ספור מקורי

יסודתו בדברי הימים, בזמן שבתאי צבי

הֵן יַעֲבִיר זָדוֹן כִּמְשׁוּגָה.

כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה.

(מעריב ליל יו"כ).

 

א.    🔗

נודד הייתי בימי חרפי, ולארצות רחוקות נשאוני רגלי, מדעת ושלא מדעת, ברצון וגם באונס – ואשר ראו עיני אף שמעו אזני אותה אספרה, אף אעידה לי עדים נאמנים, למען ידע דור יבוא, כי כל דברי אמת, ולא מלבי אני בודאם.

והדברים נפלאים מאד, וכמעט לא יֵאָמנו כי יסֻפרו!

אבי היה הרב מנשה בן ישראל, אחד החכמים¹ מנהלי עדת ישראל בעיר אמשטרדם המהֻללה. וכרוב חכמתו בתורה וקבלה כן רבה ידיעתו בהליכות עולם, כי למד מנעוריו לדבר ולכתוב בעשר לשונות, ודברים היו לו עם חכמי העמים, אשר בקשו קרבתו וישימו כבוד תהלתו² . ולו היו שני בנים, שם הבכור יוסף ושמי אני, בנו הצעיר – שמואל. מילדותנו למדנו תורה ודעת ולדבר כלשון עם ועם, וכאשר גדלנו שלחנו יחדו עירה לובלין אשר בממלכת פולין, את יוסף אחי – לדבר דבר בשמו עם הרבנים הגדולים היושבים בועד ארבע הארצות, ואותי – ללמוד תורה באחת הישיבות המהֻללות אשר בארץ ההיא. שם נקרה לנו בחור משכיל ושמו יהודה, בן הרב הגדול ר' יום טוב ליפמאן העליר לבית וואלירשטיין, הנודע לשם בחבורו “תוספות יום טוב”; ובעצת אביו נועדנו לנסוע יחדו עירה נעמירוב אשר ברוסיה המדינה, לקחת תורה מפי הרב המקובל ר' יחיאל בישיבתו הגדולה. אף נמצא לנו איש עשיר מיושבי עיר טשיגירין אשר במדינה ההיא, והוא נאות להרב ר' יום טוב לקחת אותנו עמו בשובו אל עירו, ומשם ישלחנו בכבוד לעיר נעמירוב, כי קרוב הוא להרב ר' יחיאל קרבת דודים, בקחתו בחור אחד ממשפחתו וישיבתו להיות חתן לבתו. ובכן נפרדתי מאחי הבכור ואסע עם יהודה חברי ועם העשיר ההוא יחדו. והוא הקים את דברו וישלחנו אחרי כן, אותי ואת יהודה, עירה נעמירוב.

הדבר היה בסוף ימי החרף בשנת ת"ח, היא השנה הנוראה אשר בה קשר בוגדן חמילניצקי קשר עם הקוזקים האוקרינים ועם שכניהם התתרים יושבי מדינת קרים, לעלות כשואה על הפולנים והיהודים ולהכרית מארץ זכרם. בסער קטב זה נִשאנו אני ויהודה רעי, סוערנו כמוץ מגרן, ננערנו כארבה, טֻלטלנו ממקום למקום ועינינו כלו בדמעות על הרג עמנו, כי באשר חללים שם היינו אנו; כל מיודעינו ומכירינו נספו מחרב היונה, הומתו או מתו מיתות משונות – אשר פרטיהן כלם כתבתי לזכרון במגלת ספר השמורה בידים אמונות – ואני ויהודה נפלנו בידי התתרים, אשר ספחונו אל יתר אחינו הנשארים מחרב אויב ויוליכונו שבי אל ארצם.

בתוך השבוים נמצא הגאון ר' אהרן, אשר נִצל מידי הקזקים בחרבן העיר טולטשין, ושני ילדי מורנו הקדוש ר' יחיאל, אשר הומת מות אכזרי בחרבן העיר נעמירוב, והם נער בן עשר שנים ונערה בת שבע. וכאשר הובאנו קרימה הפרידונו שובינו איש מרעהו. הילדים הובלו לבחצי-סיריי³, להציגם לפני החאן, מושל הארץ, אולי ימצא בהם חפץ לנפשו כאשר יגדלו. ואנכי והרב ר' אהרן נעצרנו עוד ימי מספר בעיר ער-כפוא⁴, כי הָחלינו מעצר רע ויגון. וכל יתר השבי הוּרדו אל ירכתי האניות העוברות דרך הים השחור אל חופי תוגרמה, למכרם שם לעבדים ולשפחות, או לקחת פדיון נפשם מאת אחינו הרחמנים יושבי הארץ ההיא. וכאשר שבנו לאיתננו נספחנו אל השבוים החדשים, הם שרידי אחינו אשר הובלו ממדינת רוסיה-הקטנה, ויחדו הוּרדנו גם אנו אל ירכתי האניות, אשר העבירונו בדרך זו העבירו את יהודה רעי וכל השבוים האֻמללים שלפנינו.

כחמשה שבועות עֻנינו בתחתית האניה, היינו חבושים בטמון כשוכני עפר, באין מעמד לרגלינו ובאין רוח לנשמת אפנו, סביבינו חשך עלטה, ובלבנו בלהות צלמות. למנות ימינו כן ידענו רק על פי האור הכהה הבוקע דרך הארֻבות הקטנות אשר בעברי האניה ממעל – זה אור שמש בגבורתו, הזורח לכל היקום ולא לנו! וגם האור הכהה נדעך ברוב הימים מפני הענן והערפל המכסה פני הים הזועף – כי היו ימי הגשמים, ירחי חשון וכסלו – ופעמים הרבה אפפונו משברי ים בהתרומם גליו מרוח סֹעה וסער, ומה רבו מכאובינו ממחלת הים אשר עברה על נפשנו ותגיענו עד שערי מות! אך באחרית מסענו הונח לנו כמעט, כי חדלו הסערות והגשם חלף עבר והאור הכהה הנשקף בעד החלונים היה לנו למשיב נפש – ופתאם צהלו שובינו, יחד נתנו קולם, כי הנה קרבו הגיעו אל מחוז חפצם.

בפקודת הרב החובל העלוּנו מתחתית האניה ויאסרונו בכבלים ויציגונו במערכה על המכסה ממעל. ולנגד עינינו נראתה העיר קונסטנטינופול, בירת ממלכת תוגרמה, היושבת בגני חמדה ומקֻננת בתמרים ועצי הדר, והיא מתנוססת בהדר גאונה, ברוב היכליה וארמנותיה, ברום מגדליה ותועפות מסגדיה, אשר ראשיהם הגבוהים והדקים לעב יגיעו. ולבב כלנו נע בין תקוה ופחד, כי פה הלא נדע קצנו ונראה אחריתנו, אם ימָצאו לנו גואלים מקרב אחינו לפדות בשלום נפשנו, או קונים מעמי הנכר לכבשנו לעבדות עולם!

כמעט נראה נס האניה התתרית על פני הבוספורוס, והנה נמלא החוף המוני אדם אשר מרחוק אלינו הביטו, אלינו התבוננו. אז נדברו איש אל רעהו בהדחקם יחדו, ומתנועות ידיהם ויצוריהם הכרנו ונדע, כי אחינו בני עמנו הם, ובָנו ישיחו ועל אדותינו יתוכָּחו. וכאשר עמדה האניה ותשלך עוגנה מנגד לחוף, ירדו אחדים מהם בסירת דוגה ויגיעו עד האניה ויעלו אליה. והרב החובל נגש אליהם, ויוציא מחיקו גליון כתוב ויתנהו על ידם – זו היתה רשימתנו, בה נכתבנו כלנו בשנותינו ושמותינו למשפחותינו ולבתי אבותינו. והאנשים העתיקו להם את הרשימה וכסף הפדיון הנדרש בעד כל אחד, איש לפי ערכו, וירבו דברים עם הרב החובל ברדתם אחריו אל התא, ואחר שבו ירדו אל הדוגה להודיע הדבר לאחיהם המחכים להם. שם שבו התוכחו יחדו, ואחר כן נפוצו מעל החוף, ולפני לכתם רמזו מרחוק, לחזק לבנו, כי עד מהרה ישובו אלינו – ותהי זאת נחמתנו.

כל היום רבצנו על המכסה בלב פג ונפש נמוגה. הוחלנו עד בוש, עד אשר נטו צללי ערב, אז שבו האנשים האחרים, מלאכי הפדות, אל האניה, ואחרי הרבותם דברים עם הרב החובל בתא מעונו, קרב עמם אלינו ויצול המלחים להסיר הכבלים מעל הרב ר' אהרן ומכל הזקנים והנשים השבוים עמנו, ולהורידם באניות השיט ולהביאם אל היבשה. הם נפדו על ידי אחיהם וילכו עמם למנוחות, ואנחנו נעזבנו לאנחות, נשארנו למעצבה, ויגדל הבכי בקרבנו, כי נכזבה תוחלתנו, אבדה תקותנו. אך האנשים ההם, שלוחי קהלת אחינו בקונסטנטינופול, בטרם יפרדו מעלינו נחמונו וידברו על לבנו, כי עוד ימָצאו גם לנו גואלים מרחוק, בהגיע האניה אל הערים האחרות אשר על חוף ימים; כי מפני כֹּבד מלחמה אשר קראה ממשלת ויניציאה על תוגרמה זה שלש שנים בגלל האי כרתים⁵, לא מצאו גדולי הסוחרים האירופאים מבטח להם בעיר הבירה, וילכו לשבת בערים האחרות, ועל כן ירד המסחר בקונסטנטינופול, ולרגליו מטה יד היהודים היושבים בה. ותחתיה הורם המסחר בערים ההן, והיהודים היושבים שם עשו חיל ויצליחו, ולא תקצר ידם איפוא מהושיע, והרב החובל היודע זאת, נכון לשמוע לעצתם ולעבור אל ים יון ולסור אל הערים ההן, למקומות אשר אחינו נחתִּים. אמנם לא מחמלתו עלינו יעשה זאת, כי אם מחפצו לבצוע בצע, בדעתו כי יֵקר פדיון נפשנו בידי היהודים ממחיר אשר יתנו לו הקונים זולתם.

בדברים האלה הרגיעו רוחנו כמעט, ונָשב לשבת יחיל ודומם, ולשים תקותנו באלהי צורנו, ומבטחנו באחים ההם, כי לא יעזבונו בקרב צרה, בהיות לאל ידם להצילנו.

עוד שבעת ימים נעצרנו למעצבה כאסירי כלא, ישבנו חשך וצלמות ותשבע ברעות נפשנו; אך תקותנו עודדה רוחנו, והיא שנתנה לנו כח לשאת את כל התלאה עד אשר ירחמנו אלהי ישענו ויגאל משחת חיינו. ביום השמיני בהיות הבקר נקראנו עוד הפעם לעלות אל מכסה האניה, והמלחים הוציאו במספר כלנו ויאסרונו שנית ויציגונו במשטר אל נכח פני העיר איזמיר (סמירנא) אשר על החוף המערבי באזיה הקטנה. החוף המה מאדם רב, ושפת הים מכֻסה באניות סוחר והמון כלי שיט, העוברים עבור ושוב. אזנינו חרשו מרוב לשונות, ומרחוק נשקפה לנו העיר כבמחזה, בכל בניניה ורחובותיה וגניה ופרדסיה, כי סובבת היא הר גבוה ותלול אשר על ראשו עומד מבצר עתיק ימים מאד נעלה. בפעם הזאת העלונו אל היבשה, העבירונו לרֹחב הרחוב הארוך המשתרע על פני החוף, ויוליכונו דרך מבואות קטנים וצרים עד הגיענו אל הבַּזר, הוא השוק הגדול אשר בין העיר התחתונה והעליונה. שם העמידונו במערכה, והמון אחינו לבושי מכלול ומדברים ספרדית סביב שתו עלינו עד בוא הרב החובל. אז קרבו אחדים מהם לנסות אליו דבר, ויסורו עמו אל אחד בתי המשתה. שם התמהמהו כשעה אחת, אשר ארכה לנו כשנים אין מספר, ואז יצאו אלינו שמחים וטובי לב. הרב החובל נתן אות ועבדיו הסירו הכבלים מעל כלנו ויפַתחו למוסרינו, ונכבדי אחינו חלקונו ביניהם ואחד מהם אחז בי להוליכני אל ביתו. ובשמעו אותי מדבר אליו כלשונו, שמח עלי מאד ויספר לי, כי כל קהל עדת אחינו פה הם מיוצאי ספרד ופורטוגאל, ככל יתר הקהלות אשר לאחינו בממלכת תוגרמה. מהם אשר נמלטו אליה בגלות החֵל שהיתה בשנת רנ“ב בגזרת פרננדו ואיזבלה מלכי ספרד, ומהם אשר לא יכלו מלט נפשם בראשית הימים, ויהי אנוסים על דת קדש – הם המה ה”מרֵנים", אשר שמרו בלבם אהבתם לאלהי צורם, וילמדו תורתו בסתר לבניהם אחריהם, ולמענה באו באש ובמים, נענו בכל מצרי שאול אשר מצאה להם האינקויזיציה באכזריות חמתה. עד אשר רחם ה' על שאריתם, ואחד אחד נמלטו מכף שואפיהם, ויתלקטו אל אחיהם בארץ הקדם. ויהי מספרם הולך וגדל, עד כי נבלעו בתוכם היהודים ילידי הארץ, בטלו ברוב אחיהם הספרדים והפורטיגיזים, ויאחזו בלשונם ומנהגיהם ולא נודע עוד כי באו אל קרבם.

עד כה וכה הגענו אל העיר העליונה, אל רבע היהודים אשר על יד רבע הארמיַנים מזרחה. ור' עובדיה פיניירו – שֵׁם גואלי ומגני – הביאני אל אחד חדריו ויסעדני ביין ופרי מגדים, ויפקידני על יד עבדיו. והם הביאוני אל חדר הרחצה ויסירו מעלי את בגדי הקרועים והצואים, וירחצוני למשעי ויסוכוני בשמן המור וילבישוני מחלצות בטעם בני הקדם. וכמו רוח חדשה נוססה בי, כי בצאתי משם הדוּר בלבושי החדשים, בשובי אל מיטיבי ואיש חסדי, אשר שמח לקראתי ויציגני לפני משה בנו הצעיר לימים ולפני רעיתו הכבוּדה, והם האירו אלי פניהם ויקרבוני כמו נגיד, כי הגיד להם אביהם מי ומה אני.

אבל שמחתנו על הגאולה ועל התמורה הופרה בראשיתה, כי עוד ביום ההוא עברה מחלה על נפשי, קֹר וחם אחזוני חליפות, ואחריתם באה קדחת ותלהטני כאש ותדכאני כחלל ותשפיתני לעפר מות. אך אדוני הבית הגדילו עלי חסדם ויכלכלו מחלתי בחמלה רבה ויחלימוני וירפאוני וישיבוני לאיתני. כשוב אלי רוחי ותבונתי, ראיתי עמל האיש משה, אשר לא מש ממטתי כל ימי חליי, ולבי נמלא תודה וברכה למושיעי זה כעל כל העמל אשר שבעה נפשו בגללי, שכם אחד על כלם.

כמעט עצרתי כח לעמוד על רגלי, הוליכני יום יום אל הגן אשר בחצר. שם הושיבני על יצוע רך בינות להדסים ופרחים נותני ריח; שם ישבנו ונשיח יחדו עד נטות צללי ערב. גם אביו ואשתו ואחדים מחבריו ומיודעיו התרועעו אתי לשעשע נפשי, ושנים מחבריו נודעו לי בשמותם: שם האחד יצחק שלוירה, ושם השני משה קלמארי, האחד ספרדי והשני איטלקי, מעיר ליוורנו, העיר אשר ממנה יצאו גם עובדיה ובנו, וזה כשנתים ימים באו לשבת באיזמיר.

 

ב.    🔗

העיר הזאת עתיקה בערי יון, כי נבנתה בראשית הימים, בטרם נֹאחזו שבטי היונים בארצותם למקומותם, ורבות חליפות וצבא היו לה, והרבה פעמים נהרסה מרגשת עמים וזוָעות ארץ, ובכל אלה לא נכחד קימה, כי התנערה תמיד מעפרה ותהי לסחר גוים. עד אשר באה בידי התוגרמים, ומפני גאון קונסטנטינופול, העיר הראשה, הגברת בסחר העולם, הלכה הלוך ודל, ויושביה קצרי יד רשו ורעבו, והיהודים שישבו בה היו רֻבם ככלם דיגים עניים או עובדי עבודת משא או מוכרי פרי האדמה הרזה. אך מאז פרצה המלחמה בין ויניציאה ותוגרמה עלתה העיר איזמיר על כל ערי ארץ הקדם, בעמדה על חוף איתן, הבטוח למעמד האניות, וגדולי הסוחרים, אשר באו מארצות המערב לשבת בקונסטנטינופול לרגלי מסחרם, העתיקו מקומם אליה, לשבת בטח ולערוב מערבם. אז הוטב גם ליהודים היושבים בה ורבים מהם עשו חיל ויצליחו, גם עשירי אחינו מארצות אחרות אוו אותה למושב להם, וכן עלתה במשך שנים אחדות וישב אליה כבודה מלפנים.

כאלה וכאלה ספרו לי האיש משה וביריו בשבתנו יחדו בגן. גם הזקן ר' עובדיה נלוה עמם להרחיב דעתי ולשעשע נפשי עד שוב אלי כחי, ואז שחרוני יחדו לספר להם את כל המוצאות אותי ואת אחינו בארץ הצפון, אשר אך שִׁמעה שמעו ואותה ואת העמים היושבים בה לא ידעו. ואנכי הגדתי להם מעט מעט את כל אשר ידעתי ואת כל התלאה אשר מצאה שם את אחינו בימים האלה; ספרתי להם את ההרג הרב אשר היה באוקריינה ואגפיה ואת חמת ה' אשר נתכה שם על עמנו, וכי עודנה נתכת גם עתה ומשתפכת כאש להבה על כל רחבי הארץ להכחיד אחינו ממנה. ובשמעם זאת מפי התנודדו כלם מאד. ואנכי זכרתי לעמנו את כל עֻנותו, ואעזוב עלי שיחי ואבך ואֹמר:

– הן עקדה אחת היתה לפני ה' ביד אברהם אבינו, ומלאך אלהים עצרהו משחיטת בנו, ובזכותה הבטיחהו ה' כי ברך יברכהו והרבה ירבה את זרעו – ועתה הנה עקדות אין מספר נעשות לזרעו בכל העולם, ומן השמים אין מעצור לשחיטתנו, וכל זכות לא תעמוד לנו מה', ודמינו כמים המוגרים!

– אות הוא לזמן הזה כי גאולתנו קרובה – ענה ר' עובדיה באמונת אֹמן – הצרות הגדולות בדורנו הן הנה “חבלי משיח”, שכן האותיות עולות בגימטריא ת"ח⁶. וכן אמרו חכמינו⁷: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו, שנאמר⁸ כי יבוא כנהר צר – רוח ה' נוססה בו, ובא לציון גואל.

– סמנים טובים כאלה וכאלה היו לעמנו משנות דור ודור! מאז חלו בו ידי הרומאים, ומי יודע עד כמה עוד! – השיבותי במרי שיחי – אכן על השנה הזאת נבאו רבים כי תהיה שנת גאולה וישועה, כי כן נמצא כתוב בזהר הקדוש על הפסוק: “בזאת יבוא אהרן אל הקדש”, ושָׁנוי בפסוק אחר: “זאת מנוחתי עדי עד”⁹. כי זאת בגימטריא ת"ח. אף אמנם הרבו אחינו בשנה הזאת לבוא אל הקדש – כי הערו למות נפשם ואת קדושים נמנו; כלם נתּנו למות אל ארץ תחתית וזאת מנוחתם עדי עד – ואותותינו לא ראינו וגאולתנו טרם תבוא!

ובדברי, זכרתי אמרות משוררנו הקדוש, ר' יהודה הלוי, אשר התאונן על זה שש מאות שנה מלפנינו, בשוררו על מר נפשו לאמר:

וְאָהֳלִי – בָמָה לְאָהֳלִיבָמָה. וְאָהֳלִיבָה – מַה תְּיַחֵל עוֹד וְכַמָּה?

אֵין מוֹפֵת וְאֵין אוֹת, וְאֵין חָזוֹת וּמַרְאוֹת

וְאִם אֶשְׁאַל לִרְאוֹת: מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת?

יַעֲנוּ נְבוּאוֹת: הִקְשֵׁיתָ לִשְׁאוֹל!

¹⁰

נשמחחו נא, אבי, בדבר טוב! – אמר משה ידידי אל עובדיה אביו,

– אל תשתוחח עוד עליך נפשך! – קרא עובדיה, בהיות חסדו עלי לנחמני – כי אמנם יש מופת ואות וחזות ומראות, יחדו יתנו עדיהם על קץ הפלאות כי קרב לבא. הן מסורת אבות בידינו, ש“אין ירושלים נבנית עד שיתכנסו כל הגליות”¹¹ . ועתה הנה נגלו עקבות עשרת שבטי ישראל האובדים בארץ אשור, וגם עקבות בני משה, החונים מעבר לנהר סמבטיון – והלא זה אות נאמן כי הגאולה קרובה!

הבטתי אליו בתמהון, כי לא האמנתי למשמע אזני.

ור' עבודיה הוציא מחיקו גליון גדול, אשר הגיע בימים ההם מהיושבים לפני ה' בירושלים, והוא מכתב כתוב וחתום בשם עשרה רבנים יושבי עיר הקדש, על דבר האגרת השלוחה אליהם מאת המלך העברי היושב על כסאו מעבר לנהר סמבטיון. והאגרת אמתית ונכונה, כי הביאה איש יקר ונאמן רוח, “החכם השלם, הדיין המצויין” כמהור"ר ברוך גד, שהלך בשליחותם לערי פרס ומדי. ואלה קורותיו הנפלאות אשר קרוהו בדרך ההיא:

הוא הרחיק ללכת בערבה עד אשר נטה מני דרך ויתע במדבר שָׁמם. והנה באו עליו שודדים ויבוזו את כל אשר לו, וגם את חמורו הרגו בחרב. ויתעב תהו לא דרך, ויחַיה את נפשו בעשבי השדה ובלֵח הנמצא בנקיקי הסלעים. ככה יעשה עשרה ימים. ביום האחד עשר עזבהו כחו מרעב ומצמא, ויפול לארץ וישאל את נפשו למות. והנה איש גבור חיל וגבה קומה עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו. ויחרד המשֻׁלח וישען בשארית כחו על זרועי ידיו ויתחזק לשבת. ואיש החיל שאלהו בלשון הקדש מאיזה עם הוא. כשמוע המשֻׁלח זאת ויפג לבו, ויען ויאמר: “עברי אנכי, ואת אלהי השמים אני ירא”.

– ומה עבודתך?

– “שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד!” – ענה המשֻׁלח, לאמר: לה' אלהי ישראל אני ואותו אעבודה.

כשמוע הגבור זאת שמח עליו מאד, ועוד גדלה עליצותו בשמעו מפיהו כי מחכמי ירושלים הוא, ויאכילהו ממזונו וישקהו מחמת מים אשר עמו, ויאמר לו: “אל תירא, אחי, כי עברי גם אני, משבט נפתלי. ועתה שבה לך פה ואנכי אלך ואבשר לאחי כי חכם ירושלמי ראו עיני”. ויניח לפניו מלחמו ומימיו ויפן ללכת. ויחל הירושלמי את פניו לתת לו ללכת עמו, כי ירא הוא להשאר על מקומו מפני השודדים והחיות הרעות. ויען הגבור ויאמר: “מקומי רחוק מאד ואתה עיף ויגע ולא תעצור כח ללכת אחרי. ואנכי לא ברגלי אעבורה, כי בקפיצת הדרך אגיע חיש קל אל מחוז חפצי”. ויכתוב לו שם משמות הקדש ויתנהו על צוארי המשֻׁלח ויאמר לו: “אל תירא מפחד שודדים, כי המקום הזה רחוק מבני אדם ואיש לא יעבור בו, וכל חית טרף אליך לא תגש כי השם אשר כתבתי לך ישמרך מכל רע עד שובי אליך”. זאת דבר האיש ויפן וילך, וכרגע נעלם מעיני הרב ואיננו עוד.

מקץ שלשת ימים שב אליו וימצאהו בריא אולם, ויאמר לו: “מהלך שלשה חדשים הלכתי בשלשת הימים האלה, ואעבור על כל השבטים ואספר להם את הרעות אשר מצאוכם ואקרא לפניהם את דברי הכתב, אשר נתת על ידי מאת אנשי הקדש, יושבי ירושלם, וידאגו כלם דאגה גדולה. גם הלכתי לבני משה אשר מעבר לנהר סמבטיון ואַראה להם את כתבך, ויבכו בכי גדול. וזאת האגרת אשר נתן לי מלכם, בה כתובים דברי שלום ואמת לאחינו היושבים לפני ה' בעיר הקדש, בירושלים”. וישאל הרב את הגבור לשמו, ויאמר לו: מלכיאל שמי. וילכו יחדו שלשת ימים במדבר הגדול והנורא, והם אוכלים ושותים “מעדני מלכים”, אשר הביא מלכיאל עמו. ביום הרביעי עמד האיש מלכת, ויאמר: “לא אוכל לעבור מזה והלאה, כי פה גבולנו. לך לשלום אל תירא, ובעוד שלשת ימים תבוא אל ארץ שנער. משם תאחז לבטח דרכך עד הגיעך לירושלים עיר הקדש. שמר לך את הקמיע אשר נתתי על צוארך בקדושה ובטהרה, והיית מֻצק ובטוח וכל רעה לא תאֻנה לך”. ויתן לו אֹכל וחמת מים קטנה וצרור זהב, וישקו איש את רעהו ויתפרדו איש מעל אחיו בבכי גדול. ומלכיאל התחזק ויקרא: "ה' צבאות יקבץ שה פזורת ישראל מארבע כנפות הארץ תוככי ירושלים, אמן!

ור' ברוך גד עשה כדבר מלכיאל, ויקם וילך ארצה שנער, ויסע ויעבור ממקום למקום, ולא הראה לאיש את אגרת המלך עד שובו בשלום ירושלימה. וישימנה לפני הרבנים, והם הסירו מעליה את החותם ויקראו את הדברים הכתובים בה ותחי רוחם. ויצפנו את האגרת עמם, ואת דבריה העתיקו וישלחום בסתר לאנשים יחידי סגולה, ראשי הקהלות הגדולות בישראל, למען דעת כי התשועה קרובה וזמן הגאולה לא עוד ירחק חק.

האגרת כתובה כתב אשורי בשם בני משה אשר מעבר לנהר סמבטיון, וערוכה לחכמינו שבירושלים ולכל בני הגולה הנחשבים על שבטי יהודה ובנימין. בה כתוב לאמר, כי הם תמיד בוכים ומתאבלים על חרבן הבית ועל אֹרך הגלות. וכמעט יקנאו בנו, בני יהודה ובנימין, אשר גם בהיותנו בגולה לא יבצר ממנו “לעלות ההרה, הר הקדש ירושלים”, ולשבת “על אדמת קדש, לפני השכינה”, כי כותל המערבי הלא נשאר קיים ו“שכינה לא זזה ממקומה”. ויהי היום ויבא אליהם איש ישמעאל מערי תוגרמה שנשבה מבני כושיים ונמכר לעבד לארבעת השבטים: דן נפתלי, גד ואשר. וכשמעם מפיהו את קורותינו, שלחוהו השבטים לבני משה ויספר גם להם את צרותינו בארצות גלותנו. וכשמעם הדברים ויתעצבו אל לבם, אבל לא ידעו אל נכון אם כנים דבריו. והנה הגיע אליהם הכתב אשר לקח מלכיאל מידי ר' ברוך גד המשֻׁלח, ובקראם דברי האגרת בכו מאד, והיום ההוא היה להם יום אֵבל ומספד תמרורים על הרעה אשר מצאתנו. אז הכירו חסד אֵל עמם, כי הלא הם בני חורין ויש להם מלכות לעצמם, והם יושבים בארצם לבטח, כי נהר סמבטיון סובב את גבולם, והוא נהר אבנים אשר כל ששת ימי המעשה הן נזרקות למעלה ברעם ורעש, כגלי ים בזעפו, וביום השביעי ישבות הנהר. ואז תלהט אש להבה סביבותיו מערב השבת עד מוצאי השבת, ואיש לא יוכל לעבור בו מפני האש הלוהטת. גם אחיהם בני ארבעת השבטים לא יכלו להגיע עדיהם, ומדי היות להם דבר נחוץ, הם באים ועומדים על שפת הנהר מזה ובני משה מעבר מזה ומדברים יחדו. ובכל מקומותיהם אין דבר טמא, וארצם טהורה מחיות ומשרצים ומזיקים, והם לובשים מחלצות ובגדי תפארה, שוכנים בבתים יפים ומגדלים נאים, ולהם כסף וזהב וכל מחמדי עין. בלילה לא ידרשו לאור נר, כי אור זרוע להם מאבניהם הטובות המזהירות שבעתים כאור הנר. וימי חייהם מאה ועשרים שנה, ואיש לא ימות בחיי אבותיו. ומספרם רב מאד, ארבעים מונים כיוצאי מצרים, והם “שומרי תורה ומצות, ואינם נשבעים מעודם בשם ה', וכל הנשבע בשמו ימות בקרב שלשה ימים ואבד מן העולם”. וכל משפטיהם “בארבע מיתות בית דין על פי הזקן הגדול היושב בבית הכנסת”. ובכל יום ויום הם שומעים בת קול מנהמת כיונה ומכרזת ואומרת: “אוי לאב שהגלה את בניו ואוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם!”

אחרית האגרת מלאה דברי נחומים ותקוה טובה, כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה אותם בקרוב, והם עומדים ומחכים רק לקץ, עד אשר יאמר ה' לאסורים: “צאו!” ולאשר בחשך: “הגלו!”, ופנה להם דרך לעבור גאולים, ובאו גם המה גם השבטים החונים על ידם, ובאו דברי הנביאים ככל אשר נבאו לנו מאז מעולם, ובאה לכלנו גאולת עולם!

האגרת נכתבה לפני שלש שנים, בשנת ת"ו, ועל החתום באו: “המלך אחיטוב בן עזריה, הנשיא יהוצדק בן עוזה, הזקן אוריאל בן אביאסף”¹² .

ככלותי לקרא הדברים עד תֻמם שמחתי שמחה גדולה. אחר כן קראתים שנית, ואשוב ואהפוך בם, והנה שאלות משאלות שונות עלו על לבבי ושמחתי הופרה. וידידַי הכירו מבוכתי בפני ויתמהו תמוה, כי הלא הדברים ברורים כשמש בצהרים, והם הובאו על ידי איש נאמן, ועדיו הם – עשרת הרבנים, מראשי חכמי ירושלים הנודעים לשם, ובתוכם גאונים ומקֻבלים אמתים, יודעי “חכמת האמת”, אשר לפניהם שוא ודבר כזה לא יבוא. ואנכי לא עצרתי ברוחי, ואומר להם, כי סגנון האגרת יעיר בי חשד, כי כתוב הוא בלשון חכמים, במלות השגורות על שפתי הלומדים, הירושלים – ומאין ידעו בני עשרת השבטים אשר הָגלו לפני חרבן הבית הראשון, לערבב בדבריהם מלות תלמודיות, שבהן השתמשו רבותינו שבבבל?

– על שאלתך זו יש להשיב – ענה פיניירו הצעיר – כי מקום שבתם הוא מהלך שלשת ימים מארץ שנער, ודרך בה הגיעה אליהם תורת חכמינו ההם.

על זה שחקתי במנוד ראש, ואען ואומר: “הן אני מטיל ספק באמתת האגרת, ואתה מביא לי ראיה מהדברים הכתובים בה!”

הדברים האלה הלא ידועים לנו מאז – ענה יצחק שלוירה – כי אותם נמצא בספר “אלדד הדני”, שחי כשבע מאות וששים וחמש שנה מלפנינו¹³, ושם נאמר בפירוש על אודות השבטים ההם, כי “יש עמהם מקרא ומשנה ותלמוד ואגדה”¹⁴.

– ומי יודע? – עַניתי – אולי בדה האיש אלדד הדברים מלבו, ור' ברוך גד לקח הדברים ממנו, לחזק האמונה בלבב אחינו ולחבב עליהם את חכמי ירושלים, אשר בשליחותם הלך לקבץ נדבות, ולהגדילם בפיהו, כי דבר להם עם עשרת השבטים ועם בני משה ומלכם אחיטוב בן עזריה.

– אם כה תדבר – אמר ר' עובדיה ופניו רעמו – הנך מטיל מום בקדשים, בחפאך על חכמי ירושלים דברים אשר לא כן. והלא הדבר ידוע לכל, ומסרת הוא בידינו מאבותינו. כי כן אמרו חכמינו¹⁵ על הפסוק: ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו¹⁶ – “אף על גב דבעא משה רחמי עלה דמלתא ובטלה, אפילו הכי אוקמה בזרעיה, שנאמר¹⁷: בני משה גרשום ואליעזר – ויהיו בני אליעזר רחביה הראש, ובני רחביה רבו למעלה, ותני רב יוסף: למעלה מששים רבוא”. וכן נמצא בתרגום יונתן בדבר ה' אל משה: נגד כל עמך אעשה נפלאות¹⁸ – “ברם מינך יפקון אוכלסין דצדיקין, קבל כל עמך אעבד פרישן להון, בזמן דיהוון בשביותא על נהרות בבל, ואסלקינון מתמן ואשרינון מן לגו דנהר סמבטיון”. ובמקום אחר¹⁹ נמצא: "לאמר לאסורים צאו – לאלה שנתונים בסמבטיון, ולאשר בחשך הגלו – לאלה שנתנו לפנים מסמבטיון. ועל הדברים האלה רמזו לנו אחינו בני משה בסוף האגרת, כי מחכים הם רק ליום אשר יאמר ה' לאסירים: “צאו!”, ולאשר בחשך: “הגלו!”.

– חלילה לי להטיל ספק בעצם הענין – השיבותי אני אמרי לו – כי כלנו מאמינים בקבוץ גליות, ועקבות עשרת השבטים נגלו גם בארץ החדשה על פי עדות איש אמונים אשר לא יכזב – הלא היא כתובה בספר כתב אבי הרב באמשטרדם²⁰. אבל האגרת אשר הביא ר' ברוך גד חידה היא בעיני, מפני דבריה הסותרים זה את זה. הן במקום אחד כתוב, כי גם איש משבטי ישראל החונים בקרבתם לא יוכל להגיע לבני משה, מפני הנהר המפריד ביניהם, כי גבול עולם שמהו ה' להם עד עת קץ, לא יעברוהו, – ואיזה דרך עבר אליהם האיש הישמעאלי, אשר לעבד נמכר לארבעת השבטים? ואיך המציא מלכיאל את כתב אנשי ירושלים לבני משה, ואיך הגיעה אגרת המלך אל ידו, לתת לר' ברוך גד? – זאת אחשבה לדעת ולא אוכל הבין.

– בדבר הכתבים נקל למצוא פשר דבר – ענה משה קלמארי – כי כן נמצא כתוב בספר אלדד הדני²¹, כי יש להם מין יונים, שבכנפיהן או ברגליהן הם קושרים אגרותיהם ושולחים אותן זה לזה – הן היונות הידועות בשם “רוגליות”²². ועל דבר הישמעאלי – מי יודע דבר לאט עמו? אולי זה אליהו הנביא שהתחפש בדמות איש ישמעאלי, כי הלא זה דרכו מאז, והרבה ספורים נמצא בתלמוד, שמדרך נביא צדקנו להתלבש בדמות בני אדם²³.

על הדבר הזה לא מצאתי מה להשיב, כי האמונה עומדת למעלה מן השֵּׂכל והתבונה, ועדותיה פלאות. ובכל זאת לא מצאתי מרגוע לנפשי, ואשוב ואשאל:

– ומה בכך כי נגלו עקבות אחינו הרחוקים, ושבתם בקצות ארץ ודרכם נסתרה ואלינו לא יגשו! הן מקומם הלא נדע מאז, כי מלבד אלדד הדני היו לנו עוד שני נוסעים ידועים לשם, ר' בנימין מטולידה ור' פתחיה מרגנשבורג, שהיו כארבע מאות ושלשים עד חמשים שנה מלפנינו, וגם הם הזכירו בספריהם²⁴ את שרידי השבטים ואת אחינו בני רכב היושבים מאחרי הרי חשך, ודבר גבורתם וחין ערכם. ומה בצע בכל אלה, אחרי דעתנו כי גבולות עולם שם להם ה', לא יעברו עד שיבוא המלך המשיח ויקבצם אליו²⁵. והמלך המשיח – מי יודע את עתו? כמה יובלות שנים עוד יעברון עד בוא עת הרצון, הזמן אשר אליו ניחל מדור לדור!

כדברי זאת הביטו כלם איש אל רעהו. ור' עובדיה קם ממקומו ויגש אלי ויאמר: “הן קבלה היא בידנו, כי בכל דור ודור הקב”ה שולח ניצוץ משיח, שאם נזכה, יגאלנו²⁶ – והנצוץ הזה הנה התגלה בתוכנו, ובו נבטח כי יהיה לאור עולם, אם יהיה הדור ראוי לכך".

– וכבר נגה עלינו אורו ובו נאמין ובישועתו נבטח! – קרא אלי משה בנו, ופניו נהרו בדברו בו.

ואנכי השתוממתי לדברים, כי לא הבינותים.

אז קמו חברי וילכו הצדה ויתלחשו יחדו. ואחר נגש משה אלי ויקרא בחרדת קדש, לאמר:

– לכן השבעה לנו באלהים, אם תגלה שמץ דבר מכל אשר נגיד לך! השבעה לנו בנשמתך ובחלקך לחיי העולם הבא, כי תשמור סודנו לכסותו מכל אדם עד עת מצוא!

– אנכי אשבע! – קראתי, בתקעי להם כפי, ולבי הולם פעם.

– עתה אחינו אתה, ולא נכסה עוד ממך דבר. דע לך, כי הנצוץ ההוא היה לאור גדול, שהתלבש בדמות אדם החי פה בתוכנו, ואותו תראה בעיניך כשוב אליך כחך, אז תכירהו גם אתה בסימניו.

– ומה הם הסמנים, שעל פיהם יֻכּר, כי הוא העתיד להיות מלכנו ומושיענו?

– הסימן האחד הוא, כי נולד בתשעה באב, ביום החרבן²⁷ שהוא יום הֻלדת הגואל המשיח²⁸. והסימן השני הוא הריח הנעים העולה מבשרו²⁹. זה הוא “ריחא עילאה”, כאמור בזוהר הקדוש³⁰ על הפסוק: וירח את ריח בגדיו – “תא חזי: וירח את ריח הבגדים לא כתיב אלא ריח בגדיו, כמה דאת אמר: עוטה אור כשלמה… כריח שדה אשר ברכו ה' – דא שדה דתפוחים, שדה דאבהן עילאין”. הריח הזה הוא העתיד לעלות מגופו של מלך המשיח, ככתוב על פסוק ואתה תחזה³¹: “מלכא משיחא – בריחא”.

– ובמה נתגלה כח? – הוספתי לשאול בהשתוממות לבבי.

– כחו עוד לא נתגלה בעולם. אולם לא בכח אדם יגבר, כי אם בכח נסתר על פי הקבלה המעשית, שיסודתה בצרופי אותיות העולים מראשי תיבות וגמטריאות שבתורה, והם שמות הקדש, שעל ידם יוכל להשביע את הכחות העליונים, לשַנות סדרי הטבע ולעשות הכל כחפצו, – וזו כחו לאלהיו.

– הקבלה המעשית לא חדשה היא עמנו – עניתי – וכבר הורה אבי הרב מה רב כחה. אך בחכמתו הואיל באר ענינה, כי “מי שישתמש בה ברצונו של מקום הוא אהוב למעלה ונחמד למטה וחפץ ה' בידו יצלח. אבל מי שמשתמש בה לדעת עצמו, נכרת בחצי ימיו ונופל ביד שונאיו וסופו שיחתום ברעה”³². ובזה השיב על דברי המתנגדים לרעה הזאת, השואלים לאמר: אם יש כח וגדולה לשמות הקדש, מדוע לא נזכיר בשם אל חי להביא קץ לגלותנו ולתת עמֵנו עליון על כל גויי הארץ? – כי אמנם הכל תלוי ברצון האל, כמו שכתוב³³ : אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה‘³⁴. אף אמנם נסו אחדים מבחירי עמנו בזמנים שונים להביא את הגאולה ולא עלתה בידם. ומי זה יערבנו לטובה, כי הנה הגיעה עת רצון לה’ לעשות חסד למשיחו ולפקדנו בישועתו?

– עת הרצון כבר באה כמאה שנה לפנינו – ענה ר' עובדיה – זאת הכירו רבים מגדולינו, על כן התאמץ רבנו יעקב בירב בראש חמשה ועשרים רבנים לחדש דבר הסמיכה בארץ הקדש, בהיות מסרת בידיהם, שאין בן דוד בא עד שיהיה בית דין הגדול קבוע בארץ ישראל. אך שאר רבני הדור לא הסכימו לו, ויפרו עצתו ויקלקלו מחשבתו³⁵ . אחריו קם האר"י שבחבורה, רבנו יצחק לוריא אשכנזי, שהיה לאל ידו לקרב את הקץ על ידי הקבלה המעשית. הוא ידע, “שיחת דקלים ועופות ושיחת מלאכי השרת ובהמות וחיות ושקצים ורמשים”; הוא ידע “סוד הגלגול ותקון העולם ומכיר בפרצופו של אדם איזה נשמה יש לו, ויהי הולך במדבריות ללמוד תורה ולשתף עצמו עם השכינה היושבת בגלות”. גם נכרו בו אותות המשיח, כי “היה ריח גן עדן עולה משלחנו”³⁶. הוא חשב את הקץ כי בא בימיו, במלאת אלף ות"ק שנה לגלותנו³⁷, ולולא שוטים שקלקלו, אזי נתאמת חשבונו וגאולתנו באה!

– ומי הם השוטים שקלקלו? – שאלתי במגנת לב.

– הם היו תלמידיו בעצמם. פעם אחת, בערב שבת סמוך לחשכה, יצא האר"י עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש בגד לבן כדרכו, ובשוררו את המזמורים הקבועים לקבלת השבת, אמר פתאם לתלמידיו: “הבה, לכו אחרי ונעשה השבת בירושלים!” וירושלים רחוקה מצפת יותר מעשרים וחמש פרסה. והנה חלק לב התלמידים; אלה ענו: “הנו רבנו ללכת עמך!” אבל אחדים אמרו, “נלכה ראשונה לבתינו להודיע זאת לנשינו”. אז חרד הרב חרדה גדולה ויספוק את כפיו ויקרא: “אוי לנו שלא היתה בנו זכות להגאל! אלו עניתם פה אחד כי רוצים אתם ללכת בשמחה – היינו נגאלים!”³⁸ .

שמעתי הדבר וארגז תחתי, ויצר לי מאד על השוטים שקלקלו מבלי דעת. כי אמנם לא נמצא בדורותינו איש מלומד בנסים כהאר“י הקדוש. אך בהשיבי אל לבי ראיתי ונוכחתי, כי גם זאת מעם ה' יצאה. ואם באיש קדוש כהאר”י לא בחר ה' להביא גאולתנו על ידו, איך ישאני לבבי להאמין באיש המופת אשר בחרו האנשים האלה לשום מבטחם בו? – ואשוב ואען לאמר:

– על דבר הקץ ידעתי גם אני כי הוא קרוב לבוא, כי כן אמר גם אבי הצדיק באמונתו: “אף שאין אנו יכולים לברר זמן הגאולה, על כל פנים נשפוט שתהיה בזמן קרוב, באשר אנו רואים הרבה סימנים ממנה”³⁹. אבל אשר קרוב הוא בחיי העם כֻּלו, מי יודע כמה רחוק הוא בחיינו אנו! מי זה לידנו יתקע, כי בוא תבוא גאולת עמנו בדורנו זה ולא בדור שיבוא אחרינו? ומה הבטחון אשר בטחתם באיש היושב אתכם פה בעיר הזאת, כי זה הוא הגואל האמתי, הוא ולא אחר?

– הדברים נראים לעין – ענה משה פיניירו – אותם יכירו וידעו הכל, חוץ מאלה אשר טחו עיניהם מראות נכוחה. כי אחרי האר“י ז”ל קם תלמידו הגדול והקדוש ר' חיים ויטאל. והדבר ברור כשמש, שגאולת ישראל היתה תלויה בו, לא היה דורו ראוי לכך – כי נמצאו לו מתנגדים, אשר לא שמעו בקולו ותוכחתו נאץ לבם⁴⁰. אך בין כה וכה נתחלפו הזמנים, כי זמנם של האר“י ורח”ו היה חול בערך זמננו זה שהוא ערב שבת, כידוע. ואתה הלא תדע דבר חכמינו⁴¹ על הפסוק⁴²: אני ה' בעתה אחישנה – “זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה”. והנה לפנינו היתה הגאולה יכולה לבוא בבחינת “אחישנה”, ועתה הוא מוכרחת לבוא בבחינת “בעתה”, ואף אם ירבו המתנגדים, לא יוכלו עוד לעכב את הגאולה⁴³. ואדוננו שבתי צבי הוא האיש אשר בחר ה' לסגולתו, כי עוד לא קם בישראל איש קדוש כמוהו. הן הוא גבר במבחר עלומיו, כי ימי שנותיו כעת – רק עשרים ושתים שנה, והוא נוהג בפרישות שכם אחד על כל אלה שהיו לפניו. כבר השיאו לו שתי נשים מבנות עשירי העיר, והוא לא קרב אליהן ויגרשן זו אחר זו – כי על פי הסוד לא מצא נשמותיהן מסוגלות להתדבק בנשמתו. בבית אביו העשיר לא יחסר לו כל, והוא מחסר נפשו מטובה, בורח מכל תענוגי עולם ויושב כל הימים בודד בחדרו, בשקדו על למודו בחכמת הנסתר, ומענה נפשו בצומות וסגופים, ומרבה בטבילות אף בימי החורף, ובכל זאת הוא בריא אולם, יפה תאר ואיש חמודות מאין כמוהו. גם קולו ערב ומדברו נאוה, ומי שלא שמע שירותיו, אשר הוא שר בחרדת קדש, לא טעם נעימות הזמרה מימיו!

– הנה זכרת, ידידי, את אביו העשיר – נכנס משה קלמארי בדבריו – וכל העֹשר אשר לאביו הלא בזכותו בא אליו, כי ברך ה' אותו לרגלו. הן עני ואביון היה מרדכי אביו מעודו, מכירת ירקות וביצים ועופות היתה מחיתו הדלה, ובצר ומצוק כלכל נפשות ביתו, ופתאם נתן ה' את חנו בעיני אנשים נכרים, סוחרים אנגלים שבאו מעיר הבירה לשבת בעיר הזאת, והם בחרו בו וישימוהו לאיש הבינים בכל סחרם ואתננם, ומהם התעשר וימצא הון לו כיום הזה!

