חנה הלנה טהון ז"ל

ילדי עולים מארצות המזרח משחקים בשכונת מוסררה בירושלים (צילום: ירדנה בן־דור)

 

על הספר    🔗

מחקר הרקע ההיסטורי וההווי החברתי של בני העדה הספרדית ועדות המזרח בארץ ישראל, חדשים גם ותיקים, היה עד לפני שנים ספורות רשות היחיד, שלא רבים דרכו בה. אחת החלוצות בשדה זה היתה הלנה טהון ז"ל, אשר עשתה את חקר יהדות המזרח למפעל חייה.

ח. ה. טהון לוותה את משפחות הבאים מארצות המזרח בקשיי היאחזותן בארץ, בלבטיהן התרבותיים, ועקבה במשך שנים אחריהן בחיפושיהן אחרי צורות חדשות בחייהן הכלכליים והחברתיים.

על יסוד החומר שאספה, ערכה המנוחה בשנת 1947, בחסות המחלקה הסוציאלית של הועד הלאומי והמכון לחקר הכלכלה של הסוכנות היהודית, סקר מקיף על מצבם הכלכלי והתרבותי של שלוש מאות משפחות מעדות המזרח השונות בירושלים בשלושת הדורות האחרונים. חלק מהמחקר על שלושים משפחות מערביות (מוגרביות) נתפרסם בהוצאת מוסד סאלד ביוני 1948.

במשך שנות עבודתה המעשית בין עדות אלה ליקטה ואספה ח. ה. טהון עובדות, מספרים ותאורים, השלימה אותם על ידי הרחבת ידיעותיה בעברן ההיסטורי בארצות מוצאן, והשתמשה בחומר זה בהרצאותיה על הנושא ״היהודים מארצות המזרח" שהיתה מרצה לפני תלמידי בית הספר בירושלים ולפני תלמידי הקורסים לעבודה הסוציאלית בחיפה. ללא לאות היתה מרחיבה את יריעת הרצאותיה ע"י חומר עיוני ומעשי נוסף עד שהקיפה, במסגרת הוראתה, את רוב העדות.

מתוך עבודת הוראה זו צמח גם הספר הניתן בזה לקורא. הוא אינו דומה לספרים אחרים שנכתבו על העדות בארץ־ישראל, כי כאמור לא היתה ח. ה. טהון חוקרת שבאה משטח עבודה אקדמאית. היא היתה בראש וראשונה עובדת סוציאלית, שהכירה את הווי עדות המזרח בארץ מתוך מגע יומיומי של עבודתה בעיר העתיקה, ״בנחלאות" ובמרכזים שכונתיים בירושלים ובמקומות אחרים בארץ.

החומר המוגש בספר זה עובד ע"י ח. ה. טהון בצורתו הסופית בשנה האחרונה לחייה, כשהיא נחלשה מאד בשל מחלתה הממושכת, לכן כתבה את חיבורה בשפה שהסכינה אליה בנעוריה.

נשיא המדינה מר יצחק בן־צבי, פרופ' ש. ד. גויטיין, פרופי א. בונה, ד“ר ק. פרנקנשטיין וד”ר ח. ז. הירשברג קראו את כתב היד המקורי ומצאו כי ראוי הוא לפרסום בלבוש עברי.

כתב היד תורגם בידי ד“ר מ. אייכלברג. ד”ר ח. ז. הירשברג נאות לקבל על עצמו את עריכתו והתקנתו לדפוס. והואיל וחלפו יותר משנתיים מיום פטירתה של המחברת היה גם צורך להתאים את הסיכומים על גודלן של העדות לפי המצב בסוף 1956, וזאת על סמך הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של מדינת ישראל ואלה של מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. ד"ר הירשברג הקדים גם מצע כללי על ארצות מוצאם של העולים, צירף ביבליוגרפיה קצרה וכן מפה.

בספר זה המיועד לעובדים סוציאליים, למורים ולגננות, למדריכים ולאחיות, ימצאו הקוראים חומר רב ומאלף, שיעזור להם בעבודתם היומיומית ויקל עליהם לבצע את משימתם.

תודתנו נתונה בזה לבתה של ח. ה. טהון, נורית, ובעלה יצחק זלמנסון, שהעמידו לרשותנו את האמצעים להכנת הספר לדפוס, ולארגון העובדים הסוציאליים ולחוג ידידי המנוחה שבחתמם מראש על מספר טפסים איפשרו את הוצאתו לאור.

תקוותנו, שמאמץ משותף זה יתרום את תרומתו הצנועה להגשמת אחת המשימות הנכבדות של מדינת ישראל והיא מיזוג של קבוץ גלויות לעם אחד ומלוכד בארץ.

מרים איצקוביץ

ירושלים, בית הספר לשרות סוציאלי

נשים יהודיות בלבושן המסורתי בריסאני (תפילאלת־מארוקו)

 

בשער: על עדות ישראל במזרח האיסלאמי    🔗

מאת ח. ז. הירשברג

בבואנו לדון על בעיות העדוֹת שעלו לארץ־ישראל מארצות המזרח האיסלאמי – או שהיה איסלאמי במאה התשע־עשרה – שומה עלינו לתהות בראשונה על הרקע המדיני, החברתי, התרבותי והכלכלי של אותו איזור רב הממדים ורב החשיבות, שממנו בא זרם העולים הגדול בשנים האחרונות.

מן המוסכמות, שהעיון במצבה של כלל האוכלוסיה, שבתוכה חיו היהודים או עדיין הם מצויים בקרבה, עלול להסביר לנו הרבה תופעות בחייהם של היהודים, ולפחות להקל על הבנתם. ואם כוחה של הנחה זו יפה לגבי כל העדות שעלו לארץ, הרי מותר להעיז ולקבוע שהוא חשוב ביותר לגבי העדות מארצות המזרח האיסלאמי. בדרך כלל כאן הגורמים המאחדים, המקשרים והמשווים את היהודים אל העמים שבתוכם ישבו רבים ונכבדים מאשר לגבי יהודי אירופה, ובייחוד לגבי העליות הראשונות, שבאו בעיקר מרוסיה, רוּמיניה ופולין. בין עולים אלה ובין אוכלוסיית הרוב שבארצות מוצאם קיים היה לא רק הבדל בדת. על־אף החינוך על ברכי התרבות האירופית, שקיבלו רבים מהם, ושלכאורה קישרם ואיחדם עם העמים שבקרבם ישבו, הרי במידה שתרבות זו קירבה אותם אל הסביבה, היא גם הבליטה את השוני שבין היהודי לרוסי, לאוקראיני, לפולאני, לרוּמיני. תרבות זו מושתתת על יסודות לאומיים־נוצריים, והיא תבעה, מתוך גישה טוטאליטארית המונחת ביסוד כל תרבות מקורית – ולכן לפעמים גם שלא במתכוון – טמיעה והתבוללות. מי שלא רצה או לא יכול היה לקבל תנאי זה, שבסופו היה מביא להתנצרות או להתכחשות ליהדות, על כרחו שלא היה לו מקום בחברה זו. היו דרגות שונות בהדחת היהודי שלא קיבל את עול המצוות של התרבות הלאומית־נוצרית: מקביעת אחוז מסויים של הרשאים ללמוד וללמד בבתי־ספר תיכוניים וגבוהים, חסימת משרות ממשלתיות נכבדות בפניהם, ועד לקביעת תחומי מושב מסויימים וסגירת שטחים גדולים בפני התיישבותם של היהודים. וכן היו צורות שונות כיצד הוקמה המחיצה בין יהודי שלא התנצר – ולפעמים אף לאחר שהתנצר – ובין שכנו הנוצרי האַרי: מנידוי חברותי, סגירת הבית הפרטי או החוג הפרטי בפניו, שהכריח את היהודים ליצור להם מרכזים חברתיים משלהם, ועד להתנפלויות על בתי־הכנסת, חילול בתי־קברות ופרעות ברכוש ובנפש.

התרבות הלאומית של עמי אירופה, הן בתופעותיה החיוביות והן בתופעותיה השליליות, כפי שהן התגבשו בגישתן כלפינו, פיתחה וקידמה – שוב בוודאי שלא במתכוון – את ההכרה הלאומית היהודית, והיא שהצמיחה והפריחה את התנועה הציונית, שביודעים נטתה את הקו המפריד בין יהודי ללא־יהודי. קו זה היה לפעמים יותר ברור ויותר ממשי מאשר ההבדל בדת בין יהודי לנוצרי.

נוסף על נקודה עקרונית זו אפשר להצביע עוד על כמה וכמה סימני היכר מפרידים בין היהודי ללא־יהודי באירופה המזרחית:

א. הבולט ביניהם היא לשון האידיש. השפה שהיתה שגורה בפי רוב היהודים באירופה המזרחית והמרכזית ושהיתה זרה לעמים שבקרבם ישבו, הפולאנים, הרוסים, הרומינים, ההונגארים וכו'. באירופה נעשתה לשון זו כאילו שפתנו הלאומית השנייה, ובה צמחה ספרות יפה ועתונות עשירה, עד שהתפתחה לשפה ספרותית וללשון הבימה והתיאטראות ברמה גבוהה. בלשון זו נכתבו מלכתחילה יצירות, שהן כיום מנכסי הספרות העולמית.

ב. המבנה הכלכלי, שבו נבדלו היהודים מהעמים שבקרבם ישבו, ושהיה אחד הגורמים העיקריים לאנטישמיות.

ג. אף התבדלותם החברתית של היהודים היתה בתנאים של אירופה יותר עמוקה, מאשר ההפרדה על־ידי שיכון ברבעים מיוחדים, כפי שהיתה נהוגה במזרח האיסלאמי עוד לפני הנהגת “תקנות עומר” ועדיין קיימת בהם למעשה. כי אכן המנהג האופייני בשביל כל המזרח, כי בני משפחה, שבט, חטיבה לאומית לשונית, כת דתית, מתיישבים ברובע או בשכונה מיוחדת, מבוסס ראשית כל על רגש הקרבה והזיקה ההדדית, הפועם בהם. “בתוך עמי אנכי ישבת” משיבה בגאווה לא מוסתרת האשה השונמית לאלישע הנביא כשהלה שואל אותה אם יוכל לעשות בשבילה דבר; כלומר איני זקוקה לעזרתך ולהמלצתך כשאני בתוך בני משפחתי. רק כסיבה משנית במעלה יש לראות את הסלידה משכנות עוינת, שהתפתחה לפעמים כתהליך לוואי – דווקא עקב ההתבדלות.

בסביבה נוצרית התהליך היה שונה.

היהודי הפשוט באירופה המזרחית ואפילו המרכזית שעדיין לא אכל מעץ הדעת של ההתבוללות, הרגיש את עצמו תמיד זר, עובר־אורח נטה ללון, וכן היה בעיני האוכלוסיה היציבה. לכן העדיף היהודי בעבר ועדיין מעדיף הוא אפילו בארצות אמריקה לשבת בתוך עמו.

לעומת זאת מרובים היו היסודות המשותפים והמשתפים את היהודי המזרחי בחיי עם הארץ, שבקרבו שכן. נתחיל כאן במה שסיימנו בדברנו על יהודי אירופה: ליהודי בארצות המזרח בשום פעם לא היתה ההרגשה, שהוא זר בארץ מושבו. הרי בארץ זו חיו אבותיו מדורי דורות רבים, לפעמים אף מימי חורבן בית ראשון – כגון במצרים ובבבל. הוא הרגיש את עצמו מעורה בה ובחייה מבחינת הלשון; הוא דיבר ערבית בסביבה ערבית, פרסית בסביבה פרסית, כורדית בסביבה כורדית. אמנם סיגלו להם היהודים לפעמים ניב מיוחד, אך בכל־זאת שפה אחת ודברים אחדים היו להם עם עם הארץ. נכון כי גם גולי ספרד החזיקו בלשונם הקסטיליאנית, אבל ברבות העתים רכשו לעצמם גם את ידיעת לשון המדינה שבתוכה ישבו, ושפתם הקודמת לא הועלתה לדרגת לשון לאומית שנייה, כתפקידה של האידיש.

התנועה הלאומית בארצות המזרח האיסלאמי התפתחה רק בעשרות השנים האחרונות ועדיין לא הגיעה לאותה עוצמה ולאותם ממדים שבאירופה. היא לא השפיעה על התרבות הלאומית ולא הושפעה ממנה באותה מידה כמו בארצות המערב. משום־כך לא היוותה התנועה הלאומית גורם מפריד בין יהודי ללא־יהודי באותו קנה־מידה כמו באירופה. כתוצאה מזה היא לא החישה את תהליך הגברת הרגש הלאומי החילוני בצורתו המודרנית בקרב היהודים במזרח.

מבחינה כלכלית לא נבדל היהודי משכנו הערבי, הפרסי, הארמני, או היווני. משום־כך נדירות ביותר היו התנגשויות בין־עדתיות ובין־דתיות, שגורמיהן נעוצים בסיבות כלכליות. כרגיל אירעו אלה בין מוסלמים לנוצרים, מפני שדווקא הנוצרים, מלכתחילה הקופטים במצרים ולאחר־מכן היוונים והארמנים בתורכיה זכו על־פי־רוב למעמד כלכלי מיוחד.

קיים דמיון רב במבנה החברתי־תרבותי של היהודים והמוסלמים. בשתי החברות מבוסס הוא על המשפחה, שכל פרט בה רואה את־עצמו קשור אליה. החברה הערבית היתה מעיקרה חברה של בדווים־נוודים או של עירוניים והיא שמרה על אופייה זה עד היום. את מעמד האצולה בחברה האיסלאמית מהווים הבדווים או הסוחרים העשירים, תושבי הערים ששלשלת הייחוס שלהם נעוצה במוצא בדווי. הכפרי, הפלאח, עובד האדמה, אינו נחשב בעיניהם והם מתייחסים אליו בבוז. הפלאח הערבי או הפרסי לא היה בשום תקופה שותף ביצירת התרבות הערבית־המוסלמית ולא היתה לו השפעה על מהלך החיים החברתיים־תרבותיים והתפתחותם. והרי גם החברה היהודית היתה בכל תקופת הגלות חברה עירונית מובהקת. יחס מסורתי זה לעובד האדמה נותן את אותותיו עד היום ביחסם של העולים מארצות המזרח האיסלאמי להתיישבות חקלאית. היא נראית בעיניהם כירידה בדרגה מבחינה חברתית.

ובכן נשאר ההבדל בדת כסימן מובהק ומכריע בין יהודי למוסלמי. לא כאן המקום להאריך את הדיבור על אילן היחס של שלוש הדתות: היהדות. הנצרות והאיסלאם, ומידת הקירבה שביניהן. אך יש צורך לקבוע, שכתוצאה מפעולתם של גורמים שונים, מהותיים, היסטוריים, חברתיים ותרבותיים־כלליים, הקירבה של האיסלאם אל היהדות גדולה לאין־ערוך על הקירבה בין היהדות לנצרות. על נושא זה קיימת שורה של חוות־דעת מעניינות מאת גדולי התורה של ימי הביניים, שדבריהם בענייני הלכה הם נר לרגלינו.

מאות שנים היתה ליהדות ולאיסלאם בארצות המזרח גם שפה ספרותית משותפת – היא הלשון הערבית, שהינה לשון הקודש של האיסלאם. לנו קשה אפילו להעלות על הדעת את המחשבה, שתיתכן שותפות לשון כזו בין היהדות לכנסייה הנוצרית, המזרחית או המערבית, כלומר שהלשון הרומית או היוונית, לאחר שנעשו ללשון הקודש של הכנסיות האלה, תשמשנה גם לתרגום התורה ושאר ספרי המקרא בשעת העבודה בבית־הכנסת או לכתיבת מחקרים בענייני דת ודברים שבקדושה של גדולי ישראל. אנו מקבלים כדבר מובן מאליו כמעט, כי הגאונים, הפילוסופים שלנו בימי הביניים ובעיקר ר' משה בן מימון השתמשו בלשון הערבית בכתיבת חיבוריהם. וזאת על־אף העובדה, כי לא נחה דעתם של הערבים־המוסלמים על שמשתמשים היהודים בלשון הקוראן שלהם. ב“תקנות עומר” המפורסמות, שהן כעין “חוקי נירנברג” של התקופה ההיא בשביל היהודים והנוצרים, נאמר במפורש, כי אסור ל“אנשי החסות”, כלומר ליהודים ולנוצרים ללמוד את לשון הקודש של האיסלאם.

קירבה זו לא הצטמצמה לשמוש בלשון הקודש של האיסלאם בלבד. בארצות האיסלאם הננו עדים לשותפות בין היהודים למוסלמים בפולחן מקומות מקודשים מסוימים, כגון קברי הקדושים ואתרים אחרים, שקשורה בהם מסורת מיוחדת. בתופעה זו נתקלים אנו לא רק בארץ אחת; היא חזון נפרץ בכל אזורי המזרח התיכון. אנו מוצאים במזרחו של האיזור ובקצהו המערבי מקומות, שלפי אמונת היהודים נקברו בהם נביאים או רבנים מפורסמים, בעוד שלפי אמונת המוסלמים קבורים שם נביאיהם או “מרבּוטים”, כלומר קדושים מוסלמים. לא נדירים המקרים שהשומר הערבי של קבר קדוש יוצא לסובב את קהילות היהודים ולאסוף נדבות בתוכם. בבוֹן שבגבול בין תוניסיה לאלג’יריה יש בית־כנסת יהודי המקודש גם למוסלמים. עובדות כאלה ידועות גם על עיראק, תורכיה, פרס. אבל אין צורך להפליג למרחקים כדי להיתקל בחזיון זה. הרי תופעות דומות ידועות לנו מהארץ. מוסלמים היו רגילים להשתתף בחגיגות ל"ג־בעומר במירון, ומאידך היו יהודים אדוקים עולים לנבי־שועיב בחטין שליד טבריה. הם לא היו באים לחטין בתוך קהל הצופים כדי לחזות בחג הדרוזי, אלא כדי לחלוק כבוד ליתרו. בקשר לאמור כדאי גם להזכיר את החגיגות, שהיו נערכות בנבי סמויל, כלומר שמואל הרואה, על יד ירושלים והביקורים במערת אליהו על הר הכרמל.

אין אף להעלות על הדעת את האפשרות של אחדות דעות כזו בין יהודים לנוצרים באירופה בנוגע להערצת מקום קדוש משותף לאלה ולאלה.

בסקירה על היחסים בין יהודים למוסלמים יש לעמוד על עובדה נוספת: בארצות האיסלאם של המזרח התיכון לא עמדו היהדות והאיסלאם אף פעם זו מול זו מבלי שיימצא עוד גורם דתי שלישי. תמיד נמצאה בשטח לפחות עוד דת אחת: הנצרות או דת זאראטושטרא. לפעמים האיסלאם עצמו מפולג היה לכתות יריבות ועוינות זו את זו. עובדה זו הפיגה במידה רבה את המתיחות בין יהודים למוסלמים. כלל זה כוחו יפה אפילו בקנה־מידה זעיר. ידועה העובדה, כי בארץ־ישראל בימי הביניים ובתקופה העותמאנית נשתמרו – ואפילו השתרשו מחדש – יישובים יהודים זעירים בכפרי הגליל, שבהם היתה אוכלוסיה מעורבת: מוסלמים, נוצרים (על עדותיהם השונות) ודרוזים. אכן בארצות שהמצב היה שונה, כגון תימן לאחר גירוש הנוצרים משם, או מארוקו, ובמידה מסויימת אף פרס לאחר שנעלמו כמעט מאמיני זאראטושטרא (ושבה השפיעו את השפעתם גם גורמים אחרים), היחסים לא היו תקינים כלל וכלל. להיפך: פעמים רבות גרמו למצב מסוכן ליהודים, להשפלה חברתית ואפילו לרדיפות דמים. אבל אף בארצות אלה לא קרו מקרי גירוש כלליים אל מחוץ לגבולות הארץ, המלוּוים שמד ואינקוויזיציה, בדומה למה שאירע בצרפת, באנגליה בספרד, בגרמניה, באוסטריה ועוד ועוד.

כל הגורמים שמנינו לעיל – בין אם הם חיוביים או שליליים מבחינה אובייקטיבית – הצטרפו יחד להתהוות המצב, שסיכמנו אותו במשפט אחד בראשית דברינו: בארצות המזרח האיסלאמי הקירבה בין היהודים ובין שכניהם המוסלמיים היתה גדולה בהרבה מזו שבין היהודים לעמים שבתוכם שכנו באירופה.

קביעת עובדה זו מחייבת אותנו להתבונן ביתר דיוק ועיון לסביבה ולרקע של חיי היהודים בארצות המזרח. לנגד עינינו מזדקרת שורה של בחינות שנסקור אותן לפי הסדר המקובל.

א. הבחינה המדינית    🔗

ההיסטוריה של ארצות המזרח התיכון, קדמה באלפי שנים להיסטוריה של אירופה. העמים שישבו כאן פיתחו רעיונות מדיניים, אשר השפעתם היתה מכרעת על מהלך כל ההיסטוריה האנושית. אין לך פינה בכל האיזור הזה, שלא יימצאו בו עוד היום שרידים של היסטוריה קדומה. הם מוכיחים, נוסף על העדויות הספרותיות, שארצות אלה ראו הרבה כובשים והתחוללו בהן הרבה תמורות מדיניות. הן היו אי־פעם לא רק מרכזי התרבות האנושית, אלא גם ספקי המזון בשביל הארצות שבצפון אגן הים התיכון. במרוצת הימים נדלדל איזור זה ברובו, כשם שתושביו ירדו פלאים מכל הבחינות.

תקופת ימי הביניים נמשכה במזרח התיכון עד המאה התשע־עשרה לסה"נ; ויש שטחים בעיבורו של האיזור, ואפילו במרכזו, שבהן עדיין היא לא נעלמה לחלוטין. וכך הגענו עתה לפאראדוכס, שבמרחב זה – שבו נכונו המדינות הקדומות שההיסטוריה יודעת לספר עליהן, שבו היה כבר משטר חברתי וחוקי יציב ומתוקן לפני 5,000 שנה – קמות עתה לחיים המדינות הצעירות בעולם. ביניהן כאלה שנוצרו לפני דור, וכאלה שקמו רק לפני שנים ספורות, או אף חדשים אחדים. יש מדינות וארצות שריבונותן ועצמאותן עדיין אינה מלאה והן נאבקות עתה בדרכים שונות ובחירוף נפש על השגתה, דבר הגורם לזעזועים קשים באיזור ואפילו בעולם כולו. כל המדינות הללו דוגלות בסיסמת הדימוקראטיה, ומתיימרות לנהוג לפי שיטותיה. אך לאמיתו של דבר, לפנינו רק פלסטר של דימוקראטיה אמיתית, כפי שהיא התפתחה בארצות המערב. לכל היותר אלה הן צורות חסרות תוכן, שמאחוריהן מסתתרים כוחות לא דימוקראטיים בהחלט, המנצלים את שיטת הבחירות ואביזריה האחרים של הדימוקראטיה כדי לשמור על המצב המפגר אחרי התפתחות המערב במאות של שנים, מצב שיש להגדירו כנחשלות בכל שטחי החיים – במשטר המדיני, בסדרי החברה, בכלכלה ובתרבות.

ב. הבחינה החברתית    🔗

החברה במזרח נשארה קופאת על שמריה עד ראשית המאה העשרים. מצב זה נמשך בשטחים מסויימים עד תום מלחמת העולם הראשונה, ובאחרים התחילו הזעזועים הסוציאליים רק לאחר מלחמת העולם השניה. זה שלושים שנה שאנו עדים לתהליכים סוציאליים המלווים מתיחות גוברת. יש והם לובשים צורה של מהפכה שקטה בלי שפיכות דמים, כמו בתורכיה החדשה. יש והם מתגלים בשורה של הפיכות צבאיות, שאחת רודפת את השניה, כגון בסוריה. במצרים מתבטאים השינויים בסילוק המלוכה ובעלייתה לשלטון של כת צבאית־טוטאליטארית, אשר בראשה עומד דיקטאטור. לפעמים מתגלם כוח זה בהתפרצויות נגד זרים, ובשנאה עזה לאירופה; כגון בפרס, במצרים, במארוקו, בתוניס. מאחורי תסיסות אלה עומדות מעצמות, המעונינות בליבוי אש השנאה למערב או בדחיקת רגליהן של מדינות מערביות מסוימות מהאיזור. אבל ספק גדול הוא אם השכבות הרחבות של העמים באיזור זה בגרו במידה מספיקה לשינוי יסודי של המשטר החברתי.

ג. הבחינה הכלכלית    🔗

כל מי שהזדמן פעם לכפר הערבי, כל הקורא תיאורים על תנאי חייהם של האוכלוסים במצרים, בעיראק, בפרס, במארוקו, מזועזע נוכח תמונות העוני המתגלות לפניו. והרי המדובר כאן לא בארצות עניות, ללא אוצרות הטבע, לא במדברות שוממים, המצמיחים רק קוץ ודרדר, אלא בארצות עשירות, שנתפרסמו בימי קדם בעושרן הטבעי, ושגם בימינו הולכים ומתגלים בהן אוצרות, שלא רבים כדוגמתם בכל העולם. כיום חיים בשטחים אלה אנשים, שרמת מחייתם היא מן הנמוכות בעולם, אשר בשביל הרוב המכריע שביניהם פת לחם וזיתים, מעט לבּן, ירקות וגבינת כבשים, כתונת לבשרם וצעיף לראשם – הם שיא התצרוכת שאליה הם מגיעים. מאליו מובן, כי בתנאים אלה כל הכלכלה היא בשפל המדרגה. זה גורלה של החקלאות, המשתמשת באותן השיטות הפרימיטיוויות, שהמציאו אותן לפני אלפי שנים; כזה מראיה של התעשיה הזעירה, שלפנים היתה מפורסמת בעולם בשל עדינות מוצריה וטיבם. ושוב מתגלה אחד הפאראדוכסים: דווקא לאיזור זה של המזרח התיכון נשואות עיני שתי המעצמות הגדולות בעולם בגלל אוצרות הנפט האין־סופיים כמעט הטמונים בו, ובגלל חשיבותו האסטראטגית המכרעת, בתור צומת דרכים בין היבשות וכבסיס נוח ביותר בשביל הכוח האווירי המתפתח והולך. מלחמה זו של שני אדירי העולם נותנת את אותותיה בכל דבר גדול וקטן המתרחש בפינה זו.

ד. הבחינה התרבותית    🔗

נחלה רבת־פאר וכבדת־משקל נפלה בחלקם של העמים השוכנים במזרח התיכון. אולם נראה, שהם עצמם אינם יודעים להעריך כדבעי את הירושה הזו והכרתם של השכבות הרחבות ללא הבדל – חברת הבדווים, הפלאחים, העם בערים ואף חוגי העשירים השבעים – אינה חדורה חשיבותה כלל, וספק אם יודעת אפילו על קיומה, באותה מידה שיודע “עם־הארץ” היהודי, על קיום מושג נשגב ונעלה ממנו: תורת ישראל. הרי כי המלומדים, ואפילו חוגי המשכילים סתם, בארצות המערב, שקיבלו חינוך בבית־ספר תיכון, יודעים על תרבויות אלה יותר והתעניינותם בהן גדולה מאשר אצל בני בניהם של יוצריהן. תורתן של עמי המזרח מונחת כאן בקרן זווית – ומאידך לא סיגלו להם עמי המזרח האיסלאמי את התרבות הרוחנית והחמרית של אירופה. ייתכן שכאן מתאמת הפתגם התלמודי “מיגמר בעתיקתא קשיא מחדתא”, כלומר יותר קשה ללמוד לעת זקנה, מאשר בנעורים. פתגם זה, שבמקורו נאמר על היחיד, כוחו יפה כנראה גם לגבי עמים. מכל מקום אף אם נעשו נסיונות להחדיר השכלה מודרנית לארצות אלה, הרי התוצאות היו שטחיות ביותר ולא הפרו את רוחו היוצר של העם. אבל קשה בכלל לדבר על מגמות תרבותיות ועל השכלה, בארצות, שבהן אחוז האנאלפאביתים הוא מן הגבוהים בעולם, ומגיע בארצות מסוימות עד כדי תשעים אחוז למאה ואף למעלה מזה.

*

לא יקשה למצוא את המכנה המשותף למצב כלל האוכלוסיה ולמצבם של היהודים בפרט בארצות המזרח; לתרגם את הנאמר על רוב האוכלוסיה ללשון תיאור חייו של המיעוט היהודי שבה; כי הרי לא נועד למיעוט זה בשום אחת מהארצות שעליהן דיברנו אותו תפקיד מכריע, שנועד ליהודים בשטחים מסוימים ובארצות מסוימות של אירופה.

יהודי רוסיה היו חיל החלוץ במערכת המלחמה לשינויים בסדרי החברה. על הרקע של העם הרוסי, שהיה שקוע ברובו המכריע בתנאי חיים של משטר פיאודאלי, התבלט תפקידם של היהודים במהפכות הרוסיות של ראשית המאה העשרים, אולי יתר על המידה מאשר היה באמת, ושלא בהתאם למניינם כחברים במפלגות הסוציאליסטיות הרוסיות.

היהודים באירופה המזרחית היוו את המעמד הבינוני ולהם הוקצו המקצועות של סוחרים ובעלי מלאכה, בערי פולין, ליטא ואוקראינה.

מבין יהודי גרמניה יצאו אילי התעשיה וגדולי המדע. אחוזם בשטחים אלה וכן במקצועות החפשיים עלה בהרבה על אחוזם בכלל האוכלוסיה. כאן נעוץ שורש האנטישמיות, שמקורה בגרמניה. באירופה המערבית, בצרפת, באיטליה ובאנגליה נתפרסמה שורה של יהודים כמדינאים דגולים ומעצבי החיים הפוליטיים.

לעומת זאת לא התבלטו היהודים בארצות המזרח – לפחות בדורות האחרונים – בשום שטח של החיים, וכל מה שנאמר על רוב התושבים ניתן להיאמר עליהם.

עם זאת אי־אפשר להתעלם מהעובדה, כי הממוצע של רמת חייהם הרוחניים והדתיים של היהודים היה גבוה באופן יחסי מזה של שכניהם הקרובים; אחוז האנאלפאביתים בתוכם נמוך ונימוסיהם והליכות חייהם עדינים בהרבה. אפילו כבו נהורות הפאר בעיראק, במצרים ובצפון־אפריקה של ימי הגאונים, ראשי הגולה והנגידים, כאשר מכאן יצאה תורה לאירופה, שהיתה שטופה במחשכי הבורות, בכל זאת נשתמר משהו, ניצוץ בודד אי־פה אי־שם באפילת הלילה.

*

בחלקו האסיאטי של איזורנו נותרו בתוך הגולה רק קבוצות לא־גדולות באופן יחסי בתורכיה ובפרס. בתימן ובעיראק העליה לארץ־ישראל היתה כמעט כללית והן נתרוקנו מתושביהן היהודים.

בשעת כתיבת דברים אלה לא ידוע מה יעלה בגורלה של גולת מצרים, העומדת בפני רדיפות חמורות ואפילו איום של גירוש כללי.

מספרן של קבוצות אלה אינו עולה – לפי האומדן – על מאה ושבעים וחמשה אלף נפש. ייתכן, שחלק מהם יעלה עוד בעתיד הקרוב לישראל, אבל בדרך כלל יש לראות את תהליך העלייה מארצות אלה כנגמר לפי שעה ולפנינו עומדת רק הבעיה של קליטתם והשרשתם במדינה ובחברה הישראלית.

לא כן המצב לגבי יהדות צפון־אפריקה המערבית, אשר רק מיעוטה עלה לארץ בשנים האחרונות. ולכן שומה עלינו לייחד כאן את הדיבור עליה ואף להרחיבו. וזאת לאור שלוש עובדות: א. בארצות צפון־אפריקה המערבית יושבים עדיין כ־450,000 יהודים (יש המעריכים את מספרם בחצי מליון). ב. חיי עדות אלה חורגות במידה מסוימת מהתמונה הכללית, כפי שתיארנו אותה. ג. גולה זו מהווה כיום את הפוטנציאל העיקרי בשביל עלייה לישראל, ובניה הם המועמדים הראשונים בתור – גם עקב ההתרחשויות באיזור זה בעבר וגם בגלל התצפיות לעתיד.

צפון־אפריקה המערבית היא הארץ המוסלמית היחידה שבה עמד חלק מהיהודים פנים אל פנים גם מול שלטונות נוצריים. בפרס ואפגאניסתאן, בבוכארה, בעיראק ובתימן חיו היהודים בקרב אוכלוסיה מוסלמית בלבד ודבר לא היה להם עם העולם הנוצרי.

לא כן היה המצב בערי החוף של צפון־אפריקה, שבהן התיישבו ליד האוכלוסיה היהודית הקדומה גם רבים ממגורשי ספרד. אחדות מערים אלה היו תקופה ארוכה תחת שלטון נוצרי ישיר. אחרות הושפעו השפעה בלתי־פוסקת ממדינות נוצריות אחרות, שלא היו להוטות אחר כיבושים צבאיים. מעמדם של חלק מיהודי מארוקו, אלג’יריה ותוניסיה כסוכני הסולטאן, הדאי (השליט באלג’יריה) והבאי (המושל בתוניסיה) וקשריהם האמיצים של אחרים עם מדינות אירופה עזרו להם לשמור על מעמד ייחודי. משהתחילו במאה התשע־עשרה צרפת, ובעקבותיה ספרד, להגביר את מאמציהן לזכות בשטחים של צפון־אפריקה, מצאו בקרב שכבות היהודים בעלי הזכויות המיוחדות את עוזריהן הנאמנים. צרפת פעלה לא רק באמצעות צבאה, זרועות כלכלתה, וזכויות מדיניות שהעניקה ליהודים, אלא במידה לא פחותה השפיעה את השפעתה בצנורות תרבותיים: בתי־הספר של כל־ישראל־חברים. וכך קרה שכמעט כל יהודי אלג’יריה – חוץ מתושבי חבל גרדאיא שבדרום – וחלק לא מבוטל מאוכלוסי תוניסיה היהודים נעשו צרפתים מבחינה לשונית ואזרחי צרפת מבחינה מדינית. צר המצע מלהתעכב כאן על בעיות ההתבוללות באלג’יריה ונישואי־התערובת שבעקבותיה (תופעות דומות מתחילות להתגלות גם בתוניס העיר).

מעין אותו הדבר אנו מוצאים גם באיזור הספרדי של מארוקו. לא קשה היה לספרד לחדש את הקשרים התרבותיים עם צאצאיהם של מגורשיה מלפני ארבע מאות שנה, הדוברים ספאניולית עד היום ונזקקים לה בתרגום התורה, ההגדה של פסח ותפילות שונות. וכן חודשה זיקתם ללשון הספרדית ולתרבות ספרד. במקרים רבים הוענקה ליהודים אזרחות ספרדית. אגב, בשביל יהודי צפון־אפריקה היתה קבלת נתינות ספרדית במאה הי"ט אחד הדברים הזולים ביותר, כי מצבם הכספי של הקונסולים הספרדים היה דחוק והם נאלצו לבקש מקורות פרנסה “צדדיים”. גם כאן קיימת תופעה של נישואי תערובת, אלא שבדרך כלל האשה היא הצד הלא יהודי, וכמעט תמיד מוכנה היא להתגייר, ביחוד לאחר שהזוג מביא ילדים לעולם.

יהדות צפון־אפריקה רובה ככולה ענף רענן ופורה היא בגזע ישראל. חצי מיליון היהודים החיים באיזור זה מושרשים עמוק עמוק במסורת ישראל ודבקים בה בכל לבם, ואפילו אלה הנחשבים למתבוללים קיצוניים (וכאמור יש תופעות כאלה באלג’יריה) קשורים בהרבה נימים חזקות לעם היהודי ודתו. אינה קיימת כאן התופעה השכיחה באירופה המערבית שצעיר או צעירה יתגלה להם לפתע בהיותם בני שמונה־עשרה–עשרים, כי יהודים הם לפי מוצאם. אפילו אלה שנתחנכו חינוך שלם בבתי־ספר זרים וכמעט שאינם יודעים קרוא אות עברית – עדיין שומעים את הלהג היהודי־ערבי המיוחד, שהיה שגור בבית אבותיהם, ומשתמשים בו לפעמים. המתבולל היהודי בצפון־אפריקה עומד כעת באותו פרק שעמדו בו המתבוללים באירופה לפני שני דורות, וגאה הוא על יהדותו, לפי הבנתו אותה. אף־על־פי ששאיפותינו הלאומיות אינן מובנות להם, אפשר לקרבן ללבם וללמדם להבינן. אין הם אנטי־ציונים או אנטי־ישראליים, אלא רחוקים העשויים שיתקרבו – אם תהיה להם השהות ולנו הכוח המושך והמשפיע.

גדולה מזו. ברחבי תוניסיה ומארוקו נתקלים בחזיון העושה רושם כביר על הזר המבקר. בדרום־תוניסיה כולה אפשר להשתמש בלשון העברית בשיחה עם הגברים. הם מבינים אותה ומסוגלים להשיב בה. והוא הדין בערים רבות במארוקו. במיוחד בולט פלא זה בשתי הערים: צפרו ותטואן. יהודי שלמד שנים מספר בתלמוד־תורה – ואלה עודם הרוב – שומע עברית ואינך צריך מאמץ רב כדי לדובבו בשפה זו. יש רק לגרד משהו את השכבה הצרפתית הדקה המכסה על שכבת לשון הקודש – של החומש והתפילות – בתנאי כמובן, שהיא קיימת בכלל. לאשרנו היא נעדרת רק במיעוט המתרכז בשני הקצוות: אלה שנשבו מילדותם בין זרים – והם שכבה דקה ביותר בתוניסיה ובמארוקו; והבורים ועמי־הארץ מאונס, מעוני ומעבודה קשה, שלא היה מעולם הסיפק בידם ללמוד תורה – ורבים כאלה אפשר למצוא בין השכבות העניות באיזור.

אכן בעיית קידום השכבות המפגרות בקרב יהדות צפון־אפריקה, והכוונה לרוב האוכלוסיה היהודית בתוניסיה, לחלק לא מבוטל באלג’יריה ולאחוז גבוה של תושבי הכפרים והעיירות הקטנות באיזור מארוקו שהיה לפנים צרפתי, שעברו לערים הגדולות ובעיקר לקאזאבלאנקה, בעייה חמורה היא, שפתרונה לא יקל משום בחינה. ההבדלים בינה ובין שכבת האמידים גדולים ובולטים במיוחד.

רוב יהודי מארוקו על שני אזוריו – הספרדי והצרפתי – עדיין לובשים את הבגדים המסורתיים, שצבעם וגזרתם נקבעו על ידי השלטונות המוסלמיים לשם היכר בולט ומידי. אמנם את החליפה אפשר להחליף בין רגע. לא כן את חותם העבדות והשיעבוד לאדונים, שנטבע עמוק עמוק באופיים של בני־אדם. הרגשות שצמחו על רקע זה עדיין פועלות בגלוי ובסתר בכל תגובותיהם המוּדעות והבלתי־מוּדעות של העולים בישראל, והרבה תופעות מוזרות אפשר להסביר מתוך ידיעת עובדות אלה.

יהדות צפון אפריקה אינה מעור אחד, כי גורמים היסטוריים ומדיניים־תרבותיים פיצלו אותה לחמש–שש קבוצות בעלות אופי חברתי שונה. אמנם בדבר אחד, מפתיע ופאראדוכסאלי לכאורה, מתבטאת אחדותה: קיבוץ זה, שהוא כעת, לאחר חיסול גולת בבל ותימן, מהקדומים בתפוצות ישראל, נעשה עתה גוף זר בארצות מושבו, לא רק מבחינת הדת והמבנה הכלכלי אלא מניתוק כל קשר חברתי־תרבותי בינו ובין האוכלוסיה היציבה באיזור, על כל שכבותיה. יתר על כן: רוב הדור הנוכחי כבר נתחנך בבתי־הספר הצרפתיים של חברת כל־ישראל־חברים ושל הממשלה הצרפתית. בעיני הערבים נראים יהודים אלה כנציגי הצרפתיות, על כל הכרוך בזה. ובזה נבדלת יהדות צפון־אפריקה גם מכל שאר הקיבוצים היהודיים שהיו קיימים בארצות המזרח התיכון, שהאשימו אותם במה שהאשימו – אבל מכל מקום לא ראו בהם, בכללם, נציגים של מעצמות קולוניאליות.

לשונם המשותפת של החוגים המשכילים היהודיים והערביים היא הלשון הצרפתית, כי ידיעת הלשון הספרותית הערבית בעל־פה ובכתב אינה מצויה כלל אצל בעלי המקצועות החופשיים בקרב היהודים. (אגב: גם האינטליגנציה המקצועית המוסלמית, שקיבלה את חינוכה בבתי־הספר הצרפתים אינה מצטיינת בידיעת השפה הערבית דווקא). אין אף עורך־דין יהודי אחד שהיה מסוגל לפני חדשים מספר להגיש תביעה או להכין תיק בלשון זו. הרופאים היהודיים השכירים מועסקים בבתי־חולים צרפתיים ממשלתיים ופרטיים, המהנדסים והפקידים עבדו בחברות צרפתיות. באצבעות שתי הידים יימנו היהודים יודעי ערבית ספרותית, שהם בעיקר המורים ללשון זו בכתות־המשך של כי"ח ובבתי המדרש לרבנים, ואף ביניהם יש יוצאי סוריה והלבנון.

בשיחות עם אנשי־מעלה מחוגי המשכילים הערביים שלמדו עדיין בבתי־המדרשות המסורתיים, שומעים תמיד את הטענה, כי היהודים נטשו את הלשון הערבית, אשר נזקקו לה לפנים, ואת הספרות הערבית, אשר היה להם חלק בהתפתחותה.

הלהג הערבי־יהודי השגור עדיין בפי העם הפשוט שונה מהלהג הערבי המקומי ומספיק למשא־ומתן פרימיטיבי ביותר. ודווקא שכבה זו של האוכלוסיה היהודית נבדלת מהערבים במלבושה המיוחד, שהוטל על היהודים לפני מאות שנים ושהיא מחזיקה בו עדיין מרצונה.

מנהיגי המפלגות הלאומיות בצפון־אפריקה דרשו זה־כבר הודעה ברורה מפי היהודים: הלנו אתם או לצרינו? בתקופת החסות הצרפתית הושמעה תביעת ההזדהות עם הערבים בקול ענות חלושה. כיום היא באה בקול ענות גבורה. ברור, כי קיימים תיאום והשפעת־גומלין בין הפעולות והתוכניות השונות בשלוש הארצות.

ראשית התביעה באה בשדה החינוך: תוך ארבע שנים חייבים בתי־הספר של כי“ח לעשות את הערבית לשון ההוראה – והצרפתית תהא נלמדת כשפה זרה ראשונה. אבל מהיכן יבואו המורים והמורות להוראת השפה הערבית ולהוראה בה? הם אינם מצויים בקרב חניכי שני בתי־המדרשות למורים של כי”ח בפאריס וזה שבקאזאבלאנקה. ולאור מצבם של בתי־הספר הערבים ואחוז הילדים הלומדים בהם, וודאי שיקשה למצוא מורים מוסלמיים להוראה בבתי־ספר יהודיים. הפתרון שהוצע על ידי מנהיגי “אסתקלאל”, המפלגה הלאומית השלטת במארוקו, באסיפת חברי המפלגה היהודיים בקאזאבלאנקה בראשית 1956, הוא ייסוד בית־ספר אחיד למוסלמים ויהודים, והכללת המורים והמורות של כי"ח ברשת החינוך האחיד שבה יורו הם את השפה הצרפתית. ברי מה פירושו של פתרון זה: שבירת החינוך בבתי־ספר יהודיים; הורדת הרמה עד לתחתית, וכו'. לצערנו יש לומר כי לראשונה הושמעה הצעה זו על ידי יהודים, חברי המפלגות הלאומיות הערביות.

ולא פחותה מזו חריפותה של התביעה בתחום המדיני. בשעה שהכריז בדמשק שגרירה הנודד של ממשלת תוניס אל מדינות ערב, כי בעיני ממשלתו לא רצויה עליית יהודי תוניס לישראל, עמדו נציגי “אסתקלאל” באסיפה שהזכרנו והצהירו, כי יהודים העוזבים את מארוקו הם אזרחים רעים, שאינם רוצים לסבול יחד עם אחיהם המוסלמים. מעצמו מובן שהגדרה זו חלה לא רק על אלה, שכבר יצאו את הארץ, אלא גם על אלה המתכוננים לכך. המיניסטר להסברה בתוניס הכחיש את דבריו של השגריר, אבל דיה הצהרתו הוא, “שלא רצוי כי היהודים יהיו בגופם כאן ובלבם בארץ אחרת”, כדי להעמיד דברים על הווייתם ולרמוז למי שלא נרמז. וכהד לאותה אסיפה שהתקיימה באפריל 1956, בקאזאבלאנקה בא ביוני של אותה שנה איסור העלייה ממארוקו בדרכונים קוליקטיביים וסגירת לשכות העליה בארץ זו. קדם לו ויכוח (בין יהודים) על נאמנות כפולה, והקמת אגודת אחווה מוסלמית־יהודית, שנשיא הכבוד שלה הוא יורש־העצר המארוקני, הידוע בשל נטיותיו הלאומניות.

ואף בתחום הכלכלי נרמזו רמזים ברורים מצד “אסתקלאל”: מי שמעביר את הונו לישראל חשוב בוגד. מה בכך אם רוב העולים לישראל הם מהשכבות העניות המרודות, שלא צברו הון ואינם מעבירים אותו לישראל. הדבר ידוע יפה למנהיגי מארוקו. בכל זאת אפשר יהיה, לעת הצורך, להשתמש בנימוק זה להחרמת רכוש והטלת קנסות לפדיון נפש. מדינות גדולות ומפותחות ממארוקו הלכו בדרך זו.

אבל אל נא נחזה שחורות – המציאות עצמה אפורה דיה. תוניס היא ארץ עניה, שסבלה בארבע השנים האחרונות מבצורת חמורה. מספר מחוסרי־העבודה שבה, הן מובטלים ממש והן מחוסרי פרנסה ומקצוע, גדול מאוד. לפי דבריו של סופר ועיתונאי יהודי תוניסאי בר־סמכא, התומך בשיתוף פעולה יהודי־ערבי (אמנם הוא עצמו ערק מהמערכה ומצא לו מקלט בטוח בצרפת), מגיע מספרם (עם משפחותיהם) עד כדי חמש מאות–שש מאות אלף נפש, כלומר כחמישית מתושבי הארץ. ייתכן שמספר מוגזם הוא, אבל גם החצי או השליש של מספר זה דיו להוות בעייה רצינית ביותר בשביל מדינה העושה את צעדיה הראשונים.

לא פחות חמורה הבעיה הכלכלית במארוקו, אף־על־פי שזו ארץ עשירה ומבורכת בכל. כאן החומרה ליהודים צפונה בתהליך ריכוזם בערים הגדולות, שהוחש עתה בעקבות המאורעות המדיניים. לפני שנים מספר עם תום שנות הגאות שלאחר המלחמה, כשנראו בקאזאבלאנקה סימני חוסר־עבודה ופרנסה התחילו יהודים רבים חוזרים למקומות מוצאם. כיום אין להם לאן ללכת והם מתרכזים בכרך גדול זה. ברור שאפשרויות הפרנסה קלושות עתה ביותר. היהודים העשירים חיסלו את עסקיהם או צמצמו אותם מזמן. הצרפתים וודאי שאינם משקיעים השקעות חדשות. לפי הידיעות שנתפרסמו באחרונה הולך ורב מספר המובטלים המוסלמיים בקאזאבלאנקה, ומנהיג הפועלים בעיר זו אמר בפומבי, כי “טוב היה לחלום על העצמאות בימי הצרפתים”.

איני חושד בממשלות צפון־אפריקה, שיש להן כוונות אנטי־יהודיות מיוחדות; וזאת לא בגלל העובדה, כי בכל אחת משתי המדינות יש ליהודים נציג בממשלה. אבל למי תדאג הממשלה תחילה? האם לקימומם ושיכונם של המוסלמים הנחשלים או של היהודים המפגרים? ולאן יופנו האמצעים הכספיים מחוץ לארץ – לכשיגיעו? עניי עמך ועניי עם אחר, עניי עמך קודמים!

לפי שעה ירד המסך על יהודי תוניסיה ומארוקו. העלייה משם הופסקה לחלוטין בעקבות מבצע סיני. אבל אסור לנו להתייאש. ביהדות צפון־אפריקה גלום פוטנציאל לאומי גדול, רוחני וחמרי, העולה על זה של תפוצות אחרות בארצות המזרח, שכבר עלו ונתקבצו במדינת ישראל. אולם בעיותיו של קיבוץ זה, שעל קצתן עמדנו כאן, מורכבות ומסובכות יותר מבעיותיהן של תפוצות אחרות. גורם מחמיר הוא גם המצב המדיני המעורפל שבו שרויה צפון־אפריקה זה שנים. דרושים כוחות רבים כדי להטות פוטנציאל זה לאפיקים הנכונים ולהפכו לאנרגיה פעילה בשביל ישראל ובמדינתו.

יש לראות בעולים מצפון־אפריקה רק את חיל החלוץ של ההמונים שיבואו בשנים הבאות – במוקדם או במאוחר. ויש להתכונן מבחינה נפשית ועיונית לקראת תפקיד קליטתם, כשם שיש להתכונן אליו מבחינה חומרית. ואין לדחות את קיום התפקיד הזה אפילו בימים הקשים הצפויים לנו.

רוכל יהודי ברחובות תוניס

פושטי־יד יהודיים ב“מֶלאח” של קאזאבלאנקה

 

מבוא    🔗

במאות הראשונות לאחר חורבן הבית בידי הרומאים עדיין התקיימו בארץ ישראל יישובים יהודיים מרובים, שנטשום תושביהם בהדרגה תחת לחץ השלטונות הביזאנטיים. בכל זאת נראה, שארץ־ישראל לא נשארה בשום זמן ללא אוכלוסים יהודים. קיימת היתה אפילו עלייה מהארצות השכנות, כי בימי שלום באו עולי רגל ממצרים, מסוריה, מארם נהריים שרצו להתפלל במקומות הקדושים, ורבים מהם השתקעו בארץ. בתקופה הערבית הצטרפו אליהם מתיישבים מארצות צפון־אפריקה, בהן נתהוו קמעא־קמעא קהילות יהודיות גדולות. אותם תושבי ארץ־ישראל היהודיים, המכונים ״מוסתערבים" ו״מערביים" בפי תיירינו של ימי הביניים, שיצאו החל מן המאה הי"ב לחקור את הארץ והארצות הסמוכות לה – הסתגלו בהדרגה למנהגי כובשי הארץ הערביים וקיבלו את לבושם ואת לשונם. בתקופות מסויימות שגשגו יישובים יהודיים אלה, ומספר תושביהם גדל. אולם במלחמות שעברו על הארץ בימי מסעי הצלב ופלישות המונגולים והממלוכים נהרגו יהודים רבים, ואחרים נמלטו למקומות מרוחקים יותר.

