ספור
מראשית דרכי האינקויזיציה בספרד.
בעקבות העבריה המהללה בסופרי אנגליה
Mis Grace Aguilar
עם נוספות הרבה מקֹרות העת ההיא.
חלק ראשון 🔗
פתח דבר. 🔗
"מֵרוֹמָה נִפְתְּחָה הָרָעָה, מִפְלֶצֶת נוֹרָאָה מִמֶּנָּה יָצָאָה, מִמַּרְאֶהָ חַתּוּ כַבִּירֵי רוּחַ וּמִפְּנֵי שְׁמָהּ נִחֲתָה אֵירוֹפָּה כֻלָּהּ. לִבָּהּ יָצוּק כְּמוֹ אֶבֶן, גְּרָמֶיהָ מְטִילֵי בַרְזֶל, קַשְׂקְשׂוֹתֶיהָ חֲרָבוֹת לְטוּשׁוֹת וּבְשָׂרָהּ וּפַרְסוֹתֶיהָ נְחוּשָׁה. אַלְפֵי כְנָפַיִם לָהּ סְרוּחוֹת וּטְבוּלוֹת בְּרֹאשׁ פְּתָנִים, כֻּלָּהּ מְלֵאָה רַעַל וּמֵחֲמַת תַּנִּינִים נָפְשָׁהּ רְוָיָה. דִמְיוֹנָהּ כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית וּכְנָחָשׁ צִפְעוֹנִי, שִׁנֶּיהָ חַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב וּבִשְׁרִיקוֹתֶיהָ תָּמִית כְּשָׂרָף מְעוֹפֵף. מֵעֵינֶיהָ וּמִגְּרוֹנָהּ יָפוּצוּ נַהֲרֵי נַחֲלֵי אֵשׁ פְּלָדוֹת, כַּנֶּשֶׁר תָּעוּף תָּטוּשׁ אֱלֵי טֶרֶף, בִּמְעוּפָהּ תְכַסֶּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, תּוֹבִישׁ פְּנֵי שֶׁמֶשׁ צָהֳרָיִם – כִּי בְצִלָּהּ תְּכַסֵּהוּ אֹפֶל וּכִימֵי מִצְרַיִם יָמֵשׁ חֹשֶׁךְ. כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר אֵלָיו תְּכוֹנֵן מְעוּפָהּ, כָּל שְׂדֵה בְרָכָה אֲשֶׁר עָלָיו תָּרִים פְּעָמֶיהָ, כָּל עֵץ פּוֹרֵחַ אֲשֶׁר עָלָיו תַּצִּיג כַּף רַגְלָהּ – יִיבַשׁ, יִבּוֹל, יֶאֱבַל וְלָנֶצַח יֶחְרָב. תִּפְתַּח פִּיהָ בְרֶצַח, מִנִּשְׁמַת אַפָּהּ תִּתֵּן קֶטֶב, וְתַהֲפֹךְ אֶת הָאָרֶץ לְמִדְבַּר שְׁמָמָה, לֹא יִחְיֶה כָּל נֶטַע וְלֹא יַעֲלֶה כָל עֵשֶׂב.
זֹאת הִיא הָאִינְקְוִזִיצְיָה, הַחַיָּה הָרָעָה וְהַנּוֹרָאָה, מָגוֹר הִיא עַל כָּל סְבִיבֶיהָ – כִּי אֹכֶלֶת אָדָם הִיא וּמִבְּשָׂרוֹ לֹא תִשְׂבַּע!"
כן נשא עליה משלו אחד1 מליצינו, אשר גם עליו עברה רעתה ותלהטהו מסביב; אך דבריו נאמנו מאֹד, ותמונתה ערך לפנינו בצלמה כדמותה. – מרומה יצאה, ארצה ספרד באה, ארץ בה נאחזו אבותינו משנות אלף. מבורכת ה' היתה למו, מחלב שדיה ינקו, אף היא דשנה בצלם ומפרי מעשיהם שבעה – עדי באה טמאת השם זאת, ותהפכנה לתפת ולגיא בן־הנם. כמֹלך מלפנים היתה ומהבילי עם הכינו לה מטבח, הקריבו לה כצאן אדם, ומזבחותיה – כגלים על תלמי שדי!
שוא בפי האומרים כי יוצרה מקדם הוא הכמר הקנאי טומאש טורקומאַדה – בדור אחרון ימח שמו! – יודעי בינה לעתים יתנו עדיהם כי עוד משנות מאות לפניו הרגיזה ארץ בתועבותיה; אולם עוד לא נועזה לעולל עלילותיה לעיני השמש ולהקדיר שמים בעשן מוקדיה. עוד חבשה פניה בטמון, שמה מערות זבולה, ומחלות עפר סתר לה – שם עשתה זר מעשיה, שם בערה כאש רשעתה, כמעי הר־שרפה בטרם יריק לַבת אשו. שאול מתחת רגזה מפני עלילותיה, פן תבלע כל היקום ומפיה תמיש טרף – כי רבו חלליה מאד ועצומים כל הרוגיה. מסתר מחבואה אָרבה לאנשי חרמה, אָרבה – עדי נפלו בעצומיה, נפלו – ולא הוסיפו קום. אך עד ימי הכֹמר העריץ עשתה במחשך מעשיה, יום יום נודע פעלה ופניה לא נראו, אל כליה היא נחבאה, כלי משחית ומועקה, ראו רבים הליכותיה ועקבותיה לא נודעו. – – –
מערה נדולה ונוראה השתרעה מתחת לאדמת העיר שיגוביה. ידי אדם רב בסתר כרוה, העמיקו הרחיבו מקומה ויתנו בה מהלכים אל כל קצות העיר – בה שבילים צרים וארוכים לבלי חק, ולעבריהם מאוּרות ותאים קטנים לאין מספר. קירותיהם וקורותיהם מאבני אֹפל ערומות ושחורות. מרוח רע הכלוא בקרבם ירטבו וישליכו קור וקפאון על כל סביביהם – שם יתענו אסירי עני וברזל. מאפס מקום יכרעו ירבצו ברפש האדמה, נשמת אפם תשים מחנק לנפשם, רבץ גֵום יביא משנה שברון לעצמותיהם המדֻכאות, וכי יניעו יד או רגל, יאחזם געל נפש מרגש שקץ ורמש אשר לאלפים ירגזון וירחשו סביביהם. מבתי כלאיהם יוצאו רק עת למשפט יקראו, עת יֻתן גום למכים ונפשם לממיתים. מרוב מכאוביהם מעצמת חבליהם מר יאנקו, יחד ישועו ולא יַענו, כי סגרה הארץ בריחיה בעדם. אור שמש לא יחזו עוד נצח, רק ליום אחרון עיניהם תכלינה, כי קברם יהיה סתר למו מפצעי אויב, מעקת רשע – על כן ישישו כי ימצאוהו.
ומי הם האמללים האלה? מי המה מעַניהם הרעים? ומה עשו כי יענום בלי חמלה וידכאום לפני עש?
האמללים האלה לא במחתרת נמצאו, אף לא פעלו עולה, כי אם בדרך לבם הלכו ואמונת אבותיהם נצרו. חלילה להם מרשע – רֻבם אצילי עם נכבדי קרת, עובדי מלכם וארצם על אדמת מבטחם בעת שלום, ועל שדה קטל ביום מלחמה. ומעניהם לא חבר מרצחים שוכני מדבר ויער – כהנים המה, קדושי עליון יקראו, רועי עדר ה' קונה שמים וארץ, ובחמלתם לצאן האֹבדות יאספון בחיקם, יכינו להן מטבח, יקריבון קרבן לה', זבח שלמים קרבנם, כי יאכלון בכל פה – וממנו קחת רצון יקוו!!
כעכביש ישים ארבו בתוך קורי מעגלותיו, ובנפול זבוב קיץ או דבורה מעופפת בשחת רשתו, יחיש אל טרפו, יסחבהו אחריו, יביאנו אל חביון עזו, שם ימוץ דמו, שם כלה יעשה לו ולא ישאר ממנו בלתי אם ראש רצוץ, כנף נובלת, לב יבש, בטן רטשה ורגל נשברה, כן בחרו כהני און אלה מקום המשפט והרשע בתָּוך למערת אֹפל זאת, ויכינו לשבתם חדר רחב ידים. קירותיו וכל כליו משוחים בששר שחור. בתוכו מסך אדום כדם אשר יפרידהו לשנים. מעבר מזה שלחן וכסאות עץ; על השלחן עץ שתי וערב ועליו סמל אדם תקוע במסמרים. מראשו הסבוך בצרור קוצים ומפצעי גוו המֻכה יזוב דם – לעורר קנאה וחמת נקם מזרע זרע אלה אשר ענוהו לפני שנות אלף. ומעבר מזה כלי משחית לחבל, עשוים מעץ וברזל בתמונות ותכונות שונות. למראיהם יתר כל לב, תתפלץ כל נפש, כי מלאים הם כתמים קפואים ועכורים מאבק – רשמי דמי אדם רב אשר עֻנו פה באכזריות רצח. חיים הובאו הנה, בריאים ושלמים נגשו הלום ועל כפים נֻשאו מזה: רצוצי קדקד, שבורי יד ורגל, אין מתום בבשרם וכל עצמותיהם התפרדו, נפזרו לפי שאול סלה.
– – – – – – – – – –
בשנת ר"ך לאלף הזה, באחד מימי האביב בצהרים, בהופיע השמש בהדר גאונה והארץ האירה מכבודה, הזהירה גם העיר שיגוביה2 מנגה נגדה, ותושביה עליזי גאוה יצאו לשוח ולהתענג על חם צח ורוח האביב המחדש פני אדמה, או לשיח בדבר צבא החיל אשר עבר דרך עירם, בצאתו למלחמה נגד אויביהם בני ערב אשר נפלו על ארץ קשטיליה לעשותה למס עובד – מבלי דעת את האויב הנורא האֹרב עליהם מתחתם, לאסור אותם בנפשם ולשפטם באש על מערכי לבם. שם במערה אשר לקחה אֹפל, בחדר המשפט והמועקה, ערכו את המנורה, העלו נרותיה. לאורן נראו ארבעה כמרים בפאת ראשם המוקפה, עטופים מעילים שחורים על בגדיהם הלבנים וחגורים בחבלי פשתן כמשפט הדומיניקים. בצדקת חֹנף כרעו, הניעו שפתים, קרצו עין אף תופפו על לבם. אז קמו יחדו, הכהן הראש כונן למשפט כסאו, וישם לפניו ספר תורת דתם, ועל ידו שני יועציו מתי סודו, וממולו ישב הסופר ויערוך על השלחן גליון וקסת. והנה קרבו שני אנשים עטופים שחורים ומסוה על פניהם, ומבעד לחורי המסוה השחור הבריקו עיניהם כעיני זאבי ערב המשחרים לטרף – הם המה חרשי משחית, מעַני אדם, למודי הָרַע. אחריהם נגשו עוד אחדים מאצילי העם, אך לא נכר מראיהם, כי גם הם שמו להם סתר פנים – הם המה החברים3 המקשיבים לשופטי און, האורבים לאחיהם ומלשני בסתר רעיהם אל הכמרים האלה, להביאם במשפט על כל נעלם. אימה חשכה כפתה את המערה, ודומית מות שררה מסביב, לא נשמע בלתי אם אנחות האסירים האֻמללים בהתעטף עליהם נפשם; אך קולם כאוב מארץ, כנחש ילך וכיליל ישימון יתעה בתחתיות ארץ אלה, עדי ידמה כהמית רוח חרישית מדי עברה. פתאם נשמע צלצל נחשתים כבדים בהתנועעם לרגלי נושאם, ולאור הנר ההולך וקרב נראו שומרים מזוינים וחרשי משחית העוטרים בנשקם לאסיר כלא אשר הוציאוהו מבור השבי להביאהו הנה. הכֹמר הראש קם שנית ויתחסד ויתפלל אל אלהיו כי יפקח עיניו להוציא לאור משפט. בין כה וכה והאסיר הובא אל החדר; שם הושיבוהו על גזע עץ חד, עד אשר כלה הכמר להתפלל ויפן אליו ויצוהו לעמוד על רגליו ולהקשיב אל כל דבריו.
כארי סגור בכלוב, גם בהקשיבו לקול בעליו הרודה בו, עוד יתנשא בגאות עז, ירחיב צעדי אונו ויעדה גאון וגבה להראות כי מלך היער הוא וכבודו עוד חדש עמו, כן התנער השבוי בקומו ממושבו הרע – כי הרים ראש, הרחיב שכם, הגביה חזה, מתח כל יצורי גוו ובתפארת אדם אזור בגבורה נשא עיניו לראות מי המה הנועזים לקחת חפשו ולבוא במשפט עמו. אך מראה הכמרים היושבים על כסא דין, הכבלים אשר עליו והמון אנשי משחית אשר סביביו, כל אלה הורוהו דעת כי ברע הוא וכל תקוה אבדה ממנו למצוא ישועתו בזרוע עז, על כן החריש התאפק ויאמץ לבו לקראת כל הבא עליו.
“קרב נא בני הנה – חנן הכמר קולו בענוַת רמיה – השבעה נא באלהינו המושיע כי תשיב אמרי אמת לשואליך!”
– בשם אלהי אבותי, אלהי האמת הנה אשבע כי אך אמת יהגה חכי – ענה האסיר בגאות צדקו.
הכמר השקיף אליו פתאם בעין חודרת, אך הוא לא השח עין ואל מראהו לא הוטל.
“מי אתה ומה שמך?”– שאל הכומר ככלות הסופר להעתיק דבריהם.
– בן אנוסים אני, ושמי דון סבסטיון די שיביליה.
לשמע השם הזה חרד אחד החברים חרדה גדולה, ומבעד לחורי מסוהו הפיקו עיניו חיל ורעדה פלצות וחמלה; אך לאשרו לא חזוהו המבקרים, בהיות עיני כלם נשואות אל השבוי העונה אמריו לבלי חת.
– עברים היו אבותי – הוסיף השבוי לדבר – את אלהי אבותיהם יראו מעודם, ומשפחתם הכי נכבדה בדברי הימים לבני ישראל – כי משרש יִשי היא, מבית מלכי יהודה מלפנים, ושמה נודע לתהלה גם בקורות הארץ הזאת. ממנה יצאו מחוקקים נושאי משרה בחצר המלך; ממנה יצאו גבורים לישע ארצם אשר הראו נחת זרועם על מרומי שדה. אך זה כמאה שנה וכוס מיד ה' באה ותשׁכּר את הארץ! מפי הכמר פֿרנאנדו מרטינילי יצאה הרעה, וסער נורא התחולל מאת הנוצרים על אחיהם העברים היושבים לבטח עמם – כי הרגום, שרפום, אכלום בכל פה, החרימו ערים על יושביהן, הפכו עליהם ארץ וידכאום לפני עש. הה! צאן אֹבדות היו עמי, כי תעו כצאן משפחות, תעו אל ארץ אחרת או אל עם אחר. כן נפלגו גם שרידי משפחת אברבנאל החטר האחרון מגזע ישי: אלה החישו מפלט להם אל ארץ פורטוגאל, ואלה נאנסו להמיר דת אבותיהם, התכחשו למראה עין ויאמרו לאל סור ממנו. בראשם היה הרב ר' שמואל אברבנאל אשר בהיותו מיושבי העיר4 שיביליה קרא אחרי כן את שמו יואן די שיביליה; אכן שנה את שמו ולא את טעמו – כי נעם לו לחם סתרים, לחם שמים, אמונת אבות ודת קדושים. וכמוהו כן גם בניו אחריו אהבו תורת ישראל בכל נפשם, בכל רגשת לב אוהב לאהובתו מחמל נפשו ומשוש חייו, אשר נלקחה ממנו בחזקת היד. אך מיראת ההמון וקנאת כמריו התנכרו למראה עין ויחבקו חיק נכריה, אף נזהרו להסתיר פעלם מעיני בניהם הקטנים, ולפעמים גם מנשיהם כחדו לא הגידו – פן ימתק בפיהם סודם, יפתחו סגור לבם ומבלי משים לנצח יאבדו.
"כן גם אנכי עמדי, עברי אנכי, שרידי המשפחה הנכבדה הזאת, את אלהי השמים, האל האחד, אני ירא, ותורתו אֹהב בכל לבב – כמוה כן גם יקרה לי הארץ הזאת, כי שנות אלף שמוה לנו לארץ מולדת, על כן לא יכלנו לעזבה. גם בצוק העתים, וארץ התקוממה לנו לבלענו, בכנפותיה אחזנו ולא הרפינו, כעולל מתרפק על מיניקתו גם עת תקפוץ באף רחמיה. ויהי היום ואנכי יושב בין אחוזת מרעי, בבואי משיביליה לעיר שיגוביה להסתפח אל החיל היוצא לקראת אויב ארצנו, שם רֵעָה לי אחד משרי החיל אשר שתה אתי לשכרה, ויבקשני ללכת אתו, ויביאני אל חדרו, וישקני יין, מסוך בשקוּי־שֵנה – כי בטעמי ממנו אך מעט אחזוני חבלי שנה, נפלה עלי תרדמה ואישן. הקיצותי – והנה אנכי אסור בזיקים, כלוא בבור תחתיות וסביבי ימש חשך! חליפות יום ולילה לא ראיתי, אך זאת אדע כי ימי מספר עברו עדי זרח בחשך כלאי אור שוֹבַי ומענַי, אשר הביאוני עד הלום, לֵאור באור פני כמרים יושבי על מדין, מהם משפטי אור יצא, למות מות קדושים בעד עמי ואמונתי – כי ענות נפשי לא יוכלו עוד אחרי הגידי את כל, ועל פשעי לא כסיתי.
כן כלה האסיר דבריו אשר היו כמתלהמים באזני שופטיו, ושחוק מכאיב לב עבר על שפתיו בהשלותו את נפשו כי סִכל עצתם ולא יוכלו עוד ענותו בכלי משחיתם, אחרי התודותוֹ על עונו הגדול מנשוא – כי התנצר למראה עין ולבו בל עמו.
“די שיביליה! – אמר הכמר פתאם – השם הזה לא מוזר לי, וכמו שער הוא בנפשי כי כבר נסינו דבר אל אחד מבני המשפחה הזאת”.
“נסינו אף לא יכלנו – ענה הסופר בפתחו את ספר הזכרונות, ובחפשו בו מצא את אשר בקש ויקרא באזני כל לאמר: בשנת 1438 היתה בקרת להשר דון מיגואל די שיביליה על דבר גיסו דון הינריקי מינדוזה אשר נמלט ממאסרו בארח פלא”….
– אל אלהים ה'! – קרא דון סבסטיון פתאם – הגם אחי הבכור מידיהם נגזר? הכלתה הרעה לביתנו לגועַ במאורת צפעונים זאת, לא בחרב ולא בחיל כי אם בידי אנשי קנאות המרצחים בסתר!
החבר, אשר התחלחל בראשונה לשמע שם סבסטיון, התפלץ עתה ביתר שאת. לבו נתר ממקומו וימינו הרועדת אחזה בלי צדיה בחרבו המצמדת על מתניו; אך כרגע הבליג על רגשת לבו, ויט אזנו לשמוע דברי הסופר, אשר צֻוה מאת ראש השופטים לקרוא הדברים עד תומם.
“דון הינריקי מינדוזה אשר נמלט ממאסרו בארח פלא; אך שוא עמלו שופטי קדש להציל מפיו דבר אמת – כי כאשר ענוהו כן הוסיף להחריש ולא ענה מאומה עד צאת נפשו” –
– כי מזרע החשמונאים נחנו! – קרא האסיר בגאון לבב – גם חנה אמנו יולדת השבעה יחד על בניה רטשה וברית אלהיה לא עזבה. גם אני כחדתי אמרי – לולא את פני האצילים נשאתי, האצילים השׂמים להם סתר פנים, לבלי תֵראה כלמתם אשר ישאו בהתמכרם לחבר מרצחים, האֹרבים לנפשות תמימים מסתר מחבואם כגנבים במחתרת.
הכמרים התעברו ויחרקו שן, אך כרגע נדמו לקול השופט הראש אשר העמיד פניו, השח עיניו ויניע במו ראשו לאמר: “אי לך שה אֹבד! עד אן תדבר עולה בן אדם תולעה! תן תודה כי מרית באלהיך, שובה אליו בכל לבב, ותן מענה על כל אשר ישאלוך כהניו למענהו – אולי יאזין לקול תחנונינו ויקח לרצון את נפשך אשר נוציא מיד השטן כאוד מֻצל מאש, ולא תהיה עוד כעוטיה גם מעבר לשערי שאול!”
– אם מריתי באלהי רגע בהתכחשי לו לעין אדם – ענה האסיר בעז רוחו – הלא אלהים יחקר זאת. אכן תוכלו להמיתני – כי בידכם אני ולכם הכח והעז במקום הזה; אך אל תשלו את נפשכם כי אסור מאחרי אלהי מיראתי את המות! ומה לי עוד להגיד לכם? הלא את אשר חפצתם לדעת אותה השמעתיכם, ועתה קומו ועשו בי כטוב בעיניכם!"
“היודעים אשתך ובנך את סודך כי יהודי אתה?”
– לא, כי ערם הערמתי להסתיר סודי, על כן לקחתי לי אשה נוצרית, וגם מבני היחיד אשר ילדה לי צפנתי רוחי, חשכתי אמרי קדש לעת מצוא, כי אמרתי: אחכה נא עד אשר יגדל וידע להעלים דבר.
“האמת תדברנה שפתיך?”
– אחת נשבעתי בה' כי מדבר שקר ארחק.
“ומה היה לאשת אחיך ושלשת ילדיה? כי תחת שואה התגלגלו אז ולא נודע מקומם איה. ואיפה יסתתר הינריקי איש חרמנו, אשר נעלם מעינינו לפתע פתאם ולא הכירהו עוד מקומו? הגד אם ידעת כלה!”
בפעם הזאת נבוך האסיר ויאנק דם, גם החבר נבהל מאד, ובפיק ברכים נשען על ידות הכסא אשר ישב עליו הסופר; אך עין אדם לא חזתה בו – כי כלם הביטו אל האסיר הנבוך, אשר נעתקו ממנו מלים, וישימו אותותיו אותות כי יודע כל הוא, על כן נאלם דומיה.
הכמר שלח אצבע, ועד ארגיעה הורם המסך וחדר המועקה נראה בעצם מראהו הנורא – כשעירי תפתה ושֵדי שאול מהרו העבדים אנשי המסוה ויעמדו איש איש על משמרתו וכלי משחתו בידו. לתכונה הזאת חרד האסיר ונפשו נבהלה רגע, אך עד מהרה הבליג על פחדו ועיניו לנכח הביטו מבלי ענות מטוב עד רע.
“אל נא תקשה בני ערף – החליק הכמר לשונו בחמלת שקר – תן תודה ולא תענה לשוא נפשך! הלא טוב לך למות מות ישרים שבי פשע, מהתענות תחת ידי חובלים וטבחים אשר יפשיטו עורך מעליך ולעפר מות ישפתוך!”
האסיר החשה ולא ענה דבר.
“עוד בידך, בני, עתותיך, פתח פיך ויאירו דבריך, השיבה נא אמרים אמת לשואליך! למה אראה דמיך כמים המֻגרים ובשרך כבגד עדים קרוע לגזרים?”
אבל גם הפעם לא מצא בפיו מענה.
“קשה ערף הוא, מאן הכנע!” – אמר הכמר במנוד ראש, ולקרץ עיניו קרבו ארבעה חרשי משחית ויסבו את האסיר.
“העודך מחזיק במריך? – שאלהו הכמר – הביטה וראה את אחריתך! הנה כלי המועקה לעיניך, הנה החובלים והטבחים נכונים להתנפל עליך כעורבי נחל על פגר מובס, בקרדומות יבואו עליך לפתוח סגור לבך, במלקחים בערות יוציאו סודך מקרבך, ועצור במלים איך תוכל?”
– נשאת אימיך אפונה – דבר האסיר רתת – אכן הרבית מוראך עלי ושאתך בעתתני רגע, ואנכי אחת נשבעתי להגיד קשט אמרי אמת, ועל פניך איך אכזב? לכן דע לך אבי, כי אמנם יודע אני את מקום גיסתי ושלשת בניה, יודע אני גם את מחבא הינריקי איש חרמך, יודע כל אני – כי עצמם ובשרם אנכי, ופעמים רבות דרשתי לשכנם, שחרתי פניהם ומצאתים – אבל לך לא אגיד! ענני רב חובל כאשר עם לבבך, בחנני שר טבחים בכור עֹני, צרפה כליותי בלהבות שאול, העלני על המוקד, גם אז סודי אתי רק בעשן יכלה וממך יסתר עד העולם.
הפעם הזאת החשה הכמר, ולמרזמת עיניו התנפלו המשחיתים כזאבי ערב על שה אֹבד, ויקרעו את בגדיו מעליו, ויציגוהו ערום, לא נשאר עליו בלתי אם הכתנת אשר על בשרו. אז פתחו חרצובותיו וישאוהו על כסא עץ העשוי לדבר, ויאסרוהו אליו בחבלים וישימו מועקה בבהונות ידיו.
המועקה היתה מעץ עשוי מפרקים מתלכדים מעבר האחד בהפריד אותם היתד מעבר השני, וכאשר תחדור היתד מעבר מזה כן יוסיפו הפרקים להתלכד ואיש באחיהו ידבקו, וכן יעיקו תחתיהם את בהן היד המושם בתוכם עדי ימעך הבשר, תנקף הצפרן והעצם תתפורר לרסיסים.
במצרי שאול אלה ישב האסיר דומם מבלי הוציא אף אנחה אחת מלבו.
המועקה הראשונה הוסרה וגדולה ונוראה ממנה מלאה מקומה – היא מועקת הרגלים. והיא עשויה משני חלקי עץ נבוב אשר יחֻברו יחדו אל קרסולי הרגל, ובתוכם יתדות ברזל קצרות אשר יחדרו בבשר הרגל בהלחץ החלקים הנבובים איש לאחיו. בפעם הזאת נלחצו עד שפך דם מעל כפות הרגלים, אשר סמר בשרן, כי חדל הדם לנוע ועורקיו שכבו ושקטו. פני האֻמלל חורו, שפתיו נהפכו לעין התכלת, עיניו קמו ואורן נדעך, עוד אנקה אחת הוציא בעטוף לבו, ויתעלף –
אבל החרש המשחית לא נתנהו לשכוח כאבו אף רגע – כי הכה ביתד ברזל כבד על עברי המועקה הנוראה, ובחבלי שאול אלה הקיץ המעֻנה ועפעפיו הישירו לנגדו אל ראש השופטים העומד מנגד נגעו ככהן נצב על עולתו.
“השיבה בני אל לבך, פני אלי והוָשע!” – אמר הכמר בחמלת כחש ובלבו לעג למסת טבחו.
אבל האסיר לא ענהו מאומה, רק שפתיו נעו, כי יצק לחש במוסרו הנורא ולפני ה' שפך שיחו.
“הארנבת!”–קרא הכמר אל חרשי המשחית, והם מהרו ויסירו את המועקה ויאסרו את האֻמלל אל סלם עץ, ופניו מְפנים למטה. בפעם הזאת קרעו גם כתנתו מעליו ויחזקו מוסדותיו עדי נקרע עור בשרו. אז נשאוהו אל “הארנבת”– והיא גליל עץ עב מלא יתדות בנות שמנה קצוות. עליו הניחו את האסיר ויעבירוהו מעלה ומטה, ומדי העבירם אותו מעכו החבלים את בשרו ועד עצם הגיעו, והגליל התהפך כגלגל על ציריו, ויתדותיו עברו על חלקת בשרו וימלאוהו חבורות פצע מכף רגל ועד ראש.
כראות הכמר כי גם הפעם יקשה לבו ולא יאבה השב דבר, צוה להורידהו מעל הסלם ולהושיבהו על הכסא – והמשחיתים מלאו אחרי דברו. אז צוה להביא את השממית ולנסות בה דבר אליו – והיא מכונת ברזל ולשני עבריה ידים חדות ועקומות אשר תרחקנה ותקרבנה אשה לרעותה כצבתי מלקחים. אותה הניחו על חזהו משני צדיו, וידיה החדות חדרו בבשרו כפרסות שנונות, וכאשר הניעו אותה התקרבו ידיה אשה לאחותה, אחריהן כל בשר החזה משכו, וימלאוהו קרעים כבלויי סחבות, ודם האֻמלל נשפך כמים ארצה.
עשר פעמים תפשה השממית בידיה הנוראות את חזה האמלל אשר התפרפר מעצמת מכאוביו, עדי לא נשאר בו מתום, וצלעותיו הלבנות נראו כעצמות פגר אשר כבר בלה הכליון את בשרו ועורו.
הכמר שם פניו אליו אולי יציל מפיו עתה דבר אמת; אבל שפתי האמלל כמו לנצח נאלמו, נעתקו ממנו מלים – כי עזבהו רוחו לבלי מהר עוד שוב אליו.
“שאוהו אל בור שבותו!” – צוה הכמר במנוחת נפש אל משרתיו ילידי התפת. והם מהרו ויפתחו מוסרותיו ויכסוהו בבגדיו וכגל עצמות נשאוהו אל מקומו, להעלות לו ארוכה ולהכין לו תמרוק ברע, למען הוסיף ענותו בהתרפאו מעט מן המכות אשר הכוהו עתה כהני ה' אלה!
– – – – – – – – – –
חצות לילה הגיעה – אימה חשכה ודומיה נוראה שוררת כמקום הרשע, על פני כלו הָשלך הס, לא נשמעו בלתי אם צעדי השומרים ההולכים כצללים לאור עששיותיהם האטומות, בהאירם דרך להחברים היודעים לגהות מזור ולחבש פצע, בסורם אל אחד האסירים אשר יד הבקרת נגעה בו ותדכא לארץ חיתו. באחד השבילים הצרים הלך איש אחד עטוף באדרתו ומסוה על פניו – הוא החבר אשר ראינוהו נבהל ומשומם למחזה סבסטיון האֻמלל, בעמדו לדין לפגי שופטיו ומרשיעיו על לא חמס בכפו, ואחד השומרים האיר לפניו נתיב עד בואם אל פתח חדר הכלא אשר סבסטיון אסור שם. השומר הסיר המסגר ויפתח את הדלת, ואז לקח הרופא את העששית מידו ויצוהו ללכת לדרכו ולשוב כעבור שעה. –
על גל תבן מלא רקב ומעלה צחנה נראו בגדים קרועים צבורים על גוית אדם ערום מֻכה ופצוע, פניו חורים, עיניו קמות, על עפעפיו צלמות, שערות ראשו לבנות, כי שיבה זרקה בהן, ובהונות ידיו וקרסלי רגליו מעוכים ורצוצים, מלאים כתמים, חברבורות ודם נקפא. בפיק ברכים כרע הרופא אצלו, ולמראה הנורא הזה בעתתהו פלצות ויאנח מרה וייליל משבר רוח, ומבעד למסוהו הוריד נחל דמעה כנסך השפוך על קרבן ה'. "הזה סבסטיון הגבור? – בכתה במסתרים נפשו – הזאת אחרית אבירינו בארץ אשר חנפה תחת יושביה?
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים, הַמְּסֻלָּאִים בַּפָּז, אֵיכָה
נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ, מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר!"
בין כה וכה הוציא צלוחית קטנה מכנף בגדו, וימשח את רקותיו ויתן ממנה אל אפו. מריח הסם הנודף התעורר האֻמלל מתרדמת המות אשר נסכו עליו מכאוביו הנוראים, ויאנח וישאף רוח. “אוי מים, מים! – לחש הגוע בקול דממה דקה – אש עצור בעצמותי!” – הרופא הטיף אל פיו מעט יין, אז שב אליו רוחו ועיניו הפיקו אור כהה כאור העששית באפלת בור שבותו. אך בראותו את המסוה התחלחל ועיניו כֻסו במשאון ומחתת בלהה.
ולב הרופא חם בקרבו, כל חושיו בו התעוררו, ובהשתפך עליו נפשו שכח את כל אשר סביביו וינאק ממקור לבבו ויקונן קינת ר' יהודה הלוי לאמר:
"אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אָכֹל וְשָׁתוֹת, בְּעֵת אֶחֱזֶה כִּי יִסְחֲבוּ
הַכְּלָבִים אֶת כְּפִירַיִךְ? אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק
לְעֵינַי, בְּעוֹד אֶרְאֶה בְפִי עֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָרַיִךְ?!"
הקול הזה לא מוזר היה לאזני הגוע, ועיניו שבו נפקחו לראות פני מי ממכיריו יסתתרו תחת המסוה הזה – אז הסיר הרופא את מסוהו…
“יוליאן!” – לחש האמלל כאוב מארץ.
“סבסטיון דודי וגואלי! – קרא הרופא הנקוב בשם יוליאן בנשקו את ידי דודו הקרות – אללי לי כי כה אראך!”
– אשריך כי כה תראני – ענה סבסטיון בלט – אשריכם גם אתם בני אחי האֻמלל, כי חזק ה' את לבבי ולא גליתי סודכם בצר לי!
ויוליאן לא יכל לענות מעקת לבו ובכיו תמרורים.
– למה עזבת את עמק הארזים? ומה מעשיך פה? פה! במקום….
"החרישה ממני ואדברה! – התחנן יוליאן בהתאמצו להבליג על המית לבו – הלא ידעת כי מיום אשר ראיתי תוחלתי בחלד נכזבה, שמתי את לבי ליאֵש על כל עמל החיים וחיל תמורותיהם, ולהתחקות על שרשי רגלי כהני האון, לתת נקמתי ברוצחי נפש אבי. זה לי שתים עשרה שנה, מאז עזבתי את עמק הארזים, ומאז ועד עתה אדדה כל שנותי בצפיתי ליום נקם. מאז אבקש עת מצוא לרוות נפשי השוקקה בדמי הכמר הרוצח – כי קול דמי אבי צועקים אלי מן האדמה הארורה הזאת, אשר כסתה על הרוגיה במשאון נצח. הוי, כמה רותה הארץ מדם חללינו, דם אחינו אשר עיפה נפשם להורגים על אמונתם ובריתם את אלהי אבותיהם! זה כחדש ימים אנוע כרוח משחית במערת פריצים זאת לבצע זממי, והנה נשא רוח עריצים גם אותך הנה, למנותך את קדושי עמנו. עיני ראו ענותך על בלי ענוֹתך דבר, במאנך לֵענות מפני צורריך לַענות בצאצאי אחיך ולגלות מסתריהם. למראך נשבר לבי בקרבי, המו מעי כים נגרש: הלא עצם מעצמך ובשר מבשרך אני, והנה דכאו כחלל עצמותיך, ובשרך כבגד עדים קרעו לא יחמלו – אללי לי! ממראה עיני איך אחיה? ממשמע אזני איך אנחם?….
– עוד תהיינה עתותיך בידך לשאת קינה על דודך האמלל – ענה המעֻנה בנפש נכאה – אבל לבי לביתי יזעק, כי עזבתיהו פתאם, לא צויתי לו ולא הנחתי ברכה אחרי… מה אעשה.לרעיתי התמה? ומה תהי אחרית בני?… מי יודיענו כי ממעי יהודה יצא? ומי יועידנו לאחוז באשורי וללכת בדרכי אבותיו העברים?… מי ילמדהו אמונת אֹמן?… ומי יורהו להבין אמרים בדת אל?…
“השיבה נפשך למנוחתה – ענה בן אחיו ברגש – אנכי אהיה לאב לביתך אחריך, אנכי אשלם נחומים לרעיתך האמולה, ועל בנך אשימה עיני, אקחנו אתי לפעמים אל עמק הארזים – שם אורנו בינה לעתים, אף אמונתו בקהל קדושים”.
– חלילה לך יקירי לעשות זאת בלא עת, פן יסכל עצתך בחפזו ותקות דודך לנצח תאבד!… הן עלם נלבב הוא, רגשותיו כשאון מים כבירים ישאון, ובהודע לו סודנו לא יוכל עוד משול ברוחו ונבעו מצפוניו… ובאה גם עליו בעד מערות שואה…. ומה תהי אחריתו אז?…
“אחת היא על כן אמרתי – הוסיף האֻמלל לדבר בחגרו שארית כחו – אם יש את נפשך להרגיע רוחי בטרם אלך ואינני…. השבעה נא לי באלהים אמת, אם תגלה את סודנו אליו עד מלאת לו חמש ועשרים שנה… כי אז ידע להעלים דבר. ידעתי כי יגדל ויהיה לאיש, מרוח אבותיו יירש… ופעלו יגדילהו בעיני מלך ושרים. אז תבחר לך מועד לגלות אזנו על דבר מולדתו ואחרית אביו מה היא… ונפקחו עיניו לראות אור חדש… ומזמה תשמור עליו לבלי יפול ברעה… ואולי עוד חפץ ה' בידו יצלח, לנקום נקמת אביו המומת על לא פשע…. ולהעביר ממשלת זדון מתחת הארץ… אז תגלנה עצמות דכֵּאָה… תשמח רוחי כי תחזה נקם… וברכת אב אֹבד עליך תבוא…”
בשם אלהים הנה אשבע כי פקודתך תשמור רוחי! – ענה יוליאן בשומו ידו אל לבו הסוער – אבל מי זה לידע5 יתָּקע כי יתן בנך אמן לדברי?
"אנכי אשים אותותיך אותות – ענה האב האֻמלל, ויצוהו לתת לו את כתנתו ולהאיר את העששית אל עבר פניו. ויוליאן מלא אחרי דברו, ויפשוט לפניו את כתנתו המגוללה בדם. והגוע התחזק ויאמץ אחרית כחו לשבת על יצועו. אז הסיר את התחבֹּשת ויפתח סגור לבבו הקרוע ויטבול אצבעו בדמיו אשר כמים נגרו, ויתו על הכתנת את חותם תכנית משפחתו, ומתחת לו רשם בכתב אמת לאמר:
מאת היהודי סבסטיון בן יואן, בן פרנאנדו, בן יואן די שיביליה, הוא האנוס ר' שמואל אברבנאל, לבנו פדרו הוא שמעון, במלאת לו חמש ועשרים שנה:
הַכֶּר נָא, בְּנִי: הַכְּתֹנֶת אָבִיךָ הִיא, אִם לֹא?
שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ – אָז תִטּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ!".
דוּמם כאבן נשאר יוליאן למראה הנורא הזה. לא בכה תמרורים, עיניו לא הורידו דמעות, כי אחז בשרו פלצות ולבו מת בקרבו. לא מהר לחבש פצעי דודו הנאמנים, בדעתו כי טוב מותו מחייו – כי לרגליהם צפוים לו ענוים נוראים חדשים לבקרים, ממנו לא ירפו עד צאת נפשו.
עיני שניהם נפגשו – כמו הבינו אל משכיות לבבם. זמן רב הביטו איש אל רעהו באין דובר דבר – פתאם נעוה יוליאן מראות, כי חשכו עיני סבסטיון, אחז בשרו פלצות, והמות פרש עליו עננו למסך. עוד נסה לגבר חילים ולהרים יד אבל כבול עץ לעפר נחתה, ושפתיו לחשו בקול דממה דקה לאמר:
"קח לך את הכתנת הזאת… והיתה לך למשמרת.,. עד אשר יגדל בני… והבאת אותה אליו… והיה כי ישאלך בני… מי טרף נפש אבי?… וענית ואמרת לו:… חיה רעה אכלתהו… חית האינקויזיציה… הנוראה… טרף טֹרף אביך… ועליך לדרוש את דמו… הנקי…. מיד שופכיו… ובערת הרע… מקרב… "
האֻמלל לא כלה דבריו, כי אחזהו השבץ, גוו נפל אחרנית וכל יצוריו התפלצו. רגעים אחדים נאבק עם מר המות, אז נאנח לאטו ויאנק דֹם – כי נפח נפשו, ורוחו שבה אל האלהים, לבוא בסוד קדושיו, כי כהרג הרוגיו הרג ואת שם כבודו לא חלל.
שומם נפעם ונרעש התנפל יוליאן על גוית דודו המת. בשפתים דולקים נשק את פצעי לבבו, בדמעות חמות רחץ את דמו הקפוא ויקונן מרה. אך פתאם נשמע קול דופק מאחרי הדלת,. כי שב השֹמר אליו! וימהר יוליאן ויחזק לבבו, וימח דמעותיו, ויצר את הכתנת ויסתירה בחיקו. עוד הפעם נשק את ידי דודו המת, אז התאמץ להבליג על יגונו, וישם את המסוה על פניו, ואת העששית לקח בידו ויצא מן חדר הכלא.
“מתי יֵרפא היהודי הארור כי נוכל ענותו שנית?” – שאל השומר לתומו.
“פצעיו לא יכאבו לו עוד – ענה החבר – כי יצאה נפשו”.
“יבוא רקב בעצמיו! – קלל השומר בתוחלת נכזבה – כי סכל עצת קדושינו, והם גזרו אֹמר להעבירו באש ולצלותו חי”.
“כפעלו כן ישלם לו אלהי הגמולות” – ענה החבר במנוחה מדֻמה.
– – – – – – – – – –
עבר חדש ימים ומחִתת אלהים הרגיזה תחתיות ארץ אלה – כי הומת ראש השופטים מיד מסֻתרה. לפני חדר כלא סבסטיון נמצא שֹכב מת ארצה, ומאכלת חדה תקועה בלבו עד הנצב ועליה כתוב: “נקמת בן לאביו ודודו באיש נבל רוצח נפשם!”
בין עדת החברים בעלי המסוה נראה גם יוליאן, אשר השתומם מאד למקרה הזה ובקולו חצב להבות אש לחקור דבר ולדרוש את דמי הכהן הקדוש, אשר הומת בסתר ולא נודע מי המכה!
– – – – – – – – – –
והקול נשמע בעיר שיביליה כי נהרג דון סבסטיון במלחמה – ותתאבל אשתו מאד. ויבואו כל שכניה, גואליה וקרוביה לנחמה ולדבר על לבה, ותמאן להתנחם, ותתהלך קודר בלחץ אבלה ויגונה עדי עברה מחלה על נפשה. ימים רבים התהפכה בציריה על ערש דותה, עדי יצאה רוחה, ונחמתה האחרונה היתה, כי מהר תאָסף אל אישה אלוף נעוריה אשרי כלתה אליו נפשה.
– – – – – – – – – –
והנער פּדרו הלך וגדל, ובכלותו את חק למודו אצל הכמרים המורים דת וחכמה בעיר מולדתו, יצא בצבא ללחום מלחמת ארצו, ויעש לו חיל ושם בין גבורי ספרד וכל גדולי המדינה ושריה אהבוהו על יפיו ותפארת בחורים כחו. גם המלך זכר לו חסדי אביו הנאמנים וגבורותיו אשר עשה, ויט אליו חסד, וישימהו לשליש ומפקד צבא בחיל מלחמה.
עֵמֶק הָאֲרָזִים
א. 🔗
יום קיץ בוער כאש חלף הלך לו, כי היה השמש לבוא, וערב נחמד השליך הס וקרה נעימה על ארץ עיפה. השמש השליכה קרניה האחרונות כזהב מופז על משעול אחד העולה ראש הרים בארץ ספרד התיכונה. עצי קומה וסלעי מגור מלאו עבריו כמו התחרו יחדו יד מי תצלח לעצור בעד ההֵלך, הנועז לעבור במקום זה הנשכח מני רגל, פה יתנגשו שני סלעים, יטו ראשיהם יחדו, והבקעה הצרה אשר ביניהם צומחת פרחים וקוצים באין מעבר לרגל אדם. הלאה יזרמו פלגי מים בשאון דכים, ובשטף עובר יסחפו ענפי עץ ושברי סלע עד השתפכם אל חיק יער צומח עצים, כלו רענן ועליו נורא הוד, שם יתגלגלו תחת שואה ולא יכירם עוד מקומם. – כל המחזה הזה, תערובת סלע מים ויער, סגור הוא משני עבריו במסגרת הררי עד אשר שיאם לשמים יעלה. כאשר יפרו וירבו הצמחים מתחת, כן ימעטו ויצערו במעלה ההרים הגבוהים האלה, וראשיהם אשר הרהיבו קרחתם עוד יפזו מאור שמש, כי בתמכם בגאותם שחקים עוד יביטו יחזו בה עד שובה אל אהלה. המשעול הצר יטה מעגלותיו כנחש עקלתון, וכל יודע יעידהו כי לא אל מקום מושב יאחז דרכו, ותוצאותיו אל רוכסי סירא טולידה, ההרים הגבוהים והנוראים אשר יחצו את ארץ ספרד לרחבה.
האֹרח הזה ברגליו לא בא איש ועין אדם לא שזפתו זה ימים רבים; ובכל זאת נראה בערב הזה עלם אחד ההולך בו לבדד. עלם נחמד למראה, עצמותיו מלאו עלומים, קל הוא כצבי וכעפר האילים, כי יאחז לבטח דרכו, ולא יראה חתת מפני החתחתים אשר לרגליו. נצת־כֹבעו הגדולה והנטויה אל מול מצחו, לא כסתה על הדר פניו וקווצותיו השחֹרות כעֹרב, ועל תפארת רום עיניו המשוטטות למרחוק בלי מרגעה. כלו מחמדים ומראהו יפיק חן, אמונה ותום, עד כי כל רגש לבבו כבעד ראי בדלח על פניו יראה.
העלם הזה ספרדי הנהו. מעילו קצר וכפול בכנפו הימנית מעל כתפו אל מול ערפו. חֵשב אפודתו רפוד מכסף וזהב מעשה רקמה, אליו מצמדת חרב גבורים, חרב גאותו, כי מידי המלך פֿרדינאנד נתנה לו, על עוז רוחו וגבורות ישע ימינו – לכן יתגאה בצדק צעיר רֹדה, והליכות עַמו לו, עם ספרד הנפלא בגאון עזו, בדמו הרותח, בלבו הרַגש, בנעם שירותיו בערב תחת חלון ידידות נפשו, באמונת אהבתו ואהבת אמונתו, עד לא באו ימי הרעה, ימי הבקרת, לשבר גאון עזו ולדכא כחלל רוחו. סוף דבר: העלם הזה ספרדי הנהו לכל מראהו והליכותיו; ובכל זאת תענה בו הכרת פניו כי מעם אחר הוא, ומוצאו מקדם, מעבר הירדן מזרחה שמש – כי מאז החלו לצרור את יהודי הארץ הזאת המירו רבים דתם, וכאשר אך חדלה אמונתם להיות למפגע למו, עלו מעלה במעלות רוחם, ולמרבה המשרה גדל שמם בארץ, ואצילי ספרד עמם התחתנו. כן התערבו שני העמים יחדו, ולא נפלאת היא כי נפגש לפעמים איש ספרדי ממרום עם הארץ ומראהו כאיש יהודי בצלמו בדמותו. גם על פני העלם הזה מוצא ישראל לא התנכר, ולא נכחד עצמו ממנו; אך מי זה יערב לבו להגיד לו כי ממעי יהודה יצא? מי יקשה אליו וישלם? – אכן נוצרים היו אבותיו ואמונה הנוצרית נצרו, על ברכיה הולידוהו ומאז נספה אביו במלחמה אספוהו הכמרים אליהם; הם הורוהו ויאשרוהו עד צאתו בצבא זה חמש שנים. ימי שנותיו שלש ועשרים, אבל לא כן העיד מראהו – כי כילד תמים עוד רוחו על פניו חלף, בשמחה ועליצות תום, או ברגשת לב ושאון קרב. אך זה כחמשה עשר ירחים נהפך עליו לבו, ויגון טמון בחֻבו הוביש ששון ממנו – אור פניו לא הפיל, אבל לבו ידע מרת נפשו, אשר נקשרה בנפש יקרה, בחבלי ארם, בעבותות אהבה – והיא נעלמה, לא ידע דרכה!
מאז בקש עצות לו למצוא מנוחתו ברעש תפים ושאון מלחמה, כי תחרשנה אזניו ולא ישמע המית לבו. עלה חֹמות, הבקיע בצורות, ותורה נוראות ימינו; על שׂדי קטל והרג רב הלך להרגיעו, ובמעוף בני רשף וחִצי מות שבה אליו מנוחתו ומשוש דרכו. אפס כי כעבור שאון מלחמה, ורעיו יחד שאננו במנוחת שלום, רוחו לא ידע שלֵו ומן גו גרשהו, לנוד כצפור בודד ולתעות בהרים ובגאיות, ביערים ושדות גבע. כן עבר ארץ, תעה אל אשר היה רוחו, ידע אל מה ישא נפשו מבלי דעת אנה ישא רגליו,
כן התהלך העלם גם עתה ויתע לאטו על המשעול הצר הזה, ויעבור באין מעצור על כל מכשול הטמון לרגליו, מבלי דעת לאן הוא הולך ומה המקום אשר אליו יבוא. פתאום נשא עיניו וירא והנה צוּר מצוק כהר נשפה עומד לשטן לו, ודרך אחרת אין לפניו – כי על כל סביביו הרים גבנונים אשר ראשיהם לעב יגיעו. לשוא הפנה שכמו לשוב בדרך אשר בא, כי נעו מעגלותיו בעקלקלות דרכו; אחור וקדם הביט, ולא ידע לפלס נתיב לו. גם השמש באה, או מאחרי ההרים התחבאה – כי פתאם הושת חשך סביבותיו, וכמעט לא הכיר מראה קיר הסלע אשר לנכח עיניו היה. במבוכה הזאת לא מצא עצה אחרת בלתי אם לעלות על ידיו ועל רגליו על ראש הצור הזה. ברוחו השש לקראת כל פחד, מהר ויצנוף מעילו סביב לצוארו, וירם את חרבו לבל תגפנה רגליו בה, ויעפיל לעלות על המשעול הצר העולה על ראש הצור. החרולים אשר כסו פניו לפעמים, היו לו למבטח בֹגד להאחז בם לעתים ולשאוף רוח. לו כשלו רגליו אך רגע כי עתה נפזרו עצמיו לפי שאול, אך קלו רגליו כאילות, וברוחו הכביר רק בפחדי מות מצא עז מבטחו.
עוד לא ראה קץ לעמלו, כי סבך הצור בעבי גביו ועד ראשו השכן בערפל עוד לא בא, אבל חרף נפשו היה לו שעשעים, ובו בחר מִלֶכתו בטח בלב שאנן בראשית דרכו.
עיף יגע וכל עוד רוחו בקרבו בא עד מרום קצו. והנה תהום נורא כקבר פתוח לנגדו, כמו התעבר חולל ארץ במקום הזה ויבקע את הצור בחמת אפו! מעמד רגליו מוצק לא רחב תחתיו, לפניו התהום הנורא כמו הרחיבה פה שאול פיה, ומאחריו מחזה הצור כקיר נטוי, קרח הוא וחלקלק ממים המפכים ממנו ויורדים אל הבקעה ששם יתאספו והיו לנחל עמוק השת חשך סתרו.
והעלם נשא עיניו אל עבר התהום מזה למוֹד את רחבו, אז אחז בסעיף עץ יבש ובהשענו עליו אוה לקפץ על פני התהום. העץ נע ממקומו – עוד מעט והעלם הנועז לנצח אבד, אך ברגע זה עזב את משענתו וכעל כנפי רוח התעופף על העבר השני. מעמל נפש נפל על דשא העשב הצומח שם מבלי עצור עוד כח לשאת עין אל המקום אשר בא עליו עתה.
אבל חליפות המחזה אשר לנגדו נפלאו כה בעיניו עד כי לא אבה עוד הרגיע, ויקפץ ממקומו ולבו השתומם בתוכו: כי הר נחמד עטוף ירקרק מדשא עשב, דגן, חלב־חטה ועצים רעננים התנשא לפניו בחיל תמורותיו הנעימות, ומרחוק נראה לו עמק נחמד, בו ארז שטה הדס תמר ועץ שמן יחדו יתבוללו, ולשמאלו בית יפה אשר יסכהו צאלים צללו ולפניו גֻלת עלית יורקת מימיה כקרני אור על תלמי גן, ששם יציצו פרחים נחמדים תאוה לעינים בשלל צבעים רקמתם.
המחזה הזה שת נוספות על חמדת המקום הבודד אשר ידי האדם והטבע יחד כללו יפיו. והעלם אשר נכספה נפשו לדעת מי היא הנפש היקרה שוכנת העדן הזה, שם רגליו כאילות וירץ אל העמק; ובשטף מרוצתו החריד עדר עזים ורחלים אשר רעו לבטח על הכר הנרחב הזה.
אבל נפש אדם עוד לא חזו עיניו – על כן שׂם אל לבו לתור את כל סביבותיו טרם יסור אל הבית הנחמד לבקש מלון בצל קורתו. – כן התהלך העלם בנתיב צר אשר הביאהו אל חֹרש מצל, שם בסבכי החרשה התנוסס בנין קטן אשר כבד עליו לדעת תעודתו. הבנין הזה היה רבוע, בנוי מעצי ארז; ידי בונים לא כללו יפיו, אך עין רואה תעידהו כי בדעת ותבונה עשוהו, ולולא חסרו המגדלים והמצלות אשר למקדשי הנוצרים, כי עתה חשבהו לאחד מהם. כן עמד תפוש ברוב מחשבותיו על דברת הבנין אשר לא ידע פשרו – ופתאם נשמע מתוכו קול ערב, זמרת אשה נעימה לאזן שומעת. הקול הלך לאִטו ברגש קדש כשיר הנשמע בבית ה', גם נשמעו מלים ברורות ומדברות נאות בשפה מוזרה אשר לא ידע העלם שחרה. אסור בחבלי קסם עמד על מקומו ואזניו הקשיבו רב קשב אל הקול הנעים אשר נגע עד לבו. בראשונה נשמע כקול נפש נכאה משתפכת לפני אלהיה מעֹצר רעה ויגון, מעט מעט התעורר לאמונה בתנחומי תקוה ותוחלת צדק, עד כי לאחרונה צהל ויתרומם לבטח בגילת לב ועליצות נפש. – הקול חדל, ודומיה שאננה מלאה מקומו, ועיני ההלך עוד נטויות אל הבנין הזה, ובקרבו קם שאון ורגשותיו המו ויחמרו כגלי ים ביום סופה. כפסל אלם נטוע במסמרים עמד העלם הנדהם ולא יכל למוש ממקומו – והנה נפתחה דלת מסֻתרה ותמונת אשה הופיעה לנגד עיניו.
ב. 🔗
מחזה העלמה העדינה אשר נשקפה לההלך כמו שחר, השכיחהו כרגע את כל העמל אשר שבע מראשית דרכו עד בואו הנה. – אך שוא עמל הסופר להעלות את כל חמודותיה על שפת לשון – כי יפיה ותפארתה כאפס וכאין נחשבו מול רוח החן השפוך על הדר פניה, ששם כל תֹם נֹעם וענות צדק יחדו נפגשו, הם כללו יפיה ויעדוה עדי קדש כבת אלים שֹׁכנת שמים. גם בלבושיה נפלאה מאד – מעילה תכלת וארגמן עד קרסוליה הגיע ולא כסה על הדר רגליה ופעמיה היפות בנעלי רקמה. אפודתה משי ירֹק מוסב משבצות זהב, רכוסה אל לבה באבן מלואים יקרה. בתי ידיה הצרים והמחֻשקים אל כתפותיה הלכו וירחבו לאֹרך זרעותיה הרכות והענוגות. מבעד לקוצותיה השחרות כעֹרב התנוססה שפת הכסף לבית צוארה מעשי אֹרג, וטטפת פנינים על מצחה כללה הדרה ותשת על הודה וענות מראֶהָ נוספות.
כחולם בהקיץ נע העלם המשתאה בין הלך נפש ומראה עינים, בין זכרון ימים עברו וחזות עיניו עתה – כי את אשר לא פלל לראות הנה הישירו עפעפיו לנגדו! העלמה לא ראתהו ותפן ללכת לדרכה, אז התעורר העלם ונפשו התפתחה מחרצבותיה. “מרים!” – קרא בעז קולו וירץ אליה כאילה שלוחה. לקול זה הקורא פתאם חרדה העלמה ותרגז תחתיה והוא מהר ויחבקנה בּזרעותיו. ומרים נסתה להתר אגודותיו, אבל פתאם העיפה עיניה בו ולבה פחד ורחב.
“פדרו!” – קראה אליו בלאט ותנחת ראשה על שכמו ונחל דמעה פרץ מעיניה.
זמן רב עבר והנאהבים האלה עוד לא נפרדו – פדרו זכר לה חסד נעוריה ואָשרו מקדם עת נגלו לו תעלומות לבה כי מישרים אהבתהו, גם התאונן על משמרת עבודתו, כי מהרה אז להפרידו ממנה בלא עת. כל אלה שמעה מרים ותדום, במבוכת לבה נעתקו ממנה מלים ולא ענתה את מאהבה דבר. גם פדרו התעצב אל לבו וברוח נכאה אמר: "עוד תשוּח עלי נפשי בזכרי את דבריך אשר שמו רעל בכוס שמחתי, כי נפלאו ממני ולא ידעתי פשרם – הכן דברת אלי תמתי כי אגודתנו לא תוכל להוסד וגם אהבתי תהי לך לחטאה?
“כנים הדברים אשר דברתי – ענתה מרים – אכן רק רגשת אהבתי וסערות לבבי אז השכיחוני בראשונה כי רעה נגד פנינו אם נוסיף להתנות אהבים”.
אז התחנן אליה פדרו וישביענה לבל תכחד עוד ממנו דבר – כי בהיותו קרוא פתאם לצאת בצבא לא מצא עת לו לבקש ממנה פשר דבריה אשר עכרוהו מאד, ואחרי כלותו עבודתו שב אליה ולא מצאה עוד. אמנם הגיד לו דון אלברטו די קאסטרו אשר בצל קורתו התלוננה, כי בנסוע רעיתו אל ארצות הנגב עזבה גם היא את ביתו ותשב אל אבותיה; אך כחד ממנו מקום הוריה איהו, וכל עמלו להוציא ממנו מלים נשאר מעל. אולם עתה כי שלח ה' מלאכו לפניו לנחותו אל מחוז חפצו, למה זה ישובו יתפרדו באפס תקוה? מדוע זה תעצרהו מלכת אל אביה, לקחת ממנו רצון וברכה לברית אהבתו עולם? – כה היה דברו כאש וקול תחנוניו ירד חדרי לבב. ובכל זאת לא יכלה מרים רק לשנות לאהובה דבריה המרים אשר הוגו את נפשו אז, ותבך ותתחנן לו לעזוב אותה לנפשה ולשכוח את מסתרי העמק הזה, כי רעה נשקפה לה ולאביה אם יוָדע מזה מאומה, ובזכרה זאת חרדה העלמה הנוגה חרדה גדולה, ורק אחרי השבעו בכבודו ואמונתו לבלתי גלות לאיש אנה הביאוהו היום רגליו, הרגיעה מעט ותשאף רוח. זאת העירה לבו ביתר שאת ונפשו כלתה לדעת שרש דבר נמצא בה: מדוע נצפנו ממנו עתותיה? מה הוא הסוד הכמוס בעמק הבודד הזה? ולמה תחשב לה אהבתה לעון לא תוכל כפרו? – כן הוסיף לשאול את פיה ולחקור אותה, ובדברו רחפו כל עצמותיו ואימה חשכה כסתה פניו, כי כלה שארו ולבבו לדעת אחריתו ותוחלתו בחיים מה היא.
– אולי כבר מאֹרשה אַתּ לאיש אחר? – שאל לאחרונה בנפש מרה.
“לא, ידידי! – ענתה מרים ודמעתה על לחיה – איככה אתן ידי לאיש אשר רחק ממנו לבי? אכן רבות אשא, רבות אסבול, אדדה כל שנותי על מר נפשי ואהבתי לאחר לא אתן”.
– ומה היא אפוא החטאת הרובצת לפתח אהבתנו? הה, מרים! הגידי נא לי: למה זה תשיביני ריקם מלפניך ללכת קודר ולהשתוחח בעניי אם איש לא יעצור כח להפריד לבותינו?
“לא זרוע בשר תפרידנו, כי אם זעם אל נוקם וקללת אב אֹבד – ומי יקשה אליהם וישלם? אחת היא על כן אבקשך: אל נא תביאני במסה ואל תפצר בי עוד – כי לדבריך ימס לבי ותתעטף עלי רוחי, עזבני נא לנפשי – וכל ימי אשא בשיחי על תקוה כי אבדה ממני. הה, למה זה אהבתי למפגע לי? כי עברה כצל מנוחתי ונֹחם יסתר מעיני!”.
לשוא התיפחה מרים ותהגה ברוחה הקשה, קול בכיה לא עצר בעד אהוב לבבה – כי הרבה אליה תחנונים ועד כמה פעמים השביעה לבל תסתיר סודה ממנו, אולי יהיה לאל ידו להסיר את המכשלה אם ידע מה היא. ומרים הסבה פניה, כי נלאתה להכיל מרי שיחו וקול תחנוניו, אך בנשאה אליו עיניה חרד העלם ויתפלץ למראה פניה היפים אשר כשלג הלבינו.
“חזקו עלי דבריך – אמרה לאחרונה באמצה לבבה – לכן הכון הפעם לשמוע את הדבר הנורא אשר יפריד בינינו כתהום רבה, ועל ישרך אשען כי תשמור לפיך מחסֹם. הה, יקירי! לא מדאגה מדבר פן תבגד בי ותגלה מסתרינו כחדתי ממך אמרי, כי אם מיראתי פן אֵקל בעיניך, בהגידי לך דבר לאט עמי, ובשאט בנפש תבזה צלמי ותשביעני חרפה”.
– מרים ידידות נפשי! – קרא העלם משתומם – מה זה תדברי? אנה הלך רוחך? האותך חמדת לבי וחלקי בחיים אבזה וחרפות אשביע?
אבל אך פתח פתחה מרים את שפתיה החורות, אך החל החלה לגלות לו סודה ותקח אזנו שמץ מנהו, והנה נסג פדרו אחור בנפש נבהלה ויעזוב את ידה אשר לחצה אל לבו לפני רגע, ומעיניו נשקפו בוז נפש, חמלה ואהבת עולם יחדו, סביב בעתוהו בלהות וכל עצמותיו רחפו כאיש אשר שואת פתאם תבהלהו.
“הן כל שמעה אזנך!” – אמרה האֻמללה אשר הבינה למבטי עיניו, ידעה כי בסודה זה הרחיקתהו מעליה לנצח, ותשח ראשה ותשא כפיה אל לבה ותעמוד לפניו כשפחה נכנעה לפני אדוניה.
“דון פדרו אדוני! –הגתה ברוחה הקשה – בַּקָשתי אותך לעזבני עתה אך למותר תהיה – אך אחת אחלה פני כבודך: סלח נא כגדל חסדך לאמתך אשר נועזה לשגות באהבתך – כי לא בזדון עשתה זאת, ואתה אדוני הלא קל מהרה תשכחני, כי בזכרך אותי תזכור מי ומה אני, ואהבתך אלי כטל משכים תלך וכליל תחלוף!”
– לא! לא! – קרא פדרו ויפול על פניו ויחונן עפר רגליה – עד בלתי שמים לא אשכחך תמתי. עזבי נא את הארץ הזאת, ולכי עמדי אל אפסי תבל מקום לא ידע איש מי אַת – שם ינוח לך. ומה לי ולמולדתך? אנכי רק אותך אדע, אותך מחמד לבבי וחלקי לעולם. קומי ולכי עמדי! הן עדוארד מלך בריטניה יטה לי חסד; נמהר נחישה אליו ובצל כנפיו נחסה סלה. למענך אעזבה את ארץ מולדתי, לנוע אל עם אחר וממלכה אחרת. אמרי נא לי אַתּ ומאֻשר אני בארץ!–
“ומה יהיה גורל אבי? – שאלה מרים ומעפר שחה אמרתה – התהיה גם לו למגן ומחסה? התשכח למעני את מקור חייו ותאמצהו כאב לך?” –
ופדרו הסב את פניו ויאנק דֹם.
“אכן מראש ידעתי כי יבצר ממך עשות זאת – הוסיפה העלמה אמריה לו – לכן אודך בכל לבב על אהבתך אותי, אבל אל נא תפצר בי ללכת אחריך – כי לא אוכל היות לך לאשה”.
– ובכל זאת עוד תהגי אלי אהבה? אכן שקר בפיך, כי לא אהבתני מעודך! – קרא פדרו בחרות אפו בראותו כי נוחלה אבדה תקותו – הן למענך נכון הייתי לעזוב את ארץ מולדתי וחסד מלכי ולעבוד עבודה על אדמת עם נכר, להמציא לך באהבתי שלות השקט ומנוחת עולם; למענך חפצתי להפר ברית ארץ ומשפטי תבל, לדלוח מקורי הטהור במעינך הנרפש, לשכוח עמך ומולדתך על בלי שכחי אותך – ומה הגמול תשלמי לי? כי תשלחיני מעל פניך ותצויני לעזבך נצח! ועוד ישיאך לבך לתנות אהבים ולדבר אלי ידידות? אכן שקר מליך, כי רחק לבך ממני ואהבתך לאחר נתת!
“כן דברת, אדוני! – ענתה מרים – ודבריך אלה הזכירוני את אשר כמעט שכחתי במבוכת לבבי: אמנם יש אהבה אשר מפניה כל רגשי אהבתי לך כאבן מים יתחבאו – הן כֹל אוכל לעזוב למענך; אך לא את אלהי שדי, אלהי אבותי!”
דבריה אלה המעטים והנמרצים אשר יצאו מקרב לבה הרגש הסיעו כעץ תקות אוהבה. במגנת לב נחפז ללכת הלום והֵנה, הלך מר בחמת רוחו ויהי כאיש נדהם, כי לא פלל לשמוע כזאת מפיה. גם היא נאנחה ותשב אחור – הן היא לצלע נכונה עוד לפני חמשה עשר ירחים, ויהי כל ישעה וחפץ לבה הרך והנמוג באהבה לידיד נפשה, כי ישכיחנה ה' מלבו ולא ישוב לראותה עוד; אבל גם תוחלתה זאת נשארה מעל, כי באחת מדברותיו ואנחותיו מרה נוכחה לדעת כי אהבתו לה כמקדם הנה, ומענה פיה יושיבהו עד דכא, לכן נאנחה מאהבה וחמלה, קירות לבה המו ונפשה ירעה לה.
– אנכי אשמע לקולך – אמר פדרו לאחרונה – אעזבך הפעם לנפשך, אך לא לנצח אעזבך, חלילה לי! ואם באמת תאהביני, הלא תשמרי לי אמונתך תמיד – האח! יבוא יום ואסוריך ימסו, חבלי אדם לא יאחזוך עוד, גלמודה ובודדה תהיי במועדך – אז אקחך אלי, ואתי ממעונך כלה, אתי ממקום זה תבואי, אחרי תלכי ובצלי תחמדי לשבת, וארשתיך לי באמונה, חרף עמך ומולדתך סלה!
“אל תבטח כי אין תקוה! הה פדרו! לו שנאתני כשנאת אחיך לעמי הנדח, כי עתה שָלַוְתי במנוחת נפשך ותהי זאת נחמתי” – ענתה הנערה הנמוגה ותפול על צואריו ותבך בכי תמרורים; אך עד מהרה התאוששה ותשתמט מבין זרֹעותיו אשר חבקוה, ותקרא: “נשימה קץ לאמרי נואש! קום ולך לדרכך כי רעה ננד פנינו אם יפגשנו אבי פה יחד. לא זה הדרך!' –הוסיפה אמריה לו בראותה כי נשא עיניו אל ההר הנשפה אשר עבר על דרכו הנה – לכה אחרי במסלה אחרת הטובה ממנה, אך השבעה לי לכסות דבר פן יודע סודנו ונגזרנו!”
– בה' נשבעתי! – ענה פדרו במֹעל ידיו. ומרים הלכה לפניו דוּמם ותנהלהו בנתיב לא ידעו עיט עד בואם אל חומת סלע הסובבת לכל העמק, אז הסירה המון סירים סבוכים אשר כסוה, ופתאם נפתחה לפניהם דלת מסתּרה. משם עלו במעלות צרות אשר רק לעתים נגה עליהן אור כהה להאיר אפלתן, וילכו הלאה במעגל נלוז ויעברו בפתח חומה שניה אשר נפתחה לפניהם באפס יד ותסגר מאחריהם ברגע עברם. בעמל נפש ויגיעת בשר נדו הלכו בין סבכי קוצים וחרולים אשר כסו על דרכם מסביב, ופתאם עמדה מרים, ופדרו השתאה למראה עיניו בראותו כי על כר נרחב עומדות רגליו ועל כל סביביו שברי סלע משלכים בלי סדרים. קיר החומה נעלם מנגד עיניו, ולשוא הביט אל כל עבריו כי לא הבין דרכו ולא ידע מאין בא הנה.
“הנה אֹרח מישור לפניך – אמרה מרים לאחרונה – נטה לך השׂמאל, משם תבוא אל בית שדה, ולנת בו עד בקר, ולמחר כאור היום תשוב תאחז דרכך עד בואך אל עיר קטנה. משם תלך בדרך המלך אשר תביאך לבטח אל מחוז חפצך; אך אל נא תתמהמה עוד, כי הלילה בא והחשך יכסה ארץ. לך לדרכך ידידי וה' ישפוֹת שלום לך!”.
אולם עוד רבות התמהמה פדרו, עוד רבות השביעתהו מרים לעזבה וללכת לדרכו – כי ממקומו לא מש עדי נשבעה לו מרים שנית כי אהבת עולם תאהבהו ואהבתה לאחר לא תתן. אז נפרדו הנאהבים והנעימים, איש לעברו תעו, עוד מעט ועל כל מרחבי המקום הזה השלך הס, ועקבות אדם לא נודעו עוד.
ג. 🔗
מדומית שקט העמק הזה, הוא עמק הארזים, ילך נא הקורא אתנו לראות הליכות עולם ושאון חלד, כי כן ילך ספורנו הלוך ושוב בין שאון ממלכת קשטיליה וארגוניה ובין מסתרי המקום הבודד הזה, האחוזים ודבוקים יחדו בשלשלת הקורות אשר השתרגו עלו עליהם אז.
אחרי משטמות רבות ומלחמות אין מספר, התאחדו רבי ממשלות ארץ ספרד – מלבד ממלכת נאַבאַרה ואחֻזת בני הערב – ותהיינה לשתי ממלכות, קשטיליה ואַרגוניה. בשתיהן שררו מלכים יושבים לכסא, אך בארגוניה רעו המלכים את עמם במקל נעם, בהיות ממשלתם מגבלה בחקי היוּנטה וההרמנדַד, ובקשטיליה רבה המהומה, וכמות הינריקו השלישי (1404) הלכה הלך ודל תחת שבט רֹעי רוח ומושלי רשע, ויהי בקרבה צלמות ולא סדרים. יואן השלישי לא יכל לעצור בעמו מרפיון ידים, אבל עוד היו לו מעלות רוח ונפשו אִותה להשכיל להטיב, תחת אשר מבנו הינריקו אשר ילדה לו אשתו הראשונה נעדר גם החפץ והרצון לעשות טוב, ונושאי חִנו שמו עליו רסן מתעה להטותו אל אשר היה רוחם. אז שבת משפט משער, וצדקה לארץ ישבה ותהפוכות רשע מלאו מקומם. מחוץ שכלה חרב שודדים ומרצחים ובבית קננה התאוה, אם כל תועבה. ולמלא סאת רשעתו שלח מעל פניו את רעיהו ביאנקה הנאבארית ויקח תחתיה את יואנו הפורטוגיזית, והיא אשת זמה שֹאפת לבצע וכבוד אין חקר. וכל רואי פני המלך שומרי משפט ועושי צדק נהפכו על ידה כחמר חותם – כי עזבו חק, הפרו ברית עולם וימלאו את הארץ זמה. חמש שנים חלפו וליואנה לא היה ולד, ויודעי בינה לעתים חשבו את אלפֿונזו אחי איזבלה, אשר נולד ליואן מרעיתו השנית, ליורש עצר אשר ימלוך תחתיו – והנה המליטה המלכה בת והינריקו מהר ויחלטנה ליורשת כסאו אחריו. אכן נודע הדבר כי אהבה המלכה את השר וילינו, ואצילי ארץ קשטיליה אשר התחמץ לבם לזכר כבודם בימי קדם, גזרו אמר לאסוף את החרפה הזאת מעליהם, ויועדו יחדו בעיר אבילה. שם הוציאו לאור משפט כי לא יכירו את הילדה הזאת לבת מלך, ולהמלך אשר נבל כסא כבודו בהתמכרו לתועבה הזאת אין עוד חלק ונחלה על כסא אביו. ובכן קרעו את המלוכה מעליו ויתנוה לאלפוֹנזו אחיו.
אז שבו ימי המהומה ואש מלחמה נשֹׁקה בכל הארץ, ותהי יד איש באחיו וגבר בעמיתו. גם מות הצעיר אלפֿונזו אשר נאסף פתאם לא עצר עוד בעד הרעה – כי האצילים הקושרים הוסיפו ללחום מלחמתם בשם איזבלה אחותו. והיא השיבה פניהם ריקם בדבר הזה, אך זרועם הושיעה לה להכביד אכפה על הינריקו כי יכירנה ליורשת עצר ותומכת שבטו. והוא נאות לה בחפזו, ובזה נתן יד לפושעים בו לשום אותותם אותות, כי אמת נכון הדבר אשר הילדה יואנה נכריה היא בביתו. ומחלציו לא יצאה.
ולאיזבלה יורשת העצר רבו נסיכי ארץ מבקשי אהבתה וידה, ופרדינאנד מלך סיציליה אֻשר לרכש אהבתה, ותט לו חסד נעוריה. אמנם נפתה הינריקו לעצת אשתו אשר לא ידעה שלו ויבקש להפר את הברית הזאת; אך הם סכלו עצתה ובעזרת הבישוף הטולידי הצליחו להנשא בסתר בעיר ואלאדוליד, כי התחפש פרדינאנד ויבוא ואלאדולידה בלוית ארבעה שרים מתי סודו. וכן דלו אז אוצרות הצמד הזה – יורשי זהב הארץ החדשה וסגֻלותיה לימים יֻצרו – עד כי גם תוצאות כסף חתונתם לווּ מאחד השרים אשר תמכם בכספו ויצל כבודם מחרפת עני.
והינריקו התמרמר ויוסף לערוך מלחמה, ובשערי ארצו הודיע נאמנה כי הנסיכה יואנה בתו היא, גם השיב דברו אחור על דברת ירשת ממלכתו אשר נתן בראשונה לאיזבלה אחותו. ופרדינאנד ואיזבלה קדשו עליו מלחמה, אך מות הינריקו נתן שלום בארץ, ובמלחמת פירו גברה ידם גם על חיל מלך פורטוגאל, אשר לקח את יואנה בת הינריקו לאשה, ויאבה לקחת אחזת ארצה בחזקה. אז נחה ארץ קשטיליה אשר באה עד משבר מרוב צרה וכֹבד מלחמה, ותהי לה הרוָחה.
בסערת הארץ ותלאותיה לפני בוא ימי המנוחה נודעו רבים וכן שלמים מגבורי הארץ ישרי הלבב באמונתם ואהבתם לצמד מושלים זה. רבים מאבירי הנוצרים השליכו נפשם מנגד להגן עליהם מחרב אויב ולהושיבם לכסא בחזקת היד – בתוכם נמנה גם האביר דון פֿרנאנדו מאראליס. עוד בהיותו בן שש עשרה שנה נושא כלי השר גונזאלו די לורה נספח אל ועד העיר אבילה. שם נשא חן בעיני אלפונזו הצעיר לימים, אשר הטה לו חסד על יפי עלומיו ונעם הליכותיו, ועד מהרה נקשרו נפשות שני הצעירים האלה באהבה עזה ונאמנה; אך המות הפריד בינותם ומאראליס בכה בכי רב על קבר ידיד נעוריו, אֵבל יחיד עשה לו ולא נתן פוגת לבת עינו, ואיזבלה אשר אהבה את אחיה כנפשה, הוקירה את ידידו זה ותמשכהו חסד, והוא גבר לאמונה ויהי לה מטה עֹז בעת רעה, עת רבו הבוגדים אשר התנכלו לה באהבה גלויה ושנאה מסתרת. בו בחרה לציר אמונים בינה ובין פרדינאנד אלוף נעוריה, והוא פתח להם את אוצרו ויתן לבחירה מהונו ביד נדיבה, ואל השרים האחדים אשר לוו את פרדינאנד על דרכו ואַלאדולידה נלוה גם הוא, וילוה להם מכספו ומכחו שחד בעדם. ולא נפלאת היא כי זכרו לו חסדיו בעת רצון וישלמו תודות לו ויכבדוהו וינשאוהו מאד; אך בכל הכבוד והיקר אשר נחל, לא התנשא לבבו הישר, ולא שנה דרכו והליכותיו, ויהי כמקדם טוב וישר לאנשים כערכו, נדיב ומושך חסד לחוסים בצלו, אהוב למלך ושרים ויקר לכל בני החיל – כי היה להם לרוח גבורה בצאתם בצבא מלחמה.
