בבואנו לדון על בעיות העדוֹת שעלו לארץ־ישראל מארצות המזרח האיסלאמי – או שהיה איסלאמי במאה התשע־עשרה – שומה עלינו לתהות בראשונה על הרקע המדיני, החברתי, התרבותי והכלכלי של אותו איזור רב הממדים ורב החשיבות, שממנו בא זרם העולים הגדול בשנים האחרונות.

מן המוסכמות, שהעיון במצבה של כלל האוכלוסיה, שבתוכה חיו היהודים או עדיין הם מצויים בקרבה, עלול להסביר לנו הרבה תופעות בחייהם של היהודים, ולפחות להקל על הבנתם. ואם כוחה של הנחה זו יפה לגבי כל העדות שעלו לארץ, הרי מותר להעיז ולקבוע שהוא חשוב ביותר לגבי העדות מארצות המזרח האיסלאמי. בדרך כלל כאן הגורמים המאחדים, המקשרים והמשווים את היהודים אל העמים שבתוכם ישבו רבים ונכבדים מאשר לגבי יהודי אירופה, ובייחוד לגבי העליות הראשונות, שבאו בעיקר מרוסיה, רוּמיניה ופולין. בין עולים אלה ובין אוכלוסיית הרוב שבארצות מוצאם קיים היה לא רק הבדל בדת. על־אף החינוך על ברכי התרבות האירופית, שקיבלו רבים מהם, ושלכאורה קישרם ואיחדם עם העמים שבקרבם ישבו, הרי במידה שתרבות זו קירבה אותם אל הסביבה, היא גם הבליטה את השוני שבין היהודי לרוסי, לאוקראיני, לפולאני, לרוּמיני. תרבות זו מושתתת על יסודות לאומיים־נוצריים, והיא תבעה, מתוך גישה טוטאליטארית המונחת ביסוד כל תרבות מקורית – ולכן לפעמים גם שלא במתכוון – טמיעה והתבוללות. מי שלא רצה או לא יכול היה לקבל תנאי זה, שבסופו היה מביא להתנצרות או להתכחשות ליהדות, על כרחו שלא היה לו מקום בחברה זו. היו דרגות שונות בהדחת היהודי שלא קיבל את עול המצוות של התרבות הלאומית־נוצרית: מקביעת אחוז מסויים של הרשאים ללמוד וללמד בבתי־ספר תיכוניים וגבוהים, חסימת משרות ממשלתיות נכבדות בפניהם, ועד לקביעת תחומי מושב מסויימים וסגירת שטחים גדולים בפני התיישבותם של היהודים. וכן היו צורות שונות כיצד הוקמה המחיצה בין יהודי שלא התנצר – ולפעמים אף לאחר שהתנצר – ובין שכנו הנוצרי האַרי: מנידוי חברותי, סגירת הבית הפרטי או החוג הפרטי בפניו, שהכריח את היהודים ליצור להם מרכזים חברתיים משלהם, ועד להתנפלויות על בתי־הכנסת, חילול בתי־קברות ופרעות ברכוש ובנפש.

התרבות הלאומית של עמי אירופה, הן בתופעותיה החיוביות והן בתופעותיה השליליות, כפי שהן התגבשו בגישתן כלפינו, פיתחה וקידמה – שוב בוודאי שלא במתכוון – את ההכרה הלאומית היהודית, והיא שהצמיחה והפריחה את התנועה הציונית, שביודעים נטתה את הקו המפריד בין יהודי ללא־יהודי. קו זה היה לפעמים יותר ברור ויותר ממשי מאשר ההבדל בדת בין יהודי לנוצרי.

נוסף על נקודה עקרונית זו אפשר להצביע עוד על כמה וכמה סימני היכר מפרידים בין היהודי ללא־יהודי באירופה המזרחית:

א. הבולט ביניהם היא לשון האידיש. השפה שהיתה שגורה בפי רוב היהודים באירופה המזרחית והמרכזית ושהיתה זרה לעמים שבקרבם ישבו, הפולאנים, הרוסים, הרומינים, ההונגארים וכו'. באירופה נעשתה לשון זו כאילו שפתנו הלאומית השנייה, ובה צמחה ספרות יפה ועתונות עשירה, עד שהתפתחה לשפה ספרותית וללשון הבימה והתיאטראות ברמה גבוהה. בלשון זו נכתבו מלכתחילה יצירות, שהן כיום מנכסי הספרות העולמית.

ב. המבנה הכלכלי, שבו נבדלו היהודים מהעמים שבקרבם ישבו, ושהיה אחד הגורמים העיקריים לאנטישמיות.

ג. אף התבדלותם החברתית של היהודים היתה בתנאים של אירופה יותר עמוקה, מאשר ההפרדה על־ידי שיכון ברבעים מיוחדים, כפי שהיתה נהוגה במזרח האיסלאמי עוד לפני הנהגת “תקנות עומר” ועדיין קיימת בהם למעשה. כי אכן המנהג האופייני בשביל כל המזרח, כי בני משפחה, שבט, חטיבה לאומית לשונית, כת דתית, מתיישבים ברובע או בשכונה מיוחדת, מבוסס ראשית כל על רגש הקרבה והזיקה ההדדית, הפועם בהם. “בתוך עמי אנכי ישבת” משיבה בגאווה לא מוסתרת האשה השונמית לאלישע הנביא כשהלה שואל אותה אם יוכל לעשות בשבילה דבר; כלומר איני זקוקה לעזרתך ולהמלצתך כשאני בתוך בני משפחתי. רק כסיבה משנית במעלה יש לראות את הסלידה משכנות עוינת, שהתפתחה לפעמים כתהליך לוואי – דווקא עקב ההתבדלות.

בסביבה נוצרית התהליך היה שונה.