כשהתחילו יהודים ספרדיים לעלות לארץ־ישראל, במאה שלאחר גירוש ספרד, עברה הנהגת היישוב כליל לידיהם, ובתוכם נטמעו היהודים מארצות המזרח. ״האשכנזים" המועטים, כלומר העולים מארצות אירופה, התחילו להתיישב בארץ מסוף ימי הביניים. בירושלים הם היו תלויים בדעת הספרדים לחלוטין; הצטרכו לשלם מסים גדולים, לא יכלו להקים בתי כנסת בלי הסכמתם ולעתים נאלצו לסגת מפניהם למקומות אחרים בארץ.

באמצע המאה הי“ח גברה עלייתם של יהודי אירופה, בעיקר מפולין, שהתחילו להתיישב בירושלים ובחברון. בראשונה הצטרפו אף הם לקהילה הספרדית, ורק בשנת 1812 קמה נציגות מיוחדת של היהודים האשכנזיים. במאה הי”ט הלכה ורבתה העלייה מאירופה, אולם עד השנים האחרונות של אותה מאה היוו הספרדים והיהודים מארצות המזרח את רוב בניינו ומניינו של היישוב בארץ. רק עם עלייתם המוגברת של הציונים מאירופה לפני מלחמת העולם הראשונה ולאחריה נשתנו יחסי המספרים והכוחות בין שתי הקבוצות. הקבוצה האשכנזית הלכה וחזקה במספרה ובהשפעתה על חיי היישוב, והספרדים ויוצאי ארצות המזרח הלכו ונדחקו לקרן זווית. לפי סטאטיסטיקה לשנים 1918–1916 היוו האשכנזים אז 59 אחוז מן היישוב, ואילו בשנת 1940 הגיע חלקם כדי 77.7 אחוז.

אמנם, זמן קצר לאחר תחילת הפעולה הציונית בארץ החלה גם עליית יהודים ניכרת מן ארצות המזרח השונות, אך זו לא הגיעה בשום פנים לממדיה של העלייה מאירופה. עוד במחצית השנייה של המאה הי"ט עלו יהודים מארצות אסיה ואפריקה. התפתחות התעבורה המודרנית הביאה לידי התקנת קשרים בין ארצות אירופה לארצות המזרח, ולשיפור ניכר של התחבורה, באניות: על־ידי חפירת תעלת סואץ; במסילת ברזל: דרך הטאורוס. נוצר מגע בין היהודים בארצות מרוחקות, שהיו למעשה מנותקים מאות שנים, דבר שהביא לידי הכרת אחדותו של העם היהודי ועורר בלב רבים געגועים לחידוש הזיקה הלאומית. דחיפה נוספת ניתנה לעליה גדולה מארצות המזרח על־ידי העובדה, שבקרב האוכלוסיה של אותן הארצות נתחזק מאד הרגש הלאומי. תופעה זו היתה מלווה רצון לדכא את המיעוטים הלאומיים שבשטח, ובייחוד את היהודים, שנודעה להם רוח התפשטות מיוחדת. רדיפות היהודים מטעמים לאומיים באו, במקום הרדיפות מסיבות דתיות, שמהן סבלו כמעט בכל הארצות בתקופות השונות, והן שגרמו להם לבקש ארצות מבטחים חדשות.

בין היהודים מארצות המזרח השונות, המצויים עתה בארץ, אפשר להבחין שלוש קבוצות עיקריות: א) יוצאי צפון־אפריקה; ב) יוצאי דרום־ערב; ג) יוצאי קדמת־אסיה, מרכז אסיה והקאווקז. אליהם מצטרפים כקבוצה מיוחדת הספרדים, שבחלקם עלו מארצות אירופה ובחלקם מארצות המזרח. או שמשפחותיהם מושרשות בארץ זה מספר דורות. עם הקבוצה הצפון־אפריקאנית נמנים היהודים ממארוקו, מאלג’יר מתוניס ומטריפוליטאניה הקרויים כאן מאז ״מערביים", וכן היהודים ממצרים. הקבוצה הדרום־ערבית כוללת את היהודים מתימן, וגם את אלה משטחי החסות הבריטית של עדן וחצרמות. בקבוצה הקדמת־אסייתית והמרכז־אסייתית מוצאים אנו יהודים מן הלבנון ומסוריה, מעיראק ומפרס, וכן מתורכיה האסייתית, לרבות הכורדים. המתחלקים בין שלוש הארצות האחרונות, ונוסף על כך יהודים מהרי טראנסקאווקז ומגיאורגיה; ממרכז אסיה באו גם הבוכארים והאפגאנים. בלבד אלה חיים באפריקה הפאלאשים, בהודו בני ישראל שחומי־העור ויהודי קוצ’ין השחורים, בתערובת יהודים לבנים, הנמצאים שם זה מאות בשנים.

ההבדלים הפיזיים בין קבוצות אלה בולטים מאד. נשווה, למשל, את התימנים הנמוכים, עדיני־המבנה וכהי העור לכורדים הגבוהים והחסונים או את הבוכארים כבדי־הגוף, בעלי הפרצוף הטאטארי, לספרדים, שביניהם מרובים בהירי־העור וצהובי־השיער. גם לפי לשונן נבדלות הקבוצות השונות זו מזו. הן מתחלקות לקבוצות העיקריות של דוברי ספאניולית. ערבית ושפות איראניות. ספאניולית או לאדינו (על הדיאלקטים השונים שבה) היא שפת־דיבורם של הספרדים, תהיה ארץ מוצאם אשר תהיה. נוסף על הלאדינו משתמשים הספרדים בשפה אחת או שפות מספר של ארצות מוצאם: תורכית, בולגארית, סרבית, איטלקית וערבית. אלה שביקרו בבתי הספר של חברת כל ישראל חברים שולטים גם בשפה הצרפתית. יוצאי ארצות ערב מדברים דיאלקטים רבים ושונים של ערבית, הנבדלים לפעמים אלה מאלה במידה, עד כי בני הארצות השונות מבינים אך בקושי איש את עמיתו (למשל, התימנים והעיראקים). פרסית ושפות אחרות בנות המשפחה האיראנית מדוברות בפי היהודים הפרסים, הבוכרים והאפגאנים. הסתגרותם הממושכת של יהודי כל הארצות כלפי סביבתם משתקפת בעובדה, שבכל מקום נהיתה לשונם ז’רגון, הנבדל מעצם לשונה של אוכלוסיית הארץ, בתערובת של יסודות עבריים ואחרים – בדומה להתהוותה של השפה האידית מן הגרמנית הספרותית של ימי הביניים והספאניולית מן הספרדית. מלבד שפות עיקריות אלה מדברות קבוצות מסויימות של יהודי ארצות המזרח – לפי מקום מוצאם – מספר שפות אחרות: ״תרגום" (ארמית), גיאורגית, מאהאראתית (בהודו) וכו'. בארצות הנתונות להשפעת רוסיה שולטים רבים גם בשפה הרוסית.

במידות ובמנהגים, במזונות המסורתיים ובסדרי התפילה (אם כי אלה נשענים ברוב הארצות על המנהג הספרדי) קיימים הבדלים אופייניים בין תושבי הארצות השונות, שנשתמרו במשך דורות גם לאחר העלייה לארץ ישראל. מאידך מתברר, שכל אותו גוש של יהודי ארצות־המזרח רואה את עצמו כחטיבה אחת מול הסקטור האשכנזי, וכן נראה הוא בעיני האחרים.

עליית ההמונים הנוכחית נהיתה הכרחית, הואיל וברוב ארצות המזרח ובייחוד בארצות ערב, נתונים היו היהודים במצב של אי־בטחון מדיני וכלכלי, ההולך ומחמיר מיום ליום בארצות שבהן הם יושבים עדיין. דחיפה נוספת שימשה חיבת ציון, שלא פסה מעולם מקרב היהודים בכל העולם והביאה תמיד עולי רגל מארצות המזרח לארץ־ישראל. כידוע, הגיעה השאיפה בארצות מסויימות לעלות ארצה למימדים כאלה, עד שנתפרקו קהילות בנות מאות שנים, ואפילו בנות אלפי שנים, וכל האוכלוסיה היהודית עברה לארץ־ישראל. באותו זרם גדול של עולים – כמו בעליית עשרות השנים האחרונות – מהווים חסרי האמצעים והידיעות את הרוב המכריע עמהם באה גם שכבה לא גדולה של אנשים בעלי אמצעים פחות או יותר גדולים ודרגה מסויימת של השכלה, במקרים מסויימים אפילו של השכלה אקאדמית, וכן אנשי מעמד בינוני זעיר או אפילו מורם במקצת. כן באו צעירים, שזכו עוד בחו"ל לחינוך ציוני והשואפים להשתתף כאן בכל ענפי העבודה.

עקב אותה עלייה חדשה וגדולה שהביאה לארץ מהכרזת המדינה ועד סוף שנת 1956 חצי מיליון יהודים בקירוב, מארצות המזרח, שוב השתנה היחס הכמותי שבין שני הסקטורים – האשכנזי והספרדי־מזרחי – שינוי יסודי. זה האחרון מונה עתה כמעט חמישים אחוזים מכלל היישוב ויעלה בקרוב על הסקטור האשכנזי, עם המשכת העלייה ומספר הילדים במשפחה המזרחית, העודף בדרך כלל בהרבה על זה של המשפחה מארצות המערב העתיד ילמד, אילו תוצאות יהיו לדבר לגבי עיצובו החברתי והתרבותי של היישוב ואם כל מפעל הבניין יתנהל גם להבא לפי שיטות שהועברו לכאן על־ידי יהודי אירופה או אם יכוונוהו אנשי המזרח כיוון אחר.

תנאי עיקרי למיזוג כל חלקי האוכלוסיה היהודית הוא שילמדו להכיר אלה את אלה. ההתבוננות בעדות השונות, בקורותיהן בחוץ־לארץ ובנסיונותיהן ובהתפתחותן בארץ, תקל עלינו את הבנתן, ותאפשר למצוא את הדרך להתערותן במערכת האומה.

מפה: ארצות המוצא של העדות בישראל

 

א. הספרדים    🔗

הספרדים עומדים בין שני הסקטורים הראשיים שביישוב, זה שמוצאו מארצות המערב וזה שמוצאו מארצות המזרח.

עוד בימי קדם – אולי בימי הפיניקים, אך בוודאי בימי שלטון רומא – נתהוו קהילות יהודים בחצי האי הפירינאי. אלה נרדפו רדיפות קשות בידי הוויזיגוטים הנוצריים, שתפסו את השלטון במאה החמישית לסה״נ. הרדיפות פסקו רק במאה השמינית, כשכבשו הערבים את דרומה של הארץ וחלק גדול ממרכזה. מרבית היהודים ישבו אז בדרום חצי־האי, בייחוד בקורדובה בירתה של הכליפות האומיית, אך לאט לאט התפשטו על כל חלקי הארץ והגיעו עד לצפון, שבו שלטו נסיכים נוצריים. תחת שלטון הערבים החלה בשביל היהודים תקופה של חופש ופריחה כלכלית ורוחנית, ומספרם והשפעתם גדלו במידה ניכרת. לימים הצטרפו אליהם מהגרים מארץ הפרת והחידקל, שהגיעו עד לארצות מרוחקות לאחר ירידת הקהילות בבבל.

במלחמות, שהיו נטושות בין הנסיכים הנוצריים והאמירים הערבים. סבלו גם היהודים. הסבל גדל בפרט במאה הי“א, כשהגיעו מצפון־אפריקה שבטים ברברים – המוראביטים¹, שנדחקו לאחר זמן על ידי המייחדים². אלה היו מוסלמים קנאיים, שרדפו את ה״כופרים”, מוסלמים, נוצרים, ויהודים כאחד, באש ובחרב. כתוצאה החלו היהודים לנטוש את הדרום המוסלמי ולעבור לצפון הנוצרי, וחבל אנדלוס נשאר ללא תושבים יהודים. הנסיכים הנוצריים קיבלום תחילה ברצון, הזדקקו לנסיונם במסחר ובענייני כספים ונתנו לכמה מהם משרות ממלכתיות חשובות. בשביל יהודי ספרד החלה פריחה כלכלית ורוחנית חדשה. הם הביאו אתם את התרבות הגבוהה שרכשו להם תחת שלטון הערבים, והעשירוה עתה ביסודות תרבות חדשים. המשוררים, הפילוסופים והמלומדים שבהם שלטו בשפה הערבית, וביחסי היהודים בינם לבין עצמם התפתחה בקאסטיליה השפה ה״ספאניולית". על אף השתתפותם בכל ענפי חייהם של המדינות הנוצריות והמוסלמיות, שבתוכן ישבו בספרד ובפורטוגל, נשאר הרגש היהודי ער בכל זמן וגרם להם ליצור יצירות מדעיות ופיוטיות בשפה העברית.

החל מהמאה הי“ב המריץ רגש יהודי חזק כמה מיהודי ספרד לצאת לרחבי תבל, על מנת להכיר את אחיהם היהודים בארצות אחרות. רובם יצאו מתוך ההנחה שיצליחו למצוא את עשרת השבטים שאבדו בימי גלות אשור ובבל. אין עוד אפשרות לקבוע מה גרם לכך שיהודי ספרד ינודו לארצות רחוקות דווקא במאות הי”ב והי"ג. אולי יש לזה קשר ליצר המסעות שנתעורר בקרב עמי אירופה בימי מסעי הצלב. על כל פנים השאירו לנו אותם חוקרים ומשוררים יהודים – (בנימין מטודלה, ר' יהודה הלוי, יהודה אלחריזי ואחרים) – מלבד כיסופים, גם תיאורים מאלפים מאד על התנאים, שמצאו בארץ־ישראל ובשאר ארצות המזרח.

במרוצת הזמן הורע מצבם של היהודים בספרד הנוצרית. לאחר נצחונות הנוצרים על המוסלמים, החלו אלה לפנות גם נגד היהודים, שרבים מהם ברחו דרומה, למחוזות שנשארו בידי הערבים. במאה הי“ד והט”ו הלכה וגברה קנאותם הדתית של הספרדים הנוצריים, וביחד עם זה גברו רדיפות היהודים. לאלפים מהם לא היתה ברירה אלא לקבל למראית עין את הנצרות ולהחזיק בדת ישראל בחשאי. למען הכחד יהודים ואנוסים גם יחד, הונהגה בשנת 1480 האינקויזיציה, שבאש המוקדים שלה נספו אלפים. הרדיפות הגיעו לשיאן בשנת 1492, עם גירוש היהודים מספרד, לאחר הדיפתם הסופית של המוסלמים במערכת גראנאדה.

הפליטים, שיצאו עתה לרחבי עולם, לקחו אתם את הנכסים, שנרכשו במאות שנות הישיבה בחצי־האי הפירנאי: טיפוס פיזי מסויים, שאמנם הידמה במאות שלאחר־כך לטיפוס היהודים בארצות בהן מצאו הפליטים מקלט; שפה עממית עצמית ועצמיות רוחנית ונפשית מובהקת, שהושפעה כאחת מן התרבויות הערבית והנוצרית, שרווחו בספרד. זרם זה – ב־ 100,000 איש – פנה בעיקר לפורטוגאל ולארצות שמסביב לים התיכון: איטליה, יוון, אבל בייחוד לתורכיה, במחוזותיה שבארצות הבלקן; חלק התיישב בצפון־אפריקה ובקדמת אסיה. פליטים נוספים, שאליהם הצטרפו מן המאה הט“ז עד המאה הי”ח ה״אנוסים" הבורחים מפורטוגאל, הגיעו גם לארצות אירופה המרכזית והמערבית: הולנד, גרמניה ואנגליה, וכן לארצות אמריקה, שזה מקרוב נתגלו. חלק לא גדול ביותר מן הפליטים, אבל רב ההשפעה ורם התרבות, עלה לארץ־ישראל במאה שלאחר הגירוש. כאן נתכונן בשנת 1517 שלטון התורכים; והואיל ובארצות השלטון העותמאני נהנו היהודים מחופש גמור, עזבו רבים את מקומות מקלטם הארעי, על מנת להשתקע בארץ הקודש. מתיישבים חדשים אלה עלו בהרבה בתרבותם, ובחלקם גם ברכושם, על בני היישוב הוותיק, שרבים מהם היו ממוצא צפון־אפריקאני (המערביים").

רוב העולים התיישבו בצפת הואיל ובתקופה ההיא, כשעוד הורגשו תוצאות המלחמות שהחריבו את הארץ, לא מצאו בירושלים את התנאים המתאימים להיאחזות. הם השקיעו את מרצם ונסיונם המסחרי כדי להפוך את צפת, שהיוותה צומת דרכים חשוב לשיירות בין ארצות שונות של איזור הים התיכון, לעיר מרכולת רבת־משקל. הנהיגו בה מקצועות שונים, בייחוד בענף האריגה, הצביעה והכנת הבגדים, שבהם היה להם נסיון רב. נוסף על כך קמו בסביבת העיר כפרים, בהם התפתחה החקלאות וגידול עצי זית. גם בשטח הרוחני פעלו הספרדים בצפת פעולה רבת חשיבות. היו ביניהם בני תורה ומלומדים גדולים, שגרמו לשגשוג חדש של חכמת ישראל: האר“י (ר' יצחק לוריא) התווה את קווי היסוד של הקבלה המעשית, ובין תלמידיו נמנו ר' חיים ויטל ור' יוסף קארו, בעל ״שולחן ערוך”. גם בית הדפוס הראשון בארץ נוסד בצפת על ידי עולים ספרדיים. עליונותם של הספרדים על שאר תושבי־הארץ היהודיים הביאה במשך הזמן לידי כך, שאלה הידמו להם מכל הבחינות.

בסוף המאה הט“ז הועם זיווה של צפת, ורבות מן המשפחות הספרדיות השתקעו בירושלים, בעוד שאחרות עברו לשכם, לחברון, לעזה, לעכו ולטבריה. במחצית המאה הט”ז קיבל דון יוסף נשיא, אנוס שחזר ליהדות ותפס עמדה חשובה בחצר התורכית, רשות מהסולטאן סוליימן להקים יישוב יהודי אבטונומי בטבריה ובסביבותיה; בעקבות הדבר נוצר שם מרכז גדול עם מספר נקודות חקלאיות מסביב לו.

עמדת היהודים בארץ נתערערה במאה הי“ז עקב זעזועים מדיניים וכלכליים, שנגרמו בגלל חולשתם של השלטונות התורכיים המרכזיים. הופעתו של שבתי צבי, שהסעירה את היהודים בארצות המזרח ובאירופה גם היא החלישה את היישוב בארץ ישראל. היישובים בגליל התנוונו במשך הזמן, אבל נתחזקו במאה הי”ח, כשתיכנן ר' חיים אבולעפיה, תושב איזמיר ממוצא ארצישראלי, להקים מחדש קהילה יהודית אבטונומית בסביבות טבריה. באותו הזמן התעצם יישובה של צפת על ידי יהודים ספרדיים, שחלק מהם השתקע גם ביפו, בחיפה, בשכם ובטול כרם. בירושלים ובחברון כבר ישבו ספרדים זה מאות שנים, והיוו שם עד סוף המאה הי"ט, בערך, את השכבה היהודית הגדולה והחזקה ביותר.

לעולים הספרדים שבאו לארץ־ישראל במאה השש־עשרה הצטרפו במשך הזמן אחרים, שהיגרו אחר גירוש ספרד לראשונה לארצות האיסלאם והידמו ליהודים היושבים שם. על הידמות זו הקלה העובדה, שבמרות הערבים קלטו היהודים בחצי האי הפירינאי לא מעט מאורח חייהם ומחשבתם של הללו. ההשפעה הרבה, שנודעה לספרדים בארץ־ישראל על כל היהודים יוצאי ארצות המזרח, נתבססה על גורמים שונים: בראש הרבנות עמד רב ראשי ספרדי, ״החכם באשי", שייצג כלפי הממשלה התורכית את האינטרסים הדתיים של יהודי הארץ, ומתוך כך תפס את העמדה בעלת ההשפעה המרובה ביותר בכל היישוב. רק לאחר הקמת ממשלת המאנדאט הבריטית מונה גם רב ראשי אשכנזי, ובבית הדין הרבני מיוצגים עתה כל חוגי האוכלוסיה.

גורם שני, שהקנה לספרדים בארץ, במשך דורות, עודף משקל על כל יתר החוגים, היתה שליטתם בשפה הערבית, ובמקרים רבים גם בתורכית ובקיאותם בפסיכולוגיה של הפקיד התורכי ושל אוכלוסיית הארץ. דברים אלו איפשרו להם לשאת ולתת עם הממשלה ולקשור קשרי עסקים עם ערביי הארץ והארצות השכנות. רק עם הקמת ממשלת המאנדאט הבריטית והעלייה הציונית הגדולה שלאחר המלחמה, שהביאה אתה מידה רבה של מרץ, ידיעות ונסיון בשיטות עבודה מערביות, נדחקו הספרדים לירכתי הבימה.

עם ירידת השפעתם של הספרדים בארץ, שרבים מהם פיגרו לגבי התקדמותו הכלכלית והתרבותית של היישוב ונתקיימו רק בעזרת תמיכות ומוסדות סעד, לא ראו עוד הקבוצות השונות שביישוב סיבה להידמות להם ולהיטמע בעדה הספרדית.

לאחר שהעדה האשכנזית כוננה את עצמאותה – עוד בראשית המאה הי“ט – התחילו מאמצע המאה גם יהודי המזרח לייסד עדות משלהם; קמו עדותיהם של המערבים, הגורג’ים, הבוכארים, התימנים, האורפלים, העיראקים, הכורדים, הפרסים וקבוצות קטנות יותר, שנתפלגו מן הנציגות הכוללת. אמנם קיבלה העדה הספרדית במאה הי”ט ובראשית המאה הכ' תגבורת על ידי עולים חרוצים, ובחלקם אמידים ומשכילים, מתורכיה ומחוזותיה האירופיים, בייחוד מבולגאריה ומסלוניקי, אולם עם עלייתם הבלתי פוסקת של יהודים אשכנזים נאלצו הספרדים בכל זאת לוותר על השפעתם המכרעת על התפתחות הארץ. עשרות שנים לאחר מכן, בימי הפאשיזם והנאציזם, עלו גם מספר ספרדים רמי תרבות מאיטליה, וביניהם כמה מלומדים אנשי שם; אך אלה לא גילו התעניינות מיוחדת בהתבדלות הספרדים בעדה מיוחדת משלהם. נציגות העדה ניסתה בינתיים תכופות להופיע שוב כנציגת האינטרסים של כל יהודי המזרח. אולם עד כה לא השיגה מטרה זו.

עקב העלייה הגדולה שבאה לארץ מיוגוסלביה, מבולגאריה, מיוון ומתורכיה החל משנת 1948 גדל במידה ניכרת מספר הספרדים בארץ ונתרחבה השכבה האמידה והמשכילה שבתוכם. מאידך הביא פיזורם של העולים החדשים בכל חלקי הארץ ומגעם ההדוק עם חוגי אוכלוסים אחרים לשבירת מעמדה השליט של העדה הספרדית. העולים החדשים הרגישו את עצמם קשורים בראש וראשונה ביתר העולים מארצות מושבם הקודמות בין אם הם ספרדים ובין אם הם אשכנזים – ובמקום להצטרף לעדה הספרדית הצטרפו למפלגות הפוליטיות השונות.

הספרדים הוותיקים בארץ    🔗

העלייה הגדולה מאירופה, שהחלה לפני מלחמת העולם הראשונה וסמוך לאחריה, מצאה את הדור הספרדי הישן שרוי עדיין באורח החיים והמחשבה המזרחיים המסורתיים. סגנון בתי הספרדים וריהוטם, וכן לבושם של גברים ונשים, לא נבדלו בהרבה מאלה של הערבים, בפרט הנוצרים, יושבי הערים. השפות העיקריות היו ספאניולית וערבית. חיי המשפחה היו פטריארכאליים. חיי האשה צומצמו כמעט כליל בתחומי ביתה, וכשלא נתברך הזוג בילדים היתה לבעל האפשרות לשאת אשה שנייה. הגברים קיבלו חינוך מסורתי במוסדות תלמוד־תורה נחשלים בחלקם, ומקצתם בלבד השתלמו בישיבות. מועטים מבני השכבה העליונה קיבלו השכלה אקדמית בבתי־מדרש לרבנים או באוניברסיטאות של תורכיה, דבר שאיפשר להם לשמש כעורכי־דין, שופטים, רופאים ופקידי ממשלה גבוהים. רוב הנשים מהדור הישן לא זכו לשום לימודים סדירים, אלא אם ביקרו בבתי־ספר מיסיונריים או קיבלו הוראה פרטית, כדוגמת מספר ניכר של גברים. רק ייסודם של בתי ספר מודרניים על ידי חברות מרכז־אירופיות ומערב־אירופיות ונדבנים פרטיים – (בירושלים: בית ספר למל, בתי הספר של חברת כל ישראל חברים בית הספר ע“ש אוולינה די רוטשילד ובתי הספר של ה־הילפספראיין דר דויטשן יודן”) – העלו את רמת השכלתם הכללית של בני היישוב הישן ובנותיו. אך ביחד עם זה – עקב שפות ההוראה הזרות הנוהגות בבתי ספר אלה: צרפתית, גרמנית ואנגלית – הכניסו בהם רוח זרה ושאיפה מסויימת לחיקוי שטחי של הציביליזציה האירופית.

בשכבה הדקה של המעמד הבינוני: סוחרים, בנקאים, חלפנים, רבנים, פקידים גבוהים של הממשלה התורכית ופרדסנים נמצאו מספר עשירים, בחלקם אפילו עשירים מופלגים, אלא שחיו אלה חיי צנע, ועשרם נתבטא אך מעט כלפי חוץ. לעומת זאת חי ההמון הגדול חיים של עוני וויתור על כל נכסי־התרבות. מלבד זאת נמצאה כבר בדור זה שכבה, שחסרה כמעט כליל בקרב העולים שבאו לאחר מכן מארצות המזרח: מעמד זעיר בורגאני של סוחרים קטנים, בעלי מלאכה עצמאיים ובעלי מפעלי תעשייה זעירים, פקידים ומורים, שעליהם נתווספו גם כמה רופאים ועורכי־דין. אלה הסכינו לרמת חיים גבוהה מן ההמון הגדול מבחינת הדיור, התזונה וההלבשה, אבל בדרך כלל הסתפקו אף הם בצורת קיום פשוטה מאד לפי מושגים אירופיים.

בני אותו דור ישן היו בחלקם המכריע תושבי־ערים. רבים מהם התגוררו עדיין בעיר העתיקה של ירושלים; גם בערים אחרות – יפו, טבריה וצפת – ישבו בקרב המוני־העם. אף כשהתחילו לבנות להם בתים מחוץ לחומות העיר העתיקה – בהשפעת תנועת הבנייה החזקה שרווחה בארץ – הותאמו אותם בתים יותר לסגנון הערבי מאשר לסגנון שהונהג על ידי יהודים אירופיים. רק הדור הבא התרגל לדירות בסגנון אירופי. עדיין היו מקיימים בשכונותיהם בתי כנסת, תלמודי־תורה, ישיבות ומוסדות סעד משלהם ושולחים שליחים משלהם לארצות בעלות אוכלוסיה ספרדית. אולם, עם התפתחותם של מוסדות הסעד מיסודם של יהודים אירופיים (קופות סיוע. בתי־חולים ובתי־יתומים) התרגלו חוגי הנצרכים להיזקק לאלה. גם הוראת הנוער עברה ממוסדות הספרדיים לבתי־ספר של נדבנים אירופיים ולאחר מכן של ההסתדרות הציונית. יותר מכול נמשכה כמוסד ספרדי מיוחד הקצבתן של דירות ״הקדש" למשפחות חסרות אמצעים. וכמעשי האשכנזים בני היישוב הישן נמצאו גם בקרב הספרדים בעלי אמצעים, שנטלו להם את זכות היתר של מגורי חינם בבתיהם של הקדשות שונים. אחרי ההתנפלויות על רובע היהודים בחברון בשנת 1929 גדל ״היישוב הישן" של הספרדים בירושלים על ידי הפליטים מחברון, שמקצתם מצאו מקלט בעיר העתיקה, ומקצתם ברחובותיה של שכונת מחנה־יהודה.

מוסדותיהם המרכזיים של הספרדים היו הרבנות הספרדית, עם שיפוטה המבוסס על מסורות קדומות (שכללו, בין השאר, קיפוח רב של זכויות האשה), וועד הספרדים, שמרכזו בירושלים.

רק מעטים מבני הדור שגדל בארץ הרגישו משיכה לחיי הכפר ולעבודה בו, אף כי לאחר הקמת בית הספר החקלאי במקווה ישראל התחיל גם מספר תלמידים ספרדיים ללמוד שם.

שונים באפיים מן הספרדים המקומיים היו העולים מהבאלקן ומתורכיה, שבאו לארץ החל מתקופת העלייה השנייה. חלק מהם פנה לחקלאות והתיישב בכפרים הרטוב, כפר־חטין, בית־חנן, צור־משה ומעברות. אחדים מבני היישוב הוותיק הלכו בעקבותיהם, אבל מספרם של אלה שהחליטו על שינוי כה יסודי באורח חייהם לא היה גדול; חסר להם כל נסיון בעבודה גופנית קשה, ובייחוד הנשים גילו נטייה וכשרון מועטים לעבודה חקלאית.

השפעתם של הציונים יוצאי אירופה, שאתם באו המשפחות הספרדיות הוותיקות במגע, נתגלתה בשטחים אחרים. הדור הצעיר כבר קיבל בבתי־הספר החדשים שבארץ חינוך שונה מן החינוך המסורתי, הדתי גרידא, השתחרר מן החיים המתרכזים רק מסביב למשפחה, והחל להשתתף בחיים הציבוריים של היישוב. רבים למדו אומנות בבתי־הספר למלאכה של חברת כל ישראל חברים, אחרים הוכשרו למקצוע ההוראה או לפקידות על ידי לימודיהם במוסדות חינוך מודרניים אחרים; גדל גם מספר בוגרי האוניברסיטאות של בירות ושל אירופה. אותם בעלי הכשרה מקצועית שיטתית העלו את רמת הצרכים התרבותיים של המעמד הבינוני שהלך והתרחב, והשתווה יותר ויותר לשכבה המקבילה של יוצאי אירופה. גם נשי הדור הזה זכו להשכלה פחות או יותר מושלמת, תחילה בבתי הספר, ששפת ההוראה בהם היתה שפה זרה ואחר כך בבתי ספר עממיים לאומיים. עם זאת לא יכלו להתחרות, בשאיפתן להשכלה מקצועית ומדעית שיטתית בנשים בעלות השכלה אירופית – פרט לכמה מקרים יוצאים מן הכלל.

אותו חלק של הסקטור הספרדי, שהסתגל לחיי היישוב הכללי, כלל גם אחוז גדול של בעלי מלאכה ואנשים מבני מעמד הפועלים בכפר ובעיר שהתהווה אז. בדורות הקודמים היה המקצוע של פועל בכביש או פועל בניין בלתי מצוי בין היהודים, והוא הונהג כאן רק על ידי העולים החדשים מאירופה. בכך השתתפו בייחוד יהודי סלוניקי, שבארץ מוצאם התייחדו לעבודת נמל ושמצאו גם כאן תעסוקה בתור פועלי נמל מנוסים. פעולת הבנייה, שהלכה והתפשטה, יצרה אפשרויות פרנסה טובות לעולים אלה וגם לבני הארץ. גם לבתי החרושת המוקמים נכנסו ספרדים כפועלים. חלק גדול מן הפועלים, וכן נהגים, פקידים נמוכים ובעלי מפעלים עצמאיים זעירים הצטרפו להסתדרות הפועלים והשתתפו בחיי חבריהם לעבודה הלא־ספרדיים בכל השטחים.

הסתגלות מלאה לסגנון החיים שהונהג בארץ על ידי יוצאי אירופה מוצאים אנו רק בקרב בני הדור הצעיר. בנים ובנות מכל שכבות החברה לומדים באותם בתי ספר ומשתייכים לאותם ארגוני נוער כמו הנוער האשכנזי, פונים לאותם מקצועות ונוטלים את חלקם בחיי הציבור; ואם קיימות עדיין סטיות קלות בסגנון החיים, הרי הן הולכות ומתחסלות. בולט ביותר הדבר לגבי נערות ונשים צעירות, שהשתחררו בחלקן הגדול מן המסורות הישנות, עוסקות במקצועות ומסדרות את חייהן בהתאם להשקפות מודרניות. אצלן ניתנת עדיפות מסויימת לעבודה במשרדים ממשלתיים ופרטיים ובחנויות. אחוז לא קטן מבנות המשפחות הספרדיות הוותיקות עובדות במקצועות: מורות, גננות ועובדות סוציאליות, וכן הולך ורב מספרן של אלה, המתכוננות למקצועות אקדמאיים. בשכבות רחבות יותר בחרו להן רבות את המקצוע של פועלת בית חרושת, והמלאכה הנפוצה ביותר היא זו של תופרת. לעומת זאת תקופת התקדמותה של האשה הספרדיה עודנה קצרה מכדי שתוכל לתת את אותותיה באמנות ובחייה הרוחניים של הארץ.

אכן, על יד מספר גדול של מתקדמים ברוח הזמן קיימת עדיין בארץ שכבה גדולה למדי של ספרדים, שלא ידעו להדביק את התפתחותם של האחרים והם שרויים במצב של עוני מוחלט והעדר כל צרכים תרבותיים. עליה נמנים פועלים ארעיים ועונתיים, בעלי מלאכה נודדים, רוכלים ומוכרי תה, שומרים, סופרי סת"ם, וכל אותם מחוסרי מקצוע, שלא הוכשרו לכל עבודה יוצרת וסדירה, והמנצלים עתה אפשרויות מקריות של השתכרות. לצערנו צפוייה סכנת השקיעה באותו מצב גם לחלק מסויים מן הנוער, המקופח עקב תנאי־בית בלתי־נוחים, לימוד בלתי מספיק בבית־ספר וחוסר הכשרה מקצועית. גם בין הנערות יש כאלה הנתונות בסכנה מוסרית – בעיקר מאותן הסיבות

העובדה, שחלק מן הספרדים המקומיים הסתגל כולו להרגלים ולהשקפות שהובאו מאירופה, בעוד שחלק אחר שרוי עדיין במסורת המזרחית, משתקפת גם באספקטים שונים של חייהם. קיימת, למשל – בעיקר במעמדות הגבוהים יותר – נטייה בולטת לבחור בבן זוג או בבת זוג אשכנזיים, בו בזמן שבהמוני העם נערכים נישואי תערובת לרוב עם בני זוג מן העדות המזרחיות השונות. העובדה שלגבי גיל הנישואין עומדים הספרדים בין היהודים האירופיים והמזרחיים, מסתברת מכך שבכמה חוגים ספרדיים נוהגים עדיין הנישואין המוקדמים הרווחים בארצות המזרח. לפי הסטאטיסטיקה משנת 1939 היוו בין הגברים שהתחתנו בגיל 24–20 שנים: האשכנזים 6.5 אחוז, הספרדים 20 אחוז ובני עדות אחרות כמעט 33 אחוז. מבין הנשים, שהתחתנו בגיל 19–15 שנים היו: 5 אחוז אשכנזיות, 8 אחוז ספרדיות ו־18 אחוז בנות עדות אחרות.

מספרים דומים, המראים את עמדת הביניים של הספרדים בין היהודים האירופיים למזרחיים, נקבעו בחקירות בדבר טיב הדירות ומספר החדרים התזונה, ההשכלה שנרכשה בבתי־ספר, המקצועות וכו'. מתוכן מתגלית תמונה של קבוצה, ההולכת וניתקת ממסורתה המזרחית והמסתגלת לסגנון החיים של היהודים מאירופה.

העלייה החדשה    🔗

העלייה החדשה, שהחלה מאז חיסול המאנדאט והקמת המדינה, הביאה לסקטור הספרדי שבארץ תוספת גדולה מדרום־אירופה ומארצות הבאלקאן.

אחת מקבוצות העולים הראשונות שביקשו מקלט בארץ היו יהודים מיוון, רובם מתושבי סאלוניקי. כאמור, עלו רבים מבין יהודי סאלוניקי עוד בימי ממשלת המאנדאט ומצאו בקלות עבודה בתל־אביב ובחיפה בתור סוורים, דייגים ועובדי־נמל. אחרים היו בעלי־מלאכה, תגרים וסוחרים. אחוז מסויים, בעלי השכלה גבוהה, פנה למקצועות אקדמאיים.

במלחמת העולם השנייה עברו על יהודי יוון רדיפות איומות מצד צבאות הנאצים. שלחו אותם למחנות מוות או ביקשו להכחידם בדרכים אחרות. מי שיכול לברוח ברח, קודם־כל לישראל, עד שלא נותרו ביוון אלא כ־ 8,000–7,000 נפש, בערך, מאוכלוסיה של 16,000. בראשונה בוצעה העברה שיטתית של קבוצות־נוער, שחבריהן נתגלו בחלקם הגדול כאלמנט טוב ומוכן לעבודה. אחריהם באו, בהזדמנות הראשונה, בני משפחה אחרים, ובסופו של דבר – משפחות שלמות.

קבוצת ספרדים אחרת שהגיעה עם העליה החדשה הם הבולגארים. בתוצאת התנאים השוררים בבולגאריה היגרו כ־90 אחוז מן האוכלוסיה היהודית, ומהם באו ארצה, מאמצע שנת 1948 עד מחצית 1955, כ־38,000. קשה לקבוע את מספרם של הספרדים ביניהם, הואיל ובסטאטיסטיקה של ממשלת ישראל הם נמנים יחד עם האשכנזים יוצאי בולגאריה; על כל פנים עולים הספרדים במספרם על אלה האחרונים. העלייה הבולגארית, שהיוותה תמיד יסוד מוכשר ובעל תרבות, נמנית גם עתה עם טובי העולים. אחוז גדול ממנה הלך לכפר, מקצתו לנקודות חדשות, מקצתו ליישובים ותיקים, בהם כבר ישבו עולים מבולגאריה. רבים היו עוד לפני עלייתם חברים בהסתדרות הציונית ובארגוני הפועלים שלה, והצטרפו להם גם כאן.

קבוצה נוספת של עולים חדשים המורכבת בחלקה הגדול מספרדים הם יוצאי יוגוסלאביה. גם אלה הוסיפו על קודמיהם מספר גדול של אנשים רבי־תועלת, למודי־עמל ובחלקם גם בעלי הכשרה מקצועית טובה. אחוז מסויים הלך לכפר לעבוד שם, ואילו הרוב התיישב בעיר. רבים כבר הצליחו למצוא שם פרנסה בתור פועלים, בעלי מלאכה או סוחרים. בקבוצת עולים זו מעורר תמיהה מסויימת מספרם הגדול של נישואי התערובת. בעיקר של גברים יהודיים עם נשים נוצריות; ההסבר המתאים בחלק מהמקרים הוא, שנשים רבות החביאו בימי רדיפות הנאצים גברים יהודיים והצילום ממוות.

קבוצה גדולה אחרת של עולים ספרדים מוצאה מתורכיה. לא כל יוצאי תורכיה ספרדים הם. עליהם נמנים בעיקר אלה שבאו מתורכיה האירופית. רוב העולים מהמחוזות האסיאתיים של תורכיה הם תערובת של עדות שונות: ספרדים, עיראקים, סורים וכורדים. בתורכיה האסיאתית מצויים ספרדים טהורים רק בערים ספורות, כגון איזמיר ואנקרה, שאליה עברו יהודים מתורכיה האירופית לאחר היותה לעיר הבירה. שוני המוצא קובע הבדלים ניכרים בין יוצאי שני האזורים, הן מבחינת הטיפוס והן מבחינת השפה, החינוך ורמת התרבות הכללית. מספרם הכללי של עולי תורכיה הוא 40,000 בקירוב; כלומר, כמעט מחצית מכלל אוכלוסייתה היהודית של אותה מדינה (80,000–90,000).

רוב יהודי תורכיה התגוררו בערים קושטא, אדריאנופול (אדירנה) ואיזמיר, באי רודוס (הנתון עתה, כידוע, לשלטון יוון), וכן באנקרה, באורפה, באדנה ובחלקה התורכי של כורדיסטאן, הכולל את הערים ביטליס ודיארבקיר. יהודים ממוצא תורכי גרים גם בעיירות ובכפרים שבאיי הדודקאנס.

מגורשי ספרד שהגיעו לתורכיה מצאו שם אוכלוסים יהודים שישבו במקום מאז התקופה הביזאנטית. הם נקראו רומאניוטים, והסתגלו למהגרים החדשים: קיבלו את שפתם, הרגליהם ובסופו של דבר גם את אופיים של היהודים הספרדים. גם האשכנזים שהיגרו לתורכיה במאה השנים האחרונות מרוסיה, מפולין ומארצות הבאלקאן הסתגלו לחייהם של אחיהם הוותיקים.

בין יהודי תורכיה מתבלט מספר ניכר של סוחרים בעלי הכנסות משטרי־ערך ותעשיינים אמידים, בחלקם עשירים מאד – וביניהם הרבה יצרני טכסטיל ורהיטים – וכן עורכי־דין, רופאים ומהנדסים. אבל לידם קיימת שכבה גדולה של מחוסרי־אמצעים, המתפרנסים בצמצום בתור רוכלים ופקידים נמוכי דרגה. קצתם הם בעלי־מלאכה, ובכמה מקומות מצויים דייגים. אורח חייהם של כל החוגים דומה לזה של שאר האוכלוסיה, ועודנו משקף במידה רבה את קצב החיים המזרחי – למרות שאיפת הקידמה החזקה הרווחת בתורכיה האירופית.

בערים מאורגנות קהילות היהודים טוב למדי והן מקיימות מוסדות סעד משלהן – כגון בתי־חולים ובתי־יתומים – וכן בתי־דין רבניים. הנוער היה מתחנך בבתי־הספר של חברת כל־ישראל־חברים, ובמקצת גם בבתי־ספר של המסיון הצרפתי, האנגלי והאיטלקי. באחרונה נפתחו גם בתי־ספר ממשלתיים. ליד אלה קיימים היו בתי־ספר דתיים ובתי־ספר פרטיים, בהם התחנכו בעיקר בני עשירים.

עד לפני עשרות שנים אחדות היה מצבם הפוליטי של יהודי תורכיה טוב מאד, ורבים מהם עלו למשרות ממשלתיות גבוהות. אולם בראשית מלחמת העולם השנייה התחלחל לתורכיה רעל שנאת הזרים, והתורכים החלו רודפים את המיעוטים שבארצם. עקב זאת חל מפנה לרעה גם בעמדתם של היהודים. בעלי המשרות הממשלתיות הגבוהות הודחו. מצבם הכלכלי של היהודים הורע אף הוא עקב הלאמתם של ענפי משק, שבהם מילאו עד כה תפקיד חשוב, ובגלל הטלת מס רכוש, שחל להלכה על כל התושבים, אולם למעשה נגבה בקפדנות מיוחדת מן היהודים. אם כי להלכה. נהנו יהודי תורכיה עדיין משוויון זכויות גמור, נתערער מעמדם מחמת האנטישמיות שהלכה והתפשטה. בעתונות התנהלה תעמולה אנטי־יהודית גלויה, והם היו חסרי אונים לגביה. שאיפתם העיקרית היתה להימנע ככל האפשר מלעורר תשומת לב. קיומם של ארגונים ציוניים, ניהול מגביות למען הקרנות הציוניות, ואף לימוד השפה העברית בקרב הנוער, אפשריים היו רק בחשאי. הרגשת אי־הבטחון הפוליטי הניעה הורים רבים למסור את ילדיהם למוסדות עליית הנוער, מתוך כוונה להצטרף אליהם לאחר זמן.

חלק ניכר מן העולים מתורכיה מוצאו מאיזמיר, עיר על חוף הים האיגאי, שנתפרסמה על ידי שבתאי צבי. שם קיים היה במשך מאות שנים יישוב יהודי גדול, שנאמד עד מלחמת העולם הראשונה ב־45,000 נפש. לאחר דליקה איומה, בה חרב כמעט כל הרובע היהודי, החלה הגירה גדולה לאירופה, לאמריקה ולמצרים ובמידה מצומצמת גם לארץ־ישראל. עתה, לאחר ההגירות של 1940, 1941 ו־1949, נשארו שם לכל היותר 9,000–8,000 יהודים, שבחלקם אינם אזרחי תורכיה. חלק מן העולים לארץ בא משתי הבירות: מקושטא, הבירה הקדומה, ומאנקרה, הבירה החדשה. חלק אחר מוצאו מן האי רוֹדוֹס, שמשם החלו יהודים כבר מזמן להגר. רבים מביניהם הלכו לקונגו הבלגית; מספר משפחות עלה כבר מקודם לארץ־ישראל, ועתה נצטרף אליהם כמעט כל שאר האוכלוסיה היהודית.

רוב העולים מתורכיה שייך לשכבות מעוטות האמצעים, והם מגיעים לארץ בלא כלום, הואיל ולפני עלייתם נאלצו לפרוע חובות מסים גדולים. תחילה לא יכלו לצאת אלא בחשאי, מכיוון שהממשלה התנגדה להגירתם. מצב זה נוצל על ידי חברות הספנות התורכיות, שנטלו מן האנשים את רכושם האחרון.

אולם ליד מחוסרי־האמצעים יש בתורכיה מספר אנשים המשתייכים למעמד הבינוני. אחדים משכבה זו היו מוכנים לעזוב את מסגרת חייהם הנוכחית בתורכיה, לו ראו במדינת ישראל סיכויים להצלחה עסקית. אחרים נמנעו מלעלות מתוך אי־רצון לשבת במחנות עולים, שמהם הזהירו עולים את ידידיהם בתורכיה. גם כאן, כדוגמת ארצות אחרות, מועטת ביותר הנטיה לעלות בין חוגים בעלי האמצעים. אחוז גדול מאלה שעלו בשנים האחרונות חזר בינתיים לתורכיה.

בין העולים הספרדים מתורכיה מוצאים אנו הרבה אנשים חרוצים, המוכנים להתפרנס כאן מעבודה פרודוקטיבית, אלא שלא היה להם עד כה כמעט כל נסיון בעבודה חקלאית. לפי סידור דירותיהם וכל אורח חייהם מורגש, שהביאו אתם מידה מסויימת של תרבות. התאקלמותם בארץ משתהית קצת עקב העובדה, שנשותיהם אינן רגילות בשום עבודה קשה ורובן לא עבדו עד כה אלא במשק ביתן. אשר לשפה, הרי דור ההורים, מלבד שליטתו בלשון התורכית והספניולית, יש לו גם ידיעות בצרפתית, שרכש לו בבתי הספר של החברה כל ישראל חברים; אולם ידיעתו את היהדות מועטת מאד. לעומת זאת קיים בקרב הנוער, שנתחנך מזמן בארגונים מחתרתיים, רצון עז להכיר את היהדות ולהתכונן בבתי־ספר חקלאיים וביישובים כפריים לעבודת אדמה.

שונה המצב לגבי היהודים שבאו מאזורי הספר של הרפובליקה התורכית. עמם נמנים גם יהודי אורפה שעלו מזמן והמהווים בירושלים עדה מיוחדת. אורח חייהם של כל אלה פרימיטיבי הרבה יותר. במקום השפה התורכית והספאניולית נפוצה בתוכם הלשון הערבית או הכורדית, ובהרגליהם דומים הם הרבה יותר ליהודים עיראקיים וכורדיים מאשר לספרדים מתורכיה.

העלייה ההמונית החדשה הגדילה מאד את מספר הספרדים בארץ והוסיפה להם הרבה יסודות אינטליגנטים וחשובים. לא נראה הדבר, כי העולים החדשים שואפים להחזרת המצב הקודם, בו היוו הספרדים קבוצה מיוחדת ביישוב, עמדו בניגוד מסויים לאשכנזים ואף לא רצו להימנות עם העדות המזרחיות. אדרבא, שואפים הם להתמזג בהקדם האפשרי עם כל חלקי היישוב. מרובות הן נקודות המגע בין הספרדים ובין היהודים האשכנזים מצד אחד ויוצאי ארצות המזרח מצד שני; על כן מסוגלים הם להמשיך בתפקידם כחוליה מקשרת.

 

ב. צפון־אפריקה    🔗

מקום חשוב בין נפוצות ישראל בעולם כולו תופסים היהודים שבצפון־אפריקה. פזורים הם על פני שטח ענקי, ששונים מאד בו תנאי האקלים ושאר תנאי הטבע – חוף־ים, מדבר, הרים גבוהים וערבה – ומחולקים הם בין כמה ארצות בעלות תנאים מדיניים וכלכליים שונים. בכל זאת מהווים הם – על־אף הבדלים מסויימים – קבוץ אחיד, הנבדל מקיבוצי יהודים אחרים מבחינת הטיפוס, השפה, המסורת ואורחות החיים. יישובים יהודיים קיימים בכל ארצות צפון אפריקה – מארוקו, אלג’יריה, טוניסיה. טריפוליטניה ומצרים, בייחוד בערי הנמל ובאזורים הסמוכים לחוף הים. כל אוכלוסייתם הגיע לפני העלייה הגדולה לישראל לשש מאות אלף נפש, בקירוב.