ד. 🔗
בכל התלאות אשר עברו כשואה על ארץ ספרד לא נסע יתרה בה ולא אבדה הונה ועשרה, כי משנות מאות חיו יהודים רבים בקשטיליה, ארגוניה, נאבארה וחבל בני הערב, אשר רֻבם שמרו משמרת האוצרות ומסחר הארץ וביד חרוצים העשירוה וימלאוה הון עתק. אכן רבת שבעה לה נפשם בוז וחרפה מעם הארץ השאטים אותם מסביבותם, ולפעמים גם נרדפו על צוארם ונפשם עיפה להורגים; אך כעבור שואה שבו נחו על מקומם, ובעת רעה, שוט מלחמה ומהומה כי עבר בארץ, עוד נמצא בם חפץ וישע רב. אבל לא כלם יכלו כלכל העשק והמרֻצה אשר נעשו להם, נלאו לשתות לעג כמים ותקצר נפשם בעמלם. על כן הערימו עצה להסתיר פעלם ומערכי לבבם ויהיו עברים בםתר, שומרי אמונה ומשפטי ישראל בקרב לבם, ונוצרי דת הארץ לעין כל, עד כי האמינו בם ויספחום אל כל כהונה ומשרה בהליכות האמונה והמלוכה. קדוש היה להם סודם הכמוס אתם, למשמרת עולם לדורותם שמוהו, מקירות ביתם צפנו אמרי פיהם, ואוי לאיש אשר לא נזהר, כי היתה אחריתו להכרית, ודמו בנפשו היה – כי בהיות לבבו שלם עם אלהי ישראל הלא הלעיב בם ובדתם, ותהי אמונתם לו רק לכסות עינים. עוד לא עבר על היהודים שוט האינקויזיציה הנוראה, אך בסתר כבר מצאה קן לה, משם שלחה יד ותעש נוראות לא שערום מלכי הארץ – כי לא ידעו מקומה ולא הבינו דרכה.
רבים נתעו לגזר אֹמר כי ידי פרדינאנד ואיזבלה עשוה ויכוננוה, אבל לא כן הדבר – כי רק באחרית הימים סמכו הם ידיהם עליה, וימלאו את ידי הכהן טורקוימאדה לעולל עלילותיה בשער, תחת אשר עד העת ההיא עשתה במחשך מעשיה. כי עוד משנות מאות שלטה שלטת, וביתר שאת נראה פעלה על ארץ ארגוניה, שם עשתה חיל וחפצה בידה הצליח; שם כבר השתררו ראשי שופטיה באכזריות חמה, וישכרו להם מרגלים חרש ואֹרבים בסתר, לאסור סרים בנפשם, לענותם, להמיתם ולעשות בהם כרצונם. שמע העם ויתעבר ואש קדחה באף כלם, ויקומו כאיש אחד על כהני האון העשוקים בדמי נפשות. אך הם נסוגו אחור למראה עינים, למען הרב עשות פעלם בחשכת סתרם. גם המלחמות אשר החריבו את ארץ ספרד שנים רבות, היו להם לישועה – כי בהיות העם אחוז בסבך קורותיו והעתים אשר עברו עליו, מצאו להם ידים להשגב במעוזם וליסד אגודתם על ארץ רבה באין מפריע. והעם בכה למשפחותיו, בתים רבים אבלו על בעליהם אשר נאבדו פתאם כמו בלעתם שאול חיים, כי לא פתחה האינקויזיציה אסיריה ביתה, ואשר נפל בעצומיה לא שב עוד לראות חיים בחלד. לשוא חגרו פרדינאנד ואיזבלה חמות, לבשו עז ויתחכמו לעצור בעד הרעה – כי ידעו שופטי הרשע להזהר, וכאשר העמיקו מהם לסתור פעלם כן העמיקו שחתו וירבו חלליהם לאין מספר. תחת כל בית מנוחה והיכל ענג חתרו להם בחשך דרך; בעד מערות באו ובתחתיות ארץ התגודדו, שם לא חדל קול ענות, ואנקת חללים נשמעה בלי חשך, אך קול צעקתם נחבא וארצם רותה מדמע ודם ומציל לא היה להם.
רק מתי מספר הפליאו להעזר ויצליחו להנצל מפרסות החיה הנוראה הזאת כצפור מפח יקוש, ואחד המעטים האלה היה דון הינריקי מנדוזה, אב אבי מרים. הוא היה הראשון אשר הכין מושבו בעמק הארזים; שם מצא מנוס ומפלט לו מתגרת יד הממשלה הנסתרה, אשר כבר התמוגגה נפשו בבתי כלאיה ומערותיה אימה, ובמשך חמש שנים הצליח לעשות את המקום הזה לחביון עז ומשכן מבטח לו ולכל הנספחים אל ביתו. מראש מקדמי ארץ נברא העמק למקום בודד בל קרוב אליו, והינריקי עוד הוסיף הפליא עצה ותושיה וייגע בלי חשך ויפעלהו בזרוע כחו, אף חכמתו עמדה לו לעשותו למחסה ומסתר, עדי יכל לשבת בו בטוח ושאנן מפחד רעה.
אכן הרבתה האינקויזיציה לחקור ולדרוש, לתור ולבקש לשואה את נפש הינריקי אשר נמלט מידה בדרך פלא; אך כל עמלה עלה בתהו, כי נעו מעגלותיו ועקבותיו לא נודעו. מעט מעט רפו ידיה עדי נואשה ממנו ותחדל לבקשהו, גם לכל יודעיו ומיודעיו, אוהביו ואויביו במתים נחשב וזכרו נשכח מני ארץ. ומקץ חמש שנים יצא ממחבואו ויתחפש בבגדי כהונה ויחגור חבל במתניו כאחד הכמרים, ויאחז לבטח דרכו ואיש לא הכירהו, עד הגיעו בלאט אל משפחתו, ויקחנה אתו אל מקום מפלטו. אך יגע מאד להסתיר דרכו, מיראתו פן תחסדם עין רואה – על כן הצניע לכתו עד בואו אל מחוז חפצו, אז התענג על פרי עמלו – כי מצא מנוחתו ונחמתו בקרב בני ביתו מחמדי עיניו אשר אליהם נשא את נפשו.
מלבד אשתו ובנו עמנואל ובתו יואנה אשר באו אתו, לקח אליו גם את שלשת ילדי אחותו, אשר נאבד אביהם דון מיגואל די שיביליה בידי רשע ויפול בפח אשר נמלט ממנו הינריקי בארח פלא. מעצר רעה ויגון נשבר לב האלמנה בקרבה, ובהגיעה עד שערי מות הפקידה את בניה בידי אחיה הינריקי, אשר אספם אליו ויהי להם לאב.
ברבות הימים היה העמק הבודד למשכן ענג, כי בידי חרוצים הפריא ויהי ליפה נוף משוש לכל רואיו, ומדי שוב הינריקי ממסעותיו הביא אתו את כל הדרוש לחפץ המקום ויושביו, אשר יחד הגדילו תפארתו ויעשוהו לעמק ברכה וכליל יפי, כגן אשר נטע ה' בעדן מקדם. גם המקדש המעט נבנה מטעם הינריקי על ידי הנערים אשר גדלו ויהיו כבירי כח ולמודי ה', אז שבו למשוש דרכם ויעבדו לבטח את אלהי אבותיהם לבלי חת מחמת הכמרים הארבים לנפשותם. גם היו חליפות וצבא עם המשפחה הקטנה הזאת כעם כל משפחות בני אדם בתבל ארצה: אלה התחתנו וילדו בנים ובנות, ואלה חלו גועו ויאספו אל עמם – כי יד המותה בכל מושלת וממנה לא יסתר איש במסתרים. גם נפרדו רבים ואיש לעברו תעו – כי בנדיקטו ויואנה פנו אחרי כן להמון תבל ושאונה, אך שנו שם משפחתם ותחת די שיבילה קראו להם בשם מאָראליס.
ולעמת זאת בחרו עמנואל ושפרה לראות חיי שלוה בנאות שקט אלה. גם יוליאן אחי בנדיקטו ושפרה, נשא לבבו לאהבת בת גילו, אך אבדה תקוה ממנו, כי אֻשר אחיו לקחת לב יואנה באהבה, ובאמרו נואש בחר לנוע עד בריחי שאול מהשאר בקרבת אהובת נפשו ולהיות רחוק ממנה קצוי ארץ – ויקרא לשלום למקום מולדתו וילדותו, וילך לנוע אל אשר היה רוחו. מעודו היה דרך עצב בו ושעשעי ילדות זרו לרוחו – כי עגמה נפשו לאביו אשר הומת בידי רשע, זכרו היה כחתם על לבו וברצח בעצמותיו נשבע לנקום נקמת דמו השפוך עת יגדל ויהיה לאיש; אך בהיותו אסור בחבלי אהבה ליואנה משאת נפשו, לא היה לאל ידו לבצע חפצו. ובראותו כי נוחל אבדה תקותו, השתוננו6 כליותיו ותחבולות נקם ורצח גברו על המית לבבו ההוגה אהבה לידידות נפשו אשר הובישתהו משברו, ויזכור את נדרו זה נדר לאלהים בימי ילדותו, ויתאזר עז לעשותו עתה ולהקימו אם יהיה ה' בעזרו.
ובנדיקטו אחי יוליאן ורעיתו בקרו תמיד את עמק הארזים. ומעודם לא נעדרו שם בימי מועד וחג, כי באו לפעמים בלוית ידידים ורעים נאמנים מבני עמם אשר דבקה נפשם אחריהם. ויתענג הינריקי בימי שיבתו לראות לפני מותו, במקום זה יסד לשבתו, עדה קטנה נאספה לשמוע בדבר ה' ולהתפלל במקדשו אשר עשה; אך לשוא תרו עיניו הקמות משיבה לראות גם את יוליאן בן אחותו בתוך הבאים, כי נפקד מקומו תמיד.
הזקן כבר גוע בשלום וינם שנתו נצח תחת פרחי עפר קברו, גם עברו מועדים וחגים נקפו ועקבות יוליאן עוד לא נודעו. אז גזרו שאריו וקרוביו אֹמר: אין זאת כי אם נאסף אל עמיו גם הוא באשר הוא שם. ויבכו ויתאבלו עליו ימים רבים.
גם אחיו המאֻשר ממנו לא האריך ימים בתבל, אך כבוד גדול עשה לו במותו מות גבורים במלחמת ארץ מולדתו, ואשתו האלמנה שבה עם פֿרנאנדו בנה הקטן אל בית אביה בעמק הארזים. ויהי כי גדל הנער וימצא לו שעשעים בבת גילו מרים הקטנה אשר נולדה לשפרה, והיא צעירה ממנו עשר שנים, כי מנע ה' מאמה פרי בטן, ובמלאת לנער שש עשרה שנה, עזב גם הוא את עמק הארזים ויבוא אל השר גונזאלו די לורה, אשר זכר לו אהבת אביו ויעשהו לנושא כליו; אך זכר העמק הנעים והילדה הנחמדה היה חרות על לוח לבבו, ומדי מצאו עת לו מהר לבקר את מקום מולדתו ומשפחתו. בין כה וכה ומרים הקטנה גדלה ותהי לעלמה רבת חן וכלילת יפי. ומני אז ערגה נפש פרנאנדו לעמק הזה, אשר שב ויהי למקום בודד, כי רק מרים ואביה ומשרתי ביתם נשארו בקרבו, ויתרם יצאו לשוט בארץ או נחו על משכבותם בשדה הקבורה אשר לעמק הזה.
ויהי היום ותבוא הגבירה דונה עמיליה די קאסטרו לבקר את יושבי העמק אשר אהבה סלה, ותדבר על לב עמנואל לתתה לקחת את בתו אִתה, להראותה המון רבה ותשואות תבל ויושבי בה. הה, לו חיתה אמה כי עתה לא עזבה אותה בלתי אם אחרי היותה לאשה לפרנאנדו, אשר לו יעדוה; אבל שפרה לא יכלה עוד לתת לבתה אמרי שפר, ולחוש עתידות לה בדאגת אם רחמניה – כי נאלמו שפתיה לנצח ומועצותיה ותחבולותיה עמה יחד על עפר נחתו. ועמנואל זכר בגאות אב רק את כבוד בתו היפה, איך יתפלאו עליה רבים ויהללו בשערים יפיח וחין ערכה, – וכן הפקיד את בתו על ידי הגבירה הזאת. אכן חפץ קרבת בן אחותו אליה; אך פרנאנדו לא ידע מזה מאומה, כי הרחיק לנסוע אל אשר שלחתהו המלכה. ולב עמנואל בטח בבתו כי לא תשנה את טעמה וברית אלהיה לא תשכח לנצח – על כן לא העיד בה מאומה ולא הגיד לה גם את חפץ לבבו לשום את פרנאנדו אלוף לראשה, אלוף נעוריה, כי חכה ליום בואו לבקשה מידו, בדעתו את אהבתו העזה אליה. כן לא ידעה מרים התמה להזהר, – ובהיות דון פדרו די שיביליה נכבד מאת עמיליה לבקר בהיכלה יום יום, נשא אל מרים את נפשו בכל שלהבת בני הנעורים אשר בספרד, ויחתה גחלים בחיק העלמה התמה ביפי מראהו, בגאון עזו, הוד קולו ונֹעם הליכותיו, עדי נשאה אליו עיניה, ואחרי עיניה הלך לבה, ואחרי לבה נמשכו כל חושיה, רעיונותיה ומעיניה בחלום ובהקיץ, ומדי ראתהו קם שאון בקרבה מרגשת חן, רצון, עליצות ושעשעי ידידות, ונפשה לא ידעה כי זאת היא האהבה בתענוגיה.
אבל ימי אָשרה כחלום עברו וכילק פשטו ויעופו, – כי אך החל החל פדרו לדבר על לבה להיות לו לאשה, והנה עלה זכר עמה ואמונתה ויתיצב כקיר ברזל וכחומת אש בינה ובין אהוב לבבה וישם לאַל תקותה. ומכל חלומותיה הנעימים לא נשארו לה רק מפח נפש ונדודים – כי בתומתה ובור לבה עוד יסרוה כליותיה על כי תרה אחרי לבבה ואחרי עיניה, לאהבה עלם זר אשר בעמה לא יתחשב, והוא עון פלילי, נצח לא תוכל כפרו!
כן שבה מרים לאביה עמנואל אשר שמח לקראתה ולבו לא ידע מרת נפשה, כי התאמצה להסתיר יגונה בחֻבה לבל ידע אביה עצב. חמשה עשר ירחים גברה חילים להשבית זכר פדרו מלבה הנעכר, כי היתה לה אהבתו למזכרת עון, ובעטוף לבה שפכה שיחה לפני ה' להשיב לה ששון רוחה ותומתה מקדם. כמעט הבליגה עלי יגון ותמצא לה מנוח מעט, והנה זה שב אליה פדרו וידריכנה מנוחה! כי רגשת עלומיה, אהבת נעוריה, הרתיחה כסיר מעיה, שמה לבה כמרקחה וכל משבריו וגליו עליה עברו. אכן חזקה לבבה מסלע ביום מסה, לא זכרה הות נפשה ותַשכן לעפר כבודה בהגידה לפדרו מולדתה ועמה, אולי תקל בעיניו, ירף מעליה בשאט נפש ושב ורפא לה; אבל הוא גם לזאת לא שם לבו – אז רפתה רוחה, אבדה תוחלת אונה, וזכרו הכה שרש בלבה ויתערה כאזרח רענן, כארזים נטעו אבותיה בעמק זה נולדה, עבר משכיות לבבה, עבר ראשה, כמעט עבר על דל שפתיה ולא יכלה עוד הצפינו.
פעמים רבות כלתה נפשה למלט משא לבבה בגלותה לאביה צרתה ומצוקתה, אולי ירוח לה בדברה. אבל אחרי שובה נחמה, בדעתה כי בזה רק את רוחו תעצב ומוסר כלמתה תשמע, כי עוד ימלא פיו תוכחות וידבר אליה קשות – והרעיון הזה דכא כחלל רוחה: המעט לה מוסר כליותיה, כי עוד יחרפנה אביה בעבור חושיה בה והמון רגשותיה עליה כי התגברו?
בעת אשר נראה פדרו אליה פתאֹם לא היה אביה אִתה, כי נסע למסעותיו למצוא חפץ ולדבר דבר. בפעם הזאת בושש לבוא, ובתו ומשרתי ביתו דאגו לו פן קרהו אסון, ואשר יגֹרו בא להם – כי שב חולה מדרכו. ויספר להם, כי בשומו לדרך פעמיו התעלפה נפשו פתאם, ומאז יבוא לפעמים רעד בעצמיו וקרח נורא יסמר שערת בשרו. אכן שחק ליום אחרון ולא חת מפני המות ההולך וקרב; אבל פחד קרהו פן תסגרנה שמורות עיניו טרם יבצע אדיר כל חפצו, לראות את בתו נתונה לאיש, לפרנאנדו בן אחותו אשר לו יעדוה. זכרון הדבר הזה הרגיזהו לפעמים, כי חליו הלך הלֹך וגבור ויצעידהו ויקריבהו יום יום למלך בלהות. בימי רעה אלה לא נועזה עוד מרים לנסות דבר אל אביה הזקן החולה, מיראתה פן יבֻלע לו וחטאת נפשה – ותתן אל לבה לטמון סודה בחֻבה ולחצוב לו במעמקי לבבה קבר עולם. אכן רבות מחשבות בלב איש, ופֹעל רגע ישנהו בליל, ויהי להפך!
ה 🔗
ותושבי העמק עשו להם בירח האיתנים מדי שנה בשנה סכת ענפים, בה חגו חגם בקדש, לזכר הסוכות אשר עשה לו עם ישראל בחנותו במדבר בערבה, עת היו ענני כבוד ה' סביבותיו סכתו. כפות תמרים וענפי ארז, ברוש שקמה וערבי נחל יחדו התלכדו עלו עד קירות הספון, ששם שׂרגו כשבכה, ומבעד לה נשקפה תכלת הרקיע, קורת הסוכה הגדולה אשר בחר ה' לשבתו בתבל ארצו. – בה נתלו צרורים וכֹתרות כל פרחי חמד מרהיבי עין ונותנים ריח כלבנון. על השלחן התנוססו ענבים, רמונים, תפוחי זהב, פרי עץ הדר, פרי מגדים וכל פרי תואר אשר יתן העמק הזה לברכה ולגאון תפארת. ביניהם נערכו ממתקים, מגדנות וכל מאפה תנור, אשר כוננה מרים ביד חרוצים ותשכיל לעשותם תאוה לעינים וחמדה ללבות הבאים אל המשתה אשר עשו בסכה שבעת ימים כמשפט.
אל החג הזה נקבצו תמיד רבים מבני ישראל ויבואו אל עמק הארזים לשמוח בו עם עמנואל הזקן רֵעם ומיודעם. אבל בפעם הזאת ערבה כל שמחה, כי לא בא אף אחד. ועמנואל התאמץ להסתיר דאגתו מבתו, כי לא ידע מה היה להם ויחש עתידות לו ויצר לו מאד. גם עוד לא החליף כח מעלוף נפשו אשר בא לו לפני ארבעה ימים כתם יום הכפורים, אך נחם את מרים בדבר שפתיו באמרו: “אך זה חלי הצום ואשאנו”. אבל לבו ידע כי קרבה אחריתו ועיניו כלו עתה לראות את בן אחיו בא בצל קורתו – כי אז ישלים חפצו ויביאהו בברית את מרים בתו. על כן נבהלה נפשו מאד בראותו כי היום הולך ועובר ופרנאנדו עודנו לא יבוא.
עבר יום הששי, וערב השבת בא. האב ובתו קראו מועד וישבו בסכתם הנחמדה, ופני עמנואל קבצו פארור מדאגה ועצב רוח, ומרים אשר נלאתה נשוא דומית אביה החולה, נפלה על צואריו ותשקהו, ותחל פניו להגיד לה תעלומות לבו, כדרכו מאז מתה עליו אמה מחמל נפשו. ועמנואל לא יכל עוד להשיב פניה, ויגל את אזנה כי אמנם יעזבהו כחו מעט מעט, ויודע הוא כי קרב קצו, ולא מפני המות יחת לבו, כי אם פן ישיגהו בלא עתו, טרם יהיה לאל ידו למלא חפצו ותאות נפשו, לחבק את פרנאנדו באהבת אב, בתתו לו את בתו אשר אליה כלתה נפשו מאז ומקדם. ולב מרים נתר ממקומו ולחייה ושפתיה חורו מאד, ועמנואל נבהל למראה עיניו, ויקחנה בחיקו, ויחבקנה וינחמנה וישוה לנגדה את הטוב הרב הצפון לה מיד אוהב נפשה, בנפול לה חבל בנעימים, אשר לא ידעה, אהבה אשר לא פללה, כי נפלאתה אהבת אוהב מאהבת אבות, – באהבתה זו תנחם, כי תגיל נפשה באלוף נעוריה ולפניה תרוץ דאבה! – ושפתי מרים עוד נאלמו – כי נעותה משמוע ותכסנה פלצות. ועמנואל הוסיף לנחמה ולנשקה מנשיקות פיהו, וידבר על לבה ויתחנן לה להאיר פנים אליו ולהשמיעהו הוד קולה ואמריה כי נעמו. אז לא יכלה עוד להתאפק, ותציקנה רוח בטנה להשיב אמרים אמת, ותצנח מבין זרועותיו ותכרע ותפול לרגליו, ותסתר פניה, ותפתח סגור לבה, ותתודה בקצר רוח ובבכי תמרורים: היכל תוכל לכחש בבן דודתה? התתן ידה לו ולבה ונפשה וכל חושיה בה נשואים.ונתונים הם לאיש אחר? ומי הוא האיש הזה?….. עוד לא כלתה מרים לדבר, ורגשי חמה וקצף, אהבה וחמלה הרגיזו את האב הזקן, שערוהו ממקומו, עוו פניו ויהפכו הודו למשחית. כמעט נשאה מרים עיניה אליו ותחרד ותתפלץ ותפול על פניה ארצה ותאנק דום.
“הוי מרים, מרים! הכה תדברי אלי בת שפרה התמה? הכן תעוללי בתי היחידה בעפר קרני? אי שמים! שׂטה שטתה בתי, זנתה מאחרי אלהיה, להדוף בן עמה ולאהוב איש נכרי אשר לא ממעי יהודה יצא! אלי אלי למה עזבתני? מדוע לא קדמני יום מותי ויסתר עמל מעיני?!”
כן קרא הזקן הנואש בהתאמצו להרים בכח קולו, ויאנח בשברון מתנים וכל עצמותיו רחפו.
– “אבי מקור חיי!– יללה העלמה האֻמללה בחבקה את ברכיו הכֹשלות – אל נא תשומם לכלות נפשך! שפוך עלי חמתך, הפץ עברות אפך על בתך האמללה ומקרב לבך אל תרחיקנה! זכר נא אשר נשאתי ואשר אסבול עוד. אם חטאתי, אללי לי, הלא ייסרני אלהי המשפט, וזעם אפו כבר מלאתי – כי כבדה עלי ידו ורבות אנחותי; אבל אתה אבי שא נא לי, זכר נא כי בתך אני וברגז אל תשכח רחם!”.
ועמנואל שאף להוציא הגה מפיו, אבל קול מליו נחבאו מסערת רגשותיו אשר התגעשו בקרבו, ומרים קפצה אליו ותתמכהו בידיה, כי עזבהו כחו ויצנח על כסאו ויתעלף.
מי ימלל מצוקת לבה בהתאמצה להשיב אליו רוחו ולא יכלה! הן רבות פעמים ראתה בהתעטף עליו נפשו, אבל עתה הלא היתה מידה זאת לו, ומי יודע פן התעלף הפעם לבלי הקיץ עוד? הלא היא סַבָּה בנפש אביה ובעונה גוע טרם ישא פניה, טרם תקח מפיו ברכה! ברגעים נוראים כאלה, בהתעטף נפש אביה על זרעותיה, בהיות רוחו מרחפת בין חיים ומות, לא נפלאת היא כי נתנה את לבה ליאֵש על כל תקות חייה, אם רק ישוב אביה לראות חיים, ולהגות מלבה גם זכר כל מחמדיה בחלד להגה מפיו כי יצא. אף נדמה לה כמו הבין הגיגה – כי מעט מעט שב אליו רוחו ועיניו הקמות שבו לראות אור. פתאם תפש את בתו וימשכנה אליו, וכרגע נחם וישב ויהדפנה, ויסב את פניו ויבך מנהמת לבו.
לב מי לא יתמוגג למראה דמעות גבר, ואף כי לב בת רכה וענוגה לדמעות אב חולה שבע ימים ורגז! ולב מרים נמס ויהי למים ותבך בכי תמרורים ותאמר: “אמנם אבי, הרביתי לחטוא בבלי דעת, – לוּ ידעתי דרך אהבה, כי עתה השיבותי רגלי מדחי ואחור נסוגותי; אכן הקיצותי ולא עת, קמתי לברוח מפניה וכבר לנחֻשתיה הגשתי, בקשתי סתר לי וכבר נחתו חִציה בי. ובכל זאת הנה אתכוננה להסר זכרה מלבי, ופצעיה ינעמו לי בהשיבי לך ששון ישעך, ועתה פקדני נא אבי כאשר עם לבבך, כי פקודתך תשמור רוחי וככל אשר תצוה עלי אעשה!”
“ואת פני פרנאנדו לא תשיבי עוד, בתי?”
– הירצני או הישא פני בידעו תעלומות לבי? האוכל היות לו בבור לבבי ואמונתי אם אחשה ממנו ולא אגלה על פניו דרכי? ואם באמת יאהבני, הזה הגמול אשלמה לו כי אַשלה לשוא נפשו ולשוני תצמיד מרמה!"
“אל נא תגלי לו מאומה! – ענה עמנואל בהתאמצו להסתיר רגשותיו אשר התעוררו בקרבו לשמע דבריה האחרונים – אל נא יודע לו מדברינו מאומה! פן ישמע זאת פרנאנדו ויתעצב אל לבו – כי אם אחרי היותך לו לאשה, וזכרון ימים עברו ימחה מעט מעט מעל לוח לבך, אז תגלי לו סודך, וסר עונך וחטאתך תכפר באהבתך אמונה לאלוף נעוריך. ידעתי כי ברבות הימים יהפך לבבך בתי לאהבה אותו כמו לא ידעת איש אחר זולתו”.
ומרים העמיקה לחשוב ברוב שרעפיה בקרבה, אז אמרה בשפל קולה: “אם בתלאות ומכאובים יכֻפר לנפש חוטאת, ידעתי בי ימחה ה' כעב פשעי וחטאתי לא יזכר עוד; אבל הגידה נא אבי: אם כמצותך אעשה הלא אחטא לאיש האחר, כי אוביש מבטו ומוצא שפתי אשנה!”
“ומה תקות האיש האחר כי יֵשֶל לשוא נפשו? התוכלי היות לו לאשה? או אולי יש עם לבבך ללכת אחריו עת תאלמנה שפתי אביך וקול תוכחתו לא תשמענה אזניך עוד?”
– חלילה לי! – ענתה מרים בלב נמוג.
“ומה תהי אפוא אחריתכם, אם לא כליון נפש ונדודים? הלא תמיד תשאי אליו נפשך, ולבך ישיאך לחטוא לאלהי ישעך. גם כי תפירי חק, תשכחי ברית אבותיך ויראת שדי תעזובי, התצליחי בזאת? התאֻשרי אז בארץ? – לא בתי! נקיה אַת משבועתך, דבר עלמה תמה לא יקום לעולם, כי אביה יפיר נדרה. גם לא תחטאי באיש הנכרי, אם לא תוסיפי עוד תת תקוה בלבו. לכן שמעי בת לקולי, שיתי אלי לבך, וכל עונותיך לא תזכרנה עוד, אהובה תהיי לי מרים יחידתי, בת שפרה אשת נעורי אשר אהבתי סלה!”
ומרים עודנה מחרשת, לא תשיב לאביה דבר, כי עוד יך לבה בקרבה, ורוחה עוד נוע ינוע, אכן לא העלימה מפדרו כי לא תוכל היות לו לעולם, אבל הלא גם נשבעה לו כי אהבתה לאחר לא תתן! ומה יאמר אוהבה מקדם בראותו אותה פתאם לימין איש אחר? היהיה לבבה שלם עם בעלה אלוף נעוריה ורוחה ונפשה כבר לאחר אספה! כן השתרגו שרעפיה בקרבה ולא ידעה דרך עמה, ובלבה גזרה אֹמר לבקש את אביה לתת לה ארוכה עד אשר ינוח לה מעט ותדע את אשר תעשה. אבל כבר נצפנו ממנה עתותיה – כי בעוד עמנואל יושב ומחכה למענה פיה, והנה נפתחו הענפים במבוא הסכה, ועל המפתן נראה איש רם קומה לבוש בגדי מלחמה! ומרים קפצה ממקומה ותחרד ותאנק דם, והאֹרח חשב כי נבהלה מרים משמחת פתאם, וישלך מעליו את אדר היקר ואת כֹבעו בעל הנוצה, ויקרא: “התפחד בת גילי מפני? או לא תכירני עוד מרים משאת נפשי?” ועמנואל שכח כרגע את כל אשר עבר עליו ויפול על צוארי האֹרח ויחבקהו בזרועותיו הרפות. "האח בני! בני!'' – קרא בעליצות נפש ועפעפיו נזלו דמעות גיל.
ו 🔗
ופרנאנדו אֵחר לשבת בעמק הארזים כל תשעת ימי החג. זה כבר כלתה נפשו לשחר פני מרים באהבה ולבקשה לשאת ידה לו, אבל מתגרת יד המלחמה כלו כליותיו בחיקו ולא מצא עת לו לעשות לביתו, עד בוא ימי השלום. אז החיש הגבור הצעיר צעדיו אל מקום זה חמד לבבו, לקחת רצון מאת מרים משאת נפשו ותקות אָשרו בחלד, ולחוג חג חתונתם בעמק הזה כדת משה וישראל, טרם ישאנה לו לעיני הנוצרים על פי דרכם.
ומה שֻׁנתה חזות הכל בשובו שמה עתה! מרים לא שמחה עוד כמקדם לקראת רֵע שעשועיה מימי ילדותה, כי נפעמה ולא דברה, ופניה זעפו תמיד וכמעט התחמקה ממנו לבלתי יפגשנה לבדה. ועמנואל לא אחז עוד בידו להתהלך אתו בנאות שלומו כדרכו מאז – כי נהפך לאיש שיבה, לבן פנים אשר יחוג וינוע אל ירכתי בור, גם שמחת גילו לא יכל עוד נשוא – כי התחלחל מאד וכמעט יצאה נפשו בראותו אותו פתאם.
ופרנאנדו לא אֵחר להביע חפץ לבבו, ועליצות הזקן גברה לשמע דברי בן אחותו.
“הנה מאז יעדתיה לך, יקירי! – ענה ברגש לבב – בדעתי כי תיקר נפש בתי בעיניך ועל כפים תשאנה. – הה בני! הן רבות חליפות בתבל… ואתה אל נא תשנה טעמך ואל תחדל לאהבה!”
לדברים אלה השתאה פרנאנדו מאד, אך נזהר ברוחו לבלתי הרגיזהו, ויושט ידו לו לאות שבועה כי ישלים חפצו.
ומרים באה לתומה אל חדר מושבם, ובראותה אותם חפצה לשוב אחור, ויעצרנה עמנואל ויבשרנה כי הנה שמע ה' אל קול תפלתו ותוחלתו לא נכזבה! ויקם ויחברם יד ליד ויברכם מקירות לבו במועל ידיו ויצא מן החדר בפיק ברכים.
כפסל אלם עמדה מרים אל מול פני ארושה אשר נשאר אתה לבדד. ופרנאנדו חנן קולו ויבקשנה להשמיעהו נדבות פיה כי דברי אביה לה לרצון, ורוחה לא זרה מאהבתו העזה ואמונתו נצח. – ומה היה לה לענות? אכן אהֵבתהו בימי ילדותה – כי היה לה לחבר שעשעים; כבדתהו כאשר גדלה – כי עשה חיל ובכבודו התימרה, אף הוקירה שמו מאד – בדעתה את בור לבבו ומעלות רוחו, ואיך יכלה לכחד ממנו דבר? – כמעט נשא לבבה אותה לנפול על צואריו ולגלות לו תעלומות לבה; אבל נדרה זה נדרה לאביה אכף אותה לשמור מוצא שפתיה. על כן שמה יד לפה ותסב פניה ותבך ותגיד לו כי איננה שוה לאהבתו, וחסדו מרום מנגדה – ופרדנאנדו דמה כי רק מענות לבב בוכיה היא ובתומתה תבוש להביע הפצה. ויחבקנה וינשקנה באהבה וגיל, ובעליצות נפשו ספר לה את כבוד עשרו ואת כל אשר גדלוהו המלך והמלכה בהטותם לו חסד עולם. –
במשך שני הירחים אשר יעד פרנאנדו ליום שובו, יגעה מרים במפח נפשה לנשוא את אשר נטל עליה, ואל אלוה דלפה עינה יום, יום לאַמץ לבבה כי תוכל לשמור אמונתה לאלוף נעוריה. כן שבעה נדודים ומכאובים, ועל כל אלה השתוחחה נפשה וחרפה שברה לבה להיות בעיני פדרו כבוזה אָלה להפר ברית, ואם כפעלה ישֻלם לה על חטאתה אשר חטאה, מה זה עשה פדרו כי ישבע תמרורים וחייו לשאול יגיעו? הן אחת נשבעה לו בפעם האחרונה אם תשא ידה לאיש אחר זולתו, וקירות לבה המו לה את הנדר הזה מדי רגע, וזכרונו לא נְתָנה השב רוחה. כן פנו ימי כלולותיה בדאגה ונפשה בחייה נקטה.
ועמנואל לא זכר עוד למרים את דבריה והתודוֹתה לפניו לפני בוא פרנאנדו לארשה לו, כי אם הגדיל אהבתו אליה על האֹשר אשר הנחילתהו בהופיעה על עצתו ולא הובישתהו משברו. גם מחלתו עזבתהו כלה, כי בשמחתו שגב ישע ויאזור חיל כמו שב לימי עלומיו. ביד חרוצים ערך את נוהו לקראת המועד הבא, כאשת חיל צפה הליכות ביתו וישקוד להרבות תכונתו, וכילד תם השתעשע בכל שכיות החמדה אשר הוציא מאוצרותיו להרבות תפארת החג. גם נעלם פעם אחת בבקר השכם, ומרים בקשתהו ולא מצאתהו – כי נסע עם ראובן עבדו הזקן לקנות כל הדרוש עוד לחפצו, ובשובו אחרי ימים אחדים הביא אתו עדי עדים, סגולות ויקרות, לעדוֹת בידיו את בתו חמדת לבבו ואישון עינו, באמרו: לדון פרנאנדו מאראליס נאוה כלה כלולה בהדרה אשר מנוגה נגדה יחוָרו כוכבי רקיע והארץ תאיר מכבודה!
יום החתונה קרב לבוא ופרנאנדו קדם בואו, אף חשב לשמח לבב מרים בהביאו לה רעיה ידידת נפש אשר תנהלנה אל חפתה, היא הגבירה דונה עמיליה די קאסטרה, אשר לימינה כבר עשתה ארושתו ראשית דרכה בתבל – והוא לא ידע כי בזה הרעיש הרגיז לבבה לא מעט, בעלות לנגדה זכר קֹרותיה בביתה כרוח מת מעפר קברו. גם בנפול מרים על צוארי עמיליה בנהי ובכי תמרורים, דמה כי רק מהמון רגשותיה לחליפות עתותיה תשתפך נפשה אל חיק רעותה הנאמנה – אכן גדולים חקרי לב ומי יֵדעם!.
אבל עמנואל לא שם לבו בפעם הזאת אל בוא פרנאנדו ותוגת מרים – כי עיניו לנכח הביטו אל איש זר אשר התערב בתוך עדת קרוביו וידידיו, הבאים לשושׂ אתו משושׂ על ראש שמחתו. האיש הזה הלבוש מעיל כמר הסיר פי־ראשׁו המכסה על פניו, ועפעפיו בחנו את מרים אשר הסבה פניה – כי התאדמה מבֹּשת בהביט האיש הזר אליה בלי חשך.
“אל נא תסירי בתי פניך ממני!” – קרא האיש הזר. ועמנואל התחלחל לקולו, כי עלה על לבו זכרון שנות קדם ויהי כחולם בהקיץ.
“אכן זר אני לך, לא כן אַת לי תמתי! כי מראה פניך יזכירני את אמך היקרה כמו לנכח פני התיצבה. ואתה עמנואל האמנם שכחת את יוליאן ולא תכיר מראהו עוד?”
עוד מלתו על לשונו ועמנואל מהר אליו ויחבקהו ויבך על צואריו. חמש ועשרים שנה הנה עברו למני הפרדם עד עתה. שערות שניהם כשלג הלבינו, כי שיבה זרקה בם, ואהבתם עוד נשארה בעצם תומה – כי חבלי אדם, חבלי משפחה בישראל, עד קצוי ארץ ינטשו והנתק לא ינתקו לעולם.
ולב עמנואל פג בקרבו ועשתנותיו אבדו משמחת פתאם, ומרים שׂמה כל מעיניה בו, ומיראתה לנפש אביה שכחה כמעט את זכרון היום הנורא ההולך וקרב. אבל לא כן היה פרנאנדו עמו – כי כלו עיניו ליום זה אשר ייסד אגודתם לנצח, ובאהבתו ותומתו לא עלה על לבו כי אחרת יחשב לבב מרים, אשר כרע כאח היה לה מימי ילדותה וכל תעלומותיה ומערכי לבה מנו לא נכחדו – כי כאשר גברה ידו ורוחו מעת גדל וילמד דעת הליכות עולם, כן גם גבר לאמונה ולבו כלב ילד תמים נשאר בתומתו ואמִתּו עם בני אדם. כל אלה ידעה מרים – על כן נבקה רוחה בקרבה ונפשה ירעה לה.
ויום החתונה בא. עליזי אמונה וידידות נאספו כל הקרואים אחרי הצהרים אל המקדש המעט ההוא אשר התפלא פדרו למראהו החיצון. המקדש הזה נפלא גם במראהו הפנימי: קירותיו וקורותיו ארזים חלוקי מעצד, בתָּוך בָּמה גבוהה מכֻסה במטפחת משי ורקמה, וסביבותיה מעקה מעצי ברותים ועליו מקלעת פקעים ופטורי ציצים מצֻפים זהב. בקיר המזרח ארון עץ גבוה עגול למעלה כמראה קשת ועליו שני לוחות אבן, ועליהם חרותים אמרות קדש, עשרת הדברים. לשני עבריו מתנוססים שני עמודים התומכים את כפת הארון ולוחותיו, והעמודים ודברי הלוחות מצֻפים זהב סגור, ובתוך הבית על פתיל משי תלויה מנורת כסף טהור אשר אורה לא יכבה תמיד. כקרוב העדה אל השלבים אשר לרגלי הארון, נפתחו שתי דלתותיו פתאם ומבעד לו נראו שבעה גלילי כסף לוטים במגלות ספרים ועליהם תכריך משי ורקמה וכותרות זהב וכסף מלאים פעמונים ורמונים מעשי ידי אֹמן.
ויוליאן מאראליס נכבד מאת עמנואל לברך את ברכת הנשואים. ויעל על שלבי הארון, ויעמוד בין שתי דלתותיו ולפניו התיצבו החתן והכלה על אבן שיש לבנה, ועליהם חפפה חפה יקרה משֻבצת זהב ונשואה על ארבעה מוטות כסף. שערות מרים השחורות כעֹֹרב כֻּסו בצניף תפארה כטעם יושבי ארץ הקדם, ורק שתי קוֻצות עבֻתות וארוכות השליכו צל נעים על לבנת מצחה ולחייה, ותנוענה כגלים על לבה אשר כים נגרש. והיא עטויה תלבֹשת לבנה כשלג, רק אפודתה זהב ואבנים יקרות, ופניה כּסֻו בצעיף כל עת עמדה תחת חופתה, עד אשר כלה יוליאן לברך ויתן לה לשתות מכוס ברכתו.
גם עמנואל גם פֿרנאנדו בהיותם תפושים ברוב שרעפיהם בקרבם לא ראו את רגשת העדה הנבהלה ממראה פני מרים עת הוסר הצעיף הלוט עליה – כי לחייה ושפתיה כסיד חָורו, גם אור עיניה נדעך, ועל פניה שכנה דומית עצב ותוגה חרישית, ותהי כפסל אבן אשר השכיל היוצר לעשותו בתפארת בת־אלים יפהפיה וכל רוח אין בקרבו. – והחתן שם את הטבעת על אצבעה ויקדשנה לו, וברב כח השליך את הכוס מידו וינפצנה לרסיסים כחוק. ובכן תם המחזה ומרים הקיצה לקול אביה אשר ברך אותה ברגש לבב ויחבקנה בידים רועדות ויקרא:
“האח בתי תמתי ויחידתי, אור עיני וחיי רוחי, הנה זה היום שקויתיו מצאתי ראיתי!”.
אחרי כן שבו כלם הביתה וישבו אל השלחן המלא דשן והעדוי פרחים ופרי ברכה מתנוססים בסלי כסף; אך הם לא שמו לבם אל מאכלי התאוה והיין הנבחר, – כי כל אלה הלא ימצאו תמיד נכונים לפניהם בארמנות קריותיהם והיכלי תענוגיהם, וכל ישעם וחפצם פה אך לעשות פעלם בקדש, להגדיל כבוד אמונתם העתיקה, לקשר לבותיהם ולחזק מוסרות אהבתם איש לרעהו בהועדם יחד במסתרי העמק הזה.
שעות מספר ישבו הקרואים ויאכלו וישתו וישיחו יחדו עד אשר נטו צללו ערב, ומנורות כסף וזהב האירו את הבית ותפיצנה ריח ניחוח, ריח מור ולבונה וכל אבקת רֹכל. ויוליאן קם ממקומו ויברך ברכת שבע, וככלותו לברך קמו עמדו הקרואים, והגבירה עמיליה אחזה ביד מרים, אשר ישבה דומם ועיניה שחו ארצה, ותעירנה לבוא אחריה החדרה. ומרים נשאה עיניה אל אביה מחמל נפשה ופתאם התפלצה ממראה עיניה ותעורר זעקת שבר – כי הוד פניו נהפך למראה התכלת, עיניו קמו קפאו בחוריהן כעין הבדלח, וגוו הקר כאבן החל להתנועע ולהתנודד וכמעט נפל ארצה לולא חרד אליו עבדו הזקן לתמכהו בידיו.
ועמנואל הובא אל חדרו וכל קרוביו ומיודעיו נלאו ברוב עצותיהם להעלות לו ארוכה, נם עמל יוליאן היודע להטיב גהה נשאר מעל ולא יכל להשיב אליו רוחו. ומרים הנמוגה כרעה על ברכיה לפני אביה הגוע, ועיניה השחורות נשואות אליו ולשוא תכלינה לראות בו רגש חיים. זמן רב עבר והוא עודנו שכב כמת ופניו פני רפאים שוכני קבר. בלב נואש לחצה מרים בידיה את ידיו הקרות והרטובות, כמו אִותה לערות אליו נפשה ולתת לו חום וחיים מחלקה בחיים. מחרדת מות קצרה רוחה ולא יכלה להוציא אף אנחה אחת מלבה הלחוץ; אך פתאם החלו לחייו להתאדם, גם פקח עיניו רגע וכהרף עין שב ויעצמן, ועין אדם לא חזתה זאת זולת מרים אשר התעוררה למראה הזה ותצעק מכאב לב ותקרא קול גדול: הה אבי, אורי וישעי, חוסה נא עלי, הגידה לבתך האמללה כי סלח תסלח לה וברך תברכנה!
“הסליחה תבקשי? – נשמע כאוב מארץ קול האב הגוע, אשר לקול בתו מחמל נפשו התלקחה שלהבת אהבתו ותרוממהו רגע משערי מות – ומה חטאתך עתה… אשת פֿרנאנדו?… הוי בתי הנעימה… מי יראני אור פניך!… אך חשך ישופני… לילה לי מראות…”
ומרים נפלה על פני אביה ותשקהו בשפתים דולקים, והוא נשא את ידו הרפה ויעבירנה לאטו על חלקת פניה וימֻשנה, כמו אבה לעזור בזה לעיניו הכהות כי תשובנה להכיר את משאת נפשו. אז קרא לפרנאנדו לגשת אליו, וילחש אליו דברים, רק שפתיו נעו וקולו לא נשמע.
“יהי נא לבך אבי בטוח בי! – קרא פרנאנדו ברגש – הן אהבתי את בתך בעודני נער, וכגדלי כן גדלה אהבתי, לה כלה שארי ולבבי סלה – האקשיח לבבי מאהבתה עתה, בהיות עיניה נשואות רק אלי – כי מי לה מבלעדי? האמינה בי אבי! כל עוד נפשי בי לא תאֻנה אליה רעה, על כפים אשאנה, חומה אהיה לה כל ימי חיי ולא תדע עצב עמי!”.
ואור יקרות נגה רגע על פני הזקן הגוע ויפץ ענני האֹפל אשר כסו עליהם בצלמות.
“בני! – לחש בקול דממה דקה – ברוך תהיה לה‘… גם אַת נפש נענה… היי ברוכה לעד… יוליאן אחי… השכיבני את שפרה… קברני בקבורתה… הה… לא לזאת באת… אך לו כן יהי… בנַי, רעי ומיודעי… ברכו את ה’… זמרו לאמונה… ותשמענה אזני… עוד הפעם… מדברות קדש… אמרות אבות… דת קדושים….”
תאות לבו נתנו לו, וקול העדה עלה השמימה בשיר נעים, מזמרות דוד, ברגש קדש וצקון לחש. אבל קול העלמה המנצחת בנגינותיה, קול אשר תמיד ככנור הלך להרנין לבב, קול מרים לא נשמע בתוכם עתה. – וככלותם את השיר והתפלה לנשמת הגוע, התחזק עמנואל פתאם, וישב תחתיו, וישא את כפיו, ויקרא בקול דברי אלהים חיים, היסוד המוסד לאמונת ישראל לאמר: “שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד!” אז נפל לאחריו כבול עץ, כי יצאה נפשו.
דומית מות שררה מסביב, רגעים אין מספר כצל עברו, ומרים לא קמה ולא זעה ממקומה. באהבה וחמלה פתח פרנאנדו את חרצובות ידיה מעל גופת אביה וינסה להוציאה מן המקום הנורא הזה; אבל מרים העיפה עיניה בו כמשֻגעה ותהדפהו ממנה בחזקה, ותשב ותתנפל באין אֹמר ודברים על הגויה הקרה והקפואה, גוית אביה השוכב מת לעיניה.
ז. 🔗
שנה וחצי עברו למן אשר נאסף עמנואל אל עמיו ויקבר בשדה הקבורה אשר לעמק הארזים, ולמן אשר עזבה מרים את שקט מקום מולדתה לגור בשאון עיר רבתי עם, היא העיר שיגוביה הגדולה בערי קשטיליה. שם ישבה בהיכל חמד, היכל פֿרנאנדו אישה נציב הארץ הזאת, ויושבת עמק בודד שומרת אב זקן ידוע חֹלי, היתה לגבירה, שרתי במדינות, ועדינה בקהל שרים ואצילי עם אשר שחרו פניה בכבוד. וביתה היה מלא תמיד מידידי בעלה ורעיו המבקרים אותו בהיכלו, או מהבאים לחלות פניה ולבקש עזרתה – באשר רבים שרים סרים למשמעתה. אך כל כבודה היה בהיכלה פנימה – כי מעודה לא יצאה בקהל עם להתעלס עם אישה בחוג מיודעיו הרבים אשר התחרו יחדו לכבדהו כערכו, בהיות שמו יקר מאד בעיני המלך והעם. רק פעם אחת הופיעה עם בעלה בראש הומיות, בחגותם חג חתונתם לפי חקי הנוצרים בכל גאון ויקר עשרם ומשמרתם הנכבדה. ומאז והלאה לא הוסיפה עוד לבוא בית חבר, ותבחר לשבת בודדה במועדיה, להחליף כח ולהתחזק מעט מעט מן צרות לבבה אשר כים הרחיבו לפני עזבה עם אישה את עמק הארזים, כי הרעישוה החלישוה מאד וידכאו לארץ חיתה. אכן כלתה נפש פֿרנאנדו להֵראות בתוך קהל ועדה בחברת רעיתו העדינה עליזת גאותו. אבל נפשה בחלה בזאת, ואהבתו לא נתנתהו לעשות דבר ולא רוחה, על כן נואש גם מחפצו ותאות לבו להציגה ביפיה והדרה לפני המלך והמלכה, ויתאפק מאדיר כל חפצו עד עת מצוא.
לא לשוא התפללה מרים ותיחל לישועת ה' – כי תפלתה נשמעה ומאת ה' היתה כי נקרא דון פדרו למשמרת כבוד בסיציליה, ותהי לה תקוה כי לא מהר ישוב יראנה עוד. ובכל זאת לא ידעה שלֵו ומנוחה לא מצאה, – כי נקוטה בפניה על הסתירה סודה מאישה אלוף נעוריה היושב לבטח עמה, אשר באהבתו וצדקתו לא ידע כי דבר לאט עמה ולבה – לא כן. זאת זכרה האמללה ותשוח עליה נפשה, ותקץ בחיי עלומיה.
פעמים רבות הציקתה רוחה לנפול לפניו, לחונן עפר רגליו ולהתחנן לו כי יחמול עליה ולא יוסיף לענותה באהבתו ואמונתו – כי סוּרה ובוגדה היא ואיננה שוה לחסד נעוריו. אבל אחרי שובה נחמה ותשם בעפר פיה ותאנק דֹם – כי מה תסכון תודתה עתה? היסלח לה פרנאנדו בדעתו כי אהבה איש אחר, וזאת צפנה בלבבה גם בעמדה לימינו, תחת חופת כלולותיה?
בתוך אצילי ארץ ספרד המבקרים בהיכל דון פֿרנאנדו מאראליס היה שר אחד ושמו דון לואיז גרציה, איש חי רב פעלים בעסקי האמונה והמדינה, בשדה מלחמה ובשבת תחכמוני – ובכל זאת נסתרה דרכו מכל רואיו ולא ידעו מי ומה הוא. הוא האיר פנים לכל יודעיו וידבר אתם ידידות – ובכל זאת נפעמה רוחם בקרבתו מאימה מסֻתּרה וייראו מגשת אליו. פניו עוד מלאו הוד עלומים – ובכל זאת נדמה כמו הסכין זה כבר להנזר מכל תענוגי חלד, כי חסר נפשו מטובה וירב לצום ולהתענות, ולילות עמל מנה לו, בם השתפכה נפשו בבכי תפלה ותחנונים. גם הרבה עשות צדק, וגשם נדבות הניף למקדשי אלהיהם וכמריהם אשר כבדוהו מאד – ובכל זאת לא הפיק רצון מבני אדם, גם מהלליו ומכבדיו לא אהבוהו, כי רחק לבם ממנו ויבהלו מפניו מבלי דעת למה זה ועל מה זה.
רק פרנאנדו הישר, בתומתו ואמונתו עם בני אדם האמין גם בו, ויט לו חסד אהבתו ויתן לו מהלכים בביתו בין כל השרים רואי פניו, ולא ידע כי אדם חנף הוא ממוקשי עם, אשר תחת אהבתו ישטנהו ועברתו שמרה נצח. כי צרה עינו באשרו, כבוד ביתו וחנו הרב בעיני מלך ושרים והמון עם, ומקנאתו זו כשאול קשתה השתוננו כליותיו ויחבל און בסתר, להביא עליו שוד פתאם ולהשבית מאנוש זכרו.
וימים רבים לספרד ללא משפט וללא משמעת מלך וכהן, כי היתה יואנה ההומיה והסוררה לצור מכשול לכל רַבי המלוכה ושריה, ממנה ראו וכן עשו, וישחיתו ויתעיבו עלילה, וימלאו הארץ זמה. גם בבתי קדשיהם לא זרו מתאותם, ולשוא שקדו הכמרים לשמור אותם מחללם. והארץ חנפה מדם יושביה, חללי זמה ועשוקי תאוה, ובאין משפט הוּחל קדש, גלה כבוד וצדקת תֹם אחור נסוגה.
גם במלוך פרדינאנד ואיזבלה לצדק יחדו, ויעבירו את התועבות האלה מארצם ביד חזקה, עוד לא תמו חטאים, ולא חדלו אנשי דמים לחרוֹך רמיה צידם – כי נטו שכם וישמרו חק למראה עין ובקרבם שתו ארבם למשוך תמימים ברשתם ולצפון לנפשותם, למען בַּצע מחשבות אונם. – את פושעים אלה נמנה גם דון לואיז גרציה, כי מלא תחבולות מרמה והוות חשב לבבו הבוער מתאוה כתנור מאופה, ויחמוס מזמות למלאות נפשו השֹאֶפת לרשע ולכל תועבה, ובתהפוכותיו רמיה בא עם נעלמים ויהי ראש לחבר כהנים, אשר באמונתם התקדשו קדש לכלא פשע, להתם חטאת ולשמור דת מחללה.
– – – – – – – – – –
ופרנאנדו מאראליס ראה מנוחה כי טוב ויהי נקי לביתו שנה תמימה, ויתענג על רֹב שלום בחברת מרים רעיתו ושמחת גילו. מלבד אשר נסע לפעמים על ימי מספר ואלאדולידה או ליאונה, תַּחנוֹת איזבלה המלכה, גברתו ואשת חסדו. פתאם באה לו הפקודה להלוֹת אל המלך והמלכה על דרכם ארגוניה, – ויהי לו הדבר למורת רוח, בדעתו כי ימשכו ימי מסעו עתה. ומרים התעצבה אל לבה ותמוג בים דאגה – כי הסכינה לשבת לבטח בצל אישה אוהבה כאישון עינו, וזה מעט החלה להתחזק ולמצוא מרגוע – והנה נשארה בודדה וגלמודה, כי הוא הלך בדרך למרחוק, ומי יודע מה ילד יום?
אכן בודדה וגלמודה נשארה, כי סגרה דלתיה בעדה מבלי תת לאיש מדרך רגל על סף היכלה – ומה נבהלה נפשה בראותה פתאם איש זר הולך וקרב אליה, למרות פקודתה למשרתי ביתה! האיש הזה היה דון לואיז גרציה. בראשונה הואילה להחיש מפלט לה, אך גאותה ורום לבה לא נתנוה לסגת אחור. מבלי שום לב לקצף האשה הנבהלה, פתח דון לואיז שפתיו עמה בשיח ושיג מילדי יום, מעט מעט שנה טעמו, החליק לשונו, המתיק שפתיו אף חנן קולו ויוכח מלים כי עת לפתוח סגור לבב, להוציא תעלומה אור, ולהבין לרֵע מרחוק….
ומה זה חורו כה פני מרים פתאם? למה חלה רגזה תחתיה ויצוריה כמו התמוללו? מדוע נאלמו שפתיה ולשונה לחכה דבקה, שאפה רוח כתנים ולא יכלה להוציא הגה מפיה? – האֻמנם גלה האֹרב הזה את מסתריה? התשמע מפיו את אשר העלימה גם מבעלה אלוף נעוריה? הן על אפה וחמתה היה לה האיש הזה מאז ראתהו בביתה, ואיך נבעו לו מצפוניה? מאין ידע סוד כמוס עמה? הגנוב הוא אתו מדון פדרו ידידה מקדם? התבטח בו כי יכחידנו תחת לשונו? היכסה דבר מפֿרנאנדו בעלה המאמין בה?
עוד זה מדבר, מביע אמרים בלי חשׂך, ושפתיו ברור ימללו – אבל למרים היה כדברי הספר החתום, שמעה שמוע ולא הבינה. פתאם הקשיבה רב קשב – כי שנה האיש מראהו, בלע פני הלוט, ובקולו חצב להבות אש ויופיע על מחשכי לבבו – וברק רעם התרוצץ בקרב האשה הנבהלה אשר עמדה עד כה כתמר מקשה. אז ענקתה גאות תום, בשצף קצף התפתחה לשונה ממסגרותיה, ותשפוך עליו חמת אפה. מגאון גאותה ועברתה כשל זדון דון לואיז, מלאו פניו קלון, וידע כי פה לא תצלח לשון רמיה; ובכל זאת לא אמר בלבו נואש, ויגזר אֹמר לחכות לעת מצוא ולבצע חפצו ביד חזקה.
דון לואיז חמק עבר, ומרים אשר עד כה אמצה לבבה ותעד גאון וגֹבה, נשארה שוממה ונדהמה – כי בעתוה בלהות צלמות וימת לבה בקרבה. הן אמנם גרשה את הזד הארור בגאות ישעה, וינס מפניה מנוסת קלון, אבל דבריו ירדו חדרי לבבה כמדקרות חרב – כי בשובו אחור התהלל באימים ויזהירנה מפני ממשלה איומה ונסתרה הסרה למשמעתו, ולה הכח והעז שכם אחד על ממשלת מלכי ארץ. אכן סתומים וחתומים היו דבריו, אך אותה הורו למדי כי עליה להסתיר דבר לבלי גלות אותו לאישה, פן יבֻלע לו ואידו ממסתרים כסופה יָאתה. אף יעצוה כליותיה לבלתי העלים ממנו עוד את סודה הראשון – כי טוב לה להדאיב לבבו בדבר שפתיה מאשר יוָדע לו מפי דון לואיז, עת ידרוך עליה לשונו קשתו, ויפלח כליות בעלה בלי חמלה, – כן גזרה אֹמר ותתכונן לפתוח סגור לבבה, אם כי לזכר הדבר הזה חרדות לבשה ושַמה החזיקתה.
אך שוא פחדה מרים פחד – כי לא ידע דון לואיז שרש דבר נמצא בה. הן הסכן הסכין לחדור קרב איש ולב עמוק, ולגלות על פניו דרכו ודבר לאט עמו. על כן לא נכחד ממנו גם פה, בראותו כי נפש מרים לא גחלים תלהט כמשפט לאהבת בעלה העזה כמות, ובמזמתו הרבה פלל לה כי דבר סתר טמון בחֻבה. ויהי בנסוע פרנאנדו מביתו וירא ראשית לו לנסות אליה דבר, אולי תעמוד לו ערמתו לחשוף תעלומות לבה ולגלות מסתריה, והאימה והפחד אשר נפלו עליה בהוציאו מפיו מלים, הוכיחוהו למישרים כי לא שגה ברואה ומשפט אמת הוציא; ובכל זאת הובישתהו האשה הזאת משׂברו ותמלא פניו קלון! אך בזה עוד הוסיפה עצים ואש על מוקדי לבבו, כי קשתה כשאול קנאתו ותאותו היתה בקרבו ללהבת שלהבת, לא יכבוה כל נהרות איתן. אפס כי עוד לא אבד תקותו ולא אמר לתאותו נואש – כי בטח בערמתו הרבה ולא חדל לחבל אָון ולחשוב תחבולות מרמה, עד הקימו ועד עשותו מזמות לבו. ובכל סערות רגשותיו בקרבו, שם על פניו מסוה מנוחה, ובצפיתו צפה לעת דרושה לחפצו, בה תמצא כקן ידו לקחת נקם ולהפיק זממו כאות נפשו.
ח. 🔗
ויהי היום ומרים ישבה בבית תענוגיה ליד בעלה אשר שב מדרכו, ואזניה הקשיבו לאמריו על דברת פרדינאנד ואיזבלה ומערכי לבם לימים יֻצרו: הנה המלך מוסיף אֹמץ ומגדיל תושיה, כל אבירי הארץ בשמו ידגלו, ומספר חיל הצבא הולך ורב, – עתה כביר תמצא ידו לאחוז בכנפות ארצו, לנער ממנה כל מושלי רשע ולשום רסנו על לחיי שריה וחֹריה לנהלם על פי דרכו. “אכן ישְבֵת גאון עוזם ורום עיניהם ישפל – הוסיף אמריו לה – אך לזאת ישמח לב כל אוהב ארצו, תגל נפשו ליום פקודתם, כי תכָּרת ממשלת זדון, והעם ישמח וירון בחלקו, יבטח בצל מושלו עז, בו תדרך נפשו עז וישגב ישע. אבל לא לך ילדת שעשֻעים שום לב לעמל לאומים! אחרת אגיד לך: כי הנה המלכה התאנפה בי על בלי קחתי אותך אתי להציגך לפניה – כי שבע ביום הללתך דונה עמיליה די קאסטרו, ומדי דברה בך הרימה תפארתך ותהלתך גבהי שחקים. כן עוררה בלב המלכה את החפץ, ונפשה תכלה לראותך עין בעין, על כן רעמו פניה בראותה אותי בא לבדי. ואנכי הצטדקתי בחלותך, אמרתי לה חולה אַתּ ואיך אענה בדרך כחך? וגם בזאת לא רפתה רוחה מעלי ותתן אֹמֹר כי היה לי לנטלך ולנשאך על זרועותי ולהביאך ארגוניה”.
– או להשאר אתי פה! – נבהלה מרים לענות – הה פרנאנדו שומרי וצלי, אל לך עזוב אשתך לבדד! כי כמדבר נחשב לי הבית הזה בלעדיך.
“אל נא תשכחי כי אשת איש־לחם את! – הוכיחה מאראליס בלשון רכה – ועליך להסכין היות בודדה במועדיך, עת תקראני ארצי לצאת לישע עמה ומשיחה. אף לא עזובה לנפשך תהיי – כי מלכה ביפיה עוד תחזינה עיניך טרם אעזבך, והיא תמשכך חסד, תגן עליך באהבתה ותשלם נחומים לך עת אצא לקראת נשק ואחרף נפשי על מרומי שדה”.
– נשק וחרף נפש! – קראה מרים בחרדה – ואנכי דמיתי כי היתה הרוחה ובארץ שלום אנחנו בוטחים.
“אכן באו ימי השלום, ולא תראה אבחת חרב על אדמת מבטחנו; אבל הנדע שלו בבטננו ובמבחר ארצנו זרים ימשלו? אל גרנאדה ישא מלכנו נפשו, על ערבים בתוכה סמכה חמתו, ועיניו תכלינה לצאת בראש חילו, להביא מלחמה בשעריה ולהבקיעה אליו. אז תהי ארץ ספרד כלה לממלכה אחת, חוֹסה בצל מלך אחד, אשר ישימנה לגאון עולם ומפניה גוים יחרדו – ומי בספרדים ישמע זאת ולבו לא יעלוץ לתת עז למלכו ולתמכהו בגבורת ישע ימינו? האף אין זאת מרים? – הוסיף הגבור אמריו לה – גם אַתּ הלא תסלחי לאלוף נעוריך, בעזבו שעשעיו אתך ומנוחתו ידידות, לרוץ אל הררי קטל ולהראות נחת זרועו במלחמת ארצו ומלכו!”.
– גאותך אלופי תרבני ובכבודך אתימר – ובכל זאת יצר לי מאד להשאר פה לבדי עזובה וגלמודה.
“אל נא תפחדי יפתי כי לא מהר אעזבך – נחם אותה פרנאנדו ויחבקנה באהבה – עוד ימים רבים יחלפו טרם נוציא מחשבתנו לפעלה. עוד תסור אלינו המלכה בבואה לבקר את העיר הזאת, אז תלמדי דעת אותה, וכמוני תתני לה כבוד ויקר – כי אשת חסד היא”.
– הלא שמעתי רבים אֹמרים כי קשה לבבה ואין נסתר מחמתה!
"אכן תקשה לבבה אל קשי ערף המתפרצים מפניה, לא יכילו בוגדים זעמה, כי עז אפה ועברתה לנצח תטור – ולך אילת אהבים מה תעשה כי תפחדי ממנה פחד? הלא היא בוחנת לבות וכליות ועל פני אדם תבין דרכו, ומה תחזה בך יפתי? לב טהור ונפש יקרה – על כן תמשכך חסד. עוד זכר אזכרה בשומה עין חֹדרת אל העלם הנחמד דון פדרו די שיביליה אהוב המלך ונושא חנוֹ, בראותה אותו בפעם הראשונה, – אך רגע ראתהו עינה ותעידהו, כי אמיץ לבו בגבורים אף ישרה נפשו בו, ומאז תוקיר שמו מפז וכצנה רצון תעטרנו. והקול יצא כי קרוא הוא עתה אלינו, למען תהי גם ידו החזקה לעזר לנו במלחמה הקרובה.
ומרים נבהלה מאד ותבקש להסתיר פניה החוְרים אשר האדימו כתולע לשמע הדברים האלה, אך פתאם נפתחה הדלת ועבד בא להגיד כי שרי המלך באים הנה. ומאראליס מהר לצאת, ובשובו הביא אתו מכתב חתום בטבעת המלך, וישם עיניו ולבו אל הכתוב בתוכו עד כי שכח גם את מרים היושבת על מקומה ובלבה תתן תודה לאל גֹֹמר עליה, בהיות עתה בידה עתותיה להבליג על חרדתה לתשובת פדרו הנה ולהסתיר מבוכתה מעיני בעלה.
"כאשר דמיתי כן הוא – הביע מאראליס אֹמר – הנה המלכה תופיע הנה לשבת פה ירחים אחדים, ועלי תצוה להושיב הארמון על משפטו. ועתה שמעי נא את אשר תדבר גברתנו רבת החסד:
“עתה לא תסתיר עוד מעינינו את אבן החן אשר תפיץ אור יקרות במעון ביתך. נראנה הפעם ונבין ערכה – אז נדע אם השכיל ידידנו לשית נוספות על כבוד גבורתו בטוב טעמו בתפארת נשים ותענוגי אהבה”.
– האמנם תביאני בהיכל מלך להציגני לפני מושלי ארץ? – שאלה מרים במבוכה.
“כן אעשה להרבות כבודי כדבר המלכה, וענוָתך תרבני ומשנה כבוד תנחילני. אבל מה זאת? – קרא בשומו עיניו בגליון אחר אשר בידו – הנה יודיעני דון גונזאלו די לארה כי הצליח דון פדרו להכניע שאון עריצים אשר פרעו בסיציליה פרעות, ועתה כשוב המנוחה לקדמותה הנהו קרוא הנה מטעם המלך, להלָוֹת עמנו ולצאת יחדו במלחמה על בני הערב – ובכן קרובה המלחמה לבוא, וימי שבת מלכנו אתנו לא ימשכו. הבה! אמהר אחישה להרבות התכונה ולקדם פניהם בכבוד מלכים – כי להם יאתה”.
– – – – – – – – – –
ומרים נשארה שוממה בחדרה, כי נעותה משמוע ותפול בלי כח על כסאה.
“הנה פדרו הולך לשוב, ומי יודע אם לא יביאהו המלך אתו הנה!” – זאת זכרה וזלעפה אחזתה, ותכרע ותעתר אל ה' כי ישלח עזרתו מקדש ולא יעזבנה לעת צר, לראות פני אהובה מקדם ולראות שחת.
ופרנאנדו הרבה התכונה לקדם פני מושלי הארץ בכבוד והוד מלכים. ויהי המעט לו להשיב ארמונם על משפטו, כי גם הרבה כבוד ביתו ויגדיל תפארתו, לקחת רצון מיד המושלים בבואם אל המשתה אשר יעשה בביתו לכבודם.
עברו ימי מספר ומבשר בא להגיד כי קרובים הם לבוא. ופרנאנדו מהר לצאת בראש החיל והשרים, לקדם פניהם ולהביאם העירה. ומרים כסתה בצעיף ותתעלף ותתצב על החלון לראות בכבוד הבאים.
והעיר הומיה ומלאה תשואות מהמון אדם. על ראש כל חומה ומגדל התנוססו דגלי תפארה ועל יציעיהם הוצעו יריעות יקרות בצבעי רקמתים; שם עמדו נשים ענוגות ושרות עדינות לבושות משי ועדויות עדי, מתיפות מטיבות דרכן ומתחרות יחדו להפיק רצון ולבקש אהבה. ומרים החרדה שכחה דאגתה כמעט מפני צהלת העיר כֻּלה, ועפעפיה הישירו לנגדה את ההמון הרב העובר בסך וכהמות ימים יהמה, ירעש וירעים בקולו נפלאות. והנה קול ברמה נשמע, קול המולה, קול מחנה, צבא חיל, צעירים וכבירי ימים, נערים חכלילי לחיים וזקנים אנשי שיבה חלפו עברו, אלה ברגל ואלה בסוסים, אלה בנשק ברזל ממֹרָט ומעוֵר עינים, ואלה לבושי מכלול ועדויי כסף וזהב. סוסים אבירים מלֻמדי מלחמה התפרצו מפני רוכביהם כמו מאסו במנגינות בני החיל ההולכים לאט. רבבות חניתות, כדונים, שלטים, מגנים, שריונים וחרבות שלופות לאור השמש כברקים רוצצו. דגלי מלחמה כנשרים רחפו, ונוצות תפארה נעו מעל כובעי נחשׁת מרוק, רעשו כארבה ונדמו כהמון בעלי כנף מעופפים על ראשי הפרשים רוכבי הסוסים. וקול ההמון הולך וחזק, קול שיר, קול מחנה, קול חצוצרות, רעש תופים וצלצלי הפעמונים מכל מגדלי העיר, כל אלה המו רעשו התבוללו יחד, מהם חרשׁת כל אזן ותחרד הארץ לקולם.
הסערה קמה לדממה, והמון הרואים הטו ראש לעבר האחד, ששם הופיעו המלך והמלכה בתוך צבא החיל השומר לראשם – הם המה מבחר גבורי ספרד וראשי אציליה. פרדינאנד רכב על סוס ערב שחור כעֹרב, ואיזבלה רכבה לימינו על סוס אביר לבן כשלג, יחדו האירו פניהם לעמם, וההמון הריע לקראתם והידד כדורכים ענה.
ומרים ראתה את המלכה ויפג לבה, ותקותה אמצתה כי זה המלאך אשר שלח ה' לחבש לעצבותיה ולרפא לבבה ההרוס. אחוזה בחבלי קסם הביטה אל אור פניה וכמו חלב ודשׁן שבעה נפשה, עדי עבר בעלה על פניה, והוא מדבר נכבדות עם מלכו אוהבו ואיש חסדו. פניו צהלו ולחייו האדימו מרגשת ענג, ובראותו את רעיתו נשקפת בעד החלון השתחוה אליה בשחוק חן, ועיניו הפיקו ידידות ונעם כמו זה החִלוֹ לבקש רצון מיד העדינה הזאת אהובת לבו ומחמד עינו.
– – – – – – – – – –
שאון המסע עבר, ומרים תרה את כל ההמון ופני פדרו לא ראתה – אז חיתה רוחה, ותשב אל חדרה ותכרע על ברכיה לפני אלהי ישעה, ונפשה השתפכה ברגשות תודה על חסדו כי גבר עליה.
ט. 🔗
ודון לואיז גרציה נלוה גם הוא על עדת השרים אשר יצאו אחרי פֿרנאנדו מאראליס לקדם פני המושלים. ומאראליס האוהב עשות חסד עם כל הישר הולך הציגהו לפני המלך והמלכה, והם כבדוהו ויאירו אליו פנים – אך בסתר לבבם לא הפיק מהם רצון ונפשם לא ידעה שרש דבר נמצא בזה. כבואם העירה ברכם דון לואיז וישא אליהם מדברותיו – ובכל זאת רחק לבם ממנו ולא חפצו קרבתו.
וליל המשתה בא. ומרים עמדה לימין בעלה מתנוססת כאבן נזר בהודה והדרה ונכונה לבוא אתו אל בית המשתה. קווצותיה תלתלים כאגודת נחשים התגלגלו על תפארת רוּם עיניה וסובב סובב הלכו עברו ראשה, עליו שׂרגו כעטרת תפארה מתנוססת באבנים יקרות מאזרות זיקות. משם ירד צעיף נעים המכסה כערפל דק את שלג כתפותיה וסובב את גוה במעטפה. אפוּדתה תכלת ובחוטי כסף רקמתה לאור המנורות כברקים התרוצצה. מָשך פנינים גדולות וכבדות סבב את בתי זרֹעותיה, משם חלף עבר על פי אפודתה ושוליה מסביב. מעילה ארגמן צח ואדום וחליפות לברק מראהו, לפי האור אשר יקבל מנגה נגדו. חֵשב אפודתה זהב ומעֻלף ספירים, ונעליה משי ורקמה קטנים נחמדים ומלאים אבני אש. זאת היא התלבֹּשת היפה אשר נעמה מאד להוד פני מרים וספיר גזרתה, ובה הופיעה מרים לימין אישה האלוף דון פֿרנאנדו מאראליס אל חברת האצילים העליזים אשר השתאו השתוממו למראה עיניהם, והיא קרבה אל המלך והמלכה ותכרע לפניהם בענות חן. והמלך הביט אליה ויתפלא על יפיה וחין ערכה, ויתן ידו לה וירימנה ויורנה בחלקת שפתים, כי לא נאה לגברת בית כרֹע ברך לפני אורחים הבאים להתלונן בצל קורתה. ועיני איזבלה רטבו בהתיצב מרים לפניה בפעם הראשונה – כמו כבר הכירה עינה הבוחנת את ענני האֹפל אשר יעיבו הוד פני אשת נעורים זאת.
“אכן צדקת ממנו בהסתירך פאר חמדתך מעיני רואים!” אמרה איזבלה לדון מאראליס, ומאור פניה וחסדה שבה נפש מרים למנוחתה ותשיב כבוד לעדת אורחיה אשר השתחוו לה ויברכוה —“צדקת ממנו, כי אמנם אבן יקרה היא, כלילת כל פאר אשר ראו עינינו עד כה. ועליך אמנם להסתירה מעיני רואים – כי לא ידעו מחירה ורק מטהרה ישביתו!”
“בדבר הזה גברתי עשוי אני לבלי חת – ענה מאראליס ופניו צהלו מגילת לבב – כי כיפיה כן בר לבבה ותומתה לא תעזוב נצח”.
“אכן לא יסיתני לבי בספק; אבל למה זה יחללו זרים את ענות קדשה ובחמדותיה תלן עינם? ואנכי אמרתי: אקח את דונה מרים אתי והיתה לי לרעית שעשֻעים; – ועתה אחרי שובי נחמתי – טוב כי תהיה לך לבדך, והיה כל כבודה בקדש היכלה פנימה”.
ופרנאנדו השתחוה וישב תודות לה, והמלכה קמה ממקומה ותאחז בימין אישה לבוא אל התא השני –
אך לא לעט סופר לתאר את כל ההוד וההדר אשר חזו עיני הבּאים בהמון התאים והיכלות החמדה הפתוחים לפניהם במרחביה! רגע השתוממו על מבנה קורותיהם וכפותיהם הנפלאות בשיא גבהן ועליהן נורא הוד, ורגע נבהלוּ ונוראות התפלאו בראותם בתא המראות את מראיהם נשקפים אליהם אלף מונים מהקירות והמון העמודים אשר סביבם. ממנורות הבדלח הלטושות לרוב עבריהן השתפך אור יקרות כנחל שוטף, ומנגה נגדן הופיעו מראות הקירות בשלל צבעיהם מרהיבי עין ולב. עוד לא שבעו עיניהם לראות את החמֻדות האלה, והנה נשמעה תרועת חצוצרות לאות כי יבואו אל הגן, ששם הופיע פתאם אור חדש וישת אפלתו כצהרים. מאגנות אבני שיש לבנות כשלג הריקו גֻלות־עִליות מימיהן המזהירים ברוח בקרני אור שמש, וכרצי כסף שבו נפלו וישתפכו על תלמי פרחים אין מספר הנוצצים בצבא צבעיהם כאבני נזר, בהופיע עליהם נהרה מרבבות מאורות המסֻתרים בסבכי עליהם. וממחשכי היער, הנחמד לעין באפלתו חליפות עם אור פני הגן, נשמעו קולות שׁרים ונוגנים מרהיבי לבב ונעימים לאזן שומעת. כן התענגו הקרואים המשתאים למראה עיניהם ומשמע אזניהם מבלי דעת אנה יפנו ואנה ישאו פעמיהם ראשונה. –
אך נסורה נא מן המחזה הזה טרם נשלים חמדתו בשפת לשון – כי הנה שבו כלם לקול תֻּפים הקורא אותם לבוא אל בית המשתה.
כשבת המלך והמלכה על כסאותיהם זהב, נשאו סביב עיניהם ויתענגו למראה התמונות הנחמדות התלויות על הקירות מסביב, המשַוֹת לנגדם את קורות ארץ ספרד ודברי ימי עמה מאז החלו עשות חיל במלחמה עד מָלכם עליו המה. פה הופיעה תמונת בת מלך תומכת שבט, אור פני העלמה איזבלה, בהשיבה בהדר גאון את פני הקושרים המושיטים לה את עטרת הינריקו המלך המוּסר. על ידה נראתה מָחזה יקרה, מעשה ידי אמן נפלא, אשר תשוה לעין התאחדות ארצות ארגוניה וקשטיליה ביום חתונת פֿרדינאנד ואיזבלה במקדש ואלאדוליד. ועל כלם נפלאה התמונה הגדולה, תמונת אחי המלכה, הוא אלפֿונזו המת, אשר השכיל הציר לתארו באור עיניו, רום מצחו וחן שפתיו בעודו בחיים חיתו. מחזה האח האהוב נגע עד לב המלכה ורוח עצבת חלף על הוד פניה.
“ההיה לך אח, ידידתי?” – שאלה את מרים באנחת לבב.
– לא גברתי! כי יחידה הייתי להורי – ענתה מרים ותאנח במרירות גם היא.
“אזי לא תוכלי דעת את העצבת אשר יתן מראה כזה בלב אָחות אוהבת. – הה מרים ידידתי! מי יתנני מאֻשרה לראות את אחי עוד הפעם, ולחבקהו בזרעותי כבליל זה ברכני בהפרדו ממני עליז שׁלוה ומלא תקוה – כל הוני ועטרת מלכותי נתתי בעד הענג הזה! אך הה, אחי האֻמלל לנצח נפרד אז ממני, סגרה הארץ בריחיה בעדו, ועיני לא תשוב לראותו עוד. – היזכירהו מאראליס ידידו מלפנים?”
– זכרו כחֹתם על לבו ונפשו עליו תשתוחח ותהמה מדי דברו בו – ענתה מרים.
