הכרך המוגש בזה לקורא מכיל מאה עשרים וששה מכתבים שכתב אחי הבכור, המנוח אברהם שטרן (הידוע ברבים כ“יאיר”, זה כינויו כמפקד במחתרת הלוחמת), משך קרוב לארבע-עשרה שנה, מקיץ 1928 עד סמוך לפני נפלוֹ שדוּד מידי הבריטים בראשית 1942, אל רוני בורשטיין, שאותה הכיר ואהב בנערותה, שלימים אהב אותה כעלמה וכאשה, ואשר לימים היתה לרעייתו, לאלמנתו, ולאם בנו יחידו (שנולד יתום מאביו ונקרא על שמו, יאיר-אברהם).

אלה הם עיקרו של הכרך הזה. עליהם נוספים עוד תשעה-עשר “מכתבים אחרים”, המגשרים על תקופה של עשרים וארבע שנים (מ-1918 עד 1942). קצתם מכתבים אישיים ומשפחתיים שכתבם בעודו נער; השאר הם מכתביו של איש-חזון-ומעש ועניינם רעיוני-פוליטי או אף ארגוני-מחתרתי. חלק הגון מהם נשלח ממחנות-מעצר שבהם עשה עם חבריו מפקדי האצ“ל בשנת 40 – 1939. כלול בהם אחד המכתבים ששלח בזמנו לדויד רזיאל, מפקד ה”ארגון“, מי שהיה משך שנים ידיד-נפש ואיש-ברית עד שנעשה בר-פלוגתא שלו, והוא אחד המכתבים שבהיותו נרדף על צוואר היטיב להצניעם ב”כד" המפורסם, שאותו הטמין בחצר בית תל-אביבי ברחוב דיזנגוף ואשר הועלה מן העפר בשנת 1958.

אחרון המכתבים הללו, גם הדראמטי שבהם, הוא המכתב ששיגר יאיר על-ידי המקשרת הידועה שלו, חיסיה שפירא, בבוקר אותו היום שבו השיגוהו הבריטים מבקשי-נפשו, הוא ה-12 בפברואר 1942 (כ“ה שבט תש”ב), מאותה עליית-גג שבה הסתתר, בבניין שברחוב מזרחי ב' בתל-אביב (הוא כיום “בית יאיר” שברח' אברהם שטרן 8), ואשר בה נפל שדוד. ידידנו בנימין גפנר, אחד מראשוני הלוחמים של “הארגון הצבאי הלאומי בישראל” (לימים: לח"י), הוא שדאג להצניע את המכתב ההוא בקשר של עניבה והוא גם שהצליח, כעבור שנים, לגלותו.

רק קצת מן המכתבים נכתבו עברית במקורם. אחדים נכתבו פולנית, רוב-רובם רוסית. המכתבים הלועזיים תורגמו תרגום ראשון לעברית בידי החתום מטה, בתחילת שנות ה-90. הם נמרו אחר-כך לידידם ובן-עירם של יאיר ודויד, המנוח יהודה אלרואי, משורר ובלשן בזכות עצמו, שבנאמנות ובהתלהבות התמסר לעריכתם. למרבה הצער, הלך האיש לעולמו בטרם יספיק להביאם לדפוס. על ניפוי המכתבים והכשרתם לדפוס שקד גם ד“ר זאב איביאנסקי מקיבוץ עין-חרוד (מאוחד), איש-לח”י לשעבר והיסטוריון של תנועות מהפכניות. גיבושו הסופי של מבחר המכתבים הזה ניתן לבסוף בידיו האמונות של אהרן אמיר.

מתוך הרגשת חובה מוסרית ניגשתי לפירסום מבחר מכתבים זה של “מֶמָה”, כפי שמכונה היה דרך-חיבה בפי בני-משפחתו וידידיו הקרובים. מקץ קרוב ל-60 שנה לנפול האיש על מזבח המלחמה לחירות ישראל, חש אני חובת-כבוד להציג כאן ברבים, בצורה המהימנה ביותר, את דמותו כאיש אצלי-נפש, שופע אהבה ומסירות להוריו, לרוני, כלתו ואשת-בריתו, ולבני משפחתו, ואשר עם זאת הציב לעצמו, כחובה ראשונה במעלה, את הנאמנות לחברים, לעקרונות ולדגל.

ד“ר י. ל. מאגנס, מי שהיה נגיד האוניברסיטה העברית, שיאיר נמנה בשעתו עם המזהירים שבבוגריה, היה מאבות “ברית שלום”, אדם שעמדותיו וערכיו נגדו ניגוד קוטבי את אלו של יאיר. אף-על-פי-כן היה הוא היחיד שמיד לאחר רציחת יאיר בידי כוחות-הביטחון הבריטיים הפר את “שתיקת הכבשים” הכללית ותבע להקים ועדה שתחקור את ה”מקרה". הוא גם שהגדיר את יאיר כ- Anima Candida (נשמה טהורה). נראה לי שאכן זו הדמות המצטיירת לעינינו מן הכרך הזה של מכתבים לרוני.

כרך זה כולל 145 מתוך 256 מכתבים שנשתמרו מעזבונו של יאיר. המכתבים כולם שמורים באריכון לח"י אשר בבית יאיר.

דוד שטרן