למשפחה מיוחסת מאוד, רכש השכלה טובה ונעשה פקיד־ממשלה בארץ מולדתו. אך הוא בחל בחיי גלות, נעשה פעיל במחתרת הציונית, אירגן קבוצת נוער, ובשנת 1945 הסתנן עם נעריו בדרך היבשה לארץ־ישראל. הוא הצטרף לפלמ"ח, ולאחר שפרצה מלחמת הקוממיות נשלח לירושלם. מרדכי נפצע בקרב קטמון, החלים וחזר לבסיס בקרית־ענבים. משם יצא לקרב, ערב ההפוגה, ונפצע פצעי־מוות.

השורות המשיכו להידלדל, והקליפה הגסה שיצרו הלוחמים סביב לבם על־מנת שלא יישבר מצער וכאב ויאפשר להם להמשיך במאבק על תקומת המדינה – קליפה זו הלכה ונתעבתה.

“היינו צעירים, וזה עזר מעט,” מסביר יהושפט הרכבי את המצב הנפשי המיוחד שנתהווה בהדרגה במלחמת הקוממיות. “לעתים קרובות, היינו מפוצלים ומפורדים ונלחמים בגזרות שונות. לעתים רחוקות ביותר נראו כל האנשים בצוותא, במיסדר אחד. וכאשר נפצע חבר, או נפל, לא היה פנאי ללוותו לדרכו האחרונה, ובוודאי לא היה פנאי לערוך ביקור־תנחומים אצל בני־משפחתו. מי שנשר מן השורה בעיצומה של הלחימה הממושכת, הרצופה, אבד מעינינו לאותה שעה, ולא ניתן לנו להיפנות ולהתאבל עליו אלא מקץ זמן ניכר.”

רק כעבור זמן נערך המאזן, נעשה נסיון להעריך את הקרבן שהעלו האנשים – ולחלוק להם כבוד אחרון. אחת הדרכים היתה, להעניק לנופלים דרגות־קצונה, לאחר מותם. כך נתן המטכ"ל דרגת סגן־ראשון ליאיר רוזנבלט, מגיבורי סט.־סימון אשר עשה את דרכו האחרונה בחזית לטרון.

יאיר, יליד עין־חרוד (1925), שהיה כוורון¹⁰ מצטיין במשקו, התנדב לפלמ"ח ב־1947. בתחילה נשלח כפועל לנמל חיפה, להגן שם על חיי הפועלים היהודים. הוא נמנה על “פלוגת הנמל”, שהערבים למדו לכבדה ולהתרחק מנחת־זרועה. פעם נעצר יאיר על־ידי הבריטים וברשותו אקדח מוסתר, בלתי־חוקי. הוא נקנס – וחזר לפעילות מחתרתית. בתחילת מלחמת הקוממיות השתתף בפעולות־גמול נגד כפרים ערביים. אחר־כך הועבר לחטיבת “הראל”, שימש בה מפקד־מחלקה ואחר־כך מפקד־פלוגה. ליווה שיירות בדרך לירושלים, ושכח את מספר המשלטים שכבש לאבטחת הדרך הזאת.

בקרב קטמון הסתער על עמדת־מקלעים ערבית וחיסל אותה ברימוני־יד.

הוא היה מכובשי הר־ציון ומן הפורצים לשער־ציון ולעיר־העתיקה.

בימי ההפוגה הראשונה היה מדריך בקורס מפקדי־כיתות, אחר־כך השתתף במיבצע “דני” (המיבצע בו נכבשו לוד ורמלה). משם עבר לחזית לטרון.

בהתקפה על אחד ממישלטי לטרון, ב־17 ביולי, חיפתה פלוגתו של יאיר על נסיגתה של פלוגה אחרת. אחר־כך יצא יאיר לסייר את השטח על־מנת למצוא עמדה נוחה לאנשיו. הוא נתקל בכוח ערבי, הספיק להזהיר את אנשיו שיתפשו מחסה – ואז נפצע קשה וכעבור זמן־מה מת מפצעיו.

שלושה שבועות לאחר מכן נפל מפקד הפלוגה “מוטי” אפרתי באותה חזית.

“מוטי”, יליד בן־שמן (1925), היה אחד הילדים הראשונים של גבע, שם התנחלו הוריו לאחר שנולד. משחר ימיו התבלט באופיו המוצק, מתינותו והאחריות בה מילא כל תפקיד שהוטל עליו.

בשורות הפלמ"ח פעל “מוטי” רבות, החל בפעולות־חבלה בשכונות אבו־כביר וסלמה ליד תל־אביב, דרך קרבות “נחשון” והדרך לירושלים, ועד לקרבות קטמון, הר־ציון והפריצה לעיר־העתיקה. נאמר עליו, שהוא “אחד המסתערים ראשונה ואינם נפגעים.” ואכן, לא בהסתערות נפגע “מוטי”.

ב־7 באוגוסט ערך סיור בקו־הביצורים של פלוגתו, בחזית לטרון, ושם הדביק אותו כדור־צלפים והפילו חלל.

“מוטי” היה אחרון הנופלים של “הראל” בחזית ירושלים. לאחר מותו סקר אחד המפקדים את מאזן־הדמים וציטט מיכתם שנחקק בזכרונו:

“בני נעורים – כבני רשף: יגביהו עוף וייכבו…”

ואכן, גיבורי סט.־סימון כבשו את פסגות הגבורה, ובמותם הותירו ניצוצות בלבבות רבים – ניצוצות שהאירו דרכם של הבאים אחריהם ומשמשים מופת לצה"ל עד לעצם היום הזה.

 

פרק י"א: ניצוצות    🔗

ומה עלה בגורלם של לוחמי סט.־סימון אשר נשארו עמנו?

המפקדים מגדוד “מוריה” הירושלמי המשיכו לשרת בצבא ההגנה לישראל עוד שנים רבות: יהושפט הרכבי הגיע לדרגת אלוף וראש אגף המודיעין בצה"ל, קודם שפשט את המדים, נעשה ראש המכון למחקרים אסטרטגיים במשרד־הבטחון ואחר־כך דוקטור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, בה הוא מרצה על אסטרטגיה ועל הסכסוך הישראלי־ערבי.

זלמן מרט, מפקד גדוד “מוריה”, עודנו קצין בכיר בצה"ל.

יוסף נבו עלה לדרגת אלוף־מישנה והיה מפקד חטיבת “עציוני” הירושלמית בטרם חזר לחיים אזרחיים, בהם הוא מתמחה כפרשן צבאי.

יעקב סלמן אף הוא אזרח כיום – פקיד־ממשלה בכיר.

המפקדים אנשי “הראל” הפכו זה־כבר לחלק מן ההיסטוריה הצבאית של ישראל – היסטוריה אשר פרקים נכבדים ממנה נכתבו בידיהם־שלהם:

רפאל (“רפול”) איתן עבר לחיל־הצנחנים, השתתף בפעולות־הגמול שקדמו למיבצע “קדש”, זכה לציון־לשבח (ולמספר פצעים, שלפחות אחד מהם – ליד הלב, בפעולת כינרת 1955 – כמעט ולקחה אותו מעמנו), צנח עם גדודו במיצר המיתלה בחצי־האי סיני, באוקטובר 1956, נעשה מפקד הצנחנים, נלחם עמם בקרב־הגבורה ברפיח, במלחמת ששת הימים (יוני 1967), עלה לדרגת תת־אלוף ונעשה קצין חיל־רגלים וצנחנים ראשי בצה"ל.

דוד (“דדו”) אלעזר עבר לגייסות השריון, נעשה מפקדם – בדרגת אלוף – והכשיר אותם ללחימה בכוחות על־עוצבתיים, בהרים ובמדבר, ביום ובלילה, בטרם מסר את שרביט הפיקוד לאחר ונעשה אלוף פיקוד הצפון. הוא ניצח על פעולות־הגמול נגד הסורים בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, סיכל את תכניתם להטות את מקורות הירדן – תוך שימוש וירטואוזי בתותחי־טנקים – ולבסוף כבש את רמת־הגולן, ב־11 – 9 ביוני 1967.

אורי בן־ארי (בנר), ירד מירושלים “עם חמישה־עשר בחורים אוריגינאליים בלבד” – כדבריו – מן הפלוגה אשר מנתה קרוב למאתיים איש בעלותה מחולדה לירושלים. מאה מאנשי הפלוגה המקורית נפצעו בקרבות ירושלים ושמונים־וחמישה נהרגו בשני חודשי לחימה על עיר הבירה. אבל רוח־הפלוגה היתה רמה תמיד, משום שיצא לה מוניטין כפלוגה הנשלחת לכל משימה קשה. אורי ירד אל הנגב כסגן מפקד גדוד, השתתף בכיבוש באר־שבע, עבר לגייסות־השריון וניצח – במערכת סיני – על החטיבה שכבשה בקרב־מופת אל מיתחם אבו־עגיילה. אחרי מיבצע “קדש” נעשה מפקד גייסות השריון. בשובו לחיים האזרחיים נעשה איש־עסקים מצליח, ובמלחמת ששת הימים היה מפקדה של החטיבה הממוכנת שכבשה את גבעת הראדאר, נבי סמואל ורמאללה, סייעה בשחרור ירושלים וחלק ניכר מן הגדה המערבית והגיע עם כוחותיו עד ליריחו.

יוסף (“יוסוף”) בן־מימון עבר לגייסות־השריון, נמנה על כובשי מיתחם אבו־עגיילה במערכת סיני ועודנו משרת במדים.

מרדכי בן־פורת, חבר משק כברי, נמנה אף הוא על השריונאים הבכירים בצה"ל.

יוסף טבנקין חזר למשקו אשר בעמק.

בני מהרשק חזר אף הוא למשקו – גבעת־השלושה אשר בין פתח־תקווה ובין ראש־העין. הוא קצין במילואים וקשריו עם צה“ל הדוקים. עם זאת, נשאר בני קשור בכל נימי נפשו לאחיו־לנשק מן הפלמ”ח ולזיכרם של אלה שנפלו. מדי שנה בשנה עולה הוא אל קברי הנופלים במלחמת הקוממיות, בקרית־ענבים. במלאת שנתיים למלחמת ששת הימים – בהיותו בבית־העלמין של קרית־ענבים – ניגשה אליו אשה בלתי־מוכרת ואמרה לו:

“בֶּני – אתה אינך מכיר אותי, אך אני מכירה אותך. ברצוני להציב בפניך את בְני – אריה חייקינד.”