ואיזבלה חבקה את ידידתה זו החדשה, ותסב לקחת מאת מאראליס את כוס היין אשר הושיט לה בכרעו ברך. והנה קדמו שרים אחרי נגנים, וקול כנור ועוגב נשמע, וקירות ההיכל המו מתרועת המנצחים בנגינות. והקרואים כלו לאכול ויריקו את גביעיהם המלאים מבחר יין ספרד. מדם ענבים רתח דמם, חם לבבם, צהלו פניהם ועליזי חדוה התרוננו וישתעשעו יחדו. הזקנים הרבו שיחה, ויספרו דברי גבורתם אשר עשו במלחמות הארץ. ובני הנעורים התנו אהבים על פי דרכם: פה יתלחש צעיר רֹדם, ישפוך שיחה לפני העדינה היושבת אצלו וידה תניע בצעיפה או באחת היקרות אשר עליה להוסיף חן ולהפליא אהבה; שם ישתונן עלם יהיר, יתאנף באהובתו, כי יחם לבבו באש קנאתו; זה ידבר חלקות וזה ירבה מהתלות; זה ישנן כחרב לשונו וזה ישפוך לעג כמים, ושמע רעהו ומלא שחוק פיו, ועבר השחוק על שפתי השלישי, וכיין הטוב הנה ילך למישרים על כל הקרואים עליזי שמחה וענג, יִגֶל כמים, ירב כנחל איתן, ובשאון זרמתו ישטוף כל לב עצוב וכל רוח נכאה.
בתוך הרעש ומצהלות הקרואים כלם לא נשמע קול העבד אשר בשׂר כי אֹרח חדש בא הלום, ומאראליס שמח לקראתו וימהר לקדם פניו. גם מרים בהיותה אחוזה בשיח ושיג עם המלכה אשת חסדה, לא התבוננה אל העלם המבשר ואל אישה אשר יצא מן הבית. אך פתאם צהל המלך קולו וכלם הסבו פניהם אל פתח ההיכל – – – ומרים חרדה רגזה תחתיה, עיניה חשכו ואזניה כבדו, ראשה סובב סובב הלך ושאון הקרואים נדמה לה בעלוף נפשה כסער מתחולל אשר על ראשה יחול. עוד מעט ולארץ נפלה – לולא אִמצתּה רוח מבינתה להבליג על פחדה וחרדתה, לאחוז בכסא המלכה ולהשען עליו לבל יראו כלם מפלתה.
האֹרח החדש היה דון פדרו די שיביליה, אשר שב מסיציליה, ובשמעו דבר המשתה אשר בא אליו המלך, החיש צעדיו לבא שמה גם הוא, ויתיצב עם ידידו מאראליס על סף היכלו, בהביטו בעינים מפיקות גיל אל המון הקרואים ושאון עליצותם.
י. 🔗
“ברוך אתה בבואך, דון פדרו – סיניור שיביליה – שבט אפי – מטה זעמי!” – קרא המלך בלב שמח ויושט ידו להאֹרח אשר מהר וישקנה לפיו – “אכן נורא תהלות אתה, כי הפלאת לעשות, וקצר תקצר ידי לגמלך כפי פעלך”.:
– לך לבדך התהלה, מלך רב חסד! – ענה פדרו לאמונה – ואנכי צעיר עבדיך, השמחים לכל מקרה אשר יקרה להם, להראות אהבתם ואמונתם, בהערותם נפשם וחיתם למענך.
“הנני מאמין בך אמונה אֹמן – ענהו המלך ידידות—מחר אתענג לשמוע מפיך כֹל פעלת בסיציליה למעני. ועתה די לך לדעת כי בך ישמח לבבי אף יגל כבודי בדבר גבורתך וחין ערכך. הן הבאים אחריך שמה בארץ שלום יבטחו כעת, על כן קראנוך הנה, כי דרוש הנך לחפצנו פה, וראשית פעלך עתה: לשמוח בחגנו ולשתות מיין הרקח אשר ימסוך לנו גבורנו אדוני הבית הזה. אבל איה הגברת? – קרא בנשאו סביב עיניו – הלא אֹרח עולם תשמור ולא תשתה טרם תקח ברכה מפיה! וזה מעט חזיתי את דונה מרים פה”.
“הנני אדֹני המלך!” – ענתה מרים ותקם ותעמוד ליד המלכה ותאמץ לבבה אף חזקה פניה מסלע לבל יבינו מבוכתה..
נרעש, נדהם ומשומם נשאר פדרו בראותו את גברת הבית לנגד עיניו, ולבו השתומם בתוכו: הזאת היא מרים היושבת בעמק, המקוננת בארזים? מה לה פה ומי לה פה? איך נשאה לאחר ידה והיא הלא נשבעה להשאר באמונתה אתו? האמנם השליכה דת אבותיה אחרי גוה ותכרות ברית עולם עם מאראליס זה לא ידעה מעודה? – כן העמיק פדרו שאָלה, ובלבו לא מצא מענה; כן נשגבה ממנו דעת מאין באה העלמה היהודיה אחרי כבוד, להיות לאשה לנציב הארץ, עד כי נתן אל לבו לכחש במראה עיניו ומשמע אזניו, ויתאמץ להשיב כבוד למרים הגברת, וימהר ויפן אל רעיו וידידיו אשר שמחו לקראתו ויברכוהו באהבה.
עברה עת המשתה, והמלך והמלכה ורב שריהם אתם נפרדו מאת מאראליס ויברכוהו וישובו למעון כבודם, רק מתי מספר נשארו וזעיר שם זעיר שם התהלכו על פני תאי ההיכל ושׂדֵרות עצי הגן. ומרים היגעה והנפעמה עזבה את חום ביתה והיכלה ותלך להרגיע לבבה הלחוץ ולשאוף רוח צח בגן חמדתה. ומבלי דעת הובילוה רגליה אל מקום זה חמדה תמיד לשבתה, ותבוא בצל האלונים אשר על שפת הנחל, ותבט אל מימיו המזהירים כרצי כסף לאור ירח יקר הולך.
“מרים!” – נשמע ברגע הזה קול פדרו אשר התחמק גם הוא משאון המשתה להשביח שאון לבבו במקום הזה – “האַת זאת מרים אוהבתי מקדם? האמנם כה קלות להפר בריתי אתי?”
פתאם עצר במלים כי התחלחלה האשה מאד, חפצה לנוס ולא יכלה, לסוג אחור – ורגליה כבמסמרים נטעו, להשיב מלים – ולשונה לחכה דבקה. כן נשארה על מקומה כפסל אלם ולבה ורוחה עזבוה בקרב צרה ותושיה נדחה ממנה.
“עניני נא עניני! – שב פדרו לקרוא בקצר רוח וקול נחר – פתחי נא שפתיך עמי, והגידי לי מי אַת! כי שתי עיני אלה הנה בגדו בי, הן רמוני והרעימוני לראות בך תפארת העלמה אשר אהבתי סלה. גם היא מרים תִּקָרא; גם קולה ערב ומראה נאוה כקולך ומראך גברתי. אכן נעויתי מראות, וחלום נורא הוליכני שולל. בשם ה', חוסי נא עלי ועניני דבר! הגידי כי שגיתי ברואה, וכי לא אַת היא מרים רעיתי תמתי יחידתי ומחמד לבבי סלה!”.
– הה, אנכי אנכי היא! – התאמצה מרים לענות ומעפר שחה אמרתה – אבן הרעותי לך ורבו פשעי נגדך, אך הניחה לי אדוני די שיביליה! כי לאחר אני ואשר עבר אין להשיב.
“השיבי אמרים אמת! – קרא פדרו בסערת אפו – הן נהפכת כחמר חֹתם, המירות כבוד בקלון, אמת בדבר שקר, תומת נפש בסלף בוגדים, ועוד תבקשי מעוז לך בצל אמונתך לאיש אחר? הלא לי אַת! עדים השמים והארץ אשר שמעו שבועתך אז, – ועתה דברי ותני תודה! כי לא תסורי מזה עד אם הגדת לי פשר דבר!”
– אנכי אגיד – דברה מרים רתת – עוד תשמע מפי דבר אמת; אך לא בערב הזה, כי נבהלה נפשי מאד. בי אדֹני! בשם אהבתך והגוּת לבך אלי מימים עברו הנה אשביעך לחוס עלי ולעזבני עתה!
“לו יהי כדבריך! – ענה פדרו בחמה עצורה – הנה אעזבך עתה לשוב ולראותך עוד. אכן אות הוא על רדתך פלאים, כי לא תדעי במה להצטדק. אך בשם אלהים אשבע כי עוד תראיני שנית ומפני לא תסתרי ביום נקם!”
כן קרא העלם בקול פחדים ויפן וילך בחמה. ברגע הזה הציץ הירח מן חרכי העבים אשר כסוהו רגע, ויפץ אור זרוּע על מי הנחל ההולכים לאט. ומרים הנהלאה נשאה עיניה אל אור פני הנחל אשר עמקו ממנו מחשבותיה במפח נפשה, ופתאם התפלצה ותרגז תחתיה, כי ראתה בו צל איש עטוף באדרתו העומד מעבר הנחל מזה. הוא היה דון לואיז גרציה, אשר נקרא גם הוא אל המשתה, ומעיניו החֹדרות לא נעלמה מבוכת מרים וחרדת פדרו בהפגשם פתאם, ומאז לא גרע מהם עיניו וישמור צעדיהם וילך בעקבותיהם ויתחבא בסבכי היער ויקשב וישמע וישמח בלבו כי כאשר פלל כן היה. כראות מרים אותו מהר ויסוב לאחור ויסתר במחשכי החֹרשה, אך עיניו אשר הפיצו אש פלדות כעיני זאב ערבות המשחר לטרף, העידו למרים כי יודע כל הנהו עתה, על כן נבהלה מאד, סביב בעתוה בלהות, וציריה נהפכו עליה מבלתי יכלת לנוע ממקומה, ועיניה לנכח הביטו אל המקום אשר עמד עליו אויבה בנפש,
פתאם שמעה קול קורא וצעדי אנשים הולכים וקרבים. הקול היה קול פרנאנדו בעלה, אשר דאג לה בראותו כי בוששה לשוב, ויקח עמו אחדים מעבדיו ויסר אל הגן לבקשה – אז התעוררה מרים ותמהר לרוץ לקראתו, ובחרדה ובקצר רוח נפלה על צואריו ותתרפק על בעל נעוריה. אכן נפעם לבה מאד ונפשה כלתה הפעם להתנפל לרגליו, לספר לו את כל קורותיה ולהשביעהו להיות שומרה וצלה מאהבת פדרו ומהגות לבבה – אפס כי בנשאה עיניה אל אלוף נעוריה המחבקה באהבה, בראותה אור פניו ועליצותו ליום זה אשר כבוד והדר הנחילהו, לא נתָנה לבבה להפוך שמחתו לאבל במרי שיחה, ותחבוש פניה בטמון ותוסף להתרפק עליו ועיניה הורידו כנחל דמעה.
“אכן יגעת ברוב עבודתך יונתי! – הגה בעלה אהבה בהעבירו ידו על לחייה הרטובות – כי כבדה עליך משמרת פקודתך בערב הזה, על כן נלאית. אך הנחמי נא נפש עיפה! כי ערב כזה הנה ירחק חק ולא מהר ישוב להשביעך עמל ונדודים, גם המלכה יודעת עתה כי זרו לך תשואות חלד, ולא תדרשך עוד אליה להסתופף בחצריה – ומה מאֻשר אני בזה! כי לי לבדי תהיי ותמיד אחדה7 בשמחה את פניך. האח מרים תמתי ויחידתי! האירי אלי פניך עוד הפעם ובואי שלום על משכבך, לנוח מעמל היום העבר – כי נלאית נפש ענוגה ברוב עבודתך!”.
כן נטפו נפת שפתי בעלה אוהבה כאישון עינו, אשר על כפים נשאה ויביאנה אל היכלה ואל חדר משכבה, לנוח משאון היום ועמל הערב – על דעתו כי הלאוה הם מאד ועל כן קצרה רוחה.
יא. 🔗
“כן אמנם אישי! אשר לא ידע את נפש הסיניור הצעיר, יחשב למשפט כי רוח רעה תבעתהו. – חצות לילה יקום, יכה כף אל כף, ירקע ברגליו, יהמה יגעש ירעש עדי ינועו אמות הספים וכל רואֵהו ידוד ממנו. ולולא תארו היפה ופניו הזועפים אשר יתנוהו לרחמים בעיני, כי עתה יראתי נם אני לגשת אליו”.
כן נשאה יוּאַנה האשה הזקנה בשיחה את בעלה גויזיפו לופיץ, על דברת דון פדרו, אשר סר אל מלונם זה ארבעה עשר יום. וכשמוע הזקן את המון מעיה ורחמיה להעלם היפה שכן ביתם, עברה עליו רוח קנאה ויבקש להשפילהו בעיניה8 באמרו:
– סיניור די שיביליה הוא נער בער פחז כמים ונמהר לב ככל בני הנעורים רועי רוח ונוחלי אולת, אשר צלמם נבזה בעיני אנשים כערכי.
“הלא גדול כבודו בעמנו, ומלכנו יט אליו חסד – השיבה הזקנה אמריה לו – אות הוא כי לא צפון לבו משׂכל ושאר רוח לו”.
– אשת פתיות אַת! – ענה גויזיפו ברגז קולו – הלא אך בזה יכבד איש לחם: בשכלו את ידו להכות שוק על ירך ולטרוף זרוע אף קדקד. סוף דבר: אנשים כאלה משׁכּלי גוים המה, זובחי כבקר אדם, ואוי לנו בסורו אלינו – עוד יכין פה מטבח לנפש אדם ואנחנו עוֹנו נשא.
“מה זה תראינה עיניך זרות? הביטה נא אל הוד פניו המלאים עלומים, ושימה עין אל תומת מראהו! אם לא שושנים וחבצלות על לחייו תפרחנה? ההוא יעשה עולה להרים יד ברצח? לא, כי נקי הוא בתומתו, אך יגון נורא טמון בחֻבו – כי עוד לא ראיתי כל שחוק על שפתיו שושנים”.
– הרפי מדבר פתיות! – קרא הזקן וחמתו בערה בו – זאת לכן נשים, כי אך למראה עינים תשפטנה, – תם אני ולא אדע מה זה תרהיבכן דמות עלם אשר עוד מצואתו לא רֻחץ! כמעט העיפותן עיניכן בו והנה אל חכּכן שופר: האח! עורו שלג, עיניו יוֹנים, קוצותיו עורבי נחל, וגויתו – זבת חלב ודם! אנכי תודה לאלהי עושי לא באלה חלקי – אך צופיותי עִוְרות כלן, רוח עועים נסוך בהן, על כן לא תחזינה נכחה ותוציאנה משפט מעֻקל.
“שתום עין הנך לבדך ואתך תלין משוגתך – כי קנאתך אש תאכלך ותעצם עיניך מראות נכחה”.
וכן התוכחו עוד הזקן והזקנה בריבות שפתיהם על אדות אורחם הצעיר לימים, עד כי הגבירה האשה ללשונה ומתרועת שפתיה חרשו אזני בעלה ויסוג לאחור, ורעיתו הרחמניה מהרה אל בית המבשלות להכין לפדרו מאכל תאוה לעת ערב. אך למורת רוחה גם עליו עברה כוס אחיו הראשונים, כי לא נגעה בו יד פדרו ומלא שב אליה כאשר בא.
– – – – – – – – – –
תמים היה די שיביליה באהבתו ואמונתו את מרים משאת נפשו. גם בהודע לו מולדתה ועמה לא סר מעליה לעזבה בחרפה ובוז, כי עוד החרה החזיק באהבתו אותה, וברוחו הכביר שש לרוץ אֹרח לא סלולה, להרים כל מכשול מישימון דרכו ולהסיר כל חשך הטמון לצפוניו, בדעתו כי ישרה נפשה בה, ויאמר בלבו: יקרבו ימי אבל אביה, אז יֵרֵתק חבל עַמה, ימסו אסוריה וחפשיה תהיה ללכת אחרי מאהבה אל אשר יהיה רוחו. והוא לא ידע כי קשורה היא בעמה בעבותים לא ינתקו, עבותות אמונה וחבלי דת, אשר מימי ילדותה אתה יחדו שׂרגו וכל עוד רוחה בקרבה לא יסע יתרה בה וברית אלהיה לא תעזוב, כאשר לא יעזוב הוא כבודו ותפארת עוזו כל עוד נשמתו בו.
ומה גדלה חרדתו פתאם בראותו כי נוחל אבדה תקותו, כי היתה מרים לאיש אחר! – יום ולילה לא נתן דמי לו, ויזכור ימים מקדם ויהגה בכל דבריה והליכותיה עמו בערב ההוא בעמק הארזים, ולשוא בקש תואנה לשום אשם נפשו למען תצא צדקתה לאור – כי אמנם הרשיעה לעשות וכחשה בפניה יענה. כן נצמת מפני חשך, אבדה הדעת ממנו, ובמבוכת לבו הלך שולל להיות עם המשמרים הבלי שוא, ויאמין בשׁוא נתעה, כי למדה מרים מעמה הנתעב לקסם קסם, לעכור נפשות, ותלכוד ברשתה אותו ואת מאראליס גם יחד, ותגדל עליהם עקב בכשפיה הרבים ובחבָריה כי עצמו מאד.
בהיותו מסתופף בחצרות מלכו למד פדרו למשול ברוחו ולהסתיר רגשת לבבו מעין רואים; לא כן היה בשבתו לבדו בחדר משכיתו – כי אז שלח רסן מפניו, ויפתח חרצובותיו, ויהגה ברוחו הקשה וירעים בקולו נפלאות. וגרי הבית המה שמעו כן תמהו, וישתוממו עליו מאד, כי נפלאו מהם עלילותיו, ורק יואנה הזקנה, בעלת בית המלון, שפטתהו כצדקו וכתמו, כי נכמרו רחמיה עליו – על כן התקוטט בה בעלה בקנאתו ויגרה מדנים אתה.
כן עברו עליו ארבעה עשר יום ופני מרים לא ראה עדֶנה – לפעמים נדרש מאת המלך ללכת אל בית מאראליס להמתיק סוד ולהתיעץ על צפונותיהם; אבל מיראתו פן לא יוכל תת מעצור לרוחו, לא סר לראות את מרים, ויאריך אפו עד עת מצוא. ויהי עוין נם את פרנאנדו בקנאתו בו, וישטמהו בסתר לבבו למרות רוחו – כי היה פרנאנדו אוהבו ואיש חסדו מאז בואו בהיכל מלך.
ויהי היום ופדרו נדרש כפעם בפעם ללכת אל איש קנאתו, ויפגשהו דון לואיז, והוא נודע לו בהיותם יחדו על המשתה בבית מאראליס. ובפעם הזאת החליק אליו לשונו ויברכהו בקול גדול ויאמר: “ברוך אתה בצאתך, אדני הצעיר! אנה הנך נחפז ללכה בבקר השכם?”
– אל דון פרנאנדו מאָראליס – ענה העלם בתם לבבו.
“המטעם המלך הנך שלוח אליו?”
– כן הוא – ענה פדרו ויחשׁ צעדיו מבלי פנית אל האיש ואל שיחו.
"אכן נכבד מאראליס מאד בעיני מלך ושרים! – הוסיף דון לואיז לדבר אליו במהרו ללכת אחריו – והיא נפלאת בעיני: איך יצלח אהוּב מלך לקחת רצון גם מעבדיו השרים למשמעתו?
– ומה מני יהלוך? – השיב פדרו ופניו רעמו.
“אכן אין כמוהו מאֻשר בארץ! – חוה דון לואיז דעתו – הן יכֻבד כאלהים, גדול כבודו בעמו ולאוצרותיו אין קצה, אף אָצל לו ה׳ ברכה בתפארת נשי חמד, אשר שפרה עליה נחלתוֹ וחבלו בנעימים. הראית אשה יפה כמוה בכל הארץ? הלא כל יודעי דונה מרים מאראליס יעידוה כי אין על עפר משלה, ושמה רומם תחת לשון כל רואיה”.
פני פדרו האדימו כתולע ועיניו הפיצו להבות שאול, כי צמתתהו קנאתו. ודון לואיז העיף עיניו בו, ובראותו את הסער המתחולל בלב העלם האֻמלל, הוסיף להללה לפניו ביפיה, תפארתה, חין ערכה ואהבתה הנאמנה למאראליס אלוף נעוריה, אשר יחדו יראו חיים וידעו אהבה בתענוגיה.
כן חתה גחלים ויאזר זקות בלב העלם אשר קשתה כשאול קנאתו, עד בואם אל בית מאראליס, שם נפרד ממנו, וילט פניו באדרתו ויכוף כאגמון ראשו וילך אט ושחוּח כדרכו. פתאם נשא סביב עיניו ויפן כה וכה וישם פניו אל הגן הגדול הסובב לבית מאראליס ויבוא בו בחפזה ויסגור הדלת אחריו.
ופדרו חגר שארית כחו למשול ברוחו לבלתי שפוך חמתו על מאראליס איש חרמו, כי אכלתהו אש קנאתו אשר הגדיל דון לואיז מדורתה ברוח שפתיו. כמעט השיאהו לבו לגרות מדון ולפתוח פה ברצח! אך מאור פני מאראליס אשר דבר אתו ידידות רפתה רוחו וֹחמתו שככה כמעט. כעבור רגע נפרדו איש מרעהו – כי נחפז מאראליס ללכת אל המלך, ופדרו נשא את רגליו לצאת את העיר ולתעות לבדד בשדי יער כדרכו מאז. אך פתאם עצר ללכת – כי ראה את מרים מתהלכת בגן לרוח היום, ותכל נפשו לראותה עוד הפעם ולשמוע ממנה על מה דכאה לארץ חיתו ותקריב לשחת נפשו – ומבלי דעת אנה ישאוהו רגליו שב על דרכו, ויעבור את אולם ההיכל ויבוא אל הגן, וכעבור רגעים אחדים התיצב לנגד עיני מרים הנבהלה.
יב. 🔗
אך יצֹא יצא פרנאנדו מהיכלו והנה פגשהו דון לואיז ההולך לתמו ויברכהו בפנים זֹעפים, ומאראליס שאלהו על מה הוא נעצב ולמה נפלו פניו.
“לא עלי הנני נאנח כי אם על רעי אשר אהבהו כנפשי – ענה הנוכל ברוח עצב – כי הנה תבואהו שואה לא ידע, ואנכי היודע זאת ירא אירא להזהירהו, פן ארגיזהו בזה ממנוחתו ולא אדע מה אעשה”.
– אם יש את נפשך לשאול לעצתי, באר נא דבריך, ידידי! —ענה מאראליס – כי בחידות תדבר אלי ולא אבינך. גם זאת נפלאת בעיני: האיש כמוך יחריש באהבתו, ויכחיד תחת לשונו את הרעה הצפויה לרעו ועמיתו?
“לו נגעה הרעה אך בי, כי עתה לא שמתי לפי מחסום; אבל איככה אוכל וראיתי ברעה אשר תמצא את רעי ומיודעי? כי הנה החטאת רבצת לפתחו וערום שאול נגדו, ואם אמרי אפקח את עינו והפחתי אותו – כי יראה ברעתו והשתוחחה עליו נפשו ונחם יסתר מעיניו”,
– ספרה נא לי אולי אמצא עצה לחלצך מן המצר!
“שמעני אפוא, ידידי! הנה יסרני ה' למשפט לראות אָון באשת עמיתי אשר יאהבנה כנפשו ובתֻמתו יאמין בה אמונה אֹמן – כי הנה בגדה בו כמו נחל, בשוב אליה אוהבה הראשון מארץ מרחקים, והיא עוד בחבלי חטאתו תתמך, כי דבקה נפשה אחריו. וכבר נועדו פעם אחת באישון לילה אף נוסדו יחד לשוב ולהתראות פנים – ומי יודע עד מה תגדל עון רשעתם! אכן כלה שארי ולבבי לחשׂך נפשה מני שחת ולהשיב את העוטיה על דרך צדקה וחיים, או להזהיר בעלה מפניה כי תראינה עיניו כידו, יכיר מעבדיה וישים עליה משמר; אך כבד עלי הדבר להתעבר על ריב לא לי ולשלח מדנים בין איש לאשתו – על כן אבדה עצה ממני”.
– חלילה לך לחשׁות בדבר הזה, אם אך תדע כי לא שגית ברואה.
“ואת מי אגיד מלין?”
– את בעל נעוריה – כי הוא שומרה וצלה מאת ה' לשמרה מכל רע.
“ואיככה אשחית רחמי ממנו לדכא כחלל רוחו ולהצית אש בוערת בלבו, אשר עד כה ידע שָלו ועל רוב שלום התענג?”
– היחת רופא חכם מצעקת איש מכאובות בהעבירו ידו על פצעיו להסיר כל בשר חי, למען העלות לו ארוכה ומרפא? אך עליו לשלם נחומים לו ולחבוש פצעיו ביד חרוצים לבל יגדל הכאב מאד. גם אתה ידידי, אל נא תחשה מרעך בדבר הזה! פתח פיך בצדק, הגד לבעל פשע רעיתו, ולאלוף נעורים חטאת אשת חיקו – אך אל תשביעהו במרורים! השכילה לערוך אליו מלים במתק שפתים ועצת נפש. היה לו יועץ שלום, לבל יֵט באף רעיתו, פן ימעיטנה ותאבד דרך – כי אם יוכיחנה בלשון רכה, תראה היא כי דבריו טובים ונכחים, אז תקוט בפניה, תנחם בראשית דרכה ושב ורפא להם – כי דבר בעתו יחשוך אדם מרעה ושלום בית יושיב על מכונו!
ודון לואיז נשא עיניו אל הוד פני האדם הישר ומחשבותיו עמקו מאד – לא מאשר חסה עינו על רעהו המאמין בו, כי אם מאשר ירא פן תופר עצתו ויבוש ממבטו. אך זכר את פדרו ואש קנאתו וידע נאמנה כי הנהו עתה נמצא בגן את מרים אהובתו – זאת השיב אל לבו וישם ידו על שכם מאראליס, ויבט אליו בעינים מפיקות יגון וחמלה ויאמר במנוד ראש:
“יאמצך אלהי הרחמים כי אתה הוא הבעל האֻמלל!”.
ופני פרנאנדו חורו מאד, למרים נשבר לבו בקרבו ויאנק דֹם – כי גדל הכאב מאד.
זמן רב עמדו שניהם באין דובר דבר. אחרי כן התאפק מאראליס ויאמץ כחו ויאמר:
“אנכי אבין הגיגך כי גלה כבוד ממני, ועתה כלה דבריך, ספרה קושט אמרי אמת, כי שומע אני!”.
ודון לואיז נעתר לו, ויאנח בשברון מתנים ויתן קולו בבכי ויספר לו ככל אשר ראה ואשר שמע בליל המשתה, ודבריו ירדו כחצים שנונים ומדקרות חרב בלב האיש האֻמלל. ולזכר ליל המשתה שַמה החזיקתהו – כי בליל הזה מצא את מרים חרדה ובוכיה במסתרי הגן! אבל הלא על צואריו בכתה, וכעל דוד אהוב התרפקה עליו! – זאת זכר ולבו הסיתהו בשפק אם כנים דברי האיש הזה.
– הנה כל שמעה אזני – אמר מאראליס לאחרונה וישקף אל דון לואיז בעין חודרת; אך הנוכל הביט אליו במנוחה כשה תמים – ועתה הניחה לי ואראה איך יאמנו דבריך. אם אמת בפיך, אזי אִכף לך על גלותך את אזני; אולם אם בזדון נועזת להצמיד מרמה, השמר לך מהפגש עוד אתי – כי בנפשך הוא, כאבק ארץ אשחקך, וכזוחל עפר ארמסך!
כן ענהו מאראליס וימהר לשוב לביתו, ודון לואיז הביט אחריו וימלא שחוק פיו. אחרי כן שב אל הגן ויסתתר לראות אחרית דבר.
יג. 🔗
“איה הגבירה?” – שאל מאראליס את מנוּאֵלה שפחת רעיתו.
– הנה היא מתהלכת בגן – ענתה העלמה.
“ולמה לא לקחתך עמה כדרכה תמיד?”
– אכן הלכתי אחריה, אדני! וזה כעשׂרת רגעים צותני לשוב הביתה.
ודון פרנאנדו דרש למקום הליכתה, ויצא בעקבותיה לבקשה ולראות פניה. וילך בשדרות עצי הדר הנותנים פרחים כצמר וריח כלבנון, ותוצאותיהם אל כר דשא אשר בתוכו תריק גֻלה מימיה, תפיצם למרחוק כמראה הקשת ותזרם כאבק דק על המון מטעי חמד ילידי עמק הארזים אשר נִטעו פה יחדו. אל המקום הזה הוליך את מרים בפעם הראשונה בהביאו אותה בצל קורתו ובהראותו לה את כל שכיות חמדתו; בו בחרו תמיד לשבתם, ולזכר העמק הנעים, מקום שעשעיהם בימי ילדותם, קראוהו בשם “נוה ילדות”. עוד לא בא מאראליס אל קצה השדרה והנה שמעה אזנו קול מרים וקול איש זר המדברים חליפות.
“אכן לא לבדה הנה פה, ומי הוא האיש הזה?” – שאל פרנאנדו בלבו ויט אזנו ויקשב וישמע וירגז תחתיו – כי הכיר פתאם את קול פדרו אשר הזהירהו דון לואיז מפניו.
“לא כן תשמענה אזני, כי עוד תחרשנה מקול מלחשים!” – השיב אמריו לו בבקשו לכחש במשמע אזניו, אף חפץ לגשת אל מרים ולברכה באהבה; אבל ברכיו כשלו, כחו עזבהו ובאשר עמד שם נפל שדוד, ויחבוש פניו בטמון לבל יראה ולא ישמע שמץ דבר עד שוב נפשו למנוחתה. אכן עצם את עיניו, אבל אזניו הקשיבו רב קשב למורת רוחו, והדברים ירדו חדרי בטנו כמדקרות חרב.
“ועוד תשמרי לפיך מחסום מבלי הגיד פשר דבר? –קרא פדרו ברגז קולו – ואם לא תוכלי הצטדק על רוע מעלליך הלא תחַלי פני למצער כי סלח אסלח לך! אכן ידעתי כי בני יעקב עקב יעקבו, נבחר להם עֹשר מכבוד ובצע כסף מתֻמת נפש – ובבל זאת האמנתי בך, אמרתי לא כן אַת עמך. אך עברו ירחים ששה והנה נהפכת כחמר חתם, חללה נדר, הפרת ברית, שכחתּני כמת מלב, גם התהום הנורא אשר לפי דבריך הפרידנו לנצח, נם הוא לא הניאך לבצע מחשבות עונך, ותקפצי עליו לבטח – כי קלות מאד! אכן הפלאת לעשות בזמן קצר זה ולך נאוה תהלה!” –
כן דבר פדרו וישחק במרירות.
— והזמן הקצר האריך ברעתו; ימיו קלו וידו עלי כברה עד בלתי נשוא! – ענתה מרים בשפל קולה.
“ומה זה הרע לך? ובמה כבדה עליך ידו? – שנן פדרו כחרב לשונו – הן שר וגדול, נשוא פנים, אהוב המלך ואליל העם בא, ראה, שָרק לך – ותרוצי אחריו! כי מה לכבודך ולאנחות עלם עני ודל אשר על חרבו יחיה? אוי לי כי נואלתי להאמין בדבר אשה ואבקש אמת משפתי שקר! האמנתי לדמעותיה, והן היו כטל משכים. בקסם שפתיך בנית חיץ ותטיחי אותו תפל למען הרחיקני, ואך נגֹש נִגש מאראליס והנה קל מהרה נפל הקיר המבדיל והרחוקים היו לקרובים, התלכדו ולא התפרדו – אות הוא כי לא אהבתּני מעודך, ואור פניך אלי בראשית אהבתנו ודמעות עיניך באחריתה יחדו היו לך לכסוּת עינים, להוליכני שולל ולכסות עלי בצלמות. השחוק הייתי לך – כי התענגת לראותי כורע ברך ומשתחוה אל הדרת פניך; אך התל התלת בי ולמסת טבחך לעגת. הה מרים! כל זאת עשית לי, ועוד דבקה נפשי אחריך, אי שמים! עוד נפלאתה אהבתי לך, עוד אהבך נדבה, אהבה עזה, אהבת נפש, אהבת עולם!!”
– בי פדרו! – ענתה מרים ורעדה אחזתה – אם אמנם צררתיך ואסע כעץ תקותך, אל נא תחשב זאת לאון לי, ואל תדכא רוחי בתוכחות עלי עון! לו הקשחתי לבי מאהבתך, כי עתה הלא חפצתי קרבתך, להתענג כדבריך ולראות בחור מורם מעם איך ישא אלי נפשו; לולא הרחיבו צרות לבבי, כי עתה לא אמרתי אז נואש ולא השבעתיך לעזבני ולשכחני נצח. – הה ידידי מקדם, אל נא תשית על יגוני נוספות בתלונותיך שוא! אכן הרעותי לך ביפיי אשר נתן לי ה' לחבורתי ולפצעי, הוספתי יגון על מכאוביך כי לא החרשתי באהבתי ולא העלמתיה מנגד עיניך; אבל זולת זאת חפה אני מפשע, כי לא כחדתי אמרי נואש, ותמיד הגדתי לך כי יד אלהים תפרידנו ותקותנו לנצח נכרתה!
“ואיככה היית למאראליס לאשה? ולמה לא נכזבה תוחלתו ממך? הלא בני עם אחד נחנו, ובמה נפלא הוא ממני? ואיה שבועתך אשר נשבעת לבלתי תת ידך לאיש אחר, כי לי אַת ואהבתך שמורה תהי נצח?”
– הרשיעני אפוא במשפטך, אדוני! – קראה מרים באֹמץ לב – אהיה נא בעיניך לאשת רֶשע סודרה ובוגדה, שפך עלי בוז, השלך עלי שקוצים! כי סוד כמוס עמדי, חתום בסגור לבבי, לא אוכל גלותו למען הצטדק. על כן אין טוב לך כי אם לבזות צלמי לעזבני בשאט נפש, להפר זכרי מלבך ולשכחני נצח!
"זאת לא אעשה! – קרא פדרו ברגשת לבב ויתנפל לרגליה – לא מרים! לא אוכל לעזבך ככה! אבל הגידי נא לי שאהבה נפשי: הגידי לי קושט אמרי אמת כי לא בחפצך נעשה הדבר הזה, כי הכביד עליך השר הגאֶה הזה את אכפו, ויאלצך לתת ידך לו, הגידי כי לא שאלו את פיך, כי לא השיבות אהבה אל חיקו, אף לא נתת מעודך תקוה בלבו כי אהב תאהביהו! הגידי כי לא חדלת מאהבני, ועוד לבך הולם פעם לשמי ולזכרי, כל אלה הגידי נא לי – ותברכך נפשי!
– הכזאת ידרש ממני9 דון פדרו די שיביליה? חלילה לי אדני! חלילה לי מפשוע בבעלי אלוף נעורי, כי קשורה נפשי בו בחבלי תודה, בעבותות אֵמון ותוֹם – חלילה גם לך אדון נכבד, לבקש ממני כי אנבל כבודי בתועבות רעות כאלה! הרף מכרוע לפני – כי חרפה היא לשנינו. קומה נא ועזבני – ומהיום והלאה אל נוסיף עוד הֵראות פנים באין איש אחר אתנו!
ולב פדרו נקרע לגזרים מרגשות אהבה קנאה וכבוד אשר התרוצצו בקרבו חליפות. אך חזקו עליו דברי מרים הנכחים, נמרצו לו אמריה יושר ויחת מפני תמתה והדר גאונה. עוד לא הצטדקה מאומה בדבר שפתיה, וכבר נחם על תוכחות חמתו, ויקם ויפן הצדה להסתיר מבוכתו ממנה. פתאם נשא עיניו – והנה דון פרנאנדו מאראליס נצב לקראתו!
אז עזבתהו רוחו הטובה וכל רשפי אהבתו וקנאתו אשר עממו רגע מפני תמת מרים וצדקה בה, יחדו התלקחו ויהיו למוקדי שאול, ויתיכו כאש חמתו על צוררו זה – על דעתו כי התנכל מאראליס לארוב לו על דרכו, להטות אזן ולהקשיב קשב. ותתקפהו רוח עועים וישלוף חרבו מתערה וירץ אליו בחמת כחו וירעם בקול גאונו: “הוי אכזרי ומוג לב! המעט לך שסותך אוצר כל כלי חמדתי כי עוד תארוב לי במסתרים? הן לי היתה מרים, יענו בי השמים והארץ כי אך אותי אהבה בטרם התנכלת לנו להפרידנו ולקחתה אליך בתחבולות מרמה וזרוע רמה. ועתה שלוף חרבך, נקלה! ואם לא וקראתי אחריך מלא, וחרפת נבל אשימך – כי ירא וחרד הנך, איש חנף ואין לב!”.
ומרים זעקה בחבליה ותרץ אליהם להפרידם, אך כחה עזבה ורגליה מטו. ופרנאנדו מהר אליה וירימנה ויאחזנה בשמאלו, ואת זרוע ימינו הושיט אל פדרו המשתולל ויתיצב לפניו בהוד פניו וגאון מראהו, ועיניו כהתה מכעש ומרי עצב.
“השיבה חרבך אל תערה, עלם נמהר לב! – אמר אליו בחמלה ומנוד ראש – אנכי לא אירא את חרבך וזעם לשונך. אבל לך עתה מזה, עלם אֻמלל, ואל תוסיף ראות פני עד שוב חמתך ממני! – אז תשוב אליך רוחך ובושת מפחזותך ונקטת בפניך על שלחך פיך ברעה והרימך יד על גבר תמים עמך. ואנכי לא אובה להלחם אתך וליסרך על משובתך, כי רוח עועים נסוכה בך עתה, תעה לבבך ולא תדע נפשך!”.
ופדרו השיב ידו, אך עוד לא שב אפו.
“הנני שומע לקולך – קרא אליו ברצח בעצמותיו – אבל שמעני גם אתה דון פרנאנדו! הן אוהבים היינו עד כה, רעים כאחים בעת שלום וביום מלחמה – והיום הזה התיר אגודתנו לעד, דע לך כי אויבך בנפש הנני מעתה, ובחזקת היד עוד אאלצך לשלוף חרב ולצאת אתי למלחמה. ואל תדמה בנפשך להמלט מפני – כי עד בריחי שאול ארדפך. גם שם תשיגך חרב נקמתי, ובאש קנאתי אשפט אִתּך על זדונך ורוע לבבך, איש נבל, מוג לב ואֹרב במסתרים תם!”.
כן בטא פדרו כמדקרות חרב ויבט אליו בחרפה ובוז וישחק מרה. אז השיב חרבו ברעש אל נדנה ויפן וילך. עוד מעט וקול צעדיו נחבאו, והבעל ורעיתו נשארו לבדם שוממים ומחרישים.
דומיה ארוכה ונוראה הכבידה עליהם ידה, פני מאראליס קבצו פארור, וכתֹמר מקשה עמד על מקומו, עוד ידו האחת אֹחזת במרים והשנית נטויה אל המקום אשר עמד עליו פדרו צוררו ומנדו. ומרים הנהלאה התאמצה לשאת אליו עיניה ולא יכלה, כי נבקה רוחה בקרבה ואימה חשכה כסתה פניה, ויבעתוה צר ומצוקה עדי נכבה אור עיניה, כשלו ברכיה ותשח ראשה ותתעטף כחלל אל זרֹעות בעלה הנדהם. –
יד. 🔗
אך שוב שבה רוח מרים אליה והנה שבו מצוקותיה אתה, אך פקח פקחה עיניה ותשב לראות עמל ושוד סביביה. לשוא תרו עיניה אל כל עברי חדרה אשר אליו הביא מאראליס אותה בהתעלפה על זרֹעותיו, ונפשה השתוחחה עליה בראותה כי זאת הפעם רחק בעלה ממנה ויעזבנה בידי אחרים כי ישימו הם עיניהם עליה. ותשב על מטתה ובהלך נפשה זכרה את כל אשר עבר עליה בעת הרעה, בהפגש שני אוהביה יחדו.
“הה ה' אלהים! למה לא תמֹתי לגוע?” – זעקה בקרב לבה – על מה שוא בראתני להיות למפגע לשני אוהבי כאחד, לאסוף שלומם ולהשיבם עד דכא?"
כן שפכה עליה נפשה בזכרה את יגון פֿרנאנדו ופניו הזועפים, ולבה נהפך בקרבה לאהבה את בעלה ביתר שאת. ותחרד לרגעים בזכרה את הרעה אשר דבר פדרו לעשות לו בעז אפו וקנאתו כי קשתה.
“האדון הלך לו בשוב אליך רוחך – אמר שפחתה אליה, בהבינה אל גברתה אל מי תכלינה עיניה – הוא חכה פה עד שובך לפקוח עין, אז שב למשמרתו אל ארמון המלך אשר קראהו דון פדרו בבקר הזה”.
“אל ארמון המלך! – הגתה מרים ברוחה הקשה – הן בלב נשבר ישמור משמרתו, ברוח נכאה ימלא פקודתו, וכל רואיו ושומעיו הלא יכבדוהו ויתפלאו על חכמתו ושאר רוחו, ולא ידעו כי תפתה ערוך בלבו וכי רעיתו ואשתו אהובת נפשו היא עצבתהו היום ותשביעהו קלון מכבוד”.
“שמרי עת שובו והשארי אך אַתּ אתי!”—אמרה לשפחתה. אז נאלמה דומיה ותשב כשעה על מטתה שוממה ונאנחה. פתאם קפצה ממקומה ותשם שמלתה עליה ותעמוד ותט אֹזן, כמו שמעה קול צעדים מרחוק יבואו. ואחרי רגעים אחדים פנתה אל שפחתה ותאמר: “הנה שב בעלי הנה, קראי לאלבריך ויבוא הלום!”.
סריס פֿרנאנדו בא, ומרים שאלתהו אם לא באו עוד אנשים עם מאראליס?
“לא, סיניורה! האלוף לבדו בא – ענה אלבריך – הנה סר אל חדר משכיתו ויצו עלינו לבלתי תת לאיש לבוא אליו להפריעהו ממחשבותיו”.
– – – – – – – – – –
עברו עשׂרת רגעים ומרים באה ותעמוד בחדר בעלה אשר לא שמע את בואה. זאת הפעם הראשונה לא הקשיבה אזנו אל קול צעדיה הקלים! מאז עזבו אותה גבר חילים לשלוט ברוחו, לבל תודע מבוכתו בסוד המלך למראה עין או למשמע אזן. אך בשובו אל מעון ביתו וסתר חדרו, כשל כחו, עזבתהו רוחו ורגשות עצב הכו כים גלים על לבו הנשבר בהשתפך עליו נפשו, ויהי בעיניו כעובר ארחות ימים אשר נשברה אניתו ובאין מחסה יחבק צור – כי אכן לא אהבתהו מרים מעודה והגות לבה לאחר היתה. היום הזה האיר על כל אשר נעלם ממנו בעמק הארזים. אכן לא לשוא התחמקה מרים ממנו תמיד; לא לשוא התחנן אליו עמנואל אביה לבל ישנה טעמו ולא יחדל לאהבה, אם כי “רבות חליפות בתבל” – כל אלה זכר עתה, ועיניו נפקחו לראות כי עקב עקבוהו האב והבת גם יחד בשקר תרמיתם.
“פרנאנדו!” – נשמע קול ענות כקול נפש נחנקה, ומאראליס נשא עיניו וירא והנה מרים היא הכֹרעת לפניו.
"אנא פרנאנדו, אל תסתר פניך ממני ואל תדיחני מקרב לבך – כי מי לי בתבל זולתך?'
אך שוא בקש פרנאנדו לחלוץ ידו ממנה, כי קול ענותה נגע עד לבו, ויחבקנה בזרועותיו וימשבנה אליו, ודמעות גדולות וחמות התגלגלו מעיני גבור החיל על ראש האשה הנהלאה.
ומרים בכתה מנהמת לבה ותתחנן לו לשמוע אליה טרם ירשיענה בהשפטה.
– קומי לך מרים! – ענה ואמר לה בנסותו להרימה מן הארץ.
"לא, לא פרנאנדו! לא אקום ולא אשא עיני עד תחנני, תסלח ותרחם את אשת נעוריך בחסדך עולם – כי אמנם זכה אני מבלי פשע. לו ידעתי בגד, כי עתה לא נועזתי לכרוע לפניך ולבקש סליחתך, כי אם התרפסתי לרגליך כתולעה זוחלה עד צאת נפשי. הה ידידי ואלופי! לו ידעת איך כלתה נפשי תמיד להודיעך כל צפונותי, לו ידעת איך קלותי שחותי בעיני בהסתירי סודי ממך, ובשלמי לך רמיה תחת אהבתך אותי ואמונתך אתי! מי ימלל מצוקתי בפחדי כל הימים פן יודע לך סודי מפי איש אחר ונגזרתי! הה אלופי, לולא הרבה היום הזה מכאוביך כי עתה ברכתיהו במעל ידי, כי הגיה אור על מחשבי ואמת מארץ הצמיח – ".
– מה יסכן לי היום הזה ולאורו אלך חשך! – כי לא אהבתּּני מעודך ורק תומתך חומה הייתה עליך לבל תבגדי בי כלה. מרים! היעמוד לבי אם תחזקנה ידי לשמוע כזאת מפיך ונפשי לא תצא בדברך?
“לא תצא נפשך, ידידי, כי נפשי דבקה אחריה, ורק אתה מבטחי עתה כי תשיב לי שלומי ומנוחתי.ֵ אכן לא אבוא אליך בלהבות אש אשר הצית העלם הזר בלבי טרם ידעתי נפשי, טרם ראיתי את התהום הנורא הפתוח לרגלי; אבל חי ה' כי לך אני ידידי ורק אותך אֵהב סלה! השיבני נא אל לבך, כי שם מקומי, זאת מנוחתי כי אויתיה. סלח נא כגדל חסדך, השיבה לי ששון ישעך ואהבתך נצח, הצילני מרעוּת רוחי והגוּת לבי ואל נא תובישני משׂברי, כי אך בך חסיה נפשי!”
– אמנם אהיה לך למחסה עז! – קרא פרנאנדו בשכחו מצוקתו וימשכנה בזרוע כחו אליו – לא תבושי כי בי בטחת, באמונתך זאת קנית לבבי נצח, ורגע זה תשמחיני יהיה לי כשנות ראיתי טובה. ועתה ספרי נא כל קורותיך אשר נעלמו ממני עד כה, חזקי אל תיראי, כי אנכי מגן לך ואהבת עולם אאהבך!".
ומרים נענתה לו ותפתח סגור לבה ותקל מעליה את משא נפשה ותחי רוחה. ותספר לו את כל אשר עבר עליה מאז נפגשה את דון פדרו בפעם הראשונה עד היום הזה, כל מחשבותיה ומצוקותיה, מערכי לבה ומוסר כליותיה, הכל הגידה לא כחדה. אכן העציבתהו לרגעים בדבר שפתיה, אך שבה ותאזרהו שמחה בהיות לבה ערום נגדו, ובהאמינה בו אמצתהו תקותו כי עוד ישמח ברעיתו התמה לראות עמה חיים ובאהבתה ישגה תמיד.
כן נפזרו ענני האֹפל אשר כסו פניו בשובו מן ארמון המלך אל חדר משכיתו, מנגה האמת יחדו נפוצו, ועל דרכו הופיע אור יקרות, כאור שמש זורח בבקר לא עבות.
“ומה יהיה לפדרו? – שאלה מרים ככלותה דבריה ותבט אליו לבטח בדעתה תמתה בה – הלא גם לו תסלח סלח, כי בחפזו הוציא מפיו מלים ולא ידע נפשו”.
– האמיני בי מרים כי רחם ארחמנו, ועוד ידע העלם הזה כבדני חרף קנאתו סלה! – – –
ימים עברו, שבועות חלפו, ומרים ידעה מנוחה ותשגב ישע בשלות השקט, בדעתה צדקה בה, כי לא נכחד עוד עצמה מאלוף נעוריה, גם סרו הפחדים אשר הרגיזוה לרגעים פן יוָדע לו סודה ממלחשים בסתר. ורק בתפלתה לאלהי אבותיה שפכה שיחה ואל הנער הנוצרי התפללה, כי יואל אלוה להשיב מנוחת שלום גם אל לב פדרו אוהבה האֻמלל; אבל היכל פדרו עוד הרגיע בבגוד10 בו מרים בגד? היכל לכפר פניה בעוד אשר נכחד ממנו מדוע נפל הקיר לפני מאראליס ודתו לא הניאה את מרים מבוא אִתו בברית עולם?
– – – – – – – – – –
ודון לואיז בוש משברו, ותוחלתו לעורר מדנים ומשטמת נצח בין הנעל ורעיתו הנה נכזבה למורת רוחו – כי עוד הוסיף מאראליס לאהבה בכל לבבו, גם נפש מרים שבה למנוחתה ותגמלהו באהבת חסד ואמונת עולם. ובכל זאת לא אבד הנֹכל הזה נצחו, ויקו קו להפק זממו לעת מצוא. וכאשר יסף פרנאנדו להסתיר פנים ממנו לבלי בוא בדברים אתו, כן הוסיפה קנאתו להחם לבו כמו תנור, הציתה בו אש בוערת, השקתהו חמת תנינים ותציקהו למהר ולהחיש זר מעשהו.
טו. 🔗
ופרדינאנד ואיזבלה קראו עצרה מדי חדש בחדשו, אספו אליהם חכמיהם ויועציהם להמתיק סוד בהליכות המדינה והאמונה, ובהיות מאראליס נכבד ושמו גדול בעמו, לא נפקד שם מקומו תמיד. גם בפעם הזאת נקרא לחות דעתו; אך כקרוב יום המועד בן נפעמה רוחו מאימה מסתּרה ונפשו לא ידעה מה, וימג בים דאגה, כי נדמה לו כמו צפוי הוא אלי רעה לא ידע שחרה, ובכל מאמצי כח הבליג על חרדתו לעיני מרים רעיתו. אך בקרבו אליה בערב האחרון להפרד ממנה לפני לכתו בסוד המועצה, העיק לבבו תחתיו ויבעתוהו צר ומצוקה עד בלתי נשוא, ויחבקנה באין אֹמר ודברים ופניו קבצו פארור.
“למה תמהר אישי היום ללכת? – שאלתהו אשת נעוריו – הלא תמיד יאחרו להועד עד עבור הערב”.
– אמנם כן הוא – ענה מאראליס – אבל אנכי לא ארכב בערב הזה, רק ברגלי אעבורה ולאטי אתנהלה, לשאוף רוח במרחביה – כי צר לי הפעם מאד ולבי לא נכון עמי.
ומרים הביטה אליו ותתחלחל, כי חורו פניו מאד וימלאו רסיסי זעה קרה.
“הן יצר לך להתחלות – אמרה אליו בדאגה – הזהר נא אפוא ושב בביתך! בי אישי, אל נא תלך בערב הזה הארמונה! ומה מהם יהלוך אם יפקד מקומך שם בפעם הזאת?”
ומאראליס הניע ראש.
– לא, כי עלי לשמור פקודת מלכי בכל עת. מי יתן ויכולתי בערב הזה להשאר אתך פה – אך אל נא אהבל ברעיון רוח! הן מעודי לא עברתי על מצות אדני המלך, ומה היה לי היום כי כה יחיל לבי בקרבי – נפשי לא אדע; אולם אנסה נא להתהלך בחוץ לרוח הערב ומצוקתי כרוח תחלוף. לכן אל נא תפחדי מרים יקירתי! שובי נא למנוחיכי, עוד מעט ואליך אשובה ויחדו נצחק לדאגתנו הבל!"
“אנא אלוף נעורי, השאר נא אתי! – התחננה מרים – הן לא טוב הערב הזה לצאת החוצה. כל עלה לא ינוע וכל רוח לא יפוח לשובב נפש, כי חום בוער כאש השליך הס ודומיה עיפה, גם יעלו נשיאים מקצה הארץ, עוד מעט וגשם שוטף וסער מתחולל יהיה”.
– אי לזאת יצר לי, כי משרב וחום עיפה נפשי – לכן אין טוב לי כי אם להתהלך עתה בחוצות, אשאף רוח נעור מירכתי ארץ וירוח לי. ועתה הרגעי נא מרים יקירתי, כי אמנם הסכלתי עשו בהחרידי אותך על לא דבר, ובחפזי נואלתי לחוש עתידות לי. הבליגי נא מרים ואל יכבד עלי להפרד ממך בהיות רוחך נכאה ולבתך אמולה כיונה הומיה!
– היי בטובה יקירתי ואל תדאגי! – קרא פרנאנדו בהפרדו וישקנה שפתים. אבל עוד לא מש ממקומו, עוד פסח על שתי הסעיפים, כי היה צר לו לעזבה,—ופתאם התעורר כמו נשאתהו רוח לא ידע, ויפול על צוארה ויחבקנה וילחצנה אל לבו הנפעם ושפתיו נעו בצקון לחש: “יהי ה' סתרך ומגנך מעתה ועד עולם!” – עוד רגע ומרים נשארה לבדה באין עוד אישה אִתּה.
כצאת מאראליס את הבית ורוח מלא משרב וחום צרר אותו בכנפיו ויכביד עליו נשמת אפו. החוצות נשמו מאדם, כי באו כלם בחדריהם ויסגרו דלתיהם וחלוניהם בעדם, מרוח סועה וסער הקרוב לבוא. השמים התקדרו בעבים, עננים כבדים עלו התלכדו ונשף ערב מִדַד ויהי חשך אפלה. – בלי צדיה נשא מאראליס עיניו הימה, מקום זה באה השמש, מאחרי הגבעה היא נחבאה; אך עוד לא לקחה אֹפל, עוד מלחמה לה בענני זעם אשר לקחו עמדתה. שם עננה אחת אדמדמת לאור חציה תהלך, אבל אורה לא ינעם לעין בנגה ערבּים, ומראֶהָ אדמדם ונורא מאד, כמו טבולה היא בדם כֻּלה. ואימה חשכה נפלה על מאראליס, ולשוא נסה להסב עיניו מן המראה הזה אשר הרגיזהו מאד. העננה נדה ממקומה ותרחף לאִטה, ובלכתה כן הלכה הלוך וחסור, אך לא נהפך מראֶהָ האדוֹם, וכנחל דם לפתה ארחות דרכה בקדרות פני השמים. ומאראליס הלך אט ושחוח על דרכו הארמונה, ומדי נשאו אליה עיניו אחזתהו פלצות – כי נדמה לו כמו תסֹל לפניו ארחות אידו. לרנעים האירו ברקים דרכו חשך, ורעמים הרעימו בקולם נוראות ומתחת שואה עליו התגלגלו, וּפרנאנדו נחפז להחיש רגליו כי השיגוהו כמים בלהות, והעננה גם היא מהרה לרוץ לפניו אֹרח עד בואה אל ככר קאלי סולידאד, שם הלכה הלוך ודל עד כי כבוא מאראליס אל המקום הזה נמוגה נמסה בחשכת צלמות ועקבותיה לא נודעו עוד.
– – – – – – – – – –
בערב ההוא קדם פדרו לשוב לביתו שעה אחת לפני בוא השמש. עיף ויגע מחום ועמל היום פתח חרבו מעל מתניו וישליכנה מעליו הלאה, וישת מכוס היין אשר מצא נכון לפניו מדי ערב, ויעל על ערש יצועו וישכב למעצבה, עוד מעט ותרדמת ה' נפלה עליו וישכב כבול עץ וכמעט לא נכר אם יש בו רוח חיים.
עברו שעות אחדות ורעם נורא התגלגל מחשרת עבים ויחרידהו פתאם משנתו אשר לא ערבה לו – כי היה ראשו לחלי ודמו כנחל גפרית בוער בו. בהקיצו נדמה לו כמו נערמו צללי אֹפל על לבו ובמעוף צוקה ילחצוהו כאבן מעמסה, וימשש על כל סביביו למען דעת מקומו אַיהו, אז קפץ ממקומו ויגשש כעוֵר קיר עד בואו אל חלון חדרו ויקרעהו בחזקה, ורוח סופה וסערה נשבה בו פתאם. אך נעם לו עתה כל סער מתחולל בהיות נפשו עיפה ועצמיו כמוקד נחרו – כי אכלתהו אש לוהטת אשר לא ידע שחרה. לנגה ברק מעופף התנוצצה תערת חרבו לנגד עיניו, ויקרב אליה ויקחנה ויאסרנה על מתניו, וילבש את אדרתו, ובעודנו עושה כה וכה העביר ידו על תערת חרבו והנה החרב איננה! וישתומם פדרו מאד; לשוא משש את התערה על כל עבריה, גם הנצב גם הלהב לא נמצאו, והיא נעוּרה וריקה, אין בקרבה מאומה.
בדי ריק יגע לדעת שרש דבר נמצא בזה, בדי עמל בקש למצא חידתו בזכרון יום העבר, וכאשר העמיק לחשוב כן השתוללו שרעפיו בקרבו. ראשו עליו כלפיד בוער, שפתיו יבשו וחרבו, רגליו כמו לנחושתים הוגשו, כי כבד עליו גם לנוד ממקומו ולהתהלך בחדרו כמעט. בצר לו קרא לאור נר, אבל חרדות לבש לשמע קולו המוזר, כי נחר גרונו ולבבו היה כחרש הנשבר.
וגויזיפו ויואנה אשר כבר עלו על משכבם, גם הסכינו זה כבר לשאון פדרו והמונו, לא שמו אליו לב, ולא החישו להביא אור בחדרו אחרי אשר רק פעם אחת קרא ולא יסף. אחרי רגעים אחדים שמעו את דון פדרו קורע דלת חדרו וממהר לרוץ החוצה, אז נענתה גם יואנה לבעלה העוין אותו מאז, ותתן תודה כי אמנם לא ישרה נפשו בו – כי מי גבר מתהלך בתמו יעזוב מעונו באישון לילה ויאחז בסופה ושערה דרכו? אין זאת כי אם דבר בליעל יצוק בו!
ופדרו תעה לבדד בחוצות חשך לאור ברקים אשר האירו לרגעים אפלתו. מבלי דעת נשאוהו רגליו בדרך ההולכת אל ארמון המלך, כי כן הסכינו. הרוח ההולך וסוער החיהו כמעט וישב אליו רוחו, כי הושיעהו ממצוקתו הנוראה אשר לא ידע שחרה. ויוסף ללכת על דרכו, בחשבו להפגש את רעיו ומיודעיו בשובם מבית המועצה, אולי יקל לו בבלותו עתותיו אתם ובחברתם ירפא לו. ויהי בקרבו אל ככר קאלי סולידאד והנה מעדו אשוּריו פתאם בחלקת דבר נוזל אשר לא יכל להכירהו בחשך לדעת מה הוא. כמעט הרים פעמיו ללכת הלאה והנה נדח באפלה ויכשל ויפול על גויה כבדה השוכבת לרוחב הרחוב! הנבהל התחזק לקום, וברגע הזה הפיץ הברק אורו ויראהו כי גם ידיו ומלבושיו נגֹאלו מהנוזל הקפוא באדמת המקום הזה. אז תעה לבבו, עזבהו רוחו, פניו כשלג הלבינו והודו נהפך למשחית – כי הֻכה בשממון ובתמהון נורא. נדהם, משמים ומתפלץ נשאר על מקומו מבלתי יכלת להוציא הגה מפיו ולהשמיע קול ענות. רעמים אין מספר התגלגלו על ראשו, ברקים אין קצה אפפוהו לרגעים כשרפים מעופפים, יחד עליו התמלאון ויחרידו וירגיזו את העלם הנדהם והנפעם העומד לבדד באישון לילה לפני הגויה הכבדה והרטובה אשר עליה נפל פלאים.
טז. 🔗
ליד המלך בהיכל ארמונו נועדו ישבו כל חכמי אצילי קשטיליה וארגוניה, להמתיק סוד ולהתיעץ על צפונותיהם, אבל בפעם הזאת לא ערב איש את לבו לפתוח פה ולהביע אֹמרִ. מרוח סֹעה וסער, ההומה כנהמת ים ברחֹבות קריה, אחזו שׂער, סמר בשרם מפחד לא ידעו שחרו, על כן לא ערב עליהם שיחם ויתלחשו איש אל רעהו בלאט, רק שפתיהם נעו וקולם לא נשמע. שתי שעות עברו אחרי עת המוּעדה ומאראליס עוד לא בא! איש לרעהו תמהו, גם המלך התפלא על מקומו כי נפקד. הן תמיד לא נעדר בקרוא אותו המלך אליו. ולמה זה נפקד מקומו היום? הלא דבר הוא!
עודם משתאים ומביטים איש לרעהו, והנה התרוצץ ברק נורא לפתע פתאם בקרב ההיכל, וימלאהו אור ירקון מעוֵר עינים, ואחריו ענה הרעם בקול רעש אדיר וחזק עד כי רגזה הארץ ממקומה כמו נבקעה תחתיה ותהי לחרדת אלהים,
“אוי לאיש אשר לא יסתר עתה בצל קורת בית מחסה!” – לחש רוזן מורציה.
“חזות קשה הֻגד לנו – ענה דון פֿיליקס די איסטאבאן – כי סערות עז כאלה עת צרה הן לספרד מאז ומקדם”.
“אכן עת צרה היא לספרד אם קרה אסון למאראליס על דרכו הנה – הביע המלך אֹמר, בתתו ניב שפתים להגות לב שריו כלם – ומי מכם ראה אותו לאחרונה?”
"אנכי ראיתיו בטרם יבוא החרסה, אף שמעתי מפיו כי נכון הוא לבוא הנה – ענה דון פֿיליקס די איסטאבאן –
“אין זאת כי אם קרהו אסון! – קרא המלך בהתאמצו לשוא להסתיר חרדתו – ולמה אנחנו מחשים? הבה דון אלונזו די אגוילאר! אסוף לך צבא חיל ובקשהו ברחֹבות ההולכים מפה למעון דון פרנאנדו, ואם לא תמצאהו בדרך אזי תסור ותדרשנו לשכנו. אך אל תשוב הֵנה בטרם תדע שרש דבר נמצא בו!”
"אולי חלתה דונה מרים רעיתו?' – חוה רוזן מורציה דעתו.
“אם כזאת תגזר אֹמר – השיב המלך אמריו לו – אזי לא תדע את נפש מאראליס, כי מאומה לא תעצרהו מלשמור פקודתי בכל עת, ואם לא בא הפעם, אות הוא כי מחלה או מות פתאם עצרו בעדו”.
ודון אלונזו מהר לעזוב את הארמון, ואימה חשכה נפלה על כל שרי האספה, בדעתם כי כנים דברי המלך על דברת מאראליס אהוב נפשו – ולא שוא יהגה לבו אימה. על כן כלתה נפשם לתשובת דון אלונזו לדעת מה היה לידידם זה.
פתאם נשמע קול מהומה ורעש מחצר הארמון מתחת.
“מה זה נחפז אלונזו לשוב?” – קרא רוזן מורציה. ויהס אותו המלך בהטותו אזן להקשיב להקול ההולך וקרב. והנה נפתחו דלתות ההיכל ודון אלונזו בא אל הבית.
“אהה ה' אלהים!”' – קרא המלך, וכל שריו ענו אחריו בראותם את המבשר אשר כסה פניו אֹפל הולך בפיק ברכים ונופל על הכסא הקרוב.
“הגידה נא מה זה עצרהו אפוא?” – הוסיף המלך לשאול בחרדת לבב, בראותו כי נעתקו ממנו מלים והדבֵּר אין בפיו.
“המות!” – ענה דון אלונזו בהוציאו את כל רוחו במפח נפשו. אז התחזק לקום ויכרע לפני המלך וישא קול ענות: “הה אדני ומלכי, בתוך רחובות הנה נרצח!”
“אי שמים! – זעק המלך בלב נשבר והזעקה הקיפה את כל ההיכל – נרצח מאראליס!!!”
“דון אלונזו! – הוסיף פרדינאנד לקרוא בשומו ידו על שכם המבשר – דבריך לא יתכנו, כי מי זה יערב לשלוח יד בנפש מאראליס האהוב לנו ורצוי לכל עמנו?! אכן שגית ברואה – כי פגעת נבלת אדם, ופחדתך וחרדתך הוליכוך שולל לדמות כי גופת מאראליס הוא”.
“אדון רב חסד! – ענה דון אלונזו די אגוילאר – גם אנכי לא האמנתי בראשונה למראה עיני; אבל גוית הגבור המומת הנה היא מובאה באולם ארמונך, והיא הלא תענה בי כי לא שגיתי ברואה וכדברי כן הוא”.
מבלי ענות דבר מהר המלך לעזוב את ההיכל וירץ במדרגה הארוכה ההולכת עקלקלות אל האולם, ששם שכב החלל על מטת עץ מכוסה באדרתו על פניו וסביביו המון אנשי חיל השמים עליו משמר. ופרדינאנד מהר לגשת ויושט ידו לגלות את המסכה הנסוכה על פני המת, ופתאם חרד ויסוג לאחור, כמו ירא להביט פן תראינה עיניו כידו. רגע נע לבבו כנוע עצי יער מפני רוח, אז התאמץ ויקרע את המכסה מעל גוית הנרצח, והנה מחזה נורא לנגד עיניו! מחזה פני מאראליס אשר נהפך הודם לירקון, קרו קפאו ויכֻסו בצלמות. ופרדינאנד הסיר מעל רום מצחו הלבן כשלג את מחלפות שערותיו השחורות כערב והדבוקות אליו עתה בדם נקפא, ויבט אל עיניו הקמות אשר נדעך אורן עתה ולא נגה עוד שביב אִשן. לחייו ושפתיו חורו נבלו, היו כעשב יבש, וכף ידו השמאלית עוד כפופה היא באגרוף, לאות כי גדל כאבו מאד בסור אליו מר המות, כי הוכה בשלי בהדקרו מאחריו אל החֹמש. והרוצח הנבל שכל ידו להכותו פעם אחת טרם ימצא עת לו לעמוד על נפשו – כי ימין הנרצח עוד דבקה בכף חרבו אשר נשארה בתערה, כי ברגע ההוא יצאה נפשו.
חלחלה וחרדת מות אחזו את כל העדה הנצבה על מלכה בגלותו פני החלל האהוב. למחזה הזה נמס כל לב, גם האמיץ בגבורים נתן ראשו מים ועיניו מקור דמעה. מעט מעט שב אליהם רוחם, אז שבו זכרו את האבֵדה הרבה אשר אָבדה עתה למלכם וארצם, ובקול כרעם קראו יחדו לגמוּל, נקם ושלם.
“וידי מי היו במעל הנורא הזה? – שאל המלך וחמתו בערה עד להשחית – הגידה דון אלונזו, הנודעו עקבות הנבל המרצח בסתר?”
“לא רק עקבותיו נודעו – ענה הנשאל – כי בנפשו אסרנוהו ונביאהו אל המהפכת”.
“הבה! – קרא פרדינאנד ועינו גחלים להטה – הביאוהו הלום ונחרוץ משפטו למועקה ומות! הציבוהו על עולתו, ויגעו דמיו בדם אשר שפכו ידיו!”
ואלונזו רזם בעיניו, ואנשי חיל הביאו את הרוצח האסור בחבלים, ויסירו את כובעו ואדרתו מעליו – והנה הוא דון פדרו די שיביליה! ידיו ובגדיו נגֹאלו בדמים, עיניו קמו, ידיו רפו ומתניו מלאו חלחלה. נפעם ונדכה השח כאגמון ראשו – כמו כבד עליו מנשוא את מבטי עיני כלם, הלטושות לו בעברה וזעם נורא.
“די שיביליה!” – קרא המלך משתומם למראה עיניו, ובקול כמוהו הרעימו כל השרים ויקללו את פדרו קללה נמרצת.
“מועקה וענות־נפש לאיש הרוצח! מות נבל יומת!” – כן הריעו כלם בחמת עברתם, וקירות ההיכל המו לקולם בהתנפלם עליו יחד לטרוף נפשו באפם.
“אכן חשבתיו לאויב לי כי רבֹת צררני – דבר פדרו רתת מבלי שום אל לב כי בזה ישים אשם נפשו – הוא שדד ממני אָשרי בחלד, וירמוס לארץ חיי עלומי, על כן נשבעתי באפי לקחת נפשו או לנפול מידו; אבל לא כן דמיתי – ולא בנקם כזה אִותה נפשי. חלילה לי מרצח! ובראותי אותו עתה חלל חרב מתבוסס בדמו, הנה נהפך עלי לבי, ולו יכלתי לפדותו מיד שאול כי עתה נתתי נפשי כפרו, לכפר פניו על קנאתי ושנאתי אליו. כי אמנם תכלית שנאה שנאתיו; אבל ידי לא היתה במעל הזה וחרבי נקיה מדמו השפוך”.
– “הס בוגד באדם כי שקר תדבר! – קרא דון פיליקס די איסטאבאן בזעם אפו, וישם לפניו את חרבו השבורה, אשר קָצֶהָ נשאר תקוע בצלעות החלל – הנה זאת החרב המלאה דם אשר מצאנו על יד ההרוג! הלא חרב גאותך היא אשר שם עליך מלכנו ביום רצון – עתה כנבל יוצרים הנה נשברה, כי צדקה ממך ותמאן היות עוד בארץ אחרי הנבלה והרצח אשר עשה בעליה על ידה”.
וקול חרדה נשמע מפדרו, כי התפלץ מאד למראה חרבו הרויה מדם, אשר היתה בו לעדה וכחשו בפניו ענתה, וישם בעפר פיו ויאנק דם. וכל השרים רגזו רגשו וידרשו מאת המלך להסגירהו אליהם, לשום בו שפטים ולכלות אפם בו.
“חלילה לי להפר משפט!” – ענה פרדינאנד – “למה יאמרו כי לעת אפנו עשינו בו, ולא נתנוהו גם להצטדק על נפשו! הן נבקה רוחנו עתה ונפשנו נבהלה מאד ואיך נוציא לאור משפט? יעברו נא שבעת ימים, אז נוָעד יחדו ונעשה משפטו ודינו בצדק ומישרים – ועד העת ההיא יעמיד דון פיליקס עליו משמר. קחוהו אפוא עמכם, הורידוהו אל בור השבי, ואל אוסיף עוד ראות פני המרצח בסתר – כי תועבה היא!”
הדבר יצא מפי המלך, ואנשי החיל התנפלו על פדרו לחזק מוסדותיו ולהכביד נחשתו, אז התעורר העלם האֻמלל ויער כחו ולבבו ויבקיע לו דרך ויתנפל לרגלי המלך.
“אנכי לא רצחתי את נפש מאראליס! – קרא בנפש נואשה ורוח נשברה – אנכי לא חללתי שם כבודי בחלל הזה, לא תעבתי נפשי ברצח חרש, ואם אתה אפוא תרשיעני, התר נא ידך ובצעני – כי מה בצע בחיי והם היו משאת עלי חרפה! אבל תם אני ולא עול בי, על זאת אשבע בדם זה השפוך, אקרא שמים מעל וארץ מתחת לעדים לי, אקרא בשם ה' אלהי המשפט: אם ידי שפכו את הדם הזה, יברא נא חדשה, ישיב אליו רוחו רגע, וישים החלל אותותיו אותות כי אנכי הייתי ברוצחי נפשו!”
דומית מות שררה בנשוא פדרו באָלה נפשו, כלם סבו עיניהם אל החלל לראות דבר מה יענה. כי עוד נואלו אז להאמין בשוא נתעה, כי בשבועה כזאת יתן המת עדיהו באיש הרוצח, ונפש חללים תשוֵע – על כן נפעמה רוחם, ולבם הגה אימה כאשה מצֵרה. אך שוא פחדו פחד, אותותיהם לא ראו, הדם הנקפא לא שב לזוב מפצעי החלל, עינו הקמה לא נעה אל עבר פני הרוצח, וידו הקרה לא נדה ממקומה להראות באצבע על האיש הנרשע כי הוא הרגהו!
– – – – – – – – – –
בלילה ההוא נדדה שנת המלכה, כי החרידוה סערות עז, מקול רעמם נבהלה נחפזה, ופתאם שמעה קול המולה ורעש מחצר הארמון, ותצו לנערותיה לסור ולראות מה דבר החרדה הזאת. ובשובן נעותה משמוע, כי דון פֿרנאנדו מאראליס שוכב מת באולם הארמון, ודון פדרו די שיביליה הוא אשר הכהו נפש! ואיזבלה לא האמינה למשמע אזנה, ותמהר אל האולם לדעת שרש דבר נמצא בזה. אבל אך בוא באה אל המפתן והנה פגשה את פדרו וחיל שומריו, כמעט שמה עיניה בו ושמלתו המגוללה בדמים נתנה עדיה כי אמת נכון הדבר. – גם המלך גם עדת שריו לא ראו את בואה שמה – כי איש לעברו תעו באולם הכהה וּרחב הידים. דוממה ומחרשת קרבה המלכה אל המטה אשר החלל שוכב עליה, לא השמיעה קול ענות ולא עוררה זעקת שבר; אך כאשר השחה ראשה על פני המת, לא יכלה עוד להתאפק ותאנק מכאב לב: "הה למרים רעיתך, כי גדל כים שברה!”
קול אנחתה נגע עד לב כל העדה הנאספה, כי בהיותם נרעשים ונפחדים מהאסון הנורא אשר קרה את ידידם ורעם, לא זכרו את האלמנה האֻמללה, אשר זה לא כבר הופיעה בהודה והדר גאונה לימין בעלה אלוף נעוריה השוכב עתה מת לעיניהם. על כן בשמעם עתה את אנקת המלכה אשר באה אליהם פתאם, נשבר לבם בקרבם ויעוררו זעקת שבר ויבכו בכי גדול.
“ברוכה תהיי לעד אשתי הטובה! – קרא פרדינאנד ויסיענה מגוית החלל וימשכנה אליו באהבה – הן בכה בכינו כלנו להולך אשר לא ישוב עוד, ותזכירינו אַתּ את הנשארת אחריו ועוד בחיים חיתה! הה, ומי יביא לה את השמועה הנוראה הזאת? מי יעצור כח לראות בעניה ולשלם נחומים לה?”
“אנכי!” – ענתה איזבלה בהתאפקה מבכי. עוד פעם אחת הביטה אל החלל, אז אחזה בזרוע בעלה ותאנח מרה ותאמר: “נעזבה נא עתה את המקום הנורא הזה! הן שנים מראשי אלופינו ראינו פה: האחד הומת בידי רשע, והשני הוא הורגו רוצח נפשו – אכן נורא הוא הלילה הזה לנו ולארצנו אשר שכלה שני בניה כתומם יחד!”
– – – – – – – – – –
מעט מעט נעזב האולם מהמון מלך ושרים, גם הלילה חלף עבר ועפעפי שחר נבקעו ויופיעו אור כהה על לבנת פני החלל אשר נשאר באולם ההוא לבדו.
יז. 🔗
בעד החלון נשקפה מרים ותבט אחרי בעלה בלכתו הארמונה – כי לא נכחדה מבוכתו ממנה, בעמלו לשוא לשום על פניו מסוה מנוחה, בהיותו לבו חרד ונפשו נבהלה מאד. עוד צללו אזניה לדבריו רתת בהפרדו ממנה ברוח נכאה ולב רגז, כמעט נשאה רוחה למהר אחרי בעלה האהוב, לעצרהו אִתה בחזקה, ולשוב וּלהגיד לו מה מאֻשרה היא באהבתה אותו ואמונתו בה. אך התאמצה לכלוא רוחה, בדעתה כי אך שוא תרבה אליו תחנונים, כי בעת אשר דבר המלך נחוץ לא תעצרהו מאומה למלאות פקודתו. לשוא בקשה תנחומות לנפשה בתקותה כי מהר ישוב אליה ויחדנה שמחות את פניו, כי נפעמה מאד בהשארה לבדה, ומצוקתה גדלה מדי רגע, בראותה את פרנאנדו כצל נהלך ונעלם מעיניה מעט מעט בנשף עַרב. כנטועה במסמרים נצבה על יד החלון, ובלי חשׂך נשאה עיניה למרחוק, אולי ישוב הבעל מדרכו מפני רוח סופה וסער מתגורר. ברק פתאם וסער נורא החרידוה מאד, שׂערוה ממקומה ויגרשוה מן החלון; אך עד מהרה התאוששה ותשב אל מקומה לראות ולהשקיף בעד האשנב –. אבל החשך כבר כסה ארץ ועלטה נוראה מלאה את כל סביבותיה, ורק עננה אחת אדמדמת רחפה על פני הרקיע לנגה ברקים וחזיזי קולות – כמו התנדבה להראות להאשה העזובה את הדרך אשר אחז בעלה הנעלם מעיניה באישון לילה ואפלה!
– – – – – – – – – –
הסופה עברה והסערה קמה לדממה, ומרים הלכה להרגיע ותישן שנת נדודים עד נכון היום. פתאֹֹם התעוררה לקול צעקתה – כי בעתוה צר ומצוקה בחלומות עלי משכב, ובהקיצה שבה זכרה את דברי בעלה בהפרדו ממנה אמש. ותחרד ותקרא לאמתה לשאול את פיה אם שב פרנאנדו לביתו.
ומנוּאלה באה ותשיבנה דבר כי לא שב עדנה.
“צוי וילכו אל הארמון ושאלו למה נעצר שם בפעם הזאת עד כה?” – אמרה מרים ותמהר לקום, ותלבש שמלותיה בחפזה. והנה בא הנער ויגד לה כי הגיעו שרי המלך במרכבה להבהיל אותה לבוא אל הארמון.
“הה גברתי היקרה, קחיני נא אתך! – התחנן הנער בקול בוכים – הן כלם סרים וזועפים, – אין זאת כי אם קרה שם אסון”.
"הס! – קראה מנואלה אל הנער בראותה כי נמוגה מרים מפחד – אל תפשוק שפתיך עתה, כי בדבריך הבל תמס את לבב גברתנו העדינה! "
“הָמית! – מי זה הומת? – קראה מרים פתאם כמו התעוררה מחלום נורא – ואיה פרנאנדו בעלי? – איהו?!”
“בארמון המלך הנהו, גבירה יקרה! – נחפזה מנואלה לענות – כי עוד דרוש הוא שם לחפצם, וגם אַת גבירתי קרואה להמלכה עתה – והנה שלחה את מרכבתה להביאך בה אליה”.