– אמנם כן הוא – מלא יצחק שלוירא אחריו – האיש מרדכי הולך וגדול, ובעל הנס הזה מכיר בנסו ומאמין באמונה שלמה, כי בזכות שבתאי בנו עשה חיל ויצליח.

– ואני מאמין באמונה שלמה כי בזכותו הצליחה העיר כֻּלה! – קרא ר' עובדיה – ומאת ה' היתה זאת, כי קראה ויניציאה מלחמה על תוגרמה, למען יסגרו שערי קונסטנטינופול וירשה איזמיר מקומה בסחר הארצות.

– האמונה! – קרא משה בנו – הלא רק בה הברכות באות לעולם, ככתוב: “איש אמונות רב ברכות”, ובה יחזק משיח צדקנו, ככתוב: “והאמונה אזור חלציו”. אכן לא לחנם נקראה משפחת גואלנו בשם “צבי " כי אותיותיו עולות מראשי התבות וצדיק באמונתו יחיה. וזה שם הגואל האמתי, כרמוז בהכתוב: “דומה דודי לצבי – הנה זה עומד אחר כתלנו” – וראו זה פלא: כי דומה הוא בשמו שבתי צבי לשם שדי במלואו: שי”ן, דל“ת, יו”ד, כי מספרם אחד, בגימטריא שמונה מאות וארבעה עשר⁴⁴.

בדברים האלה עוררו רוחי, הבינו לבבי להאמין באיש המופת כמוהם. רק עוד שאלה אחת נשארה לי, אותה בקשתי מאתם להגיד לי, היש להם אות כי ממשפחת בית דוד הוא?

– אמנם נעלמה מולדתו – ענוני – וגם הדבר הזה הוא לנו לאות נאמן, כי משרש ישי מוצאו, כי כן נאמר במלך המשיח⁴⁵: “הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח”, וכן דעת הרמב“ם ז”ל: כי “יעמוד איש שלא נודע קודם הֵראותו, והאותות והמופתים שירָאו על ידו הן הן הראיות על אמתת יחוסו”⁴⁶.

התשובה הזאת ישרה בעיני מאד, כי הלא מבשרי אחזה זאת: הן חטר אני מצד אמי מגזע האברבנאל, שהיה “משרש ישי בית הלחמי, ממשפחת בית דוד”⁴⁷, ואני נקרא על שם משפחת אבי “בן-ישראל”, ואבי קורא לי “סואירו”, על שם משפחת אמי⁴⁸ – כי הרבה שנוים יבואו בשמות האבות, בהתחתן צאצאיהם במשפחות האחרות – ואם אמת בפי ידידי אלה, כי האיש שבתי צבי הוא הגואל המושיע, הלא עצמי ובשרי הוא, כי מוצא אחד לשנינו ואין קרוב וגואל לי פה יותר ממנו! – ואחל את פני משה המדבר בי, למלא דברו ולהוליכני אל איש המופת ולהציגני לפניו, אולי אזכה גם אני לדעת דרכו בקדש ולהביט נפלאות מתורתו.

הלא אמרתי לך כי תראהו בעיניך בשוב אליך רוחך – ענני – חכה עוד ימים אחדים, וכאשר תשוב לאיתנך אנהגך אביאך אליו, והתבונן אל שרש נשמתך, וגלה סוד גלגולך ומה הנפש הצרורה בך בחייך. ואם תמצא חן בעיניו, ונתן לך מהלכים בין העומדים לפניו, והראך את כבודו ואת גדלו, וידעתהו כמונו.

– מה יקר לי חסדכם, אדוני! – קראתי אל ר' עובדיה ואל משה בנו – כי הייתם בגואלי נפשי זה פעמים: מיד צר בשביָתי ומיד שאול בחלותי. לכן יגדל נא חסדכם עוד הפעם הזאת, והקדמתם להביאני אל גואלנו הכללי. כי הנה שבתי לאיתני וכחי חדש עמדי, ולא יכבד ממני לשאת כל משא נפש וכל-רגשת לבב. הראוני נא את איש המופת עוד ביום מחר כי יבוא, וחדשתם בקרבי רוח נכון, ותברככם נפשי!

– הדבר הזה לא יתכן – ענני הזקן – כי בטרם תזכה לראות הוד קדושתו ולדבקה בו, עליך לצום צומות ולטהר בטבילות הרבה, כמספר אשר יגזר עליך.

– אך זאת נעשה לך – אמר משה בנו – כי עוד ביום מחר נדבר בך בהיותנו עמו, ודבר מה יגיד והודענו לך.

– לוּ יהי כדבריכם! – עניתי בתודה. ובדברים האלה שבנו הביתה, כי רד היום מאד ואד העולה מן הים כסה פני הכל. ובטרם נפָרד איש מרעהו גמרנו אֹמר, כי משה פיניירו יתבודד ויצום ביום הבא, כי כן יעשה כל אחד מהם בהכינו נפשו לראות פני מורם הקדוש, ומשה קלמארי יבוא אלי בהיות הבקר ויקחני עמו, להראות לי את העיר ואנשיה. כי כחולם הייתי אז בבואי שעריה, ראיתיה ראֹה ולא ידעתי נפשי.

 

ג.    🔗

מאז שבה אלי רוחי, בקומי מחליי, החילותי להכיר ולדעת מה צדקו חכמינו באמרם: “אינה דומה שמיעה לראיה”. כי אמנם למשמע אזני נדמה לי כמו הוּשבתי אל ארץ מולדתי, ולמראה עיני נוכחתי לדעת כי רחוק אני ממנה, כרחוק מזרח ממערב. הנה אנשי חסדי וכל הבאים אל ביתם מדברים ספרדית כאחינו בהולאנדיה – ומה נפלאו בלבושיהם אשר הם לובשים בטעם המחמדים מושלי הארץ הזאת! הנה צניף רחב חבוש לראשם, מכנסיהם קצרים עד מאחרי הברכים ורחבים די הכיל כל בטן מלאה, אזור רחב על מתניהם ומעיל ארוך ורחב כמעטפה על בגדיהם ממעל. ההרחבה הזאת אשר הם נותנים לגופם היא לאות ולעדה, כי פה מצאו גם לנפשם הרוָחה. וראה זה פלא: כי עמנו, עם קשה ערף. לא על נקלה יעזוב דרכו אשר אליה הסכין. עוד היום הנהו מדבר ספרדית, בלשון העם אשר הרבה ענותו עד גרשו אותו כלה מקרבו – כי נקדשה בעיניו מרוב ימים, אחרי השכח מפיהו לשון קדשו, שבה דברו אבותיו ונביאיו משנות קדם – ואיככה עזב עד מהרה את התלבֹּשת הספרדית, שגם אליה הסכין משנות דור ודור? אמנם לא לחנם נתן פה היתרון לתלבשת בני הקדם, כי הלא גם הוא מוצאו מקדם; אותה נשא עליו בעודנו יושב על אדמתו, ומשֶׁלו השיב לו כשובו אל הארץ הזאת. ומי יתן ויאָמנו הדברים אשר שמעו אזני פה, וראו עיני את ישועת אלהינו, בשוב עַמי אל מנוחתו, בארץ מולדתו ונחלתו!

גם במעונם בבית אך זרות ראיתי: חלונותיו רבים, אך לוחות זכוכית אין להם, כי אם שבכות עץ וברזל עבות ותכופות מעשה רשת. בכל החדרים אין כסאות למושב, כי אם מצעות וכרים; עליהם ירבצו כלם בקפלם רגליהם תחתיהם. גם תנורים אין להם להשיק בקָרה, כי אם ספסלים מרֻבעים ועליהם מחבות נחושת, לשים בהן גחלים לוחשות והיו לחמם. גם מאכליהם שונים הם ברֻבם מן המאכלים אשר בארצות המערב, וכל הליכות חייהם כמו זר נחשבו לי בראשונה, כי לא הסכנתי להן מעודי אך זה דבר טוב מצאתי אתם: כי בכל בית הגון יש חדר אחד ובו אגן מים גדול, די התרחץ בו דבר יום ביומו. בזה למדו אחינו אל דרך המחמדים, אשר הרחיצה היא להם אחד מעיקרי דתם, והחרדים שבאחינו הכשירו את המקום גם לטבילה, אשר מימי האר"י והלאה היתה לאחד התנאים, המכשירים את האיש היהודי להתקדש ולהיות קדש, וכל המרבה לטבול הרי זה משֻׁבח.

אבל עוד יותר השתוממתי בצאתי ביום המחרת עם משה קלמארי, לראות את העיר ויושביה. כי נדמה לי כמו הובאתי אל עולם אחר, המשֻׁנה בכֹל מן העולם אשר חזו עיני עד כה. בתי העיר שפלים, ואף הגבוהים שבהם לא יכילו יותר משתי קומות: בית אבנים מתחת ועלית עץ עליה ממעל. הגגות רחבים ובולטים החוצה כאמה ויותר מסביב לבנין. בינות לבתים גני פרחים נפלאים, אשר לא ראיתי כמוהם ליופי. הרחובות עקומים וצרים, די הכיל רק רוכב אחד או עגלה אחת. ברבע המחמדים שקט ודומיה שאננה, וברבעי היהודים והיונים גדל השאון והמהומה מהמוני אדם המתרוצצים בהם למכביר. ומכלם הכי נפלא מראה ה“בַּזר”, הוא השוק הגדול אשר באחת מפנותיו עמדתי בתוך יתר השבוים עד בוא אלי גואלי ויפדוני. כחולם הייתי בעמדי שם בראשונה, וכחוזה מחזה קסם הייתי גם אחרי כן ולא האמנתי למראה עיני. כי נהפך על המקום הזה שפע ימים ואוצרות כל אפסי ארץ, תוצאות יון ותוגרמה וארם וערב וסוריה ופרס ונאות המדבר והמדינות הרחוקות, מהודו ועד כוש ומחוף ארץ סינים אשר לים הגדול עד חפי ספרד ופורטוגאל אשר לים האטלנטי. כל טפוסי בני האדם, מהאירופאים הלבנים ועד המַלֵאים הצהובים ועד הכושים השחורים, כלם יחד נקבצו באו שמה לסחור מסחרם ולערוב מערבם. מרוב לשונות עמי לועז נדמה לי כמו עומדות רגלי בבקעת שנער, בזמן ההפלגה. ובהתבונני אליהם האמנתי לראות לפני את המראה אשר ראה הנביא בן בוזי בעיר צור המעטירה⁴⁹ . ומכלם הכי ירב שאון היונים, הסוחרים והתגרנים, שהם תושבי העיר והמדינה וידם שלוחה בכל, מבתי המלון והמשתה ועד בתי האסמים והאוצרות. על כל מדרך כף רגל נראה עקבות העם הקדמוני הזה ואמונת אבותיו מלפנים. פה שרידי אולמים, טורי עמודי שיש מעשה חרשי קדם; שם שארית היכל עתיק בכל יפי הגִזרה והבניה שהיה להם בראשית הימים. כל בתי משושם נקראו על שמות האלילים והאלילות, אשר אותם עבדו אבותיהם בדורות ההם, ותמונותיהם הלא הן משוחות בששר על שלטיהם, בכל המחזה אשר חזו להם אבותיהם בהשתחותם למעשי ידיהם. התמונות יפות למראה, אבל העם המתהלל באלילי אבותיו מה שנה מהם במראהו! יקר למצוא איש או אשה מבני היונים דומים במראיהם לאבותיהם הקדמונים, ככל הנראה בפסיליהם והנמצא בספריהם. לרֻבם ראש סגלגל, חטם עב ומעֻקל, אזנים זקופות, רגלים עבות וידים עקומות⁵⁰ . כי בעמי הקדם התבוללו, ויפיפותו של יפת אבדה באהלי אחיו, שבהם התערב מאז ועד הנה. רק ירשה אחת נשארה להם מאבותיהם לנחלת עולם – היא השנאה לבני שם והעשק והתרמית במסחרם ובכל משלח ידם. ובשמעי עלילותיהם ובהתבונני אל מעשיהם, חשבתי עם לבבי: הן זה העם המר והנמהר נשאר על מקומו ובגוים עוד יתחשב, ועמי האמלל גלה מארצו והוא נודד בלאמים! – הלעולמים יזנח ה'? העד נצח יהיה נקי אובד?

בתוך שאון הסוחרים, נאקת החמורים, מצלות הפעמונים בצוארי הגמלים וצעקות הרוכלים ונושאי הסלים המוכרים צרכי אוכל נפש, נשמעו קולות ממרום, קריאות אנשים מראשי מגדלים אשר שיאם לעב יגיע. נשאתי עיני אל הקורא הקרוב, הקורא מן המעקה אשר באמצע המגדל, והנה ראשי אצבעותיו שומים מאחרי אזניו, וכפות ידיו ערוכות אל פתחי פיהו, בקראו לארבע רוחות השמים קול גדול ולא יסף. ואשאל את חברי, מי המה ומה קול הקריאה אשר ישמיעו?

– הם ה“מואִיצים”⁵¹ הקוראים לעם לאמר: “יש רק אל אחד ומחמד נביאו! בואו להתפלל! בואו להתרחץ!” – וככה הם עושים חמש פעמים דבר יום ביומו.

כהרימי עיני ראיתי יער עצי הברושים אשר בגובה ההר ממעל לעיר ההומיה הזאת, ובראשו חומה גבוהה ובצורה בשמים.

– זה מבצר עתיק ימים מאד – אמר לי חברי – אשר נבנה פעם אחת מחרבותיו, בהיות להגינואים יד ושם בממלכה הביצנטית⁵², אך שב ונהרס מרוב ימים, ולממלכת תוגרמה אין חפץ בו עוד. בראשונה בחר בו אדוננו שבתי צבי להתבודד בו ולתקן נפשו על פי דרכו. אך זה מקרוב נמצא לו מקום אחר טוב ממנו, היא המערה אשר על יד הנחל מיליס, הנקראה בשם “מערת הומירוס”.

זכרתי כי איזמיר היא אחת משבע הערים אשר התימרו בכבוד המשורר הקדמון הזה, בהתפאר כל אחת מהן כי בה נולד. אך נפלאתי לשמוע כי בה יש מערה הנקראת על שמו. ואשאל את חברי להגיד לי פשר דבר.

– על המערה הזאת אומרים, כי בה בחר הומירוס לשבתו ובה שר את שיריו הנודעים לשם ולתהלה בכל עמי הארץ.

– אם כן הלא טמאה היא, כי השירים נכתבו לכבוד האלילים ודינם לשרפה⁵³ . ועוד יש אומרים כי נחשבים הם בספרים החיצונים והקורא בהם אין לו חלק לעולם הבא⁵⁴ – ואיך בחר בה איש האלהים לשבתו? מה לכהן בבית הקברות?

– את אשר לא ידעת אבינך – ענני – הן ידוע הוא על פי הקבלה, “כי בחטא אדם הראשון נתערבו מדות הטוב והרע, עד שבכל אחת יש חלק מהשנית, וזהו סוד “קלקול העולם”, ואין הגאולה באה עד שיוציא המשיח את נצוצות הקדושה מן הקלִפות אשר בלעום וישיבם אל מקומם הקדוש. ואז תתחדש ההשפעה העליונה ויתמלא העולם מהאור הגנוז, וזהו סוד “תקון העולם”, כי בהיות הצדיק במקום ידוע, אותו המקום מתקדש על ידו”⁵⁵.

– ומה התקונים אשר הוא עושה? ואיך יעלה בידו להוציא את הנצוצות מתוך הקלפות! מי יתן טהור מטמא?

– התקונים שונים הם למיניהם, ומקורם בהזדככות הנפש על ידי ענויי הגוף, עד שיגיע האדם למדרגה גבוהה למעלה ממלאכי השרת. אך מלבד אלה יש עוד סגלה אחת להפוך טומאה לטהרה, והיא בסוד האהבה. כי מאז הכירו עובדי האלילים את כחה הרב והשפעתה בישוב העולם, וישגו בה, ויעשו לה כוָנים. לעמת זה נמצאה אהבה עליונה, המרֻמזה בספר “שיר השירים”, זו האהבה שבין כנסת ישראל לאבינו שבשמים וסוד יחוד השכינה עם הקב“ה, ועל כן אמרו חכמינו, כי הספר הזה הוא קדש קדשים⁵⁶. שירי אהבה כאלה כתב האריז”ל בלשון ארמית, כמו זמר “אתקינו סעודתא” לליל שבת. מטעמים כאלה עשה גם הרב ר' ישראל נגארה, שהיה מורה צדק לקהלת ישראל בעיר עזה, והאר"י הקדוש הכיר קדושתם ויאמר עליהם, כי הם משמחים אלהים ואדם ומקובלים לפני ה'⁵⁷. ובעיניו ראה רבבות מלאכים עולים ויורדים בביתו בליל השבת לשמוע אל הרנה ולהשתעשע בשיריו “כבמזמוטי חתן וכלה”⁵⁸. ומה נחמדו השירים האלה בהשמעם מפי אדוננו וקדושנו, אשר בקולו הנעים יקח נפשות⁵⁹, ובסערת רגשותיו ישאנו אל עָל, וירוממנו גבהי שחקים. בדרך המשורר הזה אחז, לשיר גם את שירי האהבה הרגילים על שפתי עם לועז, בהיות כונתו לשם שמים. ובזה יוציא יקר מזולל, ימשוך אליו את הנצוצות הכמוסים בהם, יתנם בכלי טהור והיו קדש. הידעת את השיר הלועזי הנקרא על שם “מרגריטה”?

– ידעתי ראשיתו – עניתי – הלא הוא:

– ומה תאמר על זה, בשמעך המלות הראשונות נשמעות כהברתן גם בלשוננו, והן על דבר מושג האלהות, בחכמת הסוד, בדרך הקבלה:

"לא באלהא מרגליתא בפום דכל בר חי,

כי אם בפום רבנו, הוא שמעון בן יוחאי"⁶¹

כן נהפך שיר חול בפינו והנה הוא קדש קדשים!

ואנכי הואלתי להשיבהו, כי יש בגדולינו מערערים על זה ואומרים, כי פגול הוא לא ירצה⁶², ופתאם הקשיבו אזני קול זמירות, נגינת עצב אשר לקחה לבבי. ואפן הצדה ואראה והנה איש דל ורזה, ערום עד החלצים ועורו שחר מעליו, ידיו אוחזות במעדר, בעבדו בגן ירק, ורגליו אסורות בכבל ברזל, ובקול יוצא מלב נשבר הנהו שר שירה בלשון אוקריינא, לאמר:

קוֹרֵא דָגָר, קוֹרֵא בָרָמָה הֵעִיר שַׁחַר בַּמִּזְרָח שָׁמָּה,

וַיִבְכּוּ בָכֹה הַבַּחוּרִים, הַגִּבּוֹרִים, בְּנֵי הַנְּעוּרִים,

בְּבוֹר שִׁבְיָם הִתְיַפָּחוּ. אֶל גּוֹרָלָם מַר צָרָחוּ⁶³.

– התבוננתי אל האיש, בהקשיבי לקול נגינתו, ואתנודד מאד.

– מה תחזה בו? – שאלני חברי – והלא זה עבד עולם להפחה סעיד מוליי, בעל הגן וההרמון אשר על ידו, וכאלה רבים עמו.

– אתה לא תדע מוצאו – עניתיו בקול חרד.

– ומאין תדעהו אתה?

– לא אותו אדע, כי אם את אחיו הנוראים – עניתי – הוא אחד הקזקים האוקריינים אשר ידם הויה באחינו לכלותם ולהשמידם מעל אדמתם.

שמע חברי ויתר ממקומו. ואחר אחזני בידי ויקרא בחמה:

– תהי נא זאת נחמתנו, כי יש לאל ידנו לקחת נקמתנו ממנו. הן בעליו הפחה ממיֻדעי הוא, והנני לשחר פניו להכביד ידו על הבליעל הזה ולענותו בסבלותיו עד צאת נפשו. ועוד יתרה אעשה: כי רבים מבני בליעל אלה עצורים פה בעבדותם, והנני לעורר את אחינו, לחפשם בכל מקום שהם ולתת נקמתנו בם.

– חלילה לך מעשות זאת, ידידי! – קראתי בכל לב – הן זה דרך אויבינו; לא כן אנחנו עמנו, הנקראים “רחמנים בני רחמנים”, זרע אברהם אנחנו, אשר כרבות זעקת סדום ועמורה, בהגיע רשעתם עד שמים, חלה פני ה' לבלתי השחיתם בעבור מתי מעט האנשים הצדיקים אשר חשב למצוא בתוכם.

חזקו דברי אלה על חברי, ויעזוב מחשבתו הרעה ויפן ללכת עמי הלאה. אך זכרונות אוקריינה, אשר עלו על לבבי לשמע קינת הקזק השבוי, עוררו חושי בי, פעמוני הלמוני עד כי קצרה רוחי. זאת ראה חברי, וימהר ויקרא אליו את אחד החמרים, אשר הרכיבני על בהמתו, ושניהם תמכו בי מזה ומזה, עד הביאם אותי אל בית פיניירו.

 

ד.    🔗

עבר עוד שבוע אחד וימי החנוכה קרבו לבוא. ואנכי כבר שבתי לאיתני וידידי ורעי הודיעוני לשמחת לבבי, כי בחמישי בשבוע, ביום ראשון של חנוכה, קרוא אני לבוא לפני איש המופת, לראות פניו בשדה על יד מערת הומירוס, אשר בה יעשה “יחודיו” ביום ההוא. אך בטרם אזכה לראות את פניו עלי להטהר במי הים ולהתקדש בתענית ביום שלפניו ולשוב ולטבול עמם ביום ההוא. כי לאיש מהם לא ישמיע תורתו עד עשותו התקונים האלה. בכל לבי הקשבתי לדבריהם ואעש ככל אשר הורוני. ביום ההוא אחרי הצהרים נלוו אלינו עוד אחדים מבני הנעורים, וככלותנו מספר הטבילות בים, הלכנו לארך הנחל מיליס עד הגיענו אל המערה. שם חכינו עד צאת אלינו האדון אשר אנחנו מבקשים.

– הנה הוא הולך! הנהו יוצא! הנהו בא! – קרא איש לרעהו ברגש.

וחרדת קדש אחזתני בנשאי עיני אל היוצא ובא אלינו, כי נדמה לי כמו איש מעולם אחר, עולם נִשא וגבוה משלנו, בא אלינו. אם יש “עולם האצילות”, כאשר יאמרו המקובלים – חשבתי אני בלבי, – אזי הוא בא אלינו מן העולם ההוא! כי אמנם לא לאדם כמונו נדמה, כי בדמותו ומראהו לכל תכונתו נעלה הוא על כלנו כגבוה שמים מעל הארץ. כלו לבוש מחלצות ומעטהו משי נבחר, לבן ובהיר ככסף צרוף. אבל בגדיו היפים והיקרים הם רק כקליפה הסובבת לניצוץ הקדושה, שהוא חלק מן האור הגנוז. ומה נעמה הדמות אשר בחר לו יוצר הכל לשיתהו עליון על כל בני האדם! בו עלומים וילדוּת נפגשו, עז ותֹם נשקו. מראהו כלבנת הספיר, והאֹדם הדק המזהיר בעור פניו – כערפלי טֹהר לפני שמש. מאור עיניו יכהה גלגל חמה, ומלֹבן סביבותן יחפר שלג לבנון. ומה נאוו גבותיהן השחורות והקשתות ממעל להן! המצח נורא הוד, והאף והפה – אם לא נברא האף אלא ליופי לא נברא הפה אלא לתהלת בוראהו! ומה נאוה הזקן השחור הסובב את לחייו! גם שתי פאותיו הארוכות היוצאות מתחת לצניף תפארתו ומתגלגלות ויורדות עד החזה – גם הן יוסיפו לו לוית חן.

– ומה תתפלא בו? – שאלני משה פיניירו העומד על ידו.

– הזה האיש המרבה בצומות וסגופים מערב שבת לערב שבת? – שאלתי בהשתוממות לבבי – והלא הוא חסון כאלון ובריא אולם, וגבה לו ויפעה לו ועליו נורא הוד! ואנכי מעודי שמעתי כי אין הגוף יכול להתקים בתגבֹּרת הנפש, בהופיעה באור עליון, ופה אני רואה שני הפכים בנושא אחד: “בַּריות גופא – ונהורא מעליא”!

– זה נמצא ב"יקום פורקן " – נשמע הוד קול שבתי צבי כמענה על דברי.

הדבר כמעט יצא מפיהו, וחברי כלם התרגשו ויגילו ברעדה, כי מצאו בו רמז על מעשי נסים בגאולה הקרובה. ואנכי השתוממתי בכפלים, איך הגיעו לאזניו הדברים אשר הוצאתי מפי לאטי, ואיך הפליא להשיב דבר דבור על אפניו? בחרדת קדש החזרתי לו שלום בהושיטו אלי ידו לשלום. אחר כן פתח את פיהו ובחן שפתיו אמר לי:

– ידעתי מי אתה ומאין בואך. הן בואך ממקום קדוש, מארץ הצפון, מן המזבח הגדול שעליו הָקרבו נפשות זַכּוֹת לרצון לפני ה' ותהיינה לו לקדש קדשים. כי כן שנו חכמינו בדיני הקרבנות: “איזהו מקומן של זבחים? קדשי קדשים שחיטתן בצפון “. ועליהם הקדוש ברוך הוא משתעשע עתה בגן עדן, במקום הנקרא “צרור החיים”, כמו שנאמר בזוהר⁶⁴ : “בשעתא דקב”ה אתער בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא, כרוזה נפיק וקרי עורי צפון וגו' ויאכל פרי מגדיו. מאי ויאכל פרי מגדיו, אלין קרבנין דאתקרבו קמיה מנשמותיהן דצדיקיא”. וזו אתחלתא דגאולה, ככתוב. “זאת אשיב אל לבי – שנת ת”ח שהיא בגימטריא זאת אשיב אל לבי – על כן אוחיל”. ועוד לפני הגאולה תהיה הנקמה, כדבר הנביא: “כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה”, בראשונה יום נקם בלבי ואחר כך ושנת גאולי באה, ושתיהן תהיינה על ידי בעזר אלהי צורי, “כי יום נקם בלבי” בגמטירא ישי “ושנת גאולי באה” בגימטריא שבתי צבי.

בדברו כן דלו עיניו למרום ומצחו הרחב נאסף לקמטים ומחשבותיו התעלו במעוף רוחו. ומבלי הבט אל פני שומעיו התמלטו מפיהו מלים כמדבר אל לבו לאמר:

– עונות אבותינו גרמו כי גדל מאד ההבדל בין זאת ובין זה, כי זאת לשון נקבה וזה לשון זכר. ועל מדוכה זו ישב ודרש בעל הזהר⁶⁵: “האי כתרא דאקרי זא”ת אתקרי אש“ה כד”א לזאת יקרא אשה“. והדבר פשוט מאד: כי ספירת תפארת נקראה זכר וספירת מלכות נקראה אשה. ואמנם שתיהן עולות כאחד בי”ב צרופי השם הקדוש, כי זא“ת במספר קטן גימטריא י”ב כמו ז“ה. אך בענין ההשפעה, המלכות שהיא תואר לשכינה מקבלת אותה מתפארת שהיא תואר השם, כאשה מבעלה. ועל זה אמר הכתוב: “בזאת יבוא אהרן אל הקדש”, כי הכהן הגדול היה ממשיך לישראל את השפע דרך ספירת מלכות שנקראת זאת, כי היא עיקר ההנהגה של כל הספירות, ובה יבוא אהרן אל הקדש, אל תפארת הנקראת קדש, להמשיך שפע מחסד שהוא קצה אחד מששה קצוות של תפארת, שהיא מרכבה של אהרן. הסוד הזה גלה יעקב אבינו לבניו, ככתוב: “וזאת אשר דבר להם אביהם”, והגיע בקבלה לדוד המלך. ולכן כשהגיע דוד למלכות אמר: “אם תחנה עלי מחנה בזאת אני בוטח”. ואותו קבלו גם ישראל – ועל כן לא בקשו להם זכות אחרת לגאולה כי אם ב”זאת". כמו שנאמר: “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם – כי ישראל היו מקבלים השפע מספירת מלכות, ולא בקשו מהקב”ה מַשכון אחר לבטחון שיפדה אותם מגלותם כי אם הספירה הזאת שהיא השכינה, שתהי עמם בגלות, ובגאולת השכינה תבוא גם גאולתם⁶⁶. אך לאו כל מוחא סביל דא, ורואה אני בפני אורחנו זה כי נשגבו הדברים ממנו, ועליו אומר הכתוב: וכסיל לא יבין את זאת.

לשמע אחרית דבריו גדלה מבוכתי ובשת פני כסתני, כי אמנם קול מלים שמעתי ולא הבינותי עד מה. ואשתחוה לפניו ואקרא:

– סלח נא לי, אדני, כי לא נסיתי באלה עד כה. אמנם יודע אבי, הרב באמשטרדם, שמץ מחכמת הקבלה, אך אותי גדל מילדותי על ברכי התלמוד, ולמענו שלחתי ארצה פולין להשתלם אצל הרבנים הגדולים בישיבותיהם הנודעות לשם. ועל פי מקרה נתגלגלתי ובאתי למדינת אוקריינה, לקחת תורה מפי רב וקדוש, ר' יחיאל מיכל מנעמירוב, שהיה עוסק בקבלה ויודע חכמת הרזים. אך לא זכיתי להנות מאור חכמתו, כי באה שואת פתאם ותהפוך הארץ לשַׁמה, ובשוט שוטף כי עבר על יושביה היה גם רבנו זה למרמס, הומת על קִדוש ה' בידי רֶרע. ואנכי ואחזת מרעי לֻקחנו בשבי ונפזרנו בארץ הזאת. ובחמלת ה' עלי נפדיתי בידי אחי ונתּנו לי מהלכים בין העומדים האלה, אשר בחסדם הביאונו הלום. ועתה אמצא נא חן בעיניך והאר עיני בתורתך, כי אליך אדני נפשי אשא!

– התלמוד והישיבות – קרא האיש ופניו רעמו – אוי להרבנים אוכלי תבן, שהוא תבל מן התורה! הלא חכם מופלא ורב רבנן עולים בראשי תבות לשם חמור⁶⁷. את סתרי התורה אינם יודעים, כי אם את הקלים וחמורים, הקלים תבן והחמורים חטה, “זה חטא לה', עץ הדעת טוב ורע⁶⁸. כי כמו שהחטה שהיא בגימטריא כ”ב, כמנין אותיות התורה, גנוזה תוך כמה קליפין ולבושים, הם הסובין והמורסן והתבן והקש והעשב הנקרא חציר, כן המשנה אצל סודות התורה⁶⁹. ועל זה נאמר: “כל הבשר חציר” – נחשבו כבהמות אוכלות חציר, “וכל חסדו כציץ השדה” – כי העוסקים בתורה כל חסד שהם עושים – לעצמם עושים⁷⁰ , על מנת לקבל פרס והספקות יתרות וגם להיות ראשי ישיבות ודייני סנהדראות, להיות שמם וריחם נודף בכל הארץ. והם דומים במעשיהם לאנשי דור הפלגה, הבונים מגדל וראשו בשמים, וסבת מעשיהם היא: “ונעשה לנו שם”⁷¹. אוי להם שהם גורמים עניות וחרבן ובזה והרג ואבדן בעולם! ואלה הם המעכבים את הגאולה, כמו שכתוב: “ויזכור כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב” – זה רוחו של משיח, והוא רוח הקדש, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה‘⁷². וכן אמרו חכמינו⁷³: "כי אם שנים הרבה יחיה בכלם ישמח כו’ כל שבא הבל – תורה שאדם למד הבל היא לפני תורתו של משיח".

– בי אדוני! – אמרתי בחרדת לבב – אל נא יחר אפך בעבדך, כי שומע אני דברים אשר לא פללתי. הן בתורה אשר למדתי על פי התלמוד כתוב לאמר: “לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה”, ולפי תורת הקבלה אני שומע, כי העושים כן הם ממחריבי עולם ומעכבים את הגאולה! עוד נאמר: “לא תסור מן הדברים אשר יגידו לך ימין ושמאל – אפילו אומרים לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין”, והקבלה עושה אותם כחמורים! על פי התלמוד יחשב הקל וחומר בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, והקבלה חושבת את הקל – לתבן והחומר – לחטא. ועל כן אל יפלא בעיניך, אדני, אם יכבד עלי להכריע בין התלמוד והקבלה, מבלי דעת מי נדחה לפני מי.

– על זאת אשיבך דבר ברור – ענה האיש הנפלא – כי אנכי יצאתי את כלם; אנכי מלאתי כרסי במקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות ותוספותיהם עם כל נושאי כליהם, לא היה דבר אשר לא למדתי ולא גמרתי עד מלאת לי חמש עשרה שנה⁷⁴. מאז והלאה שמתי כל מעיני בחכמת הקבלה, ואגלה כל צפוניה ואבוא עד תכלית סודותיה. מהם נפקחו עיני ואראה, כי ערך התלמוד להקבלה כערך שפחה אל גברתה, כאמור בזוהר הקדוש⁷⁵ על הכתוב אעשה לו עזר כנגדו – "זו משנה… שפחת השכינה; זכו ישראל, היא עזר להם בגלותם מצד ההיתר, הטהור והכשר, לא זכו – היא כנגדו מצד האסור, הטמא והפסול. וכן נאמר⁷⁶: “וימררו את חייהם בעבודה קשה – זו הקושיא, בחומר – בקל וחומר, בלבנים – בלִבּון ההלכה, ובכל עבודה בשדה – זו הברייתא, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך – זו המשנה”. ובמקום אחר⁷⁷ נאמר: “התורה שבעל פה דומה לסלע. סלע בהפך האותיות “על ס'” – על ששים מסכתות, כי גם התורה שבעל פה נותנת מימיה טפות טפות, והם כמי מריבה, כי הרבה מחלוקות יש בגלל הטפות האלו: זה מטהר וזה מטמא, זה מתיר וזה אוסר, זה מכשיר וזה פוסל, ואלו שמר משה פקודת ה': “ודברתם אל הסלע”, אז נתקיים “ונתן מימיו”, בלא טורח ובלא קושיות ומחלוקות”.

– הואילה נא, אדוני, והודיעני: מה זה גרם למשה עבד ה' כי עבר על פקודתו בדבר הזה?

– זה מעטיו של נחש, חטא אדם הראשון, שנכשל בעץ הדעת ולא בחר בעץ החיים, היא חכמת הקבלה. זה היה גם עון הערב רב, שאמרו למשה, “דַבּר אתה עמנו ונשמעה”, בבחינת עץ הדעת טוב ורע. לכן נשתברו הלוחות הראשונים שהיו מצד עץ החיים, ונִתּנו להם האחרונים מצד עץ הדעת, זו משנה, שהיא שפחת הקבלה גברתה, וגרמו להם שני החרבנות וגם הגלות האחרונה. וזה שאמר הכתוב: “ויבואו מרתה”, כי עץ הדעת חציו מתוק וחציו מר, והצד המר הוא מעין הנסיון של האשה הסוטה במים המרים, שהחוטאת תשא את עונה, והנקיה תשא ברכה מאת ה‘, כן יצאו מנוסים בגאולה האחרונה ויתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, כאשר יבקשו להכיר את ה’ ברזי תורה, בעסקם בחכמת האמת, ויקוים בהם: ויורהו ה' עץ, – זה עץ החיים, וימתקו המים – על ידי המשיח. והמשכילים יבינו, ועץ הדעת טוב ורע, אסור והתר, טומאה וטהרה, לא ישלוט עוד בהם, כי יתפרנסו מספר הזוהר, שהוא עץ החיים, ואז יזהירו כזוהר הרקיע, ויזכו לגאולה⁷⁸.

– מדבריך אני רואה – אמרתי – כי למוד הקבלה הוא עיקר, והתלמוד לא להועיל, כי אם להשחית ולחבל.

– אם חפץ דעת אתה – ענני – בקש בספר הזוהר ודעת לנפשך ינעם. הלא כה דבריו: “התורה יש לה גוף – הן המצות הנקראות “גופי תורה”; להגוף יש לבוש – הם ספורי התורה, ויש לה נשמה – הם הסודות העליונים. הכסילים יסתפקו במראה לבושה היפה, הגלוי לעין; היודעים יותר – יסתכלו במה שתחת ללבושה אבל החכמים האמתים יתבוננו אל נשמתה ויחזו מראות האלהים⁷⁹. מזה תשכיל ותבין, כי כל האומר שאין בתורה אלא הפשט בלבד, שזה עץ הדעת טוב ורע, עליהם הנביא אומר: “חכמים הם להרע ולהיטיב לא ידעו”. כי במאסם בעץ החיים אין להם עזר משמים, והם שוגים בהלכה, מטמאים את הטהור ואוסרים את המותר ופוסלים את הכשר⁸⁰. על למוד כזה אמרו חכמים: “במחשכים הושיבני – זה תלמודה של בבל”⁸¹. וכן אמר דוד המלך: " טפש כחלב לבם”, אותיות פשט ומי שאינו מאמין ב סוד אל פשט רמז דרש הוא בבחינת פרד, כי התורה היא פרדס, והוא חסר ס' ונשאר פרד⁸². אבל העוסקים ברזי התורה ומסתכלים בסודותיה וכונת מצותיה, עליהם נאמר: “אשים מחשך לפניהם לאור”. כי רז בגימטריא אור, ולתכלית זאת נתגלה ספר הזוהר לתת סמך וסעד לשכינה וליחדה בבעלה. וכל הזוכה לזה יזכה לגאולה⁸³.

אז זכרתי כי “כסיל” קראני איש הפלאות בפה קדשו בראשית דבריו עמי, כסיל אשר לא יבין את זאת – ואיך אבוא אל הקדש? איך אוכל להגיע אל חכמת הקבלה, שהיא נשמת התורה, ולחזות מראות האלהים ולזכות לגאולה? – זאת שאלתי בלב חרד בהשתוחח עלי נפשי.

– אל תדאג לזאת – ענני הקדוש בנפש חנינה – לך ולמוד את ספר הזוהר, וגדלה עליך השפעתו לטוב לך! התקן עצמך בצומות וסגופים, כי הם מטהרים את נפש האדם ומעלים אותה מן הקליפות, ונחה עליך רוח אחד הצדיקים שהלכו לעולמם, והתגלגלה בך נשמתו, והביאה עליך ההופעה ממרומים ונהפכת והיית לאיש אחר. הלא זאת היא מעלתו היתרה של הספר הקדוש הזה, כי הוא מטהר את הגוף ומקדש את הנשמה לכל לומדהו אפילו בגירסא בעלמא, באין מבין פירוש אמריו⁸⁴. וכן הבטיח אליהו הנביא לר' שמעון בן יוחאי, כי מהחבור הזה יתפרנסו בני האדם כאשר יתגלה ויתפשט בעולם, ובשבילו יקוים מה שכתוב: “וקראתם דרור בארץ”⁸⁵. והקץ האחרון כבר נגלה וזמן הגאולה הנה זה בא, הלא הוא רשום בזוהר הקדוש⁸⁶ : “בשנת היובל הזאת, כשישתלם ה–זאת שהוא חמשת אלפים וארבע מאות ושמונה שנה, תשובו איש אל אחוזתו”. וכן הוא אומר במקום אחר⁸⁷: “כי בהשלמת מספרים ידועים ויגיע זמן האלף הששי בחשבון ח”ת יתישב העולם ותעבור חיה רעה מן הארץ, והיה שבת לה' לשעשע הנפשות בתענוגי הקדש".

ומשה פיניירו, אשר עמד אצלי, שם ידו על שכמי וילחש לי באזני לחדול מדבר עוד, כי הנה החלה ההופעה ממרומים על נפש הצדיק, הבאה עתה בהיכל הזמרה ⁸⁸ . הבטתי אל האיש והנה קרן אור פניו, עיניו נשאו למרום וקול נעים בנגינה נפלאה נשמעה לאזני, כשירת בני אלהים ברן יחד כוכבי בקר, – והנה היא שירת דודים, תוכה רצוף אהבה עזה וכל דבריה כאש אוכלת. ואלה דברי השירה:

יְשֵׁנָה בְחֵיק תַּאֲוָה,

לִבְשִׁי עֹז, אֲסִירַת תִּקְוָה,

רַעְיָה, הַשְׁמִיעִינִי קוֹלֵךְ,

חִכֵּךְ מַה-מָּתוֹק מִדְּבַשׁ

חִכֵּךְ מַה-מָּתוֹק מִדְּבַשׁ

שַמְתִּיךְ כַּחֹתָם עַל לִבִּי,

אֶטְמוֹן אַהֲבָתֵךְ בְּחֻבִּי

טָעַמְתִּי מֶתֶק שְׂפָתֵךְ

בּוֹאִי נָא חֲסִי בְצִלִּי

חִכֵּךְ מַה-מָּתוֹק מִדְּבַשׁ

רָצְתָה נַפְשִׁי הוֹד דְּמוּתֵךְ

וְתִפְאֶרֶת רוּם קוֹמָתֵךְ

הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי

מֵאוֹר שֶׁמֶשׁ יָהֵל

חִכֵּךְ מַה-מָּתוֹק מִדְּבַשׁ

אֲיוּמָה, מַרְאַיִךְ הַרְאִינִי!

וּשְׂפָתַיִם כְּחוּט שָׁנִי

אֲשֶׁר יַבִּיט אֶל תּוֹךְ יָפְיֵךְ

דָּם אוֹרְבִים חִצֵּי עֵינַיִךְ

חִכֵּךְ מַה-ָמתוֹק מִדְּבַשׁ

לִבַּבְתִנִי בַּת נְדִיבִים

רָנִּי פִצְחִי שִׁיר אֲהָבִים

מַה-נִּמְלְצוּ אִמְרֵי חִכֵּךְ

עֲלִי אֶל הַדְרַת נְוָתֵךְ

חִכֵּךְ מַה-מָּתוֹק מִדְּבַשׁ

מִתְּנוּמָתֵךְ עוּרִי,

מֵעָפָר הִתְנַעֲרִי.

וּבְשִׂפְתֵי חֵן שׁוֹרְרִי.

וְחִשְׁקֵךְ עַז מֵאֲרִי!

וְחִשְׁקֵךְ עַז מֵאֲרִי!

לָנֶצַח לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ,

אֶשְׁאַף לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ.

וַתְּהִי כִדְבַשׁ לְחֵיךְ.

וְגוּרִי תוֹךְ חֲדָרִי –

וְחִשׁקֵךְ עַז מֵאֲרִי!

תִּזְרַח אוֹר כְּמוֹ סַהַר,

דָּמְתָה לִבְּרוֹשׁ וְתִדְהָר,

אֲשֶׁר כַּבָּרָק יִגְהָר.

לֹא תִכָּלְמִי, כִּי לֹא תַחְפִּירִי

וְחִשְׁקֵךְ עַז מֵאֲרִי!

תִּדְמִי אֶל פֶּרַח שׁוֹשָׁן,

בָּהֶן נֶפֶשׁ תְּדֻשָּׁן,

לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן.

בָּם מִלְחָמָה תּתְגָּרִי –

וְחִשְקֵךְ עַז מֵאֲרִי!

בְּאַחַד מֵעֵינַיִךְ,

יִשְׁלָיוּ אוֹהֲבָיִךְ!

מַה-יָּפוּ פְעָמָיִךְ!

בָּא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי –

וְחִשְׁקֵךְ עַז מֵאֲרִי! ⁸⁹

גדולה פעולת קול נעים על אֹזן שומעת ונפלאה השפעתה על לב רגש, והזמן והמקום והדברים הכינו לבי אליה מראש, וכבר ידעתי כי רחוק האיש הזה מכל תאות בשרים, וגם הנשים אשר היו לו רִחק מעליו וימאן דעת אותן. דרכיו ראיתי ואבינהו, כי רגש נשגב מאהבת שוכני בתי חֹמר יפעמהו הפעם בשירת קדשו, הלא זה שיר אלהים לאומתו איומתו – אמרתי אני בלבי – קול שדי הוא הקורא לכנסת ישראל על פי מלאכו זה לעלות מארצות גלותה ולבוא לחסות בצלו,

כִּי בָא אוֹרֵךְ, קוּמִי אוֹרִי!

וכל מחזה הגאולה נגלה לי במראה, וכל הנבואות הטובות שנבאו לנו נביאינו מאז ומקדם נדמו לי כמו קרבו אתיו והן לנגד עיני. נפשי התענגה על נעימות אין קץ בהביטי אל איש הפלאות ואל עדת תלמידיו מעריצי שמו, העומדים כלם תפושים ברוב שרעפיהם בקרבם, כמו נעתקו יחדו מן העולם הזה והם עומדים בשמי השמים ושומעים דבר הגאולה מפי הגבורה – והנה התיצבו כלם במעגלה מסביב לאדון המושיע וישימו איש ידו על שכם רעהו, ולקול צללו שפתיהם בנגוּן עלז משמח לבב הרימו פעמיהם במחול נפלא, ויפזזו ויכרכרו מסביב לו בהניעם גופם במדה אחת לכלם, וסובב סובב רקדו ויחזרו חלילה, ואף הוא התכַּון לעומתם, ויצהל קולו ויריע בשמחה וימחא כף וירקע ברגליו למהר קפיצותיהם. בסופה הזאת נאחזתי גם אני, ואקפץ וארקד עמם יחדו ואשכח כמוהם עולם ומלואו.

עוד אנו מקפצים ומרקדים יחד, והנה בלהה! כי מאחרי אחד הסלעים יצא איש יוָני לבוש בגדי רועים ונער קטן הולך אחריו, ויתן עלינו בקולו, וינופף את מטהו הארוך בהכינו אלינו צעדי אונו ובקללו אותנו קללות נמרצות. ואנכי הואלתי להתיצב בפניו, כי במה נחשב לנו הוא ונערו? הלא הם שנים ואנחנו הרבים! אך שבתי צבי דחפני בזרוע בקראו בקול פחדים: “הוי, ננוסה מזה, כי השטן מקטרג בשעת הסכנה!”

בפיו דבר ובידיו ורגליו מלא. כי אחז בכנפי מעילו הארוך, לבל יעצרוהו במרוצתו, וישם רגליו כאילות, וימהר לנוס מן המקום ההוא, ואנחנו אחריו.

כן רצנו בהמלטנו על נפשנו, נסנו באין רודף, כי בהביטנו לאחור, בטרם נבוא העירה, לא ראינו אויבינו עוד. ובהיותנו עיפים ויגעים מן המחול והמרוצה גם יחד, עמדנו על מקומנו, לנוח ולשאוף רוח.

– התפארו נא עלי, כי חכמתי עמדה לי להפר עצת השטן ולקלקל מחשבתו! – אמר איש המופת בהשיבו אליו רוחו.