היהודי הפשוט באירופה המזרחית ואפילו המרכזית שעדיין לא אכל מעץ הדעת של ההתבוללות, הרגיש את עצמו תמיד זר, עובר־אורח נטה ללון, וכן היה בעיני האוכלוסיה היציבה. לכן העדיף היהודי בעבר ועדיין מעדיף הוא אפילו בארצות אמריקה לשבת בתוך עמו.

לעומת זאת מרובים היו היסודות המשותפים והמשתפים את היהודי המזרחי בחיי עם הארץ, שבקרבו שכן. נתחיל כאן במה שסיימנו בדברנו על יהודי אירופה: ליהודי בארצות המזרח בשום פעם לא היתה ההרגשה, שהוא זר בארץ מושבו. הרי בארץ זו חיו אבותיו מדורי דורות רבים, לפעמים אף מימי חורבן בית ראשון – כגון במצרים ובבבל. הוא הרגיש את עצמו מעורה בה ובחייה מבחינת הלשון; הוא דיבר ערבית בסביבה ערבית, פרסית בסביבה פרסית, כורדית בסביבה כורדית. אמנם סיגלו להם היהודים לפעמים ניב מיוחד, אך בכל־זאת שפה אחת ודברים אחדים היו להם עם עם הארץ. נכון כי גם גולי ספרד החזיקו בלשונם הקסטיליאנית, אבל ברבות העתים רכשו לעצמם גם את ידיעת לשון המדינה שבתוכה ישבו, ושפתם הקודמת לא הועלתה לדרגת לשון לאומית שנייה, כתפקידה של האידיש.

התנועה הלאומית בארצות המזרח האיסלאמי התפתחה רק בעשרות השנים האחרונות ועדיין לא הגיעה לאותה עוצמה ולאותם ממדים שבאירופה. היא לא השפיעה על התרבות הלאומית ולא הושפעה ממנה באותה מידה כמו בארצות המערב. משום־כך לא היוותה התנועה הלאומית גורם מפריד בין יהודי ללא־יהודי באותו קנה־מידה כמו באירופה. כתוצאה מזה היא לא החישה את תהליך הגברת הרגש הלאומי החילוני בצורתו המודרנית בקרב היהודים במזרח.

מבחינה כלכלית לא נבדל היהודי משכנו הערבי, הפרסי, הארמני, או היווני. משום־כך נדירות ביותר היו התנגשויות בין־עדתיות ובין־דתיות, שגורמיהן נעוצים בסיבות כלכליות. כרגיל אירעו אלה בין מוסלמים לנוצרים, מפני שדווקא הנוצרים, מלכתחילה הקופטים במצרים ולאחר־מכן היוונים והארמנים בתורכיה זכו על־פי־רוב למעמד כלכלי מיוחד.

קיים דמיון רב במבנה החברתי־תרבותי של היהודים והמוסלמים. בשתי החברות מבוסס הוא על המשפחה, שכל פרט בה רואה את־עצמו קשור אליה. החברה הערבית היתה מעיקרה חברה של בדווים־נוודים או של עירוניים והיא שמרה על אופייה זה עד היום. את מעמד האצולה בחברה האיסלאמית מהווים הבדווים או הסוחרים העשירים, תושבי הערים ששלשלת הייחוס שלהם נעוצה במוצא בדווי. הכפרי, הפלאח, עובד האדמה, אינו נחשב בעיניהם והם מתייחסים אליו בבוז. הפלאח הערבי או הפרסי לא היה בשום תקופה שותף ביצירת התרבות הערבית־המוסלמית ולא היתה לו השפעה על מהלך החיים החברתיים־תרבותיים והתפתחותם. והרי גם החברה היהודית היתה בכל תקופת הגלות חברה עירונית מובהקת. יחס מסורתי זה לעובד האדמה נותן את אותותיו עד היום ביחסם של העולים מארצות המזרח האיסלאמי להתיישבות חקלאית. היא נראית בעיניהם כירידה בדרגה מבחינה חברתית.

ובכן נשאר ההבדל בדת כסימן מובהק ומכריע בין יהודי למוסלמי. לא כאן המקום להאריך את הדיבור על אילן היחס של שלוש הדתות: היהדות. הנצרות והאיסלאם, ומידת הקירבה שביניהן. אך יש צורך לקבוע, שכתוצאה מפעולתם של גורמים שונים, מהותיים, היסטוריים, חברתיים ותרבותיים־כלליים, הקירבה של האיסלאם אל היהדות גדולה לאין־ערוך על הקירבה בין היהדות לנצרות. על נושא זה קיימת שורה של חוות־דעת מעניינות מאת גדולי התורה של ימי הביניים, שדבריהם בענייני הלכה הם נר לרגלינו.

מאות שנים היתה ליהדות ולאיסלאם בארצות המזרח גם שפה ספרותית משותפת – היא הלשון הערבית, שהינה לשון הקודש של האיסלאם. לנו קשה אפילו להעלות על הדעת את המחשבה, שתיתכן שותפות לשון כזו בין היהדות לכנסייה הנוצרית, המזרחית או המערבית, כלומר שהלשון הרומית או היוונית, לאחר שנעשו ללשון הקודש של הכנסיות האלה, תשמשנה גם לתרגום התורה ושאר ספרי המקרא בשעת העבודה בבית־הכנסת או לכתיבת מחקרים בענייני דת ודברים שבקדושה של גדולי ישראל. אנו מקבלים כדבר מובן מאליו כמעט, כי הגאונים, הפילוסופים שלנו בימי הביניים ובעיקר ר' משה בן מימון השתמשו בלשון הערבית בכתיבת חיבוריהם. וזאת על־אף העובדה, כי לא נחה דעתם של הערבים־המוסלמים על שמשתמשים היהודים בלשון הקוראן שלהם. ב“תקנות עומר” המפורסמות, שהן כעין “חוקי נירנברג” של התקופה ההיא בשביל היהודים והנוצרים, נאמר במפורש, כי אסור ל“אנשי החסות”, כלומר ליהודים ולנוצרים ללמוד את לשון הקודש של האיסלאם.