מארוקו    🔗

בין ארצות צפון־אפריקה מארוקו היא בעלת האוכלוסיה היהודית הגדולה ביותר – כ־ 280,000 נפש עד תחילת העלייה לישראל – המרוכזת בעיקר בערי החוף האטלאנטי: בקאזאבלאנקה, עיר הנמל הגדולה, ברבאט, עיר מושב הסולטאן, השלטונות של הממשלה השריפית ושל האדמיניסטראציה הצרפתית, במוגדור ובאגדיר. יהודים יושבים גם בהרי האטלס ובאיזור מדבר הסהרה. בפנים הארץ יושבים היהודים בערים הגדולות פאס, מראכש. מכנאס ובמספר כפרים; בקרבת הגבול האלג’ירי מצויה אוכלוסיה יהודית גדולה למדי בעיר וג’דה. בחלקה הספרדי של מארוקו יושב רוב היהודים בערים תטואן ומלילה. בדומה לאוכלוסיה הכללית, שהיא תערובת של ערבים, ברברים וכושים, מהווים גם היהודים מזיגה של קיבוצים שונים. הגרעין הם צאצאיהם של אלה שבאו עוד בימי קדם, אולי עם יורדי־ים פיניקיים, ושאליהם נצטרפו לאחר מכן – בפרט לאחר חורבן בית שני – גולים מארץ ישראל והארצות השכנות.

כנראה נתגיירו גם שבטי ברברים – בתקופה שלפני קום האיסלאם – ונתמזגו עם היהודים. בימי הרדיפות בחצי האי־הפירינאי ולאחר הגירוש משם נתווספו על אוכלוסיה זו יהודים מספרד, שביקשו מולדת חדשה בערי הנמל של צפון־אפריקה. לרגל עליונותם התרבותית ושוני הלשון והמנהגים התרחקו תחילה מן היהודים המקומיים, אך לימים נטמעו בהם.

יהודי מארוקו מדברים בעיקר דיאלקט ערבי מעורב במלים עבריות המכונה ערבית־יהודית. כל אלה שביקרו בבתי־הספר של חברת כל ישראל חברים או של הממשלה הצרפתית, וכן רבים אחרים, שבאו במגע עם צרפתים, שולטים גם בשפה הצרפתית. בצפון הארץ רבים עודם מבינים ספאניולית, מאחר שבשטח החסות הספרדית שגורה הלשון הספרדית החדשה.

עד ראשית המאה העשרים היו יהודי מארוקו נתונים לדיכוי חמור ובכמה אזורים כמעט לתנאי עבדות. הועסקו בעבודות כפייה והיו כפופים לתקנות מבישות. הצטרכו ללבוש בגדים שונים משל המוסלמים – גלימה שחורה רחבה וכיפה שחורה – ובצאתם מחוץ לגיטו מחוייבים היו לחלוץ את הנעליים. הרובע היהודי, הקרוי ״מלאח", היה מוקף חומות, ששעריהן נסגרו בלילה. ברחובות ובבתים שררו צפיפות איומה ותנאים סניטאריים ירודים ביותר. נוסף על כך, פרט למסים הגבוהים שהצטרכו לשלם, היו היהודים נתונים לסחיטה מתמדת מצד שליטים מקומיים ופקידיהם, ודבר זה גרם בכמה מקומות להתרוששותם הגמורה. ערותם הרוחנית שגרמה כי בתקופות מסויימות העמידו מלומדים וחכמים דגולים, אפסה במאות שנות הרדיפות ורוב יהודי מארוקו שקעו בבערות. אמנם החזיקו, כמעט בקנאות, במנהגים דתיים מסויימים, אולם אלה שוב לא נבעו מהתעסקותם בתלמוד תורה, אלא היו קשורים במסורות בעל־פה או בנוהג שכניהם המוסלמים.

רדיפת היהודים במארוקו, שלפנים לבשה צורה דתית, התחדשה במאה הי“ט על בסיס פוליטי. מאז ומתמיד נאלצו מעצמות אירופה להתגונן מפני שודדי־ים מצפון אפריקה, שהתקיפו ובזזו את אניותיהם ומכרו את המלחים והנוסעים לעבדים. במאה הי”ט – תקופה של מהומות וקרבות קשים בין השליטים המוסלמים – החליטו צרפת וספרד לשים קץ לתקלה ולכונן את שלטונן באותה ארץ של נמלים חשובים על חופי הים האטלאנטי והתיכון. היהודים, שעליהם עברו תקופות ארוכות של רדיפות מצד האוכלוסיה המוסלמית, קידמו בשמחה את פני השליטים החדשים האירופיים. כתוצאה מכך חשדו בהם המוסלמים כי בוגדים הם וחזרו ורדפו אותם רדיפות קשות. שעה שנקבעו זכויות השליטה של הצרפתים, קיוו יהודי מארוקו לשינוי יסודי במצבם, אולם תקוות אלה נתמלאו רק באופן חלקי. עד היום נחשבים הם באותה ארץ מוסלמית אדוקה כ״אנשי חסות", ובתור כאלה הם נתיני הסולטאן בעלי זכויות מוגבלות. הם לא היו מיוצגים בממשלה ולא היו זכאים לשרת בצבא ובפקידות הציבורית. אסור היה להם להחליף את אזרחותם, ואפילו נשים הנישאות לאזרחים זרים נשארות נתינות מארוקאניות. האבטונומיה של הארגונים היהודיים מוגבלת עד כדי כך, שפעולות סעד וכל פעולה עדתית אחרת נתקלות בקשיים גדולים ביותר. בבתי הדין המושתתים על החוק המוסלמי אינם יכולים להופיע כעדים נגד מוסלמים. אמנם ניתנה להם האפשרות לערער על פסקי דין בלתי צודקים בפני בית הדין לערעורים, המורכב מערבים ומצרפתים, אולם יהודי לא יעז כמעט אף פעם להיזקק לשיטה זו אלא ישתדל – במקרים רבים תוך קרבנות גדולים – להתפשר עם יריבו המוסלמי.

אם כי בקאזאבלאנקה ובשאר מקומות שוב אין ה״מלאח" סגור בפני העולם החיצוני בחומות ובשערים הננעלים בלילה, הרי רוב היהודים מתגורר עד היום ברחובות מיוחדים, בהם שוררים תנאי דיור קשים ביותר. הסמטאות צרות, מחוסרות כל סאניטאציה ונקיון ומלאות עד אפס מקום. כל עבודות הבית, לרבות תפירה, נעשות על הרצפה. ואפילו אצל בעלי אמצעים, שיש להם מיטות, ישנים כמה אנשים במיטה אחת. בתוצאת הדבר רווחות בכל מקום מחלות עיניים ומחלות עור שונות ותמותת הילדים גבוהה. מספר העיוורים – כתוצאה של חוסר טיפול או טיפול על ידי רופאי אליל – מבהיל, ורבים מהם מתפרנסים מפשיטת־יד.

בשנים האחרונות עשה ״אוזע", ארגון הסעד היהודי לשמירת הבריאות. מאמצים גדולים להעלאת רמת בריאותם של יהודי מארוקו. אולם עבודתו נפגעה מן האמונות הטפלות הרוחות בקרב האוכלוסיה והגורמות להם להעדיף את השימוש בתרופות־רוח וכישוף על פני טיפול רפואי נאות.

רוב היהודים במארוקו ותוניסיה הם סוחרים זעירים ורוכלים. מצויים גם בעלי מלאכה, בפרט חייטים וסנדלרים, רצענים ובורסים, צורפי זהב, כסף ומתכות אחרות, וכן מספר של פקידים פרטיים, פקידים של הממשלה הצרפתית ומורים בבתי־ספר יהודיים. פועלים יהודיים מצויים בתעשיית־המזון ובבתי־חרושת היהודיים, ואילו עבודת הבנייה, סלילת הכבישים וכל שאר עבודות גופניות קשות נעשות אך ורק בידי לא־יהודים. אין גם.איכרים יהודים, חוץ ממספר מצומצם של בעלי גינות ופרדסים בכפרי הדרום. רבבות אנשים חסרים כל מקצוע ותלויים בחסדי קרוביהם ויהודים אמידים. בפרט שרויים בעוני. קיצוני תושבי הכפרים שבפנים הארץ, וגדול בתוכם אחוז החולים והעוורים.

הנשים היהודיות בפנים הארץ אינן נבדלות אלא במעט ברמת השכלתו מן המוסלמיות. בדרך כלל אין בנות העיר רגילות לעבוד מחוץ לביתן– פרט למספר מצומצם של תופרות וכובסות וכן של נערות או אלמנות העובדות בתור עוזרות או אומנות בבתיהם של יהודים עשירים. בכפרים אין להן בכלל כל אפשרות להשתכר משהו בעבודת־חוץ.

מספר מסויים של נשים בערים חי בצורה מוסתרת מן הזנות, הנחשבת כאן – כבהרבה ארצות מזרחיות – למקצוע שווה ערך לשאר מקצועות הנשים. לפנים היה מעמדה של האשה היהודיה ירוד מאד, וריבוי הנשים היה חזון נפרץ. רק בדור הצעיר פחת נוהג הביגאמיה במידה ניכרת.

מלבד שכבה רחבה של עניים מצויים גם עשירים, וביניהם בעלי רכוש גדול מאד. אלה חולשים על ענפי־מסחר חשובים ומקיימים יחסים טובים עם ערבים וצרפתים. מספר בעלי מקצועות אקדמאיים – רופאים, רופאי־שיניים, רוקחים, עורכי דין ומהנדסים – אינו גדול, אבל עומד בסימן עלייה. משפחות העשירים גרות בבתים גדולים בשכונות הטובות ביותר שבערים, מעסיקות משרתים מרובים, והם נוהגים תפנוק במלבושם, בתכשיטיהם, בסעודות פאר, במכוניות יקרות ובנסיעות לחוץ לארץ. אמנם.בפנים הבית שוררים עדיין במקרים רבים תנאים פטריארכאליים, פשוטים מאד, ורמת ההשכלה, על פי רוב, אינה גבוהה כלל.

עד לפני יובל שנים ביקר רוב הנערים משך שנים מועטות ב״חדר" פרימיטיבי וגדל ללא השכלה כללית; וקטן ביותר היה מספר הנערות שזכו להוראה. מצב זה השתפר בהרבה בשני הדורות האחרונים בעקבות פעולתה של חברת כל ישראל חברים, שהקימה במקומות רבים בתי־ספר לבנים ולבנות. היא גם מאפשרת לצעירים מוכשרים להתמחות בצרפת בתור מורים ובעלי מקצועות אחרים.

בשנים האחרונות קנתה לה גם חברת ״אורט" זכות רבה בהקמת בתי־ספר מקצועיים.

גלי עלייה קודמים    🔗

מראשית האלף השני לסה“נ נודע לנו על עדות יהודים צפון־אפריקאנים בארץ־ישראל. דומה שלאחר חורבן בית שני ופיזור העם ברחבי תבל, היו יהודי צפון־אפריקה הראשונים, שחזרו להתיישב בארץ־ישראל. גם הנוסעים המפורסמים מספרד בימי הביניים, שיצאו לחפש את עשרת השבטים – בנימין מטודילה, יהודה אלחריזי, – מצאו בארץ עדות ניכרות של יהודים מארוקאניים. בפרט בימי רדיפות עברו רבים לארץ־ישראל, ביניהם גם הרמב”ם והרבה מלומדים אחרים אנשי שם. (משפחת הרמב"ם ברחה מפני רדיפות המייחדים הקנאים מספרד לפאס, אך גם שם לא מצאה מנוח ועברה לפוסטאט שבמצרים). במאה שלאחר הגירוש, כשהגיע מספר העולים הספרדים, לאט לאט, לממדים ניכרים נמצאה עדה מארוקאנית נכבדה בצפת; רבים מאנשיה נצטרפו למקובלים. במרוצת הזמן קיבל רוב המערביים את שפתם ומנהגיהם של הספרדים ונטמעו בהם בחלקם הגדול. לימים התיישבו יחד אתם גם בירושלים, בחברון, בטבריה ובחיפה.

גל חדש של עולים הגיע במאה הי“ט, בערך, כשסבלו היהודים שוב מן המריבות בין השליטים המארוקאניים וממלחמתם עם צרפת. בשנת 1854 באה קבוצת עולים ירושלימה, וביניהם אנשים מלומדים, חסידים ואמידים בהנהגת ר' דוד בן שמעון (הדב"ש). אחריהם באו משפחות נוספות, שהתיישבו – מסביב לבית הכנסת ״פורת יוסף” שבעיר העתיקה ובשכנות למוסלמים המארוקאנים שגרו שם. ביניהם היו הרבה אנשים מחוסרי כל אמצעים, שחשבו להתפרנס כאן מתרומות בני ארצם. קבוצה אחת של יהודים צפון־אפריקאניים חזרה בפחי־נפש לארץ מוצאה; אחרים ייסדו לאחר מכן שכונה משלהם מחוץ לחומה (בקרבת המקום בו עומד כיום בניין פאלאס"). בשנת 1863 פרשו מן העדה הספרדית, שאליה נצטרפו תחילה. ואירגנו עדה משלהם (עדת היהודים המערביים), שערכה באופן עצמאי מגביות בארצות צפון־אפריקה. כמה מהם חיזרו בראשונה בתור רוכלים ובעלי־מלאכה בכפרי הערבים, אחרים עסקו בעשיית אוכפים לגמלים ולחמורים, בסנדלרות, בחייטות ובשאר אומנויות, אולם היו בין העולים גם רבים – ובכללם זקנים ואלמנות – שלא היו מסוגלים לכל מלאכה המפרנסת את בעליה. מקצתם השתקעו בחברון, בטבריה, בצפת ובמקומות אחרים.

ייתכן שריבוי הזקנים והבלתי פרודוקטיביים בזמן הראשון הוא שגרם לכך, שחלק גדול מן היהודים המארוקאניים בארץ נשאר עני ונבער מדעת. אמנם הגיע אחוז מסויים מאלה שפנו למסחר לדרגת אמידות והשכלה ולעמדות כבוד; אחרים מצאו מחייתם בתור בעלי מלאכה, בפרט בדור השני של עולים אלה, שזכה להכשרה יסודית בבתי הספר המקצועיים של חברת כל ישראל חברים. אבל במשפחות מסויימות עברו אי־הפרודוקטיביות והדלות בירושה מדור לדור. תופעות אלה הוחמרו מחמת גורמים חיצוניים: במלחמת העולם הראשונה נאלצו גברים רבים לשרת בצבא התורכי ונפלו בקרב או מתו ממחלות, בהניחם אלמנות ויתומים חסרי מחייה. לאחר מכן, בימי פרעות הערבים, הוכרחו משפחות רבות לברוח מחברון ומירושלים העתיקה, תוך נטישת רכושם; רבים ביקשו מקלט בשכונה הירושלמית מחנה יהודה, אך גם בטבריה ובחיפה נשאר חלק מסויים בלתי עצמאי מבחינה כלכלית – במקצת מפני שנהגו זמן רב למדי להתפרנס מ״חלוקה". בקבלת התרומות השתתפו תמיד במידה מיוחדת הישישים והישישות. שישבו ופשטו יד סמוך לכותל המערבי ובדרך אליו, ושגרו בתנאים עלובים בבתי־הקדש. ביניהם היו הורים של בנים שהיגרו לאמריקה וניתקו במשך הזמן את יחסיהם להורים; הגירה זו היתה גדולה מאד בייחוד בין המערביים מבני היישוב הישן.

המערביים שפונו מהעיר העתיקה בימי מלחמת העצמאות סודרו בשכונות אחרות של העיר, בהן גדולות יותר אפשרויות הפרנסה. חלק גדול מן הנוער עבר למקצועות פרודוקטיביים. כבר בדורות הקודמים רווחה בקרב המערביים נטייה לפקידות – תחילה בממשלה התורכית, לאחר מכן בממשלת המאנדאט; גם עתה מכהנים רבים במשרות אחראיות או בדרגות נמוכות בממשלת ישראל ובמפעלים פרטיים. אמנם יחד עם זה קיים עדיין בכמה חוגים שיעור גדול למדי של אבטלה. עזובה ועבריינות. אחת הסיבות לכך הוא החינוך הלקוי והבלתי מספיק שקיבלו רבים מן הצעירים. רק חלק מתלמידי בתי־הספר העממיים גמר את חוק לימודיו; אחרים לא ביקרו אלא ב״חדרים" של עדתם – מוסדות לא משוכללים מכל הבחינות; עוד לפני שנים אחדות למדו רבים בבתי ספר של המיסיון, בהם לא קיבלו, כמובן הכנה להתקשרות אל נוער היישוב. נטייה מסויימת לאלימות הניעה לאחר מכן חלק מן הצעירים להשתתף במעשי טירור. וכן השפיעו לרעה על חלק מן הנוער הכפייה הדתית מצד ההורים, דבקותן של משפחות רבות במנהגים שהביאו אתן ממארוקו ובדיאלקט הערבי המדובר שם, ואף גירושיהם או הפרדתם של ההורים. לעומת אותם חוגים מפגרים וזקוקים לעזרה סוציאלית מתמדת עומדים אחרים, הממלאים תפקיד חשוב במסחר, מצליחים בתור מורים, סופרים ובעלי מקצועות חפשיים, מגלים השתתפות ערה בחיי הציבור ותופסים עמדה נכבדה בחברה.

בעקבות העלייה החדשה גדל בארץ במדה רבה מספר היהודים מצפון־אפריקה. מאז הקמת המדינה ועד סוף 1956 עלו כ־175,000 יהודים, מרביתם ממארוקו. בין העולים החדשים קיימים הבדלים גדולים ברמת השכלתם ותרבותם וביחסם לארץ. אלה מביניהם – בייחוד הצעירים – שישבו מזמן בקאזאבלאנקה, ברבאט ובערים אחרות למדו בבתי־ספר מסודרים; אחדים קיבלו גם השכלה אקדמאית או הכשרה מקצועית אחרת, ורגילים הם לעסוק במשלח־יד באופן קבוע. רבים היו פעילים במארוקו במסחר, בפקידות או בתור בעלי־מלאכה. אולם אלפים ממרכזה של הארץ, או מאלה שישבו שנים באפס מעשה בקאזאבלאנקה, משוללים כל השכלה כללית ומקצועית ואינם רגילים בשום עבודה. לכן מתקשים הם להסתגל כאן לחיי עבודה, בייחוד לעבודה חקלאית, ולחיות בכפרים ולא בעיר. הנשים רגילות בעבודה עוד ות מהגברים, ושיעור הבערות המוחלטת גדול אצלן ביותר. בו בזמן שרבים עושים מאמץ רציני להתאקלם כאן, חזרו אחרים למארוקו, וזאת מסיבות שונות. היו אלה שהביאו אתם רכוש ונוכחו כי אין מצב העניינים בארץ מבטיח רווחים גדולים, וכן כי שיטות העסקים כאן שונות מאלה שהסכינו אליהם. אחדים לא יכלו להתרגל לעבודה גופנית ולחיים בריחוק מקום מן העיר. כן התעוררו קשיים פנימיים מהעודף המספרי הגדול של הגברים על הנשים. נוסף על כך חזר חלק מן הצעירים כדי לעזור להורים. החזרה כרוכה בסכנות שונות, הואיל והאוכלוסייה המוסלמית מתייחסת לחוזרים בחשדנות. למרות תעמולתם האנטי־ישראלית של ה״יורדים" המבקשים להצדיק את חזרתם בתיאורים מוגזמים של קשיי הארץ, נמשכה העלייה ממארוקו גם בימים שקטים שם, וגברה עתה עם גבור המתיחות עקב השינויים המדיניים.

חינוך שיטתי של הדור הצעיר להשכלה ולעבודה עלול להפכו לחלק רב־תועלת של היישוב.

מארוקו הספרדית    🔗

בזמן שכפתה צרפת בכוח הזרוע את חסותה על מארוקו (1912) היא באה לכלל הסכם עם ספרד ומסרה למרותה את רצועת החוף הצפונית של הארץ, הנמשכת לאורך הים התיכון. חלקים מסויימים של איזור זה היו כבר לא פעם תחת שלטונה של ספרד, וערי הנמל סכתה ומליליה כלולות היו תמיד בגבולות המדינה הספרדית. מכאן שהיתה לספרד השפעה על האוכלוסיה כולה, ובמיוחד על היהודים, שהתיישבו כאן לאחר גירושם מספרד.

העיר הראשית באזור זה היא תטואן, שבה קיימת גם עדה יהודית מימי הגירוש הראשון מספרד (1391). תטואן היהודית נתפרסמה בשל חכמיה המובהקים, עד שכונתה בשם ״ירושלים הקטנה"; וגם מבחינת מניין תושביה היתה אחת הקהילות החשובות בצפון מארוקו. אוכלוסיה יהודית גדולה למדי היתה גם באל־קצר אל־כביר, אל־עראיש (לאראש), ובמאה האחרונה במליליה.

האיזור כולו עני ולא מפותח מבחינה כלכלית, ולכן קיימת היתה תמיד הגירה גדולה ממנו. בראשונה, עוד לפני מאתים שנה, היו היהודים פונים אל ג’יבראלטאר, שכבשוה האנגלים, ולאחר מכן, במאה הי"ט, אל טנג’ר, שהתפתחה לעיר בינלאומית חשובה, ואל מעבר לים, אל ארצות אמריקה הלאטינית. זרם ההגירה לאמריקה נמשך עדיין, ונמשכות שמה ביותר השכבות האמידות. רק מעוטי האמצעים עולים לישראל, במיוחד ממליליה ומערי השדה הקטנות שבמערב האיזור. כיום נותרו רק כ־ 12,000 יהודים באיזור, כמחציתם בתטואן.

מבחינה תרבותית וחברתית מהווים היהודים של איזור זה, שהם ברובם הגדול ספרדים טהורים, עם שלשלת הייחוס עד מגורשי ספרד הראשונים, טיפוס מיוחד, השונה גם באופיו משאר יהודי המגרב.

טנג’ר    🔗

תנאי חייהם של היהודים בטנג’ר טובים הם מאשר בשאר חלקי מארוקו. לנמל זה, השוכן על חוף האוקיינוס האטלאנטי, נודעה חשיבות רבה בעיני מעצמות אירופה הגדולות, והן שאפו משך עשרות שנים רבות להכניסו לתחום שלטונן. לפי ההסכם שנחתם בין המעצמות האירופיות בשנת 1906 בספרד, מוסיפה אמנם טנג’ר להיחשב לשטח מארוקאני, אבל השלטון כלו בידיהן. אופייה הבינלאומי של העיר השפיע השפעה חיובית מאד על מצבם החמרי של היהודים בה. מספרם כ־ 13.000, ביניהם רבים שמוצאם מאירופה או שרכשו את אזרחותה של מעצמה אירופית. לאלה נתון היתרון, שאינם נאלצים להיזקק לבית הדין ה״שריפי", המכיר רק בעדים מוסלמיים, אלא רשאים לפנות לבתי־המשפט הקונסולאריים.

במסחר ממלאים היהודים תפקיד מכריע; בידיהם חלק ניכר של המסחר הסיטוני ומרבית המסחר הקמעוני. שכבה רחבה של עשירים דרה בחוילות מפוארות ברובעה היפה ביותר של העיר טנג’ר. לא קיים רובע יהודי מיוחד (מלאח), אבל בני המעמד הבינוני – סוחרים זעירים, עובדי משרדים וחנויות וכו' – ושכבה רחבה של עניים גרים בשכונות הישנות. הודות למצבה החומרי הנוח של האוכלוסיה היהודית ניתן לקהילה לתמוך בנצרכים ביד נדיבה.

רוב הילדים של המשפחות היהודיות־מארוקאניות לומדים בבתי הספר של החברה כל ישראל חברים, ואילו המשפחות ממוצא אירופי מעדיפות לשלוח את ילדיהן לבתי־ספר עממיים צרפתיים וספרדיים ולגימנסיה הצרפתית.

לפנים עלו מספר יהודים מטנג’ר ארצה, יחד עם מארוקאנים אחרים (עדיין מצוי כאן שם המשפחה טנג’י, המראה על מוצא זה). כעת מגלים יהודי טנג’ר – עקב מצבם הכלכלי והמדיני הנוח – התעניינות מועטת בלבד בציונות; אלה החוששים לעמדתם אפילו מצרים את צעדיה עד כמה שאפשר. רק מספר קטן של משפחות עניות ושל צעירים הצטרפו לעלייה המארוקאנית.

אלג’יריה    🔗

כמו במארוקו, קיימות זה מאות שנים רבות גם באלג’יריה קהילות יהודיות גדולות. כאן התיישבו יהודים כנראה עוד בימי הפיניקים והפוּנים ולאחר חורבן הבית השני גדל מספרם. כן נראה הדבר, כי שבטי ברברים בפנימה של הארץ נתגיירו ונתערבו בין היהודים. הוכח שהיו קהילות יהודיות גם בימי שלטון רומי, כשזכתה אלג’יריה לפריחה כלכלית ותרבותית ניכרת, וכן בתקופת ממלכת הוואנדאלים, ולאחר נצחון הערבים על השבטים הילידים. על סף התקופה החדשה התיישבו באלג’יריה מגורשי ספרד ופורטוגל, וכן מהגרים מאיטליה, אף הם צאצאיהם של המגורשים מחצי האי הפירינאי. בימי שלטונם של התורכים נהנו יהודי אלג’יריה מחופש הדת, אולם האוכלוסיה הערבית והברברית הציקה להם לא פחות מאשר ליהודי מארוקו; במקרים מרובים התייחסה אליהם כאל עבדים, שאדוניהם רשאים לנהוג בהם לפי שרירות לבם.

צרפת לטשה זה מאות שנים את עיניה לארץ זו, שראתה בה את שטח התפשטותה הטבעי, והיא ניצלה את חולשתה של תורכיה ושל הדאיים (השליטים) של אלג’יריה, כדי להתחיל בכיבושה בשנת 1830. מסע הכיבוש נמשך שנים אחדות והיה מלווה קרבות דמים עם המתמרדים בפנים הארץ. היהודים סבלו בתקופה זו – אבל יותר הציקו להם המתיישבים הצרפתיים החדשים, שראו ביהודים מתחרים רציניים להשתלטותם על חייה הכלכליים של הארץ. אלה וגם החוגים הימניים במטרופולין התנגדו למתן אזרחות צרפתית ליהודי אלג’יריה, אף־על־פי שאלה עשו הכל, כדי לזכות בשוויון אזרחי והיו נאמנים לצרפת. ההסתה נגדם גבוה במיוחד לאחר שהצליח המדינאי היהודי־צרפתי הדגול א. כרמייה להעביר בשנה 1870 פקודה. שהעניקה להם זכויות אזרחות צרפתית מלאות. היא התנהלה בעיקר על ידי ה״ניאו״־צרפתים, חוגים ריאקציוניים של איטלקים, ספרדים, מאלטיזים וכיו"ב, שזכו לאזרחות צרפתית ולא רצו לשתף בה את היהודים. בימי משפט דרייפוס פרצו באלג’יריה מאורעות דמים (1898), ויהודים רבים נרצחו. רק לאחר שהגיעו לשלטון בצרפת חוגים מתקדמים התחולל גם במצבם של יהודי אלג’יריה שינוי לטובה והם נהנו הנאה מלאה מהזכויות שהוענקו להם. מעתה ניתן להם להתפתח ללא הפרעה מבחינה כלכלית. החלה עלייה גדולה במצבם, שהועמדה בסכנה רק בימי מלחמת העולם השנייה, כשחשבה ממשלת וישי, בהשפעת תעמולת הנאצים, לבטל את שוויון זכויותיהם. יחד עם זאת גברה בקרב האוכלוסיה האלג’ירית ההכרה הלאומית, ובזה גם ההתנגדות למיעוט היהודי. עקב זאת התעורר בחוגים רחבים רגש של אי־בטחון, אף־על־פי שהמצב החוקי והכלכלי ממשיך להיות טוב.

מספר יהודי אלג’יריה מגיע ל־ 150,000, בקירוב, והם גרים ברובם בערים אלג’יר, אוראן וקונסטאנטין, וכן גם בתלמסאן שבקרבת הגבול המארוקאני. גם בפנים הארץ עד קצה מדבר סהרה, יש כמה וכמה עיירות בעלות אוכלוסיה יהודית. יהודים ממלאים תפקיד חשוב במסחר הסיטוני והקמעוני, בתור בנקאים ונציגי פירמות זרות, וכן בתור בעלים של בתי מלון וקולנוע; אלפי עובדים מועסקים על ידיהם. כן מצויים יהודים במקצועות חפשיים – בתור רופאים, רופאי־שיניים, עורכי דין, מהנדסים מורים ועתונאים. מספר רב למדי משמשים בפקידות הנמוכה והבינוניות – אך גם בתפקידים אחראיים – באדמיניסטראציה הצרפתית המקומית. ברכבת, בדואר ובשאר שירותי ציבור; מצויים גם חיילים מקצועיים וקצינים. היהודים פעילים בכל ענפי המלאכה; במיוחד בולט חלקם במקצועות חרשי־הזהב והכסף והתכשיטים. אמנם במקרים רבים סוחרים הם יותר מאשר בעלי־מלאכה. רב מספרם של החייטים והתופרות, הסנדלרים והנגרים, החשמלאים והמכונאים. נפוץ גם מקצוע הנהגות. לעומת זאת – מעטים בלבד עובדים בבניין ובחקלאות; וגם בין המלחים, הדייגים ופועלי הנמל כמעט ואין יהודים.

הגיטאות שהיו קיימים בערי אלג’יריה, ששעריהם היו נעולים בלילה, שוב אינם בנמצא. אם כי חלק מן היהודים – בייחוד מעוטי האמצעים – עודם מתרכזים ברבעים מסויימים, הרי הרוב מתגורר בין ערבים ואירופים, לפעמים בבתים מפוארים.

באלג’יריה לא קיימת רשת בתי ספר של כי"ח. הנוער לומד בבתי־ספר ממשלתיים צרפתיים, ורק חלק ממנו מבקר גם בשיעורי הדת, המאורגנים על ידי הקהילות או במוסדות תלמוד־תורה. ידיעותיהם של הצעירים אינן מרובות.

כללו של דבר: יש הבדל רב בין התנאים בערי הצפון ובין אלה שבדרום, בקצה המדבר. בדרום, בנאות מזאב, פחותה השפעת האדמיניסטראציה הצרפתית, והתרבות הצרפתית אינה מגיעה למקומות המרוחקים. לכן חסרים היהודים הגרים שם הגנה מפני איבת האוכלוסיה המקומית ובורחים מן היישובים הקטנים אל ערי החוף. כאן קיימת נטייה חזקה להתבולל בצרפתים הקולוניאליים, דבר המתבטא בלבוש, בשפה ובמנהגים. צעירים רבים, בפרט אלה השואפים למשרות באדמיניסטראציה או המבקשים קשרי עסקים עם הצרפתים, משתדלים מאד להעלים את יהדותם. רק חלק זעום של הנוער משתייך לארגונים ציוניים, הנאלצים לפעול בצנעה ככל האפשר, על מנת לא לעורר את כעסה של האוכלוסיה.

על אף אופיין הפטריארכאלי של המשפחות, שלפיו כפופים הילדים לגמרי לרצון האב, ולמרות התנגדות האבות לעליית בניהם לישראל, התנדבו במלחמת השחרור צעירים מאלג’יריה לצה"ל. גם העלייה הגדולה מאז הקמת המדינה הביאה ארצה יחידים ומשפחות, אלא שמספרם קטן בהרבה מזה של היהודים המארוקאניים. חלק מן האנשים, שבא ארצה בתקוות מופרזות. חזר בינתיים לאלג’יריה, ומאז פחתה עוד יותר העלייה משם.

תוניסיה    🔗

גם בתוניסיה ישבו יהודים זמן רב לפני חורבן בית שני. בקרבת המקום שעליו משתרעת כעת העיר תוניס – בירת הארץ, עמדה בירת המדינה. הפיניקית, קרתאגו, והיסטוריונים קדמונים מזכירים את חלקם של היהודים בחיי המדינה הפונית. במאה השנייה לסה“נ, כשנקם הדריאנוס קיסר נקמת דמים ביהודים על התקוממותם בשלטון רומי, ברחו כנראה רבים מפליטי החרב אל מעבר לגבול התוניסי. גם במאה החמישית והשישית לסה”נ, ימי שלטונם של הוואנדאלים המזרח־גרמניים, מוסרים סופרים רומיים על מציאותם של יהודים, שזכו כנראה ליחס הומאני מצד המושלים. עם כיבוש רומא העבירו – לפי המסופר – הוואנדאלים את אוצרות בית המקדש של ירושלים, שהיה שמור שם מאז חורבן הבית, לקרתאגו – אולי על פי דרישתם של נתיניהם היהודים. לעומת זאת סבלו היהודים בשטחים שהיו תחת שלטון ביזאנץ, ובמיוחד בימי הקיסר יוסטיניאן, שמפקדיו נגשו אותם. כשהוחלף שלטון ביזאנץ בשלטון הערבים, הוטב המצב בהרבה. מספרם גדל במאות הט“ו–הי”ז עם בואם של יהודים ממוצא אירופי, מגורשי ספרד וסוחרים מליוורנו, שאף הם מוצאם מספרד ומפורטוגאל.

במחצית המאה הט“ז סופחה תוניסיה לאימפריה העותמאנית, אולם למעשה שלטונו של השער העליון היה רופף למדי בחבל ארץ זה. עם זאת היתה זו תקופה שקטה בחיי הקהילות היהודיות. בסוף המאה הי”ח, ובראשית המאה הי"ט שוב נתחדשו גזירות העבדות והדיכוי, ומצב זה חוסל רק בשנת 1881 עם כיבושה של תוניסיה על ידי הצרפתים, שהכריזו עליה כעל ארץ חסות שלהם. בהתאם למצב בינלאומי זה לא נעשו היהודים אזרחים צרפתיים, אלא נשארו כפופים למרותו של הביי התוניסי, חוץ מאלה שרכשו את האזרחות הצרפתית. מצבם השתפר במידה ניכרת בהשפעת האדמיניסטראציה הצרפתית, ובפרט אופשר להם עתה להופיע בבתי המשפט, הנתונים לפיקוח הצרפתים, בתור עדים נגד בעלי דין מוסלמים. בימי מלחמת העולם השנייה וממשלת וישי הורע יחסם של הצרפתים אל היהודים, אך בסופו של דבר נשמרו זכויותיהם, הואיל והצרפתים הבינו כי אהדת היהודים מביאה להם תועלת מעשית. פרק זמן שלטו אז בארץ הגרמנים – שצבאם נכנס לתוניסיה. היהודים נאלצו לעבוד במחנות עבודה ולמסור כופר נפש בזהב. היו גם אבדות בנפש.

מתוך יישוב של 80,000 יהודים בקירוב, בראשית שנת 1956, חי הרוב המכריע בתוניס הבירה, בקרב אוכלוסיה המורכבת מהרבה יסודות אירופיים ואפריקאניים – ערבים, ברברים, צרפתים, איטלקים, מאלטיזים, קפריסאים. ספרדים, יוונים וכו'. ל־ 55,000 יהודים, בערך, שבבירה מתווספים כ־25,000 בביזרטה, סוסה, ספאקס, גאבס, באי ג’רבה, ובמספר ערים שבדרום הארץ. היהודים היושבים בעיירות ובכפרים בדרום הארץ נבדלים מאלה שבערי החוף באורח חייהם הפרימיטיבי.

התנועה האופיינית לאוכלוסיה היהודית לעזוב את המקומות שבהם מספרה קטן, מאחר ששוב אין לה אמצעי קיום, הגיעה עתה לממדים של חיסול מוחלט של עדות קטנות. אלה עולים לארץ־ישראל או עוברים לעיר תוניס, וכתוצאה מכך קיימת צפיפות רבה ברבעים מסויימים.

היהודים מילאו תפקיד חשוב בהתפתחות הכלכלית והתרבותית הגדולה של הארץ במשטר החסות הצרפתי. הם משתתפים בענפי המסחר והתחבורה השונים ונוטלים חלק ער בהפצת השפה והציביליזאציה הצרפתית. בעיר תוניס, המכונה תכופות ״פריס של המזרח“, קיימות שתי עדות יהודיות, שעד מלחמת העולם השנייה נפרדות היו גם מבחינה ארגונית: ה״גורנים” והתושבים, שבתוכם נבלעו מגורשי ספרד. ה״גורנים“, כלומר הליוורנאים, מוצאם, כפי שמעיד השם, מן העיר האיטלקית ליוורנו. העדה היהודית בליוורנו נוסדה על ידי מגורשי ספרד, שחלק מצאצאיהם נדדו במאות הי”ז–הי"ח לתוניס ופיתחו את קשרי המסחר עם עיר מוצאם. ביניהם סוחרים עשירים מאד, החיים חיי מותרות מובהקים ברובע החוילות היפה שבעיר. העדה הליוורנאית שואפת להסתגל ככל האפשר לאורח חייהם של הצרפתים.

בין ענפי המסחר, בהם יש חלק ליהודים, נפוץ במיוחד סחר האבנים היקרות, הן בעיר תוניס והן באי ג’רבה ובערים הקטנות יותר. בעסקים אלה משתתפים אף היהודים התושבים, גם כסוחרים וגם כבעלי־מלאכה. בחוגי האמידים יש מספר אנשים במקצועות חפשיים, בפרט במקצועות המסורתיים של כל יהודי המזרח: רופאים, עורכי דין, רוקחים ומהנדסים; מלבד זה יש מספר פקידים בכירים באדמיניסטראציה הצרפתית. רבים הם נציגי חברות מסחר זרות או בעלי בתי־מלון, בתי־קפה או קולנוע. לכמה יהודים יש אחוזות של כרמי גפן וזיתים. באחוזות אלה מועסקים על פי רוב פועלים לא־יהודיים. ייצור היין והמסחר בו, רובו בידי יהודים.

אם כי אין יהודי תוניסיה נאלצים לגור בגיטאות, הרי בעיר תוניס יושב רוב האוכלוסיה היהודית הקדומה עד היום ברבעים ובשכונות, שכמעט כל תושביהם יהודים. בזמן האחרון גדל אמנם תהליך הנדידה לרחובות בעלי אוכלוסיה מעורבת: צרפתית, איטלקית וכדו'. תנאי הדיור ברבעים היהודיים קשים מאד, והם הולכים ומחמירים ככל שמוסיפים יהודים לעבור מן העיירות והכפרים שבפנים הארץ אל הבירה. בסמטאות צרות ומבאישות, בבתים ללא אור ואויר, גרים תכופות 10־9 אנשים צפופים בתוך חדר אחד. חלק של שכבה דלה זו – שוכני ה״חארה" של תוניס – פעיל אף הוא במסחר, בין כבעלי חנויות זעירות ורוכלים ובין כעובדים של פירמות יהודיות או אירופיות; מספר מסויים פקידים ברכבת, בדואר ובענפי תחבורה אחרים. לא מעטים בעלי מלאכה: חייטים, סנדלרים ועובדי עור ומתכת. גם מורים ופקידי קהילה מצויים ביניהם. אולם אחוז גדול מאד מובטל לגמרי או עוסק בעבודות אקראי. יש פועלים יהודיים בבתי־חרושת, במאפיות, באטליזים ובמפעלי תעשייה אחרים, במיוחד של יהודים.

זוג צעיר בדמנאת – מארוקו (האשה בת 12)

חדר מגורים ב“מֶלאח” (במארוקו)

שיירה עולה בל"ג בעומר לקבר קדוש בהרי האטלס

שיכון עולים בארץ (בעקיר), צילום ירדנה בן־דור

בדומה למצב בקאזאבלאנקה ובערי אלג’יריה יש בתוניסיה נשים וצעירות, העובדות במשרדיהן של פירמות מקומיות וזרות; אחרות פעילות בתור מורות, אחיות, חייטות ותופרות, וכן במשק־בית.

הציביליזאציה שהובאה לתוניסיה על ידי האירופים, בייחוד הצרפתים, השפיעה במידה רבה על היהודים, בפרט בעיר הבירה. בחוגי העשירים – הכוללים גם חלק מן היהודים הילידים – ואף בשכבה רחבה של מעוטי אמצעים, קיימת נטייה לחקות את הנוהג הצרפתי בכל צורות חיים חיצוניות והדור הצעיר שואף בראש וראשונה לתפוס משרות פחות או יותר גבוהות במינהל הארץ. עקב זאת מבקר הרוב המכריע של הנוער בבתי־הספר הצרפתיים, בין מיסודה של הממשלה הצרפתית ובין מיסודה של חברת כל ישראל חברים, שבהם לומדים מלכתחילה את השפה הצרפתית. רוב האוכלוסיה היהודית מעדיף את בתי־הספר הממשלתיים. נערים מחוגי האדוקים לומדים במוסדות תלמוד־תורה. חלק מן הבנות נשאר ללא כל השכלה.

מתוך שאיפה להידמות לאירופים נוטש הדור הצעיר במידה הולכת וגדלה את מסורת ישראל; בחוגים רחבים השתררה בורות בשטח הדת והמסורת היהודית. מאידך נקלטים ערכיה האידיאליים של תרבות צרפת רק באותה מידה וצורה שהצרפתי הקולוניאלי, שעמו בלבד באה האוכלוסיה המקומית במגע, מסוגל להפיץ את תרבות מולדתו. מה שנראה לילידים כתרבות צרפתית אינו במקרים רבים אלא ציפוי דק של נימוסים חיצוניים, בהם הם מסווים את עצמיותם הצפון־אפריקאנית. כתוצאה מכך עומד הנוער היהודי בסכנה להיתפס לשטחיות ולהקדיש את זמנו לא למאמצים רציניים אלא לשעשועים זולים, ואפילו מפוקפקים, שהובאו מאירופה. ״החלוץ" וכמה מפלגות יהודיות לאומיות, ששלחו את נציגיהן לתוניסיה, משתדלים לבלום נטייה זו לשטחיות. כתוצאה של מאמציהם עלו בימי מלחמת השיחרור מספר צעירים, שהיו מוכנים להצטרף לאחיהם כאן במאבק על העצמאות הלאומית. גם העלייה הגדולה הנוכחית הביאה לישראל הרבה יסודות טובים וחרוצים. אמנם משיג המאמץ החינוכי רק חלק מן הנוער. אחד הקשיים, בהם נתקלת פעולת החינוך, הוא התהום הפעורה בין רמת תרבותן של השכבות הגבוהות יותר ובין הילד מן החוגים העניים והמוזנחים. אפילו הלשון מפרידה ביניהם, הואיל והראשונים מדברים בעיקר צרפתית והאחרונים בלהג מיוחד של ערבית־יהודית, השונה מלשונם המדוברת של המוסלמים. ניגודים אלה מונעים איחוד של צעירים מן החוגים השונים בארגונים משותפים. מכשול נוסף, בו נתקלת העבודה הציונית, הוא השתייכותו של חלק של הנוער היהודי, גם – או דווקא – מן השכבות הגבוהות יותר, אל המפלגה הקומוניסטית, המאפשרת לו להרגיש את עצמו שווה זכויות בחברת ערבים ואירופים.

עבודה חשובה נעשית על ידי ״עליית הנוער“, המכינה קבוצות ילדים ונוער לעלייה. בין הנשים פועלת ״ויצו”, שהישגיה מניחים את הדעת, אם נתחשב בכך, שהיישוב התוניסאי מגלה בדרך כלל נכונות מועטת בלבד לתרום למטרות אידיאליות ולעבוד בעדן בהתמדה.

הרבה יותר פשוטים הם התנאים ביתר ערי החוף: ביזרטה, סוסה וספאקס, ששם עומדים האנשים במגע פחות הדוק עם האוכלוסיה האירופית.

כאמור, שונים מהיהודים בערי־החוף הם היהודים היושבים בדרום הארץ – החל מגאבס, באי ג’רבה ובמקומות אחרים בנאות המדבר. שם מורכבת האוכלוסיה ברובה משבטי ברברים, והיהודים הסתגלו לארחות חייהם הפרימיטיביים. דלות יתרה וגם החשש לרדיפות מצד מוסלמים מוסתים הניעו בשנים האחרונות רבים מתושביהם היהודיים של המקומות המרוחקים לעבור לתוניס. הואיל והם לוקים במחלות עיניים ומחלות אחרות, ובעיקר בגלל פרימיטיביותם, קשה להם להתמצא בחיי הכרך. מהווים הם מעמסה כבדה ליישוב בבירה. חלק מהם עלה לארץ־ישראל.

לציון מיוחד ראוי היישוב באי ג’רבה, שלו מסורות על היאחזותו מימי קדם במקום ושעודנו מעורה עמוק במסורת הדתית. חלק מיהודי ג’רבה שרבים מהם סוחרים עשירים של אבנים יקרות, בא ארצה מאז ראשית העלייה הגדולה.

כאמור, מאז הקמת המדינה החלה עלייה מכל רחבי תוניסיה, בפרט של מחוסרי אמצעים, אבל גם של בעלי רכוש והשכלה. עיקר קושיים בארץ בוא בחוסר כשרונם להסתגל לחיי כפר ולעבודה גופנית. הואיל ובתוניסיה היו רובם סוחרים ופקידים, רגילים הם בחיי עיר, ומשום כך הם שואפים לחיות גם כאן בערים. כמה מהם, שבאו הנה בתקוות שוא, לא הצליחו להתאקלם, ומספר היורדים, דווקא בין בעלי אמצעים והשכלה מסויימת, איננו קטן. מאידך מצויים בין אלה שנשארו בארץ – בפרט בין הצעירים שכבר היו ציונים בתוניסיה – יסודות טובים, המוכנים לחיות חיי חלוצים גם בתנאים קשים.

טריפוליטאניה וקירינאיקה    🔗

בטריפוליטאניה, במדבר לוב ובקירנאיקה היה כבר בשעת חורבן בית שני יישוב יהודי גדול, שהלך וגדל לאחר מכן עקב הצטרפותם של גולים, פליטים וגם שבויי מלחמה. בימי המרד היהודי ב־116/7 לסה"נ השמיד טראיאנוס את יהודי קירינאיקה כמעט כליל. אולם במרוצת הדורות שוב התיישבו יהודים מדי פעם בפעם באותה רצועת חוף פוריה בין הים למדבר, ובעורף שלה. במלחמת העולם השנייה השתתפו חיילים יהודים מארץ־ישראל בקרבות, שהתנהלו באיזור המדבר בין הצבא הבריטי ובין חילות היטלר. הם מצאו אלפי יהודים בבנגאזי, בדרנה, בטוברוק ובמקומות אחרים בקירינאיקה.

בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה היתה הגירה גדולה מטריפוליטאניה; במארס 1950 לא נותרו שם יותר מ־14,000 יהודים, ומאז חלה הגירה גדולה נוספת. בטריפוליטאניה כולה מגיע כעת מספר היהודים ל־3,500, בערך, שרובם יושבים בטריפוליס הבירה. כאן התרכזו תושביהם של המקומות הקטנים בעלי אוכלוסיה יהודית, שלא עלו לארץ, ושברחו מתנאי המצוקה ואי־הבטחון שבמקומות מושבם.

החיילים היהודיים במלחמת העולם מצאו בקירינאיקה תנאים מבהילים. מוקפים ברברים, ערבים וכושים חיו היהודים ביישובים הקטנים במצב של עוני ובערות שכמעט לא יתוארו, מוכי מחלות, בפרט של העיניים והעור. באזורי המדבר נמצאו כפרים יהודיים מתחת לאדמה. אחדים מבני הכפרים הללו החזיקו בהמות־בית ועסקו קצת בחקלאות. תושבי הערים, בפרט בבנגאזי, עסקו בחייטות, בנפחות, בסנדלרות או במלאכה אחרת, אבל רובם היו תגרים ורוכלים. מספר גדול מאד בייחס – וביניהם חולים וזקנים היו בטלים מכל עבודה. הילדים היו מוזנחים לגמרי, נגועים במחלות עיניים ומחלות אחרות, וגדלו ללא כל השכלה. חיילינו נזקקו להם ופתחו כיתות, בהן ניסו ללמד את הילדים ולחנכם.

טובים יותר התנאים בעיר טריפוליס, אם כי גם כאן מופלית ה״חארה" – הרובע היהודי שבעיר העתיקה – ברחובותיה הגרועים, הצפופים והמלוכלכים. שכבה דקה של עשירים, הנוטלים חלק רב במסחר הארץ, גרים בבתים יפים בעיר החדשה. אוכלוסיית העיר מורכבת מאירופים בני ארצות שונות, ערבים, ברברים וכושים; וגם היהודים מוצאם מארצות שונות של אירופה והמזרח. המסחר היה לפנים כמעט כולו בידי מאלטיזים ויהודים, עד שהשתלטו האיטלקים על טריפוליטאניה וסוחרים איטלקיים נטלו את מרבית המסחר לידם. במשטר האיטלקי, שנמשך עד מלחמת העולם השנייה מצאו יהודים רבים את מחייתם בתור סיטונאים, קמעונאים, רוכלים, עובדי מלון, צלמים, סבלים ובמקצועות אחרים הקשורים בתיירות, והם למדו את השפה האיטלקית. עם יציאת האיטלקים קיפח חלק מן האנשים את פרנסתו. יהודים במקצועות אקדמיים כמעט אינם בנמצא, ורמת ההשכלה הכללית נמוכה. אמנם הקימה חברת כל ישראל חברים גם כאן בתי־ספר, וחלק מן הנוער למד בבתי־ספר איטלקיים, אולם הרוב מסתפק במוסדות תלמוד־תורה, הנפגעים קשה מן המחסור במורים מנוסים. חלק גדול מן הילדים נשאר ללא כל לימוד. בין המלאכות תופסות גם כאן החייטות, הסנדלרות וחרושת־הזהב את המקום הראשון. כן יש עוסקים באריגה. הנשים והנערות אינן רגילות בעבודה מפרנסת.

מצב בריאותה של האוכלוסייה היהודית היה ירוד ביותר. בייחוד בפנים הארץ יש מספר גדול של עיוורים ועיוורים־למחצה. חברת ״אוזע" השתדלה לתקן את המעוות, אולם עבודתה נתקלה בקשיים, שהחשובים בהם הם המחסור בכוחות עזר מתאימים והאמונות הטפלות הרווחות בקהל. בארץ פנה חלק מן העולים הצעירים והבריאים לחקלאות, ונתברר כי רבים מסוגלים לתרום תרומה חשובה למפעל הבניין. אולם הדאגה לעולים הזקנים החולים והעיוורים מהווה משימה קשה למוסדות הסעד בישראל.

מצרים    🔗

תנועת הנדידה הגדולה של העם היהודי בזמננו נתפשטה גם באותה ארץ שממנה יצאו, לפני אלפי שנים, שבטי ישראל כדי לתור להם דרך לארץ־ישראל. מאז פיענוחם של כתבי־יד ההירוגליפיים, המעידים כי העברים ישבו במצרים באלף השני לפסה"נ, השתדלו החוקרים לחשוף את הגרעין ההיסטורי שבסיפורי יוסף ופרשת יציאת מצרים.