לרגע נדמה לו לבני, כי אוזניו בגדו בו. כאשר הסתכל באיש הצעיר שהוצג בפניו, התחיל להאמין כי גם עיניו מתעתעות בו. הצעיר היה דומה לחבלן הנועז אשר נפל בקרב על מינזר סט.־סימון – וגם את שמו נשא!

“אני אחותו של אריה המנוח,” מיהרה האשה להסביר. “בני נולד שבועיים לאחר מותו של אריה, ולכן קראתיו בשמו.”

אריה הצעיר הוא קצין־צנחנים. במלחמת ששת הימים נטל חבל בשחרור ירושלים. “דם בדם נגע,” מלמל בני מהרשק חרש ועיניו נתלחלחו שעה שלחץ בחום את ידו של הצנחן.

עוזי נרקיס נעשה מפקד גדוד בחטיבת הנגב, כבש את באר־שבע, עלה בסולם הפיקוד בצה“ל, עבר דרך אגף המודיעין ואגף המיבצעים עד שנעשה אלוף פיקוד המרכז. בין השאר, מילא תפקיד בכיר ב”מיבצע יונה“, אשר הזרים רכש מצרפת לישראל בפרוס מערכת סיני. כאלוף פיקוד המרכז ניצח על המערכה לשחרור ירושלים – אותה ירושלים שהוא ופקודיו נלחמו על עצם קיומה במלחמת תש”ח.

אליהו סלע (רעננה) חזר למשקו, כברי, וממנו הוא נקרא – ככל חבריו־לנשק לשעבר –לשירות־מילואים.

אברהם קלאר סיים את הקרבות בירושלים כחובש קרבי. אחר־כך עבר קורס מפקדי־כיתות וקורס מפקדי־מחלקות. אחרי מלחמת הקוממיות עבר לפיקוד הנח“ל והיה מפקד פלוגת נח”ל מוצנח אשר יצאה לבצע אחת מפעולות־הגמול הקשות ביותר בימים שקדמו למערכת סיני.

“אם פעולה זו נסתיימה בטוב, אני זוקף זאת במידה מרבה לזכות הלקח שהפקתי מן הקרב על סט.־סימון,” קבע אברהם. “רק מי שבקי בעלילת סט.־סימון ויודע את פרטי הפעולה בקציימה (שנשמרו במשך שנים רבות כסוד כמוס בצה"ל), יכול להבין כיצד עשוי הלקח של סט.־סימון להועיל ללוחם עברי לכל אורך דרכו הקרבית.”

דבריו של אברהם (אשר כבר פשט את מדיו וממלא תפקיד מינהלי בתעשיה האזרחית) אמורים באחת הפרשיות הנעלמות של ההיסטוריה הצבאית הישראלית. מכיון שלאותה פרשיה קשר הדוק עם פרשת סט.־סימון (באמצעות מפקד הפעולה ובאמצעות הלקח) – היא מובאת בזה “כאחרית דבר” לקרב על מינזר סט.־סימון; והיא מובאת במלואה ולפרטיה – בפעם הראשונה.

*

הימים ימי הקיץ של שנת 1955 – שנת השיא בפעולות המסתננים וה“פדאיון”, שפעלו בעיקר בהשראה מצרית, ושנת־השיא בפעולות־הגמול שהנחית צה“ל על מטרות צבאיות בשטחיהן של מדינות־ערב אשר נתנו יד למסתננים, אם בחיפוי צבאי ואם במימון – ובמיוחד על מטרות צבאיות במצרים. את הנטל העיקרי של פעולות־הגמול נשאו הצנחנים, מאז הועמד אריאל (אריק") שרון בראשם. לימים הועמדו גם כוחות אחרים של צה”ל במיבחן־האש של פעולות־הגמול, והוכיחו כי מופת הצנחנים הפך לנחלתו של צבא ההגנה לישראל, כולו.

הראשונים אשר הוטלו לפעולת־הגמול, אחרי הצנחנים, היו אנשי הנח“ל – הנח”ל המוצנח – שהיו אז בפיקודו של מרדכי (“מוטה”) גור.¹¹

“מוכרחים להגיב על פעולות־ההסתננות־והחבלה האחרונות, שמקורן בשטח המוחזק על־ידי המצרים,” נאמר למוטה. “היעד – המחנה הצבאי המצרי בקציימה, עמוק בתוך חצי־האי סיני.”

עיון במפה גילה למוטה, כי זו תהיה הפשיטה העמוקה ביותר שביצע צה“ל עד אז: מהלך למעלה מארבעים קילומטרים הלוך ושוב. וכל זה בחסות החשכה, מערב ועד לפני עלות השחר – כולל פריצה אל היעד ואולי אף לחימה על היעד עצמו, וכולל השמדת מיבנים וציוד־מלחמה בתחום היעד. היו קצינים שטענו כי “זוהי פשוט פשיטה נועזת מדי.” אך מוטה בטח באנשיו ובמיוחד באברהם קלאר – החובש הפלוגתי מסט.־סימון, שכבר עלה לדרגת סרן והיה מפקד פלוגה בנח”ל המוצנח.

בימים ההם היו אברהם ואנשיו מופקדים על הבטחון השוטף באיזור־הספר. הם הירבו בסיורים ובמארבים בצד הזה של הגבול, וכך רכשו נסיון־לחימה וחישלו את גופם ואת רוחם לקראת מיבחנים גדולים יותר.

בתחילה נקרא אברהם אל המפקדה, ושם נאמר לו איזו משימה מטילים עליו. ניתנו לו מפה וצרור נתוני־מידע, הושיבו אותו בחדר צדדי ואמרו לו: “שב ותכנן את הפשיטה. וחשוב גם על האנשים המתאימים לביצועה, לדעתך.”

בעודו מתווה את קווי־הפעולה, פישפש אברהם בזכרונו ובחר באנשי הכוח אשר בראשו יחצה את הגבול. הוא בחר, בנוסף עליהם, בסגן קלדס, אשר שירת ביחידה אחרת מיחידות צה“ל, ובסגן מיכה קפוסטה בן־ארי, איש סיירת הצנחנים.¹² מיכה, אחד הלוחמים הנועזים – ועם זאת המנוסים וקרי־המזג ביותר בצה”ל – כבר ערך “ביקור בלתי־קרוא” בקציימה, ועל כן נקרא לשמש מוביל לכוח הפושט.

מספר קומנדקרים נשלחו מיד לכנס את האנשים אשר ייצאו לפשיטה – ועד־מהרה נמצא הכוח מרוכז בנקודת־ישוב סמוכה ל“קו הירוק” (קו שביתת־הנשק ישראל־מצרים). אנשי הישוב מיהרו להציע ללוחמים החמושים – הצעירים־למראה כל־כך – כריכים ומשקאות חמים וקרים, אך איש מן המקומיים ומן האורחים־במדים לא ידע כי אלה הן למעשה ההכנות למיבצע קרבי מעבר לגבול.

בשעה 16.30 נפגש מוטה פעם נוספת עם אברהם – לתדריך־סיכום. אברהם חזר בפני מוטה על ציר־התנועה אל היעד וציר החזרה ממנו; מהלך הפעולות של יחידות־המישנה השונות בתוך יעד האויב והדרכים לפינוי נפגעים. על־מנת למנוע עומס־יתר מן האנשים, הוחלט שהם ישאו עמם אלונקה אחת בלבד, אך היה ברור מעל לכל ספק, שיהיה אשר יהיה מספר הנפגעים של הכוח – כולם עד אחד יוחזרו לשטח ישראל בתום הפשיטה!

בעוד המפקדים מלבנים את הפעולה לפרטי־הפרטים, הסתובבו פקודיהם במשק, דרוכים ממתיחות הנובעת מאי־ידיעה. חסר־מנוחה במיוחד היה סגן יאיר לין, בן משק אפיקים.

יאיר התנדב לשירות בנח"ל שלוש שנים לפני־כן. הוא היה חייל מצטיין ומפקדיו שלחו אותו לקורס מפקדי־כיתות. לאחר שסיים את הקורס בהצטיינות, הושאר בבסיס־ההדרכה – כמדריך. משם נשלח לקורס־קצינים, ובו הכיר לראשונה את מיכה. עתה, בעמדו על סף השחרור, פגש יאיר במיכה, בפעם השניה, ועמד לצאת עמו לפעולה.

ככל שידע יאיר כי עליו להתכונן, נפשית, לפעולה הממשמשת ובאה, היו הגיגיו נתונים הרחק־הרחק מן הגבול. הוא היה להוט לחזור אל משקו שבעמק־הירדן, שם המתינה לו ידידתו, קצינה משוחררת. מוטה, מפקדו של יאיר, הפציר בו שיחתום על תקופת־שירות נוספת, אך יאיר הכביד את לבו והיה נחוש בהחלטתו לשוב הביתה.

כאשר נודע ליאיר כי אנשים מן הנח"ל עומדים לצאת לפעולה – וניחש כי פעולה זו תהיה פעולת־גמול מעבר לגבול – התייצב לפני מוטה וביקש שיצרף אותו אל היוצאים.

“תצורף בשמחה, יאיר,” אמר לו מוטה, “בתנאי שתישאר אתנו עוד זמן־מה.”

קשה היה ליאיר להחליט. הוא יצא, איפוא, עם הנבחרים־לפעולה, והסתובב ביניהם במשק־הספר, מתלבט ומתחבט בשאלה: האם ייצא עמם, או לאו? בשעות־המתיחות שקדמו לתזוזה נשתנה יאיר לבלי־הכר. הוא בלע את כבודו־העצמי ופנה שוב ושוב אל מפקדו – ממש בתחינה – עד שניתן לו האישור. פניו קרנו משמחה והוא לא ידע מה לעשות בידיו וכיצד להביע את תודתו למפקדו, שהבין לרעו ונענה לבקשתו.

בשעה 18.00 ניתן התדריך ללוחמים. לאחדים מהם היה זה התדריך הקרבי הראשון. אברהם חילק אותם ליחידות, היתווה תפקיד לכל אחת ואחת מהן, הציג לכולם את צירי התנועה על מפה, מסר להם את הנתונים על היעד ועל מערך האויב בו ומסביב לו – ושלח אותם להצטייד בכל הדרוש לפעולה. ציוד לא חסר, אך הכל חשו כי המידע על אודות האויב אינו מספיק, כלל ועיקר. צפויות היו, איפוא, אפתעות בנוסף על הבלתי־צפוי שהינו חלק בלתי־נפרד מכל קרב.

כאשר היה הכל מוכן, קיבלו האנשים ארוחת־ערב. בצאתם את חדר־האוכל כבר ירדו דימדומים על הנוף החולי. הם נערכו בשדרת־מסע ופתחו בתנועה, מלטפים בידיהם את תת־המקלעים “עוזי”, את הנשק־המסייע, את מכשיר־הקשר והמימיות, כמבקשים לשאוב בטחון מאבזרי־לחימה אלה.

