מחזות נפלאים תראינה עינינו בדברי ימינו ותולדות ספרותנו בכל ארצות פּזורנו: ארצות שונות, אשר נאחזו בהן יהודים, ויחסרו להן אנשים חכמים, אשר יעמדו בראש העדה, עדי אשר כמעט התבוללו בין האזרחים ולא היתה כל תקוה – למראית עין – לתקומת היהדות, והנה פתאום הופיעו שמח, כמלאכי יה, אנשים חכמים, כבירי רוח, מארץ אחרת, אשר שם זרחה שמש התורה בכל עוזה, והם החלו לגרש את חשכת ההתבוללות, השיבו את היהדות לבצרון ויחזקוה וישיבוה לאיתנה.

*

בני יהודה, אשר נשארו בבבל גם אחרי תת כורש את רשיונו לגלות החל לשוב לארצם הקדושה, כי מאנו לעזוב את קנינם ורכושם, הקימו למו עדות וקהלות שונות, מנו עליהם ראשי גולה מצאצאי דוד המלך להשתרר בשם מלך הארץ. ראשי הגולה הקימו שופטים, שוטרים ופקידים לנהל את העם בסדר ומשמעת.

*

בבל קמה לאם בישראל, אחרי הגלותו שנים מארץ יהודה, ותאכילהו מתנובתה ותנשאהו ותרוממהו ותכלכלהו שמונה מאות שנה. אולם אור התורה הועם בקרבה, והלל הבבלי, אשר נפשו חשקה בתורה, הוכרח לעלות לארץ ישראל. עד התנאים האחרונים לא התחרו היהודים הבבליים בידיעת התורה שבעל פה עם הירושלמים. והרבה חוקים ודינים נעלמו כליל מהם.

והנה שני כוכבים מזהירים הופיעו על שמי היהדות הבבלית ויאירו את הארץ בחכמתם ויחיו את העצמות היבשות. שניהם היו תלמידי רבי יהודה הנשיא – הם רב ושמואל, אשר נקבעו בשם "רבותינו שבבל".

*

רב – שמו הפרטי היה “אבא”, וכנוהו “אבא” אריכא" – יליד בבל, ממשפּחה רמה אשר התיחסה עד מלכי בית דוד. רבי חייא הגדול היה אחי אייבו אביו. יחד עם דודו זה עלו לארץ ישראל ושם גודלו וחונכו בשמעם לקח מפי רבי יהודה הנשיא. רב לא מש מתוך אהלו של הנשיא, התבונן בכל דרכיו, כי לבו נבא לו אשר גם הוא יהיה לשר וגדול בישראל.

*

רבי יוחנן בר נפחא הירושלמי מספּר:

"מי שראה את רב ורבי נדברים יחד בתורה, היה רואה כרשפּי אש מתמלטים מפּי האחד אל השני. (חולין קלז)

רבי חייא השתדל לפני רבו כי יסמיך את אבא אריכא – רב – בן אחיו. הנשיא מלא את בקשתו אך לחצאים, ולא נתן לו רשות להתיר בכורים מטעמים כמוסים. גם אחרי מות רבי נסה לבקש את רבן גמליאל בנו להסיר את ההגבלה מעל סמיכות רב, וגם הוא השיב פניו ריקם, באמרו:

“אינני מוסיף לך על מה שנתן לך אבי”.

*

יהודי בבל שמעו, כי אבא אריכא בן ארצם שב אליהם, ויקדמוהו ברוב כבוד. בבואו לנהרדעא מצא את רב שילא יושב ודורש במתיבתא בלי כל מתורגמן, וינסה לתרגם את דברי רב שילא באזני הקהל. בהודע לרב שילא, כי אבא אריכא הוא, בקש ממנו סליחתו ויאמר לו:

“שב במקומי, שאינני כדאי שתהיה אתה מתורגמני!”