אחרי חורבן הבית הראשון נמצאו יישובים יהודיים גדולים בארץ זו, שהתחרתה מאות בשנים בבבל ובפרס על השלטון בארץ־ישראל. לאחר חורבן בית שני הכריחו הרומאים את היהודים שנשבו בירושלים להשתקע במושבות צבאיות מיוחדות לשמירת גבול המדבר. בימים ההם ישבו בארץ הנילוס כמיליון יהודים, וביניהם סוחרים גדולים, שהביאו את הסחר הימי לשיא השגשוג, וכן מלומדים חשובים, כפילון ושאר ראשי האסכולה האלכסנדרונית, ששאפו לפשרה בין הפילוסופיה היהודית וההלניסטית.

בקרבות עם היוונים תושבי מצרים, ובפרט לאחר הטבח שערכו ביהודים בשנת 73, ולאחר גירושם של 100,000 יהודים, בערך, מאלכסנדריה, ירדה חשיבותו הכלכלית והתרבותית של מרכז זה של היהדות ושוב לא חזרה לקדמותה. אמנם נוסדו בזמן הרבה יותר מאוחר – במאה השביעית, במשטר הערבים – יישובים יהודיים גדולים בפוסטאט (היא קאהיר) ובאלכסנדריה; ואליהן נמשכו הנוסעים המפורסמים של ימי הביניים. ר' משה בן מימון ( הרמב"ם) השתקע בפוסטאט כרופאו הפרטי של הסולטאן.

ריבוי מקרי ההתנצרות במאות הראשונות לאחר חורבן הבית היה אחד הגורמים להפחתת מספר היהודים במצרים, ואילו בתקופה המוסלמית קרו מקרים של פרישה מן היהדות וקבלת האיסלאם.

בימי הסולטאנים הממלוכים וכן בימי שלטון התורכים (שארך משנת 1517 עד מלחמת העולם הראשונה, אם כי מאז מסע נפוליאון במצרים בטלה השפעתם מפני מעצמות אירופה), עברו על יהודי מצרים זמנים טובים ורעים, לפי קאפריזת השליטים וכושרם לסחוט מהם כסף. מחוץ לקאהיר ולאלכסנדריה נמצאו קהילות יהודיות בפורט סעיד, בסואץ, בדמייט ובערים וכפרים אחרים, עד מצרים עילית. לאחר פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869 זכתה מצרים לעלייה כלכלית גדולה, שממנה נהנו גם היהודים במידה רבה.

יהודי מצרים, שמספרם הגיע לפני 1947 ל־80,000, בקירוב, הם תערובת של יסודות רבים ושונים, ממש כמו האוכלוסייה הלא־יהודית, המורכבת קופטים־נוצרים – צאצאיהם של המצרים הקדמונים – וערבים מוסלמים בתוספת גדולה של אנשים ממוצא אירופי, וכן כושים ואפריקאנים אחרים. אל היישוב היהודי הקדום נתווספו במשך הדורות יהודים מאזורים אפריקאנים אחרים וכן מהגרים מארץ ישראל, מבבל, מסוריה ומתימן. כל אלה התערבו בימי שלטון התורכים בספרדים, שהיגרו במספר רב מארצות ים תיכוניות אחרות ומתורכיה. במאה האחרונה, בפרט מאז פתיחת תעלת סואץ, בא גל חדש של מהגרים ממארוקו, מארץ־ישראל, מסוריה, מתימן ומארצות אירופיות. מייסדיהן של כמה משפחות יהודיות־מצריות, מן העשירות והחשובות ביותר – וביניהם פקידי ממשלה גבוהים – מוצאם מחברון וממארוקו.

במאה האחרונה, עד להתגברותה של הלאומנות המצרית התקפנית, נמצאו היהודים במצב מצויין. אמנם, כמו בכל המזרח, קיימת היתה ברובע היהודי של קאהיר, אלכסנדריה ומקומות אחרים בדלתא ובפנים הארץ שכבה רחבה של עניים ומעוטי אמצעים, שהתפרנסו בצמצום כפקידים פרטיים פקידי ממשלה נמוכי־דרגה, סוחרים זעירים ובעלי־מלאכה. אולם בדרך כלל היה מצבו של מעמד זה טוב מאשר ברוב ארצות המזרח האחרות. לעומת שכבה זו עמדה שכבה של סוחרים, תעשיינים ובנקאים אמידים – ואפילו עשירים מאד – שמילאו תפקיד חשוב במדינה ובחברה. בתי־המסהר הגדולים ביותר היו בידי יהודים, וגם בבנקאות ובבורסה נודעה להם השפעה רבה. בדור האחרון גדל מספר הרופאים, עורכי הדין והמהנדסים, שרבים מהם למדו במוסדות השכלה גבוהים באירופה. עד לדור הקודם נמצאו בחוגים אלה גם פקידי ממשלה גבוהים.

היהודים הנמנים עם שכבה רבת־השפעה זו, רכשו ברובם את האזרחות האיטלקית או אזרחות אירופית אחרת, ושפת דיבורם היתה הלשון האיטלקית, הצרפתית או האנגלית, בעוד ששפתם העיקרית של המוני העם היתה ערבית; בינתיים חדרה שפה זו לכל חוגי היישוב היהודי. היו כאלה, שבחייהם הפרטיים השתמשו עדיין בשפה הספניולית. המוני העם לימדו את בניהם בבתי ספר יהודיים, אבל גם בתי־הספר העממיים והתיכוניים של המסיון משכו אליהם תלמידים רבים.

החיים במרכזים הגדולים היו חיי כרך, בגוון ליוואנטיני מובהק. כמה מן האמידים התגוררו בחוילות־מעין־ארמונות ברבעי העיר היפים ביותר, העסיקו משרתים רבים ובילו חלק מעתותיהם באירופה. גם כאן נפערה תהום עמוקה בין חיי המותרות של העשירים וקיומם העלוב של העניים. זמן רב לא רצו יהודי מצרים לשמוע על הציונות. אמנם הזניחה התנועה הציונית לעסוק בעבודת החינוך שלה בעוד מועד; ומשהחלה בה סוף־סוף, כבר נתגבשה עמדתה העוינת של ממשלת מצרים לציונות, וההכשרה לארץ־ישראל ולימוד השפה העברית לא יכלו להתקיים אלא בסתר.

הלאומנות הערבית הגוברת והתנגדותם של החוגים הערביים השליטים לציונות, שליבוה המופתי מירושלים וחסידיו, הביאה בעשרות השנים האחרונות לידי הרעת מצבם הפוליטי של יהודי מצרים וגרמה עוד לפני מלחמת העולם השנייה להגירת בעלי הון לאירופה, לאמריקה ובמקרים בודדים גם לארץ־ישראל. במלחמת העולם השנייה, כשמצאה התעמולה הנאצית של הגרמנים אזניים קשובות במצרים, החריפה שם האנטישמיות במידה שלא נודעה עד כה ועוררה את היהודים משאננותם. אם עד כה היתה התעניינותם בארץ־ישראל מועטת בלבד, הרי עתה החל חלק מן הנוער להתארגן, בעיקר ב״החלוץ", ולשלוח לארץ־ישראל קבוצות לשם הכשרתן. רבים גם הושפעו מהמגע עם חיילים יהודיים, ששירתו בימי המלחמה בצבא הבריטי.

גם לאחר מלחמת העולם לא רפתה המתיחות בין האוכלוסיה הערבית ובין היהודים, כי אם גברה במידה שהחמיר המצב בארץ־ישראל. בשנים 1947־1945 אירעו מהומות, בהן נשדדו חנויות של יהודים, הוצתו בתי כנסת, נפצעו ונהרגו אנשים. רבים ברחו לאירופה ולארצות שמעבר לים. הרדיפות הגיעו לשיאן לאחר הקמת המדינה ובימי המלחמה בין ישראל ובין מדינות ערב, בפרט לאחר שהפציצו מטוסינו את קאהיר. ההמון שהוסת על ידי ״האחים המוסלמים" התנפל על שכונות היהודים, ומאות נהרגו, ונפצעו בקאהיר, בהסכמתם האילמת, ואפילו בהשתתפותם הפעילה, של הצבא המצרי והמשטרה. מאות אחרים נשלחו על ידי הממשלה למחנות ריכוז במדבר. כל הפקידים היהודיים פוטרו, עסקיהם של הסוחרים שותקו נוסף על כך החלה סחיטה ללא־חמלה של רכוש היהודים. הם נאלצו לתרום לא רק למען הפליטים הערביים מישראל, אלא גם לעצם צרכי המלחמה באחיהם, וזאת במידה שרבים מהם התרוששו ממש.

במסיבות אלו התעורר בחוגים רחבים הרצון לעלות למדינת היהודים הצעירה. התעמולה הציונית, שהיתה אסורה באורח רשמי ושנקבעו לה ענשים חמורים, התנהלה בצורה נמרצת בחשאי, ואנשים מכל השכבות התכוננו לעלייה. ראשונה באו קבוצות צעירים, שנתקבלו כאן להכשרה בקיבוצים; אחרים שאפו להמשיך בארץ את הכשרתם המקצועית שהופסקה. בעקבות קבוצות הנוער באו משפחות מרובות, בעיקר מן השכבות הדלות והבורגנות הזעירה. בעוד שב־28 השנים מ־1919 עד 1947 עלו פחות מ־ 2,000 יהודים ממצרים, הגיע מספרם עד סוף 1950 ל־18,300.

עם שוך המלחמה הוטב המצב במצרים. חוסלו מחנות הריכוז ובוטלו כמה הגבלות. כתוצאה מכך רפתה תנועת העלייה. אולם, נוכח המצב הפוליטי הבלתי־בטוח ושנאת הזרים הרווחת נשאר בלב היהודים החשש למחר. עקב זאת החלה בשנים האחרונות בריחה מן הכפרים והעיירות הנידחות לקאהיר ולאלכסנדריה, דבר שגרם לצפיפות הולכת וגוברת ברחובות היהודיים שם, בו בזמן שאפשרויות הפרנסה פחתו.

חלק מן העולים החדשים ממצרים אורגנו בקבוצות, שעברו לעבודה חקלאית בנגב ובאזורים אחרים; אחרים משלימים עדיין את הכשרתם בקיבוצים. עדיין מוקדם להחליט סופית על הצלחת הנסיון להשריש עולי מצרים בחקלאות. בייחוד לנשים קשה להסתגל לחיי הצמצום ולעבודה בכפר. תוך חיפוש אחרי עבודה שתתאים להרגליהם ותמשוך את לבם מכלים רבים בהדרגה את האמצעים שהביאו אתם. חלק מהם עזב שוב את הארץ. לעומת זאת הצליחו אחרים למצוא דריסת רגל במקצועות מסחריים, וכמה מאלה שלמדו משפטים נתקבלו בתור פקידים לשירות הממשלה.

בין העולים ממצרים לאחר קום המדינה היה גם מספר ניכר של בני העדה הקראית, שהצליחה להכות שרשים בארץ זו כמעט מאז צמיחתה של הכת במאות הח’–ט' לסה״נ. בייחוד גדולה היתה השפעתה בסוף ימי־הביניים, אף כי נתונה היתה למרותה של העדה ה״רבנית", שהיוותה את הרוב. לפני קום המדינה הגיע מספר הקראים במצרים ל־6,000 נפש, בקירוב, ויותר מרבע מהם עלה לארץ־ישראל והתיישב בקרבת רמלה ובאר־שבע ובערים לוד, יפו ועכו.

חבש    🔗

גם מפנים אפריקה באים עולים, אם כי לא במספר רב. הם יהודי חבש (היא ארץ כוש של התנ"ך), הקרויים ״פאלאשים". מדינה זו שכנה לפנים על שפת ים סוף – כלומר, מול חופי תימן, שאתה היא קיימה קשר הדוק – עד שמעצמות אירופה חסמו בפניה את הדרך לים על ידי יצירת המושבות איריתריאה וסומאלילאנד. האוכלוסייה משתייכת לגזע החמי אולם התוספת של דם שמי ברורה, והיא מבדילה אותה יפה – על אף עורה השחום ושערה הצמרי – מעמי הסביבה הכושיים; גם שפתה שפה שמית היא בעיקרה – פרט לכמה אזורים, בהם מדוברות שפות כושיות.

מוצאם של הפאלאשים אינו ברור כל צרכו. בטיפוס הפיזי דומים הם בהחלט לאוכלוסיית הארץ החמית־שמית, וגם שפתם היא זו של שאר התושבים. לפי המסורת (הרווחת גם בתימן) מתייחס חלקו היהודי של העם לבנם של שלמה המלך ומלכת שבא, שמוצאה היה, כביכול, מארץ זו. בדגל המדינה החבשית רואים את האריה של יהודה. מסתבר שלאחר חורבן בית שני הגיע גם לחבש מספר רב של יהודים, ובהשפעתם קיבל חלק משבטי חבש את דת ישראל. לאחר מכן, בעיקר בתקופה הביזאנטית, הוכנס חלק מתושבי הארץ בברית הנצרות. במאה הרביעית והחמישית לסה"נ עדיין התאוננו מסיונרים נוצרים, כי היהודים מכשילים את מאמציהם להפצת הנצרות.

הפאלאשים, שאמונותיהם ומנהגיהם הדתיים שונים מאלה שלנו, יושבים בכפרים משלהם, בסוכות ענפים בעלות גגות עשב, כמקובל בחבש. הם עוסקים בחקלאות ובענפי מלאכה שונים (קדרות, עשיית מכשירים חקלאיים, אריגה וכו'). בכל כפר יש בית־כנסת, הדומה בצורתו החיצונית לכנסייה הנוצריות הכפריות שבחבש.

התלמוד אינו ידוע להם – הוכחה שקיבלו את היהדות בתקופה הטרום־תלמודית – וספרותם הדתית מצטמצמת בחלק מספרי התנ"ך ובמספר ספרים חיצוניים (ספר היובלים, ספר חנוך ועוד). מהם כאלה שנפוצו במיוחד בקרבם (מות משה). לשון הספרים היא געז, שפה שמית מענף השפות הדרום־שמיות.

מנהגיהם הדתיים כוללים גם זבחי בעלי־חיים. הם שומרים בהקפדה את מסורתם המיוחדת בעניין חוקי הכשרות ומנוחת השבת וחוגגים את ראש השנה וחג הפסח. הם מצפים לבואו של המשיח ומאמינים בעולם הבא שבו גן עדן וגיהנום.

הפאלאשים קשורים מאוד לאמונתם, אך ידיעותיהם קלושות. רק מעטים מהם זכו ללמוד בבית־ספר. הילדים המבקרים בבית־ספר לומדים במוסדות מיוחדים של העדה. בודדים בלבד נשלחו ללמוד בבתי־ספר באירופה. זה שלושה דורות שהיהדות העולמית מתעניינת בבעיית הפאלאשים ומשתדלת לקרבם למקורות היהדות ובזה גם למנוע בעד פעולות המיסיון הנוצרי, המנסה לרכוש נפשות בקרב הפאלאשים. מספר מסויים של צעירים למד במוסדות חינוך יהודיים באירופה, על מנת שלאחר מכן יפיץ את תורת ישראל בקרב הפאלאשים. גם כעת באו צעירים וצעירות למדינת־ישראל ומתכוננים למלא תפקיד של מורים בין הפאלאשים.

משפחות הפאלאשים שעלו לישראל רובם אנשים חרוצים ומסתפקים במועט, המסתגלים ברצון לדרכי החיים בארץ.

 

ג. יהודי ארצות אסיה    🔗

סוריה והלבנון    🔗

זה אלפי שנים היו יהודי ארץ־ישראל קשורים קשר הדוק ביהודי שתי הארצות האלה. מסתבר, שגרעינו של היישוב היהודי בסוריה מתייחס לתקופת דוד המלך, שכבש את דמשק, ויש להניח שבמשטרים המתחלפים של אשור, בבל, פרס והסלבקים ישבו תמיד יהודים בשטחים הללו, הסמוכים לארץ־ישראל. בימי שלטון רומא והתהוותה של הנצרות היו כאן קהילות יהודיות גדולות. קהילות אלה גדלו במידה ניכרת לאחר חורבן הבית כשברחו המוני־יהודים לפרובינקיה הסמוכה, שאוכלוסייתה דיברה ארמית. כמותם. שם יכלו לחיות כאזרחי רומא בעלי זכויות נרחבות.

הרבה מאות שנים היוו ארץ־ישראל, סוריה והלבנון שטח אחיד מבחינה פוליטית, הנתון בזה אחר זה לשלטון ביזאנטי, ערבי, ממלוכי ותורכי. הקהילות היהודיות נשתמרו כאן גם בתקופת המלחמות בין שושלות השליטים השונות, בימי הקרבות עם הצלבנים ופלישות המונגולים. במאות השנים שלאחר הפיזור, עד מועד מאוחר בימי הביניים, באו מדי פעם עולי רגל מסוריה לארץ־ישראל, על מנת להתפלל במקומות הקדושים. הנוסעים בימי הביניים מצאו שם מקומות בעלי אוכלוסיה יהודית גדולה; בין אלה יש להזכיר בייחוד את חלב, שירשה את מעמדה של אנטיוכיה רבת־העם ומהוללת־היופי, ושבה הגיעה חכמת ישראל לדרגה גבוהה. לאחר שעברה סוריה לשלטון התורכים – במאה הט"ז – היגרו משפחות ספרדיות מארצות הים־התיכון לבירות, לדמשק ולחלב והתערבו במשך הזמן באוכלוסיה היהודית היציבה. סוחרים יהודיים מצאו כאן כר נרחב לפעולה. פירותיה של סוריה – שזיפים, תאנים ותמרים – יובשו ונשלחו לארצות רחוקות. גם התעשייה התפתחה בתקופה מוקדמת, והושגו רווחים יפים ממכירתם של אריגי צמר וכותנה, אריגי משי יקרים רקומי זהב (משי דמשקאי), וכן של פקעות תולעת המשי, מוצרי זהב, כסף ונחושת מחושלים ורהיטים משובצי צדף. לדמשק ולנמל בירות נודעו חשיבות רבה במסחר בין המזרח למערב. כאן הוטענו על אניות מוצרי סוריה העיקריים – שעמם נמנו גם טבק ושמן זית – ומכאן שולחו בשיירות דרך המדבר סחורות מארצות מערביות, שנועדו למזרח הקרוב והרחוק. במסחר זה השתתפו במידה רבה סוחרים יהודיים, ורבים מהם נתעשרו מאד; לאחר מכן הוטה אותו מסחר מסוריה ומהלבנון עקב פתיחת תעלת סואץ והתפתחותה של מערכת התחבורה המודרנית, וכן פגעה בו דחיקתו של המשי הטבעי על ידי המשי המלאכותי.

מעמדם הפוליטי של יהודי דמשק נתערער חמורות בשנת 1840, עת שהעלילו עליהם עלילת דם. רבים נכלאו, עונו ונהרגו, עד שעלה בידי סיר משה מונטיפיורי, אדולף כרמייה וג’יימס רותשילד לשחרר את ניצולי הרדיפות. מאמצע המאה הי"ט הביאה הרעת המצב הפוליטי וירידת המסחר לידי הגירה של יהודים מסוריה, בפרט לארגנטינה ולארצות דרום־אמריקאניות אחרות, מקום שם ייסדו קהילות גדולות. חלק קטן העדיף להתיישב במצרים ובארץ־ישראל השכנה, ובשתי הארצות הגיעו משפחות מדמשק ומחלב לעמדות חשובות במסחר ובחייהן הפנימיים של הקהילות. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהוכרזו הלבנון וסוריה כמדינות נפרדות במאנדאט צרפתי, נותרו בהן כ־35,000 יהודים. מאז מלחמת השחרור הישראלית ירד מספר זה ל־ 6,000 בערך, בבירות; 4,000. בערך, בדמשק וכמה מאות במחוז חלב.

אמנם בלבנון, שאליו נמלטו יהודים רבים מסוריה, הוסיף המצב להיות נסבל. בבירות, שהאוניברסיטה שלה משכה לפנים צעירים רבים מארצות המזרח ומארץ־ישראל, יושבים עדיין מספר סוחרים אמידים, וכן תגרים זעירים ובעלי מלאכה. כולם סבלו מעומס תרומות הכפייה למען הפליטים הערבים מארץ־ישראל; אך בכל זאת ניתן להם עדיין לעזור ליהודי סוריה בעיקר על ידי האמצעים המתקבלים אצלם מאחיהם שהיגרו לאמריקה.

שנים לפני הקמת המדינה כבר היו בבירות אגודות ציוניות, שהפיצו את השפה העברית בקרב הנוער וארגנו קבוצות צעירים, שלאחר מכן קיבלו הכשרה חקלאית בארץ־ישראל. גם מספר סוחרים עלו ארצה.

שפתם העיקרית של יהודי הלבנון וסוריה היא ערבית; אך רבים, שלמדו בבתי־ספר של חברת כל ישראל חברים, שולטים בשפה הצרפתית, וחלק יודע גם אנגלית. בבית־הספר העממי היהודי בבירות היו לומדים גם עברית. כיום לא יעז איש לדבר עברית אלא בחוג מצומצם ביותר של מקורבים. כל פעולה ציונית, ובפרט העלייה לישראל, אסורה בהחלט. עוד לפני שנים מעטות ישבו גם בערי הלבנון, טריפולי וצידון, מספר משפחות יהודיות, שרויות בעוני קיצוני ובתנאי דיור גרועים ביותר. הן עברו במשך הזמן לבירות, על מנת למצוא שם הזדמנות להגירה.

קשה הוא מצב היהודים שנותרו בסוריה. הקהילות המפורסמות של דמשק וחלב עומדות להתחסל כליל. כאן ישבו דורות של מלומדים, שלא מעטים מהם עלו לארץ־ישראל ותרמו את תרומתם לחייה הרוחניים. גדול היה בסוריה מספר הסוחרים העשירים, ובימי התורכים נמצאו יהודים גם בפקידות הגבוהה. אחרים התפרנסו בתור חרשי זהב, כסף ונחושת, אורגים ובעלי מלאכות אחרות. אולם, לרגל הרעתו הכללית של המצב הפוליטי והכלכלי הלך וגדל מספרם של אלה, שלא היתה להם אלא מחייה מינימאלית. או שהיו לעול על העדה. המצב נתערער בייחוד עם התעצמותה של הלאומנות הערבית, שהיתה מכוונת נגד האירופים וגם נגד היהודים שבמקום. זה שנים היו מסלקים אותם מן הפקידות ומטילים עליהם כל מיני הגבלות בחיי המסחר, עד שגדל מספר המהגרים והיישוב היהודי הלך והצטמצם.

תנאי הכפייה, בהם היו יהודי סוריה שרויים עוד לפני הקמת המדינה – לאחר מכן הגיעה שנאת היהודים לשיאה – מצאו את ביטויים הברור בשנת 1946, עת נאלצו אחדים מנציגיהם להופיע בפני הוועדה האנגלו אמריקאנית בירושלים. רועדים מפחד העידו, כי ממשלתם נוקטת יחס אנושי לגבי היהודים, בו בזמן שכל התנהגותם הוכיחה, כי רק לחץ כבד הניעם למסור עדות כזו. עם פרוץ מלחמת השחרור נהיה המצב ללא נשוא. היהודים שנותרו בדמשק – כ־400 – גרים עתה צפופים בגיטו, אליו הועברו גם בתי תפילה, בית ספר ומוסדות אחרים. הבתים היפים והמרווחים, בהם ישבו מקודם יהודים אמידים, הוצאו מידי בעליהם, ובמוסדות היהודיים שוכנו פליטים ערבים. עקב תשלומי כפייה עצומים לממשלה למען הפליטים הערבים, וגם ממש לצרכי המלחמה בישראל, נתרוששו כל היהודים עד כדי כך, שלולא עזרתם של יהודי בירות וקרוביהם בארצות אחרות היו נדונים לכליה; חלק מזדקק לתמיכתם של מוסדות המיסיון. יש חולים וזקנים, שמצבם הגופני מאלצם להישאר; לעומת זאת מצאו רבים מן הצעירים את הדרך לישראל, למרות איסורי ההגירה החמורים.

קשה באותה המידה כמו בדמשק הוא המצב בחלב, אותה עיר שמאות בשנים מילאה תפקיד כה חשוב בחייהם הרוחניים של היהודים. גם במקרה זה התרכזו אנשי הכפרים בעיר. שרידי הקהילה שרויים בתוהו ובוהו. מאחר שנאלץ בית־הספר של חברת כל ישראל חברים להפסיק את פעולתו לומדים הילדים ב״חדרים" מוזנחים או נשארים ללא לימוד כל־שהוא. כל הנוער שואף להגירה.

העלייה מסוריה, שהיתה קיימת תמיד – בפרט מאיזור חלב – גברה לאחר מלחמת העולם הראשונה. לפני הקמת המדינה היו בארץ 3,000 – 4,000 חלבים וסורים אחרים, שברובם השתקעו בירושלים, ובחלקם בגליל, בשומרון ובמקומות אחרים. בירושלים ישבו תחילה בעיר העתיקה. לאחר מכן עברו לנחלת ציון – רובע בו הקימו שני בתי כנסת – ולשכונות הסמוכות. בראשונה הצטרפו לעדה הספרדית, אולם אחר כך ייסדו עדה משלהם. כמה מן המשפחות העשירות והמכובדות בירושלים, הנחשבות עם העדה הספרדית, מוצאן מחלב, וביניהן סוחרים, עורכי דין ופקידים גבוהים. אבל רוב העולים השתייך לשכבות העניות. הם מצאו עבודה בתור רוכלים סבלים (לפנים חמרים), פועלי בניין ובעלי מלאכה פשוטים, ואילו הנשים עבדו כעוזרות בית. ברם, רבים לא היו מסוגלים לכל עבודה פרודוקטיבית והיו למעמסה למוסדות העזרה הסוציאלית – מסיבות כלכליות או מוסריות. אמנם יושבים בוועד העדה אנשים המרבים לעשות לאחיהם; הודות לאמצעים הניכרים המתקבלים בידם מיהודים סוריים שבאמריקה, מושיטים הם עזרה חשובה גם לאלה, השוכנים עדיין מחוץ לגבולות המדינה.

עיראק    🔗

שיבת יהודי עיראק לישראל היא מאורע בעל חשיבות היסטורית, שאת מלוא משמעותה ידעו להעריך רק הדורות הבאים, ולא אלה שהם עדים לדבר. אותה ארץ שמשה עריסתם של עמים רבים; רבים אחרים עברו בה, כדי להגיע לנהרות פרת וחידקל. מאור כשדים שבדרומה בא אברהם אבי האומה העברית, ואלפי שנים לאחר מכן קם בארץ זו מרכזם הגדול והחשוב של היהודים, שגלו ממולדתם. ומאז נמצאו תמיד יישובים יהודיים גדולים בחלק זה של העולם. במידה מיוחדת גברה התיישבות זו לאחר חורבן בית שני. אלפים נמלטו אז אל הארץ, שנקראה בפי הרומאים מיזופוטאמיה. כאן כמו הישיבות הגדולות של סורא ופומבדיתא, כאן נוצר – בשפה הארמית – התלמוד הבבלי.

יהודי בבל נהנו מאבטונומיה נרחבת, בראשות מנהיגיהם החילוניים ״ראשי הגולה“, שלפי המסורת התייחסו לדוד המלך. גם במאה השמינית, כשעברה בירת הכליפים לבגדאד, שמרו היהודים על מעמדם האבטונומי. אמנם נתגלו אז במשטר המוסלמי זרמים, שביקשו לקבוע חוקים מיוחדים ליהודים ה״כופרים”. אולם הישיבות הגדולות המשיכו להתפתח, ואל ראשיהן – הגאונים – פנו היהודים בתפוצות בשאלות בענייני הלכה והוראה.

בסיפורי ״אלף לילה ולילה" מופיעים תכופות יהודים כסוחרים עשירים, ואמנם נראה הדבר, שמצב היהודים באותה תקופה היה נוח מאד. גל פליטים חדש נתווסף ליישוב שבבבל בימי מסעי הצלב, כשאלפים מארץ־ישראל ומסוריה ביקשו שם מקלט. גדולי הנוסעים של ימי הביניים: בנימין מטודילה, פתחיה מרגנסבורג, יהודה אלחריזי ואחרים מצאו בבגדאד ובערים אחרות קהילות גדולות ומשגשגות של מאות אלפי יהודים. בנימין מטודילה מספר על הכבוד הגדול, שחולקים לראש הגולה בחצר הכליף, ידיד ישראל. הוא מספר גם על הרבה מקומות קדושים, בהם נהגו יהודי בבל לבקר מקדמת דנא: קבר יחזקאל, עליית הגג של דניאל, מקום כבשן האש, בו הושלכו חנניה, מישאל ועזריה, קברי המלכים צדקיהו ויהויכין וכו'. ובכל מקום מצא חכמים דגולים. אולם לאט־לאט חלה ירידה רוחנית, ומרכז העולם היהודי הועתק לחצי־האי הפירינאי.

יש להניח, שקהילות יהודיות רבות – רבבות נפשות – נכחדו במאה הי“ג, שעה שהשתער מצביא המונגולים הולאגו עם חילותיו וכבש את ארם נהריים. אמנם נזקקו השליטים המונגולים לרופאים יהודים, ואפילו העלו אחד מהם לדרגת וזיר עליון של בגדאד, אך בכל זאת ברור, שאלפי יהודים – יחד עם תושבים אחרים – נספו באותה תקופה או ברחו לארצות הצפון עד לקווקאז ולתורכסתאן, או לארצות המזרח: פרס וסין. כמאתיים שנה לא שמע העולם כמעט ולא כלום על יהודי ארץ הפרת והחידקל. רק החל מהמאה הט”ז, כשהוקם שם שלטון התורכים, שוב מתחילות להגיע אלינו ידיעות על כמה קהילות, אם כי קטנות ובלתי חשובות. עוד במחצית הראשונה של המאה הי“ט לא מנו בבגדאד יותר מ־3,000 יהודים. לאחר מכן זרם שמה גל גדול של מהגרים יהודיים מתורכיה, מפרס ומארצות אחרות. בשנת 1920 ישבו בעיראק כמעט 100,000 יהודים בתוך אוכלוסייה כללית של 3 מליונים, בערך. לפעמים סבלו היהודים משרירות לבם של הפחות התורכים ומסחיטותיהם (דבר זה גרם להגירת מספר משפחות למצרים, לסוריה ולהודו); אך בדרך כלל הניח להם ״השער העליון” מידה רבה של חופש. הם פיתחו את מסחרה של בגדאד, וכמה מהם תפסו משרות גבוהות בפקידות.

במשך הזמן נתגלו הבדלים בין האוכלוסיה היהודית בצפון הארץ ובין זו שבדרומה. בדרום, בעיקר בבגדאד, אבל גם בבצרה, בחילה ובערים הקטנות, התפתחה אוכלוסיה עירונית, הדומה מאד באופייה לספרדים העירוניים שבממלכה התורכית. ואילו בצפון, בעיקר במוצול ובערי הנפט קרקוק, סוליימאניה, ארביל, חנקין וכו' וכן בכפרים הסמוכים, התיישבו יהודים מאיזור הרי כורדיסתאן והמשיכו שם בחייהם הפרימיטיביים, הכפריים פחות או יותר. הואיל וליהודים הכורדים יוקדש פרק מיוחד, נסתפק כאן בתיאור התנאים בבגדאד ובדרום.

בגדאד מילאה תפקיד נכבד במסחר העולמי. מכאן נשלחו מוצרי הארץ העיקריים: תמרים, צמר, סוסים גזעיים, גמלים וכו' לארצות הצפון וכן – על פני נהר חידקל – בסירות לבצרה; בבצרה הוטענו על אניות המהלכות בים ונשלחו למזרח הרחוק. לחשיבות מיוחדת זכתה בגדאד בהובלת הסחורות, שהוחלפו בין אירופה ובין המזרח הרחוק, ושהועברו שם מאמצעי תחבורה יבשתיים לכלי־שיט, ולהפך. יהודי בגדאד, הודות לקשריהם הענפים במזרח ובמערב, סייעו מאד לפיתוחו של מסחר זה. חלק מהם הגיע לעושר רב, ובכלל זה המשפחות הידועות ששון, כדורי, גבאי, מני, סמק וכו'. סיבות שונות: סחיטות מצד הפקידים התורכים, מריבות והלשנות בתוך הקהילה וכן מגפת דבר, הניעו כמה מן המשפחות האלה להגר להודו, לכוצ’ין, לבורמה ולסין, ושם ייסדו בתי מסחר גדולים. אחרים הלכו לאוסטראליה ולניו־סאות־ויילס. אחדים אף הגיעו לאנגליה ונועד להם תפקיד חשוב בחייה הציבוריים והרוחניים של אנגליה ויהודיה. גם במרחקים לא שכחו המשפחות העשירות מיוצאי בגדאד את אחיהן הנצרכים. מלבד הענקות גדולות לטובת היהודים שבארצות מגוריהם החדשים תרמו ביד נדיבה למען עניי עיראק, וייסדו בשבילם בתי־ספר, בתי־כנסת, בתי־חולים ומוסדות אחרים. גם בישראל קמו מוסדות על שמם, כגון: בית־הכנסת ״פורת יוסף״ בעיר העתיקה של ירושלים, קרן גבאי לטובת עניי העיר, כפר יחזקאל ובית־הספר החקלאי ע"ש כדורי בהר תבור.

בהקבלה למשרות הגאון וראש הגולה בימי הביניים נתמנה בבגדאד בימי התורכים ״חכם באשי“, שהחלטותיו בענייני דת הוכרו על ידי הרבה קהילות רחוקות; וכן נתמנה מנהיג חילוני (נשיא) ליהודי עיראק. מצד שני סבלו הקהילות היהודיות בבגדאד, בבצרה, בחילה, במרדון ובמקומות אחרים תכופות ממעשי שרירות של פקידים. חייהם הרוחניים של היהודים במאה הי”ט היו דלים, אם כי היו בבגדאד תמיד כמה מלומדים דגולים, ואם כי הקהילות נהנו מאבטונומיה מלאה בענייני דת. לאט לאט הסתגלו לאורח חייהם של התורכים והערבים. מאמצע המאה הי"ט עלה בהתמדה מספרם וגברה השפעתם הכלכלית, דבר שעורר את קנאתה של האוכלוסיה הערבית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה חלה תמורה גדולה בארץ הפרת והחידקל. הוקמה מדינת עיראק, שהיתה בראשונה נתונה למאנדאט בריטי, אך לאחר מכן זכתה לעצמאות מלאה. ביהודי עיראק נתקיים אותו נסיון בו אנו מתנסים בארצות המזרח, ארץ אחרי ארץ. הם קידמו בברכה את פני הכובשים, מהם ציפו להשפעה חיובית על החיים הפוליטיים והכלכליים, וכן להפרחת החיים התרבותיים. האנגלים מצדם נזדקקו תחילה ברצון לעזרת היהודים, שעלו על האוכלוסייה הערבית בשכלם, בהשכלתם ובידיעת שפות, ושאפשרו להם לחזק את עמדתם בארץ. אולם לאחר זמן השתנה יחסם האוהד כלפי יהודים. (גם זאת תופעה חוזרת בתולדות חדירתן של מעצמות אירופיות לארצות המזרח הקרוב). על כל פנים הלכה ונתחזקה בשנות המאנדאט הבריטי עמדתם הכלכלית של יהודי בגדאד, בצרה ומקומות אחרים בדרום. מערכת החינוך שלהם התפתחה, ורבים מבני האמידים החלו ללמוד משפטים, רפואה והנדסה בבתי ספר גבוהים בעיראק ובאירופה. רבים הקימו בתי־מסחר או היו לסוכנים של פירמות זרות; רבים אחרים נתמנו למשרות – בחלקן גבוהות מאד – בתחבורה (דואר, רכבת, שדות התעופה) ובשירותים ציבוריים אחרים. גם אנשי־העסקים הזעירים הרוויחו יפה, וכן בעלי־המלאכה, ששמותיהם העידו במקרים רבים שמקצועם נוהג במשפחתם זה כמה דורות (נג’אר – נגר, חדאד – נפח, חיאק – אורג וכו').

אבל יחד עם מצבם הכלכלי הנוח של יהודי עיראק הלך ונתערער מצבם הפוליטי. לאחר המלחמה גבר באוכלוסייה הערבית רגש הלאומנות, שהתבטא – כמו בכל ארצות המזרח הקרוב – בהתמרמרות ובשנאה כלפי המעצמה האירופית השלטת ובחשדנות כלפי המיעוטים הלאומיים, אם כי הובטחו זכויות המיעוטים בחוקה, שנערכה בשיתוף עם ממשלת המאנדאט, רדפו העיראקים באכזריות את האשורים, את הכורדים ואת כת היזידים. אחר כך כיוונו את זעמם ואת שנאתם אל עבר היהודים, שאמידותם עוררה מזמן את קנאתם ושנראו בעיניהם כעוזריהם של האנגלים, אשר הוצאתם מן הארץ היתה מטרתם הנכספת.

מי שביקר בבגדאד לאחר שנת 1935, כלומר בראשית עצמאותה של עיראק, הרגיש יפה בהבדל שבין מצבם הכלכלי של היהודים ובין מצבם הפוליטי. בחיי המסחר מילאו תפקיד חשוב. בעלי האחוזות היהודים עיבדו את מטעיהם באמצעות פועלים ערביים. בפקידות הממשלתית – ביחוד ברכבת – היווּ היהודים 75% של כלל העובדים – אם כי כבר פוטר מספר יהודים ממשרות גבוהות. העשירים גרו בחווילות יפות או בבתים משפחתיים מרווחים, שחלונות חדריהם היו פונים לחצר פנימית מרווחת. לאחר יום עבודה קצר – בגלל החום – סרו הגברים לאחד המועדונים היהודיים ההדורים, שלא חסר בהם דבר העלול להנעים את חייהם של החברים האמידים – ממשטחי דשא לבריכות שחייה, ומטרקליני הגברות למגרשי המשחקים לילדים. לבושם של הגברים והנשים הצעירות היה חיקוי האופנה האנגלית, ואילו כמה נשים מן הדור הישן עדיין התהלכו ברחוב רעולות פנים כמנהג המוסלמיות. גם בחיי המשפחה הסתמנה נטייה לחקות את האנגלים. לאט לאט חדל המשטר הפטריארכאלי החמור, שבו הוחזקו הנשים כמעט כל ימיהן בבית והושאו בגיל צעיר לפי רצון הוריהן. לרגל המצב הכלכלי הנוח הלך והתפתח מעמד בינוני. אולם גם כאן – כבכל המזרח – נשארה שכבה רחבה מאד של חסרי־כל, שלא ידעו לנצל את אפשרויות המרובות להתקדמות כלכלית, או שהתעצלו מלעשות זאת. אמנם נמצאו פועלים יהודים במפעלי תעשייה יהודיים, אבל מספרם לא היה רב. רוב האוכלוסייה היהודית התגורר ברובע מיוחד. נערים צעירים ונערות למדו בבתי־הספר של חברת כל ישראל חברים ובבתי־ספר עממיים יהודיים אחרים (ביניהם בית־הספר ע"ש שמש, ששפת ההוראה בו היתה אנגלית). היו גם גמנסיות ובתי־ספר גבוהים יהודיים, וכן בית־ספר טכני לנערים ובית־ספר למלאכת־יד לנערות. יחד עם זאת היה מספר משפחות שהעדיפו ללמד את בניהן באחד מבתי־הספר של המסיונרים. בית־החולים היהודי הצטיין ביעילות ובנקיון, אולם מחוסר רופאים יהודים עיראקיים עבדו בו רופאים יהודים ממוצא אירופי. כשנבצר מן היהודים ללמוד בבית־הספר לרפואה של הממשלה, קיבלו רופאים אלה על עצמם להכשיר צעירים להיות רופאים.

לפי מנהג מזרחי קדום עלו היהודים בפסח ובחג השבועות אל קברי הנביאים ומלכי יהודה הגולים. בחתונות השתתפו אלפי אורחים, והזוג הצעיר לבוש בגדי פאר הובל ברחוב בתהלוכה גדולה, עד שאסרה הממשלה הופעה זו של המוני יהודים. ההוצאות המרובות בחגי המשפחה הכניסו במקרים רבים את האנשים בחובות למשך שנים. על מצבם החמרי הנוח של היהודים האפיל במידה רבה הפחד מפני העתיד הפוליטי. בשנת 1933, משנהיתה עיראק מדינה עצמאית, התחילו האנגלים להסתלק מן הארץ, ובמידה שגברה גאוותם הלאומית של הערבים גברה גם איבתם ליהודים. לכך נתווספה ההסתה האנטי־יהודית, שהתנהלה בעיראק על ידי נאצים גרמנים. היהודים נחשדו בבגידה. הדואר שלהם היה נתון לצנזורה, ועתונים ארצישראליים היו אסורים. ארצישראלים שעבדו בעיראק בתור מורים או סוחרים גורשו, וליהודי עיראק נגרמו קשיים בכניסתם למדינה וביציאתם ממנה. באוירת אימים זו נמנעו היהודים, ככל האפשר, מלעורר תשומת לב. חבשו לראשם את כיסוי הראש המודרני של העיראקים, את ה״סדאריה" (בארץ נקרא כובע זה ״פיצליה"), קיבלו עיראקים כשותפים לעסקיהם ושמו את שמותיהם של הללו בשלטי הפירמות שלהם. רבים לא רק הפגינו את הפטריוטיות הערבית שלהם כלפי חוץ, אלא השתתפו בכנות בשמחת הערבים על עצמאותם החדשה. ואילו הרואים את הנולד החלו להימלט מן השואה המתקרבת – ידי הגירה לארצות מערביות או מזרחיות.

בכל הזמנים באו עולים מארם נהרים לארץ־ישראל, וגל עולים חדש התחיל לזרום עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ובייחוד לאחריה. זאת היתה עלייה של עניים, שחלק מהם קיבלו מזמן תמיכה מהקהילות במקומות מוצאם, שעל מנת להיפטר מהם שלחו אותם לארץ־ישראל המתפתחת. בעלת אופי אחר לגמרי היתה העלייה שהתחילה לאחר חיסול המאנדאט הבריטי בעיראק. שליחים צעירים מארץ ישראל החלו לחנך את הנוער העיראקי, ערכו קורסים לעברית והביאו – בסכנת נפשות – קבוצות חלוצים וחלוצות ארצה, שהצטרפו כאן לקיבוצים שונים והסתגלו לגמרי לחיים בהם.

המתיחות בעיראק הלכה וגברה, בייחוד לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנת 1939 פוטרו מאות פקידים יהודים משירות המדינה, והתלמידים היהודים גורשו מהגמנסיות הממשלתיות ובתי־הספר הגבוהים. בתי־הספר היהודיים, שלהם בלבד יכלו עתה היהודים להיזקק, נשארו ללא תמיכה והיו נתונים לפיקוח ממשלתי חמור. בפקודת הממשלה הפכה הלשון הערבית לשפת ההוראה, ולימדוה מוסלמים. הוראת העברית היתה אסורה, ואפילו הוראת התנ“ך – שני שיעורים בשבוע בסך הכול – התנהלה בערבית. גם תולדות היהודים בגולה היו נושא אסור. הדור הערבי הצעיר, שנוגע ברעל הלאומנות ושנאת האנגלים והיהודים, שאף בכל הזדמנות להעליב ולהתקיף יהודים צעירים. נוסף על כך נדרשו היהודים לשלם סכומים עצומים לצרכים לאומיים, כמו ״הסהר האדום”, וחיל האויר. בשנת 1941, זמן קצר לאחר ביקורו של המופתי מירושלים, הגיעה המתיחות לשיא: מרידת רשיד עלי באנגלים הביאה לידי פרעות, שבהם נהרגו ונפצעו מאות יהודים ובתיהם וחנויותיהם נפרצו ונשדדו. מעתה הוסיפו הדברים להידרדר במדרון תלול. מן המקומות הקטנים ברחו התושבים היהודים לבגדאד ולבצרה, בלי למצוא שם בטחון. שוב פוטרו פקידים מרובים מן הרכבת ושירותים ציבוריים אחרים. רשיונותיהם של סוחרים ובעלי מלאכה בוטלו, והוקשה עליהם העיסוק במקצועם. פיקוח הממשלה על בתי הספר הלך והחמיר. חומר הלימוד צומצם יותר ויותר, הדור הצעיר גדל בבורות רבה. נוסף על כך הוטל איסור חמור על יציאתם של יהודים עיראקיים ועל מעברם של יהודים מארצות אחרות דרך עיראק. בכל זאת מצא אחוז מסויים אפשרות לברוח אל מעבר לגבול הפרסי או הסורי ולהגיע לארץ־ישראל. עולים חדשים אלה נבדלו מקודמיהם בזה, שבחלקם הצליחו להציל משהו מהונם דבר שאיפשר להם לחיות כאן ברווחה. אך לא כולם מצאו את הקשר לחיי היישוב, ומספר משפחות עזבו כעבור שנים אחדות את הארץ. מספר יהודים גם הצליה לרכוש את האזרחות הפרסית, דבר שהגן עליהם בפני מעשי האלימות של ממשלת עיראק.

כששבו חילות בריטניה לעיראק בשילהי מלחמת העולם השנייה, הוטב מצבם הכלכלי של היהודים, דבר שעורר מחדש את קנאתה של האוכלוסייה: המקומית. נוסף על כך החלו רדיפות המפלגה הקומוניסטית, שאליה הצטרפו צעירים יהודים רבים מתוך תקווה למצוא מטרות חיים חדשות.

לשיא הגיעו רדיפות היהודים בימי מלחמת השחרור הישראלית. אלפים הוגלו למחנות ריכוז במדבר, ששם נספה חלק מהם מחוסר מזון וממחלות. אחדים – ביניהם סוחר עשיר ונכבד מבצרה – הוצאו להורג על סמך האשמות שווא. המצוקה גדלה והלכה. בבגדאד בלבד היו כ־30.000 מחוסרי עבודה. נוסף על כך סחטו השלטונות מהיהודים סכומים עצומים למען הפליטים הערבים מארץ־ישראל ולצרכי המלחמה בישראל. מוסדות יהודיים: בתי־כנסת, בתי־ספר, מועדונים וגם בתים פרטיים נתפסו לשיכון הפליטים. רופאי בית־החולים היהודי נאלצו להתחבא, כדי לא להישלח למחנה הסגר. עונש מוות היה צפוי עבור השתייכות לאגודות ציוניות. אנשים נרדפו כציונים על סמך ראיות קלושות, כגון מכתב שנתקבל מארץ־ישראל לפני שנים. בכל זאת הוסיפו קבוצות ציוניות לעבוד בחשאי, אם כי פעולת השליחים מישראל נעשתה קשה ומסוכנת.

היהודים עמדו כמשותקים נוכח פורענות זו. הם לא יכלו להתאושש כדי עזרה עצמית, אפילו לא כדי הגירה בממדים ניכרים, שלמרות הכול היתה עדיין אפשרית בדרכים שונות. רק מספר מצומצם הגיע לטהראן ושם כילו את אמצעיהם תוך המתנה של חדשים – ואפילו שנים – לעלייתם. פליטים אחרים נספו בשעת נדודיהם. בגיטו גדוש האוכלוסין של בגדאד, שאליו נהרו במשך הזמן היהודים מכל יתר המקומות שבדרום הארץ, הצטופפו האנשים ללא עבודה וללא פרנסה. רבים מבין הילדים נשארו ללא חינוך כלשהו, מאחר שהבניינים של בתי הספר הוחרמו. הצעירים, שהתכוננו בבתי־ספר טכניים וגבוהים לקריירה מקצועית, נאלצו להפסיק את הכשרתם. אחדים עבדו בבתי־מלאכה ובחנויות, על מנת שיהיה להם עיסוק כלשהו. רק כמה פקידים, שלהם לא מצאו תחליף בין הערבים, נשארו עדיין במשרות ממשלתיות, בבנקים ובבתי־מסחר. סוחרים ועורכי דין יהודים הסתתרו מאחורי שלטיהם של מוסלמים.

מובן שתנאים אלה, בפרט הבטלה מאונס, לא היה בהם כדי להעלות את רמת המוסר. היו מלשינים, שמתוך שנאה אישית הטילו בפני הממשלה חשדות על אחיהם. צעירים התמסרו לתענוגות שטחיים או מיואשים, על מנת להסיח דעתם ממצבם העגום. גברה הזנות ומקרי הגירושין נתרבו. מאידך התנהלו בחשאי פעולות ציוניות ולימוד השפה העברית. צעירות וצעירים, שעוד לפני שנים אחדות לא היתה להם הזדמנות להיפגש, התחילו ללמוד ולעבוד יחד בקבוצות ציוניות. גם בשטחים אחרים חלה התקדמות: גיל הנישואין עלה, ובהרבה משפחות פחת מספר הילדים. אמנם בשכבות חסרות ההשכלה שרר עדיין המשטר הפטריארכאלי, המגביל את זכויות האשה. כאן הושאו עדיין הבנות בגיל צעיר מאד, וקרה שבעלים, שנשיהם עקרות, הביאו לביתם אשה שנייה.

בחורף 1951/52 החליטה ממשלת עיראק להרשות את הגירתם של יהודים – בתנאי שיטשו אחריהם את כל רכושם. כעבור זמן קצר החלה העלייה הגדולה, המכונה ״מבצע עזרא ונחמיה", שהביאה ארצה עד שנת 1953 124,000 יהודים עיראקיים בקירוב. (נוסף על ה־11,000, בערך, שכבר ישבו כאן). עלייה זו היתה מלווה ייסורים חדשים. לא זו בלבד שנטלו מן האנשים את כל רכושם, אלא עינו אותם והתעללו בהם באכזריות. למרות כל המאמצים לרושש אותם, הצליח חלק מהם להעביר אי אלו אמצעים לחוץ לארץ.

פרט למספר קטן – כ־6,000 – שנשאר בבגדאד, עזבו כל היהודים את עיראק, לאחר שישבו בארץ ההיא אלפי שנים, ובתקופות מסויימות השיגו שם חופש גמור ורמה תרבותית גבוהה והשפיעו השפעה מכרעת על יהודי הארצות השכנות. רובם הגדול השתקע בישראל – כאמור.

על מנת להבין את אופיים המיוחד של העולים החדשים, עלינו לשוות לנגדנו את חייהם במאה שעברה, ובייחוד את מידת הסתגלותם לאופיים,של הערבים והתורכים, ולאחר מכן, במידה מסויימת, של האנגלים.