קירבה זו לא הצטמצמה לשמוש בלשון הקודש של האיסלאם בלבד. בארצות האיסלאם הננו עדים לשותפות בין היהודים למוסלמים בפולחן מקומות מקודשים מסוימים, כגון קברי הקדושים ואתרים אחרים, שקשורה בהם מסורת מיוחדת. בתופעה זו נתקלים אנו לא רק בארץ אחת; היא חזון נפרץ בכל אזורי המזרח התיכון. אנו מוצאים במזרחו של האיזור ובקצהו המערבי מקומות, שלפי אמונת היהודים נקברו בהם נביאים או רבנים מפורסמים, בעוד שלפי אמונת המוסלמים קבורים שם נביאיהם או “מרבּוטים”, כלומר קדושים מוסלמים. לא נדירים המקרים שהשומר הערבי של קבר קדוש יוצא לסובב את קהילות היהודים ולאסוף נדבות בתוכם. בבוֹן שבגבול בין תוניסיה לאלג’יריה יש בית־כנסת יהודי המקודש גם למוסלמים. עובדות כאלה ידועות גם על עיראק, תורכיה, פרס. אבל אין צורך להפליג למרחקים כדי להיתקל בחזיון זה. הרי תופעות דומות ידועות לנו מהארץ. מוסלמים היו רגילים להשתתף בחגיגות ל"ג־בעומר במירון, ומאידך היו יהודים אדוקים עולים לנבי־שועיב בחטין שליד טבריה. הם לא היו באים לחטין בתוך קהל הצופים כדי לחזות בחג הדרוזי, אלא כדי לחלוק כבוד ליתרו. בקשר לאמור כדאי גם להזכיר את החגיגות, שהיו נערכות בנבי סמויל, כלומר שמואל הרואה, על יד ירושלים והביקורים במערת אליהו על הר הכרמל.

אין אף להעלות על הדעת את האפשרות של אחדות דעות כזו בין יהודים לנוצרים באירופה בנוגע להערצת מקום קדוש משותף לאלה ולאלה.

בסקירה על היחסים בין יהודים למוסלמים יש לעמוד על עובדה נוספת: בארצות האיסלאם של המזרח התיכון לא עמדו היהדות והאיסלאם אף פעם זו מול זו מבלי שיימצא עוד גורם דתי שלישי. תמיד נמצאה בשטח לפחות עוד דת אחת: הנצרות או דת זאראטושטרא. לפעמים האיסלאם עצמו מפולג היה לכתות יריבות ועוינות זו את זו. עובדה זו הפיגה במידה רבה את המתיחות בין יהודים למוסלמים. כלל זה כוחו יפה אפילו בקנה־מידה זעיר. ידועה העובדה, כי בארץ־ישראל בימי הביניים ובתקופה העותמאנית נשתמרו – ואפילו השתרשו מחדש – יישובים יהודים זעירים בכפרי הגליל, שבהם היתה אוכלוסיה מעורבת: מוסלמים, נוצרים (על עדותיהם השונות) ודרוזים. אכן בארצות שהמצב היה שונה, כגון תימן לאחר גירוש הנוצרים משם, או מארוקו, ובמידה מסויימת אף פרס לאחר שנעלמו כמעט מאמיני זאראטושטרא (ושבה השפיעו את השפעתם גם גורמים אחרים), היחסים לא היו תקינים כלל וכלל. להיפך: פעמים רבות גרמו למצב מסוכן ליהודים, להשפלה חברתית ואפילו לרדיפות דמים. אבל אף בארצות אלה לא קרו מקרי גירוש כלליים אל מחוץ לגבולות הארץ, המלוּוים שמד ואינקוויזיציה, בדומה למה שאירע בצרפת, באנגליה בספרד, בגרמניה, באוסטריה ועוד ועוד.

כל הגורמים שמנינו לעיל – בין אם הם חיוביים או שליליים מבחינה אובייקטיבית – הצטרפו יחד להתהוות המצב, שסיכמנו אותו במשפט אחד בראשית דברינו: בארצות המזרח האיסלאמי הקירבה בין היהודים ובין שכניהם המוסלמיים היתה גדולה בהרבה מזו שבין היהודים לעמים שבתוכם שכנו באירופה.

קביעת עובדה זו מחייבת אותנו להתבונן ביתר דיוק ועיון לסביבה ולרקע של חיי היהודים בארצות המזרח. לנגד עינינו מזדקרת שורה של בחינות שנסקור אותן לפי הסדר המקובל.

 

א. הבחינה המדינית    🔗

ההיסטוריה של ארצות המזרח התיכון, קדמה באלפי שנים להיסטוריה של אירופה. העמים שישבו כאן פיתחו רעיונות מדיניים, אשר השפעתם היתה מכרעת על מהלך כל ההיסטוריה האנושית. אין לך פינה בכל האיזור הזה, שלא יימצאו בו עוד היום שרידים של היסטוריה קדומה. הם מוכיחים, נוסף על העדויות הספרותיות, שארצות אלה ראו הרבה כובשים והתחוללו בהן הרבה תמורות מדיניות. הן היו אי־פעם לא רק מרכזי התרבות האנושית, אלא גם ספקי המזון בשביל הארצות שבצפון אגן הים התיכון. במרוצת הימים נדלדל איזור זה ברובו, כשם שתושביו ירדו פלאים מכל הבחינות.