כאשר חצו את הגבול והחלו חודרים ל“ארץ לא נודעת”, ידעו כי מאחור עומד נכון כוח־חילוץ, וכי גם אנשי הישובים באותה גיזרת־ספר הועמדו הכן “למקרה שיזדקקו לכם הלילה.” איש מן היוצאים לפעולה לא התעכב על המחשבה, שאם כבר יידרשו כוחות־החילוץ – לא יעיד הדבר על הצלחה מלאה של הפעולה….

ירח מלא שט במרומים וצבע בגון־כסף את החולות שהשתרעו לכל עבר. נוגה הירח הדגיש את הצללים אשר יצרו תלוליות ואבנים, ואיפשר לכוח לנוע בקצב של מסע־מזורז.

סדר־התנועה היה מחושב מראש: הוביל לוחם חמוש בתת־מקלע “עוזי”; בעקבותיו צעד אברהם, מפקד הכוח הפושט; לידו נמצא מיכה, הסייר. האחרים צעדו בשורה עורפית, “בטור אינדיאני”. היו ביניהם יאיר מכינרת, אורי ממחניים, עידו גלבוע, אסא, מזקי, יוסף (המכונה “אבו יוסוף”) וסגן קלדס. בזנב השדרה נמצאו האלונקאי וסגנו של אברהם, נתן הוכרמן.

היה הרבה מן המשותף בין אברהם קלאר ובין נתן הוכרמן. גם נתן נולד בפולין (ב־1933) וגם הוא חזה מבשרו – ובעיניו – את מראות המלחמה. אביו נרצח לעיניו בידי קלגסים נאציים. נתן, הילד, נדד עם אמו ואחיו מיער ליער וממחנה־ריכוז למחנה־ריכוז, עד שלבסוף נותק מבני משפחתו ונותר לבדו. כוח־רצון וכוח־חיות חברו בו יחדיו להצילו מן התופת האירופית. הוא הוצא ממחנה־השמדה ביחד עם גופות־מתים, נדד בדרכי אירופה והגיע לאיטליה בשלהי המלחמה. כאשר הוצע לו להגר לארצות־הברית, דחה את ההצעה. מנוי וגמור היה עמו למצוא את גאולתו על אדמת המולדת המקורית של עמו.

בארץ־ישראל פגש נתן באמו, שניצלה אף היא ממוות. האם והבן השתקעו בבאר־טוביה, וזמן קצר בלבד לאחר שהיכה נתן שורשים במולדתו החדשה־העתיקה, כבר נמנה על מגיני הישוב בפני התקפות הצבא המצרי.

אחרי מלחמת הקוממיות למד נתן בעיינות ועבד כרפתן וטרקטוריסט. אחר־כך עסק בהדרכת עולים־חדשים במשקי־עזר. בספטמבר 1951 גויס לצה"ל.

נתן היה חייל מעולה, נשלח מקורס לקורס, הוסמך לקצונה וחתם לשירות־קבע. זמן־מה היה מפקד שדה־בוקר ואחר־כך נעשה מפקד פלוגת צנחנים. פקודיו העריצו אותו בשל מסירותו להם; מפקדיו התרשמו מעוז־רוחו וקור־מזגו בפעולות־הגמול בהן השתתף. השקט הנפשי שלו דבק בכל הנמצאים בקירבתו. אכן, הוא היה עזר־כנגד למופת לאברהם קלאר.

זו היתה דמות־המפקד שהוקיר עידו גלבוע,¹³ בן אפיקים (יליד 1935).

עידו גוייס לצה"ל באוגוסט 1954, לאחר שלמד שלוש שנים בבית־הספר החקלאי במקווה־ישראל. היתה בו מזיגה של קשי־עורף וטוב־לב – מזיגה שעשתה אותו למפקד־חבר. כזה היה בצאתו לפשיטה ב־1955; כזה היה בצאתו לדרכו האחרונה, כעבור שנה…

בפלג הראשון של הדרך קיים הכוח דומיית־אלחוט – אך אברהם לא נזקק להנחיות מגבוה בכל הנוגע לגישה אל היעד. הפרטים היו חקוקים היטב בזכרונו. כאשר הגיע הכוח למרגלותיה הצפוניים של שלוחת־הרים אשר נתמשכה דרום־מערבה ידע אברהם כי בקצה השלוחה ייקבע האזימוט אל היעד. במרחק־מה מן המוצב המצרי שנועד להיפגע, ידרימו הפושטים, יעקפו את היעד ויגיעו אליו מכיוון מערב, מן הדרך הסלולה העוברת על פני המוצב. מתכנני הפעולה האמינו, כי ציר־גישה זה יהיה הבלתי־צפוי ביותר, מנקודת־ראותו של האויב המצרי. הצלחת הפעולה היתה תלויה, במידה מרובה, גם בבחירת היעד – המרוחק כל־כך מן הגבול. פשיטה ארוכת־טווח כל־כך יש לבצע ברכב – רצוי, משוריין – או בצניחה, או במסוקים (אשר טרם היו בידי צה"ל). החדירה ברגל היתה, כשלעצמה, בחזקת תכנון נועז ועשיר־דמיון.

בעוד המפקד חושב על פרטי הדרך ועל מהלכי־הקרב לעתיד־לבוא – על פי התכנית שתוכננה מראש – נתנו פקודיו את דעתם בעיקר לצורך להרחיב צעד ו“למשוך חזק”, משום שהדרך אל היעד ארוכה־ארוכה, ואם רוצים להגיע אליו, להילחם עליו ולחזור בעוד־לילה, צריך למהר, ויהיה המאמץ הכרוך בכך אשר יהיה.

מצפון־מערב נראה רכס בהיר. הלאה משם התנשא הר תלול, טרשי. הדרך היתה קשה, מקוטעת, וכל קטע בה שונה מקודמו ומזה שבא אחריו: הנה מישטח מרוצף חלוקי־אבן; הנה ערוץ צחיח; והנה גבעה חולית, שהרגליים שוקעות בה עמוק, הצעדים מתקצרים והשרירים נדרשים לעשות מאמץ־יתר.

האבנים חרקו מתחת לנעליים הצבאיות, הגבוהות והמסומרות (לא היו אלה נעלי־צנחנים גמישות) ולצועדים נדמה כי קול צעדיהם נשמע למרחוק. כיצד יגיב האויב על כך? שאלה זו הטרידה את הלוחמים שזו היתה להם הפעולה הקרבית הראשונה מעבר לגבול, בשטח האויב. כלומר, כל אנשי הכוח, למעט המפקד אברהם ושני הקצינים שנילוו אליו.

ציר־התנועה גלש לפתע לתוך ערוץ יבש, נתמשך מערבה, נשתפך לתוך ואדי אחר – דרומי לערוץ הקודם. היורדים במהירות נדרשו להעפיל אט־אט אל שפתו הרחקה של הואדי. מעבר לשפה השתרע שוב מישטח־אבנים רחב־ידיים.

לפתע פילחו נביחות־כלבים את אוויר־הלילה. נביחות מטווח קצר ביותר.

“כפר קטן,” לאט מיכה על אוזנו של אברהם.

הטור נעצר לרגע קט, ואחר המשיך בדרכו במרחק עשרות־מטרים ספורים מן הכפר הערבי. איש לא הבחין בלוחמי הנח"ל.

לאחר שעשו כברת־דרך נוספת, נעצר אברהם, הוציא את המפה שברשותו והחל מחשב את מיקומו. סייע בידו ההר הטרשי הנישא. האנשים ניצלו את ההפוגה הקצרה במסע, ישבו להחליף כוח וגמעו מים מן המימיות שלהם. הלילה היה חם ומצמיא, והמסע המזורז סחט זיעה מרובה מן הגוף. פה ושם מישש אחד הלוחמים את שרירי רגליו שהחלו מתכווצים – להעיד כי תובעים מהם יותר מן המקובל. פה ושם הציץ לוחם בשעונו. גם הקצינים עשו זאת, והמתיחות גאתה בקירבם במידת־מה: השעה קרבה במהירות לחצות־הליל.

עוד מעט חצות – והיעד עודנו רחוק. גרוע מזה, המפקדים נוכחו לדעת כי “משכו” לכיוון צפון־מערב, במקום להתמיד בתנועה מערבה, וכך נתארכה דרכם בארבעה קילומטרים בקירוב.

והיכן התוואי שנועד להנחותם אל המוצב המצרי? זו היתה דרך עתיקה, שכבר נשתכחה מלבבות רבים ויצאה מכלל שימוש לפני זמן רב. חולות סיני כיסו את מרביתה, אך צה"ל ידע על אודותיה והחליט לנצלה בלילה זה. והנה, החלטה לחוד – ואפשרות־הגשמה לחוד.

“היינו צריכים לראות תלוליות נמוכות וגשרים הרוסים,” לחש אברהם למיכה.

“אני יודע, ואני משוכנע שאנחנו קרובים מאוד אל התוואי,” השיב מיכה.

“מה אתה מציע לעשות?” שאל אברהם.

“יש רק שתי אפשרויות: לחזור – או ללכת לכיוון דרום־מערב,” אמר מיכה.

על חזרה ללא ביצוע המשימה לא היה אברהם מוכן לשמוע בכלל. מה עלולים לומר בבית? שהנח"ל אינו מבצע משימה שהוטלה עליו?

“נלך עוד כברת־דרך,” הציע מיכה, “וכולם יפקחו שבע עיניים וינסו לגלות גבעה גבוהה בעלת שתי פסגות – כמו שתי פיטמות. בסיור שערכתי לכאן, הבחנתי בה ואוכל להתמצא לפיה.”

בחורי הנח"ל המשיכו, איפוא, בתנועה, וכפעם בפעם עלו על תלים שניקרו בדרכם ובלשו את הנוף בחיפוש אחר “הפטמות של מיכה”. מיכה עצמו נקט בטכניקה של סיירים ותיקים: כפעם בפעם היה משתוחח וסורק במבטו את קו־הרקיע, בתקווה להבחין בצמד הפסגות.

הסטיה מן הציר המתוכנן לא ריפתה את ידיו של מיכה. הסייר הוותיק שאב בטחון מנסיונו העשיר – נסיון שהחל עוד בילדותו.