עדת תלמידיו פערו פיהם, בשאפם לשמוע נפלאות, והנכי הבטתי אליו בתמהון, כי לא ידעתי מה הוא שח. והוא הכיר זאת בפני ויאנח עלי ויאמר:

– לולא התגלגלה בך נשמת ברזילי גלעדי, כי כן עולה שמואל שמך בגימטריא, אזי עשיתי עם אויבנו כלה. אנכי הואלתי לנסות כחך, כי רב הוא. אך גלגולך לא עלה יפה ועל כן לא הצליחה לנו השעה. ברזילי הגלעדי היה איש שהגיע לגבורות, כמו שכתוב: “בן שמונים שנה אנכי היום”, ועל כן אמרתי לכבוש בגבורתו את השטן המשחית, את סמאל הרשע, למשוך ממנו נצוצי הקדושה של שתי האותיות האחרונות משמו על ידי שתי אותיות הקדושה העולות משמך בסוף, והיה זה נשאר ס“ם, כשמו הראוי לו! דא סטרא מסאבא, וזה נשאר שמו, כמו שכתוב: ושמואל בקוראי שמו, והוא שם של קדושה עליונה, ככתוב: “סלו לרוכב בערבות, ביה שמו " – ואז עבר הס”ם ובטל מן העולם. אך בשביל אות ה' שחסרה לברזילי הגלעדי במנין שמך, תש כחך. כי ברזילי הגלעדי היה גלגול נבל הכרמלי, ונבל הכרמלי היה גלגול לבן, משרש הבל⁹⁰, ובחסרון ה' נשאר בל, והיה כחב הס”ם להזיק לכלנו בשבילך, חלילה וחס! אך גם אני חכם, – ואצוה פתאם לעזוב את שדה המערכה, ובכן נצלנו!

– ואנכי דמיתי כי הוא רועה פשוט בן אדם כמוני – אמרתי לתמי.

– נסה נא לשוב ותראה אם תמצאהו עוד! – ענה הגואל – כי קראתי בשמי שׁבתי צבי, לבטל בו את סמאל הנקרא רוח שקר, שבמספרם הם שוים: תתי"ד, אף קראתי את השם בטעם מרכא טפחא בגימטריא קרע שטן, ובזה השקעתיו ביון מצולה ולא ישוב עוד לכסלה.

– אם בהשבעתו זו הכניע את סמאל, למה זה הפך בראשונה לפניו ערף? – חשבתי בלבי. אך לבל אתראה, כמסֻפק בדבריו החשיתי מזה ואשאל שאלה אחרת, לאמר: – ומי היה הנער אשר הלך אחריו?

– זה היה פוּרה, “שר של שכחה”, אשר הערים האויב לקחת עמו, להשכיחני השבעותי בעודו לנגדי – ענה איש הפלאות – אך הבליעל הזה בא על שכרו, כי בהתרחקי ממנו שב אלי כחי, ואזכור ההשבעה עליו בשם ארמימ“ס רמימ”ס ימ“ס מ”ס, וכונתי שם “אדם בליעל ההולך ומתמעט”⁹¹ מארמימ“ס עד מ”ס, שהוא בהפוכו ס“ם. אחר זה תפשתי גם את המי”ם, שבמלוּי הוא תשעים, ובטלתיו על ידי אות צ שבראש שמי ונשאר רק אות ם– ואז קימתי הכתוב: “פורה דרכתי לבדי” – כי גזרתי עליו שתין פּולסי דנורא, שהוא מקבל עתה שמה. ועל זה רמזו בגמרא: אדם (כלומר: אדם בליעל) מוּעד לעולם (לקבל ענשו): בין ער, (בין שנתחבר עם סמאל כשהוא בבחינת ר"ע) ובין ישן (ובין שנתחבר עמו כשהוא בבחינת שטן שעם הכולל הוא שׁם בגימטריא ישן). וכן מרומז על זה בראשי תיבות העולים מהמאמר הזה: א. מ. ל. ב. ע. ו. י. שבצרוף ה ר' שבתיבת ער בגימטריא שנ"ט כמספר שׂטן.

אחת שאלתי ושתים זו שמעתי, כי בזה הלא נמצאה לי תשובה גם על שאלתי הראשונה, אשר אותה כחדתי תחת לשוני. ומשה פיניירו מִלא אחרי דבריו בקראו לאמר:

– ואנכי התבוננתי אל מראה הרועה, וארא כשתי קרנים בולטות ממצחו!

– ולי נראו רגליו כרגלי התרנגול! – אמר משה קלמארי.

– עליך לברך ברכת “הגומל”! כי נצלת מיד אויב, הנורא מכל המשחיתים אשר ראו עיניך בארץ הצפון – אמר אלי יצחק שלוירה.

– כלנו חייבים לברך, כי הסכנה היתה לכלנו, ורק במעשה נסים נצלנו! – קרא משה פיניירו.

– והרינו מקבלים עלינו, כי כשנבוא אל המקום ההוא, נקרא ונאמר: ברוך שעשה לנו נס במקום הזה! – אמר שבתי צבי, בנשאו מרום עיניו.

ואנכי נרעשתי נפעמתי ממראה עיני וממשמע אזני ולא עצרתי כח לדבר דבר. גם הם נדמו ולא יספו דבר עוד, כי אֹרחת אנשים סוחרים יצאה את העיר ותעבור על פנינו. למראה האנשים הזרים העתקנו ממקומנו ונלך דומם עד בואנו העירה. ובטרם נפרד איש מרעהו קראני איש המופת ללכת עמו, כי מצאתי חן בעיניו ובי בחר לעמוד לפניו ולקבל השפעתו כברכת ה' עליו.

שמחתי כעל כל טוב על חסדו היקר לי, וחברי כלם ששו בשמחת גילי וישלחונו בכבוד עד בית הסוחר ר' מרדכי צבי, אבי אדוננו וקדושנו. שם נפרדו מעלינו באהבה רבה. ואנכי חבקתי ונשקתי את משה פיניירו אלופי ומיודעי, ואבוא אחרי אדוני החדש הביתה. ואבותיו ואחיו וכל אנשי משפחתו קבלוני ברצון, בהודע להם כי עצמם ובשרם אני, בהיותי גם אני מזרע דוד בן ישי. עד מהרה הסכנתי עמם, ובימים אשר היה שבתאי אדוני ומורי בודד בחדרו מבלי ראות פני אדם, ישבתי בחברתם, אף התרועעתי את האנשים הנוצרים, ילידי אנגליה, אשר העבירו מסחרם מקונסטנטינופול לאיזמיר, ומהם עשה ר' מרדכי צבי את כל העשר והכבוד אשר ראיתי בביתו.

 

ה.    🔗

עני ואביון היה מרדכי צבי, כרוב אחינו יושבי איזמיר לפני שנים אחדות, בעודה נשכחה מאדם. פרנסתו היתה נמצאת לו במדה זעומה, בחזרו על הכפרים לקנות עופות וביצים וירקות, ואשתו היתה נושאת סחורתו בסלים ומחזרת על הפתחים למכרה בכסף ובשוה כסף. אך בנם זה היה נחמתם בעניָם, כי זה הנער שבתאי עשה חיל בלמודי התורה והקבלה, ועליו אמרו המורים החכמים פה אחד, כי הוא עתיד להיות לאור גדול בישראל. ובהיותו בן חמש עשרה שנה פרש מרבותיו ויחל ללמוד מעצמו ויעש חיל בנגלה ובנסתר, עד כי בהגיעו לשנת השמונה עשרה סמכוהו הרבנים ויזַכוהו לעטרת חכמים. מאז והלאה יצא שמו לתהלה בארץ, וינהרו אליו תלמידים הרבה לקחת תורה מפיהו, והוא בחר באחדים מהם ויקריבם אליו ויושיבם לפניו בחדרו המיוחד לו בבית אביו, והם לבושים ומעֻטרים כמוהו בתפיליהם וטליתותיהם, או יצא עמם חוצה לעיר ויוליכם אל החוף לטבול במי הים ולהתקדש עמו על פי דרכו, ויגל עיניהם להביט נפלאות מתורתו וישמיעם רזי עולם במסתרי הקבלה, אשר נבעו לו מצפוניה ותעלומותיה הוציא אור⁹².

שנה אחת אחרי שנסמך שבתי לרב וחכם⁹³ פרצה המלחמה הגדולה בין ויניציאה ותוגרמה, מפני חרב נטושה על קונסטנטינה הבירה נדדו הלכו ממנה סוחרי אנגליה עירה איזמיר, היושבת על חוף בטוח מפני צר, ויוסיפו לערוב מערבם ולשלוח סחרם אל כל רחבי אזיה התיכונה ולהביא משם תוצאותיה באבקת רוכל עם כל ראשי בשמים. אף מצאו חפץ באדמת המחוז ההיא, העשירה במוצא האופיום, שמעוטו שקוּי מרפא ורֻבו משקה שכרון; ממנו ישתו וירעלו המחמדים הנזירים מן היין על פי תורת נביאם. למסחר הזה נמצא להם הרוכל מרדכי צבי, הסובב בכפרי המחוז, וימלאו ידיו לקנותו למכביר מאכרי המקום, ובראותם כי באמונה הוא עושה שמוהו לאיש הבינים ונאמן בכל בית מסחרם. ויהי האיש מרדכי הולך וגדול וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. והוא וכל אנשי ביתו האמינו באמונה שלמה, כי כל זאת באתהו בזכות שבתאי בנו הבכור, הטהור והקדוש, ומאהבת ה' אותו צוה את הברכה בבית אביו. וכן גדל כבודו בישועתם עד כי הסכין גם הוא להאמין בנפשו, כי ידו רב לו לפקוד על מלאכי מרום וכל צבא השמים למשמעתו יסורו. והאמונה בו הלכה ורבה סביבותיו עד כי גם הסוחרים האנגלים, אלה הנוצרים האדוקים, אשר בארצם לא יֵראה ולא ימָצא כל איש יהודי, גם הם האמינו בו בכל לבב, וכל אורחה היוצאת מהם לאזיה, וכל אניה העוברת מהם בדרך הים לאירופה – על פיהו יצאו ועל פיהו עברו. כי היה מוצא שפתיו קדוש להם, ודברו כמשפט האוּרים. ויהי הדבר לפלא בעיני כל – כי עוד כמאה שנה לפני גרוּש ספרד, בהיות עדוּארד הראשון מלך באנגליה, גֹרשו היהודים מארצו, הָגלו ממנה הגלת שלומים, וחק נתן המלך ההוא, לבלתי תת ליהודים לשוב עוד אליה עד עולם. והחק ההוא נשמר באנגליה כל העת ההיא, כבארץ ספרד מאז ועד היום הזה. ומאין באה פתאֹם הרוח על הסוחרים האלה, בשבתם באיזמיר, לדבקה במשפחה יהודיה ולהאמין בקדושה אמונה אֹמן?

אבל בעיני לא נפלא הדבר, בדעתי כי לא כממלכה הספרדית, האדוקה בדת הקתולית ומלֵאה קנאת כהניה – הממשלה האנגלית בימים האלה, והעם הזה אשר למדוהו מלכיו לבעוט בדת הקתולית ולרדוף באף את כהניה, למד גם להרים יד במלך האחרון אשר נטה אחריה. – ובמהפכה ההיא רופפו עמודי החקים הישנים שעליהם נוסדה הממלכה באנגליה, וגם החיץ אשר הבדיל בין העם הזה והעם היהודי מט לנפול.⁹⁴

לכל חכמי הנוצרים אשר קצו מפני ממשלת הכהונה העליונה ברומא ולכל כתותיהם המתֻקנות אשר יסדו איש על פי דרכו – היה יסוד אחד שעליו הָשתתו שִׁטוֹתיהם, והוא – לִמוד כתבי הקדש, ספרי הברית החדשה והישנה, שמהם לקחו להם קרנים לנגח את האפיפיור היושב ברומה ולהרגיז מלכותו אשר בכל משלה. אך מה שהיה בממלכות היבשה חלק החכמים בלבד היה בממלכת “אלביון” (אנגליה ושאטלנדיה) נחלת העם בראשו ורֻבו, מאז גברו “הפוּריטנים”⁹⁵ לאמונה בארצם ויכינו דרכם על פי כתבי הקדש, אשר הרבו להגות בהם עד כי היו שגורים על שפתיהם. הם היו להם למקור ישע ומהם שאבוּ דתם הפשוטה והתמימה, ויתחזקו על דבר אמת וענות צדק, ויתקוממו על חקי הדת הקתולית ועל מנהגי כהניה, המטים עקלקלותם, ועל הגאון והעז וההוד והגדולה אשר לקחו להם, בהתנשאם על בני האדם למשול בגופם ונפשם גם יחד. אבל לא רק בעניני הדת בלבד, כי גם בעניני החיים היו ספרי הקדש להם לעינים, כי בחרו בדרך אנשי המופת הנזכרים בהם לטובה ולברכה, ועולמם ראו בחייהם. ספורי המלחמות בספרי הקדש מלאו נפשם, כמו היו לנגד עיניהם ועליהם נאמרו הדברים. את אביריהם השווּ לגבורי ישראל ואת אויביהם המשילו להגוים אשר הֻכו מפניהם. וזמירות דוד היו תמיד בפיהם; בהן מצאו תנחומות לנפשם בצר להם, בהן התפללו לאל בצאתם למלחמה על אויביהם, ובהן שבחו והודו לשמו כגבור עליהם ידם.

ובהיות ספרי הקדש רוח אפם, לא נפלאת היא כי זכרו את העם היהודי, אשר מידו היו אלה להם, ויתעצבו על הרעה אשר עשו להם אבותיהם ועל כל הכעסים אשר הכעיסום עד גרשם אותם כלה מעל פניהם. גם הברית החדשה קרבה את לבם לעם הזה, במצאם בספריה את אשר בקשו. כי עת רעה היתה אז לכל עמי העולם, מאין כמוה. מלחמות הדתות החריבו את כל הארצות, ויושביהן כלם נשפטו בחרב ובאש וברעב ובמגפה, ונפש כלם קצרה בעמלם. ובהגיע הרעות עד מרום קצן, זכרו חכמיהם את נבואת יוחנן השליח, הלא היא כתובה בספר האבן-גליון על דבר המשפט אשר יעשה אלהי הרוחות לכל בשר באחרית הימים ועל אדות הממלכה החמישית, זו “ממלכת השמים”, העתידה לתקן עולם ולהביא לו ברכת עולם. ובצפיתם צפו כי מספר השש מאות וששים ושש⁹⁶ הוא בצרוּף לאלף השנים אשר עברו מזמן הולדת משיחם, והיתה זאת איפוא בשנת אלף תרס"ו לספירתם. ובכן קרובה הגאולה הנצחית לבוא, והימים הרעים יעברו ולא ישובו עוד. ושם בנבואה ההיא נזכר גם מספר אחוז מכל שבטי בני ישראל הכתובים לחיים, “הנחתמים בחותם אל חי”⁹⁷. והפוריטנים, אשר ספרי קדשיהם לא משו מפיהם, שמו הנבואה אל לבם, ותהי זאת תנחומתם על כל הרעות אשר מצאום, ובהגיגם בה זכרו גם את היהודים, ויחשבו גרושם מארצם לעון לא יוכלו כפרו בלתי אם בהשיבם אותם אליהם באהבה⁹⁸ .

כי אמנם רבות רעות מצאו את הפוריטנים עד אשר עלתה להם שעתם. רבים מהם נרדפו בחמת קנאה, נענו בידי מבקשי נפשם, נשאו כל מכאובי בשר ולב בגלל אמונתם ודעתם, ואין מספר לנודדיהם אשר נפזרו מפני חמת המציק ויהיו גרים בארצות לא להם. על כן ידעו את נפש הגר, ויחמלו על העם היהודי הנע והנודד בעמים זה כמה, באין מתעורר לחֻמלה עליו ולחוש לרַוחתו לישועתו.

ובין הסוחרים האנגלים אשר באו לשבת בערי תוגרמה נמצאו הרבה פוריטנים, אשר עזבו את ארצם ומולדתם בימי הרעה ויסחרו את ארץ הקדם ויעשו חיל ויעשירו. בהם גדל שם וויליאַם קינגסטון, אשר העריק בית מסחרו מקונסטנטינופול לאיזמיר, ובין המון פקידיו ומשרתיו עושי דברו הכי נכבד הסוכן הזקן אשר על ביתו, האיש יאָהן ניקלס, אחי המלומד הנודע עדוארד ניקלס, שזכה להיות יועץ סתרים לקרומוול המנצח, אשר בידו עתותי אנגליה וברצונו תלוי לב העם היושב בה, להטותו אל כל אשר יחפוץ.

יאָהן ניקלס היה איש מלֻמד כאחיו, ועל כן שמח בי בשמעו אותי מדבר בלשונות העמים גם בענינים אשר נשגבו מאנשי בית צבי, ובקחתו עמי דברים על אדות אמונתנו ותקותנו לעתיד, שמע מפי את הדבר הידוע לנו מפי סופרים וספרים, כי הגאולה קרובה לבוא.

"בתקותכם זו מאמינים גם אנו באמונה שלמה – אמר ניקלס אלי בפנים מאירות – כי כן נבא לנו שליח האל בחזיונו לאחרית הימים, ואשרינו כי קרוב לבוא עִתה, ואולי עוד תחזינה אותה עיני, בהגיע השנים למספר שש משֻלשת, במאותיהן ועשיריותיהן ויחידותיהן, היא שנת

1. ומה נפלא הדבר, כי העיר הזאת שאנחנו יושבים בה עתה היא אחת משבע הערים שהתבשרו על דבר הגאולה העתידה! ⁹⁹.

לשמע זאת הואלתי להגיד לו, כי אמנם עתיד הגואל להתגלות בעיר הזאת, וכי הוא נמצא פה עמנו, אחר כתלנו; אך שמרתי פי מחטוא בלשוני, בזכרי את השבועה אשר השביעוני חברי בפקודת שבתי צבי, לבלתי גלות דבר לאחרים עד עת בוא דבר ה' להגלות.

אחרי כן נדברנו על אדות החדשות אשר תקרינה בעת ההיא, והנה כרֻבן כן נמצאו נבואות הברית החדשה והברית הישנה מתאימות יחדו – זאת הוכיח לי יאָהן ניקלס, בהיות כל דברי הספרים והאפוקריפים שגורים על שפתיו. והיעודים אשר לא מצא בספרי קדשנו השמעתיו בשם חכמי התלמוד, או מספרי המדרש והקבלה. כן שמח לשמוע מפי על אדות ירושלים “העיר הקדושה”, אשר לפי החזיון ההוא עתידה היא לרדת “מאת אלהים מן השמים, עדויה באבני יקר, ככלה בקשוריה ערוכה לבעלה”¹⁰⁰, והיא בספרתנו¹⁰¹ – כי ירושלים גנוזה אצל ה' במרומי שחקים ולעתיד לבוא יורידנה על מקומה בכל יקרותיה הנזכרות בנבואת בן אמוץ¹⁰² והשנויות פעמים הרבה בפי חכמינו¹⁰³.

– אבל עוד נבואה אחת נשגבה ממני ולא אדעה – אמר ניקלס בכובד ראש – הן בהחזיון נזכרו שרידי שנים עשר שבטי ישראל בין הכתובים לחיים בירושלים, וכן נבאו עליהם נביאיכם, כי יקבצו מארבע כנפות הארץ בשוב ה' את שבותם. ועתה הנה הגאולה ממשמשת ובאה, ואלה איפה הם? הן כל היהודים הנמצאים עתה בעולם הם בני יהודה ובנימין אשר גלו בחרבן האחרון, ומעשרת שבטי ישראל שיצאו בגלות אשור עוד לפני החרבן הראשון אין אתנו יודע עד מה, אף אמנם שמעתי אומרים, כי כבר התבוללו בעמי קדם ולא יזָכרו עוד בשמם. ומה תאמר על זאת? היש עוד זכר להם בספרתכם?

– יש ויש! – השיבותי אמרי לו. ואספר באזניו דבר היהודים שנגלו זה מקרוב בארץ החדשה¹⁰⁴ ועל אדות השבטים הנמצאים בירכתי ארץ, ועדיהם המה: אלדד הדני, ר' בנימין הנוסע, ר' פתחיה המסבב ודוד הראובני. גם גליתי את אזנו על דבר המשֻׁלח ר' ברוך גד, שעל ידו הגיעה זה מקרוב אגרת המלך אחיטוב לאחינו היושבים לפני ה' בירושלים. והפוריטני הנלהב השתומם על כל אלה וישמח עליהם כמוצא שלל רב.

אז מצאתי את לבי להגיד לו את הדבר אשר אליו נשואות עיני אבי, הרב באמשטרדם, ואשר על אדותיו כבר הריץ אמרים לאחד השרים הגדולים באנגליה¹⁰⁵ , כי להחיש גאולת העולם עוד יחסר ענין אחד התלוי ברצון העם האנגלי בלבד, והוא – שיבת היהודים אליהם. כי כן כתוב בתורה¹⁰⁶: “והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ” – והנה היהודים נפוצים עתה בכל הארצות, נמצאים גם מעבר לים הגדול, בארץ החדשה, ורק באי האנגלי לא שם ולא זכר להם. ואבי חושב לאמונה, כי “קצה הארץ” הוא האי הזה, הסגור ומסֻגר לפני היהודים זה מאות בשנים, והוא דבר המעכב את הגאולה! ¹⁰⁷ לדברי אלה נרעש האיש מאד, ויקפוץ ממקומו וירץ בחדר הנה והנה ברוב שרעפיו בקרבו, ואחר פנה אלי בנשאו יד ימינו למעלה, ויקרא לאמר:

“הנני נשבע בחי העולמים, כי לא אנוח ולא אשקוט עד שוב אַחיך אל ארצי ואל מולדתי! הנני לערוך אמרי אל עדוארד אחי, יועץ הסתרים לאוליבֶר קרומוול, העומד עתה בראש עמנו ודבריו כדברי מלך שלטון. אחי איש נלבב ורב אמונה, אשר שם ישראל יקר לו וזכרו תאות נפשו; בו אני בוטח כי יצלח להטות לב אדוניו אל הדבר הזה. אך הוא לא יעשה דבר בלי רצון הנבחרים, יושבי הפרלמנט, ובהם עוד יש הרבה אנשים אשר לא כלבבו; לכן יוסיף נא אביך לבוא בדברים עם גדולי עמנו, ירבה לי אוהבים לעמו מקרבם, ואני ואחי נעשה את שלנו. ואם ירַצה ה' פעלנו, אז נשמח כי תעשינה ידינו תושיה ומשפט עמך אור יצא”.

מאז והלאה נקשרנו יחדו באהבה נאמנה, ובימים אשר לא התקדשתי במצות שבתי אדוני וקדושי, ישבתי עם ניקלס ונחד איש פני רעהו בדברי אמונה וחכמה, דת ודעת. בעזרתו נמצאה לי אנית סוחר ההולכת הולנדיה, להפקיד על יד רב החובל אגרת שלומים לאבי היקר, אשר עד כה אבדה ממני עצה להריץ דברי אליו ולבשרהו כי עודני חי. אמנם יכלתי לעבור בעצמי באניה ההיא אמשטרדמה, כי לארץ פולין לא אוכל עוד לשוב, כי שם רבה המהומה ודמים לרוב ישפך בה. אך שִבתי בבית צבי נעמה לי מאד, ואהבת רעי הטובים וקרבת שבתאי קדושנו והתקוה הנשקפה לעמי ממנו עצרוני מלכת. ועל כן גמרתי אֹמר להשאר על מקומי עד אשר אראה מה יעשה ה' בנו.

כי בכל האותות והמופתים אשר חזיתי באיש הפלאות עוד לא בטח לבי בישועתו, ורעיון טמון בחֻבי היה כעש ללבבי ורקב לעצמותי. בשבתי עם עדת חברי האמנתי בו לתֻמי כמוהם, בראותי אותו לנגד עיני נמשכתי אחריו בכל לב, אך בהיותי לבדי אלי ספק יגֻנב, פן נתעינו כלנו בנפשנו ואבדנו דרך! גם רֻבי תורתו בדרך הקבלה כמו זר נחשבו לי, כי לא יכול מוחי לסבלם. כי הנה כל ספורי התורה, אשר אליהם הסכנתי והם היו שעשועי מילדותי, הוּצאו מידי פשוטם, והנגלות היו לנסתרות אין חקר, שעל פיהן נתמלא העולם כלו מלאכים ושדים ורוחות ונצוצות וקליפות, הנלחמים ונאבקים זה עם זה. – אבל כעלות ההרהורים האלה על לבי כן שבו אחור בבהלה, מפני הקללה הכתובה בזוהר¹⁰⁸ על כל האומר, כי ספורי התורה יש להבין כפשוטם. ואם כנים הדברים, כי בהם צפונים סודות נעלים ונשגבים מכל שׂכל אנוש, והם עיקר התורה – איככה אעז בנפשי לבלתי האמין בכל אשר יורני מורי הנפלא הזה, אשר הנסתרות היו לו לנגלות וכל סתום לא עממהו! ובפסחי כה על שתי הסעפים, ובהתחפש כה רוחי בלי חשך, זכרתי תמיד את יהודה חברי, הגדול ממני, אשר בחכמתו ודעתו היה לי לעינים בימי נודנו בארץ פולין. “מי יתנהו פה – חשבתי בלבבי – ופקח את עיני והורני דרך אבחר!” ומדי זכרי אותו עגמה עלי נפשי, כי מי יודע מה היה לו! הן כמוני באה ברזל נפשו, הובל אסיר אֳני ארצה הקדם – הנמצאו לו גואלים מקרב אחינו ויפדו בשלום נפשו? או נפל בידי זרים, אשר יעבידוהו בפרך, והוא אובד בעניו בארץ נכריה, באין איש מקרב עמנו לנוד לו ולרחמו?

וניקלס ראה צרת נפשי בזכרי את ידידי זה אשר נסע ונגלה ממני בימי הרעה, וינחמני ויבטיחני לאמונה, כי על ידי אנשי בריתו הרבים, הקרובים והרחוקים, ינסה לבקש ולחפש את יהודה, על פי הסימנים אשר מסרתי לו, אולי ימצאוהו באחד המקומות, ואז לא תקצר ידו מפדות והביאהו אלי.

אבל שבועות עברו, ירחים חלפו ועקבות יהודה לא נודעו.

 

ו.    🔗

עד כה וכה הסכנתי עם שבתי, נמשכתי עוד יותר אחרי רעי הדבקים בו ובתורתו, ושבתו עמנו ומנהגיו וכל הליכותיו בקדש אסרוני אליו כבחבלי קסם. בעיני ראיתי את כל עֻנותו, בהרבותו לצום ולהתענות ולשאג מנהמת לבו בתפלתו ובכיתו לפני אלהים, בבקשו רחמים על ישראל עמו. הוא הרבה להתבודד במקומות נשכחים מני רגל, וגם בקור החרף לא חדל מטבילותיו הרבות¹⁰⁹. גם פזר נתן לעניים ויהי עושה צדקה בכל עת, ואביו פתח לו את אוצרו ויתן לו מהונו ככל אשר בקש, כי היה חפצו קדוש לו. ורעי היודעים אותו ואת שיחו יותר ממני, הגידו לי כח מעשיו, כי כל מה שעושה בכונה הוא עושה. הוא מתבודד הרחק מאדם העיר, לנחם את השכינה העלובה; כי מאז חרב בית המקדש “נתגרשה מהיכל מלכו של עולם והיא נודדת¹¹⁰. ההתבודדות מביאה להתלבשות הקדושה, כמו שנאמר: “בד קדש ילבש” – בד הוא מלשון בדד " – ולידיעת האלהות, ככתוב: " בכל דרכיך דעהו, ר”ת בדד ¹¹¹; והצומות והתפלה והצדקה הן שלש סגולות במד השוה להחיש את הקץ, כמו שנאמר: ויהי מקץ ר“ת, ממון, קול, צום. גם עולה כל אחת בגמטריא קל”ו וביחד עולים למנין זאת, שעל זה נרמז “בזאת יבוא אהרן אל הקדש¹¹² , ועם הכולל הוא השנה הזאת, שנת ת”ט. גם בארו לי סוד המקוה, שהוא סוד הוי"ה – כי המקוה מ' סאה וכן בהויה ד' אותיות, כל אות כוללת עשר, וזהו שאמר הכתוב: "מקוה ישראל ה' ¹¹³.

הגיע ירח אדר, החדש שבו מרבים בשמחה, ושבתי צבי חדל לצום ולהתענות, ובשבעה לחדש יצא עמנו לשוח מחוץ לעיר – ונרד הימה ונרבה טבילותינו בפעם הזאת עד הגיעו למספר שלש מאות וארבעים וחמש, כמצוה עלינו מפי קדושנו. משם העפלנו לעלות ההרה ונעבור דרך יער עצי קפריסין ונגיע עד המבצר העתיק העומד בראשהו ונבוא דרך שער החומה המפורצת אל חרבות היכל אחד שעמד שם מלפנים. ובין שרידי מצבות ופסילי אלילים שבורים, שעבדו להם היונים בשנות קדם, נראה לנו פסל אבן שנשאר על מכונו, כמו רחם עליו הזמן מהשחיתו, והוא סמל תמונת עלמה בריאה ויפה, רבת חן ורבת קסם בעמדתה אשר נתן לה יוצרה להפליא. מַפלי בשרה דבקו בקמטים קטנים בצדה השמאלי, כי כפופה היא מעט אל העבר ההוא, וידיה אוחזות באחת קוצותיה הארוכות. רגלה האחת ישרה, והשנית מורמה מעט, בהרחיבה צעדיה אל המדרגה אשר לפניה. והיוצר האמן השכיל לתארה בכל אבריה וגידיה; לא חסרה לה בלתי אם נשמת חיים. ואנכי עמדתי כנציב שיש וכמעט לא נותרה בי נשמה בהתבונני אל פסל השיש הזה, אל תפארת האשה אשר לא ראיתי כמוה ליופי.

– זה פסל נעמה – לחש לי משה פיניירו – אלילת היופי ומקור האהבה, אשר חכמינו המקובלים קוראים לה “קליפת נוגה” וגם “לילית זעירתא”, והיונים קראו לה “אפרודיטה”, לאמר: ילידת הקצף. כי לפי הבלי הגדותיהם, עלתה מן הקצף שעל פני המים, מזעף הים בשאון גליו, והנה מתֹארת פה בעלותה אל היבשה, בשַׂחטה את קוצותיה הרטובות ממי הים.

– לולא עמדתי במקום הזה – לחשתי לו גם אני – אזי דמיתי כי היא העלמה היפה הנודעה בשיר העגבים אשר שמעתי בעיר מולדתי; בו יתאר המשורר את יפי בת-המלך אשר ראה אותה בעיניו בעלותה מן הרחצה – הוא השיר הנודע בשם “מליתלדה”.

– מליתלדה! – קרא שבתי צבי להשתוממות לבבי, כי נפלאתי מאד איך הגיעו דברי לאזניו – הלא זה שם נרדף עם “מרגליתא” וכל יתר הרוחות הרעות שבעולם עד דלילה ולילית ונעמה ואגרת בת מחלת, אשר רק בשמותיהן שונות הן לזמניהן לעמיהן, אבל הטומאה אחת היא, ומוצאה מאדם הראשון, שדבקו בו רוחות נקבות במאה ושלשים שנה שפרש מחוה אשתו, אחרי מות הבל בנם מידי קין אחיו, ותלדנה לו את כל אלה¹¹⁴ . והטומאה הארורה הזאת נשארה בתקפה, ובה יוקשו בני האדם עד ימי המשיח, שעליהם התנבא זכריה: ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ¹¹⁵. ועתה דעו לכם כי קליפת נגה רעה היא רק ממתניה ולמטה ולא ממראה מתניה ולמעלה¹¹⁶, ובנגוע בה כח הקדושה יתבטל צד הטומאה שבה¹¹⁷, וזהו שנאמר:
בלע המות לנצח, ר"ת הבל, כי בזה יושלם תקון הבל, שמשה רבנו הוא גלגולו בכל דור ודור, להוציא נצוצות הקדושה שנשקעו בקליפות הטומאה, ואז יתגלה משיח¹¹⁸.

מדבריו אלה הבינותי על מה ולמה הביאנו מורנו אל המקום הטמא הזה, בדעתי מפיהו, כי "בכל מקום שהצדיק עוסק בדברי תורה, אותו המקום מתקדש על ידו¹¹⁹.

וכמו הכיר הצדיק וידע גם את מחשבתי זו, פנה אלי בנשאו מרום עיניו ויאמר:

“הריני מוכן ומזומן לתקן קליפת נגה בשיר מליתלדה אשר יסדתי על פי דרכי. ובו צפנתי כונות עמוקות, אשר סודותיהן יוכלו להגלות רק ליודעי חן”.

דבריו האחרונים אמר בלאט, בהואילו להסתיר סודו מרוחות הטומאה אשר עוד מעט ותמלאנה את המקום הזה. כי כן היה דרכו לשיר בשירי נכר, אשר למשמע אזן הם דברי עגבים, הממשיכים את הקליפות אליהם, ובכונות הקדושות הצפונות בהם הוא תופשן ועוקרן ומאבדן מן העולם.

ואנחנו, אשר ידענו דרכו בקדש, נסוגונו אחור ונעמוד מנגד. והוא התיצב אל מול פני האלילה, ובקולו הנעים שר שירו בלשון ארמית, מרוב קדושתה, לאמר:¹²⁰ .

מלי תל דא כד חזינא,

מילתא דאלהא! קרינא.

במסקי לעילא, לטורא רמתא,

זכאי הוינא, ארי חזית יתה.

חזית אנא יתה, עראית ברתא,

ברתא דמלכא, כד נחתי לתתא;

חזינא האי שופרא דאזלא עדטילאה,

עולמתא כד אתת במיא לאסחאה,

שפירתא כד סלקא מבי מסותא,

כד אזלת בתוקפא, בחנא ורבותא.

מלי תל דא חזינא

“מילתא דאלהא!” קרינא.

כחרבא שליפא הוון אפאה

כאלמונין שפירין תרין שׁפותהא,

גלגולי עינאה כשביבין די נורא,

חדותי די כסף, ספו כטורא,

בשרא כחלבא, חיור כתלגא.

כעדרא דרחילי דמטורא דלגא,

שער ראשה כעמר נקא –

ונהורא, נהורא עמה שרא.

מילתא טבא חזינא

“מילתא דאלהא!” קרינא.

כן שר אדוננו בהוד קולו, ומהאולם הקרוב נשמע אחריו קול הד, כמו נמצא שם איזה מלאך או שד, אשר שר אחריו לעזר כנגדו או להתל בו. ולי מה נפלאו הדברים, שלפי שפוטם נגלתה טומאת יפת באהלי ארם, ובהם צפון כח קדושנו במסתרי הקבלה! ופתאם נפל שבתי על אפרודיטה וינסה להסיענה ממקומה ויגיענה הנה והנה ויך בידו על גופה מכת כלתי סרה. אמנם לא זזה האלילה ממקומה, לא צהלה לקראתו בחבקו אותה ולא עותה פניה בהרימו עליה ידו; אבל מי חכם וידע את הנעשה שם בכח עליון, אותו לא ראתה עין זולתו! כלנו בטחנו במשיחנו כי תקון גדול יהיה לעולם כֻלו בדבר הזה אשר הוא עושה! וכאשר דמינו כן היה: בכלותו עבודתו הקשה אשר עֻבד בה לעינינו, שב משם שמח וטוב לב, עור פניו קרן בגשתו אלינו, ועיניו הפיקו עליצות נפשו בבשרו אותנו, כי אמנם שר אל האויב הרע ויוכל לו.

– על יום טוב באנו אל המקום הזה! – קרא אלינו בקדשו – כי רק בכח המשיח לתקן הקליפה הגדולה הזאת, שממנה יונקות כל הקליפות האחרות¹²¹, ואותה תפשתי במקום שליטתה, – והנה בא אשמדי הרע, בעלה ובן זוגה¹²² זה השד היהודי¹²³ , להגן עליה ולהאבק עמי בבחינת עמלק, אשר כחו רב מאד, עד כי מיום שנברא העולם ועד ימות המשיח לא נמצא כמוהו¹²⁴, כי היצר הרע הוא עמלק, הוא פלשתי, הוא סמאל, הוא הנחש הקדמוני, הוא השטן, הוא מלאך המות¹²⁵, ובבחינת היצר הרע יש לו עוד שבעה שמות: רע, טמא, שטן, שונא, אבן מכשול, ערל, צפוני¹²⁶. ואנכי ידעתי מראש כי תכבד המלחמה, ועל כן בחרתי ביום הזה, והקדמתי לעשות שמ“ה טבילות כמספר מש”ה, כי היום הזה הוא יומו של משה רבנו, אשר בו נולד ובו גם מת, ואצרף לו את שמי להיות כאחד, ובזה הזדוגה אלי נשמתו. וזה לכם האות: כי “בשבעה נולד משה” גמטריא “שבתי צבי”, וכן גם “בשבע מת”¹²⁷. ובכחו של משה, אשר נצב אז כמוני על ראש הגבעה, נלחמתי באשמדי, ואתפשהו ואפילהו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, לפתחה של גיהנם הבוער מתחת לבת זוגו המרשעת. ובעוד ידי רמה הרביתי הכותי את חלק הטומאה שבזוגתו, בבחינת “לילית זעירתא”. ואשליכנה אחריו ואורידם יחדו אל עמקי שאול תחתית ואבדון ובאר שחת וטיט היון ושערי מות ושערי צלמות וגיהנם, הם שבעת המדורים, שכל אחד מהם אחד בששים מהמדור שאחריו, ועומק כל מדור מהלך שלש מאת שנה, ובכל מדור ומדור שבעת אלפים חורים, ובכל חור וחור שבעת אלפים סדקים, ובכל סדק וסדק שבעת אלפים עקרבים, ולכל עקרב ועקרב שלש מאות חוליות, ובכל חוליא וחוליא שבעת אלפים כדים מלאים מרה, ובכל מרה ומרה שבעת נהרות סם המות¹²⁸. וכן נתגלגלו ועברו אשמדי ואשתו ממדור למדור ומחור לחור ומסדק לסדק ומעקרב לעקרב ומחוליא לחוליא וממרה למרה עד אשר נשקעו בתהום הים הגדול של סם המות, שם קשרתים יחדו בשלשלת שלמה המלך, שעליה חקוק השם המפורש¹²⁹ , לבל ישובו עוד לשחת ארץ. אחרי כן היתה לי “עלית נשמה”, ואבוא אל היכל נגה שבקדושה, ובהשיבי את הנצוצות אל מקורם נגלה לי היכל האהבה העליונה, שהוא מקום בעלי התשובה ואוצר כל רזי עולם בסוד “שם אתן את דודי לך”¹³⁰. שם ראיתי אוצר הנשמות, המזומנות לבני אדם מימי בראשית. התבוננתי אל מספרן, והנה הוא מעט מאד, ואדע כי באה עת המלך המשיח להגלות¹³¹ . ובחשבי את הקץ נפל פסוק לתוך פי: “אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה'”. ואמצא בו סוד גדול בענין הגאולה: אח“ת בגימטריא ת”ט, היא השנה שעליה התפלל המלך דוד אבי! ואותה בקש: “שבתי בבית ה'” – אל תקרא שִבתי אלא שַבְּתַי!

שמעו רעי הדברים ויריעו בשמחה, ויכתירו את שבתי צבי המנצח, ויצהלו וירונו יחדו. ויצאו במחול כמנהגם, כי על פי קדושנו היה להם המחול לחק קדוש, בסמכם על הדרש הידוע, כי “זה אות וסימן למחילת עונות”¹³² . וגם להכנעת כח מחלת בת לילית¹³³. ועוד נמצא טעם לרקודם, “שכן מצינו במתן תורה: מלאכי צבואות ידודון ידודון – ידודון בהליכה, ידודון בחזרה”¹³⁴ . וגם אני נמשכתי אחריהם ואפזז ואכרכר בכל עז. אבל לבי לא היה עמי בפעם הזאת, לא מחסרון אמונה בדברי שבתי צבי, כי האמנתי בו אמונה אֹמן, והדברים על אדות השדים והרוחות והקליפות לא היו חדשים לי, כי רבות שמעתי שמעם מפי אבי החכם, והרבה מהם הלא כתובים בספרו “נשמת חיים”. אך נפעמתי מסבה אחרת: כי מראה אפרודיטה היפה העיר כל חושי בי, ועיני נמשכוּ אחריה בלי חָשׂך, ובהתבונני אליה זכרתי פתאם את העלמה הנאהבה והנעימה, אשר ראו עיני בשנה העברה, בהיותי בבית אביה בחג הפסח, ואשר מתה לעיני על קדוש ה', בנפול עמנו ביד צר. – והנה הקודשה והטומאה, הנגה העליון והקליפה התחתונה עולות בסבך מחשבותי, ורגשותי מתערבות ומתבוללות יחדו! אות הוא כי לא זך לבי, ורוב טבילות לא נקוני, כי צרור עוני, צפונה חטאתי. ומה בצע בנצחון משיחנו, בהורידו את הקליפה לעמקי שאול, ובלבבי תפתה ערוך מיצר סמוך!

מראה העלמה העבריה והאלילה היונית, סמלי הקדושה והטומאה, לא משו מנגד עיני גם בעזבנו את המקום ההוא לשוב העירה. ובצר לי שפכתי שיחי לפני משה פיניירו ידידי הנאמן אשר ברדתנו מראש ההר הטיתיו הצדה, ואבך לפניו, ואגלה לו נגעי לבבי. והוא אמצני ויעודד רוחי, בהשיבו אמריו לי, כי גם זה נפלאות מעשי גואלנו בעולם התקון, אשר בהוציאו יקר מזולל, נצוצות הקדושה מתוך הקליפה, העלה אלי זכרון קדש, זכרון העלמה שמתה על קדוש השם, לבטל בו זכרון האלילה טמאת השם. זכרון הנערה הכשרה היא אות התדבקות רוחה ברוחי בסוד וישק יעקב לרחל, כי בהתדבקות הרוחות לא יוכל הלב לנשוא את הרגש העצום, ובכה יבכה¹³⁵ .

אחר הדברים האלה בטח לב שבתי צבי, ותחזק אמונתו בישועתו. כי הנשמות אשר ראה בהיכל נגה הלא מעט מזער הן, עוד ימים אחדים וגם הנה תעזובנה מקומן לבוא בבני אדם. וכאשר יורק ההיכל הלא יתגלה המשיח, והיתה לו המלוכה, לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח ה' אשר תניחנו. כי כל המלחמות והצרות הגדולות הקודמות לזמן הגאולה כבר היו בעולם, כל “חבלי משיח” כבר באו דים בשנה העברה, שכן עולה מספר האותיות בגמטריא ת"ח. והנה הגיע זמן הגאולה כעלות גדיש בעתו, כעץ אשר גמל פריו, אם ינוע ונפל על פי אוכל. ברוח ממרום, אשר יֵערה על כל באי עולם, יכירו את קדוש ישראל, וראו הגוים את כבודו, והשיבו עמו אל אדמתו, ושמעו רחוקים ובאו, ונִשאו עשרת השבטִים על כנפי רוח, אלה מהרי חשך ואלה מנהר סמבטיון ומכל ארצות פזוריהם, ובאו כל הנחמות והיעודים הטובים אשר חזו לנו נביאינו לאחרית הימים.

מאז והלאה השליך שבתי צבי מעליו את בגדי החול וילבש משי לבן כביום השבת, וגם אותנו צוה לעשות ככה, כי כן היה דרך האר“י ז”ל ללבוש לבנים ביום הששי, ולהוסיף מחול על הקדש לכבוד השבת, מלכת הימים¹³⁶. ועתה הנה שַׁבּתו של הקב“ה קרובה לבוא, וזמן קבלתה הגדולה הנה הגיע, ומי שטרח למענה בערב שבת יאכל בשבת. בימים ההם הרבה להתבודד, לעסוק ביחידים, לצרף את האותיות על פי דרך הקבלה ולשלוב מהם כתרים לשם ה', בדעתו אל נכון, כי כאשר ישובו אותיות השם הקדוש להתיחד, והיה השם שלם וכסאו שלם, ונגלה כבודו בישועתו. וגם זאת עלתה לו יפה, בהיות ידו רב לו בסודות הקבלה על פי תורת האר”י, שהיא נגד קבלת הראשונים כיתרון האור מן החשך¹³⁷ . אז מצא את לבו לקרוא בשם ה‘, לא בלשון אדנות כמנהג כל ישראל מאז ומקדם, כי אם בשם הוי“ה ממש, בשם המפורש. את הדבר הזה התעתד לעשות ראשונה בשבת שמברכים את החדש. ולזאת גמר אֹמר, לבלתי התפלל בשבת ההיא ב”מנין" הקבוע לו בבית אביו, כי אם ברוב עם, בבית מדרשו של הרב הזקן ר’ יוסף אסקפא, מורו ורבו מלפנים בתלמידו זה התפאר הרב תמיד, כי הצליח בלמודו להפליא, ועל פיהו זכה שבתי לסמיכת חכמים בעודנו נער. אמנם היה לו לפלא בהליכות דרכו, בגרשו את שתי נשיו זו אחר זו; גם גער בו בראשונה על מעשהו זה, בהזכירו אותו דברי חכמינו: כל המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, וכי כל יהודי שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה; אבל הוא ענהו באחת: “רואה אני באספקלריא שלי, שהאשה שנתנו לי היתה מתחלה זכר, ורק דברי עבירות גרמו שנהפכה לנקבה. “וכל אשה שהיתה מתחלה זכר אין לה שרש מ”ן ואי אפשר לה להתעבר והרי היא אסורה כאילונית”¹³⁸. ובתשובה מוכרחת כזאת נסתתמו כל טענות רבו ויתן צדק לפעלו. כי הנה התלמוד אומר כך והקבלה אומרת כך, דברי הקבלה ודברי התלמוד דברי מי שומעין? הוי אומר: דברי הקבלה. כי בדור זה האחרון, שהוא דורו של משיח¹³⁹, עברה הממשלה מן השפחה זו תורה שבעל פה, ובאה אל גברתה, זו תורת הקבלה, שהיא “חכמת האמת”¹⁴⁰ ובה זכה שבתי צבי לרוח הקדש, כידוע לכל¹⁴¹.

 

ז.    🔗

כבוא שבתי צבי עמנו אל בית הכנסת בשבת ההיא המבורכה בכפלים, בפרשת החדש ובהפטרת “מחר חדש”, מהר רבו לקראתו ויוליכהו עמו ויעמידהו אצלו בכותל המזרח לימין ארון הקדש, ולנו תלמידיו נתנו מקומות כבוד הקרובים לו. בתפלת שחרית חכה החזן לקדושנו עד כלותו כונותיו, ובקריאת התורה נקרא שבתי לעלות רביעי אחרי הרב שנתכבד בשלישי כמשפט¹⁴². וכל האנשים הביטו אליו בעלותו אל הבימה ונהרו; גם הנשים המתפללות בעֲליה מאחרי הפרגוד, נדחקו אל החלונות, להסתכל בצדיק הצעיר הזה, אשר בפניו המלאים זיו והמפיקים נגה נגלה לכל כי השכינה שרויה עליו.

