“ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני”.

אומללות הן הגרושות והאלמנות, חייהן מרים ונוראים, אך מר מהן גורל העזובה, העגונה, השכוחה, התלויה בין תקוה ופחד, התוחלת המושכה תמוץ כעלוקה את דמי לבה ונבל תבל כשושנה הנקטפת בלא עתה, ונדרסת תחת רגלי השור והחמור.

*

כל הפּגעים והזועות, כל המקרים ומרעין בישין לא יכילו בקרבם גם שמץ מהתלאות האצורות בשם העגונה, והאסון הנורא הזה הוא רק בתוך בית ישראל.

*

“רנו שמים וגילי ארץ, פּצחו הרים רנה. – למה? כי נחם ד' עמו וענייו ירחם. כי נחם ה' ציון אין כתיב כאן, אלא כיון שראתה ציון שהגליות מתכנסות, וכל ישראל והשמים והארץ שמחים להם, והיא איננה נזכרת תחלה, התחילה אומרת “וה' שכחני”. אמר לה הקדוש ברוך הוא: יש חופּה שאין לה כלה? שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך. חי אני נאום ה' כי כלם כעדי תלבשי ותקשרם ככלה”.

(פּסיקתא רבתי ל"א)

*

ותאמר ציון עזבני ה' " – עזובה, גלמודה, רעבה וצמאה, שכוחה וגולה נודדת העגונה האומללה מארץ לארץ ומממלכה אל ממלכה, נודדת עם בניה, ומרוב עניה ומחסורה יעזבוה גם בניה ונתונים לעמים אחרים, מדברים שפות שונות, אך לא את שפתה.

"שמוני נוטרה את הכרמים –

כרמי שלי לא נטרתי!"

בנותיה היפות והעדינות משלכות ההרמונה בארגנטינא, בניה היקרים משרתים בבתי-המלון בצרפת, נושקי השבט ברוסיה ופולניה, נמכרים לעקר בבריטניה, ומתגוללים באשפּות פּרס ומרוקו.

*

ותאמר ציון אחרי ראותה, כי נחם ה' עמו וענייו ירחם בארצות שונות, רבים מבניה יושבים בבתי-המחוקקים, על כסאות למשפּט, שרי צבא, בעלי אוצרות, פּקידי ממשלות, נהנים מאור הדרור על אדמת קולומביא, – אז תצעק בקול:

“עזבני!” “שכחני!”

וה' עונה:

“התשכח אשה עולה? – ישראל, אוריתא וקב”ה חד הוא. עזבתיך ולא שכחתיך!"

*

התעודדי עזובה, התעוררי שכוחה, התאזרי עוז, “פּתחי פּתח כמחט של סדקית ואני אפתח לך פּתח כפתחו של אולם”. יבא יום ובניך מרחוק יבאו אליך ואור ה' יאיר עליך כאור שבעת הימים.