ובדברים האלה שמה את המעטפה על מרים אשר היתה כחלמת ולא ידעה נפשה, ותושיבנה במרכבה. אולם אך נוע נעה העגלה ממקומה, והנה שֻנו פניה מאד, וכל עצמותיה רחפו מפחד ומגור, ותאחז ביד הנער ותאץ בו ללכת אל הארמון ולהודיעה מהר מכל אשר נעשה.
נבוכה ונדהמה ישבה מרים במרכבה. רוחה נבקה בקרבה ושרעפיה התהוללו התבוללו יחדו, ויביאו עליה אֵימים לא ידעה שחרם – כי נבצרה ממנה דעת מדוע בושש פֿרנאנדו לשוב? ומה החרדה אשר חרדו עליה להביאה גם אותה שמה? – האמנם גלה פדרו את סודם, להנקם בה ובבעלה בחרות אפו בם? – לא! זאת לא יעשה! כי תמים הוא בדרכיו ומוצא שפתיו לא ישנה –…
אבל בעיניו הלא נחשבה עתה לסוּרה ובוגדה – ומה ימריצהו אפוא לשמור שבועתו לה ולחמול עליה מהשחיתה? – הלא גם נשבע באפו לנקום נקמתו בם עת נתכה כאש חמתוֹ – ומי יעמוד לפני קנאה!…
המרכבה עמדה ומרים באה הארמונה ותשא סביב עיניה, בתקותה לראות את מאראליס ממהר לקדם את פניה; אך שוא קותה נפש האֻמללה לשלום וברכת ידידות, כי דומית מות היתה על כל סביביה. שׂרים ושׂרות עברו על פניה דוממים ומחרישים, אף נראה לה כמו יתנודדו כל רואיה ויביטו אליה במנוד ראש. בחרדת מות נסתה לשאול לדון פרנאנדו מאראליס איהו עתה; אבל קול מליה נחבאו בלחץ לבבה ומצוקתה, רק אנחותיה נשמעו ודבריה לעו.
עברו רגעים אחדים ומרים עמדה לפני המלכה – – –
עתה הנה ידעה פשר דבר. ואיזבלה השכילה להזהר ולבוא בדברים עמה מעט מעט, פן יבלע לנפש האֻמללה בהודע לה אידה פתאם. אז התאבלה עמה ותבך על שבר ידידתה עד מאד, אף לא האיצה לנחמה, כי גם נפשה מאנה הנחם. ומרים עזבה עליה יגונה ותתן בנהי קולה על אידה זה כסופה אָתה ותעש מספד תמרורים, ותבך ותיליל ותקונן, ותשתפך עליה נפשה בהמון דברים אשר לא ידעה המלכה פשרם. עוד לא הגידה לה המלכה את דבר מותו מה הוא, ובכל זאת נדמה כמו הזכירה מרים בדבריה חזיון רצח ודם, אף נקוטה בפניה ותקלל את יומה, בתתה אשם נפשה כי היא סבה בנפש אלוף נעוריה.
“הוי מי יתן מותי אני תחתיך! – קראה פעם בפעם בהתיפחה ובפרשה כפיה – למה עזבתני אישי ואנכי זה החלי לאהבך, לכפר פניך ולשלמך טובה באמונתי עולם! כמעט דבקה נפשי בך והנה חלצת ממני, ותעזבני בקרב צרה באין גואל ומנחם לי אלמנה גלמודה!”
– אל תאמרי עזובה אַתּ כל עוד חיה איזבלה ונשמת שדי תחיינה! – קראה המלכה הנוּגה, בקרבה אל האֻמללה ובלחצה את ראשה הבוער כאש אל לבה אשר כים נגרש – אכן בכי בכֹה אשה אמללה, ותרדנה עיניך דמעה על שברך הגדול כים. עוד רבים ימים יעברו טרם תתני פוגת לך, טרם תרפא העת את מחץ מכתך – אך אל נא תטרפי נפשך באפך ואל תשית על אידך נוספות בשימך אשם נפשך, בעוד תומתך בך וענות צדקתך לכל מוּדעת!
אבל מרים התנפלה לרגליה ותוסף למרר בבכי: “הן אַתּ גבירתי לא תדעי איך נפלאתה אהבתו לי! הה גבירה יקרה! – קראה בנפש נואשה – הגידי נא לי כי עוד אשוב אראנו, כי עוד תתמהמה נפשו לצאת, עוד מחכָּה היא לי לשאת פני ולהשביעני רצון! תניני נא לשמוע הוד קולו עוד הפעם! כי אז אֵרגע, אדום, ואבליגה על יגוני הנורא”.
– עוד ראה תראיהו מרים, אם תהי זאת נחמתך, אבל לשמוע עוד קולו – הה! לו הפליא ה' חסדו להראותנו נפלאות להחיות מתנו לפנינו, למען ארצו ומושליו המתאבלים עליו, ולמענך רעיתו אשת נעוריו האבלה והשוממה! אבל הה לתקותי כי לנצח נכרתה – כי נגעה החרב עד הנפש ולא יחיה עוד אחרי נפלו!"
“החרב!!” – צעקה מרים בקול פחדים, והמלכה נבהלה למראה עיניה החשכות והמזרות זועה כמו השתגעה משוד פתאם ורוח רעה בעתתּה.
– הלא מראש דברת אלי כזאת בפיך! – אמרה המלכה אליה – ועתה הגידי נא אם תדעי: ההיה לבעלך שונא מתמול שלשום אשר ינטור איבה ולא יחמול ביום נקם?"
ומרים לא נועזה לשאת עין, ותסתר פניה ותלחש: “לא, צר ואויב כזה לא היה לו!”
– מה זה תדברי אלי תהפוכות? – קראה איזבלה ופניה רעמו, אך כרגע נחמה ותחנן קולה אליה אחרי נסותה לשוא להרימה מן הארץ – אם באמת יחשב הדם להאיש אשר תפשנו, אזי לא תכירי את אויב בעלך, כי לא תדעיהו. אכן חידות לי כל מראה עיני ומשמע אזני, גם דבריך נפלאו ממני ולא אבינם – אך נקום נא בראשונה את נקמת בעלך מאת האיש אשר הביא רצח בעצמיו –
“רצח בעצמיו! – ומי הוא הרוצח?! – קראה מרים ותתפלץ לרעיון נורא אשר חלף כליותיה כחץ פתאם – ומי זה שלח יד באישי להכותו נפש? מי הגיד לך כי לא היה לו אויב ומתנקם?! אכן רבה המשטמה, קשתה כשאול שנאה – ואנכי, אויה, אנכי סבותי בנפשו, מידי היתה זאת לו – אבל לא! – ה ו א לא ירצחהו נפש. הה גבירתי! – הוסיפה לקרוא בחבקה את ברכי המלכה – בשם ה' הגידי נא לי! כי הנה רעיוני יבעתוני ויוליכוני שולל בלי חמלה – הגידי נא מי הוא הרוצח?”
– הרוצח הוא איש זר אשר לא ידעתּהו רק בשם, ולא ראיתיהו בלתי אם רגעים אחדים – ענתה איזבלה – הוא איש אשר רחק לבו מנבלה כזאת, גם כי הכרת פניו תענה בו, עוד לא נוכל האמין כי ידי דון פדרודי שיביליה שפכו את הדם הזה.
“די שיבליה!!!” – צעקה מרים בקול נורא מרגיז לבב, ותקם ותעמוד לפני המלכה בעינים קמות כמשֻגעה, וכרגע נפלה לרגליה כפגר מת ארצה.
יח. 🔗
ביום הרביעי כנטות צללי ערב הובא מאראליס אלי קבר. המלך התנצל את עדיו והוד מלכותו וילבש בגדי אֵבל וילך אחריו בראש שרי אצילי ארגוניה וקשטיליה. אחריהם הלכו גבורי חיל הצבא, בם עשה המת חיל, בהכניעו שאון צרים ובהושיבו איזבלה לכסא, ואחריהם יצאו כל עבדי בית מאראליס והמון רבה מתושבי העיר אשר התנגשו באו יחדו לשלח את המת האהוב על דרכו האחרונה בארץ הרפאים.
ובית התפלה נמלא המון אדם רב, אשר קראו עצרה לערב הזה. בו הושב העפר אל עפרו, והאיש אשר כמלאך אלהים כבדוהו לקברות הובל ומעיני כל חי לעד נעלם. הארון היקר העשוי מעצי הָבְנים והמתנוסס ברצי כסף, כמשפט לגדולי הכהנים ושרי המלוכה, היה פתוח ופני המת גלוים לכל רואה. וככלות הכהנים להתפלל שׂמו מכסהו עליו ויורידוהו מעל הבמה ויביאוהו במערה. אז נתנו כמרים למאות בשיר קולם, והעוגב ענה אחריהם בהוד קולו, כסער ביום סופה הרעיש הרגיש את קורות ההיכל, וכל ההמון נמלא רגש קדש, ויאצלו ברכה לראש צדיק בבואו בתחתיות ארץ ובהפרדו מהם לנצח.
עוד ימים רבים נשמעו מבית התפלה זמרות ותפלות בעד נשמת המת הנכבד. אבל עוד בחצות הלילה ההוא, בעת אשר קירות ההיכל עוד המו מזמרות המנצחים בנגינותיהם, נאספה עדת אנשים במערה מתחת, כלם כמרים ונזירי נוצרים ואחדים מראשי אצילי העיר עמם. עטויי מעילי בד וחגורי חבל נשאו בעד שבילי המערה ארון עץ עשוי במתכנת הארון אשר הובא בלילה הזה שמה. ויוציאו את הארון הראשון ויסתירוהו באחת הפנות במבוא המערה, ויתנו תחתיו את הארון החדש אשר הביאו אִתם, אז שבו בדומית השקט כאשר באו. ולמחרת הלילה בעת הזאת שבו ובאו ויכסו את ארון מ אָראליס במסכת־אֵבל שחורה, וישימוהו על עגלה עשויה כתבנית העגלות אשר להמקלט ס"ט־פֿרנציסקו, וכן עזבו את העיר שיגוביה באין מחריד. האֹרחה התנהלה לאִטה ותשמור לעשות דרכה בחשכת ליל. מעט מעט נגרע מספרה עד כי בבוא העגלה אל בקעה אחת שוממה ורחבת ידים לא נשארו אִתה בלתי אם ארבעה אנשים אשר הלכו אצלה. אז החישו רגליהם ויעברו את הבקעה, וברוב עמל חתרו להם בעד יערות דרך, עד בואם אל סלע איתן אשר ראשו לעב יגיע. בידים אמונות פתחו להם דלת מסתרה החצובה בקיר הסלע, אז הרימו את הארון מעל העגלה וישאוהו בנתיב הצר השת חֹשך סתרו ובמעלות הצרות והחשכות הנודעות להקורא מראשית הספור הזה. ובכן באו אל עמק הארזים! שם פגשום ארבעה שרים נכבדי ארץ, אשר איש מעברו באו אל המפלט הזה הנודע למו מאז ומקדם, לקדם פני האֹרחה. אז הרימו פעמיהם וילכו יחדו אל המקדש המעט, ויסבו אותו בתפלה רנה וקינה, ומשם באו אל שדה הקבורה הנטוע ארזים ועצי ברותים, ויורידו את הארון בקבר אשר כרו על יד ע מ נ ו א ל הינריקי, ויתפללו תפלה קצרה ויכסוהו בעפר, ויציבו עליו מצבת אבן. ומאראליס מצא מנוחתו בקרב אהוביו מחמדי נפשו אשר היו קרובים ללבו תמיד, בהיותם יחדו מבית אחד, משפחה אחת, אמונה אחת ואל אחד – ממקום אחד באו ואל מקום אחד שבו לנוח ולעמוד לגורלם לקץ הימין. –
לפנות בקר פנו וילכו איש לדרכו, ורק אחדים מעבדי בית מאראליס נשארו שם, לשמור את העמק ולגור בו. מצבות שדה הקברות לא התנוססו בהוד והדר, לזכר המתים אשר מצאו להם שם קבר – כי זכרם חי נשאר בלב אחיהם; אך במקדש הנוצרים אשר בגוביה הוצב ציון אבן יקרה למזכרת נצח לדון פרנאנדו מאראליס, אשר הקימו הספרדים לאות תודת המלך והמלכה ואהבת העם כלו להאדון היקר הזה – כי הגדיל בחייו לעשות!
יט. 🔗
בערב יום המשפט בקרה איזבלה את אישה המלך בחדר משכיתו, ותמצאהו שוקד על עבודתו מבלי הקשיב גם לקול צעדיה, עדי פתחה שפתיה עמו, אז מהר לקום ממקומו ולקדם פניה באהבה.
“ברוך בואך, רעיתי! – קרא באחזו ביד ימינה ובהגישו אותה אל השלחן המכסה במפות–ארץ וציוני מערכה – אמנם נכספה נפשי לראותך ולהשמיעך חדשה בדבר המלחמה אשר נערוך לקראת בני הערב. עתה הנה נודע לי כי בדרך ההולכת אל הַמאה נוכל להבקיע אליהם באין מעצור, ועלינו לעשות עתה חיל עצום ולנסות דבר אליהם מעבר הזה – אך למה נפלו פניך רעיתי, ובשורתי זו לא תשמח לבבך?”
–מערכי לבבך במלחמה עם בני הערב יזכירוני לדאבון נפשי את גבורנו דון פרנאנדו מאראליס, אשר זה לא כבר הופיעה עלינו עצתו, ובמתק שפתיו הורנו את האחרית הטובה הצפויה לנו ולממשלתנו אם נצלח במלחמה הזאת. עוד אשוה לנגדי את אור עיניו ונעם קולו בנשאו מדברותיו בשלהבת רוחו על האֹשר השמור לארצנו לימים יֻצרו. עתה, הה, לנצח נאלם דומיה ולא יאירו עוד דבריו לנו – ולרעיתו האבלה והשוממה!"
“ומה שלום דונה מרים?”
– לשלום מר לה מר – כי עוד יחורו פניה, ועיניה לא תדמענה למן העת אשר התעטפה כחלל נפשה עד כי לא האמננו עוד בחייה. גם מראה פני בעלה המת לא הפריע דומיתה הנוראה ולא פתח את מקור עיניה למלט משא יגונה בדמעת ברכה – ולמענה הנה באתי אליך הפעם –
“למענה? – שאל פרדינאנד משתומם – מה לי לעשות עוד ולא עשית אַתּ לה באהבתך אותה ובחמלתך עליה?”
– האמת הדבר כי מחר תִּקָרא לעמוד לפני השופטים לענות באיש הנפשע ולתת עדיה נגדו?
“כן הוא – ענה המלך – כי אין עצה אחרת להוציא לאור אמת. הן נשבע דון לואיז גרציה כי ראה בעיניו את דה–שיביליה בעופפו חרבו על מאראליס איש חרמו, וגם בהפריד אותם מרים לא השיב חמתו מהשחית וישבע באפו לנקום נקמתו בו לעת מצוא. לפי דבריו יודעת מרים שֹרש דבר נמצא באיבתו ומשטמתו למאראליס רעו וידידו מקדם. ובכל זאת לא אתן אֹמן בדבריו ודרכו הפכפך בעיני, כי לא יאבה להגיד מאין ידע כל אלה – ועלינו לחקור מלים ולשאֹל את פי מרים: אם כה תגיד, ותודיענו מה דבר האיבה אשר היתה בין פדרו ובעלה, גם תשבע באלהים כי כן שמעו אזניה אותו מתנחם לו להרגו, אז אין תקוה עוד להציל את פדרו מרעתו. ואם כחש גרציה בפניו תענה, ובשם ה' תשבע כי לא ידעה ולא שמעה מזה מאומה, אז לא אתן לשואה נפש פדרו אהוב לבבי, ודרור אקרא לו – כי רבים שוטניו המתנקשים בנפשו על כי מצא חן בעיני ואמשכהו חסד”.
– המעט לה גורלה מאת ה', כי עוד נוסיף יגון על מכאובה, בדרשנו ממנה לענות עון פדרו בפניו?
“ומה ממנה יהלוך? – שאל פרדינאנד ויתפלא – האמנם יחשב לבבך כי – – –”
– לבבי לא יחשוב ולא ידע מאומה – נחפזה איזבלה לענות – ורק המֹה יהמה לאשה הנהלאה ההולכת קודר בלחץ אבלה ויגונה, ולמה עוד נרבה פצעיה להביאה במשפט, כי יחזוה המון רבה בעמדה לפני אדֹנים קשים, שרי ההרמנדד אשר לא ידעו רחם? האין לפנינו דרך אחרת לבצע חפצנו? האם לא תשֹׁפוק לך התודה אשר תתן מרים באזני, בשבתה לבטח עמי בחדרי משכיתי, אחרי השבועה אשר ישביענה הכהן פֿרנציסקו לפני האלהים, להגיד קושט אמרי אמת ולהקים עדוּתה לאמונה על אֹדות פדרו, היש בו עון אם לא?"
“ומה יענו גואלי דם מאראליס אם נעשה במחשך מעשינו ובמסתרים תתן מרים עדיה?” – העמיק פרדינאנד שאלה.
– ומי זה יזיד לבלי האמין בדברי המלכה גברת הארץ? – שאלה איזבלה בגאות מושלים – מי מאצילי העם יקשה אלי ולא יט אזנו לאמרת צדקי? אחת היא על כן אמרתי: אנכי אחקרה את מרים לבדי: אם תמלא אחרי דברי דון לואיז, אזי נחלוט ממנה כי אמנם הרשיע פדרו לעשות, ונָשא את עונוֹ, ואם לא – אז אקרא אלי גם את דון לואיז כי תענה כחשו בפניו, ומשפטנו אור יצא. ודרך אחרת אין לפנינו, – כי עלי השליכה האֻמללה את יהבה, כי שמה מבטחה ולא אוכל להובישה משׂברה. הן עזובה מרים מכל, אֹבדה היא בעניה ועלי לשגבה ישע באהבת רעיה נאמנה וחמלת אם רחמניה!
– – – – – – – – – –
כן הפליאה איזבלה עצה, בדעתה את מרים ומרת נפשה. עוד בלילה ההוא, עת התקיפוה המון רגשותיה בהודע לה אידה הנורא, הוציאה מפיה מלים אשר עוררו את רוח איזבלה להבין שמץ דבר ממסתריה, אשר גלה דון לואיז אחרי כן בדברי עדותו. על כן לא נתנה לאיש לקרבה אליה; ובידה השכילה להעירה ולעוררה משנת מות, עת התעלפה האֻמללה משואת פתאם כי באה – מיראתה פן ישמע איש זר את דבריה בשוב אליה רוחה. אך שוא שקדה לשמור מוצא שפתיה – כי נאנקה מרים דֹם, לא הוציאה הגה מפיה, ולא פתחה סגור שפתיה אשר חזרו וחָרבוּ כעלה אֵלה בשלכת!
– – – – – – – – – –
ואיזבלה שחרה את מרים באהבה לעזוב את מעונה בבית מאראליס הגדול והשמם, לבל יהיה אידה נכח פניה תמיד, ולשבת בארמונה, גם לקרוא לה את נערותיה האמונות לה, לעמוד לפניה לשרתה – ומרים נאותה לעצתה בחפץ לבב.
ויהי בערב אשר לפני יום המשפט, ומרים ישבה בחדרה שוממה, נאנחה ותפושה ברוב שערפיה בקרבה, והנה נפתחה הדלת והמלכה באה, ואחד מנערי המלך בא אחריה ויקרב אל מרים וישתחוה לה אפים ארצה ויאמר: " פרדינאנד מלך ארגוניה וקשטיליה ישפות שלום לדונה מרים מאראליס וישחרנה להופיע ביום מחר בצהרים בבית המשפט, בעבור תהי לעדה בדון פדרו די שיביליה, אם היה שונא בנפש לדון פרנאנדו מאראליס הנרצח, ואם קרא עליו מלחמה בפניה, או לא! "
זאת דבר הנער וישתחו ויפן ויצא. ומרים נעותה משמוע ותפעם רוחה מאד, ובפחד ורעדה העבירה ידה על עיניה כמו בקשה להאזין דבר ולחשוף עצה בחפזה. מה זה דבר הנער?… – חשבה עם לבבה ופלצות אחזתּה – האעמוד למשפט עם פדרו לענות עונו בפניו?… האשמיע באזני כל את הדברים אשר התמלטו מפיו בעת אפו, הדברים אשר באו כחרב בלבי ולא אשכחם עוד נצח?…
“מרים!” – קראה איזבלה, ולקול זה הקיצה מרים כמחלום נורא ותבט אל המלכה אשר נדה לה מאד.
– אוי לי כי נדמיתי! – קראה האֻמללה בנפלה לפניה על ברכיה – חוסי נא גברתי! הציליני נא מן הדבר הזה, כי כבד הוא ממני ולא אוכל עשותו!
“ובמה אצילך אפוא, עניה סוערה? התחשי ממנו ולא תגלי על עון האיש אשר רצח את נפש בעלך אלוף נעוריך? התחמלי עליו ביום דין לחשוך נפשו מני שחת?”
– לא – לא קראה מרים הנמוגה – מות יומת הרוצח, אבל לא דון פדרו! מי הגיד לכם כי הוא רצחו נפש? למה ינבלו את שם כבודו בעלילות שוא כאלה? שפטו לכם את הרשע, כגמול ידיו עשו לו; אך אל תגעו בדי שיביליה – כי הוא נקי אֹבד ולא בו האשם! אנכי היודעת ועֵדה כי לא הוא האָשם… התאבו להפיל גם אותו על חלליכם ולהביא גם בעצמותיו רצח?"
ומרים לא הבינה בשלהבת רוחה כי בזה תחדש עדיה נגדה והמלכה עוד תוסיף לחשדה חשד, ותחפוץ לקום; אבל בראותה את המלכה משקפת אליה בעינים חודרות נבהלה נפשה מאד ותשב ותפול לארץ.
"ומאין תדעי כי לא יד פדרו היתה באישך להמיתו?… מאין נוכחת לדעת תמתו לפני דעתך אותו?… הלא מוזר הוא לך – ומה ימריצך אפוא לענות צדקתו בו? – שאלתּה איזבלה בפנים נזעמים.
ומרים נאלמה דומיה עדי רגע, אז הסתירה פניה בכנף בגדי המלכה ותקרא ברעדה לאמור:
– חוסי נא עלי גברת עדינה! אהיה נא בעיניך כמשֻגעה, אך אל נא תעמיקי שאָלה! כי אמנם משגעה אני בהחפזי לעורר חמלה על האיש אשר הקריב לשחת נפש בעלי! אכן מות ימוּת אך אל נא תדרשי ממני כי אשים אנכי אשם נפשו ומרוח שפתי יכלה! "
“אל תיראי מרים יקירתי! – ענתה איזבלה בידידות – כי לא אוסיף עוד לשאלך. גם לא אדרוש ממך כל־דבר אשר למורת רוחך יהיה – אם לא ידרוש זאת המשפט, אשר לא נוכל להטותו אל אשר נחפוץ. אכן אבין למבוכתך, כי נחל יגונך לא ממעין אחד יפרץ… ובכל זאת לא אשים אשם נפשך. לכן התאוששי בת אֻמללה ושובי למנוחיכי! חלילה לי להקשיח לבי ממך; אך מה לעשות וגבול הצדק לא נוכל לעבור! הן כבדה האשמה על פדרו ועלינו לחקור דבר, אם כי רחק לבנו מהאמין בדברי שוטנו ומרשיעו – ורק על פי עדותך יקום דבר, אם יצא רשע בהשפטו או תצא כאור צדקתו ודרור יקרא לו”.
– על פי עדותי? – שאלה מרים משתאה – הבדבר שפתי משפטו אור יצא? ובאמרי פי רוח והצלה יעמוד לו? רוח והצלה – לפדרו ־ מאמרי פי?!…. כן שנתה מרים דבריה ואור תקוה נגה על חורת פניה, כאור שמש על שכבת השלג ביום חרף.
“התחזקי נא והביני דבר! – אמרה איזבלה בהעבירה ידה על ראשה החפוי – הן את אשר אוכל אעשה, והקל אקל מעליך את משא הפקודה אשר תועידך למשפט, אבל לחלפה כלה לא אוכלה”.
אז ספרה למרים את כל דברי דון לואיז גרציה מהחל ועד כלה, וככלותה לספר חכתה את מרים בדברים לדעת מלים תענינה, ובראותה כי עוד נאלמה היא לא תפתח פיה, הוסיפה לה: " הנה יצא דבר מפי כי תתני עדותך לפני לבדי, אחרי השבעך באלהים לפני אחד הכהנים להודיעני קושט אמרי אמת, או אז יאָמנו דבריך כמו השמעתם בתוך קהל ועדה לפני השופטים היושבים על מדין! "
רגעים אחדים החרישה מרים בשיתה עצות בנפשה. אז קמה עמדה לפני המלכה ותאמץ לבה ותאמר:
– מרום חסדך מנגדי, גבירה יקרה! כי אחר כבוד לקחתּני ותתני לי מחסה עז בצל כנפיך, ואנכי צעירת אמהותיך אֻמללה ונהלאה, וקשי יומי הנה יאלצני למרות רוחך הנדיבה, חֵרף חסדך הטוב לי מחיים – על כן זחלתי ואירא פן תנחמי על אהבתך בעזבי עצת כבודך. ועתה הקשיבי נא גבירה! לא לפניך עדותי אתן, כי אם בפני כל עם ועדה, ואחרי דברי לא אשנה. אכן נבהלה נפשי בראשונה – כי נקראתי פתאֹם מאת המלך ואנכי לא פללתי; אך הנה עברה כצל מבוכתי, ואשר גמרתי בלבי אקימה… ועתה אַתּ מלכה עדינה ורבת חסד! – בדברים אלה שבה ותפול לרגלי איזבלה בבכי ותחנונים – סלחי נא לי על שפכי שיחי לפניך, ואשכח כי לפני מלכת הארץ הנני עומדת, ואני סורה וגלמודה, שוממה ונאנחה – סלחי נא לי, ולאות סליחתך אל נא תשיבי פני בשאלה אחת אשר אשאל ממך הפעם!
“מה חטאת כי אסלח לך בת טובה ואמללה?! – ענתה איזבלה ידידות ותנסה להקימה מן הארץ – דברי נא ואשמעה! כי לא אשיב פניך ריקם בכל אשר תבקשי ממני”.
– הנה כן תדברי אלי עתה גבירה רבת חסד; אבל יבוא יום ולבך ינחם על מבטח שפתיך עתה – ומחר יהיה האות הזה! מחר תשמענה אזניך את אשר לא פללת, לא דמית ולא עלה על לבך. אכן לא תאמיני לקולי; אבל חי ה' אלהי האמת כי אך אמת יהגה חכי – מחר יהיה האות הזה, ואַתּ גבירה אל נא תשתאי אלי! הן חידות לך דברי עתה – אבל מחר תּשמעי פתרונם הנורא, אז תשוֹמי ותאחזי שׂער, אז – תדרש לי עזרתך, אז גברתי אל נא תרשיעי באפך, גם כי תעוי משמוע אל תקצפי עלי עד מאד ואל תסתירי פניך ממני – אם מצאתי חן בעיניך להכירני ולאהבני נדבה!
“אם רק לא בזדון אשמת, ומרעתך שבת ונחמת, אז לא אחדל מהיות עליך סתרה, ילדה נפלאה – ויקרה! לכן הבליגי עתה ובקשי עזרה מאת אלהי הישע וכל קדושיו עמו, כי יתן עז לך ויאזרך חיל לנשוא את העמל הרב אשר תשבע נפשך ביום מחר!” –
ובדברה זאת הושיטה ידה לה באהבת חסד, מבלי דעת כי בזה אך תעמיק תרחיב פצעי לבבה, ותכביד על האֻמללה הנהלּאה את משא עמלה ומצוקתה, בהתאמצה להקים ולעשות מזמות לבה ביום מחר.
כ. 🔗
הבקר אור ובשיגוביה קם שאון מהמון אדם רב. עבדים ושרים, אכרים וקציני עם יחדו נהרו אל בית המשפט. רבבות אדם מהעיר וסביבותיה המו רגשו, ברגש ושאון עברו ואיש אחיו דחקו, לברוא להם יד בראש מרומים על יציעי הבית מסביב, לראות ולהבין משפט זה יצא על השערוריה הנוראה אשר נהיתה בארץ. – כי דון פרנאנדו מאראליס, הגבור הישר והאהוב לכל, בתוך רחובות נרצח, ודמו הנה נדרש מיד דון פדרו די שיביליה, העלם הנחמד אשר שמו רומם תחת לשון כל יודעיו – כי ישרה נפשו בו ורוח נדיבה סמכתהו מעודו. אכן נודע כי רבה המשטמה, קשתה כשאול שנאתם, ולא נפלאת היתה אם נפל איש בחרב רעהו ביום קרב. אבל פצע החלל יוכיח כי הֻכָּה מאחריו אל החֹמש, ודברים רבים יתנו עדיהם כי די שיביליה הרגהו – איש אשר לא ברוצחי חרש חלקו, כי אמיץ לבו בגבורים ובאצילי ספרד הכי נכבד – האיש כמהו יארוב לעָרֵהו מאחריו ובסתר יכנו נפש?!
מראש המגדל השמיע הפעמון קול השעה התשיעית, ודלתות ההיכל נפתחו ושרי האחוָה הקדושה11, כהני הפֿרנציסקנים מהמקדש הקרוב וראשי אצילי קשטיליה גואלי דם מאראליס בן ארצם באו לאִטם וישבו בחצי מעגל; בו פנו מקום להנאשם, להמשטינים ולהעדים אשר מפיהם יחקרו דבר. סביב להם העמידו חיל שומרים חמושים, להבדיל ביניהם ובין המון הרואים, אשר מלאו את הבית עד אפס מקום. אחרי כן בא גם המלך פרדינאנד עם שרים אחרים רואי פניו, ונערים אצילים העומדים לפניו לשרתו. דוּמם השיב שלום לכל העדה אשר קמו לפניו ויברכוהו, וירמוז להם לשבת על מקומותיהם, אז פתח שפתיו עמם ויאמר:
"שמעו נא עדת שרים, כהנים וחברי האחוה הקדושה! הלא תדעו את המקרה הנורא אשר המריצנו להועד עתה במקום הזה! ולולא יקרו לי נפשות הנרצח והנאשם, כי עתה עזבתי את הדבר בידי שופטי הצדק לראות מה יחרצו המה. אך הנה איזבלה רעיתי המלכה, גואלת דם מאראליס עבדה הנאמן. דורשת מידי לעשות משפטו ודינו, – והנאשם הוא די שיביליה, אשר עבדני לאמונה במלחמות ספרד וסיציליה, ואנכי עוד לא גמלתי חסד לנפשו על כל הטוב אשר עשה, ולבבי לא יתנני להאמין, כי אביר ארץ פועל גבורות ואוהב צדקה וחסד כמהו יהפך לרשע נקלה, אכזרי ומוג לב, השומר נשף להכות נפש בסתר. – אי לזאת אבקשכם חברי האחוה הקדושה, גם מאתכם כהני אֵל עליון ונדיבי עמי הנאספים פה יחדו הנה אדרוש: הבו לי עצה ועזרה בדבר בקשה הזה! חקרו, דרשו היטב, שפטו לאמונה ואל תשאו פני כל! אך אל נא ישאכם לבכם לשאוף לנקם! אל יתחמץ לבבכם לזכר אוהבכם המוּמת – פן תשגו בחפזכם ותוציאו משפט מעֻקל; זכרו חסדי דון סבסטיון די שיביליה הנאמנים, וגבורות דון פדרו בנו וצדקותיו אשר עשה בארצנו וממלכתנו – אולי באמת נקי הוא מדם מאראליס השפוך! אמנם אם תצא לאור אמת, כי ידיו שפכו את הדם הזה, הרשיעוהו איפוא בהשפטו, אל תחמלו אֶל ימי עלומיו ועשו בו משפט כתוב: “שופך דם האדם באדם דמו ישפך”. ועתה יובא נא האסיר הנה ונראה איך יפול דבר! "
מכל פנות ההיכל נשמעו תשואות חן לדברי המלך הנאמרים בצדק, וכלם נשאו עיניהם אל הפתח, – והנה הובא דון פדרו אסור באזיקים וכבלי ברזל, בין מערכות גבורי חיל אחוזי חרב הנצבים לימינו ולשמאלו. מלבושיו המגֹאלים והמלאים בהרות וכתמים כהים – כי לא נתנוהו להחליף שמלותיו למן הלילה הנורא ההוא – נעו עליו בלכתו מרֹחב מדתם, כי שֻלח רזון בעצמיו, לחייו חורו, פניו נפלו, שערות ראשו הפרועות רטבו דבקו אל מצחו אשר היה לקמטים מעֹצר רעה ויגון. ובכל זאת ענתה בו הכרת פניו כי נקי הוא מפשע הרב הזה, ובעמדו בתוך הבית נשא סביב עיניו וישתחו לפני המלך וכרגע שב וירם ראשו ויתיצב במלוא קומתו – כי בכל מצוקותיו ותלאותיו לא שחה גבהותו ולא נשבר גאון עוזו.
“דון פדרו די שיביליה! – נשא המלך מדברותיו אליו – הנה שמעתי דון פֿיליקס די איסטאבאן כי השיבות חסדי אחור ולא חפצת לבחור לך אנשים יודעי דת ודין אשר יעמדו לימינך להצדיקך: האמת הגידו לי כי אין את נפשך להקל מעליך משאת חרפתך, תַשכֵן לעפר כבוד שמך ולא תאבה הצילו מדבת עם? תדע כי אחריתך להכרית ואתה מחשה? למה לא תנסה לעמוד על נפשך ולהציל כבודך וחיתך מרדת שחת? האמנם קצת בחיים ותאמר לישועתך נואש? בזה הלא תתן תודה כי גדול עונך מנשוא או כי אבדה אמונתך באלהי המשפט, אשר לא יתן לעולם מוט לצדיק. – לכן בטרם אצוה לחקור דבר ולחרוץ משפט, הנני דורש ממך לתת לי מענה, אשמעה מה בפיך ולא יכבד ממני להוציא כאור משפטך, אולי תצדק בדבריך ולא ישפך דם נקי בקרב ארצי. כי אמנם הטוב לי לראות דמיך כמים המוגרים? הכמות נבל ומרצח ימות האיש אשר היה קרוב בלבי ואת ידידי הוא נמנה? לכן מהרה וענני דבר: מדוע מאסת בחיים? על מה תראה כבודך לכלמה ושמך לחרפת עולם – ואינך משים על לב?”
דומית מות שררה על כל העדה הנאספה, ודון פדרו התעורר מדברי המלך אשר נגעו עד לבו, ובחזקה עצר חרדת קולו בהשיבו דבר לאמר: " הן כל יענה עוני בי, ומה יועילו אמרי פי? הה אדני ומלכי, מה אֹמר, מה אדבר ומה אצטדק? לו היה לי אות לטובה, כי עתה לא הכחדתיו תחת לשוני, כי עתה התאמצתי לגול מעלי חרפה ובוז, למען כבוד אבי היקר, אשר שמו וזכרו קדש לי; אך מה אעשה ומאומה אין בפי להוכיח עלי צדקתי! האלהים יודע תּמתי כי נקי אני מדמי מאראליס; אבל איככה אוכל להחריש מתים מחלד ולכזב את האותות אשר יתנו עדיהם נגדי? אמנם שונא הייתי למאראליס מתמול שלשום, גם נשבעתי באפי לכלות נקמתי בו; אבל לוּ גם השיב שנאה אל חיקי, לו גם צדקתי במשטמתי הכל, גם אז לא נקלותי לארוב אליו במסתרים ולהתפל עליו באישון לילה כגנב במחתרת. ואם זממתי לקחת נפשו, הלא אך קרבות חפצתי, לערוך אתו מלחמה לעיני השמש, כמשפט לגבורי עם הישרים בלבותם. לכן אל נא תהי לכם דומיתי לאות אשמה ותודה! וכל עוד נשמתי בי, בטרם אָשלך אל אבני בור כפגר מובס, בטרם תאטר עלי באר פיה, בטרם תפזרנה עצמי לפי שאול – קרוא אקרא ולא אחשׂך: אל תתנוני לפני בן בליעל! אל תאמינו לכל האותות אשר יענו בי שקר! – לא! – הוסיף לקרוא במועל ידיו האסורות – גם פה גם בגיא ההרגה, גם עתה גם בצאת נפשי כל עוד נשמתי בי קרֹא אקרא בלי חשך כי נקי אני ובתֻמתי אֹבד! קולי אל אלהים אקרא, ולכל קדושיו עמו אתחנן, ישמעו המה ויענו בי ומן השמים יגידו צדקי. ואם ילבש בשרי רמה ויבוא רקב בעצמי, עוד תקותי בי כי יחשקו כבודי משחת בלי, ואחרון על עפר יקום ינוד לפדרו האֻמלל כי הוא נקי אָבד ובלי פשע נתנו את רשעים קברו. – האלהים יודע תמתי כי לא אנכי רצחתי את נפש מאראליס, ואם אין לאל ידי לשום אותותי אותות – הרשיעוני איפוא בהשפטי! אך אם המצא ימצא הרוצח לעת קץ וצדקתי אור תצא, זכרו נא את דברי אלה ואל תאמינו עוד כי אנכי גמלתי שׁלמי רע ואת מלכי ועמי עכרתי בתועבת רשע – אז איתם ונקיתי מפשע רב ותהי זאת נחמתי! "
"אם כה תחזיק בתמתך, למה לא אתן עדיך למען תצדק? – שאל הכהן פרנציסקו ראש מקדש הפרנציסקים – התדע בני כי באמרך נואש תחטא לאלהי שדי אשר לא יחפוץ במות האדם? והוא יחשוב זאת לעון לך כמו שלחת יד בנפשך למרות עיני כבודו. לכן באחת אדבר: אם צדקה נפשך, תן לנו עדות נאמנה, הוכח עליך צדקתך ונדעה! "
“אין בפי תוכחות – ענה פדרו בלב רגז – ומה בצע בדבר שפתים? מי זה יאמין לי? מי בכל העדה הנאספה לא יניע ראש בשמעו מפי זרות לא יאמנו כי יסֻפרו: כי בליל הרצח ההוא הֻכיתי בשממון ובתמהון לבב, ובתוך המית סופה וחזיז קולות קמתי וארוץ החוצה? מי יאמין לשמועה, כי מבלי דעת הובילוני רגלי קאלי סולידאדה, ובהכשלי בגוית דון פרנאנדו מאראליס נפלתי על האדמה אשר אָדמה מדמו, ממנו מלאו ידי וכל מלבושי אנאלתי, ובראותי את פני החלל פחד קראני ורעדה ותבעתני פלצות עד כי לא יכלתי למוש ממקומי? היכל יכלתי להרים בכח קולי ולקרוא לעזרה, בראותי פתאם את אויבי עז, אשר הקדשתי ליום הרגה, שוכב לרגלי מת ומתגולל בדמו?”
מרעיד ומתנודד מזכרון הלילה הנורא נאנק פדרו דֹם, וישען בלי כח על איש צבא הקרוב אליו וידום רגעים אחדים. אז שם אל המלך פניו ויאמר: " בי אדני, צוה נא ויחלו לחקור משפט! אכן מרום חסדך מנגדי, כי גם בעצבך ורגזך לזכר החלל אהוב לבבך לא כלאת רחמיך ממני ותבקש להוציא לאור צדקי. ורק לבעבור זאת חפצתי בחיים, למען יהיה לאל ידי לערות נפשי למענך ולהראות כי לא שגית בי בהטותך עלי חסדך. אך מה לעשות והאלהים מצא את עוני! כי חרשתי רעה על דון פדרנאנדו מאראליס, על כן הלמני חשֹד, ונקלתי עוד מהיות כלי חפץ בידו למצוא את המרצח ולהסגירו אל שופטיו. לכן אדני מלכי, רב לי לעצור את העדה הנכבדה בדבר שפתים לבלי הועיל, צוה נא איפוא ויחלו לחקור משפט! "
חזקו דברי פדרו על השומעים, כי העידו על תמתו ובור לבו. גם חברי האחוה הקדושה התעוררו כמעט לחמלה על העלם האֹבד הזה, ורק ראש כהני הפרנציסקים הקשה לבבו. ויצו לדון פֿיליקס די איסטאבאן למהר ולהביא את העדים, אחרי אשר ישביעם אחד הכהנים בשם האל כי יתנו עדותם באמת ובאמונה.
כא. 🔗
העד הראשון היה דון אלונזו די אגוילאר. הוא הגיד להשופטים את כל אשר ראה במקום אשר מצא את מאראליס מתבוסס בדמו, וכי מבוכת דון פדרו וידיו ובגדים המלאים דם העירוהו לאסור אותו עוד טרם נמצאה חרבו השבורה אצל נבלת החלל. – ואנשי החיל אשר נלוו אליו אז, מלאו את דבריו. וכן נאמנה גם עדות גויזיפו הזקן, אם כי הכביר מלים בלי דעת ובאולת דרכו בחר, לתת דפי בבי הנעורים, המביאים פח יקוש על דרכי רעיתו יפתו הזקנה בנשים – כי מאז חמד העלם ביתו לשבתו, אבדה יואנה מנוחתה ותשקוד כל הימים לעשות לו מטעמים ולתת מעדנים לנפשו; אבל ידו לא נגעה בם, כי לא באלה חפץ, וכל היום התאוה תאוה לשפך דם ולאַבּד נפש, על כן התגעש בחדר משכיתו ותמיד נשמע רגז קולו בקראו: “דם! נקם!”. אך בליל הסער הנורא ערבה לו שנתו מבוא השמש עד השעה האחת עשרה. אז פתח את הדלת ברעש וירץ פתאם מתוך הבית, כמשגע אשר רוח רעה תבעתהו. – אחריו השיבה יואנה אמריה, ותספר, כי אמנם היה שכנם הצעיר סר וזעף תמיד, כל הימים הלך קודר וישתוחח ביגונו, ולפעמים התרגז, דבר דברים שאין להם שחר, ומפיו הוציא מלים: “דם ונקם!”. ובלילה ההוא נרדם מעת בוא השמש, ולשוא שקדה להעירהו לאכול ארוחת הערב, כי תרדמת ה' נפלה עליו.
"אבל השמעתם בדבריו גם מלת “רצח?” – שאָלם הכהן פֿרנציסקו אשר כל זה לא שוה לו. כי בימים ההם הסכינו לשמוע הגה “דם ונקם” מפי האצילים האבירים, אשר לא נחשב לעון להם, בקראם איש על רעהו מלחמה לנקום נקם כבודם.
– המלה הזאת לא שמעתי – ענה גויזיפו אחרי חשבו מעט.
“השמעתם מפי פדרו את שם האיש אשר עליו סמכה חמתו?”
– “גם זאת לא שמעתי” ענה גויזיפו, אך אשתו הזקנה עקשה פיה בשחוק ערמה ותען: “לא שם איש כי שם “מרים” שמעתיו קורא לפעמים בסערת חמה, ובהביאי לו פעם אחת ארוחתו בצהרים השתוממתי מאד על זעם אפו ועברתו כי קשתה לזכר השם הזה”.
לדברים האלה התלקחו פני פדרו כאש להבה, והמלך השתאה ויתר ממקומו. גם רבים מהאספה שמעו זאת ויתמהו תמה.
“ומתי עזב האסיר בלילה ההוא את חדר משכבו?” – הוסיף הכהן לשאול.
– ברגע אשר השמיע הפעמון הגדול מראש המגדל את השעה האחת עשרה – ענו גויזיפו ויואנה יחדו.
“ומאומה לא שמעתם בלתי אם קול צעדיו בהרחיקו בחפזה מביתכם? – אולי דרש אתכם לשכנו או קרא לאור נר? הגידו אל תכחדו, זכרו כי באלהים נשבעתם! – קרא אליהם הכהן פרנציסקו בראותו כי נבוכו נאלמו דומיה – זכרו כי לא ינקה ה' את אשר ישא שמו לשוא! לכן הגידו: האם קרא אליכם פדרו או לא?”
– הוא קרא לאור נר, אך – – –
"אך ערבה אז לכם מנוחתכם ותמאנו לעזוב ערשכם הרעננה – ובזה השאתם מות על האיש אשר אולי גבר תמים הוא, ותסכסכו את דברי המשפט מבלתי יכלת למצוא את הרוצח עוד. הנה הגדתם כי בא פדרו אל ביתו בבוא השמש, ומאז עד השעה האחת עשרה ישן וירדם עד כי לא יכלתם להעירהו גם לאכול ארוחתו; אך לא ינום ולא יישן מחבל און לרצח נפש! פיכם ענה בכם כי אחרתם לשמוע בקולו ולהאיר נר בחדרו, ופדרו אומר כי לא מצא את חרבו ויעזוב את ביתו בלעדיה, – לו שמעתם לקולו הקשבתם כי עתה יכלנו דעת מכם דבר אמת אם כנים דבריו כי לא היתה חרבו אתו. לפי דבריכם הלא קרא לאור נר, ועל זאת אשוב אתפלא: הלאור יקום רוצח? הלא חורשי מחשבות און המה יהיו במורדי אור, ישמרו נשף חשקם כי ישופם חשך ולא תשורם עין! "
“לוּלא נשבע פדרו לנקם, לולא שמר עברתו להחלל, אזי נעניתי לך גם אני – אמר ראש האחוה הקדושה – אך אחרי דעתנו כי אמנם זמם לקחת נפשו, מדוע לא נאמין כי בצע זממו בעת מצוא גם אם לא עלתה זאת על לבו לפני צאתו מביתו?”
“טרם נחקור שנאתו ונקמתו, לנו לדעת דבר אחד לאשורו, – ענה ראש הכהנים במנוחה – הידעתם לנכון כי רק בשעה האחת עשרה יצא דון פדרו מביתו?” – הוסיף לשאול את גויזיפו.
– על זאת לא אוכל להשבע, אב נכבד! כי בעת הזאת בקרתי אני ורעיתי בבית שכננו. אך בשובנו הביתה עלתה יואנה אל חדר דון פדרו ותמצא את הארוחה במקום אשר הניחה, והוא עוד הוזה שוכב כבראשונה, – ובצדק נחשוב כי לא נע ולא זע ממקומו כל העת ההיא.
“ההוא לבדו נשאר בבית?”
– לא, כי שפחתנו בתיה עשתה עבודתה בחדר אשר תחת עלית קיר מעונו.
“יקראו לה ותבוא הלום!”
הפקודה הזאת נמלאה כרגע, כי גם בּתיה היתה שמה, בערוג נפשה לדעת דבר המשפט, ולקול הקריאה מהרה נגשה. והכהן שאלה, אם שמעה קול המולה בעלית הקיר בהיותה בבית לבדה? ותספר בתיה, כי אמנם הקשיבו אזניה פעם אחת כקול צעדי גבר מתהלך שם לאטו, גם נדמה לה כמו נשמע אחרי כן קול משַק הדלת אשר מאחרי הבית בהסגרה. אך כל אלה כחלום חזיון לילה נדמו לה, – כי נמה אז לרגעים בהיותה אחוזה בחבלי שֵנה. גם התחולל הסער ולא הרהיבה עז בנפשה לצאת מפתח ביתה. גם שבה הדומיה לקדמותה ולא הקשיבה עוד מאומה עד שוב אדוניה לביתם.
“ובאיזה שעה היתה זאת?” – שאל הכהן פרנציסקו.
– אדמה כי היתה אז השעה התשיעית.
והמלך והכהן שמו זאת אל לבם ויחלו לחשוב מחשבות, אך ראש האחוה הביע אֹמר כי כל אלה עוד יוסיפו לחַזק דעתו הראשונה.
עד כה לא אבד פדרו מנוחתו; אך פתאם נע ממקומו כמו שער הוא בנפשו דבר אשר לא פלל בראשונה.
“הלא תחפוץ לדבר – אמר המלך אליו בסגת בתיה אחור – דבּר דון פדרו ונשמעה!”
– הנה נא הואלתי להגיד לאדני המלך כי כנים דברי השפחה – ענה פדרו – אנכי יודע נאמנה כי היין אשר שתיתי בערב ההוא היה מסוך בשקוּי־שנה, ואויבי הנסתר אשר מסך לי יין משתי, התגנב בחדרי עת התקיפתני השנה העזה כמות, ויגנב את חרבי למען יתעוללו לי כי אנכי הרצח, וקול צעדיו הוא אשר שמעה השפחה בתוך הדומיה, בהיותי נרדם על משכבי, נטוש ועזוב מכל חוּשי בי. ובאמת איך היה לאל ידי בעת הקצרה אשר לא היו גויזיפו ויואנה בביתם, לקחת מועד ליקץ משנתי, לקום ממשכבי, לרדוף, להשיג ולהרוג ולשוב למקומי, למנוחתי ושנתי, באין שומע ובאין מבין? ואם בכל אלה עשיתי זאת – איזה רוח עועים עברה עלי, כי הסכלתי לשוב אל מקום הרצח ולעמוד על משמרתי, עדי יתפשוני ואסור יאסרוני?
“לא רוח עועים כי אם רוח הנחם צרר אותך בכנפיו – ענה ראש האחוה הקדושה – רוח אלהי המשפט הוא, אשר הכך בסנורים למען יוּשב גמולך בראשך בנפלך בידי שופטיו בתבל ארצו. הן פרוע ונעכר נחפזת לרוץ בֹחֹשך אפלה, או נעו מעגלותיך ורעש סופה וחזיז קולות החרידוך הממוך, ורוח אלהי הגמולות נשאתך ותביאך אל מקום זה הרבית לפשוע, שם מעדו קרסוליך ותפול על גוית הנרצח. ויען אשר לא הסכנת מימיך לעשות תועבה כזאת, הנה בעתוך צר ומצוקה למראה פעולתך המוראה והנוראה – הכַּרת בלהות צלמות ותכסך פלצות”.
“אל נא בחפזך – השיב ראש הכהנים אמריו לו – אם נגזר אֹמר כי הוא הרוצח, איככה לא הקשיבה השפחה את קול צעדיו בשובו? ואחרי דעתנו כי כשוב יואנה הביתה דרשה לשכנו ותמצאהו שוכב על משכבו כבראשונה, עלינו להשיב אל לבנו אולי הצדק אתו וידי אחרים היו במעל הזה?”
– אבל מי הגיד לך אבי הנכבד כי לא נעשה הרצח רגעים אחדים לפני התפש הרוצח אצל החלל? – העמיק ראש האחוה שאָלה.
מבלי ענות דבר צוה הכהן להסוכן אשר על בית ההרוג לגשת לפני האספה, וישביעהו להגיד לפניהם: באיזה שעה עזב אדוניו בלילה ההוא את ביתו.
– ברבע לשעה התשיעית – ענה הנשאל.
"ומדוע קדמו פעמיו ללכת? הלא אך בשעה העשירית נועדו שרי המועצה אל היכל המלך, ומרחק הדרך מבית דון פרנאנדו מאראליס לא יותר ממהלך ארבעים רגעים לאיש רגלי.
– ובכל זאת כנים דברי – ענה הסוכן – ואנכי שאלתי את פיו לפני לכתו: את מי מעבדיו יאבה לקחת אתּו? ויען כי חפצו ללכת לבדו, כאשר הסכין לעשות פעמים רבות. אך בעת ההיא היו פניו רעים מאד, כי עברה מחלה על נפשו, גם היה סר וזעף מאד, כי בפעם ההיא לא השיב ברכה כדרכו מדי ברכוהו עבדיו לשלום.
ומתי יכל לבוא קאלי סולידאדה, אם יצא מביתו ברבע לשעה התשיעית?"
– בין הרגע העשירי והחמשה עשר אחרי השעה הזאת, אם לא נעצר בדרך לכתו שמה.
“אם כן היה הרצח בין השעה התשיעית והעשירית – הוכח הכהן מלים – ודון פדרו הן יצא מביתו בשעה האחת עשרה – הלא אות הוא כי אמת יהגה, כי כבר נעשה הרצח לפני בואו קאלי סולידאדה”.
– ומי זה לידנו יתקע כי לא נעצר דון פרנאנדו בדרך, בטרם יבוא אל המקום הזה? – נוכח ראש האחוה עמו.
“עת המועדה בארמון המלך היתה בשעה העשירית – ענה הכהן – ומאראליס היה איש אשר ידע מועדו, ואל נכון לא הפנה לבו גם בפעם הזאת להתמהמה ולעבור המועד.”
– אולי צרו צעדיו בלכתו, כי חולה היה לפי דברת הסכן אשר על ביתו – הקשה ראש האחוה לשאול.
"הנה לפנינו תעודת בנדיקטו הרופא, וממנה נראה כי כאשר הובא דון פרנאנדו מאראליס אל ארמון המלך כבר היה מת יותר משלש שעות. – יגש נא הרופא הלום ונשמע זאת מפיו שנית! "
אז נגש בנדיקטו רופא בית המלך וישנה את דברי ראש הכהנים באזני כל בעלי האספה, גם שת עליהם נוספות, בספרו, כי ברגע אשר הובא ההרוג, בקר את גויתו ולשוא עמל למצוא בה עוד רגש חיים, כי היתה קרה וקפואה ורוחה עזבה זה כבר.
“ומתי הביאוהו הארמונה?”
– כחצי שעה אחרי חצות הלילה.
כב. 🔗
דומית מות שררה בכל הבית ככלות הרופא להגיד דברו, והשופטים התעצבו אל לבם על תהפוכות הדברים אשר התנגשו יחדו להאביד עצתם ולהסתיר בינתם, וכמעט נואשו ממצוא את החידה ומהוציא לאור אמת.
“כל הדברים יגעים – פתח ראש הכהנים שפתיו אתם, בראותו כי בושש ראש האחוה לחות דעתו הפעם – לו ידענו לנכון כי ישן האסיר בביתו מבוא השמש עד השעה האחת עשרה, כי עתה קראנו לו דרור על פי עדות הרופא הנאמנה; אך קול הצעדים אשר שמעה השפחה ישַנה פני הדבר – כי העת אשר בה נשמע הקול הזה והעת אשר נעשה בה הרצח מתאימות אשה את אחותה, והרגלים אשר צעדו לאטן בעלית הקיר מהרו גם לרוץ לרעה קאלי סולידאדה; אך אם היו רגלי דון פדרו או רגלי האיש, אשר לפי דעתו גנב חרבו ממנו – זאת פליאה היא ולא נדע; אותה שימו אל לב, כי על פי כלכם יקום דבר ולא לאיש אחד הגד משפט. הן לבי ישאני להצדיק את דון פדרו, ורעי הנכבד ראש האחוה הקדושה לא כן ידמה, והעדות והדברים מסֻכסכים מאד, כי יצדיקוהו וירשיעוהו גם יחד, ועליכם איפוא לדעת ולהבין משפט זה תבחרו לכם”.
– אבל עוד אחת נשארה לנו והיא תביננו פשר דבר – הביע ראש האחוה אֹמר– הן אחת נשבעתי לשפוט צדק וחלילה לי להטות משפט, אך אשר יהגה לבי אותה אגיד: מדוע לא נתבונן אל שנאת האסיר ועברתו להמת אשר כשאול קשתה? למה התנחם להרגו ביום קרב ולהנקם ממנו בחרף נפשו? אולי השיב דון פרנאנדו מאראליס את פני אויבו עז וימאן להלחם אתו, ועל כן בערה כאש חמתו ויתנכל אליו להכותו בשלי ולהמיתהו בסתר? ואם השכיל דון פדרו להודות בפיו על זממת לבבו להטות לבבנו אליו – העל כן נטה משפט, נשא פניו ונרצהו? לכן באחת אדבר: נשימה לב להתבונן ולחקור דבר שנאתו להחלל, נבוא עד תכונתה ונדע איזה משפט נוציא אור.
“כדבריך כן יהי – אמר המלך, ותשואת חן נשמעה מכל האספה לתבונות דברי ראש האחוה הקדושה – עוד לנו שנים עדים ועל פיהם יקום דבר. אולם אם גם דבריהם לא ישאו יחד, אז חי ה' אם יפול עתה משערת ראשו ארצה! כי נעלה ארוכה לו ונחשׂך משפטו לעת אחרת”.
וראש האחוה נתן צו – ודון לואיז גרציה נגש ויעמוד לפני האספה. ורואיו כלם השגיחו אליו התבוננו: הזה האיש הנזיר והקדוש, הרחוק זה כמה מתשואות תבל וצאצאיה, האיש אשר רק לאלהיו נשא נפשו בצום תפלה ותחנונים, יתיצב בבית הזה עתה ויקרב למשפט להיות לעד ממהר בין דם לדם? ויותר מכלם השתומם פדרו בראותו כי קם האיש הזה לענות בו רעה. ובספרו בפניו את כל דבר ליל המשתה וריבות שפתיו עם דון פרנאנדו מאראליס, התחמץ לב העלם ולא יכל עוד למשול ברוח: “הוי נבל ובליעל! – קרא פתאם בזעם אפו – איפה נחבאת בעת ההיא? איכה נועזת להסתר במסתרים ולשמוע דברים לא לך? אין זאת כי אם אֹרב היית לי ובצדיה נחבאת להפיל עלי הוה לא אוכל כפרה – כי מה זאת הביאתך בירכתי הגן ותעצרך מלכת לדרכך? הוי בוגד באדם! העל פי עדותך זו אצא רשע בהשפטי ויסור אלי מר המות?”
“לא על פי עדות כזאת מלפנינו משפטך יצא – קרא המלך מבלי חכות את הכהן וראשי האחוה בדברים – ואתה דון לואיז גרציה אם יש את נפשך להקים עדותך, הגידה לנו איככה נמצאת בגן המת בעת ההיא? או תן לנו עד אחר אשר יעיד לאמונה – כי האֹרב במסתרים כעד שקרים יחשב ולא על פיו יקום דבר”.
ודון לואיז כפף כאגמון ראשו ויען בענות רוח ולשון ערומים לאמר: “אכן צר לי לשאת חמת אדני המלך על כי הרהבתי עז בנפשי לדבר בצדקה. אך אנכי לא אבקש כבוד ממתים מחלד על כן לא אירא פן יחשדוני – ואולם לבעבור הראות כי נאמנה עדותי, אהיה כמזכיר לפני אדני המלך כי עוד יש עדה אחת אשר תקים ותמלא את דברי”.
“כן יהי כאשר דברת” – ענה פרדינאנד וירזום לדון פיליקס די איסטאבאן אשר מהר ויעזוב את ההיכל לעשות מצות המלך.
כג. 🔗
אך שוא עמל דון לואיז לכסות פשעו בחלקת שפתים, גם דרכו והליכותיו לא עמדו לו בדבר הזה, כי נכשל בלשונו ויהי בעיניהם כמתעתע, וכלם נשאו נפשם להעדה החדשה הקרואה לבוא.
ולב דון פדרו נע בקרבו כנוע עצי יער מפני רוח, לחייו אדמו וחורו לרגעים ובעינים כלות הביט אל דלתות ההיכל לראות מי זה בא – והנה נפתחו הדלתות ודון פיליקס עם דונה מרים באו הביתה. ומרים גלתה את צעיפה השחור ותבט במנוחה נוראה אל כל העדה הנאספה, ועיניה החשכות נראו מבעד לשמורותיהן השחורות כמו גדלו בחוריהן, כי נפלו פניה מאד, רזו והלבינו מעצר רעה ויגון. בצעדה צעדים אחדים עמדה ותשתחו לפני המלך, ותפן ותשקף בעין חדרת אל פדרו האסיר – ומחשבותיה אז נגלו רק לאלהי יוצרה תוכן רוחה.
“הכבדי ושבי אתנו דונה מרים! – אמר המלך, אשר רק בחזקה יכל לעצור בעד רגשותיו והמית לבו למראה האלמנה האֻמללה – האמיני נא לי כי לבי עלי דוי בהחרידי אותך מתוגתך ומנוחתך בחדר משכיתך; אך דרושה עדותך למשפט זה ערכנו – הנה מות האסיר הזה וחייו ביד לשונך, כי רק על פיך יקום דבר משפטו לשבט או לחסד. וראשית דבר הואילי נא לשבת אתנו!”.
– אל נא אדני ומלכי! – ענתה מרים – אל נא תשא פני בחסדך לתת לי היתרון על העדים האחרים. אקוה כי לא יעזבני כחי לעת הזאת. ובדברה נטתה ידה לדון פיליקס די איסטאבאן אשר חפץ לתת לה כסא לשבתה.
והמלך לא נתן להכהן לספר להאשה הנוּגה את פרשת דברי המשפט והבקרת, אשר היתה עד כה, כי בפיו ובשפתיו הגיד לה את העדות והדברים אשר הוכיחו על צדקת פרדו ורשעתו גם יחד. אז דרש ממנה להגיד אם תדע שרש דבר האיבה אשר היתה בינו ובין בעלה המת, אם חרף פדרו אותו בפניה ואם התפאר לקחת נקם ממנו; אם חפץ קרבות אתו, ואם מאן דון פרנאנדו להלחם בו, אשר יוכל להיות כי על כן התנכל פדרו להמיתו, למען בצע חפץ נקמתו. ובכלותו לשאול את פיה על כל אלה, שם פניו אל הכהן ויאמר: “עתה, אב נכבד, הואילה נא להשביע אותה כמשפט, אז נשמע דבריה”.
ויקם ראש הכהנים ממושבו ויאחז בידו את הצלב הגדול העשוי מכסף צרוף ויגש אל מרים ויאמר: דונה הינריקי מאראליס! הלא תדעי את קדושת הדברים אשר תשאי על שפתיך עתה, כי חיים ומות ביד לשונך: השבעי איפוא להגיד לנו קושט אמרי אמת, השבעי באות קדוש זה אשר אשא בידי! השבעי בה' אלהי האמת, השבעי בתי לאמונה, וברכת ה' או מארתו הנוראה תחול עליך ועל ביתך, לפי האמת או השקר אשר תשמיעינו במענה פיך!
פני הכהן האירו בנשאו מדברותיו אל מרים, בנופפו בידו האחת את סמל קדשם ובנטותו את השנית אליה לשאת באָלה נפשה. למראה הזה אחזה כלם חרדה וינועו ויעמדו מרחוק, ודומיה קדושה רחפה על כל הבית, לא נשמעה בלתי אם נשמת אף פדרו, אשר שאף רוח כתנים, כי נפעם לבו פתאם לזכר הדבר אשר הגידה לו מרים מאז – ואם אמת הוא, איככה תוכל להשבע כדברים אשר ישים הכהן בפיה? – עודנו הוגה בחרדת לבבו והנה נשמע קול מרים, אשר ענתה באֹמץ לבה ושפתיה ברור מללו לאמר:
"אודך כהן נכבד על אשר העידות בי בצדקתך וביושר לבבך. אכן ידעתי גם ידעתי מה נשגבה עדות פי, כי ממנה תוצאות חיים או מות, – אך שוא תקות אדני המלך, גם אתם שריו ויועציו הנכבדים אך שוא תיחלו לחרוץ משפט על פי הדבר אשר תשמעו ממני, כי עדותי לא נאמנה, בהיותי ילידת עם אחר – עם אשר דבריו לא יאָמנו ואמרת צדקו לחרפה לשופטי ספרד; לא אוכל להשבע כדברים אשר ישים הכהן הנכבד בפי – כי לא באמונתכם אחיה, דתכם לא דתי, עמכם לא עמי, אלהיכם לא אלהי:
עִבְרִיָּה אָנֹכִי!!!
וקול רעש גדול אדיר וחזק התפרץ מאלפי אדם וירעיש את קירות ההיכל כרעם נורא. הכהן פֿרנציסקו התפלץ ויסוג אחור בברכים כושלות, כמו ירא פן תטמאהו היהודיה ברוח שפתיה. בידיו החזיק הצלב ועיניו לטש להאשה החלושה והאנושה אשר נועזה לדבר בלע. וכל הכמרים קמו כאיש אחד ויתיצבו סביביו במעגלה, להיות נכונים על פי פקודתו, לתת לחרם את זעומת ה' זאת. אצילי הארץ וחברי האחוה הקדושה התנשאו ממקומם, גם המלך התחלחל מאד וירגז תחתיו, וכל המון השומעים רגזו רגשו וכגלי ים התגעשו וישתערו על חיל השומרים, לקרבה אל מקום המחזה הנורא.
במהומה ומבוכה הזאת התפרץ פדרו מפני שומריו ויבקע בכל מאמצי כחו בהמון הרב, ויקפוץ אל מרים ויפול לפני רגליה ובקול כאוב מארץ קרא אליה: “הוי מרים, מרים! למה עשית זאת? למה לא הורדתני דומה בשבועתך להם? למה עשית זאת ואנכי אינני שוה בנזק נפשך!”
– האֻמנם רצחת פדרו ואנכי שגיתי בך? – שאלתהו בקול פחדים, בשומה ידה הרועדת על שכמו.
“לא!” – קרא פדרו, ומרים נוכחה ממראה עיניה כי האמת אתו.
בין כה וכה והמלך התבונן אל ראש הכהנים וירא כי שב רוחו אליו, ויירא ויצר לו על ידידת רעיתו המלכה, פן יכוּה הכהנים חרם ותפול בידי לא תוכל קום. ובראותו כי הכהן חפץ לפתוח פיו ולדבר דבר, מהר ויקרא אליו: “הס אב נכבד! אל נא תבהל ברוחך בדבר הזה! אמנם דברה האשה הזאת סרה, ואזננו שמעה זרות לא פללנו – אבל כל דבריה אפס ואפע, כי יגונה העז ושוא רגשותיה מסכו בה רוח עועים. הביטה נא וראה איך תלטוש עיניה לפדרו האסיר! הלא הכרת פניה תענה כי משגעה היא – חי ה' כי לא טוב עשינו בקראנו אותה הנה! לכן גשו הלאה כהני ה', יוציאו את האסיר מפה, ויוליכו את דונה מרים אל ביתה ומעונה”.
“לדבר הזה יסלח נא אדני המלך – ענה הכהן בפנים נזעמים – מרים לא בשגעון נהגה, כי בדעת דברה וחטאתה ברוח נכון הגידה לא כחדה לכן אל תמוש הנפש החוטאת מפה עדי תכרע לפני הצלב אשר חללה בזדון לבה. ואתה אדני השמר לך בנפשך מפני להבות שאול ומוקדי עולם, כי תפתה ערוך לחטאים בנפשותם ולמחזיקים בבריתם – לכן הניחה לי ואל תפריעני מעבודתי!”
בעוד אשר דבר הכהן דבריו, החרו החזיקו השומרים בפדרו להפרידהו מאת מרים. לשוא התאמץ האסיר ויער כחו ולבבו למצוא יד לו להגן על נפש מרים, כי חזקו השומרים ממנו. אך בנשוא מרים עיניה אליו לראותו בפעם האחרונה, צר כחה להבליג עוד על רוחה הקשה, ופתאם תעה לבבה ובינתה החלה להסתתר.
אמנם נוראות הרעה לה בתודה אשר נתנה – כי מלבד אשר העידה עליה חמת הנוצרים ואכזריות הבקרת הנעלמה אשר כבר כבדה ידה על משפחתה, עוד קצף גדול שמור לה מאת בני עמה ואמונתה, – כי בגלותה סודה הביאה גם עליהם רעה גדולה. אכן מראשית כזאת חזתה ובכל זאת אמצה לבבה לנשוא כל אשר יעבור עליה ולפדות את פדרו מרדת שחת; אך עתה אחרי בצעה אמרתה, זכרה אחריתה הנוראה וכל הרעות והתלאות הצפויות לה נכח פניה התיצבו. בהלך־נפשה הלכו עליה אֵימים ומראות נוראים חלפו עברו כצללים על פניה: רגע נדמה לה כמו נפתחו קברות משפחתה בעמק הארזים, וקרוביה הרפאים יצאו חוצץ כלם וישאו עצמות ידיהם היבשות להביא עליה קללת עולם; ורגע דמתה לשמוע מסביב הלומות כלי המועקה ואנקת הנענים והנגשים בזעקתם מרה מעצמת מכאֹביהם. לבה הגיד לה כי בתודתה זו הנה נקרעה מזרועות אחיה בני עמה, ותפול בידי זרים אכזרים, אשר יקרעוה לגזרים ומבשרה לא ישבעו – והרעיון הזה השיבה עד דכא, ממנו חֻבלה רוחה וכל חושיה בה נבוכו. וכאשר קרב הכהן אליה שנית ויצו עליה במפגיע לכרוע להצלב ולהפיל תחנתה לפניו, התפרצה מלפניו פתאם בשחוק פרוע ומרגיז לבב ותפול כבול עץ ארצה ועיניה כמו לנצח סֻגרו.
“הלא אמרתי כי רוח רעה מבעתּהּ, ולמה עוד תוסיפו לענות נפשה?” – הרעים המלך בחמת רוחו ויהדוף את עדת הכמרים אשר הקיפוה, וישח עליה לעוררה ולהשיב אליה רוחה. אחריו מהרו גם רבים מהאצילים להחיש עזרתם12 להאשה הנהלאה; אך שוא היה עמלם, ודון פיליקס די איסטאבאן נדרש לנטלה ולנשאה על זרועותיו ולהביאה אל בית מעונה. ובשוב המלך אל מושבו ראה והנה פדרו האסיר מתרוצץ בקרב שומריו, סוער להפיצם ומכלה שארית כחו להבקיע אל מרים הגועה, וישמור את הדבר בלבו וכל רואי זאת התלחשו, שמו אותותיהם אותות וישערו שער.
המנוחה שבה לקדמותה וראש האחוה הקדושה שאל את האסיר אם יש לו עוד דברים לצדק נפשו ויאמר: “אָין!”– אז החל לברר וללבן את מוצא דבר המשפט הזה, ויגזור אֹמר כי אם גם בטלה עדות האלמנה בהנזרה לבֹשת, עוד בפדרו אשמתו, כאשר השכיל לחות דעו עליו בראשונה, ובקצר מלים דרש מעם האצילים, הכהנים וחבריו כלם, לחרוץ משפט ולפרש מה יֵעשה לו.
זמן רב ערכו מלים ויתוכחו יחדו עדי הוציאו לאור משפט: כי על פי הרבים אשר נטו להשמאיל יצא פדרו רשע בהשפטו וּמות יומת. אז התנשא רוזן מורציה ויקרא את דבר המשפט בשם רעיו שרי המלוכה ובשם איזבלה גברת ארץ החלל: כי אחר שום השופטים אל לב את כל אשר עשה פדרו לעמו וארצו, ואחרי אשר הדברים מסֻכסכים מאד ולא נודע עוד אל נכון כי הוא האשם, הנה יעלו לו ארוכה חדש ימים. – בעת הזאת, יחַלוּ מכל קצות הארץ את פני ה' ויעתירו אליו, לפקוח עיניהם לראות ולמצוא את הרוצח, או יתן אות על צדקת פדרו ולא ישפך דם נקי; אולם אם יעבור המועד הזה וצדקת פדרו לא תגָלה, אות הוא כי ה' חפץ דכאו, – אז יעשו עץ גבה ברחוב קאלי סולידאד, במקום אשר נעשה הרצח, שמה יובא האסיר, שם תשֻדד אדרתו וכבודו מעליו יפשיטו; שם ישברו חרבו לעיניו וישפטוהו משפט שופכי דם מרצחי נפש, כי יתלוהו על העץ ובחבל חטאתו יתמך.
והמלך והשופטים התבוננו אל פדרו בהקרא דבר המשפט, לראות מה תענה הכרת פניו; אך הוא לא גרע עיניו מהדלת אשר בה הוציאו מרים, וברגע הנורא הזה נשאהו רוחו במרחקים ולא ידע נפשו.
והמלך נתן תודה לכל אנשי האספה על אשר עזרו לו בדבר הקשה הזה, ויברך את העם לשלום ויצא מאת הבית ואחריו יצאה כל העדה הנאספה.
ובעיר קם שאון ומהומה חדשה, ורחובותיה מלאו תשואות אדם רב. אצילים כהנים והמון העם התנגשו יחדו וישיחו בדבר המקרה החדש אשר קרה בבית המשפט. אלו לאלו שאלו ואיש אל רעהו תמהו: כי שנתה דונה מרים את טעמה ותדבר זרות ונוראות אשר כל השומע תצלנה אזניו. – רק דון לואיז לא שנה פניו ולא החליף קור רוחו בכל הסער הגדול הזה. כאשר השיב המלך את פניו ולא קבל עדותו, לא מש ממקומו ועיניו נוצצו כלפידי אש מבּעד לגבותיהן השעירות ובכל עבר שוטטו, לחדור לבות ולבחון כליות כל ההמון הרב. ובהנתן דבר המשפט החיש צעדיו וירץ בשוקים וברחובות, להטות אזן, להקשיב לשמוע שמועה ולהבין דבר. אז עזב את אור היום ויבוא במחבואים אל עדתו הרעה והנוראה, לחבל און בסתר, להתהפך מסבות בתחבולות מרמה, ולבצע זממו הנורא במהירות נפלאה, אשר תהיה רק זועה הבין שמועה.
חלק שני 🔗
כד. 🔗
ואיזבלה חכתה בהיכלה לשמוע מוצא דבר המשפט, וסביביה חכמות שרותיה העדינות הרואות פניה תמיד. העת התנהלה לְאִטָּה, שעה אחרי שעה עברה בעצלתים ורוח המלכה קצרה ביחלה עד בוש, עדי התחמקה הנערה איניס פַאס צעירת אמהותיה ותלך לדרוש את הדבר ולהודיע אותו לגבירתה, אך כעבור רגעים אחדים שבה בבהלה ורעדה ונפשה נבהלה מאד,
– גבירתי! – קראה הנערה הצעירה בנפלה לרגלי המלכה – גבירתי, הנה היא גוֹעַת כי המיתוה רגשותיה".
– מי היא הגועת? בשם ד' מהרי והגידי מי זאת! – קראה המלכה בקומה בחרדה ממושבה.
“דונה מרים היא, האלמנה הרכה והנוגה! ברגע הזה נשאה דון פיליקס אל חדר היכלך, ואנכי ראיתיה – דמיונה כרפאים שוכני עפר! נסיתי להעירה, אבל עמלי נשאר מעל. הה גבירה רבת חסד! הושיעי, הצילי, מלטי נפשה ואל תתם לגוע!”
ותמהר המלכה ותצו לשרותיה כלן למהר ולהחיש ישועה למרים המתעלפת, ורק את הנערה איניס פאס השאירה אתה להוציא מפיה מלים.
– האם לא ראית מעודך נפש מתעלפת כי תחרדי את החרדה הזאת? שאלה המלכה אותה.
“לא רק עלוף נפשה החרידני – ענתה הנערה רתת – כי על פתח ביתה הושם משמר, גם ספרו דברים אשר נעויתי משמוע ולא אוכל האמן בהם”.
– מראה האשה המתעלפת שנה את טעמך – אמרה איזבלה בשחֹק – כי מה הן הנוראות אשר שמעת, ילדה רכת לב?
“אל נא תלעגי לי, גבירתי! – ענתה איניס פאס בקצר רוח – הן שמעתי אֹמרים כי מרים כופרת באלהינו ומנאצת שם קדשו. – היא מאנה להשבע, יען וביען לא באמונתנו תחיה, אף חללה את הצלב ותתעבהו, ונגדה לכל העם נתנה תודה כי יהודיה היא, יהודיה בזויה ונתעבה – הלא שקר בפיהם! האף אין זאת גבירתי?”
ואיזבלה התחלחלה מאד, אך כרגע השיבה אליה רוחה ותאמר להנערה: מה ירזמון מליך? הגידי עוד הפעם ואשמעה: “יהודיה היא” יאמרו? שקר הדבר! אין זאת כי אם אימתך ופחדך נסכו בך רוח עועים.
אבל בטרם פתחה איניס פאס שפתיה להשיב לה מלים, זכרה המלכה את דברי מרים ותדע את אשר נעשה. “הן חידות לך דברי עתה – מחר תשמעי פתרונם הנורא”. הלא כה היו דבריה אליה – זאת זכרה איזבלה עתה ולבה נמס בקרבה.
– – – – – – – – – –
זמן רב עמדה המלכה תפושה ברוב שרעפיה בקרבה, בזכרה את אשר הבטיחה לדונה מרים להיות עליה סתרה ולהגן בעדה. והנה נשמע קול צעדים מתוך האולם והמלך בא החדרה.
והמלך ספר לה את אשר כבר ידעה, וישאלנה אולי שמעה אתמול מפי מרים דברים אשר יאירו על מעשיה עתה. ואיזבלה לא כחדה מבעלה, כי אמנם התכוננה מרים להוציא תעלומה נוראה לאור ולגלות נצורות אשר לא פלל כל איש לשמוע – ובדעתה כי מרה תהיה אחריתה, בקשה סתר לה בצלה, ותשלך עליה יהבה כי תהי היא לה למגן ומחסה ביום צרה.
ופרדינאנד התהלך סר וזעף בחדר המלכה הלֹם והנה. “מי מלל לנו – אמר לנפשו – מי מלל לנו כי אשת דון פרדינאנד מאראליס יהודיה היא! איך נודע הוא לה ואיפוא מצאה? מה היה לו כי נואל לעשות תועבה כזאת נגד רצון ד' ולמרות עיני כבודו? ומה היה לה כי נואלה להשליך נפשה מנגד ולהגיד בשער מולדתה ועמה? מי בקש זאת מידה? פליאה דעת ממני!”
– ובעיני לא יפלא פעלה זה – ענתה איזבלה – עוד מעט ותדע גם אתה מה זה המריצה לגלות סודה בשער. אכן הטיבה אשר עשתה – תחליף נא כח מהרעות אשר שבעה נפשה בשבוע זה, אז יקומו כהנינו לעזר לה, להשליך אחרי גוה את דת אבותיה. ולבי בטוח בי, כי תאחז בצדק דרכה, לבקש מחסה בצל אמונתנו לטוב לה כל הימים.