פתאם קם שאון בבית הכנסת והקריאה נפסקה, כי הנה נשמע קול שבתי צבי בברכת התורה, בהוציאו מפיהו את השם המפורש – השם הגדול והנורא אשר לא נשא איש על שפתיו חוץ מהכהן הגדול ביום הכפורים בבואו אל קדש הקדשים¹⁴³! הרב הזקן, העומד לימין המברך, נפל על הבימה ויתעלף, האב בית דין, ר' אהרן לפפא, העומד שמאלה, ספק את כפיו ויצעק צעקה גדולה ומרה, וכל המון המתפללים נבהלו יחדו וירימו קול זועות. לחרדה הזאת רבו המתעלפות בעלית הנשים, ותהי מהומה ומבוכה בבית ה‘, כי היה מורא שמים על ראש כלם פן יתבקעון מזעם אלהי הצבאות וקץ כל בשר בוא יבוא מפני חרון אפו בקומו לערוץ ארץ. רק אנחנו היינו שלוים מפחד, בנשאנו עינינו פעם אל אדוננו הקדוש, העומד במנוחה על מקומו, ופעם אל פני השמים, בתקותנו כי עוד מעט ויבָּקעו חלוני רקיע וכבוד ה’ עלינו ירָאה. אבל פני השמים לא שֻׁנו; שם נשאר הכל כשהיה, רק בבית הכנסת לא חדלה המהומה. עד כה וכה התעורר הר"ר יוסף מעלוף נפשו, כי שבה אליו רוחו. והנה החלו פני איש השיבה להתאדם, ועיניו רבו ברקים בהביטו בחמה שפוכה על תלמידו המובהק שהקדיח תבשילו ברבים. מזעם אפו חרדנו כלנו ונמהר ונקרב אל הבימה איש מקצהו, מדאגה מדבר, פן יבֻלע עתה לאדוננו. ופתאם אחז ר' יוסף ביד ר' אהרן, ושניהם עזבו מקומם וילכו אל הלשכה אשר בקיר הצפוני מתחת לעלית הנשים. אחריהם קמו הדיָנים איש ממקומו, ושני השמשים, שלוחי בית דין, יצאו בעקבותם ויחדו נאספו בלשכה ההיא, לחקור דין ולחרוץ משפט.

כל זאת ראה שבתי צבי ויעקש שפתיו בלעג שאנן, ובראותו סביביו יותר ממנין אנשים תלמידיו ואנשי שלומו, שם עיניו בספר התורה, לקרוא את הפרשה כחק. אבל בטרם יפתח פיהו יצאו שני שלוחי בית דין מן הלשכה ויעמדו לקראתו בין ארון הקדש והבימה ויקראו אליו לאמר:

“על דעת המקום ועל דעת בית דין הגדול שבקהלתנו אנו מתרים בך, שבתי בן מרדכי, שתחזור ממעשיך ותבקש “תשובה” מחכמינו לתקון נפשך מהעבירה הגדולה שעברת בפרהסיא, כי “ההוגה את ה' באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא”. ובאם לאו – תהיה מוחרם ומנודה לשמים ולבריות, ודמך יהיה מותר לכל, כי חייב מיתה אתה. לכן חזור בך, שבתי, חזור בך!”

כמעט כלו הם דבריהם, ושבתי צבי הכה בידו על הבימה להשתיק את ההמון, ומבלי שית לב לדברים אשר שמעו אזניו, החל לקרוא הפרשה כסדרה. לקולו הנעים הנשמע ברמה נדמה ההמון כלו, וכהתימו לקרוא ברך גם הברכה האחרונה בקריאת השם המפורש. אחריו קרא את יצחק שלוירה להיות חמישי לתורה, את משה פיניירו – ששי, ואת משה קלמארי – שביעי, ואותי כִבד בעלית “מפטיר”, ואת יתר אנשי שלומנו כבד בהגבהות וגלילות והכנסת ספרי התורה למקומם. ברגע ההוא נכנסו הרבנים והדיָנים ויעלו יחדו אל הבימה הפנויה, שני הרבנים ישבו על כסא אליהו מערבה, והדינים על רצפת הבימה לשני עברי הכסא ימינה ושמאלה, ושלוחיהם הועידו את שבתי צבי לעמוד לפניהם, ואנחנו אצנו לעמוד בקרבתו לעברי הבימה, לדעת מה יעשה לו.

“מה שאסור לכם מותר לי – ענה שבתי את הרבנים על ריב שפתיהם – כי גואלכם אני, משיח בן דוד מלך ישראל!”

הרבנים והדינים תמהו איש אל רעהו, כי הנה הוסיף חטא על פשע, בתתו נפשו למשיח אלהי יעקב, ודינו למיתה, כנביא שקר, אחרי שהרבה מאותות המשיח הנזכרים בספרי חז“ל לא היו ולא באו. ושבתי צבי הגיש עצומותיו, ויוכיח להם על פי הקבלה, ככל אשר הוכיח לנו עד כה, כי בעת רצון זו יכולה הגאולה לבוא גם בלעדי האותות ההם. גם הראה להם כחו בגימטריאות וראשי תיבות חדשים גם ישנים, כי זמן הגאולה הנה זה בא, וכי הוא הוא הגואל האמתי. אף התפאר עליהם, כי עתה לא יצלח עוד מעשי שטן לעכב את הגאולה מפני קטני אמנה שבדור, כבימי האר”י ז"ל לפנים¹⁴⁴ או בימי תלמידו ר' חיים ויטאל, שהיה אחריו¹⁴⁵; “כי בזמן הזה, אף שימצאו נגדיים לא תתעכב עוד הגאולה”¹⁴⁶ , ורק לנפשם ירעו אם יזידו למרות עיני כבודו. אבל כל אלה לא הועילו לו להעביר את הרבנים על דעתם; כל ראיותיו שהביא מהזוהר ומספרי המקובלים בטלו ברוח שפתיהם, בגזרם אֹמר, כי בענינים אלה הוא רק תלמיד טועה שלא בא בסוד הקבלה האמתּית ולא זכה להבין תעלומות חכמה, ועל כן הוא מעַות את הכתובים ומוציא מהם דברים אשר לא כן. וכאשר הוסיף להוציא רוחו כן הרבו להתעבר בו, וידברו אתו קשות ויחרפוהו כאחד הנבלים. ר' יוסף אסקפא קרא עליו: “שוטה רשע וגס רוח!” ור' אהרן לפּפה חשבהו למשֻׁגע, אשר הסתתרה בינתו מרוב חלומותיו ודמיונותיו הבל. לאחרונה התרו בו פעמים ושלש, ובראותם כי הוא עומד במריו, קמו שני החכמים מכסאם ויעלו אל ארון הקדש, ויוציאו שני ספרי התורה, וישובו אל הבימה איש וספרו בידו, ויקראו חרם על שבתי צבי ועל כל הכרוכים אחריו, אם יוסיפו מהיום והלאה להחזיק בו.

אז נבהלנו כלנו, ובצפיתנו צפינו אל הנקמה אשר יעשה ה' ברגע הזה בהרבנים החטאים בנפשותם; הלא עוד מעט ותפול אש מן השמים ותאכלם כליל, או תפתח הארץ את פיה ותבלעם חיים כעדת קרח – כי מי ישלח פיו ולשונו במשיח ה' ונקה? אף אמנם נדמה לנו כי החלה יד ה' להיות בהם ובהמונם – כי הנה פתאם היתה חרדה גדולה בעדת האנשים הנדחקים סביבותינו, הנה קפצו כלם ונוע ינועו ממקומם!

אבל השמים והארץ נשארו על מקומם כשהיו, וההמון נמוג ויסוג לאחור – מפנינו, בשמרם דבר חק ומשפט, כי “אסור לעמוד בארבע אמותיו של המנודה”¹⁴⁷ .

– צא מזה, עבריין ממרה, פושע ישראל! – קראו הרבנים והדינים על אדוננו בקול כרעם.

– צאו מזה, עבריינים פושעי ישראל! יעכרכם ה'! – מלא כל ההמון אחריהם, בהדחקם יחדו איש לעברו, לפַנות לנו מקום לצאת.

ובכן יצאנו מבית הכנסת דחופים ומבֹהלים. והאספסוף, התאב תמיד לפרעות ושערוריות, קרא אחרינו מלא, וישלחנו בכל הדרך, וילך אחרינו הלוך וחרף, הלוך וקלל, עד הגיענו אל מעון אדוננו העלוב. וגם שם לא הונח לנו, כי היה ההמון הולך ורב, ואם רחק האחד ובאו עשרה תחתיו, וידחקו אל החלונות ואל הפתחים, ויקללו את שבתי ומשפחתו קללות נמרצות.

ובבית מרדכי צבי, אשר עד כה לא ידעו מכל מחשבות שבתי מאומה, נודע עתה כל אשר נעשה, ויהי כל הבית לחרדת אלהים. וכבוא שבתי עמנו הביתה, התעבר בו אביו וימלא פיהו תוכחות חמה, על אשר מלאו לבו לעשות כן. גם שני בניו האחרים, אליהו ויוסף, אשר קנאו מאז באחיהם זה ההולך בגדולות ובנפלאות מהם, מצאו עתותם להנקם בו ולהתכבד בקלונו. והאב הוסיף לשפוך עליו זעמו, וישבע באפו אםיתן לו מקום בביתו עד אשר יתרפס לפני הרבנים וישבע להם שבועת אמונים, כי לא ישוב עוד לכסלה. ואסתר אמו, אשר אהבתהו כאישון עינה, לא דברה מאומה, אך בכתה תמרורים על כבודו כי גלה ממנו. ושבתי נגש אליה וישק ידה וינחמנה לאמר: כי אך נסיון הוא לו מאת האלהים, אשר בו בחר להיות גואל לעמו – ואם יכירוהו חכמי איזמיר או לא, אחת היא לו. כי הוא בא בשם ה' וימינו היא תסמכהו נגדה נא לכל הנחרים בו. עוד מאט ואויביו ילבשו בֹשת ועליו יציץ נזרו.

שמעה האם דברי בנה הקדוש ולבה פחד ורחב, ומתוך הדמעות האירו עיניה, כשמש היוצא מבין העבים ביום הגשם.

ושבתי נשק ידה שנית, כי אהב אותה כנפשו, וישחר פניה לערוך לפניו ולפנינו שלחן בחדר מעונו. ותמהר האשה ותלך לעשות כדברו, ואנחנו באנו אחריו אל חדרו.

עצובי רוח, נוגים ממועד ישבנו אל השלחן. אבל לב שבתי לא נפל בקרבו מכל אשר קרהו, וינחמנו וידבר על לבנו, לבל נחוש לחרם אשר קראו הרבנים עליו ועלינו, כי עוד מעט ונגלה כבודו לעיני כל בשר ויבושו ויכלמו כל חפצי רעתו. כי על פי הקבלה, הנה רועי צאן ישראל אלה, המחרימים את משה, הרועה הנאמן, הם בני הערב רב, שאינם מצטערים על הגלות, הם “גזלנין מארי שוחד דאינון דיינין ראשי עמא”¹⁴⁸. ובדבר קריאת השם המפורש הלא צדק מהם, כדבר הזוהר על ימי המשיח, כי אז יהי השם נכתב בהוי“ה ונקרא בהוי”ה, “למהוי רחמי מכל סטרא”¹⁴⁹. אך את בית אביו יעזוב עתה לזמן ידוע – כי בטרם יביא גאולה לעמו, עליו להיות “נע ונד ממקומו ומטולטל וגולה” כמוהו, ורק “בשפלותו תתגלה מעלתו”, כדבר הנביא: ובחבורתו נרפא לנו – “בחבורא דאתחבר עמנא בגלותא, נרפא לנו”¹⁵⁰. גם חרם הרבנים וגערת אביו מאת ה' היו לו, לבעבור נסותו, "כי נסיון הצדיק הוא הרמת נסו “, ככתוב: “קב”ה בגין לארמא דגלא דצדיקיא איהו בחין לון, לארמא רישייהו בכל עלמא”¹⁵¹ .

בדברים ומאמרים כאלה וכאלה אמץ את תלמידיו ויחזק את לבב כלם באמונתו – חוץ ממני. כי בכל אלה לא מצאתי מרגוע לנפשי, והספק אשר התגנב אל לבי בראשונה, שב לענות נפשי. אם כל הרבנים, חכמי הקהלה הגדולה לאלהים, מלעיבים באיש הזה ובתורתו – חשבתי עם לבבי – למה זה אנכי? הן הם גרשוהו בחרפה ויתנו שמו לחרם ולגדופים – ואיה אותותיו ונפלאותיו אשר קוה לו בשם המפורש? הנענש מהם אף אחד מאת ה' מן השמים על חרפם את משיחו? הנה ישבנו כלנו נכלמים ונזופים מבית הכנסת, והועלם כמנהגו נוהג, ומה שעשו הרבנים עשוי; האסר אשר אסרו עליו יקום לעולם, הם סגרו ואין פותח, גזרו – והעם יקַים, ומה בצע כי אֶלָכד גם אני בחרמם ככל חברי אלה המחזיקים בבריתו? הן גרשהו אביו מעל פניו, והנהו מתעתד לצאת בגולה, להתחבר עם עמו בגלות אשר לא ידע אותה מעודו – הבחבורתו זו ירַפא לנו באמת כדברו? ואם זה רצון ה', מדוע לא שקד לעשותו עד כה? למה זה לא הקדים לגלות ממקומו לפני התגלותו בקהל ביום הזה? ואם שגה בזה מבלי דעת, מי יודע אם לא כל מעשיו והליכותיו ומנהגיו משגה אחד הם, כדבר החכמים המורים, כי הסתתרה בינתו מרוב חלומות והבלים הרבה.

ובכל אלה לא נתנני לבבי לעזבהו כלה ולהבָּדל מעל עדת תלמידיו מעריצי שמו, כי נקשרה נפשי בו ובהם. דבר אחד ידעתי אל נכון, כי האיש הזה תמים דרכו, והליכותיו בקדש נשגבו מאד, והם חכמים ונבונים וזקנים ממנו – ואיככה אעֹז בנפשי להכריע בדבר הגדול הזה, לכחש בקדושם ולשים לאל אמונתם ומבטחם? – אבל בהוסיפי להמנות בקהל המאמינים האלה, הלא אלכד גם אני במצודתם הפרושה, והייתי גם אני לחרם כמוהם! והכי לזאת שלחני אבי למקום תורה, לעזבה כלה מפני הקבלה, ולהתערב עם שונים, ולהעלות עלי חמת הרבנים מורי הדת והאמונה בישראל? – אבל אם אבגוד בעדת מיטיבי ואתכחש לבית פיניירו גואלי חיי, מי יחוש לי חוץ מהם? מי ישאל לשלומי ויטריפני לחם חקי? הלא אז אשאר גלמוד כערער בערבה, נודד ובודד בארץ רחוקה בין אנשים אשר לא ידעוני, באין לחם ושמלה ובאין אגרת כסף בחיקי לנוע מזה ולבקש לי מנוח במקום אחר או לשוב אל ארצי ואל מולדתי!

כן נהפך עלי לבי בההפך עלי המון מחשבות מתנגדות, הסותרות זו את זו. מלחמת הדעות האלה דכאתני כל היום; ועוד יותר חזקה עלי בצאתי מבית צבי להיות בודד לנפשי ולחשב דרכי באין איש עמי, וכן התהלכתי לבדד ברחובות לא ידעתי, ואלך ואתע מאחרי הצהרים ועד הנשף. בצר לי שַבתי זכרתי את יהודה רעי, אשר היה לי לעינים כל ימי דעתי אותו, ובזכרי ראשונות זכרתי ימים מקדם, בשבתי שלֵו ושאנן בבית אבותי ולא יגרתי רע. ובזכרי את אבי ומולדתי, זכרתי את כל מחמדי מלפנים, ותכל נפשי לשוב שמה, וגעגועי להם הלכו הלוך וגבור עד בלתי נשוא. קירות לבי המו לי וגם ברוב דמעות לא סר יגוני, ולבי העיק תחתיו כמו נגֹלו עליו אבני מעמסה.

בתעותי כה לבדד הגעתי לעת הערב אל העיר התחתונה, מושב הסוחרים האירופיים, ובהרימי עיני לתמי נראה לי בית האוצר אשר לקינגסטון האנגלי. אז זכרתי את יאָהן ניקלס סוכנו הישר באדם, ואגמר אֹמר לפנות אליו בצרתה לי, אולי יתקנני בעצה טובה מלפניו, לבלתי היות מצפה אל שלחן אחרים ותלוי בדעת אחרים, ואז אוכל להשען על בינתי ולעשות ככל אשר יורני לבבי. והנה היה בואי אליו דבר בעתו, אשר לא פללתי ולא עלה על לבי! כי כראותו אותי שמח לקראתי וישתאה לדעת, מי הגיד לי כי דבר נחוץ לו אלי? וישתומם בשמעו מפי כי מקרה הוא אשר הביאני אליו, וישמח על המקרה, כי על ידו הנה יקדים לתת שמחה בלבי, בטרם יכלה עבודתו ובטרם ילך אל בית מרדכי צבי, לבקשני ולמסור לי את הדבר הטוב אשר הקרה ה' לפניו.

ובדברו הושיט לי אגרת כתובה וחתומה ביד אבי!

לקחתי את האגרת ולבי הולם פעם – כי זה יותר משנה תמימה לא ידעתי ולא שמעתי דבר מבית אבי עד היום. בידים רועדות הסירותי את החותם ואפתחנה – והנה נמצאו לי כל מאויי לבי רגע אחד! כי קראני אבי לשוב אליו אמשטרדמה, גם שלח לי כסף להוצאת דרכי. אבל בקראי הלאה חשכו עיני, נבהלתי ונפעמתי מבשורה רעה אשר מחצה לבבי כחץ פתאם. יוסף אהובי, האח יקיר לי, אשר הוליכני לובלינה ושם עזבתיו בריא אולם, כעזבי את העיר ההוא, חלה את חליו אשר מת בו, ושם היתה קבורתו¹⁵²! בקראי זאת נפלה האגרת מידי, לבי נמס בקרבי ורוחי קצרה עד מחנק נפש, ואשא קולי ואבך בכי תמרורים. וניקלס האיש הטוב לא אץ לנחמני, בדעתו מרת נפשי ובהבינו אל מצוקת לבבי. וכן מררתי בבכי עד אשר הֻקל לי כמעט, ואז הבלגתי על יגוני ואוסיף לקרוא את דברי אבי.

אבות דאג לי אבי הרחמן בשמעו דבר ההרג הרב שהיה באוקריינה, וכבר בכה אותי האב השכול ואֵבל יחיד עשה לי, בחשבו גם אותי בתוך חללי עמנו. ימים על שנה התאבל עלי, מאנה הנחם נפשו,אך בחמלת ה' עליו הגיעהו מכתבי אשר הריצותי לו בעזרת האדון יאָהן ניקלס, הטוב והמטיב. והנהו קורא אותי למהר ולבוא אליו, לנחמהו אחרי יוסף בנו הבכור ולמלא מקומו בבית דפוסו, כי ידיו מלאות עתה עבודה מרבה להכיל, עבודת הרבנות בעדתו ועבודת הכלל לאֻמתו, בהשתדלו בכל עז, לעורר לבב נכבדי אנגליה להשיב אחור את הגזרה הנושנה, ולפתוח ליהודים שערי ארצם, הסגורה לפניהם זה מאות בשנים. ובהודיעו אותי זאת זכר לטובה את יאהן ניקלס, אחרי דעתו על פי מכתבי את לבב האיש הנכבד הזה הדורש טוב לעמנו, והנה ערך גם אליו אמרים, ויברכהו מקרב לבו, ויחל פניו למלא דבריו הנעימים, ולבוא בכתובים עם עדוארד אחיו, ולהעירהו על דבר אמת וצדק, לדבר טובות על היהודים באזני קרומוול השר הגדול, אשר בידו עתותיהם – כי הנה בא העת לעשות, ואם אך יחפוץ קרומוול להושיע, לא ימָצא עוד איש באנגליא, אשר ימנעהו מחפצו.

הדברים האחרונים האלה הואיל יאהן ניקלס באר לי על פי המכתבים והאגרות אשר הגיעו מלונדון, כי המלך קארל העמד למשפט הצבא על פי קרומוול ויצא חייב בדינו, וביום השלשים לחדש הראשון בשנה הזאת למספרם (1649) הומת בחרב על במת מטבח קבל עם. והממשלה נכונה ביד קרומוול, והנהו עתה מושל עליון בארץ, ואם הוא יגזר אומר בדבר היהודים, ויקם לו.

שני ימים בליתי עוד בעדת רעי, ואשא ברכה מאת שבתי צבי ומכל יודעי ומיֻדעי, המעריצים שמו והנאמנים בבריתו. מפיהם נודע לי, כי “האדון המושיע” נכון לצאת בגולה כאשר אמר, ורק מתי מספר ילָוו עליו בדרכו. משה פיניירו יוצא בעוד ימים אחדים בפקודת עובדיה אביו לעיר ליוורנו אשר באיטליה, כי שם ביתם. אמנם ירא הזקן את רבני איזמיר, אשר התירו דם שבתי צבי ואחזת מרעהו, והדבר נקל מאד בממלכת תוגרמה לעשותו, כי רק עונש כסף יֻתן לאוצר המשלה בעד הנפש הנכרתה מעמה¹⁵³. ובכן החלה החבילה להתפרד, ואנכי נפטרתי ממנה וארד באניה הולנדית, אשר מצא לי ניקלס ידידי ואיש חסדי, ועמי מכתב מליצה המגיד עלי ועל אבי ישרנו לפני עדוארד אחיו. בעצם היום ההוא יצאה האניה לדרכה, ואנכי נפרדתי לנצח מהעיר איזמיר, אשר רבות חליפות ראיתי בה. עוד מעט ונעלמה מעיני, כי נחבאה מאחרי ההרים, רק המבצר העתיק העומד על ראש ההר הנשפה עוד נשקף לי זמן רב מרחוק; והוא הזכירני את היום ההוא, אשר לפי דברי שבתי צבי החלה בו הגאולה להגלות.

 

ח.    🔗

אגרת יהודה העליר וואלירשטיין לשמואל בן מנשה בן-ישראל באמשטרדם.    🔗

שאלוניקי, בירח תמוז תט“ז לפ”ק.

אברך את ה' ברכת שהחיינו, כי קימנו והגיענו לזמן הזה, בו אשוב אדבר בך ואביע רוחי אותך כבימים הטובים, בשבתנו יחד במלון בלובלין או בימים הרעים, בלכתנו יחדו בקרב צרה בערבות אוקריינה וקרים.

מפי אנשי שלומך ומיֻדעיך נודעו לי קורותיך והליכותיך מאז בואך איזמירה ועד צאתך ממנה לשוב אל ארצך ומולדתך ובית אביך כנעוריך. ומשנה שמחה אשמח בך: על גאולתך, גאולת הגוף, מעבדות עולם, ועל פדות נפשך – כי הצילך ה' מפח יקוש, מהבלי שוא, שבהם יוקשו בני אדם קלי דעת ומַעשׂ. אך אספר לך בראשונה קורותי אני, וקראת את דברי, ושבת וברכת את ה' על הישועה אשר עשה עמנו להפליא, כי בחסדו גאלנו מיד צר וישאירנו לפלטה מאדירים עם וישימנו לשארית בקרב עמנו כיום הזה.

אסיר אֳני שמוני הקדרים שובַי בין תופשי משוט, עושי מלאכה במים רבים. בעבודה קשה זו עֻניתי שבועות מספר עד בואי עם יתר הגולה אל חוף העיר שאלוניקי. שם נמצא לי גואל מקרב עמנו, אשר פדני מכף עריצים ויוציאני מעבדות לחרות, ויביאני אל היכלו ויושיבני בנוה שאנן ומשכן מבטח, הלא זה השר המרומם דון רפאל בן דון משה בנבנשתי, חטר מגזע האברבנאל, אשר בחר בי וישימני לאביר הסופרים המעתיקים לו ספרי התלמוד וחידושי הרבנים גאוני עמנו, לחלקם באהלי יעקב ולהפיצם בישיבות התורה ולומדיה. המצוה הזאת היתה לו נחלה מאבי אבותיו, דון יהודה נכד דון אברהם סיניור בנבנשתי, אשר הר“ר יעקב אבן חביב הלל בשערים מעשהו וישיתהו ברכות לעד¹⁵⁴. ובביתו זה הנני יושב לבטח זה חמש שנים, לחמי נתן, מימי נאמנים, ועבודתי קלה ונעימה. ועל כן גמרתי בלבי להשאר פה. הן לשוב אל ארץ מולדתי לא ישאני עוד לבבי, כי מה חפץ לי בה אחרי מות עלי אבי הגאון ז”ל¹⁵⁵ לפני שנתים ימים!

בהיות עתותי בידי קראתי הרבה בספרים הנמצאים בבית אדני למכביר, ובחפשי בהם לתמי נמצא לי אֹצר גנוז, המון מגלות עפות, הצבורות בחדר אחד בלבד, וכלם בשם אחד נקראו: “זכרונות לבית דוד”, אשר הובאו יחדו עם אבי המשפחה לשאלוניקי בעודו בילדותו¹⁵⁶. בהם ראיתי קורות עמנו כבמחזה, כל דברי ימיו ומאורעותיו עברו לפני כבני מרון, ובהתבונני בם נבהלתי מפני רעיוני רוחי, בהשוותי את בני עמנו עתה לאבותיהם משנות קדם. הן עם איתן ונאזר בגבורה היה עמנו בראשית דרכו, עם החי על עבודת אדמתו אשר אך לאמונה גבר בארץ; אמונתו זו שגבתהו ישע וחיי עולם נטעה בתוכו. היא גם העירה עליו חמת כל גויי ארץ, ותשימהו מדון לשכניו, לעג וקלס לסביבותיו. אך מעטים ורעים היו ימי שבתו בטח בדד על נחלת אבותיו בארץ קדשו – ורוב ימיו פנו בעברת צורריו, אשר מררוהו וישטמוהו, תם היה ויעקשוהו, השליכו מידו חרבו וקשתו וכל כלי זיינו, אחרי כן – את אֵתו וכל כלי מחרשתו וקיצו וקצירו, ויצודוהו למדחפות, וידיחוהו מדי אל דחי, ויורידוהו מטה מטה, וישימוהו נודד בגוים ומלקט עצמות תחת שלחנות אויביו הרעים. ומכל מחמדיו שהיו לו בימי קדם לא נשארה לו בלתי אם תורתו אמונתו – וגם אותה התנכלו לעקרה מלבבו בחזקת היד ולהעבירהו מנחלתו האחרונה, שהיא צור לבבו וחלקו בחיים!

ומה נפלא הדבר, כי בעוד אשר מוסדי ארץ נמוטו לפניו והאדמה כמו תקיאהו מגֵוה, לא יפול לבו בקרבו ולא תאבד תוחלתו מה‘, ובאין מעמד לרגליו בארץ מטה הנהו מתאזר להרקיע לשחקים, ששם עז לו באמונתו נצח. והנהו מתהלך על חוג שמים, מונה מספר למלאכי ה’ צבאות, פוקד על צבא המרום במרום ומעמיק עצות לאספם בחפניו כאסוף ביצים עזובות ולהשתעבד בם להיות לו לעבדים מקשיבים ולשמור פקודיו לעשותם!

ועם אשר אלה לו היצלח? היעצור כח בארץ החיים, בסמכו על מעשי נסים ומקרים שהם למעלה מן הטבע?

הנה זאת העיר שאלוניקי הגדולה לאלהים, “עיר שרובה ישראל”¹⁵⁷, השניה לקונסטנטינה באוכלוסיה מבני עמנו, ולצפת – באמונת הקבלה המעשיית על פי דרך האריז"ל¹⁵⁸ – זאת העיר שעליה אמר המליץ: “עיר ואם בישראל, מאין כמוה בארצות… אליה נאספו פליטי עמנו וגוליו מכל ארצות פזוריו, והיא פותחת להם שעריה כאם רחמניה, כירושלים אמנו הזקנה” – ¹⁵⁹, בה מצאה הקבלה קן לה, ותשת אפרוחיה את שלשים ושש קהלותיה¹⁶⁰ – לא חסר לה בלתי אם איש משתולל כשבתי צבי צדיקך ומשיחך, אשר בתֻמך האמנת בו ותהי בנושאי כליו, – וכל העם נוטה אחריו כאיש אחד, בהאמינם אמונה אמן, כי בכח חכמת הקבלה יגבר בארץ והביא לעמנו גאולם עולם. ואנכי בשמעי את שמעו נדחקתי לבוא אליו, לראותו ולדעת את שיחו ודרכו בקדש. ואשתומם על יפיו וגבה קומתו, כי נחמד הוא לעינים, חסון כאלון ועל מראהו נורא הוד¹⁶¹. אך בתהותי על קנקנו מצאתי ראיתי כי הוא כסיל אדם השֹגה באולתו, איש “שנפסד בציורו ודמיונו”¹⁶², אשר מרוב הגיגו בתורת הרזים תעה לבבו ונעשה “משֻגע לדבר אחד”.

בבואי אליו הכיר בפני, או אחרים הגידו לו, כי מקטני אמנה אני ולנסותו באתי, וישם בי עיניו הגדולות והמזהירות וישאלני לשמי. ובאמרי אליו יהודה אריה שמי, קרא כרגע.

– הן שמך במספר קטן בגימטריא דתן ואבירם עם הכולל – כי שתי נשמותיהם התגלגלו בך כאחת.

– “ומה לך אדני הקדוש – שאלתיו – להכניס שתי פתילות בנר אחד? והלא טוב מזה לחשב כי גלגול אליהו הנביא אני אשר במספר קטן ובלי הכולל עולה הוא בד בבד עם שמי”.

– שגית – ענני איש המופת – כי “אין אליהו הנביא בא אלא לעשות שלום בעולם”¹⁶³, ואתה באת כדתן ואבירם בבחינת “שני אנשים עברים נצים”. ועל שאלתך איך יתכן שתהיינה שתי נשמות נכנסות בגוף אחד אשיבך בראיה נכונה ממעשים בכל יום כי הלא כן נתגלגלו נשמות שם ויפת בשמשון הגבור¹⁶⁴ ונשמות נדב ואביהו בפנחס בן אלעזר¹⁶⁵, כידוע לכל. אולם בנוגע לבחינת “נצים”, דע לך שלא איכפת לי ולא כלום – כי כשאמר משה לרשע “למה תכה רעך” היתה כונתו על השם “תכה”, שבו הרג את המצרי. ועל זה השיבו: הלהרגני אתה אומר, כלומר: באמירת השם תכה– וזהו סוד ששלחה אסתר להתך, כי בו נכלל השם הזה, וכן מה שכתוב “וזה לך האות”, “לראות מהרה בתפארת עזך”, כל הנשמה תהלל יה“, “כי לא עזבת דורשיך ה' שבכלם מרומז השם הזה, בר”ת או בס”ת, והאומר זה בכל יום ינצל מאדם רע¹⁶⁶. ואחרי שכבר אמרתי זה בכוונה על השם הקדוש, בטוח אני מפניך ומפני כל אדם שכמותך".

– “בי אדני – התחננתי בלעג נסתר – אל נא תהרגני בהבל פיך!”

– “חלילה לי מפגוע בך” – ענני בנטותו כלפי חסד – כי די לך בענש הצפוי לך אחרי מותך. הן עתיד אתה להתגלגל בכלב, כי כן רשום על מצחך שהיית אוכל טרפות¹⁶⁷. אך בידך להציל נפשך בתשובה שתקבל עליך, לצום שמונים ושבעה צומות, כמכוּון בפסוק עורה הנבל, שהוא רמז לנבלה¹⁶⁸. וזכות אביך עליו השלום תעמד לך להצילך מן הענש החמור אחרי שהעבירה היתה באנס ולא ברצון, אף שבפירוש נאמר כי גם על העובר באונס חל הענש הזה.

בדברים האלה קלע אל השערה ולא החטיא – כי אמנם לא עמדתי בנסיון כשהייתי שבוי בין הנכרים, ואת חטאי זה הזכירני להשתוממות לבבי… ומאין ידע קורותי ודברי ימי ודבר מות אבי? אך בהביטי סביבי ראיתי את אחד ממשרתי בית אדני בין עדת מאמיניו העומדים עליו, הוא האיש אשר ממנו שמעתי שמעו – ואבן כי ממנו נודע לו כל אשר אתי.

ואנכי לא אוכל לאמר עליו כי ערום יערים בהתקדשו למען תחזק האמונה בו – כי מה יפעַל לו בהונותו את הבריות? הן לא למען הבצע יעשה זאת, כי אביו עשיר גדול ורב אוצרות, ואם רק ישוב מדרכו הלא בידו טובו וכל הון אביו לו יהיה. אף לא למלאות תאותו – כי הלא נזיר הוא מכל תענוגי החיים, תמיד יענה בצום נפשו, יבלה לילותיו בבכיות עצומות וירבה לו סגופים עד אין חקר. ובאמת גדל מאד הפלא, כי בכל ענוייו וסגופיו לא שֻׁלח רזון בעצמיו ואור פניו לא נפל! אך זה כחו לאמונתו הרבה בכח הקבלה; היא הנותנת לו עז ועצמה, היא תאמצהו כסלע איתן עד כי כשחוק לו לצום ולהתענות ימים אין מספר. על כן אמרתי, כי הוא סר מרע – ומשתולל. ואם לא יתעוררו גדולי עמנו לקדם פניו ולעצור בעדו בראשיתו, אז מי יודע את אשר עוד יעשה באחריתו – כי בו רבה התכונה למשוך אבירים בכחו, להוליכם אחריו כבהמה בבקעה ולהתעותם תהו לא דרך.

בחג השבועות העבר הרעיש את העולם כלו בחתונתו עם התורה¹⁶⁹, זו “הכלה העליונה” אשר בחר לו לאספה אל חיקו באהבה. בראשון לחג ההוא אחר הצהרים הקדיש קרואיו אל בית הכנסת הארגוני, ויוציא לו אחד ספרי התורה אשר בארון הקדש ויעדהו עדי ויפארהו בכל פאר וישם עליו כתרות וטסים ועצי חיים עם כל פעמוניהם ורמוניהם, וישקהו מנשיקות פיהו, ויקרא לו “אחותי כלה!”. ועם הכלה הזאת עמד תחת חפת כבוד ויקדשנה לאזני כל, ואחר כן הזמין אליו את שבעת רועי הקדש, בהכינו להם כסאות לשבת ויקרא לכל אחד מהם במעלתו הנתונה לו מאת חכמי הקבלה, ועל כלם שמח במשה רבנו, “השושבין הנאמן”, ובאליהו הנביא, אשר עוד מעט ונשמע קולו מקצה הארץ ועד קצֶהָ בבשרו לעמנו גאולת עולם, ויקראם לחול במחולות, ויפזז ויכרכר עמהם בכל כחו, וישר להתורה שירי אהבה בשפת ספרד ובלשון הזוהר ואחר קרא בקול: “אעלה על במתי עב, אדמה לעליון”¹⁷⁰. ופתאם נשאר על מקומו דומם כאבן – כי היתה לו “עלית נשמה”, וכשוב אליו רוחו ספר זרות ונפלאות מכל אשר ראה ושמע בעולמות העליונים ובשבעה היכלות הרקיע, ששם הקב"ה מטייל ומשתעשע עם נשמות הצדיקים והחסידים¹⁷¹ ואחר הוציא כל איש מעליו, להתיחד עם התורה, זו רעיתו אשר בחר לו. וכל עדת מאמיניו ששוּ עלזו לכל מראה עיניהם ומשמע אזניהם, ובהתלהבותם הגדולה פצחו רנה ברחובות העיר ויצהלו בראשי הימיות, ותרעם הארץ ותחרד האדמה לקולם. ויהי הדבר רע בעיני הרבנים החכמים שבעיר, ויחֵלו לחקור מעלליו לדעת שרש דבר נמצא בו, והנה נודע להם כי האיש הזה כבר הוחרם על ידי רבני איזמיר והוא גֹרש מקרבם עם כל מתי סודו המאמינים בו. אז התקשרו גם המה וישלחו אליו שני שליחי בית-דין, אשר העידו בו למהר ולעזוב את העיר, כי בן מות הוא על תתו נפשו למשיח ה' ועל הגותו את השם באותיותיו¹⁷².

אחדלה נא ממהבילי עם אלה, אשר ארחותיהם עקשים ודרך מישור בל ידעו, ואשובה אהגה בך ובאביך הרב המהֻלל ברב התשבחות, כי גדולות עשיתם אתם לבדכם לעמנו האובד והנדח, בפנותכם דרך לפניו לשוב ולהאחז בבריטניה כבשנים קדמוניות. הן הקרה ה' לפני את יאָהן ניקלס, הסוכן לבית קינגסטון, אשר הרבה לספר לי על אדותיך, ויודיעני כי בזמן קצר הצלחת לעשות חיל בחכמות ומדעים עד כי זכית בעזרת עדוארד אחיו, היועץ סתרים לקרומוול המנצח, לעמוד למבחן לפני החכמים המורים באוניברסיטה האוקספורדית, ולהגיע למעלת “דוקטור לחכמת הרפואה והפלוסופיה”¹⁷³ . מפיו נודע לי גם הכבוד הרב אשר נחל אביך, בבואו לונדונה להתיצב לפני הפרוטוקטור האדיר, להשתדל בדבר שיבת היהודים לאי ההוא. אמנם נמצאו הרבה אויבים אשר התאמצו להפר עצתו הטובה, שהיא גם רצון קרומוול והעוזרים על ידו; אבל די לנו כי הדלת הנעולה נפתחה כמעט, ואם נמצא לאחינו מבוא צר כקופו של מחט, נבטח נא, כי סוף סוף יעלה בידם להרחיבו כפתחו של אולם¹⁷⁴.

גם אני גמרתי בדעתי לדרוש ולתור בחכמה המחיה את בעליה ולשית לב לתבונה ומדעים. והנני נלוה על בן אדני העלם המשכיל משה בן רפאל אברבנאל לצקת מים על ידי מורו החכם הגדול “הרופא המובהק” ר' משה אמראגי “הקרוב למלכות”¹⁷⁵. ותקותי תאמצני כי אם יהיה ה' בעזרי לא אהיה עוד מצפה לשלחן אחרים, כי מפרי עמלי אשבע ואראה בטובה.

 

ט.    🔗

אגרת יהודה העליר וואלירשטיין לשמואל בר' מנשה בן-ישראל באמשטרדם.    🔗

קונסטינה, בירח סיון תי"ח.

תשובתך אשר אחרה מועדה בצאתה מידך הגיעתני כירח ימים אחרי הגיעה לשאלוניקי. הן מתגורר אני עתה בקונסטנטינה העיר הראשה יחד עם חברי כמר משה אברבנאל, כי על פי חקי הארץ אין אדם זוכה לכתר חכמת הרפואה עד שיעבוד משך שנה אחת בבית החולים הנקרא על צעיר עבדי אחד הפחות, יעלה עד מהרה לגדולה, כי חכמתו תנחנו לפני גדולים והעושר והכבוד מלפניהם; הם יביאוהו עד שער המלכות, ואין חקר לגדולתו. זאת אגיד לך למען תדע כי מלא תקוה באתי לעיר הבירה, ובה' בטחתי כי פה אמצא הצלחתי ואָשרי.

נרעשתי מאד מדבריך, בהודיעך אותי דבר אסונך, כי לקח ה' את עטרת ראשך מעליך, את אביך היקר זכרו לתפארה, כי מת עליך בשנה העברה בדרך שובו מלונדון אמשטרדמה¹⁷⁶ . ואולם תהי נא זאת נחמתך באבלך, כי לא בך לבדך נגעה הרעה הזאת, כי כל בית ישראל יספדו על מות מגנם, צור ישעם ומליץ ישרם. תהי נא גם זאת נחמתך, כי עמלו לא עלה בתהו. הן לפי דברי יאהן ניקלס רבים הם פליטי ישראל האנוסים, הבאים מספרד ופורטוגאל להאָחז בלונדון ולשוב אל דת אבותם באמונה ובלב שלם¹⁷⁷. יהי נא ה' אלהינו עמם ויקוים בהם דבר הנביא: “הקטן יהי לאלף והצעיר לגוי עצום”, ומברכתם יבורך העם הבריטני, אשר ישיש עליהם להיטיב אותם ולהרבותם מאבותיהם. אשרי העם שככה לו!

צר לי לשמוע ממך כי עודך מחזיק בתֻמתך להאמין בקדושך, בזה האיש שבתי צבי, המתאמר להיות משיח אלהי יעקב. אך זה כח האמונה בהבלי שוא, כי היא רחוקה מדרך השכּל, ולשוא נתאמץ להוכיח עליה כחשה במועצות ודעת – כי היא הדעת מאסה וכל עצה ותושיה עליה לא תצלח. בחרף העבר ראיתיו פה עם אחזת מרעהו, בהתגוררו בבית הרב משה גלאנטי. שם עשה מעשהו זר מעשהו, כי בחדש אדר בערב שבת פרשת “זכור” הובא שמה דג חי להכינו ליום השבת. והנה נפל ש"צ על הדג ויקחהו וישכיבהו כתינוק בעריסה, ויטלטלהו טלטלה, וישר לו שיר הלולים¹⁷⁸ כי “זכה להארת עין של אריך אנפין”, כי “הדגים אין להם גבינין, הן הֵנה העפעפים הגורמים שֵׁנה שהיא בבחינת דינין, הסתלקות ההשגחה העליונה והסתלקות המוחין”¹⁷⁹. ויקרא לכל הנאספים עליו “סימן טוב!”, כי הנה הגיע “מזל דגים”, שהוא לפני החדש שבו עתידים ישראל להגאל<¹⁸⁰ . וזאת הברכה אשר ברך יעקב את בני יוסף לפני מותו: “המלאך הגואל כו' וידגו ¹⁸¹ . וכאשר תם הדג לגוע צוה להכינו ולבשל לו לבדו – להעלות נשמת בר כוכבא שנתגלגלה בזה הדג, כי דג בארמית הוא נון ו”בר כוכבא הוא גלגול נון אבי יהושע מבני אפרים, שטעו בקץ ונהרגו במדבר על ידי אנשי גת¹⁸², ונתגלגל בראשונה בעבדון בן הלל הפרעתוני ואחר כן בבן כוזיבא, ותקונו האחרון הוא משיח בן אפרים, וזהו שאמרו¹⁸³, “אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא”, דג זה משיח בן יוסף, דעליו כתיב “וידגו”, לחולה הם ישראל השרוים בצרה, וכאשר לא ימצא, אז יתגלה בן דוד¹⁸⁴.

אך זה כפתר ופרח! –

דבר חדש אשמיעך אשר יפליאך הפלא ופלא. התזכור את אברהם בן חיים שהיה חתן לזכריה הטשיגיריני, אשר ראינו מלאכת ידו בציור ה“מזרח” על קיר בית מחותנו, ואשר נבאש בכלתו מפני “הפריץ” ההולל שהתעלל בו בשכרותו?¹⁸⁵ . אנכי ראיתיו פה והוא דרשן נאה, מתלמידיו של מהרי“ט¹⁸⁶. הוא מחבר ספרי שירים ודרושים¹⁸⁷, ושמו עתה אברהם יכיני, והוא מתפרנס ממלאכת ידו, בהיותו סופר ומעתיק כתבי יד לשר הולנדי החובב קדמוניות¹⁸⁸. אותו ראיתי בחברת ש”צ קדושך, אשר יחדיו ימתיקו סוד, והם מתלחשים תמיד איש את רעהו, ודברי סודותיהם כמוסים גם משני חברי ש"צ הנאמנים, מיצחק שלויירא ומשה קלמארי. בטוח אני באלה, כי איזה תחבולת ערמה יצוקה בזה, כי זה האיש יכיני חשוד בעיני על מעשה תרמית וזיופים…

אך ימי שבתו של ש"צ בזה לא ארכו – כי כמעט נודעו עלילותיו ותעתועיו לרבני קוסנטנטינה, ויגרשוהו מקרבם בחרפה ובוז, וכפי הנשמע שם עתה פעמיו ארצה מצרים – אולי מפני שהיא רבת כשפים¹⁸⁹.

אקוה כי דבר עמדי מנגד לעלילות קדושך ומשיחך לא יפר בריתנו ואהבתך לא תסיר ממני לעולמים.

 

י.    🔗

אגרת שמואל בר' מנשה בן-ישראל ליהודה העליר וואלירשטיין בקונסטנטינה.    🔗

אמשטרדם, בירח מנ“א תרכ”א.

עתנו הרת חדשות המזכירות את הישנות.

אתה ספרת לי דבר פלא במצאך בעיר מגוריך את מי שהיה חתן להגביר הטשיגיריני – הזכרון הזה העלה כאֹב מארץ זכרונות אחרים, נפשות שתי העלמות הנאהבות והנעימות אשר אהבוני למישרים ויחדו הערו נפשותן למות, בשמרן קדושתן מחללה¹⁹⁰ .

פלא גדול מזה יש לי לספר לך, שגם הוא יזכירך ראשונות ואשר קרה אחריהן יגיד לך, והשתוממת על מעשי יוצר הכל, המנהג עולמו בחשבון ובריותיו בקצבה ערוכה, כחק אשר שם להן מראשית דרכן.

