כרש הפּרסי הניף ידו על בבל ואליליה, כרע בל, קורס נבו לעיני כל מאמיניהם ואדוקיהם.

בלשאצר נהרג בנשף חשקו יחד עם פּילגשיו, חוריו וסגניו בשכרם יין מכלי־הקודש.

*

בנפול בבל, הרימו אבלי ציון את ראשם ויחד עם נשיאם ומנהלם, הנצר האחרון מגזע בן ישי, נכד יהויכין המלך, מצאו חן בעיני כרש, אשר העביר קול בכל ארצות ממשלתו, לאמר:

"מי בכם מכל עמו, יהי אלהיו עמו ויעל לירושלים, אשר

ביהודה, ויבן את בית ה' אלהי ישראל". (עזרא א, ג)

קסם התחיה (רענעסאנס) היה בדבר שלטון זה. הנה זה הוא “הגלוי” (טשארטר), אשר אליו קוו כל שארית יהודה, ובראשם זרובבל הנשיא ויהושע בן יהוצדק בן שריה, אשר הומת בידי נבוכדנצר.

*

מספּר הגולים היה ארבעים אלף שלש מאות וששים איש. בשמחת עולם ובחרף נפש עלו הגבורים האלה מבבל לארץ הקדושה, ובלכתם שרו שירי־קודש – “שירי המעלות”, אשר הוסיפו אומץ בלבבם להלחם נגד המכשולים והמעצורים, אשר שמו צורריהם על דרכם.

*

את התכנית (פּרוגרמה) שלהם הביעו העולים במזמור העשרים והארבעה בתהלות בדברי שיר, לאמר:

האחד שאל:

“מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו?”

והמקהלה עונה:

"נקי כפּים ובר לבב… זה דור דורשיו, מבקשי פניך יעקב

סלה!"

*

בלכתם בדרך בין ההרים הרמים ורגליהם שקועות בחול הישימון הרימו את קולם בשיר מלא בטחון ועוז:

“אשא עיני אל ההרים – מאין יבא עזרי?”

ויחד עם הד ההרים מהמלה האחרונה השיבו:

"עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. אל יתן למוט רגליך, אל

ינום שומרך. הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ה' צלך

על יד ימינך. יומם השמש לא יככה, וירח – בלילה. ה'

ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך. ה' ישמר צאתך ובואך

מעתה ועד עולם."

בפיות הנואשים (פּסימיסטים) המרפּים את ידי העם מעבודת התחיה והגאולה שם המשורר את הדברים המלאים יאוש ורפיון ידים, לאמר:

"אם ה' לא יבנה בית –

שוא עמלו בוניו בו.

אם ה' לא ישמר עיר –

שוא שקד שומר".

לעומתם משיבה המקהלה:

"שוא לכם, משכימי־קום,

מאחרי־שבת,

אוכלי לחם העצבים,

כן יתן לידידו שנא".

זאת אומרת: "מדוע לא תחבקו ידיכם בעסקיכם אתם ולא תבטחו על ה' לבדו? מדוע תשכימו קום ותאחרו שבת בעבודתכם הפּרטית? ובעת אשר העם והארץ דורשים מכם עבודה, אז תשימו את מסוה הצביעות על פניכם, תצטדקו ותשירו:

"אם ה' לא יבנה בית –

שוא עמלו בוניו בו!"

ורק על ה' תשליכו יהבכם בעניני הכלל וצרכי העם?"

*

נגד חיל הצבא אשר התנדבו מהצעירים לשמור את חומת העיר מתגרת האויב הביעו המתיאשים והמרפּים ככה:

“הנה נחלת ה' – בנים, שכר – פּרי הבטן”.

כונתם, כי רק לשמים יקדישום ולנזירים ישימו את בני הדור הצעיר.

על זאת ישיבם המשורר:

"כחצים ביד גבור, כן בני הנעורים. אשרי הגבר אשר מלא את

אשפּתו מהם. לא יבושו, כי ידברו את אויבים בשער!"

*

השומרונים, צרי יהודה ובנימין, הציעו לפני זרובבל ויהושע:

“נבנה עמכם, כי ככם נדרוש לאלהיכם”.

ונשיא יהודה השיב:

“לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו!”

התשובה הזאת העירה חמת השומרונים וילשינו על בני יהודה אל כורש, כי הנשיא זרובבל חושב למרוד במלכו ולשבת על כס מלוכת אבותיו בירושלים; אז נאלץ הנשיא להתפּטר ממשרתו ולשוב בבלה והמשרה נתנה בידי יהושע הכהן אשר הנביא זכריה כנהו בשם “אוד מוצל מאש”.