תקופת ימי הביניים נמשכה במזרח התיכון עד המאה התשע־עשרה לסה"נ; ויש שטחים בעיבורו של האיזור, ואפילו במרכזו, שבהן עדיין היא לא נעלמה לחלוטין. וכך הגענו עתה לפאראדוכס, שבמרחב זה – שבו נכונו המדינות הקדומות שההיסטוריה יודעת לספר עליהן, שבו היה כבר משטר חברתי וחוקי יציב ומתוקן לפני 5,000 שנה – קמות עתה לחיים המדינות הצעירות בעולם. ביניהן כאלה שנוצרו לפני דור, וכאלה שקמו רק לפני שנים ספורות, או אף חדשים אחדים. יש מדינות וארצות שריבונותן ועצמאותן עדיין אינה מלאה והן נאבקות עתה בדרכים שונות ובחירוף נפש על השגתה, דבר הגורם לזעזועים קשים באיזור ואפילו בעולם כולו. כל המדינות הללו דוגלות בסיסמת הדימוקראטיה, ומתיימרות לנהוג לפי שיטותיה. אך לאמיתו של דבר, לפנינו רק פלסטר של דימוקראטיה אמיתית, כפי שהיא התפתחה בארצות המערב. לכל היותר אלה הן צורות חסרות תוכן, שמאחוריהן מסתתרים כוחות לא דימוקראטיים בהחלט, המנצלים את שיטת הבחירות ואביזריה האחרים של הדימוקראטיה כדי לשמור על המצב המפגר אחרי התפתחות המערב במאות של שנים, מצב שיש להגדירו כנחשלות בכל שטחי החיים – במשטר המדיני, בסדרי החברה, בכלכלה ובתרבות.

 

ב. הבחינה החברתית    🔗

החברה במזרח נשארה קופאת על שמריה עד ראשית המאה העשרים. מצב זה נמשך בשטחים מסויימים עד תום מלחמת העולם הראשונה, ובאחרים התחילו הזעזועים הסוציאליים רק לאחר מלחמת העולם השניה. זה שלושים שנה שאנו עדים לתהליכים סוציאליים המלווים מתיחות גוברת. יש והם לובשים צורה של מהפכה שקטה בלי שפיכות דמים, כמו בתורכיה החדשה. יש והם מתגלים בשורה של הפיכות צבאיות, שאחת רודפת את השניה, כגון בסוריה. במצרים מתבטאים השינויים בסילוק המלוכה ובעלייתה לשלטון של כת צבאית־טוטאליטארית, אשר בראשה עומד דיקטאטור. לפעמים מתגלם כוח זה בהתפרצויות נגד זרים, ובשנאה עזה לאירופה; כגון בפרס, במצרים, במארוקו, בתוניס. מאחורי תסיסות אלה עומדות מעצמות, המעונינות בליבוי אש השנאה למערב או בדחיקת רגליהן של מדינות מערביות מסוימות מהאיזור. אבל ספק גדול הוא אם השכבות הרחבות של העמים באיזור זה בגרו במידה מספיקה לשינוי יסודי של המשטר החברתי.

 

ג. הבחינה הכלכלית    🔗

כל מי שהזדמן פעם לכפר הערבי, כל הקורא תיאורים על תנאי חייהם של האוכלוסים במצרים, בעיראק, בפרס, במארוקו, מזועזע נוכח תמונות העוני המתגלות לפניו. והרי המדובר כאן לא בארצות עניות, ללא אוצרות הטבע, לא במדברות שוממים, המצמיחים רק קוץ ודרדר, אלא בארצות עשירות, שנתפרסמו בימי קדם בעושרן הטבעי, ושגם בימינו הולכים ומתגלים בהן אוצרות, שלא רבים כדוגמתם בכל העולם. כיום חיים בשטחים אלה אנשים, שרמת מחייתם היא מן הנמוכות בעולם, אשר בשביל הרוב המכריע שביניהם פת לחם וזיתים, מעט לבּן, ירקות וגבינת כבשים, כתונת לבשרם וצעיף לראשם – הם שיא התצרוכת שאליה הם מגיעים. מאליו מובן, כי בתנאים אלה כל הכלכלה היא בשפל המדרגה. זה גורלה של החקלאות, המשתמשת באותן השיטות הפרימיטיוויות, שהמציאו אותן לפני אלפי שנים; כזה מראיה של התעשיה הזעירה, שלפנים היתה מפורסמת בעולם בשל עדינות מוצריה וטיבם. ושוב מתגלה אחד הפאראדוכסים: דווקא לאיזור זה של המזרח התיכון נשואות עיני שתי המעצמות הגדולות בעולם בגלל אוצרות הנפט האין־סופיים כמעט הטמונים בו, ובגלל חשיבותו האסטראטגית המכרעת, בתור צומת דרכים בין היבשות וכבסיס נוח ביותר בשביל הכוח האווירי המתפתח והולך. מלחמה זו של שני אדירי העולם נותנת את אותותיה בכל דבר גדול וקטן המתרחש בפינה זו.

 