זה שנים אחדות שמעתי פה מדברים בעלמה עבריה המתגוררת בבית קצין עמנו ר' אברהם פיריירא, בספרם עליה נפלאות לאמר: כי היא בת אחד קדוש, שנהרג מידי הקזקים בשנת ת"ח, ובעודנה בת שבע שנים היתה שבויה בידי הקררים אשר הובילוה שי אל החאַן הקרימי, בהיותה רבת חן מילדותה¹⁹¹. ומקץ שנתים ימים, בקרוא החאַן דרור להחטמן הפולני קאלינובסקי, נתן לו למנחה את הילדה הזאת אשר ישרה בעיניו מאד. ובהיות השר ההוא אדוק באמונתו, הואיל להקדיש את הנפש הזאת לאלהי ישעו, ויקחנה עמו ויביאנה אל בית מקלט הנזירות הדומיניקיות אשר באחת ערי ממשלתו בארץ פולין. ותהי הנערה עצורה במנזרה ההיא שבע שנים רצופות עד הגיעה לשנת השש עשרה. והנזירות חנכוה על פי דרכן, למדוה חקי חייהן והכינו נפשה להתקדש לאלהיהן ולהיות נזירה כמוהן. ויהי כאשר קרב היום אשר עתדו לה להפליא נדרה ולאסור אסר על נפשה מהיות עוד לאיש, והנה נראה אליה אביה הקדוש בחלום הלילה, ויזהירנה מעשות זאת ויצונה לנוס מן המנזרה ולשוב אל עמה ואלהיה. אבל הדבר היה כבד ממנה, כי משמרת עולם לפתח השער והמנזרה סוגרת ומסֻגרת אין יוצא ואין בא. ויהי כהֵראות לה אביה בחלום כפעם בפעם ובחזקו עליה דבריו לעזוב את בית מקלטה ולא יכולה, ויבוא אליה פעם אחת באישון לילה, בנפול תרדמה על הנשים הצובאות במנזרה ההיא, ויאחזנה בצלעותיה ויוציאנה ממטתה ויעבירנה דרך השבכה הסוככת לחלון חדרה, וישאנה אל שדה קברות היהודים אשר בעיר ההיא ויניחנה שם. הבקר אור ועדת אנשים עברים באו אל המקום ההוא לחפור קבר לאחד מאחיהם שמת בלילה ההוא, וישתוממו לראות את העלמה הצעירה העומדת לפניהם בכתנתה הקרועה, ובשרה שׂרט כלו מבַּדי השבכה הצרה, דרך בה עברה בהחיש אביה מפלט לה. ובשמעם מפיה את כל אשר קרה אותה בלילה ההוא, יראו לעצרה עמם פן יודע הדבר לנשי המנזרה ושמו להם עלילות דברים והעירו עליהם חמת כל יושבי הארץ. וימהרו ויכסו מערומיה ויחביאוה עמם, ובלילה הפקידוה בידי שני אנשים אשר לקחוה אתם בהחבא ויניסוה וימלטוה חוצה לארץ וירחיקו עמה נדוד אמשטרדמה. פה הביאוה אל אחד ראשי הקהלה הפורטוגזית, הוא ר' אברהם פיריירא. ודבר העלמה נתאמת על פי שני עדים כשרים ונאמנים, אשר בדקו את בשרה וימצאו רשמי הפצעים שנעשו בה בעברה דרך השבכה¹⁹² ויהי לנס! ור' אברהם אספה אל ביתו ברחמים רבים ויהי לה לאב.

הדבר הזה הרעיש את כל העיר וישימנה כמרקחה, ואנכי לא אצתי כל העת ההיא לסור אל בית ר' אברהם, לראותה ולשמוע שיחתה. אך בימים האלה סר אלי ידידי ומגני מלפנים, ר' משה בר' עובדיה פיניירו מעיר ליוורנו אשר באיטליה, ובשמעו שמע הנערה ההיא, פצר בי ללכת עמו שמה, כי חפץ לראותה. ואנכי לא יכלתי השב פניו, ונקם ונלך ונבוא אל בית פיריירא. ויהי כראותי את העלמה ויפג לבי, כי נדמה לי כמו נגֹלו כספר עתותי מלפנים, והנני קורא פרשה אחת משנים עברו, והפרשה מלאה דם ודמעה, והלב חושב להשבר. הפנים היפים כמו ידועים לי, העינים המאירות, קשתות הגבות הארוכות ורום המצח הצח והגבוה – כל אלה כבר ראיתי בהיותי במקום אחר ובמעמד אחר. גם הגומה הקטנה אשר בלחי השמאלית הלא ידועה היא לי בשכבר הימים – גם שמה שרה, גם תעופת עיניה ומדבריה ותנועותיה לא מוזרים לי, הכל עולה לפני כחלום, כחזיון לילה. אבל כח זכרוני בגד בי כמו נחל ולשוא עמלתי להכירה, כי לא ידעתי. שאלתיה לשם אביה ולא זכרה, אך כמדומה לה כי שמו מאיר, שם שאינו ידוע לי. שאלתיה למקום מולדתה ולא ידעה, אך זאת תזכור, כי מושב אבותיה היה בעיר מצער מוקפת חומה, ומחוץ לעיר שם בשפלה יאֹר גדול ורחב ידים. אז זכרתי את היאֹר אשר ראיתי מראש הגבעה לעת הערב. ברבצי שם עמך, רעי, ועם זלאטקה מחמל נפשי¹⁹³.

– ההיו לך אחים או אחיות? – שאלתיה בלב נפעם.

– "לי היה אח חורג גדול ממני, בן אבי מאשתו הראשונה, ואחות קטנה – ענת שרה.

– דעי לך איפוא, כי לא מאיר שם אביך, כי אם יחיאל מיכל בר' אליעזר – קראתי אליה ברגש – ושם אמך רבקה. ועוד היתה לך אם זקנה ושמה פערלה, ושם אחיך הבכור שמואל – האף אין זאת?

והעלמה זכרה את אמה הזקנה ועיניה מלאו דמעה – כי על כפיה גדלה אותה בילדותה ונפשה היתה קשורה בה מבאמה.

ואתה יהודה אחי ורעי הלא תזכור את הרב הקדוש ואת כל נפשות ביתו, אשר כמלאכי מרום נדמו לנו בשבתנו בצל קורתם – נקל להבין אל רגשותי אשר התעוררו בקרבי למראה העלמה הזאת. אז הכרתי בה את תאר פני אבותיה; עיני הערמונים קשתות הגבות הארוכות ורום המצח הגבוה הן של אביה הקדוש, וחלקת הצואר הארוך והשפתים הקטנות וגומת החן אשר בלחיה השמאלית הן של אמה הרבנית, היפה והנעימה, הטובה והחסודה. אך כל הרמשים האלה התאחדו בערבוביה נעימה וישפכו עליה רוח חן מאד נעלה. ומה נעים גוה בהתפתחו במבחר נעוריה! חייה הבודדים ושנות גדוּלה במקלט הנזירות לא גרעו ממנה תפארתה ועוד הוסיפו לה לוית חן בצל הנעים השוכן על עיניה, אשר בהרימה אותן על אדם וחם לבו בקרבו, כמאור שמש מופיעה בחדש האביב. קולה ככנור נעים מרנין לבב, וחפש דבריה והליכותיה לכל תנועותיה יזכירו לי את העלמה הסובוטובית, מנוחתה עדן, – כי בתמתה הרבה לא תשים מעצור לרוחה בהתהלכה עם הגברים, מבלי שים לב אל חקי הצניעות המבדילים בין המינים בדרך עולם. ואולי הוא מדרך האחים הנזירים בהתהלכם כרעים עם האחיות הנזירות… ולפי הנשמע רבו מאד משחריה מבני הנעורים העשירים החפצים קרבתה ומבקשים אהבתה. אבל שמע נא והשתומם! היא תשיב פני כל וכל דבריהם ותחנוניהם ללא הועיל; היא באחת, כי יעודה היא למלך המשיח, אשר יפדה את ישראל מכל צרותיו, ורק אליו נפשה תשא. יש אומרים כי למדה אל דרך הנשים הנזירות אשר בתוכן גדלה ותסכן אל כל דרכיהן – והן הלא כלן כאחת נחשבות ככלות ארוסות ועגונות אל אלהיהן, גואלן ומושיען. ובשמעה כי שם בארץ הקדם נמצא אחד קדוש העתיד להיות גואל ישראל, דבקה ברעיון הזה בכל תמת לבבה. ויש גם כאלה הנחרים בה על אשר הובישתם משברם, והם שמים לה עלילות דברים וטופלים עליה שקרים כי עוגבת היא על מאהביה ומפזרת דרכיה לזרים. אבל חס לזרע הקודש, בת צדיקים, לחשדה במה שאין בה! ואנכי אמצא בזה פתרון אחר אשר זר יהיה לרוחך, בדעתי מחשבותיך עלינו ועל שִׁטתנו. וידידי ר' משה פיניירו, הכרוך מאד אחרי משיחנו, החזיק בדעתי בכל לבבו, נפשו ומאדו, והנהו מאמין באמונה שלמה כי נבואה אמתית נזרקה מפי העלמה הכשרה הזאת, וזכות אביה הקדוש תעמוד לה להגיע אל המטרה הקדושה אשר הציבה לה בתמתה. וימים יבואו יראונו את מי ילין צדק.

עתה רחש לב פיניירו דבר טוב: לבקש את הנערה מידי ר' אברהם פיריירא, לתתו לקחתה עמו ליוורנאה ולאספה אל ביתו בכבוד הראוי לה. ור' אברהם נענה לו, וגם העלמה נכונה להפקיד בידו עתותיה, בהיות לבה בטוח בו, כי יקחנה ויביאנה אחר כבוד, והמציא לה מנוחה ומחסה בצל האיש הרם והנעלה אשר אליו היא נושאת את נפשה. אך נשקטה ונביטה במכוננו ונראה מה יעשה ה' בה.

 

יא.    🔗

אגרת יצחק שלוירא לחברו משה פיניירו בליוורנו.    🔗

קאהירה של מצרים. כסליו תכ“ד לפ”ק.

ממצרים אריץ אליך דברי, ממקום אשר ראה בצרות אבותינו לפני אלפי שנה, מקצה הנהר הגדול אשד בלע כתנין את ילדי ישראל ורק אחד בהם נצל מרעה, כי בו בחר ה' לגאול עמו מיד צר; מארץ הפלאות הזאת אערך לך אמרי, הארץ שבה עתיד גואלנו המשיח להתגלות בהמון נפלאות שמבראשית ולהביא לעמנו גאולת עולם, כאשר תחזינה עינינו מישרים.

כשלש שנים עשינו בארץ הקדש. שם הצניע קדושנו לכת בהסתירו סודו הגדול מעיני אחינו היושבים לפני ה' בירושלים. שם הרבה לצום צומות ולהתענות ולשפוך נפשו בתפלות וכונות ובכיות, בבקשו רחמים מלפני אבינו שבשמים לקרב קץ ישענו ולשים בידו גאולת עמו, כי עת לחננה והימים לא ימשכו עוד. וכל ימיו פנו בחסידות וזהירות ופרישות וטהרה וקדושה, ופעמים הרבה היה לו “גלוי אליהו” ז“ל וזכה ל”עלית נשמה" ותהי השכינה שרויה עליו בכל עת. ומי ימלל רוב קדושתו בהשתטחו על קברי הנביאים והתנאים והצדיקים לצרף אליו רוחותיהם ולהתלבש בנשמותיהם ולדבר עמהם כאשר ידבר איש אל רעהו! ועל כן גדל שמו מאד וכל אנשי ירושלים החסידים והפרושים העריצוהו מאד וקדוש אמרו לו.

מקץ שלש שנים באה עת צרה על אחינו יושבי עיר הקדש, כי הטיל הפחה עליהם מס עצום וכבד מנשוא. אז בחרו כלם בקדושנו לשלחהו ארצה מצרים אל אחינו השר המרומם יוסף רפאל צלבי, אולי ירחם על עניי הצאן ופתח את אוצרו הטוב לגאלם, כי עשיר גדול הוא והרבה עמו פדות. והשר רפאל יוסף הוא צדיק וחסיד, קדוש וטהור, ומאז עלה לגדולה ויהי ל“אשרף באשי”¹⁹⁴ אסף עליו חמשים חכמים בעלי הוראה העוסקים בתורה ובחכמת הקבלה, ובראשם הר“ר שמואל בן המקובל הגדול ר' חיים וויטאל ז”ל, והם יושבים ועוסקים בתורה ובחכמת הנסתר וכל מחסורם עליו. והנה כל אנשי ביתו אוכלים למעדנים, והוא אוכל זרעונים או צם צומותיו ומתנהג בתעניות וטבילות ומלקות וסגופים; הוא יוצא בלבוש מלכות ועובר במרכבת המלך, ועל בשרו שק ומחסר נפשו מכל טובה ועושה תקונים וצרופים עפ“י הקבלה¹⁹⁵, ומהר”ש וויטאל הוא המשגיח על כל ענוייו וסגופיו לעשותם על פי תקוני התשובה להאר“י ז”ל¹⁹⁶. שם תקוה נשקפה להתגלות הקץ במהרה בימינו. אל האיש זה נסע עבר קדושנו במלאכות אחיו הירושלמים לבקש ממנו עזרה בצרה. וישמח השר לקראתו ויקבלהו בכבוד והדר וימלא כל משאלותיו. ומאז ועד היום הנהו יושב בביתו עם עדת תלמידיו מקדישי שמו, וכל עדת החכמים הסמוכים אל שלחן הגביר יעריצוהו ויקדשוהו מאד, והשר מאמין בו אמונה אֹמן כי הוא משיח אלהי יעקב ומאתו תבוא ישועתנו.

ועתה לכה חזה מפעלות אלהים! כי במקרה בא מכתב ידידנו שמואל בן-ישראל לנגד עיניו ובקראו בו על דבר העלמה הנפלאה קרא בקדשו לאמר: “הנה זאת המטרוניתא היעודה לי מאת ה' מן השמים! פה עתידות שתי הספירות תפארת ומלכות להתאחד לתקון העולם!” אחרי כן הואיל באר דברו לאמר: “יש מי שזווגו בא אצלו ויש מי שבא אצל זווגו, כי יש שנפש הזכר למעלה מנפש בת זוגו ואם כן הוא בא אצל זווגו בבחינת נחית דרגא נסיב איתתא, ולפעמים מקום נפש הנקבה היא למעלה מנפש הזכר, ואז זווּגו בא אצלו בסוד נקבה תסובב גבר¹⁹⁷ . והנה זאת העלמה בת קדושים, שעליהם נאמר “ובקרובי אקדש”, והיא ממדרגה גבוהה מאד – וזכות אבותיה מסייעתה לבוא אלי בסוד הנ”ל. כי הנקבה סוף סוף היא בחינת דינין, מפני שהאור בא לה רק דרך צנור, ולזה נקראת נקבה, כלומר: נקב ה'. אבל הזכר כלו רחמים; ולזה נקרא זכר, שעולה בגמטריא ברכה ¹⁹⁸ . אמנם יש מעלה גדולה להנקבה, כי מציאות הדינין היא לתועלת העולם, כדי שיוכלו לקבל האור העליון על ידי המדה הניתנת בהם¹⁹⁹. אבל גדולים מעשי הצדיקים שהם מתגברים על הכח שבנקבה ומהפכים מדת הדין למדת הרחמים)²⁰⁰. וכשנזדווג אני והיא יחד בסוד “נשיקין עילאין”, יתוקנו כל הפגמים וינערו ניצוצות הקדושה מקליפות הטומאה כבירור האוכל מתוך הפסולת. ומזה יתגלה אור גדול שיתפשט עד ההיכל הששי שבשמים, הוא היכל הרצון שהוא רצון כל הרוחות “להתאחד באהבה ולהתדבק בנשיקה”²⁰¹ . ואז יתהוה היחוד העליון, כי אהבה בגמטריא אחד וב' פעמים אהבה בגימ' הוי"ה²⁰² , וביחוד הזה תתקרב הגאולה ויתגלה הקץ במהרה בימנו בסוד “שם אתן את דודי לך”.

ועתה רעי אלופי ומיודעי, דבר גדול הזמין ה' לידך, לכן קומה ועשה ויהי ה' עמך! היה זריז ומקדים להביא את המטרוניתה בצל כנפי משיחנו, ואל ימנעך כל דבר מעשות רצונו במהרה, כי זה רצון אלהינו שבשמים החפץ בישועת עמו. מהרה והביאה את שרה הנה. כי בזווג הזה תלויה ישועתנו ועל ידו תבוא הגאולה לעמנו, עמן כי"ר!

 

יב.    🔗

אגרת שמואל פרימו למשה פיניירו בליוורנו.    🔗

איזמיר, שלהי אלול הכ“ה לפ”ק.

הנני עורך אליך מכתבי מעיר מולדת גואלנו קדוש ה' ובאתי לבשרך כי ת“ל ההתגלות כבר החלה וההשפעה מרֻבה מאד כי עין בעין נראינה. הן כל ספירות הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד שנתגלו במצרים בזווג הגדול של אדוננו יר”ה עם המטרוניתא הקדושה הלא נגלו לעיניך, כאשר זכית להיות פטרונה ולהביאה מקצה הארץ תחת כנפי השכינה. הן אתה האיש משה כמה יגיעות יגעת וכמה כרכורים כרכרת על חתונת הקודש, כמשה רבנו ממש בנתנו את התורה מהר סיני לעם ישראל בקדושתו. ועתה הסכת ושמע דבר ההתגלות הנשגבה אשר הופיעה עלינו בדרך שובנו עם משיחנו לארץ הקודש, ככל אשר ראינו בעינינו.

אנכי מיושבי ירושלים עיה“ק תוב”ב, הלומדים בתמידות את ספר הזוהר הקדוש, שהוא עץ החיים ובזכותו נצא מן הגלות²⁰³, ולשם קדושת אדמו“ר שבתי צבי יר”ה יצאתי לקראתו, בשובו ממצרים עם הגבירה אשר בחר לסגולתו, ובאתי אל העיר עזה. שם בקרתי את חברי הצעירנתן בנימן אשכנזי, ועל ידו נגלו לנו חדשות ונצורות אשר תסמרנה שערות כל שומע אותן. ולמען תדע את האיש הזה הנני לספר לך בקצרה את דברי ימיו;

ר' אלישע חיים אשכנזי, אבי נתן, הוא עני מדֻכא החי מנדבות אשר יאסוף בנסעו למסעותיו במדינות ברבריה במלאכות יושבי ירושלים האשכנזים, העניים המרודים. ובנו נתן היה בחור עני שלמד בישיבת הר“ר יעקב האגיז בירושלים, וישקוד מאד על למוד התורה בנגלה ובנסתר, כדרך כל אחינו הלומדים בארץ הקודש. ויהי היום ויבוא אל הרב מהרי”ח איש אחד מעיר דמשק ושמו שמואל לישבונה²⁰⁴ ויאמר לו: “הן חנני ה' בהון עתק, גם יש לי בת בכירה ושמה רחל, והנערה יפת תאר ויפת מראה אך עורת עין. והנה הגיע פרקה להנשא, ומבני הנעורים אשר בגילה אין דורש ואין מבקש ידה ולבה מפני המום שבה. לכן נמלכתי בלבבי לבחור לה נער עני מבחורי ישיבתך, אשר יאבה ללכת אחרי ולקחתה לו לאשה, ואנכי אאמצהו כבן לי וכל מחסורו אמלא ביד רחבה כיד ה' הטובה עלי”. וראש הישיבה נתן לו את שאלתו ויבחר בבנימן האשכנזי ויציגהו לפני אבי הבתולה. וכאשר שאלו את הבחור: היחפוץ לקחת לו לאשה נערה עורת עין ולבוא בבית אביה המלא כל טוב? ענה תשובה מחֻכמה בלשון הזוהר: "האי עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, וגופא טמירתא ואיתגליא, איהי נפקת בצפרא ואיתכסיאת ביממא, אתקשטת בקישוטין… השתא עבידא לי נייחא, דכד נהוי כחדא אתעסקנא במילי דאורייתא²⁰⁵. כן נגמר הזווג בכי טוב. ושמואל לישבונה אשר קץ זה כבר מפני ראשי הקהלה שבדמשק על המסים שהטילו עליו יותר מדי, בחר העיר עזה למושב לו. והאיש נתן מלא דברו – כי הרבה להתעסק “במילי דאורייתא”, ויטהר ויתקדש בכל מאמצי כחו ויהי שמו הולך וגדול. ואנכי שמעתי מכל הטוב אשר מצאהו בבית חותנו, כי כן ספר לי שאר בשרי, הוא הדרשן המפואר ר' אברהם יכיני מקונסטנטינה, שהוא מודע ומכיר לשמואל לישבונה, והוא זה אשר יעצהו לפנות לראש הישיבה שבירושלים ולקחת אחד מבחוריו לבתו לאשה – קרובי זה התגורר בביתו כשני ירחים, ויתחבר להאיש נתן, ויתהלך עמו כרע וכאח, ועל פי עצתו סרתי אל בית נתן לחכות שם עד שוב אדוננו מדרכו. ויהי כבואי אל ביתו לשחר פניו, והנה בלהה ומגור מסביב! כי מצאתיהו שוכב על הארץ ומפרפר בכל אבריו, עיניו לטושות נכחו ופניו מתעותים בלי חשׂך, גופו מלא זעה ומשפתיו יז קצף, וקולות שונים ומשוּנים מתפרצים מקרבו והדִבֵּר אין בו. וכל אנשי הבית נבהלים ושוממים, בוכים ומיללים, סופקים עליו כפים ויראים לגשת אליו. וכראותי זאת נתתי עליהם בקולי: “למה תתראו? המקובלים אין בירושלים או חדלו בעלי שמות בצפת? הלא תראו כי דִבוק הוא שאחז בו ויפרפרהו!” – כי דבוקים כאלה הם ממעשים בכל יום, מאז החלה הקבלה המעשית לשום משטרה בארץ הקדש. והנה נשמע קול כאֹב מארץ יוצא מפי נתן לאמר: “נקי אני מכל רוח טומאה ודבוק רע, אך רוח אליהו התשבי נכנסה בי והנבואה שרויה עלי וכחי קצר מהכילה. ועתה דעו לכם שהגואל המשיח ישנו בעולם, ובקרב ימים יוָדע. אך עלינו להרבות בתפלה ולהתעודד בתשובה גדולה כדי שיהיה הדור ראוי לכך”. ובדברו זאת קם על רגליו ועד מהרה שב לאיתנו. אז קראנו ללכת אחריו בדרך העולה חברונה, ויביאנו אל קבר אחד ויאמר: “הנה פה קבור צדיק גמור ואדם גדול”. ויפרוש טליתו על הקבר ויעש יחודים וצרופים בשמות הקדושים, וככלותו השבעותיו צוה לחפור בקבר למראשותיו. והנה נמצא שם כלי חרש ובו ספר עתיק ובלוי מרוב ימים והכתב ישן נושן ומטושטט מרקבון, ושם הספר “חכמת שלמה”, ועל הדף הראשון כתוב לאמר:

הנה בן נולד למרדכי צבי בשנת ה' שפ“ו ושבתי שמו, הוא יכניע את התנין הגדול ויקח כח נחש עקלתון²⁰⁶ והוא המשיח האמתי ויבוא בלי ידים למלחמה עד שיעלה היאֹר בסולם²⁰⁷ וממלכתו לנצח נצחים עד עולם ובלתו אין גואל לישראל… והוא ישב על כסאי כי יד על כס יה”.

ויתר הדברים כמוסים ונסתרים מבינת אדם ובתוכם הדברים: “ועליו נִבּא חבקוק וצדיק באמונתו יחיה”²⁰⁸.

עוד נפשנו מלאה מהנבואה הנפלאה הכתובה בספר עתיק הימים, ושבתי צבי הופיע בקדשו עם המטרוניתא בקרבת העיר עזה, ואחריהם המון רב מאחינו השבים בדרך מצרים. ואנחנו יצאנו לקראתם לקדם פניהם בברכה. וכראות נתן אותו ויפול על פניו ויקרא בקול גדול: “הנה זה גואלנו ומושיענו משיח אלהי יעקב!”. ואימה חשכה גדולה נפלה עליו בקרוא שבתי אותו לקום ולגשת אליו. ויתחזק נתן לעמוד על רגליו וברוב פחד ורעדה הגיד לו כח מעשיו וכל הדברים אשר דבר וכל הצרופים הקדושים אשר עשה בהתבודדו עם קונו. ובדברו התעלף פתאם ותצלח עליו רוח ה' ויתנבא ויספר מעשה המרכבה, הגלויה לפניו כמראה אשר ראה יחזקל הנביא על נהר כבר. גם ראה את עשר הספירות פרושות כשמלות ומתפשטות כגלי הים, ומתוכן נשמע קול אלהים חזק מאד:

“כה אמר ה' הנה מושיעכם בא שבתי צבי שמו והוא כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה יריע אף יצריח על אויביו יתגבר!”²⁰⁹.

וכצאתו מעם פניו היה מלא פחד ואימה וכל יצוריו כמו התמוללו ושפתיו הרועדות לחשו להעומדים עליו לאמר: “אלו ידעתם מה שאני יודע וראיתם מה שראיתי אני, אזי לא נשארה בכם כל נשמה”. כשוב נפש נתן למנוחתה הראה לאדוננו את הספר הישן וכל הנבואות הכתובות בו לאחרית הימים. ויקרע שבתי ממנו את העלה הראשון, ושאר הספר השיב לו, ויצוהו לטמנהו באדמת קדש, בשדה קברות ישראל, ואת העלה הראשון הפקיד בידו למשמרת, בתתו לו הרשיון להראותו לכל באי עולם²¹⁰.

אחרי הדברים האלה זכיתי לראות את הגבירה בהדר גאונה, ואשתומם עד מאד בהכירי אותה כרגע כי היא שרה אחותי חורגתי אשר נעצרה בארמון החאן הקרימי בהפריד הקדרים אותי מעליה לשלחני אל ארץ הקדם. ומאז והלאה דבקה נפשי אחרי גיסי הקדוש, כי עצמי ובשרי הוא, וכל דבריו הסכנתי. לא כן האיש נתן – כי לא הפיק רצון מאחותי במראהו, כי עודנו צעיר לימים, כבן עשרים שנה, וכבר קמטו פניו החורים ועל ראשו קרחת, בשרו כחוש מאד ועיניו רכות ונוזלות²¹¹ . וכלו כדמות אשר ערך לנו ישעיה הנביא בפרשה נ"ג. ביום ההוא היתה עליו יד ה' שנית ויפול לארץ ויתנבא לאמר: כי "עוד מעט ולקח גואלנו הכתר מעל ראש השלטן מושל התוגרים וישימהו על ראשו, ומלך ישמעאל ילך אחריו כעבד כנעני. אך הוא יניח ממשלתו בידו עד עת קץ, בהרחיקו דרכו אל בני ישראל היושבים מעבר לנהר סמבטיון. שם ימצא את משה רבנו החי זה כשלש עשרה שנה בקרב עשרת שבטי ישראל, גם לקח לו אשה אשר ילדה לו בת ושמה רבקה – והיא עתידה להיות בת זוגו של המלך המשיח, והיתה היא המטרוניתא האמתית, והאשה שרה תהיה לה לשפחה, ואז יעברו עם בני רֵכב ובני משה ועשרת השבטים את הנהר אשר ישקוט בעת ההיא מזעפו עד תם כל עם ה' לעבור. ומן השמים ירד אריה דבי עילאה אשר מפיהו לפידים יהלכו ונחש בעל שבעה ראשים יהיה לרסן על לחייו; עליו ירכב המשיח בראש כל החיל הרב, ובדרך יפגע בגוג ומגוג ועמם עם רב כחול אשר על שפת הים, אך לא בחנית ובחרב ילחם הגואל המשיח, כי ברוח שפתיו ימיתם ובדברי אלהים חיים יפילם לפניו חללים. ובבואו עם משה רבנו וכל השבטים ירושלימה ירד בית המקדש משמים ארצה והוא בנוי זהב ואבנים יקרות, שמהן יצא אור גדול לעיר ויושבי בה. אז תחל תחית המתים בכל הארצות, ונגלה כבוד ה' לעיני כל בשר וראו כל העמים מפעלות אלהינו, המגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו עד העולם²¹².

מקץ שבוע ימים לבוא אדוננו עזתה יצא משם עם סיעתו אשר הלכה וגדלה, ונתן נשאר על מקומו בעזה. והקול יצא כי היה נתן אשכנזי לנביא בישראל, ויתלקטו אליו כשלש מאות איש מאמינים ויראי ה' לשמוע בקול דברו, והוא הרבה צומות וסגופים לו ולכל הנלוים עליו, לצרף ולזקק את נשמותיהם, ובאין שלג בעזה הלך עמם חברונה להסתגף בגלגולי שלג ולהשתטח על קברי האבות במערת המכפלה²¹³. ויהי כשובו עזתה והעם ההולך לרגליו הלוך ורב, ויוגד הדבר להפחה כי קם נביא בישראל וישלח אחריו אנשים לתפשו ויחפוץ לשלוח יד בו. אך בראותו אותו פנים בפנים נבהל ממראהו הקדוש, כי עיניו מזרות אימה ופניו כלפידי אש ושער זקנו כזהב פרוים ²¹⁴ וקולו חצב להבות בדברו, בתתו לו מופת כי ה' שמהו לנביא בעמו, וזה לו האות: כי אויביו הנלחמים בו זה כמה מבקשים להשלים עמו והנם חפצים לכפר פניו במנחה. אך חלילה לו לקחתה רצון מידם, כי משוחה היא בסם המות. ויהי ביום השני ויבואו אליו מלאכי שלום ויגישו לו מעיל יקר למנחה, ויצו הפחה ויעטו בו אחד האסירים, מחייבי מיתה, והנה אחזוהו צירים וחבלים ועד מהרה נפח נפשו וימת לשחת, ויהי לנס! ²¹⁵

מעזה שמנו פנינו ירושלימה ונבוא שמה במצהלות שמחה וגיל, וכל העם שמח לקראתנו בהגיע אליהם דבר הנביא וחין ערכו. אך רוב החכמים המקַבלים והמקובלים קנאוהו בהבליהם, בדאגתם לנפשם פן יחסר לחמם בהמלא כבוד אדוננו את כל הארץ ואחינו שבגולה לא יוסיפו עוד לתמכם בנדבותיהם בהיות עיניהם נשואות אל קדוש ישראל בלבד, וכבר חפצו לנדותו ולהתיר דמו כצבי וכאיל. אבל אדוננו לא חכה למשפטם ויעזבם לנפשם וישם פעמיו לאיזמיר עיר מולדתו, אשר לפני שבע עשרה שנה יצא ממנה בגולה מוחרם ומנודה ונרדף מעדת החכמים הקנאים היושבים בה על מדין. וכשובו שמה ותהום כל העיר ותהי לחרדת אלהים, והעם היושבים בה יצאו לקראתו בשמחה ובשירים והמון חוגג. אחרי ימים אחדים הגיעו שמה ארבעה חכמים מעיר אחלב, ובתוכם הר“ר דניאל פינטו וחתנו של מהר”י חאגיז, הר"ר משה גלאנטי מירושלים, שבאו לפייס את המשיח ולבקש ממנו מחילה בעד חכמי ירושלים שלא האמינו בו ובנביאו. וחכמי איזמיר שאלום מי הגיד להם שהוא משיח. ויענו ויאמרו: "אנחנו עברנו דרך עיר עזה, ושם נמצא לנו נביא אמת אשר רוח אלהים בקרבו ורבים השיב מעון בנבואותיו הנוראות, וגם לנו נבא הרבה דברים שנתקימו לעינינו, והוא הראה לנו את הגליון העתיק שבו כתוב בפירוש כי שבתי צבי באיזמיר הוא הגואל המשיח והוא יקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ²¹⁶. בגלל הדבר הזה רבו המאמינים במשיחנו, השמחים בו ובישועתו, והם יוצאים בתפים ובמחולות וחוגגים ומפזזים ומכרכרים בכל עז וצוהלים בקולם: “מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד העולם”.

בשרתיך כל זאת למען תדע כי ישועתנו קרובה ולא תאחר. כי כה דבר נתן הנביא לאמר: “בעוד שנה וירחים אחדים ונגלה כבוד המלך המשיח, ונראה כחו וגבורתו לכל באי עולם!”²¹⁷ . ורבים אתנו המתנדבים בעם לשלוח אגרותיהם למרחוק ולבשר לאַחינו שבגולה את ישועת אלהינו, כי קרובה לבוא עִתה וימיה לא ימשכו.

 

יג.    🔗

ספר הזכרון לשמואל בר' מנשה בן-ישראל.    🔗

אמשטרדם, בירח אדר תכ“ו לפ”ק.

מרוב השמועות המתרגשות ובאות חדשות לבקרים מקרוב ומרחוק נתתי את לבי לרשום הכל לזכרון בספר, והיו לפני ולפני כל איש החפץ לזכור ראשונות ולדעת מראשית אחרית. אשלחה נא העתקתן לידידי ורעי יהודה העליר-וואלירשטיין ואשמעה מה ידבר עתה, היעמוד עוד במריו? אם ירהיב עוד עז בנפשו לכחש במציאוּת ולכפור במעשים שהיו? ואני בתֻמי בטחתי זה כבר באדוננו שבתי צבי, כי הוא המשיח האמתי הבא בשם ה' למהר גאולה ולהחיש ישועה לעמנו, כדבר ה' ביד עבדיו הנביאים. עתה הנה אותותינו ראינו והמאמינים הולכים ורבים, והכופרים יתנו בעפר פיהם וידֹמו סלה.

הבשורות הראשונות על דבר התגלות המשיח הגיעו הנה בירח טבת העבר, באגרות אשר שלח נתן הנביא לכל קצוי ארץ, כי עוד מעט והרים השולטן את העטרה מעל ראשו ושׂמהּ על ראש גואלנו, ומלך ישמעאל ילד אחריו כעבד כנעני, כי לו המלוכה. אחר כן יתעלם משיחנו מעיני כל, ואיש לא ידע איה מקום כבודו. והוא ילך לבטח דרכו ויעבור את נהר סמבטיון וכו‘, ככל הכתוב באגרת ר"מ פיניירו. “ויתר הדברים הם רזי עולם ולא נתּנו להגָלות”, אך זאת יבטיחנו הנביא, כי "עוד מעט ועין בעין נראה בשוב ה’ ציון ובמהרה נזכה לגאולה".

על הנביא הזה העידו אנשים גדולים וידועים בעמנו, כי הוא “כדאי שתשרה עליו שכינה”²¹⁸. גם הגיעו כתבים דרך עיר ליוורנו, המקיימים כל דברי נבואותיו. הוא גלה את הקץ הנמצא בזוהר בפסוק “בשנת היובל של הזאת, היינו: כשיעברו חמשת אלפים וארבע מאות שנה שכולן יובלים, ועוד שמונה שנים מהיובל הבא, אז תחל הגאולה להגָלות. ואף אמנם בשנה ההיא, במלאת שנת ת”ח, החל שבתי צבי להראות כח מעשיו באיזמיר. ובמשך היובל הזה תהיה הגאולה, ואז “תשובו איש אל אחוזתו”²¹⁹.

מהר“ר שלמה חי סרואל מוויניציאה הגיעו דברים על אדותיו, שהוא “איש קדוש ומגיד מישרים ומגלה עתידות”²²⁰. ולחזוּק דברו יספר דבר האות שנתן ליושבי ירושלים. וכה אמר ר' נתן בדברו: “אם יש עתה הזכות לאומה הישראלית תפול הבמה של הנכרים תחתיה ביום אחד, ואם לא – אזי יפלו ממנה רק מאה ועשרים אבן”. ובעצם היום ההוא נהרס ראש המגדל ונפלו האבנים כדברו, אך הבמה עוד נשארה על מקומה²²¹ . ואז אמר להם הנביא: “הכל מתֻקן לתעודה ואין הדבר תלוי אלא בתשובה”. וכל האנשים מלאו אחרי דברו – והנם מרבים לצום ולהתענות ולהסתגף, לעורר עליהם רחמי שמים. ובכל מקום אשר דבר הנביא ופקודתו מגיע, מרבים בתשובה ותפלה וצדקה ושואלים ממנו תקונים לנשמותיהם, כי הוא מכיר בכל אדם את שֹׁרש נשמתו ויודע מאיזה גלגול הוא ומגיד לכל אחד את עונותיו מנעוריו ונותן להם תשובות ומִספר תעניות לתקוּנם. כן הגיעה פקודתו ליושב עיר האמבורג, הגביר ר' אברהם נהר בפתקא קטנה בזה הלשון: “אברהם נהר משבט יהודה ומעקבות משיחא אלף ושמונה מאות תעניות”, וכן כתב גם להר”ר דוד די ליאון תקון נשמתו בהרבה תעניות וטבילות, גם שלח דברו להחזן ר' יוסף די פארו ולהגביר אברהם די פינטו ובניו שהיו מחזיקים עצמם לספק כהנים, ושאלו את פיו, והשיב להם כי הם ישראלים גמורים ומותר להם להטמא למתים ולנהוג עצמם ככל איש ישראל²²².

על נביא ה' זה מספרים לאמר: פעם אחת הלך ליפו בחברת שלשה חכמים אנשי שם ויראי ה‘. שם נזדמנה להם ספינה בדרך נס, וירד ר’ נתן בה עם שלשת החכמים חבריו להגיע לאיזמיר ולהתראות עם המשיח. והנה קמה רוח סערה ולא יכלו לעבור, ונאנסו לעלות על היבשה. ופתאם נעלם הנביא מעיני חבריו, כי עמוד ענן הבדיל ביניהם, והנה נשמע קול מדבר מתוך הענן לאמר: “שוב בני אל ארצך ומולדתך ואהיה עמך!” ואחר צוהו הקול לשוב לעבודת הקודש, לצַיֵן את מערות הצדיקים שלא נודע מקומם עד כה ולהתיחד עם נשמותיהם להרבות זכיותיהם של ישראל. – על הנביא הזה אומרים כי הוא גלה אפר הפרה האדומה שהיה גנוז עד כה, ושהתראה פנים עם זכריה הנביא אשר בשׂרהו לאמר: כי הנה תם עון הריגתו והגאוּלה קרובה לבוא על ידי המשיח שנתגלה באיזמיר, ובדברו בו זרק עליו מים מתוך פך שהיה בידו, באמרו: “וזרקתי עליכם מים טהורים” וכו'²²³.

אך מה נדבר בנפלאות הנביא הזה! הלא עליו אומרים כי נתגלה לו מה שלא נתגלה לישעיה וליחזקאל ולדניאל ולרבי שמעון בן יוחאי²²⁴!

ומה נאמר ומה נדבר על אדות המשיח בכבודו ובעצמו! מליוורנו הגיע מכתב מר' משה פיניירו, המעיד עליו מה שידוע לו מכבר, שבו נמצאו כל הסימנים שנתן הזוהר בגופו של המשיח²²⁵. וביותר נתקימו דבריו שהמלך המשיח יוכר בריחו, כמו שכתוב והריחו ביראת ה' – כי אמנם ריח טוב עולה מבשרו כריח מר ואפרסמון וכל ראשי בשמים. והדבר נודע ברבים על ידי רופא אחד ממכיריו בנעוריו, אשר בראשונה דמה כי הוא משים בשמים בבגדיו, וזה ריחם הנודף ממנו. ויבוא המשיח עמו חדר בחדר ויתפשט לפניו מכף רגל ועד ראש. וירח הרופא את ריח בשרו ויתמה תמה. ולרוב הפצרתו גלה ש“צ לו, כי בלילה ההוא נמשח על ידי שלשת האבות, אברהם יצחק ויעקב, אך השביעהו לבל יגלה סודו עד בוא עתו להגלות²²⁶. ונתן נביאו מעיד עליו כי בעיניו ראה טפות שמן יורדות מראשו, כי “מן השמים משחוהו”. בראותו אותו בפעם הראשונה נפלה עליו אימתה ופחד מפני האש הגדולה המלהטת סביב לראשו²²⁷. – כתבים אחרים מודיעים שבהיות המשיח בירושלים רכב על סוס והקיף את העיר שבעה ימים, ואיש לא ידע שרש דבר נמצא בזה. על פי עדותו של הרב החכם ר' אברהם קונקי מעיר חברון הרבה בעת ההיא להתענות ולהתפלל ולהתחנן ולשפוך נפשו לפני ה', עד כי “אין הדעת סובלת היכן היו גנוזות כל אותן הדמעות שהוריד בתפלתו שלא כדרך הטבע, רק כשטף מים רבים כנחלים נטיו²²⁸. ובלכתו מירושלים לאיזמיר רדפו אחריו הרבה ליסטים, אך בקרבם אליו נפלו לפניו חללים מתים והנשארים נכנעו מפניו ויהיו לו לעבדים²²⁹. ובאיזמיר רבו נפלאותיו עד כי עצמו מספר. נשגב ונאדר בקדש היה המראה בראש השנה בחזרת הש”צ בתפלת מוסף. כשהגיע ב”אתה נגלית" להפסוק “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול”, נשמע פתאם קול שופר חזק מאד, ובעוד הקול הולך וגבור הסב אדוננו פניו אל העם, והנה הם מאירים כפני החמה ועיניו מזהירות באור יקרות עד כי כהו עיני כל המסתכלים בו, וכלם הכירו וידעו כי כבוד ה' עליו נגלה והשכינה שרויה במקום קדשו. ולב כלם נתמלא בטחון כי עוד מעט “ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים”, ובאו כל הדברים היעודים לעמנו מקדם קדמתה.

אשרי עין ראתה כל אלה!

אך מה אֹמר ומה אדבר והרבה מגדולי חכמי המקום מעידים ומגידים כי “מה שראתה שפחה נכרית בעיר הזאת לא זכו חכמי ישראל לראות מעולם”! ²³⁰.
גם הרבה מכתבים מגיעים אלינו מנאמן ביתו הר"ר אברהם היכיני, אשר אדוננו סמך ידו עליו ויאצל לו מרוחו. ובזה זכה כי קרן עור פניו ועל מצחו נגה כככב מזהיר²³¹. וכל אחינו הספרדים והאשכנזים המה ראו את המכתבים כן תמהו, ויתוכחו איש עם אחיו, ויהי זה אומר כה וזה אומר כה. לאחרונה הסכימו יחדו לפנות בכתובים אל רבני קונסטנטינה העיר הראשה. וזאת התשובה שהגיעה לחכמי וויניציאה מהחכמים ההם, אשר מיראתם פן יפלו הדברים בידי אנשים שאינם מהוגנים, כתבוה בדרך חידה לאמר:

“חקרנו ודרשנו על הסחורה שקנה פה ר' ישראל בן אברהם ונמצאה סחורה חשובה בתכלית, מתקבלת בכל מדינה, והמוציא לעז עליה עתיד ליתן את הדין. ולפי השערת סוחרים הבקיאים בטיב משא ומתן יהיה ריוח גדול. אך צריך להמתין עד עת בוא היריד הגדול בעזה”י לשנה הבאה תזכה, ותמכר בדמים יקרים" כו‘. ועל החתום באו ארבעה רבנים נודעים לשם ובראשם הרב הגדול ר’ יום טוב בר' חנניה אבן יקר. והמכתב מאֻשר ומקוים על ידי שני חכמים וסופרים בזה הלשון:

א) “כל הרשום למעלה אמת בט”ו ווי“ן²³² ומעשי ר' ישראל שׁלמים בּרב תפארה ישר צדיק בּאמונה ישרה. נאום עבד רבותי זה שמי צעיר אני אברהם יכיני”.

ב) “צדק ואמת נפגשו במעשי ר' ישראל. מעשיו מעשי ה' והמהרהר אחריו מהרהר אחרי אלהי מעוזי. פי המדבר הצעיר נסים אגוזי”²³³,

אך מה לנו לבקש אותות מרחוק, והמופת היותר גדול היה לנגד עינינו פה מקרוב! כשהגיעה התשובה הזאת לאחד הפרנסים שבקהלתנו, לקח אותה עמו אל בית מקוה הסוחרים ויקראנה באזני כל העם הנאסף ויהי רעש גדול בכל הבית. אלה אמרו, מה להם עוד ולעסקי עולם? הלא עוד מעט ועלו מן הארץ ללכת אחרי המשיח; אלה פשפשו במעשיהם ויקבלו עליהם צומות ותשובות שאין הפה יכול להגיד; אלה לקחו את מטבעותיהם וכל כלי כספם וזהבם שעליהם חקוקה דמות צלם ויחליפום בשטרות כסף עוברים לסוחר, ואלה שמחו ועלזו במתת גורלם, כי פרח בימיהם צדיק ועיניהם תחזינה בישועת עמם אשר יעשה ה' להפליא. וגם הנכרים השתתפו בשמחתם וידרו נדרים ללכת אחריהם אל ארץ הקדש, והיהודים הלא יזכרו להם חסדיהם הנאמנים, כי כרעים וכאחים התהלכו עמם וישביעום בכל עת רצון. והנה קם סרסור אחד מקרב הספרדים ושמו יוסף אנאטינו, ויהתל בהם וילעג לחלומותיהם ולדבריהם, באמרו כי אותותינו עוד לא ראינו; עוד לא נראו רגלי אליהו המבשר, עוד לא נשמע קול השופר הגדול, ואיה מלחמות גוג ומגוג? ואיפא משיח בן יוסף העתיד להרֵגה לפני בוא משיח בן דוד? והיכן בית המקדש של מעלה המזומן לרדת משמים ארצה? אבל כלם התעברו בו ויחרפוהו ויקללוהו קללה נמרצת, ויחזו לו חזות קשה, כי לא יזכה לראות פני משיח, ויגרשוהו מקרבם בחרפה ובוז. ואנאטינו נדחף אל ביתו וימצא שלחנו ערוך לפניו, וירחץ את כפיו וישב לאכל לחם, ובעודנו מברך ברכת “המוציא” נפלה הפרוסה מידו, כי אחזהו השבץ ויפול מת ארצה. ובהודע הדבר ברבים ותהום כל העיר ותהי לחרדת אלהים, וכל קטני האמנה יראו יראה גדולה כי אמרו “כלנו מתים”²³⁴. ומאז והלאה חזקה האמונה בלבב כלם כי שבתי צבי הוא משיח ה' ונתן העזתי הוא נביא אמת, והכופר בהם ככופר בה' ובתורתו.

ומה רבו הפסוקים הרומזים על הגואל והגאולה ועל שנתם וזמנם בפרטים וגימטריאות ונוטריקון ובר“ת וס”ת ובכל האופנים שהעין יכולה לראות והלב לחשוב! אך מעט מהם אביאה בזה לזכרון: שנת שׁלומים לריב ציון, ישראל נושע, אלהי ישראל מושיע, והיתה לה' המלוכה, משׁיח בן דוד, אור
בהיר– תכ“ד = תכ”ו לפ“ק; קץ הפלאות– גימ' שׁבתי; שנת יובל היא, ושנת גאולי באה, ולהביא צדק עולמים (צדק במלואו, צד“ק, דל”ת, קו"ף); שׁד"י(במלואו: שי“ן דל”ת יו"ד) ורוח אלהים מרחפת(שתי המלות האחרונות) – גימ' שבתי צבי; אל שׁדי גימ' משׁה ומשה בא”ת ב“ש עולה צבי; שמים בגימ' שׁ"צ– ר”ת שבתי צבי; אמונה, אלהינו– גימ' צבי; בו ירוץ צדיק, צדיקים ילכו בם, צדיקים יבואו בו – ר“ת צבי; בשוב ה' את שׁיבת ציון – שתי המלות האחרונות ר”ת שבתי צבי, ועוד רבות כאלה, שאִלו באנו לפרטן אין אנו מספיקים.

