נפלאה היא המגלה הזאת, בלשונה הצחה, בספּורה הנעים והמלבב ובתמונותיה החיות והטבעיות. היא מרוממת את רוחנו ומוליכה אותנו לארצות הקדם בימי הקציר, תעלנו על הררי הדמיון, ועינינו רואות אכרי יהודה על אדמת ישראל, בקצרם קצירם, ועניי העם בלקטם לקטם; אזנינו שומעות את קול רנתם וברכתם איש לאחיו בשם אלהי ישראל לפני שלשת אלפים שנה…

*

מה קדושה ונעימה היא האידיליה הזאת לקרוא אותה בהמון בימי חג הקציר, חג הבכורים, אז בהתאסף כל העם, ובראשם האכרים, הכורמים והיוגבים. המגלה הנשגבה הזאת עודדה ואמצה את רוחם להבין ולדעת את ערך עצמם בזאת אשר המיסד הראשון למלכי בית יהודה, בן ישי, נצר הנהו מאכרית עניה, אשר לקטה לקט מאחרי הקוצרים בימי שפוט השופטים.

*

עמוקה היא הפּסיכולוגיה של שתי הנפשות, נעמי ורות. רכות, ענוגות ועדינות היו ככל בנות החן מרום־המעלה, ואמיצות ברוחן הכביר ובמזגן הנערץ כאחד הגבורים העריצים לשאת בלב מתנה את צרותיהן ותלאותיהן, אשר עברו עליהן באופן נורא ומבהיל עד מאד.

*

"רבי מאיר היה דורש שמות: אלימלךְ – שמאס חיי

האכרים ואמר אלי תבא מלכות; נעמי – שהיו מעשיה

נאים ונעימים; מחלון וכליון – שנכלו ונמחו

מן העולם¹. (רות רבה)

שם בארצנו, בעיר קטנה בית לחם, שמה עומדות שתי האלמנות הענוגות, נעמי ורות, בשער העיר; כל יושבי בית לחם משתוממים על ענין ומרודן.

*

הגברת נעמי, בעלת אחוזות לפני שנים מספּר, אשת האציל ואם לשני בנים, חביבה ואהובה היתה לכל אזרחי העיר, עומדת כעת לפני פּתח השער אלמנה מבעלה, שכולה מבניה, ועל ידה נצבת כלתה האלמנה הצעירה והיפה, ושתיהן יחד סובלות מחסור וכפן ברוח גבורה ואומץ לב.

*

“הזאת נעמי?” – התפּרצה השאלה המרה הזאת מפּיות כל האזרחים, יודעיה ומכיריה מלפנים.

“אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרה, כי המר שדי לי מאד!” – השיבה האלמנה הגלמודה.

*

רות הצעירה והמלאה חיים נלחמת בעד החיים, מתאמצת והולכת ללקט בשבלים בשדה אחרי הקוצרים.

*

בועז, בעל האחוזה ושופט העם, הכיר מרחוק את המואבית הצעירה, כי מצטיינת היא מכל רעותיה הלוקטות ביפיה וחנה, במהלכה וצניעותה, שאל, דרש על־אדותיה, – ובשמעו את תולדותיה, שם פניו אליה ויצוה:

“אל תלכי ללקוט בשדה אחר”.

*

רות מביאה את הלקט לנעמי ומספּרת לה, כי בועז בעל האחוזה דבר אתה טובות.

נעמי דואגת ומבקשת מנוח לרות הצעירה ומוצאת את אשרה, ושולחת אותה להחסות בצל כנפי בועז.

העצה היעוצה נעשתה; בועז עלה השערה ומציע את דבר הגאולה לטוב, הקרוב והגואל למשפּחת אלימלך. טוב היה איש טוב רק לעצמו ובשרו, והשיב לבועז:

“לא אוכל לגאל, פן אשחית את נחלתי”.

*

בועז נשא את רות, והיא ילדה לו את עובד, ונעמי לקחה אותו ותשיתהו בחיקה ותאמנהו ותגדלהו. שכנותיה אמרו:

“יולד בן לנעמי”.

*

את הספּור היפה והנפלא הזה, אשר ספרו אבותינו בארצנו להאכרים מביאי הבכורים, נוכל לספּר היום לאכרינו החלוצים בארץ אבות:

אלימלך הכללי יצא מארצו, ונעמי האלמנה, – כנסת ישראל גלותה – אלמנה עוזבה, בניה, מחלון וכליון, נכלו ונמחו לאלפים בכל קצות התבל. בדורנו החלו בניה, אשר התנכרו לה, לשוב אליה; הם התחלקו לשתי מחנות:

המחנה האחת נפרדה כליל ממנה ותפנה עורף לה ולכל הקדוש לה ותלך ללקוט בשדה אחר, כערפּה לחמותה, לתקן עולם במלכות שדים וקומוניסטים.

המחנה השניה היא מחנה הביל"וים והחלוצים. כי כרות גם הם שבו לארצם ולקטו בראשונה לקט בשדות בועז – “הנדיב הידוע”.

*

בועז הציע את הדבר לפני טוב, הם בעלי היק"א. והם, האחרונים, מאנו לשמוע בקולו וישיבו את תשובת טוב לבועז:

לא אוכל לגאול, פן אשחית את נחלתי" – נחלת ההתבוללות בכל ארצות מושבותיהם. חסים המה על “העבדות בתוך חרות” המדומה.

*

בועז גאל את רות ותלד לו את עובד, אשר ממנו יצא דוד, אשר יסד את ממלכת יהודה ויבן את ירושלים, – ומן עובדי זמננו יצא ויתפּתח בן־דוד המקווה, אשר יאמר “לירושלים – תושב, ולערי יהודה – תבנינה”.