ד. הבחינה התרבותית    🔗

נחלה רבת־פאר וכבדת־משקל נפלה בחלקם של העמים השוכנים במזרח התיכון. אולם נראה, שהם עצמם אינם יודעים להעריך כדבעי את הירושה הזו והכרתם של השכבות הרחבות ללא הבדל – חברת הבדווים, הפלאחים, העם בערים ואף חוגי העשירים השבעים – אינה חדורה חשיבותה כלל, וספק אם יודעת אפילו על קיומה, באותה מידה שיודע “עם־הארץ” היהודי, על קיום מושג נשגב ונעלה ממנו: תורת ישראל. הרי כי המלומדים, ואפילו חוגי המשכילים סתם, בארצות המערב, שקיבלו חינוך בבית־ספר תיכון, יודעים על תרבויות אלה יותר והתעניינותם בהן גדולה מאשר אצל בני בניהם של יוצריהן. תורתן של עמי המזרח מונחת כאן בקרן זווית – ומאידך לא סיגלו להם עמי המזרח האיסלאמי את התרבות הרוחנית והחמרית של אירופה. ייתכן שכאן מתאמת הפתגם התלמודי “מיגמר בעתיקתא קשיא מחדתא”, כלומר יותר קשה ללמוד לעת זקנה, מאשר בנעורים. פתגם זה, שבמקורו נאמר על היחיד, כוחו יפה כנראה גם לגבי עמים. מכל מקום אף אם נעשו נסיונות להחדיר השכלה מודרנית לארצות אלה, הרי התוצאות היו שטחיות ביותר ולא הפרו את רוחו היוצר של העם. אבל קשה בכלל לדבר על מגמות תרבותיות ועל השכלה, בארצות, שבהן אחוז האנאלפאביתים הוא מן הגבוהים בעולם, ומגיע בארצות מסוימות עד כדי תשעים אחוז למאה ואף למעלה מזה.

*

לא יקשה למצוא את המכנה המשותף למצב כלל האוכלוסיה ולמצבם של היהודים בפרט בארצות המזרח; לתרגם את הנאמר על רוב האוכלוסיה ללשון תיאור חייו של המיעוט היהודי שבה; כי הרי לא נועד למיעוט זה בשום אחת מהארצות שעליהן דיברנו אותו תפקיד מכריע, שנועד ליהודים בשטחים מסוימים ובארצות מסוימות של אירופה.

יהודי רוסיה היו חיל החלוץ במערכת המלחמה לשינויים בסדרי החברה. על הרקע של העם הרוסי, שהיה שקוע ברובו המכריע בתנאי חיים של משטר פיאודאלי, התבלט תפקידם של היהודים במהפכות הרוסיות של ראשית המאה העשרים, אולי יתר על המידה מאשר היה באמת, ושלא בהתאם למניינם כחברים במפלגות הסוציאליסטיות הרוסיות.

היהודים באירופה המזרחית היוו את המעמד הבינוני ולהם הוקצו המקצועות של סוחרים ובעלי מלאכה, בערי פולין, ליטא ואוקראינה.

מבין יהודי גרמניה יצאו אילי התעשיה וגדולי המדע. אחוזם בשטחים אלה וכן במקצועות החפשיים עלה בהרבה על אחוזם בכלל האוכלוסיה. כאן נעוץ שורש האנטישמיות, שמקורה בגרמניה. באירופה המערבית, בצרפת, באיטליה ובאנגליה נתפרסמה שורה של יהודים כמדינאים דגולים ומעצבי החיים הפוליטיים.

לעומת זאת לא התבלטו היהודים בארצות המזרח – לפחות בדורות האחרונים – בשום שטח של החיים, וכל מה שנאמר על רוב התושבים ניתן להיאמר עליהם.

עם זאת אי־אפשר להתעלם מהעובדה, כי הממוצע של רמת חייהם הרוחניים והדתיים של היהודים היה גבוה באופן יחסי מזה של שכניהם הקרובים; אחוז האנאלפאביתים בתוכם נמוך ונימוסיהם והליכות חייהם עדינים בהרבה. אפילו כבו נהורות הפאר בעיראק, במצרים ובצפון־אפריקה של ימי הגאונים, ראשי הגולה והנגידים, כאשר מכאן יצאה תורה לאירופה, שהיתה שטופה במחשכי הבורות, בכל זאת נשתמר משהו, ניצוץ בודד אי־פה אי־שם באפילת הלילה.

*

בחלקו האסיאטי של איזורנו נותרו בתוך הגולה רק קבוצות לא־גדולות באופן יחסי בתורכיה ובפרס. בתימן ובעיראק העליה לארץ־ישראל היתה כמעט כללית והן נתרוקנו מתושביהן היהודים.

בשעת כתיבת דברים אלה לא ידוע מה יעלה בגורלה של גולת מצרים, העומדת בפני רדיפות חמורות ואפילו איום של גירוש כללי.

מספרן של קבוצות אלה אינו עולה – לפי האומדן – על מאה ושבעים וחמשה אלף נפש. ייתכן, שחלק מהם יעלה עוד בעתיד הקרוב לישראל, אבל בדרך כלל יש לראות את תהליך העלייה מארצות אלה כנגמר לפי שעה ולפנינו עומדת רק הבעיה של קליטתם והשרשתם במדינה ובחברה הישראלית.

לא כן המצב לגבי יהדות צפון־אפריקה המערבית, אשר רק מיעוטה עלה לארץ בשנים האחרונות. ולכן שומה עלינו לייחד כאן את הדיבור עליה ואף להרחיבו. וזאת לאור שלוש עובדות: א. בארצות צפון־אפריקה המערבית יושבים עדיין כ־450,000 יהודים (יש המעריכים את מספרם בחצי מליון). ב. חיי עדות אלה חורגות במידה מסוימת מהתמונה הכללית, כפי שתיארנו אותה. ג. גולה זו מהווה כיום את הפוטנציאל העיקרי בשביל עלייה לישראל, ובניה הם המועמדים הראשונים בתור – גם עקב ההתרחשויות באיזור זה בעבר וגם בגלל התצפיות לעתיד.

צפון־אפריקה המערבית היא הארץ המוסלמית היחידה שבה עמד חלק מהיהודים פנים אל פנים גם מול שלטונות נוצריים. בפרס ואפגאניסתאן, בבוכארה, בעיראק ובתימן חיו היהודים בקרב אוכלוסיה מוסלמית בלבד ודבר לא היה להם עם העולם הנוצרי.