גם מלאך רע בעל כרחו ענה אמן. הר“ר יעקב ששפורטש המתגורר עתה בהמבורג, בכל גדלו בתורה ויראת שמים, נכשל מהשטן ונתעה בשוא לכחש במשיחנו ולתת דפי בנתן נביאו. הרב המובהק הזה בראותו את הכתבים המעידים על משיחותו וכשמעו דברי נפלאותיו וחין ערכו, נאנס לדרוש בשבחו ולתת לו כבוד אלהים, בהמליצו עליו את הכתוב²³⁵ “דומה דודי ל צבי… הנה זה עומד אחר כתלנו”. מעין זה דרש שם חכם הספרדים הר”ר משה ישראל על הפסוק²³⁶ “כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות, אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים” לאמר: “כמגדל דוד צוארך – זה שבתי צבי משיח בן דוד, שעל ידו יהיה בית המקדש בנוי לתל, כלומר: בשנת ה” ת"ל, ועדינו המה:
פיות נתן הנביא, וזה יהיה אחרי אלף הה', שעליו תלוי מגן דוד, כעדות כל שלטי הגבורים – הרבנים והחכמים המקיימים זה בכתביהם²³⁷.

 

יד.    🔗

בירח אייר תכ“ו לפ”ק.

היום הגיעו לפה דברים מהחכם ר' רפאל סופינו מליוורנו, והוא שואב ידיעותיו ממקור נאמן, מסופרו של המשיח, ר' שמואל פרימו. הוא מבשר חדשות ומשמיע נפלאות מכל המעשים הנעשים באיזמיר המהֻללה. שם קרו חדשות לא שערנו ומעשים אשר לא יאמנו כי יספרו. כי הנה באו דברי יואל הנביא, אשר אמר בּקדשו: והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, ונבאו בּניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומו, בחוריכם חזיונות יראו. וגם על העבדים והשפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי²³⁸. בחדש טבת העבר קמו יותר ממאתים נביאים ונביאות, אנשים ונשים וילדים ואף תינוקות בני ארבע שנים ומטה. וכה דרך נבואתם: פתאם יקרם פחד ורעדה, והנה הם נופלים לארץ ומתפרפרים בכל אבריהם כחצי שעה, ואחר כן הם מתנבאים במחנה ומגלים הרבה סודות בלשון הקודש וגם בלשון הזוהר, ומבשרים כל אחד בדברים אחרים ובסגנון אחר כי “שבתי צבי הוא המלך המשיח”. ובקומם מהארץ לא יזכרו מאומה מכל אשר דברו. ולא רק באיזמיר, כי גם בשאלוניקי, באדרינו פול ובקונסטנטינה רבו נביאי האמת, המבשרים טוב ומשמיעים ישועות הנעשות בארץ. בעיר הבירה קם איש זקן ושמו ר' משה סרואל ויהי לנביא ה‘, והנהו צופה נסתרות ובוחן כליות ומגלה כל תעלומות, וכל הבא אליו מגיד לו שרש נשמתו ומונה לו כל העברות שעבר בחייו, על איזה מהן עשה תשובה ועל איזה לא עשה. וכה דרכו בהתנבאותו: בראשונה הוא מזמר ומנגן ורוקד כאיל ומקפץ כילד, אחר כן הוא נופל לארץ ומפרכס בידיו ורגליו, ואז הוא משמיע נבואותיו בלשון הזוהר, ושני סופרים יושבים לימינו ולשמאלו וכותבים דבריו על הגליון. וככלותו להתנבא הוא קם מעל הארץ ורוחץ כפיו ומשתחוה “כנגד השכינה”. ורבים מאחינו הגבירים והחכמים באים אליו בכל לילה לראות ולשמוע נפלאות ה’. עליו יאָמר, כי בו התגלגלה ובאה נשמת ר' שמעון בן יוחאי, וכן הוא אומר על עצמו כנוח עליו הרוח²³⁹. גם בעיר פורטו פיראו, אשר על האי עלבא בגבול איטליה, קם חייט עברי ויהי לנביא בישראל, ודרך נבואתו ככל המון המתנבאים בעמנו על הגואל המשיח, ודבריו חיים וקיימים, כי עוד מעט ויושיע את ישראל ויוליכנו קוממיות לארצנו. ועל כלם נפלא המעשה שהיה באיזמיר בהגביר הנדיב והעושה חסד ר' חיים פינייא, אשר הקשה ערפו וימאן להאמין בש“צ כי משיח ה' הוא. ובהודע דבר כפירתו לשבתי צבי, קצף עליו מאד ויחרוֹץ משפטו להרגהו כדין מורד במלכות. הדבר היה בערב שבת עם חשכה. ויסבו אנשיו על הבית וישליכו אבנים בחלונותיו ויגשו לשבור את הדלת. עד כה וכה הגיע זמן קבלת השבת ויחדלו האנשים מזעפם. ויהי ממחרת וישלח ש”צ דברו לפרנסי בית הכנסת הפורטוגיזי לגרש את ר' חיים מבית ה' ולהחרימהו מקהלם, עקב אשר דבר סרה במשיח ה‘. והפרנסים לא מצאו עז בנפשם לעשות עלבון כזה לר’ חיים פינייא הנכבד מאד בעיניהם. וילך האדון בכבודו ובעצמו אל בית הכנסת ההוא, והמון רב כחמש מאות איש אחריו, ליסר את הפושע בנפשו. אך ר' חיים נמלט משם דרך הדלת אשר מאחרי בית הכנסת ויברח לביתו, והוא סר וזעף מאד – ומה גדלה חרדתו בראותו והנה עם רב נאסף על ביתו מסביב! ויהי כרוצו הביתה וימצא את שתי בנותיו הבוגרות שוכבות לארץ ומתעלפות ומתנבאות ומבשרות, כי שבתי צבי הוא הגואל המשיח; הוא ולא אחר! ביום ההוא שב ר' חיים בתשובה שלמה ויתרפס לפני אדוננו וירבה אליו תחנונים ופיוסים עד כי השיב מעליו אפו ויחנהו וירצהו²⁴⁰. הדבר נודע בעיר ויקם שאון רב בקרב אחינו; כלם השתוממו על הנסים ועל הנפלאות אשר ה' עושה בקרבם. והחכמים המאמינים התנשאו להעמיד חזון ולבארו על פי הזוהר וספרי המקובלים, כי אם אמנם מיום שחרב בית המקדש נטלה הנבואה מישראל, עתה בהגיע זמן הגאולה שבה ובאה לעמנו, ועל כן רבו המתנבאים במחנה ה' כיום הזה.

לפי הידיעות האחרונות שבאו משם, חדל המשיח מיום ששה בטבת שנה זו להתענות ולהסתגף ולהשתפך בתחנונים לפני אלהי מעוזנו, כי הנה בא קץ הפלאות ועוד מעט ויצא לישע עמנו. והנהו עתה שש ושמח ועלז בישועתו, במקהלות יברך אלהים ובמצהלות חדוה יתהלך ברחובות עיר בקרב עדת מאמיניו הבוטחים בו. תמיד הוא יוצא וספר התורה על זרועו ושני חכמים הולכים לימינו ולשמאלו ועדת מקורביו נושאים אגנות וכלים מלאי ממתקים ומגדנות ופרחים ומחלקים אותם בין העם הרב ההולך אחריהם, והוא מפזז ומכרכר לפני ה' בזמרו בקול: “ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל”²⁴¹. והרקודים והרננים נחשבים עתה לעבודת הקודש, כי כן היה מנהג הארי"זל בקראו זה בשם “שמחה גדולה”²⁴² וכן גם אמרו חכמינו²⁴³ לעתיד לבוא אינם נגאלים אלא בשמחה וברנה ורקודים, שנאמר: "ופדוי ה' ישובון ובאו לציון ברנה ". ברקודיו הוא חוזר חלילה ומניף את הסודר שבידו, וכל מי שהוא נוגע בו בסודרו הרי זה מקודש²⁴⁴, ובזמרו מזמוריו אין אדם יכול להביט בפניו המאירים כשמש בצהרים. ובכל שאונו והמונו המלאים את העיר אין מהשופטים והשוטרים ושומרי השערים מעיז פניו להפריעהו ממעשהו כי יסתרו במסתרים ובמחבואים יבואו מפני פחד המשיח ומהדר גאונו.

מאז והלאה היה לחק בישראל להתכנס ולבוא בחצרות בית ה' בכלי זמר ותופים וצלצלי שמע, לצאת במחול ולשמוח לפני ה' “שמחה גדולה” בשירים וזמירות ורננים ורקודים עד כי לקול שאונם תחרד האדמה ויהמו כל מרחבי ארץ. וכל העמים נאספים לראות בשמחתם ולשמוע קול מצהלותיהם. בעיר האמבורג גדלה המהומה ברקודיהם עד שהוצרך הרב לעלות על הבימה ולדרוש ברבים על מצות הריקוד “שיהיה בתקון ובסדר”, ושלא יעלו לרקוד כי אם שנים עשר, שנים עשר איש שיהיו נבחרים על פי הגורל²⁴⁵. אבל כל דבריו לא הועילו – כי כלם נדחקו יחדו לקחת חלקם בזו השמחה של מצוה החביבה להם מאד.

וזה השיר אשר יושר בקרבנו; אותו יסד נתן הנביא לכבוד המלך המשיח:

אַתָּה נוֹרָא, אַתָּה מֵבִיא           לְמַעְלָה אוֹר מַצָּבִי,

הֵאִיר זָרַח כֹּהֵן נָבִיא           וְעֵת תְּשׁוּרָה לְהָבִיא

          מִי כָמוֹךָ אוֹר לְבָבִי, מֶלֶךְ רַב שַׁבְּתַי צְבִי.

אֲזַמֵּר לֵאלֹהֵי לְבָבִי           בְּאֶרֶץ חַיִּים שָׁם צְבִי

יוֹסִיף תֵּת כֹּחִי כְלָבִיא           לַעֲרוֹךְ תְּהִלַּת נִיבִי

         חֵי עוֹלָם מְשִׁיחִי הוּא מִשְׂגַּבִּי

          מֶלֶךְ רַב כִּתְרִי נִזְרִי שַׁבְּתַי צְבִי.

בְּרוֹב גִּילָה נָכוֹן לִבִּי           עַל פָּנַי עָבַר כָּל טוּבִי

כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים           שָׁת בִּי לַעֲרוֹךְ תְּהִלּוֹת נִיבִי

         חֵי עוֹלָם מְשִׁיחִי הוּא מִשְׂגַּבּי

         מֶלֶךְ רַב כִּתְרִי נִזרִי שַׁבְּתַי צְבִי.

רְאֵה בְעָנְיִי, רָב רִיבִי           וְיִכָּנַע לֵב אוֹיְבִי

צַר וְאוֹיֵב כָּרוּךְ בַּעֲקֵבִי           לֹא נִשְׁאַר נְשָׁמָה בִי

          חֵי עוֹלָם מְשׁיחִי הוּא מִשׂגַּבִּי

         מֶלֶךְ רַב כִּתְרִי נזְרִי שַׁבְּתַי צְבִי²⁴⁶ .

הקול יצא כי עזב שבתי צבי ואחוזת מרעהו את העיר איזמיר והנהו עובר עמם לקונסטנטינה הבירה, להרים העטרה מראש השולטן ולשימה על ראשו, כי בא מועד; עוד מעט וירדו מכסאותם כל מלכי ארץ והיתה לה' המלוכה!

 

טו.    🔗

אגרת שמואל פרימו לנתן העזתי.    🔗

איזמיר, ט' טבת תכ“ו לפ”ק.

העם שמֵח במשיחו ונותן תפארת ועז לקדוש ישראל גואלו. בכל בתי הכנסיות יכבדוהו בברכת “מי שברך”, בכל הרחובות ירונן וירועע והכופרים משנה קלון יירשו ומן גוי יגֹרשו. הרב אהרן די-לפפא הוסר מכהונתו, ומשמרתו נתּנה לר' חיים בנבנשתי רעהו הטוב ממנו. ישמח צדיק כי חזה נקם ומשנאיו לבשו בשת ונכנעו, יחדו יכרעו ויפלו ועפר רגליו ילחכו.

וכל אלה יד הנבואה עשתה! – כי רוח ה' לבשה פתאם את ילדי עמנו ומפי עוללים ויונקים יסד עז להגדיל כבודו בישועתו. הגביר ר' חיים פינייא בשמעו נבואות בנותיו הכיר גדלו ומוראו של אדוננו והוא עתה בקוראי שמו; הרב ר' משה גלאנטו עלה על הבימה בבית הכנסת הנקרא על שם משפחתו, ויעיד עליו בקול רם כי הוא המשיח האמתי, וכל העם קראו פה אחד: “יחי מלכנו גואלנו ומושיענו לעולם!”²⁴⁷

אכן להגיע אל מרום קצנו להביא הגאולה לעולם, עלינו לאחוז בדרכו של יעקב אבינו, ולהכין עצמנו לשלשה דברים: לדורן, לתפלה ולמלחמה. ועל כן שמתי לחק, לבל יֵראו פני משיחנו ריקם. ולשמחת לבבי מרבים העם להביא, וכבר נמצא בידי עֹשר רב אשר יהיה עמדי למשמרת עד עת מצוא חפץ. שלשם בשביעי לחדש הזה באו כל האנשים אשר נשאם לבם לראות פני המשיח ויביאו לו ברכה בידים מלאות, וכן עשו כל הנשים ביום אתמול²⁴⁸. הוא ישב על כסא קדשו בבית הכנסת של קהל הספרדים, וכל הבאים הובילו שי למורא וישחרו פניו בתשורות ומתנות, בזהב בכסף ובאבנים טובים ומרגליות. ולבי אינו נוקפי על הריקי אמתחותיהם של אחינו בני ישראל, כי לימים הבאים הלא עתיד הוא להנחילם על אחת אלף אלפים, כי “כל המטמונים שבעולם יתגלו למלך המשיח והוא יחלקם בישראל לכל אחד חלקו”²⁴⁹. ובדעתי ערך הנשים כי רבה השפעתן על הגברים יעצתיהו לקרבן אליו בדרך חבה, והוא עשה כדברי וישר לפניהן ממזמור מ“ה את הפסוק “בנות מלכים ביקרותיך”, וידבר על לבן דברים טובים, דברים נחומים כי עוד מעט ויסיר מהן קללת חוה וחטאה לא יפּקד עוד עליהן²⁵⁰, בבארו להן, כי “בחטא אדם וחוה נפלו נצוצות קדושה תוך הקליפות, ולכן היו כל הגליות, ללקטם משם בסוד ועברתו שמרה נצח, שסופי תבות רומזים על חוה²⁵¹ . ועתה כבר נתקנו כל הפגימות בכח בטול הדינין²⁵². גם דבר בהן נכבדות, כי שם “אשה” הוא מלשון אש, והה”א הנוספת היא השניה משם של הוי”ה²⁵³, וכי ערכן רב מאד בעולם העליון כי “כל הנשמות אינן נתקנות אלא על ידי זווג זכר ונקבה²⁵⁴. ויבאר להן דבר חכמינו, שאמרו: “אין משיח בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס”, כי מלת “פרוטה” רומזת על הנחש הקדמוני שהוא פרטי, וכשיכלה אותו הכח הפרטי ותסתלק זוהמתו אז הכיס, שהיא מלה מורכבת: כ”ס י"ה יהיה שלם, וזה זמן ביאת המשיח²⁵⁵.

בתוך הנשים הנדחקות לבוא לפניו היתה גם גרושתו הראשונה, אשה יפת תאר ויפת מראה ובריאת בשר, אשר דבר אליה טובות, ויבוא עמה חדר בחדר, וישתעשע ויתעלס בה, ויזכור לה חסד נעוריה, אהבת כלולותיה. ואף שמן הדין אסור לאדם להתיחד עם גרושתו²⁵⁶, אבל מי ידקדק עתה בקטנות כאלה? הלא בפירוש נאמר “שבימי המשיח תותר הרצועה, ודיני אסור והתר, טומאה וטהרה לא ישלטו עוד בישראל”²⁵⁷ . וכל הנשים יצאו מפניו בגילה ורעדה, ביראה ורננה, שמחת עולם על ראשן וחדות ה' היא מעוזן.

רק אחת יש בהן אשר כל זה איננו שוה לה, והוא נחשב בעיניה כאדם פשוט ואנחנו – כמתעתעים. שרה אחותי, האשה אשר הביא לו מקצה הארץ, לא תמצא שעשועים לנפשה בכל כבוד גדלו ותפארת עזו, כי תענה גאונו בפניו ותחת אהבתו תכעיסהו כעס למען הרעימו, בשאלה תמיד בקֹצר רוחה: מתי יבוא היום שקוינוהו? מתי יֵראה בעמים כבודו בהודיעו אותם ידו וגבורתו? לשוא אתאמץ להורותה דעה, כי כחו צפון עם האלהים ונכון עמו לעת ידרשהו, עת יעמוד בהיכל מלך ישמעאל לקחת המלוכה מידו – היא לא תאמין כי תאזין קולי ותמיד שאלתה בפיה: מתי יהיה האות הזה? – זו האשה היפה והנעימה, אשר רבות רעות מצאוה בילדותה אף השיגוה בנעוריה, מרֻבים זכרונותיה הרעים ודעתה קצרה. עוד תזכור לה את המיתות המשונות שנחתכו על אבינו הקדוש ועל אמנו הזקנה ועל כל בני עמנו יושבי ארצה ומולדתה. גם לא תוכל לשכוח את העמל אשר שבעה בימי נעוריה בבית מקלט הנזירות, בשמעה כל הימים שם היהודים מנֹאץ, ואת הנדודים והמכאֹבים אשר נשאה מידי אחד הנזירים הצבועים, ולילות העמל אשר מנה לה בחמסו עליה מזמות לשלול תמתה ולחלל כבודה. פעמים רבות התנכל לה להביא דבתה רעה אל הנזירה הראשה, אשר בהאמינה לכל דבריו שמה עליה ענש הגוף, להכותה בשבטים ולענותה ברעב. פעמים רבות הרים עליה ידו בזעם אפו ויכּנה באגרוף רשע, ולאחרונה הטיל עליה אימתו, כי אם תוסיף ללכת עמו בקרי ותמאֵן לֵענות מפניו, אזי ילשין אותה אל האם הגברת ונתנוה אל המהפכת ואל הצינוק – והיא כבר ידעה כי כל באיהם לא ישובון ואחריתן עדי אובד²⁵⁸. ובראותה כי כלתה אליה הרעה וכי צפויה היא לחרפת נבל או למאסר עולם, גמרה בלבה לברוח מחדרה באישון לילה דרך החלון, אף הצלחתה עמדה לה – כי מצאוה היהודים בשדה הקברות, ובדאגה פן ייראו לתת ידם עמה ולהצילה משחת בלי, כחשה להם ותספרם נפלאות אשר בדאה מלבה; והם האמינו לה בתֻמתם ויבטחו בישועתה ויצילוה מרעתה.

בעת הרעה ההיא גברה בעמנו התקוה בביאת הגואל המשיח, כי נגלו עקבותיו וחבליו רבו מאד. וחכמינו מצאו בזה “רמז הגאולה”, כי “כאשר תבוא תתאמץ הגלות”²⁵⁹. תורת הקבלה התפשטה בעמנו, סודות הזוהר נתגלו ונודע בעולם דברו, כי “בזכותו יצאו בני ישראל מגלותם”²⁶⁰. הרעיון הזה רחף באוירו של עמנו ויהי לנשמה באפם, והדברים האלה שנשמעו פעמים אין מספר מפי אבינו הקדוש נכנסו עמוק בלב שרה אחותי בעודנה בילדותה. ויהי כי התעו האלהים אותה אל בית מקלט הנזירות ותרא והנה כלן כַּלות צרורות ומקֻדשות ועגונות אל גואלן ומשיחן, ותשאנה רוחה להיות גם היא כמוהן, וכליותיה כלו בחיקה לצור ישראל וגואלו אשר יקחנה אחרי כבוד להושיבה בצלו. האמונה הזאת התחזקה בלבבה ברבות הימים – והיא שעמדה לה לעמוד בנסיון ולהנצל מן הרשת אשר הכין הנזיר לפעמיה. והנה באה תקותה, ובאֹרח פלא מצאה מנוחתה בצל אדוננו המלך המשיח – והגאולה עודנה בוששת לבוא ותוחלתה עוד תרחק חק! על כן אמרתי: מרֻבים זכרונותיה ודעתה קצרה; היא לא תוכל להאריך נפשה כמונו ולחכות לקץ הימין, כי כשל כח סֻבלה בכלות נפשה ליום נקם ושלם, לעת אשר יֻתן לצרינו כגמולם ובמעלליהם יוּשב להם. ולכן בעת אשר אנחנו שמחים ומזמרים וצוהלים בראש הומיות, יושבת היא בודדה בחדרה באבלה ונפשה ירעה לה. ומדי בוא בעלה אליה שמח וטוב לב, היא מראה לו פנים נזעמים, נצבת עמו לריב וניד שפתיה לא תחשוך, בדברה אתנו משפטים על כל השאון והמהומה אשר אנחנו מעוררים על בלימה. אכן בימים האחרונים שככו מעלינו תלונותיה כמעט; הנבואה אשר פשטה בכל מושבותינו הניחה את רוחה, כי הכירה פלאיה בהשתוממות לבה והיא מצפה לראות את אשר יֵעשה בקרבנו במהרה בימינו. אבל אם יעברו מועד מועדים באפס מעשה, אז תשוב תתפלא בנו ותכלימנו מדרכינו. ואדונו רפה לבב ונפשו קשורה בנפשה, ובהרגישו כי עוד תחסר לו ההשפעה ממרומים, ונפל לבו בקרבו, ושב לימי ענוייו, והגדיל צומותינו וסגופינו עד בלתי נשוא.

ובאמת לא טוב הדבר אשר אדוננו עושה בדחותו דבר הגאולה מיום ליום, – כבר באה העת לעשות ולא לחלום בהקיץ ולחזות חזיונות בחבוק ידים והלך נפש. על כן נתתי את לבי להעירהו לנסות את כחו בהקאדי, הוא שופט העיר הזאת – כי בטרם יעלה בידו להכניע את צעיר עבדי השולטן, לא נמצא עז בנפשנו לנסות דבר אליו בעצמו, ובזאת יבחן ונודע אם כבר הופיע עליו ההשפעה ממרומים או עלינו עוד לחכות זמן מה עד אשר יגלה עליו כבוד ה' בפֹעל לעיני כל.

עד כה וכה גזרתי אֹמר לבטל את תענית עשרה בטבת, כדבר כריהו הנביא אשר אמר בשם ה‘, כי בימי המשיח יהיו ארבעה הצומות “לששון ולשמחה ולמועדים טובים”²⁶¹. ואתה עתה נתן ידידי, שא ידך קודש ובַשר לעמנו בכתביך את זמן הגאולה, וידעו כלם כי משיח ה’ בתוכם, והימים אשר אליהם קוו ועליהם התפללו בוא באו כדבר ה' ביד נביאיו הקדושים. ואמונת הרבים תעשה נפלאות בכחה. כי כן אמרו חכמינו על הכתוב: “ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל”, כי "כשישראל שוים בעצה אחת מלמטה שמו הגדול משתבח מלמעלה²⁶². גם כלל גדול נתנו לנו: “איש נדחה ואין צבור נדחה”²⁶³. לכן תהי נא האמונה הזאת דעת הקהל כלו, והיה זה גם רצון ה' להסכים עם דעתם, כי רצון יראיו יעשה ועצת מלאכיו ישלים.

 

טז.    🔗

ספר הזכרון לשמואל בר' מנשה בן-ישראל.    🔗

אמשטרדם, אייר תכ"ו.

הבשורות באות תכופות וכל יום ויום ברכתו מרובה משל חברו, ומדי בוא הכתבים משם יקראו אחינו חג לה‘, ילבשו מחלצות כיום מועד ויחגרו אזורים ירקרקים על מתניהם, צבע תלבשת המשיח²⁶⁴, ויקראום בבתי הכנסיות מעל הבימה, וכל העם ששים ושמחים בהוצאת ספרי התורה מארונות הקדש ומזמרים ומרקדים בשאון עליצות. מאיזמיר מבשרים טוב כי בטל המשיח את צום העשירי ויהפוך האבל ליום טוב, כדבר זכריה הנביא: "כה אמר ה’ צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים²⁶⁵ – ותהי הבשורה לנו לששון ולשמחת לבב. אחרי כן הלך ברוב עם אל שופט העיר, אשר קבלהו בכבוד מלכים וינשק את ידיו ורגליו ויתן שרביט מלוכה בידו ויקבל עליו עול ממשלתו, ובשובו משם רנו כלם בשמחה ובצהלה: “ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל”²⁶⁶. יודעי דבר מעידים, כי מאז נתגלה המשיח בקדשו החל כוכב שבתאי להגיה אורו כשמש בגבורתה²⁶⁷. וענן ה' הולך לפניהם יומם בצאת ישראל ממצרים, ועמוד אש עומד לפני נוה קדשו לילה²⁶⁸, ולעינים נראָה כעת כי באו דברי הנביא: “ונתתי מופתים בשמים ובארץ”²⁶⁹.

ובאיזמיר רבה התכונה ליום בוא אליהו הנביא, והנם מרבים לבער את החיות הטמאות מגבולם ולנקות ולטהר את בתיהם ולבדוק מזוזות פתחיהם, וספרי קדש מונחים פתוחים על כל שלחנותיהם, לעשות בהם נחת רוח למלאך המבשר. הקול יצא כי כבר הופיע בקדשו והנהו נמצא בתוכם. אשה אחת ספרה, כי בעשותה מעשיה בחדר המבשלות בערב שבת בצהרים, נראה אליה זקן עני עומד בפתח ומבקש לחם. פניו המלאים זיו ועיניו המפיקות נגה וזקנו הלבן היורד על פי מדותיו עוררו את לבבה, ותמהר ותפתח את ארונה לתת לו בקשתו ביד מלאה ורחבה – ועד ארגיעה נעלם הזקן ועקבותיו לא נודעו! ושמועות כאלו באות מכל עבר ופנה. אחד מראשי המאמינים, הגביר ר' שלום גרמינא, עשה משתה גדול בשוב שבתי צבי בכבוד והדר מבית השופט, כי היה הדבר לאות נאמן כי ה' עמו, וכי גם בעיר הבירה תעז ידו על השולטן ויכניעהו לעבד לו. וכל נכבדי העיר וחכמיה נקבצו באו אל בית הגביר וישבו אל שלחנו לאכול ולשתות ולשמוח. וכדברם על אדות אליהו הנביא נשא אחד מרום עיניו ויחרד ויקרא: “הנה הוא לפנינו!” וכל הקרואים הביטו אל קיר המזרח ולבם פחד ורחב, ויקראו בקול אחד: “ברוך הבא בשם ה'!”. עוד הם מביטים ומשתאים ומשתוממים איש אל רעהו, והנה בא ר' דניאל פינטו האחלבי בבהלה ויספר בקצר רוחו לאמר: אנכי הלכתי לתמי ברחוב פלוני, והנה פגע בי איש זקן לבוש כאחד הישמעלים, וזקנו ושתי פאותיו מגיעים עד טבורו, וישאלני: “היהודי אתה?” ואען ואֹמר: “כן, אדוני!”. ויתעבר הזקן בי ויקרא: “אם יהודי אתה למה קצרו פאות ראשך, ומדוע יש ציצית פסולה בבגדך?” אז הוצאתי את ציציותי ואתבונן בהן והנה שני חוטים נעדרו באחת מהן! ואחרד תחתי ואבהל. ויוסף הזקן ויאמר: “דע לך כי בני רכב ועשרת השבטים יוצאים ממקומם מעבר לנהר סמבטיון לקחת אתכם עמם ולהביאכם אל ארץ הקדש, וכל מי שימצאו פסול בציציותיו או מחסור בפאותיו אחת דתו להמית!” כן דבר ויעלם מנגד עיני²⁷⁰ . ושמועות הגיעו מעיר הבירה ומאחלב וממצרים, כי שם נתגלו האבות, ואליהו הנביא מבשר טוב משמיע ישועה ברבים²⁷¹. מהיום ההוא והלאה היה לחק, כי כל המאמין בגואלנו עליו לגדל שתי פאות ארוכות לשתי צדעותיו. אף שהאר“י ז”ל לא היה מניח לגדל כי אם עד מקום שער הזקן, “כי משם ולמטה אין ראוי לקרוא פאות הראש”²⁷² – כי הכירו כלם שדעת אליהו הנביא היא המכרעת, ולכן כל המאריך בפאות ראשו הרי זה משֻבח²⁷³. גם מצאו לזה טעם הגון, כי פאה בגימטריא אלהים²⁷⁴ ומי שמגדל פאותיו הוא מעיד על גדולת הבורא.

ואדוני המשיח אסף את כל אנשי שלומו הנאמנים בבריתו ויעש להם כרה גדולה, וכטוב לבו הביאם על שכרם ויקרא להם שמות כשמות מלכי יהודה מלפנים ויחלק להם ארצות לנחלה, ויתן לכל אחד את חלקו ביד נדיבה²⁷⁵. גם שם נציבים ופחות וסגנים על כל המדינות שבעולם. ועם כל הפמליא הזאת יצא ממקומו ביום כ"ב טבת לעבור אל קונסטנטינה הבירה לבצע מעשהו במלך הישמעאלים ולקחת אליו את המלוכה²⁷⁶.

עתה תכלינה עינינו לידיעות הבאות, נראה מה יעשה ה' בנו ונדעה אחריתנו; אך גואלנו חזק שבתי צבי שמו; בו נבטח ולא נפחד, כי ה' אלהי ישראל עמו וכל יפעל למענהו.

 

יז.    🔗

סיון תכ“ו לפ”ק.

לאחרונה הגיעו הכתבים אשר להם כלו עינינו מיחל. והנה הראשונים הבהילונו מאד, בהודיעם אותנו כי שבתי צבי נתפש בבואו לקונסטנטינה והובא למשמר, וגם זה לטובה – כי “אצל מלכות ישמעאל כל הנחשד בעון מרד מיד נחנק”, ולו לא נעשה דבר אך נשלח בשלום אל אחד המבצרים בעבר הים המרמרי²⁷⁷. ואמנם נבא הגואל על זה מראש, באמרו לאנשי עדתו באזני כל, כי כך מוכרח להיות, לקיים מה שכתוב: מלך אסור “ברהטים” עד בוא דבר ה' להגלות²⁷⁸. וסוף דבר הכל נשמע: “כלו כל הקצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה”. לדבר הזה גדל היגון בקרבנו והצער גבר למאֹד. כלם שבו לחזור בתשובה, כל גבר תופף על לבו בודוי הגדול, ואין קצה לדמעות אשר נשפכו בתפלותיהם. רבים מאחינו קבלו עליהם תעניות בהפסקות שלמות, בדעתם סגולת התענית, כי “השרוי בה משבוע לשבוע דומה כמו שהתענה ששים וחמשה אלפים ושש מאות תעניות²⁷⁹. רבים מהם עזבו מסחרם ועסקיהם וימכרו סחורתם בחצי מחירה, למען יוכלו להפנות ולעסוק בתשובה ומעשים טובים. ואין לשער צדקת פזרונם, כי קראו נדבות השמיעו “ולא נמצא עני בן תורה שלא נתנו לו ממון רב כדי שילמוד ויעסוק בתורה יום ולילה²⁸⁰. אך כשלשה שבועות אחרי כן הגיעו משם כתבים חדשים אשר שמחונו כימות ענונו. ראשית כל בארו לנו, כי מאסרו הוא ברצון ה‘, להקל חבלי משיח ולהעמיס עליו צרות הכלל, כדבר הנביא: “אבן חלינו הוא נשא”²⁸¹ ומה שנסתתר עתה מן העולם הוא לפני התגלותו הגמורה, כי כן נמצא בספרי הקבלה, כי "לאחר שיזכה המשיח לאותה נשמה דנשמה ויכיר במעלתו, יתגנז לזמן מה ואחר כן יתגלה לגמרי²⁸². אחרים מודיעים, כי בלכת המשיח מרצון עצמו אל בית האסורים בעיר הבירה, נפתחו לפניו דלתות הנחושה מדי קרבו אליהן, וכבלי הברזל אשר הושמו על ידיו ורגליו התפוררו ונפלו מעליו ונהפכו לחתיכות זהב, אשר חלק בין אוהביו הנלוים עליו לשרתו²⁸³. ובת קול נשמעה ממרומים, קוראת פעמים אחדות בכל לילה: “אל תגעו במשיחי!”²⁸⁴. והכתבים האחרונים הכי נכבדו, בהודיעם את הגבורות והנפלאות אשר הראה משיחנו בקונסטנטינה הבירה – כי בקרבו שמה באניה אל החוף, ועמוד הענן הולך לפניו, שלח מלך ישמעאל אנשים מזֻיָנים לתפשו ולאסרו, ובקרבם אליו נפלו פגרים מתים ארצה. ויוסף המלך שלוח שרים וגבורים מאלה – וגם הם בקרבם אליו פרחה נשמתם ויפלו לפניו חללים. אז נפל לב המלך בקרבו וישלח אליו את משנהו לחלות פניו להחיותם, ויעתר משיחנו לו ויעש כן²⁸⁵. ויהי כעלותו על היבשה, ותגעש ותרעש הארץ גם מוסדות השמים רגזו – והנה אריה בא מזנק מן המדבר וכורע לפניו ככלב, והמשיח רכב עליו עד בואו לחצר המלכות²⁸⁶. והשולטן השתחוה לו ויאמר: "עתה ידעתי כי משיח ה’ אתה ולך נאה המלוכה!”. ומאז והלאה היה ש”צ הולך לימין המלך וכל השרים והפחות אחריהם²⁸⁷. שם המבצר הנועד לשבתו נקרא בפי כל “מגדל עז”, כמו שכתוב: “מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב” (בו ירוץ צדיק ר"ת צבי ). ואין לשער ולהגיד את כל הכבוד והגדולה אשר מצאו את משיחנו בנוה צדקו, העדוי בכל פאר כהיכל מלך. בו הוא יושב בלבוש מלכות ובידו שרביט זהב כמושל עולם, ושר המבצר סר למשמעתו כעבד מקשיב. וכל הגוים הנמצאים שם, מדי ראותם מלך ישראל בהדרו, כורעים ומשתחוים לפניו ונופלים על פניהם ונושקים עפר רגליו, מקונסטנטינה בא אליו “רב גדול ועצום זקן מופלג” מילידי אשכנז ושמו ר' מרדכי החסיד – וכמעט הֻכה בסנורים בהביטו אליו, כי קרן אור פניו ומעל לראשו ראה כתר של אש מתלקחת עד לב השמים. ויצא מעם פניו הלוך וקרוא בשוקים וברחובות: "הוא אדוננו אין עוד מלבדו, אמת מלכנו אפס זולתו! ²⁸⁸.

וקציני עמנו עולים שמה לאלפים ולרבבות מכל קצות ארץ, ומביאים לו ממיטב אוצרותיהם וממלאים ביתו כל הון יקר, בבואם לפניו כתות כתות לבקש תקונים לנשמותיהם. ויום טוב עושים כלם בצאתם מאת פניו ושמחת עולם על ראשם. וההמון רב מאד עד כי לא יכילו הבתים אותם, ורֻבם ככֻלם ישנים בחוצות על עפר הארץ מאפס מקום²⁸⁹. ובני הנעורים מקרב עמנו נדחקים להמונים לבוא לשרת לפני המלך המשיח, ושבעים בתולות יפות, בנות גדולי ישראל, משמשות לפני רעיתו הגברה, והיא נהדרה בתוכן כמלכה במסִבָּתה²⁹⁰.

ופקודה יצאה מאת האדון המשיח להוציא כל יתר הנשמות הגנוזות בהיכל החמישי, זה היכל האהבה והחסר בשמי מרום²⁹¹ ולהלבישן בגופים. כי כן אמרו חז"ל: אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף²⁹². וכן נאמר בזוהר²⁹³ על הפסוק “הדודאים נתנו ריח” וכו' חדשים גם ישנים “שכל הנשמות עתידות לירד בבת אחת להכנס בגופים המוכנים להן”. וכן אמרו המקובלים: "אין דבר משובח כמו הזווג, להרבות נשמות קדושות ולהרבות אור וחסד בעולם²⁹⁴. ועל זאת צוה לזווג את כל הבנים והבנות בישראל, ואפילו "ילדים בני עשר שנים וילדות שהן פחותות מזה²⁹⁵. דבר שלח המשיח ביעקב – וכל בני ישראל קופצים לשדך את צאצאיהם ולזווגם יחד, למען יתרוקן אוצר הנשמות שבמרום. והזווגים רבו בתוכם עד כי בעיר שאלוניקי בלבד עלה מספרם עד שמונה מאות זוגות²⁹⁶.

הרבית הגוי, לו הגדלת השמחה!

חכמי עירנו כשמעם דברי הנפלאות האלה, קבעו לעשות כמנהג הקהלות עתה בארץ הקדם: לזמר בבתי הכנסיות שלש פעמים בכל יום: בשחרית, במנחה ובמעריב, מזמור כ“א בתהלים: “ה' בעזך ישמח מלך” כו', ולקרוא בכל שבת ושבת תפלת “הנותן תשועה” לכבוד “אדוננו מלכנו שבתאי צבי משיח אלהי יעקב ירום הודו ותנשא מלכותו!”²⁹⁷. מטעם נתן הנביא היה לחק, לשנות נוסח הרבש”ע בהוצאת הס"ת ובמקום “ויקוים בנו מקרא שכתוב; ונחה עליו רוח ה'” יאָמר: "ויקוים בו ", כנוסח אשר יצא מפי הנביא על הגואל המשיח²⁹⁸, כי זה אדוננו, קוינו לו ויושיענו.

יחד עם הכתבים האחרונים הגיע לנו שיר אהבה שחבר ר' ישראל נגארה²⁹⁹ , והוא בדרך משל על אהבת ישראל להשכינה. וזה הוא:

א.    🔗

יָפָתִי, לָמָה עֵינַיִךְ           לְעֵין כֹּל דוֹרְכִים קֶשֶׁת

יִתְנוֹדְדוּ כָל רֹאֶה בָם,           יִהְיוּ כְדָגִים תּוֹךְ רֶשֶׁת.

קִרְבָתֵךְ שׁוֹאֲפִים אֲבָל           לְאוֹרֵךְ יָרְאוּ מִגֶּשֶׁת,

הֵילֵל, אֲשֶׁר כָּל מְאוֹרִים           לְנֶגְדֵּךְ יִלְבְּשׁוּ בֹשֶת, הילל וכו'.

ב.    🔗

שָׂם לַחֲרָדָה נֶשֶׁף חוֹשְׁקִים           אוֹר לֶחְיֵךְ אֲשֶׁר זוֹרַחַת

וְאוֹר עֵינַיִךְ, אֲשֶׁר תּוֹךְ           סְגוֹר לִבָּם מִתְלַקַּחַת.

חוּסִי נוֹפְלִים בְּמִכְמֹרֶת           חִשְׁקֵךְ, לִבְּלִי יֵרְדוּ שַׁחַת.

בּוֹעֲרִים הֵם כְּאָח אַהֲבָה           כְּמוֹ גַחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת. הילל וכו'.

 

ג.    🔗

רַעֲיָה יָפָה מִכָּל בָּנוֹת           תַּבְנִית הֵיכָל מְחֻטָּבוֹת

שְׂפָתָהּ צוּף וְשִנֶּיהָ           כְּמוֹ עֵדֶר הַקְּצוּבוֹת.

הֲטוֹב לָךְ כִּי תַעֲשׁוֹקִי           בְעֵינַיִךְ כָּל לְבָבוֹת?

רִפְאִי נָא מַחַץ מַכָּתָם           וּלְנִגְעָם תְּנִי תַחְבּשׁת! הילל וכו'.

 

ד.    🔗

אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר חִשְׁקֵךְ כָּל           אִישׁ וְאִישׁ יֵרֵד פְּלָאִים

עִם עָמְדָם מוּל אוֹר פָּנַיִךְ           יְקָרִים הַמְּסֻלָּאִים.

הֵן כָּל רוֹאַיִךְ תִּמְחָצִי           וּרְפָאִים עָשִׂית רְפָאִים

וּבְאוֹר יִפְעָתֵךְ תָּשִׂימִי           עֲנָק כְּמוֹ נֵפֶל אֵשֶׁת. הילל וכו'.

 

יח.    🔗

תמוז תכ“ו לפ”ק.

המשיח עושה נפלאות לא קוינו. לפניו באו הרבה מצורעים אשר כבר נשרו אבריהם מהרקב אשר עלה בעצמיהם, וכמעט נשא פניו אליהם והנה נרפאו כלם וישב בשרם כבשר הילד ויטהרו³⁰⁰. איש אחד מאחינו חלה חליו ונטה למות. ויהי כאשר הובא הגוסס לפניו, והוא אוכל מאכלו, ויתן אדוננו על פיהו מהמאכל אשר היה לפניו. ויתחזק האיש בכח האכילה וירד מעל משכבו וישב כרגע לאיתנו³⁰¹. ואשה אחת שהכינה לו תבשיליה בבואו אל מגדל עז, צעקה אליו: “הושיעה אדוני איש האלהים, כי מת בני יחידי!”, ויצו המשיח ויביאו את הילד המת אליו, ויצו לאנשיו לחפור בור ולמלאהו מים. וישלך את הילד הבורה, וישכב המת שם שבעה ימים. ויהי ביום השמיני ויקם הילד ויעמוד על רגליו ויחי³⁰². ובמגדל עז נראה הנס שהיה מלפנים בירושלים, כי הנה רבבות אדם נדחקים לבוא, והוא מועט המחזיק את המרובה ואיש לא יאמר צר לי המקום שאָלין בו³⁰³ . מעיר עזה הגיעה הבשורה, כי הנביא נתן נסע יצא ממקומו לקראת בני ראובן ובני גד, אשר קדמו לעלות לפני עשרת השבטים³⁰⁴. מעיר קאדיקס שבספרד באו כתבים לוויניציאה, שהעיר מעכה³⁰⁵ , הקדושה להמחמדים, נכבשה על ידי עשרת השבטים שעברו דרך שם ללכת ירושלימה³⁰⁶. הקול יצא, כי בבריטניה הצפונית נראתה אניה יפה שטה על פני הים, ונסיה וחבליה שש ומשי, ומלחיה מדברים עברית, ועל הדגל כתוב: “שנים עשר שבטי ישראל³⁰⁷. ובירושלים כבר נבנה בית המקדש השלישי, ואחינו בני ישראל עולים שמה מארבע כנפות הארץ להקריב קרבנות³⁰⁸. בקונסטנטינה נגלה נזיר ישמעאלי לבוש לבנים, והוא דורש ברבים ומתנבא על דבר הגאולה הקרובה³⁰⁹. גם מלאכי הגוים היושבים בארץ תוגרמה מרבים לספר אותותיו ונפלאותיו של משיח היהודים ומאמינים בו בכל לבב. כן העיד השר באליעף, היושב בקונסטנטינה מטעם ממשלת הריפובליקה הוויניציאנית, ויקיים את השמועות על אדותיו בדבר הנסים והנפלאות שעשה לעיני כל, ואשר גדלהו המלך, וכל השרים היושבים ראשונה במלכות כורעים ומשתחוים לו בהכנעה רבה³¹⁰. הדוכס הגדול שבטוסקַנה קבל מכתבים, שעשרת השבטים עברו נהר סמבטיון, ובעברם עמד הנהר מזעפו, ואחר כן שב לזרוק אבנים כמקדם. וכקרוא הדוכס את הדברים קרא ליהודים היושבים במדינתו ויספר להם מהחל ועד כלה. והיהודים שמחו שמחה גדולה³¹¹. מלאך ספרד הודיע למלכו, כי באפריקה עברו חמש מאות אלף איש שולפי חרב, כלם בעלי קומה, נאים ולבנים, ולהם דגלים שחורים ועליהם מצֻיָרים כל כלי מלחמה מעשה חושב. ובשבת אינם מבעירים אש ואינם עושים כל מלאכה – אין זאת כי אם יהודים המה³¹². אחד מגדולי הסוחרים האשכנזים היושב בתוגרמה כתב לרעהו הסוחר היושב במנטובה, כי בעיניו ראה את ש”צ וישתומם על מראהו הנאוה ועל גבה קומתו, כי אין כמהו ליופי. וכי גִדלהו המלך “וכל מעשיו ונפלאותיו שלא כדרך הטבע³¹³. ועל דבר נתן העזתי כתב ש”לא קם כמהו נביא לא בישראל ולא באומות העולם“³¹⁴. בלונדון יושב חכם אשכנזי ושמו היינריך אָלרענבורג, והוא אוהב ורע לאחינו הפילוסוף הכופר ברוך שפינוזה, וכשמעו שֵׁמע שבתי צבי אדוננו יר”ה, פנה אליו בשאלתו לאמר: "הנה כל באי עולם מדברים ומשוחחים על דבר שיבת נדחי ישראל לארצם אשר הגלו ממנה זה יותר מאלפים שנה… אם כנים הדברים הלא עתידים שנוים גדולים להיות בעולם! ³¹⁵. והכהנים הנכרים היושבים בירושלים עיר הקדש הביעו צערם להאפיפיור ברומה, כי הנה נתגלה המשיח לישראל ואותותיו ונפלאותיו עצמו מסַּפֵּר, ואל נכון יבָּנה בית מקדשם במהרה. והנה הם דואגים לאחריתם, פן יצר להם המקום לשבת עוד במקום קדשם ³¹⁶. הדאגה הזאת הקיפה את כל העמים, והנם מכבדים את אחינו בני ישראל בכל מושבותם, מדברים אליהם במאור פנים ושפת חלקות. גם ראשי הערים ושרי הממשלות שעשו את היהודים מרמס לרגליהם נבוכים עתה מכל מראה עיניהם ומשמע אזניהם; הם רואים את היהודים מתנערים מעפר גלותם ועומדים הכן לעלות מן הארץ, ומכלם אין מפריע ואין מכלים דבר! עתה יחזו קנאת עם ויבושו ממועצותיהם, יראו הריסותם בצאת היהודים מתוכם ונקוטו בפניהם, כי אמנם “עתידים שנוים גדולים להיות בעולם”. כי בטלו כל עסקי בני האדם, והמסחר וכל משלח יד חדלו כלה. אנחנו איננו מרגישים את חסרון השביתה הזאת, כי פתחו עשירינו את אוצרותיהם לכלכל עניי אחיהם ולנהלם בלחם ומזון וכל מחסורם עליהם. אבל להמון הפועלים ובעלי המלאכה מעם הארץ כלתה הרעה, – כי שבתה כל עבודה, בטלה כל מלאכת יד, החנויות ריקות מאדם גם כל אניות סוחר עומדות בחוף ימים מבלי הנוע ממקומן. מלבד האניות העולות מזרחה שמש, שהן מתמלאות מהמון עשירינו השואפים לעלות בראש אחיהם אל ארץ חמדתם. לעמת זה רב השאון והמהומה על פני הים המרמרי, כי כֻלו מכֻסה בהמון האנשיות והסירות העוברות מקונסטנטינה לחוף גאליפולי, שבהן עוברים אחינו להמוניהם לראות ולהֵראות פני משיחנו. ושכר ההעברה עלה לבלי חק³¹⁷.

