רקע
צבי הירש מסליאנסקי

(על מלחמת־העולם בשנות תרע“ד–תרע”ח)

הננו חיים כעת בתקופה נוראה ואיומה, בתקופת דם ואש.

"כי כאש ה' נשפט ובחרבו את כל בשר, כי הנה ה' באש

יבוא וכסופה מרכבותיו" – “ה' מסך בקרבה רוח עועים.”

*

וסכסכתי גלים בגרמנים וגרמנים – באנגלו־סכסים; סלבים –

באשכנזים והונגרים – בסלבים, ונלחמו איש באחיו ואיש

ברעהו, עיר בעיר וממלכה בממלכה.

*

"קול שוט וקול רעש אופן, סוס דוהר ומרכבה מרקדה, פּרש

מעלה ולהב חרב וברק חנית ורוב חלל וכבד פגר ואין קצה

לגויה וכשלו בגויתם".

*

"בוקה ומבוקה ומבולקה ולב נמס ופיק ברכים וחלחלה בכל

מתנים ופני כלם קבצו פארור." (נחום ב, יא)

*

הוי, חוזים קדושים! לוא ראיתם בעיניכם את נהרי הדם השוטפים בימינו באירופּה כלה על ידי כל העמים המתימרים לנאורים, אשר השתגעו בצמאון דם, בהרס ואבדון, בחרבן והרג רב, כי אז קראתם חמה בכל כחכם האלהי על כל האנושות כלה ואכזריותה האיומה.

מדי שנה בשנה, זה כשנים אלפּים, חגים אלפי רבבות בני אדם, המתגאים ומתהללים בתרבותם הנוצרית, את חג הולדת “שר השלום” ו“בן אלהים”. הפּעמונים מצלצלים והכהנים משוררים שירי אהבה וזמירות שלום לאלהי השלום.

הוי, דוברי שקרים, הנושאים את שם ה' לשקר! הביטו על חורבן אירופּה ועמיה המאמינים בכם והנשבעים בשם “בן־מרים” משיחכם ומצילכם, הקשיבו לקול אנחות המטים למות על שדה־קרב, ותאלתם לכם הצבועים התועים והמתעים, שמעו נא את דבריהם האחרונים היוצאים מפּיות הגוססים הנאבקים עם מר המות ונטבעים בנחלי דמיהם, הקוראים שלום מרחוק להוריהם, נשיהם האהובות וצאצאיהם בטרם צאת נפשם, אז כלמה תכסכם על כל תורת השקר אשר הוריתם לצאן מרעיתכם התועים אחריכם.

*

אולם בוש לא יבושו והכלם לא ידעו, כי בימים האחרונים האלה החלו לבחור ברומה “אב חדש” להושיבו על כסא פּטרוס ראש מבשרי הישועות בשם “שר השלום” מנצרת.

*

הסופר האנגלי הגדול בוקל הביע את משפּטו בספרו “תולדות התרבות באנגליה”, כי התבל כבר התקדמה, והוא בטוח כי מלחמות כבראשית המאה התשע עשרה לא תהיינה עוד, אחרי אשר כבר התבכרה האנושות להבין את יקרת ערך דמיה. הוי, מי יגלה עפר מעיניך, חכם גדול, וראית את שגיאתך הנוראה, כי כתרבות הנוצרית כתרבות החדשה יחד בגדו בהאנושות בהבטחותיהן וכל אירופּה כלה מתמוגגת בדם בניה.

אמנם כן! התרבות וההשכלה עוד הגדילו והחזיקו את המלחמה והעלוה למדרגה רמה ואיומה, כי תחת הרמחים, הקשתות והחצים, אשר המיתו למאות, ימיתו עתה לרבבות ברובים, תותחים וכדורי־נפץ המשלכים מהאוירונים מלמעלה על ראשי נשים יולדות ועולליהן.

*

ומעשרה קבים פּרעניות, הרג ואבדן אשר הביאה אתה המלחמה על כל העמים, נוטלים אנחנו בני ישראל סבא תשעה קבים. הגרמנים נלחמים עם אויביהם בעד גרמניה; הצרפתים – בעד צרפת; הבריטים – בעד בריטניה, ואנחנו עם לא נושע נלחמים עם כלם בעד כלם. יותר מחצי מליון בני־נעורינו עומדים על שדה־קרב ושופכים את דמם בעד כל הארצות, אך לא עבור ארצנו אנו.

*

גורל “יעקב התם” המוכה מכל העברים ומכל הנלחמים, המריבים והנצים רק בדרך אגב:

– יעקב! מדוע לא תשב בביתך?

– יען כי בית אין לי! – עונה התם בקול בוכים והוא מתלבט בין רגלי הנלחמים בדרך אגב.

*

“על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי, אל תאיצו לנחמני על שוד בת עמי”.

*

"עבר קציר, כלה קיץ ואנחנו לא נושענו…

“מבלגיתי עלי יגון עלי לבי דוי” –

על יגוני הפרטי אוכל להבליג, אבל –

“הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים.”

*

"שתים הנה קראתיך מי ינוד לך השוד והשבר והרעב במי

אנחמך? בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר."