לא כן היה המצב בערי החוף של צפון־אפריקה, שבהן התיישבו ליד האוכלוסיה היהודית הקדומה גם רבים ממגורשי ספרד. אחדות מערים אלה היו תקופה ארוכה תחת שלטון נוצרי ישיר. אחרות הושפעו השפעה בלתי־פוסקת ממדינות נוצריות אחרות, שלא היו להוטות אחר כיבושים צבאיים. מעמדם של חלק מיהודי מארוקו, אלג’יריה ותוניסיה כסוכני הסולטאן, הדאי (השליט באלג’יריה) והבאי (המושל בתוניסיה) וקשריהם האמיצים של אחרים עם מדינות אירופה עזרו להם לשמור על מעמד ייחודי. משהתחילו במאה התשע־עשרה צרפת, ובעקבותיה ספרד, להגביר את מאמציהן לזכות בשטחים של צפון־אפריקה, מצאו בקרב שכבות היהודים בעלי הזכויות המיוחדות את עוזריהן הנאמנים. צרפת פעלה לא רק באמצעות צבאה, זרועות כלכלתה, וזכויות מדיניות שהעניקה ליהודים, אלא במידה לא פחותה השפיעה את השפעתה בצנורות תרבותיים: בתי־הספר של כל־ישראל־חברים. וכך קרה שכמעט כל יהודי אלג’יריה – חוץ מתושבי חבל גרדאיא שבדרום – וחלק לא מבוטל מאוכלוסי תוניסיה היהודים נעשו צרפתים מבחינה לשונית ואזרחי צרפת מבחינה מדינית. צר המצע מלהתעכב כאן על בעיות ההתבוללות באלג’יריה ונישואי־התערובת שבעקבותיה (תופעות דומות מתחילות להתגלות גם בתוניס העיר).

מעין אותו הדבר אנו מוצאים גם באיזור הספרדי של מארוקו. לא קשה היה לספרד לחדש את הקשרים התרבותיים עם צאצאיהם של מגורשיה מלפני ארבע מאות שנה, הדוברים ספאניולית עד היום ונזקקים לה בתרגום התורה, ההגדה של פסח ותפילות שונות. וכן חודשה זיקתם ללשון הספרדית ולתרבות ספרד. במקרים רבים הוענקה ליהודים אזרחות ספרדית. אגב, בשביל יהודי צפון־אפריקה היתה קבלת נתינות ספרדית במאה הי"ט אחד הדברים הזולים ביותר, כי מצבם הכספי של הקונסולים הספרדים היה דחוק והם נאלצו לבקש מקורות פרנסה “צדדיים”. גם כאן קיימת תופעה של נישואי תערובת, אלא שבדרך כלל האשה היא הצד הלא יהודי, וכמעט תמיד מוכנה היא להתגייר, ביחוד לאחר שהזוג מביא ילדים לעולם.

יהדות צפון־אפריקה רובה ככולה ענף רענן ופורה היא בגזע ישראל. חצי מיליון היהודים החיים באיזור זה מושרשים עמוק עמוק במסורת ישראל ודבקים בה בכל לבם, ואפילו אלה הנחשבים למתבוללים קיצוניים (וכאמור יש תופעות כאלה באלג’יריה) קשורים בהרבה נימים חזקות לעם היהודי ודתו. אינה קיימת כאן התופעה השכיחה באירופה המערבית שצעיר או צעירה יתגלה להם לפתע בהיותם בני שמונה־עשרה–עשרים, כי יהודים הם לפי מוצאם. אפילו אלה שנתחנכו חינוך שלם בבתי־ספר זרים וכמעט שאינם יודעים קרוא אות עברית – עדיין שומעים את הלהג היהודי־ערבי המיוחד, שהיה שגור בבית אבותיהם, ומשתמשים בו לפעמים. המתבולל היהודי בצפון־אפריקה עומד כעת באותו פרק שעמדו בו המתבוללים באירופה לפני שני דורות, וגאה הוא על יהדותו, לפי הבנתו אותה. אף־על־פי ששאיפותינו הלאומיות אינן מובנות להם, אפשר לקרבן ללבם וללמדם להבינן. אין הם אנטי־ציונים או אנטי־ישראליים, אלא רחוקים העשויים שיתקרבו – אם תהיה להם השהות ולנו הכוח המושך והמשפיע.

גדולה מזו. ברחבי תוניסיה ומארוקו נתקלים בחזיון העושה רושם כביר על הזר המבקר. בדרום־תוניסיה כולה אפשר להשתמש בלשון העברית בשיחה עם הגברים. הם מבינים אותה ומסוגלים להשיב בה. והוא הדין בערים רבות במארוקו. במיוחד בולט פלא זה בשתי הערים: צפרו ותטואן. יהודי שלמד שנים מספר בתלמוד־תורה – ואלה עודם הרוב – שומע עברית ואינך צריך מאמץ רב כדי לדובבו בשפה זו. יש רק לגרד משהו את השכבה הצרפתית הדקה המכסה על שכבת לשון הקודש – של החומש והתפילות – בתנאי כמובן, שהיא קיימת בכלל. לאשרנו היא נעדרת רק במיעוט המתרכז בשני הקצוות: אלה שנשבו מילדותם בין זרים – והם שכבה דקה ביותר בתוניסיה ובמארוקו; והבורים ועמי־הארץ מאונס, מעוני ומעבודה קשה, שלא היה מעולם הסיפק בידם ללמוד תורה – ורבים כאלה אפשר למצוא בין השכבות העניות באיזור.

אכן בעיית קידום השכבות המפגרות בקרב יהדות צפון־אפריקה, והכוונה לרוב האוכלוסיה היהודית בתוניסיה, לחלק לא מבוטל באלג’יריה ולאחוז גבוה של תושבי הכפרים והעיירות הקטנות באיזור מארוקו שהיה לפנים צרפתי, שעברו לערים הגדולות ובעיקר לקאזאבלאנקה, בעייה חמורה היא, שפתרונה לא יקל משום בחינה. ההבדלים בינה ובין שכבת האמידים גדולים ובולטים במיוחד.