ככל יהודי המזרח לא היו תושבי עיראק רגילים בעבודה גופנית קשה. רובם המכריע עסק במסחר ובעבודה משרדית, בהם שררו במקרים רבים נוהגים שונים מאלה של אירופה. הנוער המתבגר, שנשלל ממנו חינוך כללי ומקצועי מסודר, נפגם בהתפחותו הרוחנית. הפחד המתמיד, שבו היו שבויים אנשים אלה, מילא אותם חשד לגבי סביבתם. הגורם המציק ביותר היו שנות הבטלה, שלהן נדונו בהכרח המסיבות. רבים היו אמונים לחיי נוחות ולא היו רגילים לסבול מחסור, וזה לא הכשיר אותם דווקא לעמוד בקשיים שנתקלו בהם לאחר עלייתם ארצה. מבחינה תרבותית הם היו רק בראשית המעבר מחיים מזרחיים לחיים מערביים מודרניים, כשלפתע נותקו מכל מגע עם העולם החיצוני. במצבם זה עוררו יוצאי עיראק בעיות מרובות בשטח העזרה הסוציאלית וחינוך העם, שאחת הקשות בהן הוא אימונם לחיים פרודוקטיביים בכפר. מאידך מפיק היישוב תועלת מן המספר הגדול ביחס של משכילים שביניהם (סטודנטים רבים מעיראק רשומים באוניברסיטה העברית בירושלים, ומספר ניכר של מורים, עורכי דין, רופאים וטכנאים כבר רכשו להם עמדה כאן).

נראה שגם אותם אלפים ספורים שנשארו בבגדאד לא יוכלו להחזיק מעמד לאורך ימים ויצטרכו לעזוב את עיראק. ובזה תגיע לקיצה פרשת אלפיים וחצי אלף שנים בתולדות ישראל.

הכורדים    🔗

בפרק על יהודי עיראק הזכרנו, כי קיימים הבדלים גדולים בין אלה היושבים בבגדאד, בבצרה ובמקומות אחרים שבמרכזה ובדרומה של הארץ ובין תושבי צפון עיראק. הראשונים חיו מאות בשנים בתוך אוכלוסייה ערבית בעיקרה, ואילו אלה שבהרי הצפון נמצאו בסביבה כורדית. אנשי הדרום מייחסים את מוצאם לגולי בבל, ואלה השוכנים בשטח ממלכות אשור ומדי לשעבר טוענים כי הם משרידיהם של עשרת השבטים, שהוגלו לשם. בין שמבוססת דעה זו ובין שאינה מבוססת, על כל פנים היתה התפתחותם של שני ענפים אלה של העם היהודי בדרכים שונות.

כורדיסתאן היא ארץ של רכסי הרים גבוהים, המשתרעים ממרומי ארמניה עד לטאורוס ומאגמי ואן ואורמיה עד לפרת ולחידקל שבעיראק תושבי הרים אלה בחלקם הגדול נוודים הם, ובנדודיהם השתקעו גם בארם־נהריים. במערב הגיעו עד למרכזה של אנאטוליה, בדרום עד לסוריה, במזרה עד לחבל הפרסי אזרבייג’אן ובצפון עד לקאוקאז. ארצם ההררית, הפראית ברובה, אין לה ממשלה עצמאית, אלא היא שייכת בחלקה לתורכיה, בחלקה לעיראק ובחלקה לפרס. בכל שלושת החלקים גרים יהודים, רובם בחלק השייך לעיראק. גשמי נדבות והנהרות המשתפכים מהרי סאגרוס מרווים ומפרים את המדרונים. כאן ישבו לפנים גולי עשרת השבטים, שהגלם הנה סרגון מלך אשור במאה השמינית לפני הספירה. ומשגלו בני יהודה מאדמתם, נתערב כנראה חלק מהם בגולים של עשרת השבטים. במשך מאות שנים נדדו מזרחה וצפונה עד גבול ממלכת מדי לשעבר, לפרס ואולי גם עד הים הכספי ולמרכז אסיה.

במאה הי“ב והי”ג נמצאו יישובים יהודיים צפופים בנציבין, בעמאדיה ובייחוד במוצול, ששם עמדה הקהילה תחת הנהגתו של ראש גולה עצמאי, בלתי תלוי בזה שבבגדאד. על פי תיאורו של ר' יהודה אלחריזי נדמה אמנם כי בימיו כבר חלפו ימי הזוהר של קהילות אלה. זמן קצר לפני מסעותיו של בנימין מטודלה הפנו יהודי ארצות רבות את מבטם אל אחיהם בהרי כורדיסתאן. הסיבה היתה מרידת דוד אלרואי, שהתקומם במלך פרס ושבו ראו היהודים – בהשפעת מיסטיקת הזמן ורדיפות הצלבנים – את המשיח שיחזירם לארצם. מן הסתם נתרבה מספר היהודים בכורדיסתאן מאד על ידי פליטים מארץ־ישראל ומסוריה, שנמלטו לשם מפני הצלבנים. מאידך החלה במאה הי“ג והי”ד תנועת הגירה, לאחר שכבשו שבטי מונגולים את ארם נהריים בהנהגת מפקדיהם הולאגו וטאמרלאן. הכורדים שישבו במדרונים ובמישור ברחו אל ההרים הגבוהים, שכמעט אין גישה אליהם, ובוודאי הצטרפו אליהם יהודים רבים. כאן הצליחו עממים שונים להתבצר מרודפיהם בימי מלחמה ולחכות עד יעבור זעם.

היהודים שברחו אל הארצות השכנות התערבו שם במשך הזמן ביהודים תורכיים, סוריים ופרסיים. ואילו על יושבי ההרים הגיעו לידינו מאז ימי הביניים רק תעודות מהימנות מועטות. אפילו במאה הי"ט והכ' לא הגיעו לעולם הגדול אלא ידיעות קלושות בלבד על ענף זה של היהדות. ברור הדבר, שבמקומות מושבותיהם המרוחקים ממרכזי התרבות, ששם הקיפם עם הכורדים הפראי והתקיף, והיה צורך להתגונן מפני שבטי נוודים שודדים, אבד להם הקשר אל תרבות ישראל והם קיבלו את ארחות חייהם הפרימיטיביים של שכניהם. נראה, שיהודים רבים נהיו לנוודים בדומה לשכניהם הכורדים ועברו ממרעה למרעה עם עדריהם.

היהודים הכורדים, שעלו לארץ ישראל מאז מלחמת העולם הראשונה, באו מארבעה איזורים: א) מסביבת העיר התורכית דיארבקיר; ב) מהרים ומדרונים של השטח המשתרע עד לבקעת הפרת והחידקל, השייך עתה לעיראק ושמקומו הראשי הוא מוצול; ג) מן החבל הפרסי כרמנשאח; ד) מסביבת אגם אורמיה והעיר תבריז בחבל הפרסי אזרבייג’אן. ברובם המכריע מוצאם מיישובי ההרים סאקרו, דאהוק, סאנדור, עמאדיה, נציבין, באראשי, טאנור, כרכמיש וכן ממוצול (הנמצאת בקרבת אתרה של נינווה לשעבר), מארביל (היא ארבילה, ששם ניצח אלכסנדר מוקדון את דרייווש מלך פרס) ומערי הנפט קרקוק, סוליימאנייה ורוואנדיז. רבות ממשפחות העולים שומרות את זכר מקומות מוצאן בשמותיהן: באראשי, דהוקי, עמאדי וכוו'. תעודותינו ההיסטוריות קלושות ודלות – במקצת בגלל קשי הגישה לאזורים הללו – ואינן מאפשרות לקבוע באילו זמנים ובאילו נסיבות עברו התושבים היהודים מן ההר לעמק ולהיפך. אך ברור הדבר, שבתקופות המלחמות, שהתנהלו כאן על ידי עמים רבים, הרגישו את עצמם בטוחים בהרים, שנהרות סוערים מפרידים ביניהם. ואילו בזמנים שקטים יותר נתן להם המישור אפשרויות כלכליות טובות והקל את המגע עם קהילות יהודיות אחרות. מצד שני נשקפה סכנה לקיומם בהרים, עקב קרבות הדמים בין שבטי הכורדים השונים וחדירתם של נוודים שודדים ליישוביהם. אי־בטחון זה נמשך עד היום. בכורדיסתאן נפגשים גבולותיהן של עיראק, סוריה ותורכיה, וקל לו לשודד ולרוצח הכורדי להימלט מעונש על ידי בריחה אל מעבר לגבול.

מן הידיעות שהגיעונו מתברר כי האוכלוסייה היהודית של יישובי ההרים הלכה ופחתה, הואיל ובמאה העשרים נתווספו עוד סיבות, שגרמו לבריחתם של היהודים: טבח הארמנים במלחמת העולם הראשונה וחורבנם של מקומות רבים במלחמות בין הכורדים והתורכים, וכן – לאחר הקמת מדינת עיראק – רדיפת המיעוט הכורדי והריגת הנוצרים הנסוריאניים ה״אשוריים״ בשנת 1933, ולבסוף – השנאה ליהודים שליבוה המופתי בירושלים והלאומנים העיראקים. גם סיבות כלכליות גרמו מאז מלחמת העולם הראשונה ליציאתם של היהודים ממעונותיהם בהרים: עקב משטרן הקלוקל של ממשלות תורכיה ועיראק הלך והחמיר מצבם של אותם אזורים, והעוני ששרר שם מאז ומתמיד נהיה עתה קשה מנשוא. מאידך נוצרו זמנית אפשרויות פרנסה חדשות באזורי הנפט שמסביב למוצול. חלק גדול מן האנשים שעברו שמה מן ההרים, והלאה עד בגדאד, עסקו ברוכלות בכפרי הערבים. עיסוק זה נהיה לאחר מכן מסוכן מדי עקב שנאת היהודים ההולכת וגוברת בקרב האוכלוסייה הערבית. ככל שנמשכה הגירה זו, גדלו נחשולי המהגרים, כי המשפחות המעטות שנותרו במקומות הנידחים, הועמדו בסכנה עקב בידודן. הן השתוקקו לסביבה יהודית, בה יוכלו לקיים את בתי התפילה, ה״חדרים" ושאר מוסדות הקהילה שלהם.

מאז מלחמת העולם הראשונה עלה חלק מן המהגרים לארץ־ישראל. במקרים רבים בהשפעת ידיעות מקרובים וידידים שקדמו להם, שכתבו על סיכויי פרנסה טובים. הגירה זו גברה עד כדי כך, שכמה מקומות נתרוקנו מאוכלייסתם היהודית, ביניהם הכפר סאנדור, שרק יהודים גרו בו. ההגירה הגיעה לשיאה מאז מלחמת השחרור והקמת המדינה, כשרדיפת היהודים על ידי ממשלת עיראק נהיתה ללא נשוא. לאחר שביטלה ממשלת עיראק את איסור ההגירה, עלו רבבות יהודים כורדיים ארצה. באותה התקופה באו גם אלפים, שמוצאם כורדי כולו או מקצתו, מתורכיה האסייתית – מאורפה עדנה, מארדין, דיארבקיר ומקומות אחרים – וכן מן האזור שמצפון לחלב בסוריה; מסביבת אגם אורמיה ומן החבל הפרסי אזרבייג’אן. בזה חדל היישוב היהודי בחלקים גדולים של אותו שטח, בו ישבו יהודים ללא ההפסק מאז גלות אשור ובבל לפני כמעט שלושת אלפים שנה.

בעוד שהיהודים בבגדאד, בצרה ומקומות אחרים בדרומה של עיראק הרבו בעשרות השנים האחרונות לשנות את אורח חייהם, לא חלו שינויים רבים בהרגליהם של היהודים הכורדיים, שעלו ארצה מאז מלחמת העולם הראשונה. בתקופות מוקדמות יותר באו גם מכורדיסתאן עולים מקובלים ויודעי תורה; ואילו העלייה בעשרות השנים האחרונות הביאה אנשים פשוטים בעלי אורח חיים פרימיטיבי. התפתחות רוחנית ניכרת יותר חלה רק בחלק מאלה שבאו מסביבת אגם אורמיה ומאזרבייג’אן הפרסית – עקב קרבתה והשפעתה של רוסיה; רבים הושפעו על ידי שכניהם גם מבחינה פוליטית.

על אף הבדלים מסויימים יש לכל היהודים הכורדיים תכונות פיזיות משותפות, העושות אותם חטיבה אחת – בין שמוצאם מן ההר או מן המישור, מאזור השלטון התורכי, העיראקי או הפרסי. קודם כל דומים הם בטיפוס הפיזי; ביניהם הרבה גבהי־קומה וגסי־גרם, שבהופעתם יש משהו כפרי ממש. הרבה יותר קטן מספר קצרי־הקומה והרזים, שמצבם הגופני נפגם מפאת רעב ומחסור. צבע עורם כהה בדרך כלל, ושערותיהם שחורות, אך יש גם מספר אדמונים וצהבהבים, אולי כתוצאת מיזוג שבטים אחרים. כן יש להזכיר את תלבושתם המיוחדת. הגברים לובשים מכנסיים כעין שקים, רחבים למעלה וצמודים לקרסוליים למטה, המוחזקים בחגורת אריג רחבה צבעונית. הנשים לובשות שמלות בד, המגלות בחזה את הבגד התחתון והמכסות את המכנסיים הצבעוניים הארוכים. לפנים עוד נראו כאן תכופות נשים כורדיות נושאות נזמים, אולם במשך הזמן פסק מנהג זה. גם בכסוי הראש – צניף גבוה לגברים ולנשים או סודר צבעוני משובץ – נבדלת תלבושתם של הכורדים מזו של יתר היהודים. הכורדיות מפרס מעוררות לא פעם תשומת לב בשמלות קטיפה בצבע אדום מבריק, מקושטות רקמות זהב וכסף ומכוסות עדי זהב, שהן לובשות בשעת בואן ארצה. רק בשנים האחרונות התחילו הכורדים מחליפים את תלבושתם המסורתית בלבוש אירופי, העשוי במקרים רבים בלויי סחבות. אצל ילדים קטנים רואים תכופות טבעת כסף כבדה ובה מצילות, נתונה מסביב לרגל; קשקוש המצילות בא להודיע לאם את מקום הימצאו של הילד, אך יחד עם זאת מיועד הוא להבריח שדים.

קשר נוסף בין כל היהודים הכורדים הוא השפה. עד היום מדברים רובם ארמית (תרגום), בלהג הקרוב לשפה בה כתוב התלמוד הבבלי, וששוב אינו בשימוש בפי חלק אחר של העם היהודי – עדות לרציפותם של היישובים היהודיים בכורדיסתאן במשך אלפיים שנה. בשפה זו – שהיא גם שפת תפילתם של שכניהם, הנוצרים הנסטוריאניים – יש אמנם להגים שונים והבדלי מבטא – לפי איזור המוצא – אולם היא מובנת כמעט לכל היהודים הכורדיים. מלבד זאת מדברים הם – שוב לפי איזור המוצא – ערבית תורכית או פרסית. אנשי יישובי ההרים שומעים גם כורדית (שפה ממוצא איראני), ואילו באיזור הפרת והחידקל שגורה יותר הערבית.

העובדה, שענף מענפי העם היהודי מדבר עד היום בשפה ארמית, תמוהה יותר משסבורים בדרך כלל. עמים רבים עברו בשטח ממלכת אשור לשעבר והקימו שם את שלטונם: הבבלים, שבמאה השביעית לפסה“נ ניצחו את האשורים והחריבו את בירתם נינווה; הם בעצמם הוכו בכרכמיש, זמן קצר לאחר מכן, על ידי המדים. אחריהם באו הפרסים, ששלטו בבבל עד שניצחם אלכסנדר מוקדון בארבילה (בימיהם היתה נציבין – עתה כפר עלוב עיר פורחת ורבת עם). במאה הז' לסה”נ קמה הכליפות הערבית, אבל באזור זה היה השלטון בידי שבט תורכי: הסלג’וקים. בזמן מסעי הצלב כבשו הצלבנים את אדסה (אורפה). אחריהם באו שבטי מונגולים – במנהיגותם של הולאגו וטאמרלאן – שכבשו את בגדאד; אחריהם עבר השלטון לידי הממלוכים המצריים, התורכים העותמאנים, ובסופו של דבר, עד להקמת מדינת עיראק, משלו כאן האנגלים.

באזור זה התנהלו והוכרעו מאבקי אמונה ותרבות, בהם קיבל כנראה חלק מן היהודים את הנצרות (עוד בתקופה הקדומה), בעוד שלאחר מכן נכנס חלק אחר, ברצון או באונס, בדת האסלאם. בכל התהפוכות האלה שמר אותו ענף עתיק של העם היהודי, על אף דלדולו המספרי וניתוקו ממרכזי תרבות ישראל, את השפה שרכש לו באזור זה לפני אלפי שנים. התיתכן ראיה ברורה יותר לרציפותם של היישובים היהודיים בכורדיסתאן?

מצד אחד הביאו אתם היהודים הכורדים את הרגליה הפרימיטיביים של ארץ מוצאם, אולם מצד אחר מצטיינים הם, לעומת הרבה עולים אחרים בכך כי מאומנים הם בעבודה גופנית, לרבות חקלאות. ביישובי ההרים שלהם עסקו בגידול שעועית וירקות, יין וטבק, והחזיקו עדרים או לפחות כמה בהמות בית. גם במלאכה שלחו ידם, בייחוד בעשיית אריגים גסים (האריגה העדינה היא בידי הנוצרים הנסטוריאנים), בחייטות, שבעיקר טיפלו בה נשים (הן עשו גם בגדי גברים), ובחרושת הכסף והזהב. מוצריהם של הצורפים הכורדיים נבדלים באופן בולט מיצירותיהם העדינות של חרשי הכסף והזהב התימניים על ידי אופיים הכבד והברבארי. (אוסף תכשיטים בורדיים, שהכין ד“ר אריך בראואר המנוח, מחבר הספר ״יהודי כורדיסתאן”, נמצא באוניברסיטה העברית בירושלים).

לא פחות מן החקלאות, ובמקרים רבים בקשר אתה, נהג בכורדיסתאן המסחר, אחד ממקורות הפרנסה העיקריים של היהודים. חלק מן האנשים סחר בחנויות קבועות, וחלק התפרנס מרוכלות. בייחוד שגשג סחר האריגים. אלא שעסקו גם בתבואה, יין, טבק, צמר, עצים וכל מיני תבלין. הרוכלות הביאה אותם לכפרי הסביבה ולפעמים עד למוצול, תבריז, טהראן ובגדאד. סיטונאים מספר עמדו בקשר מסחרי ישיר עם פירמות במנצ’סטר ובערים אחרות באירופה. הרוכלים העוברים מכפר לכפר נהגו להוביל את סחורתם על גבי חמורים או בעגלות רתומות פרדות או חמורים. במקרים רבים הוחלפו מוצרי תעשייה ביבולם של שדות התבואה והפרי של איכרים כורדיים. עבור התבואה, שלפעמים קנו אותה בעודנה קמה, נתנו הסוחרים היהודים לא פעם מלוות כסף; גם מלבד זאת עסקו במתן הלוואות.

מקצוע נפוץ אחר בין יהודי ההרים היתה הובלתם של סחורות ליישובי ההרים או משם למישור. נפוצה ביותר היתה הובלתן של קורות עצים, שהובאו בעגלות עד לחידקל ומכאן הושטו בנהר עד למוצוּל, כשהן קשורות יחד לרפסודות.

האחראים לבטחון היהודים היו השייכים המקומיים (אגא) שעצמאותם ותקיפותם גדלו ככל שהיו אזוריהם רחוקים יותר מבגדאד, מאנקארה או מטהראן. היהודים שילמו להם את מחיר חסותם בכסף, בסחורות ובשירותים שונים. היה זה תלוי ברצונו הטוב של האגא אם יהודי איזורו יכלו להרגיש את עצמם בטוחים או לא. היו שמילאו את חובת החסות שלהם בהקפדה והתייחסו ליהודים באופן אנושי; אחרים ניצלו ושדדו אותם; אכן, בכמה מקרים נהגו בהם כבעבדים, שמותר היה למכרם לאגא אחר. ואילו באזור הפרת, באנאטוליה ובאזרבייג’אן היו היהודים תלויים הרבה יותר בממשלה המרכזית ובפקידיה המקומיים, ותכופות סבלו משרירות לבם של אלה לא פחות מאשר מן האגא.

משטרם הפנימי של הקהילות היה רופף; במקומות הגדולים יותר עמד בראש העדה החכם וועד של שבעת “טובי העיר”, שניהלו את קופת בית־הכנסת והשגיחו על השחיטה. ועדים אלה עזרו למהגרים, במידה שלא היו בעצמם מעורערים, עקב הגירתם של חברי הקהילה בשנים האחרונות. רק לעתים רחוקות הגיע לכפרים הנידחים חכם נודד, שהיה מל את התינוקות, מסדר קידושין ועורך טכסים דתיים אחרים.

ענייני החינוך ביישובים הכורדיים היו בכל רע. אמנם היו קיימים מוסדות תלמוד־תורה, אך רמתם היתה נמוכה ביותר; והואיל והנערים נאלצו בגיל צעיר לעזור לאבותיהם בהשגת פרנסה, היה ביקורם בבית־הספר בלתי קבוע והצטמצם בגדר שנים מועטות. עקב זאת נשארו גברים רבים ללא כל השכלה יהודית או כללית, והנערות גדלו ללא לימוד כל־שהוא. טוב מזה היה המצב במוצול, בארביל, בקרקוק ובאזרבייג’אן, ששם היו בתי־ספר עממיים של חברת כל ישראל חברים. מאז כינונה של ממשלת עיראק היו בתחום שלטונה בתי־ספר ממשלתיים, אלא שתלמידים יהודים לא נזקקו להם ברצון.

אורח חייהם הפשוט של יהודי כורדיסתאן מתגלה על פי מבט ראשון במראה דירותיהם. בהרים נשענו הבתים אל המדרון והיו בנויים זה מעל לזה, כך שמגגו של האחד אפשר היה להגיע לכניסתו של השני. היו בתים שבהם חדר אחד היה בקומה התחתונה ואחד בקומה העליונה, אולם ברוב המקרים התגוררה כל המשפחה, לרבות בנים ובנות נשואים עם ילדיהם בחדר גדול אחד. רהיטים כמעט לא היו בנמצא. הרצפה שימשה מקום שינה בישול וכל עבודה אחרת – סידור שהרבה משפחות כורדיות דבקות בו עוד שנים לאחר עלייתם; גם כאן הם מעמידים את הקערות על הרצפה או על לוח עץ נמוך ואוכלים בשבתם על מחצלאות, כל עוד לא התרגלו להשתמש בשולחנות ובכסאות. כל הנוסעים שביקרו אצל יהודי כורדיסתאן במקומות מוצאם סלדו מפני אי־נקיונם של הרחובות והבתים.

בדומה לכורדים המוסלמים – אבל לא לנוצרים הנסטוריאנים – נוהגים עדיין הרבה יהודים כורדיים ריבוי נשים, בייחוד בדור הישן ובמקרים שהנישואין נשארו ללא ילדים או שנולדו רק בנות. חייהם המשותפים של הנשים השונות וילדיהם הביאו במקרים רבים לידי מריבות, ואפילו תגרות ממש, בקרב המשפחות. גם לאחר עלייתן מעמידות המשפחות שבהן נוהג ריבוי נשים בעיות קשות לעובד הסוציאלי ולמחנך. בדור הצעיר חדל, כמובן, מנהג זה בהתאם לחוקי הארץ. גיל הנישואין בדרך כלל גבוה מאשר בשבטים יהודיים אחרים, דבר הקשור כנראה באקלים. הגברים מתחתנים לרוב בגיל 17 עד 20, הנערות בגיל 14 עד 18. מספר הילדים במשפחה גדול, אך מופחת עקב תמותת הילדים הגבוהה, שמקורה במגפות ובהעדר תזונה וטיפול מספיקים; הבנים זוכים לטיפול מסור יותר מאשר הבנות.

כמו בכל ארצות המזרח, כפופה גם אצל הכורדים האשה לחלוטין לרצון בעלה והיא רגילה במכות. כל עבודות הבית הקשות חלות עליה; היא מביאה את המים, לפעמים ממרחק רב, טוחנת את הדגן; אופה לחם, אורגת, צובעת ותופרת את בגדי המשפחה כולה, וכן את הבגדים הנמכרים ביישובי הכורדים המוסלמים. בכל העבודות האלה צריכות הבנות לעזור לאמן, החל מגיל רך. האשה המזדקנת שרויה בפחד שמא ישא בעלה אשה אחרת, או יגרשנה, על מנת שיוכל לשאת אשה צעירה יותר. אין האשה אוכלת עם בעלה, אלא מקבלת את שיירי ארוחתו; גם בסעודות חג אוכלים גברים ונשים בנפרד. ברחוב הולכת האשה הכורדית כמה צעדים אחרי הגבר, עם הילדים או בחברת נשים אחרות – דבר שרואים אותו גם בישראל. גורלה הקשה הקשיח את לבה של הכורדיה, ומרירותה מתבטאת לפעמים בקללות נמרצות ובמכות שהיא מנחיתה על ילדיה ושכניה. גם הנערים מתרגלים לעבודה בגיל צעיר; הם מלווים את אביהם במסעי רוכלות, עוזרים בעיבוד הגינה והשדות, בסדנה ובחנות.

המשפחה הכורדית מרשה לעצמה אך מעט מותרות, אולם היא מייחסת ערך למזון טוב ומרובה, ובייחוד לבשר, עוף וירקות ממולאים בבשר; שאתם אוכלים אורז או בורגול (חטה מבושלת). בכפרים שבהם היה מבקר השוחט רק פעמיים בשנה, היו מייבשים את הבשר ותולים אותו בתקרה, דבר שרואים היום גם בישראל אצל עולים חדשים. חלב עזים חמוץ ממלא תפקיד חשוב בתזונתם. בכורדיסתאן וגם בישראל נוהגים הכורדים לקנות כמויות גדולות של תבואה לכל השנה. בכל עת רווחת אצלם שתיית הערק, ורבים מכינים גם כאן את הערק שלהם בעצמם.

בכל חגיגות המשפחה עורכים סעודות גדולות, בהן מביאים אמנם לא פעם האורחים את מזונותיהם אתם. עשירות ביותר הן הארוחות בחגיגות האירוסין והנישואין, בהן מקיימים טקסים קדומים, שבחלקם הגדול נתקבלו מן העם הכורדי. אחד מהם הוא השמעת קול סלסול צורם – בקצה הלשון – מפי הנשים, שמטרתו הברחת הרוחות הרעים. מעשי אמונה טפלה מצויים אצל יהודים מכל ארצות המזרח, אך בייחוד אצל הכורדים. הם קושרים לגופם, ובייחוד לגופי ילדיהם, קמיעות למניעת העין הרעה. גם צביעת השערות והידים ב״חנה“, הנוהגת בחתונות ובחגי משפחה אחרים, היתה לכתחילה פעולת התגוננות מאגית. כן מסתבר שהטיפול בפצעים ובכאבים ובמאטיים על ידי כיווי המקום הנגוע בברזל מלובן הריהו פחות פעולת ריפוי ממש, משהוא מכוון לביעור הרוחות הרעים; סימני הכוויה נמצאים תכופות אצל ילדים ומבוגרים. במחלות אחרות מכינים סמים מעשבים שונים, שבהשגתם אומרים ברכות מסויימות, ובמחלות הנפש עורכים לפעמים את גירוש הדיבוק בטכס חגיגי. מרובים בייחוד אותם מנהגים קדומים הקשורים בחתונה ובלידה. בלידה קשה שוחטים תרנגול ומתיזים את דמו על מיטת היולדת, או מניחים שם את מפתח בית־הכנסת או רימונים של ספר־תורה. במנהגים אלה מחזיקים גם בישראל, ולפעמים מצליחים לקיימם אפילו כשהלידה היא בבית־חולים. רק ללידת בנים מייחסים חשיבות, ובהזדמנות זו ובשעת הטכס בבית־הכנסת עורכים שוב סעודה חגיגית. עריסת התינוק נתלית בתקרה, ובשעת ההנקה כורעת האם על ברכיה בצדה. האם נושאת את התינוק קשור על גבה, כשהוא עטוף במטפחת. גם התספורת הראשונה מלווה טכס חגיגי: משליכים את השערות באש – מנהג שמקיימים אותו במירון בל”ג בעומר גם בני עדות אחרות. מעשי ניאוף נענשים קשה. לעומת זאת אין זה דבר בלתי רגיל שנערה תתמסר לזנות. מצויים גם נישואי תערובת עם מוסלמים.

חגיגתם של חגים מסויימים, בייחוד חג השבועות, כרוכה בעלייה על קברי גדולי ישראל. העלייה הגדולה ביותר היא לקברו של הנביא נחום האלקושי, שבה היו משתתפים אלפים, גם ממוצול, מבגדאד ושאר מקומות רחוקים. המנהג הקדום של עלייה על קברי קדושים נפוץ אצל יהודים זמוסלמים במזרח התיכון כולו ונתקבל אפילו אצל הקאתולים באירופה; הוא מצא את המשכו בישראל במנהג העלייה בל"ג בעומר על קברו של שמעון הצדיק שלרגלי הר הצופים או למירון ולטבריה.

היהודים הכורדיים, שהחלו עולים לישראל במספר ניכר לאחר מלחמת העולם הראשונה, פנו בעיקר לירושלים, שמסורתה בתור עיר הקודש נשתמרה אצלם, למרות בערותם בדברים אחרים. במסעם הממושך, שבחלקו היה ברגל, איבדו רבים את נכסיהם האחרונים; אחרים הגיעו ארצה חולים ותשושי כוחות. בירושלים נאלצו העולים חסרי־האמצעים להסתפק בדירות עלובות ביותר בעיר העתיקה, בשכונת שמעון הצדיק ובמשכנות עוני אחרים. הם היו נתונים במצוקה יתרה, עד שהסתגלו לשפתה ולתנאיה של הארץ במידה מספקת, כדי שהגברים יוכלו לעבוד בתור פועלי כבישים, סבלים בשוק ורוכלים. גם יתר בני המשפחה התחילו לעבוד: הבנים, גם הצעירים לימים – בעבודה ארעית כל שהיא, הנשים – במידה שלא הופרעו על ידי הלידות התכופות – בתור כובסות ועוזרות בית. גם הבנות קיבלו עבודה בתור עוזרות. תוך שנים מספר הצליחו רבים לבנות להם בתים, והוקמו קבוצות שלמות של בתים בזכרון־אחים, זכרון־יוסף ושכונות אחרות במרכזה של ירושלים, ובכלל זה בניינים גדולים, של שלוש קומות ודירות מרובות, שבעליהם נתעשרו מדמי השכירות. אחרים שקעו אמנם עקב בניית הבתים, בחובות, שלא יכלו להיחלץ מהם במשך שנים. הרבה כורדים לא הגיעו לכל עבודה סדירה ונשארו, הם ומשפחותיהם, תלויים בקביעות בעזרה סוציאלית. בדומה לכך התפתחו הדברים בטבריה ובמקומות אחרים בארץ, שבהם התיישבו יהודים כורדיים. ביישובים חקלאיים הוותיקים מצאו חלק מהם עבודה בפרדסים, וחלק הלך לנגב ולאזורים אחרים בארץ, על מנת לעסוק בחקלאות. הכפר אלרואי שעל יד חיפה הוא מפעל כורדי כולו. אמנם שם הניעה קרבת העיר רבים מן המתיישבים לעזוב את הכפר, בו בזמן שאחרים עוסקים קודם כל במסחר גם בשבתם בכפר. מן הסתם היה מספר גדול יותר מבין העולים הכורדים הראשונים עובר לחקלאות, לו היו מוסדותינו דואגים יותר להתיישבותם.

קשה היה לכורדים להתרגל לביקור סדיר של ילדיהם בבית ספר. גם בין הצעירים שבאו בעשרות השנים האחרונות רבים לא למדו בבית ספר כלל, או למדו רק שנים אחדות ב״כתאב" (״חדר") של עדתם, הלקוי מהרבה בחינות. אם רמת השכלתם של הבחורים נמוכה מאד, הרי זו של הבנות נמוכה עוד יותר, הואיל וגם בישראל חשבו הורים רבים את חינוכן של הבנות למיותר, ושלחו אותן מגיל צעיר לעבוד בבתי זרים. העובדה, שהרבה הורים כורדיים לא הבינו גם לאחר שנים רבות בארץ את ערכו של לימוד סדיר מוכחת בזה שבבית־הספר הירושלמי למחוסרי חינוך (ע"ש דוד ילין) רוב התלמידים הם מבני העדה הכורדית. אמנם גילו רבים מן הנערים והנערות בעצמם את הרצון למלא את החסר להם בשיעורי הערב הנערכים על ידי חוגים ומפלגות שונים. אולם גם בקרב ההורים שנתעשרו קיימת רק שאיפה מועטת לתת לבניהם השכלה תיכונית והכשרה מקצועית מבוססת עקב ליקוי החינוך מוגבל מספר המקצועות של הדור הצעיר. אלה אוחזים בעיקר בעיסוקים, שאינם מחייבים כל הכשרה או הכשרה קצרה בלבד. הגישה המסחרית שהתפתחה אצל היהודים הכורדיים הביאה לידי כך, שגם בין הצעירים שולחים רבים את ידיהם בעסקי שוק וחנות וכן בספסרות קרקע ובתים. הנערות – גם בנות אמידים – הרוצות להשתכר דמי כיס כמעט אינן יודעות מקצוע אלא זה של עוזרת בית, מוכרת או עוזרת לתופרת. על אף הגורמים המעכבים עומד הדור הצעיר בסימן התקדמות מתמדת. אמנם, לרגל הבערות הרווחת ברוב המשפחות וכבדות מסויימת של המחשבה – כנראה תוצאות הניתוק מענייני רוח במשך דורות – אין העלייה לדרגת תרבות גבוהה יותר נעשית באותה המהירות כמו בעדות אחרות. בכל זאת כבר מצויים בין עולי כורדיסתאן הוותיקים מספר אנשים אינטלגנטיים, המגלים הבנה מלאה בענייני הארץ. אלה היו חיילים אמיצים במלחמה, והם ממלאים בנאמנות את חובתם כלפי היישוב. אין זה מוצדק איפוא, אם עדות אחרות מתייחסות לכורדים בזלזול מסויים. כדאי לציין שעל אף הערכה זו, לא קטן מספר נישואי ה״תערובת" עם בני עדות אחרות. בייחוד עם בבלים (יהודים מבגדאד, בצרה והסביבה), חלבים ופרסים.

קשה לקבוע את מספר הכורדים שעלו ארצה מאז הקמת המדינה, הואיל והסטאטיסטיקה שלנו ממיינת את העולים לפי ארצות מוצאם ומצרפת איפוא את הכורדים לתורכים, לעיראקים ולפרסים. על כל פנים מגיע מספרם כדי רבבות. בסידורם של העולים החדשים הובא בחשבון, שרבים מהם עסקו במקומות מוצאם בחקלאות והיו רגילים בעבודה גופנית קשה. משום כך הושיבו אותם גם כאן בכפר. כנגד מידותיהם הפרימיטיביות יש לזקוף כגורם חיובי את נכונותם לעבודה גופנית. אמנם המספר הגדול של זקנים וחולים שבאו ארצה בגל עולים זה, מטיל משימה קשה על מוסדות העזרה הסוציאלית. לאחר שנים של ירידה כלכלית, רעב ומצוקה במקומות מושבם נתייסרו הכורדים העיראקים לפני עלייתם ייסורים חדשים, שהתישו את כוחם. בדרך לבגדאד ובשעת ההמתנה להעברה לישראל שדדו הפקידים העיראקיים את כל רכושם, העליבו ועינו אותם. גם הכורדים הפרסיים התאספו בטהראן, שרבים מהם מפותחים יפה בגופם וברוחם, ובעלי צרכים מעודנים יותר, סבלו בחדשי ההמתנה להעברתם מתנאי אכסון בלתי אנושיים, שחיו בהם בבית הקברות היהודי.

יישובים בהרי כורדיסתאן ובין הפרת לחידקל, שלכמה מהם נודעה חשיבות היסטורית, ושבהם היו קהילות יהודיות זה אלפי שנים, נתרוקנו עתה כמעט כליל מתושביהם היהודים. מבצע ״עזרא ונחמיה", בו העבירה ממשלתנו לפתע, במטוסים, את יהודי עיראק למדינת ישראל, הקים קשר בין שרידי עברו הרחוק של העם היהודי ובין ההווה שלו.

הפרסים    🔗

בפרס ישבו לפני קום המדינה כ־90,000 יהודים. לאחר שהיגרו בשנים האחרונות כ־ 25,000 לישראל ואלפים נוספים לארצות אחרות מגיע עתה מספרם בפרס ל־70,000.

תולדות יהודי פרס מימי גלות בבל עד להקמת הכליפות הערבית במאה השביעית חופפות ברובן את אלה של יהודי ארם־נהריים. מימי נצחונו של כורש על הבבלים במאה השישית לפהס"ה, שבעקבותיו השתרעה ממלכת פרס מן הים השחור והכספי בצפון והאינדוס במזרח עד לאוקינוס ההודי בדרום, ובמערב לעתים עד מצרים, תראקיה ומקדוניה, היה השטח הנקרא היום פרס או איראן מחובר עם זה ששמו עתה עיראק כיחידה פוליטית. שכללה בתקופות מסויימות גם את ארץ־ישראל. עמים ושבטים רבים נדדו על פני כל השטח הזה או חלקים גדולים ממנו: מדים, פרסים קדמונים, יוונים, פארתים ושוב פרסים, רומאים וביזאנטים, ערבים, מונגולים ותורכים. הפרסים הקדמונים, שהם ממוצא ארי מלכתחילה, הפכו לאומה מורכבת מצאצאי גזעים רבים. בממלכה ענקית זו היתה לממשלה המרכזית הפרסית ולכובשים הזרים השפעה מוגבלת בלבד על ראשי השבטים והאחשדרפנים, שרבים מהם ניצלו את עמדתם לדיכוי היהודים. עדות על כן נמצאת במגילת אסתר, שחוברה כנראה בשיא פריחתה של הממלכה הפרסית.

תהפוכות גורל שונות עברו על היהודים. חלק מהם נדד בתקופת מוקדמת אל מעבר לחידקל, או לחלקים אחרים של הממלכה. זמנים של אבטונומיה מרחיקה לכת והתפתחות רוחנית בלתי מופרעת התחלפו בזמנים של רדיפות דתיות. אחת הפגיעות הקשות ביותר היא הטבח שערכו כמרי הפולחן הזורואסטרי ביהודי איספאהאן בשנת 399 לס"ה. כתוצאה של רדיפות אלה נאלצו רבבות יהודים להמיר את דתם, ואלפים אחרים היגרו ולערב ולמרכז־אסיה. לאחר מכן באו שוב זמנים שלווים יותר, שבהם היו היהודים, שדוכאו באכזריות בארצות השלטון הביזאנטי, מתקבלים ברצון בממלכה הפרסית, ומתקשרים בה קשר אמיץ ונלחמים בגדודיה נגד רומא המזרחית.

תקופת ייסורים חדשה ליהודי פרס החלה לאחר חדירת האיסלאם, שנהיה הדת השלטת במדינה ויצא חוצץ נגד ה״כופרים“. בימי שלטונו אבדו ליהדות בוודאי מאות אלפי נפשות. התנועה המשיחית שעורר דוד אלרואי מעמאדיה, אשר מרד במלך פרס (במאה הי"ב) והבטיח להחזיר את היהודים לארץ מולדתם דוכאה בנחשולי דם; היהודים שוב לא התאוששו לאחר נקמת הדמים שנקם בהם המלך. על כך נתווספו מן המאה הי”ב עד המאה הט"ו פלישות המונגולים והתורכמנים, בהן נהרסו ערי פרס, ותושביהן – ובכללם היהודים – נספו או נתפזרו לכל הכיוונים.

עם הקמת הממלכה הפרסית החדשה התאוששה הארץ, אלא שקנאותם הדתית של התושבים, שהשתייכו לענף השיעי של האיסלאם, השפילה את היהודים ה״כופרים" לדרגה של כת טמאה ונרדפת, שרק על ידי תשלום מסי גולגולת גבוהים יכלה להבטיח לעצמה את חסותם של הפקידים וראשי השבטים. היחס הקשה והכפייה מצד הכמורה השיעית שוב הביאו לידי והתאסלמותם של אלפי יהודים, עד שלא נותרה אלא שארית דלה מאותו ויישוב גדול שהיה פעם קיים בפרס. וזו עוד הופחתה במאה הי"ט בימי הרדיפות במשהו ולאחר מכן עם צמיחתה של כת הבהאים, כתה מוסלמית. שקמה בפרס. לפני מאה שנה ושהתכוונה להחליף את הכפייה החמורה של האיסלאם השיעי בחופש גדול יותר של המחשבה. בתורתה של כת זו רעיונות מוסריים כלליים ודעות מיסטיות, שאולים מן הדת היהודית, הנוצרית והמוסלמית. יהודים רבים הצטרפו לכת חדשה זו בבקשם למצוא בה מזיגה בין האיסלאם ובין היהדות, ומתוך תקווה להשתחרר מן הלחץ היד של הדת השלטת. אמנם, לרגל הרדיפות הקשות שעברו על הבהאים חזרו רבים לאחר מכן ליהדות. בכמה מקומות עשו גם המיסיונארים הנוצרים נפשות בקרב היהודים.

היהודים שנותרו בפרס התרוששו עד כדי שכחת כל תרבותם היהודית. והכללית. מלבם נשתכח זכרה של היהדות הנאה, העשירה והמשכילה. שישבה שם בימי קדם. ושעדיין יודעים לספר עליה הנוסעים בימי הביניים במאה שלנו, לאחר מלחמת העולם הראשונה, השיגו יהודי פרס שיווי זכויות אזרחי, אך עדיין לא נעלמו משפטיה הקדומים הדתיים של האוכלוסייה. המושרשים זה מאות שנים. בייחוד באזורים הכפריים הנידחים ממשיך היהודי להיות ״כופר טמא". לרגל דיכוין המתמיד של שפתם ודתם חדלו יהודי פרס מזמן להפיק יצירות ספרותיות כל שהן, ובהרבה מקומות לא נשתמרו אלא תפילות אחדות בשפה הפרסית; גם סבל פיזי עבר עליהם. אמנם עוד יש ביניהם גבהי־קומה וחזקי־גרם, בפרט בין היהודים הכורדים שבשטח הפרסי; אבל לעומת זאת מצויים רבים צנומי־גוף, תשושים ממש. בעלי תווי פנים עדינים ארוכי גולגולת – הוא טיפוס בני אדם הנפוץ מאוד בפרס; ניכר בהם דלדול כוחותיהם, תוצאות תזונה בלתי מספקת ותנאי חיים גרועים. נכרות גם תוצאותיה של העובדה שבמקומות המרוחקים זה מזה, בעלי יישוב יהודי דליל, שררה מידה רבה של חיתון בין קרובים.

יהודי פרס יושבים כמעט כולם במערב המדינה, שלשם הגיעו בנדודיהם מעבר לחידקל. במרכז הממלכה כמעט אין יהודים, פרט לעיר משהד, הנמצאת בצפון־מזרח, בקרבת הגבול התורכמני. (לעומת זאת קיימים יישובים יהודיים במרכז אסיה: באפגניסתאן ובבוכארה, שהיו זמן רב תחת: שלטון פרסי). בערי מערב פרס ובכפרים שבסביבתן היו קהילות יהודיות מקדמת דנא. בצפון – בתבריז ובסביבת אגם אורמיה במחוז אזרבייג’אן (קהילות כורדים פרסיים); בחמדאן ובכרמאנשאח בקרבת הגבול העיראקי; בבירה טהראן; בקאשאן ובאיספאהאן במרכז האיזור ההררי; בשיראז, ביזדובבושיר שבדרום. חלק משמות ערים אלה מזדמן לנו שוב בישראל בשמות משפחה, שנטלו להם העולים: יזדי, בושירי, קאשאני וכו'. רוב יהודי פרס – כ־ 50,000 – נמצא עתה בטהראן או בדרך שמה, הואיל ובאזורים רבים נהיה מצבם הכלכלי ללא נשוא, ובתור מיעוט קטן בארץ עצומה זאת שבו הם בפחד מפני שכניהם הפרסיים.

אין להאשים כעת את פרס ברדיפה דתית או פוליטית של המיעוט היהודי הקטן, אמנם עשתה הממשלה ענפי מסחר מסויימים למונופולין, ובמתן זכיונות מסחר ובקבלת עובדים בסדנות הממשלה היא מעדיפה מוסלמים, אך בכללו של דבר המסחר הוא חפשי, ומספר סוחרים יהודיים אסף הון רב. גם בדרגות הקצונה הנמוכות ובפקידות הממשלתית (פרט למשרד החוץ) נמצא אחוז מסויים של יהודים, בייחוד בשירותי הרכבת והדואר. פקידים אלה עמדו ביחסים ידידותיים עם חבריהם המוסלמים וקצתם, שכבר הגיעו לישראל, מתכתבים אתם עד היום. אולם היהודים יודעים, שהרגש הלאומי המוגבר השורר עתה בפרס והמלווה, כבכל ארצות המזרח, שנאת זרים מסכן את בטחונם, בייחוד כשהאוכלוסייה הכפרית הנבערת סולדת עד היום ממגע גופני עם היהודים ״הטמאים".

בכל אחד מן המקומות, הרחוקים מאד זה מזה, נתהווה טיפוס יהודי מיוחד, בעל תכונות מיוחדות של אופי ולשון. הלשון היא בכל מקום ז’רגון יהודי־פרסי, אך ההבדלים בין מקום למקום גדולים, עד שקשה להם לאנשים להבין אלה את אלה.

בבירה טהראן, שבה מרוכז עתה רוב יהודי פרס, שוררים בשכבה עליונה דקה תנאי חיים טובים מאשר בכל מקום אחר. בידיה נמצא חלק גדול מן המסחר באריגים, שטיחים, חפצי־עתיקות (אמיתיים ומזוייפים), עורות, ספרים ומכשירים חשמליים. גדול בייחוד מספר הרוקחים, הואיל ותעשיית התרופות והתמרוקים נמצאת כמעט כולה בידי יהודים.

בטהראן התפתח המסחר בייחוד מאז מלחמת העולם השנייה, מפאת המספר הגדול של אירופים, אמריקאים, פליטים יהודים וכו', שדרשו סיפוק צרכיהם המערביים. לרבים מן הסוחרים היהודיים העשירים יש מכוניות יקרות ערך וסגל משרתים גדול. לאחרים יש גם אחוזות גדולות בסביבה בהן מתנהל גידול עדרי צאן. יש בעלי בתי־קפה, מקומות שעשועים ובתי־קולנוע. לעומת זאת קטן מספרם של בעלי מקצועות אקדמאיים: מהנדסים, עורכי דין ורופאים. אין זה נהוג בעם הפרסי – פרט לשכבה העליונה – לדרוש בשעת מחלה בעצת רופא; במקום זה מזדקקים למאג או למשביע רוחות. ההשכלה היהודית, גם של העשירים, דלה מאד. רבים חסרים כל ידיעה בדיני ישראל; רק חלק יודע לקרוא תפילות בעברית, אבל אינו מבין את תוכנן. מקצת סוחרים פותחים את חנויותיהם גם בשבת; מאידך סגורים בשבת כמה בתי מסחר גדולים של פרסים, הואיל והמסחר משותק בהעדר היהודים. שכבת העשירים דקה, אף כי היא בולטת ביותר לעין. עמה נמנות משפחות בגדאדיות, שנמלטו לטהראן בשנים האחרונות, כפי שהזכרנו כבר למעלה, והמחכות כאן להגירתן. לגביהן קיים חשש שההון שהביאו אתן יאזל במשך הזמן, מחמת המסים הגבוהים שעליהן לשלם לקונסול העיראקי ומחמת הבטלה הממושכת בה הם נתונים בעל כורחם. שכבה אחרת – אף היא לא רחבה – שייכת למעמד הבינוני. היא כוללת פקידי ממשלה, פקידים פרטיים וכמה בעלי־מלאכה. אמנם המלאכה אינה נפוצה ביותר בין יהודי פרס ומצטמצמת בעבודות פשוטות של אריזה, חרושת זהב, חייטות וסנדלרות – בניגוד לאוכלוסייה המוסלמית, שיש לה מסורת עתיקה של מלאכה ומלאכת אמנות ושהעלתה את שתיהן לרמה גבוהה. לרבים מיהודי טהראן יש עדרי צאן גדולים או קטנים, הכלואים בלילה בדירים או בצריפים צמודים לבתי המגורים והרועים ביום במרעה שמחוץ לעיר. חלב הכבשים ובייחוד חלבן מהווים יסוד חשוב לתזונת העדה.

רוב בניינה של האוכלוסייה היהודית בטהראן חסרי־כל או כמעט חסרי כל. ביניהם קמעונאים ורוכלים, פקידים נמוכים, עובדי בתי קפה ומקומות שעשועים ועוזרות בית; אולם מספר גדול, שעודנו הולך ומתרבה על ידי תוספת ממקומות אחרים, מחוסר כל פרנסה. אלפים אלה מצטופפים ברובע היהודי של העיר, המלא זוהמה והנמצא במקום בלתי נוח; הצפיפות כאן רבה, ויש חדרים שבהם מתגוררות 10 עד 15 נפשות, שלכל אחת מהן מוקצה לא יותר ממטר מרובע אחד. צרכיהם של אנשים אלה מצטמצמים עד כדי מינימום, וגם זה לא מובטח להם אלא על ידי צדקה. מחמת תנאים עלובים אלה רווחות מחלות, וביניהן הגרענת, מחלות עור וראש, שיתוק וכו'. גדול מספרם של אלה שאינם חיים אלא מפשיטת יד.