“עצתך טובה היא – ענה פרדינאנד – אך אל נא תמהרי להביא לה עזרת כהנינו! כי הם יתגוללו יתנפלו עליה על אשר התנכרה במעלליה עד כה ותחלל אמונתנו, בהתחפשה בה לעין רואים ולבה בל עמה. גם ישימו לה עלילות דברים כי קסם קסמה להוליך מאראליס שולל ולצוד נפשו בחבלי אהבה – כאשר כבר שמעתי שמעה – ואז הלא תדעי את הרעה אשר נגד פניה”.
לדברים האלה נבהלה איזבלה מאד ותבט אליו ותרעד.
– לא תהיה כזאת! – קראה בחרדת לבבה – חלילה להם מנגוע בנפש מרים. הן מערב זה חזיתיה לראשונה, בהיותה עוד מאֻשרה ועליזה, דבקה נפשי אחריה ואמשכנה חסד – האעזבנה עתה לנפשה בהיותה אלמנה אובדה נדחה ואֻמללה, בעודנה צופיה לעזרתי בצר לה? גם כי פיה ענה עונה בה, לא אוכל להדפה ממני. לא תהיה כזאת!
"ומה ימריצך להדוף את האמללה מפניך? – שאל המלך אותה – לו היתה מרים כיתר בני עמה, אשר לשׂכים ולצננים הם בצדינו, וכל ישעם וחפצם למלאות זהב חוריהם מנשך ותרבית אשר יקחו – כי עתה עזבנוה בידי הכהנים לעשות אִתּה כלה; אך היא לא כן עמה – ובהיותה אשת דון פרדינאנד מאראליס ידיד לבבנו, הלא הסכינה לכת עם אצילינו שומרי אמונים ולנו היא. ומי יודע דבר מה המריצה לחשוף תעלומות מולדתה! לכן חי נפשי כי תשגבנה ישועתנו ונפדנה למען חסדנו!
– ואיך נשים פדות לה? – שאלה איזבלה בדאגה – העיני המקנאים ננקר? היאמין הכהן פרנציסקו כי בשגעון דברה?
– זאת לא אדע – ענה פרדינאנד במנוד ראש – הן כמֹנו נוכח גם הוא לדעת כי ברוח נכון נתנה תודה על מולדתה ואמונתה, והנהו דורש ממני להסגירה אל הכהנים אשר ינקמו בה באש קנאתם – רק אַתּ רעיתי הנודעת למו בצדקת דרכך כי דבקה את באמונתנו בכל לבבך ונפשך, תוכלי להגן עליה אם תצוי עליהם מגשת אליה, בהגידך קשט אמרי אמת כי חולה היא ולא תעצור כח לבוא בדברים – אז יאמינו בך וירפו מעליה. ואַתּ תפקידי אותה בידים אמונות, ידי אמהותיך אשר בחנת אמונתן, אך עליה תצוי מעבור את מפתן ביתה. ובין כה וכה ידרש לשכנה הכהן דיוניזו, הנודע בטובת לבו ונעם דרכיו. ובדברים טובים דברים נחומים יטה לבבה אחרי אמונתנו, לשובב אותה אל חיק הורתנו, אשר חיים היא למוצאיה, ושבה ורפא לה. אך אל יראה פניה הכהן פרנציסקו הקשה, או כהנך טורקוימדה הזועם תמיד, כי הם יבואו אליה בדברים כמתלהמים, אך קשות ידברו אִתּה וידיהם לא תעשינה תושיה".
ואיזבלה אמצה לבבה ותלך בלי חת אל חדר היהודיה, אף כלכלה מחלתה באהבה וידידות. זאת ראו אנשי המשמר ויתמהו תמֹה, וגם רֻבי אמהותיה אשר נודע להן מכל אשר נעשה, פחדו פחד לדרוך על מפתן האשה הזעומה הזאת. ובשוב המלכה עם בנדיקטו הרופא מחדר מרים, התחננו אליה ותשביענה אותה לחוס על נפשה, פן תפול ברעה, בקִרבה אל טמאת השם זאת. ותפצרנה בה להסגירה אל הכהנים לעשות בה שפטים כּתועבותיה ומעלליה הרעים – כי העמיקה שחתה בכרתה ברית עם השטן, להונות את מאראליס השר הישר באדם, להצעידהו אל מלך בלהות ולהעלות נפשו כליל על מוקדי עולם אשר בגיא בן־הנם.
אבל איזבלה שמרה אמונתה ואהבתה למרים רעותה ולא הטתה אזן להבלי שוא אלה. ולמחרת היום בא ראש הכהנים הפרנציסקים וידרוש ממנה בשם האל להסגיר את מרים אליו. אבל היא לא נענתה גם לו, באמרה להכהן הצדיק כי אחת הבטיחה לאלמנת דון פרדינאנד מאראליס להיות לה למגן ומחסה, ומוצא שפתיה לא תשנה. לשוא הגיש הכהן עצמותיו כי לא נכון למלכת ספרד לתת ליהודיה נמבזה ונמאסה להתלונן בצל קורתה, וכי בעשותה זאת תתן ידים לאמונה אחרת להכות שרש בארץ ספרד וכן לא יֵעָשֶׂה, גם תשא עליה תלונת המאמינים הנאמנים להאמונה הקתולית והחרדים על כבודה. כל אלה שמעה איזבלה ואחור לא נסוגה, ותשב אמריה לו, כי היא תבטח ולא תפחד פן יחֻלל שם צִדקָה ואמונתה, בהיותה מגן לעבריה, אשר בחפץ לבבה ותודתה נזורה מאחרי אמונתה הראשונה.
כראות הכהן פרנציסקו כי שוא עמלו להמיר לב המלכה מאחרי מרים, נסה לדרוש ממנה כי תתנהו למצער לבקר את היהודיה בחדרה, לגלות למוסר אזנה ולהזהירה לשוב מרעתה; אבל גם בזאת השיבה פניו ריקם. “הן מרים מאראליס חֹלה היא וחליה חזק מאד – היו דבריה אליו – ואזניך הלא שמעו את שחוק שגעונה בנפלה לעיניך ארצה. לכן חוסה נא עליה עדי תחזק ויהי בה כח להקשיב ולהבין לאמרות צדקך”.
לדברים האלה שככה חמת פרנציסקו הכהן, אשר באמת לא היה אכזרי כי אם ירא וחרד על אמונתו. אכן התחמץ לבבו בראותו כי איזבלה, המלכה הנוצרית, הנודעת בתמתה וצדקתה, תתן מגן ישעה לאשה סוררה אשר פיה ענה בה כי יהודיה היא; אך בהוכחו לדעת כי באמת ובתמים מתכוננת איזבלה להשיב רגלי מרים מדחי, לא בקש עוד מידה בלתי אם להתאמץ בכל עז כי תשוב העבריה מאחרי אלהיה עת תשוב לאיתנה, ואם תמאן לשמוע, אזי יאלצוה בחזקת היד. ועד העת ההיא תהיה כלואה בחדרה ולא יתנו לבנות נעורים לבוא אליה לבקרה, כי אם נוצרים נאמנים הנודעים לשומרי אמונים הם ישקדו על דלתותיה וישחרו פניה יום יום. ולדברים אלה הנאמרים בצדק נאותה גם איזבלה בחפץ לבב. גם נהנה לו הרשיום13 לבקר את בית דון פרדינאנד מאראליס ולחפש בחדריו, אולי ימצאון שם ספרים או חפצים הנחשבים בקדשי הדת השנואה הזאת, ותהי לו הצדקה לשרפם ולבערם מקרב הארץ.
– – – – – – – – – –
ארבעה עשר יום עברו וקול שאון נשמע מהיכל המלך וכל העיר שיגוביה היתה למהומה אלהים – כי נעלמה מרים פתאם ועקבותיה לא נודעו!
כה. 🔗
וממשלת ספרד חשבה מזמות התהפכה בתחבולותיה לארוב לאנשי און השוטטים בקרבה, ותהי למשטח חרמים לכל נקשה ורעב, לכל אשר משך עליו חשד השוטרים הסובבים בארץ. ומכל קצותיה תפלות נשמעו, ויעתירו יום יום אל ה' לתת אות משמים על צדקת דון פדרו, אם נקי הוא מדמי החלל וידיו לא היו בו; אך לשוא היה עמלם – אותותיהם לא ראו וחדשה לא נהיתה בארץ ויום המשפט הלך וקרב. ואלה המעטים אשר רחק לבם מהאמין באשמת פדרו, העתירו אל המלך ויפצרו בו מאד לחוס על די שביליה מחמל נפשם, כי הוא נקי אֹבד. אך הוא ענם באחת: כי כלה ונחרצה מאתו לבער הרע מקרב הארץ ולהפיל אימתה ופחד על כל יושביה, לבל תִּקָּרֶה עוד כזאת בספרד. ובאמת לא יכל להשיב דברו אחור – כי ראשי האחוה הקדושה, אשר התחזקה מקרוב בחפץ פֿרדינאנד ואיזבלה, הרשיעו את פדרו, ורוב האצילים והכמרים אשר קרא המלך לחות דעתם בדבר הקשה הזה, גם המה נטו אחרי החברים – ואיככה יכל להצר משפט הארץ למרות רוח העם, ולתת יד להמורדים והפושעים לשוב ולפרוע פרעות בספרד? אכן יש הצדקה למושלי ארץ להטות חסד לרצוצי משפט; אך מה יתן ומה יוסיף חסדו לפדרו הנאשם, אם לא יוכל להציל כבודו מחרפת צר? היחפוץ בחיי חסד והם יהיו משאת עליו חרפה?
גם האסיר אבד תקותו ויאמר נואש, ומקרה חרבו אשר נדר לשפוך בה דמי מאראליס ואשר נמצאה תקועה בצלע החלל, הביאהו במבוכה נוראה. פעם אמר לו לבו, כי מאת ה' היא שומה, ליסרהו למשפט על מחשבת אונו; ופעם זכר את מאראליס הנרצח, וישער שער, כי זאת פעלת אויב נסתר אשר ברשעתו כבדה ידו על שניהם, ורק שופטי ארץ לא יבינו זאת, כי עיני בשר להם, על כן הוציאו משפט מעקל.
ובזכרו את מותו אשר ישביעהו בחרפה אחז בשרו פלצות ושמה החזיקתהו, ובכל זאת הצליח ראש הכהנים כמעט להרגיע רוחו בתנחומות אל; אך זכר מרים אהובתו שב תמיד וידריכהו מנוחה – כי יקרה לו עתה מאז… למענו הנה נתנה תודה ותגל סודה הנורא, גם חפשיה היא עתה במות עליה בעלה; אך הוא מט להרג, נפשו קרובה לשחת וחיתו – לממיתים!
מפי שומרהו דון פֿיליקס די איסטאבאן נודע לו כי מרים הולכת ושבה לאיתנה, גם בטוחה היא מפחד אויב, בהיות איזבלה למגן לה, ובהודע לה חפץ ראש הכהנים לבקר את היכלה, גלתה את אזן הסניורה הנספחה אליה, כי המצא תמצא דלת מסֻתרה בחדר משכבה, על ידה יבואו ללשכה אחת, ובה ימצאו הספרים והחפצים אשר אותם הוא מבקש.
ובהגלות נגלות הלשכה הנעלמה – הוסיף דון פֿיליקס לספר – נבהלו כל השרים וישתוממו למראה עיניהם ומשמע אזניהם ויחדו העמיקו שְׁאָלָה: מה היה לדון פֿרדינאנד מאראליס, אשר לו כלו עיני כל עלמות ספרד היפות והעדינות, כי נואל לשאת לו אשה יהודיה ולתת לה גם יד ושם בביתו, לעבוד אלהי אבותיה לעיניו באין מפריע ומכלים דבר? ויהי מאראליס לפלא בעיני כל ואיש לא הבין דרכו. ומקנאי הדת, אשר נבצרה מהם להעמיד אותו למשפט ולדרוש ממנו פשר דבר, השפיקו להבעיר באש את הספרים אשר היו להם לזרא, ולהתיך את מנורות הכסף אשר נמצאו שם, לעשות מהם מסכה, סמל העלמה הקדֹשה, ולהעמידה במקדש הפרנציסקים. אחרי כן טהרו את הלשכה וימלאוה ענן קטרת ויזו עליה מי נדה ויחרתו בקירותיה אותות שתי וערב ואת הדלת סתמו ויטחוה בסיד. כן השביתו כל זכר למו, ואת נכסי מאראליס ורכושו הרב לקחו לאוצר המלוכה, כי לא תוכל האלמנה היהודיה לרשת אחריו, עד אשר תמיר דתה כיד איזבלה הטובה עליה, ותשבע לאלהי הנוצרים לעיני כל העם, אז ישיבו לה את כל נכסי בעלה המת, ותשב לבטח על נחלת מאראליס באין מחריד.
הדברים האלה הוסיפו בקרב פדרו את התשוקה לחיים וחפש, ורוחו הסֹערת טלטלתהו טלטלה ותעטהו עטה. פעם אמצתהו תקותו וחיתו באור ראה; ופעם אמר נואש ויצמת מפני חשך. רגע אמר לו לבו כי עוד תתנצר מרים ולו תהי אחרי הראותה את אהבתה לו, בסכלה עצת השופטים לבל ירשיעוהו על פי עדותה. גם החל להבין דרכה על מה בחרה במאראליס להיות לו לאשה, – אך כרגע התחפש רוחו ותקותו כצל עברה, כי מי יודע אם תחפוץ לעזוב דת אבותיה? גם כי חמלה עליו מהשחיתהו בדבר שפתיה, מי זה לידו יתקע כי לא יד החמלה רק האהבה היתה בזאת? ואיך ישאהו לבבו לחשוב תועה על מאראליס כי מבני עמה היה, אחרי דעתו כי גם הוא לא טוב היה ממנו – ולו היתה לו לאשה, אזי לא הניא גם הוא את הנאהבה והנעימה הזאת מנצור דת אלהיה כאות נפשה! ואם גם לא שגה בכל אלה – לו גם תאהבהו מרים ותמיר דתה למענו: מה בצע לו בכל אלה והוא לצלע נכון ומספר ימיו חֻצֹצו, כי צפוי הוא אלי מות ויד ההורג כבר נטויה עליו להכריתהו מארץ חיים ולהשבית מאנוש זכרו!
כו. 🔗
ויהי היום ויבוא דון פֿיליקס אל חדר האסיר בפנים זעפים, ולמראהו נבהל פדרו מאד וישאלהו מה זאת. ויספר לו דון פֿיליקס את החדשה אשר נהיתה: כי נעלמה מרים פתאֹם, למורת רוח המלך והמלכה, אשר קצפו מאד על אנשי המשמר ויאבו לכלות חמתם בם, אך הם נשבעו בה' כי לא עבר איש את מפתן ביתה, ומאתם אין יודע שרש דבר נמצא בזה. רק הנשים אשר ישנו בחדר השני הגידו לאיזבלה בשאלה את פיהן, כי בתנומות עלי משכב דמו לשמוע קול ענות חלושה מחדר מרים, אך לא שמו אליו לבן, כי ברגע ההוא נדמה הקול ולא יסף עוד. והמלכה תחלט ממנו – הוסיף דון פֿיליקס לספר – כי לא ברצון חמקה עברה מרים, וידי אויבים היו במעל הזה.
– זאת פעולת הכהן פֿרנציסקו – קרא פדרו בחלחלה – הוי כי קנאת הדת אֲכְלַתָּה!
“הכהן פֿרנציסקו נשבע לאמונה כי לא הוא ולא אחר מהכהנים ערב את לבבו לפרץ בהיכל המלך. אמנם טורקוימדה הוא האחד אשר יעוז לעולל עלילות כאלה – אנל הוא לא היה אז בשיגוביה. גם לא יתכן להיות כי יֵעָלֵם אִתָּה מהיכל המלך ואיש לא יראהו”.
– אולי ברחה מרים, והנשים אך חלם חלמו לשמוע קול ענות – התנחם פדרו – אולי החישה מפלט לה מיראתה את אחריתה.
"לו עשתה כזאת אזי נודעו עקבותיה בדרך זו אחזה – ענה דון פֿיליקס די איסטאבאן – ואיך יכלה להעלם מעיני שומריה ועין אדם לא תשורֶנה? אין זאת כי אם קסם קסמה ככל בני עמה הארור. – לוּ בתמונת אדם עברה סף חדרה, אזי עצרוה בני החיל השומרים כל ארחותיה; גם לא בעד החלונים ברחה – כי הם נמצאו סגורים כמאז ולו גם הצליחה לקפוץ מעל החלונות הגבוהים אל חצר הארמון איך עצרה כח להעפיל עלות על החומה הגבוהה והנצורה אשר לו סביב? לכן אמרתי: עם שאֹל עשתה חזה, וברב כשפיה נסה נמלטה, ובתמונת האשה היפהפיה הזאת התחפש השטן, לצודד נפשות בשחת רשתו. הנה כן יסתופפו בני שאֹל בארצנו להשבית שלום ממנה – ומי יודע מה ילד יום!
– אכן יד שאֹל הויה בנו גם יחד – קרא פדרו אחרי חשבו מחשבות – יד רשע עריץ המתנקש לכלנו. ממנה נפל מאראליס שדוד, ממנה אבדה מרים, ועודנה נטויה גם עלי להכרית מארץ זכרי. הנה כה גבר הזדון, הרחיב כשאֹל נפשו ויבלענו יחד בלי חמלה!
“וממי יפרח הזדון אם לא משרש יהודה? כי העם הזה יהיה לנו תמיד למוקש. ולולא ידענו את היהודיה הארורה, כי עתה לא ידענו רע!” – אמר דון פֿיליקס בפנים נזעמים.
לדברים האלה חרה אף פדרו, וכמעט הרים ידו להכות חרם את האיש הנועז בפניו לדבר סרה על מרים התמה – אך עד מהרה התנחם וימהר להשיב ידו אחור, בטרם יראה דון פֿיליקס את אשר חפץ לעשות.
– – – – – – – – – –
עברו שבעה ועשרים יום – ויום החרוץ קרב לבוא. והכהן פֿרנציסקו בקר את פדרו תמיד לנחמהו ולהכין לבו ונפשו ליום אידו. ופדרו פתח לו סגור לבו ויתודה לפניו על אהבתו למרים ודבר שנאתו וקנאתו לפרדינאנד מאראליס – ובכל זאת לא חדל להשבע כי נקי הוא מדמו השפוך, ונפשו יודעת אל נכון כי האויב הרע אשר האביד את מאראליס ומרים, הוא אשר התנכל גם לו להקריב לשחת נפשו. גם סלח לשופטיו אשר הרשיעוהו – בדעתו כי לא יכלו להצדיקהו, ולוּ היה לו המשפט, כי עתה הרשיע גם הוא את הנאשם, אחרי העדות והתודות אשר נִתָּנה לפניהם בדבר הזה.
עוד הפעם החיש הכהן פֿרנציסקו את צעדיו אל המלך, לחלות פניו לשוב ולהעלות ארֻכה להאסיר האמלל, אבל תוחלתו נשארה מעל – כי אחת הבטיח המלך לשרי האחוה הקדושה לבלי העביר אה המועד, בלתי אם יקרה מקרה חדש אשר ישנה את פני הדבר. ובכן נשאר המשפט על מכונו, להוציא את פדרו אל מקום ההרגה ביום החרוץ, בשעה השתים עשרה בצהרים.
עבר הלילה האחרון וכמו השחר עלה ויבוא הכהן פֿרנציסקו אל פדרו לשאת אִתו בשיחו עד בוא קצו. ופדרו הפיל תחנתו לפניו, כי אם המצא תמצא מרים, יואל נא לתת לה את ברכתו ולהגיד לה, כי אהב אֲהֵבָה באמונה ולב תמים עד הרגע האחרון לימי חייו, גם לא יוכיחנה באפו, כי אם בשובה ונחת יושיענה ויביאנה אל המנוחה ואל הנחלה בברית דתו ואמונתו. ודבריו נגעו עד לב הכהן ויבטיחהו נאמנה להטיב עמה ולהאיר פניו אליה. אז שם ידיו על ראש האסיר, אשר כרע על ברכיו ונפשו השתפכה לפני אלהיו בתפלה וצקון לחש. וטרם יכלה הכהן לברכהו, השמיע הפעמון את הרבע האחרון לשעה השתים עשרה, וקול צעדים כבדים מהמון אנשי חיל נשמע בלכתם והלך וקרב, ודון פיליקס די איסטאבאן בא דומם הביתה. והכהן הביט אליו, כמו בקש להכיר מחזוּת פניו כי נעתר המלך אליו להעביר את המועד – אך שוא קוה. השעה השתים עשרה באה, ופדרו די שיביליה הוצא ממאסרו ויובל אל מקום ההרגה.
כז. 🔗
בתת מרים תודה להשופטים והמון השומעים כי עבריה היא, היה כל ישעה וחפצה להציל את פדרו ולתת נפשה כפרו. אכן מראש חזתה כי לא תהיה עוד המלכה למעוז לה בלתי אם תעזוב את אלהי אבותיה ותמיר דתה, גם נבא לה לבה כי רעה נוראה נשקפה לה מקנאת הדת אשר תאכלנה ותכלנה מנפש ועד בשר – אך בשמחת לבב התעתדה למועקה ומות, כי קותה לה להציל במחיר חייה את האסיר האֹבד בצדקו, לפתח מוסרותיו, להוציא ממסגר נפשו, לאסוף חרפתו ולהוציאהו מבור השבי לשכון כבוד וברכה בארץ החיים.
ומה חרדה עתה בראותה כי נכזבה תוחלתה ותקותה מפח נפש, כי אך לה הֵרֵעה ואותו לא הצילה! וחבלים באו לה בזכרה כי מלבד אשר השחיתה נפשה, עוד הביאה רעה נוראה על כל אחיה שומרי אמונתה בסתר. – כי משנות מאות היתה הדת היהודית מורשה יקרה וסגולת קדש לאלפי אדם בספרד. שרי מלוכה, אצילים וכהנים, תושבים ואכרים אהבוה חבקוה בסתר השתעשעו בנחלת שדי ממרומים אשר נִתְּנָה לאבותיהם מאלף דור – והנה בגדה בם אחותם, הוציאה תעלומתם אור ותעל עליהם חמת מקנאים, אשר יצפנו עתה לנפשותיהם, ירדפום באפם ויֵאַבדו כל זֵכר למו!
כל זאת ראתה מרים לחרדת לבבה, ותדר נדר בלבה להעביר את הרעה ויעבור עליה מה. ותרא ראשית לה להסיר חשד מבעלה המת, ואם גם בטוח הוא עתה מפחד רעה – לא טוב הדבר לאלפי אחיה ואחיותיה, אם יוָדע, כי אחד מאצילי קשטיליה, אשר נשא חן וחסד מאת המלך וכל העם אהבוהו מאד, התנצר רק למראה עין, בעוד אשר לבו דבק באמונת היהודים ובתורתם נפשו חפצה. אכן ישובו יתפלאו על בואו בברית עם אשה יהודיה; אך כזאת הלא קרה פעמים רבות – על כן קותה לה, כי בהסתירה סודו יאמינו כל העם כי אמנם נוצרי היה, ורק מאהבתו אותה לא כִּהָה בה ויתננה לאחוז באמונתה – אז תשך חמתם ושאונם יחדו.
מעת אשר החלה מרים לשוב לאיתנה חדלה איזבלה לבוא אליה ולהֵראות את פניה, כי התאמצה להסתיר עמל האֻמללה מעיניה, פן יכמרו רחמיה על זעומת ה' זאת והיה בה חטא. ואחת נשבעה לאמונה, להביא את היהודיה הזאת בברית הנוצרית, לגאלה משחת בלי באהבתה וחמלתה, גם להכביד עליה אכפה ולאלצה בחזקת היד, אם תקשה ערפה ותמאן לבחור בטוב לה.
– – – – – – – – – –
שני שבועות עברו למן היום הנורא ההוא, בו עמדה מרים למשפט. ויהי בערב, ומרים נפלה עיפה ויגעה על מטתה בעוד לבושיה עליה, ותשכב ותנם. ושומרותיה יצאו מן החדר בלאט לבלתי הפריענה משנתה אשר ערבה לה בפעם הזאת; אך לא ארכו רגעי מנוחתה, כי חוותה חלומות נוראים ובשרה סמר מפחד. בחזון לבה נדמה לה כמו שמעו אזניה קול קורא בעיר לבוא לראות את משפט המות אשר יֵעשה ברוצח נפש מאראליס – והנה המונים המונים בעמק החרוץ, ופדרו עולה על במת ההרגה, ובראותו אותה ישטח כפיו אליה, והיא ממהרת לרוץ אל זרועותיו למות אתו יחד. עליהם נצב ההֹרג ופיו פעור בשחוק נורא, כי תחת הנפש האחת העלה בחרמו נפשות שתים. מעט מעט התעותו פניו, נהפכו כחמר חתם, והנה הוא דון לואיז גרציה, השוחק לאידה ולועג לשברה למען הרעימה! וידי ההורגים נטויות עליה להכריעה לטבח, כמעט שיפוח בה רוח אפם – ופתאם רגזה הבמה תחתיה, התנודדה כמלונה ותשקע עמוק עמוק בבטן האדמה. ומרחוק נראה לה בעלה ההרוג העולה לקראתה משערי שאול והוא קורץ לה בעיניו ללכת אחריו, פיו פתוח ושפתיו נעות ואזניה תשמענה קול קורא אליה לאמר: “מרים הינריקי מאראליס, קומי ולכי אחרי!” – אבל לא קול בעלה הוא, כי מאחריה הנה נשמע קרוב לה מאד. ותחרד מרים ותפקח עיניה, והנה היא שוכבת על מטתה, אך רצפת חדרה כמו שקעה בבטן שאול ואצלה נצב איש זר וצלב בידו; פניו לוטים במעילו הארוך והלבן והוא חגור חבל פשתים, ומרים עודנה כחולמת לא תאמין למראה עיניה; אך הוא קרב אליה ויתפשנה ביד חזקה וירימנה מעל משכבה וישאנה אתו. והרצפה עם המטה וכל אשר עליה שבה ותעל לעיניה כמו נשאה על כנפי רוח!
––––––––––
ומרים הביטה בלב נמוג אל כל סביביה, ובנפשה דמתה כי סחבוה ויטלטלוה הרחק מאד משיגוביה עיר מגורתה. ומה נורא המקום הזה! הנה הוא בתוך מערה גדולה המשתרעת בבטן האדמה, ולה תוצאות ומבואות עד אין מספר. זעיר שם וזעיר שם נראו אבוקות בוערות, המפיצות אור כהה על המראות הנוראים אשר מסביב להן. פה נראו כלים מכלים שונים: כלי מפץ, כלי מועקה וכלי משחית לחבל; שם נראו תמונות מבהילות מרחפות כרוחות התפת – הן תמונות מְחַבְּלֵי שאול, המתהלכים רצוא ושוב בשבילים הצרים והשפלים, והם עטוים מעילי בד עב וחגורים בחבלי פשתים, על לבביהם נושאים את הצלב לאות שלום ואהבה, ורגליהם וידיהם נשואות להשחית לחבל נפשות ולענותן באכזריות רצח, ועלילות רשעתם הלא הן כתובות בספרי דברי הימים לחרפת עולם. ולא רק ממראה כלי המועקה נבהלה נפש מרים – כי מבעד להשבילים אשר לקחם אֹפל נשמע קול ענות, אנקת האמללים הנגשים והנענים ולעג מעניהם האכזרים, אשר ירעצום וירוצצום בלי חמלה. ורוח דמיונה עוד שת נוספות על מראה עיניה ומשמע אזניה; לבה נתר ממקומו וכמו אבתה להעלות זעקתה השמימה עם צעקת האֹבדים האמללים ההם, – כי הכירה בלהות צלמות ותדע כי עומדות רגליה במקום הנורא אשר שמעה שִמעו בימי ילדותה – הוא מקום הבקרת הקשה, התפתּה הערוך לבני אדם בעוד בחיים חיתם! ממנה נמלט אביה הזקן דון הינריקי מינדוזה ותהי לו נפשו לשלל; בה הומתו רבים מבני משפחתה וזכרם אבד מני ארץ. לבה הגיד לה כי נפלה עתה כצפור בפח, ומי יודע אחריתה, ומה כלי המות אשר הכינו לה!
רגע עמדה מרים נפעמה ונאלמה, ופתאם לחצה בידיה את רקותיה ותפול לרגלי מנהלה ותאבה לעורר רחמיו בי יחמול עליה מהשחיתה. אבל שפתיה החורות נעו רעדו בהערותה לשוא כחה לשאוף רוח ולדבר דבר – רק צעקה אחת התפרצה ממעמקי לבה בקול פרוע ומוזר מאד, אשר החריד כמעט גם את לב מנהלה האכזר, אך עד מהרה אֲחָזָהּ בידי רשע ויעמידנה על רגליה בגערו בה לאמר: “הוי סכלה ואין לב, בואי אל אדונינו וחלי פניו, בקשי חסד ממנו – ואנכי מה כי אושיע לך?”.
אז תפשׂ אותה ויסחבנה אתו אל החדר השחור, ששם ישבו ארבעה כמרים, הם המה: ראש המבקרים והמזכיר ושני יועציו, ופני כלם חבושים בטמון לבל הכירם עין רואה. אולם אך פָּתֹחַ פָּתַח הכהן הראש את פיהו לדבר דבר, והנה התפלצה מרים לקולו ותרגז תחתיה! רגע אחד עמדה נדהמה ונפעמה ופתאם התעוררה בגאון וגבה ועיניה ושפתיה היפות הפיקו קלסה ושאט נפש – כי ברק עיניו הפיץ אור על מַחְשַׁכֶּיהָ ויגל לה תעלומות עתותיה: עתה נודע לה מי הגיד למאראליס דבר אהבתה את פדרו, מי רצחו נפש, מי נטה חשד על די שיביליה ומי יעד עדותה במשפט, – עתה ידעה כי כל אלה ידו עשתה, יען כי זרה מתאותו ותובישהו משברו! ומרים לא שגתה ברואה כי נפלה בידי דון לואיז גרציה וברשת זו טמן נלכדה רגלה.
אך שוא נסה ראש המבקרים לשאת אליה עין, כי בגאות תֻּמתה דכאתהו, ויבן בלבו כי נגלו לפניה עלילותיו, וחיל ורעדה אחזוהו, לא מיראתו אותה – כי למשפטו הנה תעמוד, ועושי דברו נכונים להגה מפיו כי יצא לענותה להמיתה ולעשות אתה כלה; אך נבהלה נפשו למראה האשה היפה, כי באש תאותו הנה היא עתידה להשרף ותקותו לא תקום. זאת השיב אל לבו וכסליו מלאו נקלה, אך התאפק ויחל לחקור משפט. אכן הגידה מרים כי יהודיה היא, ולא יכלו עוד לענות נפשה, רק לחרוץ משפטה ולהעלותה על המוקד; אבל הוא גזר אֹמר כי נחוץ ראשונה להוציא ממנה תעלומות אחרים. וידרוש מעמה להגיד אם היה גם בעלה מבני אמונתה, וכאשר כחשה לו ותכחד זאת ממנו, קרא לפניה מעל הספר שמות רבים מאצילי ספרד, ויצו אותה להתוֹת תו על אלה אשר תדע כי שבו אל אלהי אבותיהם לעבדהו בסתר. ומרים הכחידה סודה תחת לשונה ולא גלתה מאומה, וישנו וישלשו לפניה את דבר חפצם, אך היא הקשתה ערף ותמאן להשיב מלים. אז גלו את המסך ויַראוה את כלי המועקה ליָרֵא אותה בהם, אבל היא הכבידה לבבה ולא ענתה מאומה. אז נוכחו לראות כי בדברים לא תִוָסֵר, ויכוננו את כלי המשחית לחבל נפשה. אך דון לואיז צוה להטות חסד לאשת נעורים זאת ולהעלות לה ארוכה מעט קט, אולי תנחם במאסרה הבודד ותעשה חפצו – ודבריו אלה העיקו הציקו לה מכל כלי המועקה אשר חזו עיניה.
– – – – – – – – – –
ימים ולילות חלפו עברו והאסירה האמללה לא ידעה ספורות למו – כי נצפנו ממנה עתים, ומאכלה הורידו לה בעד החור אשר בקיר. לא שקד שומר על דלת כלאה אשר לקחהו אפל, פן תקל ענות נפשה בראותה דמות אדם חי, ותהי לדלה הזאת תקוה לחסד ורחמים. כן עברו העתים והיא לא ידעה אם תזרח השמש בתבל לאור יומם או חשכת לילה תכסה ארץ – פתאם נראה אור עששית במחשכי כלאה, ותשא עיניה ותרא והנה איש מתחפש באפר על עיניו הולך וקרב, ואימות מות נפלו עליה. רגע אחד צעק לבה אל ה' לאמץ כחה ולאזרה חיל בעת צר – אז קמה ותִתצב לפני דון לואיז גרציה בבור לבה ומנוחתה – כעמדה אז ביום אשרה, עת מלאה פניו קלון ותגרשהו בחרפה.
וגרציה לא התחפש עוד לפניה, כי הסיר את האֵפר מעל עיניו, אשר כלפידי אש נוצצו ויפיקו את מזמת לבו ותאותו הרעה. ביקוד חשקו הוכיח אמריו לה ויחלל את אזן התמה הזאת בדברי בלע ונבלה, ויעד בה כי אם תמאן לשמוע בקולו אז יציק לה עד מות, בשומו מועקה בכל אבריה, ולאט לאט ירוצץ ויפוצץ יצוריה עדי לא ישאר בה מתום. אבל היא עקשה פיה בשאט בנפש ולא השיבתהו מאומה.
כראות דון לואיז כי גם הפעם נכזבה תוחלתו וישבע קלון מכבוֹד האשה העזובה והנדחה, בערה חמתו בו, וינחת צפרניו בבשר חזהו עד שפך דם ויקרא בזעם נורא: "גלמודה הושבתיך בבור חֹשך ועוד תמאֵני לענות מפני? עתה הנני אליך, עוד מעט ותדעי את ידי! הן בגאותך תכבידי לבבך, אבל דעי לך כי אך ראה ראית את כלי המועקה ובך לא הושמו – רגע אעיף עיני וכל כלי זעמי עליך יובאו, אז יסבוך חבלי שאול, חבלים אשר גם גבורים ממך לא עמדו מפניהם, ובשרך הדוש יוּדש כהדוש מַתְּבֵן במו מדמנה. עוד מעט ולרגעים תתעלפי ותתפרפרי תחת רגלי חובליך וּמְעַנַיִך אשר יגרמו עצמותיך כזאבי ערב –
“בשרי הדל לא ידע מכאֹב כצאת נפשי – ענתה מרים רתת – הן רבים וכן שלמים מידיכם נגזרו, תהי גם אחריתי כמהם ומות ישרים אמות”.
– המאתנו קחת מָוֶת תקוי? – ענה גרציה בלעגי שפה – אל תדמי בנפשך כי כה נחבל את מעשי ידינו! חכמים נחנו להרע ולהשחית, לא נתּן לעולם מות לאיש חרמנו. דעי לך אשת כסילות כי לא בחבלי שאול נשלח רצוצינו חפשי, כי שׂכל נשכל ידינו להשיבם עד דכא ומות לא ימותו – ידוע נדע את אשר יוכל אדם לנשוא עד צאת נפשו, ולא נשיא מות עליו בטרם בצענו זממנו; כל יד עמל תּבואֶנו, כל יצורי גוו נשחית נשרוף ונבלע – ומות לא ימות!
“צא איש הדמים מאת פני, כי קרבתך תועבת נפשי! שלח בי את כל מגפותיך ועשה אתי כּלה, כי כלה תכלה נפשי לעזוב את בית חמרה הרצוץ”.
– נפשך?! – בִּהֵל דון לואיז אותה בחרונו – הוי פֹשקת שפתים, היש נפש ליהודיה ארורה? ואם כדבריך כן הוא – אזי אין טוב לך כי אם ללכת אחרי, למען תזכי אורחותיך ותשבעי גם אַת מרב טוב אשר צפן ה' למאמינים בו!.
“הוי, נבל ורשע עריץ! – האתך אחלק טובה? – קראה מרים מנהמת לבה – אלהינו ואלהי אבותינו! עד מתי תמשוך אפך ותתן יד לפושעים כאלה לרדוף בשמך את עמך הנדח!” – בדברים האלה פרשה כפיה ותבט השמימה בלב נשבר – "אודך אלהי שדי כי השיבות אלי רוחי ותאזרני חיל! – קראה אחרי כן ותבט במנוחה אל מְעַנָהּ הרע – ואתה נבל דע לך, כי גם בנשמת אפי האחרונה עוד אפיח בטוב האצול ממנו והנתון לעריצי עולם כמוך!
"אך שוא תתחכמי – ענה דון לואיז בלעג לשונו – התגאי לך באמץ רוחך, שחקי לקראת המות; אבל דעי לך כי טרם תמותי עוד לי תהיי. לכן רב לך ללכת עמי בקרי, הלא בידי הנך כחמר ביד היוצר, קול צעקתך לא ישמע עוד בארץ החיים ומי יצילך מידי?
– הָאֱלֹהִים!!! – הרעימה השבויה ולא בכחה, כי היה הקול אדיר וחזק עד כי נבהל גרציה ויבט בחרדה סביביו כמו שמע קול אחר מדבר אליו מבור השבי – האלהים אשר תנאץ שמו בעברת זדונך ומעלליך הרעים, הוא מצוה עליך למוש מפה ולעזבני!
“שאתו לא תבעתני” – ענה גרציה, ובדברו קרב וישלח ידו אליה.
– גש הלאה! – קראה אבירת הלב – עוד צעד אחד – וה' יסלח לי לאשר אעשה!
ובידים מהירות פתחה חרצובות תלתליה וכהרף עין חֻלקתם לשתי קוצות ארוכות ועבֻתות ותצנפן צנפה סביב לחלקת צוארה הנעים, ותעמוד הכן לשום בהן מחנק לנפשה ברגע קרבו לנגוע בה.
“פֹתה! – נהם האכזר בשובו אחור בבהלה – עוד לא תדעיני, על כן תדרך נפשך עז. התזכרי את העת אשר השבעתני קלון ותהדפיני מפניך כרמש נבזה? אז נשבעתי באפי לנקום נקם כבודי ולכלות חמתי בך – הידעת איך מלאתי את שבועתי? מי יעץ למאראליס עליך רעה לשמוע תודתך כי בֹגד בגדת בו? מי הכין כלי מות, בו שֻלח רצח בעצמותיו? מי גלל את האשמה על ראש אהובך משא נפשך, ויועידך לענות בו עונו לפני השופטים? מי עשה זאת בלעדי? – ועוד תדמי בנפשך להנצל מידי? אנכי באחת אגידך: השיבי חסדי אחור ופדרו מות נבל ימות – או קחי ממני רצון ותחי נפשו!”
– במחיר כבודי לא יחפוץ פדרו בחיים – ענתה מרים בתֻמתה.
“הוא לא ידע את המחיר אשר תתני כפר נפשו – רק זאת אגיד לו, כי מאנת לחלצהו ממות בהיות לאל ידך לעשותה”.
– הוא לא יאמין בשוא נתעה כזה, כאשר לא האמנתי אנכי כי הוא רצח את נפש בעלי. – גם לא ימות לשחת – הוסיפה אמריה בלב בטוח – כי תֻמתו תצילהו, אך רשעתך תודע בשער, אז יחלץ הוא מצרה ואתה תבוא תחתיו ותקח קלון ומות תמורתו.
“הוי פתיה ואין לב! – ענה גרציה בלעג וקלס – גם אם יהיו לך כנפי נשרים לא תעופי מפה לראות חיים בארץ החיים. הן מצודת סלעים משגבנו וחומות ברזל תסוככונו מסביב. הלא נחש ביעקב, קסם בישראל. עמדי ברוב כשפיך, התחפשי לאבק דק והעלי עפרך או שלחי רוחך מבור השבי, זעקי חמס באזני החיים על דון לואיז גרציה כי השחית התעיב עלילה – מי יאמין לך? אולי תדמי כי נואלתי לבטוח באדם ואעש דברי על ידי איש אשר יוכל לבגוד בי בגד ולגלות סודי? דעי לך כי גם המלאך המשחית אשר שֻלח ממני לחבל את מאראליס, הנה נגזר מארץ חיים – אני אני שמתי קברו. ועתה שימי אל לבך: החיה יחיה די שיביליה – או אגזר אני אֹמר ומות יומת?”
ומרים נעותה משמוע ולא ענתה מאומה.
“הנני הולך – אמר דון לואיז כעבור רגע – אך עוד הפעם אעידה בך: בחרי לך אחת משתי אלה: הכנעי מפני ולא תעֻנה נפשך וגם פדרו ינצל, או השיבי חסדי אחור ופדרו מות נבל יומת, ואנחנו עוד נשוב נתראה פנים במקום נורא – ששם המון חובלים ומשחיתים מחכים למרמזת עיני לענות אותך באכזריות חמה, להביא עליך אלפי ענוים ומכאובים אנושים, אשר ידכאו כחלל גוך בעוד נשמתך בך. אז תנסי כחך, אולי תוכלי להחלץ מן המצר, להמלט מידי ולהתאונן באזני יושבי חלד על הרעה אשר מצאתך, ונראה אם יאמינו לדברי יהודיה ארורה, כי לא קנאת דתי ואמונתי הקדושה עוררתני לעשות בך שפטים”.
ומרים כמו לא האזינה לקול דבריו האחרונים – כי דלו עיניה למרום ובהלך נפשה שאפה רוח ממעל ואור נגה על פניה, האור הזֹרח בחֹשך לישרי לב והמרומם אותם משערי מות, ופתאום התעוררה כמחלום חזיון לילה ותפן אליו ותאמר: “הנה צר כחך להשחית את די שיביליה כי לא בידך הוא!”
דון לואיז עצר במלים, אך שפתיו חורו ומפיו יז קצף למראה מנוחתה ואמץ לבה. פתאום הושבה הדלת על המסגר ברעם ורעש – ומרים נשארה לבדה. רבות חרדה האמללה פן ישוב מעַנה הרע להציק לה ולחבל נפשה – אז שמה ידיה על ראשה ותתיפח בקצר רוח ותבך בכי תמרורים.
כח. 🔗
עד מהרה נודע למרים לחבורתה ולפצעה כי דון לואיז הוא איש אשר לא יאחר דברו לעת אפו. שני ימים עברו והיא הובאה שנית לפני שופטי הבקרת הנעלמה, להשיב דבר על כל אשר שאלוה בראשונה. אבל גם בפעם הזאת לא מצאו בפיה מענה.
ואנחנו לא נענה את נפש הקורא במחזה הענוים הקשים ומצרי שאול אשר מצאו את מֻכת אלהים זאת, על פי ראש המבקרים, צוררה ומבקש נפשה. מי האיש החפץ זאת, יקרא בדברי הימים אשר לספרד, וימצא רשום בכתב אמת את כל רשע המבקרים ואכזריות אנשי הרצח, אשר העמיקו שחתו לנפש אשר נפלה בחרמם, ותהי אחריתה להכרית.
אבל ממרום שמע ה' את תפלת מרים האמללה בהתעטפה כחלל לרגלי מעניה ומציקיה אשר השיבוה עד דכא – כי אִמץ חיל האשה הרכה והענוגה הזאת, ותבלג ברוב אונים על מצוקותיה ולא כשל כח סבלה, ותשא בשרה בשניה, ובכל ענוייה הקשים לא השמיעה קולה ולא בקשה רחמים מאלה אשר לא ידעו רחם. עיניה ראו אה דון לואיז הרודה באף על ידה ולרגעים נגש אליה וילחש באזנה כי עוד עת לחננה – אך היא התאפקה בגודל לבבה ולא ענתה דבר. אז בערה כאש רשעתו ויאֹבה לתת צו להגדיל המועקה ולהרבות ענוייה עד בלתי נשוא, אבל כרגע שב ונחם, מיראתו פן תצא ברעה נפשה ותקות רשעתו תאבד. וימהר וירזום להחובלים לחדול ממנה ולהשיב את הנגועה אל בור שביתה – עדי תחליף כח וישובו יכבידו עליה ידם כאַות נפשו.
כן הושבה מרים אל בור כלאה. שם כרעה נפלה בחבליה ותשכב למעצבה באפס כח להטות גם את כד המים אשר אצלה אל שפתיה היבשות והמבֻקעות. – עברו ימים אחדים ומכאוביה קלו כמעט; אבל עצמותיה רחפו ממגור, בדעתה כי אך לזאת תצפינה עיני מעניה הרעים – כי תחליף כח וישובו יהפכו בם ידם, לדוש בכלי משחית את בשרה הענוג אשר החל זה מעט להרפא.
עברו ימים אחדים – זאת ידעה גם מרים לפי ימי מכאֹב ולילות עמל אשר מנוּ לה פצעיה האנושים. כל העת ההיא התהפכה בציריה, יגעה באנחותיה ומנוחה לא מצאה, גם שֵׁנה משיבת נפש נדדה ממנה. אך פעם אחת בערב נמה על משכבה ושנתה ערבה לה. ותחלום חלום והנה היא בעמק הארזים, מקום שׁעשׁעיה בימי ילדותה, ואזניה תקשבנה קול אִמה ועפעפיה יבחנו עיניה יונים, והנה היא מתרפקת עליה כבימי ילדותה ואָשרה. שׂבעת שמחות תניח ראשה על שכם אמה הטובה, ונפשה תתענג בדשן ושלות עולם. כן נחה שקטה רגע ורוחה נמלא חזיונות נעימים שהם הרהיבוה וישמחו לבבה כימי עולם.
“מרים מחמל נפשי!” – שמעו אזניה פתאֹם קול דממה מקרוב לה ואור נגה על פניה. הקול הזה נעם לאזנה בהקיצה משנתה עד כי לא נבהלה גם מפני תּלבשׁת האיש הזה, אשר נתנה עדיה כי מחברי המבקרים הוא. כחלמת בהקיץ הישירו עפעפיה לנגדה ולבה השתומם בתוכה.
"השכח שכחתיני בתי? – השמיע האלמוני את הוד קולו – “אך שימי נא הפעם תקותך בי ותשועתך לא תאחר. הן שונאיך ומנדיך לא יתגודדו בלילה הזה, וצורר נפשך רחוק עתה מפה למורת רוחו, כי נקרא דון לואיז לבוא אל המלך – התאבי איפוא בתי ללכת עמדי?”
– אחריך אלך כי לקולך אאמין – לחשה מרים – אוי, אללי לי! – יללה בהתאמצה לקום – אך שוא תקותי כי לא אוכל קום".
“הרגעי נא בתי כי על כפים אשאך, אך כבי את העששית ואחזי בה ואל תדברי מאומה – ואלהי אבותינו יהיה בעזרנו”!
כן דבר האלמוני וינטלנה וינשאנה על זרעותיו, ותקות מרים אמצה כחה לשאת את העששית בידיה הרפות. וכן עזבו את בור השבי, והאלמוני אחז דרכו בשבילים ארוכים המטים עקלקלותם בתחתיות ארץ. דומית קבר וחשכת צלמות היו על כל סביביהם; אך להאיש ההוא נודעו השבילים האלה וגם חשך לא החשיך ממנו, על כן לא נעו מעגלותיו, וישא משאו הקל ויאחז לבטח דרכו באין מעצור עד צאתם לרוחה – ועיני מרים אורו למראה הרקיע והכוכבים אשר האירו לה ממסילותם! באַות נפשה שאפה את הרוח הצח אשר חלף על פניה, והאלמוני מהר לרוץ אֹרח עד צאתם את העיר ועד בואו אִתּה אל מערה אחת אשר יסכּוּה צאלים צללה. שם השכיב את מרים על יצוע רך העשׂוי מדשא עשב, וימסוך לה שקוי סמים לשובב נפשה העיפה, ויניח את ראשה על ברכיו ויאמר: “שתי נא בת אחותי האהובה' שתי יקירתי ותחי נפשך!”
ותשת מרים בתאות נפש. ופתאם הביטה אל גואלה ומושיעה ולבה פחד ורחב – כי הסיר מעליו את תלבשׁת החברים ויעט מעיל כמר בנדיקטי, וישב פי־ראשו14 אחור – ופני יוליאן דודה אחי אמה האירו אליה באהבה וגיל! ועצמות מרים רחפו משמחת פתאם, כל יצוריה רעדו בגילה נצחת, וכרגע חבקה את גואלה בזרועה השמאלית – כי דֻכאה זרוע ימינה בחבלי המועקה ולא יכלה להניעה מכאב אָנוש – ותתרפק על דודה היקר ותפול על צואריו ותבך בכי גדול.
– – – – – – – – – –
ויוליאן עמל להקל מכאֹב בת אחותו ולהקר במי סמים את זרועה המדכאה אשר קדחה כאש יוקדת, ויתר את קוצותיה אשר דבקו אל עור מצחה, וימשח את רקותיה בסמי מרפּא, ויסר את לבושה השחור, ויעט אותה תלבשת פרחי כהונה15, וישם על ראשה מגבעת שש לבנה כשלג, ויסתר שערותיה בתוכה. אז נתן לה רפאוּת תּעלה אשר הכין לה בתכונות בפיו, ויחלימנה ויחיינה וישובב נפשה, וישאנה ויביאנה אל יצועה, ששם שכבה להרגיע, ותישן שנה מתוקה ונעימה – כשנת עולל ויונק הבוטח על שדי אמו.
וזה דבר הגאולה: כי נקרה נקרה יוליאן מאראליס בימים ההם בשיגוביה עטוף מעיל הכמרים כדרכו. שם נבהל משמוע אסון פרדינאנד מאראליס ותודת מרים אשתו אשר הביאה עליה רעה גדולה, ויפלא הדבר ממנו. ומאז הסתופף בחצר המלך גם בקש עצה לראות את דון פדרו ההולך למות – אך בשמעו כי שמה המלכה על מרים משמר והיא מסֻגרת בחדרי משכיתה מאין יוצא ובא, נחם על מחשבתו ורוח מבינתו הורתהו למנוע רגליו מלכת, פן יחשדוהו השומרים ויבֻלע לשניהם יחדו. ומאז התהפך מסבות בתחבולותיו למצוא נתיבות לו אל בית הסֹהר אשר דון פדרו אסור שם – והנה קם שאון בעיר כי נעלמה מרים פתאם מחדר משכבה, מבלי דעת אנה היא באה!
ומרבבות תושבי שיגוביה היה יוליאן האחד אשר מצא את החידה הזאת ולבו הבין פשר דבר ־ כי הוא ידע דרך הבקרת הנעלמה וכל תחבולותיה ועלילותיה ממנו לא נכחדו. והקורא הלא ידע מראשית ספורנו זה, כי עוד בימי עלומיו נדר יוליאן נדר לנקום נקמתו מאת שופט הרשע, אשר טרף נפש אביו ודודו ויכריתם מארץ חיים. – שתים עשרה שנה התכונן לעבודת הבקרת הנעלמה עד עשותו ועד הקימו מזמת לבו, ויתן נקמת ראשי בית אבותיו בראש המבקרים, אשר נמצא שוכב מת ארצה ובלבו תקועה מאכלת חדה ודברים כתובים עליה לאמר: “נקמת בן לאביו ודודו באיש נבל רוצח נפשם”! – אך שוא חקרו ודרשו החברים והמבקרים לדעת מי עשה את הרצח הזה, כי לא נודע מי המכה. ויוליאן לא חדל להסתופף במחבואי כהני האון עד יעבר זעם. אז עזב את מערת פריצים זאת, אשר הבין דרכה וידע כל תעלומותיה וסתרי שביליה הרבים, אשר תוצאותם אל רוב בתי העיר או אל ערבות ספרד הנשכחים מני רגל. ומעת עזבו את העבודה הרעה תועבת נפשו, התחפש לכומר בנדיקטי, ויסוב את ארץ ספרד לארכה ולרחבה, ויאהב לנוע בערים ובכפרים, ובכל מקום בואו זרע צדקה למכביר וירפא לשבורי לב וייטיב גהה לידועי חֹלי, וינחם את החיים ויעש חסד עם המתים – על כן אהבוהו כל יודעיו ויקדמו פניו באהבה וישימו כבוד תהלתו.
ובשמעו כי נעלמה מרים מחדר משכבה, חשב לאמת כי בתחתיות ארץ הובאה, לעמוד למשפט לפני מקנאי האמונה. ויתן אל לבו להחיש לה פדות ולגאול משחת חייה; אך פחד קראהו ורעדה פן יעבור המועד, כי עוד נדרש לו שבוע ימים טרם יצלח לבוא בסוד המבקרים ולהסתפח בכהונתם. ובבואו שם ראה ברעה אשר מצאה את מרים מחמל נפשו, ולבו נתר ממקומו בחזותו ענות בת אחותו הרכה והענוגה. ויזכור ימים מקדם, עת ראה עני דודו דון סבסטיון בהשפטו במקום הנורא הזה, ותשתוחח עליו נפשו. ויהי בעיניו כמו חרוץ הוא למשפט מאת האל הזועם, לעמוד על יד קרוביו ובני משפחתו עת נפשם ברעה תתמוגג ועיניו רואות וכלות, כי רחקה ישועה ממנו לעת ההיא. אך זאת היתה נחמתו בעניו ותקותו היא סמכתהו – כי אחרי המועקה הראשונה יתנו לה מנוח ימי מספר, עדי תשוב לאיתנה ויוכלו להגדיל ענוייה ולהרבות פצעיה על פי דרכם, ובין כה וכה קוה למצוא יד לו לחלצה מן המצר ולהצילה ממצוקותיה.
אכן נוראות התפלא על מרים, אשר גלתה סודה ללא שאלוה; אבל עוד לא היו עתותיו בידו לחקור ולדרוש שרש דבר נמצא בזה, ויאמר בלבו: אין זאת כי אם מרוב אבלה ויגונה לבעלה המת נקטה נפשה בחייה ותאמר נואש. על כן לא האמין לשמועה כי באה מאהבת מרים לפדרו וקנאת חמת הגברים, כי היה נכון לבו בטוח בבור לבה, צדקתה ותם דרכיה, אשר למדה מאבותיה התמימים והישרים – ואיך יערב לבה לבגוד באלוף נעוריה ולאהבה עלם זר, אשר לא ראתהו כי אם פעם אחת בבית בעלה, וגם אז לא דברה אתו מאומה – כי כן הגיד לו הסוכן אשר על ביתה.
– – – – – – – – – –
בערב השני למנוסתם עזבו את מחבואם וישימו לדרך פעמיהם. ואמברוזיה הכהן – בשם הזה נקרא יוליאן בההחפשו בלבוש כמר בנדיקטי – שכר לו עיר בן אתונות בכפר הקרוב וירכב עליו את חניכו הצעיר, היא מרים. וכן עברו את ההרים הגדולים המגבילים כיום את קשטיליה הישנה והחדשה, ויסעו למסעם מבלי דבר דבר – כי היה יוליאן סר וזעף ורוחו נשאהו למרחקים ומרים היתה כחלמת ולא ידעה נפשה. אך מגמת פני שניהם היתה אל מקום אחד, הוא עמק הארזים, ששם קוו למצוא מנוחתם עדי עד.
ביום השני כבוא השמש סרו אל כפר אחד קטן אשר הרים סביב לו, והנה קם שאון ויהום כל הכפר לקראת בואם! ואחד מנכבדי האכרים ופרץ שמו מהר לקראת אמברוזיה הכהן ויבקשהו לסור אל ביתו, אשר בו ישֵוֵע חולה גוֹע, להביא לו אחד הכהנים, להתודות לפניו על פשעו הרב, כי שאול חטא. הגוע הזה נמצא פצוע ומושלך בבאר נשברה על יד הדרך ההולך לשיגוביה – כן ספר פרץ – ואל נכון חלו בו ידי מרצחים אשר לקחת נפשו זממו, ולמען הסתיר פעלם השליכוהו הבארה. והנה נקרו ויאתיו אכרים אשר עברו בדרך ההוא, וכשמעם אה יללת האֻמלל החישו לו עזרה וימשוהו מתוך הבאר ויביאוהו אל הכפר. בראשונה שב רוחו אליו גם החל כמעט להתרפא מן המכות אשר הכוהו; אך כהחלו לשוב לאיתנו החל גם לשמוע מוסר כליותיו, ויחרף לבבו מעֲוֹנוֹ הכמוס אתו, ובהתרגזו מאד נִגף בקדחת נוראה אשר שלחה אש בעצמותיו. ועתה אחרי התהפכו בציריו על משכבו עשרת ימים, אחזה הדלקת בבשרו ותקות חייו לנצח אבדה, והנהו קורא ומשוֵע להביא לו אחד הכהנים, אשר יוכל להתודות לפניו על חטאתו, גם ישים בפיו דבר הנחוץ מאֹד להגלות לפני המלך; אך לא מצאו עיר או מקדש קרוב להם להחיש ולמלאות חפצו בעתו.
הנה כן שמחו בני הכפר לקראת אמברוזיה הכהן, כי היה להם כציר שלוח ממרום לכפר עון איש חוטא ולסלוח לשב פשע לפני מותו. ופרץ פנה מקום לאורחיו הנכבדים בעלית הקיר. שם הביא הכהן את אֲמתּי חניכו – כן קרא למרים – להנפש מעמל הדרך, ואז סר אל הגוע. ומרים עלתה על ערש יצועה, אך שנתה נדדה מעיניה. לשונה דבקה אל חכה ושפתיה יבשו כחרש, ובכל זאת לא שמה עין אל השלחן הערוך בכל מאכל תאוה, ונפשה כלתה לראות את יוליאן ולשמוע מה בפיו. ויוליאן בא החדרה לאטו ויסגור הדלת בעדו ויפן אל מרים בפני זעפים, ואמרתו שחה מעפר בלחשו באזנה לאמר: "אצבע אלהים היא! שמעי בתי והשתוממי, כי האמלל הגוע אשר אליו נקראתי –
– הוא רצח נפש בעלי! – מלאה מרים את דבריו בלב נפעם – לבי אמר לי זאת בשמעי את דברי פרץ. ועתה הנה צדקת דון פדרו אור יצאה ועלינו להחיש עזרתה לו ולהציל ממות נפשו!
“הה! מי יודע אם חפצנו בידינו עוד יצלח! – ענה יוליאן – הן השבע השביעני החולה לבל אעזבהו, ואם לא אשאר אתו אזי יתהולל מעצמת מכאֹביו, יטרוף נפשו באפו ועצתנו תבֻלע – כי מי יקים עדות פיו אחרי מותו? – אכן לא רחוקים נחנו משיגוביה כי אם מהלך עשרים שעות, אבל רע הדרך מאד, וגם” –
– הֲתִמָצֵא לנו העת? – שסעה מרים דבריו בקצר רוח – הגידה לי זאת ומאומה לא תעצרנו עוד!
“אם נמצא ציר ממהר וסוס אביר אשר ימהר לרוץ ארח ולבא לשיגוביה למחר בטרם תבוא השעה השתים עשרה. – אבל איך ירהיב אִכר בער בנפשו עז לבוא לפני המלך ושרי האחוה, ולכלכל דברו בטוב טעם, כי ישמעו לו ויעבירו את עת המשפט וישלחו הנה כהן נאמן אשר ישמע תודת הגוע? דעי בתי כי צר גם לי מאד על פדרו הצעיר – – – מי יתן ויכלתי, כי עתה חשתי ולא התמהמהתי לעבור דרך לקרב אל נפשו גאולה; אך מה לעשות ואנכי לא אוכל לעזבך פה לבדך וגם החולה חיש יגוע בלעדי!”
– אתה תּשאר פה – גמרה מרים אֹמר – ואנכי אביא הבשורה אל המלך. מה תחזה בי כי כה נפעמת? הלא אין עצה אחרת – ואנכי לא אעזבהו לראות שחת!
"השוב תשובי להשליך נפשך מנגד? – קרא יוליאן וירגז תחתיו – הלא חולה אַתּ, ואם תעני בדרך כחך הלא תתּמי לגוע, או כי יכירוך שם הנוצרים וטרף יטרפוך באפם! ומה לך בתי ולעלם הזה כי תערי נפשך למות בגללו זה פעמים? – הן אמנם יקר הוא לי מטעם הכמוס עמדי – – – אבל יקרה לי גם אַתּ – ולא אתנך לתת נפשך כפרו.
– אל תניאני דודי מעשות דרכי, כי דמו בראשי יהיה אם מות יומת – כי אנכי סבותי בנפשו ומידי נגזר!
ותספר מרים לדודה את כל המוצאות אותה ואת אהובה מהחל ועד כלה…
“אהה ה' אלהים, למה תסתיר פניך ממנו!” – הגה יוליאן ברוחו הקשה, ויסב את פניו לבל תראה מרים דמעותיו כאשר לא שמעה את דבריו אלה – “הנה כה כלתה הרעה לבית אבותי לאבד כל זֶכר למו, ומאתך אל זועם היתה זאת לסכסך נפשות הצעירים האלה לכלותם גם יחד! הן הוא יעלה על במת ההרגה והיא תעלה על מוקדה – ואנכי אשכל שניהם ביום אחד. לא! – קרא פתאם בשומו אל מרים פניו – לא אֶתּנך ללכת בקרב צרה! רב לך כי נואלת עד כה לסור מאחרי אלהיך ולאהבה עלם נוצרי – ועוד תאבי לתת נפשך כפרו ולשית על חטאתך נוספות? – חדלי מרים מאהבה כזאת כי תאבדי דרך והיא לא תצלח!”
– אנכי אתן נפשי כפרו כי הוא נקי אֹבד, ומידי היתה זאת לו! – נאנקה מרים ברדת עיניה פלגי מים ובהתיפחה בקצר רוחה – אנכי אתן נפשי כפרו, כי אני אני סבותי בנפשו, וזולת זאת אין דבר, האמינה לי דודי, כי מראשית דרכי אמרתי נואש – ולעולם לא אהיה לו!
הדברים האלה נגעו עד נפש יוליאן, ולא יכל הזקן הזה עוד להתאפק ויתן קולו בבכי תמרורים, ויפול על צוארי בת אחותו מחמד עיניו ומחמל נפשו ויחבקנה וינשקנה וילחצנה אל לבו הנשבר. אחרי כן שם ידיו על ראשה ויברכנה בשם אלהי אבותיה, ונפשו השתפכה עליו בבכי ותפלה ותחנונים. אז התעורר ויבטיח אותה לחת לה את בקשתה, אם תשבע לו בה' כי לא תסיר את התלבשת אשר עליה ותמהר אחרי השלימה חפצה לשוב אליו עם פרץ, אשר יארח עמה לחברה בדרך הזאת.
– – – – – – – – – –
כחצות הלילה עמד צמד סוסים חבושים וכבירי כח לשאת את הרוכבים אל מחוז חפצם. ופרץ הבטיח למצוא יד לו להחליפם בחצי הדרך בסוסים אחרים טרם ייעפו אלה ויֵעצרו במרוצתם, ולבוא עם אֲמתּי החניך הצעיר לשיגוביה בעתו ומועדו. עוד הפעם השביע אמברוזיה הכהן את פרץ, לשום עינו על החניך הרך והענוג, לבל ידרש לו להניע את זרוע ימינו הרפה מאד – אז ברכם לשלום והרוכבים עלו על סוסיהם וכרגע נעלמו מעיניו.
רק שתי פעמים עמדו הרוכבים על דרכם לתת לסוסיהם מרגעה כמעט ולהשיב רוחם. ומרים שמה לבה רק לבוא אל מחוז חפצה, מבלי התבונן כי קצרה רוחה וכחה הולך ודל, ועיניה היו רק אל מרחק הדרך, כמו אִותה לגמא מרחקי ארץ ולכלות דרכה כמו הגה. ובשעה הששית בבקר באו אל המלון אשר אמר פרץ; שם החליפו סוסיהם ויחלו לסעד לבם בלחם ופרי קיץ. ובעל המלון בא וישאל את פיהם אנה פניהם מועדות?
“לשיגוביה הולכים נחנו במלאכות אמברוזיה אבינו למצוא חפץ ולדבר דבר” – ענה פרץ בהרכיבו את החניך על סוסו.
– לו קדמתם לצאת אזי לא אֵחרתם המועד וראיתם שם גדולות ונצורות – אמר בעל המלון.
“ומה הן?” – שאלהו פרץ בחפזו.
– האמנם לא תדעו מאומה מהחדשה אשר תהיה היום בעיר? – ענה הנשאל – הלא יום משפט ומות הוא היום הזה להשר די שיביליה, אשר רצח את נפש דון פרדינאנד מאראליס, וגם אני סרתי בכל אוַת נפשי לראות את המחזה הזה, לולא – – –
פתאם השמיעה מרים קול ענות כאנקת חלל, ופרץ מהר להחזיק בזרועותיו את החניך אשר צנח מעל סוסו מפחד פתאם. “הלאה!!! – קראה מרים בלב נואש – נמהר נחישה דרכנו לבל נעבור המועד!”
ומרים הריצה את סוסה כאילה שלוחה ופרץ מהר אחריה. ובעל המלון הביט אחרי הרוכבים ויקנא בם מאד על הענג השמור להם במחזה היום הזה.
כעל עב קול16 מהרו הרוכבים לרוץ ארח לא סלולה ויעברו הרים ובקעות, נהרים ושדי תבואה, יערים ואגמי רפש, כן מהרו וירוצו בלי חשך. ומרים הרגישה כי החל כחה לעזבה והיא מחשבת לנפול, ותלפות ברסן סוסה ותקשרהו ותחזקהו על מתניה, ופרץ דפק את הסוסים אשר שוו רגליהם כאילות ומנשרים קלו.
פתאם הרימו שניהם קולם – כי מרחוק נראו להם ראשי מגדלי העיר שיגוביה. ומרים נשאה עיניה דרומה, ותרא כי עוד לא עלתה השמש עד הצהרים, אבל עוד כברת ארץ לבואם העירה והסוסים החלו לכֹף כאגמון ראשם, ברכיהם פקו, רגליהם רפו ולרגעים כשלו במרוצתם. אך פרץ דפק בם בחזקה ומתגרת ידו התאמצו לחגור שארית כחם, להביא את רוכביהם אל מחוז חפצם. ונפש מרים עיפה למות, זֵעָה קָרָה כסתה את כל בשרה, כמעט ששכבו עורקיה – כי נהפכה כלה לקפאון בעטוף לבה. בין כה וכה עברו את השער הראשון ומראש גבעות ראו את העיר הגדולה והמעטירה, וארמון המלך קרוב להם כמטחוי קשת – זאת ראו הרוכבים ותחי רוחם. ופתאם נשמע קול שאון ורעש תופים, המון אדם כגלי ים פרצו ויעבורון, ועל מגרש קאלא סולידאד נראו רבבות ראשי אדם דחוקים יחדו ובתוכם במה גדולה וגבוהה – היא במת ההרגה. והנה גדוד אנשי חיל חמושים מובילים איש אסור בכבלים והם הולכים וקרבים אל מקום החרוץ – זאת ראו שני הרוכבים וירעשו כארבה אל ארמון המלך, ומרים לא הסבה עיניה מרחוב המשפט, והנה עלו אנשים אחדים על הבמה – ומראש המגדל השמיע הפעמון הגדול בצלצל נורא את השעה השתים עשרה!
כט. 🔗
עד הרגע האחרון קוו פרדינאנד ואיזבלה להציל נפש דון פדרו מראות שחת, אך היתה תקותם מפח נפש ותוחלתם הממֻשכה נכזבה – כי בא יום הפקודה, שעה שעה חלפה עברה, ועוד לא נראו פני מבשׂר, משמיע צדקת די שיביליה כי נתפש הרוצח. סרים וזועפים הלכו שניהם בהיכל ארמונם הלום והֵנה ואין דובר דבר, כי גדול יגונם ולבם כים נגרש. והנה רעשו המגדלות והפעמונים נתנו קול כי בא הקץ, הקץ בא לחיי פדרו עלי אדמות!
לקול זה צללו שפתיהם נחושה נתר לב המלך ממקומו ויקרא: “הנה מות רשעים תמות הפעם נפש יקרה בעצם תומה – אך נורא משפט אֵל בארץ ועלילותיו נפלאו ממנו!”. עוד מלתו על לשונו, עוד הפעמונים הומים לקולם האחרון, והנה נשמעה המולה גדולה ההולכת וקרבה מן החצר אל האולם. כחץ מקשת מהר המלך אל פתח האולם ויפתח דלתותיו להקשיב קשב.
“הנה איש מבקש לראות פני! – קרא כעבור רגע – קומי איזבלה ולכי אחרי”! – הוא טרם יצא וחניך צעיר מכְּמָרֵי הבנדיקטים התנפל אל תוך האולם ויקרא בחרדה ובקוצר רוח עד בלי נשמע קולו: “פדרו הצדיק! נמצא הרוצח! הוא גוע בעונו מהלך עשרים שעות מפה, שלחו שמה ויתודה בטרם ימות! הלא הבמה ערוכה… ידי ההורג נטויות… עצרוהו, עצרוהו! פן תאחרו!”…
ולא יסף החניך לדבר מקוצר רוח, ויורה בידו על האכר אשר בא אחריו כי יתן עדותו גם הוא; אך לשוא נעו שפתיו החרדות בשאפו רוח כתנים, כי קול מליו נחבאו, והגה מפיו לא יצא – עיף ויגע אחז בידי אחד מאנשי הצבא הקרובים אליו ויצנח לארץ כי כשל כחו ולחייו כשלג הלבינו
וכשמוע המלך את הדברים האלה ויפג לבו, וימהר ויתן צו לאחד מאנשי החיל שומרי ראשו, והאיש רץ כברק אל חצר הארמון ויגד דברו להראשון אשר פגש במרוצתו, וזה השמיע קולו להשני והשני להשלישי, וכן עברה מצות המלך מפה לפה וכעל כנפי רוח דאתה בין אלפי אדם רב עד בואה אל אזני דון פֿיליקס די איסטאבאן, אשר מהר ויצו לההורג לאסוף ידיו ולעצור במעשהו.
“מה העצרה הזאת לנו?” – שאל ראש האחוה הקדושה אשר עמד על משמרתו על יד הבמה.
“הביטו שמה והאזינו דבר” – ענה דון פֿיליקס, בהכירו את איש החיל אשר רץ אליהם וישמיע ברעם קולו את דברי המלך לאמר: “מהלל שם ה'! דון פדרו הצדיק! נמצא הרוצח!”.
וקול הידד נשמע ברגע הזה מרבבות אדם ברעש ושאון תרועה, כרעם נורא המתגלגל בין הררי עז, ששם רבבות צורים וסלעים ירעשו ירגזו בענותם אחריו בהֵד קולם.
רעש הקול הזה הגיע לאזני דון פדרו ברגע אשר נגעה בו יד ההורג לקחת נפשו. אך מכל המהומה לא הבין מאומה, כי אבדו עשתנותיו ולבו עזבהו. גם בקרוא אליו דון פֿיליקס בקול צהלה: “התחזק וקום די שיביליה, כי יצא כאור צדקך!” לא יכל הבין פשר הגאולה והתמורה הזאת, ויניח ידו הרועדת על פרנציסקו הכמר, ויחפוץ להביע אֹמר, אך נעתקו ממנו מלים והדבּר לא היה בפיו.
“אכן בני יקירי! – אמר הכהן הנכבד – הנה נרצה עונך, כֻּפרה רשעתך אשר זממת לעשות וחסד ה' עליך נגלה. לא לשוא התפללנו, כי הגידו שמים צדקך והרוצח הנה נמצא!”.
לדברים האלה שב רוח פדרו אליו וכל חושיו בו התעוררו ויפול על צוארי הכהן וישא קולו ויבך.
– – – – – – – – – –
כראות המלך כי כשל כח החניך לפצות פה ולדבר דבר, פנה אל פרץ האכר אשר בא עמו, וישאלהו פשר דבר; איך נמצא הרוצח ומאין נודע כי הוא זה? אבל הוא לא ידע מאומה בלתי אם כי השתומם אמברוזיה הכהן הצדיק למקרה הזה, בהנתן האיש על ידו לכלכל מחלתו, ויקרא: אצבע אלהים היא! גם אמר כי לא בשגעון הביע החולה חפצו כי יוָדעו להמלך דבריו בהתוַדותו. ובהיות הדבר נחוץ מאד שלח את אֲמתּי החניך החלש לשיגוביה, בדעתו כי בכהונתו ומדברו הנאוה יֵקל לו לבוא לפני המלך. ואותו צוה לבוא אחריו ולמלא את דברו: כי נחוץ להמלך למהר ולשלוח ציר נאמן אל הכפר ההוא, לשמוע תודת הגוע אשר קרב קצו. גם פקד למהר ולשוב עם החניך בדרך אשר בא, מבלי התמהמה בעיר מאומה.
אך שוב שבו פרנציסקו הכהן ודון פֿיליקס עם דון פדרו אל היכל המלך, ודון אלונזו די אוגילאר יצא את העיר בראש גדוד אנשי צבא ואחדים מחברי האחוה הקדושה, לבוא אל הכפר ההוא. ואת האכר עצר המלך אתו, לחכות עד אשר יחליף החניך כח ועד אשר ישוב דון אלונזו מדרכו, אז יוּבאו לפני שרי האַחוה הקדושה לשמוע מה בפיהם ולערוך אמריהם יחדו.
לכל הדברים האלה התבוננה איזבלה ותדם. אמנם לקול החניך נבהלה נפשה, אך התאפקה ותעצור ברוחה ותשם לבבה לדברים אשר עוד יקרו ויאתיו. אולם בראותה כי שוא עמלו להעיר את אמתּי החניך הצעיר, קרבה אליו ותּצַוֵם לסגת אחור, באמרה כי כן יֵקל להמתעלף לשאוף רוח. אז הסירה מעט את המגבעת החבושה לראשו. רגע אחד העיפה עיניה בפניו החורים, ראתה מראהו היפה – ואותותיו לא נכֵּרה.
רבות יגעה המלכה עדי הצליחה לעורר את החניך האָנוש מעלוף־נפשו, אז עזבתהו בידי עבדיה ותקרב ותעמוד אצל המלך. ומרחוק ראתה בעיניה, כי בהתחזק החניך לקום, נשא עיניו אל השרים העומדים לפני המלך, ויבט רגעים אחדים אל דון פדרו די שיביליה ברגש אשר אך היא ידעה שחרו –
והמלך פרדינאנד האיר פניו אל החניך וידבר אתו טובות ויבקשהו לגשת אליו, אך הוא נגש בלי חפץ, וכאשר שאלהו המלך אם יש לו עוד מלים אליו השח מעפר אמרתו: כי בשלוח המלך ציריו אל הכפר ההוא לשמוע דברי הגוע בהתודותו, הנה השלים עצת שולחו, וכל ישעו וחפצו כי יתנהו המלך בחסדו לשוב עם פרץ אל הכפר ההוא, להתלונן בצל אמברוזיה הכהן מורו ומיודעו.
“כה יתן ה' וכה יוסיף אם תמוש מפה גואלי ומושיעי הצעיר עד תקח תודה ממני על חסדך הטוב!” – קרא די שיביליה ברגש לבב – “הן השלכת נפשך מנגד להציל איש זר מחרפה ומות – לכן הבה לי ידך והשבעה לי לפנות אלי מדי תמצא בי חפץ לבקש עזרתי בעדך או בעד אחרים אשר ישחרוך בצר להם!”
דומם ומחריש נתן המושיע הצעיר ידו לו. ולב פדרו פחד ורחב בנוֹח בידו כף יד קטנה רכה וענוגה, יד אמתּי הצעיר, אשר הביט אליו בעיניו השחורות והיפות. – גילה ורעד אחזוהו והוא נפשו לא ידע, בעמוד לפניו חניך הכהונה ממפלגת הבנדיקטים, איש אשר פעם ראהו ולא יוסיף – כי נכונה לפניו דרכו בקדש, ומה לו ולעזרתו הבל?
אף אמנם התכונן אמתּי לדרכו, גם אחז בידי פרץ לעזוב אתו את היכל המלך – והנה מאֵן פרנציסקו הכהן לתתו לשוב ולענות בדרך כחו טרם ישוב לאיתנו! וביושר לבבו התנדב לאספהו אליו ולהביאהו בצל קורתו, למען ינוח ימים אחדים עדי יחליף כח ויוכל לשום לדרך פעמיו. אך המלכה מהרה לקדם פניו ולמנעהו מחפצו, ותענהו לאמר: "הניחה נא לי כהן נכבד לכלכל את הילד החולה הזה, לשום עיני עליו, גם למצוא בפיו מענה על הדברים אשר אשאלהו, טרם אתנהו אל ידי האכר הזה להשיבהו אל אמברוזיה הכהן מורו ומיודעו " –
“קומה אח צעיר ולכה אחרי!” – הוסיפה אמריה בפנותה אל אמתּי הנבהל, אשר התרפק על פרץ בחרדת לבב. אך מי יקשה אל איזבלה מלכת הארץ ולא ימלא פקודתה? ובכן יצא החניך הצעיר בפיק ברכים ויתנהל לאטו לרגלי המלכה אשר הלכה לפניו להראותו הדרך אל חדר מעונה.
ל. 🔗
דומם עברו שניהם את האולם והתאים עדי נפתחה דלת חדר המלכה והחניך בא אחרי איזבלה אל חדר משכיתה. והמלכה לא דברה מאומה כי אם השקיפה בעיניה החֹדרות אל פניו החורים כשלג. ומרים ראתה כי נבעו מצפוניה ואך שוא תתחפש עוד, ותשלך את מגבעתה מעל ראשה ותתנפל על פניה לרגלי המלכה ותתחנן לה לחוס עליה כרוב חסדה.
“למה רמיתיני מרים? – קראה המלכה בחמתה – מה היה לך כי לבקרים תשני טעמך? למה נחבאת לברוח מפני? ומדוע זה התחפשת להוליכני שולל?”