רוב יהודי מארוקו על שני אזוריו – הספרדי והצרפתי – עדיין לובשים את הבגדים המסורתיים, שצבעם וגזרתם נקבעו על ידי השלטונות המוסלמיים לשם היכר בולט ומידי. אמנם את החליפה אפשר להחליף בין רגע. לא כן את חותם העבדות והשיעבוד לאדונים, שנטבע עמוק עמוק באופיים של בני־אדם. הרגשות שצמחו על רקע זה עדיין פועלות בגלוי ובסתר בכל תגובותיהם המוּדעות והבלתי־מוּדעות של העולים בישראל, והרבה תופעות מוזרות אפשר להסביר מתוך ידיעת עובדות אלה.

יהדות צפון אפריקה אינה מעור אחד, כי גורמים היסטוריים ומדיניים־תרבותיים פיצלו אותה לחמש–שש קבוצות בעלות אופי חברתי שונה. אמנם בדבר אחד, מפתיע ופאראדוכסאלי לכאורה, מתבטאת אחדותה: קיבוץ זה, שהוא כעת, לאחר חיסול גולת בבל ותימן, מהקדומים בתפוצות ישראל, נעשה עתה גוף זר בארצות מושבו, לא רק מבחינת הדת והמבנה הכלכלי אלא מניתוק כל קשר חברתי־תרבותי בינו ובין האוכלוסיה היציבה באיזור, על כל שכבותיה. יתר על כן: רוב הדור הנוכחי כבר נתחנך בבתי־הספר הצרפתיים של חברת כל־ישראל־חברים ושל הממשלה הצרפתית. בעיני הערבים נראים יהודים אלה כנציגי הצרפתיות, על כל הכרוך בזה. ובזה נבדלת יהדות צפון־אפריקה גם מכל שאר הקיבוצים היהודיים שהיו קיימים בארצות המזרח התיכון, שהאשימו אותם במה שהאשימו – אבל מכל מקום לא ראו בהם, בכללם, נציגים של מעצמות קולוניאליות.

לשונם המשותפת של החוגים המשכילים היהודיים והערביים היא הלשון הצרפתית, כי ידיעת הלשון הספרותית הערבית בעל־פה ובכתב אינה מצויה כלל אצל בעלי המקצועות החופשיים בקרב היהודים. (אגב: גם האינטליגנציה המקצועית המוסלמית, שקיבלה את חינוכה בבתי־הספר הצרפתים אינה מצטיינת בידיעת השפה הערבית דווקא). אין אף עורך־דין יהודי אחד שהיה מסוגל לפני חדשים מספר להגיש תביעה או להכין תיק בלשון זו. הרופאים היהודיים השכירים מועסקים בבתי־חולים צרפתיים ממשלתיים ופרטיים, המהנדסים והפקידים עבדו בחברות צרפתיות. באצבעות שתי הידים יימנו היהודים יודעי ערבית ספרותית, שהם בעיקר המורים ללשון זו בכתות־המשך של כי"ח ובבתי המדרש לרבנים, ואף ביניהם יש יוצאי סוריה והלבנון.

בשיחות עם אנשי־מעלה מחוגי המשכילים הערביים שלמדו עדיין בבתי־המדרשות המסורתיים, שומעים תמיד את הטענה, כי היהודים נטשו את הלשון הערבית, אשר נזקקו לה לפנים, ואת הספרות הערבית, אשר היה להם חלק בהתפתחותה.

הלהג הערבי־יהודי השגור עדיין בפי העם הפשוט שונה מהלהג הערבי המקומי ומספיק למשא־ומתן פרימיטיבי ביותר. ודווקא שכבה זו של האוכלוסיה היהודית נבדלת מהערבים במלבושה המיוחד, שהוטל על היהודים לפני מאות שנים ושהיא מחזיקה בו עדיין מרצונה.

מנהיגי המפלגות הלאומיות בצפון־אפריקה דרשו זה־כבר הודעה ברורה מפי היהודים: הלנו אתם או לצרינו? בתקופת החסות הצרפתית הושמעה תביעת ההזדהות עם הערבים בקול ענות חלושה. כיום היא באה בקול ענות גבורה. ברור, כי קיימים תיאום והשפעת־גומלין בין הפעולות והתוכניות השונות בשלוש הארצות.

ראשית התביעה באה בשדה החינוך: תוך ארבע שנים חייבים בתי־הספר של כי“ח לעשות את הערבית לשון ההוראה – והצרפתית תהא נלמדת כשפה זרה ראשונה. אבל מהיכן יבואו המורים והמורות להוראת השפה הערבית ולהוראה בה? הם אינם מצויים בקרב חניכי שני בתי־המדרשות למורים של כי”ח בפאריס וזה שבקאזאבלאנקה. ולאור מצבם של בתי־הספר הערבים ואחוז הילדים הלומדים בהם, וודאי שיקשה למצוא מורים מוסלמיים להוראה בבתי־ספר יהודיים. הפתרון שהוצע על ידי מנהיגי “אסתקלאל”, המפלגה הלאומית השלטת במארוקו, באסיפת חברי המפלגה היהודיים בקאזאבלאנקה בראשית 1956, הוא ייסוד בית־ספר אחיד למוסלמים ויהודים, והכללת המורים והמורות של כי"ח ברשת החינוך האחיד שבה יורו הם את השפה הצרפתית. ברי מה פירושו של פתרון זה: שבירת החינוך בבתי־ספר יהודיים; הורדת הרמה עד לתחתית, וכו'. לצערנו יש לומר כי לראשונה הושמעה הצעה זו על ידי יהודים, חברי המפלגות הלאומיות הערביות.