מיכה נולד בעבר־הירדן, שם עבד אביו כמהנדס־חשמל בתחנת־הכוח הבריטית. את חמש שנות־חייו הראשונות עשה מיכה “בחוץ־לארץ.” הוא היה ילד פעלתן, ומשאת־נפשו היתה לעלות על אביו ואחיו־הבכור, תנחום, במיבצעיהם הספורטיביים. כאשר נוכח מיכה לדעת כי תנחום “לוקח” אותו בכל ענפי האתלטיקה, דבק מיכה בהתעמלות־מכשירים. תוך שנים מעטות נעשה נער רחב־גרם, חסון ובעל שרירים מרשימים בותר. הוא התמחה ב“הורדת יד” – ובהליכה למרחקים גדולים.

במלאת למיכה חמש שנים, בשנת 1939, חזרה משפחת קפוסטה לארץ־ישראל. לאחר פרק־התארגנות קצר בתל־אביב, התגייס האב כטכנאי לחיל־האוויר הבריטי. מכיון שידע כי יוצב לשירות בחוץ־לארץ, הושיב את המשפחה ברמתיים, שהיתה אז מושבה. המשפחה התגוררה במשק לא־לה, והילדים היו מבלים את שעות לפני־הצהריים בלימודים ואת שעות אחרי־הצהריים בעבודת־המשק או בפעילות ספורטיבית. מיכה נהג להתעמל במועדון “הפועל” ולצאת למסעות במסגרת “מכבי”. בני־דורו של מיכה היו אריק שרון, אהרון דוידי, אלי שחף ז"ל ואחרים.

במסעות של “מכבי” חש מיכה כדג במים.

“היינו יוצאים בקבוצות קטנות, עד עשרה נערים, לכל היותר,” סיפר כעבור שנים, “ולא כפינו על עצמנו תכנית נוקשה מראש. במרוצת המסע היינו סוטים ימינה ושמאלה, אל אתגרים אשר גירו את סקרנותנו. התוואי היה מתארך עוד ועוד, והמיגבלה היחידה היתה – הכושר הגופני.”

במסעות אלה הנצו ניצני הסיירות של מיכה. הוא למד לאהוב את המרחבים, להאריך בצעידה, לנווט – ולפעול באורח עצמאי.

כאשר חזר אביו של מיכה מן המלחמה, עסק מיכה בלימוד רדיו־טכנאות בבית־הספר על שם מאקס פיין בתל־אביב. אבל שנים קשות פקדו את משפחת קפוסטה, ומיכה נטש את סדנת־הלימוד ונרתם לעגלת־הפרנסה המשפחתית. מכיוון שהיה נער חזק בגופו (אם כי ניתוח תוספתן עתיר־סיבוכים, בגיל ארבע־עשרה, הגביל את פעלתנותו למשך כשנה), ומאחר שהיה לו נסיון בעבודה חקלאית, ירד לנגב ועבד שם כטרקטוריסט. הוא נשאר פועל חקלאי עד שקיבל את צו־הקריאה. משאת־נפשו היתה להתקבל לחיל־האוויר. כבר בילדותו עסק בבניית טיסנים וחלם על התעופה. אבל בגלל לחץ־דם גבוה, נדחתה בקשתו. הוא הוצב לשירות ביחידת חיל־רגלים. אזי התנדב מיכה לצנחנים, בתקווה להתנחם בעובדה שהצנחנים קשורים – קשר עקיף אך ממשי – עם טיסה ומטוסים.

כאשר לבש מיכה את מדי הצנחן, בשנת 1953, עדיין לא היו הצנחנים אותו כוח שיצא לו מוניטין כעבור שנה ויותר. אכן, האימונים היו מפרכים, וימים רצופים עשו האנשים בשדה, אך גם לאחר שהתמזגו הצנחנים עם כוח־הקומנדו (יחידה 101) בפיקודו של אריק שרון, טרם נתגבשה הדוקטרינה שלהם. תורת־הלחימה – וחכמת־הסיירות – עוצבו תוך כדי פעולה.

“בתחילה לא עברנו שום קורסים או הכנות מיוחדות”, סיפר מיכה לאחר שנים. “תחת זאת, קיבלנו אישורים לביצוע משימות מוגבלות, ובמיוחד סיורים אל מעבר לגבול, הן לשם הכרת שטח־האוייב, הן לשם מישוש הדופק שלו ורמת העירנות של חייליו, והן לצורך חישול כוחנו־שלנו וחיזוק בטחוננו־העצמי, תוך כדי צבירת נסיון.”

בהתחשב עם מה שנעשה לאחר מכן, היו המושגים הראשונים תמימים מאוד – מישחק־ילדים. הסיירים היו חוצים את הגבול בחוליות קטנות, בנות שניים־שלושה אנשים. אנשים אלה היו נבחרים בתחילה על־פי המקרה. באחד הימים היו רוב אנשי הפלוגה של מיכה באימונים או בחופשה, ומיכה ישב לבדו באוהל. אחד הסיירים הראשונים של הצנחנים, קצין מצויין בשם עמיקם (אשר נפל אחר־כך בפעולת כיסופים), קיבל אישור לצאת לסיור. מכיון שאין יוצאים לסיור ביחידות, סרק את המחנה וחיפש בן־זוג. הוא מצא את מיכה. לימים, כאשר צריך היה לצאת לסיור, היה מפקד הפלוגה אומר: “אסור לנו להיכשל ולאפשר לאויב להניח ידו על אחד מאנשינו. ייצאו, איפוא, אלה שכבר ביצעו סיור אחד.” מיכה נבחר שוב – ושוב.

היה זה אך טבעי, שמיכה ייבחר לכל סיור שהיה ארוך יותר או נועז יותר. לבסוף נעשה מיכה סייר ותיק ומנוסה, וכאשר הקים מאיר הר־ציון את הסיירת המפורסמת שלו, צירף את מיכה אל שורותיה, כדבר המובן מאליו.

מטרות הסיורים היו שונות ומגוונות: תחילה, להכיר את השטח שמעבר לגבול וללמוד לנוע בשקט ובביטחה בשטח האויב. אחר־כך, להגיב במדיניות של “שן תחת שן” על חדירות הערבים לתחומי מדינת ישראל: אם גנבו ציוד השקייה בקיבוץ שעל גבול רצועת עזה, נשלחו הסיירים לכפר ערבי באיזור הרצועה, “לסחוב” משם כלי־עבודה חקלאיים. אם בוצעה חבלה בצינור־מים בישראל – יצאו הסיירים לחבל במוביל־מים ערבי.

“ואיזה מושגים היו אז לחבלנים שלנו,” חייך מיכה בהעלותו זכרונות אלה. “במקום לקחת כמות ט.נ.ט., נשאנו עמנו מפתחות של שרברבים, לפירוק צינורות…”

העיקרון הראשון בכל המיבצעים הללו היה – החדירה השקטה. אמנם, אירעו היתקלויות באנשי־אויב, ואז למדו הסיירים להשמיע מספר מועט של מילים בערבית, בקול עמום אך בוטח; ועוד למדו, לא להיכנס לוויכוח ממושך, שבו תהא ידם על התחתונה.

במקרים של היתקלות, היו הבחורים חומקים תמיד קדימה, בכיוון היעד. מעולם לא נשאו רגליהם בחזרה לשטח ישראל. “את בעיית הנסיגה השארנו תמיד לסוף הפעולה,” קבע מיכה בפסקנות. אבל, כאמור, עשו הבחורים תמיד כל מאמץ אפשרי שלא להיגלות לעיני האויב, אלא במקרה בו נפתח הקרב.

בסיירת הצנחנים של מאיר הר־ציון מצא מיכה את מקומו; את יעודו. הסיירת התאימה לו ככפפה ליד. נדרש בה כוח גופני רב, כושר ניווט ורמת־סיבולת גבוהה. מיכה ניחן בכל אלה – ובעוז־רוח למופת. הוא נפצע ארבע פעמים בקרב, וכל אימת שהחלים מפצעיו, היה חוזר ליחידה ונלחם באויב בתעוזה כפולה ומכופלת. לימים לא היסס מפקדו של מיכה לומר עליו: “זהו אחד הלוחמים האמיצים ביותר שידע צה”ל מעודו!"

כזה, איפא, היה מיכה כאשר הוטל עליו לנווט את אנשי הנח"ל המוצנח אל היעד שנמצא עמוק בחצי־האי סיני. המשימה הוטלה על מיכה סמוך לאחר שחזר מתחרויות הצניחה החופשית במוסקבה. אמנם, היחידה שיצאה לפעולה לא היתה יחידתו־שלו, מן הצנחנים, אך הוא קיבל את התפקיד בחפץ־לב.

“זו היתה פשיטה קלאסית,” קבע מיכה. “היו בה כל הבעיות הקשות שניתן להעלות על הדעת לצורך תרגיל: טווח ארוך – עשרות קילומטרים בלילה אחד; ניווט בשטח מידברי, המשובץ מחנות־צבא רבים, סמוכים למדי זה לזה ודומים למדי זה לזה – אבל רק אחד מהם נקבע כיעד, ורק אליו צריך היה להוביל את הכוח; שליטה ביחידות־מישנה בחשכת הלילה; ולחימת מעטים נגד רבים. היינו אחד־עשר אנשים בלבד, ובמחנה המצרי נמצאו מאות חיילים…”

משום כך צריך היה להחדיר את הכוח אל לב המחנה, בשקט גמור, על־מנת שיחולל בו מהומה רבתי, תוך פגיעה בחיילי האויב ובמיתקניו; ועד שיתאוששו המצרים ויבינו מה קורה להם, כבר צריך היה הכוח הפושט להיעלם בחשכת הלילה.

כל זה טוב ויפה – אך כיצד מגיעים אל היעד כאשר התוואי נעלם מן העין?

שעה תמימה חיפש מיכה את הנתיב, עד שמצא אותו. השעה היתה סמוך לאחת אחרי חצות־הליל, אך האנשים היו עייפים מאוד, ועל כן הוחלט להעניק להם מנוחה קצרה.

בתום פרק־המנוחה דירבן אברהם אל פקודיו:

“לקום! להזיז רגליים! הלילה כבר זקן־זקן…”

לאחר שעשו קילומטר אחד, הבחינו בדרך הישנה, הנטושה, המשובשת באבנים, תלוליות ומעבירי־מים הרוסים.

הדרך עלתה וירדה החליפות, השרירים החלו משוועים למנוחה והצמא החמיר מרגע לרגע. יאיר, אשר היה גאה בחוסנו הגופני, חש אף הוא במאמץ והסיק מסקנות לגבי האחרים. הוא ניגש אל אורי, שנשא את מכשיר־הקשר, והורה לו להתחלף עם אסא, נושא האלונקה. אסא העביר בנפש חפצה את האלונקה הבלתי־נוחה־לנשיאה, וכיתף את מכשיר־הקשר בידיו – אשר נועדו לחלוב פרות במשק יגור, לאחר שיניחו את הנשק, בתום שירות־החובה.