*

רבות נגרשנו מארץ לארץ באלפּים שנות גלותנו: מבריטניה, – בימי אדוארד הראשון; מצרפת – בימי פיליפּ היפה; מאשכנז – בשעת המגפה השחורה; מספרד – בימי הצמד הקתולי פרדיננד ואיזבלה. אבל כל הגרושים ההם היו עוד מלאי יושר מול הגרוש הפּתאומי הנורא כעת ברוסיה על ידי ארוך־הרגלים ניקולי בן ניקולי מגזע רומנוב הארור, המפקד צבאות רוסיה. להמגורשים אז נפתחו ארצות־מקלט חדשות: למגורשי אנגליה נפתחה צרפת, למגורשי צרפת נפתחה אשכנז, למגורשי אשכנז נפתחה פּולניה בימי קזימיר הגדול, למגורשי ספרד נפתחה תוגרמה בימי השולטן סאלים. אולם עתה אין הם נגרשים חוצה באופן גלוי, כי אם מטלטלים אותם ככדורים מפלך לפלך ומנוף לנוף, את אחינו יושבי קובנה סחבו בעגלות משא ובקרנות בקר וסוסים כצאן לטבח לפּולטבה, ומפּולטבה טלטלום אחורנית בחזרה לוילנה, ומוילנה שנית לקיוב ומשם ליקטרינוסלב.

“השוד והשבר והרעב והחרב” –

את רבבות צעירינו גבורינו הכריעו לטבח על שדה־קטל. את כבוד בנותינו היפות והתמות חללו הקוזקים הפּראים, ועל הוריהם החפים מפשע עוללה ממשלת ניקולי עלילות ברשע, כי מרגלים המה לצבא אשכנז, וישימום לבוגדים ויתלום. ויתר הפליטה, הנשים והטף, נודדים בשדות וביערים מבלי מחסה משרב ומקור וגועים ברעב ובצמא.

*

גם הבלגים והפּולנים הוכו בארצם ונשארו על אדמתם, ובת עמי, אויה! איה מקומה?

ארץ, ארץ, אל תכסי דמי!

אירופּה בנתה בית של קלפים במאות השמונה עשרה והתשע עשרה ועליו רשמה את אידיאליה: “אהבת האדם”, “שויון”, “חופש”, “אמת” ו“יושר”. והנה בראשית המאה העשרים בא איש־הצבא העולמי ויבעט ברגל גאותו על בית־הקלפים היפה ויהפכהו ויהרסהו, ויהי כלא היה.

*

עתה צרה היא ליעקב, ויש תקוה כי ממנה יושע. עת צרה היתה גם אז במלחמת בלשצר וכרש וממנה נושע ישראל, אחרי אשר להראשון נרשם:

“מנא, מנא, תקל ופרסין!”

והשני רשם את ההצהרה:

“מי בכל עמו, ה' אלהיו עמו ויעל!”

מי יודע?

הבה נקוה!…1

בצאת ישראל ממצרים עברו את הים האדום לפני בואם אל ארצם, אולי גם אנחנו, אחרי אשר נעבור את ים דמנו השפוך, נגיע אל החוף המקווה, אל נחלתנו וארצנו הישנה־החדשה.

“ונקיתי דמם ולא נקיתי וה' שוכן בציון.”

*

שני נשיאים מזרע מלוכה, בן אמוץ העברי ולהבדיל בין קדושה לטומאה, בן רומנוב הנוצרי – השני הביא כליון וקרץ בימינו בכתתו אתיו לחרבות ומזמרותיו לרמחים, והראשון עוד לפני שלשת אלפים שנה חזה את האידיאל הקדוש כי –

“לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.”

והיה באחרית הימים נכון יהיה בית האוסף על הר הצופים, אשר בו יראו צאצאינו את כל כלי המשחית, את התותחים, הדרדנוטים והטורפּידות, התתמימונים, האוירונים והצפּלינים – יראו, יביטו, יתבוננו וישתאו על הרציחות והאכזריות של אבות־אבותיהם במאה העשרים.

*

אור וחשך משתמשים בערבוביה כעת באנדרלמוסיא הבאה עלינו בדור זה, אשר החלק היותר גדול טובע בים של דם ודמעות, ארצות חרבו, גוים נשמו, מלכים אל שאול הורדו והחרב טרם תשוב לנדנה.2

*

כקול מיתר כנור רך, אשר ישמע בתוך רעש של תופּים וחצוצרות, המרומם את הנפש והמחיה את הרוח, כן קול יעקב התם והקטן בתוך כל העמים העריצים והכבירים.

ירעשו להם התופּים, תרעמנה להן החצוצרות במנגינת התולדה, אך סוף כל סוף ישתתקו וידומו, ומיתר הכנור הענוג והרך ישמיע את קולו הנעים קול דממה דקה אשר בתוכו ה' אלהי השלום השוכן בציון והבוחר בירושלים.

*

עולם מתהוה, החלומות נפתרים, התקוות מתקיימות והשאיפות מתמלאות, התחיה משולשת היא – תחית העם, תחית הארץ ותחית השפה. הנה רגלי חיים ויצמן עומדות על הר הצופים ומניח את אבן הפּנה להמכללה העברית, שתים עשרה אבנים מול שנים עשר שבטי יה –

“ועמדו רגליו על הר הצופים.”

*



  1. הדברים האלה נאמרו כשנה לפני “הצהרת בלפור” הידועה וכנבואה נזרקה מפּי.  ↩

  2. הנכם בוכים, שומעי הנכבדים, בליל של שבת. אבל הגאון רבי עזריה פיגו, בעל “בינה לעתים”, הורה הלכה למעשה להספּיד ביום השבת, כי הצער הוא העונג והבכיה – שמחה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!