רב בגודל נפשו מאן לקבל עליו כל משרה בטרם יסע לתור את כל ארץ בבל, לחקור את כל חסרונותיה ומגרעותיה למען ידע איך ובמה לתקנם. ויהי בעברו דרך העיר טיל־לפוט, שמע אשה אחת שואלת את רעותה שאלה כזאת:

“כמה חלב דרוש לשים בקדרה שנותנים בה ליטרא בשר?”

ראה רב את העם, כי פרוע הוא בבערותו, ויבחר לו מקום ליסד שם בית מדרש לתורה בסורא, היא מתא-מחסיא.

את ישיבתו בנה בתוך גן גדול, אשר ממנו המציא מחיה לאלף ומאתים תלמידיו.

(רבה נד)

ורבי אליעזר בן פדת קרא על ישיבתו:

“ואהי להם למקדש מעט – זה בית רבנו שבבבל!” (מגלה כט)

*

התנא האחרון והאמורא הראשון הזה דאג גם להמון העם העובדים על פת לחמם, וגם ביניהם הפיץ דת ודעת ביסדו "ירחי-דכלה" בחדשי אדר ואלול שלפני החגים; במו התאסף העם לשמוע דברי מורם הגדול בתורה ומוסר; ההמונים חנו תחת כפּת השמים, ויבלו את שני הירחים בחיי רוח ורוממות הנפש.

*

אהוב ונחמד היה בעיני המלך ארטבן, מלך הפרתים, ויעמוד על משמרתו שמונה ועשרים ושנה, ויאסף אל עמיו. כל יהודי בבל ספדו עליו שנים עשר חודש, מלבד עשיר אחד ובר-קשא שמו…

*

הכוכב השני הוא שמואל הכהן ירחינאי. בשם “ירחינאי” יכונה על ידיעתו הרבה בתכונת כוכבי השמים וקביעת הירחים. מצוין היה גם בחכמות הרפואה ובתורת המשפּטים, ועל כן הורו:

“הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני”.

*

גם הוא יצק מים על ידי רבי יהודה הנשיא, וישב בבלה זמן רב לפני רב חברו. ובמות רב שילא היה הוא ראש המתיבתא בנהרדעא. בבינתו הישרה התנגד לכל מעשי הנפלאות, אשר חבריו נבאו על ימות המשיח, והוא חרץ משפּטו:

“אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד”.

כמקור ישע היה פסק דינו:

“דינא דמלכותא דינא”.

אל עמנו האומלל, אשר נדדו ונודדים עוד היום מגוי אל גוי, להראות לאזרחי הארץ, כי נאמנים הם לממשלות הארצות הנותנות חסות להם בצלן.

כרע נאמן ואהוב היה למלכו “שבור”, ועל כל כנוהו חבריו גם אותו בשם “שבור מלכא”.

*

נבדל היה שמואל בדעותיו מרב חברו, כי תחת אשר הראשון היה שקוע רק ביהדות ויחרוץ משפּט כי –

“הלומד דבר אחד מן האמגושי, חייב מיתה” (שבת עה) –

הנה השני התרועע עם חכמי העמים, ואם אחד מחכמי פּרס ושמו “אבלט” הגה יחד בחכמת התכונה ויאמר:

“נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעא!”

*

גם ירחינאי לא השיג סמיכה מהנשיא, אשר רפא אותו מחליו, כי חבריו הביטו עליו בעיני קנאה על רוב ידיעותיו בחכמות חיצוניות. רבי הצטער על זה ושמואל השיבהו בהתול מר:

"אל תצטער, רבי, כי ראיתי כתוב כן בספרו של אדם הראשון:

שמואל ירחינאי חכים יתקרי, רבי לא יתקרי" –

לאמר: חכמתי גרמה לי כי חברי לא יתנוך לסמכני.

*

עוד היום הרבנות מרחקת מעליה את החכמים. גם בימינו ראינו זאת, כי הרבנים מבטלים את חבריהם רבי שמואל מוהליבר ורבי יצחק יעקב ריינס, על קרבתם אל הציונים.

*