ולא פחותה מזו חריפותה של התביעה בתחום המדיני. בשעה שהכריז בדמשק שגרירה הנודד של ממשלת תוניס אל מדינות ערב, כי בעיני ממשלתו לא רצויה עליית יהודי תוניס לישראל, עמדו נציגי “אסתקלאל” באסיפה שהזכרנו והצהירו, כי יהודים העוזבים את מארוקו הם אזרחים רעים, שאינם רוצים לסבול יחד עם אחיהם המוסלמים. מעצמו מובן שהגדרה זו חלה לא רק על אלה, שכבר יצאו את הארץ, אלא גם על אלה המתכוננים לכך. המיניסטר להסברה בתוניס הכחיש את דבריו של השגריר, אבל דיה הצהרתו הוא, “שלא רצוי כי היהודים יהיו בגופם כאן ובלבם בארץ אחרת”, כדי להעמיד דברים על הווייתם ולרמוז למי שלא נרמז. וכהד לאותה אסיפה שהתקיימה באפריל 1956, בקאזאבלאנקה בא ביוני של אותה שנה איסור העלייה ממארוקו בדרכונים קוליקטיביים וסגירת לשכות העליה בארץ זו. קדם לו ויכוח (בין יהודים) על נאמנות כפולה, והקמת אגודת אחווה מוסלמית־יהודית, שנשיא הכבוד שלה הוא יורש־העצר המארוקני, הידוע בשל נטיותיו הלאומניות.

ואף בתחום הכלכלי נרמזו רמזים ברורים מצד “אסתקלאל”: מי שמעביר את הונו לישראל חשוב בוגד. מה בכך אם רוב העולים לישראל הם מהשכבות העניות המרודות, שלא צברו הון ואינם מעבירים אותו לישראל. הדבר ידוע יפה למנהיגי מארוקו. בכל זאת אפשר יהיה, לעת הצורך, להשתמש בנימוק זה להחרמת רכוש והטלת קנסות לפדיון נפש. מדינות גדולות ומפותחות ממארוקו הלכו בדרך זו.

אבל אל נא נחזה שחורות – המציאות עצמה אפורה דיה. תוניס היא ארץ עניה, שסבלה בארבע השנים האחרונות מבצורת חמורה. מספר מחוסרי־העבודה שבה, הן מובטלים ממש והן מחוסרי פרנסה ומקצוע, גדול מאוד. לפי דבריו של סופר ועיתונאי יהודי תוניסאי בר־סמכא, התומך בשיתוף פעולה יהודי־ערבי (אמנם הוא עצמו ערק מהמערכה ומצא לו מקלט בטוח בצרפת), מגיע מספרם (עם משפחותיהם) עד כדי חמש מאות–שש מאות אלף נפש, כלומר כחמישית מתושבי הארץ. ייתכן שמספר מוגזם הוא, אבל גם החצי או השליש של מספר זה דיו להוות בעייה רצינית ביותר בשביל מדינה העושה את צעדיה הראשונים.

לא פחות חמורה הבעיה הכלכלית במארוקו, אף־על־פי שזו ארץ עשירה ומבורכת בכל. כאן החומרה ליהודים צפונה בתהליך ריכוזם בערים הגדולות, שהוחש עתה בעקבות המאורעות המדיניים. לפני שנים מספר עם תום שנות הגאות שלאחר המלחמה, כשנראו בקאזאבלאנקה סימני חוסר־עבודה ופרנסה התחילו יהודים רבים חוזרים למקומות מוצאם. כיום אין להם לאן ללכת והם מתרכזים בכרך גדול זה. ברור שאפשרויות הפרנסה קלושות עתה ביותר. היהודים העשירים חיסלו את עסקיהם או צמצמו אותם מזמן. הצרפתים וודאי שאינם משקיעים השקעות חדשות. לפי הידיעות שנתפרסמו באחרונה הולך ורב מספר המובטלים המוסלמיים בקאזאבלאנקה, ומנהיג הפועלים בעיר זו אמר בפומבי, כי “טוב היה לחלום על העצמאות בימי הצרפתים”.

איני חושד בממשלות צפון־אפריקה, שיש להן כוונות אנטי־יהודיות מיוחדות; וזאת לא בגלל העובדה, כי בכל אחת משתי המדינות יש ליהודים נציג בממשלה. אבל למי תדאג הממשלה תחילה? האם לקימומם ושיכונם של המוסלמים הנחשלים או של היהודים המפגרים? ולאן יופנו האמצעים הכספיים מחוץ לארץ – לכשיגיעו? עניי עמך ועניי עם אחר, עניי עמך קודמים!

לפי שעה ירד המסך על יהודי תוניסיה ומארוקו. העלייה משם הופסקה לחלוטין בעקבות מבצע סיני. אבל אסור לנו להתייאש. ביהדות צפון־אפריקה גלום פוטנציאל לאומי גדול, רוחני וחמרי, העולה על זה של תפוצות אחרות בארצות המזרח, שכבר עלו ונתקבצו במדינת ישראל. אולם בעיותיו של קיבוץ זה, שעל קצתן עמדנו כאן, מורכבות ומסובכות יותר מבעיותיהן של תפוצות אחרות. גורם מחמיר הוא גם המצב המדיני המעורפל שבו שרויה צפון־אפריקה זה שנים. דרושים כוחות רבים כדי להטות פוטנציאל זה לאפיקים הנכונים ולהפכו לאנרגיה פעילה בשביל ישראל ובמדינתו.

יש לראות בעולים מצפון־אפריקה רק את חיל החלוץ של ההמונים שיבואו בשנים הבאות – במוקדם או במאוחר. ויש להתכונן מבחינה נפשית ועיונית לקראת תפקיד קליטתם, כשם שיש להתכונן אליו מבחינה חומרית. ואין לדחות את קיום התפקיד הזה אפילו בימים הקשים הצפויים לנו.