כאשר נעה השדרה הקטנה והמיוגעת מאחורי גבעה נמוכה, קלטו אוזני הצועדים קולות דוברי־ערבית. הירח כבר הסתתר לו, והנוף היה חשוך. רק על פי עוצמת הקולות ניתן לאמוד את ריחוקם של הפושטים מן הערבים המשוחחים ביניהם. לפי הערכתם של מיכה ואברהם – היה המרחק “נוח”, מנקודת־הראות של הפושטים. הם המשיכו בתנועה חרישית, הגיעו לקצה הגבעה – וראו את היעד מרחוק.

השעה היתה אחת, בקירוב. בשעה זו היה עליהם להימצא כבר בלב היעד. לפי ההנחיות שניתנו להם, היה עליהם לשוב על עקבותיהם אם לא יגיעו אל היעד בחצות־הליל. אבל עתה היה היעד ממש לפניהם, והם החליטו לעוט עליו ויהי־מה.

אברהם הרחיב צעדיו ונע דרומה, במגמה לעקוף את המוצב, כמתוכנן. ברגע זה עלו מן המחנה המצרי קולות של פעילות רבה.

האם הבחין האויב בפושטים – באמצעות פטרול חשאי, או עמדת־תשמוע בלתי־נראית?

הפושטים השתטו מלוא אפיים ארצה, כהרף־עין, ואברהם החליט בו־ברגע, שאם אמנם יתחוור כי נתגלו הוא ואנשיו – יחזור הכוח כלעומת שבא, מבלי לתקוף את היעד. חזקה עליו הפקודה המפורשת, ש“אסור להיכשל בביצוע המשימה! מוטב לחזור בידיים ריקות, מאשר לא לחזור – או לאבד חלק מן הכוח בשטח האויב!”

“פעילות שיגרתית. אולי חילופי־משמרות,” לחש מיכה על אוזנו של אברהם.

זה־האחרון הינהן בראשו והשמיע פקודה חרישית. אנשי הנח"ל עמדו שוב על רגליהם וחידשו את התנועה – והפעם במהירות ובדריכות.

קשה היה לצעוד במהירות בשטח החולי; קל יותר היה לקיים את הדריכות. הכוח אמנם עקף את המחנה המצרי, אך לא רחק אף לרגע למעלה ממאה מטרים מן הגדר. עד־מהרה גילו את המקום שנועד לפריצה, קרבו אליו והשתטחו על הקרקע. הם נמצאו לרגלי סוללת־עפר, ממזרח לדרך הסלולה. הם נמצאו במרחק מטר אחד בלבד מן הכביש. מולם, מעבר לכביש, התנשאה סוללת־עפר דומה לזו “שלהם”.

ממקום ריבצם – בריחוק עשרים מטרים מן הגדר – ניתן לפושטים לראות את היעד.

מצד ימין הבחינו בתנועה רבה של אנשים אשר דיברו בקול רם. נשמע נהמותיהם של מנועים של כלי־רכב כבדים, אשר הותנעו לאחר שהועמסו או פורקו ממיטענם. מה פשר התנועה הזאת? האם זהו טור ממונע, היוצא לנתק את דרך הנסיגה של הכוח הישראלי אשר נתגלה בתנועתו עמוק בשטח האויב?

על פי הצעקות הרמות נטה אברהם להאמין, כי האויב לא הבחין בו ובאנשיו, וכי הפעילות שבמחנה היא אמנם “שיגרתית”, כשם שהתבטא מיכה. בעודו ממתין לסיומה של הפעילות הקדחתנית במחנה המצרי, שיחזר אברהם את מהלכי הפעולה מכאן ואילך:

שני לוחמים יקרבו אל הגדר. אחד מהם יחפה והשני יפרוץ את הגדר. אם זוהי גדר תיל דוקרנית שחוטיה מרוחקים די־הצורך זה מזה, קבע אברהם מראש שלא יופעלו מגזרי־תיל – אשר משמיעים קול נקישה מתכתי בשעת פעולה – אלא יורם חוט־תיל והאנשים יסתננו חרש־חרש לתוך המחנה. אך אם יהיה צורך בכך, תיגזר הגדר. אחר־כך ירוצו האנשים בשני טורים לתוך המחנה ויטהרו את אוהליו, בזה אחר זה.

כל הפרטים הללו הובהרו הבהר היטב ללוחמים, בשעת התדריך, אך אברהם ידע כי לרובם זהו הקרב הראשון. האם יפעלו בתכליתיות של ותיקי־קרבות? וכיצד יגיב האויב – במהירות וביעילות, או במבוכה ובבלבולת?

הדממה שנשתררה במחנה המצרי ניתקה את קור־הרהוריו של אברהם. שיירת המכוניות יצאה את המוצב, ועתה ניתן לפתוח בפשיטה – סוף־סוף!

מיכה קפוסטה לפת את מגזרי־התייל בידיו וקרב בהליכה שפופה אל הגדר. נילוו אליו שלושה לוחמים: נח"לאי שנועד לחפות על פריצת הגדר, קצין – מפקד יחידת־מישנה – ומפקד הפעולה, אברהם. בהגיעם אל הגדר ציפתה להם אפתעה בלתי־נעימה: האוהלים המצריים שנועדו לתקיפה לא נראו על פני השטח באותו מקום ובאותו סדר שניראו שעות לא־רבות לפני־כן – על מפת־המיבצע, במפקדה.

כהרף־עין תוקנה תכנית־הפעולה על־פי הנתונים החדשים. ארבעה לוחמים נועדו לפרוץ למיבנה קטן שהיה צמוד לזווית הישרה של פינת הגדר. האחרים פוצלו לשני כוחות־מישנה. על כוח אחד – בפיקודו האישי של אברהם – הוטל לפרוץ לעמדה בודדה שנראתה בשטח. בה־בשעה ידהר הכוח השני בכיוון צפון.

מיכה פתח בגזירת גדר־התיל. היו בה חמישה חוטים מקבילים – אופקיים – ואלה חוזקו בחוט אלכסוני. גזירת הגדר דרשה אורך־רוח רב – כדי שלא להשמיע קול חד ורם מדי. בעוד מיכה שוקד על המלאכה הקשה הזאת, נחרד הלילה מקול יריה. אחד הנח“לאים לחץ באצבע עצבנית־מדי על הדק ה”עוזי" שלו, שהיה גם דרוך וגם לא־נצור, בניגוד להוראות!

מיד ניתנה לאברהם תשובה על שאלתו: כיצד יגיב האויב?

זקיף מצרי שניצב ליד המיבנה שבפינת הגדר, פתח מיד באש בכיוון לכוח המשתופף ליד הגדר. אחד הקליעים פצע את מזקי ברגלו. אנקת הכאב והאפתעה שנפלטה מפיו, נבלעה על־ידי הפקודה שניסרה את הלילה:

“פרוץ! אש!”

הבחורים הסתערו אל הגדר, ניתרו מעליה או זחלו בין החוטים שכבר נגזרו. הזקיף, שהיה זריז כל־כך בתגובתו, לא זכה להתענג על נצחונו. גופו נוקב במספר צרורות של תת־מקלעים. המיבנה שלידו עמד לפני שקרס תחתיו ללא רוח־חיים נתגלה ריק מאדם – ומעלה צחנה. זה היה בית־שימוש. נורתה בו פצצה והוא קרס ליד הזקיף המת.

אברהם, מיכה ויאיר שמו פניהם אל האוהל הגדול, שנראה לעיניהם בעודם מעבר לגדר. הם פרצו לתוך האוהל בעקבות מספר צרורות של “עוזי”. יאיר שלף פנס־כיס והעביר את אלומת האור שלו על פני האוהל. באוהל נראו עשר מיטות־שדה ־ אך הן היו ריקות. איש לא נמצא באוהל באותה שעה.

גם האוהל הסמוך נמצא ריק. לידו נתגלו שתי גוויות של מצרים, שנפגעו על־ידי קליעים אשר פילחו את יריעות האוהל, במפולש.

חוליות־המישנה של הכוח הפושט שעטו על פני היעד בלא שימצאו “תעסוקה”. יאיר גילה חניון קטן של כלי־רכב ובו משאית ומספר ג’יפים.

“מה דעתכם, שנחזור על גלגלים הביתה?” הציע אחד הלוחמים בשובבות.

ברגע זה נפתחה אש־תופת על היעד הכבוש, ממוצב מצרי סמוך. זו היתה אש אוטומטית, ממקלעים שפלטו קליעים נותבים, זוהרים, וגם אש “בודדת” מרובים, שהמטירו “סתם קליעים קטלניים”.

יאיר מיהר לקפוץ מעל המשאית שכמעט והיתה לשלל־מלחמה. פצצה הוציאה את המשאית מכלל שימוש. צרורות נורו במנועיהם של כלי־הרכב האחרים – אבל את עיקר האש כיוונו הפושטים אל עמדת־המקלע שמצפון למישטח אשר בלב היעד הכבוש.

מבעד לשאון הקרב שמע אברהם קלאר, מפקד הפעולה, קול דובר־ערבית, מעבר לתלולית־עפר, מאחוריו. הוא סבב על עקביו כנשוך־נחש – והספיק לחסל ביריות את בעל הקול, שעלול היה להפתיע אותו מעורפו, אילו נצר את לשונו.

אברהם פקד על אנשיו להסתער על ריכוז העמדות שמהן המטירו המצרים אש על היעד הכבוש. גדר־תיל שחצצה בין שני המוצבים, שמה לאל את נסיון־ההסתערות.

בינתיים יצאו מיכה ויאיר בריצה מהיר, תחת אש, אל בנין־גנראטור שניצב בירכתי היעד. היה בדעתם לחבל בגנראטור, שעדיין פעל בקול רם. אבל קולו של אברהם החזיר אותם אל האחרים. הקול הקורא כינס את הלוחמים אצל הפירצה שבגדר, על־מנת לפתוח בנסיגה.

הפושטים מצאו בנקל את מקום־הפירצה, משום ששניים מחבריהם הושארו מראש לידה, לאבטח אותה. שניים אלה היו נושא מכשיר־הקשר והאלונקאי. הם קראו וחזרו וקראו בקול רם: “פירצה! פירצה!” עד שהגיעו אליהם כל חבריהם.