מרבים העם אצלנו עתה לכתוב מכתבי כבוד ותהלה לאדוננו המשיח, להביע לו רגשי שמחתם ואמונתם ולחלות פניו לקרבם לעבודתו ולפרוש עליהם סכת שלומו. וכל הגבירים והחכמים וכל בעלי תורה העוסקים בישיבת “עץ חיים” דפּה, מתכבדים לבוא על החתום. גם אני נכבדתי לחתום שמי על הכתב שערכו בישיבת “בית יעקב” דפה. רק את החכם הרופא בנימן מוספיא³¹⁸ הוציאו מן הכלל, אף שגם הוא מאמין גדול במשיחנו – יען נמצא בו טעם לפגם, שהוא נוטה אחרי הפילוסופיה ויש עליו חשש מינות. ויקנא בנימן לכבודו וילך לישיבת “כתר תורה” ויעורר את הגבאים להריץ דבריהם גם המה להמלך המשיח. וכיד המליצה הטובה עליו הערה רוחו בשׂפה לנאמנים ויפרט שם אדוננו בר“ת: " שליט ביהודה תפארת ישראל צבי עטרת ראשנו”, ואת האגרת הפקיד על יד החכם ר' יצחק נהר, הנכון לשום לדרך פעמיו הוא וכל בני ביתו בלוית “ראש המאמינים”, הגביר ר' אברהם פיריירא, לבוא עד משכן הגואל המשיח³¹⁹ .

 

יט.    🔗

ז' באב תכ“ו לפ”ק.

העיר הומיה, ברחובותיה ירונן וירועע ובבתי כנסיותיה אך שירות ותשבחות ומחולות וריקודים – כי הנה נתאמתו הבשורות על פי שנים עדים כשרים ונאמנים, אשר זכו לראות בעיניהם גדולת משיחנו ולשמוע באזניהם נסיו ונפלאותיו עד אין מספר.

מפולין הגיעה עדות שני רבנים תופשי ישיבה ומורי צדק לעמנו. האחד הוא הר“ר ישעיה הלוי אב”ד דק“ק קאָמורנא, בן לאותו צדיק הרב הישיש מהר”ר דוד הלוי (בעל הט"ז). והשני הוא אחיו חורגו הר“ר ליב בר' הירץ, שניהם נכדי הרב הגאון ר' יואל סירקיש (בעל הב"ח), שהלכו בשליחות הכלל מעיר לבוב, מקום מושב אביהם הזקן, לחקור דבר המשיח ולדעת מה פעל. ויגיעו שמה ביום א' כ”ב תמוז – זה היום אשר קבע המשיח לערב שבת, ולעשות למחרתו את השבת הגדול באיסור מלאכה ובחיובי שבות ומוקצה ובכל החומרות והגזרות והעונשים הראוים ליום הקדוש הזה – כי הוא היום השביעי לתחית רוחו, בהגלות נגלות עליו השפעת השכינה בשלמותה הגמורה. ועל כן הוא שבת שבתון לתקן בו עון אלה שלא שמרו את השבתות כראוי³²⁰. ויהי כבואם לפניו ביום המחרת ויקבלם ש“צ בפנים נזעמים, וישאלם אם מאמינים הם בו באמונה שלמה. וכשמעם זאת התעצבו אל לבם ויחקרו את החכם ר' שמואל פרימו, לדעת מה הרגז הזה, “אולי ראה ברוח קדשו כי לא שמרתם את השבת כראוי – " ענה ר”ש בהעמיקו לחשוב סבת הדבר. אז זכרו כי בבואם אל המבצר לעת הערב רעבו מאד וישלחו את נערם המשרת לקנות להם אֹכל מן השוק. וינחמו על הרעה אשר עשו ויחלו פניו להעתיר בעדם אל המשיח הקדוש לסלוח להם שגגתם. וכבואם לפניו שנית קדם פניהם בכבוד ויאר אליהם פניו ויושיבם אצלו בחבה גדולה וישאלם לשלום אביהם הזקן. ויאמרו: “שלום, אדוננו המשיח, אבל כחו תש מזקנה, כי בן שמונים שנה הוא כיום. ובהיותנו בקונסטנטינה ספר לנו איש זקן, כי פעם אחת קרהו אסון, כי נפל מן העליה וכל עצמיו התפרקו, ותשלח לו אדוננו דבר מאכל משלחנך ותצו לאמר לו, כי למחר ילך על משענתו כמקדם. וכן היה. לכן תיקר נא נפש אבינו בעיניך ונתת לנו דבר מה להחלימו ולהחיותו!”. ולא אֵחר המשיח ויתן להם מעט נֹפת צופים, ויאמר: “זאת יאכל וישוב לאיתנו!”. ויוסף ויתן לכל אחד מטבע זהב ומטפחת משֻׁבּצה זהב, ולר' ישעיה נתן כתנת פסים ויצו להלבישה את אביו הזקן ולאמר לו: “תתחדש כנשר נעוריכי!”. ויספרו השליחים לו את הצרות הרעות שבאו על אחיהם בפולין מאת הקזקים צורריהם ורוצחיהם. ויען אותם לאמר: “הן ידעתי הכל ורק לבעבור זה אני לבוש בגד אדום וגם ספר תורתי כרוך מַפה אדומה, כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה. אשכיר חצי מדם ונקיתי דמם לא נקיתי”. ויגל להם הרבה סודות על פי הקבלה ויזמר שירים ופזמונים וסליחות, ויורד דמעות כנחל ויבך בכי גדול על דם ישראל השפוך, וגם הם בכו עמו. ואחר צוה ויביאו לפניהם פרי עץ, ויצום לברך ולאכול, וישתחוו שניהם ויאמרו: “נמותה הפעם אחרי ראותנו פני משיחנו!”. ויען אותם לאמר: “לא תמותו כי חיה תחיו ובהגלות מלכותי אזכרכם לטובה ואחר כבוד אקחכם”. ובמרוצת הדברים הגידו לו כי העם מאמין ושמח בישועתו וכי קם אצלם נביא ה' ושמו נחמיה הכהן, המבשר להם גאולה קרובה, וכבר אחז דרכו לבוא אליו לראותו ולדעתו. ויאמר המשיח כי גם הוא חפץ לראותו ולהכירו. אז החל לרקד ולשיר מזמור “מן המצר”, ובהגיעו להפסוק “ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל” הרים עיניו לשמים ויקראהו עשר פעמים ויהגהו ויאמר: “אל תקרא עוֹשה אלע עָשׂה, כי כבר עשיתי חיל בעזר ה' בגבורת ישע ימינו”. גם הנה את הכתוב לא אמות כי אחיה ויקרא: “לא ימות כי אֲחַיֶה – כי אני מחיה מתים”! ואחר כן שב ויזמר בקול גדול “ימין ה' רוממה וכו' עד צדיקים יבואו בו”, ויזכירם כי שלש המלות האחרונות, מרמזים בר”ת על שמו. וישר שירי אהבה בהתלהבות עצומה ובהתרוממות הנפש עד התפשטות הגשמיות. ושני הרבנים משתאים ומשתוממים ולבם דופק ונפשם מתעדנת וכל עצמותיהם תרחפנה, כי את אשר סֻפר להם ראו ואשר לא פללו הקשיבו וישמעו.

במוצאי השבת ההוא חלו שניהם מאד ונפשם קרבה לשחת, ובעיר אין למצוא מאומה להשיב נפשם, כי הורקה מרוב אדם. והנה בא אליהם ת"ח ממשרתי המשיח ובידו כד יין ושני לימונים ונֹפת צופים, ויאמר להם: “מהיין הזה לקח אדוננו לברכת ההבדלה, שתו ממנו במוצאי שבת הגדול שלו, כי ברוך הוא, ותֵרפאו ותחיו!” ויהי כן. ואחרי אשר נעצרו שם עוד ימים אחדים והמשיח גלה עיניהם להביט נפלאות מתורתו בקבלה, נתן להם אגרת שלומים ערוכה לאביהם הזקן, ואלה דברי האגרת:

אור ליום ג' יום ח' לתחית רוחי ואורי הוא טוב בתמוז אדיר שבחדשים לסדר ויסעו מרתמה ויחנו ברמון פרץ, מנחה היא שלוחה לאיש אמונים זקן ונשוא פנים ה"ה הרב ר' דוד הלוי לבית לוי בעל טורי זהב. עוד ינוב בשיבה דשן ורענן יהיה, מהרה אני אנקום נקמתכם ונחם אנחמכם כאיש אשר אמו תנחמנו, נחמה כפולה ומכופלת, כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה. נאֻם דוד בן ישי עליון למלכי ארץ משיח אלהי יעקב אריה דבי עילאה שבתי צבי.

בסוף האגרת הוסיף לאמר:

“הנביא ר' נחמיה נר”ו ימהר לפני בצהלה ורנה". ועל חותמו דמות נחש עקלתון.

כקרוא הרבנים את הדברים, אמרו לו: "אדוננו מלכנו, הלא כמה מסעות כתובות בפרשה, ולמה הזכיר אדוננו דוקא זה הפסוק? ויען ויאמר להם: "אני אגיד לכם הסוד, כי עד עתה לא היתה השכינה בגלוי, ויהי רק רוגז על ישראל, אבל עתה יש שמחה גדולה בעולם, בגלוי השכינה, וזהו ויסעו מרתמה, כי גחלי רתמים מורים על הרוגז, עכשיו: ויחנו ברמון פרץ – הרמון זה אני, לפי שכל הספירות נכללות בי ומהן אני מלא כרמון, ואני בא מפרץ, האב לבית דוד. גם הפסוק “ושנת גאולי באה” בגימטריא שבתי צבי. אז אמרו החכמים: אל נא יחר לאדוננו ונשאלה אך הפעם – למה נעשתה חתימתך בדמות נחש? ויען המשיח לאמר: “הן נחש בגימטריא משיח, וגם זה אות לכם כי לאויביכם אהיה נוקם ונוטר כנחש”.

בנפש ברכה מלאה שובע שמחות שבו הרבנים לדרכם, והנם שולחים כתבים ומפרסמים את כבוד עשרו ויקר תפארת ביתו של אדוננו המשיח וכל פרשת גדולתו אשר גדלהו מלכו של עולם, כי נמלא כבודו את כל הארץ³²¹, גם הודיעו בעולם כי המשיח בטל את צום הרביעי (י"ז בתמוז) וצום החמישי (ט' באב), בתתו טעם לזה, כי הנה יצאה השכינה מגלותה וכבוד ה' עליה יזרח ואורה על כנפות הארץ. ואת צום החמישי הפך ליום טוב, יום אורה ושמחה ומשתה ושירים ורננים, ויעתק את סדר התפלות והקריאה בתורה וההפטרה ל“חג הנחמות” הזה, – כדבר חכמינו: “אין שמחה בא אלא בתשעה באב לפי שקבעוהו אֵבל בזמן הזה ועתיד לפני הקב”ה לעשותו יום טוב³²². ובפרט כי יום הולדתו הוא. וכן אמר עליו אחד המקובלים: “ומפני שבתשעה באב נולד משיח לפיכך מקדשין הלבנה במוצאי ט' באב, לבשרה שעתידה להתחדש בגאולת ישראל³²³. גם שמו שבתי מורה על בטול הצום בר”ת:
תשעה-באב שבתי בל יתענה³²⁴ .

ואלה דברי השיר³²⁵ אשר יושר עתה בקהל מעריציו מקדשי שמו:

יָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשַי.

עַם נִכְאֶה יַצִּיל מִיַּד נוֹגְשַׂי.

קָם מַנְהִיר שִׂכְלִי וְחוּשַׁי.

בְּנֶחָמוֹת שָׁלַח לָנוּ שַׁי.

אֱמֶת נִסִּים אֵל שׁוּב חַדֵּשׁ.

גּוֹיִם מַלְעִיגִים לִי צוּר קַדֵּשׁ.

כָּל יוֹם אוֹתוֹת יִהְיוּ לְנֵס.

אִישִׁי חֲבִיבִי הָרֵם כַּנֵּס!

מָשִׁיחֶ הָאֵל קַל כַּצְבִי.

עִמּוֹ אֵלֳיָּה הַתִּשְׁבִּי.

שְׁמוֹ נָא יִגְדַּל בִּמְסִבִּי.

נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס.

שָׁם יֵשֵׁב בְּאֶרֶץ הַצְבִי

עַל כִּסְאוֹ לַעֲטֶרֶת צְבִי

כְּמָה דִכְתִיב וְנָתַתִּי צְבִי,

בְּאֶרֶץ חַיִּים וְאֵין אוֹנֵס.

הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל יִפְדֶה.

חָלָל יַפִּיל אֵל אִישׁ שָׂדֶה

מִבֵּין עַמִּים וְאֵין רוֹדֶה.

הַנָּבִיא מָתְנָיו יְשַׁנֵּס.

 

כ.    🔗

אגרת יהודה העליר-וואלירשטיין לשמואל בר' מנשה בן-ישראל.    🔗

קונסטנטינה, תמוז תכ“ו, לפ”ק.

הוגעתני בהזיותיך ולהג שפתיך ותדמה בלבבך כי נצחתני. לכן הנני אליך להשיבך על כל חלומותיך ודבריך. אך בטרם אענך דבר דבור על אפניו אדברה נא שלום בך ואודיעך כי כבר השלמתי חקי בלמודים ו“חכים”³²⁶ אתקרא, אך עוד לא תהלמני עטרת חכמים, כי הכל תלוי במזל ואפילו חכמת רופאים תסרח אם לא תעלה להם שעתם. חברי ורעי משה בן רפאל אברבנאל הוא בר-מזל שהשעה משחקת לו, כי עשרו מגן לו ולפני גדולים ינחנו. הוא כלה חק למודו בזמן אחד עמדי, אך בעשרו כי רב עשה לו מרכבה וסוסים וישכר לו עבדים רצים לפניו, ובהשתקשקו ברחובות עיר משך עליו עיני כל, ועד מהרה מצא לו מהלכים בין השרים והפחות העומדים לפני השולטן, והם הזכירוהו אליו ויביאוהו בהיכלו, והשולטנית “ואלידה”, אֵם המלך המושל, נוטה לו חסד ושכרו וכבודו נכונים לפניו כנכון היום. ואני בעניי נשארתי הרחק מאדם העיר, באין דורש ומבקש עזרתי, וחוץ משנים שלשה חולים מדלת העם אשר בשכונתי לא פגעני אדם לגהות ממנו מזור. ועל כן כל דברי יגעים, הצרור נקוב וגם הנפש לא תמָלא.

נוסף על עניי ומרודי הנה רבות אנחותי ולבי כים נגרש מפני השערורה הנעשתה בקרב עמנו, שכֻּלם שֹׁגים או מַשׁגים, תועים או מתעים, ואלו הייתי מאמין בקבלה הייתי אומר בסגנונה, כי “בעוה”ר גברה הקליפה" והיא המלפפת את אחי בני עמי להוליכם בדרכי חשך ולהשקיעם ביון מצולה.

כי האור הגדול הנשקף לכם מרחוק הוא רק אור מתעה, העולה ממעין נרפש, מהזיה הוללה אשר שלטה ברוח שבתי צבי המשתולל מנעוריו. והנה קדמתהו עדת חנף ממוקשי עם ויביאו פח יקוש על דרכיו ויַרבו המכשלה בעם לא בינות, ורבים כבר נפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו, ושאריתם לאֵל עשוהו, לו יסגדו אף ישתחוו ולתשועתו ייחלו.

בקטנות החל האיש הזה, במעשי נערוּת ובערוּת, בהתאמרו לבוא ב“סוד האלהוּת” ולהגות את השם באותיותיו. על זאת התעברו בו חכמי איזמיר ויטילוהו בחרם ויגרשוהו מגֵו. אביו שפקח הוא נער חצנו ממנו, רק אמו הרחמניה תמכה בידו באהבתה ובחמלתה, ויהי נודד הולך מעיר לעיר וממדינה למדינה ואולתו ומשוגתו עמו. ויתחתן עם התורה בשאלוניקי, ויתהולל בדג הגוע בקונסטנטינה, וחכמי הערים ההן בזו לעגו לו ויוציאוהו מחוץ למחנם ויגרשוהו וילך. עד בואו אל ירושלים עיר הקדש, אשר רוב חכמיה עזבוה, יצאו ממנה מפני חמת הפחה המציק, המפשיט מעליהם עורם במסים כבדים מנשוא³²⁷. לא נשארו בה בלתי אם עדת עניים מרודים, קבצנים אֻמללים, החיים על נדבות העם היושב בחוץ לארץ. אבל מעין ישועתם זה חרב בחרבן הקהלות בפולין, שהן רוב מנין ורוב בנין של קהל הגולה. הצרה הגדולה הזאת שתה על מחסורם נוספות, והעניות היא המעברת אותם על דעתם – והנה הם בוראי נפלאות בקבלה המעשית, ובידם להביא גאולה לעולם לא בחיל ולא בכח כי אם בצרופי שמות והשבעות שבקדושה. והנה הם מפיצים שמועות לא באו, כי מלאכיהם סמבטיון יגיעו ועם עשרת השבטים יעשו חזה – והכל כדי להוציא הפרוטה מכיסם של ישראל היושבים בארצות הגוים.

כבוא שבתי צבי ירושלימה העלים אדיר כל חפצו ויכס סודו במשאון, ויהי כאחד חבריהם היושבים לפני ה' ומצפים לישועה. וחכמי ירושלים קרבוהו כמו נגיד – כי היתה ידו פתוחה לדלים ולרשים, כיד אמו הטובה עליו. והילדים הקטנים היו רצים אחריו מדי הַראותו בחוצות העיר, כי היה קונה להם ממתקים ומגדנות למלא נפשם, והיו קוראים לו “אבינו הקדוש”³²⁸. ויהי כנוּח שבט המושל על גורל האֻמללים יושבי ירושלים, בהטילו עליהם מס כבד כפעם בפעם, ויבחרו בו לעשותו “שלוחא דרבנן”, ללכת ולבוא לפני הנדיב רפאל יוסף צלבי היושב בקהירא, המתנהג בחסידות ומאמין גדול בקבלה. והשר היהודי נתן לו את חפצו ושבתי צבי גלה לו סודו, והוא בתֻמו האמין בו – ובביתו הוחג חג נשואי המלך לעתיד עם שרה העלמה ההולכת אחרי המשיח. והדבר הזה חזק האמונה בלבב ש“צ ומתי סודו, כי אמנם הוא הגואל אשר יפדה את ישראל מכל צרותיו. ועוד יותר התחזקה האמונה כבואו לעיר עזה, ששם חכה לו נתן המתנבא, איש שגה ופתי כמוהו, אשר היו לו דברים עם הנוכל המזַיף אברהם היכיני. אך בירושלים לא שמחו לקראתו, בהודע להם, כי את כסף נדבת רפאל יוסף פזר נתן לאנשי שלומו, ובהתגלות לבו קנאוהו וישטמוהו וכמעט נתנוהו לחרם, והנערים קראו אחריו מלא וילעגו לו ויקראו: “זה השוטה הלך שליח, ובא משיח! ³²⁹. ומאז נלוה לו הנוכל הערום שמואל פרימו עו מעגלותיו ולא ידע, משלו אחרים ברוחו מבלי משים – נכי האיש הזה ערום ובעל מזמות אשר כל תחבולה לא תבצר ממנו לבצע חפצו בלכתו אחרי בצעו. בכונה זו התחבר לבעל החלומות נתן העזתי ולהמזייף המשקר אברהם היכיני, ושניהם הם עושי רצונו וכלי תשמישו, ויחדו סבו את ש”צ בכחש, אחזוהו בחבלי השוא, משכוהו במושכות כסיל, להאמין בדברים אשר אליהם נשא את נפשו מנעוריו. והנה כל הימים אשר הרב הזקן ר' יוסף אשקפה היה חי, לא נועז איש מהם לנסות דבר ליושבי עירו – כי היו דברי הזקן נשמעים, אִסורו אִסור חמוּר, וחרמו חרם גמוּר. אך המורה הזקן הזה הלך לעולמו, וחבריו חכמים שאין להם משמעת בדעת הקהל, ובכן הותרה הרצועה ואיש הישר בעיניו יעשה. אז יצאו ארבעה צירים מירושלים, אשר קדמו לבשר באיזמיר דבר בוא הקדוש שבתי צבי ונבואת נתן העזתי עליו, ושני אחיו העשירים, אליהו ויוסף, היו באותה עצה, להפריז על המדה ולפרסם בין הבריות מופתים שלא באו ונפלאות שלא היו מעולם, ואליהם התלקטו חבר עניים מדֻכּאים, אנשים החיים מן הרוח ומתפרנסים מכל מקרה אשר יבוא לידם, ובראותם כי אצל האחים לבית צבי יש ללחם מוצא, נפתו לעשות פקודתם ולתקוע ולהריע בחוצות ולהכין לבב ההמון לאיש המופת הקרוב לבוא³³⁰. וזה הלא דבר ידוע, כי במה שהאדם חפץ לבבו נוטה להאמין, ואשר יאהב אותה יוכיח בראיות שהוא מוצא לו – ועל כן נטה כל העם אחריהם, עד כי כבוא ש”צ לאיזמיר הריעו כלם לקראתו ויקדמו פניו בשמחה ובשאון עליצות. מפני קול המונה של עיר לא נשמע דבר כ"ה רבני קונסטנטינה ובראשם החכם-באשי ר' יום טוב בן חנניה ן' יקר, אשר התרו בחכמי איזמיר להזהר מפני האיש הזה, כי הוא חוטא ומחטיא את הרבים ומצוה להרגו³³¹.

מהמכתב ההוא נקל להבין כי האגרת שנתפשטה בעולם בשם רבני קונסטנטינה, שהעידו כי “הסחורה חשובה בתכלית וליריד של שנת תזכ”ה תמכר בדמים יקרים" היתה מזֻיָפה על ידי החרש המשחית אברהם היכיני.

מה שרבו המתעלפים המתנבאים במחנה, שאל אותי ואגדך, כי הענין נוגע בחכמת הרפואה. הרמב“ם קרא לו בשם “הפסד הציור והדמיון”, וברומית קוראים זה בשם Chorea, וזה חלי ידוע שכבר היה לעולמים, כי כן יספרו לנו דברי הימים, כי בשנות מאות הכ”א, הי“ג והי”ד לספה"נ היה למכת מדינה. כי אנשים לרבבות התלהבו באמונתם עד כי אחזתם רוח עועים, ויכרכרו ויפזזו עד כי נפלו ארצה ומפיהם יז קצף בהתפרפרם בכל אבריהם, ושפתיהם הביעו זרות נפלאות בחושם עתידות למו, ורפואה אחת היתה לחולים האלה: לאסרם בחבלים וליסרם בשוטים ולהכותם באגרוף עד סור מעליהם הרוח הרעה המבעתּם³³². ואלה הדברים אשר תשמיענו חכמת הרפואה בענין הזה: "המחלה נקראת בשם “השגעון הדתי” ( Paranoia religiosa ), ויסודתה בתגבֹּרת האמונה והזיתה. הרבה יזיקו לזה הדברים המחלישים את הגוף, כמו הצומות, הענוים והסגופים – כי אז תגדל התעוררות העצבים, יגבר כח הדמיון בלב החולה, כמו נפתחו לפניו שערי השמים; עיניו תחזינה מראות אלהים ואזניו תשמענה קולות ממרום, ובכל כח כשרונו יתאמץ לחזק הדברים בראיות מספרי הקודש, ובאמונתו זו יחזיק עד מסירת נפש, ונכון הוא למות בעדה או להמית, לתת נפשו עליה או להרוג נפשות אחרים אשר לא יאמינו כמוהו³³³.

זאת נראה גם במעללי ש“צ ועדתו, אשר רדפו באפם את הגביר ר' חיים פינייא ולולא התחמק מפניהם כי עתה רצחוהו נפש. בגלל זה נאנסו גם הר”ר אהרן דלפפא והנגיד ר' יהודה מרטויא והר“ר שלמה אלגאזי לברוח מאיזמיר – כי היתה יד ההמון נטויה עליהם להמיתם³³⁴. כי אמנם יש רבים בעמנו שהשכל והדת לא יתנום להאמין במשיח זה, אך המשכילים בעת הזאת ידומו כי יראים הם את חמת הקנאים, פן יתירו דמם, בתתם אותם ל”כופרים בעיקר".

בעצת משה חברי ורפאל אברבנאל אביו ירדתי לפני ששה ירחים באניה לבוא איזמירה לראות בעיני את הנעשה ולשמוע את הנשמע, וכל אשר ראיתי ושמעתי שם אודיעך במכתבי הבא. כי כתבתי הכל בספר זכרון והוא בידי למשמרת עולם.

 

כ"א    🔗

מספר הזכרון ליהודה העליר וואלירשטיין.    🔗

גאליפולי, תמוז תכ"ו.

ביום כ“א טבת שנה זו הגעתי לאיזמיר וימים אחדים לא יכלתי להגיע ולבוא למעון שבתי צבי, כי לא יֵראו פני איש האלהים ריקם, ואני עני וכואב ואין ידי משגת לכפר פניו במנחה, והמשרתים שומרי הסף חושדים אותי במה שיש בי – כי אינני מאנשי שלומם, הפתאים המאמינים לכל דבר. אך ביום כ”ח לחדש מצאתי יד לי להתבולל בהמון רבה הבאים לברכהו על דרכו לעיר הבירה – להוריד את השולטן מכסאו. אולם בטרם אודיע מה שראו עיני, אספרה מה ששמעו אזני ממשכילי אחי, שהם קטני אמנה כמוני, אך הם מערימים עצה להסתיר דבר, ולשונם בפיהם תכסה על מערכי לבבם.

דבר בואו אל שופט העיר לא היה לו לצבי ולכבוד כי אם לבשת ולכלמה. כי האיש הזה המתהלל במשיחותו איננו יודע לשון הארץ – בעוד שקבלה היא בידנו שהמשיח יהיה יודע שבעים לשון ומדבר כלשון עם ועם³³⁵ – ורק יוסף אחיו היה המליץ בינותם. וכבואו לפניו עמד כאיש נדהם ולא ידע מה לדבר. ולאחרונה מצא את לבבו להלשין אליו שלשה יהודים ממתנגדיו לאמר, כי דברו רע על המלך. והאנשים החשובים נענשו “בקנס ממון הרבה”. והקאדי שלחהו מעל פניו בחרפה ובוז, בהכירו אותו כי הוא כסיל אדם השוגה באולתו³³⁶. אך אנשי בריתו הפיחו קריה בדברם עליו כזבים, ויגדילו כבודו בישועתו, בצאתו מאת פני השופט הישמעאלי בשלום ובלי פגע.

ביום הפרֵדה עשו חג גדול ויזבחו זבחים ויצלו בשר רב ויכינו הרבה קדרות מלאות לפתן וכל מיני ממתקים לכל ההמון הבא בחצרותיו, אך כל הבשר והממתקים נאכלו על ידי עזי הפנים שבחבורה – כי חטפו הכל בכפיהם המגואלות, לקיים מה שנאמר: “חטוף ואכול!”³³⁷. ויהי המעט מהם כל מה שהובא לפניהם, כי חטפו גם את שיורי המאכלים מעל שלחן מלכם וקדושם – לקיים מה שנאמר: “כל הנהנה מסעודה שת”ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה³³⁸. בסוף הסעודה, כטוב לב משיחם ביין, חלק לאנשי שלומו ממלכות כל הארץ, איש כברכתו וחסדו עליו.

בתוך המאֻשרים העתידים לרשת ארצות לא להם היה איש עני ואביון, אברהם רוביא שמו, והוא לבוש קרעים וטלאים מכף רגל ועד ראש, ואיש לא יכול לעמוד בקרבתו, מפני ריחו וזוהמתו, ולא עבר רגע שלא התחכך להנאתו, בראשו, בזקנו או בחורי שמלתו. והנה נמצאו אנשים עשירים אשר חפצו לקנות ממנו מלכותו בכסף מלא ולהעשירהו עשר רב. ולא אבה המלך האביון למכור זכותו בעד כל הון.

“אדוני המלך! – אמרתי אליו בכבוד גלוי ולעג נסתר – מדוע אינך מפַלה את כליך להפטר מפני נושכיך ומזעזעיך?”

"חס ושלום! – ענה הכסיל הזקן בתֻמתו – “האריז”ל לא היה הורג פרעושים וכנים, ואנשים כשרים ראוים להזהר בזה, מסוד גלגול ³³⁹. גם אמרו: "הכנים הנולדים מזעת האדם, ובפרט לאנשים הכשרים, לא יקוץ האדם מאלו, כי הם תקון לעצמו³⁴⁰.

בהיותי בעת ההיא בביתו הצלחתי עדי רגע לראות את שרה רעיתו בהביטה בעד פתח חדרה, וכל חושי בי התעוררו בהכירי בפניה את תאר פני אמה הרבנית, ועיניה וגבותיה הזכירוני את אביה הרב הקדוש ז"ל. לבי היה כים נגרש בזכרי מקרי הימים העברו, ונפשי נמלאה תמהון, בהתבונני אל תהפוכות הזמן וחיל תמורותיו. פניה יעידו על חליפות רגשותיה, ובמצחה הגבוה נשקפים קמטים דקים, לאות על קצר רוחה בתוחלתה הממֻשכה, וכי היא שבֵעה נדודים בדאגתה לעלילות ימים יֻצרו – “לא! – חשבתי עם לבבי – הפנים האלה לא יענו בה סרה; האשה הזאת אשר השליכה נפשה מנגד בברחה ממקלט הנזירות בעד החלון, ואיננה נצורת לב העוגבת על הגברים. אך מפשע בעלה נגע לה, ואויביו בנפש יכו גם אותה בשוט לשונם וישימוה לחרפות ולדראון”. לבי נמשך אליה כבחבלי קסם, נפשי כלתה לגשת אליה ולדבר עמה דברים אחדים; אך מרוב הלחץ והדחק הייתי נטוע כבמסמרים, מבלתי יכלת למוש ממקומי, ועד כה חמקה עברה האשה ולא יספתי עוד לראותה.

בדבר הילד המת נאמנה השמועה במקצתה אבל לא בכֻלה, כי לא בגאליפולי ובזמן הזה כי אם בכפר דיראן הקרוב לשאלוניקי ובשנה העברה בדרך שוב ש“צ איזמירה היה המופת הזה. אמת נכון הדבר כי מת הילד, וכי בפקודת ש”צ חפרו בור בבית הכנסת וימלאהו מים וכי שמו את הילד המת בבור ואת הדלת סגרו אחריו שבעה ימים – הכל אמת ויציב ונכון וקיים; אך דבר התחיה שקר וכזב – כי כאשר עלה באשו של המת עד לבלי הכיל, העלוהו מן המים וכבר נרקב גופו ונשרו ממנו אברים אברים. והשוטה הזה גער בהם ויקרא: "מה זאת עשיתם? אלו השארתם אותו עוד רגע אחד, היה חי! ³⁴¹ בדומה לזה קרה גם באיזמיר בראשית בואו שמה. כי פעם אחת נזדמן להיות סנדק על ברית מילה אצל אחד ממאמיניו. ויברך הסנדק את הילד וינבא עליו כי הוא עתיד להיות אדם גדול בעמנו. ואחרי שבועות אחדים מת הילד ונבואתו נכזבה³⁴². אבל הלא ידוע הוא מה שיאמרו על הפתאים השונים באולתם: “אין זאת כי אם הוּרע מזלם של האבות ובעונם מת, והצדיק ואמונתו נקיים!”

גם דבר מסעו לקונסטנטינה מלא כזבים ושקרים אשר בדאו בני בריתו מלבם. כי באניה ההיא נסעתי גם אני, ועיני ראו במפלתו ועלבונו. הדבר היה ביום א' כ“ב טבת שנה זו, ובאזני שמעתי מפיהו כי ימי המסע יכלו בשמונה עשר ימים, כרמוז על זה: דוד מלך ישראל חי – והנה קמה רוח סערה ותשם ים כמרקחה, ולא יכלנו להגיע אל מחוז חפצנו עד עבור ארבעים יום³⁴³. ויהי בהודע דבר בואו לעיר הבירה ויאספו אליו קהל רב, אשר מלא את כל הרחובות, ותהום כל העיר. וירע הדבר בעיני השוטרים, ויפיצו את העם מעליו ואותו תפשו ויובילוהו אל המשנה. ושם נמצא שופט עיר איזמיר, אשר ענה בו כי הוא מתנשא למלוך על היהודים. ויכהו המשנה הכה ופצוע³⁴⁴ , ויורידהו אל בור השבי, מקום אשר הלוִֹים ואינם משלמים אסורים שם. הדבר היה ביום ב' לחדש אדר א'³⁴⁵ . שם נעצר ימים אחדים עד אשר שלחהו המשנה אל המבצר בגאליפולי לשבת שם עדי יחרץ משפטו. וממשלת תוגרמה סבוכה עתה במלחמתה עם ויניציאה ובקשר אשר קשרו צבאות היאניטשאַרים על השולטן, ועל כן לא שקדה לעשות משפטו ודינו. אז מצאו עשירי מאמיניו את ידיהם להטות בשחד לבב השוטרים והשומרים עד כי הרפו ממנו ולא הוסיפו עוד להכביד עליו ידם. כמעט שהונח לו מחמת המציק והנה שב אליו גאון עזותו, וישיאהו לבבו לדמות כי ידו עשתה זאת וקדושתו היא שעמדה לו להצילו מרעתו. ושר המבצר בראותו כי יש לכסף מוצא הערים מזמה לתת לאליל ישראל כבוד ולקבל פני שוחריו העשירים בסבר פנים יפות. גם כל תושבי גאליפולי הביטו אליהם בעין יפה, כי מצאו שכר רב בעד כל פנה אשר פנו ובעד כל צרכי אֹכל נפש אשר מכרו לארחים הרבים הבאים לשאף צל צדיקם וקדושם. ומשר המבצר ועד צעיר השפחה אשר אחר הרחיבו צברו כעפר כסף, עשו חיל ויעשירו. הם צברו לאלפיהם, ושבתי צבי ומתי סודו – לרבבותיהם, וימלאו אוצרותיהם כל הון יקר. לוּ חכמו השכילו יחדו וידאגו באמת לאחרית עמם, אזי היה הנקל להם להביא את הגאולה בדרך העולם והטבע. כי הנה בתוגרמה כל הדברים יגעים; המלחמות מחוץ והמרידות מבפנים אכלו את כחה, הציגוה על גחליה ריקה, ולא כבדה מהם איפוא לקנות מהממשלה את ארץ קדשנו בכסף מלא, להושיב בה המון אכרים ויוגבים וכל עושי שכר באומנות ומשלח יד, גם לרכש להם חיל הממלכה אשר יגן עליהם בכחו עד אשר ימצאו מעט מעט און להם לעמוד על נפשם בעת רעה כשתבוא עליהם פתאם. כי כן אמרו חכמינו: “ישועתם של ישראל קימעא קימעא, כאילת השחר, כל מה שהיא הולכת, רבה והולכת³⁴⁶ . וצדקה היתה אז להם, כי עשו רצון אבינו שבשמים בקיימם מצות “ישוב ארץ ישראל”, “ששקולה היא ככל המצות שבתורה³⁴⁷, כי “היא מצות עשה לדורות שמחויב בה כל אחד ממנו ואפילו בזמן הגלות”³⁴⁸. אז היה הקץ יכול להגלות על נקלה, כדבר חז”ל על הכתוב:³⁴⁹ “ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו – אין לך קץ מגולה מזה”. ולא נדרשנו עוד לצפות לנסים ונפלאות, כדברי אור ישראל הרמב”ם ז”ל: "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו… ועיקר הדברים ככה הם: שהתורה הזאת, חקיה ומשפטיה לעולמי עולמים ואין מוסיפים עליהם ולא גורעין מהם³⁵⁰ וכמו שאמר עוד: “אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שום חדוש במעשה בראשית”… “ולא יאריך במדרשות האומרים בענינים אלו וכיוצא בהם, ולא ישימן עיקר, שלא מביאים לא לידי יראה ולא לידי אהבה. וכן לא יחשב הקצין, כי אמרו חכמים: תפח רוחן של מחשבי קצין”³⁵¹.

אבל הם לא כן ידמו, לבב השֹׁגה והפתי לא כן יחשוב, כי בגדולות יהלכו, והם מתנשאים לשנות דרכי הטבע, לעשות נסים לאין חקר ונפלאות עד אין מספר – ואין ספק בלבי כי הנה בה' פשעו, תורת אבותינו עזבו וזדון לבם ישיאם לתת לנו תורה חדשה וחוקים אשר בדאו מלבם. את הצומות בטלו, קדושת השבת חללו, בעשותם שבַּתם חול, בהחליפם אותה ליום אחר בשבוע, גם דיני אסור והתר עזבו למרות אמונת אבות ודת קדושים. כן שמעתי מאנשי אמנה, כי ביום י“ד ניסן, בעלות ש”צ וסיעתו על החוף בגאליפולי, הובא לפניו גדי עזים לקרבן פסח, וכלם אכלו משחוטי חוץ, וגם את החלב המכסה על הקרב שהוא אסור כנבלה וטרפה. ומשיח השקר עוד הוסיף סרה, בברכו עליו בקול רם “ברוך מתיר אסורים!”³⁵².

ומעשה שטן מצליח, ורמיה תצוד צידה אף תערוך שלחנה בראש מרומים!

שני שליחי ישראל, רבנים יושבים על מדין בקהלות הגולה בפולין הגדולה, באו הנה לראות פני המשיח ולדעת אם יש בו ממש. והנה סבבום בכחש, התעום בדי כזב, ולהכון לבבם אליו שלחום בראשונה לקונסטנטינה, אל אברהם היכיני, אשר הפליא עצה לתפוש אותם בלבם, ויבלבל דעתם ושכלם בהתעותו אותם בסבכי הקבלה, ויקם עליהם עדי שקר אשר ספרום מעשי נסיו ונפלאותיו של המלך המשיח. ואז שלח אותם לבוא אל מעון קדשו³⁵³. וכראותם את רוב עשרו ויקר תפארת גדולתו, נפל לבם בקרבם מפני יראת רוממותו. ושמואל פרימו שם עליהם אורבים מאנשי מעשהו, אשר ראו בכשלונם, בשלחם את משרתם לקנות אֹכל לנפשם. ובעצתו רעמו פני המשיח בבואם אליו לברכהו, וירמז להם כי ברוח ה' הנחה עליו נגלה לו עונם כי חללו את שבת קדשו. אז היתה מבוכתם – ובעטוף לבם שחו לפניו וידכאו. ויהי בהאירו פניו אחר כן, בדברו אליהם דברים טובים ונחומים, לא היה קצה לשמחתם ועליצותם³⁵⁴. וברוח מלא מאלה יצאו מלפניו לספר שמו בקרב אחיהם ולמלא כל הארץ תהלתו. הנה כן יחרוך רמיה צידו, ועדת חנף תצליח בכל דרכיה, ובכל אשר תפנה תרשיע. והרמאים האלה מתעשרים מפסולתם, ממלאים אוצרותם מחרבנם של ישראל, בהתעותם אותם בשקר תרמיתם!

כמה ישרים ממנו נכחדו בצומות וסגופים אשר הוטלו עליהם עד בלתי נשוא! ³⁵⁵. כמה אנשי אמנה מתוכנו אבדו על מאנם לקבל עליהם עֹל משיח השקר! זה מקרוב היתה קטטה גדולה באחד בתי הכנסיות בויניציאה ביום השבת. ויתנפלו הקנאים על איש שאינו מאמין במשיחם ויכוהו עד מות. ואחרי כן שאלו בכתובים את פי שבתי צבי אם יש בהם עון בהרגת האיש ההוא. ויען שמואל פרימו, הכותב והחותם בשם המלך, אותם לאמר: דם הכופרים מותר כצבי וכאיל, גם אין בזה משום חלול שבת, ואדרבא: הם קדשו את השם וכל עושה זאת זוכה לנחלה בלי מצרים³⁵⁶.

הה, צאן אֹבדות היה עמי, רועיו התעוהו תהו לא דרך, והנה רגליו נגפות ורבה המכשלה! ומי יודע אחריתו בעלות עליו רוח המושל, ליסרהו על עון רועיו וזדון מנהליו ומדריכיו, אשר הוליכוהו בדרך חשך וצלמות! הנה הם מתאמרים לקרב את הקץ – ומי יודע את אשר יקרבו, אם לא קץ כל בשר, אחרית עדי אֹבד! כי חוטא אחד יאַבד טובה הרבה, וחוטאים הרבה יחריבו עולם מלא וישימוהו לשממה!

אשים קנצי למלין, כי מעי רתּחו וחמתי כאש בוערת בעצמותי, כשאול תוקד ולא תכבה.

 

כ"ב    🔗

מהנ"ל.    🔗

אדרינופול, ד' ט“ו אלול תכ”ו לפ"ק.

“הנביא נחמיה ימהר לפני בצהלה ורנה!”

כן הוסיף משיח השקר באגרתו להרב בעל הט"ז, אף שהיה לו לדעת שהדברים לא יגיעו עוד להנביא, כי לדברת שני השליחים כבר נמצא בדרך ההולך גאליפוליה.

עצת ערמה יעצו חורשי בליעל – כי אם יקדמו פני הנביא “בצהלה ורנה”, ודבקה נפשו אחריהם ומשך בכחו את כל ישראל יושב פולין. אך הפעם נסרחה חכמתם – כי הנה בא הנביא ויסכל עצתם ומבטם הוביש! אמנם בשֵׂר נחמיה הכהן את הגאולה הקרובה, אך נגד ה' משיחו ושבתי צבי נבאש בעיניו וימאסהו ממלוכה. שלשה ימים ושלשה לילות התוכחו יחדו בהגישם עצמותיהם מספרי הקבלה, בהתפלפלם בם עד אין חקר, והנביא נחמיה באחת – כי לא זו הדרך ולא זה המקום ולא זה האיש אשר בחר ה' לסגולתו, לילה לו מקבלה, וחשך – מראות בחכמת הנסתר, נעו מעגלותיה ולא ידע. אז נבהלה עדת חנף, נחפזו כל יועצי בליעל, כי מהם יצא חרש משחית החושב עליהם רעה. ולבטל דברי הפולני העקש אין עוד לאל ידם, כי הרבה הרבו המשיח ועדתו לספר בשבחו, בהכינם לבב העם לקראת “המקובל הגדול והנורא” הזה. והנה הוא מכחש בו וקורא בקול כי לא גואל ישראל הוא כי אם עוכרהו בנפש!

והנביא נחמיה ראה אותם קורצים עינים ויחרו יתלחשו עליו ויירא פן יכוהו נפש ויפרוץ דלת ויעבור חוצה, וישלך כובעו ארצה ויצעק צעקה גדולה: “ישימו צניף טהור על ראשי, כי הנה מאסתי באמונת היהודים ובדת מחמד נפשי חפצה!”. שמעו הישמעאלים וישמחו, וימהרו וישימו הצניף על ראשו ויעבירוהו אל העיר אדרינופול, להציגהו לפני הנציב מוסטאפה ככל אשר שאל האיש מעמם והישמעאלי החדש גלה את אזן הנציב, כי נמצא ביהודים איש אחד, הקושר קשר על השולטן, הוא שבתי צבי העצור במבצר גאליפול, ומבית האסורים הוא יוצא למלוך. וימהר הנציב ויגד הדברים להשולטן מחמד הרביעי היושב שם. ופקודה יצא מטעם המלך לתפוש את המורד במלכות ולהביאהו לפניו בכבלי ברזל. הרצים יצאו דחופים בדבר המלך ויבואו אל מעון שבתי צבי, ויפיצו את העם מעליו, בהכותם אותם מכות נמרצות³⁵⁷ ואותו אסרו בנחֻשתים ויוליכוהו אדרינופולה ויביאוהו אל בית המשמר אשר בארמון השולטן מחוץ לעיר צפונה מערבה. וגם אנכי נסעתי אחריהם לדעה מה יֵעשה לו. מחר יָעמד לפני המלך, “מושל המאמינים”, ולבב מאמיניו ההולכים אחריו נכון בטוח בישועתו, כי עתה בוא יבוא הקץ ולא יאחר; מחר יהיה האות הזה, מחר יתגלה לעיני המושל ויוָדע בעמים כחו וגבורתו, ברוח ה' אשר תתמכהו!

המהבילים האלה יחזו למו נפלאות אֵל גם בשערי שאול. וגם במותו לא תאבד תקוה, במצאם להם רמזים בספרי הקבלה, כי נגנז המשיח לזמן מה, עוד אחת מעט ונגלה אליהם בהודו והדרו – והתלמידים הבאים אחריהם ישתו את המים הרעים, ויקומו מתוכם נביאי שקר אשר יאחזו לעמם משאות שוא ומדוחים. והקימו עדות בישראל, ברית חדשה, להפר חקי דתנו, לחלל שם שמים ולהשבית כל מועדי אל בארץ. לא! לא אחפוץ במותו, כי חפץ חייו אני, למען יתבדה וראו אחינו בנבלותו ונפץ העם מעליו ולא יזָכר עוד בשמו. ומה טוב היה לוּ נמצא איש חכם, בעל מזמות, אשר יאַימהו בענש המלכות ויפתהו להמיר דתו! אבל איש כזה יקר ממצוא… רק לנחמיה הכהן נקל יהיה להגיע עדיהו ולנסות אליו דבר, – אבל האיש הזה כמעט שהפיק זממו נעלם מעיני כל, ומי יודע אם אמצאהו עוד!… אמנם בדבר גדול כזה אין לסמוך על אחרים, ואך קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרונקא… אנכי הריתי את הרעיון הזה ועלי, רק עלי להוציאהו לפעלו… לדבר הזה יסלח לי אלי ומלכי בקדש… עת לעשות לה' הפרו תורתך… וגם ממני לא תבצר מזמה להתעלם מן העין ולשוב אל אלהי במקום אחר, בארץ אחרת. האשאל את פי משה בן רפאל רעי? לא! לא אשאל ולא אנסה! כי עד הגיעי אליו לקונסטנטינה הלא אחר מן המועד ועצתי לא תבוא… דבר גדול הזמין ה' לידי ועלי לעשותו… למען אחי ועמי אעשה זאת – להצילם מדרכי חשך, לכבוד אלהי צורי אחסה בו – כי איך יחל?!

כן, מנויה וגמורה אצלי – ומחר יהיה האות הזה!

 

כ"ג.    🔗

מהנ"ל.    🔗

אדרינופול. ה', ט“ז אלול תכ”ו.

– “לאַ אַלה אִיל אַלה!” (אין אל מבלעדי אלוה!) – קראתי בנוסח הפגישה הרגיל אצל בעלי אמונת מחמד, בבואי בבקר השכם אל בית המוּפתי, הוא הכהן הראש אשר לישמעאלים.

