מכל עשרים וארבעה ספרי הקודש, אך שנים מהם קוסמופּוליטיים הם – “איוב” ו“קהלת”.

“כשאדם נער אומר דברי זמר; הגדיל אומר דברי משל; הזקין אומר דברי הבלים.” (ילקוט שיר השירים, משלים וקהלת)

*

הספקנות והיאוש באיוב הוא מרוב רעה, ובקהלת – מרוב טובה; האחרונה גרועה הרבה מהראשונה, כי תחת אשר בהראשונה יש לו שאיפה להנצל מצרותיו, הנה להאחרונה אך שממון וריקות.

איוב – פאוסט, וקהלת – המלט.

*

כמה מן הסבלנות נמצאה באבותינו, מסדרי הקנון התנ"כי, בספחם את המגלה הזאת לספרי הקודש, אחרי קראנו את הכתוב:

“כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך – עשה. כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, אשר אתה הולך שמה.”

לוא העיז סופר לכתוב דברים כאלה בימי-הבינים, כי אז בלי ספק על המוקד העלוהו.

*

בכל מקום אשר ישליך מבטו: בהיכלי החכמה, בארמנות השמחה, באוצרות העושר, בבתי המשפּט, בבתי התפלה, בחיי המשפּחה, בכל חיי האדם מן הערש עד הקבר, ימצא אך אפס ותוהו, עמל ואון, וביאושו הנורא יחליט:

“הכל הבל ורעות רוח!”

*

“שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעת ימי בראשית”. (מדרש קהלת)

*

על הסבא ונכדיו –

“אם יוליד איש מאה, ושנים רבות יחיה, ורב שיהיו ימי חייו… אמרתי טוב ממנו הנפל, כי בהבל בא ובחושך ילך ובחושךְ שמו יכוסה”.

*

על אחרית האדם בכלל –

“הכל הולך אל מקום אחד, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר”.

*

על בתי המשפּט –

“ועוד ראיתי תחת השמש: מקום המשפּט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע”. – “ושבתי אני ואראה את כל העשוקים, אשר נעשים תחת השמש, והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם, ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם”.

*

על אי-השויון –

“נתן הסכל במרומים רבים, ועשירים (בשכל) בשפל ישבו; ראיתי עבדים על סוסים, ושרים הולכים כעבדים על הארץ”.

*

על מרגלי-חרש –

“גם במדעך מלך אל תקלל, ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפים יגיד דבר”.

*

על בעלי-הכשרונות –

“שבתי וראה תחת השמש, כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן. – כי עת ופגע יקרה את כלם”.

*

ובכן ביאושו הנורא הנהו מטיל דופי בכל כחות חיי החומר והרוח גם יחד וישכין לארץ את הצדק והמשפּט, את הסדר, החרות והמשמעת.

*

והיאוש טלטלהו בתוך גלי ים התענוגים ויטבע במצולתם כמו אבן; בנה ארמונים, נטע כרמים, הרבה לו נשים, פּילגשים, עבדים ושפחות, אחרי כן התעורר משכרותו ויקרא בקול:

“גם זה הבל ורעות רוח!”

*

על חכמת האדם –

שב, נחם על משובתו, עזב ההוללות והתאוות הנמבזות, וישם אל החכמה פּניו, והנה גם בחכמת אנוש לא מצא מרגוע לנשמתו המרוסקה מספקות ויאוש ויחרוץ משפּטו:

“כי ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב”.

*

על האמונה העורת –

פּתאום התהפך ויתמם ויצטדק, ויפן אל האמונה התמה, וישם חלקו בין השופכים שיח ומרבי להג, אשר רק בפיהם ובשפתם יכבדו אלהים ולבם רחק ממנו, וכל יראתם רק מצות אנשים מלומדה, והנה גם בזאת בחלה נפשו ויאמר:

“אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים”.

*

תמצית כל דברי הספר הזה הוא, כי כל העולם עומד רק על שני כללים: הכלל הראשון – כי אין כל כלל בחיים; והכלל השני – כי גם הכלל הזה איננו כלל לגמרי.

שלילת השלילה הזאת היא אחרית היאוש מדעת.

*

קהלת לא מצא אשה טובה גם אחת מאלף, יען כי בין אלף נשים בקשה והוא בעצמו הרגיש את זאת באמרו:

“ראה חיים עם אשה (אחת) אשר אהבת כל ימי חיי הבלך”.

*

החיים לאדם כמים הפּנים לפנים המה. אם בריא הוא ברוחו ובנפשו, אז גם בערפּלי אופל יראה קוי אור בהירים, וגם בסופה וברעש ישמע זמרת צפּרים. לא כן אם עצבון בלבו ואין ברוחו נכונה, אז גם אור השמש יכהה בעיניו, וקול שרים וחוללים כיללת חתולים ישמע באזניו.

*

הפילוסוף האופּטימיסטי לייבניץ חרץ משפּטו, כי העולם הזה הוא הטוב מכל העולמות שהיו יכולים להברא ואין בה כל מגרעת.

*

שופּנהויאר הפּסמיסטי מביט על החיים כעל ציד נצחי, וכל היצורים הם פּעם צידים ופעם נצודים; מלחמה אכזריה, נחלי דם ודמעות ישטפו לדור דור עד אשר תתפוצץ הארץ.

*

המתיאש האיום ליאופּרדי, כשאבדה אמונתו, הביע את יאושו הקיצוני בדברים האלה:

“לבי האומלל! ישן לנצח בחזי הכואב! כל אשר חשבתי לקדוש ולאמת חלפו, עברו. הלאה השקר! מות, לבי העני! החיים ישקרו ועצבון כל התבל אך צל עבר הוא. התפּלץ נא בפעם האחרונה למראה כל העשוקים והנועדים למות. התהפך לנציב כפור וקרח בתעבך את עצמך ורד לתהום האפס והכליון…”

*

ד"ר נורדו לוחם נגד היאוש בהגיונו הכביר, לאמר:

“מקור היאוש הוא מהמשגה הגדול, כי האדם הוא מרכז התבל. אולם בעיני יראו המתאוננים כתולעי-הרקבון, אשר לו יכלו להתפלסף, כי אז התאוננו על כל ההמצאות החדשות לטהר את האויר.”

*

קהלת, אחרי התהפּכו בתחבולותיו ואחרי חקרו ודרשו את כל דרכיו, מצא את “השביל הזהב” ויאמר:

“אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם: אל תרשע הרבה ואל תהי סכל, למה תמות בלא עתך. טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי ירא אלהים יצא את כולם”.

ויביע את החלטתו בפתגם קצר:

“עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים”.

*

כל התלונות, הטענות והטרוניות המתפּרצות מלב המתיאש, הנה רק על רוע לב האדם ואולתו, על משובתו וזדונו, על תאותו ורום לבו, כי רק המה, בני האדם, מבקשים חשבונות רבים. לא כן בהרימו מבטו אל על, שם במרחבי אין קץ, אשר יד-היוצר עושה מלאכתה על האבנים, ויד-האדם לא תגיע שמה לבלע את הקודש, שם ימצא גם המתיאש סדר ומשטר נכון, כאמרו בראש ספרו:

“דור הולך ודור בא, וזרח השמש ובא השמש; כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא; מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה”.

ובזכרך כל זאת, תוכל לגזור את משפּטו בסוף הספר:

“סוף דבר: הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם. כי את כל מעשה האלהים יביא במשפּט על כל נעלם, אם טוב ואם רע”.

וזה שאמר רב: “בקשו לגנוז ספר קהלת. ומפּני מה לא גנזוהו? מפני שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורה”.