ליד הפירצה שכב מזקי, הפצוע ברגלו. מצבו של מזקי סיבך את המצב. על הכוח הפושט היה “להתנדף” מן המקום במלוא המהירות האפשרית. לוחם שנפצע ברגלו אינו יכול לנוע במהירות. אברהם גחן אל מזקי, עזר לו לקום ולעמוד על רגלו השלמה ואמר לו במהירות:

“ענה לי בכנות, מזקי: אתה מסוגל לנוע בכוחות עצמך, במהירות, למרחק קצר?”

מזקי הבין את חומרת המצב. הוא ראה כיצד מתרחקים האחרים מן הגדר ורצים במהירות מזרחה. רק הוא ואברהם נשארו ליד הגדר, סמוך לאש המצרית הצפופה.

“אשתדל,” השיב מזקי.

אברהם עזר לו לקפוץ קפיצת־לילה על מעבר לחוטי התיל הנמוכים. מזקי התגלגל על חול המידבר הלח והרך, קם על רגליו, גבר על הכאב החד שפילח את כל גופו, מן הרגל הפצועה ועד המוח, ורץ – נתמך כל העת על־ידי מפקדו.

כארבע־מאות מטרים רץ מזקי על רגלו הפצועה – “ארבע מאות מטרים שהיו בעיניו כמסלול־מסמרים של פאקיר הודי,” כשם שהתבטא יהודה יניב בעלותו עלילה זו על הכתוב.

לאחר שעשה את ארבע מאות המטרים האלה, האט מזקי את תנועתו.

“לא – לא יכול – יותר,” אמר לאברהם בקול חנוק, קטוע.

מאחור נמשכה אש האויב, וכבר נשמעו קולות אימתניים יותר: קריאות של חיילים מצריים שהתארגנו למירדף.

אברהם, הקשיש שבחבורה אך רחב־הגרם והחסון מאוד, הניף את מזקי על כתפו והמשיך בריצה. הוא אף הרחיב את צעדיו, עד שהדביק את פקודיו הנסוגים במרוצה. בהגיעו אל זנב הטור הנסוג, העביר אברהם את הפצוע לרשותו של אחד הנח“לאים, ובעצמו רץ והתייצב בראש הטור. ארבעה נח”לאים נשאו את מזקי “נשיאת כבאים”.

הכוח הגיע אל גדר־בקר ונע במהירות לאורכה. אברהם קיווה, כי בחסות הגדר הזאת יעלה בידו להתרחק מן האויב, אך ליד הגדר היתה, כנראה, עמדת־תשמוע מצרית ובה חייל בודד. שאון הקרב חידד את ערנותו, וכאשר שמע את קול הצעדים המהירים, הזדקף ושאל בחרדה:

“מין האדא” (מי זה?)

אחדים מן הנח"לאים קפאו תחתם, כהרף־עין, נבוכים מן ההיתקלות הזאת. מיכה – שנע בראש, כיאה לסייר – הציל אל המצב כאשר הגיב אינסטינקטיבית בקריאה צרודה ובוטחת:

“מושיר!” (קצין).

ולאחר שהוסיף גם “אסכארי!” (צבא) המשיך במרוצה, כמי שיצא ידי חובתו.

קרוב לוודאי, שהחייל המצרי האמין שזהו כוח השרוי במירדף – ואולי חשש לסכן את חייו בשאלות נוספות. הוא שתק, אף לא פתח באש, והפושטים התרחקו ממנו במהירות.

אבל קצב בתנועה הואט בהתמדה, ואילו קצב החלפתם של האלונקאים נושאיו של מזקי הוחש בהתמדה.

אברהם הציץ בשעונו, ראה כי השעה כבר שלוש לפנות בוקר ונעשה קצר־רוח עד־מאוד. מיכה היה אף הוא להוט להחזיר את הכוח אל שטח ישראל, בהקדם האפשרי, אך השטח היה חסר כל סימני־נוף, והפעם נדרשה הקפדה יתרה שלא לטעות בדרך, שמא יוארך הנתיב פעם נוספת.

הכוח הנסוג הבחין בכפר ערבי קטן, ולרגע נשקלה האפשרות לחדור לתוכו ו“להחרים” אתון כדי להקל את נשיאת הפצוע. אך מפקד הפעולה, אברהם, זכר את הגורל המר אשר פקד את מחלקת הל"ה בדרך לגוש־עציון (כאשר ניקרה בדרכה ערבי זקן, ומכיון שלא חוסל בו־במקום – הסגיר אותם לכפריים שבסביבה). הוא הטיל ויטו על הצעה זו.

הכוח עקף, איפוא, את הכפר הערבי והמשיך בתנועה.

כוחם של הבחורים הלך ותש במהירות, ומצב־רוחם נשתפל מטה־מטה, במהירות. אברהם שם קץ לדומיית־האלחוט והתקשר עם מוטה, אשר המתין לכוח ליד הגבול.

“עליכם לחזור לפני עלות השחר,” פקד מוטה בקולו העמוק, המשכנע. “עליכם להגיע לכאן לפחות חצי שעה לפני אור ראשון!”

אברהם החל דוחק באנשים שיאזרו כוח ויחישו את צעדיהם – אך האלונקה הכבידה עליהם מאוד, והדרך הארוכה־ארוכה שעשו באותו לילה, נתנה אף היא את אותותיה בכוחם.

גרוע מזה היה מצב המים אשר ברשותו של הכוח. לתדהמתו ולמגינת־לבו של אברהם נתחוור לו עתה, כי פקודיו לא עמדו בפני הצמא, אשר גבר עליהם בלילה השרבי, והפרו את משמעת־המים. התוצאה: לא נותרו עוד אלא מים כדי שתי מימיות מלאות בלבד – והפצוע נזקק לגמיעות תכופות יותר ויותר, שכן הלך ונחלש וכבר החל מכחיל.

“איש לא פותח מימיה בלי פקודה ממני!” פסק אברהם בחומרה.

האנשים המשיכו לצעוד. הדרך נעשתה טרשית וקשה יותר עם כל קילומטר נוסף. השרירים רטטו כאחוזי־עווית, ושיקשוק המים במימיות ייסר את הלוחמים והם קפצו את לסתותיהם, חרקו שן והמשיכו “למשוך”.

האופק החל מווריד, והם עדיין רחוקים מן הגבול. מיכה שינס מותניים, עלה על צוק נישא והבחין בנקודה ממנה יצאו לדרך.

“עוד מעט, חבר’ה,” דחק באנשים, שמדיהם היו רטובים כמו לאחר טבילה בים ועיניהם כמו יצאו מחוריהן מחמת הצמא והמאמץ.

“המוח מיאן לתת פקודות לרגליים ולהמשיך ולשאת את הגוף,” כתב יניב, “אך הם המשיכו לצעוד.”

“עוד מעט, חבר’ה! עוד מאמץ קטן!” אמר אברהם לאנשיו. כאשר שמע אנקות וגניחות לכל אורך הטור, הכריז על מנוחה קצרצרה והישקה כל אחד ואחד מאנשיו במים מלוא הפקק של מימייה.

“המפקד… אינני יכול יותר,” התנשף אחד האנשים, וכבר נשמטה זרועו לצד גופו ואצבעותיו עמדו להרפות מכלי־נשקו.

אברהם ידע, כי אם יניח לאחד מאנשיו להישבר בשלב זה, יתמוטט במהרה כל הכוח כולו. הוא סרק את מוחו העייף, בבקשו אחר נוסחת־פלא שתאפשר לו להחזיר את אנשיו לשטח ישראל – ונזכר בקרב על מינזר סט.־סימון. גם שם עמדו חבריו על סף התמוטטות, וכבר חשבו מחשבות־זוועה בנוסח “תמות נפשי עם פלשתים”. מכיון שהחזיקו מעמד עוד שעה קלה – היתה ידם על העליונה.

ובכן, אפשר ואפשר לעשות את המאמץ הקטן הנוסף, הדרוש להצלחה!

“אתה יכול! אני יודע שאתה יכול,” אמר אברהם לנח"לאי הנוטה ליפול, וטפח על שכמו טפיחה שהיה בה מן העידוד ומן הדירבון כאחד.

הבחור זקף את גבו וחידש את צעידתו. האחרים צעדו עמו.

כעבור שעה, בקירוב – לאחר שכבר האר היום – ניתנה לאברהם הוכחה מוחשית בצידקת עמידתו הקשוחה בדירבון אנשיו:

כוח־החילוץ יצא לקראת הפושטים, נטל את הפצוע מידיהם ונשאו אל האמבולנס שהמתין בשטח ישראל, והגיש להם מים לרוויה.

*

“כולנו למדנו לקח בלתי־נשכח, שלא יסולא בפז, בקרב על מינזר סט.־סימון,” אומר יצחק רבין, אשר לאחר המערכה על ירושלים נעשה קצין־המיבצעים של חזית הדרום, בפיקודו של יגאל אלון, ולא חדל לעלות בסולם הדרגות עד שנעשה ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל ומפקדו במלחמת ששת הימים. “זה היה קרב מופת, העשוי לשמש נר לרגלי צה”ל בכל מלחמותיו."

דו"ח מקוטע מהקרב על מינזר סט־סימון

 

נספחות    🔗

מאה ועשרים לוחמים יצאו לכבוש את מינזר סט.־סימון בשכונת קטמון. רק עשרים מהם חזרו ברגליהם לבסיסם. ששים נישאו באלונקות, פצועים וחבושים. ארבעים נפלו חלל. דמויותיהם של רבים מלוחמי סט.־סימון שובצו בתוך ריקמת הספר. לדמויות אחרות נייחד מקום בפרק זה.

*

בין הנופלים בשלב הפריצה למישלב סט.־סימון היה אהרון דדשוב, מוותיקי הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, הוא גדוד “הפורצים” של חטיבת “הראל”. אהרון, המכונאי התל־אביבי (יליד 1927), נתחבב מאוד על חבריו־לנשק. הם ראו בו חייל מעולה, שקט ורציני; והם למדו לסמוך עליו מאז יצא להילחם שכם אחד עמם במיבצע “נחשון” ובתוככי ירושלים.

ירחמיאל (“ירח”) גלוגובסקי ראה את אהרון בנופלו – ולבו נתמחץ בקירבו. “ירח” הוקיר את אהרון – אם כי היה כה שונה ממנו.