גם ענייני בתי הספר אינם מניחים את הדעת. אחוז גדול של הנערים לומד עדיין ב״חדרים" על פי שיטות של ימי־הביניים ממש, ונערות רבות נשארות ללא לימודים כל־שהן. זכות רבה קנתה לה חברת כל ישראל חברים בפתחה בתי־ספר בכמה ערים בזמן ששררה בין יהודי פרס בערות מלאה: מנהליהם ועסקניהם של אותם בתי־ספר גם הגנו על זכויות היהודים בפני השלטונות, שהיו עדיין מדכאים מאד את ה״כופרים" הלא־מוסלמיים, ובמיוחד את היהודים. עד היום ממלאים בתי־הספר של כי“ח תפקיד חשוב בחיים הרוחניים, אלא שהם סובלים ממחסור חמור במורים בעלי הכשרה מבוססת. כל בתי־הספר היהודיים נתונים לפיקוח הממשלה, השולחת אליהם מורים משלה, מוסלמים להוראת השפה וההיסטוריה הפרסית. אמנם נלמדים לימודי קודש (״דת") אבל בשיעור זעום ביותר. הוראת השפה העברית אסורה בבתי־הספר, ורק בשנים האחרונות החל חלק מהנוער להשלים את החסר בשיעורי ערב. חברת ״אורט”, העוסקת בהכשרה מקצועית, הקימה בתי ספר מקצועיים לנוער היהודי בטהראן ובכמה ערים אחרות, כדי למלא את המחסור בבעלי־מלאכה מאומנים. גם בתי־ספר אלה לוקים בחוסר מורים. בגלל מגרעותיהם של בתי־הספר היהודיים מעדיפים הורים רבים לשלוח את ילדיהם לבתי־ספר ממשלתיים או של המיסיונים; שם הם חייבים להשתתף בכל פעולותיהם של התלמידים הפרסיים או הנוצריים. לולא הרצון לעלות לישראל, שחיזק בזמן האחרון את הרגש היהודי באותו נוער, היו מתרחקים לגמרי מן היהדות.

חלק מן הצעירים היהודים מבקר בגימנסיות פרסיות; גם באוניברסיטת טהראן לומד מספר גדול – באופן יחסי – של סטודנטים יהודים (400); רובם ככולם – כמו כמעט כל הנוער האקדמאי הפרסי – משתייכים למפלגה המתקדמת ״טודה“, ולכן מביטים בהם החוגים הלאומניים־ריאקציוניים בחשדנות. עתון מצוייר, ״סיני”, היה מוסר ליודעי קרוא ידיעות מן העולם היהודי, אך אין תפוצתו עולה על כמה מאות טפסים.

מצוקתם הנוראה של ההמונים בטהראן מחמירה מיום ליום עקב התהליך הבלתי פוסק של נהירת יהודים מערי־השדה ומהכפרים. מחנה המהגרים היה זמן רב במצב לא־יתואר.

קשה הוא מצבם של היהודים בטהראן הבירה, שבה גדולות אפשרויות הפרנסה במסחר ובתעבורה עקב נוכחותם של זרים רבים מארצות אירופה ואמריקה, אולם תנאי הקיום במקומות אחרים, כגון בעיר חמדאן, מחפירים ממש. נשמע הדבר כלעג עצמי כמעט, אם יטענו יהודי חמדאן שמוצאם השושן הבירה. ההנחה המוטעית כנראה, כי חמדאן (לפנים אקבטנה, בירת ממלכת מדי) היא שושן הבירה של מגילת אסתר, מקורה בעובדה, שליד העיר יש מקום עלייה לרגל, שעליו סיפרו עוד בראשית ימי הביניים כי קברי מרדכי ואסתר שם. העיר שעליה מספר בנימין מטודילה כי יש בה 50,000 משפחות יהודיות, אין בה כיום אלא 5,000 יהודים, בערך. עוד לפני כמה עשרות שנים קיימו התושבים היהודים מסחר ער בשטיחים, באריגים ובעורות, שהביא אותם במגע הדוק עם יהודי בגדאד. אולם מסחר זה נשמט כליל מידיהם, שעה שנטלה לה ממשלת פרס מונופול על סחורות אלה. מצבם הכלכלי של היהודים הורע עוד יותר כשהרוכלות בכפרים, שהיתה ברובה בידיהם, נעשתה כמעט למיותרת על ידי התקנת כבישים ואמצעי תחבורה חדישים. בניגוד לארמנים הזריזים, שידעו להסתגל לתנאים החדשים, לא הצליחו היהודים להסתדר במקצועות אחרים; אולי גם חסרה להם האפשרות להתמחות במידה מספקת בסנדלרות, בחייטות, בתעשיית העור ובאריגה כדי להתחרות בהם. כן צומצמו אפשרויות פרנסתם עקב יבואם של אריגי משי מחוץ לארץ במקום המשי המיוצר בפרס. רק מעטים מוצאים את מחייתם בתור נהגים, חשמלאים ושאר בעלי מלאכה; הרוב מתקיים בדוחק על ידי מסחר קמעוני, או שאין לו פרנסה כלל.

בחמדאן יש בית ספר של חכ“יח, בו מבקרים גם כמה פרסים צעירים כנראה כדי ללמוד את השפה הצרפתית. כי”ח ניסתה להקל על המחסור החמור במורים יהודים בפתיחת מדרשה קטנה במקום, בה הוקנו לתלמידים – בתנאים פרימיטיביים ביותר – יסודות הידיעות הדרושות להוראה.

פרט למצבם הכלכלי הרע, שדחף את יהודי חמדאן לעזוב את העיר, מסתברת הירידה העצומה במספרם גם מכך, שאלפים מהם קיבלו את דת האיסלאם עקב מצוקתם החומרית ובידודם הרוחני. כה נפוצה היתה המרת הדת, עד שבמקרים רבים כללה משפחה אחת יהודים ומוסלמים, שגרו באותו הבית. היתה גם נטייה חזקה לכת הבהאים, אלא שרובם של אלה שהצטרפו אליה – במידה שלא היגרו לארצות אחרות – חזר לאחר מכן ליהדות. דומה המצב בעיר כרמאנשאח, הסמוכה לגבול העיראקי.

גרוע מזה המצב באיספאהאן ובקאשאן, ששם לא נותרו מן היישוב הגדול הקודם אלא אלפים אחדים, שכ־90 אחוז מהם עניים מרודים חסרי־כול הגיטו נמצא כאן מתחת לגובה הרחוב, והוא מלוכלך ומוזנח במידה מבהילה. הדירות דומות למערות טחובות וחשוכות, ומבואותיהן הארוכים מעידים על כך שדייריהן נסוגו הנה מפני תקפנותן של כנופיות קנאים. חלק מן התושבים היהודיים עוסק בשזירת חוטים בנולי־יד, שביניהם הם מוכרחים להתרוצץ בלי הרף בשעת העבודה – שיטה מייגעת מאד. כן מצויים מספר צורפי־זהב, ונוסף על כך רבים שאין להם כל מקצוע. גם באיספהאן היה פעם יישוב יהודי גדול, אלא שאנשיו אבדו ליהדות על ידי קבלת האיסלאם, מאונס או מרצון. גם כאן קיים, נוסף על ״חדרים“, בית ספר של חכי”ח, אולם הרבה ילדים גדלים ללא כל לימוד. מצב היהודים מעציב כאן במידה מיוחדת הואיל והם קבוצה קטנה וחסרת ישע בעיר מסחרית ותעשייתית פורחת.

לא פחות עגומים התנאים בדרומה של הארץ. בשיראז, העיר המפורסמת ביופייה ובשושניה – בקרבת המקום בו עמדה פרספוליס עם ארמונו המפואר של דריווש והמשוררים חאפיז וסעדי כתבו את יצירותיהם, שהן נכס יקר בספרות הפרסית – יושבת בעוני לא יתואר קהילה של 15,000 יהודים, בערך. רק משפחות בודדות – בפרט של מלווים בריבית – אמידות הן, ואילו האחרים כמעט אין להם המינימום הדרוש לקיומם. רוב היהודים נהגו לחזר בתור רוכלים בכפרי הסביבה. אולם במשך הזמן נעשה הדבר מסוכן מדי. בכפרים אלה עצמם היה רוב התושבים היהודים מובטלים לגמרי. יהודי שיראז, מיעוטם מתפרנסים ממלאכה ומסבלות, אך יותר ממחציתם מחוסרים כל פרנסה והיו גוֹועים ברעב, לולא קיבלו תמיכות קטנות מקרנות עזרה יהודיות. חוצות הגיטו המלוכלכים והמאוסים, מקום שפיכת אשפה לכל תושבי העיר; הדירות הצפופות והבלתי סניטאריות, בהן מתגוררים אנשים נגועים במחלות עיניים, עור וראש – כל זה דחף עוד לפני עשרות שנים את יהודי שיראז להגירה. מצבם נהיה עגום עוד יותר, כשהקימה ממשלת פרס בשיראז ולא הרחק משם, בעיר יזד, בתי־אריגה בהם העסיקה רק מוסלמים, וקיפחה על ידי כך את פרנסתם של כל היהודים שעסקו עד אז באריגה ביתית.

כזה הוא המצב גם בבושיר – עיר בעלת אקלים לוהט על חוף המפרץ הפרסי, דרומית לעבדאן – ובמספר כפרים ועיירות, שמהם היגרו כמעט כל היהודים, על מנת להיחלץ ממצבם הכלכלי הנואש, מבוז האוכלוסייה ומתנאים פוליטיים הנעשים מסוכנים יותר ויותר עקב הלאומנות הפרסית הגוברת.

אם בכל זאת אין תושבי הגיטאות גוועים ברעב, הרי זה בזכות מחירי המזונות – אורז, גבינה, בשר כבש, ובחודשי הקיץ פירות וירקות – הזולים במידה בלתי רגילה. הם הסכינו למצב של רעב מתמיד. ואחוז גדול נגוע בשחפת ובמחלות אחרות, שמקורם בתנאי תזונה גרועים. כנראה גם הזיק להם המחסור בתוספת דם רענן של חומר אנושי חדש. מצבם הרוחני מתאים לניוונם הגופני. בהעדר מגע עם יהודים אחרים שכחו את היהדות ומסורתה. במקום זה קיבלו שיפעת מנהגים של אמונות טפלות, שרובם הושאלו מן הסביבה הזרה.

שונה במקצת המצב בשני מקומות של ארץ ענקית זו: בחבל אזרבייג’אן – בסביבת העיר תבריז ואגם אורמיה, ששם יושבת אוכלוסייה יהודית־כורדית – ובעיר משהד. השטח הכורדי בצפון היה מאז מרכז של סחר האריגים והמרבדים הפרסי וצומת תעבורה בין רוסיה האירופית והאסייתית. והורגשה כאן השפעה רוסית. היהודים הכורדיים היושבים כאן מהווים בדרך כלל טיפוס בריא וחסון משאר יהודי פרס; הם רגילים בעבודה גופנית ומגלים יזמה במסחר ובמלאכה. יחד עם זה שמרו על פשטותם של אנשי הרים. מלבד השפה הכורדית מבינים הם פרסית, לפעמים גם ארמנית, וקצת רוסית. ההשפעה הקומוניסטית החזקה, הרווחת באזרבייג’אן, עוררה ברבים מהם את השאיפה לצורות חיים חפשיות יותר. כאן בישראל משתייכים רבים מכורדים פרסיים אלה למעמד הפועלים ונמצאים בתהליך של עלייה כלכלית ורוחנית.

גורל מיוחד במינו היה ליהודי העיר משהד, השוכנת בפינה הצפונית־מזרחית של ממלכת פרס, בקרבת הגבול התורכמני, והמרוחקת מכל מרכזי חייה של היהדות. בעיר זו, שהיא מרכז צליינים גדול בגלל קברו של אחד הקדושים השיעים, נאלצו היהודים בשנת 1839, בעקבות הסתה פרועה של האוכלוסייה הקנאית, לקבל את האיסלאם. הם נקראו ״ג’דיד אל־אסלאם" כלומר החדשים באסלאם. מאז חיו הרבה עשרות שנים כמוסלמים כלפי חוץ וכיהודים בבתיהם ובקהילתם; וככל שגבר הלחץ החיצוני, דבקו רובם ביתר התלהבות ביהדותם. למען הטעות את סביבתם, נקטו תחבולות דומות לאלה של אנוסי ספרד ופורטוגל לפני מאות שנים: אמנם פתחו חנויותיהם בשבתות ובמועדי ישראל, אבל העמידו בהם ילדים קטנים, כדי שלא יהיה ממי לקנות; ובשעת כינוסי התפילה שלהם, במרתפים ובחדרי סתר פנימיים, הושיבו ליד הפתח את נשותיהם, שלפי הנוהג המוסלמי לא היה פרסי רשאי להתקרב אליהן. הואיל ובתור מוסלמים לא היו כפופים להגבלות מסחר, נתעשרו רבים מהם – בייחוד מן המסחר עם רוסיה. אחרים מהם היגרו, ייסדו בתי־מסחר ברוסיה, בלונדון, בהודו או בדרום־אפריקה וחזרו שם ליהדות. במחצית השנייה של המאה הי"ט, כשהיתה עלייה של בני כת הבהאים לארץ־ישראל, הצטרפו אליהם משפחות יהודיות ממשהד וממקומות אחרים, שחיו שם כמוסלמים או כבהאים. אמנם לא מצאו כאן את המשיח שהובטח להם בתורה הבהאית, אך מצאו יהודים אחרים; והמגע אתם עשה עליהם רושם חזק כל כך, עד שלא רק אנשי משהד – שבלאו הכי שאפו לחזור ליהדות – אלא גם מוסלמים מדומים ממקומות אחרים חזרו לדתם ולעמם.

מתוך שאיפה לכפר על עברם הלא־יהודי נהיו כאן המשהדים יהודים אדוקים ביותר, השומרים בהקפדה על כל המצוות. דירותיהם בירושלים בקרבת בית ישראל, נקיות הן, ויש להם נטייה מובהקת ללימוד התורה. קצתם, שהביאו אתם הון ניכר, פתחו כאן חנויות שטיחים וחפצי־עתיקות ובנו בתים גדולים במרכז ירושלים. גם כמה מן הסוחרים היהודים האמידים בטהראן באו ממשהד. אמנם פסקה הרדיפה הדתית בעיר מוצאם, אבל בכל זאת פני היישוב המשהדי כולו – לישראל.

העלייה מפרס החלה לפני מאה שנים, בערך, עת הגיעה הנה מספר משפחות יהודיות מיזד ומשיואז. עולים אלה כמעט לא היה להם אלא הבגד שעל גופם, והיו נתונים במצוקה קשה. ניסו להתפרנס מסבלות, מתיקון מזרונים או ממכירת גרוטאות וכדומה, או הזדקקו לקבצנות. משגדל מספר הקבצנים שודלו השלטונות התורכיים להחזירם אל ארץ מוצאם, ורק בקושי הצליחו ראשי היישוב להניאם מלבצע עצה זו. בראשונה סבלו ממצוקת דירות חמורה ונאלצו לגור תחת כיפת השמים או במרתפים עלובים. מצב – הוקל רק כשטיפל בהם מנהל בית ספר חכ"יח, ענתבי, והשיג להם הלוואות לבניית בתים. בהלוואות אלה בנו להם בתים, ביקתות וצריפי־פח בשכונות הירושלמיות אוהל־משה, בית ישראל ולאחר־מכן בעוד שכונות מספר שמחוץ לחומת העיר הקדושה. במשך הזמן הגיעו גם אנשים ממקומות אחרים בפרס, ומספר יוצאי פרס בארץ עלה עד 10,000, בערך, מהם כ־6,000 בירושלים. ביניהם נמצאה שכבה דקה של משכילים ובקיאים בתורה. עולי פרס השתקעו גם במקומות אחרים: בתל־אביב, בטבריה וביישובים הוותיקים.

רבים מצאו במשך הזמן פרנסה בתור בעלי־מלאכה, סוחרים ופועלים, אולם אחוז לא קטן מן הגברים היה חלש מבחינה גופנית ופחות רגיל בעבודה וזריז בידיים מלהשתכר די מחסורו. מפרנסיהן של אותן משפחות הן עד היום הנשים, העובדות בתור עוזרות בית או כובסות, או הבנים והבנות המתבגרים. כמה משפחות אמידות מיוצאי פרס טיפלו בבני עדתן הנצרכים, איפשרו להם הכשרה ועבודה במפעלי המסחר והתעשייה שלהם ותרמו להקמת בתי־ספר ובתי־כנסת ולהקלת סבל היחיד. קושי מיוחד התעורר בארגון העדה: כה שונים היו מנהגיהם של יוצאי האזורים המרובים של ארץ פרס הגדולה ולהגי השפה הפרסית שבפיהם, עד שבקושי הבינו אלה את אלה. לכך נתווספו שאיפות אישיות, שמנעו יצירת נציגות אחידה של העדה והביאו לידי הפרעות הדדיות בעבודת הקבוצות השונות.

הפרימיטיביות הרוחנית של העולים נתגלתה בריבוי מנהגי האמונה הטפלה, שהביאו אתם. אחד המנהגים הוא הברחת שדים באמצעי השבעה שונים. תפקיד מיוחד נועד ל״כפרה" – על ידי שחיטת תרנגול – שנוהגים אגב כניסה לבית חדש, לידה קשה ובהרבה מקרים אחרים. גם פולחן המתים תופס מקום חשוב; הוא מתבטא בעריכת כמה סעודות גדולות בשנה הראשונה למותו של בן משפחה, בהן חייבים להשתתף כל הקרובים, גם אלה הגרים במקום אחר: מנהגים אלה מקויימים גם בארץ בידי הדור הישן, אף אם נולד כאן בארץ.

בדור הראשון והשני של העולים הוותיקים מובטל עדיין חלק מהגברים מכל עבודה או שהוא עוסק בענפי פרנסה, שאינם מכניסים אפילו את מינימום המחיה והמכריחים את המשפחות להישאר בדירותיהן הגרועות והצרות. כן נמצאים עדיין בדור הישן מקצת הגברים ומרבית הנשים משוללים – כליל או כמעט כליל – ידיעת כתוב וקרוא, והבנתם בערכה של השכלה כללית ומקצועית לילדיהם – מוגבלת. מאידך עוסק אחוז גבוה של הנוער הפרסי בעבודה פרודוקטיבית ונמצא בדרכו להסתגלות מלאה לתנאי הארץ. מאלה רבים למדו כבר בבתי־ספר עממיים או ניסו להשלים את השכלתם הלקויה בקורסי ערב. גם בין הגברים הצעירים יש שזכו להכשרה יסודית במלאכה או בעבודת משרד או חנות. לאחרים דוכנים בשוק או חנויות. אבל גם במקצוע המורה ומדריך הנוער נמצא מספר ניכר של יהודים פרסיים צעירים. רוב הצעירות פעילות בשירות בית; אולם רבות אחרות מוצאות את פרנסתו בתור עובדות משרד או חנות, ואחוז קטן יותר – במקצועות המחייבים הכשרה יותר יסודית – בתור מטפלות, אחיות, עובדות סוציאליות וכו'. למקצועות האקדמאים נכנס הדור הצעיר עד כה במידה מועטת בלבד, וגם מספר הסטודנטים אינו גדול. בניהם של העולים הוותיקים לא גילו בדרך כלל נטייה מיוחדת לחיי־כפר; רובם מעדיפים את העיר, בה הם עוברים יותר ויותר מן השכונות של עדות המזרח לאזורים של דיור משוכלל יותר. גם מבחינה גופנית מתבלט בדור הצעיר תהליך של ריגיניראציה.

לא הוסחה דעתם של המוסדות הלאומיים והממשלתיים מבעיית 70,000 היהודים, החיים עדיין בפרס בתנאים קשים למדי. יש לחשוש כי צפויים מבחנים חדשים ליהודים באותה ארץ, שבה עברו עליהם רדיפות כה קשות בתקופות קודמות. לפי הנסיון לא תקל הסתגלותם של עולים חדשים אלה לארץ. ודאי שמכל העולים הם העניים ביותר; שכבות רחבות בהם סבלו זה דורות חרפת רעב, שהתיש את כוחם הפיזי. אמנם הצליחו קצתם להעביר כסף לחוץ לארץ; אבל גם בין יהודי פרס דווקא השכבה הדקה של בעלי אמצעים אינה מזדרזת לעלות לארץ־ישראל. רוב העולים אינם מביאים אתם כל רכוש מלבד שטיח שימושי פחות או יותר (ממשלת פרס מרשה להוציא שטיחים) – אלא אם כן רואים כחפצי ערך את התכשיטים המוזהבים שמקבלות הנשים בשעת אירוסיהן. קשה ההסתגלות גם בגלל העובדה, שאין אנשים אלה רגילים בכל עבודה גופנית מאומצת, ובייחוד זרה להם העבודה החקלאית. על כך מתווסף עוד הקושי – הקיים אמנם לגבי העולים כמעט מכל הארצות – של התרגלות לתזונה הנוהגת עתה בארץ. בפרס – כפי שכבר צויין – מצוי בקיץ שפע ירקות ופירות, ובשר הכבש זול ביותר, עד שאפשר לעניים לקנותו לפעמים. לעומת זאת אינם רגילים בחלב, במוצרי חלב ובביצים.

יחד עם יהודי פרס עולים שרידי יהודי אפגאניסתאן – קיבוץ קטן של 3,000 עד 4,000 נפש, הגרים כמעט כולם בבירה הראת ובכבול, בעוד שאסורה להם הישיבה בכפרים. קומץ יהודים זה, שנקלע לתוך תוכה של אסיה, שרוי בתנאי חיים עלובים ביותר. הואיל ואסור להם להשתתף בענף העיקרי של מסחר הארץ, סחר העורות, לא נותרו להם מקורות מחיה מלבד רוכלות זעירה ומלאכה. זה כמה זמן שואפים כולם להגיע לישראל, אולם לא הותרה להם ההגירה. בשנים האחרונות הצליח חלק להסתנן לטהראן, ומשם עלו לארץ־ישראל.

לכל קבוצת עולים בעיות משלה, וסידורה בארץ כרוך בקשיים מיוחדים לה. קשייהם של עולי פרס על כל פנים אינם פחותים משל קבוצות אחרות. אולם יש לקוות, לאור נסיון העלייה הוותיקה משם, שגם אצל העולים: החדשים ימצא הדור השני או השלישי את הקשר המלא ליישוב.

בוכארה    🔗

כמעט כל נחשולי העלייה, שהגיעו מארצות המזרח מראשית ההתיישבות החדשה בישראל. דומים זה לזה במבנם החברתי: כמה משכילים ואמידים כ״חיל חלוץ“, ואחריהם – זרם גדול של חסרי־כל ובורים. יוצאת מכלל זה קבוצת עולים אחת: יהודי בוכארה, שבאו לירושלים באמצע המאה הי”ט מתורכיסתאן ומאוזבכיסתאן, הנמנות עתה עם הריפובליקות הגדולות של ברית המועצות. עלייה זו היתה בראשונה מורכבת כמעט כולה מאנשים אמידים ונכבדים.

בדומה להרבה קיבוצים אחרים שביהדות מאמינים יהודי בוכארה, שהם שרידיהם של עשרת השבטים, שהוגלו לאשור ולמדי והרחיקו במשך הזמן לחדור למרכזה של אסייה. אם כי קשה להוכיח טענה זו, הרי ודאי כי במאות הראשונות לאלף השני לסה“נ הגיעו לשם יהודים מפרס ומאפגאניסתאן, בברחם מפני רדיפות המוסלמים. מוצאם של יהודי בוכארה מארצות אלה מתגלה בשפתם, הקרויה ״תאג’יק” שהיא להג איראני. מאידך נראה שבתקופות מסויימות נתערבו בצאצאי הגולים שבטי תאתארים מתגיירים. בכך יש לתרץ אולי את חתך הפנים התאתארי המובהק של כה רבים מיהודי בוכארה.

ידיעות על חיי יהודי בוכארה בימי הביניים הגיעו אלינו מבנימין מטודלה, המספר כי מצא שם יישובים גדולים, בייחוד בעיר סאמארקאנד, שמשם התנהל סחר שיירות חשוב עם הודו וסין. בימיו כבר היו בין יהודי בוכארה סוחרים גדולים, וכן מלומדים ידועי שם. אולם גם כאן, כמו בפרס, עברו על היהודים גלים חוזרים של רדיפות מצד המוסלמים הקנאים, ובצרתם עזבו רבים את דתם ונתאסלמו מאונס. נראה שאחת התקופות הקשות ביותר היתה זו שבה כבשו המונגולים את הארץ במנהיגותו של ג’נגיס ח’אן; מלחמות האזרחים בין יורשיו גרמו סבל רב לאוכלוסייה, ובכלל זה ליהודים, אם כי אחדים מהם עלו למשרות גבוהות במדינה.

שרידי יהודי בוכארה דבקו מאות שנים במסורתם הדתית, שנשתמרה בזכותם של משוררים ומלומדים. אולם ניתוקם משאר מרכזי חייה של היהדות גרם במשך הזמן לירידה רוחנית. המסורת הדתית ניטשטשה, ולאט לאט התבוללו בתושבי הארץ, שאצלם – פרט לשכבה דקה של משכילים – רווחו אמונות טפלות חסרות־טעם ומידות פרועות. בלט הזלזול בזכויותיה של האשה, שנדונה אצלם לחיי דיכוי. כן קיבלו משכניהם נטייה למלבושים יקרים, לתכשיטים כבדים ולחיים של רווחה מכל הבחינות; אמנם יכלו רק מעטים מהם לספק נטייה זו, הואיל ובלחץ הרדיפות הלך והחמיר מצבם הכלכלי. זיקתם לרוח היהדות הלכה ונתרופפה.

והנה קם להם מושיע לעת צרה. בסוף המאה הי"ח נודע לשליח ארץ־ישראלי ר' יוסף ממאן (ממוצא מארוקאני) בשעת מסעו אל קהילות היהודים בפרס, כי יש יהודים גם בבוכארה, והוא החליט לבקר אצלם. הוא מצא את קהילותיהם, שנידלדלו מאד במספרן, במצב דחוק ביותר, מנוונות מחמת רדיפות ועוני ושרויות בבורות גדולה. בעמל של שנים החזיר בהם את ידיעת הספרות היהודית, הזמין ספרים עבריים מחוץ לארץ, והצליח להחיות בהם את הרגש הדתי, שחדל כמעט. לזכרו של חכם זה נוהג עד היום בין יהודי בוכארה השם ממאן.

מפי ממאן ושליחים אחרים אחריו שמעו יהודי בוכארה לראשונה כי יש ברוסיה מאות אלפי יהודים וביניהם מלומדים רבים. והם פנו אליהם בבקשות לבירור שאלות דתיות ולמשלוח ספרים עבריים. לא עברו ימים מרובים, וסוחרים מבוכארה החלו נוסעים למוסקבה, כדי לבוא במגע רוחני ודתי עם אחיהם היהודים שם. מגע זה חיזק בהם את הרגש היהודי, ובראשית המאה הי"ט יצאו ראשוני עולי־הרגל מבוכארה אל ארץ הקודש.

לימים אירעו רדיפות חדשות, בהן אבדו שוב לקהילות נפשות רבות. שיפור ניכר במצבן חל רק בשנת 1866, כשהחלה רוסיה לכונן את שלטונה באיזור. מאז שגשגו שם המסחר והתעשייה, ויהודי בוכארה הידקו את קשריהם ליהודי רוסיה, הקימו בתי־חרושת לאריגים פשוטים וכן לאריגי משי ולשטיחים יקרים שזורים חוטי זהב וכסף. תוצרתם רבת הערך של בתי חרושת אלה, וכן מוצריה של מלאכת הזהב והכסף, נמכרו יפה. באותה תקופה חידשו יהודי בוכארה מגעם עם העולם הגדול, ממנו היו מנותקים עת כה רבה; סוחרים יהודים מבוכארה הקימו במאה הי"ט בתי־מסחר למכירת סחורתם במארסייל, בליון ובמאנצ’יסטר. אותה שעה נתחדשה בהם גם השאיפה להתעסקות בתורת ישראל. הוקמו בתי־ספר וישיבות, ומספר אנשים עלו לארץ־ישראל. עולים ראשונים אלה היו כמעט כולם סוחרים אמידים, שרצו להתפלל בארץ הקודש ולייסד בה הקדשות. היו ביניהם קשישים, שביקשו למות כאן ולהיקבר בירושלים, אך גם אנשים צעירים יותר, שהביאו אתם את כל משפחתם או חלק ממנה.

העולים החדשים, גבהי הקומה וכבדי הפנים, בעלי הלבוש האסייתי היקר, עוררו בארץ תשומת לב רבה. ככל יהודי ירושלים באותה תקופה ישבו בעיר העתיקה, אולם הדירות הפשוטות שם לא הלמו את טעמם המפונק. לא עברו ימים רבים וחפצו לבנות להם בתים מחוץ לחומה בסגנון המוכר להם; באו בקשר הדוק עם משפחות ספרדיות חשובות והצטרפו לעדה הספרדית (עד שהקימו עדה משלהם); תרמו סכומים גדולים לבתי־כנסת, לבית־היתומים הספרדי, למושב־הזקנים של העדה הספרדית ולשאר מוסדות צדקה. בשנת 1892 החלו להקים להם איזור מגורים משלהם, שכונת הבוכארים, הרחק משערי העיר – מחוצה לה. כאן בנו להם בתים בסגנון הבוכארי: חצר פנימית גדולה, מוקפת חדרים מרווחים. החדרים צוידו בשטיחים יקרים, בכסויי קיר רקומים ומעשה באטיק, אך ברהיטים מועטים בלבד; בכמה בתים נהפך אולם הכניסה לגינת חורף עם מזרקות קטנות; ולא חסר את התנור הרוסי הגדול, שעליו אפשר לשבת ולשכב. בבתים אלה השאיר, הגברים כמה מבני משפחתם, ואילו הם עצמם חזרו לבוכארה להמשיך שם בהנהלת בתי־החרושת ובתי־המסחר שלהם. מדי שנה, לפני הימים הנוראים בא לפחות אחד מבני המשפחה הנה, כדי להתפלל ולראות את שלום קרוביו אגב ביקורים אלה הביאו אתם את אריגיהם ושטיחיהם היקרים, וכן אריגי כותנה פשוטים יותר, על מנת למכרם כאן. אלה שלא השאירו כאן את משפחותיהם, השכירו את בתיהם; והיו שרכשו להם פרדסים בפתח תקוה ובמקומות אחרים.

אחרי העולים הראשונים באו אחרים, וביניהם גם פחותי אמצעים ועניים, שקיוו להיבנות מנדיבותם של בני ארצם העשירים. בעוד שבראשונה נטו לשלוח את ילדיהם אל בתי הספר של חכי"ח, הקימו לאחר מכן בניין תלמודי תורה גדול בשכונת הבוכארים, ולימים פתחה אשה אשכנזיה בית ספר לבנות. שסופה כעבור שנים לרשות החינוך הלאומית. חוץ מעניין זה נשארו עולי בוכארה נפרדים לגמרי מן האשכנזים בארץ, שלא ידעו למשוך אליהם אנשים אלה ממרכז אסייה, שנראו מוזרים בעיניהם. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה חל שינוי חשוב במצבם של יוצאי בוכארה. חלק מן הגברים נאלץ לחזור לבוכארה לשרת בצבא הרוסי; אחרים, שנחשבו כאן לנתינים תורכיים, חששו לגיוסם לצבא התורכי וברחו מצרימה. מתוך כך נתפזרו המשפחות ונסתמו מקורות הכנסתם הקבועים. ועוד אסונות התרגשו עליהם: החיילים התורכיים תפסו את בתיהם וחיבלו בהם קשה; הממשלה הסובייטית שקמה ברוסיה החרימה את בתי־החרושת ובתי־המסחר הפרטיים. בני המשפחה שנשארו כאן התקיימו בימי המלחמה על ידי מכירת רכושם, אך מקור הכנסה זה נסתם לאט לאט, ומאות נספו כשנפגעה ירושלים ממחסור במזון וממגפות.

אחרי המלחמה נתחדשה העלייה מבוכארה, אם כי מתוך קשיים רבים הואיל וממשלת רוסיה אסרה את היציאה וממשלת פרס – את המעבר. עתה הגיעו בני המשפחות הוותיקות והאמידות נטולי־אמצעים ובמקרים רבים גם חולים ותשושי־כוח, עקב נדידתם הממושכת מגבול לגבול. הם קיוו שבתיהם ומטעיהם כאן ישמשו הם מקור מחייה. תקווה זו לא נתמלאה לגבי כולם, כי לפעמים עבר הרכוש בינתיים לידי אחרים. אלה שבתיהם,שארו בידם השכירו אותם לאחר המלחמה בתנאים נוחים, עקב העלייה הגדולה מאירופה ומארצות המזרח, וביססו בזה מחדש את קיומם בארץ.

יחד עם העולים הגיע גם מספר גדול של מחוסרי אמצעים והשכלה שהתקיימו כאן בצמצום בתור רוכלים, חנוונים קטנים – במיוחד ירקנים – בעלי מלאכה, פועלי בניין וכבישים ופקידים נמוכים.

כמה מצאצאי המשפחות הוותיקות הצליחו במשך הזמן להתעשר שנית במסחר. הם פתחו חנויות גדולות למכירת אריגים וחפצי אמנות פרסיים ובוכאריים, הקימו בתי־חרושת למשי ומלטשות יהלומים או סחרו בבתים ובקרקעות. אבל אחרים לא ידעו לתקן את הנזקים שנגרמו להם ונשארו עניים.

חלק גדול מן הדור הצעיר עבר לעבודה פרודוקטיבית: הם הפכו בעלי מלאכה, נהגים או פועלים, וקצתם נכנסו לקיבוצים. גם הנערות החלו להרוויח לחמן – בתור עוזרות־בית, זבניות בחנויות או תופרות. בראשונה הצטרף אחוז גדול של הנוער הבוכארי להסתדרות העובדים. יחד עם זאת, בתקופה שקדמה לחיסול המאנדאט הבריטי, נהיתה שכונת הבוכארים לנקודת ריכוז של ארגוני הפורשים, ששאפו לגרש את ממשלת המאנדאט על ידי מעשי טירור.

כיום נמצאת העדה הבוכארית בירושלים כמעט במצב של התפרקות. כבר מקודם היגרו מבניהן ובנותיהן של המשפחות הוותיקות והעשירות לחוץ לארץ: לצרפת, לאנגליה ולאמריקה. אחרים קבעו את מושבם בתל־אביב בפתח־תקוה ובמקומות אחרים בארץ, ורבים התחתנו במשפחות ספרדיות ונטמעו בהן. מספר היהודים הבוכאריים בירושלים ירד בייחוד לאחר מצור ירושלים במלחמת העצמאות, בו נפגעה שכונת הבוכארים מן ההפגזות במידה כזו, עד שנעזבה על ידי רוב תושביה. אורח חייהן הקודם של המשפחות הולך ונעלם, ואין עקבותיו מצויים עוד אלא אצל זקנים, היושבים מזמן בארץ. אלה לובשים עדיין בימי חגים את בגדיהם היקרים ושומרים את מסורת מנגינותיהם וריקודיהם העממיים. ואילו הנוער נטש לגמרי את המנהגים הישנים ושואף להתבוללות מלאה ביישוב המערבי. כמה צעירים ביקרו בגמנסיות ובבתי־ספר גבוהים, אבל מעטים בלבד עוסקים במקצועות אקדמאיים. נישואין מחוץ לעדה הם לרוב עם בני העדה הספרדית והפרסית, אולם קיים מספר נישואין עם אשכנזים.

לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו ארצה בוכארים נוספים, ששהו שנים אחדות בטהראן. אולם עלייה זו פסקה במשך הזמן, ולאור איסור היציאה החמור של ממשלת הסובייטים אין לצפות לפי שעה להתחדשותה. יש להניח שהיהודים שישבו בערים בוכארה, סאמארקאנד, טאשקנט, קוקאנד ובמקומות אחרים (כ־30,000 נפש) הסתגלו בינתיים כליל לחיים בברית המועצות.

קווקאז וטראנסקווקאז    🔗

עם יהודי המזרח נמנים גם אלה, שמוצאם מן ההרים שבין הים השחור והכספי – במחוזותיה האסייתיים של ברית המועצות. הם מתחלקים לשתי קבוצות: היהודים הצ’רקסים (יהודי ההרים), שמוצאם מאיזור דאגסתאן והיושבים בחופו המערבי של הים הכספי, והגורג’ים, היושבים במרכזה של קווקאז, במחוז גיאורגיה (גרוזיניה) ובחופו המזרחי של הים השחור. היהודים היושבים בארמניה ובמחוז הסובייטי אזרבייג’אן משתייכים אף הם לקבוצה זו.

בשטחים אלה, המיושבים עמים רבים, בני גזעים שונים ומשונים, היה לפנים יישוב יהודי גדול ורצוף, שהגיע לשם, כנראה, עוד בימי גלות אשור. על כל פנים נשתמרה, הן אצל יהודי ההרים והן אצל הגורג’ים, מסורת שלפיה מוצאם מעשרת השבטים. אליהם נמלטו בתקופות רדיפות יהודים מבבל ומפרס, שהביאו אתם להג פרסי – הקרוי תאתי – המדובר עד היום בפי יהודי דאגסתאן, בתוספת יסודות עבריים ואחרים; לעומת זאת קיבלו יהודי גרוזיניה את השפה הגיאורגית, הנכתבת משמאל לימין – בניגוד ליתר השפות שנתקבלו על ידי יהודי המזרח.

יהודי קווקאז הביאו לעמים בסביבה זו את האמונה באל אחד, ורבים משבטי ההרים קיבלו את היהדות. במאה השמינית והתשיעית נתגייר, כידוע, עם הכוזארים. לעומת זאת נטשו אלפי יהודים בשטחים אלה את אמונתם, בייחוד בשעת נסיונות ניצוּר קנאיים של מיסיונארים ביזאנטיים ולאחר מכן עם התפשטות האיסלאם. אלפים נוספים גורשו ונשמדו במאה הי“ג והי”ד, בפלישות המונגולים לארצות ההרים, ולבסוף לא נותרו אלא קיבוצי היהודים הצ’רקסים והגרוזינים, הנפרדים אלה מאלה. שני הקיבוצים עזבו את ההרים בגלל התנאים הקשים וביקשו מקלט ופרנסה בערים ובכפרים; הראשונים התיישבו בתחום הערים דרבנד, קובא ובאקו, האחרונים, בעיקר, בטיפליס.

תחת שלטון המוסלמים עברו עליהם רדיפות גם כאן וגם כאן, עד ,במאה הי"ט כוננה רוסיה את משטרה בקווקאז. הרוסים העניקו ליהודים תחילה שוויון זכויות עם יתר השבטים, אולם לאחר מכן התקינו חוקים מיוחדים נגדם, כמו בכל ממלכת רוסיה. כן נפגעו היהודים בשעת מרידת שבטי ההרים ברוסיה; בתקופה זו באו ראשוני העולים לירושלים. גם בקונגרס הציוני השני הופיעו שליחים של היהודים הצ’רקסים, שעוררו תשומת לב רבה בקומתם הגבוהה, בקווי פניהם המזרחיים הכבדים בלבושם הזר עם כובעי הפרווה הגבוהים ובנשקם ההדור.

רבים מ״יהודי ההרים“, שהשתקעו בירושלים זמן קצר לאחר אותו קונגרס, באו מכפרים שבהם היו מגדלים גפנים, טבק ותולעי משי – או היו מתפרנסים בתור עושי שטיחים, אורגים, סורגים, עובדי־עור וצורפי־כסף, נשתמרו אצלם כמה תפילות בעברית, אבל הם קיבלו גם ממנהגיה של סביבתם. חלק נכנס לחקלאות, אלא שנסיונותיהם בשטח זה (במחניים שבגליל ובבאר יעקב על יד רחובות) לא הוכתרו בהצלחה יתרה. מאידך היו פרשים אמיצים וקלעים טובים, ומשום כך הלם אותם תפקיד השמירה ביישובים. אחד מהם, יחזקאל ניסאנוב, היה ממייסדי תנועת ״השומר” ונפל בקרב להגנת חיי יהודים ורכושם. אחדים נעשו פועלים במושבות. אחרים סבלים ופועלי נמל, ורבים נכנסו למסחר הקמעוני. רובם היו כמעט בורים אלא שנמנה עמם מלומד אחד, יעקב יצחקי, שחקר בתולדות יהודי קווקאז.

לאחר המהפכה הרוסית החלה תנועה חזקה בקרב היהודים הצ’רקסים; רבים שאפו לעלות ארצה, אלא שהדבר נבצר מהם מפאת איסור ההגירה של ממשלת רוסיה. בינתיים יצרו להם רובם בסיס קיום יציב בדרבנד, בבאקו ובקובא. חלק יושב בקולחוזים, אחרים הם בעלי מלאכה ופקידים ומספר ידוע לומד בבתי־ספר גבוהים רוסיים. הם הסתגלו במלוא המידה לחיים במדינה הסובייטית.

שונה היתה התפתחותה של הקבוצה השנייה של יהודי קווקאז – הגורג’ים. אלה, שעלו כמעט בזמן אחד עם ״יהודי ההרים", היו ברובם בני ערים. זה דורות היו עוסקים במסחר, בעיקר בסחר התבואה, היין והתבלין ורבים עשו בו הון רב. נמצאו ביניהם גם בעלי אחוזות גדולות, אלא שהפועלים באותן אחוזות היו כמעט כולם לא־יהודים. רק מעטים היו בעלי־מלאכה ופועלים בבתי־החרושת של טיפליס ובשאר מקומות עבודה. תקופת סבל קשה עברה על יהודי גיאורגיה במלחמת העולם השנייה, כשניסו צבאות היטלר לכבוש את נמל באטום, על מנת להגיע אל מעינות הנפט הרוסיים.

בארץ בלטו הגורג’ים ביפי גזרתם ופניהם (כידוע מצטיינת האוכלוסיה הגיאורגית ביופיה). מוצאם נתגלה בשמותיהם, שרובם נסתיימו בסופית שווילי, כלומר בן (חכמשווילי, חמיששווילי וכו'). השכלתם היהודית היתה מועטת, ואפילו בין הסוחרים המצליחים היו כאלה שלא ידעו כתוב וקרוא. גם בארץ עסקו במסחר, וקצתם הגיעו בו לעמדות אחראיות ולעושר רב. בירושלים ייסדו עדה משלהם ובנו להם שכונה מיוחדת בין מוסררה לשער שכם. אחרים השתקעו בתל־אביב ובחיפה.

במלחמת העולם הראשונה נאלצו רבים מהגברים לחזור לרוסיה, על מנת למלא את חובת שירותם בצבא. המשפחות שנשארו בארץ נמצאו במצוקה קשה, מאחר שלוקחו מהן מפרנסיהן. בפרעות שנת 1929 שדדו והציתו הערבים את בתיה של שכונת הגורג’ים, ודייריה נמלטו. אל רבעים אחרים של העיר או עזבו את ירושלים. בינתיים נטמעה עדה קטנה זו ברובה בעדה הספרדית.

לרגל התנאים השוררים עתה ברוסיה לא יכלו יהודי קווקאז להשתתף בעלייה הגדולה. בל יישכח שבראשית תקופת הציונות תרם גם ענף קטן ונידח זה של היהדות תרומה חשובה לבניין הארץ.

הודו    🔗

עם הפלאים המרובים בהם נתקל העוקב אחרי העם היהודי בארצות פזוריו, נמנים קיבוצי־היהודים הקטנים, שנשתמרו בבידודם בין עמים זרים במדינת הודו. יהודי הודו מתחלקים לשלוש קבוצות: לבני־העור, חומי־העור ושחורי־העור. לא ברור מתי הגיעו היהודים החומים והשחורים ״בני ישראל" ויהודי קוצ’ין) ראשונה להודו – אולי בימי גלות בבל וחורבן בית שני, ואולי בקום האיסלאם, שאילצם לעזוב את החג’אז. הואיל ועוד בזמן העתיק נתקיימו קשרי מסחר אמיצים בין דרום־ערב, ציילון וקדמת־אסיה, ייתכן מאד שהשתתפו בכך ימאים וסוחרים יהודים, שהתיישבו בהודו. עורם החום של ״בני ישראל" ועורם השחור של יהודי קוצ’ין מקורם, כנראה, בהתערבות באוכלוסייה הילידה בתקופה הקדומה. לאחר מכן התבדלו יהודים אלה כעדה דתית מיוחדת. אם כי קיבלו את כל אורחות חייה של סביבתם, שמרו אמונים ליהדותם, וזאת גם בתקופה מאוחרת יותר, כשניסו מיסיונארים נוצרים לשכנעם, כי אין הברית החדשה אלא המשך של התנ"ך וכי היא נתקבלה על ידי רוב היהודים בעולם.

במאה הט"ז, כשגילה ואסקו די גאמא את הדרך הימית להודו, התיישבו יהודים ספרדים מחצי האי הפירינאי במושבות המסחר הפורטוגזיות, ובעקבותיהם באו סוחרים יהודיים, מצריים, בגדאדיים ופרסיים.

הקיבוץ הקטן של יהודי הודו – 22,000 נפש, בערך – מפוזר ברחבי הארץ. רובם – 18.000, בקירוב – משתייכים ל״בני ישראל“. הם יושבים בעיקר בעיר בומביי ובמחוז שלה – בחופו המזרחי של ים ערב. קבוצות קטנות שלהם מצויות גם בקאראצ’י, בקאלקוטה שבקרבת שפך הגאנגס והבראהמאפוטרה, בראנגון ובמקומות אחרים בבורמה. עת רבה עסקו ״בני ישראל” קצת בעבודת אדמה (גידול אורז ואגוזי קוקוס) ובגידול בהמות או התמסרו – כמו היום – למסחר הקמעוני. בקושי הרוויחו כדי מחייה מינימאלית, ומידת בורותם היתה כשל ההודים שסבבו אותם. אולם, בעשרות השנים האחרונות התרכזו יותר בערי התעשייה, וכאן הם חיים בתור פועלים, בעלי מלאכה, בעלי חנויות ובחלקם בתור סיטונאים וחרשתנים. עם ייסוד בתי־ספר יסודיים והקמת בתי־ספר גבוהים זכו גם הם להשכלה, זכיום מועסק כרבע מהם בתור פקידים פרטיים ופקידי ממשלה – אחדים במשרות ממשלתיות גבוהות ואחראיות. גם בצבא ההודי משרתים קצינים וחיילים יהודים. אחדים בחרו להם את מקצוע עריכת־־הדין או הרפואה. מאות נשים מבין ״בני ישראל" עובדות במשרדים שבערים; יש גם מורות, רופאות ואחיות; אחרות מועסקות כעוזרות בית.

אם כי כולם מתפללים לפי המנהג הספרדי, יש מעט מאד נישואי תערובת בין ״בני ישראל", חומי־העור, ובין היהודים הלבנים; אל האחרונים נתווספו זה שנים־שלושה דורות סוחרים ממשפחות בגדאדיות מיוחסות שצברו להם הון רב בהודו.

גדולה עוד יותר ההתבדלות בין אלה ובין יהודי קוצ’ין, הכהים מאד והיושבים בעיקר במחוז תרוואנקור בקצה הדרומי של קדמת הודו. שיתוף בין שתי הקבוצות קיים רק בניהול ענייני הקהילה. עוד במאה הרביעית לסה"נ הוענקה ליהודי קוצ’ין מגילה, שהבטיחה להם זכויות יתר מסויימות ואבטונומיה דתית. נוסח המגילה, חרות על לוחות נחושת, שמור באחד מבתי־הכנסת שלהם. מבין יהודי קוצ’ין, הדבקים ביותר במסורת הדת. נמצאים כמה בעלי אחוזות וסוחרים עשירים, וכן כמה עורכי־דין ואקדימאים אחרים. אבל ברובם הנם פועלים, בעלי מלאכה זעירים ופקידים קטנים. הואיל ורבים הותשו מחמת חוסר תזונה, שכיחים אצלם קרבנות המלאריה ומחלות אחרות.

מסתבר שמספרם של יהודי הודו היה לכתחילה גדול יותר, ונתמעט בתוצאת הגירה ונישואי תערובת. ידיעות על ההתיישבות החדשה בארץ ישראל, שהגיעו ליהודי הודו במלחמת העולם הראשונה מפי חיילים יהודיים בצבא הבריטי, עוררו בנוער כיסופי עלייה. מגמה זו נתקלת תכופות בהתנגדותם של חוגים רבי־השפעה, החדורים פאטריוטיות הודית. בכל זאת הצטרף חלק מן הנוער לעלייה ההמונית ועובד ביישובים בדרומה של ישראל ובכפר־חסידים. בכפר חסידים שואפים בייחוד יהודי קוצ’ין, האדוקים מאד, לחיות בהתאם להלכות הדת. גם בין אלה שנשארו בהודו שואפים רבים לעלייה, אף שהם נהנים משוויון זכויות מדיני וחברתי גמור. מצער יהיה אם תימנע עלייה זו מתוך שיתאכזבו תקוותיהם של אלה שכבר עלו, ושתתנהל בהודו תעמולת־נגד על ידי קבוצות יורדים.

התימנים    🔗

הרחק מכל יתר היישובים באסייה, בקצהו הדרומי של חצי־האי ערב חיו יהודי תימן, המהווים בישראל לא רק את אחת העדות הגדולות, אלא עקב עצמיותם המובהקת, גם אחת המעניינות ביותר. על אפן של רדיפות וכפייה דתית של מאות שנים וניתוקם מכל יתר מרכזי היהדות נשתמרו יהודי תימן כקבוצה חשובה בעם היהודי ולבסוף מצאו את הדרך חזרה למולדת.

לא ברור מתי הגיעו היהודים לתימן. אגדה אחת מסבירה את התלאות והרדיפות המרובות, שבאו עליהם בכל דור בתימן, בעונש על סירובם להיענות לקריאתו של עזרא לנטוש את הגולה ולחזור לארץ־ישראל.

לאחר חורבן בית שני כבר היה בתימן יישוב גדול, שעמד בקשר עם יהדות ארץ־ישראל וקיבל ממנה הדרכה בענייני דת. על סמך תעודות המתפרסמות עתה מתברר יותר ויותר, כי בראשית האלף השני לסה"נ. הגיעו יהודים מתימן לקדמת הודו, לציילון, ולמזרח הרחוק.