לשוא יגעה מרים להוציא מפיה מלים, כי רוב עניה ועמלה, לחץ לבבה ותלאותיה וחליפות רגשותיה ביום הזה, דאגתה לפדרו ועליצותה בישועתו עולם, תקותה לחסד המלכה ומצוקת לבה בהתאנפה בה – כל אלה יחד באו כשואה על האשה הנהלאה הזאת, ואך שוא נסתה לפתוח סגור שפתיה, כי נעצרו מליה מאנקת לבה ובכיה תמרורים.
“למה תחשי ממני? – הוסיפה המלכה ותחנן קולה כשֹך חמתה – הגידי נא לי מרים: למה נחפזת לברוח מפני? האמנם דמית כי אשיב דברי אחור ולא אתנך עוד לחסות בצלי, אחרי התודה אשר נתת למורת רוחי?”
– לא בחפץ לבב נחבאתי מפניך, מלכה רבת חסד – ענתה מרים רתת – אכן אויתי לשבת שבויה אצלך ולשית מחסי בך; אך ידי עריצים חלו בי ויחזיקוני ויסחבוני בחזקה אתם. שם ענוני לבלי חק וישביעו נפשי ברעות אשר לזכרן ימות לבי בקרבי ותכסני פלצות. הה גבירתי היקרה! יסריני בחמתך, כליני בעברתך אם עול מצאת בי – אך אל תשליכיני מעל פניך אל המקום ההוא, כי נורא הוא ומי יכילנו!"
“מה זאת תבענה שפתיך, מרים? מי זה יעוז לצודך מבית מעוני ולשום לאַל מבטחך בי? – אין זאת כי אם נסכו בך דברי היום הזה רוח עועים ובשגעון תדברי. אכן נחמתי כי דרשתי ממך עתה להשיבני דבר, בטרם מצאת מנוחתך, בשבתך בודדה לנפשך בסתר חדרי”.
– לשבת בדד תצויני? – צעקה מרים במצוקת לבבה – הוי גבירתי היקרה, חוסי נא כגדל חסדך והניחי לי להשאר אתך! אוי לי כי שֻדדתי פעם בידי רשע! ידעתי כי ישוב יהפוך ידו בי… לא בעד אמונתי17 סחבני שמה להביא עלי חבלי שאול, כי אם להנקם בי בזעם אפו, על אשר זרה רוחי מתאותו הרעה… על אשר נועזה היהודיה הנדחה להשיב פניו ולשמור כבודה מחללו – – – הה שׂרתי וגבירתי! – הוסיפה לצעוק באחזה בשולי המלכה בידיה הרפות – אל נא תסתירי פניך ממני! כי דון לואיז כחתף יארוב. – תניני נא לחסות בצלך, פן אפול בידו שנית ולנצח נגזרתי!"
“דון לואיז”?! – קראה המלכה ולבה נוכח כי נבקה רוח מרים בקרבה מעצר רעה ויגון – “אי לך מרים כי השתגעת ורוח רעה מבעתך!”
–“האמנם השתגעתי”? – השיבה האשה האֻמללה, בהעבירה ידה השמאלית על ראשה ומצחה – “אולי כן הוא; אולי אך חלום נורא חלמתי; אולי איקץ הפעם וירוה לי – – אבל הביטי נא הֵנה גבירתי! אם אך חלום רע הוליכני שולל, אם לא ידי אדם נגעו בי – מאין לי הזרוע הזאת”? – – – ופתאֹם התחלחלה המלכה ותסוג לאחור מפני המראה הנורא אשר חזו עיניה, – כי הסירה מרים את האֵסור מעל זרועה הימנית, והנה נפלה הזרוע המדכָּאה והרצוצה לאָרכה מן השכם ועד היד, ותשאר תלויה על כתפה טרופה וירוקה כציץ נבל וכחציר יבש!
“הוי ילדה עניה, סוערה ואֻמללה! – נאנקה המלכה ועיניה מלאו דמעה – התוכלי להאמין, כי מידי היתה זאת לך? הגידי נא מחמל נפשי, מי עשה לך זאת? הבליגי נא יקירתי וספרי לי כל קורותיך! – ומי הוא זה ואיזה הוא אשר נועז להלעיב בנו ובממשלתנו ולעשות שערוריה כזאת בקרב ארצנו?”
– דון לואיז גרציה הוא! דון לואיז! – הגתה מרים נכאים בנשאה סביב עיניה באימה חשכה ובהתרפקה על המלכה כילד ירא וחרד – הה, הצילני נא מכף שואפי זה! גם מועקה גם מות נשׂא אשא, אך לא את דבריו הנוראים – טוב כי תפער עלי שאול פיה ולא יפתח הוא שפתיו עמי!
“דון לואיז?! – קראה המלכה וחמתה בערה בה – איזה חבלים יחלק האיש הזה באפו? הגידי נא ילדה אֻמללה, מי ומה הוא כי תאחזך פלצות בנשאך שמו על שפתיך?”
– האמנם לא תדעי גבירתי על אדותיו מאומה? – שאלה הנשאלה ותשתומם – האמנם נכחד ממך פעלו הנורא כלִבּוֹ הנתעב והנאלח? האף אמנם לא ידעת ולא שמעת דבר מעלילות הבקרת הנעלמה, הלועגת לממשלתך בתבל והעורכת מטבח לבחירי עמכם, שריכם, אציליכם ואלופיכם? גם אני בעניי נפלתי בשחת רשתה, צוד צדוני כצפור ויביאוני בתחתיות ארץ, שם היה הוא השר והשופט עלי – הוא האֹרב לי גם עתה לחתפני שנית, אם לא יהיה לי ממך מחסה ועז. – הה, הציליני נא ממחזה העמל, השוד והרצח, המבוסה והמרוצה אשר נכח פני יתיצבו מאז ראיתים – כי לא יכילם לב אנוש, לא יראם אדם וחי!
“הנני בתי להצילך! – קראה המלכה בלב סוער – הנני לאיש הדמים הזה, כליון חרוץ אעשה לו וכעלילותיו הנוראות אשפטהו! – השקטי בתי ואל תערוצי, גם כי ילידת אמונה שנואה אַת, לא יקומו רשעים עליך למשפט לעשות בך כרצונם, כי אהבת עולם אהבתיך – לדבר הזה יסלח לי ה'! – חלילה לי מעזבך בתי,– כי עוד אשלם נחומים לך; עוד אשיבך לבצרון – או תשישי ותשמחי על הטוב אשר תמצאי בארץ מתחת ובשמים ממעל”…
דברים כאלה לוּ שמעה מרים לעת אחרת, אזי התפלצה וחרדית לבשה לחסד זה תחשֹב איזבלה לעשות אִתה; אך עתה התנחמה ולבה פחד ורחב בהבטיח לה המלכה בחסדה, להיות לה לצור מחסה מפני האויב הנורא האכזרי, אשר רמס לארץ חייה ומתגרת ידו כמעט כלתה – ולא זכרה אחריתה איך יקר פדיון נפשה, ואיזה מחיר תתן בעד מנוחתה אשר תמצא. –
– – – – – – – – – –
ואיובלה שאלה עד כמה פעמים את פי מרים מה הכהן אמברוזיה לה כי דבקה נפשה אחריו. ותכחד מרים ממנה ולא הגידה כי עצמו ובשרו היא; אך אמרה כי הרבו קרוביה ובני משפחתה להטיב עמו והוא נשבע לגמלם חסד כאשר תמצא ידו. ועל כן ערב את לבבו לבוא בתחתיות ארץ, מקום הבקרת הנעלמה, להצילה מרעתה, ויהי נכון להשיבה אל מקום מולדתה ובית אבותיה, ששם תהיה בטוחה מפחד אויב ומְרגלי דון לואיז אליה לא יגיעו.
“ואיככה הקשיח גואלך זה לבו ממך וישלחך במלאכוּת כזאת בעודך חולה וכֹאבת מפצעיך האנושים?” – שאלה המלכה ככלות מרים לספר דבריה.
– זאת עשה באשר כן אִותה נפשי – נחפזה מרים לענות ופניה התלקחו כאש פלדות – הן אנכי סבותי לחבורתי ופצעי בכל התהפוכות האלה; על כן המריצני לבבי להחיש ישועה לדי שיביליה כאשר יכלתי.
“ולולא הכרתיך כי מתחפשת את אתנו, אזי שַבת עם פרץ האכר לדרכך ולא נשארת פה?”
– כן הוא גבירתי! – ענתה מרים באמץ לבבה ולחייה שבו ויחורו כבראשונה.
ואיזבלה שמה עיניה החדרות באשה הנהלאה הזאת ותדם. ואחרי כן שלחה לקרוא אליה אחת מאמהותיה הנאמנות אתה, ותפקוד על ידה את אלמנת דון פרדינאנד מאראליס לשרתה ולשמרה, אך צותה עליה מהגיד לאיש כי שבה מרים אליה וכי גרה היא עתה בחדרי משכיתה.
לא. 🔗
ויהי ממחרת ויוגד להמלך לשמחת לבבו כי המלאכים אשר שלח אל הכפר מביאים את החולה אִתם לשיגוביה. אמנם העתיקו שם את דבריו ככל אשר התודה לפניהם, אך בחרדת לבבו מאן להגיד להם את שם האיש, אשר על פי פקודתו עשה את הרצח ההוא. גם הודיעם חדשות ונצורות לא פללו לשמוע; אך נפשו כלתה כי תשמענה אזני המלך אותן מפיו. לזאת המתיקו יחדו סוד וימצאו נחוץ למלאות חפצו ולהביאהו לפני המלך. ועל כן לקחוהו אתם, וישכילו להעלות לו ארוכה ולהביאהו לשיגוביה כל עוד נפשו בו.
בראשונה נקרא פרץ להשבע בה', כי האיש הזה השוכב לפניו הוא אשר נמצא פצוע בבאר על יד הדרך בין כפר מושבו ובין שיגוביה. והחולה – אשר היה חבר להבקרת הנעלמה – החל לספר בלאט ובקול דממה את מקרהו האיום והנורא.
והמלך וכל השרים הנאספים נבהלו למשמע אזנם, ותתך באש חמתם בהודע להם שרש דבר איך נעלמו מהם לפעמים רֵעים אהובים כמו בלעתם שאול חיים, ולא נודע מקומם איה. על יד החולה ישב פֿרנציסקו הכהן וידיו על ראשו, עיניו שחו לארץ, לא השמיע קולו ולא הוציא אף הגה אחד מפיהו; אך קירות לבו המו לשמע אזניו, איך יחללו פריצים עריצים את אמונתו משאת נפשו. וככלות הדברים יצא אבל וחפוי ראש לבוא בסתר חדרו, לענות בצום נפשו ולתת גוו למכים, לכפר על עון אחיו, אשר העמיקו שחתו בשם אלהיהם לעולל עלילות ברשע והוא לא צוה.
אכן נוראות הקשיבו אזני השומעים בהתודות החבר על נפשו, ויחשבו לדעת ולא יכלו הבין איך נפלאו מהמלך ומשופטי ארצו עלילות העדה הרעה, אשר לפי דברי החולה פרשה שחת רשתה על כל ארץ ספרד ועקבותיה לא נודעו עד כה! אך שפתי החבר ברור מללו, ואיך לא יתנו אֵמוּן בו? גם ידעו נאמנה כי משנות מאות נוסדה הבקרת הנעלמה בארצות קשטיליה וארגוניה, ובדברי הימים לממלכות האלה נמצא כתוב, כי לפעמים התקוממו בני הארץ בזעם אפם נגד הממשלה האיומה הזאת! אולם לא נזכר בהם כי הצליחו לבער אחריה עד תומה. רק בהאָחד הארצות לחסות בצל פֿרדינאנד ואיזבלה אשר במשפט העמידו ארץ, בטחו כלם על תּהו, כי בימיהם ישבת גאון זדים ולא יעיזו עוד מתי און לערוץ אנוש מן הארץ, כי רוח המושל יעלה עליהם וכמוץ יהדפם, – ובין כה וכה והבקרת הנעלמה חתרה לה בחשך דרך, התגנבה בתחתיות ארץ, ומשם שלחה מגפותיה אל אשר היה רוחה ותשכח חנוֹת כאשר נשכח זכרה!
בראשונה חרד החולה בדברו, בחר אמריו בהתלחשו, כמו ירא מפני אויב ומתנקם אשר יבקש לשואה נפשו; אך בהחלו להתודות על מעלליו האחרונים אשר עזר בהם לרעה, התחזק להרים בכח קולו, ויספר, כי כחבר נאמן הסכן הסכין מעודו לשמוע לכל אשר צוהו ראש המבקרים, ויהי בידו ככלי משחית לחבל, מבלי שאול את פיו על מה ולמה יעשה זר מעשהו. נם בערב ההוא פקודתו שמרה רוחו, וילך ויתגנב אל חדר די שיביליה וימסוך שקוי־שֵנה ביין משתהו, וכאשר הראה השקוי פעלו על העלם הנעכר, גנב את חרבו ויקחנה אתו. אחרי כן ארב לנפש דון פרדינאנד מאראליס ברחוב קאלא סולידאד, ויקם עליו מאחריו ויגירהו על ידי חרב. משם חשב דרכו לשוב ולהשמיע צעדיו בחדר די שיביליה הנרדם, למען יגדל החשד על העלם הזה – כי כן צֻוה. אך זה הפעם הראשונה השחית דרכו לרצח נפש מטעם אדוניו – על כן הכהו לבבו מאד על הרעה אשר עשה, ולא מצא עז בנפשו לבצע מזמתו. נוסף על זאת התחולל רוח סערה ויהי חשך אפלה, ולא ידע דרך בעיר הזאת אשר כמו זרה נחשבה לו. ובכן נעו מעגלותיו ויסב שוקים ורחובות, ותחת בואו אל חדר די שיביליה שבו הביאוהו רגליו קאלא סולידאדה לפני גוית דון פרדינאנד המומת. בין כה וכה והרוח התנשא ביתר עוז והעבים נתנו קולם בלי חָשך. אז בעתוהו בלהות צלמות ויחש מפלט לו תחת אחד העצים הקרובים למקום ההוא, לחכות עד יעבר זעם, ואז ישוב אל עבודתו ועצת אדוניו ישלים. וכעבור רגעים אחדים השתומם למראה עיניו, כי הכיר לאור הברק – אשר בא עם הרעם כפעם בפעם – את די שיביליה, בקרבו אל מקום ההרגה, ובנפלו לארכו על גוית המומת ארצה. אחרי כן ראה בהתפשו בכף אנשי המשמר, בהתגוללם ובהתנפלם עליו כי הוא הרוצח, הם חרפוהו ויקללוהו ויסחבוהו אתם – והוא שב, אל אדונו להגיד לו מכל אשר נעשה.
החבר הזה הנה בגד בבריתו עם הבקרת הנעלמה, כי ערב את לבו לחשב עלילותיה, ויחפש רוחו להבין על מה שלחה ידה בדון פרדינאנד מאראליס היקר והישר באדם, ולמה ישא דון פדרו הנקי עון אשמתה? – מחשבותיו אלה גלה לאחד מרעהו, אשר בגד בו ויבא את דבתו רעה אל הבקרת הנעלמה. ויהי כעבור ימים אחדים ויפקוד עליו ראש המבקרים לארח אתו לחברת בדרך, ומבלי דעת אחריתו הצפויה לו, נשא רגליו לתמו ויסע אתו יחדו עדי הרחיקו כעשר שעות משיגוביה ויבואו אל אחת הערבות במקום בודד ושמם מאדם. אז צוהו אדוניו לעמוד ולשמוע דבר מסעו מה הוא – ויגד לו בקצר מלים, כי לפי עדות בַתְיה השפחה נודע הדבר, כי הוא לא שקד למלא פקודת ממשלתו, לשוב אל חדר די שיביליה אחרי עשותו הרצח בדון פרדינאנד מאראליס, כי אם הלך בדרך לבו, ויסכל בזה עצת אדוניו, כי לא נשא די שיביליה עונו, ותעל לו ארוכה ארבעה שבועות – וחבר בוגד בזה בן מות הוא לפי חקי הבקרת הנעלמה. – וברגע ההוא התעופפה לעיניו חרב חדה ומרוטה – – – כאֵב פצעו הנורא העירהו אחרי כן מעלוף־נפשו, וירא והנה הוא שוכב בבאר עמוקה, ששם הפילהו הורגו אשר חשבהו למת. אז כלה שארו ולבבו לראות חיים, למען קחת נקם ברוצח נפשו. אכן הצילוהו האכרים אשר עברו בדרך ההוא, גם החל להתרפא מן המכות אשר הכה, ויקו למצוא נתיבות לו לבוא לפני המלך והשרים, לספר להם בפיו את כל אשר נעשה. אך מוסר כליותיו וזכרון כל הנוראות אשר ראה ואשר עשה הביאו בעצמיו דלקת נוראה ויכוהו בשגעון ובתמהון לבב, וברגעים אשר שב אליו רוחו, לא מצא טוב לו כי אם לצעוק ולקרוא לעזרת אחד הכהנים, אשר ישמע דבריו בהתודותו והוא יגידם להמלך –
החבר נאנק דֹם ככלות כחו. והמלך חכה לו רגעים אחדים, אז שב וישאלהו על כל הנחוץ לו לדעת, בדעתו כי עוד מעט ואיננו. וידרוש ממנו להורות מחבואי הממשלה הנעלמה הזאת לכל דרכיה והליכותיה. ושַמָה החזיקתהו בשמעו, כי הרחיבה צעדיה תחת כל העיר הזאת ועד ארמונו הגיעה, וכמעט תחת כפות רגליו פרשה שחת רשתה לצודד נפשות, אף הקימה מזבחותיה להקריב כצאן משפחות בני עמו.
“וראש המרצחים האלה אשר על ידך השיא מות על מאראליס ואת די שיביליה הוציא אל הורג – ההוא רצחך נפש?” הוםיף המלך לשאול.
האיש ענהו כי כן הוא.
“ומה שמו כי אדע?”
לשאלה הזאת התעותו פני הגוע ואימה חשכה נפלה עליו, ויתנשא בכל מאמצי כחו ויאחז בידיו הרועדות במעיל המלך וימשכהו אליו וילחש באזנו לאמר: “הן שמו רומם תחת לשונכם, כי צדיק הוא וחכם באדם לאור יומם, אך נורא הוא וחבר למלך בלהות באישון לילה, ודון לואיז גרציה בפיכם יכֻנה, זה שמו וזה זכרו – ואני הרביעי למספר הנפשות אשר הקריב לשואה – אך רב לי כי בלעתי פני הלוט – נגלה עונו וכֻפר בריתו את”… וקול מליו נחבאו פתאֹם בנחרת גרונו, בסור אליו מר המות, והשבץ אחז בגוו הקר וינידהו ויפרפרהו ויטלטלהו טלטלה ויוסף לעוֵת את פניו אשר כֻּסו בצלמות. למראהו האיום חרדו כל הנצבים עליו וינועו ויעמדו מרחוק. ורק די שיביליה אשר לא קם ולא זע עד כה, בכלות נפשו להקשיב ולשמוע כל דברי האיש ההוא, קפץ פתאם אל הגוע ויקרא אליו בקולו: “הן אמרת כי רביעי הנך למספר הנפשות אשר נפלו בחרמו – אך שֵם נפש אחת כחדת לא הגדת”.
לשוא חכה די שיביליה למענה פיו, כי נאלמו שפתיו, ורק עיניו הכהות נִשאו רגע אליו18 בכבדות, ומהר שבו התגלגלו בחוריהן, עד קמו על מקומן וכעין הקרח קפאו.
לב. 🔗
אחרי הדברים האלה ושרי המלך נועדו, באו יום יום לחקור עצה ולעשות פליליה, אך ברוב עצותיהם נלאו וידיהם לא עשו תושיה. אכן היה הנקל להם לתת צו לרדוף באף את חברי הבקרת הנעלמה וליסרם במשפט על רוע מעלליהם. אבל כבד עליהם לבצע חפצם זה בפעל כפים ולהתקומם על עדת חנפים, אשר מטעם האפיפיור וכמריו נוסדה אגודתם עלי ארץ, וכבוד ממלכת כהנים זו עליהם חופף – ואיך תזיד ממשלת תבל לנגוע בם לרעה? לכן גזרו יחדו אֹמר, לחכות עד שוב טורקוימדה כהן המלכה מדרכו ולשמוע מה יענה הוא על זאת – כי כבר יצא שמו בארץ וכל יודעיו העידו על חכמתו, דעתו ועז רוחו. אך על דון לואיז גרציה סמכה חמתם, ולא אחרו לחרוץ משפט ולפגוע בו את עונו – כי הוא השחית התעיב עלילה עד כי גם ממשלת האב הקדוש ברומה לא תעצור כח להצילהו מידי שופטיו. ויכתבו ספרים בשם המלך וישלחום אל כל ערי הארץ וכפריה ויקראום בראשי הומיות לאמר: “אחרי אשר נודעו פשעי דון לואיז גרציה ועלילותיו הנוראות, כי הקים מרצח חרש על דון פֿרדינאנד מאראליס להכותו נפש, ויתהפך מסבות בתחבולותיו לגֹל האשמה הזאת על דון פדרו די שיביליה, ולאחרונה שלח יד בעבדו עושה דברו ויקם עליו ויהרגהו – על עונות חרב כאלה לא ינקה עוד. וכל בני ספרד, מראשי נכבדי הארץ עד העבדים, קרואים הם להיות זרוע להממשלה, לתפוש את הנבל הזה באשר הוא שם, ולהסגירהו אליה להשיב לו כגמולו ולחרוץ עליו משפט מות”. הספרים האלה נשלחו עם תמונת איש הדמים בכל הערים והמדינות, מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע; בם רשמו בכתב אמת את האיש הזה לכל מראהו והליכותיו. – אך שוא היה עמלם! כי נעלם דון לואיז מעיני כל, גם עברו שבועות וירחים ועקבותיו לא נודעו. ופֿרנציסקו הכהן הצדיק לבש קנאה כמדו19, ויקם ויסע רומאה, לחלות פני האפיפיור למחות את הרשע הזה מספרו ולתת לחרם את הנבל אשר חלל קדש ותהי האמונה לו ככלי משחית לפלס בה חמס ידיו ולעשות כל תועבה. אבל אלכסנדר הששי, אשר הסכין גם הוא לעשות רע ולנבל כסא כבודו, לא שם לבו אל הכהן התמים המדבר בצדקה וישחק לו במנוד ראש ויאמר: צר לו אשר אֵחר הכהן הספרדי לבוא אליו במלאכות מלכו – כי כבר קדמהו דון לואיז, העבד הנאמן לממלכת הכהנים בארץ, ויתנפל לפני כסא קדשו ויתודה על שגגותיו וחטאותיו, גם לקח ממנו רצון ויסלח לו ויחנהו וירצהו, והנהו עתה בתמתו ואמונתו נכון לשכון כבוד בארצו ולעמוד על משמרת קדש, כאחד הכהנים הגדולים אשר בארץ.
בדי ריק יגע פֿרנציסקו הכהן לדבר על לב האפיפיור לנער רשע עריץ כזה מכנפות אמונתו; לשוא התחרה אתו ויגש עצמותיו כי כנגע הוא הנוכל הזה בבית אלהיו – כי לעג לו המלך הקדוש ההוא וישביעהו חרפה בלזות שפתיו. והכהן התמים הזה שב לארצו בבֹשת פנים ונפש מרה, מלא כלמה וכאב נעכר.
– – – – – – – – – –
ומשפט דון פדרו די שיביליה כאור יצא, כי הצדיקהו החבר בתודתו אמת ויעביר מעליו עונו. ושרי הממלכה האצילים והכהנים וכל נכבדי העיר שיגוביה הובילו את העלם הנושע אל בית מקדשם; שם הודיעו צדקתו בשער ויָשרו בקהל עם. ורוזן מורציה חדש כבודו עמו וישב לו את אותות הגדולה והתפארת אשר הסירו מעמו ביום רעה. המלך משכהו חסד וישיבהו אל כנו, ומאיזבלה הובילו שי לו, חרב גבורים יקרה, חלף החרב הראשונה אשר אבד זכרה כמעט באבדה20 ממנו.
ופני פדרו האדימו כתולע – אך אור עיניו עוד איננו אתו, כי עוד לבו דוה מכאב נעכר. אכן השתעשע למראה עין בחברת השרים נכבדי העם אשר קדמו פניו בכבוד ואהבה, אך כל זה לא שוה לו. בעינים כלות הביט אחרי המלך והמלכה בצאתם את הארמון, ופתאם התחמק מתוך העדה העומדת סביביו, ויכרע לפני המלכה וילחש לה בחרדה לאמר: “אם ביד דון לואיז היא עודנה, מהרי נא להצילה בטרם ישוב טורקוימדה מדרכו – כי בנפשה הוא!”
ותמהר המלכה ותשח אל אזן הכורע ותלחש באזנו גם היא: “אל תירא לנפשה, כי במעון שלום היא בוטחת!” – ופדרו אחז בכנף מעילה וישקנה בשפתים דולקים ולב רגש.
ויהי בערב היום ההוא, ופדרו עמד על יד החלון ועפעפיו בחנו את התשורה היקרה אשר כבדתהו המלכה ביום רצון זה. בלי צדיה אחז בנצב חרבו החדשה המעֻלף ספירים וכל אבן יקרה, ויוציאנה לתמו מתערה – והנה האירו פניו לנוגה ברק הלהבת ההרה והממֹרטה, ופסת גליון קטנה נפלה מעל פי החרב ארצה. וימהר פדרו להרימה ויפתחנה בידים רועדות ולב נפעם, וימצא בה כתוב לאמר:
"הטורים האלה יגלו את אזן די שיביליה כי שגה האֹהב בפעם הזאת למראה עיניו, ועיני אשה הטיבו לראות ממנו – כי הנה האשה אשר נשא אליה עיניו היתה ישועתו בעת צרה ותצל חיתו וכבודו בחרף נפשה. אך בטוחה היא מפחד רעה, בחסותה בצל המלכה אשת חסדה. – יֵדע זאת הגבור הנושע ויתן מרגוע לנפשו. רק ישאר הדבר לסוד כמוס עמו ולא יֵדָענו איש זולתו!
איזבלה".
ופדרו שם הגליון אל פיו וישקהו בעליצות נפשו, וישנה וישלש לקרוא את הדברים היקרים. לבו המה כמו יין ועיניו הפיקו גיל ושמחת עולם. ובקראו את הדברים האלה נדמה לו, כמו שב לחבק את היד הרכה והענוגה ולהביט אל העינים השחורות והיפות אשר לקחו את לבבו ביום ישועה. עתה נודע לו, כי החניך הרך והענוג אשר הערה כחו וחיתו למענו הנה הוא – מרים משאת נפשו, והיא היא אשר הושיעתהו נפלאות באהבתה עולם! הן מאז שגבתהו ישע ותעזרהו פלאים – כי לולא מאנה להקים עדוּתה בו, אזי מצאו השופטים את עונו וישביתו מאנוש זכרו – ועתה הנה הוסיפה לו ששון ישעה ותצילהו שנית! זאת השיב אל לבו ונפשו כלתה למהר אליה, לכרוע לרגליה ולהשיב תודות לה על כל אשר גמלתהו ברוב חסדה. התשוקה הזאת השכיחתהו כמעט את כל הטוב והכבוד אשר נחל ביום הזה! ובזכרו את הרעה הצפויה למרים, עת ישוב טורקוימדה הכהן מדרכו, עגמה עליו נפשו וימג בים דאגה. ורק תקותו אמצתהו, כי לא תשיב מרים פני איזבלה, כי תשכח למענה ברית אבותיה ותמיר דתה – או אז תהיה לו לאשה ויחדו יראו בטובה ויחיו בנעימים, עליזי שלוה באהבתם נצח. התקוה הזאת נחמתהו ותאזרהו חיל להבליג על חרדתו ודאגתו לאהובתו מחמל נפשו.
לג. 🔗
והעיר שיגוביה צהלה ושמחה לקראת טורקוימדה הכהן הקדוש בשובו ממסעותיו. עד מהרה הודיעוהו מכל אשר נעשה, ויחכו לעצתו בדבר השערוריה אשר נהיתה בארץ. אבל האיש הקשה הזה לא נבהל מאומה בשמעו את עלילות הבקרת הנעלמה, וחמתו לא נתכה כאש על שופטיה, אשר היו כזאבי ערב להשחית ולחבל ארץ ויושבי בה, רק בקש לו מועד ימים אחדים, לחשב דרכו ולכלכל דבריו במשפט בדבר הקשה הזה. ובבוא העת לחַוות דעתו, בושו המלך והמלכה מעצתו, ותוחלתם אבדה ממנו למורת רוחם. אכן הודה להם כי הוחל קדש בעלילות רֶשע אלה; ובכל זאת התיצב לנגדם וינאץ עצתם הטובה לבער את הממשלה הזאת מקרב ארצם, ויוכיח אמריו במתק שפתים, כי עוד נחוץ לתת ידים לה ולהרים מכשול מדרכה, למען יוכלו שופטי ארץ לבוא עד חקר פעלה ולהבין אל כל מעשיה – או אז תהי כלי חפץ ביד אלהיו להגדיל אמונתו ולהאדירה. גם הראם לדעת ויגש עצומותיו ברוח כביר אמרי פיו, כי אך שוא יעמלו להשמיד ממשלה כזאת, אשר כבר שלחה שרשיה אל כל קצות ארצם, וכאשר יניאוה לפעול משפטה לעיני השמש, כן תוסיף לעשות במחשך מעשיה ולרדות בעם כאַות נפשה. אכן באה העת להעביר את רעת הבקרת הנעלמה, אך לא יקחו רצון מה' עד אשר יציגו תחתיה משפט קדש,למען יכירו21 וידעו כל יושבי תבל, כי מאת מלך ספרד היתה זאת, להגדיל שם אלהיו ולתת בגוים כבודו.
בדברים האלה היה הנקל לו להטות לב המלך אחריו, בהוכיחו אמריו כי משפט קדש כזה יהיה לו למטה עוז, למרבה המשרה ולחזק המלוכה בידו. גם יגדיל כח ממשלתו בבני הערב אשר יכניע תחתיו, בהסגירו אותם אל שופטי קדש כאלה, להורותם דתו ולקדשם באמונתו, כי יאמינו באלהיו ובעמו יתבוללו. אכן נשבע בחמתו לרדוף באף את כהני האון, שופטי הבקרת הנעלמה, ולכלותם מקרב הארץ ברוח משפט וברוח בער – כי השחיתו התעיבו עלילה בעשותם במחשך זר מעשיהם; אבל חפצו לא יצלח בידו עד אשר יתנוהו להקים משפט חדש ולהציגו בשער נגדה נא לכל עמו. וכאשר נאות לו המלך שם אל המלכה פניו, ויוכיחנה למישרים, כי דרוש לה לדאג לנפשות עמה כדאגת אם רחמניה, ועליה להרים קרן אמונתה ולהחזיק במעוזה. – ובכל זאת הכבידה איזבלה את לבבה, עד אשר חזקו עליה דבריו ולא יכלה עוד להשיב פניו. אז נענתה לו למורת רוחה ועיניה מלאו דמעה – כמו נגֹלו כספר לפניה קורות ימים יבואו; ראתה האותיות לאחור ועיניה חזו מפלת ארצה הנחמדה, בקום עליה רעה מקרבה, לבלע אותה, להשחיתה ולעולל בעפר קרנה.
– – – – – – – – – –
ואיובלה גלתה לכהנה איש סודה את כל הקורות את מרים עד כה, ויהיו לו אמריה לרצון, בהגידה לו מחשבתה, כי נכונה היא לספח את הנדחה הזאת אל עמה ואמונתה. אך דרש ממנה לבצע חפצה זה בחזקת היד, ולהכביד על היהודיה אַכפה אם תקשה ערף ותמאן להמיר דתה. אף השכיל להורותה איך דרוש עתה להציג משפט קדש בשער, לקנא קנאת אלהיו ולהעביר הרע מקרבם, אחרי אשר הטה לב הותל22 את הנוצרי הנכבד דון פֿרדינאנד מאראליס להביא תועבה כזאת אל ביתו. וכאשר התחננה איזבלה על נפש האשה הנהלאה והאֻמללה הזאת, אשר כבדה עליה יד אלהים לכלותה מנפש ועד בשר, רעמו פני הכהן וימלא פיו תוכחות לאמר: היש לה הצדקה לחוס על הנפש הזאת, בעת אשר דרוש לה להגן על אמונתה, לבל יתקלס בה עם נכר לחללה כאות נפשו? האין זה חסד אלהים כי מנע ממרים פרי בטן ולא הקים ממנה זרע שקר לבעלה מאראליס הנוצרי, לתת נפשו לחרם ולדראון עולם? האם לא כלתה הרעה לנפשות אצילי הארץ נכבדי העם, בהנזרם לבֹשת, לקחת נשים נכריות, אשר תדיחנה את בניהם מעל אלהי אבותיהם להתעותם בתהו לא דרך? היש עצה אחרת לעצור בעד הרעה הזאת, אם לא בהנתן עוז בידי הכהנים, לעצור בעמם ולנהלהו בחזקת היד אל דת קדשם?
חזקו הדברים האלה על איזבלה המלכה אף יכלו לה. ותבטיחהו נאמנה, כי אם לא תאות מרים לעצתה הטובה ולא תשמע להכהנים בדברם אליה רכות, אז תקשיח לבה ממנה ותתננה בידי מקנאי הדת, להכביד עליה אכפם ולאלצה בחזקה לבוא בברית אמונתם. אך בלבה קותה כי עוד תצלח לבצע חפצה על ידי דון פדרו, טרם תסגירנה אל הכהנים אנשי הקנאות לשלח בה חרון אפם. וטורקוימדה הלל אותה על נדרה זה ויברכנה בצדקתו ויצא מאת פניה.
לד. 🔗
וארץ ספרד נחה ושקטה. ולב פרדינאנד בטח בקרבו, בדעתו כי נאמנה לו אהבת עמו, וימצא את העת דרושה לחפצו לבצע מזמתו בעם חרמו ולעלות על בני הערב למלחמה. ודבר יצא מפי טורקוימדה אל כל הכהנים אשר בספרד, להעלות רוח העם על בני הערב אויביהם מאז ולהדליק לבותם באש קנאות לאלהיהם ודתם. והכהנים שקדו בכל לב לעשות פקודתו, וישאו מדברותיהם בבתי התפלות ובראש כל דרך, אף קנאתם עמדה להם והמונים המונים נהרו אל חיל פֿרדינאנד מכל קצות ארצו. האכרים השליכו כלי עבודתם בשדה ואצילי העם עזבו את היכלי חמדתם וארמונות משגבם ויאספו אל דגלו, לחשוף זרוע עזם ולהראות גבורתם על מרומי שדה. וצבאות חיל נשלחו בסתר אל גבולות הארץ לעמוד הכן ליום קרב. ופֿרדינאנד נסע עם איזבלה אל נחלותיו אשר בארגוניה, להשלות את בני הערב, אשר גם מבלעדי זאת רבה המהומה בקרבם מקושרי קשר ומריבי מלך, והיה בהודע להם כי עזב מלך ספרד ערי מעוזו ויבוא אל המנוחה בבתי חצרותיו, ושקטו יחדו במכונם ולא ישימו לב בקרוב חיל צבאו אל גבולם להביא מלחמה בשערי ארצם. אך שוא שקד מלך ספרד להסתיר פעלו, כי נבעו מצפוניו להערבים, ודוד המלך, הוא הגבור אל סאגיר נסיך באסו, יצא עם חיל כבד ויעל על זהרה עיר הגבול ויכבשנה לפתע פתאם. אז חרה אף הספרדים עד להשחית ויחלצו ראשי גבוריהם לעלות אל המבצר אַלהאַמה ולקחתו ביד חזקה. ודון פדרו די שיביליה נספח אל החיל ההוא להראות נחת זרועו וגבורתו במלחמה עם אויבי ארצו.
אך בטרם יעזוב את העיר שיגוביה, אֻשר מאת המלכה, לראות את מרים אהובתו משאת נפשו, אשר החלה לשוב לאיתנה כיד איזבלה הטובה עליה, ותאמץ חילה כמעט להבליג על תלאותיה ומצוקותיה אשר נגעו עד נפשה וידכאו לארץ חיתה. ומרים נבהלה מאד, בעמוד דון פדרו פתאם לפניה – בי לא פללה לראותו; אבל כרגע התאמצה לשוב למנוחתה ותחזק לבבה ותעצור בעד דמעותיה. ורק פעם אחת נשמעה חרדת קולה, כאשר השביעתהו לבל יזכור עוד ראשונות, אף הניאתהו מהשיב תודות לה על כל פעלה למענו. ופדרו חפץ להשיבה דבר בעז אהבתו על פי דרכו; אך למראה פניה נפל לבו בקרבו ויאנק דם, בהוָכחו לראות כי לא עוד עלמה רכת לב הומיה כיונה בהגות אהבתה עפעפיו יישירו לנגדו – כי אם אשה קשת רוח ושבעת עמל, היודעת לשום מעצור לרוחה ולאמר נואש! ובכן נפרד ממנה למפח נפשו.
ובכל זאת לא אבד פדרו תקותו. גם איזבלה שלמה נחומים לו בצאתו מאת פניה, ותבטיחהו כגדל חסדה לבקש ולמצוא עצות ותחבולות, לרפא את לבב מרים ההרוס ולהשיבהו אל אוהבה כימי קדם. לדברים האלה האמין די שיביליה ויעזוב את שיגוביה בלב נכון ומלא תקוה לימים יבואו.
לה. 🔗
עברו שמונת ימים וחיל ספרד העירו שחר וינערו כגורי אריות מרבצם ביער הגדול אשר על גבול ארצם. פני השמים חורו מעט מפאת קדים וכוכבי נשף טרם יאספו נגהם. עוד האדמה שותה לרויה מרסיסי לילה, וצפרי היער נעו חרדו ויתעופפו מענפיהם – כי נבהלו מקול המולה הנשמע בסבכי היער, בהשכים אנשי הצבא לקום ולעזוב תחנותם, אחרי השיבם נפשם במעט תנומות. קול תרועה נשמע למקרא המחנה, וקול שאון ענה אחריו מאלפי אדם מתכוננים לשום לדרך פעמיהם. אלה ממהרים לאסוף נשקם ולהחלץ חושים, ואלה מוליכים סוסיהם להשקותם מן הנחל, אשר הכירו מקומו מאֵד העולה ממנו ומשפעת ערפל אשר תכסהו במוצאי בוקר. עוד מעט והנה כלם נכונים לדרך מתיצבים במעגלה סביב לשריהם אצילי עמם וגבורי ארצם. שם התנוסס דגל קדשם, דגל סט. יאגה רוח גבורתם. אצלו עמד שר הצבא המצביא את העם, הוא הגבור המשכיל רודריגו פונצי די ליאון, אשר עשה לו שם עולם במלחמה הזאת. אחריו הופיע כבוד השר דון אלבירטו די קאסטרו ויד גדולה מֵרַבֵי המלך וחורי הארץ אתו, ועל ידו דון פרנאנדו די פולנאר, הגבור המפקד על מבחר הצבא, הם שומרי ראש המלך הגבורים אנשי השם, ואתו האביר הצעיר דון פדרו די שיביליה, המתעתד לחשוף זרוע עוזו ולחנך חרבו החדשה בדמי האויבים עם חרמו, ועוד שרים רבים נודעים ונכבדים. ואחריהם המון גבורי חיל רוכבים ורגלים במספר עשרת אלפים איש, הנכונים יחדו להשתער על האויב בחמת כחם ולהשיב לו את חרפתם מעיר זהרה בהשיבם מלחמה בשערי ארצו ובהבקיעם אליהם את אלהאמה מצודת משגבו. ושר הצבא נתן אות, ושלישו הביא לפניו אכר אחד מיושבי הגבול, אשר נשלח לרגל את מחנה האויב. ויספר האכר לאמר: "עשיתי אדוני כמצותך. דפקתי צאני ובקרי אשר פקדתני למכרם בתוך המבצר ואבוא אלהאמאה באין מעצור, שם ראיתי המון הערבים כשאון מים כבירים ישאון, אלה מבצרים את החומה ואלה ירחיבו את התעלה סביביה, אלה ילמדו קשת ואלה יריצו סוסיהם ויכינום ליום מלחמה. גם ראיתי חיל כושיים רמים כבני ענק אשר מלפנים. ובבואי אל שר המבצר אמרתי לו כדברים אשר שמת בפי, ויענני “כי פתוחה הרפת לפני האריה אם יחלק שללו את הרועה יחדו”. ואנכי מכרתי את עדרי בלא הון ואשוב להגיד זאת לאדוני.
“לך לשלום ואל תדאג לעדרך, כי שכרך נכון לפניך!” – ענהו שר הצבא בפנים צֹהלים.
האכר פנה וילך לדרכו ואיש צבא מחיל הרוכבים הקלים התיצב תחתיו וישתחו לפני השר ויאמר: פקודתך אדוני שמרה רוחי. התחפשתי לרוכב ערבי ואתגנב אל מחנה האויב – שם נודע לי כי חיל שומרי המבצר אלפים ושלש מאות איש. החיל אשר שלח מלך גרנאדה הוא במספר חמשת אלפים, אליהם נלוו עוד אלף ומאתים מאצילי בני ערב הגבורים אשר בארץ, ועוד היום ילוו אליהם אלפים איש מחיל הצֵגרים, העזים כנמרים והקלים כנשרים, ועל צבאם הגבור הנודע אלמנטור בן הוסיין רידון ממשפחת המלוכה. ובבוא השמועה כי הנה הוא בא, חיתה רוחם, והנם כלם עתה אזורים בגבורה ונכונים לדבר את אויביהם בשער, בהיות לבם נכון עם אלמנטור אלופם, רוח אפם ורוח גבורתם. זאת שמעתי ואריץ את סוסי כאילה שלוחה ואמהר הנה להגיד זאת לאדוני.
“הגם אלמנטור במחנה? – קרא דון אלונזו בעז לבבו – האח, נפשי אותה להפגש את כפיר גרנאדה זה ולנסות אליו דבר!”
“מי יתן ואמצאהו! – הביע דון פֿרנאנדו אֹמר – חי סט. יאַגה אם אמוש ממנו עד קחתו אתו ברכתי אל בנות החן23 הסוכנות למחמד נביאו ברקיע השביעי!”
“לי, לי הוא! – הרעים דון פדרו בקול גאונו – הן חרבי הנתונה לי מאת המלכה משחרת טרפה מבשר אבירים. אנסה בה כחי וגבורתי אִתּה, כי לה משפט החנוכה – והיתה זאת ראשית פעולתי למלכי ולאמונתי במלחמה הזאת!”
“לא עת עתה להתחרות בגבורה ולראות יד מי תעוז – השיב דון רודריגו אמריו להם – טוב כי נמהר נחישה דרכנו, בטרם יבוא הגבור הזה עם חילו להרבות צבא אויבינו. נעלה באלהאמה ראשונה ונבקיענה אלינו, נשיבה להערבים את חרפתם מעיר זהרה, ובא אלמנטור עם חילו וקלל בנביאו ומלכו, כי אחרו פעמיו לבוא, ואנחנו נשגב במעוז אלהאמה, והיה המבצר לנו למבטח עז. משם נעבור ארצם כשוט שוטף, ועמד אלמנטור לנגדנו והיה גם הוא לנו למרמס. ועתה קומו סעו לדגליכם, צאו חוצץ כלכם והשמרו על נפשותיכם! הן לא לשחק בגבורה ולהתחרות את אחיכם במלחמת־שלום קמתם הפעם – כי בארץ אויב אתם עוברים, להוריש עם עז ולהכניע גוי עצום ורב על אדמת מבטחו! לכן שימו לבבכם על דרככם ורוחכם הטובה תנחכם לעשות תחבולות במלחמה, והיו לכם עין רואה ואזן קשבת, זרוע חזקה ורגל ישרה. וה' יהיה בעזרנו, כי כל נפעל למענהו ובשם קדשו הנה נדגל, להאיר אש דתו במחשכי ארץ לא מטהרה!”
ככלות פונצי די ליאון את דבריו ירד מעל סוסו וכל חיל הרוכבים ירדו אחריו ויתיצבו במעגלה, ויכרעו על ברכיהם ויפלו על פניהם ארצה. והכמרים סבו את דגל קדשם וירננו לאלהי מעוזם, וישאו תפלה ותחנונים בעד חיל הצבא, ההולך בשמו להביא מלחמה על עם נכר. ואחרי כן עברו עם דגליהם על פני המחנה ויקטירו קטרת ויעלו לבונה ויזו עליהם מי נדה לטהרם מכל חטאתם. אז קמו כל אנשי החיל, והכמרים נפרדו לכל רוח, לצקת ברכה על ראשיהם במועל ידים וצקון לחש.
בתוך המון הכמרים אשר הקיפו את המחנה נראה כהן אחד ממפלגת הבנדיקטים, ובעוד אשר משרתו הזקן לבוש כתנת לבנה נשא את ספל מי הנדה לפניו, נשא הכהן את המחתה בידו האחת, ואת השנית נשא מעלה ויפשטנה ויחלק אצבעותיה, ככהני ישראל בעלותם לברך את העם. ובעברו כן נמשכו רבים אחריו, משרי הצבא ומבני החיל, ואחד אחד כרעוּ לפניו על ברכיהם, והוא נשא רום ידיהו ותחת תנופת ידי הכמרים לארבע הרוחות, לאות השתי והערב, שכל אותה ויניפנה לשש קצוות, לזכר מגן גבורנו, דוד בן ישי, – ושפתיו לחשו בקול דממה את הברכה המשלשת, האמורה מפי אהרן לזרע יעקב עד היום הזה.
“היצלח חפצנו בפעם הזאת?” – שאל דון אלבירטו את הכהן בקומו מכרוע על ברכיו.
– האנשים והסוסים הכינותי במקומות מזומנים, למלט משא ולהסתיר דרך. ואני וראובן משרתי ועוד שמונה מאחינו, המתחפשים לאנשי חיל, נשאֵר במחנה למלא עצתנו בישע אלהים.
“הלא תזכרני לטובה!” – לחש דון אלונזו אל הכהן בקחתו גם הוא ברכתו ממנו.
– אנכי אתחנן אל אלהי אבותינו בעד חייך כבעד חיי כל אחינו אשר במחנה.
“הידעת מי הוא הכהן הלז אשר תדמענה עיניו בברכו את העם?” – שאל דון אלבירטו את פדרו בהתיצבו אצלו במערכה.
“ומה שמו כי אדע?” – שאל הנשאל לתמו.
“הלא זה אמברוזיוס הכהן, אשר שלח פדות לך על ידי אמתַּי חניכו! – קחה גם אתה ברכה ממנו, כי איש אלהים קדוש הוא!”
“ואם אספה במלחמה הזאת?” – הוסיף דון אלונזו לשאול בלחש את מברכו.
“אז תאסף אל אבותיך בעזרת אלהי ישעי” – ענהו אמברוזיוס בנשאו עיניו הדולפות אל אלהי השמים.
“ברכני גם אני אבי!” – קרא דון פדרו בלב רגש, בהתנפלו לרגלי הכהן הזה ובנשקו את שולי מעילו בשפתים דולקים.
למראה העלם הכורע רחפו עצמות אמברוזיוס ולבו נתּר ממקומו. “בכל לבבי ונפשי ברך אברכך בני!” – קרא אחרי רגעים אחדים בקול חרדה, וישם ידיו הרועדות על ראש העלם, ויברכהו מקרב לבו ברדת עיניו פלגי מים, רק שפתיו נעו וקולו לא נשמע.
“במה אקדם ואכף לך אבי, מקור הברכה! – קרא דון פרדו, בנשקו את ידי הכהן באהבה ותודה – הלא עוד לי להודותך על חסדך ועל אמתּך – ואנכי לא זכיתי ראות פניך עד כה”.
– עוד תשוב תראני בישע אלהים – ענה אמברוזיוס בנשקו אותו על מצחו – עוד לי אליך מלים, אם יגמר ה' בעדי לראותך בחיים – ועתה שובה אל מקומך, כי עוד מעט תצא המחנה ואנכי טרם כליתי לברך את יתר אחי. – לך לשלום, ואלהי אבותיך יהי בעזרך!"
“ברכתך אבי תשגבני; אך הגידה נא לי איפוא אמצאך? כי כלתה נפשי להשתפך אל חיקך ולדעת מה תגיד לי”.
– עוד חזון למועד, וטרם תשחרני אֶמָצא לך – ענה הכהן ויפן מאת פניו.
ודון פדרו שב למקומו ויקרב אל דון אלבירטו ודון אלונזו בהתלחשם יחד. בבואו חדלו מדבר; אך הוא לא שת אליהם לבו – כי רבו מחשבותיו, במצאו את הכהן, אשר הציל את מרים אהובתו מידי רשע, והכהן הזה הבטיח לו להשמיעו חדשות לעת מצוא – ומי יודע מה הנה!
לו. 🔗
באה עת הצהרים, והשמש שלחה חציה מחצי השמים ותך בחמתה על הכר הנרחב אשר לפני אלהאמה העיר הבצורה, כמו קראה נם היא מלחמה על אדמת המקום הזה, או שלחה עליה חֹם וחֹרב, לעשותה שוקקה וצמאה לדם חללים אשר תשתה לרויה. מנגה נגדה נוצצו קרניה כשביבי אש, ורשפיהם הגביהו עוף על העשב היבש, אשר נס ליחֹה מחם צהרים. – דומית מות שררה מסביב, לא נשמע קול צפרים, לא נראה רועה ועדרו, המגרשים נשמו מאדם, והדרכים אבלו מאין עובר. רק מעל חומת העיר נראו לפעמים פני ערבי או פני כושי התרים בעינים מזרות אימה את סביבות המקום ההוא והמסתתרים עד מהרה מאחרי החומה. פתאם קם שאון בעיר, וקול תופים ונשק ברזל נשמע מקרבה כשאון ימים ביום סופה – כי עלה ענן אבק מראש גבעות ויכס את עין הארץ מעבר הצפוני, וקול המולה, קול מחנה, ממנו נשמע. עוד מעט והעמק מלא אדם כילק – כי פשטו עליו חיל הספרדים במספר שמונת אלפים איש, בם רוכבים ורגלים יחדו. מקול צעדיהם ודהרות אביריהם רגזה ותחולל ארץ, ושרי הצבא הרימו קולם בתרועה, וכרגע התפרדו אנשי החיל ויהיו לארבע מחנות ויחדו יצאו חצץ כלם במערכת מלחמה. בראשם רכבו שרי צבאותיהם: דון רודריגו, דון אלונזו, דון פרנאנדו ודון פדרו, כלם אזורים בגבורה וששים לקראת נשק.
ויהי הם הולכים וקרבים אל אלהאמה, והעיר סוגרת ומסגרת, ובעודם עושים כה וכה לשום מעברה על התעלה החוסמת עליהם דרכם, והנה הרעימו כלי התותח מקירות החומה, ואבנים וכדורי ברזל עופפו על כנפי מות, נפלו בחיל הספרדים ויהרגו מהם רב. והספרדים העשוים לבלי חת חזקו לבבם מסלע ויהרסו לעלות אל הסוללות – וחיל הערבים נראה על החומה וימטירו עליהם חצים ובני רשף, אבני קלע וזפת בוערה, עד כי לא מצאו עוד מעמד, כי נגפו לפני אויביהם וחלליהם רבו מאד, מבלתי יכולת להשיב דבר את צבאות המבצר, המסתתרים בחביון עוזם מאחרי החומה הרחבה. ויסוגו הספרדים אחור, הרחק ממטחוי קשת. שם שבו התיצבו במערכה ויחלו לנסות גבורתם גם הם בכלי תותח, לתת מחי קבלם24 בחומת העיר הבצורה ולהבקיעה אליהם בחזק יד, ובעודם עושים כה וכה ושערי העיר נפתחו וחיל הערבים התפרץ מתוכה בקול ענות גבורה ותרועת מלחמה, ורק שר המבצר, סידי יאגיא נשאר25 עם גדודו בתוך העיר להחזיק המשמר. ורודריגו נתן אות ויסע את כל מחנהו אל קצה העיר, וחיל הערבים פתחו כבלי המעברה ויטילוה לעברי התעלה, ובעברם אותה הרעישו סוסיהם כארבה, וירוצו כזאבי ערב אל מול פני האויב. ופתאם הגיח חיל חדש מסבכי היער אשר לירכתי העיר תימנה, ועד ארגיעה לכדו את המעברה ודון אלבירטו עם מחנהו שות שתו השערה, ויכבשו את חיל המשמר באפס יד, וימהרו ויעלו אל החומה ויהפכו את כלי התותח אל חיל הערבים, אשר נבהלו נחפזו מאד כי היתה להם המלחמה מפנים ומאחור.
“הוי בגד בוגדים! – קראו שרי ערב בחרקם שן – עורו בני מחמד! עוררו את גבורתכם, התחזקו והיו לבני חיל ונביאנו יעמוד לנו להדוף אויבינו מפנינו!”
“יחי סט. יאגה וירום קרן משיחנו!” – קראו שרי ספרד אל חילם, אשר התאזר עתה עז והידד כדורכים ענה.
“אַלַּה אִיל אַלַּה”! – ענו המחמדים פה אחד וישתקשקו בכלי נשקם לאות גבורה ואֹמץ לב.
כמשברי גלים נצים מרוח סועה וסער השם ימים כמרקחה, בהבקע עננים תחתיהם בהרדפם משני רוחות השמים אל מקום אחד, כן היה הרעש בהתנגש שתי המחנות יחדו, בהתחרות כל אחת לדכא אויבתה תחת רגליה ולהשבית מארץ זכרה. מעבר מזה נלחמו הספרדים עליזי גבורה, נהוגים מראשי אציליהם המתנוססים בהדר גאונם, לבושי מכלול כלם, ומַעטיהם נחשת וברזל; ומעבר מזה – בני הערב מרי הנפש והכושים העזים כנמרים, נהוגים משרי צבאותיהם הגבורים העריצים הנושאים שריוני קשקשים, או כתנות ארוגות מחוטי ברזל עשֹת. אך לא נכר מראה הנלחמים מתמרות האבק העולה כענן כבד מדהרות אביריהם, ורק לרגעים התנוצץ לעיני השמש ברק חרב ערבי קצרה ועקומה, או להבת חרב ספרדי ארוכה וישרה, קובע נוצרי העשוי נחשת קלל ממרט, או סבכת ברזל עטויה על צניף בד או משי החבוש לראש ערבי או כושי, וקול משק הנשק, החרבות והכדונים, הצנות והרמחים, הקרדמות והשלטים יחד התערבו התבוללו בקולות אלפי הנלחמים, אנחות הנפצעים ונחרת הסוסים המיוזנים, עד כי רגזה האדמה תחתיהם וחלליהם הוצעו לאין מספר, ונהרי נחלי דם שטפו עברו על פני העמק, ועוד לא נודע יד מי תעוז – כי שתי המחנות יחדו התלכדו השתערו נאבקו אף נאנקו ואחור לא נסוגו.
חמש מעלות ירדה השמש מאז ערכו האויבים את המטבח הנורא לאנשי חרמם ועוד לא חדל שאון המלחמה, עדי הצליחו הספרדים להקיף את האויב ולהדפהו אל חומת העיר, ששם עוררו גדודי דון אלבירטו גבורתם וישלחו מגפותיהם בו בחצים, כדונים ואבני קלע, אשר ירו עליו מעל החומה בלי חשך. אז נשתה גבורת הערבים, ובראותם כי אין מעמד, תרו לבקש מפלט להם ולהציל את השארית הנמצאה; אבל הספרדים נצבו כמו נד וכחומת ברזל מסביב ולא נתנו להם מעבר. ולב הערבים נפל בקרבם וכמעט אמרו נואש – והנה פתאם שבה רגזה הארץ מדהרות אבירים ויתאבכו גאות עשן מראש גבעות וחיל רוכבים חשו עטו כנשר על טרפו, והערבים אשר עזבם רוחם כמעט שבו התאוששו ויתעוררו בגבורה ועז על המון קמיהם, בצהלם קולם: “אַלה אַכּבּר! לֶליליָס! חיל הצֵגרים הוא, נצלנו! נושענו!”
“מי בגבורים אלי!” – הרעים דון פדרו בקול חוצב להבות אש, אחרי העבודה הרבה אשר עבד עד כה לפעול גבורות ולעשות נוראות לא שערו כל יודעי עלילות עזו מלפנים – “מי בגבורים אלי! נמהר ונחיש לקדם פני זאבי הערב בתרועת מלחמה בטרם יבואו הלום ונוספו גם הם על אויבינו!”
לקול הגבור הזה חשו באו כאלף וחמש מאות איש מראשי גבורי ספרד, ויחדו עלו כשואה על האויב אשר זה מקרוב בא לחדש את המלחמה.
“הה אדני, הנה דם נוטף מזרוע שמאלך!” – קרא אחד הרוכבים אל פדרו ברוצם יחד אל מול האויב – כתר לי זעיר ואחבש פצעך!"
"אך שרטת היא ואשאנה – ענהו הגבור הצעיר בשטף מרוצתו – זאת עשה לי הוסיון השר הכושי אשר אבה להדיקני תחת משא גוו, אך חרבי באה בלבו ועודנה שכורה מדמה אשר שתתה לרויה.
בדברו זאת הראהו חרבו האדומה כתולע עד החצי.
“אבל גם כדונך וקרדמך אותותיהם לא ינכרו כי אכלו בשר אבירים לשבעה” – הוסיף הרוכב אמריו לו.
“הלא כבנות עלוקה המה לי – ענה דון פדרו בגאות עזו – הב הב יקראו היום ולא יאמרו הון”.
פתאם השמיע הרוכב אנקת חלל, כי חלפהו חץ שנון מחיל האויב החדש אשר קרב כמטחוי קשת.
“הוי נקם ושלם!” – קרא דון פדרו, וברעם קולו נתן צו וכרגע נצבו בני חילו כקיר ברזל, ויטו כדוניהם כמסמרות נטועים אל מול האויב, העולה עליהם בסערה. בתחבולה הזאת נפלו רבים אויבים מדֻקרים ארצה, כי לא נזהרו, או לא יכלו עוד לעצור בעד סוסיהם השוטפים. אך עד ארגיעה וצבא הצגרים נסג אחור צעדים אחדים, וכדונים חצים ובני רשף עפו כשרפים מעופפים מחיל אל חיל עד כלותם. אז הריקו החרבות, הניפו הקרדמות, ערו המגנים והשלטים, וקול משק הנשק נשמע עד למרחוק, כי כחוטבי עצים היו למו. הנפצעים לא נאנקו וההורגים לא חמלו והעמק נמלא פגרי אדם וסוסים עד אפס מקום ועוד לא חדלו רגז – כי מעבר מזה נלחם דון פדרו כאריה משחית ומעבר מזה התנשא אלמנטור כדוב שכול, וחלליהם נפלו אחריהם כעמיר מאחרי הקוצר. – אך יד הספרדים מטה, כי היו ידיהם כבדות ממלחמתם הראשונה, גם נפש דון פדרו עיפה מאד באבדן דמו מפצע זרועו, ובכל זאת לא שב אפו ויאמץ לבב חילו בגבורת ישע ימינו. ופתאם צהל קולו ויריע בשמחה – כי הכיר את אלמנטור בתוך מהומת המלחמה, ויסב אליו סוסו ויבקיע לו דרך בגזרו על ימין ועל שמאל, עד קרבו אליו.
“מות ערבי ארור כי בא קצך!” – קרא בעוז קולו בעופפו קרדמו על פניו.
“בוז לך נוצרי כי צר כחך!” – ענה אלמנטור בשכלו את ידו לערוך מגנו נגדו.
“עתה תראה איך יד ערבי רב לו!” – הוסיף לקרוא בלזות שפתים. ובדברו נטה חניתו עליו ויכהו בעז ידו ופדרו מהר גם הוא לערוך מגנו נגדו, אמנם הטיב להחסות בו, אך רפתה ידו השמאלית להחזיק במעוזו, ומעצמת המכה נדחף מעל סוסו ויפול ארצה. כמעט הצהיל הערבי קולו בהריעו על אויבו אשר נפל ארצה, והנה פתאם השמיע סוסו נחרת אימה ויכרע תחתיו וזרם דם פרץ מצוארו, כי הגירהו פדרו על ידי חרב ביד מהירה. ובטרם מצא הרוכב את ידיו ואת רגליו התנפל דון פדרו עליו כארי טֹרף ויפילהו ארצה, ויט עליו חרבו להכותו בין הדבקים ובין השריון; אך אלמנטור התנער בגבורתו ויתפשהו פתאם בזרועו השמאלית, ופדרו נאנק מכאב נעכר, כי נלחצה זרועו הפצועה, ובהאבקם כה יחדו כשלו נפלו על גוית הסוס, והערבי קפץ עליו כנמר וישם רגלו על צוארו. בין כה וכה ודהרות אבירים נשמעו מצבאות ספרד בשובם מן המלחמה, אחרי נוס הערבים מפניהם מנוסת חרב, להחיש ישועה לגדוד דון פדרו אשר הפך ערף לפני אויביו, עד רגע קותה נפש26 פדרו להחלץ מן המצר, אך פתאם נטה מתקוממו עליו יד חמושה במוטת ברזל קצרה וכבדה. ואימה חשכה כסתה פני פדרו: “הוי מרים! מרים!” – צעק לבו הנמוג בסור אליו מר המות, וברגע הזה הלמתהו המוטה הנוראה ותרוצץ את גלגלתו.
וחיל העוזרים מהרו באו אל מקום ההרגה. ואלמנטור קפץ על אחד הסוסים אשר נשארו מאין רוכב ויברח וימלט עם חילו אל באסה, מקום ממשלת אל סיגאל, לאסוף אתו חיל כבד ולהביא מצור על אלהאמה, אשר נפלה ביד אויב, באשמת בן סידי יאגיה, אשר בגד בם כמו נחל.
– – – – – – – – – –
השמש נטה לערוב ותשלח קויה המאדמים על פני העמק לשית נוספות על המראה הנורא, מראה הדם הרב אשר נאסף בו כאגם מים. וחיל הספרדים שבו מרדוף את האויב ויבואו אלהאמאה. שם נשאו השרים את ראש אנשי חיל והנה נפקד מהם כשלשת אלפי איש! אך כלם לא שוו בנזק דון פדרו הגבור הצעיר, אשר נהרג בהלחמו עם ראש גבורי הצגרים, לפי עדות אחדים מבני החיל. ותתאבל כל המחנה ותעש לו מספר מר, ושר הצבא צוה לחפש בין הנופלים את גוית החלל האהוב, להביאה העירה ולחלק לה כבוד כערכה. אך השתומם מאד לשמועה כי באה, כי נפקד מקום דון פדרו גם בגיא ההרגה, ויבקשוהו כל הלילה ולא מצאוהו, על כן החליט השר כדעת דון אלונזו, כי אמנם חי הוא, ובידי הערבים הנהו נשבה ותהי זאת נחמתו, ותקותו אמצתהו כי עוד יחיש לו פדות ויחלץ משבי נפשו, וישלח ציריו ארגוניה, לבשר להמלך את דבר נצחונו הגדול, בהפתח לפניו שערי הארץ, ותהי הנקל לו לבוא בקרבה ולהביא מלחמה על גרנאדה עיר המלוכה; אך כחד שבית פדרו, בחשבו בשורתו זו לעת יבוא בכתובים עמו, לספר לו דבר המלחמה לכל קורותיה, מסבותיה ותהפוכותיה, ובין כה וכה שבו הערבים בחיל גדול וישתערו ללכוד את העיר בחזקה, ובראותם כי לא יכלו לה, גמרו אֹמר להקיפה מסביב ולחנות עליה כדור עדי תסגר בידם, ויכריתו אֹכל ממנה ויחפרו תעלה ויטו מי הנהר מן העיר לענותה ברעב וצמא גם יחד. ויצורו עליה ימים רבים.
לז. 🔗
ועם ספרד צהל קולו בראש הגוים על מפלת בני הערב, כי נפלו שערי ארצם ובריחיהם גדעו. כל היום צללו המצלות, נשמעו שירי תודה בבתי אלהיהם. הכהנים נשאו מדברותיהם מעל הבמות, נתנו עז למלכם וחסד למשיחם, וכל העם ששים ושמחים, כי עוד מעט ומלכותם ואמונתם תפרשנה מטות כנפיהן מלא רחב הארץ, ולעת ערב כבדו באוּרים את נצחון גבוריהם. מאורי אש ככוכבי שמים הפיצו אור קרות על פני חֹמות שיגוביה ועל כל מקראיה, ומכל חוצותיה ורחבותיה זמרות נשמעו: קול צהלת המון העם המתרוצצים בבתי היין, ששם שתו לשכרה ולא במחיר – כי פתחו נדיבי העם את אוצרותיהם להשקות את העניים יין ולהרנין לבבם, למען ידעו גם המה מה נכבד היום לעמם ולארצם.
ומי ימלל את ההוד וההדר אשר מלאו את ארמון המלך בהיכלו פנימה! שם נקבצו באו כל שרי המלוכה, שועיה ואציליה עם נשיהם הכבודות ובנותיהם העדינות, לשמוח על המשתה אשר עשו פרדינאנד ואיזבלה לכבוד היום הזה. שם אֻספו אספה כל תענוגות בני אדם ושעשעיהם על ארץ רבה. שם נכונו מעדנים לנפשותם ולכל חושיהם בם, להשביעם בצחצחות ולדשן עצמותיהם בנחל עדנים. שם נכונו לֵאור באור פני מלך ומלכה כטוב לבם – כי רצון מלכים כשמש צדקה ימלא פני כֹל אור וחיים. – הנה הם מתהלכים מעדנות על פני רחבי ההיכל, הנהדר כיד המלך והנפלא לאור הזרוע בו מצנתרות הזהב וממראות הצובאות, המתנוססות על כל עבר ופנה לכבוד ולתפארת. שם בבית הכרכרה יחדו ירקדו בני הנעורים לקול בחירי המנגנים המנצחים בנגינותיהם. אלה יוצאים שנים שנים במחולות מחנים; בחורים ובתולות מתעופפים כצפרים ומתנוססים לעינים כפרחים חיים בשלל צבעי רקמתם, וראשי האצילים באי בימים אליהם ישגיחו אליהם יתבוננו, יזכרו שעשעיהם מקדם ופתאם ירימו פעמיהם בצעדי רקד, והנה הם מטופפים ברגלי גאוה ומתופפים בצלצלי יד לקול מנגנת27 הסַרבַּנדה מחול ארצם – יראו זאת נושאי הנזר וימחאו כף, וקול משק כפים תוקעות ושאון עליזים בהמון כקול רעם בגלגל ינשאו על כל חדרי ההיכל, כן ישאו קולם יחד ירנו מטוב לב, עיניהם מפיקות גיל ופניהם צוהלים מחדות עולמים.
ובכל ההמון הזה השבע שמחות אך נפש אחת שבעה רגז. לאור ההיכל תראה אידה, לשאון העליזים תֻּכת שאיה ולמצהלות קולם כצל תהלך! הנפש הזאת נדחה מתשֻאות המון חוגג, בקהל משחקים לא תשב, סגר ההיכל לפניה מבוא; אך כל תראה עינה אף תשמע אזנה. – שם מאחרי הקיר היא נחבאה, בחדר המשכית סגורה היא על מסגר, מטעם איזבלה מלכת הארץ, למען למוג לבבה ולדכא כחלל רוחה.
מה רבו חליפות התבל וחיל תמורותיה! אור וחשך נפגשו בה ובחיי שוכניה גם יחד. חליפות כאלה היו עם מרים העדינה ויחליפוה כליל. זה לא כביר התנוססה כאבן נזר גם היא, בבית די קאסטרו ידעה אהבה בתענוגים, עם בעלה מאראליס ראתה מנוחתה כבוד, ועל מי לא נגה אורה? מי בעלמות נדמתה אליה ביפיה? שרים ורוזנים השתחוו לה, מלכי הארץ קדמו פניה, דרשו לשכנה ויאשרוה – כן ראתה אור וחיים עד בוא חליפתה. והנה היתה אלמנה עזובה, סורה ונדחה, דלה וחולה, כאבה פצועה ורצוצה בבשרה ונפשה גם יחד, והיא כלואה בחדרה עם אחת אמהות המלכה, אשר תשרתה בגועל נפשה, תזהר לנגוע בה ותברח מפניה כמפני רוח בלהות! – עתה הובאה בחדר הנשען מעבר מזה אל בית הכרכרה ומעבר מזה אל בית המשתה, לראות שלות יודעיה ומיודעיה מקדם, לשמוע שאון העליזים והמון מצהלותיהם, למען תזכור כבודה מימים עברו, תראה בצרת נפשה בימים האלה, תראה מה אמללה היא – ותבין לאחריתה.
באה חצות הלילה ורגלי המפזזים והמכרכרים עיפו, וכלי השיר עוד ישמיעו זמרת המחול האחרון, בו יצאו המלך ורוזנת מורציה הלוך וטפוף מהכרכרה אל בית המשתה. אחריהם המלכה נשענת על ידי הרוזן, ואחריהם שנים שנים יצאו באו, גבר ורעייתו בחור ובחירתו יחדו, וישבו אל השלחן לאכול ולשתות ולהטיב לבם. הם טרם ימלאו נפשם, ומקהלות שרים ונוגנים קרבו עמדו אל מול הפתח, אלה לשיר שירי תהלה לגבורי ספרד, ואלה להשמיע מיטב נגינותיהם באזני הקרואים, יחדו נכונו להריע בקול עז עת יגביהו הקרואים כוסותיהם לשתות לחיי בחיריהם רצתה נפשם בם.
“הלילה הזה הראתה דונה קלארה נפלאות במחול הקצוצה28! – קרא המלך בהאירו פניו אל אשת דון פֿיליקס די איסטאבאן כטוב לבו – ולבי שש לראות אבן יקרה זו מקרוב הופיעה בתוך רעיותיה המתנוססות כאבני נזר בעדת בחירי”.
“קטנתי מכל החסד בהשפיל אדני המלך להאיר מכבודו על צעירת אמהות רעיתו המלכה רבת החסד”! – ענתה האשה בקומה ממושבה להשתחוות לפני המלך.
“אשת דון פֿיליקס די איסטאבאן חדשה היא מקרוב באה בחצר מלכותי, וכבר למדה לשונה לגדלני בתודה – בדעתה מראש כי אך טוב וחסד ירדפוה בצלי” – אמרה איזבלה בהושיטה ידה לה. ופני האשה נהרו ותמהר ותשח אליה ותגע בראשי אצבעותיה ותשקן אל פיה בעליצות נפשה.
“חי סט. יאגה! – קרא פרדינאנד, בהביטו בשחוק אל בעל האשה המאֻשרה – כי לצחוק לי לראות אבירי ארצי הגבורים כאריות, איך יהפכו ויהיו ליונים בידי נשיהם רבות החן, בהמשכם אחריהן בחבלי קסם!”
“לדבר הזה יסלח לי אדוני המלך – ענה דון פֿיליקס די איסטאבאן, אשר זה מקרוב גדלהו המלך וימשכהו חסד – רק אחד בנו נמשך בחבלים אלה לדאבון לבבנו אחרי אשה נכריה אשר בקסמיה נפל שדוד – לא כן אנחנו אתנו! כי בחבלי אדם תמשכנה אותנו בנות עמנו, חבלי אהבה הם אשר יקשרונו במוסרות קדש לכל חמודותיה בחלד. אחת היא אהבתנו לנשינו, למלכנו, לארצנו ולדתנו נם יחד. אכן יונים נחנו בנאות שלום ומאריות נגבר ביום תרועת מלחמה, – עוד מעט וגם אנחנו נצא בקרב, אז יראה אדנינו המלך איך תעירנה נשינו רוחנו ובידיהן תאזורנה החרב על מתנינו, אף תאיצנה בנו לעזבן ולצאת בצבא, למען מלכן עמן ואמונתן, אשר מנת חלקן הם עמנו!”
לדברים האלה תקעו כל השומעים כף והנשים תשואות חן חן ענו להגבור האביר אשר בשׂר תהלתן בקהל רב.
“לחיי נשינו הנאמנות לנו ולכל חמודותינו בחלד”! – קרא המלך העלז בהגביהו כוסו.
“לחיי בעליהן מגניהן וקרני ישען!” – קראה איזבלה בהגביהה כוסה אחריו.
“לחיי אחינו הגבורים אשר כבר הריחו מלחמה על שדות אלהאמה!” – קרא רוזן מורציה בהגביהו כוסו גם הוא.
“לחיי כל המברכים והמבורכים!” – צהלו כל הקרואים קולם, ויחדו שתו וישנו וישלשו לקול תרועת המנגנים והמשוררים אשר נשאו קולם בעז וירֹנו בגאון המלך והשרים. – – –
“מדי דברי בצבא חילנו אשר זה החלט29 לעשות מלחמה על אדמת נכר – אמר המלך אחרי אכלם ואחרי שתותם – הומה לבי לזכר מאראליס ידידנו המת. מי יגלה עפר מעיניו ועצמותיו כדשא פרחו בקום עתה עצתו, אשר אליה נשא נפשו כל ימי חייו!”.
“צר לי מאד כי נפקד מקומו אתנו כיום הזה! – אמר רוזן מורציה – צר לי כי נאסף בלא עתו ואחריתו הנוראה תעצב רוחי מדי אזכרהו”.
"הלא על כפים חקותיו – ענה דון גונזאלו די לארה אף הוא חלקו – בעודנו נער אהבתיו ואשימהו לנושא כלי, ומאז תכנתי רוחו ואדע כי לגדולות אין חקר נכון מראשית דרכו. אף אמנם עשה חיל ויגדל שמו בגבורה ובחכמת מושלים ויפליא עצה מרחוק; אך עד לא קמה עצתו והנה יועצנו נפל שדוד! לא במלחמה ירד ונספה, כי בתוך רחֹבות עירו הנה נרצח ויד רשע קפדה כאֹרג חייו.
“הנה כן נקטף נם ידידו ואוהבו דון אלפֿונזו אחי עודנו באִבו – אמרה המלכה ברוח נכאה – גם הוא נגזר פתאֹם מארץ חיים ובעצם תמו מת. הנאהבים והנעימים, בחייהם נקשרו יחד וגם במותם לא נפרדו!”.
ברגע ההוא נשמע קול אנחה כמו מעבר לקיר בא והמלכה נבהלה בדברה; אך הקרואים לא שתו לבם לזאת בהמות לבם גם המה לזכר ידידם האהוב.
“מה יתן ומה יוסיף לנו אֵבל מתים בעת לשמוח כיום הזה? – השיב רוזן מורציה אמריו להם, בראותו כי כלם נוּגים ממועד ופניהם זועפים – ינוחו הם בשלום על משכבותיהם, ותגֹלנה עצמותיהם בדעתם, כי לא אלמן עמנו מגבורי כח, הששים למלאות עצתם ולהקים מחשבתם גם אחרי מותם!”
“המעט ממנו תנחומות אל כי הציל לנו את נפש די שיביליה. בהוציאו כאור צדקו”? – ענה המלך אחריו בהטותו שיחתו להצהיל פני העצובים – “רב לנו כי מנענו ה' מבוא בדמים, ותחת אשר כמעט לטבח הובל לכפר דמי מאראליס, הנה פתוחה חרבו לטבח בני ערב, ופני המת יכפר בלבשו עז להשלים עצתו ולמלאות מקומו בצבא חילו אשר הפקדתי בידו. ידעתי כי תורהו נוראות ימינו, וכאשר יוסיף לעשות נפלאות בזרֹע עזו, כן ירום וכן יגדל שמו לתהלה בקרב הארץ”.
“אכן רבות רעות מצאוהו במות מאראליס, ועת לחננו ולעטרהו חסד!” – ענתה המלכה.
“אשר אחזה לי אני – הוסיף המלך אמריו ברוח נדיבה – לא רק בצבא חילו ימלא מקומו, בי גם משׂרתו תנתן על שכמו, ובשובו בשלום אצוה לו את הברכה ואביאהו אל המנוחה ואל הנחלה אשר אבחר לו”.
“מה יקר חסד אדנינו ומה מאֻשר דון פדרו בקחתו רצון מאת מלך רם ונשא אשר להנחיל אֹהביו יש!” – קראה דונה קלארה בחלקת לשונה.
“ואנכי אשקטה ואביטה במכוני – אמר המלך, בהאירו עיני כבודו אל בנות החן היושבות לשלחן – מי ביפות ארצי תּקשיח לבבה להסתיר פניה ממנו, ותמאן לפאר בית מנוחתו בצבי תפארתה?”
רבות מבנות השרים והרוזנים השחו ראשן ופניהן אדמו – כי לא אחת חמדה יפיו בלבה, ונפשה ערגה במסתרים להעלם הנחמד אשר רוח כהה לבשתהו תמיד.
כין כה וכה ואיזבלה קמה מעם השלחן ותקרא לשלום לכל הקרואים. והמלך והשרים קמו לשלחה; אך היא הניעה להם ביד ותברכם בידידות, ותצא לבדה לבוא דרך האולם אל חדר משכבה בהיכל מעונה.
