מהפּכה נהיתה בשתי הממשלות הגדולות במערב ובמזרח, באירופּה ובאסיה. אחרי מות הקיסר הטוב והמיטיב אלכסנדר סאווירוס נתקו מוסרות הממשלה ברומה, ובמשך חמשים שנה עלו עשרים קיסרים על כסא המלוכה הרומית. עת השלומים היתה העת ההיא לרומה הרשעה, אשר דכאה ממלכות רבות תחת רגליה והכוס נמלאה: הקיסר וולרינוס נפל שבי בידי פרס, הסדר והמשמעת חדלו, בני־שחץ עריצים שפכו דמי נקיים בכל העברים, ותהי רומה כפגר ענק המתגולל ומתבוסס בדמו.

*

ובבבל בא הקץ לממשלת הפרתים ותחתיה נוסדה ממלכת פרס החדשה. ארדשיר, כהן להאליל הורמיז אלהי האור, מגר את כסא המלך ארטבן ויחזק את אמונת צורו-אסטר ועבודת האש; הכהנים האמגושים הכבידו ידם על כל בני האמונות האחרות ובתוכם גם היהודים, אשר לא נתנום לבער אש בכל מושבותיהם, את אור התנורים והכירים כבו, ואת הגחלים העוממות נשאו למנחה ולקרבן על מזבח “הורמיז”, אליל האור והאש.

(סנהדרין עד)

האמורא רבה בר חנה חלה, חבריו באו לבקרו, והנה פתאום התנפּלו האמגושים עליהם, פרּצו הביתה, כבו את הנר ואת הגחלים לקחו אתם וישאירו את החולה רועד מקור וצנה. ויאנח האמורא וישפוך שיחו לפני האלהים:

"רבונו של עולם! אם לא תסך עלינו אתה בצל כנפיך, הסגירנו

נא בידי הרומים, ואל נא נפלה בידי האמגושים הפּראים!"

(גטין יז)

*

המהפכה ברומה פעּלה פּעולה עזה על ארץ ישראל; אור התורה החל לשקוע מטה מטה, ובדור השני להאמוראים חדלה יהודה, כמעט, להיות מרכז הדת והאמונה, ותשאר רק ארץ קדושה המלאה זכרונות ימי קדם וגאון העבר.

*

רבי אבהו מקסרין היה האחרון לגדולי העם בתקופה התלמודית בארץ ישראל. הוא היה יוצא ובא במערכות הממשלה, בדעתו היטב את השפה היונית. בעיניו ראה ובאזניו שמע את חרפּת בני עמו ובמר נפשו קרא:

“ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר – אלה אומות העולם, שהן יושבין בבתי טיאטראות וקרקיסאות, ומאחר שהן יושבין, אוכלין, שותין ומשתכרין, הם יושבים ומשיחין ומלעיגין בי; הם מכניסין את הגמל לתיאטראות שלהם ובגדי אבל עליו והם אומרים אלה לאלה: על מה זה מתאבל? והם אומרים: היהודים שומרי שביעית הם ואין להם מרק ואכלו התותים של זה והוא מתאבל עליהם”.

(מדרש תנחומא)

*

מי יגלה עפר מעיניך, אמורא חביב, וראית, כי חורפינו כבר אינם, ובני עמך המעונה עודם חיים וזוכרים את דבריך בכבוד ובהערצה.

*

אלף וחמש מאות שנה גדלה ארץ ישראל על ברכיה גבורי רוח, נביאים, מלכים, אנשי שם. ועכשיו, במאה הרביעית להדת החדשה והכנסיה הנוצרית היתה לגברת, פּשטה בת יהודה את עדיה ותפארתה ותמסרן לבבל אחותה, ושם הוסיפו מיסדי בית התלמוד אומץ וישכללו את הארמון הרוחני הזה, ויקימוהו איתן על מוסדי תורת משה לדור דורים. בעצם ימי המהפכה, זמן החליפות והתמורות, בעת המו גוים, מטו ממלכות, הופיע הרעיון בלב גדולי ישראל, כי עמם הוא עם נצחי בלי כל חליפה ותמורה, ויהי פתגמם לאמר:

"דור הולך ודור בא; מלכות נכנסת ומלכות יוצאת, וישראל

עומד לעולם, הוי: והארץ לעולם עומדת." (קהלת רבה א')

*

אחרי מות רב ושמואל, המאורות הגדולים, מיסדי המתיבתו הכבירות אשר בסורא ונהרדעא, הוקמו על מקומם רב הונא ורב יהודה. הראשון – בסורא, והשני יסד את הישיבה הגדולה בפומבדיתא, אחרי אשר נהרדעא נחרבה במות שמואל ירחינאי, על ידי חיל פּפּא בר נצר.

רב הונא היה עני בראשיתו, אחרי כן גדל ויעשר מאד. וכרוב עשרו כן היתה צדקתו ונדבת לבו, בכלכלו שמונה מאות תלמידיו.

ארבעים שנה עמד על משמרתו, ובמותו העלוהו לארץ ישראל, ויקברוהו על יד קבר רבי חייא ובניו.

*

רב יהודה הצטין עוד בימי עלומיו בשכלו החריף והשנון ומר שמואל קראהו בשם "שננא". במות רב הונא סרו אליו גם תלמידי מתי מחסיא ויהי לראש ולמורה לכל חכמי בבל שנתים ימים.

*

רב נחמן בר יעקב היה הצעיר בחכמי הדור ההוא. ראש הגולה לקחהו אחרי כבוד ויתן לו את ילתא בתו האלמנה לאשה וישימהו לראש כל הדיינים. ילתא היתה שואפת לכבוד ולגדולה, ותדרוש בחזקה, כי כל באי הבית יחלקו כבוד לה וישגרו לה כוס של ברכה. ועל האמורא המצוין עולא גערה ותחרפהו על מאנו למלא את משאלתה.

*

במתא מחסיא מלא רב חסדא את מקום רב הונא, ותחתיו קם רבה בר רב הונא. אחרי כן נעזבה הישיבה כחמשים שנה.

*

אחרי רב יהודה מלא מקומו רב הונא בר חייא. הוא היה איש עשיר ויצף את מושבות התלמידים זהב. אולם החכמים, בשמעם כי מוכס הנהו, הזהירוהו להניח מידו את המכס, ואם לא, אז יכריחוהו לעזוב משמרתו, כי המכס תועבה היא. הוא שמע בקולם וישאר על פקודתו.

*

אחרי רבה בר נחמני ורב יוסף העור מלאו אביי ורבא מקומם. אביי – בפומבדיתא, ורבא יסד לו ישיבה במחוזא.

גדולים ונכבדים מאד היו פעלי שני האמוראים הגדולים האלה. דרכי למודם נחלו למו שם עולם בשם "הויות דאביי ורבא".