עובדה נוספת, ההולכת ומתבררת לאור המחקר המודרני, מוכיחה כי במאות הראשונות לסה“נ נודעה ליהדות השפעה רבה בחלק זה של העולם: בית המלכות של שבטי דרום־ערב, הידועים בשם כולל: ה״חימיַרים”, ששלט אז בתימן, עבר ליהדות. הואיל ובוודאי הלך חלק ניכר של העם בעקבות המלך ומשפחתו, בדין שגדל אז מספר היהודים והמתייהדים במידה ניכרת. תוספת זו של דם זר, אף־על־פי שהיא אירעה לפני אלף וחמש מאות שנה, השפיעה אולי על התהוותו של אותו טיפוס פיזי מיוחד, המצוי אצל יהודי תימן. אבל ייתכן, שנוצר טיפוס זה כתוצאת רעב ומחסור, ואולי גם כתוצאת חיתון קרובים ביישובים המרוחקים. הטיפוס הנפוץ ביותר אצל יהודי תימן הוא נמוך קומה, בעל איברים ארוכים וצרים, פנים ארוכים – אצילי חתך במקרים רבים – עיניים מבריקות, שערות שחורות מאד ועור כהה, והוא שונה מיתר טיפוסי היהודים. על ידו נמצא טיפוס גבוה יותר, כבד עצמות, בעל פרצוף מעין כושי ושער צמרי מסולסל. לרגל קרבתה של תימן לקו המשווה אקלימה חם מאד בחופו של ים סוף ובכל השפלה. בימי קדם נמצא שם שפע צמחים מהם נעשו תרופות, תבלין וקטורת, שנשלחו למרחקים. בגלל פוריות זו קראו הרומאים לקצהו הדרומי של הארץ, ליד מיצר באב אל־מנדב, Arabia Felix (ערב המאושרת). אולם במלחמות המרובות בין התושבים עצמם ועם כובשים זרים הפך חלק גדול של שטח זה למדבר. שיגשג כאן גם ייצור הקפה, שנתרכו מסביב למוח’ה (מכאן "Mocca״) על חוף ים־סוף, אולם במשך הזמן עבר ענף זה לחלקים אחרים של הארץ. במדרונים – עד למישורי ההרים הגבוהים – ששם האקלים ממוזג יותר, מגדלים תבואה וירקות. מקומה של תימן על שפת ים־סוף הגישה בין אסייה לאפריקה, ובכניסה לים ערב, הפותח את הדרך למזרח הרחוק, שיווה לה. תמיד משמעות איסטרטיגית רבה. על כן נערכו בה תכופות מלחמות בידי כובשים זרים: חבשים ופרסים; אולם אף הם, כרומאים לפניהם, לא הצליחו בשום זמן לייצב את שלטונם בפנים בארץ, שהוא תוהו לא־דרך. במאה הט"ז כבשו התורכים את תימן. שלטונם לא היה יציב בחבל ארץ זה, ומדי פעם ניסו מחדש (עד סוף מלחמת העולם הראשונה) להשתלט על השבטים שוחרי העצמאות, שהטרידום על ידי מרידותיהם.

בכל אותן תהפוכות פוליטיות התקיימו היהודים בתוך האוכלוסייה, אם כי מספרם הלך ונתמעט. ליהודים נודעה השפעה רוחנית רבה, שהרי במאה הרביעית לסה“נ התאוננו נזירים ביזנטיים כי יהודים תימניים מכשילים את מאמציהם המיסיונאריים בחבש; גם העובדה שהאיסלאם, שנתהווה במדבר ערב, קיבל הרבה מושגים ורעיונות יהודיים מעידה על השפעתה של רוח היהדות בחלק זה של העולם. עם התפשטותו של האיסלאם וקבלתו על ידי האוכלוסייה המקומית הקיץ הקץ להשפעה זו. מסתבר שמתייהדים רבים עברו אז לכת החדשה, ושמספר היהודים פחת במידה ניכרת. המחזיקים ביהדותם נשארו מבודדים ונרדפו בלי הרף על ידי האוכלוסייה הקנאית. עוד במאות הראשונות לקיום האיסלאם התאוננו יהודי תימן על סבלותיהם במכתבים אל אחיהם בסורא ובפומבדיתא שבבבל, ובמאה הי”ב פנו בתלונותיהם אל הרמב“ם; הלה הצליח להניע את הסולטאן המצרי לאסור העברה לאיסלאם בכפייה. לפי אומדן הרמב”ם היו אז בתימן 300,000 יהודים, ואילו בימינו, לפני ההגירה ההמונית של השנים האחרונות, לא נותר אלא כחלק רביעי ממספר זה.

משך תקופות ארוכות לא הגיעה לעולם הגדול כמעט כל ידיעה על חיי היהודים בתימן. ודאי ראו הם את התורכים, כובשי הארץ, כמשחררים וקיבלום בשמחה; שהרי בשנת 1568, כשגירשה האוכלוסייה המקומית את התורכים מן העיר צנעה, נערך טבח איום גם ביהודים, ושאריתם הוגלתה מן העיר. אותה שעה אבדו גם כתבי־יד רבים ויקרי ערך. בתקופה זו, כשרבים לא הצילו את נפשם אלא על ידי קבלת האיסלאם, נתחברו קינות ותיאורים בפרוזה, שנשתמרו עד היום. ידיעות נוספות על סבלם של היהודים הגיעו לעולם במאה הי"ז. משנודע ליהודי תימן על נבואותיו משיחיות של שבתי צבי, נתפתו רבים לצאת לדרך לארץ־ישראל; תוך כדי מסעם הותקפו על ידי לסטים, נשדדו ונהרגו. תנועות משיחיות היו בתימן חזון נפרץ, כנראה בתוצאת הרדיפות החוזרות.

נראה שמאז ימי הביניים היתה העיר צנעה מרכז היהודים בתימן, אם כי לא פעם נתקפו וגורשו ממנה בשעת קרבות בין האוכלוסייה המקומית לכובש התורכי. הגירוש האחרון היה בשנת 1905, כשנוצחו התורכים במלחמת הקודש (ג’האד). אך גם בשאר מושבותיהם ברחבי אותה ארץ גדולה – למעלה מאלף ערים וכפרים עם אוכלוסייה יהודית מרובה פחות או יותר – היו נתונים לסבל קשה, ובגלל אותו סבל נדדו ממקום למקום. מתמיד היו קיימים חוקי הפליה נגד היהודים, אלא שבימי התורכים ובימיהם של שליטים תימנים ליבראליים לא הופעלו חוקים אלה, או נשתכחו. לאחר הניצחון על התורכים בשנת 1905 חודשו אותם חוקים קשים, ואז החלה הגירה של יהודים לאריתריאה, למצרים, ובייחוד לעדן, שנמצאה מאמצע המאה הי"ט תחת חסות בריטית וזכתה לעלייה כלכלית גדולה בעקבות פתיחת תעלת סואץ. לא ברור היה כמה יהודים נשארו בתימן. בעולם הגדול כמעט לא נודעו תנאי החיים בארץ זו שהיתה סגורה בפני אירופים ויהודי יתר הארצות. ולאחר זמן גם נאסרה ליהודים היציאה ממנה.

תוך כדי בידודם העמידו יהודי תימן מספר גדול של תלמידי־חכמים, סופרים ומשוררים. אחד המפורסמים היה רבי שלום שרעבי, שעלה לארץ ישראל במאה הי“ז. הוא הנהיג כאן סדר תפילות חדש והקים את בית הכנסת ״בית אל” בעיר העתיקה, שנעשה לאחד ממרכזי המקובלים (שהרי הקבלה קנתה לה חסידים רבים בתימן). רק בתקופה מאוחרת מאד הגיעו לידיהם ספרים מודפסים, ומשום כך לא נפוצו אצלם אלא כתבי־יד; וגם בכתיבת כתבי־יד אלה ועיטורם הגיעו לדרגה אמנותית גבוהה.

אוכלוסיית תימן נחלקת לארבע כיתות: ה״סיידים", המייחסים את מוצאם למשפחת הנביא והמהווים אצולה על בסיס דתי; בני חורין, אותו מעמד גדול של הרשאים לחגור חרב; הסוחרים; ולבסוף כת נמוכה ובזויה, הכוללת כושים, יהודים ושרידי עמים אחרים. בידי אותה שכבה תחתונה הושאר העיסוק במלאכה, שיתר התושבים ראו בה משום השפלה. בתוצאת הדבר רכשו להם היהודים בקיאות בענפי מלאכה רבים, שנמסרה מדור לדור והתפתחו לעדה חרוצה בעלת רמה תרבותית גבוהה.

יהודי תימן רכשו להם כושר מיוחד בעשיית נאדות, אוכפים ושאר חפצי־עור, בקליעת סלים, ברקימת בגדים – לעצמם ולשכניהם המוסלמים – ובעשיית נשק וכלי זהב וכסף. בצורת מוצריהם ובצבעם נשתמרו מסורות קדומות בעלות ערך אמנותי רב, שנמסרו במשפחות מדור לדור. בעשרות השנים האחרונות, משכבשה התעשייה האירופית את השוק התימני, הוחלפה מלאכת היד המקומית במוצרי חרושת זרים; דבר זה פגע קשה ביהודים והוסיף עוד על עוניים.

את תוצרת מלאכתם מכרו בשוקי הערים ובכפרי הסביבה, ושם גם סחרו באריגים, בתבלין ובשאר סחורות. ועוד מקצועות נמצאו אצלם: לפנים היה להם מונופול להטבעת מטבעות מטעם הממשלה – עבודה מכניסה אך מסוכנת, הואיל ונתנה מקום לתלונות, מוצדקות או בלתי מוצדקות, על קיצוץ מטבעות. כן היה בידם זיקוק ה״ערק" בשביל הפקידים והחיילים התורכיים ואלה מבני המקום שהתעלמו מן החרם המוסלמי על משקאות חריפים; בתקופות של מתיחות דתית שימשה פעולה זו של היהודים יסוד להאשמתם ולרדיפתם בתור משחיתי העם. יהודים השתתפו גם במסחר הקפה, התרופות והאריגים, ואחדים הגיעו בו לעושר רב. אולם הרוב המכריע היו עניים חסרי כל. קצתם נאלצו לעסוק בעבודות הבזויות ביותר – ניקוי רחובות ובתי־שימוש, איסוף חראי בהמות וכדומה – ובכמה אזורים ישבו תחת חסות אדוני הארץ החפשיים, שהיו רשאים להחליפם ולמכרם כאוות נפשם.

במצבם המושפל מצאו נוחם בדתם, בה דבקו בנאמנות. חיי הגברים התנהלו בחלקם הגדול בבית הכנסת, בו בילו את כל זמנם החפשי – מתפילת השחר, עוד לפני צאת השמש, ועד הערב. מגיל רך ליוו הבנים את אביהם אל בית הכנסת, והוא שהיה מלמד אותם תורת ישראל, גם בשעות העבודה בבית ובסדנה. נוסף על כך בילו הילדים שעות רבות ביום ב״חדר“. כאן התאסף מספר גדול של נערים – בגילים שונים ביותר – מסביב למורה. במקרים רבים שאף הלה תוך כדי הוראה, להגדיל את דל פרנסתו על ידי רקמה. הלימודים הצטמצמו כמעט כליל בהשגרת התפילות, התנ”ך והדינים. לא הוקדש כל זמן להסברת התוכן, שנשאר על פי רוב בלתי מובן לתלמידים. הואיל ושרר מחסור בספרים, פותחה טכניקה מיוחדת של קריאה: לעיין בספר מכל הצדדים, כשהקוראים רובצים מסביב, במעגל, ולחלק מהם נראות האותיות עומדות על ראשן.

בינתיים צפתה האם הליכות ביתה – אף היא מהנץ השחר ועד הערב – בעזרת הבנות. הנשים הביאו מים – לא פעם ממעינות רחוקים מאד – טחנו קמח, אפו לחם, ונוסף על כך טיפלו במקרים רבים בגינה קטנה ובכמה בהמות בית. בשעות הפנאי שלהן התאספו הנשים והנערות ברחבה או אצל שכנה, כשהן רוקמות ומספרות סיפורים, בהם דובר רבות על כישופים ונסים. הבנות לא זכו ללימודים, ובגיל צעיר מאד – לעתים לא יותר משמונה או תשע שנים – נישאו לאיש, לא פעם לזקן שמתה עליו אשתו או שרצה באשה צעירה נוסף על אשתו המזדקנת. תזונתם היומיומית היתה פשוטה: דיסת דוחן, אורז ולחם עם ממרח מעשבים חריפים (בשם חלבה), וכן כמה ירקות, שהוכנו בדרך כלל בפלפל חריף ביותר. עם זאת שתו קפה. שהוכן מן הקליפה הירוקה של הפרי ותובל ומותק הרבה. סעודות גדולות, של מנות רבות, לא נערכו אלא במועדים ובחגי המשפחה. גברים רבים נהגו לשתות ערק ויין. דבר זה סיכן את בריאותם ובריאות משפחתם, בייחוד שחוסנם הגופני של אנשים אלה היה מועט, עקב ליקויי התזונה ותנאי החיים הבלתי בריאים. במסיבות אלה רבו קרבנות השחפת, ותמותת התינוקות והילדים היתה גבוהה ביותר. על רקע זה התפשטו רגישות עצבנית ומחלות עצבים קשות.

מחוץ לגיטו היו היהודים כפופים לתקנות שונות שנועדו להשפילם: הצטרכו ללבוש בגדים שחורים וקצרים, לא הורשו לנעול נעליים ואף לא לחגור חרב כרוב התושבים. בתוך הגיטו ביקשו פיצוי על כך בלבישת בגדים מלאי חן; בייחוד הנשים יצרו רושם של עושר, שלמעשה לא היה קיים. בבגדי החג שלהן – שמלות רקומות בהידור, רבידים כבדים וכיפות מקושטות בשלטי כסף וברקמת כסף, גם בחתונות, בחגיגות ברית מילה וביתר הזדמנויות חגיגיות לא חסכו הוצאות, על מנת לכבד את אורחיהם ביד רחבה. באותן הזדמנויות קוימו – נוסף על מצוות הדת, שנשמרו בהקפדה – הרבה מנהגים של אמונה בטפל; כמה מהם מקורם בעולם ההשקפות האלילי של עמים אסייתיים ואפריקאניים, שהנחילו לתימן את שרידי תרבויותיהם הפרימיטיביות. על אף קשיי המסע במדבר והסכנות הכרוכות בו הגיעו נוסעים יהודים לתימן עוד בימי־הביניים – תוך כדי חיפוש אחרי עשרת השבטים, ולאחר שובם תיארו את התנאים שמצאו שם אולם ידיעות מהימנות באמת על יהודי תימן לא הגיעו אלינו אלא בתקופה החדשה. התיאור הראשון מסוג זה ניתן במחצית המאה הי“ח על ידי החוקר הנוצרי, ק. ניבוהר מדנמארק. במחצית השנייה של המאה הי”ט סייר בתימן ר' יעקב ספיר, שליח מירושלים, המוסר פרטים רבים וחשובים על חייהם של היהודים בספרו ״אבן ספיר". הקשר בין יהודי תימן לאחיהם בארצות אחרות, שעד אז לא ידעו עליהם הרבה, נתהדק במידה ניכרת משהגיעו יהודים תימניים לשטח החסות הבריטית עדן ומשהקלה פתיחת נמל סואץ את הנסיעה. גם החוקרים היהודיים יוסף הלוי ואדוארד גלאזר הביאו ידיעות רבות־ערך עליהם. יוסף הלוי סייר בתימן מחופש ליהודי תימני בלווית יהודי מקומי, והעתיק כתובות מתקופות תרבות קודמות. (גלאזר השתמש במסעיו בעזרת ערבים).

בימי התפתחותה הרבה של התעבורה העולמית החלה גם עליית יהודי תימן לארץ־ישראל. מאז ומתמיד קיננה בלבם התשוקה לחזור לאדמת הקודש. עתה, כשהגיעו אליהם ידיעות על התחדשות חיי היהודים בארץ וכשהוקלה בהרבה הנסיעה, פעמה בהם תשוקה זו ביתר שאת. ברבע השלישי של המאה הי"ט שמעו על ביקורו של הברון רותשילד בארץ־ישראל, והתעוררה בהם התקווה שאף הם ייהנו מקניות הקרקע הגדולות ומן הפעולה ליישובם של יהודים. בשנת 1881 יצאו שתי המשפחות הראשונות בדרכן לארץ־ישראל. כעבור זמן קצר הלכה בעקבותיהן קבוצת עולים שנייה, 150 נפש בערך, רובם עניים, אבל בעלי תרבות גבוהה. הם מכרו את בתיהם ותכשיטיהם בזול או מסרום חינם, ויצאו לדרך לנמל חודידה שעל שפת ים־סוף, הגברים ברגל, הנשים והילדים רכובים על גמלים. משם הפליגו באניית מפרשים לסואץ. כעבור אחד עשר חודש הגיעו ליפו, לאחר נסיעה ממושכת, מלאה קשיים והרפתקאות. (מסואץ נאלצו לחזור לעדן בגלל חשד של חולירע). מטרתם היתה ירושלים, עיר הקודש, ולשם עלו ברגל בדומה לעולי הרגל בימי קדם.

עלייתם של ראשונים אלה עוררה תשומת לב רבה בין יהודי תימן והבהילה את הערבים, שראו בהגירתם של בעלי־מלאכה סכנה לארצם, ומשום כך דרשו מהממשלה התורכית שתאסור עליהם את היציאה. אולם דוגמתם של חלוצים אלה עוררה קבוצות נוספות לצאת אף הן לדרך – לרוב מאנשי צנעה וסביבתה; בבואם לעדן, כדי להפליג משם, הצטרפו אליהם מיהודי המקום. כך הגיעו עד שנת 1908 כ־2,500 יהודים תימניים לארץ־ישראל; מהם השתקעו 2,000 בירושלים ו־200 – ביפו.

מצבם של עולים ראשונים אלה היה קשה. נתבדו תקוותיהם המופרזות בדבר קבלת קרקע ובתים. הם נטשו את רכושם בתימן, ובשעת הנסיעה הארוכה כלו אמצעיהם ותש כוחם הגופני. אמנם מצא רובם עבודה תוך זמן קצר – הודות לנסיונם כבעלי־מלאכה – אולם בעיר העתיקה של ירושלים, צפופת האוכלוסין, נשארו ללא קורת גג ונאלצו לגור במרתפים טחובים או בנקיקי סלעים ובאהלים תחת כיפת השמים. לבסוף בא לעזרתם י. ד. פרומקין, ובתמיכתן של חברות חוץ רכש בשבילם קרקע בכפר השילוח; שם בנו לעצמם שורת בתים לאורך קיר הסלע. בשנת 1902 התארגנו ב״עדת היהודים התימנים" שנועדה לייצג את ענייניהם בפני החברות היהודיות. גם התימנים שנשארו ביפו מצאו עבודה, אולם אף הם נאלצו להסתפק זמן רב בדיור גרוע – צריפי עץ על שפת הים – עד שהשיגה ידם לבנות בתים ממש.

יהודי ירושלים התייחסו בחשדנות לעלייתו של אלמנט בלתי מוכר לגמרי, בעל עור כהה וזר בחתך פניו ובמבנה גופו. וכשנתברר שהתימנים עולים עליהם בכושרם ובחריצותם, שמו בדרכם גם מכשולים. רק בהיסוס הכירום בכלל כיהודים, עד שנוכחו שהחדשים מצטיינים באדיקות רבה ובחלקם גם בידיעה יסודית של ספרי־הקודש.

בשנים 1904, 1905 ו־1910 התרגשו אסונות חדשים על יהודי צנעה. האימאם צר על העיר, התפוסה בידי התורכים, ואז נספו תושבים רבים, ובתוכם אלפי יהודים, ברעב ובמגפות; לבסוף ניצח האימאם את התורכים. אז גורשו היהודים כמעט כליל מצנעה, הואיל והאוכלוסייה ראתה בהם ידידי התורכים; חודשו חוקי ההפליה הישנים, ובכללם הקשה בהם, שלפיו הצטרכו כל היתומים הזכרים לקבל את האסלאם. חוק זה הופעל בשרירות, וכך נתפסו לא רק ילדים, אלא בכמה מקרים גם מבוגרים, והוכרחו להתאסלם. בתוצאת הדבר ברחו רבים לעדן, לאריתריאה, לדרום־אפריקה ולמצרים וגברה הכמיהה הנושנה לארץ־ישראל.

בעת ובעונה אחת עם המלחמה בתורכים פרצו בצפון תימן מריבות בין השליטים המקומיים. כאן ישבו יהודים, בייחוד באזורים חידאן וצעדה. ועבדו את האדמה בשביל פטרוניהם הערבים. מהם יצאו תחילה שלושים משפחות, ולאחר מכן קבוצה של 250 נפש בדרכן לארץ־ישראל. אחרי תלאות קשות – מחלות, שודדי־מדבר ומחסור – הגיעו סוף סוף למחוז חפצם. עולים אלה רצו לחיות במושבות בתור עובדי אדמה, אולם זמן רב סבלו מחוסר דיור ומהתנגדותם של האיכרים; אלה היו רגילים להעסיק פועלים ערביים והביטו בבוז על אותם אנשים נמוכי־קומה, עדיני־מבנה וכהי עור, ששפתם לא היתה מובנת להם. אבל לבסוף ניצחו התימנים, הודות לכושרם ולחריצותם, והמשרד הארצישראלי, שחיפש דרך להחליף את העבודה הערבית ביישובים בעבודה עברית, החליט להעלות לארץ תימנים נוספים. לצורך זה נשלח בשנת 1911 ש. יבנאלי לתימן. הוא סובב שם במסווה של שליח הרבנות הירושלמית, הבא לבדוק כיצד מקיימים את מצוות הדת, ונתקבל כמו משיח, שנועד להוציא את היהודים מעבדות לחירות. לולא הטיל האימאם איסור יציאה חמור, ולולא גרמה מלחמת העולם הראשונה, שנים מעטות לאחר מכן, להפסקת הקשרים בין הארצות, מסתבר שכבר אז היה חלק גדול מיהודי תימן עולה ארצה. מכל מקום עלו עד מלחמת העולם הראשונה כ־ 1,500 תימנים, שהשתקעו במושבות והחלו לעבוד שם, הגברים כפועלים הנשים כעוזרות בית. לעבודה נרתמו אפילו הילדים – בכל שירות ושליחות שנזדמנו להם. גם בעיית השיכון, שהיתה קשה מאד בראשונה, נפתרה במשך הזמן, הואיל ואיק“א (החברה להתיישבות יהודים, שקיבלה לידיה את אחוזות הברון הירש), ולאחר מכן – על פי יזמת המשרד הארצישראלי – גם הקהק”ל, העמידו לרשות המתיישבים שטחי אדמה ליד המושבות ביהודה, בשרון ובשאר חלקי הארץ; שם נתאפשר להם, באמצעות הלוואות, לבנות בתים ולהקים משקים חקלאיים זעירים. השטחים שהועמדו לרשותם היו קטנים מאלה שהוקצבו למתיישבים יוצאי אירופה, דבר שהתימנים ראו בו קיפוח, שעורר בהם גם בכל השנים שלאחר כך את ההרגשה שהם מופלים לרעה לגבי האשכנזים. לאט לאט התפתחו נקודות אלה, ובייחוד הכפר שעריים על יד רחובות, שאליו נצטרפו במשך הזמן כפרים דומים, למרכזי ההתיישבות התימנית וסיפקו עובדים שכירים ליישובים הגדולים שבסביבה.

התימנים שנשארו בירושלים מצאו פרנסה מצומצמת בתור בעלי־מלאכה. ובייחוד בתור צורפי כסף ורוקמי שטיחים בסדנאות בית־הספר למלאכה ״בצלאל“. לאחר המלחמה הועסקו רוקמים ורוקמות, צורפי כסף וקולעי סלים בסדנה ״שני”, שנוסדה כמפעל פרטי לתעסוקת עולים מארצות המזרח ועברה לאחר מכן לידי ויצ"ו. מוסדות לאומיים ופרטיים, בתי ספר, בנקים וכו' העסיקו תימנים ברצון בתור שמשים, בגלל תפיסתם המהירה וזריזותם בביצוע שליחויות. לאלה שהשתקעו ביפו ניתנו אפשרויות רחבות לפרנס את עצמם ומשפחותיהם בתור פועלים בבניין, בכבישים ובחרושת, עקב ייסודה של תל־אביב ופעולת הבנייה הערה בה. בשתי הערים ארגנו לאחר זמן חברות בניין, ובכספיהן הקימו להם בתי אבן קבועים. אולם האחוז של אלה שנשארו בכפר ועסקו בגידול תבואה וירקות, גבוה אצלם מאשר בכל עדה אחרת.

גם לאחר מלחמת העולם הראשונה לא היתה מיד אפשרות לחדש את העלייה, כי לא הותר עדיין המעבר בתעלת סואץ בגלל שדות המוקשים שבה. אולם רבים הגיעו מפנימה של תימן לעדן, שטח החסות הבריטית על מנת להמשיך משם בדרכם בהזדמנות הראשונה. אמנם להזדמנות זו נאלצו במקרים רבים לחכות שנים. בינתיים הלכה ונחמלאה עדן – שבאוכלוסייתה היהודית נמצאו גם סוחרים אמידים – אלמנטים חסרי כל, שביקשו להתקיים בעיר נמל זו באיזה אופן שהוא. לאחר הצהרת בלפור ועלייתה החדשה של ההתיישבות בארץ־ישראל, ובייחוד לאחר המהומות האנטי־ציוניות בשנת 1921, הלך והחריף המצב בתימן. תועמלנים סיירו שם והסיתו את האוכלוסייה ביהודים, ובהשפעתם הופעלו שוב חוקי הדיכוי. רכושם של אלה שניסו לברוח הוחרם, שמד היתומים בוצע בהקפדה, ולבסוף חודש גם איסור היציאה מתימן. עם זאת הלך והורע מצבם הכלכלי של היהודים, הואיל והיבוא המוגדל של מוצרי תעשייה אירופיים הכביד יותר ויותר על שיווקה של תוצרת מלאכתם.

למרות כל הקשיים הצליחו אלפים להגיע לעדן ומשם לארץ־ישראל. אם כי נאלצו להשאיר אחריהם כמעט את כל רכושם. רבים מבין עולים אלה לקחו אתם יתומים מועמדים לשמד, בהציגם כבני משפחתם הם.

עלייה זו גברה שוב לפני מלחמת העולם השנייה ולאחריה, שהרי בינתיים הלך והחמיר מצבם הפוליטי של יהודי תימן, וצפויה היתה החמרה נוספת עם מותו של האימאם הקשיש, שידע להחזיק את רסן השלטון בידו. לכך נתווספה ירידה כלכלית בלתי פוסקת, שהוחרפה לרגל מעברם של יהודים רבים ממקומות רחוקים בפנים הארץ אל עיר הבירה צנעה, על מנת להגיע משם לעדן. בעדן עצמה הצטופפו אלפים ללא עבודה. עד מלחמת העצמאות הגיע מספר עולי תימן ל־30,000, והם היו לאלמנט חשוב ביותר ביישוב, לא רק בגלל חלקם המספרי, אלא גם בשל השתתפותם בבניין הארץ ובהגנתה.

אל יוצאי תימן הצטרפה קבוצה חדשה, קרובה אליהם מבחינה פיזית ורוחנית: יהודי חצרמות. עד לפני כמה עשרות שנים אפילו לא נודע ביהדות העולם על קיומם. בהשפעת עלייתם של אחיהם התימנים הלכו יהודי חצרמות תחילה לעדן ואחר כך לארץ־ישראל. והופעתם של אנשים אלה, שניכרו בבירור כבני מדבר עוררה תמהון רב.

מסעם של העולים הראשונים ונסיונותיהם בארץ תוארו בידי סופרים תימנים. הם סיפרו גם על עברם של יהודי תימן ועל מנהגיהם ואורחות חייהם בארץ מוצאם. בפעולה ספרותית זו, העולה על הישגיהן של יתר עדות המזרח בישראל, ניכר – כמו בשטחים אחרים – כשרונו הגדול של שבט יהודי זה.

לאחר הקמתה של מדינת ישראל הוחלט להעלות את כל יהודי תימן, והחלטה זו בוצעה כמעט בשלמותה. מספרם בארץ היום כ־70,000, ולאור הנסיון של כמה דורות אפשר לשער בוודאות יחסית את התפתחותם בעתיד. קודם כל נוכחנו לראות, כי הדור הצעיר עובר כאן ריגיניראציה גופנית מובהקת. קומתם של התימנים נזדקפה, וליד הורים נמוכי קומה ודלי הגוף גדלו במשפחות רבות בנים ובנות חסונים. נראה שגם צבע העור משתנה ונעשה בהיר יותר. עקב הטיפול הטוב, הניתן בחלקו הגדול בזכות מוסדות הבריאות שלנו, ירדו במידה ניכרת תמותת התינוקות, ששיעורה בתימן היה גבוה ביותר. גם הנטייה לשחפת הריאות, הקיימת עדיין גם אצל ותיקים פחתה בהרבה עקב השיפור בתנאי הדיור ובתזונה.

כמעט בכל מקום בארץ יושבות עתה משפחות תימניות, העובדות בחלקן בעבודה שכירה או במשקים עצמיים קטנים. רבים מבין הוותיקים עוסקים עדיין בעבודות בניין, שבכמה מסוגיהן – כגון ריצוף, קירוי וצבעות – הגיעו למומחיות. גם מספר העוסקים במלאכות אחרות גדול למדי, אם כי פסקה המסורת של מלאכת מחשבת, – חוץ מאשר אצל מספר צורפי־כסף. רוקמים וסופרי סת"ם מזדקנים. רבים פתחו חנויות ובנו או רכשו להם בתי שכירות, שמהם באות להם הכנסות טובות. אחרים הם פועלים בבתי־חרושת, שמשים או עובדים משרדיים. אולם גם במשפחות הוותיקות נשאר אחוז מסויים תלוי בעזרת הזולת, בייחוד כשכושר השתכרותן נפגע ממצב בריאותם של האב או של בני משפחה אחרים. אופייני למצב הוותיקים הוא, שהנשים יכולות עתה ברובן להצטמצם בעבודת ביתן, בעוד שלפנים הצטרכו כמעט כולן להשתתף בפרנסת המשפחה על ידי עבודתן כעוזרות וכו' בבתי זרים. יוצאות מן הכלל אלמנות, גרושות ונשים, שבעליהן מזניחים את משפחותיהם. באופן ברור משתקפת עליית המשפחות במקצועות שתופסים הילדים.

אחוז גדול מן הוותיקים גרים עתה בבתים שלהם; אצלם, בדומה לרוב יהודי המזרח, בולטת מאד השאיפה לרכוש פרטי בצורת בית. משפחות רבות חיו שנים בתכלית הצמצום, ללא תזונה, הלבשה ועזרה רפואית מספקת, על מנת לחסוך כל גרוש לבניית ביתן. במקרים רבים התפרנסה המשפחה בינתיים מהכנסותיהם של הבנים והבנות העובדים. בדור הקשיש היה מספר הילדים גדול בדרך כלל, ולאב היתה שליטה בלתי מוגבלת על בני המשפחה. לידו נמסרו כל ההכנסות, הוא קבע את גורלם של האשה והילדים וקיבל אוכל טוב ובשפע יותר מאשר הם. רוב הגברים דבקו במסורת הדתית ובילו חלק מזמנם הפנוי בבית הכנסת. ביניהם תלמידי חכמים העוסקים בנגלה ובנסתר; בכלל נודעת ליהודי תימן – בצד חוש חומרי מובהק – נטייה למיסטיקה, דבר המתבטא בספרותם וברבים ממנהגיהם. חלק מן הגברים הצטרף כאן מלכתחילה להסתדרות העובדים וקיבל את השקפותיה, אך יחד עם זה שמר במקרים רבים על המסורת הדתית.

מצב האשה בתימן היה ירוד מאד, וגם כאן היא נושאת על פי רוב את כל המעמסה של ניהול משק הבית והדאגה לבעלה ולילדיה; נוסף על כך עסקה בשנים קודמות גם בעבודה שכירה. גם בארץ נשקפה לאשה במקרים רבים סכנת הגט, שניתן בתימן לנשים עקרות, לנשים שילדו רק בנות ולנשים שבעליהן חשקו באשה צעירה יותר. בין הוותיקים היו כאלה שבאו ארצה עם שתי נשים: במקרים אלה נפרד על פי רוב הגבר, לאחר זמן מה, מאחת הנשים, על מנת להסתגל למנהגי הארץ; הגרושה וילדיה הפכו לא פעם למקרים סוציאליים. הודות לפיקחותן ולערנותן הרוחנית רכשו להן נשים רבות – על אף מסורת הדיכוי – עמדה של כבוד ואבטוריטה במשפחה, בייחוד כשהיו משתכרות. רבות, שגדלו ללא כל השכלה, למדו ולאחר מכן קרוא וכתוב ויודעות ליצור להן דעה בענייני דיומא.

גורם מפריע בחיי המשפחה והעדה היא קנתרנות מסויימת באופיים של יהודי תימן. תכונה זו לא רק יוצרת קשיים בין בני זוג, הורים וילדים, וקרובים אחרים, אלא מונעת מדי פעם בפעם את ליכודם של התימנים בעדה בעלת השפעה, שתקדם בכוחות מאוחדים את האינטרסים של חבריה ותייצגם כלפי חוץ.

הדור שכבר גדל בארץ מוכיח, שהסתגל לסביבתו לא רק מבחינה גופנית. כל הבנים ומרבית הבנות ביקרו בבית־ספר לפחות שנים אחדות. אמנם השתדלו התימנים לקיים את ה״חדרים" שלהם, על מסורות ההוראה הדתיות המקובלות אצלם, אולם בתי־ספר אלה נעשו יותר ויותר מודרניים, ורובם העמידו את עצמם תחת פיקוחו של ה״מזרחי“. יחד עם זאת ביקרו אלפי ילדים בבתי־הספר העממיים והמשיכו לאחר מכן את לימודיהם בשיעורי ערב. מספר התלמידים התימנים בבתי־הספר התיכוניים בארץ אינו גדול, בייחוד בכיתות העליונות, אם כי הישגיהם הלימודיים, בפרט בשנים שלפני הבגרות המינית, מניחים בהחלט את הדעת. גם נערות מרובות, שנאלצו לעזוב את בית הספר במוקדם על מנת לתרום לפרנסת המשפחה, השלימו במידה מסויימת את השכלתן בשיעורי ערב של ״הנוער העובד” וארגונים אחרים.

אשר להכשרה המקצועית, הרי היא הולכת כאן בדרכים אחרות לגמרי מאשר בתימן. הצעירים נוטשים את מסורת המלאכות ה״מורשתיות", שעברו בתימן מן האב אל הבן. אלה שמגמתם למלאכה מעדיפים את הנגרות ולומדים אותה או כשוליות אצל אומנים זרים או בבית־ספר למלאכה. בראשונה בחר הרוב בעבודות בלתי־מקצועיות, או בעבודות המצריכות הכשרה קצרה בלבד; אולם עם התקדמות הסתגלותם בארץ וביסוסן של המשפחות יוחס ערך רב יותר להכשרה מקצועית יסודית. ואילו בקרב הוותיקים משתכחים לאט לאט המקצועות המסורתיים: רקמה, קליעת־ סלים וצורפות־כסף, צעירים רבים מתכוננים למקצוע של פקיד או מורה, בעוד שאחוז גדול למדי פנה למסחר. אמנם נמצאים עד כה רק מעטים בפקידות הגבוהה ובמשרות אקדמאיות; במידה שהם מתמסרים ללימודים אקדמאיים נמשכים הם פחות אל מקצועות הרפואה, הפרקליטות וההנדסה ויותר אל מדעי הרוח – בניגוד לשאר היהודים מארצות המזרח. חלק מן הנוער ממשיך בחקלאות, בה הם מעדיפים את המשק העצמי הזעיר על פני הקיבוץ. אולם גדולה משיכת חיי העיר, ורבים הושפעו ממנה לעזוב את משק הוריהם.

אצל האשה התימנית בולטת ההסתגלות לארץ עוד יותר מאשר אצל הגבר. בעוד שלפנים עבדו האמהות והבנות כמעט ללא יוצא מן הכלל במשק הבית, אוחז עתה רוב הבחורות התימניות במקצועות אחרים, ובהם גם כאלה, המחייבים יסוד של ידיעות והכשרה ממושכת: הוראה בבתי־ספר ובגני־ילדים, טיפול בילדים, מדריכות ועבודה סוציאלית; יש ביניהן גם תופרות, זבניות, פועלות בבתי־חרושת ופקידות. אחדות מתבלטות, עקב כשרונן האמנותי, כזמרות או רקדניות. בתקופת שירותם בצבא הגיע מספר לא קטן של צעירים וצעירות תימנים לדרגות גבוהות למדי.

רוב הצעירים התרחקו מן המסורת הדתית־חרדית של ההורים, דבר שבמשפחות רבות הביא לידי מחלוקת רצינית בין הורים לילדים. בדור ההורים החזיק הרוב, לפחות במידה מסויימת, במסורת הדתית, אפילו אם נקטו דעות מתקדמות והשתייכו אל הסתדרות העובדים; ואילו הדור הצעיר נוטה לדחות אותה מסורת בקיצוניות יתרה. (אמנם נמצא עתה במקרים רבים למדי שגם צעירים, שלרגל העלייה הגדולה הנוכחית באו במגע עם קרוביהם מתימן, משתדלים להעלים את התרחקותם ממסורת הדת או אף חוזרים אליה). גם בעמדה הפוליטית מתגלה מגמתו הקיצונית של הנוער: בשנים שלפני הקמת המדינה השתייכו רבים לארגוני הפורשים והשתתפו במעשי הטרור הנועזים ביותר; אחרים הושפעו מן התעמולה הקומוניסטית.

גם בשטחים אחרים מתגלה הסתגלותם של הצעירים התימנים לסביבתם גיל הנישואים עלה בהרבה והשתווה, בערך, למקובל אצל יוצאי אירופה, ומספר הילדים פחת במידה ניכרת. אין הצעירים מתחתנים אלא כשהכנסתם מבטיחה להם קיום מבוסס ורמת חיים גבוהה באופן יחסי; הגבלת מספר הילדים מאפשרת לתת להם טיפול והשכלה מעולים יותר. לפנים נהגו התימנים בארץ, כמעט ללא יוצא מן הכלל, לבחור להם את בן־זוגם מתוך ועדתם הם; ואילו בעשור האחרון נתרבו בהרבה מקרי הנישואים עם בני עדות מזרחיות אחרות, ואף עם יוצאי אירופה. דבר זה ניכר בייחוד מאז מלחמת העולם השנייה, בה נמצאו חיילים וחיילות תימנים במגע הדוק עם חיילים מחוגים אחרים וכל הדור הצעיר קיבל אופי אחיד יותר.

בעוד שההורים עדיין מעוניינים מאד בקיום התימנים כקבוצה נפרדת ביישוב ובשמירת אופיים המיוחד, מתנגדים הבנים ילידי הארץ לארגון נפרד על בסיס עדתי, והם הולכים ופושטים את תכונותיהם הטיפוסיות (מתוך כך מתחסלים גם כמה מכשרונותיהם וערכיהם הפנימיים). במקום העדה נשענים הם על המפלגות הפוליטיות, תוך נטייה מסויימת לזרמים קיצוניים.

על אף התפתחותם הניכרת של התימנים בישראל נותרה מנחשולי עלייה קודמים שארית מסויימת, שלא הגיעה לכלל עצמאות כלכלית והמזדקקת לתמיכתם של ארגוני הסעד ומוסדות הארץ. הסיבות לכך הן לפעמים חולשה פיזית או מחלה של ראש המשפחה או של בני משפחה אחרים, בייחוד מחלות הריאות, העצבים והעיניים, לפעמים עזיבותם של זקנים, שילדיהם אינם מושיטים להם עזרה מספקת, ולפעמים התפרקות המשפחה עקב מות ההורים בלא עת או פירודם. יש גם מספר מקרים, שראש המשפחה מתעצל או מבזבז את שכרו ושכר ילדיו על משקאות חריפים או משחק בקוביה. אולם בדרך כלל יש לקבוע כי שיעור הנצרכות של משפחות וותיקות נמוך אצל התימנים מאשר בהרבה עדות אחרות.

ברם, העלייה החדשה מתימן מציגה ליישוב בעיות, שלא היו קיימות מקודם באותם הממדים. כבר בשנים שלפני קום המדינה לא עמד חלק מן העולים התימנים באותה רמה גבוהה כמו קודמיהם, בין שלא פעמה בהם אותה המידה של רגש יהודי וציוני ובין שהתרוששו מהסיבות שתוארו לעיל. ולא עוד אלא ששררו בארץ תנאים – אף לפני העלייה ההמונית החדשה – שבמקרים רבים לא היו נוחים להתבססות. בשנים שלפני מלחמת העצמאות הקימו המוסדות היהודיים מחנות אוהלים בשביל העולים החדשים בפרברי הערים והיישובים הגדולים. היה בזה היתרון, שהאנשים מצאו ללא קושי עבודה במקומות הסמוכים, והחסרון, שתנאי הדיור הבלתי נוחים באוהלים השכיחו מלבם את שאיפת הנקיון והסדר, שבעצם היתה טבעית להם ושבלטה מקודם לעיני המבקר ברוב בתי התימנים; כך נמנע שיפור מהיר במצב בריאותם הבלתי מניח את הדעת. דבר זה השתפר רק לאחר שמצאו דירות קבע בקבוצות הבתים שהוקמו בעדם.

הבעיות החריפו עוד יותר לאחר הקמת המדינה, כשהחליטה הממשלה להעלות לארץ את כל יהודי תימן. כשמעבירים לסביבה חדשה את כל אוכלוסייתה היהודית של איזו ארץ, אין לצפות, שכולם יעמדו באותה רמה רוחנית ומוסרית כאלה שעלו לישראל מטעמים אידיאליים, ויש להתחשב באפשרות שיימצאו אלמנטים בלתי עצמאיים, עצלים ואפילו בלתי־סוציאליים. יתר על כן הועמדו העולים החדשים בתנאים, שפגעו בהם לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינה גופנית ומוסרית. אלפים, שעזבו את דירותיהם ונטשו את בתיהם ויתר רכושם, ישבו זמן רב במרכזי ההגירה, ללא עבודה וללא דיור מתאים, והוציאו את שארית כספם. בשעת המסע הממושך לעדן נפל חלק בידי שודדים, שגזלו. את נכסיהם, ואחרים נאלצו לשלם סכומים גדולים לראשי השבטים בעד הרשות לחצות את אזור שלטונם. כמה מן השטחים שעברו בהם במסעם לעדן היו נגועים במלאריה; מחלה זו הפילה קרבנות בדרך ופגעה פגיעה נוספת בבריאותם של רבים, שהוחלשו בתוצאת המחסור והתלאות בזמן הנדידה הארוכה.

פרשת ייסורים חדשה נכונה לעולים במחנה חאשד שבקרבת עדן, שם קיבלו אמנם טיפול רפואי והכנה עיונית מסויימת לחייהם בישראל, אלא שהיו נתונים בתנאים קשים מאד – בייחוד בראשית העלייה הגדולה – וחיי הבטלה הממושכים פגעו בבריאותם ובהלך רוחם. בבוא סוף סוף תורם ובהגיעם למחוז חפצם ב״מרבד הקסמים" – כלומר, במטוס, שהעבירם תוך שעות מספר לעולם חדש לגמרי – גרם פלא זה לחלק מהם זעזוע נפשי.

בנסיבות אלה מצאו עובדים סוציאליים ופקידים אחרים, שנדרשו לדאוג לשיכונם, לכלכלתם ולחינוכם של העולים החדשים, שיש להם עניין עם אלמנט קשה למדי, לרבים אין מקצוע ואינם רגילים בעבודה סדירה ובכל מאמץ פיזי. בייחוד אין למרביתם כל נסיון בחקלאות, ואינם מוכנים באותה המידה כמו קודמיהם להתרגל לעבודה זו; הם רוצים לחיות בעיר ובמקומות יישוב גדולים, בהם הם מקווים למצוא פרנסה במסחר או בעבודה ארעית במשפחות רבות מהווים ליקויי בריאות מכשול להכללתן בשוק העבודה. קושי נוסף נעוץ בחיי המשפחה: בנות רבות הושאו – לפעמים בגיל רך ביותר – ואינן מסוגלות כל עיקר למלא את חובתן כלפי בעליהן וילדיהן. בייחוד קשה המצב, במקרים רבים, כשגם הבעל כמעט עודנו ילד ועדיין אינו יודע לדאוג לאשתו ולביתו, או להפך, כשהנערה הושאה בגיל רך לאיש קשיש ממנה בהרבה – אלמן או גרוש – שאין דרכיה הילדותיות הולמות אותו. לא פעם מתהווים קשיים על ידי כך שהבעל חי בביגאמיה; בעוד שבמשפחות מסויימות שוררים יחסי שלום בין שתי הנשים, הרי במקרים אחרים מלא הבית ריב ומדון, הגורמים סבל רב לילדים.

בעיה אחרת שנתקלים בה עתה העובדים הסוציאליים אצל העולים החדשים, היא אנוכיותם של גברים, הנותנים לאשתם ולילדיהם לסבול מחסור, בין שהם נרתעים בכלל מעבודה קשה ובין שהם מוציאים את רוב הכנסותיהם לצרכי עצמם; לא מעטים מבזבזים את כספם על משקאות חריפים או משחק בקוביה. גם בין הנשים יש כאלה שאינן מטפלות בילדיהן בשקידה מספקת. גם בשנים קודמות היתה לא פעם הזדמנות להילחם בהזנתם הבלתי נאותה של התינוקות, שלפעמים קיבלו קפה שחור ומאכלים כבדים, מתובלים בשפע, ולא זכו למאכלי חלב. אולם שגיאות אלה נבעו מחוסר ידיעה ומהרגלים מושרשים – נחלת ארץ המוצא – ואילו אצל החדשים מתווסף לא פעם על חוסר הידיעה חוסר אחריות מובהק לגבי שלום הילדים. אולי מסתברת תופעה זו בחלקה בכך, שלרגל ריבוי הלידות ותמותת הילדים הגבוהה בתימן אין מייחסים חשיבות מספקת לקיומו של הילד הבודד: ילד מת – אחר נולד במקומו. תופעה אחרת שיש להילחם בה כאן לא פעם היא אי־הרצון לקרוא לרופא או להיזקק לבית חולים. בכל זאת יש לקוות כי נצליח להרגיל את האנשים לשיטות חדשות של שמירה על הבריאות.

על אף המחסור הגדול, בו היו יהודי תימן נתונים בארץ מוצאם. דרישותיהם מאת הרשויות המטפלות בהם אינן קטנות, בייחוד בשטח הדיור. במושבותיהם הקודמים גרו רובם בבתי־אבן ובחדרים מרווחים, וקשה להם להתרגל לישיבה באוהלים או בפחונים.

אולם לעומת חסרונותיהם של התושבים החדשים יש להצביע על האינטליגנציה וכושר ההסתגלות שנמצאו תמיד אצל בני עדתם. אם יינתן הינוך מתאים לנוער הנולד בארץ נוכל לצפות, שהכשרונות והחריצות הגלומים בהם יתעוררו מחדש ושיגיעו לאותה דרגה גבוהה של התפתחות כמו קודמיהם.

 

סיכום    🔗

אגב השוואת העדות השונות בולטים לעינינו ההבדלים הרבים שביניהן, ואין תמה בדבר: הרי יהודי המזרח ישבו בארצות רחוקות מאד זו מזו, שונות תכלית שינוי בטבען, באקלימן ובאורח החיים הנובע מכך, ובדין הוא שגורמים אלה ישפיעו במשך הזמן על הטיפוס הפיזי. מן ההכרח היה כי אנשים ששכנו מאות שנים בחום הלח של דרום בקעת הפרת והחידקל או בשמשה הלוהטת של רמת תימן יעברו התפתחות גופנית שונה מזו של אלה, שחיו בהרי השלג של כורדיסתאן, בערבות בוכארה המוכות סופות חמות בקיץ וקרה בחורף, או באקלימם הימתיכוני המתון של חופי אפריקה. אכן בארצות הגדולות נתהוו ניגודים גם באותה ארץ עצמה, כגון במארוקו, ששם כסויים הרי האטלס קרח ושלג, בעוד שעל שפת האוקינוס האטלנטי שורר כל השנה אביב, ובשטחי הדרום מקרין מדבר הסהרה הסמוך את להט חולותיו.

לא רק מבחינה גופנית, אלא גם מבחינה רוחנית ונפשית התפתחו יהודי הארצות השונות באופן שונה, כי העמים שבתוכם ישבו, וששפתם ומנהגיהם השפיעו עליהם, היו שונים זה מזה, ושונה היה אף גורל היהודים בתוכם. על כך נתווספה השפעת גזעים שונים, שנתערבו ביהודים בכמה תקופות, כשקיבלו שבטים זרים את דת ישראל. התפתחות זו מצאה את ביטויה בטיפוסים הפיזיים המרובים של יהודי המזרח, הנבדלים בבירור אלה מאלה.

העובדה, שבכל זאת יש דמיון מבחינות רבות בין יהודי ארצות המזרח תמוהה היא לכן יותר מאשר ההבדלים שביניהם. עדות המזרח השונות בארץ־ישראל, אף כי חיו גם כאן זמן רב למדי בהתבדלות מסויימת זו מזו. היו בכל זאת תמיד חטיבה אחת נבדלת בכמה תכונות יסודיות מיהודי המערב (אמנם גם בין אלה קיימים הבדלים ניכרים). אם נרצה להשיג את מטרתנו: מיזוג חלקי היישוב השונים לעם אחד, עלינו להבין את האנשים שאתם אנו באים במגע יום־יום – תחילה כאובייקטים לטיפולנו ולחינוכנו, ולאחר־מכן במקצוע המשותף, ברחוב, בעסקים ובכל יתר שטחי החיים. עלינו לדעת מה מבדיל ביניהם ומה מקשרם, איך נוכל להשפיע עליהם בהשקפותינו ובאורח חיינו המערביים, ומה נוכל ללמוד מהם.

בניגוד לאירופה ישבו במזרח הרבה עדות יהודיות באותה הארץ דורות רבים. כידוע, הגיעו היהודים לאירופה רק בראשית הספירה הנהוגה היטלטלו שם מאות שנים, או בברחם מפני רדיפות דתיות ופוליטיות או בחפשם שוקי מסחר חדשים. לעומת זאת מתחילות תולדות יהודי המזרח עוד בימי קדם, והם ישבו ישיבת קבע בארצות מגוריהם ביתר רציפות מאשר יהודי אירופה. בצפון־אפריקה, בארם־נהריים, בתימן ובפרס נתקלים אנו באותה תופעה ממש. בכל הארצות האלה עברו עמים וגזעים מרובים והשתלטו על התושבים, אולם כמעט תמיד היתה השפעתם חולפת בלבד, ולאחר מיגורם חזרה האוכלוסייה המקומית – ואתה היהודים – למצבה הקודם. נדידה חזקה של יהודים במזרח אירעה בייחוד בתקופת כיבושי המונגולים; אז ברחו המוני יהודים לארצות אחרות, אולם חלק מהם חזר בוודאי לאחר זמן.