לח. 🔗
ומרים ישבה שוממה בחדר הנשען אל בית המשתה. לבה סחרחר ורעיוניה נבוכו מכל מראה עיניה ומשמע אזניה. תפארת ההיכל, מנגינות כלי השיר, שאון העליזים, מצהלותיהם לרגעים ושיחתם במשתה נגינתם, כל אלה התערבו יחד לבצור רוחה הנכאה. – בראשונה עלה על לבה למראה הנעימות האלה זכר כבודה ושעשֻׁעיה אשר מצאה גם היא, בבואה מעמק הארזים לראות חיתה באור תבל, בהביא אותה דונה עמיליה די קאסטרו בפעם הראשונה אל היכל חמדתה. ולנגד עיניה נצבו כל חזיונות אהבתה, שיחותיה והליכותיה עם העלם הנחמד אשר דבקה נפשה אחריו – חזיונות אשר לא נועזה להגות בם מאז הרכיבה בפקודת אביה את דון פֿרדינאנד אלוף לראשה, מאז נזורה אחור משאון תבל ותמאן להראות במקהלות עם ולהטיב לבה בהיכלי ענג. עוד עשתונותיה אובדות בזכרון מחמדיה אלה, והנה התנודדה פתאם וכל קרביה התחלחלו למראה בעלה הנרצח אשר נראה לה בשכבו חלל באולם המלך, ובעטוף לבה התיפחה ותפרש כפיה, וברגע הזה כמעט יצאה רוחה מכאב אָנוש – כאב ידה הרצוצה אשר גדל עליה בהניעה אותה לפתע פתאם. אז זכרה את כל החליפות אשר עברו עליה והרעות הצפויות לה עוד עד בוא חליפתה. ובעוד לבה הנשבר הוגה אימה ודאגה לאחריתה, הנה אזניה שומעות שאון העליזים ומצהלותיהם ברב תענוגיהם, ועיניה רואות בעד מסך החלון הדק את איזבלה המלכה, אשת חסדה מקדם, בהתהלכה עם שרותיה העדינות וכל מעיניה בהן, כמו נשכח שם מרים אוהבתה ממתים מחלד. כן שמעה בחמת רוחה את המלך והמלכה מדברים נעימות עם אשת דון פֿיליקס די איסטאבאן, ופתאם חלפהּ חץ שנון מדברי השר הזה על אדות הנכריה הקוסמת. ומאז נסבה השיחה על כל מחמדי נפשה התעוררו בה כהמון מלאכי משחית רגשות עצב, חרפה, אֵבל, אהבה וקנאה, יחד בה התמלאון ויסערו להפיצה. במצב נורא כזה לא נפלאת היא כי נקטה בפניה ותקצר רוחה ויכשל כח סבּלה.
“הלא כפשׂע אצלי ביני ובין החיים, בין מצרי שאול המרים ממות ושעשֻעי גם אני על ארץ רבה! – קראה בהתחמץ לבה – ועל מה זה רגלי כמו לנחשתים הֻגשו? על מה איפוא צרו צעדי מעבור את המעברה הצרה הזאת, המבדלת ביני ובין אור התבל, תענוגי אהבה וכל חמדות החיים? ואנכי בשר ולא אל – רב לי באשר סבלתי עד כה! לא כח אבנים כחי ולבי לא חזק מסלע!”
פתאם שמעה אזנה קול קורא שמה בלאט, ותסב פניה ותרא והנה היא איזבלה המלכה הקוראת לה ללכת אחריה. “האמנם נשמע קולי בשמי מרום או בשאול תחתיה ויד שלוחה אלי להפק זממי?” – זאת חשבה ותחרד, ותמהר ותלך אחרי המלכה, ובלכתה השיבה אל לבה ותשם אותותיה אותות כי המלכה היא המלאך השלוח לה להעבירה ולהביאה אל מנוחתה.
ואיזבלה שמה עיניה בה ותבן אל כל מחשבותיה, ותקותה חזקה כי חכמתה תעמוד לה לבצע אשר זממה.
“הנה ימים ושבועות שויתי ודוממתי עלי נפשי – אמרה איזבלה בעמוד מרים לפניה בחדר משכיתה – העליתי ארוכה לך למען תחליפי כח, בהיות לבי בטוח בך כי בשובך לאיתנך תנחמי כרב חסדי, תקדמי פני בתודה ולא תשקרי עוד באמונתי. הלא לך לדעת כי כל עוד יהודיה תהיי לא תוכלי לבטוח בישועתי! – והנני שולחת לך את הכהן דיוניזה, אותו בחרתי לך להביאך בסוד דתנו ולהורותך יסודי אמונתנו. ומהיום הזה והלאה לא תוסיפי ראות פני – למען יהיו כל מעיניך בתורה זו ילמדך מורך ומדריכך, והיו עיניך רואות את מורך יום יום, עדי תכון אמונתו בפיך וימצא לבבך נכון בבריתנו. אז אשוב אקרבך בצלי ובחסד עולם ארחמך. נגדה נא לכל עמי אשיבך אל הנחלה אשר נשארה מאישך למורשה, אף אקים הריסותך ותאות לבך אתן לך – – – ושמתיך לגאון עולם, תפארת נשי חמד, רבתי בשרות עמי, שרתי בעדינות מלכותי, כן תבלי ימיך בטוב ושנותיך באֹשר אין קץ. הם ישכיחוך צרות ימי נעוריך, תשכחי בשת עלומיך וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד!”
דברי חסד אלה נגעו עד לב מרים; אך כמעט פתחה פיה הניעה שפתיה לתת מענה, ואיזבלה הניפה ידה ותהס אותה בקראה בפנים נזעמים לאמר: “למה לי דבר שפתיך? אנכי אך אזן קשבת ולב מבין אדרוש! לא אוכל להאמין כי כל הטוב והחסד אשר מצאוך אתי כמים עברו תזכרי. לא אוכל להאמין כי עוד תכבידי לבך ותקשי ערפך כבני עמך העברים העורים, אשר לא יֵענו ויוסרו עדי יפצפצו ערפם הקשה באכזריות חמה. – ומעתה שימי לבך אל דרכך והקשיבי לקול מורך הכהן דיוניזה, אשר יורך בצדק, בחסד וברחמים; אולם אם תקשי לו והלכת עמו בקרי – אז נקיה אני ממך, ועל אפי וחמתי אתנך ביד אדנים קשה, אשר לא טובה תהיי בעיניו מכל אחיך בני עמך, העם אשר זעם ה' עד עולם”.
וככלות איזבלה דבריה הסירה פניה, ומרים שבה חרדה ונבהלה אל חדר כלאה.
לט. 🔗
נעזוב נא את מרים השבה אל חדרה באשמורת הבקר בלב נגרש כים מדברי הלילה הזה ומדברי המלכה אשר הרעישוה עד היסוד בה! הנה היא תשכב למעצבה ועורקיה לא ישכבון; עוד תשבע נדודים מחליפות רגשותיה, עשתונותיה ותחבולותיה לימים יבואו. רבות נשאה, רבת שבעה נפשה ער כה, עתה כשל כח הסבל – והנה היא עומדת על ראש דרכים, מבלי דעת מה תעשה ובאיזה דרך תבחר.
נסורה אל עמק הארזים! הנה עוד חשך ישופנו, גם בבית יער הארזים אך חשך ואפלה, רק מחדר הנשקף לעבר פני קדים נראה אור כהה מנר הדולק על השלחן אשר לפני החלון. דומית מות שוררת בחדר, אף כי שתי נפשות אדם בתוכו: האחד הוא עלם צעיר לימים, שוכב על המטה, חולה גוע וכל עוד נשמתו בו – פניו חורים כמת, שפתיו מבֻקעות וכעין התכלת, ומראהו לא נכר כמעט מפני הכר והמטפחת החבושה לראשו, בהיותם יחדו זכים משלג; ורק גבות עיניו ושפמו השחורים כעֹרב יתוו תמונת אדם בלבנת פני הגוע. השני היושב אצלו הוא איש שיבה, שערות ראשו הרחיבו קרחתן, ושערות זקנו זה החלו לשוב ולצמוח, כי זה שני שבועות לא עבר מורה עליהן. הנהו יושב שחוח על הכסא אשר לפני המטה, ועיניו הרטובות נשואות אל הגוֹע, ובידיו הוא מוחה לרגעים את דמעותיו המחשיכות אורן בשטפן כנחל על לחייו הקמוטות, והוא מתאמץ לכלוא נשמת אפו, פן ישבית בזה את הדומיה ויחריד את הגוע ממנוחתו עולם.
הדלת נפתחת בלאט, ואיש זקן בא החדרה ויקרב על בהונות רגליו אל המטה, ויאר את הנר אל עבר פני הגוע, ועפעפיו בחנו את מראהו רגעים אחדים. אז הניע ראשו במרי עצב ויתן את הנר לרעהו וירמוז לו לקום ממקומו, בחפצו לשבת תחתיו.
“הניחה לי יוליאן אדני – התחנן איש השיבה בלאט – הניחה נא לי ואשב עוד פה אל מטת בן דודך! מה תתן ומה תוסיף שבתך פה והוא הולך למות? לך נא אדני ותן שנה לעפעפיך. הלא זה שלשה לילות שבעת נדודים ואיך תשא ראשך?”
אבל הזקן הניע ראש וירמוז לו שנית לעזוב מקומו.
“אנא אדֹני, תיקר נא נפשך בעיניך! מה בצע בשבתך אצלו והושע לא תוכל לו בצאת נפשו? רבות יגעת להצילהו משחת בלי, אך ה' הסתיר פניו ממנו וכל חכמתנו התבלעה” –.
– “אכן הסתיר ה' פניו מביתנו כמכל אחינו בני עמנו אשר חמתו שותה רוחם! –ענה יוליאן בנפש נואשה – הן זה פדרו החֹטר האחרון לגזע משפחתנו, עליו השלכתי יהבי, אליו נשאתי נפשי, ואביו, הוא דון סבסטיון דודי, השבע השביעני לפני מותו להסתיר שמו ממנו עד מלאות לו עשרים וחמש שנה. זה לי שבע עשרה שנה מאז אשמור עקביו וכל צעדיו אספור, בעינים כלות הוחלתי ליום אשר אוכל למלאות דברי להשיבהו לבצרון אל אמונת אבותיו מקדם, ולהפקיד על ידו נקמת דם אביו השפוך. עתה הנה באו ימי הפקודה, עוד שבועות חמשה ומספר ימיו ימלאו – והנה קדמהו המות על שדה קטל ויסע כעץ תקותי! והחֹטר האחרון לגזע משפחתנו הנהו נכרת לעיני, נם נכזבה תוחלתי להשיב את הבן הגוע אל חיק הורתו אמונתו מקדם. ומה חפץ לי עוד בחיי הבלי? התנחמני תקותי במרים בת אחותי, אשר נפלה כצפור בפח באין מנוס ומפלט עוד? – לכן הניחה נא לי ראובן ידידי נאמן ביתי. אל תדאג לחיי אשר היו עלי למשא! לך לך לנוח ולהשיב נפשך במעט שֵנות, ואנכי אהיה שומר לראש בחירי במספר רגעיו אלה חֻצצו”.
“אם ה' לא ישמר אנוש שוא שקד שומר”! – נאנח ראובן בנפש מרה ויצא מאת החדר. ויוליאן קרב שנית אל הגוע וישׁח ראשו ויט אזנו אל לבו וימשש את ידיו ורגליו ופניו הפיקו תוגתו ומרת נפשו.
“היום הרת עולמו” – נשא יוליאן בשיחו על הגוע האהוב, כי ביום הזה הגיעה מחלתו עד מרום קצה, במלחמתה עם חיי עלומיו – "היום יעמוד למשפט לפני אלהי היצורים: אם תשוב אליו נפשו לראות אור עם יושבי חלד, או יגוע כגוע כל בשר יחד ובלא עתו לקברות יובל. אם תשוב אליו נפשו והאדם יהיה לאדם, השם נפשו בחיים, מכין תבל בחכמתו, מעתיק הרים בגבורתו, מתנשא על כל בגאותו, סובל הכל באהבתו וחמלתו, ומרגיז ארץ ושמים בתאותו קנאתו שנאתו ואש אמונתו; או תצא רוחו וישוב לאדמתו, והוא כרקב יבלה, עדי ישוב ויהי לגל עפר יסודתו!!
"זה לי שני שבועות מאז הביאותיו מֻכה ופצוע משדה מלחמה הנה, ומאז ועד עתה יגעתי באנחתי, לשוא הרביתי רפואות ותקותי כצל נהלכה. – עד כה אכלתהו אש קדחת וכל יצוריו בו בחמה נצמתו – עתה סרה הבערה ותשקע האש, והנהו שוכב זה שני ימים כמת שוכן קבר. הנה השליך עליו המות קרתו, נגע בידיו ורגליו – והנה הן קרות ככפור! נגע על פניו – והנה נבלו נפלו כעלי העץ בשלכת! ונפש החיה עודנה מתאמצת להתחזק במעֻזה האחרון!… עוד לבו דופק, ועורקיו יהלמו בעצלתים, ילחמו מסתר מחבואם, כשארית חיל משמר בעיר נצורה, עת יגבר האויב, יפרוץ שער ויעבור, – עוד מעט, הה! עוד מעט וגם הם ירפו יפלו, אם לא תמהר עזרתם וישועתם מרחוק לבוא.–
“אנא אלהי הרחמים! החישה עזרך מקדש, שאוב נא ישועתך ממקור החיים לעלם זה הנוצרי אשר ממעי יהודה יצא! הלא כל העמים בשמך יקראו, ולפניך אין הבדל בשם זה יקראוך, בדת זו יעבדוך, אם אך יכירו מעבדיך וידעו כי אלהים אתה – אם אך ישמרו חק אבותיהם, ואמונתם זו בה נולדו אותה ינצורו, ולא ימירוה למזמה כסחר אדם למען הבצע. אל תזכר לו עון אבותיו, אל תקצוף לו על שנאתו לעם זו ממנו יצא, ככל בני ספרד האוכלים את ישראל בכל פה – כי לכל העם בשגגה. הן זה פרי חטאת מוריהם כמריהם, המתעים אותם לתעב את אחיהם ולרדוף באף את אלה אשר לא באמונתם יתקדשו קדש. ואתה אלוה אחד היודע מערכי לב ויצרי מעללי איש, הלא תפליא בין שוגג ומשגה, בין עובדיך בלב תמים ובין אלה העוטים שמך כשלמה לכסות על רעתם ותרמית לבם – – – הלא אך שאוּל הוא מאביו לדת הארץ להשיבהו ליום מועד, עוד מעט ויבוא יום השלוּם, והקימותי לאביו הקדוש את השבועה אשר נשבעתי בשמך הקדוש. אנא אלהי הרוחות לכל בשר, השיבה נא רוחו אליו ואשיבהו גם אני אל אמונתו, עמו ואלהיו! אל נא יהיה לריק עמלי שעמלתי להביאו משדה המלחמה הנה – אל נא אֶדָרש לשוב ולשאתו אל קברות עם נכר! גנון נא באברתך גם על מרים באשר היא שם, ואם יאלצוה מציקיה ומצוקותיה להחליף שמך, אל לעד תזכר עונה! – הוי מרים בת אחותי! הוי פדרו בן דודי! הוי פרדינאנד בן אחי! איכם מחמדי נפשי? מה היה לכם? מה גורלכם ומה קצכם? – אי שמים! הנה זאת אחרית משפחתנו כבודנו ותפארתנו: זה נרצח, זה גוע, וזאת מחכה למות ואיננו – ואנכי הולך ערירי, מתחפש כגנב בלבוש נכרי בארצות החיים, או בודד במועדי כערער בערבה וכעץ יבש במדבר שממה. ולכל צרה ואסון, לכל להבות חרב, מוקדי אש ומצוקי שאול הבאים בשואה על בני משפחתי, הנני נרדף כמוץ הרים, יאחזני מלאך אכזרי בציצית ראשי, ישאני ויביאני אל מקום ההרגה, לראות ברעתי, לעמוד על דם זבחי, להתיצב על עולתי, והושע לא אוכל בכל אהבתי חמלתי ויגיעתי – הה נורא מוסרך אלהים ומשפטך זה עשית בעמי ביתי ונחלתי!!” –
בקראו זאת ספק כפיו וישם ידיו על עיניו וייליל משבר רוח.
בין כה וכה נבקעו עפעפי שחר ויפץ ענן אורו על יער הארזים, הסובבים לבית ההוא כבני ענק השומרים לראש מלכם ומושלם מקרבם יצא. עוד מעט ויפזו זרֹעותיהם מנגה השמש היוצא בגבורתו מפאת קדים, אדֹם כתולע מראהו, כגבור מתרונן משנת שכרון. משׁאתו חתו צללי לילה, נסו ונמלטו אל חדרי אֹפל, והארץ הביטה אליו ונהרה, וצאצאיה כלם לבשו גיל ויעטו אור כשלמה. הצפרים העירו קניהן, נתנו בעז קולן ויצפצפו נפלאות מבין העפאים. ראשי ההרים והעצים בערו כגחלי אש, ורוח צח נשבה בין הענפים, והנה התלחשו כלם יחדו כמו התבשרו בהופיע האדון אשר הם מבקשים. אגלי הטל הזהירו באור יקרות מכל עלה ושיח, וגֻלת העלית ממול החלון ירקה מימיה ביתר שאת; בם קרני האור כברקים רוצצו. גם הפרחים הנחמדים הממלאים את הגן בשלל צבעי רקמתם יחד הטו ראשיהם לקראת השמש, המביא גם להם חֹם חיים ומרפא בכנפיו. ופתאם זרח אורו בחדר, הופיע בעד החלון אל גרי הבית הבודד, כמלאך שלוח ממרום להביא להם תנחומות אל. וקו ארגמן יצא ממנו אל בין יריעות המסך אשר למטת הגוע ויפול על פניו הלבנים כשלג. ויוליאן התעורר לנגה ברק השמש כמקיץ משנת נדודים, ויבט אל פדרו וירא והנה אדמו שפתיו מעט! ויפג לבו, כי לא האמין למראה עיניו. ויוסף להביט ולהתבונן בשום לב אל התמורה אשר נראתה בפני הגוע, ועיניו נטו אליו כמו קמו בהביטן הרבה אל מקום אחד, מבלתי יכלת עוד לנוע. כן עמד שחוח על המטה ובחזקה עצר נשמת אפו, אך קול לבו דופק כהֹלם פעם.
וראובן בא החדרה, ובראותו את אדנו שׁחה על פדרו חרד אליו וישא עיניו גם הוא אל הגוע. ויוליאן נסג אחור בלב נשבר כי נכזבה תוחלתו.
“הה! – קרא במפח נפש – אך קרני השמש הן ינשקוהו שפתים בהפרדן ממנו, טרם תפער שאול פיה לבלעהו ממקומו ולעולל בעפר קרנו”.
אבל ראובן לא מש ממקומו, כי ראה את אשר לא פלל, ופתאם קרא בבהלה אל יוליאן לאמר: “ראה נא אדני והביטה כי הנה שפתיו נעות!”.
כשמוע יוליאן זאת ויתר לבו ממקומו וימהר בברכים כושלות מחרדה, וירא והנה אמנם נעו שפתי הגוע, כמו יבקש לתת מאומה אל פיהו, אך קול מליו נחבאו. וירץ אל השלחן ויחטף משם צנצנת קטנה ובידים רועדות הטיף אגלי מרפא אל פיהו, ויט אזנו ויקשב וישמע, ולחרדת לבבו הקשיב כי נשארו בלועו, מבלתי יכלת לבלוע. אולם כעבור רגעים אחדים קפץ ממקומו ויפול על צוארי עבדו זקן ביתו ויקרא בקצר רוח: “האח! הנהו נצל! לנו הוא! חיה יחיה!”
אבל גם בעליצות נפשו לא שכח יוליאן לכלכל מעשהו במשפט, ויטף עוד רסיסים אחדים אל פי פדרו, ובפעם הזאת בלעם כרגע, נם פקח מעט מעט את עיניו, אבל עוד כבדו עליו מראות, וכרגע שב ויעצמן, ולעמת זאת נשמעה נשמת אפו ולבו החל לנוע בשאפו רוח לרוחה. וראובן כבה את הנר ויוליאן פרשׂ את היריעות למסך, לבל יפריע אור השמש את החולה משנתו אשר נמשכה עד אחרי הצהרים, אז שבו החלו שפתיו לנוע. בפעם הזאת נתן לו מלוא כף מרק להשיב נפשו, והחולה גמא זאת בתאות נפש ויישן שנית. אז הושיב יוליאן את ראובן תחתיו והוא שכב לנוח ולהחליף כח בתנומות עלי משכב. ויצו את ראובן להעירהו משנתו אם ינוע החולה כבראשונה, וכרגע נשמעה נחרת אפו ושנתו ערבה לו, כי לא נתן תנומה לעפעפיו זה כמה לילות.
מ. 🔗
באה האשמרת התיכונה וראובן עודנו יושב אל מטת החולה אשר הביאה לו שנתו זעה מרפא וחיים בכנפיה. שתי פעמים נע פדרו ממקומו להטיב משכבו, אך לא הקיץ עודנה30 משנתו הערבה. וכֹמר אחד בנדיקטי בא החדרה, והוא עטוף מעיל כהונה מצמר צחר היורד על פי מדותיו והאחוז בחבלי בוץ, היא חגורתו אשר במתניו, ובה קשור חוט אלמוגים כפול. ממעל למעילו אפוד קצר ושחור פתוח לשתי כתפותיו. ראשו מגולה, על קדקדו קרחת, ופאת ראשו מוקפה במעגל ישר ממעל לאזניו. ובבואו על סף החדר קם ראובן מפניו, ויוליאן קרב אל פדרו ויתבונן אל נשמת אפו ועיניו הפיקו שמחת לבו. וישב אל הכסא ויאמר לראובן בלאט: “הפעם אודה את ה' כי לא עזב חסדו מאתנו ולא האביד שריד מביתנו! הנה סמוך לבי ובטוח כי בן דודי חיה יחיה ושנתו זו תחלימהו ותחייהו. ועתה ידיד לבבי, הנה הגיעה העת לזכור גם את מרים, להתחקות על שרש דבר נמצא בה ומה אחריתה בבית המלכה. לך לך להרגיע ולהנפש מעט, וכאור הבקר תאזור מתניך והתחפשת ובאת אל בית תפלת הפֿראנציסקים בשיגוביה, שם תתבולל בתוך המון הכהנים ולבך ונפשך תשים לחקור ולדרוש, אם יש אתם יודע ממרים עד מה. והיה אם תשמע כי נודעו להם עקבותיה, כי עודנה מחזקת באמונתנו וכי יש את נפש המלכה להסגירה אליהם, אז תשים נפשך בכפך ופנית והלכת אל אחינו סלפֿיה משנה הכהן פראנציסקו. ואם לא נהפך להיות לצרינו, אז ישכיל לחת לך מהלכים אל מרים להורותה יסודי דתם… והגדת לה את הדברים אשר אשים בפיך – אך השמר לך ושמור נפשך מאד בדרך חלקלקות אשר אתה הולך פן תוקש והרעות לכלנו” –
“בטח בי אדני כי אדע להזהר – ענה העבד הנאמן – ואם יקרני אסון אות הוא כי ה' חפץ דכאנו, ולא בי יהיה האשם. אבל הגידה נא לי מה הדברים אשר אגיד לסלפֿיה?”
כמעט פתח יוליאן את פיו לתת לו מענה ופדרו התעורר ויפקח עיניו ויבט אל כל סביביו, כמו יחפש רוחו לדעת ולהכיר את מקומו. ופתאם אורו עיניו וכאוב מארץ קרא: “אבי אמברוזיה! מלאך מושיעי!”
“בְּרִיךְ רַחְמָנָא דְיָהֲבִיךְ לָן וְלָא יְהָבִיךְ לְעַפְרָא!”
לחש יוליאן בשומו ידיו על ראש החולה ובנשאו מרום עיניו רגעים אחדים, וכהרף עין התהפך היהודי כחמר חתם ויהי לכמר נוצרי ויתן בשיר קולו ויזמר עם ראובן ברכת התודה בשפת לאטינה: Gratias tibi ago Domine sancte Pater Omnipotens acterne Deus ect… וככלותו לשיר שם פניו אל החולה ויען: “חיים ושלום לך דון פדרו בני! אל נא תנוע ממקומך! שכב לך במנוחה ואל תרבה שיחה אם חפץ חיים אתה”.
– לא אאמין עוד בחיים! – לחש החולה בהניעו ראש.
“לא, כי חיה תחיה בני לארך ימים – קרא יוליאן בנשקו אותו על מצחו הרטוב – אבן נפתולי אלהים נפתלו חייך עם המות אף יכלו לו. האמינה לי כי בעזרת אלהי ישענו העברתי הרעה מעליך, הסירותי מחלתך מקרבך, עוד מעט ותשוב לאיתנך והיית בריא אולם כאחד האדם”!
– לו חפץ ה' חיי… לא גבר עלי האויב בהלחמי… למען שמו – אמר פדרו בנפש נואשה – אך אלהים מצא את עיני… אתודה נא לפניך, אבי…! ולא ארד שאולה… בחטאת נפשי!…
“אשרי האיש נשוי פשע כסוי חטאה – ענה הכמר – כי גם החיים לא ינעמו לעושי עול. לכן אם יש בך עון, תן תודה והרחיקהו ושובה בלב שלם אל ה' המרבה לסלוח!”
– אללי לי – ענה החולה ברוח נכאה – איכה ארחיק חטאת נפשי… והיא קשורה בי כל עוד נשמתי בי?… אהבתי בת אל נכר… תועבת כל נוצרי תמים… ועוד עתה… לשמה ולזכרה תאות נפשי…
“אמנם ידעתי כי אהבת את היהודיה, את מרים, ותהי לך אהבתך לחטאה – ענה יוליאן ויקרץ עיניו אל ראובן במנוד ראש – אך הרגע בני, כי רק כאדם עברת ברית ותאהב את אשר לא יכלת לשנוא. לא גדול עונך מנשוא וה' יסלח לך”.
לדברים האלה אדמו פני פדרו מעט, כי כמו חלב ודשן שבעה נפשו לשמוע תנחומות כאלה מפי הכהן הזה אשר צדקתו מודעת בכל הארץ – “גם אמנם עוד תקותי בי כי תפקחנה עיני מרים להחזיק באמונתנו” – השיב פדרו אמריו לו ויהגה רגעים אחדים, כמו עמקו מחשבותיו לחשוף מזכרונו קורות ימים עברו, אשר כמעט נשכחו ממנו בחליו הקשה, ופתאם קרא: “הלא אתה הצלת גם נפש מרים מבור השבי… ומה הנך לה?… ואיך עזבת אותה לנוע לשיגוביה… להציל ממות נפשי?… איפה אנכי עתה?… מי הביאני הנה?… ואיך נקרית אלי להעלות משחת חיי?… ומה הדברים אשר צפנת לי לעת מצוא?… הלא כן הגדת לי אבי ביום מלחמה”…
“הרגע לך ואל תרב שאלה!” – קרא יוליאן בחרדתו לפדרו פן יבֻלע לו בהתעוררו ברוב רגשותיו בו – “השקט בני עדי ישוב רוחך וכחך אליך, אז אענך על כל ואודיעך פשר דבר. ועתה די לך לדעת כי בארץ מולדתך הנך ובמקום שלום אתה בוטח. – שובה נא למנוחתך וקח מאלה הסמים אשר הכינותי, הם יהיו רפאות לנפשך ולכל בשרך מרפא”.
גם אמנם יגע החולה ברוב רגשותיו ולא עצר כח לדבר עוד, וישת סמי מרפא וישב וישכב במנוחה ובעינים עצומות. ויוליאן שלח את ראובן להרגיעו ויחדו נדברו להתראות לאור הבקר, לדבר על אדות מרים ולהתיעץ על צפוניהם.
מא. 🔗
שלשים יום עברו מאז שב רוח פדרו אל קרבו ויחי. פצעיו נרפאו כלה בעזרת יוליאן, אשר כלכל מחלתו31 בתבונת כפיו, והטבע הנדיב יחד עם רוח המקום וכח ימי עלומיו עמדו לו להחלימו ולהחיותו עד שובו לאיתנו ויהי כאחד האדם. עד כמה פעמים השביע את רופאהו הנאמן לתתו לצאת ולהתהלך לרוח היום. אך בדבר הזה הקשה יוליאן אליו, ויצו עליו במפגיע לבל יצא מקיר חדרו והלאה. ויהי הדבר לחידה בעיני פדרו, אשר לא ידע עדינה מקום משכנו מה הוא. ביום ההוא אחרי הצהרים ופדרו שכב על מטתו וראובן יושב על ידו כפעם בפעם. ודומיה שאננה על פני כל העמק, רק מירכתי צפון מסבכי החרשה, נשמע קול אנשים ממקדש מעט, בו נקבצו מיום אתמול כל שרידי משפחת הינריקי, לענות נפש מערב עד ערב ולערוך תפלתם ועבודתם לפני אלהי הצבאות ביום דין – כי יום הכפורים הוא, יום קדוש לאדֹניהם ועמם משנות אלף! ובאין מקדש וכהן, בהפר אמונה מקנאת עם, הנה באו בני ישראל במערות, בכפים עלו וממעמקים יקראו בשם ה'; אך פה בירכתי העמק שמור בית תפלה קטן לשרידי המשפחה הזאת, להאסף בו בכל עת התקדש חג, וליום הזה נאספו פה כלם מאפסים, איש איש עזב משמרתו ועבודתו בארץ מכרתו, והנה שר ועבד, קטן וגדול שם הוא! לא נכר שוע לפני דל, כי לבושים לבנים ועטופי ציצית כלם יחדו, ובראשם ציר נאמן מכהן פאר ועורך תפלתו לשם אלהי ישראל. כמעט כלה המנצח בנגינות את סדר העבודה, עוד המון המתפללים בוכים לזכר תפארת היום ההוא, בהיות המקדש על מכונו, וראובן בא הביתה בלאט וינש אל החזן וילחש לו דבר מה, ועד מהרה מלא ראובן מקומו, ויוליאן פשט לבוש כהונתו ויתחפש במעיל כמרים וילך ויבוא אל חדר פדרו, המחכה לו.
– הלא הבטחתני אבי כי היום תשים פדות לי, ואתך יחדו אצא מחדר כלאי לראות אור ושמש – ועתה מלא נא דברך, אשאפה בעזרך רוח צח ואחליף כח. אשובה נא ואראה אור התבל אשר אליה השיבותני באהבתך וחמלתך לי!
“הבטחתי ואקימה – ענה יוליאן – אולם לא יכלתי עד כה למלאות דברי, כי בבקר ישנת ושנתך ערבה לך, וכנכון היום לא מצאתי נכון לך לעזוב צל קורתך, משרב וחום שמש. עתה החלה השמש לרדת, ואם יש את נפשך, הנני לעזרתך”.
– קטנתי מכל חסדיך, אבי! – אמר פדרו בלב רגש – וימהר וילבש בגדיו ויעזוב בפעם הראשונה את חדר מעונו ויצא עם יוליאן החוצה.
אך יצא יצאו את הבית ופדרו השתאה למראה עיניו, כי נדמה לו כמו נודע לו המקום מאז וכבר עמדו רגליו פעם אחת פה. מעט מעט זכר את אשר היה, אף הכיר את החֹרשה אשר משם נשמע לו קול מרים, שם שבו חזוה עיניו בימים מקדם, שם נשקפה לו תקותו כמו שחר, אף נדדה ממנו כחזיון לילה! הכרת פני פדרו ענתה ליוליאן על רב שרעפיו בקרבו, הוא ידע לבבו ושׂוא רגשותיו – אך החשה ממנו עד בואו אתו אל אחד העצים הרעננים אשר לפני הבית ויושיבהו אתו בצלו, ויאמר:
"הן מפניך אראה כי ידעת את המקום הזה מקדם, ועתה הנה עיניך נשואות אלי להעמיק שאלה: מה לכהן נוצרי במעון יהודים? לכן באחת אשיבך: כי קשורה נפשי בנפשות המשפחה הזאת מאז ומקדם, ועל כן יודע אני את מרים וכל הנעשה בה, ובחמלתי לה משכתי גם אותך חסד, אף הייתי ישועתך בעת צרה. ואתה אל תשתומם בני ועיניך אל יביטו זרות כי גליתי אהבתי למשפחה יהודיה, אשר תועבה היא לכל אשר בשם נוצרי יקרא, ואף כי לכהן נזיר לאלהיו. אכן נוצרי אני לעמך, אבל אדם אני לכל אשר בצלם אלהים נברא; כהן אני לדתך, וחבר ורע כאח לכל שומר אמונתו באשר הוא שם. אך אל נא תפריעני מדברי עדי כליתים ותדע ובחנת דרך וידעת עם מי הצדק.
"שא סביב עיניך בני! והביטה אל הארץ כלה, אשר לא תהו בראה ה‘, ולא לאחד נתנה לנחלה, מבלי תת לשני גם הוא חלקו. ראשון היה האדם אשר יצרו ה’ בעדן מקדם, יוצרו זה ברא גם יצרו עמו – הוא הנחש הערום אשר השיאו לחטוא וילבשהו קללה כמדו,– לרגלו בא המות על כל היקום, ואין צמח ובריאה בתבל אשר שגבה ממנו. אלפי דרכים לו להכרית כל יש מארץ, ורבבות עוזרים על ידו לרעה להחיש פעמיו בלא עת, בי הושתה איבה בין היצורים כלם ויחדו למדו לטרף טרף, זה בא במתלעותיו וזה בפרסותיו, ובן אדם – ביד נטויה או בלשון סתר.
"שני בנים היו לאדם, יחדו באו לאל אחד, איש ומנחתו בידו, ובקנאתו קם האחד על השני ויהרגהו – ומאז ועד עתה לא יסוף המחזה הזה מנגד עינינו. ובפרוח זדון, בקום כל חמס למטה רשע, אז תפרח שנאת עם, תקום קנאת דת, ולרגליהן יקום קין על הבל אחיו ויהרגהו – אולם עתה בגבור ידו, עוד לא יכיר מעבדהו כי הרע לעשות, כי הוא צדיק בעיניו ועוד ישתבח בארץ אשר כן עשה. הידעו הרומים עותתם בקומם בעוזם על הנוצרים הראשונים להשבית מאנוש זכרם? הלא עוד צדקה נחשבה למו בעיניהם, כי כן הגידו להם כמריהם בשם אלהיהם – ובמה איפוא צדקו בני עמנו פה מהם, בהתקוממם על היהודים לטרפם באפם? מי נתן להם יעקב למשסה? הלא אך כהנינו כמרינו הרועים האוילים, אשר אך הות נפשם ידברו וחזון לבם יגידו בשם ה', למען יגברו לאמונה בארץ, וההמון עם לא בינות וככל התורה אשר יורום כן יקומו ויעשו.
“ואולם הקשיבה בני ואורך בינה: הן עלם נוצרי אתה ועם חלב אמך ינקת תורת כמריך, על כן גם באהבתך לעלמה עבריה לא תוכל לגבור על תועבת נפשך למשפחתה ועמה – ואנכי כהן זקן כביר ממך לימים, כאשר תחזינה עיניך. הן שיבה זרקה בי, ורבות ראו עיני בימי חיי, אף רבות אזנתי וחקרתי בשנות חלדי, על כן אחוך ושמע לי: הן קטן ודל כל אדם יולד, עוד רוחו ובשרו כאין וכאפס, והוריו ומוריו יכלכלו ילדותו, וכאשר יכלכלוהו וידריכוהו כן יקום וכן יהי לעת יגדל ויהיה לאיש. אך כל אדם כוזב ולפתח כל לב חטאת רובץ, על כן הציבו לו שומרים מסביב, ויהיו לו מלך ושרים להורים מתחת ואלהים ומלאכיו רוחות למורים ממעל. זאת תורת כל ארץ נושבת, בה לא יעשה איש מדחה, כי ישמור ארחות צדק לטוב כלם, ואם לא – ונשא עונו. אכן תשמרהו ממשלת האדם מזרוע רמה, מעון גלוי, אבל מי ישמור חטאת נפשו וזממת לבבו לבל יעשה במסתרים עול? על זאת נתּנה לו האמונה ביוצר הכל, היודע מחשבות אדם ויצרי מעללי איש – היא תערוך לבבו לטוב אף תקדמהו ישועתה סלה. על כן כל ממשלה אשר על אדני היֹשׁר הטבעה נכבדות מדבר בה, וכל תורה ודת אשר לתעודה זו נוסדה, קדוש יאָמר לה. אך הגוים הראשונים היו משמרים הבלי שוא, תעו בהליכות אֵל מלכם בקדש, ותתעם תורתם תהו לא דרך, לזנות אחרי אלהים רבים, אשר לפיהם לא זרו מתאותם ויעשו כל תועבה. בתוך הפרעות האלה אשר גברו בתבל קם עם אחד ויגל לעמים אמונת אל אחד, ויושע לכל הארץ לבל תשחת כלה מרעת יושבי בה – ומאתו נחלנו אמונתנו אנו. אכן שנו מורינו הראשונים מראֶהָ; אבל כל יודעיה יעידוה כי קרובה היא לה כבת לאִמה, ונשענת היא עליה כעֲליה עלי בית. ועתה הגידה נא לי: התקום בת באִמה? היגרש יושב העליה את הגר בבית מתחת? היהבל להרוס מעון רעהו ולהכותו על יושבו חרם? הלא בפרצו פרץ בבית מתחת, תפול גם העליה ממעל ותהי להרס. – ואם לא האמונה הראשונה באל אחד, על מה איפוא תשען האמונה בבנו אחריו? הן אנכי השיבותי נפשך לך בהיות כפשע בינך ובין המות, ותודתך רבה לאין חקר – וכמה איפוא עלינו להודות להעם הזה אשר נתן אלהים לאלפי רבבות אדם בכל קצות ארץ? אכן גרעו שכרו זה על התקוממו נגד בן אלהים ועל מאנו להאמין בו – אבל אם הכצעקתה הבאה עליו עשה, אם בניו אשמים בהעותו דרכו לפני שנות אלף, ואם היינו טובים ממנו לו היה חזון כזה בימינו לנגד עינינו – על כל אלה עוד חזון למועד אשר אשוב אדבר בך על אדות זאת, כי הנה רד היום ואנכי חפץ להשיבך אל חדר נוך בטרם ישב רוח הערב, אשר לא טוב להעמידך לפני קרתו. רק זאת דע לך, כי אשמים אנחנו על דמי הנקיים האלה בנפשותם, הצועקים עלינו מן אדמתנו כעל קין על הרגו את אחיו בשנות קדם. כבד עוננו מנשוא, ומי יודע מה האות אשר ישים ה' לנו, לא למחסה עז לבלתי הכות אותנו כל מוצאנו, כי אם להשחית ולחבל חבל נמרץ! כי הנה ימים באים ונפקחו עיני עמנו לראות את אשר עשו לנו כמרינו בקנאתם הבל. ובהגרש עם ישראל, עם חרוץ ורב פעלים מקרב אדמתנו; בהדחות גם בני הערב על ידם לצאת בגולה אל ארץ אחרת; בהרימם שוט מוסרם גם על בנינו אחרינו לטאטא במטאטא השמד את כל אלה אשר ימאנו ללכת אחריהם כבהמה בבקעה; בהכבידם עוד אכפם על ממשלת הארץ להשלך מידה מקל נעם ולרעות עמה על פיהם במקל חובלים – אז תהיה שערורה בארץ, תרבינה הפרעות בעמנו, ופרצים יצאו איש נגדו: בן יקום באביו, גבר ברעהו ואיש את אחיו יצודו חרם! הה, כי לשנים אין חקר תּשם ארצנו בהפרע עמנו, לא תזרע ולא תֵעבד, עדי יהפכו מקומות הרבה למדבר שממה, באין חק ומשטר, באין גבול וסדרים, באין ידים לעבודה, רגלים לסחור בארץ ולב להבין צדקת ה' ומשפטו עמנו!” –
כן נשא יוליאן מדברותיו בקנאתו לעמו ולארצו. קולו חרד מרגשת לב ועיני פדרו נזלו דמעה על החזות הקשה אשר הוגד לו מפה איש קדוש ה'. כי שניהם אהבו את עם ספרד וארצו, איש על פי דרכו, וכאשר יצאו הדברים מיוליאן מקרב ולב עמֹק, כן באו המים בקרב פדרו וכשמן בעצמותיו, ויחרד עד מאד ויאנח מרה. ברגע הזה נשמע קול המון כקול שדי מסבכי החרשה, קול רננת אנשים אשר הרעים נפלאות בדומית הערב מבין עצי היער; אך קול מליהם נחבאו מאזני פדרו – כי שפת לא ידע שמע.
"הידעת מה הקול הזה בני? – קרא יוליאן בקומו עם פדרו ממקום מושבם – הנה זה קול קרובי מרים וגואליה, קול יהודים נאספים מקצות הארץ לעבוד את ה' בכח. הקול הזה קורא ממסתרי ארזי העמק הזה כמבית מקדש ה' מלפנים ומהיכל קדשו אשר היה לעם הזה בירושלים; קול אשר מפניו חתו אלילי קדם, ופסיליהם הֻכתו כשבר נבל יוצרים; הקול הזה קורא לכל אפסי תבל זה אלפי שנים, כי שוא כל ממלכות האליל, שקר ותהו נסכם, ורק
ה' הוּא הָאֱלוֹהִים!!"
“מרים, מרים! – קרא פדרו בלב נמוג בשובו עם יוליאן הביתה – אללי לי כי צררתיך בקנאתי הבל, ובעצם אהבתי תעבתי שמך! אַיך מחמל נפשי! מי יתן ואמצאך עתה! אך מה בצע בהמצאך? איך אשא עוד עיני לך ובמה אכפר פניך אשר מלאתי קלון גם בעת כרעי לפניך ברך!”
“עוד תמצאנה לעת מצוא – נחמהו יוליאן בחמלתו – אף תכפר פניה בסור המשטמה מלבך לעמה ואמונתה, ובהיטיבך דרכך עם אנשים אשר כמוך בצלם אלהים נבראו, להיות למגן למו מפני צורריהם ומנדיהם אשר צלמם יבזו סלה!”
– אנא הורני דרכך איש האלהים ואדע מה לעשות! הן אתה השיבות אלי רוחי, אף פקחת עיני לראות אור חדש בתבל – נחני נא במעגלותיך צדק, למדני חקיך, וככל היוצא מפיך אעשה! ואולם הגידה נא לי, אבי: אם אשא לי את מרים מבלי המיר דתה, אם אתנהָ לשמור אמונתה לאלהיה כאהבתה לי – האף אמנם לא תהיה לי זאת לחטאה?"
“הוי עלם נוצרי – קרא יוליאן בלזות שפתים – המכֹּהן ספרדי תשאל כזאת ולבך לא יחרד פן יסגירך בידי הבקרת הנעלמה? ואולם הֵרגע נא נער אץ במחשבותיו! אנכי לא איעצך לקחת מוקש לנפשך – כי גם מרים באמונתך תחיה, ודת אחת כְּלב אחד תהיה לשניכם – מידי תהיה זאת לך. אך חכה לי עד היום השלישי, הוא יום הולדתך, כאשר הגדת לי – אז אגלה לך חדשות אשר לא פללת, מהן תמָצא לנו פתח תקוה להמציא לך את מרים משאת נפשך – וליסד אגודתכם עלי ארץ לטוב לכם כל הימים”.
בדברים האלה שבו הביתה. ופדרו שכב לישן כפקודת רופאהו הנאמן, ויוליאן בא אל חדר אחר, ששם חכה לו ראובן עם אחזת מרעהו, לסעוד לבם אחרי הצום הגדול ההוא. וככלותם ארוחתם נפרדו איש מעל רעהו ואיש לעברו פנו. ועיני ראובן קדמו אשמורות לעזוב את עמק הארזים ולהתחפש ולבוא אל שיגוביה שנית, לדעת את שלום מרים ומה יעשה בה. כי יוליאן אדוניו לא יכל למוש ממקומו ולעזוב את פדרו לנפשו, מטעם כמוס לו: כי קרב היום בו ישֻלם נדר, זו שבועתו לדודו לפני מותו – על כן השכיל להטות את לב פדרו מעט מעט ולהסיר קנאתו מעל עמו, עדי ימצאהו נכון להבינהו אל צור ממנו חֻצב ולהשיבהו אל עמו ואלהיו.
מב. 🔗
רבות נסתה מרים האֻמללה עד כה במכאֹבי בשר וענות נפש מרה. אכן הרפוה מאלה בימי שבתה בהיכל המלכה, אבל צרה אחרת עמוקה כשאֹל הוקמה עליה עתה. בענות אכזרים נפשה אמצה את לבבה לשאת ולסבול, ותהי אמונתה עזרתה, ותם דרכיה מבטח משגבה; אבל הכהן דיוניזה היה איש טוב ורב חסד ואמת, ובהאמינו בתם לבבו כי בלי אמונתו לא תמָצא גאולה לנפש, ובלעדיה תרחק מאור וישע עולמים – הרבה לבקר את מרים במעונה הבודד, וכאשר גברה תשוקתו להצילה משחת, כן גדלה צרת לבבו על קשי ערפה. ותהי תוכחתו אליה לבקרים, ויחל פניה בכל לב וירבה אליה תחנונים לעזוב דתה. ובלב בוער באהבת אמונתו שוה לפניה את השלום והמנוחה, השלוה והאֹשר, הצפוים להיות לנחלה לה בארץ מתחת ובשמים ממעל, אם תאחז באמונתו ולא תרף. אבל כאשר נוכח הישר הזה עמה, כן נוכחה לראות מה כבד עליה לעזוב ברית אלהיה, אשר נחלו אבותיה מורשה שלשת אלפי שנה. וכדבר אליה הכהן יום יום, בגלותו לה עקרי דתו, הנה הקשיבו אזניה רב קשב, אבל קצרה רוחה לחקור דבר, ולבה תעה מבלי דעת מה לקרב ומה להרחיק, ובהגישו עצמותיו להמתיק לה רבי תורתו, כמו זר נחשבו לה ולא ידעה הבין. רק זאת הגיד לה לבה, כי לא תוכל בקש תורה חדשה מפי הכהן הזה, אם לא תטש תורת אמה אשר אליה נקשרה בעבותות החיים ומעודה אליה הסכינה לתמוך אשוריה במעגלותיה. ומדי גלה הכהן למוסר אזנה ומלבו הוציא מלים, קמו עמדו לפני מרים זכרונות ימי ילדותה, ואזניה שבו שמעו שירות היכל ונֹעם זמרת ישראל במקדש מעט אשר בעמק הארזים. ולנוכח פניה התיצבה תמונת אמה המתה, בעמדת במֹעל ידיה בערבי שבת וחג לברך על הנרות אשר הפיצו אור נעים בכל פנות חדר משכיתה – עוד רגע ואליה תפנה לשית ידיה על ראשה ולתת גם לה ברכה. ובהתחפש רוחה, נדמה לה כמו יושבת היא עתה בתוך אבותיה ומשפחתה בסוכת שלום אשר השכילה בתבונת כפיה לעדותה וליפותה בכל פאר, והוריה וכל רעיה עליזי שלוה וענג יחדו ישישו ישמחו בה ויברכוה באהבה. כל אלה תזכר ועיניה תכלינה בתשוקה עזה למקום מולדתה, ונפשה כמהה ונכספה באהבה עצומה לחיי שקט ושלום בעמק הארזים, עד כי היתה התבל כלה, בכל נעימות החיים אשר שוה לה הכהן דיוניזה, כמדבר שממה, באין ענג לנפש ורוָחה לרוח. אכן נשאה עיניה לעתים בחמדת לבב אל החמֻדות הערוכות לה בתבל והנכונות לפניה להגה מפיה כי יצא. גם התיפחה לפעמים ותבך במר נפשה, בהתפללה לאלהי מרום, כי יפקח עיניה וישכיל לבבה לראות ולהבין עמקי תורת הכהן הישר וסוד צפונותיה. אף אמנם נקטה בפניה וכליותיה יסרוה על תתה כתף סוררת להמלכה הטובה, מגנה וקרן ישעה, – אבל מדי חשבה כזאת, קול מלין נשמע לה בהמות לבבה, לאמר: “לא תוכלי היות נוצרית בלב שלם, ולהתחפש למראה עין לא נכון לעשות כן!” – מקול הזה רחפו עצמותיה וכל מחשבותיה יחד נבהלו נחפזו.
מרב חליפות קורותיה אשר מתחת שואה התגלגלו וכתמם באו עליה לדכא כחלל נפש הרכה והענוגה הזאת, לא נפלאת היא כי רופפו עמודי חייה ויבוא רזון בעצמיה, סר כחה, נפלו פניה ורוחה קצרה. פעמים אחדות בגבור עליה השעוּל נראו לה נטפי דם בהניסה לַח מקרב, ולבה הגיד לה כי נקל למחלה הזאת להצעידה למלך בלהות, אם לא תחיש לבקש לה רפאות תעלה. אבל יראה לגלות נגעה ולדרוש תרופה למחלתה, פן ימהרו יחישו פעלם לבקש ישועה לנפשה, ויתאמצו להנחילה אמונתם ביום נחלה, כי תקדמנה ישועת דתם בטרם יקדמוה חבלי שאול בתפתה ערוך – אשר באלה הבעיתוה תמיד. ואף גם זאת, כי כנפול פניה מיום ליום כן גדל יפיה, ומאש יוקדת במסתרים התאדמו לחייה לפעמים כשתי שושנים פורחות בהתפתח עליהן ממסגרותיהם ותפארתם עליהן – ואיש לא ידע כי נפשה היא העולה על מוקדה ופתיל חייה קרוב להנתק.
רק איש אחד יכל לגהות ממנה מזור ולהעלות ארוכה ומרפא לבשרה ונפשה גם יחד, הוא יוליאן דודה וגואלה אשר בכל צרותיה היה לה לישועה; אבל גם הוא הסתיר פניו ממנה זה ימים רבים. וגם בבוא ראובן כפעם בפעם לעיר שיגוביה לחקור על אֹדותיה, לא נועז להראות לפניה ולנסות אליה דבר – כי כן חזקה עליו פקודת יוליאן אדניו, אשר אמר בלבו: יקרבו ימי תשובת פדרו, והשיבותי על ידו את מרים לעת קץ.
כן עברו ימים רבים ועמל הכהן דיוניזה נשאר מעל. מיום ליום שוה ודומם עליו נפשו בהרבותו צום ותפלה לאלהיו וכל קדושיו עמו, כי יעזרו על ידו להקים מחשבתו הטובה ולבצע חפצו הקדוש. ובראותו לאחרונה כי כל יגיעו32 לשוא ותוחלתו נכזבה, פנה בלב נשבר אל המלכה ויודה ברוח נכאה, כי קצרה ידו וצר כחו להפוך לב מרים לטובה. ויחל פניה להפקידה ביד חזק ממנו, אולי יצלח חפצו בידו. ואיזבלה שמעה למורת רוחה, כי גם הכהן הזה הטוב והישר באדם בתומתו גזר אֹמר כי כל חמלה לא תועיל לנפש מרים התועה, ותתן את לבבה לשאול עצת ראש כהניה הסולח לעֲוניה ויועצה בנפש. וטורקוימדה שמע דבריה בפנים נזעמים ועקשות שפתים, ויאמר: “הן כל אלה לא לפלא בעיני ומראשית כזאת ידעתי, כי היהודים עם סורר ומורה יודעים לצוד בחבלי קסם נפשות תמימים אשר עמלם תיגעם להפוך לבבם לטובה ולהסיר מהם דרך שקר באֹרח חמלה חנינה ורחמים. ועתה הנה גם הכהן דיוניזה, ככל אלה אשר בתמתם לא הבינו עצתי, מודה על שגגתו ומצדיק דברי, כי רק בחרב ובאש עלינו להשפט את נלוזי דרך החטאים בנפשותם. ואחרי אשר כל תחבולות המלכה, המושלת בארץ נוצרית על עם נוצרי, לא עמדו לה, אין לה עוד כל צדקה לאַחר נדרה משלמו – כי רק בחרב ובאש או בגלוּת שלמה תנצל ארץ ספרד מכליון חרוץ, הצפוי לה מעם נבל אשר אֵררו ה' סלה!”
– – – – – – – – – –
עוד הפעם נסה הכהן דיוניזה להטות אח לב מרים ברב לקחו ותחנוניו מדרכה הקשה. פניו הזועפים וחרדת לבו נבאו לה אחרית קשה, אם לא תעתר לו הפעם לשמוע בקולו לעשות כדברו – אבל גם הפעם היה עמלו לריק. אכן נגע עצבון האיש הצדיק והישר הזה עד לבה; במר נפשה פרשה בידיה ותתחנן אל ה' לפקוח עיניה ולהכין לבה אל הדברים אשר תקשבנה אזניה. עוד הפעם נסתה ברפות רוחה למצוא עוז לה בזכרון מחמדיה ובשיתה לנגדה את הכבוד הגדולה והתפארת אשר תנחל חלף יגונה וקלונה ברב נדודיה עתה. אבל הקול ההוא הקורא אליה בכח מעמקי לבה גבר על כל אלה, והוא נתן לה עז ותעצומות גם בהבהיל המלכה אותה למהר ולבוא לפניה.
מג. 🔗
“הנה קראתיך מרים – אמרה אליה המלכה, בתתה פניה בה – הנה קראתיך אלי, לשמוע את מענה פיך אשר הגיד לי הכהן דיוניזה ואשר לא אוכל האמן בו בטרם תשמעהו אזני. לולא יקרת בעיני, לולא נכבדת לי על כבוד שמך מאז, ולולא רבה אהבתי לך כרֹב תלאותיך וקֹרותיך הרעות, כי אז כבר הקשבתי ואשמע לפקודת הכהנים קדושי ארצי ולא מנעתים מחפצם. הן בארך אפים ורב חסד אבקש להתיקך מדת כחשים ועם מרי, לקבצך ברחמים גדולים ולנהלך בדרך שלום ואמת – ואַתּ שוכחת טובה עוד תקשי ערפך, עודך עומדת במריך ותכבידי עלי אכפך לנסות אליך דבר אשר מפניו יחרד לבי ותכסני פלצות”!
ומרים לא יכלה ענות מאומה, ותתן את קולה בבכי, ותכס פניה בשתי ידיה, וזרם דמעה עבר מבין אצבעותיה הרזות.
“מנעי עיניך מדמעה! – קראה המלכה בהחשותה מעט קט – לא לזאת קראתיך אלי, כי אם לתתך אות לי כי הביאות לבב חכמה לדעת מה טוב. וזה לי האות: בהבינך לב לתורה ולתעודה, אשר בלעדיה אין נעימות בארץ ואין חסד בשמים. הנזרי מבושת, השליכי מעליך שקוצי אמונה, אשר אין שלום למחזיקים בה, כי אם חרפה ובוז מאנשי תבל ודראון עולם מאלהי שמים!”
– אכן נשבע חרפות מבני אדם, אבל ה' לא השליכנו מעל פניו – ענתה מרים בהתאמץ לבה – ואם יחרפונו העמים מסביב וכדי בזיון וקצף, הלא קצר כחם לכלותנו! אות הוא כי עוד בנים נחנו לה' אלהינו, וגם לעת אפו לא יסיר חסדו ממנו, ועוד ישוב ירחמנו בעת לחננה, להשיב אלינו כבודנו ותפארתנו, כאשר נבאו לנו חוזינו ונביאינו כלם.
“לא להתוכח אתך חפצי – השיבה המלכה אמריה מבלי שמוע לה – כי אם עמל הכהן דיוניזה נשאר מעל, אין ישע ואין חפץ עוד לבוא בדברים עמך – אך למשפטי תעמדי היום לפי מענה פיך. עוד הפעם אשאלך: האמנם הסירות אזנך משמוע תורת הכהן דיוניזה כאשר הקשחת לבך ממני, בעמלי לשוא להטות לבבך אלי ברב חסדי ורחמי בי גברו?”
–הה, לו יכלתי קחת תורה מפיהו כחפצך גבירתי! – ענתה מרים ברוח נכאה – לו מצאו דבריו מסלות בלבבי! דרשי נא ממני נפשי וחיתי, ובשמחת לבב אקריבה כליל בעדך, לאות תודתי על חסדך הרב! אבל אשר תדרשי ממני כעת – עשׂה לא אעשה ויכל לא אוכלה. ולו יהי כדבריך כי משגה באמונתי, תלין נא משוגתי אתי, כי דת אבות לא שמלת בשר היא אשר כלבוש נחליפה –. הה גבירתי, לא קשת ערף כי אם אשה קשת רוח אני. לכן חוסי נא עלי ואל תתניני לפני בת בליעל, אם יקרה לי אמונתי גם מחסדך היקר לי מחיים!
“ובלעדיהם אין יקר לך בתבל מאומה? ואנכי אחרת אדע… אך אחדלה נא מזה עתה – אמרה המלכה בהתבוננה בה – שמעי מרים והטי אזנך! הן הבטחתי לראש כהני, לבלי התרפות בדבר הזה. הוא הורני כי גם באהבתי אליך יהי לבי תמים בחקי ומפקודתי לא ארף. הן לא רק כאשה נוצרית, כי גם כגברת ממלכה נוצרית עלי לבער ולהשמיד באכזריות חמה ושטף אף כל כחש ומרי מקרב ארצי – כי כן תצוני תורתי בשם אמונתי. לכן שמעי והקשיבי דבר: הן ימים כבירים הולכתני שולל על דבר דתך – זאת אסלח לך בעבור בעלך הישר אשר יקר לי זכרו נצח. אולם אם אתנך הפעם לשוב לכסלה בדרך עמך, אזי אהיה בארצי כנותנת יד לפושעים להתחתן בעם תועבות ולהביא ערב רב בקרב עמי, בהתערב זרע קדש בשרש פרה רוש ולענה לחרפת עולם. אחת היא על כן גזרתי: לא יקרא עוד שמך יהודיה, כי נצר תתנצרי! אף מצאתי תחבולה נכונה אשר תביאך אל מחוז חפצי – אכן באחרית הימים תהיה זאת, בעבור עליך שנים רבות בענוּת נפש ומכאֹבי בשר, לטהר אותך מכל חטאותיך”,
ומרים התחלחלה מאד ותשא מרום עיניה ותקרא מנהמת לבה: “אהה ה' אלהים, קח נפשי, כי טוב מותי מחיי!”.
“זה פעמים רבות בחרת מות מחיים – הוסיפה המלכה אמריה לה – אך שוא תקוי לישועתו בשמים, כי אז ימצאוך מצרי שאֹל בתפתה ערוך לכל החטאים בנפשותם, אשר אִשם לא תכבה ותולעתם לא תמות. אנכי עוד זאת אעשה לך להציל משחת נפשך: הלא ידעת אם לא שמעת מנזירות המקלט סט. אורזולה, אשר ברית עולם כרתו להן לנתק כל חבלי אהבה ועבותות החיים וליסר נפשן מוסר אכזרי, למען התקדש לפני אלהיהן, – שמה אשלחך, למען תקחי מוסר ולא תפרעי. שם תלמדי דעת אלהינו, תדעי ענוה ותבקשי אמונה. אך שימי לבך על דרכך זה הנכון לך, כי נורא הוא! וגם אנכי אשר נוצרית אני מבטן אמי, אתפלץ ותחתי ארגז לזכר הימים אשר תבלי שם למעצבה, וכלה תכלה נפשי להצילך מדרך זה, אם תואילי תת ידך לי אך הפעם, למען תושעי. כי כהנת הראשה אשר למקלט סט. אורזולה הסכן הסכינה בכל ימי התענותה לשום לבה חזק מצור, ובקנאת אלהיה לא תדע רחמים, ואוי לנפש החוטאת אשר תפול בידה הקשה לקחת ממנה מוסר! כי היא לא תרף ולא תיגע עד עשותה ועד הקימה מחשבת לבה. ואם נפל תפלי בידה, אז אין תקוה לך עוד לעזרי וישעי, וככל אשר תגמר היא עליך בקנאתה אמת, אם לשבט, אם לענות נפש ואם למות – כן יקום וכן יהי! לכן שימי זאת אל לבך; חוסי על נפשך בטרם יקדמוך שערי המקלט ההוא, בטרם יסגרו בריחיו בעדך לעולם – כי אז תקראי אלי ולא אענה, תזעקי מעצמת חבליך והושע לא אוכל לך, אף שומע לא יהיה לך ממני”.
– אם יכל אוכל נשוא כעשׂך בהסירך חסדך ממני, אז לא יכבד עלי עוד כל עמל מנשוא – ענתה מרים בלב נשבר ונדכה – כי יותר הרבה מאד תרב ענות נפשי בסור מעלי אור פניך, בהיותי בעיניך כעקשת לב שכחת תודה, מכל חבלי שאֹל הצפוים לנפשי ובשרי במקלט ההוא".
“מרים”! – קראה המלכה פתאֹם, כי נגעו הדברים עד לבה. וכרגע כרעה מרים על ברכיה ותכס את יד המלכה בנשיקות פיה ודמעות עיניה.
“ידעתי כי גם זאת לי לחטאה” – אמרה המלכה כעבור רגע, אבל לא השיבה ידה ממרים הכורעת לפניה, ותבט ביגון ובלב מלא רחמים אל פניה החורים – “אכן זאת הפעם האחרונה, ואולי היא פעולת קסמיך, כדבר הכהן – לדבר הזה יסלח לי אלהי!”
עוד רגעים אחדים עמדה דוממה ומחדשת, כמו חכתה לאחרית דבר מרים לשמוע מה בפיה. אבל שוא חכתה – כי החרישה גם מרים ולא דברה33 מאומה.
“עוד דרך אחת פתוחה לפניך – פתחה המלכה לאחרונה שׂפתיה עמה – זה כבר חפצתי להשבית מלבך זכר ימיך הרעים בימי טובה ושלוה אשר ישמחוך כימות ענית, וכהני נוצר נפשי הרשני לנסות אליך גם זאת – אולי בפתח תקוה לחיי בשרים אביאך לחיי עד. הגידי לי מרים: העוד יש בלבך אהבה אשר יקרה לך גם מאהבתי? – אל תנסי להתכחש, כי נודע לי הדבר מאז, עת שמו לדון פדרו עלילות דברים, ולולא זאת אזי לא עזבת סתרך ומבטחך לשוב ולשאת צרות ומכאבים ולהשליך נפשך מנגד למען הציל ממות נפשו – לכן עניני והגידי קשׁט אמרי אמת: האוהבת אַתּ את דון פדרו?”
– אכן אהבתיו בימים מקדם, גבירתי! – ענתה מרים.
“ועתה לא תאהביהו עוד? – מרים! אשר אחזה לי אני, הלא רב היה חטאך באהבתך אותו אז, מאשר תאהביהו עתה”.
– גבירתי רבת החסד! – השיבה מרים בהלך נפשה – היש שלטון על הלב? מי יפקד עליו דרכו ומי יאמר לו מה תעשה? אכן היתה זאת אהבתי הראשונה; אבל מכל משמר נצרתי נפשי מחטוא נגד בעלי אלוף נעורי, אף אמנם נודע לו הכל לפני הלקחו מעל ראשי, גם סלח לי כרב חסדו. הה, לו נשאר לי בחיים, אזי באהבתו ואמונתו אתי הסיר ממני כל מכשול לב ונקיתי מפשע רב!
“הנני מאמנת לך, עניה סוערה – ענתה איזבלה ברחמים – אבל הגידי נא לי, אם אהבת את דון פדרו למה זה נתת לדון מאראליס ידך להיות לאשה לו?”
לדבר הזה נאלמו שפתי מרים, אבל כרגע השיבה אל לבה ותען בקול חרד: כן צוני אבי.
“אביך? ואיך נתנך לאיש נוצרי?”
– הוא היה הולך למות, ואיש לא נמצא לו אשר יהיה למגן למרים בתו, ואת דון פרדינאנד מאראליס אהב מאז ויהי לו לרע יקר, על אשר לא בזה ולא שקץ את עמנו ויהי למגן למשפחתנו בכל עת. ויהי היום, בהגדילו לעשות עמנו כפעם בפעם, ובבואו אל אבי לבקש ידי לו, ובהשבעו כי יתנני לעבוד את אלהי גם בביתו באין מפריע, ויאות אבי לו ויברכנו במועל ידיו בטרם תסגרנה עיניו לנצח. ואנכי ידעתי גם ידעתי כי הסכלתי ואשגה הרבה מאד; אבל היכלתי לגלות אל אבי הגוע את אהבתי לאיש אחר, והפחתי אותו בנפחו נפשו? – ומאז והלאה הרביתי צום ותפלה לאלהי חיי, לבל תשוב עיני לראות עוד את דון פדרו עד אשר ישָכח מלבי וכמו זר יֵחשב לי".
“ועתה במות מאראליס אישך ובצאת פדרו נקי בהשפטו, האם לא התעורר לבך בצדק לאהובך מקדם? – הוסיפה המלכה לשאל – מרים! הן אהב יאהבך דון פדרו לאמונה, באהבת אמת מאין כמוה, ואיך תהדפיהו מפניך ותקשיחי לבך מאהבתו?”
– ומה ליהודיה ולאהבת איש נוצרי? הלא באהבתו יהיה לי למכשול על דרך אמונתי, ובריתי הנאמנת לו תנסני במסה יום יום להפר בריתי את אלהים.
“לא להפר כי אם להקים ברית עולם אשר לא תכרת נצח! – ענתה איזבלה ואמרה לה – הן עד כה סכות לך בענן כבד מעבור תפלה לכפר פני אֵל, אבל רוח האהבה היא תגרש העננים מלפניך, היא תשאך ותביאך אל הדרך ישכן אור, ומצהרים יקום לך חלד, מרים, מרים! הנה אנכי מלכת ספרד על משמרתי אעמודה ואצפה להגה מפיך כי יצא. דברי דבר – ודון פדרו לך הוא! דברי דבר – ואדעה כי תהיה לך מידי הרוָחה! ושש לבי על הגאולה ועל התמורה, בהצילי נפשך משחת בלי, לאור באור החיים ולשבוע שמחות ונעימות בתבל ארצה, אשר עוד כאפס וכאין הן נגד שעשועי עולם ותענוגי נצח, הצפוים לכל נפש תמימה בדתנו. חוסי נא עליך, על מלכת ספרד ידידתך וחוננתך, ועל דון פדרו דודך ואוהבך! עד אנה נראך כעוטיה ואובדת דרך! הצילינו נא מיגון קודר, לבל נראה ברעתך, באבדך מאתנו לנצח!”
– הוי, מי יתן ויכלתי עשות זאת! – קראה מרים ותספוק כפיה בלב נואש – מי יתן ויכלתי לשמוע בקולך ולמצוא מרגוע לנפשי! מי יתן מנוחתי בצל אהוב לבבי – ואני עוטיה עזובה לא נוחמה! לוּ יכלתי לבכות על צואריו ולהריק כל דמעותי לרוחתי לישועתי! כי מה יקרה לי אהבתו ומה טוב צלו! – וכל אלה הלא צפוים לי להגה מפי כי יצא, אגזר אֹמר – ויקום לי. ומדוע לא תען לשוני אמרתי? למה זה כלוא ההגה בגרוני ולא יצא? ועל מה זה קירות לבבי הומה לי תמיד בקול קורא: לא נכון לך לעשות כן – כי לא תאמיני! אל לך אחוז בצלב ולבך בל עמך – כי יהודיה נולדת ויהודיה תהיי!"
“אחזי נא בו ולבך יהפך ונפשך אחרת תהי! – העתירה איזבלה אמריה לה – תבענה שפתיך שם גואלנו וכרגע ימלא גם לבך, תמלא גם נפשך אותו! כי גדול כח שמו ורבים נפלאותיו. הפירי בריתך את תעתועי עמך, התקדשי בדתנו והיי לאשה לאהוב לבבך!”
– לא! לא! לא! אל תרבי תדברי אלי כזאת! אנא חניני כאמרתך ואל תוסיפי עוד נסות את לבי הרפה! – התחננה מרים על מר נפשה.
“למען חסדי לא אחשה!” – ענתה איזבלה, אשר ידעה כי אם לא תצלח עתה שוא תשקד עוד – “בחרי דרכך מרים, כי בידך עתותיך עתה! מלאי דברי והיי ברוכה, ואם לא – והסירותי פני ממך והיית לחרפות ולדראון עולם!”
אבל כאשר חזקו דברי איזבלה כן שבה התאמצה מרים בלבבה. עוד רגעים אחדים כרעה לפני המלכה ותכס פניה בידיה, ובקרבה קם שאון ולב האשה הרפה הזאת כים נגרש, מרגשות שונות אשר שערו להפיצה – רגע נפתה בסתר לבה להביע אֹמר ולנחול שלות עולם אשר לזכרה פחד ורחב לבבה; וכרגע שב הקול הנורא ההוא להחרידה וישם לאַל מלתה. כן כבדה המלחמה בהתרוצץ רגשותיה בקרבה – אבל מעט מעט שבה המנוחה לקדמותה. ומרים קמה עמדה לאטה ותתצב לפני המלכה, ופניה הלבנים כשלג שמו אותותיהם אותות, כי הנה גמרה אֹמר וממחשבתה לא תשוב עוד, ותאמר: “הנה כלה שאון, פס רפיון לב, ואת גבירתי כטוב בעיניך עשי בי. אני אשא ואני אסבול, – כי כבד הדבר ממני, לא אוכל להביעהו. טוב כי אֹמר נואש לחסדך ולאהבת דון פדרו, ולא אֹמר נואש לאלהי! כן יצוני אלהי צורי, והוא יתן לעיפה כמני כח לעשות כדברו. ישיבוני איפוא לעמלי, יפליאו מכותי עמדי, ישימו מועקה במתני, יתנו גוי למכים ובשרי למורטים, יעבירוני באש ובמים ויענוני עד מות – אני אשא ואני אסבול! כי לא אוכל לכחש בלבבי, לעשות שקר בנפשי, ולבטא בשפתי את אשר לא יהגה לבי”.
לדברים האלה נבהלה איזבלה ונרעשה עד מאד – כי בכל יקוד חשקה לאמונתה המלאה כל לבבה, לא יכלה לנכר את תמת מרים הדבקה גם היא בדתה והנכונה לשאת ולסבול הכל למענה. אכן תעבה את תורת היהודים בכל לב, אבל רוח הגבורה אשר צררה את בת העם הנרדף הזה בכנפיה, ליאש למענה על כל רגשותיה ועל חמדות חייה, ולהתאמץ לקראת כל צרה ותלאה, הזכירה לה את קדושי הנוצרים בימים מקדם, איך גם המה רק ברוח הזה גברו חילים לסבול כל עמל ונגעי בני אדם ולהקריב נפשם וחיתם בעדה. ולא יכלה לכלות חמתה במרים באש קנאתה, אך התאפקה ותאמר: “עתה אין לי כל עצה אחרת כי אם לקרוא לאלה אשר בידם תפקדי מעתה והלאה”, ובדברה צלצלה בפעמון אשר על השלחן; אבל בטרם תבוא אליה אחת אמהותיה והנה בתה הילדה קפצה החדרה ותנשק את אמה, ותפן אל מרים ותואל לחבקה כאשר הסכינה מאז. ומרים פנתה אל קיר הבית ותשם מטפחתה אל פיה, ובטרם מצאה איזבלה ידים להניא את בתה, רצה הילדה אל מרים ותסר את המטפחת מעל פיה לנשקה שפתים – והנה המטפחת מלאה דם! ותחרד הילדה ותלפת, גם המלכה התנודדה ותרגז תחתיה. ברגע הזה התעשתה מרים ותשב ותפל לפני המלכה ותתיפח ותפרש כפיה ותבך בכי גדול.
– אויה מה היה לי! – צעקה האמללה מנהמת לבה – מה זה עוד יבקשו ממני ואני כחרש הנשבר! הנה נס לחי, יבש לשדי, בעורי ובבשרי דבקה עצמי – ועוד לא מלא צבאי! הביטי נא מלכה אל דמי השפוך, הלא נפשי וחיתי היא הנגרת לפניך – ואיך לא תזכרי רחם! העוד תחפשי עלילות ותגורי עלי עזים, ואנכי עלה נדף, קש יבש, בעודי בכפם אתמוללה ואינני! אנא, יהמו נא רחמיך עתה, לפתח חרצובות בת תמותה! הניחי לי ואלכה לגוע אל אשר ישאני רוחי! הניחיני נא ואשוב אל בית אבותי, לשוב לאדמתי אשר עליה נולדתי! לא אשוב אל עמי, כי הם יזרוני כמו דוה ויהדפוני בשאט בנפש על כי אהבתי איש נוצרי. – אשובה נא אל מעוני הבודד! שם רק שתי נפשות חיות, אשר היו באמנה את אבי המת; שם הרים סתר לי; שם לא ארע לאיש ודבר לא יהיה לי עם יושבי חלד, ושם אאסף עם לבי הנשבר אל אבותי אשר כבר מתו, הנני נשבעה לך בנפשי כי לא אעזוב את ביתי לנצח, לא תשוב עיני לראות עמי ועמך, רחוקה אהיה מכל בני חלוף, כמו כבר לקברות הובלתי, או סגר המקלט בריחיו בעדי. ואם חטאתי לפניך ומריתי פיך ולא רוחי – האין די לי בצרת נפשי, באבוד ממני ישעך וחסדך, ובאמרי נואש לאהבת ידיד לבבי אשר נפשי קשורה בו? ולמה אתֹּם לגוע בידי עריצים אשר לא ידעו רחם גם בצאת נפשי? זכרי נא כי רוח חיי – עוד מעט ואינני! – הוי בת מלכים יורשת עצר! – נאקה מרים כחלל בפנותה אל הילדה אשר עמדה בעינים מלאות דמעה – בקשי נא, חלי נא פני אמך בעד ידידתך האמללה! – הוי מלכה גברת ארץ! הלא מלחמה עתה בשערי ארצך, ומי יודע על מי ינוח גורלה – אולי יפיל את הילדה התמה הזאת בידי הערבים, הממאסים אמונתכם כמאסכם אמונתנו אנו – ואם יביאוה בין המצרים כמני, להורותה את אשר תבחר – שאלי נא את לבך ויורך דבר מה תענה! – – –
הדברים האלה הרעישו את המלכה עד מאד. “אנא, חוסי נא אמי! – קראה הילדה ודמעתה על לחיה – נחמי נחמי נא את מרים האֻמללה, הלא תראי כי אין בה עוד כח לבכות”! ואיזבלה חבקה את בתה ותלחצנה אל לבה הסוער – כמו יראה פן תפול ברעה כדבר מרים, ובאין אֹמר ודברים מהרה ותצא אתה מן החדר.
מד. 🔗
בשנים עשר לירח האיתנים אחרי הצהרים, ויוליאן ישב עם פדרו תחת העץ כפעם בפעם, וישא מדברותיו כדרכו על העמים ודתיהם יחד. ופדרו הקשיב רב קשב ועיניו ולבו נשואים אל כל דברי הכהן הזקן הזה הנאמרים באמת, לא בקנאת דת אשר כאש זרה עד שאֹל תוקד, אף לא בקנאת עם, אשר תסכסך לאֻמים יחדו לבוא במלחמה ולהקריב כצאן משפחות – כי אם ברגשי לב טהור ורוח נכונה, אשר לפיהם הארץ כֻּלה שלחן אלהים היא, הערוך למקדשיו – הם אלפי רבבות יצוריו; בה איש רעהו לא ידחקון, כי כל הכין ה' לכל אחד למענהו – אם אך ידע לעשות בחפץ כפיו. כלם אהובים, כלם נחמדים, כי כלם בני אל חי המה, ועדותם נאמנה מאד – כי בצלמו כדמותו נבראו גם יחד. ואיש איש יודנו על פי דרכו, בארצותם, ללשונותם, למשפחותם, לגוייהם. וכל אדם לבדו מקדש מעט הוא, ולבבו יכהן פאר בו, ואשר ישבית מטהרו ויחלל כהונתו קדש – עונו ישא. אם לאיש יחטא גבר – ופללו משפט מלך ושרים; ואם לאלהים יחטא – ונשא עונו מאת ה' העושה מלאכיו רוחות. וכאשר שגו דורות קדם ברואה, ויהיו מגשימים את אלהיהם בהבליהם, כי ישפילו לעשות כמעשיהם, כן ישגו המתאמרים בדורות אלה להיות מלאכי עליון בארץ, לעשות נקמתו בגוים, תוכחותיו בלאמים, לשלוח ידם בבחירי יצוריו ולהיות שופטים ושוטרים לאל אלהי עולם, אשר חפצו מרום מנגדם ואין חקר לנתיבותיו.
– “לו חכמו השכילו כל עמי הארץ – ענה פדרו בפעם הזאת – לו נקבצו באו הנה להטות אזן ולשית לב להבין לשכל מליך, אז חדשות נעשו בארץ, כי לא נואלו עוד לגור מלחמות ולא נראתה עוד בתוכם אבחת חרב, כי שלום אמת היה להם ויראו מנוחה כי טוב בשבתם כאחים יחדו”.
"אכן הימים האלה עוד יקרבו ויאתיון – השיבהו יוליאן בנעם לקחו – כי כן חזו לנו שני נביאי ה' בשפה אחת ודברים אחדים, בהמלא כל הארץ דעה את ה' ושלום עמים כאחים יפריא. – אז יכתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, ויחדו ילכו באור ה' לטוב להם כל הימים. אבל לדאבון לבנו הימים האלה עוד ירחקו חק ובני אדם ירחקו מישע – על כן נחזה פלאות בתבל, כי צרו עיני יושביה ונפשם כשאול לא תדע שׂבעה, תבער כמו אש חמתם ותצמיתם קנאתם. – בכל דור ודור יקומו עמים ממקומם להרגיז ממלכות, לשים ארצות לשמה, להכחיד אחיהם ולהשבית מאנוש זכרם. ובתהפוכות אלה תהפך הארץ לים זועף, בה עמים כגלים ינשאו, בסערות עז יקומו ויתגוללו איש על רעהו לשאוף להשחית ולבלע, ורוח ה' עוברת לעתים, להשביח שאון ולהשאות גלים נצים; אבל כמעט יסופו אלה וסופה אחרת מחדרים תבוא, תשוב תשית ים למרקחה, וגלים חדשים יגעשו ויעבורו בשאון לשים תבל לשמה. ובני אשור ופרס, מוקדן ורומה, ההונים והגתּים, כל אלה יחדו בסופה וסערה כגלי איתן התגוללו בתבל לבלוע כל ארץ ולאֹם; אבל כעברם בשאונם והמונם כן היו לדממה. מרוח ה' המשבית שאון זרים ספו תמו, אבד זכרם ולא יכירם עוד מקומם.