– “ומוחמד רַסול אַלַּה!” – גמר הכהן הגדול את הקריאה בקדשו. ובשמעו כי חפץ אני להכנס ולבוא בברית עמו ואמונתו, שמח לבו ויגל כבודו, ועוד גדלה שמחתו בהודע לו כי אינני אדם מן השוק, כי רופא חולים אני ו“חכים” אתקרא. וירב שיחתו עמי ויספר לי, כי לפני ימים אחדים בא גם כן יהודי מלֻמד מארץ פולין ויעזוב דת היהודים ויסתפח בהאיסלם (תורת הדת המחמדית). ומענין לענין באנו לאותו ענין – למשפט מות אשר יחרץ היום על איש יהודי המתנשא להיות למלך על כל הארץ. אז מצאתי את לבבי להגיד לו, כי לא נכון לעשות זאת, כי אם יקטלוהו ונקדש במותו, וינהו אחריו כל היהודים המאמינים בו, וגם הרבה מהישמעלים יעריצוהו ויקדישוהו, והלינו יחדו על הממשלה, ונוספו גם הם על שונאיה. ועל כן אין טוב להממשלה כי אם להכניסו בבריתו של מחמד הנביא, ובזה יכֻפר עונו וחטאתו לא תזָכר עוד ואיש על מקומו ישב בשלום.

עצת שלומי ישרה מאד בעיני הכהן הראש, אשר כל ישעו וחפצו לעשות נפשות לדתו.

– “אבל מי יצלח לפתותו בדברים? – העמיק שאלה – והלא רוב בני אדם כאלה קנאים הם, אשר יקר בעיניהם המותה מעזוב דתם ואמונתם!”

לשמחתו קבלתי הדבר עלי ועל צוארי, בהבטיחי אותו על דברתי כי עשה אעשה גם אוכל – אם רק יתנוני לבוא במקום המשפט.

והמוּפתי נאות לי בכל לבבו, ובפני שלח דברו אל מוסטאפה לתת הרשיון ל“חכים גידאן” – כן שנה שמי בלשונו³⁵⁸ להיות במקום ההוא.

ביום הזה בצהרים נקראתי לבוא אל הבירה המפֹארה, הנקראת בשם “עסקי-סאַראַי”, מקום מעון השולטן מדי שבתו באדרינופול, השניה לעיר המלוכה. דבר המשנה פתח לפני דלתים, העבירני שלום בין המון היאַניטשאַרים והסריסים שומרי הסף, ואבוא אל היכל הדיואַן, ששם ישבו מחמד הרביעי וכל גדוליו ושריו כסאות למשפט. ומוסטאפה נתן אות ואנשי הצבא הביאו את שבתי צבי אסור בזיקים ויציגוהו בחדר השני, במבוא ההיכל.

מאז הובא האסיר הנבהל אל מבוא ההיכל, לחשו שפתיו ההשבעה הידועה המסֻגלה, לתפיסה ולחרב ולכל מיני פורעניות, ושמות המלאכים “סממא”ל, חנגא“ל, ונגשור”ש, סנדורי“ם, סעריא”ל, אברי“ד, גורי”ד, אורעני“ד, אדירירו”ן³⁵⁹ לא פסקו מפתחי פיהו. ובכל רגע ורגע נסה להרים ידיו הכבדות, בתקותו כי ימסו אסוריו. אבל כבלי הברזל חזקו מהמלאכים האדירים אשר נקראו בשמותם הנוראים, כי לא פתחו חרצובותיהם. ופני שבתי צבי נפלו מאד, ועיניו הקמות הפיקו יראתו ומרך לבו, ברכיו כשלו מאימה ופחד, וכמעט לא עצר כח לעמוד על רגליו. ובדעתי כי איננו יודע את לשון המדינה קרבתי אליו ואומר לו, כי נבחרתי להיות למליץ לו בעמדו למשפט השולטן ושריו.

“צר לי מאד – אמר אלי בתֻמתו – כי חגור אני אזור ירוק, אשר לא כדת, – כי הבהילוני במגדל עז לפתע פתאם ולא היה ספק בידי להחליפהו בחגורה שחורה בחק לכל אשר בשם יהודי יכונה”³⁶⁰.

ואנכי החלותי לאַימהו בדברים, ואגיד לו כי כלה ונחרצה שמעתי מאת השולטן, להרבות יסוריו ולענות נפשו עד מות, לאות לבני מרי.

שמע שבתי צבי הדברים ולא נותרה בו נשמה.

– הן הבאת מהומה בעולם – אמרתי לו – בהתנשאך לגואל ומשיח. ועתה אם יש בכחך הראה אותותיך ונפלאותיך, כי עתה העת, והכירך המלך כי משיח ה' אתה, ושם גזרו על ראשך וכבדך כאלהים. ואם לא – דע לך כי לא תנקה ומות נבל תמות וגם לכל היהודים יבֻלע בגללך.

– “מה כחי כי איחל לנסים? – ענה האסיר בלב נשבר ונדכה – וה' עזבני, הסתיר פניו ממני ובקראי אל מלאכיו לא יענוני! ועתה לא אדע מה אעשה, כי נכזבה תוחלתי וזמותי נתקו!”

– אנכי אשכילך ואורך אם חפץ חיים אתה – השיבותי אמרי לו – אם עזבך אלהי ישראל – עזבהו איפוא גם אתה! לך התרפס ורהב את הדת השלטת – אזי ימָחו כעב פשעיך והיתה לך נפשך לשלל.

והאסיר התנודד למשמע אזניו ויאנק מכאב לב.

– “עצתך נמהרה – אמר אלי בלב נואש – כי איך אמיט עלי חרפה בכחשי לאל ממעל? ומה יאמרו הבריות?”.

– יאמרו מה שיאמרו, מלהג שפתים לא תמות. ומה טוב לאדם מחיים? כי לכלב חי טוב מן האריה המת.

– “אמנם השקיעה בתוך הקליפה גם זו לטובה – נמלך האיש בלבו – כי כאשר השכינה מתלבשת בקליפות אין הן שולטות בה ח”ו, ואדרבא, היא שלטת עליהן"³⁶¹, "והצדיק בתוך הקליפות כעין חיה שבולעה אדם מזויין, שנוטל חרבו, שהיא התורה, וחותך מעי של החיה ועושה לו מקום רחב תוך בטנה והחיה חיל בלע יקיאנה ומבטנו יורישנו³⁶²… לוּ יהי כדבריך! הן חפץ חיים אני, כי חיים בגימ' חכם, וזה על דרך שכתוב: “כי מוצאי מצא חיים”, בסוד “חי ה' וברוך צורי” – שקשה: האם לא ידוע שהשם נקרא חי? אלא גם צדיק נקרא חי; וכשהוא מתחבר עם החיים בבחינת יסוד ומלכות אז נקרא באר מים חיים³⁶³.

ובדברו כה השליך מעל ראשו את הבוניטה, זו המגבעה אשר היהודים הספרדים נושאים על ראשיהם³⁶⁴, ועל פי פקודתי הושם צניף טהור על ראשו. ואז נכנסו יחדו אל ההיכל, והמומר החדש קרב אל כסא השולטן ויפול לפניו ארצה.

והשולטן נתן צו, וכרגע פתחו למוסריו, ויסירו הכבלים מעליו.

“ארחמך, איש אמונה! – אמר השולטן בחסדו ויושט לו את נעלו לנשיקת פיהו – ומעתה והלאה לא תקָרא עוד בשמך היהודי, כי מחמד אֵפנדי יהיה שמך, כשם נביאנו נותן תורתנו, ו”קפיגי באשי אוטרק" תהיה חניכתך – כי הנה שמתיך לשומר הסף³⁶⁵. התחזק באמונתך החדשה והיה תמים, ואנכי אשביעך רצון ושכרך הרבה מאד!"

בפקודת המלך הלבישוהו כאיש ישמעאלי, וישימו עליו אדר היקר מבגדי המלוכה, ויפנו לו מעון יפה ונהדר באגף השמאלי אשר בארמון ההוא, ויתנו לו עבדים ושפחות לשרתהו כיד המלך.

ומחמד קפיגי לא הרפה ממני וימשכני אחריו אל מעונו החדש, ואלך עמו בלי חמדה. והעבדים הביאו לפנינו קַהוה מבֻשלה אשר הפיצה ריחה למרחוק ומאפֵה ממתקים אשר נעמו לחכי מאד, כי לא בא אֹכל אל פי כל היום הזה.

– “ואיה שרה אשתי חמודתי?” – שאל לנפשו בשממון נורא מבלי נגוע באֹכל המושם לפניו.

על שאלתו זו לא מצא מענה.

מבלי דעתו לשון הארץ בקשני להגיד לעבדיו בשמו, כי אם יבואו אנשים או נשים מקרב היהודים לשכנו לא יגרשום ולא יגערו בם, אך ישחרום כבוד להכנס ולבוא אל חדרו.

והמונים המונים מאחינו עמדו בדרך העולה אל הארמון, ובצפיתם צפו לנפלאות אשר יעשה גואלם המשיח בעמדו לפני המושל הכביר – ומה אמולה לבתם בהגיע אליהם השמועה כי כפר משיחם באלהי ישראל ויבוא בדת ישמעאל! רבים נתנו בבכי קולם לשמועה כי באה, קרעו בגדיהם וימרטו משער ראשם ויצעקו צעקה גדולה ומרה; רבים קללוהו קללות נמרצות, כי הובישם ממבטם וישביעם קלון מכבוד. אבל האדוקים בו החזיקו באולתם מאנו לשוב, ויחפשו חפש מחֻפש למצוא את חידתו ולטהר את השרץ בטעמים נסתרים הנשגבים מכל בינת אדם. ויהי ריב בין הצדדים ומדון נשא עד אשר קראו למהלומות, ותגדל המהומה בקהל הנועדים על אֵם הדרך, ואנשי צבא יצאו חמושים מחצר המטרה ויפיצו את העם ביד חזקה ובזרוע נטויה.

ואני ומחמד קפיגי נשענים ליד החלון ומתבוננים אל המראה. פתאם נפתחה הדלת ואשה מרת נפש פרצה החדרה בקול יללה ונהי. ואנכי עמדתי ולא הכרתי מראֶהָ – כי היו שערותיה פרועות ומלבושיה בלי סדרים, פניה חורו מאד וריסי עיניה אדמו מבכי, צבו מדמעה.

“מה זה עשית, בוגד באדם? – קראה באפה – למה עכרתני? יעכרך ה' אלהי ישראל! מה אעשה עתה ואנה אוליך את חרפתי?!”

ושבתי צבי חרד תחתיו ופניו הלבינו כשלג.

– “הרגעי נא שרה תמתי ואל תרגזי! – חנן אליה קולו הרועד – כי אני לא שניתי. אנכי אך את נפשי הצלתי, התחפשתי רק למראה עין; אבל לבי תמים בחקינו וכאשר הייתי אהיה”.

“תן בעפר פיך, איש נקלה ומוג לב! – קראה האשה האֻמללה בחרונה – הכזה יעשה יהודי תמים עם אלהיו? הכן עשה אבי הקדוש בהגיע הרעה עד הנפש? מי כעמנו ישראל לָמוד נסיון! רק קטני אמנה לא יעצרו כח לעמוד בו ומפני להט החרב המתהפכת יתהפכו כחמר חותם ויתכחשו לאלהי אבותם. אמנם מעודי לא נטה לבי להאמין כי בך בחר ה' להיותך גואל לעמו – ובכל זאת לא פללתי כי כה תזל לשנות את דרכך ואת טעמך רגע ביום אחד. הן עיני כל ישראל היו עליך, כלם העריצוך ויקדישוך ויחסרוך מעט מאלהים – ומה גדול השבר במפלתך פלאים! הביטה וראה את חרפתנו: הנה אחינו מֻכים בגללך, הנה היתה יד איש ברעהו ויד אנשי החיל בכלם! ומה גדול שברי אני ומי ירפא לי! לגברת בעמי שויתני, ברוח פיך רוממתני ותשימני למלכה שלטת – ופתאם לפתע הָשלכתי ממרום מצבי ואגיע עד העפר! ומה אעשה עתה? האשאר אלמנה חיה, עזובה וגלמודה, סורה ונדחה מקרב עמי, אשר ישימני למשל ולשנינה, לקללה ולחרפת עולם?!”

– לא רעיתי תמתי! – קרא שבתי צבי בלב נפעם, כי נגעו דבריה עד לבו – לא יקָרא לך אלמנה ואל תאמרי עזובה את, כי אחרי תלך ובי תדבקין, ואנכי עד עולם אשמר אמונתי לך!"

– “הס בוגד ובליעל! – הרעימה עליו בקולה – הלבעבור זאת השלכתי נפשי מנגד בברחי ממקלט הנזירות הנוצריות, למען אבגוד בעמי ונחלתי ואהיה לישמעאלית? ואיך אאמין בך עוד כי תשמור אמונתך לי, אחרי בגדך באמונת אלהינו וכלבוש החלפת אותה באמונה האחרת? בוז לך מומר! ירק אירק בפניך! טוב לי לשבוע כלמות ורק בקרב עמי מהיות עוד גברת בביתך! – הא לך גזלת ידך! – קרעה בחמתה בקרעה חרוזי פניניה מעל צוארה, ונזמיה מעל תנוכי אזניה, ובהשליכה אותם בפניו – קח לך שלל אחיך אשר הָנחלתי בעת רצון! – הוסיפה לקרוא בהשליכה לו ארגז אבני חן אשר נפוצו על הרצפה מחמת כחה – קץ למשוש תפארתי השאולה מהון זרים! – צעקה בלב נואש בקרעה מעליה את בגדיה החמודות. עניה סוערה לא נֻחמה אהיה בשבתי בתוך עמי, כשפחה נחרפת אעבוד בבתי אחרים בזעת אפי בעד פת לחם, ואת אחי לא אעזוב וברית אלהי לא אשכח לעולם!”

כן זעקה האשה האֻמללה במרי שיחה ותבך תמרורים עד אשר אין בה כח לבכות.

בצעקת האשה העלובה מרת הנפש לא הרגשתי בבוא אנשים החדרה, ופתאם ראיתי והנה שני גברים זוחלים על הקרקע ומלקטים את היקרות המפֻזרות ושמים בכליהם, ועד ארגיעה קמו עמדו על רגליהם – והנה הם שמואל פרימו ואברהם היכיני! האחד בריא ושמן, כתפיו רחבות, זקנו צהוב ורחב ובטנו מלאה ורחבה ופניו אדומים ועיניו האמוצות מפיקות ערמה כשועל. והשני גבה קומה, דק ורזה ויבש כחרש וכגל של עצמות, זקנו קטן וחד ובטנו שקועה וכסליו מלאים נקלה, אך אבר אחד יש בו אשר פש מאד – הוא חוטמו הגבנוני והעב כשופר חזק; פניו ירוקים ועיניו שחורות וחודרות כחרבות חדות, ושניהם מרעשים ונבהלים והכרת פניהם ענתה על מבוכתם החדשה הנהיתה. וכראות שרה את אחיה לנגד עיניה נפלה על צואריו ותתרפק עליו ברגש ותשב ותבך מרה. אבל עד ארגיעה קפצה ותדחהו בשתי ידיה ותקרא בזעם אפה: “סורו מזה פועלי און, חרשי משחית, עוכרי נפשות, מסיתים ומדיחים! הלא מאתכם היתה כל זאת, יעכרכם ה'!”

“הוי אשת פתיות, ארוכת שער וקצרת בינה! – קרא אליה שבתי צבי בשוב אליו רוחו ממראה פני חבריו ויועציו – לא לחנם נאמר כי נפשנו קצה בלחם הקלוקל ר”ת נקבה ³⁶⁶. הלא אמרתי לך כי לא שֻניתי וכאשר הייתי אהיה! ומה שעשיתי כך צריך להיות וכך מוכרח להיות על פי הסוד ש“המשיח יהיה נבלע בין הישמעאלים” וזהו “שבחו של אברהם אבינו, שירד למצרים עיקר מקום הקליפות להכניעם שם. וכן יעקב אבינו שירד לחרן. וגם הוא כשירד למצרים פחד שמא ישתקע שם באותן הקליפות, והש”י הבטיחו על זה ואמר: אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה³⁶⁷, ורק בשביל זה היה משה זמן רב בבית פרעה כאיש מצרי ואחרי כן ירד למדינת כוש ונשתקע שם ארבעים שנה³⁶⁸ וזאת היתה גם כונת דוד ברדתו לאכיש מלך גת³⁶⁹, וכן מה שמכרה אסתר עצמה לאחשורש היתה הכונה בכדי לשלוט עליו ועל אומתו³⁷⁰. ועל זה נאמר: “דומה דודי לצבי, מה הצבי נגלה וחוזר ונכסה כך משיח נגלה וחוזר ונכסה³⁷¹, ואף על פי שדחני מלך הישמעאלים עתה, מובטחני שלבסוף תהיה ידי על העליונה, אחר שקבלה היא בידינו כי “בדורו של משיח יקח הקדוש ברוך הוא את המלוכה מישמעאל הדוחים את ישראל ממלכותם, שנאמר לגוי גדול אשימנוגימטריא ת”ז, ומשנת ת”ח והלאה יתגלה המשיח והיתה לה' המלוכה³⁷². והדבר ידוע, כי רק מקרב ישמעאל יצא המשיח לגאול את ישראל "לפיכך נקרא שמו ישמעאל שנאמר³⁷³: "ישמע אל ויענם³⁷⁴, ובפירוש נאמר בזוהר: “ובני ישמעאל יעצרו לבני ישראל לשוב לארצם עד שתכלה זכותם של בני ישמעאל, ועתידים בני ישמעאל לעורר מלחמות עצומות בעולם כו' ואז יתעורר הקב”ה ויגרש את בני ישמעאל משם וישבר כל החילות ולא ישאר חיל למעלה על עם עולם רק חיל ישראל בלבד³⁷⁵.

הדברים האלה נתנו תנחומות לנפשות שני הגברים, אשר שבו למנוחתם ופניהם העידו על עז תקותם, כי שבה ותעודדם כבתחלה.

– “הנה את מתעברת ומתקוטטת במשיחנו על שנעשה ישמעאל – ענה אברהם היכיני גם הוא חלקו – ולא תדעי כי בזה תלוי תקון העולם כלו. כי “בחטא קין והבל נתערבו כל הנצוצין של הנשמות בקליפות, וזה סוד עירוב טוב ברע, ומאותו זמן עד עתה הקליפות הולכים ומתפרשים בסיגים מן הזהב. וכשיושלם זה הצרוף יכלו הקליפות לגמרי, וזה הוא סוד בלע המות לנצח, ר”ת הבל – כי כאשר יושלם תקון הבל, שמשה הוא גלגולו בכל דור ודור, להסיר נצוצות הנשמות כלם מן הסיגים אז יתגלה משיח בן דוד³⁷⁶. ובכמה מקומות בזוהר נרראה שעתיד המשיח לעשות דברים מכוערים, אבל הקב”ה בעצמו יאמר: "מעיד אני בו שהוא צדיק³⁷⁷. גם ידוע "כשהצדיק עובר עבירה הוא רק בכדי למזג כח הקדושה שלא תגבר מאד עד שלא יוכל העולם לסבול הקדושה העצומה³⁷⁸. וזהו פירוש מה שנאמר “בעון הדור צדיק נתפש” – כי הצדיק מוכרח לפעמים לעבור עבירה, ואז ימשוך כל נצוצות הקדושה מתוך הטומאה אליו³⁷⁹. ומי זה לא ידע כי “בשביל חטא ירבעם בן נבט נגזר על המשיח להתבולל בין האומות³⁸⁰ בכדי שיהיה “טוב מלגאו וביש מלבר”. כי עץ הדעת הוא מעורב מטוב ורע, הקליפה החיצונה היא רע והמוח הפנימי הוא טוב, ובשביל המלך המשיח עתיד הקב”ה להעביר את כל הקליפות ולא יהיה עוד שום ערבוב כלל³⁸¹. ועל כן חלילה לך גבירתי להפרד מבעלך, כי "האשה היא הלחם בסוד: כי אם הלחם אשר הוא אוכל. וזהו כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי בהיות האשה לבדה והבעל לבדו אין חיוּת לשניהם, דכתיב “ראה חיים עם האשה”³⁸².

”נקל לך אחותי לאמר: אעזבה בעל נעורי ואהיה אלמנה חיה – חוה שמואל פרימו אף הוא דעו – את יקירתי, לא תדעי את הסודות העמוקים הצפונים בזווּג הבעל ואשתו, ובפרט אם הוא זווג ראשון, שעליו אמרו חכמים: “אשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי”³⁸³. ועל פי הקבלה ידוע הוא כי “הבעל יניח בה רוחו אשר תשאר בקרבה כל ימי חייה”³⁸⁴, ובפרט רוחו של משיח הכולל ארבע רוחות כאחת – כי כן נאמר: "ארבע רוחות לא זכה בהן אדם זולתי מלך המשיח בלבד, וזה רוח שלם הבא מתוך אהבת נשיקה, כי נשיקה מאהבה אינה אלא בפה ומחברת רוח ברוח, וכל אחד מהם כלול משתי רוחות, רוחו ורוח חבירו, נמצאו שניהם בארבע רוחות, ובזווג הזכר והנקבה מתחברות ארבע הרוחות יחד³⁸⁵. ובמקום אחר נאמר: "אין דבקות אמתית של רוח ברוח חוץ מנשיקה. הנשיקה בפה היא מַעין הרוח ומקורה, וכאשר נושקים זה לזה מתדבקות הרוחות אלו באלו להיות לאחת באהבה אחת! ובספר רב המנונא סבא נאמר על נשיקת האהבה כי היא מתפשטת לארבע רוחות, וארבע הרוחות מתדבקות יחד בסוד נאמן ועולות בארבע אותיות, הן האותיות שהשם הקדוש תלוי בהן, והעולמות העליונים והתחתונים תלוים בהם וכו'. הרוח הנאחדת מארבע עולה ובוקעת רקיעים ופוגעת במלאך הממונה על אלף ותשע מאות ותשעים רקיעים, והוא הממונה על שלשה עשר נהרי אפרסמון זך, הנוזל מסוד עליון שבעליון הנקרא “מרים רבים”, וכשפוגעת את השר הגדול הזה יעמוד לנגדה ולא יוכל לעצור אותה, ועוברת את כל הרקיעים עד שנכנסת להיכל אהבה. ועל זה אמר שלמה: “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה”, מים רבים הם המים העליונים הנוזלים מן הטל העליון, “ונהרות לא ישטפוה” – הם שלשה עשר נהרי אפרסמון זך, והממונה ההוא זה המלאך אכתריאל, הקושר כתרים לקונו. והרוח ההיא כשמגיעה להיכל אהבה מתעוררות הנשיקות העליונות, נשיקות האהבה שבשמי מרום, הכוללות את כל ההתדבקות והקשורים והחבורים של מעלה³⁸⁶.

מה חזק מהֲזָיַת גבר ומה קלה מדעת נשים! כל הדברים הכמוסים האלה בארו האנשים בשפה ברורה ובנעימה, עד כי גם האשה הזאת אשר לא ידעה ספר – כי כל ימי נעוריה עברו עליה במנזרה נוצרית – גם היא הבינה עיקרם ותמציתם; בחושיה הרגישה שמץ מנחם ויהיו תנחומות לנפשה וכשקוי לעצמותיה. פני שבתי צבי אורו לשמע הדברים האחרונים, ועיניו התלקחו באש החשק, וברקים רבו אל לב האשה הרפה אף יכלו לה. הצניף הלבן החבוש לראשו, אדר היקר המכסה על מבנהו ההדור והחדר הנאה עם כל התכונה היקרה אשר במעונו, הגדילו יפי תארו ויופיעו עליו נהרה – ואנחה עמוקה, כפולה ומכֻפלה התפרצה מלב האשה המלא רגש; זאת היתה האנחה האחרונה – כי ברוח מלא מאלה התנערה ממקומה ותפול על צוארי בעלה ותחבקהו באהבה עזה ותאצול לו עתרת נשיקות, ותשב ותדבק בו מבלי הפרד ממנו עוד לעולם.

הנה כן השכלתי להגות משיח השקר מן המסלה ולהשיב רגלי בני עמי מדחי ומכשול רב. אבל בזה סכּותי דרכי בסירים, כי לא אוכל עוד להשאר בארץ הזאת בקרב עמי ואמונתי. והנני אנוס לשוב ולאחוז במקל נועים ולהרחיק נדוד אל ארץ אחרת. הן יש עם לבבי לשום פעמי עירה אמשטרדם, וידידי משה אברבנאל יתמכני ברוח נדבתו ויתן לי כסף להוצאות דרכי, ושמואל בר' מנשה בן-ישראל חברי יהיה שם לעזר לי; בו בטח לבי כי לא יתן למוט רגלי עד אשר אמצא מעמד והיתה לי הרוחה.

 

כד.    🔗

אגרת שמואל פרימו ליעקב ישראל דוחאן בשאלוניקי.    🔗

אדרינופול, אור ליום ו', טו“ב אלול תכ”ו.

שנה א' למלכנו ש“צ יר”ה.

מקרה לא טהור קרנו היום – כי ירד מלכנו לעומק הקליפות ונעשה ישמעאלי. אבל גם זה לטובה – כי “כאשר יתפשט האור הנעלם, זה כח הקדושה, בתוך הקליפות, אז הטומאה נשרפת והטהרה מתקימת”³⁸⁷. אמנם יתן הדבר פתחון פה למתנגדינו, שהם מבעלי הערב רב³⁸⁸, להוציא רוחם ולדבר על צדיקנו עתק בגאוה ובוז. אבל לנו אין להתעצב על זה, כי כן היה האר“י ז”ל אומר: “מדת העצבות מגונה מאד ובפרט להשיג חכמה אין לך דבר מונע ההשגה יותר מזה”³⁸⁹. וכבר חזה נתן נביאנו זאת מראש, בהתנבאו לאמר: “דעו נאמנה שש”צ יעשה מעשים זרים ומשונים עד שכל העולם יחזרו להיות כופרים באמונתו“³⁹⁰ , וכן נאמר בספר קדשנו: “טב מלגאו ולבושיה דיליה ביש דא איהו עני ורוכב על חמור”³⁹¹ , ונאמר: “תלמידי חכמים אין מקבלים טומאה אלא בחוץ, שקרבם קדוש לגבוה”³⁹² . ועל כן בז אני לקטנות כאלה, ועל לבבי עלו עתה מחשבות אחרות, גדולות ונכבדות, העומדות ברומו של עולם – ואותן חפץ אני לגלות לך, כי אותך מצאתי חכם לפני בדור הזה “וסוד אין למסור כי אם לחכם, שהוא פקח, כי ס’ו’ד' בא”ת ב”ש פקח "³⁹³.

בדברנו היום עם משיחנו בסוד האלהות קרא לי ולחברי: "הידעתם למי אתם עובדים ומי הוא אלהיכם?³⁹⁴. ואחר כן פתח את פיהו הקדוש ויגל לנו ענינים עמוקים ונוראים, אשר תסמר שערת האדם לשמוע. ואלה הם הדברים:

“כל באי עולם יודעים כי חנוך היה חנף, פעמים צדיק ופעמים רשע – ולכן אמר הקב”ה: עד שהוא בצדקו אסלקנו“³⁹⁵ . וכשעלה חי למרום נעשה מלאך מטטרון³⁹⁶, והיה מתחלה רק משרת, העושה שליחותיו של הקב”ה³⁹⁷ ולומד תורה עם נשמותיהם של תינוקות³⁹⁸ ונקרא נער ³⁹⁹. וכשחטאו ישראל בעגל נתעלה המלאך הזה ונשלח מאת ה' ללכת לפניהם, ומשה נצטוה לעלות אליו, כי הוא ממלא מקום ה' ושמו כשם רבו⁴⁰⁰ . רק פעם אחת קבל נזיפה, כשראה אותו אלישע בן אבויה יושב וכותב זכיותיהם של ישראל, וטעה לחשוב שהוא שותפו של הקב“ה בהנהגת העולם, הוציאוהו ו”מחיוהו בשתין פולסי דנורא“, כלומר חבטוהו במלקות על עקביו, מה שהתוגרמים קוראים “בַּשטונאַדי”⁴⁰¹. ומאז והלאה החל לעלות מעלה מעלה עד ש”נקרא ראש גלותא, והיה בן יר“ד על שם ירידת הגלות”⁴⁰². ועד שנעשה “זקן הבית השליט בכל ועומד בממשלתו על העולם בשם שדי “⁴⁰³, הכולל כל הספירות הפועלות בעולם השפל⁴⁰⁴. אז לקח לו לעזר כנגדו את המשנה, זו ההלכה הנקראת שפחה, העומדת במקום הגבירה, זו הקבלה ⁴⁰⁵, ונעשה שני צדדים, טוב ורע, הם הלכות אסור והתר, כשר ופסול, טומאה וטהרה⁴⁰⁶. ובכן היתה ההלכה, זו השפחה הרעה, אמם של הערב רב⁴⁰⁷ , הנקראת קליפה, לאשה להעבד הנער ⁴⁰⁸, והוא הוסיף לעלות עד שנעשה “משנה למלך”, המשנה העתים ומחליף את הזמנים”⁴⁰⁹ ועד שנתעלה וישב על כסא קדשו של הקב”ה, שאמר עליו: “גדלתי כסאו מהוד כסאי והרביתי כבודו מהוד כבודי”⁴¹⁰ . הנה כן נעשתה אלהות שלישיה: האין סוף, הנקרא “עתיקא קדישא” ו“אריך אנפין; מטטרון, שהוא “מלכא קדישא ו”זעיר אנפין”, ושכינתיה, זו הנקבה שלו הנקראת משנה או הלכה.

"והנה שאלה אחת גדולה ונכבדה עומדת זה אלפי שנים ברומו של עולם ונוקבת ויורדת עד התהום – זו שאלת “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו”. על השאלה הזאת מתחבט גם עמנו מאז הורע מזלו להיות בגולה: מפני מה יש אומות שפלות שאינן כוות בעפר רגליו, והן יושבות על אדמתן כאזרחים רעננים, אשר כל רוחות שבעולם לא יזיזון ממקומן – ורק על עמנו האמלל, שהיה כל כך גדול בראשיתו, נמתחה מדת הדין הקשה להיות נע ונד, גולה ונרדף, דווּי וסחוּף מדור לדור ומעולם ועד עולם! על השאלה הזאת לא נמצאה כל תשובה ונשארה בין הסודות הנעלמים שלא נתּנו להתגלות עד דורו של המלך המשיח⁴¹¹. עתה נתגלה הסוד ונמצא מענה נכון. וזה הדבר:

“האל הראשון אשר לו אנו עובדים ומתפללים נסתלק למעלה ומשך ידו לגמרי מהנהגת העולם השפל⁴¹², ובמקומו יושב משנהו, זה מטטרון. ועל זה נאמר: “אי לך ארץ שמלכך נער – אוי לארץ המקבלת השפעתה מצד זה, וכשישראל בגלות הנם כמי שיונק מרשותם של אחרים”⁴¹³, וזה מהדברים שתחתם תרגז ארץ – כי בגלותנו זו היה מטטרון המשרת לשליט עליון במקום המלך עתיק הימים, ובמקום הקבלה ישבה המשנה – ולכן כל הדברים יגעים ואך צלמות ולא סדרים נמצא בהנהגת העולם, ועל זה נאמר: “תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה”⁴¹⁴. וכשישראל מתפללים אין תפלתם נשמעת, כי סר אלהיהם מעליהם והם עתה ברשותם של אחרים, וזהו שכתוב: וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וכו'⁴¹⁵ – ועל כן לא יסור שבט מיהודה ועל גבו חרשו חורשים, חבטו וחובטים במקל חובלים עד היום הזה”.

הסוד הזה ששמענו מפי אדוננו המשיח, העירו בי המון רעיונות חדשים. מהם מלאה נפשי והיא כאֹבות חדשים, כיין לא יפָּתח, לא אוכל עוד הצפינם. ועתה הסכת ושמע:

הן בדור האחרון הזה נגלתה חכמת האמת שבזכותה יתגלה המלך המשיח⁴¹⁶ , כי כן נבאו לנו חכמי הרזים ש“בזכות הזוהר, יצאו בנ”י מן הגלות ברחמים, והלכות אסור והתר יתבטלו“)⁴¹⁷ ועל זה נאמר: “עצת ה' היא תקום”, היא במלוּאה: ה”א יו“ד אל”ף גימ' קבלה ⁴¹⁸. ובהשיבנו את הגבירה, זו הקבלה, למקומה, עלינו איפוא לגרש מתוכנו את האמה הזאת, היא ההלכה, וגם להתפטר מן הנער המשרת, זה מטטרון, ולהושיב במקומו את גואלנו המשיח ואותו נעבוד ובו נדבק. כי הדבר ידוע שהוא מספירת תפארת, מדת הרחמים, כי “בתפארת עוזו” עם הכולל גימ' שבתי צבי משיח “ותפארת נקרא הוי”ה, וקרא אמר “ואותו תעבוד” – מזה נראה שהעבודה היא בתפארת⁴¹⁹. גם ידוע שבמשיח יש חלק מנשמת משה רבנו, העתיד לבוא אלינו בשעת הגאולה, כמו שכתוב: “לא יסור שבט מיהודה זה משיח בן דוד… עד כי יבוא שילה, זה משה, חושבנא דדין כחושבנא דדין⁴²⁰. ומשה בא”ת ב“ש גימטריא צבי, גם משיח עם הכולל גימ' זה משה, ומשה הוא במדרגת מטטרון, שכן עולה השם בר”ת מטטרון שר הפנים⁴²¹ , והוא ספירת תפארת, כידוע⁴²² – ואז תנתן לנו תורה חדשה, כי כן נמצא, ש“הקב”ה דורש טעמי תורה חדשה שעתיד ליתן ע“י משיח⁴²³ , ובה יותרו כל האסורים⁴²⁴ ובזה נכריח את הגאולה לבוא במהרה, כי אין הגאולה יכולה לבוא כי אם באחת משני פנים: אם יהיה כח בישראל להוציא את כל ניצוצות הקדושה ממקום הטומאה, ואז יחרב ויבש כח הקליפה, או עד שתתמלא הקליפה מכל וכל מהקדושה עד שיבקע כרסו וימות או יקיאנה מקרבה כמו שנאמר חיל בלע יקיאנו⁴²⁵. בדרך הזאת נהיה קרובים לשכר ורחוקים מהפסד, כי אחרי דעתנו לנכון שזמן הגאולה בוא יבא, נוכל להיות בטוחים שהעדר הזכיות לא יעכבנה כלל, כמו שנאמר: “קץ יש בכל דור ודור לפי זכיותיהם של ישראל, אבל קץ וזמן שיביא הקב”ה אינם תלוים בזכיות כי אם בו בעצמו”⁴²⁶ ונאמר: “בשעה שאמר משה לישראל בחדש הזה אתם נגאלים אמרו לו האיך אנו נגאלים ואין בידינו מעשים? אמר להם משה: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט למעשיכם הרעים⁴²⁷ . וכן נגיע אל החרות הגמורה, חרות הנפש וחרות הגוף. המטרוניתא שלנו, היא הקבלה, אומרת: “אין ערוה למעלה”⁴²⁸, הבה, נַראה נא לדעת, כי אין ערוה גם למטה. ובאופן הזה יקל לנו יותר להריק את אוצר הנשמות מעולם העליון, כמאמרם: אין ב”ד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף"⁴²⁹, ואז תהיה הגאולה מוכרחת לבוא.

 

כ"ה    🔗

אגרת זכריה הרופא לשמואל בר' מנשה בן-ישראל.    🔗

בודין, היא אובן⁴³⁰ מוצאי יו“ט ראשון של סכות תכ”ז.

הנני נדרש ללא שאלני ועורך אמרי ללא ידעני. אך עלי לקיים דברי המת, אשר השביעני לפני מותו להודיעך בכתובים את כל אשר קרהו, למען תדע ונהמת על אחריתו.

רעך וידידך החכם הרופא יהודה העליר-וואלירשטיין איננו עוד בארץ החיים – כי נגזר מידי אחינו, קנאים פגעו בו וירצחוהו נפש. אמנם ידעתי כי הבשורה הזאת תעצב רוחך ותדכא נפשך עד מאד – כי אם אנכי אשר ידעתיהו רק יום אחד אתאבל על מותו, אתה רעהו וידידו מנעוריו לא כל שכן! אבל מה לעשות ומצות ה“שכיב מרע” חזקה עלי להודיעך אסונו, ואין אני בן חורין להבטל ממנה.

רופא אני בעיר הזאת, חי ומתפרנס מיגיע כפי, הולך בתֹּם בדרך הממֻצעה ועם שונים לא אתערב. אך ה' חפץ דכאי, ושדי המר לי מאד ויאחזני בסבך מקרה איום אשר השיבני עד דכא. אתמול ביום ד' בערב יום טוב עם חשכה בא אלי איש אחד מאחינו וידרוש לשכני, ובהודע לי מפיהו מי ומה הוא כבדתיהו מאד ואעצרהו עמי לימי החג. בשבתנו בסֻכה אל השלחן לסעודת הערב ספר לי את קורותיו והעתים אשר עברו עליו, ובהתגלות לבו אמר לי כי בורח הוא מלפני בעלי דת מחמד, אשר הערים מזמה לבוא בבריתם, למען בצע מחשבתו בעדת חנף ומרמה אשר בלבלו את כל העולם בתעתעי איש זדון ומשֻגע, הוא משיח השקר שבתי צבי, וחכמתו עמדה לו להעבירהו על דת עמנו ולעקרהו מקרבו כשן רֹעה מפי כֹאב. ועתה אחרי בצעו מעשהו הנהו הולך אמשטרדמה לשבת בקרב אחינו ולהיות בקרבתך. ואנכי שמחתי בו ואתענג מאד על חכמת לבו, ואשתעשע עמו כל הלילה ולא נתנו שנת לעינינו עד הבקר. ויהי ממחרת ונקם ונלך שנינו אל בית הכנסת הגדול, כי נכספה גם כלתה נפשו לראות את רבנו הר“ר אפרים כהן, בעל הספר “שער אפרים”, אשר ראהו בלובלין בועד הרבנים לפני י”ט שנה, בשנת ת“ח. שם נקרה עלינו הגבאי ר' יעקב אשכנזי, חתן הרב, איש מופלג בתורה ובחסידות, והוא ממעריצי ש”צ.

להרב הזה נעשה נס גדול בנערותו. כי בנוסו עם חותנו ואשתו מעיר ווילנא בשנת תט"ו מפני חרב היונה, נפל בידי האויב, ואיש אחד מהפוחזים הכריעהו לטבח וכבר הניף עליו חרבו להכותו נפש. אך מראה העלם הרזה והכחוש עורר בלבו רחמים וידחפהו בשאט בנפש ויעזבהו וילך. ואנשי משפחתו דמו כי כבר מת לשחת, אף נמצאו עדים אשר הגידו, כי בעיניהם ראו אחד הקזקים עופף עליו חרבו הקשה ויכרות את ראשו מעליו. ועל פי דבריהם הוּתרה אשתו הרכה להנשא לאיש אחר; אך האלמנה הצעירה מאנה להתנחם על בעל נעוריה, ואחרי חצי שנה בא יעקב שלם לביתו ולאשתו לשמחת כל אנשי משפחתו, ויהי לנס! ⁴³¹.

מאז נעשה לו הנס הזה, היה ר' יעקב לבעל הזיה רבה ואין חקר לאמונתו. ובהשמע דבר שבתי צבי דבק בו בכל לבבו עד מסירת נפש, וירדוף באף את קטני האמנה, בחשבו אותם לכופרים בעיקר.

בהגיענו בתפלת שחרית לקריאת התורה, נתכבד יהודה אורחי בעליה רביעית, אחרי עלית הרב דמתא – כי כבדהו הגבאי ר' יעקב בהודע לו כי הוא בן הרב הגאון, בעל התוספות יו“ט ז”ל. ויהי ככלותו ברכות התורה וישא החזן ברכת “מי שברך” להמלך המשיח, כי כן יסד הגבאי על כל העולה לתורה לעשות כן. ולא נתן יהודה להחזן לברך את שבתי צבי בשמו, בקראו בקול: “את מי תברכו? והלא הרשע הזה בגד באמונתנו וישם מצנפת הישמעאלים על ראשו!”

הדבר יצא מפיו וחמת הגבאי תקפתהו, וירעם עליו בקולו: “הוי רשע מורד במלכות וכופר באלהי ישראל! את מי חרפת וגדפת?! – הריני מתיר דמו וההורגו תבוא עליו ברכה!”⁴³².

ובטרם ימצא יהודה את לבבו להצדיק נפשו ולהשיב אמרים אמת למחרפו, התעופפה מנורת הנחֹשת הגדולה והכבדה, אשר לפני התבה, ותפול על חזהו בכח גדול וביד חזקה, וכרגע פרץ נחל דם מפי יהודה – כי נשבר או נסדק דבר מה בחדרי לבו מעצמת המכה – ויפול לארץ בלי נשמת רוח חיים.

בלב נשבר ונדכה קפצתי ממקומי ואמלא פי תוכחות על מעשה הרצח וחלול יו"ט. והמהומה גדלה בבית הכנסת עד כי לא נשמע קולי בקראי לעזרה. ובכל הצבור הגדול לא נמצא לי איש אשר יחפוץ לעזור לי להרים את הנרצח ולשאהו עמי אל ביתי. ומאפס עוזר ותומך עמסתי גופו עלי ואסחבהו עד מאחרי השער; שם שׂכרתי לי אנשים מן הנכרים העוברים ברחוב לנטלהו ולשאהו אל מעוני. בעזרת האנשים הנכרים השכבתיו על מטתו, ואפשוט מעליו את בגדיו ובכל מאמצי כחי עצרתי את הדם הנוזל מקרבו כמעין המתגבר, ואחרי שעות אחדות שבה אליו רוחו ובינתו, אבל רק לרגעי מספר, שבהם הספיק רק להשביעני לכתוב לך את המאורע הנורא הזה, ואז נטש עליו דמו שנית ותחל גסיסתו הארוכה אשר נמשכה כל הלילה עד הבקר, ובעלות השחר נפח נפשו ורוחו שבה אל האלהים.

עוד מתי מוטל לפני, ומי יודע אם אצלח להביאהו לקבורת ישראל ולקברהו באדמת הקדש – כי הקנאים לא ירפו כעשם ממנו ואל נכון ידינוהו לקבורת חמור… אך מת כזה לא המקום יכבדהו כי הוא יכבד את מקומו.

יבוא שלום ינוח על משכבו הולך נכֹחו!

עודני נרעש ונפעם מהמקרה הנורא אשר קרנו, ומי יודע את אשר עוד יגיע לי מידי אנשי הדמים! מי יודע אם לא ימצאו בי את עוני על אשר נטפלתי באיש חרמם ואָמֵר עליו כהמר על היחיד. במרי עצבי זה תסלח לי אדוני על אשר אקצר במקום שראוי להאריך, כי רבות אנחותי ולבי עלי דוי – על כן יהיו דברי מעטים.

 

כו.    🔗

אגרת חכמי קונסטנטינה ליד החכמים השלמים הדיינים המצוינים אשר בעיר וויניציאה יע"א⁴³³.    🔗

קונסטנטינה, בחדש אייר תכ"ח.

הנה אנחנו באים בארשת שפתינו על אדות כתב אחד אשר שוּלח מאת קצת יחידי סגולה אשר בקרב מחנכם הקדוש אל קצת מתושבי עירנו, שנראה מתוכו שעדיין הם מסופקים בדבר איש הרוח נתן העזתי בהזיותיו, אשר ערבב עולם ומלואו, ושלחו לדרוש מה בפינו, לחוות להם ולהסיר ספקותיהם. הן אמת כי בתחלת דבר על פי השמועה רוח עועים הטעה את רוב יושבי הארצות… אמנם אחרי אשר בעינינו ראינו את האיש ואת שיחו בעברו דרך ארצנו, וראינו כי אין בפיהו נכונה וגם מה היה סופו של האיש שבתי צבי, אשר הבטיח זה יעצור בעם… שלחנו לכל תפוצות ישראל להרים מכשול מדרך העם, כי מלבד שבהאמינם בשוא נתעה הם עוברים על דת האמת ועל דברי קבלת רז“ל, עוד הם מסתכנים בנפשותם ומסַכנים אחרים עמהם… אשר על כן על כל אלה הדברים באנו להודיע אתכם דבר, כי לא תאמינו בשום דבר כי יסופר אליכם בשם האיש נתן העזתי, כי אין בפיהו נכונה, כי הכל שוא ודבר כזב, ובעברו דרך פה שלחנו אנשים חכמים וידועים לחקרו ולדרשו ונמצא שקרן בכל דבריו, והרחקנו אותו מעל גבולנו על ידי חרמות ואָלות, אשר על כן עמכם עצה ותושיה גם חכמה ורוב תבונה להעמיד דגל התורה ולהסיר המכשלה הזאת מדרך העם הטועים אחרי ההבל לבל ישעו בדברי שקר. וגם אל כל המדינות הקרובות לכם תשלחו להזהיר אותם שלא לשוב לכסלה כי אם בדת ה' יחזיקו ובכל אשר הורונו חז”ל… וכל הבא להוסיף על דבריהם בחומרין יתרין ותעניות וסגופים והפסקות אשר לא כתוב בספר אינו אלא טועה וראוי לנזיפה. לא זו אף זו כי כמה נפשות מישראל אבדו בסגופים הללו כאשר בעינינו ראינו, ובכלל תעבירו קול במחנה העברים באלות ובשמתות, לבל יוציאו מפיהם מלים עוד בדבר הזה… וכל אשר לא ישמע לקול מורים והנה מפיו יצא בדבר הזה, מלבד מעלו בחרם בהורמנא דמלכא ודידכו ובהורמנא דידן, החלצו חושים ליסר אותו בכל טצדקי דמציתו למעבד עד יכנע לבבו וישוב אל ה' וירחמהו.

כ"ד דורשי שלומכם החותמים פה קונסטנטינה רבתי בחדש אייר, שנת ונקדשתי  

בתוךבני ישראל לפ"ק.    🔗

יום טוב בכמוהר“ר חנניה ן' יקר זלה”ה.

משה בינבינישתי.

יצחק אלנקווה.

שמואל קאסטרו.

משה ברודו.

יוסף קצבי ס"ט.

כלב בכמוהר“ר שמואל זלה”ה.

אליעזר גרשון.

ישראל בינבינישתי.

יעקב בכמוהר“ר חיים אלפארין ס”ט.

יוסף הכהן.

המר על היחיד לוי טיליו.

חיים אליעזר אלוש ס"ט.

במותב תלתא כחדא הוינא בי דינא דחתימין לתתא, כד הועתק כתבא דנא מן התֹרף אות באות מלה במלה. ומדאתברר ואישתמודע נמי לנא חתימות הרבנים דחתימי עלה שהן חתימות ידיהן ממש אשרנוהי וקימנוהי כדחזי.

והכל שריר ובריר וקים.

יעקב בכמוהר“ר משה הלוי זלה”ה דיין.

שלמה חי ן' לא“א כמוהר”ר נחמיה סארוול דיין.

משה בכמוהר“ר מרדכי זכות זלה”ה דיין.