במאות שנות ישיבתם במזרח הסתגלו היהודים לסביבתם הרבה יותר מאשר באירופה, ששם נדדו במשך דורות וקלטו את השפעתן של ארצות מרובות – בייחוד שבניגוד לאירופה קיבלו רבים מבני המזרח את דת ישראל ונטמעו ביהודים. בצפון־אפריקה מצויים בהיסטוריה ובאגדה עקבות גיורם של שבטי ברברים, בתימן – של עם החֵימירים השמי, בכורדיסתאן ובקווקאז – של שבטים ממרכז אסיה, בהודו – של כמה עמים כהי־עור וכנראה נתייהדו מבני המקום אף בארם־נהריים. לעומת זאת לא נודעה מאירופה אלא דוגמה אחת של מזיגה כזאת: קבלת היהדות על ידי הכוזרים באזורי הים הכספי והשחור ובדרום רוסיה.

בכל שאר ארצות אירופה, ששם ישבו היהודים בהיבדלות חמורה מן הגויים פיתחו, כנראה, הרבה יותר את עצמיותם הפיזית והרוחנית.

חדירת דם זר לרבות מקהילות המזרח הנה אולי גם הסיבה, שבכמה ארצות ותקופות עברו יהודים לנצרות ולאיסלאם. אמנם ברוב המקרים נעשה הדבר מתוך לחץ איום, בדומה ללחץ שהוטל על יהודי ספרד, שלא השאיר להם ברירה אלא שמד או השמדה. אולם במאות הראשונות לנצרות עברו רבים מאד לתורה החדשה גם במקומות שלא היה לחץ כזה, וכך אבדו לאומה חלקים ניכרים מיהדות המזרח. משהתפשט האיסלאם במזרח נפסק תהליך השמד לנצרות ובמקומו באה לעתים התאסלמותם של יהודים – בעיקר מתייהדים מגזע לא־יהודי. אז החל גם במזרח – כמעט בכל מקום ממארוקו עד פרס ותימן – תהליך בידוד של היהודים, הפיכתם לאזרחים פחותי זכויות ורדיפתם המתמדת בתור כופרים. רק ארצות אחדות יצאו מכלל זה, כגון עיראק, שהגיעו בה היהודים, תחת שלטון הכליפים, לעושר לכבוד ולמשרות גבוהות במדינה, וחיו בידידות עם שכניהם. ולעומת זאת באו אז על כל יהודי אירופה הרדופים והבזויים, תקופות של עוני, דוחק ובורות.

ברם, ברוב הארצות החלה עם חדירת האיסלאם פרשת ייסורים ארוכה בשביל היהודים. ממנה מסתברת גישה פוליטית מסויימת, המצויה בתקופה החדשה כמעט בכל ארצות המזרח. בארצות, שהחל מהמאה הט"ז נכנסו אליהן התורכים כמנצחים – קדמת אסיה, סוריה, עיראק, תימן, צפון־אפריקה – נתקבלו הם בשמחה על ידי היהודים, שראו בהם את משחרריהם מצרה ומדיכוי. לאחר מכן, במאות התשע־עשרה והעשרים, כשעבר השלטון לידי עמים אירופיים התייחסו אליהם היהודים באהדה מיוחדת, הואיל והם סבלו גם בימי התורכים וראו באירופים נושאי תרבות עליונה. כתוצאה מכך גינתה האוכלוסייה בכל מקום את היהודים כבוגדים וערכה בהם רדיפות נוספות.

גם ביחסם של הכובשים ליהודים מצויים בארצות רבות קווים מקבילים. בראשונה מקבלים הם ברצון את האהדה שרוחשים להם היהודים, משתמשים בהם למטרותיהם – הרי רבים מהם עולים על האוכלוסייה המקומית בשכלם, בכושר הסתגלותם ובהשכלתם – מגינים עליהם ונותנים להם אפשרות לעלייה כלכלית. אולם, משנכנסים היהודים בהתחרות מסחרית אתם, ויחסיהם ההדוקים עם היהודים מביאים אותם לידי סכסוך עם האוכלוסייה המקומית, הם שוללים מהם את אהדתם ומכזיבים את ציפיותיהם. התפתחות זו חלה אצל הצרפתים בסוריה ואצל האנגלים בעדן.

אם נשווה את אורחות חייהם ומנהגיהם של יהודי המזרח, נמצא דברים רבים, המשותפים לכולם, על אף המרחקים העצומים בין הארצות וההבדלים בין עמיהן, ואף־על־פי שכמעט ולא היה קשר בין היהודים שבהן. אחת הזיקות החשובות שביניהם היא השפה. בכל המרחב העצום שבין האוקינוס האטלאנטי לימה של ערב, ובין חופי הים התיכון למפרץ הפרסי, נפוצה השפה הערבית; ולמרות השוני הרב שבין להגיה עלולים דובריה להבין אלה את אלה. אפילו בארצות שיש ליהודים שפה אחרת – ברברית בפנים צפון־אפריקה, כורדית וארמית בכורדיסתאן, תאתית בדאגסתאן ותאג’יקית בבוכארה – שומעים רבים מהם גם ערבית. אמנם בפרס מדברים היהודים פרסית, אולם באזרבייג’אן הפרסית נמנים אתם גם דוברי ערבית. במקום שהטילה מעצמה אירופית את השפעתה. ובמקום שחברת כל ישראל חברים מקיימים בתי־ספר, יודע חלק גדול מהיהודים לשוחח עם יהודים אחרים גם בשפה אירופית אחת, ולפעמים אפילו ביותר מאחת. אולם, בעוד שהשפה משמשת זיקה בין כל יהודי המזרח כמעט, היא מקימה חיץ ביניהם ובין יהודי המערב; ואפילו אם יחידים משני הצדדים רוכשים להם ידיעת מה בשפתו של הצד השני, הרי ברוב המקרים אין ידיעה זו מספקת להיכרות של אמת.

קו אחד בשטח הלשוני משותף ליהודי המזרח עם אלה של המערב. כשם שבימי הביניים סיגלו היהודים במרכז אירופה את השפה הגרמנית לאופיים הם, עד שנתהוותה שפה חדשה, אידית, ובחצי־האי הפירינאי נהפכו ספרדית ופורטוגיזית לספניולית, ממש כך משתמשים יהודי ארצות המזרח בשפות הארצות האלה בצורה המיוחדת להם. בצפון אפריקה ייחדו להם היהודים להג ערבי מיוחד שאפילו יודעי ערבית מתקשים להבינו, וגם בשאר ארצות ערב ובפרס יצרו להם היהודים להג מיוחד.

עוד קו משותף ליהודי המזרח: המבנה החברותי. בקרב העמים שבסביבתם הם חיו חולשת כמעט בכל מקום שכבה דקה של נשואי פנים ועשירים על ההמון הרב. וכן גם אצל היהודים מצוייה שכבה דקה של עשירים, שהודות לעושרם מטילים השפעה מכרעת בחיי קהילתם ושואפים גם למידה מסויימת של השכלה ותרבות, לעצמם או לפחות לבניהם. ההמונים יודעים, במידה שלא יתארוה יהודי אירופה, לצמצם את צרכיהם בדיור, בהלבשה ובטיפוח הגוף עד למינימום מוחלט ולוותר על כל נכסי הציביליזאציה. בעוד שאצל היהודים במערב המעמד הבינוני הוא הנפוץ ביותר והקובע – ומבחינת ההשכלה ורמת המחיה יש לכלול בו גם חוגים רחבים של הפועלים – הרי אצל יהודי המזרח קטן הוא בהרבה מזה של נטולי האמצעים; רק בארצות הנתונות להשפעתם של עמים אירופיים הולך וגדל אותו המעמד הבינוני.

מבנה זה הוא בחלקו תוצאה של לחץ חיצוני וקיפוח חומרי מצד סביבה עוינת, אבל בחלקו נגרם הוא בשל יחס מסויים לעבודה, בו נבדל איש המזרח מאיש המערב. זה האחרון פעיל ותוסס, ושואף בלי הרף לספק, צרכיו המפותחים, ואילו איש המזרח נוטה לפי טבעו לאפס־מעשה ועובד רק כדי סיפוק צרכיו הצנועים. באזורים רבים מתווספים על כך תנאי הטבע של המקום, שאינם מספקים לאדם אלא את הנחוץ בהחלט לקיומו.

יחס זה לעבודה משתנה, בקצב איטי מאד, בסביבה פעילה יותר, שבה לומדים חסרי האמצעים את השאיפה להעלאת רמת חייהם. גם כאן הסתפקו בראשונה רבים בעבודה ארעית, שבה השתכרו את המינימום הדרוש לקיומם ולקיום משפחותיהם. וגם בכך מתבטא ההרגל הממושך של חיים פרימיטיביים ביותר, שרבים, אשר כבר הגיעו לכלל פרנסה טובה, מוסיפים במשך שנים לוותר על מנעמי החיים, החומריים והרוחניים, וזאת כדי לא לדלדל את אמצעיהם או כדי לחסכם לתכלית מסויימת, כמו בניית בית לעצמם. מובן שיש מספר גדול של יוצאים מן הכלל: בני־אדם פעילים, המוצאים סיפוק בעבודתם ומשתדלים ככל האפשר לשפר את מצבם ומצב משפחותיהם.

גם בשטח המקצועי נתקלים אנו בתופעות המשותפות לכל יהודי המזרח. גם כאן פעלו בצוותה הלחץ החיצוני והנטייה הפנימית. כמעט בכל ארצות האיסלאם היה אסור ליהודים לרכוש קרקע ולעסוק בחקלאות, פרט לקצת גננות וחקלאות זעירה: לכן קטן ביותר מספרם של אלה, שקיימים אצלם נטייה לחקלאות ונסיון מעשי בה. אפילו במקומות שלא הקפידו על קיום האיסור של רכישת הקרקע, ונתאפשר ליהודים עשירים לנטוע מטעים גדולים – גפנים, טבק, עצי פרי וקפה – עשו את העבודה לא הם עצמם, ואף לא פועלים יהודים, אלא לא־יהודים. ואילו מקצועותיהם של היהודים, שהעדיפו בדרך כלל תמיד את חיי העיר על חיי הכפר, היו רובם ככולם מקצועות עירוניים. בראש המקצועות האלה עומד המסחר על כל גווניו, החל בסחרי־הים והאורחות וכלה בקמעונות של אקראי. גם יהודי המערב עסקו בראש וראשונה במסחר, אלא שבקרב יהודי המזרח עולה בהרבה מספר התגרים והרוכלים הזעירים על זה של הסוחרים.

ליד זה מצויה בכל מקום – בארץ זו יותר, ובההיא פחות – שכבת בעלי־מלאכה, פעמים מהירים במקצועם ופעמים נחשלים, העובדים בו בקביעות או בארעי. גם כאן מתגלים כמעט בכל מקום קווים דומים. אין היהודים אוהבים בדרך כלל מלאכות גסות, הדורשות כוח גופני רב; הם.עדיפים את המלאכות הקלות, ובייחוד מלאכות ״שבישיבה", המחייבות בעיקר זריזות ידיים. כך נפוצים בכל מקום עיבוד המתכות היקרות, צורפות הזהב והכסף, המגלה סגנון שונה בארצות שונות, החל בפיליגראן העדין של התימנים וכלה בתוצרתם הכבדה של הכורדים והבוכארים. על כך מתווספים עיבוד העור ובארצות רבות גם החייטות והסנדלרות, אף הם בדרגות יעילות שונות ביותר. נפוצות גם האריגה והנגרות. גם במלאכות אחרות נמצאים יהודים, וכן בתור פועלים בענף התזונה (אופים, קצבים וכו'). אולם רק בתימן ובדרום־מארוקו נתרכזו כל המלאכות בידי היהודים, כפי שכבר צויין בפרקים המוקדשים לארצות אלה. בהתאם להתפתחותן הכלכלית הכללית של ארצות המזרח מתרכזת המלאכה כמעט בכל מקום במפעלים פרטיים בעלי היקף שונה, ועברה רק במקומות אחדים למפעלים גדולים, בהם נתקבלו יהודים בתור פועלים. גם בישראל מורגשת עדיין יפה מסורת המפעל הפרטי והעצמאי, הזעיר לפעמים.

כן בולטת שאיפת יהודי המזרח לפקידות. בימי שלום ושקט הגיעו כמעט בכל הארצות למשרות גבוהות, בייחוד תחת שלטון התורכים. עד ימינו הועסקו רבים במשרות בינוניות ונמוכות הן באסיה והן באפריקה, אולי הודות ליתרונם על האוכלוסייה המקומית באינטליגנציה ובזריזות. כך עבדו אלפים בעיראק ובפרס ברכבת, בדואר, בנמלים ובשדות התעופה, ובצפון אפריקה שואף חלק גדול מהנוער למשרות דומות או לעבודה במשרדי המעצמות האירופיות. במידה שקיימים מקצועות הדורשים השכלה גבוהה מתחלקים הם לשני סוגים: המקצועות המבוססים על תורת ישראל – רבנות, ומלמדות על כל גווניה – נפוצו בעיקר בדור הישן, אלא שבימינו נמצאו בהם אך מלומדים רציניים מעטים. לעומת זאת שואף כמעט בכל מקום הנוער – ז. א. אותו חלק ממנו שיכול להרשות לעצמו לימוד בבית־ספר גבוה מקומי או אירופי – למקצועות ״אקדמאיים מעשיים": רפואה, עריכת־דין, הנדסה, ריפוי שיניים ורוקחות (בפרט בצפון אפריקה, בעיראק ובפרס). כן רכש לו מספר גדול של צעירים הכשרה פחות או יותר יסודית להוראה – בכמה מקומות בעזרת החברה כל ישראל חברים. לעומת זה קיימת רק לעתים רחוקות נטייה למדעי הטבע והרוח ולמחקר מדעי. דרך זה מסתבר בחלקו בכך, שבארצות האיסלאם מקשים על היהודים להתפרנס במקצועות אלה ואין להם גם סיכויים לשימוש מעשי בידיעותיהם במוסדות הממשלתיים. אלה שהרגישו בכל זאת משיכה לאותם לימודים נשארו ברוב המקרים באירופה. לאחר עלייתם לארץ פנו הרבה צעירים למדעי הרוח, ואולי תתחדש בהם כאן רוח המחקר היהודי, שבכמה עדות – בפרט אצל התימנים – לא חדלה כליל בשום זמן.

גם בחיי המשפחה מצויות כמעט אצל כל יהודי המזרח – בשינויים מסויימים – תופעות משותפות, העושות אותם חטיבה אחת. המשפחה היא המרכז, סביבו מסתדרים חיי הפרט; פיתוח האינדיבידואליות וההשתתפות בחיי הציבור אינם חשובים כמו ההשתלבות בחוג המשפחה. מעבר לבני המשפחה הקרובים ביותר משתרעים יחסי המשפחה גם על שארים קרובים ורחוקים, במקרים רבים נוצר באופן זה בית־אב גדול מאד. לא פעם מתלכד בית־האב במידה גוברת והולכת על ידי נשואי קרובים. בתוך המשפחה שולט האב, שלו כפופים האשה והילדים הרבה יותר מאשר אצל יהודי אירופה. אי ציות להוראותיו נחשב למרד, והוא תובע לעצמו מידה רבה של זכויות יתר לגבי תזונה, הלבשה ושירות על ידי שאר בני המשפחה. הרבה גברים מנצלים עליונות מסורתית זו, כדי להשתמש בחלק גדול מהכנסותיהם והכנסות בני משפחתם לצרכי עצמם, בעוד שהאשה והילדים סובלים מחסור; ורבים משתמטים מעבודה עצמית ומניחים לאשה ולילדים לעבוד בשבילם. תופעה זו נמצאה במקרים רבים גם במזרח אירופה, אלא ששם נומקה בדרך כלל בכך, שהגבר חייב להקדיש את זמנו לתורה – נימוק שלכאורה אין לו יסוד ממשי ביהדות המזרח.

אצל רובם הגדול של יהודי המזרח תופסת האשה מקום נמוך ביותר. עליה לשרת לא רק את הבעל, אלא גם את הבנים ולציית להוראותיהם. במעמדה החוקי והאנושי היא כפופה להגבלות מרובות. העובדה שרוב הנשים במזרח, בייחוד בדור ההורים, לא זכו לכל השכלה או להשכלה מינימאלית בלבד, והושאו בגיל צעיר לפי רצון אביהן – לפעמים לאיש כשיש מהן בהרבה, עיוור, חולה, אלמן או נשוי לאשה אחרת – הכניסה בהן רגשי נחיתות כלפי הבעל והבנים. גם הקלות היתרה, בה יכול במזרח הגבר לגרש את אשתו, מונעת ממנה הכרת ערכה ופיתוח רצון עצמי. מתוך פחד מתמיד, שמא תתפוס אשה אחרת את מקומה, מוכנה היא להשתעבד כליל למשפחתה. טינת האשה, שנפשה מרה עליה מרוב עבודה וקיפוחים, ובמקרים רבים גם ממכות ושאר התעללויות, מתבטאת לא פעם ביחס קשה, בלתי אוהד לסביבתה ובשטף של קללות וגידופים. לאחר העברה לסביבה אחרת. אשר בה – כגון בישראל – האשה נהנית מאותן הזכויות כמו הגבר, מתרחשת תכופות מהפכה בלבן של נשים עשוקות אלה, והן עוזבות את בעליהן וילדיהן, על מנת לחיות את חייהן הן – תופעה מוכרת יפה לעובדים סוציאליים. מובן שהמצב שתיארנו אינו שורר בכל המשפחות; במקרים רבים הבעל מסור למשפחתו, ולאשה יש אישיות מספקת, כדי לתפוס עמדה מכובדת במשפחתה.

שתי תלמידות של בית־הספר לשירות סוציאלי בטיפול בנוער מטעם העיריה

תלמידת בית־הספר, עולה מתורכיה, בביקור־בית במעברת־“קסטל”. השיעור: כיצד משתמשים במכונת־תפירה

שיעור במלאכת רקמה (צילום ירדנה בן־דור)

גם לגבי מספר הילדים והערכתם במשפחה קיימים תנאים מיוחדים. בדרך כלל הילודה בהמוני העם גבוהה מאד, בייחוד שהגבלתה מרצון נחשבת לנוגדת את חוקי הדת. אבל לעומת הילודה הגבוהה עומדת תמותה גבוהה של תינוקות וילדים, בתוצאה שלא תמיד מייחסים חשיבות מספקת לקיומו של הילד הבודד. רב ההבדל בהערכת הבנים והבנות. בהיוולד בן ובשעת כניסתו בברית נערכות חגיגות גדולות ומתקיימים טקסים מסויימים שחלקם מתאימים לטקסי ישראל הקדומים, וחלקם שאולים מן השכנים האוריינטאליים. בנערים רואים את ממשיכי השלשלת המשפחתית ואת מפרנסי ההורים לעת זקנה. לעומת זאת מתייחסים באדישות ללידתן של בנות, ולפעמים אפילו רואים בהן תקלה. הערכת הבנות גוברת רק כשהן תורמות תרומה ניכרת לפרנסת המשפחה (דבר זה אמנם לא היה מקובל בארצות המוצא, אך רגיל הוא לאחר העלייה לישראל); אזי גם מותר להן לנהוג בחפשיות, שלפנים היתה נראית להורים כדבר שאין להעלותו על הדעת.

עד לדור המבוגרים הנוכחי הזניחו חוגים רחבים בכל הארצות את לימודיהם של הבנים והבנות גם יחד. בכל דור, עד לעולים המבוגרים של אתמול, היה מספר רב של אנאלפאבתים. אפילו במקרים שהנערים ביקרו מגיל צעיר ב״חדר", כמעט לא התקדמו מעבר ללימוד תפילות בעל־פה וקריאת האותיות העבריות, וזאת מחוסר מורים ומכשירי לימוד מתאימים, וכן בתוצאת התנגדות מסויימת לכל השכלה שאינה דתית. רק שכבה דקה התעמקה בתלמוד ובספרות התורנית, או רכשה לה השכלה כללית בבתי הספר של הממשלה או המיסיון. כתוצאה מכך היו רובם הגדול של העולים בעשרות השנים האחרונות בעלי השכלה מוגבלת מאד, ורוב הנשים חסרו אפילו את הידיעות האלמנטריות ביותר.

ברוב הארצות השתנה מצב זה בדור הצעיר באופן יסודי, על כל פנים בערים הגדולות. בצפון־אפריקה, בסוריה, בעיראק ובפרס התעוררה בנוער השאיפה להשכלה, בעיקר בעקבות פעולתה של החברה כל ישראל חברים רבים החלו ללמוד בבתי הספר של החברה, של המעצמות הזרות (צרפת בצפון־אפריקה ובסוריה, אנגליה בבגדאד ובעדן) או של הממשלה המקומית תוך התחרות עם בתי הספר הזרים שופרו במקומות רבים גם תלמודי־התורה, ובכמה ארצות, הוקמו מספר בתי־ספר עממיים יהודיים (בהם נלמדו, נוסף על לימודי הקודש, גם מקצועות כלליים) וכן מספר בתי־ספר תיכוניים. בבתי־ספר אלה למדו לא רק הנערים, אלא גם בנות במספר הולך וגדל. השליחים מישראל, שסיירו בארצות השונות, עודדו את השאיפה להשכלה וגם הפיצו בקרב הנוער הכשרה רוחנית כללית וידיעת השפה העברית. רק במקומות נידחים בפנים הארצות, וכן בארצות שרמת ההשכלה בהן בכלל נמוכה, ושלא הגיעו אליהן גם שליחים (תימן, כורדיסתאן), נשאר חינוך הנוער ללא שינוי.

אולם כנגד העלייה ברמת ההשכלה, שחלה ברוב ארצות המזרח, עומדת נטישת המסורת, ובתוצאתה – שטחיות רוחנית. בארצות רבות קיבל הנוער את שפתם והרגלי חייהם של האירופים היושבים שם – צרפתים, אנגלים או איטלקים – אך בלי לקלוט את רוחם. מתוך כך נוצר במשפחות רבות ניגוד חריף בין חיי האבות לחיי הבנים. מחנכים ומדריכי נוער מישראל, שהקימו להם בארצות השונות סגל עוזרים, משתדלים זה שנים להציב לנוער מטרת חיים חדשה, יהודית־לאומית, אולם הם נתקלים במקרים רבים בהתנגדות ההורים, השוללים אותה מטרה ושעוד לא נתברר להם ערכה של השכלה לגבי ילדיהם. אפילו בישראל מרובים עדיין ההורים, אשר .שנים רבות לאחר עלייתם אינם מבינים כי אין זה מתפקידם של הילדים בגיל רך לתרום לפרנסת המשפחה, וכי יש לתת להם זמן לרכישת ידיעות כלליות ומקצועיות. גם בדרגים גבוהים יותר בסולם החברה, שאינם תלויים בשכר עבודת הילדים, עדיין גדול למדי מספרם של אלה, המסתפקים בלימוד בניהם, ומכל שכן בנותיהם, ב״חדר" או בבית־ספר עממי, ולעתים תכופות אפילו לא נותנים להם לסיים אותם. דבר זה ניכר בייחוד, כשמשווים את אחוז התלמידים מעדות המזרח בבתי־הספר התיכוניים והגבוהים – בפרט בשנתונים העליונים – לזה של התלמידים האשכנזים.

מן הנכבדים בין תפקידי חינוכנו הלאומי הוא לחדש אותה שאיפה להשכלה, שתמיד היתה חיה בעמנו.

תכונה אחרת, המצויה אצל היהודים של כל ארצות המזרח, היא הפשטות היתרה באורח חייהם. אמנם יש בארצות השונות משפחות אמידות, המשקיעות את אמצעיהן בצרכי מותרות: בתים גדולים, מכוניות, נסיעות חוץ, משרתים רבים, תכשיטים יקרים, משתאות וכו', וכמה מהן גם מוכנות לתרום סכומים גדולים למטרות ציבוריות. לעומת זאת מוגבלות בדרך כלל גם בחוגי האמידים ההוצאות לספרים, עיתונים, שעשועים אמנותיים ושאר צרכי תרבות. ואילו המון העם יודע לוותר על כל נוחות חיצונית. משפחות גדולות, אפילו בחוגים מבוססים יותר מסתפקות בדירות של חדר או שני חדרים, מרוהטים בצמצום. אלפים אוכלים ועושים חלק גדול מעבודתם כשהם כורעים על הרצפה. בלילה הם ישנים על מחצלאות או מזרונים פרושים על הרצפה, או אנשים אחדים ישנים במיטה אחת. בדרך כלל הבנים והבנות המתבגרים והמשתכרים הם התובעים מיטה מיוחדת לעצמם. אשר להלבשה, בגדי החול פשוטים ביותר, ולפעמים אפילו מוזנחים מאד, חוץ מאשר אצל חלק גדול מן הצעירים, המוציאים אחוז גבוה מהכנסותיהם על מלבושים. בישראל משתפרת חיצוניותם של יהודי המזרח על ידי טיפוח הגוף, הניתן לילדים בבית־הספר. הצעירים מידמים לחבריהם לעבודה או אפילו משתדלים לעלות עליהם בטיב בגדיהם. גם ביתר אורחות החיים מסתגל הדור הצעיר לסביבתו, ובייחוד שואף הוא לשפר את דיורו וציוד דירתו לאחר הנישואין.

בתזונה קיימים הבדלים מסויימים, לפי אקלימה ותוצרתה של ארץ המוצא והרגליה של האוכלוסייה המקומית. כמעט בכל ארצות המזרח מעדיפים מאכלים חריפים מתובלים מאד וממעטים בצריכת חלב ומוצרי חלב, דבר המביא לידי קשיים מיוחדים בתנאי התזונה הקיימים בארץ. אצל רבים מיהודי המזרח נפוצים משקאות חריפים, והרבה גברים מוציאים עליהם אחוז מופרז של הכנסותיהם. בייחוד בשטח תזונת הילדים מתקשים מאד העובדים הסוציאליים ופקידי שירות הבריאות שלנו להרגיל את העולים החדשים לשיטות ההולמות את חוקי ההיגיינה.

בחיי הדמיון מצויים קווים מקבילים בארצות שונות, בייחוד בנוגע להשקפות מאגיות. כך נפוצה בכל מקום האמונה, שהאדם מוקף רוחות טובות ורעות, שיש לרכוש את אהדתן ולפייסן. האמצעים לכך שווים כמעט בכל מקום: קמיעות ״יד של פאטמה" מגינים מפני עין הרע. גזירתם הראשונה של ציפורני התינוק ושערותיו פעולה חגיגית היא, כעין קרבן שמקריבים לרוחות. על מנת שיסתפקו בחלק זה של גוף הילד ולא יפקדוהו במחלות בחלקים אחרים, גם ה״כפרה", הנוהגת בהזדמנויות שונות – בצורת שחיטת תרנגול, הקצבת מאכלים, סעודות חג ואשכבה – מיועדת לפיוס הרוחות. מנהגים הרווחים בכל קהילות המזרח בחתונות ובחגיגות אחרות – הדלקת נרות רבים וצביעה של הציפורניים, השערות ולפעמים גם הזרועות והרגליים בצבע אדום (חנה) – והרבה מנהגים הנוהגים ליד מיטת היולדת אף הם בחינת הגנה מפני הרוחות, האורבות לאדם ברגעי חייו החשובים ביותר. רבים ממנהגים אלה, הכוללים גם עלייה לקברי קדושים לעתות מזומנות בשנה, מקורם במסורת יהודית קדומה, והם גם עברו, בצורה זו או אחרת, אל הנצרות; אחרים נתקבלו מן הסביבה הלא־יהודית, שממנה הושאלו גם מנגינות וריקודי־עם.

על דוגמאות אלה של קשר הדוק בין עדות המזרח בנסיונותיהם ההיסטוריים ובמנהגיהם אפשר להוסיף כהנה וכהנה. נצביע כאן על תכונה כללית אחת, המשותפת להם עם יהודי המערב, מהם הם שונים בהרבה בחינות אחרות. בכל ארצות אפריקה ואסיה, בהן יושבים יהודים, נשתמרו במשך הדורות התקווה המשיחית והכמיהה לאדמת המולדת. מכל הארצות האלה באו בתקופות שונות עולי רגל לארץ־ישראל, שרצו לראות את הארץ ולהתפלל במקומות הקודש של העבר. לעתים גברה כל כך תשוקת העם.למסורתו, עד שקמו נביאי־שקר, שניבאו להופעתו הקרובה של המשיח ולשיבה למולדת. לעומת זאת יצאו נסיונות ליישובה השיטתי של הארץ תמיד מיהודים אירופיים, לרבות ספרדים, וגם יסודותיה הרוחניים של הציונות המודרנית קשורים קשר הדוק במחשבה האירופית של המאה הי"ט. אולם לאחר שהוחל המפעל בידי יהודים מערביים ולפי שיטות המערב. היתה לו השפעה רבה על מחשבתם ורגשותיהם של היהודים במזרח כולו, ואף הם ראו בגאולת הארץ את שחרורם ממצוקה חומרית ורוחנית. התחבורה העולמית המודרנית, שהתפתחה בקנה מידה עצום בראשית ימי הציונות ושקשרה את כל ארצות העולם זו בזו, הקלה על יהודי התפוצות להשיג ידיעות מן הארץ ואיפשרה להם לנסוע לשם תוך זמן קצר ביותר ובפחות קשיים מאשר במאות השנים הקודמות.

בבואנו לדון על ההתפתחויות בקרב יהודי המזרח בארץ לפני העלייה ההמונית של השנים האחרונות, עלינו לברר לעצמנו כי גורמים מסויימים השהו את הסתגלותם המלאה ליישוב. לגבי יהודי המערב היו מיעוט (25 עד 33 אחוז למאה), והואיל ואלה ראו אותם מכמה בחינות כנחותי־דרגה בהשכלתם הכללית, היהודית והמקצועית, וכן ברמתם החברותית והתרבותית, היו נתונים להזנחה ולהפליה מסויימת. משום כך, על אף הרצון להידמות לחוגים הקובעים בארץ, התרכזו העדות השונות בשכונות מיוחדות, ששם מצאו קשר לאנשים שהבינו לרוחם יותר מהאשכנזים. כאן שמרו על תלבושתם, שפתם ומנהגיהם עשרות שנים כמעט ללא שינוי, דבר שהשהה את תהליך המזיגה עם כלל היישוב. רק בדור השני או השלישי בארץ פוחתים ההבדלים בהשפעת בתי־הספר, המוסדות הסוציאליים, המגע עם חוגים אחרים בעבודה המקצועית, בשירות הצבאי וכו'. הדור הצעיר עובר תהליך של התמערבות, ונוצרים הבדלים גדולים בינו ובין דור האבות.

בראש וראשונה בולטת ההתפתחות הגופנית, שעוברים כאן ילדי העולים הוותיקים. היא מורגשת ביותר באותן העדות שאנשיהן נמוכי־קומה, עדיני־גוף ובמקרים רבים גם בעלי בריאות רופפת. לרגל שיפור תנאי התזונה והדיור, ובמידה רבה הודות לפעולת שירות הבריאות שלנו ב״טיפות החלב״, בבתי ספר ובבתים פרטיים, פוחתת במידה רבה תמותת התינוקות והילדים; כל מצבו הפיזי של הנוער משתפר, וילדים רבים עולים על הוריהם אפילו בגובהם.

שוני רב בין הורים לילדים קיים גם בשטח ההשכלה. כמעט כל הילדים ביקרו לפחות שנים אחדות בבית־ספר, במידה שלא מנעום מכך ליקויי הגוף והרוח. במשפחות רבות, בהן לא איפשרו ההורים לילדיהן כל לימודים בבית ספר או לימודים קצרים בלבד – בין מתוך רשלנות ובין כדי לשתפה במוקדם בפרנסת המשפחה – שואפים המתבגרים למלא את חסרונות השכלתם בקורסי ערב ובשיעורים פרטיים. כן משתדל מספר גדול של צעירים להרחיב את ידיעותיו לאחר גמר בית הספר על ידי קורסים לשפות שמיעת הרצאות וכו'. בכל זאת קטן – כאמור – מספר המסיימים את בתי־הספר התיכוניים והלומדים בבתי־הספר הגבוהים ביחס לבני העדה האשכנזית. בייחוד בנוגע לבנות. לעומת זאת גדל מספר התלמידים בגימנסיות ובבתי־הספר הגבוהים על ידי בניהם של עולים חדשים מעיראק ומצפון אפריקה. כן מראה הביקור בבתי הספר המקצועיים ובקורסים למקצועות על הסתגלות הולכת וגוברת של הנוער ליישוב. אולי היתה כבר הסתגלות זו מגיעה לדרגה גבוהה יותר אילו הקדים הציבור להסב דעתו במידה מספקת לנוער זה. על כך היתה מקלה העובדה, שלרבים מאד מיהודי המזרח יש נטייה וכושר למלאכה. עם זאת נתקלים העובדים הסוציאליים ומדריכי הנוער בתופעה, כי בזמן שהדור הישן יודע מלאכה, שנמסרה לו מאבותיו, הרי הבנים נוטשים מסורת זו ופונים לאיזה עיסוק בלתי מקצועי, על מנת להגיע יותר מהר לכלל השתכרות. גם בבתי־הספר למסחר ובמדרשות מורים, וכן במשרות מתלמדים במשרדים, נמצא מספר הולך וגדל של צעירים מן ה״עדות“. לעומת זאת העיסוק בתלמוד, שלגבי האבות ואבות־האבות עוד היה עצם מטרת ההשכלה, נפוץ רק במידה מועטת בנוער שגדל בארץ, פרט למקרים שהוא בתכנית הלימודים של מדרשת מורים או מוסד אחר. לגבי הבנות בולטים ההבדלים ברמת ההשכלה של הדור הישן והצעיר עוד יותר מאשר אצל הבנים. בין המבוגרות – דור האמהות – רבות גדלו ללא חינוך בבית ספר ולאו דווקא בדור העולות, אלא גם בדור השני של אלה שגדלו בארץ. לעומת זאת מבקרות בנותיהן בבתי־ספר עממיים, ולפעמים – בתיכוניים (לפחות שנים אחדות), ורבות משתדלות – כמו אחיהן – להשלים אחרי שעות העבודה את השכלתן הכללית ולרכוש גם הכשרה מיקצועית. לפנים לא ידע רובן של הבנות מעדות המזרח כל עבודה אלא זו של עוזרת בית; ואילו עכשיו הנכונות לעבודה זו במשפחות הוותיקות מועטת בלבד, על אף השכר הגבוה למדי. הנערות שואפות לעבודה למשרדים ובחנויות, לומדות תפירה, כובענות ומלאכות אחרות, הולכות לבית־חרושת או נעשות – לאחר הכשרה מתאימה – מטפלות, גננות. מדריכות נוער, מורות או פקידות סעד. במשרדי הממשלה נמצא עתה אחוז גדול של פקידים ופקידות צעירים מן ה״עדות”. בשירות צה"ל הצליחו הנערות לא פחות מהבחורים, ורבות הגיעו לדרגת קצינה.

לסיכום מצבו המקצועי של הנוער אפשר לומר שבחלקו הגדול הוא נמצא במעבר מעיסוקי העוני למעמד הפועלים ולמעמד הבינוני. לעומת זאת עובדים בודדים בלבד במקצועות ״גבוהים״ יותר: בתור פקידים אחראים, סוחרים ותעשיינים בעלי־עמדות חשובות ובמקצועות אקדמאיים. בשטח המדע והאמנות גילו עד כה מקוריות מועטת בלבד; ולא ייפלא הדבר, שהרי רק לפני זמן קצר יצאו מתחומי המזרח והתמסרו להשפעת התרבות המערבית. המסחר, שבכל ארצות המזרח תפס גם אצל הנוער מקום ראשון במעלה, נפוץ גם בישראל, אולם הוא הולך ונדחק מפני סוגי פרנסה אחרים.

גם בעיצוב חייו הפרטיים הידמה הנוער המזרחי ליהודים יוצאי אירופה. בעוד שהורים רבים לובשים עדיין את התלבושת של ארץ מוצאם, לפחות בהזדמנויות חגיגיות, מקפידים הילדים על לבוש אירופי בהחלט. לדירות ההורים הם מביאים דברי ריהוט ומתקנים חדישים; ובייסדם משפחה לעצמם, הם שואפים לצאת משכונות העוני של הוריהם לסביבה מעולה יותר. גם בציוד דירותיהם הם הולכים אחרי דוגמאות אירופיות, אם כי ברוב המקרים ללא שאיפה מורגשת לסגנון אינדיבידואלי. גיל הנישואין בדרך כלל גבוה משהיה אצל ההורים, אם כי לפי הסטאטיסטיקה שנערכה בכמה מקומות הוא נמוך מן הממוצע המצוי אצל עולי אירופה. מספר הילדים בדור השני והשלישי בארץ קטן בהרבה משהיה אצל ההורים. הסיבה לכך היא השאיפה לתת לילדים טיפול וחינוך כהלכה ולא לקפח את הילד הבודד על ידי העמדת ילדים במספר גדול יותר משמרשה המצב החמרי.

סימן מובהק למיזוגו הגובר של הנוער עם חוגים אחרים ביישוב הוא ריבוי הנישואין מחוץ לעדה. נישואין כאלה מצויים בכל העדות, אבל אפשר לקבוע משיכה מיוחדת בין קבוצות מסויימות, למשל בין פרסים לבוכארים ובין יוצאי ארצות צפון־אפריקה השונות לסורים ולבגדאדים. משותפת לכל העדות היתה עד כה העדפת בני זוג ספרדיים; בשידוך כזה באה בדרך כלל עלייה למעמד חברתי גבוה יותר. גדול היה בייחוד מספר הנישואין בין מארוקאנים לספרדים, וכמה עדות, כגון הבוכארים והגורג’ים, נתמעטו בהרבה, מתוך שאבדו להן רבים מאנשיהן עקב נישואי ״תערובת" עם ספרדים. בעשור האחרון גדל גם מספר הנישואין בין בני העדות השונות לבין עולי אירופה, בייחוד מאחר שבמלחמת העולם השנייה ובמלחמת השחרור הועמדו בצבא צעירים וצעירות משני הסקטורים באותם תנאי חיים, ונוצרה התאמה גם מבחינה חיצונית על ידי המדים השווים. שכיחים נישואי תערובת גם בין חברים למקצוע בני עדות שונות. אמנם לעובדים סוציאליים ולשאר אנשים הבאים במגע עם המוני העם מתגלים לא פעם קשיים, שהתעוררו בנישואין כאלה; מקורם בהבדלי מחשבה והרגשה הקיימים על אף הכל, או בהשפעת הקרובים משני הצדדים.

השתתפותו של הדור הצעיר בחיי הציבור מביאה אותו במגע הדוק עם יהודים מערביים. בעוד שהורים רבים מסתפקים בחיי המשפחה, אינם קוראים עתון ומתעניינים רק מעט בענייני הכלל, קוראים הילדים עתונים בשקידה, עוקבים אחרי מאורעות היום ומתווכחים עליהם בינם לבין עצמם. לא כולם חותמים על עתון בעצמם; לפעמים קוראים אותו במקום עבודתם. ברחוב, ובכל מקום אחר שימצאוהו. הם משתייכים למפלגות פוליטיות שונות – תוך נטייה מסויימת למפלגות הקיצוניות מימין ומשמאל – ולפני מלחמת השחרור ובשעתה הוכיחו על נכונותם להקריב את חייהם לרעיון הלאומי. אמנם בשטח אחד חלקם בבניין הארץ עדיין אינו מתבלט במידה מספיקה: מספר הצעירים העוזבים את העיר ונותנים יד לפיתוח אדמת הארץ בקיבוצים ובשאר יישובים אינו גדול די הצורך. בעשור האחרון הלכו אמנם רבים לכפר – בהשפעתם של ארגוני נוער, עובדים סוציאליים ומפלגות פוליטיות – אולם גבוה למדי האחוז של אלה שחזרו העירה כעבור זמן מה.

תקופת המעבר מאורח החיים ה״מזרחי" לאורח החיים ה״מערבי" הרווח בארץ, שונה היא: בקצת עדות קצרה. באחרות ארוכה יותר, ובחלקה היא תלויה במצב הכלכלי והתרבותי הכללי של האנשים. במקרים רבים ממשיכים הילדים את אורח חייהם של ההורים, ובמקרים אחרים – כנראה על־פי רוב – קיימים הבדלים גדולים בין הדורות. כאן קובעות במידה רבה תכונותיו האישיות של הצעיר וההשפעות החיצוניות הפועלות עליו; דבר זה ניכר באותן המשפחות, בהן מסתגל חלק מן הילדים מהר לארץ, בעוד שאחיהם ואחיותיהם מפגרים מאד בהתפחותם. בכמה משפחות באה ההסתגלות המלאה לכלל היישוב רק בדור השלישי או הרביעי.

עדיין אין לשער כיצד יתפתחו המוני העולים, שזרמו מארצות המזרח מראשית העלייה הגדולה. לעומת קודמיהם שונה מצבם מיסודו בכך, שאינם עוד מיעוט ביישוב, אלא מהווים כמעט מחצית אוכלוסייתה היהודית של הארץ. יש לצפות כי עקב ילודתם הגבוהה יהפכו תוך זמן קצר לרוב מכריע. גם האופן בו מקבל אותם היישוב בדין שישפיע על התפתחותם בארץ. שוב אין עוזבים אותם לנפשם כמקודם, אלא משתדלים לשכנם ולהעסיקם לפי תכנית ומסיבים מלכתחילה את הדעת לחינוך ילדיהם. עדיין קובעים בכל שטחי הרוח והארגון בארץ היהודים מאירופה, ועד כה לא נוכל לתאר לנו עולם, בו יבואו נוהגי חיים מזרחיים במקום אלה שמקורם במערב. על כן שואפים אנו לסגל את העולים החדשים בכל המהירות והיסודיות האפשרית, לאורח החיים המערבי. אמנם בזמן הראשון – על מנת ליטול מהם את רגש הזרות – משאירים אותם ככל האפשר בחוג בני עדתם שאתם יש להם שפה משותפת והרגלים משותפים. אולם לאחר מכן משתדלים אנו, על ידי צירוף יהודים אירופיים ומזרחיים במקומות מגוריהם ועבודתם, וכן על ידי בתי ספר, מוסדות השכלה למבוגרים, ארגונים מקצועיים, מפלגות פוליטיות וכו', להחיש את טמיעתם בתוך היישוב. אמנם בשטח היחסים החברתיים בין מזרח למערב לא ניתן עד כה לעשות הרבה לגשירת הניגודים, אך יש לקוות שהדור הצעיר, הגדל בצוותא, יתגבר על ניגודים אלה.

מה תלד הפגישה בין מזרח למערב על אדמת המולדת לאחר הפרדה של מאות שנים, ומה יהיה טיבו של היהודי החדש שיצמח מפגישה זו – זאת היא שאלה, שעדיין אין איש יכול לענות עליה.

מבחר ביבליוגראפי³    🔗

בשער

א. א. בונה, מדינה וכלכלה במזרח התיכון; ירושלים, תש"ח

ח. ז. הירשברג, בצל האיסלאם; ירושלים, תשי"ד

–, מסע אל צפון אפריקה; מולד חוב' 91 (טבת–אדר תשט"ז)

–, יהדות צפון אפריקה נוכח מפנה; מולד חוב' 97 (תשרי תשי"ז)

H. A. R. Gibb and Harold Bowen, Islamic Society and the West; London, 1950

S. Landshut, Jewish Communities in the Muslim Countries; London, 1950

S. D. Goitein, Jews and Arabs; New-York, 1955

מבוא

י. בן־צבי, שבטי ישראל בירושלים; תל־אביב, תרצ"ו

–, נדחי ישראל; תל־אביב, תשי״ג

–, ארץ־ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, ירושלים, תשט"ו

מ. ד. גאון, יהודי המזרח בארץ־ישראל בעבר ובהווה; ירושלים, תרפ“ח–תרצ”ח

פרק א'

C. Roth, The World of the Sephardim; Tel Aviv, 1954

פרק ב'

נ. סלושץ, דהיה אל בהינה מלכת אפריקה; תל־אביב, (תרצ"ג?)

–, ספר המסעות; מסע בארץ לוב ח“א – ח”ב; תל־אביב, תרצ“ח־תש”ב

–, נפוצות ישראל באפריקה הצפונית מימי קדם ועד ימינו אלה; ירושלים תש"ו

ח. ז. הירשברג, רבנו נסים ב“ר יעקב מקירואן: חיבור יפה מהישועה, ירושלים תשי”ד

–, בארץ מבוא השמש; ירושלים תשי"ז (בדפוס)

M. Eisenbeth, Les Juifs au Maroc; Alger, 1948

–, Les Juifs en Algérie et en Tunisie; Alger, 1952

André Chouraqui, Les Juifs d’Afrique du Nord; Paris, 1952

פרק ג'

י. ספיר, אבן ספיר; ליק–מיינץ, תרכ“ו–תרל”ד

(א. יערי הוציא לאור בצורה מקוצרת את החלק הדן בתימן בשם: ספר מסע תימן; ירושלים תש"ה)

א. י. ברור, אבק דרכים; תל־אביב, תש"ז

א. בראור, יהודי כורדיסתאן; תש"ח

ד. ס. ששון, מסע בבל; ירושלים, תשט"ו

רבקה ראובן, בני ישראל; “קמה”, תש"ט

נ. בר־גיורא, מקורות לתולדות היחסים בין היהודים הלבנים והשחורים בקוג’ין:“ספונות”, תשי"ז

ש. ד. גויטיין, מסעות חבשוש; תל־אביב, תרצ"ט

ח. ז. הירשברג, ישראל בערב; תל־אביב, תש"ו

Joseph Wolff. Narrative of a Mission to Bokhara. London. 1845

Henry A. Stern, Dawnings of Light in the East; London, 1854

E. Brauer, Ethnologie der jemenitischen Juden; Heidelberg, 1934

D. S. Sassoon, A History of Jews in Baghdad, Letchworth, 1949

W. J. Fischel, Israel in Iran [in: The Jews, Their History, Culture and Religion, ed. L. Finkelstein; New York, 1949]

– Isfahan [in: The Joshua Starr Memorial Volume; New York, 1953]

סיכום

ק. פרנקשטיין, עזובת הנוער; ירושלים, תש"ז

ש. ג. איזנשטט, מבוא לחקר המבנה הסוציולוגי של עדות המזרח; ירושלים, תש"ח

–, קליטת העליה; ירושלים, תשי"ב

ד. בראל, נוער עולה בשכונה עירונית; ירושלים, תשט"ו

R. Patai, Israel Between East and West; Philadelphia, 1953

K. Frankenstein (editor), Between Past and Future; Jerusalem 1953

S. N. Eisenstadt, The Absorption of Immigrants; London, 1954

A. Shumsky, The Clash of Cultures in Israel; New York, 1955

מאמרים ב“מגמות”

רבעון לחקר בעיות הילד, יוצא למן שנת תש"י ואילך.

כרך א' מס' 4 – ש. נ. איזנשטדט; שיטות במחקר קליטת העליה

כרך ב' מס' 2 – ש. ד. גויטיין; החינוך היהודי בארץ תימן כטיפוס של חינוך יהודי מקורי

כרך ב' מס' 3 – ק. פרנקנשטיין; לבעית ההבדלים האתניים ע. א. סימון;

על משמעותו הכפולה של המושג “פרימיטיביות”.

כרך ב' מס' 4 – נתן רוטנשטרייך; אמת מדה מחלטת

ק. פרנקנשטיין; למושג פרימיטיביות

גינה אורתר וק. פרנקנשטיין; הצעת שיטה לחיזוק כושר ההפשטה אצל ילדים עולי ארצות המזרח

כרך ג' מס' 1 – רבקה ספיר; ״קורת גג"

משולם גורל; על כבוד האדם

כרך ג' מס' 2 – ק. פרנקנשטיין; הגישה הפסיכולוגית לבעית ההבדלים האתניים

יוסף בן־דוד; הבדלים אתניים או שינוי חברתי?

כרך ג' מס' 3 – חגית ריגר; לבעית ההתערות של נוער תימני בארץ

כרך ג' מס' 4 – ( המערכת); סיכום הויכוח על בעיית ההבדלים האתניים

ש. ג. איזנשטדט; המשמעות החברתית של החנוך לאור בעית קליטת העליה

כרך ד' מס' 2 – גינה אורתר; ניתוח השוואתי של עדות מבחינת הרכב האינטליגנציה

ש. נ. איזנשטדט; מבעיות המנהיגות בקרב העולים

יוסף ליטבק; קליטת עולים צעירים מצפון אפריקה

כרך ה' מס' 2 – דינה פייטלסון; חנוך הילדים בגיל רך אצל העדה הכורדית

כרך ה' מס' 3 – דב ויינטראוב; מבעיות הקליטה וההתערות במושב עולים

כרך ה' מס' 4 – פני ביר; ניגודי ערכים אצל ילדי עולים

כרך ו' מס' 2 – משה סיקרון; המבנה הדמוגרפי של אוכלוסיית ישראל ושל הילדים והנוער בתוכה

כרך ו' מס' 3 – פ. פלגי, מ. גולווסר, ח. גולדמן; הפרעות אישיות טיפוסיות לקבוצת נשים עירקיות לאור הרקע התרבותי שלי עדתן

דינה פייטלסון: על השתנות הדפוסים החינוכיים בעדה הכורדית

כרך ז' מס' 2 – לאה אדר; לחקר הקשיים הלימודיים אצל ילדי עולים

כרך ז' מס' 4 – דורותי וילנר; אפשרויות הכינון של ״תעשית בית" במושבי עולים

דבורה שפירא; הבעיות הסוציאליות בשיכון עולים ותפקידה של העובדת הסוציאלית

מרגוט קולס; דפוסי תרבות ודרכי הסתגלות של עולים מהרי האטלס

כרך ח' מס' 1 – אוריאל סימון.; בעית אבות ובנים אצל ילדי עולים מארצות האיסלאם.

ספרות יפה

ח. הזז, היושבת בגנים; תל־אביב, (מהדורות אחדות)

–, יעיש; תל־אביב, תשט"ו

יהודית הנדל, רחוב המדרגות; תל־אביב, תשט"ו

רבקה אלפר, קורות משפחה אחת; תל־אביב, תשט"ז