“ובכל עמי קדם, בכל הגוים העתיקים האלה אשר הרעישו ארץ לעתים, רק עם אחד קטן ודל, אשר תוצאותיו מקדם, נשאר על עמדתו, ולא נכחד קימו באשר הוא שם, ואם המו גלים, וירעשו סערות עז להפיצהו, הוא כסלע איתן או כעץ רך הקשה להם או כפף כאגמון ראשו – המה שאו עברו והוא נשאר על מקומו ולא נסע יתרו בו כיום הזה. – העם הזה, הקטן והדל, הוא עם היהודים, אשר בכל דור ודור רבים קמים עליהם; אבל תמיד היתה להם שארית, והשארית הזאת לא תתבלע בהמון עמים ושאונם, והיא תעמוד לדור דורים. וכי נחקור לדעת: מה ישע ה' וחפצו בעם הנושן הזה, אשר השאירהו לפלטה עד כה ובעמים לא התבולל? האמנם בחר הסלע הקטן הזה לנחלת עולם לו, או יהיה העץ הרך לארז רענן באחרית הימים, לבנות ממנו כמו רמים מקדשו – חידת ה' היא ומי ימצאנה!”
– זאת פליאה היא – אמר דון פדרו בהלך נפש – ואולי עצרהו ה' עד כה כציר לגוים אשר לא ידעוהו, ומלאך לארצות אשר בשמו לא קראו, עד אשר מצאה דתנו אוֹן לה להיות גוים נחלתה ואחוזתה – אפסי ארץ. עתה אולי מלא צבאו, והדח ידח מפנינו ככלי אין חפץ בו עוד –
“לו היתה אמונתנו שלטת בתבל כלה, כי אז אולי צדקת למראה עין; אבל מי לא ידע כי רק בחלק אחד ממנה ידה רב לה, וביתר הארצות כל העמים מוקירי מחמד הם או עובדי שמש ואלילים כימי קדם. ואולם שאל נא אותם ויגידוך כי רק אתם הצדק, רק אמונתם עומדת לעד ובלעדיה אין תקומה לנפש סלה”.
– אבל מי זה לא ידע כי תועי רוח הם ואמונתם מאפע! לא כן אנחנו עמנו – וגם היהודים אשר יתרון לאמונתם מכל אלה כיתרון האור מן החשך, יתנו עדיהם ויצדיקונו – כי רבים מהם הכירו דרכנו אמת ובאורנו ראו אור. על כן עזבו תורתם מקדם ויספחו אלינו, להאמין באמונתנו ולהשתחות לאלהינו, כנוצרים נאמנים מלדה ומבטן.
“צעיר הנך לימים ידידי ולמראה עיניך תשפט, על כן שגית – השיב יוליאן אמריו לו – הן תראה לעינים בהספח יהודים רבים על הדת הנוצרית, ולא תשית לב לחקר פעלם: העשו כן בימים מקדם, עת התנגשו באו כמרינו ורבניהם להוכח מלים את מי ילין צדק? לא, כי אז גם שבועות גם ירחים עברו בהוסדם יחד, ואיש לא גבר על רעהו ולא נודע מי הצדיק – כי יקרה לכל אחד נחלתו אשר השאירו לו אבותיו מורשה, ובאשר לבו חפץ, תגיש לו בינתו עצומותיו למצוא בהן משענת עולם. אבל אין חכמה אין עצה ואין תבונה נגד מי שתקיף ממנו, אם בחרב ובחנית יבוא להוכיח צדקו ביד חזקה – ומה היה להיהודים לעשות? הן זאת תורת האדם, להיות אסור בחבלי אהבה לארצו ומולדתו, ואם הכה בה שרשיו כאזרח רענן, איך יהיה כמץ אשר תדפנו רוח? והיהודים הנה נאחזו בארצנו מדורות עולמים. עוד בעבור עם קדומים, עם כנען, באניות תרשיש לסחור אל קצות ארץ, נאחזו גם בני ישראל פה לרגלם, ויבנו ערים וישבו – הלא הן הנקראות על שמם עד היום הזה. לכן גם בעלות עליהם רוח המושל, מקומם לא הניחו. ובצר להם, בהגיע הרעה עד הנפש, הפליאו להעזר בהחישם מפלט למו אל חיק הדת השלטת. כאלה רבים עמנו אשר סבבונו בכחש ולא רוחם – כי עוד נאמנה היא עם אלהיהם ובסתר לבם קשורים הם באמונת אבותיהם ביתר שאת ויתר עז. ואנכי היודע ועד, כי רבים משרינו והמוננו, מרואי פני המלך עד העבד אשר אחרי הרחים, נוצרי דת נצרת למראה עין ושלֻמי אמוני ישראל בכל יקוד שלהבת אהבה מסֻתרת”,
– האח מצאתי חידתי! – קרא דון פדרו פתאם – עתה ידעתי על מה היתה מרים לדון פרדינאנד מאראליס לאשה – אין זאת כי אם היה גם הוא מזרע היהודים. אכן צדקה התמה והישרה ממני, ואנכי לא ידעתי!
"עוד חידות הרבה כאלה תמצאנה לך באחרית דברי – ענה יוליאן ואמר לו – כי הנני היום לשלם נדרי ולגלות לך נצורות אשר לא פללת. אך שים יד לפה ותהיינה אזניך קשובות לי עד אם כליתי דברי.
"לא נפלאת היא אם בתוך עם שליט בארץ יגור עם זר השונה ממנו ברוחו ולשונו, בדרכיו ועלילותיו – לא נפלאת היא אם תתעורר אז קנאת העם השורר בארצו, להכביד אכפו על השני להחזיק בבריתו – פן תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאיו. לא כן חלק עם ישראל, אשר דבק בנו מאז היינו פה לעם, לדבר בלשוננו, לחשוב כמחשבותינו ולעשות כמעשינו, להלחם מלחמותינו בעת צר וליסד שלותנו בימי טובה. מהם יצאו לנו חכמים ונבונים, שרים שופטים ומחקקים, סוחרי ארץ עובדי אדמה עושי בכל מלאכת מחשבת – ומה לנו ולעם כזה אשר בשם אלהיו ילך ודרך אחרת יסל לו בנתיבות אל־מות? השמים שמים לה', והארץ הלא תתן פריה לכלנו גם יחד, בשמרנו חק עולם לעבדה שכם אחד. אבל מהבילי עם לא כן דמו, וחנפי לב שמו אף, ויחשבו על אחיהם רעה ויעוררו עליהם שוט קנאה ומשטמה רבה. אז באה מבוכתם, ותרב המכשלה, ויהיו אנוסים להמיר דת ולהנזר מעל אלהיהם.
"ובכל אלה לא הונח להם – כי הבינו ערומים סודם, כי אך סתר פנים ישימו ולבם לא כן. ומאשר קצרה ידם לשוב ולהעיר קנאת העם על עם אשר גם אל אלהיו ידרוש, הערימו עצה לעשות במחשך מעשיהם ולארב ממסתרים אל מחשבות סתרים. ויעמיקו סרה לפרוש עליהם שחת רשתם ולגור בחרמם את עם חרמם. ויארבו להם ממערות סתרם, מחדרי אֹפל וצלמות, ואוי לאיש אשר נפל בעצומיהם! כי באין דין ומשפט, באין מליץ יושר מול מגיד פשע, ענוהו יסרוהו ומנפש ועד בשר כלוהו. ולא רק על אנוסי העם הזה עברה חמתם, כי גם על כל איש נוצרי אשר רוח אחרת עמו, להכיר ארחות צדקה ולשום תּהלה במשפטם. כי אך זה כל ישעם וחפצם, לשום רסן מתעה על לחיי כל העמים, לבער כל ממשלה מן הארץ, ולהקים תחתיה ממלכת כהנים, אשר ישתררו עליהם כאַות נפשם, וזר לא ינחל בתוכם. אז תמָלא הארץ צאן אדם, והם יהיו הרועים בם, לגֹז צמרם, למצוֹת חֲלבם ודמם, להפשיט מעליהם עורם ולאכל בשרם ולפצח עצמותיהם. על כן כל איש אשר רוח מבינתו בל תניחנו ללכת אחריהם כבהמה בבקעה, הנהו בעיניהם לאבן נגף וצור מכשל, ויחשבו לצדקה להעבירהו מעל דרכם בכל תחבולה אשר ימצאו ולבער אחריו כאשר יבער הגלל עד תּמו, – ומאז ועד עתה רבים וכן שלמים מידיהם נגזרו, ותמימים אלה בחשך נדמו, באין מבין כי מפני רעתם נאספו.
"הוא אשר דברתי: בכל דור ודור יקום קין על הבל אחיו ויהרגהו! מפני קין זה האֹרב לאחיו ממסתרים, חרדו נעו כל אצילי ארץ, כנוצרים כמתנצרים רגזו וחלו מפניהם, מדאגה מדבר פן תבוא עליהם ממערות שֹׁאה. ורבים מהם שתו עצות בנפשם ויתהפכו מסבות בתחבולותיהם להלוות אליהם ולהיות חברים מקשיבים למבקרי חרש, אלה עשו זאת בערמה ואלה בתם לבב, – ויהיו לכלי משחית בידם לגור במכמרתם כל איש אשר לא נאמנה רוחו אתם. אז רבתה השערוריה, כי חלק לבם ויאשמו; בן קם באביו, עבד באדוניו ואיש את אחיו הכה בלשון ויצודהו חרם, ולבל יוָדע בשלמי הרעה, היה להם לחק לשום על פניהם מסוה. ובשבתם עם נעלמים אלה, עמדו על דם רעיהם ואחיהם, בענוֹת אכזרים עד מות נפשם; אלה שמחו כי חזו נקם, ואשר קצרה רוחם מראות ברעת עצמם ובשרם – גם הם יד לפה שמו, ברצח בעצמותיהם ראו והחרישו, כי יראו לנפשותם.
“אכן כבדה על הקנאים העריצים להפיק זממם בעת שלום,– כי באבוד נקי וצדיק פתאם מן הארץ, רבתה לפעמים המבוכה בעם לנקום דמו מחברת פועלי און; לא כן בימי מבוכה – כי אז על נקלה העבירו קול, כי במלחמה ירד ונספה. ומאז קשתה עלינו יד ה' בפרעות עם ובכבד מלחמה, הרבו מתי און אלה לפרוץ פרצות בקרבנו ולהפליא מכותינו, אשר כל השומע שמץ מהם תצלנה אזניו ויודעים יאחזו שער”.
– נוראות נפלאתי! – קרא דון פדרו – פלצות תאחזני למשמע אזני! מי מלל לנו כי באמונה אשר רק באהבה ושלום אגודתה על ארץ נוסדה, יעמיקו כהניה סרה להקים לה מזבח תועבה ולהכריע ישרי דרך כצאן טבחה, למען בצע מחשבות אונם!
"עוד יותר תשתומם באחרית דברי בהודע לך מי הם זבחי קרבנותיהם, אשר אולי קרובים הם בלבבך יתר מאשר פללת. הן באבוֹד מרים פתאם חשבת למשפט כי היא נפלה בעצומיהם – לכן דע לך, כי אמנם כמו שערת בנפשך כן הוא. ולולא ה' שהיה לי, אזי כבר שכנה דומה נפשה או – חֻלל לארץ כבודה, בנכלי איש מזמות אשר הפליא להרשיע, הלא הוא דון לואיז גרציה, ראש חברת הקנאות, אשר ארב לה מראשית דרכו. בקנאתו בבעל נעוריה הגירהו על ידי חרב; בקנאתו בך – השיא עליך עון אשמה אשר לא ידעת שחרה, וקנאתו לה' היתה כמעט ידים לפעלו, לבצע מזמתו גם במרים התמה ידידות נפשך. זה פרי רשע כסל, בהתּעות בני אדם להאמין במתקדשי עמל כי נכח ה' דרכם – נוכל אחד מַשגה מאַת שוגגים, ואלפי אדם בשחוּתם יפוֹלו.
"הלא יקר לך העמק הזה אשר בו פגשת את מרים אהובת נפשך, ולבי נכון בטוח כי עוד יקר לך מזה, בהודע לך מה לי פה ומי לך פה – ועתה הטה אזן להבין שמועה!
מה. 🔗
"איש יהודי היה בעיר שיגוביה ושמו חנוך מינדוזה, ממשפחה רמה בישראל. והיה האיש ההוא עשיר גדול ורב אוצרות. מרחוק הובילו רגליו פה לגור, מארץ אשכנז, ומאשר כבדה שם יד הנוצרים על עמו, עזב את ארצו ויבוא הנה במקום לא ידעוהו, ויתנצר לעין כל ויקרא את שמו דון הינריקי. והאיש נכבד מאד וחכמתו נודעה בשערים, ויתיצב לפני מלך קשטיליה, וישא חן וחסד לפניו, ותהי המשרה על שכמו להיות השר על הבית ועל פיהו ישק כל הקרב אל שלחן המלך, דבר לא נעדר. ובראותו מנוחה כי טוב הביא הנה גם אשתו ושני ילדיה. ושם בנו עמנואל ושם בתו חנה, וישנה גם את שמם ויקרא את בנו מאנואל ואת בתו יואנה. גם אחות בתולה היתה לו, יפה וטובת טעם ושמה שרה ובנוצרים קרא לה דונה קלארה. ויאהבנה אחד משרי החיל אשר מוצאו מפורטוגאל, ותדבק נפשו בה. אבל דון הינריקי השיב פניו ריקם, עד אשר נודע לו כי בן עמו הוא, מזרע אנוסים ושמו בעברית מיכאל, חטר מגזע האברבנאל, ממשפחת המלוכה בישראל בימי קדם, ויתנה לו לאשה ותלד לו שני בנים ובת אחת. שם הבכור יהודה ושם השני ברוך ושם בתו שפרה, את ברוך קראו בנוצרים בשם בנדיקטו ולשפרה קראו סימפרוניה, ושם הבכור לא אוכל אכנה – מטעם כמוס. ימים רבים חיו שתי המשפחות בטוב ובנעימים ויתענגו על רב שלום. ויהי היום ויעלם הינריקי פתאם ואיש לא ידע דרכו, ותהי מהומה גדולה בעיר, והמלך השתומם מאד ויצו לבקר מעלליו ולמצוא חשבון. ויבֻקש הדבר וימצא, כי נעדר כסף הרבה מאוצר המלוכה, וכל שרי המלך מקנאיו מקדם מהרו ויחלטו הממנו וירשיעוהו ולא בפניו ויחרצו לו משפט מות.
"לא ארכו הימים והנה אבד גם מיכאל גיסו פתאם ועקבותיו לא נודעו. ויבקשו גם בו ערות דבר ולא מצאו. והקול נשמע בבית המלך כי בגד מיכאל בו ויברח אל חיל בני הערב, גם היתה ידו במעל עם הינריקי גיסו; אבל כל יודעיו ומיודעיו משרי הצבא עד צעירי החיל כלם ערבוהו לטובה, כי זך וישר היה פעלו ולבו תמים עם מלכו, ואין זאת כי אם קרהו אסון – ויהי הדבר לחידה בעיני כל, ואיש לא ידע פשרו.
"אבל הנסתרות בגלוי, גלויות היו במסתרים, והחידה נמצאה ליודעיה בתחתיות ארץ – כי חבר כהנים דומיניקים שמו במערה קנם, ומשם פרשו שחת רשתם על כל איש אשר חשדוהו חשד כי לא נאמנה רוחו אתם, ויערכו לו משפט קשה בבקרת נעלמה, ושרים רבים חֻברו אליהם ויהיו להם ידים להוציא חפצם לפעלו. בתוכם היה איש חנף ממוקשי עם, פקיד הינריקי במשמרת עבודתו, אשר צרה עינו בגדולת אדניו ויעץ עליו רעה להדיחו משאתו, ויכרה לו שוחה ללכדהו, ומרמתו עמדה לו לתתו ביד צריו ולבצע חפצו באוצר המלוכה – כי כחש גם שם בכליו ובאחרונה נמנה על משמרת אדניו. הוא עתק גם גבר חיל והינריקי נפל ברעה אשר לא יכל לצאת ממנה, כי הובא אל המשפט הנעלם, אשר הקדישהו ליום מועד לעשות בו שפטים. ויהי אסור אל בור במקום חשך וצלמות, ולבו נואש מישועה, בדעתו כי פה אבד נצחו ותוחלתו לנצח.
"ומיכאל גיסו ידע את כל אשר נעשה, כי גם הוא את חברים נמנה, ובהתחפשו בא לעתים אל מערת הפריצים, לדעת מה יעצו כהני און, ובדעתו הליכותיהם חשב מזמה להשאר במערה. ויהי בלילה ויתגנב אל משמר הינריקי ויחלף שמלותיו במעיל כהן הראש, בו העבירהו שלום על פני השומרים אשר השתחוו לפניו בחרדת קדש, ויפנו להם מקום לעבור עד צאתם את המערה. ויביאהו מיכאל אל ביתו ויסתירהו בסתר חדריו ימים אחדים. ובראותו כי כלתה אליו הרעה מאת המלך, כי העלילו עליו אויביו עלילות ברשע אף אבדה עצה לענות כחשם בפניהם, עזר להינריקי לשנות פניו ומראהו ולהתחפש במעיל הנזירים, הסובבים בארץ לקבץ נדבות למקלטיהם, ויתן לו הון רב וצדה לדרך, ויביא לו את אשתו ובניו לבכות על צואריו בטרם יפרד מהם ויעזבם, וישקו איש את רעהו ויבכו מאד. וכן עזב הינריקי את העיר שיגוביה וינוע הרחק מאד ממנה. אחרי ימים אחדים שלח מיכאל את אשת הינריקי ובניה ארצה פורטוגאל, לשבת שם עד יעבור זעם, והוא שב אל פקודתו ומשמרתו בצבא החיל ויחדל לבקר את המערה, מיראתו פן יכירוהו לפי קומתו – כי תאר פניו לא יכלו דעת, בהתחפשו אז באֲפר על עיניו. כדרך החברים.
"ויהי אחרי ירחים אחדים, ויקר מקרהו לפגש בחברת אצילי הארץ את הפקיד הבליעל אשר הוּרם לנציב המלך במקום הינריקי גיסו. למראה הבוגד ההוא התחמץ לבו ויבקש תואנה לבוא בריב עמו ולקראהו לקרב; אבל הנוכל הזה פדה בשלום נפשו, כי התחסד לעין כל, ובדבר בו מיכאל קשות היה כרחל לפני גוזזיה נאלמה, שמע חרפתו ולא השיב, רק נשא מרום עיניו בענות רמיה, כאיש קדוש לה' אשר לא לאדם דרכו. וכל רואיו הצדיקוהו בתמתם ויניאו את אויבו עז מדבר אתו בשער.
"אבל עד מהרה ומיכאל נתפש בלילה, בתנומות עלי משכב, מידי אנשים מתחפשים, אשר התגנבו אל אהל משכבו בתוך צבא חילו, ויאסרוהו בעבותים, וישימו לפיו מחנק לבל יוכל קרוא לעזרה, ויסחבוהו אתם עד הביאם אותו אל מערת הפריצים. שם הציגוהו לפני המשפט הנעלם, ויאשימוהו כי יהודי הוא, וזאת קומתו דמתה להחבר אשר קרא דרור להינריקי גיסו, וידרשוהו להתודות את עונו ולגלות מחבא הינריקי, ואיש חרמו, הבוגד הבליעל, ישב שם על מדין; אבל בפעם הזאת היה מיכאל הרחל הנאלמה, כי לא ענה מאומה על כל אשר שאלוהו. לשוא יסרוהו בשבטים נוראים, לשוא הפליאו מכותיו וירבו פצעיו מכף רגל ועד ראש, כי כל אלה לא הושיעו למו להוציא מפיו מלים. כן ענוהו בלי חמלה עד צאת נפשו וגויתו נסחבה סחב והשלך כפגר מובס אל אחד הבורות ויסתמוהו בסיד. וכן אבד זכר מיכאל מני ארץ. לשוא בקשוהו רעיו ואנשי חילו בבקר השכם, לשוא תרו חפשוהו בכל סביבותיהם – כי נעלם לנצח, כמו בלעתהו שאֹל חיים ועקבותיו לא נודעו. והשמועה הגיעה אל אשתו ובניו, ותרב המהומה והמבוכה, ויגדל הבכי ויקוננו מרה ולא יכלו להנחם.
“חכה נא ידידי הצעיר! – קרא יוליאן אל פדרו אשר נעוה משמוע ושערותיו סמרו – הן לשמע אזן תשתומם, עוד מעט ותוסיף תתפלץ למראה עין – כי עוד לא ידעת כלה”.
"ימים רבים תעה הינריקי בשנותו את פניו ואת טעמו, וינע וינד כצפור נודדת עד אשר הביאוהו רגליו אל הר שמם, גבוה ותלול, ועל ראשו כר נרחב ועמק נסתר אשר יעממוהו ארזי אל – הוא המקום אשר אנחנו עומדים עליו עתה. בו בחר למעון בודד לו, ופה היה חביון עזו. ולמקץ חמש שנים הביא הנה את אשתו ובניו מארץ פורטוגאל, גם את בני אחותו אשר גועה ביגונה העביר במעקשים ונלוזים הֵנה ויחדו מצאו פה מנוחתם סתר.
"ולמיכאל אח צעיר ממנו ושמו שבתי, איש חמודות וכביר כח כארי. ובבוא הינריקי לפורטונאל לקחת את אשתו ובניו ולהביאם אל סתרי מעונו, נספח גם הוא על משפחת אחיו, בכלות נפשו להיות בקרבתם. ושבתי איש חי ורב פעלים ולא יכל לשבת פה בחבוק ידים, ותהי העצה היעוצה לבוא בצבא הגבורים בחיל מלך ספרד. כעשרים שנה הלך ערירי, ולאחרונה לקח לו אשה נוצרית אשר ילדה לו בן. ובעוד לבו שלם עם אלהי אבותיו, היתה אשתו עם בנה באמונתה – כי אמר: אשקטה במכוני עד יגדל בני וידע להסתיר דבר, אז ימָצא לי בהדרשו, יֵדע צור ממנו חֻצב וישוב אל צור ישראל וירום אלהי ישעי.
"ויהי כי גדלו הבנים בעמק הארזים ויעזרו על יד הינריקי הזקן, לעבדו לשמרו ולפארהו בכל פאר. גם מקדש מעט עשו להם, להתפלל לפני אלהיהם ולשפוך שיחם בכל עת. אף חזקו מוסרות משפחתם בחבלי אהבה. לעמנואל בן הינרקי היתה שפרה בת מיכאל לאשה, בנדיקטו אחיה נשא את חנה בת דודו, ויהודה אחיו הבכור נשא אליה עיניו גם הוא; אך ליום מועד, בשאול אותה הינריקי אביה את מי תבחר ותקרב להשיב אהבה אל חיקו, בחרה בבנדיקטו הצעיר ותהי לו לאשה.
"תמיד היה יהודה סר וזעף, מאז נודע לו במקרה מיד מי נגזר אביהו מארץ החיים. כי בבוא פעם אחת שר וגדול מהמתנצרים בעם לחג חג עם הינריקי בעמק הזה, המתיקו שני הרעים האלה סוד בעמק הארזים. ולהנער יהודה קרה מקרהו לישן בצל אחד העצים בקרבת שני הידידים האלה והם לא ידעו. ובשמעו את שם אביו מפי דודו הזקן, הטה אזן להקשיב קשב, ולחרדת לבו שמע כי הומת אביו בסתר בידי רשע, בפקודת אויבו פקיד הינריקי מקדם, אשר התנשא לראש במשפט הנעלם – הדבר הזה נודע לו על ידי אחד החברים אשר ממעי יהודה יצא – והם השביעו איש את רעהו להסתיר דבר, לבל יודע גם לשבתי אחיו, פן לא יוכל משול ברוחו ויעבור על פיו דבר מר ומי יודע מה יהיה לו! ומאז נודע ליהודה הסוד הכמוס הזה, הלך קודר ביגון לבו וישא באָלה נפשו לנקום נקם אביו מידי שופכו כאשר יהיה לאל ידו. וכאשר נואש מאהבתו לחנה בת דודו, זכר שבועתו לעפר אביו, ויעזוב את העמק הזה, המקום אשר נקשר אליו מילדותו, ויעבור ארצות ומדינות, ויתגורר ימים רבים בארצות ממשלת בני הערב. שם הרבה לקחת לקח מגדולי חכמי העברים והערבים, וישתלם בכל מדע וביותר בחכמת הרפואה, אף ידיו עשו תושיה. אז שב ארצה ספרד ויצק מים על ידי הכמרים הבנדיקטים ויבקש תורה מפיהם, וכאשר קדשוהו לאב ולכהן, יצא מאתם ויבוא לעיר שיגוביה, שם התרועע אל עדת הקנאים ויהי חבר לכסא הוות במערת המשפט הנעלם.
"עוד לא עבר ליהודה חדש ימים מאז התחפש לחבר ויהי ובא בתוך המערה ההיא – כמעט נודע לו כי ראש השופטים הואו האיש אשר כרה שוחה לדודו הזקן ואשר ענה עד מות את נפש מיכאל אביו, והנה הובא אסיר חדש אל המערה! האסיר היה דודו אחי אביו. ויהודה לא הכיר מראהו, כי לא ראהו זה שתים עשרה שנה, ובמשך העת הזאת עתק גבר, וזקנו ושפמו גדלו ורחבו. האסיר הזה קם לפני שופטיו כארי וכלביא, ובגאות עזו לא כחד מהם מאומה ועל פניהם לא כזב, ויגד כי יהודי הוא וכי מחזיק הוא באמונת אבותיו בכל לבבו, נפשו ומאדו. ויהודה התחלחל מאד בראותו את בן עמו ערוך לטבח, ומה גדלה חרדתו בשמעו את שמו ובדעתו מה הוא לו! אך המסוה אשר על פניו היה לו לישועה – כי לא ידע איש מרת נפשו. מה אגיד ואספר לך ידידי הצעיר! אם נותרה נשמה להחבר האמלל למראה חבלי שאֹל אשר סבו לעיניו את דודו עצמו ובשרו – אם יכל להתאפק בהמון מעיו ורחמיו אל מפלת הארי, בהרבות המון חרשי משחית פצעיו חנם, בפוצצם עצמותיו ובקרעם בשרו מעל חזהו עדי נראתה לבנת צלעותיו בנהרי נחלי דמו השפוך – אם כל אלה ראה האמלל והתאפק, אין זאת כי אם כה אבנים כחו וחיתו נחושה! אכן ברצח בעצמותיו ראה כל זאת וידוֹם, בתפתה ערוך בלבבו נשא בשרו בשניו והחריש, עד כלותם חמתם באיש עברתם. שבוּר, קרוע והרוס לרסיסים נשאו את הגֹוע הזה אל חדר כלאו; שם הניחוהו ערֹם על גל תבן מלא רקב ובאשה, ויכסוהו בבלויי סחבות, ויהודה נקרא להיות רופא לנפשו, לחבשו ולהעלות לו ארֻכה, למען יוכלו לשוב ולנגפו, נגף ורפא, עד גלותו סוד אחיו ועד צאת נפשו.
"ויהי בלילה ויבוא יהודה אל חדר כלאו, וישלח את השומר מעל פניו ויסגור הדלת בעדו, ויפול על גוית דודו הגוֹע וינשק עצמיו הנדכאים ויחונן עפרו וירבה לו רפאות תעלה, עד אשר הקיץ הגוע מתרדמת המות. ובהכירו את בן אחיו התאושש ויאסוף שארית כחו, וישביעהו באלהים אמת, לשום עינו על בנו הקטן ולשמרהו מכל משמר, עד מלאת לו חמש ועשרים שנה אז יגלה לו סודו כי ממעי יהודי יצא, ישיבהו אל עמו ויורנו דת אלהי אבותיו ובאמונתו יקדשהו סלה….
ופדרו התפלץ פתאם וירגז תחתיו, אבל יוליאן עצרהו במלים, ובקול חרד מעקת לב הוסיף אמריו לו:
“”אבל מי זה לידי יתקע כי יתן בנך אֹמן לדברי?“” – שאל יהודה את דודו האנוש.
“”אנכי אשים אותותיך אותות“” – ענה הגוע ויאמץ אחרית כחו וישב על יצועו, ויקח אליו את כתנתו הקרועה, ויסר את התחבושת מעל לבו, ויטבול אצבעו בזרם דמו העובר, ויתו עליה חתם תכניתו, וירשם בכתב אמת את מצותו לבנו אחריו. וכמעט כלה מעשהו הנורא עזבהו כחו, עיניו קמו ושפתיו לחשו בצאת נפשו לאמר:
“”קח לך את הכתנת הזאת – והיתה לך למשמרת – עד אשר יגדל בני – והבאת אותה אליו – והיה כי ישאלך בני – מי טרף נפש אבי? – וענית ואמרת לו – חיה רעה אכלתהו –חית האינקויזיציה הנוראה – טרף טֹרף אביך – ועליך לדרוש את דמו – הנקי – מיד שופכיו – ובערת – הרע – מקרב…“”
“והאמלל לא כלה עוד דברו, כי יצאה נפשו בדברו. ויהודה התנפל על גוית דודו, וירוֶהָ דמעותיו וייליל משבר רוח, אך בשמעו קול צעדי השומר ההולך וקרב, התאמץ וימח דמעותיו, ויסתר את הכתנת אתו – – – וזאת הכתנת ליהודה עד היום הזה! הנה היא כמוסה באוצר שדי, טמונה בארון הקדש אשר למקדש העמק הזה, וחתומה בשמות שני עדים נאמנים אשר גם אתה תתן עדיך על ישרם ועל אמתּם!!”.
“ומי הוא זה ואיזה הוא האיש יהודה”? – קרא פדרו בקפצו ממקומו פתאם, באחזו בידים רועדות את שכם יוליאן ובהניעו אותו בחזקה כמשגע אשר רוח רעה תבעתהו. פניו הלבינו כשלג, עיניו קמו, שפתיו נעו, שניו התלהמו ושערותיו כמסמרות נטיו. ויוליאן הרים כשופר קולו ויקרא באזני פדרו לאמר:
“הוא האיש אשר נקם נקמת אביו ודודו בתקעו מאכלת חדה בלב צורר משפחתו עד הנצב! הוא יוליאן, הנע ונד זה שלשים שנה כצל עובר, מעיר לעיר וממדינה למדינה, לפחת אש תמיד בגחלת האמונה אשר יתאמצו צוררינו ומנדינו משנות אלף לכבותה ולמנוע מארץ אורה! ולבל יפול גם הוא בידי רשע הנהו מתחפש בבגדי כהן בנדיקטי, ונודע הוא לרבים בשמו אמברוזיה!”.
“אמברוזיה! דוד מרים בת מנואל! דודה וגואלה”! – קרא פדרו ברגש קולו ופתאם התרפק על יוליאן וישם ראשו על לבו ומעפר שחה אמרתו לאמר:
“ומה הנך לי, אדוני?”
“לא אדוניך אני, כי אם בן גילך, בן מיכאל, הוא דון מיגואל, אחי שבתי, הוא אביך דון סבסטיון די שיביליה!!!”
ובדברים האלה חטף בזרועותיו את פדרו אשר כמעט נפל ארצה בהתעטף עליו נפשו, וינטלהו וישאהו אל בית התפלה הקרוב ביער ההוא. שם הניחהו על כסא אליהו – ויתאמץ להשיב אליו רוחו בסמים משיבי נפש, אשר הכין לו מראש.
מו. 🔗
רבות יגע יוליאן לעורר את דון פדרו מעלוּף־נפשו ולהשיב אליו רוחו. מעט מעט פקח פדרו את עיניו ויבט בחרדה ובתמהון סביביו, אל תכונת הבית ומלואו, אל הספרים הגדולים המכסים קירותיו ממסד עד הטפחות, אל ארון הקדש ופרכת המסך, אל העמוד ואל הבימה – כי לא ראה כאלה מימיו. ופתאם זכר את דברי יוליאן האחרונים, וישת ידו על עיניו וישח ראשו ויתן את קולו בבכי תמרורים.
“ובכן לעברים אני! יהודי ככל אבותי!” – נשא בשיחו על מר נפשו.
“אל תשתוחח נפשך לזאת, יקירי! – אמץ יוליאן את לבבו בבקשו תנחומים לו – שא עיניך וראה: הנה רוח ה‘, אשר רחפה מראש ימות עולם בטרם יצאה הארץ מרחם בהו; רוחות האבות הקדושים, אשר שמם רומם תחת לשון כל עמי הארץ; רוחות אבותיך כלם, אשר התיחשם לתולדותם עולה עד אלף דור; רוחות מחקקינו, אשר נתנו אלהים לארץ וחקים לאדם, ישרים ונאמנים מגדולי חקקי סולון וליקורג; רוחות הנביאים והמלכים, אשר גם נוצרי דת נצרת יעריצו שמם ובכבודם יתימרו; רוחות אלופינו וגבורינו, צדיקינו וקדושינו כלם, אשר בדברי נפלאותיהם יקומו עד דור אחרון; רוח אביך קנך, מכוננך ומחוננך, אשר הקריב חייו קרבן עולם לאמונתו ויזכור שמך לברכה כצאת נפשו – כל הרוחות האלה הנה ירחפו עליך כעת במקום הקדוש הזה, וממרום קדשם ידרשוך לשוב לבצרון, אל תורתם ואמונתם, אל עמם ואלהיהם, כי להם נולדת ולהם הנך. ועתה אל תבעט במנחתם ואל תתן נחלתם לתועבה – כי קדושת ה’ עליה חופפת, ובצור ירום חלקה כשלשת אלפי שנה!” – – – הנה ארון הברית!" – קרא במשכו אותו אחריו אל עבר פני המזרח – “הנה זה ספר התורה!” – הוסיף לקרוא בשלהבת רוחו, בהעבירו את הפרכת, בפתחו דלתות הארון ובהוציאו אחד הספרים לנשקהו בשפתים דלקות – הנה אמרות ה' ודברות קדשו אשר השמיע למשה בחירו בהר סיני, עת ירד ממכון שבתו עם רבבות אלפי שנאן בקולות וברקים ולהבות אש! אז רעשה ארץ, נטפו שמים והרים נמגו מגאותו סלה! וזאת נחלתנו מאז, זה דגלנו עלינו אהבה מקדם וחלקנו בחיים. ובהרעיש עלינו ארץ, בהרעים עלינו עמים, גם אנו באש ובמים נבוא, וכגבורי חיל אזורים בקרב נאחז דגלנו ולא נרף, עד תקום ישועה לנו או נפול חללים ויחד על עפר נחת!"
“היום הזה הקדשתיך לתורה ולתעודה! זאת התורה תורה לך דרכך לימים יצרו” – השפיל יוליאן קולו בקום סערת רוחו לדממה ובהשיבו התורה אל מקומה – “וזאת התעודה עדות חלקך בחיים מאביך המת” – השח אמריו לו בהוציאו מארון הקדש צרור קטן בתכריך שחור ועיניו מלאו דמעה. למראה הזה קבצו פני פדרו פארור וברכיו כשלו. ויוליאן אחזהו בידו ויקח הצרור אתו ויביאהו אל הבימה, ופדרו נשען עליה מרפיון רגלים וכל עצמותיו רחפו. ויוליאן הניח את הצרור על הבימה, ועל ידו ספר סגור שני חותמות גדולים, הם חתמי תכנית שני שרי ספרד נכבדי הארץ: דון אלבירטו די קאסטרו ודון אלונזו די אויגילאר. ויוליאן הסיר את החותמות אחרי הראותו אותם אל פדרו, ויפתח את הספר, והנה הוא כתוב ספרדית, ואלה דבריו:
“אנחנו החתומים פה, מעידים עלינו שמים וארץ באמונת אֹמן, כי זאת כתנת הקדוש דון סבסטיון די שיביליה, אשר נקרעה מעליו ביום דין, וזה כתב ידו אשר כתב עליה בדמי לבבו לפני מותו, להיות למשמרת ביד בן אחיו דון יוליאן די שיביליה להראותה לבנו כאשר יגדל, למען יאחז באמונת אביו ולא ימחה שמו מישראל. שיגוביה, י”ג לחדש תשרי שנת ה' אלפים רכ"ו לבריאת עולם היא שנת 1465 למנין הנוצרים.
“נאם אברהם בן יעקב, הוא דון אלבירטו די קאסטרו, נאם אלחנן בן יוסף, הוא דון אלונזו די אויגילאר”.
“דון אלבירטו! דון אלונזו! אלופי ומיודעי!” – לחשו שפתי פדרו הנבוך.
ויוליאן פתח את הצרור ויוציא מתוכה כתנת בד לבנה, מלאה כתמי דם יבש, אשר נהפך לשחרחרת מרב ימים. ולמראה הזה נשבר לב האיש האדיר הזה, אשר התאפק בחזקה עד כה; נפתחו כל מעינות דמעותיו בהבקע ענן יגונו, וישַק את הכתנת הקדושה ויאנק כחלל ויבך תמרורים. ולב פדרו מת בקרבו וישאף רוח כתנים מעקת נפש, ראשו פרוע ושמם, רקותיו מתדפקות כהֹלם פעם, ועיניו היבשות נטויות אל הכתב הנורא אשר לפניו – הנה זה חתם תכנית משפחתו! – ואלה הדברים הנוראים כתובים אליו בדמי לבב אביו! לאמר:
מאת היהודי סבסטיון בן יואן, בן פרנאנדו, בן יואן די שיביליה, הוא האנוס ר' שמואל אברבנאל, לבנו פדרו הוא שמעון, במלאת לו חמש ועשרים שנה:
הַכֶּר נָא: הַכְּתֹנֶת אָבִיךָ הִיא, אִם לֹֹֹא?
שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ – אָז תִּטּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ!".
זמן רב הביט פדרו אל המראה הנורא הזה, קרא ולא ידע עד מה, כי תעה לבבו, אבדו עשׁתנותיו וזמותיו נתקו – ופתאם הכה בשני אגרופיו על ראשו ויאנק נאקת חלל ויפול ארצה כעץ אשר שֹׁרש מארץ גזעו בסער ביום סופה.
– – – – – – – – – –
עד כה ועד כה והעת עברה לאטה – העת אשר מנשרים קלה במעופה לעליזי החיים, וכנטל החול כבדה בהליכתה לקשי יום; אכן לא בחפזון תעוף ולא בכבדות תנהג – כי חק ומשטר לה מאת בוראה נצח, המבין תבל בחכמתו. עתה העבירה שמש מאחרי ההרים ויהי לילה וחשך על פני העמק, כי כסוהו ארזים צלם. ורוח על פניהם יחלוף, והנה יניעו ראשיהם וירעשו דליותיהם בשאון. הרוח הזה מעלה נשיאים מקצה הארץ, רודף ענני מרכבותיו, הנסים מפניו כעדרי צאן מפני זאב ערבות. לפעמים יבקעם בעזו ויקרע מסך החשך הפרוש על העמק – אז תופע נהרה מאור ירח יקר הולך בחצי החדש. לאורו נראתה בקעה קטנה בתוך היער וגדר לה מסביב – והבקעה מלאה רכסים וגלי עפר מכֻסים עשב וירק דשא, ועל ידם אבני שיש עומדות בטורים אחדים, לאות כי לא זרע תבואה טמון פה כי אם זרע קדש, זרע אדם, אשד יתן פריו גם הוא לעת קץ, עת יחיו מתינו ונבלתנו יקומון!
על אחת מצבות האבן בחצר־מות זה פרושה עתה כתנת לבנה, מלאה כתמים שחורים בחשכת הלילה, ועל ידה שני אנשים, הצמודים לה כשתי מצבות חיות. זקן וצעיר שם הם – שניהם בוכים ומתאבלים על עצמות האיש אשר מעליו נקרעה הכתנת הזאת ואשר נכתמה מדמו ביום זעם. אבל הצעיר הגדיל לבכות – כי עצמו ובשרו הוא, אביו מקור חייו ומעין דמעותיו עתה. בדמי לבבו כתב האב מכתבו לו לפני שבע עשרה שנה עת עיפה להורגים נפשו, ובדמעות שליש יענהו עתה בנו יוצא חלציו בהתאבלו על מר נפשו.– הנה ירוֵהו דמעותיו בהשתפך נפשו עלי קברו זה כרה לו יוליאן מאז, בהביאו עצמותיו הנה לאספן אל קברות ישראל. כי האיש הזה לא רק עם החיים הגדיל לעשות, כי גם אל מתי עמו הרבה עשות חסד ואמת, בעמלו תמיד בכל מאמצי כח לאספם מקצות ארץ, מכל המקומות אשר נפזרו עצמיהם לפי שאֹל; אם על שדה קטל במלחמות הארץ, או בקברות הנוצרים אם לעין התנצרו, או במערות אֹפל בתחתיות ארץ, ששם הקריבו אכזרים לשחת נפשם וחיתם בקדושים – את כלם נשא ברוח נדבתו, על כתף סבלם, בחיקו אסף עצמותיהם ובחצן הביאם הנה, וידי ראובן הזקן אמונה אתו, לחצוב להם פה קבר ולתת להם ציונים לזכר עולם.
עודם כורעים ומשתחוים על גל קבר דון סבסטיון, עודם בוכים ומתאבלים על הרג הרוגם מקדם, ורוח סערות עונה בקול יליל אחריהם – פתאם נבהלו לשמוע קול כחולה, כיללת אשה, אשר בקוצר רוח משעוּל חזק המפריע אותה לרגעים, מר תצרח, והיא בוכיה בקרבתם על אחד הקברים! ובהטותם אזנם להקשיב קשב, הנה תשמענה אזניהם קול בכי מאחריהם, לאמר:
“שלום לכם אבותי היקרים! שלום גם לך אלוף נעורי! אנה הלך רוחכם כי עזבתוני בקרב צרה?… לו ידעתם מה רבו מכאֹבי בארץ החיים, ומכתי איך אנושה!… כי הכוני, פצעוני, אזרעי מקנה שברו, אף התנקשו בנפשי להפוך לבי וללמדני כחש… ויעוללו בעפר קרני וכבודי מעלי הפשיטו….. לא אבותי ובעלי! לא הפשיטו כבודי, עודנו חדש עמדי!… אכן בא כחש בבשרי, אבל לא בנפשי…. תמה אני כאשר הייתי!… תגלנה עצמותיכם בקבר! כי עוד מעט ועדיכם אאתה… עוד מעט ובשרי ישכון לבטח עמכם… כי רבו מכאֹבי… אנושה מכתי… עוד מעט… ואינני!”
“מרים!!!” – קרא יוליאן בחרדת קולו וכל קרביו התחלחלו – אבל בטרם ינוע ממקומו ופדרו קפץ כאילה שלוחה על הקברים ועל המצבות וכהרף עין עמד לפניה ויחתפנה בזרוע עז וירימנה מעל גל קבר דון פרנאנדו מאראליס, וישאנה אל יוליאן אשר פקו ברכיו ורגליו כשלו בהליכתו.
“הוי מרים, מרים!” – קרא יוליאן עוד הפעם, אבל לא מצא מענה – כי בקרוב אליה פדרו לפתע פתאם, נתר לבה ממקומו, רעדו כל עצמותיה כמו אחזה השבץ, רוח אפה אבד וגויתה נפלה בזרֹעות פדרו. וכן הביאה אל יוליאן, אשר חרד מאד אל המראה, ויקרא אל פדרו: “מה זאת עשית! למה מהרת קרֹב אליה בטרם ראתך ותבהלנה? הנה יצאה נפשה מחרדת פתאם!”
“הרים כסוני וגבעות נפלו עלי! – צעק פדרו מנהמת לבו ושאגותיו כמים נתכו – אללי לי, אנכי המתי את מרים! הוי יהודה, הֱיֶה לי אמברוזיה כמאז והצילה לי את מרים! – אנא הקיצי ידידת נפשי! התעוררי בת דודי, עצמי ובשרי! האירי אלי עיניך! כי מה אני בלעדיך ולמה לי חיים!”
“השקט עלם נבהל! – ענה יוליאן – אל תאמר נואש לנפשה! הבה נחישה ונשאנה הביתה! כי עוד לבה דופק ויש תקוה לאחריתה” –
מז. 🔗
ליל שמורים היה הלילה הזה בעמק הארזים, ליל שמורים ליוליאן ולפדרו לפני מטת מרים החולה, אשר אמנם שבה אליה נשמתה ולא רוחה. בראשונה סמר בשרה מקָרה, אשר טלטלתה טלטלה ותנידנה כנוד קנה בלב ים, וכעברה כן לקחה קדחת עזה עמדתה, אשר העלתה על מוקדה ובחֻמה כל יצוריה זרבו נצמתו. לחייה כלפידים בערו, שפתיה יבשו התבקעו, נחר גרונה ולשונה בצמא נשתה. כל הלילה זרו עיניה אימה, בראותה זרות, בהלך עליה אימים, ותדבר תהפוכות ונוראות אשר מפניהן התפלצו שני שומעיה ושמה החזיקתם.
“עבריה אני! – קראה בתמהון לבבה – בת מלכים מירושלים! כרעו נוצרים לפני ושימו מועקה במתני! משחוני בשמן רותח! עטרוני נזר קוצים!… קול לבי דופק… ברכיני הורתי!… אל תכני פדרו!… נוראה איזבלה ברב חסדה… הס כל הארץ… מנגינות בהיכל מלך! מחול הסרבנדה זה… בו יצא המלך עם אמי… המלכה עם יוליאן… וראובן הזקן עם נזירת סט. אורזולה… משכני אחריהם דיוניזה!… למה תרצדון כאילים כלכם?… משעטת רגליכם הלא יתנודדו קירות היכל… הרצפה שוקעת תחתינו!… מי זה עולה מבטן שאֹל… אנא חבקני בעלי! אחזוני פדרו ויוליאן!… מי זה שולח ידו בי?… אי שמים!… דון לואיז גרציה!!!”
ופתאם הריעה נוראות בקולה ותחיל ותזעק בחבליה ולא יספה עוד – כי בעתוה צר ומצוקה ותכסה פלצות. ופדרו נפל על ברכיו ויחבש פניו בכר אהובתו משאת נפשו, וירוהו דמעותיו ושאגותיו כמים נתכו. ויוליאן יגע באנחתו, בעמלו לשוא לכבות הבערה בשקויי מרפא. כל הלילה התהפך בתחבולותיו להטיב משכבה, לבל ירב השעול לפרוע פרעות בלבבה, ונפשו עליו השתוחחה בהמון מעיו ורחמיו אל מחמל נפשו הדלה ורזה – כי שֻפו עצמותיה למאד ודבקו אל עורה בכלות בשרה ושארה.
כן התהפכה האֻמללה בציריה על משכבה כל הלילה, וקול שעוּלה ואנחותיה דכאו כחלל לבות שני שומעיה מרחמיה, ויהגו נכאים עד אשמורת הבקר. אז הונח לה כמעט ותישן שֵנה קצרה. וכעלות השמש על הארץ פקחה עיניה ותבט סביביה, ותרא את יוליאן ותחי רוחה. אבל עד ארגיעה שבה נבהלה נפשה – כי הכירה גם את פדרו, אף כי נפלו פניו ומראהו שֻנה מאד מאז ראתה אותו בפעם האחרונה. – ולב פדרו פחד ורחב, בנשוא מרים עיניה אליו, אך ירא לגשת וינוע ויעמוד מרחוק.
“אל תרגזי יקירתי! – קרא אליה יוליאן באחזו את ידה ובהביטו אליה ברחמים גדולים – אל תפחדי עוד מחמל נפשי, כי במקום שלום הנך בוטחת. התאוששי וקראי אליך את שמעון בן דודך המחכה לך – כי לנו הוא עתה ולא עוד לצרינו”.
“ומי הוא זה שמעון? – שאלה מרים בנשאה סביב עיניה – זר לי השם הזה ולא אדע”.
“אכן זר לך שמו אך לא רוחו – ענה יוליאן בטוב טעמו – הלא זה דון פדרו אוהבך מקדם, וידידך מראשית דרכך! אכן דבקו נפשותיכם מאז, וה' אמר לדבק טוב – ה' אשר אורו על כלנו יזרח; אך בני אדם לא יבינוהו ולאורו ילכו חשך – יחדו יאהבו אֵל מחוללם וכבני לביא יתפרדו; ידעו כי אב אחד לכלם ואיש את אחיו לא יכירו – ובכן רחקו מחשבותיכם כקרוב לבבכם יחד! אך הנה המסך המבדיל בינך ובין דון פדרו היה לחבל אמיץ לקשרך אל שמעון בן סבסטיון דודך. ועתה קראי אותו אליך וישלם נחומים לך! – הנחמו גם יחד! כי רבות נשא וסבל גם הוא באחרית הימים האלה, פצעי בשר ומכאֹבי רוח – לכן קראיהו אליך ותדבקנה שפתותיכם יחד כהדבק נפשותיכם מאז!”
ומרים השתוממה לדבריו ולב פדרו הֹלם פעם. ויוליאן ספר לה בקצרה את קֹרות פדרו, אז האירו עיני מרים באור יקרות, ובטרם יכַלֶה דברו נדבקו שתי הנפשות התמימות האלה בנשיקה אחת, רבה וארוכה, נשיקת אחוָה, נשיקת דודים, נשיקת אהבה בתענוגיה, נשיקת שתי נפשות טהורות וזכות – בה שתו מצו אשה מרעותה ברגע זה את כל קבעת כוס התרעלה אשר שׂמה עד כה שמות בלבותם; בה השקו הרוו אשה רעותה את כל חֲלב תענוגי האדם בארץ, לשד כל מעדני החיים בחלד.
ובעוד שפתותיהם כנפשותם דבוקות יחד, נזלו עיניהם כנחל דמעה – לא דמעת עשוקים, כי אם דמע ששון ממעיני הישועה. גם יוליאן בכה; אבל בכיו לא מעליצות נפש, כי אם מלב נמס, היודע מרת נפשו כי משוש העליזים האלה לא לארך ימים ימשך – כי הוא ידע את מרים, השכיל אל מחלתה וידע כי קרב יום חשך, כי עברה מחלתה גבול החיים ותצעידנה ליום אחרון, והיום הזה לא עוד ירחק חק. – אף אמנם לא ארכו לה רגעי שלותה וכצל עברה מנוחתה – כי שעול אדיר וחזק הפריד פתאם בין הדבקים, ויאחז בחזה מרים ויפצפצנה. בסערת עזו הרעיש התגעש, הרס שתותיה ולא חמל עליה לעזבה, עד העתיק מקרבה לח מהול ברסיסי דם, והיא נשארה על מקומה כחלל מלחמה, עיפה ויגעה באנחתה וכל עוד נפשה בה.
אחר הדברים האלה ומרים נמה שנתה, ויוליאן קרא אל פדרו לבוא אל החדר השני ויאמר אליו; "לא איש בשֹׂרה אנכי בימים האלה לך, כי הנה קראתיך בני להכינך אל אידנו עז. הן לנו היית, יקירי – אבל מרים לא לנו היא עוד, כי יבש לשדה ונר חיתה טרם יכבה, עוד מעט ולנצח ידעך. – בְכֵה, בכֹה בני, למד לשונך קינה ויהי לאבל כנורך! התנצל את עדיך ומשוש חייך יחד עם שמך דון פדרו – הכון לקראת גורלך, שמעון היהודי! למד לבבך ליאשׁ על כל שמחות החיים – כי לא לנו, יקירי, לא לנו אור החיים, לא לנו משוש תבל, לא לנו תת רוָחה לרגשותינו – כי שֹׁד עמים יחתנו ויחרידנו סלה. הה, לוּ יכלנו משׁל ברוחנו, לוּ יכלנו לעזוב את הארץ בטרם תקיאנו מתוכה! כי מה תסכן לנו ארץ חנפה תחת יושביה, אשר תלמדנו לעשות חנף ולהתהלך במסוה עליה כל הימים? את שמנו העברי נחבוש בטמון עם דתנו ותורתנו, פן יראונו ונגזרנו מידיהם גם יחד? – הה לגלות ירושלים אשר בספרד! כי פה להבל דמינו, ושנות מאות עוד תעבורנה בטרם יוָדע לקין, כי רע הדבר בעיני ה' ועונו גדול מנשוא.
– הוי נקם ושלם! – קרא פדרו ויגונו נהפך לזעם – מה עשינו להם כי באף ישטמונו? מה עשה להם עם ישראל? מה עשו להם אבי ודודי? ומה עשתה להם מרים תמתי כי מנפש ועד בשר כלוה? – הבה, אחפש את אחי מכל קצות הארץ הזאת! הלא לפי דבריך רבים מהם גבורי חיל מלֻמדי מלחמה – אלמדה דרכם להסיר המסוה ולעמוד על נפשם בכח גדול וביד חזקה! נעמוד על נפשנו וה' אלהים יעזר לנו!
“לא בחיל ולא בכח תקום לנו עזרת מצר – ענה יוליאן בהתאמצו להשביח שאון ידידו הצעיר – לא בקשת ומלחמה תעז ידנו ותרום ימיננו – לא חפץ ה' באלה! “הנה ישכיל עבדי” – אמר ישעיהו נביאנו ברוח ה' עליו – לא בגבורה יעש עוד ישראל חיל, כי אם בהשכל ודעת, “בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים” – בשתי אלה ישא חלי עמים, יסבול מכאבי עונותם ולא יפתח פיו – עד יערה רוח ממרום ותמלא כל הארץ דעה, וילמדו עריצים דרכה וידעו תעי־רוח בינה והכירו עותתם. זאת תעודתנו בחלד, ולמענה נתננו ה' לפלטה כיום הזה. לכן הנחם יקירי, כי חיי עם וקֹרותיו לא עם אדם במאזנים ישאו יחד. הן יגוע אדם – ואיו? ועם אשר רוח לאֻמו אתו, לדור דורים יעמוד. דמיונו כעץ משריש, אשר גם בנפול עלהו, ביבש קצירו, בהשבר דליותיו מרוח קדים, גם אם בקרדמות עליו יבואו לכרתו מני ארץ – עוד לא תחדל יונקתו, עוד יעש קציר כמו נטע, יחדש ימיו כקדם, ולא ימיש מעשות פרי!”
– “הוי מרים, מרים! – שב פדרו וייליל מרה – הוי בת תמותה, תַמָתי בארץ! מי מלל לי כי אשוב אמצאך למען אבד אותך לעד! הוי מי יתן מותי תחתיך! כי מה בצע בחיי והם יהיו משאת עלי חרפה, אשר לא הסכנתי. הוי פרח אמלל, שושנה נובלת! ארורים הרשעים אשר שמו גפני לשמה ותקותי כעץ הסיעו!”
גם יוליאן לא יכל להתאפק ויבך תמרורים. עודם בוכים ומיללים, והנה בא ראובן, משיגוביה שב ובפיו בשׂרה מוצאת, כי הצליחה מרים להטות לב המלכה והיא שלחה את הכהן דיוניזה עמה לשלחה בדרך. ובהודע לו דבר בִּכים, נהפכה שמחתו לאֵבל, ויספוק את כפיו וימרט משער ראשו – כי הוא היה אוֹמנה מבטן, מבטיחה על שדי אִמה, ועל כפים נשאה כל ימי ילדותה. ויוליאן קם וימח דמעותיו ויבוא אל חדר מרים וישב אל מטתה. גם פדרו וראובן באו אחריו, ואחרי רגעים אחדים פקחה מרים את עיניה, ותבט אליהם בידידות, ובראותה כי חמרמרו עיניהם מני בכי, נחמה אותם ותדבר על לבם להרגיע רוחם.
“אכן ידעתי כי קרב קצי – אמרה בחן שפתיה – ומה מאֻשרה אני כי על ערש ילדותי אמות, ובעמק הארזים עם אבותי אקבר! ואני אמרתי בחפזי נגרזתי מעמי ונחלתי, וחַיה חיה אקברה במקלט נשים נכריות, אשר כרפאים תתהלכנה בלשכות אפלתן, מנשמת אפיהן תתנה קרח, ולבותן אבני אֹפל, אבנים דוממות – – – נשקני פדרו! נשקני יוליאן! גם אתה ראובן גשה נא ושקה לי, אבי! טוב לי כי בזרועותיכם אגוע ובנשיקות פיכם אפח נפשי. עוד בילדותי ספרה לי אמי, כי אחד נביאינו גוע בנשיקה – אכן יקר בעיני ה' המותה לחסידיו! כי להסיר ממנו מר המות, הופיע אל בחירו במתק שפתיו, ויאסוף רוחו אליו בנשיקת פיהו. השקטו אחי ורעי! השקט גם אתה ידיד לבבי סלה! כי לא לנצח נפרדה, עוד נתראה פנים – בבית ה' שמה!”
ובדברה זאת נשאה מרום עיניה במעוף עשתנותיה שמה. אז פנתה אל יוליאן ותאמר: “הלא חג לעמנו מחר, חג האסיף – כי לפני שלשה ימים צמתי צום העשירי, צום הכפורים. אכן שלמתי ענוּת נפשי בדמי לבבי, והיא שעמדה לי למצוא רחמים בלב המלכה וחפץ ה' בידי הצלי. – הלא חג לעמנו מחר, מקרא קדש, ימי שמחתנו ומועדינו – ומי יודע אם אחגנו עוד אתכם! אנא יוליאן וראובן! קחוני נא ושאוני אל סֻכת שלומנו, הושיבוני בה כיום מועד – ולי מה יקר זכרה! אראנה וירוח לי, אשאף צלה עוד הפעם ואשוב לימי ילדותי, ששון ושמחה ישיגוני ונסו יגון ואנחה”.
ויוליאן וראובן ופדרו נאותו לחפצה ויעשו בקשתה. וישאוה על מטתה אל סכת הענפים אשר על יד הבית. ומרים הביטה אליה ונאנחה. "מה אבלה אמללה סכתנו! – אמרה אל העומדים עליה – כי לא חלו בה ידי אשה זה כמה. – מי ימלל הודה והדרה בימים מקדם, עת ענדוה ידי במבחר כל פרח ופרי, ויהי ריחה – כריח שדה אשר ברכו ה‘. מה נעמה לעינים, ומה טוב היה צלה! פה על השלחן הזה פרשה אמי את המטפחת הלבנה כשלג; מעבר מזה שמה חלות סלת אפויות בידיה, ומעבר מזה העמידה מנורות הכסף. והיא עדויה פאר ורקמה, ובעוד ידיה נשואות לה’ לברך על הנרות, שכלה אותן לשימן על ראשי ולתת גם לי ברכה. אז בא אבי עם עדת קרואיו שרידי אחינו ממקדש מעט – אשר מי יודע אם אוסיף אראנו עוד! – ותהי רננת ישרים בסוכתנו וששון ושמחה במעוננו. אך אמי מתה עלי בדמי ימיה, אבי גוע לעיני ביום חופתי, בעלי ברחובות קריה נרצח, ויתר ידידי ומיודעי מתו או הומתו בשם ה' בידי רשע, ואני דלה, חלושה ואנושה – בין כה וכה וסכת ילדותי עומדת פשֹׁטה וערה, כאלמנה שכולה וגלמוּדה, ועיני רֹאות וכלות! – אכן מבעד ענפיה היבשים הנה יציצו אלי קרני השמש באור זרוע לקדוֹֹשי עמי במרומי שמים – הלא הן רוחותיהם הטהורות, המרחפות עלי כמלאכי ישע ומבשרות שלום רב – והנני בעיני כמוצאת שלום!
“למה פדרו תעמוד מרחוק, תעלים עיניך ממני בעודי עמך? איך נאלמת דומיה בעת לדבר? – גשה נא אלי ידיד נפשי, יאירו נא אמריך אלי ברגעי חיי אלה חֻצצו, וימתק לי המות בערוב עלי שיחך!”
ופדרו עמד נשען אל הקיר וידיו על ראשו, ונפשו בכתה במסתרים בלי נשמע קולו. ובקראה אותו אליה, נפתח סגור לבו ועיניו זרמו דמעות כגשם שוטף.
“מה אֹמר ומה אדבר והאלהים מצא את עוני להפליא מכותי עמי! – קרא פדרו בהשתפך עליו נפשו – היש מכאֹב כמכאֹבי? עוד לא כליתי שאת קינה על אבי עטרת ראשי, עוד דמעותי כנחל יזולון על אחריתו הנוראה – והנה איד חדש נכון לצלעי, ומי יכילנו! מי כמוך מרים יודע מה גדלה לך אהבתי בעודני נחשב לעם אחר! הלא מרגע ראיתיך אהבתיך אהבה אשר אין על עפר משלה, ותקותי הנכזבה דכאה לארץ חיתי, מפניה כל הימים קֹדר הלכתי ותושיה נדחה ממני. ועתה באבוד ממני טובי, בצאת ממני כל הדרי, נמצאת אַתּ לי פתאם כאחות יקרה – הנה עמך עמי ואלהיך אלהי, ועצם אחת ובשר אחד ודם אחד לשנינו גם יחד – ואיככה אוכל וראיתי באבדך ממני לנצח? עוד ידי אֹחזת בך ונפשך מתחמקת לעוף כיונה אל ארֻבתה, ודרך לא תשובי תהלוכי. – אנא מרים מחמד לבבי! השארי אתי פה – והעמק הזה יקר לי משמי שמים, בהתהלך לימיני מלאך אלהים כמוך; או קחיני אתך אל אשר יהיה רוחך – כי לא אוכל לחיות בלעדיך, לא אוכל לשוב אל הארץ הארורה אשר פצתה את פיה לבלוע דמי אבי הקדוש! ואם אשאר פה, הלא יהיה לי עמק הארזים לעמק הבכה, לבכות כל הימים על הרג אבי, על חללי עמי, ועל מותך מרים בת דודי. אמנם גם לחונן עפרך ולבכות על קברך כעל אהובת נפשי לא אוכל, כי אז תקום לי מצבתך לעדה כי פה ינוח עפר אשת דון פרנאנדו מאראליס–ונקֹטֹתי בפני, ונקלֹתי בעיני מאד, כי בשדה אחר באתי ואך אל נחלת זרים נשאתי נפשי. – חמסי עליך יוליאן דודי וגואלי! – קרא אל הזקן אשר חמרמרו פניו מבכי בדבר העלם האמלל דבריו – מדוע רפאתני? לולא נמצאת לי ללא עת, כי עתה מצאתי מנוחתי ולא יגעתי באנחתי – ואתה חשקת נפשי משחת בלי וכחסדך חייתני, והמתן הזה הנה אשיב לך ככלי אין חפץ בו – כי טוב לי מות מחיים!”
"לא תמות כי תחיה! – קרא יוליאן ברגש, באחזו בידי העלם הנואש – הלא שאוּל הנך לי מאביך עד שלמי נדרי בך: להשיבך אל משמרת פקודתך בעבודת מלכך, שם תמצא כקן ידך להרוס קמינו ולבער ממשלת זדון מתחת הארץ. ובשבועה זו נשבעתי לאביך הנה אשביעך על פי דברו לפני מותו, כי תמלא אחרי עצתי ופקודתי תשמור רוחך לעשותה.
– “לא תמות כי תחיה! – קראה גם מרים בגברה חילים לעודד לב אהובה, ולחייה התאדמו מרגשת פתאם – אנא ראובן זקן ביתי, החישה פעמיך אל חדר משכיתי! שם בארון עצי אלמוגים תמצא ארגז קטן, בו כמוסות היקרות אשר נשארו לי מאמי מורשה, ואשר השארתין פה בעזבי את העמק הזה – אותו תביא נא אלי ותברכך נפשי!”
ויצא ראובן למלא דבר מרים, ויוליאן ופדרו הביטו איש אל רעהו, ויתמהו, כי לא הבינו עצתה.
מח. 🔗
– הנה שמעתי אותך מתנודד כי אל נחלת זר תשא נפשך – האירה מרים דבריה אל פדרו מחמל נפשה – ומהלל אקרא ה' כי עוד בידי עתותי לתת לך חלקך בשדה נחלתך. הן בעודי בילדותי נפלתי בגורל פרנאנדו אלוף נעורי, – כי חזקה עלי מצות אבי המט למות. אבל רוחי ונפשי אליך כלו מאז ראיתיך, ולו ידעתי כי לנו אתה אזי הייתי לך מאז, וגם אבי לא כהה בי – ומה יבצר ממנו עתה ליסד אגודתנו בעודני עמך, למען יקרא שמך עלי, אם לזאת נפשך תשא?
ויוליאן חרד למשמע אזניו ופני פדרו אורו, כי עלתה פתאם ארֻכה למחץ מכתו. עד כה ועד כה וראובן שב ויבא את הארגז אל מרים, אשר התחזקה ותשב על ראש המטה, ותפתחהו ותוציא ממנו טבעת זהב טהור ותאמר: "זאת טבעת קדוּשי אמי, בארש אותה אביה34 לעיני ה' – תהי נא הטבעת הזאת עתה לדבק טוב לנו, לחבר נפשותינו לפני ה' בארץ מתחת ובשמים ממעל! קחנה ידיד לבבי ושימה על אצבע ימיני, ויוליאן דודנו אשר הסכין ליחד לבבות בבני משפחתנו, יקרא לנו מפיו את סדר הקדושין, והייתי אני לך. ואתה לי – כי לנו יאתה.
“יוליאן דודי וגואלי! – הלא תזכור את חג הסכות, בהופיעך אלינו פתאם במקדש מעט, בעמדי לימין פרנאנדו להתקדש לו כמצות אבי החולה, אשר הכירך כרגע ויכבדך לברכנו בשם ה' – הואילה נא גם עתה לכהן פאר בברכות שבע על כוס יין מלא, ותהי נא סכת שלומנו לנו לחופת כבוד, וקרני השמש לעדים כשרים נאמנים על הברית הכרותה בינינו לפני ה', כדת משה וישראל!”
ויבא ראובן יין וכוסות. ויוליאן התעודד ויקח הכוֹס בידו ויברך ברכת הארוסין. ופדרו שם הטבעת על יד מרים משאת נפשו ויקדשנה לו כחק. אז שב יוליאן ויחל לברך ברכות הנשואים, ויהי בהגיעו אל הברכה החמישית, בקראו בקול: “שמח תשמח רעים אהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם” וישם פניו אל הרעים האהובים ויתבונן לשמחה מה זו עושה – והמון מעיו ורחמיו התגברו על הנאהבים והנעימים המתלכדים רגע אחד למען התפרד לנצח, ולא יכל עוד להתאפק וישא את קולו ויבך בכי תמרורים. וראובן ספק את כפיו וייליל משבר רוח. ופדרו כרע על ברכיו לפני אהובתו משאת נפשו ושפתיו דבקו אל היד הלבנה והרזה אשר שם עליה את הטבעת ולא ידע נפשו. ומרים ישבה כחולמת, עיניה לנכח יביטו אל אהוב לבבה הכורע לפניה ושרעפיה משוטטים למרחקים ונשואים בין השמים ובין הארץ – ופתאם רגזה ותפול לאחריה ותקרא: “הוי רגלי זרים! פעמי נכרים! הושיעה אלהים כי הנהו בא לטרוף נפשי באפו!!”
“מי זה בא?”– קרא פדרו בהתעוררו ממקומו.
“התחזקו אל תיראו! – השיב יוליאן אמריו למו – אל נכון יבוא אחד מאחינו אלינו לחג חג אתנו כמאז – צא נא ראובן וראה מי הוא זה והביאהו הנה!”.
ויצא ראובן ממקומו, ויוליאן קרב אל מרים להרגיע רוחה, ופדרו שב ויכרע לפניה ושפתיו שבו דבקו אל ידה. אבל מרים חרדה לרגעים ועצמותיה רחפו מאימת מות אשר נפלה עליה. ופתאם נשמע קול ענות כאנקת חלל, וברגע זה פרץ איש פרוע ונורא בחרב שלופה אל תוך הסוכה ויקפוץ על פדרו וידקרהו מאחריו אל החֹמש, ויחתוף יד מרים אשר נשארה בידי פדרו בצאת נפשו, וימשכנה אליו להרימה ממשכבה; אבל היד נשארה קרה בכפו וכאשר הרים את מרים כן נפלה אחור – כי יצאה נפשה ותגוע עם פדרו יחד, ואורה נדעך פתאם כאור נר מרוח נושבת.
“הוי בת התפת! – קרא הרוצח – הנה שבה חמקה ממני ולנצח אבדה!”
לקול הזה התעורר יוליאן מפלצות נצחת אשר תקפתהו, ויקפוץ על דון לואיז גרציה כאריה משחית ויתפוש צוארו בשתי ידיו לשום מחנק לנפשו; אבל ברגע זה נשמעו צלצלי חרבות מארבעה אנשים חמושים אשר חשו מהרה לעזרתו – למראה הזה חרד יוליאן וירף ממנו ויסג אחור.
“הוי נבזה ובליעל”! – קרא דוֹן לואיז ועיניו מלאו דם מחמת רצח – “הנה הכרתיך הפעם לכלות חמתי בך. הרפו ממנו זרע מרעים!”– הרעים בקולו על עוזריו אשר חפצו להכותו נפש – “השליכו חרבותיכם מעליכם כמני! כי לא במותו תתנקם נפשי. תפשוהו חיים, אסרוהו וסחבוהו אל מערתנו! שם ידע את ידי; שם אוליכהו במו אש ואפליא נקמתי בו עד ירגזו תחתיות ארץ מקול שאגותיו!”
ויוליאן נסוג אחורנית עד קרבו אל דלת הבית. ופתאם נפתחה לפניו בהטותו אותה בכח שכמו, ויקפוץ לאחריו ויעלם מעיניהם כרגע.
“מהרו אחרי! – שאג דון לואיז אל עדת מרעיו – נתפשה את השועל במערתו! שם לא ימלט מידינו”, ובדברו קפץ עם ארבעה חרשי המשחית אל תוך הבית.
זמן כביר נעלמו כלם יחד בלי נשמע קולם – פתאם החל עפר האדמה מתחת העץ אשר על יד הבית להנער ממקומו, ודלת מסתרה נפתחה מאליה – ממנה יצא יוליאן כמת עולה מן הארץ, וירץ אל הסֻכה ויקח את חרב דון לואיז אליו, וינטל את גויות החתן והכלה על זרועותיו, וישאם מתוך הסכה ויניחם יחד ארצה תחת העץ. ובעודנו עושה כה וכה התאבכו גאות עשן מתוך הסכה ולשון אש מתלקחת אחזה בגג הבית, ועד ארגיעה השתפכה עליו כנחל גפרית ויהי כלו לאש פלדות ולשלהבת־יה.
“הפעם אודה את ה', כי בפעל כפיו נוקש רשע וכאשר זמם כן יֵעשה לו! – קרא יוליאן בנשאו מרום עיניו – שישו קירות בית אבותי, מעון משפחתי מקדם, כי נקדשתם עשות נקמה באויבה עז אשר הרבה חלליה חנם! עתה הנה יחיש לעלות מתוך המרתף עם מלאכי משחֵתו, יברחו מאש זו הבערתי בתחתיות ארץ ואל תפתה ערוך יבואו ממעל למו – ברוך הנותן נקמות לי לזעום בידי את אויביו!”
עד כה ועד כה והאש אחזה בקירות הבית וכאשר להטה הלהבה מסביב נשמע פתאם קול ענות מעדת המרעים בהחישם מפלט למו מתוך המרתף. ויוליאן פתח אחד החלונות הסגורים בלוחות עץ מחוץ ויעמוד אצלו וחרבו שלופה בידו. ברגע הזה מהר דון לואיז ויאחז בסף החלון לעלות בעדו ולהציל נפשו.
“גש הלאה!” – הרעים יוליאן בקולו ויך על ידו בחרבו הקשה, ובעוד הבליעל צועק מכאב נעכר הוסיף לקרוא בזעם לשונו: “לך באור אשך זעוּם ה'! רדה שאֹלה שד משחית בזקות בערת! אתה חלל רשע האבדת כל אהובי נפשי, השִמות כל עדתי על תאות נפשך, ולמענך הנה השמותי את נוי לעשות נקמתי בך וכעלילותיך שפטתיך”,
“חוסה נא עלי! – התחנן הנוכל על נפשו – חנני אך הפעם ולראש גוים אשימך, כי כל אוכל. הצילה משחת נפשי ואנכי אתן לך אוצרות חשך ומטמוני מסתרים אשר לא שזפתם עין מיום ברוא אדם על הארץ!”
ובדברו שלח ידו השנית אל סף החלון, אבל כהרף עין אספה אליו מפני חרב זועמת.
ברגע הזה פרצו ארבעה משרתיו אל החלון וישליכוהו אחור וימלאו מקומו תחתיו, ובראותם את חרב יוליאן הנטויה בקשו חסד ויתאמצו לעורר רחמיו.
“אכן אשמים אנחנו – התודו לו את עונם – כי הדיחנו הבליעל הזה בקנאתו הרעה ויסיתנו לארוב אל הזקן ולחשוף תעלומות דרכו. ולאחרונה הכינוּהו נפש, כי כן חזקה עלינו פקודת אדוננו האכזר אשר לא ידע רחם – ואתה כגדל חסדך סלח נא, מחל נא, רחם נא!”
“אין חסד ואין רחמים לעריצי גוים כמכם! – קרא יוליאן בחרקו שן – ואנכי הלא ידעתי את כלכם, כי אִתכם במערה הייתי ומעלליכם חזיתי. עיני ראו עליצותכם בענותכם את נפש מרים התמה. אתם מהרתם בתאות רצח לרוצץ זרוע ימינה, אתם דכאתם כחלל לבה, אתם שלחתם רזון בעצמיה ומידכם תמה לגוע – העל אלה לא אפקד בכם ונפשי לא תרוה נקם?!”
“סורו זרע מרעים!– הוסיף לקרוא בעופפו חרבו על פניהם בראותו את כלם מתפרצים איש לפני רעהו לקפוץ בעד החלון – לא רק נקמתי לנפשי אקח כעת, לא רק נקמתי למשפחתי ועמי, כי גם נקמת דתכם ואמונתכם, המעטרתכם חסד ורחמים ואתם חללתוה בזדון לבכם בהבעירכם בה אש קנאתכם, ותעשוה לאֹכלת אדם ותפת מלפנים היתה. לוּ ימטיר ה' על כל עדתכם בלחֻמו, ותשֻלח אש כזאת בכל מקומות מחבואיכם, ובערה באנשי זדון ואין מכבה – אז תסור קנאת עמים, תשבת משטמת אחים ותהי הרוחה בארץ!”
כן דבר יוליאן אלימו באפו ובחרונו בהלם מקרוֹב אל החלון עדי פרצה האש בתוך הבית ותשם מחנק לנפשות העריצים האלה ותשרפם כליל. וכאשר נדמו הרשעים לשאול, סר יוליאן לבקש את גוית ראובן וימצאנה קרה ככפור, כי רצחוהו נפש בפגעם בו. וישאהו אל תחת העץ ויניחהו יחד את פדרו ומרים. רק פעם אחת נשמע קול אנחתו בזעקו מרה מהמית [לבו]35, בהביטו אל שלשת החללים השוכבים לפניו, וכרגע התא?? ויאמר: “עוד לא באה דמעתי, עוד ימים ושנים אבכה על חללי אלה; אך לא עת ספוד עתה כי אם עת לעשות לה' ולהפר תורתו – פן יבואו עליה פריצים ויחללוה. כי הנה נחפשו עקבינו, נבעו מצפונינו, עוד מעט ואחרים יבואו הנה, יבקשו את רעיהם הרעים וימצאו מקדשנו ויטמאוהו בחמת עריצים ויחללו ספרי תורתנו בזדון לבבם. הלא טוב כי אחרימהו מני ארץ בידי, ולא יחולו בו ידי זרים – אעלהו על מוקדו והיה לבָער יחד עם הספרים הקדושים הנמצאים בו, ואמרות ה' טהֹרות תשובנה אל המקום אשר ממנו לֻקחו בלהבות אש באו דברי קדשו אלינו ובלהבות אש ישובו יעופו אל צוּר מחוללם השמימה!”
כן קרא וירץ אל הבית אשר היה לגחלים ויקח אודי אש מתוך ההפכה ויריץ ויעלם בתוך החרשה, ועד מהרה נראו תמרות עשן עולה מתוכו השמימה, ורשפי אש מתלקחת התעופפו כצפרים על פני העמק ויבערו בצמרות הארזים. מפני הבערה הגדולה נדדו כל בעלי כנף מקניהם, נבוכו עדרי בקר וירוצו אל תוך האש, גם עדרי הצאן נאשמו וידודו. ובתוך המהומה המבוכה והמבוסה הזאת נראה יוליאן שלש פעמים בעברו בין הארזים הבוערים ממעל לו, עמוס משא חלליו האהובים, בשאתו אותם אל הבקעה הקטנה אשר בתוך היער, לתת את אחיהם קבריהם ולהמציא לעצמות מחמדי נפשו באדמת עפר את המנוחה אשר נעדרה מהם בתבל ארצה.
-
Samuel Usque ↩
-
Segovia ↩
-
Familiare ↩
-
Sevilla ↩
-
“לידע” – כך במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה.. ↩
-
“השתוננו” כנראה נדקרו, נפגעו: “כי־יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן” (תהלים עג כא). מתוך: המלון החדש / אברהם אבן־שושן; כרך שלישי עמ‘ 1394 ג’ – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“אחדה” – כך במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“בענייה” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“ממנו” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“בבוגד” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
Santa Hermanda – הוא חבר אזרחים מערי קשטיליה וארגוניה, אשר התאחדו יחדו על פי המלך להיות למגן לעוברי דרך ולרדוף באף כל מעול וחומס. להם היה חיל גדול וראשיהם נבחרו להיות זרוע להמלך במשפט הארץ. ↩
-
“עזרתה” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“הרשיום” – כך במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
Capuze ↩
-
Novizen ↩
-
“עב קול” – כך במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“אמונת” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“אלי” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
כך במקור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“באברה” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“יכיר” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
"כמדו – כךבמקור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
Houris ↩
-
“מח קבלם” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“ושאר” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“נפשו” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“מגגנת” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
Cachucha – אחד ממחולות העם בספרד. ↩
-
“החלם” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“עודנה” – כך במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“מחלהו” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“יגועו” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“דמרה” במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“אביה” – כך במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
מילה משוערת במקום מילה מחוקה במקור המודפס – פרויקט בן־יהודה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.