“ירח” נולד בגרמניה, בשנת 1927, ועלה לארץ־ישראל בהיותו בן שבע. תוך זמן קצר היה ל“צבר” לכל דבר. הוא הצטיין בלימודיו בחיפה, אך ויתר על מילגה להמשכת הלימודים, כדי לעזור להוריו בנשיאת עול הפרנסה. הוא עבד כחשמלאי ולמד בערבים, עד שזכה לתנודת־בגרות; ועדיין היה לו פנאי לשמש מדריך בקן של “השומר הצעיר” בחיפה, ולשרת ב“הגנה”, במחתרת. הוא השתתף במאבק נגד הבריטים – ביגור, בביריה ועוד. כאשר פרצה מלחמת השחרור, הצטרף לפלמ“ח, השתתף בקרבות לפריצת הדרך לירושלים ונמנה עם כובשי הקאסטל. בלהט הלחימה נתגבש כלוחם וכמפקד – וגיבש לעצמו כיתת־לוחמים ש”רוח של הכשרה" מפעמת בה, כדבריו.

כאשר נודע ל“ירח” כי שוחררה חיפה, כתב להוריו: “עכשיו הגיע תורה של ירושלים. המצב כאן קשה יותר, אבל אני משוכנע שנוכל למשימה שתוטל עלינו!”

הוא התרשם מאוד מכניסתו של הפלמ"ח לירושלים, וב־14 באפריל 1948 כתב להוריו בהתרגשות גלויה:

“אתמול עלינו עם השיירה הגדולה לירושלים. היה זה אחד הרגעים הגדולים והמרגשים ביותר בחיינו – אחת החוויות שלא תישכח לעולם… המונים עמדו בצידי הרחובות והריעו לכל מכונית. המכוניות עברו כך למעלה ממחצית השעה, כולן לא משוריינות, עמוסות מזון. נשים בכו משמחה, זקנים וזקנות פרשו ידיהם בתפילה ונתנו קמיע לדרך־צלחה. הגישו יין וקוניאק – כיבוד לבאים. גם בעיני הבחורים שלנו כמעט ועמדו דמעות. כל הזמן ניפנפנו בידיים והרימונו את הנשק. יש להבין: ירושלים נמצאת במצב של מצור, בחוסר מזון ומים וסיגריות, ולא כל שכן שוקולדה. על בשר יש חולמים וצורת ביצה כבר נשכחה. זה שלושה שבועות שלא באה שיירה (רק פעם באו כמה מכוניות) ועצם הפריצה משמשת עידוד רוחני וגם חומרי.”

עתה יצא “ירח” לפעולה שנודעה לה חשיבות שאינה נופלת מפריצת המצור ומהבאת מזון לירושלים הנצורה. הוא לפת את הרובה הצ’כי, אימץ אותו אל כתפו, לחץ על ההדק ונהנה בפעם המי־יודע־כמה מן הרתיעה האדירה של הכלי החדש־חדיש.

גם מפקד־הפלוגה מרדכי בן־פורת התרשם עדיין מן העוצמה העצורה ברובים הצ’כיים, אותם קיבלו אנשי פלוגתו במחנה שרונה, לפני צאתם לחולדה. מוטקה זכר כיצד הציע לדדו להוציא את האנשים למיטווח קצר, על־מנת שיתרגלו לכלים החדשים. הכל דיברו על הרתיעה ועל ה“גריז” שטיפטף מן הכלים, שאך־זה הוצאו מתיבות־האריזה שלהם.

מוטקה ראה את ירח" חולף על פניו כרוח־סערה – וזו היתה הפעם האחרונה בה ראה אותו מסתער. ביום בו פינו הבריטים את ירושלים, ובעוד הכל מצפים להכרזת המדינה, יצא “ירח” להשתתף במיבצע “מכבי” (פריצת הדרך לירושלים). הכוח שעליו נמנה ירחמיאל גלוגובסקי נאלץ לסגת מהסתערות על מישלט דיר־איוב, באיזור שער־הגיא. “ירח”, שנפצע קשה, הושאר בשדה־הקרב. כאשר חזרו לוחמים עבריים ביום המחרת אל המקום, לא מצאוהו עוד. רק ב־28 בפברואר 1950 הובא ירח לקבורה בהר־הרצל בירושלים, יחד עם כל עצמות החללים שהועברו משטח האויב באיזור לטרון…

בשלב זה של ההסתערות נפגע הרץ הפלוגתי. באותם ימים מילאו הרצים הקרביים תפקיד של מכשירי־קשר, ובלעדם מן־הנמנע היה לנהל קרב בו השתתפו יחידות־מישנה אחדות. מיד לאחר שנפגע הרץ, התנדב זלמן פופלבסקי למלא את מקומו.

כמו רבים מאנשי “הפורצים”, היה גם זלמן יליד תל־אביב (1928). כמו חברו־לנשק, ירחמיאל גלוגובסקי, היה גם זלמן תלמיד מצטיין (ב“אליאנס”), וגם הוא נאלץ לפרוש מספסל־הלימודים ולהיחלץ לעבודה, על־מנת לתמוך בהוריו. תחילה עבד כנגר ואחר־כך היה לאופה.

בפרוץ מלחמת הקוממיות התנדב זלמן לפלמ"ח וצורף לגדוד הרביעי של חטיבת “הראל” – גדוד “הפורצים”. הוא נלחם בקאסטל, בסאריס, בבית־סוריק ובבית־איכסא, ונמנה על כובשי קולוניה. בקרב הקאסטל יצא לו מוניטין כבר־מזל. הוא ישב בעמדה בשטח מופגז. כאשר ניתנה הפקודה לפנות את העמדה, דחק זלמן בחבריו לצאת אותה לפניו. הוא־עצמו יצא אחרון. מיד לאחר צאתו, נפגעה העמדה פגיעה ישירה.

“איזה מזל!” אמרו חבריו.

זלמן צחק ואמר: “פשוט, הסכם עם הגורל: אני מוכרח לזכות ולראות בהקמת המדינה.”

זלמן האמין בכל לבו, כי “דרוש רק מאמץ קטן, כמו כלום, וירושלים כולה תשוחרר.”

בגדוד “הפורצים” ניתן לו לתרום את תרומתו האישית לשחרור ירושלים. בקרב על מינזר סט.־סימון לבשה תרומה זו דמות של רץ פלוגתי. פעם אחר פעם עבר זלמן במטר הכדורים וקישר בין מפקדת הגדוד ובין מפקד הפלוגה שלו.

“אולי מספיק כבר? תנוח, ואחר יחליף אותך!” לחץ המפקד על זלמן, אך זלמן נד בראשו בשלילה והמשיך למלא את תפקיד הרץ.

צרור כדורים ריסק את לסתו. כאשר אושפז בבית־החולים בירושלים, ישבו חבריו־ליחידה ליד מיטתו שתי יממות רצופות – שתי היממות בהן דעך זלמן. לרגע פקח את עיניו, נטע אותן בחבריו ומילמל: “אל תשכחו אותי…” תשובתם כבר לא הגיעה לאוזניו. כאשר הגיעה השעה ללוותו לדרכו האחרונה, ביקשו כל חבריו לשאת את ארונו, וצריך היה להפיל גורל ביניהם.

*

באחת מהתקפות־הנגד שערכו הפלמ"חאים על העיראקים אשר ניסו להדק את טבעת־המצור על המינזר, עלה ביד נתנאל (“סאני”) קורנהויזר ואליהו (אדוארד) רובין להתגנב אל נקודת־זינוק שהתנשאה מעל לעמדה ערבית, ממנה נורתה אש פוגענית במיוחד. היה בדעתם לזנק אל מעבר לגדר ולחסל את העמדה ברימוני־יד. זו היתה תכנית־פעולה טיפוסית לשני הלוחמים הללו.

“סאני”, יליד הונגריה (1927) עלה לארץ־ישראל בשנת 1945, במסגרת עליה ב', לאחר שהציל יהודים רבים־רבים באירופה הכבושה, בשנות המלחמה. עלה בידו להתחזות כהונגרי נוצרי, בהונגריה הכבושה, ובתור שכזה פעל כאיש־קישור בין יהודי הגיטו ובין “הצלב האדום הבינלאומי”. להוותו, לא עלה בידו להושיע את משפחתו־שלו, ובתום המלחמה לא נותרו ממנה אלא אח ושתי אחיות.

בשנת 1948 התנדב “סאני” לפלמ"ח, ועם “הפורצים” הגיע לסנט.־סימון.

שעה שזינק על עמדת האויב ורימון־יד שלוף־ניצרה בידו הקפוצה – פילח כדור את לבו, והוא מת בו־במקום. לאחר מותו הוענק לו “אות כובשי קטמון”.

אלי רובין היה מבוגר בשנה אחת מ“סאני”. הוא נולד בבגדאד, ומשפחתו עלתה עמו לארץ־ישראל בשנה בה נולד “סאני”. אלי סיים שש מחלקות בגמנסיה “הרצליה”, ואחר־כך יצא לעבוד. בשנת 1942 התנדב לפלמ"ח ונעשה “חבלן עצמאי”. בתחילת מלחמת הקוממיות נמנה על הלוחמים העבריים שהיו נצורים שבועיים בבית הקרן־הקיימת לישראל בבית־דגון. אחר־כך עבר לחולדה, נלחם על הדרך לירושלים, על הקאסטל ועל נבי־סמואל.

הוא היה יפה־תואר בשערו החלק ובשפמו הדק, עליז ואופטימי מטבעו, אינדיבידואליסט מושבע ואמיץ־לב להדהים. באחד התרגילים חדר לכפר ערבי עויין, נכנס לבית־הקפה והסתובב בין הלקוחות. אותו קור־רוח הפגין גם בקרב. כאשר צריך היה לשתק את עמדת־הירי העיראקית, הסתער עליה ברימון־יד, נפגע במצחו בכדור ומת בטרם הספיקו חבריו להגיש לו עזרה ראשונה.

לא־הרחק מן המקום בו נפלו שני הלוחמים הללו, נפצע קשה יצחק־נחום (“חמדי”) לוי, אחד הירושלמים המעטים בגדוד “הפורצים”. חמדי, יליד 1926, דור ששי לילידי ירושלים, עשה את שנות־חייו הראשונות בכפר הערבי בית־צפאפה. משפחתו היתה המשפחה היהודית היחידה בכפר זה. אחרי מאורעות 1929, עקרה המשפחה לירושלים עצמה. בעודו ילד, נתייתם חמדי מאביו. הוא נעשה חבר הכשרה בחולדה ושירת שנתיים בפלמ"ח, לפני שפרצה מלחמת הקוממיות. בפרוץ המלחמה צורף לגדוד הרביעי של “הראל”, ליווה שיירות, השתתף בכיבוש הקאסטל והיה בין מלוויה של שיירת נבי־דניאל האומללה.

בקרב על סט.־סימון הסתער על עמדה ערבית, נפגע בידיו ובבטנו, פונה לבית־החולים ושם נפטר לאחר עשרה ימי התמודדות עם מלאך המוות.

