המסיתים והמדיחים השלוחים מטעם ראשי הנוצרים הקנאים לבני ישראל סבא למשכם בחבל אהבה אליהם לפתותם, להשמידם, להטבילם ולהעביר על נפשם את המים הזדונים; המשולחים הזדים האלה שואלים אותנו: “מדוע לא תקיימו את פקודת תורתכם: אחרי רבים להטות?”…
*
השאלה הזאת כבר מצאה לה תשובה בילקוט שמעוני פרשת וישלח:
“כותי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה: כתוב בתורתכם: אחרי רבים להטות – מפּני מה אינכם משוים עצמכם עמנו, הרבים מכם, לעבודה זרה? אמר לו רבי יהושע: יש לך בנים? אמר לו: הזכרתני צרתי. בשעה שהם יושבים אל שולחני אינם עומדים עד שמפצעים מוחיהם אלו לאלו. אמר לו: ומשוה אתה עמהם? אמר לו: לאו! אמר לו: עד שאתה אומר לי: לך להשוות עמנו לעבודה זרה – לך אתה והשוה עם בניך. מיד נדחף הכותי והלך לו. אמרו לו תלמידיו: רבנו רבי יהושע, לזה דחית בקנה, ברם לנו מה אתה אומר? אמר להם: איני משיב אתכם ריקנים! בעשו כתיב נפשות – הרבה; וביעקב כתיב “שבעים נפש”, אלא עשו שעבד אלהות הרבה כתיב בו נפשות הרבה; יעקב שכל ביתו עובדים לאל אחד כתיב בו נפש, – ויהי כל נפש יוצא ירך יעקב”.
*
ביאור עמוק הוא המאמר הזה להמושג של “רבים”, לאמר: אם הרוב אחד הוא אז כחו רב לבטל את המיעוט; לא כן אם הרוב מכלכל בקרבו חלקים שונים, אז חלק אחד מבטל את משנהו ואין כח בכולם יחד לבטל את המיעוט, אם גם המה הרבים.1
*
ההגיון הזה נמצא בהלכה, כי “איסור שנפל לתוך היתר, ביבש בטל ברוב, ובלח – בששים. אבל הפּיגול, הנותר והטמא בהתבוללם מבטלים אלו את אלו, לאמר: הפּגול והנותר מבטלים את הטמא; הנותר והטמא מבטלים את הפּגול; הטמא והפּגול מבטלים את הנותר”. (יורה דעה סימן צ"ח)
*
התשובה ברורה: לו היו כל מתנגדינו שוים באמונתם, כי אז עברנו על פּקודת “אחרי רבים להטות”, אבל אחרי אשר הנוצרים מבטלים את המושלמנים והבדואים ושני האחרונים מבטלים את הראשונים; גם הנוצרים בעצמם מבטלים אלו את אלו בכתותיהם השונות, הקתולים מבטלים את הלוטרנים ושניהם – את הנוצרים היונים, ואין בכולם כח הרוב לבטל את אמונתנו הצרופה הרת כל האמונות.
*
רבי יהושע בן קרחה לא דחה את הכותי בקנה, כי אם באר לו את הגיונו האמתי, כי אחרי אשר בניו מפצעים את מוחיהם איש את אחיו ומבטלים איש את רעהו, אז לא יוכל להשוות עמהם. תלמידיו חשבו מראש שדחהו בקש, לאמר: אם לא תוכל לעשות שלום בביתך, איך תרצה לאחד את כל העולם כולו? לכן באר למו את כונתו, כי תשובתו היא הגיונית ולא ריקנית: בעשו כתיב “נפשות”, מחולקות ונבדלות באמונותיהן, וביעקב כתיב “נפש”, שכלם כאחד מאמינים באל אחד.
*
ישראל סבא זוכר את צרותיו, אשר סבל מבניו, אשר פּצעו והלמו איש את אחיו זה אלפּים בשנים ובהתקוטטם יתגעשו, ישתגעו ויתנפּלו על אביהם הזקן מכל עברים, וכל זאת המה עושים בשבתם אל שלחן החיים ונלחמים מלחמת קיומם איש את אחיו, אז נורא הוא גורל עתיק היומין, כי הוא מוכה מכולם, לעולם, בכל מקום. כי בכל זמן ובכל מקום אשר רבו המריבים התלבט הוא תחת רגליהם ויוכה שוק על ירך מכל הצדדים.
*
כל קיומנו, צרותינו ותלאותינו לא בדרך ישר, כי אם ב“דרך אגב” הם, כי נפעלים אנחנו ולא פּועלים, נעשים ולא עושים, תלויים בדעת ובגורל אחרים ולא בדעתנו ובגורלנו אנו.
*
רקבון בא בגוית עמנו, צרעת ממארת נגע השמד שהתדבק בתוך צעירינו ההולכים ונבדלים מעמם על מנת להכנס בתוך בתי הספר הגבוהים, הולכים ופורשים גם אחרי שגמרו את למודיהם על מנת להתמנות לאיזו משרה…
*
אל תבכו למתים, בכו בכה לאלה הזאטוטים הרעננים ההולכים ופורשים מעמם ונוטים אחרי הרבים המזויפים…
-
וזה רמזו חז“ל (אבות פרק ה' משנה כ"א): ”כל מחלקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלקת שהיא לשם שמים, זו מחלקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים, זו מחלקת קרח ועדתו". לא מחלקת קרח ומשה, רק קרח ועדתו, כי אחרית הדבר היתה מריבה ביניהם, כל אחד יש לו פניה עצמית ולכן לא תתקיים. – המגיה דובער אלפרין. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.