*

בזה אחר זה נפגעו לוחמים בהתקפות־נגד – אבל תמיד נמצאו מתנדבים לצאת להתקפות־נגד נוספות. ותמיד נמצאו מתנדבים לצאת אל האש ולפנות נפגעים לאחור. ניצח על הפינוי החובש אברהם קלאר. סייעו בידיו רבים.

על עוזריו של אברהם קלאר בסט.־סימון נמנה גם מרדכי (“מארק”) לוקר.

מרדכי – כמו אברהם – נולד בפולין (ב־1924) – אך משפחתו עלתה עמו ארצה בשנת 1933, לפני שנתרגשה השואה הנאצית על יהודי מזרח־אירופה. הוא גמר בהצטיינות את חוק־לימודיו בגמנסיה “שלווה” בתל־אביב, ובגיל שבע־עשרה התנדב לצבא הבריטי, לאחר שזייף את שנת־הלידה שלו בתעודותיו. לאחר שחרורו מן הצבא הבריטי, התנדב לפלמ"ח. כעבור שנת־שירות, יצא ללמוד רפואה באוניברסיטה האמריקנית בביירות, לבנון. הוא היה סטודנט מצטיין. בשובו ארצה, שימש מורה, אך “הקריירה האזרחית” שלו היתה קצרה: פרצה מלחמת הקוממיות, ומרדכי מצא עצמו בגדד “הפורצים”, בו מילא תפקיד של סגן חובש גדודי. מתך התעלמות גמורה משלומו־שלו, נחלץ שוב ושוב לפנות פצועים משדה־הקרב. את הפצועים קשה השתדל לחבוש בו־במקום, תחת אש האויב. באחת מגיחותיו לפינוי פצועים, נהרג.

חבריו, שלא ידעו כי נפצע למוות, חרפו את נפשם ויצאו לפנות אותו מן השטח הפתוח. אחד משני הלוחמים שגררו אותו לתוך המינזר, פרץ בבכי תמרורים כאשר נוכח לדעת כי לשוא היה המאמץ, לשוא היה הסיכון: “מארק” כבר לא היה בחיים.

זה לא היה המקרה היחיד בו פונה חבר הרוג משדה־האש. לא־אחת הסתכן פלמ"חאי והגיח מאחורי מחסה כדי למשוך לאחור חבר הרוג – כדי שהערבים לא ימשיכו לנקב את גופתו בכדוריהם.

ומספר ההרוגים הלך וגדל במהירות.

“גם חיים…” אמרו חברים איש לרעהו, לאחר שנפל חיים קופרמן בעיצומו של הקרב.

חיים היה תל־אביבי (יליד 1926) – אך חלוץ מנעוריו. הוא היה מן המתנחלים במנרה שעל גבול הצפון; והוא היה מראשוני הפלמ“ח. כפלמ”חאי שירת בכל רחבי הארץ, עבר מקורס לקורס ונעשה מפקד מחלקה. כאשר נדרשו מתנדבים לאירגון ההעפלה “הבלתי־ליגאלית” באיטליה, התנדב חיים ללא היסוס. הוא ניצל את שהותו באיטליה ללימוד ימאות, וחזר לארץ־ישראל כמפקד אוניית מעפילים. כאשר פרצה המלחמה, ורבים מחבריו בפלי"ם סופחו לחטיבת “הראל”, הגיע חיים אל “הפורצים”. הוא נלחם לכל אורך פרוזדור ירושלים, נפצע ברגלו בקרב על סאריס, אך סירב להיפנות לאחור והמשיך לנהל את הקרב, כשהוא זב דם, עד שהגיע ממלא־מקום. מיד לאחר שהחלים מפצעיו, חזר אל הגדוד. בקרב על מינזר סט.־סימון נפצע שוב, והפעם פצעי־מוות.

כמעט בו־זמנית נפגעו גם יעקב קינדרמן (יליד גרמניה 1920) ומישאל פינסקר (דונסקי), התל־אביבי (יליד 1923).

את ילדותו בילה מישאל במשק החקלאי של הוריו בעתלית. הוא הצטיין בלימודיו וגם כמדריך בתנועת הצופים וכמפקד בפלי“ם. בשנות ההעפלה “הבלתי־ליגאלית” הירבה לסייר את חופי הארץ על־מנת לגלות מקומות נוחים להורדת מעפילים. הוא השתתף גם בהורדה עצמה. את שעות־הפנאי המעטות שלו הקדיש להשתלמות בכלכלה – תחום שבו החל בחיבור מחקרים. אחרי שנפל בקרב על סט.־סימון, הועלה לדרגת סגן בפקודת המטכ”ל.

*

בין הפצועים שהיה צריך להחליט להשאירם במינזר, בשעת הנסיגה, היה ויקטור חרבון, אשר חבריו כינוהו “הציוני”.

ויקטור נולד במצרים בשנת 1928. בעודו ילד עול־ימים, לא חדל להפציר בהוריו שיעלו לארץ־ישראל. בשנת 1935 עלתה המשפחה ארצה. כבר בחודש הראשון להיותו ארץ־ישראלי, השתדל ויקטור לדבר עם בני־גילו אך ורק עברית. כאשר התבגר מעט, הצטרף לאגודה הספורטיבית־הימית “זבולון”, ובגיל שבע־עשרה עשה את הצעד האחרון אל ה“צבריות” והתנדב לפלי"ם. מפקדיו ראו בו בחור שקט, צייתן ונוח לבריות, וחבריו הכירוהו כחבר שאפשר תמיד לסמוך עליו.

כאשר פרצה מלחמת הקוממיות, ואנשים מן הפלי"ם סופחו לגדוד “הפורצים”, היה ויקטור ביניהם. הוא השתתף בקרב על הקאסטל ונמנה על כובשי מינזר סט.־סימון. שם נפצע קשה מכדור בחוט־השדרה. פלג־גופו התחתון שותק. “אין דבר,” היה ויקטור אומר לאחיות־הרחמניות ולרופאים בבית־החולים, “העיקר שאזכה לראות את הנצחון.”

אבל מצבו החמיר במהירות, וב־11 במאי 1948 הלך לעולמו.

*

בין חללי התגבורת שהוחשה לסט.־סימון היה יוסף לקס (“לקסי”), אשר חבריו כינוהו “הלב” – הן על שם ספרו של ד’אמיציס, ש“לקסי” אהבו מאוד, והן בגין לבו־שלו, השופע חמימות.

“לקסי” נולד בגרמניה ב־1930, עלה עם הוריו ארצה בשת 1936, למד בחיפה – ושם גם נעשה מסגר, כדי לסייע להוריו באיזון התקציב מהמשפחתי. הוא עבד ביום ולמד בערב, וסימני המאמץ לא ניכרו בו מעולם. תמיד היה חיוך חם שפוך על פניו וחושף טור עליון של שיניים גדולות, חזקות.

ב“הגנה” עבר “לקסי” קורס־סיירים. כאשר פרצה מלחמת הקוממיות, שימש סייר בעיר־הכרמל, השתתף בפיצוץ המוסכים הערביים בשכונת חאליסה ובפעולות־גמול בשכונת ואדי־סאליב.

בפברואר 1948 הצטרף ביחד עם חברי ההכשרה שלו – הכשרת “הצופים” – לשורות הפלמ"ח, וכך הגיע אל חולדה בימי ליווי השיירות לירושלים. הוא־עצמו הגיע לעיר־הקודש עם “שיירת פסח” (שיירת “יבוסי”), ומאז נשאר בירושלים ונלחם בה – בשכונת שייח’־ג’ראח ועוד.

כאשר נדרשה תגבורת דחופה במינזר סט.־סימון, יצא “לקסי” עם אנשיה. לבו החם יצא אל חבריו – וישר בלב פגע כדור־אויב והמית אותו בטרם הגיע אל היעד.

*

כאשר נוכחו הערבים לדעת, כי לא יעלה בידם לעקור את היהודים ממישלב המינזר הכבוש, הם החלו משתמשים באמצעים פסולים, וביניהם כדורי “דום־דום” שקליעיהם קצוצי־ראש והם קורעים את הבשר וגורמים פצעים אנושים.

אבנר קוטיגרו, יליד רומניה (1929), שעלה ארצה ב־1944, בניגוד לרצון הוריו, הצטרף לפלמ"ח ונמנה על “הפורצים”, היה אחד מכובשי סט.־סימון שנפצע בכדור “דום־דום”. כל מאמצי הרופאים להצילו, עלו בתוהו, והוא מת שעות ספורות לאחר שאושפז בבית־החולים.

*

כאלה היו לוחמי סט.־סימון – חתך נאמן של לוחמי מלחמת הקוממיות של ישראל בשנת תש“ח. כזאת היתה לחימתם, אשר היתה לנר לרגלי צה”ל בהמשך דרכו. ואם נחשב קרב סט.־סימון לקרב־מופת במלחמות־ישראל, משמשים לוחמיו מופת בשורות הלוחמים העבריים. צה“ל הלך מחיל אל חיל בעשרים השנים שלאחר מלחמת הקוממיות, ועלה מפיסגת־ביצוע לפיסגה גבוהה יותר – אך המופת של תש”ח יישאר לעד בתולדות צה"ל, בתולדות מדינת ישראל.

 

מקורות נבחרים    🔗

ראיונות אישיים עם דב איתן, רפאל (“רפול”) איתן, דוד (“דדו”) אלעזר, אורי בן־ארי, יוסף (“יוסוף”) בן־מימון, מרדכי בן־פורת, בני מהרשק, אליהו סלע (רעננה), אברהם קלאר, יצחק רבין, יוסף שטרן ורבים אחרים.

עדויות שנרשמו בענף היסטוריה של צה"ל.

עשרות ספרים ומאמרים, וביניהם:

בכל מאודם, מאת יהושע בר־יוסף, הוצאת “מערכות”, 1952; יומן־מלחמה ירושלמי, מאת דבורה הורקנוס־גינצבורג, הוצאת מחלקת החינוך של ויצ“ו, 1950 (באנגלית); ירושלים לא נפלה, מאת עמוס אילון, הוצאת טברסקי, 1949; להבות בשמי ירושלים, מאת אביעזר גולדשטיין (גולן), הוצאת אופקים, 1949; מלחמת העצמאות, ענף היסטוריה, מטכ”ל, צה“ל 1957; מערכות פלמ”ח, מאת יגאל אלון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1965; פרקים במלחמת ישראל, משה ברסלבסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1950; פרקי פלמ“ח, מאת זרובבל גלעד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1950; קריה נאמנה, מאת ד”ר דב יוסף, הוצאת שוקן, 1960.